| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1917
היום המאה וארבעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,
החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2183 נמענים
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בשבט תשפ"ד. 18.1.2024
עם הצרופות: 1. דודידוביץ על רקע תמונות החטופים. באדיבות דוברות מטה אשר. 2. דוידוביץ משה. כנ"ל.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: הַמְּטֹרָף. // יוסי אחימאיר: 1. מהאג יצא מתוק. 2. בכיכר החטופים אבדה הסבלנות. // שֹישֹי מאיר: לפחות. // יורם אטינגר: "היום שאחרי" – לא ערבויות ביטחון ולא כוח זר. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.1.24. // פרופ' אשר מעוז: מלחמה כתירוץ. // מיכאל רייך: שָׁם, בַּשָּׂדֶה. // עדינה בר-אל: משה דוידוביץ: "הצפון פשוט נטוש". // משה גרנות: פניו המפלצתיים של המונותיאיזם. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // איתמר פרת: תשובות ללא מענה. // ד"ר גדעון הדס: ים המלח בחזון הציוני ותפישת עין גדי בשלהי מלחמת העצמאות. // דְּבוישֶה: עין גדי – 68 שנים. // אהוד בן עזר: זיווית הבליינית. // מנחם רהט: עזה האחרת. // נעמן כהן: על עיוורון המשיחיות הפרו-איסלמית. // ממקורות הש"י.
כְּסַלָּמַנְדְּרָה גְּדוֹלָה
צְרוּפַת-אֵשׁ
יִרְבַּץ עָרֹם
לְפִתְחֵי-בְּרֵאשִׁית:
יְנוּקָא וָשָׁב –
וְלַעַג תִּינוֹקוֹת בַּשּׁוּק
נִתַּךְ עָלָיו
כִּי מֵעֵינוֹ יָצִיץ הַיֶּלֶד
וּבְרֹאשׁוֹ הַשֵּׂיבָה פּוֹרַחַת
וּמָלֵא הָרְחוֹב חִיּוּכוֹ
מִקָּצֶה אֶל קָצֵהוּ –
סְתָמִי, תָּכֹל,
כְּרָקִיעַ-שְׁטוּף-גֶּשֶׁם.
1964
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
יוסי אחימאיר
1. מהאג יצא מתוק
שני ימי ישיבות בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג חשפו לעין כל את ישראל היפה, הלוחמת על צידקתה וביטחונה. אין זה חשוב מה יפסוק בית הדין. כדרכם של מוסדות בינלאומיים אחרים, ישראל והסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הם תמיד במוקד דיוניהם. כל עניין אחר נדחק הצידה מסדר היום ברגע שעולה על השולחן העניין הפלסטיני. ישראל תמיד "זוכה" לגינויים. תמיד מואשמת. 'או"ם שמום' – פסק בן-גוריון, ובכך קיבע מלכתחילה את התייחסות ישראל למוסדות הבינלאומיים המוטים. ואין זה מפליא. מיספר המדינות העויינות את ישראל, בתוכן עשרות המדינות האיסלאמיות, עולה פי כמה על תומכיה וארה"ב בראשן.
רבים בתוכנו טענו, כי אל לה לישראל להשתתף ב"קרקס" הבינלאומי ולא להופיע בבית הדין בהאג בתלונה המבישה של דרום-אפריקה. טוב שהחליטה לשתף הפעם פעולה. שלחה את אהרון ברק להימנות על חבר השופטים, וגם שלחה את בכירי משפטניה להשיב לעלילות הכזב. הצדק הישראלי כל-כך שקוף, שאסור היה להשאיר את הזירה למעלילים, בעוד המלחמה במרצחים נמשכת.
עם ישראל התפעל מהופעתם של ארבעת נציגיו קבל אולם ועולם, יום לאחר שהתובעת, משתפת הפעולה עם חמאס, הציגה מסכת שקרים ועיוותים, ניפחה כל התבטאות לא-מוצלחת של פוליטיקאי ישראלי שולי. משפטנינו השיבו להם מנה אחת אפיים, והדברים ידועים. לכן, אין זה חשוב מה יפסוק בית-הדין הפומפוזי. סוף-סוף ה'קייז' הישראלי, שההסברה שלנו כשלה להציגו בעולם בצורה חד משמעית, זכה להצגה מרשימה, חכמה, מנומקת כהלכה. כל מי שצפה בנאומים, לבו התמלא גאווה. הנה סוף-סוף נשמע ברבים קולה הנאור של ישראל, באופן רהוט ומדוייק. פניהם של חברי הצוות הדרום-אפריקאי היו עגומות למדי.
להשתתפותנו היתה חשיבות נוספת. תוך כדי שני ימי הדיונים, התייצבו גרמניה ובריטניה בגלוי, באופן חד-משמעי, לצידה של ישראל. בעיקר יש לציין את עמדתה של גרמניה. מיום ליום מתגלית, לצד ארה"ב, כידידת אמת של מדינת היהודים. יש להדגיש עם זאת, כי שלוש המדינות הללו תומכות, ולו בחצי פה, ב'פתרון שתי המדינות', שאינו מקובל על ממשלת ישראל. לא נקבל מדינה עויינת, חמאסית, גם ביו"ש, על גבול כפר-סבא ועפולה. הטבח בשבעה באוקטובר חייב לשמש נימוק מרכזי לכך, ששלטון ערבי-טרוריסטי ביו"ש יסכן את עצם קיום ישראל. חצי מיליון יהודים כבר מתגוררים בעשרות ישובים פורחים בחבלי יהודה ושומרון.
שארה"ב תומכת בנו – אין זה מפתיע. עוצמת התמיכה של מימשל ביידן מחממת את הלב, הגם שמיום ליום גוברים מוושינגטון הלחצים עלינו למהר ולסיים את מלאכת הלחימה. לא כן גרמניה, שלעם היהודי חשבון היסטורי מר, בל יימחה, עימה. אנחנו זוכרים היטב את העבר הנורא, את השואה שהמיטה גרמניה הנאצית על העם היהודי חסר האונים, אבל גם מביטים קדימה למען עתיד ישראל. לכן, עושים את ההפרדה בין אז להיום. זוהי באמת גרמניה אחרת – עוד מונח שטבע בן-גוריון, ולא הכול השלימו עימו. ידידותה לישראל, בוודאי בימים אלה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, היא לנו נכס חשוב ביותר. בעקבות תמיכתה הבלתי-מסוייגת בישראל, לא אמנע עוד מלבקר בגרמניה.
יש להזכיר מדינה נוספת, צנועה, שידידותה לישראל רבת מסורת מזה שנים רבות – צ'כיה. עוד ב-1948 מילאה צ'כיה (אז צ'כוסלובקיה) את התפקיד שממלאת היום ארה"ב ביחס לישראל ולמלחמה. סיפקה לצבא ישראל רובים, תחמושת ואפילו מטוסים – כאשר ארה"ב דאז מטילה אמברגו על מכירת נשק למזה"ת. כטירון בצה"ל ב-1962, אני זוכר במיוחד את הרובה הצ'כי הלא-אוטומטי. היה זה הנשק האישי, שעליו התאמנתי. עד היום אני כמו חש את מכת הדף הקת ההולמת על כתפי בכל ירי. חלק מהרובים הללו היו שלל מגרמניה הנאצית. על קתותיהם היה מוטבע צלב הקרס.
בהיפוך לידידות הגדולות, מדינות אחרות החמירו את איבתן לישראל. ראשונה שבהן היא כמובן טורקיה של ארדואן, שמתגייסת לסייע לדרום-אפריקה בהשחרת ישראל. זוהי טורקיה שמארחת את ראשי החמאס ושאר מנהיגים של אירגוני טרור. ומנגד מדכאת באכזריות את המיעוט הכורדי בגבולה, שלא להזכיר את טבח הארמנים.
נזכיר את אירלנד, שמכבר מיקמה עצמה לטובת הצד הפלסטיני. באחרונה נשמעו מתוכה קולות הקוראים למאמן הכדורגל האירי של מכבי תל-אביב, להתפטר ולשוב הביתה.
גם מישראל עלו קולות מופרעים הקוראים לסייע לדין בינלאומי על "פשעי" ישראל. בין אלה – זאב דגני מנהל גימנסיה "הרצליה". ה"מחנך" הפוסט-ציוני הזה עדיין לא פוטר משום-מה.
מעל לכל, ההצגה האנטישמית בבית-הדין הבינלאומי בהאג הצליחה לאחד עוד יותר את רוב הציבור בישראל, לטעת בו תקווה וגאווה, ואין זה משנה מה תהיה פסיקתו. מעז או מהאג יצא מתוק.
על הלוח האלקטרוני, המונה את מיספר הימים, השעות, הדקות והשניות, הופיע המספר: 99:06:07:50. לאמור, פחות מארבע שעות למלאת מאה ימים לשבי. 136 חטופות וחטופים שבידי החמאס, נתונים ל"חסדיו", מי בחיים, מי כבר איננו.
צהריים בכיכר החטופים. דחוסה באנשים, רבים מהם תלמידים שהגיעו בצעדה מבתי הספר התל-אביבים. ההפגנה הארוכה ביותר למען שבויינו. הפגנה שקטה, כאשר מבעד למסך הגדול שמעליו מוקרנים נאומי הדוברים, בוקעת שוב ושוב מילה אחת, פולחת את האוויר – עכשיו !!! מחזירים אותם הביתה עכשיו!!!
את הקריאה הזאת – עכשיו! – שמעתי בכיכר גם במלאת רק שבוע לאסון ולחטיפה, ועדיין גברים, נשים, צעירות וצעירים, וגם ארבעת בני משפחת ביבס – בשבי. גורלם לא ידוע. "עכשיו" – מילה שנזעקת כבר מאה יום.
האטרקציה החדשה בכיכר היא המינהרה, המדמה מינהרת חמאס שדרכה עברו ובה אולי מוחזקים חלק מהחטופים. אנשים עומדים בתור ארוך ומתמשך על מנת לעבור דרכה, לחוות את האימה העזתית. בקצה המינהרה – דמות מוכרת. יוסוף חדאד, המוסלמי שהפך להיות הפנים של ההסברה הישראלית. קודם לכן נשא דברים חוצבי להבות מעל הבימה, ודרך המסכים, וביקש גם לפנות לציבור דוברי הערבית, כשהוא אומר להם, זו לא דרך האיסלאם. "אל-עאן" (עכשיו בערבית) הוא קורא להם. רבים מבקשים סלפי עימו. בכל זאת "כוכב".
הגשם אינו מרתיע את הקהל. ים של מטריות נפרס מעל הראשים. קשה לפלס דרך בקהל הצפוף, רבים נושאים שלטים עם תמונות של חטופים, בעוד הנאומים והשירה ממשיכים ללא הפסקה. הנה פנים מוכרות. יוכבד ליפשיץ. בתה לצידה. היא יודעת מה זה שבי. היא השאירה מאחוריה את בעלה הקשיש, עודד. אוחזת בידה את תמונתו.
הכביש, דרך שאול המלך, חסום, גדוש באנשים. כולם עומדים בשקט, ספוני מחשבות, אפופי דאגה ותהייה. פה ושם מעגלים סביב סיפורו של חטוף זה או חטופה זו, שמספר מאן דהוא. מבקשים תשובה, נחמה – ואין.
אין ספק, עם ישראל כולו עם החטופים ומשפחותיהם, בין האלפים שנמצאים בכיכר ובין המיליונים שנמצאים בעיסוקיהם. תחושה משותפת שגם עם הרחבת הזעקות והקריאות, ספק אם הן יגעו בלבבות האטומים של החוטפים הברברים. אך מה באשר לקטאר ולמצרים?
ומה באשר לממשלת ישראל? האם היא צריכה תמרוץ? האם היא מבינה את גודל הכמיהה בציבור להשבת החטופים? אכן, נדרשים מאמצים חדשים ומתוחכמים להשיבם ממנהרות עזה.
צחוק הגורל שרק אחרי מאה ימים של סבל בל יתואר, יגיעו אליהם (אולי) התרופות. מאה ימים של בידוד, עינוי פיסי ונפשי, ניתוק מוחלט, אי ודאות. בכיכר החטופים בלב תל-אביב אבדה הסבלנות.
יוסי אחימאיר
אהוד: אתה ודאי לא מציע שנפסיק את המלחמה לפי תנאי יחיא סינוואר וניסוג בבושת פנים מרצועת עזה. יש פתגם בערבית: "מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ!" – וזה מה שיקרה לנו אם ניכנע לחמאס. במוקדם או במאוחר כל אויבינו יעוטו עלינו להשמידנו כי שוב לא יפחדו מאיתנו!
ודבר ראשון שיעשו – הם יחטפו בפשיטותיהם עלינו נשים, זקנים וטף כדי לערער, באמצעות ההפגנות ההמוניות והמתוקשרות הקוראות לשחרורם – לערער את ממשלת ישראל הנתונה במלחמה! – ככה הם מקווים לנצח אותנו.
* * *
לפחות
הָאֵם זְהוּבַּת הַשֵּׂעָר אָמְרָה
שֶׁלְּפָחוֹת בְּנָהּ נֶהֱרַג מִיָּד, כָּךְ שְלֹא יָדַע
עַל הַזְוָועָה בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת אֲרוּרָה
וְאֵם אַחֶרֶת אָמְרָה, שָׂמַחְתִּי לִשְׁמֹעַ שֶׁהוּא חָטוּף.
לְפָחוֹת הוּא חַי.
וּבָכְתָה.
וְזוּג צָעִיר וְיָפֶה אָמַר שֶׁלְּפָחוֹת שׁוֹכְבִים שְׁנֵיהֶם
מִטָּה מוּל מִטָּה בְּבֵית חוֹלִים אַחֲרֵי אִבּוּד רֶגֶל.
רֶגֶל יְמָנִית שֶל כָּל אֶחָד.
בַּכְּאֵב הַנּוֹרָא שֶׁל הַשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה,
שֶׁקָּשֶׁה לַלֵּב לְהָכִיל אוֹתוֹ, הַזַּעֲזוּעַ וְהָאֵימָה
הֵם הָיוּ חַיָּבִים לִמְצֹא בְּדַל שֶׁל נֶחָמָה.
שישי מאיר
* * *
יורם אטינגר
"היום שאחרי" – לא ערבויות ביטחון ולא כוח זר
פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 16 ינואר 2024
רצועת עזה מועדת לטרור, כפי שציין רמטכ"ל ארה"ב, הגנרל ארל ווילר, במסמך שהגיש למזכיר ההגנה ב-29 ליוני 1967. הרצועה נושקת לחצי האי סיני, המהווה זירה לטרור אסלאמי בהנחיית "האחים המוסלמים", דאע"ש ואיראן.
פוטנציאל הטרור מחייב שליטה ישראלית ביטחונית בלעדית, ולא ערבויות של – או הסכם הגנה עם – ארה"ב, וגם לא כוח בינלאומי, שכמובן לא יחרף נפשו למען ישראל.
ב-1983 פינתה ארה"ב את החיילים שהשתתפו בכוח השלום הרב-לאומי בלבנון, אחרי ש-260 אמריקאים נהרגו בפיצוץ שתי מכוניות תופת של חיזבאללה בשגרירות ארה"ב ומגורי המארינס בביירות.
ערבויות ביטחון והסכם הגנה
הפרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציינת שיישום ערבויות הביטחון של – והסכמי הגנה עם – ארה"ב נקבע רק לפי אינטרס ארה"ב. כמו כן יש בהם עירפול מכוון, היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי, הכפפה לחוקת ארה"ב, ודרכי-מילוט המאפשרים אי-מימוש הערבויות והסכם ההגנה. מאפיינים אלו הביאו במקרים רבים לליבוי עימותים.
לדוגמא, בדצמבר 1994 חתמו ארה"ב, בריטניה ורוסיה על "מזכר בודפשט" המבטיח שלמות טריטוריאלית של אוקראינה, ואוסר על רוסיה להפעיל כוח צבאי או כלכלי נגד אוקראינה, חוץ מהגנה עצמית. אוקראינה העבירה לרוסיה את המערך הגרעיני שלה, שהיה השלישי בגודלו בעולם! כיבוש חצי האי קרים וחבל דונבאס על ידי רוסיה, וההרס באוקראינה, ממחישים את אשליית ערבויות הביטחון.
ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן, שבוטל ב-1979 על ידי הנשיא קארטר, בתמיכת הקונגרס, לאור תמיכת סין בארה"ב מול ברה"מ. ארה"ב הכירה ב"סין אחת" וב"טייוואן כחלק מסין." עליונות האינטרס האמריקאי ממחישה שהסכמי הגנה אינם חרוטים בסלע.
בנובמבר 1956 מסר אייזנהאואר לישראל מזכר התחייבות בתמורה לנסיגתה מחצי האי סיני: "לאף מדינה [מצרים] אין זכות למנוע בכוח שיט חופשי במפרץ [סואץ] ובמיצרי [טיראן]... ארה"ב נכונה לפעול כדי להבטיח שיט חופשי..." ישראל השתכנעה שארה"ב תמנע הפרות מצריות. אבל, ב-1967, כאשר ישראל הציגה בפני הנשיא ג'ונסון את ההפרות המצריות וההכנות למלחמה בישראל, הבהיר ג'ונסון שמזכר אייזנהאואר לא אושרר על ידי 2/3 הסנאט, ואין תמיכה בקונגרס למעורבות צבאית של ארה"ב: "אני טקסני גבוה, אבל ללא תמיכת הקונגרס אני נשיא נמוך... והמזכר לא שווה מטבע שחוק של 10 סנטים." ההפרות המצריות, פינוי משקיפי האו"מ, והיעדר אמינות הערבויות, הביאו למלחמה ב-1967.
הערפול המכוון המאפיין ערבויות ביטחון ניכר גם באמנת נאט"ו (סעיף 5): "מוסכם על המדינות החברות להתייחס למתקפה צבאית על אחת כמתקפה על כולן... וכל אחת תסייע למדינה המותקפת בכל אמצעי, כפי שתמצא לנכון, כולל כוח מזויין..."
כוח בינלאומי
כוח בינלאומי אינו עומד במבחן הזמן, צבאית ומדינית. הוא מביא לאשליית-ביטחון, מעניק רוח גבית לטרור ורוח נגדית לישראל. כוח בינלאומי בעזה יהיה מטרה לטרור אסלאמי, יפגע ביחסי ישראל ומדינות הכוח הבינלאומי, ויוסיף דלק למדורת האנטישמיות. הוא יחייב את צה"ל לתאם כל פעילות נגד הטרור עם הכוח הבינלאומי, ויהפוך את ישראל ממכפלן עוצמה עבור ארה"ב לנטל ביטחוני.
לדוגמא, ב-1978 הוקם יוניפי"ל כדי לקדם שלום וביטחון, וב-2006 הוגדל כוחו ל-10,000 חיילים, כדי להחזיר את המשילות הלבנונית לדרום, "שיהיה חופשי מנוכחות מזויינת שאיננה של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, ולא יאפשר שום פעילות עוינת..." אבל, הרפיסות השורשית של כוח בינלאומי הקלה על השתלטות חיזבאללה על לבנון בכלל, והדרום בפרט, ועל תקיפת אזרחים בישראל, שהביאו למלחמה הנוכחית.
ב-2007 השתלט חמאס על רצועת עזה, והמשקיפים האירופאים ברחו ממעבר רפיח, ובכך הקלו על הזינוק בהברחת הנשק לרצועה.
ב-18 למאי 1967 התפנה כוח האו"מ מעזה וסיני, למרות הפרות בוטות של הצבא המצרי, וסלל את הדרך למלחמה.
השורה התחתונה
ביטחון ישראל מחייב שליטה צבאית ישראלית בלעדית ברצועת עזה, ולא ערבויות ביטחון וכוח בינלאומי, שאינם נשלטים על ידי ישראל, ותורמים לאשלייה ביטחונית. לפי פרופ' אלן דאוטי מאוניברסיטת נוטרדאם: "יעילות הערבויות תלויה באינטרס ובנכונות הצד הערב לפעול נגד איומים... חשש ארה"ב מהשלכה שלילית על היחסים עם מדינות ערב השפיע על אי-תגובה יעילה להפרות מצרים ב-1967... ערבויות ביטחון הן ברכה מעורפלת."
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 17.1.24
* השפן הקטן – אביב כוכבי: "הטבח ב-7 באוקטובר היה אירוע מזעזע ומכונן כאחד, שמחייב בירור עמוק ותחקירים נוקבים... האירוע יצטרך להיבחן מכל הזוויות, גם של התקופה שבה אני פיקדתי על צה"ל. אני אחראי על ההחלטות שנעשו בצה"ל בתקופתי, ואני שואל את עצמי ללא הרף מה היינו יכולים לעשות אחרת." לפחות למחדל אחד הוא אחראי אישית – לקיחת הנשק מכיתות הכוננות. הרצי הלוי אחראי לכך שהוא לא ביטל את ההחלטה.
רק האחראי מס' 1 למחדל ולאסון ממשיך לברוח מאחריות. השפן הקטן.
* בחירות בהסכמה – סירובו העקשני של נתניהו לקחת אחריות על גדול המחדלים בתולדות המדינה שהביא לגדול האסונות בתולדות הציונות, מעורר פלצות. איני מצליח לדמיין אף מנהיג, ישראלי או של מדינה דמוקרטית אחרת, בעבר או בהווה, שלא היה מתפטר לאחר כישלון כזה. אולי טראמפ. אילו נתניהו היה לוקח אחריות ומודיע שיפרוש יום אחרי הניצחון, העם כולו היה מתלכד סביב הממשלה במלחמה. יתר על כן, הוא היה זוכה לאמון על כך שאין לו עוד כל שיקול אלקטורלי, זולת הניצחון.
אבל אם נתניהו בחר שלא להתפטר, לכל הפחות עליו לחזור לעם ולבקש מחדש את אמונו. והאמת היא, שגם ראשי המפלגות האחרות, שאף הם היו שותפים, כל אחד בדרכו ובתורו, לקונספציות שקרסו, צריכים לחזור לעם. לכן, למשל, הרעיון של אי אמון קונסטרוקטיבי בכנסת הנוכחית אינו ראוי. אי אפשר להתייחס לאסון הזה כאל עוד יום בלוח השנה. מדובר ברעידת אדמה חסרת תקדים, שחייבת להניע את אמות הסיפים. לאחר אירוע כזה, ודאי שיש לחזור אל העם.
היום אנו בעיצומה של מלחמה וסביר להניח שבשבועות הקרובים לא יהיה מנוס ממלחמה מלאה נגד חיזבאללה. בחירות במלחמה הן בעייה חמורה. מצד שני, כאשר מדובר במלחמה ארוכה כל כך, לעתים הימנעות מבחירות בעייתית אף יותר. במלחמת השחרור, המלחמה הארוכה בתולדות המדינה, התקיימו בחירות. מן הראוי לחתור לבחירות בהסכמה רחבה, במועד מוסכם. למשל, אחרי חגי תשרי. סביר להניח שכבר נהיה אחרי המלחמה. אם יוסכם על בחירות כאלו, סביר להניח שלא תהיה מחאה רחבת היקף. אפשר גם להסכים, כחלק מן ההסכמה על הבחירות, על הישארות המחנה הממלכתי בממשלה עד הבחירות. החלטה על בחירות תרגיע את הלהבות.
* על מלא – בשנה הנוראית בתולדות המדינה, למדנו מה משמעות האסון ששמו "ימין על מלא". אבל יש אסון שעלול להיות גדול אף יותר, אם נתנסה בו, חלילה. "שמאל על מלא". השינוי שעלינו לחולל בחברה הישראלית, הוא החלפת הפוליטיקה הקיצונית, פוליטיקה של הכנעה, פוליטיקה צנטריפוגלית שקורעת את העם, בפוליטיקה של הסכמות, המחויבת לבניית המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, שמקדש את המאחד על המפריד. ואל תאמינו לסוכני הכאוס של השמאלימין הקיצוני, המספרים לכם, שזה בלתי אפשרי. יש להם אינטרס שזה יהיה בלתי אפשרי, כי הם נבנים מהקרע. הממשלה הבאה חייבת להיות ממשלת אחדות לאומית, אך לא כשתי ממשלות לעומתיות באותה ממשלה, אלא ממשלה המחויבת ליצירת ההסכמה הרחבה בנושאי הליבה, השנויים במחלוקת.
* נשמת אפו של צה"ל – התחקיר המבצעי הוא נשמת אפו של צה"ל. יש מקום לביקורת על החלטתו של הרצי הלוי לפתוח בתחקיר, אך בדיוק מהכיוון השני של מתקפת הרשע של השרים. הביקורת הראויה היא על כך שהוא המתין שלושה חודשים. הטענה שיש להמתין עד תום המלחמה מוצדקת במלחמת בזק כמו מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים ואינה רלוונטית למלחמה ממושכת. יש לתחקר, להפיק לקחים ולתקן את הטעון תיקון כבר במלחמה ובמיוחד בזמן המלחמה. אגב, צה"ל מתחקר גם הצלחות, כי גם מהן יש להפיק לקחים.
אין המדובר בחקירה אסטרטגית החוקרת את הקונספציה המדינית-ביטחונית רבת השנים, אלא תחקיר מבצעי טקטי העוסק בתפקוד המודיעיני והמבצעי לקראת 7 באוקטובר ובמהלכו. למשל, התפיסה של "צבא קטן וחכם" אינה רלוונטית לתחקיר. מה שרלוונטי לתחקיר הוא איך אותו צבא תפקד. ההתנתקות אינה רלוונטית לתחקיר. מה שרלוונטי הוא איך צה"ל פעל בהינתן שהגבול ממוקם היכן שהוא ממוקם.
הטענה נגד מינוי קצינים במילואים לתחקיר גם היא מופרכת. זו הנורמה כאשר מדובר בתחקיר של הדרגים הבכירים. בראש צוות התחקיר של מלחמת לבנון השנייה עמד הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. בראש צוות התחקיר של חטיפת גלעד שליט עמד אלוף (מיל') גיורא איילנד. בראש צוות התחקיר של מבצע "צוק איתן" עמד אלוף (מיל') גרשון הכהן.
כשנתניהו תוקף את התחקיר בטענה ש"בזמן מלחמה מפקדים לא צריכים לשכור עורכי דין" הוא משקר ביודעין. הוא יודע שאין זו חקירה משפטית ובתחקיר מבצעי אף אחד אינו שוכר עו"ד.
מה שעומד מאחורי המתקפה הביביריונית על הרמטכ"ל בקבינט, הוא הרצון להלך אימים על מי שיציעו הקמת ועדת חקירה ממלכתית על המלחמה, שתחקור גם את הדרג המדיני. המתקפה הביביריונית על הרכב צוות התחקיר, נועדה להלך אימים על כל מינוי עתידי לוועדת החקירה. על פי חוק ועדות החקירה, מי שממנה את חברי ועדת החקירה הממלכתית הוא נשיא בית המשפט העליון. לא חשוב מי ימונה, תעשיית השקרים וההסתה תעשה לוועדה דה-לגיטימציה מראש, בטענה שמערכת המשפט והדיפ-סטייט או איך שהשקרנים האלה מכנים את הייצור הדמיוני שבדו, מינו הרכב עוין שנועד לתפור תיק לנתניהו.
* הגיון ה-7 באוקטובר – אחת היומרות של קמפיין הכניעה, היא לדבר בשם ההיגיון. הטענה היא, שהטבח גרם לכולנו להתקף זעם ותאוות נקם, אבל חלפו מאה ימים, ועכשיו אסור לנו לתת לרגשות הללו להנחות אותנו. מטרות המלחמה אינן ניתנות להשגה, ולכן יש לוותר, להפסיק את הלחימה ולשחרר את החטופים. ההיגיון הזה הוא הגיון ה-7 באוקטובר. זה ההיגיון שהביא לאסון ה-7 באוקטובר. ואם נאמץ את רעיון העוועים של הכניעה, עוד נתגעגע ל-7 באוקטובר 2023.
* האשמת שווא – איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו. אולם כשעליי לבחור בין התנגדותי לנתניהו לבין דבקות באמת – האמת מנצחת. ובשם האמת, אני שולל מכל וכל את ההאשמות נגד נתניהו בנושא החטופים. אין לי ספק שנתניהו מחויב לחלוטין להחזרת החטופים. עם כל התנגדותי לנתניהו, איני מקבל את ההצגה הקטיגורית של נתניהו כמי שלא אכפת לו משום דבר זולת כיסאו, אף שהשיקול האישי גבוה אצלו יותר מאשר אצל כל מנהיג אחר. אבל גם אם באמת זה הדבר היחיד שמעניין אותו – האם יש דבר שיקבור אותו פוליטית יותר מאשר אם החטופים יימקו בשבי עוד חודשים ושנים? האם יש דבר מסוכן לו אלקטורלית יותר מאשר רצח החטופים בידי חמאס? האם יש דבר שיביא לו תמיכה רבה יותר מאשר עסקת שחרור החטופים מוקדם ככל האפשר? הרי הוא זוכר את התמיכה בו אחרי עסקת שליט.
אז למה אין עסקה? כי זה לא תלוי רק בנו. החטופים הם בידי חמאס, וחמאס מוכן היום לעסקה רק בתנאים שלו – הפסקת המלחמה, הסגת כוחות צה"ל מעזה, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש ושחרור כל המחבלים האסורים בישראל כולל מבצעי הטבח הרצחני, האונס ועריפות הראשים ב-7 באוקטובר. אם ישראל תיכנע לדרישות הללו, יהיה זה סיכון ממשי לעצם קיומה של המדינה. רעיון הכניעה הוא רעיון מטורף.
רק לחץ צבאי, והוא צריך להיות הרבה יותר מאסיבי מכפי שהוא היום – בשלב ג' שלא הוכרז עליו רשמית, יכול להביא לעסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה. ולרגע אסור לנו לוותר על הסיכוי לחילוץ חטופים בפעולה צבאית.
* ככה לא ננצח – המטח הכבד משטח שאותו עזבו כוחות צה"ל, מצביע על הדרך הקלוקלת שבה מנוהלת המלחמה. לא נוכל למוטט את חמאס, לשחרר את החטופים, לפרז את הרצועה ולנצח במלחמה, אלא במלחמה במלוא העוצמה, ללא הפסקה, עד הניצחון. וחייבים לכבוש, באיחור של מאה ימים, את ציר פילדלפי. אם לא ננצח במלחמה, יהיה זה ניצחון הטבח. וזה לא יכול להיות ניצחון בנקודות. אם זה לא יהיה ניצחון בנוק-אאוט, יהיה זה ניצחון חמאס.
* הבוץ העזתי – שלב ג' של המלחמה, הכולל רידוד כוחות צה"ל בעזה ומעבר מלוחמה עצימה למלחמת התשה, עלול להאריך את המלחמה ולתקוע אותנו בבוץ העזתי, בלי להשיג את המטרות. יש להגביר את הלחץ ולא להרפות. ובראש ובראשונה, יש לכבוש לאלתר את ציר פילדלפי, שבו עלינו לשלוט לצמיתות. הלוואי שאתבדה, אך איני רואה דרך להשיג את מטרות המלחמה ולהביא להכרעה בשלב ג'. שלב ג' הוא השלב שאחרי הניצחון – חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועה ופעילות יזומה לדיכוי כל התעוררות קטנה של טרור, אחרי שנצא מהרצועה.
* הישראלי המכוער – בושה למדינת ישראל שהביביריון דודי אמסלם, שר הג'ובים, הוא שר בממשלת ישראל (ומוזמן אישי של נתניהו לישיבות הקבינט, שבו הוא אינו חבר ואינו משקיף, כדי לשסע אותו בגלנט ובשרי המחנה הממלכתי). אמסלם הוא התגלמות התרבות של 6 באוקטובר. אמסלם הוא התגלמות הרע והמכוער בחברה הישראלית. אמסלם הוא הישראלי המכוער.
* היסטריה ברחוב שוקן – איך אני יודע שמופע ההגנה המרשים של ישראל ב"משפט" בהאג אפקטיבי? אני קורא את גדעון לוי ומזהה היסטריה. הוא השליך את יהבו על מתקפת חמאס-דרא"פ נגד המדינה השנואה עליו, וכנראה שהוא מריח את ריח הכישלון.
* יש לנו חטוף גם בטורקיה.
* יודן ראוס – בברלין התכנסה ועידה של השמאל הרדיקלי בגרמניה. שמעתי את צווחות הקהל "פרי פלסטיין" והדהדו באוזניי צווחות "יודן-ראוס". הרי ראינו ביום אחד בחבל ארץ אחד מה המשמעות של "פרי פלסטיין". הם רוצים שזה מה שיקרה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי."
שמעתי את צווחות הפיהררית שלהם מעל הבמה, והן הדהדו את צווחותיו של היטלר. ומי היה אורח הכבוד בוועידה? המנהיג האנטישמי הבריטי ג'רמי קורבין. שנאמר: חרא נדבק לחרא.
* אברהם תירוש – אברהם תירוש, מוותיקי ובכירי העיתונאים בישראל, מעמודי התווך של "מעריב" וסוכן "נתיב" – לשכת הקשר החשאית עם יהדות בריה"מ שאחרי מסך הברזל, הלך לעולמו בגיל 86. יהי זכרו ברוך!
הייתי ילד שוחר אקטואליה ו"תולעת עיתונים". העיתון הראשון שלי היה "מעריב", העיתון שקראו בביתי. ואברהם תירוש היה בנבחרת הראשונה של עיתונאים שקראתי. הוא עסק במגוון נושאים לאורך השנים, והמשיך לפרסם מאמרים כמעט עד אחרית ימיו, אך הנושא העיקרי שהעסיק אותו היה העם היהודי והקשר בין ישראל ליהדות התפוצות. וכיוון שזה נושא הקרוב לליבי, גם תירוש היה קרוב לליבי.
לאחר הסכם אוסלו ראיין תירוש את אדריכל ההסכם יוסי ביילין. היה זה ראיון מאלף, שחשוב לקרוא כדי להבין את שורשי הקונספציה שדרדרה אותנו עד הלום. ואם מישהו חושד בי שאני מציג את דבריו של ביילין בראיון, כדי להאיר בזרקור על הממשות של מנטרות כמו "עכשיו ניכנע לחמאס ואחרי זה נחסל אותו,",הוא אינו חושד בכשרים.
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים. ("מעריב" 26.11.93).
* רמת הנשיא – היישוב הצעיר רמת טראמפ, שזכיתי להיות תחילה בצוות ההקמה שלו והיום במנהלת שלו, הולך ומתפתח. חיות בו 25 המשפחות החלוצות במגורונים. המשפחות הללו כבר רכשו מגרשים וכן 50 משפחות אחרות ועוד כמה עשרות בתהליך (שקצת מתעכב בגלל המלחמה). נבנית שם קהילה משותפת לחילונים ודתיים (ומה שביניהם), קהילה יפהפיה. נבנית מנהיגות היישוב. נפלא!
ויש בעייה שאינה מפסיקה להטריד ולהציק. הטראמפ שבחדר. שם שאף אחד אינו רוצה בו. התושבים רוצים יישוב שיוכלו להתגאות בשמו. אין להם. ויש מי ששם היישוב הוא מחסום בעבורם בפני התיישבות בו. אמנם שם היישוב אינו העיקר, אלא הקהילה עצמה, האנשים, התוכן. אבל גם השם חשוב. קשה ליצור גאוות יחידה סביב השם הזה.
אז למה לא משנים אותו? יש כאן בעייה. אין מדובר ביישוב שקם בדרך רגילה. בדרך כלל מחליטים להקים יישוב ואז חושבים איזה שם לתת לו ובוחרים בשם זה או אחר. כאן המהלך היה הפוך. נתניהו רצה להנציח את טראמפ בחייו ועוד בתקופת נשיאותו, והחליט לעשות זאת בהקמת יישוב על שמו בגולן והוא העביר את ההחלטה בממשלה.
כמובן שקפצנו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, אחרי עשרות שנים שלא הוקם יישוב חדש בגולן. גם אם השם מעורר סלידה – הוא אינו חזות הכול ואף לא העיקר.
אחרי שהתקבלה החלטת הממשלה, הצעתי לקרוא ליישוב רמת הנשיא. באותיות הקטנות ייאמר שזה ע"ש טראמפ, וכך תכובד החלטת הממשלה אבל אף אחד לא יתייחס לזה. כתבתי על כך מאמר וגם ניסיתי לפעול בצינורות שונים, אך ללא הועיל. למרבה הצער, ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא ליישוב רמת טראמפ.
אז זהו, שלא. כלומר, לא בדיוק. היום הגיעה לידינו ההחלטה הפורמלית של ועדת השמות, ושמו הרשמי של היישוב הוא רמת הנשיא טראמפ. יתר על כן, מסתבר שהסיבה לכך היתה להקל על אפשרות שינוי השם, אם היישוב יחפוץ בכך בעתיד.
זו הזדמנות להיפטר בהדרגה מהחטוטרת. יש לשנות את השילוט ואת הניירות הרשמיים ולכתוב מעתה: רמת הנשיא טראמפ. אך זה שם ארוך ולא נוח לביטוי, ולכן השם שייאמר בעל פה יהיה רמת הנשיא. וכך בהדרגה המילה השלישית תתנוון, תישמט ותשכח. ובעיתוי מתאים השם יוחלף רשמית. מה זה עיתוי מתאים. כל עוד קיימת סכנה שהוא ייבחר מחדש, ולאור היכרות עם אישיותו הקפריזית והנרקיסיסטית – צעד כזה עלול לגרום לו להתהפך על ישראל. אז בינתיים צריך להיזהר מהחלטה רשמית, אך להתחיל להתרגל לשם רמת הנשיא.
* הגולן הוא קו עימות? – באורטל נבנית תעשיה ביטחונית – "אורטל מטרות". אורטל אמורה להיות גן עדן למשקיעים, בשל ההטבות לקו עימות. מה מסתבר? במשרד הביטחון הגולן אינו מוגדר קו עימות. איך זה יתכן? הרי בהטבות מס הכנסה אנו מוגדרים קו עימות.
מסתבר, שבשנת 2000, העביר ראש הממשלה אהוד ברק החלטה הזויה בממשלה, על פיה הגולן אינו קו עימות. מאז, במאבק ממושך, הוכרנו כקו עימות לנושא מס ההכנסה. מעבר לכך, ההחלטה שרירה וקיימת. כעת, במלחמה, שבה ספגנו רקטות (עם זמן התרעה – אפס) וכתב"מים, וצה"ל נערך בגולן למלחמה, הגיעה השעה לבטל את ההחלטה המטורללת ולשוב ולהגדיר את הגולן, כמובן מאליו, כקו עימות.
* המגל והחרב – מדי בוקר אני משכים קום ויוצא לעבודה חמוש במגל ובחרב, או ליתר דיוק – במזמרה וברובה. ביום אני עובד במטע. בערב שומר על הקיבוץ. באיזו משתי המשימות אני תורם יותר למאמץ המלחמתי?
"אין חריש עמוק בלי נשק" כתב יחיאל מוהר בשירו "שיר ערש נגבי". הנשק הכרחי כדי שניתן יהיה לחרוש, אך המטרה היא החריש. שלא נתבלבל.
* ביד הלשון: נתיבות – מקום בחדשות – העיר נתיבות, שספגה מטח רקטות כבד שנורה ממרכז רצועת עזה.
פירוש השם נתיבות הוא דרכים. נתיב = דרך. אבל הרבים של נתיב הוא נתיבים, נתיבי תנועה וכד'. אז למה נתיבות? זה נכון, אך גם הצורה נתיבות נכונה, והיא מתבססת על פסוק בספר משלי: "בראש מרומים עלי דרך, בית נתיבות נצבה." בית נתיבות זו פרשת דרכים. בעבר ניתן השם בית נתיבות לתחנת הרכבת, אך זה לא תפס. היום בית נתיבות הוא טרמינל הנוסעים. שמה המקורי של נתיבות היה עזתה, כלומר יישוב הנמצא בדרך לעזה. היישוב עלה לקרקע ב-1956, כיישוב של עולים מצפון אפריקה. הוא קם כמרכז אזורי ליישובים הכפריים בנגב הצפון מערבי.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את ארה"ב בלי יהודים? הם עזבו בגלל – 1. האנטישמיות הניאו-נאצית הלבנה.
הם עזבו בגלל – 2. האנטישמיות הגזענית השחורה.
הם עזבו בגלל – 3. האנטישמיות המוסלמית ההולכת ומתגברת בייחוד באוניברסיטאות!
זה לא ייתכן? הנה ברוסיה כבר אין הרבה יהודים! במרבית ארצות האיסלאם כמעט אין – או ממש כבר אין יהודים! (השוו למשל את מצבה של עיראק בשנות ה-30, כשהיו בה יהודים, למצבה היום!) – בצרפת עוד מעט כבר לא יהיה מקום בטוח ליהודים, וכך אולי גם באנגליה ובשבדיה!
* * *
מלחמה כתירוץ
"בעוד שחיילינו נלחמים זה לצד זה בחזיתות השונות, ובשעה שהעם כולו כואב את אובדנם של חיים רבים, אסור לקרוע את עם ישראל במחלוקות. אזרחי ישראל מצפים מבית המשפט העליון שלא לפרסם תוך כדי מלחמה פסק דין השנוי במחלוקת אפילו בין שופטיו."
נאום שר המשפטים יריב לוין בעקבות ההדלפה של טיוטת פסק-הדין ב"בג"ץ הסבירות" ממנה עולה שבית-המשפט העליון עתיד לפסול את התיקון לחוק-יסוד: השפיטה, שאוסר על בתי-המשפט לדון בשאלת סבירות החלטה של הממשלה או של שר משריה.
החרה החזיק אחריו יושב-ראש וועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן:
"בימים אלה, כשחבריי ואני בכנסת מעבירים את כל החוקים בהסכמות ובקונצנזוס כדי לשמר את אחדות העם ואחדות הכוחות הלוחמים, מתן פסק דין תקדימי המשנה את עקרונות היסוד של מדינת ישראל על חודו של קול הוא מעשה חסר אחריות לאומית. אני קורא לבית המשפט העליון ולשופטיו להתעשת ולהתחבר לרוח האחדות והאחריות המפעמת בכל שדרות הציבור, ולהימנע מיצירת מחלוקת לא נדרשת בעם. אני וחבריי נמשיך ונעשה הכול כדי לוודא שלקחי 7/10 יופנמו ושהשינויים הנדרשים וההכרחיים במערכות השלטון כולן ובמערכת המשפט, יתבצעו על ידי נבחרי העם, בהסכמות רחבות, כיאה למדינה דמוקרטית."
גם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה לא פיגר אחרי השניים. הוא קבע, כי "עת מלחמה היא בוודאי לא העת לקבוע תקדים ראשון מסוגו בתולדות המדינה, שכמוהו שבירת כלים."
בפנותו לשופטת חיות כתב: "גברתי נשיאת ביהמ"ש העליון היוצאת – לא זו הדרך. אזרחי ישראל מצפים מכל רשויות השלטון בישראל להתעלות לגודל השעה. למען כולנו, אני מפציר בך ובשופטי בית המשפט העליון למצוא את הדרך לשמור על האחדות בעם, שכל כך נחוצה בעת הזאת."
משעשע לשמוע את אבירי הקרע בעם, שר המשפטים יריב לוין ויו"ר וועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן, מפצירים לדחות את השימוע של פסק-הדין כדי לשמר את האחדות. כולנו זוכרים את הופעתו המתריסה של השר לוין בה הכריז על "הרפורמה המשפטית". כולנו היינו עדים לצורה הכוחנית בה ניהל רוטמן את דיוני הוועדה תוך סתימת פיותיהם של מתנגדי הרפורמה.
שיכור ניצחון דחה לוין את תחינתו של שר הביטחון לרכך ולו במעט את נוסח החוק כשראש הממשלה אף מונע ממפקדי הצבא להיפגש עם השרים כדי להתריע בפניהם על הסכנה שנובעת מהחוק.
והנה לפתע הם גילו את האור ומפצירים בבית המשפט שלא לחבל באחדות העם.
האם האחדות מעניינת אותם? לא ולא. כל שהם מבקשים הוא לדחות את מועד שימוע פסק הדין כך שסמכותן של הנשיאה חיות ושל השופטת ברון לחתום על פסק-הדין תפקע וכך תתהפך תוצאתו. הדבר משתלב במאמציו של נציג הממשלה בדיונים לדחוק את הקץ למען מטרה זו.
גם הקריאה לבית המשפט לפעול "כמו הכנסת", "בהסכמות ובקונצנזוס כדי לשמר את אחדות העם ואחדות הכוחות הלוחמים" איננה אלא בדיחה עלובה, זאת כאשר שרים ו"חוגים מקורבים" ממשיכים במסע השטנה נגד זרועות הביטחון ונגד מפקדיהם. זאת ועוד, בניגוד להשמצה לפיה ראש הממשלה אינו עוסק "ביום שאחרי" מסתבר שהוא אינו חוסך רגע ממסע הבחירות, כן – כאשר כדברי יו"ר הכנסת – "עת מלחמה היא." האדונים הנכבדים היו כנראה בהפסקת שינה כאשר שר האוצר בתמיכת ראש הממשלה ממשיך להעביר סכומי עתק לחבריהם לקואליציה כי צריך לתחזק את קואליציית ה-64.
רוטמן צירף נימוק נוסף שאינו תלוי מלחמה – אין זה ראוי לתת "פסק דין תקדימי המשנה את עקרונות היסוד של מדינת ישראל על חודו של קול."
שתי תשובות לכך. ראשית, זהו הרוב היחסי בו גם התקבל "חוק הסבירות" בכנסת. שנית, כך פועל בית-המשפט. גם העתירה לביטול התיקון לחוק האזרחות, שמונע התאזרחות בישראל של בני-זוג פלסטינים נדחתה על חודו של קול. מעניין שאז לא הותקפה הלגיטימיות של ההחלטה.
לא היה זה הכרח שבית המשפט ידון בהרכב מלא בעתירה ומעולם הוא לא נהג כך. החוק קובע, כי בית המשפט העליון ידון בשלושה אולם "נשיא בית המשפט העליון רשאי להורות שהדיון יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים." נשיאי בית המשפט העליון נוהגים להשתמש בסמכות זו כשמדובר בסוגייה עקרונית אך מעולם לא כינסו הנשיאים את כלל השופטים. אפילו פסק-הדין בפרשת בנק המזרחי שקבע את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים ונחשב כיוצר "המהפכה המשפטית" ניתן בהרכב של תשעה שופטים.
אילו בחרה השופטת חיות להרכיב מיספר מצומצם יותר של שופטים היה הרוב שמסכים לדעתה גדול יותר, זאת משום שהמסורת היא שהנשיא מרכיב את השופטים הוותיקים יותר ובין אלה רב מספר "האקטיביסטים".
במסגרת מסע ההדלפות דווח ששופטים התרעמו על שמועד פרישתן של חיות וברון הכניס אותם לסד זמנים בלתי אפשרי. כשלעצמי, נראה לי שאם ראוי לבקר את בית המשפט זה על עיכוב במתן פסקי-דין ולא על זירוז. וגם כאן כבר היו דברים מעולם. גם בהרכב של בנק המזרחי ישב הנשיא שמגר ולאחר פרישתו הופעל לחץ על השופטים להזדרז בכתיבת עמדותיהם כדי לעמוד בסד שלושת החודשים.
אם כל מה שמדאיג את שר המשפטים הוא פרסום "פסק דין השנוי במחלוקת" בעת לחימה הפיתרון הוא ליזום הארכה של התקופה הקבועה בחוק-יסוד: השפיטה בה מוסמך שופט בדימוס לסיים דיון שהחל בו. כך יוכיח השר שאכן האחדות בשעת חירום עומדת לנגד עיניו ולא ניסיון נואל לסכל פסיקה של בית המשפט.
ואין זה סוף הסיפור. "בכיר בממשלה" צוטט כך: "פסה"ד עלול לעורר מחדש את הוויכוח והשסע באמצע מלחמה. הדבר עלול לעורר מיליטנטים בשני המחנות בדבר שהיה קבור. אף ממשלה בישראל לא יכולה לנהוג בחוסר סבירות אחרי 7 באוקטובר, ולכן זה פס"ד מיותר."
אם כך הדבר, הפיתרון הוא בביטול "חוק הסבירות" שנועד דווקא לאפשר לממשלה לנהוג בחוסר סבירות וממילא יתייתר הצורך במתן פסק-דין.
פרופ' אשר מעוז
הכותב הוא יו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחרות דתית. המאמר פורסם ב"ישראל היום".
* * *
שָׁם, בַּשָּׂדֶה
שָׁם, בַּשָּׂדֶה
בֵּין הָרְגָבִים לְבֵין פִּרְחֵי הַתּוּרְמוּס
דּוֹמֶה שֶׁיָּדַעְתִּי אֹשֶׁר
מַה יֵשׁ בַּשָּׂדֶה הָרָחוֹק שֶׁגּוֹרֵם לִי לַחֲלֹם בְּהָקִיץ
לְהִתְחַבֵּר דַּוְקָא שָׁם, בְּחֵיקוֹ הָרָחָב הַמֵּטִיב שֶׁל הַטֶּבַע,
לְנִשְׁמוֹת הוֹרַי הָאָהוּבִים, אַנְשֵׁי הֶעָמָל,
לָחוּשׁ שֶׁעִם כָּל הַכְּאֵב הַקַּיָּם בְּעוֹלָמֵנוּ
הָיָה זֶה כִּכְלוֹת הַכֹּל רַעֲיוֹן מֻצְלָח לְהִוָּלֵד אֵלָיו;
אָמְנָם לְבָדִי הָיִיתִי אַךְ לֹא בּוֹדֵד בֵּין הַפְּרָחִים
שֶׁהִלְּכוּ עָלַי קֶסֶם בְּצִבְעָם הַנָּדִיר הַמְמוֹטֵט קַשְׁיוּת הַצַּעַר
לוֹכֵד הָיִיתִי אֶת רֵיחוֹת הָאֲדָמָה
אֶת קַרְנֵי הָאוֹר הַמְּבֹרָךְ הַחוֹדְרִים
מִבַּעַד לַעֲדָשַׁת הָעַיִן אֶל מֵיטָב שְׁנוֹת נְעוּרַי
הוֹגֶה בִּיכֹלֶת הַזִּכָּרוֹן הַמֻּפְלָא בָּהּ נִחָן הָרָקִיעַ וּצְבָאוֹ,
נִתְמַלֵּאתִי צְפוּנוֹת וּדְמָמָה
הַאִם הָעָבָר נוֹגֵעַ בִּי עַכְשָׁיו אוֹ שֶׁמָּא הָעָתִיד הַמִּתְגַּנֵּב חֶרֶשׁ
אֶל חֲוָיַת הַהוֹוֶה הַמּוּחָשִׁי...
קוֹלוֹת אֲנָשִׁים עָלוּ מִן הַחוֹלוֹת הָאֲדֻמִים,
בֵּינוֹת לַעֵצִים וּלְעֵשֶׂב הַתְּכֵלֶת הָרַכָּה, הֲיֵדְעוּ דְּבַר מָה אוֹדוֹתַי?
וְאוּלַי נִלְכַּדְתִי שׁוּב בְּרִשְׁתָּהּ שֶׁל אַשְׁלָיָה שֶׁהִתְוַדְּעָה אֵלַי מִכְּבָר...
בְּרֶגַע מֶתֶק אֵינְסוֹפִי מִתְבּוֹנֵן הָיִיתִי בְּתִפְרַחַת הַתּוּרְמוּס הַפַּרְפְּרָנִי,
בְּמַגָּעָן הֶעָדִין שֶׁל מְחוֹשֵׁי הַדְּבוֹרָה בַּפֶּרַח,
בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הָחוֹפִים כְּנָפֶיהָ כְכַלָּה בְּחֻפָּתָהּ,
וְחָשׁ כְּשׁוֹשְׁבִין
מיכאל רייך
* * *
אהוד: עכשיו זה כבר ברור כשמש – רק ההתנחלויות אשמות במתקפת הטרור האחרונה ברעננה שביצעו שני פושעים שב"חים פלסטינים מאזור חברון! אם לא היו התנחלויות, לא היה טרור פלסטיני ברעננה!
* * *
עדינה בר-אל
משה דוידוביץ: "הצפון פשוט נטוש"
משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית "מטה אשר" בגליל המערבי ויו"ר פורום קו העימות, דורש מן הממשלה אמירה ברורה לגבי המהלך המלחמתי בצפון. הוא מצדיק את פינוי היישובים ומציין את התנאים לשובם של העקורים מבתיהם.
בשנת
2018 נבחר משה דוידוביץ ממושב בוסתן הגליל לראש "המועצה האזורית מטה אשר" בגליל
המערבי. בצפון גובל שטחה בלבנון. מאז ה-7 באוקטובר סובלים כל היישובים בתחומה,
בעיקר בקו העימות, מאש החיזבאללה. דוידוביץ מכהן גם כיושב ראש פורום קו העימות,
במסגרתו פועלים יחד ראשי רשויות מקומיות ואזוריות בעת הקשה הזו.
"נסראללה והחיזבאללה פתחו במלחמה על צפון הארץ." אומר דוידוביץ, "ככל שהימים נוקפים הם מגבירים את הקצב. במשך כל הימים אנחנו חווים לאורך כל הרצועה טילי נ"ט שנורים לעבר בתים והורסים אותם. הם הורגים אזרחים, ואנחנו עדיין במדיניות תגובתית."
תושבים עקורים מבתיהם
יישובים בקו העימות, שממוקמים עד חמישה קילומטר מהגבול, פונו מיושביהם. היישובים נטושים. למעלה משבעים אלף מתושבי המועצה נעקרו מבתיהם ועוד כשלושים אלף פונו על ידי הרשויות המקומיות. והם מפוזרים בכל הארץ – משדה בוקר ועד חיפה.
לשאלה אם הפינוי מוצדק, ואולי דווקא העובדה שישראל פינתה את תושבי הצפון גרמה או מאפשרת את הירי של החיזבאללה, עונה דוידוביץ:
"לא, ממש לא. נסראללה הוא הארכי טרוריסט המנוסה ביותר, לא רק במזרח התיכון, לעניות דעתי בכל היקום. נסראללה מכיר היטב גם את קברניטי מדינת ישראל וגם את תושבי מדינת ישראל ובפרט את תושבי הצפון. הוא לא מתרגש מהעובדה שמפנים את התושבים או לא. הוא החליט שהוא מטריד את מדינת ישראל כדי לייצר שתי חזיתות הן בעזה והן בצפון. עכשיו הוא עושה את זה במיומנות גדולה יום יום. הוא משלח פעם טילים ורקטות, פעם כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) ופעם בוּרְקאנים (רקטות שיצרו אנשי החיזבאללה בסיוע איראני). הוא יוצר לנו 'קוקטייל'. נסראללה עוד לא גילה את הארסנל האמיתי שיכול להגיע לתל אביב, לירושלים ולכל פינה במדינת ישראל."
האם הפינוי מוצדק? החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם קבעה שתהיה רצועת ביטחון בלבנון, אבל למעשה, עם הפינוי נוצרה רצועת ביטחון דווקא בצד הדרומי של הגבול, בשטח מדינת ישראל. וזה יכול להיחשב בעיני החיזבאללה כהישג שלו.
למרות זאת מאמין דוידוביץ שהצעד הזה היה נכון. "אני ומרבית תושבי הגליל, מרבית תושבי קו העימות, סוברים שאילו לא היינו מבצעים את הפינוי הזה, היו חוליות רדואן של החיזבאללה עושות את מה שחוליות הנוח'בה עשו בעוטף עזה בשבעה באוקטובר. כי חוליות רדואן מתרגלים בשנים האחרונות באופן קבוע את אותו מתווה של חוליות הנוח'בה בדרום. כולנו יודעים את זה. יש גם סרטונים שמוכיחים זאת. לכן אני בטוח שאף אחד מראשי הממשלה לא היה לוקח סיכון שבשמונה באוקטובר. נאסראללה היה עושה את מה שחמאס עשו. באותו זמן צה"ל לא היה ערוך, כיתות הכוננות לא היו מצוידות בנשק ולא ערוכות, והטבח, אילו היה קורה בצפון, היה טבח לא רק שואתי, אלא טבח שמדינת ישראל היתה כנראה שנים רבות מנסה לעכל ולהבין מה קרה שם."
ואיך חיים העקורים עכשיו? "אני כראש מועצה, יחד עם עמיתיי ראשי הרשויות, מנסים לייצר להם את סביבת החיים הנורמטיבית ביותר. אבל אני חייב לומר שאלו לא חיים. לא חיים לא ברמה החברתית ולא ברמה הכלכלית. אנשים כבר למעלה משלושה חודשים לא עובדים. לכל אורך הגזרה עסקים פה סגורים, נטושים. ממשלת ישראל התחייבה לייצר מסלול ירוק לעסקים. ואכן עסקים פוצו לחודש אוקטובר, מאז עברו למעלה מחודשיים ועדיין מתווכחים בוועדת הכספים של הכנסת למי לתת איך לתת, קושרים את זה לכל מיני הסכמים קואליציוניים כאלה ואחרים. אנחנו מרגישים כמו ספינה שהקפטן נטש אותה והמלחים, שהם חברי הכנסת, כולם נפוצים לכל עבר. הצפון הוא פשוט נטוש. אין פה הכוונה."
פתרון מדיני?
ברור
שדוידוביץ היה מעדיף, כמו כולם, פתרון מדיני על פתרון צבאי. אבל לדעתו "לא שר
הביטחון ולא הקבינט הביטחוני וגם לא אלופי צה"ל – ששוקדים על המדוכה כרגע כדי לייצר
איזו שהיא תמונת מצב טובה יותר לעם שלנו – אף אחד מהם לא מאמין לא בהסדר מדיני
ובוודאי לא בחלון ההזדמנויות שייסגר מהר מאוד. אני לא מאמין שהסדר מדיני יסיר את
החיזבאללה מהגדרות ומחצרות הבתים שלנו, לא בשתולה ולא בחניתה ולא ביישובים אחרים."
הדרישה מן הממשלה
לדברי דוידוביץ "לממשלת ישראל אין מדיניות בכל מה שקשור למצב בצפון. כאשר מדברים על עזה אנחנו שומעים אמירות כמו 'מיטוט החמאס, ריסוק החמאס, ביטול החמאס', וכמובן החזרת החטופים. בצפון אנחנו שומעים רק 'אם' ו'אם'. 'אם נסראללה יירה, אנחנו נגיב בחומרה', 'אם נסראללה יפגע ביישובים אנחנו ניכנס ונפגע בביירות'," והוא מוסיף: "אף אחד לא מתווה פה תוכנית ברורה, לא עם יעדים ולא עם מדדים, ולא עם לוחות זמנים. למדינת ישראל צריכה להיות תוכנית לטווח הקצר, הבינוני והארוך, בטווח הקצר צריך לתת לאנשים את כל ארגז הכלים, את כל המעטפת, כדי שבמקומות שהם שוהים בהם, הם יוכלו לחיות בביטחה ולפחות באיזה שהיא רווחה כלכלית. אם אתה לא נותן לאנשים שום תקווה, שום כיוון, איזו ודאות יש לילדים שלהם? לדאבוני הרב חלק מהאנשים הללו לא יחזרו כבר לאזורנו, ואנחנו נעשה כל שלאל ידינו כדי לחזק אותם על אף ולמרות אי תפקוד הממשלה. בינתיים תושבי הצפון חשים רפיסות, עמימות ואובדן דרך אצל המנהיגים."
כידוע, ניסו להימנע ממלחמה בשתי חזיתות בו בזמן, ולכן התמקדו בלחימה בדרום, מתוך כוונה לשים אחר-כך דגש על הצפון. וזה לא מקובל על דוידוביץ. "ואני שואל," הוא מנסח בחריפות, "כמה אנשים עוד צריכים להיהרג כדי שצה"ל יפתח גם בצפון במערכה ויכריע את החיזבאללה? שאם לא כן, הגבול הצפוני של מדינת ישראל עלול להיות חיפה.
"כאשר אנחנו מתקשרים לירושלים, לראש הממשלה או לשרים, הם עונים לנו. אבל התשובות שלהם הן כמו במגדל בבל. כל אחד חוזר אומר לנו שמדינת ישראל מחויבת לביטחון תושביה, אבל זו אמירה מכובסת. הרי יש חוזה בלתי כתוב של מדינה עם תושביה לדאוג לביטחונם. אבל נכון לעכשיו אף אחד מתושבי קו העימות – ואני אומר את זה בבטחה – אף אחד לא מאמין לממשלה. לא מאמין שהיא מתכוננת לייצר פה חיץ, לא מאמין לממשלה שחיי החברה יחזרו למתכונתן."
והוא חוזר ומזכיר: "אנחנו נמצאים בגליל הירוק, שעד השבעה באוקטובר היה אחד מחבלי הארץ הכי מבוקשים הן תיירותית והן כלכלית. שני האספקטים האלה לא יקרו פה. אולי אילו היינו מתגוררים ביהודה ושומרון היו מאבטחים את הבתים שלנו." הוא מוסיף במרירות.
"ובכל זאת, הדרישה שלנו היא מאוד מאוד פשוטה." הוא אומר בתקיפות, "שחיזבאללה יורחק מהגדר, או באמצעים ביטחוניים או באמצעים משולבים ביטחוניים ומדיניים. אני יודע מהקצונה הגבוהה שנמצאת כאן באזור, הן הסדירים והן אנשי מילואים – אין להם הנחיה ברורה. ההנחיה האחת שקיבלו היא: מגננה התקפית. הם יורים ואנחנו יורים בחזרה, הם פוגעים ואנחנו פוגעים בהם. אין אמירה לגבי הרחקת החיזבאללה מתי ובאילו אמצעים יורחקו."
לדעתו הצבא ערוך ומוכן לכל מתקפה ולכל אירוע לחימה בצפון, אבל הוא זקוק להנחיית הקבינט המלחמתי.
מתי חוזרים הביתה?
כאשר דוידוביץ נשאל מתי יחזרו המפונים הביתה, הוא עונה:
"זו שאלת השאלות. ואני אומר לכולם: תושבינו לא יחזרו הביתה עד שיהיו בטוחים מפני החיזבאללה. רק פעולה צבאית נחושה ומשמעותית יכולה לטפל באיום הזה. לא די להרחיק את החיזבאללה עשרה קילומטרים עד מעבר לליטאני." מדגיש דוידוביץ. "מבחינתי הסרת האיום כוללת גם את חיסול כל הבונקרים שהוא יצר פה לאורך השנים, גם את ארסנל הטילים שנמצא באזור, גם את הבורקאנים ובוודאי את טילי הנ"ט שמאיימים על כלל יישובי קו העימות שנמצאים מחוץ לגדר. כל אותו ארסנל חייב להיות מורחק."
והוא חוזר ומדגיש: "לעניות דעתי ניתן לעשות זאת רק בדרך צבאית, ורק אחר-כך תהיה אפשרות לשקול להכניס לשם כוחות בינלאומיים שיעמדו בפרץ בחַיִץ הזה. או אז אנחנו נקרא לתושבינו לחזור לבתיהם."
מוסיף דוידוביץ: "אני לא אדם רודף מלחמות, וכל שכן לא הייתי רוצה שצה"ל ישקע בבוץ הלבנוני כפי שקרה בשנות האלפיים, איבדנו שם את מיטב בנינו ובנותינו. לדעתי צריך להיות פה מבצע כירורגי מאוד מאוד ממוקד, תָחוּם בזמן, שיבהיר גם לנסראללה וגם לכל המזרח התיכון, ש'בעל הבית השתגע,' ומדינת ישראל זו לא המדינה שהתגלתה אחרי השבעה באוקטובר. אלא אותה מדינה שהיתה לפני השישה באוקטובר, שהיא הריבון והיא המדינה החזקה במזרח התיכון. ואל להם, לכל אותם בני בליעל, לחשוב לרגע שאנחנו שפופים, מפחדים או חוששים."
לסיום, הנה כי כן, יישובים שאבות הציונות ישבו בארץ ישראל באומץ ותוך הקרבת חיים – כגון חניתה – עכשיו ריקים מאדם ופגיעים. יש המציינים זאת כמלחמת שחרור שנייה.
דוידוביץ ועמיתיו ראשי הרשויות המקומיות נאבקים ללא הפסק למען תושביהם. הם יודעים שהמלחמה תארך זמן רב ודואגים לחייהם ולמצבם החברתי והכלכלי הן בהווה והן בעתיד.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1316. 11.1.2024.
* * *
משה גרנות
פניו המפלצתיים של המונותיאיזם
לא רק היהודים – כל העולם הנאור נדהם מהאכזריות המפלצתית בטבח שביצע החמאס ביישובי עוטף עזה, כשכאלף ארבע מאות ילדים, נשים, גברים, קשישים, ביניהם שורדי שואה, נרצחו ביריות, במטענים, בשריפה בחיים, בשחיטות ובקטיעת איברים. רבים חשו שאירוע זוועתי זה מזכיר את אימי השואה שחווה עמנו במלחמת העולם השנייה. הפעם, להבדיל מהימים האפלים ההם, מנהיגי העולם החופשי הביעו הזדהות (קצרת מועד), אבל בסופו של דבר, העם היושב בציון נאלץ להתמודד לבדו (למרות הבטחתו של נשיא ארצות הברית) עם כוחות שטניים בעזה, בדרום לבנון, וגם עם מפגעים ביהודה ושמרון, ומיליציות איראניות מתימן ומסוריה.
ערביי ישראל, שרבים מהם נרצחו בהתקפה הזאת של חמאס, או מהרקטות שנורו מהרצועה, הביעו צער כן על האבידות, וגם טענו בתוקף שזאת לא דרכו של האסלאם. לא ברור אם הם טועים בכנות, או מטעים: זה הרי בדיוק דרכו של האסלאם! מוחמד, שדבריו ומעשיו משמשים מופת של אמונה, רצח את כל הגברים מהשבט היהודי בני קורייט'ה, וכבש את הנשים והילדים לעבדות. הוא טבח את יהודי ח'ייבר ובני נדיר. הקוראן מסית נגד היהודים: "ארורים הם הכופרים מבני ישראל... חרה בהם אף אלוהים, יהיו ענושים לעולמים..." (סורה ה' 88-82). "ארורים הם (היהודים)... ונפל עליהם איבה ומשטמה עד ליום התקומה (סורה ה' 69). החדית' מרחיב את יריעת המוות המיועדת ליהודים: "לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם... ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא, בוא והרגהו!" (חדית' צחיח מוסלם). לאמור – הטבע כולו נגד היהודים, וזה המופת למאמין.
יורשיו של מוחמד קיבלו את מופתיו, והוסיפו עליהם: החליף עומר בן אל חטאב גירש את היהודים והנוצרים מחבל חג'אז. בקוראן כתוב שצריך להילחם ביהודים ובנוצרים, ולהשפיל אותם: "הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים... ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר ניתן להם הספר (היהודים), עד אשר יתנו את המס בידם, והיו שפלים. היהודים יאמרו עוזיר (עזרא הסופר!) הוא בן אלוהים, והנוצרים יאמרו, המשיח הוא בן אלוהים..." (סורה ט' 30-29), וממשיכיו של מוחמד אמנם נשמעו לצו והפכו את היהודים לד'ימי, בני חסות, בתנאי שהם מושפלים (בלבוש, בטלאי צהוב או אדום, במפגש עם מוסלמי), והם חייבים בג'יזיה – מס גולגולת.
את המלחמה ביהודים פירשו ממשיכיו של מוחמד כזכות וחובה לטבוח בהם. אזכיר מעט מנחלי הדם ששפכו המוסלמים בשם הדת: מאורעות תרפ"א ביפו ותל-אביב (1921), טבח חברון שדומה באכזריותו ובמפלצתיותו לטבח עוטף עזה (1929), טבח צפת (1929), הפרהוד בעיראק (1941), פרעות טריפולי (1945), פרעות קהיר ואלכסנדריה (1945), פרעות עדן (1947), פרעות חאלב (1947). בשנים 1945-1941 המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני שהה בגרמניה, כשהוא דורש הבטחה מהיטלר להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא תכנן להרעיל את מעיינות ראש העין, מעשה שהיה אמור להשמיד מאות אלפי בני אדם – מזימה אשר סוכלה על ידי מודיעין המנדט (1944).
קשה למנות את כל ארגוני הרצח והחורבן של האסלאם בימינו. אמנה את העיקרים שבהם:
אל-קאעידה, נוסד ב-1988 על ידי מיליארדר סעודי בשם אוסאמה בן לאדן. הפיגוע הנורא ביותר שביצע ארגון זה היה ריסוק מגדלי התאומים בניו-יורק והפנטגון בוואשינגטון באמצעות מטוסים שנחטפו על ידי מחבלים ונופצו אל הבניינים הענקיים (11.9.2001). בפיגוע הזה נהרגו קרוב ל-3000 איש. אזכיר עוד פיגוע של ארגון זה: התקפה על שגרירות ארה"ב בקניה ובטנזניה, בה נרצחו כ-200 איש.
הטאליבאן שהשתלט על אפגניסטן ב-1955, השליט משטר טרור, בעיקר נגד נשים, גזר עונש מוות לסוטים מאסלאם "הנכון", והם פוצצו את פסל בודהה.
דאע"ש ("המדינה אסלאמית"), ארגון ששאף להקים חליפות אסלאמית סונית. הם הוציאו להורג מול מצלמות אזרחים מערביים על ידי עריפת ראש והעלאת בני אדם חיים באש. הם ביצעו פיגועים רבים באירופה, בהם נהרגו מאות אנשים.
בוקו חראם ארגון טרור מוסלמי ניגרי שאחראי לעשרות אלפי הרוגים, להתקפה על מטה האומות המאוחדות באבוג'ה, חטף נוצרים ורצח אותם, תקף כנסיות ובתי ספר, גייס לצבא ילדים בני שתים עשרה, ומי שלא היה מוכן להתגייס, הם שיספו את גרונם, כי "אינם מוסלמים נאמנים." הם חוטפים מאות נערות, ומוכרים אותן, פלשו לבית ספר תיכון, וחטפו 400 תלמידים. הם חטפו מהנדסים סיניים, את תושבי העיר קוקאוור השכיבו על הארץ, וירו בכולם.
האחים המוסלמים נוסד במצרים בשנת 1928 על ידי חסן אל בנא. הם רצחו את ראש הממשלה מוחמד פהמי נוקשי (1948), רצחו 83 צוערים עלווים בסוריה ב-1979, ורצחו את נשיא מצרים אנואר סאדאת (1981).
הג'יהאד האסלאמי המצרי בין מעלליו – פיצוץ מכונית תופת בשגרירות מצרים בפקיסטן (1995).
חמאס נוסד ב-1987 על ידי אחמד יאסין, שמטרתו המוצהרת – השמדת מדינת ישראל, ורצח כל היהודים בעולם. בכיר הארגון יחיא עיאש ארגן פיגועי התאבדות במדינת ישראל. ב- 2005 הם חטפו את החייל גלעד שליט, ובמשך השנים המטירו רקטות על עוטף עזה ועל כל מדינת ישראל. ב-2007, לאחר שחמאס זכה בבחירות ברצועת עזה, הם ביצעו טבח נורא באנשי פת"ח (זרקו אנשים מהגגות, ירו ברגליהם שלא יוכלו להילחם). כפי שהוזכר לעיל, הם ביצעו את הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה ב-7.10.2023.
ג'יהאד אסלאמי פלסטיני נוסד ב-1973 על ידי פתחי שקקי. ביצע אינספור פיגועי התאבדות בליבה של מדינת ישראל, שהנורא ביותר היה פיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה.
משמרות המהפכה באיראן נוסד ב-1979 עם המהפכה האסלאמית על ידי רוחאללה ח'ומייני. הם חותרים להתחמש בנשק אטומי כדי להשמיד את "השטן הגדול" – ארה"ב, ו"השטן הקטן" – ישראל. אוסרים, מכים והורגים כל מי שסוטה מהכללים האסלאמיים הנוקשים. בעיקר מדוכאות הנשים. הם מכוונים טרור נגד ישראל, ליד מימון ארגוני טרור בלבנון ובתימן.
חיזבאללה, ארגון טרור שנוסד על ידי חסן נסראללה ב-1982. ביצעו פיגועי התאבדות כנגד שגרירות ארה"ב בבירות, נגד הנחתים האמריקאים ונגד כוחות הצנחנים הצרפתיים. ב-1992 ביצעו פיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, וב-1994 פיגוע בבניין מרכז הקהילה היהודית בארגנטינה. לאורך השנים שיגרו קטיושות ורקטות על כל מדינת ישראל. בשנת 2000 חטפו 3 חיילים ישראלים, ובחילופי שבויים, הם החזירו את הגופות שלהם. ב-2006 הם חטפו שני חיילי צה"ל, תוך שהם ממטירים טילים על ישראל. ישראל הגיבה ב-1996 ("ענבי זעם") וב-2006 ("מלחמת לבנון השנייה").
הבאתי כאן מבחר לא מחייב של הזוועות שארגוני טרור אסלאמיים ביצעו ומבצעים. האם ייתכן שהם לא מבינים את הדרך הנכונה של האסלאם? ממש לא! הם הבינו במובהק, כי זאת דרכה של האמונה באל אחד, שאין בלתו, ומי שאיננו מאמין, או "סוטה" מהאמונה "הנכונה" דינו השמדה.
בר סמכא במונותיאיזם הוא לא אחר מאשר הרמב"ם, שניסח אותו בצורה מהודקת בשלושה-עשר העיקרים, ובכן, בר-סמכא זה קובע בתשובה לר' עובדיה הגר: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל... והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד ראוי, ייחוד שאין בו דופי." ובכן, המוסלמים הם מונותיאיסטים מובהקים, וכל הזוועות שהם מבצעים – הם עושים זאת בשם האל האחד והיחיד.
נעיף מבט על הדת המונותיאיסטית הגדולה בתבל, הנצרות – דברי הימים מוכיחים שהרצחנות למען האל האחד היא תו היכר בנצרות כמו באסלאם – בברית החדשה, בו נמצא המצע של דת זאת, אנו מוצאים את שורשיה של הרצחנות המופנית, קודם כול נגד היהודים, ואחר כך אל כל מי שלא יהיה מוכן לקבל על עצמו את הבשורה שהביא ישוע לעולם: היהודים הם שורש הרע בעולם. הם המיתו את האדון ומנסים למנוע מהשליחים מלהגיד לגויים את דרך הישועה, לכן מלאה סאת חטאותיהם ובא עליהם החרון עד תום (איגרת 1 אל התסלוניקים, ב 16-14); אלה שנושאים חותם על מצחם ועל ידם (התפילין) לא יינצלו ביום הדין (ההתגלות ט 4, כ 4), והמצהירים "יהודים אנחנו" אינם אלא כת השטן (ההתגלות ב 9, ג 9). אַתֶּם [היהודים] מִלְּמַטָּה; אֲנִי מִלְמַעְלָה. אַתֶּם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה; אֲנִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם (יוחנן ח' 24-23; ראו גם ט"ו 6). ישוע נועד מראש להיצלב כדי להושיע את העולם מן החטא (מתי ט"ז 23-20, כ"ו 28, מרקוס ח' 33-31, , י"ד 24, כ"ה 20), אבל עובדה זאת אינה מנקה את יהודה איש קריות, אשר כביכול הלשין על ישוע בפני הקלגסים הרומים, ויהודה מסמל את כל העם היהודי הנדון לכלייה.
יהודה הוא אחד הסמלים של הרוע והכפירה בישוע, סמל אחר הוא ירושלים – תלמידיו שמו בפיו של ישוע נבואה על חורבן ירושלים (ישוע הומת כארבעים שנה לפני החורבן), כמו כל הנבואות בספרי הקודש, זאת נבואה בדיעבד. ישוע מציג עצמו כמי שמקונן על גורלה המר של ירושלים (לוקס י"ט 42-41), אך לא נסתרת מהקורא השמחה לאיד שמפעפעת במה שנחשב לנבואותיו. ישוע מכריז מלחמה בכל מי שלא יקבל את האמונה החדשה שלו. המאמין כפוי על פי הפסוקים האלה להילחם אף באנשים היקרים לו ביותר, אם יעזו שלא לקבל עליהם את מרותו של ישוע: מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם יִהְיֶה! (איג' 1 אל הקורינתים ט"ז 22).
תלמידיו של ישוע פיתחו את חזון אחרית הימים שלו לממדים מפלצתיים. ב'התגלות', הספר החותם את הברית החדשה, יוחנן מספר על החזיונות שראה והצטווה לכתוב בספר ולהפיץ לשבע קהילות (ההתגלות א' 11 ואילך). נמצא כאן אורגיה של זוועות המזומנות לעולם: רעידת אדמה, שמש שחורה, ירח מדמם, כוכבי השמיים נופלים, השמיים נסוגים כמגילה, הרים נעתקים (שם ו' 20-12). כוכב גדול נופל, ושליש מהמים בנהרות הופכים ללענה. שליש מהשמש, מהירח ומהכוכבים לוקים, ושליש מהארץ נחשכת (שם, ח' 13-5). כוכב נופל מן השמיים, והוא פותח בור התהום, ועשן עולה מהבור ומכסה את אור השמש. מהעשן עולה ארבה הדומה לסוסים ולעקרבים, ואלה מזיקים רק לאנשים שאין להם חותם אלוהים על מצחיהם. רבבות פרשים בעלי שריונות אש רוכבים על סוסים דמויי אריות שמפיהם יוצאת אש, וגם הם הורגים שליש מבני האדם (שם, ט'). ההתגלות מנבאה כמובן חורבן וזוועות לירושלים (שם, י"א 15-1), אינספור אסונות נוחתים על העולם החוטא, וסוף לאימה בעולם הזה – אימה בעולם הבא: כל המתים מובאים למשפט אחרון, ומי שלא נמצא כתוב בספר החיים, מושלך אל אגם האש (שם, כ' 15-11). אלוהים בורא עולם חדש וירושלים חדשה, אך מוגי הלב והבלתי מאמינים, המתועבים והמרצחים, הזונים והמכשפים, עובדי האלילים והמשקרים – כל אלה חלקם המוות השני. הם ייזרקו לאגם בוער באש וגופרית (שם כ"א 8).
הנצרות שהציגה את עצמה כדת החמלה, גם כלפי החוטאים, מגלה את פרצופה המפלצתי כלפי היהודים, וכלפי כל מי שמסרב לקבל את אדנותו של ישוע על העולם.
ומסתבר שהבאים אחרי כותבי הבשורות וכתבי השליחים מילאו באדיקות את המשימה העיקרית שלהם לעולל זוועות באלה שכופרים באמת האחת והיחידה שאין בלתה: הנוצרים ערכו עשרות גירושים של יהודים בברן, באנגליה, בספרד, בגרמניה, באיטליה בפטרבורג. כמאה עלילות דם בוצעו בבוואריה, פרנקוניה, שוואביה , נוריץ' באנגליה, בצרפת, באיטליה, בהונגריה, בקורפו, בקיילצ'ה שבפולין, בסאראטוב, בדמשק וכו'. עלילות הדם הסתיימו בהעלאת יהודים על המוקד (כולל ילדים קטנים), בחניקה, בשריפה של אנשים חיים, בתליות, בהטבעה בנהרות, בקריעת איברים.
מעל מאה פוגרומים ביצעו הנוצרים ביהודים, עם תירוץ, ובלי תירוץ: גזירות תתנ"ו במסע הצלב הראשון (1096), פוגרום יורק, פוגרומים בצרפת ובספרד, פרעות ברצלונה, גזירות ת"ח ות"ט באוקראינה, "סופות בנגב", פוגרום קישינב, פוגרום אודסה, פוגרום ויניצה, פרעות פטליורה, פוגרום בוקרסט, פוגרום יאשי, פוגרום גאלאצי, פוגרום דורוחוי, רציחות של עשרות אלפי יהודים בטרנסניסטריה (לא בידי הנאצים, אלא בידי נוצרים רומנים), פרעות לבוב, פוגרום ידוובנה, פוגרום קיילצ'ה.
כיוון שתמונת האל היא תוצר דמיונו של האדם, הרי שזה ממש חסר סיכוי שהכול יסכימו על תמונה אחת מסוימת של האל. כל פלג באמונות המונותיאיסטיות, משוכנע שרק התמונה שלו לגבי האל היא התמונה הנכונה, ולמען אל יחיד זה, שבדו מליבם הם מוכנים להרוג וליהרג. ובכן, כמו באסלאם המאוחר, כך גם באמונה הנוצרית המוקדמת יש פלגים ופלגי משנה, שכל אחד משוכנע שרק הוא מסוגל להעניק תמונה מהימנה למאמינים, וכל פלג אחר הוא מזייף ומחלל את האמונה "הנכונה". וכן, כמו באסלאם, גם בנצרות פלג אחד נלחם עד חורמה בפלג אחר.
הדוגמה המובהקת ביותר היא הטבח שביצעו הקתולים בהוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים) בשנת 1572, המכונה "ליל ברתולומאו", טבח שיזם שארל התשיעי, ונמשך אחר כך שנים (1595-1562), בו נטבחו עשרות אלפי בני אדם.
הדוגמה השנייה לענישת המאמינים באותה הדת עצמה היא סיפורה של האינקוויזיציה, זרוע של הכנסייה הקאתולית שהענישה נוצרים שלא ישרו קו עם "הדרך הנכונה" של הנצרות. בעיקר לקו מידה של האינקוויזיציה מומרים יהודים ומוסלמים שנחשדו בקיום מצוות ישנות בסתר. האינקוויזיציה עינתה את הנחקרים בעינויים מבהילים עד שהנחקרים "הודו", ובעקבות זאת הועלו על המוקד ברוב עם, מעשה המכונה "אוטו דה פה", כלומר, מעשה האמונה. הזוועה הזאת נמשכה בדרום אירופה ובשתי האמריקות מהמאה ה-13 עד תחילת המאה ה-19. ולא להאמין – שרידיו של מוסד זוועתי זה שרירים וקיימים בוותיקן עד ימינו אלה.
גאוני הרנסנס גרמו לכך שבמאות 16-15 נראו ניצנים ראשונים של אתיאיזם וליברליזם, שהבשילו יותר מאוחר לכינון מדינות חילוניות ודמוקרטיות.
נטיית הלב היא לציין שהמונותיאיזם היהודי הוא הומאני, וכי שתי יורשותיו – הנצרות והאסלאם - עיוותו את הכוונות הראשוניות של האמונה באל אחד, אבל העובדות מדברות אחרת: הכתובים מפארים את הנביא אליהו התשבי ומשווים אותו למשה: הוא זוכה להתגלות אלוהית בהר חורב, עורבים ומלאכים מביאים לו מזון, הוא מחיה ילד שנוטה למות, מתעמת עם המלכים אחאב ואחזיה, כפי שמשה התעמת עם פרעה, הוא חוצה את הירדן באדרתו בנס דומה לזה שאירע ליהושע, מעלה באש את שליחיו של אחזיה, ועיקר העיקרים – הוא האדם היחיד בכל המקרא שאיננו מת ככל האדם, אלא עולה בסערה השמיימה (מלכים ב' ב' 11). בעקבות כך הוא נחשב כבר במקרא עצמו לבן אלמוות (מלאכי ג' 24-23), שלומי אמוני ישראל מזכירים אותו במוצאי שבתות ובליל הסדר, בברית המילה (כיסא אליהו), נחשב למבשר המשיח, ולפותר שאלות ובעיות. ומה הוא שיא מעשיו כנביא בקנאו לדבר ה' (כפי שהוא מעיד על עצמו (מלכים א' י"ט 14,10) – שחיטת 450 נביאי הבעל בנחל קישון (שם, י"ח 40). בזה מתמצית עיקר גדולתו.
בעל ספר מלכים מתייג את כל מלכי ישראל כעושים הרע בעיני ה'. מלך ישראל היחיד שבעל ספר מלכים משבח על שעשה הישר בעיני ה' הוא יהוא: "ויאמר ה' אל יהוא, יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב – בני ריבעים ישבו על כיסא ישראל" (מלכים ב' י' 30). הבה נבדוק במה זכה יהוא, יחיד מכל מלכי ישראל, לשבחים מפי האל – ובכן, אלה מעשיו המונעים מקנאתו לה' (מלכים ב' י' 16): הוא הורג את יהורם מלך ישראל, את אחזיה מלך יהודה ואת איזבל, אימו של יהורם (דורס אותה בפרסות הסוסים ומשאיר אותה מאכל לכלבים). הוא מאיים על אנשי שומרון, והם שוחטים שבעים מבני אחאב, ויהוא שם את ראשיהם הערופים בשני ציבורים בשער יזרעאל. הוא משמיד כל זכר לבית אחאב – גדוליו, מיודעיו וכוהניו. פוגש 42 אחי אחזיה, ושוחט את כולם. לבסוף, אוסף במרמה את עובדי הבעל והורג את כולם, שורף את מצבת הבעל ומנתץ את בית הבעל. ובכן, טובח המונים – זה נחשב לנאמן לדבר האל.
מלך יהודה שזכה להכי הרבה שבחים מקולמוסו של בעל ספר מלכים הוא יאשיהו: "וכמוהו (כמו יאשיהו) לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב' כ"ג 25). ובכן, הוא באמת מפסיק את הזוועה של הורים המקריבים את בניהם למולך (מלכים ב' כ"ג 10), אבל הוא גם עורך רפורמה דתית אלימה: שורף את הכלים העשויים לבעל ולאשרה, שורף את פסל האשרה, מטמא את הבמות ומנתץ אותן, שורף את מרכבות השמש ומנתץ את מזבחותיו של מנשה, מחריב את המזבח שעשה ירבעם בן נבט בבית אל, ואת שאר הבמות בשומרון, ועיקר העיקרים: זובח את כוהני הבמות על המזבחות ושורף עצמות אדם עליהם (שם, שם 20). מלך נאמן לה' מחויב לאלימות מבהילה.
דויד נחשב למלך אידיאלי בעיני מחברי הכתובים שבאו אחריו: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דויד אביו..." (מלכים א' ג' 3); ועל ירבעם נאמר: "... ולא היית כעבדי דויד אשר שמר מצוותיי, ואשר הלך אחריי בכל לבבו לעשות רק הישר בעיניי" (שם י"ד 8); על אבים מלך יהודה נאמר: "...ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דויד אביו...אשר עשה דויד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החיתי" (שם ט"ו 5-3) ועוד אינספור הלל ושבח לדויד נמצא בנביאים ובכתובים, על כך שהיה מאמין מסור לה'. בין הכתרים מייחסים לו את כתיבת מזמורי תהילים, ומובטח לעם ישראל כי המשיח שיבוא באחרית הימים יהיה מבית דויד.
ראינו שמחבר ספר מלכים מסתייג מדויד רק בעניין אחד – פרשת אוריה החיתי. חיבור זה ידלג, לא רק על הניאוף עם בת-שבע, וההוראה להמית את אוריה בקרב עם העמונים, אלא גם על היותו ראש כנופיה שחי על ביזה ודמי חסות, על בגידה בעמו והשתלבותו בצבא אויבי העם הפלישתים – ובכן, נדלג על כך ונתרכז בדויד שמקיים את צו האלוהים: בתחבולה נכלולית, בה מעורב, כביכול ה', הוא מרשה לגבעונים לרצוח בצורה מבעיתה שבעה מצאצאי שאול: "ויתנם (את השבעה) ביד הגבעונים, ויוקיעם בהר לפני ה' ויפלו שבעתיים יחד..." (שמואל ב' כ"א 9, וראו –פס' 10-1), כשהוא מתעלם משבועה שנשבע לשאול שלא ישמיד את זרעו: "ועתה הישבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחריי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי. ויישבע דויד לשאול..." (שמואל א' כ"ד 23-22).
אזכיר עוד דוגמה לדביקותו של דויד בה': סבתא רבתא של דויד היא הרי מואבייה, כפי שמלמדת אותנו מגילת רות, לכן כאשר דויד נרדף על ידי שאול, הוא מוצא מקלט עבור הוריו במואב: "וילך דויד משם מצפה מואב, ויאמר אל מלך מואב, יצא נא אבי ואימי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלוהים. וינחם את פני מלך מואב, וישבו עמו כל ימי היות דויד במצודה." (שמואל א' כ"ב 4-3). וכיצד מודה לו דויד, הסמל למלך אידיאלי: "ויך (דויד) את מואב, וימדדם בחבל השכב ארצה, וימדד שני חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות, ותהי מואב לדויד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל ב' ח' 2).
מואב עוד יצאה בחסד, הרי גורלה של רבת עמון, שכבש אותה יואב בן צרויה, כשדויד עצמו נאף עם בת-שבע: "ואת העם אשר בה (ברבת עמון) הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל, והעביר אותם במלבן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון..." (שמואל ב' י"ב 31) – זה פרצופו של המלך האידיאלי הנחשב לעבדו הנאמן של ה', שכל מלכי ישראל צריכים לקחת דוגמה ממנו.
ראשון המונותיאיסטים על פי המקרא הוא אברהם, אבל מי שקבע את חוקתו של עם ה' הוא משה שארבעה מתוך חמשת החומשים מוקדשים לו ולפועלו. לא צריך להיות חוקר מקרא כדי להבין שהדמות הגדולה מהחיים שחומשים אלה מתארים – אין לה בוודאי שום קשר לדמותו "הארכיאולוגית" (מינוח של אחד העם) של משה, כי כל הכתבים מחוץ לתורה חושפים אמת שלא ניתן להכחיש, והיא שאף בחיר ה' עד ימיו של המלך יאשיהו (סוף המאה השביעית לפני הספירה) לא היה לו מושג מה כתוב בתורה, ואף פעל בניגוד מוחלט למה שאמור היה להיות ידוע מימיו של משה. המקרא "מודה" שספר התורה שהגיע לידיעת המאמינים "התגלה" על ידי חלקיהו הכוהן בימיו של יאשיהו (מלכים ב' כ"ב 11-8).
משה "הארכיאולוגי" היה בוודאי שונה לחלוטין ממשה כפי שציירו אותו (בעיקר הכוהנים!) מאות רבות של שנים אחרי התקופה שהוא היה אמור לחיות ולפעול. הם פקדו בשמו חוקים, שאין סיכוי שבעולם שאיזו חברה אנושית היתה יכולה לעמוד במעמסת הפולחן, מתנות לכוהנים וללויים, שמיטות – בארץ מוכת בצורות ורעב, כפי שהמקרא עצמו מתאר ומפרט. בשופטים י"ז-י"ח, מסופר שנכדו של משה, שהיה כוהן לשבט דן, עבד לפסל שבני דן שדדו מבית מיכה. מכאן ניתן להסיק שמשה "הארכיאולוגי" עצמו היה רחוק מרחק רב מהדמות המצוירת בארבעת החומשים. אבל כוהנים מאוחרים (שש מאות-שבע מאות שנה אחרי תקופתו "האמיתית" שבה חי משה) קבעו שכל הפרוורסיה המונותיאיסטית מיוחסת לצווים שקיבל משה ישירות מפי ה'. ובכן, האיש שכתב מפי האל את התורה, הביא לעולם את המאפיינים העיקריים של המונותיאיזם המפלצתי. ספר דברים, שהנביא חלקיהו "מצא" במקדש, מצווה מפיו של משה את הצווים הבאים:
השמדת כל זכר לעבודת אלילים: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא." (דברים י"ב 3-2; ראו גם ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, ט' 16, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10, 20 ועוד)
עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים – חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך – החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך... ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר." (שם, ז' 4-1). "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם." (שם, כ"ג 4; ראו גם שמות ל"ד 16-15). ברור שבועז לא ידע שיש צו כזה מפי הגבורה, שאסור לשאת מואבייה, שאילו היה מודע לכך, לא היה נושא לאישה את רות, סבתא רבתא של דויד המלך. צו ההתבדלות הזה חייב את עזרא ונחמיה למעשה זוועה – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).
ספר דברים דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר, הלשנה שתוצאתה דין מוות: "כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור – 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים' אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך, או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ – לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך." (שם, י"ג 12-7). אם עיר שלימה עובדת אלילים – דינה הרג כל התושבים, וחורבן העיר, וכל שלל העיר חרם (שם, שם, 18-13). דין מוות הוא, כמובן, גם כלפי נביא המטיף לעבודת אלילים (שם י"ג 9-2, י"ח 20; ראו גם י"ז 7-2).
וכן, ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם החיתי והאמורי הכנעני והפריזי החיווי והיבוסי כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם." (שם, כ' 18-16; ראו גם ז' 16). מסתבר כי לאמונה בה' יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.
כאמור, משה "הארכיאולוגי" היה שונה לחלוטין ממשה כפי שהוא בא לידי ביטוי בארבעת החומשים, אבל הדמות הקובעת לדורות היא זאת המתוארת בחומשים אלה, והיא דמות מבהילה הדורשת לחולל זוועות בעם עצמו ובעמים אחרים.
הסמל המבעית ביותר של האמונה באל אחד הוא העקידה: הכתוב "מרגיע" את הקורא על כך שמדובר בניסיון (בראשית כ"ב 1), אך המאמין לא אמור להיות מודע לכך, והוא מוביל את בנו אל העקידה, כשהוא מתכוון לשחוט אותו ולהעלות אותו לעולה לה'. יכול להיות דבר יותר מפלצתי מזה? כצפוי, המפלצתיות היא סימן הכר של שתי האמונות המונותיאיסטיות האחרות: על פי הנצרות האל מקריב את בנו על הצלב כדי לגרום לישועת העולם; ואילו האסלאם, בקנאה על המעשה הגדול של אברהם ביצחק, קובע שאברהם הקריב דווקא את ישמעאל, והמלאך ג'יבריל המיר את הבן בכבש (סורה אלסאפאת 100-99).
מלבד הקנאות המפלצתית, המונותיאיזם המיט על האנושות בערות חשוכה, שרק המערב הצליח בדי עמל להשתחרר מכבליה: כשבכל העולם האלילי פרחה תרבות אדירה – בשומר ואכד, במצרים, ובעיקר ביוון, בשלושת ספרי הקודש של המונותיאיזם אין לכך זכר – במקרא, בברית החדשה ובקוראן אין זכר לבית ספר, כשבתי-ספר היו ידועים במחוזות האליליים מאות שנים לפני הופעתו של המאמין המונותיאיסטי הראשון. ביוון האלילית היו לא רק בתי ספר, אלא גם מכללות להשכלה גבוהה. חפשו בשלושת הספרים הנ"ל אם יש פיזיקאי כמו ארכימדס, מתמטיקאי כמו אוקלידס ופיתגורס, פילוסופים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, מחזאים כמו אייסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס. כל היפעה התרבותית הזאת אבדה לאורך למעלה מאלף שנה עם פלישת הנצרות לאירופה.
באסלאם היתה פריחה של תרבות בתחילתו, בהשפעת התרבות היוונית, אבל מאז ארצות האסלאם שקעו לחשיכה מבהילה, ששיאה הוא רצח נערות שמבקשות ללמוד בבית ספר. גם החרדים שלנו מנועים מכל סממן תרבותי – לא ספרות יפה, לא תיאטרון, לא אמנות, לא עיתונות חופשית – רק לימוד תורה ותפילה.
כף הזכות (המינורית!) של המונותיאיזם היהודי היא בכך שהאכזריות שלו הופנתה רק כלפי העממים שהיו בארץ כנען וכנגד "סוטים" בתוך העם, כאשר הנצרות והאסלאם הפנו את האכזריות המפלצתית שלהם כלפי כל עמי העולם, וכמובן, כלפי "הסוטים" באמונה שלהם. ומדהים הוא שהמקרא עצמו "מודה" שהעממים הכנעניים המיועדים להשמדה היו הרבה יותר תרבותיים ומוסריים מהמונותיאיסטים העברים (בראשית י"ד 19-18, כ' 16-1, כ"ג, כ"ו 11-1).
שלא ייווצר הרושם כאילו האלילות היא יותר חכמה מהאמונה באל אחד – שתי האמונות נסמכות על דמיון האדם שסותר את המציאות ואת ההיגיון. היתרון של האלילות על פני המונותיאיזם הוא בכך שהאלילות אינה שוללת מחשבה חופשית ושאיפה אל אור התרבות, וכן כי האלילות אינה מחרחרת מלחמות דת. הדוגמה המאלפת לכך היא העובדה שהרומים שאלו את כל הפנתיאון היווני, ורק שינו את שמותיהם של האלים. ההינדים מקבלים בברכה מאמיני השונים לאליהם, וכך גם היפנים מאמיני השינטו.
האם יש סיכוי לתמורה? לאירופה והעולם המערבי היה סיכוי כזה, כאשר השתחררו מכבלי הדת הנוצרית. זה היה נס, שמחולליו הראשונים היו גאוני הרנסנס, אבל תור הזהב הזה נדמה שהולך ומתפוגג עם הפלישה של המוסלמים לארצות החופש והרווחה. גם לנו אירע נס, ועם העליות השנייה והשלישית, החליטו חלוצים לקחת את גורלם בידם, ולא לסמוך על הבטחות הדת. הוקם כאן יישוב של עובדי כפיים המגינים על עצמם, קמה מדינה שהיא ממש נס, אבל הטעות הגורלית של מייסדיה היתה שלא השכילו להפריד את הדת מהמדינה, והיום אנשים שיודעים מה האל דורש מעם ישראל, מובילים את המדינה האהובה שלנו אל עברי פי פחת.
משה גרנות
* * *
ידידי יצחק אורפז
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2011
3.5.11. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא נראה מדוכא ובמצב-רוח ירוד. כל דבר מרגיז אותו וכל דבר מזכיר לו את הצליין החילוני שלו או את אחת מיצירותיו וכל הזמן הוא מתבכיין על כך שלא קראתי מספיק את ספריו ומסותיו ומנסה לעשות לי בחינה עד כמה ידיעותיי בו מגיעות. אני אומר לו שאני לא עומד אצלו לבחינה ואינני יכול לזכור כל מה שקראתי. האיש נעול על עצמו בלבד ושום דבר אחר לא מעניין אותו חוץ מאשר ללעוס שוב ושוב את מה שכתב בספריו, שרובם אינם קלים כלל לקריאה. אני מניח שהיה רוצה שאתמסר לקריאתם ולכתיבה עליהם כדי לפאר את שמו ולהציב לו זכר. כמעט ברור לי שאת ספריי שלי אינו מחשיב כלל שהרי אני לא "מטאפיסי" בכתיבתי.
חוץ מזה הוא אומר שיש לי מצד אחד את אסתר, מצד שני את גוטמן, ומאחור את פתח-תקווה, וכך אני נטוע היטב בעוד שהוא עדיין מרגיש בגלות ובעצם ההימור שלו הוא רק על ספריו-שלו ללא שום "כוחות-עזר". נדמה לי שהוא גם מעולם לא תרם בכתיבתו לעיסוק בסופר אחר, אלא אם כן היו אלה סיפורים שלדעתו תומכים בצליין החילוני שלו, דוגמת "מול היערות", שאני לא מוצא בו שום קשר לכך ודומני שהכול נעשה מצידו כדי לזכות באהדתו של א.ב. יהושע שלימד אז ספרות באוניברסיטת חיפה וזיכה את יצחק בפגישות אחדות עם סטודנטים על התיזה שלו, שבהן דיבר כמובן גם על "מול היערות".
יצאתי מהפגישה עימו בהרגשה מאוד לא נעימה. קצת נמאס לי ממנו ואני משתדל לקחת בחשבון את גילו, קרוב לתשעים, ומצבו הבריאותי הרעוע, ולא לנטור לו.
17.5.11. בצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא לא מתאפק לומר שרוב הדברים שכתבתי אינם נראים בעיניו בגלל הגסויות ותיאורי המין. הוא לא מסוגל לקרוא דברים כאלה. כל מה שיש לו כיום בחיים, בגיל קרוב לתשעים, זה הצליין החילוני שלו וספריו, שאותה הוא זוכר בעל-פה ונדמה לי שהוא היחיד בעולם שכל-כך בקיא בספריו. כל מה שאני אומר מזכיר לו מיד את הצליין החילוני או אחד מספריו או מה אמר מישהו לטובה על שני אלה. לכן אני ממעט לדבר ובעיקר מקשיב לסיפוריו, שחוזרים על עצמם מבלי שירגיש שכבר סיפר לי כמעט כל דבר כמה וכמה פעמים.
24.5.11. פגישה כרגיל בימי שלישי עם אורפז. הוא מספר לי על שלושה עלי שלכת זהובים שמונחים אצלו על שולחנו. שלושתם יחד, איך שלא ישימו אותם, יוצרים קשר ומעין הרמוניה ביניהם. אפילו שניים יוצרים איזה קשר. אבל אם שמים עלה אחד, אין לו שום משמעות. וזוהי הבדידות.
אחר-כך הוא שב ומספר לי את כל הפרשה שלו עם ד. כיצד נסעה איתו לאחיו בקיבוץ שמיר. בדרך, במכוניתו, הסביר לה שאינו מוכן לקשר קבוע איתה. אותה תקופה כבר היה לו מפתח לדירתה ולה מפתח לדירתו. לפנות ערב, בקיבוץ, היא נעלמה והותירה רק את הכלבה שלה. יצחק ומנדל אחיו יצאו במכונית לחפש אותה מחוץ לגדר של הקיבוץ ומצאו אותה יושבת על אחד מתילי הבזלת. יצחק הצליח להחזיר אותה וגם הכלבה שהיתה עימם במכונית שמחה. הם קיבלו חדר לעצמם בדירה של מנדל וציפורה. בלילה הוא ישן לידה אך לא הסכים לקיים יחסים איתה כי אמר שהם מעתה רק ידידים. בבוקר קם ונוכח שהיא ישנה בלי לזוז. תיקה פתוח ובו כדורים רבים שמהם לקחה וחוץ מזה היו חתכים מדממים באמות ידיה, והיו שם גם צלקות קודמות. מיד לקחו אותה באמבולנס לקריית שמונה ומשם לבית החולים זיו בצפת. יצחק חזר במכונית לקיבוץ, לקח את הכלבה ונסע לתל-אביב, שם את הכלבה בדירה של ד., ומיד חזר לבית החולים בצפת. שם נתבשר שהיא כבר נעלמה. חזר שוב לתל אביב ומצא שדירתו סגורה והיא מתבצרת בפנים.
28.6.11. בצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא שר לי שיר באידיש שכאשר הוא נזכר בו בלילות הקשים העוברים עליו הוא מתעודד ושבה אליו ילדותו:
ס'קען זיין אז איך בוי אין דער לופט מיינע שלעסער
ס'קען זיין אז מיין שיף וועט נישט קומען צום ברעג
אין טרוים איז מיר העלער
אין טרוים איז מיר בעסער
איך חולם דעם הימעל נאך בלויער ווי בלוי
ובעברית:
יכול להיות שאני בונה באוויר את מגדליי [מבצריי]
יכול להיות שספינתי לא תגיע לחוף
בחלומי בהיר לי
בחלומי טוב לי
בחלומי השמיים כחולים מכחול
[לאחר ימים אחדים אני שולח את הנוסח הזה לאליהו הכהן והוא עונה לי, ב-2.7 –
אהוד, שלום לך.
לא, ממש אינני מכיר את השיר.
לא רק 15 שנים מפרידות ביני ובין אוורבוך.
תהפוכות דור שעברו עליו – לא חוויתי אנכי.
הוא בא משם, עם כל המטען.
מה שאני יודע זה רק מה ששמעתי כאן או מה ששרו לי מרואייניי.
דרוש בשלומו.
ואולי באחד הימים אסתופף בצילכם בסעודת הצהריים ב"שיין" ואחכים גם אני.
מקום עבודתי הוא כמטחווי קשת משם.
לילה טוב
אליהו].
בהמשך השיחה מספר לי אורפז על עצרת שבה השתתף בנעוריו בעיירה, הנואם היה מנהיג סוציאליסטי, יהודי, באידיש, והוא עמד קרוב מאוד לקרובת-משפחה שלו, אולי בת-דודה, שהיתה בעלת גוף ראוי להתכבד, ובדוחק נלחץ אליה, הוא היה במכנסיים קצרים, והיה לו קישוי אבר רציני, ודמה לו שגם היא חשה בכך וחננה אותו בתשומת-אחוריים מצידה.
12.7.11. צהריים עם אורפז ואליהו הכהן ב"שיין". שיחה מרתקת ואורפז מוצא אפשרות לספר מחדש את תולדות חייו, הפעם לאליהו, ואני, שכבר כל כך בקיא בהם, משלים לו מדי פעם פרטים ושמות שקשה לו להיזכר בהם.
*
עלי גבעה
אהוד ידידי,
אמור נא ליצחק אוורבוך-אורפז. כי בדקתי שוב את הנוסח המקורי של השיר "בגליל",
והוא:
עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
אך אל נא ידאג ויתאכזב.
הרועה מוזכר בבית השני:
הוא מחלל שירת רועה,
לשה, לגדי, לסייח תועה.
והעבר אליו את תודתי על ההזדמנות להכירו מקרוב ולשמוע את שטף סיפורי העבר שקלחו ממנו בזה אחר זה.
נקווה שעוד יזדמן לנו להסב יחדיו בנעימות כזאת.
לילה טוב.
אליהו הכהן
12.7.11
המשך יבוא
* * *
איתמר פרת
תשובות ללא מענה
בגיליונות קודמים של המכתב הלילי העליתי בעיות קריטיות של ביטחון ומדיניות עכשווית. עשיתי זאת בדרך סאטירית, שיחה עם מלאכי השרת גבריאל ורפאל. חשבתי כי זה קיצור דרך אל הבנת הקורא ותשומת לבו, במקום מסך אחר מסך של מה שהנביא ישעיהו מכנה: "אמרתי אך דבר שפתיים, עצה וגבורה למלחמה."
ציינתי כי כל רצועת עזה וכל עוטף עזה בנויים על סלעי כורכר מתחלף עם שכבות חמרה, ומכוסי לס.
החמאס ניצל עובדה גיאולוגית זו לבניית מבצר אימים אשר אף הטוב שבצבאות אינו מצליח לפצח, בעוד שיושבי העוטף התעלמו מאפשרות זו ובנו קופסאות נגד טילים, במקום מקלטים מצילי-חיים מתחת לפני הקרקע, עם פיר כניסה מאובטח ומערכת אוויר פזורה, אשר שום נשק קונבנציונלי ושום לוחם רגלי לא יוכל לו.
תקציב היה. מחשבה לא היתה.
ציינתי כי לדלתות אותם מרחבים "מוגנים" לא היו בריחים בצדם הפנימי. או מוטות סגירה רוחביים (עם התקן פתיחה סמוי מבחוץ). לכן נאבקו המתגוננים שעות ארוכות, כוח נגד כוח, בניסיונות פתיחה של לוחמי החמאס, עד כי תש כוחם או נכוו ידיהם מאש הבית העולה בלהבות.
אי-תכנון , אם בכלל.
מלאכי השרת יעצו לי לרדת מן הסאטירה, ולהציג שאלות גם בלי לדעת אל מי. אולי מישהו ישמע, ויֵדע כי מחובתו לענות.
מדוע מחזיקה מדינת ישראל אלפי אסירים ביטחוניים, שפוטים ולא-שפוטים, ב'מתקני כליאה'?
זאת לא ענישה, כי הפשע כבר בוצע. זאת לא הרתעה, כי מתקנים אלה הם מוסדות השתלמות טכניים ואידיאולוגיים לטיפוח טרור. זאת לא נקמה, כי החוק אינו נוקם.
זה לא מפעל לתיקון חברתי או פסיכולוגי, כי האסירים אינם לקויים בנפשם. זה לא ריפוי מתוקפנות, כי חוקי הכליאה נוקשים שבנוקשים. זאת לא המרה דתית, כי אין מעוניין לפעול לגיורם. זה לא מאגר לפדיון חטופים, כי החוטף לא רואה אותם כחומר מסחרי, ואינו מעוניין בו.
ובכן, מה זה כן?
זאת מעמסה תקציבית מטורפת, ביטחונית, אידיאולוגית, משפטית, והכי גרוע – ללא הגדרת זמן. היא תלך ותגדל כגידול ממאיר, ותהיה עימנו כל עוד המדינה קיימת. והיא תתקיים.
קם בחור ושוחט משפחה ישראלית. אנשי ביטחון מסכנים את נפשם כדי לצודו. הוא נתפס, נשפט ונכלא. ביתו נהרס או נאטם (קטאר תתרום בית חדש). מעתה ועד קץ ימיו הוא נהנה מחיי חינם: שיכון נוח והיגייני, שלוש ארוחות מזינות ליום, לבוש נעים לפי מדתו, ביקורי קרובים, קיוסק לקניות ומותרות, ספורט ומתקני כושר, ביטוח רפואי וטיפול מסור, הרצאות וקורסים, משכורת חודשית (ישראל-פלסטין-חמאס). והחשוב מכל – הבטחון כי בחטיפה הקרובה ייצא לחופשי, ויפונק כשָׁאהִיד כל חייו.
גבי, רפי, מה לעשות?
לרוקן את המחנות. להשיב את כולם אל מי ששלח אותם. דרך המנהרות שחפרו למען לוחמיהם. ירצו להצטרף ללוחמים – יצטרפו, ויהיה גורלם כגורלם. ירצו להגר – שיפנו אל דרום אפריקה. ירצו עבודה ופרנסה – יפנו אל אונר"א.
אנא מלאכי השרת, קחו את הרעיונות האלה אל מי שחייב לטפל בזה, או אל ראשי המערכת. אני לא מכיר שם אף אחד. לכם אולי הם יקשיבו. אני רק כותב לאהוד, שליט"א.
*
ובעניין אחר: לאורך כל תולדות מלחמותינו עמד לנו יתרון אחד: הראייה המפוכחת. היכולת תמיד לראות דברים כפי שהם. להימנע מהונאה עצמית. בעוד אויבינו רואים עולם שבדו מליבם וממשאלות נפשם. היסטוריה מומצאת, תיאוריות פוליטיות הזויות. הגזמה היסטרית ביכולותיהם ואי-הכרה באי-יכולותיהם. התלהבות ללא רסן במסגדים, בהלוויות, בבתי הספר ובמחנות הנוער, בתקשורת. השלטת הרצון על השיקול הריאליסטי. אנו דורשים, יש לנו זכות. אם נרצה – נצליח. יש אל יתברך והוא עימנו. אם נרצה – אין זו אגדה. נצעד ונשאג. נרצח כרצון אלוהינו אוהבנו אללה אכבר! ויש גמול לגיבורים.
ורואה אני בדאגה כי גם אצלנו, ובמיוחד בתקשורת, יש ראשית לכך. וזאת בנושא החטופים.
איבדנו את היכולת לא לדבר שטויות. טיפחנו אמירות כמו 'בלתי נתפס', 'הזמן אזל', 'אנחנו דורשים', 'אותנו לא מעניין ש-', 'זה חייב –', 'שיפסיקו לרמות', 'תחקיר עכשיו', 'שיקחו אחריות', 'אי-אפשר לחכות', ועוד כהנה סיסמאות. והרבה הרמת קול ובכי נכמר, סיסמאות במקהלה. והרי הטלוויזיה ניזונה מראוותנות, מזעקות מיוסרות, מראות של שברון לב. והכול לייב, הכול אמיתי!
צודקים גם צודקים כל האבלים וכל הדואגים עד טירוף, וזכותם לשתף אותנו ואת כל העולם. אבל – אסור שזה יוליך לאי-מציאות. מ'אנו רוצים' ל'אנו יכולים'. אל נשכח כי יש דברים העומדים בפני הרצון. כי יש לנו אוייב מר ומחושב, היודע היטב כי הנשק בידו, ואינו נתפס לאיוולת לשמוט מידו נשק זה. אל נא ניתן למצוקה לשבור את ההיגיון, אל ניתן לצער לסכל את החוסן. ניתן לרחמים כל ביטוי, אבל אל נא נעוות את המציאות, אף אם אינה לטובתנו.
הפעם בחיל ובכוח. הרוח לבדה אינה מספקת.
איתמר פרת
אהוד: מאחר שיחיא סינוואר כנראה אינו קורא את "חדשות בן עזר", אני פטור מלהצטרף למקהלה הכואבת של דורשי שחרור החטופים, מקהלה חזקה שייתכן שהיא משחקת לידיו של סינוואר ומקשה על הפעולות לשיחרורם! ייתכן מאוד שצה"ל יודע בדיוק היכן יחיא סינוואר מסתתר אבל נמנע מלתקוף אותו בגלל החטופים שהוא מחזיק סביבו כמגן אנושי.
* * *
ים המלח בחזון הציוני ותפישת עין גדי
בשלהי מלחמת העצמאות*
"מיום שנבנתה המסילה החדשה, מסילת ים המלח-עציון גבר מן ים המלח עד ים סוף, היה הכיכר פה למרכז המסחר וחרשת-המעשה של נגב ארץ ישראל... גם גפרית, ברום, גביש והרבה מיני צבעים וסממנים יוציאו כעת מתוך הביצות והאגמים אשר בסביבות ים המלח. והבקעה ההיא כולה אוצר כל חמדה נגוזה ומקור עושר רב לארץ," כתב החוזה הראשון של עתיד ים המלח בעת החדשה – אלחנן לייב לוינסקי (1910-1858) על שמו נקרא סמינר לוינסקי.
בבחירות לקונגרס היהודי ב-1933 עברה הנהלת התנועה הציונית לנציגי תנועת הפועלים הארץ ישראלית ובן גוריון נבחר להנהלת הציונית. במאבקו של בן גוריון בתוך התנועה הציונית להקמת מדינת ישראל במידות מצומצמות נכלל גם חבל ים המלח. במכתבו לברנדייס (ביוני 1935) תאר בן גוריון את חזונו לגבי דרום הארץ שבו הוא ראה חשיבות גדולה לעקבה (אילת) ולנחל ערבה הנמשך מן המפרץ ועד ים המלח.
שלושה חודשים קודם לפרסום מסקנות הועדה ב"ספר הלבן" (ביולי 1937), הציע בן גוריון לוועדה תוכנית משלו להקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ, תכנית שכללה את הגליל, עמקי חוף הים, הנגב וחוף ים המלח כולו עם פרוזדור עד ירושלים [ההדגשה שלי].
בדיונים שהתנהלו ב-1947 בישיבות הנהלת הסוכנות היהודית, ממשלת המדינה שבדרך, היתה הסכמה לגבי עתיד חבל ים המלח. כחודש ימים לפני החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, השיב בן גוריון לשאלות משה שרתוק (שרת) נציג הסוכנות באו"ם, כי הוא "מתנגד בכל תוקף לקרוע מהמדינה היהודית את הנגב הדרומי... חשוב שהשטח ממזרח לירושלים עם ים המלח, לרבות מפעל האשלג ובית הערבה, ייכלל במדינה היהודית כדי לאפשר קשר רצוף עם ירושלים דרך הנגב וים המלח."
אבל העצרת הכללית של האו"מ ב-29 בנובמבר 1947 אישרה את תוכנית החלוקה שכללה רק רצועה צרה של חוף ים המלח בשטח המדינה היהודית, מעין גדי ועד סדום יחד כל הנגב עד אילת. למרות שתוכנית החלוקה הזו לא היתה מקובלת על כל מחנה הפועלים בארץ, היתה תמימות דעים ביניהם לגבי חשיבות אזור ים המלח.
אז מי החליט על תפישת עין גדי ואילת? ומתי?
כחצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, בתחילת שנת 1948, עם תחילת יציאת הבריטים מהארץ החל מטה הפלמ"ח בתכנון ההתבססות באילת והוא אף הגיש תכנית לפיקוד העליון של ההגנה. ב-4 בינואר 1948 הפיץ יגאל ידין את פקודת מבצע "ש" למפקדי החטיבות של ההגנה, האומרת שעליהם לתפוש שש תחנות משטרה בנגב המתפנות מהשוטרים הבריטים והערבים וביניהן תל אל מילח [היום בבסיס נבטים], ראס זווירה [ראש זוהר/ערד] ואום רש-רש [אילת]. כלומר, התחנות בדרך לים המלח, לסדום, עין גדי ואילת.
בתאריך 21 בינואר 1948, פקד יגאל ידין ראש אג"מ במטכ"ל, על מפקדי חטיבות הפלמ"ח להכין תוך חודש ימים תוכניות פעולה לתפישת כל תחנות המשטרה הבריטית שבנגב.
מימושה של תכנית "ש" שהציע ידין התאפשר רק כשנה אחר כך, בשלהי מלחמת השחרור. בתאריך 19 בנובמבר 1948, ימים לפני כיבוש באר שבע, יגאל אלון מפקד חזית הדרום, כתב מכתב סודי-דחוף לאג"ם, לרמטכ"ל ולשר הבטחון בעניין קו באר שבע-עין חוסוב. במכתבו הוא מודיע שהם מסיימים את ההכנות לכיבוש הדרך מבאר שבע לסדום.
רק לאחר כיבוש באר שבע ב-21 בנובמבר 1948, וב"מבצע לוט", שבמהלכו נתפשה משטרת כורנוב [ממשית] ב-23 בנובמבר 1948, ואחריה עין חוסוב [עין חצבה], נפתחה הדרך לסדום דרך מעלה העקרבים ואז הוסר המצור על סדום שנמשך כחצי שנה (ב-27 בנובמבר 1948).
עם התחלת השיחות ברודוס עם מדינות ערב על שביתת נשק, ב-13 בינואר 1949, אליק שומרוני, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, שולח לראש הממשלה ולרמטכ"ל תזכיר שכותרתו: "מעמדו של הנח"ל בצבא ובמדינה" ובו הוא מעלה הצעה ליצור גופי להתיישבות במסגרת "הבריגדה להתיישבות" האחת לאילת והשנייה לחוף ים המלח.
בפברואר כתב יגאל אלון פתק שכותרתו סודי ביותר [ההדגשה במקור] אל ישראל גלילי, כי קיבל אישור מן הרמטכ"ל לשני מבצעים בהתאם להצעותיו: "א. עיצוב הגבול המזרחי של הנגב באזור הררי של חברון ומדבר יהודה. יש סיכויים שגם נתבסס בעין גדי (דרך הים). ב. כיבוש מפרץ אילת."
ב-4 בפברואר 1949 שלח יגאל אלון מכתב סודי אל יוסף וייץ עם הצעותיו "בדבר החייאת חבל סדום בזמן הקרוב כשלב א' לתוכנית הגדולה: תיקון הדרך מבאר שבע לראס זווירה (ראש זוהר) והמשכתה לסדום, הפעלת בית החרושת בסדום, שיכון פועלי המפעל בבאר שבע או בראס זווירה, ו"הקמת מספר משקים...בעין חוסוב ועין גדי... שחלק מחבריהם יעבדו בסדום נוסף לענפי החקלאות ... הקשר לעין גדי יוקם בתחבורה ימית."
ב-1 במרס 1949, שולח סגן אלוף יצחק רבין קצין המבצעים של חזית הדרום, פקודת מבצע "עובדה" אל שלושת חטיבות חזית הדרום: אלכסנדרוני, גולני והנגב. הפקודה מגדירה את מטרת המבצע בשני סעיפים לקוניים: 1. השתלטות על מרחב הנגב הדרומי עד מפרץ עקבה. 2. הרחבת שליטתנו בחלק הצפוני-מזרחי של הנגב וייצוב הקו עין גדי-ראס זווירה-משלט 432-אום אל-בורג'.
משלט 432 (היום כרמים) נתפש ב-2 במרס 1949 על ידי פלוגה א' מגדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני ובהמשך נתפשו יתר המשלטים. ב-7 במרס יצאה פלוגה א' בפיקודו של משה לנצט (יוטבת, אחד הבנים הראשונים של הרצליה) מבאר שבע ב-4 אוטובוסים והגיעה לסדום ב-8 במרס 1949. הכוח מנה כ 100 חיילים שכללו את פלוגה א', בתוספת מחלקת החבלה החטיבתית בפיקוד עזרא הק (אילון) ושלושה סיירי הפלמ"ח בפיקוד שמריה גוטמן מנען, דניאל בן מאיר (דיצי) מבית השיטה, ויאיר רבינוביץ מגן יבנה.
לפני כן נשלח מחיפה לסדום, מפקד השייטת הקלה של חיל הים, שלמה אראל (שהיה אחראי על מחלקת ים בחברת האשלג בשנים 1948-1944 ולימים אלוף, מפקד חיל הים), כדי להכין את כלי השיט למבצע. בשעה 18.45 הפליג הכוח צפונה לעין גדי. שלמה אראל שפיקד על הכוח הימי, ניווט את הספינה "יתומה", וחנן לוין המכונה "חומקה", פיקד על הגוררת "מכור" שגררה את אסדת הנחיתה הגדולה שהיתה עמוסה בציוד ובאנשים. "יתומה" הורידה חוליה אחת בקצה הצפוני של הלשון לאבטחה, ואח"כ, בשעה 10 בלילה, הורידה חולייה שניה מדרום לשפך של וואדי ערייג'ה (נחל ערוגות) לסמן את מקום הנחיתה המיועד בלפידי אש. בחצות הגיעה "מכור" והנחיתה את האסדה בחוף המסומן.
המחלקה הראשונה ירדה מן האסדה במבנה קרבי אך לא נתקלה בכוחות עוינים למרות הידיעות המודיעיניות על כ-40 אנשים מזויינים בעין גדי. הכוח המשיך למרכז הנווה וליד תל ג'ורן (גורן) נשארה מחלקה אחת עם כוח מסייע של המרגמות. סיירי הפלמ"ח הובילו את יתר הכוח למעלה, אל מעיין עין גדי. משם, עוד לפנות בוקר, בגשם וקור עלתה המחלקה השלישית בנקב עין ג'ידי (מעלה עין גדי/מעלה הציץ) אל הנג'אר (מצפה עין גדי), ותפשה אותו ללא כל התנגדות בשעה 05.30, ביום רביעי, ח' באדר תש"ט, 9 במרס 1949. (ב-8 למרס 1956 התאזרחה היאחזות הנחל של עין גדי).
לאחר מכן הגיעו מיספר פרדות מגדוד נוהגי הפרדות של צה"ל, כדי להעלות מים וציוד למשלט שהיה בראש מעלה הציץ. הפרדות שירתו בעין גדי עד שנת 1955, וגם סייעו ב-1953 לסקר של יוחנן אהרוני ברמת מדבר יהודה ובמערות, בהובלת ציוד, אספקה ומים דרך "מעלה הפרדות" שבנחל צאלים [היום מעלה צאלים]. הפרדות גם הובילו מים למשלחת הראשונה של סקר מצדה ב-1955, מעין גדי דרך שביל הנחש עד לתחתית ראש צוק מצדה.
לשמריה גוטמן ישנה גירסה שונה, לדבריו, בערב מבצע "עובדה", נודע לו כי מצדה ועין גדי לא נכללו בפקודת המבצע לתפישת אילת. אז הוא פנה ישירות אל יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ושיכנע אותו לכלול גם אותן במבצע. אולם המידע הנזכר למעלה מלמד כי היוזמה לכך חילחלה בכל הדרגים עוד הרבה קודם לפניית שמריה לאלון. גם פריסת חטיבת אלכסנדרוני בגבול דרום הר חברון, כשליש מהכוח של חזית הדרום, נועדה בין היתר לשמור על עורפה של באר שבע. נראה לי ששמריה היה ממודר ולא הכיר את כל התמונה.
אזור ים המלח מילא תפקיד חשוב בכל תוכנית עתידית של ארץ ישראל מזה עשרות שנים. להכרה זו היו שותפים אנשים רבים שהיו בעמדות שונות. תפישת עין גדי, מצדה – כל החוף הדרומי-מערבי של ים המלח ועד אילת, לא היתה בבחינת כיבוש שטחים חדשים, או מחטף שנעשה מתחת לאפם של משקיפי או"ם, אלא היה זה יישומה של החלטה 181 של עצרת האו"ם.
היום חבל ים המלח הוא חלק ממדינת ישראל, שהוקמה על פי החלטת האו"ם, זוהי המדינה היהודית שחלמו עליה בעלי החזון, לוינסקי והרצל, ובן גוריון היה זה שזכה להקים אותה.
כיצד נקבע הגבול בגזרת עין גדי בסוף מלחמת העצמאות?
לקראת ביקור מפקחי או"ם לקביעת הגבול במסגרת שיחות שביתת הנשק ברודוס, שלח סא"ל שמעון אבידן ראש מחלקת מבצעים באג"מ מטכ"ל, בתאריך 10 במרס 1949, מכתב המסווג סודי ביותר וכותרתו מבצע ייצוב ב'. שם כתוב כי על הכוחות לייצב את עמדותיהם לקראת הביקור של מפקחי או"ם. ועליהם לבצע: "א. שיפור העמדות בלילה, ב. יצירת רושם שהעמדות אינן חדשות ושתראינה כאילו מוחזקות זמן רב בידינו."
מושיק לנצט, מ"פ פלוגה א', שלח את המ"כ דן ויינברג לסמן את קו החזית (דן השתתף בנחיתת הפלוגה בעין גדי וירד בסירה עם כמה חיילים לסמן את אתר הנחיתה בלפידים). דן יצא בלילה עם כתת חיילים והלך על חוף הים צפונה, להערכתו כ-5 ק"מ, והקים שם אוהל. הכיתה לקחה מזון וגם שני שקים מלאים בפחיות שימורים ריקות, ישנות וחלודות, אותן פיזרו ליד האוהל כדי ליצור רושם שהם נמצאים שם הרבה זמן. לדברי דן, הגיעו כשלושה משקיפים בסירה והתרשמו בהתאם (ראיון אישי ב-18-3-2010).
אולם בפועל, הם הלכו כ-3.5 ק"מ. נוסף לכך, עיון בהסכם שביתת הנשק עם ירדן שנחתם ברודוס בתאריך 3 באפריל 1949 מגלה כי יש פער בין הכתוב בהסכם למסומן במפה. בסעיף 5, סעיף קטן ג', של ההסכם נכתב: "בגזרה שתחילתה בנקודה (נ.צ. 0958 – 1925) בים המלח ועד הקצה הדרומי ביותר של ארץ-ישראל ייקבעו קווי שביתת הנשק בהתאם לעמדות הצבאיות הקיימות, כפי שנסקרו במרס 1949 ע"י משקיפי האו"ם, ויעברו מצפון לדרום כפי שהותוו במפה 1 שבנספח 1 להסכם זה."
כלומר, לפי הכתוב בהסכם, הגבול הצפוני נמצא בקואורדינטת רוחב 0958, הנמצאת מדרום לנחל ערוגות, כך שכל מעיינות עין גדי נמצאים צפונה ומחוץ לשטח מדינת ישראל. אבל, במפה המצורפת לחוזה, מסומן הגבול בעפרון עבה [ציינוגרף כחול בעובי ניכר] בקואורדינטת רוחב 1050 – 1100. על המפה חתומים סא"ל משה דיין, נציג ישראל וקולונל אחמד סודקי אל ג'ונדי, נציג ירדן, שכנראה לא הישווה את המפה עם נקודת הציון שבהסכם הכתוב.
מכיוון שלפי הסכם שביתת הנשק הסימון על המפה המצורפת הוא המכריע, סומן הגבול בקואורדינטת הרוחב הצפונית ביותר על גבי המפות הרשמיות שהודפסו אח"כ בצבע ירוק כקו שביתת הנשק ישראל עם ירדן. בשטח סומן הגבול רק לאחר רצח חבר קיבוץ עין גדי, גיורא ברזילי, ב-20 בפברואר 1960. אז סומן הגבול משפת הים ומערבה על ראשי הגבעות בחביות שיש ביניהן קשר עין. החביות ממולאות בטון ובראשן נעוץ ברזל זווית, והן צבועות בפסי רוחב בצבע שחור ולבן ועדיין ניתן לראותן בשטח, בעיני כל אלו הממשיכים במסורת של העלייה לגלעד של גיורא.
במלאת 60 שנה לתפישת עין גדי, ב-14 במרץ 2009, יזמתי מפגש של אנשי פלוגה א, גדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" עם חברי קיבוץ עין גדי. הפגישה התקיימה בקיבוץ, במועדון העגול, והשתתפו בה משה יוטבת (המ"פ), שלמה אראל (אלוף, מיל'), דיצי (דניאל בן מאיר) מבית השיטה, סייר פלמ"ח ועוד כעשרה לוחמים מן הפלוגה. הפגישה התקיימה בתמיכת עמותת "אלכסנדרוני".
* הכתוב מבוסס על מסמכים בארכיונים וראיונות אישיים ופורסם ב"אריאל" 193, 2010.
ד"ר גדעון הדס
* * *
שלום,
האם ידוע לך מי החזיק בעין גדי מ-1949 עד 1953? (כוח אזרחי ו/או צבאי)?
האם היו שם פעילויות נוספות לפעילות צבאית של שמירה על הנקודה והגבול?
בברכה,
משה צפרירי
בתקופה זו עין גדי היתה משלט צבאי שהוחזק על ידי יחידות שונות שהתחלפו מעת לעת.
זו היתה גם סוג של מושבת עונשין, כפי שתיאר לי אחד שהיה שם: היו שם כעשרה חיילים עליהם פיקד סמל, בסגנון של לגיון הזרים הצרפתי. אספקה דו שבועית קיבלו דרך הים, אם הגיעה, בגלל ים סוער, מנוע תקול וכו'. עד שנפרצה דרך הרכב ל-4X4 ב-1952 – שאותה החל הנח"ל לסלול במבצע סולל, באפריל 1949.
לאחר שנפרצה הדרך, תרתי משמע, הוקמה ההיאחזות בי"א באדר 1953, נ"חלאים ה'.
בברכה,
גדעון הדס
לאודי שלום,
למיטב ידיעתי לא היה כוח צבאי בעין גדי אחרי אנשי אלכסנדרוני שכבשו את המוצב בהר ישי. היו יחידות סיור של הצנחנים ואחרות שעשו סיורים במקום. הנוכחות הצבאית היתה מעל מצוקים, בעזרת סיורים של סיירות ומדי פעם סיור אווירי בפייפר על מנת לוודא שהבדווים או הלגיון הירדני לא משנים עובדות.
האזור נחשב שכוח-אל ואיש כנראה משני הצדדים לא גילה בו עניין מיוחד.
השינוי נעשה סמוך להקמת היאחזות הנח"ל, ואז סללו את הדרך מעין בוקק ועד עין גדי על ידי חיילי הנח"ל בעזרת כלי עבודה ידניים, בתוואי של המטיילים לאורך ים המלח.
בברכה,
צבי לפר
אהוד: נשמח לפרסם זיכרונות של מי שהיו בעין גדי בין השנים 1949-1953.
* * *
10.1.2024
עין גדי – 68 שנים
להתיישבות אזרחית ע"י גרעין "שדמות"
לוותיקים, למצטרפים, לדור ההמשך
ברכותיי לאנשי הקהילה כולה
"הימים שחלפו, לא ישובו עוד
כל שבעבר נראה נשגב, מלא הוד.
אנו, דור תקומה ועצמאות
חלמנו ולחמנו למדינה וחֵירות
נשאיר לדורות אחרינו
תקוות לשלום ולשלווה בעקבותינו."
עתה, בימות המלחמה
נתפלל לשלום חיילינו ומפקדיהם,
לשובם בשלום של החטופים,
נעודד את העקורים מבתיהם,
ולכולם – שיקום מהיר.
בידידות רבה,
דְּבוישֶה – דבורה סְלֶפּ גּוּטְמָכֶר וב"ב
* * *
זיווית הבליינית
זיווית אומרת שאף-אחד לא מבין אותה כשהיא אומרת שהחיים הם סידרה של הפסקות משעממות ומיותרות בין בילוי לבילוי. כבר מיום ראשון בבוקר היא חושבת על יום שישי בערב:
אם ירשו לה ללכת ל"דנסיטי", הדיסקוטק בגן-העיר.
אם גם ההורים של החברות שלה ירשו להן ללכת, זאת אומרת – לשכור יחד מונית, כדי להגיע לשם.
אם תהיה לה חולצה מתאימה, כזאת שהקורקבן, זאת אומרת – הטבור, בחוץ, וגם המותניים.
ואם תהיה לה חולצה כזאת – האם ירשו לה לצאת בה או יגידו שזאת חולצה יותר מדי פרובוקטיבית, זאת אומרת – מגרה, ובכלל לא בטוח להסתובב כך בלילה בעיר, כי זה מזמין צרות לבנות צעירות.
*
ביום ראשון בחרו בה לוועד כיתה. מה פתאום? מה היא צריכה את זה? לדאוג למסיבות סוף-שבוע עייפות עם חומוס עייף ופיתות עייפות וחמוצים עייפים וקסטות עייפות ומערכות-הגברה עייפות ושכנים עייפים שרוצים לישון ונקניקיות עייפות שנשארו מל"ג בעומר ובנים עייפים שלא בא להם לרקוד עוד מגן-חובה ובנות עייפות שחושבות כל הזמן שבטח יותר שמח במקום אחר, מה שנכון.
*
אותו יום היה דיון בכיתה. "אני חושבת," הצהירה זיווית, "שהמסיבות בבתים בימי שישי זה כבר לא IN. צריך להחליט שהולכים במאורגן לדיסקוטק."
"זה המוני – "
"וצפוף – "
"את סתם בליינית, זיווית – "
"וזה לא פֵייר. כשהולכים לדיסקוטק אין בזה שום גיבוש חברתי."
זיווית: "מצידי אתם יכולים להתגבש מול הטלוויזיה, כל אחד עם השמרטַפִי שלו או אם בין הפאפי והמאמי שבכלל כבר לא יוצאים מן הבית בגלל הפחד מפני הגנבים או מפני שעוד מעט הם כבר מתגרשים. פֵחְסְס... חיים של לטאות... של לוּזֶרִים... של לִיַזארְדִים..."
היא מדברת, וכפות-רגליה תחת השולחן, מרקדות.
*
למחרת, ביום שני, התפטרה זיווית מוועד הכיתה ושיכנעה את ערה, אלה וניבה לעבוד על ההורים שלהן לקראת יום שישי.
*
ביום שלישי נפגשו, בשיעור התעמלות נשים נגד בריחת הסידן מן העצמות, האימהות של ערה, אלה, זיווית וניבה. הן הִשוו לחצים מבית, החליטו הפעם לעשות חזית אחת – ולעבוד על הבנות שלהן שלא תלכנה לדיסקוטק ביום שישי. זה רחוק מדי, יקר, מסוכן ומאוחר.
*
ביום רביעי לא לקחה זיווית את הסנדוויץ' לבית-הספר. כשחזרה אמרה לה אימה: "שוב שכחת? את לגמרי טוּשׁ-טוּשׁ בבוקר!"
"לא שכחתי."
"שבי ותאכלי."
"אני כבר לא צריכה לאכול. בשביל מה? מלשבת בבית לא מוציאים קלוריות."
ריקדדה עד לחדרה ונטרקה שם בהסתגרות מחאה.
*
ביום חמישי: "שוב לא לקחת את הסנדוויץ'?"
"אני בכלל לא רעבה. איך את אומרת, אימא, שקוראים לזה? אני חושבת שנהייתי אַנוֹרֶקְסִית נֶרְזוֹזִית."
"נֶרווֹזִית?!"
"שיהיה."
"את לא עושה עליי רושם."
*
בצהרי יום שישי, אחרי צום של יומיים וחצי (מחוץ לפלאפל בהפסקה ובחזרה מבית הספר) נכנעה אימה של זיווית. מיד היו שלושה טלפונים לערה, לאלה ולניבה, ואחרי שנפרץ הסכר, גם האימהות שלהן נכנעו.
*
בליל שישי, בעשר ושלושים, שפכה המונית את ארבעתן בכניסה לגן-העיר. החולצה הלבנה של זיווית היתה בסדר גמור, שבעה סנטימטר גבוה מהחצאית, מגלה בטן שחומה ורזה. את שערותיה אספה בכיסוי-בד תימני רקום שקיבלה מתנה מסבתהּ, צבעוני ומקורי מאוד. רק נעליים לקחה ספורט פשוטות, אף אחת לא הולכת על עקבים, למרות שזה הרבה יותר יפה.
קנו כרטיסים. היו איזה מאה ילדים בחוץ ומאה מחכים להיכנס ל"דנסיטי". רעש, אבל בלי סיגריות. בלי סכינים, ואנשי הביטחון של גן-העיר מסתובבים בשטח. הארבע עמדו בתור. פספוס אחד עם קשקשים בשערות נתקע בזיווית מלפנים, בקושי מגיע לה לחזה.
נכנסו. היו איזה מאתיים באולם. מוסיקה רועשת, אורות, חשוך, צפוף, מקום משגע, הכול כמו שצריך. תק, תק-תק, תק – – – תק, תק-תק, תק – – –
מתפתלים. קופצים. נעשה חם, וזיווית, שהרגישה קצת סחרחורת מימי הצום, החליטה לצאת להתאוורר. עמדה בתור עם עוד איזה מאה. הגישה יד ימין ביציאה שהסדרן יסמן עליה x בעט פוספור, כמו שמסמנים כבשים לגז, שתוכל להיכנס בחזרה.
עכשיו היו איזה מאתיים בתור בחוץ ושלוש מאות בפנים, וכל האיזור היה מפוצץ. מי לא היה שם? – מה לא היה שם? קיוסק. ואת הקולה כבר גמרה קודם בפנים, כי לא מרשים לצאת עם הכוס החוצה. עמדה בתור להיכנס. שמה את גב יד ימין תחת המנורה בכניסה, שהסדרן יראה את ה-x. רקדה קצת. תק, תק-תק, תק – – –
חם וצפוף, ממש סחרחורת, היו איזה חמש מאות בפנים, ופחדה שלא יספיק לה הכסף לעוד שתייה. עמדה שוב בתור לצאת, פספוס אחד עם פצעי בגרות, ג'ינג'י, נדחק לה מאחורנית, האף שלו הגיע למותניים שלה. סימנו לה x על ה-x. עכשיו היו איזה שלוש מאות בתור להיכנס, מאתיים בתור לצאת, ועד שש מאות מסתובבים בחוץ ומזמזמים כמו כוורת של דבורים.
זיווית התאוששה, עמדה וריקדדה כל הזמן וגם רצתה לחזור פנימה פעם שנייה, אבל ערה, אלה וניבה קיבלו מצב-רוח, לכן פילסו ארבעתן דרך נגד הזרם בין שמונה מאות אחרים, לקחו בשארית הכסף שלהן מונית וחזרו הביתה.
מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי: דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.
הערה: הדיסקוטק "דנסיטי" בגן-העיר, שנוסד על חללה של מסעדת מזון-מהיר גדולה, נסגר כבר לפני שנים רבות, ולאחר גלגולים שעבר המקום, בקומת הקרקע של "גן העיר" בתל-אביב, נמצא שם היום הסניף הגדול של "עדן טבע מארקט".
אהוד בן עזר
* * *
מנחם רהט
עזה האחרת
עזה שלא הכרנו: תעשיית השקרים של החמאס, הינדסה את העולם כולו, כולל הנשיא ביידן, כולל אנחנו הישראלים, להאמין שבעזה חיים מזי רעב המשוועים לסיוע הומניטרי. ישראלי שחזר מבירת הרשע החמאסי: "עזה נראית הרבה יותר טוב מכל עיר ערבית אחרת מן הירדן עד הים, דומה יותר לתל אביב מאשר לכפר קאסם." מישהו עובד עלינו?
מה באמת קורה היום בעזה? האם בירת הנאצים החדשים הושטחה והפכה למגרש חניה אחד גדול, כפי שמהנדסי התודעה רוצים שנחשוב, או שמא נותר בה מירקם חיים אורבניים סביר, אולי אפילו תוסס, שאינו מצדיק הזרמת 7,653 משאיות האספקה (עד יום ג' השבוע) שהעבירו לעזתים כמות דמיונית, בלתי נתפסת, של סיוע 'הומניטרי' - 137,920 טון?
הדיסוננס בין שני תיאורים קוטביים אלה הוא בגדר הלא ייאמן. שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, אימץ השבוע את הגירסה השנייה לחידת עזה: "התמונות שיוצאות בימים האחרונים מעזה, בהן רואים שוטרי חמאס שחזרו לשגרה ומחלקים דוחות תנועה בשכונת היוקרה רימאל, השווקים התוססים בג'בליה שמוצפים באנשים שקונים מכל הבא ליד, וביה"ח שיפא שחזר לפעילות מלאה כולל ניתוחים, צורמות במיוחד על רקע הגליית עשרות אלפים מתושבי העוטף שעדיין רחוקים מאוד מחזרה לשגרה," מתריע ליברמן, וחותם: "ככה לא מנהלים מלחמה. ככה לא מכריעים את החמאס." אם זה באמת המצב, כי אז זוהי תעודת עניות לצה"ל, שזה מה שנותר בשוך הלחימה. בשביל זה ביזבזנו כל כך הרבה?
אז אולי תגידו: מה אתה מביא את ליברמן, האופוזיציונר המובהק, שרק רצה לנגח את הממשלה?
אז זהו, שלא. עדות אחרת שמגיעה מתוך עזה, מספרת שעזה נראית לגמרי אחרת מכפי שהינדסו אותנו לחשוב. העיתונאי רועי ינובסקי, איש ערוץ 13, שהשתחרר השבוע משירות מילואים בעזה, מסכם את רשמיו ממראה עיניו. אחד מיתרונותיה של עדותו הוא בכך, שהכותב הוא עיתונאי מקצוען, שיודע להבחין בין תיאוריות למציאות. "מצור?" הוא תוהה. "תן לי לחיות במצור כזה. הבתים מפוצצים בסחורות ומזון מכל מדינות המזרח התיכון."
ינובסקי העלה רשמיו ברשת ה-X (טוויטר לשעבר): "עזה נתפסת כאזור נחשל, 'הצפוף בעולם' שנמצא שנים תחת 'מצור' ישראלי. אין שקר גדול מזה. עזה עיר מודרנית, יפה ומפותחת – עם בתים גדולים ומאובזרים, שדרות רחבות, שטחי ציבור, טיילת על הים ופארקים. נראית הרבה יותר טוב מכל עיר ערבית אחרת מהירדן לים, הרבה יותר דומה לתל אביב מאשר לכפר קאסם או אום אל פאחם. וכמובן שרחוקה מאד מלהיות 'הצפופה בעולם'.
"אם זה מצור, תן לי לחיות במצור: הבתים מפוצצים בסחורות ומזון מכל מדינות המזרח התיכון, הריהוט הכי חדיש, מכשור חשמלי מתקדם, ומה לא. יש גם אחוזות פאר שלא היו מביישות את סביון וכפר שמריהו. עושר ממש לא חסר בעזה. בכלל, רוב הבתים שהייתי בהם היו הרבה יותר גדולים מהדירה שבה אני גר בת"א. המשפט 'אם רק היתה להם הזדמנות לחיים טובים הם לא היו נלחמים בישראל,' פשוט לא רלוונטי לעזה."
ל זה לא אומר כמובן שהעזתים האזרחיים, 'הבלתי מעורבים' יעני, אינם חמאסניקים. "הדבר הכי נפוץ בבתי הרצועה," אומר ינובסקי, היא מפת ארץ ישראל – שכותרה 'מפת פלשתין', ואין בה איזכור לישראל וליישובים הישראלים. זו נמצאת כמעט בכל בית, ובכל בית ספר ובכל מוסד ציבורי. היעד למחוק את מדינת ישראל, לא מוסתר ולא מוצנע." דרך אגב, מפה זו אינה משקפת את אידיאולוגיית החמאס דווקא. מקורה בכלל ברמאללה, בלשכתו של אבו מאזן 'ידידנו'.
ועוד: "האידיאולוגיה של חמאס נמצאת כמעט בכל בית. בתמונות, בחומרי התעמולה. חמאס בעזה זה כמו מסי בארגנטינה. אין שום סיכוי שהדיירים במתחמים שבהם איתרנו רקטות ונשק, לא ידעו שהמקום משמש מתחם שיגור, כדי לטבוח בישראלים. ואני מתקשה להאמין שההורים בגן הילדים שבו נמצא פיר מנהרה במתחם שבו היינו, לא יודעים זאת."
איך כל זה עובר בעולם בשקט ובהכנעה, במימון כמעט אינסופי ובשיירה בלתי נגמרת של משאיות סיוע?
ינובסקי: "הנשק הכי חזק של חמאס זה שקרים ותעמולה. זה הדלק שלו. כך תיחזקו במשך שנים את שקר 'המצור'. כך עושים עכשיו עם תמונות הקורבנות 'התמימים' והרג 'העיתונאים' שמתבררים כפעילי טרור. עזה זה המקום היחיד בעולם שבו מדווחים על 500 הרוגים חצי שעה אחרי פיצוץ. אפילו ברעידות אדמה ובאסונות כבדים נזקקים לכמה ימים לאמוד את כמות ההרוגים. אבל משרד הבריאות הפלשתיני יודע כבר דקה אחרי הפיצוץ מה הנזק. אותה רמת אמינות יש לדיווחים השבוע על 'רעב' ברפיח."
אז מה הפלא שאפילו הנשיא ביידן נפל קורבן לתעשיית השקרים ודורש להעביר מידי יום מאות משאיות אספקה לעזתים ה'מסכנים'?
לתעשיית השקרים העזתית, שמוליכה שולל את העולם כולו, מתייחסת גם הבלוגרית המוסלמית הערבית הפופולרית, הודה ג'אנט, שעוקבת אחר השקרים העזתיים ומעלה מספר נתונים שומטי לסת:
ברצועת עזה, שבה מתגוררים 2 מיליון איש, יש 36 בתי חולים. במדינות ערב עם אוכלוסייה של 30 מיליון, אין כל כך הרבה בתי חולים.
עזה מקבלת מים, חשמל, גז ודלק חינם מישראל. אין אף אזרח ערבי אחד בשום מקום אחר, שאינו משלם על מים, חשמל ודלק.
עזה מקבלת 30 מיליון דולר בחודש רק מקטאר. ו-120 מיליון דולר בחודש מאונר"א. ו-50 מיליון דולר בחודש מהאיחוד האירופי. ו-30 מיליון דולר בחודש מאמריקה. מדינות ערביות אחרות טובעות בחובות ולא מוצאות מי שייתן להן אפילו מיליון דולר.
אנשים חיים בעזה טוב יותר מאשר במדינות ערביות רבות. רבים מהם מנהלים חיי יוקרה, עם אחוזות מרובות קומות, בריכות שחייה – ובחניה מכוניות גרמניות פרימיום. אין 'מצור' על עזה. הסחורות זורמות ממעבר רפיח פנימה והעזתים יוצאים למצרים ולעולם כולו; אבל יש בה 'מטרו' תת קרקעי לאורך 500 ק"מ, שישראל יכולה רק לקנא בו.
פחות מרנינות הן העובדות המבחילות הבאות שגילתה ג'אנט: הילדים בעזה הם לא מה שאנחנו חושבים שהם, אלא ילדי מחבלים, חמושים במקלעים וחגורות נפץ, שעברו הכשרה מיוחדת של חמאס, וחדריהם מאחסנים רקטות ומרגמות; והוריהם, כמו רוב ה'אזרחים' בעזה, תומכי חמאס ובחרו בו בבחירות דמוקרטיות, וגם חגגו את טבח ה-7 באוקטובר.
היטלר וספרו 'מיין קאמפף' ותמונתו של המפלצת, מאוד פופולריים בעזה, ותרגומו ספרו לערבית נמצא בכל בית בעזה. כל אחד ממנהיגי חמאס הוא מיליארדר ועשיר יותר מהנשיא טראמפ, עם שווי נקי של 4-5 מיליארד דולר כל אחד.
אז אולי באמת המלאכה רק בראשיתה – וליברמן הפעם צודק?
מנחם רהט
* * *
נעמן כהן
על עיוורון המשיחיות הפרו-איסלמית
כשבאים לבחון את המחדל העצום של ה-7 באוקטובר אי אפשר להתעלם מתפקידה המרכזי של המשיחיות הפרו-איסלמית שגרמה לעיוורון מוחלט. הנה מה שכתבתי עליה כאן לפני ארבע שנים:
משיח השלום החדש – יחיא סינואר
אם דיברנו על משיחיות השלום של אקטיביסטים פרו-איסלמיים, אין דוגמה טובה מד"ר רונית מרזן המתנאה להיות "חוקרת של החברה והפוליטיקה הפלסטינית בקתדרת חייקין, אוניברסיטת חיפה". קשה להאמין שהתעמולה שמפרסמת ד"ר מרזן מוגדרת "מחקר", ושהיא מכונה "חוקרת".
"סינואר," כותבת מרזן, "אימץ שיח של משפחה וזכויות אדם," והוא רוצה ב"הסטה של חלק גדול מהמשאבים מהתעצמות צבאית להתעצמות אזרחית, והתקדמות להסדרה מדינית ארוכת טווח עם ישראל." לכן הוא מציע לישראל עסקת שחרור טרוריסטים רוצחים תמורת מידע על גופות החיילים והאזרחים האסורים אצלו, ומאיים שאם בעזה אנשים ירעבו ללחם או ימותו בגלל שאין מכונות הנשמה, אזיי שישה מיליון 'מתנחלים' ישראלים לא יוכלו לנשום, וישראל תצטרך לשלם 'דמי חסות'.
"סינוואר גם שולח את שר הביטחון הישראלי לעיין בפרק י"ז בספר יחזקאל כדי להזכיר לו מה צפוי לישראל, אם היא תמשיך להפנות את גבה לפלסטינים. על פי המשל בפרק, נשר גדול שזרע גפן וטיפח אותה, נבגד על ידה, לטובת נשר אחר. אך זו באה על עונשה והתייבשה. הנמשל: מלך בבל שהמליך את צדקיהו ופרס עליו את חסותו, נבגד על ידו לטובת פרעה מלך מצרים, ומעשה הבגידה הביא לחורבן הבית הראשון."
"מגפת הקורונה," כותבת החוקרת מרזן, "מזמנת לממשלת ישראל הזדמנות להתקדם עם יחיא סינוואר לעסקה של חילופי אסירים ושבויים, וחשוב למצות אותה."
(רונית מרזן, "כשסינוואר מצטט את משל הנשרים כדאי להקשיב לו", "הארץ", 17.4.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8772328
אין גבול לגיחוך. רונית מרזן האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, המתנאה כחוקרת, מספרת לנו שסינואר מאמץ "שיח של משפחה וזכויות אדם." האם היא מזלזלת באינטליגנציה של הקוראים?
יכול היה סינואר באמת לאמץ שיח של "זכויות אדם" אם היה מכריז כי הוא מבטל את סעיף 7 באמנת החמאס לפיו החמאס מחויב לחסל את ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
יכול היה להכריז כי הוא שולל את דברי מנהיג החמאס, הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, ישמעאל הנייה, שהכריז כי אנחנו ננצח כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"
http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243
יכול היה להכריז שבעד סיוע ישראלי במכונות הנשמה הוא ימסור מידע על גופות החיילים והאזרחים המוחזקים בידיו. אבל הוא כמובן אינו עושה זאת וממשיך להיאחז באידיאולוגיה האסלמו-נאצית שלו. ודוק: בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס מצהיר זאת בגלוי. רונית מרזן כתעמלנית של החמאס או כאידיוטית שימושית שומעת רק מה שהיא רוצה לשמוע. כשקוראים את מרזן אי אפשר שלא להיזכר בגרטרוד שטיין היהודייה האמריקאית הלסבית שהמליצה לתת פרס נובל לשלום להיטלר.
("חדשות בן עזר" 1534, 23.4.20)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01534.php
ואבוי לכולנו. במקום לקרוא את נבואת יחזקאל פרק י"ז כהמלצת סינואר לשר הביטחון, קראו שרי הביטחון נפתלי בנט, בנימין גנץ, ויואב גלנט את המלצת ד"ר רונית מרזן. והביאו אותנו עד הלום. והם עוד רואים עצמם ראויים להנהגה בבחירות שיבואו.
לסיכום: איך אמר אריק ארתור בְּלֶר-ג'ורג' אורוול: "אדם צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין לדברים כאלה. אדם נורמלי לא יכול להיות כזה טיפש."
עצרת הזדהות עם החטופים – בגידת אוניברסיטת חיפה
אלעד עסיס, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה: "הנהלת האוניברסיטה המכובדת, אני מסתכל עליכם אני מקשיב לדברים שאמרתם ואני תוהה לעצמי כמה צביעות, כמה צביעות נדרשת כדי לארגן עצרת הזדהות כזו עם משפחות החטופים כשבוע אחד בלבד אחרי שהחזרתם לפה תומכי טרור. אתם החזרתם את אותם הסטודנטים והסטודנטיות שתמכו בחיות האדם שחטפו את מי שעבורם ארגנתם את העצרת. אני מתבייש ואני אומר לכם רובה המוחלט של קהילת הסטודנטים באוניברסיטה, יהודים מוסלמים נוצרים דרוזים, כולנו מתביישים להיות חלק מאוניברסיטת חיפה בעת הזו. מה שאתם עשיתם זו בגידה בנו, בציבור הסטודנטים אבל חמור מכך זו בגידה בהם, בחטופים ובחטופות. זו בגידה במשרתי המילואים בכוחות הביטחון, בקורבנות ה -7 באוקטובר, זו בגידה במדינת ישראל. ודווקא היום זה הזמן שלכם לתקן את הטעות אבל עד שתעשו את זה אנחנו נתמוך במשפחות החטופים. הלב שלנו איתם, אבל נעשה את זה מבמה אמיתית וכנה, לא מפה."
https://twitter.com/YinonMagal/status/1746530477094129902
התבוסתנים – על הרצון לתבוסה כדי לנצח את נתניהו
עיתונאי "התבוסה" מצוטטים באל-ג'זירה ובכל ערוצי התעמולה הערבים:
נחום בורשטיין-ברנע: "התנאי שמציב סינוואר לשחרור החטופים איננו רק הפסקה מוחלטת של המלחמה (ונסיגה מעזה נ.כ.) ושחרור של אלפי מחבלים מהכלא, אלא גם המשך השלטון שלו ברצועת עזה. מבחינת ישראל זאת תבוסה שאין משפילה ממנה, תבוסה מוחלטת," כותב נחום בורשטיין-ברנע ומוסיף. "זה נורא? כן, זה נורא. האם נכון לקבל את זה? ייתכן שכן, כי לכישלון יש מחיר; כי מותם של החטופים בשבי החמאס יהיה כתם בל יימחה על מצפונה של החברה הישראלית, על הלכידות שלה; כי אנחנו לא ערוכים כרגע לפתיחת חזית בצפון; כי אנחנו תלויים באמריקה."
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra13751408
אמנון אברמוביץ': תבוסה. "נגמר עידן הניצחונות ונגמרו תמונות הניצחון." דבריו אלו של הפרשן אמנון אברמוביץ זוכים להדהוד אצל מאות מיליוני צופי ערוץ אלג'זירה הקטארי, ואף זכו לתרגום לפרסית ופורסמו בערוצים המזוהים עם משמרות המהפכה האיראנים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833662&forum=scoops1
גד אייזנקוט: "צריך לצאת מהקופסה. אין להמשיך באותה מתכונת שהולכים בה כמו עיוורים. כי בינתיים החטופים שם. זה זמן לקבל החלטות אמיצות. אחרת אין לנו (גנץ ואייזנקוט) מה לחפש כאן. צריך להפסיק לשקר לעצמנו. לגלות אומץ ולהוביל לעיסקה גדולה שתחזיר את החטופים הביתה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833600&forum=scoops1
גד אייזנקוט ובנימין גנץ אינם אמיצים דיים לומר את האמת. לדידם יש להיכנע לדרישת החמאס. להסיג את צה"ל מעזה, להתחייב להפסקת הלחימה ולהפסקת הסיכולים הממוקדים במנהיגי החמאס ולשחרר את כל המחבלים הרוצחים כולל רוצחי הנוח'בה האחרונים.
בנימין גנץ וגד אייזנקוט (כמו העיתונאים שלוחיהם) יודעים היטב ששיקום שלטון החמאס ושחרור המחבלים הרוצחים, וחתימת הסכם על חסינותו – יעלה לישראל בקורבנות רבים בהרבה ממאה החטופים. הסכם כזה יגמור במהרה את כל הסכמי אברהם שהחתומות עליהם ייווכחו בחולשה הישראלית וייסוגו מהם, וכמובן ימנע את שיקום יישובי עוטף עזה. אז מה המטרה אם כן? באיצטלה של שחרור החטופים מטרתם של גנץ ואייזנקוט היא להפיל את ממשלתו של נתניהו ע"י לחץ ציבורי גדול והסכם כניעה שיביא ליציאת עוצמה יהודית והציונות הדתית שיפרשו מהממשלה במקרה שתקבל הסכם כניעה. והתפטרותם מהממשלה במקרה שהסכם כזה לא יתקבל. למרות שבנימין גנץ וגד אייזנקוט אשמים באותה מידה, מטרתם היא להראות את נתניהו כאחראי בלעדי למצב, ולהרוויח קולות בבחירות. לדידם ניצחון על נתניהו חשוב לישראל (ולעצמם) מתבוסה מהחמאס.
האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו יוכל להביא לתבוסת החמאס? ימים יגידו.
לוּ ידע
עומר שם טוב, שמוחזק 99 יום בידי החמאס, בסרטון מלפני 14 שנה בצעדה לשחרור גלעד שליט
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833461&forum=scoops1
עומר שם טוב, בן 21 מהרצליה השתחרר משירות צבאי לפני עשרה חודשים ועבד כמלצר במסעדה כדי לחסוך כסף לטיול גדול אחרי הצבא. ב-7 באוקטובר הוא נחטף מפסטיבל נובה יחד עם איתי ומיה רגב. בלילה של ה-7 באוקטובר פורסם סרטון של החמאס שבו רואים את עומר קשור יחד עם חברו איתי ברכב והם מובלים בטנדר לתוך עזה.
https://www.mako.co.il/news-israel/2023_q4/Article-5aed7a4533bfb81026.htm
והנה שאלה שמטריפה את הדעת. לו ידע עומר שם טוב כי משוחרר עסקת שליט שלשחרורו הוא נאבק יחטוף אותו לעזה, האם גם אז היה תומך בעסקה לשחרורו?
הנה הדילמה הגדולה של הממשלה: חיי החטופים מול חיי הנרצחים והחטופים בעתיד.
מזל שלא אני הוא הצריך להחליט מה מוסרי ומה עדיף.
תלונה נגד "התבוסתן" יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו
תלונה הוגשה נגד בנו של רה"מ בעקבות פירסומיו השונים בטלגרם. בפרקליטות בוחנים אם מדובר ב"תעמולה תבוסתנית", שעלולה לפגוע ברוח החיילים בזמן מלחמה.
המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, עורך הדין אלון אלטמן, בוחן אם להורות למשטרה לחקור את יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בגין הפצת "תעמולה תבוסתנית" אסורה בשעת המלחמה – בעקבות תלונה שהוגשה נגדו, בטענה כי התבטאויותיו עלולות לערער את רוח חיילי צה"ל.
יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו טען בחשבון הטלגרם שלו, שבו יש לו כ-15 אלף עוקבים, כי "תינוקות נטבחו, נשים נשרפו, חיילים מוסרים נפשם ברגעים אלו אבל הרשות השופטת מאשרת הפגנה למען עזה שתומכת בחמאס הנאצי."
בפעם אחרת כתב על מחדל 7 באוקטובר: "מרוב שההתרעה היתה מדויקת ומלאה, ראש אמ"ן נפש באילת, הצבא נכנס להדממה בסוכות ובשיחה הלילית החליטו להמשיך את הדיון בבוקר."
לפי חוק העונשין, אסור בשעת מלחמה להפיץ תעמולה שעלולה לערער את רוח חיילי צה"ל. "מי שהפיץ בשעת מלחמה ובכוונה לגרום לבהלה בציבור, ידיעות שיש בהם כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמיתם בפני האוייב, דינו מאסר חמש שנים," כך לפי לשון החוק. ואכן, מי שהגיש את התלונה במשטרה נגד נתניהו הוא עורך הדין רז לבנת, סגן אלוף במיל', באמצעות בא כוחו ד"ר עורך הדין חיים שטנגר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=832608&forum=scoops1
זה פשוט מגוחך. יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו אמר כל כך הרבה שטויות בחייו (על חלקן חויב לשלם סכומי עתק כפיצוי), האם יש להעסיק את מערכת המשפט בתביעה על תבוסתנות? אם כך יקרה מערכת המשפט תיסתם בתביעות נגד תבוסתנות. הרי קיימים אין ספור תבוסתנים, שכן אי אפשר להעמיד לדין רק אותו כתבוסתן ולא אחרים.
גם סרטן הוא תְלוי הֶקשר
סרטן גופשטיין לעומת סרטן רכלבסקי-באר
כפי שקבעו הפרופסוריות האמריקאיות הפיליסטיניות – שקריאה להשמדת יהודים היא תלויית הקשר, מסתבר שגם מחלת הסרטן תלויית הקשר.
בן ציון גופשטיין יו"ר להבה, הורשע בהסתה לגזענות כי אמר על ערבים: "האויבים בתוכנו הם סרטן, ואם לא ניקח את הסרטן ונזרוק אותו אנחנו לא נמשיך להתקיים."
https://www.haaretz.co.il/news/law/2024-01-14/ty-article/0000018d-07fa-d8a7-a1df-a7fed7d50000
הסופר חיים רכלבסקי-באר (ר"ת בן אברהם רכלבסקי): "אני רואה את הציונות הדתית כמו גידול שפירי שהפך להיות לגידול סרטני."
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/HJKaQ9FgU
הסופר חיים רכלבסקי-באר (ר"ת בן אברהם רכלבסקי): ''לפני כארבע שנים השתלחתי בציונות הדתית ואמרתי שהפכה לסרטן באומה, והתנצלתי. אבל היום מתברר שצדקתי. הם סרטן."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833638&forum=scoops1
השתלחות בקבוצה אנושית והשוואתה לסרטן שיש לעקור אותו כלומר לחסלה, הינה גזענות לכל דבר. אל דאגה. בניגוד לבן ציון גופשטיין הגזען המנוול, אף אחד לא יעלה על הדעת להעמיד לדין את רכלבסקי-באר. וגם לא את שדר גלי צה"ל ראובן זאב ברקוביץ-ברקאי שהצדיק אותו:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833799&forum=scoops1
הרי ברור לכל שדימוי קבוצה אנושית לסרטן הוא תמיד תלוי הקשר. זיכרו למשל מה חטפה מרים סיבוני-רגב על אמירתה שהמסתננים הם "סרטן בגוף שלנו" כמה הפגנות נערכו נגדה, וכאן אף מילה על "סרטן" שמיטב בניו נפלו כעת למען המדינה. כפי שאמרנו – סרטן תלוי הקשר.
הוא הדבר כמובן גם באמירתו של רכלבסקי-באר שהוא מייחל למותו של נתניהו ואישתו, כמו אחאב ואשתו איזבל.
https://www.now14.co.il/tag/%D7%90%D7%97%D7%90%D7%91/
רכלבסקי-באר הוא בן הציונות הדתית שהפך מומר להכעיס. והרי הכול תלוי מי האומר ולא מה נאמר.
קרובת המשפחה של ח"כ אחמד טיבי שנהרגה בעזה:
קצינה במנגנוני חמאס
ד"ר סחר טיבי שר"י קרובת המשפחה של אחמד טיבי שנהרגה בעזה, היתה קצינה בדרגת נקיב (סרן) במחלקה "להכוונה פוליטית ומוסרית" ואחראית להטפת אידיאולוגיית חמאס לפעילות ארגון הטרור במרכז הרצועה. בדף הפייסבוק של המנגנון הנ"ל ניתן לראותה בהרצאות והענקת תעודות. ד"ר סחר טיבי היתה מעבירה הרצאות על אידיאולוגיית חמאס גם בבתי ספר ברצועה.
המחלקה להכוונה פוליטית ומוסרית נמצאת בקשר עם בכירי חמאס ו-5 ימים לפני פרוץ המלחמה ביקר בה בכיר חמאס מחמוד א-זאהר. מאז פרוץ המלחמה הגוף מפרסם מסרים פרו חמאסיים לתושבי הרצועה ובהם אף הדרכות ביטחון מידע כיצד להסתיר מידע על החטופים מפני האויב הציוני כדי "לשמר את הישגי ההתנגדות". בעלה של סחר טיבי, ד"ר טארק טיבי הביע תמיכה בזמן שומר חומות בירי הטילים והיא מגיבה לו תמיכה גם כן בפייסבוק.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833523&forum=scoops1
שיינע משפוחה. גם אחמד טיבי הרי תומך חמאס ותיק התומך במצע החמאס:
(אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:)
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
ומי משתתפת בצער על מותה של פעילת החמאס?
"אחמד טיבי, ידידי היקר, משתתפת בצערך עצוב מאוד," שלי יחימוביץ.
https://twitter.com/ShbrYwsy/status/1746571286828941731?t=JMVgl58437V3TzPDiF81gw&s=03)
לאחר ה"צער" של רחל (שלי) יחימוביץ אין תימה אפוא שמפלגת העבודה מייסדת היישוב והמדינה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
נקמה
אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל לשלמה אילן ולפייגה אילנית, בתו של הרב שרגא פייבל הינדס ונכדתו של הרב שמעון שקופ, ולימים חברת הכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם.
ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני. ב-8 בדצמבר 1954 נשלח לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, ביחד עם סגן מאיר מוזס, מפקד סיירת גולני, הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החולייה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקוניטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.
בעקבות העינויים שעבר חשש אורי כי בלחצם יגלה את סודות המבצע לסורים ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955). משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם." בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב: "לא בגדתי."
בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה בשורה הנוספת, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי."[?]
ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החולייה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים.
המשורר נתן אלתרמן כתב על האירוע את השיר "אורי אילן" בטורו "הטור השביעי", שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן:
"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.
שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.
זהו אורי אילן שנלחם באין – עד
סחוף – אימים – ועורמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.
מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל."
בשנת 2005, במלאת חמישים שנה למותו של אורי אילן, נחנך ארכיון על שמו באוניברסיטת בר-אילן. החומר הארכיוני הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו של אילן. העיר קריית שמונה, שבסמוך אליה נתפסה החולייה, כיבדה את זכרו וקראה רחוב על שמו של אורי אילן. בשנת 1955 כתב הרמטכ"ל משה דיין לבני משפחת אילן: "את הפיתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא." מאז נשמרו הפתקים בגנזך אמ"ן.
מורה הדרך גיל ברנר יזם את הקמת "שביל אורי אילן – לא בגדנו" המתעד את מסלול ההליכה של אורי אילן וחבריו. השביל נחנך בחורף 2016 ולאורכו מוצבות אנדרטאות מעשה ידיו של האמן הפסל יובל לופן מקיבוץ גינוסר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833443&forum=scoops1
ב"השומר הצעיר" של אז מותר היה לומר את המילה "נקמה" בערבים, היום זו לדידם מילה מגונה.
עשרים שנה לאחר מכן "נקם" חניך "השומר הצעיר" אודי אדיב במדינה כאשר טס לסוריה ושימש סוכן של המשטר הפשיסטי הסורי במטרה לחסל את מדינת היהודים.
מוחמד הכורדי (מוחמד אל כורד) – "יש לנרמל את טבח היהודים!"
מוחמד הכורדי (מוחמד אל כורד) ערבי-פלישתי-מוסלמי-סוני תושב ירושלים שכונת שייך ג'ראח נודע בעולם בארגון הפגנות נגד ישראל ואף נבחר ב-2021 לאחד ממאה המשפיעים בעולם.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%93_%D7%90%D7%9C-%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%93
והנה כמשפיען עולמי בהפגנה למען החמאס מוחמד הכורדי (מוחמד אל כורד) מכריז: "אני מזהיר אתכם יומנו יגיע. יש לנרמל את הטבח ביהודים":
https://twitter.com/RobertJenrick/status/1746298723049644278?t=ftZKTG9UT2ppjiSNmOFVKA&s=03)
הנה העבר של מוחמד הכורדי (מוחמד אל כורד) לפני האמירה האחרונה.
על ישראל לשלול מיידית את תושבותו בירושלים להעמידו לדין, ולשלחו לעזה...
תום מהגר – נלך כצאן לטבח זה פטריוטי
"גם אני, כמו יניב איצקוביץ' ("הארץ", 11.1), סירבתי לפני כ-20 שנה. אך שלא כיניב, גם היום הייתי מסרב שוב," כותב האקטיביסט הפרו-איסלמי, הגזען האנטי-ציוני, אנטי-אשכנזי, והאוטו-אנטישמי, תום מהגר, החבר ב"זוכרות" האנטי-ציונית בד בבד עם עמותת עמר"ם המפיצה את את עלילת הדם הבזויה והגזענית של עוזי אזולאי. מהגר מסביר כי "נוראיים ככל שיהיו מעשיהם של אנשי חמאס, הם אינם מצדיקים את המדיניות של ישראל כעת בעזה. כאשר המנהיגות הישראלית מדברת למרבה החלחלה על השמדת העם הפלסטיני ברצועה."
"הסירוב שלי (לשרת בצבא ובמלחמה נגד טבח ע"י החמאס), אינו נובע רק מסיבות הומניות, החשובות כשלעצמן – הוא מבטא דאגה עמוקה לביטחוננו ולעתידנו. בעיני זה אקט פטריוטי של קבלת אחריות ושל רצון לשנות את מציאות חיינו. לו הייתי נקרא למלחמה כעת, הייתי מסרב להתגייס," (תום מהגר, "גם היום, במלחמה בעזה, הייתי מסרב", "אל-ארצ'י", 14.1.24)
הבנתם? בשביל הפיליסטיני הגזען תום מהגר, אי הגנה מטבח של רוצחי החמאס בתינוקות, ילדים גברים, נשים, זו פטריוטיות ודאגה עמוקה לביטחון.
נמליץ ל"פטריוט" הגזען המייחל שיהודים ילכו כצאן לטבח, שילך ויהגר לעזה, או טוב יותר אל הח'ותים בתימן. נראה אם הם יתחשבו בו בשל דעותיו.
ציר פילדלפי
גורם ביטחוני מצרי הבהיר לרשת התקשורת הזרה 'AWP' כי מצרים לא תאפשר לישראל לשלוט בציר פילדלפי: "השליטה בגבול עם עזה היא באחריותה של מצרים ואיננו מתירים כל פעילות בלתי חוקית."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833757&forum=scoops1
מצרים מעוניינת לשלוט בציר פילדלפי כדי להמשיך ולהזרים אמצעי מלחמה לעזה על מנת להחליש את ישראל. אסור לרגע להאמין למצרים כי כוונתם טובה.
מכיוון שישראל לא תוכל כנראה לשלוט בציר פילדלפי מחמת החשש למלחמה עם מצרים יהיה צורך למצוא דרך אחרת לפקח על אי הכנסת אמל"ח לעזה.
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ב-1 בפברואר 2024 תימלאנה לחברנו פוצ'ו 94 שנים! הוא נולד ב-1 בפברואר 1930. אנחנו מבקשים מכל הקוראים, בייחוד מחברי סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, לשלוח לנו דברים ישנים וגם חדשים על אודותיו כדי שנקדיש לו מקום בגיליון יום חמישי, 1 בפברואר 2024, וכמובן פונים גם לפוצ'ו עצמו לפשפש בארכיונו ולהעביר לנו "משלוח מנות" של דברים שלדעתו כדאי לפרסם ממנו ועליו בהזדמנות החד-פעמית הזו!
* לרענן כהן מנהג מאוד מוזר. הוא מתעקש לציין את שם משפחתם של אנשים לפני שעוברת. כך למשל יוסי אחימאיר הוא יוסי גייסינוביץ-אחימאיר, יאיר לפיד הוא יאיר למפל-לפיד ואלוף בן הוא אלוף בומשטיין-בן. מאחר ואינני פסיכיאטר אני פונה לקהל הקוראים של 'חדשות בן עזר' שיעזרו לי להבין את התופעה המוזרה הזאת.
יעקב פדהצור-וידהופף
אהוד: אתה מתכוון כנראה לנעמן כהן.
* שׂישׂי מאיר: אהוד היקר, אני מצטרפת לקוראיך שמתפעלים מהיושר שלך, אין לך בעייה להביע דעה מנוגדת לדעת הרוב. ומאידך נותן הזדמנות שווה לאלה שדעתם שונה, וכן ממשיכה להתפעל מהתוכן המגוון וההתמדה שלך שנראה לי שהיא ייחודית לך.
* אביבה קם: תחושות של בת 95 (אחרי עקיבא נוף):
עוד חמש שנים עליי לחכות
לקבל את אישור המלך הנאות
אז צ'רלס יגיש לי תעודה, כנראה,
לאשר שהגעתי לגיל הנאה.
מאה זה מספיק עלי להודות
לחיות חיי-נחת עלי אדמות
אם אין כל ביטוח שכך זה ימשיך
אז למה לסכן ולהאריך?
* אירית בק: "הקצנת עמדותיה ומדיניותה של המפלגה [מפלגת הקונגרס] כלפי ישראל קשורה גם למתרחש בבית. שלטונה המתמשך בזירה הפוליטית הדרום אפריקאית מלווה בביקורת פנימית הולכת וגוברת על חוסר תפקוד ושחיתות. עבור רבים מתושבי המדינה, מפלגת השלטון אחראית למחדלים רבים, כגון פשע גובר וחוסר ביטחון אישי, אינפלציה עולה ותשתיות מידרדרות. משבר החשמל של דרום אפריקה הוא מהסממנים הבולטים של אי-תפקוד המפלגה, שמתקשה להבטיח אספקת חשמל סדירה; רבים מכ-58 מיליון התושבים חשופים להפסקות חשמל רבות על בסיס יום-יומי. הבחירות הצפויות השנה מאיימות על הסיכויים להמשך שלטון מפלגת הקונגרס הלאומי, ויש להניח כי יש בשורותיה מי שמקווים שהפניית הזעם כלפי גורם חיצוני – למשל הקצנת העמדות כלפי ישראל – תסייע להסחת דעתם של הבוחרים." ["הארץ" באינטרנט. 15.1].
* אהוד יקר, התרגשתי מהשיר של אסתר ראב "אדם יש לו הרבה צווארים". לשיר יש איכויות תנ"כיות ומעלה על הדעת את קהלת. ויכולתי לחוש את פעימות הייאוש והשגב הקיומיות שלו. אם כי עליי לציין שהשורה "אדם יש לו הרבה יצרים והם נבחשים על ידי "הלא טוב" במרכאות מעוררת תהיה. המשוררת בחרה במילה "לא טוב", התיבה הזאת נשמעת מוזרה לשיר והיאה עילגת ורפה משהו. מדוע לא בחרה פשוט במילה "רע"? לדעתי משום שהמשוררת רואה ביצרים כוח חיובי מניע ליצירה ולא יצר במובן הרווח ככוח רע שיש לגבור עליו [איזהו גיבור הכובש את יצרו] אלא שבין היצרים הרבים החיוביים והחיוניים לאדם, רוחשים גם מחוללי ה"רע" המזיקים ומעכירים את השלמות. ועדיין לדעתי בחירת המילה "לא טוב" אינה מוצלחת. אם כי עדיין אין לי תשובה לכך.
במעבר חד – אורי הייטנר מאשים את נתניהו בעידוד תעשיית שקרים, בדיות והפצת תיאורית קונספירציה של שיתוף פעולה בין צה"ל לחמאס, כדי להסיט את האש ממנו בעוד שהוא האחראי למחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה והציונות.
באמת? ליבי נחרד ונחמץ מכזבו החולני והרברבני של אורי הייטנר. מאיפה המצאת את זה? מעולם לא שמעתי את נתניהו מדבר או מאשים מישהם או מישהו בקונספירציה. זכור לי שה"מלין" ראה בבוגי יעלון המוטרף, לא פחות מאשר להיות מועמד כראש ממשלה. הילכו שניים [הייטנר ובוגי יעלון] יחדיו אלא אם נועדו?
(אינני קוראת את הפוסטים של יאיר נתניהו אבל גם אם הוא מפרסם תיאוריות כאלה, זה על אחריותו בלבד ואין לקשור זאת לאביו. ליאיר כבר היה בר מצווה מזמן וכידוע בבר המצווה האב מברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה").
כל הפרשנות הנבזית והרת הרברבנות של אורי הייטנר – לשאלה שנשאל ביבי במסיבת העיתונאים בעניין הקונספירציה ותשובתו "לא היתה קונספרציה אבל יש שאלות" – והייטנר כבר בטוח שה"אבל" הזה וה"יש שאלות" מוכיחים שביבי מתכוון לכך שהיתה קונספירציה – וזו מחשבה מעוררת גועל בעיני האדם הישר עם עצמו. המילה "יש שאלות" לא מוכיחה שום דבר לכך שביבי מאמין שהיתה קונספירציה במחדל 7.10.
הרי ברור שיש המון שאלות למה ואיך קרה כל מה שהוביל לאסון. כל אזרח במדינה שואל את השאלות האלה. המילה "יש שאלות" היא תמימה לחלוטין. ורק מוחו החולני של אורי הייטנר (ע"ע בוגי יעלון) מסוגל להגות פרשנות מסולפת כזאת. פשוט איכס.
ואחרון חביב בדרך כלל אתה, אהוד, מעורר בי חיוך וצחוק כייפי באופן שבו אתה כותב ומתנסח (למשל השיר של חיימקה שפינוזה בגיליון האחרון "טשרני דופא") אלא שהפעם, לאחר הסערה הכאב והזעקה, שמחוללת הטרגדיה שפקדה אותנו שמבוטאת בעוצמה רבה גם במכתב העיתי, אתה חותם את השורה האחרונה ב"ממקורות הש"י" במצב גובה מי הכנרת, הפעם הבאת אותי לידי דמעות. ואפילו עכשיו אני דומעת.
בהוקרה ובברכה רבה,
חוה ליבוביץ
אהוד: שנאתו של מגדל תפוחי-העץ אורי הייטנר מקיבוץ אורטל לנתניהו היא לא רציונאלית. נמענינו כבר מכירים אותה וחלקם מגחכים לעצמם כשהם קוראים אותו, ולא מתייחסים לדבריו על נתניהו ברצינות. וכאשר שומעים כיום את דברי השיטנה האוויליים של משה בוגי יעלון בהפגנות מוצ"ש, בתביעה להפלת הממשלה ולהליכה לבחירות – קשה להאמין שהרפתן החכם מקיבוץ גרופית היה פעם רמטכ"ל!
ובאשר ל"קונספירציות", הן אינן אלא חלק משגעון העליונות הישראלי הסבור שכל מה שקורה בינינו לבין העולם הערבי והמוסלמי נובע רק מההתנהגות שלנו, ממעשינו וממחדלינו, ולא מעצם השנאה התהומית והדתית השואפת להשמידנו – של מרבית העולם המוסלמי והערבי כלפינו – כישראלים וכיהודים!
* משה גרנות: באשר לדבריה של חוה ליבוביץ' [בגיליון הקודם], ברצוני לדייק: קורבן אדם אצל היוונים התקיים רק בתקופה העתיקה שקיבלה ביטוי במיתוס. בתקופה ההיסטורית הקלאסית של יוון לא היה קיים כלל קורבן אדם, ואילו לפי הסקירה ההיסטורית של ספר מלכים, מלכי ישראל הקריבו קורבן אדם, והדבר מתועד היסטורית. זה נכון שהנביאים שללו מנהג ברברי זה. חוה צודקת שיש היגדים מוסריים בתנ"ך (בעיקר בנבואה הקלאסית), אבל ללא ספק התנ"ך איננו ספר מוסרי, כי בניגוד לצו המוסרי ("לא תרצח!") הוא מחייב לרצוח את מי שעובד עבודה זרה, את השוכב משכב זכר, את הנערה המאורסה שלא מצאו לה בתולים, את הבן הסורר ומורה ועוד אינספור של דיני מוות. התנ"ך מרשה לאבא למכור את בתו לאמה, ופוטר את בעל העבד מעונש אם הרג אותו, "כי כספו הוא."
* משה מוסק: אהוד היקר, אתה מייחס את כל הצרות שבאו עלינו להפגנות ולמחאות נגד הממשלה "הימנית מלא" ובעיקר נגד ראש הממשלה, אך מתעלם לחלוטין שהן היו תגובה עממית והמונית רחבה מאוד נגד "ההפיכה המשטרית", שהממשלה הזאת רצתה להביא עלינו. ברור שאם הממשלה לא היתה מבקשת לכפות על העם את ההפיכה הזאת, לא היו מתקיימות כל אותן הפגנות ומחאות. בדוק מה הסיבה והמסובב.
אהוד: "הפיכה משטרית" זה מושג מזוייף, שקרי, אורווליאני – שטבעו שונאי נתניהו ומתנגדי הדמוקרטיה הישראלית, אשר בהפגנותיהם, שכללו סרבנות לשירות בצבא (שקמה ברסלר) – עודדו את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר, שאליו התכונן במשך שנים רבות.
מעולם לא היתה, לא התכוונה להיות וגם לא תהיה "הפיכה משטרית" [פּוּטְשׁ] במדינת ישראל הדמוקרטית!
סליחה שאני נשמע הגיוני.
* ח"כ נעמה לזימי, הנאורה, החכמה והלא-נבערת, התומכת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן – כותבת, תחת הכותרת: "הממשלה מקצצת בתקציב הספריות כי היא רוצה ציבור נבער. לא ניתן לה" – כי "לא מפתיע שדווקא הממשלה הזו מקצצת בתקציב הספריות הציבוריות – זו אותה ממשלה שמאיימת בבריוניות לפגוע בהבימה ובית ליסין ובכל מוסד תרבות שמערער מוסכמות ומקדם חשיבה ביקורתית. ממשלה שקידמה הפיכה משטרית לא יכולה להעריך או לתמוך במהות התרבות והרוח בחברה דמוקרטית, וכמדיניות בוחרת לפגוע בכל אדני התרבות והיצירה של העם הזה. שיכתוב ההיסטוריה, כולל זו שמתרחשת ברגעים אלו ממש, מחייב גם את מחיקת התיעודים הקודמים." ["הארץ" באינטרנט, 17.1].
* מתי נחזור לשמוע מדי שעה חדשות נורמליות ב"קול ישראל" מירושלים ולא את הקלטות המלל, שחלקן הגדול בלתי ברורות, המשתרבבות בין חדשה לחדשה? אתם השתגעתם?
* מעניין מה יאמר ההיסטוריון של העתיד כאשר ישווה את ערימות הפסולת האנטי-ביבית והאנטי-ישראלית המתפרסמת כמעט מדי יום בעיתון "הארץ" – ליושרה ולהגינות של המכתב העיתי.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2183 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-20, 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל