הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1910

יום שמונים* למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2178 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בטבת תשפ"ד. 25.12.2023

עם הצרופות: מיכל סנונית: 1. חזית הספר "שירת אוקטובר". 2. גב הספר "שירת אוקטובר".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה. מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ. חֲסִידוֹת. // מיכל סנונית: מתוך ספר שירים חדש "שירת אוקטובר" 2023: הוא שהיה. מתחת למיטה.  אופניים זנוחים. // איליה בר זאב: רֵיחָן. // אנדד אלדן: בְּכָל הַמִּדְרוֹנוֹת. // איתמר פרת: מילים על מילותיו של אנדד אלדן. // יורם אטינגר: מלחמת ישראל-חמאס: קריאת השכמה. // From the river to the sea Israel will be free! // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (15). // אורי הייטנר: צרור הערות ‏24.12.23. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // נסיה שפרן: על יצחק אוורבוך אורפז. בעקבות היומן של אהוד בן עזר. // משה גרנות: אופי הפנתאון כלקמוס לגבי יחס הדת אל הנשים. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ל"ה. "שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים."  // נעמן כהן: חילופי האליטה המשרתת, התנחלויות במקום קיבוצים. // ממקורות הש"י.

 

* החלטנו ללכת לפי ספירת הימים ב"הארץ" וב"כאן 11" כי אולי טעינו בחישוב.


 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

חֲסִידוֹת

הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים

גַּפַּיִם לְבָנִים

שָׁטִים, אֲרֻכִּים  –

זֵר  – עֲדַת מַלְאָכִים:

הִלָּה לְבָנָה, עֲגֻלָּה  –

עַל רֹאשׁ הַגִּלְבֹּעַ  –

מְרַחֶפֶת:

מְחוֹל-כְּנָפַיִם רָם,

הוֹלֵךְ, סוֹבֵב  –

עִגּוּל קָדוֹשׁ  –  הִלָּה

צוֹפָה מֵעָל:

כִּתְמֵי-דָּם

עַל הַגִּלְבֹּעַ...

חֲסִידוֹת צְחוֹרוֹת  –

חָגוֹת בְּעִגּוּל  –

אַט יוֹרְדוֹת

לַשָּׂדוֹת

שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם צוֹעֲדוֹת

לְלֹא קוֹל, לְלֹא הֶגֶה

זוֹ בְּזוֹ מַבִּיטוֹת:

שְׂפַת-אַהֲבָה,

שְׂפַת-אֵלֶם,

שְׂפַת-אֵלֶם,

וּדְמָמָה לְבָנָה.

1965

 

* * *

מיכל סנונית

מתוך ספר שירים חדש

"שירת אוקטובר" 2023

הוא שהיה  

הָיְתָה אִשָּׁה וְהָיָה אִישׁ וְהָיוּ יְלָדִים

הָיָה צְחוֹק הָיָה בֶּכִי הָיוּ חַיִּים

וְהַשִּׁטָּה פָּרְחָה

וְהָרוּחַ שִׁיְטָּה בֵּין הָעֲנָפִים

וּמִישֶׁהוּ אָמַר לְמִישֶׁהוּ

הַחַיִּים יָפִים.

 

וְרָחֵל לֹא בִּכְּתָה אֶת בָּנֶיהָ

וּמִנֶּגֶד עַל הַר נְבוֹ

רָאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֵלֶיהָ בָּאוּ

כִּי הָיָה לְאָן לָבוֹא.

 

אֲבָל מָה שֶׁהָיָה שׁוּב לֹא יִהְיֶה

הַשִּׁטָּה אֶת רֹאשָׁהּ הִרְכִּינָה

הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט לִבְלִי רַחֵם

וְכָל שַׂעֲרָה הִלְבִּינָה.

 

נְעֶקָּר הַגּוּף, הָרֶחֶם נִתְלָשׁ

אֵשׁ אָחֲזָה בַּחֲדָרִים

אֱלֹהִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְעַסֵּק

בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

וְלֹא נֹאמַר דָּבָר

מִפְּאַת חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ

כֵּיצַד רָאשֵׁי הָעָם

הִפְנוּ גַּם גַּב גַּם עֹרֶף.

 

הָיוּ אִשָּׁה וְאִישׁ וְתִינוֹק וְקָשִׁישׁ

וְעַכְשָׁו כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים קַדִּישׁ.

וּמָה שֶׁהָיָה כְּבָר לֹא יִהְיֶה

הַשִּׁטָּה לֹא תִּפְרַח

הַשּׁוֹחֵט כְּבָר שָׁחַט

וְכָל הָעוֹלָם בּוֹכֶה.

                

מתחת למיטה

הַתִּקְוָה מִסְתַּתֶּרֶת

מִתַּחַת לַמִּטָּה

הַפַּחַד מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ

מִלִּים שֶׁל פְּרִידָה.

 

אופניים זנוחים

אוֹפַנַּיִם זְנוּחִים בְּפִנַּת הַדֶּשֶׁא  

אֵין לָהֶם יֶלֶד שֶׁיִּרְכַּב עֲלֵיהֶם.

 

הֵם רוֹצִים לְהִתְרוֹמֵם,

הֵם רוֹצִים לְהוֹשִׁיב עֲלֵיהֶם אֶת הַיֶּלֶד,

מַשֶּׁהוּ כָּאן לֹא מִסְתַּדֵּר

 

אוֹקְטוֹבֶּר 23 שִׁנָּה אֶת הַחֻקִּים.

 

מיכל סנונית

 

ניתן להשיג את הספר בחנויות סטימצקי ליד הקופות.

 

* * *

איליה בר זאב

רֵיחָן 

(מוצב המוות רֵיחָן בארזי הלבנון)

 

בֹּקֶר טוֹב עַיְישִׁיֵה –

אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת,

שְׁנֵי מַסּוֹקִים, נַעַר אֶחָד (עוֹד לֹא בֶּן עֶשְׂרִים),

בַּעֲגַלָא – וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים.

 

*

עֶרֶב טוֹב סוֹג'וּד – כָּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִבְכֶּה.

עוֹד לֹא יָדַע אַהֲבָה

רַק חֲגוֹר, מִגְבַּעַת פְּלָדָה.

 

ריחן מצוי. ויקיפדיה.

 

*

בֹּקֶר קְרָב רֵיחָן –

אֶחָד, מִי יוֹדֵעַ מָה, מִי נוֹתַר?

קָפֶה אַחֲרוֹן, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן.

 

*

לַיְלָה טוֹב גָּדֵר טוֹבָה –

עֶלֶם חֵן,

עַלְמָה רְחוֹקָה וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

                                        

בעקבות סדרת הטלוויזיה על רֵיחָן ("מוצב המוות") בלבנון – ושוב חיזבלא ...חי. "ומצפוֹן תפתח הרעה." ושם כבר לא הייתי... בְּנִי, מ"עוֹרב צנחנים" היה שם (רֵיחָן), ומפקדו... כיום – רָמַטְכָּ"ל.

נוסח ראשון פורסם ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" 2010. כאן – שינויים קלים.

 

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי-עוטף עזה)

בְּכָל הַמִּדְרוֹנוֹת

בְּכָל הַמִּדְרוֹנוֹת שֶׁבְּגוּפִי

נִגָּרִים הַזִּכְרוֹנוֹת.

בַּחֲשֵׁכָה הָעֲמֻקָּה

שִׁכְבוֹת שְׁנוֹתַי הַנִּסְתָּרוֹת

מְחַלְחֲלוֹת אֶת רִגְעֵי הַמֶּלַח.

מַאֲגָרִים אֲשֶׁר סָכַרְתָּ

מִתְכַּרְסְמִים שָׁעָה-שָׁעָה.

וְלוּ בִּשְׁקִיפוּתֵךְ, בְּשֶׁקֶט הַיְסוֹדוֹת

עַיִן-עַיִן תִּצְטַלֵּל.

אֲנִי שׁוֹמֵעַ שׁוּב

אֶת דְכִי הַמַּיִם הַנּוֹרָא.

בְּתוֹךְ שְׁנוֹתַי דְּבַר-מָה נִשְׁבָּר.

 

 

פורסם  בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, אוסף שירים של כתיבתו ב-50 שנות יצירה. כיום הוא כבן 100 ואולי אינו מודע לאסון הגדול בבארי ובכל הארץ.

איליה בר זאב

 

* * *

איתמר פרת

כמה מילים על מילותיו של אנדד אלדן

את אנדד אלדן הכרתי בטיול רגלי של 10 ימים בחנוכה 1951. הטיול אורגן על ידי יוסי פלדמן ('הערבי') מרביבים, וכל המשתתפים היו חברי קיבוצים, ידידים של יוסי. כ-15 בנים  2 בנות.

התארגנו ליציאה בהיאחזות בארותיים (אז עוג'ה אל-חפיר). החברה הגיעו בטרמפים. מאחד הקומנדקרים יצא בחור גוץ וחייכן, שנתקבל בקריאות גיל: "אַברוּמֶה! אהלן אברוּמֶה! טוב שבאת אַבְרוּמֶה!"

שאלתי את יוסי מי הגבר.

"זה אברומה בלייברג מחפציבה," אמר יוסי. "מה זה טיפוס. איתו יהיה שמח."

הטיול היה מפרך ורב-הרפתקאות. הנגב הדרומי היה ארץ לא-נודעת, ושמות אתריו היו ערביים, ממפות מאה-אלף מנדטוריות (מעולות! מַטְעָמִים לאיליה בר זאב!) אני זוכר לרעה את הקור בלילות. בתרמילי היה לי קיט סנדלרים והייתי סנדלר הטיול (רק הבנות, חתולות מדבר, הלכו בסנדלים).

בבוקר, כשהיינו מתקלפים מן השמיכות, היה אברומה ניצב על שמיכתו ומדקלם ברגש. עוד לפני הקפה. בעומדנו פעם עם הספל המהביל ביד אמרתי לו שזה ממש מעניין, אבל למה התכוונת ב'מן האפלה הבריקו עקירי הבוקר בקריאתם ברקאי'?"

"את זה לא צריך להבין." אמר אברומה. "זה המילים שמבינות זו את זו. זה מה שיפה בעברית."

"ברקאי היו הכוהנים בבית המקדש אומרים עם הנץ החמה," אמרתי.

"מה, באמת?" אמר אברומה. "אז הנה לך דוגמא."

בכל חנייה היה אברומה מדקלם משיריו. חשבתי את זה לראוותני ואפילו שחצני. שאלתי אותו אם הוא מפרסם את שיריו. "דוקא כן," הוא אמר. "בעלון הקיבוץ. אני חותם 'אנדד אלדן', אבל כולם יודעים שזה אני."

למה אנדד?

"זה כמו אלדד בתנ"ך, שאלה ותשובה, אתה מבין? לאן הוא נדד? הוא נדד אל דן, מקום אגדי כזה בצפון. אבל הכול בסמליות, מרגישים את זה, לא?"

אנדד אלדן פירסם 15 ספרי שירים ב-94 שנותיו (אני פירסמתי ספר שירים אחד ב-91  שנותיי).

ברכות לדרך.

הוא עוד ינדוד.

איתמר פרת

 

* * *

יורם אטינגר

מלחמת ישראל-חמאס: קריאת השכמה

"קריאת השכמה מגיעה, בדרך כלל, אחרי התעלמות מסימני אזהרה... השפעת קריאת ההשכמה לשבט או לחסד תלויה במידת הנכונות לרדת לעומקה, ולבצע הערכה-מחודשת לגבי ההתנהלות המוטעית עד כה..." (גרג לווי, פסיכולוג וסופר).

 

איום משותף לארה"ב וישראל

מלחמת ישראל בחמאס וחיזבאללה שופכת אור על המלחמה המשותפת של ישראל וארה"ב בטרור האסלאמי, הרואה בישראל מוצב קדמי של ארה"ב במזרח התיכון, שהשמדתו תקל על השגת היעד העליון – הכנעת המערב "הכופר" ובראשו ארה"ב.

לדוגמא, חיזבאללה וחמאס הם בני חסות של משטר האייתולות האיראני, המצייד אותם צבאית, הנדסית וכספית (יחד עם קטאר), ופועל לקידום יעד דתי, פנאטי בן 1,400 שנים, הפועל להפלת המשטרים "המשומדים" (סונים), ייצוא המהפכה השיעית והכנעת "השטן האמריקאי הגדול".

חמאס נוסד ב-1988 על ידי "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם), הפועלים מאז הקמתם ב-1928 להפלת כל משטר אסלאמי לאומי, הקמת חברה אסלאמית עולמית, מיסוד האסלאם כדת הלגיטימית היחידה בעולם בחסות האלוהים, והכנעת התרבות "הכופרת" המערבית ובמיוחד ארה"ב.

הפקת לקחים מציאותיים מקריאת ההשכמה של ה-7 לאוקטובר 2023 מחייבת עקירת תשתיות חמאס מן השורש, צבאית, מדינית, חינוכית ודתית, כדי להרתיע את הטרור האסלאמי. רתיעה מהמחיר האנושי, דיפלומטי, כלכלי ופנים-פוליטי הנדרש לעקירת חמאס מן השורש – תפגע קשות בכוח ההרתעה הישראלי, ותהווה רוח-גבית עזה לטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי ואנטי-ישראלי ברחבי העולם

 

כישלון האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן

קריאת ההשכמה מ-7 לאוקטובר 2023 מחייבת הערכה מחודשת של האופציה הדיפלומטית כלפי איראן, המושרשת במחלקת המדינה מאז פברואר 1979, כאשר השאה הפרסי הודח על ידי האייתולות. אבל, האופציה הדיפלומטית הזניקה את משטר האייתולות לפסגת הטרור האנטי- אמריקאי, הברחת סמים, הלבנת הון, הפצת מערכות נשק מתקדמות, והפיכת חיזבאללה, חמאס, החות'ים וארגוני טרור אסלאמי נוספים למערך טרור יעיל, אנטי-אמריקאי ואנטי-ישראלי.

האופציה הדיפלומטית בתקופת הנשיא ביידן הביאה להסרת רוב הסנקציות שהוטלו על איראן, ובמיוחד המגבלות על ייצוא נפט, שהיה 500,000 חביות ליום עד כניסת ביידן לבית הלבן, וזינק ל-2-3 מיליון חביות ליום מאז הסרת הסנקציות. הסרת הסנקציות הביאה לגידול של 100 מיליארדי דולרים בהכנסה הלאומית של האייתולות, שהופנו במיוחד לאספקת ציוד להקמת מנהרות וטילים מתוחכמים לחמאס וחיזבאללה, ולשדרוג יכולות טרור איראניות במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית.

הפקת לקחים מקריאת ההשכמה מחייבת את ארה"ב לבחון את 40 שנות החדירה המשותפת של איראן וחיזבאללה לאמריקה הלטינית – אותה הם רואים כבטן הרכה של ארה"ב – הכוללת שיתופי פעולה הדוקים עם ברוני הסמים במכסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, ארגוני טרור וכל ממשלה אנטי-אמריקאית. שתופי הפעולה כוללים מחנות אמונים לטרוריסטים ואספקת מטוסים קטלניים זעירים ללא-טייס וציוד להקמת מנהרות.

 

קריאת השכמה פלסטינית

קריאת ההשכמה של ה-7 לאוקטובר 2023 מדגישה את הפער בין התובנה המקובלת לבין מצעד העובדות הקשורות לסוגייה הפלסטינית. בניגוד לתומכים השיטתיים בהקמת מדינה פלסטינית בישראל ובמערב, מדינות ערב מרעיפות על הפלסטינים מלל חיובי, אך התנהלותן כלפי הפלסטינית היא אדישה-עד-שלילית, תוך בלימת  צעדים מעשיים להקמת מדינה פלסטינית.

התומכים מונחים על ידי מלל דיפלומטי פלסטיני ותרחישים עתידיים חיובים (כגון דו-קיום בשלום ועמידה בהסכמים) שהם סובייקטיביים וספקולטיביים. לעומתם, מנהיגי ערב מונחים על ידי ההתנהלות הפלסטינית בזירה הבין ערבית והבינלאומית, הכוללת חתרנות וטרור נגד מדינות מארחות כמו מצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (1982-1970) וכווית (1990) ושיתופי פעולה של ההנהגה הפלסטינית עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, האייתולות, סדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה ומחנות אמונים לארגוני טרור מאסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

לכן, מנהיגי ערב מסיקים שהפלסטינים הם אב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין ערביים, ומדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, תביא להפלת המשטר ההאשמי בירדן ותגובת שרשרת מאיימת על משטרי הנפט הערביים – בוננזה לאייתולות, ל"האחים המוסלמים", לרוסיה ולסין ומכה ערכית, כלכלית וביטחונית לארה"ב.

 

השורה התחתונה

 איכות הפקת לקחי קריאת ההשכמה תלויים בהחלטת מעצבי מדיניות האם להמשיך ולהתעלם מסימני אזהרה, ולדבוק בתובנות ובתרחישים עתידיים שהיו מקובלים עד ה-7 לאוקטובר 2023, או לבצע הערכה-מחודשת ולדבוק במצעד העובדות, גם אם הוא מתסכל, כרוך בדם, יזע ודמעות, ומחייב להילחם ב- ולא לנהל מו"מ עם – אוייב שהוא מונחה אידיאולוגיה חיסולית ולא מונחה-רמת חיים ושלום.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

* * *

From the river to the sea

Israel will be free!

 

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (15)

א. "אל תשקעו באבל", פנה המפקד ב"גבעתי" אל חייליו, שעמדו במשמר כבוד לחברם, סגן יעקב אליאן ז"ל. רצה לומר: עוד רבה המלאכה לפנינו. "עם ישראל חי!" – זעקה האחות הקטנה קרן בתום הספדה. זוהי גדלות נפש.

ב. חלקת קברים חדשה הולכת ומתהווה בבית העלמין הצבאי בקרית-שאול. קברים טריים מכוסי זרי פרחים, קברים ועליהם לוחות זמניים וקברים עם לוחות קבע. גם בירושלים בהיכל לחללי מערכות ישראל, מיתוספים מיום ליום שמות על הלוחיות...

ג. האזעקה ביום חמישי תפסה אותי בלב תל-אביב. הנהגים כבר מורגלים. נוטשים מיד מכוניותיהם לתפוס מחסה. הרחוב דומם. רק אופנועני וולט ממשיכים בדהירתם כאילו כלום.

ד. כאשר פרשני "ידיעות אחרונות" כותבים ביום אחד כי חמאס הקשיח עמדות, חמאס זחוח, חמאס לא יתמוטט, סינוואר לא בלחץ – האם הם מפרשים מציאות, או שהם מבקשים להחליש את רוח צבאנו? אני קורא רק את  יוסי יהושע האמין.

ה. בממשלה דנים במתן שם למלחמה. אכן, בעייה. השם הוא פשוט – מלחמת עזה. בהזדמנות זאת אמליץ להחליף את שם רחוב עזה בירושלים לרחוב העוטף, ואת שם קיבוץ כפר עזה לכפר תקומה. בתערוכת צילומי 'עדות מקומית' היא נקראת בפשטות: מלחמת השבעה באוקטובר.

ו. יותר ויותר חוזרת הפוליטיקה לדיווחי החדשות ועימה ההטייה הפוליטית כמו לפני ה-7 באוקטובר. בסוף השבוע הגדיל לעשות ערוץ 12 עם ההשתלחויות הגסות בראש הממשלה מפי גיא פלג, אברמוביץ והאלופים במיל' תיבון וזיו.

ז. אינני מתפלא ש"ישראל ביתנו" עולה בסקרים. בכל הופעה של אביגדור ליברמן הוא משמיע דברי טעם לוחמניים, הגיוניים, מתוך ניסיון וידע. עליו להיות חבר בקבינט המלחמה.

ח. מפעם לפעם מופיע על המסך גרשון בסקין, המוצג כ"מומחה" לשיחרור שבויים, ולו כדבריו קשרים עם חמאס. "יש להציע לחמאס הצעה שלא יוכל לסרב לה," הסביר. ואז הבנתי שהוא פשוט לא מבין את מניעיו של סינוואר.

ט. הפרסומות בין הכתבות המדכאות בטלוויזיה מנותקות מן המציאות. למשל, בזו אחר זו פרסומות למכוניות חדישות מודל 2024. אני מבין שזה סוף השנה, אבל למי בסוף שנה עגום זה יש מצב רוח להחליף מכונית?

י. למען פרסומות קטע קושמרו פעמיים את הכתבה המרתקת על בנות משפחת גולדשטיין שחזרו מהשבי. הוא עצמו – כך פורסם – דורש 20 אלף שקל תמורת הרצאה בת שעה מחוץ לאולפן. כסף, כסף, כסף...

י"א. תערוכת הצילומים 'עדות מקומית' במוזיאון הארץ נחלקת לשניים – צילומים עד 6 באוקטובר וצילומים לאחריו. בצילומי סטילס אתה יכול להתעכב כאוות רצונך כמו בציור – וזה יתרונם על וידאו. התערוכה נותנת למתבונן אגרוף בפרצוף, משקפת את ימינו הקשים שעודנו בעיצומם.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אהוד: יחיא סינוואר, אל תתייאש – במוצ"ש האחרון התחדשו ההפגנות לסילוק נתניהו כי לדעת המפגינים הוא [ולא אתה!] אחראי לטבח 7 באוקטובר – ההפגנות התקיימו בכיכר הבימה בתל-אביב, מול ביתו בקיסריה, ובחיפה! המפגינים טוענים שנתניהו מאריך את המלחמה כדי שיוכל להמשיך בכהונתו, וזאת מאחר שהוא עלול להיות מודח אחרי המלחמה או בבחירות הקרובות, ובכך הם פועלים לטובתך ומערערים את המוראל של המפקדים והחיילים שלנו המסכנים נפשם בלחימה נגדך ונחושים לחסל אותך!

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏24.12.23

* קטארגייט – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון – ממרי (ראשי תיבות של Middle East Media Research Institute), הידוע בעולם כולו באמינותו, במקצועיותו, ובידענותו, בראשות אל"מ (מיל') יגאל כרמון (בין הבודדים שחזו את הטבח) פירסם בליל שבת מידע שצריך לזעזע את אמות הסיפים במדינת ישראל.

במתקפת סייבר עולמית שנערכה ב-2019, נאספו מסמכים רבים במיספר מדינות. אחד היעדים היה קטאר. המסמכים מעידים על מעורבות קטארית בפוליטיקה הפנימית של מדינות שונות ובהן ישראל.

הפרסום של ממרי מביא צילומי מקור של תכתובת בין ראש הממשלה ושר החוץ של קטאר השיח' מחמד בן ג'אסם בן ג'בר אל-ת'אני לבין שר הכלכלה והאוצר יוסף חוסין כמאל ובין שר הכלכלה והאוצר לנגיד הבנק הלאומי, המעידים על כך שקטאר העבירה מיליוני דולרים למימון מערכת הבחירות של הליכוד-ישראל ביתנו בבחירות 2013 ולמימון מערכת הבחירות של הליכוד ב-2019. ב-2012 הועבר לבנימין נתניהו סכום של 15 מיליון דולר ולליברמן סכום של 5 מיליון דולר למימון מערכת הבחירות של 2013. ב-2018 הועבר לנתניהו סכום של 50 מיליון דולר למימון מערכת הבחירות של 2019.

שמא בכך הם קנו את האישור הישראלי למימון חמאס בידי קטאר? שמא זה ההסבר לכך שנתניהו סיכל את כוונת מערכת הביטחון ומערכת המשפט בישראל לסגור את שידורי תחנת הטלוויזיה הקטארית האנטישמית "אל-ג'זירה" בישראל, לאחר פרוץ המלחמה?

על היועמ"שית להורות מיד על חקירת הפרשה.

הפרסום של ממרי:

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?6019

[אהוד: אתה יצאת מדעתך? אתה מאמין לשקרים האלה וגם מפיץ אותם? עד כדי כך מגיעה שנאתך החולנית לנתניהו שאתה משמש שופר לשקרים של אויבי ישראל?]

 

* בלוני ניסוי – הדיבורים בימים האחרונים על מעבר ל"שלב השלישי של המלחמה" – מלחמה "בעצימות נמוכה" שתתמקד בפשיטות אל תוך עזה, מדאיגים מאוד. הם נשמעים כבלוני ניסוי, שנועדו להרגיל את הציבור לוויתור על ניצחון והכרעה.

 

* להטיל מצור על רצועת עזה – מי היה מאמין שאחרי חודשיים וחצי צה"ל יהיה רחוק מהכרעת ארגון הטרור חמאס, שעדין מסוגל לשגר רקטות לגוש דן? משהו לא דופק כאן. חייב להתחולל שינוי.

השינוי שאני מציע הוא הטלת מצור על רצועת עזה. מה חדש? הרי היטלנו מצור. נכון, היטלנו מצור, אך הוא נמשך ימים ספורים ומאז – הוסר בהדרגה. והיום מאות משאיות של אספקה ובעיקר דלק עוברים מדי יום, ואנו יודעים שרובו עובר לחמאס ומתחזק אותו. זאת, כאשר חמאס ממשיך להחזיק במנהרות אפלות למעלה ממאה ישראלים, רובם אזרחים ובהם נשים, ילדים, זקנים וחולים, בתנאים קשים, בהתעללות בלתי פוסקת ובלי לאפשר לצלב האדום לפגוש אותם. ואנו מאפשרים לתחזק את האוייב הברברי העומד מולנו מבלי להכניע אותו.

מבחינה מוסרית, אין דבר מוצדק יותר מהומניטרי תמורת הומניטרי. ביקור הצלב האדום – הקלה במצור. שחרור האזרחים, הקלה נוספת. שחרור כולם – חזרה לרמת האספקה הנוכחית.

נכון, האמריקאים לוחצים והם אלה שמספקים לנו את התחמושת והאמל"ח (עוד מחדל המחייב תיקון – חתירה לעצמאות אמל"חית). אבל הקשבנו להם, הסרנו את המצור, אפשרנו את האספקה כולל הדלק. אך כשאנו רואים את התוצאות, ברור שהדבר מאריך את המלחמה, מקשיח את עמדת חמאס בנושא החטופים ובאופן כללי מחזק את חמאס. לכך איננו יכולים להסכים. המטרה שלנו היא להכניע את חמאס, ואני מאמין שמצור עשוי בהחלט לסייע לכך.

הדבר הנכון ביותר הוא להעביר לתקופה של חודשים אחדים את האוכלוסייה האזרחית למחנה פליטים בינלאומי במצרים, ולהילחם ללא המגבלה הזאת. אך קשה לי לראות את המצרים מסכימים לכך.

 

* מי אשם – אני קורא את אלה שמכים על חטא על הרג המגינים האנושיים של חמאס בעזה. תגובתי: 100% מהאשמה על דרזדן היא על היטלר.

 

* רתיעה ממגע – וויינט מפרסם שמוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, נצפה וזוהה פעמים רבות, והוחלט לא לחסל אותו בזמן רגיעה. לכך בדיוק כוונתי כאשר אני מדבר על תפיסת הביטחון של נתניהו: "הס פן תעיר." ההתמכרות לשקט.

למה הוא הורה לא לחסל אותו? כמובן שלא בשל הקונספירציה המופרכת שהוא רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ בלה בלה בלה. הוא הורה לא לחסל אותו, כי הוא ידע שהחיסול יפתח סבב. אז עדיף לא לפתוח סבב, עד שלא תהיה ברירה, וכשיפתח, המטרה שלנו בסבב תהיה להגיע להפסקת אש.

תפיסת ביטחון ראויה, היא של חתירה למגע. לנצל את שעת הכושר ולחסל את רב המרצחים, מתוך ידיעה שהדבר יוביל ל"סבב", ובסבב לעשות את מה שאנו נאלצים לעשות עכשיו, אחרי הטבח הנורא שהיה נמנע אילו לא המתנו לו, אלא יזמנו. אבל דרכו של נתניהו היא רתיעה ממגע.

וכך, ראש חמאס ברצועת עזה יחיא סינוואר ששוחרר בידי נתניהו בעסקת שליט וראש הזרוע הצבאי מוחמד דף שלא חוסל בשל אותה מדיניות של אותו נתניהו הנהיגו את הטבח בנגב המערבי.

 

* סתם להטיל דופי – עומר בר-לב מאשים את נתניהו שהוא מאריך את המלחמה מטעמי הישרדות פוליטית. זו האשמה חמורה מאוד, על פיה ראש הממשלה מקריב חיי חיילי צה"ל למען הישרדותו. מי שמשמיע אותה, חייב לעגן את האשמתו, אם לא במידע מוצק, לפחות בראיות נסיבתיות.

כדי לבחון את ההאשמה, יש לבדוק לאחור את התנהגותו של ראש הממשלה ולחפש תקדימים, בוודאי כשמדובר בראש ממשלה ותיק כל כך. הרקורד שלו אינו של מי ששש אלי קרב, שמקדם או מאריך מלחמות ומבצעים. ההיפך הוא הנכון. הוא נוהג בדרכי הבלגה, הכלה, התמכרות לשקט ותגובה מהוססת רק כאשר אנו עם הגב אל הקיר. נכון שלטווח הרחוק הדרך הזו גובה מחיר דמים כבד. אך המניע הוא לחסוך בחיי אדם ולהימנע ככל האפשר משפיכות דמים. וסביר להניח שיש גם שיקולים פוליטיים ואלקטורליים בגישה הזאת. אז פתאום הוא נוהג בהיפוך של 180 מעלות? מי שטוען כך, חייב לבסס את דבריו ביותר מאמירה בעלמא.

למה מתכוון עומר בר-לב כאשר הוא מאשים את נתניהו בהארכת המלחמה? מטרות המלחמה הן מיטוט חמאס, החזרת החטופים וביטול האיום מעזה (ויש גם מלחמה בצפון, אך לא אתייחס לכך כאן). האם לדעת בר-לב, נתניהו מתכוון להמשיך את המלחמה סתם, אחרי שהמטרות תושגנה? זה לא נשמע רציני, אך כיוון שאנו עוד רחוקים מהשגת המטרות, זה גם לא רלוונטי. אם המטרות תושגנה ונתניהו ימצא תירוץ להמשיך במלחמה, או אז יהיה טעם בטענה. ספוילר: זה לא יקרה.

ואולי עומר בר-לב מתכוון לכך שיש לעצור את המלחמה ללא השגת המטרות, ואז המשך המלחמה להשגת המטרות היא ההארכה לשם ההישרדות? האם בר-לב מוכן לוותר על מיטוט חמאס? האם הוא מוכן שהאיום החמאסי ימשך? האם הוא מוכן שהמלחמה תסתיים בניצחון חמאס והטבח ישיג את מטרתו? האם הוא מוכן שתוצאת המלחמה תהיה, למעשה, טיהור אתני של הנגב המערבי מתושביו היהודים?  אני בטוח שלא. אז למה סתם להטיל דופי?

 

* לא חשוב על מה – כותרת: "מי שהפקיר את הדרום לא יציל את הצפון." זו כותרת של הזמנה ל"הפגנת ענק של יישובי הצפון". ובהמשך: "80 יום שהצפון נטוש. הממשלה לא מתפקדת. 60,000 עקורים בלי תשובות." ובתדריך נכתב – "בואו בהמוניכם! הביאו שלטים, דגלים, מגאפונים! שתפו בכל הכוח!!"

איני חסיד של הפגנות בזמן מלחמה, בלשון המעטה. אבל אם כבר מארגנים הפגנה – אולי תסבירו על מה אתם מפגינים בדיוק? מה אתם דורשים? שצה"ל יהלום בחיזבאללה ביתר עוצמה? שצה"ל יחסל את נסראללה? שהממשלה תוביל מהלך מדיני לנסיגת חיזבאללה מעבר לליטני? שצה"ל יגרש את חיזבאללה מעבר לליטני? שחיל האוויר יפציץ את רובע דאחיה בביירות? שצה"ל ייצא לפעולה למיטוט חיזבאללה? שהממשלה תחליט על תכנית סיוע נדיבה ליישובי הגליל? מה? מה אתם דורשים? על מה אתם מוחים?

בילדותנו, נהגנו לצאת להפסקה בצעקות: "הפ-ג-נה! לא חשוב על מה!"

כזו נראית ההפגנה הזאת. הפגנה להוצאת קיטור. פופוליזם לשמו.

 

* גיס חמישי – הילדז, המעי הגס של "המשפחה", חזר לארץ מגלות התפנוקים המושחתת שלו במיאמי, כדי לקדם את תאוריית הקונספירציה הבזויה על הפיכה צבאית בהובלת הרמטכ"ל ושר הביטחון. בין השאר, נטען בקונספירציה שהם היו שותפים למזימה של מתקפת 7 באוקטובר, ולא דיווחו לנתניהו כדי להפיל אותו.

כמו כל דבר רע, גם התאוריה הזאת מחוברת לראש הכנופייה. הילדז מציג, כ"הוכחה" להפיכה, את העובדה, שאני מקווה מאוד שהיא נכונה, שגלנט והלוי מנעו חדירה של ראש הכנופייה, בן גביר, לבסיס צה"ל. אלא מה? שבזמן מלחמה הם יתנו ל[------] לחדור לבסיסי צה"ל כדי להסית את הלוחמים להפר את הוראות הפתיחה באש ולפעול בניגוד לערכי צה"ל, מוסר הלחימה וטוהר הנשק?

שעה שאנשים נורמטיביים בני גילו עוזבים בהמוניהם את משפחותיהם, את מקומות  עבודתם את עסקיהם, ב-150% גיוס, ומחרפים את נפשם על הגנת המולדת, ורבים וטובים מהם חוזרים בארונות, הילדז פועל כגיס חמישי, בקמפיין בוגדני, בזמן מלחמה, נגד צבא ההגנה לישראל. יצור [----] ובזוי.

 

* מטיף לכניעה – בפשקוויל ל"הארץ" אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם, מציע להיכנע, לתת לטֶבח את הניצחון, לשמר את שלטון חמאס ולהשלים עם טיהור אתני של הנגב המערבי. כל זאת, תמורת שחרור החטופים. והמסר לחיזבאללה, לפת"ח ולשאר ארגוני הטרור – בכל מתקפת טרור, אל תשכחו לחטוף ישראלים. זו תעודה הביטוח שלכם.

טענתו התבוסתנית היא שאי אפשר למוטט את חמאס, ולכן הברירה היא בין כניעה עכשיו עם שחרור החטופים, לבין כניעה מאוחר יותר אחרי שהחטופים יירצחו.

משמעות הצעתו של אולמרט היא שהמלחמה תהיה עוד "סבב". לא מפתיע, כשמדובר באבי מדיניות הסבבים. הסבב הראשון היה מבצע "עופרת יצוקה" בהנהגתו, שאותו הוא עצר בטרם השיג את יעדיו. כתבתי אז את המאמר "עופ יצו" שבו מתחתי ביקורת על כך שלא השלמנו את העופרת ואת היצוקה, אלא התקפלנו. ויתרנו על ההכרעה. ויתרנו על הניצחון.

נתניהו אימץ את המדיניות הזו, המשיך אותה ודבק בה לאורך כל שנות שלטונו, וספק אם לא ינהג גם הפעם באותה דרך.

עיקר מאמרו של אולמרט היה הטחת רפש בנתניהו, בסאגה הבלתי נגמרת של דרבי המושחתים בין השניים.

 

* מלחמה על הבית – במסגרת קמפיין הכניעה של "הארץ", פירסם שר החוץ בממשלת ברק, שהמיטה עלינו בתבוסתנותה את מתקפת הטרור של 2000-2002, שלמה בן עמי, מאמר שכותרתו: "פניו ההפכפכים של הניצחון." תשתית מאמרו היא קביעה שלא נוכל לנצח במלחמה. "במלחמות הא-סימטריות של העידן הזה נהנה הכוח הנחות מיתרון טקטי מכריע – פריסתו בקרב אוכלוסייה אזרחית – ובמקרה של חמאס, גם משליטה בזירה האורבנית הצפופה ביותר בעולם. זהו שדה קרב שאף צבא מודרני, עם כל עדיפותו הטכנולוגית, לא הצליח לנצח בו עד כה. האמריקאים הובסו בווייטנאם, עיראק ואפגניסטן, וברית המועצות הובסה גם כן באפגניסטן."

ההשוואה בין מלחמתנו בעזה למלחמות שהזכיר בן-עמי היא טכנית, והוא התעלם מההבדל המהותי בין המלחמות. החיילים האמריקאים בווייטנאם נלחמו אלפי ק"מ ממולדתם, נגד אוייב שלא איים על קיומה של מדינתם ועל חייהם וחיי משפחותיהם. המלחמה שלנו היא המלחמה על הבית, נגד שכן, שבעקבות מחדל ישראל מתמשך שאיפשר לו להפוך למפלצת-טרור ברברית, ערך טבח המוני חסר תקדים באכזריותו, אחרי שבמשך עשרות שנים תקף ברקטות אוכלוסייה ישראלית אזרחית, מה שהוא עושה גם במהלך המלחמה. לכן, המוטיבציה היא אחרת לגמרי. זו מלחמה על חפירות חיינו, ואין עם אשר ייסוג מחפירות חייו. אם לא נביס את חמאס נאבד את הנגב המערבי ולכן אנו נחושים להביס את חמאס.

 

* שוקן על סטרואידים  – הלל שוקן הוא אחיו של עמוס שוקן. מסתבר שהוא גם אחיו לדעה, כלומר שוקניסט. וכאשר השוקניה מובילה קמפיין כניעה, הוא מתגייס. הוא פירסם מאמר תחת הכותרת: "להכיר בהפסד." הוא מסביר מהם תנאי חמאס לשחרור החטופים. "לשחרר את כל האסירים הפלשתינאים הכלואים אצלנו, עם ובלי 'דם על הידיים', ניאלץ גם לסגת משטח הרצועה ולהתחייב על סיום המלחמה. מנהיגי חמאס אינם טיפשים. הם לא יסכימו לפחות מכך. ידידותינו נותנות החסות לעסקה יידרשו לתת ערבויות לכך שישראל לא תתקוף בהמשך." עד כאן הוא צודק. גם אני כבר שבועות רבים מסביר שאלה תנאי חמאס. אלא שהוא מציע לקבל אותם, כלומר להפסיק את המלחמה, להסיג את כל הכוחות ולשחרר את כל המחבלים שבידינו. הוא מציע כניעה ללא תנאי.

הוא לא טוען שזה מוצדק רק כדי להציל את החטופים. הוא חושב שמדובר בדבר מוצדק כשלעצמו. מלכתחילה לא היינו צריכים לצאת למלחמה הזאת, גם אלמלא היו לנו חטופים. איך היה עלינו להגיב על הטבח בנגב המערבי? בחיוב. לראות בו הזדמנות. אמנם הוא מסייג את דבריו באומרו "מבלי להצדיק את המתקפה הברברית של הפלשתינאים על יישובי הנגב המערבי," אבל מבלי להצדיק, הוא מסביר שהניצחון הפלשתינאי ב-7 באוקטובר משקם את כבודם הלאומי של הפלשתינאים הנרמס זה 56 שנים. וזה טוב, כי זו ההזדמנות לשלום. לטענתו, מחדל יום הכיפורים והישגי המצרים בצליחת התעלה שיקמו את כבודה של מצרים והובילו לחתימת הסכם השלום. כך, הטבח שיקם את כבודם של הפלשתינאים ויאפשר להם להגיע לשלום איתנו. לשם כך, "על ישראל להכיר בזכותם למדינה עצמאית וריבונית ולקיים מו"מ עם כל הנהגה שיבחרו על סיום הסכסוך על בסיס החלטות האו"ם והיוזמה הסעודית."

כל הנהגה שיבחרו, פירוש הדבר חמאס. הרי אם, כפי שהוא מציע, ישראל צריכה לא רק להפסיק את המלחמה אלא להכיר בכך שהיא הפסידה במלחמה, ברור שמי שייבחרו יהיו מי ששיקמו את כבודם של הפלשתינאים. וברור שהטבח נועד להביא לשלום וכעת הם ירוצו לשלום איתנו. אגב, כשהוא מדבר על החלטות האו"ם, כוונתו לפרשנות הערבית שלהן, המתגלמת ביוזמה הסעודית – נסיגה ישראל לקווי 4.6.67 בכל הגזרות (כן, גם נסיגה מהגולן) וקבלת תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה. הטבח, לדידו של הלל שוקן, הוא הזמנות היסטורית לשלום.

אפשר לפטור את דברי הפרופסור בכך שהוא פשוט מטומטם. כי דברי טיפשות כאלה מזמן לא נשמעו כאן. אבל אני מציע לא לזלזל בקמפיין הכניעה של השוקניה, כי יש להם השפעה.

 

* בכייה לדורות – מהצפייה בסרט המצוין על חסן נסראללה בסדרה "האויבים" ב"כאן" 11, למדתי סיפור מדהים. מפגש של נסראללה וכל ראשי חיזבאללה היה על הכוונת של צה"ל. כל מה שעמד בין המשך חייו וחיי הנהגת חיזבאללה, ואפשר לומר – קיומו של הארגון, לבין הפסקת חייהם, היה החלטת הדרג המדיני, קרי שני בעלי תפקידים: ראש הממשלה ושר הביטחון.

שני בעלי התפקידים הללו נשאו אותו שם: אהוד ברק. והם החליטו פה אחד להציל את נסראללה ואת חיזבאללה. זה בלתי נתפס. איך החלטה אחת של אדם אחד יכלה לשנות את ההיסטוריה. כל האיום של חיזבאללה, הארגון שמצליח להרתיע את ישראל שנים רבות כל כך, היה מוסר באחת. וספק רב אם חמאס היה אותו חמאס ללא נסראללה וחיזבאללה. וברגע הזה ברק קיבל את אחת ההחלטות הגרועות והרות האסון שקיבל מנהיג ישראלי בכל תולדות המדינה.

מה גרם לו להחליט כפי שהחליט? אילו נתניהו ניצב במקומו, אין ספק שהיה מקבל אותה החלטה בדיוק. נתניהו היה מחליט כך בשל פחדו ממלחמה והתמכרותו לשקט (שבסוף מוביל למלחמה בתנאים קשים בהרבה). ברק אינו מאופיין בגישה שמרנית פאסיבית של שמירה על הקיים ופחד מזעזועים. מה גרם לו לקבל את ההחלטה?

ברק הוא טיפוס של פרוייקטור. תמיד הוא נמצא בפרוייקט, וכל כולו שאוב אליו. והפרוייקט הוא מה שמנחה אותו בכל החלטותיו. הקדנציה של ברק כראש ממשלה, מתחלקת לשלוש תקופות – שלושה פרוייקטים. הראשון היה הסכם שלום עם סוריה תמורת נסיגה מכל הגולן. הוא היה ממוקד מטרה כמו טיל מונחה מדויק, באובססיה מטורפת. והוא כשל. השלישי היה הפנטזיה להביא באחת לחתימת חוזה שלום סופי עם הפלשתינאים שישים קץ לסכסוך הישראלי ערבי, באמצעות הצגת הצעה שסותרת את כל התפיסה של כל ממשלות ישראל ממלחמת ששת הימים ועד אותו רגע; הצעה שתדהים את ערפאת והוא לא יוכל לסרב לה. גם המיזם הזה כשל, בדם ואש ותמרות עשן. ובתווך היה מיזם הנסיגה החד-צדדית מלבנון. כיוון שכאן לא היה צורך בפרטנר, די היה ברצונו הנחוש של ברק כדי להוציא את המיזם לפועל.

זמן קצר לפני הנסיגה, היה אותו רגע מר ונמהר שבו החליט ברק להשאיר בחיים את חיזבאללה. ברק חשש שחיסולם יסכן את הנסיגה. כלומר, ההזדמנות האדירה שההיסטוריה הפקידה בידיו באותו רגע, נשקלה על פי אמת מידה אחת: טוב לנסיגה או לא. והוא קיבל החלטה שהיא בכייה לדורות.

הנסיגה מלבנון היתה ב-24 במאי 2000. הנסיגה היתה אמורה להביא לסיום הסכסוך עם לבנון. עם זאת, ברק הבהיר שאם אחרי הנסיגה נותקף, הפעם נכה בכל הכוח, ללא כל מגבלות. אולם אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, נסראללה, שזכות הקיום של מנהיגותו היא הסכסוך עם ישראל, המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כדי לשמר את הסכסוך. ב-7 באוקטובר חיזבאללה חטף שלושה חיילים ישראליים בהר דב (לימים הסתבר שהחיילים נהרגו והחטיפה הייתה של גופותיהם). ברק הציב אולטימטום לחיזבאללה – להחזיר את החטופים בתוך 24 שעות, ולא... נסראללה לא מצמץ. ובתום האולטימטום לא קרה כלום.

וגם כאן נשאלת השאלה – למה ברק לא פעל? וגם כאן התשובה היא הכפפת כל נושא לפרוייקט. אילו ישראל הגיבה באופן שהיה מביא להתלקחות, היא היתה מטילה ספק בהגיון הנסיגה (שנהנתה מתמיכה גדולה בציבור). סביר להניח שמאותה סיבה, הוא היה משלים גם עם חטיפת החיילים רגב וגולדווסר ב-2006, אילו היה רוה"מ.

14 ראשי ממשלה היו לישראל. נתניהו אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם. גם ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

 

* לא תמונת ניצחון – יחיא סינוואר הוא בן מוות, וחיסולו הוא יעד חשוב במלחמה. אבל כדאי שלא נרגיל את עצמנו למחשבה שתמונת הניצחון היא חיסול סינוואר. תמונת ניצחון אינה תחליף לניצחון. ניצחון הוא חיסול שלטון חמאס, חיסול הזרוע הצבאית של חמאס ופירוז רצועת עזה.

אם נשיג את המטרות הללו ויחיא סינוואר יילכד בחיים ויועמד לדין, יגורש בראש שרידי חמאס או יצליח לברוח – זה יהיה ניצחון. אם נחסל את סינוואר אך המטרות לא תושגנה – זה יהיה הניצחון של סינוואר.

 

* הלחץ מחזק את סינוואר –הקשחת העמדות של סינוואר במו"מ על עסקת החטופים מעידה על שני דברים:

א. הוא מודע ללחץ הציבורי על הממשלה בנושא, והלחץ הזה מחזק אותו, בתקווה שהממשלה תתקפל.

ב. הלחץ הצבאי של ישראל לא מספיק ולכן יש להגביר אותו באופן משמעותי.

סינוואר רואה בחטופים קלף מיקוח להשגת מטרתו – הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מעזה, כלומר ניצחון של חמאס ושל הטבח. לכך ישראל אינה יכולה להסכים. לכן, צריך להפעיל עוד ועוד כוח, כדי ששחרור החטופים יהיה חלק מתנאי הכניעה שנגיש לו.

 

* סינוואר 2 – אילו נאמר לי, שמשחררים את כל האסירים הביטחוניים חוץ מאחד, ואני אבחר את האחד, הייתי בוחר בברגותי. הספיק לנו שחרור סינוואר.

 

* לא למדנו כלום? – המערכון של אלי ומריאנו ב"ארץ נהדרת" על החות'ים, הציג אותם כאהבלים פרימטיביים, שאינם יודעים מה זאת מעלית ומה זו מראָה. אבל משום מה, הפרימטיבים הללו יודעים לשגר טילים וכתב"מים לעבר ישראל ממרחק 1,500 ק"מ.

לא נגמלנו מהזלזול באוייב? הרי אם לא היה די ב-6 באוקטובר 73' כדי להיגמל מכך, ודאי שאין לכך מקום אחרי 7 באוקטובר 23'.

מה כל כך סאטירי בלעג לאפסותו של האוייב? סאטירה טובה היתה מטפלת דווקא בזחיחות וביהירות שלנו ובאמונה המיסטית ש"חמאס מורתע."

 

* מחלקת הגנת יישוב – קראתי פרסומים על כך שיישובים בגבול הצפון קיבלו מכתבים המורים להחזיר את כלי הנשק שקיבלו כיתות הכוננות במלחמה, זולת נשקו של הרבש"ץ.

המציאות שאני מכיר, כלוחם בכיתת הכוננות של אורטל, הפוכה. הפכו את כיתות הכוננות למחלקות הגנת יישוב של שלושים לוחמים. בימים הקרובים נקבל ציוד אישי ומחלקתי חדש ומדוגם, של מחלקת חי"ר לכל דבר. איננו מחזירים את הנשק אלא מחליפים אותו באחר – האם-16 הישראלי החדש.

 

* בדיעבד?! – בניסיונה הפאתטי של חוה ליבוביץ' לנקות את נתניהו מאחריותו המלאה להאבסת והשקיית המפלצת החמאסית ולהאשים את השעירים לעזאזל, היא מדברת על דבריי כעל "חןכמה בדיעבד". בדיעבד?! הרי לאורך כל השנים הטפתי מעל כל במה, כולל במה זו, לביצוע מבצע "חומת מגן" בעזה, כלומר למה שנגררנו בלית ברירה אחרי הטבח.

הנה, דוגמית קטנה, מאמר שפרסמתי לפני שנתיים וחצי ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet וככל הזכור לי גם ב"חדשות בן עזר":

https://www.ynet.co.il/news/article/hy5wddxbk

אגב, את המאמר כתבתי בתקופת ממשלת בנט, כך שאי אפשר לפטור את הדברים בטענה הביביסטית האופיינית, שהמאמר נובע מאג'נדה רל"ביסטית. כמובן שכתבתי על כך רבות גם בתקופת ממשלות נתניהו.

 

* רוחו הרעה – הלינץ' בכלא קציעות מעיד על חלחול רוחו הרעה של השר הממונה. כל יום שבו ראש הכנופייה בתפקיד, מדרדר את מדינת ישראל לעברי פי פחת.

 

* ביד הלשון: צח"י – המושג כיתת כוננות, ביישובים הכפריים בקווי העימות מוכר מאז 7 באוקטובר לכל. כך גם המושג רבש"ץ – רכז ביטחון שוטף צבאי. מושג נוסף הקיים ביישובים והוא פחות מוכר מחוץ למגזר הכפרי הוא צח"י – צוות חירום יישובי. ראשי תיבות נוספים – צוות חוסן יישובי.

בכל יישוב יש צח"י שמנהל את ענייני החירום ביישוב – חירום ביטחוני, רפואי – כמו הקורונה, אסון ביישוב כמו תאונת דרכים קטלנית, אסון טבע כמו רעידת אדמה. אצלנו בצפון הגולן גם מטה שלג הוא חלק מצח"י.

מתכונת הפעילות צח"י החלה במועצה האזורית מטה בנימין במתקפת הטרור הקרויה האינתיפאדה השנייה, בראשית המאה. לאחר מלחמת לבנון השנייה השיטה אומצה בכל אזורי העימות ובהדרגה בכל המגזר הכפרי, בכל המועצות האזוריות בארץ. צח"י פועל בעיקר מול המועצה האזורית ופיקוד העורף, ובמלחמה מול החטיבות המרחביות.

צח"י מחולק למכלולים – מכלול רווחה, מכלול חינוך, מכלול לוגיסטיקה, מכלול משק, מכלול מידע ודוברות. הרבש"ץ הוא חלק מצח"י. באורטל גם סגנו ומפקד כיתת הכוננות.

אני חבר ודובר צח"י אורטל מאז הקמתו, לאחר מלחמת לבנון השנייה.

אורי הייטנר

 

 

* * *

אהוד: לאחר "הסכמי אברהם" והסיכוי לשלום עם סעודיה, הרבה בזכות נתניהו שקיווה כי בכך הוא דוחק את הבעייה הפלסטינית לקרן זווית – הצליח יחיא סינוואר, בזכות טבח 7 באוקטובר והפיכת כשני מיליון פלסטינים בחורף ברצועת עזה לפליטים חסרי כל – הצליח להחזיר את הדאגה לקיומם הפרזיטי – לראש סדר היום של הקהילה הבינלאומית! מבחינתו, זהו ניצחון אדיר עבורו, גם במחיר הרס רצועת עזה!

 

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

11.5.10. בבוקר עם אורפז ב"שיין". הוא נראה רע מאוד. מדוכא. חלש. מדבר בקושי ומיד מתרגש. בקושי מאזין למה שאומרים לו. אומר לי שקיבלתי את אות יקיר תל אביב ואני אפילו לא מצליח להפסיק לרגע את שטף דיבורו הקטוע, כשהוא מפסיק כל פעם שחסר לו שם של מישהו, ולשכנע אותו שלא קיבלתי את אות יקיר תל אביב אלא רק את אות יקיר מוזיאון גוטמן!

מתברר שרוצים לעשות עליו סרט שבו יספר את הביוגראפיה שלו, והוא מרגיש שאין לו כוחות לכך ושהוא רק עתיד להסתבך ולומר דברים שלא רצה לאומרם. בעצם הוא צודק אבל חבל שלא פנו אליו לפחות עשר שנים קודם.

 

17.5.10. בערב עוד פרק בסידרה "אפוקליפסה". אני כותב עליו לגיליון הבא: אל תחמיצו את הפרק הרביעי בסידרה הצרפתית-במקורה והיוצאת מן הכלל "אפוקליפסה", הוא הפרק על "פרל הארבור" – שישודר ביום שני הקרוב, בשעה 21.45, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. ביום שני האחרון, ה-17.5, שודר הפרק השלישי, שעסק בעיקר בפלישה הנאצית לרוסיה. [---]

אנחנו מכירים אנשים, חכמים בעיני עצמם, שמזלזלים בסידרה. המשיכו לזלזל ולהעמיד פנים שלא למדתם ממנה שום דבר חדש! כמה טוב שהעולם לא חי מפי פלצנים ונאדות נפוחים, שאחרת לא היינו זוכים לסדרות כאלה! אנחנו למדנו ממנה המון. ומעיד על כך גם ידידנו חתן פרס ישראל לספרות בן השמונים ושמונה יצחק אורפז, שהיה חייל ולוחם בבריגדה היהודית באיטליה.

 

18.5.10. יום שלישי. ערב חג השבועות. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו משלוח מנות לחג שהכינה יהודית. מרק עוף ועוף מהמרק. צימעס. אטריות. דגים ממולאים וקניידאלאך, שאותם אני הכנתי בבוקר משקית של "אוסם" אך לא סיפרתי לו זאת כדי שהתודה תהיה ליהודית לבדה. מלווה אותו עד לפתח המעלית כי לא היה לו קל לסחוב לבד. יצחק מתאונן כי מימיו לא היו לו ידידי-אמת, אפילו שמשון ארליך אמר לו לפני מותו: "בגלל זה אין לך חברים!" – כאשר שאל אותו על ספר שיצחק השאיל לו. עוד אמר יצחק שהוא נאלם בחבורה ויכול לדבר רק בשניים, לכל היותר בשלושה וגם אז הוא מרגיש שאחד מהשלושה מיותר, ואולי זה הוא.

 

25.5.10. פגישה לפני הצהריים עם אורפז. הוא נראה די חלש ועלי לשבת לשמאלו ולגחון אליו כדי לשמוע מה הוא אומר, וגם אז לא קל להבין.

תחילה הוא מספר על שלום, שמכר לאחרונה את הקיוסק שלו במלכי ישראל, ליד חנות הספרים, והוא הולך עכשיו בטל, וגם יש לו סרטן בקיבה, ומאחר שמישהו משתין במעלית השכנים סבורים שזה הוא. מתברר שהוא גם גר בדירה בבניין שבו גרים יצחק ונתן זך. יצחק מספר שבזמנו היה כינויו של שלום "החתול", והוא נודע כגנב וכפורץ אשר שום מכשול לא עומד בדרכו והוא מטפס ומגיע לכל מקום. לימים המשטרה שיקמה אותו, נתנו לו רשיון לקיוסק, והמקום הפך גם לבית-ועד "רשמי" לעולם התחתון. אלה, כמו המשטרה, ידעו שאסור לגעת בשלום כי הוא איש האמצע. מעין מודיע כפול רשמי. אצלו היה יושב אב בית הדין של העולם התחתון, שומע בשתיקה את טענות הצדדים, ולבסוף נותן מכה על השולחן וחותך ומוציא פסק דין. ולעיתים היו באים אנשים כאילו זרים, גם שוטרים בלבוש אזרחי, ופתאום יוצאים ועומדים כמו במקרה בפינת המדרכה ומדברים. מעבירים מידע.

אני לוחץ על יצחק לספר לי כיצד קיבלו בתקופת שירותו בבריגדה את הידיעה על רצח הלורד מוין בידי שני טרוריסטים ארצישראליים, אנשי לח"י, והוא כל הזמן מסבב את הדברים כדי שלא לענות לי כאשר המוטו הוא שהזונות בפריס וברומא עניינו אותם יותר באותה תקופה, ומספר לראשונה על הזונה הצרפתייה ממוצא רוסי שממנה חטף זיבה, אבל קודם לכן הוא מקדים הקדמה אידיאולוגית. לדבריו הוא בא ארצה עם מורשת "השומר הצעיר" שלפיה לא באנו לנשל את הערבים וגם לא להיות אקטיביסטיים. יש לו הרגשת אשמה שבכל עבודה קשה אשר עשה, אפילו בפריקת פחמי אבן מבטן האונייה בנמל חיפה, או חפירת "צלחות" לפרדסי איכרים בשרון, הוא תפס בעצם מקום של פועל ערבי ונישל אותו.

עם זאת הוא טוען כי לאנשי "השומר הצעיר" היתה כפילות נפשית או מוסרית. הם התנגדו לפעולות ביטחוניות מעבר לתגובה מידתית על פגיעה, והיו שלמים עם כך "בלילות", אבל ב"ימים" שמחו וסמכו על כך שהאחרים, והם הרוב, לא ינקטו בעמדתם אלא יילכו על פי וינגייט ויזמו פעולות לשם הגנה על היישוב. אוי ואבוי להם, אנשי "השומר הצעיר", אם פתאום היו נעשים לרוב ועמדתם היתה מתקבלת! ולא היו יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם!

מתוך אותו אורח מחשבה מעוות בעיניי של חניכי "השומר הצעיר" הוא מקיש גם על הגרמנים. לדבריו לא כל הגרמנים היו נאצים. הרי רבים מהם היו קומוניסטים בשעתם. והוא משוכנע שבלילה, עם נשותיהם, הם היו כל-כולם נגד המעשים של הנאצים, כמו שאנשי "השומר הצעיר" היו נגד הנישול והאקטיביזם היישובי כלפי הערבים. אבל ביום, כל יום, הם התיישרו עם הקו הנאצי של הרוב הגרמני. זאת אומרת, וזאת הוא לא אמר בפירוש, שאנחנו, היישוב העברי הביטחוני בארץ, דומים לרוב הנאצי בגרמניה!

ואז הוא מפתח את הנושא של הזונות, שהיה, לדבריו, חלק מההכחשה הטוטאלית שלו את נושא השואה, גם של אימו, אביו ואחותו שנספו בה. הוא אפילו לא קרא את "פצעי בגרות" של ברטוב, שאגב לא הלך לזונות, בעוד אשר יצחק, לדבריו, הלך די הרבה באותה תקופה צבאית שלו, כאשר היה בומברדיר, קורפורל תותחנים, בבריגדה.

יצא לו לשהות כחייל גם בפאריס שלאחר המלחמה. יום אחד יצא מהאופרה, ואת עיניו תפסה בחורה בלונדית יפהפייה שהחזיקה תחת זרועה צרור ספרים שגם התחככו מדי פעם בשד שלה. היא הגניבה אליו מבטים, והוא אליה, ועצרה במדרכה כמחכה להסעה. מאוחר יותר הבין שהיא לא יצאה מהאופרה אלא הצליחה להצטרף מבחוץ ליוצאים כדי לעשות רושם שהיתה באופרה. יצחק החל לדבר איתה. אותה תקופה ידע צרפתית וגם איטלקית. היא סיפרה לו שהם מהגרים רוסיים, "לבנים", והוריה גרים ברובע קצת מרוחק וקשה לה להגיע אליהם עכשיו. היא עצמה לומדת בסורבון אבל מצבה הכלכלי קשה והיא זקוקה לתמיכה. במקרה יש לה חדר לא רחוק מהאופרה, שאותו היא מחזיקה יחד עם חברה, בתקופת הלימודים. וכך מצא עצמו יצחק הולך עימה לחדרה כשהוא כבר אומר לעצמו, הם פליטים ואני פליט, מדוע שלא אשנה את זהותי ואתחתן איתה! היא יפה כל כך, ומשכילה! ואפילו שכבר הזדיינו בחדר שלה, והוא נתן לה את "התמיכה", אמר לעצמו, אפילו היא זונה, אבל כנראה ממשפחה טובה, אני אגאל אותה ממצבה ואטמע בקהילה שלהם! והיא אפילו נתנה לו מיספר טלפון שלה לפני שנפרדו!

כעבור יום החל לחוש כאבים ודלקת באבר שלו והלך למרפאה הצבאית ושם התברר שחטף ממנה זיבה. זה כבר היה לאחר המצאת הפנצילין ומיד תקעו לו זריקות וגם מרחו לו את האבר במשחת כספית וחבשו ואסרו עליו לקיים יחסים במשך שלושה שבועות. אילו היה הדבר קורה בתקופת המלחמה, היא נשפט על כך בעוון פגיעה ברכושו של המלך! בבריאותו של חייל הוד מלכותו! אבל מאחר וכבר היה שלום, פטר אותו הרופא ללא משפט ורק הזהיר אותו שלפני שהוא הולך פעם נוספת לאזור שיש בו זונות שיברר היכן נמצאת המרפאה הצבאית וייגש לשם קודם כדי לקבל אמצעי מניעה.

יותר לא היה לו קשר עם הרוסייה הבלונדית המשכילה והיפהפייה שהדביקה אותו בזיבה.

 

1.6.10. יום שלישי. צהריים עם אורפז. אני לא מדבר איתו על "משט השלום" כי אני כבר רואה שהוא עומד להתרגז ואומר שפעם הטורקים היו טיפשים ואנחנו החכמים ועכשיו התחלף המצב. אני אומר לו שלמען בריאותו יותר טוב שלא נתווכח כי אני בעמדות מנוגדות לשלו וחבל שהוא יתרגש וזה מיד משפיע לרעה על מצבו.

הוא מספר על הידידות שלו עם יורם פורת, המחזאי, שהיה מקורב אליו, והתגרש. לימים היה לאורפז זוג ידידים, הבעל מומחה לקבלה והאישה גיורת אוסטראלית שכתבה שירים, והכיר אותם דרך סבינה ואהרון מסג, המשוררת והפסל. האישה האוסטראלית בנתה עם בעלה בית בחלקה גדולה במושב בגליל, ולאחר שהוא נפטר באופן פתאומי מעקיצת זבוב בירושלים, היא נשארה לבד, וכאשר פגש אותה אצל משפחת מסג, או טילפנה אליו, רמזה לו שהיתה מוכנה להכיר מישהו שבשבילו כדאי לבוא במכונית לתל אביב. לאורפז לא היה עניין בכך והוא סיפר לה על יורם פורת, והשניים נפגשו ומצאו חן ויורם פורת חי אצלה כשנתיים ויצחק היה שם תמיד בחזקת אורח כבוד. לימים נתפרדה החבילה, ולימים פורת קיבל סרטן ומת תוך זמן קצר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

נסיה שפרן

על יצחק אוורבוך אורפז

בעקבות היומן של אהוד בן עזר

בשבועות האחרונים קראתי בעניין רב את רישומי היומן של אהוד בן עזר בעקבות פגישותיו עם הסופר יצחק אוורבוך אורפז. השניים נפגשו מדי שבוע בבית הקפה "שיין" במשך תקופה ארוכה. להבנתי, הפגישות האלה נערכו משום שבן עזר התעתד לכתוב ספר ביוגרפי על יצחק אורפז, בדומה לספר שכתב על פנחס שדה, סופר ידוע אחר בן אותה תקופה ("להסביר לדגים: עדות על פנחס שדה", הוצ' אסטרולוג 2002).

אורפז נחשב לאחד הסופרים הבולטים מקרב בני דורו. הוא זכה בפרסים רבים במהלך השנים (ניומן, ביאליק, וכמה פרסים אחרים), ובשנת 2005 אף זכה בפרס ישראל. מנימוקי השופטים: אמן המילה והשורה שמפעלו הספרותי כולל עשרות סיפורים, נובלות ורומנים; היה מראשית כתיבתו מחפש דרכים ופורץ דרכים; נתן ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים.

בשעתו קראתי חלק ניכר מספריו של אורפז, כך שרישומי היומן של בן עזר עניינו אותי מאוד. אני מודה שגם "רכילות" ספרותית אני תמיד קוראת בעניין: נשים, ילדים, אהובות – ובמקרה זה אפילו שיניים תותבות... ניסיתי להיזכר בספרים של אורפז שקראתי בשעתו. אני בטוחה שקראתי את "נמלים", "מות ליסנדה", "ציד הצביה" ו"מסע דניאל". אך ככל שאימצתי את שרירי הזיכרון לא עלה בידי לזכור אף אחת מן הדמויות שהעלה באותם ספרים, ובוודאי לא את מהלך העלילה.

לא חשבתי שאמצא בארון הספרים שלי ספרים של אורפז (מלבד ספר אחד שאליו עוד אשוב). באותן שנים בהן קראתי את הספרים שהוזכרו לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות הרבה ספרים, ומן הסתם השגתי אותם בספרייה הציבורית. אך להפתעתי מצאתי שלושה ספרים שרכשתי כנראה בשנים מאוחרות יותר. הם ניצבו על המדף העליון, ממש בהתחלה, באות א', בין ספרו של מאיר אגסי "הגבעות השחורות של דקוטה" לבין ספרה של לאה איני "ורד הלבנון". אחד מהם היה "רחוב הטומוז'נה" שהתפרסם ב-1989, ורכשתי אותו מן הסתם משום שבאותן שנים התחלתי להתעניין בשורשי המשפחה במזרח אירופה. סימונים בעיפרון בכמה מן העמודים העידו בבירור על כך שקראתי את הספר.

הספרים האחרים היו "הגבירה"(1983), ו"הכלה הנצחית"(1987) – שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד. דפדפתי בשניהם ולא מצאתי שום סימונים בעיפרון. עובדה זו אינה מעידה על כך שלא קראתי את הספרים האלה, שכן אני מסמנת רק משפטים או קטעים ש"תופסים" אותי במיוחד. מכל מקום, הדפדוף בשני הספרים האלה לא העלה שום זיכרון. גם זה אינו מעיד על כך שלא קראתי בעבר את שני הספרים האלה.

איני מתכוונת כאן לחוות שום דיעה על ספריו של אורפז, שזכו לשבחים רבים בביקורת בשנים בהן התפרסמו. כזכור, הוא זכה גם בפרס ישראל. אני רוצה רק לציין עובדה אחת: ספריו של יצחק אורפז לא הותירו בי שום משקע. ושוב, אין כאן שום מתיחת ביקורת על טיב הספרות היפה שכתב אורפז. הקוראת הזאת פשוט לא "התחברה" חיבור של ממש אל הרומנים, הנובלות והסיפורים הקצרים של יצחק אורפז.

בארון הספרים מצאתי ספר נוסף של אורפז: "הצליין החילוני". כותרת משנה: מסה על היבט אחד בסיפורת המודרנית. באחת מפגישותיו של אורפז עם בן עזר הוא הביע חשש שמתוך כל הספרים שכתב (כעשרים), יזכרו בעתיד רק את "הצליין החילוני". באותן שנים, והוא כבר כבן תשעים, הרומנים שלו כבר לא עמדו במרכז ההתעניינות של קוראי הספרות העברית. לעומת זאת, המונח "צליין חילוני", שהוא היה זה ש"המציא" אותו, נכנס למחזור הדם של הספרות העברית – וגם לתחומים אחרים.

"הצליין החילוני" הוזכר גם בנימוקי השופטים שהעניקו לו את פרס ישראל ב-2005: "אי אפשר לדבר על אוורבוך-אורפז בלי להזכיר את מסתו הצליין החילוני, שבה גיבש תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת." ועם זאת, אין ספק שפרס ישראל לא הוענק לאורפז עבור המסה הזאת. הפרס הוענק לו על הרומנים והסיפורים שכתב, ואילו "הצליין החילוני" הוזכר בשולי כל הנימוקים האחרים שהעלו השופטים.

"הצליין החילוני" איננו ספר קל לקריאה. בעצם מדובר בספרון בן 80 עמודים (כולל הקדמה). עיקר הספר הוא ניתוח מדוקדק של שלושה סיפורים: "האבן הצומחת" של אלבר קאמי; "הרוצחים" של ארנסט המינגווי; "עד עולם" של ש"י  עגנון. אורפז מנתח כל אחד מהסיפורים האלה לפרטי פרטים וקובע כי המשותף להם הוא שכל אחד מגיבורי הסיפורים הללו הוא "צליין חילוני".  ומהו "צליין חילוני"? לפי המבוא זהו "עולה-רגל שאין לו מקום קדוש. צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסויים, אי-שקט, מרי. עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה." (עמ' 13). אורפז קלט במשושיו הרגישים את הכמיהה של הדור הילידי, דור הצברים הראשון, שגדל בסביבה מנותקת מן הדת, לדבר מה שימלא את החלל הריק שנותר לאחר נטישת הדת של דור אבותיו ואימהותיו.

איני יודעת כמה מן הקוראים התעמקו בניתוח המדוקדק של שלושת הסיפורים אשר באמצעותם מנסה אורפז להוכיח את התיזה שלו. הניחוש שלי הוא שרוב הקוראים הסתפקו בהקדמה, ורפרפו על כל השאר. קריאה מעמיקה מחייבת לימוד של ממש: צריך לזכור מיהו מי, צריך לרדת לפרטים הקטנים המאפיינים כל דמות, וצריך לערוך השוואות בין הדמויות. צריך להיאזר בהמון סבלנות והתמדה כדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים האלה. למען האמת, ההקדמה כנראה מספיקה כדי להבין למה התכוון הסופר, ואולי רק אנשי ספרות מובהקים יפיקו תועלת מניתוח מדוקדק כזה. מכל מקום, המונח "צליין חילוני", שיש בו כאילו סתירה פנימית, ביטא באופן מושלם את התקופה – העשורים האחרונים של המאה העשרים. ולא רק בישראל – אלא בעולם המערבי כולו.

ויקטור טרנר (Victor Turner), אנתרופולוג בריטי, נולד ב-1920, שנה אחת לפני יצחק אוורבוך אורפז. הוא היה מן הראשונים שחקרו את תופעת הצליינות גם בהקשריה החוץ-דתיים. אורפז חקר את הצליינות החילונית וביטוייה בספרות (כזכור, הוא עוסק בסופרים מערביים ממקומות שונים ברחבי העולם: צרפת, אמריקה, ישראל). ויקטור טרנר התעניין, בין השאר, בביטויי הצליינות החוץ-דתיים בתחום הטיילות. הוא ראה בתיירות המודרנית מעין צליינות חילונית, אשר באה למלא את מקומה של העלייה לרגל המסורתית. עולה הרגל נפרד מן המסגרת החברתית שהוא מכיר. במהלך שהייתו מחוץ למסגרת שנטש מתחוללים בו שינויים, וכאשר הוא מגיע למחוז חפצו הוא כבר אדם שונה מאשר היה לפני צאתו לדרך. דוגמא בולטת לכך היא פרשת יציאת מצרים: תקופת הנדודים במדבר, בין מצרים לארץ כנען, הכשירה את עם העבדים להיות עם בן חורין.

ספרו הידוע ביותר של ויקטור טרנר התפרסם ב-1969. הספר "התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה" תורגם לעברית ב-2004 (הוצ' רסלינג). טרנר לימד גם סמסטר אחד באוניברסיטת בר-אילן ב-1983. בשנה זו הלך לעולמו במדינת וירג'יניה בארצות הברית. האם הכיר אורפז את כתביו של ויקטור טרנר? אין לי שום תשובה חד משמעית. אני מניחה ששניהם, על אף הרקע השונה שלהם, היו מודעים לתהליכים העוברים על העולם המערבי והגיעו למסקנות דומות.

כך או אחרת, אין ספק שמטבע הלשון "צליין חילוני" הוא כולו של יצחק אורפז. מטבע לשון זה התמקם היטב בשפה העברית, והוליד גם ביטויים דומים. קטע מתוך אחד מספריו המאוחרים של חיים גורי מדגים זאת היטב: "נשבענו בצליינות המדברית... בהליכה הצליינית ההיא אל המדבר היתה שיבה אל ההיסטוריה של הארץ הזאת. זה היה חלק מהרנסנס העברי... חיפוש אחר תעודת זהות וקושאן בתהליך עיצובו של הנוער כבן המקום." ("עם השירה א'", מוסד ביאליק 2008).

יותַר לי להוסיף שגם אני נעזרתי מאוד בכתביו של ויקטור טרנר כאשר חקרתי את תולדות הטיילות בארץ, ובמיוחד את תופעת המסעות לפטרה (נסיה שפרן, "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה", יד בן צבי 2013). אני אסירת תודה גם ליצחק אוורבוך אורפז על כך ש"המציא" את הביטוי "צליין חילוני", שמבטא באופן כה מושלם את טבעה ואופייה של הטיילות הארצישראלית בראשיתה.

נסיה שפרן

 

אהוד: מצאתי עניין רב ביצחק אורפז כחבר וכידיד, וכאדם מרתק בסיפוריו בעל-פה, אבל  יחסי למרבית ספריו היה דומה לשלך. וזה גם בא לידי ביטוי בדפי היומן שאני מפרסם על פגישותיי עימו. הוא קיווה כל ימיו שאכתוב עליו ספר כמו שכתבתי על פנחס שדה. אבל לא יכולתי לעשות זאת כי מרבית יצירותיו שיעממו אותי וניראו לי מלאכותיות. לעומת זאת חייו ריתקו אותי. וכך יצא שלבסוף אכן כתבתי "ספר" – בצורת קובץ מחשב, "ידידי יצחק אורפז", "ספר" המתפרסם כאן בהמשכים ונשלח לכל דורש ובו כל פרשת היכרותי עימו וסיפוריו על חייו, המעניינים יותר מיצירתו. במקומות לא מעטים הייתי נאלץ לקצר או לתת שמות בדויים, כי מדובר באנשים, בעיקר נשים, שעדיין חיים.

אגב, מעולם לא התפעלתי מהצליין החילוני שלו. כל סיפור של אהבה, בייחוד נכזבת – נראה לי, למשל, כמסע של צליינות לא דתית. והמושג של "הדרך אל המטרה" חשובה יותר מהמטרה – קיים בהרבה צורות, זה ממש בנלי, כמו האוויר שאנחנו נושמים. ואין למושג הזה גם שום קשר לניתוח סיפורו של א"ב יהושע, "מול היערות", שאותו התבקש אורפז ללמד באוניברסיטת חיפה, אולי בזכות מחברו של הסיפור.

 

* * *

אהוד: אין ספק שהנאשם בפלילים ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אחראי לכך שכטב"ם איראני תקף ספינה "בעלת קשר לישראל" כ-370 ק"מ ממערב לחופי הודו. רק ניפטר מנתניהו אפילו באמצע המלחמה ואפילו בבחירות באמצע המלחמה – והכול יבוא על מקומו בשלום והאיראנים אפילו ינשקו לנו את התחת!

 

* * *

משה גרנות

אופי הפנתאון כלקמוס לגבי יחס הדת אל הנשים

הרמב"ם קבע בשלושה עשר עיקרי האמונה את מאפייני המונותיאיזם: ה' הוא אל יחיד, נצחי, בורא עולם ומנהיגו, והברואים לא ישיגו לעולם את דימויו ומהותו. אם נקבל את הנוסחה הזאת של הרמב"ם, יסתבר שרק 7 פסוקים מנבואת הנביא המכונה "ישעיהו השני" ועוד רסיס פסוק מספר דברים ( ישעיה  מ"ד 5, מ"ה 6-5, 18, 21, 22, מ"ו 9; דברים ד' 35) מתיישבים עם הנוסחה הרמב"מית הנ"ל. שאר הכתובים המקראיים מכירים לא רק ביכולתו של האדם לראות את אלוהים, לצטטו ולחדור למחשבותיו, אלא שהם גם מכירים בפנתאון ענק של מלאכים, "אישים", שרפים, שטן, רוח – עימם האל מתייעץ, ואותם הוא שולח למשימות שונות.

מחבר ספר דניאל מתאר בחזונותיו אלף אלפי משרתים לאל (דניאל ז' 9 ואילך). מסתבר שהשטן הוא בר-שיחו של האל, ויש לו מידה רבה של עצמאות (איוב א' 12-6, ב' 7-1; מלכים א' כ"ב 23-19; זכריה ג' 1 ואילך, דברי הימים א' כ"ב 22-19). מלאכים בשליחות האל מוזכרים אינספור פעמים ברוב ספרי המקרא. המאפיין את הפנתאון הזה הוא שכל פרטיו הם ממין זכר – בשמיים אין אף דמות על-אנושית נשית, וכראיה נביא את הפסוקים הבאים: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו... הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם, וילדו להם – המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו' 4-2). ומדוע היה על בני האלוהים לרדת ארצה כדי לשאת נשים? כי בספירה השמיימית האלוהית אין זכר לנשים.

הבה נבדוק עתה את הפנתאון באמונה האלילית של היוונים הקדמונים שתקופתם מקבילה לזאת של תקופת המקרא (הומרוס בן המאה התשיעית לפני הספירה סיפר את סיפור מלחמת טרויה שאירעה במאה ה-12 לפני הספירה, בערך הזמן שבו על פי המקרא חי ופעל משה). ובכן, באמת בראש הפנתאון עמד זאוס הכול יכול, אבל היה רחוק מאוד מלהיות צדיק. מסתבר שעליו, ועל שאר האלים, שולטות המוירות, אלילות הגורל. אל המלחמה הנורא הוא אמנם ארס, אבל מי שמוליכה אותו באף היא האלה אריס, אלת המריבות שבעטיה התרחשה מלחמת טרויה. אל האמנויות הוא אמנם אפולו, אבל אלת החוכמה היא אתנה, ובפנתאון ישנן גם תשע המוזות המעניקות כישרון דיבור למלכים, כישרון שירה ונגינה לאמנים ומשוררים. אלילה רבת כוח היא ארטמיס, אלילת הציד החולשת על "מדור גברי" מובהק, ואלילה רבת כוח אחרת היא דמטר, המעניקה יבולים ופירות, ומעל כולן – גיאה, אלילת האדמה.

הבה נבדוק עתה את היחס לנשים באמונה שבה כל הפנתאון הוא זכרי, לעומת הפנתאון המעורב שבו יש אלים ואלות. ובכן, באמונה המקראית, בפנתאון הגברי, כבר בפרשת בראשית נקבע מפי האל שהגבר ימשול באישה (בראשית ג' 16); בעשרת הדיברות ובחוקת המלך האישה היא חלק ממלאי נכסיו של הגבר (שמות כ' 14, דברים י"ז 20-14); אב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם, כאילו היתה עז (שמות כ"א 7).

 במשנה ובתלמוד כל הדוברים הרבים המתווכחים ביניהם בענייני הלכה – כולם גברים, להוציא חכמה אחת, הלא היא ברוריה, אשת ר' מאיר, מומחית גדולה בנושאי טומאה וטהרה, שהצטיינה בכך שנזפה בר' יוסי כי הרבה שיחה עם אישה  – הוא פנה אליה בארבע מילים, כשהיה עליו לפנות אליה רק בשתיים!  (עירובין נ"ג ע"ב). הגברים בינם ובין עצמם, בהיעדר  פרטנרית נשית לוויכוח ההלכתי, הרשו לעצמם לזלזל בהן בגסות מבהילה: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (דברי ר' אליעזר משנה סוטה ג', ד'); ובתלמוד ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד' כתוב: "יישרפו ספרי תורה, ולא יימסרו בידי נשים."

נבדוק עתה את היחס לנשים באמונה האלילית הקדומה של היוונים, שם הפנתאון מעורב, ובו אלים ואלות: סופוקלס, כותב טרגדיות המופת, שמועלות על במות לאורך אלפיים חמש מאות שנה, מתאר את גיבורתו אנטיגונה בהערכה ובכבוד אדירים – היא הצודקת במאבק שלה עם קריאון השליט, והעובדה שקריאון מתעקש להפר את "חוקי האלוהים" (החובה לקבור את המת, גם אם הוא בגד במולדת) מובילה אותו ואת ביתו לאסון.

אוריפידס, השלישי מבין גדולי הדרמטורגים היוניים הגדולים, שחי גם כן במאה החמישית לפני הספירה, שם בפיה של גיבורתו מדיאה נאום פמיניסטי שלא היה מבייש את סימון דה בובואר; ושני המחזאים האלה חיו בתקופה מקבילה לתקופתם של עזרא ונחמיה, אשר בראש מעייניהם היה לגרש את הנשים הנוכריות עם ילדיהן (עזרא ט'-י'; נחמיה י"ג 32-23). נקל לחוש בהבדלים התהומיים בין שתי התרבויות.

הגדיל לעשות מחבר הקומדיות היווני אריסטופנס, בן דורם הצעיר של סופוקלס ואוריפידס (385-446 לפני הספירה), הוא חיבר קומדיות, בהן הנשים דורשות זכות שווה לשלטון, ומצליחות להוליך שולל את הגברים הששים אלי קרב, הלא הן "ליזיסטרטה", "חג הנשים", "מהפכת הנשים" – העובדה שקומדיות כאלו הוצגו בפני הקהל האתונאי, והם נהנו וצחקו – מראה עד כמה נושא מעמד הנשים היה חי ותוסס בימים הרחוקים ההם בעולם האלילי, שהמונותיאיזם בא, כביכול, להציל את האנושות מעונשה של דת זאת.

והערה: ב"חג הנשים" שם אריסטופנס בפיהן של הנשים כעס גדול על אוריפידס שתיאר נשים "פגומות" : מדיאה שרוצחת את אחיה ואת ילדיה, ופדרה שמתאהבת בבנה החורג. האמת היא שאת שתי הגיבורות מתאר אוריפידס במידה רבה של אמפתיה, וכאמור הוא שם בפיה של מדיאה נאום פמיניסטי נוקב.

היחס המחפיר אל הנשים בעולם המונותיאיסטי מורגש עד ימינו אנו: אצל היהודים החרדים האישה מנועה מלהיות שליחת ציבור, מנועה מלהזכיר את שמה ולפרסם תמונתה בעיתון, היא אמורה להרות, ללדת, לגדל ילדים ולפרנס את הבעל הלומד תורה בכולל, עליה להיות עטופה מכף רגל ועד ראש כי "שיער באישה ערווה", ו"קול באישה ערווה" (בבלי ברכות כ"ד ע"א). אישה אינה רשאית להשמיע קולה בציבור, וגברים אינם רשאים לשמוע קול אישה אפילו ברדיו. במפלגות החרדיות אין דריסת רגל לנשים, וישיבות וכוללים מיועדים, כמובן, לגברים בלבד.

בחלק גדול מהמדינות המוסלמיות מעמדה של האישה הרבה יותר גרוע – הן חייבות לעטות צ'אדור המכסה את גופן מכף רגל ועד ראש, כשלעיתים רק סדק קטן מול העיניים מאפשר להן ראיה. קווצת שיער שחרגה מהצ'אדור עלולה לגרום לעונש מלקות, למאסר, ואפילו למלקות עד מוות. הנשים מודרות לחלוטין ממשרות ציבוריות, ואינן יכולות לצאת למרחב הציבורי ללא ליווי גבר (בעל, אח, בן בוגר). וכן,  קנאי הדת אפילו יורים בנערות החפצות ללמוד בבית ספר.

מאינספור התקלות שגרם המונותיאיזם לאנושות – היחס המחפיר לנשים הוא מהגרועות והמבהילות ביותר. לכל בר דעת ברור שהאמונה באל אחד, או באלים רבים – שתיהן בריאה של הדמיון האנושי, שכמספר השבטים הפזורים בעולם – כך מספר הוואריאציות של בריאת האלוהיות. מה שברור לנוכח העובדות ההיסטוריות הוא שהאלילות, לפחות בעולם המערבי, גרמה להרבה פחות תקלות מהמונותיאיזם.

הזכרתי את העולם המערבי שבנושא מעמד האישה שפר גורלו ביחס ליהדות החרדית ולרדיקליות המוסלמית, ואינני מייחס זאת למציאותה של חצי אלה בפנתאון הנוצרי, הלא היא מרים, אימו הבתולה של בן האלוהים – הרי ישוע מצוטט כמי שדי מזלזל בה (ראו מתי י"ג 50-46, מרקוס ג' 35-31, לוקס ח' 21-19). הסיבה העיקרית למצב המשופר של האישה האירופית הנוצרית, על פני אחיותיה היהודיות החרדיות ומוסלמיות, טמונה בהר הגעש התרבותי שחולל העולם היווני הקלאסי בתחום הספרות, הדרמה, האמנות, ההגות והפוליטיקה. אלף שנות הקנאות הדתית הנוצרית, שגרמה לסגירות תרבותית מבהילה, הסתיימו עם התעוררותם של גאוני הרנסנס, שהיו מקוריים מאוד, אבל את רוח התרבות והחופש ינקו מהעולם היווני והרומי הקלאסי. בעקבות המהפכה הזאת התפתח המדע, החלה שאיפה להפריד בין הדת למדינה, החלה שאיפה אל דמוקרטיה, וכן גם יחס של כבוד אל הנשים – כל זה התרחש ב"מרחב המערבי", הכולל את קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד. בסופו של דבר, לאחר מאבק הרואי של הסופרג'יסטיות, הנשים במרחב זה השיגו את הזכות לבחור ולהיבחר. החלוצה היתה ניו-זילנד (1893), ומהמאוחרות ביותר – מדינות מוסלמיות (זכות בחירה לנשים בסעודיה רק משנת 2011).

בארץ ישראל ניטש ויכוח מר בין רבנים אם ראוי להעניק זכות בחירה לנשים ("כל כבודה בת מלך פנימה" – תהילים מ"ה 14). הוויכוח הזה הוכרע סופית לטובת הנשים עם הקמת מדינת ישראל.

לכאורה, ההנחה שלי שפנתאון מעורב עדיף על פנתאון "זכרי" בכל הנוגע ליחס כלפי נשים – ההנחה הזאת אינה מתיישבת, כביכול, עם ההוויה בדת ההינדו, כי למרות שבפנתאון ההינדי יש אלות רבות כוח, הרי מקובל שם "הסאטי" העלאת האלמנה על המוקד בו שורפים את גופת הבעל המת. מדובר במעשה מזוויע שכפוי על "אישה מסורה" ביחס לבעלה המת.

מסתבר שבפנתאון ההינדי שולטים שלושה אלים זכרים ראשיים, הלא הם ברהמה, וישנו ושיווה, ואילו האלות הן בנות זוגן, שאינן משתוות להם: סרסווטי, בת זוגו של ברהמה, לקשמי, בת זוגו של וישנו, ודורגא המשתנה לפרווטי ולקאלי – היא בת זוגו של שיווה ההורס. אלות אלו אינן שולטות בשלישיית האלים, כמו המוירות על אלי יוון. הוסף לכך את האמונה הנפוצה בהודו על גלגול נשמות, לפיה שריפת הגופה מאפשרת העברת הנשמה לגוף אחר, והחלוקה של אלפי שנים לקסטות  (ברהמינים, קשאטריה, וואישיה, שודרה והטמאים האסורים למגע), וברור שההוויה ההינדית רחוקה מאוד מההוויה היוונית הקלאסית שהפנתאון שלה היה הרבה יותר מאוזן, ולעיתים אף נטה לכיוונן של האלות.

משה גרנות

 

אהוד: אם אני לא טועה, וסלח לי על בורותי, נדמה לי כי בעולם האלילות היה נהוג להקריב קורבנות אדם, בייחוד בחורות, וגם לאכול אחר כך מבשרן הצלוי.

 

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

 

פרק ל"ה

"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים"

 

גם לאחר הפילוג שמר שרגא כל הזמן על קשר עם אנשי רפ"י, ובייחוד עם שמעון פרס, איתו היה גם מטכס עצה כיצד להביא לאיחוד. פרס אומר שעל שרגא לא כעסו ברפ"י, כי מראש הודיע שלא יילך איתם. כעסו על חושי, למשל, משום שנתן להבין כל הזמן, שכן יילך.

במצב דומה לשל שרגא היו כמה וכמה אישים במפא"י, ופרס, לדבריו, נתן להם להבין, מההתחלה, שהפילוג הוא זמני. גם בן-גוריון קרא לרפ"י – רשימה, לא מפלגה. מבחינת פרס, ההתלהבות עם הקמת רפ"י היתה אמנם רבה, אבל בסופו של דבר מצא עצמו לבד. כל אחד הלך לעסקיו. בן-גוריון, הסתגר רותח וזועם בשדה-בוקר, וכל מבוקשו שאשכול יילך. דיין – רצה לחזור לצבא. אלמוגי – "כאב בטן", קולק – ירושלים, ואילו פרס – נשאר עם "חובות" רפ"י. לכן, משעה שהיה אפשר להגיע לכך שדיין יהיה לשר-הביטחון, בשלו התנאים לאיחוד.

שרגא זוקף, במידה מסוימת גם לזכותו ולזכות נאומה התקיף והנרגש של דבורה, את החלטת מזכירות המפלגה, מיום ה-1 ליוני 1967, להפריד בין תיק הביטחון ותיק ראשות הממשלה, ולמנות את משה דיין לשר-הביטחון.

בימי ההמתנה, שקדמו למלחמת ששת הימים, הודיע פרס לשרגא שרפ"י מוכנה להתאחד עם מפא"י ללא תנאים מוקדמים לבד מהתנאי של הקמת ממשלת ליכוד לאומי ומינוי דיין כשר-הביטחון. גולדה, מזכירת המפלגה, התייצבה בראש המאבק נגד הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. היא האמינה בניצחון מוחץ במלחמה העתידה לפרוץ ואמרה ש"לא צריך לחלק עימם [רפ"י] את הניצחון."

בעיתונות ובציבור התנהלה מערכה אישית חריפה ביותר נגדה. ליד בית מרכז מפא"י בתל-אביב הפגינה למען דיין קבוצת נשים, שאשכול הגדירה לימים כ"נשי וינדזור העליזות". בחמת-זעם הגיבה גולדה נגד חבריה במפא"י, שפנו, לדעתה, לכיוון הרוחות המנשבות ברחוב והשאירוה כמעט בודדה במערכה, לצידו של אשכול, בבקשם להוציא מידיו את תיק הביטחון. וכשהתברר לה שאין ברירה, תמכה בהצעה למנות את יגאל אלון, יוצא אחדות-העבודה, לתפקיד שר-הביטחון.

שרגא, מצידו, שוחח עם גולדה, והצליח להביא למיפגש ראשון בין ראשי מפא"י: גולדה, ברקת והוא-עצמו, לבין ראשי רפ"י: פרס, אלמוגי ונבון. מיפגשים נוספים, והשפעת ספיר, הביאו לבסוף להחלטת הרוב המכריע של חברי המזכירות בעד מינוי דיין (בהם רוב חברי ה"גוש" לשעבר, ששנים רבות היו מתנגדיו המושבעים של דיין). פרס מעיד אף הוא שלשרגא היה חלק בגיוס רוב במוסדות המפלגה לתביעה להחליף את אשכול כשר-הביטחון, ושלא לתת את התפקיד לאלון אלא להשאירו פנוי לדיין.

המעגל כאילו נסגר. "צעירי מפא"י" תפסו את מקומם הראוי להם על במת ההנהגה הלאומית. הם, ולא יוצאי סיעה ב' והקיבוץ המאוחד. כזכור היה גימגומו של אשכול, בנאום חי ששודר לאומה בימי ההמתנה – אחד הגורמים לפאניקה הציבורית שהעלתה את דיין, כאילו בלעדי גיבור מלחמת סיני של 1956, צפויה ישראל למפלה נוראה. גולדה, המתנגדת העיקרית לדיין, שסברה כי עם ישראל יכול לנצח במלחמה בלעדיו, ירדה לימים אף היא מעל במת ההיסטוריה דווקא לאחר שסמכה על החריזמה של דיין באוקטובר 1973.

אחרי גולדה שוב לא נותר מנהיג מהמשמרת הוותיקה של מפא"י, בני-דורו של שרגא, שייאות לעמוד בראש הממשלה, ויוכל ויעֵז להנהיגה. תם הדור. מצד שני, ייתכן שהאכזבה שהנחיל דיין לעם ישראל באוקטובר 1973 היתה חלק מהתהליך שהביא לאיבוד שלטונה של מפא"י ב-1977.

 

   *

בספטמבר 1967, זמן לא רב לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, נמצא שרגא בעיצומו של מאבק פנים-מפלגתי בשאלת האיחוד.

איחוד משולש – מפא"י, רפ"י ואחדות-העבודה, כדעת "קבוצת "חושי-נצר", המורכבת רובה מאנשי ה"גוש"-לשעבר, או איחוד זוגי בלבד בין מפא"י לאחדות-העבודה, כחפצם של אשכול וגולדה.

דיין נכשל בלשונו, בכנס של רפ"י, כאשר הסביר את מטרת חזרתה של רפ"י למפא"י – הדחתם-מבפנים של אשכול וספיר. אשכול החליט להסתפק באיחוד הזוגי, ולהקים מסגרת פחות-מחייבת לשיתוף עם רפ"י.

לפני ישיבת מרכז המפלגה, שבה אירגנה קבוצתו של שרגא רוב לאיחוד המשולש, התקיים דין-ודברים חריף בין אשכול לשרגא, בנוכחות חברים מצמרת המפלגה. אשכול האשים את שרגא שהוא מחשמל את האווירה במרכז ומארגן את הצירים נגד עמדתו-שלו. שרגא ענה:

"אני מאשים אותך ואת עוזריך שגרמו להתרגזות של חברי המרכז, כי רובם רוצים באיחוד משולש ולא יעזרו לך כל הפגישות שתקיים עימם בעניין. אני מבקש ממך ומיתר החברים להפסיק את ההתארגנות נגד איחוד משולש. במקום זאת נוכל לקיים יחד מפלגה גדולה בת שישים צירים בכנסת, שבוודאי תגדל עוד יותר בכנסת הבאה."

על כך ענה אשכול בקיצור: "מתברר שבארצנו יש רק צדיק אחד, שרגא נצר, והוא כאילו לא מתארגן."

ענה שרגא: "אני מודיע לכם, לכל הנאספים, שמעכשיו אתחיל לארגן קבוצת חברים שתתמוך באיחוד המשולש. אין לי כל רצון להתמודדות, אבל גם לנו יש השפעה במפלגה. עשרות שנים אבא חושי ואני קשורים לצרכי ציבור הפועלים ואיתנו אלפי פעילים. אני מודיע לך שלא יקום איחוד זוגי של מפא"י ואחדות-העבודה."

 

   *

בסופו-של-דבר, לאחר מגעים בין אנשי הסניפים בתל-אביב ובחיפה, התקבלה במפא"י, שהיתה כבר קשורה ב"מערך" עם אחדות-העבודה, החלטה על איחוד משולש. בדצמבר 1967 החליטה גם רפ"י בוועידתה על איחוד עם מפא"י ואחדות-העבודה לשם הקמת מפלגת העבודה הישראלית. האיחוד יצא לפועל בינואר 1968. גולדה, מזכירת מפא"י, שבימיה קם הדבר ונעשה, ישבה עתה עם דיין ופרס במפלגה אחת, אך בלי בן-גוריון שלא השלים עם האיחוד.

לבחירות 1969 הלך בן-גוריון בראש פלג קטן ששרד מרפ"י. גם הפעם – למרות כל הפצרותיו ואזהרותיו של שרגא, שלא יתפתה בן-גוריון ליגאל הורביץ ולאיסר הראל וימנע מעצמו את הביזיון שבהליכה חסרת-סיכוי זו לבחירות.

 

   *

בפברואר 1969 נפטר לוי אשכול, ראש הממשלה היחיד בישראל, עד כה, שמת על משמרתו, לא התפטר ולא התפוטר, אך גם הוא "הודח"-למעשה מתפקידו כשר-הביטחון כשנתיים קודם לכן.

ב-1968 התמנה ספיר למזכיר המפלגה, וכיהן בתפקידו כשנה וחצי. בבחירות 1969 עמדה ראש-הממשלה גולדה מאיר בראש רשימת המפלגה לכנסת. בינואר 1970 נבחר לובה אליאב לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. ואת מי, לדבריו, הוא פוגש בירקון 110? – שרגא, ידידו-יריבו מאז, בן השבעים-ושתיים, המשמש עדיין יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, ומעתה גם יושב-ראש הנהלת ברית הקואופרציה הצרכנית, וכמנהגו בא בוקר-בוקר לחדרו שבמרכז המפלגה. שרגא, שמעודו לא פוטר ולא התפטר משום תפקיד שאליו נבחר או מונה.

 

על התקופה שעבר שרגא, מהפילוג ועד לפגישתם המחודשת, אומר לובה:

"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים. הוא לא עבר את הרוביקון, לרפ"י.  והוא כבר לא היה כל-יכול ב"ביתו-שלו'. עתה היו ספיר, עופר, רבינוביץ שתפסו את ה'גוש' בתל-אביב, והם לא הניחו לשרגא לפעול כמקודם. בגלל נאמנותו לבן-גוריון ולשלמות המפלגה – ירד שרגא מ'נכסיו'. שרגא, האיש החזק במערכות הבחירות הקודמות, נשאר כמעט ללא עבודה וללא השפעה במערכת בחירות 1965. במחנה אשכול לא רצו אותו. נתנו לו לעסוק בדברים קטנים, כבעלי-מלאכה. אם אנו רוצים לנצח במערכת בחירות לכנסת, לא ממך תבוא לנו הישועה.

"שרגא היה מאוד מדוכא. הלך שחוח. גם אחרי שמפא"י ניצחה ורפ"י הוכתה, הוא לא היה בין הצוהלים. כאב את העניין. משנכנסה גולדה בפברואר 1966, לכהן כמזכירת המפלגה, לא היתה ביניהם קירבה רבה. שרגא לא אהב אותה במיוחד. ודאי גם בגלל יחסה לבן-גוריון."

לדעת לובה, גולדה גם לא שיתפה הרבה את שרגא בהחזרת רפ"י למפא"י. שרגא שמח על חזרת רפ"י, אך כוחו לא חזר אליו. ה"גוש" היה עתה מוקטן, מגומד, ולא בהנהגתו. יחסי הכוחות במפלגת העבודה, כשאחדות-העבודה ורפ"י בפנים, היו עתה אחרים לגמרי, וה"גוש", ללא שרגא, איבד את מקומו המרכזי.

בשנים 1970-1971 שימש לובה, כשנה וחצי, בתור מזכ"ל מפלגת העבודה. לדבריו הקפיד לשמור על כבודו של שרגא ופיתח עימו מערכת יחסים טובה ולבבית. שיתפוֹ בכל ועדה פנימית, בכל הנושאים המוניציפאליים, וחש כמעניק לו מחדש הילה שהוא מקובל בבית המפלגה. אך שרגא, לדעתו, לא חזר לכוחו הקודם.

במקביל נעשה לובה לבן-בית במשפחת נצר, בהחזירו מדי שבוע את דבורה מישיבות הכנסת בירושלים, ובאותה הזדמנות מבקר בביתם לכוס תה עם דג מלוח, או בלינצ'ס.

לובה פרש מהמפלגה ב-1975. עימותים והתנגשויות על רקע יונים-ניצים היו לו עם הנהגת המפלגה כבר מראשית שנות השבעים. שרגא, לדבריו, לא הבין זאת. מדוע יהודים רבים כל כך ביניהם על העניין הערבי? הוא לא תפס את חומרת העניין. לגולדה היו דיעות נחרצות בנושא הערבי-הפלשתינאי, ולובה ידע היטב על מה הוא מתנגש עימה. ואילו שרגא רצה רק לרכך את הוויכוח ביניהם, אולי מתוך הרבה תמימות. שרגא הבין מריבות על עמדות כוח ושלטון, התכתשות במאבקים פנימיים – אך לא הבין מדוע אדם בעמדת-כוח כה חשובה, מזכ"ל מפלגת העבודה, הולך ומתפטר על נושא של פלשתינים, של שטחים? – והוא הפציר בלובה כמה וכמה פעמים שלא לעזוב. "אתה רק שנה מזכ"ל, ומזכ"לות מובילה לראשות-הממשלה! מה בוער לך, לובה? תישאר ותוכל להשפיע."

לובה הקים לבסוף מפלגה שמאלית קטנה, של"י. היחסים עם שרגא נשארו יפים אבל עצובים. הם ידעו מורדות ומעלות: תחילה שרגא בשיא-כוחו פועל בחריפות נגד לובה ואינו מניח לו להיכנס למנגנון המפלגה. אחר-כך שרגא, שלאחר-שיאו, רואה בלובה מזכ"ל מפלגה טוב ונוח, איש-רעים להתרועע, כוח עולה שהיה יכול להגיע לראשות-הממשלה, ונעצב על עזיבתו. אחר לובה עומד בראש מפלגונת, ללא סיכוי להגיע אי-פעם לעמדת הכרעה פוליטית, ואילו שרגא, הנאמן – נשאר תמיד במפלגה. אף-פעם לא כולו בחוץ, אך-פעם לא-לגמרי למטה, אף-פעם לא יותר מדי בראש.

לימים, לאחר פטירתו של שרגא, חזר לובה לחיק המפלגה, בברכתה המפורשת, בעל-פה ובכתב, של דבורה. לדברי רינה, בחזרתו של לובה היה תפקיד חשוב גם לידידות העמוקה שהתפתחה בינו לבין רינה ואורי, ומשה, ידידות שנמשכה וטופחה כל השנים, חרף העליות והמורדות ביחסים של לובה עם ההורים.

 

   *

העיתונות לא פינקה את שרגא משעה שנראה כי תש כוחו והתמעטה השפעתו. שרגא כפר בתדמית הכוחנית מלכתחילה. מעודו לא היה כל-יכול, הוא טוען, אלה היו הגזמות של עיתונאים.

בשיחתם שאל אותו שלמה נקדימון:

"נשארת במפלגה, אבל איבדת את כוחך. היחס אליך היה חצוי, בשל נאמנותך לבן-גוריון לא נתנו בך אמון מלא..."

נצר: "אני כופר שהיחס אליי היה חצוי. נכון שהיחסים ביני לבין מיספר חברים התקררו. זה לקח מעט מאוד זמן. נשארתי בתפקידים אחראיים במפלגה. הייתי חבר לשכה מהרכבה הראשון, ונשארתי חבר בה עד היום הזה. המשכתי בתפקידים בכירים במוסדות המפלגה, ועד היום אני יושב-ראש חברת בתי-ארלוזורוב והמחלקה המוניציפאלית של המפלגה."

נקדימון: "עובדה היא, שלאחר הפילוג חדלת להיות שרגא נצר הגדול."

נצר: "גם קודם לכן לא הייתי כפי שמתארים אותי. לאחר שבן-גוריון פרש, המשיכה המפלגה לפעול באורח רגיל. חדלתי להתעניין בבעיות פנימיות, לאחר שרבים מחבריי פרשו. התעניינתי רק במיספר מצומצם של נושאים. עובדה היא שמרכז המפלגה שלח אותי לחתום מטעמו על הקמת המערך בהסתדרות." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

 

   *

אך בעיני הציבור, העיתונות, וחברים רבים שהכירוהו ממפלגתו-שלו, לא כך נראה המצב. למעשה היו שהחלו "מספידים" את שרגא ואת דרכו כעשר שנים בטרם נפטר. ראו בו סמל. סמל לתקופה שחלפה. בייחוד לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

כך למשל "נפרד" דוד שחם משרגא, בן השמונים ושתיים, בכתבה מ-1980, במילים:

"כלפי חוץ נשאר הכול כמקודם. הדמות המוצקה. הישיבה האיתנה. השקט. מתינות הדיבור. אבל לא היה מקום לטעות. בִּפְנים נפער חלל. מה שנותר הריהו מונומנט. אנדרטה חיה לתקופה שהיתה ולא תחזור.

"ההתמודדויות האישיות יצאו מן המחתרת. הן מוצגות היום על גבי הבמה הראשית. אשכול וגולדה שלא יהיה 'איחוד זוגי' בין מפא"י ל'אחדות-העבודה' בלי רפ"י. בניסיון להשפיע על בן-גוריון שיחזור עם חברי הרוב של רפ"י ל'עבודה'. את נאמנותו לבן-גוריון ביטא בכך, שבזמן הפילוג גילה כלפי רפ"י נדיבות בחלוקת מועדוני-המפלגה. אבל קצות החוטים שוב לא היו בידיו.

"הוקם 'גוש' חדש. אבל הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, היו ה'בוסים הגדולים' עצמם מעורבים אישית בכל הפעולות. הם היו 'בעניינים' ולא הסתפקו בריחוף מלמעלה. ואילו לחברי השורה, שוב שלא כבפעם הקודמת, היו אספיראציות של מנהיגות ולא רק של שירות להנהגה. הם לא הסתפקו בכוח הריאלי וביקשו שהכוח – כמו הצדק במשפט האנגלי – לא רק יהיה אלא גם ייראה.

"רק פה ושם עיקם מישהו את האף כשהחלו האלופים צונחים היישר אל פסגות הייצוג של המפלגה. באו ימים אחרים, ואין אומר אם הם טובים יותר, או לא.

"נצר יוצא בוקר-בוקר אל מרכז המפלגה. יש לו שם חדר. הוא עוסק עכשיו בקואופראציה. וכמו בימים הגדולים אין הוא מחכה שאחרים יבואו לחדרו, אלא הוא יוצא לבקרם בחדריהם – בלי גינוני בכורה ומעמד – מקשיב ומשיא עצות. גם בשיא גדולתו היה מקשיב לכולם. עכשיו על אחת כמה וכמה. הוא מקשיב והחיוך אינו סר מעל פניו.

"אין ספק שיש בחיוך הזה אלמנט של שביעות-רצון. כי עם כל הגינונים של התחמקות מפרסום ושל רצון להישאר בצל, שרגא נצר הוא אדם המכיר בערך עצמו. הוא יודע את ההשפעה הכבירה שהיתה לו על מהלך הדברים.

"יש בו, בחיוך הזה, גם אלמנט של תחושה, שהזמן מיטיב עימו ועם תדמיתו. הפרטים הלא-נעימים נשכחים. העיקר מתבהר והולך, ועימו מעמיקה האמונה שהדרך שבה עשו הוא וחבריו את הדברים עדיפה על הדרכים האלטרנאטיביות שנוסו במרוצת השנים." ("מוניטין", 1980).

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

נעמן כהן

חילופי האליטה המשרתת

התנחלויות במקום קיבוצים

מראשית הציונות ראו עצמם חברי ההתנחלויות הקיבוציות אליטה משרתת הן ביישוב הארץ והן בהגנתה. הקיבוצים קבעו את גבולות המדינה כאשר התנחלו בה מדן ועד כפר דרום (ואחרי קום המדינה עד אילות). הקיבוצים הקימו את הפלמ"ח ותרמו בדמם להקמת המדינה ולהגנתה. עוד במלחמת יום הכפורים היה מיספר הנופלים מהקיבוצים כפול מגודלם היחסי באוכלוסיה. כולם זוכרים את מיספר הנופלים הגדול בקיבוץ בית השיטה כאשר נפלו 11 לוחמים מהקיבוץ. ולזכרם הולחן השיר האלמותי "ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום. לא עוד.

במלחמת עזה הנוכחית נראה בעליל כי האליטה המשרתת התחלפה. מיספר הנופלים בקרב ההתנחלויות הדתיות שרואות את עצמן כממשיכות החלוציות הקיבוצית הוא שעולה במידה רבה על יחס גודלן באוכלוסייה. מה זה אומר על החברה הישראלית?

 

המערכה להצלת שלטון החמאס

למאבק העולמי להצלת שלטון החמאס בעזה ע"י דרישה להפסקת אש (מלבד צ'כיה, מיקרונזיה, פרגוואי, פפואה גינאה החדשה, ליבריה, נאורו, גוואטמלה ואוסטריה), הצטרפו כצפוי גם ישראלים.

 

המערכה להצלת שלטון החמאס (1)

הלל שוקן לא ננצח את החמאס יש להצילו ולהגיע להסכם איתו

הלל שוקן, הבעלים של 25 אחוזים מעיתון "הארץ", כותב בעיתונו: "לא ננצח. גם לא ביחד. את המערכה הנוכחית בעזה על זכותנו לבית לאומי בארץ ישראל. הפסדנו כבר ב-7 באוקטובר. כל יום נוסף של התמרון הקרקעי רק מהדק את הכישלון. כשהמערכה הנוראה הזאת תסתיים, כצפוי, בתוך שבועות ספורים בעקבות לחץ בינלאומי, ישראל תימצא במצב קשה מזה שבו נכנסה אליה בעקבות המתקפה הברברית של חמאס.

"סקרים מצביעים על כך שהתנהלותנו בעזה מחזקת את המעמד של חמאס בקרב הפלסטינים, לא רק בעזה אלא גם בגדה המערבית. מי שלא רצה את חמאס בעזה יקבל אותו גם ברשות הפלסטינית.

"מחדל יום הכיפורים והישגי המצרים בצליחת התעלה שיקמו את כבודה של מצרים והובילו לחתימת הסכמי השלום. הכרה של ישראל בהפסדה במערכה הנוכחית, תסייע בשיקום כבודם הלאומי של הפלסטינים הנרמס זה 56 שנים. ישראל תיאלץ להכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית וריבונית, ולקיים מו"מ עם כל הנהגה שיבחרו על סיום הסכסוך על בסיס החלטות האו"ם והיוזמה הסעודית. הייתכן שאסון ה-7 באוקטובר מבשר על אופק חדש למזרח התיכון?"

 (הלל שוקן, ל"הכיר בהפסד, כדי שהפלסטינים יכירו בנו", "אל-ארצ'י", 22.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-21/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8d18-da81-a1bc-cfbc24ad0000

הבנתם? ישראל תכיר בהפסד מול החמאס, תציל את שלטון החמאס בעזה וביו"ש שבו בחרו הפלסטינים. וזה יביא לפי הלל שוקן אופק חדש. אכן יביא אופק חדש, אבל לא שלום, אלא חיסול מדינת היהודים.

מעניין כמה כסף יהיה שווים אז ה-25 האחוזים של הלל שוקן בעיתון?

 

המערכה להצלת שלטון החמאס (2) – אהוד אולמרט – לא ננצח את החמאס לכן יש להצילו ולהגיע להסכם איתו

העבריין והאסיר המשוחרר, אהוד אולמרט כותב: "הציפיות שממשלת החורבן שלנו הפריחה ‏על יעדי המלחמה היו בלתי ניתנות להשגה מלכתחילה. נתניהו אמר אותן בפנים סמוקות, עיניים מרצדות, וידיים המתנועעות בקצב של שחקן תיאטרון.

"נתניהו, צריך היה לדעת שאין היתכנות ממשית להגשמתה... היום כבר ברור לרבים מאוד כי אף על פי שצה"ל נלחם באומץ, בעקשנות, בזהירות המתחייבת, וסופג אבדות כואבות – לא נראה כי יש סיכוי כלשהו להגשים את הציפיות שביבי יצר. לא יהיה חיסול של חמאס.

"עלינו," ממשיך אולמרט, "להיערך לשינוי כיוון. בפני מדינת ישראל עומדת כרגע הבחירה בין הפסקת הלחימה עם עסקה שעשויה להחזיר הביתה את החטופים, בתקווה שרובם חיים, לבין הפסקת הלחימה בלי עסקה.

"המשך הלחימה יביא לנו הישגים מקומיים חשובים. עוד חמאסניקים יחוסלו, עוד מנהרות יתגלו, עוד מנהיגים מארגון הרצח ייחשפו. חיסול לא יהיה. מוות של חטופים, חלילה, עלול להיות. אם מדינת ישראל תסיים את הלחימה אחרי הקורבנות הרבים שהיא גבתה, למרות אומץ הלב וההקרבה של המפקדים, הלוחמים והמנהיגות הצבאית שלנו, עם רשימה ארוכה של חטופים מתים – לא נוכל לסלוח לעצמנו כעם, כחברה. אם לכך נגיע – סילוקו בבושת פנים של הנוכל הנבוב והארור מראשות הממשלה לא יהווה פיצוי לכשל המוסרי שלנו ‏כמדינה.

"הגיעה שעת ההכרעה. הפסקת הלחימה – עם חטופים חיים, או הפסקה כפויה של הלחימה – עם חטופים מתים.

(אהוד אולמרט, "להפסיק את הלחימה תמורת החזרת החטופים בחיים", "אל-ארצ'י", 22.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-21/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8c6d-da81-a1bc-cefd5dcc0000

מלבד השנאה לנתניהו, העבריין אולמרט עוד מתנאה בעצמו ומסביר מדוע יחסיו עם הממשל האמריקאי היו הרבה יותר טובים מיחסי נתניהו-ביידן, "עליי," אומר אולמרט, "לא היה לחץ אמריקאי כי הסכמתי לתת לפלסטינים יותר ממה שהאמריקאים ציפו."

https://rotter.net/forum/scoops1/830493.shtml

הבנתם? נציל את שלטון החמאס וניתן לו את כל יו"ש (ע"פ תוכנית אולמרט), וזה יביא ליחסים טובים עם ביידן. מכיוון שהביטוי "עצת אחיתופל" כעצה שלילית אינו טוב כי עצתו היתה טובה, הנה ביטוי חדש "עצת אולמרט". אל תלכו ע"פ עצות אולמרט.

 

רגע השנאה היומי גולדשטיין ביבי

בספרו הדיסטופי "1984" מציג אריק ארתור בליר-ג'ורג' אורוול את שתי דקות השנאה שבהן מוקרנת דמותו של גולדשטיין וכולם צורחים בשנאה "גולדשטיין" גולדשטיין" "גולדשטיין".

הנה ראו את הקטע המפורסם:

https://youtu.be/XvGmOZ5T6_Y?si=ZDeEXhv8GHvJXwgi

את השם גולדשטיין (שם יהודי) מחליפים עתה מיליוני אנשים בעולם בקריאות השנאה "ישראל" ישראל" ישראל"... ואילו בארץ בקריאות השנאה מוחלף השם "גולדשטין" בקריאות השנאה "ביבי" "ביבי" "ביבי". צריך הרי לשנוא מישהו.

1. אהוד אולמרט: נפסיד לחמאס ובלבד שביבי ייפגע.

2. נחמיה שטרסלר: ביבי לא מרעיב את עזה ולכן מונע ניצחון. "ביבי הוא האיש השפל ביותר בהיסטוריה של העם היהודי."

(נחמיה שטרסלר, "הדרך היחידה לנצח את חמאס, "אל-ארצ'י", 19.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-19/ty-article-opinion/.premium/0000018c-7cb5-de44-a9be-7db53a490000

3. מיכאל בריזון: בריזון לא מוכן להיכנע לחמאס: "המלחמה המבאישה הזאת מיצתה את עצמה. לא נותר בה דבר זולת הגבהת הר הגוויות לצורכי שימור שלטונו של האיש הראוי כבר לתואר 'צורר מדינת הישראלים'."

מיכאל בריזון, "רוח הזמן הרגה אותם", "אל-ארצ'י", 19.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-19/ty-article-opinion/.premium/0000018c-7beb-de44-a9be-7fffe1880000

גולדשטיין... ביבי.... מה שביבי יעשה לא יעזור לו. בין אם יפעל לניצחון על החמאס או להפסד מהחמאס, תמיד הוא גולדשטיין...

 

ובראש השמאל צועד יאיר גולדנר המפקד

יאיר גולדנר-גולן שבתאי צבי מנהיג השמאל

מסתבר כי קם מנהיג חדש ופופולארי המחליף את גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון.

"ב-2005 נתנו לעזתים סיכוי לחיות לצידנו בשלום מאז נתנו עוד פעם ועוד פעם והם לא לקחו אותו." כך תיאר את מצב הדברים ברצועת עזה, בעקבות מימוש תוכנית ההתנתקות ממנה, המועמד המוביל כיום להנהגת השמאל הישראלי, סגן הרמטכ"ל וסגן השרה לשעבר האלוף (במיל') יאיר גולדנר-גולן," כך מתאר דימיטרי שומסקי, כתב "אל-ארצ'י", את גולדנר-גולן ומוסיף: "הדעת נותנת כי רק מי שעשה 'מעשים הזרים' לרוחו של השמאל, דוגמת הפעלת 'נוהל שכן', יוכל למשוך את הציבור הרחב אל ערכי השמאל.

"במחקריו הקלאסיים על שבתי צבי," מוסיף שומסקי, "ועל התנועה המשיחית השבתאית, הצביע פרופ' גרשם שלום על קו אופי מרתק ומטלטל של התיאולוגיה השבתאית: המשיח, קודם שיוכל לקדם כיאות את המהלך לתיקון העולם, מוכרח לעבור בכל שערי טומאה ואף לעשות 'מעשים זרים'. שבתי צבי, בדומה לכל המשיחים בעבר, בהווה ובעתיד, היה כידוע משיח שקר. אולם עקרון היסוד הדיאלקטי הנ"ל של השבתאות תקף, על דרך ההיקש, באופן עמוק ביותר לגבי כל הנהגה ציבורית החותרת לתיקון המעוות. כן, טעיתי. יאיר גולן הוא הסיכוי האחרון."

(דימיטרי שומסקי, "כן, טעיתי. יאיר גולן הוא הסיכוי האחרון", "אל-ארצ'י", 20.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-19/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8236-d219-a5bf-b7fe243d0000

הבנתם? הנה לשמאל הישראלי קם מנהיג משיחי חדש המחליף את שבתי צבי, הלא הוא יאיר גולדנר-גולן שהפך מ"רואה תהליכים" למשיח חדש.

ודוק: אין מסוכן מרעיון משיחי.

[אהוד: שומסקי גם לא הבין את ספרו של שלום על שבתי צבי].

 

"היא" "הם" ואנחנו

מאשה גסן (56) יהודייה ילידת בריה"מ שהיגרה לארה"ב,  גזענית אוטו-אנטישמית שבמסגרת הטירלול האמריקאי מזדהה כרבים ("א־בינאריים מגדרית") הנמצאת (בלשונה נמצאים) בזוגיות עם אישה, קיבלה את פרס חנה ארנדט למחשבה פוליטית בטקס בברמן שבגרמניה.

https://www.timesofisrael.com/jewish-author-who-compared-israel-to-nazi-germany-receives-german-literary-prize/

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829765&forum=scoops1

הטקס החגיגי המקורי בוטל וקרן היינריך בל, שתורמת חלק מכספי הפרס – עשרת אלפים אירו – הודיעה שלא תיתן את חלקה בו לגסן, אחרי מאמר שפירסמה (פירסמו) ב"ניו יורקר" ושבו היא השוותה ("השוו") את עזה לגטו יהודי במלחמת העולם השנייה.

"יש לציין," כותבת עליה ענת קם, "המאמר של גסן היה חלש, בליל לא קוהרנטי של סיפורים, אנקדוטות היסטוריות, חוויות אישיות ומידע פרטי – כי גסן הפכו את עצמם לחלק מהסיפור, בעוד הדגמה של הנרקיסיזם האגוצנטרי של הסנופלייקס הנאורים – בלי שום קו מסדר או שורה תחתונה. תחת הכותרת 'בצל השואה: כיצד פוליטיקת הזיכרון באירופה מעמעמת את מה שאנחנו רואים היום בישראל ועזה', נדחפו ארכיטקטורה של אנדרטאות, משפט קסטנר, המלחמה באוקראינה, העובדה שגסן גדלו בבית יהודי בברית המועצות האנטישמית וגם, אה, העניין הקטן הזה של המלחמה עכשיו בעזה. על עזה (היא) הם כתבו: 'ב-17 השנים האחרונות היתה עזה מתחם מאוכלס בצפיפות גבוהה, מוכה עוני ומוקף חומות, ורק למעטים יש זכות לצאת ולו לזמן קצר – במילים אחרות, גטו. לא כמו הגטו היהודי בוונציה או גטו עירוני באמריקה, אלא כמו גטו יהודי במדינה מזרח אירופית בימי הכיבוש הנאצי.

"בתגובה על הכתבה של גסן הודיעו בקרן בל שהדברים 'אינם מתקבלים על הדעת,' ולא תורמים להבנת הקונפליקט במזרח התיכון. עיריית ברמן, השותפה השנייה בסכום הפרס, הודיעה שהטקס לא יתקיים באולם המהודר של העיר.

"גסן משתמשים במוצאם היהודי כדי לעשות השוואה שלכל הפחות שנויה במחלוקת ערכית, אבל גם עובדתית. האם תושבי עזה (עד המלחמה) הורעבו ביוזמת ישראל? האם חייהם עברו בצל ידיעה שבכל רגע נתון הם יועלו על רכבת מזרחה שלא על מנת לחזור? האם תושבי הגטאות בפולין התפרנסו מעבודה מסודרת מחוץ לגטו באמצעות אישורים? האם ילדים יהודים בגטו שנזקקו לטיפול רפואי סבוך הוטסו אחר כבוד לבתי חולים גרמניים מתקדמים? התנהלות ישראל ברצועת עזה וכלפי תושביה, עד המלחמה ובמהלכה, ראויה לעיתים לביקורת. השוואתה לגטו שגויה ולא מועילה.

(האמת היא שעזה היא שהטילה מצור על ישראל והכריזה מלחמה עליה במטרה להשמידה ולרצוח את היהודים בעולם, ולמרות זאת ישראל סיפקה לה מזון דלק,  מים, חשמל, ותרופות. נ.כ.)

אבל גסן (יכולה) יכולים לומר דברים ספק מדויקים עובדתית כי הם יתקבלו נפלא במילייה החברתי שלהם, בידיעה שהמסר חשוב מהפרטים; אך גם בידיעה שאיש לא יתקן אותם כי אסור לתקן נקבה א-בינארית קווירית יהודייה כי היא חלשה ומוחלשת ולכן בהכרח צודקת; וגם כי ליהודים מותר להשתמש בשואה לטיעוניהם.

"אבל את הדיוק שגסן לא דרשו מעצמם במאמרם הם כן דרשו מאחרים, בחוסר מודעות ואירוניה שלדעתי חמקה מעיניהם: אחרי שפורסמה במהדורה האנגלית של 'הארץ' ידיעה שקרן בל משכה את הפרס, מה שהיה חשוב לגסן לצייץ הוא שהדיווח שגה בכינויי הגוף שלהם, וקרא לה בטעות 'היא'."

(ענת קם, "כן גטו, לא גטו, רק אל תקראו למאשה גסן 'היא'." "אל-ארצ'י", 20.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-20/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8323-d301-a3ac-87e3e11c0000

מדהים איך הטירלול האמריקאי של פוליטיקת הזהויות הופך לתמיכה בחמאס המצהיר שמטרתו לא רק רצח יהודים, אלא גם להט"בים וא-בינאריים כמאשה גסן.

מעניין היחס של המרגלת ענת קם למאשה גסן. אני מוכרח לציין שמבחינתי זו הפעם הראשונה שהמרגלת ענת קם כותבת דברי טעם.

 

התצפיתן "הרואה" יאיר למפל-לפיד

יאיר למפל-לפיד אמר בכנס של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים: ״אם אני הייתי ראש הממשלה בתקופה הזו – הייתי רואה ומזהה את האיומים".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=830150&forum=scoops1

כמובן. הוא הרי הראה כי ויתור על שטח ימי לחיזבאללה יביא לשלם עם החיזבאללה.

לגבי עזה – הרי בדיוק כמו נתניהו הוא התנאה שהוא נלחם בג'יהאד בעזה והחמאס מורתע.

 

מישל וולבק תומך בישראל

על ספרו של מישל וולבק "כניעה" (לאיסלם) כבר כתבתי "הנביא מישל ולבק צרפת האבודה La Frence perdu"

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01011.php

את הספר כתב וולבק לפני עליית האלימות הרצחנית של החליפות האיסלמית ולכן גם תיאורו את תהליך השתלטות האיסלם על צרפת אינו מלווה באלימות רצחנית, אלא יותר בהגות פסבדו אינטלקטואלית המלווה במתן מענקים כספיים ע"י סעודיה ובאפשרויות לעונג מיני ע"י נישואין עם מיספר קטינות. שני הפיתויים הללו כסף, ומין, הם שמשכנעים לבסוף את גיבור הספר פרנסואה (וולבק) להתאסלם. יותר מאשר ביקורת על האיסלם וולבק לועג לבורגנות הנהנתנית הפיליסטינית של השמאל הליברלי הצרפתי, ויכולת הסתגלותם לכל פשע. "כל כך הרבה אינטלקטואלים לאורך המאה ה-20 תמכו בסטלין, במאו, או בפול פוט, וזה אף פעם לא הזיק להם באמת," כותב וולבק, "אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי, האחריות אינה מטבעו." מובן שהמאבק המוסלמי לשלטון בעולם עובר דרך חיסול ישראל: "המאמר שנשלח לאומה (כתב העת ללימודים פלסטיניים ואומה) שבו הוא דן בשאלה האם האיסלם נועד לשלוט בעולם, רדיז'ה עונה לבסוף בדרך החיוב." (שם עמ' 253)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01050.php

בעקבות כך אין תימה שהסופר מישל וולבק הוא בין הסופרים הצרפתים היחידים שהביע תמיכה בישראל.

מישל וולבק: "הייתי בטוח שיתעורר גל של סולידריות כלפי היהודים. קרה בדיוק ההפך."

השמאל העולמי? "עבר מוטציה מפלצתית." האנטישמיות בצרפת? "יש דברים שמעבר להבנתי ומעוררים בי פחד וגועל." וטבח 7 באוקטובר? "צריך להעניש את חמאס מספיק חזק כדי שישתכנע שאי אפשר לחסל את ישראל." ולכן מישל וולבק, מעריץ את חיילי צה"ל.

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/yokra13709126

 

הניסיון מלמד שאימהות הצליחו להשפיע על שחרור ילדיהן מהשבי.

מה עם אימהות קורבנות המחבלים ששוחררו?

"בימים אלה," כותבת זהבה סולומון, המתנאה בהיותה סא"ל (במיל'), כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. בחקר העבודה הסוציאלית, "כאשר בני המשפחות ורבים בציבור פועלים לשחרור החטופים, כדאי להיזכר בפעילות של משפחות שבויים בעבר, ולעמוד על כוחן לשחרר את יקיריהן. אציג את סיפורן דרך פעילותן של ארבע אימהות.

"האם הראשונה – פייגה אילנית, אימו של אורי אילן שנלקח בשבי סוריה. פייגה, חברת כנסת מטעם מפ"ם, והיו לה קשרים וידידים בעולם הקומוניסטי שאמרו כי ביכולתם לסייע לבנה. היא סירבה להביא לשחרורו של אורי בלבד, ואמרה כי לא תאפשר לו להשתחרר מהשבי כשחבריו נותרים מאחור. "הורים לא מתנהגים ככה. יש לי אמון בהנהגת המדינה שתעשה את מה שצריך," היא אמרה. לאחר שהתאבד הטילה ספקות אם נהגה כראוי.

האם השנייה – מרים גרוף, אמו של יוסק'ה גרוף  נאבקה למען שחרור שמונה חיילי נח"ל, בהם יוסק'ה גרוף, שנשבו בלבנון בידי אש"ף. "מבחינתי," אמרה, "שתישרף חצי מדינה, העיקר שיוסק'ה יחזור הביתה בשלום."

(בעקבות מאבקה נעשתה עסקת ג'יבריל בה שוחררו 1151 מחבלים. נ.כ.)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%AA_%D7%92%27%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9C

האם השלישית – בתיה ארד, אימו של רון ארד שמאבקה לשחרור רון בנה לא צלח.

האם הרביעית – אביבה שליט, אימו של גלעד שליט שהמאבק לשחרורו הביא לעסקה בה שוחררו 1027 מחבים בהם יחיא סינואר.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98

"בארבעת העשורים האחרונים," מתנאה פרופ' סולומון, "אני חוקרת את ההשפעות הנפשיות והגופניות של מלחמה ושבי. דרך סיפורן של ארבע אימהות ובני משפחותיהן נחשף כוח ההשפעה של השיח הציבורי ושל הלחץ הציבורי על ראשי הצבא והדרג המדיני להשבת החטופים."

(זהבה סולומון, "הניסיון מלמד שאימהות הצליחו להשפיע על שחרור ילדיהן מהשבי", "אל-ארצ'י", 21.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-21/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8bfe-d60e-afdf-effec5ba0000

אכן מחקר חשוב, אך לא פחות חשוב פרופ' סולומון, (אם גם לא פופולארי) מה שאינך עושה, והוא לחקור את ההשפעות הנפשיות והגופניות של מלחמה, דרך סיפורן של מאות האימהות שבני משפחתן נפלו מהמחבלים ששוחררו בעסקאות שחרור השבויים. זה חשוב היום בדיון על עסקה לשחרור החטופים.

וכאן אני חוזר על דבריי שנותרו ללא תגובה:

לתפוס את האסירים ששוחררו בעסקת מיקוח חזרה לכלא

מוזר בלשון המעטה איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע לאורך השנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו. מעבר לירידה בחטיפות חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל. האם החלם יימשך?

 

ארגונים פרו-איסלמים בארץ –

ישראל עושה ג'נוסייד ויש להעמיד בכירים ישראלים לדין

הארגונים הפרו-איסלמים "בצלם", ו"הוועד הציבורי נגד עינויים", ביחד עם הארגון הערבי "עדאלה" שותפים להחלטה של ארגון FIDH : International Federation for Human) (Rights בה נקבע כי ישראל מבצעת ג'נוסייד בפלסטינים ולכן יש לנתק כל קשר עם המדינה היהודית ולהעמיד לדין את קברניטיה. ארגון פלסטיני משמעותי שקידם את ההחלטה וחבר ב-FIDH, הוא ארגון אל חאק שאף הוכרז כארגון טרור על ידי בני גנץ.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=830476&forum=scoops1

ראשית יש להעמיד לדין את עסקני הארגונים הללו התומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'האדיסטי ורצח יהודים ע"י החמאס והג'יהאד. ייתכן שיש לחוקק חוק מיוחד להעמדה לדין של פשיסטים תומכי חמאס ורצח מסוגם, ע"פ הדוגמה של החוק להעמדה לדין את עוזריהם של הנאצים.

 

ה"שיחדש" האורווליאני של "הארץ" – לא מחבלים סתם תושבים

שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן משתמשים במאמר המערכת של עיתון "הארץ", ב-18.12.23, "הרג וטרנספר בגדה", במונחים אוטו-אנטישמיים שקריים אורווליאניים:

"המלחמה בעזה נתפשת בעיני המתנחלים כהזדמנות לשנות את מציאות החיים בגדה ולעולל את כל מה שלא העזו לעולל בזמנים אחרים. הם מתעללים בשכניהם הפלסטינים, תוקפים אותם ופוגעים ברכושם באלימות רבה יותר מאשר בימי שגרה. צה"ל לא זו בלבד שאינו עוצר בעדם, אלא מגבה אותם ופועל בתוקפנות ובאמצעים קטלניים נגד הפלסטינים.

"שני המהלכים קשורים זה בזה, ותוצאה משותפת להם: להביא לפינוי של פלסטינים מכפריהם ומאדמותיהם, בעיקר בשתי נקודות-קצה של הגדה: דרום הר חברון וצפון בקעת הירדן. מתחילת המלחמה נאלצו תושבים ב-16 קהילות רועים בדרום הר חברון לנטוש את כפריהם מאימת המתנחלים. בצפון הבקעה כבר עזבו כ-20 משפחות את כפריהן, מאותה סיבה.

"באזור טול כרם לבדו נהרגו כ-50 תושבים מפרוץ המלחמה, ובאזור רמאללה נהרגו יותר מ-30 תושבים. חלק מההרוגים נורו בידי מתנחלים, שידם על ההדק קלה עכשיו עוד יותר – ביודעם, שכל רע לא יאונה להם בחסות המלחמה ובחסות ממשלת הימין הקיצוני. גם חיילים יורים בקלות בלתי נסבלת בפלסטינים, ומצטרפות לכך תקיפות של כלי טיס קטלניים על ריכוזי אוכלוסייה צפופים במחנות הפליטים בג'נין ובטול כרם."

 

(הנה גם קריקטורה אנטישמית קלאסית, יהודי דתי משפיל ערבי נ.כ.)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2023-12-18/ty-article-opinion/0000018c-7896-d7be-a1cd-78deb7a10000

הבנתם? לפי ה"שיחדש" של שוקן נבזלין ובומשטיין-בן – אין מאבק במחבלי החמאס והג'יהאד. אין בכלל מחבלים. מחבלים לפי "הארץ" הם סתם תושבים תמימים.

 

עולים מגרמניה

נוצרים-גרמנים הגיעו לישראל במטרה לסייע לניצולי שואה: סיפורו יוצא הדופן של לוחם מגלן, רס''ל אוריה באייר, שהתנדב לצה''ל ונפל בקרב בעזה

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=829877&forum=scoops1

סמל אוריה באייר (20), נוצרי-אוונגליסטי, התנדב לצבא ושירת במגלן. הוא נפצע בדרום הרצועה, ונלחם על חייו 3 ימים עד שנקבע מותו. משפחתו עלתה לישראל מגרמניה מתוך תחושת שליחות ציונית, והקימה בית אבות סיעודי לשורדי שואה כדי "לעזור לעם היהודי." דודו ספד: "הוא היה ילד מלא בצחוק."

אוריה באייר, נוצרי-אוונגליסטי שאינו מחזיק באזרחות ישראלית, התנדב לצבא, והתגורר במעלות תרשיחא,

מיכה באייר, דודו של אוריה, סיפר כי אחיינו היה לוחם סדיר במגלן, שנלחם ברצועה. "הצוות שלו עדיין בלחימה העזה ואנחנו לא יודעים את נסיבות התקרית. הוא נפצע באורח קשה ומאז נלחם על חייו בבית החולים סורוקה. הרבה זמן הוא לא היה בבית והגיע בפעם האחרונה בהפסקת האש. הוא האמין מאוד במה שהוא עושה. אתמול בבית החולים פגשתי חבר מהצוות שלו שנפצע גם והוא סיפר שאוריה היה האדם הכי חזק בצוות, גם גופנית וגם מנטלית. באייר הוסיף: "אוריה היה ילד שקט ומופנם, אבל מלא בצחוק והיה כיף להיות איתו. אחיו צוריאל ואחיותיו רחלי ואודליה הן גם לוחמות וכולם מגויסים ושותפים ללחימה."

 משפחתו של באייר עלתה לישראל מגרמניה מתוך תחושת שליחות ציונית והקימה בית אבות סיעודי ובית הארחה לשורדי השואה. אחותו של אוריה, אודליה, סיפרה על בית האבות בטור ב-ynet לפני כארבע שנים. "סבא שלי הוא גרמני שגדל כל חייו בגרמניה, וזוכר טוב מאוד את גרמניה הנאצית, ואיך התעללו ביהודים חפים מפשע. תמיד היה לו חלום לתקן, לשנות, לנסות לכפר על כל מה שקרה. בעקבות אמונתם של סבא וסבתא שלי צמחה בהם השאיפה לעזור לעם היהודי, העם הנבחר של אלוהים," כתבה.

"בעקבות כך, לפני קצת יותר מ-50 שנה, הצטרפו לארגון 'צדקה' וניהלו את בית ההבראה בשבי ציון 'בית אל'. בהמשך לבית הארחה, סבא וסבתא הבינו שזה לא מספיק, שיש מקום לעשות עוד צריך בבית אבות לשורדי שואה וכך נפתח בית האבות 'בית אליעזר' לשורדי שואה במעלות תרשיחא. או כפי שאני מכנה אותו, הבית שלי."

דודו של אוריה מנהל את בית האבות. "אנחנו כאן תחת הציווי האלוקי שמופיע בספר ישעיהו, 'נחמו נחמו עמי,' שקורא לנו לנחם ולסייע לעם ישראל, ואנחנו רואים זאת כשליחות שלנו," הסביר באייר, חבר בזרם האוונגליסטי בנצרות, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה. "אל חשש, אנחנו לא עושים כאן פעילות מיסיונרית," הוא מבהיר, "אנחנו פועלים עבור חסרי ישע מאהבתנו לישראל, שנובעת מהכתובים."

סבו וסבתו של אוריה הגיעו לארץ מגרמניה ב-1972 מטעם ארגון "צדקה" כדי לנהל את בית ההארחה לשורדי שואה בשבי ציון, על חוף הים ליד נהריה. הארגון הגרמני, חברה לתועלת הציבור, נשען על תורמים פרטיים מגרמניה ונוסד ב-1960 בידי גינתר ולואיזה נורטאקר, שנחשפו לסבל הנפשי של שורדי מחנות הריכוז, והחליטו להקים בארץ בית הארחה שהעניק נופש בחינם לשורדים, ונפתח בשנת 1969. כעשור וחצי לאחר מכן הם הקימו את בית האבות במעלות. מרכז הארגון יושב בכפר באד ליבנצל שביער השחור, וממנו פועלים למאבק באנטישמיות, חשיפה חיובית של ישראל לקהל בגרמניה והכשרת המתנדבים במקום.

https://www.ynet.co.il/news/article/r1ie00anla

גם משפחת שוקן עלתה מגרמניה. הנה ראו את ההבדל בין שתי המשפחות.

 

החוצפה הבלתי נתפסת של גברת קלינטון

גברת הילרי דיאנה רודהם קלינטון, אשתו של, ומזכירת המדינה של ממשל בראכ חוסיין אובמה, נאותה להיפגש עם בני משפחות של חטופים לעזה. בני המשפחות שיתפו איתה סיפורים אישיים, הציגו תמונות וגם העניקו למזכירת המדינה לשעבר את הדיסקית הנושאת את הכיתוב - "הלב שלנו שבוי בעזה."

ומה השיבה להם גברת קלינטון? קלינטון האיצה בקרובי החטופים ללחוץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמרה להם כי נתניהו עסוק רק "בפוליטיקה ובהישרדות אישית," וכי הכיסאות מעניינים את הממשלה הזאת יותר מאשר החטופים. "כל עוד החטופים הם לא המטרה העיקרית והראשונה במעלה מבחינת ישראל אז לכל מה שאני או הנשיא ביידן אומרים או עושים אין מספיק ערך," אמרה להם קלינטון.

(קלינטון נפגשה עם קרובי חטופים: "ביידן מקדם כריסמס-דיל, נתניהו עסוק רק בהישרדותו")

https://www.ynet.co.il/news/article/bkhsm8bdp

אין גבול לכהות הרגש ולחוצפה של גברת קלינטון, שבמקום תמיכה המוניטארית ניצלה את בקשת העזרה לתעמולה פוליטית זולה. בושה.

 

ים סוף – לא הים האדום

מדי יום אנחנו שומעים על החות'ים התוקפים ספינות בים האדום. אז יש לזכור שמו של הים בעברית הוא ים סוף. הנה גלגול שמותיו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%9D_%D7%A1%D7%95%D7%A3

ואם הזכרנו את החות'ים שעושים עלינו מצור ימי נאחל לכל צבאם את גורל צבא מצרים בים סוף: "נָשַׁ֥פְתָּ בְרוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלְﬞלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים." (שמות ט"ו י').

"כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה, אַרְמְנֹתֶיהָ." עמוס א' ו').

נעמן כהן

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, מסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* הלב דואב על מיספר ההרוגים ההולך וגדל מדי יממה, מבין כוחותינו הנלחמים בחמאס, רבים מההרוגים הם חיילי מילואים מבוגרים בעלי משפחות המותירים אחריהם אלמנות ויתומים והורים שכולים. אסון אחר אסון ואין רואים לכך סוף.

 מי תיאר לעצמו שהמלחמה בחמאס תהיה אכזרית וממושכת כל כך? חשבנו שדי יהיה בכוחו של חיל האוויר למוטט אותו, והנה כבר עברו שמונים ימים ועדיין הוא לא הוכנע ואפילו מתעתע בנו בזכות החטופים שהוא מחזיק!

ומאותת בכך גם מה על אויבינו לעשות במלחמות הבאות נגדנו כדי לנטרל את עדיפותנו הצבאית!

 

* פני האקדמיה בארה"ב כיום – לא רק אנטישמית אלא גם חשודה בפלגיאט: "נשיאת אוניברסיטת הרווארד, קלודין גיי, מתמודדת עם ביקורת גוברת לא רק על תגובתה לתופעות האנטישמיות בקמפוס – אלא גם בנוגע למחקר האקדמי שלה. באוניברסיטה אמרו הלילה (חמישי, 21.12), כי בעקבות שאלות שעלו על אודות גניבה ספרותית (פלגיאט) בעבודתה האקדמית של גיי, נמצאו שני מקרים נוספים שבהם לא נתנה קרדיט ראוי לחוקרים אחרים. מדובר בעוד התפתחות מביכה מבחינת האוניברסיטה, שבשבועות האחרונים מנסה לשכך את המהומה בעניין יכולת הניהול של גיי ולהדוף טענות לפלגיאט בעבודותיה." ["הארץ" באינטרנט, 21.12].

אהוד: האם קלודין גיי הגיעה להיות נשיאת אוניברסיטת הארווארד בזכות אפלייה מתקנת?

 

* חוה ליבוביץ: לאהוד שלום. ברצוני להעיר על ניתוח השיר ליעקב פיכמן "גשם ליל" של יוסף אורן [גיליון 1908],  הטוען שחלקו הראשון של השיר, טיפות הגשם הדופקות על החלון מייצג את האימה, ואילו סופו מייצג את הרגיעה. זולגות דמעות  על השמשות. וההקבלה הנוצרת בין הטיפות לדמעות ובין יחסי חוץ לפנים. והערתך על כך שאינך מוצא שום רגיעה בשורה ההיא  החותמת את השיר....

הערתך נכונה! דמעות שזולגות על שמשות אינן מבטאות רגיעה. אורן מבהיר מיד שאין זו רגיעה לטווח ארוך אלא רגיעה קצרת מועד שממנה משתמע שחייבים לגונן על הבית מפני הכוחות המכלים מבחוץ.

אני חושבת שאורן התכוון בפרשנות לרוח השיר, לבית שמקרין תחושת ביטחון! אך השתמש במילה לא נכונה. במקום המילה "רגיעה" היה נכון להשתמש במילה "ביטחון"  ביטחון בבית המוגן לכאורה.

העובדה שטיפות הגשם שדופקות על החלון ומבשרות אימה  בתחילת השיר הופכות בסופו לדמעות שזולגות על השמשות, מבטאת יקיצה מן האשליה שאפשר להסתפק בביטחון בתוך הבית  ולהישאר פסיבי. אלה הן דמעות של הבנה והתפכחות שיש לנקוט בקוו אקטיבי כנגד הכוחות המאיימים לכלות את הבית.

 

גֶּשֶׁם לַיִל

 גֶּשֶׁם לַיִל הוֹמֶה נוּגֶה

 דּוֹפְקוֹת טִפּוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת

 רֶגַע נָחוֹת, וּבְעוֹז מִשְׁנֶה

 מִן הָאוֹפֶל גָּחוֹת, חָשׁוֹת.

 לֵיל הַסְּתָו עַל הָעֲרָבָה,

לַיִל אָרוֹך הוֹגֶה קָשׁוֹת;

רוּחוֹת תּוֹקְפוֹת צַמְּרוֹת גַּנִיּ

וּמִתְרחֲקוֹת כִּמְגוֹרָשׁוֹת.

חֲשֵׁכָה גוֹבְרָה. לַהֲבוֹת נֵרי

נֶאֱבָקוֹת כַּנּוֹאָשׁוֹת.

וּבִכְבֵדוּת זוֹחֵל לָיִל.

זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת.

 

* בוקר טוב אהוד. אורי הייטנר ממשיך לעצבן עם הדוגמטיות שלו והעליהום שלו על ביבי. הוא אדם חכם אין ספק. הניתוחים שלו חכמים אבל אליה וקוץ בה. הוא ננעל על אמוציות יצריות (שלא לומר קונספציה, מילה קצת שחוקה בימים אלו) וכל החוכמה נעלמת ומוחלפת בשפה מתלהמת ודוחה, האיש יודע לשנוא ללא סלחנות. הכול קטגורי ושחור לבן. והלא גם פוליטיקאים הם בני אדם. ריבונו של עולם. כאשר הוא כותב על בן גביר תמיד מתלווה לכך כנופייה ובריונות ומילים מעוררות גועל וחלחלה וכך לגבי עוד דמויות שהוא איננו מחבב. לא יכולה לסבול את זה.

טוב זה מה יש. אין מה לעשות.

בברכה ובשורות טובות ורק ניצחון!

נ"ב. מאוד אוהבת את התיאורים שלך הכנים מאוד וקצת מצחיקים מהפגישות שלך עם הסופר יצחק אורפז. אתה ממחיש את זה ביד אמן של סופר. ואכן אתה כזה. סופר!

חוה ליבוביץ

 

אהוד: מתוקף אחריותי כעורך, ומחשש לתביעת דיבה גם כלפיי – כמפרסם, אני מוחק הרבה מילים מטנפות, מזהמות ומלכלכות אנשים חיים – ממאמריו החכמים של אורי הייטנר.

 

לאהוד שלום,

בא לי להגיד לאורי הייטנר "תתבייש לך"! תתבייש לך בשנאתך הממארת!  תתבייש לך בשקריך! תתבייש לך בצפעוניותך! תתבייש לך בדיבתך! תתבייש לך ברדיפתך! [דין רודף לשם אתה מוביל!] תתבייש לך בפשקווילים שלך!

הנייר מחוויר [היום זה מסך] מול הטקסט התלייני שלך. טקסט הגירודים המגדף שלך על בנימין נתניהו – מתכתב  עם משפט קסטנר ומשפטו הקטגורי של השופט בנימין הלוי [בנימין?...] "בנימין נתניהו מכר את נשמתו לשטן!"

איך היד לא רועדת לך להשוות את ביבי  לצ'מברליין הידוע לשמצה. פויה פויה פויה. גם אם ביבי לדידך או לדידי מבקריו או לדידי משפט ההיסטוריה [ובטוח משפט ההיסטוריה יהיה הרבה יותר מתון ומאוזן ומסנגר ממך] שגה במדיניותו ובהערכותיו את חמאס. איך לך שום עכבות מוסריות [למרות שאתה מטיף מוסר לכל העולם ובמיוחד לביבי] להשוות ראש ממשלה יהודי שפעל וקיווה לטוב עבור מדינת ישראל בכל כוחו הדל, לדמות היסטורית נפסדת  אנטי יהודית ומושמצת [מדיניות הספר הלבן וניסיון להתפייס עם הצורר היטלר] כצ'מברליין. מאיפה המצאת את ההקבלה המרושעת הזאת ?

רק משום שביבי לא דגל במלחמת-מנע קונסיסטנטית מול חמאס, ולתפיסה זו היו שותפים רבים, כולל הציבור הישראלי ברובו עם כל האילוצים הבינלאומיים ועוד גורמים טקטיים שונים  שהיו מסביב. אתה מעז להשוות אותו לצ'מברליין? וזאת כאשר אתה יודע שאי אפשר למחוק את עזה מעל פני האדמה כמו את דרזדן. ואי אפשר להטביע אותה בים כפי שהשיח פעם את חפצו רבין המנוח במר ליבו.

עם השכנים הארורים הללו נגזר עלינו לחיות. לא לבלוע ולא להיחנק. את היטלר אפשר היה לסלק עם כל הנאצים שלו ולהפציץ ולשטח את גרמניה עד הניצחון. את חמאס אתה לא יכול לסלק.

רבות דנים בכשלים שהביאו את הטבח הנורא של 7.10 אבל אצלך יש רק כתובת דראונית אחת. והיא ביבי נתניהו.

פשוט די נמאס מהפשקווילים שלך!! כן! כן! פאשקווילים נוסח השוקניה שאתה מרבה לצטט בבוז. תתעורר בבקשה ותחליף דיסקט.

ואינני ביביסטית כפי שבטוח תחשוב. וסליחה על ההתלהמות. פשוט כבר לא יכולתי לסבול יותר את התעמולה הגבלסית הזו. [ואם אתה קורא לביבי צ'מברליין אני מרשה לעצמי לקרוא לתעמולה שלך גבלסית, כי אתה חוזר עליה כל כך הרבה פעמים עד שהשקר נהפך לאמת].

סליחה,

חוה ליבוביץ

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2178 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל