פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1918

היום המאה ושמונה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בשבט תשפ"ד. 22.1.2024

עם הצרופות: 1. בן-מובחר במשרדו. צילם אנצ'ו גוש. 2. בני עם שר הביטחון. באדיבות דוברות מבואות חרמון. 3. פגישת ראשי רשויות צפוניות עם מזכ"ל תנועת המושבים עמית יפרח. כנ"ל. 4. הגדת ט"ו בשבט לתלמידים ולמשפחות.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ. // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה. (19). // איליה בר זאב: כְּמוֹ דוֹלפִין. אָדָם וְחַוָּה. // אנדד אלדן: שָׁאוּל אֶל אֵשֶׁת אוֹב. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏21.1.24. // עדינה בר-אל: בני בן-מובחר: הצפון זקוק לחוסן. // משה גרנות: הנהג של מדלן. סרטו של כריסטיאן קריו. // חנה סמוכה מושיוב: ולא שבו בנים לגבולם. // עקיבא נוף: הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה. הבלדה על צוללי ה"דָּקָר". // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. דוד שריר: איפה הקולנוען? // אהוד בן עזר: "הורדוס" של עדנה מזי"א. // אהוד בן עזר: אורן הממוחשב. // איתמר פרת: אור לגויים. // יצחק הילמן: בין ההתנתקות לשביעי באוקטובר. // נעמן כהן: ח'אלד משעל – הפתרון הסופי למדינת היהודים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ

אָחִי כְּלָאַנִי בָּאַרְגָּז

הִצְמִיד קַסְדַּת-תֹּפֶת

לְרֹאשִׁי;

אָסַר בִּכְבָלִים יָדַי

נָתַן רַגְלַי  –

בַּסַּד;

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ:

לְחֹשׁ רָעוֹת  –

שְׁלֹחַ לָשׁוֹן חַדָּה  –

כְּשֶׁן-פְּתָנִים

אַרְסִית  –

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ:

תְּקֹעַ סַכִּין בְּגַבִּי  –

אֲנִי הָאָח,

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ:

עֲמִיתוֹ הַפָּצוּעַ  –

לִמְקוֹם-מִבְטָחִים

שְׂאֵת;

קַעֵר חָזֵהוּ

מָגֵן לְבֵיתוֹ

הַמָּט,

מִשִּׂיא-מַאֲוַיָּיו  –

מִבֵּין רוּם-עוֹלָמוֹת  –

יִזְרַע מָוֶת עַל אָח:

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ.

1964

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

באבל על מותו של אמנון רובינשטיין

מאנשי המופת

של האקדמיה הישראלית

והפוליטיקה הישראלית

יהי זיכרו ברוך לדורות רבים

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (19)

א. האמריקאים חוששים משיטוח עזה שעל פני הקרקע. הם לא נותנים את הדעת לשיטוח עזה שמתחת לפני הקרקע. מאות ק"מ של מינהרות שהושקעו בהן מיליארדים, על חשבון רווחת התושבים. תופעה מלחמתית חסרת תקדים!

ב. אפילו ידידינו הטובים ביותר אינם מבינים עד תום את הזעם השורר בתוכנו מאז טבח השבעה באוקטובר, זעם שמתגבר מיום ליום כשנחשפות עוד ועוד תמונות הזוועה.

ג. שום צבא לא נלחם מעולם בתנאים קשים שכאלה – בתוך שטח אורבני דחוס, בקרב אוכלוסייה צפופה ובסבך מינהרות שכזה. רק החמאס אשם ברצח העם שלו.

ד. האם ראש הממשלה יעמוד במילתו, שישראל לא תשקוט, תמשיך בלחימה, עד שיושגו שלוש מטרותיה, כפי שהוא חוזר ומצהיר עליהן בכל מסיבת עיתונאים?

ה. אפשר לומר – ואומרים – הרבה דברים חריפים על נתניהו, חלקם אולי נכונים, אבל לומר שהוא רוצה מבחינת "טובתו האישית" להאריך ככל האפשר את המלחמה? – זוהי עלילה מרושעת.

ו. נתניהו, מנוסה, חד, עומד יפה במטר שאלות הכתבים, במסיבות העיתונאים שהוא מקיים. אבל בחזית הזאת אין לו שום סיכוי לנצח. העיקר שהמסר עבר ללא סינון.

ז. חופש העיתונות הוא ערך חשוב בחברה דמוקרטית, אפילו לעיתון ששם לו ליעד להחליש את ישראל ולבכות את סבלות הפלסטינים. עיתון בשירות שונאינו בדרום אפריקה, בטורקיה ובהאג.

ח. אצל מחבלי החמאס האמונה הפנאטית, האיסלאמיזציה הרדיקלית והקריאות "אללהו אכבר" הן תמריץ עיקרי ללוחמנותם הברברית בנו, ה"כופרים". אצלנו, כשחיילים בחזית מניחים תפילין או מבטאים סממן יהודי-מסורתי כלשהו, מיד יזדעקו כל סוגדי דת החילוניות והאוניברסליות.

ט. חלמתי שסינוואר מתחנן אלינו: אנא, בבקשה, שחררו את אסירינו, נחזיר לכם את כל חטופיכם. חלמתי שברפיח הקימו את "כיכר האסירים" והחריפו את המאבק לשיחרורם. אבל ישראל מקשיחה עמדות.

י. "ראית את המכתב למערכת ב'הארץ' של אחותך?" – אני נשאל. בוודאי, דבר ראשון בקבלי את העיתון מדי בוקר זה לראות מה מתפרסם בו במדור המכתבים למערכת... הפסקתי להתרגש.

יוסי אחימאיר

* * *

יחיא סינוואר: ברצוני להודות לתקשורת בישראל שעומדת לצידי מול נתניהו ועוזרת לי למוטט את מדינת ישראל בעזרת איראן וחיזבאללה וזאת כאשר הישראלים האידיוטים מאשימים את עצמם ואת ממשלתם במה שקרה להם ואינם מבינים שהמרחב המוסלמי שסביבם הוא שזומם וצובר כוח להשמיד אותם! – יאללה תמשיכו להטריד את נתניהו

בגלל החטופים, הוא האשם ולא אני! (צוחק).

* * *

איליה בר זאב

כְּמוֹ דוֹלפִין

גַּם אֲני יוֹנֵק, דָּג עִם רֶחֶם. מָלְאָה הָאָרֶץ רְחָמִים.

בָּאוֹקְיָנוֹס שֶׁלִּי מִסְתַּתֵּר אֵל קָדוּם,

סוֹחֵף אוֹתִי בְּבֶהָלָה אֶל לֵב הַסְּעָרוֹת,

מְרוֹמֵם גַּלָּיו.

יְדִידַי הַכְּרִישִׁים מִתְאַמְּנִים בָּאֲזוֹרִים דַּלֵּי-חַמְצָן,

מַכְשִׁירִים עַצְמָם לְתַהֲלִיךְ הַבְּעֵרָה –

לִנְשֹׁךְ בְּגוּפִי.

לְאַט לְאַט אֲנִי חוֹשֵׁב כְּמוֹ דוֹלְפִין –

מִתְחַמֵּק מֵאֲזוֹרֵי צַיִד, מְנַוֵּט בְּמַעֲמַקֵּי הַיָּם,

מְאֻלָּף לְרִגּוּל.

אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי יוֹנֵק אִינְטֶלִיגֶנְטִי, מֵעֵת לְעֵת מְיַבֵּב

כְּדֵי לִמְשךְ תְּשׂוּמַת לִבָּן שֶׁל

נְקֵבוֹת מִתְיַחֲמוֹת.

עִם הַגֵּאוּת אֲנִי לִוְיָתָן קַטְלָן. בִּימֵי הַשֵּׁפֶל

נִזְרָק לֵאֶה אֶל הַחוֹף –

מִתְכַּסֶּה בְּחוֹלות נוֹדְדִים.

אָדָם וְחַוָּה

אָמְנָם יוֹם חֲמִישִׁי הַיוֹם וְרַק מָחָר, לְאַחַר סִיּוּם הַבְּרִיאָה,

נִפָּגֵשׁ גּוּף אֶל גּוּף.

קוֹל לָחַשׁ: לֹא טוֹב הֱיוֹת...

וְחִישׁ חָתַךְ בִּי,

הֶעְלִים אַחַת מִצַּלְעוֹתַי, גִלֵּף אִשָּׁה.

בְּנַחַל חַוָּה אֲנִי בְּמִרְדָּף אַחֲרֵי צִלֵּךְ, מִתְפַּתֵּל בֵּין מְצוּקִים

כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ רָעָב –

תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ שֶׁהִיא צְדָדִית וּפוֹגַעַת בִּי לְעָזְבֵךְ.

מֵאָז וּמֵעוֹלָם סֶלַע כָּבֵד מַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

 וַהֲרַי אַתְּ מַשַּׁב רוּחַ

וּבָאת מִמִּישׁוֹר הָרוּחוֹת לִסְעֹר בִּי.

פורסם לראשונה ב"אינטימיות", "ספרי עתון77", 2021.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי – עוטף עזה)

שָׁאוּל אֶל אֵשֶׁת אוֹב

א

אַתְּ יָדַעְתְּ, בֵּיתִי טִפַּחְתִּי וְהוּא

עַרְשִׂי רִפֵּד עָפָר וַחֲשֵׁכָה.

אַתְּ נָתַּתְּ לִי. אֲנִי בְּיָדַי הַצְּרוּרוֹת

בְּאֵפֶר צָרַרְתִּי בְּנֵי בֵּיתֵךְ

עַתָּה אֶפְרָם עַל עַפְעַפַּי יָשֵׁן.

עַל כֵּן אֶל חֵיקֵךְ הוֹלַכְתִּי חֲלוֹמוֹת חַדִּים.

אַתְּ בַּפֶּתַח חִכִּית. קוֹלֵךְ פֵּרַטְתְּ לְמִלִּים

עַל כָּל מַכְאוֹבַי לְנַגֵּן.

אוֹהֶבֶת – חָזִית בַּפְּתִילָה הַכּוֹמֶשֶׁת.

דַּלְתֵּךְ הַפְּרוּצָה בַּעֲוִית שֶׁל חִיּוּךְ.

וּבְיָדַיִךְ רֹאשִׁי הַלּוֹחֵשׁ –

שְׁנֵינוּ אַחֲרוֹנִים.

תְּנִי עַד תֹּם לָגֶשֶׁת.

מַה כּוֹכָב וְסַכִּינִים

מוּל בֹּשֶׂם שְׁעָתֵנוּ הַנּוֹאֶשֶׁת.

ב

תְּהוֹמוֹת קוֹלֵךְ עַד אֹפֶל רֵיקִים.

קוֹלֵךְ קָסַם.

מִצְעָד רָעוּב אֵלַיִךְ קָד.

צִנָּה שֶׁל יוֹם-הוֹלֵךְ.

שְׁנוֹתַי עַל הַבָּמָה

בְצֵל לַחְמוֹ.

וְאַתְּ אֶת פִּתֵּךְ הָאַחַת

וְחֹם חֵיקֵךְ.

הַדֶּרֶךְ הַלַּחָה קָרְבָה אֶל אוֹר.

כְּמוֹ בְּטֶרֶם אֲתוֹנוֹת, בְּחַדְרֵךְ

אִישׁוֹנַי רָגְעוּ עַל הַכְּתָלִים.

קוֹלֵךְ אוֹבֵד. קוֹלֵךְ הוֹלֵךְ אִתִּי.

בְּאֵיזֶה הַר רוּחוֹת יוֹדְעוֹת-נַגֵּן

תִּפְרֹטְנָה עַל רַגְלַי הָאַחֲרוֹנוֹת.

שירים מיוחדים לעולם הסמוי בין גבר לאישה... פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008, לקט שירים המרכז מבחר מיצירתו לאחר 50 שנות כתיבה. קיבלתיו כשי בביקור בקיבוץ בארי ב-2008.

איליה בר זאב

 * * *

אהוד: קרובי השבויים הבריטיים הסובלים בגרמניה הנאצית תובעים להדיח את צ'רצ'יל אם לא ייענה לדרישתו של היטלר להפסיק את מלחמת בנות הברית בגרמניה במלחמת העולם השנייה כתנאי לשחרורם!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏21.1.24

* אחרינו המבול – קמפיין הכניעה מציב בפנינו ברירה: אם לא ניכנע ויתרנו על החטופים.

אמנם, אם ניכנע, החטופים ישוחררו. אך כניעה, פירושה טיהור אתני של הנגב המערבי והגליל, והזמנת איראן, חיזבאללה וכל אויבינו למעשי הטבח הבאים, שיכללו כמובן חטיפת ישראלים שיהיו תעודת הביטוח שלהם. אם ניכנע, כל חללי המלחמה נפלו לשווא. כניעה, תהיה איום של ממש על קיומה של ישראל. כך, שאם נקבל את הברירה שהקמפיין מציב בפנינו, לא תהיה לנו ברירה, אלא לוותר על החטופים.

אבל אסור לנו בשום אופן לקבל את הנראטיב הזה, ולהשלים עם האקדח שקמפיין הכניעה מצמיד לרקתנו.

יש להגביר את הלחץ הצבאי על מנת שנקבל את החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס. ובדרך, ניתן להגיע לעסקאות מהסוג של העסקה הקודמת, שנבעה ישירות מהלחץ הצבאי והמצור (שעליו ויתרנו בשל הלחץ האמריקאי). אם נהיה חזקים ולא ניכנע – נחזיר את החטופים. כניעה, גם אם נקבל תמורתה את החטופים, היא מדיניות קצרת רואי של "אחרינו המבול." כאילו לא למדנו את הלקח מ"מבול אל אקצה".

* מצדיע לעם האוקראיני – אני מעריץ את העם האוקראיני, שכבר כמעט שנתיים נלחם על קיומו ואף אחד לא מעלה על דעתו להטריל בקמפיין כניעה.

* הגשם יורד גם על האוייב – מתוך ספרו של שלמה שבא "בני רץ", הביוגרפיה של בני מרשק, קצין התרבות המיתולוגי של הפלמ"ח (עמ' 201-203): "שתי פלוגות יצאו בלילה השני לכבוש את מנזר סן סימון ששלט על קטמון, אחת בפיקודו של אורי בנארי והשנייה בפיקודו של דוד-דדו אלעזר. הפורצים עלו בלילה במעלה הר סלעי, לפנות בוקר הסתערו וכבשו את המנזר שהגנו עליו חיילים עיראקים. הללו נסוגו לבתים סמוכים וקיבלו תגבורת ועם אור היום החלו בהתקפות נגד קשות. כוחות שלנו שביקשו להגיע למקום לעזרה, לא הצליחו לפרוץ דרך. בחסות גדרות האבן הגיעו הערבים למרחק של מטרים ספורים מהמנזר ומשם המטירו אש חזקה מאוד. מתוך שמונים הלוחמים במנזר נפצעו ארבעים ונהרגו שישה-עשר. התחמושת הלכה ואזלה. הערבים הגבירו את לחצם ובשלב מסוים דובר על נסיגה. מאחר שאי-אפשר היה לשאת את הפצועים קשה חזרה, הוחלט שכמה מהמפקדים יישארו במקום להגן על הפצועים ויילחמו עד מוות. אז נאמר: 'נחכה עוד קצת, הגשם שיורד עליך יורד גם על האוייב' – אלו היו דבריו של בני מרשק. וחיכו. הערבים החלו לסגת. לפנות ערב הגיעה למקום תגבורת. השכונה ומערב ירושלים היו בידינו. כיבושה של קטמון גרם לכך שכל ירושלים שמחוץ לחומות נשארה יהודית. בקטמון נערך אחד הקרבות הקשים של מלחמת השחרור. האנשים שהשתתפו באותו קרב – והיו ביניהם כאלה שעמדו אחר כך בראש צה"ל – למדו היטב את לקחו וזכרו את דבריו של בני מרשק."

חנוך ברטוב בספרו על דדו מתאר את ימי מלחמת יום הכיפורים וכותב:

"שוב לא שכח דדו את הדברים, שאמר בני מרשק בקטמון לפני שנפצע בשפתיו, אימץ אותם לעצמו ובשעות החמורות ביותר של מלחמת יום הכיפורים חזר עליהם שוב ושוב: 'כאשר אתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האוייב במצב קשה כמוך. אם לא תוותר ראשון – יוותר האוייב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה.'

"...באותו קרב השתתף כמפקד מחלקה רפאל איתן, המכונה רפול, שכעבור שלושים שנה נתמנה לרמטכ"ל. גם הוא למד אז מפי בני ש'הגשם יורד גם על האויב.' במלחמת יום הכיפורים היה מפקד האוגדה שהגנה על הגולן, עצרה את הסורים ואחר-כך פרצה אל מעבר לגבול. בימים הראשונים למערכה, משעדיין לא התארגנה תגבורת, עמדו חייליו מעטים מול שיטפונות סוריים. כפי שמסופר, עצר מיספר קטן של טנקים ישראלים זרם שוטף וגובר של טנקים סורים. כוחותיהם של המגינים אזלו והלכו ולבסוף ביקש מפקדם רשות להיסוג. רפול ענה לו, כי הרשות נתונה, אולם יחכה עוד חמישה רגעים. גם לאויב קשה. המפקד חיכה, והסורים נסוגו תחילה."

המלחמה הזאת קשה. אני מודה שלא העליתי על דעתי שאחרי יותר ממאה ימים טרם נכריע את האוייב. מסתבר שטעיתי. זו מלחמה ארוכה ותימשך עוד זמן רב. זו מלחמה קשה, אך לאוייב יותר קשה. הגשם יורד גם עליו וביתר שאת. אם נתעלם מקמפיין הכניעה ונחתור לניצחון, האוייב יישבר ראשון.

* איך לזכות באהדת "עולם התרבות" – קמפיין הכניעה מדבר בשם שחרור החטופים וההכרח לוותר על הניצחון, שספק אם הוא אפשרי, למען השחרור. לעיתים מוביליו מזכירים שעזה לא תברח ותמיד נוכל למוטט את חמאס, אבל קודם כל נשחרר את החטופים.

אבל בשוקניה החטופים אינם הסיפור. הדבוקה חזרה מהר מאוד לסורה, בהאשמות ועלילות נגד ישראל השנואה. מאמריהם של גדעון לוי ועמירה הס הם הטיוטה של כתב האישום הדרום אפריקאי המופרך בהאג, וזו גם רמת האמינות שלהם. רוגל אלפר ממחזר את המנטרות הפציפיסטיות שלו נגד המיליטריזם הלאומני המשיחי הגזעני הפשיסטי האגרסיבי עם שטיפת המוח של התקשורת המגויסת.

והמנטרה, שאימה יולדתה היתה שולמית אלוני במתקפותיה על גולדה מאיר, על ה"התקרבנות" וה"צדקנות" שנועדה להכשיר את אקיבוש והרוע והתוקפנות כי הכול מותר לנו כי הרי אנו קורבנות, עובדת שעות נוספות. מה שנשאר אצלם מהטבח בנגב המערבי הוא תירוץ ל"התקרבנות ישראלית".

כותב ניסן שור: "לוהקנו – או שמא ליהקנו את עצמנו? – לתפקיד האיש הרע. לנסות ולשכנע שישראל נלחמת על קיומה ומממשת את זכותה להגן על עצמה? אף אחד כבר לא קונה את זה. אנחנו לא נתפסים כאנדרדוג, אלא כמי שהרגו עשרות אלפי בלתי מעורבים בעזה, בזמן שנציגים רשמיים של הממשלה מעודדים הרג חסר הבחנה וטרנספר מרצון."

כלומר, אם אנו רוצים אהדה, עלינו להיות אנדרדוג, ולכן היינו צריכים לא להגיב על הטבח, ואז "עולם התרבות" ש"אוהב לחבק את החלשים, המוחלשים והמדוכאים," כי "זה עיקרון מרכזי בליברליזם," היה אוהד אותנו.

במקרה כזה הרווח היה יכול להיות גדול אף יותר, כי הבלגה על הטבח היא הזמנה לעוד ועוד מעשי טבח, שיזכו אותנו בעוד ועוד אהדה של "עולם התרבות". כדאי, לא?

* אפילו אירופה מבינה – קמפיין הכניעה לא שיכנע את הפרלמנט האירופי. הפרלמנט קיבל ברוב גדול החלטה השוללת קריאה לישראל להפסיק את המלחמה, ללא השגת שתי המטרות – החזרת כל החטופים וחיסול חמאס. אני מקווה מאוד שממשלת ישראל תפעל בדרך זו.

* בסרט הזה כבר היינו – את הקונץ פטנט של עצמאות פלשתינאית ניסינו ביהודה ושומרון בין אוסלו ל"חומת מגן" וברצועת עזה בין אוסלו ל-7 באוקטובר. עם כל הכבוד לביידן, אם הוא מפנטז על מדינה פלשתינאית יש לומר לו שבסרט הזה כבר היינו ולא נפקיר עוד את חיי אזרחי ישראל. לא נהפוך את גוש דן לעוטף המדינה הפלשתינאית, כי 7 באוקטובר בקווי 4 ביוני יעלה לנו בעשרות אלפי נטבחים.

בארץ ישראל שבין הים והמדבר יש מקום לשתי מדינות – יהודית וערבית. הירדן הוא הגבול בין שתי המדינות. לא תקום מדינה שלישית. יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולהקים בה התיישבות מסיבית, כדי לסכל את רעיון העוועים הזה. יש לקיים אוטונומיה בשטחי הרשות הפלשתינאית עם חופש פעולה לצה"ל וכוחות הביטחון (שאותו יש לממש באופן יותר פרו-אקטיבי ואסרטיבי מכפי שהיה עד 7 באוקטובר. מאז צה"ל עובד כראוי ביו"ש) וכך צריך להיות גם ברצועת עזה. על ישראל להציע לירדן, ששטחי הרש"פ יהיו מובלעת ירדנית מפורזת בתוך שטח ישראל. כל עוד הם אינם רוצים בכך, הפתרון הוא אוטונומיה.

* החטא הראשי – נתניהו הגדיר את אויבינו במלחמה – שלושת החי"תים: חמאס, חיזבאללה, חות'ים. הוא שכח את החי"ת הראשי, או עדיף החטא הראשי, ראש הנחש חמינאי.

* לא להרגיז את המצרים – טיעון שמושמע נגד כיבוש ציר פילדלפי והשליטה בו, שלהערכתי הוא הסיבה לכך שהממשלה טרם קיבלה את ההחלטה המתבקשת, הוא שהצעד הזה יפגע בשלום עם מצרים.

זו אותה תפיסת שלום מעוותת, של ילד הכאפות המזרח תיכוני. תפיסה המלווה את השלום עם מצרים מראשיתו. אף שמצרים היא התוקפן שפלש לישראל ביום הקמתה כדי להכריתה, ושסגר את מיצרי טיראן ובכך הביא למלחמת ששת הימים ושפלש לישראל במלחמת יום הכיפורים, המו"מ לשלום היה מבוסס על ההכרח של ישראל לרצות את מצרים. כאילו השלום הוא אינטרס של ישראל בלבד, הוא נמצא בידי המצרים וישראל צריכה לקנות אותו מהם במחיר מופקע. אמנם הם נהנים מהשלום לא פחות מאיתנו, חייהם של אלפי חייליהם נחסכים והם מקבלים סיוע כלכלי וביטחוני עצום בעטיו, אך המסר הוא שהם עושים לנו טובה. ואכן, המחיר ששילמנו בעבור השלום היה כבד ביותר. נסיגה מכל סיני, קבלת העיקרון של נסיגה מלאה בניגוד לעיקרון שממשלות ישראל אימצו מאז ששת הימים והחמור מכל – עקירת שני גושי ההתיישבות בחבל ימית ובמרחב שלמה. אולם התמורה היתה שלום אמת, שלום חם שהופך את אויבינו לידידינו. ואכן, כזה היה השלום בשנותיו הראשונות, כשסאדאת היה נשיא מצרים. עשרות הסכמי הנורמליזציה יצאו לדרך. בארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו, הוא ביקר בישראל חמש פעמים. לשם השוואה, ב-42 השנים מאז הירצחו, לא נערך אף ביקור בישראל של נשיא מצרי (זולת גיחה קצרצרה של מובארק להלווייתו של רבין).

ביום שבו נרצח סאדאת, נרצח גם השלום עם מצרים. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה. מצרים הובילה את המערכה המדינית נגד ישראל, כולל את ועידת דרבן האנטישמית בדרא"פ, שהשיקה את קמפיין החרם על ישראל והדה-לגיטימציה שלה. פורמלית, היחסים הדיפלומטיים לא נותקו, אך חודש אחרי השלמת הנסיגה מסיני מובארק ניצל את מבצע שלום הגליל כתירוץ להחזיר את השגרירות מת"א לשנים, ואח"כ היינו צריכים לשלם מחיר מדיני כדי להחזירו. והתעלול הזה חזר על עצמו כשהותקפנו במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". כמובן ששלטון מורסי והאחים המוסלמים הרג לגמרי את שאריות השלום וסביר להניח שאילו נותר על מכונו עוד חודשים אחדים השלום היה מבוטל גם פורמלית. ברור שאחרי מורסי, קיבלנו את א-סיסי באנחת רווחה, אך הוא ממשיך דרכו של מובארק, גם אם באופן מתון יותר.

וכעת, כאשר כיבוש ציר פילדלפי הוא אינטרס ישראלי מובהק, מזהירים אותנו שהוא יסכן את השלום. העובדה ש-90% מהאמל"ח של מפלצת חמאס הוברחה ממצרים מעל ומתחת לציר פילדלפי, בהעלמת עין במקרה הטוב (או הנאיבי) לא סיכנה את השלום עם ישראל. העובדה שמצרים מסרבת לקבל פליטים מעזה כדי שיישארו במקומם ויקשו על ישראל במלחמה, אינה מסכנת את השלום. שום צעד מצרי אנטי ישראלי מעולם לא סיכן את השלום. רק אנחנו, ילד הכאפות של המזה"ת, צריכים ללכת על ביצים, כדי לא להרגיז את המצרים.

ציר פילדלפי הוא הגבול עם מצרים מאילת ועד רצועת עזה. כשנחתם הסכם השלום, רצועת עזה היתה בשליטתנו וכמובן שציר פילדלפי כולו, עד הים, היה גבולנו עם מצרים. ולפתע, כשאחרי הטבח הנורא, שלא היה יכול להתרחש ללא ההברחות מפילדלפי, אנו מבינים שחובתנו לחזור ולשלוט בו, מאיימים עלינו שאנו (!) מסכנים את השלום.

ילד הכאפות של המזה"ת, כבר אמרנו?

* צ'רצ'יל והיום שאחרי – עמית סגל אמר שאין שום מקום לדון ביום שאחרי. מה שחשוב זה הניצחון ועד אז אין מה לדבר על היום שאחרי. והוסיף: "מה, צ'רצ'יל דיבר על היום שאחרי?!"

ובכן, כן. בהחלט. היום שאחרי העסיק אותו מאוד, הוא עסק בו, הוא כתב עליו והוא עיצב אותו. בין השאר הוא היה עסוק מאוד בהיערכות למלחמה הקרה בין המערב לבריה"מ, שעה שבריה"מ היתה, עדיין, בעלת הברית של בריטניה ושל המערב במלחמה בגרמניה.

כבר ב-1941, ארבע שנים לפני הניצחון, יזם צ'רצ'יל מפגש עם עמיתו האמריקאי רוזוולט, על סיפון אוניית הוד מלכותו פרינס אוף ויילס, שבו הם חתמו על האמנה האטלנטית, העוסקת כולה בתנאי השלום אחרי תום המלחמה.

רוזוולט כמעט נאנס על ידי צ'רצ'יל להשתתף בפסגה, אך בסופו של דבר, היא היתה אבן הדרך המשמעותית ביותר במהלך שהביא להצטרפות ארה"ב למלחמה.

* פצוע קל – עופר, לוחם מאורטל, נפצע קל לפני חודש, בקרבות בעזה. הוא עדין מאושפז, וכנראה לעוד לא מעט זמן. לפעמים, כשאנו שומעים על פציעה קלה, אנו מדמיינים איזו שריטה שאחרי ימים אחדים מתאחה ומגלידה ובקושי זוכרים אותה. זה לא כך. יש אלפי פצועים קל ובינוני. המילים "קל" ו"בינוני" מטעים. רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל פצועי צה"ל.

* דמות אנטי חינוכית – בתחילת שנת הלימודים, חודש לפני הספירה, התפטר זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה, כיוון שדירקטוריון בית הספר אסר עליו לקיים כנס של תלמידים שמסרבים להתגייס לצה"ל. הכנס התקיים על אף האיסור ודגני חזר בו מהתפטרותו. משום מה, הדירקטוריון קיבל את חזרתו, למרות קיום הכנס.

אין דבר מזעזע יותר מחינוך לעריקה מצה"ל. דגני אומר שהוא לא מטיף לכך, רק "מאפשר" בשם חופש הביטוי. לעומת זאת, הוא לא אישר לאורך השנים ביקור של קציני צה"ל בבית הספר, כדי לשוחח עם התלמידים על שירות משמעותי, כמקובל בבתי הספר. הוא טען שאין מקום למיליטריזם במוסד חינוכי. גם חופש הביטוי, משום מה, לא מאפשר זאת.

פחות מחודש ושבוע לאחר כנס העריקים הארור, למדנו על בשרנו שברירת חיינו היא להילחם או להישחט. כן, עלינו לחנך את ילדינו לשירות המשמעותי ביותר, למסירות, לנתינה, הקרבה, לאחריות לאומית. כן, עלינו להזמין את קציני צה"ל לבתי הספר לתת דוגמה אישית ולעודד שירות משמעותי וקרבי. לא, חופש הביטוי אינו צריך להכיל הסתה לעריקה מצה"ל.

והנה, אביר חופש הביטוי, חופש המחשבה וחופש העמדה, תקף בבריונות אלימה תלמיד שביקש להניח תפילין ליד בית הספר, בעזרת פעיל חב"ד. בתגובה, מאות תלמידים הפגינו נגד דגני. סוף סוף הם מרימים את קולם. למרבה הצער, הח"כהניסט אלמוג כהן תפס טרמפ על ההפגנה ובא לעשות על התלמידים סיבוב. כך, זאב דגני דוחף תלמידים לידי הכנופייה הכהניסטית. כך פועל חוק הרדיקלים השלובים. האינדוקטרינציה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני שדגני משליט, משפיעה לרעה על תלמידים רבים ודוחפת אחרים לתמונת הראי – הימין הרדיקלי.

לאיזו תהום מוסרית דרדר דגני את הגימנסיה הרצליה; הגימנסיה הקרויה על שמו של בנימין זאב הרצל, שהיתה מפעל חינוכי ציוני חלוצי, אוונגרד של ציונות. עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון היישוב עד שנות הארבעים. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות. בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.

דגני דרדר את בית הספר הזה למדמנה של שטיפת מוח אנטי ציונית.

לא אחת קראתי בצמוד לשמו של דגני את צמד המילים "המחנך הדגול". מחנך דגול? דמות אנטי חינוכית.

אגב, אני סולד מאובססיית התפילין החב"דית ומדוכני הנחת התפילין. זו לא רק מיסיונריות אלא גם זילות של התפילין. אבל בדמוקרטיה יש לאנשים זכות לעשות גם דברים שאני סולד מהם. ובוודאי שיש זכות לתלמיד להניח תפילין בלי שמנהל בית הספר יתקוף אותו בבריונות דוסופובית.

* שני ביריונים עם חסינות  – לפני 11 שנים, שוטרים-עבריינים נהגו באלימות קשה נגד מפגין בכפר חורה וגרמו לו לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על העובדות אין ולא היתה מחלוקת כבר אז. ומדוע השוטרים-העבריינים לא נחקרו אז? כי הם עברו על החוק גם בכך שלא ענדו תג זיהוי ואף היו רעולי פנים, ואי אפשר היה לזהותם.

וכעת, הח"כהניסט אלמוג כהן, שהניח שכעת, כאשר ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, והוא כבר אינו זקוק לכיסוי פנים כי החסינות שיש לו, למרבה הבושה, היא התחליף, פירסם בגאווה את התמונות וכתב שהוא רעול הפנים, השוטר-העבריין הנ"ל, והמליץ לנהוג כמוהו.

על כך הוא נחקר, ובצדק, כי גם אחרי 11 שנים הצדק צריך להיעשות. ואיך הגיב ה----? הוא טען שחקירתו נועדה "לסתום את פיו" ו"להלך עליו אימים" כדי שלא יחשוף "פרשה ביטחונית חמורה" עאלק. הכוונה לתאוריות הקונספירציה, עלילת הדם הבזויה שהוא מראשי ממציאיה ורוקמיה, על "בגידה" בצה"ל ושיתוף פעולה עם חמאס בטבח. בן העוולה הזה יודע שהוא משקר. הוא יודע שהוא ממציא עלילה. הוא יודע שהוא תוקע סכין בגב חיילי צה"ל בשעת מלחמה. הוא יודע שעלילת-הדם הזאת, הפוגעת בצה"ל בשעת מלחמה, היא מתנה לחמאס. אבל הכול כשר בעיני ה--- הזה כדי לחפש "סמולנים בוגדים" בצה"ל.

במדינה מתוקנת, הכנופייה הגזענית פשיסטית הזאת היתה מחוץ לחוק. אגב, היא הוצאה אל מחוץ לחוק, אבל האידיוטים השימושיים בבג"ץ, אישרו להם לרוץ לכנסת בשם פֶּטִיש חופש הביטוי.

אך סמלי, שבשבוע שבו הח"כהניסט הזה נחקר, תמונת הראי שלו, בן דמותו המושלם, עופר כסיף, הואשם בתקיפת שוטרים. גם בן הבליעל הזה חשב שהוא יכול להסתתר מאחורי החסינות ולהכות בעוצמה באגרופו בראשו של שוטר במשטרת ישראל, ולא יקרה לו דבר.

מדינת חוק דמוקרטית אינה אנרכיה, ועליה להתגונן מפני גורמים עוינים מן הסוג הזה, המנצלים אותה כדי להחריבהּ.

* אמנון רובינשטיין – יש אימרה עממית, שאם מודיעים בטעות על מותו של אדם חי, זו סגולה לאריכות ימים. חלפו 25 שנים מאותו הספד נרגש של יו"ר הכנסת לאמנון רובינשטיין והעמדת הח"כים, הממררים בבכי, לדקת דומיה, ועד שרובינשטיין נפטר בשיבה טובה, בגיל 92.

אמנון רובינשטיין, מי שהיה שר החינוך ושר התקשורת, היה המייסד והמנהיג של תנועת שינוי אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל אותה לאיחוד עם המפלגה הדמוקרטית והקמת ד"ש, הוביל לפירוק ד"ש והחזרה לקיומה העצמאי של שינוי ולימים לחבירה של שינוי למרצ. את מרצ הקימו שלוש מפלגות – מפ"ם, התנועה לזכויות האזרח ולשלום – רצ ושינוי. מפ"ם ורצ נתנו למרצ את האותיות ושינוי – את הצבע הירוק. אבל שינוי, ובמידה רבה גם מפ"ם, נעלמו במרצ, שהיתה לרצ מורחבת. לא היתה להם השפעה ואכן אברהם פורז, מיספר 2 של רובינשטיין במרצ מטעם שינוי, פרש והקים מחדש את שינוי, אחרי שרובינשטיין פרש מן החיים הפוליטיים.

דרכו האידיאולוגית של רובינשטיין היתה שונה לגמרי מזו של מנהיגי מרצ שולמית אלוני, יוסי שריד, יוסי ביילין, זהבה גלאון והאחרים. מכל הבחינות מרצ היתה הרבה הרבה שמאלה מרובינשטיין.

אחרי פרישתו מן הפוליטיקה, הוא עסק רבות במלחמה במגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות בארץ ונגד מסע הדה-לגיטימציה לישראל. הוא כתב מאמרים וספרים, בעברית ובאנגלית, שבהם הציג את צדקת הציונות וחשף את השקרים של מתנגדי הציונות. באירוע ההשקה של ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", שבו חשף את תעשיית השקרים של תעמולת הדה-לגיטימציה לישראל ולציונות, הוא נשא נאום יוצא מן הכלל, על חשיבות המלחמה על צדקת הציונות כנגד אויביה וחשיפת שקריהם.

הוא גם התנגד לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני והיה ממבקרי המערכת. המהפכה המשטרית הוציאה שם רע לביקורת על האקטיביזם, אך חשוב מאוד להבחין בין המהפכה, שבאה למוטט את מערכת המשפט ולהשתלט עליה, לבין הביקורת של אישים כמו רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, בן דרור ימיני ואחרים, שנועדה לתקן אותה ולאזן בין הרשויות.

בעיניי, תרומתו הגדולה של אמנון רובינשטיין לחברה הישראלית הייתה מהפכת המכללות האקדמיות שחולל, שהנגישה את ההשכלה הגבוהה לכל, כולל השכבות המוחלשות, והעלה את הפריפריה על המפה האקדמית.

פעם אחת נפגשתי עם רובינשטיין – היתה זו פגישה של ראשי ועד יישובי הגולן איתו, כאשר כיהן כשר התקשורת. על אף המחלוקת העמוקה בינינו, אני זוכר את הפגישה כחיובית. ראינו בו יריב הוגן.

חתן פרס ישראל למשפטים פרופ' אמנון רובינשטיין היה מעמודי התווך של המשפטנות הישראלית, אבי המשפט החוקתי בישראל, מנהיג פוליטי, פובליציסט וסופר.

יהי זיכרו ברוך!

* המראה הנורא שנחסך מאבי – השבוע חל יום הולדתו ה-94 של אבי, יוסי הייטנר, שנפטר ונגאל מייסוריו לפני ארבע שנים וחצי.

חודשים אחדים אחרי מותו פרצה הקורונה, וחשבתי אז, שאיזה מזל שהצרה הזאת נחסכה ממנו.

כך חשבתי גם ב-7 באוקטובר. איזה מזל שהוא, ששרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים, גורש לקפריסין ונלחם במלחמת השחרור על הקמת המדינה, לא ראה את הפוגרום הנורא הזה. איזה מזל שנחסכה ממנו ההכרה, שמדינת ישראל, שעליה חלם ולחם ועל אהבתה והנאמנות לה חינך אותנו, והיא הוקמה בראש ובראשונה כדי למנוע מראות כאלה – כשלה וקרסה ביום המר והנמהר ההוא, ולא הצליחה למנוע את הפוגרום ולעצור אותו.

* ביד הלשון: מעשה מגונה – אני מארגן באורטל כנס עם ליאור שמחה, המועמד לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. המטה העביר לי הזמנה בעבור קיבוצי הסביבה, שאני חתום עליה בשמי ועם מספר הטלפון שלי. מצוין. אלא שההזמנה מסתיימת במילים: "נשמח לראותכם.ן". מיד הודעתי למטה שאיני יכול להיות חתום על מעשה מגונה בשפה העברית, הם תיקנו ל"נשמח לראותכם", והפצתי.

אורי הייטנר

מגדל תפוחי-עץ גאה בקיבוץ אורטל שבגולן, (תואר גנאי, משום מה, בעיני מי שאימץ כסלוגן של המכתב העיתי שלו, את המשפט האלמותי של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן").

אהוד: מרוב שאתה עסוק באישיותך המקסימה והחיובית – אינך מסוגל להבין אירוניה. אינך חדל לתאר את עצמך כהתגשמות מפליאה של איש החקלאות, ההגות, הכתיבה, הביטחון, הציונות, היהדות וההתיישבות הקיבוצית, ובאמת כל הכבוד לך – אבל במקביל אני צריך למחוק שוב ושוב את כינויי הגנאי המתועבים, הצואתיים והמחליאים, אשר ביהירותך אתה מטנף בהם אנשים אחרים, כולל ראש הממשלה שלך העומד בפני הכרעות קשות יומם וליל, ואני מוחק מחשש שאנשים שנפגעו מדבריך יתבעו לא רק אותך אלא גם אותי, כעורך – על פי חוק לשון הרע! – וגם כדי שלא לבייש את הרמה של המכתב העיתי!

* * *

אהוד: אם יחסן של ארה"ב ומדינות מערב אירופה – לאיראן, לצפון-קוריאה, לסוריה, לחיזבאללה ולחמאס במלחמתם בישראל – יהיה דומה להפקרתן את צ'כוסלובקיה תחת איום גרמניה הנאצית בשנים 1938-9 – והן יפקירו את ישראל או יניחו לאויביה להתיש אותה – גורלן יהיה דומה למה שקרה להן בחמש שנות מלחמת העולם השנייה!

* * *

עדינה בר-אל

בני בן-מובחר: הצפון זקוק לחוסן

בני בן-מובחר, ראש המועצה האזורית "מבואות החרמון", הוא חבר מושב שדה אליעזר ומשמש גם כיו"ר אשכול רשויות הגליל המזרחי. הוא סומך על הצבא, אך מתריע על מצב התושבים ועסקיהם בצפון. הוא דורש מן המדינה תוכניות לטווח ארוך למען החזרת יישובי הצפון לחיים של רווחה.

משפחתו של בני בן-מובחר, ראש המועצה האזורית "מבואות חרמון", תרמה רבות ליישוב הארץ, במיוחד בגליל. אביו משה היה בין מייסדי המושב שדה אליעזר. הוא פעל לבואם של משפחות צעירות למושב ולהרחבתו. "אבי אהב תמיד לעזור לכול מי שזקוק," מעיד בני, "ויש לו תרומה גדולה מאוד להתפתחות המושב שלנו." בזמנו הוא קיבל מן הקרן הקיימת תעודה של ראש ועד הוותיק ביותר במדינת ישראל ברצף.

חותנו של בני, אבי רעייתו מיכל, היה רענן נעים ז"ל, חבר כנסת מטעם המערך ופעיל בתנועת המושבים. נעים היה מזכיר ארגון הקניות של הגליל ואחר-כך רכז התנועה בגליל. הוא היה בין מייסדי מושב רמות נפתלי. כמו כן הוא יזם את היפרדות המועצה האזורית בגליל לשתי מועצות: "גליל עליון" אליה שייכים קיבוצים ו"מבואות חרמון" שיש בה רק מושבים. בשטחה של המועצה האזורית "מבואות חרמון" נמצאים היישובים: אליפלט, אמנון, בית הלל, דישון, יובל, כורזים, כחל, כרכום, מרגליות, משמר הירדן, רמות נפתלי, שאר ישוב ושדה אליעזר. 

בני בן-מובחר ממשיך את הפעילות הציבורית בגליל, בעיקר במושבים. בתחילה שימש סגן ראש המועצה "מבואות חרמון" וממלא מקום. בשנת 1997 הוא נבחר לראשות המועצה, ומאז הוא בתפקידו זה כבר קדנציה חמישית  (!).

הוא נולד בשנת 1957 בשדה אליעזר. "כל חיי, החל מגיל ילדות, אני קשור לחקלאות." אומר בני. "אבי היה חקלאי גדול מאוד בתחום הנשירים. מובן שספגתי את היחס לחקלאות כבר ממנו. וזה התחזק אחר-כך, כשלמדתי בבית הספר החקלאי בפרדס חנה." הוא מספר סיפור די מבדח מילדותו: "כאשר אבא החליף את סוס העבודה בטרקטור, החלטתי להאכיל את הטרקטור. לכן מילאתי את הרדיאטור ביֶרק. בבוקר אבי לא הבין מה קרה ושאל אותי אם אני יודע מי עשה זאת. ואני עניתי לו שנתתי לטרקטור אוכל כמו שנותנים לסוס."

בצבא שירת בני בצנחנים. בהמשך למד ויש לו תואר במנהל עסקים עם התמחות בשיווק.

המשפחה במושב

בני הוא בעל נחלה בשדה אליעזר. היישוב מתפתח יפה. אחת ההוכחות לכך היא העובדה שבוצעו בו כבר שלוש הרחבות. "בהרחבה האחרונה מתגוררת בתי שיר ונכדתי היא כבר דור רביעי במושב." אומר בני בגאווה. 

מיכל רעייתו של בני היא תת-אלוף במילואים, שירתה באגף כוח אדם של צה"ל ובתפקידה האחרון היתה ראש חטיבת הסגל. "מה שמחבר בינינו מאוד הוא כל מה שקשור באנשים." אומר בני. "היא הובילה הרבה מאוד פרויקטים משמעותיים בתחום משאבי אנוש והתחדשות ארגונית, וגם היתה מפקדת נציבות קבילות חיילים במשך שש שנים." מיכל הגיעה מרמות נפתלי והצטרפה אל בני בשדה אליעזר.

למיכל ובני שלושה ילדים. שיר – עוסקת בשיווק ובקידום עסקים קולינריים, שי – שף קונדיטורית, ויובל – סטודנט למנהל עסקים.

טיפול באוכלוסייה עם צרכים מיוחדים

המועצה האזורית "מבואות חרמון" בראשותו של בני מטפחת מרכז גדול מאוד לטיפול בילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. "זה הפייבוריט שלי," אומר בני, "יש לנו את המתחם הגדול ביותר בארץ, בדומה ל'עלי נגב' של דורון אלמוג בנגב. (אבל אצלנו זה ללא לינה וללא בית חולים). אנחנו משרתים כאן כל מי שזקוק לחינוך מיוחד ובכלל ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, הן פיזיים או שכליים. אגף השיקום שלנו הוא שלוחה של בית לוינשטיין, ואנחנו מטפלים במאות אנשים בתחום השיקום עם הסכמים של כל קופות החולים בארץ. אנחנו עובדים בשיתוף גם עם  משרד הביטחון וארגון נכי צה"ל, כך שמופנים אלינו בין השאר גם חיילים בסדיר. הפעילות היא יומית, כאמור ללא לינה. יש לנו שתי בריכות הידרותרפיות, מכון שיקום, בריכת שחייה שיקומית, חדר כושר שיקומי. ממש כל מה שצריך עבור אוכלוסייה זו. המטופלים משובצים בשלוש מסגרות לפי גילים: מגיל שלוש עד שש, מגיל שש עד עשרים ואחת, ומגיל עשרים ואחת מאה ועשרים..." בימים אלו ולנוכח המצב הבטחוני, מקבלים המטופלים מענים במקומות שונים מחוץ למרחב המאוים.

בעת מלחמה

אמצעי התקשורת מרבים לראיין את בני בן-מובחר עתה, כאשר היישובים בתחום המועצה סובלים מירי מתחום לבנון, טילים ששולח החיזבאללה וכטב"מים. שישה מיישובי המועצה היישובים פונו לגמרי מיושביהם בהוראת הממשלה, והם: בית הלל, מרגליות, יובל, דישון, שאר ישוב, ורמות נפתלי. ביישובים אלו נשארו בעיקר אנשי כיתות כוננות וחקלאים, בדגש על אלו המטפלים בבעלי חיים.

כאשר הוא נשאל לגבי שובם של המפונים לבתיהם, עונה בני: "אנחנו צריכים לחזור הביתה. זה הבית שלנו. מי שצריך להיות מתחת לאדמה ולהתחפר הם חוליות רדואן וכל החיזבאללה, לא תושבי הצפון. מתי, איך ובאיזה עיתוי יחליט הקבינט הביטחוני. אני מקווה מאוד, שבבוא העת, בעיתוי הנכון, חיל האוויר שלנו, השריון שלנו והלוחמים המדהימים שלנו יֵדעו לעשות את מלאכתם על מנת שאנחנו נוכל לחזור הביתה ולהחזיר את המשפחות ואת מוסדות החינוך לחיים כפי שהיינו רגילים לחיות כאן בצפון.

"אני מחזק את ידיהם של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון. אנחנו סומכים עליהם לגמרי. אבל," הוא מצהיר: "תושבי קו העימות בצפון לא יחזרו לבתיהם עד השגת שקט מוחלט. חוסן קהילתי הוא הבסיס לחיים שלנו בגליל. ולצד האמון המלא שלנו בכוחות הביטחון – אנחנו דורשים פתרון מדיני אחראי לתושבים ולבעלי העסקים שעקורים ממקום מגוריהם למעלה משלושה חודשים."

הוא מציין את הצורך בהתייחסות המדינה לתושבים בעלי העסקים שנסגרו בצפון, והם לא פועלים למעלה משלושה חודשים. וכמובן יש צורך בהתייחסות גם לחקלאים. 

"אנחנו זקוקים לחוסן," הוא חוזר ומדגיש. "וכדי לשמור עליו אנחנו צריכים לשמור על הקהילה שלנו. וזה לא קל, עקב פיזור המפונים ביישובים שונים."

למען המפונים

"כל התושבים ביישובים הדרומיים שלנו, ואלה שהתפנו מהצפון לסובב טבריה, נצרת, כרמיאל, הם חזקים. אבל אנחנו חייבים לחבר אותם יותר לקהילה כדי להפעיל את מוסדות החינוך. אלו הם ילדים שחוו את התקופה של הקורונה. יש תלמידים שצריכים להיבחן בבחינות הבגרות. אנחנו רוצים להקים מרכז חינוך שיחבר את המפונים עם היישובים הדרומיים שלנו שלא מפונים. המפונים הם חלק מהקהילה שלנו. ועתה, כשהם נמצאים מחוץ לישובים, יש צורך לקרב את כולם וכן לחבר אותם למורות ולמורים שלהם."

תושבי המועצה התפנו ברובם לבתי מלון בטבריה וסובב כנרת והם מקבלים מהמועצה ליווי ומעטפת תומכת באמצעות צוותים שנבנו בכל אחד ממרכזי הפינוי.

לשאלה אם לא יהיה מהלך צבאי מול החיזבאללה בצפון ולא יצליחו להרחיקו מהגבול באופן מדיני – האם התושבים יחזרו? על כך עונה בני: "אנחנו נחזור לחיות כאן, כי זה הבית שלנו, כאן נולדנו. בפגישה עם שר הביטחון גלנט הוא אמר לנו חד משמעית: 'אנחנו נחזיר אתכם כשיהיה לכם ביטחון מלא.' וכך גם אומר לנו אלוף פיקוד הצפון, האלוף אורי גורדין, שפוגש אותנו אחת לכמה ימים לעדכונים: 'כשיהיה ביטחון, אנחנו נגיד לכם לחזור. כרגע תאספו את עצמכם, תעשו את כל מה שאתם יכולים על מנת לא לפרק את הקהילה, על מנת לחזק את הקהילה, לחזק את החקלאים,' ואכן אנחנו מנסים לחזק את כולם, וגם את הלולנים שלנו, שבעצם נלחמים בוקר בוקר ובאים לאסוף את הביצים תחת אש."

מצד אחד הוא מביע ביטחון מלא בחזרת התושבים לצפון כשיתאפשר, ומצד שני הוא מודאג: "המפונים שלנו נחשפים עכשיו במקומות שהם התפנו אליהם במרכז הארץ למערכות חינוך, והם מוצאים שם מקומות עבודה. אנחנו חייבים לראות איך עוצרים את זה. מדינת ישראל חייבת להכניס את היד עמוק לכיס בכדי לבלום את זה. ואז נוכל להחזיר את התושבים לצפון ביום שאחרי המלחמה."

מצב העסקים

והוא ממשיך לדבר על העסקים: "העסקים סגורים בגליל כבר למעלה משלושה חודשים." הוא אומר. "מדינת ישראל צריכה להבין שיצטרכו להקים כאן את העסקים מההתחלה. לא די שבאים אלינו רק בזמן המלחמה, וזה לא המקום והזמן לבכי ונהי, חלילה. לא צריך להתמהמה. הממשלה צריכה לקבל עכשיו את ההחלטות הנכונות ולדאוג לשים את הגליל במקום הראוי לו. האנשים כאן הם אנשים מדהימים, המשפחות כאן מגלות חוסן, הם צריכים את העזרה ואני מקווה מאוד שממשלת ישראל אכן תיקח את זה למקום שאנחנו רוצים להיות בו. לפיכך יש צורך לבצע את התוכניות שכבר הוחלט לגביהן, ביניהן הקמת אוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה ותוכנית הרכבת, שתחבר את אזור מרכז הארץ לגליל."

פעילות המועצה למען המפונים

"אנחנו מבינים שיש להעניק פתרונות מותאמים למצב החדש. לפיכך אנו פועלים לקדם פתרון דיור זמני באזור דרום המועצה, שיאפשר לתושבינו לשוב מן המרכז לאזור שלנו ולשהות קרוב יחסית לסביבת מגוריהם הטבעית. זה יאפשר להם גישה לעבודותיהם ולחיים שהשאירו בצפון. במקביל אנו מקדמים מרכז חינוכי אזורי בסמוך לבית הספר 'רמת כורזים'. הבהרתי לשר הביטחון בשיחתנו, שתושבינו חזקים, אבל בתקופה מורכבת זו עלינו כרשויות ועל הממשלה לחזקם ולתמוך בהם, ולאפשר ככל הניתן את המוכר והיציב עבורם."

ועוד הוא מוסיף: "אני מציע שברגע שהדרג המדיני-ביטחוני יקבל את ההחלטה שהצבא יכול להשתחרר מאזור עזה, חלק מהכוחות יבואו לפה ופשוט יצטרכו לעשות את מה שעשו שם בסג'עייה, שיטחו את המקומות לגמרי, ניקו אותם מכל דבר. צריך גם פה, לדעתי, לשַטֵּחַ הכול, עד הליטאני. כולם מחבלים שם. אף אחד מהם הוא לא אזרח. יש להחריב את כל הכפרים. אלו אינם כפרים. אלו הם מעוזי מחבלים של כוחות רדואן וחיזבאללה."

תוכניות עבר ועתיד

בשנת 2020 גובשה תכנית "מגן הצפון", אשר מטרתה היתה לשדרג את המקלטים הציבוריים, למגן מוסדות חינוך ורווחה, לחזק ולמגן את מוסדות הבריאות ועוד. כל זאת עבור 21 יישובים הסמוכים לגדר. לדברי בני בן-מובחר תוכנית 'מגן הצפון' קוצצה. "הצלחנו למגן רק יישובים הנמצאים עד קילומטר אחד מהגבול, כך שיש אוכלוסייה גדולה ללא מיגון, ובכל זאת חלק חוזרים הביתה, בעיקר העובדים בחקלאות.

"יש הרבה דברים ללמוד ולקחים להפיק מאירועי השבעה באוקטובר," אומר בני, "ומה שמתרחש באזורנו בימים ובשבועות האחרונים הוא נורת אזהרה ואזעקה לגיבוש פתרון מיידי. אנחנו מצפים מהדרג המדיני להנחות את הצבא לפעול על מנת לייצר שקט ובטחון בגבול הצפוני. עם ליווי נכון של גורמי ומשרדי הממשלה, והתנהלות נכונה ומחוברת למציאות בשטח מצד משרד האוצר, ניתן יהיה לתכנן את העתיד הקרוב והרחוק. אזור הצפון עכשיו הוא שממה ושיממון, הממשלה צריכה להקשיב לראשי הרשויות, שיודעים מה צריך לעשות בכדי שמשפחות והעסקים לא יקרסו. הגליל והצפון כרגע סגורים.

"אני קורא גם לשר החקלאות ולראש הממשלה לתת מענה אמיתי לתושבי הצפון, כדי שנוכל להמשיך לחיות ולגדל את הילדים שלנו כאן."

ולסיום אומר בני בן-מובחר: "אנחנו רוצים פה מהגליל לשלוח חיבוק ענק והחלמה מהירה לכל פצועי צה"ל שנמצאים בבתי החולים, שיחזרו לחיק המשפחה כמה שיותר מהר, ומובן שאנחנו לא שוכחים את החטופות והחטופים. עלינו לחזק את המשפחות שלהם, להיות קשובים אליהן ולהפסיק את המלחמות ואת 'הירי בתוך הנגמש'. זאת שעת האמת שלנו, ואני מצפה שממשלת ישראל תגלה את החוסן האמיתי ותדחה את כל הוויכוחים לאחר מכן. היום צריך להתעסק בלחימה ולהחזיר את השבויים שלנו חזרה הביתה."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1317, 18.1.2024.

* * *

אהוד: עם ישראל ומדינת ישראל חבים חוב גדול מאוד לכשלוש מאות אלף חיילי המילואים שגויסו, שמגוייסים ושיגויסו שוב למלחמה, ומסכנים את נפשם יום-יום ואחדים מהם גם נהרגים. יש לעשות הכול כדי לפצות אותם, לתמוך במשפחות שלהם ובעבודות האזרחיות שלהם! זה המשאב האנושי החשוב ביותר שיש לנו והשירות בו קשה ומסוכן מאוד! שום אזרחים אחרים בעולם, בגילאים שלהם, לא משתתפים כיום במלחמה ממושכת שכזו!

* * *

משה גרנות

הנהג של מדלן

סרטו של כריסטיאן קריו, צרפת 2022

הסרט מדלג בין "ההווה" ובין עברה של הגיבורה הראשית, מדלן קלר. ב"הווה" מדלן (השחקנית המעוטרת לין רנו) בת ה-92, מזמינה נהג שיוביל אותה מביתה אל מעונה החדש – בית האבות. הנהג, שארל (השחקן המצוין דני בוק) בן ה-46, העמוס בחובות ובבעיות פרנסה, איננו פתוח לשמוע את פטפוטיה של הקשישה שיכולה להיות סבתא שלו, אלא שזאת מצליחה להמיס את הקרח שביניהם בבקשותיה לבקר שמקומות שונים בפאריז שם התרחשו תחנות חייה, ובעיקר כאשר היא מצליחה להציל אותו מרפורט משטרתי.

הנהג מרותק לסיפור חייה (המובא בפלשבקים), מתפעל מאישיותה המרנינה עד כי הוא ממש מתאהב בה (למותר לציין שגם הצופים בסרט מתאהבים בה). מדהימה אותו העובדה שלמרות חייה המיוסרים (ילדה בן לחייל אמריקאי בסוף מלחמת העולם, והוא נטש לארה"ב, ונישא שם לאחרת; נישאת לבעל אלים המשליט טרור, מבלה 13 שנים בכלא, הסיבה תירמז בהמשך; בנה היחיד נהרג בווייטנאם) היא איננה חדלה לחתור אחר היופי שבחיים ואחר האהבה התמה.

במקום להביא את מדלן לבית האבות אחרי הצהריים, הוא מעדיף לבלות עמה, כולל בארוחה במסעדה, עד מאוחר בלילה.

האירועים הדרמטיים בחיי מדלן מתרחשים בשנות החמישים של המאה הקודמת, בטרם המהפך המבורך בחיי הנשים בחברה ובפוליטיקה – לאישה מוכה לא היה כמעט סיכוי להיוושע מהבעל האלים. היא סופגת את הטרור והאלימות של ריי (השחקן ז'רמיה להורט) עד אשר הוא מפנה את אלימותו אל בנה "הממזר". וכאן מתרחשת נקמה שאף צופה לא יכול היה להעלות על הדעת (ברור שלא אגלה), שבעקבותיה היא נידונה ל-25 שנות מאסר, שמתוכן, בשל התנהגות נאותה, היא משתחררת אחרי 13 שנים. זאת לא ההפתעה היחידה –  הסוף המדהים מפתיע ברמות, והצופה יוצא מאולם הקולנוע נרגש עד עומק נשמתו.

המשחק של כל הצוות מעולה, אבל באמת אין מילים לתאר את הביצוע המדהים של לין רנו ודני בוק. הצופים דומעים בסרט הזה, לא מעצב, אלא מהתרגשות. מומלץ ביותר.

משה גרנות

* * *

חנה סמוכה מושיוב

ולא שבו בנים לגבולם

משבי החמאס שוחררו 80 ישראלים, ו-26 אזרחים זרים. רוב המשוחררים הישראלים היו נשים וילדים עד גיל 18. מאז, במשך יותר מחמישים ימים, לא שוחרר אף לא חטוף אחד, מלבד כמה גופות של חטופים שנהרגו והצבא הצליח לחלץ אותן ולהביאן לקבר ישראל. שלושה נהרגו בשוגג והשאר, או נרצחו על ידי החמאס, או מאש כוחותינו. רק חטופה אחת אורי מגידיש שהיתה תצפיתנית בנחל עוז הוחזרה בפעולה קרקעית של הצבא ב-30.10.2023. במלחמה שנמשכת מעל ל-106 ימים, לא הצלחנו להחזיר את שאר החטופים הביתה חיים. מדי פעם מתקבלות הודעות מצמררות על מותם של אחדים מהחטופים, כך שיש הרגשה, שאולי, חלילה, זה יהיה גורלם של אלה שעדיין מוחזקים בשבי החמאס.

סיפרתי את סיפורם של האחים שרעבי מקיבוץ בארי, שנחטפו ב-7.10.2023. בתחילת השבוע התקבלה הודעה מפי דובר צה"ל, שכנראה, האח יוסי שרעבי וחברו איתי סבירסקי מבארי, אינם בין החיים. התחילו להתרוצץ שמועות, יש שתלו תקוות, שההודעה שנמסרה לא אומרת בבירור שהם לא בין החיים, ואולי הם עדיין חיים.

כמי שמכירה את משפחת שרעבי האח – שרון, והאם – חנה, התחלתי לדאוג, אך לא היה לי נעים להתקשר ולשאול. הספק החל לנקר בלב, אך דחיתי את המחשבה בדבר מותו של יוסי, עד שההודעה תהיה יותר ברורה.

קיבלתי מבתי שחיה בתאילנד, שהיא חברה של שרון, שאימא של שרון ביקשה את מיספר הטלפון שלי. ישבתי שבעה על מות אחי ואחר כך סבלתי מכאבי שיניים והתמסרתי לכאבים ולא יצרתי קשר עם משפחת שרעבי. מאחר שחנה ביקשה את מיספר הטלפון שלי, הקדמתי להתקשר אליה. התקשרתי. בתהּ – ענתה. האם לא יכלה לקבל את השיחה. התחלתי להבין שלא קל לה, כי דובר צה"ל הודיע, שכנראה בנה אינו בין החיים. וזה מספיק כדי לגרום לה להתכנס בעצמה...

למחרת בבוקר, חיפשתי בחדשות האם יש אישוש לטענה של דובר צה"ל. שוב חזרו על ההודעה, שיש סכנה ששני החטופים מבארי, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, אינם בין החיים. ניסיתי לדעת אם אכן הידיעה נכונה ומה המשפחה יודעת, אך לא העזתי להתקשר למשפחה. כעבור שעה קלה בעלי הודיע לי שהוא קרא בחדשות בטלפון, ששני הבחורים אינם בין החיים. הוודאות, גרמה להלם שהחל להכות חזק...

מיד קמתי ונסעתי לביתה של האם – חנה שרעבי. בחוץ ישבו שכנות. שאלתי אותן, "האם זה נכון???" ענו לי, "זה נכון." עליתי לבית בקומה הרביעית בלי מעלית. צלצלתי בדלת. פתחה לי הבת, אסנת. חיבקתי אותה. נגשתי לאם שישבה על הספה עם מטפחת לראשה. היא מיד התנצלה שלא מצאה רגע להשתתף בצערי על מות אחי. מי ברגע זה חושב על האחר, כשגזירה כזו נופלת על ראשו??? כנראה שבשביל זה היא בקשה לדעת את מיספר הטלפון שלי... חיבקתי אותה בכל ליבי. היא לא צעקה, לא פרצה בבכי קורע לב, כאילו היתה מוכנה לקבל את הגזרה. הציעה לי משהו לשתות, רק שאבחר. ביקשה מבתה להגיש לי צלוחית של עוגיות שהיא אפתה. אמרה לי: "אלו עוגיות שאת אוהבת, תאכלי!!!" אבל אני הייתי מיובשת מהצרה שנפלה עליה ולא שתייה ולא עוגיות היו נחוצות לי באותו הרגע, כל שרציתי הוא רק לחבק.

שרון בנה, שהיה פעיל דינמי, שלקח חלק במחאה להבאת החטופים, ישב על הספה דומם. קם לחבק אותי והתיישב על הספה קורס. שאלתי שאלות, ענה לי בכן ולא. הוא לא היה שם, כל האנרגיות נפרקו ממנו. הוא היה מותש אחרי מאבק של יותר מ-100 ימים שדבר לא הניב, שמחק את התקווה, שנכזבה. הוא כתב לבתי: "נכשלתי!!!" הוא היה כאוב ועצוב, והכאב והעצב דברו מתוך האלם. הוא לא קילל, לא צעק, לא צרח, נאלם והדמעות זורמות כמו נהר. הוא יודע שעם ההודעה על מותו של אחיו יוסי, לא תם המאבק, כי עדיין על אחיו השני, אלי, איש לא יכול לומר מה עלה בגורלו...

והאם המדהימה, מאיצה בי, "תאכלי משהו, רוצה קפה, תה, תה עם שיבה, מים. מה את רוצה?" אמרתי לה, "הפה שלי יבש, אני לא יכולה לאכול דבר." אמרה לבתה, אוסנת, שתגיש לי מים. האישה הזו הדהימה אותי מהרגע שהתוודעתי אליה, בשקט שלה, בעדינות, ברוך, ברצון להעניק, גם לאחר שתמו משאביה הנפשיים באסונות שפקדו אותה מאז אותו יום מר ונמהר. את הכאב שלה היא שמה בצד, כשהיא לבד, ומאירה פנים לכל מי שבא לבקר אותה להביע תנחומים.

ובכל פעם שהציעה לי משהו לאכול או לשתות, חיבקתי אותה וחשבתי מהיכן היא לוקחת את הכוחות לשמור על שקט ועל שפיות, אחרי ששכלה שתי נכדותיה – יהל ונויה ואת כלתה – ליאן, וכרגע הסתבר לה שגם יוסי בנה הבכור, בן החמישים ושלוש, מקיבוץ בארי, נמצא הרוג והתקווה למצוא אותו בחיים אפסה. כעת לא נשאר לה הרבה מה לקוות, כי מאלי בנה בן ה51, לא קיבלה שום סימן חיים והיא לא יודעת אם הוא בין שאר החטופים. ומאז השבעה באוקטובר היא לא שמעה עליו דבר...

איך חיים אחרי טייפון כזה שמכה בסערה אדירה והורס משפחה שלמה??? וזה עוד לא הכול, גם הבת דודה של הבנים, האחיינית, שהיתה תצפיתנית, נמצאת בשבי, ואחיין של אלמנתו של יוסי, נירה, נהרג באותו יום ארור, השבעה באוקטובר.

מה אכתוב על האם והסבתא והחמות השכולה? אכתוב עליה שהיא עשויה מפלדה, שהיא תמשיך לעמוד איתנה גם לאחר הצרה שנפלה עליה, וחיסלה נתח גדול ממשפחתה, שבכל אירוע משפחתי חלק מהמשפחה ייעדר לנצח. הכאב עוד יחלחל ויכאב ומקווה שהחיים ינצחו והבן החטוף, אלי שרעבי, עוד ישוב למרות שמאשתו ומבנותיו לא נשאר זכר, מלבד קברים, שבתוכם חלקים מה-DNA שמעידים שהם אינם עוד בין החיים. כמה עצב.

האם, חנה, סיפרה, שבבוקר (יום שני 15.1.2024) באו מהצבא לביתה בתל אביב, והודיעו להם את הבשורה הרעה. הם מתכוננים כולם לנסוע יחד לבית הבת, אסנת, במושב כפר הריף, שם בערב יגיע רב, שיעשה להם "קריעה", והם יתחילו לשבת שבעה, בלי הגוִיָה ובלי לוויה.

ביום חמישי, נסעתי עם חברה של בתי, שהכירה את שרון האח. מאות אנשים הגיעו. ישבנו ליד האם, והיא כל הזמן אמרה, "תשתו משהו, תאכלו משהו," ממשיכה לדאוג לכל מי שמגלה עניין בספורה העצוב והנורא. וכולם תמהים מנין היא שואבת כוח ונחמה ומה עושה אותה כל כך מתחשבת וטובה אחרי המחיר הכבד שהיא שילמה.

ההודעה על מותו של יוסי שרעבי, פגעה קשה באשתו, נירה, שלחמה כמו לביאה במטה החטופים, אחרי שידעה מאופיר אנגל, החבר של בתה, יובל, ששוחרר משבי החמאס, שיוסי חי!!! כעת, אחרי חמישים ימי צפייה, היא מתבשרת שהיא אלמנה. שלוש בנותיה – יתומות. כששאלו את הבת הקטנה, אם היא רוצה לשוב לבארי? ענתה, "נחכה לאבא שיגיע והוא יחליט." כעת ההחלטה בידיהם... 

המאבק על השבת החטופים לא תם!!! האם אלי שרעבי בשבי החמאס??? האם הוא יוּשָב??? האם הוא יודע שאשתו ושתי בנותיו וכלבם אינם בחיים???

נ.ב. כחברה טובה של שרון, בתי נסעה ללונדון לחתונה של ליאן ואלי שרעבי, ויש לה אלבום תמונות מהחתונה. היא ביקשה ממני שאביא אותו לשרון, כי הבתים של ליאן ואלי בבארי נשרפו, ובוודאי לא נותרו למשפחה תמונות. ואולי זה ישיב להם דבר מה...

חנה סמוכה מושיוב

18.1.2024

* * *

עקיבא נוף

הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה

הבלדה על צוללי ה"דָּקָר"

עָמְדָה נַעֲרָה מוּל יָם מְסוֹעָר                                        

וְרָטַט כָּל גּוּפָהּ, הַדָּרוּך כְּמֵיתָר,         

עֵינֵיהָ קָרְעוּ אֶת הַשְּׁחוֹר שֶׁסָגַר

עַל שִׁשִׁים וְתִשְׁעָה בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר"

                                      מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר

                                      הַשִׁשִׁים וְתִשְׁעָה

                                      בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר". 

מַכְשִׁיר הַקִּשׁוּר – נָדַם זֶה מִכְּבָר,

גַל שִׁידוּר רַק אֶחָד, עוֹד קָרָא וְחָזַר

מִלֵּב עַל הַחוֹף, לֵב עָמוּס וְנשְׁבָּר –

לַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר"

                                     מוּל הַלַיְלָה הַקַּר

                                     הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׂעָה

                                     בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".

"אֵיפֹה מְנַחֵם?" – שָׁאַל גַּל הַמְּצוּקָה,

"יֵשׁ נָשׂוּי פְּלוּס שְׁלוֹשָׁה" – הַמְּצוּלָה נָאֲקָה,

וְעָצַר אֶת דָּפְקוֹ עַם שָׁלֵם וְחִכָּה –

מוּל הַיָּם שֶׁעָנָה בִּשְׁתִיקָה עֲמֻקָה

                                   מוּל הַלַּיְלָה הַקַּר

                                   הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה

                                   בַּצּוֹלֶלֶת "דָּקָר".             

רק  ילד קטן בחוף עוד נותָר,

ליחַשוֹ שִׁפְתוֹתַיו: "הן אפשר, הן אפשר,

יבואו לכאן, כבר ביום המחר,

השישים ותשעה, צולְלֵי ה'דקר'."

"דקר" , "דקר" , "דקר" , "דקר"

השבוע, לפני 55 שנה, שקעה במצולות הצוללת "דקר" עם כל 69 חייליה. לציון האירוע כתבתי את "ה-69, הבלדה על צוללי ה'דקָר'."

עקיבא

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2011

14.7.11. לפני הצהריים אנחנו עורכים סיבוב באיזור גן העיר ומוצאים את אורפז יושב עם אהובה פנקס הנמרצת וטובת הלב בקפה שבקומת הכניסה. אהובה שמה לב לקסקט המלחים היווני שלי מבד ג'ינס כחול-כהה, שאותו תפר לי חייט היושב בין שני בניינים ברחוב נחלת בנימין. גם לאורפז יש כובע כזה, אבל עם ביטנה ומצמר, וכבר נוצץ ודביק מרוב שומניות אבל הוא לא מרגיש בכך. אהובה מפצירה בי שאם אהיה שוב בנחלת בנימין שאקנה גם ליצחק כובע כזה.

19.7.11. פגישה לפני-הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר על סיפור אהבתם ואיבוד בתוליהם במשותף שלו ושל י.ב. מירושלים, היא בת 16 והוא בן 18, בשפיה. הוא מדגיש כי אביה, סופר האידיש, שעזב את אימה ואותה בירושלים והיגר לניו-יורק, אינו הסופר הידוע  שכתב את "המושבה" וספרים אחרים.

26.7.11 לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר ומספר לי ברצף תמונות מילדותו המוקדמת ומשוכנע שהוא מגלה לי בכך סודות כמוסים שטרם סיפר לי.

אביו חוזר מבית הכנסת בליל שישי. מברך ומתכוון לערוך את כל הטקס של הקידוש. אבל אימו מתפרצת על האב בצעקות נוראות ומביישת אותו. האב אינו מגיב. הוא מבטל את עצמו. יצחק הילד כועס על האם אבל גם על האב שמוחל על כבודו ואינו מחזיר לה. הוא נשלח להעלות את האש בתנור העצים. כאשר פותחים את המכסה נכנס חום לחדר. כאשר סוגרים יונקת האש את האוויר רק מן הארובה, וגזרי העץ נעשים לפחמים. הוא לוקח בידו גזר-עץ שמונח בערימה כדי להוסיף לאש בתנור, אבל במקום לעשות כן הוא מטיח אותו בכל כוחו לכיוון אביו. האב זז הצידה ולא נפגע, וגזר העץ פוגע בקיר. יותר מכך אינו זוכר.

הוא נמצא בין ילדים רבים ומשחקים רבים לאחר שכבר הגיעו לליפקאן, העיירה של סבו אבי-אימו. הילדים שמחים ומשחקים ורק הוא בוכה מרה ואינו מוכן להישאר שם. אימו מופיע ומכה אותו מכות רצח בכל חלקי גופו על סירובו להישאר בגן.

דודו שולח ברכבת אותו ואת אימו לבוקארשט, הבירה. שוכר לו חדר במלון או פנסיון. מדי יום עליו לבקר את אימו, המקבלת טיפול במכות חשמל בגלל מצבה הנפשי. הוא בא רק לאחר שהיא מקבלת את הטיפול. היא מדברת אליו אבל כאילו אינה רואה אותו. הוא שונא כל רגע ורוצה להימלט.

אביו כבר אינו גר בביתם. הוא מצא לו דירה בבית החרושת, המינסרה, של הסב. אחיו המבוגר ממנו משתדל לא להיות כמעט בבית ומבלה את רוב זמנו עם חברים ובתנועת השומר הצעיר. רק יצחק נמצא עם האם המשוגעת, שרק את חברתו היא מסוגלת לשאת.

היא נשקפת בחלון. עובר סבו, הוא אביה. היא מחרפת ומגדפת אותו. הוא אינו עונה לה. היא סוגרת את החלון ואת הווילונות, גם וילונות הקטיפה הכבדים, נסגרת בחדר-השינה על מיטתה ובוכה.

לסיום הוא אומר לי שהוא נמצא רק בספריו ולכן אין הבדל בין חייו למותו כי אפשר להכירו רק דרך ספריו. הוא שונא מי שאינו מעריך את ספריו ומוצא עניין רק בו-עצמו. כי הוא אינו חשוב. חשובים הספרים. הרמז אליי ברור אבל אני מתעלם. למה לי לצערו. קשה לי לקרוא את ספריו, ואני לא יחיד בכך.

2.8.11. מפגש שבועי עם אורפז. הוא כמובן תומך המפגינים שבשדרות רוטשילד. מבקש שלא אקח ברצינות את הסיפורים ההזויים שסיפר לי בפגישה הקודמת על ילדותו המוקדמת.

9.8.11. תשעה באב. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין" כמדי יום שלישי. אורפז מספר כיצד אחד המבוגרים, בנעוריו בארץ, הגדיר את מצבו: "יש לי בלבול בראש וחמסין בלב!" – הוא כרגיל חוזר ומספר את סיפורי חייו וגם תומך בהפגנות שבשדרות רק שהוא כבר זקן וחלש מדי מכדי להשתתף בהן באופן פיסי.

עוברת אישה בשם יהודית אשד, הנשואה לחלילן-לשעבר בפילהרמונית ושני בניה נגנים אף הם. אני לוקח את כתובתה כדי לשלוח לה את קובץ "נגיעות" של אורפז.

23.8.11. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. תוך כדי שאני מספר לו עלילות מהרומאן "ג'ני מלכת הנגב"  [לימים "מסעותיי עם נשים"] – הוא מציע משפט "האהבה תלוש אותנו," בעקבות סיפור המלוש. עולה בדעתי לקחת צירוף מילים זה כשם לרומאן.

הוא חוזר על סיפוריו הקודמים. כיצד הכיר את רותי, שעלתה ארצה עם הוריה בשנת 1956 לערך. היא נולדה ב-1940. אביה היה סטכנוביץ במפעלי המתכת הרוסיים באוראל, לשם גורשו מהאיזור הסובייטי של פולין, ובזכות עבודתו ניצלו והיה להם מה לאכול. הוא היה איש פשוט מאוד שלא ידע לדבר בכמה שפות יחד, אבל יצחק נהנה מאוד מחברתו. עיתונאית שראיינה את יצחק פגשה בו, כשהיתה בחברת רותי, במסיבה בעיריית תל-אביב לקרן תל-אביב לספרות שתמכה גם באחד מספריו של יצחק. ערכה לו הכרה עם רותי, ולאחר ימים אחדים הציעה ליצחק להיפגש עם רותי. כך עשה ומאז החל הרומאן ביניהם. רותי למדה אז תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, נוסף לעבודתה כאחות. שיחקה את אולגה ב"שלוש אחיות". אמרה ליצחק שרצתה להיות מורה ורק מכורח המציאות הכלכלית הלכה ללמוד את מקצוע האחות. אז זה לא עלה כסף. יצחק אמר שדווקא משכה את ליבו בזכות היותה אחות, כי אותו רודפות על השנים מילות השיר של ביאליק: "הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות" – אחות גם במובן של אם.

30.8.11. פגישה עם אורפז בשיין. מדברים על יום הולדתו ה-90 העומד לחול ב-15.10. אם נהיה אז בסין אוציא גיליון ובו דברים עליו ימים אחדים קודם.

הוא מספר לי כיצד נסע עם אימו אסתר לצדיק מסדיגורא, שסבו היה תומך בו וגם נוסע אליו לחגים. יצחק עם דודו, דומני ברוך, נכנסו אל הצדיק, שהיה מוקף בבלפרים, אלה שמשיו שגם היו מקבלים את התרומות עבורו. הצדיק לא לחץ את יד אימו וגם לא הסתכל לעברה  אלא כיסה את ראשו בטליתו ומלמל מילות ברכה והשבעה רבות שתיתנה מנוחה לנפשה ותבאנה לה שקט. הוא לא ראה אותה אפילו. ושלושתם יצאו. במשפחה חשבו שהפגישה עם הצדיק תרגיע את רוחה חסרת המנוחה, אבל זה לא עזר. עד היום כשיצחק מספר על אימו עולות דמעות בעיניו. זו היתה ונישארה הטראומה הגדולה ביותר בחייו. 

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 866 מיום 19.8.13

דוד שריר

איפה הקולנוען?

אודי שפינוזה יקירי,

גם אני מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד וזו אחת הסיבות  מדוע הרפתקאותיו של חיימקה בן עזר כל כך שיעשעו אותי: מעולם לא נולדה דמות כל כך "נייבכית" עם חזיונות סקסיים כל כך גבוהים והצלחות כל כך עלובות! חיימקה הוא התרומה האולטימטיבית לספרות הפיקרסקית/ארוטית ואת עלילותיו של חיימקה ראוי היה מין וודי אלן לביים כסרט-קומדיה למבוגרים אם רק היה יכול למצוא שחקן שיגלם את דמותו שלו עצמו כנחל"ניק מיוחם בן עשרים. אבל בספר ישנם עוד פרקים אחרים  מענינים ומרתקים (סיפורי עין-גדי וראשוני תושביה ואורחיה וסיפורי פתח תקווה שתמיד אתה מוצא בהם פנים חדשות ופרטים עלומים) שעם כל יופיים והעניין שבהם – אינם מתחברים להרפתקאותיו של חיימקה.  ותיאור הנסיעה לאי פוקט ממש הודבק בכוח לסיפור הבסיסי.

ויש לי שאלה אישית חצי מקצועית: האם אתה בטוח שהמחזה "הורדוס ומרים" הוצג בקאמרי? נראה לי שהוצג בהבימה לפני הרבה עשרות שנים (?) מחזה אחר שמתרחש בעין-גדי בתקופת מרד בר-כוכבא (אם אינני טועה) הוא "בבתא" שכתבה מרים קייני. המחזה הוצג בהבימה לפני כעשרים שנים ולא האריך ימים על הבמה העברית.

 אבל החלום של אליפלט סוסנוביץ הוא החלק היפה ביותר בספרך: זו ספרות נפלאה שסוחפת אותך לתוך תמונה סוראליסטית יפה עד לכאב. איפה הקולנוען שיצלול לתוך המקום והתקופה/התקופות שמערבבות קטעים דוקומנטריים עם קטעי בדייה והכל בזרם סינמטוגרפי כמו בשמונה וחצי של פליני זיכרו לברכה!

אני מחכה – אם לא לאוסקר או לפרס ישראל אז לפחות לפרס אופיר ולמכירה טובה בחנויות הספרים.

הרבה ברכות וד"ש חם מגילה.

שלך

דיוויד

אהוד: המחזה "הורדוס" של עדנה מזי"א הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת אלפיים ואני יצאתי מההצגה אחרי ההפסקה כי הוא נראה לי אז כל כך אידיוטי – כאשר אנחנו החשמונאים הלבנים הננו הנאצים – ואילו הורדוס האדומי, שהראה לנו את התחת בתחילת ההצגה, הוא עדות המזרח הנדכאות, או הערבים; אבל המחזה ערב כנראה מאוד לחיכו של סלון-השמאל התל-אביבי, של אלה שיודעים היטב על איזה צד מרוחה הפרוסה הפוליטית שלהם בחמאה. [מזי"א: "לא רוצָה שימכרו את הספרים שלי באריאל!"].

* * *

אהוד בן עזר: "הורדוס"

מתוך היומן 28.5.2000

בערב אנחנו הולכים לראות בתיאטרון הקאמרי את ההצגה "הורדוס", המחזה והבימוי: עדנה מזי"א. מתחילה ההצגה. דבר מטומטם כזה מזמן לא ראיתי. עברית של משתתפי התוכנית של דנה מודן, שהיא נהדרת אצלה אך מה לה ולהורדוס? כאן זה מתקבל כעירבוב מלאכותי וכושל של סגנונות, גם ערבית באמצע! מתברר שהורדוס היה נער מושפל של עדות-המזרח, הקרויות כאן אדומים ונבטים, מאשקלון, ואולי היה בכלל ערבי, והוא מלא קינאה באשכנזים הבלונדים היפים של החשמונאים בירושלים, שבזו לו בנעוריו, ולכן עכשיו הוא הולך לתת להם באבי-אביהם אחרי שמתברר לו שגם מרים בזה למוצאו הנחות. משהו כמו יגאל עמיר ומרגלית הר-שפי.

אני מניח שכאשר במחצית השנייה של ההצגה הוא רוצח את מרים וכל שרידי משפחתה, אנחנו מזדהים איתו כי צריך הרי ללמד לקח את הבלונדים האשכנזים החשמונאים המיוחסים הללו, שניראים בהצגה צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על הגזע הארי החדש. אבל אני לא נישארתי למערכה השנייה. ההצגה הזו יש בה מאותה תועבה של הפטפוט של ספרות הנשים יחד עם הטמטום ההיסטורי וחוסר הכישרון. "קרום" של לוין הוא ממש שכספיר לעומת הקשקוש הזה. ואמנם, בתום המערכה הראשונה היו ארבע-חמש מחיאות כפיים מהוססות. לדעתי ההצגה תרד מהר מאוד, אבל אי-אפשר לדעת. יכול להיות שהתקשורת תאהב אותה. הרי על כתפיה של עדנה מזי"א בכתה עימה צרוייה שלו כשקראה בפניה פרק מרומאנה החדש, שהפך לרב-מכר, כך בזמנו בראיון איתה ב"ידיעות". לך תילחם עם הטמטום הזה. הלא בסוף תצטייר כמו ניטשה ושופנהאואר, שונא נשים!

בכוונה לא נישארתי אפילו להפסקה כי לא רציתי לומר את דעתי וגם לא להסתיר אותה. הוזמנתי, וזה לא נימוסי ללעוג בפומבי להצגה שהוזמנת אליה. אבל לשקר אינני יכול.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

אורן הממוחשב

אם לא היו ממציאים את המחשב הביתי היה אורן מעדיף לחזור לרחם-אימו ולחכות עוד שנה, עשר, ואפילו להיוולד במאה ה-21 שכבר אינה רחוקה כל-כך – ובלבד שלא יצטרך לחיות בלי ה-PC.

העולם, על פי אורן, מחולק לא לגברים ולנשים, לא ללבנים ולשחורים, לא לשמנים ולרזים, לא לעשירים ולעניים, ואפילו לא לאלה שצריכים לקום בבוקר ולאלה שאינם צריכים – אלא לבני-אדם שאפשר לדבר איתם על מחשבים ולכל שאר היצורים, שמגיבים כאילו דיברת אליהם סינית.

שמו של אורן לא מתאים לו כל-כך כי הוא ילד לא-גבוה, שמנמן מאוד ועם פני-תינוק, קולו דק וממאן להתחלף, והוא טרם נפרד מן ה"מְצוֹצֶה" שלו, שזה שם החיתול הראשון בחייו (עוד לפני שהיו ה"טיטולים"), חיתול שבו השתין במשך שלוש שנותיו הראשונות ומאז אינו נפרד ממנו ורק לבית-הספר אינו לוקח אותו, כדי שלא יצחקו.

ההיכרות של אורן עם המחשב החלה בתקופת משחקי-המחשב הקטנים, שבהם כבאים עולים ויורדים בבית נשרף, מטאורים נופלים משמיים, ואתה צריך להעביר את הדמויות שלך בשלום ולצבור נקודות. אורן השקיע את דמי-הכיס שקיבל – בקניית המשחקים הללו, הפעיל אותם בקלות ונוכח לדעת שהוא טוב בהם יותר מכל מבוגר שניסה להתחרות עימו.

אחר-כך התחילו חברים לספר על משחקי-מחשב בתקליטונים, דיסקטים, שאפשר לשחק בהם על מערכת PC [זה היה לפני תקופת האינטרנט], ואורן התחיל לנדנד להורים שיקנו לו תואם IBM, שזה זול יותר. לא הבינו על מה הוא מדבר, עד שמירה, אימו, שהיא עיתונאית, קיבלה הביתה מערכת מחשב ביתי עם "מוֹדֶם", כדי שתוכל לכתוב את הכתבות החשובות שלה ולשלוח אותן ישר לעיתון. היא לא כל כך הסתדרה עם המחשב, ברחו לה קבצים. השורות לא התיישרו, המדפסת לא עבדה. הצג התמלא פתאום סימנים מוזרים, כמו סינית.

אורן לא הבין איך היא יכולה להיות מפגרת כזו. מבלי לעבור כמוה את הקורס הקצר, שלימדו אותה במערכת העיתון – סידר לה את משלוח הכתבות ב"מודם", כלומר – דרך הטלפון, בשפת המחשב, לעיתון. [הסיפור נכתב עוד בטרם הפכו המיילים באינטרנט לערוץ התקשורת העיקרי. – אב"ע]. בזמן קצר השתלט על כל המערכת, ומעתה השקיע את דמי הכיס שלו, ומתנות-הכסף שקיבל מן הסבתות – בכרטיס גראפי, "עכבר", "ג'וֹי-סְטִיק", הרחבת זיכרון ודיסק-קשיח; בתוכנות בֵּייסִיק, לוגו, אנטי-וירוס, מילון, מוסיקה ושיעורי חשבון, ובתוכנות גראפיות שאפשר לצייר בעזרתן.

באמצעות ה"מודם" יצר קשר עם חובב-מחשבים שמעמיד משחקי-מחשב לרשות המתקשרים אליו, ובזמן קצר העתיק ממנו יותר ממאה משחקים, בהם "סְטְרִיפְּ-פּוֹקֶר" שבו אתה משחק נגד המחשב, ובחורה מתפשטת לפי הישגיך.

הוא החל כותב את עבודותיו לבית-הספר על המחשב. כאשר התקבל מחשב בבית-הספר, הראה להם שם איך להפעילו ואיך לתכנן באמצעותו את מערכת השיעורים, הכיתות והמורים. יום אחד לא הצליחה מירה, אימו, להעביר כתבה לעיתון. במערכת התעקשו שהתקלה אצלה. אורן בדק ובדק וטען שיש תקלה במחשב של העיתון עצמו. הוא הסביר טלפונית את הנושא לברוך, האחראי על המיחשוב בעיתון, והתברר שצדק.

פעם אחרת התקלקל הצג (המסך) ונלקח לתיקון, אבל אורן הצליח להעביר כתבה של אימו לעיתון כשהוא מקיש "על עיוור" את הפקודות על המקלדת.

הוא גם השחיל לעיתון בסוף חודש יולי, בלי שאף-אחד הרגיש, ידיעה על כך, ששר-החינוך הוציא הוראה למורים להתחשב בחום הכבד ששורר הקיץ ולא לבדוק עבודות שניתנו לתלמידים לתקופת החופש.

חברים הביאו לאורן תוכנות נוספות, בהן גם פורנוגראפיות-מצחיקות. אחות ניגשת לחולה רגזן, השוכב על גבו, במיטה, ופתאום כבר אין שמיכה, והיא רוכבת עליו, עולה ויורדת, ועוד תנוחות ומציצות, שמי שלא ראה, לא יאמין.

כשתפסה מירה יום אחד את אורן עם ה"מְצוֹצֶה" ושני חברים, יושבים וצופים בתוכניות הללו, והמחשב אומר, בקול רוטט של רובוט: "שק בתחת! שק בתחת!" – הקימה שערורייה ואמרה שהיא חוזרת לכתוב במכונת-הכתיבה הישנה, ושתודיע לעיתון שייקחו מיד את המכשיר הגס הזה.

אבל בדיוק יום קודם לכן התקלקל בעירייה המחשב של מערכת הרמזורים המרכזית. שעות על גבי שעות עמלו המתכנתים והמפעילים לאתר את התקלה, ולא הצליחו. פקקי-תנועה השתרעו מגדרה עד חדרה ומרחוב הירקון עד מעיינות הירקון.

כאשר הגיעה הידיעה על כך לעיתון, נזכר ברוך, האחראי על המיחשוב, באורן. הוא צלצל למירה, היא הופתעה, ורק לאחר הפצרות רבות הסכימה שיטלפנו לבית-הספר ויזעיקו את אורן, באמצע הלימודים, למרכז המיחשוב העירוני.

אורן בא, שמנמן, ממושקף (הוא החל מרכיב משקפיים מאז שנדבק למחשב) – אצבעותיו ריקדו על גבי המקשים, ולאחר שלוש שעות מאומצות, שבהן למד את כל המערכת – הצליח לאתר את התקלה.

ראש העיר הזמין את אורן ללשכתו. ושאל:

"במה אני יכול להודות לך על העזרה?"

תחילה רצה אורן לבקש מסך צבעוני משוכלל, עם רמקול פנימי, שאפשר לשחק עליו גם משחקי אַטַארִי, אבל נזכר במצב הקשה של בית-הספר.

"אני מבקש שיהיו מספיק כיסאות לכל התלמידים בבית-הספר שלי."

"ועכשיו אין?" התפלא ראש-העיר.

"יש – בחשבון כללי, אבל לא כשצריכים להחליף כיתות כל שעה לפי ההקבצות והשיעורים המיוחדים."

"אני אשתדל," הבטיח ראש-העיר.

"אם מדברים על השתדלויות, אז גם אני אשתדל שימצאו אותי בבית-הספר אם תהיה אצלכם עוד תקלה."

*

וכך מבלה אורן עם ה"מְצוֹצֶה" מול המחשב כל שעה פנויה שאימו אינה כותבת לעיתון. חדל להכין שיעורים. טוען שהמורות יכולות ללמוד אצלו. שונא התעמלות. לא הולך למסיבות. משמין. עיניו כבר בוהות כמו פרופסור מפוזר. מדבר מחשבית. כשרוצה לצאת אומר – "אני עושה F-10". הבנות לא שמות עליו. מגיע להן עד הציצים. לא חתיך. וזיבולי-השכל הממוחשבים לא מעניינים אותן כלל. הוא מרגיש זאת והדבר כואב לו.

הוא חולם על היום שבו יתגייס למַמְרַ"ם, מרכז המיחשוב הארצי של צה"ל, שם ימצא בני-אדם שמבינים אותו, יחד יתווכחו ויפתרו בעיות עד שעות מאוחרות בלילה, כי המלחמה הבאה תוכרע על ידי אנשים היושבים במרתפי המיחשוב הצבאי בתנאי קַלַ"ב, קרוב לבית – ולא בשדה-הקרב עצמו. ושם, לפעמים, בגלל עומס העבודה, במקום לחזור הביתה, נכנסים לתוך שקי-שינה, ליד המחשבים, וחוטפים שעות-שינה אחדות. אולי תשכב בפינה חיילת יפה, מתכנתת, ביישנית כמוהו, שבשקט, בחושך, תִפתח את שק-השינה שלה ותיכנס אליו, והיא תהיה החברה שלו בממר"ם, לנצח.

אהוד בן עזר

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

איתמר פרת

אור לגויים

במכתב העיתי 1917 מופיעה כתבתו הארוכה (מדי) של משה גרנות, המסכמת בפירוט רב את כל אימי המונותאיזם על דתותיו השונות. כל מילה אמת, ואמת מרה.

אבל –

אותן דתות מונותאיסטיות נתברכו ביצרי עשייה מובהקים, עם שיאים בארכיטקטורה, מוסיקה, פיסול וציור, ספרות ושירה וכל אמנות ואומנות.  מהן צמחו מדע ומחקר, תחבורה ותעשיה, גילוי עולמות ובנייתם.

מהדת היהודית לא צמח דבר.

התפארות ריקנית על כי הבאנו לאנושות את המוסר. אגדה על 'הגניוס היהודי' ותרומתנו למדע וכו'. (כל אותם גאונים יהודים היו מתבוללים, אגנוסטים או אתאיסטים). מן ההלכה היהודית לעומת זאת, אילו לא נוצרה, לא היתה תרבות העולם חסרה דבר.

לא, משה גרנות, אינני יהודי שונא יהודים. אני יהודי, אך לא יהודי גאה.

אין בעד מה.

איתמר פרת

* * *

יצחק הילמן

בין ההתנתקות לשביעי באוקטובר

כבר עברו שמונה עשר שנים בערך, מאז שישראל יצאה מעזה. עד להתנתקות עיקר הטרור העזתי היה כנגד יישובי גוש קטיף ורק מקצתו כנגד יישובי העוטף. על מרכז הארץ כמעט ולא היה כל איום שהוא מעזה והאיום היה ברובו מהמחבלים ביהודה ושומרון. ב-2005 רמת ההתחמשות וההתבצרות של אירגוני הטרור ברצועה הייתה עדיין ירודה. למרות זאת, צה"ל סבר, שעצם ההתנתקות תחסוך לו פריסת אוגדה ברצועת עזה.

ההנחה היתה שמוחמד דחלאן וכוחות הרשות הפלסטינית שבפיקודו, יצליחו להחזיק מעמד והרצועה תישאר רגועה, לפחות ברמת השקט שהיה ביהודה ושומרון. זו היתה הערכה שגויה לחלוטין כי היא לא הביאה בחשבון שהחמאס הרבה יותר פופולרי בעזה מאשר הפתח וכי הוא הוכיח זאת בבחירות שהיו בכל שטחי הרשות. לכן, החמאס הצליח להשתלט על הרצועה במהירות , ולהפתעת כל העולם. 

איש לא לקח ברצינות, שמתחת לציר פילדלפי רוחשות מאות מנהרות, שהן עיקר פרנסתם של תושבי רפיח. איש לא הבין שדרך מנהרות אלה יגיעו לרצועה אחרי ההתנתקות משם, כמויות נשק אדירות, כולל רקטות, חומרי נפץ, טילי נ"ט וכל סחורה אזרחית אחרת, שישראל מתנגדת לכניסתה לרצועה. הסיבה לכך היתה, הקלות בה ניתן לשחד את השוטרים המצריים. המוצבים לאורך הגבול עם עזה. הפער שבין משכורותיהם לבין העמלות שקיבלו, ככל הנראה מהמבריחים העזתים, היה פיתוי שלא ניתן להתגבר עליו ומצרים גם לא התאמצה במיוחד להילחם בכך.

איש לא שיער שהחמאס מסוגל לחפור בעומק הקרקע ולאורך מאות קילומטרים מנהרות, שיחברו את כל ערי הרצועה, לכדי יעד מבוצר אחד גדול. החמאס הצליח להקים בתוך כל אותה תקופה, בנוסף לצבא, גם תעשייה צבאית גדולה ויעילה, שאיננה ניתנת להריסה בהפצצה מהאוויר.

בנוסף לכך, רשת המנהרות איפשרה תנועת כוחות וסחורות חופשית, מבלי להזדקק לכבישים העיליים. לכן, לאחר ההתנתקות עיקר תשומת הלב המודיעינית של ישראל היתה בעיקר על המנהרות, שנחפרו מתחת לגבול שבין הרצועה לישראל ושהיוו סכנה ישירה לאלפי התושבים השאננים של העוטף ובסיסי צה"ל הסמוכים.

כנגד איום זה בנה צה"ל מכשול יקר, בעלות של מעל למיליארד שקל, שמנע חדירה תת קרקעית. הבעייה היתה, שמיכשול זה נפרץ בקלות בחדירה על-קרקעית. בשביעי לאוקטובר, ועוד לאור היום, נפרץ המכשול עם כל מערך ההתראה שלו, בעשרות מקומות, על ידי מיספר קטן של מלגזות, מעט חומרי נפץ וכמה עשרות צנחני רחיפה. תוך שעות ספורות חדרו כאלפיים וחמש מאות מחבלים לעוטף והגיעו עד אופקים ונתיבות. למזלנו הם נבלמו, אבל נדרש קרב הרואי כדי לסלקם מהעוטף כולל שלוש מאות חללי צה"ל וכאלף אזרחים לא חמושים.

מעל לכול, לא הופקו לקחים מפרשת שליט, ומהקלות בה ניתן לחטוף חיילים ואזרחים מהעוטף תוך העלמתם המהירה דרך רשת המנהרות הפנימיות בעזה. חטיפה קלה זו איפשרה את ניצולם כקלף מיקוח בהמשך. בעזרת חטיפה כזאת ניתן היה לשחרר אלפי מחבלים מהכלא ולאפס את המאמץ העצום שהשקיעו צה"ל והשב"כ בלכידתם. בנוסף, במקרה של חטיפת מיספר גדול של אזרחים וחיילים, ניתן להמריד את משפחות החטופים כנגד הממשלה, בטענה שהיא לא עושה די לשחרורם.

כולם חשבו שמדובר בכוח חמאסי וג'יהאדי בסדר גודל של אלפי מחבלים בודדים. בסופו של דבר הסתבר, שמדובר בעשרים וחמישה אלף לוחמים מצויידים כצבא סדיר ובנוסף לכך גם מצויידים בחמש עשרה אלף רקטות שמכוונות לישראל, כולל לגוש דן.

האיום הרקטי מעזה ב-2005 היה עדיין בחיתוליו ואיש לא העריך באיזו מהירות ניתן לייצר עשרות אלפי רקטות בתוך הרצועה, מחומרים ובמכונות פשוטים יחסית. המכשול היחיד להתעצמות זו היה מניעת העברת הידע לייצור רקטי מאיראן וזה היה כמובן בלתי אפשרי.

התעשייה הזאת הוקמה מתחת לאפה של ישראל, במנהרות ובאולמות ייצור, כולל מתחת לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים שצה"ל נרתע מלהפציץ. על רקטות לטווח של מאה קילומטר איש לא חלם. בקיצור, הנחת העבודה היתה שההתנתקות היא בעיקרה בעייה פוליטית ואין ממה לדאוג.

מבחינת הזירה המדינית, האמריקאים אמנם לא יזמו את ההתנתקות אבל שמחו מאוד כשהיא קרתה ועוד ביוזמה של ממשלת ישראל ועוד על ידי דמות כמו של אריאל שרון שהיה ידוע כביטחוניסט מובהק וידיד המתיישבים. מבחינתם, זה היה שלב רצוי בדרך למדינה פלסטינית, שבה היו מעוניינים הן הדמוקרטים ובמידה לא מעטה גם הרפובליקנים, שלא להזכיר את תומכי השמאל במדינת ישראל.

הבעייה האמיתית הייתה, שהרשות הפלסטינית היתה ונשארה גוף חלש, חסר בסיס  ציבורי, ומושחת מיסודו. לכן, יציאתה של ישראל מהרצועה והעברתה לרשות, רק סללה את ההשתלטות הקלה שיזם החמאס בהמשך, כשלב ביניים להשתלטות על יהודה ושומרון.

כעת במקום להתעסק עם כמה אלפי מחבלים, צה"ל נאלץ להילחם ברצועה עם צבא מאורגן היטב, כולל התבצרותו בבתי חולים, בתי ספר בתי תושבים ובמנהרות הקשות יותר להשתלטות. בו זמנית נאלץ צה"ל להתמודד עם החיזבאללה שבינתיים לא פלש עדיין ליישובי הצפון למרות שהיו לו תוכניות כאלה, אבל שיושב ממש על הגדר מול מטולה ושאר יישובי הצפון.  המלחמה בצפון מאיימת להתרחב עד כדי מלחמה במלוא היקפה עם איום להפעלת מאות אלפי רקטות על המדינה, כאשר המלחמה בעזה טרם הוכרעה.

על כל אלה, מתווסף הפן הכלכלי. יוצא שההתנתקות עלתה למשק הישראלי, לא רק בעלות הפינוי של שבעת אלפי התושבים מגוש קטיף, אלא למאתיים עד שלוש מאות מיליארד שקל, מבלי להביא בחשבון את המלחמה שעלולה לפרוץ נגד החיזבאלה. על זה מתווספים אלף וחמש מאות חללים, ואלפי פיצויים שידרשו לשיקום ארוך ויקר.

דרך אגב, ההחלטה להעסקת פלסטינים מעזה היתה לדעתי נכונה ומוצדקת. אם לא היו מאפשרים לפועלים אלה לעבוד בישראל, זה לא היה מונע את המלחמה בשביעי לאוקטובר. אובדן ההכנסה למשק העזתי, אילו לא הועסקו, היה מתקזז בכספים נוספים שהיו מגיעים ממילא מקטאר. בניגוד לסיפורי כזבים, ברצועה לא היתה מעולם סכנת רעב. אונר"א מבטיחה זאת בסל מזון מינימלי, שכולל גם סל בריאות וגם סל חינוך.

אשר לעיתוי המלחמה, זו קרתה הרבה ב"זכות" המחאה על הרפורמה המשפטית וההפגנות למיניהן שקדמו לה בהובלת ה"דגלים השחורים" וקבוצות מחאה אחרות, שחתרו למוטט את שלטון הליכוד ובעיקר לסלק מהשלטון את שנוא נפשם, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

החמאס ובעלי בריתו האמינו שמדינת ישראל נמצאת בתהליך התפרקות, וכי הצבא ובעיקר חיל האוויר כבר אינם מהווים איום חמור מבחינתם. הם סברו שמהלומה מפתיעה וכואבת תוציא את ישראל מאיזונה וכי הם מסוגלים להביא לקריסתה הסופית, בהיעדר מוטיבציה מספיקה ללחימה בגלל המחאה. ייתכן והאמינו שמלחמה בגזרת עזה תתפתח עד מהרה למלחמה בשתיים או שלוש חזיתות וכי הגאולה הפלסטינית קרובה. כנראה שגם לקחו בחשבון שגם אם ישראל תנצח, היא לא תוכל להחזיק בעזה לזמן רב, וכי החמאס יחזור במוקדם או במאוחר לשלוט ברצועה וייתכן שגם ביהודה ושומרון בהמשך אם תקום שם מדינה פלסטינית.

נשאלת השאלה אם ישראל יכלה למנוע אסון כזה. התשובה היא שהאסון היה ככל הנראה בלתי נמנע בגלל ההתנתקות. הסיבה העיקרית היתה, שהציבור הישראלי התנגד חד משמעית לכיבושה של עזה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה וגם לא אהד את מתיישבי גוש קטיף קודם לכן. כולם האמינו, שאין כדאיות בשליטה ישראלית על שנים וחצי מיליון פלסטינים עוינים. לכן, כל המלחמות שהיו מול הרצועה באותן שמונה עשרה השנים שאחרי ההתנתקות, היו לא מספיקות.

הקונספציה היתה שאת עזה אין לישראל כל אינטרס לכבוש וחזרה לגוש קטיף היא חסרת היתכנות לחלוטין. לצערנו, מה שקרה, יכול היה להימנע אך ורק אם ישראל היתה מחזיקה בכל זאת בגוש קטיף ושומרת בקפדנות על הגבול שבינה למצרים ולא מאפשרת את הצפתה של עזה בהברחות נשק, כולל השתלטות החמאס עליה.

לסיכום, ההתנתקות היא שנתנה את הרוח הגבית לחמאס, והיא שאותתה לאיראן, שניתן להקיף את ישראל במספר חזיתות כדי לחסל אותה בהזדמנות כלשהי במכת פתע מכל הכיוונים. תוכנית הגרעין האיראנית, היא רק התוספת הקטלנית שמתווספת למה שתיארתי.

 יצחק הילמן

* * *

נעמן כהן

ח'אלד משעל – הפתרון הסופי למדינת היהודים

מנהיג תנועת חמאס ח'אלד משעל התראיין לאחרונה לכלי תקשורת ערבית והציג את משנתו בכל הנוגע לקריאות לפלסטינים להגיע לפתרון מדיני לאחר המלחמה.

מראיין: מדברים כיום על נושא פתרון שתי המדינות.

משעל: לכן מדברים כעת על כך שמערכת ה-7.10 פתחה אופק לנושא החזון המדיני, וככה הם חוזרים לסחורה הישנה שלהם המכונה פתרון "שתי המדינות". אומר לך שני דברים על פתרון שתי המדינות: דבר ראשון אנחנו לא קשורים לפתרון שתי המדינות. מדובר במונח שאינו מתקבל על הדעת. מכיוון שהמשמעות היא שיש מדינה מובטחת. בזמן שאתה נדרש להכיר במדינה אחרת שהיא היישות הציונית, להכיר בלגיטימיות שלה, אנחנו מסרבים לקבל את זה. אנחנו מבקשים שחרור היפטרות מהכיבוש. אנחנו רוצים את העצמאות ואת המדינה שלנו. זה האוייב שלי אני לא מעוניין בו.

מראיין: מהי המדינה שלנו? מדינה פלסטינית?

משעל: מבחינתי עמדת החמאס ועמדת הרוב המוחלט של העם הפלסטיני, בפרט לאחר ה-7.10 היא תחיית חלום ותחיית פלסטין מהנהר לים ומהצפון לדרום. מדוע על הפלסטינים להסכים על חמישית מפלסטין ושזה יהפוך לפתרון הקבע?

מראיין: חמישית מפלסטין כלומר גבולות 67'.

משעל: נכון. גבולות 67'. 21 אחוז שזה למעשה חמישית מפלסטין ולכן לא.

מראיין: אם כך אתה אומר לי שאחרי 7.10 אתם לא מסכימים לגבולות 6'7 אלא רוצים את פלסטין מהנהר ועד לים?

משעל: המצב אחי עאמר כדלקמן: הפרויקט הפלסטיני שלנו, ששורר לגביו קונצנזוס פלסטיני אפילו בקרב אלה שיש להם דעה שהם נאלצים [להסתיר] אותה בשל אילוצים פוליטיים. הקונצנזוס הפלסטיני בכללותו, מדבר על כך שאין לוותר על זכותנו על פלסטין מהים לנהר מראס אל נקורה (ראש הנקרה) עד לאום רשרש (אילת) או למפרץ עקבה. זאת זכותנו הפלסטינית. הקיום שלנו מודרני ועתיק יומין בעוד שהיישות הציונית הזמנית פקדה אותנו מאז 1948. עם זאת חמאס וגורמי הכוח הפלסטיניים... ואנחנו תיעדנו את זה במסמך מ-2017 מסמך מדיני לפיו חמאס על מנת ליצור קרקע משותפת להסכמה תוכנית לאומית משותפת ועם העמדה הערבית תסכים למדינה בגבולות 67' שבירתה ירושלים ושנהנית מעצמאות מלאה ועם זכות השיבה מבלי להכיר בלגיטימיות היישות הציונית זאת עמדה שנועדה לאפשר הסכמה פלסטינית והסכמה ערבית בשלב זה, אולם מבלי לוותר על חלק כלשהו מזכותנו או מאדמתנו ומבלי להכיר בישראל. (תרגום ד"ר אדי כהן)

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-1069341

ודוק: משעל מעולם לא מזכיר שתי מדינות "לשני עמים" כי אינו מכיר בקיומו ובזכות קיומו של העם היהודי.

המחקר המדעי המפתיע:

צריך לדבר עם הרוצחים הפלסטינים ואז יבוא השלום

מחקר "מדעי" מדהים נעשה ע"י ד"ר תומר שור-ליבפלד, המתנאה כי כתב דוקטורט על מקומם של אסירים פוליטיים בתהליכי יישוב סכסוכים, ופרופסור אברהם סלע המתנאה כפרופסור במחלקה ליחסים בין-לאומיים ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית.

המחקר, (שהד"ר והפרופסור מגנים את נתניהו על שלא אימץ אותו), התפרסם בכתב העת International Studies Quarterly, ספינת הדגל של האגודה ללימודים בינלאומיים (ISA), בחן שלושה סכסוכים מסוג זה — צפון אירלנד, דרום אפריקה והסכסוך הישראלי-הפלסטיני, וגילה כי "דיבור עם רוצחים הוא סוד ההצלחה של פתרון סכסוכים." רעיון גאוני. יש לדבר עם המחבלים הפלסטינים הרוצחים. יש להחתים אותם שהם "מתחייבים להפסקה מוחלטת של האלימות," (סינואר לא חתם נ.כ.) ולתת להם חנינה וכשיצאו מהכלא הם יביאו את השלום.

(תומר שור ליבפלד ואברהם סלע, "צריך לדבר עם רוצחים. זה סוד ההצלחה של פתרון סכסוכים", "אל-ארצ'י" 17.1.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2024-01-17/ty-article/.highlight/0000018d-1751-d1f2-a79f-977d08230000

לסיכום: איך אמר אריק ארתור בְּלֶר-ג'ורג' ארוול: "אדם צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין לדברים כאלה. אדם נורמלי לא יכול להיות כזה טיפש."

אבל היות ואנחנו שוחרי שלום אנחנו בכל זאת רוצים לתת צ'אנס לשלום. אדרבא שינסו הד"ר והפרופסור לאשש את מחקרם במציאות. יצאו שניהם לדיאלוג עם המחבלים הרוצחים במטרה להשיג הישג קטן. יכריזו הרוצחים כי דברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את היהודים הם גזענות שהם מגנים ולא מופת מוסרי.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אם יצליחו בכך הד"ר והפרופסור מחקרם יוכח כאמין ובאמת. זהו פתח לשלום. נראה אותם.

קומביה ושיר לשלום

המרצה למימון, הקנדי הקבקאי ממונטריאול (ממוצא ישראלי), אמיר ברנע, המומחה במימון והשגת שתשואה גדולה, מסביר כמה ההשקעה של ישראל אינה נותנת תשואה טובה.

ישראל חיסלה את: "יחיא עיאש, מוחי א־דין א־שריף, האחים עוודאלה, מחמוד אבו הנוד, קייס עדואן, סלאח שחאדה, עלי עלאן, יאסר טה, עבד אל־עזיז א־רנתיסי, אחמד יאסין, עבדאללה קוואסמה, עדנאן אל־ע'ול, ניזאר ריאן, מחמוד אל־מבחוח, אחמד ג'עברי, ראאד אל־עטאר, נור בראכה..." ולא עזר לה.

"הגדרה ידועה לאי־שפיות," הוא מסביר, "היא חזרה על אותו מעשה שוב ושוב, בציפייה לתוצאות אחרות." 30 שנות חיסולים גבו מחיר נורא ולא קידמו אותנו במאומה. הגיע הזמן לשיטת פעולה חדשה, וכדאי מאוד שיהיו בה מילים כמו שלום, הידברות ותקווה.

 (אמיר ברנע, "שלושים שנה ולא למדנו דבר מלבד 'הריגת X מהווה מכה קשה לחמאס'." "אל-ארצ'י", 16.1.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-16/ty-article-opinion/.premium/0000018d-12d1-d727-a3cf-72f1a61c0000

אז הנה נציע לו דרך פעולה עם תשואה טובה יותר. יילך לו ד"ר ברנע אל אנשי החמאס והג'יהאד ובמקום לחסלם ינהג כעצתו ויתחיל ב"שיטת פעולה חדשה שיהיו בה מילים כמו "שלום, הידברות ותקווה." ישיר להם קומביה ושיר לשלום. או אז בוודאי יבוא השלום. ברנע לך וממן בתקווה ובשלום נראה אם תצליח.

תנאי החמאס להחזרת החטופים

גדעון משה זריצ'נסקי-סער, חבר הקבינט הביטחוני, חושף מהם התנאים של חמאס לשחרור החטופים. החמאס דורש נסיגה מוחלטת מהרצועה וערבויות בינלאומיות לסיום המלחמה, ובנוסף שחרור כל האסירים הביטחוניים, כולל אלו שהשתתפו ב-7 באוקטובר.

"בוודאי שלא נסכים משום שאנחנו צריכים לחזור לחיות באזור," אמר השר ביחס לתנאיחם. "הם רצחו ואנסו ועשו את כל מה שאנחנו יודעים שהם עשו, אי אפשר לחזור לאחור."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=834298&forum=scoops1

בעוד שאלו הם דרישות החמאס החל קמפיין גדול של הסכמה לתנאי החמאס תוך הכרזה שהחמאס ניצח, ישראל הפסידה, ולכן יש לסלק את האוייב האמיתי – נתניהו.

מאוייב לאוהב – האוייב הוא נתניהו לא סינואר

הפסדנו במלחמה לא נורא העיקר שננצח את נתניהו

ישראל הובסה ע"י החמאס, לכן יש לנצח את האויב העיקרי נתניהו.

דניאל חלווצ'י-חלוץ: "הפסדנו במלחמה, תמונת הניצחון תהיה הדחת נתניהו".

https://www.inn.co.il/news/624335

(הלל שוקן, "להכיר בהפסד, כדי שהפלסטינים יכירו בנו", "אל-ארצ'י", 22.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-21/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8d18-da81-a1bc-cfbc24ad0000

אהוד אולמרט, "לא ננצח את החמאס לכן יש להצילו ולהגיע להסכם איתו." (אהוד אולמרט, "להפסיק את הלחימה תמורת החזרת החטופים בחיים", "אל-ארצ'י", 22.12.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-12-21/ty-article-opinion/.premium/0000018c-8c6d-da81-a1bc-cefd5dcc0000

תמיר פרדו ראש המוסד לשעבר: "אם החטופים לא ישרדו - ישראל תפסיד במלחמה בפעם הראשונה מאז הקמתה כי  מדינת ישראל לא יכולה לצאת מהמלחמה ללא הבאת כל החטופים הביתה." לדברי פרדו, "סינוואר הוא זה שמחזיק אותם. הוא זה שיחליט מתי לשחרר אותם ובאילו תנאים. אם נסיים את המלחמה עם 136 'רון ארד' או ארונות, מדינת ישראל תפסיד בפעם הראשונה מאז הקמתה את המלחמה."

https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/687809/

"הרשע הזה לא יכול להמשיך להנהיג אותנו. רק בלעדיו תהיה למקום הזה תקווה."

ראומה וגדי חוו אובדן בלתי נתפס ב-7 באוקטובר. בתם, בעלה ושלושת נכדיהם הקטנים נרצחו בביתם בניר עוז. מאז יש דבר אחד שהם מייחלים לו – לראות את נתניהו נופל.

(שער מוסף "הארץ" 19.1.24) הבנתם? לא חמאס וסינואר הם האוייב אלא נתניהו.

לסיכום: לפי כל אלו אין יותר צורך במלחמה נגד החמאס כי ממילא הובסנו. יש צורך במלחמה נגד נתניהו. לכך הם סבורים, יש סיכוי לניצחון.

ביידן בעד מדינה מפורזת עם כוח רב לאומי

השאלה מי יפרז וישגיח על הפירוז?

 יש תמיד לזכור כי האמריקאים הם שהעלו לשלטון את החמאס.

בבחירות לרשות המחוקקת שהתקיימו ברש"פ בינואר 2006 לחצה קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי של הנשיא האמריקני ג'ורג' ו. בוש, על אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות כי ממילא לדעתה הם לא ישיגו רוב, והדמוקרטיה מחייבת. תוצאת הבחירות הפתיעה את כולם: חמאס זכו ב-58 אחוז מהמושבים ואילו פת"ח רק ב-33 אחוז.

פרשן ה"ניו יורק טיימס" האנטי-ישראלי המקורב לביידן, תומאס לורן פרידמן, חשף פרטים מהתוכנית העכשווית שוושינגטון הציגה בפני ישראל ל"יום שאחרי" בעזה, ועל האיתות הסעודי לסיכויי הצלחתה. לדבריו, "ביידן הותיר בפני נתניהו שתי אפשרויות – להיות מי שדחה כל שיתוף פעולה וחתום על 7 באוקטובר, או מי שסלל דרך לשלום.

"ארצות הברית עדיין מתנגדת להפסקת אש – אך עומלת על תהליך דו-שלבי ל'יום שאחרי' בעזה, שבמסגרתו תתבצע עסקת שחרור חטופים משבי חמאס, ישראל תאפשר לפלסטינים לנהל אדמיניסטרטיבית את הרצועה, ובסופו של דבר, עם עזיבת הכוחות הישראליים, יוכנס לשם כוח רב-לאומי." פרידמן הדגיש כי הנשיא הציב בפני נתניהו שתי אפשרויות: "או שתיזכר בהיסטוריה כמי שדחה כל שיתוף פעולה עם הפלסטינים כדי לסיים את הסכסוך וכמנהיג שהוביל ל-7 באוקטובר – או שתהיה המנהיג הישראלי שהעניק מדינה לפלסטינים, הבטיח את ביטחון ישראל והוביל לשלום עם סעודיה ושאר העולם המוסלמי."

בשלב השני של אותה תוכנית, לפי פרידמן, הרשות הפלסטינית – שתעבור תהליך של רפורמה לפני קיום בחירות – תבנה "מוסדות ראויים" בעזרתן של מדינות ערביות ומערביות, כולל בגדה המערבית. במקביל, סעודיה תתחיל בתהליך של נורמליזציה של יחסיה עם ישראל, שיגיע לשיאו כאשר יושג פתרון שתי המדינות. "כדי שהישראלים יבינו עד כמה הרעיון הזה רציני," כותב פרידמן, הגיע איתות משמעותי מריאד: "שר החוץ של סעודיה – הנסיך פייסל בן פרחאן – הכריז בדאבוס כי סעודיה תהיה מוכנה לנרמל את יחסיה עם ישראל אם זו תגיע להסדר שיסתיים עם מדינה פלסטינית."

לדברי פרידמן, ההשקפה בוושינגטון – וגם בצה"ל – היא שישראל רחוקה מלהכריע את חמאס, ולא סביר שתעשה זאת בקרוב "במחיר חיי אזרחים בעזה שארה"ב והעולם יכולים לסבול." לכן, כותב פרידמן, "המפתח לכך שעזה כבר לא תהווה איום קבוע ונטל על ישראל הוא קיום מבנה שלטון פלסטיני חלופי שנחשב לגיטימי, מכיוון שהוא יהיה חלק מפתרון שתי המדינות ובגיבוי מדינות ערב, גם מבלי להרוג את אחרון החמאסניקים."

https://www.ynet.co.il/news/article/s1rpan00yp

כלומר לפי תומאס לורן פרידמן המצטט את ביידן השליטה בעזה תהיה ע"י כוח בינלאומי.

אני מביא כאן מתוך מאמרו המצוין של יורם אטינגר ("חדשות בן עזר", 1917):

כוח בינלאומי

כוח בינלאומי אינו עומד במבחן הזמן, צבאית ומדינית. הוא מביא לאשליית-ביטחון, מעניק רוח גבית לטרור ורוח נגדית לישראל. כוח בינלאומי בעזה יהיה מטרה לטרור אסלאמי, יפגע ביחסי ישראל ומדינות הכוח הבינלאומי, ויוסיף דלק למדורת האנטישמיות. הוא יחייב את צה"ל לתאם כל פעילות נגד הטרור עם הכוח הבינלאומי, ויהפוך את ישראל ממכפלן עוצמה עבור ארה"ב לנטל ביטחוני.

לדוגמא, ב-1978 הוקם יוניפי"ל כדי לקדם שלום וביטחון, וב-2006 הוגדל כוחו ל-10,000 חיילים, כדי להחזיר את המשילות הלבנונית לדרום, "שיהיה חופשי מנוכחות מזויינת שאיננה של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, ולא יאפשר שום פעילות עוינת..." אבל, הרפיסות השורשית של כוח בינלאומי הקלה על השתלטות חיזבאללה על לבנון בכלל, והדרום בפרט, ועל תקיפת אזרחים בישראל, שהביאו למלחמה הנוכחית.

"ב-2007 השתלט חמאס על רצועת עזה, והמשקיפים האירופאים ברחו ממעבר רפיח, ובכך הקלו על הזינוק בהברחת הנשק לרצועה.

"ב-18 למאי 1967 התפנה כוח האו"מ מעזה וסיני, למרות הפרות בוטות של הצבא המצרי, וסלל את הדרך למלחמה."

השורה התחתונה

ביטחון ישראל מחייב שליטה צבאית ישראלית בלעדית ברצועת עזה, ולא ערבויות ביטחון וכוח בינלאומי, שאינם נשלטים על ידי ישראל, ותורמים לאשלייה ביטחונית. לפי פרופ' אלן דאוטי מאוניברסיטת נוטרדאם: "יעילות הערבויות תלויה באינטרס ובנכונות הצד הערב לפעול נגד איומים... חשש ארה"ב מהשלכה שלילית על היחסים עם מדינות ערב השפיע על אי-תגובה יעילה להפרות מצרים ב-1967... ערבויות ביטחון הן ברכה מעורפלת."

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ביידן – מדינה מפורזת בלי צבא

נשיא ארצות הברית ג'ו רובינט ביידן שוחח עם ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו אחרי נתק של כמעט חודש, ואחרי אותה שיחה אמר ביידן שבניגוד לדבריו של נתניהו במסיבת העיתונאים ביום חמישי – הוא, נתניהו, אינו שולל לחלוטין מדינה פלסטינית.

נתניהו הסביר לביידן בשיחה הטלפונית שדבריו הפומביים יממה לפני כן לא נועדו לסתום את הגולל על כל אפשרות של מדינה פלסטינית. ביידן עצמו נשאל הלילה על ידי עיתונאים אם פתרון שתי המדינות בלתי אפשרי כל עוד נתניהו בשלטון, וענה: "לא, זה לא. אני חושב שנצליח להשיג משהו.

"יש כמה סוגים של 'פתרון שתי המדינות'," פירט ביידן. "יש מדינות שהן חברות באו"ם, אבל אין להן צבא. ולכן אני חושב שיש דרכים שזה יכול לעבוד." כשעיתונאי הקשה עליו ואמר שנתניהו מתנגד לפתרון שתי המדינות, ענה ביידן: "לא, הוא לא אמר את זה."

https://www.ynet.co.il/news/article/b1af00jktt#autoplay

כלומר ביידן מדבר על מדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא. וכאן השאלה מי יפרז את עזה ומי ישמור על הפירוז? רק לישראל היכולת לעשות זאת. לכן טוב שנתניהו לא שלל קיומה של מדינה פלישתית בצורתה זו בעזה.

ודוק: יש תמיד לזכור את התרומה העצומה של נתניהו מילקובסקי-נתניהו למדינה. לנתניהו תמיד תעמוד הזכות שלאחר זכיית החמאס ברוב בבחירות שכפו האמריקאים הוא היה זה שמנע הקמת מדינה חמאסית עצמאית בלב הארץ, שלו קמה, ספק אם היתה ישראל מסוגלת בכלל להתאושש ממכה נוסח שמחת תורה 2023.

ולגבי שחרור החטופים עדיין נשאלת השאלה:

למה טרם נחתם החוק לתפוס את האסירים ששוחררו בעסקת מיקוח חזרה לכלא?

מוזר בלשון המעטה איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע לאורך השנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו. מעבר לירידה בחטיפות חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל.

מדוע החלם הזה עוד טרם בא לתיקונו?

משפחה שכזאת – אחדות הניגודים

הנה התאחדו שני בני המשפחה אחיין-מאיר ואחיינית-מאיר

הדיאלקטיקה של "מצבי הרוח הפשיסטיים"

בשבוע אחד בשנות העשרים המאוחרות פנו אל מנהל הספרייה הלאומית בפריס שגרירי בריה"מ הסובייטית ואיטליה הפשיסטית, כל אחד בנפרד, והציעו בשם ממשלותיהם סכומי כסף לצורך תיקון המצבה על קברו של ז'ורז' סורל Georges Eugène Sorel.

הגותו של סורל ובמיוחד ספרו הרהורים על האלימות  Réflexions sur la violence שימש בסיס תיאורטי הן לקומוניזם והן לפשיזם.

מסתבר שמבחינה דיאלקטית ניתן מאידיאולוגיה אחת להסיק גם את ניגודה.

זאבה אחימאיר היא בתו הבכורה של אבא שאול גייסינביץ – ששינה שמו לאבא אחימאיר על שמו של מאיר אחיו שנהרג בעת ששירת כקצין בצבא האדום בקרב בפולין. היא נקרא זאבה ע"ש זאב ז'בוטינסקי במלאת לו חמישים.

בדומה למוסוליני החל אבא שאול גייסינביץ אחימאיר את דרכו כסוציאליסט מרכסיסט ולאחר שהתאכזב מהמרכסיזם פנה לאידיאולוגיה הפשיסטית, והקים את ארגון "ברית הבריונים".

ב-1928, בהיותו כבן 31, העריץ אחימאיר את מוסוליני והתנאה בתואר "פשיסטן", כאשר פירסם סדרה של מאמרים בכותרת "מפנקסו של פשיסטן".

כחודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 תמך אחימאיר בפרישת הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר."

ז'בוטינסקי נזף באחימאיר ואיים לסלק אותו מתנועתו אם לא יחדל לשבח את הלאומיות של היטלר: "נקודת השקפה זו, המוצאת בהיטלריזם סימני תנועת 'שחרור לאומי', כביכול, היא פשוט אנאלפביתית," פסק.

מאוחר יותר התחרט אחימאיר על דבריו והסביר אותם ב"מצבי רוח פשיסטיים" שהיו לו.

מאחר שאימה של זאבה אחימאיר נפטרה בילדותה היא נשלחה לאחות-אביה והתחנכה כילדת חוץ בקיבוץ דגניה ב', הקיבוץ של לוי אשכול.

ברשימתה "גם ז'בוטינסקי מתבייש", (זאבה אחימאיר, "הארץ", 28.10.15) מתנאה זאבה באביה. אבל ניכר בה שלא התחנכה בביתו על מורשתו. וכך היא כותבת: "אני מביטה בדאגה על המנהיגות השגויה והמסוכנת שמנהיגים אנשי הימין, בניהם של הרוויזיוניסטים. כאשר עצור פלסטיני מחה על מעצרו ללא משפט בשביתת רעב ממושכת, שסיכנה את חייו, נזכרתי באבי ז"ל, שנלחם בשלטון הכובש הבריטי בימי המנדט. בדיוק כמו העצור הפלסטיני, גם אבי מחה על מעצרו ללא משפט בשביתת רעב ממושכת שסיכנה את חייו.

"אבי, ד"ר אבא אחימאיר, הסופר והעיתונאי, יחד עם חבריו ד"ר יהושע ייבין והמשורר א"צ גרינברג, היו הראשונים שקראו להילחם בבריטים. הם הקימו לשם כך את 'ברית הבריונים'. ממשיכיהם היו ארגוני המחתרת אצ"ל, לח"י וההגנה, שנלחמו מלחמת טרור ושילמו על כך במעצרים, מאסרים ממושכים וגם בעלייה לגרדום.

"היום התהפך הגלגל ההיסטורי: מדינת ישראל הפכה למדינה כובשת הנוהגת בכוחנות, השפלה, גזל, עינויים, מאסרים, חילול מסגדים וכנסיות, הסתה לגזענות, דה-הומניזציה של העם אותו היא כובשת והתרת דמם של ערבים. ילדינו ונערינו מתחנכים לראות בערבים אנשים נחותים, שדמם הפקר.

"המפלגה שדגלה בחירות, הפכה למפלגה המלכדת את החברה הישראלית בפחדים, שנאה, אלימות, אובדן דרך וייאוש. בהכירי את העקרונות המוסריים של אבי וחבריו – לרבות מורם ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי – אני בטוחה שהם היו מוקיעים את חרפת ההתבהמות של החברה הישראלית והיו נלחמים בכל כוחם בעיוורון, בהכחשה, באטימות המוסרית ובאובדן המצפון האנושי של ראש הממשלה וחבר מרעיו, הבוגדים במורשת הוריהם ומובילים את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל מאסון לקטסטרופה של אובדנה המוסרי והקיומי."

למרות שמעולם לא הייתי חסידו של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, (אצלנו נהגו לכנותו "זה עם הפסיק על הזין...) אני סמוך ובטוח שוולדימיר זאב ז'בוטינסקי לא היה מצטרף לזאבה הקרויה על שמו ואומר את דבריה הקשים המתאימים יותר לאויבי ישראל. מסתבר ש"מצבי הרוח הפשיסטיים" של אביה התגלגלו אצלה בדרך דיאלקטית בכיוון ההפוך. בכיוון האנטי-ישראלי.

והנה עתה היא ממשיכה באותו כיוון כאש היא תובעת כניעה לחמאס, הפסקת הלחימה למען הצלתו ושיקומו ובלבד שיסולק נתניהו:

עלינו לפעול

"אזרחי מדינת ישראל ותושביה חייבים לעצור מיד את תהליך ההרס של ישראל שנכפה עלינו על ידי ראש הממשלה ועל ידינו. צעד אחר צעד הוא מתקדם בהגשמת מטרתו, להרוס את מדינת ישראל ולהציל את נפשו. ואנחנו לא מבינים את מטרתו ומעשיו הנוראים, ומצייתים לו.

"עלינו למנוע את הרס מפעלם של דור החלוצים, של בניהם ונכדיהם ושל המצטרפים למדינת ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה. עלינו לפעול מיד נגד חורבן המדינה, בעד שחרור החטופים, נגד מותם של חיילינו ואזרחי מדינתנו. חובתנו להציל את המדינה מידי מהרסיה והעומד בראשם. לסיים מיד את המלחמה, ואז להקים את ישראל מהריסותיה ולבנותה מחדש בחוכמה וביושר. כל רגע חשוב. גורל עמנו, כאן ובתפוצות, מוטל על כתפינו. הוא באחריותנו.

זאבה אחימאיר-זבידוב, ירושלים."

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2024-01-17/ty-article-opinion/.premium/0000018d-16dc-d695-a3dd-56fd4dce0000

הנה לאחר כל כך הרבה שנים התאחדו האחים בדרישה להפסקת הלחימה בעזה. גם יוסף גייסינוביץ-אחימאיר תומך בכך. ("חדשות בן עזר", 1917). המשפחה התאחדה מחדש.

כבר הרקליטס הפילוסוף היווני בן המאה השישית לפנה"ס דיבר על "הכול זורם" ועל "אחדות הניגודים." ואידך זיל גמור.

מהפכה בפרלמנט האירופי – דרישה להפסקת אש המותנית בהחזרת החטופים ובפירוק החמאס

הפרלמנט האירופי קרא לראשונה ל"הפסקת אש קבועה" בעזה ולהתנעת מאמצים מדיניים בניסיון למצוא פתרון למלחמה בין ישראל לחמאס. ההחלטה, אושרה בפרלמנט ברוב של 312 תומכים מול 131 מתנגדים.

ההחלטה התקבלה אחרי שאושר תיקון המציין כי הפסקת אש צריכה להיות מותנית בשחרור כל בני הערובה המוחזקים בעזה וב"פירוק" חמאס, המוגדר כארגון טרור באיחוד האירופי.

https://www.euronews.com/my-europe/2024/01/18/israel-hamas-war-in-a-first-the-european-parliament-calls-for-a-permanent-ceasefire

 מעניין שהפרלמנט האירופי הולך רחוק יותר מאותם ישראלים התומכים בהפסקת הלחימה רק תמורת שחרור החטופים ולא בעד פירוק החמאס אלא בעד הצלתו ושיקומו.

יעקב וידהופף-פדהצור – עֲשֵׂה פסיכואנליזה עצמית!

יעקב וידהופף-פדהצור מתחזה לפסיכיאטר*, ופונה לקהל הקוראים לקבל הסבר על "הפסיכיוּת המוזרה" לאבחנתו שהוא רואה בעצם ציון השם המלא של אדם. ("חדשות בן עזר" 1917).

אם זה באמת היה מעניין אותו הרי היה מפנה את שאלתו אליי, (והייתי מפנה אותו לגוגל ולמצוא את תשובתי לשאלה שחזרתי עליה כאן לפחות חמש פעמים), אבל התשובה אינה מעניינת אותו כלל, אלא הרצון להציגני כפסיכי. מכאן ברור שיש לו לווידהופף-פדהצור בעיה פסיכולוגית עם ציון השם המלא. אשר על כן אמליץ לו למצוא פסיכואנליטיקאי טוב שיעשה לו אנאליזה שתרד לשורשי בעייתו. מדוע זה כל כך מפריע לו מבחינה פסיכולוגית? פסיכיאטר אגב לא רצוי כי הוא משתמש בתרופות.

* יעקב וידהופף-פדהצור משתמש כאן בשטיק הפולני המפורסם והחבוט באמרו: "מאחר ואינני פסיכיאטר..." ר"ל אני כן פסיכיאטר... עובדה היא שעשיתי אנאליזה פסיכיאטרית וקבעתי שמישהו פסיכי... כי הרי רק פסיכיאטר יכול לקבוע שמישהו אחר פסיכי...

(ולמתעניינים בהיסטוריה של משפחות ויידהופף פדהצור הנה כמה תמונות):

https://pedhatzur.com/the-pedhatzur-family-album/

למתעניינים מהם שורשי המשפחה שלהם? כיצד ניתן לאתר שמות קרובים?

משורשים לאילנות – קורס מבוא לחקר תולדות המשפחה:

https://www.yadvashem.org/he/events-and-courses/genealogy.html

ארבע הערות קטנות למאמרו של ד"ר משה גרנות

"פניו המפלצתיים של המונותיאיזם" ("חדשות בן עזר", 1917)

1. ברצונו להשחיר ולהאשים את המונותיאיזם במפלצתיות כותב גרנות: "בר סמכא במונותיאיזם הוא הרמב"ם, שניסח אותו בצורה מהודקת בשלושה-עשר העיקרים, ובכן, בר-סמכא זה קובע בתשובה לר' עובדיה הגר: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל... והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד ראוי, ייחוד שאין בו דופי." ובכן, המוסלמים הם מונותיאיסטים מובהקים, וכל הזוועות שהם מבצעים – הם עושים זאת בשם האל האחד והיחיד."

הרמב"ם מגדיר רק את הגדרת האל כאחד אצל המוסלמים כזו שאין בה דופי, ואינו מתייחס כלל לזוועות שהם מבצעים בצורה חיובית. לדידו מוחמד הוא נביא שקר, וכך כל מעשיו (כמובן שבלי קשר לאיסלם הוא מחייב זוועות שנעשות ע"פ ההלכה היהודית).

2. הנצרות אינה כלל דת מונותיאיסטית המאמינה באל אחד, אלא דת המאמינה בשילוש הקדוש. מאמינה באל המתגלם בבן אדם, ולכן לפי הרמב"ם היא עבודה זרה.

3. בניגוד להגדרת גרנות המונותיאיזם כשלעצמו אינו חייב כלל להיות מפלצתי. הוא יכול היה להביא דוגמא למשל מהדת הבהאית, ועוד, ואפילו יכול היה להביא כדוגמה את הדת היהודית הרפורמית שהיא דת מונותיאיסטית הומניסטית.

4. גרנות כותב: "בתקופה ההיסטורית הקלאסית של יוון לא היה קיים כלל קורבן אדם," והנה נמצא בחפירה שלד בן 3,000 שנה. עד כה חוקרים הניחו שבניגוד לרומאים ומצרים, ביוון העתיקה לא נהגו להעלות קורבנות אדם. חשיפת השלד בן שלושת אלפים שנה ביוון מעוררת התרגשות בקרב ארכיאולוגים, הסבורים שהממצאים עשויים לאמת את אחד המיתוסים האפלים ביותר של העת העתיקה. השלד, שהיה שייך לנער, התגלה בידי משלחת חוקרים יוונית-אמריקאית בצלע הר ליקאיון – אתר הידוע כמקום להעלאת זבחי בעלי חיים לזאוס. הר ליקאיון הוזכר כמקום העלאת קורבן אדם בידי סופרים מהעת העתיקה, בהם אפלטון. על פי המיתוס, התושבים היו מעלים נער צעיר לעולה יחד עם בעלי חיים, מבשלים ואוכלים את בשרם. והנה נמצאה עדות לכך. החלק העליון של גולגלתו של הנער חסר.

"כדים שנמצאו לצד שרידי אדם אפשרו לתארך אותם למאה ה-11 לפנה"ס, סופו של עידן מיקנה שגיבוריה הונצחו בסיפורי המיתולוגיה היוונית וביצירותיו האפיות של הומרוס."

https://www.haaretz.co.il/science/2016-08-12/ty-article/.premium/0000017f-e300-d38f-a57f-e752c3620000

בכל מקרה, בעוד שהדת היהודית ככלל אוסרת על הקרבת אדם (גם אם היו יחידים בתנ"ך שהקריבו אדם) אין איסור דומה בדת הפוליתיאיסטית היוונית, וודאי שקורבנות אדם היו פולחן נהוג אצל הצידונים שהקריבו ילדים ב"תופת" בגיא בן הינום, ועדויות ארכיאולוגיות שנעשו ב"תופת" בקרתגו, מאשרות זאת.

הכבוד לחקלאים

אני מסכים לכל מילות הביקורת של חוה ליבוביץ, וכן לכל מילה של אהוד בן עזר בתגובתו ("חדשות בן עזר", 1917) מלבד דבר אחד, הביטוי המזלזל כלפי "מגדל תפוחי-העץ" ו"הרפתן".

תהיינה דעותיו של אדם אוויליות ככל שתהיינה, ותהיה הביקורת עליהן שלילית אשר תהיה, היותו של אדם חקלאי עומדת רק לזכותו ולא לחובתו. בייחוד כשהמוטו של חדשות בן עזר הוא: משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

בגיל 18 הוציאו לי בקיבוץ תעודת חבר בהסתדרות ששימשה אז כתעודת קופת חולים. בתעודה חובה היה אז לרשום מקצוע, ורשמו לי "מקצוע: חקלאי". משך שנים רבות היו לועגים לי על מקצועי "חקלאי" למרות שלא הייתי, אך מעולם לא ראיתי זאת כעלבון. חקלאי מגדל תפוחי עץ ורפתן אינו עלבון. ההיפך. שהרי  "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

אידיאולוגיה מציאות וצביעות

כרם שלום שנודע בעבר (במפות אנגליות) בשם "כרם אבו סאלֶם", הוקם ב-1956 כהיאחזות נח"ל שנקראה "כרם אבשלום" על שמו של אבשלום פיינברג שנפל לא הרחק משם. ההיאחזות הוקמה כהיאחזות דתית, ובטקס הרשמי במקום, בנוכחות אלוף הפיקוד והרב שלמה גורונצ'יק-גורן, הרב הצבאי הראשי, שונה השם מכרם אבשלום לכרם שלום. ההיאחזות סבלה מראשיתה מיריות ממוצבים מתוך רצועת עזה. היא אף היתה היעד של תוכנית מצרית לכיבוש המקום, תוכנית שסוכלה על ידי מלחמת סיני.

במהלך מלחמת ששת הימים הופגזה ההיאחזות במשך כ-24 שעות, ללא נפגעים בנפש. לבסוף, ב-1968 היא אוזרחה. כקיבוץ של "השומר הצעיר" של בני קיבוצים של השומר הצעיר שניסו לשחזר את הקיבוץ האידיאולוגי של ראשית ההתיישבות. ולימים התפרסם כקיבוץ פרו-איסלאמי שחבריו הובילו הפגנות, אירועים ועצומות נגד ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון סיני.

בשנת 1995 התפרק הקיבוץ לאחר שנקלע למשבר חברתי וכלכלי אשר בעקבותיו מרבית חבריו עזבו אותו. כיום הוא קיבוץ דתי עם מיעוט חילוני.

ב-7 באוקטובר 2023 בבוקר פשטה חולייה של כ-20 מחבלים על קיבוץ כרם שלום בניסיון לבצע בו טבח וחטיפת אזרחים. בקרב שערכו עמם חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ יחד עם 6 חיילים הצליחו להדוף אותם ומנעו את הטבח ביישוב. מסוק קרב שהוזעק תקף כ-50 מחבלים נוספים שחדרו לקיבוץ והרג את רובם. שניים מחברי כיתת הכוננות, משה ידידיה רזיאל (רוזנברג) וישראל עמיחי וייצן, נהרגו בקרב. ההיסטוריון פרופ' אביהו רוזנברג-רונן היה חבר הקיבוץ עשר שנים והוא מוציא כעת ספר על הקיבוץ. "אנחנו לא בקונצנזוס – כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה, 1978-1968" (הוצאת דביר בשיתוף יד יערי).

אביהו רוזנברג-רונן נולד ב -1948 בקיבוץ השומר הצעיר העוגן. אביו, יעקב רוזנברג, היה פעיל מחתרת בסלובקיה במלחמת העולם השנייה. אימו, חייקה קלינגר, היתה פעילה בארגון היהודי הלוחם בבנדין בפולין. בארץ סבלה ממשברים נפשיים וכשהיה בן תשע היא התאבדה. רונן כתב עליה את עבודת הדוקטורט שלו וב-2011 פירסם את ספרו "נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר."

לפני 55 שנה, בגיל 20, היה רוזנברג-רונן ממקימי כרם שלום, קיבוץ אנרכיסטי ורדיקלי, שאנשיו הלכו נגד הזרם והיו מהראשונים שהפגינו נגד ההתנחלויות ובעד מדינה פלסטינית. מקץ עשור עזב אותו, מותיר מאחור חלומות מתוקים והרפתקאות נועזות של צעירים מזוקנים פרועי שיער, ששחו עירומים בבריכת הקיבוץ, עישנו סמים, הקשיבו לרוק כבד (מה שהביא את משה (מוּסיה) תהילימזאָגער-דן בן אמוץ לכתוב עליהם) והקימו "התנחלות" מחאה בחווה של אריק שרון.

המטרה מסביר רוזנברג-רונן, היתה "לשנות את דרכי ההורים. מצד אחד לחזור אל גן העדן האבוד של השיתופיות המלאה שהתקיימה כביכול בבראשית ימי הקיבוצים או למצער כאידיאל שהקיבוצים הוותיקים נכשלו לממשו; ומצד שני, הצורך האישי להקל את הלחץ החברתי של הקולקטיב על הפרט ולאפשר לו מרווח נשימה."

למשל לאחר שורת דיונים סוערים, התקבלה החלטה כי על זוג שקיבל מתנת חתונה "לבחור בין העברת הכספים לקיבוץ לבין עזיבתו." ואז עלה הרעיון כי הכספים יועברו למטרה שאותה יבחר הזוג. כך נולדה בקיבוץ חוות הסוסים. בפעם אחרת הוחלט כי כל חבר ראוי לקבל מערכת סטריאו. "וכך, לצד מזרני הישיבה כדרך הבדואים ובסמוך למיטות הברזל מהמסגרייה וליד מדפי הדיקט הכורעים מעומס הספרים, נצצה בכל חדרי החברים מערכת סטריאו חדשה ומשוכללת," מתאר רונן. גם העקרונות יצאו נשכרים. שנה לאחר מכן אושררה הנוסחה המנצחת: "הקיבוץ הוא ספק הצרכים היחידי של חבריו."

יחד עם זה, אם סיסמת מאיר ולד-יערי היתה "הבו לנו ידיים! והאידיאולוגיה גרסה עבודה עצמית ואי ניצול הפועלים, רווח ממה שמרקס קרא "עודף הערך" העסיקו הקיבוצניקים האידיאולוגיים הללו עבודה ערבית זולה וחיו על חשבונם. עם כל היחס החיובי לערבים כבדואים נכנסו עם עדרם לרעות בשדות הקיבוץ היו מפזרים להם רעל, וכמה מהכבשים מתו.

החיים בקיבוץ היו טובים עקב "הכיבוש". מתוך הספר: "אני זוכרת נסיעות לחוף ליד חאן יונס. זוכרת שהבנים שיחקו כדורגל ופשטנו חולצות והשתזפנו על דשא אחר. בסיטואציה אחרת יצאתי לרכיבה בשדות בעירום. זה ריגש אותי."

בשנות ה-70. רוזנברג-רונן וחבריו לקיבוץ הצעיר הלכו בחולות מערבה, וחצו את הגבול כרצונם. את האוכל קנו בשוק בעזה. כשבאו אורחים חשובים לקחו אותם למסעדת דגים באל-עריש. בחופי צפון סיני הזהובים של דקלה או שייח' זוויד נהגו לרחוץ בעירום. עלי מחאן יונס ניהל את קבוצת הבניין בקיבוץ, והיה חבר קיבוץ לשם כבוד. לרונן וחבריו היו ידידים פלסטינים מעזה.  

הם ניהלו מאבק נגד ההתנחלויות ברצועת עזה ובסיני והפגינו בעד כיבוש ערבי. הערבים לא זכרו זאת לטובה וחטפו לעזה את עודד ליפשיץ חברם למאבק בעד הכיבוש הערבי.

"אם היה חטא שחטאנו, אנו, אנשי כרם שלום הישנה," מסביר רוזנברג-רונן, "הוא לא היה חטא הידידות עם שכנינו הערבים והבדואים, ואף לא חטא המאבק על דמות החברה והמדינה. חטאנו היה שלא נשארנו שם, בקיבוץ." האידיאולוגיה שלהם התאדתה והזעיר בורגנות שניצחה הביאה את כולם לעזוב לעיר, או לרדת מהארץ.

כיום כרם שלום הוא קיבוץ דתי שבמרכזו עומד בית כנסת.

"עודד ליפשיץ שנחטף מקיבוץ ניר עוז עם עשרות מחבריו לא נחטף מפני שהיה תמים, מפני שלא ידע באיזה שפה הערבים מדברים," מנסה רוזנברג-רונן להסביר. "הוא כן ידע. הוא נחטף משום שהממשלה שלנו לא השכילה במשך עשרות שנים למצוא הסדר מדיני עם אנשים שחיים מעבר לגדר. לא שהערבים הפלסטינים העזתים, ודאי לא חמאס, רצו בכך יותר מאיתנו ורק אנחנו מנענו. יש להם חלק אכזרי ונוראי משלהם, ודאי עכשיו. אבל בשנות ה-70 לא היתה עדיין שנאה תהומית כזו.

"ב-1945, כשבאו הפרטיזנים של אבא קובנר והחבר'ה הלוחמים מאירופה, עשו להם מסיבה באחד הקיבוצים. מאיר ולד-יערי, מנהיג השומר הצעיר, אמר להם אז: 'אתם לימדתם אותנו איך למות, אבל איך לחיות תלמדו בבקשה מאיתנו.' אז בבקשה. שהממשלה תלמד אותנו לחיות. אומרים כל הזמן שאנחנו חפצי חיים ושהם אלה שמאמינים במוות. אז בבקשה, תלמדו אותנו איך לחיות כאן. למות אנחנו יודעים. יש לי 30 חברים מתחת לאדמה. כרם שלום ניסתה ללמד איך לחיות פה, לא איך למות. לא החזקנו מעמד, אבל ניסינו לפחות."

(עופר אדרת, "ההיסטוריון אביהו רונן: 'למות אנחנו יודעים. שהממשלה תלמד אותנו לחיות כאן'," "אל-ארצ'י", 18.1.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-01-18/ty-article-magazine/.premium/0000018d-1729-d695-a3dd-572d05990000

דווקא כן ניסינו. פינינו לגמרי את עזה והפכנו אותה ל"יודן-ריין" בתקווה שתקום שם סינגפור חדשה, אבל מה לעשות הם ראו את התנחלותם, התנחלות כרם שלום – כגזילה שיש להחזירה, ואת המתנחלים היהודים מכרם שלום כקופים וחזירים שיש להורגם ע"פ דברי מוחמד נביאם, ולא באשמת ממשלתם.

הבקשה שלו: "שהממשלה תלמד אותנו לחיות" כמה מוזר – היא בקשה פשיסטית. ממשלה צריכה לנהל ולא ללמד לחיות. אבוי לנו אם הממשלה תלמדנו איך לחיות.

הנה הגענו לכותרת אידיאולוגיה מציאות וצביעות.

חיים רכלבסקי-באר (ר"ת בן אברהם רכלבסקי) מתנצל שנית

לאחר שהסופר חיים רכלבסקי-באר אמר: "לפני כמה שנים השתלחתי בציונות הדתית ואמרתי שהם סרטן באומה. הם הפכו להיות מגידול שפיר לגידול ממאיר וכשאני אמרתי את זה אני חטפתי. אני אז התנצלתי כי אנשים נורא נפגעו, לקחו את זה באופן אישי. אבל תסתכלו היום ותראו מה קורה לנו ותבינו שאני צדקתי. לדאבוני הרב ולכאבי בגדול אני צדקתי," וחטף ביקורת פעם שנייה, הוא פרסם התנצלות בפעם השנייה: "אני מצטער בכל ליבי הן על הדברים והן על חלקי הדברים שלא היו צריכים להיאמר ובוודאי שלא בדרך שנאמרו. במיוחד אני מצר וכואב ודואב ולא ישן בלילות על הכאב והצער והיגון שהוספתי על יגונם של ההורים השכולים בני הציונות הדתית שבניהם נפלו בחזית. מהם ומהלוחמים הממשיכים להילחם אני מבקש סליחה ומחילה ומקווה שיקיים בי 'מודה ועוזב ירוחם'."

https://e.walla.co.il/item/3636695

אז האם יעוזב וינוחם? זאת נראה בעתיד כי אולי הוא יחזור בו מהתנצלותו ויגיד שנית כי צדק? אם נשתמש בפאראפרזה על אילנה דיין "אמת לשעתה" הרי יש כאן "הצטדקות לשעתה."

אין גבול לציניות

איראן המאיימת בגלוי כי מטרתה חיסול ישראל מצטרפת לתיק התלונה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית המשפט בהאג:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833988&forum=scoops1

צה"ל הוא גסטפו

המחזאי מרדכי לרנר: "צה''ל מוציא להורג ילדים בעזה כמו שאייכמן הרג ילדים בשואה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833966&forum=scoops1

האם מרדכי לרנר התמנה לדובר של חמינאי?

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם "כוח קפלן" ואולי גם "הדגלים השחורים" ועוד שונאי ומתנגדי נתניהו עומדים מאחורי ההפגנות לשחרור החטופים ולהטרדת נתניהו בבתיו, כמו לפני ה-7 באוקטובר, ולהדחתו ולהקדמת הבחירות? ומי מממן ומארגן את ההפגנות נגד נתניהו?

"עשרות מפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו התאספו בקיסריה, במקביל למחאת בני משפחות החטופים שהקימו מאהל סמוך לביתו של ראש הממשלה. המשטרה מנעה מהמפגינים להתקרב למאהל ולשער בית משפחת נתניהו, ובני המשפחות הצטרפו אליהם." ["הארץ" באינטרנט, 20.1].

האם ההפגנות ההולכות וגוברות למען החטופים ונגד נתניהו הן המשך ההפגנות שזרעו פירוד ואסון בעם לפני ה-7 באוקטובר? זיכרו: אם ההפגנות האלה יצליחו לכופף את הממשלה ולהפסיק את הלחימה ולהביא לניצחונו של יחיא סינוואר – כל עתידה של ישראל יעמוד בסכנה מול אויביה ואנחנו נשלם על כך במיליוני קורבנות, אם בכלל נמשיך להתקיים!!!

* משה גרנות: אהוד היקר, אני נוכח מדי פעם שאני מסכים עם דבריו של יוסי אחימאיר. בגיליון האחרון הוא כתב דברים נכוחים על הנציגים שלנו במשפט בהאג. לגבי יוסף חדאד, שכולנו משבחים, צריך לומר רק הסתייגות אחת: הוא טוען שהזוועות שבוצעו ב-7.10.23 הן מנוגדות לדרך האסלאם. נדמה לי שלא קרא את הקוראן ואת החדית', שם מחייבים מוסלמי להשמיד כופרים ולהרוג יהודים, או לכל הפחות להשפיל אותם ולחייב אותם במס גולגולת. סינוואר עשה בדיוק מה שמצווה האסלאם, וכך גם עשו אינספור כנופיות טרור מוסלמיות שזורעות זוועות בכל מקום שהן מגיעות אליו.

אני מסכים (בצער ובכאב!) איתך, אהוד, ועם אורי הייטנר על כך שאסור לנו בשום אופן להפסיק את המלחמה כדי לשחרר חטופים. הטרוריסטים למדו משחרור גלעד שליט תמורת 1027 רוצחים, כי ניתן להכניע את ישראל על ידי חטיפת זקנים, גברים, נשים וילדים. המלחמה הזאת צריכה לעשות לזה סוף, שייגמר להם התיאבון לחטוף יהודים. שיבינו סוף סוף מה המחיר שהם משלמים על היותם מפלצות אדם.

אני קראתי את רוב הסיפורת שלך, למעט הספרים שנועדו לנוער ולילדים, לכן נפגשתי לראשונה עם הסיפור "הנערי" על "זיווית הבליינית", מתוך "יצ'ופר הנוער". התחושה היא כאילו הסופר מסתכל על ההוויה בעיניו של בן גיל העשרה. תודה!

אהוד: מגיע לך צל"ש על בקיאותך בספריי. קורצווייל כתב משפט אחד על "המחצבה" מבלי לקרוא את הספר. שקד קרא מכל ספריי רק את "המחצבה" אך לא כלל את הספר בסדרת "לשון המראות" למרות שהיה כבר גם כסרט. דן מירון לא קרא אף ספר שלי. כנ"ל יוסף אורן. מי שרוצה לעשות קריירה בחקר הספרות העברית יודע שעליו להתעלם מספריי.

* גדעון הדס: להגיד שלא ישבו קבע בעין גדי הצבא זה פשוט לא נכון. ישבו שם מיחידות שונות, כמו התותחנים.

ולראיה אתם מוזמנים לראות את בריכת הדגים שבנתה גונדת תותחני נ.ט. 419 ב-7-3-1952. שנמצאת בתוך הסבך מול בניין המפקדה.

מצורפת [תמונה שמפאת גודלה לא יכולנו להביאה כאן. כתוב עליה: "ממלכת-הגדיים. גונדה 419. סוללה נ.ט. 7.3.52"].

* במוסף הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מיום 19.1.24 התפרסם מאמר של חגי לוי על פנחס שדה ובו ציטוט ארוך למדי מ"ראיון [של שדה] עם הסופר אהוד בן עזר במהלך מלחמת ההתשה, 1970." בדקתי בספרי "אין שאננים בציון" שבו מופיעה השיחה היחידה שערכתי עם פנחס שדה, בחודש יוני 1970, והנה אין כל קשר בין הנוסח שפורסם בעיתון לבין קטעים דומים בנושא המופיעים בשיחה המקורית שבספר. תעלומה.

* חוה ליבוביץ: בקשר לעצומתם  של אנשי רוח וחוקרים בתחומם באוניברסיטה אל יו"ר "יד ושם" דני דיין, בדרישה מישראל להפסיק מיידית  לבצע  פשעי מלחמה בעזה – לא נותר אלא להצר על כך שמי שאמורים להוביל את אבוקת האור, לוקים בעצמם בליקוי מאורות. מוסר הוא מאור אך כאשר אותם אידיוטים שימושיים מתמכרים למנת יתר מוסרית, יש לזכור ש"יותר זה פחות."

* רפי אוסטרוף: תגובה למאמרו של  גרנות – על פניו המפלצתיים של המונותאיזם ("חדשות בן עזר", 1917). אין לי את הידע הנרחב של משה ולא אוכל לכתוב בפירוט שלו אבל אנסה להתייחס לפניו המפלצתיים של חוסר האמונה באל אחד. במאה ה-20, גדולי הרוצחים היו אנשים ללא-אל. ראש וראשון בהם (מבחינה מספרית) הוא כנראה מאו זדנוג, המנהיג הסיני (1893-1976). לפי ויקיפדיה הוא אחראי למותם של בין 20 מיליון ל-70 מיליון. אף אחד לא באמת יודע. צ'אט GPT לא היה מוכן לנקוב מספר והוא היה הרבה יותר זהיר וטען שאף אחד לא באמת יודע. אבל הנתון שהוא הביא הוא שבמהפכה התרבותית לבד הוא היה אחראי להריגתם של חצי מיליון עד 2,000,000 איש מבני עמו.

אחריו יוסף וסיריונוביץ' דז'וגשווילי המכונה סטאלין. גם לגביו עד היום לא ידוע בדיוק כמה הוא הורה לרצוח אבל לכולי עלמא בין 15 מיליון ל- 25 מיליון אנשים לפי ויקיפדיה, או 6 עד 25 מיליון לפי צ'אט GPT.

אחריו מגיע אדולף היטלר. חוץ מששת מיליוני היהודים, נהרגו במלחמה 10 מיליון חיילי הצבא האדום (שסטאלין אחראי לא-פחות למותם) ועוד 15 מיליון אזרחים סובייטיים. בסה"כ כ-25 מיליון אזרחים סובייטים מצאו את מותם במלחמה. וזה עוד לפני מיליוני ההרוגים במערב.

המכנה המשותף של שלושה רוצחי-על אלו הם ששלושתם היו חסרי אמונה באל אחד.

בזמנו שמעתי מיהודי יקר ומחנך דגול, אייב אינפלד, ממקימי מליץ (המכונים לחינוך יהודי בתפוצות) ועוד שורה של מעשים טובים את הרעיון הבא: כאשר אין אלוהים, האדם בעצמו מתחיל לשחק אותה אלוהים וחושב שהוא אדון החיים והמוות.

זה כנראה יותר מפחיד מאשר מי שמאמין באל אחד.

זה נכון שהיום אנו עומדים בפני רוצחים-נאצים-אלמיסטים מאמינים באל אחד וקשה לראות את הצד השני של המטבע. אבל לאורך ההיסטוריה קמו רוצחים גדולים מבין עובדי האלילים.

פרשת העקידה, במקום לראות בה פרשה מזעזעת של הקרבת הבן, נכון לראות אותה כמחאה הגדולה ביותר של אברהם אבינו כנגד הנוהג של עובדי עבודה זרה להקריב את בניהם לאלילים. כך פירש הרב יונתן זקס, רבה הראשי של בריטניה לשעבר, את הסיפור התנ"כי.

איני יכול או רוצה להתייחס לכל טיעוניו של משה. מספיק לי המיספר הכולל של כ-100 מיליון נרצחים בזכות התבונה, הנאורות והמדע של המאה ה-20!

* אודי שלום! קראתי בעניין רב את כתבתו המרתקת של גדעון הדס על ים המלח ועין גדי. בעמ' 28 נתקלתי בתאריך שכנראה מרוב פרטים ותאריכים לא שמו לב אליו. גדעון כותב שב-8 למרס 1956 התאזרחה היאחזות הנח"ל של עין גדי. בתאריך זה היה אמנם האירוע החגיגי (ואולי באמת זה מה שקובע באופן רשמי) אבל בפועל ראוי להדגיש שהעלייה הממשית של גרעין "שדמות" לעין גדי היתה ב-10 לינואר 1956.

יונתן זמיר

* אהוד: ברור שרק ביבי אשם בטבח. הוא היה צריך לחסל במטה קסם, בעזרת הסרבנים של שקמה ברסלר וה"אחים לנשק" – את החמאס והחיזבאללה לפני ה-7 באוקטובר, ואז היינו ממשיכים לחיות בגן עדן של טיפשים וגם נהנים לחרבן על ביבי בהפגנות של מוצ"ש!

איראן? אין דבר כזה.

לא תאמינו כמה ישראלים מאמינים ברצינות בהבלים האלה!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-20, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל