פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1921

היום המאה ושמונה-עשר למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בשבט תשפ"ד. 1.2.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר קַיִץ יָשָׁן. // יוסי אחימאיר: 1. לקראת עידן חדש. 2. הרהורים בעת מצוקה (21). // בנדה (משה בן דוד): אנחנו ננצח! // איליה בר זאב: העתק תזוזה. // אנדד אלדן: בְּשַׁבָּת. כְּשֶׁהַתְּשׁוּקוֹת פּוֹשְׁטוֹת. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏31.1.24. // ד"ר משה מוסק: לציון 121 שנה להולדתו של ד"ר אלכס ביין. // עקיבא נוף: הנה קם העם בבוקר. // היום מלאו לפוצ'ו 94 שנים: עדינה בר-אל: הומאז' לפוצ'ו – או: אין כמו פוצ'ו. // אהוד בן עזר: על ספרו של פוצ'ו בחיי (7), קורות חייו של צבר מצוי. // פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך! // משה גרנות: דמיון של ילד. על ספרו של פוצ'ו "הצעצועים של הרוח". // עדינה בר-אל: "זאת שכולם יודעים": רומן חדש מאת פוצ'ו. // עדנה: אבא אחד בפברואר. // פוצ'ו: הפלמחניק האחרון מסן סימון. // פּוּצ'וּ: אַרְבָּעָה שִׁירֵי הַרְבָּעָה. // אהוד בן עזר: ירון המאונן. // נעמן כהן: רגיעה ושלווה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁיר קַיִץ יָשָׁן

הַקַּיִץ הוּא  –

הַפְּרָחִים עַל שִׂמְלָתִי;

שְׂדֵה-הַשֶּׁלֶף,

הַמִּשְׂתָּרֵעַ בָּאֹפֶק,

וּשְׂפָתֶיךָ הַנָּחוֹת

עַל שְׂפָתַי;

הַקַּיִץ הוּא  –

פְּרָגִים אַחֲרוֹנִים,

מַאְדִּימִים  –

בִּצְהַב-שָׂדוֹת;

מַמְטֵרוֹת

קְרִירוֹת;

גְּדֵרוֹת לַחוֹת  –

בַּחֲצוֹת;

עוֹר הַכָּתֵף

הַשְּׁזוּפָה  –

כַּלֶּחֶם הַטּוֹב

בְּכַפּוֹת-יָדֶיךָ  –

הַחֲזָקוֹת;

לְשַׁד-הַבְּקָרִים

סְפוּגֵי-טַל  –

עוֹדָם דּוֹלְקִים,

מִבַּעַד עַרְפִלֵּי-זְמַן.

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

1. לקראת עידן חדש

סיפור רודף סיפור. תמונה באה לאחר תמונה. עצב ועוד עצב, כעס ועוד כעס שהולך ומתגבר. יום, ערב ולילה סיפורי אימה, גבורה והצלה, סיפורי ניסים, סיפורי החללים, הנרצחים, הניצולים... כל יום מזה שלושה חודשים כמוהו כמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כולנו נחשפים לעדויות המזוויעות ואין להן סוף. עוד ועוד דמויות משחזרות את הבלתי ייאמן שאירע להן או ליקיריהן באותו יום מר ונמהר. כמותו לא היה בתולדות ישראל.

לצד אלה – סיפורי הלוחמים עזי הנפש, המתקדמים בנחישות לעבר השלמת משימת מיטוט שלטון החמאס. והדרך ארוכה ומכאיבה, רצופה בדמים, בקורבנות, בדמים, בחיים שנגדעו באחת, במשפחות שהפכו לשכולות. מעל כל אלה מתעלים הורים, אחים ואחיות, בנות זוג, ואפילו ילדים, שעולמם התהפך עליהם, שיקירם שילם בחייו. גם אם ישנה נחמת-משהו, שהבן הלוחם נפל במערכה, הקריב חייו למען עמו ומדינתו, היא לעולם לא תהיה שלמה.

ב-1956, בעת מבצע "קדש", ניחם אבי את חברו מנחלת ז'בוטינסקי, יעקב גרוס, על נפילת בנו אפרים, כשכתב לו בין היתר, כהאי לישנא: "כולנו התחנכנו וחינכנו את עצמנו על האמת המרה: מולדת אין מגישים על טס של זהב. מדינה אין בונים בקונגרסים. מלכות, כל מלכות, מבוססת על תלי הקברות של הבנים. דם הבנים – זהו המלט בתוספת דמעות ההורים. ובנך היה מאלה, שקיבלו דעה זו ברצינות. אשריו שנפל למרגלות הר סיני, ולא על גדת הוולגה ולא היה אחד מששת המיליונים..."

מי כיום מנחם בסגנון כזה?

ואולם אי אפשר שלא להתפעם מהמילים שהשאיר אחריו הלוחם אלקנה ויזל ז"ל, טרם יציאתו לקרב:

"כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח. אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם, תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות."

המלחמה הזאת שעודנה בעיצומה, שהכרעת בית הדין הבינלאומי לאי-צדק בהאג לא תעצור אותה, מתארכת. רבים בקירבנו מגלים קוצר רוח. וכי מי לא היה רוצה שכבר תסתיים? אבל זוהי מלחמה באוייב לא-מדינתי, ברברי, שאין בית דין שישפוט אותו. שמוכן לשלם כל מחיר ובלבד שישראל תותש. אויב שבנה מינהור מלחמתי הגדול ביותר בהיסטוריה, מתחת לרגליהם של שני מיליונים נתיניו חסרי הישע. אין צבא אחר שנלחם בתנאים שכאלה, מעל הקרקע ובתת הקרקע, כאשר בידי האויב 136 חטופים המוחזקים במחשכים.

עם זאת, נתגלו במלחמה הזאת הרבה סיבות לאופטימיות, לגאווה. תעוזת הלוחמים, ההכרה בחשיבות המשימה, הנכונות להקרבה, הקריאות מהחזית לעורף – לאחדות, להתלכדות. אלקנה ז"ל ביטא מה שרבים מחבריו חושבים. כולנו התרגשנו מדבריו של עידן עמדי, שהתאושש מפציעתו הקשה, נשא דברים חשובים:

"אם לא נדע להשתנות ולהפסיק עם הקשקושים והריבים, אני מפחד שדברים כאלה יקרו שוב. יש קסם במילואים, ביכולת להיות ביחד – לא משנה מה הדעות. בצוות שלי יש קיצוניים משני הצדדים... אנחנו צריכים להפסיק עם השיח המטומטם והשטוח. כמו שהסיסמה מתחילת המלחמה היתה, אני באמת מאמין שרק ביחד ננצח."

אלקנה שנפל, עידן שנפצע ומתאושש, משקפים בדבריהם דעת רבים. דעת לוחמים, דעת בני משפחות, דעת אנשי ציבור. בדרך הקשה "נפל האסימון", כי הפלגנות שהיתה נחלתנו עד 7 באוקטובר אסור לה שתחדש ותשסע בנו. המחלוקות הפוליטיות, המשפטיות, החברתיות אסור להן שוב להגדיש את סדר היום הציבורי, ולהחלישנו כלפי חוץ. מעבר למשימה הדחופה של חילוץ חטופינו ומיטוט הטרור, בטווח הארוך עלינו להשתקם פיסית ורוחנית. להתגבר על חרדות קיומיות, שמנסים להציף חלושי רוח (ראו למשל עוזי ברעם ב"הארץ"), כאילו יכול הטרור להכריע אותנו אם לא נמלא דרישותיו החצופות.

המלחמה חשפה, כפי שלא נחשפנו מעולם, את גודל השנאה העולמית לעם היהודי ולמדינתו. איבה מצד רוב מדינות תבל, שקרים מדרום-אפריקה, משטמה בחוגים הכי נאורים במוסדות אקדמאיים. אפילו ניצול השואה השופט אהרן ברק לא היה יכול להושיענו בהאג.

מה חבל שאנשי הרוח שלנו, ובמיוחד הסופרים, אינם מרימים קול מוסרי להצדקת ישראל. את הרוח השפופה יש לרומם.

עוד נכונו לנו אתגרים קשים בעמידה על משמר המולדת. עוד צפויים לחצים, מאבקים, דאגות, שכול, אבל נדע ימים טובים מאלה, ימי התעשתות, התרוממות רוח, יצירה, שמחה ושירה. באחדותנו ובנחישותנו תלוי הדבר.

תשאלו את עידן עמדי.

2. הרהורים בעת מצוקה (21)

א. הפעולה המסתערבת והנועזת – חיסול חוליית המחבלים בבית-החולים בג'נין, בטרם ייצאו למסע רצח – מוכיחה, שאם היא רוצה גם ישראל יודעת להפתיע, ועוד איך.

ב. סחר-מכר מביש מתנהל על גבם של החטופים. חמאס מציב תנאי אחר תנאי. אירגון הטרור אינו מעוניין באנשיו, הוא מעוניין בעינוי אנשינו. אין לקנא בנתניהו על ההחלטה הגורלית שיצטרך לקבל לבסוף. החלטת חייו. כך או כך יספוג מטחי ביקורת.

ג. טילים על גוש דן? טילים על העוטף? שלושה חודשים מפרוץ המלחמה? משהו כאן לא מסתדר לי, בלשון המעטה!

ד. דובר צה"ל היה במיטבו ביום שני כשתיאר בפרוטרוט את המשך מהלכי הלחימה בשלוש הגזרות של הרצועה, בליווי מפות ותמונות פנורמיות של בירת החמאס חאן יונס.

ה. אלה ימים שבהם אני חצוי ברגשותיי כלפי נתניהו. מצד אחד, כעס עצום על המחדל הנורא של 7 באוקטובר במשמרת שלו, מצד שני – וזו רק דוגמא – ביקור מפתיע אצל משפחת החלל אחמד אבו-לטיף ז"ל ברהט. אמפאטיה אמיתית למשפחת בדואית שכולה.

ו. אילו אני עתה חבר-כנסת הייתי יוזם שני דברים. האחד, תיקון בחוק הלאום, מכליל בו את הערך "שיוויון". שנית, הייתי מקפיד לצאת לביקורי ניחומים אצל משפחות החללים באשר הן.

ז. נתניהו המכעיס: כמו שלפני המלחמה איפשר העברת מיליוני דולרים לחמאס, ששימשו לבניית מערך המינהרות האימתני, עתה הוא מאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, כלומר לחמאס, בכמויות בל ייאמנו ובניגוד להתחייבותו קבל האומה.

ח. מנגד – הכה את ביבי ומיד תהיה מבוקש בכל הערוצים. ראו מקרה הסופר אייל מגד, החבר לשעבר, שיצא לפתע במתקפה שוצפת נגדו, כמובן במאמר מעל דפי "הארץ".

ט. ב'וואלה' מטילים ספק במסמך ההנחיות של סינוואר, שחשף עמית סגל. האשימוהו בשירות "אדוניו", כלומר לשכת ראש הממשלה. אף פעם לא ביקרו אצלם באותו אופן למשל את גיא פלג המשרת באופן כה שקוף את מערכת המשפט, במופעי האימה שלו.

י. עשר דקות הליכה מביתי – ואני בשבע טחנות. הירקון המשתקם. איזה מראה מרנין של טבע ירוק טובל בשפעת מים גועשים, חומים. להקות יונים שרק מצפות למבקרים שיאכילום, מוכנות אפילו להתמקם על הכתף. טוב לנשמה, טוב לרגיעה מן החדשות.

יוסי אחימאיר

* * *

בנדה (משה בן דוד)

אנחנו ננצח!

נמרוד, בכורי, הוא רס"נ, מ"פ סיור במילואים מאז ה-7 באוקטובר. מחופר עם חייליו, במחפורות זמניות בוציות, באזור ערב אל ערמש'ה, על גבול הלבנון, וחש כברווז במטווח.

מוצבי הקבע בגזרה – על מטבחיהם, מקלחותיהם, והמחסה שהם מעניקים מן הגשם והקור –אינם מאויישים (על כל המשתמע מכך לגבי הקושי של הלוחמים להיות דרוכים לאורך זמן בהגנה) משום שחיזבאללה מטווח את  המוצבים הללו דרך קבע בטילי קורונט וירי מרגמות, ושהייה בהם מהווה סכנה ברורה ומיידית לחיילים.

נביאי השקר שעליהם אתה מדבר, המבשרים לנו חדשות לבקרים שהפסדנו במלחמה, מחזקים את לב סינוואר ונסראללה, במקום לחזק את לב העורף הישראלי.

המלחמות בטרור בחמישים השנים האחרונות הוכיחו, שאורך הנשימה של העורף האזרחי הוא המפתח לניצחון. ובלעדיו, שום צבא של מדינה דמוקרטית לא מסוגל להביס צבא טרור. כזה, שמבחינתו המדיניות היא המשך המלחמה ולא להיפך. וממילא הוא ימשיך להילחם כל עוד הוא עומד על הרגליים, באין משקולת 'אזרחית' המונעת ממנו לעשות זאת.

בדיעבד, דומה שנסראללה צדק וטעה כאחד, כאשר טען שמדינת ישראל ארוגה בקורי עכביש. צדק – משום שהאליטות: התרבותית, האינטלקטואלית, התקשורתית והכלכלית שלה אכן ארוגות בקורי עכביש. טעה – משום שהפריפריה ועמך ישראל, שמהם יוצאים עיקר לוחמי היבשה, חושלו ממיתרי פלדה.

אנחנו ננצח במערכה הנוכחית, משום ששטחה של רצועת עזה קטן, 40X7 ק"מ בסך הכול, לא מדובר לא בווייטנאם ולא באפגניסטן, מדינות ענק שבהן גם  צבאות ענק יכולים בקלות ללכת לאיבוד. עזה מוקפת צבאית מכל עבריה באופן  מעשי, למרות מנהרות רפיח. מה שמונע להכניס לתוכה עתודות צבאיות,  לרענן כוחות, (כפי שאנו עושים בחוכמה!) ולהטיל אותם לשם המשך המערכה. קווי התקשורת הלוגיסטיים של צבא חמאס משובשים, חסרות עתודות נשק ותחמושת. לוחמיה הפצועים, בכלל זה אלו שנפגעו קל ובינוני, גוועים במנהרות בהיעדר תשתית רפואית. ככל שהלחימה נמשכת, רוח הקרב שלהם נחלשת, רבים מאנשי הנוקבה 'הנועזים' פשוט מרימים ידיים ונכנעים, ענין המוצא את ביטויו בהישגי צה"ל בשטח בשבועות האחרונים.

ההרוגים שספגנו בפיצוץ המנהרה, ופיצוץ המבנים לפני שבועיים, נבעו מתקלות מבצעיות,  ולא מקרבות פנים אל פנים. יש פירים שצריך לטהר, יש מנהרות שצריך לפוצץ, יש חטופים שצריך למצוא (לדעתי אנחנו כבר יודעים היכן חלק מהם) ולחלץ, אבל ככלל המערכה מתקדמת מצויין, וצה"ל עושה את העבודה כהלכה.  

צריך לעודד את העורף ! אנחנו ננצח!

בנדה

* * *

איליה בר זאב

העתק תזוזה (אופקי שמאלי)

שיעור בגֵאולוגיית ה"שבר"

סוף-סוֹף אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ נִרְעָד הָעוֹלָם כְּבָר מִילְיֹונֵי שָׁנִים –

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים מִתַּחַת אוֹקְיָנוֹסִים וְיַבָּשׁוֹת, אֶנֶרְגְּיָה מִצְטַבֶּרֶת בִּנְקוּדוֹת הַחִכּוּךְ,

סְדָקִים מִתְפָּרְצִים, קַרְקָעוֹת מִתְרוֹמְמוֹת,

שְׁבָרִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת בְּטֶרֶם צוּרָה –

רֶטֶט הֲוָיָה רִאשׁוֹנִית

בְּטֶרֶם זְמַן.

הַשֶּׁבֶר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ הוּא סוּרִי-אַפְרִיקָנִי לִפְנֵי הֱיוֹת אָדָם,

בְּטֶרֶם אֲסוֹנוֹת. הלּוּחַ הַשָּׁחֹר כְּנֶגֶד הַלּוּחַ הָעַרְבִי.

כַּאֲשֶׁר הַזָּוִית בֵּינֵינוּ שְׁלִילִית אָנוּ נִלְחָצִים זֶה לַזֶּה מִפַּחַד הַלֵַּילוֹת,

רִכְסֵי הָרִים נֶעֱרָמִים. אִםַ הַקַּו הַמַּפְרִיד בְּזָוִית חִיּוּבִית,

פִּסּוֹת קַרְקַע עַצְבָּנִית רוֹחֲשׁוֹת –

אָנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, בֶּקַע נִפְעָר בָּנוּ, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה,

בּוֹלְעָנִים אוֹרְבִים לְכָל שֶׁחוֹלֵף.

 הָאַגָּן שֶׁבָּךְ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים, יוֹצֵר שִׁוּוּי מִשְׁקָל

בֵּין מַה שֶׁנִּכְנָס

לְבֵין מַה שֶׁמִּתְאַדֶּה.

יָם הַמָּוֶת שׁוֹלֵף לָשׁוֹן חֲצוּיָה, הַמָּרָק הַבִּיּוֹלוֹגִי צוֹבֵר חֹם

בֵּין הַבְּריח לַדְּלָתַיִם .

אַל תִּכְעֲסִי, אַתְּ אוֹקְיָנוֹס צָעִיר.

 נִשְׁאַרְנוּ שְׁנַיִם,

עָרֵי הַכִּכָּר נִכְחַדו, מֵי גֵּיהִנּוֹם סָבִיב, נַחֲשֵׁי בָּרִיחַ בְּמַיִם מְלוּחִים,

שִׁטְפוֹנוֹת בַּמַּעֲרָב, פְּלָגִים זוֹרְמִים בְּנַּחֲלֵי הַמִּזְרָח –

שָׁם לֵדַת הַשֶּׁמֶש.

 אַל דְּאָגָה! תַּחַת יָרֵחַ בָּהִיר נֶחְשָׂפוֹת פִּנּוֹת סֵתֶר לִמְחַפְּשֵׂי אַהֲבָה,

לַפְּרָאִים וְלִתְמִימֵי הַדֶּרֶךְ.

בְּמַעֲלֵה מֹר, בְּנַחַל רַחַף, צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת כֶּתֶם כָּתֹם, רְעֵבוֹת לְמַתָּת.

שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ  [1] הִיא לֹא רַק מַחֲלַת עוֹר אֶלָּא גַּם סִימָן לְחַיִּים חֲדָשִׁים,

נַסִּי וּרְאִי אֶת הַנֵּס –

לְמַעְלָה, בָּהָר הַיָּבֵשׁ, תְּנִי מַיִם לְשִׁלְדֵי הַפְּרָחים.

1. שושנת יריחו –

א. נקראת גם קדחת שחורה, מחלת זבוב החול-מחלה טרופית אשר מועברת אל האדם באמצעות עקיצת זבוב חול הנושא את המחלה.

ב. צמח יבש, מתכנס ככדור. עם ההרטבה הצמח נפתח ונפרש ככף יד. נחשב בסמל התחייה, בעיקר בנצרות.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", הוצאת "קשב לשירה" 2012 בעריכת רפי ויכרט.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

בְּשַׁבָּת

בְּשַׁבָּת כְּשֶׁעָשְׁשָׁה הָעֲשָׁשִׁית חוֹשֶׁקֶת

מִן הַחֹשֶׁךְ הַמְשַׁתֵּק

סָבָתִי הִסְתּוֹבְבָה סְבִיבָהּ נִסְעֶרֶת וּמַסְתִּירָה סוֹדָהּ

אֲנִי נִסִּיתִי בֵּין הַסְּלָעִים לְפַלֵּס אֵלֶיהָ לְאוֹר הַסַּהַר

הַמָּלֵא הַזּוֹהֵר בְּכָל עֻזּוֹ לִסְלֹל מְסִלָּה לְחַלּוֹנָהּ

וּבַחֲצוֹת הָהָר הִצִּיב מְחִצָּה קוֹצֵב לָהּ עֶצֶב לַיִלְ

בַּצִּמְצוּם שֶׁצִּפָּה לָהּ הִיא מִצְּתָה מִצִּמְאוֹנָהּ

יַי"שׁ קִדּוּשׁ שַׁבַּתִּי שֶׁשָּׁמַר עֲלֵיהֶם מִשָּׁעוֹת מַשְׁחִירוֹת

סָבָתִי הָרָזָה נִזְהֶרֶת מִזֹּהַר שֶׁל זָרִים פִּזְּרָה

בְּאֵזוֹר הַזְּקֵנִים מִזָּהָרָה יֵשׁ שִׁכּוּן כָּזֶה

כְּשֶׁהַתְּשׁוּקוֹת פּוֹשְׁטוֹת

כְּשֶׁהַתְּשׁוּקוֹת פּוֹשְׁטוֹת וּמְגַשְּׁשׁוֹת בְּאֶצְבָּעוֹת שְׁמֵנוֹת

כְּגוּרִים עִוְרִים הַמְּלִיצוֹת צוֹהֲלוֹת לָצֵאת בַּמִּצְעָד.

בְּרַגְשָׁנוּת נוֹגַעַת לַלֵּב לִבְלֵב כְּפֶרַח תֹּם

לִבֵּךְ לָתֵת פְּרִי מָלֵא וְגוּפֵךְ הַמִּתְעַגֵּל וּמִתְמַלֵּא

פָּגַשׁ בּוֹ רִבּוּעַ מְרֻשָּׁע בְּחַיְּכוֹ עַל לָבְנֵךְ

הַמִּתְעַגֵּל וּמְמַלֵּא זְרוֹעוֹתָיו.

עֲנֶנֶת מַעֲרָב רְווּיָה בְּדַם עֶרְוָתָהּ הַמְדֻמָּה

שׁוֹמַעַת שִׁירִים שְׁקִיעָה וְהִיא שִׁכּורָה שִׁפְעַת נוֹפֶיהָ

נִדְלְקוּ לֵילוֹת יַלְדוּתוֹ זוֹכֵר אֵיךְ זָהַר מִזְרָחָה.

פורסם בספרו "שנים שמעו שירה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. קיבלתי כשי בביקור מיוחד אצלו בשנת 2008. הספר מכיל מקבצי שירים מכל שנות יצירתו. כיום, בן 100, ספק אם אנדד מבין וחש את האסון הנוראי שעברו חבריו  – כל התושבים והאורחים בשבת הנוראית של 7 באוקטובר 2023.

איליה בר זאב

   [י1] * * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏31.1.24

* לחשב מסלול מחדש – עוד לא ידועים כל פרטי המו"מ על עסקת החטופים, אך התמונה המסתמנת ברורה. ישראל היתה מוכנה לוויתורים מרחיקי לכת ביותר, כמעט בלתי נתפסים, בשחרור אלפי מחבלים ובהם רוצחים ובהפוגה ממושכת הפוגעת מאוד במאמץ המלחמתי תמורת חלק מהחטופים. חמאס דוחה את ההצעה על הסף, ועומד על דרישתו להפסקת המלחמה ולנסיגת כוחות צה"ל מעזה. במילים אחרות, חמאס מסרב לְעסקה ואינו מסתפק בפחות מכניעה ישראלית שתביא לניצחון חד-משמעי של הטבח. מן הראוי שמטה המאבק למען החטופים יחשב מסלול מחדש. הוכח בעליל שהטענות כאילו ישראל אינה עושה כל מאמץ כדי לשחרר את החטופים משוללות יסוד. הוכח בעליל שהסרבן הוא חמאס, ואין זה מן הנמנע, שהסיבה לסרבנותו היא קמפיין הכניעה, שיוצר בקרבם את התחושה שאם הם יתעקשו, ישראל תיכנע. טוב יעשה המטה, אם יחדל ללחוץ על ישראל לוותר ולוותר, ויתחיל ללחוץ על הממשלה לפעולות בכיוון הפוך – להכביד את הלחץ הצבאי על חמאס באמצעות חזרה ללחימה עצימה ולהתנות את המשך הסיוע ההומניטרי בשחרור החטופים. את כיכר החטופים ראוי להעביר מתל-אביב למעבר כרם שלום ולקרוא לרבבות המפגינים למען החטופים להפגין למענם בחסימת מעבר המשאיות לרצועת עזה. במקום הלחץ על הממשלה לוותר, יש להפעיל לחץ כבד על מדינות העולם שתפעלנה את כל מנופי הלחץ שבידיהן על הפטרוניות של חמאס – איראן וקטאר. יש להפעיל לחץ כבד על ארה"ב שתפסיק לדרוש מישראל העברת סיוע הומניטרי באופן חד-צדדי, ללא שחרור חטופים. הדרך שבה נאבק המטה עד כה כשלה. יש לשנות כיוון.

* תלות משתקת – אחד המשגים הגדולים במלחמה, אולי הגדול שבהם, הוא התרת הזיקה בין הסיוע ההומניטרי לרצועה לבין שחרור החטופים. החטופים, ובהם נשים וילדים, זקנים וחולים, נמצאים בידי חמאס בתנאים לא-תנאים, הצלב האדום אינו מורשה לבקר אותם, במשך חודשים נמנעו מהם תרופות וספק אם התרופות שנשלחו בעסקת התרופות אכן הגיעו ליעדם. ואנחנו העברנו כבר למעלה מ-10,000 משאיות עמוסות כל טוב, כולל דלק – החמצן של חמאס, כאשר אנו יודעים שחמאס משתלט על רוב הסיוע, לצרכיו וכדי לחזק את שלטונו ואת התלות בו. בכך אנו מאריכים את הישרדותו, מרחיקים את השבת החטופים ואף מסכנים את חייהם ומאריכים את המלחמה ואת מחירה. היה עלינו להתנות כל סיוע הומניטרי בצעד לקראת ישראל בנושא החטופים. ביקור הצלב האדום – סיוע במשורה. מתן תרופות – הגדלת הסיוע. שחרור חטופים – הרחבת הסיוע. שחרור כל החטופים – סיוע רבתי.

למה לא נהגנו כך? האם קבינט המלחמה אינו מבין את המובן מאליו? ודאי שהם מבינים. ודאי שהם היו רוצים להתנות הומניטרי בהומניטרי. ודאי שהם היו רוצים לקדם את המלחמה ליעדיה. הבעיה היא התלות שלנו בארה"ב. התמיכה של ארה"ב בישראל חשובה מאוד, הן במישור המדיני והן במישור הצבאי. אך יש להודות שארה"ב מפריעה לנו מאוד במלחמה, עם הניג'וס ההומניטרי וניג'וסים נוספים, ועם הסיפור ההזוי של "שתי המדינות", אחרי שחווינו שוב את המשמעות של עצמאות פלשתינאית בפועל. ולמה הממשלה נכנעת להם? כי, כנראה, בלעדי תמיכתם המעשית באספקת תחמושת ואמל"ח, אין לנו יכולת להילחם. זה מילכוד 2024 – כדי לקבל את החימושים החיוניים למלחמה, עלינו לחבל במטרות המלחמה. הבעייה העיקרית היא התלות בארה"ב. איך זה ייתכן, שאחרי 76 שנות עצמאות, כשאנו מדינה חזקה מבחינה כלכלית, אין לנו יכולת להביס ארגון טרור שאין לו מטוסים, לא טנקים ולא אוניות מלחמה ואין לנו די תחמושת להילחם בו ללא תלות בארה"ב? זה בלתי נתפס. זה מחדל של עשרות שנים. זה אחד המחדלים שיחייבו חקירה.

אך אין צורך בתוצאות החקירה, כדי להבין שישראל חייבת להגיע לעצמאות חימושית, שתאפשר לה לספק את צרכי צה"ל במלחמה רב זירתית. יש לחזק באופן משמעותי את התעשיות הביטחוניות, ולהגיע למצב שבמלחמה הבאה לא נהיה תלויים בארה"ב, כדי שנוכל להילחם בלי להיות בני ערובה לגחמותיה של ארה"ב, שלעתים נובעות, כמו במלחמה הזאת, מקשיים פוליטיים של הנשיא מול הבייס הרדיקלי, ה"פרוגרסיבי", האנטי ישראלי במפלגתו.

* הרע במיעוטו – מי ישלוט ברצועת עזה אחרי המלחמה? אין לסוגייה הזאת פתרון טוב. כל הפתרונות רעים. וכאשר כל הפתרונות האפשריים רעים, צריך לבחור ברע במיעוטו. את חמאס והג'יהאד עלינו לחסל במלחמה. לפרק עד היסוד את כוחם השלטוני והצבאי. שלטון ישראלי, שיטיל עלינו את האחריות והטיפול בכשני מיליון פלשתינאים ובשיקום רצועת עזה, מנוגד לאינטרס הלאומי הישראלי ומאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל, שהבטחתו – מטרת העל של הציונות, מחייבת רוב יהודי מוצק לדורות. שני הפתרונות הללו – המשך שלטון חמאס או להבדיל שלטון שלנו, הם הרע, ולא במיעוטו. הרע במיעוטו הוא אחר משתי האפשרויות הללו.

מדוע מה שקרה ברצועת עזה – לא רק הטבח, אלא כל שנות ירי הרקטות, הקמת מערך התת-קרקע וכו', לא קרו ביהודה ושומרון? הם לא קרו, כי לא יכלו לקרות. בשנים שבין ביצוע הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן", הטרור מיו"ש, שעיקרו היה פיגועי ההתאבדות ההמוניים, לא נפל כהוא זה מברצועת עזה. מה שיצר את ההבדל הוא מבצע "חומת מגן", שבו הושמדו תשתיות הטרור ביו"ש. המבצע ברצועת עזה בוטל, ולכן לא הושמדו בה תשתיות הטרור. אולם הגדוּלה של מבצע "חומת מגן" היא בכך שהוא לא היה "זבנג וגמרנו". הרי תשתיות הטרור שהושמדו במבצע הוקמו בשנים ספורות, וניתן היה לשוב ולשקמם בריבית דריבית ב-22 השנים שמאז המבצע, ולהביא אותם לרמה המפלצתית של צבא הטרור החמאסי בעזה. ההבדל הוא חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ. העובדה שבכל לילה כוחותינו פעלו בשטחי הרש"פ, הגיעו אל המחבל למיטתו לפני שהוא הגיע לרצוח ישראלים או להתפוצץ באוטובוס בת"א. לאורך כל שנות ירי הרקטות המאסיבי מרצועת עזה, לא נורתה ולו רקטה אחת מיו"ש. היו 2-3 ניסיונות לשגר מג'נין רקטה מאולתרת, והיא התפוצצה טרם השיגור. יש פה ושם מנהרות ביו"ש, אך לבטח לא מערך תת-קרקע הדומה לזה שברצועה. זה לא בגלל שהפלשתינאים ביו"ש שונאים אותנו פחות או רוצים פחות להרוג בנו ולהשמיד את ישראל, אלא כיוון שהפעילות של כוחות הביטחון ביו"ש לא איפשרה זאת. וכל זאת – בלי למשול ביו"ש. זה מה שצריך להיות ברצועת עזה. שלטון אזרחי פלשתינאי, ובל נשלה את עצמנו – הוא לא יהיה של חובבי ציון, וחופש פעולה צבאי (עדיף לא לדבר על "שליטה צבאית") של ישראל ברצועה. המודל של הרש"פ הוא הפתרון הרע במיעוטו גם ברצועת עזה. וכאשר מדברים על "רש"פ משופר", כלומר רש"פ שפחות מחנך לטרור ופחות מושחת – זה המודל שעלינו לאמץ. השלטון הזה יהיה קשור בדרך זו או אחרת לרש"פ ביו"ש וכפוף אליו. אך התנאי לכך הוא חופש הפעולה שלנו.

הבעייה במודל הזה, היא העובדה שגם בחלקים משטחי רש"פ – ג'נין, טול כרם ושכם, למשל, קמה תשתית טרוריסטית, חרף פעילות צה"ל ושב"כ, הגם שאינה מתקרבת לאפס קצה התשתית ברצועת עזה. זה נכון, ולכן צריך להפיק לקחים ולממש את חופש הפעולה הצבאי באופן יותר אקטיבי ואסרטיבי. המדיניות של התמכרות לשקט היתה גם ביו"ש. הפחד מתגובה של חמאס בעזה הילך אימים על הממשלה, שנרתעה מפעילות אקטיבית נגד תשתיות הטרור באותן ערים. במהלך המלחמה, צה"ל עושה את הפעולות הדרושות בג'נין ובטול כרם. נכון היה לעשות זאת הרבה קודם, וזה גם היה קל יותר. ברצועת עזה יהיה עלינו לפעול בנחישות ובעוצמה רבה יותר נגד כל ניצני טרור. מעבר לחופש הפעולה, יש צורך גם ברצועת ביטחון בתוך שטח הרצועה, לאורך הגבול. יש לשלוט בציר פילדלפי ולא לסמוך עוד על מצרים שתמנע את ההברחות, אחרי שהוכיחה שהיא משענת קנה רצוץ. יש להעביר לשליטתנו את התוחמת הצפונית, שאין בה אוכלוסייה פלשתינאית צפופה. ויש לפרק את אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שהוכיח שהוא זרוע טרוריסטית במימון המערב.

זאת התמונה הרצויה ליום שאחרי. אבל קודם לכן, יש להבטיח שהיום שלפני היום שאחרי יהיה היום של מיטוט חמאס. אסור להפסיק את המלחמה ללא ההישג הנדרש הזה.

* למה לא כוח רב לאומי – אחד הרעיונות העולים באשר ליום שלמחרת, הוא כוח רב לאומי או כוח של המדינות המתונות במזה"ת, שיוצב ברצועת עזה. אני לא מאמין בפתרונות הללו. חופש הפעולה של צה"ל הוא הבסיס לכל פתרון. יהיה קשה לפעול בחופשיות כאשר כוח של מדינות ידידותיות נמצא בשטח. יתר על כן, אין זה מן הנמנע, שחמאס יפעיל טרור נגד הכוח הזר. אין שום סיבה שארה"ב או צרפת יקריבו את בניהן בסכסוך לא להן. בדיוק כפי שחיזבאללה הצליח לגרש את כוחות המארינס וצבא צרפת מביירות, כך הם עלולים לברוח גם מעזה. תמונות של חיילים אמריקאים חוזרים הביתה בארונות עלולות לפגוע קשה ביחסים בינם לבינינו, ולעורר אנטישמיות. בוודאי שאני מתנגד לכוח של מדינות ערב המתונות. ראינו איך מצרים שמרה על ציר פילדלפי. כוח כזה עלול לסכן את הסכמי השלום. הצבא היחיד שצריך לפעול בשטח הרצועה הוא צה"ל. השלטון האזרחי צריך להיות מקומי וכפוף לרש"פ. אני מכיר את כל הנימוקים נגד, והם נכונים, אך שלטון אזרחי של רש"פ הוא הרע במיעוטו.

* ארגון טרור – יכול להיות שבאמת "רק" 12 עובדי אונר"א השתתפו בפועל בטבח. אבל עשרות אלפי עובדיו שותפים לארגון שמטרתו היא הנצחת הסכסוך במזה"ת, שמוסדות החינוך שלו הם חממה ליצירת מחבלים ושהמבנים שלו הם תשתית טרור. יש להכריז על אונר"א כעל ארגון טרור ולפרק אותו. כל אדם שוחר שלום צריך לתבוע זאת.

* מעשרה יוצא אחד - כותרת: "אחד מכל עשרה עובדי אונר"א מקושר לארגון טרור." התשעה האחרים, לעומת זאת, מקושרים אף הם לארגון טרור.

* כנס הטרנספר – כנס שהוגדר "כנס הניצחון", אמור היה להיות כנס ההתיישבות והיה לכנס הטרנספר. יש הבדל תהומי בין קריאה להתיישבות לבין קריאה לטרנספר. אפשר לשלול את ההתיישבות ברצועה ולהתנגד לה, אך זו קריאה לגיטימית. בעיניי, נכון להתיישב ברצועה רק בהסכמה לאומית רחבה. כעת ובעתיד הנראה לעין אין הסכמה כזו, ולכן אין לכך מקום. עם זאת, ודאי שלגיטימי לקרוא להתיישבות ולנסות להכשיר לכך את הלבבות.

אני סבור שאין לחזור לגבול הקודם עם עזה. שחייבים לגבות מהם מחיר טריטוריאלי. יש להקים רצועת ביטחון של 2-3 ק"מ לאורך הרצועה ויש להחזיר לידי ישראל את התוחמת הצפונית. אשמח מאוד לראות התיישבות יהודית מחודשת בתוחמת הצפונית, אך כאמור, רק בהסכמה רחבה. קראתי רעיון מקורי של יועז הנדל, להרחיב אל תוך רצועת הביטחון את השטחים החקלאיים של הקיבוצים שנפגעו בטבח. אני חושב שיש צדק היסטורי בצעד כזה. לעומת זאת, קריאה לטרנספר היא בלתי לגיטימית בעליל. הטרנספר הוא פשע נגד האנושות. כאשר ישראל מוצבת על ספסל הנאשמים, ורק ביום שישי שמענו עד כמה התבטאויות של מנהיגים ישראליים הופכים לעדות נגדנו, קריאה של שרים בממשלת ישראל לביצוע פשע נגד האנושות, היא חבלה קשה במאמץ המלחמתי ובעיקר במערכה המדינית. קרעי, סמוטריץ', ראש הכנופייה ושות', גרמו למדינת ישראל נזק בל ישוער. ושתיקתו מוגת הלב של נתניהו, מעצימה את הנזק.

* מי ייתן את הטון – אני קורא על בכירים בליכוד שמותחים ביקורת חריפה על השתתפות ח"כים ושרים מהסיעה בכנס הקיצוניות, על הנזק שנגרם לליכוד, על כך שקרעי צריך לחזור לש"ס ומאי גולן – לעוצמה כהניסטית. אני קורא על "מקורב לנתניהו" שטוען שנתניהו רואה בכנס הזה נזק למאמץ המלחמתי ולשחרור החטופים. אבל כל עוד הקיצונים מופיעים בקולם והאחראים מסתתרים מאחורי עילום-שם או מקורבים – ברור מי ייתן את הטון.

* בדרך לטיהור אתני? – חוק הרדיקלים השלובים לא מאכזב. כנס הקיצוניות, שהשפל שלו – קריאה לטרנספר של ערביי עזה, העלה סומק בלחיים ברחוב שוקן. מאמר המערכת ב"הארץ" – "בדרך לטיהור אתני". גם יוענה גונן מזהירה מפני טיהור אתני. אז הבה נעשה סדר. הקריאות לטרנספר חמורות ביותר. אכן, טרנספר הוא טיהור אתני. העובדה שלפחות שני שרים, שלמה קרעי מהליכוד (!) וראש הכנופייה דיברו בפירוש על טרנספר (ובקריצה – "מרצון") חמורה ביותר. העובדה שעוד שרים וח"כים היו נוכחים באולם ואיש לא עזב, ואיש לא מחה ואיש לא יצא נגד הקריאות – חמורה. העובדה שראש הממשלה ושרי הליכוד האחרים לא גינו את הדברים בקולם (גינוי בעילום שם או תחת הכותרת "מקורבים" אינו רציני) – מבישה. ובכן, ספוילר – אנחנו לא בדרך לטיהור אתני. לא יהיה טרנספר, לא חצי טרנספר ולא רבע טרנספר. מה שיהיה הוא הענקת תחמושת לאויבי ישראל במלחמה, בעיקר במערכה המדינית ובמיוחד במערכה המשפטית בהאג.

גם בשוקניה יודעים זאת. כאשר פשקוויל המערכת מזהיר מפני טיהור אתני בדרך – כותב הפשקוויל משקר ביודעין. המטורפים בכנס הטרנספר הרימו ל"הארץ" להנחתה, והשוקניסטים לא החמיצו את ההזדמנות להכפיש את ישראל ולהעניק תחמושת לאויביה ובעיקר במערכה המשפטית בהאג. אם יהיה טיהור אתני במלחמה הזאת, הוא של הנגב המערבי מתושביו היהודים. זה יקרה, אם קמפיין הכניעה, שהעיתון החל להוביל כבר חודש לאחר הטבח, יצליח. הכניעה שהעיתון מטיף לו, היא הפסקת המלחמה, נסיגה מלאה מעזה, המשך שלטון חמאס ברצועה ושחרור כל אלפי המחבלים שבידינו, כולל מבצעי הטבח והאונס ההמוני ב-7 באוקטובר. בתמורה נקבל את החטופים. סביר להניח שאחרי כניעה כזאת, תושבי הנגב המערבי לא יחזרו לבתיהם. אם האג'נדה, או ליתר דיוק – הפנטזיה של "הארץ" תתממש, אכן, טיהור אתני בדרך.

* מה יותר הזוי – דיבור על מדינה פלשתינאית אחרי 7 באוקטובר הזוי פחות מדיבור על התיישבות ברצועה? הבה ניפרד מהסיסמאות הקיצוניות שאבד עליהן כלח ונגבש תפיסה ריאלית שניתן לאחד סביבה את רוב העם.

* אבי אבות הקונספציה – בראיון הזוי במיוחד בטלוויזיה הבריטית נתניהו הדגים מהי ברחנות מאחריות, ואולי פשוט ניתוק מן המציאות. הוא הסביר שהיו אנשים שהאמינו בקונספציה על אודות חמאס, אבל הוא לא נמנה עימם. זהו שקר גס. הוא אבי אבות הקונספציה. אבל נניח, לצורך הדיון, שהשקר הוא אמת. אם כך, האדם אינו כשיר להיות ראש הממשלה. אם במשך עשור וחצי בתפקיד אינו מצליח להשפיע על הקונספציה הבסיסית של הביטחון הלאומי של ישראל, לשם מה הוא ראש הממשלה? לטענתו, הוא לא החליט להשמיד את חמאס כי "לא הגענו להסכמה בציבור הישראלי". באמת? מתישהו הוא ניסה לשכנע את הציבור הישראלי לצאת למערכה גדולה נגד חמאס ולא הצליח לגבש קונצנזוס? מישהו זוכר אותו מנסה לגבש הסכמה כזאת? הזוי. הרי דבריו הם שקר גס.

נתניהו הוא ראש ממשלה מאז 2009 עם הפסקה קלה. הוא ראש ממשלה דומיננטי מאוד, אחד הדומיננטיים ביותר שהיו כאן. עיקר עיסוקו בנושא הביטחון הלאומי של ישראל. ובנושא הזה – עיקר השפעתו. ותוצאות תפיסתו היו גאוותו הגדולה. הוא היה גאה בכך שבזכות מדיניותו לא יצאנו למלחמות מיותרות, נהרגו פחות חיילים מאשר בתקופות אחרות, ואת כל הקרדיט להישג הוא לקח לעצמו ואך ורק לעצמו. הוא לא חילק פירורי קרדיט לאחרים. בספרו האוטוביוגרפי הוא מספר בגאווה איך בלם את היוזמות ההתקפיות של בנט, שהיו מסבכות אותנו, לטענתו, בהרפתקאות מסוכנות. הוא מעולם לא ניסה להזים את דברי אחדים ממלחכי פינכתו שהציגו את רפיסותו כלפי חמאס כאיזה מהלך גאוני של שחמטאי מצטיין שנועד לסכל מדינה פלשתינאית באמצעות הנצחת הפיצול בין יו"ש לעזה. נתניהו אחראי הן בתוקף אחריותו המיניסטריאלית כראש הממשלה והן בתוקף הקו שהתווה, למדיניות הפייסנית של התמכרות לשקט ולמיגון, למדיניות ההבלגה וההכלה. והמדיניות הזאת, היא שהמיטה עלינו את טבח 7 באוקטובר.

נכון שהוא לא היה לבד. הן הצמרת המדינית, הן הצמרת הביטחונית והן האופוזיציה, לא איתגרו את הדרך והיו חלק מן הקונספציה. אך הוא עמד בראש והוא זה שהנחיל אותה. יתר על כן, איש לא הלך כמוהו עד הקצה עם הקונספציה הזאת. ההכלה של טרור ההצתות, שמשמעותה היא מתן אור ירוק לחמאס להצית באין מפריע את שדות הנגב המערבי, היא ההברקה שלו. בנושא הזה, הן הצמרת הצבאית והן עמיתיו במערכת הפוליטית לא היו בדעתו, אך הוא עמד על דעתו. כך גם בנושא הפרוטקשן לחמאס, בדמות העברת מיליארדים למימון הטרור, כדי לקנות עוד קצת שקט. על כך ביקרו אותו עמיתיו, האופוזיציה איתגרה אותו, אך גם זו ההברקה שלו והוא התעקש. כאשר ראשי מערכת הביטחון רצו לפגוע במערך הזרמת הכספים לחמאס כדי לייבש את הארגון, הוא מנע בעדם, כי הוא פחד שהדבר יביא להפסקת השקט. וכך הידרדרנו להפסקת השקט אור לשמחת תורה ב-6:30 בבוקר. הוא האחראי. בראיון הוא משקר גם שהתנגד להתנתקות ולכן התפטר. שקר גס. הוא הצביע בעד ההתנתקות בכל ההצבעות בכנסת ובממשלה. ואם את הצבעתו בכנסת הוא יכול להצדיק בחובתו כשר להצביע עם הממשלה, הרי שבממשלה חובתו היא להצביע על פי מצפונו. והוא הצביע בעד בכל ההצבעות. ההתפטרות היתה ערב ביצוע ההחלטה, כאשר לא היתה לה כל השפעה על המהלך. אילו הוא התנגד להתנתקות, רבים הסיכויים שעוצמתו הפוליטית הייתה מסכלת את המהלך. נתניהו מתראיין רק לתקשורת הזרה, כי הוא בונה על הבורות של המראיינים ועל כך שלא יידעו להתמודד עם שקריו.

* מה עומד מאחורי עלילת הדם – מה הרעיון המסדר של תעשיית השקרים וההסתה, העומד מאחורי עלילת הדם על צה"ל ושב"כ? הרעיון הוא הרחקת האחריות לטבח ממי שנושא בה מעצם היותו ראש הממשלה הכושל, שמדיניותו אפשרה את צמיחת מפלצת הטרור, שחוללה את הטבח. אם היתה בגידה, אם זו היתה הפיכה צבאית, הרי שלא היה מחדל. מדיניותו של נתניהו היתה נכונה, הוא היה ונשאר "מר ביטחון". הוא אכן "חזק מול חמאס". אבל מה לעשות שצמרת צה"ל, המוסד ושב"כ הם בוגדים, שרקמו יחד עם חמאס את הטבח ומנעו מצה"ל להגיע ולהגן על הנטבחים? ולמה הם עשו זאת? כי אחרי שלא הצליחו להפיל את נתניהו בבחירות, וגם התיקים שהם תפרו קורסים, וגם המרד בקפלן לא הצליח להביא לתוצאה, הם הלכו לשלב הבא בתוכנית להפלת נתניהו – הטבח בנגב המערבי שהם רקמו כדי לתפור את תיק התיקים לנתניהו. ולפתע, מישהו מצא "אקדח מעשן". בעלה של שקמה ברסלר הוא איש שב"כ. נו, יש הוכחה טובה מזה? ומפיצי מגפת הרעל כבר מכנים את הטבח – לא טבח 7 באוקטובר, לא טבח שמחת תורה, לא הטבח בנגב המערבי אלא "טבח קפלן". המוחות המעוותים של תעשיית השקרים וההסתה שממציאים את עלילת הדם, ועדרי האספסוף הביביסטי שמאמין ומדקלם, תוקעים סכין בגבם של צה"ל, השב"כ והמוסד בעיצומה של מלחמה, ובכך משתפים פעולה עם חמאס. הכול כשר למען המשך שלטונו של השרלטן.

* הח"כית המופקרת – (נכתב ביום ראשון): מחר תתקיימנה, כבכל יום שני, ישיבות הסיעות בכנסת ובהן סיעת הליכוד. האם סיעת הליכוד תפתיע, תגלה אחריות לאומית, תוקיע את הח"כית המופקרת טלי גוטליב על עלילת הדם שהיא מפיצה, תוך הסתתרות פחדנית מאחורי החסינות, ותנקוט כלפיה באמצעי ענישה, ובראשן הרחקתה המידית מוועדת החוץ והביטחון של הכנסת?

(נכתב ביום שני): לא.

* לא תענה ברעך עד שקר – בשבת הקרובה נקרא את פרשת "יתרו", אחת הפרשות המכוננות בתורה, שבה נקרא על מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות. ובעשרת הדיברות נאמר: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר." שעה שמדינת ישראל נאלצת להתמודד מול "משפט" המבוסס על עדות שקר נגדה, פועלת בתוכה תעשיית עדות שקר, שמעלילה עלילות דם מרושעות על מערכת הביטחון בישראל. לכאורה, ניתן לומר שהח"כית המופקרת טלי גוטליב אינה עוברת על הדיבר, כי היא אמנם משקרת, אך האיסור אינו על שקר אלא על עדות שקר בבית המשפט. אלא שהשקר שלה אינו נשמע בבית המשפט, כיוון שמוגת הלב הזאת מסתתרת מאחורי החסינות, כדי להמציא ולהפיץ את עלילת הדם בלי להיפגע. חוקי החסינות בישראל מחמירים מדי, אם הם מאפשרים לח"כ להעליל עלילות דם ולהוציא דיבה על אזרחים באין מפריע. חלק מהתיקון שהמערכת הפוליטית צריכה לעשות, הוא הנמכה משמעותית של החסינות.

* קריקטורה – ניסים ואטורי האמתי יותר אהבל מניסים ואטורי בארץ נהדרת.

* לגבש את המיינסטרים – אני קצת אמביוולנטי באשר להדחתו של עופר כסיף מן הכנסת. מצד אחד, אני משתוקק לראות את הקנאים המטורפים, כמו עופר בן גביר, איתמר כסיף וגוטליב המופקרת בחוץ, כמימוש של הציווי "סור מרע". מצד שני, כאשר משליכים החוצה את השוליים, מיד נוצרים שוליים חדשים מתוך המרכז, והאם גם מהם ניפטר? מה שחשוב הוא שהשוליים יהיו בשוליים ולא יגררו את המרכז - הרי זו הבעייה העיקרית של הציבוריות הישראלית: חלוקתה לשני מחנות שכל אחד נגרר אחרי הקנאים הפנאטים בשוליו. יש להתמקד בציווי "עשה טוב" – בשיקום המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הליברלי, שיהווה מרכז החיים הציבוריים והוא יאותגר בידי השוליים הקיצוניים, אך הזנב לא יכשכש בכלב.

* הציונות הממלכתית – במהלך המהפכה המשטרית והמאבק נגדה, קמה קבוצת בראשית, של אנשים מכל חלקי הקשת הפוליטית, שנועדה לבסס הסכמה לאומית רחבה ולגשר על הפערים בין חלקי הציבור. כשראיתי את המודעה בעיתונות של הקבוצה, התפעלתי בעיקר מן הרצף הגדול מאוד בין הימין והשמאל, של החתומים עליה, מאנשי יש"ע וותיקי גוש אמונים ועד אנשי שלום עכשיו קלסיים. כמי שהיה שותף בהרבה התארגנויות דומות, סברתי שבהרכב הזה, הרחב כל כך, בתקופה של מתח גדול כל כך, יש בשורה גדולה. הצטרפתי לקבוצה והשתתפתי בכנס השני שלה באופן פעיל. אלא, שלצערי הרב, הקבוצה היתה לקבוצת ווטסאפ של התנצחויות ומחלוקות. במקום להיות המעבדה היוצרת את הגשר ומבססת את היחד, היא היתה המיקרוקוסמוס של הקרע. בעוד בחברה הישראלית, הכוחות הצנטריפוגליים היוצרים את הקרע הם בשני הצדדים, וכיוון שהימין בשלטון, כוחו המפלג רב יותר, בקבוצת בראשית הכוח המפלג הוא משמאל. אנשי הקרע והפלגנות מימין לא הצטרפו לקבוצה. אנשי הקרע והפלגנות משמאל – הצטרפו גם הצטרפו. הזעם הקדוש והתיעוב לכל מה ששונה מהם הוא המוביל את השיח. שיח של שנאה יוקדת, בעיקר כלפי הציונות הדתית (המגזר – לא רק המפלגה הקיצונית, שבהשתלטות עוינת תפסה בעלות על המותג), לרוב באמצעות הכללה על מגזר רחב בגין מעשים ודיבורים של קבוצה קיצונית בתוכה. אותם גורמים קיצונים אפיל הביעו תמיכה בפשע השנאה הדוסופובי ביום הכיפורים בתל-אביב. וכך – עד היום.

ובכל זאת, יש חשיבות לעצם ההזדמנות להידבר. וגם יצאו דברים טובים מקבוצת בראשית, כמו גילוי דעת הקורא להקמת ממשלת חירום שפורסם מיד לאחר הטבח. וכמו האירוע "נוטעים תקווה" עם משפחות החטופים, שנערך ברוחמה ביום שישי האחרון, שאמנם לא היה יוזמה של בראשית, אך היא יצאה מתוך בראשית ופעילים בקבוצה נטלו בה חלק. כך, שלמרות הקושי, איני מרים ידיים, ולמרות שכרגע זה לא נראה כך, אני עוד מקווה שייצא מהקבוצה משהו מתקן וחיובי. לא כולם אופטימיסטים חשוכי מרפא כמוני ולא מעטים התייאשו ועזבו. דבר טוב שיצא מבראשית, הוא קבוצה חדשה, של מאוכזבי בראשית, שמנסה להיות מודל מוצלח של בראשית. הקבוצה נקראת הציונות הממלכתית. במפגש היסוד של הקבוצה, בבית של אחד מחבריה, שהשתתפו בו פחות מעשרה אנשים, הייתי היחיד שאינו משתייך לציונות הדתית. שאר היוזמים היו בני הציונות הדתית שמאסו בתפקיד שק החבטות של בראשית. כעת מונה הקבוצה כמה עשרות אנשים, חילונים, מסורתיים ודתיים, שמנסים לייצר תפיסת מרכז, שישקם את המיינסטרים הציוני-דמוקרטי-ליברלי; תפיסה שעשויה להיות בסיס להסכמה רחבה.

הציונות הממלכתית פועלת בשיתוף פעולה עם קבוצות וגורמים נוספים שקמו לאותה מטרה בזמן המלחמה – למנוע בכל הכוח את החזרה לקרע של ה-6 באוקטובר. אני מקווה ומאמין ששיתופי הפעולה בין הגופים יביאו להתלכדותם. המייחד את הציונות הממלכתית, הוא יצירת מסמך שאינו רק הצהרת עקרונות כלליים, אלא מסמך מפורט שעשוי להיות תשתית להסכמה. אני חבר בצוות המצומצם שמנסח את המסמך, שהוא עדיין בשלבי עיבוד. אני חושש שהמסמך יהיה מפורט מדי, וגם אני, אחד ממנסחיו, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכו. אני מקווה שבהמשך העבודה, הוא יהיה מותאם יותר. לא ניתן עוד לקצוות, למחנה הפלגנות והקרע של השמאלימין, להרוס את החברה הישראלית. לא נאפשר עוד את משטר המחנות, שבו נדרש כל אדם להשתייך לשבט א' או לשבט ב' ומי שנותנים את הטון בכל שבט הם הקיצונים, שעלולים לקרוע אותנו לשני עמים. המשימה שלנו היא למנוע את האסון הזה. כעת, כאשר המילואימניקים מתחילים להשתחרר, אחרי שחוו בעוצמה רבה את שותפות הגורל בין חלקי העם, ופעלו יחד להשגת מטרה משותפת ובאחוות האחים הגדולה ביותר, של נכונות להיהרג אלה למען אלה, הם נחושים להנחיל את הרוח הזו גם בחברה האזרחית. יחד, נתקדם מברית הגורל לברית יעוד משותף. הציונות הממלכתית, לצד הקבוצות הנוספות, יוצרת את התשתית לברית הזאת.

* צו השעה – לנוכח מצב החירום והתמשכות המלחמה, הוחלט על הקדמת הגיוס לחלק מדחויי הגיוס במכינות הקדם צבאיות, בשנות השירות ובישיבות ההסדר. אני קורא על התנגדות בתנועות הנוער ובמועצת המכינות, מועמדת לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית יצאה בראיון טלוויזיוני נגד הפגיעה בשנות השירות, ואני תמה. לא גונבה לאוזניהם השמועה שאנו במלחמה? לא ידוע להם שמאות חיילי צה"ל נפלו בקרבות ואלפים נפצעו? הם אינם מבינים שיש צורך למלא את השורות, בפרט לנוכח העובדה שהמלחמה בעיצומה והיא עתידה להימשך עוד זמן רב? הם לא יודעים שרבע מיליון חיילים משרתים במילואים למעלה ממאה יום ואלה ששוחררו יודעים שבקרוב ייקראו בשנית ויש כאלה ששוחררו וכבר נקראו בשנית? צה"ל מתקשה לעמוד במשימת הלחימה הרב זירתית. איך הידרדרנו לכך, עם כל מיני סיסמאות סרק על צבא קטן וחכם, התמכרות לטכנולוגיה ולמיגון? על כך נידרש לדון במסגרת חקירת המחדל ולצורך הפקת לקחים ותיקון. אולם כרגע, יש למלא את השורות. אני חסיד גדול של שנת השירות ושל השנה או השנתיים של מכינה קדם צבאית. זו תועלת גדולה לחברה הישראלית. וזו תועלת גדולה לצה"ל. בוגרי שנות השירות והמכינות הם החיילים הטובים ביותר והמפקדים הטובים ביותר. מהם ייצא שלד הפיקוד של צה"ל ושלד ההנהגה של החברה הישראלית. יש לעודד את שנות השירות והמכינות ולהרחיבן.

אבל כעת אנו במלחמה, הצורך דחוף, ואם צה"ל זקוק להקדמת השירות, יש לקבל זאת לא רק בהבנה אלא ברצון. בהנהלת מדרשת השילוב, שיש לי הזכות הגדולה לעמוד בראשה, נערך על כך דיון, וזה היה המסר החד-משמעי של כל חברי ההנהלה. זו גם העמדה של הצוות, כפי שהוצגה בפני ההנהלה. וזה המסר שהועבר לחניכים, והם עצמם מקבלים זאת ברצון ובהבנה ומבינים שזה חלק משמעותי בשליחות שלהם.

* זו שחיתות – בעיצומה של המלחמה, משרד ראש הממשלה אישר מימון של המדינה לשיפוץ בבריכה הפרטית של נתניהו בקיסריה. לא ייאמן! גם אם זו לא היתה מלחמה, זו שחיתות. גם אם זה לא פלילי – זו שחיתות. המדינה אינה צריכה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי של רוה"מ, מלבד הוצאות אבטחה. ובטח לא על מותרות כמו בריכה. אבל בזמן מלחמה?! כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים עקורים מבתיהם?! כאשר בתיהם של אזרחים רבים כל כך חרבו?!איזו אטימות. איזה ניתוק. אפס במנהיגות.

[אהוד: האשמים ב"שחיתות" הם ראשי הממשלה הליליפוטיים בנט ולפיד, שבגלל איבתם לנתניהו הופקר בית ראש הממשלה בבלפור – הם לא רצו להיות מזוהים עם הכתובת הזו שהיתה יעד להפגנות שנאה, אבל הושקע הון במיגון ביתו הפרטי של בנט ברעננה – וכתוצאה מכך כיום אין לראש ממשלת ישראל מעון רשמי אלא ביתו הפרטי בקיסריה ודירתו הפרטית בירושלים. למעשה הוא מממן מכספו לפחות חלק מהחזקת אי-קיומו של מעון רשמי לראש הממשלה!]

* שינוי בהרגלים – שירותי הממושך במחלקת ההגנה היישובית (לשעבר כיתת הכוננות) של אורטל, שבינתיים אמור להימשך עד יוני, משנה כמה מן ההרגלים שלי בשעת שיגרה. עד המלחמה, לא לקחתי איתי את הטלפון בערב שבת, כשעליתי לקבלת השבת ולסעודת ליל שבת בחדר האוכל. במלחמה, גם כיוון שאני דובר צח"י וגם כיוון שאני לוחם במחלקת ההגנה, הטלפון עליי כל הזמן. עד המלחמה, הטלפון שלי היה תמיד על שקט. בזמן המלחמה, בשל שני התפקידים הללו, הוא תמיד על רועש. בשגרה, איני נוהג להתנייד בתוך הקיבוץ ברכב. למעט מקרים של גשם שוטף, אני הולך ברגל לחדר האוכל, לאירועי תרבות, לישיבות ואסיפות וכו'. אולם כעת אני בכוננות והווסט הקרמי והקסדה צריכים להיות לידי. איני רוצה להסתובב עם כל הציוד הזה עליי ברחבי הקיבוץ וכניסה לחד"א או למועדון חגור באפוד, אינה מתאימה. גם להיכנס לחד"א עם נשק זה לא אידיאלי, אבל אני כמובן נושא עליי כל הזמן את הנשק + צולבת עם שתי מחסניות. לכן, בזמן המלחמה אני מתנייד בקיבוץ עם הרכב, כשהאפוד והקסדה נמצאים בתא המטען והרכב נמצא בקרבת מקום. במקרה של הקפצה, הציוד יהיה עליי בתוך שניות ספורות. גם בעבודה במטע הנשק כל הזמן עליי והציוד ברכב שבקרבתי. בשגרה, ברגע שאני עובר את מפתן הבית, דבר ראשון אני חולץ את הנעליים או הסנדלים. בבית אני תמיד יחף, בקיץ ובחורף. במלחמה אני בכוננות, וגם בבית אני לובש מדים ונועל נעלי צבא, ורק כשאני נכנס למיטה או למקלחת אני חולץ את הנעלים. כך כבר קרוב לארבעה חודשים וכך יהיה, כנראה, גם בחודשים הבאים.

* ביד הלשון: רוחמה - ביום שישי שעבר השתתפתי באירוע "נוטעים תקווה" בקיבוץ רוחמה שבנגב המערבי, להזדהות עם החטופים. רוחמה הוא קיבוץ של התנועה הקיבוצית, לשעבר של הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) והוא משתייך למועצה האזורית שער הנגב. רוחמה היא היישוב הציוני הראשון בנגב. היא נוסדה ב-1911 כמושבה, שנקראה ג'ממה, כשם יישוב בדואי סמוך, היושב על אדמות יישוב יהודי קדום, ששמו אבד. לאחר זמן מה שינה היישוב את שמו לרוחמה, ברוח דברי הנביא הושע: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי." (הושע ב', כ"ה). הושע נדרש בידי האלוהים לתת לבתו האומללה את השם המאמלל לא-רוחמה, כדי לסמל את דחיית האל את עם ישראל בגלל הליכתו אחר הבעל.

חלוצי הציונות ראו עצמם כמי שמסירים את הקללה – לא עוד לא-רוחמה, אלא נהפוך הוא – רוחמה. יל"ג, יהודה לייב גורדון, המשורר הווילנאי בן המאה ה-19, כתב ב-1881 תגובה לפרעות ה"סופות שבנגב" את שירו "אחותי רוחמה". בתגובתו קרא יל"ג לצאת מאירופה, הוא לקח את  דברי הושע והמיר את הקריאה לאחיות המרוחמות ב"אֲחוֹתִי רוּחָמָה": "מַה-תִּתְיַפִּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה... לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ." האמת היא שיל"ג, איש ההשכלה, לא היה ממש ציוני, והקריאה שלו לצאת מאירופה לא כוונה דווקא לארץ ישראל אלא יותר לגולדענע מדינע, הלא היא אמריקע. בשירו הוא כתב: "לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחַר לָלוּן נָסוּרָה, / עַד יַחְמֹל עָלֵינוּ אָבִינוּ – שָׁמָה / נֵשֵׁב וּנְחַכֶּה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה." כלומר לא נחזור למולדת, אלא נמיר מלון אורחים אחד במלון אורחים אחר – ארה"ב.

אותן פרעות, "סופות שבנגב", הניעו גם את "חיבת ציון" ואת העלייה הראשונה; את החלוצים שלא פנו למלון אורחים אחר, אלא עלו לארץ ישראל והחלו ליישב אותה. גם הם הפכו את קללת לא-רוחמה לרוחמה. החלוצים שיישבו לראשונה את הנגב, כינו את מושבתם – רוחמה. אגב, בערוב ימיו שינה יל"ג את דעתו, ובמאמר, שלבקשתו פורסם ביום השלושים למותו (1892) הוא הודיע על שינוי דעתו וקרא להשתתף בעבודת הציבור ליישוב ארץ ישראל.

בעת כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, במלחמת העולם הראשונה, נערכו באזור קרבות כבדים, המושבה נפלה ורכושה נבזז בידי הבדואים. החלוצים לא אמרו נואש, חזרו לאדמתם והקימו מחדש את יישובם. אולם בפרעות תרפ"ט (1929), שוב נפלה המושבה ותושביה נאלצו לנטוש אותה. בחלוף שלוש שנים, ב-1932, עלתה למקום קבוצת פועלים והקימו מחדש את רוחמה. אך במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) נפלה רוחמה בפעם השלישית, בתיה נהרסו ומטעיה נעקרו. ב-1943 יושבה רוחמה בפעם הרביעית, בידי חלוצים מתנועת השומר הצעיר. הם עמדו במלחמת השחרור ובכל התלאות הביטחוניות שעברו על הנגב המערבי לאורך השנים. 

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

   [י2] * * *

אהוד: מאז ה-7 באוקטובר משגר החמאס כמעט מדי יום עשרות ומאות רקטות קטלניות לעבר אזרחי ישראל במטרה להרוג אותם אבל לכך לא היה שום איזכור בבית הדין הבינלאומי "לצדק" בהאג כי לא מדובר בג'נוסייד אלא בלחימה "כשרה" – זאת על פי דין בית הדין הבינלאומי – כי מטרתה היא רק להרוג אזרחים יהודים!

ובעניין אחר: נדמה לי כי כל זמן שגוש קטיף המושמץ היה קיים – גם ציר פילדלפיה היה בידינו, בהסכמת המצרים!

   [י3] * * *

ד"ר משה מוסק

לציון 121 שנה להולדתו של ד"ר אלכס ביין

הגנז הגנוז והמסע לקבלת פרס ישראל

במוצאי יום העצמאות תשמ"ז (ה-5 במאי 1987) התגשמה אחת ממשאות חייו הנשגבות של ד"ר אלכס ביין, גנז המדינה הראשון. הוא נקרא אל במת הנשיאות באולם שרובר בירושלים, לקבל את פרס ישראל. לתדהמת הקהל,  הוא נטל את תעודת הפרס מידיו של שר החינוך והתרבות יצחק נבון וירד מהבמה, מבלי ללחוץ את ידיהם המושטות של שופטי ועדת הפרס ושאר המכובדים שישבו על בימת הנשיאות.

לאחר שהתקרית המביכה הזאת הגיעה לתשומת ליבו הוא כתב ליו"ר הכנסת, שלמה הילל, שניהל את הטכס: "מתנצל אני על כך שאחרי קבלת הפרס יצאתי את הבמה מבלי להודות לו ולחברים הנכבדים האחרים שישבו על הבמה. להצדקתי אוכל רק להעיר, כי כאיש ביישני מטבעי ולא רגיל לאור הבמה הייתי כנראה מסונוור ומבולבל ולא ראיתי ברורות את הקורה סביבי. קבל את תודתי המחודשת ואת התנצלותי."

בין עשרות התכונות המגוונות ולעיתים הסותרות זו לזו, שאפיינו את ד"ר ביין, ביישנות לא היתה אחת מהן. פיזור דעת, לא פעם.

מעטים יודעים ופחות זוכרים היום את ד"ר אלכס ביין, גנז המדינה הראשון. מי היה אלכס ביין ומדוע ראוי היה לקבל את פרס ישראל בגיל 84, שנה לפני שהלך לעולמו באופן פתאומי, במהלך מסע נועז של צילומי נוף בשוודיה.

א. נער הכפר שהגיע לגדולות

אלכס ביין נולד בינואר 1903 למשפחה יהודית שורשית בת שמונה נפשות, בכפר קטן בבוואריה הצפונית, בשם שטיינאך. אביו וסבו שימשו כחזנים בבית הכנסת ומורים בבית הספר היהודי. שני המוסדות האלה שכנו בבית בו התגוררה משפחת ביין. בהיותו בן עשר עזבה המשפחה את שטיינאך ועברה לעיר המחוז נירנברג. שם עברו עליו נעוריו. את קורותיו בשנים אלה הוא מעלה בחן ובהומור רב, בספרו האוטו-ביוגראפי "כאן אין מברכים לשלום". וכותרת הספר על שום מה? כנער עם נימוסים מהוגנים שגדל בכפר, הוא היה נעצר ברחובות העיר הגדולה מול עוברים ושבים, מסיר את כובעו ומברך אותם לשלום. לבטח מנידים היו את ראשם בגיחוך אל הנער התימהוני, עד שאביו הורה לו לחדול ממנהגו.

משסיים בהצטיינות את לימודיו התיכוניים בגימנסיה גרמנית-כללית, הוא החל את לימודיו האקדמיים בעיר האוניברסיטאית ארלאנגן. לאחר שנה המשיך ללמוד בברלין באוניברסיטה יוקרתית יותר, אוניברסיטת פרדריך-ויליאם והיה תלמידו המובהק של אחד מגדולי ההיסטוריונים הגרמנים בזמנו, פרדריך מיינקה. כשהשלים בהדרכתו של מיינקה את עבודת הדוקטוראט שלו על ההגות המדינית של אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית, הוא התקבל בהמלצת מורו לעבודה בארכיון הממשלתי המרכזי בפוטסדם, כעובד המדעי הצעיר ביותר והיהודי היחיד בארכיון. בתקופת לימודיו באוניברסיטה היה ביין גם פעיל נלהב בתנועת הנוער הציונית בלאו-ווייס והחל להכין את עצמו לעלייה. דבר שהתרחש למעשה רק לאחר עשור. לא מעט, עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ופיטוריו מהארכיון הממשלתי המרכזי.                           

ביין החל לעבוד בארכיון הממשלתי הגרמני ביוני 1927, רק שנים ספורות לאחר שהארכיון נוסד והיה עדיין בשלבי התהוות ראשונים. עובדה זו תרמה, לדעתו, לקליטתו הקלה בעבודה. עניין מיוחד הוא מצא בסידור וקטלוג אוספים אישיים שהופקדו בארכיון, ביניהם הארכיונים של המנהיג הסוציאליסטי הנודע, פרדיננד לאסל; הדמוקרט, רוברט בלום; והמדינאי ואיש הכלכלה הגרמני פרידריך האמכר, שעשה את ראשית דרכו כמהפכן ואיש שמאל רדיקאלי ובאחרית ימיו נחשב לנציג מובהק של המעמד הבינוני הגבוה. עוד בזמן עבודתו בארכיון, כתב עליו ביין ביוגרפיה פוליטית. אהבתו לכתיבת ביוגרפיות פוליטיות, הביאה אותו לאחר פרסום הביוגרפיה של האמכר להתחיל באיסוף החומר הדרוש לכתיבת הביוגרפיה המונומנטאלית שלו על תיאודור הרצל.

ביין היה אז כבר נשוי ואב לילד כשפוטר מעבודתו, בספטמבר 1933, עקב המדיניות הנאצית. למזלו הוא הצליח זמן קצר לאחר מכן לקבל סרטיפיקט ולעזוב עם משפחתו את גרמניה. בדרכו ארצה הוא ניצל את שהייתו הקצרה בווינה, כדי להשיג ממכריו ומבני דורו של הרצל אוסף גדול של מסמכים עליו, במקור ובהעתק. התעודות הרבות ויקרות הערך שנדחסו למזוודה גדושה, שכמעט והלכה בדרך לאיבוד, שימשו לו מקור חשוב לכתיבת הביוגרפיה.

אחרי תקופה קצרה של מגורים בתל אביב עלו ביין ומשפחתו לירושלים, כדי שתתאפשר לו גישה נוחה יותר למקורות נוספים לכתיבת הביוגרפיה. מקורות אלה נמצאו אז בספרייה הלאומית ובארכיון הציוני המרכזי, שנפתח לציבור רק באותה שנה. הביוגרפיה של הרצל שהתפרסמה בו-זמנית בגרמנית ובעברית ב-1934, שנת השלושים למותו של חוזה המדינה, זכתה לביקורות משבחות מאוד ולהצעת עבודה נוספת, שקירבה אותו לעבודתו העתידית בארכיון הציוני.

ד"ר רופין, שעמד בראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, הציע לביין תמורת שכר נאה, לאסוף תיעוד לתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. ביין הסכים להצעה אך בתנאי שהוא זה שיכתוב את הספר מהתיעוד שייאסף. מאחר שהתיעוד הדרוש למחקר הזה כמעט ולא היה בנמצא בארכיונים או בספריות בארץ, נאלץ ביין לכתת רגליו ולבקר בישובים רבים, שנוסדו מאז ימי העלייה הראשונה. וכך הוא כותב בזיכרונותיו: "ארזתי לי תרמיל גב ויצאתי למסע ארוך בארץ. כיום היו מקבלים למסע כזה מכונית עם נהג צמוד, אך אני נסעתי ברכבת, באוטובוסים ולא פעם הלכתי ברגל. עברתי את כל עמק יזרעאל מישוב לישוב וכך חשתי מגע ישיר עם האדמה והתנאים בהם עבדו וחיו המתיישבים." עם תרמיל ועם מקל, בשדות עמק יזרעאל. מסע החיפוש החלוצי של ביין ברחבי הארץ, אחר המקורות הארכיוניים לתולדות ההתיישבות הציונית, ארך מיספר חודשים והניב בשלב ראשון תזכיר מפורט, שהוגש לד"ר רופין תחת הכותרת "סקירה על מצב הארכיונים בארץ."

זהו הסקר הארכיוני הראשון שהוכן בארץ, בשנת 1935, וממנו עולה שכמעט בכל עשרות היישובים בהם ביקר ביין, לא נמצאו ארכיונים שלמים ומסודרים שניתן היה לדלות מהם בקלות מידע חיוני למחקרו. ברבים מהם החומר הארכיוני החשוב הושמד בנסיבות שונות, באחרים החומר נפגע או ניזוק בחלקו וגם הגישה וההתמצאות בו היו קשים. עם כל הקשיים והמכשולים שעמדו בדרכו, הצליח ביין בכל זאת לרכז חומר ארכיוני רב לכתיבת ספרו החלוצי על ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, שיצא לאור שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1942. אחרי העבודה הממושכת והמאומצת הזאת, ששרטטה את מפת הארכיונים בארץ באותה תקופה, דרכו של ביין להשתלבות בעבודת הארכיון הציוני המרכזי, היתה  טבעית וקלה. ביין החל לעבוד בארכיון הציוני בניהולו של ד"ר גיאורג יוסף הרליץ, ביוני 1935. על פי עדותו, "היה זה מוסד קטן ודל שלרשותו תקציב זעיר שהספיק בקושי לשתי משכורות ולקניית נייר וחומרי כתיבה, אך לא לרכישת ספרים וחומר ארכיוני."

ב. אספן כפייתי של כתבי יד יהודיים

בכל 36 שנות עבודתו בארכיון הציוני המרכזי, עד שנת 1955 כסגן מנהל הארכיון ומאז ועד 1971 כמנהלו, פעל ביין ללא-לאות, לעיתים אף בניגוד לדעתו של ד"ר הרליץ, מנהל הארכיון, להרחיב את פעילות הארכיון מעבר לעבודתו השגרתית. בשלב ראשון, לשינוי שמו מ"ארכיון ההסתדרות הציונית" לשמו הנוכחי "הארכיון הציוני המרכזי" ומדי שנה, במשך עשרות שנות עבודתו בארכיון, יצא לקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי לאתר אוספים אישיים ומוסדיים יהודיים, לרכוש אותם בדרכים דיפלומטיות אך לעתים גם בדרכים לא שגרתיות, עד פליליות של ממש.

בראיון שנתן לעיתונאית תמר מרוז, שהתפרסם במוסף "הארץ" באפריל 1987, לקראת קבלת פרס ישראל, הוא מתוודה על חומרת חטאיו: "גיליתי שיש הרבה מאוד חומר של קהילות ישראל בארכיונים במזרח גרמניה. היו שם תעודות מהמאה ה-16. הגעתי לארכיונים אך הם לא היו מוכנים לתת לי את החומר. הבעיה היתה איך להוציא אותו משם. ברור שלא היו נותנים לי. לקחתי כל פעם חבילת מסמכים לעיון והוצאתי מהם את הניירות החשובים ואת החבילה שנשארה, החזרתי כפי שהיתה. במשך שבועות רבים עשיתי זאת והצלתי כך מסמכים נדירים ורבי ערך להבנת חיי היהודים בגרמניה. אך אז התעוררה בעיה נוספת. כיצד להעביר את ארגזי המסמכים האלה? לעזרתי נחלץ ראש הקהילה היהודית של ברלין שהיה גם חבר פרלמנט, ומשום כך נהנה מחסינות ולא בדקו את מכוניתו בגבול. כך הועברו חמישים! ארגזי מסמכים, שכולם כיום בארכיונים בישראל. הכול עבר בשלום, אבל קשה לומר שלא פחדתי. אפילו לאשתי כתבתי: "אל תתפלאי אם את המכתב הבא שלי, תקבלי מסיביר."

עם הקמת המדינה היה ביין בטוח וכמוהו מנהל הארכיון הציוני המרכזי ד"ר גיאורג הרליץ, שהארכיון שלהם, שהיה במשך חמש עשרה שנה הארכיון המרכזי של התנועה הציונית העולמית ושל מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל, יוכר כארכיון הממלכתי של מדינת ישראל. או למעט שאלכס ביין, בעל הניסיון הרב והידע הרחב בארכיונאות, ימונה למנהל הארכיון הממשלתי, במשרד ראש הממשלה.

אולם ראש הממשלה, דוד בן גוריון ומנכ"ל  משרדו, טדי קולק, חשבו אחרת. הממשלה הקימה בניגוד לדעתם ולמורת רוחם של מנהלי הארכיון הציוני, ארכיון ממשלתי נפרד והעמידה בראשו, לתדהמתם, את סופיה יודין – עולה חדשה מארצות הברית, ספרנית במקצועה, שהיתה חסרת ניסיון וידע מקצועי בארכיונאות, אך מקורבת מאוד לפולה ולדוד בן גוריון.

שמונה שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1956, לאחר שיודין נכשלה בתפקידה והודחה, בחרה מועצת הארכיונים העליונה את אלכס ביין לגנז הראשון של מדינת ישראל, למורת רוחם של בכירי משרד ראש הממשלה, המנכ"ל טדי קולק וסגנו יצחק לוי, לוויצה. ביין המשיך לאחר מינויו לגנז לשמש בו-זמנית גם כמנהל הארכיון הציוני ופרש משני תפקידיו, במרס 1971.

ג. המרוץ אחר הפרס

בדצמבר 1972, לאחר פרישתו מניהול שני המוסדות הארכיוניים המובילים במדינה,  הגנז החדש, ד"ר פאול אברהם אלסברג, שירש את ביין, ד"ר מיכאל היימן, סגנו  של ביין ומחליפו בניהול הארכיון הציוני המרכזי, ופרופ' דניאל קארפי, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח ומנהל המכון לחקר הציונות, באוניברסיטת תל אביב – הגישו את מועמדותו של ביין לפרס ישראל. מועמדותו לא התקבלה. אגב פרופ' קארפי, ממליצו של ביין, יעמוד לימים בראש ועדת השופטים שתעניק לו את פרס ישראל.

עברו מאז תריסר שנים ונושא הפרס לא ירד מסדר היום של עמיתיו במערכת הארכיונית ומוקיריו בקהילה האקדמית. מגמה זו הולידה בראשית 1984 יוזמה מחודשת להגשת מועמדותו של ביין לפרס ישראל. הפעם מצד צבי רענן, מנהל ספריית הפועלים, שהעריך מאוד את יוזמותיו הספרותיות של ביין ואת כתביו ההיסטוריוגרפים. ביין הודה לו על כך במילים חמות והוסיף:  "אם תצליח לעורר את המחליטים, להחלטה חיובית ולסלק התנגדות של המונעים זאת, שכנראה ישנם רבים (לפי מה שנאמר לי מחברים וידידים) תבוא עליך ברכה ותהנה הוצאתכם יחד איתי." גם יוזמה זו לא הניבה פרי.

ד"ר היימן והגנז, פרופ' אלסברג, חזרו והציגו מחדש את מועמדותו של ביין לפרס היוקרתי ב-1985. אולם ועדת הפרס החליטה באותה שנה לא לדון בקטגוריה "תרומה להיסטוריה" והחזירה להם את הספרים והחומר אודות ביין, ששלחו לוועדה.

במרץ 1986, בעת ביקורו של  סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יצחק נבון בניו יורק, הוא פגש את יוחנן, בנו של ביין, שעבד בנציגות ישראל באו"ם. יוחנן ביין ניצל את המפגש עם השר ושוחח עימו על מועמדותו של אביו לפרס. השר הבטיח לבדוק את הפרשה אך חודשים עברו ויוחנן לא שמע ממנו דבר.

בינתיים התפרסמה ביוני 1986 הודעה רשמית מטעם משרד החינוך והתרבות על הגשת מועמדויות לפרס ובה גם הקטגוריה של "תרומה להיסטוריה". בעקבות זאת, הזדרז פרופ' אלסברג, להודיע ליוחנן ביין שהוא וד"ר היימן הגישו מחדש את מועמדותו של אביו לפרס, על "תרומתו להיסטוריוגרפיה הציונית." אי-לכך, הרשה לעצמו יוחנן ביין לפנות מיד אל שר החינוך והתרבות, להזכיר לו את שיחתם בניו יורק ואת הבטחתו לבדוק את הפרשה. תוך כך, כשהוא מתנצל על פנייתו "הבלתי מקובלת", הוא מוסיף: "לא נוח לי לכתוב לך בנושא ולמען הטעם הטוב לא הייתי מתערב, לולא הדחף המוסרי והשכנוע שהפרס באמת מגיע לו וכן אמונתי העמוקה שהענקתו תתרום להארכת חייו בינינו. אבא בן 83 והפרס חשוב לו כאות עליון להערכה הציבורית והרשמית למפעל חייו."

משה גלבוע, הממונה על פרסי ישראל במשרד החינוך והתרבות, ענה ליוחנן ביין מטעם השר: "הגיל אינו קובע אלא הישגיו למופת" אך בהמשך הוא רומז לו שיש סיכויים טובים להענקת הפרס לאביו.

במכתב קצר, משורבט בכתב יד רשלני ובניסוח די סתום הוא כותב לבנו של ביין: "כמוני כמוך, אילולא כן, לא הייתי מנסח מחדש את הנושא, כדי שיתאים לו מועמד." בכך הוא מתייחס, באופן מוסווה ומעורפל, לעובדה שהקטגוריה של הפרס לכתיבה היסטורית שונה מ"תרומה להיסטוריה" ל"תרומה להיסטוריוגראפיה הציונית" – הגדרה חדשה שהתאימה 'ככפפה ליד', לכתיבתו המחקרית של ביין ומנעה אולי ממועמדים אחרים להיות מתאימים לקבלת הפרס.

בנוסף לכך יש לציין את העובדה, ששניים מתוך ארבעת הפרופסורים, חברי ועדת השיפוט, יו"ר הוועדה פרופ' דניאל קארפי ופרופי אניטה שפירא, היו מקורבים מאוד לד"ר ביין בתור עמיתיו בהנהלת המכון לחקר הציונות, במשך שנים רבות. דבר שאיפשר והשפיע אולי על החלטתם, להעניק לו את הפרס. קארפי, כזכור, היה בין הממליצים של ביין לפרס ישראל, כשמועמדותו הוגשה לראשונה 14 שנה קודם לכן. עם זאת מן הראוי לציין, שאין כל עדות או הוכחה מתועדת שביין עצמו התערב באופן אישי במהלכים לקבלת הפרס או פנה ישירות לגורמים שיסייעו לו לזכות בו.

ברור הרבה יותר מהמכתב ליוחנן ביין, היה מכתבו של גלבוע לפנייתו החוזרת של הגנז, שהתעניין שוב בגורל הפרס:  "העניין כבר כמעט מסוכם ומוסכם... אך אין לדבר בנדון עם איש. כל הדלפה תקלקל הפרסום."

ב-28.11.86 הודיע שר החינוך והתרבות במכתב לביין על זכייתו בפרס ישראל: "בזכות פועלך הרב בבניית הארכיון הציוני וגנזך המדינה וארגון הארכיונאות בישראל. בזכות ספריך ומאמריך על הציונות ועל הרצל ותולדות ההתיישבות וכן ספרך הגדול בשאלת היהודים."

ביין לא קיבל את המכתב הנכסף בדואר ולא ידע דבר על קבלת הפרס. למרבית הפתעתו, שבועיים לאחר שהמכתב נשלח אליו ובהאזינו לרדיו, שמע את ההודעה המפתיעה והמשמחת. המכתב הרשמי של השר, שהגיע לידיו רק חודש מאוחר יותר, נשלח לכתובת בנו יוחנן בניו יורק, בגלל מידע מוטעה שביין שוהה עדיין במחיצתו.

למרות כל הנאמר לעיל: לחצים, פניות לא מקובלות, התערבות במהלך ההחלטות וקירבה אישית אל מקבל הפרס, אין ספק שביין היה בהחלט ראוי לפרס ישראל, מבחינות רבות ומגוונות. ראשית, תרומתו הייחודית למערכת הארכיונית בישראל במשך 36 שנים, מתחילת עיצובה בתקופת היישוב, עד לפרישתו לגמלאות ואף לאחריה. בהיותו הדמות המובילה והדומיננטית בארכיון הציוני המרכזי, כסגנו של ד"ר הרליץ הצנוע, שדגל בעבודה ארכיונית שגרתית והליכה בתלם. ביין אדום השיער וחם המזג, היה לעומתו נועז, לוחמני ומקורי מאוד ביוזמותיו. הוא שאף תמיד לגדולות ושבר לא אחת את "תקרת הזכוכית" של פעילות הארכיון, הן בנחישותו להפוך את הארכיון הציוני המרכזי לארכיון יהודי כלל עולמי ורב-תחומי והן בתפקידו כגנז, להפוך את גנזך המדינה מארכיון ממשלתי אפור ורשמי, לארכיון ממלכתי רחב אופקים ורב-ממדים. אולם עיקר תרומתו למערכת הארכיונית, הייתה כאמור, פעילותו הבלתי-נלאית במשך עשרות שנים לאיתור ארכיונים אישיים ומוסדיים ציוניים ויהודיים ברחבי העולם והבאתם לישראל.

אך עם זאת, את הפרס הנכסף הוא קיבל בעיקר על תרומתו ההיסטוריוגרפית, הציונית והיהודית. עד סוף ימיו התפרסמו קרוב לשמונה מאות רשימות, מאמרים וספרים שלו, בעיקר בעברית, באנגלית ובגרמנית אך גם כאלה, בעשרות שפות אחרות. החשובים בהם: הביוגרפיה החלוצית ופורצת הדרך על תיאודור הרצל, שיצאה מאז פרסומה הראשון בשנת 1934, בעשרות מהדורות בשפות שונות; ספרו על ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, שיצא לאור בשנת 1942 וזכה למהדורות מעודכנות רבות, מקוצרות ומורחבות, בעברית ובשפות רבות אחרות; וספרו האחרון והמונומנטאלי "שאלת היהודים – ביוגראפיה של בעייה עולמית", שהופיע בערוב ימיו ותרם רבות לזכייתו הנכספת בפרס ישראל. 

ד"ר משה מוסק

לשעבר הגנז והממונה על גנזך המדינה.

[זה הנוסח המלא של המאמר שפורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" ביום 26.1]

* * *

עקיבא נוף

הנה קם העם בבוקר

הִנֵּה קָם הָעָם בַּבּוֹקֶר

וְהִנֵּה הוּא אָדָם,

 שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד אֶת צַלְמוֹ

גַּם אֶל מוּל הַזְּוָועָה וְהַדָּם

וּמוֹסִיף לְשַׁמֵר אֶלוֹהִים בִּלְבָבוֹ

וְדֶלֶת נַפְשׁוֹ פְּתוּחָה כִּי יָבוֹא

בָּהּ הַטּוֹב וְהַחֶסֶד וְרוֹךְ אֶנוֹשִׁי,

אַחֲוָוה לַזּוּלָת וְחִיבּוֹר לָאִישִׁי

וְיָד מְלַטֶּפֶת

חוֹבְקָה וְעוֹטֶפֶת,

כָּךְ, זֶה הָאָדָם, מַאֲמִין וְחָפְשִׁי,

אֶנוֹשׁ בְּכָל מוּבָן,

מִגֶּזַע נָדִיב וְרַחֲמָן.

כָּך כָּל יְחִידָיו, אֶחָד פְּלוּס אֶחָד,

חוֹבְרִים זֶה לַזֶּה לִהְיוֹת אֲגוּדָּה

שֶׁל עַם כּוֹהֲנֵי הַכִּיסוּף הַמְאוּחָד

לִהְיוֹת גּוֹי קָדוֹשׁ, זוֹ דְּמוּתוֹ הַיְּעוּדָה

מֵאָז בֵּין הַבְּתָרִים, מִיּוֹם עֲקֵדָה

וְכָל המַּלְעִיז וּמַדְבִּיק בּוֹ רְבָב

בּוֹשְׁתּוֹ בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁאֵינו בַּר-לְבָב

וּמַסְתִיר בָּאַמְתַּחַת

סַכִּינוֹ הַמְרַצַּחַת

בִּפְשַׁעִים שֶׁל עַצְמוֹ

וְרָעָה  שֶׁעִמּוֹ,

וְקורָה בֵּין עֵינָיו

כְּשֶּׁבָּא הוּא עַכְשָׁיו –

לְלַמְּדֵנוּ  מוּסַר

מוּל הַצַּר הָאַכְזָר,

בִּצְּבִיעוּת הַחוֹגֶגֶת

שֶׁלַּצֶדֶק לוֹעֶגֶּת

וּבִלְבוּש שֶׁל שׁוֹפֵט

עַל פֶּשַׁע – עוֹד חֵטְא

מוֹסִיפָה לְשָׁרֵת

בְּמִישְׂפָּח מְעַוֵות.

עקיבא נוף

* * *

פוצ'ו בן 94 היום!

* * *

עדינה בר-אל

הומאז' לפוצ'ו – או: אין כמו פוצ'ו

כמו בכל ספרי "בחיי" הקודמים, הקריאה בספר האחרון של פוצ'ו – "בחיי מספר 7" – סוחפת ומרתקת. היא גורמת לצחוק במקומות רבים וגורמת לפליאה, לעיתים לתדהמה, ממידת החשיפה של חייו האישיים ללא עכבות וללא צנזורה. יש לציין את זיכרונו הפנומנאלי לפרטים וגם את העובדה שכתב יומנים בתקופות שונות של חייו.

כמו בספריו הקודמים מוזכרים שמות של אנשים ידועים יותר וידועים פחות. ובולטת העובדה שהוא מתחבר לאנשים, ויותר נכון אנשים מתחברים אליו בזכות אישיותו הכובשת וההומור הבלתי נדלה שלו. קל להתחבר אליו. הוא מוצא תמיד איך לבטא את חיבתו לאחרים, והוא שומר על קשרים לאורך שנים.

בכל שבעת הספרים פרוש בפני הקוראים ריבוי הפנים שלו: פוצ'ו כאיש משפחה, פוצ'ו ככותב למבוגרים ולילדים, פוצ'ו במפגשיו עם חברים מהעבר ויצירת קשרים חדשים; פוצ'ו הסופר בקשריו עם סופרים ומשוררים ובמפגשיו עם תלמידים בכל הארץ; פוצ'ו בקשריו (הרבים מאוד!) עם נשים ועוד ועוד... כל זה מתובל בהומור רב, שגורם לקוראים לצחוק. וזיכרון אישי שלי: אני נערה בגבעתיים, שוכבת בחדרי וקוראת את "חבורה שכזאת" ולא מפסיקה לצחוק. אבל ב"חבורה שכזאת" היה גם דמע בעצם העובדה שיוסיניו נהרג.

והנה גם בחייו של פוצ'ו, שהוגדר לא פעם על ידי חבריו כסטנדאפיסט הטוב ביותר בארץ (ואולי הראשון...) וכמספר הסיפורים המרתק והמצחיק ביותר, יש גם דמע. החל מחבריו לנשק שנהרגו במלחמה, המשך ברעייתו דיצה שנפטרה, ועד הטרגדיה הנוראה של חייו – מותו של בנו אוּרי בדמי ימיו ממחלת הסרטן. אבל פוצ'ו הרים את הראש מעל המים. יש לו בני משפחה נפלאים ואוהבים, והוא מצא גם אהבה כנה ומרגשת. הוא ממשיך להיות חבר טוב וקרוב של כולם, תמיד מחבק ומפרגן.

והנה ביום שישי בבוקר, ב-1 ביולי, התכנסנו באולם ב"בית הפלמ"ח" לרגל השקת שני ספרי "בחיי" האחרונים, השישי והשביעי.

אורי ז"ל נכח שם בזכות האיור הנפלא שלו, שהוקרן על המסך: אביו המשופם, דמוי יאצק, חובש כובע טמבל, לובש מכנסיים קצרים, נועל נעלי עבודה ואוחז באקורדיון. 

במשך האירוע זכינו ללמוד על פוצ'ו האיש החל מתקופת הפלמ"ח, וזאת במופע שכלל שירים בליווי אקורדיון, קטעי קריאה מספריו, המחזה ושירה שבוצעו על-ידי עדנה בתו ואורי חתנו. (ימי בנו, למרבה הצער, נעדר בגלל מחלת הקורונה), קטעי סרטים מתקופות שונות בחייו ושיחות עם חברים.

אהוד בן עזר סיפר על פרסום פרקי הספרים בעיתון האינטרנטי שלו "חדשות בן עזר" ותגובותיו כעורך סקרן וכחבר שמעודד את פוצ'ו לכתוב – ולכתוב הכול(!) יהודה אטלס בירך את חברו בלב ובנפש, והדגיש את כישרונו כמספר וכישרונו להיות חבר של כולם. אורה מורג סיפרה, בין השאר, איך פוצ'ו מסייע לה בכתיבת פרטים היסטוריים בספריה. גליה עוז קראה קטע מ"חבורה שכזאת" והוכיחה עד כמה פוצ'ו הוא סופר מעולה. הבמאי שי לביא סיפר על המפעל הגדול שלו ושל פוצ'ו בעריכת טקסי יובל ביישובים שונים, וה"פאשלות" המצחיקות של פוצ'ו, שהיו בדרך. חבורה של גברים בניצוחה של אורה מורג שרה בליווי נגינת אקורדיון של עוזי וייס שירים של פוצ'ו ושל הפלמ"ח. והסיום היה כמובן – המנון הפלמ"ח, בו כמה מהוותיקים עמדו דום בעת השירה.

[הקריקטורה של פוצ'ו, בהזמנה לאירוע]

כשהגעתי בבוקר לחניון הקרוב לאולם, החניון של "מוזיאון הארץ", יצאו אנשים ממכוניותיהם לעבר המוזיאון, ואחרים לכיוון השני לעבר בית הפלמ"ח. ובשובי אל מכוניתי חשבתי לעצמי: אלו שנכנסו ל"מוזיאון הארץ" למדו משהו על ארץ ישראל באמצעות תערוכות מסודרות ובאמצעות הרצאות שנשמעות שם בימי שישי. הכול דבר דבור על אופניו. ואלו שפנו ל"בית הפלמ"ח" כמוני, זכו גם הם ללמוד על ארץ ישראל, אבל באופן "פרוע" יותר, יוצא מן הלב. למדנו על פוצ'ו, הצבר האולטימטיבי: הלוחם, האב המסור, החבר החם, הסופר והמשורר.

בעבר הייתי מורה לספרות, ובשיעוריי השתמשתי בדימוי כדי להסביר את ההבדל בין רומן לסיפור קצר. והדימוי הוא: הרומן הוא כמו הים הגדול, שמלמד על הטיפה האחת, הוא האדם; ואילו הסיפור הקצר ממתמקד בטיפה  האחת, האדם, וממנה ניתן ללמוד על הים הגדול. ולעניין שלנו – האירוע ב"בית הפלמ"ח" הציג את ה'טיפה' ששמה פוצ'ו, (טיפה די גדולה ומשופמת, יש לומר...), וממנה למדנו על ארץ ישראל היפה והטובה.

נסיים בברכה לפוצ'ו היקר: תהיה בריא עד 120, תמשיך לספר, לכתוב, לאסוף חברים וליהנות מהחיים.

עדינה בר-אל

* * *

8.6.22. בביתו של הסופר הצעיר (92) פוצ'ו התקיים מפגש של ותיקי סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ונוער. השתתפו [מימין לשמאל] יהודה אטלס, אהוד בן עזר, עדינה בר-אל, פוצ'ו, מיכל סנונית, משה גרנות ואשתו נורית, נעמי בן-גור, עופרה גלברט-אבני ונורית יובל.  במפגש הוחלט על הוצאת העיתון האינטרנטי לילדים "פינת הנכד".

* * *

אהוד בן עזר

על ספרו של פוצ'ו

בחיי (7)

קורות חייו של צבר מצוי

מחיי ההפקר עד הברוש שנקטע

הוצאת לשון, תל אביב, 2022.

דברים שנאמרו בהשקת הספר בבית הפלמ"ח בת"א

ביום שישי 1.7.22 – בהשתתפות אורה מורג, גליה עוז,

מיכל סנונית, יהודה אטלס, שי לביא ומקהלת הצבע האדום

עד לשלב מסוים, והוא הווטו שהטילה חברתו נטע – נהג פוצ'ו לפרסם את כל פרקי סדרת ספריו החושפניים, השערורייתיים, המשעשעים וחסרי הבושה – הקרויים "בחיי", לפרסם אותם בהמשכים במכתב העיתי החינמי שלי "חדשות בן עזר", זהו עיתון המתפרסם פעמיים בשבוע מדי חצות לילה כבר שבע-עשרה שנים ונשלח באי-מייל לאלפי נמענים נאמנים, עיתון המחזיק עשרות עמודים בכל גיליון, וכותבים בו עשרות כותבים בעלי דעות שונות וגם מאוד מנוגדות.

בכרך "בחיי" (6), שיצא לאור אף הוא השנה, ציטט פוצ'ו בקפל הכריכה הפנימי מתוך דבריי כאן בבית הפלמ"ח, עם השקת חמשת הספרים הראשונים של "בחיי".

וכך צוטט ממני בדש העטיפה:

"[אהוד:] בתקופות שפוצ'ו מפרסם את פרקי חייו במכתבי העיתי, אני כעורך מחכה בקוצר רוח לכל פרק חדש. אני גם מעודד את פוצ'ו להתפרע, בעיקר בעלילותיו הארוטיות המצחיקות. שנינו יודעים ששום כתב-עת הגון לא היה מפרסם את העלילות שלו, או שהיה מנסה לצנזר ולגהץ אותן, כפי שסורסו הרבה סופרים מוכשרים, שלא תמיד היו אמיצים דיים. ב'חדשות בן עזר' אין צנזורה על סקס. מבחינה זו חמשת הכרכים הראשונים של "בחיי' הם זיכרונותיו של עבריין מין, ואני מאוד מתפלא שעד היום לא התלוננה עליו אף זקנה אחת..."

עד כאן דבריי על כריכת הספר, ואכן, כך התנהל למישרים גם הפרסום המצחיק פעמיים-בשבוע של חמישים ואחד הפרקים הראשונים שמופיעים בכרך הזה, "בחיי" (7) – פרקים שעליהם, וכנראה גם על אלה שפורסמו בכרכים הקודמים של "בחיי", כתבה לפוצ'ו הסופרת נגה מרון, מנוחתה עדן: "מפתיע אותי איך אתה חושף את טמבליותך קבל עם לדיראון עולם." – ואת המשפט הנחרץ הזה מצטט פוצ'ו בגאווה כאן, בדש הפנימי של כריכת "בחיי" (7).

וכאמור, כל פרקי הספר התפרסמו אצלי עד שהוטל הווטו, שעליו מסופר בהרחבה בהערות בתחתית עמוד 262 בספר.

הנה כך – בשולי הפרק החמישים ואחד אני כותב לפוצ'ו, וזה הופיע גם במכתב העיתי עצמו, לאחר תיאור נשיקת הפרידה ליד הדלת, שהשאירה אותו לילה את פוצ'ו לבדו בבית:

אהוד: אני כבר לא אישן כמה לילות עד הגיליון הבא כדי לדעת כיצד זה נגמר.

פוצ'ו [פונה לקוראי המכתב העיתי "חדשות בן עזר"]: הפרקים שקראתם עד כה ראו אור ב"חדשות בן עזר", שהוא עיתון דיגיטלי המופיע פעמיים בשבוע. בסוף הפרק הזה פירסמתי הודעה שחברתי מבקשת ממני להפסיק להזכיר אותה ב"בחיי". הפרטיות שלה חשובה לה ואני מכבד את רצונה. הפרקים הבאים לא הודפסו בעיתונו של אהוד בן עזר ואני חושף גם כאן, בגילוי לב של מטומטמים, את מה שאני הרגשתי מאז היכרתי אותה, בלי לחוס על פרטיותי שלי."

סוף ציטוט.

ועכשיו באים בספר החדש הזה, "בחיי" (7), שני הפרקים האחרונים, פרקים שלא התפרסמו אצלי בגלל הווטו – פרק חמישים ושניים והוא "המלחמה", ופרק חמישים ושלושה והוא "אשריי יתום אני".

צר לי במיוחד על שלא התפרסם במכתב העיתי שלי הפרק האחרון, שבו כותב פוצ'ו על מותו של בנו אוּרי שחלה בסרטן הריאות, ואינני רואה שום סיבה מדוע הפרק לא יוכל להתפרסם, ואם אקבל אותו לפרסום, מיד אפרסם אותו, כי זה הפרק שעליו כתב, ובצדק, המבקר ירון פריד ב"מעריב" מיום שישי, שבעה-עשר ביוני 2022:

"כשבסוף [הפרק] יופיע הֶספד לבנו אוּרי (שאמר פעם לאחותו עדנה: "כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבידיוני), לא תישאר עין יבשה אחת בקהל."

לסיום אני רוצה לספר שכאשר פוצ'ו פנה אליי וביקש ממני להגיד כמה מילים לכבוד ההשקה, שאלתי מה הוא רוצה שאגיד, והוא אמר: "אולי תספר על שני דברים ייחודיים שעשיתי בחיי ועליהם כתוב בספר – על היוזמה להחזיר את הכיתה שלי ללימודים בגימנסיה הרצליה אחרי הפסקה של חמישים וחמש שנים, ועל זה שהמורה משה צדק אמר לי שהוא לא מוכן למות בלי שיבואו תלמידים להלוויה שלו. אני הבטחתי להביא וקיימתי את ההבטחה – למרות שעברו עשרים שנה מאז הבקשה ועד היום שבו המורה עלה השמיימה."

ואני מוסיף כאן ואומר כי בספר הזה, דמות אשתו של המורה, היא ד"ר מרים ריטר צדק, מרתקת ומשעשעת, וגם עצובה – לא פחות מזו של בעלה, שבזכות פוצ'ו נכנס לנצח לספרות העברית – בתור המורה הדגול שמילקיהו.

כן, היו לנו בעיקר מורים גברים, משכילים מאוד אם כי קצת פאתטיים ולעיתים מוזרים ומופרעים, מורים שהשפיעו עלינו בגימנסיות, בתיכונים – מורים שכיום יש פרופסורים באוניברסיטאות שאולי אינם מגיעים לרמה שלהם.

תודה רבה, פוצ'ו, על הספר החדש שלך, ושנזכה לעוד כרכים כאלה של "בחיי", ולעוד מפגשים בעקבותיהם בבית הפלמ"ח, ובהרכב מלא, כי אתה בעצם מסמל לנו את ניצחונה של הטמבליוּת על הזמן!

ואם תייסד פעם אגודה של הטמבלים בספרות העברית, אנא רשום גם אותי בה.

תודה.

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו

הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך!

בעקבות ספריהם של נגה מרון – "ככה הוא אמר לה..."

 ושל אהוד בן עזר – "מסעותי עם נשים"

הגיע הזמן להרים קול נגד מסע ההכפשות של נתיבה בן יהודה זכרונה לברכה, שהשמיצה את אנשי הפלמ"ח וטענה שיצאו לקרב בתולים כביום היוולדם. לא הייתי יוצא לקרב נגדה בנושא זה, אלמלא ציינה את הדבר בלשון בוז, כלומר ראתה בזאת נקודת חולשה של הפלמ"חניקים. את עצמה הוציאה מהכלל, ונתנה להבין שאם איבדה את בתוליה במסגרת הפלמ"ח, היה זה בזכות חברי הקיבוצים, אשר במשקיהם שכנו חברי ההכשרות.

כמי שהיה בפלמ"ח אני מצטער להודות שהיה משהו בדבריה של נתיבה, וכששרנו מכל הלב את "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים..." – היינו לא פעם טועים ומשתמשים במלה אחרת המתחרזת עם "המחוננים". הפלמ"ח דגל בקול רם בטוהר הנשק וגם בטוהר המידות, ואכן לא זכור לי אף מקרה שבו היו אנשי פלמ"ח מעורבים באונס כלשהו (אם לא להביא בחשבון את הפעם ההיא כשסרסו את מוחמד ההוא שאנס נערה יהודייה). בניגוד לצבאות אחרים שדאגו לספק נשים לחייליהם, הרי הפלמ"ח (ונדמה לי שגם צה"ל כולו) התעלם מהצורך הטבעי הזה של החיילים, ומטה הפלמ"ח נתן לכל פלמ"חניק את האפשרות לפתור את הבעייה הזו במו ידיו.

היום  כבר כולם יודעים שהאוננות היא תופעה נורמאלית ורצויה, אבל לא כך היה בימי הפלמ"ח. אנחנו אף פעם לא אוננו בחברותא ואף פעם לא דיברנו על זה. הנושא היה טאבו, וכשהמ"כ פקד עלינו לשפשף היטב, ידענו שהוא מתכוון לחוטר עם הפלנלית שמחדירים לתוך קנה המקלע.

בלילות, כשהיינו מתכנסים בתוך שקי השינה, היו הידיים כמעט תמיד נשארות בפנים, והנשימות הכבדות שלנו לא תמיד נבעו מעייפות יום האימונים.

לאוננות היה ערך מוסף בקיצור שעות השמירה. לא היה אז רדיו טרנזיסטור בשביל להעביר את הזמן, ובלית ברירה נעזרנו בפעילות הידנית, שגם חסכה לנו סכנת קרי הלילה. אני זוכר איך בלילות הקרים על הברקן אשר בגלבוע, היתה לנו  תורנות שמירה של שעתיים בכל לילה. נקודת השמירה הקבועה של הכיתה שלנו היה בקצה הגיזרה הפונה לכוון ג'נין. כשהייתי מגיע לאותו קצה תעלה, היה מקדם את אפי ריח עז של פריחת חרובים. אני לא אמרתי כלום לשומר שאותו החלפתי, וגם השומר ששמר אחריי, לא אמר כלום כשבא להחליף אותי. מה שנקרא אחוות לוחמים. מה לעשות היו בפלמ"ח דברים שעליהם לא דיברנו.

נגה מרון, הפלמ"חניקית  מהכשרת הצופים, עוקבת בספרה רב העלילות "ככה הוא אמר לה..." אחר בני דורה לאורך חייהם מילדות ועד שיבה. בספר היא לא מתחמקת  מלעסוק גם בעלילות המיניות של החבר'ה ועושה זאת בעוז מפתיע לגבי אישה בגילה. יחד עם זאת היא כנראה היתה אז תמימה מכדי לדעת על הפעילות הידנית של הבנים, ואולי גם את ניחוח פריחת החרוב לא זיהתה. אצלה עיקר פעילותם המינית של אותם שניים-שלושה בנים בכל מחלקה, שהיו להם חברות, היתה לטייל עם בת זו או אחרת במרחבי הקיבוץ כששמיכה מגולגלת תחת בית השחי למצוא פינת מסתור, ובה לבצע ביחד את מה שהייתי קורא "היצמדות חיכוכית".

ההיצמדות החיכוכית היתה אז שלב עליון בחיי החברות. שלב שהנוער של היום מדלג עליו ולא יודע מה הוא מפסיד.

גם נעמי, גיבורת ספרה של נגה מרון, יוצאת עם אריק הפלמ"חניק החתיך לשפת הים רק כדי להגיע להיצמדות החיכוכית  וכל מה שמדאיג אותה, זה לא החשש מהריון, אלא הפחד הנורא פן תחזור הביתה עם כתם על החצאית. דבר שאכן קורה.

לעומת הסופרת הפלמ"חניקית שבכל זאת מציבה לעצמה גבולות אדומים, מוכיח חיימקה הנח"לאי של אהוד בן עזר, שאפשר להצטיין באפיית לחם, ולחמניות, ומקלות סומסום גם כשהיד אינה משה כמעט  מנמר המדבר הנוראי. (זה הכינוי שנותן המחבר לאותו אבר קטן שהופך להיות קטן עוד יותר דווקא כשצריך אותו). לזכותו של  חיימקה האופה של עין גדי (שידו לא היתה משה, אלא רק כשהיתה לשה) יש לומר שהוא הצליח להגשים את חלומו של כל פלמ"חניק ולבצע גם כמה חדירות בבחורות מופרעות, חדירות של ממש  שאם נתיבה היתה יודעת עליהן, היה ערכו של הנח"ל בטח עולה בעיניה, עולה ועוד איך.

אהוד, השעה אחת בלילה, רציתי לכתוב עוד, אבל העיניים נעצמות לי. אני הולך למיטה לישון, ומה שיהיה – יהיה.

פוצ'ו

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 865 מיום 15.8.13.

* * *

משה גרנות

דמיון של ילד

על ספרו של פוצ'ו

"הצעצועים של הרוח"

הוצאת לשון, איורים – אלית אבני שרון

(הופעת אורח – אורי ויסלר), 2021, 64 עמ'

ספר ילדים של פוצ'ו, הוא ישראל ויסלר, תמיד חגיגה לעיניים וללב. בספרון המלבב שלפנינו 31 שירים קצרים מחורזים בחן, רוויים בדמיון ילדי שמעלה חיוך על השפתיים של כל מי שלא שכח איך חושבים וחולמים הזאטוטים. ההומור של פוצ'ו הוא הרי שם דבר בספרות העברית בעשרות ספריו לילדים ולנוער, וגם כשהוא מתאר את חוויותיו הקשות במלחמת השחרור (היה לוחם בחטיבת יפתח שבפלמ"ח), הוא מתרחק  מהפומפוזיות שאיפיינה את מתעדי אותה תקופה, ומשבץ בכתביו הומור טוב. לאחרונה הוא פירסם סדרת ספרים על קורות חייו בשם "בחיי", שכצפוי, היא גדושה בהומור טוב, אפילו כשמתוארים בו אירועים קשים (אני קראתי חמישה מהם*), והנה, תוך כדי כתיבת האוטוביוגרפיה המרתקת הזאת, הוא עשה "פאוזה", כדבריו של שייקה אופיר ז"ל, וחיבר את הספרון המלבב הזה "הצעצועים של הרוח", שכאמור, יש בו 32 שירים מחורזים, ומול כל שיר איור צבעוני יפיפה.

פוצ'ו שלנו, בעצם, מעולם לא חדל לחשוב כמו ילד, והמאפיין בחשיבה הזאת הוא האנשת הטבע ותופעות הטבע. בשירים שלנו העלה מתפוצץ מצחוק כשהוא רואה ראש של ליצן, אבל מסתבר שזה ניצן, כלומר העלה צוחק בעצם על עצמו, שהרי גם הוא היה בתחילתו ניצן! האוח צורח מפחד כשנדלק אור, כי הוא רואה רק בחושך, וכאן, דרך אגב, לומד הקורא הצעיר על תופעת טבע של בעלי החיים הפועלים בחושך. על הרוב, הברק והרעם גורמים לחשש ולפחד, והנה, איך מרכך פוצ'ו את התחושות האלו – בסך הכול הרעם צרח, והברק נבהל וברח, היה "טרח!" אבל לא נורא.

לפעמים בבוקר רואים תופעה מרנינה: השמש זורחת, והירח נראה עדיין בשמיים, ועל כך כותב פוצ'ו:

השמש והירח מסתכלים זה בזה,

השמש עגלגלה, והירח רזה.

בפי שניהם פרח ופרצופם כתום –

קשה לדעת אם לילה או כבר יום.

פוצ'ו יודע לספר שהרוח הוא ילד, כמו כל ילד, הוא זקוק לצעצועים:

השיבולים והקוצים,

הצמרות של העצים,

שדות הקמה הרחבים,

חולות אבק וגם עבים,

זרעי סוכך,

זרעים בכלל,

מין שיח בר

ששמו גלגל,

וכל מה שינוע –

הם פשוט הצעצועים

של שובב ידוע,

שלא אוהב לנוח,

אז איך קוראים לו?

– רוח...

הרוח הנ"ל מיללת, ומי שסובלת היא הדלת הנטרקת; ועץ התות לועג לסולם שמבקש להתחרות בו לגובה; והכי מצחיק שהסבון רוצה להתחתן עם חיפושית הזבל. וכן איך למד הזבוב את הפתגם ש"החיים והמוות ביד הלשון" – הוא למד את זה כשהזיקית האריכה לשון לצוד אותו.

יש ילדים שצריך להיאבק איתם כדי שילכו להתרחץ לפני השינה. פוצ'ו מציע לילדים אלה ללמוד מהשמש:

השמש שלנו כל כך נקייה,

הביטו כמה היא נוצצת,

כי היא לעולם לא הולכת לישון,

לפני שהיא מתרחצת.

השירון הזה נועד עבור ילדי ארץ ישראל שהשמש שוקעת בה בים, וכך מתאפשר לה להתרחץ לפני השקיעה.

אחים בוגרים מקנאים ברך הנולד שמושך את כל תשומת הלב, וביטוי מכמיר לב לכך נותן המחבר שלנו לתופעה בשיר "קנאה": אימא "נישקה את גופו (של הרך הנולד) – / מראש עד טבור / ... אמרה שמפרת / ועד הגיחון – / אין כמוהו מקסים / בים התיכון! // אני יודע שזה לא יפה לקטר / אבל למה אימא את הבל / אוהבת יותר?"

אחד הנושאים שמעורר תמיד עימות בין הורים לילדים הוא ההתעלמות של הילדים מהצורך "לסדר את החדר", ועל כך כתב פוצ'ו שיר מלבב:

הפיג'מה

של נחמה

טיילה מכאן לשמה

והסוודר הכתום

נעמד פתאום בדום

החולצה והמגבת

זו על זו רצו לשבת

והגופייה (נורא!)

נתלתה על המנורה.

אימא באה,

גערה

וסידרה בחזרה.

סבים אוהבים את הנכדים יותר מאשר את ילדיהם, כי עם הנכדים יש רק רגעים של אושר בלא הרבה טרחה, אבל מה חושבים על כך הנכדים? הנה גרסתו של פוצ'ו:

סבא וסבתא עומדים מצלצלים:

"הילדים בבית? אנחנו עולים!"

איזה כיף – איילת כולה צחקוקים

כי סבתא תמיד מביאה ממתקים

אך אריק אומר: "אויה זו מכה

כי אחר כך הסבתא תרצה נשיקה."

"אתה בעצם צודק" – איילת נזכרת –

"אם היא תרצה נשיקות, אז אני מוותרת."

השניים מול סבתא עם עצב בעיניים

אומרים: "לא תודה, זה מזיק לשיניים."

"אלו ילדים חכמים!" – אומרת סבתא בגיל

ומנשקת את הקטנים פי שניים מהרגיל.

איך אפשר לא לאהוב את הילד שבפוצ'ו? וצריך להזכיר שאת הספרון המלבב הזה הוא מקדיש לזכרו של בנו המוכשר שנפטר בדמי ימיו ב-2013.

משה גרנות

*) זה היה נכון בעת כתיבת הרשימה, בינתיים קראתי את כל כרכי "בחיי".

* * *

עדינה בר-אל

"זאת שכולם יודעים": רומן חדש מאת פוצ'ו

שתי הקדמות אישיות:

הקדמה אישית א' – מהו ספר אמיתי?

אבי, זיכרונו לברכה, היה מסיים לראות סרט בטלוויזיה, קם ממקומו, מסמן בידו תנועת ביטול  ואומר ביידיש: "אה, אויפגעשטעלע מייסעס." הווה אומר: "אה, סיפורים מועמדים." [מותקנים ((set up, כלומר: לא טבעיים, מלאכותיים].

ואני הייתי מתעצבנת ואומרת לו: "בטח שזה 'אויפגעשטעלע מייסעס', הרי מישהו המציא את זה, כתב את זה."

אבל לאחר שנים הבנתי את כוונתו, ורכשתי מהביטוי הזה כלי אישי כדי לבדוק מהי אמנות טובה. סיפור (ו/או סרט), שאני יכולה לזהות בו את "התפרים", את המלאכותיות של היוצר, אינו עובר אצלי את מבחן האמנות האמיתית. יצירת ספרות (וגם קולנוע) צריכה להיראות בלי התפרים הגסים; אלא מוכנה, מעובדת, כאילו נפלה בשלמותה משמיים. (אגב, יש לי תעודת מדריכה מוסמכת של "משכית" הישנה למלאכת יד, ואני עוסקת גם בתפירה, רקימה וכו'... ומכאן עולם האסוציאציות שלי).

וקנה המידה הזה עובד. לצערי אני מזהה בקלות "תפרים" גם בספרים רבי-מכר, של סופרים מפורסמים ומצליחים מאוד. ולעיתים קרובות אני יכולה לזהות מקום ביצירה, בו היוצר החליט שצריך "לשתול" מוטיב, "לשתול" רקע היסטורי או תיאור כלשהו; ואז הוא עושה זאת.

ובמה זה קשור לפוצ'ו? ברומן החדש של פוצ'ו, למרות גודש האירועים וסיפורי הסיפורים הצדדיים (עליהם ארחיב בהמשך), התפרים לא נראים!!! העלילה קולחת, דמויות נכנסות ויוצאות, יש מוטיבים (התפוחים, למשל), רמזים מטרימים נמצאים בסיפור בלי שאנחש את הסוף. והכול משתלב. הכול זורם, כמאמרו של הרקליטוס.

פשוט נפלא. קוראים וקוראים, יש עלילה ראשית והמון סיפורים צדדיים; וכמעט טובעים מרוב עניין ברומן זה, שלא יכולתי להניחו מידי עד סיום קריאתו.

הקדמה אישית ב' – פוצ'ו ואני

מכיוון שאני כותבת על פוצ'ו, עליי לחשוף את נסיבות היכרותי עימו, כדי שלא יחשבו שאני משוחדת. אז ה"רומן" שלי עם פוצ'ו התחיל כשהייתי נערה, תלמידה בתיכון "קלעי" בגבעתיים. אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה בביתי שברחוב כצנלסון, קוראת את "חבורה שכזאת" וצוחקת בקול רם ללא הפסק. אני זוכרת את עצמי ממליצה לכל החבר'ה שלי מקן "בורוכוב" לקרוא את הספר הזה. ומי שלא קרא אותו, לא יכול היה להיות חבר שלי. כמובן שזה השתלב היטב בהווי של "הנוער העובד", בו חיקינו את הפלמ"ח בקומזיצים, בצ'יזבאטים ובשירים.

וזה היה פוצ'ו בחלק הראשון של חיי.

בחלק השני של חיי, כשנעשיתי סופרת (צניעות, עדינה, צניעות) והצטרפתי לאגודת "סומליון", שהיא, למי שאינו יודע עדיין, אגודת סופרים, משוררים ומאיירים לילדים ולנוער; זכיתי לפגוש בפוצ'ו פנים אל פנים. בפגישות הראשונות לא העזתי לגשת ולשוחח עימו. אבל אחרי שהוא סיפר, בהומור המיוחד לו, שבכל פעם ניגשות אליו זקנות ברחוב ואומרות לו: "גדלתי על הספר שלך" – הרהבתי אומץ וניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני אחת הזקנות שגדלו על הספר שלך," וביקשתי חתימה על העותק שיש לי בבית. (ולמי שסקרן בעניין ה"זקנה" ארמוז שאני בערך בגיל של המדינה, בסדר?)

וכך מזה שנים שאני פוגשת את פוצ'ו כמה פעמים בשנה, יחד עם חבריי מ"סומליון". ובכל פגישה כזו אנחנו נהנים מחוש ההומור שלו, כי כמאמרו של אהוד בן עזר: פוצ'ו הוא סטנדאפיסט אמיתי!

כאמור, כסופר הוא מתקשר לי עם "חבורה שכזאת", עם "איה הג'ינג'ית" ועוד. אבל הפתעתי הגדולה היתה למקרא הרומן החדש שלו: "זאת שכולם יודעים".

ועכשיו, לאחר הבהרות ארוכות אלו, אני פנויה לכתוב על רומן זה.

"זאת שכולם יודעים" (הוצאת "גוונים", 2007)

רומן על אחת שידעה רבים, אבל לא על זה בלבד ולא זה העיקר

הנושא המניע את העלילה ברומן "זאת שכולם יודעים"  הוא סיפור של "החי על המת": מישהו מנסה לשחזר את סיפור חייו של אדם מפורסם, ולכתוב עליו ספר לאחר מותו. ברומן זה האדם המפורסם והנערץ היה עורך עיתון בשם דניאל חרובי, וזה שמתכוון לכתוב עליו הוא אחיינו ל. בזק, עיתונאי זוטר. למעשה, עולות שתי דמויות נוספות לקדמת הבמה, ותופסות את מקומותיהם בהבלטה יתרה, אולי יותר מזו של חרובי. האחת היא המספר, ל. בזק, והשנייה היא אליזה, אהובתו-פילגשו של חרובי, שמגוללת את סיפור חייה בפני בזק, המכונה בזקל'ה. הסופר משתמש במגוון  סגנונות ובמשלבי לשון שונים זה מזה: לשונו של בזק הישראלי כל כך, לשונה של אליזה ילידת גרמניה, לשונו הנשגבת של חרובי במכתבי האהבה ששלח לאליזה ועוד.

בזקל'ה מעלה את דבריו בגוף ראשון. הוא תמים במידה שלא תיאמן. כולם מסדרים אותו, כולם מכתיבים לו את חייו, החל מדודו חרובי, דרך אחיו בילדותו ורעייתו סימה בבגרותו, ועד ויקטוריה הזונה. אבל הוא עצמו אינו מודע לכך. המרתק בספר הוא הפער בין מודעותו של מספר זה למה שנעשה סביבו ולמה שקורה לו, ובין הבנתו של הקורא. הקורא יודע הרבה יותר מהמספר עצמו. הוא מבין יותר. פער זה יוצר הומור רב, ויחד עם זאת סימפטיה לאיש התמים הזה.

לדוגמא: בזקל'ה לא הבין מדוע דודו כופה עליו להינשא לסימה. גם כאשר סימה יולדת שבעה חודשים לאחר החתונה, והתינוקת שוקלת שלושה וחצי קילוגרם והיא דומה דמיון מפתיע לדודו – הוא לא חושד במאום. גם כאשר סימה רעייתו מתעקשת לשמור את דירתה הישנה ומדי פעם ללכת "להראות אותה" לאחיו, הוא אינו חושד: "עד היום אני בשום אופן לא יודע מה מצאה בו [באחיו], ומה ההסבר לכך שבכל פעם שהיה מופיע לביקור, היתה מנסה לשכנע אותו לראות שוב את הדירה שלה, שעדיין פנויה להשכרה." (עמ' 249).

ועל ויקטריה הזונה הוא אומר: "הלוויתי לה מאה וחמישים והיא הבטיחה להחזיר לי שלושים שקל עודף מיד כשתזכה [בלוטו]. אני לא יודע מדוע בכל פגישה שלי איתה, אני יוצא בהרגשה שמשהו חסר לי. יחד עם זה יש לציין שהיא משדרת אמינות ולא חדלה להודות לי בשמה ובשם בנה..." (עמ' 277).

אגב, יש בספר גם הומור לשוני, לא רק של סיטואציות. לדוגמא, כך מתחיל סיפורה של אליזה, שבזקל'ה כינה אותה בפני עצמו "זקנה": "כשהזקנה היתה בת ארבע..." (עמ' 47).

ל. בזק הוא המתווך, מספר מהימן שמביא את סיפורה של אליזה. אחת הדמויות בספר מגדירה את אליזה כ"חובבת גברים". זו הגדרה עדינה. קשה לספור את הגברים עימם שכבה, אולם ליבה היה נתון כל השנים לדניאל חרובי. גם היא מספרת בגוף ראשון, בזקל'ה מצטט את דבריה, ומשלב ברומן את השיחות ביניהם בדרך שיוצרת אמינות. כאן בתפקיד המספר המהדיר. אך גם בתפקידו זה הוא לא תמיד מחליט וקובע ברוב תמימותו. 

הדוגמא הבאה תעיד על כך, (וגם תדגים דיאלוג שוטף ואמין, וגם הומור ששזור כמעט בכל דף בספר):

"לפני שאנחנו ממשיכים," אמרתי לאישה כחולת העיניים שישבה מולי, "אני רוצה להזכיר לך שהספר הוא לא עליי ולא עלייך, אלא על חרובי בלבד."

"אז אתה רוצה שאתחיל ישר מהיום שפגשתי אותו?"

"כן."

"טוב. ישבתי בשכונת שייך ג'ראח בירושלים, בחברת זוג קיבוצניקים. פתאום אני שומעת דפיקה בדלת, ולחדר נכנס בחור צנום, לבוש חליפה קייצית..."

"רגע, רגע, מאיפה פתאום הגעת לירושלים?"

"מתל-אביב."

"איך מתל-אביב? הרי את עוד בהמבורג."

"אבל אתה רוצה את חרובי."

"כן. אבל יש המשכיות. התחתנת, עלית לארץ, ופה פגשת את חרובי. איך פתאום?"

"ואתה לא רוצה קודם לדעת למה התחתנתי עם דייוויד?"

"מה? עם האפס הזה התחתנת? אני לא מאמין. את יודעת מה, ספרי איך שאת רוצה". (עמ' 61). וכך הופך הספר להיות גם על חרובי, גם על בזקל'ה וגם על אליזה.

כאמור וכמודגם, הדיאלוגים בספר זה קולחים. ניתן לחוש מאחורי המילים ברגשותיהם של המדברים. סימה רעייתו אינה סובלת אותו; ואחרים (ביניהם מנחם חרובי, אחיו של דניאל), רוצים "לעבוד עליו" בעניינים כספיים, מדברים אליו במתק שפתיים וגורמים לו לחוש עצמו נבון ואחראי למעשיו, ובעצם הוא נופל ברשתם.

הקורא לומד הרבה, (או נזכר בנוסטלגיה, אם הוא בגיל המתאים) על המתרחש בארץ וגם בארצות אחרות. אך, כאמור, הרקע ההיסטורי אינו מושתל באופן מלאכותי, הוא משולב בסיפורים האישיים. מעדותה של אליזה שהיתה עם בנה ברחוב אנו למדים על הפצצת תל-אביב; מעדותו של המספר אנו שומעים על יפה ירקוני ששרה בבית הקפה של אימה (ואחר כך הפכה לזמרת מלחמות); ומרשמיו של המספר, שהוזמן כמרצה אורח לסיני, אנו חווים את נופי פתחת רפיח, נזכרים בהקמת העיר ימית והיישובים בקרבתה דוגמת שדות. וכך גם לגבי ארצות אחרות – על "חוק היובש" שהתקבל באמצע שנות הארבעים בהודו (בהשפעת אמריקה) אנו למדים מסיפורה של אליזה על אחותה גרטל, שהיגרה לארץ זו עם בעלה הבוגדני.

יש בספר תיאורים של ערים, שכונות, בתים, מרחובות ועד וינה, פראג, המבורג ועוד.

שני המספרים הראשיים סוקרים את חייהם, אך משלבים סיפורים צדדיים רבים עליהם עצמם ועל מקורביהם ומכריהם. כך מסופר על מנחם (אחיו של דניאל חרובי), שבתו התחתנה עם מציל של עירית בת-ים, "וזה,  מתוך יחס של כבוד למנחם, היה לוקח את הכסף ונשבע שלא יגלה לאשתו." (עמ' 84); על אישה גרמנייה (אחות גיסתה של אליזה) שגרה בחור נידח עם אדם שהקריב את חייו למענה. למרות ההסטות חוזרים תמיד המספרים – בזקל'ה ואליזה – לציר העלילה הראשי.

ומה שמיוחד בספר זה: למרות היותם מקושרים לעלילות הראשיות, כל פרק וכל סיפור צדדי מגובשים, עומדים גם בפני עצמם. ניתן לנתק קטעים מההקשר וליהנות מהם. כך הסיפור המצחיק ביותר (ששמעתיו בעבר מפי פוצ'ו באחת מפגישות סומליון), על הילדים שבעידן בלוקי הקרח נצמדו לעגלה, כדי לשתות את המים הקרים של הקרח הנמס; ואחיו של המספר שיכנע אותו להיצמד לעגלת הזבל ולשתות את המיץ שנזל ממנה...

הקורא מתפקע מצחוק, כמו ב"חבורה שכזאת", אבל גם חש רחמים וסימפטיה ליצור התמים כל-כך. ואליזה, על אף כל הגברים שבחייה, מעוררת רחמים בהשתעבדותה הטוטאלית לדניאל חרובי, שמתעמר בה בדרכים שונות. וכאן חוזר המוטיב של סיפורֵי "החי על המת", כאשר מסתבר שהמת המהולל לא היה כל כך צדיק וכל כך טוב, והחי במקרה זה, ממשיך להאמין שהספר על חייו – שייקרא בשם שימשוך קוראים: "חרובי, חרובי, חרובי" – יהיה רב מכר. במקביל הוא היה סופר צללים של ויקטוריה הזונה, ודווקא ספר זה, "המדריך לזונה מתחילה", זכה למצוא מו"ל והיא מקבלת מקדמה נדיבה ביותר.

אבל לא רק נפשותיהם של המבוגרים לסוגיהם נחשפים בספר זה. פוצ'ו, שהוא כידוע גם סופר לילדים, מכיר את נפשם והתנהגותם. אחד הקטעים בספר מדגים תופעה שכולנו מכירים, כאשר המבוגרים מייחסים לילדים תמימות וחוסר הבנה, ולפתע הם מגלים שהילדים יודעים היטב מה עושים המבוגרים, והם מבינים גם את כוונותיהם הנסתרות.  דוגמא לכך ניתן למצוא באחד הקטעים על אליזה ובנה יונתן: בכל פעם שדניאל חרובי היה מגיע בהיחבא לאליזה, הוא היה נותן סוכריית טופי לילד שלה יונתן, וזה היה נשלח מיד לשחק אצל צביקה חברו. יום אחד ביקש יונתן עוד סוכריית טופי עבור חברו צביקה, ולאחר כמה ימים הוא ביקש עוד סוכריות טופי עבור כל ילדי השכונה. אז הסתבר שכל ילדי השכונה יודעים מתי חרובי, ספק הסוכריות, מגיע. כאשר שואלים את יונתן, מאיפה כל הילדים יודעים, הוא מסביר שזו בכלל לא בעייה. כשמגיעה מכונית השברולט השחורה, כל הילדים יודעים מי הגיע (וכנראה גם לשם מה... )

לסיום, כיף לקרוא. מגוון האירועים ארוגים זה בזה; דמויות רבות – ראשיות ומשניות – וכל אחת אינדווידואליסטית ומיוחדת, מאופיינת היטב; דיאלוגים שנונים ואמינים; תיאורי אנשים, בתים, מקומות (על זה לא הרחבתי לעיל. אחת הדוגמאות היא שכונת שייך ג'ראח);  ידע היסטורי מנקודת מבט אישית של הדוברים ולא "מושתל";  ומעל הכול – ההומור!!! מלאכת מחשבת. הומור מתוחכם, שנובע מתוך הסיטואציות וממשחקי המילים. זה לא מאולץ, לא מדגדג באופן מלאכותי.

בקיצור: יופי, פוצ'ו!

עדינה בר-אל

* * *

עדנה

אבא אחד בפברואר

כל שנה, עד השנה, לקראת יום הולדתו של אבא, היתה לי סיבת התחמקות נהדרת מלכתוב לו ברכה יפה ומושקעת. מה היתה הסיבה?

  מועד סיום מחצית שנת הלימודים הגיע, ואני בתור מורה בישראל חייבת לכתוב תעודה לכל אחד ואחת מתלמידי הרכים. וזה לוקח זמן, הרבה זמן. אז הגידו בעצמכם מה יותר חשוב? לכתוב הערכות בתעודה הראשונה לילדים קטנים שהתאמצו כל-כך יפה לשבת בכיתה ולהקשיב בשיעור לכל השטויות שהעמסתי עליהם וכמעט שלא הפריעו ולא שיגעו אותי, או לכתוב ברכת מזל טוב ויום-הולדת שמח לאבא אחד, שגדל בסך הכול בשנה אחת, ורק הולך ונעשה צעיר מיום ליום, ולא מתבגר לעולם, אלא משתבח עם הזמן ונהיה כייפי ומצחיק יותר ויותר?

אז מה קרה השנה? זה לא שלא כותבים יותר תעודות, וזה לא שיום ההולדת של אבא שלי לא יוצא בדיוק ביום שבו צריך להגיש את ההערכות, אבל השנה, החלטתי לפרוש ממשרד החינוך, לפני שהם יתרגלו שאני שלהם לתמיד, ואני אתפנה סוף סוף לחפש מתנה ולכתוב ברכה לאבא האחד שיש לי!

אבל מה לכתוב ומה לקנות?

כששאלתי אותו, הוא השיב בביטול שנחכה כבר ליום ההולדת הבא, כי ממילא תשעים וארבע הוא לא מספר עגול... אחרי יומיים, נזכר שחברו, הסופר אהוד בן עזר, בישר לחבריהם המשותפים את דבר החגיגה והזמין מהם סיפורים על פוצ'ו, וגם ממנו ביקש לכתוב משהו.

"אז אולי תכתבי את משהו על אבא שלך?" הציע בנימוס.

משהו על אבא שלי. אבא תמיד שימש לי השראה ועזר לי לכתוב – למשל, כשהייתי כתבת-נוער ב"מעריב לנוער", הוא היה עובר לי על הכתבות, מגיה, מסמן, מוחק, מוסיף ומקצר. בקיצור, הוא האיר לי את הדרך ולימד אותי כל מיני טריקים בכתיבה וחסך עבודה לעורכי העיתון.

קודם לכן, הייתי "גונבת" לו את מכונת-הכתיבה ומעתיקה ממנו את אהבת הכתיבה, מחקה אותו ברצון העז והנועז להצחיק, לשעשע, לבדר, להעלות חיוך ולשמח, ולא רק את בני הבית והמשפחה, כי אם גם את נוסעי המעלית של הבניין שבו אבא גר עד עצם היום הזה. וכך, בשיתופו של אורי, אחי הצייר והמאייר המוכשר, נולד עיתון המעלית הראשון בעולם ובשדרות סמאטס  – "מעליתון".

כל זה לא היה קורה וגם לא קורא, אילולא אבא נבחר כיושב ראש ועד הבית.
עד אז, דיירי הבניין היו משתמשים בקיר המעלית כדי לתלות מודעות שגרתיות, פרוזאיות, הקוראות לשכנים להתכנס לאסיפה, או לשלם את דמי הוועד. אז אבא היה שולף מכיס חולצתו עט, ותוך כדי נסיעה במעלית למרומי הקומה הרביעית, האחרונה, היה משנה את תוכן ההודעות על ידי עיצוב גראפי מחודש של האותיות והחלפתן באחרות, למשל: "הנכם מוזמנים לאסיפת דיירים" השתנה ל"הנכם מוזמנים לאסיפת ציירים"  או "תשלום ועד הבית" הפך ל"שלום ועד החבית".

אבא היה רושם פתקים למורה, כדי שלא תכעס עלי אם איחרתי לשיעור וכתב: "מורתי, עדנה קמה הבוקר שטופת נזלת ונזקקה למחיטות מרובות שגזלו את זמנה ולכן, איחרה... עמך הסליחה."

כמובן שאחרי התנצלות שכזאת כבר לא קיבלתי שום עונש.

ב'שבוע הספר', התפלאתי לראות איך הוא כל פעם ממציא את עצמו מחדש ולא חוזר על אותה הקדשה פעמיים. אף פעם לא הבנתי איך תמיד יש לו רעיונות מה לכתוב, ועוד לאנשים שאינו מכיר.

אז עם אבא כזה, שיודע לא רק איך לכתוב אלא גם מה לכתוב, אני חייבת לבקש שייעץ לי מה לכתוב עליו לעיתון של אהוד בן עזר.

אמר לי: ''הכי נחמד יהיה אם תכתבי על כל הפאשלות שלי." 

"כמו מה למשל?"

"אולי על הבושה שעשיתי לך עם המורה לפסנתר."

יום אחד, כשחזרתי הביתה אחרי השיעור הראשון בפסנתר, שאל אותי אבא: "איך היתה המורה?"

לא איך היה השיעור, לא איך הרגשתי, רק במורה הוא התעניין. אמרתי לו שהיא נורא יפה, אבל יש לה שיניים לא כל-כך ישרות. אחרי כמה שבועות, כשהיא הגיעה לביקור בביתנו, הכרתי לה את אבי. הוא הסתכל עליה, הניד את ראשו בחיוך ואמר:

''אני רואה שעדנה צדקה, את באמת יפה מאוד, אבל למה היא אמרה שהשיניים שלך עקומות? אני דווקא אוהב שיניים כאלה..." 

אני רציתי לקבור את עצמי, אבל אבא לא הבין מה חטאו. הוא עוד חשב שנתן לה מחמאה. לפעמים הרגישות שלו היא בלתי אפשרית.

   מקרה אחר שהיה לי עם אבא שדווקא עורר את התפעלותי היה כשעצר אותנו שוטר תנועה, אחרי שאבא לא עצר ב"עצור". אני ואורי (אחי) ישבנו מבוהלים כי שמענו שאבא פתאום מתחיל לגמגם:

"אב...בל...ממה אנני עשישיתיתיתי? אנ...אנ..אנני ללא מב....מב..מבין אננני נו נו סע כאן תתמיד ולא היה כ...כאן שששום...שלט..."

בסוף, השוטר התייאש מהגמגומים, הסתפק באזהרה ואמר: ''יאללה, סע כבר!'

פעם בקיץ, אבא הביא מבית החרושת שבו עבד, זרוע מפלסטיק, שנראית כמו יד אמיתית של ילד. כשהגיע יום שבת, נסענו לים וחפרנו בור. אורי אחי, שהיה בן שבע, נכנס לבור, כשרק ראשו בולט מהחול, אבא תקע את היד קרוב לראש ואמר לאורי שיצעק לאנשים 'הצילו!' העוברים היו  בטוחים שהוא מבקש שיחלצו אותו וכשמשכו ב''זרוע'', כמעט התעלפו, כשהרגישו שהיא נתלשת ונשארת בידם... אחרי זה הם נשארו לעמוד מהצד ולראות איך גם אנשים אחרים נופלים בפח.

מתיחה אחת זיכתה את אבא בפרס. זה היה הודות לכלבה שלנו, שחת, שהגיעה לבגרות והתחילה לטפטף טיפות דם. אבא סיפר לנו שבפלמ"ח, כשהיו בעין-חרוד, הספיגו טיפות כאלה במכנסיו של קיבוצניק אחד כשהיה במקלחת, וכשיצא, כל הכלבים של עמק יזרעאל באו לקפוץ עליו.

החלטנו לנסות את זה אצלנו בשכונה. אבא התנדב להיות הקיבוצניק, אורי ואני הכנסנו לכיסו האחורי צמר-גפן טבול כשישב על ספסל בשדרה, ואחרי דקה כבר היה כלב אחד שהתחיל לקפוץ עליו ובמהרה הופיעו עוד כלבים. החבר של אבא, שי לביא, צילם את זה ושלח את הסרטון ליגאל שילון לתוכנית "פספוסים". הסרט זכה בתחרות והמקרר שקיבלנו כפרס עובד אצלנו עד היום. 

כשאבא היה כמעט בן תשעים, בהיכל התרבות נערך כנס במלאות 80 שנה לפלמ"ח. אבא היה ממורמר וטען שהתוכנית רצינית מדי לטעמו. הוא שאל את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי שיהיו גם צחוקים באולם. כאשר התבשר שהוא ובת דודתו, טובה עופר, שהיתה בגדוד החמישי של הפלמ"ח, נבחרו לשאת את דגל הפלמ"ח בתהלוכת הדגלים שתפתח את הכנס, צץ לו רעיון. בערב יום השישי, כשכל המשפחה התכנסה לארוחת ערב, הוא סיפר לנו שיש לו מזימה – לסדר ככה שהמכנסיים יפלו לו, כשיצעד עם הדגל על הבמה. צחקנו, כי לא האמנו שהוא באמת יעשה את זה.

נושאי הדגל עלו לבמה ובאמת לא קרה כלום, אך, כשהגיע הרגע שבו נקראו הדגלנים לרדת מהבמה – קרה הדבר: המכנסיים נפלו ואבא מיהר להרימם לפני שיראו לו.

הקהל באולם היה המום, או מנומס. אישה אחת שישבה לידנו העירה לי: "זה לא יפה לצחוק. בגיל כזה זה יכול לקרות לכל אחד."

אמרתי לה: "אבל זה אבא שלי!"

אמרה לי: "כן? אז אל תספרי לו מה שראית, תני לו לחשוב שאף אחד לא שם לב."

אחרי הטקס, ענת, הבת של טובה עופר, הביעה את השתתפותה בצער על מה שקרה על הבמה. ולא עזר שניסיתי להסביר לה שזה היה מתוכנן. היא לא האמינה שאבא עשה את זה בכוונה כדי להצחיק.

מה שהכי ציער את אבי היה שמהסרט בו תועד הכנס, החליטו העורכים להציל את כבוד הפלמ"ח ולהוציא את הקטע היחיד שהיה יכול להביא קצת שמחה לעם.

לסיכום, שתי שאלות נותרו פתוחות:

א. למה פירקו את הפלמ"ח?

ב. איך זה קרה שיש לי אבא כזה תמים, שלא מבין שהוא נולד בארץ שבה לא יודעים לקחת ברצינות את ההומור שלו?

עדנה

* * *

פוצ'ו

סן סימון

הפלמחניק האחרון מסן סימון

עד לפני כשלוש שנים, כל מי שהיה בא לבית הפלמח להשתתף באחד האירועים שהתנהלו בו, היה רואה שני קטנועים החונים על המדרכה בקירבת הכניסה למבנה. אחד מאותם קטנועים היה מוכר לי היטב. היתה זאת ווספה לבנבנה שליוותה אותי בעשרים השנים האחרונות ופתרה לי את כל בעיות החנייה בתל אביב. לפני  כשלוש שנים נסעתי עם הווספה הזאת לסופר מרקט וכשחזרתי אליה עם שני סלים מלאים, איבדתי את שיווי המשקל והווספה נשכבה על צידה בלי לבקש ממני רשות. כשניסיתי להחזיר את הכלי לעמוד על גלגליו, גיליתי שכוחותיי כבר לא עומדים לי ונזקקתי לעזרתו של גבר צעיר שעמד בסביבה ומיהר להצילני. אותו שבוע נשברתי ונכנעתי לבקשתם של ילדיי שהפצירו בי למכור את הקטנוע להצטרף לבעלי הרכב הנורמאליים הקמים מדי בוקר ומתלבטים אם להזמין מונית, או ללכת ברגל.

החל מאותה שנה מי שהיה מגיע לבית הפלמח בערבי מפגש, היה מוצא בכניסה לבניין רק ווספה אחת כסופה ובוהקת  הניצבת בדד על המדרכה ליד הכניסה. בעל הרכב שהכרתיו לראשונה ברחוב, היה פלמחניק חביב שמצא חן בעיני מהרגע הראשון בהיותו כמוני מאלה שאינם מתנשאים לגובה, ומוצאים עניין בכל מי שאינו מרים את אפו ותמיד עונה בנימוס לכל מי ששואל אותו מאיפה אתה מוכר לי.

את דוד שליט, זה שמו של שותפי למדרכה, לא הכרתי בפלמח, כי הוא היה בחטיבת הראל המהוללת ואני בחטיבת יפתח הזוהרת פחות, אך גם היא לא קוטלת קנים. ערב אחד כשנפגשתי עם דוד בבית הפלמח, הוא שאל אותי לאן נעלמה הווספה שלי. סיפרתי לו על תאונת הסופרמרקט  והצעתי גם לו להפטר מהכלי המסוכן הזה. הוא ליגלג עלי ואמר שאם במשך 50 השנים האחרונות שהוא רוכב על אופנוע לא אירעה לו שום תאונה, אז עכשיו כשהוא כבר לא כל כך מסתכל על חתיכות הבאות מולו בנענוע ישבן, אני יכול להסיר דאגה מליבי. הדאגה הוסרה כמה חודשים לאחר מכן כאשר הווספה נפלה על רגלו כשהוא החנה אותה בחניון ביתו והוא ניזקק לטיפול רפואי. מאז אותו יום לא ניתן היה למצוא בארץ פלמחניקים הרוכבים על אופנוע ולקהל הבאים לבית הפלמח הצטרפו עוד שני ותיקים הנעזרים במקל של סבא או בהליכון.

לפני כשנה פנה אלי יוסי אלפי מלך מספרי הסיפורים, בבקשה שאשתתף בערב סיפורים על המחתרות שהוא עורך בירושלים. הבעתי את הסכמתי  (אלף שקל עבור סיפור של עשר דקות לא הולכים ברגל) והצעתי לו להזמין עוד פלמחניק אחד שהשתתף בפריצה לעיר העתיקה וגם היה בין אלה שהשתתפו בהגנת מנזר סן סימון ויש לו סיפור מופלא, המסביר את מקור הנס שבזכותו נשאר המנזר בידינו. אורי הייטנר כתב בח.ב.ע. מס. 1918 על בני מרשק שנסך אומץ בלב הלוחמים כשציטט את יצחק שדה שאמר: "תזכרו תמיד שכאשר יורד עליכם גשם – הוא יורד גם על האויב." אבל לא זה מה שהציל את מגיני המנזר.

מי שהציל אותם היה מכשיר הקשר (מ.ק. 20) שהתחיל פתאום לפעול ובו נשמע קולו של יוספלה טבנקין המודיע: "אל תיסוגו! החזיקו מעמד הצבא העיריקי והכנופיות מתחילים לסגת."  הקריאה הזאת עברה במהירות בין מגיני המנזר שעדיין החזיקו מעמד ואלה עברו מהגנה להתקפה שהבריחה את אלפי המתקיפים ואחריהם את כל הערבים תושבי קטמון והסביבה.

אורי בן ארי, מוטקה בן-פורת, רעננה, דדו ויורם קניוק – שכתבו על הקרב, ידעו לספר שפתאום מכשיר הקשר המנותק התחיל לעבוד על דעת עצמו והציל את ירושלים. איש מהם לא חקר במופלא ממנו, ומאחר שהיו במלחמת השחרור הרבה תעלומות הגובלות בניסים, ראו את הנס הזה כאחד מהם.

 מי שראה במו עיניו איך הפלא הזה קרה, היה דוד שליט שסיפר לי על כך באחת הפעמים שישבנו יחד בבית הפלמח וחכינו שהתוכנית תתחיל.  לדבריו, בקרבות סן סימון הוא נפצע מכדור רובה שפגע בו כשירה במקלע מעל גג המנזר. בכוחות עצמו הוא זחל לחדר המדרגות ומשם לחדר הפצועים בקומה השנייה.  במרכז החדר ניצב מכשיר הקשר המושבת, שהאלחוטאי ניסה קודם להפעילו ללא הצלחה. בעוד דוד שליט שוכב נאנק מכאבים, הוא רואה איך האלחוטאי גורר לחדר פצוע נוסף וקורא לחובש שיבוא לטפל בו. בדרכו חזרה לעבר המדרגות, חלף ליד מכשיר הקשר שקודם טיפל בו, פלט קללת 'כּוס אמכּ' ובעט בו בחוזקה.

 ברגע זה השמיע המכשיר קול הצועק: ''הודע עוצמת אותותי!''

האלחוטאי קרא בחזרה: ''אתה נשמע חמש חמש.''

ומיד נשמע קולו של יוספלה המודיע לא  לסגת! 

את הסיפור המופלא והבלתי מוכר הזה, חזר דוד שליט וסיפר בירושלים בערב שהוקדש לסיפורי מחתרות, ויוסי אלפי שהנחה את התוכנית, בישר לקהל שהוא יוכל לשמוע שוב את כל הסיפורים בטלוויזיה בערוץ הראשון בחודש מאי המתקרב.

כשישבתי ליד דוד במונית שהחזירה אותנו בלילה מירושלים. אמר לי שליט: ''איזה יופי! אני אראה אותי פעם ראשונה בטלוויזיה!"

אני לא שמחתי כמוהו, כי כבר ראיתי את עצמי בתוכנית אחרת והבנתי שאין לי מה לחגוג. 

שלושה ימים לפני ההקרנה טולפנתי לדוד להזכיר לו שלא ישכח לפתוח את הטלוויזיה. הטלפון שתק ולא ענה לי. למחרת, כשהטלפון עדיין לא שיתף איתי פעולה, טילפנתי לשירה מבית הפלמח, סיפרתי לה שעוד יומיים ידברו על הפלמח בטלוויזיה ושאלתי אם היא יודעת איפה אני יכול למצוא את דוד שליט, כי הוא לא עונה לי כבר יומיים.

"מה? אתה לא יודע?" אמרה לי, "לפני שבוע כשהיה לבד בבית עשה מקלחת, החליק ולא קם..."

לא נותר לי אלא להתנחם בכך שהוא אולי לא יראה את עצמו, אבל כל עם ישראל יוכל לראותו בטלוויזיה, כאשר בשנים הבאות יהיו לתוכנית שידורים חוזרים לפני חג העצמאות, או כ''ט בנובמבר.

גם אותי תוכלו לראות באותה הזדמנות, הולך זקוף וגאה ואיש לא יכול לנחש שאת ההליכון המקרטע שלי, השארתי בצד, מוסתר מאחורי הדלת, כי חמישה צעדים אני עוד יכול ללכת בלי עזרתו.

פוצ'ו

* * *

פּוּצ'וּ
אַרְבָּעָה שִׁירֵי הַרְבָּעָה

1. הִרְהוּרִים שֶׁל אַחֲרֵי

...וְאַחַר כָּךְ  

אָסַפְתְּ בִּרְכַּיִךְ אֵלַיִךְ

זְרוֹעוֹתַיִךְ כָּרִית לְרֹאשֵׁךְ  

וְגַבֵּךְ, הֲצוֹנְנָהּ

אֵלַי פָּנָיו.  

מָה צַר

כִּי שְׁנֵינוּ

אֲנִי וְאַתְּ  

נֹאהַב אוֹתָךְ  

כָּל כָּךְ.

                                                                        

2. אַהֲבַת שִׁמְשׁוֹן

הָבוּ הַשֵּׁכָר

מָלְאוּ הַכֵּלִים

רוֹקְנוּ הַשּׁוֹקָתוֹת

דְּלִי – לִי

דְּלִי – לָהּ

הָהּ דְּלִילָה!

לוּ הֵמָּה כֻּלָּן

כְּמוֹתֵךְ רוֹטְטוֹת

אָז מוּתִי נַפְשִׁי  

 מוּתִי נַפְשִׁי

עִם פְּלִישְׁתוֹת.

3. שַׁקְרָן אֶחָד!

הָאִם תֹּאהַב אוֹתִי?"

אָמַרְתָּ "כֵּן" בְּלַהַט.

"הָעוֹד תֹּאהַב אוֹתִי?"

אָמַרְתָּ "בְּוַדַּאי!"

"עוֹדְךָ אוֹהֵב אוֹתִי?"

לִשְׁאֹל כְּבָר לֹא יָסַפְתִּי

כִּי מָה –

וְאֵין אַתָּה

אוֹמֵר מֵעַצְמְךָ.

4. בּוֹא קַח

    רַק סְתָם כָּכָה

    רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתָךְ סָחָה

    ואומרת

    נוּ , אִם אַתָּה כָּל כָּךְ

    אָז כָּל – קַח...

    פוצ'ו

* * *

אהוד בן עזר

ירון המאונן

 ירון אינו יודע אם באוננות הוא כמו כולם, והשאר רק מעמידים פנים כאילו זה לא בראש שלהם, או אולי הוא יוצא-דופן בכך שזה מעסיק אותו כל כך.

הדבר התחיל בהתזות-לילה, במה שנקרא "חלומות רטובים". רק נשאר ירון לבד במיטה, בחושך, מיד בחורות ערומות קופצות אליו בהזיות. אומרים שאי-אפשר לשלוט בחלומות; אבל במחשבות של טרם-שינה אפשר לשלוט, לא? –

לא. ירון ניסה לחשוב על נושאים אחרים, לא מגרים. למשל – השכנה ממול גברת עציוני, סבתא, שנראית כמו שישה בלונים עגולים מחוברים זה על גבי זה – רגליים, בטן, ידיים ופרצוף, אבל פתאום נזכר שראה אותה פעם תולה מהמרפסת כביסה כשהיא בלי-בגדים (לא הכביסה, גברת עציוני) – וראו לה זוג שדיים ענקיים שאותם אי-אפשר לשכוח אפילו שהיא כבר סבתא – מעוררים חשק לקפוץ קומותיים למטה ממול, ולנחות עליהם-בחיקם.

אז אחר-כך חשב על הקבצנית הזקנה שדומה לסבתו תמרה, עיניה עצובות, חזה שטוח, והיא בשמלה פשוטה, אפורה, שערה לבן ואסוף לאחור, פניה בהירות ועיניה תכולות מאוד, עומדת ליד הבנק ופושטת ידה לנדבות. היא הדבר הכי פחות מגרה בעולם.

אבל פתאום נזכר שביום שישי לפנות-ערב, על חוף-הים, שם ניגנה תזמורת ברזילאית – ראה גם, את מי? – את הקבצנית, יושבת על המעקה, מנענעת ראשה, רגליה מקפצות בקצב, ולפתע קמה והחלה רוקדת גם היא סמבה, באור השקיעה, עם בחורות הטנגה השחומות, השחורות, חשופות-השד-והשת, שאישוניהן השחורים מתרוצצים בלובן עיניהן בשמחה פראית, בקצב הריקוד, במין חופשיות נפלאה, שכאשר ראה אותן שוב בדימיונו הרגיש צורך ללפות את אברו.

הקבצנית נעלמה, ונשארו רק הערומות על החוף, רוקדות ומבוססות בחול ומעלות תִימרות אבק שקצת מסתיר, אלא שירון היה כבר כל כך עייף משעת אפס עד חצות, שידו נשמטה, והוא נרדם יבש.

אך בלילה שבה הברזילאית היפה, בשקט ובלי התזמורת, מנענעת כלפיו את אחורי השוקולד  החלקים שלה, הקמורים, שמעוררים חשק לנגוס אותה, וכאשר התכופף אחריה וזחל בחול הרך, לטעום את שני הַפְּרָלִינִים הגדולים האלה, הממולאים-אישה – חש פתאום שהחול נעשה ים שמרים אותו אליה בגלים-גלים, והוא שוחה אל תוכה – והתעורר ברטיבות סמיכה, דביקה, המדיפה ריח כריח הפריחה הסתווית של עצי השקמים...

טוב, אז זה ככה – אם ירון מתאפק ומתאפק שלא לגעת... בשעות שהוא ער, אז בסוף זה קורה לו בלילה, בתוך חלומות שלפעמים מתרחשים בהם דברים לא נעימים (למרות שדי מגרים) עם פרצופה שנראית כאילו רק עכשיו ירדה מן העצים, או עם מישהי קרובה מאוד ממשפחתו –

ועליו גם להחליף פיג'מה או תחתונים באמצע הלילה, מפני שאת החלומות אי-אפשר, כידוע, לכוון או לצנזר. בקיצור – ירון הגיע למסקנה שלאונן בהקיץ, כשהוא ער – זה הרבה יותר נקי, מענג ומעניין, מפני שאז הוא יכול לשלוט על מחשבותיו ו"להזמין" תמונות מגרות שראה – שדיים של בת שבמקרה התכופפה לעומתו בכיתה, בחורה שנלחצה אליו באוטובוס, שכנה שהתפשטה כשהתריס היה פתוח, קולות של זוג צעיר ששמע לילה אחד, בדירה ממול, כאשר ישן אצל תמרה, סבתו החירשת.

בדברים האלה – או שאתה רואה כל הזמן, או שאתה עיוור-צבעים. בתוך זמן לא רב כבר לא היה ברור לירון אם מפני שהעיר מלאה גירויים כה רבים – ברחוב, באוטובוס, בכיתה, על שפת-הים, בסרטים, בספרים, בשבועונים [הרשימה הזו נכתבה עוד לפני שהיו קלטות וידאו וערוצי סקס בכבלים. – אב"ע] – הוא לא מפסיק לאונן, לפחות פעם ביום, ולעיתים פעמיים, כאילו כל הבנות והבחורות והנשים הצעירות החליטו לשגע אותו בעצם המראה המושך שלהן –

או שהצורך שלו לאונן הוא שגורם לו לראות בכל פינה ובכל שעה רק גירויים, ואילו במציאות רוב הבחורות דווקא די צנועות ומכוסות, בייחוד בחורף, ורק במוח המאונן שלו יש מין מכשיר רנטגן שמגלה פצצות, כזה שהראו בסרט "טיסה נעימה 2" – שכל נוסעת שמצטלמת לידו – נראית בו ערומה על הצג.

ככל שהלך והתבגר, נעשה המצב חמור יותר. הוא כבר בקושי התאפק בכיתה, או בדרך חזרה הביתה באוטובוס, ולעיתים הרגיש שאוטוטו זה יתפרץ לו במכנסיים, בחוץ, לאור היום, והוא לא יידע איך להסתיר את הכתם הלח שיופיע...

הוא החליט שאולי כדאי לקנות קונדום ולהלביש, באופן קבוע, כדי שאם זה יקרה לו, לא ירגישו... אבל התבייש להיכנס לבית-מרקחת כדי לבקש. עוד יחשבו שיש לו מישהי. והלוא אין לו. הוא בתול. הוא רק עכשיו התחייל לייצר זרעונים. עד שמישהו תיתן לו, יחלפו ודאי כמה שנים, ואפילו אם כבר יגיע לגיל שבו מקיימים קבוע יחסי-מין, מי יתקע כף לידו (זה מין ביטוי כזה שטוב גם לחיבור) – שכל פעם שיתחשק לו, תהיה על ידו גם בחורה שרוצה, כדי שלא יתבזבז? – ומה זה בכלל חיים נורמאליים, שלא מאוננים? האם זאת אומרת שבכל פעם, כשרוצים – אז יש מישהי? – הלוא גם אבא של ירון צועק לפעמים על אימא שלו, בלילה, כשהם חושבים שירון לא שומע:

"נמאס לי מהכאבי-ראש והמחלות הפסיכוסומאטיות שלך! כבר יותר טוב לאונן מאשר להיות תלוי במצבי-הרוח המחורבנים האלה!"

אם גם לאחר שמתחתנים לא נגמרות הבעיות של למצוא אישה לכל חשק – מתי הן נגמרות? (הבעיות – לא הבחורות) – אולי כשנהיים זקנים ונגמר החשק?

אז מה על הקבצנית הזקנה שרוקדת על החוף סמבה עם הברזילאיות חשופות-השד-והשת, והגוף שלה מרטט איתן?

טוב, אז מה אם זה לא נגמר? – אומר לעצמו ירון. – דווקא טוב שלא!

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

נעמן כהן

רגיעה ושלווה

בימים אלו של מלחמה ומתח רב, אני שמח שיש ביכולתי לתרום להרגעת אנשים.

אימרתו של ד"ר משה גרנות: "זה קצת מרגיע שנעמן כהן הוא לא כל יודע". ("חדשות בן עזר", 1920) נותנת לי סיפוק. וברצוני לתרום לו ליתר רגיעה. בכך שיידע שאי הידיעה שלי גדול בהרבה ממה שציין, קל וחומר לעומת ים הידע שלו. מכיוון שקראתי את ספריו הספרותיים והמחקריים אני יודע זאת בוודאות. אצטט את סוקרטס: "אני יודע שאני לא יודע."

אני מקווה שאי הידיעה המרובה שלי כדבריו, תספק לו רוגע מושלם שיחסוך לו (ולאחרים) סדנאות מתישות ויקרות של מָיינְדְפוּלְנֶס ווִיפַּסַּנָא להרגעה ורוגע. בכל מקרה זה גם עדיף על ציפרלקס. הירגעו כולם "נעמן כהן הוא לא כל יודע."

מיטב השיר כזבו?

הפילוסוף היווני אריסטוטלס, (הידוע אצלנו בשם החיבה אריסטו), הבחין בספרו הפואטיקה בין היסטוריה לספרות. ההיסטוריה, טען אריסטו, עוסקת רק במה שקרה (ולכן אין בה חוקיות), הספרות עוסקת רק במה שעלול היה להיות מתוך ההסתברות או ההכרח, (לכן הספרות היא מדעית ונעלה על ההיסטוריה). בעקבות אריסטו דרך ההוגים הערבים קבע משה איבן עזרא את המימרה "מיטב השיר כזבו" – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר."

האם כן הוא? האם באמת מיטב השיר כזבו?

ראשית ברצוני להרגיע. אין לי מושג בביקורת ספרות ודאי לעומת הסופר והמבקר ד"ר משה גרנות, בכל זאת עולה בי תהייה בניתוחו לשירהּ של מיכל לרנר-סנונית "גרניקה כמשל", ("חדשות בן עזר", 1920).

"המשוררת," מסביר ד"ר משה גרנות, "בנתה את שיריה תוך התכתבות עם אבני יסוד של התרבות העברית. "השיטה את ראשה הרכינה / השוחט שחט לבלי רחם / וכל שערה הלבינה," פסוק שמתכתב עם "על השחיטה" של ביאליק. והשיר מסתיים כך:

"היו אישה ואיש ותינוק וקשיש

ועכשיו כולנו אומרים קדיש.

ומה שהיה כבר לא יהיה

השיטה לא תפרח

השוחט כבר שחט

וכל העולם בוכה."

זו אכן שירת כזב. "מה שהיה כבר לא יהיה" מתכתב אמנם עם סיסמת הליגה להגנה יהודית של הרב מרטין מאיר דוד כהנא:  Never Again– אבל מי יבטיח לנו שאכן זה לא יקרה עוד. החמאס דווקא הבטיח שיחזור על הטבח.

לעומת המשפט הנוקב והמצמית של חיים נחמן ביאליק: כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט." יש בשיר הבטחה: "השיטה לא תפרח." למה? מה פתאום השיטה לא תפרח? הטבע הרי אינו מתחשב בטבח.

והסיום: "וכל העולם בוכה" הוא ודאי כזב. חלק גדול מהעולם רק שמח מטבח יהודים.

אז מיטב השיר כזבו? כאמור אין לי מושג בביקורת ספרותית ולכן איני מתיימר לפסוק.

על בקשת ההדחה של ח"כ עופר כסיף חתמו 87 חברי כנסת.

ההליך אותו יזם ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו יצא לדרך לאחר שעופר כסיף (מישהו יודע את שמו המקורי?) חתם על עצומה התומכת בעתירת דרום אפריקה לבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג שבה נטען כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה, וכן בשל פרסומים של כסיף ברשתות החברתיות שבהם נטען כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה. כסיף גם סרב לגנות התקפות על חיילי צה"ל. רק חברי הכנסת הערבים עם חברי הכנסת היהודים ממפלגת העבודה מתנגדים להדחתו מהכנסת. אליהם הצטרפו גם כמה לשעברים. חערבים מסעוד גנאיים, זוהיר בהלול, סמי אבו שחאדה, יוסף ג'ברין, ואברהם בורג, (הצהיר שאינו עוד יהודי) יחד עם יהודי חד"ש תמר גוז'נסקה, דב חנין. היהודים מהעבודה לשעבר: שרת החינוך לשעבר, יעל תמיר (הוז מצד האימא), והשר לשעבר עוזי בְּרֶם-ברעם, וקולט אברמוביץ'-אביטל. ועמרם מצנר-מצנע. והפתעה גם השרים לשעבר דן וירז'בולובסקי-מרידור, ומאיר שטרית מהליכוד, והשרה לשעבר יעל גרמן מיש עתיד. כאמור, ועדת הכנסת אישרה להדיח את ח"כ כסיף מהכנסת. לפי החוק, מליאת הכנסת תוכל להדיח ח"כ מכהן בגין הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, ובלבד שבהדחה יתמכו 90 חברי כנסת.

https://hamal.co.il/main/37-שרים-חתמו-על-עצומה-נגד-הליך-ההדחה-של-חכ-עופר-כסיף-84942

האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו יצטרף ויכריע את הכף?

איווט אביגדור לובוביץ'-ליברמן יצא נגד יאיר למפל-לפיד כשאמר: "צורם לי לראות את יו"ר סיעת יש עתיד שמודיעה שתתנגד להדחת עופר כסיף" והוסיף: "ישראל ביתנו היא מפלגת הימין היחידה בכנסת."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835514&forum=scoops1

ההנחיות של סינואר

לוחמי צה"ל איתרו מסמך שמפרט הנחיות של החמאס ללוחמה הפסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. מסמך ההנחיות האסטרטגיות מורה על המשך הפצה של תמונות וסרטוני חטופים ישראלים, בשל הלחץ הפסיכולוגי שהם יוצרים.  בנוסף נכתב כי יש לעשות הכול כדי להגביר את הלחץ הפסיכולוגי על גלנט, וגם כי יש להמשיך בקו שנתניהו נושא באחריות למה שקרה, מאז 7 באוקטובר ועד היום. כמו כן הנחו בארגון לפגוע בנרטיב הישראלי, לפיו הפעולה הקרקעית משרתת את החזרת החטופים. מהמסמך עולה כי הקו שמוביל ארגון הטרור חמאס הוא הגברת הלחץ סביב סוגיית החטופים, ו"לתקוע מקלות" בגלגלי המלחמה הישראלית. עוד מסמן המסמך את השסע החברתי בציבור הישראלי כנושא להתמקד בו.

https://www.mako.co.il/news-military/2024_q1/Article-5bc82c5ce765d81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

שימו לב לפרצוף של יונית לוי שהחמיץ ברגע שהיא מודעת על כי היא מהדהדת את תעמולת סינואר.

היום שאחרי

נביל אבו רדינה, דוברו של יו''ר הרש''פ אבו מאזן, בראיון טלוויזיוני: ''אם חמאס תזכה בבחירות נמסור לידיה את השלטון.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835345&forum=scoops1

פרופסור יגיל לוי – לתת לחמאס לנצח!

יגיל לוי המתנאה להיות פרופסור באוניברסיטה הפתוחה החוקר "יחסים צבא חברה", הושפע כנראה מאד ממסמך התעמולה של סינואר, ובעקבותיו הוא מציג רעיון מדהים בפשטותו:

"הדיווח, שלפיו הצבא והממשלה ידעו כבר ב-2014 על התוכנית של חמאס לתקוף יישובים ולהרוג ולחטוף אזרחים מעמיד בסימן שאלה את נחיצות המלחמה," מסביר פרופסור יגיל לוי,  "ישראל לא רק שהשלימה עם קיומו של הארגון הכמו-נאצי, אלא אף חיזקה אותו. היא גם לא פעלה כדי לנטרל את הרוע של האוייב על ידי מהלכים מדיניים נמרצים, דוגמת עידוד הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית. בה בעת, היא לא פעלה כדי להפיל את שלטון חמאס ולפרק את יכולתו הצבאית. לאחר 7 באוקטובר האויב הרע לפתע הצליח, אבל הלגיטימציה לצאת למלחמה בחמאס לא מעניקה היגיון לפעולה הצבאית משום שישראל השלימה עם קיומו של ארגון מעין-נאצי לשיטתה. הרוע של האוייב לא מקנה, כשלעצמו, היגיון לפעולה צבאית.

"לפעולה צבאית למיגורו היה היגיון לו מקבלי ההחלטות היו יודעים שהיא תוכל, במחיר סביר – שאינו כרוך בהרג רבבות והרס הרצועה – להחליף את חמאס כמרכז כוח אפקטיבי ורע פחות. ואולם, כבר באוקטובר היה ברור שזה בלתי אפשרי. אם החלשת הרוע היתה המטרה, ההיגיון אומר שישראל היתה צריכה לנסות למנף את טבח 7 באוקטובר למהלך מדיני בטרם תשתמש בכוח, באמצעות חתירה להשבת השליטה ברצועה לרשות הפלסטינית בשילוב מימוש חזון שתי המדינות. לכן, מסקנה אפשרית היא שישראל יצאה למסע נקם נטול היגיון מדיני וצבאי."

 (יגיל לוי, "האם המלחמה היתה הכרחית?" "אל-ארצ'י", 30.1.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-30/ty-article-opinion/.premium/0000018d-54ad-df5c-a1ad-54ff78fd0000

הבנתם? הפרופסור המומחה ליחסי צבא חברה קובע שכבר באוקטובר הפסדנו במלחמה ומיגור החמאס אינו אפשרי, לכן ישראל היתה צריכה בדרך מדינית להשליט על עזה את אבא של מאזן והוא היה ממגר את החמאס. איך בדיוק? הפרופסור אינו מסביר. האם הוא אינו יודע שאבא של מאזן סולק מעזה ע"י החמאס שהשליך את אנשיו מהגגות? ואיך יחזור לשם בלי שמישהו ידאג לחסל בכוח את החמאס כדי שיתאפשר לו לחזור לעזה? ומי בכלל יכול לעשות זאת? רק צה"ל! ואיך יוכל  צה"ל לעשות כן? רק אם ינצח במלחמה. איך אמר אריק ארתור בְּלֶר-ג'ורג' אורוול: "אדם צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין לדברים כאלה. אדם נורמאלי לא יכול להיות כזה טיפש." וכאן צריך להבין, איך בכלל נשאר אבא של מאזן ברמאללה לאחר זכיית החמאס בבחירות? מי שמר עליו שלא יזרקו אותו ואת אנשיו מהגגות של רמאללה? כמובן רק צה"ל. זה הפרדוקס הגדול – ללא כיבוש אין אבא של מאזן והרשות. כך גם בעזה, רק חיסול החמאס בדרך צבאית יוכל להבטיח פתרון אחר בעזה.

וזו הגדוּלה ההיסטורית של בנימין מילקובסקי-נתניהו. הוא נכשל קשות בהגנה מפני החמאס בעזה, אך מנע בקשיים רבים הקמה של מדינה חמאסית דומה ביו"ש. מדינה חמאסית שהיתה מסכנת את עצם הקיום של מדינת היהודים. (מדינה חמאסית שלמענה פעלו אהוד ברוג-ברק ואהוד אולמרט, ודומיהם). את תרומתו האדירה הזו לקיום מדינת ישראל לא ניתן לקחת ממיליקובסקי-נתניהו. זו התרומה היסטורית שלו.

ננסי פולוסי אינה מושפעת ממסרי התעמולה האנטי ישראליים

שבאים מרוסיה וסין

ננסי פולוסי יושבת ראש בית הנבחרים לשעבר, סבורה שהמפגינים נגד ישראל בארה"ב מושפעים מתעמולה רוסית, ולמפגינה נגד ישראל קראה: ״תחזרי לסין איפה שהמפקדה שלכם נמצאת!״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835601&forum=scoops1

היא איננה מהדהדת את המסרים של סינואר.

תומאס לורן פרידמן "המפוצץ"

תומאס לורן פרידמן, העיתונאי היהודי-האמריקאי, שונא ישראל, שופרו של  ממשל ביידן, סיפר לאחרונה כי פעל ללחוץ על הסעודים להקשיח את הנורמליזציה עם ישראל לטובת הפלשתינים כדי לגרום להפלת ממשלת הימין: ""אני ניסיתי לוודא שהתנאים בהם ערב הסעודית ינרמלו עם ישראל, יהיו גבוהים מספיק, כדי שהם יפוצצו את הקבינט של נתניהו.".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835592&forum=scoops1

על החזיר נאמר "כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור" (רש"י על בראשית כ"ו ל"ד) כך גם פרידמן (באידיש איש שלום). הוא אוייב השלום בדומה לחמאס שגם הוא יצא במתקפה נגד ישראל במגמה לטרפד את השלום עם סעודיה. "איש שלום" מחרחר מלחמה והעיקר שביבי ייפול הוא הרי האוייב! לא סינואר.

דב הלברטל איש החמאס היהודי

דב הלברטל המתנאה בעצמו כרב וכמשפטן מזגזג בדעותיו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%9C

ועכשיו הוא מסביר את הסיבה למתקפת החמאס: "הטבח המזוויע של החמאס הוא ליקוי מאורות. חרון אף אלוקי בלתי נתפס. חרון אף הנובע מרגע מסוים בייסוד הממשלה. כשאמיר אוחנה, יושב ראש הפרלמנט הישראלי נשבע אמונים, ומציג לראווה, קבל עם ועולם, את הבעל שלו. שם נבט החרון אף. לא רק, אבל שם זה התחיל."

https://x.com/dovhalbertal/status/1750608331029332007?t=B0lW0LO6z4ybSmQCaHvdyg&s=03)

הבנתם? אלוהים, טוען הלברטל, כעס על אמיר אוחנה ובגלל זה אירגן את החמאס להתקיף את ישראל. מרושע שכמוהו. אל נקם ושילם.

מר הלברטל אתה אפיקורוס רשע מרושע וכופר בעיקר. האם אתה כופר בכך שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים? ובורא הומוסקסואלים?  מה כבר ההבדל בינך לבין האיסלמו-נאצים הטוענים שטבח היהודים הוא עונש מאללה? מי שמך לפרש את מעשי ה'? האם אתה רואה מעבר לפרגוד?

התחיל בפירוש האווילי הזה שלמה בניזרי המתנאה להיות רב וגיאולוג, שקבע שהסיבה לרעידת אדמה היא משכב זכר.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3509239,00.html

המעניין הוא הזהות המוחלטת בין שניהם לפוסקי ההלכה של החמאס. (מלבד היכולת שלהם להוציא להורג). בפארפראזה על שירו של חיים הארי כריסטיאן יוהאן היינריך היינה, בו כתב כי הרב והכומר שניהם מסריחים. כך נאמר גם עליהם הלברטל, בניזרי, והשייך אל-קרדאוי.

פיליסטיניזם היסטורי

ההיסטוריון הצבאי הבריטי המפורסם, סר באזיל הנרי לידל הארט אמר: "מההיסטוריה אנו למדים שאין אנו למדים דבר מההיסטוריה." לעומתו ההיסטוריון עפר בוים-אילני, כתב "אל-ארצ'י", דווקא למד מההיסטוריה. "כדי לצמוח מהאסון," אומר "ההיסטוריון" ד"ר בוים-אילני, "ראשית יש להודות: ישראל נחלה תבוסה. אומות רבות שהושפלו במלחמה למדו לצמוח מהכאב ולבנות מחדש את יסודות המשטר והחברה. ב-14 ביוני 1940 נפלה פריז בידי הנאצים. בכך הגיעה לשיאה המפלה המחפירה של צרפת – אימפריה שהתפרסה על פני חלק ניכר מהגלובוס, ונחשבה לאחת המעצמות החזקות ביותר. בעולם התקשו להאמין. צרפת קרסה. כבר בחודשים אחר התבוסה, החלו אינטלקטואלים צרפתים לנתח את הגורמים לחרפה. ההתמודדות עם לקחי הביזיון היתה הבסיס להקמתה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית אחרי המלחמה. שהציבה לה מטרה להשיב את צרפת לגדולתה. האליטות שהביאו לתבוסה סולקו ברובן. ואכן, על אף החרפה, צרפת התאוששה מן המשבר ואחרי המלחמה הפכה שוב לאחת המעצמות החשובות ביותר.

(צרפת יצאה מהמשבר כדי להפסיד במה שקראו הצרפתים "הודו-סין" וייטנאם קמבודיה לאוס, ובאלג'יריה? נ.כ.)

"גם הכישלון של 7 באוקטובר יכול להוביל את ישראל להתחדשות עמוקה ולרפורמות יסודיות. לא בטוח שתהיה לנו עוד הזדמנות כזו לנקודת מפנה משמעותית. אבל יש לכך תנאי הכרחי, שבינתיים לא מתמלא: ישראל צריכה להכיר בכך שהובסה. ייתכן שההסבר לכך הוא שישראל לא רגילה להפסיד, והנחת המוצא של תפיסת הביטחון שלה היא שתבוסה אינה אופציה. אבל מדינות רבות למדו בעבר שתבוסה היא בהחלט אופציה. מתבוסה ניתן לקום ולהתחדש. אבל מי שאינו מכיר בתבוסה, וממשיך לפעול לפי אותו היגיון שהוביל אליה, עלול להביא את עצמו לנקודה גרועה הרבה יותר: חורבן."  (עפר אילני: "כדי לצמוח מהאסון, ראשית יש להודות: ישראל נחלה תבוסה", "אל-ארצ'י", 12.1.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2024-01-10/ty-article/.highlight/0000018c-f2ee-d0b4-a7ce-f3ef0c580000

הבנתם? לדידו של ההיסטוריון בוים-אילני, ישראל כבר הפסידה במלחמה, אבל עוד לא הגיעה לחורבן. איך אמר אלתרמן: (גם גולדה) "אם נפסיד מלחמה אחת תהא זו בשבילנו המלחמה האחרונה ושוב לא נהיה פה. מי שאינו מבין זאת לא יבין את עקשנותנו."

https://benyehuda.org/read/14596/read

אם ישראל היתה נוחלת תבוסה ישראל לא היתה מתקיימת עוד ומה היה עושה אז ההיסטוריון עפרי בוים-אילני השונא לדבריו את המדינה והיהדות, שהפסיק לחגוג את החגים היהודיים כי הם לאומניים, ושקל אפילו להתנצר כדי לקבל עבודה במוסד לותרני בגרמניה לאחר שהתקנא על כי רוב חבריו ירדו מהארץ, והוא לא הצליח בכך. אביו אגב חלם לגור במשטר הצדק המוחלט של סטאלין.

אז למזלו ישראל לא הובסה אלא בדמיונו בחינת חשיבה מייחלת (Wishful thinking)

ישן מפני חדש תוציאו השואה עבר זמנה יחי טבח שמחת תורה

אנשי משרד החינוך כל כך התרשמו מזוועות טבח שמחת תורה ולכן החליטו להוציא חדש תחת הישן. ולהפוך את נושא לימוד השואה בבחינות הבגרות השנה לנושא שאינו חובה אלא בגדר רשות. ההחלטה לא תקפה למוסדות החינוך הממלכתי-דתי

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835370&forum=scoops1

בושה וחרפה. מן ההיגיון היה דווקא להוסיף ללימודי השואה את לימודי שואת יהודי ערב בזמן מוחמד שמשרד החינוך סירב לעשות כל השנים. ייתכן שאם הנושא היה נלמד, טבח שמחת תורה היה נמנע.

המשימות של יריב לוין: הגשת תביעות נגד אויבי ישראל

במקום לעסוק במהפכה משפטית שתביא לפילוג בעם, על שר המשפטים יריב לוין לגייס למילואים את טובי המשפטנים בארץ ולהגיש תביעות בכל פורום אפשרי בעולם.

1. מכיוון שקטאר, איראן, תימן, טורקיה, לבנון, ומצרים, חברות באינטרפול יש לתבוע את הסגרת כל מנהיגי החמאס היושבים שם.

2. יש לתבוע תביעת נזיקין מהמדינות האלו על הנזק שגרמו לישראל.

3. יש להגיש תביעה נגד המדינות האלו בבית המשפט בהאג על תמיכתן באידיאולוגיה בתכנון ובביצוע של ג'נוסייד להשמדת העם היהודי.

נראה אותו. אם יעשה כן ייכנס להיסטוריה אם לא – יילך לפח האשפה של ההיסטוריה.

אה, כן, והכי חשוב לפני אישור כל עסקת שחרור חטופים עם החמאס עליו להעביר הצעת חוק שכל אסיר ששוחרר בעסקת מיקוח עם מחבלים יוחזר אוטומטית למאסר עם תפיסתו ע"י כוחות הביטחון. יריב לוין עליך למהר!

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בנדה: אני מוסיף לעקוב, מלא התפעלות, אחר משימת הענקים שנטלת על עצמך, בהוצאת 'המכתב העיתי', פעמיים בשבוע, שבוע אחר שבוע, In thunder lightening or in rain  אם לצטט את שייקספיר, חרף גילך, והאילוצים המתבקשים מן התשומות הנדרשות לשם שמירה על איכות והתמדה בנסיבות הזמן והמקום. כל הכבוד אהוד! כל הכבוד לך!

אהוד: נדמה לי כי בחודשים שלפני ה-7 באוקטובר וגם לאחריו – אני אולי הקול השפוי היחיד מקרב סופרי ישראל – בעיקר מול נביאי השקר.

ובאשר למכתב העיתי, בפברואר 2024 תימלאנה לו 19 שנים, פעמיים בשבוע.

* יחזקאל מסנברג (כרגע בוונקובר, קנדה): בעניין שחרור החטופים:

בכניסה לעיר טולדו שבספרד ישנו מבצר עתיק, בשם אלקסאר, שהוסב למוזיאון על מלחמת האזרחים (1936-1939). באחד האגפים שם, מוצג מכשיר טלפון שחור ולידו תמליל שיחה שבוצעה בו, בין גנרל מוסקדרו, מפקד המורדים הרפובליקנים, ובנו שנחטף על ידי הצבא הפאשיסטי.

 אומר הבן: "אבא, הם אומרים שיהרגו אותי, אם אתה לא תיכנע."

משיב לו האב: "בני, תקראViva le Espania   ותמות כגיבור."

צריך תעצומות נפש אדירות כדי לקבל החלטה כזו.

* קוראת נאמנה: ואשר לעיתונך. די הרתיעו אותי הכינויים לגישתך בכתבות של הייטנר, אמנם בהערותיו לעניינים שונים יש עניין, אך שנאת ביבי באמת מעוורת את עיניו, ולומר  שהערותיך הן "ילדותיות" וכל עניין הצואה – ואתה ענית בגדלות נפש, ולא כראוי לו.

אני דווקא מסכימה לגישתך, כמו למשל, שאתה רואה בבית הדין בהאג , במין איפכא מסתברא, פרסום טוב לנו, ראייה לכוחנו.

ונעמן כהן בהחלט ידען וחריף.

בקיצור – המשך כך ובהצלחה.

* אהוד יקר, חחחההה כרגיל הצחקתני בהערות הלגלגניות ועסיסיות בגיליון הזה ב"ממקורות הש"י". כמו ספריך בהמשכים המתפרסמים במכתב העיתי. והפגישות המצחיקות עם לחלוחית עגמומית עם יצחק אורפז בקפה שיין. 

חיימקה שפינוזה האלמותי והסופר אלימלך שפירא. ועוד הערות פוליטיות חכמות ונוקבות. כמה חבל שאין יותר ממך. ואתה במיעוט נכחד. כמה טוב שהנשמה שלך נקייה וחופשית וזורמת כי אינה נגועה בזוהמת השנאה המעוורת והחולנית.

וכמה כיף שאתה מצליח לעצבן אי אילו "פרוטסטנטים" [דוז פואה לנעמן כהן ממציא ההגדרה] נאורים ופנאטים ונגועים שלא מבינים איך נהפכת בעיניהם הסומאות ל"ביביסט", "הכלבים נובחים והשיירה עוברת."

והנה ליבך הרך נמס מול הכתבה הנוגעת ללב בתמציותה האנושית [כמו בסיפורי אופרה]  על החייל סדריק גארין הי"ד, אימו ואשתו. לי הזכירה הכתבה את "הלב" של ד'אמיצ'יס. וגם אני דמעתי מים. שמחתי לשמוע הבוקר שאביו של החייל קיבל אישור מאת השר משה ארבל לשוב לישראל לאחר שגורש ממנה, ולזכות באזרחות.

גם אני תמהתי מהידיעה של נעמן כהן שמשה גרנות שימש כמפקח במשרד החינוך על הוראת התנ"ך. הרי זו סתירה כל כך מהותית לאדם שמקדיש את מרצו האינטלקטואלי לקעקע את התנ"ך האלמותי שלנו ולהוכיח שהוא ספר בלתי מוסרי שמאדיר את המונותיאיזם הנפשע שמצדיק רצח עם בשם אלוהים מדומיין ואכזר וגזען, תנ"ך  שסובלני כלפי פולחן קורבנות אדם [מאברהם אבינו בעקידת יצחק ועד מזבחות פולחן הקרבת בנים של מלכי ישראל] הכול במרכאות כפולות ומכופלות [שלי].

תהיתי איך מתיישבת הסתירה הזו שאישיות פסלנית כזו כלפי התנ"ך יהיה מפקח על הוראתו. אז נשמתי לרווחה כאשר משה גרנות הפריך את המידע המוזר והשגוי הזה. ובקטנה אומר שד"ר משה גרנות המשכיל [הרבה יותר ממני] מכיר ודאי את האימרה "70 פנים לתורה". ומכיוון שכך תמוה בעיני שאיש ספרות כמותו מתייחס אך ורק לרובד הפשטני של התנ"ך [פשט] ותופס אותו בראייה חד מימדית  כמו שומרוני ["הטוב"] ללא הדרש. מה גם כאיש ספרות היכן הוא שם את היות התנ"ך יצירה ספרותית פיוטית ראשונה במעלה? כמו כן הוא מתעלם מהעובדה שהתנ"ך הוא מקור השראה לתרבות האנושית האוניברסלית ולאתוס של עם ישראל לדורותיו, למשל השראה לתור הזהב של שירת ימה"ב בספרד ולציונות.

דבר נוסף במישור הפסיכולוגי. מה שמלמד אותי משה גרנות הוא שאמונתו באדם היא קטנה ביותר. בניגוד לשאול טשרניחובסקי: "כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז / כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז." – כלומר משה גרנות איננו מאמין באדם החושב התבוני  ואפילו הפשוט  הרגיש שמסוגל באנושיותו במוסריותו ברוחו החופשית לקחת השראה רוחנית ולאומית ומוסרית מהעושר האינסופי של התנ"ך ולעצב את עצמו כאדם ובה בעת לברא מתוכו [מהתנ"ך] את התכנים  הפרימיטיביים יותר שאינם הולמים את רוח האנושות.

עד כדי כך קטנה אמונתו של משה גרנות ברוח האדם? כיצד זה מתיישב עם אמונותיו האחרות? האם הוא מאמין בכלל בדבר הנקרא "טוב"?

ומעניין מה חושב משה גרנות על התנ"ך בהשוואה ל"מיין קמפף"? סליחה ומחילה!

חוה ליבוביץ

* יזם חרוץ ביקש רישיון להקמת תחנת-כוח אלקטרית חדשה שתופעל ללא דלק רגיל אלא באמצעות חיבור למצבור האנרגיה העצום של שנאת נתניהו.

* אוי ואבוי לישראלי שמציע "טרנספר מרצון" לערביי עזה – אבל אם תשאלו אותם, יש להניח כי יותר ממחציתם מוכנים להגר מיד לארצות אחרות, מערביות כמובן ולא מוסלמיות!

* לא שמענו בבית הדין הבינלאומי "לצדק" שום איזכור לסבל ולעינויים שעוברים החטופות והחטופים הישראליים במנהרות החמאס ולסכנת המוות המרחפת עליהם, רק קריאה לשחרורם, בלי לדרוש על כך מהחמאס דיווח "תוך חודש" כמו שנדרש מישראל. כנראה שלדעת בית הדין הזה מותר לעולל זוועות לאזרחי מדינה הנאשמת בג'נוסייד, וביחוד אם הם יהודים!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס'1-21 , 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל