פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1907

יום חמישים ותשעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2177 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בטבת תשפ"ד. 14.12.2023.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: 145 שנה לתלם הראשון. // אסתר ראב: לָאָב. // דְבר הארכיון והמוזיאון לתולדות פתח-תקווה. // 65 שנה לחריש הראשון בפ"ת. [עיתון "הבוקר", 12.11.1943. עמ' 8]. // יום פתח-תקווה. [עיתון "דבר", 14.11.1943. עמ' 1]. // יהודה ראב: התלם העברי הראשון. // אהוד בן עזר: מתוך: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. // אהוד: המיספר הגדול של ההרוגים מבין חיילינו. // יוסי אחימאיר: 1. בשש אחרי המלחמה. 2. הרהורים בעת מצוקה (12). // איליה בר-זאב: אך איזה יום נפלא... בּוּעוֹת. // אנדד אלדן: כְּשֶׁהַפָּנִים הוֹפְכִים כֶּתֶם. // אורי הייטנר: 1. כמכבים בגבורתם. 2. צרור הערות ‏13.12.23. // יורם אטינגר: מדינה פלסטינית – פגיעה באינטרס של ארה"ב. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // משה גרנות: על "אשתו של אחר – סיפורים" מאת פיודור דוסטוייבסקי. // מנחם רהט: שיא האבסורד: ישראל תומכת בתיחזוק המפעל לייצור שאהידים וחמאסניקים. //  אהוד בן עזר: שרגא נצר. פרק ל"ג. בין מחנה בן-גוריון למחנה אשכול. // אהוד בן עזר: רגעי ההכרעה בקרב בהתקפה הערבית על פתח-תקווה בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921, לפני 102 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

לָאָב

במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים  –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

1929

* * *

דְבר הארכיון והמוזיאון לתולדות פתח תקווה

בבוקר יום חמישי, נר שישי של חנוכה, ל' בכסלו תרל"ט (26.12.1878), התרגשות עצומה סחפה את המושבה כולה. יהודה ראב בן ה-20 חרש את התלם הראשון באדמת המושבה פתח תקווה. אל עבודת החריש בשדה הצטרפו אל יהודה מיספר תושבים ביניהם, אביו אליעזר ראב, דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר ונתן גרינגארט. עבודת החרישה לא היתה קלה. היתה זו אדמה שחורה וכבדה, לא אותה אדמה אשר הכירו בני משפחת ראב מהונגריה. אך מכשול זה לא העיב על השמחה הגדולה ששררה במושבה.

כאשר הגיע תורו של יהושע שטמפפר לאחוז במחרשה הוא פרץ בבכי מהתרגשות ואמר: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחר התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו המשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

[מתוך "התלם הראשון", ספרו של יהודה ראב].

מוזמנים לחגוג איתנו את חג החנוכה בסימן התלם הראשון עם סדנאות יצירה, קטעים תיאטרליים, מפגש עם דמויות היסטוריות ועוד!

לפרטים המלאים ולהרשמה ללא עלות לחצו על הלינק –

https://bit.ly/3Tt9B51

* * *

כל זה אירע לפני 145 שנה!

יהודה ראב היה אביה של אסתר ראב וסבם של אהוד בן עזר (ראב) ושל אחותו לאה שורצמן לבית בן עזר

* * *

65 שנה לחריש הראשון בפ"ת

[עיתון "הבוקר", 12.11.1943. עמ' 8]

במעמד חגיגי בפני קהל של 1500 איש נערך אמש מאולם "היכל" בפתח-תקוה שידור למלאת 65 שנים לחריש התלם הראשון במושבה.

אחרי דברי פתיחה של מנהל השעה העברית מר י. זלוטניק נאם ראש עירית פתח-תקוה י. [יוסף] ספיר ותוך דבריו שילב הישיש יהודה ראב את זכרונותיו על אותו יום לקול תשואות הקהל.

לאחר דברי ברכה של הרב כ"ץ מסר נציב המחוז מר קרוסבי את ברכת השלטונות "לדרכה וגידולה הבלתי פוסקים" של פתח-תקוה. בירכו עוד ה' [יצחק] בן-צבי מטעם הסוכנות וא. [אפרים] גיסין יו"ר הסתדרות החקלאים בשם התאחדות האיכרים. אחרון בירך ה' וורבר בשם המרכז החקלאי.

בחלק האמנותי השתתפו מקהלת הפועלים בניצוחו של ש. [שלמה] קפלן, תזמורת "כנור ציון" של "מכבי אבשלום" ולהקת "בית תמר" בניצוחו של צבי פרידלנד.

כתום השידור נאם ה' ד. [דוד] בן-גוריון.

[אהוד בן עזר: "קול ירושלים" שלחו אז למשפחתנו הקלטה של דברי יהודה ראב בן עזר, שנשתמרה על גבי תקליט בַּקַלִיט אצל בן-דודי אהרון בן עזר ולימים עבר אליי והעברתי את  ההקלטה לדיסק שאפשר גם להעתיק אותו. הדברים, בקולו של יהודה ראב, זהים לנכתב בפרק "התלם העברי הראשון" בספר "התלם הראשון"].

* * *

יום פתח-תקוה

[עיתון "דבר", 14.11.1943. עמ' 1]

החגיגה ב"היכל" ליום מלאת 65 שנה ליסוד פתח-תקוה, עברה באוירה מרוממת. המשא של ד. בן-גוריון ודברי יהודה ראב בן 85 העלו את החגיגה למאורע רב ערך בחיי המושבה. ברטט רב נשמעו דברי י. ראב שסיפר כיצד יצאו לחריש הראשון, מיסדי פתח-תקוה: מ. י. סלומון, יהושע שטמפר, ד. גוטמן ואחרים.

ד. בן-גוריון נתקבל בחמימות רבה. כאשר היו"ר י. ספיר אמר: רשות הדיבור לבן-גוריון, פרץ הקהל במחיאות כפיים ממושכות.

בן-גוריון אמר: לא יכולתי למנוע מעצמי את הזכות להשתתף בחג זה גם מטעם אישי, כי כמה זכויות לפתח תקוה בחיי. לפני 37 שנים, כשעליתי על החוף, באתי ליפו אולם לא הרגשתי שם שאני בארץ ישראל ועל אף הפצרות חברי יצאתי מיד לפתח תקוה ורק פה הרגשתי שהגעתי לארץ ישראל. בפתח תקוה פרסמתי את המאמר הראשון שלי, על פתח תקוה ובתכנו – נגד פתח-תקוה, אולם שום מאורע פרטי לא ישוה למקום שפתח-תקוה תופסת בחיי האומה.

בתולדות הציונות ישנם תאריכים גדולים: ביל"ו, קאטוביץ, הקונגרס הציוני הראשון, אך מסופקני אם יש תאריך יותר רבולוציוני בהיסטוריה החדשה שלנו מאשר יסוד פתח-תקוה. הישוב הראשון של החקלאות המחודשת במולדת. אל נקפח את זכות הראשונים של מונטיפיורי שרכש את הפרדס הראשון, או של קרל נטר שיסד את מקוה ישראל. אבל מיסדי פתח-תקוה היו המתישבים הראשונים ואם יש בתוכנו אבות הציונות הלא הם מיסדי פתח-תקוה. חזון התקומה לא סר מעולם מחיי האומה, אולי מיסדי פתח-תקוה היו הראשונים שהעיזו לבצע. הראשונים שהפכו את החזון המילולי לדבר חיים. גם מגיני הגאֶטו לו היו מוצאים עוז בקרבם, אילולא חונכו על היסודות שעליהם הוקמה פתח-תקוה.

ד. בן-גוריון ניתח אחר כך את המצב הפוליטי ואמר: אנו עומדים בפני היאבקות ממושכת. בלי הנצחון על היטלר לא תהיה לנו תקומה, אולם הנצחון כשלעצמו אינו מביא עדיין את גאולת עם ישראל והימים הבאים ידרשו מאתנו עוז והעפלה. מחכים לנו הנגב ושטחי שממה אחרים.

אין אנו נושאים את נפשנו לביטול הספר-הלבן בלבד, ביטולו אינו אלא "הוצאת העז מהחדר". תפקידנו להכשיר את הקרקע בשביל ההמונים אשר ינצלו מצפרני היטלר ולהעבירם הנה. עלינו לראות את המערכת בכל חומרתה ואני יכולים לראותה ללא יאוש. בוטחים אנו בכוח יצירתנו ובכוח עמידתנו. באלה נפנה בראש מורם ונתבע את עלבון האומה בכל הדורות, נתבע החזרת המולדת.

הקשבה מתוחה היתה באולם בשעת נאומו של בן-גוריון. היו"ר י. ספיר אמר: "אנו מקוים כי ברצונו או שלא ברצונו יוסיף בן-גוריון לעמוד בהנהגת התנועה הציונית".

בראשית החגיגה ובחלק ששודר בראַדיו דיברו: "ראש העיריה י. ספיר, יהודה ראב, הרב כץ, מושל המחוז קרוּסבי,  א. גיסין (בשם התאחדות האכרים), פ. וירבר (המרכז החקלאי). כן הוקראו מכתב ברכה מאת י. בן-צבי בשם המוסדות הלאומיים.

בתכנית האמנותית השתתפו מקהלת הפועלים בניצוחו של ש. קפלן, החוג הדרמטי ליד "בית תמר", תזמורת "מכבי-אבשלום" וצ. פרידלנד.

[תודה מיוחדת לניצה וולפנזון שהעבירה לנו את שני הקטעים האלה]

* * *

יהודה ראב

התלם העברי הראשון

ביום ד' דחנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון; היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושוע שטמפפר ואנכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עלי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושוע שטמפפר, אשר בתפסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה"הקפות" כמה וכמה פעמים ללא כל דבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנכי בשדה, להמשיך בעבודת-החולין הרגילה.

המחרשה העברית הראשונה ננעצה, אולם... בקושי זזה ממקומה הלאה, ובכבדות התנהלה. השוורים לא יכלו לה למחרשה האירופית הכבדה באדמת הסַלג הקשה. אדמה זו הטעתה אותנו בצבעה השחור. חשבנוה לעדית, בדומה לאדמה השחורה של חוץ-לארץ. היא גם היתה עדיין יבשה למחצה ואי-אפשר היה להמשיך בחריש. מיד נשלחתי לשרונה ואביא משם פרדות טובות.

למחרת החלונו מחדש ובהצלחה. אני חרשתי בזוג פרדות אחד וערבי שלמדתיו לנהוג בפרדות – בזוג השני, ועמנו מחרשות מספר. אבא עם זוג אחד חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך. וכן היה זורע במענית לפנינו. משך השבועים ימים נזרעה ככר גדולה. החל מסביבת הבאר מזרחה, עד לגדות ואדי אבו ליג'ה. כדי להבטיח את עצמנו להבא בבהמות-עבודה מתאימות, נשלח מ. ל. כ"ץ לקנות שוורים דמשקאיים וגולניים, ואף הצליח להביאם במהרה.

אותו חורף היה עני מאד בגשמים עד לימות הפורים. אולם שדותינו הוריקו ונראה היה שהאדמה תיענה לעובדיה. הערבים שבסביבה המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים. גם פחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה החולפת והחריבה, עוד היה מוטל עליהם. קמתנו החזיקה מעמד עד בוא גשמי הברכה בחצי השני של החורף, ותקוותינו היו מרובות. אכן בעתיד נוכחנו כי רבות מתקוותינו נתבדו: השוורים הדמשקאים מתו כי לא יכלו לסבול את האקלים ומגפה פרצה בהם. האדמה השחורה הכזיבה, כי היתה כבדה לעיבוד ורזה מיבול. עתידים היינו להיוכח במשך הזמן, כי האדמה הטובה בארץ היא החומה או החומה-צהבהבת, או האדמדמת. גם המחרשות הכבדות שהפכו את האדמה ללבני "זכוכית" הכזיבונו, ורבות גששנו באפלה עד שלעתים תכופות ראינו עצמנו אנוסים לחזור אל ה"מסמר" הערבי, ביחוד בהכנת הקרקעות לתבואות-קיץ. אכן, בינתיים היינו שרויים במצב-רוח טוב למראה שדותינו היפים.

[מתוך "התלם הראשון", 1956, 1988]

* * *

אהוד בן עזר

מתוך: ערב עם דוד בן גוריון, 1966

[לצורך הריאיון בסדרה "מחיר הציונות" שפורסם תחילה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966, ולימים בספר "אין שאננים בציון"]

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: המיספר הגדול של ההרוגים מבין חיילינו מדי יום במלחמה ברצועת עזה, רבים מהם מפקדים, מוכיח שחיִינו בגן עדן של טיפשים ולא הערכנו את גודל האיומים על גבולותינו. אמנם בגלל "הפגנות המחאה" והתקשורת הישראלית העויינת ותופעת הסרבנות שזכתה לאהדה מצד הציבור "הנאור"  –  לא היינו יכולים לצאת למלחמה הזו קודם ל-7 באוקטובר, אבל גם אם היינו יוצאים, והרי עשינו כמה מבצעים בעזה במשך השנים – לא היתה נמנעת גם אז המלחמה העקובה מדם שבה אנחנו שרויים כיום, שדומה למלחמת יום כיפור ולמלחמת העצמאות. וזו לא האשמה ולא האחריות של ההנהגות שלנו במשך כל השנים האלה. זו האשמה וזו האחריות של האויבים שמסביבנו, ובראשם איראן והאסלאם הקיצוני והפלסטיני, הרוצים להשמיד אותנו! מתי תבינו את זה ותפסיקו להאשים את עצמנו!  אולי תתחילו להאשים גם את היהודים בגולה בהתגברות האנטישמיות נגדם? האם גם בכך ביבי אשם? טמבלים! טחו עיניכם מראות את המציאות הקשה של העם היהודי בישראל ובגולה כיום, מציאות שאותה אתם מגמדים בטיפשותכם לאחריותו של ביבי –

כאילו בו היה תלוי הכול!

* * *

יוסי אחימאיר

1. בשש אחרי המלחמה

דמיון רב אני מוצא בין רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים לרמטכ"ל מלחמת "חרבות ברזל", רבי האלופים אלעזר דדו והרצי הלוי. וקודם כל בחזות. פנים קשוחות, חרוצי קמטים, מקרינות נחישות ללא פשרה. תחת הראשון התרחש מחדל יום הכיפורים תשל"ד, ובעקבותיו הובלת צבא ישראל לגדול בניצחונותיו. צבא מצרים פלש לתחומי השטח שבשליטת ישראל ונהדף עד 100 ק"מ מקאהיר.

תחת השני התרחש מחדל שמחת תורה. צבא המחבלים הברברים פלש לעוטף עזה, ביצע את פשעיו המזוויעים, ועתה מוצא עצמו תחת צבא מאושש, הכותש אותו, בדרך להכחדת שלטון החמאס.

רב אלוף הלוי היה ילד בן 6 במלחמת יום הכיפורים, וכבן 9 כשנפטר דדו מהתקף לב, רק בן 50. הלוי בוודאי למד הכול על המלחמה ההיא, שהסבה לנו כ-2,800 חללים ועשרות שבויים. צבא מצרים נערך כהלכה לאותו יום מר ונמהר, בעוד שצה"ל היה שאנן, סמך על קו המעוזים הדליל. בלחימה עזה, תחת פיקודו של דדו, הדף את האוייב אחורה.

כך גם ברמת הגולן, בפלישת הצבא הסורי והתקדמותו כמעט עד הכנרת, בטרם נהדף אחורה והובס.

במלחמת "חרבות ברזל" נחלנו את הגדול באסוננו, כאשר כמעט 1,400 מתיישבים בעוטף וצעירים חוגגים, ובהם גם לוחמים, נרצחו ביום אחד, 240 נחטפו למנהרות עזה. שוב שאננות, יוהרה, היעדר קשב למי שהזהירו מפני הבאות, הולידו את האסון כעבור 50 שנה, שיכול היה להימנע.

הרמטכ"ל הלוי שימש רק עשרה חודשים בתפקיד הקשה, כאשר במשמרת שלו אירע טבח שמחת תורה. ההלם ביום-יומיים הראשונים התחלף עד מהרה לנחישות ולמנהיגות. צה"ל חזר לעצמו ומשתלט אט-אט על רצועת עזה, במטרה כפולה – להחזיר את כל החטופים ולמוטט את שלטון החמאס. והמחיר כבד. כבר עתה אנו מונים יותר מ-400 נופלים.

ישנם הבדלים בין שתי המלחמות. ביום הכיפורים נלחמנו נגד שני צבאות מיומנים, חמושים היטב, שתקפו אותנו מדרום ומצפון, והתוצאות ידועות. עם מצרים יש לנו הסכם שלום, אמנם קר אך מחזיק מעמד זה למעלה מארבעים שנה. סוריה הפכה למדינת אוייב מפוררת, משמשת מגרש משחקים עבור האיראנים, שרואים בה חלק מטבעת החנק הצפונית – מדרום לבנון אל רמת הגולן. רק בצפון נאלצנו בימים ההם לפנות ישובים.

הפעם אנו נלחמים נגד שני אירגוני טרור, נתמכים מרחוק על-ידי מדינת טרור. חמאס וחיזבאללה התארגנו כצבאות לכל דבר. חמאס פתח במלחמת הפתע, חיזבאללה הצטרף. שוב, מלחמה הנערכת בשתי חזיתות, והפעם בשטחים מאוכלסים בצפיפות. הסבל העיקרי הוא נחלת אוכלוסייה תמימה – זו רודפת השלום אצלנו וזו הנתונה למשטר האימים של סינוואר. המלחמה הנוכחית עודנה בעיצומה. מתארכת כמו כמלחמת העצמאות או מלחמת ההתשה, והסוף אינו ידוע.

התופעה המרנינה במלחמה הנוכחית היא אחדות הלוחמים, דבקותם במטרה, הנכונות להקרבה וההכרה שאין מלחמה צודקת ממנה, בעקבות פלישת ה-7 באוקטובר. במלחמה הנוכחית העורף אף הוא שותף פאסיבי, בהיותו מטרה לירי הטילים המשוגרים לעברו, ולא רק בגבול הרצועה ובגבול הצפון. גם באר-שבע ותל-אביב סופגות מטחים. כולנו מרגישים את המלחמה הזאת, כולנו שותפים לדאגה לשלום לוחמינו ולשלום חטופינו. לב כולנו עם המפונים מיישוביהם ההרוסים בעוטף ומיישוביהם בצפון.

האם אכן אותה אחדות מופלאה בקרב הלוחמים שוררת גם בקרב האזרחים? למרבה הצער, כבר יש אלמנטים בקרבנו המבקשים לחדש את ריב האחים, להעלות מאוב את המאבק בממשלה מהימים שקדמו למלחמה, ימי ההפגנות בכיכרות, עם שלטים מסיתים, שתורגמו על-ידי האוייב כשעת כושר להפתיע את ישראל השסועה והבלתי ערוכה לקבל את פני הרעה.

הסממנים לכך כבר גלויים לעין כל. הפוליטיזציה בערוצי התקשורת, במיוחד 12 ו-13, התבטאויות קשות נגד ראש הממשלה, שלטי החוצות המנצנצים בכבישים הראשיים על "ממשלת ההשתמטות", ועוד.

איננו יודעים מה יהיה בעזה בשש אחר המלחמה, כאשר התותחים יפסיקו לרעום. נקל לשער מה יהיה בישראל. אפשר לצפות לחידושה של מלחמה חדשה-נושנה, מלחמת ההאשמות הדדיות שעלולה להתגלגל הפעם לכדי מלחמת אחים, לבטח מסוכנת פי כמה מהמלחמה באויב האמיתי, שאותה מנהלים בגבורה והקרבה לוחמי צה"ל עזי הנפש. כזה הננו, עם שאינו יודע לנהל את המחלוקות הפנימיות בתוכו בלי שנאה יוקדת ליריב הפוליטי, בינתיים רק בקצוות מימין ומשמאל.

טוב שהלוחמים בשטח אינם  מודעים להסתה המתעוררת בעורף, שעליו-עלינו הם מסוככים. הם, המכבים של ימינו, מאירים לנו את האור ומגרשים את החושך, בחג החנוכה העצוב ביותר שידענו. השאלה היא, אם ניצחון המכבים דהיום יהיה פחות משמעותי, אם וכאשר ייפרצו סכרי האיבה בין המחנות בתוכנו. או אז, מי ישורנו לאן יתגלגלו חרצובות הלשון בעקבות "חרבות הברזל".

2. הרהורים בעת מצוקה (12)

א. בערב דיווחים מרשימים על קרבות מוצלחים. "התקדמות". בבוקר מגיעה בשורת איוב על המחיר הנורא.  דם, יזע ודמעות. וההכרעה עודנה רחוקה.

ב. שג'אעיה – שם ארור. ב"צוק איתן" (יולי 2014) נפלו שם שבעה לוחמים בתוך נגמ"ש תקוע ובהם אורון שאול שגופתו חטופה עד היום. ביום שלישי נפלו בשכונה הזו תשעה לוחמים במבנה ממולכד. עד מתי?

ג. אני רק שואל: האם שווה המחיר של מות שני לוחמים כדי לחלץ גופות של שני חטופים?

ד. אנחנו קוראים ושומעים הרבה על החללים, לוחמי צה"ל הגיבורים. אבל פחות מדווחים על אלפי הפצועים, מהם רבים קשה וקשה מאוד, נלחמים עתה על חייהם. רפואה שלמה לכולם!

ה. בני דורי הם כבר סבים. לרבים מהם, כמוני, נכדים הלוחמים בעזה. אלה הם לנו ימים של חרדה ותפילה, שכולם ישובו הביתה בשלום, ובמהרה.

ו. סינוואר הוא מנהיג נאצי של אירגון טרור, מופרע כמו היטלר, וטוב שיחוסל. זה מתקרב. אבל בכך עדיין לא תיפתר הבעייה שלנו בעזה. יש במחילות עוד הרבה סינווארים.

ז. פעולות ההרס, ההרוגים, השבויים והפליטים בעזה נושאות מסר מוחשי גם לחיזבאללה ולשאר אירגוני הטרור, המנסים להתגרות בנו. ככה "מדברים" במזה"ת, שאנו חלק ממנו.

ח. תמונות השבויים העירומים לא נועדו לאניני הטעם ויפי הנפש במערב או אצלנו, כי אם לאויבינו הקנאים זו השפה שהם מבינים: כישלון והשפלה.

ט. השקרים של חמאס הם חלק מהמערכה שלהם נגדנו. מדברים על "התוקפנות של ישראל". התעמולה הזדונית הזאת נקלטת לדאבוננו בקמפוסים ה"נאורים", שם אין "זוכרים" מי התוקפן באמת.

י. כתבה מרגשת על שלושת היתומים של סמדר ורועי עידן ז"ל, ובהם אביגיל "של ביידן". התבאסתי כאשר בסופה הסבא הביע רצונו שהילדים יגדלו בחו"ל, כי "ישראל אינה מדינה בטוחה." עם כל האמפטיה, הזהו המסר לעם ישראל?

י"א. ה"מתווכת" קטאר היא מדינה אנטישמית קיצונית. במערכת החינוך שלה מקדמים תכנים אנטישמיים ואנטי-ישראליים. היהודים מכונים: אויבי אללה. באירוע של אגודת חינוך, שמנהלת אימו של אמיר קטאר, הופיעה הכרזה: "מהים עד הנהר – פלסטין תשוחרר."

י"ב. המחזאית עדנה מזי"א ז"ל היתה בת יחידה לאביה עו"ד רפאל קוטלוביץ, איש האצ"ל בדרום-אפריקה ותנועת החרות בארץ, ולאימה אלישבע, פעילת לח"י. בהשראתם כתבה את המחזה "המורדים". הם מרדו בשלטון הזר הבריטי, היא מרדה בהם.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר-זאב

אך איזה יום נפלא...

שיר שנכתב לפני 10 שנים כשנכדי עֵרָן היה בן 4

כַּלָּנִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּחֹרֶף בְּיַעַר שׁוֹקֵדָה

גָוְעוּ בָּאָבִיב.

יְמָמוֹת מְאֻיָּמוֹת. אַזְעָקָה בִּבְאֵרִי, צֶבַע אָדֹם בְּחֶבֶל אֶשְׁכּוֹל –

בָּרַדְיוֹ נְעִימוֹת שֶׁנּוֹגְעוֹת, מִתְעַלְּלוֹת.

אֲנִי מַשְׁכִּים קוּם –

מְהַרְהֵר בַּשִּׁירִים שֶׁיִּכָּתְבוּ, בַּמִּלִים הַנִּרְדָּפוֹת,

מְיֻתָּמוֹת.

עֵרָן* בֶּן הָאַרְבַּע מְצַיֵּר אַזְעָקוֹת עַל לוּחַ מָחִיק, מְסַמֵּן נְקֻדּוֹת וּכְתָמִים. כוֹכָבִים נוֹפְלִּים בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 נַחֲשֵׁי עָשָׁן

מְקַשְׁטִים אֶת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.

צְפִירוֹת תּוֹקְפָנִיּוֹת בְּכָל שֶׁעוֹטֵף חַיִּים.

בַּלֵּילוֹתת – חֲלוֹמוֹת, רַעַשׁ גָּדוֹל, רְצוּעוֹת אוֹר מֵאֹפֶל,

כִּתְמֵי אֵשׁ –

כִּפַּת הַכֶּתֶם הַטּוֹב.

* ו"עֵרן בן הארבע" כבר מתקרב לגיל 14... ולא מצייר אזעקות או רעשי "כיפת ברזל".

בּוּעוֹת (או ראשי חוטאים)

בֻּלְבּוסִים פְּזוּרים לְמַרְגְּלוֹת הֶהָרִים וְנָפְלוּ בָּהֶם סְדָקִים,

מִשְׁטְחֵי תַּצְפִּית לְנוֹף הַמִּדְבָּר.

אֵין שְָׁרְשֵׁי בְּצָלִים וְאֵין בּוּעוֹת. הַמְּצוּקִים יַצִּיבִים כְּבָר מִילְיוֹנֵי

שָׁנִים, לִפְעָמִים כַּדּוּרֵי סֶלַע פְּחוּסִים מְשַׁוְּעִים

לְמִשְׂחָק חָדָשׁ כְּעֵדֶר עֲנָק לְלֹא רוֹעֶה,

כְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים, כְּמוֹ בְּיַלְדוּתִי –

מִתְחַנְּנִים לִבְעִיטוֹת רַבּוֹת עָצְמָה אֶל הָרֶשֶׁת הַסְּמוּיָה

בְּשַׁעֲרֵי הַוָּאדִיּוֹת,

וְאוּלַי –

בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה נִרְדַּמְנוּ בְּטֶרֶם טֶבַח –

וְאוּלַי גְּאוֹנֵי-הַשֶּקֶר

מְאֻבָּנִים?

וְכַת חֲנֵפִים וְכַת שַׁקָּרִים כְּרָאשֵׁי חוֹטְאִים –

אַגָּדוֹת מֵעִיר רְפָאִים רְשָׁעָה.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה", 2016. כאן – נוסח משופר.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי – עוטף עזה)

כְּשֶׁהַפָּנִים הוֹפְכִים כֶּתֶם

כְּשֶׁהַפָּנִים הוֹפְכִים כֶּתֶם

וְהַמַּנְגִּינוֹת לִרְעָשִׁים

וּמֵעֲבָרִים שְׁלֹשָה צוֹעֲקִים בְּאַחַת

וְהַמִּלִּים מִתְנַגְּשׁוֹת מֵעַל לְרֹאשְךָ

אַתָּה בּוֹכֶה אֶל הָאֶבֶן

וּלְאֶבֶן הוֹפֶכֶת אוֹתְךָ הַמַּחֲשָׁבָה

שֶׁאֵין לְךָ מַדְרֵגוֹת יוֹרְדוֹת

וְלֹא סֻלָּם עוֹלֶה מִכָּאן  

וּלְכָאן לֹא יָבוֹא שׁוּם מִדְרוֹן

וְשׁוּם הַר לֹא יִשָׂא אוֹתְךָ הַרְחֵק אֶל הָרוּחוֹת.

פורסם בספרו של אנדד "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. ספר שקיבלתי כשי מיוחד בשנת 2008. כיום אנדד כבן 100.

* * *

אורי הייטנר

1. כמכבים בגבורתם

הפיוט "מעוז צור ישועתי", שאנו שרים מידי ערב לאחר שירת "הנרות הללו", בטקס הדלקת נרות חנוכה, הוא טקסט גלותי, המבטא הוויה גלותית; זו שהציונות שיחררה ממנה את עמנו.

זהו שיר שנכתב בגרמניה בתקופת מסע הצלב השלישי, בשלהי המאה ה-12, שבו נערכו פוגרומים קשים ביהודי אירופה. הכותב, שאותיות שמו מרדכי, יוצרות אקרוטסיכון – ראשי התיבות של בתי השיר, פונה לאלוהים בתחינה שיתגלה ויגאל את עם ישראל מצרותיו.

 אין בשיר קריאה להתנערות לאומית ולאקטיביזם של עם ישראל, אלא ציפייה לנס שמיימי. הכותב מזכיר לאלוהים את המקרים הקודמים שבהם עם ישראל היה בצרה ואלוהים הציל אותו – יציאת מצרים, שיבת ציון אחרי גלות בבל, נס פורים ונס חנוכה, ומבקש ממנו לעשות כן שוב, עתה.

למאמר מלא שכתבתי על הפיוט:

https://heitner.wordpress.com/2010/12/04/%D7%9E%D7%99-%D7%96%D7%94-%D7%A6%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%91%D7%97/

הבית העוסק בחנוכה, לא מזכיר במילה ובחצי מילה את גבורת המכבים:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים

וּמִנּוֹתִר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה יְמֵי שּׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

האקטיביסטים המוזכרים בשיר הם היוונים, שכמו הצלבנים בעת כתיבת השיר פגעו ביהודים. ומה עשו היהודים נגד המתנכלים? שום דבר. נעשה להם נס. בעקבות הנס הם קבעו חג וחיברו שירים. כותב הפיוט מבקש מאלוהים לשוב ולעשות לנו נס. זו הוויית הגלותיות. לא גלות אני כותב, אלא הגלותיות, כי גם הציונות צמחה בגלות, אך היא היפוכה של גלותיות, ויש גלותיים גם במולדת. הגלות היא עובדת ישיבתם של יהודים בניכר. גלותיות היא דפוס התנהגות. דפוס זה קידש את המדרש לפסוק המופיע שלוש פעמים בשיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ," לפיו אלוהים השביע את היהודים בשלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים (יש גם גרסאות שונות לשלוש השבועות), אלא להמתין באופן פאסיבי לגאולה ניסית.

את המסר של המהפכה הציונית ניתן לתמצת בשלושה הנים, שלושה סימני קריאה: לעלות בחומה, לדחוק את הקץ וככל שהדבר נדרש – למרוד בגויים. או במילים אחרות, לקחת את גורלנו בידינו ולהביא את הגאולה במו ידינו. האקטיביזם הציוני משותף לציונים מכל הזרמים, כולל הציונות הדתית. הציונות הדתית אינה יוצאת, חלילה, נגד התפילה לנס, אלא נגד ההסתמכות על הנס. גם היא קוראת לגאולה עצמית אקטיבית, מתוך תפיסה שהמעשה שלנו מלמטה יביא להתעוררות ניסית למעלה, ושיש ללוות את המעשה בתפילה. גם הציונות החילונית מעולם לא התנגדה לעצם התפילה, אלא רק לפסיביות הבטלנית של הציפיה לנס.

התרבות הציונית חוללה מהפכה בדמותו של חג החנוכה. מחג שבמרכזו נס פך השמן, לחג המעלה על נס את גבורת המכבים, את האקטיביזם של יהודים שנטלו את גורלם בידם, מרדו במעצמה היוונית ויכלו לה; שיחררו את ארץ ישראל והעניקו חירות לעם ישראל. הם המופת למהפכה הציונית.

כבר ילדי הגן שרו "מכבים אנחנו... ביוונים נלחמנו." מי? אנחנו! "באנו חושך לגרש! בידינו אור ואש." באנו – בגוף ראשון רבים. בידינו – בגוף ראשון רבים. החינוך הציוני לילדים מן הגיל הרך, הוא חינוך לאקטיביזם, הרואה במרד המכבים מופת.

את תפילת "על הניסים" שנאמרת בחנוכה, ונפתחת ב"הנרות הללו שאנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות" וגו', החליפה הציונות ב"הנס של הלב האמיץ," שירו של אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל.

הַנֵרוֹת הַלָלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים

עַל הַנִסִים וְהַנִפְלָאוֹת,

שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶה.

נִסִים וְנִפְלָאוֹת

שֶׁנַעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ –

הַנֵס שֶׁל הַלֵב הָאַמִיץ,

הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,

זוֹ אֲשֶׁר גָבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְדוֹלוֹת,

הֶאֱדִירָה דַלִים, חִזְקָה מוּעָטִים

וַתִתֵן לָהֶם נִצָחוֹן.

ביתו השני של השיר הולחן ועד היום נגינתו מלווה את משיאי המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל:

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ,

הַצָּמֵא לְאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ,

לָאוֹר, וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ,

הֶהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הַאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְהִי אוֹר!

בדומה למדרש הציוני של זאב ל"הנרות הללו", כך דרשה נעמי שמר את "מעוז צור ישועתי" בשירה "שבחי מעוז". בשירה, צור ישועתנו הוא המעוז, כפי שנקרא אז מוצב צה"ל. הכוונה היא לכוחו של צה"ל, המגן על מדינת ישראל ואזרחיה. שני השירים לא נועדו לצאת נגד עצם האמונה הדתית או נגד התפילה, אלא נגד ההסתמכות על נס ובעד אקטיביזם ציוני.

בעקבות טבח שמחת תורה בנגב המערבי ומלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני. אני מציע את השם "מלחמת הנגב המערבי"), נכתבו לפחות שלוש גרסאות של בית נוסף ל"מעוז צור ישועתי", העוסק בסיפור החודשיים האחרונים.

הגרסה הראשונה – איני יודע מי כתב אותה ומי הפיץ אותה. בהקדמה אליה נכתב: "השנה, בהדלקת נרות חנוכה, נוסיף בית חדש לפיוט 'מעוז צור' המסורתי, בתפילה גדולה שנזכה לראות גם בדורנו ניסים וישועות, ונזכה להצטרף לאירועים הגדולים שפקדו את עמנו לאורך הדורות."

ההקדמה מבטאת אוריינטציה חרדית-גלותית. בכל אותם אירועים גדולים, שפקדו את עמנו לאורך הדורות, היו ניסים וישועות, ותפקידנו להתפלל לכך שגם בדורנו נזכה לנס.

אבל השיר עצמו מאוזן, ברוח הציונות הדתית. יש בו ביטוי להתלכדות העם בגבורה למגר את האויב הרע. והתפילה היא לעטר את הלוחמים בניצחון, לקיים ביטחון ולהשיב רום ותפארה לעם.

קמו להרגנו בני חמס,

ביום שמחתה של התורה.

חבל ארצנו היה למס,

ולבנו זעק מרה.

התלכד העם בגבורה,

למגר את האוייב הרע.

עטרם ניצחון, קיים ביטחון,

השב לעמך רום ותפארה.

מה שיפה כאן הוא השימוש בבני חמס – משחק מילים בין חמאס לבין "ותמלא הארץ חמס" – הפשע שהביא למבול. רבים דרשו ברוח זו את הפסוק בדרשות לפרשת "נח", שבוע לאחר הטבח.

על הגרסה השנייה חתום יוחאי בן אב"י, משורר, מוסיקאי ומחנך, איש הציונות הדתית, לוחם בחטיבת גבעתי ואיש התיישבות.

ישמעאלים פרצו גדרי,

מלאו ארצי בשכול ודם,

וחשבו לשתות מי בארי,

וקול שמחת תורה נדם.

בלב אחד יצאו נגדם,

להשיב את כבודם.

ולעזרי,

ירד צורי,

וזרוע חמסים גדם.

בן אב"י ספציפי יותר בתיאור האוייב – ישמעאלים. אני אוהב את משחק המילים: "חשבו לשתות מי בארי." גם בשיר הזה ניכרת תפיסת הציונות הדתית: לא המתנה פאסיבית לנס, אלא התלכדות העם ללב אחד כדי לצאת למלחמה נגד האוייב. וגם אמירה שצורי – כלומר אלוהים, צור ישראל וגואלו, "צור ישועתי" שבמזמור, נלחם לצד צה"ל וגדם את זרוע חמסים. כלומר, בלי שנלחֵם, צורי לא יירד.

בניגוד לשתי הגרסאות האחרות, בשיר הזה יש הלימה הרמונית בין המילים ללחן. ניכר שהכותב הוא מוסיקאי.

איני יודע מי כתב את הגרסה השלישית, אך היא הופצה בידי "תקווה – פורום משפחות חטופים." השיר מזכיר את החטופים, אך המסר אינו מסתפק בחזרת החטופים, אלא בניצחון צה"ל שיכה את אלה שקמו להשמידנו וישלם להם כגמולם.

השיר מעלה על נס את גבורת הלוחמים ומשווה אותם למכבים, כמופת הציוני הקלאסי. הוא מסיים בתקווה לכך שכולם ישובו לגבולם בשלום, כלומר הן הלוחמים והן החטופים. אין בגרסה הזאת תפילה לאל ולא ציפייה לנס.

ביום שמחה להשמידי,

מהנהר ועד הים

חטפו אחיי ואחיותיי,

גם גמולם עוד ישולם.

יהיו חיילינו במלחמתם

כמכבים בגבורתם

ולשלום יחזרו כולם,

ושבו בנים לגבולם.

בשיר מוזכרת המוטיבציה של האוייב, ללא כחל ושרק: להשמיד אותנו, "מהנהר ועד הים," כפי שצווח אספסוף ה"פרוגרס": "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי פרי." ועל כך נשלם להם כגמולם, בגבורת חיילינו, צאצאי המכבים.

* פורסם לראשונה באתר "בין חברים."

2. צרור הערות ‏13.12.23

* הצעה סופית – על ישראל להעביר לחמאס הצעה סופית, שאינה פתוחה למו"מ, ועליהם לקבלהּ כמות שהיא או לדחות אותה. תמורת שחרור כל החטופים החיים וכל גופות הנרצחים, כולל אברה מנגיסטו והישאם א-סייד ועצמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, ישראל תשחרר את כל המחבלים האסורים בישראל ואת גופות כל המחבלים שבידינו. לצורך ביצוע העסקה, תהיה הפוגה של שבוע במלחמה.

אם ההצעה תיענה, המחיר שנשלם כבד וכואב, אך כל החטופים יחזרו הביתה, כל הנרצחים יובאו לקבר ישראל ולאחר ההפוגה ישראל תפעל בכל כוחה, ללא החשש מפני פגיעה בחטופים שנעשה בהם שימוש כמגן אנושי. למשל, ישראל תציף את כל העיר התת-קרקעית ותטביע למוות אלפי מחבלים ובהם ראשי חמאס.

גם אם ההצעה תידחה, יהיו לנו רווחים. מנהיגי חמאס יצטרך לתת דין וחשבון איך ויתרו על הזדמנות לשחרר את כל האסירים, כדי להציל את עורם. ומה שחשוב הרבה יותר – החברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה משפחות החטופים, ידעו שישראל אכן עשתה הכול והיתה נכונה לשלם מחיר בל ישוער, כדי לשחרר את החטופים. דחיית ההצעה תלכד את העם סביב המשך המלחמה במלוא העוצמה.

הסיכוי שחמאס יסכים אפסי. נכון, שחרור אסירים הוא יעד חשוב מאוד בעבורם, אך חשוב להם לאין ערוך להבטיח את המשך שלטונם ולכן יתנו עסקה בהפסקת המלחמה. לכך ישראל אינה יכולה להסכים והיא תפעל בכל הכוח להשגת המטרה – מיטוט חמאס. זו גם הדרך היחידה להשבת החטופים, אם במבצעי חילוץ, ואם בהכבדת הלחץ כדי להביא לכניעת חמאס, שמרכיב מרכזי בה יהיה שחרור ללא תנאי של כל החטופים.

* מיטוט חמאס – מה פירוש מיטוט חמאס? לכאורה, מטרה מעורפלת. אני מציע לפשט ולהמחיש אותה.

יש לכך שלושה פרמטרים: א. חמאס אינו שולט ברצועת עזה. ב. הזרוע הצבאית שלו מחוסלת. מי שלא ייהרגו יישלחו לארץ שלישית, כמו ערפאת ואנשיו לתוניס במלחמת לבנון הראשונה. ג. פירוז רצועת עזה, בעיקר מכל המשגרים והרקטות.

* קאזוס בלי – חופש השיט של מדינה הוא ביטוי לריבונותה. פגיעה בחופש השיט שלה, שנועדה להטיל עליה מצור כלכלי, היא התנקשות בריבונות. פגיעה כזו היא קאזוס-בלי (עילה למלחמה) מובהק.

שתי מלחמות – מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, פרצו במידה רבה בשל חסימת מיצרי טיראן ובכך הטלת מצור על מפרץ אילת. במלחמת יום הכיפורים מצרים חסמה את מצרי באב אל-מנדב, המפרידים בין תימן שבאסיה לקרן אפריקה, והם היו חסומים בפני ספינות ישראליות עד הפסקת האש.

כעת, כחלק מן המלחמה הנוכחית, החות'ים בתימן, שליחיהם של האיראנים, שוב מנסים לחסום את מפרץ באב אל-מנדב. צבא הטרור הפיראטי הצהיר שימנע מכלי שיט ישראליים את המעבר. ישראל, כמדינה ריבונית, אינה יכולה להשלים עם פגיעה כזו בריבונותה. למרות שאנו נלחמים היום לפחות בשתי גזרות, אין מנוס מהפעלת כוח נגד החות'ים, כדי להבטיח את חופש השיט של ישראל ולישראל וממנה. 

* האומרים לרע טוב ולטוב רע – האספסוף האנטישמי, תומכיהם של רוצחי הילדים והתינוקות היהודיים ועורפי ראשיהם, שמשתמשים בילדים פלשתינאים כבמגן אנושי, הפגינו בניו-יורק נגד ישראל בצווחות: "כמה ילדים רצחתם היום?"

ונזכרתי, שבאינתיפאדה הראשונה, צווח אספסוף השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל: "יצחק רבין שר הביטחון – כמה ילדים הרגת היום?"

אותה תרבות של שקר ורשעות.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו ה', כ').

* ההקשר – ניצחון קטן במאבק נגד האנטישמיות – הנשיאה האנטישמית של אוניברסיטת פנסילבניה התפוטרה. כמובן שמדובר בניצחון מקומי ונקודתי, אבל ראוי לברך על כל ניצחון כזה.

ובינתיים יש כבר גם בתוכנו, למשל בגזרת רח' שוקן, מי שמנסים להסביר לנו את "ההקשר".

תבינו, זה בכלל לא עניין של האנטישמיות. "זו לא את, זה אני." נכון, היא היתה צריכה להגיד שלא יפה להסית להשמדת העם היהודי. אבל לא זה העניין.

ההקשר הוא המתקפה של הימין הטראמפיסטי על האקדמיה. הסנאטורית ששאלה את השאלות היא בכלל טראמפיסטית. כל נושא האנטישמיות זה תירוץ. אם הנשיאה היתה משיבה שקריאה להשמדת העם היהודי אסורה, מיד היו שואלים אותה עלBDS  (אוי אוי אוי), וכו'.

כלומר, קוראים יקרים, אל תשכחו שאנחנו בצד הנאור. מילת הקסם טראמפ, צריכה לגרום לנו לצאת מעורנו כדי לגונן על האנטישמיות באוניברסיטאות מפני הניסיון הטראמפיסטי לחסל את האקדמיה.

זה המסר. וכאשר מדברים על טראמפ, רומזים שביידן, האהוד כל כך בישראל, בצדק, הוא בצד הנכון, של האוניברסיטאות. אבל האמת היא שהפרוגרס התומך בטבח מתעב את ביידן, מפגין נגדו ומכנה אותו "ג'ו ג'נוסייד". כי הרי ג'נוסייד אינו הטבח חסר האבחנה בנגב המערבי, אלא מימוש זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.

* לעצור את התרומות – הון יהודי רב נתרם ומושקע באקדמיה האמריקאית. מן הראוי שהתורמים היהודים ימשכו את כל הכספים ויעצרו את כל התרומות, מכל אוניברסיטה שלא תוקיע את האנטישמיות, גם בהסוואה כ"רק" אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות, ולא תילחם בה.

את הכסף הזה יש להשקיע בתוכניות למלחמה באנטישמיות באוניברסיטאות ובסיוע והשקעה באקדמיה הישראלית. למשל, בסיוע לסטודנטים מילואימניקים. רבים מהם יפסידו סמסטר. יש לממן לכולם סמסטר שלם כולל פיצוי על אובדן פרנסה בסמסטר הנוסף. וכן, בפיתוח האקדמיה בישראל, כמו הקמת האוניברסיטה בגליל.

אני יודע, שהאנטישמים יציגו זאת כהוכחה ל"יהדות הבינלאומית" ששולטת בעולם באמצעות ההון שלה וכו' וכו' וכו'. אך כפי שאנו רואים, הם לא זקוקים לסיבה לאנטישמיות. הגל האנטישמי הנוכחים נובע מהתלהבות מהטבח בנגב המערבי. באנטישמיות הזאת יש להילחם, בלי למצמץ.

* אוסלו כאליבי – נתניהו צודק. מיספר ההרוגים בעקבות הסכמי אוסלו זהה למספר ההרוגים בטבח בנגב המערבי. התעלמות מכך שמיספר ההרוגים במשך העשור המדמם ביותר עד כה זהה למספר ההרוגים בחצי יממה, והתמקדות רק במספר הכולל, מגוחכת למדיי.

נתניהו צודק גם בכך שבהפקת לקחים לאומית רחבת היקף של המהלכים שדרדרו אותנו עד הלום, יש מקום לביקורת על אוסלו. אילו היה נוהג כמנהיג, ובנאום לאומה ב-7 באוקטובר היה נוטל על עצמו אחריות מלאה ומודיע שיתפטר לאחר הניצחון, ניתן היה לבחון את אוסלו כחלק מן המכלול בצורה מקצועית. כאשר הוא משתמש באוסלו כאליבי לכישלונו הקולוסלי, אי אפשר להתייחס ברצינות אליו ולטיעוניו.

הסכמי אוסלו נחתמו ב-1993 ו-1995. נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה ב-1996. מי מנע ממנו לבטל את ההסכם? נכון, הוא מחויב לעקרון הרציפות השלטונית. הוא ירש הסכם בינלאומי והוא מחויב אליו. אולם ברגע שהצד השני מפר אותו בשיטתיות, יש עילה רצינית לביטולו. נתניהו אף נתן לרעיון זה, בזמנו, סלוגן: "יתנו – יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו." סיסמאות לחוד ומעשים לחוד. הם לא נתנו וקיבלו.

במהומות מנהרת הכותל, בספטמבר 1996, המשטרה הפלשתינאית לחמה נגד צה"ל. עד אותו יום, נערכו, בהתאם להסכם, סיורים משותפים לשני הצדדים. באותו יום, ה"שוטרים" הפלשתינאים הפכו את הנשק וירו בו על שותפיהם לסיור עד אמש.

ההסכם לא כובד ולו לרגע גם לפני כן. הפלשתינאים התחייבו לשים קץ למאבק המזוין ולהילחם בטרור, ובמקום זאת הפעילו טרור יומיומי, כולל פיגועי התאבדות רבים. אבל במהומות הכותל, כאשר המשטרה הפלשתינאית עצמה נלחמה בנו והרגה 17 חיילים,  ערפאת לא יכול עוד להיתמם ולהתחבא מאחורי תירוצים, כמו קושי לשלוט במעשי הפלגים.

אילו רצה, נתניהו יכול היה להגדיר את האירוע החמור כהפרת ההסכם ולהודיע על ביטולו. הוא לא נהג כך. להיפך, למחרת המהומות הוא אץ רץ לפגוש את ערפאת, לחבק אותו, לספר שהוא פגש ידיד ובתוך זמן קצר הוא מסר לידיו את חברון. אז על מי  ועל מה הוא מלין?

מי שהפרו חזור והפר את הסכמי אוסלו היו הפלשתינאים. הם הפכו אותו לאות מתה. אך המציאות של אוסלו, שבה נהרגו אותם 1,200 שעליהם דיבר נתניהו השתנתה מאוד ביהודה ושומרון, בזכות החלטה אקטיבית של אריק שרון לצאת למבצע "חומת מגן", שבו השמדנו את תשתיות הטרור ובעיקר – החזרנו את חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ לשטחי הרש"פ. זה היה מהלך אסטרטגי דרמטי, מן הסוג שנתניהו אינו מסוגל אפילו לפנטז עליו. אך כיוון שנתניהו היה שר בכיר באותה ממשלה, שר החוץ, הוא נושא בחלק מן האחריות למבצע המוצלח ולתוצאותיו. אולם במקביל, אריק שרון קיבל החלטה אומללה שהיא בכייה לדורות – לבטל ברגע האחרון את מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה. וכך, לאורך כל אותן שנים שבהן צה"ל ושב"כ ביו"ש סיכלו מאות פיגועים בשנה, והגיעו אל המחבלים למיטתם בטרם הם הגיעו לפגע בנו, בעזה הלך ונבנה צבא הטרור, מפלצת הטרור שאנו חווים לאורך כל השנים והיא הגיע לשיאה בשמחת תורה. נתניהו שותף גם למחדל הזה. וב-2005 שרון הוביל עוד מהלך אומלל, ההתנתקות, וגם בו תמך נתניהו בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, והוא נושא באחריות גם עליה.

מאז 2009 ועד היום, למעט הפסקת בת שנה, נתניהו הוא ראש הממשלה. אילו רצה, יכול היה לבטל את הסכמי אוסלו פעמים רבות. הוא בחר לא לעשות זאת. אז על מה הוא מלין? אגב, לדעתי הוא בצדק לא ביטל את ההסכם, כיוון שבמתכונת שנוצרה ב"חומת מגן", נוטרלה עיקר הסכנה של ההסכמים ואילו היתרון שבהם, העובדה שאיננו שולטים בשני מיליון הפלשתינאים אלא הם מנהלים את חייהם באופן אוטונומי, טובה לישראל. לעומת זאת, ברצועת עזה נתניהו נמנע מליזום פעולה משנת מציאות נוסח "חומת מגן" ונמנע מלנצל שעות כושר כמו מבצעי "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" כדי למוטט את חמאס. מדיניותו הרופסת כלפי חמאס דרדרה אותנו למצבנו הנוכחי.

אז כדי להתנער מאחריותו, הוא מוצא שעירים לעזאזל, ובהם – הסכם אוסלו. אוקיי, אז רבין ופרס יסיקו מסקנות ויתפטרו. ומי יישא באחריות למחדל הנורא שקרה במשמרת שלו, משמרת בת 14 שנה?

* אובססיבי למדינה פלשתינאית – חיים רמון התארח בערוץ 14, ובהתלהבותו הרגילה, במקרה זה אף מעבר לה, ובפאתוס המאפיין אותו, הוא האשים את נתניהו שלאורך כל שנותיו כראש הממשלה הוא כרת ברית עם חמאס, ברית עם השטן כלשונו, וחיזק והעצים אותו במכוון, כדי לסכל הקמתה של מדינה פלשתינאית. המסקנה המדינית של דבריו ברורה – הברירה שלנו היא או מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון ועזה או חמאס. וכיוון שלמדנו מה זה חמאס, עלינו לבחור במדינה פלשתינאית. הקונספירציה נועדה לשרת את המסר המדיני, בחינת מ.ש.ל.

חיים רמון אובססיבי עד טירוף להקמת מדינה פלשתינאית, שתהפוך את גוש דן לעוטף הבא והיא ההיפך המוחלט מהלקח שעלינו להפיק מהטבח. הוא צודק בכל מילה שאמר על האכלת חמאס בידי נתניהו, וטועה בכל מילה שלו על המניע לכך. הטענה על הרצון לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ היא קונספירציה מטורללת, ברמה של הקונספירציות על בגידה בתוך צה"ל. האמת שונה לחלוטין. נתניהו התמכר לשקט, מתוך תפיסה של מניעת מלחמה ומניעת הרג חיילים. אגב, הרצון להגן על חיי חיילינו – כמובן שאינו מגונה, להיפך. הבעייה היא שהתוצאה של הדרך הזו, היא מחיר דמים כבד לאין ערוך. כיוון שדרכו של נתניהו היא התמכרות לשקט, הוא לא יזם פעולה נגד כל אחד מאויבינו אלא רק נגרר אחרי מתקפות האוייב. ולכן הוא לא השלים אף מבצע ורק התחנן להפסקת אש. ולכן הוא הבליג על הצתת שדות הנגב באין מפריע, והכיל זאת. ולכן הוא שילם לחמאס פרוטקשן כדי לקנות שקט. ולכן הוא סיפק עבודה לעזתים כדי לקנות שקט. ולכן הוא נהג ברפיסות גם מול הרש"פ ולא עצר את התגברות הטרור בג'נין. ולכן הוא סילק את המגנומטרים מהר הבית כי נבהל מההפחדות של הפלשתינאים. ולכן הוא ביטל את ריקוד הדגלים כדי לקנות שקט ונענה במתקפת טילים על ירושלים שדרדרה אותנו ל"שומר החומות". ולכן הוא לא ניצל שעת כושר בלתי חוזרת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי נבהל מאיומיו של אבו מאזן. ולכן הוא הבליג על ההפרה השיטתית של החלטת מועה"ב 1701 והשתלטות חיזבאללה על דרום לבנון ואפילו על הקמת מאחז של חיזבאללה בשטח ישראל. ולכן הוא לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי ונגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, כי חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל. והאמת הכואבת היא, שרוב אלה, שיוצאים היום נגדו, היו שותפים, כל אחד ברמה אחרת, למדיניותו.

תאוריית הקונספירציה על הרצון לחזק את חמאס ולהחליש את רש"פ אינה רק שקר, אלא היא מסוכנת כי היא נועדה לקדם מדיניות שתגרום לאירועים שבהם עוד נתגעגע לשבעה באוקטובר. רמון הוא אחד השושבינים המרכזיים והתומכים הנלהבים של הברית עם השטן ערפאת, רב המרצחים; ברית שעלתה לנו באלפי הרוגים. מוטב שיחריש.

'רצ'יל היטיב לבטא את דרכו של נתניהו, שנתמכה בידי הצמרת המדינית, הפוליטית והביטחונית: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד."

* אובסביבי – אור הלר, הפרשן הצבאי של ערוץ 13, פרסם את מתווה המלחמה, כפי שהוא מבין אותה, כולל החזית הלבנונית, כך שהיא עתידה להימשך עוד חודשים רבים ואולי אף לכסות את כל שנת 2024.

בקבוצת ווטסאפ שבה אני חבר, שיתפה מישהי את המאמר של הלר, עם ההקדמה הזאת: "למי שאינו מאמין הנה התוכנית. על קידוש אשם ונירמול המצב לייצוב שלטונו עד סוף 24' ."

אנסה לתרגם את דבריה: צה"ל יכול מחר להביס את חמאס, להחזיר את החטופים ולמוטט את חיזבאללה. אולי מחרתיים. אבל כיוון שנתניהו רוצה להישאר בשלטון, זה יימשך ארבע שנים, עד תום הקדנציה. ובכל יום יהרגו חיילים כדי להנציח את שלטונו.

הזהרתי את משגרת ההודעה, שבדרך זו היא עוד עלולה להאמין לשקרים הקונספירטיביים שהיא מפיצה, ואז המצב המנטלי שלה יהיה סופני. אבל חוששני שהיא כבר שם.

הכותבת היא מהגרעין הקשה של הבלפוריאדה ומן הגרעין הרדיקלי והמיליטנטי במאבק נגד המהפכה המשטרית. מדובר באנשים שתקועים אי שם ב-6 באוקטובר והטבח לא שינה את סדר העדיפויות שלהם. שמא לא שמעו שאנו במלחמה? סביר יותר שהם מודעים לכך שאנחנו במלחמה, אבל מבחינתם האוייב אינו חמאס אלא נתניהו. הרי מה מטרת הקונספירציה הזאת? להשיב לאמירה שנבוא חשבון עם נתניהו אחרי המלחמה, אבל עכשיו צריך להתרכז רק במאמץ המלחמתי. וזו התשובה – נתניהו ימשוך לנצח את המלחמה ואז נאלץ להמשיך לסבול אותו. ולכן – הדחה עכשיו.

מדובר בכת אובססיבית לביבי. אובסביבים. הם תמונת הראי של עובדי האלילים הביביסטיים. כמוהם, הם קמים ביבי, אוכלים ביבי, שותים ביבי, נושמים ביבי והולכים לישון ביבי. ביביביביביביביביביביביביביביביביביבי. זאת מחלה.

תרגיעו. אתם כל כך 6 באוקטובר. הלו, קרה כאן משהו. מי שדבק באג'נדות המעופשות, בשיח השנאה, לא רלוונטי. מטורפים, רדו מהגג!

* שעם ישראל ייצא מאוחד – נדב הוא בן קיבוץ אורטל, נשוי + 2. מאז 7 באוקטובר הוא משרת במילואים, בסיירת גבעתי, ברצועת עזה. בכתבה בערוץ 13 ראיינו אותו, והוא אמר: "יצאנו למלחמה כעם מפולג. יש לנו פה עמדות שונות לגמרי. וכולנו מאוחדים יחד כדי להחזיר ביטחון לישראל. כולנו מאוחדים לניצחון! ובע"ה, שעם ישראל ייצא מאוחד מכל הסיפור הזה."

נדב מיטיב לבטא את רוח אורטל ואת החינוך הטוב שקיבל במשפחת נחושתן ובאורטל. בשיחה בקיבוץ, במוצאי סוכות, בדיוק שבוע לפני הטבח, נדב הביע כמיהה לאחדות. חבל שנסיבות כה נוראיות יצרו אחדות. הלוואי שנשכיל לשמר אותה גם אחרי המלחמה, ונשאיר בשולי החברה את אלה שגם היום, בעיצומה של המלחמה, מדשדשים במי האפסיים של הפוליטיקה הפלגנית, כמי שתקועים עדין ב-6 באוקטובר.

* רוח השר – על דבר אחד, בסוגיית הריגתו של יובל קסטלמן, האזרח הגיבור שהסתער באקדחו על מחבלים וחיסל אותם, בידי חייל המילואים אביעד פריג'ה, אין מחלוקת. אין ספק שפריג'ה חשב באמת ובתמים שקסטלמן הוא המחבל, ושאילו ידע שמדובר באזרח ישראלי, יהודי, הוא לא היה יורה. ולכן, יש לשפוט את מעשיו מתוך נקודת המוצא שזו היתה תודעתו.

אסייג את דבריי הבאים בכך שעומדת לפריג'ה חזקת החפות, אך על פי המסתמן מן התמונות, הוא ירה באדם, שחשב למחבל, שירד על ברכיו, הרים את ידיו לאות כניעה ופתח את חולצתו והיה לו ברור שאין הוא מהווה סכנה.

מעשה כזה מנוגד לרוח צה"ל ולערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל. מעשה כזה מבזה את מדי צה"ל שהיורה לבש – מדים של צבא ההגנה לישראל ולא של כנופייה. מעשה כזה מונע איסוף מודיעין, לעתים קריטי, ממחבל שנתפס בחיים. מעשה כזה עלול להביא למותו של חף מפשע, כפי שנוכחנו. ובמקרה הזה, לא סתם חף מפשע, אלא גיבור שסיכן את חייו כדי להציל חיים.

על המעשה יעמוד פריג'ה לדין. אם יוכיח שלא ירה בקסטלמן כאשר היה עם ידיים מורמות ולא ראה זאת, כפי שטוען סניגורו, יזוכה. אם לא יוכיח זו, הוא יורשע בעבירה פלילית חמורה.

לא פחות חמור מהמעשה של פריג'ה הוא הטיוח של המשטרה. מה גרם לאותם שוטרים לנהוג כפי שנהגו; ניסו למרוח את החקירה ולשבשה? סביר להניח שהיתה זו רוח המפקד. לא המפקד במשטרה, אלא השר הכהניסט, ראש הכנופייה, שמבחינתו ירי בערבי, גם כשידיו מורמות והוא נכנע, זו מצווה. ומכאן, רצון לסייע למי שנהג כך, למרות התוצאות הקשות.

יש לחקור את הפרשה לעומק כדי להגיע לחקר האמת, הן באשר לאירוע הירי והן באשר לטיוח המשטרתי. ואת ראש הכנופייה מזמן היה צריך להדיח מתפקידו.

* גיבוי לצה"ל – נערת הזוועות, הח"כהניסטית סון הרמלך, שוב משתלחת בגסות במפקד פיקוד מרכז האלוף יהודה פוקס. הפעם, בשל מעצר של המחבל אלישע ירד, לשעבר דוברה של הח"כהניסטית, כיוון שהפר צו הרחקה.

הציבור ביו"ש ומרבית מנהיגיו סולדים מהתנהגות הפראים הקיצונים ובין השאר מההסתה וההפגנות נגד קציני צה"ל, אך מהססים לצאת נגדם בפומבי, ובכך הם גורמים נזק להתיישבות. מן הראוי שייתנו גיבוי פומבי לאלוף ולצה"ל ויוקיעו את המפגינים נגדם.

טענת המשתלחים הסהרוריים כאילו צה"ל אינו נלחם בטרור ביו"ש היא שקר מוחלט. צה״ל מקצה כוחות רבים ליו"ש בתקופת המלחמה. מראשית המלחמה עצר צה"ל כ-2200 מחבלים והרג קרוב ל-300. בממוצע, מדובר ביותר יותר מ-40 עצורים והרוגים בכל יום, ויש להם עוד הרבה פצועים.

איני טוען שאין מקום לביקורת עניינית על האלוף, כי אף אדם אינו חסין מפני ביקורת ואף אדם אינו חף משגיאות. אני, למשל, חושב שצה"ל והשב"כ מגלים אוזלת יד במאבק במחבלים יהודים, בן גבירים קטנים, שפוגעים להנאתם בערבים וגם בחיילי צה"ל. במלחמה בנגע הזה יהודה פוקס נכשל עד כה.

* מחבלים בתחתונים – כאשר ראיתי את המחבלים שנכנעו בתחתונים, שמחתי לאידם. אני מודה. אחרי הטבח, שמחתי לראות בהשפלתם. כך, במחשבה מהבטן.

אבל כאשר אני חושב מהראש, אני מרוצה מהודעת דובר צה"ל שלא נציג עוד תמונות כאלו. אין שום ערך לתמונות הללו. אולם הן גורמות לנו לנזק הסברתי. הן אינן מקרבות את כניעת חמאס, אולי להיפך. והן משרתות את התעמולה נגדנו. יש לנהוג בשום שכל, כשהדבר היחיד שצריך להנחות אותנו הוא האינטרס הישראלי.

* דוגמה אישית – החלטתו של בני גנץ לעבור להתגורר בנגב המערבי, היא מופת של דוגמה אישית. דוגמה אישית היא לוז המנהיגות.

* עוד דונם ועוד נר – הדלקת נרות חנוכה מפיצה אור לעולם ומבטאת את המחויבות לתיקון עולם.

על פי בית שמאי מדליקים ביום הראשון את שמונת הנרות ובכל יום מחסירים נר. הלכה כבית הלל, שביום הראשון מדליקים נר אחד ובכל יום מוסיפים נר.

המסר של שיטת בית שמאי, הוא של שינוי דרמטי, מהפכני. מעבר מיידי מאפס למאה. ואז אפשר בהדרגה לצמצם את המאמץ הנדרש לתחזוקת השינוי.

המסר של בית הלל הוא של "עוד דונם ועוד עז." תיקון עולם אינו יכול להיות מהלך של "זבנג וגמרנו." מהלך רבולוציוני של "הכול או לא כלום" עלול, בסבירות גבוהה, להסתיים בלא-כלום. המהלך הציוני הוא מהלך  קונסטרוקטיבי, מהלך של בניית בניין עדי-עד, מן המסד עד הטפחות.

לא עכשוויזם. לא "משיח עכשיו". לא "שלום עכשיו". העכשוויים הוא שבתאות. את הגאולה נביא קמעה קמעה, צעד אחרי צעד. לעמק ירדנו. ההרה עלינו. מעיינות האורות הגנוזים גילינו. בסלע חצבנו עד דם. ויהי אור!

* ביד הלשון: גן שמואל – גן שמואל הוא קיבוץ של הקיבוץ הארצי (לשעבר), כלומר של השומר הצעיר, במועצה האזורית מנשה. הוא נקרא על שם הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות. ונשאלת השאלה – איך קיבוץ של השומר הצעיר קורא לעצמו על שמו של רב?

וזה סיפור המעשה. ב-1895, רכש גיסו של הרב מוהליבר, יעקב הינדין, שטח של 50 דונם לנטיעת פרדס אתרוגים, לציון יום הולדתו השבעים של הרב. מייסדי חדרה, שנטעו את הפרדס, העניקו לו את השם גן שמואל.

הפרדס לא הניב פרי והיה כישלון חקלאי וכלכלי, והשטח הועבר לידי הקרן הקיימת לישראל, ושמו המקורי נשמר. ב-1913 קבוצת פועלים החלה לעבד את השטח והתיישבה בו. גן שמואל הוכר כקבוצה, גדל לקיבוץ וב-1935 הצטרף לקיבוץ הארצי.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: עיתון "הארץ" טרם החליט מי מנצח במלחמה בעזה – ישראל או החמאס!

* * *

יורם אטינגר

מדינה פלסטינית – פגיעה באינטרס של ארה"ב

בניגוד למחלקת המדינה הכמהה למדינה פלסטינית, כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים נמנעים מצעדים מעשיים להקמת מדינה פלסטינית.

בניגוד למחלקת המדינה הפורשת שטיח אדום בפני אישים פלסטינים, מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים פורשים להם מרבד מרופט.

מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים מתייחסים לרעיון המדינה הפלסטינית בהתאם להתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי העמוס בחתרנות, טרור, כפיות-תודה ובוגדנות כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית.

מדינה פלסטינית מערבית לנהר תמוטט את המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן למתחם של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי אזורי ועולמי, עם אפקט דומינו שיאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה למשטר האייתולות, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין, ופגיעה קשה בכלכלה, בביטחון הפנים ובביטחון הלאומי של ארה"ב.

יורם אטינגר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [174]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

לחשוב ערבית

כולנו שבויים ב"קונספציה" [סליחה על הביטוי], כי שתי המכות הנוראות שספגנו, ההיא, במלחמת יום-כיפור, לפני 50 שנה, וזו שניחתה עלינו זה-עתה, בשמחת-תורה תשפ"ד – אסונות אלה באו עלינו בשל קונספציות שגויות. אז, אלופי המטה הכללי, שחצנים [בימינו קוראים להם "פלצנים"] זילזלו באוייב המצרי, "הערבושים", שהם לא יעזו לפתוח במלחמה נגד ישראל החזקה, מעצמה אזורית, מעוררת פחד. הם "ידעו" שהחיילים המצרים לא חיילים קרביים ממש, הנשק שלהם מיושן, ההגנה האווירית שלהם לא תעמוד נגד חיל-האוויר האדיר שלנו.

היחיד שהתריע בכל כוחו שהמלחמה בפתח, היה תא"ל יואל בן-פורת ז"ל, שלא שמעו לו, שזילזלו בו בתור "גלותי" פחדן, זורע פניקה. וכידוע, הוא זה שצדק, ושילם על כך מחיר אישי כבד.

מה שידוע על המחדל הנורא בימינו, שבידי צה"ל ומקבלי-החלטות אזרחים, היו מצויות התרעות לרוב, אפילו "ידיעת-זהב" ממש, אך באמ"ן ביטלו אותן בטענה: "זה דמיוני, הזוי, לא יכול להיות." 

גם כאן אנו רואים טעות בהבנת החשיבה של ראשי החמאס, שהיו מוכנים להקריב אלפי מחבלים שתחת פיקודם, ומאות אלפים מתושבי עזה, אך להם לא  איכפת המחיר. העיקר שהם רצחו יהודים. 

גם כאן בולטת הטעות היסודית של "הקודקודים" שלנו, שאמונים על חשיבה לוגית, נקרא לה מערבית, מבית-מדרשו של אפלטון.

ואילו הערבים, אורח חשיבתם אחר, מאז ראשית קיומם במדבר, והמשכה וביסוסה בפי מוחמד: כאשר יש לך מטרה מסויימת, אל תעשה חשבון כמה זה יעלה לך. כאשר אתה רוצח את אחותך על רקע כבוד המשפחה, ותבלה את כל ימי חייך בכלא [לפי המשפט המערבי], זה לא חשוב. כאשר אתה רוצח בן-משפחה אחרת מתוך "גאולת-דם", לא משנה איזה עונש תקבל. אתה פועל לפי האימרה העממית הידועה: שיוציאו לי שתי עיניי, העיקר שיוציאו עין לאוייב. בעיקר אם הוא יהודי.

דוגמה נוספת: דובר צה"ל פירסם לאחרונה בתקשורת, צילום של מחבלים שבויים, עירומים ורק תחתונים על מבושיהם. בצה"ל מסבירים שהדבר ננקט למניעת חגורות-נפץ על גופם. זה אמנם היה אמור להפחיד את המחבלים-הלוחמים, ולפגוע במורל שלהם להילחם. לדעתי, זה הביא לתוצאה הפוכה: הם הושפלו, כבודם נפגע, וזה עורר בחבריהם [שעוד לא נכנעו] דווקא נחישות להילחם עד טיפת דמם האחרונה. אז מה השגנו בכך?

המסקנה מכל זה: לא די שבגופֵי המודיעין שלנו יושבים יודעי ערבית – קריאה – כתיבה – דיבור. חיוני שיישבו בהם יהודים, שיודעים לחשוב ערבית,  כמו אותה נגדת אלמונית, המצויינת באות ו', וחבריה-מפקדיה, שהבינו והתריעו, ואיש באמ"ן לא התייחס להתרעתם...

ואולי אני טועה...

הערה: כותב דברים אלה אינו מזרחן ולא ערביסט, הוא לא יודע ערבית, אך אלה מחשבות פרי התבוננות והתרשמות של אדם שחי שנים רבות במזרח התיכון ובישראל. 

ואולי אני  טועה...

כרזה

 לו הייתי קצין בכיר באמ"ן, או בעל תפקיד דומה לו במעמד בשב"כ, או בגופי-מודיעין אחרים, הייתי תולה לי כרזה גדולה מול העיניים, ובה:

* לעולם אינך יודע את הכול.

* במזימותיו של האוייב נגדנו, אין "לא הגיוני", אין "לא יכול להיות." הכול אפשרי, הכול יכול לקרות.

* כאן אין מקום ל"קונספציה". תמיד יש לשמוע דעה הפוכה.

שמונה דיברות

* מהות המקצוע שלך היא חוסר ודאות.

* אל תהסס להסס.

* תמיד תשאל: האומנם?

* אל תהיה שאנן.

* אל תהיה יהיר.

* אל תזלזל באוייב.

* אל תזלזל בנמוכים ממך בדרגה. הקשב להם היטב.

* תחשוב ערבית.

יהודה גור-אריה

 12.12.2023

אהוד: כאשר מתברר מלוא ההיקף של האיום הביטחוני על ישראל מצד מדינת החמאס החמושה והמתאבדת בעזה, איום שהוכן במשך שנים והיו בו, ודאי בהדרכת איראן, לא רק המתה בשריפה אלא גם הרעלה בגז קטלני, ואימונים מדוייקים של אלפי לוחמים מוסלמים פרימיטיביים צמאי דם וקנאים להרוג בנו – תהיה זו תמימות לחשוב שאילו רק היו התרעה וכוננות, האסון לא היה מתרחש. ייתכן שהיו נופלים פחות קורבנות ביום הראשון, אבל המלחמה שהיתה פורצת היתה אותה מלחמה קשה ואכזרית – למגר את החמאס, מלחמה הנמשכת גם כיום וטרם הסתיימה. ובגלל השינאה לביבי וההסתה של מנהיגי "הפגנות המחאה" – לא היה אפשר לעשות שום צעד צבאי גדול מקדים! – כל מי שטוען אחרת מסלף את תיאור המציאות ששררה כאן!

* * *

ה"נאורים": אל תקצו שקל נוסף אחד להתנחלויות ביהודה ובשומרון. שישחטו אותם הערבים! מה איכפת לנו? הלא הם מתנחלים – ולא ישראלים של הקו הירוק כמונו!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

14.12.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". סיפורי החיים של אורפז מרתקים אבל הוא מדבר בקול חלש וגם כשהוא מתרגש וקולו עולה הוא לא ברור, אולי בגלל שיניו התותבות, כך ששום הקלטה לא היתה מצליחה, מה עוד שכאשר הוא יודע שהוא מוקלט, הוא נסגר.

יצחק מספר על הרומאן שהיה לו עם האישה שגם היכתה אותו על ראשו במטריית ברזל ופצעה אותו. בבואי הביתה אני מעלה את שמה בחיפוש בגוגול ושם יש תמונה שלה והיא נראית בחורה מאוד נאה עם שיער ארוך.

אני שואל את יצחק כיצד איש צבא כמוהו אינו יכול להחזיר מכות לבחורה שתוקפת אותו, והוא כל זמן מתרגז לשאלה מפני שאני לא מבין שהשיגעון, עם קבלות משני בתי משוגעים, של אותה אישה גרם לו לזהות אותה עם אימו המשוגעת ואדם לא יכול להרים יד על אימו! וגם לא לשכב איתה! – וזאת היא לא רצתה להבין ולכן רדפה אחריו ומיררה את חייו, אף כי היו גם תקופות שקטות שבהן הגיעו להסדר שלילה אחד בשבוע ישנה אצלו ולילה אחד ישן אצלה והיו לה מפתחות לדירתו במלכי ישראל. מתברר שכל זה קרה כבר לאחר גירושיו מרותי.

22.12.09. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". סיפור נוסף על אותה אישה לדבריו, מסיפוריה, היא בת מאומצת וגם יתומה. אביה היה פקיד ממשלתי אך כנראה לאחר שאימה הרתה ממנו עזב את הארץ ונעלם. היא נשארה עם אימה, שאינה יודעת ממה התפרנסה, אך חלתה ומתה, והילדה נשלחה לבית יתומים בקריה בתל-אביב של ילדים שהיו מועמדים לאימוץ. כל שבת או שישי היו באים הזוגות שקיבלו רשות לאמץ לפגוש את הילדים שהיו מסתובבים חופשיים במפגש כמו בתצוגת סוסי או כלבים למכירה. עיניה של הקטנה פגשו במבטה של אישה שהתבוננה בה והיא רצתה אליה ונצמדה אליה בכל כוחה עד כדי נעיצת ציפורניה בה והתחננה בפניה: קחי אותי, קחי אותי מכאן. אני אהיה טובה אלייך ואעשה כל מה שתרצי רק תוציאי אותי מפה. והאישה אכן לקחה אותה ואימצה אותה והיא שסיפרה לה על הוריה ועל האב שברח. יש כאן קצת בלבול בין שני הסיפורים וייתכן שמדובר באישה אחת, שגם היא מתה בעוד הילדה קטנה.

אישה זו כבר היתה נשואה למורה שלה לגיטרה קלאסית שהיה מהטובים בארץ וכנראה אהב אותה מאוד, ואולם הנישואים לא החזיקו מעמד וכפי שסיפרה לאורפז מן הגירושין הללו היא הוציאה דירה, בעזרת הבעל-לשעבר כדי שתסכים לצאת מדירתו, אף כי הוא המשיך לגור לא רחוק ממנה והיה מטפל בכלבה שלה כאשר היתה נוסעת לתקופות של חודש להודו. הכלבה היתה כל כך כועסת עליה בביתה שכאשר נעדרה יותר משלושה ימים היתה מתחילה לכרסם וללעוס את הנעליים שלה.

יצחק מספר שהיא אכן היתה בחורה יפה מאוד, יותר אפילו מתמונתה שבגוגול. וידעה לטפל בגבר שאהבה בצורה בלתי רגילה. כל מה שרצה, היתה מנחשת ועושה למענו במיטה. והוא הרגיש מכורבל ומוגן בה כמו שלא חש עם שום אישה אחרת.

הוא הוזמן ליריד ספרים בטורינו כאשר יצא לאור באיטלקית ספרו "נמלים" וגם נפגש שם עם קוראים. לאחר כיומיים חש מחנק, שאינו יכול לשהות שם יותר, וברח חזרה ארצה מבלי להודיע לאף אחד ביריד. היתה אף ידיעה בעיתון איטלקי שסופר ישראלי נעלם ואין מוצאים אותו, ופנו למשרד החוץ הישראלי ומשם הרגיעו אותם שיצחק כבר נמצא בארץ ולא הלך לאיבוד. במשך ארבעה הימים הללו היתה אותה אישה אמורה לגור בדירתו.

כאשר חזר מצא דירה ריקה, וכשהביט מהחלון מערבה אל העץ האהוב עליו, היו שם הרבה קרעי נייר לבנים כמו שלג. הוא לא חשד עדיין במאום עד אשר נכנס לחדר העבודה שלו וראה שהיא פישפשה בניירות שלו, קרעה חלק מהם מתוך קינאה בנשים האחרות שהיו לו, וזרקה מהלון החוצה. היה שם ספר שירים של ר. שאותה הכיר בהיות בן 45 והיא בת 23 לערך, ובעיניו היתה יפהפייה והיתה פרשה של אהבה גדולה ביניהם. החבר הקודם שלה השפיע על יצחק בכתיבת ספרו "מסע דניאל". ר. כתבה שירים ופירסמה ספר שירים ונתנה אותו עם הקדשה חמה מאוד ליצחק. אותה אישה. מצאה את הספר, ולא הסתפקה בקריעה לגזרים של דף ההקדשה אלא המשיכה ועשתה זאת גם ליתר דפי הספר, קרעה לגזרים והשליכה.

אחרי האירוע הזה היא ניסתה להיכנס לדירה וזאביק, בנו של יצחק, מנע זאת ממנה לבקשתו של יצחק. אך היא ארבה ליצחק למעלה במדרגות ומאוחר יותר היכתה במטריה ופצעה אותו.

חרף כל זאת היתה אפילו תקופה שיצחק שילם עבור טיפול נפשי שקיבלה.

לאחר תקופה מסויימת נעלמה מחוג חייו והוא חשב שנפטר ממנה. ואז החל לקבל פתקי איום מורכבים מאותיות גזורות מעיתונים על כך שהוא עתיד לשלם על מה שעולל לאותה אישה. מתברר שהיא חברה ל-י. אשר לדברי יצחק היה חבלן בצבא ושוחרר כניראה בגלל אי התאמה וכאשר היה לו סכסוך עם חבר קיבוץ שם לבנה חבלה תחת ביתו והעיף את הבית באוויר בפיצוץ אחד. לא היו נפגעים אבל המעשה עורר הדים וניסו להשתיקו כדי שלא לערב את המשטרה.

ובכן, אותו י. נדבק או דבקה בו האישה, והיא כנראה הסיתה אותו לכתוב את פתקי האיום לאורפז. אורפז התלונן במשטרה ואפילו שכר עורך דין ששלח מכתבי התראה לאותו י. ומצד שני ניסה יצחק לשמור על יחסי תקינים עם אותה אישה ולכתוב לה דברי פיוס ורק דברים טובים.

ושוב היתה הפוגה ופתאום התברר ליצחק שאותה אישה הגישה תביעה משפטית נגד י. שתקף אותה ואולי גם היכה אותה.

הקשרים האחרונים שהיו לו עם אותה אישה הם כאשר גבריאל מוקד מסר לו את הדיסק שהוציאה ובו גם שירו המולחן על ידיה של יצחק. לדבריו ההלחנות של השירים גרועות למדי ואולם הכי פחות גרועה היא זו של השיר שלו. היא ביקש ממוקד למסור לה תודה בשמו.

ויום אחד הוא עולה לאוטובוס ופתאום רואה אותה יושבת ולידה במושב ילד קטן. הוא השתדל שלא תבחין בו.

בשבוע הבא הבטיח לספר לי על סוף השבוע הנורא והביזיונות שעתה לו בתקופה שהיה ביניהם קשר והוא סבר כי החלימה משיגעונה – כאשר בא איתה לבקר בקיבוץ שמיר. לדבריו הוא שילם עבור הטיפולים הנפשיים שלה.

29.12.09. פגישה עם אורפז בקפה "שיין". הוא נראה מותש ובקושי הולך. לדבריו הוא מתעורר פעמים רבות בלילה כדי להשתין, והלילה קרה לו שחדל להרגיש רגל אחת אך גם היה לו כאב חזק עד המותניים. הוא מודאג מאוד מהיום שבו לא יוכל יותר לעמוד על רגליו וללכת ויזדקק לכיסא גלגלים, והוא בשום אופן לא מסוגל לשאת אדם נוסף בדירה, פיליפיני. אבל אולי האישה הטובה שמטפלת בו פעמיים בשבוע תסכים לשעות רבות יותר באופן פרטי וגם לישון אצלו. אני אומר לו שזה נראה לי הפתרון הכי טוב. גם לאימא של יהודית לקחנו פיליפינית וזה עלה רק כחמש מאות דולר לחודש.

הוא אומר שיש לו רגעים של ייאוש כמו הבוקר אחרי הארוחה שבהם הוא כמעט בוכה. ועם זאת מנסה לכתוב כל הזמן, בסגנון ה"נגיעות", ומה שציטט בפניי בעל-פה היה ממש מצויין. אני מקווה שיעלה אותם על הכתב וימסור לי כי הוא לא הסכים שארשום אותן מפיו.

לאט-לאט, הדיבור קשה עליו ובקושי אני גוהר עליו כדי לשמוע אותו, וגם השמיעה שלי לא הכי-הכי – הוא ניאות להמשיך את הסיפור על הנסיעה עם אותה אישה לקיבוץ שמיר, אל אחיו מנדל ואשתו ציפורה, לסוף שבוע. זה היה בתקופה שלאחר רצח רבין. האישה היתה בטיפול נפשי על חשבונו והוא קיווה שהיא מבריאה. הם נסעו במכונית שלו לגליל. ערכו טיול למקום שבו נשפך הירדן לכנרת. יצחק דיבר על כך שכמה טוב שעכשיו הם ידידים ולא יותר מכך. והיא שתקה ולא ענתה.

הם קיבלו את החדר נוסף שנבנה בצמוד לביתו של האח. יצחק והאישה ישבו בחוץ והתנדנדו יחד בנדנדה גדולה. הוא נכנס לבית לרגע וכאשר חזר היא לא היתה. לאחר זמן החל להיות מודאג, סרק את השבילים סביב ולא מצא אותה. גילה את הכלב שלה במעבה השיחים ובמצב רוח רע, שלא כדרכו. יחד עם אחיו עלו למכונית ויצאו לחפש אותה בדרך ההיקפית מחוץ לקיבוץ. בנקודה מסויימת החל הכלב לנבוח ולרצו לצאת והם יצאו אחריו והוא הוביל אותם למקום שבו ישבה קפואה על סלע בזלת ולא הגיבה. יצחק דיבר על ליבה שמחכים להם לארוחת ליל שבת, ולקח אותה, רפוייה ללא התנגדות, חזרה לבית.

כאשר הלכו לישון, במיטה אחת, היא התכרבלה ושמה ברך בין רגליו, וכנראה התכוונה לכך שיקיים עימה יחסי מין. יצחק היה אז, להערכתי, כבר כבן למעלה משבעים, אולי 72, והוא אינו אומר מילה על כך אם היה לו בכלל כוח לקיים יחסי מין, אלא מתעקש על כך שסירב לה כי הוא לא יכול לשכב או להכות את האימא המשוגעת שלו, ושוב סיפר כיצד הדוד שלח אותו לטשרנוביץ' עם האם המשוגעת, שהיתה מאושפזת וקיבלה טיפול בהלם חשמלי, ושכר לו חדר במלון כדי שיבקר אותה כל בוקר וישמע אותה אומרת "איציקל מיין קינד!"

לעומת זאת הוא מעיד שהאישה היתה מומחית במיטה וכנראה ידעה לטפל בגברים ואפילו צילמה אותו פעם עם הזין בחוץ.

בקיצור, הוא הסתובב ונרדם.

בבוקר קם, שומע את אחיו וגיסתו מעבר לדלת, וכאשר ניסה להעיר את האישה, היא לא הגיבה. התיק שלה היה פתוח ובו הרבה כדורי ואבן, וכן היתה לה שריטה מדממת קצת על אמת היד, והלאה שריטות קודמות שכבר יבשו והותירו צלקות בלבד. הניסיונות להעירה לא הצליחו. הזמינו את אחות הקיבוץ, והיא הזמינה אמבולנס, שלקח אותם למרפאה בקריית שמונה. ואולם שם אמרו לו שאינם יכולים לקחת אחריות ויש להעביר אותה לבית החולים זיו בצפת.

כאן גברה עליו התרגשותו ולא היה יכול להמשיך ורק קיצר ואמר שלבסוף היא ברחה מבית החולים, וכאשר חזר לתל-אביב ניגש לדירה הריקה שלה וטיפל בכלב, אבל כשחזר לדירה שלו – היא היתה בפנים! – היו להם, כל אחד, מפתחות לדירת השני, לילה אחד בשבוע ישן אצלה, לילה אחר ישנה אצלו. אפשר לומר שהוא מספר מעולה אבל המאמץ ממש עולה לו בבריאות. אם ספריו היו כל כך מרתקים היה נעשה לכותב רבי-מכר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

הקצרים של דוסטוייבסקי

על "אשתו של אחר – סיפורים"

מאת פיודור דוסטוייבסקי

מרוסית – אריה אהרוני

ספריית פועלים 2002, 127 עמ'

הראשון מבין ארבעת הסיפורים שבקובץ זה הוא "גנב ישר – מרשימותיו של אלמוני" – הדובר בסיפור, חייט, שוכנע על ידי המשרתת שלו להשכיר חדרון בדירת הרווקים שלו לחייל בדימוס בשם אסטאפי איוונוביץ'. בעקבות גניבת מעילו של בעל הדירה, מספר אסטאפי סיפור על שתיין כרוני, שנאלץ להשכין בדירתו, ואף לכלכל אותו. אסטאפי ניסה ללא הצלחה לגמול אותו מהשתייה, ואולי להשיג עבודה כדי שלא יחיה על חשבונו כפרזיט. השתיין מייסר את עצמו, ומעניש את עצמו (ישן על המדרגות ועל הרצפה), אבל עם כל רצונו הטוב – איננו מסוגל לצאת ממעגל השכרות. כדי לממן את השתייה, הוא גונב מבעל הבית זוג מכנסי רכיבה, ונשבע שלא גנב. הוא מעניש עצמו, ובמשך חמישה ימים הוא לא חוזר לדירה. כשהוא חוזר, מסתבר שהוא גוסס, ולפני מותו הוא מתוודה על הגניבה, ומקווה לפצות את בעל הבית בכסף שישיג ממכירת אדרתו (המחוררת!)

הסיפור השני "חלומו של אדם מגוחך – סיפור דמיוני" הוא יותר צבר של דברי הגות מאשר סיפור: הדובר בגוף ראשון חש שהוא מגוחך בעיני עצמו ובעיני הבריות. בעיניו הכול היינו הך, לכן הוא רוכש אקדח בכוונה להתאבד. בלכתו הביתה נטפלת אליו ילדה כבת שמונה, רטובה, נועלת נעליים בלויות, מבקשת את עזרתו, בוודאי משום שאימה גוססת. הדובר מגרש אותה. בחדרו, שבו הוא טוען שאינו מסוגל לישון בלילות, חש נקיפות מצפון שלא עזר לילדה. למרבה הפלא, הוא נרדם וחולם שירה בעצמו, נושאים אותו בארון מתים, וקוברים אותו. ייצור אפל מרים אותו ומסיע אותו במרחב, מראה לו ממרחק את כדור הארץ, ובאמת הוא נוחת למקום הנדמה לגן עדן, שם אנשים עוטפים אותו באהבה, אנשים שרים, וניזונים מפירות, דבש וחלב . בעולם הזה אין קנאה ואין מקדשים ודתות החותרות להרס עצמי. הוא מבין שכל זה איננו אלא מה שהלב יצר, כלומר, עולם מופלא מדומיין – הוא אפשרי, למרות שבמציאות יש שפות שונות, רוע לב, בתי משפט וגיליוטינות, מריבות ושפיכות דמים, וכן הלל ושבח הסבל (אולי בעקבות האידיאולוגיה הנוצרית?) הוא חש שהאשמה בו, והוא ראוי להיות מוקע על הצלב. כשהוא מתעורר, הוא מרחיק את האקדח, ומחליט לחפש את הילדה הקטנה.

שמו של הסיפור השלישי הוא "חג המולד וחתונה (מרשימותיו של אלמוני)" – שוב דובר בגוף ראשון המוזמן לנשף ילדים בחג המולד, שבו נודע לאחד האורחים המועדפים בשם יוליאן מסטקוביץ' כי אורח אחר, מוכס עשיר, מתכוון להעניק לבתו לכשתתחתן נדוניה של 300,000 רובל. יוליאן עושה חשבון פשוט כי עד שהילדה תגיע לפרקה ותתחתן – הנדוניה תתפח ל- 500,000 רובל, והוא ניגש ישר לחזר אחרי הילדה, מנשק לה ודוחף עצמו אליה, למורת רוחה. יוליאן מגרש ילד בן גילה (בן של האומנת של ילדי המארח), שמהווה עבורו מתחרה על ליבה של הילדה. מסתבר שיוליאן הוא רווק זקן וכרסתן, שרואה עצמו ראוי לזכות בנדוניה השמנה. כיוון שאצל הילדה הוא לא זכה לאהדה, הוא פונה לאימה, שמתמוגגת מהמחמאות שלו. הוא אמנם מוזמן אליהם הביתה, והופך שם אורח קבוע.

כעבור מספר שנים הדובר נקרה לכנסייה, שם מתקיימת חתונה – החתן הוא יוליאן הכרסתן, והכלה היא אותה ילדה, שעתה היא בת 16 יפיפייה חיוורת ומדוכאת. חשוב לציין שבנשף חג המולד מתואר יחס מחפיר כלפי הבן של האומנת (הילד שהילדה העדיפה על פני יוליאן המבוגר הדוחה): כל הילדים קיבלו מתנות וממתקים, והוא קיבל ספר ללא תמונות. הילדים מרביצים לו, וכך נוהג בו גם יוליאן באלימות ובגסות רוח – מקנאתו כלפיו.

שמו של הסיפור הרביעי – "אשתו של אחר ובעל מתחת למיטה – מאורע יוצא דופן". כשקראתי סיפור זה התרשמתי שהסופר מבקש לבלבל את הקורא בכוונה. אבל קודם אספר בקצרה במה מדובר: איש בפרוות צובל (לרמוז שמדובר באיש עשיר, כי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו פרווה יקרה כזאת) מתדיין עם איש צעיר במעיל חורף. לאחר דין ודברים ארוך בין השניים, שרובו הסתרות שהם מסתירם איש מרעהו על מטרתם האמיתית, מתברר שהאיש העשיר חושד באשתו, גלפירה פטרובנה, שהיא מתרועעת עם מאהב. האיש הצעיר מודה לאחר מלל ארוך שהוא מאהב של אישה נשואה, וכי הוא, כמו העשיר, נמצא במארב למצוא אותה בקלקלתה. אחרי מלל ארוך, רובו סתום, כשהקורא מתרשם שהעשיר מציג עצמו כרווק, שכביכול מנסה לעזור לחבר שאיתרע מזלו והתחתן. הצעיר מדבר אליו בגסות, למרות מעמדו, כי שניהם באותה סירה. הדלת בקומה שלשית נפתחת, ובאמת יוצאת גלפירה פטרובנה בלוויית גבר בשם נפיל. נפיל הולך להשיג כרכרה, ואילו הצעיר נדהם שגלפירה נמצאה עם גבר אחר, כשהיא נשבעה לו אמונים. הקורא מבין שהצעיר הוא המאהב של אשתו של בעל פרוות הצובל, אבל הבעל הנבגד "קונה" את השקרים של אשתו על תאונה שקרתה כביכול, ושהצעיר הציל אותה. בסוף החלק הראשון של הסיפור, הבעל והמאהב לוחצים ידיים בידידות. בהמשך הבעל שלנו רואה את רעייתו, גלפירה פטרובנה, באופרה, למרות שהיא לא היתה אמורה להיות שם. על ראשו הקירח נופל פתק, ממנו הוא למד שאשתו קבעה עם מאהב ברחוב ג' פינה ח' בדירה של ק' בקומה 3. הוא ממהר להגיע לשם (והרי אם הפתק הגיע אליו, הנמען לא היה אמור לדעת את תוכנו), ומקדים אותו צעיר גנדרן, ושניהם פורצים בטעות לדירה בקומה 2, במקום בקומה 3. במיטה נמצאת אישה זרה לגמרי, וכיוון שבעלה (זקן ידוע חולי – שיעול, גב כואב, טחורים) מגיע לדירה – השניים מתחבאים מתחת למיטה, וכיוון שהמקום צר,  מתנהל ביניהם ריב על מקום ועל יוקרה. הבעל שומע לחשושים, וחושב שיש שם חתולים או עכברים. הכלבלב שלהם מתעורר ומתחיל לנבוח כלפי הזרים, ואף נושך את המבוגר באף. זה חונק את הכלב, ומחביא אותו בכיס (איך אפשר?). הצעיר מצליח לברוח כשהוא מאשים את המבוגר בחניקת הכלב, ואז מגיע תורו של המבוגר להסביר לזוג מדוע הוא נקלע בטעות בדירה. כשהבעל הזקן ואשתו מבינים (אחרי המון מלל מגומגם) במה מדובר, הם פורצים בצחוק, ומפנים את "הפורץ" לקומה שלישית, שם באמת מתרועעת אשתו עם מאהב. הנבגד שלנו מגיע הביתה, ומוצא את אשתו, גלפירה פטרובנה, כועסת שהוא אינו חדל לעקוב אחריה ללא סיבה. הנבגד שלנו מתנצל בפניה, הגם שהקורא מתרשם שתוך זמן קצר  גלפירה התרועעה עם שלושה מאהבים.

ציינתי שהסופר משתדל לבלבל את הקורא: רק אחרי 18 עמודים של שיחה סתומה בין האיש הלבוש בפרוות צובל, לאיש הצעיר הלבוש במעיל חורף, אנו מתבשרים ששמו של האיש הוא איוואן אנדרייביץ', ורק כעבור 21 עמודים נודע לנו שמו של הצעיר, המאהב הוא טבורוגוב. וכן, השיחות בין השניים בחלק הראשון של הסיפור סובבות סחור סחור סביב העניין העיקרי (בעל חשדן, מאהב מאוכזב), והקורא תוהה לאן שיחות אלו מובילות. וכן, סופר שהעניק לרומנים הגדולים שלו כותרות קצרות ("החטא ועונשו", "האחים קרמזוב", "אידיוט"), מעניק לסיפורים כאן שמות ארוכים, שאמורים להדריך את הקורא אל כוונותיו. אינני חושב שסיפורים אלה הם העידית של יצירתו של דוסטוייבסקי.

משה גרנות

* * *

מנחם רהט

שיא האבסורד: ישראל תומכת בתיחזוק

המפעל לייצור שאהידים וחמאסניקים

ישראל מעודדת, למרבה ההפתעה, גיוס מימון בינלאומי לתחזוקת מערכת החינוך השטנית של אונר"א. ואיך מגיבות המדינות התורמות למאמץ לעצירת הכספים המגואלים בדם?

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. כוונות טובות שכאלה, עמדו מאחורי תרומתה הבלתי נתפסת והלא תיאמן של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון, במשך שנים, להמשך קיומה של התעשייה המפלצתית הפלשתינית-נאצית, שמאז הקמתה ב-1949 עוסקת בייצור סידרתי של כמויות בלתי נדלות של שאהידים, המתחנכים מגיל אפס לרצח אכזרי של 'בני הקופים והחזירים', קרי היהודים החיים במדינת ישראל, ללא שום הבדלי השקפה, גיל ומין.

על שמה של תעשייה מפלצתית זו, שבמוסדותיה בעזה הסתיר החמאס נשק וחימוש ואפילו חפר פירים למֶטְרו העזתי, חקוקה מילה אחת בלבד – אונר"א. מעליה מצוייר סמלו התמים לכאורה של ארגון האו"ם, שכבר מזמן חשף טלפיו האנטי ישראליים, אך הסמל מסתיר את השחיתות שאחזה בארגון הנשלט בידי חמאס.

ומה שגרוע לא פחות, ואולי יותר, היא העובדה המדהימה, ממש בלתי נתפסת, שמערכת הביטחון של מדינת ישראל העניקה לתעשיית הרצח הזו במשך שנים את הגושפנקה של ישראל. ישראל עודדה – מעשה חלם – את העולם  לתרום מיליונים לארגון אנטי ישראלי זה, המחנך דורות של פליטים וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם לבטלה מנוונת ולחלומות שווא על 'זכות השיבה' ועל אידיאולוגיית חיסול המדינה היהודית. חלם זה כאן.

כל כך מפוקפק הוא הארגון, שהוא היחיד בעולם כולו, שמנציח את הפליטות לעולמי עד: כל פליט מ-1948 הרשום בו, מוריש את הפליטות לילדיו, נכדיו, ניניו וניני ניניו. כך צמח מספר הפליטים המטופלים בידי הארגון להנצחת הפליטות מ-700,000 בלבד ב-1949, פי 8.5, לכדי 5.9 מיליון כיום.

אונר"א מפעיל מערכת חינוך ששוטפת את מוחם של מאות אלפי תלמידים בכל הגילאים, ב-700 מוסדות החינוך שלה, מהם  284 בעזה; מערכת שהפכה לפס ייצור לשאהידים. 

כך למשל מוצגת בספרי הלימוד המחבלת דלאל מוגברי, 'גיבורת' טבח כביש החוף ב-1978, בו נרצחו 35 ישראלים תמימים באכזריות שטנית, כמופת פלשתיני, קדושה מעונה שהקריבה עצמה על מזבח ה'התנגדות'. אפילו חלק ממוסדות החינוך נקראים על שמה, כדגם של פטריוטית שנפלה למען 'שיחרור פלשתין'.

במערכת של אונר"א מועסקים 23,000 מקבלי שכר, רבים מהם במערכת  החינוך. נקל לנחש במה הם שוטפים מוחותיהם הרכים של תלמידיהם: שישראל היא יצירה קולוניאליסטית, אמורפית, שנועדה לפנות מקומה למדינה פלשתינית מן הים עד הנהר.

אז מה הפלא שילדים בני 7 חניכי מוסדות אונר"א – אפילו בקלנדיה ובשועפאט במזרח ירושלים – משיבים לשאלת המראיין בסרט שצילם מכון IMPACT-se לגבי תכנים שלמדו במוסדות אונר"א: "מלמדים אותנו שהציונים הם אוייב. הם בני מוות. מחובתנו הקדושה, הדתית, ללחום בה ולחסל אותם." וילד אחר אומר בסרטון: "כשאהיה גדול יהיה לי רישיון נהיגה, ואני אדרוס כמה שיותר ציונים, ואדקור אותם עד מוות. לדקור יהודים למוות, זה מביא הכי הרבה כבוד לי ולמשפחה וכרטיס כניסה לגן עדן."

כל מערכת ההסתה הזו, שרק מובילה להמשך שפך הדמים, פעלה בחסותה-שלא-מרצון של ממשלת ישראל, בכך שהיא או אחת משלוחותיה עודדה את העולם, להשתתף במימון תקציב אונר"א שמגיע ל-1.1 מיליארד דולר.

לא מאמינים? תשמעו סיפור: בירושלים קיים 'מכון נחום בדין', בניהולו של יהודי יקר ושמו דוד בדין, עולה ותיק מארה"ב, תושב אפרת, שמעניק שירותי תקשורת לעיתונות הזרה. כבר שנים שהוא אוסף מימצאים, שנועדו לשכנע את ממשלת ישראל לפעול לסגירת אונר"א. הוא למשל מימן רכישת למעלה מ-200 ספרי לימוד במקצועות שונים המשמשים במוסדות אונר"א, וגייס שני 'ערביסטים' ידועים – ד"ר ארנון גרויס וד"ר רוני שקד, לתרגום ההסתה המתפרצת כמעט מכל דף בהם. הוא גם מימן סרטי וידיאו שתיעדו התבטאויות ארסיות של ילדי מוסדות אונר"א.

גרויס ושקד כתבו בסיכום עבודתם: "ספרי הלימוד של אונר"א רק מחריפים ומעמיקים את הסכסוך ומוליכים אותו עד לקצה הבלתי פתיר. ע"פ ספרי אונר"א לא ייכון שלום לעולם, מפני ששלום פירושו יישום 'זכות השיבה' והשמדת 'שרידי הזרים' בפלשתין." בספרים מלמדים שהיישות הציונית היא כובשת, פולשת, חמדנית, קולוניאליסטית, נטולת זכויות כלשהן. היהודים הם הפושעים האולטימטיביים, והפלשתינים קורבנם האולטימטיבי. התפיסה שהיהודים הם בני שטן שדינם מוות נשזרת בכל המקצועות. אפילו בעיה מתימטית תמימה באלגברה למתחילים, עשויה להתנסח ברוח זו: 'מחמוד נכנס ברכבו לתוך המון  יהודי ופגע בסך הכול ב-30 יהודים. עשרה מהם נפצעו. כמה יהודים נהרגו?'

בדין דפק על כל דלת אפשרית עם מימצאיו – ולא הצליח לשכנע שאונר"א זה אונר"ע ומר.

בשלב מסויים, ב-2018, הבין ראש הממשלה נתניהו, שאונר"א היא לא הפתרון אלא הבעייה. הוא הוקיע את הארגון האנטישמי והגדירו גורם עויין שמנציח את הנראטיב של 'זכות השיבה', במטרה לחסל את מדינת ישראל. אבל הוקעותיו אז  'לא הגיעו'  לידיעת המינהל האזרחי, שטרח לפרסם אז באינטרנט, במסווה של פירסום כאילו רשמי מטעם אונר"א, ש"אונר"א שואפת להקים חינוך ללא הסתה; חמאס ואש"ף מתנגדים." לאמור, אונר"א היא בסך הכול בסדר גמור, ואפשר להמשיך לתרום. 

דוברות המינהל האזרחי הסבירה אז בנימה מתחמקת: "מפקד המינהל דרש מאונר"א להרחיק כל תוכן מסית מספרי הלימוד." אבל ההסתה הרי לא הועלמה מהספרים, וגם היח"צנות לטובת אונר"א נשארה באוויר. לשאלתנו אז, מדוע המשיך המינהל אז לייחצ"ן את אונר"א, השיבו בציניות: "זה במסגרת החדשות שלנו: איננו מסירים דפים, בדיוק כפי ש-ynet לא מסיר."

נתניהו כבר הבהיר, ובצדק, שאין לו כל כוונה למסור את השליטה בעזה לאחר המלחמה לרש"פ האנטישמית. מה שמתבקש עכשיו, לאחר גילויי המטענים והפירים במוסדות אונר"א, המחנכים לחיסול מדינה חברת האו"ם, תחת הסיסמה המכובסת 'מן הים עד הנהר', לעמוד על פירוק מלא מלא של תעשיית השאהידים.

עד אז תמשיך לתאר, ובצדק, את גודל האבסורד, הח"כית לשעבר ד"ר עינת וילף (העבודה), מְחַבֶּרֶת הספר 'מלחמת זכות השיבה', מגדולי הלוחמים נגד אונר"א. רק השבוע היא סיפרה בתימהון, שבכל מקום בעולם, שהיא מופיעה בו במאמץ לייבש את הזרמת הכספים לתעשיית השאהידים, היא נתקלת במענה משמיט לסתות: "אבל ממשלת ישראל מבקשת שנמשיך לתרום..."

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ל"ג

בין מחנה בן-גוריון למחנה אשכול

במשך כל אותו זמן לא ויתר אשכול על מהלכיו להקמת "מערך" עם "אחדות העבודה", ובן-גוריון לא הירפה מתביעתו להקים ועדת חקירה ממלכתית. חלק מאנשי ה"גוש" נחרדו מן האפשרות שיימצאו במפלגה אחת עם אנשי סיעה ב', יריביהם הקשים מלפני כעשרים שנה, ואילו בן-גוריון וחסידיו – בחוץ. לכן לא הירפו מלחציהם על אשכול לקבל לפחות חלק מתביעות בן-גוריון.

ב-30 באוקטובר 1964, הגיע שרגא לעימות קשה עם אשכול. הרקע: קבוצת "מן היסוד" עמדה על סף פרישה מן המפלגה, כפי שניבא בן-גוריון. שרגא, אף שצידד תחילה ב"מכתב חולדה", לא היסס להתייצב עתה לימין בן-גוריון, ששלל את המכתב, זאת לאחר שהתברר כי אנשי "מן היסוד" ראו את המכתב בדיוק כפי שראה אותו בן-גוריון: מחווה פרטית של אשכול ועוד כמה חברים, ללא גושפנקה רשמית של מוסדות המפלגה. ה"קורבן" לא נרצה.

בניסיון של הרגע האחרון למנוע את פרישתם, החליט אשכול להביא לפני ישיבת מרכז מפא"י הצעה לאישור "מכתב חולדה".

שרגא הגיב בחריפות: "אשכול ידידי, בימי 'הפרשה' ב-1960 נפגשתי איתך ועם עוד אנשים במלון 'השרון' בהרצליה, שם התאכסן אז בן-גוריון. לקראת סיומה של הפגישה, שנמשכה משעות הערב ועד לשלוש לפנות-בוקר, אמר בן-גוריון ששלושת החברים – אשכול, גולדה וארן, הורסים את המפלגה.

"גולדה הרגישה לא טוב מהדברים עד כדי כך שהתעלפה. ארן התרגש מאוד, ואתה, אשכול, אמרת אז לבן-גוריון: 'אם שלושתנו הורסים את המפלגה, הרי חלקי בהרס הוא רק שליש.'

"כעת, לאחר ארבע שנים, אני, שרגא נצר, מודיע לך שאתה היחיד ההורס את המפלגה, בגלל קבוצת 'מן היסוד'. אינך חי בעצמך ואינך נותן לנו לחיות. אתה הורס את חייך, את חיינו ואת חיי המפלגה ומזעזע בזאת את המדינה כולה. לכן, אני מבקש ממך לחדול מכך ולחזור ולהיות אותו אשכול אמיתי שהיית, כפי שהיכרנו אותך בחיי המדינה ובחיי המפלגה. אני מבקש ממך להניח לעניין פנחס לבון, ואם תומכיו רוצים לפרוש, שיעשו כרצונם. בשבילי הם חדלו להיות חברי מפלגה מזמן, בכך שהחרימו את הבחירות לכנסת החמישית ולמוסדות המפלגה ביולי השנה, ובכך שהם מוציאים עיתון ללא הסכמת המפלגה כדי להשמיץ את המפלגה, את מנהיגיה ואת עסקניה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 64).

שבוע לאחר מכן, בשבת ה-7 לנובמבר, בכנס בבית ליסין בתל-אביב, פרשה קבוצת "מן היסוד" מן המפלגה, כחצי שנה לאחר "מכתב חולדה". במשך כל התקופה הזו עסק שרגא באינטנסיביות, יום ולילה, בפגישות שמטרתן היתה למצוא נוסחה שתפתור – את התעקשות "אחדות-העבודה" שלא לחתום על הסכם  האיחוד עם מפא"י ללא קבוצת "מן היסוד", את תביעת בן-גוריון להקמת ועדת-חקירה, ואת איום אשכול להתפטר אם אכן יוחלט על הקמת ועדה זו.

בחיי המפלגה היתה זו תקופה רבת-תהפוכות, ושרגא יזם ונקלע ונקרע בין קטבים בלתי-מתפשרים, והצעות-פשרה חדשות לבקרים. אבא חושי התחנן בפני אשכול: "בן-גוריון אמר למסור את זה לשופט. אז תמצא איזה שופט, שיהיה חירש, שיהיה אילם, רק שיהיה אפשר לשחרר כבר את בן-גוריון מן ה'קושמר' [הסיוט] הזה."

בבוקר ה-11 בדצמבר 1964, יום שישי, התקיימה ישיבת לשכה בה הודיע אשכול, שלאור החלטת הסיעה בכנסת משלשום, ברוב של אחד, להקים ועדת חקירה לאירועי 1954 בלבד ["העסק-ביש"] – לא יוכל להמשיך בתפקידו.

כשעתיים לאחר-מכן התקיימה גם ישיבת מזכירות המפלגה. הפעם השתתף בה בן-גוריון, והודיע, שאם יוחלט רק על הקמת ועדת-חקירה לאירועי 1954, לפי המלצת שר-המשפטים, הוא יהיה מוכן לראות בכך סוף פסוק.

אותו יום, בשעות הצהריים, נתקבלה החלטה פורמאלית של מזכירות מפא"י להקים ועדת חקירה. אחר-הצהריים התקיימה, בלשכתו של אשכול במשרד-הביטחון, ישיבה בהשתתפות השר זלמן ארן ותשעה-עשר מראשי הסניפים הגדולים של המפלגה. שרגא נכח בכל הפגישות הללו. אשכול וארן הגיעו לסיכום לפיו תוקם ועדת חקירה לאירועי שנת 1954 אך ללא כל ספיחים של שנת 1960. הנוכחים, רובם אנשי ה"גוש", הרימו כוסית עם זיאמה ארן, וחגגו בלשכתו של אשכול: "גמרנו את 'הפרשה'!"

"תגיד לשרגא שהוא נאיבי. הוא [אשכול] לא יקיים דבר כזה." אמר בן-גוריון בטלפון לנבון, שבישר לו, מפי שרגא, על הסיכום שהושג.

בשמונה בערב צילצל שרגא לאשכול והציע להיפגש למחרת, שבת אחרי-הצהריים, יחד עם שלושה חברים כדי לנסח בכתב את הסיכום שהושג עימו בישיבה בלשכתו. אשכול הסכים, אך בשעה אחת-עשרה בלילה התקשר אשכול והודיע, שהחליט לבטל את כל הסיכומים שהושגו היום והוא מבקש לכנס באופן דחוף את ישיבת המרכז.

שרגא אמר לו שהוא עושה שגיאה גורלית, וצפה משבר ממשלתי ומפלגתי גם יחד. לימים התברר שהיתה זו כנראה עצתו של עו"ד יעקב סלומון, מחיפה, לאשכול, לחזור בו מההסכמה לוועדת-החקירה.

למחרת היום, 12 בדצמבר, שבת לפני-הצהריים, לאחר לילה שעבר עליו ועל דבורה ללא-שינה, מרוב דאגה למצב המפלגה, כבר נמצא שרגא בבאר-שבע. בן-גוריון היה עתיד לנאום שם באסיפה של עולי רומניה.

לאחר האסיפה ניגש אליו שרגא.

בן-גוריון, חמור-סבר: "אמרתי ליצחק [נבון] שאני לא מאמין, שאתה איש נאיבי. ירמו אותך. הוא [אשכול] מסוגל לרמות גם אותך."

שרגא ניסה להרגיעו: "אתה יודע, מתקיימת הערב ישיבת מזכירות בירושלים. אני נוסע לשם, אפגש עם החברים ונראה מה ניתן לעשות."

בן-גוריון: "גם אני בא."

שרגא נדרך בדאגה. אם בן-גוריון יגיע, צפוי עימות חריף. הוא ניסה לשדלו: "מה יש לך לעשות שם? אתה קרוב יותר לשדה-בוקר."

בן-גוריון השיב בחריפות: "אני נוסע לשדה-בוקר ומשם אני בא לירושלים."

במוצאי השבת ההיא, בבית-אלישבע בירושלים, התקיימה ישיבה דראמאטית של מזכירות המפלגה והנהלת הסיעה בכנסת. בן-גוריון הגיע כרוח-סערה ובדבריו הודיע שאם אשכול לא יקים ועדת-חקירה, הוא לא יראה עוד את אשכול כנציגו בשלטון –

"אתה לא יכול להיות ראש-ממשלה! אתה לא מייצג אותי יותר!"

והוא הוסיף ואמר שיפנה לעם כדי להסביר את הצורך בוועדת-חקירה.

אשכול החוויר.

לדברי שרגא, זה היה שיאו של המשבר בין השניים.

"כולם ברחו כמו עכברים לאחר דברי בן-גוריון," מספר סורקיס. "בן-גוריון רתח. הוא לא סבל ממחלת לב. הוא – אכל לבבות של אחרים, לא שלו." גם לשרגא, אומר סורקיס, לא היו כוח ועוז לגשת אל בן-גוריון לאחר אותו מעמד, וסורקיס, שנשאר יחידי עם בן-גוריון, שאל אותו:

"למה עשית את זה?"

ענה בן-גוריון: "למה הוא רימה אותי? אתם הבטחתם ביום שישי שתוקם ועדת-חקירה."

דומה שאפילו ה"שרקצאך נישט" המפורסם של שרגא לא עזר ברגעים אלה. אולי התאים להם יותר ביטוי האזהרה: "זה מחשמל!" – ששרגא אימץ להגדרת כל דבר שנראה מסוכן (ומקורו – עבודות התיקון בבית, שמעודו לא עסק בהן).

  *

ב-13 לדצמבר החליטו אנשי ה"גוש"" סורקיס, ברעם, ישעיהו, רבינוביץ, שפירא ונצר, בניגוד לרצונם של אשכול וחבריו, להגיש למרכז המפלגה הצעה המביעה אמון מלא בראש-הממשלה לוי אשכול ובממשלתו, במקבלת את הודעת ראש המשלה כי הסמכות להקמת ועדת-חקירה היא בידי הממשלה, והממליצה בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה להקים ועדת-חקירה לאירועי 1954 בלבד.

ישיבת המרכז, שהתקיימה אותו יום, הסתיימה באחת אחר-חצות, ללא הכרעה. זו פעם ראשונה בתולדות המפלגה שהצעה של ה"גוש" לא זכתה לרוב.

למחרת ה-14 בדצמבר, הודיע אשכול על התפטרותו, שגררה אחריה את התפטרות הממשלה. עד חדשות 8.30 בערב הכחיש "קול ישראל" את דבר ההתפטרות, זאת בלחצם של שרגא וחבריו, שניסו עד הרגע האחרון למצוא מוצא מן המשבר.

צעדו של אשכול חיזק את מעמדו. כל המחנות במפלגה התלכדו עתה סביבו והביאו לישיבת המרכז, ב-17 לדצמבר, החלטה, שהתקבלה פה-אחד: על אשכול להרכיב ממשלה בראשותו.

הצעה אחרת, שהמפלגה תבקש מבן-גוריון לחזור לראשות-הממשלה – לא עלתה כלל על הפרק. ואילו ההצעה הנפרדת של סורקיס, להמליץ בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה לחקור את אירועי שנת 1954, נדחתה על-ידי המרכז.

יותר ויותר התברר עתה שקבוצת ה"גוש", התומכת בבן-גוריון או לפחות מנסה להתפשר עימו, מאבדת את אחיזתה ונדחפת להכרעה קשה ביותר – להתלכד סביב אשכול וההנהגה הוותיקה, או לתמוך בבן-גוריון עד כדי סכנת קרע ופילוג במפלגה.

הדילמה לא היתה של שרגא בלבד, אבל דומה שבו היתה מומחשת בצורה הקשה ביותר. אנשי ה"גוש", חברים במפלגה – היו עתידים להתפלג זה לכאן – מפא"י, וזה לכאן – רפ"י. שרגא – יתפלג בתוכו.

אבל בינתיים, לאחר פרישת "מן היסוד", חזר שרגא לתמיכה בעמדתו של בן-גוריון. ייתכן שבעומק-ליבו עדיין קיווה שבן-גוריון יסכים לחזור להנהגה, ש"הזקן" טרם מיצה את תפקידו בהיסטוריה, ואולם הערכת-מצב ריאלית ודאי הראתה לו שאין תחליף לאשכול.

   *

כל העיניים היו נשואות עתה לוועידת המפלגה, שעמדה להתקיים ב-16 לפברואר 1965. שרגא נקט  עמדה ברורה. ב-7 לפברואר הודיע לברקת, מזכיר המפלגה, באופן כמעט-אולטימאטיבי:

"אם לא נגיע להסדר בין בן-גוריון לאשכול [בעניין הקמת ועדת-חקירה], הרי בשעת ההצבעה בוועידה אתמוך בעמדת בן-גוריון ואני בטוח שנגיע ל-800 מצביעים. אשכול חייב לדעת זאת ולהיות מוכן לתוצאות אלה. לא נפקיר את בן-גוריון! יש לו, לאשכול, שבוע ימים לערך עד הוועידה ועליו לחפש דרך."

המפלגה רחשה פעילויות והתארגנויות של קבוצות שונות, אלה בעד אשכול ואלה בעד בן-גוריון. שרגא היה עסוק ראשו ורובו בגיוס תמיכה ל"כוח חדש", שבראשו עמדו חושי, פיינרמן, יזרעאלי, אלמוגי, דיין, פרס והלל כהן, שלקחו על עצמם את תפקיד הארגון וההסברה לצירי הוועידה לקראת המאבק של בן-גוריון על "הפרשה".

שני הנושאים שהסעירו את המפלגה לקראת הוועידה היו: שאלת ועדת-החקירה, והקמת המערך עם "אחדות העבודה".

עמדת מצדדי אשכול: נגד, ובעד.

עמדת מצדדי בן-גוריון: בעד, ונגד.

חברי "הוועדה המכינה" של הוועידה ניסו, לשווא, שלא לכלול נושאים אלה בסדר-יומה.

   *

כיצד נראתה עמדתו של שרגא בעיני תומכי אשכול?

לובה אליאב מספר כי בראשית שנת 1964, זמן לא רב לאחר התמנותו לראש-ממשלה, נוכח אשכול לדעת שרעה מול פניו, בתוך מפלגתו. הוא הבין ששרגא נצר, האיש החזק בבית המפלגה, לא יהיה איתו לימים הבאים, לקראת יום סגריר, אלא לצד בן-גוריון. על כן רצה אשכול לשתול אנשים נאמנים לו בלב מפא"י.

הוא הזעיק את לובה מאיראן, שם עסק בהקמת חבל קאזדין, שנהרס לימים ברעידת-אדמה, והציע לברקת, מזכיר המפלגה, למנות את לובה כראש מחלקת הארגון במפא"י במקום מיכה שביט, מנאמני נצר, ששימש כל אותה עת יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. נאמנותו של לובה לאשכול היתה ללא סייג, מאז היה יד-ימינו במשך שנים עת עבדו יחד בהקמת חבלי התיישבות.

לכאורה היו שביט ונצר באותו מעמד במפלגה, ואולם לא היה ספק בידי מי הכוח המכריע. עתה קרא אשכול לשרגא ואמר לו: "לובה יחליף את מיכה שביט. אל תדאג. הוא יהיה האיש שלך."

אבל האמירה היתה שקופה מדי. שרגא "התעקש כמו פרד," לדברי לובה. כל יחסו הלבבי ללובה כ"איש שלנו בבריה"מ," והוא ידע היטב מה לובה פעל שם – לא עמד לו ללובה הפעם. שרגא אמר דברים חריפים במעמד לובה, וכנראה גם יותר חריפים, שלא במעמדו.

"מה זה? לובה רוצה להיכנס למרכז המפלגה בתפקיד ראש מחלקת ארגון? – שיתחיל להיות מזכיר בסניף קטן ברמת-גן. עשר שנים. שילמד קודם את העבודה!"

לדברי לובה, אשכול איבד את סבלנותו והתפרץ לעבר שרגא: "כך אתה מדבר על לובה? אתה רוצה שאתן לך את הביוגראפיה של לובה? איפה הוא היה כל השנים?"

שרגא: "כן. אני רוצה. אם הוא רוצה ללכת למרכז המפלגה, שיילך קודם לזרנוגה גימ"ל, ילמד את העבודה בסניף, אחר-כך במחוז, אחר-כך יבוא למרכז. איך אתה שם אותו לראש מחלקת ארגון? הרי הוא עוד לא יודע איך נראה סניף?"

שרגא לא רצה בשום אופן את לובה לידו במרכז המפלגה, ולא מחוסר-הערכה כלפיו אלא חשש שאשכול מתכוון להשתלט על המפלגה, והדבר עלול להחליש את מחנה תומכי בן-גוריון. כשנה התעקש שרגא ולא הניח להכניס את לובה, שמשום-כך חזר בינתיים לאיראן.

   *

לדברי חיים ישראלי, שהיה ראש-לשכתו של בן-גוריון כשר-הביטחון, והמשיך בתפקיד ראש-לשכתו של אשכול (שכיהן אותה תקופה גם כשר-הביטחון), אמר לו לובה, בטרם נכנס לשיחה עם אשכול באותו נושא, כדברים האלה:

"אני מתכוון לומר לאשכול שאם אני אהיה בראש מחלקת הארגון המפלגה – לא יהיו יותר דברים מתחת לשולחן. הכול יהיה גלוי, על השולחן!"

אמירה זו מסבירה, לדעת ישראלי, מדוע לא קיבל לובה את המינוי: לא בגלל התנגדות שרגא, אלא שאשכול "נבהל" כנראה מדברי לובה.

אצל שרגא זו לא היתה רק אמתלה, באמת האמין שממלאי תפקידים במפלגה צריכים ללמוד קודם את "העבודה השחורה" בסניפים ובמחוזות, ולא להיות מוצנחים ישר למרכז.

   *

אשכול חזר והזעיק את לובה מאיראן חודשים אחדים לפני הוועידה, לעמוד, כאחד מראשי מחנהו, מול מחנה בן-גוריון במפלגה. לכאורה עדיין לא מוסדו המחנות, אך ידעו מי אנשי אשכול ומי אנשי בן-גוריון.

אנשי בן-גוריון היו רוב ה"צעירים": דיין, פרס, בן-נתן, אלחנן ישי, יצחק נבון, אהוד אבריאל, טדי קולק. רוב ה"צעירים", שהיו עם לובה בשנות החמישים בחוג "צעירי מפא"י" – הלכו עתה עם בן-גוריון. נוספו עליהם יוסף אלמוגי, "מלך" חיפה, הלל כהן – האיש החזק בסולל-בונה שהיה גם, ולא במקרה, גזבר המפלגה. חלק מצירי איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים, יוצאי עדות-המזרח בראשותו של מרדכי בן-פורת, וכמובן – שרגא נצר. באופן התחלתי היו למחנה בן-גוריון כוחות גדולים מאוד, גם כוכבים "צעירים" וגם מחזיקי עוצמה מפלגתית מן הוותיקים.

לעומתם, מחנה אשכול היה נראה, באופן התחלתי, די עלוב. מדור הוותיקים היו גולדה, ספיר, ארן ונמיר. ברקת, מזכיר המפלגה, היה נייטראלי. ומ"הצעירים" – אברהם עופר, אהרון ידלין, אשר ידלין, שולמית אלוני, דוד גולומב ולובה. המכנה המשותף ל"צעירי אשכול" אלה נוצר בעקבות "הפרשה". לובה חשב, וכן האחרים, כשולמית אלוני, שהדרישה של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית היתה רק פוליטורה, ומאחוריה התחבא יצר חזק מאין-כמוהו – שהמוריש רוצה לקום על היורש, שהרי בן-גוריון הוא שמינה את אשכול: "אני הולך לשדה-בוקר ואתה תהיה ראש-הממשלה."

לובה: "עניין 'הפרשה', לגבי בן-גוריון, היה כיסוי לרצון, קדום כקדמת ההיסטוריה האנושית, של המוריש לקום על היורש ולהורגו, כקנאת שאול בדוד. כבמחזה שקספירי. המוריש לא רוצה לראות את היורש בחיים, ובייחוד שהוא מצליח. ואשכול הצליח. בן-גוריון חשב שהמדינה תיפול עם אשכול, איש-הכספים, שאינו מנהיג-מטבעו. והנה אשכול מתקבל בהצלחה אצל ג'ונסון [נשיא ארה"ב], והמדינה אינה מתמוטטת. להיפך."

בין ה"צעירים" שהצטרפו לאשכול היו גם כמה פעילים מקרב מושבי העולים והמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בני טיפוחיו של אשכול עוד מימי היותו יושב-ראש המחלקה, כגון אהרון אוזן, בן-ציון חלפון, דוד קלדרון ואחרים.

לכאורה היו נצר וחבריו צריכים לתפוס בוועידה הזו את השלטון במפלגה. אך הדבר לא קרה, ולא במעט בזכות הכוח שהצטבר במחנה אשכול – מהעלייה החדשה, המחלקה להתיישבות, שכונות, קבוצה של יוצאי עדות-המזרח בראשות השרים שיטרית וששון, ובתל-אביב לקח אשכול את יהושע רבינוביץ אליו, ועימו חלק מה"גוש" ומקורביו – ורטמן, זילברברג, גרשוני, יצחק שפירא, ישעיהו ואחרים.

התחיל מאבק על הכול. לובה מצא עצמו בצד האחד, שרגא בצד השני. "מאבק מר מאוד. כל החסדים של עבודתי בברית-המועצות היו כלא היו." הנושא פילג את דוד ה"צעירים" אך בעיקר קרע את דור העלייה השלישית, שהיה עד אז, למרות הכול, חבורה אחת. וחבורה זו, שהיתה מושתתת גם על קשרים חברתיים ותרבותיים ממושכים וחזקים – נקרעה עתה ממש לשניים. טראגדיה. לובה חש שהוא, ו"הצעירים", משמשים רק בגדר "שחקני-מישנה". הקרע נפרם בדור הקודם להם.

 אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

רגעי ההכרעה בקרב

בהתקפה הערבית על פתח-תקווה

כ"ז בניסן תרפ"א

5 במאי 1921

לפני 102 שנים

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קירבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מויֶיה! מוייה! בּידי בּאס בּישרַבּ מוייה! וֵיין חילמַכּ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל ניסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכישלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכול על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים [של הצבא הבריטי], המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקווה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בנדלה: הי אודי, ציטוט שלך: "מדוע לא הדיחו בשעתו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון במהלך מלחמת העצמאות שהוא היה האחראי לה, וזאת למרות הכישלונות הנוראים של נפילת גוש עציון, הרובע היהודי בעיר העתיקה, הקרבות על לטרון – ועוד קרבות שהסתיימו בכישלונות שלנו?"

השאלה שלך ממש מצחיקה. האם לבן גוריון היה צה"ל? צבא חזק, מצויד היטב, מאומן, עם כל העזרים הטכניים החדישים ביותר שעמד לרשותו כמו לביבי ומפקדי הצבא היום? הרי לבן גוריון היו קומץ פלמחניקים, וקצת חיילים שהשתתפו במלחמת העולם. וזהו. הרי עולים שהגיעו לארץ נשלחו ישר למלחמה בלי שידעו בכלל מה זה אומרת להילחם ובלי לדעת עברית. ואתה עושה השוואה?

אהוד: איך לא הבנתי? – לא איראן, חמאס, יחיא סינוואר, מנהיגי "הפגנות המחאה", רדיפות ביבי וביזוייו, והקריאות לסרב לשרת בצה"ל – הם האחראים לטבח ה-7 באוקטובר ולעיתויו – אלא ביבי ומפקדי הצבא "החזק, המצוייד היטב והמאומן" – המנהלים את המלחמה שלנו היום, הם האחראים!

והלא הם היו מנועים ממלחמה רחבת-היקף לפני ה-7 באוקטובר בגלל השינאה המטורפת לנתניהו והאשמת כל צעד פוליטי ומלחמתי שלו כניסיון להתחמק ממשפטיו! – והלא החתירה וההסתה נגדו נמשכת גם בימים האלה!

שכחתם את האחריות שלכם למצב?

* ארנה גולן: אהוד יקר, המון תודות לך על פרסום סיפורו של שמאי ולזיכרו וממש ביום הזיכרון לו, כשנר הזיכרון ניצב על השולחן.  ועוד הגדלת עשות כששמת את הסיפור בראש המדור הספרותי.

ומה אומר? העיתון בכללו [גיליון 1906] נותן ביטוי לעמדותיי ולכאב על נפילת הלוחמים. גם דבריך על המתרחש, שכנראה יתברר כאירוע היסטורי,  משקפים את הרגשותיי, אולי כי יש לנו פרספקטיבה יותר רחבה על ההיסטוריה של המדינה.

אפילו הערתך הקטנטנה לדבריו של הייטנר על מיכאלי, שהוא מצחיק אותך, נותנת לי ביטוי. והדברים רבי העניין של נעמן כהן, ואחימאיר.

האמת היא שהרגישות להיסטוריה של המדינה ומה שקדם להקמתה מעטה מאד היום והבורות חוגגת.

 אתה צודק שאפילו הכאב שמלווה את המלחמה היום  לא הוא הגורם להתעלמות מאירוע כל כך משמעותי. לדעתי זה כמובן משפיע על העמדות הפוליטיות.

אני מכל מקום, מכירה כמובן את השיר הידוע של אסתר ראב, גם קראתי פעם על התלם הראשון, והכי נהניתי מהסיפור על בן גוריון ופולה... [בגיליון 1907, את הקטעים האלה היא קיבלה ממני מוקדם יותר. – אב"ע] ובאמת אין סופר שתולדות הקמת המדינה מהתלם הראשון לפני שנים – שזורות בתולדות משפחתך, כתולדותיך! וזה מקור לגאווה, לדעתי.

ואגב, ולא כל כך אגב, נפילת כל כך הרבה לוחמים ועוד בדרגות פיקודיות כל כך גבוהות, ובאירוע אחד סביב פיר מנהרה, אומרת לדעתי – אם כי לא הכי מבינה בעניין – שמשהו לא מתנהל נכון!!! לא שווה את "המחיר" הזה!

ונקווה לבשורות יותר טובות. 

אהוד: לתומנו חשבנו שדי יהיה במכות הקשות של חיל האוויר כדי להכניע את החמאס בזמן קצר יחסית ולמוטט את עזה כמו את החיזבאללה ברובע הדאחיה בביירות במלחמת לבנון השנייה.

לצערנו התבדינו ובגדול. כבר עברו 59 ימים והסוף למלחמה עדיין לא נראה ועדיין מחכה המערכה בצפון מול החיזבאללה.

כואב הלב על כל נופל המותיר אחריו ילדים רכים, אלמנות צעירות, הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, נורא, קשה ונורא הוא מצעד השכול והיתמות החוזר מדי ערב בשידור הלוויות בחדשות בטלוויזיה. מי שיער לעצמו שזה יהיה גורלנו בשנת ה-75 למדינה!

הייתי בן 12 ביום הכרזתה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל