פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1919

היום המאה ואחד-עשר למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בשבט תשפ"ד. 25.1.2024

עם הצרופות: 1. ...צילום אבי מילר. 2. תפילה בעת החופה להצלחת 'חיילינו' וראשי המדינה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לֵיל-כּוֹכָבִים. // יוסי אחימאיר: כשנתניהו ביקר בבארי. // איליה בר זאב: סַחְלְבֵי בָּר. // אנדד אלדן: כְּשֶׁאָבִי קָם כָּל אוֹיְבָיו נָסִים. // יורם אטינגר: כישלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן. // אורי הייטנר: 1. כמו רקפות בין הסלעים. 2. צרור הערות ‏24.1.24. // שושנה ויג: הקינה על אדיר טהר ז״ל. // עקיבא נוף: אגיע. // בן-ציון יהושע: לאן נעלמו עשרת השבטים? // עדינה בר-אל: על "להביט מעבר לצל" מאת ניצה שחר. // פרופ' חובב טלפז: "היום שאחרי"? // משה גרנות: על "ובשקט הולך וגובר" מאת צדוק עלון. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. [המשך]. // אהוד בן עזר: מורן המשוררת. // אוטו שטרסר על היטלר. // מנחם רהט: ימוֹת המשיח: הצדעה חרדית לדגל הכחול לבן. // רוֹן גֵּרָא: בֹּקֶר שָׁחֹר. // נעמן כהן: פרדוקס השקרן – גד אייזנקוט משקר לציבור. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

לֵיל-כּוֹכָבִים

אַלְפֵי-שְׁנוֹת-אוֹר,

בֵּינְךָ וּבֵינֵי  –

אַתָּה יוֹשֵׁב:

בְּמַאְדִּים  –

בְּנֹגַהּ  –

שְׁרוּיָה אֲנִי

גַּעֲשׁוּשִׁים, בַּעְבּוּעַ:

וְתוֹעוֹת הַקַּרְנַיִם

בְּמַאְפֵּלְיָה,

עָדֶיךָ  –

קַרְנִי לֹא תַּגִּיעַ  –

קַרְנְךָ,  –

לֹא עָדַי:

אַלְפֵי-שְׁנוֹת-אוֹר

בֵּינְךָ וּבֵינֵי.

שְׁבִיל-הֶחָלָב

נִגָּר לְתוֹכִי  –

וְשׁוֹקֵעַ כָּבֵד

וְהוֹמֶה:

גַּרְעִינֵי-כּוֹכָב

נוֹבְטִים,

טוֹפְחִים, מְרַשְׁרְשִׁים  –

הִנֵּה אֶנָּתֵק מִשָּׁרְשִׁי  –

וְאֶתְעֶה

בִּמְרוֹמִים-לֹא-לִי  –

וְאֵשׁ-כּוֹכָבִים קִרְבִּי.

כְּאֶבֶן לוֹהֶטֶת,

אֶחֱצֶה הָאֹפֶק  –

וְאֶשְׁקַע בִּדְמָמָה,

אַלְפֵי-שְׁנוֹת-אוֹר  –

בֵּינְךָ וּבֵינִי.

רְקִיעִים אֵלֶּה  –

יִהְיוּ נִבָּטִים

עֵינִי תִּרְאֶה אוֹתָם  –

לָעַד:

עֵינִי קוֹלֶטֶת אוֹתָם

עַד מֵעֵבֶר...

עַד מֵעֵבֶר... עַד.

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

כשנתניהו ביקר בבארי...

אחד האירועים הבולטים, החקוקים בתולדותיו של בארי, התרחש באוגוסט 1996. לקיבוץ מלאו 50 שנה – אחד מי"א בקיבוצים שהוקמו בחשאי במוצאי יום הכיפורים תש"ז. בכך הבטיחו שמערב הנגב יהיה בתחומי המדינה העתידה לקום כעבור שנתיים. מלבד בארי, היו אלה: גלאון, חצרים, משמר-הנגב, אורים, נירים, שובל, וכן קדמה (שהפך לכפר טיפולי), נבטים ותקומה (שהפכו למושבים) וכפר דרום (שחוסל בהתנתקות האומללה). את היובל למבצע ההתיישבותי-הנועז ציינו בעצרת גדולה בקיבוץ בארי, אליה הוזמנו אישים בולטים במדינה.

במקומון של אותם ימים, "כל הנגב", מצאנו את דיווחו של זאב צחור, לימים פרופסור צחור, על האירוע בבארי: "רוב הפניות הושבו ריקם. בין אלה שלא נענו: שמעון פרס, אהוד ברק, חיים רמון. עלי להוסיף באי-נוחות שגם יצחק רבין ז"ל, אליו פנינו כשבוע לפני הירצחו, לא גילה עניין באירוע."

והנה הפתעה, שגם אני הופתעתי לקרוא אותה בגזיר העיתון המצהיב שנשתמר אצלי, מיום 23 באוגוסט 1996. "ומי בא?" – שואל צחור ומשיב: "בנימין נתניהו. הוא ידע כמובן שרובם הגדול של אלפי הקיבוצניקים שהתכנסו לעצרת, בחרו ברבין ואחריו בפרס, ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך הוא בא." זה היה חודשיים לאחר שנתניהו החל את כהונתו הראשונה כראש הממשלה ביוני 1996, כשהוא גובר במפתיע על ראש הממשלה המכהן שמעון פרס.

זאב צחור ז"ל אינו מסתיר התרגשותו והערכתו לראש הממשלה הצעיר, איש המחנה האחר: "צריך היה לראות כיצד התנהג בעצרת, כדי להבין שהוא ניחן בסגולות הנדרשות ממנהיג בעידן הפוסט. הוא הביא עימו את שרה, יודע בוודאות שכאן איש לא יצווח 'היידה שרה', הסתחבק עם הקיבוצניקים, הכריז שכאן הוא מסיר את הז'קט, ובנאום נחמד הבטיח לפתח את הנגב, את המדינה, את המזרח התיכון וכדומה."

ואז מגנה הכותב את אלה שלא באו: "אילו היו באים, היו מתנהגים אחרת. הם היו מגיעים ברגע האחרון, נואמים, מתנצלים שבשל אילוצים הם חייבים לחזור צפונה, ומסתלקים מיד לאחר ששמעו רק את עצמם. לעולם אין להם זמן. אפילו כשאין להם מה לעשות מלבד לראות בעיניים כלות את נתניהו משתלט על ירושתם. ואילו נתניהו נשאר עד הסוף, מקשיב לנאומים ארוכים נוסח הרצפלד..."

28 שנים חלפו מאז. תקופה שבה כיהנו כראשי הממשלה – ברק, שרון, אולמרט, בנט ואפילו לפיד עם אורך הכהונה הקצר ביותר. אבל ברוב השנים נתניהו היה והינו ראש הממשלה. אורך כהונתו עולה על אלה של בן-גוריון ושמיר. ב-1996 רצועת עזה היתה עדיין בשליטת ישראל, והאיומים על מה שאנו מכנים היום "יישובי העוטף" לא נחשבו לרציניים מדי.

מי יכול היה להעלות על דעתו, כי אסון בסדר גודל שואתי אמור להתרגש עליהם? ההתנתקות ב-2005 היא שהפכה אותם למקומות ששכניהם מעבר לגבול המגודר לוטשים עיניהם אליהם, נערכים להזדמנות לשחוט את תושביהם.

ספק אם נתניהו זוכר אותו ביקור ממלכתי בבארי, שזכה לתשואות המתיישבים החוגגים, שטיפחו חלום על יחסי שכנות מופלאים עם העזתים. ב-1996 הפתיע נתניהו בבואו וכבש את לב המתכנסים בבארי. ב-2023 הקיבוץ נכבש בהפתעה בידי מחבלי החמאס. גם נתניהו הופתע. זה יכול היה לקרות לכל ראש ממשלה אחר, אבל מה לעשות, וגדול האסונות והמחדלים אירע במשמרת המתמשכת שלו.

אסון השבעה באוקטובר קרה לאחר עשרה חודשים של הפגנות קשות נגד נתניהו ונגד ממשלת ה"ימין על מלא" בראשותו. היום, כשאנחנו עדיין בעיצומה של הלחימה, כשחיילי צה"ל מסכנים מדי יום את חייהם למען ביטחון ישראל, שוב נעורה תסיסה נגד הממשלה, קריאות להקדים את הבחירות, מלוות בדברי הסתה קשים אנטי-ביבי: "מעוניין למשוך את המלחמה ככל האפשר לטובתו האישית," "לא רוצה להחזיר את החטופים," "מטרתו להרוס את המדינה..."

האוייב הקשוח קורא את "הארץ" (עברית הרי יודעים ראשי החמאס), שומע את הצמד פלג-את-אברמוביץ שבפיהם רק מנטרה אחת, ונהנה מהדיבורים שלוחי הרסן הללו, כשהוא מחופר במחילותיו. מודעות ענק קוראות "חייבים בחירות" למנוע "קרע בעם" ורומזות את ההיפך. חידוש ההפגנות ולאו דווקא בעד שיחרור החטופים.

אני מקווה שגנץ ואיזנקוט לא יתפתו לקריאות מן האולפנים לנטוש את הממשלה, באמצע המערכה, במיוחד לקראת ההחמרה בצפון וביו"ש. אלפי המילואימניקים בחזית, שהניחו הכול מאחוריהם כדי להכות בחמאס, מייחלים לאחדות בעורף, להתלכדות לאומית, לאחריות פוליטית. שקט, יורים.

לאיש אין אשלייה: נתניהו של 2024 אינו נתניהו של 1996. במוקדם או במאוחר יהיה עליו לפרוש מהחיים הציבוריים, אך תחילה – תנו לצה"ל לנצח! התחילו לשקם את בארי ושאר היישובים ההרוסים! ומעל לכל – השיבו ללא דיחוי את החטופים!

יוסי אחימאיר

אהוד: אני מחכה להפתעה צה"לית, אשר אולי עליהָ רמז שר הביטחון, כאשר באחד הימים הקרובים יגיע הצבא אל מחילתו של יחיא סינוואר עצמו בחאן יוניס והוא ייצא משם וידיו על ראשו! – זו תהיה אכזבה גדולה מאוד למפגינים נגד נתניהו ובעד הקדמת הבחירות, ואכזבה גדולה עוד יותר לכל שונאינו בארץ ובעולם!

* * *

איליה בר זאב

סַחְלְבֵי בָּר

שביל ירושלים-2016

סַחְלָב פַּרְפָּרָנִי מוּל בָּאגֶר עֲנָק מִתְפַּתֵּל בִּבְדִידוּת,

נוֹשֵׁךְ בַּסֶּלַע.                                            

בִּשְׁבִילֵי הַר חֶרֶת, מֵעַל עֵינוֹת תֶּלֶם,

גּוֹנֵי סָגֹל בֵּין אַמּוֹת מַיִם, בֵּינוֹת לִכְלֵי חֲפִירָה מְצִיקִים.

יוֹם וַלַּיְלָה נִפְעָרִים בּוֹרוֹת שֻׁמָּן,

מִפְלָס לָרַכָּבוֹת שֶׁיָּגִיחוּ

מֵרֶחֶם הַמִּנְהָרוֹת.

                       *

כִּתְאוֹמֵי סִיאָם שֶׁהֻפְרְדוּ בִּן לַיְלָה.

נֶאֱבַדִים שֵׁמוֹת מִגּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים. אָטוֹם בַּפֶּתַח –

יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה הוֹלְכִים אֶל הָהָר שֶׁגָּבַה בָּם,

מִתְחַפְּרִים בְּמַעְמַקָּיו.

                        *

מֵהֶהָרִים אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּתֵל נַּחַל,

שׂוֹרֵק בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וּגְלָלָיו.

עַל מָה יְקוֹנְנוּ סַחְלְבֵי הַבָּר בָּאָבִיב –

"שְׁלוֹשׁ הַשִּׁנַּיִם",

              "דְּבֹורָנִית הַדְּבוֹרָה",

                                  "הַקָּדוֹשׁ" [1]?

סחלב בר. ויקיפדיה.

                           *

בְּעֵמֶק הָאֲרָזִים יָד זִכָּרוֹן – 2753 חַלְלֵי אָסוֹן תְּאוֹמִים זֵהִים.

שֵׁמוֹת עַד אֵין קֵץ-לְלֹא גְּבוּל,

בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ לְאֶבֶן נִשָּׂאִים בָאֲוִיר מִּגּוֹרְדֵי שְׁחָקִים

 אֶל "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם." [2]

                         *

אַשַׂי [3]

בִּסְבַךְ בֻּסְתָּנִים שֶׁנֶעֶזְבוּ וַאֲבָנִים מְסֻתָּתוֹת

אָנוּ כּוֹבְשִׁים עֵינַיִם בַּקַּרְקַע,

עוֹלִים עִם הָאוֹר הַצָּלוּל בְּחָרְבוֹת

לִיפְתָּא עִלִּית.

                            *

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר גֶּשֶׁר מֵיתָרִים מִתְנַשֵּׂא, גֵּאֶה,

לָבָן.

עוֹד יוֹם סַגְרִיר –

מִנְעָד שֶׁל שֶׁבַע אוֹקְטָבוֹת מִתְפָּרֵשׂ,

מֵיתְרֵי נֵבֶל מַרְעִידים אֶת

הָעֶרֶב.

1. סחלבי בר ב"שביל ירושלים" שפורחים באביב.

2. איוב – י"ד  י"ט.

3. אַסַי – בערבית... עצב... מכאוב.

בחלק התחתון של ליפתא עלית מסתתרת יציאה סודית מנתיב תת קרקעי לחילוץ נציגי המדינה הבכירים והיה אם יתקיפו אותנו ב...אטום. שביל שנמשך מהכנסת, מתחת לאדמה , כמיטב יצירות החמאס.

"גורדי השחקים" – בעמק הארזים, לפני שעולים בהריסות ליפתא עלית ניצבת אנדרטה מיוחדת עם כל שמות הנרצחים בניו-יורק בשנת 2001 .

פורסם לראשונה "במקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016. וכאן – תוספות קלות.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי בעוטף עזה]

כְּשֶׁאָבִי קָם כָּל אוֹיְבָיו נָסִים

כְּשֶׁאָבִי קָם כָּל אוֹיְבָיו נָסִים קוֹל גַּלֵּי הַמִּלְחָמוֹת

וְנַחְשׁוֹלָיו עָלַי עָבְרוּ סְאַת שִׂנְאָה נָשָׂאתִי וְהוּא

דּוֹאֶה בִּדְמָמָה דַּקָּה וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ כָּרַעְתִּי רֶגַע

לְזַמֵּר לְעֶבְרוֹ בְּרָכְבוֹ בָּעֲרָבָה, לְסַפֵּר אֶת אֲשֶׁר הִתְרַחֵשׁ

בַּאֲבָרַי עֵת הַלֵּב קָרָא עֶזְרָה. חָרוּץ בְּשִׁעוּרַי רַבְתִּי אֶת

רִיבוֹ, רָצַנִי לִהְיוֹת רִאשׁוֹן עַכְשָׁו לִשְׁכֹּן בִּשְׁכֵנוּת אֶל

שַׁלְוָתוֹ, מְסַיֵּם אֶת הַמַּסָּע שֶׁהֶעְמִיס עָלַי. לֹא כִּבְנֵי סְבִיבָתִי,

כּוֹשֵל בַּמַּעֲלֶה כִּי יוּבַלֵּי הַדָּם הַמּובִילִים הֶעֱלוּ חֲלֻדָּה

וְהוּא לָחַשׁ לִי וּלְרֵעַי סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת

כָּך חָלַמְתִּי בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהָאַמְבּוּלַנְס חָלַף בַּמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ

כִּסְפִינָה שָׁטָה בַּחוֹלוֹת לַחוֹף.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,  2006 – מגוון שירים המייצגים את כישרונו המיוחד במשך כ-50 שנה. קיבלתי כשי את ספרו עם ברכות לרעייתי ולי בשנת 2008 – בביקור שיזם פרופ' רפי וייכרט שלימד ב"מכון אבשלום" באותה עת.

איליה בר-זאב

* * *

לסבא יאיר היקר,

מיטב הברכות במלאת לך שמונים ואחת שנים!

* * *

יורם אטינגר

כישלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית

מול איראן

פורסם לראשונה ב"מעריב", 24 דצמבר 2023.

מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המזרח התיכון ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום שישי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.

אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד: עשרות לוחמים שלנו נהרגו השבוע ברצועת עזה במלחמה הקשה להשמדת החמאס ולשחרור חטופינו, ואם החמאס לא יושמד – יעוטו עלינו כל אויבינו להשמידנו! – אבל ההפגנות הפרועות מול מעונותיו של ראש הממשלה נמשכות, והשנאה כלפיו גדולה יותר מהשנאה ליחיא סינוואר! זכור זאת, ההיסטוריון שבעתיד. מרבית התקשורת הישראלית עסקה בהסתה נגד הממשלה ולא בהאשמת החמאס, וקולם של נביאי-השקר נשמע ברמה!

* * *

אורי הייטנר

1. כמו רקפות בין הסלעים

"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?

– יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.

– תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: נתיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!

זו האמורטיזציה [=פחת] המקובלת של אידיאלים!

– פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקאי אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קוניאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.

...מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע... על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.

...מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?

האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"

הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור הטיקטוק", לא ב"דור ה-z" ולא ב"דור ה-y". הציטוטים הם ממחקר שהתפרסם לפני לא פחות מ-65 שנים.

בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי", ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?

שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו "אתם נוער אתם?!" שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברהם שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקייה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".

שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו".  בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה". מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה," תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוקנ'רול מחו"ל.

כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן הייתה: "הבט קדימה בזעם!" הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?" הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פירסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון, שבהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים". "מסביב למדורה", שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.

באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העלייה השנייה והשלישית!

כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. "כאשר חבריי ואני, חלוצי העלייה השנייה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, 'היחפנים האלה', בעין שלילית וקיטרו אף הם על 'הנוער של היום', השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות..."

וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא...

לפני שנים אחדות פירסמו בני הזוג עוז ותמר אלמוג מחקר על "דור ה-y", שהציג תמונה שלילית על אותו הדור. לא קראתי את המחקר במלואו, אך בעקבות מיספר ראיונות בכלי התקשורת עם עוז אלמוג, שאותו אני מעריך ומוקיר כאחד מטובי הסוציולוגים בארץ, כתבתי, במאמר שכותרתו ככותרת מאמר זה, ש"אני בטוח שיש הרבה מאוד אמת בממצאי מחקרו. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שאולי אינו רוב הדור הצעיר, אך הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק."

בסדרת מאמריו ב-1959 סייג רפאל בשן את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים... אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים"?

8 שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.

41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים".

כמו אימו, נעמי שמר, שממש שפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת," כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים."

אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה." נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, שכתב שירי מחאה חזקים ובוטים. גם בשירו "כמו רקפות בין הסלעים" הוא אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציו-אקנומיים, כשלי קליטת העלייה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.

במלחמה הנוכחית, שוב התגלה "דור הטיקטוק" במלוא תפארתו. לוחמי צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינם נופלים במסירותם, באחריותם, בנכונותם להשליך את נפשם מנגד כדי להגן על המולדת ועל אזרחי המדינה וכדי להכות באויב הנורא, מדור תש"ח. כאשר אני קורא את מכתבי הנופלים טרם מותם, והם מהדהדים את מילותיו האחרונות של טרומפלדור, אני נזכר במאמרו של ברנר "תל-חי", המסתיים במילים: "'טוב למות בעד ארצנו' –? טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו."

האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה", ב"צוק איתן" וביתר שאת במלחמה הזאת, שעוד אין לה שם?

עובדים איתי במטע באורטל בני הנוער הנפלאים של פנימיית "אדם ואדמה" שהקים ארגון "השומר החדש" באורטל. אני פוגש בהם בני נוער חדורי אהבת מולדת, חריצות אין קץ, משמעת עצמית ומסירות.

כיו"ר מדרשת השילוב אני פוגש בחניכות וחניכים, דתיים וחילונים, שבמשך שנה וחצי, לפני גיוסם לשירות משמעותי ביותר בצה"ל, עוסקים יום ולילה בלימוד, בעיקר לימוד עצמי, של מקורות ישראל ושל הגות פילוסופית, מתוך מגמה להיות דור של תלמידי חכמים שיובילו לתיקון עולם ותיקון החברה הישראלית.

אלו רק שתי דוגמאות מתוך יוזמות רבות מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, ברפואה, בחקלאות ובביטחון – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשייה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים. תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותן והנה הייתה להן עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תוכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תוכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד.

לפני 45 שנים, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים. חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים", כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, אף פעם לא הייתי שותף לאווירת הייאוש ולנהי והזלזול בנוער הישראלי.

את מאמרי ב-2016 סיימתי בפיסקה: "'הבט קדימה בזעם' כתב רפאל בשן, מיואש מ'הנוער של היום', ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה."

ואכן, כולנו צופים בהשתאות וגאווה בדור הנפלא, שמצדיק בגדול את התקווה והאמונה שתליתי בו.

פורסם לראשונה באתר "בין חברים":

https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index

[אהוד: כשלוש מאות אלף חיילי המילואים המשתתפים כיום במלחמה אינם רק "הנוער שלנו" אלא גילאי שלושים, ארבעים ואפילו חמישים, גם אבות לילדים, ילדים שחלקם כבר חיילים. לכן הלוחמים, ובהם הנהרגים, הם לא רק הנוער – אלא הדור, ואולי שניים או שלושה דורות – של אזרחי ישראל כיום, ולא רק יהודים!]

2. צרור הערות ‏24.1.24

* לנשוך שפתיים ולהמשיך עד הניצחון – לאורך הלילה זרמו הידיעות והשמועות, אך עד ההודעה הרשמית של דובר צה"ל, עוד היתה תקווה שמא אלו עוד שמועות שווא, או לפחות ידיעות מוגזמות. זה היום הקשה ביותר אחרי יום הטבח. אבל כבד שורר במדינת ישראל. מלחמה היא דבר קשה ואכזרי, ואנו משלמים מחיר דמים כבד בהגנה על קיומנו. בשמחת תורה למדנו שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם. חובתנו להילחם, למרות המחיר הכבד של המלחמה.

העובדה שהתקרית הקשה, שבה הוכיח האויב מיומנות רבה והצליח לגרום לנו להרג רב כל כך, נעשתה 600 מ' מן הגבול, מעידה מה צפוי בנגב המערבי אם חלילה נעצור את המלחמה ללא ניצחון מוחלט. יש לתחקר את האירוע כדי להפיק לקחים. מתווה האירוע דומה מדי לאירוע שבו נפלו 6 לוחמי הנדסה קרבית לפני שבועות אחדים. האם נערך תחקיר מבצעי והופקו הלקחים כדי למנוע את הישנותו? זאת שאלה שחובה לברר, כי המלחמה רחוקה מסיום ויש לעשות הכל כדי למנוע קטל כזה.

אל לנו לתת לכאב העמוק לרפות את ידינו. עלינו לנשוך שפתיים, לחשוק שיניים ולהמשיך בנחישות עד הניצחון.

* טעם המערכה – אך אם לא שישים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקורבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה.

משה ביילינסון, "דבר", ג' תמוז תרצ"ו (23.6.1936)

* מסכן את חיי החטופים – כאשר הציבור היה מלוכד ונחוש לנצח, צה"ל הפעיל לחץ צבאי כבד על חמאס והוא היה תחת מצור – הגענו לעסקת החטופים. כאשר קמפיין הכניעה הולך וגובר, צה"ל מרפה מן הלחץ והאספקה לחמאס הולכת וגוברת מיום ליום – איזו סיבה יש לחמאס להסכים לעסקה? הוא יעדיף להמתין קצת, לכניעה שלנו.

קמפיין הכניעה מסכן את חיי החטופים. וכניעה תסכן את חייהם של רבבות ישראלים ואת עצם קיום המדינה.

* סיכוי לעסקה – חידוש האופנסיבה של צה"ל בחאן יונס ובעיקר במחנה הפליטים חאן יונס, מחזק את הסיכוי לעסקת חטופים קרובה. אני מקווה שקמפיין הכניעה, שמחזק את התעקשותו של סינוואר, לא ינטרל את הסיכוי.

* יחד ניכנע – אחדות לאומית היא מרכיב חיוני במלחמה, ותנאי כמעט הכרחי לניצחון. טוב עשה המחנה הממלכתי שהצטרף לממשלת החירום. חבל ש"יש עתיד" נהגה אחרת. עם זאת, לפיד הבהיר שיתמוך מבחוץ בממשלה ובמהלכי המלחמה, וגם זו לטובה.

ועכשיו? לכאורה, הוא שוב מבטיח תמיכה מבחוץ. "ניתן גיבוי מלא לכל עסקה, כואבת ככל שתהיה, ואם המחיר יהיה הפסקת הלחימה, שיהיה המחיר."

במקום אחדות של "יחד ננצח," מציע לפיד אחדות של "יחד ניכנע."

המגוחך בדבריו, הוא האמירה ש"אם רוצים למגר את חמאס – צריך קודם להוציא את החטופים." הוא הרי יודע, שהתנאי של חמאס לשחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה, הוצאת כוחות צה"ל מרצועת עזה, הבטחת המשך שלטון חמאס ברצועה, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש ושחרור כל המחבלים מבתי הכלא בישראל, כולל מבצעי הטבח. אז למה הוא מספר סיפורים על "להוציא קודם את החטופים, אם רוצים למגר את חמאס"?

עמדת חמאס הולכת ומקשיחה, ככל שגובר קמפיין הכניעה. רק לחץ צבאי כבד והחזרה, לפחות חלקית, של המצור, יביאו את חמאס לעסקה, כפי שהיה בתחילת המלחמה. את כל הדברים הללו לפיד יודע, אבל הוא פופוליסט, פורט על הכמיהה לשחרור החטופים ומתאים את עצמו לבייס שדורש כניעה. ראש אופוזיציה הוא תפקיד חשוב ביותר במדינה דמוקרטית. חבל שראש האופוזיציה שלנו הוא מנהיג חלול. זו האלטרנטיבה לנֶפֶל הנוכחי?

* חוצפתם של המצרים – האיום המצרי על ישראל, שהשתלטות על ציר פילדלפי תסכן את השלום, היא חוצפה שאין לתארה. מאז שישראל נסוגה מרצועת עזה ב-1994 וביתר שאת מאז שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה משארית השטח ברצועה שעוד היה בידה, מצרים שמרה על ציר פילדלפי, ותחת אפה, תוך העלמת עין במקרה הטוב, עברה אוטוסטרדת הטרור, שהפכה את חמאס למפלצת הטרור שעימו אנו מתמודדים. סירובה של מצרים לקלוט את פליטי עזה, כפי ששכנותיה של סוריה קלטו את הפליטים במלחמת האזרחים, כפי ששכנותיה של אוקראינה קלטו את הפליטים בעקבות הפלישה הרוסית, כפי שמתחייב ומתבקש שמצרים תנהג כלפי פליטים ערבים, נועדה להכשיל את ישראל במלחמה.

והם, בחוצפתם, מעיזים לאיים עלינו? הרי כשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, ישראל שלטה בציר פילדלפי, כך שלבטח אין כאן שום הפרה.

ישראל צריכה לפנות לארה"ב כדי שזו תפעיל לחץ על מצרים לשנות את דרכה. הסכם השלום עם מצרים נחתם בבית הלבן וארה"ב ערבה לו. ארה"ב משקיעה הון עתק במצרים מדי שנה מאז הסכם השלום, כחלק מהסכם השלום, שבלעדיו מצרים מזמן היתה קורסת. והם, בחוצפתם, ממשיכים לשחק בשלום, כאילו הוא סחורה שנמצאת בידם וישראל, ששילמה מחיר כבד ביותר בהסכם השלום, צריכה שוב ושוב, כבר ארבעה עשורים וחצי, לשלם תמורתו.

בלי לתפוס את ציר פילדלפי, לא יהיה ניצחון. ואסור לנו לוותר על הניצחון. לכן, חובתנו להשתלט על הציר, למרות האיומים המצריים. וגם ביום שאחרי ישראל חייבת להמשיך להחזיק לצמיתות בציר פילדלפי מורחב, כי אי אפשר לסמוך על מצרים.

* למי נמסרה עזה – בועז אצילי, פרופסור למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, פרסם מאמר תחת הכותרת: "מצעד האיוולת: הדרך למחדלי שבעה בנובמבר."

חלק מן התובנות שהציג מעניינות ונכונות ואחרות חסרות שחר, מוטות אג'נדה פוליטית. המחדל המכונן, להגדרתו, של הדרג המדיני: "לוודא שאין פרטנר." אותה טענת-סרק על אודות חיזוק חמאס כדי להחליש את הרש"פ. הוא אינו מאשים רק את נתניהו, אלא, לטענתו, זו היתה המדיניות כמעט של כל הממשלות. וכך הוא כתב על שרון: "העדיף להגיש את עזה לחמאס על מגש כסף, ע"י נסיגה חד צדדית ללא משא ומתן מאשר לתת הישג מדיני לרשות הפלשתינאית (רש"פ)."

אבל שרון לא הגיש את עזה על מגש הכסף לחמאס, אלא לרש"פ. רש"פ קיבלה בהתנתקות כ-10% מרצועת עזה, אחרי שכבר שלטה על 90% מהרצועה מאז 1994, כלומר 11 שנים לפני ההתנתקות. ובאותן שנים, עזה, בשליטת הרש"פ, כבר היתה בסיס לטרור וירי רקטות נגד אזרחי ישראל. ואחרי ההתנתקות היא המשיכה להיות בסיס לטרור וירי רקטות ביתר שאת. חמאס השתלט על הרש"פ רק שנתיים אחרי ההתנתקות. אכן, המהלך של שרון נבע מכך שנוכח שבאמת אין פרטנר. הוא ראה שברק הציע לפלשתינאים מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יו"ש ובירתה ירושלים ונענה במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך עד שבעה באוקטובר. כן, הרש"פ הוביל את המתקפה.

אצילי כותב ש"יוצאת הדופן היחידה בעשרים השנים האחרונות היתה, לזמן קצר, ממשלת אהוד אולמרט." נו, ומה השיגה ממשלתו? אולמרט חזר שוב על ההצעה של ברק ואף יותר מרחיקת לכת (מימוש חלקי של "זכות" השיבה) וגם הצעתו נדחתה על הסף. גם הצעתו של אובמה (תוכנית קרי) שנתניהו ולבני הסכימו לה, נדחתה בידי הרש"פ. חולשתו של נתניהו ופייסנותו לא היו רק כלפי חמאס אלא באותה מידה כלפי הרש"פ, כך שהטענה הזאת פשוט מופרכת. נתניהו הוא חלק ממצעד האיוולת שהחל באוסלו ונמשך בהתנתקות.

* אל תספרו לנו שנחדש את המלחמה – ב-1970 נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים, שהביא לסיום מלחמת ההתשה. מיד עם חתימת ההסכם מצרים הזיזה לאזור תעלת סואץ סוללות טילי קרקע אוויר, תוך הפרה ברורה של ההסכם. מה עשתה ישראל? המחשבה היתה שאחרי מלחמה כל כך קשה, עם מסגרות שחורות בעיתונים מדי יום, כשסוף סוף פסקה האש, והציבור הישראלי נשם לרווחה, שווה לחדש אותה? קצת איימנו, אבל לא עשינו דבר. במלחמה, הטילים הללו פגעו קשות בחיל האוויר וכמעט ניטרלו את העליונות האווירית שלנו. ההבלגה על הזזת הטילים, היא המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. כשחתמנו על הסכם אוסלו, הצהירו כל אדריכלי ההסכם, שאם הוא לא יביא להפסקת הטרור, ישראל תשתלט מיד על יהודה ושומרון. ההסכם הוביל להתגברות רבתי של הטרור וזה לא קרה. במאורעות מנהרת הכותל ב-1996 לראשונה הופעלה ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידינו בהסכם אוסלו, נגד צה"ל. ה"שוטרים" הפלשתינאים הפנו את האש כלפי חיילי צה"ל שרק אתמול קיימו אתם סיורים משותפים. האם ישראל הודיע שהסכם אוסלו התבטל בידי הפלשתינאים והשיבה מלחמה שערה? נהפוך הוא. נתניהו אץ רץ לזרועותיו של ערפאת ומסר לו את חברון.

כשנסוגונו מלבנון ברק הצהיר שעכשיו, כשאין ללבנונים שום עילה לפגוע בנו, אם תיירה יריה אחת תהיה תגובה עוצמתית חסרת תקדים בתמיכת העולם. לעומתו, נסראללה נאם את נאום קורי העכביש, המציא את סוגיית "חוות שבעא" בהר דב כעילה להמשך התוקפנות, המשיך בתוקפנות וישראל הכילה אותה. חודשים אחדים אחרי הנסיגה נחטפו שלושת חיילי צה"ל בהר דב. ברק נתן לחיזבאללה אולטימטום להחזיר אותם בתוך 24 שעות, וַלא – תהיה תגובה ישראלית שלא היתה כדוגמתה. חלפו 24 שעות, החטופים לא שוחררו, התגובה לא היתה.

בהתנתקות הודיע שרון שאם אחרי שניסוג עד גרגר החול האחרון ונעקור את כל היישובים יירה ולו כדור אחד מעזה, תהיה לישראל לגיטימציה בינלאומית להכות בעזה בכל העוצמה. נו, גם את זה ראינו.

על פי החלטת מועצת הביטחון 1701, שסיימה את מלחמת לבנון השניה, אסור היה לחיזבאללה לחצות את הליטני ואסור היה להעביר נשק לחיזבאללה. מיד אחרי המלחמה חיזבאללה החל לטפטף חזרה של כוחותיו אל מדרום לליטני. האם חידשנו את האש? כמובן שלא. הבלגנו והיכלנו ונוצרה מול גבולנו מפלצת כוח רדואן. ונשק כבד, כולל טילים מדויקים עברו לידי חיזבאללה מיד אחרי המלחמה. רק ב-2013, שבע שנים אחרי החלטת מועה"ב, החלה ישראל להתמודד עם התופעה במב"מ – המערכה שבין המלחמות. ועוד לא אמרתי דבר על עשור וחצי של פייסנות, התמכרות לשקט, הכלה, הבלגה ותשלום פרוטקשן תחת שלטון נתניהו. אז אל תספרו לנו שאם ניכנע, אחרי שנקבל בחזרה את החטופים, ישראל תחדש את האש והפעם תלחם ללא מגבלה, כי לא יהיו לה שם חטופים. זה לא עבד כך מעולם וזה לא יעבוד גם הפעם.

* מניאק שיודע שהוא מניאק – עמוס שוקן הוא השוקניסט הראשי. הוא יותר שוקניסט אפילו מגדעון לוי, עמירה הס, רוגל אלפר ושאר הדבוקה המאוסה הזאת.

הוא פרסם פשקוויל בשוקניה, שבו כמובן האשים במלחמה ובכל האסונות את ישראל, בשל פשעי אקיבוש/אפרטהייד/התנחלות וכל הממבו-ג'מבו השוקניסטי שכבר מזמן היה לזרא. אבל בחוצפתו, בורותו ושקרנותו, הוא מעז לחלל את זיכרו של רבין, ולייחס לרבין עמדות שהוא מעולם לא דגל בהן. "עלינו לחזור לאסטרטגיה של יצחק רבין, והיום אין פתרון זולת זה שרבין רצה להגיע אליו, וכל העולם מלבד ישראל תומך בו: הקמת מדינה פלסטינית בשטחים בגבולות 67' ובעזה."

ב"נאום המניאק" הדרמטי של ארנון צדוק בסרט "מאחורי הסורגים", הוא הבחין בין "מניאק שיודע שהוא מניאק" ל"מניאק שאינו יודע שהוא מניאק". יש גם שקרן שיודע שהוא שקרן.

עמוס שוקן יודע שהוא משקר. אבל למען מי שעלולים להאמין לשקריו, הנה האמת על עמדתו של רבין. בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, רבין הציג לראשונה בפני הכנסת ובפני הציבור הישראלי את הקווים האדומים שלו במו"מ להסדר הקבע. הכותרת שלהם, היא ההיפך מהשקר של שוקן: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967." הנה, זו מורשתו המדינית של רבין: "ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

* כן לפוגרום – כותרת מאמר המערכת של "הארץ": "כן לשלום, לא לנתניהו." על איזה שלום הם מדברים? "הלו, כדור הארץ לשוקן, כדור הארץ לשוקן, האם שומע? עבור."

שמא הם מתכוונים למתקפת השלום של הפלשתינאים ב-7 באוקטובר? אולי ל-90% התמיכה של הפלשתינאים ביו"ש ובעזה במתקפת השלום של 7 באוקטובר? איפה הם חיים?

הם מדברים על מדינה פלשתינאית "מפורזת"-עאלק בקווי 4 ביוני 1967. כאילו לא קרה כאן שום דבר ב-7 באוקטובר, הם ממשיכים למחזר ולדקלם אותן סיסמאות נבובות ועבשות שאבד עליהן כלח. אי אפשר להגן על מדינת ישראל מכביש 6. במיספר מקומות רוחבה של מדינת ישראל יהיה מחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים בשמחת תורה. משמעות נסיגה לקווי 4 ביוני 1967 היא הפיכת גוש דן לעוטף. מתקפת 7 באוקטובר מהמדינה הפלשתינאית על ריכוז האוכלוסיה הגדול והצפוף, שבין חדרה לגדרה, תעלה בעשרות אלפי נרצחים. כן לשלום, הם אמרו? כן לפוגרום. הם חושבים שאם ינגידו בין נתניהו לבין ה"שלום", שעליו הם מפנטזים, הם יגרמו לציבור שמאס בנתניהו לאמץ את דרכם. למעשה הם אידיוטים שימושיים של נתניהו, המשרתים את הנראטיב של "רק אני אמנע מדינה פלשתינאית" ודוחפים לידיו אנשים שמאסו בו אך מבינים את הסכנה במדינה פלשתינאית.

יש מספיק סיבות טובות לומר "לא לנתניהו": התרבות הביביסטית – תרבות השקר, השנאה, הפלגנות, הסכסכנות, התככנות, המרמה, השחיתות, פולחן האישיות, הקונספירציות, הבוז למדינת החוק. וכמובן היותו ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, שאחראי למחדל החמור בתולדות המדינה שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. בניגוד לרטוריקה הניצית שלו, המדיניות שלו למעשה היא מדיניות פייסנית של התמכרות לשקט, הבלגה והכלה, ומי כ"הארץ" דוגלים בדרך הזאת. מעולם לא נכתב ב"הארץ" מאמר מערכת שביקר את נתניהו על כך שהוא איפשר במשך למעלה משלוש שנים להצית את שדות הנגב באין מפריע וללא תגובה. הוא מימש בפועל את הפייסנות שלה הם הטיפו. עכשיו הם מנסים למנף את המיאוס מנתניהו כדי לקדם את האג'נדה הרת האסון שלהם, אג'נדת הפוגרום.

* האידיוטים השימושיים של נתניהו – אחרי שהדיבורים על "מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכו' מתו בשבעה באוקטובר, הנראטיב  החדש של נתניהו הוא "רק אני אמנע מדינה פלשתינאית." אני סומך עליו בנושא הזה כמו שאני סומך עליו כמר ביטחון... אבל כאשר ביידן מנג'ס עם המדינה הפלשתינאית, הוא נוהג כאידיוט שימושי של נתניהו. וכאשר גנץ ולפיד אינם מבהירים שהם נגד מדינה פלשתינאית, גם הם נוהגים כאידיוטים שימושיים של נתניהו.

תמיכה במדינה פלשתינאית היא סרבנות להפיק את לקח שבעה באוקטובר.

* קריצה על חשבוננו – התייצבותו הנפלאה של ביידן לצד ישראל לאחר הטבח והסיוע שהוא מעניק לישראל, משקפת את ערכי הצדק והדמוקרטיה ואת היותו של ביידן ציוני, כהגדרתו.

ההפרעה שלו לניצחון צה"ל ודחיפת רעיון העוועים של מדינה פלשתינאית, היא קריצה לאגף הפרוגרסיבי הרדיקלי האנטי ישראלי במפלגתו.

* התנגדות מגוחכת – כל כך מגוחכת ההתנגדות למינוי מופז לתחקיר המבצעי, בטענה שהוא תמך בהתנתקות, כאשר היא נובעת מכסתוח האחראי הראשי למחדל, שאף הוא תמך בהתנתקות.

* אמנת בראשית – נכנסנו למלחמה מתוך מציאות חברתית קשה ביותר של קרע וקיטוב בחברה הישראלית. זה תהליך של שנים שהגיע לשיאו בעקבות המהפכה המשטרית. הקיטוב הגיע למקום בלתי נסבל, שאיים על החברה הישראלית. החולשה של החברה הישראלית עקב הקרע הזה הקרינה החוצה ועודדה את האויב לתקוף. לא רק צד אחד אחראי לקרע הזה. האשמה היא בפירוש בשני צדי המתרס. כל צד יכול להאשים את משנהו, ויש לו על מה, אך מוטב שכל צד יעשה קודם כל את חשבון הנפש שלו. במהלך המלחמה צצו מספר יוזמות אזרחיות חשובות מאוד, שנועדו להוביל מהלכים לאיחוי הקרע וגישור בין חלקי העם. חלקן התחילו עוד קודם לכן, בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית. אני שותף לכמה מן היוזמות הזאת. העיקרית שבהן נקראת הציונות הממלכתית, שעליה אכתוב בקרוב. יש שיח והחלפת מידע ורעיונות בין הקבוצות השונות וגם תחילתו של שיתוף פעולה, ואני מאמין ששיתוף הפעולה ילך ויעמיק ואולי חלק מן הקבוצות או כולן תתאחדנה.

אזכיר היום יוזמה שאיני חלק ממנה – אמנת בראשית. יש להבדיל בין קבוצת בראשית, שקמה בתקופת המחאה, ואני משתייך אליה, ולצערי היא מקרטעת, לבין האמנה. היוזמה לאמנה באה מצד פעילים בארגון אחים לנשק ובמחאת ההיי-טק, שיצרו קשר עם כמה מרבני הציונות הדתית, מתוך הזעזוע של אירועי 7 באוקטובר שהזכירו לנו את שותפות הגורל שלנו כעם אחד ומתוך רצון לגשר בין הניצים. מתוך קבוצת הרבנים יש כמה רבנים חשובים ששכלו את בניהם במלחמה. המפגשים הראשונים היו מהוססים ומלאי חשדנות הדדית, אך ככל שהמהלך התקדם, ראו הצדדים עד כמה המשותף להם רב לאין ערוך יותר מהמפריד ועד כמה חרף המחלוקות, שני הצדדים חפצים בטובת המדינה ופועלים מתוך פטריוטיות.

הקבוצה המשותפת גיבשה אמנה, שתחילה נקראה אמנת בארי, אך שמה שונה לאמנת בראשית, שנחתמה בבארי. האמנה מזכירה את הסיסמה "ביחד ננצח" ומוציאה את ה"ביחד" גם אל מחוץ להקשר הקונקרטי של המלחמה והניצחון, וקוראת לאמץ אותו כדרך חיים. מטרת האמנה היא "תיקון – ביחד". ובלשון האמנה: "יחד נתקן ונשקם את המדינה! יחד נפתור קונפליקטים, נחדש את ברית קיומנו המשותף כאומה וכמדינה ונניח יסודות חברתיים וחוקתיים, ויחד נחדש את הרוח הישראלית." האתגרים המוצגים באמנה: שיקום, חידוש הברית המכוננת את החברה הישראלית, חידוש הרוח. עקרונות הפעולה הם שיח מחבר בין חלקי העם המבוסס על הקשבה וכבוד, מתן אמון מחודש של העם בהנהגה, שמירה על עקרון הממלכתיות והשארת צה"ל מחוץ למחלוקת, וכינונם של יסודות החברה רק בשותפות ובהסכמה. כלומר לא להכריע בסוגיות הנוגעות ליסודות אופייה היהודי והדמוקרטי בצעדים כוחניים של רוב קטן המנסה להכניע את מיעוט הגדול, אלא להגיע להסכמות. מוצע להקים מועצה ציבורית של אנשי ציבור מחוץ למערכת הפוליטית המייצגים את כל חלקי החברה, שתגבש אמנה חברתית לאומית, שתובא לאישור הכנסת. האמנה קוראת לכל חלקי החברה ולכל המפלגות להתאחד סביב עקרונותיה. האמנה קוראת לבחירות חדשות בהסכמה בתוך שנה.

אני מזדהה מאוד עם הרעיון ועם נוסח האמנה. חשוב לי במיוחד שאנשי אחים לנשק, שבתקופת המחאה היו בין מובילי הגל העכור של "אי התייצבות", "הפסקת התנדבות" ושאר המילים המכובסות לסרבנות, הכירו בצורך לתקן גם את הקלקול הזה, וחתמו על אמנה שבה נאמר: "נבטיח שמעמדו של צה"ל כצבא העם כולו יהיה מעל לכל מחלוקת, מיועד אך ורק לביטחון עם ישראל ולאחדותו."

* שתי קונספירציות – תעשיית השקרים וההסתה מפיצה בימים האחרונים את הנראטיב הבא: הקריאה לעסקת חטופים עכשיו נועדה לעצור את המלחמה, כי "הלשעברים", שמניעים אותה, מפחדים שישראל תנצח במלחמה והניצחון ייחשב להישג של נתניהו. זו קונספירציה מרושעת ומטורללת כמו תמונת הראי שלה, לפיה נתניהו רוצה בהמשך המלחמה והקזת הדם כי המלחמה משרתת את הישרדותו.

* לא מקשה אחת – סמוטריץ' הוא קנאי קיצוני, על הרצף הכהניסטי. אבל מי שמציג אותו ואת בן גביר כמקשה אחת, אינו דובר אמת. בשתי הצבעות משמעותיות במלחמה הם הצביעו אחרת – בהצבעה על עסקת החטופים ובהצבעה על מתווה העברת כספי המיסים לפלשתינאים. בשני המקרים סמוטריץ' גילה אחריות והצביע בעד וראש הכנופייה הצביע, על אוטומט, נגד.

* מיתוס רגשות האשמה – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "מבחינת חמאס, הכרה בג'נוסייד של העם הפלסטיני עשויה לגרום לאומות המאוחדות לפעול באותו דפוס שבו נהגו בעקבות השואה, ולקדם סוף-סוף הקמת מדינה פלסטינית. הרי העולם תמיד מתעורר לפעולה מאוחר מדי, רק לאחר שהאכיל את המצפון במנת הדימויים המדממים של סבל קולקטיבי לו הוא רעב."

אין שחר למיתוס, שלפיו החלטת החלוקה של עצרת האו"ם נבעה מרגשות אשם על השואה. דו"ח אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם, שתוכנית החלוקה היא מסקנתה, הוא דו"ח עב כרס, המונה מאות עמודים, והשואה כמעט אינה מוזכרת בהם, בטח לא כנימוק להמלצה. השואה כמעט לא הוזכרה בדיונים בעצרת האו"ם, בטח לא כהצדקת ההחלטה. נאומיהם של מנהיגי היישוב והתנועה הציונית במאבק למען קבלת התוכנית, כלל לא עסקו בשואה. זה פשוט פייק היסטוריה.

יתר על כן, חבר הלאומים, שקדם לאו"ם, החליט כבר ב-1920, בוועידת סן-רמו, על זכותו של העם היהודי לבית לאומי, כלומר מדינה, בארץ ישראל, שתממש את "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל." זה היה שני עשורים לפני השואה. חבר הלאומים הטיל על בריטניה את המנדט על ארץ ישראל, כדי שתמשש את ההחלטה. אגב, ארץ ישראל, על פי אותה החלטה, היתה משתי גדות הירדן, כולל שטח ממלכת ירדן.

ובאשר למדינה פלשתינאית – אותה החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החליטה גם על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. עוד לא קראו להם פלשתינאים, אך היתה זו מדינה עצמאית לערביי ארץ ישראל. לא היה צורך, לשם כך, בשום ג'נוסייד לפלשתינאים. התנועה הציונית תמכה בהחלטה והיישוב היהודי חגג עד הבוקר. הפלשתינאים דחו את ההחלטה ולמחרת פתחו במאורעות שנועדו לחולל ג'נוסייד ליישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה.

* גדול, חזק וחכם – אילו ב-7 באוקטובר הותקפנו במקביל גם מלבנון, מצבנו היה קשה מאוד לא רק בגלל ממדי האסון, אלא גם בשל הקושי לנצח. אם כך אנו מתקשים ברצועת עזה, איך היינו עומדים במלחמה דו-זירתית או רב-זירתית (גם היום המלחמה היא רב זירתית, אבל אני מדבר על מלחמה בעצימות מלאה). על ישראל להיות ערוכה תמיד לאפשרות של מתקפה רב-זירתית. את צה"ל יש לבנות בהתאם. רעיון העוועים של "צבא קטן וחכם" מכה בנו היום. אין שום דבר חכם בצבא קטן שאינו מסוגל, בשל גודלו, לעמוד מול האיומים הביטחוניים. יש לשנות את תפיסת הביטחון במובנים רבים ואחד החשובים שבהם – יש צורך בצבא גדול, חזק וחכם. צבא העם במלוא מובן המילה. יש לחזק גם את התעשיות הביטחוניות בצורה משמעותית. היעד צריך להיות עצמאות חימושית. התלות שלנו בארה"ב פוגעת בנו במלחמה. נאלצנו להיכנע לתכתיבים אמריקאיים שמקשים מאוד על המערכה, מעכבים את שחרור החטופים ומחזקים את חמאס. איננו עצמאיים לקבל את ההחלטות הנכונות למלחמה, בשל התלות בחימוש האמריקאי.

אנו אומה במלחמה, ועלינו לנהוג כאומה במלחמה ולהתאים לכך את סדרי העדיפויות שלנו.

* חלמאות – המילואימניקים של חיל המודיעין קיבלו מאמ"ן שי, מעין מדליה עם סמל החיל, סמל של חרבות ברזל ומפת ישראל. אבל המפה פגומה – היא אינה כוללת את הגולן. האם אמ"ן טרם קיבל מודיעין על כך שהגולן בידינו ב-57 השנים האחרונות ובריבונותנו כבר 42 שנה? מילא, אם אין לו מודיעין על כוחותינו, אבל אין לו מודיעין על סוריה, שאיבדה ב-1967 את הגולן?

השאלה היא אם מדובר בסדום או בחלם. כלומר, האם הדבר נעשה בזדון או בטיפשות. האם רוחו הרעה של אורי שגיא, נביא הנסיגה מהגולן, עדין שורה על אמ"ן, או שסתם מי שאישרו את השי לא טרחו לראות מה הם מחלקים? מן העובדה שיהודה ושומרון מופיעים במפה, אני משער שזו סתם חלמאות.

* מהו שיא האטימות? – משכורתו של שר בממשלת ישראל גבוה פי עשרה משכר המינימום.

אם אורית סטרוק מתבכיינת על שכרו של שר, שאינו יכול לגמור את החודש, מה היא תאמר על 90% מהציבור שמרוויחים פחות, ובעיקר, מה תאמר על הרבים מאוד שמרוויחים עשירית משכר שר? הרי היה עליה להוביל מהלכים לשינוי חברתי-כלכלי דרמטי. האם מישהו שמע אותה אי פעם מתבטאת בנושא? פועלת בנושא?  בילדותנו הייתה סדרת בדיחות של "מהו שיא..." אורית סטרוק היא הבדיחה של מהו שיא האטימות.

* הראויה ביותר לנשיאות ארה"ב – על פי המסתמן, ניצחונו של טראמפ בפריימריז במפלגה הרפובליקאית כמעט מובטח. אך ניקי היילי לא אמרה נואש וממשיכה בהתמודדות. למרות שסיכוייה נמוכים, אני מייחל בכל ליבי שהיא תפתיע ותנצח. תקוותי נובעת משתי סיבות. האחת – טראמפ. השנייה – היילי. על טראמפ הפסיכופת חבל להשחית מילים. אך בלי קשר לטראמפ, אין ראויה מהיילי. אין ולא היתה לישראל תומכת מובהקת וידידת אמת כמו ניקי היילי. אצלה אין המדובר באינטרס פוליטי או בחנופה לאוונגליסטים, ולכן תמיכתה בטוחה ואינה נתונה לקפריזות. והידידות שלה אינה מקשרת בתודעת הציבור את התמיכה בישראל עם חוליי הטראמפיזם, כאילו יש קשר בין טירוף לתמיכה בישראל. היילי היא מנהיגה שמרנית, ולא מהפכנית כמו טראמפ. כמושלת קרוליינה הדרומית הובילה החלטה אמיצה ודרמטית להסיר מבתי הממשל את דגל הקונפדרציה, המייצג את הכמיהה לעליונות הלבנה וגזענות כלפי שחורים. אי אפשר לדמיין את טראמפ מוביל החלטה כזו. קרוליינה הדרומית, תחת משילותה, היא המדינה הראשונה שהוציאה אל מחוץ לחוק את BDS האנטישמי. אני מקווה שהמצביעים הרפובליקאים מבינים, שבניגוד לטראמפ היא יכולה לקחת קולות מן המרכז, ולכן תחת הנהגתה סיכויי הרפובליקאים גבוהים יותר, ולכן יתנו לה את המנדט. אין ראויה ממנה להיות נשיאת ארה"ב.

* ביד הלשון: גח"ל – סבר פלוצקר הזכיר בטור השבועי שלו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את המהפך הכלכלי של 1977, והגדיר אותו "המהפך הכלכלי של ממשלת גח"ל הראשונה." ההגדרה "ממשלת גח"ל" אנכרוניסטית. גח"ל כבר לא היה קיים באותה תקופה. גח"ל, גוש חירות ליברלים, היא סיעה משותפת של שתי מפלגות – תנועת החירות והמפלגה הליברלית, שקמה ב-1965 ורצה לכנסת, במתכונת זו, בבחירות לכנסת השישית (1965) ולכנסת השביעית (1969). ב-1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, הוקם הליכוד, שכלל את גח"ל ואת המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען א"י השלמה. כל אחת ממרכיבי הליכוד היתה מפלגה עצמאית, וכך גם חירות והליברלים, ולא היה עוד כל קשר ביניהן מלבד המסגרת של כלל הליכוד. כך היה כבר בבחירות לכנסת השמינית ובוודאי בבחירות לכנסת התשיעית, בחירות המהפך ב-1977. לימים, המרכז החופשי התפצל וקם מתוכו המרכז העצמאי. המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה התאחדו והקימו את מפלגת לעם. המרכז החופשי פרש מהליכוד והצטרף לד"ש. ב-1988 התלכדו כל מפלגות הליכוד למפלגה אחת – הליכוד.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: נתניהו צודק במאה אחוז בהתנגדותו לפתרון "שתי מדינות". זוהי המדיניות של ישראל. מדינה פלסטינית תהפוך למדינת חמאס אלא אם כן תהיה "מפורזת", ופירוז ייתכן רק אם תהיה בשליטת צה"ל! חבל שביידן לא מבין זאת, וחבל שאצלנו ישנם שוטים שתומכים בהזיותיו.

* * *

שושנה ויג

הקינה על אדיר טהר ז״ל

החייל אדיר טהר עונה למוות ונרצח. לאחר התעללות קשה בגופתו. המחבלים המתועבים יימח שמם לקחו שלל את ראשו, כמו בסיפורי המיתולוגיה האכזריים. הסיפור הזוועתי סופר על ידי אביו דויד בערוץ 14. הסיפור החייתי הזה חייב להיזכר לעד ושמו של החייל הגיבור צריך להיחרט בליבנו לעד, המשפחה קראה את השיר.

אוֹי, אָחִי אַדִּיר טַהֵר

אוֹי, אָחִי הַחַיָּל הַצָּעִיר וְהַיָּפֶה

אֵיךְ הִפְקַרְנוּ אוֹתְךָ בֵּן

רַק בֶּן תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וּשְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים

 אוֹי, אֵיכָה כָּךְ נָפַלְתָּ בַּקְּרָב

בָּא הַשָּׂטָן וּשְׁלוּחָיו עֲלֵי אֲדָמוֹת

בָּאוּ הַבֶּרְבֵּרִים הַחֲדָשִׁים

חָמְסוּ אֶת גּוּפָתְךָ

אוֹי, אָחִי אַדִּיר טַהֵר

לָקְחוּ בַּשֶּׁבִי רֹאשְׁךָ הַבּוֹזְזִים הָאֲרוּרִים

אֶל בָּתֵּי מְחַבְּלִים

כְּמוֹ הָרֹעַ הַקַּדְמוֹנִי לֹא נֶעֱלַם מִן הָעוֹלָם

אוֹי, אָחִי הַיָּפֶה אַדִּיר טַהֵר

זֶה שֶׁאֲבוֹתָיו עָלוּ לְיִשְׂרָאֵל מִטּוּנִיס

כְּמוֹ  כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַצִּיּוֹנִיּוֹת

אוֹי, אֵיךְ הִפְקַרְנוּ אוֹתְךָ

אֲבָל אַחֶיךָ הַלּוֹחֲמִים לֹא הִשְׁאִירוּ אוֹתְךָ בְּעַזָּה

כְּמִצְוַת דָּוִיד הָאָב עָשׂוּ

וּבָאתָ לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל

אוֹי, אָחִי הָאָהוּב אַדִּיר טַהֵר

נִקְרָע כֻּלָּנוּ קְרִיעָה שֶׁל אֵבֶל

עַל רֹאשְׁךָ הַיָּפֶה

אוֹי, מַיִם אַדִּירִים

לֹא יִשְׁטְפוּ אֶת אַהֲבָתֵנוּ

אהוד, משתפת שיר קשה. הקינה הזו לאחר מה ששמעתי בדבר גורלו. שם משפחתה של אימי בטוניס הוא טהר ואולי מסתתר כאן קשר משפחתי.

שושנה ויג

* * *

עקיבא נוף

אגיע

אִם אֵין יותר לאן  ללֶכֶת,

אם ננְעֲלוּ כל הדלתות,

אם מסביב רק הַשַׁלֶּכֶת,

אֲזַי גם אז – אמשיך לִצְעוֹד;

נושא בַּלֵּב  כתובתו של יָעַד,

רואה רחוק, אחרֵי ההָר,

במחשבה, כך – צעד, צעד,

אֶחְצֵה אט, אט את הנהר;

בטוח כי בַּסּוֹף אגיע,

גם אִם הדֶַּרֶך תֶאֶרָך,

וּמפִסְגַת ההָר אַשְׁמיעַ

שלום לַשֶׁמֶּש שֶׁתִּזְרח.

שָם רֵעַ, בְּחִיוּך מַרְגִיעַ,

כַּפּוֹת ידָיו אלַי יִשְּלַח,

וּבְמִלְמוּל שפתיו יביע

את מְלוֹא אושְרנוּ, רַב וְזַך.

* * *

בן-ציון יהושע

לאן נעלמו עשרת השבטים?

האם השבטים הפתנים הם צאצאי גולי אשור?

[הרצאה בבית אבי-חי, ירושלים, 3.7.2019]

'עשרת השבטים' או 'השבטים האובדים', הוא כינוי שדבק בגולים שהוגלו בשנת 720 לפני הספירה על-ידי שלמנאסר, מלך אשור. מאז הגלייתם לא נודע עליהם דבר והם הפכו מקור לא אכזב להשערות, לאגדות ולתיאוריות תיאולוגיות ואֶתנולוגיות. מסורות קדומות בקרב השבטים האפגנים, המוסלמים-סונים, מייחסות את מוצאם לשבטי ישראל האובדים. לפי המסורת שלהם, הם צאצאי "בני-איסראיל" [בני ישראל] שהוגלו ע"י בוכטונאצר והם צאצאיו של אפגנה נכדו של המלך "שארול בין-קאיס" – שאול בן קיש. לשאול היו שני בנים: ברכיה וירמיה. לברכיה היה בן בשם אסף ולירמיה היה בן בשם אפגנה. כשהגיע הנביא מוחמד, הם קיבלו את האסלאם אך שמרו על החוקה הקדומה ועל המנהגים. מוחמד החליף את שמותיהם משמות עבריים לשמות ערביים.  בספר היסטוריה אפגני מן המאה ה-16 'מח'סאן אפגני' ובספר משנת 1829 'תאריך-י אפגאן', שיצא גם באנגלית, ההיסטוריה האפגנית מתחילה במלך שאול. נוסעים שהגיעו לאפגניסטן סיפרו על נשות השבט המדליקות נרות שבת ולאחר הנידה הן טובלות בנהר. יש איסור חמור שלא לאכול בשר וחלב. חוקת השבטים המופיעה אצלם ב'פושטון ואלי' דומה מאוד לחוקה המקראית, למשל: עין תחת עין, הם נימולים לשמונה ימים והבגד האפגני עשוי מארבע כנפות (ללא ציציות). הדמיון הוא לא רק בחוקים השבטיים אלא גם בתווי הפנים הקרוב לגזע השמי: הם גבוהים יותר ויש ביניהם אדומי שיער וכחולי עיניים ועורם בהיר יותר. 

על עשרת השבטים האובדים נאמר: "וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברי הימים א', ה' כ"ו).  יהודי אפגניסטן מזהים את "חבור" במעבר ההרים ח'ייבר, את "הרא" בעיר הראת ואת "גוזן" בעיר גאזני שעל גדת נהר גאזני, במזרח אפגניסטן. ר' משה אבן-עזרא (1135 -1055) כותב בפירושו לפסוקים על גלות אשור כי "אפשר שגוזן היא מדינת (מדינה = עיר) גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן" ומוסיף כי נאמר לו שבגזנה יש 40,000 יהודים. ר' סעדיה גאון מזהה את גזני כגוזן המקראית. הנוסע בנימין מטודלה מציין במאה ה-12 את "גַזְנֶה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' [80] אלף מישראל". חכמי הקראים דניאל אל-קומיסי ויפת בן עלי מזכירים במאה התשיעית בפירושיהם לספרי הנביאים את "כל מדינות ח'וראסאן" (ח'וראסאן משמעה 'ארץ השמש'), חבל ארץ נרחב במרכז אסיה, הכולל חלקים מאפגניסטן ומאיראן, כמקום גלותם של עשרת השבטים. החל במאה השמינית נזכרים במקורות מוסלמים שמותיהם של נכבדים וסוחרים יהודים בח'וראסאן.

במאה ה-20 נחשפו עדויות ארכיאולוגיות על נוכחות יהודית במקומות נוספים, דוגמת קאבול וקנדהר. בגור, שעל גדת הארי רוד, התגלה בית קברות יהודי ובו נחשפו עד כה כ-90 מצבות, חקוקות באותיות עבריות ובניב היהודי-פרסי. המצבות אינן כוללות נשים וילדים אלא רק גברים בעלי מעמד. התאריכים על המצבות הם לפי מניין השטרות. המצבה הקדומה היא משנת 1012 והמאוחרת משנת 1249. בין התארים של הנקברים ניתן למצוא את התואר: "ראש הסַדרָנוֹת" (ראש הסֵדֶר, כלומר ראש הישיבה) וכן "ראש הכַּנֶסָה"(=בית הכנסת), "ראש הקהל", "מלמד", "חכם" ואף "אלוף" – כולם תוארי כבוד מוכרים בבבל לבכירי הישיבה בתקופת הגאונים. הכיתוב על המצבות מוכיח על קשר הדוק בין יהודי ח'וראסאן במרכז אסיה לישיבות בבל, ששלחו 'כלי קודש' לאזורים מרוחקים אלה: מוהלים, שוחטים, חזנים ורבנים ובתמורה תרמו הקהילות העשירות, שסחרו על דרכי המשי,  סכומים נכבדים לראש הגולה ולישיבות בבל. המאבק בין ראש הגולה בבבל לגאון פומבדיתא על יעדי הכספיים שהגיעו מח'וראסאן מלמד על קהילות אמידות ביותר של סוחרים, שהזרימו כספים לראש הגולה שחי חיי מלכים 'ויש לו פונדקאות וגנות ופרדסים בבבל ונחלות רבות מאד... ואוכלים על שולחנו רבים מישראל בכל יום... הוא מוציא ממון גדול על המלך ועל השרים ועל הסגנים.'

מנהל דואר ערבי אבן ח'ודאד'יבה (מאה התשיעית) מספר על פעילותם של הסוחרים היהודים באותה עת: "הסוחרים היהודים הראד'אניים שהם מדברים פרסית, יוונית, ערבית פרנקית, ספרדית וסלאבית. הם נוסעים מן המערב אל המזרח ומן המזרח אל המערב, ביבשה ובים. מן המערב הם לוקחים אתם סריסים, שפחות, נערים, אריגי משי  מקושטים, פרוות וחרבות... מסין הם לוקחים אתם מושק [לתעשיית הבשמים], אהל [ליצור סבון ובשמים], כמפור וקינמון..."

מצבת אלישע בן משה יוסף בצלאל (1320 קנדהאר)

מצבת השר והטפסר

ע'ור, כ"ד בתשרי 1510 לשטרות – 26.9.1190

משה בן אפרים

עדות חשובה לחיים יהודיים על דרכי המשי בימי הביניים נמצאה לא מכבר במערה בעמק במיאן באפגניסטן, כ-230 ק"מ מערבית לקאבול, לא הרחק משני פסלי בודהה הגדולים בעולם, שנמחו מעל פני האדמה על-ידי הטאליבן בשל היותם 'לא אסלאמיים'. השתמרו שם עד ימינו כמה מאות דפים הכתובים עברית, פרסית, פרסית-יהודית, ערבית וערבית-יהודית. הם כוללים מכתבים, תעודות משפטיות, פנקסי סוחרים, פיוטים בעברית, פירושי מקרא, קטעי תפילה וגם קטעים לא מוכרים  מהפולמוס של רב סעדיה גאון נגד חיווי הבַּלֱכִי, מבקר המקרא.

תעודות קדומות שנתגלו בגניזה בעמק במיאן באפגניסטן

יש לשער שהתעודות נכתבו על-ידי צאצאי יהודים שהיגרו מבבל והתיישבו בח'וֹרַאסַאן. הם קראו למקום מושבם החדש 'המושבה של בצרה' או 'ערב השנייה'. הסוחרים – ביניהם יהודים רבים, מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים – פעלו על דרכי המשי ונקראו 'ראהדנים' (כנראה מפרסית: 'רָאה-דָאן' –'יודעי דרך'). הראהדנים מילאו תפקיד חשוב במסחר בין סין במזרח ועד ספרד שבפאתי מערב. רשת המסחר כיסתה חלקים מסין, הודו, מרכז אסיה, המזרח התיכון, צפון אפריקה ומרבית אירופה. הם שלטו בשפות רבות, אך השפה הפרסית הייתה באותם ימים ה'לִינְגוּאָה פְרַנְקָה', שפת קשר בינלאומית, והעברית היתה שפת קשר בין הקהילות היהודיות, שהעבירו ידיעות וחדשות מקהילה לקהילה. בשל חשש משודדי דרכים, הסוחרים היהודים נמנעו מהובלת מטבעות זהב וכסף ובמקומם המציאו את הספטָגָ'ה – הוא השיק הקדום (אל-מאת, נא למסור למוכ"ז סך...), שאותו תפרו בתוך הבגד.

במאה ה-13 פלשו המונגולים גם לאפגניסטן והחריבו את עריה והרגו את תושביהן. היהודים ששרדו את הפלישה המונגולית מצאו מקלט בסין, בפרס ובבוכרה. חלקם התאסלמו בעל כורחם במהלך הדורות, חיו כאנוסים ושימרו מנהגים יהודיים. הקהילות הקדומות באפגניסטן הלכו ודעכו וכמעט נעלמו. רק בראשית המאה ה-19 התחדש היישוב היהודי באפגניסטן ביתר שאת בעיקר מיהודים שהיגרו מפרס (שמות המשפחה מעידים על ערי המוצא שלהם). היהודים שבו והקימו קהילות בערים שניטשו 600 שנה קודם לכן: בקאבול, באלך והראת, משם יצאו לערי המסחר בצפון אפגניסטן.

מתוך החורבן באה התקומה. בשנת 1839 התחולל פוגרום ביהודי משהד בפרס השיעית בעקבות עלילת דם. 37 יהודים נרצחו בדם קר, עשרות רבות נפצעו, בנות יהודיות נחטפו. נבזזו בתי-כנסת, חנויות ובתי יהודים. השורדים אולצו להתאסלם והם נקראו: 'ג'דיד אל-אסלאם' [=מוסלמים חדשים] למשך 110 שנים, עד לעלייתם ארצה. כלפי חוץ חיו כמוסלמים שיעים אך במסתרים חיו כאנוסים ושמרו בקפידה על הִלכות דת ישראל. 

בשנת 1840, שנה לאחר האינוס, ברחו על נפשם כאלף וחמש מאות מיהודי משהד השיעית, ששילמו שוחד לכוהני הדת, והגיעו מאיראן השיעית הקנאית אל  הראת הסונית, שבה חזרו בגלוי ליהדותם. הם מצאו בהראת מאות בודדות של יהודים. העיר הראת שבאפגניסטן שוכנת  372 קילומטר מהעיר משהד באיראן.  16 שנה לאחר שובם לדת ישראל, ביום 25 באוקטובר 1856, כבשו הפרסים את הראת והיגלו את יהודי העיר למחנה ריכוז ליד משהד. כ-400-300 מן המגורשים מצאו את מותם בתלאות הדרך בעיצומו של החורף המושלג ובמחנה הריכוז ליד משהד. הם מתו ברעב ובצמא וממגפות. איום בריטי לפלוש לעיר הנמל בושהר בדרום מערב איראן, ששימש נמל לייצוא נפט, אילץ את הפרסים לסגת מאפגניסטן  ולאפשר למגורשים לחזור לעיר הראת כעבור שנתיים של סבל בל יתואר. בעוד שעלילת דמשק שקרתה בשנת 1840 זכתה לתהודה ומשה מונטיפיורי פעל רבות בעניין, פרשת יהודי משהד והראת, שהתחוללה באותה עת, נודעה רק שנים רבות לאחר מכן.

--------

ראו: בן-ציון יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב. 579 עמ'+ 64 עמ' לוחות; (-) מאחורי מסך המשי: עמים ויהודים במרחב האיראני – פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ג. 624 עמ'+32 עמ' תמונות. (-) המורשת התרבותית של יהודי אפגניסטן, בתוך: מרכז אסיה: בוכרה ואפגניסטן, (קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים),  מכון בן-צבי, ירושלים תשע"ח (2018), עמ' 380-351.

* * *

עדינה בר-אל

רומן תפור ורקום

על הספר: "להביט מעבר לצל"

מאת ניצה שחר

הוצאת "עמדה", 2023

הדמות הראשית ברומן "להביט מעבר לצל" היא תופרת ורוקמת. גם ספרה של ניצה שחר תפור יפה. הוא מתאר תולדות משפחה יהודית  בעיראק ובארץ, לאו דווקא בסדר כרונולוגי, תוך מתן זרקור על הנשים המשפחה. יש בו חלק שמספר סופר "כל יודע" וחלק של מספרת בלשון "אני", והקורא מקבל תמונה שלמה. מלבד התפירה הנאה יש בו גם רקמה עדינה ויפה, וזוהי שכבת התיאורים, בעצם שכבות של תיאורי תקופה, מקום, מגוון מאכלים, ריחות, חפצים ובעיקר – נבכי הנפש של הדמויות.

הרקע משתלב היטב באירועים ובתולדות חייהם של בני המשפחה . החל מתיאור הווי יהודי בעיראק, שם מתגוררת כל המשפחה המורחבת בבית אחד, המשך בחיים קשים בירושלים בתקופת המנדט, וכלה בחיים ביפו-תל אביב עם החשש מפרעות הערבים תושבי יפו, היווצרות שכונת תל עמל למען המפונים, ובתוך כל זה משתלבת השמחה של כולם על הכרזת המדינה.

דוגמא לשילוב הרקע היא הקטע על תקופת הצנע:

"הימים היו ימי הצנע שגזר השר דב יוסף על תושבי המדינה הצעירה. ההקצבה לנפש קבעה חיי צמצום ומצרכי מזון קצובים, שנקנו בתלושים בחנויות המכולת. השוק השחור פרח ואנשים סיפסרו בקמח, בבשר ובלחם. [...] ועוד נגזר קיצוב לפריטי לבוש ולריהוט. בגדים מתוצרת לודז'יה ואתא נראו כמו מדים לכול, וחנויות המכולת הפכו למרכז החיים בכל שכונה."

ובהמשך משלבת שחר את התושייה של אישה בתקופה זו:

"עם שחר הזדנב תור מול המכולת של משה. משנפתחה החנות נערמו בה רכילויות השכונה, כמו היו מצרכים העוברים מפה לפה ומיד ליד. רגינה מיעטה להגיע אל המכולת. בחצר הקטנה שליד עץ התות שתלה ערוגות חצילים ודלעת, קישואים וגזר ולוביה, זרעי עגבניות ומלפפון, קולורבי וצמחי תבלין. מדי יום דאגה להשקות את הגינה ולאסוף ירקות שהבשילו למאכל. גם ביצים לא חסרו. בשובך גידלה עשרות יונים שהטילו ביצים מדי יום, ובכל שישי, לקראת שבת, שלחה יונה או שתיים אל שוחט השכונה, ששחט וניקה תמורת סלסילת ירקות ותשלום מועט. אל המכולת הגיעה רגינה לקניית לחם ואורז." (עמ' 220)

לא הרבה אהבה זוגית יש ברומן.

שתי אהבות היו לרגינה. האחת לא התגשמה בגלל אימו של הגבר, והשנייה היתה תקופה קצרה בגלל מותו של בעלה ששירת בצבא עיראק.

הנה תיאור עדין ויפה של התפתחות האהבה הראשונה, שמשלב מראות ורגשות:

"בכול בוקר הביט בה הִלֵּל צועדת לבלקון ביתו. זריזה, צעדיה חפוזים, מבטה ממוקד, והיא לבושה היטב. במיוחד אהב את כתפיה הדקות המשוכות לאחור, שהבליטו זוג שדיים קטנים זקורים. סגורה בבגד דק מבד משובח, לצווארה גימור מלמלה לבנה ותלתליה שחורים. מדי בוקר אותה הליכה אצילית מהירה מול המרפסת, שם הוא יושב ונושם את אווירה הנקי של ירושלים, לוגם תה של בוקר בלימון ונענע. בוקר אחד הקים בכוונה רעש, קרא לאחותו, למשוך את תשומת הלב של הנערה וכדי שתרים עיניה, ונפגשו מבטיהם. שני גיצי אור ניצתו בַּהֶבזק לשבריר רגע, ומנגינה החלה להתנגן ביניהם גם בבקרים הבאים, כשעברה מתחת לביתו, והתעצמה כשהרימה עיניה מדי פעם." (עמ' 107)

בתחילה שוררת בעיראק שלווה יחסית במשפחה המורחבת. אך זו מתערערת עם גיוס של יהודים לצבא העיראקי וגורלן המר של שתי אחיות – האחת נותרת אלמנה והשנייה עגונה. לאחר העלייה ארצה החיים בירושלים לא קלים, הנשים במשפחה מפרנסות את עצמן ומשפחותיהן בתפירה. מי שקצת מבין בתפירה וברקימה, יכול להתפעל מהתיאורים המדויקים של סוגי הבדים, ואפילו סוגי תכי הרקמה.

הנה קטע קצר שמתאר ממש במדויק איך רוקמים רקמת אז'וּר, ויש בו אפילו פיוט:

"במיוחד אהבה לרקום רקמת אז'ור עדינה. בידיה הקטנות גזרה גזירה מדויקת, משכה את החוטים הגזורים, מותירה מספר חוטי שתי, סביבם החלה ללפף חוט דק בצבע הבד, כדי לעשותם עמודים עמודים וביניהם רווח המסתיר את הגעגוע אל הבד השלם, ומפגין את החור שנוצר, והתמלא באַיִן. אחר כך לימדה את חברותיה בבית הספר לעשות כן. והיו הילדות רוקמות ומתחרות ביניהן מי תרקום רקמה נאה יותר מזו של חברותיה." (עמ' 76).

הספר נקרא באיטיות, כדי להפנים את כל מערך התיאורים והרגשות. בתחילה גם חיים קשים, שנאה וקנאה של אחיות לא משנה את הקצב, אבל בחלק האחרון של הרומן יש סערה אדירה, ובה אישה מוכה בידי בעלה. פה כבר יש לשון מתובלת בקללות ותיאורים קשים של סבלן של נשות המשפחה – האם, הסבתא והבנות הקטנות.

הספר רצוף תובנות שונות לגבי החיים.

זהו מין שיר הלל לאישה רגינה, שמקדישה את כל חייה לבנותיה, ולכן מתרחקת מגברים גם לאחר גירושיה. בחלקו האחרון של הספר, שבו מספרת הבת הצעירה, צילה, פתאום עולה השאלה: האם נכונה הבחירה של רגינה לוותר על חיי אישות והנאה למען בנותיה? וצילה מתקנת מעוות זה בחייה, נישאת לאיש ורואה בטוב.

הסוף מתאר באופן ריאליסטי את זיקנתה וגסיסתה של רגינה, שהיתה אישה כל יכולה, אבל לא לעולם חוסן, כידוע.

לסיום, הספר מתאר תולדות משפחה אחת, שמוצאה מעיראק, ובתוך כך סוקר גם גורלות של נשים יהודיות ובנותיהן וגם את תקומת מדינת ישראל מבעד לעיני עולים חדשים.

תוך כדי קריאה יכול הקורא להשתכנע שמדובר באוטוביוגרפיה.

אבל, הבה  נכבד את ההכרזה בתחילת הספר שהעלילה והדמויות הן פרי דמיונה של הסופרת. אך ברור שהיא מתמצאת היטב באורח החיים של יהודי עיראק, ויש פה שפע של מידע לגבי הפולקלור שלהם – אמונות, מנהגים, מאכלים ועוד ועוד.

עדינה בר-אל

* * *

משה גרנות

שלושה נושאים

על הספר "ובשקט הולך וגובר"

מאת צדוק עלון

גמא 2023, 75 עמ'

כמצויין בכותרת הרשימה, אתרכז בשלושה נושאים בספר השירים החדש של צדוק עלון, הלא הם – אלוהים, אימו של הדובר, ולהבדיל – כלבתו, ולמרות שזה נשמע משונה – יש קשר אמיץ ביניהם.

כידוע, כל אדם שעיניים בראשו, אינו מסוגל להסכין עם דוגמות הדת, שכביכול מוכח צדק אלוהי עלי אדמות. הכישלון האלוהי הזה מתגלה כבר בפרשת בראשית, והרי ביטויו בטקסט שלנו: "המבוכה בעיניה (של הכלבה) דמתה / למבוכה שחש קין / עת נתגלה לו שאלוהים / חושד בכוונותיו / ואינו חפץ במנחתו" ("מנחה", עמ' 51). הפרשנים הציעו תילי תילים של הסברים להפלייה הבלתי צודקת הזאת, אבל המסקנה המתבקשת היא שככה זה, ואל יחפש אדם תולעה צדק אלוהי.

המחבר מבקש לתת "קרדיט" לאל: "אלוהים מתעצב אל ליבו / ... חשב לברוא עולם טוב יותר מעולם שבו / הרוח סולדת מההרג בעוד הטבע מחייבו" ("אלוהים מרחם", עמ' 19). יחד עם כלבתו תוהה הדובר על דרכו של אלוהים: "...מי שיכול לבוא בטרוניה לבורא עולם על שברא כך את עולמו ולא אחרת: האם יכולים אנו לטעון נגד בורא עולם...?" ("אתמהא" עמ' 58, הטקסט כתוב בתבנית של פרוזה). בנימה פחות רצינית על נוהגו של האל בעולם כותב מחברנו בשיר "טוב לאלוהים שאין הוא מקדיש מעשים על מנת שיזכור" (עמ' 66).

קרובה מאוד אל האלוהים בספר זה, וגם בספריו הקודמים, היא אימו, זאת שחיה בעולם תמים ומושלם שנעלם: "...היא איננה מונעת מאיתנו / את עוד פרוסת הלחם השחור / המרוח בשכבה של מרגרינה / ובשכבה דקה של ריבה אדומה" ("הפרוסה", עמ' 16) – מבוטאת כאן נתינה בעוני. האם מצמצמת את עצמה למען ילדיה – "וככל שהיא הצטמצמה / היא התרחבה והתרחבה / עד לאינסוף" (עמ' 29). השיר מעלה את דמות האם אל הספירות העליונות. "כשאימי תלך לעולמה / ילך עימה צערה על העולם // אימי הלכה לעולמה אך לא צערה" (עמ' 26). וכן, הדובר שוכח את שמו של השכן, אבל האם "...זוכרת את המועדים המדוייקים / של לידות כל שמונת ילדיי / אתה נולדת קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר / בשלישי לשבת / ה' בכסלו התשט"ו" ("אימי זכרה עד יומה האחרון", עמ' 65).

בקטע הבנוי כפרוזה "פאזל" (עמ' 15-14) כותב הדובר: "אימי נטעה בי תחושה שיש סוד בהוויה ושעליי לגלותו," וכשהדובר מביט בחיוכם של נכדיו, הוא מצהיר: "אני מביט אנה ואנה, מחבק את אימי בכתפיה ואומר לה, אימא, את רואה, מצאתי את פשרו של הסוד."

יש עוד שירים בקובץ המוקדשים לאם, אבל נסתפק באלה.

באשר לכלבה של הדובר, המוזכרת במיספר שירים, אנו כבר פגשנו אותה בסמוך מאוד  לסודות האל והבריאה, למשל בשיר "מנחה" שהוזכר לעיל. מסתבר שלמחבר יש שיח מלבב עם כלבים בכלל, ועם כלבתו בפרט: חברים נוסעים, ומשאירים את כלבתם אצל מחברנו, והוא צולל אל מחשבות הייאוש שלה שמא לא תזכה לראות את בעליה לעולם (בשיר "חבריי נסעו בשליחות למרחקים", עמ' 52).

לאחר טיול עם הכלבה הפרטית מתחולל דו-שיח פנימי איתה שעניינו השנים החולפות ("התבגרות", עמ' 21). יש רושם שהמחבר מדביק לבעל חיים נאמן זה את מחשבותיו ואת רחשי ליבו.

השיר שהכי נגע לליבי בנושא הזה הוא "ציפייה" (עמ' 27): הדובר נהג בעבר להתעורר בלילה כדי לבדוק אם בנותיו מכוסות כהלכה. בינתיים הבנות גדלו ונטשו את בית ההורים, והכלבה, שהיתה ערה למעשיו של אדונה, בוחנת את אותם המעשים שעושה הדובר כלפי אשתו: "הבטתי בה (בכלבה) וידעתי שהיא מאוד מתגעגעת / לבנותיי שגדלו ופנו לדרכן / ואף שהיא אינה יכולה להסביר לי כי היא מצפה / ידעתי – " ברור שהדובר רואה בעיני כלבתו המסורה מהרהורי ליבו. על דרך המחשבה של הכלבה ראו גם את השיר "כלבתי אינה יודעת לספור" (עמ' 36).

יש בקובץ הזה גם מיספר שירים הגותיים במובהק, שהרי המחבר בקיא מאוד בפילוסופיה (הדוקטורט שלו הוא על הגותו של ברוך שפינוזה), אך על כך הרביתי לכתוב ברשימותיי הקודמות על יצירתו של צדוק  עלון, וראוי שלא אחזור על עצמי.

ומילים אחדות על שם הספר "ובשקט הולך וגובר" – מקובל שקול ורעש נוהגים להתגבר, ואילו כאן השקט הוא המתגבר, ובאמת גם הגופנים של הכותרת הולכים ומתעבים כדי להוביל את הקורא אל המחשבה האוקסימורונית הזאת של שקט מתגבר.

באשר לפרוסודיה – הקובץ הזה מינימליסטי בנדון: אנו פוגשים בשירים אחדים פזמון. שירים רבים אינם מפוסקים, וחלקם מופיעים בתבנית של פרוזה, ואפילו אינם מנוקדים כנהוג בשירה. אני מתגעגע לפרוסודיה מושקעת, למשל זאת של נתן אלתרמן בשיר "עוד חוזר הניגון", שבו נמצא משקל אנפסט מדויק, חרוז מבריח וחרוז פנימי, אסוננסים ומטפורות מופלאות, כמו "צמרת גשומת עפעפיים". הסכנתי עם הדילול הפרוסודי בשירה המודרנית, אבל ציפיתי למשהו "במקום".

באשר לתכנים ולריגוש שבטקסטים של צדוק עלון – ללא ספק מדובר באמירה מעניינת וחודרת ללב.

משה גרנות

* * *

פרופ' חובב טלפז

"היום שאחרי"? – גירסת "זאפה" – טנזניה

לפני שבע שנים הזמנו את חברת התיירות של זאפה השוכנת בארושה טנזניה (למרגלות הקילימנג'רו), לקחת אותנו – השבט המשפחתי – לטיול בסרנגטי-טנזניה. מאד מומלץ. צפניה, המכונה בקיצור זאפה, ביצע את התפקיד באופן נפלא, כנראה מכיוון שילדותו היתה שונה מהרגיל. הוא נולד בשבט פרא שחי במרבית היממה על העצים הגבוהים בג'ונגלים. בגיל 12 גילו מיסיונרים את השבט ו"תירבתו" אותו על בסיס האנגלית עם דגש על התנ"ך ועל הברית החדשה. לקראת סיום תקופת התירבות המליצו המיסיונרים לכ"א לבחור לעצמו שם. זאפה למעשה בחר בצפניה. החלטה שנראתה קצת תמוהה בעיניי, כי הוא התקשה לבטא את האות "צ". לקראת סיום הביקור שלנו הוא אירגן משהו כמו "מסיבת סיום" ובה הביע משאלה גדולה לבקר בארצנו. עזרתי לו  ביישום הבקשה ובמשך שבועיים אירחנו אותו בביתנו והוא טייל בארצנו באוטובוסים לתיירים למעט יומיים שערכתי לו סיורים בחקלאות המתקדמת בארץ. נפרדנו בנתב"ג כשהוא שטוף-דמעות של אושר: "אין לך מושג כמה מעט ידעתי עליכם– טנזניה מוצפת בתעמולה ערבית ומוסלמית... איך אני בכלל יכול להעביר את המסר שלכם?"

 הוא העביר לי כרטיסי ביקור והבטחתי שאמליץ עליו בחום לכל מי שישאל על מדריך בטנזניה. כך קרה במשך שנתיים עם כ-10 קבוצות מארצנו שביקשו מדריך בטנזניה ועוד שתי קבוצות מחבריי  בחברה בארה"ב שלה אני מייעץ כבר כמעט דור שלם.

לפתע, קבוצות ששלחתי אליו לא מצאו אותו!  ניסיתי ליצור איתו קשר – טלפוני, באימייל –  לאורך תקופה ארוכה – ללא כל הצלחה.  מה שניחם קימעא – ידעתי שלא איבד את כושר ההגנה מחיות טרף...

חמש שנים אחרי, ואנחנו בשבת השחורה – ה-7 באוקטובר בערב – צמודים לשידורים המבעיתים... הטלפון הנייד שלי מצלצל עם מספר ארוך בלתי מוכר... הקליטה לא טובה... שיפרתי מיקום וקיבלתי בהפתעה מוחלטת

“It is me Zepha!!!”

בהסבר נמרץ – באחד הטיולים היותר ארוכים ורחוקים שהוביל קרתה תאונה עם פציעות קלות שלו וכמה מהמטיילים, אבל, הטלפון שלו אבד והמחשב הנייד התרסק. הוא איבד כל אפשרות ליצור עימי קשר ועם ישראלים אחרים שהכיר.

"אז איך הישגת אותי?" שאלתי.

 "הבוקר הפכתי את כל הבית בחיפושים אחרי אינפורמציה לגביכם, ומצאתי פתק קטן בחולצה מאובקת ישנה מאד עם מיספר טלפון וקידומת 972+ אבל בלי שם. אמרתי לעצמי אולי זה אתה ואם לאו – אבקש מהנמען בקו הזה לעזור לי למצוא את מיספרך..."

למזלנו הוא מצא אותי! החלפנו את הכתובות והבטחנו לשמור קשר.

למחרת, ה-8 באוקטובר בערב, קיבלתי מחבר טוב בארה"ב – ג'ון – אימייל ובו תמונה שצילם בחטף – לכן אינה ברורה – של דף מהתנ"ך – מנביאי  התרי-עשר, צפניה פרק ב', מתורגם לאנגלית עתיקה. הקטע מכיל את הפסוקים 4 עד 7 מפרק זה.

בעודי מדפיס את כל הדף בכדי להראותו לרעייתי היא צועקת לי את שמות המקומות המיורטים שפיקוד העורף מציג בצד ימין של מסך הטלוויזיה על רקע כתום, אני שואל-צועק מחדר המחשב בביתנו: האם בין המקומות נמצאות: אשקלון, אשדוד, ומזכרת בתיה?

"איך ידעת?" שאלה.

"צפניה שלח לנו את ההודעה." עניתי.

" זאפה?"

"לא ולא זהו פרק צפניה ב' באיחור טכני של  כ-2700 שנה."

למחרת אישר לי זאפה ב-WhatsApp מטנזניה שבחירתו בשם הרשמי – צפניה – נבעה כבר בגיל 13 בלא היסוס קל שבקלים מצפניה ב'!

שבועות מספר אח"כ – כאשר החלו לצוץ סדקים בסיסמה הנפוצה "ביחד ננצח" ואיתם ויכוחים בנושא "היום שאחרי" הצצתי שנית בצילום הנ"ל שבו נראות בפסוקים 5 עד 7 "המלצות" של ממש לקבינט המלחמה...

הרצתי לזאפה שאלה ב-WhatsApp: "מה חלקו של פסוק 7 שכולל מסירת שטחים לממלכת יהודה דווקא (לא לישראל) והחזרת חטופים בהחלטתו על השם צפניה?"

תשובתו שהתעכבה כשבועיים היתה קצרה ומפתיעה גם היא: "צפניה  פרק ב' כולו. ולא רציתי לבחור בשם Jeremiah )ירמיהו( שכבר נבחר ע"י שני חברים שלי."

בדיקה שערכתי עם קבלת התשובה מצביעה על ירמיהו פרק 25 פסוק 20.

מודה ומתוודה – ירוחם: מעודי לא עסקתי בתנ"ך באינטנסיביות ובחדות כזאת ועוד בהנחיית זאפה, המדריך הציוני הנפלא שמתגורר בעיר ארושה – טנזניה – למרגלות הקילימנג'רו.

פרופ' חובב טלפז 

24 לינואר 2024

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2011

6.9.11. פגישה כרגיל עם אורפז ב"שיין". הוא מביא לי את החוברת של האוניברסיטה הפתוחה שכתבה ארנה גולן על "נמרוד גיבור ציד" ו"רחוב הטומוז'נה" שלו וכן על יצירה של הסופר אורן. אני מדפדף והחומר נראה לי מייגע אם כי רואים שהושקעה בו עבודה רבה. מסכנים הסטודנטים שצריכים ללמוד כך ספרות עברית. תודה לאל על הספרים שלי לא יוכלו לעולם לכתוב מחקרים כאלה.

13.9.11. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא נראה חלש מאוד. אני מביא לו מעין פלקט שבן התקין מעטיפת ספרו "עור בעד עור" עם ציור של יוסל ברגנר, ועליו השיר שכתב שנים מאוחר יותר.

20.9.11. גיחה לנחלת בנימין, שם בחנות "ארטא" הגדולה אני מוצא סוף-סוף דפים, אמנם לא מקוריים, שיתאימו ללוח השנה היומי הפרוש על שולחן הכתיבה שלי זה עשרות שנים. אני מחפש בהמשך הרחוב את המעבר בין שני בתים שבו היה בית-מלאכתו של עושה הכובעים שאצלו קניתי את קסקט הג'ינס האחרון שלי, ואינני מוצא. כנראה כבר הלך לעולמו. רציתי לקנות קסקט לאורפז.

פגישה עם אורפז ב"שיין".

27.9.11. יום שלישי. פגישה כרגיל עם אורפז בקפה "שיין". אני מביא לו עותק של "טנקים באבן גבירול" של ישראל זמיר, עם הקדשה מישראל, שמביא בפתיחת הספר מוטו מ"נגיעות" של אורפז.

28.9.11. ערב ראש השנה תשע"ב.  לפני הצהריים אני יורד עם יהודית לגן העיר ובדרך מעלה לאורפז משלוח מנות של תבשילי יהודית לחג: מרק עוף ועוף, דגים ממולאים, אטריות וצימעס. הוא ממש שמח על כך. זו כבר מסורת אצלנו פעמיים בשנה.

3.10.23. [מתוך מכתב לחיים באר]. בשנים האחרונות אני נפגש מדי יום שלישי עם אורפז בקפה "שיין" בפינת שלמה המלך ופרישמן. יצחק יהיה בן תשעים ב-15.10 אבל אסר עליי להזכיר זאת במכתב העיתי או להקדיש לכך חלק מגיליון, ואני מכבד את בקשתו. אני חושב שהוא חושש שאצלי יהיה המקום היחיד שיציינו זאת, וזה לא לכבודו שאין שום דבר עליו בעיתונות הכללית. זה גורלו של חתן פרס ישראל.

4.10.11. פגישה בצהריים עם אורפז. בין השאר הוא מספר שבהיותו כבר קורפוראל בצבא הבריטי מינו אותה למפקד יחידת כלבנים, ששמרו עם כלביהם על מחסני ענק של הצבא הבריטי באיטליה. נדמה לו כי מאותה תקופה פיתחו הכלבים יחד מיוחד כלפיו, ועד היום, בכל מקום שהוא נמצא ויש כלבים, הם ניגשים אליו ומריחים בו בידידותיות, כאילו עדיין נשארו על רגליו ריחות השתן של הכלבים ההם מאיטליה, וזאת למרות מאות ואלפי הפעמים שרחץ עצמו מאז.

הוא גם רומז שבצוואתו הספרותית להוצאת 10 כרכים של ספריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד על חשבון קרן שיסד, יש גם אפשרות לממן מונוגראפיה שתיכתב על אודותיו. אף שאינו אומר במפורש אני מבין שהיה מאוד רוצה שאני אתמסר לכך. אבל אני לא מבטיח לו דבר. אני יכול לספר הרבה על חייו האישיים ממה שסיפר לי, אבל אין לי כוח לקרוא את הספרים שלו ואת "הצליין החילוני" הגם שפעם עוד היתה בי סקרנות לכך. איך אני יכול לומר לו שכמעט כל ספריו משעממים אותי בכובד שלהם ואינני מצליח לקרוא אותם.

9.10.11. מחר אשלח את גיליון 685, גיליון אחרון לפני הנסיעה לסין ב-11.10. הייתי אמור לכלול בו את יום ההולדת של אורפז החל ב-15.10, עם הצרופה: עטיפת עור בעד עור 1962 עם השיר ליוסל ברגנר, 1991, בתוכה, וגם בטקסט עצמו. נימוקי פרס ישראל. ארנה גולן, מתוך מאמרה בחוברת למורים או לחוד. יאירה גינוסר ראיון עם יעקב אחרי הטומוז'נה. משה דור ראיון עם אורפז. אך בסופו של דבר יצחק אסר עליי אפילו לתת ברכה קצרה ליום הולדתו וכך לא אינני נותן דבר בגיליון הזה.

16.10.11. [בטיול לסין] כאשר חזרנו סוף-סוף לחדר במלון, אחר היום המעייף, התברר לי שאין לי את מיספר הטלפון של אורפז כדי לברכו ליום הולדתו ה-90, החל היום. בארץ היתה השעה עדיין מוקדמת יחסית. אמנם לא הפסדתי הרבה כי לאחר שחזרנו סיפר לי יצחק כי באותו יום לא ענה לשום טלפון.

1.11.11. בבוקר פגישה עם אורפז בקפה "שיין". אני מביא לו עיפרון וסימנית-דרקון סיניים מהמוזיאון בשנחאי. הוא מספר לי בסודי סודות כי היו לו כמה מקרים של ניתוק מים וגז בדירה. מישהו סגר את הברזים בחוץ. תיכף שאלתי אותו אם אינו חושד בשלום, השכן שגר בבניין שלו ואשר החזיק קודם בקפה למטה, סמוך ל"תולעת ספרים", שעכשיו הוא בהנהלה חדשה. לדברי אורפז שלום זה היה קשור לעולם התחתון וכנראה שעד היום הדירה המשופצת שלו משמשת מדי פעם למשחקי הימורים שנודדים מדירה לדירה. הוא חולה סרטן. אבל נדבק ליצחק ומבקש את חברתו. גם הוא בודד. קשה לדעת אם הוא עושה כך מסיבה חברתית, וגם גאה להיות ידיד של יצחק האשכנזי, או שהוא שם עין על הדירה של יצחק ויש לו תוכניות להשתלט עליה ומאחר שגם יצחק בודד. הדיירים נמנעים מלדבר על כך כי הם חוששים כנראה משלום, וגם מנהל הבית, היודע על כך ברמז, נמנע מלפעול.

8.11.11. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא מספר כדרכו על שנותיה האחרונות של רותי ואני כדרכי מקשיב לו, בקושי, כי הוא מדבר בקול חלש ואני צריך לשבת לצידו ולעשות את אוזני כאפרכסת. אני כבר מכיר את כל הסיפורים האלה אבל מאחר שיש לו צורך להשיח את נפשו יותר מאשר לשמוע אותי, אני משמש לו אוזן.

15.11.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את הפרק על אסתר ראב ויוסף לואידור וכן את הפרק של מייזליש על השירות הצבאי באילת ב-1950 שבו נזכר גם שמו של יצחק כמפקד הפלוגה.

זה מחזיר את יצחק לזיכרונותיו מאותה תקופה. יום אחד יצא עם עוד שלושה מפקדים, אחד מכל חיל, לג'בל מסרי, כיום הר שלמה, שהוא ממערב לאילת, והגבוה ביותר. מפקד הארבעה היה מאיר פעיל, מטעם חיל הרגלים. יצחק מטעם התותחנים, ועוד שניים מטעם חילות אחרים. תפקידם היה לסמן ביתדות מקומות לעמדות הגנה על אילת ממקום גבוה. יש ליצחק צילום מאותו סיור שבו נראה מאיר פעיל בתווך מחזיק גרזן, שבקצהו הכד היכו על היתדות כאשר תקעו אותן לסימון. יצחק הבטיח לחפש את התמונה ולהביא לי. השלושה היו בנעליים צבאיות גבוהות עם מסמרים בסוליות, ואילו יצחק בנעלי קרפ. כאשר החלו לטפס בהר, מצידו המערבי הגבוה, הם החליקו ולא יכלו לעלות, ורק יצחק המשיך לעלות. כאשר קראו לו לרדת ראה שמוטב לו להמשיך לטפס מאשר להחליק בירידה תלולה. ואכן הגיע לבסוף למישור שטוח ומדורג יותר כלפי מזרח, כלפי אילת. לאחר שחירבן וגם שכב לנוח, ובמבט לאחור בהין את משה רבנו שעלה להר ורק שם היה יכול לכתוב את הלוחות, המשיך וירד, חלק על התחת וחלק גלש על העקבים, עד שהגיע למחנה "המצודה" באילת, ששכן בין שתי גבעות.

כאשר הגיע התברר לו שחצי שעה לפניו הגיעו השלושה לאחר שעשו עיקוף גדול כדי לחזור לאילת, ומיד הזעיקו פייפר שעלה לפסגה כדי לזורק לו פחיות מיץ כדי שלא יתייבש בצמא.

על החווייה הזו כתב במחברות או ביומן, ולאחר שנים אחדות, כאשר גר בדירת הגג בשדרות נורדאו, קרא את המחברות, שרף אותן ולמחרת החל לכתוב את "ציד הצבייה" שהוא בעיניו אחד מספריו הטובים ביותר.

חווייה חזקה נוספת שעבר אז היתה השריפה. בחום הנורא של הקיץ, ללא מזגנים או כל אמצעי קירור אחרים, הם היו שוכבים ערומים במיטותיהם בצריף, ורק כילה מעליהם, ומזיעים, ומה שצינן אותם היתה רק הזיעה. הוא שכב כך, ועישן, ונראה כי כאשר נרדם צנחה הסיגריה שלו והציתה את המיטה ואת החדר. כאשר התעורר ראה שהכילה עולה לאיטה באש וגם דלת החדר כבר בוערת. ערום, תפס שמיכה צבאית מול פניו ופרץ קדימה כשהוא שובר את הדלת ונופל קדימה. חברו יוסקה שפרנסקי מחדרה בא לעזרתו, כיבה אותו, והראה לו על רגליו שהיו מלאות כוויות, גם כפות הרגליים, אלא שמרוב התרגשות טרם החל לחוש בכאבים. מיד לקחו אותו ברכב והטיסו בפייפר צפונה לבית החולים הצבאי בקסטינה, ושם שכב בכאבים שלושה שבועות עד שהחלים מהכוויות שלו.

אותו יוסקה שפרנסקי היה בחור חזק בצורה בלתי רגילה. כאשר הציבו את התותחים ברכס פורייה, במלחמת השחרור, ולא הצליחו לקבע אותם בקרקע, יוסקה עלה על חלקה האחורי של תושבת התותח, הסדן, הראה לשאר להחזיק בשרשראות משני הצדדים, וכך הצליחו לירות מבלי שהרתע ישבש את כיוון התותח. לולא הוא לא היו מצליחים אז להפעיל את התותח, שהפגז ששלח לתחנת המשטרה בצמח, שהיתה בידי הסורים, גרם לנסיגתם המבוהלת מזרחה.

עוד סיפר על אותו יוסקה שהיתה לו עין אחת מזכוכית והיו אומרים עליו שאם ראית אצלו ניצוץ של חיוך, זה מעין הזכוכית שלו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

אלון אוהב-עמי

מכתב לחיימקה שפינוזה

 בעקבות "מסעותיי עם נשים"

17.9.2013

לחיימק'ה שפינוזה היקר,

בצער גדול סיימתי את קריאת "מסעותיי עם נשים", היה חבל להיפרד מכל אותן דמויות ומנופי העבר הנהדרים. בין שפע התיאורים המסעירים, על מגוון ההשפרצות והמשגלים, מקופלים בספר זיכרונות ראשוניים ומלאי ערגה אל ארץ ישראל הישנה והטובה.

הספר מתאר עם מגע של הערכה ועם הרבה געגועים את הנופים ואת כלי הרכב שצלחו את אדמות הטרשים וגם את כלי השיט שפילחו את מימי ים הדממה המלוחים ואשר איפשרו קיומו של קיבוץ במקום הנמוך ביותר בעולם בתנאים שקשה כיום לתארם.

הווי עין גדי, הקיבוץ הפלאי, עובר בספר כחוט השני. לאנשים שעבורם "ציונות" היא דרך חיים זוכר חיימק'ה חסד נעורים.

תודה חיימק'ה על החווייה,

מאחל לך עוד הרבה שנות בריאות ויצירה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מורן המשוררת

המצביא הצרפתי נפוליאון אמר פעם שבתרמילו של כל חייל נמצא שרביט המארשאל, זאת אומרת שכל אחד מהטוראים צריך להאמין שיש בכוחו להיות פעם המפקד העליון של הצבא.

אצל מורן העניין שונה. היא אינה רואה את עצמה טוראית אלא נמצאת כבר בדרגה הגבוהה של מפקד עליון, באיזה תחום? – בשירה. מורן היא משוררת.

דבר ראשון היא מתלבשת כמו משוררת. שמלה שחורה מבד הודי דק, המגיעה עד למטה מהברכיים, ומשם משתלשלים פתילים, וגם מהשרוולים. ומתחת לשמלה מכנסונים שחורים לפי האופנה של הפילגשים שמילאו את הרמון השולטן התורכי עַבְּד-אִל-מַגִ'יד בקונסטנטינופול לפני מאה שנה, ומתחת למכנסונים סנדלי עור חום-כהה, ללא עקב, שכף-הרגל כמעט שאינה מבצבצת מבעד לחריציהם המעטים.

מורן נושאת עימה תיק בד רקום בצבעים עזים, שמשתלשל ברצועה ססגונית מכתפה, ובו כתבי-היד האחרונים שלה, ודפים לבנים, ריקים, שמחכים בחביון התיק לרגע שבו תהיה למורן השראה. פניה לבנות מאוד, ללא צל של איפור, אבל הגבות והשיער שחורים כפחם, וכשרואים אותה ברחוב חושבים לפעמים שהיא הולכת מאופרת להופעה של פנטומימה.

מיום שמורן זוכרת את עצמה היא כותבת – שירים, סיפורים, יומנים, חיבורים, מכתבים. כותבת וכותבת. המורה מעודדת אותה. היועצת. וכמובן גם ההורים. החלום של מורן הוא להוציא ספר שירים. מורן שולחת מגיל צעיר את שיריה לפרסום. רבים מהם ראו אור בעיתוני ילדים ונוער. אבל היא לא מרוצה. היא מזלזלת בעיתונים ה"ילדותיים" האלה. היא רואה את עצמה כבר כמשוררת של ממש, ושולחת שירים למוספים לספרות של המבוגרים, בעיתונים היומיים. אבל שם יושבים עורכים שמפרסמים כנראה רק את המפורסמים, ואילו את השירים של מורן אפילו לא מחזירים. הנה שיר ששלחה, ומן הסתם נזרק לסל המערכת:

לפעמים אני שואלת את עצמי

אם אהיה משוררת גדולה

ואני יודעת את התשובה –

השירים שאני כותבת חזקים ממני,

אני סובלת מכאבי-ראש

ומתת-תזונה

רוחנית –

סופי יהיה רע

או שאהיה אישה עשירה מאוד

ומפונקת – תחת מזכוכית יהיה לי

ושדיים מחרסינה.

*

זאב ואיילה, הוריה של מורן, מודאגים מאי-הפרסום של שיריה. כי מורן מתפרצת בצעקות על כל דבר קטן, "אני רוצה שידפיסו לי ספר שירים!" – או ששוקעת בדיכאון ומסתגרת בחדרה, ואז שומעים אותה נאנחת, ונאנחת, והמרגיז הוא שאי-אפשר להבין בקולה אם היא סובלת או סתם ממזמזת את עצמה.

איילה מקווה שהדפסת ספר השירים תרגיע את מורן ממצבי-הרוח הקשים שתוקפים אותה ומהתפרצויות הרוגז הבלתי-צפויות שלה, אבל איך עושים זאת? – יום אחד מצאה במחברת של בתה שיר:

עוד לא נולד האדם

שיגיד לי מה לעשות.

וכשיבוא –

אני אוהב אותו כל הלילה

ובבוקר אהרוג אותו –

כי אני משוגעת

כזאת.

איילה נבהלה, ובלי ידיעתה של מורן הלכה  אל שולה המחנכת וכרמלה היועצת, ושאלה מה לעשות

"מה מורן הכי רוצה?" – שאלו השתיים.

"להוציא ספר שירים."

"אז אולי תלכו איתה למוציא-לאור, ואם ייצא ספר שלה – היא תחדל להיות מתוסכלת ומיואשת כמו השירים שלה!"

*

הלכו זאב ואיילה עם מורן למו"ל (מוציא-לאור). הוציאה מורן מתיק-הבד הרקום שלה מחברת שירים והגישה לו. דיפדף המו"ל, הימהם, דיבר אל עצמו, ספר את הדפים, ולבסוף אמר:

"אם מורן שלכם לא גאון, אז אל תקראו לי יוז'י!" – (והשם שלו בכלל יצחק אלפסי, הבעלים של הוצאת "דמקה", קירח, שעיר וצרוד).

"אז תוציא לה את הספר?"

"מה השאלה? אני ממש גאה להדפיס את הספר שלה ב'דמקה'!"

"טוב, נוהגים לחתום חוזה?" שאל זאב בתמימות. "וכמה תקבל המשוררת?"

"רגע אחד," השיב יצחק אלפסי, "יש כאן אי-הבנה. אתם משלמים לי, עבור חמש מאות עותקים, אלפיים דולר, וכל העותקים שלכם!"

*

זאב ואיילה אינם עשירים. יש למורן גם אח ואחות. כולם לומדים ויש הוצאות רבות. אין כסף כה רב להוצאת הספר. אבל מורן לא ויתרה. איילה מצאה במחברתה שיר חדש:

בחיים אני לא אסלח

לכל מי שלא הכיר

בגאוניות שלי –

ואפילו אם אצטרך ללמוד

הנהלת חשבונות

לשם כך.

*

זאב שלח את מחברת שירי מורן למזכיר אגודת הסופרים ושאל אם לדעתו אלה באמת שירים של גאון, שכדאי להוציא אלפיים דולר להדפיסם.

המזכיר כתב לו: "אלה שירים רגילים לנערה בגילה. אם המו"ל חושב שהיא גאון – שיוציא את הספר לאור על חשבונו. אין משוררים גאונים בגיל שלה. בינתיים שתקרא הרבה ותמשיך לכתוב שירים ולנסות לפרסם אותם במוספים הספרותיים. אולי בעוד עשר שנים יצטבר אצלה קובץ שירים בעלי ערך."

*

העצה לא עזרה. מורן לא ויתרה על הספר, איילה לקחה הלוואה ממקום עבודתה, הספר יצא, בשום עיתון לא כתבו עליו, בשום חנות-ספרים לא הוצג, ערימה של עותקים במרפסת, איילה מצטטת את דברי המו"ל והמורה על מורן – ומכריחה ידידים וקרובי-משפחה לקנות ממנה את הספר. אבל מורן המשוררת עדיין נאנחת בלילות.

אהוד בן עזר

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

אהוד בן עזר

תרגום קטעים מספרו של אוטו שטרסר על היטלר

מתוך היומן שלי,

אני סטודנט בירושלים, בגיל 23, לפני 65 שנים

ט' באייר תשי"ט. 17.5.1959. [ירושלים]. גמרתי לקרוא את הספר Hitler and I מאת אוטו שטרסר. הספר מעניין יותר בפרקיו הראשונים. סימנתי לעצמי כמה קטעים וכן הוצאתי, כרגיל, את הביבליוגרפיה מתוכו.

"התרבות הגרמנית, המנהגים, הספרות, התיאטרון והקולנוע הראו בהכרח את הסכנות האלה ואת הזמנים מלאי הצרות והפגעים, כאשר המוסר נמצא בדרך לשכחה, שיכרון, גירוי סנסציוני, ותענוגות אקסצנטריים.

"מועדוני לילה צצו כפטריות, רקדנים ערומים הציגו עצמם לתשואות הקהל השיכור מיין ותשוקות. זו היתה התקופה של סדיזם ומזוכיזם, של פרברסיות, אקסצנטריות, וסטיות מכל מין. הומוסקסואליות ואסטרולוגיה פרחו.

"איש אינו יכול לשכוח את המעשים של המפלצת קוֹרְטֶן והַארמאַן, הוומפיר מדיסלדורף."

Hitler and I, p. 25))

"הקושרים נפגשו ערב ערב בחדרים הפרטיים של הבּוּרְגרְבּראוּ, מרתף-בירה ורסטורנט במינכן, שהיה לו כמו כן אולם גדול לפגישות ציבוריות. אחד מן המבקרים הקבועים של הבורגרבראו היה גרינג, קצין בחיל האוויר וחייל מושלם, אשר לבטח לא היה בוחר בהרפתקנות לו היה יכול להישאר במשרתו הנידחת. מקודם תלמיד של בית הספר לקצינים, להרמן (Hermann Goering) היה את אופן המבט הנוקשה של מעמד הקצינים המקצועי. הוא היה אדם בעל השכלה ממוצעת וברוטאליות פיסית מודגשת. הוא אהב מזון, יין וחיים עליזים.

"מבקר אחר היה היינריך הימלר (Heinrich Himmler), חקלאי מחוסר עבודה, אשר פעם ביקש לשווא להיות קצין. 'אתה תישאר אינפנטילי כל ימי חייך,' ו'יש לך נשמה ורגישות של קצב,' היו שני הדברים שאחי גריגור (Gregor) היה רגיל לומר לו. הימלר לא היה אכזרי, אבל הוא היה בלתי מוכשר לרגש או לכאב (לסבל). יותר מאוחר הוא אסר את אחיו לפי פקודת הפיהרר (Fuhrer) והוא היה הורג את הוריו ללא היסוס אם הפיהרר היה פוקד זאת עליו. בקשר לנשים, הימלר תמיד הזכיר את המשפט של גרטכן ב'פאוסט' – 'היינריך, אתה ממלא אותי אימה.'

"היה לו רק מאורע סקסואלי אחד, אותו הוא תיאר לי בעצמו. זה, הוא אמר, היה בגיל של שלושים ושתיים. הוא בילה לילה שלם בפונדק, שם הוא פותה על-ידי הפונדקית, אשר היתה בעשר שנים גדולה ממנו. הוא נשאר קשור לאותה אישה אשר עשתה מעשה זה.

"בקשר לרודולף הס (Rudolf Hess) יש מעט לומר. הוא היה אדם צעיר ונאה, אינטלקטואל ואמן, קצין ומשורר. הוא היה נלהב ונאמן. הוא מעולם לא סר מנאמנותו לאדולף היטלר. כה גדולה, למעשה, היתה הערכתו הרגשית לאדולף עד אשר לשונות הולכי רכיל נהגו לקרוא לו 'פרוילין הס'. אני עצמי מאמין, בכל זאת, כי יחסיהם היו בהחלט טהורים.

"דבר אינו יכול להיות מפתיע יותר מן הניגוד בינו ובין יוליוס שטרייכר הבלתי נורמלי באופן מיני (Julius Streicher). מעולם לא פגשתי אדם מכור יותר לפנטסיות ארוטיות. בשביל שטרייכר התיאוריות הגזעיות של הנציונל סוציאליזם היו אך ורק סיבה למלא את ה'שטירמר' (Sturmer) בתוצאות המסוכנות של דמיונו החולה. 'פשע סקסואלי מבוצע בידי יהודי בעמוד הראשון של עיתונו הוא קוקטייל משובח, ארוחה המתחילה ב"קאווייר",' הוא אמר לי פעם. הוא היה אדם אשר כיעורו היה דוחה נשים. במשך המלחמה הגדולה הוא הודח בשל מקרה התנפלות על אומנת צרפתית צעירה." (Ibid p. 35-37).

י' באייר תשי"ט. 18.5.1959. [ירושלים]. המשך תרגום הקטעים מספרו של שטרסר.

"כאן ניקח בחשבון רק את אדולף היטלר. אנחנו ננסה לגלות מה היו התכונות האנושיות אשר עשו אותו למגשים של עקרונות ההרס.

"היטלר עונה לתנועות שבלב האדם בעדינות של סיסמוגרף, או אולי של קולט אלחוטי, [זה] איפשר לו, בביטחון, אשר כל מתנה של הכרה (בלבד) לא יכלה להעניק לו, לפעול כנואם המביע את התשוקות הנסתרות ביותר, את האינסטינקטים האסורים ביותר, את הסבל והתגובות האישיות של האומה כולה. אבל עקרונו בכללותו הוא שלילי. הוא יודע רק את אשר הוא רוצה להחריב. הוא הורס את החומות ללא כל אידאה אשר אותה הוא יבנה במקומם. הוא אנטי-שמי, אנטי-בולשביק ואנטי-קפיטליסט. הוא דוחה אויבים, אבל אינו יודע כל ידידים. הוא נעדר מכל עקרון של יצירה. (Ibid p. 62) .

"'כוח', זעק אדולף, 'אנחנו מוכרחים כוח' – 'כוח קודם כל. אחר כך נוכל לפעול כפי שהמסיבות יכתיבו.' -- . הוא שנא ללא דעת אהבה. הוא היה שיכור באמביציה שהיתה מחוץ לכל מעצור מוסרי, והיתה לו הגאווה של לוציפר, אשר שאף להוריד את אלוהים ממקומו הנצחי.

"היטלר נתן שני תיאורים על עצמו --, בראשון הוא מתאר את עצמו כ'מתופף הצעיר של העם הגרמני.'  (Ibid p. 63).

(ובשני) – "'אני אלך בדרכי,' הוא אמר, בביטחון של הולך בשינה!

"כשהוא מנסה להוכיח את טענותיו בתיאוריות או ציטטות מתוך ספרים שבקושי הבינם, הוא כמעט ואינו מתרומם מעל לבינוניות מסכנה. אבל תנו לו לזרוק את קביו ולצאת בלהט, בדיבור כשם ש[כאשר] הרוח ממלאה אותו ומניעה אותו, והוא בהחלט יהפוך לאחד מגדולי הנואמים של המאה.

"הוא אינו עושה כל ניסיון להוכיח את דבריו. הוא חזק כשהוא מדבר על דברים מופשטים כמו כבוד, ארץ, אומה, משפחה,  נאמנות. ההשפעה שלו בעניינים אלה ממש מפתיעה. (Ibid p. 64)

"חבל על אנשים ללא מוסר. עולם ללא אהבה, דבר ללא אלוהים.

"אבל מאחר והיטלר אין לו כל שליחות, מאחר ואין הוא רק אדם אלא מכשיר של ההיסטוריה, האם היה יכול להיות שונה? האם לא היה מוכרח שיהיו לו הפנים של לוציפר, הלשון בה מפיסטופלס דיבר כדי להדיח את פאוסט? מפיסטופלס של גיטה אמר רק את אשר פאוסט עצמו חש, חשב, רצה, בדיוק כשם שהיטלר רק אמר את אשר הגרמנים הרגישו חשבו רצו.

"אבל היו שני אנשים בפאוסט, ומפיסטופלס העמיד עצמו דובר רק לאינסטינקטים היסודיים ולתשוקות הברוטליות, בדיוק כשם שהיטלר הינו הפה לגרמניה המתפרצת, הנוהגת בעקרונות השלילה וההחרבה.

"כל האנשים וכל האומות מורכבים מחטא וממעלה. פאוסט שיחרר עצמו ממפיסטופלס, גרמניה תשחרר עצמה מהיטלר." (Ibid p. 77-78)  .

* * *

מנחם רהט

ימוֹת המשיח (2):

הצדעה חרדית לדגל הכחול לבן

מתרבים גילויי הזדהות עם המדינה ועם צה"ל, על רקע המלחמה בדרום והאיומים מצפון. אפילו החזון-איש'ניקים מתפללים לשלום החיילים ולהצלחת ראשי המדינה.  ההתפכחות איטית, אך כבר הבטיחונו חז"ל שגאולת ישראל מתקדמת קמעא קמעא

ימוֹת המשיח. בביטוי גאולי זה השתמש טור זה לפני שבועות אחדים, כדי לבטא את הסחף החיובי שחל במֵיין סטרים החרדי, לעבר הכרה בחיוניותם של המדינה וצבאה, לעצם הקיום של שמונת מיליוני היהודים בישראל. הבאנו אז צילום מרגש שתיעד חופה חרדית במונסי – ובה, הפלא ופלא, לא רק שהזוג הצעיר התעטף מתחת לחופה בדגל ישראל, אלא הקהל כולו שר בליווי התזמורת את התקווה בקול גדול; אותו הימנון שהשמעתו אסורה היתה, כידוע, בימים כתיקונם במגזר החרדי, בהיותו, רחמנא ליצלן, ההימנון הציוני.

באחרונה נראו בקהילה החרדית אינדיקציות נוספות להתקרבות למדינה ולצבא ההגנה לישראל. הציבור החרדי, שברובו (לא כולו) ראה עצמו מנותק מהמדינה וצבאה, ו'אינו מכיר' בה, בדגלה הכחול לבן ובהימנונה – החל לעכל שהמדינה וארגוניה הביטחוניים, ממלאים תפקיד חשוב בעצם הקיום היהודי; ושאלמלא אלה, אפשר שגורלו של ציבור זה, היה חלילה זהה לגורלם המר והנמהר של 1,400 הנעקדים מבארי, רעים, כפר עזה, אופקים, ניר עוז ושאר יישובי העוטף, שעונו במיתות משונות ואכזריות בידי פלשתינאצים חייתיים. 

יש, מסתבר, עדויות נוספות המבטאות התקרבות למדינה עד כדי הערכה עמוקה כלפיה. משפחה חסידית שהשיאה את בתה, הצטלמה בהרכב כמעט מצא עם דגל ישראל, והצדיעה בחגיגיות לדגל. מי היה מאמין לפני ה-7 באוקטובר, שמחזה כזה בכלל יכול להתרחש...

 או התפילה לשלום חיילי צה"ל ולהצלחת ראשי המדינה, שהושמעה – לא ייאמן! – בחתונה של שתי משפחות מחוג נאמני החזון-איש בבני ברק. מי שמכיר את הפלגים השונים בציבור החרדי, יודע שהחזון-איש'ניקים הם מהמחמירים לא רק הלכתית (למשל, אינם משתמשים בשבת בחשמל הציבורי ובמים הזורמים שמספקת העיריה), אלא גם ביחס העויין והפוסל כל מה ששם המדינה קרוי עליו. במלים אחרות: שום התייחסות חיובית ל'מדינע' (חוץ מהיותה מקור כספי לא רע לעולם הישיבות). 

לפני ימים אחדים ניתן ביטוי של ממש להתפכחות החזון-איש'ניקים. דף 'תפילה לציבור לקראת חופה' שחולק לבאי חגיגת נישואין של שתי משפחות חזון-איש'ניקיות, לאמירה תחת החופה, מופיעים פרק תהילים לזכות חיילינו, וגם תפילת מי שבירך, שהיא תקציר מדוייק של 'התפילה המזרוחניקית' לשלום חיילי צה"ל – אבל מבלי להזכיר את צה"ל: "הוא יברך את החיילים העומדים על משמר ארצנו."

נכון שהביטוי 'הכפרני' 'חיילי צה"ל', עדיין מוחרם. אבל כבר יש תפילה לשלומם. וגם זה משהו. משהו שלא היה בעבר. סוג של התפכחות הגורסת, שבינינו לבין הנאצים החדשים עומדים אמנם חסדי שמיים, אבל גם חיילי צה"ל שהם שלוחי דרחמנא וְיָדָא אֲרִיכְתָּא של ההשגחה העליונה. ולכן צריך להתפלל לשלומם ולניצחונם. כי ניצחונם הוא ניצחון עם ישראל כולו, ניצחון תורת ישראל, ניצחון ארץ ישראל.

ובתחתית הדף, שהוקדש לזכות ארבעה מהלוחמים בשמותיהם, הופיעה שורה צנועה אבל משמעותית: "להצלחת ראשי המדינה – 'ותקנם בעצה טובה מלפניך'." מי היה מאמין? מה שהמלחמה הארורה הזו עשתה... כמה עיניים עצומת נפקחו לרווחה והכירו במציאות הקשה ובעוצמת תאוות רצח היהודים הרוחשת מסביב, ושנבלמת בוודאי בחסדי שמיים, אך גם בדמם של לוחמי צה"ל 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם' (תהילים ט"ז).

ויש גילויי הזדהות ממקומות ממש בלתי צפויים. אפילו מקהילת הסאטמרים האנטי ציונים הקנאים, והכל בהנחיית – לא תאמינו – האדמו"ר עצמו. כפי שדיווח איציק ברנדוויין בערוץ 7, על חיילים בצפון שיצאו לעיר צפת לקניית מזון לשבת, אך תוכניתם התהפכה במפתיע:

"אחד החיילים פגש בלוחם מחטיבת אלכסנדרוני, שנתן לו מיספר טלפון של נכד האדמו"ר מסאטמר: 'הוא כבר ידאג לך להכול,' אמר. החייל הנדהם סיפר: 'אני מתקשר אליו, אומר לו שאנחנו עשרה חיילים תופסים כוננות. וכבר הבוקר הגיעה משאית עם בחורים מישיבת סאטמר והורידו קרטונים עם כל טוב.' שאלתי לאן הולך שאר האוכל שהביאו, והם השיבו שהם עוברים בין המוצבים בצפון ומורידים לחיילים אוכל לכבוד שבת.

"החייל הדגיש: 'אז פעם הבאה אם שואלים אתכם מי מאכיל לשבת את החיילים בצפון, זה האדמו"ר מסאטמר שנתן הוראה שלא יישאר אף חייל רעב ושיהיה שפע.' והוא סיכם: 'דאגו לכל הפרטים הקטנים כולל כוס קידוש לשבת וכמובן ביקשו שלא נצלם אותם'."

אפילו היומון הליטאי 'יתד נאמן', שנודע ב'השקופע' הנוקשה שלו ובהסתייגותו ממוסדות 'המדינע', שינה כיוון וכתב השבוע: "העובדה שהשיגרה שלנו נמשכת, בלי שינוי מהותי בתפילה על חיינו ועל נפשנו, איננה עדות לעודף במידת הביטחון בחסדי הבורא יתברך, כי אם ההיפך. זה לא ביטחון. זו שאננות. איך אנחנו יושבים בשלווה וממשיכים בשיגרה כאילו כלום לא עומד לפתחנו? האם אנחנו עיוורים או חרשים חלילה? מניין הרוגע הנפשי הזה עד כדי בקושי מילמול 2-3 פרקי תהילים למען החטופים ולמען שלום המסתכנים בחייהם בזירת המלחמה... אנחנו רגועים ושלווים – הייתכן?"

נכון שההתפכחות עודנה רחוקה מן הצרכים הקיומיים של עם ישראל. הגיוס לצה"ל בגילאי הגיוס בציבור החרדי, הוא פחות מאפסי. אפילו כשמדווחים לציבור בתופים ובמחולות על ההצלחה בגיוסם של 220 חרדים, מתברר שרובם חרל"שים (חרדים לשעבר) והשאר בכלל ציונים מהדגם החר"דלי, ורק מעטים מייצגים את החרדי הטיפוסי.

מצד שני, לפחות יש התחלה של הבנה. מעט מדי. אבל בכל זאת זוהי תחילתה של הדרך העולה לגאולת ישראל, כמאמרם של רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בתוך בקעת ארבל לפנות בוקר וראו איילת השחר שבקע אורה. ממשיך התלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פ"א ה"א) לספר לנו על שאירע באותו טיול של לפנות בוקר: "אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קימעא קימעא, וכל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת."

אמנם קמעא קמעא, אבל רבה והולכת.

מנחם רהט

* * *

רוֹן גֵּרָא

בֹּקֶר שָׁחֹר

אִישׁ לֹא הֵכִין אוֹתָנוּ

שֶׁהָעֵינַיִם הַלָּלוּ

לֹא תַּפְסֵקְנָה לִבְכּוֹת

כְּשֶׁלּוֹחֲמִים כַּנְפֵיהֶם בָּאֵשׁ

נֶחֱרָכוֹת

אֵיךְ נִתַּן לַחֲלוֹם

כְּשֶׁהַלְּבָבוֹת שְׁבוּרִים

מֵהוֹדָעוֹת הַדּוֹבֵר

"עַד כֹּה נִתַּן לְפַרְסֵם

אֶת הַשֵּׁמוֹת הַבָּאִים,

בַּהֶמְשֵׁךְ נְפַרְסֵם שֵׁמוֹת

נוֹסָפִים"

בָּא הַקֵּץ עַל חִיּוּךְ צָעִיר

וְחָכָם

בְּלַיְלָה שָׁחֹר וְאַכְזָר

וְתוּגָה קַדְמוֹנִית לוֹטֶפֶת

אִמָּהוֹת, אָבוֹת וְאַחִים.

* * *

נעמן כהן

פרדוקס השקרן – גד אייזנקוט משקר לציבור

גד איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וכיום שר בקבינט המלחמה המצומצם, נשאל בראיון ע"י אילנה דיין "מה אתה חושב על מחדל 7 באוקטובר ועל האחראים לו, על האופן שבו מנוהלת המלחמה?"

גד אייזנקוט: "צריך לגלות מנהיגות, ביכולת לומר אמת לאנשים, ביכולת להתוות דרך."

אילנה דיין: "היום יש לנו מנהיגות שאומרת אמת לאנשים?"

גד אייזנקוט: "לא."

אילנה דיין: "אתה סומך על נתניהו?"

גד אייזנקוט: "היום אני סומך על הקולקטיב ועל הקבינט המשותף שייקח החלטות. אני כבר בשלב ובגיל שאני לא סומך בעיניים עצומות לא על מנהיג כזה, ולא על מנהיג אחר, ואני שופט את האיש בהחלטות שלו ובאופן שבו הוא מוביל את המדינה. אי ידיעה של מישהו משרשרת הפיקוד לא פוטרת מאחריות, ההיפך – היא מוסיפה. יש אחריות חדה וברורה לכל מי שהיה בתפקיד צבאי, פוליטי, ביום הזה. ויש גם אחריות לכל מי שהיה עשר שנים לפני, אני כרמטכ"ל, ואנשים מקבילים, שרי ביטחון, ראשי ממשלה. לא צריך לקחת אחריות, היא שם."

https://www.mako.co.il/news-military/2024_q1/Article-6c410af1dbd1d81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

ידוע לכל פרדוקס השקרן של אפימינידס מקנוסוס: "אמר איש כרתים כל אנשי כרתים שקרנים":

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1_%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%9F

כששומעים את אייזנקוט אי אפשר שלא לחשוב על פרדוקס השקרן. אם אייזנקוט אומר שהיום המנהיגות אינה אומרת אמת, ואייזנקוט הוא חלק מהמנהיגות, אייזנקוט אינו אומר אמת.

אז אדרבא שיאמר אמת לציבור. הוא מתנאה בעצמו שהוא חושב מחוץ לקופסה, אז שיאמר לנו איך לצאת מהקופסה? האם הוא בעד הפסקת הלחימה תוך השארת שלטון החמאס ושיקומו, או הוא תומך בהמשך הלחימה עד לחיסול שלטון החמאס? חובתך אייזנקוט, לומר לציבור את האמת. לא לשקר לו.

הניסיון הצבוע להריץ את אייזנקוט כאיש חדשני המהווה תחליף להנהגה שבויית קונספציה ישנה, מראה כי לתומכיו אין כל רצון להחלפת המדיניות שהובילה לאסון. פשוט הכול פרסונאלי ופוליטי. הכול רק מתוך שנאת נתניהו. הרי אליזנקוט הוא הקונספציה בהתגלמותה. שיטוט קצר ברשת פשוט מוכיח זאת:

https://twitter.com/d5yZqUCU8NkVuuu/status/1748850194219778231?t=oYQhPnBB7w3y2iXYK9j_cQ&s=03)

ודוק: כל האחראים לאי מניעת טבח שמחת תורה חייבים לעזוב את הבמה הציבורית. ביניהם נתניהו, גנץ ואייזנקוט. (וכן כל השאר) בבחירות הבאות אחרי המלחמה ראויים להיבחר רק אנשים שאין להם כל חלק באסון.

חנה בבלי ושקרי החמאס

תנועת חמאס האיסלמו-נאצית-ג'יהאדיסטית פירסמה מסמך בן 18 עמודים המסביר את הסיבות למתקפת ה-7 באוקטובר 2023 נגד ישראל ומתנער מפשעי מלחמה שבוצעו באזרחים ישראלים.

"הגירסה שלנו למבול אל-אקצא": על פי חמאס, המתקפה היתה "הכרחית" על רקע "התוכניות של ישראל לחסל את הבעייה הפלסטינית ולייהד את ירושלים."

ארגון הטרור האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי מתאר את עצמו כ"תנועת שחרור לאומית בעלת גישה איסלאמית מתונה, דוחה קיצוניות, מאמינה בערכים של אמת, צדק, חופש ואיסור על גרימת אי צדק. היא גם מאמינה בחופש דת ובדו-קיום אנושי מתורבת, דוחה כפייה דתית, וכן דוחה את הרדיפה של כל אדם או את הפגיעה בזכויותיו על בסיס לאומי, דתי או עדתי."

הנה מקצת מהשקרים:  (השוו עם אמנת החמאס ועם התמונות שצילמו מחבליו):

1. "הימנעות מפגיעה באזרחים במיוחד בילדים נשים ומבוגרים היא חובה דתית ומוסרית אליה מחויבים כל לוחמי הקאסם."

2. "הלוחמים הפלסטיניים פגעו רק בחיילים נושאי נשק."

3. "תנועת חמאס נהגה באופן חיובי ובאדיבות עם כל האזרחים שהוחזקו בעזה."

 4. "עדויות של הישראלים עצמם (עיתון "הארץ") מראים שלא היתה פגיעה מכוונת באזרחים, ואזרחים רבים נהרגו מאש הצבא והמשטרה בשל הבלבול."

5. "הטענה שלוחמי החמאס ביצעו אונס הופרכה לחלוטין."

לטענת חמאס, מתקפת ה-7 באוקטובר כוונה נגד "העמדות הצבאיות של הכיבוש הישראלי בהתנחלויות בעוטף עזה, והלוחמים פעלו לחטוף חיילים ישראלים כדי להשתמש בהם לשחרור האסירים הביטחוניים."

בארגון הטרור הכחישו שהמתקפה כוונה נגד אזרחים. "הטענות של ישראל נגד חמאס בעניין זה אינן נכונות, והיא ביקשה מבית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירה בכל הפשעים שבוצעו. המאבק בכיבוש בכל האמצעים ובכלל זה המאבק המזויין הוא זכות לגיטימית, ולעומת זאת לישראל אין זכות להגנה עצמית."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=834594&forum=scoops1

התנאות החמאס בהומניזם שלו אינה יכולה שלא להזכיר את התנאותו של היטלר בהומניותו כשהצהיר: "אני הומניסט גדול – "Ich bin so colossal human" 

מה שמפתיע, הוא לא הצהרת החמאס ש"לישראל אין זכות להגנה עצמית" ויהודים צריכים ללכת כצאן לטבח, אלא ההתחזות לחנה בבלי: "תנועת חמאס נהגה באופן חיובי ובאדיבות עם כל האזרחים שהוחזקו בעזה." תחי "האדיבות!"

בחזרה ל"נלך כצאן לטבח!"

אדר פרימור – הבה נלך כצאן לטבח!

אדר פרימור המתנאה כ"מנהל המחלקה הציבורית של "רופאים לזכויות אדם", (התפרנס שנים רבות כעיתונאי של שוקן) חוזר על דרישת אותם פרוטסטנטים שדרשו לפני ה-6 באוקטובר "הבה נלך כצאן לטבח!"

"איך אפשר שלא לתמוך במלחמה הזו," כותב פרימור (מישהו יודע את שמו המקורי?), "המוצדקת שבמלחמות." הרי אפילו "אקונומיסט" קרא במאמר מערכת להשמדת חמאס: "למרבה הטרגדיה נדרשת מלחמה. הפסקת אש תהיה אוייב השלום."

"אם ניכנע לסינוואר עכשיו, נקריב טוטאלית את ביטחון אזרחי ישראל, קובעים הפרשנים כאן. 'ההרתעה שלנו כלפי כל אויבינו תאבד, וכל ישראלי יהפוך לחטוף פוטנציאלי,' כך למשל רון בן ישי השבוע.

"כך סבורים גם רבים מחבריי, 'סמולנים' למהדרין, שתרמו בשנה שחלפה את גרונותיהם לזעקה למען הדמוקרטיה בישראל, למען שלום ודו-קיום. עכשיו הם בחרו להצטרף לשלישיית הקופים. הם לא רואים, לא שומעים, סוכרים את פיהם בידיהם. כי אין ברירה. רק כך, הם מודים, אפשר לשאת את הזוועות שישראל אחראית להן. לא לחוש דבר כלפי אלפי הפעוטות העזתים שהלכו לעולם נטול טונות של פצצות.

"רק כך גם לא תישמע התחינה שוברת הלב של משפחות החטופים, שדורשות לעצור הכול עד להשבת יקיריהן. אלא שאז נשמעים בכירים בממשל האמריקאי שמתריעים כי נתניהו מבקש להאריך את המלחמה שלא לצורך; שהוא פועל להסלמה מול חיזבאללה משיקולים פוליטיים של שרידות אישית. האם היה נתניהו מקריב את הילד שלו כדי 'למחות את זרע עמלק'?

"האם הילד היה מקריב את עצמו למען 'המטרות המקודשות' של אבא? זה הרגע שבו גם כל אחד מאיתנו חייב לשאול את עצמו בכנות האם היה יוצא להילחם בחמאס; לשאול את עצמו האם היה שולח את ילדיו למלחמת נתניהו שממנה אולי לא יחזרו. אם התשובה היא שלילית, כי אז גם ברור שאין לנו שום זכות מוסרית לדרוש מאף אחד להילחם בעבורנו. לא עכשיו. כשהמצפון לא נקי אי אפשר לצאת לקרב, ובטח שלא 'לנצח' מלחמה.

"גם הסבורים שהמלחמה היא 'המוצדקת' שבמלחמות יודו, שאי אפשר יהיה להכריע בה כשמי שמנהל אותה הוא ראש ממשלה שכהונתו היא ה'בלתי מוצדקת' שבכהונות. מילדיי למדתי שפלוס ומינוס הם פחות מאפס. כך גם במקרה הזה. אפס מאופס. ונהרות של רעל ודם."

(אדר פרימור, "הגיע הרגע לשאול בכנות: היינו שולחים את ילדינו למלחמה הזאת?" "אל-ארצ'י", 20.1.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-20/ty-article-opinion/.premium/0000018d-1d4b-d022-ad9d-1f7f9f8c0000

הבנתם קופים? אליבא דפרימור המלחמה אינה נגד חמאס וחיזבאללה, אלא רק למען נתניהו, לכן אל לנו להילחם נגד החמאס והחיזבאללה כי נתניהו רק ירוויח מזה. לכן נפסיק את המלחמה ונלך כולנו כצאן לטבח!

תמונת ניצחון של אמנון אברמוביץ

ניצחון החמאס ותבוסת נתניהו

אמנון לוי העיתונאי המושחת והמשחית, מסביר מהי תמונת הניצחון במלחמה בחמאס. אמנון אברמוביץ׳ ב-10.1: "אלה שאומרים עד הניצחון, לא מדברים אמת. משום שנגמר עידן הניצחונות ונגמרו תמונות הניצחון."

אמנון אברמוביץ׳ ב-19.1: "כוח גולני בפרלמנט חמאס זה תמונת ניצחון, טנקים בכיכר פלסטין זה תמונת ניצחון. נתניהו לא מתווך את זה לציבור כי הוא רוצה מלחמה מתמדת מסיבות אישיות."

https://x.com/habodkim/status/1749488001648877820?t=et2gIIY1Ml-3MKs8yfXFWQ&s=03

הבנתם? לדידו של אברמוביץ הניצחון יהיה הפסקת הלחימה בעזה למען הצלת החמאס ושיקום שלטונו, כי אז יובס נתניהו.

המרשל פרדיננד פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, אמר, כי הרצון לנצח הוא התנאי לניצחון. "Victoir, c`est la volonte"

לאברמוביץ' ודומיו יש רצון לנצח את נתניהו, ומזה נובע הרצון להיות מובס ע"י החמאס.

עמוס שוקן אוייב השלום בעד מדינה חמאסית חמושה

"קשה לקרוא עיתון היום," מודה עמוס שוקן (כשהוא קורא את עיתונו). "איך הגענו למלחמה בעזה ובמקביל מלחמה בגדה המערבית, ובמקביל מלחמה בחיזבאללה בצפון, ואפילו מלחמה עם החות'ים בתימן? ברור שאת המלחמות האלה מלבה ממשלת האסון. כהונת נתניהו מסכנת את ישראל. אין סיכוי להשיג את הרס חמאס שחיזק את מעמדו בקרב הפלסטינים כשמנגד נתניהו עשה הכל להשפיל את מעמדו של מחמוד עבאס. מסיבות אישיות הוא רוצה מלחמה ממושכת. אסור לשותפיו להיכנע לו. כנראה במחיר גבוה של שחרור כל האסירים הפלסטינים בישראל והפסקת הלחימה יתאפשר להחזיר את כל החטופים. אם כך, ישראל חייבת להסכים, ובמקביל להודיע שהיא מקבלת את עמדתו של הנשיא ביידן לקדם במהירות הקמה של מדינה פלסטינית. רק סיום כזה יהיה ניצחון גם לישראל."

(עמוס שוקן, "רק סיום כזה יהיה ניצחון גם לישראל", "אל-ארצ'י" 23.1.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-23/ty-article-opinion/.premium/0000018d-3110-d81e-abdf-391ca6e20000

הבנתם? אליבא דעמוס שוקן ניצחון ישראלי הוא הפסקת הלחימה למען הצלת החמאס ושיקומו והקמת מדינה חמאסית חמושה, לא רק בעזה, אלא גם ביו"ש. ניצחון לתפארת.

עמוס שוקן פשוט משקר לקוראיו. ישראל מעולם לא קיבלה תמיכה מארה"ב כמו במלחמה הנוכחית. במלחמת השחרור הטילה ארה"ב אמברגו נשק. במבצע סיני שלחה אולטימטום שניסוג. במלחמת ששת הימים סירבה לספק נשק. במלחמת יום הכיפורים כפתה על ישראל נסיגה. ועתה ביידן תומך בנו בקיום מלחמה עד למיטוט החמאס, ואז הוא קורא להקמת "מדינה פלישתית מפורזת". הפרלמנט האירופי גם הוא קורא להקמת מדינה פלישתית מפורזת רק לאחר מיטוט שלטון החמאס. ומי יפרז? רק צה"ל יכול לפרז. זו בדיוק תוכנית נתניהו. הרי אם שלטון החמאס לא ימוטט, ייזרקו אנשי הרשות מהגגות למטה כבעבר. ללא חיסול החמאס ופירוז לא ייתכן השלום. בדיוק ההיפך מ"השלום" של שוקן. שוקן הוא ידיד החמאס ולכן גם אוייב השלום.

איך לנצח?

פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי, בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, מסביר את הדרך לניצחון:

"בתקשורת נשמעים באחרונה קולות רבים, של פרשנים, 'לשעברים' ומומחים ביטחוניים, שמפקפקים ביכולתה של ישראל למגר את חמאס ברצועת עזה. הללו כורכים יחדיו שלושה ממדים שונים: מיגור חמאס כממשלה גלויה, מיגור חמאס כארגון גרילה ומיגור חמאס כרעיון אידיאולוגי. אכן, קשה להשמיד רעיון שנטוע בחברה מסוימת (אם כי אפשר להפוך אותו לשולי, כדוגמת הנאציזם הגרמני, למשל), וגם מסובך מאוד להשמיד ארגון גרילה (אם כי הנמרים הטמיליים בסרי לנקה, באדר מיינהוף בגרמניה וספטמבר השחור במזרח התיכון דווקא כן הושמדו, בעוד שהחזית העממית נהפכה מארגון אימתני למטרד שולי).

"ואולם, מטרת מלחמת 'חרבות ברזל', צנועה יותר: להשמיד את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, קרי – למגר אותו כממשלה גלויה. משימה זו מסובכת פחות ממיגורו כרעיון או כתנועת גרילה.

"הנזק שיכול לגרום לנו ארגון טרור שפועל במחתרת אינו דומה לנזק שיכול לגרום משטר אויב גלוי, שמאמן כוחות סדירים בקנה מידה גדול; אין דין פיגועים מדי פעם, מכאיבים ככל שיהיו, כדין התקפה מכריעה בסדר גודל חטיבתי, כמו התקפת 7 באוקטובר. התקפות מהסוג הזה, שמצריכות הכנות נרחבות, יכולה לתכנן רק ישות אוייב גלויה. לארגון טרור שפועל במחתרת, ועסוק רוב הזמן בהישרדות, אין יכולת ומשאבים לסכן את ביטחון ישראל עד כדי כך. מי שמפקפק בכך, כדאי שיבחן עד כמה פחתה סכנת דאעש ברגע שנהפך ממדינת טרור גלויה לארגון טרור מחתרתי.

"כדי לשנות את המציאות האסטרטגית בדרום אין צורך למגר את חמאס כרעיון וכארגון טרור, רק כממשלה גלויה.  ברגע שדי לוחמי אוייב מנוטרלים, ובמיוחד אם מסלקים מהדרך את הרכזים, הארגון מתחיל לקרוס כצבא מאורגן והופך להיות מטרד טרוריסטי גרידא. בכל מקרה אין שום ארגון שממשיך לתפקד עד לחיסול 90%-100% מפעיליו. ממשלת סרי לנקה הביסה אף היא את הנמרים הטמיליים באמצעות אסטרטגיה דומה של פגיעה ממוקדת ברכזים החשובים של הרשת.

"אותו ניתוח תקף גם לגבי המנהרות. אין צורך להמתין עד שהרשת תושמד כולה, יש לפגוע בנקודות האסטרטגיות שלה כדי לנטרל אותה כרשת.

"הסבלנות הדרושה כדי להשיגה – היא ורק היא תהיה ההפתעה האסטרטגית שלנו מול חמאס."  (דני אורבך, "עמידה בפיתוי תאפשר הישג צבאי", "אל-ארצ'י" 23.1.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-22/ty-article-opinion/.premium/0000018d-3105-db8f-a7df-33f7062f0000

המרשל פרדיננד פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, אמר, כי הרצון לנצח הוא התנאי לניצחון. "Victoir, c`est la volonte"

צריך רק לרצות בניצחון, וסבלנות להגיע אליו.

איתמר פרמסלא-פרת – ישו ומוחמד אור לגויים

איתמר פרמסלא-פרת אור קובע שהנצרות והאיסלם "נתברכו ביצרי עשייה מובהקים, עם שיאים בארכיטקטורה, מוסיקה, פיסול וציור, ספרות ושירה וכל אמנות ואומנות.  מהן צמחו מדע ומחקר, תחבורה ותעשיה, גילוי עולמות ובנייתם. מהדת היהודית לא צמח דבר.* התפארות ריקנית על כי הבאנו לאנושות את המוסר." לכן הוא אומר על עצמו: "אני לא יהודי גאה." ("חדשות בן עזר", 1918). לכן מתיימר פרמסלא-פרת אפילו לכתוב מחדש את התנ"ך.

https://www.elah.org.il/newsletter/qhylh-hvlndyt-12

(נראה שהתנ"ך החדש שלו בניגוד לישן יישא חן בעיני המפקח ללימוד התנ"ך ד"ר משה גרנות)

אם כן אין תימה אפוא על היותו של פרמסלא-פרת גאה בעצמו על המוסר הנוצרי שאימץ.

[*אהוד: אם איני טועה, זו גם דעת הגאון הפטפטן יובל נוח הררי על תרומת היהדות לעולם].

הישועי איתמר פרמסלא-פרת משחית את החברה הישראלית

לאחר שהעבריין אהוד אולמרט הודה גם בעבירה של שיבוש הליכי משפט משחזר הישועי איתמר פרמסלא-פרת את הטפתו (גיליון 939) על החובה הנוצרית לזכות את אולמרט, שהרי אולמרט לדבריו לא הזיק לאיש, והכנסתו של אולמרט העבריין לכלא הופכת דווקא את החברה הישראלית לעבריינית והיא: "מעשה עוול מהדהד. כתם בל-ימחה על חברה ערלת לב, צבועת מצפון וכפוית טובה." (גיליון 1113).

מכיוון שאולמרט בשחיתותו ובפגיעתו בטוהר המשפט הזיק רבות לחברה הישראלית ולכל אחד בתוכה, אני משחזר את תשובתי לפרמסלא-פרת שכתבתי אז (גיליון 942) כתגובה. כי הרי

כל התומך בשחיתות הוא מושחת ומשחית.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00942.php

השחיתות מותרת כי כולם מושחתים –

הבשורה ע"פ איתמר פרמסלא-פרת

בהסתמך על דברי ישו קובע איתמר פרמסלא-פרת שבעצם כולם מושחתים, ולכן זהו חטא לשפוט את אולמרט המושחת. (איתמר פרת: "שופטים בירושלים הבשורה ע"פ יוחנן ח': 7", גיליון 939)

הוא מביא את דברי ישו: "מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה."

ובכן אני איידה את האבן: מעולם לא קיבלתי שוחד. ובטוחני שיש עוד רבים רבים כמוני.

אין אמירה יותר מסוכנת מהאמירה "כולם מושחתים." המושחתים מנמקים את מעשיהם בכך שממילא כולם מושחתים אז  גם אני.

אם איתמר פרמסלא-פורת מושחת, ולקח שוחד, מן הדין שיודה באשמה ויאמר: "אני איתמר פרמסלא-פרת מושחת, אני איתמר פרמסלא-פורת לקחתי שוחד," אבל שלא יתרץ זאת בכך שכולם עושים כמוהו, שלא יטיל דופי באחרים.

פרמסלא-פרת כותב: "אהוד אולמרט לא שלח ידו בכספי ציבור ולא בכיסיו של איש."

לא נכון. אולמרט גם לקח כספי ציבור לו ולמשפחתו (טיסות לחו"ל) וגם כסף מכיסי המשחדים. אולמרט המושחת יצר חברה מושחתת, חברה מושחתת פוגעת בכולם, בכל הציבור. אין גבול למדרון החלקלק של השחיתות. האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה?

ובכלל ממתי אנחנו חיים לפי המוסר של ישו?

ואם ישו אמר (מתי ה'): שכל המכה אותך על לחי אחת תן לו גם את השנייה, ושיש לאהוב את האויב ולהתפלל למען הרודף? (האמת ששום נוצרי לא עשה זאת ויהודים רבים דווקא כן).

ואם ישו אמר(מתי י' 34): שהוא לא בא להביא שלום לעולם אלא מלחמה בין איש לאביו, בין בת לאימה, ובין כלה לחמותה?

ואם ישו אמר (מתי 25: 26): שיש לקחת את הכסף המעט של העני ולתת אותו לעשיר?

האם גם את המוסר הנוצרי הזה אימץ פרמסלא-פרת?

לסיכום: הסתירה בדבריו של פרמסלא-פרת היא שהוא מעלה על נס את הנצרות והאיסלם אבל אפילו לשיטתו, הרי הנצרות והאיסלם יצאו מהיהדות, לכן נסיים בשאלה:

איתמר פרמסלא-פרת, כיהודי הולנדי שסבו היה רב, האם הפילוסופיה של שפינוזה נוצרה כפרי התרבות היהודית או ההולנדית?

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * לנעמן כהן היקר, פיספסת את השם המקורי של גד (גדי) אזנקוט. שם משפחה יהודי מרוקאי (ראה במרשתת). "אייזנקוט" היה כנראה רעיון של פקיד הסוכנות האשכנזי.

תודה,

עזרי חן 

ויקיפדיה: אַזֶנקוֹט (אוזנקוט) הוא שם משפחה יהודי-מרוקאי. אזנקוט הוא שם מרוקאי, שפירושו "איילה" בברברית מרוקאית. במרוקו אף קיים שבט בעל שם זהה באזור – אזה איזנקאד (Akka Izenkad), בדרום-מערב מרוקו, סמוך לנווה המדבר טאטא. השבט אזנקוט פרס את חסותו על יהודים באזור. השינוי שחל במקרים מסוימים בהגיית השם מאזנקוט לאיזנקוט, כמו במקרה של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, הוא או בהשפעה צרפתית בימי הכיבוש הצרפתי על מרוקו, או בשל כתיב שגוי בזמן העלייה לארץ ישראל.

* יעקב פדהצור-וידהופף: נעמן כהן –שמו של אדם זה השם שהוא, ולא אתה, בחר לעצמו, ועליך לכבד את בחירתו! זה נימוס בסיסי ביותר אלא אם כן אתה מונע מהסיבות אותן הזכרתי במכתבי הקודם.

שם משפחתי הוא פדהצור-וידהופף. זה מה שבחרתי וכך זה מופיע במסמכים הרשמיים של מדינת ישראל. בלהיטותך הפכת את הסדר וכתבת וידהופף-פדהצור כדי לרמוז על עיברות שמי מוידהופף לפדהצור. אז לידיעתך אין כאן שום עיברות. וידהופף (Wiedhopf) זה משפחתו של אבי שהגיע מאוסטריה. פדהצור זה משפחתה של אימי שמשפחתה הגיעה לצפת לפני דורות רבים כאשר משפחתך ה״ציונית״ עדיין נעה בין מינסק לפינסק. אגב, אם אתה כבר מתעקש אז פדהצור זה עיברות של פודהורצר. סבי עיברת את השם כאשר עמד בראש הקהילה היהודית בצפת ולאחר מכן כיהן כראש העיר הראשון של העיר.

* יוסי אחימאיר: ייתכן שאני חלש בהבנת המקרא, גם של מאמרים שלי, אבל בכל זאת ילמדני ר' נעמן כהן היכן כתבתי בגיליון 1917, שדרשתי את הפסקת הלחימה בעזה?

צר לי לאכזב אותו, אבל הניגודים האידאולוגיים (בחלקם) ביני לבין אחותי בעינם עומדים. אין זה מפריע לנו לאהוב זה את זו, ולהתאחד באהבה סביב דמותו המופלאה, רבת ההשראה, של אבינו ז"ל.

* משה גרנות: אהוד היקר, לא האמנתי שקוראי חב"ע יטרחו לקרוא את המאמר הארוך שלי על המונותיאיזם המפלצתי, והנה, שלושה הגיבו. מסתבר שקוראים. אני מסכים עם איתמר פרת שהמאמר הוא ארוך, הלוואי שיאמין לי כי אפילו קיצרתי. נעמן כהן מנסה להפריך את טענתי שביוון הקלאסית הופסק הנוהג המזוויע להקריב בני אדם, ומביא ראיה על שלד של נער שהיה קורבן המאה ה-11 לפני הספירה. ברור שמועד זה קדם למה שנהוג לכנות "יוון הקלאסית", שבה צמחו גדולי הפילוסופים, הדרמטורגים והאמנים. בספר מלכים שלנו נמצא קורבן אדם גם במאות 8, 7 לפני הספירה (אחז ומנשה מלכי יהודה).

רפי אוסטרוף טוען שהאלילות שפכה יותר דם מהמונותיאיזם, והוא מביא דוגמה ממאו טסה טונג, סטאלין והיטלר. ואני טוען ששלושה אלה חיקו את המונותיאיזם, ולא את האלילות – שלושת האישים האלה, כל אחד בנפרד, נחשב לאל אחד ויחיד שאין בלתו, היתה להם תורה מזעזעת שאסור לסטות ממנה ימין ושמאל, השליטו טרור וחובה להלשין בפני השלטונות ובפני המשטרה החשאית. אנחנו מכירים היום שלוש אומות אליליות גדולות – ההינדים, הסינים, היפנים – ולשלושתן יש יחס סובלני כלפי דתות אחרות.

ברור שאני מודה מקרב לב למגיבים.

אורי הייטנר מזכיר את דבריו של בני מהרשק בעת הקרב הנורא על הקטמון: גם על האוייב יורד גשם, מי שיחזיק מעמד עוד מעט – הוא ינצח. הצעה חכמה לתקופה הקשה שאנו עוברים.

* דְבר הדפיטיסטים הפרו-פלסטיניים: עמוס שוקן בעיתונו "הארץ" העיתון לאנשים חושבים:

"כהונת נתניהו מסכנת את ישראל. אין סיכוי להשיג את הרס חמאס שחיזק את מעמדו בקרב הפלסטינים כשמנגד נתניהו עשה הכול להשפיל את מעמדו של מחמוד עבאס. מסיבות אישיות הוא רוצה מלחמה ממושכת. אסור לשותפיו להיכנע לו. כנראה במחיר גבוה של שחרור כל האסירים הפלסטינים בישראל והפסקת הלחימה יתאפשר להחזיר את כל החטופים. אם כך, ישראל חייבת להסכים, ובמקביל להודיע שהיא מקבלת את עמדתו של הנשיא ביידן לקדם במהירות הקמה של מדינה פלסטינית. רק סיום כזה יהיה ניצחון גם לישראל." ["הארץ" באינטרנט, 23.1].

* יש לאפשר פריקת קמח בנמל אשדוד למען תושבי עזה – כדי שיהיה למחבלי הנוח'בה יותר כוח לאנוס את החטופות שלנו!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל