הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1911

יום שמונים ושלושה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2179 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בטבת תשפ"ד. 28.12.2023

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים יְשָׁנִים. אֵלֶם-בְּרוֹשׁ. הֲנִפְתַּח צֹהַר בַּשָּׁמַיִם. לזכר גלותמן. // אהוד בן עזר: מיהו גלותמן? // יוסי אחימאיר: בית"ר – הצבא העברי שבדרך. // איליה בר זאב: פְּרֶלוּד מס. 2. דרך אֶבֶן אחת. // אֲנָדָד אֶלְדָן [קיבוץ בארי – עוטף עזה] נִיר לֹא יִשָּׂא עוֹד. // מכתבו האחרון של החייל יוסף גיטרץ. // יפה ברלוביץ: "שירת אוקטובר" למיכל סנונית, או על השירה המתפרצת בחודשיים האחרונים. // אורי הייטנר: 1. היום שאחרי. 2. צרור הערות ‏27.12.23. // משה גרנות: רומן גדול שמסריו מאירי עיניים. על "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק ל"ו. אחרית דבר.  // מנחם רהט: ימות המשיח: 'התקווה' תחת החופה. // נעמן כהן: אנשי "רוח" בעד החמאס. // יונתן חיים גורל: כְּשֶׁבַּחוּץ סוֹעֵר.  מִי יַעֲלֶה אֲרוּכָה לְבַת עַמִּי. // דְבוֹישֶׁה שולחת לאהוד ביולי 2013:  "שירים של משורר בתול... שלא נס ליחם." // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים יְשָׁנִים

לזכר גלותמן

*

אֵלֶם-בְּרוֹשׁ

וְסוֹד פֹּארוֹת

וְעַל סוּס שָׁחוֹר

אֶל שְׂדֵה-תַּעֲלוּמוֹת

יָצוֹא יָצָא עֶלֶם,

יָדוֹ שְׁלוּחָה לְחֶרְמֵשׁ-יָרֵחַ

בּוֹ יִקְצֹר בִּדְמָמָה שָׂדֵהוּ,

וְהָיָה כִּי קָצַר

וְאִלֵּם אֲלֻמּוֹת  –

בְּשָׂדֵהוּ לֹא עָלָה הַשַּׁחַר...

וּמִן הָאֲגוּדָל וְעַד הַזֶּרֶת

וּמִכָּל אֶצְבַּע שֶׁבָּרֶגֶל

עָלֹה עָלְתָה חֲבַצֶּלֶת:

וּבַשָּׂדֶה לֹא עָלָה בּוֹ שַׁחַר

גּוּפַת עֶלֶם פֶּתַע זוֹרַחַת.

 

1936

 

 

*

הֲנִפְתַּח צֹהַר בַּשָּׁמַיִם

וְהֵרִיק עֶדְנֵי-הָרֵיחוֹת?

הֲנָשַׁר שְׁבִיל הֶחָלָב אַרְצָה

בִּמְטַר-פִּרְחֵי-כְּלוּלוֹת?

פֵיוֹת אֲרֻכּוֹת-כָּנָף

בְּאַפִּרְיוֹן לָבָן מְנַפְנְפוֹת

וְתוֹךְ הַנֵּצַח טִפּוֹת דָּם מְטַפְטְפוֹת:

וְכַלוֹת חַיּוֹת וּמֵתוֹת,

בִּנְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה אַחֲרוֹנָה,

אֶל שְׁמֵי הָאָבִיב

נִשְׁמָתָן הַזַּכָּה מַפְרִיחוֹת.

 

1936

 

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מיהו גלותמן?

מתוך "ימים של לענה ודבש", 1998.

 

האופק מתקדר. בתחילת 1936 פורצים המאורעות. צל הנאציזם באירופה עולה ומתגבר. ב-11 במרס 1936 נרצח אברהם גלותמן, ממייסדי נהלל. רציחתו של מי שהיה המורה למטעים של משה דיין משפיעה על תלמידו לחזור ארצה מלימודיו בלונדון, כפי שמעיד משה דיין בספרו "אבני דרך".

הרצח משפיע גם על אסתר, שכניראה נמצאת אז כבר בארץ, אבל ייתכן שהידיעה מגיעה אליה כשהיא עדיין באירופה. את אברהם גלותמן היא מכירה מימי היותו פועל בפתח-תקוה בימי העלייה השנייה. בארכיון התמונות שלה נמצא תצלום של גלותמן מאותם ימים, וגם פתק שלו אליה בפתח-תקוה, משנת 1912 לערך. כאשר אני שואל אותה בשעתו מיהו דוד ברגמן, גיבור "ימים ירוקים", שנרצח בסוף הסיפור – היא עונה לי: "הוא גולוסמן."

רבקה כצנלסון כותבת: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)."

כניראה בהשפעת הרצח כותבת אסתר שני שירי קינה: "אלם-ברוש" שמתאר רצח של עלם רוכב על סוס שחור בלילה, בשדה, ומוקדש "לזכר גלותמן", וכן השיר "הנפתח צוהר בשמיים" שמתאר גם הוא מוות. קרוב לוודאי שהשירים נכתבים בארץ, אבל קיימת אפשרות שהיא שולחת אותם מאירופה. לאחר פירסום שני שירים אחרונים אלה ב"הארץ" ב-3.4.1936, יורדת על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה.

יום שישי זה, ה-3 באפריל 1936, י"א בניסן תרצ"ו, הוא במקרה גם היום שלקראת בוקרו נולדתי.

אהוד בן עזר

 

* * *

יוסי אחימאיר

בית"ר – הצבא העברי שבדרך

בערב קר אחד בעיר ריגה, ביום 27 בדצמבר 1923, נתכנסו במועדון אגודת "חשמונאי" 13 חברים והחליטו להקים הסתדרות של נוער ציוני, שתאגד ארבעה חוגים של נוער יהודי בבירת לטביה. בראש היוזמה עמד התלמיד אהרון צבי פרופס. יחד עם חבריו חתר לאידאולוגיה ציונית מחודשת, מדינית, במטרה להגשים את חזון המדינה העברית, כפי שזכה לה העם הלטבי.

שמו של זאב ז'בוטינסקי כבר ריחף בחלל התנועה הציונית. בנאומיו ובפועלו כבש את לבבות הנוער היהודי במזרח אירופה. ז'בוטינסקי הוא אבי הצבאיות העברית המחודשת, כיוצר הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה וכמארגן הגנת ירושלים ב-1920.

בבואו לריגה במאי 1923 אירגן לו פרופס קבלת פנים, שבה העלה על נס שני נושאים – תחיית הלשון העברית וגבורתם של טרומפלדור וחבריו בתל-חי. בהופעה נוספת בריגה, כעבור חצי שנה, נשא ז'בוטינסקי הרצאה על "יהודים ומיליטאריזם", שבה הטיף לחידוש רעיון הגדודים העבריים להגנה על היישוב היהודי.

למתכנסים במועדון "חשמונאי" קסמו עד מאוד רעיונותיו של ז'בוטינסקי. על כן, החליטו בהמלצתו לקרוא לתנועתם החדשה "ברית תרומפלדור" (כן, בת"ו)  או בקיצור – בית"ר. המייסד היה פרופס, הרעיונות היו של ז'בוטינסקי וההשראה – טרומפלדור. לימים הוכר פרופס כבית"רי הראשון, ז'בוטינסקי הוכתר כראש בית"ר.

העיד פרופס: "ז'בוטינסקי דיבר אלינו כאב אל בנים – בפשטות: מדינת ישראל קום תקום בארץ-ישראל השלימה, משום שהארץ שלנו היא. בגולה אין עתיד לנו, ואם לא נחסל אותה, תחסל אותנו. על הנוער העברי להתכונן לכיבוש הארץ ולשחררה מידי זרים. הנוער העברי מסוגל למלא תפקיד היסטורי זה... בית"ר נולדה למען תהווה, ביום בגרותה, את הצבא העברי הכובש את ארץ-ישראל."

שנתיים לאחר ייסוד תנועת הנוער, הקים ז'בוטינסקי גם את תנועתו הפוליטית – הצה"ר, הציונות הרביזיוניסטית. חברי בית"ר היו הגרעין הקשה של התנועה ולימים גם של תנועת החרות.

זה היה בדיוק לפני מאה שנה. מימיה הראשונים כבשה בית"ר את לבבות המוני הנוער היהודי ברחבי אירופה ובארץ, כשהיא מפיצה בקרבם את רעיון הצבאיות, הציונות הרוממה, החד-נס, הדגל הכחול לבן ו"הספורט הלאומי" – העלייה ארצה, על אפו וחמתו של המנדטור הבריטי. חבריה הגשימו הלכה למעשה את תורת מורם ורבם – בשורות המחתרות הלוחמות ובצבא ישראל. רבים מהם נפלו במערכות ישראל, עלו לגרדום.

מן הראוי להבהיר את משמעות ה"מיליטאריזם" הז'בוטינסקאי. "מיליטאריזם" – כתב בטרם נוסדה בית"ר, "משמעו משטר, שבו יש למדינה יותר מדי חיילים, אבל שום אדם, שדעתו צלולה, עדיין לא דרש, שעם יישאר לגמרי בלי כוחות מזויינים... השנאה למלחמות הרי היא ירושתו הרוחנית של עמנו. נביאינו היו הראשונים למחות נגד הנוהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם. איש מאיתנו אין לו כוונה ליצור בקרבנו דור אשר יתאווה למלחמה. אולם לאותה דרך חינוכית, אשר קל לו ליריב להדביק את שם התואר 'מיליטאריזם', צדדים מספר, אשר עשויים להקים לנו דור טוב ובריא יותר."

בהזדמנות נוספת כתב: "מלחמה היא דבר רע, כשם שרעה היא מחלה. אולם כל עוד קיימות מחלות, יהיה צורך ברופאים, וכל עוד מלחמות אפשריות הן, יהיה הכרח בחיילים."

ז'בוטינסקי הלך לעולמו שמונה שנים לפני כינון מדינת ישראל. יסודות תורתו, הרעיון הבית"רי לכל גווניו, התגשמו במדינה, שתפסה ב-1948 את מקומה בין מדינות תבל, אחרי אלפיים שנות גלות ולאחר השואה האיומה. מדינה שנתקבץ בה כמעט רוב העם היהודי, לה צבא מן החזקים בעולם, והיא אחת המתקדמות, וגם המאויימת מכל גבולותיה.

תלמידיו של ראש בית"ר, הבית"רים מנחם בגין ויצחק שמיר, הם שהנהיגו את המדינה בין השנים 1977 ל-1992, בהשראה המורשת הבית"רית, לשלום ולביטחון.

בעת האחרונה המורשת התעמעמה. לפני כמה שנים הבאתי קבוצת בית"רים אל בית העלמין נחלת יצחק, למבצע ניקוי קבריהם של ותיקי תנועת ז'בוטינסקי ובית"ר. הנערים עשו מלאכתם נאמנה. כשניקו מצבה משיש אדמדם, שאלתים: היודעים אתם מיהו אהרן פרופס הטמון מתחתיה? אף אחד מהם לא ידע את התשובה. הנה כי כן, אפילו בקרב צעירי בית"ר דהיום נדרש לעשות חריש עמוק בתחום החינוך הציוני-הלאומי.

דוקא בשנה זו, שנת המאה לבית"ר, נתערער קיר הברזל – כשם מאמרו של ז'בוטינסקי, אף הוא מלפני מאה שנה. המטנו עלינו את גדול המחדלים והאסונות מאז השואה. עם זאת, טובי בנינו-לוחמינו, פועלים בגבורה להשיב את הביטחון ולהסיר את איום הטרור הברברי. צבא ישראל ממלא את הצו הז'בוטינסקאי ב"שיר הדגל": "כי יפרוץ שונא מארב, אז נקומה ונצביא: חי הנוער, חי החרב, חי הדם המכבי."

במלאת מאה לבית"ר, נצדיע לה ולכל לוחמי צה"ל בחזית: תל חי!

יוסי אחימאיר

 

 

* * *

אהוד: היש דבר מטורף יותר מכך שמשפטיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיכים להתקיים בעיצומה של המלחמה ההולכת ומתרחבת ומאיימת גם על שלומם של יהודים בארצות הגולה, מלחמה שהיא לא פחות גורלית ממלחמת העצמאות, מלחמה שבה ישראל מקיזה דמה כשהיא מוקפת אויבים קשים, רבי עוצמה וחורשי רעה, מלחמה אשר במהלכה משותקים חלקים חיוניים רבים של המדינה ואזרחיה?

שופטי נתניהו – אתם לא מתביישים?

 

* * *

שר הביטחון יואב גלנט אמר בדיון של ועדת החוץ והביטחון כי ישראל מצויה "במלחמה רב זירתית, מתחילתה הותקפנו משבע זירות – עזה, לבנון, סוריה, יו"ש, עיראק, תימן ואיראן. הגבנו ופעלנו כבר בשש מתוך הגזרות האלה, ואני אומר כאן בצורה המפורשת ביותר – כל מי שפועל נגדנו הוא מטרה פוטנציאלית, אין חסינות לאף אחד." ["הארץ" באינטרנט. 26.12].

 

* * *

איליה בר זאב

פְּרֶלוּד מס. 2 – בלה מינור – איטי    Lento

 

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה 

בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל

מֵהַבּוֹר,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית, אֶל לְשׁוֹן הָאֵשׁ:

 

עוֹד אֵין לִי שֵׁם, גַּם לֹא קַדִּישׁ –  "

אֵינֶנִּי... אֵינֶנִּי..."

וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

 

צְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ סֻלְיָה וְעָקֵב,          

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

 

בִּתָּהּ של ציריל (וולפנהאוט) נרצחה עם כל המשפחה בשנת 1942 ע"י הנאצים ועוזריהם בבלז'ץ, בהיותה בת שנה וללא שֵׁם – מה נשתנה?

 מתוך דפי עד – "יד ושם". פורסם לראשונה בספרי "בעקבות הזמן השרוף" בהוצאת ״ספרי עיתון 77״ – 2020.

 

דרך אֶבֶן אחת

שְׂרִידֵי קְבָרִים שְׁקוּעִים בְּאַבְנֵי הַגָּזִית. הַבָּאִים בַּשַּׁעַר מִמִּזְרָח

 עוֹבְרִים בְּחִיל וּרְעָדָה דֶּרֶךְ אֶבֶן אַחַת

 אֶל גֻּמְחַת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ.

עַמּוּדִים לְפוּתִים, דְּמוּיֵי לֵב, מְבַקְשִׁים רַחֲמִים מֵאֵל מִסְתַּתֵּר.

כֻּלָּם שָׁם, שׁוֹכְנֵי קֶבֶר. מִבְּנֵי חַוָּה וְאָדָם

 וְעַד בְּנֵי יַעֲקֹב וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי.

 

 הַהֲדַס עַל קִבְרָהּ שֶׁל דִּינָה מְסַמֵּן אֶת כָּל שֶׁאָסוּר לָגַעַת בּוֹ.

 

מִבֵּין הָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת נִמְשֶׁכֶת פְּקַעַת חוּטִים

אֶל הַלֹּא נוֹדָע. 

 

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה", 2016.

 

 

* * *

אֲנָדָד אֶלְדָן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

נִיר לֹא יִשָּׂא עוֹד

א

נִיר לֹא יִשָּׂא עוֹד תְּכֵלֶת בְּעֵינָיו

שְׁתִיקָה סְבִיבוֹ.

לֹא יִגְדָּל.

יֶלֶד עוֹלָמִים בַּשָּׂדֶה הָאָבֵל                                                                                                                                                                                                                   

בִּידֵי אִמּוֹ הַקְּרוּעָה

וּלְחוּצַת צְעָקָה מִבִּפְנִים.

 

יֶלֶד קְפִיץ שֶׁל צְחוֹק

חֲלוֹם קָמֵל

בִּרְזוֹן פְּנֵי אָבִיו

וְעוֹפֶרֶת צְעָדָיו.

 

עַכְשָׁיו אַחֶרֶת יִתְהַלְּכוּ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה –

בְּרִחוּף יַעַבְרוּהָ

לֹא לְהַכְבִּיד עַל גּוּפוֹ.

 

ב

מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן הָאָפֹר

עֵינֶךָ הָעוֹבְרוֹת

בְּלִי הֶרֶף.

בְּבוֹאֵנוּ שָׁבוּעַ-שָׁבוּעַ

מַאֲפִיר הָעֵץ הַגָּדֵל מֵעָלֶיךָ.

 

שְׁלֹשָה רְקִיעִים עַל עֵינֶךָ

אָבִיךָ, אִמְּךָ וְאָחִיךָ

וּבַתָּוֶךְ אֶבֶן מְכַסָּה עַל גּוּפְךָ

וְעַל הָאֶבֶן שִׂפְתֵי

אָבִיךָ, אִמְּךָ וְאָחִיךָ.

מַאֲפִיר הַשֵּׂעָר בְּרָאשֵׁינוּ.

 

מַאֲפִיר הָעֵשֶׂב

בַּשְּׁבִיל הַנִּדְרָךְ בְּשׁוּבֵנוּ.

 

שיר מיוחד זה (מתאים במיוחד לתקופה הנוכחית) נכתב – "לנשמת בן אחותי" (של אנדד אלדן) כיום כבן 100. ספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006 ניתן לי כשי בשנת 2008.

איליה בר זאב

 

* * *

מכתבו האחרון של החייל יוסף גיטרץ

יוסף גיטרץ, בן 25 מתל אביב, עלה לישראל בגיל 13 מרוסיה, והיה סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב במסלול הבינלאומי של אוניברסיטת רייכמן. לאחרונה עבד על הקמת סטרטאפ בתחום הרפואה. ב N12-– פורסם תוכנו של מכתב אחרון שהשאיר להוריו, למקרה שייהרג בקרב.

 גוטריץ כתב: "נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות. אימא ואבא היקרים, אני מאוד אוהב אתכם. הכול כמו שאמור להיות. אני בעצמי בחרתי בזה. חייתי חיים טובים ומעניינים, יחד עם זאת מעולם לא פחדתי מהמוות. יכולתי שלא ללכת לכאן ולהסתתר אבל זה היה מתנגש עם כל מה שאני מאמין ומעריך ועם מי שאני מחשיב את עצמי... אתם בוודאות בכאב רב. אבל אתם תתגברו על זה. אני מאוד הייתי רוצה בזה. זה הדבר העיקרי שאני רוצה. לשניכם יש הרבה אנשים קרובים שיתמכו בכם. בבקשה תמצאו בכל זה משהו חיובי. תהיו עם הנכדים. תעזרו לישראל."

["הארץ" באינטרנט. 26.12].

 

* * *

יפה ברלוביץ

"שירת אוקטובר" למיכל סנונית, או

על השירה המתפרצת בחודשיים האחרונים

עוד לא עברו חודשיים ומשהו מהאסון, והנה ספר שירים חדש בשם "שירת אוקטובר – 7.10.23", מאת מיכל סנונית. אין ספק שמחזות הזוועה שהתגלו לפנינו ביום למחרת, טלטלו אותנו מהכאן והעכשיו לסיטואציה של סרט אימים קולקטיבי כאילו כל אחד מאיתנו חָווה זאת בעצמו: נשרף עם משפחתו בבתים שהיו לאפר, נחטף עם נכדיו יחד עם הילדים הג'ינג'ים, מזהה את אימו החולה ישובה על קל-נוע בדרך לעזה, רודף ונרדף בסיוטי לילה, מתקשה להכיל את העולם ששינה את פניו באחת. אז בהתחלה הייה הדממה, אבל יום יומיים לאחר מכן פרצה "נפש ההמון" במעין התנפלות יצירתית שוצפת שוטפת: שיטפון של מייצגים (ראו כיכר החטופים) ושיטפון של שירים.

מעולם לא ידעה הספרות הישראלית מַפָּלים כאלה של שירה, אותה ניתן לסווג לשני ייצוגים:

א. שירה מיידית אקטואלית, יומנית – פרי עטם של משוררים, ושל משוררים לעת מצוא, ושל אוהבי שירה, ושל סתם כואבים שמבקשים לנסח את מצוקתם בשורות קצרות. והפייסבוק הולך ומלא אותם משעה לשעה, וערבי הקריאה של שירה סוחפים קהל בזום או בלייב, וראו: "מרתון קריאה: שירה אקטואלית, שירה מתערבת, שירה לא מתפשרת, שירה משנה מציאות."

ב. אבל המפליא מכל היא אותה שירה מוכרת וידועה, שכל כך אהבנו לקרוא ולצטט בשובה ונחת, ועם ה-7 באוקטובר הפכה עכשווית כל כך, מהדהדת את השיברון:

("התשמע קולי" לרחל, "שובי אל ביתך" לדליה רביקוביץ, "שיר ללא שֵם" למאיר ויזילטיר, "ניגונים" לפניה ברגשטיין, "ואיך תקרא" לאבות ישורון). שלא לדבר על הפואמות של ח"נ ביאליק "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה" (שגם מיכל סנונית משוחחת איתן: "אבל מה שהיה שוב לא יהיה / השיטה את ראשה הרכינה / השוחט שחט לבלי רחם / וכל שערה הלבינה"). מי זוכר את מה שלמדנו בתיכון? ופתאום החזרה הזאת לביאליק, וההזדהות עם הפוגרומים של 1903. אנחנו?! ממדינה עצמאית וצבא מגן, ליהודים גלותיים מפוחדים?

כשהתותחים יורים המוזות שותקות. אבל "שירת אוקטובר" (שהיתה כבר לז'אנר חדש בספרותנו) היא לא שירת מלחמה. היא שירת אבל דומעת ומבקשת נחמה – שירה של טראומה אישית ולאומית, שעדיין אנחנו לא יודעים לאן היא סוחבת אותנו; או כפי שמסכמת מיכל סנונית על גב הספר: "שירת אוקטובר היא שירת כולנו, היא מעין יומן אישי שיכול היה להיכתב בידי כל אחד ואחת מקוראיו. לא כתבתי את השירים. הקשבתי להם, והם הכתיבו לי את אשר היה להם לומר."

יפה ברלוביץ

 

* * *

אורי הייטנר

1. היום שאחרי

כשמדינה יוצאת למלחמה, עליה להגדיר את יעד הניצחון ולעצב את היום שאחרי הניצחון. למלחמה הנוכחית לא החלטנו לצאת – הותקפנו בהפתעה. הגדרת יעדי המלחמה היתה כבר תחת אש, בחיפזון ובוודאי ללא דיון על היום שאחרי. אולם היום, קרוב לשלושה חודשים אל תוך המלחמה, עדיין יעדיה אינם ברורים, וראש הממשלה מסרב לדון על היום שאחרי. העובדה הזאת בלתי נתפסת, וקשה לחשוד בנתניהו שהמניע לכך קשור לאינטרס הלאומי של ישראל.

במאמר זה אנסה לתרום לדיון על היום שאחרי. אך קודם לכן יש להגדיר – היום שאחרי מה? כלומר, מהי ההכרעה הנדרשת, מהו הניצחון? ההגדרה "מיטוט חמאס" כוללנית מדי, ומאפשרת לממשלה לעצור את המלחמה בכל עת ולטעון שלכך הכוונה בהגדרה "מיטוט חמאס".  כשרבות הקריאות להחליף את הניצחון במלחמה בהחזרת החטופים, שתוגדר כניצחון, וכשרבים הדיבורים על מעבר ל"שלב השלישי של המלחמה" – מלחמה "בעצימות נמוכה" שתתמקד בפשיטות אל תוך עזה, יש סיבה לדאגה. הדיבורים הללו נשמעים כבלוני ניסוי, שנועדו להרגיל את הציבור לוויתור על ניצחון והכרעה. הרקורד של נתניהו אינו מבטיח נחישות להתמיד במלחמה עד הניצחון.

את ההגדרה האמורפית "מיטוט חמאס" יש לפרוט לשלושה יעדים מדידים: א. חמאס אינו שולט עוד ברצועת עזה ואין לו כל סממני שלטון ברצועה. ב. הזרוע הצבאית של חמאס אינה קיימת ככוח אפקטיבי. יציאת שרידיה לארץ אחרת, כדוגמת יציאת אש"ף וצבאו מביירות ב-1982 היא דרך ראויה להכנעת הארגון (בתקווה שבעוד 11 שנים לא תקום ממשלה שתחזיר את סינוואר או הנייה לארץ במסגרת "שלום של אמיצים"). ג. פירוז רצועת עזה מכל נשק כבד, ובעיקר ממשגרים ורקטות והרס תשתית הטרור התת-קרקעית, בין היתר באמצעות הצפתה.

האבן הראשה של היום שאחרי, חייבת להיות חופש הפעולה של צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון ברחבי הרצועה, במתכונת הקיימת בשטחי הרש"פ ביו"ש, אך בביצוע אסרטיבי ונחוש יותר. אחרי "חומת מגן" – המבצע המופתי של צה"ל ביו"ש ב-2002, שהשמיד את תשתיות הטרור והחזיר את חופש הפעולה לצה"ל, נדרשו עוד כשנתיים לניקוי השטח וחיסול קני ההתנגדות והטרור. כך יהיה גם אחרי המלחמה הזאת. ניקוי השטח יכלול פעולה אקטיבית לתפיסת הנשק הקל שבידי המחבלים. ולכן, כל פתרון חייב לכלול חופש פעולה ביטחוני מלא של ישראל. חופש הפעולה הזו יאפשר לנו להבטיח שכל התארגנות טרוריסטית תדוכא בטרם תתפתח. הוא יאפשר לנו להגיע למחבל במיטתו ולהביאו למעצר, לפני שהוא יגיע למיטה של תינוק בניר עוז או של קשישה בבארי, כפי שהדבר נעשה בשטחי הרש"פ. את הכותרת "שליטה ביטחונית" אני פחות אוהב, כי היא עלולה לגרום לנזק מדיני.

מהעיקרון הזה נגזרת זהות השליטה האזרחית ברצועה. היא חייבת להיות שליטה שלא תפגע בחופש הפעולה הצבאי, כלומר במלחמה השוטפת בטרור.

כמובן שאין לאפשר עצמאות פלשתינאית ברצועת עזה. העצמאות הפלשתינאית ב-90% מרצועת עזה מאז 1994 וב-10% הנותרים מאז 2005, יצרה את צבא הטרור האימתני, את עשרות שנות הרקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית ברוב חלקי המדינה, את ערי הטרור התת-קרקעיות ובעיקר את הטבח ב-7 באוקטובר. לא עוד. זו אופציה שאסור אפילו לדון בה.

גם שליטה ישראלית על כל הרצועה, עם שני מיליון הפלשתינאים החיים בה (ואולי למעלה מכך) מסוכנת. אין לנו כל אינטרס לנהל את ענייניהם האזרחיים של העזתים ולא לסכן את זהותה היהודית של המדינה, שרוב יהודי מוצק לדורות הוא תנאי לה.

שליטה בינלאומית על רצועת עזה מסוכנת מאוד. ראינו איך יוניפי"ל הצליח לאכוף את החלטת מועה"ב 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה. ראינו איך כוחות המרינס והצבא הצרפתי ברחו עם הזנב בין הרגליים מביירות, בעקבות פיגועי התופת של חיזבאללה. ברגע שחיילים במדינות זרות יחזרו בארונות לארצותיהם, יביא הדבר לגלי אנטישמיות. איננו יכולים לסמוך על אף צבא זר שיגן עלינו, ואין מצב שצה"ל יוכל לפעול בחופשיות באזור הנשלט בידי מדינות אחרות.

הפתרון הרצוי הוא שליטה אזרחית של רשות עזתית אזרחית מקומית. כזו היתה יכולה להיות הרשות הפלשתינאית, אילו הסכם אוסלו לא היה עם אש"ף וערפאת, אלא עם הנהגה מקומית. אוטונומיה כזאת, ולצדה חופש פעולה לצה"ל ומלחמה נחושה בכל גילוי של טרור, היא המענה הפחות גרוע ליום המחרת. אין לשלול זיקה מסוימת בין הרשות העזתית לרש"פ, ובלבד שהשלטון האזרחי בפועל יהיה מקומי.

האם הפתרון הזה נכון לכל השטח? כפי שכתבתי במאמרי "קו ללא קדושה", איני רואה כל קדושה בקווי 4.6.67, ולכן הפתרון שאני מציע לעזה אינו חייב להתבסס על הגבול הקיים. נהפוך הוא, אני רואה חשיבות רבה במסר לפלשתינאים, שתוצאת הטבח תהיה אובדן שטח. כן, עלינו לנגוס בשטחי רצועת עזה, אך לא באזורים מאוכלסים.

אני מציע שלושה שינויים טריטוריאליים. א. שליטה ישראלית מלאה על ציר פילדלפי מורחב ויצירת חיץ ישראלי בין עזה למצרים. זה לקח חשוב מן העובדה שהגבול עם מצרים היה המוקד המרכזי להברחות הטרור לתוך עזה.

ב. רצועת ביטחון של כ-3 ק"מ לכל אורך הרצועה, וגדר בינה לבין הרצועה, מיקוש השטח בין שתי הגדרות והבהרה שכל פלשתינאי שנכנס לשטח הזה – דמו בראשו.

ג. את התוחמת הצפונית; אותו שטח ריק מפלשתינאים, שבו היו היישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית, שנעקרו בהתנתקות, יש לצרף למדינת ישראל – להחיל עליו את ריבונות ישראל, לצרף אותו למועצה האזורית חוף אשקלון, להקים בו את שלושת היישובים שנעקרו ממנו ויישובים נוספים. הסיפוח הפורמלי וההתיישבות צריכים להיות בהסכמה לאומית רחבה, שכעת אינה קיימת. לכן, בשלב ראשון השטח צריך להיות רק בשליטה ישראלית, אך יש להכשיר את הלבבות לריבונות והתיישבות בהמשך.

ד. ביטול אונר"א, סוכנות הפליטים הפלשתינאיים של האו"ם, שהיא ארגון עוין, המנציח את הסכסוך, מחנך את הילדים לשנאת ישראל במערכת חינוך שהיא חממה לייצור מחבלים ומוסדותיו משמשים לבניית תשתיות טרור ומסתור למחבלים.

 

כדי שכל זה יוכל לקרות, חייבים להיות נחושים להגיע להכרעה ברורה. אם המלחמה תסתיים כעוד "סבב" יהיה זה ניצחון חמאס וניצחון הטבח. במלחמה הזאת אין תיקו ואין ניצחון בנקודות. כל ניצחון שהוא פחות מנוק-אאוט, יהיה ניצחון לחמאס.

 

2. צרור הערות ‏27.12.23

* שקורבנם לא יהיה לשווא – כל בוקר נפתח ב"הותר לפרסום" – עוד פנים ושמות, עוד אלמנות ויתומים, עוד הורים שכולים. ואין מי שהמוות לא פגע במעגלים הקרובים אליו.

ולנוכח הקושי והכאב, והתמשכות המלחמה והיעדר הכרעה, מתחיל לכרסם הספק, החולשה גוברת וברקע מתנהל קמפיין לכניעה.

אם חלילה הספק ינצח, החולשה תגבר והקמפיין יצליח; אם חלילה נעצור ללא ניצחון ברור, לא בנקודות אלא בנוק-אאוט, כלומר מיטוט חמאס, קורבנם של החללים, קורבנן של המשפחות, יהיה לשווא.

בנאום שנשא משה דיין לבוגרי המכללה לביטחון לאומי ב-1969, הוא התייחס לשאלה היהודית הנצחית: "מה יהיה?"

מתוך דבריו: "חושבני כי התשובה היחידה, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' הינה – 'נמשיך להיאבק'. נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלת ה'מה יהיה' חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד – יותר מאשר בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת 'המנוחה והנחלה'.

"ובהקשר זה צריך גם להבין את ה'אל תירא עבדי יעקב'. ה'אל תירא' אין פירושו אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין לכם ממה לחשוש, תסמכו עליי, קונה שמיים וארץ, שאפתור את בעיותיכם – אלא להיפך. 'אל תירא עבדי יעקב' – משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות!

"לכם, מפקדים בכירים בצה"ל, בוודאי לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה, מאבק אפשר לעשות גם תוך קשיים ומגבלות – אפשר להילחם גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם, אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי-אפשר לעשות: להילחם כאשר מפחדים. 'אל תירא עבדי יעקב' הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב, יען כי נכונה לך מערכה כבדה וממושכת! הצו הזה ניתן לאברהם, העברי הראשון, ליצחק הבא להתנחל בנגב וליעקב – הוא ישראל.

"העם היהודי ניחן בשני אמצעים שאפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטיתזה לייאוש; לאמונה כגורם אנטיביוטי שהוזרק לרוחה של האומה הישראלית, שנמהל בדמה מיומה הראשון 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך: בדמיך חיי. ואומר לך: בדמייך חיי.' אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה; אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת הרוח, אזלת-יד, חידלון וחוסר מעש.

"והשני הוא ה'אל תירא', שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול'כי יכול נוכל לה' – בכל הדורות ובמצבים המשתנים...

"...יהושע, לאחר שניצח בקרב את חמשת המלכים ולקח בשבי את מלך ירושלים, את מלך חברון, את מלך ירמות, את מלך לכיש ואת מלך עגלון, ראה צורך לאסוף את הסגל הבכיר, את 'קציני אנשי המלחמה', ולומר להם: 'אל תיראו ואל תחתו, חזקו ואמצו!' כי יהושע, שהיה לא רק מצביא, אלא גם מנהיג לעמו, סבור היה כנראה ש'אל תיראו ואל תחתו, חזקו ואמצו,' דרוש לבני ישראל בימות שלום כבעתות מלחמה."

 

* הדק היטב – ההסכמה להעברת סיוע הומניטרי לעזתים כחלק מעסקת שחרור החטופים היתה מוצדקת. אני בעד הסכמה דומה במסגרת עסקה נוספת. אבל כל עוד אין עסקה, החטופים אינם משוחררים, הצלב האדום אינו מבקר אותם והמחבלים הברברים מסרבים אפילו להודיע מי חי ומי מת – יש לשוב ולהטיל מצור כבד, מוחלט. אין היגיון בכך שבשעת מלחמה אנו מאפשרים לספק דלק ומזון שמגיעים ישירות לחמאס, מאריכים את המלחמה, מאריכים את שבי החטופים וסבל משפחותיהם ומגדילים את מספר חללי צה"ל. יש להדק את המצור – הדק היטב, היטב הדק!

 

* רק נתניהו ימנע – רק נתניהו ימנע מדינה פלשתינאית.

כן, כמו שהוא היה מר ביטחון...

כמו שהוא היה חזק מול חמאס.

כמו שרק ביבי מוטט את חמאס.

כמו שהוא היה מגן ישראל.

והחסידים השוטים שטרם התפכחו מדקלמים את הסיסמה.

שבתי צביבי.

 

* הדרג המדיני – מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה, מובילה בעיצומה של המלחמה מסע הסתה נורא נגד הרמטכ"ל וצמרת צה"ל, ראשי השב"כ והמוסד, בניסיון להפיל עליהם את האחריות ולהסירה מהעומד בראש; אבי תפיסת הביטחון שהביאה לשבעה באוקטובר וקרסה בו. נכון, שגם הצמרת הביטחונית היתה שבויה בתפיסה וכל אחד מראשי המערכת היה שותף באופן חלקי לתפיסת ההתמכרות לשקט. אבל מתן הרשות למחבלים להצית באין מפריע את שדות הנגב, הוא נטו נתניהו, בניגוד לעמדת מערכת הביטחון. כך גם הפרוטקשן לחמאס באמצעות מזוודות הכסף הקטאריות.

הנראטיב השקרי שהתעשיה מנסה לקדם, הוא של מערכת ביטחונית שבולמת את ראש הממשלה הדוחף לפעילות. האמת הפוכה, כמובן.

בסרטו המצוין של יואב לימור על סינוואר וראשי חמאס אנו למדים, שהדרג המדיני בלם את ההצעות והלחצים של השב"כ לחסל את ראשי חמאס, שלא בעת מבצע. אם ראשי חמאס היו רדופים כל הזמן ואינם יכולים להניח את ראשם שני לילות רצופים באותה מיטה, ורבים מהם היו מאבדים את חייהם וכך גם מחליפיהם, מחליפי מחליפיהם, ומחליפיהם של מחליפי מחליפיהם – לא היה מתבצע הטבח.

ועוד פרט מדהים למדתי בסרט. כידוע, אחד הכישלונות הקשים של נתניהו, שדרדרו אותנו לשבעה באוקטובר, היה עסקת שליט, שכל שדרת הפיקוד של הטבח מורכבת ממשוחרריה, ובראשם יחיא סינוואר.

כידוע, כל המשוחררים חתמו, על פי ההסכם, על התחייבות לא לחזור לטרור. כמובן שלא היה שום ערך לחתימה הזאת. אך בסרט למדתי פרט חדש. כאשר הגיע תורו של סינוואר לחתום הוא סירב. אחרי שהוא סירב, כל שאר המחבלים שטרם חתמו – סרבו לחתום.

העניין הגיע לדרג המדיני ולמחרת הם שוחררו בלי החתימה.

הדרג המדיני. צ'מברליין.

 

* אפילו פרס – חשבתי על כל ראשי הממשלה לשעבר, על כל מי שהיו מועמדים או ראו בעצמם מועמדים לראשות הממשלה בעבר ובהווה, על כל ראשי המפלגות היום ובעבר, ולא העליתי על דעתי שאחד מהם לא היה מתפטר אחרי מחדל כזה. אפילו פרס!

אני מודה, שבתמימותי האמנתי שכך ינהג גם נתניהו.

ואם אינו רוצה לפרוש, שלפחות נלך לבחירות והוא יבקש שוב את אמון העם.

 

* מודעות עצמית – כאשר עובדת אלילים בפולחן האישיות של השרלטן, מכנה אותי "גבלס" כיוון שאיני מדקלם כמו תוכי את דפי המסרים של מכונת הרעל ושל תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, היא מבטאת בעיקר חוסר מודעות עצמית קיצונית.

 

* בן דליף – ראש הכנופייה הכין מארב לרמטכ"ל, שהופיע בפני הקבינט המדיני-ביטחוני, שלבושתנו, בן גביר חבר בו. הוא החל להשתלח בגסות ברמטכ"ל, בקמפיין הפופוליסטי של זה ש"נותן גיבוי ללוחמים" ומגן עליהם מפני המפקדים שתוקעים סכין בגב האומה (אלה שעל פי הילדז עשו הפיכה צבאית ב-7 באוקטובר). וכמובן, מיד הדליף, כדרכו, את הדברים. איך היטיב להגדיר אותו יועץ התקשורת משה קלוגהפט? בן דליף.

כמובן שההדלפות צוטטו בהרחבה והוא הוזמן ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12, למופע אימים יהיר וזחוח, דמגוגי ופופוליסטי. למשל, אולי עשר פעמים הוא הזכיר את ההתנכלות לחיילים שאמרו "שמע ישראל". כאילו הצבא האנטישמי בלש אחרי החיילים ומצאו חייל שאמר "שמע ישראל" על המיטה והשעו אותו מפעילות. הוא לא הזכיר שמדובר בכמה פרחחים שציירו גרפיטי מכוער על מסגד, ואחרי ההשתלטות עליו כרזו "שמע ישראל" בכריזה של המואזין, ויותר משהם חיללו את המסגד הם חיללו את "שמע ישראל". הוא הרי רוצה להפוך גם את צה"ל לכנופייה, ולכן הוא תומך בכל פריעת חוק של חיילים ושוטרים, כמו של אותם מג"בניקים שתקפו באלימות צלם עיתונות, ואחרי שמח"ש השעתה את מפקדם הוא מיהר להביע בו תמיכה.

הוא, שלא שירת יום אחד בצה"ל, מלמד את מפקדי צה"ל מהי משמעת. וכאשר מזכירים את העובדה שלא שירת בצה"ל, הוא מתחיל מיד את ההצגה על כך שהוא נורא רצה להתגייס אבל השמאל מנע את גיוסו.

אז קודם כל, לא השמאל מנע את גיוסו אלא צה"ל, שהבין מה המשמעות של הפקרת נשק בידי פרא אדם פשיסט וגזען, שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין, שטבח ילדים וגברים בהמוניהם, בשעת תפילה, רק כיוון שהם מוסלמים, ועשה זאת בנשק צה"לי. כשהוא מאשים את צה"ל בכך שהוא לא שירת, הוא מדבר כמו אנס שכאשר שואלים אותו למה הוא יושב בכלא הוא מסביר שזה כיוון שהשופט שלח אותו לכלא. טכנית, הוא אמנם בכלא בשל החלטת השופט, כפי שבן גביר לא גויס בשל החלטת צה"ל. אבל הוא יושב בכלא כיוון שהוא אנס כמו שבן גביר לא גויס בשל היותו חוליגן אלים וגזען.

שוב ושוב הוא מתהדר בתרומתו הביטחונית האדירה – הצפת האוכלוסייה בנשק. זה עוד יעלה לנו בהרבה חיי אדם ובדם שיישפך ברחובותינו.

מופקר האיש שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי מי שצה"ל הבין שאסור להפקיר בידיו נשק.

 

* כמו ג'ריקן מפונצ'ר – "תפסיק לחייך כמו ג'ריקן מפונצ'ר" – בימיי כחייל בסדיר, זה היה ביטוי שמפקדים נהגו לומר לחיילים שחייכו כך ללא סיבה. ותמיד תמהתי – איך ג'ריקן מפונצ'ר מחייך?

כאשר אני רואה את החיוך הרע הנסוך על פניו של ראש הכנופייה במופעי האימים הזחוחים שלו בטלוויזיה, אני מבין איך ג'ריקן מפונצ'ר מחייך.

 

* קו אדום – כבר ב-7 באוקטובר בבוקר קראתי להקמת ממשלת חירום לאומית. תמכתי בהתלהבות בהקמתה ובהצטרפות המחנה הממלכתי אליה. התנגדתי לקולות בתוך המחנה הממלכתי שקראו לפרוש, חרף התנהלותו של נתניהו.

אולם המחנה הממלכתי חייב להציב קווים אדומים. סעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני היה הארכת תפקידם של מפכ"ל המשטרה ונציבת השב"ס, כדי שלא לתת לראש הכנופייה לנצל את שעת המלחמה למינוי שפוטיו לתפקידים האלה, ולסכן בכך את ביטחון המדינה. הם דרשו זאת, כי אינם יכולים לשאת באחריות קולקטיבית למינויי מקורבים של ראש הכנופייה.

על המחנה הממלכתי להודיע לנתניהו, שאם הוא יפר את ההסכם ויאפשר לראש הכנופייה להשתולל, הוא יפרק בכך את ממשלת האחדות.

 

* האחריות הקולקטיבית מחייבת – שרי המחנה הממלכתי אינם משתתפים באופן סדיר בישיבות הממשלה. יש לכך הסבר. הם אינם רואים עצמם חלק אורגני בממשלה, אלא מי שהצטרפו אליה אך ורק לצורך המלחמה, ולכן כאשר הדיון עוסק בנושאים אחרים, הם אינם חשים שזה שייך אליהם. מה גם, שבאמצע מלחמה חבל לבזבז את הזמן על פורום שיושבים בו כלומניקים טרחנים כמו ראש הכנופייה, דודי אמסלם, קרעי ושות'.

אך הם אינם צודקים. מרגע שהם נשבעו אמונים כשרים בממשלה, הם נושאים באחריות קולקטיבית לכל החלטותיה, ולכן עליהם להשתתף בישיבות ולהשפיע. כמו כן, ככל שהם יצליחו לדלל את חבורת הזבל, זו תהיה תרומה חשובה למדינת ישראל.

 

* אנשים מברזל – ערב שבת ביקרה אותנו חברה ממושב קשת. לה, כמו לנו, ילדים במלחמה. וכמובן, כמו בכל מפגש של הורים, זה נושא השיחה שלנו. היא סיפרה לנו על משפחה בקשת, שיש לה שבעה בנים ושתי בנות. שבעת בניה ושני חתניה נמצאים ברצועת עזה, במלחמה.

אנשים מברזל!

 

* כדבר מילואימניק למילואימניקים – יחידת מילואים שלחמה במשך 75 ימים בהר דב, ירדה לגולן להתרעננות, אימונים והיערכות למשימתם הבאה (שאינם יודעים מהי). המ"פ שלהם התקשר אליי וביקש ממני להרצות בפניהם על ההתיישבות בגולן.

כמובן שהסכמתי ברצון. בהתנדבות, כמובן. הגעתי אליהם. המ"פ אמר לי שהם עייפים והוא לא יודע כמה יבואו להרצאה. אולי אחד, אולי עשרה. השבתי שכמה שיבואו – אני מרוצה. הגיעו 25-30 לוחמים. סיכמנו שההרצאה תארך כשעה. התחלתי במבוא על התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. הם התעניינו מאוד, שאלו שאלות והרחבתי בנושא. כשהסתיימה השעה אמרתי להם שעכשיו הגענו להרצאה – ההתיישבות בגולן.

אפשר לסיים כאן. אם תזמינו אותי, אשמח לבוא פעם נוספת לספר את סיפור ההתיישבות. והם ביקשו שאישאר ואמשיך. הצעתי שנמשיך עד 21:00, כלומר עוד חצי שעה. אנסה לתמצת בחצי שעה את ההרצאה. נמשך עוד כמה דקות אחרי שעת היעד.

ההרגשה שלי היתה של התרוממות רוח. הנה, אני לבוש מדים, נושא נשק, הווסט והקסדה בבגאז', מרצה למילואימניקים בגיל של הילדים שלי, לחיזוק החוסן שלהם. גם זו תרומה חשובה למאמץ המלחמתי.

 

* דוד ליבאי – פעמיים ביקר דוד ליבאי, שר המשפטים לשעבר, שהלך ביום ראשון, לעולמו, בקיבוץ אורטל.

הביקור הראשון היה ב-1991. ליבאי היה אז ח"כ בולט באופוזיציה, מטעם מפלגת העבודה, ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה. היה זה ביקור פרטי, משפחתי, בענף התיירות של אורטל, שהוקם שנה קודם לכן. בערב, אירח רונן, אז מזכיר הקיבוץ, את ליבאי בביתו והזמין לשיחה כמה חברים מרכזיים בהנהגת הקיבוץ.

בדבריו, ליבאי הביע תמיכה בלתי מסויגת בגולן. הוא המליץ לנו לאמץ את הביטוי – "הגולן שהוא חלק בלתי נפרד מישראל" כמנטרה, שנשתמש בה בכל פעם שאנו מזכירים את הגולן, ואמר שמסרים כאלה מחלחלים לתודעת הציבור, ובדרך זו נוכל להסיר כל ערעור על עתיד הגולן. הוא נתן כדוגמה את הסלוגן "ירושלים – בירתה הנצחית של ישראל," שחלחלה כך שירושלים היא מחוץ לכל ויכוח. אהבתי מאוד את דבריו.

כעבור שנה הוא מונה לתפקיד שר המשפטים בממשלת רבין. התאכזבתי מאוד מכך שהוא לא עמד נגד ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן.

הביקור השני היה ב-1996, כשהייתי מזכיר הקיבוץ, לצד תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן. ארגנתי טקס זיכרון ביום השנה לרצח רבין, והזמנתי אותו להשתתף בפאנל, בהנחייתי, לצד הרב יובל שרלו ויהודה הראל. בדבריי, סיפרתי כיצד לאורך השנה הפנו לעברנו אצבע מאשימה, כיוון שנאבקנו על הגולן, נגד ממשלת רבין, כאילו יש לנו אחריות לרצח. ליבאי אמר בתגובה, שהמאבק שניהל ועד יישובי הגולן הוא מופת למאבק דמוקרטי מכובד והגון, ודחה בתוקף את הטענות המופרכות נגד המאבק.

יהי זכרו ברוך!

 

* ביד הלשון: כוכב השחר – כוכב השחר הוא יישוב קהילתי על גבול בקעת הירדן עם חבל בנימין. הוא שייך למועצה האזורית מטה בנימין. היישוב עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל ב-1975 ואוזרח ב-1980.

היישוב נקרא על שם ההר הסמוך אליו, הנקרא בערבית קובת א-נג'מה, שפירושו – כיפת הכוכבים. שמו העברי של ההר הוא הר כוכב.

אורי הייטנר

 

* * *

משה גרנות

רומן גדול שמסריו מאירי עיניים

על "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק

מאנגלית – תמר עמית

זמורה ביתן 1988, 459 עמ'.

בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת היה "ענבי זעם" אחד הרומנים הנקראים ביותר, כי מלבד הכישרון הספרותי האדיר של מחברו, הרומן תיאר בצורה מפעימת לב את המשבר הכלכלי באמריקה, משבר שהחל בשנת 1929, התפרש על כל המערב, ונמשך קרוב לעשר שנים.

"ענבי זעם" פורסם ב-1939, זמן קצר לפני שהחל משבר עולמי חדש – מלחמת העולם השנייה. על מדינת ישראל, שבקושי התאוששה ממלחמת השחרור, והתמודדה עם קליטה של מאות אלפי עולים חדשים, עבר גם כן משבר כלכלי לא פשוט, כשאזרחים נאבקו לזכות ביום-יומיים עבודה בשבוע, וכאשר מצרכי המזון חולקו לציבור במשורה באמצעות פנקסי "נקודות". נקל לתאר עד כמה הרומן הזה של סטיינבק דיבר אל ליבם של הקוראים הישראלים, שבלעו גם את שאר היצירות של סופר מחונן זה, חתן פרס נובל לשנת 1962, כגון "קדמת עדן", "הפוני האדום", "הפנינה", "על עכברים ואנשים". אני קראתי את הרומן בנעוריי בתרגום של י' שנברג, וחזרתי עתה לקרוא בתרגום המעולה של תמר עמית.

 

משפחת ג'ואד

הרומן מתאר את עלילותיה של משפחת ג'ואד, תושבי אוקלהומה, שנאלצים לנדוד לקליפורניה בתקווה למצוא עבודה ומחייה, ומדי פעם העלילה מתרכזת גם במאסות של נוודים בכבישי ארצות הברית בשאיפה נואשת להשיג אוכל נפש לילדים הנמקים ברעב. בני משפחת ג'ואד הם סבא וסבתא, שנפטרים בזה אחר זה בנדודי המשפחה, אב המשפחה טום "הזקן", אשתו, היחידה שלאורך כל הרומן אינה זוכה לשם, והיא מכונה תדיר "אימא" (על כך בהמשך), הבן הבכור המוזר נוח, הבן השני טום, שהסתבך בקטטה עם חבר שיכור שדקר אותו בסכין, ובתמורה הוא רוצץ את גולגולתו באת חפירה. טום שוחרר מהכלא על מעשהו לאחר ארבע שנים מתוך השבע שנפסקו לו, חבצלת השרון, הבת הבכירה, נשואה לקוני ראוורס בן ה-19, ובהריון ממנו, רותי, ילדה בת שתים-עשרה, ווינפילד בן העשר.

לאחר שביתם נהרס בפקודת הבנק, שנחלתם היתה ממשוכנת לו, הם התגוררו זמנית אצל הדוד ג'ון, שגם ביתו עומד להיהרס. אל המשפחה נספח ג'ים קייסי הכומר שלאחר התבודדות במדבר (בחיקוי לישו), הוא מחליט לחדול מלהיות כומר, ועל הגיגיו בנושא האמונה ארחיב בהמשך.

מסתבר שחקלאי אוקלהומה, ששדותיהם לקו מבצורות חוזרות ונשנות (האבק הנערם עם כל צעד במחוזות אלה הוא מעין סמל לאבק אדם – תוצאה של הקפיטליזם האטום), נאלצו למשכן את אחוזותיהם לבנק, אשר מימש את המשכון והפך לבעלי האחוזות, מגרש את החקלאים ללא שום פיצוי, מחריב את בתיהם, ומעבד את השדות בטרקטורים, כשחקלאי העבר מיותרים לגמרי.

משפחת ג'ואד מוכרת את הסוסים, את הקרון ועוד אינספור חפצים כדי לאסוף כסף לקניית משאית, עליה יעלו מזרנים, ציוד ומזון הכרחי כדי לנסוע לקליפורניה, אלפיים מייל מערבה, כי שם מובטחת, כביכול, עבודה בשפע במטעים ובשדות הכותנה. לאורך כל הדרך הם פוגשים אנשים שמתארים את המצוקה והרעב ששוררים בקליפורניה עבור הנוודים שמגיעים אליה במאות אלפים. הם פוגשים איש לבוש סמרטוטים ששכל את אשתו וילדיו ברעב בקליפורניה, והחליט לחזור למות בין אנשים שהוא מכיר, ולא בין קליפורנים השונאים את "האוקים", כינוי הגנאי לפליטים שמגיעים לקליפורניה, בעיקר מאוקלהומה. אבל למשפחת ג'ואד אין לאן לחזור, והם ממשיכים להתקדם אל היעד המאושר שהבטיחו להם הפרסומות, שכביכול יש צורך בעובדים, כאשר על כל מקום עבודה מתמודדים אלפים.

 

אמנות התיאור

כאן המקום להזכיר מעלה אחת, מיני רבות, של ג'ון סטיינבק – אמנות התיאור הנטורליסטי שלו, שבאמת ייחודית לו: הוא מתאר את הבעת פניו של הגיבור, את בגדיו ואת תנועותיו, כך שלפני שהוא פוצה את פיו הקורא כבר מסוגל לצלול אל נבכי נשמתו.

הסופר מתאר בכישרון מדהים נוף, מזג אוויר, בעלי חיים. אביא לכך דוגמה אחת: טום חוזר מהכלא לבית הוריו ההרוס בידיים ריקות, וליבו נוקפו על כך שאין בידיו מתנה לאחיו הקטן. הוא מוצא בדרך צב, ומחליט כי בעל חיים זה יהיה המתנה. וכאן מתואר הצב ותנועותיו בצורה מפעימת לב. אני ממליץ לקורא לעיין במיוחד בתיאורים אלה בעמודים 19, 22, 48.

משפחת ג'ואד קנו משאית ישנה, שבדרך הארוכה מזמנת להם הרבה תקלות, וכאן שוב באה לידי ביטוי היכולת המדהימה של הסופר לתאר את התיקונים שמצליחים לבצע שני בני ג'ואד – טום ואל (עמ' 175-173, 186-180, 367).

אדלג על התלאות הרבות שעברה המשפחה בדרך לקליפורניה, כשהמשאית הישנה אמורה לטפס על הרים ולגמוע מדבר, ואגש ישר לקורות המשפחה ושאר הנוודים בקליפורניה: רוב הנוודים שוכנים במחנות ארעיים, שהמקומיים באים בלילות ושורפים אותם. אם נמצאים מקומות עבודה, מתנפלים עליהם המונים, וזה מאפשר לבעלי האחוזות להוריד את התשלום עבור העבודה למינימום, עד כי אנשים עובדים עשר שעות ביום בפרך עבור פת לחם לילדים. מי שפותח את הפה על העושק מתויג כקומוניסט שגורלו במקרה הטוב – כלא, ובמקרה הפחות טוב – כדור בראש. כששואלים בעל אחוזה מה זה "קומוניסט", הוא מסביר שזה מי שמבקש 30 סנט על שעת עבודה, כשהוא מוכן לתת רק 15 סנט (עמ' 299). ב

עלי האחוזות והמטעים משמידים תוצרת כדי לשמור על מחירים, מתנכלים לפליטים שמבקשים למשות את תפוחי האדמה שנזרקו לנהר, וליתר ביטחון מוהלים את התפוזים הזרוקים בנפט, כדי שחס וחלילה הפליטים לא יזכו לאוכלם.

המשפחה שלנו מצליחה להשיג עבודה במטע אפרסקים, כשהתשלום הוא 5 סנט לארגז. ארבעה גברים, שני ילדים ושתי נשים מצליחים להשתכר ביום עבודה שלם דולר ושישים סנט, סכום שבקושי מספיק לקנות מצרכים לארוחת ערב.

בעבודה בשדה כותנה מתמודדים המונים, וכל פועל צריך לשלם עבור השק שמשמש אותו בקטיף – דולר אחד, שהוא על הרוב שכר שפועל יכול להשתכר ביום עבודה.

 

שוטרים בשירות בעלי הממון

מכל האירועים המתוארים בספר אזכיר אירוע אחד: במחנה פליטים העומד להיחרב על ידי מקומיים, מגיע בעל אחוזה בשברולט בליווי שוטר, ומבקש לאסור צעיר בשם פלויד בתור "קומוניסט" המסית פועלים לבקש שכר הוגן. מתחוללת קטטה, שבה השוטר יורה באקדח (אישה נפצעת קשות מהירייה), פלויד וטום מכים את השוטר ומהממים אותו. בעל השברולט נוסע להזעיק שוטרים, וברור שפלויד וטום (המשוחרר על תנאי ממאסר) עלולים להיאסר. קייסי דורש מהם להיעלם, והוא לוקח על עצמו את האחריות על הכאת השוטר, אחריות שמשמעה מאסר, ומסביר לשוטרים שעשה (כביכול) את המעשה כתגובה לירייה הבלתי אחראית.

 

ג'ים קייסי

כאן המקום לומר מיספר מילים על דמותו של קייסי: הוא היה כאמור כומר, אבל החליט שאיננו ראוי לכך כי הוא שטוף תשוקה כלפי המתפללות שנתקפות באקסטזה מהטפותיו, והוא נכנע ליצריו ושוכב עם המאמינות בשדות. כידוע, הנצרות מתייחסת למין כאל חטא (מרים היתה בתולה, היא ילדה את בן האלוהים "בלי לחטוא"). הוא מגיע למסקנה שאין למי להתפלל, התפילות לא עוזרות, מגיע למסקנה שעליו ללמוד מאנשים, ולא להטיף להם. הישועה תבוא לאדם לא מאלוהים, אלא מהיחד. הסיסמה המקובלת עליו מצויה במגילת קהלת ד' 12-9: "טובים השניים מן האחד... כי אם יפלו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול, ואין שני להקימו... ואם יתקפו האחד, השניים יעמדו נגדו, והחוט המשולש לא במהרה יינתק." (עמ' 423).

 

העריבות ההדדית של הפליטים

מסתבר  שהתובנה הזאת של קייסי היתה מקובלת אצל הפליטים האומללים האלה, בניגוד מוחלט לאטימות שבה הצטיינה השכבה העשירה בקליפורניה ועושי דברם השוטרים: משפחת ג'ואד מסייעת לזוג אייווי וילסון ואשתו סיירי – הם מתקנים את מכוניתם, וכאשר מסתבר שהם אינם מסוגלים להמשיך, הם משאירים להם כסף ואוכל – ממש גוזלים מפיהם. הפליטים המרוששים תורמים למשפחה ששכלה את בנם [בנה?]. האם ממשפחת ג'ואד מצליחה לבשל נזיד למען משפחתה, וכשהיא רואה 15 ילדים רעבים סביבה, היא עושה כל מאמץ להשאיר להם מעט מהאוכל היקר לאחר האכלת משפחתה.

השיא של העריבות ההדדית של אומללים אלה מופיע בסוף היצירה, כאשר גשם זלעפות גורם לשיטפון החודר לקרונית שבה מצאה המשפחה מקלט. למשפחה לא נותר כסף ואוכל, ולפניהם חודשים של חורף בו אין סיכוי להשיג עבודה. הם בורחים מהשיטפון אל מחסן שיש בו שחת, וניתן שם מעט להתייבש. המשפחה נמצאת במצב של אסון, ולמרות זאת הם מוצאים את כוחות הנפש להציל אדם שהולך למות כי כבר שישה ימים לא הגיע אוכל לפיו. איך זה קורה, אינני מוכן לגלות – מוכרחים לקרוא את התמונה הבלתי נשכחת המופיעה בסוף הספר.

 

דת וסוציאליזם

אחד המסרים של הרומן שלפנינו הוא שהאמונה הדתית מובילה לטמטום ולטירוף. הזכרתי את קייסי שנגמל מהאמונה, בספר מתוארים "עדי יהוה" והמטיפים ל"טוהר מידות" (ריקודים והצגות – הם מדוחי השטן!) כמטורפים ממש, ו"צבא הישע" מתואר כעדה של סדיסטים שמשפילים את האומללים המבקשים אוכל נפש.

מסר נוסף של הספר הוא מסר סוציאליסטי, שתמציתו מצוייה בעמ' 240, שם מציין המחבר שכאשר הרכוש נמצא בידי מיעוט ערל לב – יש סיכוי להתמרדות, ובאמת אנו פוגשים בספר ניצנים של מרד, שאחד מראשיהם הוא קייסי, אשר לאחר שחרורו מהכלא מארגן שביתה (כושלת!), ומשלם על כך בחייו. ברור שהמסר הזה נגע בליבם של הקוראים הישראלים, אשר למרות נטיית מדינת ישראל מערבה, הכיוון החברתי-כלכלי שלה היה באותם ימים סוציאל-דמוקרטי.

 

האם בחברה פטריארכלית

המסר החשוב ביותר של הספר מרוכז בבניית דמותה של אם המשפחה, הדמות היחידה בסיפור שאיננה ננקבת בשם, אלא תמיד מוזכרת כ"אימא", בוודאי מתוך מגמה נסתרת להתייחס אליה כאל סמל. שוב קייסי הוא בתפקיד של המקהלה בטרגדיה היוונית הקלאסית – והוא מביע התפעלות מתפקודה. החברה החקלאית שנדדה מאוקלהומה, היא חברה פטריארכלית מובהקת: תפקיד האישה ללדת ילדים ולגדלם, לבשל, לכבס וכו', ואילו ההכרעות נתונות בידי הגברים, ואין לנשים זכות דיבור. במסע הזה, מתגלים הגברים המבוגרים (אבא טום ודוד ג'ון) כחסרי אונים לחלוטין (טום הבן ואל יודעים לנהוג במשאית ומסוגלים להתמודד עם תקלות חמורות). האם מתגלה כבעלת כוחות ותושייה בלתי רגילים במצבים הכי קשים.

לא אביא את כל הניסיונות שהאם מצליחה להתמודד איתם, אזכיר רק מקרה אחד: רותי בת ה-12 זוכה לאחר תחנונים שיקנו לה ממתקים מהכסף המעט שהמשפחה הצליחה להשיג. כיוון שלא הסכימה להתחלק עם ילדים אחרים – אחד מהם חוטף ממנה את השקית. מתחוללת קטטה, שכל ילד מזכיר את האח הגדול שיבוא להעניש את היריב, ואז רותי מתפארת שאחיה (טום) הרג שני אנשים, והוא מתחבא בערבות הנחל, ויבוא להרוג את האח של הילד שגזל ממנה את הממתקים (לא אזכיר כאן את הנסיבות שאילצו את טום להרוג את השומר שהרג את קייסי, כי אזדקק ליריעה רחבה מדיי). הדבר נודע לאם, המתחלחלת לנוכח הסכנה המרחפת על טום, בנה האהוב. בתבונה מעוררת התפעלות, היא מנחמת אל הילדה שהבינה את מה שעוללה, והיא עצמה מבינה שאין טעם להעניש אותה, אלא היא מתגנבת אל מחבואו של טום, מביאה לו אוכל וכסף, ולמרות שבכל המסע עשתה מאמצים כבירים לשמור על אחדות המשפחה (למרות זאת, נוח וקוני נטשו את המשפחה) היא מציעה לטום לברוח ממקום המסתור.

האב, טום הזקן, איננו מוכן להסכין עם האפשרות שאת כל ההחלטות מקבלת האישה, ולדעתו אישה חוצפנית כזאת צריכה לחטוף במקל (עמ' 355, 404), והאם מבהירה לו שאין לו זכות דיבור כי איננו ממלא את תפקידו כגבר, ואינו מצליח לפרנס את המשפחה, וכן, גם לה יש מקל (בהזדמנות אחרת, היא מאיימת על הגברים במגבה של המשאית  – עמ' 171). בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים קמה תנועת הסופרג'יסטיות שדרשו זכות לבחור ולהיבחר. הסופר שלנו נרתם בכל כישרונו הספרותי למערכה הצודקת הזאת כנגד הפטריארכליות.

ברשימתי הזאת הבאתי באמת רק נגיעות מהרומן המרגש והחכם הזה, ואינני בטוח שהצלחתי להעביר לקוראים את ההתרגשות שאחזה בי לקריאתי השנייה בו.

משה גרנות

 

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

22.6.10. לפני הצהריים פגישה ב"שיין" עם אורפז. חוזר על הסיפור על ההולנדית שאספה אותו אל ביתה ואל חיקה כאשר היה חייל בבריגדה וגם נתנה לו מתנה מקלט רדיו פיליפס, החברה שבה עבדה, בעוד אשר לסתם אזרחים הולנדים לא היה מותר לקנות את המכשיר כי הכול היה מיועד לייצוא בגלל מצבה הכלכלי הקשה של הולנד. הרדיו הזה עבר עימו טילטולים רבים, וכאשר עזב בוקר שבת אחת את אשתו הראשונה פנינה, לא לקח מביתם דבר אלא את הרדיו הזה. הוא שירת אז בסרפנד ושכר חדר אצל משפחה ייקית בראשון לציון, ולא אמר ולא כתב דבר לאשתו. היא טילפנה למחנה להודיע שנעלם. הוא חשב בתמימותו שדי בכך שעזב. אבל עכשיו היה עליו להודיע לה שהוא לא יחזור. היא פעלה כך שמחצית משכורתו עברה מעתה אליה. היא כבר ילדה אז את בנו בכורו זאביק.

יהודית באה לאסוף אותי למכון שמיעה פרטי ליד מרפאות זמנהוף ברחוב הזה. בדיקת השמיעה מראה שהמקרה שלי גבולי. השמיעה מתאימה לגילי ואין צורך הכרחי במכשיר שמיעה. אני בכל זאת מבקש התייעצות עם טכנאי. בחור נחמד שמסביר לנו את מעלותיהם של המכשירים השונים, ועורך עימי ניסיון שבו אני שומע היטב, מה זה שומע, את דבריו היטב כאילו שודרו אליי. מתברר שהמכשיר, לאחר כל ההנחות, צריך לעלות שמונת אלפים שקלים. אנחנו נברר אם מגיע לנו החזר מהביטוחים שלנו, מה שיוזיל את הרכישה. לי לא איכפת שיראו את המכשיר. ממילא אני לא זקוק לו ליום-יום, לישיבתי מול המחשב, אלא בעיקר בישיבה בין אנשים רבים, בתיאטרון, וסתם ביציאה החוצה כאשר עליי לדבר עם אנשים שונים, גם בחנות, ולא תמיד אני מצליח להבינם. ובייחוד בשיחות עם אורפז, שבקושי אני שומע אותו.

 

29.6.10. לפני-הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את הגיליון עם הברכה לו, לתומר ולגי על הולדת נעמה, אחות לאדם. הוא שמח על כך.

מביא לו גם צילומים מכפר-הנוער שפיה, ששלח לי ישראל זמיר, והוא מאשר שאכן זה הוא המנגן בכינור, אלא שהשנה היא 1939.

 

14.7.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא מספר לי שוב את סיפור אהבותיו הגדולות. אטה, בת דודה שלו שאותה הכיר כנראה עוד בטרם עלה ארצה ושעליה נסבו חלומותיו הארוטיים הראשונים. י., שעימה יחד איבדו את בתוליהם בשפייה, ושרצתה מאוד ללכת איתו לקיבוץ, ואולם הוא לא היה יכול לשאת באחריות כי לא היה לו כלום אז. בשנים האחרונות היתה כנראה מורה לספרות בחדרה. הוא לא פגש בה. וכן ר.ר. עימה הוא בקשרי ידידות עד היום.

 

20.7.10. בבוקר עם אורפז ב"שיין". הוא נראה קצת עצוב ועייף. וגם מה שאמרה ענת למסור לו על המסה שמסרתי לה בשמו לא מיטיב את מצב רוחו.

הוא מספר לי על ביקורו באי קוס, האי של היפוקרטס הרופא, בספטמבר 1970. הוא נסע לשם לבד, וביקש מהקונסוליה שימצאו לו חדר באי שקט במקום גבוה הצופה אל הים. סידרו לו באי קוס והוא נסע לשם בספינה עשרים וארבע שעות, לדבריו. האי נמצא קרוב לחופי אנטליה. מצא חדר שמשקיף לים בבית כפרי יווני. כל בוקר חיכתה לו במרפסת קערת פח מלאה תאנים קטנות טריות. שם כתב את "מדרגה צרה". שם הכיר גם את משה מנשה, אביה של השדרנית כרמלה מנשה, שאז עבדה עדיין כחיילת בגלי צה"ל. שמו של אותו מנשה היה קשור באתרים אחדים באי. בית חרושת לעיבוד דגים. מסעדה. חנויות. הוא היה כנראה האיש העשיר ביותר באי. יצחק קבע עימו פגישה בטלפון ליום המחרת, לאחר שישב כבר יותר משבוע באי, וכאשר האיש עלה מן החוף התלול המוביל למסעדה, יצחק לא היה יכול להאמין בתחילה כי הוא היה לבוש בצורה מרושלת וזרוקה וממש לא מרשימה. מנשה גם הניח לו לשלם עבור השתייה של שניהם, ונראה בקיא בפרטי-פרטים בנעשה בישראל, שבה גם השקיע, בתל אביב ובאילת. הוא גם סיפר ליצחק אל "ספטמבר השחור" המשתולל בירדן, ואמר שעכשיו יהיה מצבה של ישראל טוב יותר מאחר שהירדנים נלחמים בפלסטינים.

לקראת סוף השהות באי הוא הזמין את יצחק לארוחת מלכים, הפעם על חשבונו, שהחלה בזרועות תמנון. את התמנון הם שולים מהים, מרביצים אותו על הסלעים כדי להוציא ממנו את כמויות המים שישנן בו ואחר כך זורקים אותו לייבוש על עצים בשדרה שמול הים. משם באים בעלי המסעדות ומורידים, לאחר שעות אחדות, את התמנונים מהענפים כדי לבשל אותם.

מתברר שהיו באי כ-80 יהודים ערב המלחמה, והגרמנים לקחו את כולם והשמידו אותם. וכנראה רק משה מנשה שרד וחזר וטיפל אולי גם ברכוש היהודי שנשאר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

אהוד: לימים פגשתי את כרמלה מנשה ואביה, והאב לא זכר כלום על יצחק אורפז, וכאשר בדקתי בקורות חיי המשפחה של כרמלה בוויקיפדיה – אין להם שום קשר לאי קורפו.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

פרק ל"ו

שתי אבני יסוד לאנשי יסוד

 

כאשר פירק רבין את ממשלתו על רקע הצבעת המפד"ל נגד הממשלה בפרשת מטוסי-הקרב האמריקאיים החדשים שהגיעו לבסיס חיל-האוויר ביום שישי, לאחר כניסת השבת, אמר שרגא:

"בזה זה נגמר. המפד"ל כבר לא תלך איתנו יותר. אנחנו הולכים לקראת מפלה."

אחרי הפילוג ב-1965, כמו גם בליל המהפך ב-1977 ולאחריו, המפלגה הפכה לבניין רפאים, שרגא היה היחיד שעדיין התמיד לבוא יום-יום לירקון 110, ישב וניסה לחבוש פצעים.

שרגא, לדברי דבורה, צפה את מפלת ממשלת "המערך" בבחירות 1977. הוא ראה בכך המשך להידרדרות המצב במפלגה, שאותו הכיר היטב. המפלגה איבדה את אישיה. חלק ניכר מן העסקנים, מן המנגנון שמוביל אותה עכשיו, לא שואלים עוד את עצמם – מה אני יכול לעשות למען המפלגה? אלא – מה המפלגה יכולה לעשות עבורי? לא אני משרת את המפלגה אלא היא צריכה לשרת אותי.

הוא ידע שבשכונות, דוגמת שכונת-התקווה, לא היה אף פעם רוב למפלגה. וכי ללא עבודה מאומצת בכל מערכת בחירות, ובייחוד ביום-הבחירות עצמו, אין סיכוי למפא"י לשמור על ההגמוניה שלה. על היותה מפלגת המונים. ההמונים לא באים מעצמם. מישהו צריך לדאוג להם, לתת להם ייצוג בחיי היום-יום – וגם לארגן ביום הבחירות תחבורה מכל הסוגים, כדי להביא אותם. מישהו צריך להימצא ללא-הרף בשטח. בסניף. להימצא עשר שנים. להכיר את השכונה, את צרכיה, את אנשיה ולקרבם למרכז החברתי. מישהו צריך להשקיע עבודת-נמלים. ללא רפיון. ללא הסתמכות על כלי-התקשורת ועל מערכות הפרסום והתעמולה, הרעשניות, היקרות, והמחטיאות את העיקר.

 

   *

ביום הבחירות, ב-1977, ישב שרגא בקפה "אפרסמון" ברחוב דיזנגוף. הוא התבונן בתנועה ברחוב, במכוניות החולפות, ואמר: "עכשיו הולך שלטון הליכוד. לא רואים אותנו. אנחנו בכלל לא קיימים ברחוב!"

 

אותו לילה, משהודיע חיים יבין בטלוויזיה את תוצאות המידגם הראשון של חנוך סמית, וכולם סירבו להאמין, שרגא קבע: "זו לא טעות. וזה ייקח עשר שנים לפחות, אם בכלל, עד שנצליח לשנות את התוצאות."

על בגין אמר שהוא לא יהיה לשנה, ולא לארבע ולא לשמונה שנים, הוא יהיה כל עוד הוא ירצה. וכך אמר גם על צ'יץ.

עוד יותר מכך חשש, בקיץ 1977, פן גם בבחירות הקרובות להסתדרות, יזכה הליכוד. "זה," אמר, "ייקח ארבעים שנה לשנות."

הוא היה מפוכח מאוד, ועצוב. התכנס פנימה אל עצמו ושתק. "כשהיה מצוברח, בתקופת אבל או שמשהו לא הלך, היה מתכנס לתוך עצמו במין עצב מתמשך." מספרת רינה. "אפו כמו התארך ואי אפשר לשאול אותו מה קרה. כך נהג, למרות שהמשיך למלא את כל תיפקודיו הרגילים. ורק לאחר שהמשבר נפתר – היה מדווח עליו. אבא, גם מבחינה זו, היה שונה מאימא, שנוהגת היתה 'להוציא' הכול מיד, ומשגרת קריאות-ביניים גם אל מסך הטלוויזיה. הוא, ככל שהמשבר עמוק יותר. כן עמקה שתיקתו."

 

   *

"שרגא," אומר יהודה חשאי, "פחד מגבהים פיסיים. על פי תהום לא היה יכול לעמוד. בעצם, מבחינה פוליטית עמד כל הזמן בגבהים, אבל מבחינה פיסית, כשהיה צריך לעמוד על-יד תהום – לא  היה יכול להסתכל למטה."

 

   *

שרגא הזדקן בכבוד, מוקף משפחה גדולה ואוהבת. הוא, שהיה צעיר הילדים במשפחתו, הפך לראש-שבט למשפחתה של דבורה, הבכורה. בראשית שנות השבעים הצליחו להעלות מרוסיה אחות של דבורה, עם שני ילדיה. מאז ומתמיד היה ביתם של שרגא ודבורה – כתובת לכל המשפחה העניפה של אחיותיה של דבורה ובני-ביתן, בנים, נכדים ונינים – שבט גדול מאוד, המקפיד להיפגש לעיתים קרובות, בימי שבת וחג, ובעיתות אבל, לחוות יחדיו חוויות ולחלוק בעיות.

שרגא היה המפשר והפוסק במחלוקות המשפחתיות. כשהיו באים אליו לקבלת עצה, היה פותח בהתנצלות: "מה אני, פועל-ניקיון, כבר יכול לייעץ?" – הוא כמו הזכיר לעצמו, כל הזמן, "דע מאין באת!" – זה, לדעת רינה, מעין מיכניזם להתמודד עם הבעיות שלו, ואפילו אם לעיתיים היה דג בכך מחמאות לעצמו.

 

את ימי-הולדתו ה-75, ה-80 וה-85, כמו גם מלאת יובל לעלייתם של שרגא ודבורה ארצה, חגגו השניים בחברת ידידים-משכבר, רובם אנשי צמרת מפא"י, גם יריבים-מאתמול, שהיו שבים ומברכים את שרגא באהבה ובהומור.

מדי ראשון בינואר "רגיל", שאין בו יובל כלשהו [אבל הוא יום הולדתו], היו מתכנסים בביתו שברחוב לוי יצחק 9, לערבים שהפכו למסורת, ובין הבאים, במשך כשלושים שנה, מרבית צמרת התנועה באותה עת, עובדי בית המפלגה, בני המשפחה, שותפים-לדרך וידידים מאנשי ה"גוש", רפ"י ואחדות העבודה, לעיתים גם אנשי עט ובמה. מעבירים את הערב בשירה, נאום על כוס משקה, זיכרונות מאז ותקוות לעתיד. וככל שהשנים נוקפות אולי גם מתרפקים על הזמנים ששרגא היה "סדרן-העבודה" של המפלגה, ולא פעם גם השביע את מי מאורחיו צער, ועורר התנגדות.

"אני אוהב אתכם," נהג שרגא לומר, בכנות ובהומור האופייניים לו, לסובבים אותו במסיבות אלה, "אבל לסמוך עליכם? זה כבר דבר אחר!"

 

מספרים על עקיבא גוברין, שנסע פעם עם שרגא במכונית. אמר לו שרגא:

"עקיבא, שב טוב על מקומך כדי שלא תיפול!"

השיב גוברין באירוניה: "לזה אל תדאג. יותר טוב שתדאג שלא אפול מרשימת המועמדים בפנקס שלך!"

 

הסתכלותו המפוכחת על עיסוקיו הפוליטיים מתבטאת בדבריו לרינה, שסיפרה לו כי בחרה ללכת לחיים האקדמאיים, לאחר השנים שבהן עבדה עם ילדי העולים, כמורה במעברות.

"טוב מאוד שבחרת כך ולא בחרת ללכת לפוליטיקה, למרות שאני חושב שיכולת לעשות גם זאת טוב מאוד. מספיק. בפוליטיקה אוכלים אחד את השני, אבל, שלא תהיינה לך אשליות לגבי האקדמיה, גם שם, תגלי במהרה, חוגגים לא פעם שיקולים פוליטיים, ולפעמים הם מתגברים על המטרות אשר לשמן נוסדה האוניברסיטה..."

 

   *

"אבא, בשעתו, היה מוצא לכל דבר זמן." אומרת רינה. והדרך בה עשה זאת ממחישה את אופיו, את פתיחותו ואנושיותו. גם למיפגש קצר, בן עשר דקות בלבד, היה מופיע תמיד בזמן, מקפיד להסיר את כובעו, שלא עזבו, ואת מעילו השמוט מעט. ויושב, לעיתים אף יספיק ללגום כוס תה שהוצעה לו, כאילו כל עיתותיו בידו להקשיב, להאזין. מביע דיעה, רֵע של אמת, איש עשייה של אמת, ואז, כתום הזמן הקצוב, האפשרי לו – יקום כאשר לבן-שיחו יש תחושה ששרגא היה שלו, ורק שלו."

 

   *

בהופעתו הפומבית האחרונה במפלגה התייחסו אליו כאל זקן-השבט. זה היה לפני הבחירות של 1984. ביקשו את שרגא ודבורה להשתתף בתשדיר הבחירות האחרון של המערך. רודנסקי בא לקחתם לאולפני גבע בהרצליה. שניהם ישבו בשורה הראשונה. באולפן היה קהל גדול של צעירים, וכן רבין, פרס, שרגא ודבורה, והרבה מחיאות-כפיים. אקט של שילוב דורות במפלגה, אשר פרס היה זה שעמד על קיומו. אולי חשבו שהציבור יאמין: "האנשים האלה, עם שרגא, עוד יכולים להציל את המפלגה, וברכתו תביא להם את הניצחון המיוחל."

 

   *

קפה "ורד" בן-הקומותיים ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון, שהיה "מטהו" במשך שנים רבות ומדי יום שישי בשתיים בצהריים היה מצרף בקומת-הרוחב "שולחן" עם חבריו, בני דורו ומפלגתו (בשעה זו בשבוע – רק לשם "סיפורים"), נסגר – וסניף בנק הפועלים נפתח במקומו. [כיום נמצאת שם המסעדה "גוצ'ה"]. שרגא המשיך לשבת בבתי-קפה שהיה רגיל להם, סמוכים לביתו, לעיתים מזמזם לעצמו בהיסח-הדעת נעימות ישראליות ורוסיות, מתבונן ברחוב שעל ניקיונו היה מופקד, שבו נסע לאיטו במוטוצייקל, ופסע שנים ארוכות בשליחות הציבור.

 

"העסקנות מרעננת!" – אף זו היתה אחת מאימרותיו, שהירבה להשתמש בה בתקופה שבה גולדה, שבריאותה לא היתה תקינה, נעשתה לראש-הממשלה. גם הוא, העסקנות היתה לו תרופת-פלא תמידית. ככל שהמשבר גדול יותר, למשל, אשכול ובן-גוריון לא מדברים ביניהם – זו היתה שעתו הגדולה. היה מתאושש לחיים, שוכח עייפות ומחלות, ואפילו צוחק על עצמו בפני בני-משפחתו על "התרעננותו".

 

גם עם המוות ניסה להתמודד באמצעות ההומור. מטבעו היה שרגא דייקן מאוד. לא איחר לשום פגישה. אבל לבית-חולים לא היה איכפת לו לאחר. ריח הרפואות גורם לו סחרחורת, היה אומר. לישיבות היה בא תמיד ראשון והולך אחרון אבל – " לישיבה-של-מעלה אני לא ממהר," נהג להתלוצץ. היתה לו דרך מיוחדת לדבר על המוות. אם כבר היה הולך ללווייה, אז לא רצוי לעמוד קרוב לארון, ומוטב שלא להגיע לבית-הקברות עצמו.

"כשאהיה למעלה, אל תדאגו, אמשיך להשגיח עליכם," היה מרגיע את בני-משפחתו. או – "לקחנו לנו חלקה בטרומפלדור. לא יהיה לכם קשה. תוכלו לבוא לבקר. אמנם, אני לא ממהר לשם. יש זמן."

 

בשנת חייו האחרונה הרגישה דבורה ששרגא מתקשה לבלוע. הבדיקה הרפואית העלתה שהוא סובל מגידול ממאיר בגרונו. בימיו האחרונים, כשהתאספה המשפחה סביב מיטת-חוליו, עדיין התבדח:

"איך זה שיש לי משפחה משכילה כזו? – פרופיסורים! מדענים! מה אני, פועל-ניקיון פשוט, עושה בעצם ביניכם?"

 

הוא לא העריך פרופיסורים ואנשי-רוח כקבוצת-לחץ פוליטית. "גם הם צריכים לדעת את גבולות הכוח והידע שלהם." היה אומר לרינה, והיא כבר פרופיסור, כשהיתה מספרת לו מה החברים שלה באוניברסיטה חושבים ואומרים. עד נקודה מסויימת היה מקשיב, ואז אומר:

"זה נכון. אבל הם חצי-מעברה, בקושי. אם היו מוכנים להתגייס לעבודה, להפעיל השפעתם, מנהיגותם, זה כבר סיפור אחר. אבל ככה, זה לא אלקטוראלי."

 

   *

שרגא לא רצה להיות בבית-החולים. את ליל הסדר האחרון, בפסח תשמ"ה [1985], חגגה המשפחה כהלכתו יחד איתו, בביתו, כשהוא מפזם עימם את הלחנים ומקשיב לסיפורי ההגדה אשר אהב.

שרגא שכב במיטתו, בקרב משפחתו שאהב, בביתו שברחוב לוי יצחק, בשכונה שיסד ובנה. בכוחות כלים מילמל, בנכוחות רינה:

"גדולי האומה. ראשי הקואופראציה. ראשי העיר והמפלגה. בית בן-גוריון. עמך. כולם. תחי המדינה... תשמרי על אימא..."

האם ראה בעיני-רוחו את כל אלה, הרבים, שפקדו את ביתו לאחר לכתו ומילאוהו באהבה וחום, ובהתרפקות על תקופה שחלפה ואיננה ועל תקוות שחלקן נגנזו?

 

ביומו האחרון קם, ניסה להתלבש, ואמר לדבורה ולרינה:

"אני הולך למפלגה. צריך לעשות משהו. די לנוח. זקוקים לי שם..."

בחדר השני, הרופא המטפל בו, אמר לדבורה:

"אם התחיל לדבר כך – זה הסוף."

 

כאשר נוכח שרגא כי כבר אין בכוחו לזוז, אמר לסובבים אותו: "אתם רואים? אי-אפשר... ואתם אמרתם ששרגא נצר הוא כל-יכול..."

באותו לילה מת שרגא.

 

   *

קברו ניצב בקיר המערבי של בית-הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, לא רחוק מקברות אבות תנועת העבודה, וסמוך לחבריו הקרובים שעימם חי ופעל שנים רבות, ראשי-העיר לשעבר, נמיר ורבינוביץ. המצבה עשוייה גוש שיש פשוט, מחוספס, אפור, בצורה קובייה מלבנית שאורכה גדול מגובהה. מצבה מאסיבית שמתמזגת בסביבתה וכמעט שאין מבחינים בה עד שלא עומדים מולה.

 

על פניה נכתב באותיות מתכת:

 

שרגא פיבל

בן רחל וחיים נוסוביצקי

עלה ארצה 1925

 

ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמו באותיות כתב:

 

שרגא נצר

ז' טבת תרנ"ח   כ' ניסן תשמ"ה

1.1.1898        14.4.1985

 

   *

כשדבורה, והיא בת יותר מתשעים, היתה מבקרת את קברו, נהגה לבקש מרינה שתעזור לה לעלות על המצבה הגבוהה. שם היתה יושבת ומדברת אל שרגא, רגליה מעל החלקה השמורה לה לידו, והיא משוחחת עימו כפי שנהגה מדי יום במשך קרוב לשבעים שנה.

 

ובצאתה מבית-הקברות היתה פונה לתימני המזוקן, שומר המקום, המלווה אותה לשער, ואומרת:

"להתראות. זה לא ייקח הרבה זמן. עוד מעט גם אני באה לכאן."

 

   *

ה"עוד מעט" קרה שלוש וחצי שנים לאחר מותו. תולדות חייה של דבורה ראויים לספר נפרד אשר יתאר את חייה שהיו "ביחד" – שזורים ושלובים בחיי שרגא, ו"לבד" – והלבד שלה כלל פרקי פעילות ציבורית ומקצועית עניפה.

 

מצבתה, תאומה לזו של שרגא, ניצבת לידו:

 

דבורה ורה

בת פסיה ור' שמעון ליב דיסקין

עלתה ארצה 1925

 

ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמה באותיות כתב:

 

דבורה נצר

(נוסוביצקי)

כ"ט ניסן תרנ"ז         כ"ז טבת תשמ"ט

1.5.1897                4.1.1989

 

 

   *

שתי אבני יסוד לאנשי יסוד.

 

אחרית דבר

 

סיפור חייו של שרגא נצר מיוסד על עבודת-מחקר ממושכת, שכללה הקלטות מארכיונו בהן השתתפו, במרוצת השנים: יצחק נבון, ירוחם משל, מרדכי סורקיס, שמעון פרס, יהושע רבינוביץ, פנחס ספיר, יוסף אלמוגי, דוד בן-גוריון, ישראל ישעיהו, אהרון ידלין, ישראל כהן, מרדכי בן-פורת, זאב וינר, יהודה בן-מאיר, מיכה אלמוג, אליהו נאווי, מטילדה גז, חיים ברלב, יהודה וייסמן, חיים צדוק, יהודה חשאי, אוליה קזנצ'יי, שרגא נצר, דבורה נצר ומשה נצר, רינה שפירא והעיתונאי דני בלוך.

כן נערכו בשנים 1986-1989 שיחות מוקלטות, במיוחד לצורך הספר, עם דבורה נצר, חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, ישראל רובנר, יהודה חשאי, לוי-יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, פרדי נפתלי, רינה שפירא, אליהו נאווי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.

המחקר מסתמך על ארכיונו של שרגא נצר ועל השתקפות פעילותו, במרוצת השנים, במאמרים ובידיעות בעיתונות, בכלל זה כתבות דיוקן ורקע מאת שלמה נקדימון ("ידיעות אחרונות", 1975), לוי-יצחק הירושלמי ("מעריב", 1976), דוד שחם ("מוניטין", 1980). ראיון של יעקב אגמון, בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל, עם רינה שפירא ("מעריב", 1986). וספרים המאירים את האיש ותקופתו, בראש ובראשונה ספרו שלו-עצמו, "רשימות מפנקסי" (תל אביב, 1980), ומבין הספרים האחרים: "ספר צ"ס" בעריכת יהודה ארן (תל-אביב, 1963), "אחדות-העבודה ההיסטורית, עוצמתו של ארגון פוליטי" מאת יונתן שפירא (תל-אביב, 1975) ו"הפרשה" מאת אליהו חסין ודן הורביץ (תל-אביב, 1961).

עבודת המחקר וכתיבת הספר התאפשרו בסיוע "יד בן-גוריון". החומר הנדפס והמוקלט שנאסף לצורך הספר (למעלה מארבעים שעות, שקוטלגו, ובהן ראיונות מרתקים וראויים-לפרסום בשלמותם) ירוכז למשמרת בארכיון שרגא נצר.

תל-אביב, 1986-1990

אהוד בן עזר

 

[הערה מאוחרת: כל החומר הארכיוני הנ"ל נמסר לידי פרופ' רינה שפירא, בתו של שרגא נצר,  שאמורה היתה להעבירו לארכיון העבודה. בספר הנדפס יש מפתח שמות מפורט].

 

* * *

מנחם רהט

ימות המשיח: 'התקווה' תחת החופה

בחתונה חרדית הושמע הימנון התקווה ברגעי השיא של החופה ובני הזוג התעטפו בדגל ישראל. ומה משמעות האמיתית של האמירה 'תורה מגנא ומצלא' המהווה לכאורה אישור גורף לכל מעשה התחמקות מנשיאה בעול הציבור?

מלחמת עזה מחוללת זעזועי עומק בכל שדרות הציבור. אין ספק שהיום שאחרי לא ייראה כהיום שלפני. אפילו הציבור השמרני ביותר בישראל, יחווה מהפכים: יותר חרדים מן הזן שהסתייג מן החיבור להוויה הישראלית, נכנסים לתהליך של ישראליזציה. שיעור הנופלים המכאיב כל נפש יהודי, וחשיפת עומק תורת הגזע הפלשתינית השטנית, שאינה מוכנה לעשות הנחות לאיש, גישרו על פני הקטבים.

נראה שרובם בחרו בישראליות – לעיתים גלויה ולעיתים זו סמויה, כמו אצל האנוסים בספרד. אחרים, והמה מעטים מאנשי נטורי קרתא בארה"ב, נסחפו לקצה השני עד לאובדן שביב אחרון של סולידאריות יהודית, והפכו לתומכי החמאס. מן השמיים ירוחמו. וישנם הפוסחים על שתי הסעיפים ועודם מפטירין כאשתקד.

המחשות מדהימות להסתפחות להוויה הישראלית, נמצאות בכל פינה. מבשרים על כך אלפי הנשים החרדיות והגברים שהשתלבו להפליא בתעשיות ההייטק הביטחוניות; ההתלהבות הנלווית להכנת וחלוקת ארוחות 'היימיש' חמות ומוצרי פינוק לחיילי צה"ל הלוחמים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, והצטרפות של גברים לכוחות המגן – צה"ל, המשטרה, כיתות הכוננות החמושות וארגונים חשובים אחרים.

סיפור אופייני, אחד מיני רבים מאד, הוא זה של הרבש"ץ ממבואות יריחו, שבהיותו בירושלים לרגל ענייניו על מדיו ונשקו, נתבקש ע"י אשתו להביא עימו חלות משובחות לשבת. הרבש"ץ: "ביציאה מהמאפייה במאה שערים ראיתי שפתחו חנות חדשה – 'הערינג למייבינים'. זיהיתי בחנות קיגעל ולקחתי. גם כבד. אחרי שבחרתי הערינג, הלכתי לשלם. נכנס בחור לחנות, הוציא כרטיס אשראי וישר הכריז: 'אני משלם!!' הזדעק אברך שעמד בפינת החנות: 'מה פתאום?!! אני תכננתי לשלם! לקחת לי המצווה!' המוכר, נראה חסיד מהאיזור, אמר מעבר לדלפק: 'כולכם טועים. אני מלכתחילה לא תכננתי לקחת תשלום מהחייל'...' יצאתי עם הערינג, עם סיפור ועם אהבה בלב לעם הזה שכמה טוב שהוא כזה."

אבל נראה שביטוי השיא של החיבור החרדי לישראליות, נחשף באחרונה יותר ויותר, באקט המרגש של השמעת הימנון המדינה 'התקווה' בחתונות חרדיות. פעם היה ההימנון בגדר 'טריף-טרייפה' מוחלט. אבל כבר לפני מיספר שבועות ציטטנו כאן מנהלי תזמורות חרדיות שהנהיגו את שירת התקווה בעת סיום האירוע, ולא נסקלו במנות הקינוח.

אבל זה עדיין כסף קטן לעומת האירוע שתועד בסרטון שצולם בחתונה חרדית במונסי, ארה"ב: החתן בקיטל בוהק ולצידו אביו בשטריימל חסידי מפואר ופיאות מסולסלות. ברגע השיא של קדושת החופה, מתעטף הזוג הצעיר – פעם זה היה בגדר שומו שמיים – בדגל ישראל ענק. ושיא-השיאים: כולם שרים בפה מלא, כולל המחותן עם השטריימל, לצלילי התזמורת והזמר, תוך כדי נענועי גוף כבתפילה, את 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה, ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה – עוד לא אבדה תקוותנו!"...

אכן, לא אבדה תקוותנו.

אין כאן כל כוונה לטעון שסיפורים אלה מייצגים את המיין-סטרים החרדי. ייתכן שההיפך הוא הנכון. שמענו על כמה ראשי ישיבות שאסרו על תלמידיהם להצטרף להלוויות הנופלים בדרכם האחרונה, וגם מנעו הגעתם לביקורי תנחומים בימי השבעה, אף שאלה הן מצוות 'שאין להן שיעור'. הנימוק הרשמי הוא כמובן 'בִּיטְל תֵיירה'. אבל ברור שמאחורי האיסור על קיום מצוות אלה, עומדת החרדה הדון קישוטית מול טחנות הרוח; החשש שהצעירים הללו ייחשפו, חלילה וחס ורחמנא ליצלן, להוויה הישראלית ויתחברו ברב או במעט להוויה הישראלית.

מאחורי עמדה זו השוללת, כמובן, גם שירות צבאי או כל תרומה אחרת בעת מלחמת מצווה זו – שהינה ממש מדאורייתא (3 חיובי מלחמה מדאורייתא: מלחמת שבעת עממין, מלחמת עמלק ומלחמת הצלת ישראל מיד צר – והנוכחית היא בבירור בגדר הצלת ישראל מיד צר), כמו גם כל חשיפה אחרת לישראליות, עומדת האימרה התלמודית שאותה אוהבים לשלוף לעת הזאת: 'תורה מגנא ומצלא' (סוטה כ"א, א').

מול אמירה זו, שמהווה לכאורה הצדקה לכל סוגי ההתחמקות, עומדות מצוות של ממש, ודווקא אליהן מתייחסים בנחירת בוז: לא תעמוד על דם רעך, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה, יוצאין להילחם בשבת אפילו על עסקי קש ותבן, הכל יוצאין במלחמות מצווה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, מצוות כיבוש הארץ (לפי הרמב"ן) ועוד ועוד ועוד – ותקצר היריעה.

למרבה הצער הגיעה העת לקבוע, שהמנפנפים במצוות 'תורה מגנא ומצלא', מתייחסים כלפיה, הם עצמם, בבחינת הלכה ואין מורין כן. מפני שאם אכן היו מתייחסים אליה ברצינות, כלום היו נמנעים בעת מיחוש או חולי מלהזדקק לשירותיו של רופא? או שמא היו נמנעים מלרכוש את מיטב התרופות?

למה בכלל להשקיע זמן וכסף בהבראת הגוף? מה לי רופא ומה לי תרופות – אם מגינה עליי תעודת ביטוח מקיף שכזו? מי צריך רופא, ומי צריך תרופות, ומי יילך לעבוד ולהתפרנס, כשהכול כלול? 

אלא שאין אדם רשאי לפטור עצמו מהשתדלות ואל לו לסמוך על ביטוח מגנא ומצלא. עובדה שקופות החולים בבני ברק הומות אדם. אבל כשנוגע הדבר להתגייסות אישית להצלת ישראל מיד צר, כאן שולפים את תעודת מגנא ומצלא. תגידו אתם, זה רציני? זה אמיתי? אין פה מעשה רמייה ואחיזת עיניים?

ורק אל תאמרו, אתם שפונים לרופאים ותרופות, שאלה דברי כפירה. אפילו בהארד קור הליטאי כבר מבינים את גודל האבסורד. כך למשל שלל בתוקף הרב החרדי המוערך דוד לייבל, ת"ח עצום ומורה הוראה, את תפיסת מגנא ומצלא כתעודת ביטוח כוללנית, והסביר כי לימוד תורה מגן רק על הפרט, אך לא על הכלל: 'מגנא' פירושו הגנה מייסורים אבל לא ממיתה, ו'מצלא' משמעותו הצלה מיצר הרע – ולכן אין למצוא באמירה זו פטור מחובת נשיאה בעול הכלל.

זאת ועוד, הטענה שמגנא ומצלא הוא המגן האמיתי על עם ישראל, מטילה על הציבור החרדי אחריות כבדה לטבח הנורא בשמחת תורה בעוטף: "ממה נפשך, מי שתולה את ההגנה על הכלל בלימודו ופוטר עצמו בשל כך מחובת הציבור, צריך גם ליטול אחריות אישית על כישלון ההנהגה, הן ביחס לטבח הנורא והן ביחס לקורבנות המלחמה," אומר הגר"ד לייבל.

הרב לייבל עודנו אולי מיעוט, וראשיתו מִצְער, אבל אחריתו ישגה מאוד. ושירת התקווה בחתונות החרדיות תוכיח.

מנחם רהט

 

* * *

נעמן כהן

אנשי "רוח" בעד החמאס

המאבק בעד הצלת שלטון החמאס בעזה והמשך שלטונו שם מגיע גם לאנשי "הרוח".

אנשי "רוח" בעד החמאס (1)

ניצה פרוכטמן בן דב – להציל את את שלטון החמאס

ניצה פרוכטמן-בן דב מתנאה בפרס ישראל לחקר הספרות, ובידיעותיה את יצירות עגנון. והנה היא קוראת אצל עגנון: "מה חדשות יש בעולם?" שואל עגנון בספרו ומשיב: "הורגים ונהרגים. נשתטה העולם ועושים מלחמה, ועכשיו המלחמה כבר עושה את עצמה." (עגנון "עד הנה"). ומה מסיקה חוקרת הספרות ניצה פרוכטמן-בן דב מעגנון? "אז לפני שהמלחמה תהפוך ליישות עצמאית, שתמשיך להתקיים מכוח האינרציה, נעשה אנחנו מעשה שעניינו החלטה אמיצה ומוסרית ממדרגה ראשונה, להפסיק את הלחימה תמורת השבת כל החטופים."

"עלינו לעשות מעשה גבורה," ממליצה פרוכטמן-בן-דב, "לקום ולצאת מעזה. אם נכונה הסברה שבנימין נתניהו מעוניין להאריך את המלחמה לצרכיו – על אחת כמה וכמה שעלינו לצאת מקן הצרעות",

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-25/ty-article-opinion/.premium/0000018c-a145-d957-a98f-afc594010000

(ניצה בן דב, שם המאמר בעיתון המודפס: "מלחמה זו טוב שבבחורים איבדה", 26.12.23)

הבנתם? חוקרת הספרות והיועצת האסטרטגית ניצה פרוכטמן-בן דב סבורה שהמלחמה היא רק של נתניהו, מסיקה מעגנון שיש להפסיק את הלחימה ולאפשר את המשך שלטון החמאס שיוכל להמשיך ולהרוג בנו כהבטחתו.

אין ספק ניצה פרוכטמן-בן-דב ראויה לא רק לפרס ישראל לחקר הספרות, אלא לא פחות ואולי יותר לפרס ישראל לביטחון ישראל.

[אהוד: כזכור, הגברת הזו הודיעה לי, לפני שנים, שאינני ראוי להיות מוזמן כסופר לפגישה באוניברסיטת חיפה, וכנראה צדקה. עובדה: היא קיבלה את פרס ישראל. אני לא].

 

אנשי "רוח" בעד החמאס (2)

פרופ' חיים נוימן-נוי מפגין בעד החמאס

פרופסור חיים נוימן-נוי, בנו של חוקר ספרות הפולקלור דב נוימן-נוי, ראש בית הספר לתקשורת בבר אילן, הפגין מול שגרירות ארצות הברית עם תמונות של הרוגים עזתים במטרה שזו תפעיל לחץ על ישראל להפסיק את הלחימה בעזה במטרה להציל את החמאס ולהבטיח את המשך שלטונו.

בבר אילן ציינו כי "פרופ' חיים נוי אינו מייצג את עמדת האוניברסיטה בנושא. הוא השתתף בהפגנה כאדם פרטי." לדברי סטודנט בבר אילן: "בזמן שחיילים נהרגים בעזה מרצה בגוף אקדמי שממומן על ידי המדינה והכספים שלהם מפגין נגדם ונגד האינטרס של המדינה. זה פשוט מביש. אסור לעבור על זה לסדר היום. מה עם כל אותם נרצחים ישראלים? מה עם הילדים היהודים שנרצחו. מי יודע אם בתמונות אין מחבלים של חמאס? פשוט פוגעים בהסברה."

(''חיילים נהרגים והמרצה מפגין נגדם'': ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה הפגין נגד פעילות צה''ל בעזה כשהמשתתפים החזיקו תמונות של הרוגים).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=830691&forum=scoops1

האם פרופסור חיים נוימן-נוי יוסיף את סיפורי מחבלי החמאס בהם הוא תומך לארכיון הסיפור העממי בישראל הנקרא על שמו של אביו דב נוימן-נוי?

 

André Markowicz

William Marx

Lettres d'un "ami" français antisémite

מכתב מידיד צרפתי אנטישמי

במאמר שפורסם ב"לה מונד" ב-8.12 כתב פייר זאווי, יהודי ממוצא מערבי-מוגרבי שהצתרפת, המתנאה כפילוסוף צרפתי: "ההלם של השבעה באוקטובר חלף. הגיעה העת שהיהודים בשמאל, שהיהודים באשר הם יגנו באופן חד-משמעי את מיספר ההרוגים האכזרי בעזה... הגיעה העת שרוב יהודי יצעק 'לא בשמי' מול האלימות חסרת השם שיודעת האוכלוסייה העזתית, ובייחוד ילדיה, בחודשיים האחרונים."

אנדרה מרקוביץ וויליאם מרקס, שני אישים מרכזיים בנוף האינטלקטואלי הצרפתי, כתבו כל אחד מצידו, במיוחד ל"תרבות וספרות", טקסט המבהיר את "דאגתם" לישראל תחת הכותרת "מכתב לידיד ישראלי".

("בין אם נרצה בכך בין אם לאו, המלחמה המרוחקת הזאת היא ענייננו", "אל-ארצ'י", "תרבות וספרות", 22.12.23) (תרגם והביא: גיא יעקבי, שהוא תלמיד לתואר שני במחלקה לספרויות וללשון ב"אקול נורמל סופרייר" בפאריס).

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-12-19/ty-article/.premium/0000018c-7cdf-d3a4-afff-feff73ac0000

הכותרת "מכתב לידיד ישראלי" מתייחסת ל"מכתבים לידיד גרמני" שכתב אלבר קאמי בתקופת הכיבוש הנאצי: "איני מתעב אלא את הרוצחים. כל מי שיחפוץ לקרוא את המכתבים לידיד הגרמני מתוך היבט זה, דהיינו כמסמך של המאבק נגד האלימות, יסכים עימי, כי יכול אני לומר כעת שאינני מכחיש מן הנאמר בו ולו גם מילה אחת."

https://www.sipurpashut.com/products/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99

הישראלים לפי ההתייחסות הזו דומים לגרמנים הנאצים.

ומה כותבים "הידידים" הצרפתים ל"ידיד הישראלי"?

 

אנדרה מרקוביץ'

אנדרה מרקוביץ' מתרגם, משורר ועורך בצרפת. יליד צ'כיה אימו רוסית.

https://fr.wikipedia.org/wiki/Andr%C3%A9_Markowicz

"המתקפה שביצע חמאס," כותב אנדרה מרקוביץ, "העירה בצרפתים את זיכרון השואה, זיכרון חי-עדיין הכרוך באשמה על השותפות לדבר-עבירה ואיתו תחושת אחריות לביטחונם של היהודים באירופה ובמזרח התיכון. את האימה והגועל האלו חשתי עוד לפני השבעה באוקטובר בזמן קריאת העדויות על דעאש... הדרך היחידה שלהם להשתחרר מאיתנו היא להעלים את כולנו. זה מה שהם רוצים. כי יותר ממפלצות סאדיסטיות מדובר בפנטים דתיים, שמצפים להיכנס לגן עדן עם שבעים ושתיים בתולות.

"המלכודת שחמאס הציב למדינת ישראל שמסתכמת בשאלה אחת: האם ניתן לכונן את ביטחוננו העצמי על אי-הביטחון של הזולת? התשובה ברורה: מוסרית כמובן שלא, כי ביטחון המושתת על פחד ושנאה איננו ביטחון. לא ניתן להשיג באמצעות גדרות.

"כדי לחיות בבטחה צריך שהאיום ייעלם. צריך, באמת ובתמים, להרוג או לגרש את כולם. כלומר צריך להניח ש-2,400,000 בני האדם, שהדמוקרטיה הישראלית הותירה תחת שלטון חמאס וזה נקרא 'טיהור אתני'. כלומר המדינה הנושאת בקרבה את זכר רצח העם תוכל להתקיים בבטחה רק דרך צורה אחרת של רצח-עם. הנה, זו התוצאה של עשרות שנות קולוניזציה ומיליטריזם, עשרות שנים של ניצחונות צה"ל. השנאה הערבית לישראל – אבוי, לא רק הערבית! – היא כה עזה, כה מושרשת, שהמתים אינם יכולים אלא לקום לתחייה כדי להרוג שוב ושוב.

"בביטחה של חדר העבודה שלי, הרחק מהפצצות," קובע מרקוביץ, "אני אומר לעצמי שהפיתרון היחיד הוא סיפוח חד וחלק של כל השטחים, אלו של ישראל ואלו שהיו (ושעדיין דה-פקטו) כבושים, אך תוך מתן אזרחות לכל התושבים, בין שהם יהודים ובין שהם ערבים, ישראל המושתתת לא על השתייכות אתנית, או דתית, אלא על אותן זכויות וחובות לכלל האזרחים. זהו עתיד שאיני רואה באופק הקרוב."

הבנתם? "הפתרון הסופי לבעיית המדינה היהודית" ע"פ "הידיד" אנדרה מרקוביץ הוא חיסול מדינת היהודים והקמת מדינה ערבית-מוסלמית בהנהגת החמאס במקומה.

עם "ידיד" כזה מי צריך אויבים?

 

ויליאם מרקס

ויליאם מרקס מופקד על הקתדרה לספרויות השוואתיות בקולז' דה פרנס, מסאי, פילולוג והיסטוריון של הספרות. כותב שיש לו קרובים בישראל.

https://en.wikipedia.org/wiki/William_Marx

כאיש ספרות כותב ויליאם מרקס: "ישראל צריכה להחליף מודל פוליטי, להחליף מודל ספרותי, לעבור מה'איליאדה' אל ה'אינאיס', לנטוש את העימות הקטלני עם האויבים כדי להיכנס לעידן הבריתות. לאחר שנמלט עם חבריו לנשק מטרויה החרבה איניאס חסר-המולדת הגיע לאיטליה, ללאציו, כדי להקים בה עיר חדשה, את רומא של ימינו. אבל כדי לעשות זאת עליו להגיע להסכם עם העמים הילידיים, הלטינים.

"זהו סיפור דומה מאוד לזה של היהודים שנמלטו מהפוגרומים במזרח-אירופה בסוף המאה ה-19, מהשואה במאה העשרים וממדינות ערב אחרי 1948 כדי למצוא חוף מבטחים בישראל. לאפוס הזה חסר עדיין רגע חדש של שותפות שיבטיח שלום וביטחון. לדבר עם אויבך הרצחני דורש לפעמים אומץ רב יותר מאשר להתעמת איתו בנשק. זהו האומץ, ידידים ישראלים, שאתם צריכים לדרוש מממשלתכם.

"המשטר הישראלי צריך לפעול לקראת דה-קולוניזציה של הגדה המערבית, מהלך שיהיה כרוך במחאה ובכאב אבל, מלבד האפשרות הבלתי-נתפשת, כלומר ההגלייה או ההשמדה של הפלסטינים, מצטייר כפיתרון היחיד לשלום בר-קיימא."

הבנתם? בשביל איש הספרות הצרפתית ויליאם מרקס – ארץ ישראל אינה המולדת של עם ישראל, היהודים באו לארץ ישראל כמו שאניאס מטרויה בא לרומא לארץ זרה, ולכן היהודים הם שצריכים לעשות דה קולוניזציה שלא כמו הצרפתים שסילקו מעצמם את הכיבוש הערבי. 

מעניין שעולם הספרות של איש הספרות הצרפתי ויליאם מרקס נמצא באיליאדה ואודיסיאה היוונית, ולא ביצירה הצרפתית הבסיסית והבראשיתית של הספרות הצרפתית:

 

שירת רולן – La chanson de roland

המאבק נגד הכיבוש הערבי הוא

האפוס המכונן של הספרות הצרפתית

השפה הצרפתית אינה עתיקת יומין כשפה העברית, היא קיימת רק כאלף שנה. כשם שהתנ"ך הוא האפוס המכונן של העם היהודי ושל השפה והספרות העברית, כך היצירה הספרותית הראשונה בצרפתית היא מהמאה ה-11, והנושא המכונן שלה הוא המאבק נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי. ב-732 הצליחו הערבים-המוסלמים מספרד לחצות בראשותו של שליט אל-אנדלוס, עבד אל רחמן אלע'פיקי, את הרי הפירנאים והגיעו עד עמק הלואר במרכז צרפת, זו הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיעו הכובשים הערבים.

בקרב פואטייה, (Bataille de Poitiers) שהתרחש ב-10 באוקטובר 732 בין הערבים-המוסלמים לבין הפרנקים, הצליח המנהיג הצבאי של הפרנקים, קרל הפטיש, (לטינית: Carolus Martellus, צרפתית: Charles Martel; גרמנית: Karl Martell; (688-741), לנצח את הערבים ובכך לקבוע את גורלה של אירופה כולה, לאחר הניצחון הוא קיבל את השם מרטל-פטיש.

נכדו, בנו של פפין הגוץ, קרל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus, בצרפתית: Charlemagne, בגרמנית: Karl der Grosse, (742-814) הביא את ממלכת הפרנקים לשיאה. ב-25 דצמבר 800 הכתיר עצמו לקיסר ברומא, וקיבל את התואר אוגוסטוס. קיסר האימפריה הרומאית הקדושה. הוא המשיך את המלחמה בערבים בספרד. (שמו הפרטי הפך כל כך מפורסם עד שנקבע כשם תואר למלך (קרול) בשפות הסלביות).

כמו התנ"ך גם שירת רולן אינו סיפור היסטורי, אלא אפוס ספרותי. החוקרים סבורים שסיפור המעשה לקוח דווקא מקרב נגד הווסקונים, אבל בעלילה מוסב האויב לערבים-המוסלמים המכונים סרצנים. ("סָרָצֶנִים" או "סָרָקֶנִים" (בלטינית: Saracen) היה הכינוי בימי הביניים (בייחוד בתקופת מסעות הצלב) לערבים, לפרסים, לטורקמנים, ולמוסלמים בכלל. (הכינוי מקורו אולי מאלו שאינם בני שרה).

מיהו מחבר האפוס? תעלומה. בסיפור רולן הוא דוכס הספר של בריטני המספר את הסיפור.

הסיפור מושפע מאד מדימויים תנכיים ברוח הדרשנות הנוצרית.

בניגוד להיסטוריה לפי האפוס קרל הגדול כובש את קורדובה: "הם הופכים מסגדים ובתי כנסת, במקבת ברזל וקורנס הם הולמים, מנתצים את צלמי אלילי העכו"ם" (3662-3664.266) זה גם האזכור היחיד ליהודים באפוס. (בהיסטוריה הריאלית, קורדובה נכבשה ע"י הנוצרים מאוחר יותר רק ב- 1236) .

על המלחמה בין הנוצרים למוסלמים כתב יהודה הלוי:

בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

אָבַד צְבָאִי, וְנֶעְדַּר

יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם.

 

על שירת רולן, היצירה, מבואות, והערות ניתן לקרוא:

שירת רולן – תרגום מאת אריה סתיו:

http://www.poetrytrans.com/rolan.pdf

ואני רק שאלה. האם חוקרי הספרות בצרפת מגדירים את היצירה הזו "קולוניאליסטית גזענית"? שהרי בצרפת התנגדות לכיבוש ערבי נחשב גזענות קולוניאליסטית, וכיבוש ערבי נחשב לפרוגרסיבי.

ה"דה-קולוניזציה של היהודים" יבוא עוד לצרפתים בהפוכה. למעשה הוא כבר מתבצע.

 

הלאה הכיבוש האמריקאי!

אחרי ששמה של אוניברסיטת מינסוטה כבר עלה לכותרות בזכות חברת סגל ללימודי מגדר שהכחישה את מעשי האונס והטבח בשביעי לאוקטובר, מגיעה מהמוסד האקדמי סערה נוספת:

פרופסורית אמריקאית מהאוניברסיטה בשם מילני יזי, ממוצא ילידי מקומי (אינדיאני), עוררה סערה ברשתות החברתיות בארצות הברית כאשר בפאנל רחב על הסכסוך הישראלי פלסטיני קראה "לפרק את ההתנחלות האמריקאית". ו"לסיים את הכיבוש האמריקאי".

"הנה אנחנו כאן – נציגי הילידים, האוכלוסייה המקורית של היבשת הזו, עדיין חיים תחת הכיבוש האמריקאי. ברור שהכיבוש האמריקאי יממן את הכיבוש הישראלי! הם הרי אותו הדבר. לכן עלינו לפעול כמיטב יכולתנו על מנת לטהר את המקום הזה מהכובשים. האימפריה האמריקאית היא מקור רשע כמו שאף פעם לא היה בעולמנו, ופירוק ההתנחלות שהיא מהווה הכרחי לחופש ולחיים על כדור הארץ."

עם זאת היא ציינה כי אין בכוונתה משום ביצוע רצח עם בכובשים, אלה לבצע "חילופי שטחים" בלבד.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=830580&forum=scoops1

מעניין למה האינדיאנית הפיליסטינית רואה ב"כיבוש" האמריקאי" "מקור רשע" ובכיבוש הערבי-מוסלמי מקור טוהר?

[אהוד: מעניין כיצד "האפלייה המתקנת" דופקת את השכל של האקדמיה האמריקאית ופועלת לגרש ממנה את הגניוס היהודי].

 

From the river to the sea

Israel will be free!

סיסמה לא טובה

את הסיסמה הזו שפורסמה בגדול ("חדשות בן עזר", 1910) יש לשנות.

כפי שכבר כתבתי: בשנת 1909 נוסדה בגדה המערבית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית הגזענית תל אביב. באותה שנה נוסדה בגדה המזרחית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית הגזענית דגניה.

בהינתן שסיסמת הקרב של הערבים בעולם היא: 'From the river to the sea, Palestine will be free', מה יקרה לדעתם בגדה המזרחית של הירדן?

ובהינתן שאנחנו נקבל את הסיסמה: From the river to the sea Israel will be free!

האם אנחנו מקבלים שכל הישובים הישראליים בעבר הירדן – בעמק הירדן ובגולן לא יהיו חופשיים?

לכן ראוי יותר לאמץ את הסיסמה של הפלמ"ח: "ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר."

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=129

From the desert to the sea

Israel will be free!

 

מאוקטובר לאוקטובר

למרות שהמהפכה הבולשבקית נעשתה ב-7 בנובמבר, ברוסיה שהלכה אז לפי הלוח היוליאני היה עדיין אוקטובר, ומכאן שמה "מהפכת אוקטובר". מהפכת אוקטובר נחגגה באדיקות רבה בקיבוצי השומר הצעיר. השומר הצעיר אף פרסם כרזות לכבוד מהפכת אוקטובר:

תחי מהפכת אוקטובר! תחי מלחמת ברית המועצות לחופש עמים ולסוציאליזם!

(בסלוגן של השומר המעיר כאן חסר לציונות)

https://lib.cet.ac.il/PAGES/item.asp?item=17472

בשנת 1947 30–  שנה למהפכת אוקטובר יצר הנס-יוחנן סימון, חבר קיבוץ גן שמואל, כרזה עבור תנועת "השומר הצעיר" לציון 30 שנה למהפכה הבולשביקית, בראשות ולדימיר איליץ' לנין. מהפכה זו הביאה להקמת שלטון קומוניסטי בברית המועצות. היתה זו אחת משורה של כרזות שעיצב סימון לתנועה.

יוחנן סימון עיצב את הכרזה בטכניקה של חיתוך לינול (לינולאום), טכניקה הקרובה לחיתוך עץ.

במרכז הכרזה פועל, המסמל את "האדם החדש", ומעוצב בסגנון קוביסטי. סביב הדמות מופיעים ייצוגים של המהפכה בדמות הפלת עמוד עם כותרת יונית, יד האוחזת ברובה, ידיים המניפות דגל אדום ועוד, לצד אלמנטים של בנייה מחודשת, בדמות לבני בנייה מסודרות בקדמת התיאור. על התיאור מופיעה האימרה "כל דורש שלום, קידמה וסוציאליזם לימין מדינת הפועלים הראשונה." מפלגת הפועלים השומר הצעיר. (היום המקור שווה ודאי הרבה כסף).

https://he.wikipedia.org/wiki/30_%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%9C%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8

בקיבוץ עין החורש חיבר החבר יעקב הורוביץ תדריך להסברה ולנאום במסיבה לציון 44 שנות מהפכת אוקטובר.

https://www.infocenters.co.il/yadyaari/notebook_ext.asp?book=196542&lang=heb&site=yadyaari

והנה שנים רבות לאחר החינוך למהפכת אוקטובר שקיבלה בעין החורש מיכל לרנר-סנונית, היא מוציאה ספר "שירת אוקטובר" ("חדשות בן עזר", 1910) והפעם אין מדובר בשירת מהפכת אוקטובר כפי ששרה אז, אלא באוקטובר של 2023.

מאוקטובר לאוקטובר (דרך "מלחמת אוקטובר" במבטא הערבי של סאדאת) דם היהודים נשפך.

 

מהו טוב?

כבר לימדנו רבנו, הרבי מליבוביטש זצ"ל, (פרופסור ישעיהו ליבוביץ') כי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, ואין רציונליזציה של ערכים. טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב." אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה?

והנה בסקר שנערך בקבוצה בת 23 מיליון עוקבים של ''עזה עכשיו'', נבחר איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס, כ''אדם הטוב ביותר'' לשנת 2023:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=830720&forum=scoops1

כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, כבר אמרנו.

נעמן כהן

 

* * *

יונתן חיים גורל

כְּשֶׁבַּחוּץ סוֹעֵר

 

כְּשֶׁבַּחוּץ סוֹעֵר בַּבַּיִת קַר וַאֲפִלּוּ טָחוּב

אֲבָל הַגַּג נָטוּי לְבַדּוֹ

שׁוֹמֵר עָלֵינוּ וְעָלָיו

כְּמוֹ בִּבְרִית בֵּין הַמֵּצׇרִים

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר

בְּרִית עוֹלָם בֵּינֵינוּ לַסְבִיבָה

הָעוֹלׇה פֶּה וְשָׁם בַּלֶּהָבוֹת

וְשׁוֹמֶרֶת

עַל גַּחֶלֶת עוֹמֶמֶת

לִפְעָמִים רוֹמֶצֶת

לִפְעָמִים כְּבוּיָה

זֶה הַזְּמַן לְהַבִּיעַ מִשְׁאָלָה

 

עֲנָנוּת שָׁמַיִם סְמִיכָה

בּוֹהֵק כּוֹכָב כִּמֵיחַם

מְבַעְבֵּעַ כְּאֵד

יוֹם שֶׁהִבְשִׁיל נֵאֵכַל

הֵתִּיר שְׁאֵרִיּוֹת מְעֹרָבוֹת

אֲנָשִׁים מִתְכַּנְּסִים לְבָתֵּיהֶם

מַדְלִיקִים חַשְׁמַלִּים

שׁוֹפְתִים קֻמְקוּמִים

לְהָחֵם לְבָבוֹת נִצְבָּטִים בְּקָּרָה

טֶרֶם בּוֹא שֵׁנָּה

 

 

מִי יַעֲלֶה אֲרוּכָה לְבַת עַמִּי

 

כִּי אֲדַבֵּר אֶזְעַק

חָמָס וָשׁוֹד אֶקְרָא

אֵדַע

הַמַּשְׂכִּיל בְּעֵת הַזּוֹ יָדָם

כִּי עֵת רָעָה הִיא לְיַעֲקֹב

יוֹשְׁבִים מַנְהִיגָיו עַל מִדְּיָן

פָּרוֹת הַבָּשָׁן רוֹעוֹת

מִי יַעֲלֶה אֲרוּכָה לְבַת עַמִּי

אֲמוּלָה וּמְדֻכָּאָהּ

בְּיָם תִּקְוֹת טְבוּעוֹת

בְּאֹפֶק חַשְׁרַת עָבִים

נִקְשֶׁרֶת

מִתְקָרֶבֶת

מַסְתִּירָה אֶת עַיִן הַשֶּׁמֶשׁ

 

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

דְבוֹישֶׁה שולחת לאהוד ביולי 2013:

 "שירים של משורר בתול...

שלא נס ליחם"

[וזאת מתקופת 1957-1958 שלהם בעין-גדי]

 

אהוד בן עזר

 

שיר פרידה לצריף

 

השיר לדיירי הצריף שבין כתליו ראינו

כמה שנים נאות, חמשת חדריו

סיפור תולדות לכל אחד מהם בפינו

והכרת תודה לחברותא בערביו.

 

היה חמים. אולי, אי-פעם בשנים רעות

נדע, נזכור אותו כנעורים, כאבדה ושחוק

ובנכר נלך ששקט בחדרים בו לא איוִינו

רק יש וזיכרוניו עולים בנו כזמר מרחוק.

 

עוד ברחובות העיר נלך שחוחים באהבות

שכך גלינו ממקומו ואין לנו בחדריו מחבוא.

וכשנצעד בקור, בכרך ובדרכיו הרחבות

עוד יעלו מראיו פלאים וחדוותו תבוא.

 

ומחייכות אלינו דלתותיו שהבטיחוּנוּ רוגע

תנומה, תנומת שנים מהחלֵץ לזעוק

ולא שבענו שלוותו אשר בשובע

מצאת הרחק אל הדרכים לשכור בן ולתעות.

 

ימים בטעם של פרידה הוֹרוּנוּ דעת

שיש בחוג שכניו מִצער הכאב בזיכרונות,

שפטפטו לילות על כוס קפה חריף מן הפינה עד

בוקר יום אחד נורו מילות – "שלום" האחרונות.

 

כי אין שכר לנזרקים בגורלם הרחק

שהם ידעו כי גם יופיו חולף הוא ובדיות,

בלתי מיכולתם לצרור זיכרו התם והשוקט

בדף בודד אחד של זכר חוויות.

 

 

הליל

 

לא פנה לךָ עורף הלַיִל

לא הפליג יגונו מעירךָ

בדרכים הצרות ובתיִל

עמךָ הוא ללא שִכחה.

 

זר ויתוש וקללה הוא

עימךָ הוא בלֶחֶם עמֵל,

את לחם הערב כילה הוא

וטעם הערב נוטל.

 

נערה שונאה

 

אתמול, משהפכתָ אויבי ברחוב

לי זר ואהוב ואחר,

שנאתיךָ עד פינת הרחוב

אך לא יכולתי יותר.

 

אתמול, עת ליטפתי ראשךָ כלטף את ילדי

ושירה חרישית אודותיךָ ארגתי –

עת החדר קסום וכסוּף, לבדי,

סיפור אל סיפור כלחם אגרתי –

 

עת סיפור אל סיפור, כאחים במורשת

כשנות כיסופים שפתרת אתה,

צמדו ודבקו בחלום ולוחשת

אני פתרונם, והליל – עלטה.

 

לי הלילה סיפר שאתה אהבתני

ואני הפתייה מאשרת דבריו,

והלילה חדל-כוכבים, מביטה

נערה לִשְחורו והולכת אחריו.

 

מדוע דממת מקרב אל ביתי

לא היה זה חלום, עוד אני מחכָּה.

תוכל לעבור ולקחת אותי

הגם שאני רחוקה –

 

אני שהייתי שלךָ בבלי-דעת,

אני שכבשתָ מבלי נשיקה –

חוזרת אליךָ, שקטה ונכנעת

לדרך, לִכפור מרחקהּ.

 

אך אתמול משהפכתָ אויבי ברחוב

לי זר בדרכים ואהוב ואחר,

שנאתיךָ עד פינת הרחוב,

ולא יכולתי יותר –

 

עינינו הרואות

 

יצאו הרוחות לטייל כמנהג.

שעת-ערב, בכל צמרות –

עצי-השדרה נמסכָה רוח-חג.

ועינינו רואות.

 

בסתיו,

נפשְקוּ אמירֵי העצים.

בסתיו,

עלה זיכרונָן, נערות

שידענו הפְלִיא והחֲצִיף –

ועינינו רואות.

 

בבתים הקטנים

שָׁרְקוּ,

וּבְכָל רחובות

מִספסל אל ספסל נֵעוֹרוּ, –

בְּיֵינָן הטוב ורֵיחָן הרטוב –

ועינינו אותן תאֵבוֹת.

 

ויפו להפליא הרוחות, והסתיו

בשעת ערב, אוושת צמרות.

ומנגד תחלֹפְנָה בדרך שנותיו,

ועינינו רואות.

 

תשי"ז-תשי"ח

[1957-1958]

 

 

*

שלא אוהבים

ידוע

שלא חפצים

לדעת

ושלא עוזרים

מדוע?

 

לדבורה

              מאודי

ירושלים, אייר תשכ"א

[קיץ 1961]

 

 

אמרות

א. בן עזר

 

אם אינך יכול לשקר כהלכה – מוטב שתהיה אדם ישר. אחרת ילעגו לך השקרנים, והאנשים הישרים ידחו אותך מעל פניהם.

 

*

שמור אותי מפני הקטנוניות. תן לי את הכוח להיות בודד. תן לי את הכוח להיות עני, ולהיות גאה.

 

*

הן מוסרות עצמן כמו מכשירים, וממיתות את התשוקה כדי לשמור על כבודן, ולבסוף מאבדות את שניהם.

 

*

מי שמחשבותיו בורחות – אהבתו פורחת.

 

*

לעיתים נדמה לי שאני נמשך רק אחר נשים שיש בתוכן כמין שד קטן המבקש להכותו.

 

*

לברך על כל יום של שלום ובזמן מלחמה להתגייס על הצד שבו נהרגים האנשים היקרים לך ושלא להאמין בבני-אדם שמבטיחים יותר מכך.

 

*

שלא להיות גיבור מתוך פחדנות שעה שהחזקים עומדים מן הצד מבלי להסתכן במאומה.

 

 

* * *

מכתבה של דבוישה לאהוד מיום 20.7.2013

תחת הכותרת: "שירים של משורר בתול... שלא נס ליחם"

אודי יקירי,

שוחחנו ארוכות אודות ספרך, שיצא לאחרונה, "מסעותיי עם נשים". הכותרת, שעשוייה להרתיע מקריאה בספר, כל מי שחושד בנטיותיו המאוד "מפתיעות" של אהוד בן עזר – דווקא מפתיעה ב"הפוך על הפוך".

אני מכירה את מרבית הנפשות הפועלות, גם חלקן של אלה שהן דמיוניות... להבדיל מספר אחר שלך – את מסעותיך אלה קראתי בשקיקה ואני שמחה לקרוא את הביקורות וההתרשמות האישית של הכותבים בעיתונך בנושא זה. רשימתו של דוד מלמד (חב"ע 857) אף גרמה לי לפשפש בארכיון הפרטי שלי ולדלות את שיריו של משורר בתול... מהימים ההם...

אם מזכירים נוסטלגיה שוב ושוב – אני שמחה להעביר אליך שירים ואמרות על ידי סריקת הדפים המקוריים, בכתב היד, שניתנו לי אישית עם הקדשת המחבר,  בשנים תשי"ז-תשי"ח...  (יוהווו... איך שהזמן רץ...)

אני מקווה, שתמצא שהשירים ראויים לדפוס.

בשמחה

דבוישה [דבורה סלפ-גוטמאכר]

 

אהוד: צרור שירים אלה עם המכתב של דבוישה הגיעו אליי ממנה בחודש יולי 2013, לאחר שקיבלה ממני את הרומאן "מסעותיי עם נשים", אשר לכתיבתו תרמה לי הרבה חומר, בייחוד על חיפה ועין-גדי, והתודה לה גם מופיעה בעמ' 4 של הספר.

אני שכחתי לגמרי על קיומם של השירים האלה, שוודאי מצויים אי-שם בנבכי ארכיוני בן עשרות השנים, מאמצע שנות ה-50 לערך. ואשר עד 1987 הוא כולו בכתב-יד.

ואולם בכל מקרה לא הייתי כולל אותם בספר שיריי היחיד מהשנים 1955-1995 "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", (2005) כשם שלא כללתי בו עשרות שירים שמצויים בכתב-ידי, ואפילו בפנקס שירים בכתב-ידי (שליווה אותי בבסיס הטירונים בבית דראס) – בארכיוני, מפני שלא ראיתי בהם שירים ראויים לפרסום ולהיאסף בספר – אלא "שירי בוסר".

כל קורא ירגיש מיד בהשפעה האלתרמנית העזה על הכתיבה, במשקל ובחריזה, שגרמה באותן שנים לי ולבני דורי [בני 20 פלוס-מינוס] לכתוב שירים אפיגוניים למכביר בעקבות אלתרמן, שירים שאני רואה בהם אצלי רק שירי "סדנת כתיבה עצמית", שירי שוליית משוררים – עד שהגעתי לייחוד משלי, אשר אני מקווה שהוא כבר חף מהשפעות אלתרמן ויש בו אולי קצת יותר מהשפעת שירי דודתי אחות-אבי אסתר, שבאותן שנים של בחרות כלל לא היו חלק מעולמי, שעמד כולו בסימן השירה של אלתרמן, גם אהבותיי.

בקיצור, השירים האלה הם שיעור ב"איך לא לכתוב שירים" – וזאת מהתקופה שבה הייתי אופה בקיבוץ עין-גדי, בשנים 1957-1958, ועוד שני קטעים משנת 1961, בהיותי כבר סטודנט (לא יותר חכם) בירושלים.

ותודה לדבוישה.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אורי הייטנר: האם בעיניך ממרי, הגוף שחשף את שקרי אש"ף, כמו תעלול אי ביטול האמנה הפלשתינאית ואת הונאת אוסלו, הוא גוף של "שונאי ישראל"? עד כדי כך השנאה התהומית שלך למי שאינו סוגד לנתניהו מדרדרת אותך? אגב, ממרי הוא ארגון חף מפוליטיקה, אינו בעד ואינו נגד נתניהו. הוא גם אינו כותב על הפוליטיקה הישראלית. הוא הציג מידע קטארי שיורט. אני מקווה מאוד שהיועמ"שית תחליט לפתוח בחקירה פלילית, והלוואי שתוכח חפותו של נתניהו.

 

אהוד: אורי, אתה כותב שטויות ומונחה שנאה חולנית לנתניהו. אני מעולם לא טענתי שממרי הוא גוף של "שונאי ישראל", ממרי הוא מכון מחקר רציני שעיקר משימתו הוא "דע את האוייב" וזה מה שהוא מביא לקוראי עברית ואנגלית, כולל השקרים של התעמולה הערבית, כולל קטאר, ולא עליו העברתי ביקורת אלא עליך, שאתה באיוולתך דורש שהיועמ"שית תחקור את השקרים של קטאר כדי להפריך אותם, ואם היא לא תצליח  –  אזיי נתניהו אשם!

תגיד לי, האם החלטת לעזור ליחיא סינוואר למוטט את ממשלת ישראל על ידי כך שתפיץ על העומד בראשה את השקרים של התעמולה הערבית ותכנה אותו שרלטן? אתה יצאת מדעתך?

 

* אלכסנדר יעקובסון: בסקר מקיף של אוניברסיטת הארוורד וחברת הסקרים "האריס", שנערך במהלך דצמבר, ענו 51% מהאמריקאים בני 18 עד 24 שהפתרון הנכון "לטווח ארוך" לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא "שישראל תיגמר ותועבר לחמאס ולפלסטינים." 37% מהם תומכים בפתרון שתי המדינות. כן, גם אני התקשיתי להאמין בנתון הזה כשקראתי עליו בעיתון, לכן השגתי וקראתי את הסקר.

"ואכן, כך ענו בסקר זה מחצית הצעירים האמריקאים. על פי הסקר אמנם יש רוב מוצק (הנע בין יותר מ-60% ליותר מ-80%, תלוי בשאלה) בציבור האמריקאי התומך בעקביות בישראל במלחמה זו, אבל המצב בקרב הצעירים שונה מאוד. ויש לומר שגם בקרב בני 24-34 ניכר שיעור התומכים ב"מסירת" ישראל לחמאס: 31%. באותו סקר, 50% מבני 18-24 אומרים שבמלחמה זו הם תומכים "בחמאס יותר מבישראל," ו-60% מהם סבורים שאת התקפת חמאס ב-7 באוקטובר "ניתן להצדיק בשל העוולות שנעשו לפלסטינים." ["הארץ", 27.12].

 

* זו הרמה השכלית שלו: נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, אמר היום (רביעי) כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו שונה מאדולף היטלר, והשווה את התקיפות של ישראל ברצועת עזה למעשי הנאצים בשואה. "הם מדברים רע על היטלר," אמר ארדואן על ישראל בנאום שנשא באירוע באנקרה, "מה ההבדל ביניכם להיטלר? הם יגרמו לנו להתגעגע אליו. האם מה שנתניהו עושה שונה ממה שהיטלר עשה? לא," אמר, והוסיף כי נתניהו "עשיר יותר מהיטלר." ["הארץ" באינטרנט, 27.12].

 

* אהוד היקר, לגבי שאלתך בדבר קורבנות אדם ביוון – ברור שזה היה קיים ביוון העתיקה, כפי שנודע לנו מהמיתולוגיה. גם בעם ישראל זה היה מקובל, מלכים הקריבו את בניהם למולך, יפתח הקריב את בתו, דויד הקריב את צאצאי שאול (לפני ה'!!!), ויאשיהו הקריב את כוהני הבמות. אני לא קראתי על כך שאגממנון לאחר שהקריב את איפיגניה אכל את בשרה. אני בקיא במיתולוגיה היוונית, וזוועות כאלו קרו רק בעולם הכאוס כאשר קרונוס בלע את ילדיו אחרי הלידה, וכן דמיות מיתולוגיות אחרות שהניחו בשר אדם למאכל אויביהם (לא בשר קורבנות!) באתונה התרבותית של סוקרטס, אפלטון, אריסטו, סופוקלס וכו' לא קרו מקרים כאלה.

שלך,

משה גרנות

 

* שלום אהוד, אנחנו מנסים לאתר את צאצאיו של יעקב חורגין על מנת לקבל רשות פרסום של כתביו בפרויקט בן-יהודה.

יש לך אולי מידע כלשהו?

תודה,

דרור איל

054-7660585

פרויקט בן-יהודה

 

אהוד: מישהו יכול לעזור?

כל חיי אזכור את הרושם שהותיר בי סיפור האהבה הנפלא של יעקב חורגין, עורך "הבוקר לילדים", שעליו הייתי מנוי בילדותי – "מאחורי הצאן", ואת גיבורתו אחימעץ.

חלפו מאז קרוב ל-80 שנה.

 

* קיבלו השראה מה-7 באוקטובר? המשטרה הודיעה היום (רביעי, 27.12) כי פוענח רצח האישה ההרה בלוד שאירע לפני כחודש. לפי ממצאי החקירה, אחיה בן ה-14 של איה אבו חג'אג' דקר אותה למוות בעת שהיתה בחודש השביעי להריונה, לבקשת אביהם. בנוסף, בן הדוד בן ה-15 של השניים שימש כנהג המילוט. בתיעוד מהזירה נראה אחיה כשהוא דוקר את אבו חג'אג' כ-20 פעמים. המשטרה לא מסרה מניע מובהק למעשה ורק ציינה כי בין בני המשפחה שררו יחסים עכורים.

לדברי בכיר במשטרה, השלושה נעצרו כשעתיים לאחר הרצח ביישוב חורה, ועל מכנסיו של האח נמצא הדם של הנרצחת. הוא הוסיף כי בחקירותיהם הם לא משתפים פעולה. "שני הקטינים מתנהגים כמו עבריינים בני 30, מכחישים את ההאשמות גם כשמטיחים בהם ראיות," אמר הבכיר, "הם אפילו מחייכים." ["הארץ" באינטרנט, 27.12].

 

* היום ה-83 למלחמה מעלה את המחשבה שאולי עד ה-7 באוקטובר חיינו בגן עדן של שוטים. לא שיערנו את גודל האיום החמאסי התת-קרקעי שנבנה מולנו במשך שנים רבות ועדיין טרם נכנע –  ואשר בגלל "הפגנות המחאה" שזרעו פילוג בעם וקראו לסרבנות לשירות בצה"ל – גם לא היה באפשרותנו לצאת למלחמת השמדה נגדו, בתמיכת ארה"ב – כפי שאנו נלחמים כיום. מזלנו שיחיא סינוואר לא חיכה ליום שבו, בהתקפה מתואמת בפקודת איראן לכל שלוחיה – היה החיזבאללה מעולל ליישובי הצפון מה שהחמאס עולל ליישובי עוטף עזה!

תגידו שלא!

 

* אהוד: פרופ' יהושע בן אריה, שהלך השבוע לעולמו בגיל 95, היה גאוגרף ישראלי, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ורקטור האוניברסיטה, וכן חתן פרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל לשנת תשנ"ט. אף שהיה מצאצאיו של יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878, שעל שמו נקרא, יהושע – בן אריה היה שותף לקשר האקדמי שהדיר את פתח תקווה מלהיכלל במושבות העלייה הראשונה ולהיחשב הראשונה בהן.

יהושע שטמפפר וסבי יהודה ראב בן עזר היו בני דודים. חנה, אחותו של אליעזר-לאזאר ראב, אבי-סבי – היתה אימו של יהושע שטמפפר.

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2179 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל