פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1920

היום המאה וחמישה-עשר למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בשבט תשפ"ד. 29.1.2024

עם הצרופות: 1. איתן בקטיף הקלמנטינות. 2. ג'וני וצפירה ביום חתונתם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הָעוֹר הַמִּסְכֵּן. // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (20). // איליה בר זאב: מי נותן מִספּרים למלחמות? // אנדד אלדן: כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה // עקיבא נוף: הגיג על האג. // אורי הייטנר: 1. להכיר ברצח העם הארמני. 2. צרור הערות: ‏28.1.24. // משה גרנות: על "שירת אוקטובר 7.10.2023" למיכל סנונית. // ארנה גולן: "שיינדל" כותבת מכתב ליאירה גינוסר. // עדינה בר-אל: 1. איתן ששון: לא הכול תלוי בחקלאי. 2. בת-שבע דגן ז"ל – שָֹרְדָה כדי לספר. // רוֹן גֵּרָא: רֵיחַ חֹרֶף. // חנה סמוכה מושיוב: הצדעה לנשות החיל. // שוש ויג: סֶרֶן רִבְקָה הֶנְרִיֵּטָה יוֹהָאנָה בָּרוּךְ. ביום השואה הבינלאומי 2024. אָז וְהַיּוֹם. // רות ריכטר: שִׂים שָׁלוֹם. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // צבי לפר: משפטים שבוטלו בנח"ל. // נעמן כהן: היבריס הדעה האחת. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הָעוֹר הַמִּסְכֵּן

הָעוֹלָם הַמְבֻתָּר

הַמְסֻכְסָךְ.

חוֹרֵק עַל צִירָיו:

בּוֹחֵשׁ בַּלֵּב הֶעָיֵף,

הַהוֹמֶה, הַקּוֹדֵחַ  –

מַכֶּה בּוֹ גַּלִּים גַּלִּים...

קִפּוֹדֵי עַמִּים.

זוֹקְפִים זִיפִים,

מִתְכַּדְּרִים  –

שִׁנַּיִם חוֹרְקוֹת,

אֶגְרוֹפִים נִקְפָּצִים;

קְרִיאוֹת זַעַם

צוֹלְפוֹת  –

מִקְצֵה תֵּבֵל

עַד קָצֶהָ.

וּפֶתַע

מֵעַל צָף

אָדָם יָחִיד

שָׁט בּוֹדֵד

כָּעַיִט אוֹרֵב

הַלֵּב כְּעָלֶה בָּרוּחַ:

זִיזָיו מַקְרִין

לַעֲבָרִים:

מִבְּקָעוֹת רְחוֹקוֹת

אֵדִים חֲרִיפִים

מְתַמְּרִים

וְהַיְּעָרוֹת הַנָּמִים  –

מַחֲבוֹאֵי הֶרֶג  –

סוֹלְדִים,

מִסְתַּמְּרִים,

וְאִתָּם מַסְמִיר

הָעוֹר הַמִּסְכֵּן...

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (20)

1. כל אדם הוא עולם ומלואו. כל חלל הוא אדם ומלואו. 24 נופלים ביום אחד זה אסון כבד, כבד מנשוא, אבל גם אם נופל "רק" חלל אחד, זה אסון כבד, וקודם כל למשפחתו.

2. מעולם לא היינו מבודדים כל כך, ועוד אחרי מלחמה כה מוצדקת. בימים מרים אלה מתעצמת ביתר שאת אמרת בלעם: "הן עם לבדד ישכון." ישראל מאויימת משש זירות לחימה ומאין-ספור זירות אנטישמיות. לפחות שמבפנים נהיה קצת יותר מאוחדים.

3. ראש הממשלה "בגויים התחשב." נכנע ללחץ, הסכים להעברת קמח, מזון, דלק, לעזה, בלי שלפחות ניתן במקביל סיוע הומניטרי לחטופים, או בלי לקבל מידע כלשהו על גורלם. וזה עוד דרך נמל אשדוד! אותי – ואת אלוף (מיל') גיורא איילנד - זה מכעיס מאוד!

4. אני שומע פה ושם אנשים אומרים: אין ברירה, צריך להמשיך בהכרעת החמאס, ויהי גורל החטופים אשר יהיה. בעיני זוהי אמירה איומה, אסור שתיאמר.

5. החמאס אינו ממהר לעיסקה, כי אז יתגלה גודל הפשעים שביצעו המחבלים הברברים בחטופינו. ואין לדעת כמה מהם בחיים. כוחות צה"ל מתקרבים לסינוואר, זמנו קצוב, ובינתיים הוא מהתל בנו, מתעלל בחטופים.

6, קשה להבין את הנשיא ביידן. או שהוא באמת איתנו, או שאינו מבין כי בלחצו הגובר על ישראל – הן בשאלת הסיוע ההומניטרי והן בשאלת "שתי המדינות" – הוא מקשיח את חמאס, מאריך את המלחמה.

7. מן הנהר עד 15 ק"מ מהים בנתניה? מתי יביט הנשיא ביידן על המפה ויראה, שאין שום הגיון למדינה נוספת בין הים לירדן? ואם תקום, לא תוכל לעמוד רגליה אלא אם כן קטאר תזרים לה מיליארדים, וכך תסכן לבלי סוף את עצם קיום ישראל.

8. שמעתי מקצין מילואים: "כמו שיש בתל-אביב רחובות, כך בעזה יש מנהרות." תל-אביב היא ככל הערים, רבת רחובות – עזה היא מיתחם מלחמתי בלתי אנושי. למיטב זיכרוני, נחתמה בזמנו ברית ערים תאומות בין שתי הערים. מטעם תל-אביב חתם רוני מילוא...

9. לא די שההסברה הישראלית כושלת, אלא שכאשר יש כבר מסביר מעולה – מבית ראש הממשלה שמים לו רגל. אולי די עם הפוליטיקה הקטנונית מלפני 6 באוקטובר?

10. גוטליב – עוד סיבה למה אנשים מתרחקים מהליכוד כפי שהוא נראה היום. שוב ושוב שואלים אותי, ולא בכדי, התצביע ליכוד בבחירות הבאות? אינני נחרץ בתשובתי.

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד: טבח ה-7 באוקטובר פגע קשות

בכוח הרתעה של ישראל!

האשמות דרום-אפריקה את ישראל בג'נוסייד

 שנפרשו ברשעות מדהימה ואנטישמית

בבית הדין הבינלאומי "לצדק" בהאג

החזירו לנו את כוח ההרתעה

עכשיו יודע כל העולם, גם חיזבאללה –

מה אנחנו עושים לאויבים שלנו!!!

וזה הישג הסברתי עצום לישראל!

* * *

איליה בר זאב

פְּרֶלוּד מס. 3 – בסול מז'ור (שופן)

Vivace מלא חיים

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת –

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת-מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם יוֹדְעִים –

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית     

 בְּכָל יום קְצָת.

* תהילים י"ז

פורסם לראשונה – "בעקבות הזמן השרוף", הוצאת עיתון 77  2020.

מי נותן מִספּרים למלחמות?

בְּמַעֲגַן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה*

בְּמוֹרַד הַחוֹף, מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,

מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי עֵץ בְּמִקְצַב הַגַּלִּים.

צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה

מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.

צל הארבל. ויקיפדיה.

מֵעֹמֶק הַוָּאדִיּוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים,

מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת תַּנִּים–

צֵל אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.

כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָּם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים

רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לֹא מוּבָן:

הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה? מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים

לַמִּלְחָמוֹת?

כֵּיצָד סוֹפְרִים אֶת כָּל הַ"קְּטַנּוֹת"?

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח, "קשב לשירה" 2010. ימי גינוסר – 1942-46. ינצ'ה הוא הסבא של  הנרצח השלישי  ב"אילקה" – ברק לופן. וצער רב גם על הרצחם של איתם מגיני ותומר מורד. ליד ינצ'ה גדלתי כילד חוץ  בקיבוץ גינוסר בשנות מלחמת העולם השנייה.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה

כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה בְּלֶכְתּוֹ

וְכָל הָעָם נִכְלָמִים

אֲנִי כּוֹרֵעַ  

וּמְכַסֶּה עַל פָּנַי

וּבִפְנִים הָאֶצְבָּעוֹת שׁוֹמֵעַ

אֶת צִפָּרְנָיו!

בְּנִי בְּנִי

"מָה עוֹלַלְתָּ לִלְחָיַי 

מָה עוֹלַלְתָּ לְחַיֶּיךָ" 

כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ מוּל הָעָם כּוֹרֵעַ  

וְכָל בּוֹכֶה מְכַסֶּה אֶת פָּנָיו

בִּפְנִים כָּל אֶחָד אֶת צִפָּרְנֵי בְּנוֹ 

שׁוֹמֵעַ.

שְׁנֵי עֲנָנִים קְטָנִּים

בִּגְבָהִים שׁוֹנִים

בְּמַקְבִּיל  

הֵם כֻּלָּם צָפִים אֶל אוֹתָהּ חֲשֵׁכָה.   

שְׁנֵי עֲנָנִים קְטַנִּים

כְּצֶמֶד יַלְדֵי גַּן

נוֹתְנִים יָדַיִם וְצוֹהֲלִים

בְּלֶכְתָּם אֶל אָבְדָנָם.

שירים מיוחדים של אנדד אלדן – מתאימים לתקופות קשות. קצר ואמיץ ומכאיב. האם מתאים למדינה שאין בה מלך?  ואולי למדינה שבה כל שליט סבור שהוא מלך. אנדד כבן 100 וספק אם הוא מודע לאסון הגדול שהתרחש בשבת... חג שמחת תורה. יום קודם התכנסנו במבטחים (קצת אחרי בארי) – גדוד 128, חטיבת יפתח 11  (של פדלה) – לחנוך (ולזכור) את האנדרטה לחללינו  הרבים באותה מלחמת יום כיפור 1973.

 פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר שאותו קיבלתי כשי בביקור בבארי בשנת 2008.

איליה בר זאב

* * *

עקיבא נוף

הגיג על האג

הלחימה בה מצויים אנו עכשיו בעזה, אינה רק תגובה לטבח ה-7 באוקטובר. היא תגובה מתגוננת למוצהר בגלוי באמנה הפלשתינית ובהכרזות ראשי המשטר באירן. שם, לא צריך לחפש שברי אמירות, מפי איש זה או אחר, כדי לתלות בהם באופן מלאכותי האשמת רצח עם. שם, באמנה הפלשתינית, המנחה את הרשות הפלסטינית עם אבו מאזן בראשה, בהצהרות האירניות/נחיזבליות  – הכוונה המוחלטת לרצח עם חשופה ומוחלטת, ה-7 באוקטובר, הוא לה ביטוי ראשוני, ואותם שום מדינה לא תובעת.

פסה"ד  בהאג, וכנראה גם כתב ההגנה מטעם ישראל, הפותח באיזכור טבח ה-7 באוקטובר, מבלי להציג את האמנה הפלשתינית ואת ההצהרות של האייתולות, הוא פסיקה מוטה מיסודה.  לא כתב הגנה עם טיעונים משפטיים מצטדקים, אמיתיים ככל שהם, צריכה היתה ישראל להציג  בהאג, מה שנידרש הוא – כתב התקפה, העברת הלחימה אל עומק שטח פשעי האוייב, הגלויים על פניהם.

ההתנחמות בתפישה כי "יכול היה להיות גרוע יותר" היא השקפה דפייטיסטית של מי בתוכנו, שמראש ראה בעצמנו מום, ואימץ קו של הצטדקות במקום קו של התקפה;.קו שהותיר אותנו, מראש, לבד, לבד, בלי סיוע של שופט כלשהו ממדינה דמוקרטית, לא האמריקנית, לא האנגלי (אנחנו זוכרים את הפצצת האנגלים את דרזן על כל יושביה, כאשר גרמניה, כבר שבורה ומוכנעת),

לא הצרפתי, לא הגרמני, לא הברזילאי, לא הסרבי, לא ההודי, לא היפני (פרל הארבור מחד, הירושימה מאידך),לא האוסטרלי. בנושא יחיד עם אוגנדה ובכל הסעיפים האחרים – לבד , לבד.

הרשעים שבתוכנו אף ששו להפנות אצבע מאשימה כלפי יושבי אחוריים מחברי הקואליציה. שופטי האג איכזבו אותם כשתלו את פסיקתם, דווקא ורק, בציטוט דברי הנשיא הרצוג ויואב גלנט שלהגנתו יצאו הקפלניסטים  בליל האיילון.

החמאס, שהשמדת עם ישראל בארץ ישראל היא מטרתו המוצהרת, זכה ברוב  גדול בבחירות ברצועת עזה, (שממשלה ישראלית  בראשות השמאל איפשרה). גם היום זוכה הוא במישאלים ב- % 98 אחוזים של ה"לא מעורבים". אפילו תחת שלטון הנאצים היו מספר חסידי אומות העולם, שתוך סיכון חייהם שלהם, הצילו יהודים. ברצועת עזה אצל ה"לא מעורבים" לא נמצא ולו חסיד אנושי אחד, שהציל מי מן החטופים. מורה, רופאים,  עובדי אונר"א – סייעו לחמאס בהחבאת שֶבִי החטופים.

איזה עם משמידה, כביכול, ישראל, אם פלשתינים, בני אותו העם יושבים בטח, ביישובים משגשגים בתוך מדינת היהודים ואף מכהנים בפרלמנט הישראלי, יושבים בבית המשפט העליון שלה, וכמה מהם אף היו שרים בממשלת ישראל. זו התמונה השלמה. אותה יש לראות. מי שמוכן לראות.

הטריבונל בהאג, שקרא לשחרור החטופים לא דרש מהחמאס, או מדרום-אפריקה המייצגת אותו, את מה שדרש מאיתנו – דו"ח ביצוע תוך חודש. ברגע שטריבונל זה קבע, וכך קבע, כי אין לדחות על הסף דיון המייחס לישראל – פשע של השמדת עם, מפקיע הוא את זכותו לקבל מאיתנו דו"ח על התנהגותנו הטובה. התנהגותנו המוסרית , שכמותה לא היתה באף מלחמה, של אף מדינה לוחמת –והיא גלויה על פניה לכל מי שאינו עוצם עיניו בכוונה.

הדרישה לקבל מאיתנו דו"ח כזה, שאחריו מוקנית לדרא"פ זכות תשובה, היא הכנסתנו לקורליס בדרך ל"כיפה אדומה". בל לנו להמשיך ולהשתתף במשחק הזה, המכור מראש. ואולי, ראוי להתנות תשובתנו בקבלת התייחסות חמאס לדרישה שהופנתה אליהם לשחרר מיד את כל החטופים. יציית החמאס לדרישת ביה"ד לשחרר את החטופים – רק אז נציית אנחנו לדרישת הדיווח על המצב הקיים בפועל של הומניות קיצונית בניהולנו את מלחמת הגנתנו מהשמדה.

עקיבא נוף

* * *

אורי הייטנר

1.  להכיר ברצח העם הארמני

במאמר, שפרסמתי לפני קרוב לשלושים שנה, קראתי להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. הכרה כזו נדרשת כצו מוסרי וערכי, ובעיקר כצו יהודי, בהיותנו מדינה שנלחמת נגד הכחשת השואה.

התגובות שקיבלתי למאמר היו צוננות. איש לא חלק על המסר המוסרי, אך נאמר לי שצעד כזה מנוגד לאינטרס הישראלי, ומדינה מחויבת לריאל-פוליטיק. טורקיה הייתה אז בעלת ברית של ישראל. גם אחרי שני הסכמי שלום, עם מצרים וירדן, טורקיה היא בעלת הברית האסטרטגית היחידה שלנו במזרח התיכון העויין, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בבעלת בריתנו.

יש לעיתים מתח בין אינטרס מדיני למוסר. ולעתים האינטרס יכול לגבור על השיקול המוסרי. ואף על פי כן, אני סבור שמדינה יהודית מחויבת מוסרית לצאת נגד הכחשת רצח עם, כפי שאיננו מקבלים שום שיקול אסטרטגי כמצדיק הכחשת השואה.

מאז, בעלת הברית הפכה לאוייב מר, ואנו עדיין חלק מהכחשת רצח העם. מאז, פעמים רבות, שבתי והעליתי את התביעה להכרה ברצח העם הארמני וכמוני עשו עוד רבים וטובים, ותמיד העמדה הזאת נשללה בשם איזה אינטרס אסטרטגי, שאותו ניתן לתמצת בשלוש מילים: זה לא הזמן.

פעם היחסים עם טורקיה בשפל, למשל אחרי פיגוע מרמרה, וזה לא הזמן להחריף את המתיחות. פעם יש ניסיונות להתקרבות עם טורקיה וזה לא הזמן לפגוע במהלך. פעם עלינו על דרך של חידוש היחסים וזה לא הזמן להרוס את המהלך המורכב שנטווה ברגישות רבה. אף פעם זה לא הזמן.

אני מאמין שכל זמן הוא הזמן. אין עיתוי שמצדיק את היותנו חלק מחרפת ההכחשה. איני רוצה שהסיבה להכרה ברצח העם תהיה או אפילו תתפרש כתגובה לעוינות הטורקית. ואף על פי כן, אם גם השנה, לכל המאוחר עד יום הזיכרון לרצח העם, ב-24 באפריל, לא נכיר ברצח העם הארמני, זה יהיה אבסורד.

ב-7 באוקטובר היינו קורבן למיני ג'נוסייד. למה מיני? כי היה זה ג'נוסייד של יום אחד בחבל ארץ אחד. אבל הוכח לנו מה האידיאל של הפלשתינאים: פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – 7 באוקטובר. עד היהודי האחרון.

טורקיה תומכת בחמאס. טורקיה תומכת בטבח. טורקיה תומכת בג'נוסייד של היהודים בישראל. ובחוצפתם חסרת הבושה, הם מגדירים את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית... רצח עם. האם גם עכשיו נמשיך להכחיש?

* פורסם לראשונה באתר "בין חברים"

צרור הערות ‏28.1.24

* נוטעים תקווה – למחרת ט"ו בשבט, ביום שישי האחרון, נערך בקיבוץ רוחמה אירוע ששמו "נוטעים תקווה", לסולידריות עם החטופים. 136 אנשי ציבור ומנהיגים, אך לא פוליטיקאים פעילים (היו פוליטיקאים בדימוס, כמו עמי איילון ואיילת נחמיאס) ומשפחות החטופים, התכנסו לנטוע 136 עצי חרוב ביער רוחמה, למען החטופים. המשתתפים היו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית – רבנים, שופטים, אנשי רוח, בכירים במערכת הביטחון בדימוס ופעילים חברתיים. יוזם האירוע והמארגן שלו היה חגי שטדלר, פעיל חברתי ומראשי קבוצת "בראשית", שקמה בתקופת המהפכה המשטרית, בניסיון ליצור חיבורים בין קצוות העם ולהגיע להסכמות. השתתפותי באירוע היא מתוך חברותי בקבוצת "בראשית". אגב, הקבוצה עצמה היא ההיפך מהיכולת להגיע להסכמות. מבחינה זו היא כישלון חרוץ, ועוד אכתוב על כך. אבל יצאו ממנה יוזמות יפות, וזו ביניהן. מזג האוויר החורפי שינה את התוכנית. הטקס עבר לאולם התרבות בקיבוץ רוחמה. הנטיעות לא התקיימו כמתוכנן, אלא נטיעה סמלית של עצים בודדים בכניסה לקיבוץ. מיספר ארגונים היו שותפים אבל הארגון היחיד שהיה חתום היה מטה משפחות החטופים. הכותרת שהופיעה על הבמה הייתה: מאוחדים. מחזירים. מנצחים.

שולי רנד שר את "בראשית" ו"אחות קטנה". הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, שבנו נפצע קשה במלחמה ואיבד את שתי רגליו, נשא תפילה לשלום המדינה, לשובם בשלום של החיילים, לתקומת יישובי הנגב המערבי ולחזרת החטופים. שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, קראה את מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, והבסיס לקונצנזוס לאומי. השופטת קראה גם את "אני מאמין" של טשרניחובסקי. "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שר." נציגי המשפחות קראו בשמות החטופים. שי וינקרט, אביו של עומר, החטוף בעזה, קרא פרק תהילים. האירוע הסתיים בשירת "התקווה".

לאחר מכן נערכו הנטיעות. נטיעת עצי החרוב באדמת הנגב המערבי היא התשובה להרג, להרס ולחורבן שהאוייב זרע בנגב המערבי, היא העמקת שורשי העם היהודי באדמת המולדת, בנגב המערבי. הם מחריבים. אנו בונים, נוטעים יוצרים. היצירה הציונית תנצח!

* עשית את כל הדרך? – הייתי המשתתף הצפוני ביותר באירוע. אנשים שפגשו אותי הגיבו בפליאה: עשית את כל הדרך הזאת, מהצפון הרחוק?!

א. כן. אם אני כאן, סימן שעשיתי את כל הדרך.

ב. אני כל כך רגיל לשאלה הזאת...

ג. אורטל לא רחוקה. להיפך שם הבית. זה אתם שמתגוררים רחוק.

ד. אני אוהב מאוד את הנסיעות הללו. שנים רבות מילאתי תפקידים שהיו כרוכות בהם נסיעות רבות בכל רחבי הארץ, וזה כיף גדול.

ה. אני כעת במילואים, במחלקת ההגנה (לשעבר כיתת הכוננות) של אורטל. מאז השבעה באוקטובר אני מרותק ליישוב, כך שנסיעה כזאת היא כיף גדול בעבורי.

אבל כמובן שמה שהביא אותי לחצות את הארץ מהצפון לדרום, הוא האירוע הזה. התכנסנו 136 אנשי ציבור, רוח ומעשה, מכל קצווי הקשת, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, דרוזים ובדואים, ימין, מרכז ושמאל. ואנו מבטאים אחדות אמת בחתירה לניצחון ולהשבת החטופים.

יש המנסים לפלג אותנו גם בנושא הקונצנזואלי – החטופים. יש המנסים להציג את מי שיוצאים נגד כניעה כמי שפחות אכפת להם מהחטופים. אין שקר גס מזה. יש המאמינים, כמוני, שהכבדת הלחץ הצבאי היא שתקדם את שחרורם ושהקריאה לעסקה בכל מחיר מקשה ומעכבת את היכולת להגיע לכך. יש מי שדעתם הפוכה, והיא לגיטימית באותה מידה.

המטרה משותפת. הכנס ביטא את האחדות הזאת.

* לא הכל מותר – האירוע "נוטעים תקווה" ברוחמה היה מפגן מרשים של אחדות לאומית. והיתה תקרית, שיש שיכנו אותה "מביכה", אך אני מגדיר אותה חמורה ומכוערת. אישה ממשפחות החטופים התפרצה בצעקות נגד הדיבור על ניצחון כיוון ש"הפסדנו", גידפה את  הממשלה שהפקירה ומפקירה ואז היא קראה לירות כדור בראש של נתניהו. היא הוצאה בנימוס מהמקום. הקהל נתקף הלם והגיב באלם.

המנחה, יוזם האירוע, חגי שטדלר, הגיב במבוכה ש"אנחנו מבינים את הכעס." אני, במקומו,  הייתי מגיב אחרת. אמנם "אין אדם נתפס על צערו," אך גם "אדם ניכר בכעסו." נכון היה להוקיע את האמירה החמורה. כן, גם למי שבן משפחתו נחטף, לא הכןל מותר.

* צביעות מתחסדת – צודקים הפרשנים שמסבירים שזה יכול היה להיות גרוע יותר. אכן, האויב הדרום-אפריקאי לא השיג את מבוקשו. אבל "פסק הדין" של בית ה"משפט" הוא חרפה. אני דבק בעמדתי, שישראל היתה צריכה להחרים את המהלך, ולא להסכים לשבת על ספסל הנאשמים במשפט השדה, מול האשמה אבסורדית, שמימוש זכותה להגנה עצמית מפני מי שזוממים לבצע ג'נוסייד הוא... ג'נוסייד. כל ההטפות של ה"שופטת" הם חרפה של צביעות מתחסדת.

* אילו היה זה בית דין של צדק – ישראל הותקפה במתקפת ג'נוסייד מחרידה, שצריכה היתה לזעזע כל אדם נאור בעולם. היה זה פשע נגד אנושות במלוא מובן המילה. למחרת, ישראל יצאה לממש את זכותה להגנה עצמית ולהגנה על קיומה ועל חיי אזרחיה. פשע נוסף נגד האנושות שחמאס ביצע, הוא הפיכת תושבי עזה למגינים אנושיים. הפיכת בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים ומסגדים לבסיסי טרור. חפירת פירים למנהרות טרור מחדרי ילדים, מתחת למיטות תינוקות, בבתים רבים מאוד. אין דרך להילחם בטרור הזה, בלי שיפגעו מגינים אנושיים. וישראל אינה יכולה שלא להילחם בטרור, שעולל מה שעולל במשך 25 שנים ובפרט בטבח השבעה באוקטובר ובחטיפת מאות אזרחים, קשישים, נשים וילדים ואף רצח חטופים. אף על פי כן, ישראל שומרת, יותר מכל מדינה אחרת, על חוקי המלחמה. עושה הכול כדי לאפשר ולעודד בלתי מעורבים להתפנות, גם במחיר עיכוב ופגיעה במאמץ המלחמתי. והיא מאפשרת העברת סיוע הומניטרי, אף שמי שמשתלט עליו הוא ארגון הטרור, מה שמחזק אותו, מאריך את המלחמה ואת הסבל.

גם ההיתפסות לאמירות של מנהיגים ישראליים היא מגוחכת. אלו אמירות שנאמרו מתוך זעזוע וזעם על טבח נורא מלווה במעשי אונס, עריפת ראשים, רצח תינוקות, ואי אפשר לא להבין אותן. ויש פער בין האמירות הללו, לבין ההחלטות והפקודות שכולן על פי החוק הבינלאומי. רצוי שהמנהיגים יהיו זהירים יותר בהתבטאויותיהם, אבל לבטח אין בהן דבר שיצדיק צווים "משפטיים" כלשהם. אילו בית ה"דין" בהאג היה פוסק דין צדק, הוא היה דוחה על הסף את העתירה של דרא"פ ולפיכך לא דן בדרישתה לצווי ביניים. הוא היה דורש מכל מדינות העולם לנתק כל קשר עם חמאס, לחנוק את מקורותיהם הפיננסיים ולהקים בית משפט נוסח נירנברג לשפוט את ראשי חמאס על פשעים נגד האנושות. אך זהו טריבונל של נציגי מדינות, ובהן מדינות דיקטטוריות, עוינות, כאלו שמבצעות בעצמן פשעים אמיתיים, חמורים לאין ערוך, במלחמות תוקפנות. בהרכב הזה, העובדה שלא פסקו על הפסקת המלחמה או הגבלתה, היא הישג לישראל ועל כך כל הכבוד לברק ולמשלחת הישראלית שהציגה מופע הגנה מרשים ביותר. ובכל זאת, הקראת פסק הדין ועצם העמדת ישראל על ספסל הנאשמים, היא חרפה עולמית ומפגן מחליא של צביעות.

* דרום-אפריקה – את מקום השלטון הגזעני של משטר האפרטהייד החליף שלטון גזעני אנטישמי תומך טרור.

* לפרק את אונר"א - אונר"א – הורתה בחטא. יש סוכנות פליטים לאו"ם, המטפלת בפליטים בכל העולם, במטרה לשקמם. ויש סוכנות לפליטים פלשתינאים בלבד, במטרה למנוע את שיקומם, להנציח את פליטותם ולהעביר את ה"פליטות" מדור לדור. מטרת קיומה של אונר"א הוא להנציח את הסכסוך במזה"ת. ולכן, כל אדם שוחר שלום בעולם צריך לדרוש את פירוק הארגון העוין הזה. בתי הספר של אונר"א הם חממה לגידול מחבלים. מוסדות אונר"א הם תשתיות טרור ומסתור למחבלים. לא מפתיע שעובדי אונר"א היו בין מבצעי הטבח ב-7 באוקטובר. היום-שאחרי חייב לכלול את פירוק אונר"א. זה אינטרס לאומי עליון של ישראל, ועל הממשלה לעמוד על כך.

* בחירות בהסכמה – בריחתו של נתניהו מאחריות למחדל עלולה להביא למחאה שלא היתה כדוגמתה. לא מוטי אשכנזי אחד יהיה כאן אלא מאות אלפים. הר הגעש שיתפוצץ יהיה חסר תקדים. אפשר למנוע זאת, באמצעות החלטה מוסכמת על מועד לבחירות מוקדמות. במקרה הזה תהיה מחאה, אך קטנה בהיקפה ולא משמעותית.

זכות הקיום המרכזי של מדינת ישראל היא מניעת אירוע כמו 7 באוקטובר. בתצהיר של נתניהו לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון, הוא הבהיר, בצדק, את ההבדל בין אחריות ראש הממשלה לכשלים כמו אלה שהובילו לאסון, שבהם גם אם עקרונית הוא אחראי על הכול, אי אפשר לצפות ממנו לאחריות אישית על כל תקלה במדינה, לבין אחריותו האישית הברורה לסוגיות של ביטחון לאומי. טבח 7 באוקטובר והיעדרות צה"ל במשך שעות קריטיות רבות, היא קריסת הביטחון הלאומי, שהיא אחריותו האישית של ראש הממשלה. היא אינה מפחיתה מאחריותם האישית של ראשי מערכת הביטחון, אך הוא הנושא באחריות העליונה. הדבר נכון במיוחד במקרה של נתניהו, הן בשל משך הזמן של כהונתו, מאז 2009, והן בשל הדומיננטיות שלו כמעצב תפיסת הביטחון בתקופה הזאת. הוא קיבל את ההחלטות שאפשרו לחמאס לצמוח לממדים הללו. הוא עיצב והוביל את מדיניות ההכלה והפייסנות לאורך השנים עד הקריסה של 7 באוקטובר. הוא הוביל את מהלך הפרוטקשן לחמאס, בניסיון לקנות שקט. והרי הוא עצמו הגדיר את עצמו "מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכו' ונטל על עצמו את מלוא הקרדיט על מה שהציג כמצב הביטחוני הטוב ביותר של ישראל ולא השאיר לדרגים האחרים שייר של אשראי על ההצלחות, האמתיות והמדומות. לעומת זאת, הוא הטיל במפגיע את מלוא האחריות על ראשי ממשלה אחרים, על כל כשל ביטחוני, גם כזה הבטל בשישים לעומת כשל 7 באוקטובר.

אילו היה מנהיג, היה מצהיר כבר בבוקר 7 באוקטובר שהוא הנושא באחריות, קורא לעם להתאחד במלחמה ומודיע שיפרוש מן החיים הפוליטיים מיד אחרי הניצחון. העם היה מכבד זאת ומתאחד מאחוריו ומאחורי ממשלתו. למרבה הצער, הוא נהג אחרת. אם נתניהו מתעקש לברוח מאחריות, לכל הפחות עליו לחזור לציבור ולבקש מנדט מחודש. רעידת אדמה בעוצמה כזאת, מחייבת זאת. הוא אינו יכול ליהנות מלגיטימציה של בחירות לפני הרעש. מה שהיה קודם אינו רלוונטי. בחירות בשעת מלחמה הן דבר רע ומסוכן. קודם כל בשל העמקת הקרע, הנובע מעצם הבחירות, ואפילו במובן הטכני; למשל מטח טילים חסר תקדים של חיזבאללה על כל חלקי המדינה כדי לשבש את הבחירות. מצד שני, ניהול מלחמה ארוכה כל כך בידי ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון העם, ודוק – איני מדבר על תמיכת העם אלא על אמון העם, כי רוב העם אינו מאמין בו ואינו מאמין לו, מזיק אף יותר.

הפתרון הראוי, הוא להחליט מראש על מועד בחירות מוסכם. בעיניי, נכון לקיימן במועד שבין אחרי חגי תשרי לסוף 2024. סביר להניח שעד אז המלחמה תסתיים, אך המועד עדין יהיה קרוב למלחמה. אפשרות נוספת היא לא לנקוב בתאריך, אלא להחליט על בחירות 90 יום אחרי המלחמה. הבעיה בכך, היא שרוב העם מאמין, לדעתי שלא בצדק, שנתניהו מושך בכוונה את המלחמה למען הישרדותו. אם יוחלט על מועד מוסכם לבחירות, יצא העוקץ מהזעם הציבורי והוא ינותב לקלפיות ולהליך הדמוקרטי. המחאה תהיה שולית. לדעתי, במקרה כזה נכון שהמחנה הממלכתי יישאר בממשלה עד הבחירות (אם כי אני בספק אם כך תנהג). אני חושש מאוד מאוד מההשלכות החברתיות של הימנעות מצעד של בחירות בהסכמה רחבה.

[אהוד: יש לי חדשות עבורך. ייתכן מאוד שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה גם אחרי הבחירות הקרובות. כי חרף ההפגנות הפרועות התומכות חמאס, אנחנו מדינה דמוקרטית].

* במלחמה יש מנצחים – באתר "בין חברים" פרסם תום נבון מאמר שכותרתו מתמצתת את המסר שלו: "במלחמות אין מנצחים." במלחמת השחרור כל מדינות ערב פלשו למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולבצע ג'נוסייד ליישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ערביי ישראל התנפלו על היישוב למען אותה מטרה חצי שנה קודם לכן. הדפנו את הפלישה, מדינת ישראל קמה ואף הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. היא קלטה עלייה גדולה, הקימה התיישבות גדולה והלכה ושגשגה מאז בכל התחומים. זה היה ניצחון ברור וחד-משמעי.

ערב מלחמת ששת הימים ישראל היתה במצור, מוקפת בטבעת חנק שעמדה לתקוף אותה, כאשר היא נעדרת גבולות בני הגנה. ישראל יצאה למתקפת נגד מקדימה, הביסה את שלושת צבאות ערב והרחיבה בענק את גבולותיה. זה היה ניצחון ברור וחד-משמעי.

במלחמת יום הכיפורים ישראל הופתעה קשות בידי שני צבאות אויב, ותוך 19 יום הביסה את תוקפיה והגיעה לשערי דמשק ולמאה ואחת ק"מ מקהיר. זה ניצחון דרמטי.

במלחמה הזאת אנחנו יכולים לנצח וחמאס יכול לנצח. אם לא נחסל את כוחו השלטוני והצבאי של חמאס ולא נפרז את עזה – יהיה זה ניצחון חמאס, ניצחון הטבח, טיהור אתני של הנגב המערבי והגליל וראשית הסוף של מדינת ישראל. קמפיין הכניעה שהולך וצובר תאוצה, עלול להוביל אותנו לאסון הזה. אם נמשיך את המערכה בנחישות עד השגת מטרותיה – יהיה זה ניצחון ישראלי ברור. המסר הפציפיסטי, שלפיו אין מנצחים במלחמה, מנותק מן המציאות. הוא גם מסר בלתי מוסרי, כי אין מוסר ללא אבחנה בין טוב לרע וללא מלחמה נחושה של הטוב למיגור הרע.

* השוואה אנכרוניסטית ודמגוגית – במוסף ספרים של "הארץ" פירסם אדם רז מאמר ביקורת על ספרו של מרטין אינדיק "בתחבולות תעשה לך מלחמה: הנרי קיסינג'ר והחתירה לשלום במזרח התיכון". ציטוט מתוך המאמר: "קשה שלא להיאנח בכאב כשקוראים על השיחה בין גולדה מאיר לקיסינג'ר, שבה נידון גורל שבויי המלחמה ו'ברגע מיוסר אחד היא פלטה: 'לא אוכל לחיות עם זה... איך אעמוד מול האימהות ובנות הזוג של הגברים האלה'."

ההשוואה שעושה אדם רז בין אז לעכשיו אנכרוניסטית ודמגוגית. אלו שתי סוגיות שונות לחלוטין. ראשית, זה לא היה במהלך המלחמה ולא תחת קריאה לישראל להיכנע במלחמה כדי להחזיר את השבויים. כל מי שמכיר את האופן שבו ניהלה גולדה, ביד רמה, את המלחמה, יודע באיזו נחישות היא הובילה את ישראל לניצחון, בלי למצמץ גם כאשר מחיר הדמים היה קשה וכואב.

שנית, היא אמרה את הדברים במהלך המו"מ על הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה. וגם אז, הדרישה שלה בעניין השבויים לא היתה כניעה, אלא להיפך – תנאי שהיא הציגה לחתימת ההסכמים. הם הבינו שהיא רצינית ושלא יהיה הסכם בלי חילופי שבויים ועמדתה הקשוחה הובילה לחילופי השבויים.

שלישית, למרות הסוגייה הכואבת של השבויים, היא ניהלה מו"מ מזהיר וקשוח, במיוחד מול הסורים, ולא נכנעה לתביעות האבסורדיות של האוייב תמורת ההסכם. אגב, ההסכם עם סוריה נחתם רק ב-31 במאי 1974, כלומר כמעט 8 חודשים אחרי פרוץ המלחמה.

רביעית, מדובר היה במלחמה בין צבאות, ובמלחמה כזו ברור שבסופה משוחררים השבויים משני הצדדים. כאן מדובר במחבלים ובהם רוצחים רבים היושבים בכלא הישראלי בעקבות משפט. אין להשוות לוחמים בצבא האוייב לרוצחי תינוקות וקשישים, לאנסים ולעורפי ראשים.

ובנוסף לכך, גם הרמז כאילו נתניהו והממשלה הנוכחית פחות רגישים לסבל החטופים ובני משפחותיהם אינו נכון ומכוער. עדות לכך היא היוזמה הישראלית לעסקת חטופים, שעל פי פרסומים זרים יש בה נכונות לוויתורים מרחיקי לכת ולפגיעה במאמץ המלחמתי תמורת החזרת החטופים. אלא שחמאס מסרב גם לזה, כי הוא רוצה כניעה. וכשהוא רואה את קמפיין הכניעה, הוא מקשיח את עמדותיו ומסרב לעסקה, בהנחה שאם ימתין עוד קצת, ישראל תיכנע.

* קמפיין מוצדק – בניגוד לקמפיין הכניעה, צעדי המחאה נגד העברת האספקה לעזה ככל עוד החטופים עדין בידי חמאס, וחסימת שיירת המשאיות במעבר כרם שלום מוצדקים ואפקטיביים. המסר של "הומניטרי תמורת הומניטרי" צודק מאוד. מה שיביא לשחרור החטופים הוא לחץ כבד ביותר על חמאס ודחיקתו אל הקיר, עד שיאמר "רוצה אני." קמפיין הכניעה מקשיח את עמדת סינוואר ובכך דוחה את האפשרות לעסקה, מאריך את משך החטיפה ואת סבל המשפחות ומסכן את חיי החטופים. קמפיין "הומניטרי תמורת הומניטרי" מגביר את הלחץ עליו, ולכן הוא בכיוון החיובי. אם הלחץ ההמוני יהיה בכיוון הזה, הוא יקדים את שחרור החטופים.

* כעומק השבר גודל האתגר – השבר שחוותה התנועה הקיבוצית ב-7 באוקטובר הוא אחד החמורים בתולדותיה. טבח המוני בבארי, בניר עוז ובכפר עזה. מעשי טבח בקיבוצים נוספים. 60 קיבוצים בנגב המערבי ובגליל פונו. פגיעה פיזית קשה בקיבוצי קו העימות עם לבנון. ואנו עוד לא יודעים מה צופן לנו העתיד, אך להערכתי אנו בפתח מלחמה כוללת עם לבנון ואולי היא תתפשט לסוריה, כך שהפגיעה בקיבוצי הגליל והגולן צפויה להיות קשה. כעומק השבר – גודל האתגר. האם תשכיל התנועה הקיבוצית להוביל את אתגר התקומה, תקומת הקיבוצים שנפגעו וייפגעו ומינופה לתקומה רבתי של חזון ההתיישבות העובדת בכלל והקיבוצית בפרט? זה תלוי בעיקר בהנהגת התנועה. ב-13 בפברואר תיערכנה בחירות להנהגת התנועה הקיבוצית. שנים מתמודדים על תפקיד המזכ"ל – ליאור שמחה מנצר סרני והדס דניאלי ילין מיגור. הדס רתמה לקמפיין שלה את הנהגת תנועת המחאה. שקמה ברסלר, משה רדמן ושאר ראשי המחאה מתלווים אליה במסעות הבחירות בקיבוצים. זו פריטה פופוליסטית על סנטימנט המחאה, שרבים מחברי הקיבוצים נטלו בה חלק. אך מה לראשי המחאה ולענייני התנועה הקיבוצית? חוששני שבחירתה תהפוך את התנועה הקיבוצית לסניף של המחאה. האם זה מה שנחוץ היום לתנועה? האם חידוש המחאה הוא מה שנחוץ היום לחברה הישראלית? ומה שחמור יותר, הדס מפיצה תאוריית קונספירציה הזויה, בנוסח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, שעל פיה הגרעינים התורניים מנסים להשתלט על קיבוצי הנגב המערבי. וכאשר מזכיר התנועה ניר מאיר, שהיא היתה המשנה שלו, מוציא הודעות הכחשה מוחלטת של הקונספירציה, היא משתלחת בו בגסות.

ליאור שמחה מכוון כולו תקומה. יש בו שילוב של חזון גדול, כושר ביצוע מוכח, כושר מנהיגות, אהבת הקיבוצים ומחויבות מוחלטת למשימת התקומה. הבחירות הפעם אינן עוסקות רק בשאלה הפרסונלית, מי המתאים ביותר לתפקיד המזכ"ל, ואין לי ספק שזהו ליאור. הפעם זו גם בחירה בין דרכים: האם התנועה הקיבוצית תהיה תנועת מחאה או תנועת הגשמה.

* חינוך מחדש – יאיר גולן טוען שבני הציונות הדתית זקוקים לחינוך מחדש. היו משטרים שהקימו מחנות לחינוך מחדש למתנגדי המשטר. אני מזהה תהליכים...

* סחלה – גם בתוך הסְחְלֶה של הכנסת הנוכחית, הגרועה והעלובה בכל כנסות ישראל מאז הקמתה בט"ו בשבט לפני 75 שנים, בולטת הגוטליב לרעה, כתת רמה וכביזיון לאומי. בין שאר מעלליה היא מפיצת רעל הקונספירציות על צה"ל והשב"כ והניסיון לחפש שם בוגדים ומשת"פים עם חמאס, כביכול. היא יודעת שהיא שקרנית, אבל מה אכפת לה? בפשקוויל שהפיצה ביום רביעי, היא אף פירסמה את שמו וזהותו של איש שב"כ, מושא לעלילתה, תוך סיכון חייו והתרת דמו. היא טענה שאיש השב"כ, בעלה [בן-זוגה?] של שקמה ברסלר, שוחח עם סינוואר יומיים לפני הטבח.

מי שמפיץ עלילות דם נגד צה"ל והשב"כ בזמן מלחמה, עושה מעשה בגידה במולדת. הגוטליב – גיס חמישי בתוך ועדת החוץ והביטחון. בדיוק כפי שהחסינות לא הגנה על עופר כסיף שתקף שוטר, כך אסור שהחסינות תגן על המופקרת הזאת.

* נרקיסיסט בכיין – תאוריות הקונספירציה ועלילות הדם על צה"ל ושב"כ הן מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. מי שמפיצים אותן ברשתות הם הגרעין הקשה של הביביסטים. אילו נתניהו היה רוצה, הוא היה עוצר זאת. אך הוא שותק, והם מבינים זאת כאישור. וכאשר הילדז שלו מפיץ את עלילת הדם בתעלות הביבים, הם מבינים שזה מפי הגבורה. המסע הגיע לשפל כאשר הח"כית (!!!) המופקרת גוטליב, המסתתרת בפחדנות מאחורי חסינותה הפרלמנטרית, מיקדה את עלילת הדם בלוחם שב"כ, תוך חשיפת שמו והתרת דמו, כאשר כל חטאו הוא שאשתו היא שקמה ברסלר. ונתניהו שותק. ומירי רגב מהדהדת את עלילת הדם בישיבת קבינט, כ"שאלה" תמימה. ונתניהו שותק. ורק כאשר חילי טרופר דורש ממנו במפגיע לגנות ולא מותיר בידיו ברירה, הוא מגנה, ומוסיף "אבל למה שתקתם כשהיא תקפה אותי?"

איזה נרקיסיסט בכיין. מרוכז בעצמו ורק בעצמו. הוא ראש הממשלה והוא מתבכיין על כך שמבקרים אותו. והוא משווה עלילת דם בזויה על איש שב"כ, שהמופקרת מאשימה אותו בבגידה ובשותפות בטבח, עם ביקורת פוליטית לגיטימית על ראש ממשלה. אפס במנהיגות.

* שני קטבים של הישראליות – שתי דמויות בלטו השבוע – עידן עמדי וטלי גוטליב. עידן עמדי הוא התגלמות הישראלי היפה. טלי גוטליב היא התגלמות הישראלי המכוער.

* תמימותו של ראש השב"כ – ראש השב"כ רונן בר מבקש למנות לאלתר ועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל. הוא מאמין שוועדת החקירה תזים את תאוריות הקונספירציה ועלילות הדם ותנמיך את האש. איזה תמים. תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית שמייצרת את עלילות הדם, היא זו שמסיתה ויוצרת פרובוקציות נגד מערכת המשפט הישראלית. הרי בין הנראטיבים שהם מייצרים, בית המשפט הוא שאשם במחדל והשופטים אינם אמורים להיות חוקרים אלא נחקרים. הרי ברגע שתקום הוועדה הם יפתחו בהסתה אישית ממוקדת דרך חבריה כדי ליצור מראש דה-לגיטימציה למסקנותיה. וברגע שהיא תפריך את עלילות הדם, וברור שהיא תפריך אותן, תהיה זו הוכחה שהיא חלק מן הקנוניה ומהבגידה ושזו ועדה לטיוח הבגידה ול"תפירת תיק" נגד נתניהו. ועדרי האספסוף הביביסטי, שמפיצים את הרעל הקונספירטיבי, יאמינו גם לקונספירציה הזאת ויפיצו אותה בתעלות הביבים. ואם בוועדת החקירה עסקינן – האדם המתאים ביותר לעמוד בראשה הוא השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, מי שהיה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. אדם חכם מאוד ומנוסה מאוד, הן כשופט והן בשירות הציבורי, כולל במערכת הביטחון. בין תפקידיו – מזכיר הממשלה והיועמ"ש.

* שילוב קטלני של רשעות וטיפשות – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, שובר בכל פעם את השפל של עצמו. והפעם, באיזה סיור, הוזכר שמו של אלוף (מיל') נועם תיבון, אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון ישראל, אדם שכאשר שמע על מתקפת 7 באוקטובר, לקח את הנשק, נכנס לרכב, וטס אל תוך התופת, והציל את בנו ונכדיו הלכודים בממ"ד בנחל עוז והמשיך להילחם במחבלים במקום, הציל חיים וחילץ פצועים. "שם רשעים..." הוא הפטיר, רמז לתואר "שם רשעים ירקב," מספר משלי, ששמור לגרועים שבין עוכרי ישראל.

השר הכהניסט הוא שילוב קטלני של רשעות וטיפשות. העובדה שהממשלה היוצאת כוללת בתוכה את הכנופייה הכהניסטית היא כתם לדיראון עולם על תולדות העם היהודי.

* עבד ליח"צ – ראש הכנופייה מתפאר בכך שצייד כיתות כוננות וסיפק להם אפודים קרמיים. בדיקת מעבדה הוכיחה שהאפודים אינם תקינים ואינם עמידים. בקיצור – חרטא. ככה זה כשממנים מוקיון טיקטוק, עבד ליח"צ של עצמו, להיות השר ל"ביטחון" לאומני. מה זה חשוב מה טיב הציוד? העיקר שהוא הצטלם מספק את הציוד.

* נביא שקר – לקראת העלאת מופע של האופרה הישראלית מיצירותיו של חנוך לוין, נערכה שיחה ברדיו בין ליאת רגב לנועם סמל.

הם קראו מתוך "את ואני והמלחמה הבאה":

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –

את ואני והמלחמה הבאה.

כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –

את ואני והמלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,

המלחמה הבאה עלינו לטובה.

והתפעלו – איזה נביא! ב-1968, כשכולם היו באופוריה אחרי מלחמת ששת הימים, הוא דיבר על המלחמה כמרכיב קבוע בחיינו. ואיך הנביא הזה חזה את שפיכות הדמים הבלתי פוסקת ששיאה היה ב-7 באוקטובר.

סליחה, אך אני מסרב להתרשם מה"נביא". הוא לא חזה את המלחמה, אלא העביר מסר שאלו מלחמות סרק, לשווא, שבהן שולחים את הבנים להיהרג למען גחמות של פוליטיקאים ציניים. "המלך משחק עם המלכה" והחיילים השחורים והלבנים סתם מתים.

באמת? זה הסיפור? החיילים שלנו נלחמים לשווא? נופלים לשווא? אפשר לומר שטות כזו אחרי ה-7 באוקטובר? האם מאות אלפי החיילים שרצו מרצונם המלא למילואים, חדורי תחושת שליחות של הגנה על החיים עצמם, עשו זאת למען גחמה של פוליטיקאי ציני? למען איזו "מלכת אמבטיה"? באמת?! וגם האויב הנורא, לא עשה זאת למען גחמה של פוליטיקאי, אלא מתוך קנאות דתית רצחנית ואמונה שבכך שירצחו את היהודים יביאו גאולה לעולם.

המסר של חנוך לוין מנותק מן המציאות וחסר שחר. נביא שקר.

* מילואים או מועמדות – קיבלתי טלפון בהול מהרבש"ץ של אורטל, ובו נאמר שהוא קיבל הודעה, שכיוון שאני מועמד בבחירות המוניציפליות, יפסיקו לי את המילואים, אלא אם אתפטר ממועמדותי.

"זו כנראה טעות," השבתי לו. "אני לא מועמד לשום דבר."

כעבור דקות אחדות, הבנתי על מה הם מדברים. לכל יישוב יש נציג במליאת המועצה האזורית. כמעט בכל הקיבוצים והמושבים אין בחירות בין רשימות, ביום הבחירות. אנחנו בחרנו מראש את הנציגה שלנו. אני מיספר 2 ברשימה, כך שאם מסיבה זו או אחרת במהלך הקדנציה הנציגה שלנו תפרוש, אחליף אותה. איך זה קשור בדיוק לבחירות המוניציפליות? ואיך זה קשור בדיוק למילואים? מסתבר שלא מדובר רק ברשימות לנציג המליאה, אלא גם בחברי הוועדים המקומיים, שכמעט בכל הקיבוצים והמושבים נבחרים בנפרד, לא במסגרת הבחירות המוניציפליות. עוד אחזור לשטות הנוגעת ליישובי המועצות האזוריות. ההתנגדות שלי לעצם הברירה בין מילואים למועמדות תקפה גם במקומות שבהם יש בחירות של ממש. יש מועמדים רבים לרשויות המקומיות – לראשות הרשות או ברשימות למליאת הרשות, שמשרתים במילואים. נכון היה שהממשלה תוציא הנחיה לצה"ל לאפשר לאותם מועמדים להשתחרר מהמילואים. אך למה לאסור עליהם לשרת במילואים? הרי אין המדובר בשירות מילואים רגיל. מדובר במלחמה. אנחנו במלחמה. איזו סיבה יש לאסור על מועמד ברשימה של רשות זו או אחרת להמשיך להילחם שכם אחד עם רעיו לנשק, או לכפות עליו לעזוב את חייליו באמצע המלחמה, בשל מועמדותו? ואיזו סיבה מצדיקה למנוע ממי שבוחר להמשיך לשרת, לממש את רצונו להשפיע ולפעול ברשות המקומית שלו? אין בזה היגיון. בטח לא היגיון של אומה במלחמה.

ובחזרה ליישובים במועצות האזוריות. שיגרנו מכתב דחוף לשר הביטחון ושר הפנים בזו הלשון:

לכבוד שר הביטחון יואב גלנט ושר הפנים משה ארבל,

שלום רב,

אנו, חיילי מילואים, המועמדים לוועדים מקומיים או חברות במליאה במועצות אזוריות, ביישובים שבהם אין מועמדים נוספים, ולכן לא יתקיימו בחירות, והמועמדות שלנו תאושר בהכרזה בלבד. במצב זה אין צורך כלל בקמפיין. בכל זאת, נתבקשנו להכריע האם להמשיך במילואים ולהסיר מועמדות לחברות בוועד מקומי או במליאה או לפרוש מהמילואים ולהמשיך במועמדות. אין שום צורך אמיתי בבקשה זאת, ואנו דורשים לאפשר לנו להמשיך במילואים ובמועמדות, וכך להגן על הבית ועל ההתיישבות בשתי דרכים גם יחד.

במידה ולא תתקבל החלטה כמבוקש, אנו מבקשים לקבל נימוקים בכתב להחלטה זו.

כך או כך, ברור שהבחירה שלי היא להמשיך לשרת במילואים.

* אבא של לוחם – אבי נהג לומר שהשערות הלבנות שלו הן מהתקופה שבה לחמתי בלבנון. אמנם שערי טרם החל להאפיר, אף שאני מבוגר בשמונה שנים מאבי במלחמת הלבנון, אבל היום אני כל כך מבין אותו. זו המלחמה הראשונה שבה אני משתתף כאבא ללוחם. וזה קשה. הדאגה אינה מרפה. וכאשר אני שומע שהותר לפרסום על נפילת לוחמים מיחידתו, הידיעה היא כמהלומת פטיש על ראשי. עמוס מגויס כבר 114 יום, מאז קיבל צו 8 בבוקר 7 באוקטובר.

שיחזור הוא ויחזרו כל חיילי צה"ל בשלום ועטורי ניצחון.

* למה אני מתעקש – מייל אחד מרבים ברוח זו, שאני מקבל לעתים קרובות: "הדברים שאתה כותב תמיד מעניינים וחשובים, אבל לא ברור לי מדוע אחרי שאהוד בן עזר, שנעשה ביביסט מטורף (מהגרועים שאני קורא), מחרף ומגדף אותך שוב ושוב (כינה את פירסומיך לאחרונה "צואתיים"), אתה בכל זאת מתעקש לפרסם אצלו. אתה אולי אומר לעצמך שדווקא הפרסום אצלו הוא סוג של מענה (אצבע בעין), אבל לדעתי זה חוסר כבוד עצמי. זה גם משרת את בן עזר עצמו שלא מפסיק לטנף אותך ואחרים."

וזו תשובתי: בהערותיו הילדותיות אב"ע פוגע בעיקר בעצמו ואילו מבחינתי העיתון הוא במה להעביר את מסריי. יש לי שם אלפי קוראים, שקוראים את המאמרים, מצפים להם, מושפעים מהם כולל אנשים שאומרים לי בפירוש שהם פותחים את חב"ע רק כדי לקרוא המאמרים שלי. המחויבות שלי היא אליהם.

[אהוד: אורי הייטנר מצמיד לא פעם את הכינוי "חרא" לאנשים פוליטיים שאותם הוא מבקר, ואז אני מוחק. זו הסיבה שב"הערותיי הילדותיות" כלפיו השתמשתי במילה "צואתיים"].

* ביד הלשון: יחד או ביחד – הסיסמה המובילה (והנכונה) במלחמה הזו, מיומה הראשון, היא "ביחד ננצח." אני נוהג להשתמש במושג "יחד" ולא "ביחד", כי באוזן הפנימית שלי אני חש שזו עברית יפה יותר. לעיתים אני משתמש בסיסמה הפופולרית כפי שהשתרשה. שמעתי טענה לפיה "ביחד" היא שגיאה בעברית. זה לא נכון. שתי הצורות נכונות. וכך נכתב באתר האקדמיה:

שתי הצורות 'יחד' וגם 'ביחד' תִקְנִיוֹת. אומנם במקרא יש רק "יחד", ואילו את "ביחד" אפשר למצוא רק בספרות חז"ל, ואולם דַי בתֵיעוּד זה כדי לְהתִיר את השימוּש בצֵירוּף "ביחד"... אחת הדרכים הרוֹוְחות לִיצירת תוארי פועל בעברית היא הוסָפַת ב' היחס לפני שמות עצם מוּפְשָטים, למשל בנַחַת, בשמחה, בִּשְגָגָה, בכַוָונָה, במהירות, בקַלות, בדיוק, בשקט, בהצלחה, ברצינות. ב' זו עשויה לְהִצְטָרֵף גם לשמות תואר – בטוב, בנְעימים, בִּקְצרה, בגָלוי, בִּמְפוֹרָש וכיו"ב.

ואולם היִיתָכֵן שב' היחס ליצירת תואר הפועל תבוא לפני מילה שֶמִלְכַתְחילה מְשמשת תואר הפועל? האין בכך משום עוֹדְפוּת? ובכן, עיון במְקורות מעלה תֵיעוּד גם לדרך זו.

במקרא לצד מוֹפעים רבים של תואר הפועל מְהֵרָה אנו מוצאים את הצירוף בִּמְהֵרָה; ולצד מופעים רבים של פִּתְאֹם מצוי הצירוף בְּפִתְאֹם. עוד מִזְדַמֵן במקרא הצירוף בִּמְאֹד מְאֹד לצד מְאֹד מְאֹד. בספרות חז"ל מתועד תואר הפועל בוודאי לצד ודאי, בעל פה לצד על פה, בְּעַל כּוֹרְחו לצד על כורחו ואף בכאן לצד כאן.

ומה בדבר תוארי הפועל ביחד ובחינם? במקרא מתוֹעָדוֹת פעמים רבות רק הצורות ללא ב' – יחד וחִינָם, ואילו הצירופים ביחד ובחינם עולים בספרות חז"ל.

אין כמובן בדברים אלה כדי ללמדנו שאפשר להוסיף את ה"ב' היְתֵרָה" הזאת לכל תואר פועל, אך עצם התיעוד במקורות הקדומים יש בו כדי לְהַכְשִיר את הצירופים ביחד ובחינם גם בעברית של ימינו.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: מבקר המדינה מתתיהו אנגלמן – אין שום צורך לחפש מסמכים ולחקור בצה"ל כדי לדעת מי אחראי לטבח ה-7 באוקטובר.

יחיא סינוואר אחראי. אתה הבנת את זה, מתתיהו?

ואם אתה מתעקש לחקור אחראים ל"מחדל" בקרב אנשי הצבא וכוחות הביטחון, אז בבקשה עליך לחקור גם את חלקם של מנהיגי הפגנות המחאה והסרבנות ההמוניות, דוגמת שקמה ברסלר ו"אחים לנשק", ואת התקשורת שעודדה אותם, ואת מפעילי הזמבורות נגד נתניהו בחופשותיו,   לחקור את חלקם של כולם בהחלטתו של יחיא סינוואר –

לצאת להתקפה הרצחנית שאותה הכין שנים רבות!

* * *

משה גרנות

גרניקה כמשל

על "שירת אוקטובר 7.10.2023"

למיכל סנונית

ציפור 2023, 31 עמ'

הפילוסוף הגרמני-יהודי תאודור אדורנו אמר ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות," אבל מסתבר שלא ניתן לאטום את מעיינות היצירה במשפט של אדורנו, שנולד בסערת נפש, ולו הכנה ביותר – פול צלאן כתב את "פוגת המוות", יצחק קצנלסון כתב את "השיר על העם היהודי שנהרג", אורי צבי גרינברג כתב את "רחובות הנהר", וכן רבים וטובים אחרים כמו שלונסקי ואלתרמן. גם הזוועות הנוראות ביותר אינן יכולות לכלוא את היצירה.

בקובץ שלפנינו יש שיר  בשם "גרניקה שלי", והוא ממש במקום, שהרי פבלו פיקאסו צייר את הציור המונומנטאלי "גרניקה" ב-1937 זמן קצר אחרי שהנאצים הפציצו את העיירה הבאסקית גרניקה, הרגו 1600 אנשים ופצעו אלפים, ולציור הזה היה הד אדיר בעולם, הד אשר תרם מאוחר יותר לנכונות להקריב קורבנות על מנת ללחום ברשע המפלצתי של גרמניה הנאצית. ואלה המילים בשיר של מיכל סנונית:

הגרניקה שלי דממה מנוע

הזעקה בשיפולי בטנה

בחדר המוגן

ופיקסו אורז את חפציו

וקד קידה בפני

היצירה החדשה של רוע

האדם.

גדול אמני המאה העשרים

משפיל עיניו.

(עמ' 19).

לאמור, בגרניקה התרחשה זוועה, אבל אין מקום להשוואה באשר לזוועות שביצע חמאס ב-7.10.2023.

המשוררת בנתה את שיריה תוך התכתבות עם אבני יסוד של התרבות העברית. השיר "הוא שהיה" (עמ' 11) מתכתב עם הפסוק מירמיהו ל"א 14: "ורחל לא בכתה על בניה" בהמשך מוזכר הר נבו במשמעות הפוכה, כי החלוצים לא רק ראו את הארץ (כמו משה) אלא גם באו אליה "כי היה לאן לבוא." ובהמשך: "השיטה את ראשה הרכינה / השוחט שחט לבלי רחם / וכל שערה הלבינה," פסוק שמתכתב עם "על השחיטה" של ביאליק. והשיר מסתיים כך:

היו אישה ואיש ותינוק וקשיש

ועכשיו כולנו אומרים קדיש.

ומה שהיה כבר לא יהיה

השיטה לא תפרח

השוחט כבר שחט

וכל העולם בוכה.

שהרי בשבעה באוקטובר נטבחו בדרכים מזוויעות משפחות שלימות – סבים, הורים וילדים. הקורא בוודאי חש באמצעי פרוסודי שאינו מקובל בשירה המודרנית – בחרוז, אמצעי שמבקש להחזיר אותנו לעולם ההרמוני של פעם. חרוז נמצא גם בשירים אחרים, ואפילו קלמבור: "והדקה היא נצח / שנוצח במצח נחושה / ולך תדע."

מזמור תהילים קכ"א מתחיל במילים: "אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ," ובשיר של מיכל סנונית מתואר מצב של ייאוש בהיעדר עזרה לנטבחים משום מקום:

והאדמה שחורה

והגופות מעורבבות אלה באלה

והמבטים מחפשים

מאין יבוא עזרם

והסיפור לא תם

כי לא ייתם סיפורם.  

"אנחנו במלחמה", עמ' 29.

הברוש מופיע בשירה כסמל לעמידה איתנה אל מול פגעי הטבע – עמיחי כתב עליו בשירו "לא כברוש", וכן אהוד מנור (לחן – אריאל זילבר):

ואני ראיתי ברוש

שנמצא בתוך שדה מול פני השמש

בחמסין בקרה

אל מול פני הסערה.

ואצל מיכל סנונית:

אפילו הברוש שרק נגע

בכחול שמיים כל ימיו,

את מבטו נועץ באדמה

בוש ונכלם עכשיו.

"אפילו הברוש", עמ' 25.

מי לא מכיר את שיר "הרעות" של חיים גורי המושר בכל ימי הזיכרון:

אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר...

ובקובץ שלנו:

"ונזכור את כולם"

לא נזכור את כולם

נזכור רק אחד ואחד ואחד

עד תום כי פנה יום

והם בודדים

ומי יושיעם?

"ונזכור", עמ' 27.

אסיים את העיון החפוז הזה שלי ב"שירי 7.10.2023" של מיכל סנונית  בשיר "אופניים זנוחים" (עמ' 17). כולנו היינו עדים לעקבות שהשאירו הילדים שנרצחו בטבח הנורא – בובות, עריסות, אופניים, וכך כותבת המשוררת:

אופניים זנוחים בפינת הדשא

אין להם ילד שירכב עליהם.

הם רוצים להתרומם,

הם רוצים להושיב עליהם את

הילד,

משהו כאן לא מסתדר

אוקטובר 23 שינה את החוקים.

אפילו הטבע הדומם מתקומם אל מול חוסר האנושיות כי נקמת ילד קטן לא ברא השטן. מסתבר שאדורנו לא צדק.

משה גרנות 

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

מעמד האישה במרחב המונותיאיסטי

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשפ"ד

המרצה – ד"ר משה גרנות

נתוודע אל הגדרתו של הרמב"ם למונותיאיזם; נבדוק את יחס התנ"ך, המשנה, התלמוד, לעומת יחס הנצרות האירופית והקוראן אל הנשים. וכן נעקוב אחר יחס האמונה האלילית היוונית הקדומה, ויחס האמונה האלילית ההינדית אל הנשים.

טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת – אזור מוגן

ביום ב', 5.2.2024 בשעה 10.00

בבית יד לבנים

בבקשה, שימו לב לשינויים במועד ההרצאה!

הכניסה חופשית

* * *

אהוד: הפרדוקס של מלחמת ה-7 באוקטובר הוא שמצד אחד לא שיערנו את הטבח ומצד שני זוהי המציאות האמיתית שבה אנו חיים!

* * *

ארנה גולן

יאירה יקירתי

"שיינדל" כותבת מכתב ליאירה גינוסר

הדברים נכתבו עם  הופעת ספר שיריה  של יאירה גינוסר,"שיינדל", בהוצאת "כרמל", 2011. ויהיו עתה הדברים האלה נר לזיכרה  של יאירה, שהלכה לעולמה ביום שלישי, ה-21 לינואר 2020, והותירה  בידינו ספרי שירה נפלאים.

יאירה  יקירתי,

אני,  שיינדל שלך, שעלי ואליי כתבת בספר הזה, כותבת אליך – למרות שזמני קצר ואני נאלצת לכתוב בכתב ידי, כי  הרי אין לי כאן, למעלה בשמיים מחשב – אך אני כותבת כי התרגשתי  והופתעתי לראות  את שמי – וביידיש ! –  מתנוסס בלבן בוהק על העטיפה השחורה של ספרך החדש והנאה. אז גם הבנתי שאני, ממש לא ייאמן, מככבת בספרך זה. הפתעתי אף גדלה כשגיליתי מי היא זו שבתמונה המייצגת אותי והבנתי שבחרת לייצג אותי, הזקנה, בדמותה הצעירה והנאה של לאורה של מאוריציו גוטליב, שלא זכתה כמוני להינצל מן השואה ונספתה בה בזיקנתה.

הוחמאתי, כמובן. אך עד מהרה נצבט בי לבי, כי גיליתי בשירך "כפות הכסף", שכאשר מסרתי לידייך את סכו"ם הכסף הכבד ואמרתי לך בתום לב ש"זה עוזר זה שווה, זה בשבילך," לא שיערתי כלל שאני מעבירה אלייך, כדברייך, "כאב כבד שאין מה לעשות  בו," והתנחמתי רק משום שבכל זאת עשית ממנו שיר מרגש על כאב חיי שהועבר אלייך.

זיהיתי מייד, כמובן, שלא כל הפרטים מחיי ומחייך הם אמת לאמיתה, כי הרי "אמת השיר הוא כזבו." ובכל זאת לא שיערתי את העוצמה שבה את כואבת את עלבון חיי, עלבונה של אישה  שהצילה את משפחתה בשואה מרעב, מחלות וכפור, ולא זכתה בזיקנתה אלא להתנכרות. אפילו היטבת, ילדתי, להבחין עד כמה חסרה לי בבדידותי משפחת ילדותי, ועד כמה, עם כל "הנאורות" שאת מייחסת לי, עדיין אני יראה מ"עין רעה". נחמה פורתא היתה לי רק  כשראיתי שכך נולדו  לך שירים חזקים, וכי הם נולדו  מתוך בחינת חיי באירוניה מרה ובכאב, לאור מה שלדעתך ראוי היה שאזכה בו, כמו "המלכה-האם" או אגדת סינדרלה", מונחים שהמציאות לא הכילה אותם  והם הומרו במונחים  כמו "עובדת זרה", זרה לחיים הטובים, הנורמליים.

ואת יודעת מה? יותר מכל הופתעתי כשגיליתי, יקירתי, שבימים ההם  גם לך לא היה "דיבור", וכי, במילותייך שלך, "היינו שתינו זהות, שיינדל, חסרות אונים," היינו  כמו "רקפות אילמות" בין "סלעי" המציאות כי "קולנו לא נשמע." ואני הייתי בטוחה שאת, ילידת הארץ, המלאה ביטחון ואמונה בדרכך, בהחלט משמיעה את קולך. וכמה שמחתי  שעכשיו, סוף-סוף, נמצא לך "הדיבור"  וחשבתי שמתוך ההזדהות הזאת סחפת אותי עכשיו פנימה, לשירייך. ואז עברה בי לפתע צמרמורת כשקראתי איך באירוניה החריפה  שלך היבעת את כאבך על מותי והיטחת אל הנייר את המלים הקשות הללו: "ליום הולדת בכורך, שיינדל, טרפת את נפשך בכפך. מותך מתנת יום הולדת" – והמילים האלה שלך על בני, הוא בן זוגך, צרבו את ליבי.

וכשהוספתי לתהות  איך פתאום ובאופן כה בלתי צפוי ומאוחר חדרתי לשירייך, קראתי את דבריה של חנה יעוז המלווים את הספר, והבנתי כי העולם החיצוני בכללו נתפס בשירייך  כמאיים ופוגעני  באישה, אם זו החברה, המלחמה,  המשפחה או בן הזוג, אבל המודעות היא שמקנה לאשה כוח ומשמעות לחייה.

ואז  ראיתי, כי אומנם בשיר שהבאת כמוטו וכהצהרת כוונות לספר, גם המשורר הרומאי הורציוס, שאת דוברת בו,  אף כי עלה לגדולה,  ירא כמוני  וכמוך את "האלים המקיפים" והזוממים רע. ובכל זאת, הוא גובר על הפחד ומשלים עמו "בכוח שמחת ההווייה". וחשבתי לי: איך את מגיעה, אפוא, ל"שמחת ההוויה" ומשלימה עם אימת העולם המאיים והפוגעני, ואיך אני משתלבת בכל זה? כלומר, תהיתי  "מאין נחלת את שירתך" – אם נשתמש במלים של ביאליק שאהבת – ואז נדמה לי שהבנתי משהו.

אני רואה שאת כבר חסרת סבלנות ורוצה לדעת לאן אני חותרת. ובכן, אגיד לך. נדמה לי שמצאתי מפתח ראשוני בשירך "העיר הנסתרת". עמוס לויטן, בדבריו שבסוף הספר, מציין שהשיר מבטא את "תמצית המצב הקיומי של רבים מאיתנו כאן" ביחסנו להווייה הארץ-ישראלית  של ילדותנו שאינה קיימת עוד. ואני מצאתי את המפתח לשירייך בטור הראשון,  שבו את אומרת כך: "יציבה עברתי בחלל מיתולוגי פרטי / מתחזה לזמן היסטורי," כלומר, שירתך נולדת כאשר  את מפנימה אל נפשך את  עולם החוץ שנגע בך ויש  שהכאיב ואיים מאוד,  אך את סוחפת אותו  פנימה,  על נופו, אירועיו ודמויותיו במישור האישי והשירי, הלאומי והפוליטי והופכת אותו לחלל מיתולוגי פרטי. אז גם מתבטל רצף הזמן הכרונולוגי והכל הופך בך להווה נפשי. והרי כך את אומרת בעצמך: "אני העיר, העיר אשר איננה." וכמה עושר פנימי אז יש בך!

וכך  יקירתי, שירתך נולדת. איך? ודאי את כבר רוצה לדעת. היא נולדת  כשאת  "עוברת יציבה." ומה פירוש? היא  מתהווה  כאשר את, למרות  הכאב או דווקא בגללו, בוחנת את העולם שהופנם, מצרפת בו רחוקים בזמן ובמרחב בחתירתך למשמעות, ומתוך כך יוצרת שירה. ואיך את בוחנת? מתוך עמדה מוסרית חסרת פשרות, עמדה התובעת אמת במגע עם ההוויה, עם הזולת והמציאות, ללא זיוף, עיוות ועוול ביחסים, ללא הכנעה וכניעה וללא גרימת כאב והשפלה. וכיוון שרק השירה מאפשרת לך לתת ביטוי למשמעות שחשפת, שהרי רק היא שתוליך  מן הפחד והאיום אל "שמחת  ההווייה," נולדים הצירופים  המפתיעים, עד שאת סוחפת אפילו אותי פנימה. ועל כך אני כל-כך גאה, ולו  יכולתי אפילו הייתי שולחת אלייך נשיקה. כי במקום שבו אפילו "השמש" נעשית "אני" כדבריך, סימן שגם אני נגעתי בליבך ומתוך כך יצרת שירה.

ואם תרשי לי, הייתי מוסיפה שהכול התחיל מאותה "ביצת דרקון", כפי שאת מכנה אותה בשיר "לא אפתח", והיא ביצת "פחד ורוע" וגם כעס שהיתה בנפשך. אבל אז, בימים הרחוקים ההם, היית, כלשונך, כ"בת יען" מאויימת וחרדה ואני שמחה שעכשיו עלה בידך להשתחרר מן הפחד בכוח השירה, ואת כבר יכולה לתת ביטוי לכל מה שהיה כלוא בנפשך, ואפילו ביטוי אירוני, ולהיגאל. ואז הביטוי איננו חרד עוד ומאויים, אלא משוחרר וטהור.

הבנתי את הדברים הללו, לצערי, בייחוד משירי "הזוגיות". השירים האלה  הכאיבו לי במיוחד, כי ראיתי את עצמי, כאימו של בן-זוגך, אחראית לכך במקצת. כאבתי את מצבי הכניעה, ההשפלה, הכבילות והשיתוק הפנימי כי מעולם לא עלה על דעתי  שכך היו. נדהמתי לקרוא את השיר "זוגיות", שבו מוצגים שני בני-הזוג כאביזרי בית נטולי נשמה. היא – כספרייה המתכסה אבק  והוא פועל כשעון המיכני חסר הרגש והאמפתיה, עד שכל הבית נעשה כנייר נטול חיים, המרמז גם להשתקעותם בכתיבת שירה. אבל חמורה מכל  גם בעיניי היא כניעת האישה הגוררת אותה להעמדת פנים, לקיום מזוייף, כשהיא מתראה כביכול האבק אינו אלא איפור ואילו כלפי חוץ מתראים השניים כזוג יפני מסוגנן ואמנותי, בעודם במהות "שבוייה ואוייב" והיא משוועת ל"פדיון שבויים".

ואז הבנתי, מה שלא קלטתי בעודי מהלכת ביניכם. הבנתי שרגישותך לקיום מנוכר וקר ומזוייף, היא שמוליכה אותך לצירוף התחומים בנפשך ובשירתך, עד שגם הפוליטי נעשה אישי, כשהגבר מוצג כ"מתנחל" בבית בעודו דובר נגד כיבוש והתנחלות. כי ברגישותך לזיוף את תובעת קיום של אמת בכל מימדי הקיום  ואינך מבחינה בין הפרטי לציבורי, כי הכול נעשה לגבייך  פרטי. ולכן, למשל, בשירך "הצעירים", הזיקנה האישית מתאחדת עם  הזיקנה במימד הלאומי, כיוון שצעירים רבים אינם זוכים לה, בנופלם  למען ארצם, באומרך באירוניה חדה ומרה: "כי בפצע הישראלי העמוק / אין מקום לזקנים." ולא רק לזקנים באמת, אלא גם לצעירים שלא יגיעו למקום של היות זקנים.

ואז עלתה בי תמיהה וגם התפעלות: כי אם כך, יקירתי, איך בפועל את מגיעה מן הכאב והפחד ל"שמחת  ההווייה"? אגיד לך. בואי ונראה, למשל,  מה עשית עם רחוב מודיליאני, שאת גרה בו, בשיר שהבאת על הכריכה האחורית. אני הרי עברתי ברחוב הזה לא פעם, כידוע לך, ומה ראיתי? רחוב נאה, שקט, מוצל, מהוגן וצר, ואת? את הפנמת אותו ולכן קראת לשיר  "לי רחובה של עיר". ומה עשית בו? פיתחת את הפוטנציאל שהיה בנוסחו הראשון בשיר "בת רחוב ותמר" וצירפת ואיחדת רחוקים גם על דרך הרמיזה: את צווארי הנשים הדקים שבציורי הצייר מודיליאני, את קשתות התמר, את שירי לאה גולדברג, הנרמזת במלים "אישה לא יפה, נפלאה" – ואגב, לפי דעתי היא בהחלט היתה אישה יפה – את חדרך ואפילו את נכדתך הקרוייה "שיר". ואז עברת "בתנועה כורעת" – והרי זה המונח שלך  מן השיר על נתן זך  ופוגל – וזאת מפחד העורבים ואימת השיעול הזקן, שהזכיר לך  את מותו של אבידן, לשמחת "ההווייה"! הכיצד? כל זאת  בזכותה של הנכדה, כי היא המאפשרת, גם בזכות שמה "שיר", להגיע  לאיחוד של אמת בין  השירה והמציאות.

ואם  כך, ילדתי, מותר לחייך! והרי את מחייכת כשהמציאות מגישה לך נחמה, כמו בשיר "מנצח ושני לוזרים". ומדוע? כי בשיר גובר הפיתוי הגשמי של האוכל על התשוקה האמנותית לשמוע קונצרט. לכאורה, כישלון של ה"לוזרית", אך למעשה הרי זה ניצחון מחוייך, כי "הגברת" שהפסידה קונצרט זכתה  במתת אהבה של אוכל שהוגש בחיוך ובנדיבות. ואף כי לא שמעה את הקונצרט בניצוחו של גרגייב, המנצח המהולל, אפשר לחגוג בחיוך ילדותי ולתת לכך ביטוי  אפילו   ברמיזות לשירי  ילדים.

ואם את עדיין שואלת אותי "נו, אז בכל זאת מנין נחלתי את שירתי?" – אפנה אותך לשירך  "שעה בחדר משלה", שכותרתו מרמזת, להבנתי, למאמרה הנודע של ווירג'יניה וולף, שעניינו יצירתה של האישה. וכך היא חושפת שנושאו הוא מהות יצירתך. תחילה הופתעתי כי מעולם לא נתקלת במטאפורה שהבאת בראשו לתיאור השירה. שהרי כך את שואלת: "האם שירה איננה עוזרת בית / המנקה את חדרייך בצעדים חרישיים / בעיניים עצומות מנקה גם אבק דק מן הדק."  יותר מזה, היא גם מנקה את הפרטים הפזורים ומכבידים והם "קטנוניים ומקטינים." וכיוון שהקבלת אותי, הזקנה,  בשיר "שיינדל, שעה ש..." לעוזרת הבית הצעירה והיפה, ששמה העברי "יפה" הוא תרגום שמי היידי ותבעת כך את עלבוני, הריני רואה לעצמי זכות להסביר את מטאפורת  "העוזרת" שהיא נפלאה בעיניי.

לכאורה, את מורידה את השירה מכיסאה הרם והנישא. אבל השירה לא נעלבת, כשם שאני לא נעלבתי. כי הרי היא מנקה את האבק שכיסה אותך ונטל ממך את חיותך. ואיך היא מנקה? כדברייך בשיר, בכוחה של "אינטליגנציה נוכחת פקוחת  עיניים," כלומר – בכוחה של התבוננות רציונלית, מפוכחת וחסרת פשרות.  נכון, ילדתי, לעתים כוחה אובד, כמו בסיומו של השיר הזה. אבל לרוב, היא בוחנת, מצרפת, מצננת את הרגש הכואב או אף את זה הנלהב, קושרת וחושפת משמעות. ואז  את משתחררת מן "הפרטים הקטנוניים והמכבידים" ומ"פחד האלים" המאיימים, ממש כמו הורציוס שלך, וכך אפשר לך להשלים  עם פחד החיים מתוך שמחת ההוויה. וכמה זה נהדר!

ולסיום, יאירה יקירתי – כי הגיע זמני להיפרד – רציתי רק לומר לך שהעיקר הוא שכך נוצר ספר השירים היפה והעמוק הזה, שאני, שיינדל – ממש לא ייאמן! – מככבת בו! ועל כך, קבלי את תודתי וברכתי ואת איחוליי להמשך שירי פורה וקסום כתמיד.

שלך באהבה,

שיינדל

המאמר התפרסם לראשונה ב"מאזניים" שבעריכתו של ד"ר משה גרנות, כרך פ"ה גיליון 3, אוגוסט 2011 , עמ' 38-40.

* * *

עדינה בר-אל

1. איתן ששון: לא הכול תלוי בחקלאי

"בחקלאות אין כל הבטחה," אומר איתן ששון, חבר מושב ניר-ישראל. אביו עלה מבורמה והקים משפחה, אשר טיפחה משק מגוון. הם העסיקו פועלים מעזה ונוצרו קשרי ידידות. במשק נותר מטע קלמנטינות, ולא ברור מי יהיו הקוטפים עתה, בעת המלחמה.

באמצע המאה ה-19 היתה בבורמה קהילה יהודית קטנה. הקהילה ניהלה חיים יהודיים של ממש עם רב, מוהל, בית כנסת ובית קברות שלהם. בין היהודים היתה משפחת ששון שהגיעה מעיראק לבורמה. רחמים ששון נשא אישה בורמזית משבט הקארן, שגוירה כהלכה ונקראה מאז רחל. לזוג נולדו שלושה בנים ובת. שניים מבניהם, יצחק הבכור וג'וני (אברהם) יליד 1931, עלו ארצה בשנת 1948, מיד לאחר קום המדינה. הבן השלישי ג'קי הגיע ארצה אחרי שני אחיו והתמקם באשקלון, שם היה אופטומטריסט. (בנו חגי ממשיך את דרכו במקצוע זה בעיר אשקלון).

מבורמה לתחנת טרקטורים בארץ

יצחק וג'וני החלו את דרכם בארץ בקיבוץ כפר גלעדי. לימים נהרג יצחק ששון במבצע סיני. ג'וני החליט לחפש את מזלו מחוץ לקיבוץ, והוא הגיע להתגורר ולעבוד בתחנת טרקטורים שהיתה ממוקמת בדרום, מול מושב ניר-ישראל שנוסד בשנת 1949.

תחנת הטרקטורים אליה הגיע ג'וני היתה אחת מתחנות הטרקטורים שהוקמו בשנת 1952 על ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המטרה היתה לרכז כלים חקלאיים לשימושם של מושבניקים, בעיקר עולים חדשים, שקיבלו מהסוכנות משקים עם פרה או שתיים, כמה תרנגולות ולעיתים סוס או פרד בשותפות עם שכן. מובן שלא היו להם אמצעים לרכישת טרקטור או כלי חקלאי אחר. בתחנות הללו ריכזו כלים, טיפלו בהם והעמידו לרשותם.

באחד הערבים נסע ג'וני עם חבר למסיבה במושב תלמי יחיאל. שם ראה את צפירה לבית גלסמן, שעלתה ארצה מרומניה. זו היתה אהבה ממבט ראשון והיא פרחה, הם נישאו בשנת 1958 וצפירה הצטרפה אל ג'וני בתחנת הטרקטורים. שם נולדו להם שני בנים ובת: יצחק – שנקרא על שם דודו שנפל במבצע סיני – איתן וטלי. במשך כל שנות המגורים בתחנה, היה לבני המשפחה קשר הדוק עם חברים ממושב ניר-ישראל שמעבר לכביש. ובשנת 1972 הם קנו נחלה במושב החלו לטפח בו משק.

גידול ופיטום אווזים

היום קשה להאמין, אבל פעם היה ענף חקלאי של גידול ופיטום אווזים. הפיטום נעשה על יד האבסה של העוף בכמות גבוהה ביותר של מזון, וזאת כדי להגדיל באופן מלאכותי את הכבד שלו. כבד אווז הוא שומני ויועד לייצוא, בעיקר לצרפת. הפיטום נעשה על ידי  החדרת צינור לגרונו של העוף ודחיסת המזון (תירס גרוס או דגנים אחרים) ישירות אל קיבתו. מדינות רבות אסרו את התהליך. בישראל החל ענף זה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובשנת 2001 החל בארץ מאבק כנגד תהליך זה על ידי גופים שראו בו פגיעה חמורה בעופות ועבירה על עקרון צער בעלי חיים. ואכן התהליך נאסר בישראל בשנת 2006.

כשהגיעה משפחת ששון לניר-ישראל, גם היא החלה, כמו מושבניקים אחרים, לגדל ולפטם אווזים. בספר "ניר-ישראל חוגג יובל 50", שראה אור בשנת 1999, כתבה טלי ששון ז"ל, בתם של ג'וני וצפירה: "ההורים הקימו אווזייה ובה גידלו אווזים המיועדים לפיטום. [...] פיטום האווזים דרש עבודה מאומצת וקשה ללא עזרת פועלים, ולכן הפסיקו את הפיטום אך המשיכו לגדל את האווזים עד גיל הפיטום ואז שיווקו אותם למשקים אחרים באזור."

על סיום העיסוק בענף זה מספר אחיה איתן יבדל"א:  "גידלנו אווזים בצורה מסיבית עד שנת 1991. באותה שנה, בזמן מלחמת המפרץ, פרצו מחלות: ואַרֶדֶה וכולירה. בכל יום הייתי מוציא ארבעה-חמישה מיכלים גדולים מלאים באווזים מתים לוואדי ושורף אותם שם. מאז סיימנו עם בעלי החיים. מאז אני לא מכניס בעלי חיים למשק."

פרחים

במקביל לאווזים גידלו במשק ששון ירקות לייצוא ופרחים. מספר איתן: "בשנת 1977 היתה בחיפה תערוכה בינלאומית של פרחים תחת הכותרת פלוריש 77, אנחנו גידלנו אז סייפנים ושלחנו פרחים לתערוכה וקיבלנו שם פרסים: עבור הזן האדום קיבלנו מדליית זהב ועבור הזן הלבן קיבלנו מדליית כסף. אבל באותה שנה," מציין איתן, "כמעט פשטנו רגל בענף הפרחים. כך שזה אחד הדברים הכי אבסורדים שקיימים בחקלאות – התוצרת שלך יכולה להיות מעולה, אבל הדברים לא תלויים בך ואתה עלול להפסיד."

פרדסים

יצחק ואיתן עבדו יחד עם הוריהם במשק מאז היו ילדים, והמשיכו כך אחרי שחרורם מהשירות הצבאי. "לפני שנות התשעים של המאה הקודמת היינו קבלנים מאוד מאוד גדולים." מספר איתן. "בנוסף לפרדסים שלנו בשטחים שחכרנו במושב, היו לנו טרקטורים ועבדנו בריסוסים בפרדסים בשטחים רבים באזור שלנו, במושבים ניר-ישראל, תלמי יחיאל וכפר אחים. כמו כן עבדנו גם בפרדסים מרוחקים: התפרשנו על שטחים מאוד מאוד גדולים, מאזור ראשון לציון ועד הגבול עם מצרים. עבדנו עבור קיבוצים וחברות גדולות, ביניהן 'יכין', 'פריאור' ו'תנובה'."

ואיך הסתיימה העבודה בענף זה? "במשך השנים נעקרו פרדסים רבים במדינה, ונוצר מצב שיש לנו טרקטורים אבל אין פרדסים לעבודה בהם. יש לציין שהיה לנו גם בית אריזה פעיל. בית האריזה שירת חקלאים רבים מן האזור. בו ארזו ושיווקו פרי הדר. 'הדרי ניצנים' לדוגמא, ארזו את הפרי שלהם פה אצלנו במשך שנה שלמה, עד שבנו לעצמם בית אריזה משלהם. בשנת 1999 סגרנו את בית האריזה והפסקנו לעבוד בכל השטחים שחכרנו." והוא מוסיף:  "בדיוק כמו שקרה לנו עם הפרחים, כך גם עם הפרדס. אתה יכול להיות הפרדסן הכי טוב בעולם, אבל אם הפרי מגיע לאירופה ושם לא רוצים את הפרי הישראלי, אתה מפסיד. אלו הם דברים אבסורדים. בחקלאות אין כל הבטחה."

הקשר עם ערבים מעזה

במשך השנים, כאשר יצחק ואיתן עבדו על הטרקטורים בריסוסים, הם העסיקו פועלים בדואים ופועלים ערבים מעזה. מספר איתן: "הפועלים היו באים אלינו ביום ראשון, עובדים במשך כל השבוע וביום שישי חוזרים הביתה. בלילות הם לנו אצלנו בחצר. היו לנו שם מבנים עם מקלחות עבורם."

איתן מספר על עובד קבוע שלהם בשם איברהים. "יום אחד עבדתי בפרדס 'פרי-אור אשדוד' עם איברהים. כל אחד מאיתנו נהג בטרקטור. פתאום, באמצע היום, הוא ניגש אליי ואמר לי: 'איתן, יש פה מחבלים. הם אמרו לי שאם אנחנו לא עוזבים את הפרדס עכשיו, הם יהרגו אותי ואותך, בעל-הבית שלי.' לא ידעתי אם להאמין לו או לא, כי מצד אחד הוא היה איש של עבודה, ומצד שני היו לו כאלה רגעים שלא בא לו לעבוד, ואולי עכשיו סתם מתחשק לו להפסיק את העבודה. אבל כיוון שגם ככה גמרנו יותר ממחצית היום, ואמרתי לו: 'בוא, נתקפל וניסע.' ובאמת אחרי כעשרה ימים כוחות הביטחון מצאו שם חגורת נפץ בפרדס. בדיעבד," מוסיף איתן, "שמעתי בחדשות לאחר זמן שצה"ל חיסל אותו בחיסול ממוקד, כי הוא היה בעל תפקיד חשוב באחד מארגוני הטרור בעזה. עד היום אני לא בטוח שהוא היה באמת קשור לאירועי הטרור, כי בכל פעם שהיה 'בלגאן', הוא וחבריו היו נשארים פה אצלנו. בקיצור, אני ממש לא יודע אם הוא הציל אותי אז בפרדס או לא. את הסוד הזה הוא לקח אל הקבר.

"הערבים עבדו אצלנו עד סוף שנות התשעים," ממשיך איתן לספר, "אז כבר פחות עבדנו בעבודה הקבלנית בפרדסי אחרים והתמקדנו בבית האריזה. כבר התחלנו להעסיק תאילנדים במשק, כי עם הערבים היו בעיות רבות ולא תמיד הם יכלו להגיע בגלל הסגרים."

מסתבר שהיו יחסים ממש טובים בין בני המשפחה והעזתים. "עד 1987 היה לנו טנדר פז'ו, ובכל שבת ההורים שלנו היו נוסעים לשוק בעזה לקניות. אם היתה בעייה ברכב, הם היו משאירים את הרכב במוסך העזתי. עובדים מהמוסך היו מקפיצים אותם לשוק, קובעים איתם שעה והיו חוזרים לאסוף אותם עם רכב מתוקן. כך שהיה טוב גם לנו וגם להם. ממש יחסי ידידות." ואיתן מוסיף: "בעצם האינתיפאדות החזירו אותם אחורנית, הם הפסידו מקומות עבודה, והם מפסידים עד היום. השאלה היא, מתי הם יבינו שההפסד הוא כולו שלהם."

איתן מספר אנקדוטה על איברהים: "אבי חלה במחלת לב, והיה מועמד להשתלת לב. כידוע, התור להשתלות ארוך. איברהים ידע על מצבו, והוא הציע לנו הצעה: הוא יביא אלינו את אחד הפועלים הערבים, יקחו את הלב שלו וישתילו בגופו של אבי, ואנחנו נשלח בכל חודש כסף לאשתו של הערבי (שתהיה אז אלמנתו...) ומזה היא תתפרנס ותגדל את ילדיה." מוסיף איתן: "הוא כנראה אפילו לא ידע שיש צורך להתאים את סוג הדם של התורם לנתרם; אבל ככה, בהצעה ההזויה הזו, הוא הביע את הנאמנות לנו."

במושב ובחקלאות

שני אסונות אירעו למשפחת ששון במרוצת השנים. בשנת 1987 נפטר ג'וני האב מדום לב, כשהוא בן 56 שנים בלבד. וזאת כאמור, תוך שהוא מחכה להשתלת לב. ובשנת 2019 נפטרה טלי, אחותם של יצחק ואיתן, באופן פתאומי מדום לב, והיא בת 52 בלבד.  טלי היתה אז מורה בכפר-סילבר, שם הקדישו פינה לזכרה. צפירה האם נפטרה בשנת 2022. יהי זכרם ברוך. 

בניר ישראל נמצאים היום דור שני ושלישי של ג'וני וצפירה ששון ז"ל. יצחק ורעייתו שמחה הם בעלי נחלה, הורים לארבעה: לילך, אבי והתאומות נטע ויערה. איתן הוא בן ממשיך במשק ההורים, והוא מתגורר בו עם רעייתו עדינה, בת מושב ינון, ובתם נועה. אמיר בלוך, בן זוגה של טלי ז"ל, מתגורר עם בנם גוני בבית שנבנה בהרחבה. 

איתן ממשיך בעבודתו החקלאית במשק בהיקף קטן יחסית לעבר. מאז שנת 2012 יש לו מטע בן 20 דונם, בו הוא מגדל קלמנטינות מזן "אור". לשאלה אם גידול הקלמנטינות משתלם, הוא עונה: "יש שנים טובות ויש שנים פחות טובות. קשה מאוד להתפרנס מחקלאות." לכן הוא עובד במקביל כשכיר במועצה האזורית חוף אשקלון כנהג אוטובוס, וכן הקים מערכת סולארית לייצור חשמל במשקו.

ומה קורה עכשיו, במלחמה? "אני עדיין לא יודע אם יהיו לי השנה פועלים לסיים את קטיף הקלמנטינות." הוא עונה. "במשך כל השנה אני מטפל בעצמי במטע, והבעייה היא רק בקטיף. אני מקווה להיעזר בפועלים תאילנדים המעטים שנשארו ועדיין עובדים אצל אחרים במושב, ואני אגייס אותם אחרי העבודה הקבועה שלהם. אבל גם אם אעבור את המשוכה הזו של השגת פועלים, אסיים את הקטיף והפרי ייארז ויישלח לאירופה – גם אז אף אחד לא מבטיח לי, שהוא יימכר במחירים טובים. זו הבעייה בחקלאות בכלל," הוא מוסיף, "אין כל הבטחה להכנסה נאותה. דבר נוסף שהוא בעייתי בחקלאות: המדינה לא כל כך עומדת מאחורי החקלאי. כידוע, היא מגבירה את הייבוא ממדינות זרות באופן משמעותי. הנה, לדוגמא, לפני שנה הרסו את ענף השום בגלל הייבוא. וכך הורע גם המצב בענף החלב. במשך שנים הגבילו את מכסות החלב, ויצרנים שעברו אותן נקנסו. היום יש ייבוא של מוצרי חלב, ולא ברור לי למה. יש לנו מחלבות כל כך טובות בארץ. אני אישית לא קונה את מוצרי היבוא, רק חלב ישראלי." והוא מוסיף: "מדינה שלא מסוגלת לדאוג למזון של עצמה תמיד תהיה תלויה במדינות אחרות. בתקופת הקורונה נוכחנו לדעת כמה מצב זה מסוכן."

אבל נסיים במשפט מעט אופטימי שכתבה טלי ששון ז"ל: "גם אם הפרנסה בחקלאות נמצאה במאמץ רב ולא תמיד בשפע, הרי שגאווה היתה לנו."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1317, 25.1.2024.

2. בת-שבע דגן ז"ל – שָֹרְדָה כדי לספר

בת-שבע דגן נולדה ב-8 בספטמבר 1925 בעיר לודז' בפולין. שמה היה אז איזבלה רובינשטיין. היא היתה אסירה במחנה אושוויץ. לאחר המלחמה, בספטמבר 1945, עלתה ארצה.

בארץ היא למדה בסמינר "שיין" למורים ולגננות. עבדה כגננת, ואחר כך למדה פסיכולוגיה ועבדה כפסיכולוגית חינוכית. כמו כן היא ניהלה את מדור גני הילדים בעיריית תל-אביב.

היא וחברותיה האסירות באושוויץ נדרו לספר את כל האמת על שהתרחש שם. ואכן היא נחשבת הסופרת הישראלית הראשונה שכתבה על השואה, במיוחד עבור הגיל הרך. בעקבות שאלות ששאלו אותה ילדי הגן על המיספר שחקוק על זרועה, היא חשה שצריך לספר גם לילדים קטנים על השואה.

"הילד הוא סקרן, שואל שאלות, רוצה לדעת ומגיע לו לקבל תשובות לשאלותיו. חשבתי שאי התייחסות לשאלותיו והיעדר הסבר מתאים בשעה שהוא נתקל בעובדות מתקופת השואה, משאירים את הילד במצב של חוסר ידיעה ומגבירים את חרדתו." כך כתבה בספר "סודות של סופרים" (בעריכת מירי ברוך).

מובן שהיא השתדלה והצליחה להתאים את הסגנון והתכנים לילדים הקטנים. שני ספרים ידועים שלה הם: "מה קרה בשואה – סיפור בחרוזים לילדים הרוצים לדעת." (מאור 1991, צבר 1999). "צ'יקה הכלבה בגטו" (מאור 1992, מורשת 1999). לנוער ולמבוגרים כתבה את הספר "ברוך הדמיון, ארור" (מורשת 1997).

בת-שבע היתה אישה עדינה, נעימה ומטופחת. היא היתה חברת אגודת "סומליו"ן" – סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, והשתתפה בפעילויות ובכנסים של אגודה זו.

היא נפטרה ב-25 בינואר 2024, יומיים לפני יום השואה הבינלאומי. יהי זכרה ברוך.

עדינה בר-אל

* * *

רוֹן גֵּרָא

רֵיחַ חֹרֶף

וְכָךְ שָׁעוֹת עִם עַצְמִי

אוֹסֵף אֶת הַמִּלִּים שֶׁעוֹד

נוֹתְרוּ.

רֵיחַ חֹרֶף

עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

צִפּוֹר מַאֲפִירוֹת פָּנֶיהָ

נוֹצוֹתֶיהָ מַרְעִידוֹת.

הַאִם נִתְעוֹרֵר

לְשַׁחֲרִית שֶׁל תִּקְוָה

לְשַׁחֲרִית שֶׁל חֶדְוָה?

מִתְכַּרְבֵּל הֵיטֵב בַּחֹרֶף

הַפְּנִימִי שֶׁלִּי,

עִם הַפָּנִים וְהַשֵּׁמוֹת

שֶׁל אֵלֶּה שֶׁנֶּחֶטְפוּ

נִרְצְחוּ

נָפְלוּ חָלָל

שֶׁבְּחַדְרֵי הַלֵּב

רוֹחֲשִׁים.

הַכּוֹפִים עָלַי אֶת

הַחִידָה

חַיִּים.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

הצדעה לנשות החיל

מאז היותי קטנה, בערב שבת בזמן הקידוש, אבא היה מזמר בעל פה, בנעימה מיוחדת: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה..."

בהתחלה לא הבנתי את כל מילות המזמור ולא ידעתי שהוא לקוח מספר "משלי". ידעתי אותו בע"פ ומשמעותו התבהרה לי. כשלמדתי אותו כפרק ל"בגרות", שבנוי מתקבולות.

שנים חשבתי שהשיר מיועד לאימי, ומאוחר יותר גם לכל הנשים, ואותו שרים הגברים לנשים העמלות לקראת סעודת השבת, כדי להודות להן על פועלן לאורך כל ימות השבוע.

אומנם היום הנשים אינן טוות צמר ופשתים ולא משלחות ידיים בכישור, אך הן עושות לא פחות, ולא כולן זוכות שיראו את פועלן ויהללו אותן.

ואת המזמור הזה שומעים תמיד בהלוויות של נשים בדרכן לקברן בבית העלמין.

היום הנשים הן נשות חייל אמתיות, דואגות ששלל לא יחסר, מתרוצצות ממקום למקום להביא "טרף" לביתן, מטפחות את ביתן ומכסות אותו במרבדים, מבשלות ומכינות מטעמים, דואגות לבלות עם ילדיהן בנעימים, לובשות עוז כשהן נדרשות ונחלצות לקראת מי שזקוק להן. תמיד הן מוצאות את הכוחות לעשות את המלאכות הרבות שדורשת המשפחה, שהיא תמיד בראש דאגתן.

והיום זה היטב מורגש כשהבעלים משרתים במילואים מעל למאה ימים, והן צריכות להתמודד עם כל הקשיים, כשהקושי הגדול מכולן, זה שפתאום דופקים בדלת ומודיעים להן, שהבעל או הבן או האח, כבר לא ישוב לעולם... והן מצטרפות למאות האלמנות שצריכות לגדל יתומים, מבלי שיכירו את אביהם, כי חלקם נולדו לאחר שהאב-הלוחם, נהרג.

גם אם איש לא שר להן "אשת חיל", הן יודעות להיות חזקות ומועילות, כמו צבא שלם. חשוב להעריך אותן על העשייה, על המסירות, על טוב הלב, על הנתינה האינסופית על ההקרבה, והקירבה שהן מעניקות למשפחה, והן לא מכבות את האורות, ולא הולכות לישון עד שעה מאוחרת, כדי שאיש לא ירגיש בחסרונן בשעה שהן תורמות את חלקן בפרנסת המשפחה, כדי ששלל לא יחסר ואפשר יהיה להעניק לילדים כל דבר.

אומנם היום נעשה איזה שהוא תיקון במעמד האישה. תיקון שהנשים נותנות הרבה כדי לקבל אותו. עם הזמן נשים הוכשרו לעסוק במקצועות שבעיקר גברים עסקו בהם, שדורשים השכלה רחבה וגבוהה, והשקעה רבה בזמן, וגם מגדילים את הכנסת הנשים שתורמות יפה לפרנסת המשפחה בהשוואה למקצועות שעסקו בהם בעבר.

בתמורה גם הגברים נאלצים לקחת חלק בעבודות הבית, בקניות בסידורים, בבישולים, בהכנת כריכים בבוקר, והן יולדות ומניקות ומגדלות את הילדים ומלוות אותם לאורך כל דרכן, מבוקר עד ערב, ומנחילות להם חינוך, ערכים ודרך ארץ, ופותרות כל בעייה שצצה בדרך. 

אין מנוס אלא לעזור ולהטות שכם בעבודות הבית, כדי שהנשים תוכלנה לעבוד. הגברים היום חשים חלוקה יותר שווה בתפקידיהם בבית, והם יודעים שלא כל עול הפרנסה על כתפיהם ונשותיהן גם הן מטות שכם ולכן אין מנוס אלא לקחת חלק בניהול הבית ובגידול הילדים.

לאט-לאט הנשים כובשות עוד משלחי-יד חדשים והן מתקדמות גם בהשכלה וגם בהכנסה. הן משרתות כלוחמות, עושות מילואים כשהן בהריון, משאירות ילדים בבית אצל הסבים והסבתות, ונעדרות ימים ארוכים מבתיהם, כדי לתת את מה שיש להן למאמץ המלחמתי. ממש "נשות חיל".

גם הסבים והסבתות היוצאים לפנסיה, ובטרם יציאתם לפנסיה, עושים הרבה על מנת שההורים הצעירים יוכלו למלא את תפקידיהם בשקט, כשהם יודעים שילדיהם נמצאים בידיים טובות ואוהבות. האהבה שהסבים והסבתות מקבלים, שווים את המאמץ והם גאים שילדיהם מצליחים לתפקד בכמה זירות. העיסוק עם הנכדים הנפלאים נותן הרבה טעם לחיים להורים שמסייעים ותומכים ומאפשרים את ההתקדמות בחיי המשפחות הצעירות.

היום יותר מתמיד מורגש השינוי שבו משרתות נשים בשדות הקרב כרופאות, כאחיות, כלוחמות, כטנקיסטיות, כטייסות וכנווטות, כמפקדות וכתצפיתניות, וכן גם בממשלה ובכנסת, ונקווה שבעתיד גם כראשי ממשלות וראשי ערים ועוד.

אכן מדובר בנשות חיל שגם התנ"ך ידע להלל אותן על כך.

חנה סמוכה מושיוב

24.1.2024

* * *

קריאה ליהודים שנותרו בדרום-אפריקה

עיזבו כמה שיותר מהר

את המדינה המנוולת הזו

שהפשע משתולל ברחובותיה

והשנאה והשחיתות שולטות בה

אחרת מרה תהיה אחריתכם!

* * *

שוש ויג

סֶרֶן רִבְקָה הֶנְרִיֵּטָה יוֹהָאנָה בָּרוּךְ

מן הרגע שקראתי שהקצינה סרן רבקה הנרייטה יוהאנה ברוך נפטרה

ניסיתי לברר מה קרה לה

סֶרֶן רִבְקָה הֶנְרִיֵּטָה יוֹהָאנָה בָּרוּךְ

הָיְתָה חַיֶּלֶת שֶׁנּוֹלְדָה וְהִתְגּוֹרְרָה בְּהוֹלַנְד

מִשָּׁם הִגִּיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְהִתְגַּיְּסָה לִהְיוֹת חֵלֶק מִמַּעֲרַךְ הַהֲגָנָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל

כְּשֶׁהִתְחִילָה הַהַתְקָפָה עַל יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2023

הִיא הָיְתָה כְּבָר חַיֶּלֶת מְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַצָּבָא הַיִּשְׂרְאֵלִי

אֲבָל הַקּוֹל שֶׁלָּהּ הַפְּנִימִי קָרָא לַעֲזֹב אֶת הַחַיִּים הַנּוֹחִים בְּהוֹלַנְד

וּלְהִתְגַּיֵּס לַצָּבָא הַיִּשְׂרְאֵלִי

סֶרֶן רִבְקָה הֶנְרִיֵּטָה יוֹהָאנָה בָּרוּךְ

הָיְתָה מְפַקֶּדֶת גִּבּוֹרָה בְּחֵיל הָאִסּוּף הַקְּרָבִי

שֶׁל הַצָּבָא הַיִּשְׂרְאֵלִי הִיא לֹא שָׁאֲלָה אֶת עַצְמָהּ

שְׁאֵלוֹת מְיֻתָּרוֹת

הִיא הִתְיַצְּבָה לְצַד הָעָם שֶׁלָּהּ הָעָם הַיְּהוּדִי

סֶרֶן רִבְקָה הֶנְרִיֵּטָה יוֹהָאנָה בָּרוּךְ

הִתְיַצְּבָה לְמִלְחָמָה צוֹדֶקֶת, לְמִלְחֶמֶת אֵין בְּרֵרָה

וְחָטְפָה זִהוּם בִּשְׂדֵה הַקְּרָב כְּשֶׁסִּיְּעָה לַכּוֹחוֹת

הִיא נֶאֶבְקָה עַל חַיֶּיהָ בַּוִּירוּס הַנּוֹרָא

וְהִשְׁאִירָה אוֹתָנוּ הֲמוּמִים מִלֶכְתָה שֶׁל חַיֶּלֶת אַמִּיצָה

ביום השואה הבינלאומי 2024

 נודדות מחשבותיי לתזה שאנחנו בני  נדודים, כאלה שמכים שורשים בכל אדמה, ובמציאות אני נזכרת, שזוהי מלחמת אין ברירה, ושוב נודדות מחשבותיי לחיים בעידן מודרני רווי מלחמות. פעם אחר פעם אני נוכחת שאין אנו החיים במלחמה היחידה על פני כדור הארץ. בעת שאני כותבת מילים אלה אני בפולין, בסמוך מלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ובפולין כמובן, חוששים מן השכנים האיומים. כשאני משוחחת עם קרוביי על המלחמה בישראל מזכירים לי שהיא כעת בכל העולם.

ישראל מדינתי האהובה, מולדתי רוויה בדם בנינו היקרים, חוויות המלחמה אינן פוסקות, טראומות פיזיות וטראומות נפשיות שלא יחלפו מן העולם. הזוועות עולות מכל מקום, הנרצחים, קורבנות הטבח וקורבנות מלחמת האין ברירה. החיילים המנסים להשתקם שולחים סרטונים, אני רואה סרטון צעיר שהיה חייל והנה גידם מתאמן בספורט וליבי מתחלק לשניים לשמחה וגם לצער. סרטון החטופות החדש עובר גם מול עיניי. עוד ועוד...

 הצירוף ״שואה שנייה״ חוזר ועולה כל פעם כששומעים על הזוועות.

ולא יכולתי לכתוב זאת אחרת, מחיר הקיום הציוני הוא מחיר קבוע תמידי יקר עד מאוד. האדמה תובעת את קורבנותיה. מלחמות לא מפספסות עמים, לא רק אנחנו חיים על הדם.

בשנה האחרונה פגשתי יוצרים מארצות אחרות ותפיסת העולם משותפת, ועולה בי השאלה הזו ״האם אנחנו צריכים לשנות תפיסה?״ האם יכול להיות, שהתפיסה הקיומית שקשורה למקדש המקום צריכה להשתנות.

איני מתכוננת לעזוב את ישראל, אבל אם מקום אחר בעולם ייתן לי שלווה לכמה ימים אצא לשם. כאבי הראש והלחץ מתפוגגים לכמה זמן, אני בפולין לכמה ימים. כן, דווקא פולין ביום השואה הבינלאומי זה קצת אוכסימורון.

תצאו להתאוורר אם אתם יכולים, תחפשו מקומות בטוחים שאין בהם אנטישמיות, תחפשו מקומות שתוכלו לאגור כוחות. אני מוצאת זאת כאן בחיק משפחתי, ויש לי כאן משפחה שנשארה אחר השואה ונבנתה בניגוד לכל התחזיות. צאצאיו של דודי בוריס פיינגולד  שהתגורר כאן כל ימיו. עכשיו גם בני, כלתי ונכדתי מוצאים כאן את ביתם ואני כבר לא אומר להם שישובו לרעננה. רוצה שיחיו היכן אם טוב להם לגדל את הנכדה בשקט זר. זה קשה לי אבל לא משנה העיקר שיהיה טוב היכן שהם.

 אני מודה שהשהייה כאן עושה קצת מרגוע לנשמה. ובכל זאת כתבתי כמה שירים אתמול בלילה מסדרת את המחשבות המבולבלות שלי לזמן הזה. ומתפללת לדבר אחד ״שלום עולמי״.

כמה קצרים ליום השואה הבינלאומי 2024:

אָז וְהַיּוֹם

אָנָה פְרַנְק נֶחְטְפָה לְעַזָּה

חַיֶּלֶת חֲטוּפָה

אִשָּׁה צְעִירָה

מְגִנָּה עַל הַמּוֹלֶדֶת

תַּצְפִּיתָנִית

***

אָז כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה לָנוּ מְדִינָה

פּוֹגְרוֹם אַחַר פּוֹגְרוֹם

לֹא עוֹד

וְהִנֵּה הִתְהַפֵּךְ עָלֵינוּ הַחֶרְמֵשׁ

וְקוֹצֵר קוֹצֵר

גּוֹדֵעַ אֵיבָרִים

וְהָאֲדָמָה מְדַמֶּמֶת דָּם גִּבּוֹרֵינוּ

***

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה הַבֵּינְלְאֻמִּי

אֵין לָנוּ לְאָן לָלֶכֶת

אֲפִלּוּ מְנוּחָה קְצָרָה

קְצָת אֲוִיר זָר

לֹא מַרְחִיק אוֹתִי מֵהַיְּדִיעָה

אֲנִי יְהוּדִיָּה

***

אַחַר כָּךְ אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

שֶׁאוּלַי זֶה לֹא מְשַׁנֶּה

עָדִיף לִחְיוֹת אֲפִלּוּ בְּפוֹלִין

רַק לֹא לַחֲשֹׁב שֶׁהָאֲדָמָה

יְקָרָה מִן הָאָדָם

וְאוּלַי הַדָּת הִיא שֶׁשּׁוֹמֶרֶת עָלֵינוּ

וְנִתְפַּלֵּל בְּכָל מָקוֹם

וְתוֹהֶה הַאִם קִדּוּשׁ הַשֵּׁם

עֲדַיִן שְׁאֵלַת קִיּוּמֵנוּ

שוש ויג

27.1.24

* * *

רות ריכטר

שִׂים שָׁלוֹם

בַּלַּיְלָה הָהוּא חָלַמְתִּי חֲלוֹם:

רָכַּן אֶל כָּרִי מַלְאָךְ בְּצָחוֹר.

לִטֵּף רֹאשִׁי, חִיֵּךְ, נָשַׁק וְאָמַר לִי:

"שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל, אַל תִּירָא!

שְׁאַל, בַּקֵשׁ, לְךָ הַמִּשְׁאָלָה."

וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לִי דָּבָר,

לֹא כַּדּוּרֶגֶל לֹא שָׁעוֹן,

וְרַק אָמַרְתִּי: "אֱלֹהִים!

שִׂים כְּבָר שָׁלוֹם! תֵּן כְּבָר שָׁלוֹם!"

בַּלַּיְלָה בָּכְתָה אִמִּי אֶל הַכַּר,

וְאָבִי לָהּ לָחַשׁ: "אַל תִּבְכִּי, אֲהוּבָה!

כִּי עוֹד תִּרְאִי, אִשָּׁה, יַחזֹר יָבוֹא הַשֶּׁקֶט.

יַחזֹר בְּכוֹרֵנוּ מִן הַקְּרָב,

בָּרִיא, שָׁלֵם, חָסוֹן, לְלֹא צַלֶּקֶת!"

וְלֹא בִּקְּשָׁה אִמִּי דָּבָר,

רַק בְּלִבָּה נָשְׂאָה תְּפִלּוֹת,

וְכָךְ אָמְרָה לוֹ: "אֱלֹהִים!

שִׂים כְּבָר שָׁלוֹם! תַּן לִי שָׁלוֹם!"

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁקַּמְתִּי אִמִּי חִיְּכָה,

בַּחוּץ פָּרַץ אוֹר לְלֹא עֲנָנָה,

וְדֶשֶׁא רַךְ, יָרֹק, צוֹחֵק אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ.

אוּלַי בֶּאֱמֶת? אוּלַי לֹא חֲלוֹם.

אוּלַי הַיּוֹם יָבוֹא כְּבָר הַשָּׁלוֹם.

כִּי לֹא רָצִינוּ עוֹד דָּבָר

לֹא עֹשֶׁר, כֶּסֶף אוֹ כָּבוֹד.

וְרַק אָמַרְנוּ: "אֱלֹהִים!

שִׂים כְּבָר שָׁלוֹם. תֵּן כְּבָר שָׁלוֹם!"

רות ריכטר

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2011

16.11.11. אורפז, חתן פרס ישראל לספרות, מלאו לו בחודש שעבר 90 שנה ואיש לא כתב על כך בשום מקום ולא ציינו זאת. נשכח לגמרי. אז עד לאותו גיל יש לי עוד 15 שנה.

22.11.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו חוברת של דברי ליטמן מור. הוא מביא לי כתבה ישנה של דניאלה שמי עליו ב"העולם הזה", ובה גם תמונה של מאיר פעיל באותו מסע להר באילת ב-1950. יצחק מספר שוב על הטיפוס בהר מסרי ומצייר מפה. ההר נמצא קצת צפונה לאילת. עולים אליו מצד מערה והוא ירד לצד הפחות תלול, במזרח, כשהוא בדרום את המפרץ וההרים נצבעים בצבעי השקיעה הבאה ממערב. היתה לו מפה של מאה אלף, ולמרות שנרטבה בזיעה הבחין בה שהמרחקים בין קווי הגובה לצד מזרח גדולים יותר והבין שהמדרון הזה משופע, וכך ירד-החליק עליו, לא לפני שחירבן בראש ההר כדי להשאיר את אותותיו, וגם ישב וחשב שכאן היה מוכן להישאר ולמות כמו משה בראש ההר.

6.12.11. לפני הצהריים פגישה מעניינת עם אורפז. הוא חוזר לסיפור מימי שירותו בצבא הבריטי בהולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא בא לשערו של מחנה צבאי בריטי, בעיירה בריידה, ששם היה אמור לפגוש חבר שלו, אלא שהתברר שהיחידה שבה שירת החבר עברה משם למקום אחר. בשער פגש בחורה הולנדית נאה, שבאה לבקר חבר ותומך שלה, אך השומרים לא איפשרו לה להיכנס והתברר שגם החבר שלה עזב את המקום עם יחידתו. מפה לשם נתקשרה שיחה בינה לבין יצחק, והיא כנראה החליטה שגם הוא מספיק נחמד ומתאים בתור חבר, והזמינה אותו לביתה. הם הלכו כברת דרך ארוכה בעיר הזו עד שהגיעו לחצר בניין שבו היתה גם דירתה. כאשר פתחה את הדלת לחדר שם לב שכל הווילונות המכסים על החלונות, סגורים, ובפינה השתופפה בחורה אחרת, מתברר, אחותה, על תינוק בתוך גיגית גדולה שלשים בה בצק, והתינוק נראה זעיר בצורה בלתי רגילה.

הבחורה שהביאה אותו הסבירה ליצחק שהווילונות סגורים מאחד והדירה נמצאת לא רחוק מפאב שבו שותים גברים ומשתכרים. אחותה ילדה את התינוק-הפג לחייל גרמני, ולכן הם חושבים שהכול מותר להם איתה ובאים מדי פעם לשם כך. ואכן עד מהרה נשמעו קולות גברים מבקשים לפתוח להם את השער לחצר ולהיכנס פנימה.

יצחק, שהיה במדים של חייל בריטי ועל כתפו הכתובת "פלשתיין", החל לצעוק לעברם באנגלית שבורה, כדי שיבינו, שהוא חייל בריטי שלחם במלחמה והוא אוסר עליהם להיכנס פנימה בשם הצבא הבריטי שנשלח להגן על שתי הנשים האלה. הוא מספר שהשקיע בכך את כל תעצומות הנפש שלו בתור אדם שהתחנך להגן על החלשים ועל הנמצאים במצוקה. חילופי הדברים נמשכו, ולבסוף פתח בפניהם את השער, או הדלת, ומצא מולו הולנדי ענק שעמד על מדרגה נמוכה מהסף והתנשא לגובה רב מעליו. והיה שיכור. יצחק לא היסס ודחף אותו בכל כוחו אחורנית. הגבר נפל ורגלו הסתבכה בחור של בור שופכין. יצחק במדים המשיך בצעקות ובהנפת ידיים והצליח לגרש את החבורה, שסחבה עימה את הנופל. אז הבחין שרק גבר אחד נשאר, גבוה ובהיר, שדווקא שוחח עימו בנימוס וביקש סיגריה.

יצחק שלף חפיסה ונתן לו אחת והלה שם אותה מאחורי אוזנו ואז המשיך ונתן לו עוד שתיים, וחזר לדירה. ככל חייל הוא נשא בתרמילו קופסת בשר ועוד מצרכים שהיו כמטבע עובר לסוחר אצל האזרחים. הוא הוציא את כל הפרודוקטים שלו ותן אותם לשתי הבחורות, ואז זו שהביאה אותו הצביעה על סולם שהוביל למעין מדור עליון בדירה, או בחדר. היא טיפסה והוא אחריה. ושם התמסרה לו בעוד הוא חש שעשה את אחד המעשים הטובים ביותר בחייו וכך התחברו יחד החובה שלו להגן על החלשים יחד עם ההנאה שבמפגש עם הבחורה הנאה, שפיצתה אותו על ההגנה שהעניק להן.

יותר לא ביקר שם כי לא רצה לקלקל את הטעם הטוב של הפגישה הראשונה. חברים שלו, להם סיפר זאת, לא הבינו אותו. מדוע הגן על שתי בחורות שחיו עם החיילים הגרמניים? ולעצמו אחר שאולי בצירוף מקרים אחר היה מוצא עצמו עם חבורת הגברים שבא לאנוס שתי משתפות פעולה עם הכובשים.  

עוד סיפר שהוא מבקש מהאישה שבאה לעזור לו, אסתר, ומאחרים, לא לדבר על כך שהוא בן תשעים, כי שם לב שזה גורם לאנשים להתייחס אליו ביחס מיוחד, כאילו הוא כבר קוריוז או קטין. וכששואלים אותו איך הוא מרגיש, הוא נוהג לענות: "היום יותר טוב אבל מחר יהיה יותר גרוע!"

13.12.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". ניתקו את המים בבניין שלו בגלל הסלילה מחדש של קטע הרחוב שהופך לנמשך שדרות ח"ן, ולכן הוא נאלץ לאכול ארוחת בוקר ב"שיין" ומתנצל בפניי שעליו להוציא את השיניים התותבות שלו כי אינו יכול לאכול עימן. נותרו לו רק שלוש שיניים בלסת העליונה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

צבי לפר

משפטים שבוטלו בנח"ל

לאהוד שלום,

שמעתי היום בחדשות הבוקר שחיילי הנח"ל שעמדו לצאת מרצועת עזה, הועמדו למשפט על שלא הסתפרו, ונשפטו, אך מפקד חטיבת הנח"ל ביטל את המשפטים, ופסקי הדין.

הדבר מזכיר לי שני מקרים שעברתי בעת שירותי בנח"ל, הראשון ודאי ידוע לך, אינני זוכר אם היית מעורב.

1.  בגמר האימונים, עם נשק פסול ללא נוקר שהאות "ת" צרוב בקת, ביום חמישי בערב, צעדנו כשעה עם חגור-פילים חזרה לבית דראס. התרחצנו, אכלנו וניקינו נשק, הרוב הלכו לישון ורק מחלקה אחת יצאה למסדר שמירה.

למחרת לאחר מסדר הבוקר צעדנו כרגיל לאכול. לאחר מכן הלכנו להחזיר את הרובים לאפסנאות לפני יציאה לחופשה, לאחר כשישה שבועות. התלבשנו בגדי אל"ף, מצחצחים סמל הטירון שעל הכובע ואת אבזם החגורה בבראסו שיבריקו ולא יעשו לנו בעיות.

במסדר לפני היציאה לחופש, הודיעו לנו שעלינו לחזור ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר לכל המאוחר. כמו כן הודיעו שחיילים ששמם ייקרא יעמדו למשפט המג"ד, ויוכלו לצאת לחופשה רק לאחר המשפט. רוב החיילים מהגרעין ["שדמות"] נקראו למשפט ואני בתוכם. הרס"פ שלנו סמל ראשון מכלוף הציב אותנו בשלשות לפי מיספר אישי, שיהיה לו קל להצעיד את החייל למשפט, והסביר שעלינו לצעוד עד לשולחן המג"ד ולעמוד לפניו בדום מבלי להצדיע.

הראשון יצא ואחריו השני ודיברו ביניהם שקיבלו קנס 3 לירות, שזאת המשכורת החודשית של חייל. כך נמשכו המשפטים די במהירות. כשהגיע תורי. הוצעדתי לחדר המג"ד נעמדתי בדום מתוח. המג"ד הקריא מנייר את האשמה, אובדן שמורת כוונת קידמית, ושאל "מודה או לא מודה?"

עניתי: "המפקד שכחת לשאול אותי אם אני מסכים להישפט בפניך."

הוא שאל מה המקור לידיעתי בחוקת השיפוט הצבאי?

עניתי: "בזמן השמירה כשעברתי ליד משרדך, כל פעם קראתי פיסקה אחת, כך שקראתי חלק מפקודת מטכ"ל."

הוא שאל: "למה אינך רוצה לעמוד למשפט לפניי, כאשר בבית דין אתה צפוי לעונש גדול יותר?"

 עניתי: "בבית דין יעמוד לרשותי קצין חוקר שיבדוק את כל הפרטים. אנחנו כטירונים, לא היכרנו את הרובה, איש לא הסביר לנו מה יש ומה חסר ברובי התרגול, הצבא לא נתן בנו אמון ודאג להוציא את הנוקר מהבריח, וסימן את הרובים ב'ת'. אני סמוך ובטוח שהרובים נפסלו לשירות בגלל הפגמים ולכן סומנו ב-'ת', כמו כן לא בלתי נמנע, שכבר בעבר נתגלו ה'פגמים' הנזכרים בכתב האישום, וחיילים אחרים הואשמו בהם."

הוא אמר, "חכה רגע, אתה יכול לעבור לנוח." הרים טלפון וקרא את קצין השלישות לחדרו.

כשהגיע הקצין שאלו המג"ד, שהיה חדש בגדוד, האם פרט לביקורת מטכ"ל הנוכחית היו בדיקות כאילו בעבר, ומה היו הממצאים.

הקצין השיב כי לפני פחות משנה נמצאו פגמים זהים, והרובים היו תקולים בעברם.

המג"ד הודה לו, הוא יצא והמג"ד אמר שאשב על כיסא בצד ואמתין. הוא ביקש להתקשר עם מפקד הנח"ל ולברר איך לנהוג. בינתיים הרס"פ ששם לב שאני נמצא הרבה זמן וראה אותי יושב בצד, צעק עליי לקום ולעמוד בדום במשפט. המג"ד הרגיע אותו ואמר שהורה לי לשבת וביקש מהרס"פ להמתין בחוץ מספר דקות.

המג"ד השיג את ארווין דורון, מפקד הנח"ל, וסיפר לו על מה שקרה, ושאל מה לעשות. לאחר שהמג"ד שמע את תשובת מפקד הנח"ל, הורה לי לצאת ולהודיע לרס"פ להוציא את החיילים לחופשה שכן כל המשפטים בוטלו. הוא אמר לי שעליי לעזור לו בעבודה לבטל את פסקי הדין לכל החיילים שכבר נשפטו. לשם כך עליי ללכת לשלישות להשיג עט עם דיו בצבע ירוק, למחוק בילקוטי השירות את ההערה שנרשמה באדום, בדף ההתנהגות של כל חייל שנשפט, בשני קווים ישרים מקבילים ולרשום את התאריך בעט הנ"ל.

הלכתי לשלישות ואיתרתי עט עם דיו בצבע ירוק. מחקתי הרישום של המג"ד בירוק ורשמתי תאריך ומסרתי למג"ד את התיק פתוח על מנת שיחתום ויטביע את החותמת שלו. הליך זה נמשך כשעה, ולאחריו אמר המג"ד שאחזיר את העט לשלישות, וכן שאפנה אליו בכל מקרה שאחוש שנעשה עוול לחייל. הצדעתי לו ויצאתי.

ליד השער עמדתי לחכות לטרמפ עד לצומת קסטינה לפחות. כעבור כ-10 דקות יצא המג"ד בג'יפ שלו, עצר לידי והזמין אותי לנסיעה לכיוון רמת גן שם גר. כמובן שהסכמתי ונסעתי איתו עד לצומת ארלוזורוב שם ירדתי לחפש טרמפ.

בערב נפגשנו, וחבריי מהקריה שאלו מה היה וסיפרתי להם. ושאלתי מדוע הסכימו לקבל קנס ולא אמרו מילה. אחד החברים אמר בין כך הכסף לא מגיע אליו אלא לקופת הגרעין.

2. המקרה השני אירע כשנה לאחר המקרה הראשון. אני נשלחתי לשרת בסיירת הנח"ל לתקופה של שלושה חודשים.

בוקר אחד הודיעו לנו שאלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, יגיע בדקוטה ועלינו ללוותו בג'יפ ובקומנדקר מאילת ועד באר מנוחה לאורך הגבול. הצוות שאני הייתי בו היה אחרי לילה של מארב בוואדי שחורת, וישנתי 2-3 שעות בסה"כ. באשר הקומנדקר בו נסענו הגיע לשדה התעופה, המתנו למטוס הדקוטה שיביא את לסקוב ופמלייתו. ניצלתי הזמן כדי לנמנם על מגן הגלגל הקדמי והמדרגה הצמודה.

כששמעתי את רעש הדקוטה התעוררתי ונעמדתי ליד הקומנדקר. לסקוב הגיע ליד הקומנדקר, ואמר שהוא מעדיף לנסוע בקומנדקר ולא בג'יפ פתוח ללא חלון קדמי. הוא התיישב בכיסא ליד הנהג, ואני עליתי והתיישבתי על הספסל מהצד שבו ישב לסקוב, שכן עליי להפעיל המגל"ד במידת הצורך. לסקוב הסתכל ואמר לי": "תוריד את הסמרטוט מהראש."

עניתי שזו כאפייה צה"לית, האות צ בעיגול מקיף טבועה עליה, שחור על הבד הצהוב.

הוא חזר ואמר: "תוריד את הבד הצהוב."

הורדתי והוא ראה שאינני מסופר. קרא למ"פ שלנו, איצה, ואמר לו: "תרשום לו תלונה על שאינו מסופר."

חייכתי והתחלנו לנסוע. כשהגענו לעין עברונה, המקום הצפוני בעולם בו גדל דקל הדום, עצרנו, לסקוב ירד והסתכל במשקפתו אל מעבר לגבול הירדני הסמוך. חיכיתי שיחזור ויישב במקומו, ועליתי לספסל ליד המגל"ד.

לסקוב שאל: "למה צחקת שהורדתי למ"פ שירשום לך תלונה?"

 עניתי: "כיוון שהמ"פ שרשם תלונה אינו יכול לשפוט אותי אלא המג"ד, שמקומו בבית דארס, אקבל זמן לעלות צפונה ואלך להסתפר כיוון שבאילת אין ספר ולא הייתי בחופש ארבעה חודשים. אני סמוך ובטוח שהמג"ד יוציאני זכאי בנסיבות העניין."

לסקוב לא ענה והמשכנו בסיור בדרך הסמוכה לגבול, שלא היה מסומן אלא במיספר חביות רחוקות מאוד האחת מהשנייה. הסיבה היתה חוסר מחשבה של אנשים שהגדירו לצ'רצ'יל את הגבול בין ירדן לפלשתינה: "קו המחבר את כל הנקודות הנמוכות ביותר בחתכים מזרח מערב לאורך הערבה בין ים סוף לים המלח."

הבעייה היא שהן נחל צין הזורם לים המלח, והן נחל הערבה הנשפך לים סוף – הם נחלי אכזב, זורמים רק בעת שיטפונות ומשנים כל הזמן את מיקום הערוץ וממילא הנקודה הנמוכה משתנה לאחר כל שיטפון. גם הדרך בה נסענו השתנתה לא פעם בעקבות השיטפונות. המשכנו עם עצירות כל חצי שעה, לתצפיות ולאיתור המקום במפה שהיתה ברשותנו 100,000: 1 (כל ס"מ במפה שווה לק"מ במציאות).

כמובן איצה לא רשם לי תלונה ולא היה משפט.

בברכה,

צבי לפר

* * *

נעמן כהן

נביאים ראשונים. מהיימון באנטיגונה לתמיר היימן בטרגדיה הישראלית. היבריס הדעה האחת

במסגרת הקונפליקט בין המלך קריאון ובנו היימון במחזה אנטיגונה של סופוקלס, שואל היימון את קריאון אביו: "הרק דעה אחת לך והיא תצדק?" היימון מזהיר מההיבריס של אביו בעל הדעה האחת.

קיומה של דעה אחת בלבד שהיא תוצאה של היבריס מסוכנת מאוד וראינו את תוצאתה ההרסנית ב-7 באוקטובר. בניגוד להיימון באנטיגונה היוצא נגד ההיבריס, תמיר היימן היה שותף להיבריס הדעה האחת של כל זרועות הביטחון (שלא צדקה).

 ראש אמ"ן לשעבר תמיר היימן מ-INSS הסביר כחודשיים לפני הטבח למה אין היתכנות למתקפת פתע נוסח יום הכיפורים: "אנחנו לא בפתח מלחמה רב-זירתית שאוטוטו מתקרבת אלינו. כתרחיש יום כיפור מרוב שאנשים מדברים על זה אני מקבל טלפונים שאוטוטו מלחמה, אוטוטו מתקפת פתע של חיזבאללה, מתקפת פתע של... לא! זה לא המצב אנחנו לא ערב מלחמה, ולא צריך פה את הסימנים המקדימים המודיעיניים, צריך פשוט לראות את האינטרסים כפי שהם באים לדי ביטוי ולהשוות אותם למקרים אשר בהם כן הופתענו. אין שום קשר בין האינטרסים... אין דבר חריג."

https://twitter.com/d5yZqUCU8NkVuuu/status/1750147629973946758?t=lq4Y1F9ySvO-bffvfsFMCQ&s=03)

אבוי ההיבריס המוביל לדעה אחת.

נביאים אחרונים: הנביא נחום בורשטיין-ברנע:

8.11.23. ישראל לא תוכל לחדש את התמרון... חיילי המילואים מבקשים לחזור הביתה.

10.11.23. בתוך שבוע, גג שבועיים, ישראל תצטרך להסכים להפסקת אש.

5.12.23. זה יהיה כנראה המהלך הקרקעי האחרון במלחמה והוא לא יוכל להימשך מעבר לשבועיים.

"אמר רבי יוחנן: "מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים בלבד." (בבא בתרא י"ב ב')

הבעייה היא שכל הנביאים הם פרשנים.

חשיבות ציון השם המלא בלי להתחזות לפסיכיאטר

יישר כוח ליעקב פדהצור-וידהופף שענה בעצמו בלי עזרת הקוראים על שאלתו מהי חשיבות ציון השם המלא? ("חדשות בן עזר", 1919)

 הסברו על ההיסטוריה המעניינת של משפחתו (ששלחתי בקישור), עונה על שאלת חשיבות ציוּן השם המקורי. אכן למדנו משמו המלא את היסטוריה המעניינת שלו. והוא אף מתנאה בכך ששורשי משפחתו בצפת זה כמה דורות הם ציוניים יותר משורשי משפחתי. הידד!

הנה כי כן לאור הסברו המאיר עיניים אין לו עוד צורך להתחזות לפסיכיאטר. אף אחד מהקוראים לא יכול היה להסביר זאת טוב ממנו.

איילה לא אייזן בטון

תודה רבה לעזרי חן על תיקון האיות בשמו המקורי של גד איזנקוט. ("חדשות בן עזר", 1919).

 ידעתי שהוא שם בֶּרְבֶּרִי-מרוקאי ולא יידישיסטי, אך כתבתי אותו כפי שכתוב בוויקפדיה עם י'. השם הבֶּרְבֶּרִי-מרוקאי המקורי הוא אכן אזנקוט. איילה בְּבֶּרֶבֶּרִית. הנה עוד סיבה לחשיבות ציון השם המקורי של אדם, וההיסטוריה הנלמדת ממנו. מכל מלמדיי השכלתי.

התנצלות

אני מתנצל בפני ר' יוסף גייסינוביץ-אחימאיר-(למעשה צ"ל אחיין-מאיר) על שהבנתי אותו כנראה לא נכון כשקראתי את דבריו על החטופים ואת תגובתו של אהוד בן עזר על דבריו. זה היה פועל יוצא של דבריו שאכן לא נאמר במפורש. לא ברור לי למה חושב ר' יוסף גייסינוביץ-אחימאיר-(אחיין-מאיר) שאני מאוכזב מכך שיש בינו לבין אחותו יחסי אהבה לאחר שציינתי את אחדות הניגודים ביניהם, להיפך, בשום מקרה ניגוד אידיאולוגי לא צריך לבוא על חשבון אהבה משפחתית.

נ.ב. מעניין למה יוסף גייסינוביץ-אחימאיר-(אחיין-מאיר) חושב שהוא מעליב אותי בשעה שהוא מוריד אותי הפעם מהתואר רבי, שהעניק לי בפעם הקודמת, לתואר ר' שהוא יהודי פשוט? וקודם זה היה סתם אדון. מעניין באיזה תואר מהם הוא רוצה לכנות את עצמו?

סוקרטס הוצא להורג בעוון פגיעה באלים

מרצון להוכיח את התיזה שלו שהמונותיאיזם הוא מפלצתי  (אני תוהה את מי הוא מתעב ושונא יותר, את היהדות או את האיסלם?) התעלם ד"ר משה גרנות בתגובתו (מן הסתם בכוונה) משאלתי האם מונותיאיזם לא יכול להיות הומניסטי, למשל כמו הדת הבהאית או היהדות הרפורמית?

הדוגמה שהוא מביא למשל מדת ההינדו בהודו כדת סובלנית ("חדשות בן עזר", 1919) היא מוזרה בלשון המעטה. ההינדים נלחמו ונלחמים גם כיום מלחמה דתית חסרת מעצורים נגד המוסלמים, ודאי שהרגו יותר מוסלמים מהדת היהודית המונותיאיסטית "המפלצתית" לדבריו.

היפנים גם הם ניהלו מערכה אכזרית עד שהכחידו את הנוצרים בארצם:

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%9F

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94

ממליץ לראות את הסרט "השתיקה" של מרטין סקורסזה:

https://m.seret.co.il/moviereview.asp?id=2001

ד"ר משה גרנות כנראה גם מתעלם מכך שביוון הקלאסית שאותה הוא מפאר, הפילוסוף סוקרטס נשפט והוצא להורג באשמת פגיעה באלים. כן, פגיעה באלי הדת הפוליתיאיסטית "הליברלית והחופשית" לדידו יותר מ"המפלצתיות" המונותיאיסטית היהודית.

בושת בית הדין בהאג

למרבה הבושה במקום שבית המשפט בהאג יתבע את מדינת עזה בראשות החמאס והג'יהאד על אידיאולוגיה וניסיון לבצע ג'נוסייד ביהודים ע"פ דברי מוחמד, דן בית המשפט בהאשמת ישראל בהתגוננות מאותו ניסיון ג'נוסייד. בית המשפט אפילו לא הזכיר את מתקפת הרקטות על אזרחי ישראל. אמנם בית המשפט לא אסר על ישראל לפעול להגנה עצמית ודרש להחזיר את החטופים, אבל עצם העלאת החשד ע"י בית המשפט עשויה להוות מכה תדמיתית לישראל.

לדברי בנימין מיליקובסקי-נתניהו, "עצם הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים היא לא סתם שקרית – היא מקוממת, והנכונות של בית הדין בכלל לדון בזה – זה אות קלון שלא יימחה לדורות. אנחנו נלחמים מלחמה צודקת, ואנחנו נמשיך בה עד לניצחון המוחלט – עד שננצח את החמאס, נחזיר את כל חטופינו ונבטיח שעזה לא תהווה יותר איום על ישראל." 

הצהרת השופט אהרון בריק-ברק בפני בית הדין בהאג

"רצח עם הוא יותר מסתם מילה בשבילי – הוא שזור בניסיון חיי": העמדה הנפרדת של השופט אהרון בריק-ברק בהאג. נשיא בית המשפט העליון, לשעבר שנבחר ע"י ישראל לשפוט בהליך בהאג התנגד לרוב הצווים של בית הדין הבין-לאומי, אולם בשניים הצטרף לקביעת הרוב:

1. בנוגע לסיוע ההומניטרי. לנקוט באמצעים מידיים ויעילים כדי לאפשר מתן סיוע הומניטרי.

2. בנוגע לעצירת ההסתה לג'נוסייד. למנוע ולהעניש על הסתה לרצח עם.

 (רק השופטת ג'וליה סבוטינדה מאוגנדה התנגדה לכל ההחלטות).

בחוות הדעת מטעמו הסביר בריק-ברק מדוע תמך בצווים וסיפר על רצח העם שחווה על בשרו בשואה, כשהיה בן 5 בלבד. השופט בריק-ברק צירף חוות דעת מטעמו, וחלק בחריפות על עמדת הרוב בבית המשפט. ברק הזכיר את עברו כשורד שואה, והתקומם על השימוש הציני באמנה למניעת רצח עם במקרה הנוכחי. לדבריו, "דרום אפריקה ביקשה לזקוף את פשע קין להבל."

"זאת האשמה החמורה ביותר, והיא שזורה עמוקות בניסיון חיי האישי."

השופט בריק-ברק פתח את חוות דעתו בחשיבות המיוחדת של האמנה למניעת רצח עם עבור העם היהודי, שעל בסיסה דרום-אפריקה תבעה את ישראל. הוא הזכיר את הרקע ההיסטורי לאמנה. בתוך כך, ברק הזכיר שהוא היה בן 5 בלבד כאשר הנאצים כבשו את עיר הולדתו קובנה שבליטא, שילחו את היהודים מבתיהם לגטו ואז רצחו אותם.

"ב-26 באוקטובר 1941 קיבל כל יהודי בגטו הוראה להתאסף בכיכר המרכזית. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר והוצאו להורג באותו יום," ציין השופט ברק. הוא אף תיאר כיצד הוברח מהגטו והתחבא אצל איכר עד להגעת הצבא האדום ב-1944. "רק חמישה אחוז מיהודי ליטא שרדו", הדגיש. "רצח עם הוא יותר מסתם מילה בשבילי," הוסיף השופט הישראלי. "הוא מייצג הרס מחושב והתנהגות אנושית בגרסתה הרעה ביותר. זו האשמה החמורה ביותר, והיא שזורה עמוקות בניסיון חיי האישי."

בריק-ברק כתב שעובדת היותו שורד שואה השפיעה עליו כשופט בשני אופנים – ראשית, הוא הבין את חשיבות קיומה של מדינת ישראל. שנית, הוא מאמין גדול בזכות לכבוד האדם. לדבריו, ההגנה על זכויות האדם נטועה עמוקות במשפט הישראלי. עוד הוסיף השופט בריק-ברק כי ישראל היא מדינה דמוקרטית עם מערכת משפט עצמאית. הוא הזכיר את פסיקות בית המשפט בנושאים ביטחוניים, שבהן הקפידו השופטים על ההגנה על זכויות האדם. "כשופט בבית המשפט העליון, כתבתי שכל חייל נושא עימו בתרמיל את כללי המשפט הבין-לאומי," הזכיר ברק. השופט ברק הוסיף שהמשפט הבין-לאומי הוא גם חלק בלתי נפרד מהתנהלות צה"ל, והוא אף ציטט קטע מרוח צה"ל. ברק כתב כי זה "מדאיג" שיישום האמנה למניעת רצח העם במקרה הנוכחי יפגע באמנה ויוזיל את המושג רצח עם. הוא המשיך וציין כי הגישה שהציג בית הדין פותחת דלת לאפשרות לעשות שימוש לרעה באמנה, על מנת לצמצם את הזכות להגנה עצמית, במיוחד בהקשר של התמודדות עם ארגוני טרור. ברק הסביר מדוע תמך בכל זאת בשני צווים. "אף שאני משוכנע שאין סבירות בטענה לרצח עם, הצבעתי בעד הצווים הזמניים השלישי והרביעי," הוא הבהיר. "לגבי השלישי, הנוגע למעשי הסתה פומביים, הצבעתי בעד בתקווה שהוא יעזור בהפחתת המתחים והרטוריקה המזיקה."

עוד הסביר ברק מדוע הצביע גם לטובת הצו שעסק בסיוע ההומניטרי. "הצבעתי בעד לנוכח האמונה העמוקה של הומניטריות, והתקווה שהדבר יקל על תוצאות הסכסוך המזוין עבור הפגיעים ביותר. בצעד זה, בית המשפט מזכיר לישראל התחייבויות בינלאומיות, שכבר נמצאות ב-DNA של צה"ל."

ברק ביקר את יתר השופטים, שהזכירו בתמצית בהחלטתם את הרקע למלחמה – הטבח בשבעה באוקטובר – ואף לא התייחסו באופן מלא למה שקרה מאז. כך למשל, ברק ציין שבעוד שישראל הדגישה שמטרת המלחמה היא מיטוט חמאס – חמאס הבהיר שהוא היה חוזר על שבעה באוקטובר שוב ושוב. בנוסף, בניגוד להחלטה של רוב השופטים, ברק הזכיר את השימוש של חמאס באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי ואת הירי הרקטי ללא הבחנה לעבר מוקדים אזרחיים בישראל. השופט ברק חלק על שופטי הרוב בנוגע לסבירות הטענה של דרום-אפריקה בדבר הכוונה של ישראל לבצע רצח עם. "ההצהרות של הנשיא ושר הביטחון של ישראל אינן בסיס עובדתי מספק." ציין ברק. "שניהם פירסמו כמה הצהרות המבהירות כי כוונת ישראל היא השמדת חמאס, ולא הפלסטינים בעזה."

https://www.mako.co.il/news-world/2024_q1/Article-b32d14366664d81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הטעות הגדולה של אהרון בריק-ברק והסנגוריה הישראלית –

התקפה במקום הגנה

השופט אהרון בריק-ברק כבר זכה לביקורת על תמיכתו בשני סעיפים. מניעת הסתה לג'נוסייד וסיפוק צרכים הומניטאריים אבל תמיכתו זו הינה נכונה מוסרית ופרקטית, ובכך גם מחזקת את טיעוני המשפט של ישראל. הטעות הגדולה של הסנגוריה הישראלית בכלל ושל אהרון בריק-ברק בפרט, היא הגישה המשפטית ההגנתית במקום נקיטת גישה משפטית התקפית. עליהם היה להתייחס לעזה כמדינה ולהאשים את מדינת עזה והחמאס והג'יהאד שליטיה בניסיון בפועל לבצע ג'נוסייד בעם היהודי ע"פ האידיאולוגיה הגזענית שאין עם יהודי ואת בני האדם בעלי הדת היהודית יש לרצוח ע"פ דברי מוחמד ככתוב באמנת החמאס סעיף 7. קל מאוד היה להוכיח זאת.

ודוק: ישראל יכולה לבצע ג'נוסייד אך לא עושה כן, עזה לו יכלה לעשות היתה עושה זאת בלי היסוס כפי שניסתה לעשות.

ודוק: בית הדין אמנם הזכיר את הטבח ב-7 באוקטובר, ואף קרא לשחרור החטופים שמוחזקים בשבי חמאס, אך בגלל מחדל הסנגוריה הישראלית לא הזכיר כי החמאס מחויב ע"פ אמנתו לבצע ג'נוסייד ביהודים, וטבח ה-7 באוקטובר וההבטחה שהוא יימשך הם תוצאה של אותה מחויבות.

על מדינת ישראל להגיש תביעה  נגד דרום אפריקה, קטאר, טורקיה, לבנון, מצרים, עבר הירדן, וכל מדינה אחרת התומכת בחמאס ובעשיית ג'נוסייד בעם היהודי. וכמובן נגד ארגון אונר"א שעל עדותו הסתמך בית המשפט בהאג בשעה שאנשיו השתתפו בטבח יהודים.

ודוק: זהו משפט פוליטי. בעולם יש 57 מדינות מוסלמיות ורק מדינה יהודית אחת קטנה.

מה לעשות וכיצד לענות לבית המשפט בהאג?

בהחלטתו פירסם בית הדין בהאג שישה צווים שישראל נדרשת לפעול על פיהם:

1. מדינת ישראל נדרשת לנקוט את כל הצעדים שבכוחה כדי למנוע רצח עם בעזה.

2. על ישראל להבטיח באופן אפקטיבי שהצבא שלה לא מבצע רצח עם.

3. מדינת ישראל תנקוט בכל הצעדים שבכוחה למנוע ולהעניש הסתה פומבית לרצח עם נגד העם הפלסטיני בעזה.

4. מדינת ישראל תעשה פעולות מיידיות ואפקטיביות לאפשר שירותים בסיסיים וסיוע הומניטארי לאזרחים בעזה.

5. מדינת ישראל תנקוט צעדים אפקטיביים למנוע הרס ולהבטיח שימור ראיות שנוגעות להאשמות לרצח עם בעזה.

6. מדינת ישראל תמסור דיווח להאג על כל הצעדים שמופיעים בצווים תוך חודש.

וכך על ישראל לענות:

1. מדינת ישראל נקטה את כל האמצעים שברשותה מתוך זכות ההגנה העצמית כדי למנוע ג'נוסייד בעם היהודי כפי שתיכנן וניסה לבצע החמאס ע"פ האידיאלוגיה הג'נוסדיאלית שלו, וכמובן בניגוד לחמאס היא ממילא נמנעת ממעשה ג'נוסייד, ואפילו זה עולה לה בקורבנות.

2. ישראל ממילא מבטיחה שצבאה מיועד רק כדי למנוע ג'נוסייד ביהודים, ולא לרצח עם בעזה.

3. מדינת ישראל פועלת למנוע ולהעניש כל הסתה לרצח עם בעזה ובישראל, ובעיקר לאור זה שבית המשפט באופן מוזר לא תבע להעניש את כל המסיתים הערבים לג'נוסייד ביהודים. ולראייה הנה כל  המשפטים נגד הערבים תומכי החמאס המסיתים לג'נוסייד ביהודים.

(על ישראל לשפוט את כל הערבים תומכי החמאס והג'יהאד שקראו לרצח עם ביהודים, ולהגיש את הדו"ח הזה לבית המשפט. כהוכחה לטיפול משפטי במסיתים לרצח עם).

הערה: אימרתו של יואב גלנט שבית המשפט הזכיר: "ב-7 באוקטובר חמאס פתח במלחמה. זו מלחמה כנגד אזרחי ישראל, ילדים קטנים, נשים ונגד ניצולי שואה. זו מלחמה של רצח, של אונס, של חטיפה, של ביזה. מלחמה שמיועדת על מנת להרתיע אותנו ולשלול את הרצון של אזרחי ישראל לחיות פה. כשר הביטחון אני רואה לנגד עיניי רק מטרה אחת, להביא לניצחונה של ישראל על האוייב הקשה והרשע הזה, הרוע בהתגלמותו, אותו ארגון דאעש של עזה. היעד שלנו הוא ניצחון במלחמה והחזרתם של החטופים. מה שיקרה ב-75 השנים הבאות תלוי בהישג בקרב שננחל בקרב הזה. אין ברירה אחרת, אנחנו ננצח, זה או אנחנו או הם." – הינו פועל יוצא של מחויבותו למנוע ג'נוסייד ביהודים ועל בית המשפט לסוגיית הג'נוסיד לאמץ אותו ולהעלותו על נס.

4. מדינת ישראל עושה תקדים עולמי בהיסטוריה של המין האנושי כאשר לראשונה בהיסטוריה מדינה מותקפת מספקת סיוע הומניטארי למדינה התוקפת, ומספקת לאזרחים בעזה מזון, תרופות, דלק. למותר לציין שמעצמות הברית לא העלו על דעתם לעשות זאת לגרמניה הנאצית במלחמתם. אשר על כן על בית המשפט להעלות על נס את התנהגות ההומניטארית זו של ישראל כתקדים בהיסטוריה של המין האנושי.

5. מדינת ישראל מציגה בזאת את כל הראיות לשימוש החמאס בעזה באזרחים כמגן אנושי. הנה תמונת המנהרות, הבתים עם הפירים, חדרי הילדים ובתי הספר והחולים עם אמצעי הלחימה. ישראל מחויבת לשמר ראיות לכל פשעי החמאס והג'יהאד שהביאו להרס בעזה.

מזלו הטוב של אחמד טיבי

ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי, תומך החמאס, מאושר מקביעת בית המשפט בהאג וכך הוא מצייץ: "בית הדין הגבוה לצדק בהאג: יש בסיס לעתירה של דרום אפריקה בקשר לרצח עם. על ישראל לחקור פוליטיקאים ישראלים, שרים וח״כים שהסיתו ומסיתים לרצח עם, אבל באולפני הטלוויזיה אופוריה: נוכל להמשיך במלחמה! ובן גביר כהרגלו: בית דין אנטישמי. הדיון היום היה כתם גדול על ההתנהלות של מדינת ישראל. לצדיה עמדה שופטת מאוגנדה כי מיקרונזיה לא היתה שם. העולם יעקוב אחרי יישום או אי יישום הוראת בית המשפט."

https://twitter.com/Ahmad_tibi/status/1750871956478480396?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

למזלו של תומך החמאס, אחמד כמאל אחמד א טיבי. בית משפט בהאג הוא בית משפט פוליטי, ומכיוון שיש בעולם 57 מדינות מוסלמיות בתוכן 24 מדינות ערביות על 13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים, הרי הוא טיבי, כתומך החמאס בעשיית ג'נוסייד ליהודים בהסתמך על דברי מוחמד באמנת החמאס סעיף 7 בהם הוא טיבי רואה מופת מוסרי – לא הועמד לדין על תמיכה והסתה לרצח העם היהודי. הוא יכול להתגאות בכיבוש הערבי-מוסלמי שהציל אותו מהעמדה לדין של האיסלמו-נאצים ועוזריהם.

בשורות טובות (1)

בעקבות עדויות שמצאה ישראל להשתתפות אנשי אונר"א במעשי הטבח של החמאס, הודיעה אונר''א הודיעה על חקירה נגד חלק מעובדיה בחשד למעורבות במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר בתגובה לכך ארה''ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה, פינלנד ואיטליה, הודיעו שהן מקפיאות זמנית את המימון לאונר"א.

https://hamal.co.il/main/אוסטרליה-ואיטליה-מצטרפות-להקפאת-כספי-אונרא-84604

את אונר"א יש בכלל לסגור. על ישראל לוודא שהסיוע ההומניטארי לעזה לא יעבור דרך אונר"א שהוא זרוע של החמאס. אסור שתחזור האיוולת של בנימין מיליקובסקי-נתניהו שביקש מגרמניה להעלות את תמיכתה באונר"א מ-18 ל-100 מיליון דולר.

https://www.inn.co.il/news/394239?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share

אסור שיעבור שקל אחד לאונר"א. על אונר"א המנציח את הפליטות והשנאה להיסגר מיידית.

בשורות טובות (2). עוד לא אבדה צדקתנו

סקר דעת קהל מטעם The Harvard CAPS / Harris Poll – סקר חודשי שפורסם על ידי המרכז למחקרים פוליטיים של הרווארד, בנוגע לסכסוך ישראל-חמאס:

1. תשומת לב לסכסוך: 67% מהנשאלים מקדישים תשומת לב רבה (מאוד או מעט) למלחמת ישראל-חמאס, עם ירידה קלה מ-69% בדצמבר.

2. תפיסת המתקפה בישראל: 83% סבורים שהמתקפה האחרונה על ישראל היתה פיגוע טרור, מה שמתאים יחסית לנתון של 84% בדצמבר.

3. דעות על אופי רצח העם של התקפות: 74% מהנשאלים חושבים שההתקפות על יהודים היו רצח עם, עלייה של 1% מדצמבר.

4. הצדקה לפעולות חמאס: 75% סבורים שלא ניתן להצדיק את הרג של 1200 אזרחים ישראלים וחטיפת 250 אחרים על ידי חמאס בטרוניות פלסטיניות, בהתאם ל-73% בדצמבר.

5. תמיכה בסכסוך: 80% מהנשאלים תומכים בישראל יותר מחמאס בסכסוך, עם ירידה קלה מ-81% בדצמבר.

על פני צעדים אלה, התמיכה בישראל נותרה גבוהה, וישנה דעה עקבית שפעולות חמאס אינן מוצדקות ואינן מקובלות. התפלגות הגיל מראה כי נשאלים צעירים יותר נוטים מעט פחות לשים לב לסכסוך, לראות בהתקפות רצח עם ולתמוך בישראל, אך הרוב בכל קבוצות הגיל מתיישרים עם התחושות הללו.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835156&forum=scoops1

הנה כי כן למרות הנשיאה גיי האנטישמית לפי הרווארד יש עדיין תקווה.

בשורה רעה

נשיא ארצות הברית ג'וסף רובינט ביידן לחץ על ראש הממשלה נתניהו במהלך שיחת הטלפון ביניהם ביום שישי שעבר לצמצם את פעולת צה"ל בעזה והדגיש כי הוא לא תומך במלחמה של שנה ברצועה, כך לפי שני בכירים אמריקנים. הבקשה של ביידן מנתניהו מצביעה על הדאגה הגוברת בארצות הברית מהתמשכות המלחמה בעזה ועל רצונו של הנשיא האמריקני לראות את המלחמה מסתיימת זמן רב ככל האפשר לפני הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. אחד מיועציו של ביידן אמר כי הבית הלבן חושש מאובדן קולות של מצביעים צעירים שיותר ויותר מהם מתנגדים למדיניותו של הנשיא לגבי המלחמה בעזה. מקור אמריקני שמקורב לבית הלבן אמר כי ביידן לא יכול להרשות לעצמו שהמלחמה בעזה והמיספר הגבוה של אזרחים פלסטיניים שנהרגים מדי יום ימשיכו להוביל את סדר היום החדשותי בארה"ב כשהבחירות לנשיאות מתקרבות.

הנשיא שוחח עם ראש הממשלה על מסיבת העיתונאים שקיים יום קודם לכן ושבמהלכה אמר שהמלחמה בעזה תימשך עוד חודשים ארוכים. ביידן אמר לנתניהו כי הוא לא יוכל לתמוך במלחמה שתימשך שנה וביקש ממנו להאיץ את המעבר ללחימה בעצימות נמוכה כדי להפחית את הפגיעה באזרחים, כך אמרו הבכירים האמריקנים.

נתניהו אמר לביידן כי המעבר לשלב ג' בפעולת צה"ל וללחימה בעצימות נמוכה כבר התרחש בצפון הרצועה ויתרחש בהמשך גם בדרום הרצועה. נתניהו אמר כי המעבר לשלב ג' לוקח יותר זמן ממה שישראל חשבה שייקח וציין כי אם צה"ל יעזוב את האזורים שבו הוא נמצא כעת חמאס יחזור לשלוט.

לשכת ראש הממשלה בתגובה לפרסום: ראש הממשלה נתניהו מעריך את התמיכה של הנשיא ביידן והבהיר בשיחה עימו שישראל נחושה להמשיך במלחמה עד להשלמת כל יעדיה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835166&forum=scoops1

מרוב רצון לראות בסיום מהיר של המלחמה בעזה, הנשיא בייידן רק מעכב אותה בלחצו על ישראל להכניס סיוע לחמאס, בעיקר דלק לצרכי מכונת המלחמה של החמאס. מרוב דיבור על היום שאחרי, הוא לא יגיע אליו. עליו להבין שגם אלו הדוחפים להשליט את אבא של מאזן על עזה מבינים שזה יתאפשר אך ורק אחרי חיסול החמאס. לא לפני כן.

להכניס לכלא משוחררי עסקת מיקוח

החמאס מתלונן שישראל עצרה נער פלסטיני ששוחרר במסגרת עסקת החטופים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=834848&forum=scoops1

https://www.mako.co.il/news-law/2024_q1/Article-f2dd1a7ba3b3d81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

השאלה היא למה טרם נחקק חוק המחייב להחזיר לכלא כל מחבל ששוחרר בעסקת מיקוח. למה מחכים?

גם תומכי החמאס מוחרמים

תנועת "עומדים ביחד" היא תנועה פרו-איסלמית המפגינה למען הצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו ולכן תובעת את הפסקת הלחימה. מסתבר שתנועת החרם הערבי ה-BDS, קוראת להחרים את תנועת "עומדים ביחד" בטענה שהתנועה מלבינה את 'רצח העם' בעזה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835103&forum=scoops1

הייתכן? כמובן. הסיבה פשוטה. גם המזוכיסטים היהודים תומכי התנועה הם יהודים שלפי אמנת החמאס יש להשמידם.

מהחליף הארון אל רשיד לחאנן בן גביר

על החליף העבאסי החמישי, הארון אל רשיד (786-809) סופר שנהג להתחפש למישהו מפשוטי העם ולהסתובב בבגדאד ולבדוק מה נעשה בממלכתו. בשנת 807 גזר על כל היהודים במעמד ד'ימי, בני החסות המושפלים, לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית, כך שיוכל לזהותם.

אלף ומאתיים שנה אחריו גם נשיא ישראל ראובן ריבלין התחפש לאחד מפשוטי העם  והסתובב בלוויית אנשי השב"כ ברחבי ישראל באופן אנונימי, מבלי שאיש יוכל לזהותו. (בניגוד להתפרצויות שלו כלפי עובדיו הוא חייך לאנשים הפשוטים). (הנה ראו אותו בתחפושת):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?forum=scoops1&thread=706900

והנה השבוע גם השר לביטחון לאומי איתמר חאנן-בן גביר, התחפש לאחד העם ובא בתחפושת להגיש תלונה במשטרה כדי לבדוק את תפקודה, בלי חנופה של המפקדים.

(הנה ראו אותו בתחפושת):

https://hamal.co.il/main/בן-גביר-הגיע-מחופש-לתחנת-משטרה-84682

הארון אל ראשיד נכנס להיסטוריה. ראובן ריבלין זכה לתהילה. איתמר חאנן-בן גביר זכה לקיתונות של בוז.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמענו שבמנהרה שלו בחאן יונס, יחיא סינוואר ממש רועד מפחד או מתפוצץ מצחוק – מאז ששמע את החלטת בית הדין הבינלאומי "לצדק" בהאג שעליו לשחרר את החטופים!

* ראש הממשלה בנימין נתניהו: "עצם הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים היא לא סתם שקרית – היא מקוממת, והנכונות של בית הדין בכלל לדון בזה – זה אות קלון שלא יימחה לדורות."

אהוד: וייזכר לדיראון עולם!

* במוסף הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מיום 19.1.24 התפרסם מאמר של חגי לוי על פנחס שדה ובו ציטוט ארוך למדי מ"ראיון [של שדה] עם הסופר אהוד בן עזר במהלך מלחמת ההתשה, 1970." בדקתי בספרי "אין שאננים בציון" שבו מופיעה השיחה שערכתי עם פנחס שדה, בחודש יוני 1970, והנה אין כל קשר בין הנוסח שפורסם בעיתון לבין קטעים דומים בנושא המופיעים בשיחה המקורית שבספר. תעלומה.

כך בעיתון:

סיפרו לי כי הרמטכ"ל נשאל לפני זמן-מה, האם זה מוצדק שהחיים בתל-אביב נמשכים כפי שהם, בזמן שחיילים נהרגים על גדות הסואץ. תשובתו היתה שהחיילים נלחמים למען יוכלו החיים בתל-אביב להימשך כפי שהם.

מי הסמיך את הרמטכ"ל לקבוע כי החיים צריכים להימשך כפי שהם?! לי נראה, כי אם החיים יימשכו כפי שהם, אין על מה להילחם. ואולי מוטב לבקש מן הערבים שירחמו עלינו ויניחו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה, כי החיים האלה ראויים לרחמים.

אם אתה מרסק גולגולת של חייל ערבי בכדור או בבעיטה ובעצמך נמצא במצב שזה עלול לקרות לך, ואתה רואה בכל זה רק מחיר למען תוכל אחרי כן בתל-אביב להתקיים קיום אפסי, המקושט בקצת סחבות של תרבות אנינת טעם – זה בעיניך נורמלי? בעיניי זה טירוף.

מצד שני, אם נסתכל במבט אכזרי, הרי המלחמה היא היום הערך הגדול ביותר שעדיין קיים בארץ הדת המקובלת נראית לי מרוקנת, וכן גם הגילויים ה"רוחניים" בספרות או באמנות. וכך, המלחמה היא לבדה הספר שבו כתובים החיים והמוות. היא הספר שאדם קורא אותו בעל כורחו.

והנה דבריו של שדה מתוך הריאיון שלי איתו:

...שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"

והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."

עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".

...כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.

עד כאן המקור.

* משה גרנות: אהוד היקר, אני הבעתי לא פעם הערכה רבה לידענותו של נעמן כהן, הגם שכמו רבים אחרים, לא ממש התלהבתי מהאובססיה שלו להזכיר את שמותיהם הקודמים של מכותביו.

בבקשה, אמור לנעמן כהן ששמי הקודם לא היה גרין, ואני גאה על השם העברי שבחר אחי ז"ל, ואני בעקבותיו, וכן שמעולם לא הייתי מפקח על הוראת המקרא (כפי שכתב נעמן כהן בביקורתו על איתמר פרת, שכמובן, חובה להזכיר את שמו הקודם) – הרי לא יעלה על הדעת שאתאיסט כמוני (פירסמתי 7 ספרים המתארים את עוולות התנ"ך!) ימונה למפקח על הוראת התנ"ך! כשפירסמתי את הספר "התנ"ך – כף החובה" (1986), נקראתי לבירור במשרד החינוך, בזמנו של שר החינוך יצחק נבון המפא"יניק!

זה קצת מרגיע שנעמן כהן הוא לא כל יודע.

* עמית ורשיצקי: ...מידה לא מבוטלת של אירוניה טמונה בכך שדווקא סטודנטים לבנים ופריבילגים מאוניברסיטאות העילית האמריקאיות, צרכני טיק-טוק ותרבות בידור טראשית, הם שמניפים כיום את נס המרד במערב, עוטים על עצמם כאפייה וממלמלים מילות ברכה בערבית רצוצה. כתוצרים מובהקים של התרבות האמריקאית השטחית ומעודדת הבורות שהצמיחה גם את טראמפ, וכמי שהתחנכו בשמאל האמריקאי שעיסוקו באי-צדק חברתי היה ממוקד מאז ומתמיד בסוגיות של גזע ואפלייה ממוסדת נגד שחורים, הם למדו להתבונן בעולם דרך הפריזמה הצרה של יחסי שחורים-לבנים, משעבדים קולוניאליסטים וילידים משועבדים.

בדרך זו התעצבה גם גישתם העוינת כלפי ישראל. הם נולדו למציאות שבה ישראל היא מעצמה אזורית בעלת צבא עוצמתי וכלכלה חזקה, ישות כובשת ומנשלת, עם דמוקרטיה הצבועה בצבעים אתניים מובהקים, ומונהגת זה יותר מעשור בידי כוחות לאומניים דורסניים.

אולם הבורות והיעדר הפרספקטיבה ההיסטורית, בד בבד עם השפעתן של פוליטיקת הזהויות ואופנות אינטלקטואליות כדוגמת ה-Woke או ה-CRT (תיאוריה ביקורתית של הגזע), יצרו אצלם תמונה פשטנית ומסולפת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, במסגרתה מושלך המתח הבין-גזעי בארה"ב על המציאות המזרח-תיכונית. וכך, משעה שההיסטוריה מרודדת ליחסי כוח, ואין עוד משקל להבדלים תרבותיים, לניואנסים ערכיים או למוטיבציות דתיות, קל לראות בפלסטינים קבוצת מיעוט מוחלשת ממש כמו שחורים, נשים, להט"בים, או פועלי סדנאות היזע בעולם השלישי, ובישראל – זרוע מוארכת של הקולוניאליזם המערבי, הלבן והעשיר.

בדרך זו, ובסיוע של ארגונים איסלאמיסטיים ופרו-פלסטיניים באקדמיה האמריקאית, הפכה ישראל לסוכנת הרוע עלי אדמות, לארכי-אוייב ולמוקד המאבק העולמי באימפריאליזם, בקפיטליזם, בגזענות ובלאומנות.

["הארץ", 26.1]

* גל של טירוף אנטי-ביבי ואנטי-ישראל עובר על מרבית כותבי המאמרים והפרשנים בעיתון "הארץ"! – כולל תמיכה בפסיקות נגד ישראל של בית הדין הבינלאומי "לצדק" בהאג, האשמת נתניהו בטבח ה-7 באוקטובר וקריאות לכניעה לחמאס בעסקת החטופים.

מאמרו של עמית ורשיצקי הוא יוצא-דופן ביושרו. וכן המאמר של פרופ' עזר גת מאתמול, "אסור להסכים לתנאי חמאס, הפסקת המלחמה פירושה תבוסה מוחצת". שני קולות שפויים.

* האידיוטים השימושיים שלנו אומרים: אנחנו לא מאמינים לנתניהו – אנחנו מאמינים לקטאר! אנחנו לא מקשיבים ל"כאן 11" ולדובר צה"ל – אנחנו מקשיבים ל"אל-ג'זירה"!

* אהוד: אני זוכר שלפני שנים רבות קראתי את ספרו של גרוסמן "רץ" והתרשמתי שזה קשקוש אחד גדול. לאחרונה הוא יצא מחדש ומוצג כקלאסיקה!

* חוה ליבוביץ: לאהוד, אורי הייטנר בשיטנתו  לביבי לא מוכן לתת לו את הקרדיט לכך שבימי כהונתו הוא  מנע הקמת מדינת פלשתינאית. אז מי הוא השקרן פה? ציטוט: "זה שמשקר ויודע שהוא שקרן? או זה שמשקר ואינו יודע שהוא שקרן?"

הרי שונאי ביבי וחסידי קונספציית "שתי מדינות לשני עמים" [השגויה ומסוכנת לא פחות ממדיניות השקט וההכלה כלפי חמאס שהתפוצצה לנו בפנים באוקטובר] מאשימים אותו שהוא "טיפח" ופיטם את החמאס על חשבון החלשת הרש"פ. וכל בר-בי-רב יודע שביבי קיווה שסיוע נדיב ושיקום כלכלי לחמאס ימתן או ירסן את המוטיבציה שלו לטבוח בנו בשל שיקולים רציונליים. ובאופן עקיף, ע"י תקיעת טריז בין רצועת עזה ליהודה ושומרון, תימנע יצירת מדינת פלשתינאית. לכך ביבי שאף, ואמנם את ההישג הזה, מניעת הקמת מדינה פלשתינאית למרות מחדל אוקטובר הנורא יש לזקוף לזכותו! אורי הייטנר בוחר להתעלם מההישג הזה בשנאתו התהומית לנתניהו.

הוא גם לא סומך עליו שימנע הקמת מדינה פלשתינאית בעתיד. אז שיגיד לי בבקשה מי מנע את הקמתה עד  היום? בנט? לפיד? גנץ? אולי בוגי יעלון? להוותו של ביבי ולהוותנו מדיניות זו [שקט והכלה] התגלתה ככוזבת וקיבלה את התואר המפוקפק "קונספציה" שגויה משום שלא לוותה באסטרטגיית  ביטחון יצירתית ומחמירה. ועדיין את מניעת הקמת מדינה פלשתינית – ישראל ואזרחיה חבים לביבי. כפי שכבר ציין נכון נעמן כהן במכתב העיתי.

אז אנא אורי הייטנר הימנע מהשימוש בביטוי "'אידיוטים שימושיים' של נתניהו" כי ברגע זה העללת עלילת שווא.

אהוד: שום דבר-היגיון לא ישנה את שנאתו האובססיבית של הייטנר לנתניהו (ראי גם את דבריו בגיליון), שנאה נלעגת המעמידה באור מפוקפק את דבריו הרציניים בנושאים אחרים. הבן-אדם החיובי והמוכשר הזה ניחן כנראה בשיגעון גדלות או עליונות המאפשר לו לחרף ולגדף אנשים אחרים אבל להיות בלתי מסוגל לקבל ביקורת על עצמו ולהבחין בכך שלעיתים קרובות הוא כותב גם דברים לא חכמים.

* חיימקה שפינוזה: אני מציע ועידת פיזדה של שופטי בית הדין הבינלאומי ל"צדק" בהאג עם שופטי נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים – בנושא: כיצד לערער את מדינת ישראל כדי לחסל את נתניהו!

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא (מחבר הספרים "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה"): מיזנטרופים לא נדבקים בקורונה אבל בסוף גם הם מתים.

* ג'וחא: ינואר כבר נגמר וטרם ראינו תפוזי שאמוטי בחנות הפינתית שלנו, רק ה"טבוריים" המגעילים הממלאים את המדפים מתחילת העונה! – יִלְעַן דין מי שהמציא אותם!

* מכתבה של אברהם בלבן ב"הארץ" [26.1] למדנו שיש בתל אביב רחוב דוד אבידן ורחוב יעקב שבתאי. אז לידיעתו, עד היום אין בתל אביב רחוב אסתר ראב.

* אהוד: זה נחמד מאוד לענוד את הדיסקית של שחרור החטופים אבל הפסקת אש והמשך שלטון החמאס ברצועת עזה, שהם התנאים של יחיא סינואר – פירושם שעשרות אלפי הישראלים תושבי העוטף לא יוכלו לחזור ליישוביהם! וכנ"ל הישראלים בצפון הארץ מול חיזבאללה, שמנועים מלחזור לבתיהם המופגזים והנהרסים!

* יחיא סינוואר, אל תהיה מודאג מהפגנות העזתים המסכנים נגדך! – ההפגנות ההמוניות למען "עסקה עכשיו" לשחרור החטופים בתנאים שלך, וההפגנות להקדמת הבחירות, והפגנות השנאה נגד נתניהו ונגד ממשלת ישראל, ממש כמו שהיו לפני ה-7 באוקטובר – פועלות לטובתך ומבטיחות את המשך שליטתך בשארית רצועת עזה – עד שצה"ל יגיע אליך ויהרוג אותך!

* אגב, מי מנהל, מארגן ומממן את ההפגנות להפלת הממשלה בעיצומה של המלחמה? והאם כלולים בכך גם כספים ממקורות זרים?

* זה נחמד מאוד שכאשר ברצועת עזה כבר יש הפגנה וקריאות של הפלסטינים נגד יחיא סינוואר והחמאס –  אזיי מנגד בקיסריה, בתל אביב, בחיפה ובירושלים, בקולניות ובכיסוי נרחב ואוהד של התקשורת, תומכים מפגינים ישראליים בחמאס, ודורשים מנתניהו שייכנע לתנאי עסקת החטופים של יחיא סינוואר!

* האם יקשה על "המוסד" לגלות מי, למי וכמה – שילמו מדינות תומכות-טרור לבעלי-תפקידים בדרום-אפריקה כדי שיתבעו את ישראל בהאג? מרדכי קידר משער שמדובר בקטאר.

* הכתבה ב"כאן 11" על החייל פרדריק גָרִין ואימו אימלדה היתה מרגשת בצורה בלתי רגילה. המלחמה הזו הביאה סיפורים אנושיים שממש לא ייאמנו, והם ייכנסו לתולדות ישראל.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-20, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל