פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1912

יום שמונים ושבעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2180 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בטבת תשפ"ד. 1.1.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת שגילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: כָּעֵת אֶתֹּץ. // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (16). // איליה בר זאב: עָפָר תְּלוּלִיּוֹת. // אנדד אלדן: אֲנִי זוֹכֵר אָז הָעֵצִים. // אורי הייטנר: 1. ברית קלמנזון. 2. צרור הערות ‏31.12.23. // ההספד של משה דיין ב-30 באפריל 1956 על קברו של רועי רוטברג. // ד"ר עזריאל קרליבך: אין אתה יכול להידבר עם אללה. פורסם בעיתון "מעריב" ב-7 לאוקטובר 1955. // יצחק הילמן: היום שאחרי. // עקיבא נוף: חוסר סבירות קיצוני. // משה גרנות: דרייפוסיאדה וביליסיאדה. על "איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר 1934-1935" מאת אב"א אחימאיר. // יוסף אורן: "נֵבֶל שֶׁל חֲרָדוֹת אֲנִי." // כיצד טימטמו את הקהל הישראלי לטובת האוייב הפלסטיני? אהוד בן עזר:  "מעיין הכבשים" בתיאטרון הקאמרי, 2002. // שושנה ויג: זהו. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // איתמר פרת: הראש היהודי. // נעמן כהן: הנייה: "אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים את המוות והיהודים אוהבים את החיים." גולדה: "השלום יבוא כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר מאשר הם שונאים אותנו." // אהוד בן עזר: דוֹקי הנותנת. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

כָּעֵת אֶתֹּץ

כָּל אֱלִילֵי-שָׁוְא  –

בְּמוֹ יָדַי עִצַּבְתִּי  –

הַבְרִיכִינִי, אַרְצִי,

שַׁטְּחִינִי  –  כִּשְׂדֵה בַּבּוֹנָג צַח

עַל עֲמָקַיִךְ

וְקִטְרִי קְרָבַי  –

לַשָּׁמַיִם

עַד יִכְלֶה בֹּשֶׂם

צִמְאוֹנִי  –

כְּחִטָּה הוֹמָה לְרוּחַ;

שַׁלְּחִינִי כְּאֵשֶׁל

עַל-פְּנֵי חוֹלוֹת;

עִם שְׁרַקְרַקִּים עוֹלְזִים  –

אֶחֱצֶה עַנְנֵי-צְחוֹר

וְאֶהֱמֶה בְּזֵיתַיִךְ  –

כְּיוֹנַת-בָּר.

1950

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

באבל על מותה של

סיגליה חפץ

שהיתה רעייתו של הדיפלומט הישראלי צבי חפץ

בתם של עדה (לבית בן עזר) ויעקב שור

תנחומים למשפחה הרחבה

סיגליה היתה בתה של עדה בן עזר

עדה היתה בתו של אייזיק בן עזר

אייזיק היה בנו של משה-שמואל בן עזר ראב

משה-שמואל היה בנו של אליעזר-לאזאר ראב

ואחיו הצעיר של יהודה בן עזר ראב

שלושת האחרונים היו ממייסדי פתח-תקווה

בשנת תרל"ח, 1878

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (16)

א. כשנסעתי ביום חמישי בבוקר לירושלים, לישיבת הנהלת יד ושם, יצאה באותה יצאה נכדתי לחיפה, להתייצבות ראשונה בלשכת הגיוס.

ב. היתה לי הזכות להאזין לחיים ילין, ניצול הטבח בקיבוצו בארי, ביד ושם: "אני מפחד שאם לא נהיה מאוחדים, נהרוג בתוכנו זה את זה." "שואה יישובית," הוא קורא לאסון בעוטף.

ג. דובר צה"ל בהופעותיו היומיומיות חוזר לעתים קרובות על מידע שהביא דקות לפניו ניר דבורי. ואני תמה, מי מתדרך את מי, הדובר את הכתב או להיפך.

ד. המסר  הכי חשוב שלקחתי מהראיון עם מייה שם הוא אמירתה: "אין בעזה אנשים תמימים." סוף סוף האמת מוטחת בפניהם של ה"רחמנים" בעולם ואצלנו. כאילו שלא ראינו את ההמון העזתי פורץ בעקבות המחבלים לבזוז את יישובי העוטף.

ה. "תמונת ניצחון" זה דבר שיותר מכל שואף לו חמאס. למעשה, הפריצה בשבעה באוקטובר  זו מבחינתו תמונת ניצחון. לטרוריסטים לא איכפת מהאבידות הכבדות שלהם, רק את הכבוד המדומה הם מבקשים.

ו. ראש עירית שדרות אלון דוידי הוא מנהיג משכמו ומעלה. אינו ממצמץ מול שאלות נוקבות כלפיו באולפנים. קר רוח ודואג לתושבי שדרות הגולים מעירם, לעתיד העיר ולשיקומה.

ז. הרוסים מטיפים לנו מפני המשך המלחמה בעזה. באותו זמן ממשיכים לטבוח באוקראינים ולספק נשק לאיראן. אין צביעות גדולה מזו.

ח. כל אלה אצלנו שמגדפים בלא לברור מילותיהם את נתניהו – קיבלו תיגבור מארדואן. השליט התורכי, הטובח בכורדים, הישווה אותו להיטלר.

ט. דור העתיד של הפוליטיקה כבר מתחמם על הקווים ב...עזה.

י. מכל האלופים במיל' ש"מנהלים את המלחמה" באולפנים, המהימן ביותר והרציני ביותר הוא גיורא איילנד, שהיה אגב שותף פעיל בביצוע ההינתקות מהרצועה.

י"א. אומרים שניקי היילי מצמצמת פער במירוץ הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, מול טראמפ. זוהי בשורה נפלאה. מי ייתן ואכן תתייצב כמועמדת מפלגתה. ידידת אמת של ישראל.

י"ב. יזמתי ביום שבו מלאו מאה שנה לייסוד בית"ר, עלייה לקברו של הבית"רי הראשון, אהרון צבי פרופס ז"ל. רק שמונה באו לתת לו כבוד ולשיר את שיר ביתר. התנועה המפוארת נמצאת בדעיכה, יש לה רק שלושה סניפים בארץ.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

עָפָר תְּלוּלִיּוֹת

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע,

"הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם" – [1]

זְאֵב בּוֹדֵד מְחַשְׁמֵל אֶרֶץ, מְחַבֵּר נְהָרוֹת. מִלְחָמוֹת, הֶרֶס, הֶסְכֵּמִים,

גַּן: "אִי הַשָּׁלוֹם" [2]

בְּרֵכִיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת בְּאִי-שֶׁקֶט, רַצֵּי הַגַּלִּים  נָעִים בַּיַּרְדֵּן הָרָגוּעַ

לְאָחוֹר – רוּחַ קַלָּה, קְמָטִים עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

לַהֲקַת קָנֶה מָצוּי מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר מִתְנוֹעַעַת בְּמִקְצַב תְּפִלָּה.

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וָשֶׁבַע,

 הַיַּרְדֵּן וְהַיַּרְמוּק יוֹצְאִים מֵעֵדֶן כְּמִיָּמִים יָמִימָה. חַיָּל  יַרְדֵּנִי [3]

 רוֹצֵחַ שֶׁבַע יְלָדוֹת –

נָטָלִי, שִׁירִי, נִירִית, קֶרֶן, יַעֲלָא, עֲדִי, סִיוָן

[4]  je suis juif ....                Nous sommes juive

פְּרָחִים עַל גַּבֵּי תְּלוּלִיּוֹת עָפָר, כְּשִׁבְעַת צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר:

עֵץ כָּפוּף בָּאַנְדַּרְטָה, [5] הָשִּׁי"ן שְׁבוּרָה בַּמִּלָּה שָׁלוֹם.

1. פנחס רוטנברג הוא "הזקן מנהריים", בשנים 1927-1932 הקים את תחנת הכוח כחלק ממפעל שנועד לנצל את נפילת מי הירדן והירמוק לצורך אספקת חשמל. במלחמת העצמאות (1948) המקום נפל בידי הירדנים והעיראקים ונעזב .

2. בהסכם השלום בין ירדן לישראל (1994) נקבע השם "אי השלום" למקום המפגש בין הירמוק לירדן.

3. חייל ירדני ביצע טבח ב-13/3/1977 בילדות מבית שמש שבאו לבקר ב"אי השלום". שר המשפטים הירדני כינה אותו: גיבור!

4. אני יהודי – אנחנו יהודיות.

5. אנדרטה בחולון לזיכרן של הבנות שנרצחו. האמן – משה צובל (2012). עץ כפוף ועליו המילה שלום כזרוע אחת, והאות ש' שבורה.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", ״קשב לשירה״ 2016, בעריכת פרופסור רפי וייכרט.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

אֲנִי זוֹכֵר אָז הָעֵצִים

אֲנִי זוֹכֵר אָז הָעֵצִים כָּל כָּךְ

רָחֲשׁוּ בִּלְשׁוֹנָם לוֹחֲשִׁים כְּקוֹץ אַתָּה תָּקוּעַ

וְהָאֶבֶן הִתְכַּוְּצָה בִּשְׁתִיקָה שֶׁל חֹשֶׁךְ שָׁבִיר

(עָלֶיהָ יָשַׁבְתִּי) בִּנְפֹל כּוֹכָב אֶל תְּהוֹם עֵינַי

הִלָּה בַּמֶּרְחָק סוֹבְבָה רֹאשָׁהּ וְהָאָרֶץ עַל צִירָהּ

סוֹבֶבֶת וְשָׂחָה עִם אֹפֶק שָׁמַיִם בִּשְׁנָתָם הַמֶּרְחָבִים שׁוֹקְעִים

רַק רַגְלַי עֵרוֹת כִּי קַר וּנְעָלַי הַשְּׁחוֹרוֹת

כְּאִישׁוֹנִים בּוֹלְשׁוֹת לֹא לָשׁוֹת עֶרְוַת עָבָר מְרֻמֶּה,

דָּם עָרֹב צְפַרְדְּעִים פֶּתַע אַחַת אַחַת קוֹפְצוֹת

מִשְּׁלוּלִית שֶׁל אַשְׁלָיָה (שֶׁאֶפְשָׁר לְרַפֵּא) בִּקְּשׁוּ מָשָׁל

לִהְיוֹת, הַרְפֵּה נְשֹׁם עָמֹק.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" משנת 2006 – לקט ואוסף שירים לאחר 50 שנות כתיבה בהוצאת  הקיבוץ המאוחד. אנדד כיום כבן 100 ואינו מודע  כנראה לאסון הענק שהותך על מדינת ישראל ועל קיבוצו בארי בעוטף עזה.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: היש דבר מקומם יותר מכך

ששופטי בית המשפט העליון המכובדים

ממשיכים בכלל לעסוק בבג"צים נגד חוקי יסוד של הכנסת

לקבל החלטה על חודו של קול –

עם הדלפתה-לפני-כתיבתה

בעיצומה של המלחמה ההולכת ומתרחבת

ומאיימת גם על שלומם של יהודים בארצות הגולה,

מלחמה שהיא לא פחות גורלית ממלחמת העצמאות,

מלחמה שבה ישראל מקיזה את דמם של טובי בניה

כשהיא מוקפת אויבים קשים, רבי עוצמה וחורשי רעה שטנית,

מלחמה אשר במהלכה

 משותקים חלקים חיוניים רבים של המדינה ואזרחיה?

שופטי בית המשפט העליון המכובדים –

אתם לא מתביישים?

* * *

אורי הייטנר

1. ברית קלמנזון

את המאמר "ברית קלמנזון", שבו אני קורא ליצירת ברית הגשמה ציונית בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית, פרסמתי לראשונה באתר הקיבוצי "בין חברים". כחבר קיבוץ, פניתי אל קבוצת ההתייחסות וההשתייכות שלי. כמובן שכדי שברית כזו תתקיים, יש צורך בשינוי גישה גם בהתיישבות העובדה וגם בציונות הדתית, שיהיה עליה לבחור בין המשך הברית עם כהניסטים ומשתמטים, לבין ברית ציונית.

להלן המאמר במלואו:

במהלך תפילות שמחת תורה וההקפות ביישובו עתניאל, שמע תושב המקום אלחנן קלמנזון על מתקפת הטרור בנגב המערבי. הוא נטל את הנשק שלו, שנמצא ברשותו בתוקף היותו לוחם בכיתת הכוננות, גייס את אחיו מנחם ואת אחיינו איתיאל, והם מיהרו לקיבוץ בארי. במשך 16 שעות, בלי לנוח לרגע ובלי להכניס מאכל כלשהו לפיהם, הם נכנסו שוב ושוב אל תוך התופת, חילצו כמאה מתושבי הקיבוץ והצילו את חייהם. לאחר 16 שעות, נהרג אלחנן מירי המחבלים.

את צו 8 שקיבל מיחידתו הוא לא הספיק לראות. הוא גייס את עצמו בצו 8 של מצפונו.

סיפורו של "צוות אלחנן" – הצוות של שלושת בני משפחת קלמנזון, ונפילתו של אלחנן, הוא סיפור של גבורה עילאית. אין זה סיפור הגבורה היחיד. נחשפנו לסיפורי גבורה מסמרי שיער באירועי 7 באוקטובר ובהמשך המלחמה. אולם סיפורו של צוות אלחנן משמעותי גם כמסר לחברה הישראלית.

הטבח בנגב המערבי תפס את החברה הישראלית בתקופה הקשה ביותר בתולדותיה; בעיצומו של קרע חברתי חסר תקדים.

למרבה הצער, מחאה צודקת נגד המהפכה המשטרית, הידרדרה למלחמת זהויות ושנאת אחים. עצם המילה "שנאת אחים" ו"מלחמת אחים" עוררה תגובה מזעזעת של "הם לא אחים שלי." הרעיון המזוויע של היפרדות המדינה לשתי מדינות – "יהודה" ו"ישראל", הפך לפופולרי בחוגים מסויימים. אף שזהו רעיון סרק שלא היתה לו כל היתכנות, עצם העובדה שאנשים הרהרו בו, הפיצו אותו ותמכו בו בהתלהבות, היא כשלעצמה יותר מקורטוב של חורבן.

ביום הכיפורים נעשו פשעי שנאה דוסופוביים נגד מתפללים במוקדים שונים בעיר תל-אביב ובמקומות אחרים. לקראת שמחת תורה, עמדנו על סף הישנות התופעה הזאת. ואז באה עלינו הפורענות הנוראה, האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות.

ובתוך הסיטואציה החברתית הקשה הזאת, קמו בני משפחת קלמנזון, דתיים, אולי אפילו חרד"לים, מתנחלים, יש שיכנו אותם "משיחיים" – עזבו הכול ורצו לקיבוץ חילוני, סמל של חילוניות, וחירפו את נפשם להצלת אחיהם, מתוך נכונות מוחלטת להיהרג במשימה. שלושתם יכלו להיהרג. אלחנן, אכן נהרג.

הם הפגינו מהי ערבות הדדית, מה המשמעות של "כל ישראל ערבין זה בזה". המעשה שלהם הוא מופת לכולנו.

שבועות אחדים לאחר מכן, שמעתי במו אוזניי היסטוריון חבר קיבוץ בארי מדבר על הציונות הדתית כעל האוייב מיספר 1. אח"כ הוא התפתל והסביר שהתכוון "רק" למפלגת "הציונות הדתית" של סמוטריץ' (שאכן, ביצעה השתלטות עוינת על המותג).

כן, ד"ר אלון פאוקר? גם אחרי מה שחווית בגיא ההריגה בקיבוצך, טרם למדת להבחין בין עמית לטורף? אינך מבין שהציונות הדתית היא אלחנן קלמנזון, שהציל מאה מחבריך לקיבוץ וקיפד את חייו?

בעבור האוייב הפלשתינאי אין הבדל בין מתנחל מעתניאל למתנחל מבארי או למתנחל בן 85 מניר עוז, שכל חייו נאבק למען הפלשתינאים. בעבורם, כולנו פולשים קולוניאליסטים זרים, שדינם רצח, אונס ועריפת ראשים. חלומם של הפלשתינאים הוא "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי פלשתין וויל בי פרי," ומה פירוש "פלשתין פרי" ראינו כאשר למשך יממה, פיסה קטנה מפלשתין היתה פרי.

הטבח בנגב המערבי המחיש לנו בדרך הקשה והאכזרית ביותר את שותפות הגורל בינינו. בנינו הלוחמים כתף אל כתף, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, מבטאים את ברית הגורל הזאת. די בכך כדי לשים קץ לשנאת האחים הזאת, ולחדש את הברית בינינו. אך אין די בברית גורל, כדי לקיים אומה. לשם כך, עלינו לחדש את ברית הייעוד, את החזון הציוני המשותף לנו.

מן הראוי, שברית קלמנזון, הברית שנכרתה בבארי, תחבר בין התנועה הקיבוצית לבין הציונות הדתית כשושבינים של כריתת הברית הזאת, ברית של התיישבות, ברית של הגשמת הציונות.

עסקנים בתנועה הקיבוצית, ובהם מועמדת לתפקיד מזכ"לית התנועה, הפיצו פייק ניוז על כך שעומדים לשתול בתוך הקיבוצים גרעינים תורניים. ומיד הלהג הכעור, שהוא כל כך 6 באוקטובר, ברוח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, שהגרעינים התורניים הם יחידת הקצה של תכנית ההשתלטות שלהם. הלו! הגרעינים התורניים הם אלחנן קלמנזון. ה"פלישה" שלהם היא ה"פלישה" של "כוח אלחנן" בשמחת תורה.

די! נמאסתם! את שיח השנאה הזאת עלינו לטאטא ולהמיר אותה בברית אחים, ברית ייעוד ציונית, ברית קלמנזון. אף אחד אינו מנסה להשתלט עלינו. אף אחד לא ידחוף בכוח אף אדם לקיבוץ, שלא על דעת הקיבוץ. אולם בימים אלה, כאשר עומדת בפני מדינת ישראל משימה ציונית גדולה של תקומת ההתיישבות בנגב המערבי, אין לנו שותפים טובים ונאמנים יותר למשימה, מהציונות הדתית.

2. צרור הערות ‏31.12.23

* מורשת 7 באוקטובר – לפני מאה שנה כתב ז'בוטינסקי את מאמרו המכונן "על קיר הברזל". בפועל, גם בן גוריון ותנועת העבודה אימצו את תפיסת קיר הברזל, גם אם לא השתמשו באותה טרמינולוגיה.

המסר של המאמר אקטואלי היום יותר מתמיד. ניצבת מולנו תנועה לאומית השוללת את נוכחותנו בארץ ישראל ותילחם כדי לסכל את מימוש הציונות. אין טעם לנסות לפייס אותה. יש להציב מולה קיר ברזל של עוצמה, עד שתבין שהאינטרס שלה הוא להשלים עם המציאות.

מאז שנכתב המאמר, קיר הברזל לא נסדק כפי שנסדק ב-7 באוקטובר. ולכן, המשמעות של היום המר והנמהר הזה היא הרבה מעבר לטבח הנורא עצמו. המשמעות היא שמבצעי הטבח הפכו לגיבורי ערב והאסלאם, כמי שניצחו את היישות הציונית. סינוואר הוא צלאח א-דין המודרני. ההצלחה הזאת תהיה מודל לחיקוי לכל אויבינו. ההצלחה הזאת מסכנת גם את הסכמי השלום שישראל חתומה עליהם. זו מורשת 7 באוקטובר בעולם הערבי והמוסלמי.

ומנגד, מורשת 7 באוקטובר שלנו, היא של הכשל החמור ביותר של הציונות. הציונות ומדינת ישראל קיימות, בראש ובראשונה, כדי שלעולם לא יהיה עוד אירוע כמו זה שהיה ב-7 באוקטובר. זו עלולה להיות פגיעה אנושה לדורות בחוסן הלאומי והחברתי, באמון במדינה ובאמונה בציונות.

עלינו לקבור את מורשת 7 באוקטובר על שני ענפיה, באמצעות ניצחון מוחץ על חמאס. מאז מלחמת לבנון השנייה, נוכחנו שאצל ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס, כל עימות שממנו הם קמים על הרגליים הוא ניצחון ולא חשוב מה המחיר שישלמו. המלחמה הזאת צריכה להסתיים בניצחון כזה, שכל ערבי ומוסלמי בעולם יחווה אותו כתבוסה. אסור שהמלחמה תסתיים בפחות ממיטוט חמאס.

חייבים ללכת עד הסוף, בכל הכוח, כמה זמן שיידרש ובכל מחיר, כי כל מה שהוא פחות מניצחון מוחלט, יהיה תבוסה, שתנכיח את מורשת 7 באוקטובר כמופת של הבסת ישראל. המורשת הזאת היא איום קיומי על ישראל.

* מלחמת עזה האחרונה – יש שתי דרכים אפשריות לסיום המלחמה. האחת, היא מלחמת עזה האחרונה.השנייה, היא עוד סבב. אם היא תהיה עוד סבב, זה לא יהיה הסבב האחרון. אולי הפעם ייקח לחמאס זמן רב יותר להתאושש, אך ה-7 באוקטובר יהיה הפרקטיקה של ה"התנגדות" מכל הכיוונים. אסור לנו לתת לזה לקרות. לכן, חייבים להמשיך עד הניצחון הברור – מיטוט חמאס. וביום שאחרי, חייבים להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ ברצועת עזה לשנים רבות, אולי לדורות. וחייבים להשתלט על רפיח, שהופכת בהדרגה לבירת חמאס. וציר פילדלפי מורחב חייב להיות בשליטתנו.או אז, תהיה זו מלחמת עזה האחרונה. ותושבי הנגב המערבי יחיו בביטחון מלא ובשגשוג.

* רצופה כוונות טובות – "לצאת מעזה מיד" קוראת פרופ' ניצה בן-דב במאמר ל"הארץ". "זוהי מלחמה צודקת שעדיין זוכה לקונצנזוס רחב," היא מבהירה. ואף על פי כן, היא קוראת להפסיק אותה מיד, להסיג את הכוחות מעזה מיד, וזאת משני טעמים. האחד, כדי להחזיר את החטופים בחיים. השני, כדי לעצור את ההרג היומיומי של חיילי צה"ל. לטענתה, כבר השגנו הישגים רבים במלחמה: "את עזה כבר החרבנו וגם את מנהרות הדמים ברובן השמדנו, ויש לנו הישגים גדולים ואדירים במלחמה הזאת." כיוון ש"אנטבה כבר לא יהיה פה," אפשר לוותר על הריגת סינוואר, ולצאת עכשיו. היא מציעה להיכנע לחמאס: "החטופים תמורת הפסקת המלחמה," ואף שהיא לא הזכירה זאת, אין ספק שהיא תומכת בשחרור כל המחבלים שבידינו, שכן גם זה חלק מתנאי הכניעה שחמאס דורש מאתנו ולא יוותר. את הכניעה היא מגדירה: "מעשה גבורה."

לפי דבריה, אם ננהג על פי הצעתה, נשיג את כל מטרות המלחמה זולת חיסול סינוואר, אבל סינוואר ניתן לחסל גם בעתיד. אבל חיסול סינוואר, שהוא יעד חשוב ומבורך, אינו מטרת המלחמה. גם לא ההרג וההרס בעזה. מטרת המלחמה היא למנוע 7 באוקטובר נוסף. מטרת המלחמה היא להבטיח שתושבי הנגב המערבי יוכלו לחזור לבתיהם, לשקם את יישוביהם ולחיות לבטח. כדי להשיג זאת, חובתנו למוטט את חמאס, כלומר שלא יהיה שלטון חמאס בעזה, שהזרוע הצבאית של חמאס תושמד או תגורש ושרצועת עזה תפורז. בלי שלושת אלה, יהיה זה ניצחון חמאס, ניצחון הטבח ומסר לכל העולם המוסלמי, שנמצאה הדרך להשמיד את ישראל. האסון שקרה לנו נבע מכוונות טובות וטהורות, בעיקר של נתניהו, לחסוך בחיי חיילינו. מהרצון הזה נבעה הקונספציה של התמכרות לשקט וקניית שקט בכל מחיר. הפסקת המלחמה בלי להשיג את יעדיה, נובעת מאותן כוונות טובות ומבוססת על אותה קונספציה. אבל לפני פחות משלושה חודשים למדנו שמחיר הדמים של הקונספציה גדול לאין שיעור. הטענה שנתניהו מאריך את המלחמה מטעמים פוליטיים, שגם אותה הזכירה בן דב במאמרה, היא השמצה משוללת יסוד. הרי אנו מכירים אותו כראש הממשלה מאז 1996, לטוב ולרע, ואין שמץ של תקדים המצדיק את ההשמצה. חששי, המבוסס על אותה היסטוריה, הוא שנתניהו יעצור את המלחמה ללא ניצחון, בין השאר מטעמים פוליטיים.

ומה שמפריע לי יותר מכל במאמר, הוא האזהרה מההתנגדות שתעורר המלחמה ו"יכולה ללבוש צורה של הפגנות נוסח 'ארבע אימהות', ואף להוביל לסרבנות." היא לא הטיפה לסרבנות. היא גם לא הצדיקה סרבנות. אבל היא החלה ליצור נורמליזציה למחשבה על סרבנות במלחמה הצודקת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

יש ליצור דה-לגיטימציה ציבורית מוחלטת לסרבנות, והסכמה לאומית רחבה, שסרבנות אינה לגיטימית. אנו אומה במלחמה. למדנו בדרך הקשה שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. עד כדי כך לא הפנמנו את מה שקרה, שאנו שבים ומאיימים על עצמנו בסרבנות, שהיא מילה מכובסת לעריקה מההגנה על הבית? הסרבנות היא סרטן ממאיר, שיש לעקור אותו לחלוטין מחיינו.

קשה, קשה מאוד, לכולנו, לשמוע בכל בוקר את ה"הותר לפרסום". אני מרשה לעצמי להעריך, שלאנשים כמוני שיש להם ילדים במלחמה, זה קשה במיוחד. אי אפשר שלא להבין את הרצון לשים קץ להרג הזה. ולכן, איני חושד בכוונותיה הטהורות של בן דב, כפי שאיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של נתניהו בהתמכרות לשקט. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

[אהוד: אני לא הייתי מזלזל בדבריה של הגברת הזו. עובדה, היא הודיעה לי, לפני שנים, שאינני ראוי להיות מוזמן כסופר לפגישה באוניברסיטת חיפה, וכנראה צדקה: היא קיבלה את פרס ישראל, אני לא].

* חיץ – במשך השנים הושמעה עלילת ה"מצור" כביכול, שישראל הטילה על רצועת עזה. הפלשתינאים ועוזריהם באשר הם שם וכאן, כמו למשל ברח' שוקן, הפיצו את השקר.

כדי להטיל מצור, יש להקיף את הנצור מכל הכיוונים. עצם קיומו של גבול בין עזה למצרים כבר מפריך את טענת המצור. גם אילו ישראל היתה מתנתקת מעזה, ולא רק עוקרת את יישוביה תחת כותרת הכזב "התנתקות" וסוגרת את הגבול כמו עם מדינת אוייב – זה לא היה מצור. קל וחומר, כאשר מדי יום יצאו מישראל לעזה שיירות שיירות של מאות משאיות אספקה, כולל של חומרי בניין להקמת עיר הטרור התת-קרקעית; כאשר בכל יום אלפי עזתים עבדו בישראל; כאשר ישראל המשיכה לספק את החשמל לעזה. מצור...

גבול מצרים היה לגבול הברחת אמל"ח ותחמושת שבנה את מפלצת הטרור. המדינה שכרתה איתנו הסכם שלום, אפשרה להאכיל את החיה הנאצית שקמה בינינו. אחת המסקנות העיקריות מהמלחמה צריכה להיות קיומו של חיץ קבוע בין מצרים לרצועת עזה.

בנאומו המכונן של רבין, בדיון המדיני האחרון בכנסת ערב רציחתו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נקב בשם גוש קטיף כגוש התיישבות שלא ניסוג ממנו ואף הביע תקווה שיקומו עוד כמותו גם ביהודה ושומרון. מדוע גוש קטיף היה חשוב כל כך בעיניו? הרי הוא דיבר תמיד על התיישבות ביטחונית. בניגוד לתוחמת הצפונית, בצפון הרצועה, גוש קטיף לא היווה שכבת מגן כלשהי על הנגב המערבי. אז מה חשיבותו?

חשיבותו היתה היותו חיץ בין רצועת עזה למצרים. לשם כך הוקם חבל ימית בצפון מערב סיני, ואחרי שנעקר בהסכם השלום עם מצרים, גוש קטיף היה החיץ החדש. עקירתו הייתה שגיאה חמורה מכל בחינה. אבל גם גוש קטיף לא היווה חיץ לכל אורך הגזרה. כדי לייצר חיץ כזה, יש להבטיח שליטת קבע ישראלית לאורך כל ציר פילדלפי מורחב. חובה להתעקש על כך.

ומי שחולם על מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67, יביא לרכבת הברחת אמל"ח מירדן למדינת הטרור, שבזמן שתבחר – תתקוף אותנו כך, שנתגעגע ל-7 באוקטובר. לכך התכוון רבין כאשר הציג בנאום הקווים האדומים שלו, את היותה של בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג (כלומר עד מערבה לכביש אלון) – ישראלית.

* כבלים על ידינו – האזנתי לראיון עומק עם אלוף (מיל') יצחק בריק. תמיד מעניין להאזין למי שחושב עצמאית ומעלה רעיונות מקוריים ואינו מדקלם את מסרי העדר. יש דברים שבהם אני מסכים איתו. למשל, הטמטום של "צבא קטן וחכם" והתובנה בהכרח בצבא גדול וחזק, כמובן גם חכם. כנ"ל לגבי החתירה לעצמאות חימושית (אלה מילים שלי) כלומר לחיזוק משמעותי של כלכלת המלחמה, שמשמעותה שחרור מהתלות בארה"ב.

אבל במקביל להכרח בחיזוק התעשיות הביטחוניות כדי להקטין את התלות, הוא מציע מסר הפוך, שלו אני מתנגד בכל ליבי – ברית הגנה עם ארה"ב. פירוש הדבר ויתור על העצמאות המדינית-ביטחונית של ישראל ועל הזכות של ישראל לקבל החלטות ביטחוניות ללא הסכמה אמריקאית, מתוך תובנה שארה"ב מחויבת לסייע לישראל במלחמה שמוסכמת איתה. פירוש הדבר ממש אובדן העצמאות של ישראל. ארה"ב של רייגן, שנחשב אחד הנשיאים הידידותיים, התנגדה בתוקף להפצצת הכור העיראקי. לא היינו יכולים לעשות זאת, אילו היתה ברית הגנה עם ארה"ב. איך היו נראים המזה"ת והעולם עם נשק גרעיני בידי סדאם חוסיין? הרי גם היום, כשאת ארה"ב מנהיג הנשיא – אולי הידידותי ביותר שהיה לנו, הוא מפריע לנו ומקשה עלינו להילחם, ושם כבלים על ידינו, ומצד שני מסייע לנו בתחמושת שאנו זקוקים לה ותלויים בה.

לכן, המסר צריך להיות חתירה לעצמאות חימושית ובטח לא להגדלת התלות בארה"ב. יתר על כן, הסקרים היום מספרים שבקרב הדור הצעיר בארה"ב יש רוב השולל את עצם זכות קיומה של ישראל. אם מצב זה לא ישתנה, בעוד שנים לא רבות ההשפעה של הגישה הזאת על הממשלים תהיה חזקה מאוד. בריק טוען שברית הגנה, על פי חוק, תחייב כל ממשל. ייתכן, אך זה יחייב אותו להתערב רק כאשר ישראל תותקף בפועל וגם אז, רק אם יהיה בטוח שישראל לא "גרמה לכך", בין השאר בכך שלא נסוגה לקווי 4.6.67. אני מתנגד בתוקף לברית הגנה עם ארה"ב.

אני גם לא מקבל את הטענה התבוסתנית שלו שאי אפשר להשיג את מטרות הלחימה, ויש להחליף אותה בהתקפות מחץ מבחוץ ולהשלים עם כך שחמאס יישאר חלק מן השלטון בעזה. אין לי ספק שאפשר להשיג את מטרות המלחמה, אבל לשם כך צריך אורך רוח וכן, נכונות לספוג אבדות (הוא דיבר על כך שלא נוכל לעמוד בקצב האבדות הזה בזמן שנדרש, על פי הרמטכ"ל, להשגת המטרה), כי האלטרנטיבה היא ניצחון הטבח ואובדן היכולת לתקומה של הנגב המערבי.

לכן, במכלול דבריו, אני מתנגד לתפיסה שלו.

* מלחמה בו זמנית בשתי חזיתות – ב-11 באוקטובר הציע שר הביטחון גלנט הצעה נועזת, מחוץ לקופסה. שעה שכל העולם יודע שישראל עומדת לתקוף את חמאס, יש לצאת למתקפת נגד מקדימה בלבנון, נגד חיזבאללה. התקפה כזו, בהפתעה, תכה קשות בחיזבאללה, בטרם הם יתקפו אותנו ויגרמו לנו לנזקים חמורים.

היה בהצעה הגיון רב, אך גם בעייתיות. משמעותה היתה המתנה במתקפה על חמאס, ואחרי הטבח בנגב המערבי, הציבור הישראלי לא יכול היה לקבל זאת, ובצדק. כאשר היתה לגיטימציה בינלאומית למתקפה ישראלית על חמאס, לא היה הגיוני למסמס זאת ולתקוף בלבנון ללא לגיטימציה. אבל מאז חלפו כמעט שלושה חודשים. עשרות אלפי תושבים ישראלים של יישובי הצפון היו לפליטים ולא רואים את הסוף. אם בתחילת המלחמה חיזבאללה תקף בעיקר מוצבי צה"ל ופה ושם הותקף יעד אזרחי וחיזבאללה לא לקח על כך אחריות, היום הפגיעות בבתי התושבים ביישובי קו העימות עצומות. הפגיעה ביישובים גדולה הרבה יותר מאשר במלחמת לבנון השנייה. היום לא מדובר במתקפת-נגד מקדימה. אנו כבר הותקפנו. הותקפנו קשה. ואנחנו חייבים להגיב בעוצמה אדירה. מוטב היה, אולי, להימנע ממלחמה בו זמנית בשתי החזיתות, אולם המלחמה בדרום נמשכת חודשים, ובו זמנית מתנהלת בלאו הכי מלחמה קשה בצפון. לא ייתכן שהמצב הנוכחי ימשך עוד שבועות וחודשים. הגיעה השעה לתקוף את חיזבאללה.

* פרס לתוקפן – העיתון א-שרק אל-אווסט מדווח: יועצו של ביידן, עמוס הוכשטיין, נערך להגיע ללבנון במחצית הראשונה של חודש ינואר בניסיון לחדש את מאמצי התיווך בין ישראל ללבנון בעניין סימון הגבול היבשתי. על פי הדלפות קודמות, מדובר בהסדר שכולל נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בהר דב. אין פרס גדול יותר לתוקפנות הטרוריסטית של חיזבאללה מנסיגה משטח ריבוני, מתוך פחד מהגברת תוקפנותם. יש לזכור, שישראל נסוגה בשנת 2000 מלבנון בהסכם עם האו"ם, שסימן את קו הגבול, וישראל כיבדה ללא עוררין את פסיקותיו, גם כאשר לא היו נוחות לה, כמו ויתור על שטחים חקלאיים של משגב עם ועוד. כל הסיפור של "חוות שבעא" בהר דב, הוא המצאה של חיזבאללה לאחר הנסיגה, כדי להצדיק את המשך תוקפנותם נגדנו. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל, על פי חוק הגולן שנחקק לפני 42 שנה. נסיגה מכל מ"ר ממנו מחייבת משאל עם, אלא אם כן יש רוב של 80 ח"כים לנסיגה.

* שרשרת הגבורה – רס"ן דביר דוד פימה, בן ה-32 מכפר יונה, סגן מפקד גדוד 198 בעוצבת "בני-אור" (460), זיהה פיר ממולכד ונשכב עליו, כדי להציל את חיי חייליו. הוא נהרג בהתפוצצות. בכך הוא מצטרף לשרשרת הגבורה, של נתן אלבז בשנות החמישים, רועי קליין במלחמת לבנון השנייה ומתן תורג'מן ב-7 באוקטובר, שקפצו על רימונים חיים ובמותם הצילו חיי חיילים רבים אחרים.

* נתונים מופרכים – רבות דובר על משבר המילואים לפני המלחמה ועל התגייסות השיא, של 150% למלחמה, שרובם עדין מגויסים, כמעט שלושה חודשים, ולא ידוע עד מתי. המשבר היה אמיתי, אין ספק. אם בדורי שירות המילואים היה נורמה מובנת מאליה, והנשירה מן המילואים החלה בערך סביב גיל שלושים, בדור הנוכחי השירות במילואים אינו מובן מאליו, עד כדי כך שבמידה רבה כל מילואימניק הוא מתנדב, למעשה, כי יכול היה בקלות לא לשרת.

אולם בהצגת המשבר, נקבו במספרים חסרי שחר לחלוטין. נאמר שרק אחוז אחד משרת במילואים. במלחמה התגייסו 300,000 מילואימניקים, לפחות לתקופת מילואים מסוימת, בחזית ובעורף. אגב, גם הרבה מאוד מילואימניקיות. אם רק אחוז אחד משרת במילואים, הרי פוטנציאל המילואים הוא של 30 מיליון איש... ואת הפער הזה גם הנתון של 150% גיוס רחוק מלהסביר.

מאיפה הקריצו את הנתון המופרך הזה?

* שבחי העמימות – ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, חולל שינוי (זמני מדי, לדאבוננו) במדיניות ישראל כלפי איראן. לא עוד הקזת דם מול שליחיה, תוך מתן חסינות לאיראן עצמה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהפצצת מפעל ענק לייצור כטב"מים במערב איראן. זו מדיניות מבורכת, שינוי דרמטי לעומת המדיניות שקדמה לה. אולם חלק מן המדיניות היה עמימות. איך אני יודע שהעמימות היתה חלק מן המדיניות? עובדה, ישראל לא לקחה אחריות על התקיפה.

יש היגיון רב בעמימות. היא מאפשרת לא לדחוק את האוייב לפינה ומקלה עליו להימנע מתגובה. יש יתרונות גם בהסרת העמימות – אמירה ברורה ומרתיעה ומסר לעולם, על סירובנו להמשיך לגלם את התפקיד שאיראן ביימה אותנו לתוכו. אך בנט, כראש הממשלה החליט על עמימות. אפשר כמובן לשנות את ההחלטה, אך מי שמוסמך לשנות אותה הוא מי שהחליט עליה. ומי שהחליט עליה היה הקבינט, היה ראש הממשלה. לא בנט האיש, אלא ראש ממשלת ישראל. רק הממשלה הקיימת מוסמכת לשנות זאת. בנט נהג בחוסר אחריות כאשר על דעת עצמו לקח אחריות, במאמר לעיתונות הזרה, על התקיפה. אני מעריך מאוד את בנט. הוא היה ראש ממשלה מצוין. אשמח אם ישוב לראשות הממשלה. אבל במקרה הזה הוא כשל.

* הכל פה נשאר אותו הדבר – במערכון מדויק ב"ארץ נהדרת", מילואימניק הגיע הביתה אחרי שישים יום של לחימה, כתף אל כתף עם אנשים מכל חלקי החברה, ובהם איבד חברים מכל חלקי החברה, ובבית הוא מצא את ה-6 באוקטובר – אותה שנאה, אותו פילוג, אותו ריב. הוא שר פרפרזה על השיר "כמה טוב שבאת הביתה" והפסוק העצוב, הקשה, הוא "הכול פה נשאר אותו הדבר." הוא קם וחזר "להתרענן" עוד שישים יום במילואים.

מערכון מבריק שמיטיב לתאר את המצב הישראלי. לעומת אחדות השורות בחזית, בעקבות אסון 7 באוקטובר, בעורף יש מי שעושים הכול כדי להחזיר אותנו לתהומות השנאה והרעל. והם אינם בצד אחד של המתרס. מצד אחד, נתניהו שמוביל קמפיין הסתה נגד צה"ל ומפקדיו וכוחות הביטחון בעיצומה של מלחמה, כדי להעביר את משא האחריות אליהם. מצד שני, יש מי שמנסים להתניע בעיצומה של מלחמה את המחאה, על גילוייה הקיצוניים ביותר. ככל הידוע לי, בין מנהיגי המחאה יש מגוון דעות בנושא. אך הקיצונים ביותר, מבעירי האסמים, הם הלשעברים ברק, אולמרט (שפרסם שבוע שני ברציפות מאמר ב"הארץ" המטיף לכניעה לחמאס) וחלוץ. בחוסר אחריות לאומית קיצונית הם מחרחרים מלחמת אחים. דן חלוץ יוצא בהצהרות תבוסתניות,  שעל פיהן אי אפשר לנצח במלחמה כי כבר הפסדנו בה ותמונת הניצחון תהיה הדחת נתניהו. למעשה הוא מצהיר שהאוייב אינו חמאס אלא נתניהו. כלומר, אם נתניהו יודח וחמאס יישאר ויבנה את 7 באוקטובר הבא, זה יהיה ניצחון. אם חמאס ימוטט ונתניהו יישאר בתפקידו, זו תהיה תבוסה. האיש מטורף. פשוט מטורף. כוחות צנטריפוגליים רבי עוצמה, כמו ראש הממשלה הנוכחי ותמונת הראי שלו – הלשעברים הנ"ל, ממוטטים את החברה. ומי יבטא את הרוב הגדול שרוצה להציג אלטרנטיבה של אחדות לאומית ואחריות לאומית? נשיא המדינה נשא נאום מצוין, אך הם מצפצפים עליו. חייבת להיות התארגנות ציבורית שתבטא את הרוב הגדול, ולא תפקיר את הזירה לקיצונים. אני שותף למיספר יוזמות בנדון.

* התיישבות מעורבת – המשימה הלאומית מיספר 1 אחרי הניצחון במלחמה, היא תקומת הנגב המערבי והגליל. תקומה אמרתי, ולא שיקום, כי אין די בשיקום הקיים. את היישובים יש להגדיל ולהרחיב ויש להקים התיישבות חדשה באותם אזורים ובהמשך – לאורך כל גבולותיה של ישראל. משימה כזו, אם תובל בידי הנהגה ציונית אמיתית, עשויה לרומם את רוח העם ולגבשו סביב מטרה משותפת ולהוות אתגר הגשמה גם ליהדות הגולה.

אחד המאפיינים החשובים של ההתיישבות הציונות לתולדותיה, היא היות היישובים בית היוצר למיזמים החברתיים החשובים והיפים ביותר שהצמיחה הציונות – הקבוצה והקיבוץ, מושב העובדים, המושב השיתופי, היישוב הקהילתי. סביר להניח שתנופת התיישבות ציונית מחודשת תצמיח יוזמות חברתיות חדשות, שתדענה לתת מענה לצרכי הזמן והמקום.

האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית היום הוא הקיטוב והקרע בין חילונים ודתיים. ב-7 באוקטובר ובמלחמה בעזה אנו נוכחים ומוכיחים את היותנו עם אחד ואת הערך היהודי העליון של כל ישראל ערבין זה בזה. מנגד, בעורף יש מי שמנסים בכל כוחם להמשיך בשיח הקיטוב, השנאה וההסתה. האתגר הגדול של החברה הישראלית היא לשמר את רוח האחדות והרעות ולדכא את רוח הרעל והשנאה. התשובה ההתיישבותית לאתגר הזה, היא יישובים משותפים לחילונים ודתיים. זה עשוי להיות הדגל המרכזי של ההתיישבות הציונית. אני חבר במנהלת היישוב רמ"ט בגולן, יישוב חדש משותף של חילונים ודתיים, ונפעם מן היופי שבחיבור, שאינו חף מקשיים ואתגרים. אם יקומו עשרות יישובים משותפים, עם גנים משותפים ובתי ספר משותפים, יהיה זה הניצחון הגדול ביותר של הציונות במאה ה-21.

* גאים בטובי הבנים – לאחר נאום הבלע והבורות של הרב ש"ך נגד הקיבוצים (1990) התגובה המיידית של התנועה הקיבוצית, של תנועת העבודה וגם של אישים בליכוד כמו אריק שרון, הייתה העלאה על נס את תרומת הקיבוצים לביטחון ובעיקר את בתי העלמין בקיבוצים והעובדה שמספר הנופלים בקיבוצים גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה. אז זה די חרה לי. האם כל מה שיש לנו להציע, שאלתי, הוא את חלקנו בצבא? לא את הערכים הנעלים שאנו מגשימים באורח חיינו. אבל האמת היא שגם אני השתמשתי לא פעם, בטיעון הזה, בעיקר מול התפרצויות ההסתה והשנאה של בני עוולה על "הקיבוציניקים הפריבילגים". הזכרתי שהפריבילגיה העיקרית שלנו היא "לפקודה תמיד אנחנו" והיותנו חוד החנית בצה"ל, מה שבא לידי ביטוי בחלקנו בשכול. גם במלחמה הנוכחית, נפלו בני קיבוצים רבים מאוד (ואיני מדבר על הטבח בקיבוצי הנגב המערבי, אלא על התמרון בעזה והקרבות בגבול לבנון).

מתוך כך, אין חלקי עם המבקרים את אנשי הציונות הדתית שמציינים את חלקם הגבוה בקרב הנופלים, הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה, כמעט 50% מהנופלים. יש בכך גאוות יחידה; חברה הגאה בטובי בניה שחירפו את נפשם בגבורה על הגנת המולדת והעם. ויש כאן, בהחלט, תגובה על שנים של הסתה ושנאה כלפיהם, בדומה להסתה נגד הקיבוצים. אני מצדיע לציונות הדתית.

* סנוניות של ציוניזציה – כמה אלפי חרדים התגייסו לצה"ל במהלך המלחמה. הם עשו טירונות מקוצרת (שלב ב') וישובצו לתפקידים שונים במילואים. ברשתות רצה תמונה של חייל שחזר הביתה לחופשה מן המלחמה, ושכניו החרדים רקדו סביבו בהתלהבות והריעו לו. בתמונה אחרת נראו חתן וכלה חרדים מתעטפים בדגל הלאום ובחתונה הקהל שר את "התקווה".

הרב שי פירון סיפר איך לפני 35 היה עד/מעורב לקטטה בבית חולים, בשל סירובו של גבאי חרדי לקיים את התפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה"ל, ומאז נדר לא להתפלל כשליח ציבור במקום שאין נושאים בו את התפילה הזאת. באחת השבתות האחרונות שהה במלון, והלך לבית הכנסת שרובו המה מתפללים חרדים. ביקשו ממנו להתפלל בציבור והוא סירב וסיפר על הנדר. נאמר לו שהוא מוזמן להתפלל לשלום והמדינה וחיילי צה"ל. והקהל החרדי, לראשונה בחייו, השתתף בדבקות בתפילה הזאת ובהתרגשות. ולפתע, כשהחתן שלו הגיע עם מדים ונשק, הקהל החרדי נעמד והריע לו. האם אלו סנוניות לאביב חרדי, או גל חולף? איני יודע. אני יודע שאלה דברים שקשה היה להאמין לפני שלושה חודשים שהם יקרו. זו לא דרכם של רבני המגזר החרדי ולא של עסקניהם. יש לקוות שהציבור יעבור תהליך ציוניזציה ששיאו יהיה גיוס מלא לצה"ל. ומן הראוי שנעודד את התופעות הללו.

* מי בעל הבית – בהסכם הקואליציוני שחתם נתניהו עם המחנה הממלכתי, הוא התחייב שכהונת מפכ"ל המשטרה ונציבת השב"ס תוארך. ראש הכנופייה יודע זאת, כמובן. ההתפרעות שלו נועדה להבהיר לנתניהו מיהו בעל הבית. זהו מבחן מנהיגות לנתניהו. האם הוא ייתן שוב לזנב לכשכש בו, או יגלה מנהיגות וידיח את ראש הכנופייה. הרי הוא יודע שראש הכנופייה אינו כשיר להיות שר, לא כל שכן שר בתפקיד ביטחוני רגיש, ובוודאי בזמן מלחמה.

על גנץ היה להבהיר שאם לא תוארך הכהונה של פרי, המחנה הממלכתי יפרוש מן הקואליציה. על לפיד וליברמן היה להבהיר, שאם ראש הכנופייה יפוטר, הם ייכנסו מיד לממשלה.

אבל גנץ מצמץ ראשון, נתניהו מצמץ שני וראש הכנופייה הוכיח מי בעל הבית. חרפה לאומית.

* חתן הדמים – כשנער הזוועות, עוזרו של ראש הכנופייה, חנמאל דורפמן, התחתן, חבריו הכהניסטים רקדו באקסטזה של שנאה סביב תמונתו של התינוק בן השנה וחצי עלי דוואבשה, שחברם בן אוליאל שרף אותו ואת הוריו למוות, ודקרו את התמונה שוב ושוב. חתונת הדמים הייתה חתונתו של הטינופת. ריקוד הדמים הזה היה לנגד עיניו של מנהיגם, ראש הכנופייה.

דורפמן, חתן הדמים, הוא חתנו של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין, חברו ושותפו הקרוב של ראש הכנופייה. מה הפלא שהוא עוזרו של הבנדיט והאיש החזק בסביבתו?

מיותר לציין, שנער הזוועות לא שירת יום אחד בצה"ל. כשהוא ניסה לחדור לבור, לישיבת הקבינט, לא אושר כניסתו. במחאה, ראש הכנופייה עזב את המקום. אשרי מי שלא אישר לחתן הדמים את הכניסה. הוא גם מנע את כניסתו וגם גרם לכך שלפחות ישיבה אחת תהיה נקייה מנוכחותו המזיקה של ראש הכנופייה.

* דוקטור מוות – אני ממליץ בחום על הסדרה של "כאן 11" "אויבים". השבוע הוקדש הפרק לד"ר פתחי שקאקי, מייסד ארגון הטרור הרצחני "הג'יהאד האסלאמי", שחוסל בידי המוסד בפקודת רבין ב-1995. מזוויע בעיניי במיוחד השילוב של רופא ורוצח, רופא ומחבל. תפקידו של רופא להציל חיי אדם. איך אדם שבחר במקצוע הרפואה ונשבע את שבועת היפוקרטס הופך לרב מרצחים, שמקפד חיי גברים, נשים וטף בפיגועי תופת המוניים? איך?

והוא לא היחיד. גם את ארגון הטרור הרצחני "החזית העממית לשחרור פלשתין" הקים רופא – ד"ר ג'ורג' חבש. לכאורה, ניגוד גדול בין השניים. שקאקי הוא קנאי מוסלמי פונדמנטליסט. חבש הוא נוצרי חילוני, מרקסיסט. אך המשותף בין השניים רב מן המפריד. שניהם רופאים רוצחים, ארכי טרוריסטים, רוצחי המונים. שניהם לאומנים אנטישמים. שניהם שוללים כל זכות לקיום יהודי בארץ ישראל. שניהם מאמינים שבטרור ורצח ישמידו את ישראל. וכפי ששקאקי, לצד הלאומנות הפלשתינאית שלו, ראה עצמו חלק מאינטרנציונל האסלאם הרדיקלי, מאיראן החומייניסטית עד האחים המוסלמים במצרים, כך חבש, לצד הלאומנות הפלשתינאית, ראה עצמו חלק מאינטרנציונל הטרור השמאלני, כמו הכוכב האדום היפאני, באדר מיינהוף הגרמני ועוד, והוא רתם אותם לפיגועי טרור נגד ישראל. גם ד"ר ודיע חדאד, שותפו של חבש להקמת החזית העממית ומי שהקים פלג קיצוני יותר בתוכו, וחוסל בידי המוסד היה רופא רוצח. כך גם השייח ד"ר רנתיסי, ממנהיגי חמאס, רופא רוצח שחוסל בידי צה"ל באינתיפאדה השנייה. גם ד"ר מחמוד א-זהאר ממנהיגי ארגון הטרור הנאצי חמאס הוא רופא רוצח. קרדיולוג חסר לב. ויש גם רופא רוצח ישראלי, למרבה החרפה. ד"ר ברוך גולדשטיין, המחבל, רוצח ההמונים. גם הוא שייך לאותה חבורה של רופאים רוצחים. אבי הז'אנר הוא ד"ר מנגלה.

* פסיקה חסרת אחריות – אני מקווה ומייחל שההדלפה שהגיעה לידיו של עמית סגל, על פיה בג"ץ הכריע ברוב של קול אחד לבטל את חוק עילת הסבירות, אינה נכונה. אמנם אני מתנגד לחוק ורואה בו פתח לשחיתות, אך לבטח אין זה המקרה הקיצוני שיצדיק את נשק יום הדין של התערבות שיפוטית בחוק יסוד. בוודאי שהתערבות בחוק יסוד אינה יכולה להיעשות על חודו של קול. כלומר, כשהנשיאה היוצאת והשופטים התומכים בביטול ראו שאין רוב מוצק לעמדתם, של לפחות 2/3 ולדעתי אף יותר מכך, היה עליהם לבטל את עמדתם בפני עמדת המיעוט הגדול ולהחליט לא להתערב בחקיקה. ניתן היה לצפות משופטי בית המשפט לגלות אחריות חברתית ולאומית, בוודאי בשעת מלחמה, ולא להיסחף אחרי חוסר האחריות הלאומית של הממשלה וגרורתה – הכנסת. חבל מאוד שהם מוסיפים שמן למדורה. כאמור, אני מקווה מאוד שההדלפה תתברר כשגויה.

* חוק-יסוד-חקיקה בהסכמה – במשך שנים מתחתי ביקורת על המישפוט בישראל ועל האקטיביזם השיפוטי המוגזם. כבר משנות ה-90, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. הזדהיתי עם דברי ביקורת שמתחו על האקטיביזם אישים כמו רות גביזון, פרופ' אבינרי, אמנון רובינשטיין, בן דרור ימיני ואחרים. זאת, לצד כבוד והערכה עצומים לשופטי ישראל. אין סתירה בין השניים.

כאשר צפיתי בנאום האימים של לוין, בארבעה בינואר אשתקד, שבו הטיל את פצצת המהפכה המשטרית, חשכו עיניי. הניסיון שלו להשתלטות הממשלה על מערכת המשפט וניטרולה, היה איום על הדמוקרטיה. כפי שכתבתי במאמרים רבים באותה תקופה, לוין ניסה לטפל בכאב ראש באמצעות עריפת הראש. אבל כאב הראש הוא אמיתי. לא סתם כאב ראש – מיגרנה. חובה היתה לסכל את המהפכה המשטרית, אך בשום אופן לא להשאיר את המצב הקיים. חלק מהביקורת של מחוללי המהפכה על מערכת המשפט היתה מוצדקת, גם אם הפתרונות שלהם מסוכנים. לכן, כמו רבים וטובים, קראתי לרפורמה בהסכמה רחבה. רפורמה בהסכמה רחבה היא בהכרח רפורמה, כי יש ויש מה לתקן. אם בית המשפט העליון ינהג בחוסר אחריות ויתערב בחוק יסוד ועוד על חודו של קול, יהיה זה האבא של האקטיביזם השיפוטי, שהמיט עלינו את המהפכה המשטרית. תהיה זו אספקת תחמושת אסטרטגית למשמרות המהפכה המשטרית.

על הצדדים להימנע מצעדים חד-צדדיים – הן חקיקה חד-צדדית והן פסיקה משפטית חד-צדדית. בכנסת הבאה, שצריכה להיבחר בבחירות מוקדמות כבר ב-2024, יש לחוקק בהידברות, רפורמה בהסכמה רחבה. בסיסה – קבלה בהסכמה רחבה של חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. בחוק יוגדר באיזה מקרים בג"ץ יכול להתערב בחקיקה ובאילו אין הוא רשאי להתערב, באיזה רוב הוא רשאי לבטל חקיקה ובאיזה רוב הכנסת יכולה להתגבר על פסילה (בעיניי, לפחות 75 ח"כים). בחוק יוגדר מה ניתן לחוקק כחוק יסוד ובאיזה רוב יתקבלו מעתה חוקי יסוד, ובאילו נושאים יכול בג"ץ להתערב בחוק יסוד ובאיזה רוב (לפחות 80% ולבטח לו על חודו של קול). בג"ץ לא יבטל חוקים, לא כל שכן חוקי יסוד, כיוון שהם רעים בעיניו והשופטים מתנגדים לו. בג"ץ יוכל לבטל חוק יסוד רק במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח ובזכויות המיעוט. לדוגמה, חקיקה שתבטל את זכות הבחירה של מתנחלים או של ערבים.

ברור שביטול עילת הסבירות, חוק גרוע שאני מתנגד לו מאוד, אינו מתקרב לעילה כזאת. לכן, אף שטרם חוקק חוק יסוד חקיקה, מן הראוי שבג"ץ ינהג באחריות ולא יתערב בחוק.

* שיג ושיח – הדיון הציבורי המתעורר מחדש על פסיקת בג"ץ בנושא עילת הסבירות נובע מהדלפה. עוד אין פסק דין. גם אם ההדלפה מדויקת, נאמר בה שהשלב שאליו הגיע התהליך, הוא שכל שופט כתב את הטיוטה לפסק דינו והוא נשלח לעיון והערות של כלל השופטים. האם סתם החומר נשלח לכל השופטים, כדי לספק את סקרנותם? סביר להניח שהשלב הנוכחי הוא של שיג ושיח בין השופטים. אולי בניסיון לגבש הסכמה, להגיע לפשרה. אולי הרוב שבעד פסילה או אפילו אחד ממנו, יראה בעצם ה-8:7, על חודו של קול, סיבה לא ללכת על צעד דרסטי כל כך ויימלך בדעתו? אני מקווה מאוד, שאחרי שכל אחד כתב את דעתו, הם יגבשו בצוותא החלטה אחראית יותר. למשל, להסביר מהי הבעייתיות של החוק (סביר להניח שגם השופטים שידחו את העתירה מתנגדים לחוק עצמו) ולהחזיר אותו לכנסת על מנת שבתוך שנתיים תחוקק חוק אחר, אחראי. אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה. בנינו נלחמים על קיומה של המדינה. מדי יום אנו שומעים על עוד הרוגים. על כל הגורמים, בוודאי בית המשפט העליון, להתעלות מעל מציאות 6 באוקטובר, ולנהוג באחריות. פסילת חוק יסוד, גרוע ככל שיהיה, וזהו חוק גרוע מאוד, תהיה צעד חסר אחריות.

* אגדת השיבוט – אם אכן פסיקת בג"ץ בנושא עילת הסבירות תתקבל ברוב 8:7, ועוד יותר מכך – לאחר פרישת חיות, התוצאה היא הפוכה, זוהי הוכחה עד כמה שקרית הטענה על השופטים ה"משובטים", שכולם עשויים מעור אחד, כולם חושבים אותו דבר ושאר ההבלים. אגב, המקרה שבו הפסיקה הייתה 11:0 היתה דווקא פסיקה בעד נתניהו.

* אילו נתניהו היה מנהיג לאומי – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, הוא היה נוקט יוזמה שתוציא את הרוח ממפרשי פסיקת בג"ץ ומייתר אותה. הוא היה מודיע שאנו כעת במלחמה על עצם קיומנו, שזו שעת אחדות, ושהוא מודע לכך שהחקיקה של חוק עילת הסבירות יצרה פילוג עמוק בעם, וששינויים מרחיקי לכת כאלה צריכים להתקבל בהסכמה רחבה. לכן, הוא מוביל מהלך בזק של ביטול החקיקה, למען אחדות העם. אילו נתניהו היה מנהיג לאומי.

* אין טענות כלפי מפרסם ההדלפה – לפני בחירות 2019, הייתי פעיל מרכזי בתל"ם, שרצה לבחירות במסגרת כחול לבן. ההסכמות בין מרכיבי כחול לבן כללו את בקעת הירדן כחלק ממדינת ישראל בכל הסדר שלום. ביום אחד התבטאה יעל גרמן מיש עתיד, בעד נסיגה מבקעת הירדן. דבריה הסעירו, לפחות אותנו, חברי תל"ם. בקבוצת הווטסאפ של הנהגת תל"ם נמתחה עליה ביקורת חריפה. אחד החברים שאל: "מה עושים עם גרמן?" ואני הגבתי: "כמה עולה משתיק קול?"

לא חלפו חמש דקות, ועמית סגל צייץ: "בקבוצת הווטסאפ הפנימית של הנהגת תל"ם אמר אורי הייטנר שצריך משתיק קול בשביל יעל גרמן." אם איני טועה, הוא גם הציג את תצלום המסך. אמנם איני בטוויטר, אך מיד הופצצתי בהודעות על כך. הייתי במבוכה קשה. מה שמתאים כבדיחה בקבוצת ווטסאפ פנימית סגורה, יובן אחרת לגמרי מחוצה לה. דבריי הזיקו לכחול לבן, לתל"ם ולי עצמי. מיד שלחתי לגרמן מייל התנצלות. התקשרתי לבוגי יעלון והתנצלתי ושיתפתי אותו במכתבי לגרמן. נאלצתי לשמוע ברדיו שבוגי קיים איתי "שיחת נזיפה" (הנזיפה היחידה בשיחה היתה שלי – בעצמי). יועז הנדל עלה לראיון בגל"צ והתנער מהדברים. לא נעים.

לצד המבוכה, האירוע עורר בי כעס. קודם כל על עצמי, על חוסר שיקול הדעת שגיליתי. אח"כ על אותו מדליף, שמעל באמון והוציא לעיתונות דברים מתוך קבוצה סגורה. עד היום איני יודע מי הוא (אם כי יש לי חשד). וגם על יעל גרמן שדיברה בעד נסיגה מהבקעה. על מי לא היה לי שמץ של כעס? על עמית סגל. אילו הייתי במקומו, והיה מגיע אליי מידע פנימי עסיסי מתכתובת פנימית של מפלגה, הייתי נוהג בדיוק כמותו.

כמובן שאיני משווה אותה סערה בכפית מים, שכמו אותו קיקיון מתה כפי שנולדה ולמחרת כבר נשכחה, לבין ההדלפה הסנסציונית על הפסיקה המסתמנת של בג"ץ. אבל נזכרתי בפרשה הזאת, בעקבות הדיבורים על עמית סגל "השופר של נתניהו," "השופר של המהפכה המשטרית," שקיבל את ההדלפה ופירסם אותה. מי שהדליף עשה מעשה חמור ביותר. עמית סגל מילא את שליחותו לחברה כעיתונאי. עמית סגל הוא עיתונאי מצוין, אחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בארץ. הוא זוכה להערכה רבה בקרב העיתונאים, כולל אנשי השמאל שבהם. עמית סגל שופר?! קשקוש. יש לנתניהו שופרות כמו ברדוגו וריקלין. איפה הם ואיפה עמית סגל? הוא אינו שופר של איש, בוודאי לא של נתניהו. הוא ביקורתי מאוד כלפי נתניהו. לא בכדי, נתניהו, באמצעות הילדז שלו, רודף אותו ומסית נגדו כבר שנים. תעשיית השקרים וההסתה סימנה מזמן את סגל כאחד מאויבי הכת. סגל עצמו חסם את הילדז. סגל גם ממש לא שופר של המהפכה המשטרית. גם עליה הוא מתח ביקורת חריפה, בעיקר על נוקשותו של לוין וקיצוניותו של רוטמן והטיף לפשרה והסכמה רחבה. אבל יש מי שבעיניהם מי שאינו שונא נתניהו אוטומטי כמותם הוא ביביסט. כן, גם אותי, למרות כל הביקורת שאני מותח על נתניהו, מכנים "ביביסט" בכל פעם שאני כותב בשבחו (לצערי, הוא מספק הזדמנויות כאלו לעתים נדירות ביותר) או מבקר את מתנגדיו. אותם אנשים מעידים בעיקר על עצמם: קנאים פנאטים.

* ביטול בידי הכנסת – תת-התפקוד של משרדי הממשלה במלחמה הוא תוצאה ישירה של תרבות המינויים הביביסטית; מינויים עסקניים ללא כל קשר לכישורים, של מקורבים לקבלני קולות בפריימריז המושחתים של מפלגת פולחן האישיות. ביטול עילת הסבירות, נועד למנוע את הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה, ובעיקר בתחום המינויים. אין דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. זהו חוק נתעב ובזוי. ואף על פי כן, אני נגד ביטולו בידי בג"ץ. אני בעד ביטולו בידי כנסת אחראית ונורמטיבית שתיבחר, כך אני מקווה, עוד בשנת 2024.

* הביביריון הצליח לשבור אותה – במשך שנה עמדה מנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים כצוק איתן מול ניסיונותיו הנואלים של השר הביביריון גס הרוח אמסלם, שר הג'ובים, לשבור אותה. הוא ראה בה סכר בפני שיטפון המינויים המושחתים של מקורבים ומקורבי מקורבים לקבלני קולות בפריימריז של הליכוד, ועשה הכול כדי להדיח אותה או לגרום לה להתפטר. גם בשעת מלחמה קשה, כאשר בנינו מחרפים את נפשם בהגנה על המולדת ועל אזרחי ישראל, הביביריון הזה עסק במפעל חייו – השתלטות על השירות הציבורי, הריסתו והפיכתו למפעל ג'ובים פוליטיים לא מקצועיים. וזה בא מצד מפלגה שמייסדה היה נושא הדגל של הסיביל סרוונס. אבל תעשיית השקרים וההסתה יצרה את תאוריית הקונספירציה הנתעבת וההזויה על "מדינת העומק" המומצאת, ושבעטיה "אתה מצביע לימין ומקבל שמאל" בלה בלה בלה, והיא אשמה בכל הכישלונות בעוד כל ההצלחות הן למרות אותה מדינת עומק שמנסה להכשיל. הביביריון אמסלם הוא קבלן הביצוע של מיטוט השירות הציבורי. מיכל רוזנבוים עמדה מולו כמו צוק איתן, אבל למרבה הצער אחרי שנה היא נשברה. היא הודיעה היום על התפטרותה. ואלה חדשות רעות מאוד לעם ישראל באמצע המלחמה.

במלחמה ראינו את תת התפקוד של הממשלה בניהול הצדדים האזרחיים של הממשלה, פרי הרמה הנמוכה של המינויים הפוליטיים הבכירים בידי ממשלת על-מלא העלובה בהמשך לשנות השלטון הביביסטי. במקום להפיק את הלקח ולהבין את ההכרח בשיקום השירות הציבורי – בעיצומה של המלחמה בחמאס, הביביריון המשיך בכל העוז את המלחמה נגד השירות הציבורי, בלי הפוגות, בלי מסדרונות הומניטריים, והוא ניצח. הוא הצליח לשבור את רוזנבוים.

זה לא ניצחון על רוזנבוים אלא על מדינת ישראל.

* סתימת פיות הזולת – חכ"שית זהבה גלאון נהגה באומץ וביושרה, כאשר לצד שלי יחימוביץ' התנגדה ל"חוק ישראל היום", חוק אנטי דמוקרטי לסתימת פיות. והנה, כעת, כאשר היא לשעברית, ומתקשה להיגמל מהחשיפה התקשורתית, מכון "זולת" בראשותה פועל לסתימת פיות ערוץ 14. אני סולד מערוץ התעמולה 14, אך נאמנים עליי הדברים המיוחסים לוולטר (ויש מחלוקת אם הוא אבי המימרה): "איני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אגן עד המוות על זכותך להגיד זאת." חבל שארגון, הנושא את השם המחייב "זולת", פועל לסתימת פיות הזולת.

* 61 – להיות בן 61 זה להיות קרוב יותר לגיל שבעים מאשר לגיל חמישים, לגיל שמונים מלגיל ארבעים, לגיל תשעים מלגיל שלושים, לגיל מאה מלגיל עשרים.

... ואני בכלל מרגיש בן עשרים.

* השלב הבא בהתפתחותי – בגיל 59 חזרתי לעסוק בחקלאות, בעבודה פיזית קשה. בגיל 61 חזרתי לשירות צבאי כחייל קרבי. מה יהיה השלב הבא? האם בגיל 63 אחזור ואצטרף לתנועת הנוער? האמת היא, שמעולם לא עזבתי אותה.

* ביד הלשון: השרון – השרון הוא חבל הארץ במישור החוף התיכון, בין נחל אלכסנדר בצפון לנהר הירקון בדרום, בין הים במערב והרי השומרון במזרח. במשך מאות שנים חלקים נרחבים של השרון היו מכוסים ביער אלונים גדול. בתחילת המאה העשרים השלטון הטורקי כרת את היערות כדי לשמש לדלק לקטרי הרכבות.כנראה שמקור השם שרון קשור ליער האלונים. המילה יער בחורית עתיקה היא שרנה, ועל פי אחת הגרסאות, משם נגזרה המילה שרון. היוונים קראו לאזור דרימוס, שפירושו – יער אלונים.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: מה שחוללו יחידות הַנוּחְ'בֶּא [העילית, המובחרת] הרוצחים הארורים, פראי האדם צמאי הדם של חמאס ויחיא סינוואר ב-7 באוקטובר – לעשרות נשים ונערות יהודיות שאותן אנסו, מיסמרו, חתכו ורצחו באכזריות בל תתואר – מצדיק כל הרג והרס שנחולל ברצועת עזה. ככה יש להתנהג במרחב המוסלמי: נקמת דם! – הפשע הפלסטיני הזה ייכנס לתולדות עמנו לדורי דורות – וישמש לנו תמרור אזהרה עם מי יש לנו עסק!

* * *

ההספד של משה דיין ב-30 באפריל 1956

על קברו של רועי רוטברג

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

* * *

ד"ר עזריאל קרליבך

אין אתה יכול להידבר עם אללה

פורסם בעיתון "מעריב" ב-7 לאוקטובר 1955

"לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האסלאמית. הערבים הם בני האסלאם, ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר לדבר. עם האסלאם לא חיים בשכנות של שלום."

אמת פשוטה וברורה זו היא, כי בין עולם האסלאם לעולם המערב והתרבות אין אף מילה משותפת אחת, ולא היתה ולא תהיה ולא תוכל להיות כל הבנה. הכוונה בכך איננה לדת, שכל דת יכולה להיות טובה או רעה, לפי מה שיגשימו או יזניחו מאמיניה את עקרונותיה המוסריים. הכוונה להשפעת האסלאם על החיים החברתיים והסוציאליים, על תחושת העולם ועל היחסים עם שאר בני האדם.

...חמישים-שישים דורות בזה אחר זה חונכו באסלאם לאנוס את טבע האדם – לא להשתמש בכוח המחשבה, לא לרצות בזכויות הפרט, לא להתאוות, לא לדרוש, לא לזקוף קומה. בעצם האסלאם מולך הרצון המעומעם, האפל, הבלתי מוסבר של אללה. מולך קפדן וקפריזי, מוסתר, חולני. זו עיקרה של הדתיות האסלאמית – לא לשאול. אדם מקבל על עצמו אמונה זו, במה שהוא אומר: "אללה איל אללה", לא במה שהוא משתכנע מרעיון, אלא במה שהוא מפקיד על עצמו עריץ.

אמונה כזו מעצם טבעה אין להפיצה בדרך השכנוע השכלי או המופת המוסרי, זו עבודת הרוח והגוף – ואין להפיצה אלא בכוח האגרוף. ועל כן יש לנהל מלחמת קודש מתמדת ב"בלתי מאמינים" ולהביאם אל חיק האמונה הנכונה בכוח הסייף אל-איסלאם – אללה אוהב דם...לעולם אין הסכנה ברובה כשל עצמו, אלא באצבע הדבוקה אל ההדק ופצצה קטנה בידי מטורף אחד יכולה להשמיד עדת פילוסופים שלמה.

...הסכנה הטמונה בשביל המערב באסלאם גדולה לאין ערוך מזו שבקומוניזם. כי בדת הקומוניסטית מרובים הגרעינים השכלתניים מאשר בדת המוסלמית. עם הקומוניזם אפשר להידבר על יסודות קח ותן, הוא מתחשב גם בשל חומרנותו במציאות, מודד כוחות, מגבש דרישות, שוקל הצעות לפי התועלתיות.

כל הנתונים הללו אינם קיימים באיסלאם. מוסלמים עוד לא הסכימו מעולם על שום דבר, יהיה אשר יהיה – אף בינם לבין עצמם... והם אינם יכולים לקיים כל דבר – לא רק בענייני ישראל; כל העולם המוסלמי האדיר יחד עוד לא היה יכול ליצור הסכם על בול דואר משותף אחד.  תגובותיהם – על כל דבר – אין להם כל שייכות אל השכל הישר. הן כולן רגשניות בלתי מחושבות, רגעיות, חסרות שחר...עם הכול אתה יכול לדבר "ביזנס", אף עם השטן, אך לא עם אללה...

...אנחנו עשינו – ומוסיפים לעשות שטות לא תסולח, אם גם אנחנו מסייעים לעולם לצייר לפניו ערבים שאינם קיימים כלל  ושהם פרי דימיון משאלותינו. ואנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה.

מעל לכל – אין זה תואם את המציאות. לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית.  אילו היו שכנינו אנשי מערב, אילו היו פרוטסטנטים – היינו מזמן חיים לידם בשלום כדרך הנורבגים והשבדים. או אילו היו אפילו קתולים – היו יחסינו מסתדרים כדרך שהסתדרו צרפתים ואנגלים בקנדה, ואף מדינות דרום אמריקה רבות בינן לבין עצמן. ואילו כאן אנחנו מנסים מזה חמישים שנה בכל הדרכים האפשריות להגיע לידי הסדר שהוא, ומעולם לא הופיע באופק אף כצל תקווה – משמע הדבר אינו נעוץ במעשים ובעובדות ובפחדים. 

הוא נעוץ אך ורק  בכך שהערבים הם בני האסלאם. ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר להידבר. לא חשוב כלל מי, לא חשוב כלל על מה, עם איסלאם לא חיים בשכנות של שלום.

ומלבד זאת – הצגת הבעייה כסכסוך בין שני צדדים דומים מציידת את הערבים בנשק של טיעון שאיננו שלהם. אם הוויכוח עמהם הוא באמת פוליטי, כי אז יש פנים לכאן ולכאן. או אז אנו מופיעים  כמי שבא לארץ שהיתה כולה ערבית וכבשנו והכנסנו עצמנו כטריז בינותם, והעמסנו עליהם פליטים, ומהווים סכנה להם בצבאנו וכו' וכו' – ויכול אדם להצדיק צד זה או אחר. כלומר: בהצגה הזאת, השכלתנית והמדינית של הבעייה, היא נעשית מובנת למוחות אירופיים – לרעתנו.

הערבים טוענים טענות המתקבלות אף על דעת מערבית במריבה משפטית רגילה. אך לאמיתו של דבר, מי כמונו יודע, שלא זהו מקור עמדתם העויינת. כל המושגים המדיניים והחברתיים האלה אינם מעולם המושגים שלהם. כיבוש בכוח החרב, בעיניהם שלהם, בעיני האיסלאם, איננו כלל בגדר עוולה. להפך, הוא בגדר זיכיון והוכחת בעלות ניצחת. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים – איננה מתחום עולם מחשבתם. אללה גירש, אללה ידאג.

מעולם עוד לא התרגש מדינאי מוסלמי על כגון זה (אלא אם כן הפורענות סיכנה את מעמדו האישי). ואילולא הכיבוש ואילולא הפליטים – היו מתנגדים לנו באותו תוקף ממש. על ידי מה שאנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים – אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית.  ובכך– במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם.

זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכישלונותינו.

שאנחנו, אף אנחנו זועקים על הדקירה שדוקרים בבשרנו ולא –על לוע התהום הפעורה לשלום תבל. שאנחנו מבקשים תחבושת לנשיכה שנושכנו, ואיננו מזהירים: הנה מסתובב בין רגלי כולכם כלב מטורף!!

משל למה הדבר דומה? – אילו, שעה שהיטלר עלה לשילטון, היינו אומרים שהוא אמנם במקרה אנטישמי, אבל בדרך כלל הוא מייסדה של דת נבונה ומכובדת שאין לחשוש בפניה – וידינו מושטות אליו לשלום, ועז רצוננו לסדר בינינו את החשבונות הקטנים הפרטיים, אחרי כן להתקשר איתו בברית שלום, לעזור לו בפיתוח תורתו ובהתפשטות השפעתו...

אנו חוטאים לא רק למאבקנו אנו, לקיומה של המדינה הזאת ולחיי בנינו ובנותינו, אנו חוטאים לעולם כולו אם אנו מעלימים את האמת הפשוטה, השוכנת בלב כולנו, לרבות דוברי הממשלה, כשהם קוראים הצהרות שלום – האמת, שהאוייב הוא רוח האיסלאם.

הוא איננו רק האוייב שלנו מכיוון שאנו יושבים במקרה כאן. הוא אוייב לנו גם אילו ישבנו בקוטב הצפוני. כי הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אוייב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב, כל רעיון יוצרני. הוא אוייב בנפש לכל יהודי, כל נוצרי – ולכל מוסלמי. כל אשר יינתן בידו, אם חרב של עץ אם טנק של פלדה אם כד מים – הופך בידו לאיום על רעו האדם.

הוא לא תרם מעודו ולא יתרום כל מאומה לטובה. הוא לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא. הוא החשיכה, הוא הריאקציה, הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם מעונים. הוא המוקש הטמון לשלום תבל. וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת – נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו.

ד"ר עזריאל קלריבך

המעתיק דובי קליין: – ועל כך אמרו חז"ל: "וכל המוסיף – גורע." להזכיר שהמאמר נכתב בשנת 1955!

הדבר היחיד שהשתנה מאז התפרסם (למעלה מיובל שנים) מאמר מבריק זה – העולם המוסלמי שילש את כמותו...

שלח לנו: אמנון בירב.

* * *

יצחק הילמן

היום שאחרי

עדיין לא עברו שלושה חודשים למלחמת עזה. היא צפויה להימשך כנראה עוד חודשים ארוכים, היות והיא כרוכה בפירוק מערכת המנהרות התת קרקעיות, איסוף חומרי החבלה והמלכודות ובסילוקם של שרידי החמאס האחרים מהרצועה. זאת בכדי למנוע מלחמת גרילה נגד חיילי צה"ל, כפי שקרה בעיראק לכוחות האמריקאים שכבשו את עיראק, אבל נאלצו להוסיף להילחם לטיהורה כשנה וחצי מעבר לכך.

אלא שבינתיים, האמריקאים לוחצים על ישראל לקבוע את עמדתה לגבי ה"יום שאחרי" ברצועת עזה, מוקדם ככל האפשר, למרות שלישראל אין לפי שעה תשובה לבעייה זו. זאת כנראה, בכדי לשלב את הנסיגה של כוחות צה"ל בתום הקרבות, בתוכנית להקמתה של המדינה הפלסטינית העתידית.

כוונתה של ארה"ב היא, שישראל תיסוג מהרצועה ותמסור אותה, לרשות הפלסטינית. האמריקאים מתעלמים מהעובדה שגם העזתים עלולים להתנגד לממשל פתאחי וגם ישראל חוששת מאוד מפתרון כזה, בגלל חולשתה של הרשות, וחוסר יכולתה המוכחת להתמודד עם הטרור החמאסי בשטחיה היא.

אם התוכנית האמריקאית תתקבל, ייווצר ברצועה שלטון מדומה, שלא יהיה מסוגל להבטיח את צרכיה הביטחוניים של ישראל. המשמעות היא אי שיקומם של יישובי העוטף מהחשש שהחמאס או שלטון דומה ישוב לעזה. לכן, ישראל לא תסכים כנראה לתוכנית כזאת למרות המתיחות שתיווצר בינה לבין ארה"ב בגלל עמדתה זו.

לעניות דעתי, כנראה שבמצב עניינים זה, אין מה למהר לפתרון כלשהו. דפדפתי קצת בדפי ההיסטוריה לבדוק למשל מה קרה ב-1945 ב"יום שאחרי" בגרמניה, שלכל הדעות היתה בבעייה הרבה יותר קשה מבחינת עתידה, אחרי מיטוטו של השלטון הנאצי .

ובכן, פתרון "היום שאחרי" נמשך בגרמניה 45 שנים והתחלק לשני שלבים: השלב הראשון נמשך 4 שנים ובסיומם הוקמו על שטחי גרמניה, בניכוי שטחים שהועברו לפולין ולברה"מ, שתי מדינות "גרמניה מערבית" ו"גרמניה מזרחית" . השלב השני נמשך  ארבעים ואחת שנים נוספות ורק ב-1990 נפתרה בעיית "היום שאחרי" הגרמנית סופית.

נשאלת השאלה, בכל זאת מה יהיה עם רצועת עזה וייתכן שתישאל גם השאלה מה יהיה ב"יום שאחרי" עם לבנון, ויתכן גם שתישאל שאלה עוד יותר קשה, מה יהיה בהמשך אותה שאלה גם עם איראן. בינתיים ננסה להתמודד עם השאלה הראשונה. ננסה להעריך תחילה מה לא יהיה ברצועת עזה ואחר כך ננסה להעריך בזהירות מה סביר שיהיה.

האפשרויות הבאות כנראה שלא תהינה כלל: לא יהיה שם חמאס וכנראה שגם לא תהיה שם הרשות הפלסטינית, אפילו אם תוקם ברשות "ממשלת מומחים". ממשלה כזאת, באקלים הפוליטי הפלסטיני, תהפוך מהר מאד לממשלה חמאסית. ישראל, לא תסכים לפתרון זה, בין שהממשלה בישראל תהיה ממשלת ימין ובין שזו תהיה ממשלת מרכז-שמאל.

אפשרות שלישית, שהיא נראית הגיונית כביכול, היא למסור את עזה למצרים. הדעת נותנת, שמי ששלטה על עזה תשע עשרה שנים בין 1948 ל-1967, תסכים לקבל לשליטתה את רצועת עזה ללא קשיים מיוחדים. מאחר שמצרים לא תהיה מסוגלת לממן את השיקום של הרצועה בעצמה, היא תיעזר במפרציות ובסעודיה ואולי גם בארה"ב ובאירופה. אלא, שמצרים, איננה מעוניינת אפילו לדון ברעיון זה, שלא לדבר על ביצועו. הסיבה נעוצה בטבעם של העזתים, חובבי החמאס, שחשודים בעיני מצרים כ"אחים מוסלמים", שבקושי סולקו מהשלטון במצרים. כידוע ה"אחים" נבחרו כחוק במצרים, אבל סולקו ממנה בהפיכה צבאית על ידי הצבא המצרי והגנרל א-סיסי. יוצא שגם פתרון זה אינו ישים.

נשארה רק האפשרות הרביעית, שהיא כנראה ברירת המחדל. הפתרון הוא כיבוש ישראלי. הבעייה היא, שחלק גדול מהציבור הישראלי איננו מזדהה עם פתרון "כיבושי". משמעות ה"פתרון" הוא עוד שני מיליון פלסטינים תחת "כיבוש" ישראלי, ואלה יתווספו על שני המיליון הפלסטינים,  שכבר נמצאים תחת "כיבוש" כביכול. לא זו בלבד, אלא שייתכן מאוד גם שישראל תיאלץ לחזור לגוש "קטיף" ולהרחיב את "ציר פילדלפי" בצורה ניכרת, באופן שתיעצר הברחת הנשק לרצועה אחת ולתמיד. גם לכך, צפויה התנגדות השמאל-מרכז הישראלי וגם התנגדות אמריקאית ובוודאי אירופאית, שיראו בפתרון זה את שכפולו של המצב הקיים היום ביהודה ושומרון ממנו הם חותרים להיפטר, על ידי הקמתה של מדינה פלסטינית.

מצד שני, אם ה"כיבוש" יומר בהמשך, במתן תושבות או אזרחות לארבעת מיליוני הפלסטינים, ואפילו אם תהליך כזה יימשך חמישים שנה, יש הטוענים שבישראל ייווצר מאזן דמוגרפי מסוכן, לפיו ישראל תכלול כבר עכשיו שמונה מיליון יהודים מול שישה מיליון ערבים ובכך תהיה סכנה לשלטון הדמוקרטי במדינת ישראל. זאת הסיבה, ככל הנראה, שישראל נמנעה, במשך שמונה שנים, מכיבושה של עזה. אלא שההתקפה הנפשעת של החמאס, אילצה אותה להיכנס למלחמה זו בעל כורכה. לכן, ככל הנראה, בתום הקרבות בעזה, ואולי אפילו בעוד חודשים ספורים, עוד בטרם יוכרע החמאס לחלוטין, ישראל תמנה מושל צבאי ישראלי לרצועת עזה. בהמשך יתחיל ויכוח אם ליישב מחדש את גוש קטיף, ולהרחיב את "ציר פילדלפי".

שיקום הרצועה יעשה על ידי בניית מנגנון אזרחי. זה יכול להיות מעין "רשות רצועת עזה" בדומה לרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. מעשית, יהיה צורך להקים מנגנון מימון של מדינות המפרץ וסעודיה שילווה את השיקום וימנע שחיתות, כי מדובר בסכומי עתק והפיתוי יהיה גדול.  ייתכן, שזה יקרה כחלק מההסכמי השלום שיחתמו בין ישראל לסעודיה או באופן בלתי תלוי. פתרון כזה, ימנע את מיסוד ה"כיבוש" ולהפיכת החיים ברצועה למצב דומה שמתקיים ביהודה ושומרון. פתרון כזה איננו מחייב הקמתה של מדינה פלסטינית. למרות שגם פתרון זה איננו פתרון אידיאלי, הוא למרות הכול, פתרון הרע במיעוטו. גם פתרון זה יהיה כרוך בקשיים מדיניים ויחייב את עזרתה של ארה"ב שלא תהיה מאושרת ממנו, אבל תיאלץ בסופו של דבר לקבלו. נראה, שמצרים לא תתנגד לכך, ובפרט שהרצועה לא תחזור למצרים או שתתחיל לחלופין בריחת עזתים לסיני ולמצרים.

יצחק הילמן

* * *

אהוד: ההיטלר הקטן יחיא סינוואר, המתחבא בבונקר שלו בחאן יונס, מוקף כנראה בחטופים ישראליים, סבור אולי שבזכותם יצליח להאריך את המלחמה נגדו, שאחרת היה צה"ל מפציץ וקובר אותו כבר לפני חודשיים ויותר – אבל הוא לא לוקח בחשבון כי ככל שמתארכת המלחמה – כן מצליחה ישראל לחסל יותר ויותר מלוחמיו ומבסיסיו –

 והזמן משחק לרעתו!

* * *

עקיבא נוף

חוסר סבירות קיצוני

השאלה היא – האם מה שניראה סביר בעיני מספר מצומצם של שופטים אשר מונו לתפקידם ע"י וועדת מינויים, על יסוד הידע המשפטי שלהם, עדיף על מה שניראה סביר בעיני הרוב מבין 120 חברי הכנסת, שניבחרו ע"י כלל הציבור על יסוד מיכלול קשריהם עם הציבור הרחב – מקבלת עכשיו תשובה ברורה.

דווקא,  בשעה זו, בה הכרחית ומתקיימת חובת האחדות, הדוחה כל אירוע מפלג, כמו בחירות מוניציפליות, כמו הגשת חוקים שנויים במחלוקת, כמומינויים של נושאי תפקיד ממלכתי – מתכנס ביהמ"ש העליון לפסוק בשאלה שנויה במחלוקת ציבורית חריפה ביותר, של קיום שינוי תקדימי בהתייחסות השיפוטית אל פסילת חוקי יסוד ובנושא הטעון של שינוי עילת הסבירות. בכך נותן ביהמ"ש עצמו תשובה, לפיה – ביהמ"ש אשר כך נוהג – לוקה בחוסר סבירות קיצונית, ומצדיק את המבקשים שלא לראות בו אפוטרופוס על הסבירות. 

כאשר לחוסר סבירות קיצוני זה מצטרף הנימוק האישי של הרצון להותיר במסגרת הגוף הפוסק שתי שופטות אשר כבר סיימו את תקופת כהונתן, מוטבע על אותו גפרור בוער המושלך, דווקא כעת, אל פח הדלק של מחלוקת מפַלֶּגֶת – חותם של שיקול פרסונלי מצעֵר.

עקיבא נוף

* * *

משה גרנות

דרייפוסיאדה וביליסיאדה

על "איילה בין החומות –

יומן המשפט והסוהר 1934-1935"

מאת אב"א אחימאיר

הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל 2023, 533 עמ'

בעל הזכויות הראשון לכינוי "בייליסיאדה" לעלילת הדם נגד הרוויזיוניסטים בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, ובכן, בעל הזכויות הראשון לכינוי זה הוא ז'בוטינסקי, ואב"א אחימאיר הוסיף עוד כינוי לעלילה – "דרייפוסיאדה" (עמ' 19).

שהרי גם אלפרד דרייפוס וגם מנדל בייליס נתבעו לדין על ידי אנטישמים על לא עוול בכפיהם, ועברו סבל נורא עד שצדקתם ראתה אור (בייליס ודרייפוס נפטרו בעת שהייתו של אחימאיר במאסר). סטבסקי ורוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב (למרות אליבי מוצק כי שהו בזמן הרצח בירושלים), ואחימאיר הואשם בהסתה לרצח. אחימיאיר ורוזנבלט זוכו לאחר שהייה בכלא, ואילו לסטבסקי נגזר דין מוות. בערכאה העליונה, זוכה גם סטבסקי, היות שהתביעה הסתמכה רק על עדות אחת – של סימה ארלוזורוב. לאחימאיר נגזרו עוד 21 חודש בכלא (העונש קוצר ל-18 חודש) באשמת ארגון "ברית הבריונים" וחיבור "מגילת הסיקריקין" שפורסמה ב-1926 (עמ' 123), תנועה שדגלה בשימוש בכוח כנגד השלטון הבריטי.

האשמת הרוויזיוניסטים והמאסר שלהם נסמכו על הקואליציה שבין השלטון הבריטי בארץ ישראל, שחיפש דרכים להעניש את מתנגדיו, ובין מפלגות הפועלים העברים בארץ שראו ברוויזיוניסטים אויבים מבפנים. ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (מעין שר חוץ של היישוב העברי של אותם הימים) השתדל אצל השלטון הנאצי לאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ עם רכושם למהלך הזה קראו "העברה", והרוויזיוניסטים ראו בהליך זה התרפסות אל השטן, ועיינו את מפא"י ואת שליחו – חיים ארלוזורוב.

ארלוזורוב נרצח ב-16.6.1933, וסטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר ("הנאשם השלישי") נאסרו ב- 23.4.1934. מהיום הראשון בכלא ועד יום השחרור (4.8.1935) אחימאיר כתב ביומנו כמעט יום יום. חלקים מיומן זה ראו אור עוד בימיו של אחימאיר בשם "רפורטאז'ה של בחור ישיבה", והיומן פורסם במלואו, בליווי הערות מאירות עיניים, בידי שלושת ילדיו של אחימאיר – זאבה, יעקב ויוסי – הוא הספר שלפנינו. אגב, שני רוצחים ערבים, עבדול מג'יד ועיסא, הודו שהם רצחו את ארלוזורוב, אבל כיוון שחזרו בהם, וגם לא נמצאו ראיות, האשמים היחידים שנתבעו לדין באשר לרצח היו סטבסקי ורוזנבלט.

אקדים הערה קטנה באשר לשם המיוחד הזה של גיבור היומן: "אב"א" הוא ראשי תיבות של אבא בן אייזק, ו"אחימאיר" אומץ כשם משפחה לאבא-שאול גייסימוביץ' בעקבות נפילת אחיו מאיר בחזית הרוסית בפולין בשורות הצבא האדום, שכן היה קומוניסט שרוף (עמ' 59), כמו אב"א אחימאיר עצמו בצעירותו. לזכותו של אחימאיר ייאמר, שהוא התפכח מהר מהחלום הקומוניסטי – ארבעים שנה לפני שהתפכחות כזאת חלה גם במפ"ם ובמק"י, וזאת לאחר ריבים מבהילים שפקדו את ארץ ישראל העובדת ("האובדת" בכינויו של כותב היומן) שגרמו לקרע קשה ביישובים רבים.

הקורא ביומן מוצא בו ארבע חטיבות עיקריות: א. התחושות הקשות של אחימאיר על העוול שנעשה לו ורחשי ליבו כלפי הימים הקשים העוברים עליו. ב. תיאור ההווי בכלא, עברם של האסירים והתנהגותם. ג. הגיגיו של הכותב במנעד רחב של ידע והשכלה. ד. יצירת סיפורת.

אישים רבים בציבור בארץ האמינו בחפותם של הנאשמים, ביניהם הרב קוק, י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר, ובראש ובראשונה – ז'בוטינסקי, הנערץ על ידי אחימאיר לאורך כל היומן. התארגן "קול קורא" לשחרורם, אבל החרדים, ואישים מרכזיים כמו אוסישקין, ביאליק רוטנברג, מוסינזון, בוגרשוב, שמעונוביץ' לא צירפו את חתימתם. בראש המייחלים להענשת הרוויזיוניסטים עמד בן גוריון (אותו מכנה אחימאיר בשם "יהודה איש קריות" ו"בן הקוץ"), ואחימאיר משוכנע שאם ביאליק, שהכיר בחפותם של הנאשמים, היה מצרף קולו להגנתם, מפא"י היה מקבל את דעתו.

אחימאיר אינו מסוגל לסלוח ליוצרי עלילת הדם כלפיו, כלפי סטבסקי, רוזנבלט, ייבין, דבירי ואורנשטיין, וכאשר בן גוריון, ווייצמן נפגשו עם ז'בוטינסקי בלונדון כדי להשלים בין המחנות, אחימאיר התנגד לכך בתוקף (עמ' 247). ההתנגדות הזאת מופנית לכל מוסדות היישוב העברי: קק"ל, ההסתדרות, הסוכנות, הנוער העובד שבכנס שלהם שרים את האינטרנציונל ותחזקנה, ולא את התקווה. הקרע בין השמאל הציוני ובין הרוויזיוניסטים היה עמוק כל כך עד כי בדגניה ב' סירבו החברים לאפשר לבלומה ורדימון, אחותו של אחימאיר, לאמץ את זאבה בתו, וכאשר הסכימו לכך, לא איפשרו לאב לבקר את בתו בקיבוץ. הרוויזיוניסטים היו ממש מוקצים בעיני רוב היישוב בארץ.

אחימאיר מתאר בפרוטרוט את האוכלוסייה שממלאה את בית הסוהר: חלק גדול של האסירים הם עולים בלתי לגליים, שאמורים לשהות בסוהר מספר חודשים ואחר כך להיות מגורשים. השמאלנים שנאסרו על האשמות שונות בטוחים שאחימאיר הוא רוצח, ומחרימים אותו. חלק גדול  מהאסירים הם רוצחים ערבים, מהם שלקחו חלק במאורעות תרפ"ט, שהשלטון הבריטי הקל בעונשם. כותב היומן מפרט את סיבות הרצח בהוויה הערבית: די בגידוף כדי לשפוך דם, פגיעה בכבוד היא בוודאי סיבה טובה לכך, כנ"ל פגיעה בכבוד המשפחה, נקמת דם ללא תכלה וקץ, אונס ורצח נשים, שהרי אם אישה הולכת לבדה לסינמה, היא זונה, ולכן ראויה להירצח (עמ' 277). בין האסירים יש גם מועמדים לגזר דין מוות, וכותב היומן מתאר את ההליך המזעזע הזה בפרוטרוט (תספורת, שקילה, ניסיון תלייה של שק במשקל הנידון, הארוחה של הבקשה האחרונה, תפקידו של הרופא בקביעת הפסקת הדופק של הנידון).

בין האסירים הכבדים מצויים גם שני שייח'ים שמודיעים לאחימאיר מפורשות שהם מחכים שהיהודים יבנו בתים וייטעו מטעים כדי שהערבים ירשו אותם. התוכנית היא שייהרגו כמה מאות מההנהגה הציונית, וכל היישוב היהודי ירד לטמיון. למרבה התמיהה הכותב מציין שהוא חש יותר נוח עם שונאי ישראל אלה מאשר עם האסירים המפא"יניקים מכפר סבא. (עמ' 121).

מעוררת השתאות (ואני מודה – גם קנאה רבה!) היא החטיבה בה הכותב חושף ידע חובק עולם במנעד של תחומים. אתחיל בתחום הספרות היפה: אחימאיר מזכיר אינספור יצירות, מנתח אותן, ומצטט מהן. אחטא למסמך החשוב הזה אם אנסה לסקור את הידע הזה, אבל אני בהחלט מבקש לתת מושג – ובכן, מהספרות הרוסית (אחימאיר מעריץ תרבות זאת, אבל מתעב את רוסיה הסובייטית): פושקין, גוגול, טורגנייב, דוסטוייבסקי, טולסטוי, גורקי, שולוחוב, מאיקובסקי, בלוק, לרמונטוב, ניקראסוב, אנדרייב, צ'כוב.

מתרבות צרפת הוא מזכיר את רוסו, מולייר, וולטייר, מאדאם דה סטאל, בודלייר, מיראבו, סטנדאל, בלזק, קארלייל, ויקטור הוגו, פלובר, אלכסנדר דיומה האב, מופאסאן, אמיל זולא, אנטול פראנס, רומן רולאן.

מתרבות גרמניה וסקנדינביה הוא מזכיר את גיתה, שילר, האמסון, רמארק, לאסאל, קלאוזוביץ', האופטמן, תומאס מאן, היינריך מאן, קארל בארת.

 מהתרבות האנגלו-אמריקאית הוא מזכיר את, דיקנס, דניאל דפו,  לונגפלו, ג'ק לונדון, הארייט ביצ'ר סטואו, מאקוליי, פרסי שלי, רודיארד קיפלינג, אוסקר ויילד.

ויש כמובן, התייחסות ליוצרים גדולים שאינם שייכים ל"אימפריות" הרוח, כמו ירוסלאב האשק, אדם מיצקביץ'.

אחימאיר מתעמק בכתביהם של פילוסופים רבים: אפלטון, שפינוזה, קאנט, הגל, פיכטה, שופנהאואר, ניטשה. בקיאות מופלגת לו בביולוגיה ובמוצא המינים של דארווין, ותיקוניו של דה פריז. הוא בוחן אינספור היסטוריונים, ביניהם יוסף בן מתתיהו, טוקידידס, טיטוס ליוויוס, מאקוליי; הוא סוקר את ההתכתבות בין מארקס לאנגלס (בלעג לא מוסתר!), דברי הימים של גרמניה, האימפריה העות'מנית, הודו, סין, דברי ימי הכנסייה הנוצרית (מופלא בעיניי שהוא מוקיר את האוונגליון, שבעיניי הוא ספר מזעזע – עמ' 420), המפה הפוליטית בארצות הברית, קורותיהן של פולין, אוסטרליה, איטליה, אנגליה, צרפת ואמריקה הלטינית, משפטי הראווה של סטלין –באמת, רשימה חלקית. כאמור, הידע הרחב של האיש הזה מעורר התפעלות – אנציקלופדיה באיש אחד, ובאמת לימים בן-ציון נתניהו (אביו של ראש ממשלתנו) קרא לאחימאיר לחבר ערכים עבור האנציקלופדיה העברית.

אני חושש לסבלנותו של הקורא, ואינני מזכיר את שפע היצירות מהספרות העברית והיידית, עימן מתמודד אחימאיר, ואזכיר כאן רק שדעתו על ביאליק שונה מההסכמה הכללית לגבי גאוניותו של משורר לאומי זה. מותו בעיניו איננו אבידה גדולה. יצירתו הראויה היא "בעיר ההריגה", אבל לא "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" שכוון, לדעת אחימאיר, אל הרוויזיוניסטים. אחימאיר סבור שגנסין עולה על ביאליק, והוא, ולא ביאליק, ראוי לחיי נצח בתרבות ישראל. אין ספק בעיניי שכאן באה לידי ביטוי טינתו של רוויזיוניסט אל מי שהיה בכוחו לאיין את עלילת הדם כלפי הנאשמים ברצח, שהואשמו על לא עוול בכפם – והוא, ביאליק, לא טרח לעשות כן.

 אחימאיר מביע הערצה לצ'רצ'יל, וסבור  שרבי עקיבא הוא האדם הכי מזהיר בדברי הימים של עם ישראל, ועל כך בוודאי יש מי שיחלקו על אחימאיר.

החטיבה הרביעית ביומן היא הסיפורת שרובה מכונה "אטלנטידה". אחימאיר מעיד על עצמו שהוא סייפא, ולא ספרא, אבל בכל זאת הוא "חוטא" בכתיבת סיפורת, בעיקר על תקופת ילדותו בכפר דולגי במחוז בוברויסק שברוסיה הלבנה. הסיפור שנגע הכי הרבה לליבי הוא סיפורו של הכלב ג'וני שאיווה לדור בין האסירים, והקורא פוגש בסיפור זה את אכזריותו של האדם (במקרה זה – סוהר), ואת הנאמנות מרטיטת הלב של ג'וני שנדד עשרות קילומטרים כדי לחזור אל האסירים שנהגו בו בחמלה, ושם למות. (479-477).

אציין עוד פרט חשוב, והוא שלאורך כל המאסר הארוך אחימאיר תיכנן לחבר ספרים בנושאים שונים, אותם הוא מפרט, כגון – ביוגרפיות על ז'בוטינסקי, על המהפכן הרוסי הרצן, על יוסף קלוזנר, על שרה אהרונסון, על מיכאל הלפרין, סקירת עלילת הדם כנגד הרוויזיוניסטים, על הנידונים לתלייה בסוהר הבריטי (מוסטפה, אבו ג'ילדה), כתב אשמה על "הטרור האדום" ביישוב ובציונות.

בספר הזה מתוודע הקורא לקורותיה של תקופה הרת גורל ביישוב העברי בארץ, קורות הכתובים בידי ידען גדול ורב כישרונות.

משה גרנות

* * *

יוסף אורן

"נֵבֶל שֶׁל חֲרָדוֹת אֲנִי"

בעיצומן של מלחמות ובמהלך שנים אחדות אחרי סיומן נכתבים שירים המתארים תחושות ומחשבות של לוחמים בימי מלחמה. אך באופן נדיר כלל ס. יזהר בחשוב מבין ספריו, ברומאן "ימי צקלג", שהופיע בשנת 1958, לא רק שיר שכתב על מלחמת 1948, אלא גם תיעד בעלילתו את שלבי לידתו של השיר אצל לוחם ממש בימי הלחימה.

אף שיזהר לא פירסם שירים, בהגדרה הסוּגתית-פורמלית, הסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם רוב גיבוריו המתלבטים בסיפורים שכתב על מלחמת תש"ח, מ"חורשה בגבעה" (1947) עד "ימי צקלג" (1958) הינם בעצם משוררים. יזהר הפך אותם למשוררים לא רק על-ידי שהזרים את תודעתם והפך אותם על-ידי כך ל"ליריים", אלא גם על-ידי שהעניק להם את היכולת לצפות בטבע ולצייר את מראותיו כשהם מוּאֲנָשים ומוּנְפָשים.

לידי שיכלול מלא של יכולת שירית כזו הגיע יזהר ברומאן "ימי צקלג" – יצירה שהוא התעקש להגדיר אותה כ"סיפור", אף שהיה זקוק ל-1,200 עמודים כדי להשלים את עלילתה, המספרת על הלחימה הנחרצת של קבוצת בחורים כבני עשרים במשך מיספר ימים קצוב להחזיק בגבעה טרשים אלמונית, אך בעלת חשיבות אסטרטגית להצלת הנגב, לא הרחק מצקלג המקראית.

בתוך קבוצה זו כלל יזהר גם לוחם בשם קובי, שבנוסף למשימה הצבאית שהתמחה בה כחבלן, שאותה ביצע בלילות בהן יצא לבדו להטמין מוקשים, כתב בסתר גם שירים. עליו כנראה כיוון ס. יזהר את הדברים שהשמיע, על התכונה אשר מבדילה משורר מבני-אנוש אחרים, בכנס מפקחים של משרד החינוך, שבפניהם הופיע בת"א בתשי"ט, השנה שבה הופיע ספרו "ימי צקלג".

   וכך אמר באותו מעמד: המשורר "נשקף אל העולם דרך זכוכית-צבעונין בשעה שכל הבריות מביטים בזכוכית ניטראלית, ומתוך זו נראים כל הדברים כבראייה בפעם הראשונה. - - - הוא מחונן ברגישות מיוחדת. אין כליו ככלֵי איש-המדע, הוא רואה לעתים בכל גופו, כאותן החיות הנושמות בכל גופן, או כאותן החשות בכל מערכת גופן ולא רק במוקד תחושה מסויים."

למען האמת, חובה להבהיר לקורא שטרם קרא את "הסיפור" "ימי צקלג", שאלמלא צייד ס. יזהר את החבלן קובי בפנקס קטן, אף אחד מרֵעיו בחבורת הלוחמים הקטנה הזו שנשלחה במלחמת השחרור להחזיק בגבעה חשופה זו בצפון הנגב, לא היה מגלה שהיה משורר ביניהם. ואכן, רק אחרי שקובי הוחזר אל הגבעה, מליל הטמנה של מוקשים, על כתפי חבריו, מצא אחד מהחבורה, החובש עמיחי, בכיס חולצתו של רֵעוֹ שנהרג פנקס עם שירים שכתב. וכאיש נדהם התנסח בו המשפט הבא על רֵעוֹ המת: "לא ידעתי שהוא שירים. על-ידי היה פה, ולא ידעתי ממנו כלום. לא הוא עלי, לא אף אחד על אף אחד. ככה זה." (עמ' 914 במהדורת זמורה-ביתן משנת 1989).

אלמלא נחה על עמיחי רוח השירה, בעודו מעלעל בפנקס של קובי ומלקט משורות שמצא בו, ספק אם היה מתנסח מתוכו משפט צלול כזה על כותב שירים כלשהו: "לא ידעתי שהוא שירים", שהוא הפשוט והיפה במשפטים שניתן לומר על משורר, בעוד שהיה יכול לומר כרבים אחרים את המשפט העובדתי והמרופט מרוב שימוש שנוהגים הבריות לומר בדרך כלל על משורר: "לא ידעתי שהוא כותב שירים". גם השיר שעמיחי בחר מבין השירים בפנקס של קובי (שיר המובא להלן) כדי לקרוא אותו באוזני החברים למחרת בבוקר, בעודם רובצים באפס-מעשה וממתינים לחידוש הקרב, מעיד שאכן גם הוא הינו שירים במקצת, ורק הוא לא ידע זאת עד כה. ובהחלט ייתכן שיום אחד, בהזדמנות קרובה, יצטייד גם הוא בפנקס ויכתוב שירים כאשר תנוח עליו הרוח לשורר על עצמו או על העולם.

שלבי לידתו של שיר

   בניגוד לחבריו של קובי, שהופתעו לגלות שהיה ביניהם אחד ש"היה שירים", ידעו זאת הקוראים של "ימי צקלג" הרבה לפניהם, כי יזהר תיאר מספר פעמים בעלילת הרומאן הזה את הרגעים שבהם נבראו השירים בקובי: "הבליט מבט לאחור אם אין משגיחים בו, ועִלְעֵל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחָזֶה הבקעה נְשׁוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רִפְרוּפי כקוּרֵי-עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא - - - וחזר ורשם שורה." (עמ' 35-34).

אך כבר בלילה הבא, שגם בו יצא לבדו להטמין מוקשים, קרא קובי אותן שורות שרשם אתמול בפנקס, שורות שבהן צייר אמש את הנוף: "הרֵיק הגדול הזה, אלוהים / עמק שטוח וגבעות שטוחות" (עמ' 35) – ומאחר שלא מצא בהן "בגרות-אמת - - - אמת חזקה, אמורה היטב, קולעת, יבֵשה מרגשנות ולא מתפייטת בשווה-פרוטה," חיפש בפנקס שורות אחרות, אף הן "לא-גמורות - - - שסיומן נדחה," שורות שבהן כתב על עצמו: "האם רק אני רואה זָרוּת יכאב עלי גופי מרוב רְאוֹת / - - - - האם אני רק אני רואה ופורץ לזעוק." (עמ' 49).

   מאחר שהשיר הזה נקטע בדיוק בשלב שבו אמור היה מחברו, ס. יזהר, לחשוף את מילות הזעקה של קובי כלפי ה"זָרוּת" שעיניו רואות: הרס נופו של "העולם" בעת מלחמה – היה ברור שקובי יחפש אופן אחר כדי לבטא את הזעקה שלא זעק בשורות הללו שכתב על עצמו. עובדה זו מוכחת ממחשבה שחלפה במוחו למחרת בהיותו שוב יחיד מול מרחב : "אני עייף מאוד. מה כאן, איפה זה כאן? תעיתי בדרך? רק זה חסר לי. מה סביב? הו, ככה. שמיים ענקיים. אופקים פתוחים, קרועי פתיחוּת. אור נוצץ רחוק. האם כבר חצות? מה כעת? עשרים שנים שלמות ומלאות והלאה מה? הייתי כמעט."

ולכן רשם קובי כעת שורות חדשות בפנקס שלו, קצרות מאלה שכתב בלילה הקודם, שאותן פתח בנוסחת פתיחה של נאום, כדי שיבטאו באופן מגובש את תוכן הזעקה שלא הצליח לנסח אמש : "חבר חברי, חבר יקר / אם ככה פתוח העולם / אם כה רחב הוא - -" (עמ' 99). וכמובן שנכשל פעם נוספת, כי אף שנצמד בשורות אלה באופן מפורש אל "העולם", אל החוץ, מיד זנח אותן כי שוב לא הצליח לבטא בהן את זעקת ה"אני" הפנימי שלו.

אמנם בבוקרו של היום הבא, חזר קובי אל השורה הקצרה שקטע אתמול, אך כבר לא השלים אותה, אלא הוסיף אליה 5 שורות, והפעם ארוכות, שגם בהן עדיין לא פנה אל ה"אני" הזועק שלו, אלא המשיך לתאר את "העולם": "השמיים גדולים ורחוקים – וקוֹרָתם נמוכה על הראש / - - - ואין מַשָׁב ולא זיעַ, דממה מְאוּפֶסֶת על כל..." (עמ' 155). 

כל התחלות השירים הללו של קובי, אשר נעו לסירוגין מן "העולם" אל ה"אני"' ומן ה"אני" אל "העולם" ונותרו כשורות ללא-המשך בפנקסו, העידו על הלבטים שהיקשו על קובי להשלים שיר. אך באופן מסתורי הניבו לו לבסוף שיר חדש, שכמו נכתב מאליו, שבו בא סוף-סוף לידי ביטוי הקשר בין "העולם" ובין ה"אני" – שיר שהמילים שלו מבטאות בפשטות את בדידותו ואת פחדיו של "אני" אלמוני כמוהו נוכח מראות ההרס של "העולם" בעת מלחמה:

                                 נֵבֶל שֶׁל חֲרָדוֹת אֲנִי.

                                 מה יְבוֹאֵנוּ עד עֶרֶב

                                 לבוקר-לבוקר מה יְהִי.

                                 לַשָׁוְא השמש היא שמש

                                 העשב הוא עשב

                               וּתְכלת השמיים תְּכוּלה.

                                 הכל רוֹטֵן אימה.

                                 כולי עוֹנֶה חֲרָדוֹת.

                                 (שם, עמ' 974).

אמירה מפורשת ואקטואלית

   השיר המִכְתָמי הזה מבטא בחמישה משפטים קצרים ופשוטים את החרדות של לוחם בעת מלחמה ואת מסקנתו בהשפעתן: ארורה היא המלחמה ואיומות הן תוצאותיה! כוחו של השיר הזה, שחריזתו דלה וששורותיו אינן שקולות במשקל ברור, מתמצה בדימוי יחיד שהציב קובי בראש השורה הראשונה של השיר, שבו הוא מדמה את עצמו ל"נֵבֶל".

נֵבל הוא כלי מֵיתרים צנוע, שצליליו האינטימיים לא נועדו להצעיד לוחמים בשדות-קרב, אלא לתפילה של יחיד, ובהקשר זה הוא אכן מוזכר במספר מזמורים בספר תהילים. עצם הימצאותו של נֵבֶל בחזית כלשהי – כפי שקורה בשיר הזה – מביעה מחאה נגד תוצאותיה ההרסניות של לחימה לנופיה המושלמים של הבריאה גם כשהלחימה היא צודקת ובלתי-נמנעת, כמו זו שקובי נתון בה בהווה.

זעקתו-מחאתו זו של קובי נזעקת במשפט הארוך ביותר בשיר הזה, משפט אשר נפתח במילה "לשווא" ואשר משתרע על שלוש מתוך שמונה השורות של השיר. במילה הזו ביטא קובי, הלוחם שבו "הכל רוטן אימה" ו"עוֹנֶה חֲרָדוֹת", את ייאושו של "אני" מכך שמלחמה מבזבזת לחינם את החִיוּת הצבעונית, המשובבת את העין ומרגיעה את הנפש, אשר מתחדשת בטבע "העולם" בכל יום, חִיוּת שאותה מדגימים הצבעים שבהם צובעים השמש, העשב והשמיים את ההוויה.

אף שיזהר, האמן הגדול ביותר של השפה העברית מבין סופרי דורו, לא פירסם שירים, ואף שכל סיפוריו הם שיריים למהדרין, הוא ניסח בשמונה השורות של השיר הזה, שהגניב אותו ל"ימי צקלג" בחסותו של קובי החבלן, אמירה מפורשת על המצב הטראגי שאליו נקלעו הלוחמים הצעירים במלחמת העצמאות בתש"ח, כולם בני שמונה-עשרה עד עשרים, כאשר נלכדו במלכודת הסתירה בין התשוקה העזה שלהם למצות את האפשרויות הנפלאות של החיים לבין האימה מפני המוות האורב להם כלוחמים בשדה-הקרב.

   בדרך זו הפקיד ס. יזהר בידינו, באמצעות השיר הפָּציפיסטי הזה, היחיד שפירסם בסיפוריו, שאותו בדה כשיר של קובי, מפתח להבנת הדילמה שהעסיקה אותו בחטיבה המוקדמת של יצירתו, חטיבת סיפורי המלחמה בתש"ח – מ"חורשה בגבעה" (1947) עד "ימי צקלג" (1958) – המעידה על מחברו של השיר, כי כמו קובי, גם הוא עצמו "היה שירים".

יוסף אורן

אהוד: חבל ש-ס. יזהר לא פנה לדרך השירה, המחייבת צמצום, איכות וייחוד, אלא השאיר לנו אלפי עמודים של פרוזה שירית שרובה טרחנית ומשעממת – פרי עטו של "האמן הגדול ביותר של השפה העברית מבין סופרי דורו" כמצוטט כאן.

* * *

כיצד טימטמו את הקהל הישראלי

לטובת האוייב הפלסטיני?

אהוד בן עזר

 מעיין הכבשים

14.6.2002. יום שישי. בצהריים מתקיימת בתיאטרון הקאמרי הצגת "מעיין הכבשים" של לופה דה וגה, שאליה אני מוזמן מתוקף התמנותי לשופט בפרס האקדמיה לתיאטרון מטעם אגודת הסופרים. בניתי לי טבלה של הקטגוריות שבהן השופטים מתבקשים לדרג את המלצותיהם, ולאחר ההצגה הענקתי שם ציונים בסקלה של 1 עד 10 כאשר לציון גבוה של 8 זכו רק השחקן יגאל נאור בתפקיד פרננדו גומס, ורות דר על התפאורה.

ההצגה, שאמורה להיות גם מוסיקלית, יש בה שירים רבים – לא שיכנעה אותי למרות העבודה והמרץ הרב שהושקעו ומושקעים בה. הבעייה העיקרית נעוצה בקונצפציה. אילו הוצגה ההצגה כלשונה, ללא כל ניסיונות להפוך את אנשי הכפר למעין פלשתינאים הנאנקים תחת עולו של עריץ, אזיי היתה משרתת את המסר של סיפור אוניברסאלי, כי היו ויש עוד מקומות רבים של עריצות בעולם, וגם יהיו, אבל משעה שמדובר רק בכפר מוסלמי פלשתיני, כולל הלינטש שהם עושים בגומס (שהוא הרגע המרגש היחיד במחזה, בגלל הטקסיות האכזרית שלו), וזאת מתוך תחושה של היעשות הצדק – כבר אין זה משל אלא אמירה פוליטית, וכמו ש-א.ב. יהושע אמר פעם על הערבי כרות-הלשון בסיפורו "מול היערות", "אם הוא היה מדבר, הייתי גם אני מדבר, ויש לי לא מעט דברים לענות לו!" כלומר, בגלל האקטואליזציה איבדה ההצגה את ערך המשל האוניברסאלי שבה והפכה לפמפלט פוליטי שמעורר התנגדות אצל מי שלא חושב שהפלשתינאים הם המסכנים. מצד שני, אם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, בבקשה, שהמחזה יתרחש במחנה פליטים כיום, גומס יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה מחזיקה בכלל מעמד או מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי. ודאי שלא. אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פלח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני דברים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית של המחזה ואינם אלא קריצה ל"ישראלי הנאור" מסוג כותבי המאמרים הפרו-פלשתינאים ב"הארץ"?

אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס, הצליחה להפיק משחקן טוב כיגאל נאור את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל השאר ניראו לעיתים כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסודיו-קלאסי של ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכנייה. שם הוא רק "מתרגם".

רק לאחר ההצגה, וכתיבת הדברים שהאלה, קראתי את ביקורתו מהיום של הנדלזלץ ב"הארץ". קשקשן. אין לו די שכל להבין את הבעייתיות של העיבוד וכיצד זה פועל לרעת ההצגה.

אני חושב שנהגתי בהגינות בכך שגם בתוך הצגה בינונית וקצת מטומטמת, אם כי הושקע בה הרבה רצון טוב, יכולתי לציין לפחות שני הישגים של משחק ותפאורה שעומדים לעצמם.

בקהל המוזמנים היו הרבה שחקנים, סופרים, פוליטיקאים ועוד שמות חשובים. בלטו יוסי ביילין, רן כהן, שולמית אלוני, אברהם כץ-עוז ועוד. היתה לי הרגשה שהזמינו בעיקר פוליטיקאים מהשמאל, שוודאי מסכימים עם האינטפרטאציה של ההצגה.

22.6.02. שבת. ידידיה יצחקי מבטיח לי נאמנה כי במחזהו של לופה דה וגה "מעיין הכבשים" אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.

דבריו רק מחזקים בי את התחושה שביסוד העיבוד של אילן רונן למחזה עומד אידיוטיזם מוסרי ופשע אמנותי. אי אפשר להבין מהתוכנייה שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה שלו שמתהדרת כאילו זהו המחזה של דה וגה. חושבים שהכניס סממנים פלסטיניים אבל איש לא מתאר לעצמו שכל אנשי הכפר הם נוצרים במקור. ואכן, ההצגה בקאמרי היא חסרת כל היגיון כי לא ברור מדוע אם יש מוסלמים, המלחמה היא בין נוצרים, ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי, ומדוע בכל הטקס שלהם, אף שיש רמזים ל"כיבוש שטחים" ועוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, והביגוד והמחרוזות ומה לא – הם מהפולקלור הערבי הפלשתיני – אין בטקסט אפילו מילה מוסלמית אחת, אפילו רמז אחד לדתם של אנשי הכפר, להבדל הדתות והתרבות בינם לבין הנוצרים. כלום. כי כל זה לא קיים במחזה.

* * *

שושנה ויג

זהו

זֶהוּ

עוֹד מְעַט נִטְרֶקֶת הַדֶּלֶת

בְּאֵיזֶה מַשַּׁב רוּחַ קוֹדֵר

וּבְתוֹךְ כָּל זֶה

צַהֲלוֹת הַקְּרָב שֶׁל הַלּוֹחֲמִים

בֵּין עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת שֶׁל עַזָּה

עַל חוֹף הַיָּם

אֵין מַחֲלוֹקוֹת

אֵין הַפְגָּנוֹת

הָעָם לֹא חָצוּי

כְּשֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה

מִי יֶאֱסֹף אוֹתָנוּ בַּחֲזָרָה

כְּשֶׁכֻּלָּנוּ פְּצוּעִים

פְּגוּעֵי חֲרָדָה

הֲלוּמֵי קְרָב

מִי יַבְטִיחַ לָנוּ

עוֹלָם אַחֵר

שָׁלֵם

כְּשֶׁהַכֹּל

פָּצוּעַ וּמְדַמֵּם

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

27.7.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר שוב ושוב על הסיפורים שלו על אימו הסכיזופרנית ועל רגשות האשם שלו שעזב אותה בגולה ועלה ארצה. זה אוכל בו עד היום. מכל שם ומכל נושא הוא חוזר לסיפורים האישיים שלו. גולדה מאיר, למשל. ב-1972 לערך ביים ראובן מורגן האנגלי למחזה בטלוויזיה הישראלית את סיפורו "ציד הצבייה". היתה לדברי אורפז ציפייה רבה לקראת השידור, שהיה ניסיון ראשון להעביר למדיום הטלוויזיוני יצירה ספרותית מקורית (אני משוכנע שהוא לא צודק וקדמו לו "פרידה מצידון" של יהושע קנז ו"מי ורדים מפורט סעיד" של גדעון תלפז). והנה, הציפייה היתה כל כך גדולה עד שאפילו ראש הממשלה גולדה מאיר צפתה בשידור, ולמחרת ציטטו ממנה בעיתון שהיא אמרה שלא הבינה על מה מדובר בו. אני קצת שותף להתרשמותה אבל כמובן שלא אמרתי לו. ולדבריו, מרגע שאמרה מה שאמרה הוטל מעין חרם על המחזה. לא שידרו אותו יותר. המקור אבד. בקיצור, כמו אצל הסובייטים (זאת אני אומר) – גולדה אשמה שהמחזה לא התקבל. לו-עצמו לא היה קשר לעיבוד למרות שמורגן ביקש ממנו שיהיה כתוב שהוא שותף לכך.

4.8.10. ב-11.30 עם אורפז ב"שיין". יש לו עצירות מיום שישי, והוא סובל מאוד. ולדבריו הוא חש בלבול במוח וחמסין בלב. כרגיל הוא שוב מתרגש בדברו איתי, ואני כורה אוזן לשמוע אותו כשאני יושב ממש לידו ולא מולו. הוא מספר שוב על נדודיו בתור חייל בצבא הבריטי. אלא שהוא מתבלבל בפרטים ועושה הפסקות ושב ומתקן את הכרונולוגיה ונראה שהוא עושה לעצמו מבחן בכל פגישה עימי אם הוא עדיין בכושר לספר את אותם הסיפורים. כמובן שאין לו שום יכולת לשמוע סיפורים שלי כי הוא נתון כל הזמן במאמצים לזכור שמות שנשמטו לו מסיפוריו שלו.

10.8.10. בצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא נראה מאושש למרות שזיכרונו הבוגד בו גורם לו צער רב והוא מתעקש לספר שוב ושוב דברים שכבר סיפר לי בעבר וכל פעם נתקע זיכרונו מפני שאינו זוכר שם מסויים. הוא אומר ש"שכונות" שלמות נמחקות לו מהזיכרון.

24.8.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". השיחה מתגלגלת לשהותו בחייל הבריגדה אחרי המלחמה בהולנד, בעיר אינדהובן. הוא מספר כיצד טייל ברחוב, ועברה מכונית שהיתה תזמורת שלימה, כלים שונים ניגנו בה מעצמם בשיטה של תיבת נגינה, ואחריה הלכו חיילים בשמחה, ואזרחים עמדו וצפו, ושרו, והנה עוררה את תשומת ליבו הולנדית צעירה רחבת חזה. שחלקו מגולה, והיא דיברה אל תוך חזה. הוא ניגש והתבונן בה בסקרנות, והיא הבחינה בכך והוציאה מבין שדיה גור כלבים זעיר שאליו דיברה. מפה לשם נוצר ביניהם קשר והיא הזמינה אותו לדירתה או לדירת החדר שלה, ולאט-לאט נוצרו ביניהם יחסי קירבה. היא לא היתה יפה במיוחד אבל טובת לב וכנראה גם אימהית. הגברים ההולנדים היו אז שפופים מאוד, אחרי עבודת פרך אצל הגרמנים, או מאסר, או אבטלה, ולחיילים הארצישראליים, ובייחוד לקנדיים, לא היה קשה ליצור יחסים עם הבחורות ההולנדיות. בעיר הזו שכן המפעל הגדול והמרכזי של פיליפס בהולנד.

מערכת היחסים שנרקמה ביניהם היתה איטית אבל יסודית. הוא נפגש עימה תקופת זמן וחי עימה. וכאשר הגיע הזמן להיפרד, כנראה היחידה שלו עזבה את העיר, היא נתנה לו במתנה מקלט רדיו מיטלטל "פיליפס", שהיא אסור במכירה לאזרחי הולנד ומיועד רק לייצוא. היא אמרה לו שלה לא תהיה בעייה להשיג מקלט נוסף כי היא עובדת ב"פיליפס". מקלט הרדיו הזה ליווה אותו בכל נדודיו, גם בנישואיו הראשונים ערב מלחמת השחרור, וכאשר לימים, בוקר שבת אחת, עזב את ביתו עם האישה והתינוק, זאב, לבלי שוב, הדבר היחיד שלקח איתו למחנה סרפנד, שבו שירת בצבא, היה מקלט הרדיו הנייד.

22.9.10. פגישה לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא מספר שבהיותו עדיין בקבע פגש בו טליק, שהיה מפקד כוח בתרגיל גדול של צה"ל, שאל אותו קצרות על עברו וכאשר שמע ששירת בצבא הבריטי ובבריגדה, מיד סיפח אותו אליו במין אחוות יוצאי הצבא הבריטי. לדברי יצחק חלק מן הארגון, הסדר אך גם החזון והידע של טליק שאוב ממורשת הקצינים של הצבא הבריטי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

איתמר פרת

הראש היהודי

אלה הימים והלילות בהם באים מלאכי השרת ולואטים לכולנו, אישה ואיש, כרוחב נשמתם ומסירות נפשם. דברי שירה היוצאים מן הלב ההוגה מילות חסד ורגש. וגם דברי חוכמה הדוברים אל השכל הטוב, המשמיע ניתוחים נבונים, והתורם עצות מה צריכים לעשות, ומי. וכמובן איך.

אני זוכה לביקורי מלאך רב-כישורים, חריף ומעשי. עוד לפני חודש הוא הסביר לי שאם לאורך גדר המכשול היתה תעלה לא-עמוקה, רוחבה כמטר, לא היו הטנדרים הלבנים אצים בתהלוכה עליזה לתוך העוטף השרוי בתנומת בוקר של חג. אמרתי לו שבטח חשבו על זה, אבל הוא הניד כנף של זלזול.

הגענו לדבר על המנהרות, ואיך צריך לטפל בהן. הוא משך כתפיים ואמר שמרגע שמתברר כי אין חטופים במנהרה, היה צריך להביא משאית טַנקר עם תערובת מזוט ובנזין, ולהציף את המנהרה דרך הפיר הראשון שהתגלה. נחל של אש היה זוחל לאורך המנהרה, הבנזין היה מצית את המזוט הכבד הבוער לאט, ואשר תוך שעה יְכָלֶה את כל החמצן במנהרה. מה שישאר זה חד-תחמוצת פחמן ("פחמן חד-חמצני") ארסי למהדרין, שאין כל דרך לסלקו על ידי אוורור.

"אז למה לא חשבו על זה?" שאלתי.

"בטח חשבו." אמר המלאך, שעבר קורס שׂרפים. "אבל תמיד יש מישהו שיודע יותר טוב. אולי פחדו להכניס טנקר עם דלק לאיזור לחימה."

"יש לזה עוד יתרון," אמרתי תוך שינה."את מהלך המנהרה הלוהטת אפשר לראות בגלאי אינפרא-אדום, ברחפן מלמעלה. ככה מגלים שריפה סמויה בפחם, בתחנות כוח."

"בעקרון זה נכון," אמר המלאך, "אבל שם חום השריפה עצום. מה שכן, בשיטת המזוט-בנזין לא צריכים לגלות את כל הפירים. אחד יספיק."

לפני כמה לילות הוא הביא חבר. מלאך-מהנדס. ידען יעני. קיבלתי הרצאה. "אתה יודע מדוע  נרצחו כל כך הרבה בממ"דים? כי את הממ"דים  בנו כחלק מהבית, וחשבו רק על טילים או פצ"מרים. ב-10/7 הם הפכו למלכודות או לתנורי צלייה. ומשום-מה שכחו להתקין להם בריח או מוט רוחב בצד הפנימי של הדלת. אנשים עמדו 6 שעות להחזיק את הידית נגד ניסיונות הפתיחה של החמאסים. הדלת היתה גם חדירה לקליעים. היו פצועים בגלל זה. והחלון היה פשוט חלון אל המוות."

"אז מה היה צריך לעשות?" שאלתי, מנומנם.

"לעשות כמו החמאס," אמר המלאך היועץ. "אללה אכבר נתן להם גיאולוגיה אלוהית של כורכר, וטבלת מים עמוקה, והרבה שכל. הבנת? עיר של מנהרות נתן להם. חינם בקשיש!"

"אבל את זה הוא נתן גם לנו." הקשיתי.

"נכון, אבל לא את השכל," אמר המלאך, והרים מבט לשמיים.

"אז מה עלינו לעשות?" שאלתי, תוך שינה.

"אז בוא תתעורר ותשמע," אמר המלאך-מהנדס."אבל תשתדל להקשיב בסבלנות ובשכל. אתם במוקדם או במאוחר הרי תבנו את הכול מחדש, נכון? כי בעצם אין לכם תחליף סביר והרבה ירצו לחזור. אז צמוד לכל בית תחפרו בור שלוש על ארבע מטר ובעומק שלוש מטר. גובה שתיים ושלושים. תוכלו להעסיק בזה שבויים מן החמאס, הם מצויינים בחפירה. שלושים שקל לשעה. קחו מהאברכים."

"רפי, אל תערב פוליטיקה," אמר גבי, מלאך השרת השני. "תישאר בטכני."

"טוב. בכל בור אתם שמים קובייה טרומית של שלוש על ארבע, משוריין. אבל שהכול יהיה אטום למים מבחוץ. בזפת. מעל הגג תשימו. ברווח של עשר סנטימטר. לוח בטון מרושת ועל זה חצץ ועל זה אדמה ועל זה דשא. זהו, הכל מוגן נגד טילים מלמעלה ונגד ירי מהצדדים, הבנת?"

"נגיד," אמרתי. "אבל איך ייכנסו וייצאו?"

"או. זה הפטנט," אמר רפי, "נכנסים מפיר, אבל לא מלמעלה. הפיר יהיה צמוד לאחד הקירות והכניסה אליו תהיה מוסווית. או אפילו מתוך הבית בפנים. הפיר נסגר מלמעלה כמו מנעול של ביוב, עם ידית, אבל בפנים ייסגר עם שני בריחים. אף חמסניק לא יצליח לפתוח, ואם ינסה הוא יחטוף כדור מלמטה. ומה שחשוב: הפיר ימשיך עוד איזה מטר מתחת למפלס הרצפה. אם יגלגלו מלמעלה רימונים, כמו שהם כבר ניסו, הרימון יתפוצץ בעומק והרסיסים יחזרו אליו. אם לא יבואו מפגעים יכול הבור לשמש כשירותים. יהיה שק עם סיד על ידו, בשביל ההיגיינה."

התחלתי להבין. "אבל איך יכנסו לממ"ד?"

"משתלשלים מהפיר, שלוש מטר, אבל יהיו ידיות," הסביר גבי."אבל נגיד חמסניק מטומטם ינסה להשתלשל, הוא מפנה את כל גופו מול פנים הממ"ד.  יש כמובן נשק אישי וכמו כברה עושים אותו. אפילו עם סכין מטבח. הוא יחסום את הפתח גם לאחרים."

"יהיה אוויר? זה חשוב," אמרתי.

"בטח חשוב. אל תחשוב שלא חשבנו." אמר רפי. "מכל צד של הממ"ד יוצא צינור שלושה צול למרחק איזה עשר מטר ומתחבר בתת-קרקע לצינור עומד. זה בשביל הרבה אויר וגם שחרור הֶדֶף, אם ישתמשו  ברימונים לממ"ד. מסביב לצינור העומד ישימו קונצרטינה, וישתלו שיחים."

הרעיון התחיל להיקלט לי. "אבל איך יוצאים בסוף?"

"לא יוצאים." אמר רפי. "מחכים בשקט עשר שעות עד שיבוא צה"ל. יהיו לכם נקודות חשמל בשביל מאוורר ומַטְעֵן ולמילוי פנס חרום. שני ג'ריקנים מים ומדף עם מציות וממרחים. ספסלים נפתחים, כריות. תשחקו שחמט או תקראו מוסף ספרותי. שיתעצבנו החמאסים בחוץ, ינעל אבוהום."

"רפי, לא לקלל." אמר גבי. "אנחנו מלאכים כאן."

"טוב, ניתן לבחור לישון עוד שעתיים." אמר רפי. "כל זה הרי מיותר. ממחר החמאס מחוסל."

חולמים.

איתמר פרת

* * *

נעמן כהן

הנייה: "אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים את המוות והיהודים אוהבים את החיים."

גולדה: "השלום יבוא כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר מאשר הם שונאים אותנו."

הרג אזרחים במיוחד ילדים הוא חלק מהאסטרטגיית הלחימה של החמאס והג'יהאד האיסלמי. לדידם ילדים הם מגינים אנושיים שמותם מביא לחץ חיצוני על ישראל להפסיק את הלחימה בהם, ולהבטיח את המשך שלטונם.

בתשובה לשאלה למה אינכם דואגים לשים את הילדים במנהרות להגנה? החמאס השיב: "המנהרות הן הגנה בשבילנו, על הילדים צריך להגן האו"ם." כל זאת בנוסף למנהג המגונה של אימהות ערביות-מוסלמיות להפגין שמחה ולחלק סוכריות כשבנן מת מתוך אמונה שהוא יקבל בגן העדן אוכל טוב, שתייה, בתולות ונערים. ולכן בכל חדר ילדים שני בעזה נמצאו אמצעי לחימה, ופיר למנהרה.

כמובן, כל אדם בעל לב אינו יכול שלא להיחרד ממותם של ילדים במלחמה, אך מי שאינו תולה את האשמה בחמאס ותובע להילחם בו עד חורמה, כדי למגר את שלטון החמאס – הוא חסר לב שתומך במותם. לכן המשפט שכל בעל לב חייב לומר הוא: אני מזועזע ממותם של ילדים בעזה, ולכן אני תובע את המשך המלחמה בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, האחראים למותם, עד למיגורם.

כן, צה"ל הוא צבא הכי מוסרי בעולם

"הנתון שהביא יגיל לוי על עלייה מ-40% ל-60% בשיעור האזרחים ההרוגים בעזה מוכיח דווקא את מוסריותו של צה"ל, מפני שהאמריקאים הרגו בעיראק פי עשרה יותר אזרחים מאשר חיילים, ולא "רק" פי אחד וחצי.

"נתון זה גם אינו רלוונטי לשאלת המידתיות. לפי דיני המלחמה, מידתיות נמדדת ביחס שבין התועלת הביטחונית המקווה של התקיפה לבין הפגיעה הצפויה באזרחי האוייב. התועלת המקווה בתקיפות של צה"ל היא למנוע מהאוייב לממש את כוונתו המוצהרת: השמדת ישראל.

"אם חלילה יצטרפו לחמאס איראן, חיזבאללה, החותים וערביי יו"ש, ואולי אף מדינות מוסלמיות נוספות. מנהיגי חמאס הבטיחו לשחזר את הטבח ברגע שיוכלו. מי לידינו יתקע שהפעם לא יצליחו להרוג אלפים רבים? להגיע עד תל אביב או נמל התעופה בן-גוריון? לגרום לפינוי יישובי הדרום והצפון באופן קבוע, כמו גם להרס המשק הישראלי?

"בדילמה האכזרית שכופה עליה החמאס, ישראל רשאית ואף מחויבת מבחינה מוסרית להעדיף את חיי אזרחיה על פני חייהם של האזרחים הפלסטינים. אסור שהעדפה זו תביא להרג מכוון של חפים מפשע או אנשים שנכנעו, ותעיד על כך הטרגדיה שמהלכה נהרגו שלושת החטופים הישראלים. ואולם אין די במקרים בודדים של אי ציות לפקודות כדי לבסס את הטענה שצה"ל פועל באופן שיטתי בחוסר מוסריות. קריאה כללית להפסקת אש בלי להציע תרחיש ריאלי שיבטיח את שלומם של אזרחי ישראל אינה אמירה מוסרית, אלא סתם קיטש.

"חשוב לזכור גם שווייטנאם, אפגניסטן ועיראק לא תקפו את ברית המועצות או את ארצות הברית בשטחן, ולא התכוונו להשמידן. האויבים האחרונים שהעזו לתקוף מדינות מערביות בשטחן הם גרמניה הנאצית ויפן. התוצאה, כפי שאפילו 'הניו יורק טיימס' ציין בהגינותו, היתה הפצצה ברברית וחסרת הבחנה של ערי גרמניה ואזרחיה. על המקרה היפני נעבור כאן בשתיקה. בניגוד לצה"ל בעזה, בעלות הברית גם לא אפשרו אספקת דלק, מזון ותרופות לאויביהן בעיצומם של הקרבות.

"אם יש לארצות הברית שכנים שמפנטזים על השמדתה, לא כדאי להם לבנות על כך שהנורמות השתנו מאז; תקיפה וטבח בתושביה יגבו מהתוקפים מחיר מפלצתי. אילו הקהילה הבינלאומית היתה מאפשרת לישראל להגיב כיאות לתקיפות חמאס בסבבים קודמים, חיים רבים – בעיקר של פלסטינים – היו ניצלים. לכן, למבקרים ולמטיפים השונים צריך לומר שני דברים: 1. עזרתם מספיק; 2. צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, בהפרש ניכר."

(אבי גרפינקל, "כן, צה"ל הוא צבא הכי מוסרי בעולם", "אל-ארצ'י", 25.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-25/ty-article-opinion/.premium/0000018c-a06b-d9c4-a9cf-b1fb8c9c0000

שאפּו לאבי גרפינקל. דבריו אמת לאמיתה. כמובן שתומכי החמאס משחירים את ישראל על הרג אזרחים במטרה להציל את שלטון החמאס. למזלה של האנושות הם לא חיו בתקופת מלחמת העולם השנייה במלחמה נגד הנאצים, כי אז היו מצילים את שלטונו של היטלר.

חד"ש ורע"ם בעד הצלת שלטון החמאס

במטרה להציל את שלטון החמאס' ח''כים מחד''ש ורע''מ מפגינים נגד הלחימה הישראלית בחמאס: מאשימים את ישראל בפשעי מלחמה של טיהור אתני וטרנספר וקוראים לשחרור כלל המחבלים מהכלא (כולל הרוצחים הערבים).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=831359&forum=scoops1

חברי הכנסת של חד"ש ורע"ם תומכים בחמאס ובג'יהאד ואחראים בשל כך למותם של ילדי עזה.

מדוע מוצדקים פיטוריה של יעל איילון

כמנהלת תיכון עירוני י"ד בתל אביב

"לא מראים לנו את ההשלכות של פעולות צה"ל בעזה, אבל אנחנו חייבים לדעת מה נעשה בשמנו." כך כתבה יעל איילון, מנהלת תיכון עירוני י"ד בתל אביב, בפוסט בפייסבוק.

הפוסט הצליח לעורר מהומה בתיכון, כשהפגנה של התלמידים נגדה נהפכה לקטטה. "צריך להעיף אותה, שתלך לנאום בכיכר פלסטין. כל הכבוד לתלמידים. עוד יהודונית משתפית." "מנהלת אפסית!!! חוצפנית מנוולת עופי לכל הרוחות" – אלו רק מקצת התגובות המתלהמות שנכתבו עליה. בינתיים הושעתה איילון מעבודתה עד לשימוע.

כבר באמצע אוקטובר פירסמה איילון פוסט שנתפס כ"מקומם": "יש נשים, ילדים.ות וקשישים גם בעזה," כתבה, והוסיפה אימוג'י של שלושה לבבות שבורים. גם על הפוסט הזה היא ספגה איומים, והוא הוסר על ידיה לאחר בקשה מעיריית תל אביב. לאורך כל המלחמה איילון מפרסמת (גם) פוסטים מלאי כאב על החטופים ועל החיילים הנופלים.

ד"ר מיכל אהרוני-פרג'-אלדר, המתנאה בהיותה "פילוסופית פוליטית" ו"פילוסופית שואתית", שואלת: "מה יש בה באמת שכל כך מפחיד את רוב הישראלים? מה גורם להורים ולתלמידים להלך אימים על מנהלת בית ספרם רק בגלל פוסט בפייסבוק שהביע אמפתיה לסבל בעזה, למרות שכבר ברור לכל בר דעת שאין כאן שום ביחד ושום דרך 'למוטט את החמאס'. ואסור בהחלט להביע כל כאב על 21 אלף עזתים הרוגים, מתוכם מעל 8,500 קטינים. אסור גם להזכיר את אלפי הנעדרים העזתים שקבורים תחת ההריסות, שלא לדבר על שני מיליון פליטים?"

(מיכל אהרוני, "המנהלת שמעזה להסתכל למציאות בעזה בעיניים", "אל-ארצ'י", 29.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-28/ty-article-opinion/.premium/0000018c-b15d-d014-a3cd-bb5f89170000

אז התשובה פשוטה. מי שמדבר על ההרוגים בעזה ומאשים את ישראל ותובע את הפסק הלחימה כדי להציל את שלטון החמאס מסכן את כל ילדי ישראל וזה מה שמפחיד את תלמידיה של תומכת החמאס יעל איילון.

את יעל איילון יש להחזיר לתפקיד חינוכי רק ברגע שתכריז כי יש לה כאב על מותם של הילדים בעזה, והאחריות על כך היא של החמאס והג'יהאד האיסלמי בלבד ולכן היא תובעת את המשך הלחימה בהם עד למיגורם. או רק אז תוכל לעבוד כמחנכת בישראל.

ודוק: למזלה של האנושות יעל איילון לא חייתה בזמן מלמת העולם השנייה כי אז היתה ודאי מבכה את הרג האזרחים והילדים הגרמניים ותובעת להפסיק את הלחימה במטרה להציל את שלטון הנאצים.

מדוע מוצדקים הפיטורין של ד"ר מאיר ברוכין המורה לאזרחות

ב-15 באוקטובר זומן ד"ר מאיר ברוכין לשימוע לפני פיטורים מתיכון "יצחק שמיר" בפתח תקווה, וארבעה ימים אחר כך פוטר באופן מיידי בשל "אי-התאמה" ו"התנהגות בלתי הולמת" המתייחסת ל"התבטאויות פסולות ברשתות החברתיות", כמו "תמיכה בפעולות טרור" ו"התבטאויות נגד צה"ל ומדינת ישראל." בתחילת נובמבר עצרה המשטרה את ברוכין, וייחסה לו "גילוי כוונה לבגוד." הוא שוחרר לאחר חמישה ימים מבלי שהוגש נגדו כתב אישום.

ד"ר מאיר ברוכין, מורה ותיק לאזרחות ולהיסטוריה, מפרסם כבר שנים רבות בעמוד הפייסבוק שלו פוסטים נגד הכיבוש (היהודי ובעד כיבוש ערבי נ.כ.), ומותח ביקורת על צה"ל והממשלה.  כמורה לאזרחות הביע ד"ר ברוכין עמדות פוליטיות בעת שיעורים. ואמר לתלמידים ש'מדינת ישראל היא לא מדינה יהודית' ו'צה"ל הוא צבא לא מוסרי'," לפי דבריו: "במסגרת לימוד שיבת ציון וזהות יהודית, אמרתי שישראל איננה מדינה יהודית כי אני חושב שהיהדות שייכת לאינדיבידואל. באופן דומה, אמרתי שצה"ל הוא צבא לא מוסרי כי המוסר שייך ליחיד ולא למסגרת. מאותה סיבה אי אפשר להגיד שפתח תקווה מוסרית."

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מתח שלשום ביקורת חריפה על עיריית פתח תקווה בהחלטתה לפטר את המורה לאזרחות, ד"ר מאיר ברוכין, ורמז לעירייה כי מוטב שהפיטורים יבוטלו לאור הכשלים שהתבררו.

 (אור קשתי, "ביהמ"ש בביקורת על פיטורי מורה בגלל פוסטים בפייסבוק: 'הליך רצוף כשלים'." "אל-ארצ'י", 29.12.23)

https://www.haaretz.co.il/news/law/2023-12-29/ty-article/.premium/0000018c-b1f5-d014-a3cd-bbff73900000

גם ללא התמיכה בשלטון החמאס, היה על מערכת החינוך החובה לשלול מיידית את רשיון ההוראה של ד"ר ברוכין המשמש כמורה לאזרחות בישראל – מדינת היהודים.

מורה הטוען ומלמד את התעמולה הערבית-מוסלמית הגזענית הכופרת בקיומו של העם היהודי ובזכותו לריבונות במדינה יהודית עצמאית, והטוען כי היהדות היא רק דת פרטית אינדיבידואלית ולא לאום, ראוי שילמד ברשת החינוך של החמאס בעזה, ולא במדינת ישראל. הטענה שלו ש"צה"ל הוא צבא לא מוסרי כי "המוסר שייך ליחיד ולא למסגרת" היא טענה שבלי קשר לצה"ל מראה את פיליסטיניותו חוסר הבנתו בתורת המוסר. המוסריות אינה מתבטאת בגוף הצבא, אלא במעשיו, בדיוק כמו אצל האדם היחיד. המוסריות אינה נבחנת באדם, אלא במעשיו וכך גם הצבא.

אשר על כן הפיטורים של ד"ר מאיר ברוכין מוצדקים ואף הכרחיים. על שר החינוך לשלול ממנו מיידית את רשיון ההוראה בישראל, ובלבד שיישלח להשתלמות למורים לאזרחות, וילמד את חומר האזרחות של מדינת ישראל ויעבור בחינה על החומר. על משרד החינוך יהיה גם אז לשלוח פיקוח על הוראתו ולראות האם הוא אכן מלמד ע"פ מערכת החינוך הישראלית ולא שב ללמד ע"פ מערכת החינוך של החמאס.

ז'בוטינסקי אינו אבי "הצבאיות העברית המחודשת"

אפילו לא אבי האצ"ל

ושוב חוזר יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר על תעמולה בית"רית שקרית המתאימה לשנות השלושים של המאה הקודמת כשהוא כותב: "ז'בוטינסקי הוא אבי הצבאיות העברית המחודשת, ("בית"ר – הצבא העברי שבדרך" – "חדשות בן עזר", 1911). לא רק שז'בוטינסקי לא היה אבי הצבאיות העברית החדשה (שהיו "השומר" ו"ההגנה"), אלא הוא אפילו לא היה אבי ארגון האצ"ל.

את האצ"ל הקים אברהם זילברג-תהומי שפרש ב-1931 מארגון ההגנה וב-1937 חזר לארגון ההגנה ולאחר זמן פרש שנית מארגון ההגנה. רק לאחר שיצא שנית מהאצ"ל נשארו בו אנשי ז'בוטינסקי. [תהומי פרש מההגנה למה שנהפך לאצ"ל, חזר ממנו לארגון ההגנה, ופרש שנית מהגנה לאצ"ל, ופרש מהאצ"ל ואז נותרו בו אנשי ז'בוטינסקי]. כשנתיים לאחר ייסודו, פעל האצ"ל תחת "ועד מפקח" שבו היו נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. אחרי שב-1937 הארגון התפלג, נשארו בו בעיקר תומכי זאב ז'בוטינסקי, והארגון היה כפוף לו בקושי רק מבחינה מדינית.

לזכותו של יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר יש לומר שלפחות הפעם הוא אינו חוזר עוד על התעמולה הבית"רית השקרית שז'בוטינסקי חזה את השואה (כי הוא לא חזה) ואמר את המשפט: "חסלו את הגלות, ולא – הגלות תחסל אתכם." (כי הוא לא אמר אותו).

לא בכדי ישו קרא לגויים כלבים

הרשתות החברתיות התמלאו לקראת חג המולד בטענות שישו היה פלסטיני. כל מי שמזדהה עם תרבות ה-Woke החליט שמי שייסד את הנצרות הוא לא יהודי אלא פלסטיני, או לפחות יהודי מבחינה דתית –- אבל פלסטיני מבחינה אתנית. או פלסטיני ממוצא יהודי. 

ערבי בשם חוסין עבדול חוסין, ממכון המחקר Foundation for Defense of Democracies, כתב: "אתם יודעים איך בספר הבשורה על פי מתי אמר ישו 'לא נשלחתי, אלא אל הצאן האבוד של בית ישראל', כשכתוב 'ישראל', ישו התכוון לפלסטין."

משום מה הוא שכח שבאותו משפט בו אמר ישו שהוא נשלח רק לבית ישראל הוא כינה את הגויים כלבים. (מתי 15: 24) מן הסתם כך הוא התייחס אליו.

כמובן שישו גם קרא לארצו "ארץ ישראל" ולא "פלשת" (מתי 2:20).

זה הביא לפוסטים מצחיקים כשהזוג המפורסם שהתנשק בסוף מלחמת העולם השניה נקרא "זוג פלסטיני", והאסטרונאוט האמריקאי הראשון שהגיע לירח נקרא "פלסטיני" בהיסטוריה הפלסטינית.  אין מה לומר. פיליסטיניזם מוחלט.

(הרשת בטירוף סביב הטענה ש"ישו היה פלסטיני")

https://www.mako.co.il/nexter-news/Article-808f47fcdcaac81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

עוד מעט גם יחליפו המטרוללים את הכתובת מעל כל צלב. כמסופר בברית החדשה על כל צלב כתבו הרומאים את כתב אשמתו של ישו:

Iesus Nazarenus Rex Iudaeorum INRI

"ישו הנוצרי מלך היהודים"

זו הכתובת הכתובה היום על כל צלב. האם מעתה יחליפו המטרוללים הפיליסטינים את הכתובת מעל כל צלב ל:

INRP Iesus Nazarenus Rex palistinurum

"ישו הנוצרי מלך הפלישתים (פיליסטינים)"

כמובן, הרי לדידם ישו לא היה מבית דוד, אלא מבית גוליית הפלישתי...

(האמת כמובן שהוא היה יהודי אבל לא מבית דוד)

הטרלול הבלתי יאמן של האמריקאים

אלן דוד בלום Allan David Bloom‏ (1930-1992) פילוסוף, מסאי ואקדמאי אמריקאי יהודי. שדגל ברעיון של חינוך "הספרים הגדולים", כפי שעשה מורהו הרוחני לאו שטראוס. קנה את פירסומו בשל ביקורתו על החינוך האמריקאי הגבוה בן זמנו, בספרו רב-המכר משנת 1987 "The closing of the American Mind" שתורגם לעברית בשם "דלדולה של הרוח באמריקה" טען בלום כי שורשיו של המשבר החברתי והפוליטי הפוקד את ארצות הברית במאה העשרים הם אינטלקטואליים. נקודת המוצא בביקורתו הנוקבת היא מהפכות הסטודנטים שהסעירו את הקמפוסים של ארצות הברית ואת בירות ההשכלה בשלהי שנות השישים. החינוך הליברלי המכבד את מורשת העבר ודורש מחניכיו להכירה וללמדה סלל את הדרך להשתלטותו של אידיאל היחסיות. הדמוקרטיה האמריקנית קלטה ואימצה בשקיקה מיני סילופים וולגאריים ומעוותים של רעיונות והלכי רוח שנוצרו בתרבות האירופית, ומשהתייצבו ביבשת החדשה לא הוליכו אלא לניהיליזם, לבורות ולאבדן ערכים בחינוך, בחיי הציבור ובתפישות הפוליטיות.

מסתבר שהמיגזד האמריקאי במאה ה-21 נסגר עוד יותר ודולדל לאין שיעור עד כי הפך לרלדול פרוגרסיבי של ממש.

בסקר מקיף של אוניברסיטת הארוורד וחברת הסקרים "האריס", שנערך במהלך דצמבר, ענו 51% מהאמריקאים בני 18 עד 24 שהפתרון הנכון "לטווח ארוך" לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא "שישראל תיגמר ותועבר לחמאס ולפלסטינים."

באותו סקר, 50% מבני 18–24 אומרים שבמלחמה זו הם תומכים "בחמאס יותר מבישראל," ו-60% מהם סבורים שאת התקפת חמאס ב–7 באוקטובר "ניתן להצדיק בשל העוולות שנעשו לפלסטינים (grievances of Palestinians).

הדימוי של החמאס בעיני מטורללים אלו, גם בלי קשר לעימות עם ישראל, הוא "פרוגרסיבי" באופן נלעג. לפי אותו הסקר מחודש נובמבר, 45% מהצעירים האמריקאים (ו-36% מבני 24-34) מחזיקים בדעה כי "חמאס מרשה להומוסקסואלים לחיות יחד בגלוי." על השאלה אם חמאס הוא "דמוקרטיה או שלטון אוטוריטרי" 41% מהצעירים (ו-38% מבני 24-34) עונים "דמוקרטיה". 51% מהצעירים (44% מבני 24-34) סבורים כי "חמאס מכבד את זכויות המיעוטים הדתיים והאתניים, כגון נוצרים ויהודים." אפשר להתנחם בעובדה שאלה המציעים "למסור" את ישראל לחמאס לפחות אינם חושבים שהם מוסרים אותה לידי גורם לא נאור חלילה...

ואולם, אם בוחנים את כל הנתונים, מתגלות סתירות קיצוניות בתשובותיהם של אוהדי חמאס אלו. אפילו האנטי-ישראליות שלהם, עד כמה שהיא קיצונית, מעידה על בלבול ועל אינפנטיליות עוד יותר משהיא מעידה על אנטי-ישראליות. בסקר של דצמבר, 69% מבני 18-24 מסכימים כי "לישראל יש זכות קיום כמולדת של העם היהודי.". רגע – איך זה יכול להיות, אם 51% חושבים שהפתרון הוא "לגמור את ישראל ולמסור אותה לחמאס"? לא יכול להיות, אבל עובדה. אולי המילים "זכות קיום" מזמינות תשובה חיובית, ואולי יש החושבים שגם אם יש לישראל זכות קיום, בכל זאת עדיף שלא תתקיים "לטווח הארוך". ולמי אפשר "למסור" אותה, לאחר ש"תיגמר", אם לא לחמאס מכבד המיעוטים והלהט"בים?

זאת ועוד, 60% מצעירים אלו אמנם קובעים שישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה, אבל עם זאת 70% מהם אומרים שישראל "מנסה להימנע מהרג אזרחים בעת לחימתה בחמאס." מעניין איך האנשים האלה מבינים את משמעות המושג ג'נוסייד. גם חמאס, עם כל הנאורות המיוחסת לו, מנסה, לדעת רוב הצעירים האמריקאים (58%) לבצע ג'נוסייד ביהודים, ומעשיו ב-7 באוקטובר, למרות שהם, כאמור, "ניתנים להצדקה", היו בכל אופן "genocidal" לדעת 66% מהצעירים, ו-62% מהם סבורים שחמאס משתמש באזרחי עזה כבמגינים אנושיים.

הג'נוסייד שישראל מבצעת לדעת רוב הצעירים האמריקאים, תוך שהיא משתדלת להימנע מהרג אזרחים, הוא ככל הנראה פעולה שלילית בעיניהם, אבל לא חמורה מדי. עובדה: 53% מהם סבורים שעקרון חופש הביטוי צריך להגן על סטודנטים הקוראים לג'נוסייד ביהודים. אם כך, צדקו נשיאות האוניברסיטאות במה שאמרו בקונגרס בנושא זה? אז זהו שלא – 73% סבורים שעליהן להתפטר.

 (אלכסנדר יעקובסון, "כמו שטראמפ אינו שמרן, הטרלול בצד השני אינו פרוגרסיבי", "אל-ארצ'י", 27.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-26/ty-article-opinion/.premium/0000018c-a5f6-dbf8-a5ed-fdfe992e0000

הנה ראו את הטרלול הבלתי יאומן של האמריקאים. על ההסברה הישראלית לראות בצעירים האמריקאים "טעוני טיפוח" ולנסח את ההסבה כמו לכיתה טיפולית.

אמסטרדם מתאסלמת

מאז הכיבוש הנאצי טרם נשמעו כרזות אנטישמיות כאלו באמסטרדם. הפגנה פרו-פלסטינית התקיימה באחד ממרכזי הקניות הגדולים באמסטרדם, De Bijenkorf. הודעת הכריזה נאמרה כך: "קונים יקרים, ברוכים הבאים לקניון Bijenkorf. בעונת חג המולד, אנו מזמינים אתכם להפסיק את הקניות בזמן שהפצצות נופלות," נאמר בהודעת הכריזה, זאת בעת שקונפטי פוזר ברחבי הקניון כדי לדמות את ההפצצות.

"הראו את הסולידריות שלכם עם העם המדוכא בפלסטין. למדו את עצמכם על רצח העם. דברו עם חבריכם על הכיבוש. חג המולד מבוטל. זרקו את שקיות הקניות שלכם והחרימו את המותגים הגורמים לרצח העם הישראלי בפלסטינים. להחרים את לוריאל, להחרים את דיור, להחרים את שאנל, להחרים את פומה. מנהר לים, פלסטין תהיה חופשית."

כמו כן, בחוברות שצנחו מעל הקונים נכתב: "כך הצבא הישראלי המדכא מודיע לעזתים על מותם הקרוב על ידי הפלת ניירות מעל ראשם."

"למעלה מ-20,000 בני אדם בעזה נהרגו במימון כספי המיסים שלכם. כשאתם קונים מותגים כמו לוריאל, שאנל ודיור, אתם מוודאים שישראל תוכל להמשיך ברצח העם שלה בפלסטינים. בזמן שחיפשתם את המתנה המושלמת, ישראל הרגה שישה ילדים בכל שעה, ילדים חולים כל שעה. בחודשיים וחצי האחרונים נהרגו 8,000 ילדים."

(הכריזה המפתיעה בקניון בהולנד: ''תפסיקו לממן את רצח העם בעזה'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=831116&forum=scoops1

מן הסתם זה יעודד את ההולנדים (לא המרוקאים באמסטרדם) לקנות.

מצעד השנאה היומי גולדשטיין-ביבי

אורנה בנאי: "נתניהו פושע מלחמה ומלאך חבלה."

https://twitter.com/YinonMagal/status/1739647676021407927?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

דוֹקי הנותנת

דוֹקי כה קטנה שהיא נראית כמעט כגמדה, אבל אין לה שום בעיות בגלל הקוטן שלה, והיא אפילו לא הולכת בנעלי ספורט או בכאלה בעלות עקב מוגבה; נוח לה בנעלי סולייה רכה, כשתי סירות קטנות, שבהן היא שטה על הרצפה כאילו הרוח נושבת בעורפה, או היא כדור צמר רך שמתגלגל בחשאי, לפעמים נוהמת משהו, מתפנקת ומרוצה בעצמה.

ככל שהיא קטנה כן היא יודעת לעמוד בתקיפות על דעתה ויודעת בדיוק מה היא רוצה, ומה שהיא רוצה ביותר אלה הם בנים, לא בנים ללדת, לכך היא צעירה עדיין, אלא בנים לאהוב ושיאהבו אותה.

על כך יש לה מדי פעם ויכוח עם הבנות בכיתה, שלא אוהבות לשמוע אותה מדברת בגלוי ומצהירה שהיא בעד אהבה חופשית.

"לדעתי אין הבדל בין בן לבת בדברים האלה, וכל מי שחושבת אחרת זו סתם צביעות מצידכן! בנות..."

"את לא יכולה לקחת לך כל שבוע בן אחר ושלא ידברו עלייך כאילו היית, את יודעת מה..." אומרת מורן.

"ואת עוד מתפארת בזה כמו בן שמספר על בנות שנתנו לו..." מוסיפה ליאת. "אני פשוט לא מבינה אותך, אין לך כבוד עצמי?"

"ושאומרים עלייך שמחליפים אותך כמו גרב משומשת?" – תוקעת מורן.

"אז אם לא איכפת לכן – " משיבה דוקי, "לי יש צרכים בדיוק כמו לבן, והמושגים שלי על משומשת קצת אחרים משלכן! אלוהים לא נתן לנו את כל האברים שלנו רק בשביל שלא נשתמש בהם אלא נִרְאוֹתָם בלבד כמו נרות של חנוכה אם לא איכפת לכן, בנות..."

"אם לא איכפת לך אומרים לראותם ולא נראותם..." כך מורן, המשוררת.

"אולי תגידי לי גם איך להשתמש בעברית שלי? ואולי מה שאני חושבת על מה זה משומש, שימוש ומישמוש, זה, אם לא איכפת לכן – קצת שונה משלכן? הטבע לא ברא אותנו שנשב ונְפַנְטֵז ונשחק בנדמה-לי – ונשאיר לבנים להיות אלה שמותר להם לעשות הכול ועוד להתגאות בזה... מורן, כשאני רוצה סיפוק אני מוצאת לי איזה בן נחמד ולא מסתגרת בחדר-האמבטיה!"

"כן, ושיקראו לי מורן הנותנת?"

"מטומטמות! אני לא נותנת, אני לוקחת! – וזה בכיף..."

*

לאחר שחזרה הכיתה מהטיול למידבר יהודה נקראה דוקי אל כרמלה, המורה-היועצת  החדשה, ששוחחה עימה, כמו שאומרים – סחור-סחור.

"תשמעי המורה כרמלה," הפסיקה אותה דוקי, "אני מבינה שקראת לי בגלל זה שטיפסתי בטיול השנתי לא רק על ההרים?"

"לומר לך בגלוי? אל"ף – כן. בי"ת – זו לא סיבה להתבדח. גימ"ל – ואל תחשבי שאני שמרנית. דל"ת – אבל לעשות את זה עם כולם? מה אנחנו, בהמות?"

"טוב, אז אל"ף – זה לא היה עם כולם, אפילו שהיו שם הרבה נחמדים. בי"ת – רק עם אחד, בלילה הראשון. גימ"ל – ועם עוד אחד, בשני. דל"ת – ולא תשמעי ממני שום שמות כי אני לא רוצה לקלקל דבר יפה. ה"א – המורה, בהמות גם אוכלות, אז אני אצום?"

"יפה? ואת יודעת מה יכולות להיות התוצאות?"

"שאני אעלה גירה?"

"דבורה, תפסיקי להתחכם..."

"טוב, אני יודעת, ולכן לוקחת גלולות. ואם את מתכוונת לאיידס, אז אני מבטיחה לך שבתולים לא חולים בזה אבל לבחורים בגיל שלך יש יותר סיכון..."

"צורת הדיבור שלך לא מוצאת חן בעיניי...

"אם את חוששת שאני אידרדר, אולי תסתכלי בגיליון הציונים שלי?"

"ראיתי. באמת מפתיע. אחד שמונה, וכל היתר תשע ועשר."

"אז שיהיה לך ברור שלא רק שאין לי בעיות עם זה אלא שאני כזאת מלאה מרץ ואוהבת פעילות שיש לי חשק... שאני טובה... גם בלימודים, כי אני לא מבזבזת זמן בפינטוזים על בנים בחדר-אמבטיה, אלא תמיד בראש אחד איתם והם אוהבים אותי..."

"דבורה, אני מודה לך על גילוי הלב שלך אבל אני חושבת שאצטרך לבקש פגישה גם עם הורייך. מוכרחה להיות להתנהגות המינית שלך סיבה עמוקה יותר."

"הסיבה הכי עמוקה היא שאני אוהבת את זה. את לא?"

"כן. אבל אני לא רצה לעשות את זה סתם כך עם כל אחד."

"טוב." נאנחה דוקי. "אז תדעי לך שיש סיבה..."

שתיקה

"בבקשה, אני מחכה."

"יש לי אבא נמושה, משהו מבייש כזה, קטנצ'יק, מגוחך, כמו הקירח ההוא שמוכר קלטות-וידאו בדיוור ישיר ומתחתן עם המזכירה ב'פרקליטי אל אי'. חסרה לי דמות אב סמכותי, זאת האמת – ולכן אני רצה מאחד לשני, ולא רק עם הבתולים שלנו, מהכיתה, אלא גם עם מבוגרים, ויש לי גם אחד נשוי, קצין..."

"את אפילו לא בוכה!?"

"לא, מה יש לבכות? זה הגיוני, לא?"

"טוב, עכשיו ברור לי שאני צריכה לראות את ההורים שלך."

"שיהיה לך בהצלחה. לדעתי זה מיותר. אין שום בעיות איתי בלימודים."

*

כאשר הופיעו לפגישה הוריה של דוקי, קיבלה המורה-היועצת כרמלה את 'שׁוֹק' חייה. זוג שקט, שניהם יפים, והאב – גבר מקסים, בעל חיוך כובש ודיבור סמכותי. קברניט של מטוס-נוסעים. בחיצוניותה דוקי אינה דומה להם. כרמלה התבלבלה. בקושי הצליחה להסביר את מטרת השיחה.

"אין צרוך לגמגם," אמר האב-הטייס. "דוקי מביאה חברים הביתה ואנחנו מרשים לה לנהל את חיי האהבה של באופן חופשי."

"לזה אתם קוראים אהבה? הלא זה כמו..."

"כן." הוסיפה האם. "דוקי כישרונית מאוד, חרוצה, יש לה גם חוש הומור מצויין, והיא מספרת לנו על חוויות שלה עם בנים..."

"כמו שמדברים על ארוחה..."

"כן. אנחנו מאוד אוהבים לנסוע בעולם, לטייל ולהשוות גם מסעדות..."

*

"דבורה, מה הקטע הזה עם אבא הנמושה שלך?" חקרה אותה כרמלה למחרת.

"רצית סיבה – נתתי לך."

"אבא שלך הגבר הכי מקסים שהיכרתי..."

"בא לך עליו? הזהרתי אותך שלא תזמיני אותם. בסוף עוד תתאהבי בו, כמו בהמה..."

"שלום!"

"שלום..."

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סקר של מרכז המחקר פיו מ-2021 מצא שרק 48% מהאמריקאים היהודים בני 29-18 הרגישו זיקה לישראל, לעומת 67% מהמבוגרים מהם. סקר שהזמין "מכון הבוחר היהודי" באותה שנה חשף כי 33% מהאמריקאים היהודים שטרם מלאו להם 40 קיבלו את האמירה כי "ישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים." זאת לעומת 15% בלבד בקרב המבוגרים יותר. כמו כן, לפי אותו הסקר, 20% מהקבוצה הצעירה קיבלו את האמירה כי "לישראל אין זכות קיום," וזאת לעומת שלושה אחוזים בלבד מקבוצת הבוגרים. ["הארץ" באינטרנט. 28.12].

אהוד: אני משער כי בעקבות המלחמה צפוי להגיע מארה"ב לישראל גל גדול של עליית יהודים, בעיקר צעירים שהתפכחו – מה עוד שהקהילה השחורה בארה"ב נעשית יותר ויותר אנטי-ישראלית, אנטישמית ופרו-פלסטינית. רואים אותם בהפגנות: שחורות נלהבות ושחורים צוהלים עם כאפיות וכרזות הקוראות לחיסול ישראל.

היו שנים בהן הוגבלה כניסת יהודים לאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב, אחר-כך באה תקופת הפריחה בה הגיעו יהודים בעולם האקדמי לאחוז גבוה מאוד משיעורם באוכלוסייה – אך משעה שהונהגה באוניברסיטאות שם "אפלייה מתקנת", והן גם נכבשו בתרומות של הון ערבי ובאנטישמיות – החלה דעיכתן.

* ויינט ויקיפדיה מרס 2023: מחקר חדש מראה כי אחוז התלמידים היהודים באוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארצות הברית, ה – Ivy League-צנח לשפל חסר תקדים ועומד כיום על כ-7% בממוצע, לעומת 20% בתחילת שנות ה-2000. מדובר באחוז נמוך יותר מאשר בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של המוסדות האלה, בתחילת שנות ה-20 ועד סוף שנות ה-50, כשהקצו לסטודנטים יהודים מכסות מפלות (נומרוס קלאוזוס) של עד 10% כדי לא "להרתיע" סטודנטים נוצרים.

* אורי הייטנר: אם תנהג כמוני ותדבר אישית עם אנשי ממרי, תבין שביטאתי היטב את כוונתם. נשיא המכון יגאל כרמון אמר את הדברים במפורש ב"כאן 11". בניגוד אליהם, אני לא אומר דברים נחרצים, זולת הצורך בחקירה.

אהוד: אין טעם להתווכח עם שנאתך החולנית לנתניהו ועם כל הפלפולים שלך סביב אותה שנאה. אתה התכוונת בפירוש לשטות הזו – שאם היועמ"שית לא תחקור ותזים את העלילה המתועבת של תעמולת הטרור הפלסטיני-הגבלסי על נתניהו – הרי שהוא אשם!

אם הקשבת לדבריו הצ'רציליאניים של נתניהו במוצ"ש באחרון – מדובר בשקר, וסלח לי שאני מאמין לו יותר מאשר לדבריך החכמים בנושא הזה.

ואינני שוכח את תמיכתך הנלהבת  ב"הפגנות המחאה" בתחילתן, בהן גם השתתפת – ואשר עליהן התחלת להעביר ביקורת רק כאשר החלו לקרוא בהן לסרבנות לשירות בצה"ל ובמילואים, קריאות שעודדו את יחיא סינוואר לפתוח בהתקפת הפתע הרצחנית שלו שעליה שקד שנים רבות!

* אתם מוכנים לעבור לגור במדינה של הצדיקים האלה מבלי לחשוש לשלומכם האישי, בייחוד בלילות?

"דרום-אפריקה פנתה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בדרישה לפתוח בחקירה נגד ישראל על פשעי מלחמה שביצעה לכאורה ברצועת עזה. בהצהרה שפרסמה דרום-אפריקה, היא מסרה כי היא 'מודאגת מאוד ממצוקת האזרחים' ברצועה, והאשימה את ישראל ב'שימוש חסר הבחנה בכוח והרחקה בכוח של תושבים.' עוד נמסר בהצהרה, כי התקבלו דיווחים על 'פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה', וכן כאלו שעומדים בתנאי הסף של רצח עם." ["הארץ" באינטרנט. 29.12].

* האם פרופ' משה צימרמן, השותף כנראה לדעתם של הפלסטינים על ישראל, מכיר בכלל את תולדות ישראל והיהודים בארץ-ישראל ב-145 השנים האחרונות?

צימרמן: "מה שקרה ב-7 באוקטובר דומה מאוד לפוגרומים שנעשו ביהודים לא רק בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולא רק גרמנים נאצים – גם ליטאים, פולנים ואוקראינים 'טובים'. בתור היסטוריון, החשוב הוא לא שאגיד 'כאן היה פוגרום', אלא להסיק מזה מה המשמעות לגבי התנועה הציונית. ברגע שבמדינה של היהודים, במדינה הציונית, מתחולל פוגרום ביהודים, המדינה והציונות מעידות על עצמן שנכשלו. כי הרעיון שביסוד הקמת מדינה ציונית היה למנוע מצב כמו זה שבו נמצא היהודי בגולה. זה מה שצריך לחשוב עליו: איך קרה שהציונות הכזיבה ושהמדינה הציונית לא מסוגלת לעמוד במטרות שהיא הציבה לעצמה או שהציבו לה חוזיה, מהרצל ואילך. האירוע של 7 באוקטובר, פוגרום על אדמת ישראל, במדינת ישראל, הוא מפנה בהערכה שלנו לגבי ההצלחה של הציונות ומפנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"אני עומד ומסתכל במה שקרה, ואומר: הפתרון הציוני איננו פתרון. אנחנו מגיעים למצב שבו העם היהודי, שיושב בציון, נמצא במצב של אי-ביטחון גמור, לא בפעם הראשונה. מעבר לכך, צריך לקחת בחשבון שישראל גורמת להחלשת ביטחונם של יהודי התפוצות, במקום ההפך. אז הפתרון הציוני הזה נראה לקוי מאוד וצריך לבדוק מה גרם ללקות הזאת." ["הארץ" 29.12].

אהוד: זה באמת כישלון של הציונות שהקמנו ב-48' את מדינת ישראל במלחמה עקובה מדם. היינו צריכים להישאר במחנות העקורים בגרמניה וכמיעוט נרדף במדינות המוסלמיות!

* ישעיהו ליבוביץ לאהוד בן עזר בפברואר 1966: אתה שואל, אם יש לי עניין בעם היהודי? יש לי עניין רק בעם היהודי! המדינה אינה מעניינת אותי אלא במידה שהיא משמשת מדינתו של העם היהודי, שאם לא כן, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה. ראה, המדינה כשלעצמה היא מעמסה והכבדה על הבעיות הבינלאומיות; אנחנו מהווים אלמנט של אי-שקט ושל גרימת קונפליקטים בעולם. ובכן, אם מדינת-ישראל היא סתם מדינת-ישראל – היא גורם מזיק; אך אם היא מדינתו של העם היהודי – לא איכפת לי שהיא גורם מעורר אי-שקט. בשביל מי שאינו יהודי – עצם מציאותו של עם ישראל היא בגדר גורם מפריע. אם היטלר היה מצליח – היה, מבחינתם, משחרר את האנושות מהרבה קשיים. עצם הפזורה והגולה נוצרו על-ידי הייחוד של העם היהודי. ואם אין לו ייחוד – לא יוסיף להתקיים. והדבר אמור גם לגבי העם היהודי במדינת-ישראל.

אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. אולי יש ביטחון לאומה הסינית, כי פשוט כמעט בלתי-אפשרי להשמידה. אבל כלום יש לפולנים ביטחון? עוד לפני דור לא העלה איש על הדעת שאפשר להשמיד עם. אך במלחמת-עולם שלישית – מי יודע? וייתכן שבעוד דור, בחלק הדרומי של אפריקה, בדרום-אפריקה וברודזיה החדשה – יעשו "אֶנדליזוּנג" ("פיתרון סופי") של הבעייה הלבנה, השמדתם הפיסית על נשיהם וטפם, באותו מובן שהיטלר הבינו. ומצד שני ייתכן שהאפריקאנרים הלבנים יקדימו, כל זמן שבידיהם מצוייה עדיפות-כוח מכרעת, וישמידו את האוכלוסייה האפריקאית, כשם שהספרדים באיים האנטיליים השמידו את כל האוכלוסייה האינדיאנית. באכסיסטנציה האנושית היום אין ביטחון, לכן כל הבעייה הזו היא בעייה ריקה.

תביעתה של הציונות להבטחת הביטחון – נובעת מאופי המאה התשע-עשרה אשר ראתה בביטחון אחד מקווי האופי הנורמאלי של הקיום האנושי. אך בימינו אפשר לראות, ולוא רק מספרות ה"סאיינס פיקשן" – שמרבית האנושות שרוייה בהרגשה שחיינו תלויים מנגד. לכן מגמות ושאיפות כיום אינן נמדדות על-פי הקריטריון האם זה מוסיף ביטחון או לא. ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון.

[מתוך "אין שאננים בציון"].

* פנחס שדה לאהוד בן עזר ביוני 1970: אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים לערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפנטסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמרכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פרבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפנטסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

[מתוך "אין שאננים בציון"].

* אהוד: מתוך היומן: 17.6.22. יום שישי. 11.00 פגישת סופרים ואנשי-רוח בבית הסופר בהנחיית אדיר כהן. בין המשתתפים, זיוה שמיר, יהודה אטלס, ישעיהו תדמור. יוסי סגל. מרגלית מתתיהו. לימור שריר. משה צימרמן. עמלה עינת. עמירם רביב. יערה בן-דוד. דניאל בר-טל. אילן רונן. ועוד. הפגישה מתחילה בהצגה עצמית של המשתתפים. כאשר מתחילה השיחה הכללית, מדבר גם משה צימרמן ואומר שאי אפשר להתעלם מן הכיבוש, ומנסה להמשיך בכל החרטא הזו. אני משסע אותו בקריאת ביניים קצרה: "אחרת הם ישחטו את כולנו!" – מה שגורם מיד להתעוררות קצרה, ולהחלטה שאין עוסקים בפוליטיקה, אם כי כמעט כולם מנסים כן לעסוק בפוליטיקה, כלומר בעמדה השמאלנית המצדדת בערבים המסכנים. זו נראית לי עמדת מרבית המשתתפים הקולניים. אילן רונן, למשל, תמך בו.

* מעניין אם עם התחדשות ההפגנות להדחת נתניהו במוצ"ש האחרון שבים המפגינים וקוראים, לבד מהכרזות שהם מניפים "הדחה עכשיו" – שבים וקוראים כבעבר לסרב לשרת בצבא ובמילואים, כפי שהיה בעקבות קריאותיהם התבוסתניות של "המנהיגה" חביבת התקשורת שקמה ברסלר מ"הדגלים השחורים" בבלפוריאדה ושל חבריה-לדיעה מ"חברים לנשק" שהופיעו במדים של טי-שירט חאקי – שאולי דבריהם השפיעו על יחיא סינוואר היודע עברית לצאת לבצע את תוכניתו השטנית שעליה שקד שנים רבות.

ומעניין גם מי מארגן ומממן את ההפגנות האלה נגד נתניהו בעיצומה של המלחמה?

* חוה ליבוביץ: שבוע טוב לאהוד. חחחחההה חייכתי הערב במשדר מסיבת העיתונאים שבה הופיע ביבי. בסיום הוא נשאל שאלות ע"י התקשורת. נדמה לי שזו היתה השאלה האחרונה. העיתונאי שאל אותו אם הוא מתכוון להתפטר בסוף הלחימה. חיכיתי ותהיתי בקוצר רוח לתשובה. וביבי ענה בפאנץ' מחוכם: "הדבר היחיד שאני מתכוון להתפטר ממנו זה החמאס..."  כך הוא שם את העיתונאי במקומו. אי אפשר להגיד שלביבי אין הומור. דוז פואה על התשובה החכמה.

דבר נוסף, אבקש הבהרה ממשה גרנות. במדור מקורות הש"י הוא עונה לשאלתך על כך שביוון העתיקה  היה נהוג להקריב קורבנות אדם והמנהג היה מקובל גם בישראל. כדוגמא הוא מביא את יאשיהו המלך והקרבת כהני הבמות, ואת דוד שהקריב את צאצאי שאול. שאלתי לד"ר משה גרנות היא – האם דומה הקרבת קורבנות אדם ביוון העתיקה למעשיהם של יאשיהו ודוד?

דומני שאינה דומה. האקט של יאשיהו המלך היה אקט ענישה ומחאה ויוצא דופן שנועד להוקיע ולהרתיע מפני עבודה זרה, ולא מנהג מקובל של ריצויי וכפרה לאל פגאני. דוד מסר את צאצאי שאול לגבעונים לפי דרישתם כנקמה על מנת שיהרגום. גם זה לא למטרות של פולחן קורבנות אדם.

אז לא כל כך ברורה לי ההשוואה לפולחן שהיה מקובל ביוון העתיקה. ואודה על הבהרה.    

* חיימקה שפינוזה: גם אלה שיבואו אחרינו ימותו, ואולי ימותו עוד לפנינו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2180 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-19, 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל