פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1908

יום שישים ושלושה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2177 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בטבת תשפ"ד. 18.12.2023.

עם הצרופות: 1. אסתי ינקלביץ טרקטוריסטית מתנדבת בקטיף אבוקדו בכפר יובל, נובמבר 2023. 2. המושבה סג'רה בשנת השלושים. צלם זולטן קלוגר. (ארכיון המדינה). 3. ילדים, מורים ואיכרים בסג'רה בשנת 1920 (צלם לא ידוע. נמסר על ידי עוזי עפרוני, ארכיון אילניה).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ. מִשִּׁירֵי הָהָר. // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (13). // איליה בר זאב: לכל מנהיג, בכל עת, בכל מקום, בכל דור. שיחות עם CHE. // אנדד אלדן: ( קיבוץ בארי-עוטף עזה) צַמָּרוֹת. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏13.12.23. // עדינה בר-אל: עבודת האדמה נותנת חיים – ד"ר אסתי ינקלביץ. // משה גרנות: על "סונטת קרויצר", "אושר משפחה", "שלוש מיתות" ו"סופה" מאת לב ניקולאייביץ' טולסטוי. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // יוסף אורן: "זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת" של פיכמן. // נעמן כהן: הרתעה תמנע מלחמה? העיוורון הפוליטי – מז'בוטינסקי לנתניהו. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

מִשִּׁירֵי הָהָר

בַּלַּיְלָה  –

נֶאֱנָח הָהָר

אֲנָחָה עֲמֻקָּה

בַּת-אַלְפֵי-שָׁנָה:

מְכַרְסְמִים בּוֹ  –

אָדָם

וּמְכוֹנָה טוֹחֶנֶת  –

וְדָם-עִבְרִי עַתִּיק

לוֹחֵשׁ

בְּגִּיר, וּבְשִׂיחַ-קוֹרָנִית:

דָּם וְגָאוֹן  –

נִשְׁחַק לֶעָפָר...

קַל-רַגְלַיִם

דּוֹרֵךְ בַּלֵּילוֹת  –

עַל הַגִּיר  –

יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל

שָׁת וְתָמֵהַּ,

עַל הַבַּרְזֶל

הַמְּצַלְצֵל:

כּוֹכָבִים עוֹטְרִים

רֹאשׁוֹ  –

וְהוּא עָצֵב.

1967

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (13)

א. אחרי חודשיים וחצי בלחימה – הנכד יצא מעזה הביתה להתרעננות. לראות אותו, או לפחות לדעת על כך – זהו אושר הכי גדול.

ב. איריס חיים – אישה גדולה מהחיים. מאם לחטוף לאם של חלל באש כוחותינו. הלב כואב על יותם שלה, ששרד 70 יום וברגע האחרון הוא ושני חבריו נהרגו באופן כה טראגי. ליבי גם עם החיילים היורים בשגגה. ואל נטעה: גם לאסון זה אחראי החמאס הברברי.

ג. ראיתי את "נובה", הסרט המציג את זוועות המסיבה ברעים, שבה נרצחו עם בוקר שמחת תורה לא פחות מ367 צעירם ישראלים. חובה לראות, להזדעזע שוב ושוב, להתנער מאשליות ולדעת מי הם הרוצחים בדם קר.

ד. גוש קטיף זהו נושא השייך לזיכרונות העבר. את הנעשה בזדון אין להשיב. הרעיון לחדש את ההתיישבות שם, בעוד לוחמינו נלחמים ונופלים במאבק בטרור, אולי מובן, אבל מיותר לחלוטין.

ה. קבינט המלחמה אינו מתכנס בקריה. לאמיתו של דבר, הוא מתכנס בעת ובעונה אחת בארבעת אולפני הטלוויזיה. שם מכונסים נותני העצות, גנרלים לשעבר ואחרים, המפטפטים את עצמם לדעת 24/7.

ו. מנהיגות זה קודם כל להיות הראשון בין שווים. מנהיגות במצבנו היום זה להודיע על ביטול משרדי הממשלה המיותרים. אם אותם שרים-לכלום אינם מבינים זאת, על הראש להורות להם – תחזרו להיות חברי-כנסת.

ז. מה תפקידו של דני חלוץ באולפנים? – כתפקידו של בוגי יעלון. לומר בתחילה כמה מילים על המלחמה, לתת עצות של "מי שהיה" (וכשל), ואז "לטפל" ברישעות בנתניהו.

ח. עיתון "הארץ": ביום אחד, חמישי שעבר, התפרסמו בו לא פחות משמונה מאמרים נגד נתניהו. בזה וכמעט רק בזה עוסקת הפובליציסטיקה של העיתון המשסע.

[אהוד: עיתון "הארץ" הוא זה שהמציא לגבי נתניהו ותומכיו את הצירוף "מכונת  הרעל"].

ט. גדעון לוי ("הארץ") מתבייש להיות ישראלי, והוא מכריז על כך בריש גלי באיסטנבול. אני מציע לו להיות טורקי ולטבוח בכורדים, בעקבות הארמנים. ואני מתבייש שיש בתוכנו עיתונאי שכותב טורקית בעברית.

י. אהבתי את שמעון ישראלי, את קול הבאס המלטף שלו, את שיריו הפטריוטים, נכסי צאן ברזל בזמר העברי, את אישיותו הממלאת את הבמה. שיריו הנהדרים בקולו החם יושמעו שוב ושוב.

יוסי אחימאיר 

* * *

איליה בר זאב

לכל מנהיג, בכל עת, בכל מקום, בכל דור

שיחות עם *CHE

לְתָמִיד אֶרְנֶסְטוֹ, לְתָמִיד נִזְכֹּר אֶת כָּל שֶׁהֶחְמַצְתָּ –

"...אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ." **

חָבֵר יָקָר –

אָנוּס מִטַּעַם עַצְמְךָ בִּקַּשְׁתָּ חַיֵּי עוֹלָם,

רוּחַ חֲדָשָׁה.

יָדַעְתָּ לִמְצֹא אֶת הַטֶּרֶף, לְהִתְחַפֵּר בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית

עַד שֶׁנִּטְרַפְתָּ קָרוּעַ וַאֲדָמָה חֲרוּכָה עַל גּוּפָתְךָ –

בּוֹדֵד, כַּזּוֹחֲלִים הַקַּדְמוֹנִיִּים.

נִגְדַּע הָאִילָן –

הַיָּדַיִם שֶׁנִּכְרְתוּ, הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ לְפִידֶל, חַיֶּיךָ הַקְּצָרִים,

מָה נוֹתָר? הִנְּךָ מְאֻבָּן וּמֻנְצָח כַּדִּינוֹזָאוּרִים.

וְקוּבָּה?

חוֹלֶמֶת בְּאַסְפַּמְיָה.

גַּם הַיּוֹם אֶפְשָׁר לוֹמַר: "יְרִיָּה מְדֻיֶּקֶת...הִיא חֲזָקָה וְאֵפֶקְטִיבִית

מִכָּל הַפְגָּנָה..." וְהוֹסַפְתָּ:

"שִׂנְאָה בִּלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת כְּלַפֵּי הָאוֹיֵב, דוֹחֶפֶת אֶת הָאָדָם

אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת הַטִּבְעִיִּים שֶׁל הַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית...

בִּמְכוֹנַת הֲרִיגָה יְעִילָה, אַלִּימָה, קָרָה" ***

 Guevara de la Serna,

תָּמִים הָיִיתָ וְאוּלַי  לֹא...אוּלַי נוֹכֵל מָמוֹן?

אוּלַי קֹרַח?

כַּיּוֹם, בַּמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי, מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ, הַשִּׂנְאָה

וְהָרֶצַח מַרְקִיעֵי יַבָּשׁוֹת וּשְׁחָקִים כִּרְאִי מוּצָק.

Esta la Victoria Siempre??

לְתָמִיד?

 עַד הַנִּצָחוֹן הַסּוֹפִי?

הָרֹעַ כְּבָר מְנַצֵּחַ, סוֹף הָעוֹלָם נָע שְׂמֹאלָה וְיָמִינָה,

לִתְהוֹמוֹת הָרֵי גַּעַשׁ רוֹחֲשִׁים.

* צ'ה – בסלנג צבאי (ארגנטינאי) = (אי, אתה, חבר). צ'ה גווארה בן למשפחה ארגנטינית עם שורשים איריים, בסקיים וספרדיים. לאחר פעולותיו בקובה הגיע לבוליביה לארגן מהפכה נוספת, נתפש והוצא להורג. 

** בראשית א' א'.

*** ציטוטים מיומנו של צ'ה גווארה. והמבין יבין.

* * *

אנדד אלדן

( קיבוץ בארי-עוטף עזה)

צַמָּרוֹת

צַמְּרוֹת הָעֵצִים צוֹעֲקוֹת

צַחֲנַת צִירֵי צִיּוֹן

בְּגַנֵּנוּ בְּגִין נַגָּן גִּדֵּם

שׁוּב רָעֲשׁוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם

אֵלִים מִלְמְלוּ הֲלוּמֵי תְּפִלָּה –

קְרָב קָרֵב מֵעֲבָרִים

מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים גָּלְשׁוּ

כִּכְפִירִים בִּכְפָרֵי הַכּוֹפְרִים

בְּצֶלֶם מַרְבִּיצִים צִמּוּקֵי

תּוֹרָתָם בְּתַת-מַקְלְעִים –

שְׁקָרִים שְׁקוּלִים שֶׁקּוֹלָם

הוֹלֵךְ וְהוֹפֵךְ הִמְנוֹן.

וְאָנוּ נָתַנּוּ, יְדִידֵנוּ,

בַּאֲזִקִּים זוֹעֲקִים זַעַם

יָדֵינוּ.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2006) – מבחר שירים  1955-2005. שי מיוחד בכתב ידו בשנת 2008.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏13.12.23

* לעצב מחדש את תורת הביטחון הלאומי – מלחמת "חרבות ברזל" כבדת ימים, כבדת דמים. יום רודף יום, בשורה רודפת בשורה, מחיר הדמים שאנו משלמים כבד וכואב. אין זו קלישאה – אכן, אנו מאבדים את מיטב בנינו. את הקצינים והמפקדים ההולכים בראש.

אסור למחיר הדמים לרפות את ידינו, כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו, כפי שאמר דיין בהספדו לרועי רוטברג. בשמחת תורה שוב נוכחנו בברירת חיינו – להילחם או להישחט. ולמלחמה יש מחיר, והוא כואב. אך זהו מחיר קיומנו. ולכן, למרות המחיר, עלינו להמשיך בנחישות להילחם, עד השגת המטרה: מיטוט חמאס וחיזבאללה.

ולצד הנכונות להמשיך ולהילחם, להמשיך ולשלם מחיר דמים, חובתנו גם לעשות חשבון נפש. רוב ההרוגים הם תוצאת אופי מלחמת הגרילה שמנהל חמאס תחת פני הקרקע, שם מסתתרים המחבלים ומשם הם מגיחים, מחבל פה מחבל שם, ירי RPG מפיר של מנהרה, מבנה ממולכד. איך נתנו למפלצת הטרור התת-קרקעית הזאת לצמוח, לפרוח ולשגשג תחת אפנו? איך המשכנו להזרים כספים וחומרי גלם לחמאס, מתוך ידיעה שרוב הכסף מוזרם להתחזקות מפלצת הטרור? איך מסרנו 90% מרצועת עזה לערפאת ולצבאו אחרי הסכם אוסלו (1994)? איך ביטלנו ברגע האחרון את מבצע "חומת מגן" בעזה (2002) ולא השמדנו את תשתיות הטרור כמו ביו"ש, ולא החזרנו את חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ כמו בשטחי רש"פ ביו"ש? איך מסרנו את שאר 10% מהרצועה לפלשתינאים, על אף הטרור ועל אף הפרת כל ההסכמים, תוך עקירת כל יישובינו וחזרה לקווי 4.6.67 בתכנית ההתנתקות (2005)? איך בגדנו בהתחייבות שנתנו לעצמנו בהתנתקות, שאם אחרי ההתנתקות יירה כדור אחד מעזה נגיב בעוצמה שלא היתה כדוגמתה? איך אחרי שעקרנו את היישובים לא באמת התנתקנו מרצועת עזה, והמשכנו להעביר אליה מדי יום מאות משאיות אספקה, כולל חומרי בניין, אף שידענו מה מטרתם, כביכול מטעמים הומניטריים, ובאמת – בניסיון עקר לקנות קצת שקט? ואיך המשכנו להזרים להם חשמל גם כאשר הם ניסו שוב ושוב לטווח את תחנת הכוח באשקלון? ואיך לא ניצלנו שעות כושר כמו מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "שומר החומות", "עלות השחר", "מגן וחץ" ועוד "סבבים" כדי לחסל את חמאס, ובכל מבצע חתרנו בעיקר להפסקת אש? איך שיחררנו בעסקת שליט למעלה מאלף מחבלים, שמאיישים את רוב שרשרת הפיקוד של חמאס, מסינוואר ומטה? ואיך הרשינו לפלשתינאים להצית במשך שלוש שנים את שדות הנגב המערבי ללא כל תגובה? ואיך ואיך ואיך ואיך?

חשבון הנפש הזה הכרחי לא לצורך מחקר היסטורי, אלא לצורך עיצוב העתיד, על מנת שתפישת הביטחון שלנו תשתנה מן הקצה אל הקצה. במקום התמכרות לשקט, להתגוננות, להתמגנות, לממ"דים, לכיפות ברזל, לגדרות וחומות (החשובים כשלעצמם, כמובן) – לתפיסת ביטחון אקטיבית, יוזמת, התקפית, חותרת למגע ומנצלת שעות כושר למתקפות נגד מקדימות. מדיניות נועזת כזו, המנוגדת לרוח הדרג המדיני והצבאי בעשרים השנים האחרונות, משמעותה – נכונות לשלם בחיי אדם בטווח הקצר כדי למנוע מחיר דמים גדול הרבה יותר בעתיד. הרי אילו יצאנו למבצע כמו "חרבות ברזל" לפני 25 שנה, לא זו בלבד שהיינו חוסכים את הנספים בטבח בנגב המערבי והיינו מונעים את כל עשרות אלפי הרקטות שנורו על אזרחי ישראל בכל אותן שנים, אלא גם המבצע עצמו היה קל הרבה יותר ועם הרבה הרבה פחות הרוגים ופצועים לכוחותינו.

חשבון הנפש הזה הכרחי כדי לסכל כל יוזמה לעצמאות פלשתינאית על גבולנו. ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית בעזה. בין אוסלו ל"חומת מגן" ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית ביו"ש. לכן, עלינו להסיר מעל הפרק את רעיון העוועים של הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתהפוך את ריכוז האוכלוסייה הצפוף בישראל, לאורך החוף בין חדרה לגדרה, ל"עוטף המדינה הפלשתינאית", על כל הכרוך בכך. עלינו לעצב מחדש את תורת הביטחון הלאומי של ישראל, מתוך הפקת הלקחים מאירועי שלושים השנים האחרונות.

* על מנהיגות, מומחים וכסת"ח – כשבן גוריון נועץ באנשי הביטחון ביישוב, ערב הקמת המדינה, באשר לאסטרטגיית המלחמה, הם הציעו לו לוותר על הנגב, שהוא שטח רחב ידיים, ריק כמעט מיהודים וההגנה עליו תדרוש כוח אדם רב, שדרוש למטרה העיקרית – הגנה על הקיים, על היישובים הקיימים. בן גוריון לא זלזל כלל וכלל במומחים. אחרת, לא היה נועץ בהם. הוא לא זלזל גם בהמלצותיהם. אך הוא היה מנהיג, ולא היסס לפעול שלא על פי הצעותיהם. אילו חיפש כסת"ח, יכול היה תמיד להישען על ההמלצות, ולהסתתר אחרי המומחים מול ביקורת או בעקבות כישלונות. אבל הוא היה מנהיג, הוא ידע שהאחריות היא עליו והוא העז לקבל את ההחלטות. יש הרבה היגיון מבצעי בהמלצת המומחים, אך ראייתו של בן גוריון הייתה חזונית ומרחיקת ראות, והוא הבין, שאם נוותר על הנגב, גם תל-אביב תיפול.

בדיון בוועד הביטחון ב-3 בפברואר 1948, כחודשיים וחצי לפני הכרזת המדינה ולמעלה מחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, קראו חברים בוועד לאמץ את המלצת המומחים. אמר בן גוריון: "נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעלנו למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות ובחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב – יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ ישראל, ואני יודע מהו מקור הרוח שלנו. אם המומחה יידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם יידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו – ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכוח."

קצרה כאן היריעה להצגת עמדתו של ב"ג על התפיסה שלפיה המטרה היא רק "הגנה על הקיים" ולא פריצת דרך אל מעבר לקיים. ומה אם עמדתו לא תתקבל? האם היה דבק בכיסאו ומסביר שזה לא הוא, זה הם? גם לכך הוא הוא התייחס: "איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישנו כיוון זה – הרי האיש המדבר אליכם לא יישב במוסדות ההם ואף לא בוועד הזה."

* כחוט השערה – שבת עצובה וקשה לעם ישראל כולו, ובראש ובראשונה למשפחות החטופים שנהרגו, ולחיילים שירו. והתסכול גדול, כי אך כחוט השערה היינו מאירוע משמח של בריחה בחיים של שלושה חטופים; אירוע שהיה מעלה את המורל הלאומי ומסב אושר גדול לעם ישראל כולו. בכל מלחמה, בסערת הקרב, יש שגיאות שעולות בחיי אדם. זו טבעה של מלחמה. אבל הלקח המרכזי שאני מפיק מן האירוע, הוא שהמבצע הצבאי הוא שהביא לבריחתם של החטופים והוא יוכל להביא לבריחה של חטופים נוספים, לחילוצים של חטופים וככל שהלחץ יהיה כבד יותר, כך גדלים הסיכויים גם לעסקת חליפין.

כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני סבור שעל ישראל ליטול את היוזמה ולהציע לחמאס עסקה קשה וכואבת של "כולם תמורת כולם." אבל אני מפוכח דיי כדי להבין שאין כמעט סיכוי שההצעה תתקבל, כי מבחינת חמאס שחרור האסירים הוא בעדיפות שנייה, אחרי הפסקת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל. לכך, אסור לנו להסכים בשום מחיר. כי אם חמאס לא ימוטט, הטבח ייתפס כניצחון הגדול ביותר של הערבים בתולדות הסכסוך והוא יהיה המודל לחיקוי. ואם חמאס ימשיך לשלוט בעזה, יהיה זה הניצחון של הטבח. והתוצאה שלו תהיה טיהור אתני של הנגב המערבי מתושביו היהודים. אסור שזה יקרה. ולכן, עלינו להמשיך במלחמה בכל מחיר, עד מיטוט חמאס, נפילת שלטונו, ריסוק הזרוע הצבאית ופירוז הרצועה. וגם בשבת קשה כזו, אסור לנו להישבר, עלינו לגלות יכולת עמידה ונחישות ללכת עד הסוף, עד הניצחון.

* נאבקים למען ניצחון הטבח – תנועת "עומדים ביחד" היא תנועת שמאל רדיקלי יהודית-ערבית, העוינת את מדינת ישראל ושוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. תת הכותרת שלהם היא מאבק ל"שלום, שוויון, צדק חברתי ועצמאות לישראלים ופלשתינאים" (או "פלסטינים", כפי שהם מאייתים את המילה).

סיסמאות יפות. כאשר פורטים אותן לפרוטות ומפזרים מעליהן את אבק התעמולה, ה"שוויון" שעליו הם מדברים, הוא ביטול קיומה של מדינה יהודית והחלפתה במדינה "ישראלית" נטולת ייעוד לאומי ונקיה ממהות יהודית. כמובן שבמדינה כזאת לא יהיה חוק השבות, כי היא לא תהיה עוד מדינת הלאום של העם היהודי אלא רק של אזרחיה, אך תהיה אליה "זכות" שיבה, כלומר היא תוצף במיליוני פלשתינאים על מנת להבטיח מי יהיה הגורם האתני הדומיננטי בה. ה"עצמאות לישראלים ופלשתינאים" שעליו הם מדברים, היא מדינת לאום פלשתינאית, מטוהרת אתנית מיהודים, מהקו הירוק מזרחה, ומן הקו הירוק מערבה – אותה מדינה לא-יהודית וכביכול חסרת צבע לאומי עם רוב פלשתינאי. ה"שלום" שעליו הם מדברים, הוא שלום בין שתי המדינות הללו.

אני מנוי על פרסומיהם. יש המכנים זאת "מזוכיזם", אבל מבחינתי זה תוד"א – תודעת אוייב. כלומר, אמנם איני נהנה לקרוא את החומרים הללו, בלשון המעטה, אבל זאת פעילות מודיעינית חשובה. לעיתים אני מגיב להם ישירות, אך לרוב אני מתאפק ונמנע מכך, כי אני חושש שהם יפסיקו לשלוח לי חומרים.

בלילה שבין שישי לשבת, הם שלחו לתפוצה שלהם הודעה "דחופה ביותר." מתוך ניצול ציני של אסון הרג שלושת החטופים, הם יצאו בקריאה להשתתף בהפגנות בתל-אביב וירושלים למען שחרור החטופים. תוך ריקוד ציני על דם החללים, הטענה שלהם היא: "אין עוד זמן לבזבז. אם לא הבנו את המסר הזה עד אתמול בערב, אז פתאום קיבלנו עוד תזכורת כואבת ומחרידה כשבחדשות דיווחו על שלושה חטופים ישראלים, שנהרגו על ידי חיילים בעת שניסו לברוח מהשבי בעזה. הדם רתח. במקום שהממשלה תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לשחרר את החטופים הישראלים ולהגיע להסכם הפסקת אש שיביא לשחרורם בחיים – הם עסוקים בלהבטיח עוד חורבן והרס בעזה, בלסכל את המשא ומתן בתיווך הקטארי ובהישרדות האישית שלהם."

לכאורה אכפת להם מהחטופים, אך האמת היא שכמו חמאס, גם הם רואים בחטופים תעודת ביטוח כדי להבטיח את הפסקת המלחמה. לפחות, תחת המסווה של מאבק למען שחרור החטופים, הם אומרים בגלוי שהדרך לכך אינה רק שחרור המחבלים האסורים בידינו, אלא הפסקת אש. ואין כוונתם להפוגה הומניטרית בזמן ביצוע העסקה, אלא הפסקת המלחמה, שמבחינתם פירושה "חורבן והרס בעזה." גם המשך הפשקוויל מתמקד בעיקר בחטופים, ובטענה שהוכח שרק בעסקה ניתן לשחרר אותם ולא בהפעלת כוח (שזו שטות, כמובן. אלמלא הלחץ והפעולה לא היתה עסקה, שנבעה מרצונם בעצירת המלחמה ובהערכה שאחרי שבוע ההפוגה, ישראל לא תוכל לחדש את האש), הם לוחצים בעיקר להפסקת המלחמה. כביכול מתוך דאגה לחטופים, הם כותבים: "הדרך היחידה להשיב את החטופים בחיים היא בעסקה, וכן – הדרך היחידה למנוע עוד הרג המוני של חפים מפשע בעזה היא באמצעות משא ומתן והסכם הפסקת אש." אגב, הטקסט, באופן לא-אופייני, היה רצוף שגיאות הקלדה, מה שמעיד על הדחיפות להכות בברזל בעודו חם; לנצל טרגדיה נוראה כדי לקדם את מטרתם.

כתבתי להם: "אתם משקרים. החטופים לא מעניינים אתכם. מה שמעניין אתכם הוא הפסקת המלחמה. הפסקת המלחמה פירושה ניצחון הטבח וטיהור אתני של הנגב המערבי. פירושה – המשך קיומה והתבססותה של מפלצת הטרור החמאסי, שתהיה גיבורת העולם המוסלמי כולו והמודל לחיקוי. פירושה – שאירועים כמו זה של 7 באוקטובר יהיו השיטה שתחזור שוב ושוב – מעשי טבח המוני וחטיפת בני ערובה, שיהיו תעודת הביטוח של האוייב להבטחת ניצחונו ולהבטיח שלא יאונה לו כל רע."

הם לא ארגנו את ההפגנות. את ההפגנות מארגן מטה המאבק לשחרור החטופים. אין לי ספק שאנשי המטה, שמשפחות החטופים ושרובו המוחלט של קהל המפגינים סולדים ממה שמייצגת התנועה הזאת. אין לי צל של ספק שמה שמניע אותם הוא רצון כן ואמיתי לראות את יקיריהם בבית. המנוולים האלה תופסים טרמפ על המאבק למען החטופים כמו קרציות. אבל הם יודעים היטב למה הם חוברים להפגנות הללו. הם מבינים שהלחץ ל"עסקה עכשיו" ולעסקה בכל מחיר – משרתת את האינטרס שלהם. עם כל ההזדהות עם משפחות החטופים וההבנה לרגשותיהם, ואף שאני תומך ביוזמה ישראלית מרחיקת לכת לעסקה קשה וכואבת של "כולם תמורת כולם," ברור לי שהיום העסקה היחידה שהאויב יסכים לה הוא הפסקת המלחמה, ולכן אני מתנגד למאבק הזה, שעלול לפגוע באינטרס הישראלי.

* הוראות מצילות חיים – כבר שנים מנהל הימין הקיצוני מאבקים נגד הוראות הפתיחה באש. לטענתם, מדובר בהשתלטות מערכת המשפט ה"פרוגרסיבית" על צה"ל וכבילת ידי החיילים בלה בלה בלה. הטרגדיות הנוראיות של הריגת קסטלמן בפיגוע בירושלים והריגת שלושת החטופים שברחו, מעידות עד כמה ההוראות הללו חשובות ומצילות חיים. מוסר הלחימה וטוהר הנשק אינם מחלישים אותנו, אלא מחזקים אותנו. טיפוסים מסוגו של ראש הכנופייה, ששעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא התעסק בהפיכת דוכנים של ערבים בשוק בחברון – מטיפים לחרמנות על ההדק. אבל מי שלוחץ על ההדק צריך לנהוג באחריות. הוראות הפתיחה באש הן הוראות אחראיות. מי שמטיף לאלאוריזציה של צה"ל, מביא להרג ישראלים.   

* לא היה קונצנזוס – בנאום התעופה העצמית של נתניהו במסיבת העיתונאים עם גנץ וגלנט, הוא השתבח במבצעים נגד חמאס תחת ממשלותיו שבהם הכינו קשות בחמאס. הוא רק שכח להזכיר שלכל מבצע כזה הוא נגרר רק כאשר כבר היינו עם הגב אל הקיר ומרגע פרוץ המבצע, הוא חתר בעיקר להפסקת אש, וכל מבצע הותיר את חמאס על הרגליים. מבצע "צוק איתן" פרץ לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בגוש עציון בידי חמאס, בפיגוע קטלני, שבראשו, כמו בראש הטבח בנגב המערבי, עמד מחבל בכיר ששוחרר בידי נתניהו בעסקת שליט. ישראל יצאה למבצע "שובו בנים", לאיתור הנערים ותוך כדי המבצע חמאס חימם את הגבול ברצועת עזה. במשך שבועות ישראל התחננה ל"שקט ייענה בשקט" ולבסוף נגררה למלחמה והחלה לחתור להפסקת אש. לאחר שדיבר על שלושת המבצעים, הוא הוסיף: "מה שלא עשינו הוא כיבוש עזה, כי לא היה לזה קונצנזוס לאומי." מדבריו משתמע כאילו צריך היה לכבוש את עזה, הוא רצה בכך, אך לא הצליח ליצור קונצנזוס. אך כמובן שזה לא היה כך. אכן, כדי לצאת למלחמה יש צורך בקונצנזוס. מנהיג שרוצה לצאת אליה, מנסה לגבש קונצנזוס. האם נתניהו ניסה לגבש קונצנזוס ונכשל? ממש לא. הוא מעולם לא ניסה להביא לכך. להיפך. בספרו האוטוביוגרפי, שיצא אשתקד, הוא מתפאר בכך שבלם את יוזמותיו של בנט לתקוף בעזה ובכך מנע "מלחמה מיותרת" שבה יפלו חיילים רבים ועזה תיחרב. פתאום זו לא היתה מלחמה מיותרת, אלא מלחמה נחוצה, רק לא היה לה קונצנזוס? האיש פשוט אינו מסוגל להיתפס בדבר אמת.

* שטח ריבוני של ישראל – בכמה מקומות קראתי ושמעתי שמתגבשת עסקה עם חיזבאללה, שהם ירחיקו את כוחותיהם מהגבול וישראל תוותר על שטחים בהר דב. אני מקווה מאוד שרעיון העוועים הזה הוא פייק. אם הוא נכון – זה חמור מאוד. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. אין לאף ממשלה סמכות לוותר על שטח ריבוני. גם לא לכנסת, אלא אם 80 ח"כים תומכים בכך. רק במשאל עם ניתן לוותר על שטח ריבוני. וכאן לא מדובר על ויתור במסגרת חוזה שלום עם מדינה, שגם הוא חמור, אלא הסדר עם ארגון טרור קנאי, שכל מה שנדרש ממנו הוא לזוז קצת אחורה. והרי על פי החלטת מועצת הביטחון 1701 נאסר על חיזבאללה לחצות את הליטני. האם הפרס על הפרת ההסכם הוא ויתור על שטח ריבוני של ישראל? למעלה מחודשיים יישובי גבול לבנון עקורים מבתיהם, שזה כשלעצמו ניצחון של חיזבאללה. במקום פעולה לריסוק חיזבאללה כדי להחזיר את הביטחון לצפון, נמסור להם שטח ישראלי כדי לקנות קצת שקט? שום לקח לא הפיקה הממשלה מאירועי 7 באוקטובר? אני מצפה להכחשה גורפת של הממשלה.

* הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי – היישובים צמודי-הגדר בגבול לבנון, כדוגמת מטולה, משגב עם, מנרה וחניתה, סופגים פגיעות ישירות מירי נ"ט בבתים. ביישובים האלה, יתכן שהפינוי מוצדק. שאר היישובים נמצאים בתקופה זו במצב שהם חוו כמותו במשך שנים, ולא התפנו. פינוי מוצדק כאשר מדובר במלחמה ממש עם ירי מאסיבי על היישובים. במציאות כזו, נכון שייצאו לזמן קצוב בזמן הקרבות. אין הצדקה להתפנוּת המונית של עשרות אלפי תושבי הגליל, שכבר חודשיים וחצי הם מחוץ לבתיהם, רבים מהם אינם יכולים לעבוד ולהשתכר, ענפים ועסקים ביישובים אינם פועלים וגם חיי קהילה נורמליים הם מתקשים לקיים כאשר חלקם מפוצלים בין מלונות שונים. וזאת, כאשר האיום אינו מצדיק זאת. חלק מן היישובים התפנו ללא החלטה של המדינה, ללא הנחיה של פיקוד העורף, אלא על פי הוראת ראשי הרשויות. לכאורה, זה ביטוי למנהיגות של ראשי רשויות שלא המתינו למדינה, לקחו אחריות וקיבלו החלטה. בעיניי, ההיפך הוא הנכון. ביטוי למנהיגות אמת, הוא קריאה לתושבים להישאר בבתיהם, להפעיל את מקומות העבודה שלהם ולנהל שגרת חירום מקסימלית, כל עוד המדינה לא החליטה לפנותם. אילו הייתי תושב באותם יישובים, לא הייתי נענה להוראה כזו של הרשות המקומית. גם לא הייתי מצביע, בבחירות הקרובות, בעד ראש מועצה שהורה לתושבים להתפנות על דעת עצמו. הפינוי הזה גרם לנזק נפשי, כלכלי וחברתי ליישובים רבים ולתושבים רבים. יש לקוות, לפחות, שהפינוי הזה, שנמשך כבר חודשיים וחצי ולא ברור עד מתי עוד יימשך, לא היה לשווא. כלומר, שהתושבים לא יחזרו לאותה מציאות ביטחונית, אלא האיום של חיזבאללה יוסר. צה"ל יכול לעשות כן. השאלה אם ההנהגה המדינית תגלה אומץ ותקבל את ההחלטה.

* הניצחון הוא על הקרקע – בעקבות ההרוגים הרבים ברצועת עזה, רבים הקולות שמבקרים את העובדה שחיל האוויר לא שיטח יותר את עזה, ואז היו נמנעות האבדות. הלקח שלי שונה. אני לומד מכך עד כמה מופרכת הציפיה לניצחון מהאוויר. ההפצצות חשובות ביותר, כמקדם שבירה של האוייב, ונכון לכתוש כל שטח לפני שאנו מתמרנים בו באופן קרקעי. אבל כדי לנצח, צריך להיות על הקרקע, להילחם באוייב ולחסל אותו. ברצועת עזה הקושי גדול שבעתיים, כי עיקר האוייב הוא מתחת לקרקע. ובמלחמה כזו, בוודאי שחיל האוויר אינו הפתרון. אין בדבריי כדי להמעיט כהוא זה מן ההערכה לחיל האוויר והבנת חשיבותו, אלא להחזיר לחילות היבשה את ההערכה בחשיבותם, שנשחקה לאורך השנים. השחיקה הזאת הביאה לקיצוץ דרמטי בסד"כ צבא היבשה, לקיצור השירות הסדיר, לצמצום כוחות המילואים. את כל אלה יהיה עלינו לתקן, ולעצב מחדש את צה"ל כצבא גדול, חזק וחכם.

* עצמאות אמל"חית – התמיכה האמריקאית בישראל, המדינית והצבאית, נפלאה ולא תסולא בפז. אך ההתערבות הפטרונית שלהם במלחמה בלתי נסבלת. ישראל אינה יכולה שלא להתחשב בבקשותיה של ארה"ב, אך בשום אופן אסור לה להיכנע לכל תכתיב שעלול להביא לסיום המלחמה בלי ריסוק חמאס והרחקת חיזבאללה מהגבול. המציאות הזאת מבליטה את התלות הישראלית בארה"ב, בתחום אספקת אמל"ח. ואם כך כשיש נשיא ידידותי כל כך, מה יהיה עם נשיא אחר, פחות ידידותי? עוד טרם קום המדינה, מערכת הביטחון של המדינה-שבדרך הבינה שיש צורך בתעשייה ביטחונית. אחרי קום המדינה התעשיות הביטחוניות עלו ושגשגו. אך מסתבר שאין זה מספיק. יש צורך, כחלק מלקחי המלחמה, וכדי לצמצם את התלות בממשל האמריקאי, להרחיב ולהעצים מאוד את התעשיות הביטחוניות, כדי להתקרב ככל הניתן לעצמאות אמל"חית.

ולמה אני כותב "הרחקת חיזבאללה" ולא מיטוט חיזבאללה, כפי שאני כותב מראשית המלחמה? כי אני יודע, שלמרבה הצער, הממשלה אפילו אינה מעלה על דעתה פעולה נחרצת למיטוט חיזבאללה, אך היא דורשת את הרחקת חיזבאללה עד הליטני ומאיימת לאכוף זאת בכוח אם הקהילה הבינלאומית לא תעשה כן. זה מעט מדי, בעיניי, אבל אני מקווה שלפחות על הדרישה הזאת הממשלה לא תתפשר.

* שכחנו שאנו אומה במלחמה – לצד השורה הארוכה של המחדלים המדיניים, המודיעיניים והמבצעיים שהמיטו עלינו את אסון 7 באוקטובר, יש לבחון איך צומצם כל כך, לאורך שנים, צבא היבשה ואיך הגענו למלחמה כשמחסני התחמושת ריקים והתלות שלנו בארה"ב פוגעת בחופש הפעולה וחופש ההחלטה במלחמה. שכחנו שאנו אומה במלחמה, הנאבקת על עצם קיומה, ואלה התוצאות.

* אנחנו נעבור – "לכל המיצרים יכולנו וגברנו / מכל המיצרים יצאנו עם איתן /עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו / אנחנו נעבור במיצרי טיראן. // את כל המיצרים אשר סגרו עלינו / אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן / באגרופי ענק, בהולם לבבנו / אנחנו נעבור במיצרי טיראן. // כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת / וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן / אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת/ אנחנו נעבור במיצרי טיראן. // אנחנו נעבור בחושך ובאור / בדגל כחול לבן במיצרי טיראן."

השיר הזה, שכתב יחיאל מוהר והלחין משה וילנסקי בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, ביטא את רוח העם, שהביאה לגדול בניצחונותינו. מצרים חסמה את מיצרי טירן, במטרה להטיל מצור על ישראל. מכל צעדי התוקפנות המצרית, זה היה הקאזוס בלי שחייב את ישראל לצאת למתקפת נגד מקדימה. היום, איראן, באמצעות הפרוקסי הח'ותי, מנסה לעשות זאת שוב בבאב אל-מנדב. והפיראטים הברברים מצליחים במשימתם. שתי חברות תובלה ימיות גדולות, "מארסק" הדנית ו"הפאק ליאויד" הגרמנית הודיעו על השעיית השיט שלהם בים סוף. אסור לעולם החופשי להיכנע לפירטיות הזאת, ומי שצריך לתת מענה, אלה לא חברות התובלה אלא המדינות. אמנם היעד המרכזי של החות'ים הוא מצור על ישראל, אך הפגיעה היא בכל העולם החופשי. מדינות העולם החופשי, ובראשן ארה"ב, חייבות לפרוץ את המצור הזה בכוח. על ישראל לקדם מהלך בינלאומי כזה, אך אם זה לא קורה – ישראל צריכה לפעול בעצמה. 

* כצנחן, אני מצדיע לגולני.

* הלוחמות בצבא ההדתה-שמדתה – לאורך השנים האחרונות שמענו דברי הבל בכייניים על "הדתה-שמדתה" בצה"ל, על שוביניזם וסקסיזם בצה"ל, ויש מי שדקלמו את סיסמת הסרק הנפסדת "עליונות גברית" או ג'יבריש נפסד כזה. והנה, אנו רואים ששירות הבנות בצה"ל משמעותי יותר וקרבי יותר מאי פעם. אנו רואים את הבנות הלוחמות בשריון ובחי"ר, כולל בנות שנכנסות לראשונה בתולדות המדינה ללוחמה מעבר לקווי האוייב. הן לוחמות כתף אל כתף לצד הבנים או ביחידות נפרדות והן עושות זאת לא פחות טוב מהבנים. אותה נחישות, אותה מקצועיות, אותה דבקות במשימה, אותה מסירות נפש, אותה חתירה למגע, אותה גבורה.

האם הקשקשנים המקצועיים והבכיינים המדופלמים יתנצלו? חחחחחח. האם הם יחזרו בהם? הצחקת אותם. להיפך – הם ימשיכו לדקלם את דקלומיהם העבשים והמנותקים מהמציאות, כי הסתתם – אומנותם.

* מיקום הפ"פית – לפני חודשים אחדים, רצה ברשתות תמונה של חיילות במצעד יום העצמאות, תת-מקלע עוזי על כתפיהן והן לבושות בחצאית מיני בצבע חקי; מדי אל"ף באותה תקופה, ראשית שנות ה-70. התמונה רצה ועוררה תגובות בנוסח של "צה"ל לפני שהפכנו לאיראן," הדתה-שמדתה וכל הלהג הדוסופובי. הו, אז בימים הטובים של לפני ההדתה מעמד האישה בצה"ל היה ראוי, לא כמו היום. מיני!

אכן, באותה תקופה מדי אל"ף של הבנות כללו חצאית מיני. אך באותה תקופה רובן היו פקידות, שאחת ממשימותיהן העיקריות היתה הכנת קפה לבוס. לא רבות שירתו בתפקיד משמעותי. אף אחת לא יכלה אפילו לחלום על שירות כלוחמת קרבית או כטייסת. היום החיילות אינן לובשות מיני, הן לובשות מכנסיים, ורבות מהן משרתות שירות משמעותי ביותר ובהן לא מעט לוחמות. אחד התפקידים הנחשקים של בנות היה פקידה פלוגתית. מה היה נחשק כל כך בתפקיד? אמנם הפ"פית אינה לוחמת, אך היא נמצאת עם הלוחמים בשטח, וזה הכי קרוב לקרבי שיש.

לפני 41 שנים, היינו באימון מפרך במשאבי שדה. מיכל, הפקידה הפלוגתית שלנו, חיה איתנו בתנאי שדה, בשטח. כמובן שלא כלוחמת. אבל כשחזרנו רצוצים ממסע ארוך או מאימון מייגע, אורו עינינו כשהיא חיכתה לנו עם חיוך ופריסה מפנקת במאהל. בלילה האחרון של האימון, לפני שעלינו ללבנון, עשינו קומזיץ. ומה עושים לוחמים לפני שיוצאים למלחמה. מספרים בדיחות מקאבריות ושרים שירים מקאבריים. הומור שחור הוא א"ב של חיילוּת. אבל למיכל זה היה קשה. היא ביקשה שנפסיק. היא ביקשה בפעם השנייה. ובפעם השלישית היא פשוט פרצה בבכי ועזבה.

האירוע הזה היה, למעשה, הפרידה ממנה. כי בנות לא נכנסו ללבנון. שירתנו אז בעומק לבנון, במוצבים הצפוניים ביותר של הבקאע, למרגלות המורדות המזרחיים של ג'בל ברוך. אנו, הלוחמים, איישנו מוצבים פלוגתיים ומחלקתיים לאורך הגזרה. מִפְקדת הגדוד ישבה בכפר עמיק. מה פירוש מפקדת הגדוד? המג"ד והסמג"ד והלשכה שלהם, אבל בלי קצינת לשכה ופקידות לשכה, כי אסור לבנות להיכנס ללבנון. המבצעים של הגדוד, אך בלי סמב"ציות. תומכי לחימה כמו חימוש ותאג"ד, אבל בלי חובשות. ופלוגת המפקדה – שלישוּת, אפסנאות וכו'. רק בנים.

אז מה עשו הבנות? היתה מפקדה עורפית של הגדוד בבית הלל, ושם הן ישבו. מה עושה פקידת המג"ד כשלשכת המג"ד רחוקה עשרות ק"מ? לא הרבה. וכך כל בנות הגדוד. ומה עושות הפקידות הפלוגתיות, הרחק מן הפלוגה? לפעמים שולחות צ'ופרים עם מישהו שנכנס פנימה. ובעיקר משכשכות במי החצבני. אבל כל זה היה לפני ההדתה-שמדתה. אז היה כבוד לאישה. היום? בעידן ההדתה? איפה... בנות הן רק לוחמות, מתמרנות בתוך עזה, לוחמות בגבורה כטנקיסטיות וחי"רניקות וכטייסות קרב. לא כמו אז, כשהבנות בצה"ל לבשו מיני!

אגב, אז לא היו רבנים קיצונים שלעגו ללוחמות, ואף אחד לא כינה אותן בגסות "בחורילות". למה? כי לא היו בנות לוחמות. והיו מעט מאוד חיילות דתיות. כל מופעי האימים והלעג של הקיצונים אינם אלא מלחמת מאסף חסרת סיכוי של מי שמנסים לעצור את העולם. הם מנסים לעצור את רכבת הגיוס ההולך וגדל של בנות דתיות לצה"ל וליחידות לוחמות. זה לא יעזור להם.

המלחמה הזאת סיימה את הוויכוח על שירות קרבי לבנות.

* להעניש בחומרה – יש להעניש בחומרה את הוונדליסטים שחיללו את המסגד בג'נין, ובאופן כללי לגרש את רוחו הרעה של בן גביר מצה"ל. צבא ההגנה לישראל אינו כנופייה. אם יהיה, חלילה, כנופייה, הוא יהיה צבא מובס.

* נר של סולידריות – טקס הדלקת נר שביעי של חנוכה באורטל היה בסימן של סולידריות – סולידריות עם החטופים, בתקווה ובתפילה שישובו במהרה הביתה בשלום. סולידריות עם החיילים, חברי ובני אורטל וכל חיילי צה"ל – שישובו הביתה בשלום ועטורי ניצחון. סולידריות עם תושבי הנגב המערבי והגליל שכבר למעלה מחודשיים עקורים מבתיהם – שישובו במהרה לבתיהם, ויישבו בהם בביטחון. סולידריות עם פצועי המלחמה ואיחולי רפואה שלמה והחלמה מהירה. סולידריות עם משפחות החללים והשתתפות בצערם.

* אללהו אכבר – ציר בפרלמנט הטורקי נשא נאום אנטי ישראלי מתלהם. הוא סיים את נאומו בהבטחה – אללה ישלם לישראל על פשעיה. ירד מהדוכן והתמוטט. כעבור יומיים מת. בן 54 היה במותו. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

* הצד השני של הדי.די.טי. – המשוררת אמירה הס, שהלכה בשבוע שעבר לעולמה, כתבה בממואר "אם יבוא חסד": "כשתוחקרתי על ידי צוות רופאים בעניין הגזזת, לא רציתי להגיד להם, חברים יקרים, הגידול שהיה לי בראש זה לא רק מההקרנות. זה מהדי.די.טי. והסרטן שהיה לאחי הגאון המשפטי זה מהדי.די.טי. דמיינו לכם ילד בן שנה מרוסס מכף רגל ועד ראש באבקת הדי.די.טי. הזו שהורגת עכברים. היא בטח הורגת עוללים. תינוק יכול להיות פחות או יותר בגודל של חולדה, אז הוא לא מת, אבל ראיתם שהיו תוצאות לעניין. למה אתם ממשיכים להכחיש."

הציטוט הזה הופיע בהספד על אמירה, שכתבה קציעה עלון, תחת הכותרת "זה מהדי.די.טי." והוא התפרסם בגיליון האחרון של מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

באותו עמוד במוסף, התפרסם מאמר ביקורת של תמיר קרקסון על המאמר: "ספר ה'יזכור' המרוקאי: זיכרון השואה נישול פנים-יהודי והעצמה קהילתית", מאת אביעד מורנו וחיים ביטון.

מתוך המאמר: "התייחסותו של המחבר יצחק טריקי (יליד רבאט, 1928), ממייסדי העיר שדרות, לטראומת הדי.די.טי בקרב יהודי מרוקו. השורשים העמוקים יותר של הסלידה מהטראומה הזו מצויים בדבריו שלפיהם משרד הבריאות הקולוניאלי היה מחטא את בגדיהם של המוסלמים, ובמשתמע לא את אלה של היהודים. כלומר בעיניו של טריקי השימוש בדי.די.טי הוריד את מעלתם של יוצאי מרוקו בישראל למעמד נמוך יותר מזה שהם היו רגילים אליו בחברה הקולוניאלית שממנה הגיעו, וביטאו את הפיכתם של יהודי מרוקו ממתווך בין החברה המוסלמית לחברה הקולוניאלית בארץ מוצאם ל'ילידים' שהחברה הישראלית מיקמה, עד לפני כמה עשורים, בתחתית הסולם החברתי שלה."

ואני רק רוצה לספר, שכאשר אימי עלתה לארץ ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, ריססו גם אותה ואת משפחתה בדי.די.טי. והיא לא ראתה בכך שום טעם לעלבון. אולי היא אפילו ראתה בכך אקט של היטהרות ממוראות ילדותה העשוקה בגולה, שאותם הדחיקה ושתקה עד יומה האחרון. אימי היתה "מזרחית", כלומר ממזרח אירופה. אפשר וראוי להתייחס באמפתיה לכאבם של מי שראו בריסוסם בדי.די.טי. פגיעה בכבודם ואף בבריאותם. אך למען האמת ההיסטורית וגם הצדק ההיסטורי, ראוי להזכיר שהריסוס בדי.די.טי. לא היה אקט של השפלת המזרחים בידי אשכנזים, אלא אקט שנעשה לכל העולים, מכל הגלויות וטעמיו היו היגייניים. 

* חוויה גסטרונומית – גם כשהתותחים רועמים, נפתחים בגולן עסקים חדשים. "גרינלי" הוא עסק של ייצור גבינות איכות משובחות, שנפתח באורטל, צמוד ליקב הר שיפון. וכך אפשר ליהנות מחוויה גסטרונומית המשלבת גבינות משובחות ויין משובח. ולמה "גרינלי"? כיוון ששמות הגבנים הם גריגורי ונליה.

* להלן האידיאולוגיה שלי בנושא סופגניות:

א. בלי ריבה – זו לא סופגניה.

ב. עיקר הסופגניה הוא הריבה.

ג. סופגניה בלי ריבה או ריבה בלי סופגניה – ריבה בלי סופגניה.

* שמעון ישראלי – הלך לעולמו בגיל 91 הזמר, השחקן, המלחין, הפיזמונאי, הבמאי והתסריטאי שמעון ישראלי, מעמודי התווך של התרבות הישראלית לתולדותיה. ישראלי מוכר בעיקר בזכות קול הבס העמוק והמהדהד שלו. שמעון ישראלי היה אמן ויוצר פורץ דרך. הוא אחד הזמרים הראשונים שכתב והלחין את שיריו. הוא הזמר הראשון שהופיע בתוכנית יחיד, שבה שילב שירים, מערכונים שכתב וסטנד-אפ, הרבה לפני שהומצאה סוגת הסטנד-אפ. הוא היה שותף למספר הרכבים ובהם "שלושת המיתרים" ("טריו ערבה") ו"בצל ירוק".

זכיתי להכיר את שמעון דרך בתו, המוסיקאית אירית ישראלי, שהיתה חברת אורטל וגם אחרי גירושיה נשארה תושבת הגולן והמנהלת והמנצחת של חבורת הזמר הגולנית "קול ברמה", של מתנ"ס הגולן. הכרתי את שמעון כאדם צנוע מאוד, תופעה נדירה למדיי בעולם השואו-ביזנס, לבבי מאוד, טוב לב ובעל חוש הומור ייחודי.

אחד המיזמים החשובים של חבורת הזמר "קול ברמה", בתקופה שניהלתי את מתנ"ס הגולן, היה ערב משירי שמעון ישראלי, בעיבודה של אירית. שמעון עצמו השתתף במופע, שר יחד עם החבורה אחדים משיריו, סיפר והקריא הומורסקות שכתב בעברו. בין שיריו הבולטים "סתם יום של חול", "חשבון נפש", "הארץ הזאת", "אורחה במדבר" ("ימין ושמאל רק חול וחול"), "שיירת הרוכבים", "כך בראו את העולם" ו"תזמורת ראשון לציון".

אני אוהב מאוד שיר ששר למילותיו של יעקב אורלנד ולחנה של אירית ישראלי, "שיר השתיקה האיומה".

אַל תְּנַסִּי לְמַלֵּט מִפִּיו

אֶת תֵּאוּרֵי אֵימוֹת הַחֲוָיָה

אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתוֹ מָה רָאָה,

מָה שָׁמַע, וְאֵיךְ הָיָה?

רַק שְׁבִי לְיָדוֹ וְלִפְתִּי

אֶת זְרוֹעוֹ הָאַחַת שֶׁשָּׂרְדָה

וְשִׁתְקִי!

כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹתֵק הַיָּם,

הַהוֹפֵךְ לְאֵדָה.

וְאַתְּ תֵּדְעִי אָז שְׁהוּא רָאָה הַכֹּל

וְאֶת הַכֹּל שָׁמַע

וְתִשְׁתְּקִי אִתּוֹ אֶת הַשְּׁתִיקָה הָאֲיֻמָּה

הוּא יַבִּיט בָּךְ עָמֹק וְתוֹהֶה

וְלֹא יָשִׁיב,

רַק עֲרָפֶל רָחוֹק וְדַק

אֶת עֵינָיו יָעִיב

וְהוּא יְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ,

עָצוּב וּמְבֻיָּשׁ כְּמוֹ קֹדֶם,

כְּאִלּוּ כְּמוֹ תָּמִיד

וּמְאוּמָה לֹא יַגִּיד.

וְאַתְּ תֵּדְעִי...

הוּא יֵרָאֶה לָךְ שׁוּב נַעֲרִי וְצָעִיר

כְּמוֹ בַּפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

כְּאִלּוּ לֹא כְּלוּם,

וּכְמוֹ לֹא זָקָן בְּאַלְפֵי שָׁנָה

וּכְאִלּוּ זֶה רָגִיל וְזֶה קוֹרֶה

וּכְמוֹ לֹא צָפוּ עֵינָיו

אֶל מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לְמַרְאֶה.

וְאַתְּ תֵּדְעִי אָז,

שֶׁקָּרָה שָׂם,

כָּל מָה שֶׁרַק יָכוֹל לִקְרוֹת,

וְהוּא חָזַר מִשָּׁם

כְּדֵי לְהַבִּיט בָּךְ

וְלִחְיוֹת.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: תזמורת – אחד השירים היפים של שמעון ישראלי, שהלך ביום שישי האחרון לעולמו, הוא "תזמורת ראשון לציון", שכתב דן אלמגור. המילה תזמורת מופיעה רק בכותרת השיר. בשיר עצמו מדובר על אורכסטרה. ודוק – אורכסטרה בהיגוי יידישאי, כשהרי"ש בסוף נהגית בסגול ולא בקמץ. השיר מדבר על ימי ראשיתה של ראשון לציון, בשנות השמונים של המאה ה-19. אז עוד לא היתה קיימת המילה תזמורת, והשיר מנציח את האופן שבו נקראה התזמורת בזמן אמת. המילה תזמורת היא חידוש של אליעזר בן יהודה. היא נובעת מן השורש זמר. חידושו של בן יהודה נועד להיות המילה העברית לקונצרט, אך בסופו של דבר היא התקבעה בשפה כמילה העברית לאורכסטרה – הרכב כלי נגינה גדול.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: לרחם עליהם? – ככל שגוברים ההרס, הייאוש, הקור, הגשמים, הרעב, הצמא והמחלות בקרב האוכלוסייה האומללה של רצועת עזה, כן גוברת אצלם, לפי מישאל – התמיכה בחמאס!

* * *

עדינה בר-אל

עבודת האדמה נותנת חיים – ד"ר אסתי ינקלביץ

ד"ר אסתי ינקלביץ, חברת מושב אילניה, היא היסטוריונית, חוקרת את תולדות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון והחינוך החקלאי בארץ ישראל. עתה היא בעיצומו של מחקר גדול על היישוב בו היא מתגוררת בגליל התחתון, שנקרא בעבר סג'רה והחל בחווה חקלאית להכשרת פועלים יהודים. היא אוהבת את עבודת האדמה ומתנדבת עתה, בתקופת המלחמה, בעבודה חקלאית. 

משפחת המוצא

אסתי נולדה בשנת 1952 במנצ'סטר באנגליה. כאשר היא מתבקשת להתייחס למשפחת המוצא שלה, היא אומרת: "זהו סיפור ארוך." ומסתבר שהסיפור המשפחתי הזה חובק גלויות שונות מרחבי העולם, בהן חיו יהודים ומהם הגיע חלקם ארצה וחלקם נשארו שם.

 "המשפחה של סבתי מצד אימי הגיעה מחלב אשר בסוריה אל מנצ'סטר, בה נוצרה קהילה גדולה של יהודים ספרדים. סבתי נולדה במנצ'סטר וכן אימי ג'ויס. מוצא המשפחה של סבי מצד אימי גם הוא מחלב. משפחתו של אבי היגרה מבגדד לבומביי (היום מומבאי) בהודו, שם נולד אבי עזרא סופר. בילדותו היגרה המשפחה מהודו לצרפת, משם ללונדון ואז חזר אבי לצרפת ללימודי תיכון, חזר ללונדון ושם למד הנדסה כימית. בעת מלחמת העולם השנייה שירתה אימי בחיל האוויר הבריטי ואבי בחיל הים. הם נפגשו ונישאו זמן קצר אחרי המלחמה."

המשפחה עלתה ארצה בשנת 1953, כאשר אסתי היתה בת שנה ואחותה הבכורה בת שש. "אבי עלה ארצה ממניעים ציוניים." מעידה אסתי, "וכבר בשנת 1950 הוא הגיע לבדו ארצה, הקים מפעל לפלסטיק במפרץ חיפה, והמשפחה הצטרפה אליו מאוחר יותר."

נעורים בחיפה

אסתי למדה בתיכון של הטכניון "בסמ"ת". היא המשיכה ללמוד עוד שנה וחצי וסיימה את בית הספר כהנדסאית כימיה. עוד בילדותה החלה את הקשר ההדוק שלה לחקלאות. בבית הספר היסודי בו למדה היו יוצאים ליום עבודה בשבוע ב"כפר גלים". "מאוד אהבתי את העבודה החקלאית," היא מעידה. "מגיל צעיר הייתי חברה בתנועת נוער," היא מספרת, "ויצאנו לימי עבודה ולמחנות עבודה בקיבוצים."

חבריה לגרעין התגייסו לנח"ל, אבל היא, כאמור, המשיכה ללמוד ולכן גיוסה נדחה. היא התגייסה לחיל האוויר בשנת 1972, שירתה בקריה בתל-אביב ואחר-כך כפקידה בטייסת סקייהוקים ברמת דוד. בבסיס זה היא הכירה את אבי ינקלביץ והשניים נישאו בשנת 1974.

משפחת ינקלביץ מגיעה לסג'רה-אילניה

וכאן המקום לספר על משפחת ינקלביץ, שהגיעה ארצה מהעיר יאש ברומניה בשנת 1949. "הוריו של אבי בן זוגי, שלי (רחל) ויעקב, עברו את ימי המלחמה הקשים ברומניה. סבו נספה השואה, ובהיותם הורים לילדה קטנה, יצאו ההורים למסע הבריחה. הם הלכו חודשים ברגל מרומניה דרך אוסטריה לגרמניה – שם נולד להם בן – ואחרי מנוחה קצרה המשיכו ברגל עד איטליה. באיטליה הם עלו על האונייה 'טמפה פנמה', הגיעו ארצה בשנת 1949 והתיישבו בעין כרם באחד מבתי הערבים שננטשו.

"אבי בן זוגי נולד בשנת 1950," ממשיכה אסתי לספר. "זה היה בחורף קר בו ירד שלג בכל הארץ. הסיפור המשפחתי הוא, שאימו ההריונית הלכה ברגל בשלג הכבד מעין-כרם עד בית החולים 'ביקור חולים' ושם ילדה את בנה."

 אימו של אבי עבדה בחווה החקלאית של רחל ינאית בעין כרם. וכאן יש סיפור נוסף שעובר במשפחת ינקלביץ.  ומעשה שהיה כך היה: יום אחד הגיע בן-גוריון לבקר בחווה של רחל ינאית. הוא פגש את שלי. הם החלו לשוחח והוא התעניין במשפחתה. ואז הוא אמר לה: "למה שלא תלכו לחקלאות? יש עכשיו התנועה מהעיר אל כפר." והמליץ לה לעבור לסג'רה. 

הם קיבלו את הצעתו של בן-גוריון, ויחד עם עוד שלוש משפחות עברו בשנת 1953 מעין כרם לסג'רה. עם הקמת הבתים הראשונים עברו לבית במושב שם טיפחו רפת קטנה, גידולי ירקות, כרם משותף ועוד, באילניה נולדה בתם הרביעית.

שנים קשות בסג'רה-אילניה

בסוף המאה ה-19 רכשה יק"א  (החברה להתיישבות יהודית) קרקעות ליד הכפר הערבי  סג'רה עליהן הוקמה חוות ההכשרה לחקלאות. הפועלים שהוכשרו בחווה הקימו בשנת 1902 את המושבה. ב-1905 הגיעו לחווה ראשוני העלייה השנייה, ביניהם מניה שוחט, אלכסנדר זייד, דוד בן-גוריון ורבים אחרים. חנה מייזל הגיעה כאגרונומית בעל תואר דוקטור לטפל בעצי הזית בחווה, ויחד עם קראוזה קידמה את נושא הכשרת הנשים לחקלאות, מסג'רה עברה מייזל להקים את חוות העלמות בחצר כנרת.

 שנות השלושים והארבעים היו שנות משבר, והקושי הגדול ביותר היה המחסור הקבוע במים, ומשפחות רבות עזבו את המושבה. במהלך קרבות מלחמת העצמאות התחוללו במקום קרבות קשים כנגד "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, משפחות התפנו ולא חזרו למושבה ההרוסה. לאחר המלחמה הגיעו תושבים חדשים,  עולים חדשים, אנשים ללא כל רקע חקלאי וידע בעבודת אדמה ובשלב ראשון ישבו במעין מעברה בכניסה למושבה.  מלבד התנאים כלכליים והקיומיים הקשים, היה היישוב חלש גם מבחינה חברתית.

מסבירה אסתי: "המדינה החליטה לאחד בין המושבה למושב חדש שייבנה וזה לכשעצמו לא ממש צלח. בניגוד ליישובים אחרים בסביבה, אליהם הגיעו קבוצות מגובשות כגרעין, עם היכרות חברתית מוקדמת ורקע אידיאולוגי משותף; בסג'רה התקבצו אנשים ממקומות שונים. אבל היה הרבה רצון טוב מצד המתיישבים ועזרה הדדית." היא מוסיפה. "למרות שהם היו מופלים לרעה. הם לא קיבלו מכסות של קרקע, ביצים או חלב כמו ביישובים השכנים, כל משפחה קיבלה  כמה פרות,  או מיספר כבשים, הם עיבדו במשותף חלק מהקרקעות, וחלק מהגברים יצאו לחפש פרנסה במקומות אחרים."

נוסף לכך, המועצה  האזורית התנגדה לשלב את המושב במועצה בטענה שהוא לא יישוב שיתופי כשאר היישובים ואין להם אידאולוגיה ולכן עדיף שהמושב ימשיך להתנהל עצמאית ולהיתמך על ידי הסוכנות היהודית. בסופו של דבר, בשנת 1962 הגיעו ליישוב מים וחשמל, והוא צורף למועצה האזורית הגליל התחתון.

אבל הקשיים המשיכו. "בתחילת שנות השבעים היו יישובי  הגליל התחתון במשבר חברתי וכלכלי מאוד גדול." מציינת אסתי. "ביישובים רבים בני הדור הצעיר לא רצו להמשיך בחקלאות ואנשים רבים עזבו. בשנת 1972 הוכנו תוכניות שנקראו אז 'ייהוד הגליל', אבל מלחמת יום הכיפורים גרמה לדחיית מימושן."

אסתי ואבי ינקלביץ באילניה

באילניה החלה פעילות להרחבת המושב, ובשנת 1977 נבנו בתים לקליטה של "בנים חוזרים" במשקים. יחד עמם נקלטו גם משפחות של עולים חדשים, בעיקר מארצות דוברות אנגלית – דרום אפריקה, קנדה ועוד. מספר המשקים צמח משלושים לחמישים ושמונה.

אסתי ואבי, שהתגוררו לאחר נישואיהם שלוש שנים בנס ציונה, הגיעו לאילניה כשהיו כבר הורים לתינוקת ואסתי בהריון שני.  "קיבלנו 20 דונם שלחין, 35 דונם פלחה וכן חממה לגידול ציפורן, בתחילה דונם אחד ואחר כך שניים." מספרת אסתי. "לא היה לנו מושג איך מקימים חממה ואיך מגדלים פרחים. היה ליווי של מדריך חקלאי אבל בפועל  'התגלחנו על הזקן של עצמנו.' רכשנו סוגים שונים של שתילי ציפורן ולא ידענו שהם לא אוחסנו בתנאים נאותים ולא התאימו לגידול. עבדנו קשה מהבוקר עד הלילה, אבל עם תחושה של עשייה והתחדשות. לפעמים לא ישנו בלילות, כי היה צריך לארוז את הפרחים. החממה היתה במרחק של קילומטר מהבית מה שמאוד הקשה על הטיפול."

לאחר מאבק  הם הצליחו למקם את בית האריזה ליד הבית, דבר שהקל על אסתי, שהיתה כבר אם לשני תינוקות וגם עבדה במעבדה של שירות שדה של משרד החקלאות.

למרות העבודה הקשה לא היו רווחים. גם בגלל החסרונות של הגליל התחתון, 'הנגב של הגליל'. "הגידולים שלנו – פרחי הציפורן, מלונים, מלפפונים, שעועית, כרובית – יצאו תמיד אל השוק בשיא העונה, כשהמחירים נמוכים ביותר. בשנים הראשונות גידלנו עגבניות לתעשייה." היא מספרת, "ותמיד בעונה כשצריך היה להשקות לא היה לחץ מים, ובשיא העונה אבי יצא למילואים. החלטנו לחסל את החממה ולהקים משק עיזים. היה לנו משק עיזים נפלא." היא מציינת, "'על הנייר' הרווחנו יפה, אבל אז התחילה האינפלציה, והגירעונות של ארגון הקניות ושל המושב חולקו בין החברים."

הגירעונות הלכו ותפחו, לפיכך בשנת 1987 החליטו אסתי ואבי לחסל את המשק. "ארגון הקניות של האיחוד החקלאי (התנועה המיישבת) התמוטט והאגודה החקלאית לא הצליחה להחזיק מעמד. בעצם כל החקלאות בגליל התחתון קרסה. אילניה היתה הראשונה להתמוטט ושאר המושבים נפלו זה אחר זה כמגדל קלפים."

מחקר על החווה ותחילת המושבה בסג'רה

בשנת 1984 יצאה אסתי ללימודים, עדיין תוך כדי עבודה בדיר העיזים, כשהיא כבר אם לשלוש בנות, שהצעירה בהן היתה בת שנתיים וחצי. היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, והחלה ללמוד לתואר שני. ואז היא הגיעה לתחום מרתק, שלא נחקר עד אז לעומק. ומעשה שהיה כך היה: בחגיגות לציון תשעים שנה לסג'רה היא התבקשה להדריך קבוצות מתעניינים. "יצאתי לחפש חומרים, ולהפתעתי גיליתי שאין כל מחקר משמעותי על סג'רה, שהיתה אבן דרך בתולדות היישוב היהודי בארץ, מלבד ספר שכתב בן-ציון מיכאלי, בן לאחת המשפחות הוותיקות." מספרת אסתי, "כך הגעתי להחלטה לעסוק בתחום מחקר זה. פניתי לפרופ' יוסי בן ארצי ראש החוג  ללימודי ארץ ישראל באותם הימים והצגתי בפניו את ההצעה שלי. הוא הציע לי להצטרף לחוג ללימודי ארץ ישראל. כתבתי בהנחייתו את התזה על חוות סג'רה והמושבה עד שנת 1913." אגב, חלק גדול של החומר הארכיוני, במיוחד על חברת יק"א שרכשה את אדמות סג'רה והקימה את החווה והמושבה,  הינו בצרפתית. בתרגום מצרפתית נעזרה באביה, עזרא סופר, שלמד כאמור בצרפת, והוא תרגם עבורה את המסמכים מצרפתית לאנגלית והיא תרגמה אותם לעברית. "היו לנו שנתיים נהדרות של עבודה משותפת ומסקרנת בארכיונים." היא מציינת. אגב, עזרא סופר ז"ל היה מומחה בתחום הפלסטיק ומרצה באוניברסיטת בר-אילן. שם לימד אנגלית למדעים.

דוקטורט – החינוך לחקלאות בארץ ישראל

אחרי התואר השני היא המשיכה לדוקטורט גם כן בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה.  אל נושא הדוקטורט הגיעה אסתי בעקבות דברים שהיא עצמה ציטטה בעבודת התזה שלה. היו אלו דבריו של אליהו קראוזה (1878-1962), שהיה מנהל חוות סג'רה בין השנים 1901 עד 1913, ואחר כך היה המנהל המיתולוגי של בית הספר החקלאי "מקווה ישראל". קראוזה דיבר על הקשר בין היהודים בארץ לעבודת האדמה.

מציינת אסתי: "קראוזה הסביר ליק"א שבהשוואה לחקלאים באומות העולם, בהם יונקים בני האיכרים את החקלאות עם חלב אימם, חקלאות שהיא מסורת, הרי שבארץ ישראל יש צורך ללמוד חקלאות מעשית ועיונית בבית ספר וזה לא תמיד הצליח. קראוזה הסביר שחינוך החקלאי הוא חינוך ערכי-מוסרי ולכן יש להשקיע את המאמצים להכשיר את החקלאים. ואכן זו היתה מהפכה: לקחו דור שלם של אנשים ללא ידע בחקלאות וללא קשר לאדמה, והכשירו אותו  לחיי כפר, להיות איכרים. וכך גם בני הדור שלנו במושב, גם לא היה לנו ידע מספיק בחקלאות. אבי אמנם עבד בילדותו במשק ובחקלאות אך לא היתה הדרכה או הקניית ידע מסודרים."  ואז היא מציינת: "את עבודת האדמה אני מאוד מאוד אוהבת עד היום. עבודת האדמה היא משהו שנותן לי חיים, משהו שנותן אנרגיות."

לכן היא בחרה לחקור במסגרת הדוקטורט בשאלה כיצד למדו חקלאות בארץ ישראל. כותרת הדוקטורט  "החינוך החקלאי התיכוני בארץ ישראל (1870-1948). המחקר  התמקד בארבעה בתי ספר תיכוניים לחקלאות: מקווה ישראל, בית הספר החקלאי פרדס חנה, התיכון החקלאי בן שמן ובית הספר החקלאי כדורי. *

אסתי זכתה לחשוף ראשונה את הארכיון האישי של אליהו קראוזה, שהיה בידי בני משפחתו, והשתמשה בו במחקרה. "נכנסתי יחד עם חברתי עדנה (אלמנת עמיצור, נכדו של קראוזה), לתוך קרון מאובק ובו היו המון ניירות. והיו שם מסמכים  שקראוזה  אסף לצורך כתיבת ספר שלא נכתב. לקחתי את התיקים, צילמתי את כל החומר ואחר כך מסרתי את המקור לארכיון הציוני בירושלים." כל החומר בארכיון קראוזה היה בצרפתית, וגם כאן היא נעזרה בידע הנרחב של אביה.

אסתי ובית ספר "כדורי"

קשר מיוחד יש לאסתי עם בית הספר החקלאי "כדורי". בעקבות מחקרה היא כתבה בהזמנת הבוגרים והמשפחה את הספר "היה שלום מר פיאט" אשר תת-הכותרת שלו היא: "נתן פיאט ובית הספר החקלאי כדורי הר תבור 1937-1959". הספר עוסק בתולדות בית הספר החקלאי הזה ומאיר את דמותו של המנהל המוערך נתן פיאט, שניהל את בית הספר במשך עשרים שנה.

אבל מסתבר שבזה לא תמה תרומתה של אסתי לבית ספר זה ולבוגריו. בצניעות רבה היא 'נזכרת' לספר לי בסוף הריאיון שלנו: "מזה עשרים שנה, מאז שסיימתי את הדוקטורט שלי, אני מלווה את בית הספר כאוצרת וכהיסטוריונית. ביססתי שם את הארכיון ההיסטורי והעברתי את כולו לסריקה בספרייה הלאומית. אני אוספת כל הזמן את סיפורי הבוגרים, מלווה את עמותת הבוגרים של בית הספר, הקמתי ב'כדורי' מרכז מבקרים וכן חדר הנצחה של בוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל."

לצד אלה אסתי פעילה ב"מועצה לשימור אתרים" ומשמשת כיו"ר הוועדה הציבורית של מחוז צפון של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

באילניה – המשך המחקר והתנדבות במלחמה

אסתי פרשה לאחרונה מן ההוראה לאחר שלושים שנות עבודה באוניברסיטת חיפה – עשר שנים כעוזרת הוראה ומחקר בפקולטה לחינוך ועשרים שנה כמרצה וממשיכה כעמית מחקר בחוג. גם בתקופת הגמלאות היא לא מפסיקה לחקור ועתה היא נמצאת בעיצומו של מחקר גדול על סג'רה-אילניה החווה והמושבה, ובשלב זה היא כותבת על ההתרחשויות של שנות החמישים והמעבר ממושבה למושב. "ככל הנראה אמשיך עם המחקר עד לשנות המשבר של שנות השמונים, כשאסיים המחקר יתפרסם כספר." אסתי מפרסמת מאמרים רבים בכתבי עת, מרצה בכנסים בארץ ובעולם. 

באילניה חיים עתה אסתי ואבי ושתיים משלוש בנותיהם (השלישית מתגוררת בהולנד) ונהנים משמונת נכדיהם. שניהם עובדים ופעילים, ובתקופה זו של המלחמה מתנדבים ללא הפסק. אסתי עובדת ימים ארוכים בחקלאות ביישובים שונים, בעיקר בגליל העליון. "אני ממש נהנית מן העבודה החקלאית," היא אומרת "ואפילו חזרתי לנהוג בטרקטור ולעזור לבעלי המשקים להתארגן עם המתנדבים הרבים." אבי בעלה מתנדב בשינוע ציוד מן החרמון ועד הדרום, "בתחילת המלחמה התארגננו עם הזנת חיילים ששהו סביבנו וגם לנו אצלינו בחצר."

לסיום:

כאשר אסתי נשאלת: האם אפשר לסכם 140 שנה של חקלאות יהודית וחזרה אל הקרקע כהצלחה? היא מהססת מעט. "מצד אחד הצלחנו, והראייה: יש לנו חוקרים מעולים בתחום החקלאות, פיתחנו שיטות גידול חדשניות והידע החקלאי הישראלי זכה להכרה בעולם. אבל מצד שני, יש ירידה כה גדולה בהכרה בערך ובחשיבות החקלאות לקיומה של המדינה. לכן אני מסכמת בצער שלא הצלחנו. בתחילת הדרך עסקו כעשרים אחוזים מן האוכלוסייה בארץ בחקלאות, ועתה רק פחות משני אחוזים. בחקלאות אינטנסיבית יש צורך בפחות חקלאים ועם זאת החקלאות איבדה מזמן את מעמדה כמקור חיים ואת הקשר של העם לאדמתו. המדינה מעדיפה את הייבוא החקלאי על פני הייצור המקומי. חייבים לשמור על הקשר לאדמה." היא מוסיפה. "ריח  האדמה, המגע עם הקרקע, האדמה כמקור חיים אינם מובנים מאליהם, והימים האלה מוכיחים לנו כמה חשוב שהמדינה תגדל את המזון שלה, זה הבסיס לקיומנו. היישובים החקלאיים הם ששמרו לאורך השנים על גבולות המדינה. חקלאות היא ערך עליון לקיומה של מדינה חפצת חיים. אמר משה סמילנסקי 'חקלאות כאן מולדת כאן'."

והיא חוזרת להווה, לתקופת המלחמה בה אנחנו נמצאים: "כמה מרגש היה לראות השבוע שהחבר'ה בעוטף חזרו לחרוש ולזרוע את השדות בכל מקום שניתן עד סמוך לגבול."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1312, 14.12.2023.

* אהוד: החקלאות היהודית החלה בארץ-ישראל לא לפני 140 אלא לפני 145 שנים עם ייסוד פתח-תקווה, ובפתח-תקווה היה קיים לימים בית ספר חקלאי שבו למדו גם אסתר ראב ואבי בנימין.

הנה קטע על בית הספר החקלאי במושבה מתוך הביוגראפיה שכתבתי על אסתר ראב "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998:

בשלהי 1912, לאחר שישבה במשך כשנתיים מושבתת מלימודים בביתו החדש של אביה, מתחילה אסתר ללמוד בבית-הספר החקלאי העל-יסודי שהוקם במושבה. על יוזמי בית-הספר נימנים הסופר יעקב רבינוביץ שגר במושבה; מנהל בית-הספר יק"א, דוד חיון, והורי התלמידים שמעוניינים בהמשך לימודי בניהם, בוגרי המחזור הראשון שסיים מתכונת של שמונה שנות לימוד מסודרות. על הנהלת בית-הספר מופקד ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל, שנקרא מווינה לעבוד כאגרונום ביערות הרצל בבן-שמן ובחולדה. בוועד הראשון של בית-הספר משתתפים בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית-הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.

כוונת המייסדים היא לאפשר לנוער המקומי להמשיך בחקלאות, ולבלום על-ידי כך את ניתוק הקשר עם העבודה והמושבה, כפי שאירע לא אחת במושבות אחרות, עזיבה שאחריה באה גם נטישת הארץ. ההורים רוצים להקנות לילדיהם השכלה על-יסודית בטרם יצאו לעבוד במשקיהם. תוכנית הלימודים היא חצי יום עבודה מעשית והחצי השני – עיונית. אגב, היציאה לעבודה חקלאית בעונות בוערות נהוגה גם בבית-הספר יק"א. במושבה יש שפע של ענפים חקלאים ומומחים לכל ענף. ובבית-הספר, תחנת נסיונות חקלאית קטנה.

וישנה גם כוונה לאומית בייסוד בית-הספר החקלאי – הרצון להפנות עורף הן לבית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל", שבו נושבת רוח האליאנס הצרפתי, והן לחינוך של האדוקים המתנגד לעברית, לרוח המודרנית של הציונות, וכמובן לעבודה חקלאית כחלק מתוכנית הלימודים.

כיתות בית-הספר שוכנות בצריף ארוך שבחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית-צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. בית-הספר מתקיים במשך שלוש שנים ונסגר ב-1916 בגלל המלחמה העולמית. הוא מתחדש אחרי המלחמה ונסגר סופית ב-1921, ובאותן שנים לומד בו גם אבי בנימין.

* * *

אהוד: רצועת עזה הופכת לעיי חורבות, מרבית תושביה הופכים הפעם לפליטים אמיתיים ללא עתיד – אבל חמאס מנצח! – חגורת האיבה המלחמתית של נתמכי איראן סביב ישראל הולכת ומתהדקת! – בעולם גוברות השינאה נגד ישראל והאנטישמיות נגד היהודים! – סינוואר ימ"ש מתעלל בחטופים כדי לעורר הפגנות המוניות נגד ממשלת ישראל ונתניהו, הפגנות המשחקות לידיו, ממש כפי שתיכנן בטבח שביעי באוקטובר, הפגנות הקוראות להפסקת הלחימה ולשחרור החטופים שאחרת סינוואר ימ"ש ירצח אותם כאשר צה"ל יתקרב אליו, הפגנות נגד ממשלת ישראל כמו בימי "ההפיכה המשטרית" ­– ולכן מבחינת יחיא סינוואר ימ"ש המצב הזה הוא ניצחון!

* * *

משה גרנות

שתי נובלות ושני סיפורים קצרים

על "סונטת קרויצר", "אושר משפחה",

"שלוש מיתות" ו"סופה"

מאת לב ניקולאייביץ' טולסטוי

תרגם מרוסית – צבי ארד

דביר 1987, 258 עמ'

הרומנים הגדולים של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" קנו לסופר הגאוני הזה שם עולם, בין גאוני הספרות הרוסיים האחרים – פושקין, לרמונטוב, גוגול, דוסטוייבסקי, בוריס פסטרנק, סולז'ניצין. לקטגוריה הזאת נהוג לכלול את הרומן הקצר "מותו של איוואן איליץ'" והנובלה "סונטת קרויצר".

אני מודה שנמנעתי שנים רבות מלקרוא את "סונטת קרויצר" מאחר שידעתי כי תוכנה של נובלה זאת רחוק מלגרום לי ההנאה אותה אני מצפה מיצירה ספרותית שחתום עליה גאון כמו טולסטוי. לבסוף, אזרתי אומץ וקראתי, ומסתבר שלא טעיתי: הנובלה הזאת, שכולה וידוי ארכני של רוצח אשתו, גורמת לקורא את אותה ההרגשה שנגרמת לנוכח קריאה בעיתון על עוד פסיכופת שהחליט לרצוח בת זוג משום קנאה, רצון להיפרד, אי הסכמה להינשא וכדומה.

הגיבור שלנו מתוודה בפני הדובר בנסיעה ארוכה ברכבת (וידוי ארוך כזה בנסיעה ברכבת מתאפשר רק ברוסיה שהמרחקים בה נמדדים בימים ושבועות של נסיעה). שמו של המתוודה בפני הדובר (מן הסתם – הסופר עצמו) הוא פוזדנישב, איש משכיל מאוד, מוסמך אוניברסיטה, בקיא בפילוסופיה ומוסיקה קלאסית, אבל מה לעשות – פסיכופת. המוטו של הסיפור מצטט מהברית החדשה פסוקים המייחסים לסקס ולמחשבות על סקס כאל חטא של ניאוף. כידוע, מרים, אימו של ישוע, ילדה אותו "בלי לחטוא", היא היתה בתולה,  ומשיאי האמונה הנוצרית הוא הנזירות, וכמרים קתולים מנועים מלשאת נשים.

המחשבה הזאת, שהסקס הוא חטא, עוברת לאורך כל דבריו של פוזדנישב, אבל התנהגותו מנוגדת לחלוטין למחשבותיו: מגיל שש-עשרה הוא  מבלה עם יצאניות, מהמר בקלפים, שותה לשוכרה ומעשן. הוא מציין שההסכמה של החברה ששרוי לגבר להתנסות בכל אלה – היא רעה חולה. הלוואי, הוא מייחל, שהיינו חסרי יצר מין כמו הדבורים, או למצער כמו בעלי החיים שמתייחדים רק לצורך רבייה. (עמ' 40).

פוזדנישב נושא לאישה צעירה יפה בשם ליזה, ומיד אחרי הנישואין הוא חש שמדובר בכישלון, ולפי דבריו – כל הנישואים הם כישלון ידוע מראש. כבר בהתחלה יש מריבות בין השניים, שהולכות ומתרבות. בעיקר מעיקה עליו התחושה שנשים אינן נהנות מסקס, הגם שעושות מאמצים אדירים למשוך מינית את הגבר בגנדור ובחושניות. ההיריון והלידה אינם מיטיבים עם שלום הבית, אדרבה, הם גורמים לעינויים בשל אלף חרדות הקשורות בהם, וברור שהם מוסיפים להרעת היחסים בין בני הזוג. בתוך שמונה שנים נולדים להם חמישה ילדים, וכשהרופא אוסר עליה להיכנס שוב להיריון, היא מגנדרת את עצמה, וגורמת לו לקנאה תהומית. היא מנגנת על פסנתר ומלווה אותה כנר בשם טרוחאצ'בסקי. פוזדנישב מארח בחיבה את הכנר, אך בליבו קנאה מטורפת, וכשהוא חוזר במפתיע מכנס, ומוצא באמצע הלילה את טרוחאצ'בסקי בחברתה של אשתו, הוא רוצח אותה בפגיון. וכן, כשהיא גוססת, הוא מבקש סליחה...

לנובלה קוראים "סונטת קרויצר", על שם אחת היצירות של בטהובן שאשתו והכנר מבצעים יחד (עמ' 80).

אעיר שלוש הערות:

א. לפי הנרמז בעמ' 64, 102, פוזדנישב ישב במעצר אחד-עשר חודש עד המשפט, ואז יצא זכאי כיוון שהנרצחת חיללה, כביכול, את כבודו. ממש לא ייאמן! האם בקיסרות הצארית (עדיין אירופה!) נהגו כמו בארצות המוסלמיות בעניין כבוד המשפחה?

ב. המתוודה לועג לאימפוטנציה של הרופאים (עמ' 52-51, 56), וזה מוטיב חוזר ביצירות של טולסטוי, לדוגמה ב"מלחמה ושלום" מסופר שהגיבורה הראשית נטשה, חלתה לאחר שאימה גילתה את כוונתה לברוח עם מאהב – וטולסטוי מעיר שהיא הבריאה למרות הרפואות שהאביסוה הרופאים.

ג. יש בנובלה הזאת שתי הערות הקשורות ביהודים: בשיחה מקדימה לווידוי של פוזדנישב משוחחים נוסעים שונים בקרון הרכבת אם יש, או אין, צורך באהבה בנישואין, והאם אישה צריכה להישמע לציוויי בעלה. אחד הנוסעים מספר על אישה נואפת עם מי שלא נטבל, כלומר, עם יהודי. בווידוי עצמו פוזדנישב משווה את הנשים ליהודים – גם אלה וגם אלה חסרי זכויות, אבל הנשים שולטות בגברים בחושניותן, והיהודים שולטים בחברה בעוצמת המסחר והכסף, נתיב הפרנסה היחיד שהותר להם. ידוע שבצעירותו היה טולסטוי אנטישמי לטנטי, כמו סופרים רבים אחרים, אבל לימים הוא למד עברית אצל רב, ובהשפעת שלום עליכם הוא חתם, יחד עם סופרים אחרים, על גינוי הפוגרום בקישינב (עליו כתב ביאליק את "על השחיטה" ו"עיר ההריגה").

ברומן של אביגדור המאירי "בגיהינום של מטה" מוזכרת נערה יהודייה בת 16 בשם אסתר, מעריצה גדולה של טולסטוי – היא שלחה לו מספר מכתבים, שהוא לא ענה עליהם. היא נסעה מקייב שבאוקראינה אל יאסניה פוליאנה שבמחוז טולה ברוסיה – ברכבת, בעגלות וברגל – היא הגיעה לביתו של טולסטוי בגשם שוטף, רועדת מקור וחולה, מבקשת להתקבל אצל הסופר הנערץ. היא ביקשה כוס תה להחיות את נפשה, וגורשה, כי הסופר אינו יכול לקבלה. אינני בטוח אם טולסטוי נהג כך כאנטישמי, אבל בוודאי לא מטוב לב.

את הנובלה השנייה "אושר משפחתי" חיבר טולסטוי בטרם נשא אישה (1859), ומוחש כאן כישרונו הגדול להעמיק בנבכי הנפש של גיבוריו. נושא הנובלה, כמו בקודמת, הוא חיי נישואין, אך יש הבדל תהומי בין שתי היצירות – כאן שני בני הזוג הם אנשי אצולה כפרית בעלי רצון טוב ונכונות נפשית כנה לשאוף לאושר. הגיבורה, מאריה אלכסנדרובה, מאשנצ'קה (בסיפורת הרוסית חייב הקורא לתת דעתו לשפע של נואנסים בשמות הגיבורים – השם הפרטי, השם המכובד בצירוף שם האב, השם הרשמי – הנ"ל בתוספת שם המשפחה, ושפע של שמות חיבה), הדוברת בגוף ראשון, ואחותה הקטנה סוניה, מתאבלות על מות האם (האב נפטר כשמאריה היתה ילדה קטנה). האפוטרופוס של היתומות ואחוזתן הוא סרגיי מיכאיליץ', רווק בן 36, שהיה חבר טוב של אביהן של היתומות. סרגיי הוא אדם חכם, חברותי מאוד, בעל חמלה כלפי עובדי הכפיים (איכרים וצמיתים העובדים בשתי האחוזות), רואה כתכלית חייו להעניק לזולת, ואישיותו הקורנת משפיעה עמוקות על מאריה, שמשנה את יחסה כלפי משרתיה, ואף מניעה אותה להעניק מתת בסתר לעניים.

מאריה מתייחסת בהתחלה אל סרגיי כאל איש מבוגר שנעים להיות בחברתו, אבל לאט לאט היא מתאהבת בו. הוא מאוהב בה מיד, אבל חושש ליזום קשר משום פער הגילים. היא מנועה מלהביע אהבה כלפי גבר על פי מוסכמות החברה. ביד אמן מתאר טולסטוי איך ברמזי רמזים נחשפת האהבה בין השניים, חשיפה שמובילה לנישואין. הנישואין מאושרים מאוד, וסרגיי מתגלה כאיש היודע להעניק אהבה וכבוד לרעייתו הצעירה, אלא שהוא עסוק בניהול שתי האחוזות, ואילו היא משתעממת, כי את עבודות הבית והמשק מבצעים משרתיה הרבים. ברצותו לרצות את רעייתו, הם עוברים לגור חודשים בעיר פטרבורג, והיא מתמוגגת מכך שבנשפים, בהם הם מבלים, היא נחשבת לאישה הנחשקת ביותר. סרגיי מתעב את הבילוי הזה, וגם מעט מקנא בגברים החומדים את רעייתו בעיניהם ודיבוריהם. הרצון שלה מתנגש ברצון שלו, וזה מוביל בהכרח לפיצוץ (עמ' 175). בנסיעה למרחצאות בגרמניה, מרקיז איטלקי מחליט לכבוש את ליבה של מאריה, ומחזר אחריה במרץ (סרגיי נמצא לרגל עסקיו בהיידלברג). היא סולדת מהמרקיז, אבל גם חשה רצון להתמסר. היא נבהלת מעצמה, ומבקשת מבעלה לחזור מיד לרוסיה. האהבה העזה בין השניים מצטננת, ולאחר הולדת הילדים היא הופכת לאהבה אחרת, כשמאריה מבכה את העבר מפעים הלב.

מלבד ההעמקה מפעימת הלב של הסופר לנבכי הנפש, ימצא הקורא בנובלה זאת תיאורי נוף וטבע מעולים (ראו בעיקר עמ' 113, 114, 116, 131, 159, 193).

בסיפור הקצר "שלוש מיתות" מתוארת גסיסתה ומותה של אדונית חולה בשחפת, שהאמינה בכל ליבה שאילו בעלה היה מסיע אותה לאיטליה, לשמש, היתה מבריאה, ולמצער אילו התקשר לעירוני אחד שיודע לרפא חולים באמצעות עשבים. היא אינה מודעת לכך שלא היה שום סיכוי שתגיע בחיים למוסקבה, ובוודאי לא לאיטליה. וברור שאין לבעל מושג איך מגיעים אל אותו עירוני מופלא. במקביל, סריוגה,  הרכב של האדונית, מבקש לקבל מרכב אחר שגוסס בבקתת הרכבים, את המגפיים שלו, ומבטיח לקנות אבן לשים על קברו. מאחר שאין לו כסף, הוא יוצא ליער, וכורת עץ כדי להקים צלב על הקבר. העץ הוא המת השלישי. המאפיין בסיפור זה הוא הפער בין לשון האדונים, ובין לשון דלת העם.

בסיפור הקצר "סופה" מספר הדובר, הסופר עצמו, על ניסיון להגיע בליל סופה אל תחנת רכבת. השלג מכסה את המסילה, והם מתייאשים מספר פעמים וחוזרים לאחור. בסופו של דבר הם חוברים למרכבות דואר, שגם הם תועים בדרך, ויש חשש לקפוא למוות. הדובר נרדם וחולם חלומות זוועה על כך שהרכבים מבקשים להרוג אותו לשדוד את כספו, הוא גם נזכר באירוע באחוזה שלו כאשר אחד האיכרים טבע בבריכה. לבסוף, לקראת בוקר הם מגיעים לתחנה. ברוב הסיפור הזה לשון הגיבורים היא עממית. אני ממליץ מאוד על "אושר משפחתי", באשר לשאר שלוש היצירות, הקורא יקרא את דברי, ויחליט בעצמו.

משה גרנות

* * *

אהוד: תוחזר ממשלת הננסים

רק בנט ולפיד מסוגלים להנהיג את המדינה

בימי המלחמה

ובמלחמה שתבוא אחריה!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

4.1.10 מאחר שמחר אני במוזיאון גוטמן בצהריים, נפגשתי כבר היום עם אורפז ב"שיין". לדבריו כבר קשה לו לצעוד מביתו עד כאן והוא מציע שבשבוע הבא נמצא לנו קפה קרוב יותר לביתו. הוא שואל אם נמשיך להיפגש גם לאחר שהשבוע מתפרסמת "הנגיעה" האחרונה שלו, 101. אף שהתחלנו בפגישות השבועיות עוד בטרם החל נותן לי לפרסום את הנגיעות שלו, הוא מנסה לשכנע את עצמו שאני נפגש איתו רק משום שאני זקוק מאוד לפרסם אצלי את הנגיעות שלו.

אני כבר לא יושב מולו אלא ממש לצידו, לשמאלו, כי קשה מאוד לשמוע אותו, וכאשר הוא מתחמם ומתרגש בדיבורו, הוא עוצר מפני שזה ממש מסוכן לבריאותו. לדבריו על שולחן הכתיבה שלו יש צרור של "נגיעות" שגי בתו אמורה למסור לי בבוא היום, אם היא תסכים. אמרתי לו שבסדר ורק שלא ישכח לרשום את שמי על הצרור. גם כעת כל הנגיעות שפירסם אצלי שייכות לו מבחינת הזכויות ולימים לגי.

רוב הפגישה דיבר על בעיותיו הרפואיות. כיצד בוקר אחד לאחרונה לא היה מסוגל להפעיל את שתי רגליו, ורק במאמצים רבים הצליח לשבת ולהתרומם בעזרת הכיסא והארון הסמוך. הוא נזקק יותר ויותר למוניות גם למרחקים קצרים. כמו למסעדת ג'ירף. אבל רוב הזמן הוא אוכל צהריים בביתו ממה שמבשלת לו המטפלת החלקית, עליזה, שלמדה לבשל לו את העוף באופן "אשכנזי" ללא כל התבלינים המזרחיים שלה אבל אומרת שהיא לא מבינה איך הוא יכול לאכול דבר לא טעים שכזה.

הוא מושך כל הזמן את השיחה לעבר הספרים שלו שלדבריו אינני אוהב, מחוץ ל"נמלים". מנסה ליצור בי הרגשת אשמה, ואני מתחמק מלומר לו שאני פשוט לא מסוגל לקרוא את הרומאנים המשעממים שלו, בעוד הוא רואה בהם הישג ספרותי ופילוסופי גדול כי הם כתובים מבחינת התכלית. התכלית היא שנותנת להם משמעות וקיום.

אני אומר לו שנראה לי כי את "נמלים" כתב בקלות ובמשך אחד, והוא מספר כי כתב את הספר בקיץ בדירתו הקטנה על הגג בשדרות נורדאו (אז טרם היכרתי אותו), היה מתעורר מדי בוקר מתוך חלומות של סיוטים, יושב במבוא הצר לגג כאשר שיח בוגונווילייה מאחוריו כמעט בגבו, מתעטף בסדין לבן, שותה כוס מים חמים, מזיע וכותב. מדי בוקר כתב פרק חדש, אך לא לפי סדר כלשהו אלא מה שבא לו, כולל פרקי הפילוסופיה השזורים ביצירה, וכאשר הרגיש שמיצה את עצמו, הפסיק לכתוב ולא הכריח את עצמו להמשיך. כך הצטברו אצלו דפים רבים, לא לפי סדר מסויים. יום אחד לקח את כולם וישב בבית-קפה ונתן להם שמות שלעיתים הם כמו קונטרפונקט לתוכן של הקטע. עכשיו היה לו קל יותר לערוך את הנוסח הסופי על פי שמות הפרקים, כאשר חלק ניכר ממה שכתב הוא משמיט, וככה הגיע לנוסח הסופי של "נמלים".

הוא אומר שקשה לו ללכת אבל הוא מתעקש ללכת. שהוא מת לדבר (וגם מתרגש מאוד מכך) ולבסוף אולי גם ימות באמצע דיבורו. ובנוסח אחר, שהוא מת ללכת ולבסוף ימות בלכתו.

12.1.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"אידלסון 10" בפינת שדרות ח"ן ופרישמן כי קשה לו ללכת עד "שיין". אני מחכה לו למטה, בפתח הבניין שהוא הוא גר. השמיעה שלי לא הכי טובה, והדיבור שלו בלתי קליט, אולי בגלל השיניים התותבות. ויש רעש נורא מסביב, וגם מוסיקה מבית קפה שכן. בקיצור, מקום בלתי אפשרי לפגישה. הוא חוזר פעם נוספת על הסיפורים שכבר סיפר לי, חלקם נראים לי כבר קצת מטושטשים, כמו למשל ביקור שערכו בסוף שנות השלושים ביקב בזיכרון, שם היחיד שדיבר איתם עברית, מכל אנשי המושבה שדיברו אידיש וערבית, היה היינן, גוי צרפתי לבוש בהידור. אמרתי לו שלא מתקבל על הדעת שביקב יועסק גוי, ובוודאי היה זה יהודי צרפתי מאלזס, שאותם היה הברון שולח כמומחים לארץ.

היתה פגישה די מעייפת. הוא כמובן סולד מהפרסום בהמשכים של "הנאהבים והנעימים" כי לדבריו לא אהב את הספר כבר בצאתו לאור. אכן, זה הדבר המנוגד ביותר לכל הפרוזה הכבדה, המטאפיסית והפילוסופית שלו, שאת רובה אני לא מצליח לקרוא מרוב שיעמום וזה מאוד מצער אותו כי הוא חשב שאני אכתוב פעם ספר על יצירותיו בפרוזה.

בין היתר אמר שהוא לא יכול לקבל את הדרך המזלזלת שבה אני כותב על אובמה במכתב העיתי.

הוא גם התחיל להסביר לי את תולדות העלייה הראשונה מתוך מה שלמד כנראה ב"השומר הצעיר" ולא עידכן עד היום. רשמיו מהביקור בזיכרון עם הערבים המוכרים ירקות משני צידי הרחוב והאיכרות הקונות מהן באידיש ובערבית.

היה לו גם ידיד, דרך עמי מעייני שעימו כבר אין לו קשר, צבי סגל, נגן כינור בפילהרמונית, לשעבר, מפתח תקווה. שסיפר לו כי כשבאו בחורות למסיבת ריקודים ורצו לרקוד, אמרו להם הבחורים: "אנחנו לא רוקדים. אנחנו מזיינים." למיטב ידיעתי הסיפור הזה הוא על מסחה ואולי גם על כל מושבה אחרת. סיפור נודד. אך אלה המושגים של אורפז על המושבות והעלייה הראשונה, גם כדי לעקוץ אותי.

אני חושב שהוא נעשה קצת בלתי-נסבל. אבל מאחר והוא סובל מאוד ובקושי הולך, אני לא נוטר לו.

16.1.10. לאורפז, לדבריו, כבר אין צורך לשלוח פעם בשבוע גיליון מודפס אלא רק להדפיס לו מה שייראה לי שיעניין אותו. הוא גם לא מעוניין שבקובץ "101 נגיעות" שאני מכין לו יהיה ציון לכך שהן הופיעו לראשונה ב"חדשות בן עזר". מבחינתי זה לא משנה, למרות שבזכות העידוד שלי והבמה שנתתי לו הוא הצליח לאסוף את עצמו ולכתוב אותן. מי יודע, אולי יש לו עוד "נגיעות" וגם קיבל הצעה טובה יותר להוציאן לאור ואינו רוצה לקשור עצמו למכתב העיתי.

19.1.10. פגישה עם אורפז ב"שיין" ומאוחר יותר מצטרפת גם יהודית, שגם היא קיבלת היום זריקת חיסון. אורפז חוזר על הסיפורים הידועים ושב ומספר ליהודית את כל פרשת גידולה של גי והיחסים עם רותי. לי ממש קשה לשמוע אותו כי הוא מדבר באופן מאוד לא ברור. הוא עשה תיקונים אחדים בקובץ "101 נגיעות" שאני מכין לו, ומבקש שלא יוזכר שהן התפרסמו לראשונה במכתב העיתי. מה איכפת לי.

26.1.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא אינו חדל לטפל ב"101 נגיעות" שהכנתי לו מהן עותק, ואם זה היה תלוי בו הייתי יושב ומדפיס כל פעם 101 עמודים עם שלוש-ארבע שורות בכל עמוד. הוא גם מבקש להחליף 4 נגיעות, ובקריאה ראשונה נראה לי ששלוש מהן לפחות נופלות ברמתן ממה שפורסם אצלי.

10.2.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". אני מביא ליצחק 101 עמודים נפרדים של ה"נגיעות" שלו, לפי תיקוניו, וכן את גיליון 516 עם הודעת ההשתתפות באבל על מות אחיו מנדל אורפז בקיבוץ שמיר בראשית השבוע שעבר.

16.2.10. פגישה לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". כבר קשה לו ללכת אפילו מביתו לקפה וביקש שבשבוע הבא ניפגש בקפה למרגלות דירתו במלכי ישראל. אני די שוכח דברים שאמר לי בפגישות, מה עוד שהפעם הצטרך לאכול קוראסון, כי היה לפני ביקור אצל רופא והקדמנו את הפגישה, ולשם כך טבל את הקוראסון בקפה עד שהיה לדייסה, וגם הוציא את שיניו התותבות התחתונות ואז לא היה אפשר להבין כלל מה הוא אומר, ואחר כך החזיר אותן כשהוא שוטף אותן קודם בכוס המים שעל השולחן. אני שתיתי רק קפה כי בנוכחותו קשה לקחת משהו לאכול. הוא מתאונן מאוד על ברכיו. קשה לו ללכת והוא נאלץ לקחת מוניות גם למרחקים קצרים.

23.2.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". באתי לקחת אותו מביתו במלכי ישראל כי חשב שלא יהיה לו כוח ללכת רחוק אך לבסוף צעדנו לאיטנו עד לקפה. הוא מבקש שאם אנשים ניגשים אלינו שלא אעשה להם הכרה איתו משתי סיבות: האחת, שהוא לא מסוגל לזכור שמות, והשנייה – שהוא לא יכול לעמוד בכך שאולי אין הם יודעים כלל מיהו.

2.3.10. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". באתי כבר ב-11.00 כי לדבריו ב-12.30 צריכה לבוא ידידה שלו ולבסוף באה באחת וכך דיבר כמעט ללא הפסק במשך שעתיים.

הפעם סיפר את כל פרשת האהבה שהיתה לו עם איקס. הוא הכיר אותה לפני מלחמת ששת הימים. הרים טלפון ומתברר שזו היתה טעות. הרים שוב ושוב טעות אבל שאל במה העניין וקול של בחורה אמר לו שהיא הולכת ללמוד באוניברסיטה ונתנו לה מיספר טלפון של ייעוץ. הוא אמר לה שאם תצלצל פעם שלישית, גלידה! ייפגשו. לכאורה טעות אבל מאוחר יותר התברר לו שהיא ידעה היטב שהיא מטלפנת אליו.

ובכן טילפנה עוד פעם וקבעו להיפגש בקפה "ורד" ששכן בפינת דיזנגוף ושדרות קק"ל, והיתה לו גם קומה שנייה פתוחה לשדרות. יצחק ישב וחיכה והנה הופיעה נערה חלומית עם שיער ארוך שופע וצורה נאה, והניעה בראשה והוא בראשו וככה התוודעו. כאשר שאל בטלפון איך יכיר אותה אמרה שאומרים עליה שהיא בחורה נאה, ואילו הוא נתן סימן היכר החולצה השחורה שאותה לבש תמיד.

בתחילת השיחה לא ידעו אפילו את שמותיהם, זה את זה, וכאשר שאלה לשמו ואמר יצחק אורפז היתה נפעמת מאוד ואמרה שהיא מעריצה את ספרו "ציד הצביה", וגם הציגה עצמה בשם יעל, שכביכול התאים לספר.

השיחה עלתה יפה כשהיא מספרת כמה הספר ריגש אותה והשפיע עליה, והוא הציע שייפגשו שוב. כל מה שהציע קיבלה ברצון. היא היתה כבת עשרים ושתיים. וכך החלה לבקר אצלו בדירה ברחוב בן יהודה, הצופה לים.

הם נפגשו פעמים אחדות, כשהוא מחזיר אותה בלילה במכונית שאז היתה לו לבית ברמת גן. הוא הרגיש שהוא מתאהב בה אבל לא העז לגעת בה, רק באחת הפעמים התנצל שידו כאילו עושה את דרכה מעצמה וליטף את שערה החלק והארוך והרגיש מעין זעזוע בכל גופו מרוב התרגשות. מכאן עברו גם לקירבה רבה יותר אך לא עד הסוף, במפגשיהם.

כשהיתה נשארת אצלו עד מאוחר בלילה היתה מטלפנת לאימה ומספרת שהיא אצל חברות.

בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים. יצחק כבר לא היה מגוייס רק נדרש להימצא בכוננות של בקר טיווח תותחים. כשבוע אחר המלחמה, בשבת, נפתחו הגבולות לכותל, והם נסעו שניהם לירושלים ועברו את החווייה הזו יחד עם מאות ואלפי האנשים שנהרו. יצחק אומר שהכותל עצמו לא השאיר בו רושם. זה היה כבר לאחר שהרסו את שכונת המוגרבים, ואילו הוא זכר ביקור בסוף שנת ה-30, כאשר מהסימטה הצרה היה צריך להגביה ראש למעלה כדי לראות את כולו.

השעה נתאחרה והם החליטו להישאר ללון בירושלים. מצאו מלון, לדבריו אצל נזירות. הזמינו שני חדרים נפרדים, אבל ביניהם קישרה מרפסת שגם צפתה על הנוף הנפלא של העיר העתיקה. עבודת הדחפורים שהרסו את שכונת המוגרבים מילאה את האזור אבק, והוא נראה היטב בלילה באור של הזרקורים הגדולים שכבר התקין הצבא באזור הכותל.

באווירה המיוחדת במינה הזו הם התחבקנו והתנשקו ולבסוף עברו לחדר שלה.

וכך נמשכו יחסיהם בתל-אביב. אימה התנגדה וטילפן אליו ידיד משפחה שהיה כנראה גם עורך-דין וביקש ממנו להרפות מאיקס, מה עוד שהוא מבוגר מאוד ממנה וגרוש פעמיים, אבל הוא אמר לידיד שהוא אוהב אותה ולא יעזוב אותה וגם היא אוהבת אותו. התוצאה היתה שאימה ביקשה אותה לעזוב את הבית והיא עברה לגור אצל יצחק בדירתו.

ככה נמשך הקשר אם כי הוא כבר פחות התפעל. התחיל להעיק עליו שהוא חי עם עוד אדם בדירה וגם לכתוב לא הצליח כי נוכחותה מילאה את הדירה.

אבל הקשר כבר איבד מזוהרו, ובינתיים היא הכירה מרצה באוניברסיטה בתל-אביב, שקיבל אותה להתייעצות בקשר ללימודים ומיד מצאה חן בעיניו וגם אמר לה זאת. כאשר הקשר החל להתהדק, יצחק עודד אותה כי ראה בכך מוצא נוח לו לעזוב אותה מבלי לפגוע בה ולהיות האיש הרע שבסיפור.

עד היום איקס בקשרי ידידות עם יצחק. אני פגשתי אותה אצלו בביקור בדירתו אחרי הניתוח.

כאשר אני כותב על כך כאן זה נשמע קצת יבש, כמין כרוניקה, אבל יצחק סיפר זאת בהתלהבות כבושה, לא פעם היה גם קשה לפענח את דבריו כי הוא בולע מילים או נדמה לו שהוא אומר אותן אבל לא שומעים ואני ממש צריך לקרב את אוזני אליו כדי להבין מה הוא אומר. וגם לבקש אותו מדי פעם להפסיק כי הוא מתרגש יותר מדי וזה מזיק לבריאותו. אני חושב שבמשך קרוב לשעתיים הוא חי מחדש את כל הרומאן שהיה לו עם איקס על ידי כך שסיפר לי אותו. ומה אומר, זה היה הרבה יותר מעניין מספריו האחרונים, אבל כמובן לא אמרתי לו זאת.

בסוף ניסה שוב, בקטנוניות האופיינית לו, לברר מה מספריו אני עדיין אוהב וכיצד הרציתי ודיברתי וכתבתי עליו בשעתו לפני שנים רבות ועכשיו איבדתי את העניין באותם ספרים שלו. אמרתי לו שעדיין אני אוהב מאוד את "נמלים", אבל אני מבקש שלא יעשה לי כל פעם בחינות על ספריו.

4.3.10. [מתוך מכתב לארנה גולן].  ...יש לי בעייה אישית שאני לא סובל את שירתה של יונה וולך והיא נראית לי על גבול הגראפומניה, כמו השיר המדובר כל כך כיום ושאותו שלחת לי לפני שבועות אחדים. אורפז אומר שזו האסתטיקה שלה – לכתוב הרבה פטפוט שנראה חסר-ערך ופתאום להמם את הקורא במשהו חדש ומקורי. אך כמובן שגישתי האישית אין לה שום קשר לרצון שלי להביא את דברייך עליה במכתב העיתי, כי הפלוראליזם הזה הוא מהותו וייעודו [של המכתב העיתי שלי].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

"זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת" ליעקב פיכמן

המשורר יעקב פיכמן, מחברו של השיר הלירי הזה לפני כמאה ועשרים שנה, הצדיק בו מלחמה כמו זו שנכפתה עלינו כיום, שהיא מלחמה לאומית קיומית שאסור לנו, הישראלים, להפסיד בה.

גֶּשֶׁם לַיִל

 גֶּשֶׁם לַיִל הוֹמֶה נוּגֶה

 דּוֹפְקוֹת טִפּוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת

 רֶגַע נָחוֹת, וּבְעוֹז מִשְׁנֶה

 מִן הָאוֹפֶל גָּחוֹת, חָשׁוֹת.

 לֵיל הַסְּתָו עַל הָעֲרָבָה,

לַיִל אָרוֹך הוֹגֶה קָשׁוֹת;

רוּחוֹת תּוֹקְפוֹת צַמְּרוֹת גַּנִיּ

וּמִתְרחֲקוֹת כִּמְגוֹרָשׁוֹת.

חֲשֵׁכָה גוֹבְרָה. לַהֲבוֹת נֵרי

נֶאֱבָקוֹת כַּנּוֹאָשׁוֹת.

וּבִכְבֵדוּת זוֹחֵל לָיִל.

זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת.

השיר נכתב בתרס"ב (1902). יעקב פיכמן (1958-1881) היה בן 21 בשנת חיבורו של השיר, ומקום מושבו באותם ימים היה באודסה שברוסיה. לכאורה, אפשר לטעון ששיר זה, אשר נכתב בתחילת המאה העשרים, הוא כבר שיר בלתי-מודרני, כלומר: מיושן ובלתי-קומוניקטיבי לקורא בתחילת המאה העשרים ואחת. הן הוא מתאר סתיו בנוף מזרח-אירופי, עם ערבה שוממה שבמרחביה הפתוחים נושבות רוחות בעוצמות שאינן מוכרות למי שגדל בארץ.

גם הפואטיקה של  השיר בולטת כמיושנת – בתים מרובעים עם חריזות סיומיות שטיפוסיות ביותר לבית המרובע (א–ב–א–ב) ושורות שקולות בקפדנות : בכל שורה 4 טְרוֹכֵאים (יחידת משקל קצרה המורכבת מהברה מוטעמת והברה בלתי-מוטעמת). המשקל חושף מיד שהשיר נכתב עדיין בהברה האשכנזית הישנה, זו שהטעימה את ההברה המלעלית.

גם שפת הסמלים בולטת כמיושנת: שמשת החלון כפתח לקשר של האדם עם העולם, צמרת העץ כסמל לגאוות האדם העמל ליַפּוֹת את סביבת-חייו ,ולהבת הנר כסמל לנשמת-אפו של האדם. אוצר המילים (הומה–נוגה–הוגה, גחות–חשות וכדומה) ושלמותם התחבירית של המשפטים יידחו גם הם

כאנכרוניסטיים בעיני קורא שירה שהיא כיום ב"מודה". האין זה משפט נמהר מדי וחסר-הצדקה לקבוע שזהו שיר לירי שהתיישן, אך ורק משום שנכתב  על-פי פואטיקה שאין אנו רגילים אליה כיום?

עלילת מאבק בליל סתיו

השיר מספר את סיפורו של ליל סתיו אחד, שאיננו שונה מלילות סתיו טיפוסיים באירופה. בכל משפטי השיר ממלא הפועל תפקיד מרכזי. ריבוי הפעלים מדגיש את אופיים הדינמי-דרמטי של האירועים אשר מתרחשים בלילה הזה. הופעתם של הפעלים בזמן הווה מוסיפה עוצמה לסיפורו של השיר, המסופר בזמן התרחשותם של האירועים ובעיצומה של החוויה.

האני-הלירי איננו מרבה בפרטים, אך ניכר שהוא בורר אותם בקפדנות כדי לצייר תמונה ברורה על האירוע שעליו הוא מספר: מאבק בין הלילה לאדם היושב ספון בתוך ביתו, בית המוקף בגן ובו עצים – פיסה מְתוּרבֶּתת זעירה במרחב הפראי-בראשיתי של הערבה הענקית. לעומת החיסכון בפרטים הנופיים בולטת נדיבותו של מחבר השיר בתיאור הפעולות המתארות את ההתרחשות הדרמטית בלילה הזה. יתר על כן: אם הופכים את הפעלים הרבים לשמות-פעולה )גיחה, חישה, תקיפה, מנוחה, גירוש, התרחקות, מאבק וזחילה), קל יותר להבין שמדובר בשיר על מאבק, כי מבחינים מיד שרוב הפעלים שאולים משדה סֶמנטי זהה – מתחום המלחמה והטקטיקה של ניהולה.

ואכן, השיר מספר על מלחמה בין האדם לטבע. על סיבת היריבות ביניהם ניתן ללמוד מהשימוש המֶטוֹנימי בשלושה פרטים, כדי לאפיין את המתחם שבו מתבצר-מתגונן האדם מפני כוחם ההרסני של איתני הטבע: שמשות-החלון, הנר שמאיר את החדר ועצי-הגן המקיפים את הבית. השלושה מזהים "בית" כמקום שאדם עיצב בו במו-ידיו תנאים הנחוצים לקיומו בביטחון ובשלווה. הבית לא הוענק לאדם מן המוכן בידי הטבע, אלא הושג אחרי השתחררות משליטתו העריצה.

בעזרת תושייתו ותבונת-כפיו תירְבֵּת האדם נתח זעיר מהטבע הבראשיתי-פראי, והפך נתח מְתוּרבת זה ל"בית" שמגונן עליו. אין פלא שהטבע לא סלח לאדם על פגיעה זו בבעלותו המלאה על ההוויה. השיר מספר על הלילה שבו מנסה הטבע לכבוש חזרה את המתחם שנגזל ממנו, ולמוטט את ממלכת התרבות הזעירה שייסד האדם לעצמו במרחב שלו.

ריכוזם בשיר של מבחר סמלי התרבות האנושית (הבית, האור והגן) נעשה כדי לבחון את ההנחה, שתמימים כה רבים אוחזים בה בכל תקופה, כי כל מה שהושג בתרבות אינו מסוגל להישמט עוד מידיה של האנושות. השיר מבהיר שעל הישגי תרבות צריך לגונן ללא-הרף. שאננות או רפיון זמניים מצד האנושות עלולים להשיב את המצב לקדמותו, כי הטבע אורב להזדמנות המתאימה כדי לכבוש חזרה כל מה שנגזל מחזקתו.

השיר מספר על ניסיון כזה של הטבע, המנצל את השאננות הבלתי-נסלחת של האנושות במועד שהשיר נכתב, בראשית המאה העשרים. האדם המסתגר בשלווה בביתו – כי הוא משליך את יהבו על איתנותה של "הקידמה", ובוטח בהגנתם של השמשות, הנר והעצים שבגנו – מייצג את כולנו, את האנושות הנוטה לשכוח, כי התרבות היא ירושה מהדורות הקודמים, ירושה שצריך לגונן על הישגיה ואסור אף לרגע להפקיר את השמירה עליה.

תחילת המאבק

אופיו האימפרסיוניסטי של השיר ניכר בדרך התיאור. האני-הלירי מַפְנים את ההתרחשויות החיצוניות ואלה מולידות בו את הרגשות. בכך שונה השיר האימפרסיוניסטי מהשיר האקספרסיוניסטי, שבו משליך האני-הלירי על החוץ את ההרגשה שסוערת בתוכו. מכוח לידת רגש החרדה לביטחונו, בהשפעת עוצמתה של פעילות הטבע החיצונית, מצייר האני-הלירי תופעת טבע סתווית רגילה למדי בערבה המזרח-אירופית כפעילות תוקפנית, ומדמה אותה לאיום מלחמתי.

הטבע מדומה בשיר לבן-אנוש – למצביא שלבש את מדי הלילה (ולפיכך הוא מכונה בשיר בשם "לַיִל"). מדים אלה מעידים על הכנותיו לפתוח במלחמה ולנצל את גורם ההפתעה שטמון בחשכת הלילה כדי לזכות ביתרון על יריבו. לפקודתו של "ליל" סרים מספר כוחות צבאיים. החלוקה של השיר לבתים מספרת על שלושת שלביו של הקרב ועל חלקו של כל כוח במהלכו.

בבית הראשון משלח "ליל" ביריבו את הגשם. המוני טיפותיו של הגשם משקפים את גודלו של הכוח הצבאי הראשון ש"לַיִל" מפעיל, את חיל-הרגלים שלו. תקוותו היא שההתקפה הבלתי-צפויה של המסה הכמותית הזו תכריע את האדם הספון בביתו, אם תבוא עליו בהפתעה מוחלטת. "ליל" ממקד את ההתקפה בשמשות, שהן יותר פגיעות מהחלקים המוצקים של המבנה.

האיש הספון בביתו אכן מופתע. השקט מופר ברחש פתאומי ולכאורה בלתי-מסוכן – "הומה נוגה." אך הגשם מתגבר, כי הטיפות גחות בהדרגה "בעוז משנה מן האופל," והרחש מתחלף עד מהרה בקולן של נקישות חזקות ורצופות של הטיפות על השמשות. מאחר שהנקישות של הטיפות על השמשות לא שברו אותן, מקווה האיש, כי סכנתן תחלוף בלי לגרום נזק לו ולביתו. ואכן ההתקפה הראשונה על הבית של האני-הלירי מסתיימת בכישלונו של התוקף, כי הבית לא נפרץ והשקט חזר לשכון בו כמקודם.

אף שעל זירת הקרב משתררת מחדש הדממה, יודע האיש כי זו רק הפוגה קצרה במהלך הקרב, מאחר שהכוח התוקף נסוג כדי להתארגן להתקפה עזה יותר על הבית. ההשהייה הזו בחידוש הקרב על ביתו מעצימה אצלו את המתח, ומפוכח מכל אשליותיו הוא ממתין בדריכות להתרחשות הבאה. הוא משער ש"ליל" מתכנן את צעדי והבאים. זמן ההמתנה הזה, במצב של אי-ידיעה, נראה בעיניו כאילו הוא מאריך את הלילה מעבר למשך הרגיל שלו – כי זהו "ליל ארוך הוגה קשות."

המשך המאבק

אחרי הגשם, מטיל "לַיִל" אל המערכה את יחידת המחץ שלו: הרוחות. הפעם מתמקדת ההתקפה בנקודת-תורפה נוספת של מתחם התרבות של האדם – בצמרות עצי-הגן. ניתן לשער את התעצמות פחדיו של האני-הלירי, הצופה באימה כיצד מכופפות הרוחות את צמרות העצים ומטלטלות אותן מצד לצד בעוצמה העלולה לעקור את העצים מאחיזתם בקרקע ולהוריד לטמיון את כל ההשקעה שהשקיע בטיפוח הגן שלו.

אך גם הסבב הזה בקרב מסתיים בכישלונו של "ליל". ההזדקפות של הצמרות הגמישות, בתנועה מנוגדת לכיוון ההטייה שהרוחות היטו אותן קודם לכן, כמו מגרשת את הרוחות אל מחוץ למתחם הגן. גם ההרעשה של הרוחות, אגרוף חיל השריון של "ליל", מסתיימת בנסיגתן. ושוב משתרר שקט מתוח על שדה-הקרב.

זמן ההמתנה לפתיחת הסבב השלישי של הקרב הוא הזדמנות לאדם הנפחד שיושב בחדרו לבוא חשבון עם עצמו ולהרהר במשמעות החמורה של מחדלי שאננותו. גם לנו, הקוראים, זו הזדמנות להזדהות עם חשבון-הנפש הנוקב שהאני-הלירי עורך בשהות קצרה זו.

הבית השלישי חושף את צעדו הטקטי הבא של "ליל". הוא מטיל אל המערכה את החשכה –שהיא היחידה החשאית שלו ובה גם מיטב לוחמיו. לוחמי הקומנדו האלה פועלים בדממה מוחלטת, ולכן יכולת חדירתם למתחם המטרה היא מושלמת. המתגונן איננו מצליח להבחין בהם אך הוא מרגיש היטב את עניבת החנק שהם עונבים סביב גרונו.

גם כעת בחר "ליל" היטב את נקודת-התורפה של אויבו, את להבת הנר. בסבב הזה, השלישי והאחרון, מגיע הקרב לשיאו. החלש נאבק בחזק ממנו רק כפי שנאבקים בעת ייאוש. האם תכבה החשכה הגוברת את הלהבה הקלושה של הנר? האם יוכל הטבע הפראי לכבוש חזרה מידיו של האדם את החלקה הזעירה שבה ביצר את התרבות שלו

המתח, שהֶעצים מסֶבב לסבב, מתפוגג רק אחרי שמתברר כי גם יחידת העילית הזו של "ליל" נכשלה. זחילתו של המצביא בסיום השיר מעידה על תבוסתו. כבדות זחילתו של "ליל" מלמדת על עייפותו של התוקף ועל גודל כישלונו. בחלוף הסכנה, פורק האדם המתגונן את פחדיו בדמעות. הוא צופה ב"ליל" הזוחל ומתרחק מביתו, ודמעותיו זולגות על השמשות וכמו מעידות על ההקלה, אחרי שחלפה הסכנה הגדולה שהתנסה בה זה עתה.

ההקבלה בין הדמעות בבית האחרון לטיפות הגשם בבית הראשון חושפת את ההבדל הגדול בין תחילת השיר לסיומו. טיפות הגשם דפקו על השמשות מבחוץ, ואילו טיפות הדמעות של האדם המתגונן זולגות מהצד הפנימי שלהן  הראשונות ייצגו את האימה, והאחרונות מייצגות את הרגיעה.

האמנם רגיעה? מי לידינו יתקע שהטבע לא יחזור להתנכל ל"בית" של תרבותנו בהזדמנות הקרובה שתיראה לו כשרה לכך? כל מי שבקיא באירועיה של המאה העשרים, אחרי פירסומו של השיר הזה, יודע שאכן הרגיעה הזו לא נמשכה יותר משהות קצרה, ולפיכך – לעולם עלינו לראות את עצמנו מגוייסים לגונן על "הבית" מפני לוחמיו הברוטאליים של "ליל": הגשם המזיק, הרוחות העוקרות והחשכה המכלה כל שביב של תקווה.

הנושא שאינו מתבלה

אני מניח כי מהקריאה שהודגמה עד כה כבר הגיע הקורא למסקנה, כי כלל לא הוטרד מאמצעיו הפיוטיים "המיושנים" של השיר: החריזה, המשקל, הסמלים, הקפדנות בבחירת המילים והתקינות התחבירית של המשפטים. להיפך – מאחר שהשיר נגע לליבו בעוצמת האמת הרגשית שבוטאה בו וכבש אותו בעמקוּתו הרעיונית, כלל לא חשב כי אמצעי הביטוי של השיר הינם מיושנים, אלא השתכנע שההתמודדות של האדם עם העולם הוא נושא שאיננו מתבלה. ואכן, פיכמן מתמודד בשיר עם הרגשה שאין מודרנית ממנה, כי הוא מבטא בשיר הזה את הרגשתו של בן המאה העשרים, שהישגי התרבות אינם כה בטוחים כפי שהניחו בני המאה התשע-עשרה.

הרגשת המציאות שהשיר מבטא היא אכן זו שהרגישו האנשים החושבים, ההומניסטים בכל התקופות, כי בשם הקידמה צריך לקיים מאבק בלתי-פוסק בטבע האדם ובטבע היקום, כדי לרסן את הפראות של שניהם. שנתם של הוגים היתה תמיד מוטרדת מפחד הנסיגה של האנושות אל תחנות מפגרות בהתפתחותה, ואלה לא היו תמיד דווקא התחנות הקמאיות בתולדות האדם.

אפשרות נסיגה כזו הטרידה גם את פיכמן. לכן, גם מי שסבור, שהשיר התיישן בעיניו מבחינה פואטית, ודאי יאשר, ש"נשמת" השיר עודנה רעננה ,וכי פיכמן היטיב לבטא הן את הסיוט עצמו והן את אמונתו שניתן לגבור על הסיוט הזה. ובוודאי גם יאשר את המסקנה הבאה: שבהחלט ייתכן ששיר אשר נכתב לפני למעלה ממאה שנים יהיה יותר מודרני משיר שהתפרסם רק אֶמֶש.

יוסף אורן

---------------

* זהו פרק מספרו של המחבר "מוקדים חדשים בשירה העברית", שהופיע בהוצאת "יחד" בשנת 2015.

אהוד: בשורה האחרונה של השיר לא מצאתי שום רגיעה ואני חושב שזוהי המצאה שלך.

* * *

נעמן כהן

הרתעה תמנע מלחמה? העיוורון הפוליטי – מז'בוטינסקי לנתניהו

ז'בוטינסקי 1939:

במאמרו 'המלחמה הבאה' מ-14.4.39 חזר ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי על דעתו הפסקנית כי 'סכנת המלחמה חלפה' בזכות עמידתה האיתנה של פולין. אין שום סיכוי, הוא כתב, שבסוף שנות השלושים של המאה העשרים, יתדרדרו סכסוכי גבול למלחמה כוללת בגלל העוצמה של הצדדים. "אין צורך להיות נביא," כתב, "לא תהיה מלחמה אירופית."

(זאב ז'בוטינסקי, "המלחמה הבאה", "המשקיף", 14.4.39).

https://www.nli.org.il/he/newspapers/hmf/1939/04/14/01/article/15/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1

כזכור מדי כמה שנים היה יוסף גיסינוביץ-אחימאיר ממחזר את השקר שז'בוטינסקי חזה את השואה ואני נאלצתי לענות לו בעובדות שז'בוטינסקי מעולם לא חזה כלל את השואה.

הנה מה שכתבתי לו  בתגובה:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon//hbe/hbe01770.php

מה שאיפיין את ז'בוטינסקי הוא דווקא העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) שלו שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא שניבא את השואה, לא רק שהוא לא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.

ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. לכן ז'בוטינסקי לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית. הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) כתב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103) הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:

http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/%D7%9E%D7%99_%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%90%D7%91.pdf

נתניהו 2023:

עברו 84 שנים. בנימין מיליקובסקי-נתניהו הרואה עצמו ממשיכו של ז'בוטינסקי, חזר וחזר בנאומיו ואמר כי החמאס מורתע ומפחד מישראל ולא יתחיל במלחמה:

https://www.youtube.com/watch?v=UfZFSXZfH6A

הסיבה לטעות הפאטאלית של שניהם היא Wishful thinking כל אחד מהם ראה מהרהורי לבו; ראה את מה שביקש לראות ולא את הדבר כפי שהוא במציאות.ז'בוטינסקי לא הבין לעומק את נפשו של היטלר כגורם למלחמה שמטרתה היחידה לפי ההיסטוריון יהודה באואר היא השמדת היהודים:המלחמה, אומר באואר, לא פרצה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, אלא בראש וראשונה בגלל אידיאולוגיה אנטישמית.באואר מאמץ את טיעונה הקודם של החוקרת לוסי דווידוביץ, שבספרה, "המלחמה נגד היהודים" הוכיחה שהמלחמה שהיטלר תיכנן ב-1939 לא היתה נגד הפולנים, אלא רק צעד ראשון למטרה גדולה יותר – המלחמה נגד היהודים, מלחמה אותה הוא תיכנן כבר מ-1918.

 הרצאתו של יהודה באואר:

https://www.youtube.com/watch?v=CrFdajHhBMchttps://www.youtube.com/watch?v=CrFdajHhBMc

מאמרו:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1178629

בדומה לז'בוטינסקי נתניהו לא הבין לעומק את נפשו של סינואר שלא יצא למלחמה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, או מצוקה כלכלית, אלא בראש ובראשונה בגלל אידיאולוגיה אנטישמית. לדידו מטרת המלחמה היחידה היא השמדת היהודים בלי שיקול נזק לעמו. בניגוד להיטלר ששמר בסוד את תוכניתו להשמדת היהודים, סינואר אמר בריש גלי כי יפעל בהתאם לדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס סעיף 7. שהתנאי לגאולה הוא השמדת היהודים.

לסיכום: אין סכנה גדולה יותר לתחזית מדינית מ- Wishful thinking ראיה מהרהורי הלב, ראיה את מה שבמבקשים לראות ולא את הדבר כפי שהוא במציאות.

גדילן מצוי כמשל

המשורר איליה וולפנהאוט-בר-זאב המבטא בשיריו הלך רוח עם ידיעת הארץ, וצמחי הארץ בתוספת תמונה, כתב הפעם על "הגדילן מצוי – עלים רחבים ומוכתמים בבהרות לבנות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי מסורת הנוצרים הם נוצרו מחלבה של מריה, אם ישו, שהסתתרה מרודפיה".  ("חדשות בן עזר", 1906)

השיר על הגדילן המצוי הזכיר לי מקרה מהעבר. כשהייתי ילד עבדתי לסירוגין עם בן כיתתי ארנון פרלוב-שהם כמלווה של הרועה בגבת כאשר יצא עם עדר הכבשים למרעה. העדר הגדול מנה כ-500 רחלות חולבות ועוד כ-200 טליות קטנות וכאלה לפני המלטה – מבכירות.

הרועה, היה יהודי טוב ומסור בשם ליפמן, שכולם קראו לו משום מה ליטמן. ליטמן היה מונגולואיד. ראשו הגדול התחיל ישר מכתפיו. הילדים היו תמיד סקרנים אם זה באמת כך, או שרק החולצה מסתירה את הצוואר. ליטמן נקלט בקבוצה בהיותו אחיו של חבר קיבוץ. ליטמן היה יהודי טוב לב. הוא היה נוהג לשיר לילדים ולגלף עבורם פסלונים מעץ שהעניק להם כשי. לעיתים היו הילדים לועגים לו, אבל הוא היה מחייך אליהם בטוב לב. שנים רבות היה הולך עם הכבשים למרעה.

היינו הוא, אני, והכלבה עזה, כלבת בורדר קולי שאולפה בכפר ורבורג ונקנתה ב-800 לירות, הולכים למרעה בעמק. ליטמן דיבר אל הכבשים כאל בני אדם. לעיתים כשהיו מתפזרות בשטח היה גוער בהן: "זונות! נבלות! לאן אתן רצות? לרמת דוד? לעפולה? לחיפה? לאמריקה?"

אני הייתי הולך עם מקל ומאוד אהבתי להעיף במכה אחת של המקל את ראש קוץ הגדילן. והתחרתי עם עצמי עד כמה רחוק ניתן להעיפו. יום אחד הוא ניגש אליי וסיפר לי מדוע הוא בא לקיבוץ: "באתי לקיבוץ כי בקיבוץ אני יודע שאם אני חולה אני בסדר והמשפחה והילדים בסדר. אבל, עכשיו בוא, ובמקום להעיף במקל את הראשים של קוצי הגדילן, בוא בבקשה ותן לי מכה בראש ותעיף אותו..."

הייתי נבוך לא ידעתי מה לומר. הפסקתי להעיף את ראשי הגדילן.

זמן מסויים אחר כך באה לו גאולה ממקום אחר. כבשה שברחה ממכון החליבה דחפה אותו מהרמפה של הדיר. הוא נפל ממנה ומת. יהי זכרו ברוך.

(ליפמן רבניצקי ז"ל)

https://www.gvat.org.il/http_new/viewpage.asp?pagesCatID=1457&MemorialPage=1&Personkey=2F52F5603ED69533&siteName=gvat

לכבד את ברית המילה של ישו

ועד ראשי האוניברסיטאות החליט על מועד תחילת שנת הלימודים שיחול ב- 31.12.23.

החלטה מוזרה שאינה מתחשבת בחג ברית מילה של ישו המצוינת כראש השנה הנוצרי, ובארץ נקראת סילבסטר. יש בארץ מספיק נוצרים שיש לכבדם. מה כבר יקרה אם מועד תחילת שנת הלימודים יידחה ביומיים. יש לשקול זאת שנית.

על השנאה - מגולדשטיין לישראל ולביבי

בספרו הדיסטופי 1984 מציג אריק ארתור בליר-ג'ורג' אורוול את שתי דקות השנאה שבהן מוקרנת דמותו של גולדשטיין וכולם צורחים בשנאה "גולדשטיין" גולדשטיין" "גולדשטיין".

הנה ראו את הקטע המפורסם:

https://youtu.be/XvGmOZ5T6_Y?si=ZDeEXhv8GHvJXwgi

את השם גולדשטיין (שם יהודי) מחליפים עתה מיליוני אנשים בעולם בקריאות השנאה "ישראל" "ישראל" ישראל"... ואילו בארץ בקריאות השנאה מוחלף השם "גולדשטין" בקריאות השנאה "ביבי" "ביבי" "ביבי". לא חשוב על מה מלהגים הפרשנים בטלוויזיה לאחר דקה הם צועקים "ביבי" "ביבי" "ביבי". צריך הרי לשנוא מישהו.

היהודים הם השטן

"אַתֶּם מֵאֵת אֲבִיכֶם הַשָּׂטָן וְלַעֲשׂוֹת אֶת-תַּאֲוֹת אֲבִיכֶם חֲפַצְתֶּם הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֹאשׁ וּבָאֱמֶת לֹא עָמָד כִּי אֱמֶת אֵין-בּוֹ מִדֵּי דַבְּרוֹ שֶׁקֶר יְדַבֵּר מִלִּבּוֹ כִּי-מְשַׁקֵּר הוּא וַאֲבִי הַשָּׁקֶר" – (יוחנן: 8:44).

"הִנְנִי נֹתֵן אֲנָשִׁים מִכְּנֵסֶת הַשָּׂטָן אֲשֶׁר יֹאמְרוּ יְהוּדִים אֲנַחְנוּ וְאֵינָם כִּי-דֹבְרֵי שֶׁקֶר הֵמָּה..." (התגלות חזון יוחנן: 3,9).

מחמוד אל הבאש, השופט השרעי העליון של הרש"פ ויועצו של אבא של מאזן: "היהודים יצאו מהאנושיות והלכו בעקבות השטניות. השטן לא חייב להיות בצורה של שד נסתר הוא יכול להיות גם בצורה שלך. אך הוא היהודי שטן."

https://www.youtube.com/watch?v=0ZTT0ajV_uQ

הדקונסטרוקציה בהיסטוריה (1)

מציד המכשפות בסיילם לרדיפת השטן של יחיעם וייץ

בשנת 1692 התרחש ציד "מכשפות" בעיירה האמריקאית סיילם שבקולוניית מסצ'וסטס. במהלך חצי שנה נידונו 14 נשים ו-5 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים. לפי אמונתם של הפוריטנים, במקביל לעולם הנראה, התקיים עולם הבלתי נראה, המנוהל על ידי האלוהים ושליחיו – המלאכים והשטן. מסתבר שכמו השופטים בסיילם, וכמו מחמוד אל הבאש מהרש"פ, גם יחיעם ויץ המתנאה כהיסטוריון מאמין בשטן ונאבק בו.

"בקיץ 1955," כותב ההיסטוריון ויץ, "בנימין הלוי, שכיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, הקריא את פסק הדין ב'משפט קסטנר'. הפסקה הבולטת בו היתה שקסטנר 'מכר את נשמתו' לנאצים — הוא שיתף פעולה עימם בהשמדת יהודי הונגריה ב-1944, ובתמורה הם העניקו לו את 'רכבת המיוחסים' שהיו בה 1,685 יהודים שניצלו מההשמדה והגיעו לשוויץ הבטוחה. פסקה זאת הסעירה את החברה הישראלית. מאז משתמשים לא מעט במושג הזה."

נתניהו שליח השטן

"בשלהי 2022, ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר 2023, ניתן להתבונן בתופעה מחרידה: בנימין נתניהו קיים מגעים עם השטן כדי להגשים את שאיפותיו וגם לפגוע ביריביו ובאויביו." זאת קובע ה"היסטוריון" ויץ. והמסקנה של ה"היסטוריון" ויץ ברורה:

"סילוקו של בנימין נתניהו מהשלטון הוא צעד מינימלי, אך הכרחי. חייבים לסלקו ממדינת ישראל הרשמית: לא חלקת קבר בהר הרצל, לא רחובות וכיכרות, לא בולי זיכרון ולא ספר תעודות להנציח את מעשיו. כמו שנעשה לנשיא השמיני משה קצב, שאינו קיים כלל בעולם הרשמי של המדינה. צעדים אלה הם זעירים בהשוואה לנזק האדיר שנתניהו חולל כאן יותר מדי שנים."

(יחיעם ויץ, "נתניהו מכר את נשמתו לשטן פעמיים",  (שם המאמר במהדורה הדיגיטלית: לסלק את נתניהו ממדינת ישראל הרשמית), "אל-ארצ'י", 12.11.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-11/ty-article-opinion/.premium/0000018c-5964-df2f-adac-ff6d5ad30000

הבנתם? נתניהו מכר את נשמתו לשטן הוא שליח השטן ובעצם השטן עצמו. דומה שאין גבול לטירלול של יחיעם ויץ המבטא את מחלת הנפש הביביפוביה בה הוא לוקה.

הדקונסטרוקציה בהיסטוריה (2)

ההיסטוריה לפי ה"היסטוריון" דניאל חלווצ'י-חלוץ

"טבח נתניהו"

הרמטכ''ל לשעבר ה"היסטוריון" דניאל חלווצ'י-חלוץ אומר ברשת ב': ''בספרי ההיסטוריה של העם היהודי – האירוע ב-7 באוקטובר ייזכר כ'טבח נתניהו'. כל מה שקרה לפני, זה מה שהוא בישל."

https://twitter.com/ReshetBet/status/1734527350270750989?s=20

הבנתם? לפי ה"היסטוריון" דן חלווצ'י-חלוץ לא החמאס עשה טבח, אלא נתניהו עשה טבח, והטבח קרוי על שמו.

הדקונסטרוקציה בהיסטוריה (3)

ההיסטוריה לפי הרווארד תלויה בהקשר

נשיאת הרווארד, קלודין גיי, תישאר בתפקיד לאחר קבלת תמיכה מהגוף המנהל העליון בבית הספר. שהרי ברור שקריאה לרצח יהודים מוצדק ותלוי בהקשר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829053&forum=scoops1

סמל הרווארד veritas אמת. מן הדין שישונה ע"פ הדקונסטרוקציה לשקר.

הדקונסטרוקציה בהיסטוריה (4)

לפי ג'וסף בורל

שר החוץ של האיחוד האירופי: הספרדי האנטישמי ג'וסף בורל, נהפך גם הוא להיסטוריון ואמר: "הפצצות ישראל בעזה – גרועות מאלה של בעלות הברית על גרמניה הנאצית."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829124&forum=scoops1

אז לשם השוואה להיסטוריון הפיליסטיני האנטישמי בורל, מניין ההרוגים רק בהפצצת דרזדן נאמד בכ-25,000 עד 35,000 אם כי ישנן הערכות המגדילות את המיספר ומגיעות לכ-250,000 הרוגים

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A6%D7%A6%D7%AA_%D7%93%D7%A8%D7%96%D7%93%D7%9F

בורל מוסיף ואומר "נציע לחברות האיחוד להטיל סנקציות על מתנחלים קיצוניים":

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-12-11/ty-article/.premium/0000018c-59db-db23-ad9f-79dbfe520000

אז הגיע הזמן להטיל סנקציות עליו כמתנחל ספרדי בשטח שכבש מהערבים. הרי מטרת החמאס היא לכיבוש מחדש של ספרד.

הדקונסטרוקציה בהיסטוריה (5)

לפי עומר הלפגוט-ברטוב

עומר הלפגוט-ברטוב (69), בנו של הסופר חנוך הלפגוט-ברטוב, יליד קיבוץ עין החורש קיבוצו של אבא קובנר, הגשים את חלומו של סינואר וירד מהארץ, ומשמש כפרופסור להיסטוריה וללימודים גרמניים וראש המחלקה להיסטוריה אירופית מודרנית באוניברסיטת בראון ברוד איילנד והיה אחד מ-16 חותמים על מאמר שפורסם בכתב העת "ניו יורק ריוויו אוף בוקס" בכותרת "מכתב פתוח על שימוש לרעה בזיכרון השואה": "אנו כותבים כדי להביע את מורת רוחנו ואכזבתנו ממנהיגים פוליטיים ומאישי ציבור בולטים המעוררים את זיכרון השואה כדי להסביר את המשבר הנוכחי בעזה ובישראל." ומציגים דוגמאות לשימוש פסול בזכרון השואה. שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, שענד טלאי צהוב עם המילים "לעולם לא עוד" בעצרת הכללית; נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שאמר כי חמאס ביצע "מעשים ברבריים שלא נראו מאז השואה," וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שאמר כי "חמאס הם הנאצים החדשים."

הכותבים מזהירים כי שימוש בשפה מסוימת עלול לעורר גזענות ואיסלאמופוביה, וטוענים כי הדבקת התווית של "הנאצים החדשים" לאנשי חמאס "מייחסת מניעים אנטישמיים למי שמגן על זכויות הפלסטינים." הם קוראים להימנע מהתייחסות לפשעי חמאס כאל שואה ולחמאס כאל נאצים. "ההשפעה של הצהרות כאלה היא הקצנה של השיח הפוליטי, דה-הומניזציה של פלסטינים, ודה-קונטקסטואליזציה של המצב ההיסטורי," "בעימות הא-סימטרי הנוכחי בעזה, הצהרות אלו משמשות להצדקת ביצוע פשעי מלחמה: אם המלחמה הנוכחית נתפסת כקרב בין 'ילדי האור לילדי החושך', בין המתורבתים לברברים, בין היהודים לנאצים, אז כל מעשה אלימות מוצדק אפריורי כמניעת שואה שנייה."

לדבריהם, הרטוריקה הזאת מעודדת את ישראל "להרוג אלפי חפים מפשע, להרוס באופן שיטתי ערים ומחנות פליטים ולהפוך את רוב תושבי עזה לפליטים."

הלפגוט-ברטוב ועמיתיו גורסים כי ההשוואה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לרצח העם היהודי בידי גרמניה הנאצית היא "כשל אינטלקטואלי ומוסרי." הכותבים מדגישים את ההבדל, לשיטתם, בין חמאס לנאציזם. "הרייך השלישי היה מדינה שנבנתה על מערכת טרור רדיקלית, ובמשך תקופה היא היתה המעצמה הצבאית החזקה ביותר באירופה, ששלטה על אימפריה יבשתית ונקטה מדיניות של השמדה מוחלטת של היהודים. היהודים באירופה ובצפון אפריקה לא היוו איום צבאי על גרמניה בשום צורה, אלא היו מיעוט פגיע חסר כל יכולת אפקטיבית להגן על עצמם." הם כותבים. את חמאס, מנגד, הם מתארים כ"תופעה אחרת לגמרי," ומסבירים: "רצועת עזה היא אחת מחלקות האדמה הצפופות והעניות ביותר בעולם, שלפי רוב הגופים הבינלאומיים נותרה תחת כיבוש. היא נתונה במצור ותלויה לחלוטין בישראל. רוב תושביה הם פליטים או צאצאים של פליטים." על הרקע הזה, הם טוענים, אין כל מקום להשוואה בין חמאס לגרמניה הנאצית, שהיתה מדינה שביצעה רצח עם נגד מיעוט מדוכא. במשתמע, הם כותבים כי השוואה נכונה יותר תמקם את ישראל מול גרמניה הנאצית. "ישראל היא המעצמה החזקה ביותר באזור," הם אומרים, ומוסיפים: "הפיגוע ב-7 באוקטובר, אכזרי ככל שהיה, לא היווה איום קיומי על מדינת ישראל."

(עופר אדרת, "מלחמת ההיסטוריונים: האם חמאס הם הנאצים החדשים והאם התקיפות בעזה הן רצח עם?" "אל-ארצ'י", 14.3.23)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-12-14/ty-article-magazine/.premium/0000018c-62c0-de43-affd-f6c24e110000

האם כהיסטוריון עומר הלפגוט-ברטוב אינו יודע שלחמאס יש מדינה בעזה כבר 17 שנים, חמש שנים יותר ממה שהנאצים שלטו בגרמניה? האם אינו יודע שהחמאס הוא שהטיל מצור על ישראל מתוך מטרתו להשמידה? האם אינו יודע שהחמאס בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד על תוכניתם להשמדת היהודים מכריז על כך בריש גלי? האם אינו יודע שהחמאס מחוייב ע"פ אמנתו (סעיף 7) לרצוח את כל היהודים בעולם? (גם נוצרים, קומוניסטים, וכופרים מוסלמים).

ברור שהלפגוט-ברטוב יודע זאת, הוא אינו פיליסטיני, אבל כיהודי גלותי הוא חייב לשאת חן בעיני שונאי ישראל לבל ייפגע. שמשרתו תישמר ושלא יירצח ע"י תלמידיו. בניגוד ליהודים בעבר שהוכרחו לשמש קאפו יש לו עדיין החופש להחליט האם הוא בעד הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי הנלחם להשמדת היהודים (והתרבות המערבית-דמוקרטית כולה) או משתף פעולה עימה. יצילנו אלוהים מהלפגוט כזה.

[אהוד: היכרתי את חנוך ברטוב וגם את אביו מר הלפגוט ("יהודי קטן" בסיפורו של חנוך) שהיה מכין את ילדי המושבה לבר-מצווה. שניהם היו מזדעזעים לנוכח עמדות הצאצא שלם].

התפרעויות פרו-חמאס באוניברסיטת בראון

השתלטות על בנייני מינהלה ומעצרים: אש המחאה מסרבת לדעוך בקמפוסים בארה"ב. סטודנטים הפגינו באוניברסיטת בראון ברוד איילנד בדרישה מהמוסד להסיר את "התמיכה שלו מצבא הכיבוש הישראלי," ועשרות מהם נעצרו בגין הסגת גבול לאחר שסירבו לעזוב בניין מינהלה. בהוורפורד קולג' שבפנסילבניה השתלטו סטודנטים על בניין מינהלה וערכו שביתת-שבת. הם התפנו כעבור שבוע לאחר שאיימו עליהם בצעדים משמעתיים. מחלקת המשטרה באוניברסיטת בראון הגישה כתבי אישום נגד 41 סטודנטים בגין הסגת גבול, משום שסירבו שלשום לעזוב את בניין מינהלת האוניברסיטה עם תום שעות הפעילות שלו – כך לפי גורמים באוניברסיטה בעיר פרובידנס, שחברה בליגת הקיסוס. מוקדם יותר באותו יום נפגשו מפגינים עם נשיאת האוניברסיטה כריסטינה פקסון ודרשו שהמוסד האקדמי יסיר את "התמיכה שלו בצבא הכיבוש הישראלי" – כך מסרה האוניברסיטה בהצהרה שפירסמה בנוגע למעצרים.

הסטודנטים העצורים צולמו ונלקחו מהם טביעות אצבע בבניין המינהלה לפני שחרורם ביום שני בערב. סטודנטים אחרים המתינו להם בחוץ והריעו להם. זה גל המעצרים השני באוניברסיטת בראון בתוך חודש. ב-8 בנובמבר, 20 סטודנטים שהפגינו באוניברסיטת בראון נגד הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה נעצרו בגין הסגת גבול. ב-27 בנובמבר ביטלה האוניברסיטה את האישומים נגד הסטודנטים. יומיים קודם לכן, שלושה סטודנטים פלסטינים, אחד מהם לומד בבראון, נורו בברלינגטון, ורמונט.

אוניברסיטת בראון מסרה כי אף שמחאה היא "אמצעי ביטוי הכרחי ומקובל בקמפוס," אסור לסטודנטים "להפריע לתפקוד הרגיל של האוניברסיטה." האוניברסיטה הזהירה מפני תוצאות חמורות עוד יותר אם סטודנטים לא יקפידו על ההגבלות שהוטלו על משך ההפגנות, מקומן ואופיין. "ההפרעה לאבטחת בניינים איננה מקובלת, והאוניברסיטה מוכנה להסלים את רמת האישומים הפליליים בתקריות עתידיות של סטודנטים שמשתלטים על בניינים מאובטחים," מסרה אוניברסיטת בראון.

https://www.haaretz.co.il/news/world/america/2023-12-14/ty-article-magazine/.premium/0000018c-6806-de5e-a3ef-6bef56bf0000

למרות הפחד גם יהודי גלותי כעומר הלפגוט-ברטוב חייב לבחור דמוקרטיה או חיסולה. 

הדקונסטרוקציה בהיסטוריה (6)

לפי אהבת הזולת והאמת של שניפיצקי-גלאון

ארגון ''זולת'' שקשור לקמפיין נגד נתניהו, ימים בודדים אחרי ''השבת השחורה'', הגיש עתירה לבג''ץ נגד ערוץ 14 לדבריהם הרשות מאפשרת לערוץ 14 לשדר שקרים, ומבקשים מרשות התקשורת לאכוף את תנאי הרשיון שדורש מערוץ 14 לשדר אמת.

לדבריהם, העתירה לא קשורה ל"כן ביבי או לא ביבי" אלא ל"אמת ושקר" .

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828862&forum=scoops1

המעניין הוא שראשת מרצ לשעבר, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, "האלטרואיסטית" "אוהבת הזולת" שסידרה לעצמה את ארגון "זולת" כמקור פרנסה, התנגדה לפני 9 שנים לפעולה נגד החמאס בעזה וקבעה:" אין ספק שהפיתרון לדעא"ש הוא הגעה להסדר עם הפלסטינים":

https://www.youtube.com/watch?v=SWF1itHKj_Y

הבנתם? ישראל אשמה בדעא"ש ומדינת חמאס תביא לסוף דעא"ש.

כבר אי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר? אבל אפשר להתפרנס ברווחה מזה.

היום שאחרי – מיקוש רצועת בטחון

מדברים הרבה על עזה ביום שאחרי. דבר אחד חייב להיות בכל הסדר שיבוא. הכישלון המהדהד של מכשול ההפרדה בעזה ב-7 באוקטובר הבהיר לכל כי הסתגרות מאחורי חומות ומצלמות תצפית "רואה יורה", תוך צמצום מיספר החיילים המסיירים על הגבול, איננה פיתרון מספיק טוב להגנה על הגבולות. כפי שכתבתי בעבר, שטח הגבול חייב להיות ממוקש.

שטח של קילומטר מהגבול הישראלי לתוך עזה ובתוך שטח עזה יהווה רצועת ביטחון שתהיה מגודרת וממוקשת בדיוק כפי שקיים באיזור החיץ בין הקוריאות: האזור המפורז משתרע לאורך הגבול בין שתי הקוריאות. אורכו 242 קילומטרים, רוחבו כארבעה קילומטרים והוא הגבול החמוש ביותר בעולם. מרחקו מסיאול הוא 52 קילומטר. לאורך הגבול ישנם עמדות צלפים, שטחים ממוקשים, בונקרים וחוטי תיל סבוכים המונעים מבני אדם להיכנס אליו. סביב האזור הסטרילי מחזיקות שתי המדינות כמעט שני מיליון חיילים, וחונים בסביבתו גם 37 אלף חיילים אמריקאים וקבוצה גדולה של משקיפי האו"ם. (האזור המפורז הקוריאני – ויקיפדיה)

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%96_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%99

יש להתחיל כבר עתה בהכנת המיקוש כדי לאפשר לתושבי עוטף עזה הרוצים בכך לשוב לבתיהם בביטחון. ירי ספורדי יהיה כנראה תמיד.

ואלה שמות (העט)

חיימקה שפינוזה: אנא שילחו לנו עוד "שמות בדויים" ידועים ופחות ידועים. לא מצאנו בוויקיפדיה רשימת שמות-העט שבהם השתמש ברנר. ("חדשות בן עזר" 1906)

יוסף חיים ברנר- בר יוחאי. בחוברת "המעורר" בחר ברנר בשם העט בר יוחאי:

https://musaf-shabbat.com/2011/05/19/%D7%91%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%97%D7%90%D7%99-%D7%95%D7%91%D7%9F-%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%9F/

ובנוסף לבר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ו-יוסף חבר.

https://www.treasure.co.il/book-author/y-h-brener/

ואלה שמות (העט) של הלמוט אוסטרמן:

יוסף (על שם סבו) אוסטרמן, יוסף קדמוני (אוסט מזרח קדם). יוסף אבנרי (שם השפחה אבנרי ע"ש אחיו ורנר שהתגייס לצבא הבריטי והתאבד). ב. יונה (ע"ש בחורה שהתאהב בה בשם יונה). אריאל אבנרי. אורי אבנרי. אלוף אוריאל. בועז טנא. חורם דגני. יגאל דיין. רוני הררי. יוסף אבו נורי.

זעמו של אללה – כן יאבדו כל אויביך ישראל!

חבר הפרלמנט הטורקי חסן ביטמז, שנאם בפרלמנט הטורקי נגד אי ניתוק היחסים עם ישראל מצידו של רג'פ טייפ ארדואן: "אתם לא תימלטו מזעמו של אללה," התמוטט לאחר הנאום ומת בבית החולים. ביטמז היה חבר מפלגת האופוזיציה האסלאמיסטית "סאדאת", וסבל מסכרת.

https://hamal.co.il/main/נקבע-מותו-של-המחוקק-הטורקי-שתקף-את-ישראל-והתמוטט-76375

על זה נאמר זעמו של אללה בא עליו. "כן יאבדו כל אויביך ישראל!"

תרומת חיפה עיר החזירים למאמץ המלחמתי בעזה

חבר מועצת העיר חיפה, קיריל קארטניק, יו"ר סיעת "אני חיפה פה", הגיש לראשת העיר רותם קליש הצעה לסדר, שבה הוא מציע להעביר אלפי חזירי בר במשאיות מחיפה לרצועת עזה: "אלפי החזירים יטרידו את המחבלים ואף יסכנו אותם. במקום שהמחבלים יילחמו בחיילים הם יילחמו בחזירים." לדבריו יש לנצל את חזירי הבר הרבים בחיפה לטובת הצלת חיילים. "הרעיון הוא לצמצם פגיעה בחיילים כאשר הם נכנסים למבנים ממולכדים ולמנהרות על ידי פיזור חזירי בר בכל המקומות החשודים. אם היינו שולחים כמה חזירים לתוך המבנה שבו אירע האסון אמש, ייתכן שהיינו מונעים את נפילתם של חיילינו. יש לנו הרבה חזירים מיותרים. אין לנו חיילים מיותרים."

בהצעה לסדר כותב קארטניק: "כידוע לכולם, בחיפה יש שפע של חזירי בר, הגורמים נזק עצום לתושבי העיר: מקלקלים שטחים ירוקים, תוקפים עוברי אורח וכלבים, גורמים לתאונות דרכים וכו'. ראש עיריית חיפה נלחמת בחזירים כבר כמה שנים, אך ללא הצלחה, ורק השנה הומתו מאות חזירי בר 'סוררים'. דווקא עכשיו, בזמן המלחמה עם אויבינו בעזה, יש הזדמנות להפוך את הרע לטוב ולהשתמש בחזירי בר כדי להציל חיי אדם. למעשה, עם השלמת כיתור צפון עזה, ועל מנת להשלים את כיבוש מעוזי החמאס בחאן יונס ובמקומות נוספים, במקום לסכן את חיילינו ברדיפה אחרי כל מחבל בתוך המבנים ובמנהרות, אני מציע להעביר אלפי חזירי בר במשאיות מחיפה לרצועת עזה. אלפי החזירים יטרידו את המחבלים ואף יסכנו אותם. במקום שהמחבלים יילחמו בחיילים הם יילחמו בחזירים, שהם 'טמאים' על פי האסלאם. כך נוכל גם לחשוף את מיקומם של אותם מחבלים. בנוסף לאמור, החזירים הם אלה שיעלו על מוקשים במקום חיילינו."

את ההצעה לסדר מסכם קארטניק: "הזרמת אלפי חזירים לתוך עזה אינו מנוגדת לחוק הבינלאומי. המטרה העיקרית היא להימנע מפיצוץ מטעני חבלה על חיילינו וגם הפעלת לחץ נוסף על המחבלים. גורם ההפתעה ישחק לטובתנו. הצעתי: עיריית חיפה תספק לצה"ל חזירי בר בכמויות הנדרשות להצלת חיי חיילנו בעזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829328&forum=scoops1

זה כמובן רעיון גאוני. המזכיר את נס החזירים שעשה ישו בכורסי, בשפת הכנרת. ישו גירש קבוצת שדים ששכנה בגופו של אדם, אל תוך גופם של חזירים, שהיו בתוך עדר חזירי שלם, שמנה כאלפיים פרטים.

"כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל עֵבֶר הַיָּם, אֶל אֶרֶץ הַגַּדְרִיִּים, פְּגָשׁוּהוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים אֲחוּזֵי שֵׁדִים בְּצֵאתָם מִמְּעָרוֹת הַקְּבָרִים. הֵם הָיוּ תּוֹקְפָנִיִּים כָּל כָּךְ, שֶׁאִישׁ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ. אָז הֵחֵלּוּ צוֹעֲקִים: "מַה לָּנוּ וּלְךָ בֶּן-הָאֱלֹהִים – בָּאתָ הֵנָּה לְעַנּוֹת אוֹתָנוּ בְּטֶרֶם עֵת?" בְּמֶרְחָק מְסֻיָּם מֵהֶם רָעָה עֵדֶר חֲזִירִים גָּדוֹלֹ. הִפְצִירוּ בּוֹ הַשֵּׁדִים וְאָמְרוּ: "אִם תְּגָרֵשׁ אוֹתָנוּ, שְׁלַח אוֹתָנוּ לְתוֹךְ עֵדֶר הַחֲזִירִים." אָמַר לָהֶם: "לְכוּ!" הֵם יָצְאוּ וְנִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַחֲזִירִים, וְהִנֵּה כָּל הָעֵדֶר הִסְתָּעֵר בַּמּוֹרָד אֶל הַיָּם וּמֵת בַּמַּיִם." (מתי, פרק ח' 34-28(

סינואר המשווה ע"פ דברי מוחמד את היהודים לחזירים ומחוייב להורגם, אסור לו שיירפא על ידי החזירים. ראוי לו שייהרג ע"י החזירים, ולהיקבר קבורת חזיר.

פליטים ישראלים בפורטוגל

בעקבות המלחמה, פירסמה פורטוגל שתאפשר לישראלים להגיש בקשת מקלט והוצאת ויזת פליט, ומסתבר שישראלים רבים החליטו לממש את ההצעה. הגיעו לשטח פורטוגל והגישו את הבקשה. מדובר בהליך פשוט ומהיר שבסופו ניתן אישור לשהות בפורטוגל במשך חודשים, לעבוד באופן חוקי ואף לקבל סיוע ממשלתי.

"הלכתי למשרדי ההגירה. פקידה ניגשה אליי, ואמרתי שבאתי לבקש ויזת פליט," מספר ירון, שהגיש בקשה למקלט בפורטוגל ומתגורר כרגע בליסבון. "היא ישר שאלה אותי אם אני מישראל, ואמרתי שכן. היא אמרה שאין בעייה והביאה לי טפסים. וזהו, תוך שעה וחצי הייתי עם הדף הזה, שנותן אישור שהייה ועבודה לחודשיים. צריך לבוא לחדש אותו כל חודשיים, עד שיש החלטה בנושא."

עד למלחמת "חרבות ברזל", לא היה אף ישראלי שביקש מקלט בפורטוגל, גם לא במבצעים קודמים. "עד היום אף אחד לא חשב שזו עילה לתת לישראלים מקלט במדינה," מסבירה נופר בר, עורכת דין מוסמכת בישראל המתגוררת ועובדת בפורטוגל כיועצת, ועובדת עם עורכי דין מקומיים. לדבריה, "הוויזה הזו יכולה להיות רלוונטית לאנשים שאין להם ברירה, כמו משפחות שעזבו את הכול ואין להן פרנסה. בקשת המקלט מעניקה למחזיקים בה זכויות סוציאליות."

מאז אוקטובר האחרון, משרדה של עו"ד בר ליווה באופן אישי ישראלים רבים שהגיעו לפורטוגל, ובחרו לבקש את הוויזה הזו: "ליווינו משפחות שממש קמו, ארזו את החפצים שלהן במזוודה אחת –  ועלו על המטוס הראשון שמצאו. הם פה במצב שאין להם פרנסה, הבית שלהם נמצא על הגבול ואי אפשר להשכיר אותו. הם אפילו לא החליטו אם מבחינתם הם מצאו כאן חיים חדשים או שהם ממתינים עד שיעבור זעם. התחושה היא שהם נסו על נפשם." בנוסף, היא מספרת: "פגשנו צעירים שהיו בפסטיבלים בדרום ב-7 באוקטובר וכרגע לא מסוגלים להתמודד עם המחשבה להישאר בישראל. רוב האנשים היו אבודים."

מתן סיון (38), מחיפה, מנחה מעגלי גברים בינלאומיים לדוברי עברית בארץ ובעולם, הגיע בעקבות המלחמה לפורטוגל במטרה לבקש ויזת פליט. "יצאתי מהר מאוד מהארץ. חיפשתי את עצמי, ראיתי את הכתבה, והבנתי שיש אפשרות כזו בפורטוגל. על אף החששות, סיון החליט להגיע לשדה התעופה בליסבון, ופשוט לנסות. "החלטתי ללכת לשם, ולא ידעתי עדיין לאן אגיע במאה אחוזים. בשדה אמרו לי להגיע לפגישה למחרת בעשר בבוקר, במשרדים שלהם. בארבע אחר הצהריים כבר קיבלתי את ויזת הפליט. שאלו אותי אם אני מחפש מקום לגור בו ואם יש לי מה לאכול, ועניתי שאני מסתדר בינתיים. הם אמרו לי להגיע למרכז פליטים, כדי לפגוש עובדת סוציאלית, שתיתן לי את כל המידע שצריך. יצרתי קשר עם מרכז הפליטים, חיכיתי 30 יום לפגישה, והגעתי. שם כבר ממש עזרו לי, ונתנו לי תרופות וטיפול רפואי שהייתי זקוק לו, לגמרי בחינם. הם גם נותנים בחינם פסיכולוג ולימודי פורטוגזית."

סיון העלה מספר סרטונים לרשתות החברתיות כדי לשתף בניסיון שצבר בדרך לקבלת הוויזה, וכדי להפיג את החששות של אחרים. "ראיתי שיש הרבה מידע לא נכון ברשת, ורציתי לפשט את הסיטואציה לאנשים, כדי שיבינו שזה באמת פשוט ואפשרי. פנו אליי המון אנשים ושאלו אותי שאלות. חלק מאוד מבוהלים, חלק כבר נמצאים פה, חלק לא יודעים אם להגיע או לא. אני חושב שזה פתרון מאוד מוצלח למי שמחפש מקום שבו הוא יכול להשתקע לתקופה," הוא אומר ומדגיש, "אני מרגיש עטוף כאן בהרבה אנשים שמנסים לעזור. האנשים פה נחמדים. העובדת הסוציאלית צחקה, שגם אם זו לא המדינה הכי עשירה בעולם, לפחות האנשים מחייכים. עניתי לה שזה בדיוק מה שאני מחפש."

("לא צריך כלום חוץ מדרכון ישראלי": הישראלים שעברו לפורטוגל כפליטים)

https://mobile.mako.co.il/finances-news/Article-b132f91eb595c81027.htm

למרבה הצער מדיניותו של סינואר לגרום ליהודים לעזוב את ישראל מצליחה. למזלה של ישראל, הפורטוגזית אופירה אסייג טרם ירדה לפורטוגל, אבל הנה יש כאן פתרון לבעיית צאצאי הפליטים הפלסטינים שיתקבלו כולם בפורטוגל. הרי כל פורטוגל היא בעצם שטח ערבי כבוש שכבשו הפורטוגלים באכזריות מהערבים תוך עשיית טרנספר לכולם. שישובו כולם לפורטוגל.

אש"פ והחמאס מצא את ההבדלים

בראיון לרשת 'אל-ערבי' הצהיר ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה כי חמאס הוא חלק בלתי נפרד מהם וסיפר כיצד הרשות הפלסטינית סייע לחמאס. "הרשות," אמר, "מעוניינת באחדות עם חמאס מול ישראל. אין זו סיסמה בלבד." במהלך הראיון, שאל המראיין את אשתייה מהי רמת היחסים בין התנועה שלו, הרשות הפלסטינית, ובין תנועת חמאס מאז מתקפת הפתע והטבח שביצע חמאס. בתגובה ענה אשתייה, כי "בכל מצב, חמאס הוא מרכיב ראשי בעניין הפוליטי-פלסטיני. וגם חמא"ס וגם פת"ח (התנועה לשחרור פלסטין), הם עמודי היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית. כפי שאמרתי, ביחס הכללי שלנו מול ישראל, אנו יודעים שהחמאס מהווה את השותף שאסור לוותר עליו ולראות אותו כגורם נפרד מאיתנו," אמר מוחמד אשתייה. "אנו הגנו על תנועת החמאס בארגון האומות המאוחדות, כאשר ארגון זה ביקש לתאר את חמאס כארגון טרור. סיכלנו החלטה זו של האו"ם והכשלנו אותה," הוסיף אשתייה. עוד ציין כי "היו שיחות בינינו לבין חמאס לפני ה-7 באוקטובר באל עלמין והיתה ועדה שמינה היו"ר אבו מאזן לקידום הדיאלוג ביננו על תוצרי הפגישה שהייתה באל עלמין, והפגישה שהייתה לפניה באלג'יר." לבסוף אמר כי "למרבה הצער העניין לא הושלם, ואז פרצה המלחמה והמתקפה על עזה. יחד עם כך, באופן כללי מוחנו וליבנו פתוחים לצורך הגעה לאחדות לאומית אמיתית שתסיים את הפירוד ביננו. אני רוצה לומר כאן שאין זו סיסמה בלבד."

(ראש הממשלה הפלסטיני: ''חמאס שותף שאסור לוותר עליו'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829062&forum=scoops1

אין גבול לאווילות של יאיר למפל-לפיד

האיש החלול יאיר למפל-לפיד אינו מפסיק לנפק דברי איוולת. בראיון לרשת SkyNews: הוא אמר: ''העזתים, כמו הישראלים, הם קורבנות של חמאס.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821078&forum=scoops1

העזתים כמובן הם-הם החמאס, לא קורבנות החמאס. למפל-לפיד גם מתווה את הדרך לפתרון: "הצעד הנכון – להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=821218&forum=scoops1

איך בדיוק מתכוון למפל-לפיד להחזיר את הרשות הפלישתית לעזה? ביו"ש הרשות קיימת רק מכוח צה"ל. ללא צה"ל כולם היו מושלכים מהגגות כפי שהושלכו בעזה. אז הוא מציע שצה"ל ישלוט בעזה וישליט שם מכוחו את שלטון אבא של מאזן? מלבד זאת תנועת הפת''ח, תנועתו של אבא של מאזן מתנאה בכך שהיא לוקחת אחריות על הטבח בעוטף עזה.

https://www.youtube.com/watch?v=JksVPwqxh_o

האם זו כוונתו של יאיר למפל-לפיד?

יאיר למפל-לפיד כן ולא

קשה להבין מה הוא רוצה? לאחר שיאיר למפל-לפיד אמר שהרשות הפלשתינאית היא שתשלוט בעזה, הוא מכריז כעת אחרת והופך את דבריו: "בזמן שילדינו הגיבורים נהרגים בעזה, נתניהו המציא מחלוקת. עוד אחת. המציא מחלוקת עם ארה״ב, המציא מחלוקת איתי, המציא מחלוקת עם בני גנץ וגדי איזנקוט. אין אדם אחד בעולם שאומר שצריך להעביר את עזה לידי אבו מאזן ביום שאחרי המלחמה. אפילו לא אחד! הוא המציא את הרעיון הבלתי ניתן ליישום הזה, כדי שהוא יוכל להגיד שהוא ילחם נגדו בכל הכוח. זה קצת מסוכן, אם יש בנאדם אחד בישראל שעלול להפסיד לאוייב לא קיים, זה נתניהו. דיברתי על זה עם ההנהגה האמריקאית, עם האירופאים, עם אנשי המחנה הממלכתי, עם מי שאתם רוצים. אף אחד לא מבין על מה הוא מדבר. אף אחד לא חושב שזה יכול לקרות בעתיד הקרוב. אף אחד! הם לא מבינים מה הוא רוצה. עם מי בדיוק הוא מתווכח? התשובה היא שנתניהו עושה מה שהוא עושה כל חייו: מסית ומשקר ומייצר שנאה. עכשיו הוא רק עושה את זה באמצע מלחמה מרה, כשכל יום נהרגים חיילים. הוא לא למד כלום מה-7 באוקטובר. האסון לא שינה אותו, הוא לא מסוגל להכיר באשמתו. האיש הזה לא יכול להמשיך לעמוד בראש המדינה. זה מסוכן מדי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829234&forum=scoops1

הבנתם? למפל-לפיד אמר כי הפתרון הוא להחזיר את הרשות לעזה ומאשים את מיליקובסקי-נתניהו בשקר כשציטט אותו. ועתה הוא טוען ש"אין אדם אחד בעולם שאומר שצריך להעביר את עזה לידי אבו מאזן ביום שאחרי המלחמה. אפילו לא אחד!"

 אז מה ניתן להבין מדבריו? שהוא יאיר למפל-לפיד בעד החזרת הרשות לעזה, אבל הוא חושב שכמו בתנועתו הוא גם ייבחר לרשות הפלסטינית מי יעמוד בראשה?

הסתירה הלוגית של ג'וסף רובינט ביידן

לתשואות רבים בישראל אמר ביידן: "ביבי, אני אוהב אותך, אבל אני לא מסכים עם שום דבר שיש לך לומר."

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/usa/article/14938275

אז מה עלינו להבין מכך? האם שביבי אומר לביידן כי יש למוטט את שלטון החמאס הוא ביידן לא מסכים עם זה? אם הוא לא מסכים מדוע הוא תומך בישראל באו"ם ומספק לה נשק?

אם הוא עושה זאת הרי ברור שהוא מסכים עם מה שיש לנתניהו לומר. אז למה סתם לקשקש?

עסקת שחרור תמוהה

יוסף אלחטיב, אחד המחבלים ששוחרר בעסקה עם חמאס, עוכב הבוקר ע"י כוח צה"ל ביריחו אחרי שזרק אבנים על לוחמים בתום מבצע. הוא שוחרר לביתו לאחר שהוזהר. הסיבה: בניגוד לעסקת שליט – הפעם חמאס דרש ונעתר בחיוב ע"י ישראל שמחבל שישוחרר בעסקה לא יאסר לריצוי יתרת עונשו אם ישוב לסורו.

https://twitter.com/yoavzitun/status/1733540698576625991

בן דרור ימיני: טענת נציגת מטה החטופים שרק 2% ממשוחררי שליט חזרו לטרור איננה נכונה, פניתי לשב''כ והנתון הוא 45% שידוע שחזרו לטרור.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829140&forum=scoops1

אז מה קורה כאן? האם יש להבין מעסקת השחרור האחרונה כי האסירים ששוחררו מהכלא ונשארו בתחום המדינה קיבלו חסינות מהכלא לא משנה מה יבצעו עקב התחייבות ישראל לחמאס? אני חוזר על הצעתי שלצערי לא קיבלתי כל תגובה מחברי הכנסת ששלחתי אליהם:

לתפוס את האסירים ששוחררו בעסקת מיקוח חזרה לכלא.

מוזר בלשון המעטה איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע לאורך השנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו. מעבר לירידה בחטיפות חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל. האם החלם יימשך?

אין חדש תחת השמש עולם כמנהגו נוהג

לאחר 7 באוקטובר הוכרז כי הכול השתנה. ישראל שינתה פניה. החברה הישראלית השתנתה. כולנו יחד ועם זה ננצח. הכול הבל הבלים או בלשון האנגלית צואת שור Bullshit.

הכול נשאר בדיוק כשהיה. דבר לא השתנה.

אין חדש תחת השמש עולם כמנהגו נוהג (1)

עשרות אנשים שהשתתפו בצעדה לכיוון כיכר החטופים התנפלו על איש חב"ד שהדליק חנוכייה במקום בעקבות כך, שוטרים הוזעקו למקום. גיא כהן, שהיה עד לתקרית, סיפר: "אני בהלם מה שקרה. יש אנשי חב"ד שמדליקים חנוכייה בכיכר הבימה, פתאום הגיעה התהלוכה לכיוון כיכר החטופים. הם התנפלו עליו והפכו לו את השולחן, כיבו לו את המוזיקה וצרחו עליו. צעקו לו: 'מה אתה מעז להדליק פה נרות?', 'יא פרזיט', 'מה אתה בא לפה?', 'לך לעבוד' ועוד. הוא מסכן, ניסה להסביר להם שזה חנוכה והוא עושה הדלקת נרות כמו שחב"ד עושה בעזה. הם אמרו: 'הם גנבים', כשהם מתכוונים לחרדים. אמרו: 'לא ניתן להם לחגוג פה על חשבון הדם של הילדים שלנו'. מזל שהגיעה למקום משטרה. זה היה פשוט גועל נפש."

('מה אתה מעז להדליק פה נרות?'' אנשים התנפלו על איש חב''ד שהדליק חנוכיה בכיכר הבימה, הפריעו לו, קיללו אותו והפכו לו את השולחן).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=828621&forum=scoops1

דבר לא השתנה. נשאר בדיוק כמו ביום הכיפורים האחרון בכיכר דיזנגוף.

אין חדש תחת השמש עולם כמנהגו נוהג (2)

אהוד ברוג-ברק סכנה קיומית לישראל

לסגת מכל השטחים כמו בתוכנית אולמרט

בדומה לבורבונים שלא שכחו כלום ולא למדו כלום כך גם אהוד ברוג-ברק לא שכח דבר ולא למד כלום, ומצדד ביישום פתרון שתי המדינות ונסיגה כמעט מלאה מאיו"ש. אהוד ברוג-ברק, לשעבר ראש הממשלה ושר הביטחון, אומר כי בסופו של דבר יישוב הבעייה הפלסטינית יהיה מבוסס על פתרון שתי המדינות בדומה מאוד להצעתו בוועידת קמפ דיוויד ב-2000 ולהצעת רה"מ לשעבר אהוד אולמרט בשיחותיו עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-2008.

שתי התוכניות המדיניות של ברק ואולמרט הציעו בקווים כלליים דומים נסיגה כמעט מלאה של ישראל לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, פינוי התנחלויות, סיפוח מספר גושי התיישבות בתמורה לשטח ריבוני ישראלי שיועבר למדינת פלסטין. בראיון ל-Brenthurst Foundation אמר ברק, כי לא קל לדון בהסדר מדיני עם הפלסטינים כאשר ההנהגה ממוקדת במשימה להשמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. ואולם, הוסיף ברק, "אני מאוד מאמין שהדרך היחידה (להסדר) היא לדבוק ברעיון של פתרון שתי המדינות, ולעולם לא להסכים לסוג של גישה אלטרנטיבית, לפיה אין היתכנות (לפתרון שתי המדינות)."

לדברי ברק, "הפתרון (על בסיס שתי מדינות) יהיה כזה שתצטרך זכוכית מגדלת כדי להבחין בהבדלים בין מה שהונח על השולחן ב(ועידת) קמפ דיוויד ב(שנת) 2000 או כאשר (אהוד) אולמרט דן בזאת עם אבו מאזן ב-2008."

)לא למד כלום: אהוד ברק מצדד ביישום פתרון שתי המדינות ונסיגה כמעט מלאה מאיו"ש)

https://www.inn.co.il/news/622950

כאילו לא קרה דבר ב-7 באוקטובר, ברוג-ברק ממשיך בשלו. אהוד ברוג-ברק ואהוד אולמרט מהווים סכנה מוחשית למדינה במדיניותם המסכנת את קיומה.

אין חדש תחת השמש עולם כמנהגו נוהג (3)

'"שוברים שתיקה'' קורא לקהילה הבינלאומית להתערב: לקחת ל'מתנחלים' את הנשקים, לסמן תוצרת התנחלויות ולהכניס כוח בינלאומי ליו''ש."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829331&forum=scoops1

כאילו לא קרה דבר ב-7 באוקטובר. הכול כשהיה.

אין חדש תחת השמש עולם כמנהגו נוהג (4)

ארגון "בצלם": שלחנו אתמול מכתב לנשיא ארה"ב, ג׳ו ביידן, בבקשה למנוע את החרפת הקטסטרופה ההומניטרית שמתחוללת ברצועת עזה. המכתב התפרסם בניו יורק טיימס:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829316&forum=scoops1

כאילו לא קרה דבר ב-7 באוקטובר. הכול כשהיה. ארגון "בצלם" פועל להצלת שלטון החמאס בעזה.

אין חדש תחת השמש עולם כמנהגו נוהג (5)

חד"ש  בעד הצלת שלטון החמאס

"עמדתנו נגד המלחמה היא בראש ובראשונה ערכית והומנית," כותב אמג'ד שביטה, מזכיר חד"ש, "אין שום הצדקה להרג המתמשך של האוכלוסייה האזרחית בעזה זה חודשיים. מיספר הקורבנות, ההרוגים, הפצועים והמפונים שם הוא טרגדיה אנושית שכל אדם צריך להתקומם נגדה. ממדי ההרס זורעים אך ורק שנאה ותסכול. וכל זה אינו מבטיח לא את חזרת החטופים ולא את השמדת חמאס.

"חמאס הוא ארגון פונדמנטליסטי שטיפחו בין השאר ממשלות הימין בישראל, בעיקר לשם החלשת פתרון שתי המדינות. בממשלה מבינים שמלחמות רק מחזקות את חמאס, גם אם הן פוגעות באופן זמני ביכולותיו הצבאיות. היחיד שיש לו הזכות והכוח לנטרל את חמאס הוא העם הפלסטיני, וזה יתאפשר כשהכיבוש ייצא לו מהווריד וכשהוא יצליח לנהל חיים דמוקרטיים בצורה נורמלית."

(אמג'ד שביטה, (מזכיר חד"ש) "הימין רוצה לראות את חד"ש מחוץ לחוק", "אל-ארצ'י", 10.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-10/ty-article-opinion/.premium/0000018c-53e1-db23-ad9f-7bf9b68a0000

הבנתם? כאילו לא קרה דבר ב-7 באוקטובר. הכול כשהיה. חד"ש הקומוניסטית, פועלת להצלת שלטון החמאס, (המחוייב גם לרצח נוצרים וקומוניסטים). "היחיד שיש לו הזכות והכוח לנטרל את חמאס הוא העם הפלסטיני" (שבחר ברוב קולות בחמאס, וחד"ש תומכת בו ונאבקת להצלת שלטונו). המצחיק הוא שחד"ש מגדירה את עצמה כמפלגת שמאל בשעה שהיא מפלגת ימין פשיסטית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי.

טוב עושה המשטרה בהנחיית איתמר חאנן בן-גביר המונעת מחד"ש לערוך הפגנות בעד החמאס והג'יהאד. להזכיר כי במצב דומה הבריטים הכניסו למעצר במחנות מעצר את כל אנשי מפלגת אוסוולד מוסלי שתמכו בגרמנים. הבריטים הבינו מה זו דמוקרטיה מתגוננת.

הסנטור ברני סנדרס נגד הצלת החמאס

בניגוד לכל האקטיביסטים הפרו-איסלמים התומכים בחמאס ומנסים להציל את שלטונו ע"י דרישה להפסקת אש. יישר  כוח לסנטור ברני סנדרס שאמר: "אני לא יודע איך אפשר שתהיה הפסקת אש קבועה עם חמאס שאמר לפני ואחרי ה-7.10 שברצונו להרוס את ישראל ורוצה במלחמה קבועה."

https://twitter.com/yashar/status/1733885042458562955?s=19

יש להעריך את ברני סנדרס הסנטור היהודי שבדרך כלל עוין את ישראל על הבנת המצב וסכנת החמאס.

ישראלים לא פלסטינים?

בדרך כלל כתבת הארץ הפרו-איסלמית הוותיקה, עמירה הס, מדגישה כי ערביי ישראל הם פלישתים ולא ישראלים (אפילו לא ערבים) והנה פתאום היא הופכת אותם לישראלים כאשר היא כותבת בעמוד הראשון של העיתון את הכותרת: "עשרות ישראלים תושבי עזה עזבו את הרצועה במלחמה ללא בני זוג וילדים." (עמירה הס, "מתחת לרדאר, עשרות ישראלים תושבי עזה עזבו את הרצועה במלחמה ללא בני זוג וילדים", במהדורה הדיגיטלית שונה השם ל-"71 אזרחי ותושבי ישראל יצאו מעזה", "אל-ארצ'י", 15.12.23)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-12-15/ty-article-magazine/.premium/0000018c-6a1b-db38-a9fc-ebbb7bc50000

האם הם באמת ובתמיד מגדירים את עצמם ישראלים? גברת הס משתמשת בהגדרות לצרכיה בלבד. לגופו של עניין משונה שבעיצומה של מלחמה מכניסים לארץ ערבים מעזה שבחרו לחיות שם.

אז יש גזענות או אין?

בתגובה לחשיפת מעשי האונס שביצעו אנשי החמאס והג'יהאד האיסלמי, ארגוני נשים פלסטיניים קוראים לאו''ם לחקור מקרי אלימות מינית שנעשו ע"י צה"ל נגד נשים פלסטיניות.

https://twitter.com/kann_news/status/1732393418096091623?s=46

אז עכשיו כבר לא ברור. עד עתה נאמר שהיהודים הם גזענים כי הם לא אונסים נשים ערביות בגלל גזענותם, אז אם עכשיו הם כן אונסים משמע שהם אינם עוד גזענים יותר. אלף לילה ולילה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עוד אידיוט מהארווארד, פרופ' אריק מסקין, יהודי, חתן פרס נובל, תומך בדברי הנשיאה האנטישמית של האוניברסיטה קלודין גיי ומצוטט לתיאבון בעיתון "הארץ":

"אני חושב שנתניהו הוא אסון לישראל ולעולם, והוא נושא בחלק מהאחריות למה שקרה ב-7 באוקטובר. הוא לא הקדיש מספיק תשומת לב לנושא הביטחון.

"אני חושב שהפתרון ארוך הטווח היחיד לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים, ונתניהו סיכל במשך שנים את האפשרות לממש אותו. אני מקווה שאחת התוצאות של המלחמה תהיה חילופי שלטון בישראל, ורצוי מאוד שזה יקרה בהקדם האפשרי." ["הארץ" , 14.12.23].

*  הרעֶלת של "מכונת הרעל" השוקנית פושה בכל אתר ואתר ב"הארץ" – ומתבטאת בליקוק התחת לקו השליט בעיתון.

ביקורת מסעדות של שגיא כהן פותחת במילים: "מסעדה יפנית ישראלית היא צירוף לשוני מתקבל על הדעת בערך כמו הצירוף: 'נתניהו ביצע חרקירי בגלל שקיבל על עצמו אחריות למחדל.'" ["הארץ" באינטרנט. 14.12.23].

* שני 'ערביסטים' ידועים, ד"ר ארנון גרויס וד"ר רוני שקד: "ספרי הלימוד של אונר"א רק מחריפים ומעמיקים את הסכסוך ומוליכים אותו עד לקצה הבלתי פתיר. ע"פ ספרי אונר"א לא ייכון שלום לעולם, מפני ששלום פירושו יישום 'זכות השיבה' והשמדת 'שרידי הזרים' בפלשתין." בספרים מלמדים שהיישות הציונית היא כובשת, פולשת, חמדנית, קולוניאליסטית, נטולת זכויות כלשהן. היהודים הם הפושעים האולטימטיביים, והפלשתינים קורבנם האולטימטיבי. התפיסה שהיהודים הם בני שטן שדינם מוות נשזרת בכל המקצועות. אפילו בעייה מתמטית תמימה באלגברה למתחילים, עשויה להתנסח ברוח זו: 'מחמוד נכנס ברכבו לתוך המון  יהודי ופגע בסך הכול ב-30 יהודים. עשרה מהם נפצעו. כמה יהודים נהרגו?' [מצוטט ב"חדשות בן עזר" 1907].

השווה עם ההערה הרעילה של שגיא כהן!

* ועוד אחת ממפיצות התרעלה של "מכונת הרעל", שמתפרנסת מהכפשת ממשלת ישראל:

"אני לא מאמינה בניסיונות לשטיפת מוח עצמית עם סיסמאות כוזבות כגון 'ביחד ננצח', כי לדעתי כבר הפסדנו ב-7 באוקטובר, ובכל רגע שבו לא משוחררים החטופים והשבויים שדמם בידי האחראים למחדל הנורא הזה, ההפסד הולך ומחריף. אני גם לא מאמינה ב'כוחנו באחדותנו,' משום שאני לא מרגישה בכלל מאוחדת. אם כי אני חשה שותפות גורל עם כל נפגעי הממשלה הזאת והמלחמה שהביאה עלינו." [נרי לבנה, "הארץ", 15.12].

* בנדלה: הי אודי. אתה כל כך שטוף באידיאולוגיה שלך, עד כדי כך שאפילו לא מפרש נכון את מה שכתבתי. באתי להעיר לך על ההבדל שלא עשית בין מלחמת העצמאות עם צבא לא צבא, למלחמה הזאת. "וזאת למרות הכישלונות הנוראים של נפילת גוש עציון, הרובע היהודי בעיר העתיקה, הקרבות על לטרון – ועוד קרבות שהסתיימו בכישלונות שלנו?" – בסך הכול במקרה הזה – כתבתי שההשוואה מצחיקה כי אין בסיס שווה בין צה"ל אז לצה"ל היום, ואי אפשר להעמיד כישלונות של אז כשווים לאלה של היום. ביחס לאשמה – אתה ואני חלוקים ברוב הפרמטרים. אבל החלטתי שלא להתווכח איתך כי אתה נעול בקונספציה שלך.

שנזכה לימים טובים מאלה.

אודי: ומה על מלחמת יום הכיפורים? גם אז זה היה "צבא לא צבא" כמו במלחמת העצמאות – לעומת צה"ל  ב-7 באוקטובר? אולי כדאי לך לקחת שיעורים באסטרטגיה צבאית?

* איליה בר-זאב:  מיליוני  דולרים ואולי אף למעלה הזה זרמו לחמאס בבניית התוכנית שלהם, כאשר כסף נע בהיקפים כאלו יש ידיים נוספות הנהנות מכך. הפועלים שהחלו לעבוד בארץ בחקלאות לא נהנו מממון זה, כבר בעבר הרחוק הם עבדו במושבים ובקיבוצים עד שזה הופסק מסיבות ביטחוניות או שהיתה להם עבודה בהכנת תחתית עוטף עזה.

הייתי בפעולת תגמול כחייל  סדיר בצנחנים 1955 – עוטף עזה – המצרים שלטו אז. לנו – 8 הרוגים ועוד פצועים. כחייל צעיר זו היתה הרגשה מוזרה לחוש מוות של חבריך.

במילואים כבר הייתי אחראי לסיורים (ג'יפים יום ולילה) בעיר עזה עצמה וכל שמסביב לה.

אריק שרון חיפש מחבלים ומצא.

בששת הימים הייתי בפלוגה שכבשה את דיר אל בלח (מדרום לעזה).

ביום כיפור הייתי יום למחרת בבלוזה ולקרבות שהיו ב"בודפסט" על קו הים התיכון ועל כך יש שירים שלי. מפקד הפלוגה שהובלתי לשם נהרג יחד עם עוד 18 חיילים ו 35 פצועים בקרב מיותר ובנשק שאינו מתאים לעומת כל מה שקיבלו המצרים מרוסיה.

לאחר שעברנו את התעלה הבנתי את האימרה – "הצבא צועד על קיבתו" – למצרים לא היו מים ואוכל ולכן ביקשו להגיע להסכם, ובמרחק 100 ק"מ מקהיר הקמנו אוהל מיוחד לצוות שידון בסיום המלחמה.

רק כ-2,800 הרוגים... לנו.

* האם אין באפשרותנו להשמיד, לשם הרתעה –  מטרות אסטרטגיות של החות'ים בתימן, למשל לבצע הרס תשתיות בנמל חודידה?

אחת הנפגעות העיקריות מהסגר החות'י היא מצרים כי תהיה עכשיו ירידה חדה בגביית דמי המעבר שהיא גובה מהספינות הסחר העוברות בתעלת סואץ, אשר יעדיפו מעתה לשוט סביב אפריקה. כלכלת מצרים, השרוייה עוד לפני הסגר במצב קשה, נסמכה לא במעט על גביית דמי מעבר בתעלה. לכן יש היום למצרים, לא פחות מאשר לישראל, סיבה לפעול, אולי יחד – נגד החות'ים בתימן.

* ג'וחא: איך זה ש"מכונת הרעל" של התקשורת הישראלית חדלה להתייחס לשרה נתניהו? והרי ברור שיש גם לה אחריות לטבח ה-7 באוקטובר! מה ההוכחה לכך? השם שלה – שרה נתניהו!

* הבהרה: "מכונת הרעל" הוא ביטוי של עיתון "הארץ" להגדרת דברי נתניהו ותומכיו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל