פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1909

יום שישים ושישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחותים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2178 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בטבת תשפ"ד. 21.12.2023

עם הצרופות: 1. דודו ונעמה מיכאלי. 2. מחסן ובו ציוד יקר שנשרף ונהרס בחוות מיכאלי.

 3. מתנדבים עובדים בחממה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה. מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ. טַל וּמָטָר עַל הַגִּלְבֹּעַ. // יוסי אחימאיר: 1. לא רפובליקת בננות! 2. הרהורים בעת מצוקה (14). // איליה בר-זאב: אקרובט במדבר. // אנדד אלדן: כְּבֵין זָרִים נִזְהָר. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏20.12.23. // מתי דוד: לאן נעלם השלום של "מחנה השלום" להקמת המדינה הפלסטינית? // ד"ר עדינה בר-אל: מתנדבים מצילים ירקות – חוות דודו מיכאלי. // מיכאל רייך: רַב שִׂיחַ הַפְּרָחִים. // משה גרנות: על "הסנדק – דון קורליאונה איש המאפיה" מאת מריו פוזו. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // מנחם רהט: הלוחמים אינם בוזזים. // פוצ'ו: מכתב מנער גבעות של 48' אל נערי הגבעות  (או המגבעות) של ימינו. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ל"ד. הפילוג, שרגא נשאר במפא"י.  // אהוד בן עזר: נדודי אסתר ראב. מתוך ארכיון אסתר ראב. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: סיפור פשוט. // נחום גוטמן על מאורעות תרפ"ט, 1929.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

*

טַל וּמָטָר עַל הַגִּלְבֹּעַ  –

שָׁחוֹר עוֹטֶה-הוֹד

וּכְבַד-שַׂרְעַף

עַל מַרְגְּלוֹתָיו-שְׂדוֹתָיו

יְרֻקִּים, חוּמִים;

נִיחוֹחַ-הַיּוֹרֶה

עַל יְרַק-הַשָּׂדוֹת

עֵדֶר-בָּקָר

מְנֻמָּר שָׁחוֹר-לָבָן

עַל קַו-הָאֹפֶק נָע

בֵּין גִּלְעָד לַגִּלְבֹּעַ,

עֵדֶר מְנֻמָּר

בְּדֶשֶׁן-שָׂדוֹת שׁוֹקֵעַ  –

בֵּין יָרֹק וָחוּם

דְּמֻיּוֹת נָעוֹת:

זְרוֹעוֹת מוּרָמוֹת כְּבֵדוֹת

כִּבְפֻּלְחָן,

דְּמֻיּוֹת אַדִּירוֹת:

כֹּהֲנֵי-אֲדָמָה

מְסֻרְבָּלִים עַתִּיקִים

רוֹכְבֵי-פִּילִים סוֹאֲנִים:

מַחֲרֵשׁוֹת-עֲנָק

וְדִסְקוּסִים מְפַלְּחֵי-טְרָשִׁים;

צֶנְטוּרֵי-הַבְּרָכָה

זוֹרְעֵי-הַתְּנוּבָה

כֹּהֲנֵי-אֲדָמָה

כְּבֵדִים, אַדִּירִים:

חֲדָשִׁים, עַתִּיקִים

בְּאַדְמַת-כְּנַעַן חוֹרְשִׁים  –  –

1963

* * *

יוסי אחימאיר

1. לא רפובליקת בננות!

"לפני שבוע, לפי הצעת הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב מכריע של שני שלישים, בכל הקריאות, את חוק רמת הגולן, ועכשיו אתם מתפארים בכך שאתם 'מענישים' את ישראל. איזה מין דיבור הוא זה הענשת ישראל? האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו נערים בני 14, שאם אינם מתנהגים כהלכה, מכים על אצבעותיהם? לא תפחידונו בעונשים. המאיים עלינו ימצא אותנו אטומי אוזניים. רק נימוקים אנו מוכנים לשמוע. אין לכם שום זכות להעניש את ישראל, ואני מוחה על השימוש במושג זה... תודיע למזכיר המדינה, כי חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו."

דברים נוקבים אלה השמיע ראש הממשלה מנחם בגין באוזני שגריר ארה"ב דאז, סם לואיס, בדצמבר 1981, לאחר החלת החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן, ששוחררה מידי הסורים במלחמת ששת הימים. באמצעות השגריר האמריקני הנדהם, שם ראש הממשלה סטופ בפני לחציה של המעצמה הגדולה, הידידותית ביותר לישראל, ונתן לדברים משנה תוקף כשהורה לפרסם בפומבי את מלוא תוכן דבריו לשגריר. היה זה בעקבות הודעת וושינגטון כי היא משעה את מיזכר ההבנה  לשיתוף אסטרטגי בין שתי המדינה.

42 שנה חלפו מאז. יחסי ארה"ב-ישראל ידעו מעלות ומורדות, לרוב מעלות, תלוי בנשיא היושב בבית הלבן. ב-1981 היה זה הנשיא הידידותי רונאלד רייגן, אבל גם אליו היה הכרח להעביר את המסר התקיף, המגביל את מעורבות היתר של ארה"ב בענייני ישראל. בגין עשה זאת מתוך דאגה לעצמאותנו. עובדה: חוק רמת הגולן שריר וקיים. אפילו הונחה שם אבן פינה ליישוב בשם רמת טראמפ.

הנשיא ג'ו ביידן הוא מגדולי אוהביה של ישראל, אולי הגדול שבהם. התמיכה שנותן מימשלו לישראל במלחמה הכה-צודקת ברצועת עזה, מעוררת הערצה והכרת תודה. אמריקה עושה זאת גם מתוך אינטרס צר משל עצמה. להוכיח בעולם המתקטב, כי היא עודנה המעצמה החזקה, לא תיתן לבעלת בריתה למוט.

לא רק שאנו סומכים על הנשק שמוזרם אלינו, על נושאת המטוסים "פורד" העוגנת מול לבנון, על ההבנה שבעיית החות'ים איננה רק של ישראל, ולא רק שארה"ב עומדת לצידנו בזירה הבינלאומית, באו"ם, אלא שראשיה – הנשיא, שר החוץ היועץ לביטחון אסטרטגי, שר ההגנה, הרמטכ"ל ועוד מפקדים בכירים, באים ויוצאים בשערינו. הם מגיעים לחזק אבל גם להזהיר. ללחוץ.

ללא ספק השתתפות המזכיר בלינקן והיועץ סאליבן בישיבות קבינט המלחמה היא מרחיקת לכת במעורבות האמריקנית, לטוב ולרע. אני מקווה שראש הממשלה נתניהו, כמו בגין,  מוכן לשמוע אך גם לשים גבול בפני העמקת מעורבות זאת, לשמור עצמאותם של מקבלי ההחלטות.

בלחצם עלינו עושים זאת האמריקאים הפעם בעדינות. שום חרב אינה מתנופפת מעל ראשינו כפי שהיה ב-1981, ואין כוונות ל"ענישה". השיח, זה הרושם, הוא ענייני וידידותי, אבל תוצאתו עלולה להביא לכך שמטרות הלחימה לא יושגו בסופו של דבר.

ועם זאת, לא כל כך הבקשה לסיום המלחמה עד סוף השנה צריכה להדאיגנו, כמו הדרישה – שהנשיא ביידן ואנשיו משמיעים בכל הזדמנות – לפתרון שתי המדינות, "פלסטין" בגדה וברצועה, עם חיבור מעל ומתחת לאדמה (כידוע החמאס התמחה בכריית מינהרות), בין שני חלקי אותה מדינה מומצאת.

יש תחושה שהאמריקאים אינם יודעים מה משמעותה המסוכנת של מדינה כזאת. גם לא אחרי שקמה "מדינת עזה" עם ההתנתקות, ריקה מהתיישבות יהודית, תוקפנית ויוזמת טבח ה-7 באוקטובר. האם ארה"ב מבקשת לחזור על הדגם האומלל הזה ביהודה ושומרון? האם אינה מודעת לתמיכת רוב עצום מקרב ערביי יו"ש בחמאס ובדרכי פעולתו הרצחניות? האם אינה מודעת לעומק השנאה האנטישמית המפעמת בתוכם, החינוך לשנאת יהודים וישראלים בבתי-הספר של הרש"פ?

מנחם בגין ובעקבותיו יצחק שמיר היו נכונים ללכת לקראת ערביי יו"ש, בהענקת אוטונומיה, שלמעשה מיושמת. אבל להקמת "מדינה", משוחררת מכל עכבות, באותם חבלי המולדת היהודית – את זה הם שללו בתקיפות.

בעוד המלחמה בעזה מתנהלת במלוא עוזה, בעוד צבאנו מתקדם בדרך לחיסול שלטון חמאס, עלינו גם למנוע את הסכנה העתידית – מדינה פלסטינית, חמאסית, ביו"ש. האם נתניהו, או מי שיבוא אחריו, יידעו להבהיר ולסכל הישנותה של שגיאה חמורה זו, כבעזה? הרי מבחינת האוייב "מדינה" היא רק עוד צעד להגשמת חלום "פלסטין מהנהר עד הים". מדינת טרור כושלת, משקיפה על כל גוש דן ומאיימת עליו.

והיה אם יגבר הלחץ האמריקני הידידותי, למען "פתרון שתי המדינות", על ראש הממשלה, המכיר היטב את תורת הלחץ הנגדי, לסכל תביעה אמריקנית זו, ולהזכיר למימשל בוושינגטון: ישראל איננה רפובליקת בננות.

2. הרהורים בעת מצוקה (14).

א. איזו הפתעה מרה מחכה לנו מעבר לפינה? הופתענו ביום כיפור, הופתענו בשמחת תורה, ושוב אנו עסוקים במה שהיה זה עתה. ואולם האם הצבא ערוך להפתעה שעוד תהיה – זו שמכינים לנו חיזבאללה ואיראן? היימנע עוד מחדל?

ב. "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם." דברי גולדה מאיר. לעולם לא נסלח לחמאס שבגללו נהרגים ברצועה מאות ואלפים חפים מפשע בפעולת צה"ל. ואולי זה רצונו. לנו אין ברירה אלא להמשיך.

ג. הסיפורים הנוראיים מאותו יום מר ונוראי, ה-7 באוקטובר, צפים ועולים מדי יום ולעולם לא ייגמרו. הם ילוו אותנו עד סוף הדורות.

ד. תימן? תמיד מזוהה עם אחת הארצות הנחשלות בעולם. מה לנו ולה, מה עוד שכל היהודים נחלצו ממנה. עכשיו הפכה לבעייה עולמית. כמו בעזה, הגיע הזמן לחסל את שליטיה החותים.

ה. לא הגעתי לנחם את משפחתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, אבל הוא במחשבתי מפעם לפעם. איזו אבדה. הוריו סיפרו שלמעלה מאלף איש באו לנחמם מדי יום. זהו עם ישראל במיטבו, אמרו באצילותם.

ו. בערב בשורה קשה על עוד שלושה נופלים. שניים מהתנחלויות, אחד מיישוב הגובל בקו הירוק. חומר למחשבה.

ז. בבית-הספר הסמוך ממשיכים בתרגילי ירידה למיקלט. לפתע נשמעת אזעקת אמת. כולם רצים למיקלט ולמיגונית שהוצבה בשבוע שעבר. דקות קודם לכן, נקטעה שיחתי עם ידידה תל-אביבית: "יש אזעקה בראשון, תיכף זה יהיה גם אצלנו." כמה צדקה.

ח. מהיכן לימור לבנת, ידידתי, יודעת וקובעת, שלנתניהו אין אמפאטיה לחטופים? טוב, היא אורחת קבועה אצל רביב דרוקר בערוץ 13.

ט. כששומעים את חילופי הדברים מן הקבינט, כמעט ברור מאליו מי המדליף או המדליפה. מותר לשרים לשאול שאלות את הרמטכ"ל, ואפילו להעיר לו. אבל הפרשן ישראל זיו ממהר מיד לגדף את השרים.

י. יונה לייבזון, פעם כתבת כלכלית כמעט אנונימית בגל"ץ, היום הכתבת הבולטת, המעודנת והמעודכנת בארה"ב.

י"א. חמשת הקשישים שמופיעים פעמיים בשבוע בערוץ 11 מעוררים אמפטיה. אבל המערכונים המלאכותיים של "זהו זה" מתדרדרים לרמה של תנועת נוער. אינפנטיליות מעוררת חמלה.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

אקרובט במדבר

לְדַלֵּג מֵעַל מַעְגְּלֵי צוּקִים, לַחְמֹד אוֹתָךְ בְּיוֹם שָׁרָב

בַּחֹרֶף.

לְרַחֵף, מְרֻחָק מִמֵּךְ.

לָנוּעַ בַּמִּדְבָּר בְּלֵב פְּרִיחָה מֻפְתַּעַת, לִטְבֹּל בַּגֵּבִים לְאַחַר

שִׁטָּפוֹן, לְהֵאָחֵז בְּזִיזֵי סְלָעִים.

אֵינִי מֵבִין אֶת הַלְּבַד הַזֶּה, הָאוּלַי –

לָמָּה לְהַסְתִּיר רַחֲשֵׁי לֵב בְּמַעֲלוֹת רְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ,

לְחַפֵּשׂ אִזּוּן בֵּין קֹצֶר הָרוּחַ לְקֹצֶר הַנְּשִׁימָה,

לִרְדֹף.

פְּסִיעוֹתֵינוּ קָשׁוֹת.

עוֹד חָלָל מְעוֹפֵף בָּאֲוִיר, עַיִט זָהֹב נֶאֱבָק עַל פִּסַּת שָׁמַיִם,

נֶאֱנָק אֶל סוֹפוֹ בְּנַחַל חֵמָר, רַגְלָיו כְּלוּאוֹת בְּחוּט הַשָּׁנִי –

עיט. ויקיפדיה.

עַיִט עָט עַל פִּגְרוֹ שֶׁל עַיִט.

בְּנַחֲלֵי אַכְזָב אֲנִי מַטְמִין סוֹדוֹת לְבוֹזְזֵי קְבָרִים.

בְּתַחְתִּיּוֹת הַר חֲצֵרָה נַחַל נִשְׁבֶּה, נוֹפֵל מְפֻתָּל אֶל

אֹדֶם הַמַּכְתֵּש,

אֵין פְּדוּיֵי שֶׁבִי מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.

הִנֵּה אָבִיב מִתְהַפֵּךְ וְשׁוּב לָרוּץ יָחֵף אֶל שַׁעַר אַשְׁמְדַאי.

בִּקְצֵה סֶלַע חָשׂוּף, צִפּוֹר שִׁיר מְיַבֵּשֶׁת כְּנָפַיִם,

רוֹצָה לְהַמְרִיא. לֹא יוֹדַעַת

לְאָן.

"וינהג את הצאן אחר המדבר" – שמות ג' א'.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012, "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי-עוטף עזה – והוא בן 100)

כְּבֵין זָרִים נִזְהָר

כְּבֵין זָרִים נִזְהָר לָזוּז עָזוּב בִּזְרוֹעַ עֻזָּם

זוֹרְעִים מְזִמּוֹת בְּעֶזְרַת עֻזּוֹ וְזִמְרַת יָהּ

אֲנִי מַאֲזִין לְאַזְהָרוֹת הַמּוּאַזִּין בְּעַזָּה בִּזְכוּתוֹ

זָכְתָה עַזָּה לָעֹז לִזְרֹק זַעֲקוֹתֶיהָ בְּחָזֶה הַמַּחֲזִיק

בִּגְרוֹנָהּ, אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא

כְּעִזִּים פְּזִיזוֹת חָזַרְנוּ מֵעַזָּה בְּזֶמֶר עַלִּיז לֹא כְּזָרִים

לְבוּשִׁים כְּכוֹבְשִׁים, בַּלַּיְלָה לָאָדָם מִלִּים כּוֹשְלוֹת

אֵלָיו לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּהֲמֻלָּה נִלְהֶבֶת הִיא לֹא

הֲלוּמָה לֹא נָתְנָה לִתְעוֹת בְּטָעוּת כְּאִלּוּ לֵיל

הִתְקַדֵּשׁ חַג הַהִלָּה שֶׁלָּהּ אָדְמָה כְּדָם שָׁלְחָה אוֹתָנוּ לָלֶכֶת

כְּמוֹ בִּלְוָיָה מֵחֻלְשָׁה הַמִּלִּים מִלְמְלוּ אֵשׁ, אַשְׁלָיוֹת

היו זמנים...

פורסם בספרו האחרון "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. קיבלתי ספר זה כשי ב-2008. ייתכן שאנדד אינו מודע לאסון הגדול שהתרחש בקיבוץ בארי ובכל המדינה.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏20.12.23

* אפס במנהיגות – יום לאחר הטרגדיה של הרג החטופים, הרמטכ"ל ושר הביטחון מיהרו לקחת אחריות על הכשל. זאת, אף שברור שעל אף שמדובר באסון כבד בעל השלכות אסטרטגיות על רוח העם, הכשל הוא נקודתי, של חיילים בודדים. אבל כמי שעומדים בראש המערכת, הם לקחו אחריות.

איפה הם ואיפה נתניהו, שכבר 74 יום מתעקש לא לקחת אחריות, על כשל קולוסלי וקריסת מדיניות הביטחון שהנהיג ב-14 שנות שלטונו, ביום המר והנמהר שבו אירע האסון הכבד ביותר בתולדות הציונות?

אין מנהיגות ללא אחריות.

נתניהו – אפס במנהיגות.

* הנראטיב הערמומי של נתניהו – נתניהו, שכידוע אינו עוסק כעת בפוליטיקה (מלבד העובדה שהוא עוסק בעיקר בפוליטיקה), בונה נראטיב מתוחכם, שנועד להביא לשרידותו הפוליטית. הוא יודע, שמרבית אזרחי ישראל, שעיניהם בראשם, מבינים אחרי ה-7 באוקטובר שמדינה פלשתינאית היא סכנה קיומית ושחייבים למנוע את הקמתה. את הסנטימנט הזה הוא רוצה למנף לתמיכה פוליטית בו, באמצעות זיהוי שלו – לא עם הכשל הנורא וגדול המחדלים שהוא האחראי מס' 1 להם, אלא עם מניעת הקמתה של מדינה פלשתינאית.

הוא מקווה מאוד, שיריביו הפוליטיים יפלו למלכודת, ישחקו לידיו, יביעו תמיכה במדינה פלשתינאית, או ימנעו מהתנגדות לה, או יגוננו על הסכם אוסלו, ובכך יאוששו את חלוקת המפה הפוליטית על פי הסיפור שהוא מספר. ואין זה מן הנמנע, שאכן, זה מה שהם יעשו, באיוולתם.

הוא מנסה ליצור מצב, שבו מי שמתנגד למדינה פלשתינאית לא יתקוף אותו על כישלונו ומחדלו ומי שתוקף אותו על כישלונו ומחדלו יתמוך במדינה פלשתינאית. בדרך זו, הוא מאמין, הוא ינצח בבחירות הבאות, כשתהיינה. הרי תמיד הוא נבנה מפלגנות וסכסכנות.

כמובן שהדיכוטומיה שהוא עושה בין אחריותו למחדל לבין המדינה הפלשתינאית, חסרת שחר. נתניהו אחראי לאסון הכבד ביותר בתולדות הציונות, לכשל החמור ביותר בתולדות המדינה, למחדל שמחדל מלחמת יום הכיפורים מחוויר לידו. הוא, "מר ביטחון", "חזק מול חמאס", זה שמולו "הטרור מריח עוצמה והוא נמנע מלתקוף", "מגן ביטחון ישראל" – עיצב ב-14 שנות שלטונו תורת ביטחון קלוקלת של "הס פן תעיר", התמכרות לשקט, הבלגה, הכלה, פייסנות, התמגנות והתגוננות, והימנעות מכל יוזמה, חתירה למגע, התקפיות וניצחון. וכל תפיסתו קרסה באסון שמחת תורה. האחריות היא קודם כל שלו. וגם על הכשלים המודיעיניים והמבצעיים הקולוסליים יש לו אחריות מיניסטריאלית כראש הממשלה. וזה עוד בלי שדיברנו על כך שבפלגנותו, בשחיתותו, בתרבות השקר שלו, הוא פורר את החברה הישראלית, שהותקפה כאשר היא במשבר העמוק בתולדותיה. לכן, הוא חייב יהיה ללכת יום אחרי הניצחון, ואם ימשיך להתעסק בפוליטיקה מכוערת, סכסכנית, שקרנית ופלגנית תוך כדי מלחמה, כנראה שלא יהיה מנוס אלא להדיח אותו גם בעיצומה של המלחמה, כפי שהדיחו את צ'מברלין, האב-טיפוס המנהיגותי של נתניהו.

[אהוד: בעיניי נתניהו הוא כמו צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, וחשוֹב רגע מי היו מתנגדיו].

ויחד עם זאת, אכן, מדיניות הפייסנות החלה באוסלו, וההסכם שהביא צבא מחבלים לתוך ארץ ישראל המיט עלינו אסונות כבדים ושפך נהרות של דם. ואם נתניהו יוחלף אך המדיניות הזאת תימשך, לא עשינו דבר. וחשוב לצאת בתוקף נגד רעיון העוועים של מדינה פלשתינאית, שתגמד את ישראל למדינה שרוחבה במרכז הארץ הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, ושתהפוך את גוש דן, האזור הצפוף ביותר באוכלוסייה בישראל לעוטף הבא. ב-7 באוקטובר ראינו מה התוצאה של שכנות עם מדינה פלשתינאית עצמאית, בפועל. ובין אוסלו ל"חומת מגן" ראינו זאת גם ביו"ש, ובתי הקברות עמוסים ב"קורבנות השלום" הללו. אסור לתת לזה לקרות.

אז כן, יש לתקוף את נתניהו הכושל, וגם את ההתנתקות (שהוא תמך בה והיה שותף לה) ואת אוסלו.

איך אפשר לסכל את המלכודת הערמומית שהכין נתניהו? בשתי דרכים. האחת, היא הבהרה של גנץ ולפיד שהם מתנגדים למדינה פלשתינאים בקווי 4.6.67 או בקרבתם והצגה של הקווים האדומים שלהם בכל מו"מ עם הפלשתינאים. אם ינהגו כך, יוציאו את העוקץ מתעמולתו של נתניהו.

השנייה, היא הקמת גורם פוליטי חדש, הדוגל בציונות ממלכתית, שיתנער מהתרבות הביביסטית ויצא נגדה, ויתנגד למדינה פלשתינאית ולפייסנות. אני רואה גוף כזה עם אישים כיועז הנדל, נפתלי בנט, גדעון סער, יוסי כהן, רוני אלשייך, צביקה האוזר, מתן כהנא, אני מקווה שגם אישים נורמטיביים מהליכוד כמו יולי אדלשטיין ואחרים ועוד נשות ואנשי מעש ורוח מחוץ למערכת הפוליטית. ממשלת אחדות בין גנץ לגוף הפוליטי הזה, יוכל לגבש הסכמה לאומית רחבה גם בנושא המדיני, סביב עקרונות נאומו האחרון של רבין בכנסת: ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה, כשבקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, ירושלים רבתי ועוטף ירושלים מכל הכיוונים, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, וגושי ההתיישבות יהיו בידי ישראל. 

* כי צה"ל לא היה שם – חשיפת מנהרת הטרור הענקית והמפלצתית בעזה, העלתה מיד את השאלה – איך זה שמנהרה כזו נבנתה ממש תחת אפנו והמודיעין לא ידע?

עוד יתברר וייחקר מה המודיעין ידע ומה הוא לא ידע ומה הוא צריך היה לדעת ולא ידע ולמה הוא לא ידע. אבל הגיע הזמן שנפנים שהמודיעין לעולם לא יידע הכול. ובמקרה הזה השאלה אינה איך המודיעין לא ידע, אלא איך זה שלא סיכלנו את מינהור הרצועה כולה. והתשובה היא פשוטה – כי צה"ל לא היה שם.

מאז הסכם אוסלו צה"ל לא היה ב-90% מהרצועה ומאז ההתנתקות גם לא ב-10% הנותרים. המציאות בעזה בעקבות אוסלו לא היתה שונה מזו שבשטחי רש"פ ביו"ש, אולם כאשר אחזנו את השור בקרניו ובמבצע "חומת מגן" שינינו מן הקצה אל הקצה את המציאות ביו"ש, נמנענו מלעשות כן ברצועת עזה. ולאחר מכן, לא ניצלנו אף מבצע כדי ליצור מציאות כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש גם ברצועת עזה. ומהי אותה מציאות? השמדת תשתית הטרור ולאחר מכן חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ בכל השטח. כאשר השב"כ וצה"ל בשטח – גם המודיעין טוב לאין ערוך. אי אפשר לבנות ביו"ש ערי טרור תת-קרקעיות כי צה"ל נמצא שם ואי אפשר ליצור צבא רקטות שבמשך שנים מטווח את חצי מדינת ישראל, ואי אפשר לצאת משם לטבח כמו מעזה, כי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבל במיטתו לפני שהוא מגיע לפגע בת"א. ואילו צה"ל היה באותה מידה בעזה, הוא היה לוכד את המחבלים בעזה במיטותיהם, לפני שהם חטפו ממיטותיהם קשישות ותינוקות ואנסו נערות במיטותיהן בבארי, ניר עוז וכפר עזה.

השינוי החשוב ביותר שהמלחמה צריכה לחולל, היא חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה. אחרת זה יהיה עוד "סבב", שיפעיל את שעון החול בדרך לטבח הבא.

* למען אחדות העם – אין ולא יכולה להיות מלחמה צודקת מן המלחמה בחמאס בעזה. אין מלחמה שהיא מלחמת-אין-ברירה יותר מזו. לא זו בלבד שהותקפנו; הותקפנו בפוגרום שאין נורא ומזוויע ממנו. זו מלחמה שחייב להיות קונצנזוס מקיר לקיר בתמיכה בה, ואכן כך היה לפחות בתחילתה.

אך האחדות נסדקה ונשחקה וממשיכה להיסדק ולהישחק בשל סוגיית החטופים, והסדק והשחיקה מחזקים את חמאס ומקשיחים את עמדתו באשר לעסקת חליפין.

הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה קריטי להצלחה בה וחשוב לעשות צעדים כדי לחדש אותו. ואם מה שערער את הקונצנזוס הוא סוגיית החטופים – סוגייה זו עשויה להיות המנוף לחידושו.

הדרך לכך הוא בהצעה ישראלית מרחיקת לכת לחמאס – "כולם תמורת כולם" והפוגה בת שבוע לביצוע המהלך.

אם חמאס יסכים, אמנם המחיר של שחרור כל המחבלים הוא נורא, אך נזכה להשיב הביתה 129 חטופים, שאני מאמין שרובם עדין בחיים. ולאחר מכן, ניתן יהיה להיכנס באוייב באמת בכל הכוח, ללא החשש מפגיעה בחטופים, שכובלת את ידינו, ואף להציף את ערי הטרור התת-קרקעיות ולהטביע למוות את אלפי המחבלים השוהים בהן.

אם חמאס יסרב, וקרוב לוודאי שזה מה שיהיה, תדענה משפחות החטופים ויידעו כל אזרחי ישראל, שבאמת ובתמים עשינו כל שלאל ידינו כדי לשחרר את החטופים, ונמשיך את המלחמה בקונצנזוס רחב מאוד. וככל שנלחץ יותר, ניתן יהיה לחלץ חטופים רבים יותר בפעולה צבאית, יותר חטופים יוכלו לברוח, יותר חוטפים ינטשו חטופים, ניתן יהיה להגיע ביתר קלות לעסקאות בנוסח העסקה הקודמת ובסופו של דבר ניתן יהיה לשחרר את החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס.

* בין אזרח ללוחם – אמירה ששמעתי פעמים אחדות לאחרונה: למה יש עדיפות להחזרת הנשים והילדים, הזקנים והחולים על החיילים? מה ההבדל ביניהם? גם החיילים הם הילדים שלנו וכו' וכו'.

לפי אותה שיטה, אין הבדל בין ילד, אישה, זקן או גבר אזרח, שמחבלים חודרים לביתם ורוצחים אותם ללוחם בצה"ל שנופל בקרב.

כלוחם בכיתת הכוננות באורטל, אני מוכן, כמו כל חבריי לנשק, לסכן את חיי כדי להגן על חיי האזרחים בקיבוץ. ההבדל בין אזרח ללוחם, הוא שתפקידו של הלוחם להגן על האזרח. בהגנה על האזרח הוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי ובלבד שאף אזרח לא ייהרג, יפצע או ייחטף.

דומני שזו מוסכמת יסוד. אני טועה?

* דגל לבן – צה"ל קורא למחבלים להניח את נשקם ולהיכנע. הוא מציג בפניהם ברירה – כניעה או מוות. כמובן שהמטרה היא לעודד כניעה, הן כדי לקצר את הלחימה ולשמור על חיי חיילינו והן כדי להשיג מודיעין שיסייע לנו בלחימה ובשחרור החטופים.

אם המחבלים יידעו שצה"ל יורה במי שמניף דגל לבן – הם לא ייכנעו ויעדיפו להילחם עד מוות. וזה לא יהיה מוות רק שלהם. ההקפדה על הוראות הפתיחה באש, אינן קפריזה פרוגרסיבית של משפטנים, כדברי ההבל וההסתה הימנניים, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

בכל שנותיי הרבות כלוחם בצה"ל, בסדיר ובמילואים, בכיתת הכוננות ושוב כעת כשחזרתי לשרת במילואים, הוראות הפתיחה באש ברורות: לא יורים באויב שנכנע. שאלתי את בני, שנלחם ברצועה ויצא לחופשה, והוא אישר באוזניי שההוראות הללו תקפות וברורות לחלוטין לחיילים גם היום.

כפי שנוכחנו הן בטרגדיה של שלושת החטופים והן בהריגתו של יובל קסטלמן, פעולה בניגוד להוראות הללו מביאה להרג אזרחים.

ברור שראש הכנופייה וחוליגנים מסוגו ימשיכו להסית ולנסות להביא לאלאוריזציה של צה"ל והפיכתו לכנופייה. אסור לנו לאפשר זאת, כי אם צה"ל יהפוך לכנופייה בן גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל, הם מרכיב משמעותי בעוצמתו ובעוצמתה של מדינת ישראל. 

* הלוע של ראש הכנופייה – מן הראוי שהרמטכ"ל יופיע בזמן המלחמה רק בישיבות קבינט המלחמה הרציני, ולא ישחית את זמנו היקר כדי להיכנס ללוע של כלומניקים כמו ראש הכנופייה ומירי רגב.

ראש הכנופייה רוצה להפוך את צה"ל ללה-פמיליה. בעיניו גיבורים הם מי שחיללו הן מסגד מוסלמי והן את "שמע ישראל" במופע וולגרי כנופייתי, כמו שבעיניו קצין מג"ב שתקף עם חייליו צלם עיתונות ובעט בו שוב ושוב ושוב, הוא גיבור. אין דבר רע, שאינו טוב בעיני ראש הכנופייה. מה לו ולניהול מלחמה?

* פרסונה נון גרטה – ראש הכנופייה חדר לקיבוץ ניר עוז, בניגוד לרצון התושבים, הרואים בו, בצדק, פרסונה נון גרטה.

ה------, שמנסה להוביל חמאסיזציה של ישראל,  בא לרקוד על הדם.

* מי אשם במות הילדים – חמאס והפרוקסי שלו בעולם ואף בארץ, או ליתר דיוק ב"הארץ", כמו גדעון לוי, מתבכיינים על הרג ילדים ותינוקות בידי צה"ל ומפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל ("מעולם לא התביישתי כל כך על היותי ישראלי", היגג לוי). כאשר אנו רואים פירים של מנהרות מתחת למיטות תינוק, בתי ספר שהפכו לבסיסי טרור, בתי חולים שבהם ממוקמות מפקדות טרור, ברור שמי שאשם במותו של כל מגן אנושי פלשתינאי, מילד ועד זקן, הוא חמאס. השימוש באזרחים ובילדים פלשתינאים כמגן אנושי, הוא פשע נגד האנושות, המצטרף לפשע נגד האנושות בטבח ובאונס ההמוני בידי ארגון הטרור הברברי.

* גיבורי ההסדר – אני גולש בדף הפייסבוק של איגוד ישיבות ההסדר, וכמעט מדי יום מופיעים הפנים והשמות. בן ישיבת הסדר, לוחם בגבעתי. בן ישיבת הסדר, לוחם בצנחנים. בן ישיבת הסדר, לוחם בגולני. אוריאל פיזם מישיבת הר עציון. ידידיה שנקלובסקי מישיבת ההסדר ירוחם, איתן פיש מישיבת ההסדר ירוחם, מאיר ארלי מישיבת צפת, איתן דישון מישיבת קריית שמונה, איתן בר רוזנצוויג מירוחם, אופיר טסטה ממצפה רמון, אריאל אליהו מירוחם.  הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה.

ואני נזכר בהתנצחויות בכמה קבוצות ווטסאפ, בהן כאלו שנועדו להידברות כדי להגיע להסכמות והיו לקבוצות התנגחות, שבהן הוטל דופי בשירותם של תלמידי ישיבות ההסדר. הם נזרקו אל תוך דיון על השתמטות חרדים. הם הוצגו כמי שעושים רק חצי שירות. המסר היה שיש מי שמשרתים שירות מלא ויש משתמטים. באמצע יש ביני"שים שהם חצי משתמטים. כמה שנאה ורוע יש בתיאור הזה. הנה, אלה המשתמטים... לוחמים במיטב יחידות החי"ר, שמחרפים נפשם על הגנת המולדת. איך אפשר לשרבב את שמם בדיון על ההשתמטות?

אני מציע חלוקה אחרת – לוחמים קרביים, חיילים שאינם קרביים ומשתמטים. בחלוקה הזאת, בני ישיבות ההסדר הם לוחמים קרביים והם עושים שירות משמעותי יותר ממרבית החיילים שאינם קרביים.

שירתו איתי במילואים ביני"שים. למרות שירותם המקוצר, הם לא נפלו מבחינה מקצועית משאר חיילי הפלוגה. המוטיבציה שלהם היתה גבוהה וכך גם האחריות. ובממוצע, הם המשיכו לשרת עד גיל מאוחר יותר מן האחרים. 

כל אימת שאני שומע את הטענות הללו, אני חוזר לספרו של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", המתאר את סיפורו וסיפור חבריו במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הקשים בגולן. איזו מוטיבציה אדירה, איזו הקרבה. וכך גם היום, במלחמת "חרבות ברזל".

אין זה אומר שאין מקום לביקורת על מסלול ההסדר. גם לדעתי המסלול מיצה את עצמו. אבל לדבר עליהם כעל משתמטים?! איזו חוצפה, איזו בורות, איזו ערלות לב, איזו גסות רוח.

* היזון חוזר – סיפור מלחמה אמיתי (ממקור ראשון). טנק ירה פגז לתוך מטע זיתים. פגע פגיעה ישירה במשגר. הפגיעה העיפה רקטה והפעילה צבע אדום בשדרות.

* כמו ששם צחקנו – בן אורטל שנפצע בפניו מאושפז ב"איכילוב". הקומיקאי רועי כפרי הופיע בפני הפצועים. מרוב צחוק וחיוכים, הוא נאלץ לקבל זריקה לשיכוך כאבים.

ועל כך כתב מאיר אריאל: "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים."

* הרצח נמשך – המלחמה העלימה כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי כל נושא אחר, כולל נושאים שהיו בלב השיח הציבורי טרם הטבח. למשל, האלימות והרצח במגזר הערבי. מדי פעם אני עובר על רשימת המבזקים באתרים השונים ומוצא, שמעט הידיעות שאינן קשורות למלחמה – רובן עוסקות במעשי הרצח בחברה הערבית, שנמשכים גם כעת במלוא הקצב. מספר הנרצחים השנה חצה בהרבה את ה-200.

יש קשר הדוק בין קריסת המשילות במגזר הערבי לבין קריסת הביטחון בגבול עזה. כדי להבין את הזיקה, יש להבין שהמדיניות הכושלת מול עזה לא היתה "חיזוק החמאס כדי להחליש את רש"פ" כדברי הקונספירציה המופרכת, אלא פשוט התמכרות לשקט וקניית עוד שקט בתקווה והבנה שבזמן הזה אפשר יהיה לקנות עוד שקט. וזה בדיוק מה שקרה בעניין המשילות במגזר הערבי. ההבלגה על הטרור החקלאי היא אותה הבלגה על טרור ההצתות. הפחד ממבצע לאומי להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, מפחד אינתיפאדה של ערביי ישראל ומפחד שמא מבצע כזה יביא להרג שוטרים, הוא אותו הפחד ממבצע ברצועת עזה למיטוט חמאס ופירוז הרצועה, שהביא לטבח בנגב המערבי.

בתקופת ממשלת בנט-לפיד, בהובלת השר לביטחון פנים עומר בר-לב והמתאם למלחמה באלימות במגזר הערבי סגן השר יואב סגלוביץ', נעשו צעדים גדולים להחזרת המשילות ועקומת האלימות והרצח בחברה הערבית שינתה כיוון. כמובן שמינוי ראש הכנופייה, מוקיון הטיקטוק, לשר ל"ביטחון" לאומני, הרסה הכול. והצפת הרחוב בנשק ללא בקרה, היא מתנה לעולם הפשע, ועוד תעלה בחיי רבים במגזר הערבי ובמגזר היהודי כאחד.

* ביד הלשון: איילת השחר – איילת השחר היא אחד הקיבוצים הוותיקים בארץ ישראל, שעלה לקרקע ב-1915. הקימה אותו קבוצה קטנה של אנשי העלייה השנייה. אני מסתכן בנפשי וכותב כאן שאיילת השחר היא הקיבוץ הראשון באצבע הגליל, הגם שכבר למעלה ממאה שנים מתנהל ריב בלתי נגמר בין כפר גלעדי לאיילת השחר, למי זכות ראשונים.

איילת השחר היא ביטוי מקראי, המופיע בתהילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תה' כ"ב, א'). זו ההקדמה למזמור המוכר: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

מהי איילת השחר המופיעה כאן? זהו כוכב המופיע זמן מועט לפני זריחת השמש ומסמן את האור הראשון של הבוקר. ומה הקשר לאיילה? קרני אור הבוקר הראשונות מפציעות כקרני האיילה.

חז"ל עשו מטעמים רבים מאותה איילת השחר. למשל – שאיילת השחר היא אסתר, והיא כתבה את המזמור "אלי, אלי, למה עזבתני?" מתוך מסכת יומא כ"ט ע"א: "איילת השחר, מה איילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן – אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן. אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאיילה – לומר לך: מה איילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה – אף אסתר היתה חביבה על אחשוורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה. אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה – אף אסתר סוף כל הניסים." כלומר נס פורים הוא הנס האחרון בתנ"ך.

בילקוט שמעוני מסופר על חכמי ישראל שהלכו בבקעת ארבל והתפעלו מאיילת השחר הבוקעת ועולה. אמר ר' חייא: "כך היא גאולתן של ישראל... בתחילה היא מאירה קמעא, ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה." כלומר, כפי שהזריחה מתחילה קמעא קמעא ואח"כ השמש יוצאת במלוא אורה, כך הגאולה של ישראל. והם ממשילים זאת לאופן שבו הגאולה של מגילת אסתר נעשתה שלבים שלבים עד שהכול התפרץ לגאולה גדולה וליהודים הייתה אורה ושמחה.

ולמה נקרא הקיבוץ איילת השחר? מספר פרופ' דוד אסף: "קיבוץ איילת השחר זכה בשמו בעקבות גלגול שמות משעשע. יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, הממונה מטעם הברון רוטשילד על מושבות הגליל, שקבע את מושבו בראש פינה, מסר בשנת 1916 לקבוצת פועלים בשם 'החורשים' (תרגום 'חָארֶתִ'ים', כינוים של אריסים בערבית) חלקת קרקע במזרחו של תל חצור. שנתיים לאחר מכן החליטו 'החורשים' להקים במקום קיבוץ חדש, וכיון שחלקת האדמה שהוקצתה להם נקראה בערבית نَجْمَة الصُّبْح (נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח, קרי: סֻבְּח, כלומר כוכב הבוקר), הציע המורה דוד כנעני לקרוא לקיבוץ בשם העברי הנאה 'אַיֶּלֶת השחר'. הוא הגה רעיון זה כתרגום מליצי של שם המקום בערבית."

אסף מציג שתי אגדות הנוגעות לשם הקיבוץ. "בפיהם של זקני ראש פינה השתמרה אגדה מקומית: בשנת 1892 רכש יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, 'מלך הגליל' שנזכר לעיל, את אדמות ווֹזִיֶּה, שנמצאות מצפון לראש פינה, ואת אדמות וַקָּאץ (תל חצור). תחילה עיבדו אותן איכרי המושבה, ולימים נמסרה החלקה אשר ממזרח לתל חצור, לידי איכר בעל שם 'מסובך' במיוחד: מוֹרְגֶנשְׁטֶרְן... הפועלים הערביים התקשו בהגיית השם  – ולהזכירכם, באותם ימים עדיין לא נקרא המעביד בפי פועליו הערביים בשם הסתמי 'בעל הבית' – וכדי להקל עליהם תרגם מורגנשטרן בעבורם את שם משפחתו לערבית. כך הפך 'כוכב בוקר' (בגרמנית וביידיש) ל'נַגְ'מַת אֶ-סֻּבְּח'."

את האגדה המקומית השנייה סיפר פרופ' זאב וילנאי: "כאשר נוסד היישוב לראשונה, לא היה לו שם וגם שעון לא היה לתושביו. וכיצד קמו לעבודה? סימן היה לשומר, כאשר כוכב הבוקר היה צופה על פני חצר המשק, אות שהגיע הזמן לעבודה, והשומר היה מכריז: 'חברים, חברים! אילת-השחר עליכם! אילת-השחר עליכם! קומו לעבודה!' לאחר שנים החליטו לקרוא שֵׁם ליישובם. ישבו כל הלילה וחיפשו שם מתאים להם ולא מצאו. פתאום שמעו את קריאת השומר: 'חברים, איילת-השחר עליכם, קומו לעבודה!' התעוררו המסובים ואמרו: 'הלא איילת-השחר היא המעוררת אותנו לעבודה, לחיים, הבה נקרא ליישובנו – איילת-השחר!'"

אורי הייטנר

* * *

אהוד: בעניין הדרכונים הדיפלומטיים לבניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: התקשורת הישראלית לא תירגע עד שח"ו אחד מהם יירצח או ייחטף ויהיה צורך לשחרר מאות מחבלים "עם דם על הידיים" כדי לפדותו!

* * *

מתי דוד

לאן נעלם השלום של "מחנה השלום"

להקמת המדינה הפלסטינית?

 השלום של "מחנה השלום" להקמת מדינה פלשתינית נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשלייה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך לאור המדיניות הפלשתינית לא להתפשר ולא לוותר על כלום, ולתבוע את "זכות השיבה" והנסיגה לקווי 67'.

השלום הזה נעלם בגלל שהסרבנות הפלשתינית לכל פשרה נובעת מאסטרטגיה של סרבנות ולא מטקטיקה. השלום נעלם בגלל שהפלשתינים  תובעים "צדק פלשתיני", שמשמעותו "זכות השיבה" לפלשתין השלימה ללא אף יהודי בתוכה. השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, הרעיונות, התוכניות, השיחות והנסיגות שישראל ביצעה וקיבלה "בתמורה" פיגועי התאבדות, קסאמים, גראדים, בלונים, ורצח של מאות רבות של ישראלים.

השלום נעלם בגלל התפכחות מאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלשתינים לפשרות ולוויתורים. השלום נעלם בגלל הנהגה פלשתינית דו-ראשית. שתי ההנהגות ממשיכות בשיטת ההונאה של "תורת השלבים" של עראפת. השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לו להאזין לתביעות הבלתי פוסקות להעלות "רעיונות חדשים", ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים", ולתת צ'אנס קבוע אחרי כל פיגוע.

האמנם יש פתרון לבעייה הפלשתינית ?

אין שום סיכוי לפתרון הבעייה הפלשתינית, לאור התביעות הפלשתיניות, הסרבנות האסטרטגית שלהם לכל פשרה, ולאור הוויתורים מרחיקי הלכת שהציעו בזמנו: אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי ביילין, פרופ' שלמה בן עמי, עמיר פרץ – שכולם נדחו. הם דחו גם את הצעות ג'ון קרי, הנשיא בוש הבן, קלינטון, ואת "מפת הדרכים".

אין כל סיכוי לפתרון הבעייה הפלשתינית כל עוד לא יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה", ולנסיגה לקווי 67', כל עוד החמאס שולט בעזה והשמדת ישראל היא מטרתו המוצהרת, כל עוד המנהיגות הפלשתינית לדורותיה תמשיך להשלות את ההמונים הפלשתינים במחנות הפליטים בלבנון בסוריה בירדן ובעזה, שבזכות הג'יהאד ("ההתנגדות") ינצחו את ישראל.

אין שום סיכוי שיקום בקרוב אנוואר סאדאת פלשתיני. הלקסיקון הפלשתיני כולל אך ורק "לא" מאז התנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, החלטות חרטום ועד קלינטון ובוש.

מחנה השלום הוא סרבן להכרת המציאות!

השמאל הישראלי של "מחנה השלום", ורבים מהמדינאים והפוליטיקאים בעולם, שהיו מעורבים בניסיונות התיווך בינינו לפלשתינים להשגת פשרה והסכם, הפכו לסרבני התפכחות להכרת המציאות. הם אינם מוכנים להודות שאין סיכוי לפתרון הבעייה הפלשתינית. חלקם ממשיכים להאמין בפתרון של אופטימיות מגויסת למרות הסביבה הפלשתינית המייאשת. גם השמאל הישראלי לא איבד את חזונו המדיני להקמת מדינה פלשתינית ולפינוי רוב ההתנחלויות. השמאל גם לא מוכן להתנער מהאשמה שהטיל על ישראל "כאשמה" בהיעדר השלום המקווה שניתן היה להשיג.

מחנה השלום לא הפנים שהכרת העולם הערבי בישראל אינה מותנית יותר בהקמת מדינה פלשתינית. מחנה השלום מתכחש לעובדה שהפלשתינים מנהלים מדיניות של טרגדיה ומנסה לטעת בהם תקווה ואשלייה שהמצב ישתנה לטובתם כאשר השמאל ינצח בבחירות ויעלה לשלטון. השמאל טיפח "הצהרת בלפור" להקמת מדינה פלשתינית כחזון מדיני שכשל לאורך כל הדרך עד ל-2020.

הקונספציה המדינית של השמאל ביחס לפלשתינים התרסקה לאור המציאות החדשה בעולם הערבי ויחסיו החדשים עם ישראל בעקבות הסכמי השלום. השמאל איבד את "המונופול" על השלום לאחר שנתניהו "גזל" אותו מהם.

מהפך מחשבתי ומדיני חיובי כלפי ישראל בעולם הערבי!

הסכמי הנורמליזציה והשלום שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין וסודן, שינו לחלוטין את המצב האסטרטגי האזורי. הסכמים אלו הושגו בעזרתו ובחסותו של הנשיא טראמפ וייזקפו כמובן לזכותו של נתניהו. הסכמים אלה ביטלו את החרם של החלטות חרטום וביטלו את הווטו הפלשתיני.

השמאל, במקום להודות ולשבח את ההסכם ואת נתניהו, מחמיץ פנים, מחפש מגרעות בהסכם ולא מסוגל לפרגן לנתניהו על ההישג המדיני ההיסטורי לטובת ישראל. הפלשתינים לפי הרגלם מבקרים ומכנים את האמירויות כבוגדים בעניין הפלשתיני. השמאל טועה שוב כמו בעבר. ההסכם ההיסטורי הזה הוכיח שממשלת ימין מסוגלת להשיג פריצת דרך מדינית של שלום עם מדינות ערב חשובות, ללא עזרה ותיווך של מחנה השלום וללא תיווך מערבי.

השמאל המדיני של מחנה השלום נעלם בגלל:

* הכישלון המדיני והפוליטי של הפלשתינים.

* הכישלון האלקטורלי של השמאל תומכי הפלשתינים.

* המהפך המחשבתי והמדיני בעולם הערבי לטובת ישראל.

* הסכמי הנורמליזציה והשלום עם האמירויות, בחריין, סודן, מרוקו.

* מיספר רב של פיגועים שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים אחרי אוסלו ופינוי עזה.

* הציבור שבע האכזבות מכל יוזמות תוכניות השלום.

מתי דוד

אהוד: ושכחת להזכיר את התמיכות הכספיות הנדיבות להן זכו חלק ניכר מ"מחנה השלום"  וה"שמאל" הישראלי, גם בסקטור הערבי-ישראלי והפלסטיני – מקרנות ממומנות בידי מדינות זרות, פרנסה לא רעה היונקת כספים משנאת ישראל!

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

מתנדבים מצילים ירקות – חוות דודו מיכאלי

דודו מיכאלי הוא חקלאי מזה ארבעים שנה. עשרים שנה הוא היה בעל משק במושב גדיד בגוש קטיף; ולאחר הפינוי, למרות המשבר, הוא החליט להמשיך בחקלאות, ובגדול.

דודו, אביו, ארבעת אחיו ואחותו הקימו חווה אורגנית באזור קיבוץ כרמיה. שטחה של החווה מעל 400 דונמים, חלק מהם חכורים מ"מנהל מקרקעי ישראל" וחלק בשותפויות עם חקלאים אחרים.

"אנחנו מגדלים ירקות אורגניים. יש לנו 40 סוגי ירקות. ביניהם: פטרוזיליה, כוסברה, שמיר, נענע , בזיליקום, עגבניות, מלפפונים, קישואים, חצילים, כרוב לבן וכרוב אדום, סלרי, בצל ירוק, חסה וחסה לליק, תות שדה... בקיצור, כל מה שגדל מעל פני האדמה." מסכם דודו.

הטילים שנפלו גרמו נזקים אדירים. נהרסו ממש תשתיות בחווה: מחסנים נשרפו, חממות התמוטטו, רשתות נקרעו. מערכות השקיה קרסו והיו פיצוצים בקווים ראשיים. "לאחר השבת השחורה הארורה הזו, לא הצלחנו כלל במשך שבועיים להיכנס למשק." מספר דודו. "גם לאחר שנים-עשר יום היו פה עדיין  מחבלים על הגדר."

דודו ומשפחתו החליטו להציל מעט מן התוצרת שהיתה בשטח. והם עשו זאת וממשיכים לעשות זאת בעזרת מתנדבים. "אנחנו עושים זאת בעזרת הפנים היפות של אנשים מהארץ ומהעולם." הוא אומר. "הילדים שלי הקימו סוג של חמ"ל לגייס מתנדבים באמצעות הרשתות החברתיות. ומגיעים אלינו מהארץ וגם מכל העולם – מבלגיה, משוויץ, מקנדה." 

ארבעה שבועות הם עסקו רק בתיקונים הכרחיים ובאיסוף כמה שיותר תוצרת. "אבל זו טיפה בים". אומר דודו. "לפני המלחמה היינו שותלים במשק שלנו בין מאה וחמישים למאתיים אלף שתילים לשבוע. ארבעה שבועות לא שתלנו דבר. זה אומר ששמונה מאות אלף שתילים הלכו לאיבוד. שמונה מאות אלף שתילים!" הוא חוזר על המיספר הלא ייאמן הזה.

בשבוע החמישי הם החלו לשתול מעט שתילי חסה בעזרת המתנדבים, "אבל ברור לכולם שאי אפשר לנהל משק עם מתנדבים." מוסיף דודו. "עם כל הרצון הטוב שלהם, והם באמת אנשים מקסימים, אי אפשר לנהל משק עם אנשים לא מקצועיים." המתנדבים קוטפים  את הירק שנשאר בשדה וממיינים אותו  עד כמה שניתן. "אבל ההספק הוא בין 10% ל-15%. ביום רגיל היינו מוציאים מן החווה ארבעים עד חמישים משטחים. עכשיו אנחנו מצליחים להוציא ארבעה עד שבעה משטחים בקושי."

לפני המלחמה עבדו בחוות מיכאלי כמאה עד מאה ועשרים עובדים מקצועיים, מתוכם כחמישים תאילנדים, כשלושים-ארבעים בדואים. כמו כן הועסקו בבית האריזה כעשרה חבר'ה מוגבלים מהוסטל באשקלון. "היום אנחנו עובדים רק עם כחמישה עד עשרה עובדים מקצועיים שנשארו, והשאר מתנדבים."

לשאלה אם קיבלו כבר תמיכה מהמדינה, אומר דודו: "לא קיבלנו אף שקל תמיכה מהמדינה!   כבר עכשיו יש לנו נזקים של מיליונים. אני מעריך כשבעה עד תשעה מיליון שקל נזקים ישירים ועקיפים, ואף לא שקל אחד ראינו מהמדינה."

דודו ורעייתו נעמה הם הורים לשישה: נועם בת 25, דרור בן 23, אורן בת 21, הדר בת 19, אלון בן 16. מאור בן 14. ברור שגם הם עוזרים ככל האפשר בעבודה במשק, כדי לשקמו.

האֵם נעמה היא מנהלת אזור הדרום והמרכז של פרויקט "בת עמי" בתוכנית "משלבים". במסגרת זו משלבים צעירים בעלי מוגבלויות שונות ב"שירות לאומי". בשבועות האחרונים נעמה עבדה מביתה. עתה היא יוצאת לפגישות עם הרכזות שלה באזורים בהם קיימת שגרה, פחות או יותר, כגון ירושלים.

מי שמעוניין להתנדב לעבוד ב"חוות מיכאלי" מוזמן לפנות בווטסאפ אל דרור מיכאלי. טל. 053-4957599.

"נשמח לכל מתנדב ומתנדבת." מציין דודו. 

מתנדבים מספרים

בין עשרות המתנדבים שמגיעים לעבוד ב"חוות מיכאלי" נמצאת גם ד"ר שולה נחמה. שולה, בעלת דוקטורט מהפקולטה לחקלאות. היא פנסיונרית מחברת "הזרע", חברת מושב ניר-ישראל.

מספרת שולה: "קראתי הודעה בווטסאפ של המושב ויצרתי איתם קשר. במקביל ארגנתי אנשים נוספים מן המושב וממקומות אחרים." לשאלה מדוע התנדבה דווקא לעבודה ב"חוות מיכאלי", היא עונה: "אכן, חקלאים רבים זקוקים לעזרה ולא אוכל לעזור לכולם. אני משתדלת לעזור למשפחת מיכאלי, כי הצורך לעזרה זועק, וקשה לראות את היבול נשאר על הצמח והולך לאיבוד, וגם כי יש לי כבוד לאנשים שעזבו את גוש קטיף וממשיכים לעבוד בחקלאות. אני מרגישה שמבחינתי אני רוצה לעזור ככל שאני יכולה, למרות שזו עבודה די קשה לגילי."

שולה מספרת על עשרות האנשים שמגיעים מכל רחבי הארץ, מתל-אביב, מטבעון, מבאר-שבע. ובאחד הימים הגיעו תושבים מכפר-סבא באוטובוס שהעירייה שלהם העמידה לרשותם.

שולה מציינת את היחס הטוב שמקבלים המתנדבים בחווה: "הם מאפשרים לכל אחד להגיע מתי שהוא רוצה, לעבוד כמה שהוא יכול ולעזוב מתי שהוא רוצה, וזאת בין השעות שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. הם לא דורשים ממך שום מחויבות. הם ממש עושים חשק לעזור להם, והם גם יודעים להודות לכולם."

מסתבר שבבוקר יש עבור העובדים והמתנדבים מיחם לקפה ומים לשתות. ובאמצע היום יש ארוחת צהרים עשירה, שכוללת מבחר סלטים (מהתוצרת המקומית), בשר ועופות. "זה ממש יוצא דופן", אומרת שולה. "אני אישית הייתי מסתפקת בסנדוויץ' מן הבית, אבל הם נדיבים מכל הלב ומודים לכל מתנדבת ומתנדב."

ד"ר שמוליק עובדיה מכרמי-יוסף, גם הוא בעל דוקטורט מן הפקולטה לחקלאות, עוסק במחקר והדרכה בתחום הכרם. בשנה האחרונה הוא נמצא ב"חוות מיכאלי האורגנית" במסגרת פיילוט שהוא עורך בשימוש במכונה פרי פיתוח עצמאי שלו – מפוח חום שבעזרתו ניתן להדביר עשבים ולקטול מחלות ומזיקים. בחוות מיכאלי הוא בודק את יעילות המכונה בשטחי ירקות, לאחר שהוכחה כמועילה בכרמים.

עם פרוץ המלחמה נרתם שמוליק להתנדב גם למשימות אחרות. "אני מתנדב שם בין יומיים לשלושה בשבוע." והוא משלים את דבריו של דודו ומתאר עד כמה גרוע המצב בחווה: "בתחום הירקות כל העבודה תלויה בידיים עובדות ולא במיכון. עם העזיבה של תאילנדים ואחרים, בעצם הכול התמוטט  בבית אחת. במשך שלושה שבועות ראשונים כל המאמץ הופנה למזער נזקים. כלומר לקטוף כל מה שאפשר,  ורק עכשיו מתחיל דודו להסתכל קדימה ולשתול למען המחזורים הבאים."

עוד מוסיף שמוליק: "התאילנדים שעזבו היו כוח עבודה מיומן בעבודות בשדה, בבית האריזה  וכטרקטוריסטים. עתה יש לו בין חמישים למאה מתנדבים ביום והם עובדים בעבודות מגוונות. בדרך כלל בבוקר קוטפים ואחרי ארוחת הצהריים ממיינים את הירקות בבית האריזה ומכניסים אותם לארגזים." 

שמוליק עוסק בקטיף עגבניות וחצילים במסגרת התנדבותו. בנוסף, עקב היותו קרוב לנושא העבודה החקלאית, הוא עוזר לדודו גם בתחום הלוגיסטיקה. כך שהוא לוקח על עצמו משימות נוספות כגון הובלות בטנדר, דאגה למים לעובדים, אספקת ארגזים לקוטפים והפעלת מפוח החום בחלקות מתאימות.

לסיום:

הנה בעת הקשה הזו, כאשר החקלאים בעיקר בדרום ובצפון נפגעים קשות, מתנדבים משנסים מותניים ולא נרתעים מעבודה קשה, אשר במקרים רבים לא הורגלו אליה. הם בני גילים שונים, החל מצעירים תלמידי בית ספר וסטודנטים ועד מבוגרים לאחר צאתם לגמלאות. תופעה זו מחממת את הלב, מרוממת את הנפש ונותנת תקווה לעתיד.

ד"ר עדינה בר-אל

* נדפס בעיתון "יבול שיא", גיליון נובמבר 2023.

* * *

מיכאל רייך

רַב שִׂיחַ הַפְּרָחִים

בְּעֵמֶק פּוֹרֶה, רְחַב מִדּוֹת

בֵּין אֲפָרִים לָרוּחַ

נָשְׂאוּ פִּרְחֵי הָעוֹנָה קוֹלָם

בְּפֶרֶץ שֶׂל וִכּוּחַ.

שָׁאֲלָה הַכַּלָּנִית בְּקוֹל,

עֵינָהּ צוֹפָה סָבִיב:

"גּוּפִי כִּמְעַט קָפָא מִקּוֹר

מָתַי יָבוֹא אָבִיב?"

"כְּבָר קֵץ לַחֹרֶף" – שַׂח נַרְקִיס                 

בַּכַּלָּנִית הִבִּיט                  

"שִׂמְלָה לוֹהֶטֶת לָךְ, נָאוָה

וּבְכֹל זֹאת בַּכְיָנִית? ..."

שָׁמַע כָּל זֹאת חַרְדָּל צָהֹב

וְאֶת גֵּווֹ הִקְשִׁית

אַךְ אֶת סוֹדוֹ גִּלָּה בִּלְבָד

לִגְבֶרֶת חִפּוּשִׁית

וּמִן הַסֶּלַע, רֹאשׁ הֵרִימָה

רַקֶּפֶת מְנֻמְנֶמֶת:

"עַד שֶׁפְּעָמֵי אָבִיב נִשְׁמַע

בְּפָנַי יָצוּץ עוֹד קֶמֶט."

הִקְשִׁיבָה לַשִּׂיחָה נּוּרִית                    

הֶאֱזִינָה בִּשְׁתִיקָה                     

כִּי עַל גְבִיעָהּ יָרְדָה פִּתְאֹם

דְּבוֹרָה בִּמְלוֹא תְּשׁוּקָה

כַּרְכּוֹם זָהֹב מִבֵּין טְרָשִׁים

זָקַף רֹאשׁוֹ לָאוֹר

"רֵאשִׁית חָכְמָה" – לָחַש בַּלָּאט

"נִשְׁאַל אֶת הַצִפּוֹר."

וְהַצִּפּוֹר גְּבוֹהָה עַל עֵץ

צִיְּצָה מִתּוֹךְ הַלֵּב :

"אָבִיב קַיָּם כָּל הַשָּׁנָה

כְּשֶׁאַתָּה אוֹהֵב..."

* * *

משה גרנות

על אומרטה וונדטה

על "הסנדק – דון קורליאונה איש המאפיה"

מאת מריו פוזו

תרגם חיים גליקשטיין, שוקן 1971,

(המקור האנגלי – 1969), 360 עמ'.

עבור מי מהקוראים ששפת המאפיה אינה נהירה לו (יש כאלה), נפרש שאומרטה היא צו מוחלט של שתיקה – בעיקר נגד השלטונות; וונדטה היא נקמה שכל איש "כבוד" חייב בה. בין שני צווים מוחלטים אלה נסבה העלילה המפותלת של ספרנו.

המחבר, צאצא בעצמו של מהגרים איטלקים לארצות הברית, חושף ידע אדיר במבואיה ובמוצאיה של המאפיה האיטלקית בארצות הברית ובסיציליה, מחוז המקור שלה, ואם רק אחוז קטן מהמסופר בספר התרחש באמת בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, הרי שלפנינו תמונה מזעזעת של פשע משתולל ושחיתות שלטונית מבהילה. רק בניו יורק מסופר על חמש "משפחות" השולטות על הימורים, משקאות חריפים בתקופת "היובש", בורסה, בנקים, מלונות, חברות הלבשה, בתי זונות, דמי חסות, זיופי תקליטים. על משפחת קורליאונה, "הפרוטגוניסט" של היצירה הזאת, נאמר שתמורת שוחד נדיב היא שלטה על העיתונות, על המשטרה ועל בתי המשפט. המשפחה הזאת רוצחת רבים (קשה לספור!) וגם סופגת לא מעט נפגעים (כולל הסנדק עצמו), אך הסופר מצליח לנטוע בקורא הזדהות עם "הקוזא נוסטרא" שלה, ועוינות כלפי "משפחות" אחרות המנסות (ואף מצליחות לעיתים) לפגוע בה.

הדון והמשפחה

באמת, יחסית לשאר "המשפחות", משפחת קורליאונה יותר מוסרית: ויטו קורליאונה, האב המייסד של "המשפחה", אינו רודף נשים, כמו שאר הדונים ועוזריהם, ואינו מסכים לעסוק בסמים, דבר שמסכן אותו ואת "המשפחה". יש אמפתיה אליו על כך ששקיעתו לפשע היתה כרוכה באילוץ: שונאי אביו, שהרגוהו בסיציליה, התכוונו להרוג את ויטו בן ה-12, שמא כשיגדל, ירצה לנקום את רצח אביו. הוא מוברח לארצות הברית, וכאן הדרך היחידה להתפרנס היתה בעולם הפשע. פושע בשם פאנוצ'י, החי מדמי חסות, תבע את האחוזים "המגיעים לו" מתוך רווחי השוד של ויטו וחבריו, וויטו מצליח להרוג אותו בצורה מתוחכמת, ולקחת מארנקו את הכסף ש"גבה". הקורא מתרשם שמדובר בפשע מושלם.

לאורך כל היצירה מופיע ויטו קורליאונה, הדון, כאיש חכם מאוד עד כדי גאונות, הזוכה להערצה ולכבוד מלכים. אזכיר רק אפיזודה אחת לאיור: היועץ הוותיק של הדון, ג'נקו אבאנדאנו, גוסס מסרטן, על ערש דווי הוא מבקש מהדון שיגרש את מלאך המוות: "סנדק, רפא אותי!" (עמ' 36), הרי הוא כל יכול, כמו אלוהים!

סיפורו של ג'וני פונטאנה

הדון אוהב לעשות טובות, בין השאר לשמש סנדק לרכים הנולדים, ובכך הוא מתחייב לרווחתם לכל חייהם; אבל אוי לו למי ששכח למי הוא חייב תודה. פגועים שונים מעוולות השלטון ומפגעי עולם הפשע יודעים שאין טעם לפנות למשטרה, כי גם היא וגם השופטים משוחדים על ידי הפושעים שכנגדם נערך המשפט. הם יודעים שצריך לפנות רק לדון, רק לסנדק, שבאמת עושה משפט צדק בצורה אכזרית ביותר.

דוגמה למחויבות הדון כלפי מי שהוא היה סנדקו הוא סיפורו של ג'וני פונטאנה, זמר ושחקן קולנוע מפורסם. למרות שזה "חטא" לאתוס המאפיה (התגרש מאשתו, אם בנותיו, שהרי אסור לפגוע בקדושת המשפחה, הגם שמותר להתרועע עם נשים אחרות), הדון נוטה לו חסד במצוקתו הגדולה כאשר תפקיד לסרט שממש תפור לפי מידותיו, מעביר איל הקולנוע האגדי והעשיר כקורח ג'אק וולטץ' לשחקן אחר, משום ריב ישן ביניהם בעניין אישה. הדון שולח את היועץ (שירש את ג'נקו) תום האגן (למגינת הלב – לא סיציליאני, יתום ממוצא אירי-גרמני, שהדון אימץ, ואף שילם את לימודי המשפטים שלו) להתדיין עם וולטץ' ("דיון" בעלילה שלפנינו משמעו – איום). וולטץ'  מזלזל בהאגן, ומאיים עליו שקשרים לו עם ג' אדגר הובר, ראש האפ בי איי האיום, וגם קשרים לו בקפיטול. התוצאה היא שוולטץ' מתעורר בבוקר כשבמיטתו ראש סוס המירוץ האגדי שלו כרות ומדמם, עליו שילם 600000 דולר. "המחווה" הזאת הבהירה לו שהובר, וגם הנשיא, לא יוכלו לסייע לו, הוא מבטל את החוזה עם השחקן, ונותן את התפקיד לג'וני פונטאנה. הסרט זוכה להצלחה אדירה, וג'וני זוכה על תפקידו באוסקר. בכך לא מסתיים החסד של הדון – הוא מסייע לו כספית שייהפך למפיק סרטים עתיר נכסים (כולל מטוס פרטי!) שמביס את האימפריה של וולטץ'.

הדעיכה וההתאוששות

הקטע הדרמטי ביותר בספר הוא בתיאור הדעיכה של כוח "המשפחה" (שלנו!), וההתאוששות המדהימה שלה – כאשר שתי הפאזות כרוכות בשפיכות דמים מבהילה: הפושע וירג'יל סולוזו, המחובר למשפחת טאטאגליה, מציע לדון קורליאונה לקחת חלק (בכסף ובשיחוד זרועות המשפט) בייבוא וסחר בסמים. הדון מסרב בנימוס, ואז הם מתנקשים בבחיר מבצעי פסקי דין מוות של הדון, הרוצח האכזר לוקה בראזי, והם מתנקשים גם בדון עצמו – יורים בו ופוצעים אותו פצעים חמורים. הם בטוחים שהצליחו להרוג אותו, ומקווים שיוכלו לבוא לידי הסכם בנושא הסמים עם הבן הבכור, סוני, שהראה התעניינות בהצעה. במלחמת המשפחות נרצחים  סוני, וגם ברונו, הבן של טאטאגליה. כשנודע להם שהדון חי ומאושפז בבית חולים, הם משחדים קצין משטרה מושחת שיסלק את שומרי הדון כדי שיוכלו לרוצחו. את המזימה הזאת חושף מיכאל, מייק, הבן הקטן של הדון, ומשום האכזבה שנחל, הקצין, סרן מאקולסקי (הרי לא יקבל תשלום משוכריו) מכבד אותו במכת אגרוף ששוברת שיניים ומעוותת את פניו. הסרן מחייב את הכפופים לו  בגלוי (!)  להעיד, אם יהיה צורך, שמייק תקף אותו, ולא להיפך.

סולוזו עדיין מקווה שהעסקה עם משפחת קורליאונה תצא לדרך, ומבקשים מפגש נוסף. מייק מתנדב להגיע למפגש כשהוא מתכנן ומבצע רצח מושלם בסולוזו ובקצין המשטרה.

סיפורו של מייק

כאן אני מבקש לפתוח סוגרים בעניינו של מייק – הוא הבן הקטן והמורד של הדון – שלא רצה כל קשר למעללי המשפחה, התגייס למלחמה העולמית (בניגוד לדעת אביו, שפטר רבים מגיוס באמצעות אישורים רפואיים מזויפים), לחם ונפצע בקרבות עם היפנים, קיבל ציונים לשבח על אומץ ליבו, והשתחרר בדרגת סרן. מיד אחר כך נרשם ללימודים במכללה, ונמצא בקשר רומנטי עם ואס"פית בשם קיי אדמס, כשהוא מתעתד להיטמע בעולם האמריקאי החוקי והתרבותי. האגרוף שקיבל מקצין המשטרה, כשהוא מנסה להגן בחירוף נפש על אביו המאושפז בבית חולים, כאשר נציג החוק, קצין המשטרה, חובר לפושעים המבקשים לרצוח את אביו, זה גרם לו להבין, כמו רבים מלקוחותיו של אביו, שעולם החוק הוא עולם התוהו. על כן הוא מתכנן ומבצע את הרצח כמוזכר לעיל.

המשפחה מבריחה אותו לסיציליה, ושם הוא זוכה לחסדו של ראש מאפיה בשם תומאסינו, המגייס שני רועים, קאלו ופבריציו, שישמשו שומרי ראש, כשבידיהם רובי ציד. באחד הטיולים הוא פוגש בבת המקום בשם אפולוניה, מתאהב בה, ובעקבות חיזור (מסורתי, לפי ספר הכללים הנוקשה הסיציליאני), ושפע של מתנות, הוא נושא אותה לאישה. החתונה מתפרסמת בעולם הפשע, ונוקמי מותם של סולוזו ומאקולסקי, משחדים את פבריציו, שמטמין פצצה במכונית שבה נהגה האישה – היא וקאלו נהרגים, ומייק נהדף אל הקיר, ונותר שבוע ללא הכרה. הוא חוזר לארצות הברית (כאן מתואר כיצד הצליח הדון להפוך את מיכאל, הנרדף על ידי המשטרה, לחף מפשע!) ומתכנן ונדטה מושלמת בכל המתנכלים בבני המשפחה, החל בפבריציו, שהיגר לארצות הברית בדרכון מזויף, וכלה בבני משפחות טאטאגליה ובראזיני, במי ששימש גיס חמישי בין מפקדי הגדודים של המשפחה, וכן בגיסו, קרלו ריצי, אשר מתוך שנאה לסוני (שהיכה אותו משום האלימות שלו כלפי אשתו, היא האחות הקטנה והאהובה של סוני), אפשר לשונאי המשפחה לרצוח אותו.

הסנדק מת מהתקף לב בעובדו בגינה שהזכירה לו את נעוריו בקורליאונה, העיר הסיציליאנית שבה נולד, ושאת שמה הוא אימץ. מילותיו האחרונות היו "החיים כל כך יפים" (עמ' 330). מה שבטוח – חייו היו ללא ספק מרתקים.

ברור שהבאתי כאן רק טעימות משלל האירועים המתוארים בכישרון בספר זה, ואשר, כידוע, היה הבסיס לתסריט עבור הסרט "הסנדק", שבו שיחקו הכוכבים הגדולים של הקולנוע – מרלון ברנדו, אל פצ'ינו, דיאן קיטון, רוברט דובל, ג'יימס קאן. לסרט יש יתרון על הספר בכך שהוא ליניארי, ואילו הספר מדלג על תקופות, חוזר אחורנית לילדותו של הדון, מספר אפיזודות שלכאורה אינן קשורות ללוז היצירה, אבל באמת רק לכאורה – וכל אלה אינם מופיעים בסרט המופת.

"הסנדק" הסרט

באשר להפקת סרט בעקבות ספר, אני מבקש להזכיר שיחה שהיתה בין הסופר אהרן מגד וביני*) על הפקת סדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק" בעקבות ספרו של מגד "חדוה ואני". אהרן מגד היה נספח תרבות בלונדון, וכשהראו לו את התסריט, חשכו עיניו, והתכונן לתבוע את המפיקים לדין. הבעתי את דעתי שקולנוע הוא אמנות שונה לחלוטין מאמנות הספרות, וצמידות אדוקה לפרטי המקור איננה דווקא לברכה. ולא רק זאת, לאחר שידור הסדרה בטלוויזיה צבאו קוראים על חנויות הספרים כדי לרכוש את הספר של מגד. 

ובאשר לסרט "הסנדק", למריו פוזו המחבר לא יכלו להיות טענות, כי הוא והבמאי פרנסיס פורד קופולה חיברו את התסריט בכישרון רב שזיכה את הסרט בפרסים רבים.

חבל שלא נערכה הגהה טובה לספר מרתק זה – יש בו שגיאות כתיב ודקדוק מביכות, וגם קיטועים של אותיות במילים לא מעטות.

משה גרנות

*) ראו קטע זה בראיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 162-161.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מקורות התורה הרצחנית של חמאס

הרצאה רביעית בסדרה לשנת תשפ"ד

המרצה  – ד"ר משה גרנות

נבדוק את צווי הקוראן לגבי כופרים, יהודים ונוצרים

נבדוק את הבטחות הקוראן לנופלים במלחמת דת

נבדוק מה מייעד החדית' ליהודים,

נסקור את קורות היהודים בארצות האסלאם.

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת – אזור מוגן

ביום ב', 1.1.2024 בשעה 10.00

בבית יד לבנים

בבקשה, שימו לב לשינויים במועד ההרצאה!

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

9.3.10. גם היום חמסין כמו אתמול ואפילו יותר ורק לפנות ערב משתנה מזג-האוויר. לפני הצהריים עם אורפז בשיין. הוא מאחר ברבע שעה כי בדרך התעייף וישב לנוח על ספסל, ואז התיישבו לידו שתי מיסיונריות והחלו לדבר על ליבו שיתחיל להאמין ב"בן האדם". אמר להם שהוא מאמין באדם. הוא אומר שאילו היה צעיר יותר אולי היה מציע להן איזו עסקת חליפין...

השיחה מתגלגלת אל דוד גרינברג ודליה הרץ. גרינברג עשה בשעתו סרט בשם "איריס" שהוסרט בדירת-הגג של אורפז בשדרות נורדאו. בעולם הזה נדפסה כתבה על בחורה שאותה הכיר בשעתו אורפז ואשר התאבדה ולידה הספר "מות ליסנדה", על אף שלא היה כבר שום קשר אליה. איכשהו קשרו את דמותה אליו ולסרט. הוא את הסרט מעולם לא ראה.

דרך דוד גרינברג הכיר את דליה הרץ ומיד מצאו שפה משותפת. היא הוציאה את ספר שיריה הראשון, "מרגוט" כשהיתה בת 17. היא ביקשה למצוא את דמותה אצל יצחק בספרו "מות ליסאנדה" בדמות ליסאנדה, דמות שבכלל לא התאימה לדליה. ואולם הוא לא רצה לקלקל לה ולא הכחיש בתוקף את השערתה.

הביא לי לראות מכתב שקיבל לאחר שדיבר בקול ישראל על רחוב הטומוז'נה וכנראה הזכיר גם את הזונה של העיירה, קוקה. והנה גברת אחת באה אליו בטענות במכתב שהוא השמיץ את אותה קוקה, שכנראה לימים נעשתה לאישה מהוגנת. לדבריו הסיפורים בספר אמנם דימיוניים אבל השמות והדמויות אמיתיים.

13.3.10. פנינה [מנדלסון] מספרת על הפגישות של מדריכי חוג הגמלאים "קשת" שהיא מנחה, ובהן משתתף גם יצחק אורפז. בהמשך אני מקבל את רשותו לשלוח לי, לבקשה, את קובץ "נגיעות" שלו.

16.3.10. אורפז חולה בשפעת ולכן לא נפגשנו כהרגלנו ב"שיין". לבקשתי יהודית בישלה עבורו מרק עוף, עוף מהמרק, אטריות וצימעס, ומחר אביא לו.

23.3.10. פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא מרגיש קצת יותר טוב והודה מאוד ליהודית על המאכלים ששלחה לו, ועם זאת אמר שבקושי הגיע מביתו לקפה. מצד אחד הוא סובל מכאבים עזים בברך. מצד שני גם הירך כואבת לו מאוד אך מסיבה אחרת, שהכליה היחידה שנותרה לו אינה מספיקה לשלוח את כל החמצן והדם לאזור. הוא חושש שגם הכליה הזו הולכת ודועכת כקודמתה. המצב הוא כל הזמן על הגבול וכבר היה לו חום גוף של 35.4 בלבד. הוא מתעורר בכאבים ובהתכווצות שרירים כבר בשלוש-ארבע לפנות בוקר. הוא מרגיש שכל מערכות גופו הולכות וקורסות. מצד שני אין לו אפילו את מי לשלוח לקנות לו תרופות בבית מרקחת. לא הצעתי את עצמי כי יש לו משפחה כל כך גדולה וחשבתי שמישהו מהם היה יכול להתעניין בו ולעשות לו את השליחות הזו.

על המצב הפוליטי אמר שהוא חושש שכמו שהיטלר כישף את הגרמנים במסורת הטבטונית שנבעה ממעמקי הנאומים שלו, כך אובמה ניחן ביכולת כישוף שחורה אפריקאית שבה הוא מכשף בנאומיו את האמריקאים וגם את הילארי קלינטון, שהשפעתו עליה גדולה מהשפעת בעלה, שנראה היום יותר כבדחן, אבל בשעתו הצליח לכבוש לבבות בקסם שלו, בייחוד לאחר רצח רבין עם "שלום חבר".

הוא מספר על תקופת עבודתו ב"על המשמר" כעורך ראשי של עמודי החדשות מדי לילה. בעמוד 2 לא היה יכול לגעת כי המקום היה שמור ל"דונם" של מאיר יערי, אם יגיע, ואז יש להדפיס אותו במלואו ללא שום קיצור, שינוי או עריכה. אלה היו "תזסים" משעממים שהיו לאורים ותומים של התנועה והעיתון. הוא זוכר ישיבת מערכת בכירי העיתון, כאשר עמית, שהיה אז עורך העיתון, פתח ואמר שאין צורך להציג את מאיר יערי, שהרי מכפו אנו כולנו אוכלים!

סיפר גם על חיים שור, שהלך ונידח, בייחוד אחר שבנו נהרג, והוא החל כופר גם בדברי יערי, והכול התווכחו עימו בתנועה ולאט-לאט גם נידוהו בקיבוצו, שובל, אפילו אשתו ובנו הצעיר נהגו בו כך.

6.4.10. בצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא נראה טוב אבל נכנס מיד לקדחת דיבור שאינה מאפשרת לומר לו מילה. קודם יצא אש וגופרית על "הכיבוש" ואמר שאין טעם לישראל ולחזון הציוני אם אינם מוסריים. הוא סומך על ערובות בינלאומיות ועל האמריקאים שיבטיחו לנו שלום בגבולות, גם בגבולות המצומקים של 67' ובלבד שנהיה מדינה מוסרית של יהודים ולא של כובשים. ראיתי שאין טעם להתווכח איתו כי זה גורם לו התרגשות מסוכנת לבריאותו. איך אפשר להיות טיפש כל כך ולכפור במציאות?!

ועוד סיפר כיצד לאחר הניתוח [של רותי] נסע עם רותי במכוניתה לטיילת הנציב ושם ישבו ודיברו והוא אמר לה שעליה לחדול להתעניין כל כך בגי אלא להתרכז בחייה שלה משום שהזמן שלה אולי אוזל ועכשיו עליה לעשות מה שקודם רצה ולא עשתה. ובהמשך רותי החלה לצייר, ולעסוק במדיטאציה, והיתה לה תקופה פורייה ואינטנסיבית ביותר, גם בעבודתה כאחות בחדר ניתוח, והיא לא נכנעה למחלה במשך כשש שנים נוספות, וגם נהגה בעצמה במכונית שלה, מכרה דירה גבוהה וקנתה דירה נמוכה עם גינה שאותה עיבדה, כל אלה היו חלומותיה עוד לפני שחלתה.

בסוף שיחתנו הצטרפה יהודית והוא הודה לה מאוד על התבשילים ששלחה לו כאשר היה חולה.

27.4.10. לפני-הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". לאחר שנילי [פרידלנדר]  הביאה לי ענפים ותפרחות של שמיר בר או פרא, הכנתי לה צנצנת מלפפונים חמוצים בלי פלפל חריף, כבקשתה, ואמרתי לה שתוכל לבוא לקחת אותם באחת עשרה וחצי ב"שיין" כאשר איפגש שם עם אורפז. מתוך נימוס הזמנתי אותה לשבת והיא לא היססה רגע וישבה איתנו עד תום הפגישה באחת בצהריים. הייתי מבקש ממנה ללכת בתירוץ שעליי לסדר משהו עם אורפז, אך ראיתי שהתרנגול שבו התעורר והוא רווחה נחת מהאפשרות לשוחח עימה ולהשוויץ באותה הזדמנות בעלילותיו הצבאיות.

זו היתה פגישה משולשת חצי-הזוייה. יצחק ראה פעם ראשונה ואחרונה את נילי בתקופת מלחמת יום כיפור, כאשר הבאתי אותו אליה לראות בערב חדשות בטלוויזיה שלה. הוא נראה ישיש לא מגולח, היא עם כתמים על הפנים, לאחר שהיתה כנראה אצל רופאת עור. נוסף לכך שערה הדליל צבוע אך כבר מלבין בקודקוד, והיא גם לא שומעת באוזן ימין, כך שכדי לשמוע את אורפז הפנתה את גבה אליי וישבה כשפניה תקועות בקיר ואוזנה השמאלית מופנית כלפיו. החירשות קרתה לה, לדבריה, כאשר עלתה על מגדל פעמונים נטוש בכנסייה בנצרת כדי להתבונן בנוף ואולי גם לצלם, ואז משכה בחבל של הפעמון והוא החל לצלצל חזק מאוד, וכשירדה נוכחה לדעת שאינה שומעת. יש לכך פתרון בניתוח אבל גיסה הרופא הציע לה שלא תעשה זאת. וכך היא מתהלכת חצי-חירשת.

במהלך דבריו, כשהיא כפופה בגבה אליי, הזכיר אורפז את אריק שרון, ואז הסתובבה לאחור והרביצה יריקה לכיווני, לעבר הרצפה, לא ברור אם ממש ירקה או רק השמיעה קול יריקה.

שניהם קשקשו על מלחמת יום כיפור ועל דיין כאילו ישבו עימו על סיר אחד בילדותם. זה היה פאתטי, אבל קצת הבנתי איך אורפז היה קוסם לנשים כאשר עטה בהילה של זוהר את שירותו הצבאי. איתי אף פעם לא עשה כן.

הוא חשב שנילי מפתח-תקווה והיא הסבירה לו שהיתה באה לבת-דודתה יפה, ושמה פגשה לראשונה, במסיבת פורים של הצופים, שאליה לקחה אותה יפה, את יהושע [קנז]. הוא היה בשכבה אחת מתחתיי בצופי שבט "הדר" במושבה. היא ראתה מישהו יושב כשידו נתונה בסד ועטופה תחבושות, ועליהן, ועל פניו, כתמים של יוד בצבעים שונים. כאשר שאלה אותו למה התחפש, ענה לה:

"למצב הלירה הישראלית!"

היא הסתפקה בכוס מים שמגישים חינם ב"שיין" עם פלח תפוז, מאחר ולא היה להם בקבוק פלסטיק שאפשר לקחתו לדרך.

כפי שקבענו יהודית טילפנה אליי לקראת אחת וסיימתי את הפגישה, ואז נילי התלוותה אליי עד לפינת שלמה המלך גורדון, וכל הזמן לא הפסיקה – "אודי הנאמן", כפי שהיא טוענת שיהושע היה קורא לי, וזכרה כיצד טיפלתי בה פעם כשהיתה חולה, ועוד.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

הלוחמים אינם בוזזים

קמפיין פוליטי של השמאל הפרוגרסיבי, מציג את התוספות לתיגבור רכיבי הביטחון כביזה. האיבה הפוליטית מסמאת את עיניהם, כשהם דוחקים לסירה אחת רכיבי ביטחון חיוניים עם תקציב הזוי לדיכוי 'סכנת' גיוס חרדים לצה"ל.

בשדה הקרב, אל מול פני האוייב, כולם לוחמים שכם אל שכם. ללא חשבונות מגזריים. ימניים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחיים ומערביים, כפריים ועירונים, מתנחלים ויריבי מפעל ההתנחלות – כל שדרות עמך ישראל. כולם משליכים חייהם מנגד מול אכזריות השטן החמאסי העמלקי.

כולם, אבל כולם, מאוחדים לשם השגת היעד הקדוש. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבתוך הכלל הלוחם ללא מחיצות בעוז רוח ובתעצומות נפש, בולטת נוכחות גבוהה של לוחמים סרוגים, שמקימים בכך, ובהידור, את מצוות הכול יוצאים למלחמת מצווה ולמחיית עמלק. שיעורם בשדות הקרב עולה לאין שיעור על משקלם היחסי באוכלוסייה הישראלית.

ולמרבה הדאבה, גם ברשימות הנופלים קנו להם הסרוגים ייצוג נכבד, בלתי פרופורציונלי, מבעית – 40%!!! ואם ננכה את היוצאים ברצון מתוך הכלל, כלומר האוכלוסייה הבלתי לוחמת, הערבים והחרדים, שצעיריה ישנים בלילות במיטות חמות ומוגנות ואימותיהן אינן מקריבות שנתן על מזבח דאגתם העמוקה, כי אז שיעורם של הלוחמים הסרוגים ברשימת הנופלים – וגם ברשימת הפצועים קשה, שאיבדו איברים רח"ל – מגיע למימדים מבהילים. ועל אף זאת אין להם, למרבה התמיהה, שום ייצוג בקבינט המלחמה, וחלקם מכונים בגלל בוזזי הקופה. 

במסדר הנופלים הסרוגים בולט מספרם של מוסדות החינוך הסרוגים שאבדותיהם בלתי פרופורציונליות בעליל: ביה"ס התורני הימלפרב בירושלים איבד חמישה מבוגריו. ישיבת ההסדר בירוחם איבדה שבעה מבוגריה-תלמידיה. שבעה גם נפלו מבין בוגרי הישיבה התיכונית בקריית ארבע. הישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת איבדה חמישה קדושי עליון – וזו רק רשימה חלקית.

ודווקא משום כך נדהמים הלוחמים הסרוגים לגלות, בצאתם לחופשת התרעננות קצרות משדה הקטל, שהשמאל הפרוגרסיבי, האוטו-אנטישמי, מציב אותם בשורה אחת עם המוציאים עצמם מן הכלל, שכל תרומתם למאמץ הצבאי מסתכמת בזה שהם 'ממיתים' עצמם – איזו ציניות! – באוהלה של תורה, ובזים לחובתם היהודית לצאת למלחמת המצווה.

השמאל הרדיקלי מקדם את פני הלוחמים היוצאים לחופשה קצרה, בשלטי חוצות ענקיים: 'בוזזים את כספי המדינה', עם דיוקנאותיהם ראשי מפלגות קואליציית הימין: נציגי מפלגת הציונות הדתית לצד בכירי העסקנים החרדים, הגולדקנופפים והגפנים למיניהם, שאך לפני המלחמה יזמו חקיקת יסוד לשיחרור גורף של 'הבחורים' משירות העם. בעיני השמאל הפרוגרסיבי כולם 'בוזזים': ציונים ולא-ציונים, לוחמים בעזה ולוחמים באוהלה של תורה. כולם בוזזים.

השמאל הישראלי ההזוי, בדרכו המגושמת, אינו מסוגל להבחין בין 'הממיתים' עצמם באוהלה של תורה, לבין קדושי עליון המשליכים נפשם מנגד למען ביטחון ישראל; בין רבני ההבל והזבל המסויימים בישיבות חרדיות המשווים את הגיבורים בעזה ל'פועלי הזבל' ש'גוייסו באין ברירה ובכפייה', לבין רבנים ענקי רוח, המבינים שאנו שרויים במלחמת מצווה שהכול יוצאין אליה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אז איך תצפה מהם שיבחינו בין אלה שהסכנה היחידה האורבת להם, היא בעת חציית הכביש בבני ברק, לבין הלוחמים מלחמות ה' בגיבורים, מול מטענים מוסלקים, גיחות מחבלים בני מוות מן הפירים הבלתי נגמרים, התנפצות פצצות אר.פי.ג'י. קטלניות או נחיתת רקטות מוות. כולם 'בוזזים', לדידם. מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מהשנאה והקנאה המסמאות את עיניהם?  

לא ניכנס בשורות ספורות אלה לשאלה אם יש ברשימת 'הכספים הקואליציוניים' שהוענקו לחרדים, משום ביזה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר: הנה דוגמית לביזה על סטרואידים: על פי דרישת העסקונה, הקצתה ממשלת הימין-ימין עשרות מיליונים למטרת – לא תאמינו!!! - 'שימור' אברכי המשי מפני נשירה, חלילה, לשירות בצה"ל. מי היה מאמין שדווקא ממשלת היעני 'ימין מלא' החלמאית, תממן פעילות חתרנית נגד עצמה, לדיכוי החשש שמישהו יחדל 'להיהרג' באוהלה של תורה לטובת הלוחמים בשדות הקרב. חלם זה כאן. 

ייתכן בהחלט שבין מה שהשיגו שרי מפלגת הציונות הדתית, יש גם כאלה שניתן להגדירם ביזה. ויתכן שלא. בין כך ובין כך ברור, שתוספת התקציב לצרכים אזרחים, שמועברת דרך משרד ההתיישבות, כוללת כספים ביטחוניים נטו, למימון רכיבי ביטחון מובהקים – רבש"צים, כיתות כוננות, רכבי סיור ועוד.

האם הדבקת המונח ביזה לכספים אלה מעידה שהשמאל הפרוגרסיבי קיצוני מוכן להקריב אפילו את הביטחון הבסיסי של משפחות המחרפים נפשם בעזה, על מזבח הפוליטיקה הנכלולית? ביטחון הישרדותי ביו"ש היא ביזה? הפוך גוטה הפוך: זו מצווה מן המובחר.

מותר לו לשמאל כמובן להחזיק בדעה שכל ההתיישבות ביו"ש מיותרת. וזו סוגייה שראויה להידון בנפרד. אבל כל עוד היא קיימת, מי רשאי להפקירה למלתעות הנאצים?   

אז בואו נעשה סדר בעובדות: תקציב המדינה לשנים 23'-24', כבר אושר לפני מיספר חודשים. אלא שלרגל המלחמה אושרה לו תוספת של 30 מיליארד שקל – מהם 17 מיליארד לטובת המערכה הצבאית ו-13 מיליארד לצרכים אזרחיים. חלק מסכום זה, יופעל דרך משרד ההתיישבות: שיקום היישובים בעוטף באמצעות רכישת קראווילות למשפחות שהתמקמו באתרים זמניים וחידוש בתים בעוטף (פרוייקט 'תקומה'), הקמת גרעיני משימה (רק 30% סרוגים, מול 70% חילונים, חרדים, בדואים וצ'רקסים), מכינות קדם צבאיות (דתיות ושאינן דתיות, רובן 'שאינן'), שירות לאומי אזרחי (מכל המגזרים), דיור חילופי למכינות ולמתנדבי השירות הלאומי שפונו במלחמה (40 מיליון), והפעלת תוכניות חוסן קהילתי במצבי משבר בכל היישובים הכפריים שבטיפול משרד ההתיישבות (85 מיליון). זה בעיניכם ביזה? זהו כסף צבוע פוליטית?

ועיקר העיקרים: המשימה הקדושה של הגברת הביטחון למשפחות החיילים מיו"ש הלוחמים בגבורה בעזה. רבות מהן, מה לעשות, מתגוררות בהתיישבות הצעירה (מאחזים לא מוכרים), שאינה מוכרת ע"י משרד הביטחון, ולפיכך נמנע משרד הביטחון מלתקצב את רכיבי הביטחון שם. אבל גם משרד הביטחון מבין, שאין להותירם מול האוייב בידיים חשופות, ולכן יזם העברת 75 מיליון שקל מהתקציב החדש, למרכיבי ביטחון (רבש"צים, כיתות כוננות, רכבי סיור ועוד), דרך המשרד להתיישבות.

אבל בעיני השמאל הפרוגרסיבי, גם הבטחת ביטחונן של משפחות הלוחמים שיושבות ביו"ש, נחשבת לביזה. ביטחונן ממש לא מעניין את השמאל. אבל תהיו רציניים לרגע, חברים: גם ביטחון הוא ביזה? השתגעתם? נפלתם על הראש?

בפעם הבאה, כשאתם מגייסים למאבקכם הפוליטי את המונח הבזוי ביזה, הפעילו תחילה שיקול דעת אקדמי מינימלי, ואם אין לכם כזה, אז לפחות את השכל הישר.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו

מכתב מנער גבעות של 48' אל נערי הגבעות

 (או המגבעות) של ימינו

נערים יקרים,

אני יודע שאתם מסכנים את חייכם ועולים להתיישב על גבעות צחיחות מתוך אהבת הארץ ואמונה שאלוהים נתן את כל האדמה הזאת לאברהם אבינו, כלומר לסבא של סבא של סבא שלנו, כלומר כולה שייכת לנו בלי קשר למלחמות שעברו עליה במשך אלפי השנים מאז, והחליפו את הידיים ששלטו בה. יצא לי להשתתף באחת המלחמות האחרונות שהיו בשנת תש''ח והחזירה את פזורת עמנו לאדמתה. המלחמה הזאת התנהלה לא רק באומץ תוך הקרבת חיים, אלא גם בחוכמה תוך ראיית הנולד. במלחמה הזאת השכלנו לא רק  לכוון את הערבים אל מעבר לגבולות הארץ, אלא גם לדעת איך לשמור על השטחים שהתפנו. כך נולדו אז נערי הגבעות של אז, שהתיישבו בנקודות גבול שקראו להם יישובי משלט. הכשרות הפלמח הקימו קרוב לארבעים יישובי משלט שרובם הוקמו על הריסות הכפרים הערביים שתושביהם נסו על נפשם  בלי לנסות להגן על אדמתם.

אתם נערי הגבעות של ימינו, הרבה יותר צדיקים מאתנו, כי אתם עולים על גבעות ריקות מאדם ולא מגרשים איש מביתו ובכל זאת אותנו כל העם העריך ונשא על כפיים ואילו אתם נשארתם שנויים במחלוקת ואם ייערך מחקר, תגלו שרוב העם נגדכם ורואה בכם צרה צרורה לא רק לערבים אשר את קרבתם בחרתם, אלא גם לאחיכם הישראלים אשר נקראים להגן עליכם ולא פעם מסכנים את עצמם כדי להגיע אליכם.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להסביר את פשר ההבדל בין שני סוגי הנוער. כי בעוד המתיישבים של מלחמת העצמאות עלו להקים ישובים באופן חוקי, באזורי גבול שהמדינה בחרה וידעה שיישארו בידינו לנצח, אתם נערי המגבעות בוחרים בשטחים שאולי היה להם קשר תנ''כי איתנו, או שהם נמצאים בסמיכות למקום פיגוע, תוך התעלמות מאותו יום שבו נאלץ לחלק את הארץ לשתי מדינות, אם נרצה או לא נרצה, כי אין ברירה אחרת, ואז תהיו תקועים לנו כעצם בגרון כשצה''ל צריך להפריש כוחות להגן עליכם אחרי שתצאו למסעות נקמה (תג מחיר) או עקירת עצים להרחבת שטח ואחר כך אתם מתפלאים שבמקום להעריץ את אומץ ליבכם ולהתפעל ממיספר האיקסים על הרובים. כשאני מסתכל ברשימת היישובים שהותקפו בשבת השחורה ובכל אלה שהתבקשו להתפנות בצפון או בדרום, אני מתקשה למצוא שם של ישוב שהוקם על ידי נערי הגבעות. האין בזה חומר למחשבה?

נראה לי שאם באמת טובת הארץ יקרה לליבכם, יהיה נכון מצדכם לפנות את אותן גבעות שהוקמו באזורים צפופי אוכלסייה ערבית ולעבור להתיישב בשטחים פנויים על גבולות הארץ בגליל או בנגב הרחוק, ותראו איך כל הארץ מאמצת אתכם לליבה. אני לא מספיק תמים כדי להאמין שהדבר ייתכן, כי לצערנו הקיצונים שביניכם נותנים את הטון, אבל חשבתי שאולי אם גם אחרים כמוני ינסו לפקוח את עיניכם, אולי יבוא יום שבו ההיגיון ינצח את האמונה העיוורת.

שלכם בברכה,

פוצ'ו

20.12.23

אהוד: האם אתה באמת מאמין שבגדה המערבית תקום מדינה פלסטינית "עוטפת גוש דן", שברור שתהיה חמאסית? אחרי טבח ה-7 באוקטובר אתה עדיין מאמין בכך? התבלבלת?

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ל"ד

הפילוג, שרגא נשאר במפא"י

כל אותו שבוע שקדם לכינוס הוועידה היה שרגא, לדבריו, היחיד למעשה שנשאר במרכז, "כדי לדאוג שההתייעצויות תתקיימנה בצורה גלויה ולא במחתרת." בתוך כך הזמין אליו חברים שונים, וביקש מכולם שירגיעו את הציבור ויימנעו מפילוגים.

ביום פתיחת הוועידה ניסה שרגא מאמץ אחרון למנוע קרע: "חיפשתי כל דרך אפשרית כדי לקרב את הרחוקים. עשיתי מעשה שאולי אינו נחשב לשיא הממלכתיות. לערב את הנשיא בעניין מפלגתי פנימי. אבל חשבתי שהדבר רצוי, כיוון שהמדובר הוא בהנהגת המדינה והנשיא עצמו הרי נבחר בסופו של דבר מתוך המפלגה. זלמן שז"ר הסכים לשבת עם החברים. ידעתי שהעניין כבר אינו בידי אשכול, אפילו ירצה בכך. בן-גוריון בא רק מתוך כבוד להרכב, כדי שלא יגידו... מה שהיה על ראשי, בלשונו, זה דבר אחר!"

בחדרו, שבמלון "שרתון", זימן נשיא המדינה זלמן שז"ר, שירד ובא במיוחד מירושלים לערב הפתיחה, את בן-גוריון, אשכול, ברקת, בקר, ישעיהו, אבא חושי וכמובן שרגא נצר. הנשיא פתח וביקש להפסיק את הוויכוחים על "הפרשה" ולעשות מאמץ משותף לליכוד התנועה. בן-גוריון חזר על עמדתו כי כל עוד לא תוקם ועדת-חקירה לא יהיה שקט במדינה. אשכול חזר גם הוא על טענותיו נגד הקמתה. שרגא אמר:

"תסלחו לי אם אגיד את דבריי מתוך התרגשות, כי עוברים עליי ימים קשים. רק לפני חצי שנה, ביולי, ריכזנו מאתיים אלף חברי מפלגה, הגיעו למפלגתנו כוחות צעירים, אנשי רוח ועבודה, המפלגה היתה מלוכדת ומאוחדת. לא כל חברינו בצמרת האמינו באפשרות זאת ובמיוחד התווכחה על כך איתי גולדה. המפלגה היתה מאוחדת ועדיין היא כזאת. ואולם, הסכסוכים בצמרת והוויכוחים הפומביים בחודשים האחרונים גורמים לזעזוע קשה במפלגה. במשך החודש האחרון השתדלתי לתווך בין אשכול לבן-גוריון בעניין 'הפרשה'. נכשלתי בתפקיד זה. אנו מגיעים לוועידת המפלגה מפולגים לשני מחנות. אני מודה לנשיא שהזמין אותנו ביום גורלי זה, על-מנת לחפש דרך לשמור על שלימות המפלגה. אני מצידי מודיע, שאעשה הכול כדי שהועידה תעבור בשלום. אולם, המאמצים שלי לבדם לא יספיקו. ראשי המדברים בוועידה חייבים לדבר במתינות ולהימנע מפגיעות אישיות. אם נעבור בשלום את הוועידה, הרי מיד אחריה נצטרך ליישר את ההדורים ולהכין את המפלגה לקראת מאבקיה החיצוניים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 78).

בדברי שרגא, האופטימי מטבעו, הורגש ייאוש. הוא ידע היטב שאם אין מגיעים להידברות מוקדמת, אין זה משנה מי משני המחנות ינצח – בכל מקרה המפלגה תפסיד.

   *

על שרגא, שהיה ידוע בכוחו הרב לנווט הצבעות, סופרה בשעתו הבדיחה:

ספיר, דיין, אבן ונצר שטים בספינה. לפתע מתחוללת סערה ורב-החובל מודיע לארבעה כי כדי למנוע טביעה, על שלושה מהם לקפוץ למים.

"אני מוכרח להישאר," אומר ספיר, "כי בידי מופקד כל הכסף של המדינה."

"ובידי מופקד ביטחון האזרחים," אומר דיין, "לכן אני חייב להישאר."

"במטותא מכם, עמיתיי, רק אני יכול לדבר עם ראשי מדינות בשפתם," מנמק אבן.

רק שרגא נצר שותק.

"מה אתה שותק?" שואלים אותו השלושה.

"צריך לערוך הצבעה." אומר שרגא.

לאחר דיונים מחליטים הארבעה לערוך הצבעה חשאית. התוצאה – שישה קולות לטובת שרגא.

גם שרגא עצמו ידע להתבדח בנושא. כאשר הכין רשימת מועמדים לאחת מוועידות המפלגה, העיר לו מישהו שיש בה ארבעה שמות מעל למיכסה. שרגא ענה לו:

"אתה תראה שכאשר אקרא את כל הרשימה, ואוסיף ארבעה, איש לא ישים לב לכך."

וכך היה.

אך הפעם, גם שרגא לא הושיע. הוועידה היתה אמורה להיפתח בתל-אביב ב-16 לפברואר 1965, בשש בערב, ולהימשך שלושה ימים. לקראת השעה שש, קהל אלפי צירים כבר מילא את היכל התרבות – ובן-גוריון איננו. פניות טלפוניות חוזרות ונשנות אליו, מאולם הוועידה, לא הועילו.

שרגא, יחד עם אלחנן ישי ופולה, הצליחו לבסוף להביא את ה"זקן", שטען כל אותו זמן שהוא עסוק בכתיבה ואינו יכול להפסיקה. בן-גוריון נכנס באיחור ותפס מקומו ליד נשיא-המדינה, כשהקהל עומד ומריע לו. שרגא התיישב לצידם של ארן ואלמוגי, ליד שולחן הנשיאות.

בניגוד לרצונה של "הוועדה המכינה", דנו רוב הדוברים בוועידה, יום אחרי יום, דווקא בשאלות "הפרשה" והקמת ה"מערך". מאחורי הקלעים עסקו "מושכי חוטים" חדשים, עופר, ורטמן, זילברברג, גרשוני ואחרים, חלקם אנשי ה"גוש", בגיוס תמיכה לאשכול – בדרכי שיכנוע דומות לאלו של שרגא נצר, והם משכו הפעם, כנראה, בכוח רב יותר מזה של שרגא.

   *

בליל ה-15 לפברואר ישב שרגא בחדר הוועדה המתמדת יחד עם דיין, נבון, אלמוגי, חושי וסורקיס. לפתע הגיעה הידיעה שבן-גוריון עזב בכעס את הוועידה באמצע נאומה של גולדה, אשר תקפה בחריפות את עמדתו בחקירת "הפרשה". שרגא ומקורבים אחרים הלכו מיד לביתו שבשדרות הקרן-הקיימת. זה היה כבר אחרי-חצות. קודם כל היה צריך לשכנע את פולה שתיתן להם להיכנס וזו היתה בדרך-כלל משימה לא קלה. לאחר שהתגברו על פולה, מצאו את בן-גוריון בחדרו יושב בפיג'מה ומדבר אל עצמו:

"מה היא רוצה ממני? מה עשיתי לה? אישה כל-כך חשובה, שעושה דברים חשובים – מניין הרשע הזה?"

כאן הפסיק. לדעת שרגא, כנראה חשש להכפיש את שמה ודמותה יותר מדי, והתחיל, במקום זאת, לחפש כל מיני נימוקים שונים ומשונים להתנהגותה –

"אולי היתה לה ילדות קשה?"

בן-גוריון שקל להחזיר את פנקס-החבר שלו למפלגה. שרגא ומקורביו מנעו זאת ממנו, אך בינו לבין גולדה נוצר קרע אישי.

מספר שרגא על המשכו של אותו לילה בחדרו של בן-גוריון:

"ישבנו רותחים מכעס כשלושת רבעי שעה, והוא השתדל להבליג ולהירגע. הוא היה עצור מאוד ומאופק, אבל ארשת פניו היתה שונה מכל מה שראיתי אצלו אי-פעם. רק סמוך למותו ראיתי אצלו הבעת-פנים דומה...

"אני אישית הרגשתי נורא באותו לילה, משום שהיה לי חלק נכבד במסע השכנוע שהביא לבואו משדה-בוקר לוועידה. היה ברור לי שהוא יפרוש מהחבורה הזאת, וכך אמנם קרה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 111-112).

   *

משה שרת, למרות מחלתו הקשה, הובא לוועידה על כיסא-גלגלים, ובחלקו השני של נאומו אמר דברים קשים בגנותו של בן-גוריון. גולדה נשקה לראשו, בתום דבריו.

"מה זה היה צריך לסמל? מידה של הערכה לשרת, או כעס ושיטנה על בן-גוריון?!" – כתב על כך שרגא ביומנו.

שרגא החמיץ חלק מן הנאומים הדראמאטיים כי היה עסוק בישיבותיה הסוערות של הוועדה המתמדת. יחד עם סורקיס ונבון ניסח את הצעת-ההחלטה של מחנה בן-גוריון, שאותה הביא דיין בפני הוועידה. על פי הצעה זו, הוועידה מזדהה עקרונית עם עמדתו היסודית של בן-גוריון, שהפורום הנכון לבירור נושא "הפרשה" הינו מוסדות ממלכתיים-משפטיים, וכן מקבלת לתשומת-ליבה את עמדת מרכז המפלגה לפיה חברי הממשלה פועלים ומחליטים בנושא זה לפי הכרתם.

שרגא דאג להחזיר את בן-גוריון לוועידה, להשיב למקטרגיו, ואף ליווה אותו להצביע בקלפי, בללי ההצבעות.

לאחר ההצבעה התברר כי רק כ-40% תמכו בהצעת-ההחלטה (ששרגא, שתמך באיחוד וב"מערך", אך לא בפשרה על חשבון בן-גוריון – היה שותף לה). ואילו שיעור המתנגדים לה היה כ-60%, רוב הצירים בוועידה, רוב שגם תמך בהקמת "מערך" עם אחדות-העבודה.

שרגא נותר במחנה המיעוט. הוא הכריז שתוצאות ההצבעה הן "תמיכה מוסרית" בבן-גוריון, לאחר חודשים בהם הושמץ בעיתונות ובאסיפות מפלגתיות, וכי הרוב שזכה בו אשכול בא משום שרבים מהתומכים בו פשוט רצו למנוע משבר ממשלתי נוסף.

סמלית למעמדו של שרגא היא העובדה כי ביומה האחרון של הוועידה נבחר לתפקיד יושב-ראש ועדת המינויים, כלומר, היה מקובל על כל המחנות. תפקיד הוועידה היה להרכיב את רשימת חברי מרכז המפלגה, שהובאה לאישור במהלך הוועידה עצמה.

לאחר מכן השתתף, כיושב-ראש ועדת המינויים, בפורום שעליו הוטל להרכיב את רשימת חברי מזכירות המפלגה, ובו לקחו חלק בקר, נמיר, ישעיהו, פרס ויצחק שפירא. המאבק היה קשה ונמשך כחודש לאחר תום הוועידה.

שרגא, בתמרון של "מלחמת מאסף", התנגד להרכיב את המזכירות לפי תוצאות ההצבעה בוועידה בנושא "הפרשה", ועמד על כך שהבחירה תהיה אישית, לפי הנוהג שהיה מקובל בעבר. בדרך זו קיווה לנטרל את המהפך, שיצרו יחסי הכוחות החדשים בין המחנות בוועידה.

לתימהונו גילה שגם עמיתיו ל"גוש", נמיר, שפירא וישעיהו, מצביעים עם עמדת הרוב ודורשים שהמזכירות תורכב לפי תוצאות ההצבעה בוועידה. ההכרעה הועברה לבסוף לידי אשכול. שרגא מצא עצמו שוב במיעוט, יחד עם פרס.

   *

"הספירה של תוצאות ההצבעה בוועידה הסתיימה באחת בלילה," מספר לובה אליאב. "תומכי אשכול צהלו, תומכי בן-גוריון הלכו חפויי ראש. זו היתה מלחמה קשה מאוד. שרגא היה בה 'פייטר'. אם התוצאות היו הפוכות, תומכי בן-גוריון לא היו מרחמים על מתנגדיהם. ייתכן שזה היה סוף דרכם של אשכול ומחנהו, שהיו יורדים מעל במת ההיסטוריה של ישראל."

ב-6.30 בבוקר שלאחרי הוועידה, התייצב לובה בבית המפלגה, ברחוב הירקון 110. הוא נכנס לחדרו של ראש מחלקת הארגון דאז, מיכה שביט, הוריד את השלט הנושא את שמו, קבע במקומו שלט חדש: "אריה לובה אליאב" – וישב שם כשהוא קובע "עובדה בשטח". לובה עשה זאת על דעת חבריו במחנה אשכול.

בשעה 7.00 הופיע כדרכו שרגא נצר. למרות עייפותו לאחר שלושת ימי הוועידה וליל ההצבעות שחתם אותה.

"מה אתה עושה פה?" שואל שרגא את לובה.

"שרגא, יש תוצאות של ההצבעה בוועידה. אני לא צריך לספר לך. ועכשיו אני ראש מחלקת הארגון."

שרגא קיבל זאת באופן קשה, למרות שלא הרים קולו. מיכה שביט היה איש "שלו". לובה נעשה מאז לראש מחלקת הארגון של מפא"י, אבל הפילוג כבר עמד על הסף. עם זאת, לימים למדו שרגא ולובה לעבוד יחד ולחזור לידידות הנושנה ולהערכה ההדדית ששררה ביניהם.

   *

לאחר שנקבעה המזכירות החדשה של המפלגה נסע שרגא לבן-גוריון, לשדה-בוקר, ושמע ממנו כי לא ישתתף בפעילות המוסדות שאליהם נבחר ולא ייקח חלק בחיים הפוליטיים כל עוד אשכול לא יסכים לוועדת-חקירה בקשר לאותו עיוות-דין. הוא גם שלל את הרכבת מוסדות המפלגה שלא על בסיס אישי אלא לפי תוצאות ההצבעה בוועידה.

היחסים בין בן-גוריון לאשכול החריפו והלכו. בשלב מסויים צץ בשרגא רעיון: להעמיד את בן-גוריון בראש רשימת מועמדי מפא"י לבחירות הקרובות, העומדות להיערך בספטמבר 1965. בן-גוריון לא הסכים למהלך, אך שרגא, שסבר כי בן-גוריון יהיה מוכן להופיע כמועמד לראשות הממשלה, העלה את ההצעה במרכז.

רק 103 חברים הצביעו עבור הצעה. הרוב חשב אחרת וקבע שאשכול יהיה המועמד. שרגא קיבל את ההכרעה. לא היה לו מועמד אחר, והוא עשה כל הזמן מאמצים נואשים להגיע לאיזון בין נציגי כל חלקי המפלגה ברשימה לכנסת, בממשלה, במזכירות ובלשכה, לפשר בין המחנות ולמנוע את פרישת בן-גוריון ותומכיו מהמפלגה.

בפגישה של דבורה ושרגא עם בן-גוריון ופולה בביתם, ב-26 ביוני, הבהירה דבורה לבן-גוריון, בתשובה לשאלתו: "לא אופיע בשום רשימה נפרדת, כי אני מתנגדת לפילוג."

את שרגא לא שאל בן-גוריון לדעתו, כי ידע היטב את התנגדותו לכל פרישה ופילוג במפלגה.

לאחר ימים אחדים, ב-6 ביולי, התייצבה משלחת מזכירות המפלגה בביתו של בן-גוריון בתל-אביב. בסיום הפגישה פנה שרגא לבן-גוריון בקריאה אישית:

"אתה יודע את קשרינו האמיצים במשך עשרות שנים ואת העובדה שלמרות זאת, עוד לפני חודשיים הודעתי לך, בנוכחות פרס, שלא אלך איתך לרשימה נפרדת. תמיד הערכתי את עקשנותך, שכן תכונה זו היא שהביאה להקמת המדינה, לחיזוק ציבור הפועלים, להקמת צה"ל ולעוד הרבה מפעלים חשובים. אבל הפעם, עקשנותך להקמת רשימה נפרדת גורמת לפילוג המפלגה ולפרישת טובי החברים משורות המפלגה, וללא ספק יביא דבר זה נזק למדינה, לציבור הפועלים, לך ולכל החברים גם יחד. לכן טובה שעת אחת קודם להידברות, כאשר אנחנו כולנו עדיין נמצאים במפלגה אחת. הייתי ונשארתי בין אלה אשר תובעים מאשכול למצוא נוסחה גואלת לבעייה האומללה, אשר זיעזעה את המדינה."

 
   *

רפ"י – רשימת פועלי ישראל, בהנהגת בן-גוריון, קמה בקיץ 1965, שבועות לא רבים לפני הבחירות, והלכה באופן נפרד לבחירות לכנסת, להסתדרות ולעיריות. מאמציהם של אישים במפלגה, שכונו בשם "קבוצת חושי-נצר", למנוע את הפילוג, לא נשאו פרי. מפא"י הלכה לבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו בספטמבר 1965, לראשונה במסגרת "המערך הזוגי" יחד עם אחדות-העבודה, כשאת מערכת הבחירות מנהלים ספיר ואלון.

לדעת מרדכי בן-פורת, שהלך עם רפ"י, אילו חושי ונצר היו באים בזמן הנכון לבן-גוריון, לדיין ולפרס, לומר להם בפירוש שלא יילכו איתם עד הסוף, ואילו מצד שני היו כן מאיימים בפרישה כלפי גולדה ואשכול – אולי הפילוג היה נמנע.

   *

בשבועות הלוהטים שבטרם הקמת רפ"י, והבחירות, בקיץ החם של שנת 1965, בחודש אוגוסט – עד כמה שהדבר ניראה כבל-ייאמן ממרחק השנים – ערכה המפלגה משפט פנימי, אך פומבי, לבן-גוריון, במטרה להוציאו ממפא"י, זאת למרות שכבר הודיע על פרישתו.

בפסק-הדין, שניתן ב-2 לספטמבר, נקבע שבן-גוריון אינו משתייך עוד למפא"י.

המשפט השביע את שרגא מרורים. הוא פעל אצל אשכול להפסיקו. קיבל, לדבריו, את תמיכתו. בא בריב עם התובע, יעקב שמשון שפירא, ולא דיבר עימו שנה תמימה. כמו כן השתדל שפסק-הדין יהיה מתון ככל האפשר, כדי שלא לחדד את היחסים עוד יותר.

לאחר הפילוג, כשהמשיך בן-גוריון במאבקו בנושא "הפרשה", ביקש השר יגאל אלון להגיש נגדו תלונה במשטרה, על שימוש בחומר ביטחוני חסוי. ושוב הזדעק שרגא. שבת שלימה צילצל, כל חצי שעה, לביתו של ראש-הממשלה בירושלים, ומרים היתה דוחה אותו: "אשכול באמבטיה." – "אשכול ישן." – עד שהשיג אותו.

לאחר ימים אחדים התפרסם בעיתונים: "אשכול נזף באלון על תביעתו לחקור במשטרה את בן-גוריון."

   *

כיצד השפיעה על שרגא הידיעה שבן-גוריון פורש ומקים רשימה נפרדת, למרות שהוא יודע ששרגא, וגם דבורה, ועוד חברים, מאנשיו הנאמנים והקרובים ביותר – אינם הולכים אחריו?

"אני חושב עצמי כחניכו של בן-גוריון ועל ברכיו התחנכתי על קדושת איחוד המפלגה, לא במחשבה ולא במעשה לא פרשתי מהמפלגה. באי-פרישתי הייתי בעצם תלמיד נאמן של בן-גוריון, בעוד הוא זה שסטה מהדרך בה חינך." כותב שרגא ביומנו. הוא האמין כי "עם ישראל לא יכול בלי בן-גוריון." לכן גלילי, ראש המטה הארצי של ה"הגנה" בשעתו, ושרת, ראש-הממשלה בשעתו – הסכימו לפרוש. הם הכירו בחשיבותו של בן-גוריון, למרות יריבותם המרה עימו.

עתה העריך שרגא בוודאות שבן-גוריון עתיד להיכשל בבחירות, להכשיל את המפלגה ומתוך כך גם את המדינה, ובסופו-של-דבר המפלגה עלולה לאבד גם את בן-גוריון וגם את השלטון.

   *

שרגא ממשיך ומספר על שיחה קצרה, באקראי, שהיתה לו עם בן-גוריון בעודם במעלית, בבית הוועד-הפועל, ב-10 לספטמבר:

בן-גוריון: "סופך יהיה כסופו של דב יוסף."

(שר-המשפטים דב יוסף, מתומכי בן-גוריון שנשארו במפא"י, הודח מאחד המקומות הראשונים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת אל תחתית הרשימה, וזאת בהיותו בחוץ-לארץ).

שרגא:" אינני שר ואין לי כל תפקיד ציבורי בשכר ולכן אינני מודאג אישית ממצב כזה."

בן-גוריון: "אני יודע שאין לך עניין אישי, כי אתה תמיד רוצה בטובת המפלגה, אבל הסוף יהיה שגם בך יפגעו."

בהמשך דבריו שאל בן-גוריון: "מה דעתך על בנך, משה, המופיע איתנו ברשימה?"

שרגא: "משה בחור טוב ואינני יודע מה הוא יאמר עליי."

בן-גוריון: "לפי דעתי הוא יאמר עליך אותו הדבר, וגם לי אין טענות אליך על הישארותך במפלגה. אני יודע עברך ופעולתך במפלגה וידעתי מראש שלא תעזוב המפלגה."

שרגא: "משה עשה לי בדיוק מה שאני עשיתי בזמנו לאבי, כי חלקתי על דעתו. אבי היה איש דתי קיצוני ולי היו השקפות חופשיות בענייני דת. הוא היה אנטי-ציוני, ואני ציוני נלהב. מה שלום פולה? מסור לה דרישת-שלום ממני."

בן-גוריון השיב על השאלה האחרונה וביקש משרגא למסור דרישת-שלום לדבורה.

לאחר זמן המשיכו דבורה ושרגא לבקרו בהזדמנויות שונות ושמרו על קשר אישי ורצוף עימו ועם בני-משפחתו עד סוף חייו.

   *

משה נצר הלך אחר בן-גוריון והיה ממקימי רפ"י.

בינואר 1973, בשנת חייו האחרונה של בן-גוריון, נערכה מסיבה למלאת שבעים וחמש שנים לשרגא, במועדון "יחדיו" בתל-אביב, בהשתתפות בן-גוריון.

באריכות, בהומור ובחום בירכו את שרגא ידידים שחלקם היו בשעתם במחנות מנוגדים – רבינוביץ, ספיר, פרס, אלמוגי, ישעיהו ואהרון ידלין. אווירה חגיגית, נשכחו חשבונות העבר. שרגא, מלווה בדבורה, משה, רינה ועימם חברים ובני-משפחה, ענה למברכיו.

רק בן-גוריון הישיש לא שכח.

 הוא קיצר דבריו והדגיש, בין השאר, שהחג הוא: "קודם כל לא רק של שרגא, אפילו לא של שרגא ואשתו. זכיתי לראות שני אלה ברוסיה, לפני איזה חמישים שנה. והילד, היחיד שהיה אז... אז לא ידעתי אותו. [---]. והוא גדל פה. ולא רק שניהם יכולים להתגאות בו, גם אני, שאינני אביו וגם לא אימא שלו, מתגאה בבן שכזה."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

נדודי אסתר ראב

מתוך ארכיון אסתר ראב

1894-1897 – פתח-תקווה. בבית אביה ואימה, יהודה ולאה ראב, בית חד-קומתי שעמד ברחוב פינסקר 21, נולדה אסתר ראב ב-25 באפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר), להוריה יהודה ולאה ראב (בן עזר).

אביה של אסתר, יהודה ראב (1948-1858), עלה לארץ-ישראל ב-1875, תרל"ה, [או 1876, תרל"ו] ולאחר שהות של שנתיים-שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, בשנת תרל"ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

1897-1901 –  פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. בבית חד-קומתי שכור של בן-ציון שאטיל. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום), ומיקומו שלושה או ארבעה בתים מהפינה.

1901-1910 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. הבית החדש, אף הוא חד-קומתי, שנראה בעיני אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב  בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי.

1911-1913 – פתח-תקווה. הבית החד-קומתי ברחוב ביל"ו, שבו גר יהודה ראב עד יום מותו ב-1948. יהודה נאלץ למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד ובנה את הבית ברחוב ביל"ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק"א 7 (כיום 10) שבו גדלתי אני, אהוד בן עזר. התקופה הכלכלית הקשה של יהודה ראב מקבילה גם לתקופה שבה הוציא את אסתר מהלימודים בבית ספר יק"א המעורב. אסתר גרה בבית עד ההליכה לדגניה.

1913-1914 – דגניה. אסתר ראב שוהה תקופת-זמן בדגניה, עד פרוץ המלחמה העולמית.

1915, בקיץ –  נס-ציונה. אסתר שוהה תקופת-זמן בקומונה בפרדס בנס-ציונה.

1915-1918 – פתח-תקווה. אסתר עוברת את תקופת המלחמה העולמית עם משפחתה, בבית ההורים ברחוב ביל"ו.

1918, בקיץ – בן-שמן, אחר-כך – תל-אביב. אסתר הולכת לעבוד תקופת-זמן כפועלת בחוות בן-שמן אך חוזרת לתל-אביב, שם נמצאת משפחתה ב"גלות" מפתח-תקווה תחת הוראות הבריטים, לאחר כיבוש המושבה. ושם נמצא אביה יהודה, כווי אנושות מהתפוצצות מוטור המשאבה בפרדסו. היא חוזרת עם משפחתה למושבה עם הרשאת הבריטים לחזור.

1919-1920 – בן-שמן. מסתיו 1919 עד אוקטובר 1920 משמשת אסתר כמורה בחוות בן-שמן. שם נכתבים ראשוני שיריה.

1920-1921 – פתח-תקווה. ושוב, ובפעם האחרונה, בבית הוריה ברחוב ביל"ו. עוברת את ההתקפה על המושבה במאי 1921.

1921-1925 – קהיר. משלהי 1921, עם בן-דודתה ולימים בעלה איזאק (יצחק) גרין, תחילה בדירה בקהיר ואחר-כך בבית חד-קומתי משלהם בחילואן, משלהי 1921.

1925-1929 – תל-אביב. גרה בבית חד-קומתי בפינת הרחובות שפ"ר-התבור, בשכונת אפ"ק. מול ביתו של אשר ברש. מתואר ב"ימי 'הדים'" שב"כל הפרוזה" ובביוגראפיה.

1929-1938 – תל-אביב. "הבית האדום" ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין), ליד רחוב הגליל (כיום רחוב מאפו), נבנה על-ידי זאב רכטר. חלקו המזרחי של הבית בן שתי הקומות פנה לרחוב בן-יהודה, היכן שניצב כיום בניין השופרסל. הבית הדו-קומתי מתואר ברשימתה על זאב רכטר ב"כל הפרוזה" וכן בביוגראפיה. אסתר התגרשה מאלוואיל בשנת 1936. את הבית שבו גרה כתשע שנים מכרה בקיץ 1938.

1938 – תל אביב. לפי עדותו של עקיבא אור גרה אסתר חודשים אחדים בדירה בקומת הקרקע של בית הדירות הסמוך, שבטי ישראל (רופין) 38, שבו התגורר גם הוא בילדותו עם הוריו. הוא זוכר את מגבעת הקש הגדולה של הסופר אז"ר, המבקר אותה ויושב אצלה.

1939-1942 – תל-אביב. בדירה בשדרות ח"ן 5, כנראה בשכירות. במעבר מ"הבית האדום" לשדרות ח"ן גרה חודשים אחדים בחדר שכור בתל-אביב, לא ברור היכן (ואולי הכוונה לדירה בשבטי ישראל 38).

1942-1944 – תל-אביב. בדירה רחוב בן-יהודה 191, קומה שלישית לצד צפון מערב. כניראה בשכירות. מתוארת בביוגראפיה.

1944, סתיו – תל-אביב. אצל כצברג, רחוב קינג ג'ורג' 43, כניראה בחדר שכור, באופן זמני.

1945-1948 – כפר-סבא. מינואר 1945. בבית חד-קומתי, כנראה קנוי, ברחוב חול הפונה צפונה, בשכונת הפועלים (שכונה ב') בחלק המערבי של המושבה. ממזרח לו נסלל לימים הכביש לכיוון שכונת אליעזר.

1948-1955 – תל-אביב. דירה ברחוב דבורה הנביאה 8 (כיום רחוב זלמן שניאור), קומה שנייה על עמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב. מהמרפסת הפתוחה היה אפשר לראות עד רחוב פינסקר.

1955-1960 – אבן-יהודה. בית בודד חד-קומתי ברחוב הניצב על כביש הכניסה הראשי משרך חיפה, רחוב שהיה אז קיצוני במושבה לצד מזרח, וכיוונו מדרום לצפון.

1960-1964 – פתח-תקווה, רחוב אלתר מיהוד 7, דירת קרקע, בכניסה לבית, שנקנתה על-ידי אסתר. היא גרה שם מקיץ 1960 ועד אביב 1964.

1964-1967 – כפר-יחזקאל. בית חד-קומתי בודד ומוזנח באיזור של המושב שהיה מכונה "בהרחבה", מול הגלבוע.

1967-1968 – פתח-תקווה. באפריל 1967 אסתר חוזרת לפתח-תקווה וגרה בדירה בקומה שנייה בבית דו-קומתי ברחוב שפירא 38, בשכירות, עד קיץ 1968.

1968-1972 – טבעון. ממאי 1968 היא גרה בבית חד-קומתי בודד על מגרש גדול, בשכירות, ברחוב הדגניות 16.

1972-1977 – טבעון. קונה דירה ב"רכבת" דירות חד-קומתית על הקרקע, דירות בעלות קירות משותפים, ברחוב הדגניות 15ב', וגרה בו מאוגוסט 1972.

1977-1979 – קריית-עמל (טבעון). עוברת בקיץ 1977 לגור בחדר ב"נווה הורים" ברחוב זייד בקריית-עמל, שבו כבר שהתה פרק-זמן קודם לכן כאשר שם המקום היה: בית האבות וילקנסקי.

1980-1981 – טבעון. בבית האבות "רמת טבעון", חדר נפרד בקצה הצפוני-מזרחי של הבניין המרכזי, בקומת הקרקע.

אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-הולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:

מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך –

אסתר גרה בת"א 19 + 7 שנים, ס"ה 26 שנים, בשנים 1925-1944 ובשנים 1948-1955.

עד היום אין רחוב על שמה בעיר.

ביבליוגראפיה

"כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

בן עזר, אהוד, "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד, תל-אביב, 1998.

טקס חנוכת לוח הזיכרון לאסתר ראב בתל-אביב

אתמול יום רביעי [25.6.08], בשש בערב, התקיים במעמד ראש העיר רון חולדאי, ברחוב זלמן שניאור (מקודם רחוב דבורה הנביאה) 8, מאחורי בניין העירייה הישן של תל אביב – טקס הסרת הלוט מעל הלוח לזכרה של המשוררת אסתר ראב (1894-1981).

אסתר ראב חיתה בתל אביב במשך 26 שנים בין השנים 1925-1944 ובין השנים 1948-1955, בשנים אחרונות אלה היא התגוררה בבית שברחוב זלמן שניאור 8 בקומה השנייה מעל העמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב, ומהמרפסת הפתוחה שלה, שכיום מוקפת עצים גבוהים, היה אפשר לראות שטח ריק עד רחוב פינסקר.

לאחר הסרת הלוט מעל הלוח, בידי ראש העיר ושני אחייניה של אסתר, לאה שורצמן לבית בן עזר ואחיה אהוד, נשא רון חולדאי דברים על אסתר ואפילו הודה שלא ידע עליה קודם. חשבנו שכדאי לרשום מינוס למורה שלו לספרות בחולדה וגם למנהל שלו בתקופה שבה ניהל את גימנסיה הרצליה. אבל יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא, דבריו היו נלבבים ומלאי שבחים לעיר ולמשוררת, ויש לקוות שכרך "כל שירי" אסתר ראב שהוענק לו לקראת הטקס ישלים את החסר.

לאה ואהוד קראו ארבעה שירים של אסתר, שלפי תאריכיהם נכתבו בתקופה שגרה בדירה למעלה: "ערב אחד", "נוף", "אוכלי הוורדים" ו"נופי קיץ שכוחים".

אהוד הרחיב במקצת וסיפר על חייה של אסתר, ובייחוד על תקופתה בתל-אביב ובדירה בבית הזה. הוא אמר שתחילה הצטערה המשפחה על כך שאין רחוב על שמה של אסתר, אבל לאחר מעשה, במקום רחוב בשכונת עג'מי או מצפון לירקון, מוטב לוח הזיכרון במרחק חמש דקות ירידה במדרגות ממתחם התרבות המתחדש ברחוב ביאליק, שכך יוכלו הסיורים לתולדות העיר והיוצרים שחיו בה להתחיל באסתר ראב. מבלי משים היא בחרה את המקום המתאים ביותר.

עוד הציע שברחוב צבי ברוק הסמוך יוצב גם שלט בבניין שבו שכנה שנים רבות מערכת "גזית" שעורכה, המשורר גבריאל טלפיר, היה ידיד מסור של אסתר וגם תיאר באחת מרשימותיו את החיים ב"בית האדום" שבנה עבורה זאב רכטר ברחוב שבטי ישראל (היום רופין, מאחורי השופרסל שברחוב בן-יהודה) ושהיה שם דבר ומרכז חברתי לסופרים ולציירים. הוא גם הודה לברכה נאמן, המופקדת על הנצחת אמנים בתל-אביב, ואשר הביאה לגמרי מוצלח את תודתה של העיר למשוררת שחיתה בה, אם כי כתבה על תל-אביב רק שיר אחד בספרה הראשון "קמשונים" (1930) ולא יספה. נופי שיריה ומרבית סיפוריה של אסתר ראב לא היו עירוניים.

במהלך הטקס הושמעו הקלטות של הלחנות משיריה של אסתר ראב, "הציפורים אינן יודעות" בהלחנתה ובביצועה של חוה אלברשטיין, ו"חלמתי תבל מכוסה אפר" בהלחנתה ובביצועה של פוליאנה פראנק, הלא היא שרון בן עזר. אביה של שרון הוא עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב בן עזר, ועמנואל, יחד עם לאה ואהוד, הם שלושה שארי הבשר הקרובים ביותר לאסתר כיום – אחייניה.

בסיום הושמעה הקלטה, בקולה של אסתר, של שירה הידוע "לאב", שנכתב, כנאמר בקולה בהקדשתה הכלולה בראשו: "במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה", ומה יפה שיכולנו השנה לומר – במלאת 130 שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה!

בטקס נכחו בני-משפחה, חברים, סופרים ומשוררים וכולם אוהבי שירתה. הצטערנו אחר-כך שלא ביקשנו גם מש. שפרה לקרוא שיר של אסתר, שאין כמוה לקרוא את שיריה, והיא אף עושה זאת בהזדמנויות רבות.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * "מאות עזתים שנעצרו במלחמה עצורים בדרום עם כיסוי עיניים ואיזוק רוב היום." ["הארץ", 18.12].

אהוד: אין מה לרחם על חיות האדם האלה, שלרובם מגיע גזר דין מוות על מה שעוללו ב-7 באוקטובר. ואם לא הוצאה להורג אז לפחות מאסר עולם עם עבודת-פרך מגיעים להם. אדרבא, שיסבלו ככל שאפשר יותר. שיתגעגעו, במקום חייהם הקשים כיום – למוות של שאהידים שיציב אותם בגן העדן המוסלמי ליד חמישים הבתולות, שם יוכלו להתגעגע לַיום בחייהם שבו אנסו, כרתו, ריטשו ושרפו נשים יהודיות.

* "מכונת הרעל" של "הארץ" לא מפסיקה לעבוד: "כל פעולותיו [של נתניהו] מטונפות משיקולים פוליטיים. הוא מבזה את המתים, ומבזה את החיים." [18.12].

* האם שמתם לב מה רב חלקם של הדתיים, הדתיים-לאומיים, המתנחלים, ה"רוסים" ועדות המזרח – בקורבנות של מלחמת "חרבות ברזל" בעזה?

זה לא אומר לכם משהו? האם מרבית הלוחמים האלה היו גם ב"הפגנות המחאה" הגדולות והמתוקשרות של "ההמון הנאור" נגד נתניהו וממשלת ישראל? נגד "הדיקטטורה"?

כבר שכחתם?

כבר שכחתם כיצד ביזיתם את "הנאשם בפלילים" ואת ממשלתו וקראתם לסרבנות לשירות בצה"ל, בחיל האוויר, במילואים וגם למתגייסים החדשים קראתם לסרב להתייצב [שקמה ברסלר] – בעוד מעבר לגדר של עוטף עזה – יחיא סינוואר מכין לנו מרחץ דמים!

וההפגנות שלכם היו נמשכות גם במוצאי שמחת תורה, ב-7 באוקטובר, לולא יחיא סינוואר!

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, עיתון "הארץ" המציא עוד מושג, "עליונות  יהודית"! הלב מתחלחל לגבי הצירוף מקפיא הדם הזה. יושב לו באולפן ערוץ 12 אחד מכותביו הצעירים של "הארץ", דור שלא ידע את יוסף, מיכאל האוזר טוב. ומדברר את האג'נדה של העיתון כהלכה שניתנה למשה בסיני. לעיתים מתחשק לי לכנות את ערוץ 12 – "אל ג'זירה".  

רציתי לענות לאורי הייטנר, שהואיל לענות להפצרתי, לגבי כשלי ומחדלי נתניהו וענה באופן מפורט ומנומק ותודה לו על כך. אבל בשל מחלת בעלי נבצר ממני הדבר.

קצת מאוחר מדי לענות לו ולהפריך את נימוקיו. אבל ברצוני לומר שככל שחולפים הימים מאז 7.10 והמלחמה מתארכת וגובה מחירים כואבים וקשים מנשוא בנופלם של טובי הבנים של מדינת ישראל – כך יותר ויותר מתחוור שמעבר לאחריות המיניסטריאלית  הכללית של זרועות הביטחון בראש ובראשונה, ומִשנה להם נתניהו – במחדל שקרה ב7.10 – ביבי איננו אשם בהפיכת חמאס ליישות דעאש על גבולנו ובטיפוחו המדומה, לכאורה. דבר לא ניתן היה לעשות בנוגע לחיסול תשתיות הטרור שלו באופן רדיקלי וחיסול ראשיו – כפי שזה נעשה היום, במלחמת "חרבות ברזל". ולא כפי שטוען אורי הייטנר ואיתו עוד חכמים בדיעבד. רק אירוע קטסטרופלי כשחר שמחת תורה השחור היה צריך להתרחש כדי שמיטוט חמאס רדיקלי יקרה. לביבי לא היה גיבוי מארה"ב להמשך הלחימה בשלשת המבצעים הקודמים. ולא גיבוי מהציבור המפולג ששונא אותו – בניגוד למה שטוען הייטנר. ועל כן אין לראות את ביבי אשם ביצירת המצב האסוני הזה. ואפשר לפרט יותר בנושא הזה, והוא  נידון לא אחת בערוץ היותר אחראי וממלכתי, כאן 11. וגם שם הגיעו להכרה ולאותה מסקנה מתבקשת. אך לא אעשה זאת כעת.

ומעניין מה יגיד אורי הייטנר על ההתקרבות המסתמנת ולא מפתיעה בין גדעון סער לנתניהו, מושא השתלחותו חסר האבחנה  והעקבי.

*  אהוד: "ג'רי סיינפלד במטה החטופים בתל אביב" – צילום ב"הארץ" באינטרנט, 19.12. זה כמה שנים שאני מכור ל"סיינפלד" ורואה כל ערב פרק בסדרה באמצעות נטפליקס, וכאשר העונה האחרונה מסתיימת וכולם יושבים בבית הסוהר, כמו ב"מפיקים" של מל ברוקס – אני חוזר לפרק הראשון.

ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד, יוצרי הסידרה, הם יהודים, וכמוהם ג'ייסון אלכסנדר המופיע בה בתפקיד חייו – ג'ורג' קוסטנזה ממוצא "איטלקי". בעיניי הם תואם-שייקספיר של המאה העשרים.

מעניין מה יתרמו אחריהם לתרבות האמריקאית והעולמית – האנטישמים המוסלמים ותומכיהם הבורים באוניברסיטאות היוקרה [סטודנטים של רשע ופרימיטיביות במימון מוסלמי], ובהפגנות הענק למען פלסטין מהנהר עד הים, והאם יישמר מעמדם של היוצרים היהודים כמי שבלעדיהם לא היה ניתן לתאר את הישגי התרבות האמריקאית בדורות האחרונים?

ג'רי סיינפלד וידוענים יהודים אמריקאיים אחרים באים לכאן לא רק כדי לעודד אותנו במלחמתנו בחמאס – אלא אולי גם מתוך חשש עמוק שאם ניכשל – יהיו הם קורבנות של אנטישמיות אמריקאית גועשת העולה כפורחת – לבנה, שחורה ומוסלמית!

* אהוד יקירי, האם אתה מציע בעצם להפסיק את ההפגנות והמחאות למען שחרור החטופים ולשמור על כבודה של הממשלה, כי לדעתך הן מחזקות את סינואר המטורף בעיקשותו, שלמעשה שום דבר לא משפיע עליו.

האם אתה מציע שמשפחות החטופים יסתגרו בבתיהם ולא יצאו להפגנות וכמוהם כל אלה שדואגים לחטופים, כדי שסינאור ינהג אחרת?

נראה לי שאתה טועה טעות מרה.

משה מוסק

אהוד: אין כאן שום טעות. אתה הוא הטועה והמטעה! אני סומך על ממשלת ישראל ועל צה"ל וכוחות הביטחון שהם עושים כל מה שאפשר, בגלוי ובחשאי, כדי להגיע לחטופים ולשחרר אותם בכל דרך שהיא!

ההפגנות נגד ממשלת ישראל רק מחזקות את סינוואר. לוּ ישבו כולם בשקט וחיכו לתוצאות המלחמה, שבה נהרגים יום יום מיטב לוחמינו – ולא הופכים את ההפגנות והכיסוי הצמוד שלהן לנושא המרכזי בתקשורת הישראלית – היה כוח המיקוח של סינוואר פחוּת בהרבה ולא היו לו תקוות שעיקשותו תשנה את תוצאות המלחמה, תחליש את ממשלת ישראל ואולי גם תביא להפלתה, כמו שקיווה בעקבות "הפגנות המחאה" שקדמו לטבח ה-7 באוקטובר!

אם הממשלה תיכנע ללחציהם של המפגינים ותקבל את תנאיו של יחיא סינוואר להשבת החטופים – ובהם הפסקה מוחלטת של הלחימה, שתשאיר אותו ואת כנופייתו הפושעת בחיים ובשלטון, כלומר – ניצחון מבחינתם  – פירוש הדבר בטווח הארוך ואולי גם הקצר – איום חמור ביותר על קיומה של מדינת ישראל, כולל גם על חייהם של משפחות החטופים – זאת בעקבות האיבוד המוחלט והקריסה של כוח ההרתעה של מדינת ישראל בעיני שכניה ואויביה, שבמוקדם או במאוחר יעוטו עליה! – כדברי האימרה הערבית: "מַסְכִּין – אָלְלָה יַחְרַבּ בּיתוֹ!"

וזו גם סכנה קיומית ליהודים ולישראלים ברחבי העולם, בייחוד בצרפת ובארה"ב!

* * *

אהוד בן עזר

סיפור פשוט

[נשלח לכל תפוצת המכתב העיתי בבוקר יום שני, 9.10.2023]

סיפור פשוט – אילו גולדה ודיין ואלעזר היו מחליטים על מכה מקדימה לצבא המצרי שכבר העמיד כמה פעמים, לפני חמישים שנה, ב-1973, את ישראל במצב חירום – לא היינו זוכים לתמיכת האמריקאים ועוד מדינות חשובות בעולם. אנחנו היינו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה. התנאי של האמריקאים לעזרה לנו היה שלא נצא במכה מקדימה כמו שעשינו במלחמת ששת הימים ב-1967!

סיפור פשוט – אילו נתניהו וגלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחמאס, שעל מרבית יכולותיו ידעו היטב – היינו אנחנו נחשבים לתוקפן ולאשם במלחמה, וכל העולם, כולל האמריקאים, וכמובן כל הפגנות המחאה בישראל – היו מגנים אותנו ולא עוזרים לנו. לא היו מאמינים לנו שהיה עלינו למנוע את מה שאכן עכשיו קרה. היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

סיפור פשוט – אילו נתניהו גלנט והלוי היו מחליטים על מכה מקדימה לחיזבאללה, שאת יכולותיו ההרסניות אנחנו יודעים היטב והוא יכול לפתוח בהן כל רגע, אם כמובן ברצונו להתאבד כמו החמאס – כל העולם היה מגנה אותנו ואנחנו היינו נחשבים לתוקפן! היו טוענים שביבי יצא למלחמה מיותרת כדי למלט את עצמו מאימת המשפט שלו! תגידו שלא!

לכן תפסיקו להאשים את עצמנו. אנחנו חיים בסביבה שעדיין רובה, בייחוד הפלסטינים, החיזבאללה ואיראן –נחושים בכוונתם להשמיד אותנו ולרצוח בנו כמה שיותר!

עכשיו לפחות יש לנו  הזדמנות לפגוע בחמאס בכל יכולתנו האווירית, וגם להטיל עליו מצור, בתמיכת האמריקאים המגינים עלינו מפני התרחבות המלחמה, והלוואי שלא נצטרך להיכנס קרקעית לרצועת עזה אלא נביא אותה לכניעה מוחלטת ולמסירת כל הנשק של ארגוני הטרור לידי צה"ל, על ידי החשכתה, הפצצתה, הרעבתה והצמאתה. ומותשים לגמרי ועומדים בפני אסון הומניטרי ענק – הם פשוט יתחננו להיכנע לנו כמו שנכנעו היפנים לארה"ב ב-1945! לא שום הסכם של הפסקת אש! רק כניעה מוחלטת ופירוז הרצועה! דם מאות אזרחינו זועק מן האדמה!

אהוד בן עזר

* * *

עטיפת ספרו של נחום גוטמן על מאורעות תרפ"ט [1929] עם הקדשה לביאליק. כותרת הציור משמאל: "המסית: בעד כל יהודי הרוג – עשר סיגריות 'מברוק'." צילום: באדיבות ארכיון בית ביאליק.

להיספות ככבשים או לשתות את דם האוייב?

האחדות, דילמת הנקמה והחתירה לשלום במשנת ביאליק, עם מלאות 151 להולדתו.

כותרת מאמרו של שמואל אבנרי שיתפרסם בעיתון "הארץ" ביום שישי 22.12. כאן היא לקוחה, עם התמונות, מתוך אתר האינטרנט של העיתון.

* * *

נחום גוטמן: בזמן מאורעות תרפ"ט, 1929, הוצאתי ספר קאריקאטורות, שהיה רצוף ביקורת על המימשל הבריטי. אגב, הם החרימו את הספר ותבעו אותי למשפט, שבוטל לאחר מכן. כשציירתי את החוברת הזאת, יצאתי לרחוב כדי למצוא לקאריקאטורות טכסט הולם.

על המדרכה הראשונה פגשתי את אורי צבי גרינברג, וזה הציע לי במקום את הצעתו.

התקדמתי מיספר צעדים ופגשתי את שלונסקי, גם הוא לא טמן ידו בצלחת.

ממול הלך דוד שמעוני.

וכן הלאה.

וכשהגעתי לקצה הרחוב היה בידי טכסט לכל הקאריקאטורות.

[מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים", 1980].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2178 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל