פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1923

היום המאה עשרים וחמישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בשבט תשפ"ד. 8.2.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: צְרוֹר-פְּרָחִים נָשָׂאתָ לִקְרָאתִי. // יוסי אחימאיר: את הנעשה אין להשיב. // משה (בנדה) בן-דוד: השלב הבא במלחמה – ניתוק חמאס מחמאסטן. // איליה בר זאב: גשרון וְתַיִל חד. עֵין נטפים. // אנדד אלדן: הִיא. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏7.2.24. // ארנון איתיאל: הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל כתר. // ד"ר ארנה גולן: על ספר סיפוריו של ישראל איז'ו רוזלי,"לחיות על פי תהום". // אהוד בן עזר: צהריים קלים על הדלפק בדליקטסן [מקודם בראסרי] באבן גבירול 70. // משה גרנות: רומן או מניפסט? על "התחייה" מאת לב נ. טולסטוי. // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. ריאיון עם כרמית ספיר ויץ. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אהוד בן עזר: גילה אִינְפַאנְטִילָה. // מנחם רהט: ממלכת האבסורד. //  נעמן כהן: התנ"ך והמוסר. // סיפור של אמנון ורנר, חבר קיבוץ כרמיה, שהלך לעולמו השבוע: ילד שלי מסכן. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

צְרוֹר-פְּרָחִים נָשָׂאתָ לִקְרָאתִי:

כַּאֲבוּקַת-אֵשׁ כְּחֻלָּה

הֶעֱלֵיתָ אוֹתָהּ

אֶל מְרוֹמֵי-הַיֵּשׁוּת;

הַפְּרָחִים הִבְהֲבוּ, נָעוּ

בְּנִיד הָאֳנִיָּה:

אֲבוּקַת-פְּרָחִים  –

הָאֵשׁ מְהַבְהֶבֶת

נָסְעָה עִמִּי

לַמֶּרְחַקִּים:

לְלֹא-שֹׁרֶשׁ,

לְלֹא-בַּיִת,

מְאִירָה מֶרְחֲבֵי-יָם

וְעַרְפִלֵּי-חֲלוֹם.

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

את הנעשה אין להשיב

כבר עשר שנים שאריאל שרון איננו עימנו. ביום שישי בבוקר יעלו בני המשפחה, ידידיו ומקורביו, נוצרי זיכרו ובראשם נשיא המדינה, אל גבעת הכלניות, מקום קבורתו לצד רעייתו לילי. שני הקברים צופים מזרחה אל חוות השקמים שמעבר לכביש. מערבה משם – יישובי עוטף עזה ורצועת עזה. יש לקוות שהטקס יעבור בשלום, שמכיסי ההתנגדות החמאסית – שעוד נותרו לאחר שצה"ל כתש את צפון הרצועה – לא ישוגרו טילים.

מתפקיד ראש הממשלה נאלץ שרון לפרוש, כזכור, מסיבות בריאותיות, כשנה לאחר שיצאה אל הפועל תוכנית ההתנתקות שלו. שנותיו האחרונות עברו עליו בתרדמת ממנה לא התאושש. בין המשתתפים שהגיעו מחו"ל ללוותו בדרכו האחרונה היה גם ג'ו ביידן, אז סגן נשיא ארה"ב.

אהבתי את גוש קטיף. ראיתי בו סמל להתיישבות פורחת בחבל ארץ מיוחד. אהבתי את המתיישבים, רובם כיפות סרוגות. כאבתי את עקירתו. נלחמתי נגד ההתנתקות ועד היום, 19 שנה לאחר התרחשותה, קשה להבין מה היו מניעיו האמיתיים של "מר התיישבות" לעקור את ההתיישבות. שרון היה בולדוזר. עוד בתפקידו כשר השיכון והבינוי, הקים התנחלויות ברחבי יש"ע, ולא פעם העלה קרוונים עם מתנחלים באישון לילה, על אפם וחמתם של האמריקאים וכדי לסבך מולם את ראש הממשלה יצחק שמיר.

לא ששמיר התנגד להתיישבות יהודית בכל רחבי ארץ-ישראל. נהפוך הוא. אלא שהוא ראה את התמונה הרחבה יותר. מוטב להרחיב התנחלויות קיימות, אמר, מאשר להקים בעיתוי הלא-נוח התנחלויות-דמה, ולתחוב אצבע לעין האמריקנית. שרון פעל ממניעים אידאולוגיים ולא פחות  מכך – פוליטיים. כך בבולמוס להניח קרוון בראש כל גבעה, וכך בעקירת 22 ישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

בטרם ההצבעה בכנסת על "חוק ההתנתקות" אמר בין השאר: "אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעמוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת." זאת לאחר שרק שנה קודם לעקירה הכריז כי "דין נצרים כדין תל-אביב." במקום גוש קטיף הקים את "קדימה".

אם מחפשים את שורשי מחדל השבעה באוקטובר, יש לחפשו באוגוסט 2005, בעקירה שהתפרשה בצד הערבי כאות לחולשה ישראלית, כמו הנסיגה החד-צדדית מלבנון ב-2000. התמיהה על המהפך האישי שעבר שרון התעצמה בעקבות האסון הנורא מלפני ארבעה חודשים. הכיצד זה אדם כמוהו, בן הארץ, מלח הארץ, שמכיר היטב את המנטליות הערבית, לא ידע לפחות לכרוך את הנסיגה בהסכם חתום עם הצד השני?

בדיעבד, מצאתי צד חיובי אחד בהתנתקות. היא העמידה במבחן את הפלסטינים, והם כשלו. נסוגונו כדרישתם לקו 67' בגבול עזה – אבל את התוקפנות לא הפסיקו.

אילו שרון היה היום ראש הממשלה, האם היה מונע מראש את המחדל בגבול והטבח ביישובי עוטף עזה? האם היה מסתפק בגדר ובתצפיתניות, ולא היה מורה לצה"ל למהר לשטח ולהשתלט על הפולשים הברבריים? ואולי אז היה מתחרט על עקירת יותר מ-8,000 מתיישבים מבתיהם, ומורה להתיישב מחדש ברצועת עזה?

כשם שקשה להבין מה היו נימוקיו האמיתיים לעקירה, כך לעולם לא נדע מה היה עושה הוא במצב המלחמתי כיום. לי אין ספק: כשם שהיה מטפל בדרכו ההחלטית בעקורי קטיף ודואג ביעילות ליישובם מחדש, כך היה דואג למפוני הגליל העליון ועוטף עזה, הולם באגרופו על כל שולחן, מזרז את כוחותינו בהתקדמותם לקראת מיטוט שלטון החמאס, ואולי היה גם יוצא לסיבוב שני בדרום לבנון.

מראש גבעת הכלניות אפשר לראות את תימרות העשן העולות מרצועת עזה, מאתרי ההתיישבות היהודית שנמחתה לפני 19 שנה, כמו גם את היישובים הנטושים בארבע מועצות אזוריות ה"עוטפות" את עזה. ציון העשור לפטירתו של מחולל ההתנתקות צריך להיות לכולנו יום של חשבון נפש. בפינוי יישובים, בנסיגה משטחים, בוויתורים חד-צדדיים – לא נשיג שלום. נהפוך הוא. יגבר התיאבון הערבי לדוחקנו באלימות מעוד ועוד שטחים, כולל גבעת הכלניות. והרי חלומם הרטוב, המוצהר, של הפלסטינים עליו מתחנכים דורות העתיד שלהם, הוא לסלק כל נוכחות יהודית בין הנהר לים. עם זאת, בניגוד למי שכבר רוקדים על קימום היישוב היהודי ברצועת עזה, את הנעשה אין להשיב. שום ממשלה לא תוכל לתת ברכתה לצעד כזה.

ההתנתקות היא עובדה מוגמרת גם אחרי המיתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר. עתה יש לעמוד על כך שתקדים שרון ברצועה לא יחזור מול השרון. בהנהגתו (גם אם נסדקה) של נתניהו ובתמיכת הרוב בעם, מחובתנו אם חפצי חיים אנו, להתמקד בהדיפת הלחצים להקמת מדינה פלסטינית.

יוסי אחימאיר

* * *

משה (בֶּנְדָה) בן-דוד

השלב הבא במלחמה – ניתוק חמאס מחמאסטן

[פורסם לראשונה באתר "מידה"]

אם אנו רוצים שעזה תהיה אחרת ביום שאחרי, ושטרגדיות נוסח ה-7 אוקטובר לא יתרחשו בעתיד. הכרח יהיה להגיע בסיום המלחמה לכך, שחלק נכבד מבין שניים ורבע מיליון התושבים המתגוררים בה, יניחו בצד את השאיפה להשמדת מדינת ישראל, ויחתרו לחיי שכנות טובה עימה. אבל על מנת לייצר את התנאים הנדרשים לכך, צריך יהיה  עוד קודם, לנתק אותם מחבל הטבור של חמאס, שעודו מנהל את המימסד האזרחי ואת חיי השיגרה בה. בכלל זה אספקת מזון, תרופות וגז לבישול, הנכנסים לרצועה במסגרת הסיוע ההומניטרי. ואת גביית התשלום עבורם, כולל באזורים שצה"ל כבש. אלה גם אלה מאפשרים לחמאס לשלוט באזרחי חמאסטן כבעבר. בין היתר משום שהוא עודנו מעסיק, במישרין או בעקיפין בין רבע לחצי ממניין המפרנסים את עזה מטעמו.  מדובר לא רק על לובשי המדים, אלא על עוד עשרות אלפי מורים, אנשי דת, גורמי אונר"א, אנשי אדמיניסטרציה בכל הרמות ובכל התפקידים, שוטרים, פקחים עירוניים, פועלי תעשיית נשק, כורי מנהרות, אנשי מערכות הבריאות, הסיעוד ומה לא...

בקיצור, חמאס על שלוחותיו הוא המעסיק העיקרי ברצועה. והסמוכים על שולחנו, המקבלים ממנו אפילו בעצם הימים הללו משכורת, פנסיות, קיצבאות נכים וחללים, וכיוצ"ב, המאפשרות להם לפרנס את משפחותיהם. כולם יוסיפו לסור למרותו, כל עוד לא ננתק את הקשר בינו לבינם. בקיצור, כדי להכריע את חמאס, ולהבטיח שהישות הטרוריסטית הקרויה חמאסטן תחדל להתקיים, אין די בפירוק גדודי החמאס והשלמת כיבוש הרצועה. אלא יש הכרח לנתק את חמאסטן מחמאס. זו ולא אחרת, חייבת להיות מטרת השלב הבא במלחמה. יישומה המוצלח יאפשר לדון בתכניות ל-'יום שאחרי' סיום הלחימה. התוכנית המבצעית של צה"ל לא ערוכה להגשמת מטרה זו.

תוכנית אגף  מבצעים בצה"ל, להשמדת היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, כללה במקורה שלושה שלבים עיקריים. שנועדו להיות מיושמים לאורך 9-12 חודשי לחימה החל מ-28 באוקטובר 2023 עם תחילת המהלך הקרקעי  ואילך, באופן הדרגתי, א-סינכרוני מצפון הרצועה לדרומה. וכללו בשלב הראשון התקפה פיקודית על המגננים העיקריים שבנה חמאס מעל ומתחת לקרקע, בשטח הערים הגדולות ומחנות הפליטים הסובבים אותן. על מנת לכבוש שטח ולהשמיד אויב. בלכסיקון הצבאי 'השמדת אוייב', פירושה פירוק  יכולות הפיקוד והשליטה המבצעית והלוגיסטית של האויב, וחיסול כשליש מכמות לוחמיו. לשם הוצאתו מאיזון, ושלילת יכולתו לנהל את קרב ההגנה בהתאם לתכניותיו.

המטרה בשלב השני היתה לרכוש 'שליטה מבצעית' במרחבים שנכבשו. שפירושה, הפיכת שאריות צבא הטרור – אותן מסגרות פלוגתיות ומחלקתיות, שנותרו להילחם אחרי שהמפקדות מעליהן הושמדו – לחוליות טרור, הלוחמות ללא קשר ותיאום בינן לעצמן. שלב זה תוכנן מלכתחילה להיות עצים פחות מקודמו. וכלל חיסול חוליות מחבלים, איסוף נשק, פיצוץ פירים ומנהרות לחימה טקטיות, סדנאות אמל"ח, משגרי רקטות, מבני ציבור, סמלי שלטון, מפקדות צבאיות ומחנות אימונים.

ולבסוף בשלב השלישי, שזכה לפירסום באמצעי התקשורת בתור שלב ג' במלחמה, כלל את השלמת כיבוש העיר רפיח וציר פילדלפי, טיהור סופי של השטח, השמדת המנהרות האסטרטגיות בכל מרחב הרצועה, ובין עזה למצרים, והשלמת יצירתו של מרחב חיץ בגבול העוטף.

נכון לשעות בהן נכתבים הדברים, חלק מהשלבים שנמנו לעיל מיושמים בשטחים שבהם הושגה שליטה מבצעית, וחלקם, כמו כיבוש וטיהור העיר רפיח, עדין לא, השאלה החשובה היא, האם השלמת התוכנית המבצעית במלואה אכן תביא להשגת מטרות המלחמה?

התשובה המצערת היא לא. שכן וכפי שטענו בפתח הדברים, אין די בכיבוש השטח והשמדת כוחו הצבאי של חמאס, על מנת להפסיק אחיזת הארגון המושרש באוכלוסייה, ומאכיל אותה מכף ידו. תמונות שוטרי חמאס במדים המסתובבים ברצועה, כולל בשטחים שנכבשו על ידי צה"ל, ומפקחים על חלוקת המזון והציוד ההומניטרי הנכנס לתושבים, מעידים על כך.

ניתנה האמת להיאמר, על מנת לנתק את חמאס מחמאסטן יש צורך בפירוק התשתית האזרחית של האירגון והחלפתה בידי גורם אחר. בהינתן שהגורם החיצוני היחיד המתנדב לעשות זאת, היא הרשות הפלסטינית. ושמדינת ישראל לא תסכים להחזיר את הרשות לשלוט ברצועה, לאחר קורבן הדמים הנורא שהעלתה, תהא אשר תהא ההתלהבות האמריקאית והאירופית מן הרעיון המופרך הזה... מדובר באתגר לא פשוט.

שכן, וכפי שרוה"מ נתניהו הצהיר מספר פעמים בעבר, ישראל אינה מעוניינת בשלטון של קבע ברצועה, אלא רק בשליטה צבאית. מחשש שהעניין יתפרש בעולם, כניסיון ישראלי 'להנדס לאחור' את תהליך אוסלו. ויעורר אותו להורות לישראל לפנות את כוחותיה מן הרצועה, עוד טרם הושלמה המלאכה. נמצא שעל מנת להעביר את המושכות לניהול הרצועה מידי חמאס לידיים אחרות, ולמנוע את צמיחה של חמאסטן נוספת, הכרח לחפש פתרונות אחרים.

אחד מהם יכול להיות מימשל צבאי זמני, שיתפשט באופן הדרגתי, מאזור עזה ובנותיה עד רפיח. ויתפוס את מקום חמאס באותם חלקים שנכבשו וטוהרו בשלב ג' דלעיל. מאז מלחמת העולם השנייה רואה הקהילה הבינלאומית בממשל צבאי כורח בל-יגונה ועם זאת מהלך חוקי, שנועד להבטיח קיום חוק וסדר בשטחים שנכבשו במלחמה. ולכן היא עיגנה אותו באמנת ז'נבה הרביעית. בפועל שרר ברצועה מימשל צבאי לאורך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל. מצרי משנת 1949 עד 1967, וישראלי מאז 1967 עד ההתנתקות בספטמבר 2005. זה גם זה, מנעו מגורמים טרוריסטים מקומיים, ששאבו את האידאולוגיה שלהם מחסן מוחמד אל בנא, מייסד ארגון האחים המוסלמיים במצריים, לתפוס את השלטון ברצועה, ולהפוך את חמאס לחמאסטן.

בהינתן שצה"ל שולט צבאית בשטח, מסוגל לשאת באחריות לניהול החיים ברצועה, ולענות על ציפיות הדרג המדיני ממנו, היה עדיף שהוא יהיה זה שייקח על עצמו את המשימה. 'תורת הלחימה' הצה"לית בנושא כתובה, והידע התיאורטי והמעשי שנצבר לאורך שנים רבות של מימשל צבאי אפקטיבי ביו"ש וברצועה, יאפשר להעמיד על הרגליים את האירגון הנדרש לשם ביצוע המשימה תוך פרק זמן סביר.

שני מכשולים עיקריים ניצבים בפני יישום הרעיון, כלכלי ובינ"ל, נתחיל בראשון. הרצועה לא היתה מסוגלת לקיים את  עצמה מבחינה כלכלית גם לפני ה-7 אוקטובר. שיעור האבטלה בה הגיע ל-40 אחוזים. הפועל היוצא מהריבוי הטבעי יוצא הדופן, שהוביל לגידול מואץ של כוח העבודה, ללא צמיחה מקבילה של שירותי עבודה, שנפגעו בשל הגבלות על הייצוא וסנקציות, שהוטלו על הרצועה בעקבות תפיסת השלטון על ידי חמאס ב-2007, כמו גם הודות לנזק החמור להון ולתשתיות, כתוצאה מהמלחמה בישראל.

בפועל נאלצה חמאסטן להתקיים מתרומות, שמימנו את רוב השירותים הציבוריים בה. בכללם חינוך, בריאות, סעד, חשמל, גז לבישול, מים ועוד... אם נוסיף לכך את העובדה שלפני ה-7 אוקטובר חמאס היה המעסיק העיקרי ברצועה, ברור שלאחר חיסול הזרוע הצבאית והאזרחית של הארגון, והמשך האיסור על כניסת פועלים לעבודה בישראל, יתווספו למעגל האבטלה, עוד מאות אלפי אנשים, שאותם צריך יהיה להאכיל ולטפל איכשהו.

חישוב גס, המבוסס על אקסטרפולציה, של נתוני עלות המימשל הצבאי בשטחים שכבשה ישראל עם תום מלחמת ששת הימים, תוך התאמתם למציאות 2024 ושליטה על כשני מיליון אזרחים, מעלה כי מדובר בסכום של כ-4 מיליארדי ש"ח לשנה. 55% מתוכו תקציב שירותים. סכום שמדינת ישראל יכולה לעמוד בו, אך הוא עתיד להתגלגל לכיסו של משלם המיסים הישראלי. הציפיה לצמצום העלות הנזכרת, אגב מימוש הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברצועה. באמצעות פיתוח מיזמי תיירות לאורך חוף הים, ייצוא חקלאי, הפקת גז מן המאגר בים, או הקמת תעשיית היי־טק, על בסיס ההון האנושי העזתי, ייארך לפחות חמש שנים, קודם שיניב תוצאות לשמן.

בקיצור, קבלת האחריות לניהול העניינים ברצועה על בסיס ממשל צבאי שתקים, תתבטא במיליארדים שקלים מקופת המדינה. זאת בלי להביא בחשבון את עלות אחזקת המנהלת הצבאית. שתכלול מאות אנשי קבע: מושלים, מפקדי נפות, קציני מטה, כוחות לוחמים ועוד... מלבד זאת הקהילה הבינ"ל בכלל זה ארה"ב, כבר הבהירה, כי היא מתנגדת לכיבוש הרצועה, ולהקמת מימשל צבאי ביום שאחרי, ומצפה שישראל תיסוג ממנה בתום המהלך הצבאי, ותעביר אותה לרשות הפלסטינית.

זמירות דומות נשמעו גם מפי חבר הקבינט המצומצם רא"ל (מיל') גדי איזנקוט ואחרים בציבור הישראלי. כנס 'הנצחון' בשבוע שעבר, של שרים וחברי כנסת מן הימין, שקראו ליישב את הרצועה, רק חיזק את אמונתם, שהממשלה בישראל חותרת לכך. אם אין בכך די, על פי דיווחים בתקשורת העולמית, החלטה ישראלית לכבוש את הרצועה ולהטיל עליה מימשל צבאי, תגרום לרוב המדינות התורמות להפסיק את תמיכתן בחמאסטן. מה שרק יגביר את הנטל על המנהלת האזרחית שתקום. מיותר לציין כי שתי הספונסריות הפוטנציאליות לשיקום עזה, סעודיה והאמירויות, כבר הודיעו כי אין בכוונתן להכניס את היד לכיס, ללא מו״מ על הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית.

הפיתרון האפשרי לבעיה הסבוכה הזו, הוא, שהקבינט הישראלי יצהיר, שאם ארצות הברית והקהילה הבינ"ל מעוניינות לפתור את בעייתם ההומניטרית של שני מיליון תושבי עזה, ולמנוע את היווצרותה של פצצת זמן אנושית בדמות רעב ומגפות, עומדות בפניהן שתי ברירות.

האחת – לגרום להנהגה המדינית של חמאס בקטאר, הנושאת באחריות לחיי אזרחיה ואמורה להיות מודאגת מסיבלם, להכריז על כניעה ללא תנאי לצה"ל. כניעה שפירושה: שחרור כל החטופים לאלתר והעמדת סינוואר, דף ויתר עוזריהם, שהיו שותפים לתכנון וביצוע טבח ה-7 אוקטובר, למשפט צבאי בישראל. בתמורה לכך יורה הקבינט לצה"ל לעזוב את הרצועה, ולהעבירה לידיים בינ"ל, שישקמו אותה, בהתאם למתווה שיוסכם מראש בין הקהילה הבינ"ל וישראל.

בהינתן שהסיכוי להשיג כניעה כזו מהנהגת חמאס שואף לאפס, יחזור ראש הממשלה על המטרות לשמן יצאה מדינת ישראל למלחמה. קרי – החזרת החטופים, והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, לשם יצירת מציאות, שלא תאפשר לו לחדש את שליטתו בחמאסטן. ויוסיף שכל עוד המלחמה להשגתן נמשכת, הרי שעל פי כללי המשפט הבינ"ל, לא חלה על צה"ל חובה לדאוג לאוכלוסיית האויב. בנסיבות הללו, ישראל תסכים להמשך הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, על פי המתכונת שגובשה לאחר הפסקת האש הראשונה. סיוע המתבסס ברובו על תרומות – במימון קטארי ואמריקאי. וכולל בין היתר עשרות טון  של סוכר, קמח ושמן הנרכשים בישראל ומועברים לרפיח.

לחליפין, תודיע ישראל, כי היא  תהיה מוכנה להשליט, על אותם חלקים ברצועה, שטוהרו לחלוטין ממחבלים, מימשל צבאי זמני, שישפר את תנאי חייהם של התושבים, ויפעל לשיקום הרצועה. ובלבד שתקבל לכך הסכמה בינ"ל וסיוע משוחרי טובת אזרחי חמאסטן בתבל.

שכן, נחזור על המובן מאליו, כדי לבצע תהליך דה-חמאסיזציה של האוכלוסייה העזתית יהיה הכרח ליטול את המושכות ברצועה מידי חמאס, המחזיק בהן, ולהעבירן לידיים אחרות. כניעה ללא תנאי של הנהגת חמאס חו"ל, והעמדת סינוואר ושותפיו לדין, יחד עם שחרור כל החטופים, יאפשרו לסלול את הדרך לכך. מימשל צבאי זמני ברצועה, מהווה אפשרות נוספת, שגם אותה צריך לבחון, בהנחה שניתן יהיה לפחות, להתגבר על ההתנגדות הבינ"ל, ועל זו של חלק מההנהגה הפוליטית בישראל לרעיון. היה ושתי האפשרויות לא יסתייעו, לא תהיה לנו שום ברירה אחרת אלא  להעביר את האוכלוסייה העזתית תהליך של חינוך מחדש. שפירושו שנים של סבל במחנות אוהלים דולפים, עם סיוע הומניטרי אלמנטרי במתכונת הנוכחית. תהליך שיוכל אולי לשכנע אותם להעדיף חיי שכנות עם ישראל על פני דבקות באידאולוגיה של החמאס.

ומכל מקום אסור לחזור על טעויות העבר, ולאפשר לשקם את הרצועה, קודם שאחיזת חמאס בחמאסטן תגיע לקיצה. מה שאירע שוב ושוב, בתום המבצעים הקודמים, ונתפס על ידי תושבי הרצועה, כפרס על תמיכתם במשטר החמאס ומלחמתו בישראל.

ואחרי שאמרנו זאת צריך להודות שרוב המדינות בעולם, בכללן אלו המגדירות את עצמן כידידות ישראל, ממריצות אותנו לנסות את האפשרות הזו, למרות הכול. ענין המעלה בזיכרון ניסוי מחשבתי במכניקת הקונטים, הידוע בשם 'החתול של שרדינגר'. במהלכו מניחים חתול בתוך קופסא עם חומר רדיואקטיבי, ובתום פרק הזמן הקצוב לניסוי, פותחים את התיבה ומבצעים 'מדידה' של מצב החתול. ואז יודעים אם הוא חי או מת.

אחרי ה-7 אוקטובר נראה שכדאי לותר על עריכת ניסויים כאלה,  וחובה לעשות כל מאמץ לנתק את חמאס מחמאסטן אחת ולתמיד, אם חפצי חיים אנחנו.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

איליה בר זאב

גשרון וְתַיִל חד

אֲנִי מֵעַל נַחַל גִּשְׁרוֹן וּבְתוֹכוֹ,

עוֹד מְעַט יִתַּם הַ"מַּסְָּע אֶל תֹּם הָאֶלֶף" [1], אַנְשֵׁי מִדְבָּר יָבוֹאוּ אֶל

אַנְדַּרְטַת דֶּגֶל הַדְּיוֹ.

תַּיִל כָּסוּף מִתְפַּתֵּל מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב כְּמַדְקֵרָה בַּנּוֹף –

גָּדֵר חֲדָשָׁה, תְּהוֹמוֹת.

וְאוּלַי, בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי,

זְאֵב עֲרָבוֹת חַד-מַלְתָּעוֹת יִחְיֶה לָעַד עִם כֶּבֶשׂ תָּמִים,

אָדָם יְכַתֵּת חֲרָבוֹת,

יִנְצֹר רֹעַ.

וְאוּלַי יַטְמִין אֵפֶר חַטָּאת

בְּעוֹלַם הַנְּשָמוֹת.

שֶׁהֲרֵי הַכֹּל דָּבָר שֶׁלֹא בָּא לָעוֹלָם –

לֹא דָּבָר

 וְלֹא

חֲצִי דָּבָר.

 1. ספרו של א.ב. יהושוע.

עֵין נטפים

מִכֹּבֶד הָאֶבֶן מְפַכֶּה קוֹל טִפְטוּף אֶל גַּרְגְּרֵי הַחוֹל הַגַּס,

אַגַּן טְבִילָה לִיצוּרִים הַמְחַפְּשִׂים קִבְרֵי שַׁלִּיטִים,

אֶת לֶחֶם הַקֹּדֶשׁ.

אֲנִי מַרְחִיב צְעָדַי, דּוֹלֵק אֶל הַיְרֹקֶת.

מִמּוּל, קִרְקַס סְחִיפָה.

נְקִיק צַר עוֹטֵף אוֹתִי בְּמַעֲלֵה הַמָּצוּק אֶל

קָצֵהוּ

 הַמּוּאָר.  

לְפֶתַע –

בְּלֹא-אֵיבָה,

חֲשֵׁכָה נֶעֶטֶפֶת שׁוּב וָשׁוּב, רְסִיסֵי לַיְלָה

כַּיּוֹם יָאִיר.

נוסח ראשון – "מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016. כאן – תוספות קלות.

 * * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

הִיא

(שני קטעים מתוך 6)

א.

 אַל תִּלְחַשׁ לִי – לַיְלָה, לַיְלָה.

אַל תְּחַכֶּה עַד מָחָר.

כְּבָר עַתָּה בּוֹא אִתִּי

תִּרְאֶה אֶת לֹבֶן גּוּפִי

כִּי לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּהוּ.

אֶתְמוֹל לְמוּל הָהָר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ

הַיּוֹם מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַמָּרִים.

אֶת גּוּפְךָ

שָׁזוּף וְשָׂרוּט בַּקּוֹצִים

אֶת גּוּפְךָ

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּהוּ

לֹא פִּרְחֵי הַגִּנָּה.

בְּמֶרְחָבִים פְּתוּחִים הִפִּילוּ גּוֹרָל

וְאַתָּה נָפַלְתָּ.

אַחַר-כָּךְ תַּחְתָּיו

אֲנִי הָלַכְתִּי לַיְלָה שָׁלֵם

אֶל הָהָר וְאֵלֶיךָ.

אַתָּה שָׁלֵם עִם הָהָר

אַךְ לַיְלָה הוּא נוֹפֵל עַל צִלְּךָ.

ו.

כְּשֶׁהָלַכְתָּ יָדַעְתִּי הָעֶרֶב נִסְגָּר

וּפָנֶיךָ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה

וְאַתֶּם חֲבוּקִים

וְאַתֶּם נְעוּלִים מִבּוֹא וּמִצֵּאת

כְּרִגְבֵי הַשָּׂדֶה

צוֹלְבִים אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ וְהַמַּיִם.

הַמַּפְתֵּחַ וַאֲנִי חוֹרְקִים בַּדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת.

לְבַד

אֵלֶיךָ בַּנּוֹף הַנִּמְלָט.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. שיר ובו 6 קטעים מיוחדים. מומלץ לקריאה חוזרת כדי להעמיק ביצירה של אנדד. קיבלתי את ספרו כשי בשנת 2008 בביקור אצלו בקיבוץ בארי עם  פרופ' רפי וויכרט (מכון אבשלום אז).

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏7.2.24

* לקבל את הצעת המתווכים – על ישראל להודיע פומבית, שהיא מוכנה להצעת המתווכים לעסקת שבויים. זו עסקה רעה. המחיר כבד. אך לא תהיה עסקה טובה. כל עוד לא מדובר בכניעה, כלומר לא הפסקת המלחמה ולא נסיגת כוחות צה"ל, נכון לשלם מחיר למען שחרור החטופים, גם אם לא מדובר בכל החטופים, ולאחר מכן להמשיך את המלחמה במלוא העוצמה, עד מיטוט חמאס. אם חמאס יסכימו – הרווחנו את השבויים. כדי לקדם את  הסיכוי שהם יסכימו, יש להגביר בימים הקרובים את הלחץ הצבאי. אם הם יסרבו, ולהערכתי הם יסרבו, העולם כולו ובעיקר עם ישראל כולו ומשפחות החטופים, ידעו שישראל עשתה הכול, ויתחדש הקונצנזוס הלאומי במלחמה, עד הניצחון, שבו חמאס ימוטט וישוחררו החטופים. סביב העיקרון הזה, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, כולל יש עתיד וישראל ביתנו. הלחץ הציבורי על הממשלה, יוחלף בלחץ על העולם להפעיל את מנופי הלחץ נגד איראן וקטאר למען שחרור החטופים ולחץ על ארה"ב לתת ידה לחידוש המצור, עד שחרור החטופים. כדי לקדם את הקמת ממשלת האחדות, יש להסכים על מועד בחירות מוסכם ברבעון האחרון של השנה, ובכך להוציא את העוקץ מהדרישה לבחירות עכשיו ולמנוע מחאה במלחמה.

יחד ננצח!

* בעד הסכם חלקי – השרים שמתנגדים לעסקה חלקית, שלא כל החטופים ישוחררו בה, צודקים עקרונית, אך טועים מעשית. נכון לעכשיו, עסקה מלאה, עם שחרור כל החטופים, אפשרית רק תמורת הפסקת המלחמה, נסיגה מלאה מהרצועה, המשך שלטון חמאס, שחרור כל המחבלים שבידינו וערבויות בינלאומיות שלא נחדש את האש. במילים אחרות – כניעה וניצחון גדול לטבח. כמובן שאיננו יכולים להסכים לכך. אולם אם ניתן לשחרר חלק מהחטופים – נשים, ילדים, קשישים וחולים במחיר שניתן לחיות עמו – נכון להגיע לעסקה כזו.

* עוד מאותו דבר – את התמרון הקרקעי היה עלינו לפתוח בכיבוש ציר פילדלפי ובכך הטלת מצור על חמאס וניתוקו ממקור אספקת האמל"ח שלו. לא זו בלבד שלא עשינו זאת אז ולא עשינו זאת מאז – על פי "ידיעות אחרונות", כלל איננו מתכוונים לעשות כן. בכתבה בעיתון נאמר, שישראל הגישה תוכנית לציר פילדלפי, המבוססת על תגבור השיטור המצרי בצד המצרי ועזרים טכנולוגיים בצד הישראלי. ב-7 באוקטובר שילמנו את מחיר ההתמכרות לעזרים טכנולוגיים מצד אחד, ולמשענת הקנה הרצוץ המצרית מצד שני. מסתבר שהלקח הוא עוד מאותו דבר. לדבוק באותם כשלים. חלם. אבל זה עוד לא הכול. עוד נכתב בכתבה, שמצרים עוד לא נתנה את הסכמתה לתוכנית. לא ייאמן.

* פרס לתוקפן – על פי הפרסומים בתקשורת, המתווך האמריקאי מנסה להוביל מהלך דו-שלבי בלבנון. השלב הראשון יהיה נסיגת כוחות חיזבאללה מן הגבול (לא ברור לאיזה קו) והשלב השני יהיה מו"מ על מחלוקות הגבול. יש לדחות על הסף כל דיון על שלב ב'. נסיגה, ולו משעל אחד מקו הגבול, תהיה כניעה לחיזבאללה ופרס על התוקפנות שלהם – ההתקפה שלהם על יישובי הצפון בשעתה הקשה ביותר של ישראל, שנמשכת ללא הפסקה כבר כמעט ארבעה חודשים.

יש לזכור – בניגוד למיתוס המקובל, הנסיגה מלבנון בשנת 2000 לא היתה חד-צדדית, אלא בהסכם עם האו"ם. על פי ההסכם עם האו"ם, ישראל נתנה למומחי האו"ם לקבוע את הגבול בין ישראל ללבנון והתחייבה מראש לקבל את פסיקתו. ואכן, ישראל קיבלה ללא ערעור את כל פסיקותיו, ובהן כאלו שמנוגדים לעמדת ישראל, כולל נסיגה משטחים חקלאיים של יישובים ישראליים, כדוגמת משגב עם. האם כתוצאה מהתוקפנות של חיזבאללה, עלינו להסכים לפתוח מחדש את הדיון על מתווה הגבול? בשום פנים ואופן לא. אגב, בכל מקרה מדובר בשטחים ריבוניים של ישראל, שכל ויתור עליהם מחייב משאל עם.

* צבא קטן ולא-חכם – העובדה שכבר כמעט ארבעה חודשים תושבי הצפון עקורים מבתיהם, הצד הישראלי של הגבול עם לבנון הפך לרצועת ביטחון, ירי הרקטות והנ"ט ליישובי הצפון ומוצבי צה"ל אינו נפסק, וצה"ל טרם יצא למערכה למיטוט חיזבאללה או לפחות לסילוקו אל מעבר לליטני, על פי החלטת מועה"ב 1701, מטרידה מאוד.

אני משער, שהסיבה העיקרית לכך היא הקושי לנהל במקביל את המלחמה בלבנון ואת המלחמה בעזה. והרי גם בעזה, עם שחרור רבים מכוחות המילואים אין עוד מלחמה עצימה, יצאנו מצפון הרצועה וחמאס חוזר לשם. אני מניח שהסיבה העיקרית לכך היא הקושי, כולל הכלכלי, להחזיק לאורך תקופה כה ארוכה מאות אלפי חיילי מילואים בשירות. הבעייה העיקרית, אם כן, היא גודלו של צה"ל. תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם", צה"ל נחלש, כוחותיו צומצמו, חיל היבשה הוקטן באופן דרמטי, ובשעת מבחן, אין בכוחו לתת את ההגנה המיטבית למדינת ישראל. אני מפחד אפילו לדמיין מה היה קורה, אילו ב-7 באוקטובר הותקפנו במקביל גם מלבנון.

אחד הלקחים המרכזיים מהמלחמה הוא הצורך להגדיל באופן משמעותי את צה"ל. לבטל את קיצור אורך השירות. להגביה את גיל הפטור מן המילואים, להתמודד עם תופעת המגזרים המשתמטים, להגדיל באופן משמעותי את צבא המילואים, לשנות את הרכב צה"ל באמצעות הקטנת המנגנון והגדלת הזרועות הלוחמים. צבא שאינו יכול לתת מענה לאיומים על מדינת ישראל הוא אולי קטן, אך לבטח אינו חכם. מדינת ישראל, שמוקפת אויבים החותרים להשמדתה (כולל כאלה שחתומים עימה על הסכמי שלום), זקוקה לצבא גדול, חזק וחכם.

* בין כיתת יורים לחבל תלייה – האם יש סתירה בין התנגדותי הנחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית לבין חתירתי להסכמה לאומית רחבה?

אני משוכנע שלא. נהפוך הוא, אני מאמין שגם רבים ממי שצידדו בהקמת מדינה פלשתינאית עד 6 באוקטובר, התפכחו בבוקר 7 באוקטובר ורוב הציבור מבין שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה סיכון כזה. תומכי המדינה הפלשתינאית מהלכים עלינו אימים, בהציגם את הדיכוטומיה, כביכול, בין "חזון שתי המדינות" לבין "המדינה האחת". דיכוטומיה פשטנית, כאילו יש רק שתי אפשרויות שעלינו לבחור באחת מהן. אלא שהדיכוטומיה הפשטנית הזאת מנותקת מן המציאות. החיים מורכבים והבעיות מורכבות ולבעיות מורכבות יש לתת מענים מורכבים. מדינה פלשתינאית עצמאית היא איום קיומי. מדינה אחת מן הים עד הירדן, הכוללת את כל הערבים שבמרחב, אף היא סכנה קיומית. רק עם אוויל יסכין עם ברירה בין שני איומים קיומיים, בין כיתת יורים לחבל תלייה, ולא יעצב דרך אחרת, בחינת "ובחרת בחיים".

יש דרך שלישית ורביעית ועוד דרכים רבות, כפי שאין רק שחור ולבן אלא ספקטרום של צבעים וגוונים. כדי לעצב מציאות שתבטיח את עתידה של ישראל, יש לשלול את שתי החלופות המסוכנות וליצור חלופות אחרות, ולהשתדל לגבש חלופה שתהנה מהסכמה לאומית רחבה. בסיס ההסכמה, הוא שלא יהיה צבא זר בין הירדן והים. אני מאמין שרוב העם יכול להתלכד סביב מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציג לציבור את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

יישות כזו צריכה להיות השלטון האזרחי גם ברצועת עזה, אחרי הניצחון. אבל הלקח מהמציאות בשנים שמאוסלו ועד עתה, ביו"ש ובעזה, הוא החובה להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בשטחים של הישות הפלשתינאית, בעתיד הנראה לעין. 

* האקדח לא מת מצחוק – בשנים שאחרי אוסלו, הִרבה ערפאת לאיים על ישראל שאם תעשה / לא תעשה ככה וככה הוא יכריז באופן חד-צדדי על מדינה פלשתינאית. כתבתי אז מאמר תחת הכותרת "האקדח מת מצחוק." המסר היה, שהוא מאיים עלינו באקדח ריק. הוא רוצה להכריז על מדינה פלשתינאית? שיכריז. בכך הוא קבע שגבולות הרשות הן גבולות המדינה שלו. בקעת הירדן, גושי ההתיישבות וכל אזור C אינם חלק מאותה מדינה. בלאו הכי יש לרש"פ סממנים רבים של עצמאות: נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, "משטרה" – כלומר צבא ללא נשק כבד, שב"כ, בתי סוהר, שגרירויות בעשרות מדינות בעולם. מה אכפת לנו אם הוא יכריז שזו מדינה? אדרבא. והצעתי באותו מאמר, שביום שבו ערפאת יכריז על מדינה, ישראל תודיע שהיא מכירה במדינה הזאת, בגבולותיה הקיימים, ובו ביום תחיל את ריבונותה על אזור C.

מדוע איני אומר זאת היום? כי בשנים שחלפו מאז, למדנו כמה דברים. ראינו איזה איום היתה הרש"פ בשנים הראשונות, בין הסכמי אוסלו, ובעיקר לאחר פסגת קמפ-דיוויד ועד "חומת מגן". ראינו את הירידה הדרמטית בטרור אחרי "חומת מגן", או ליתר דיוק אחרי שנתיים של טיהור השטח בעקבות "חומת מגן". ראינו את האיום מרצועת עזה לאורך כל התקופה שמאז אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, ועד 7 באוקטובר. ובעיקר, ראינו את ה-7 באוקטובר.

מה למדנו לאורך שלושת העשורים הללו? את ההכרח בחופש הפעולה של צה"ל והשב"כ בשטח הרש"פ. ראינו את ההבדל בין שטחי הרש"פ ביו"ש ללא חופש הפעולה של צה"ל, לבין אותם שטחים כשצה"ל פעל בהם. וראינו את ההבדל בין שטחי הרש"פ כשצה"ל פעל בהם, לבין הרש"פ ואח"כ חמאס ברצועת עזה, שבהם צה"ל לא פעל. אני בעד קיומו של רש"פ כשלטון עצמי אזרחי, ורואה בכך גם את הרע במיעוטו ברצועת עזה, אבל רק כאשר נשמר חופש הפעולה של צה"ל. ולא יכול להיות חופש פעולה של צה"ל במדינה ריבונית אחרת.

טעיתי. האקדח לא מת מצחוק. 

* טעות בחשבון – בצרור ההערות הקודם הצגתי את הנוסחה המתמטית של המציאות: מדינה פלשתינאית = 7 באוקטובר. אבל האמת היא שטעיתי בחשבון. מתקפת הטרור והטבח מהמדינה הפלשתינאית ברצועת עזה היתה על אזור דליל אוכלוסייה, יחסית. מתקפה דומה מהמדינה הפלשתינאית, הסמוכה לריכוז הגדול של האוכלוסייה הישראלית, בין חדרה וגדרה, תעלה לנו במחיר דמים גדול לאין שיעור.

* כתובת אזרחית בעזה – מי יהיה השלטון האזרחי ברצועת עזה? זה לא היום שאחרי. זה היום. כבר כעת, בכל מקום שצה"ל יוצא ממנו, חמאס חוזר אליו. אין ואקום. חייבים לבנות כתובת לאלתר. מוסכם על הכול (חוץ מהשוליים הקיצוניים) שאנחנו לא נהיה השלטון האזרחי. מוסכם על הכל שזה לא יהיה חמאס, שאותו חובה למוטט. הרעיון של כוח מצרי-סעודי הוא רעיון גרוע. במקרה כזה לא יהיה באמת חופש פעולה לצה"ל והעימותים יסכנו את השלום עם מצרים.

יש להקים שלטון אזרחי מקומי שקשור לרש"פ. כל הטיעונים נגד הרש"פ נכונים, אך מבין האלטרנטיבית זה הרע במיעוטו.

* להיפטר מן הספחת הכהניסטית – בתגובה לרשומה שכתבתי נגד הקמת מדינה פלשתינאית, כתב לי איזה ימנן: "תיזהר, תיכף האמריקאים יכללו אותך ברשימת הסנקציות." זו אמירה בכיינית, שמנסה להציג את פראי האדם הכהניסטים, האויב מבפנים של ההתיישבות ביו"ש, אלה שמתעמרים בפלשתינאים, מציקים להם ועל הדרך נלחמים גם בצה"ל, כנרדפים על ידי ארה"ב בשל התנגדותם למדינה פלשתינאית.

מאוד לא אהבתי את העובדה שארה"ב הטילה סנקציות על אזרחים ישראליים, אבל למה להלין על ארה"ב, כאשר אנו, מדינת ישראל, איננו עושים את מה שדרוש כדי להילחם בתופעה הזו? כן, הכנופייה הזו, שהמנהיג שלה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, מנצלת את המלחמה כדי לבצע את זממה, וכיוון שהדוצ'ה שלהם אחראי על המשטרה, המדינה לא עושה דבר.

וכך, בעיצומה של המלחמה, נאלץ שר הביטחון להתעסק בכך, והקים מנגנון עוקף בן גביר, של כוח מג"ב שכפוף ישירות לצה"ל, שבמקום להתעסק רק במלחמה בטרור הערבי, נאלץ להקדיש מזמנו וממשאביו גם להגנה על פלשתינאים מפני טרור כהניסטי.

והנה, השבוע עוד פשע שנאה כהניסטי נגד כומר בירושלים. הרי כאשר המנהיג שלהם בממשלה הם חשים שכעת הם יכולים. ובירושלים גלנט לא יכול למצוא מסלול עוקף בן גביר.

העובדה שכנופיה מן הסוג של הכנופיות שרדפו את אבותינו ואימהותנו באלפיים שנות גלות יושבת היום בממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה של העם היהודי. מכל חטאיו של נתניהו, הלגיטימציה לכנופייה הגזענית הפשיסטית הזאת הוא החמור ביותר. מכל הפסיקות האקטיביסטיות של בג"ץ, הלגיטימציה לריצת הכהניסטים לכנסת, בניגוד לחוק יסוד, היא החמורה ביותר.

טוב יעשו לפיד וליברמן אם יצטרפו לממשלה בשל הצורך באחדות לאומית במלחמה, אך אם כניסתם תביא גם להיפטרות מהספחת הכהניסטית – הרווח יהיה כפול ומכופל.

* נתניהו מורתע – המשך ההתפרעות שלוחת הרסן של ראש הכנופייה, שמחבל במערכה המדינית בזמן מלחמה, מעיד על אפסותו וחוסר המנהיגות של נתניהו, שמורתע ממנו ומשקשק מדמותו. הזנב מכשכש בכלב.

* ומה עם המעשים? – הודעה של שר החוץ ישראל כ"ץ: "שוב אירוע מכוער של יריקה לעבר אנשי דת נוצרים בירושלים. אני מגנה בכל תוקף את המעשים המכוערים כלפי בני דתות אחרות. תחת שלטון מדינת ישראל, כל בני הדתות ייהנו מחופש פולחן מוחלט, כפי שלא היה מעולם. כדברי הנביא: כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים." כל הכבוד על הדיבורים. ומה עם המעשים? הרי הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלה שאתה חבר בה. מדוע אינך מעז להוקיע אותו ואת הכנופייה שלו? מדוע אינך פועל להדחת ראש הכנופייה וחבריו?

* לעצור את ההידרדרות – משלוח מכתבי האיום לחברי הקואליציה – חציית קו אדום. המשטרה והשב"כ חייבים להתייחס לכך בכל החומרה ולהעמיד את החקירה הזאת בראש סדר העדיפויות. בין אם זה איום אותנטי ובין אם זו פרובוקציה, חייבים להגיע בהקדם לאשמים.

ובכלל, חייבים לעצור את ההידרדרות בחזרה לשישה באוקטובר. חייבים לשמר את רוח האחדות והניצחון, של הלוחמים בסדיר ובמילואים. יש לקטוע את ההסתה ואת הקונספירציות. אם לא נחסל את התופעות הללו, הן תחסלנה אותנו.

* מי הטיפה למו"מ עם חמאס – זהבה גלאון פרסמה ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "כל הממשלה תומכת בפשעי מלחמה." כן, אין שום הבדל בין איזנקוט, למשל, לבין בן גביר. כולם כולם תומכים בפשעי מלחמה. מסקנתה: "השאלה היחידה שצריכה לעניין אותנו עכשיו היא, איך אנו מעיפים אותם לכל הרוחות. כל יום שהוא והם על ההגה זה יום שבו חטופים מעונים וחטופות נאנסות."

במילים אחרות, הסיבה שחטופים מעונים וחטופות נאנסות היא כי נתניהו ראש הממשלה. אם נחליף אותו, החטופים לא יעונו והחטופות לא תיאנסנה. החטופים מעונים והחטופות נאנסות כי יש מי שמענים אותם וחוטפים אותן. הפלשתינאים, שעל פי הסקרים 90% מהם תומכים בטבח. אותם פלשתינאים שגלאון נאבקת למענם מזה עשרות שנים. אין לי עניין לגונן על נתניהו. מתחתי ואני מותח ביקורת חריפה על דרכו, שהובילה אותנו לטבח. אבל גלאון מעולם לא יצאה נגד המדיניות הפייסנית שלו, אלא להיפך, דירבנה אותו ללכת בה ותקפה אותו על שלא הולך בה ביתר שאת. כשקראתי את המאמר, גיגלתי: זהבה גלאון מו"מ עם חמאס. והכותרת הזו היא התוצאה הראשונה שעלתה לי: "זהבה גלאון: יש לפתוח מיידית במו"מ עם חמאס."

* למה לא שוקמו הכיתות – פעילת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי ד"ר ענת מטר, פירסמה ב"הארץ" פשקוויל בכייני, שבו היא מייללת על כך ש"האוניברסיטה האחרונה בעזה נפלה." היא תוקפת בחריפות את ישראל שהורסת לפלשתינאים את החיים, ומחריבה להם את החינוך, התרבות וההשכלה הגבוהה. אף מילה על כך שהמוסדות האלה הם חממות לייצור מחבלים, המשמשים בפועל כמאורות טרור. אף מילה על אחריות הפלשתינאים למצבם. אף מילה על הטבח בנגב המערבי. ההתייחסות היחידה ל-7 באוקטובר, היא שבתאריך זה ההתנכלות של ישראל לחינוך ולהשכלה הפלשתינאית החמירה.

הטיעון ההזוי ביותר בפשקוויל שלה, מתייחס לשנים שקדמו לטבח שכנראה לא היה. "ברצועת עזה היה המצב תמיד חמור יותר, בפרט עם המצור והאיסורים על הכנסת חומרי בניין לשיקום הכיתות שנהרסות עם כל מתקפה ישראלית." נוח בשבעה שקרים. שקר המצור, והשקר על המתקפות הישראליות, ועל האיסור להכניס חומרי בניין. קודם כל, לא היה מצור. ישראל אינה יכולה להטיל מצור, כאשר עזה גובלת עם מצרים. וגם הגבול של ישראל עם רצועת עזה, חרף היותה יישות אוייב טרוריסטית, לא היה סגור ומאות משאיות אספקה נכנסו לרצועה מישראל מדי יום. והאספקה כללה גם כללה חומרי בניין. ולמה לא שוקמו הכיתות שנהרסו בכל סבב שבו ישראל הפעילה קמצוץ מזכות ההגנה העצמית שלה בעקבות התוקפנות הטרוריסטית מעזה? כי כל חומרי הבניין הלכו אל מתחת לפני הקרקע, לבניית תשתית הטרור התת-קרקעית שלא היתה כדוגמתה בשום מקום בעולם.

* קדושת הביטחון – אחד הלקחים המרכזיים מ-7 באוקטובר, הוא שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. לכן, עלינו להעניק לביטחון המדינה מעמד של קדושה. יש לכך ביטויים רבים. בין השאר, ששום מאבק פוליטי וציבורי, על שום נושא, אינו מכשיר פגיעה בצה"ל.

סרבנות, גם אם היא מכנה את עצמה בשמות חיבה מכובסים כמו "הפסקת התנדבות" וכו', אינה לגיטימית, ויש להוציא אותה לצמיתות מארסנל הכלים של מאבק ציבורי כלשהו. השלילה של סרבנות או איום בסרבנות צריכה להיות מוחלטת, לא מותנית, בלי אבל, בלי מצד שני. פשוט – שלילה מוחלטת. גם המאבק הצודק ביותר – ברגע שהוא נגוע בסרבנות הממארת, הוא מאבק בלתי לגיטימי. מן הראוי שנגבש הסכמה ציבורית רחבה, שפגיעה בצה"ל היא קו אדום מוחלט.

* תקועה ב-6 באוקטובר – צפיתי בראיון של רוני קובן עם שקמה ברסלר. שקמה היא אישה מרשימה, רהוטה וחכמה. היא אמרה הרבה דברים של טעם, לצד דברים שאיני מסכים עימם. למשל, בניגוד למחאה הצודקת נגד המהפכה המשטרית, המחאה הראשונה שלה היתה מחאה בלתי מוצדקת בעליל בנושא הקורונה. היום שקמה ברסלר ובן זוגה הם קורבן לעלילת דם פשיסטית נוראה של תעשיית השקרים וההסתה הרעילה ושל הח"כית עלובת-הנפש גוטליב ועדרי האספסוף שמפמפמים את השקר. התרשמתי מאוד מהריסון והאיפוק שלה, בהתייחסותה לעלילת הדם. מאז הריאיון היא הגישה תביעת דיבה הגונה נגד הח"כית המופקרת, שמתחבאת בפחדנות אופיינית מאחורי החסינות, ואני מקווה שתמצא הדרך להסיר את החסינות, כדי שהיא תתמודד עם שקריה בבית המשפט.

לסיכום הריאיון, אומר שהוא מאכזב מאוד. ציפיתי לשמוע ממנה איזשהו חשבון נפש. איזה שביב של חרטה, על ההקצנה המטורפת של המחאה, על השיח הדוסופובי ובמיוחד על הסרבנות הממארת. לא חשבון ולא נפש. גורנישט. המקסימום שהיא הצליחה למלמל הוא "...להגיד שעם כל דבר שקרה אני היום במאה אחוז מזדהה... אבל אני חושבת שזה, בדיעבד, זה שיפוט שהוא... לא ככה היסטוריונים עובדים..." וואו. מסתבר שהיא כמו ביבי – לא אחראית על כלום. רק אחרים אשמים. שתו לי אכלו לי. היא תקועה בביצת 6 באוקטובר.

[אהוד: ואתה, המטיף לאחרים, האם השמעת חרטה על חלקך ב"הפגנות המחאה"?]

* איפה היועמ"שית? – למה היא עוד לא הורתה לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כית עלובת-הנפש גוטליב, על הפגיעה החמורה בביטחון המדינה בשעת מלחמה. דמוקרטיה שאינה מתגוננת נגד אויביה מבפנים, לא תוכל לנצח את אויביה מבחוץ.

* טרם הודחה – אין שום טעם לדון בהדחתו של עופר כסיף שעה שהח"כית עלובת-הנפש גוטליב טרם הודחה. 

* מדבר שקר תרחק – בפרשת השבוע, פרשת "משפטים", אנו קוראים את הציווי "מדבר שקר תרחק." יש בתורה איסורים רבים, אך האיסור על שקר הוא היחיד שלא נאמר עליו רק שאסור לשקר, אלא שיש לרחוק ממנו. זאת, כי השקר הוא אבי אבות השחיתות, הריקבון והפשע.

החברה הישראלית מתמודדת היום עם עלילת דם בזויה ונתעבת, שמנסה להעליל על צה"ל, שב"כ והמוסד, ועל דמויות ספציפיות בתוכה, עלילת בגידה ושיתוף פעולה עם החמאס בטבח. הח"כית עלובת-הנפש גוטליב, שמסתתרת במוגות לב מאחורי חסינות, ובני עוולה ארורים מסוגה, רוקמים את עלילת הדם ומפיצים אותה בתעלות הביבים, ועדרים של אספסוף מאמינים לשקר ומפיצים אותו הלאה. עלילת הדם הזו אינה נופלת בחומרתה מעלילות הדם הבזויות ביותר שהאנטישמים העלילו על יהודים לאורך הדורות. זה לא יכול היה לקרות ללא תרבות השקר והפייק-ניוז, שבלב התרבות הביביסטית, שאוכלת בכל חלקה טובה בחברה הישראלית. אני מקווה ומאמין, שבמלחמה הזאת ננצח לא רק את האוייב החיצוני, אלא שהרוח הישראלית תגבר על הרוח הרעה, המושחתת, הרקובה בחברה הישראלית. יש לקוות שהמוני בית ישראל, דתיים, מסורתיים וחילונים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, יגרשו את חשכת תרבות השקר. שהחברה הישראלית כולה תרחק מתרבות השקר.

* קרב תרנגולים – כאשר אני רואה את קרב התרנגולים הנחות בין שר הג'ובים הביביריון אמסלם לבין הח"כית עלובת-הנפש גוטליב, אינני מאחל הצלחה לשני הצדדים, כיוון שהמפסידה היא מדינת ישראל, שזו רמת מפלגת השלטון שלה. אני מתנצל בפני ציבור התרנגולים על ההשוואה.

* התקנון – פרסמתי את תקנון דף הפייסבוק שלי. חל איסור מוחלט להפיץ בו אחד משלושת התכנים הבאים:

א. הכחשת השואה.

ב. תאוריות הקונספירציה על רצח רבין.

ג. תאוריות הקונספירציה על 7 באוקטובר.

כל עבירה על אחד משלושת הסעיפים הללו תימחק לאלתר.

* בלתי הפיך – מי שממשיך לסגוד לנתניהו אפילו אחרי 7 באוקטובר הוא מקרה סופני.

* מי צווחה? – בדיווחי מהכנס "נוטעים תקווה" ברוחמה, סיפרתי על משתתפת, ממשפחות החטופים, שהתפרעה וצרחה ש"צריך לירות כדור לראש של ביבי" וסולקה מהמקום. מסתבר שהצווחת אינה קרובת משפחה של אף חטוף, אלא חברת קיבוץ רוחמה, שלהגדרת חבריה לקיבוץ היא מאותגרת נפשית.

* בין פמיניזם קונסטרוקטיבי לפמיניזם רדיקלי – הדס דניאלי ילין, המתמודדת על תפקיד מזכ"לית התנועה הקיבוצית, מניפה את הדגל הפמיניסטי, ובשמו היא קוראת לתמוך בה לתפקיד.

אני פמיניסט מושבע, במובן של אמונה בשוויון מגדרי, בזכויות שוות לנשים, בקידום מעמד האישה ואני רוצה מאוד לראות מקסימום נשים בהנהגה. אך מתוך אמונתי בשוויון מגדרי, לא אתמוך באישה רק כיוון שהיא אישה, כאשר היא מתמודדת נגד גבר שמתאים יותר לתפקיד, כמו ליאור שמחה. בבחירות הקודמות לראשות המועצה האזורית גולן בחרתי במיכל רייקין. בשתי מערכות בחירות קודמות למזכ"ל התנועה תמכתי ביונה פריטל. כאשר שלי יחימוביץ' הנהיגה את מפלגת העבודה, חרגתי ממנהגי והצבעתי למפלגת העבודה, וזו היתה בפירוש הצבעה פרסונלית למנהיגה. לא הצבעתי בעדן כי הן נשים, אלא בזכות התאמתן וכישוריהן וכי הן התאימו יותר מהגברים שהתמודדו נגדן. לעולם לא אתמוך במירי רגב, מאי גולן או טלי גוטליב, למרות שהן נשים. ובבחירות הנוכחיות בגולן מתמודדת גם אישה, ומבין המועמדים היא האחרונה שהייתי תומך בה.

יש שני סוגים של פמיניזם – פמיניזם קונסטרוקטיבי ופמיניזם רדיקלי. פמיניזם קונסטרוקטיבי חותר לשוויון מגדרי. פמיניזם רדיקלי חותר למלחמת המינים ומבטא שנאת גברים. הרטוריקה של הדס דניאלי ילין נגד הגברים ששולטים בתנועה מבטא פמיניזם רדיקלי, בלתי קונסטרוקטיבי בעליל ומסוכן. דומה, שיותר שהיא מבקשת מאתנו לבחור בה כיוון שהיא אישה, היא מבקשת לבחור בה כיוון שאינה גבר, ר"ל. באחד הסרטונים של הדס, היא ציינה שמעולם לא עמדה אישה בראש התנועה הקיבוצית. באמת?! האם שמעת על סנטה יוספטל? האם שמעת על עדנה סולודר? האם שמעת על עליזה עמיר? שלושתן נבחרו לתפקידן בשל כישוריהן ומנהיגותן והתאמתן לתפקיד. משלושתן, עדנה סולודר עדיין חיה איתנו. עדנה הביעה את תמיכתה בליאור שמחה.

* לוקחים אחריות על הגולן – בבוקר 7 באוקטובר נקרא אורי קלנר לעזוב את תפילת שמחת תורה בבית הכנסת של רמת מגשימים ומיהר להילחם בכפר עזה. מאז ועד סוף השבוע שעבר הוא נלחם בעזה כסמח"ט חטיבת הצנחנים במילואים 55. 12 לוחמים מן החטיבה נפלו בקרבות ולמעלה ממאה נפצעו. אורי יצא למלחמה, מהשליחות הציבורית אל המאמץ המלחמתי. בשובו, הוא חזר היישר לשליחות הציבורית, להתמודדות על ראשות המועצה האזורית גולן. עוד טרם המלחמה נשא אורי את דגל האחדות הלאומית והאחדות הגולנית והמלחמה חיזקה וחידדה את מסר היחד. כעת נערך מפגש פעילים של אורי באניעם. עשרות פעילים נסעו בערפל הכבד ובגשם העז, ליטול חלק במפגש. יחד – לוקחים אחריות על הגולן.

* תומך נלהב – אהוד בן עזר: " להזכירכם – ח"כ נעמה לזימי מ'העבודה' היא תומכת נלהבת בעלילת הדם המתועבת של 'חטיפת ילדי תימן' – שכּוּוְנה בעיקר נגד מפא"י ה'אשכנזית' של שנות ראשית המדינה!"

להזכירך, אהוד – מושא סגידתך, נתניהו, הוא תומך נלהב בעלילת הדם המתועבת של "חטיפת ילדי תימן" – שכוונה בעיקר נגד מפא"י ה"אשכנזית" של שנות ראשית המדינה!

[אהוד: למיטב ידיעתי נתניהו לא תמך בעלילה אלא בירך על היוזמה לחקור אותה מתוך הנחה מוטעית שנעשה עוול למשפחות רבות, מה שמראה עד כמה השקרים השפיעו אפילו עליו. מכל מקום, אתפלא אם בשנאתך האובססיבית לנתניהו תצליח לצטט אפילו משפט אחד שבו הוא "תומך נלהב בעלילת הדם המתועבת של חטיפת ילדי תימן" – שבה מאמינה נעמה לזימי!]

* ביד הלשון: רוב מיוחד / מיוחס – אני שותף למהלך שנועד ליצור תשתית להסכמה לאומית רחבה בסוגיות שונות ובהן החקיקה והמשפט. בדיונים על אופן קבלת חוקי יסוד או ביטולם, מתגבשת הסכמה רחבה על כך שחוק יסוד יתקבל רק ברוב... מיוחס? מיוחד?

חוק רגיל יכול להתקבל בכל רוב. גם בהצבעה של 2:1 במליאה. כזהו רוב רגיל. רוב שמחייב תמיכה של 61 לפחות, או של 2/3, למשל, נקרא רוב מיוחס, או רוב מיוחד.

מנחם בגין נהג לצאת נגד הביטוי "רוב מיוחס" והעדיף את הביטוי "רוב מיוחד". הוא טען ש"מיוחס" מקנה לו הילה של ייחוס, של העדפה על פני המיעוט. רוב מיוחד, הוא הביטוי הראוי, כי אכן מדובר בדרישה לא להסתפק ברוב רגיל, במקרים מיוחדים, אלא בדרישה מיוחדת לתמיכה של אחוז מסוים מכלל המצביעים. היום נהוגים שני המונחים, והמונח רוב מיוחס מקובל יותר. אבל אני מקבל את גישתו של בגין ומבכר את השימוש במונח: רוב מיוחד.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ארנון איתיאל

הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל כתר

לפעמים, בשביל להבין את האיש שמדבר איתך, צריך להפסיק להקשיב למילים שהוא אומר.

חשבתי שהכלל הזה נכון למערכות יחסים זוגיות, שם זה ממש חיוני, אלא שככל שאני מתקדם לקראת סוף המשמרת אני מבין שכדאי לאמץ את ההמלצה הזו וליישמה באופן הרבה יותר רחב.

למשל אצל ג'ו ביידן, עמנואל מקרון, ושאר להקת הכרוביות.

הם כולם מדברים אלינו. באלף ואחת דרכים מנסים להוריד את גובה הלהבות. נורא נורא משתדלים שתיפסק הלחימה. הם רוצים מאיתנו משהו. הם צריכים שנעשה כל מיני דברים, והטעות הגדולה ביותר מצידנו תהיה להקשיב למילים שלהם במקום להתבונן באנשים.

את מה שהם רוצים באמת הם לא מסוגלים להגיד אפילו לעצמם. המילים שבאמצעותן הם מתפללים בלילה לתוך הכרית נאסרו מזמן לשימוש. התודעה שלהם כובסה וקופלה והולבנה וגוהצה עד כדי כך שפשוט אין להם מושג מי הם.

ובכל זאת, עבור מי שמתעניין לדעת מה הם באמת רוצים, אמליץ על כלל אצבע שצבר פופולריות מאז השחיטה: הפוך.

אני ממליץ לא להקשיב למילים. מי שיסתכל על הבית של האנשים האלה, על המשפחה ההרוסה שעליה הם מופקדים, יבין שהם מתחננים לדבר אחר לחלוטין.

תרבות המערב שוקעת. באמריקה המשמר הלאומי של טקסס נלחם בכוחות הפדרליים. סן פרנסיסקו היא ערימת מחטים במימון המדינה. אירופה הולכת ונכנעת לכיבוש מוסלמי. שבדיה נהייתה בירת האונס של אירופה ושטחים עצומים מפריז הם הלכה למעשה אקס-טריטוריה שכוחות צרפתיים לא נכנסים אליהם.

עמנואל מקרון הולך לישון כל לילה כשהוא מוכה אימה. לפעמים אני חושב שהוא מתפלל רק לא להיות הנשיא הצרפתי האחרון. הפיגועים ההמוניים שכבר קרו ביבשת המתאבדת הם בקושי הפרומו לזוועה שתתחולל שם. הפרומו האמיתי שודר מניר עוז.

מודה, אני עדיין תקוע בשביעי לעשירי. לא ממהר לעזוב. לא רק לי, לכולנו היתה אז התבהרות, איזה ניקיון לא-קרוא שטיהר את האוויר. זה היה יום יפה כל כך שניתן היה לראות ממנו את הגיהינום. אני משתדל לחבק חזק את הדברים שראו עיניי, לא לשכוח ולא להירגע. בבוקר השחיטה השכינה ירדה על רצועת עזה, היא שורה שם עכשיו ואני לא מתכוון לפספס ממנה ולו רגע אחד.

עיני כל העולם נשואות למגרש חול פצפון לחוף הים התיכון. אנשים באירופה יוצאים בבוקר לעבודה, באמריקה הם מתנדנדים להיכלי הספורט לצפות במשחקים, אבל במובן מאוד עמוק הם לא עושים דבר מלבד לחכות ולהתבונן.

עתיד הציוויליזציה המערבית יוכרע ברצועת עזה. במקום ההוא מתנגשים מצוקים ואראלים, גוג ומגוג. המלחמה במחבלי החמאס, עבורנו, היא רק אות. דברים גדולים מזה נמדדים שם למעלה. שם, יעקב עדיין נאבק במלאך. הדין שייחרץ בעזה יהא דינו של כל העולם החופשי, לשבט או לחסד.

כללי המשחק של המלחמה בין הנצרות האירופאית לפאשיזם המוסלמי ייקבעו בחאן יונס. מגבלות הכוח של הציוויליזציה המערבית משורטטות עכשיו ברפיח.

הדרך שבה מדינת ישראל תתמודד עם הטרור האיסלמי היא הדרך שבה תלכנה שאר מדינות העולם. מה שישראל תעשה למחבלי הנוח'בה יהיה תו התקן העולמי, ואת מה שלא נעז לעשות בעזה איש לעולם לא יעשה.

ניצחון או תבוסה, חיים או מוות לעולם החופשי, אלה ייקבעו ברפיח.

אסור להקשיב למילים שלהם. חנוטים בחליפותיהם, מושיטים ידיים לבנבנות ללחיצה, אבל בעצם יורדים על ברכיהם ומתחננים שלא נפסיק. הם מפחדים הרבה יותר מאיתנו, ובצדק. מדינת ישראל תשרוד את הרצחנות המוסלמית, אירופה? לא בטוח.

הם לא רוצים סיוע הומניטרי, הם לא רוצים לקדם עסקאות והסיוט הנורא שלהם הוא הפסקת הלחימה. הם רוצים להבות. הם מתחננים שנחזיר את העולם לנורמליות. מה שהם צריכים כמו אוויר לנשימה הוא ניצחון במונחים תנ"כיים.

הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל כתר. כרגע אנחנו מחזיקים אותו בידיים, ואני רק מתפלל שלא נחמיץ את הרגע שבו נידרש להניח אותו על הראש.

ארנון איתיאל

* * *

ד"ר ארנה גולן

לחיות על פי תהום –

ולכתוב על כך מגובה של מודעוּת וספרות

על ספר סיפוריו של ישראל איז'ו רוזלי,"לחיות על פי תהום", הייטנר  ספרים, הוצאה לאור, אוקטובר 2023. עריכה ספרותית – אילן הייטנר, עריכה לשונית – טל עזר יצחק, ארט כריכה – אורן אסף, גרפיקה ועיצוב – עדי רוזלי, עימוד ועיצוב גרפי – נטלי קלוג.

א. דברי מבוא

 ספר סיפוריו זה של ישראל ( הקרוי איז'ו בביתו ובפי מכריו), הלא הוא ספרו השני,  הוא  ספר ייחודי, מפתיע בשמו, בנושאו, באקטואליות שבו וברמתו הספרותית. נושאי סיפוריו, כך  מתברר כבר מן הכתוב על הכריכה האחורית, שאובים מחייו של אדם שהיה לוחם ביחידה מובחרת במלחמת יום הכיפורים ונותר פוסט טראומטי גם שנים רבות לאחר מכן. הספר יוקדש, לכן  לתיאור חייו של המספר  מן הזווית של מוכה הלם קרב המוצא את תיקון נפשו והרגעתה בכתיבה הספרותית. המפתיע הוא שהסיפורים אינם ווידויים, שהם כתובים נהדר, בנויים מעלילה מרתקת ותוך כך אף  מחכימים בחייהם של חיילים שלקו בהלם קרב.

על הכריכה האחורית אף מופיע קטע מסיפור מצמרר המספר את הרגע המשברי של איז'ו עצמו, במלחמת יום כיפור. היה זה  במהלך הקרבות לחציית התעלה ובקרב ההירואי , האכזרי ורב הקורבנות ,"קרב החווה הסינית" הנודע באימתו ובקורבנותיו. לאחריו הוא נותר הלום קרב, נשלט בידי הפוסט טראומה, "חי על פי תהום," אף כי לקח זמן רב עד שהוא עצמו התמוטט והכיר בכך ורק אז החל המאבק עם המערכת שאמורה להכיר בו כפוסט טראומטי.

אף מסופר שהשתתף במסגרת "כוח שמוליק", שלאחר מכן יוקדש לו סיפור. וכך נאמר שם להשפעתו של הספר על הקורא: "לחיות על פי תהום" הוא מיסמך מצמרר, המשקף את כוחה ההרסני של המלחמה על נפשותיהם של השורדים שחזרו מהתופת." המעניין הוא  שמעבר לכוחו כמיסמך, הרי זו יצירת ספרות שרמתה גבוהה ואין כמותה אקטואלית עתה. שהרי לפתע היא  נקראת כאילו נכתבה זה עתה, במלחמה האכזרית שנכפתה עלינו ושחיילינו עומדים בה בגבורה, אך גם כשהם יוצאים מעזה "עזה לא עוזבת אותנו" ("ידיעות אחרונות", 6 בפברואר).

אי לכך  מדהים  לציין כי ספר הסיפורים הזה, השני לישראל (איז'ו ) רוזלי והשונה מקודמו, נעשה לפתע, ובוודאי לצערו, לאקטואלי! לא ייאמן, אך הוא הופיע ימים ספורים בלבד קודם ל-7 באוקטובר, לאותה שבת ארורה, כאילו ניבא ליבו  את שיתרחש. שהרי שמו, "לחיות על תהום" מנבא את ההלם ומראות הזוועה ההופכים אנשים בקרבות למוכי הלם קרב, ומתברר שאף הפכו עתה חיילים ותושבים לפוסט טראומטיים. ואילו  הספר הזה, שנכתב על ידי רוזלי , להבנתו, כחלק מתהליך ההחלמה, יצא  לאור על ידי כותבו, לרגל מלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. ואתה נוטל את הספר ונדהם! 50 שנה עברו ועדיין כאב והלם הקרבות שוכנים בנפשו  של אדם. אבל הכתיבה המצויינת מעניקה להם עוצמה ומשמעות אובייקטיבית כיצירת ספרות של אמת. אין זו כתיבה וידויית כאמור ובכך כוחה, אף כי  הוא גיבורם של רוב הסיפורים, וכולם כמעט מסופרים בלשון אני.

ב. בין בידיון לממשות

 היבט נוסף הוא  שגם  קשה לדעת מה אמת או מה בידיון ספרותי בסיפורים השונים,  כמו למשל הסיפור הנהדר, "דם המכבים", שעל פי שם בת זוגו, הסיפור מוצג כבידיון, או לפחות לא כאישי. ומה ייחודו? שמסופר בו מה הוביל לחתונתו עם רעייתו דורית (כמובן שזה אינו שמה האמיתי של רעייתו, כשם שגם השם איריס, שהוא מעניק לאשתו בסיפורים אחרים, אינו שמה האמיתי). ומהו הסיפור עם דורית?  דורית, שהיתה הפקידה הפלוגתית בצבא וכולם כולל המספר היו מאוהבים בה,  נישאה תחילה לחברו הטוב צחי. אולם צחי נפל בקרב.

בסיפור הזה כבר מדובר על מלחמת לבנון, ומתברר גם מסיפורים נוספים שעברו שנים עד שהוכר (תחילה אפילו לא על ידי עצמו) כהלום קרב ועל כן הוא הוסיף לשרת במילואים. לכן הספר, המוקדש לזכר אימו האהובה, מוקדש  גם "לכבודו של איציק סעידיאן" ולכל נפגעי הנפש במלחמות).

ובסיפור, לאחר שצחי נפל בקרב, הוא ודורית כאוהביו עולים יחדיו לקברו מדי שנה, ואז מתרחש אירוע מדהים, על טבעי, כשהוא שומע את קולו הברור של צחי קורא לו מן הקבר לשמור למענו על דורית. אבל היא לא שמעה, ולכן בפעם השנייה כשעלו לקברו, הפעם הוא כבר מדבר לשניהם, לכל אחד לחוד, ושניהם שמעו מן הקבר את קולו הרם המצווה על כל אחד מהם לשמור על השני למענו, למען צחי!

יש להניח שהקורא מייחס זאת להזייה שמקורה בפוסט טראומה, אבל אין לכך חשיבות. ואמנם, אחרי רווח קל בטקסט נמסר כבר כיצד נולד בנם הבכור והם סילקו  מביתם את "פרחי דם המכבים", שהיה להם תפקיד משמעותי של זיכרון בביתם (והפך שם אקטואלי היום לחיילינו הנופלים) ומילאו את הבית בצעצועים. ואפשר להוסיף עכשיו, שהלוואי ונגיע לסילוק כזה היום ובמהרה.

מאידך, סיפורים לא מעטים , מקוריים ומרגשים, מספרים על חיים שהלם הקרב אולי בריקעם ואחרים  – בעיקר בחלקו השני של הספר בתקופות חיים שקדמו, כמו בלימודיו בתיכון בפנימייה החקלאית בפרדס חנה.

ג. תקופת החיים שקדמה למלחמה

שם, למשל, בולט הסיפור המקסים, המסופר למופת ורווי ההבחנות הפסיכולוגיות והחברתיות, "חברת אחוות הפנימיה", שמספר על פרשת ידידות ותחרות של שלושה נערים, הוא ושניים נוספים,  שסודרו לגור בחדר אחד. דרכי האפיון חכמות, הסיפור אינו נזקק לאקספוזיציה אלא נפתח בפעולה, בהגעתו של רוזלי ראשון, ודמותו מצטיירת אף כאן באור בוהק של ענווה, צניעות ואנושיות. אחריו נכנס דורון המפונפן העירוני המקרין עושר וחשיבות עצמית וממנה עצמו ראש ומנהל לשלישייה, ואחרון מגיע המושבניק גדול הגוף והיכולת, הלא הוא אבנר.

בחלק המרתק הראשון מובאים היחסים הנבנים ביניהם במשך הלימודים, וכאשר הם מסתיימים ישראל הוא היחידי שנשאר בארץ, אבנר נסע כמנהג הדור לשוטט באמזונס  ואילו דורון נוסע לניו יורק ללימודים. או אז וישראל נקלע למלחמה. עולה גם פרשת ההתאהבות באיריס, שדורון מחליט "לחטוף" לו אותה אך נכשל, ובעיקר נפרשת הפרשה שדורון משכנע אם שני החברים שלו להשקיע בחברה חדשה והם מצטרפים, אך ברגע מסויים, כשהוא מתעשר מהחברה הוא מפטר אותם. והסיפור מוסיף במהלכים מרתקים. לענייננו חשוב שדורון חוזר ארצה לאחר שהתעשר מאד ובסופו של דבר לאחר שנים מגיע לפתע לביתו של ישראל וישראל מטיח בו דברים, אך לפני שהוא הולך הוא נותן לידיו של ידידו מעטפה עם מסמכים. ואת הפתעת הסוף חבל לספר. אבל הפיתוי גדול, כי  בה הוא ואבנר רשומים עם דורון המנהל (כמובן) כבעלי המניות של "חברת אחווה הפנימייה" העשירה.

האם זו אמת ביוגרפית? ספק גדול. דומה כי הבידיון היצירתי ביקש ליצור לא רק פואנטה מפתיעה, אלא להאיר צד מורכב בנפש האדם, המבקש כפרה ועם זאת נותר בהבלטת עליונותו.  ואכן, כתיבה בעלת רמה ספרותית רצינית ניכרת גם  בשעת סיפור דברים הנראים כהווייתם, אם בשחזור קרבות, אם במתן השפעתם ההרסנית לאחר שנים אם בביקורת על המערכת שכשלה בטיפול ברבים ממוכי  הטראומה ולאחר מכן בתודה על תרומתה , אם כי במאוחר, לשיקומו, אלה הסיפורים שהם עיקרו של הספר ומותירים בקורא רושם עז. יותר מזה, אופן פיזור החומרים, תבנית האקספוזיציות, הפואנטות רבות המשמעות המאפיינות את רוב הסיפורים.  והכל  נמסר באופן מרוסן  ומתוחכם, כך שהוא מעורר סקרנות לקראת סיומו של הסבך.

ד. ומדוע הוא כותב? מהם מניעיו?

כאמור,  הסיפורים המעלים פרקים מ"חייו הקודמים" של רוזלי, טרם לקה בפוסט טראומה, אמנם הוא עצמו מונה אותם בין פרקי חייו האהובים עליו כנושא לכתוב עליו, "כי אני אוהב להיזכר במי שהייתי לפני הימים הנוראים," אבל הם אינם מרכזו של הספר הקרוי "לחיות על פי תהום". הספר אף נפתח ב"סיפור" מדהים, שאינו בפועל סיפור אלא הוא בגדר תהייה בין השאר על  ניסיון הכחשתה של הטראומה, התפרצותה והשפעתה על מהלך חייו. סיפור ההקדמה הזה מדהים בעומק ההגותי והריגשי שבו, כעין חשיבה פילוסופית על  קיום במצוקה ובהמראה ממנה בכוח הכתיבה. אף כלולים בה פרדוקסים מכאיבים מכאן ומבריאים מכאן. אירונית היא תשובתה של אשתו לשאלתו לראייתה למה הוא כותב, והיא עונה שהוא מצפה לשבחים שתמיד הוא  מקבל, הקורא מחייך מן הסתם, אבל הוא עצמו מקבלה ברצינות, בענווה אמיתית. והוא אומר: "אני כותב בכדי לשחרר ולחלץ מתוך הלב האטום, שכלא את כל זיכרונות הילדות והנערות היפים והרעיונות הנשגבים במעטפת צינית וסרקסטית מתובלת בהרס עצמי." הוא כמה לשחרור ריגשי והגותי, להיגאל מהזיכרונות ההרסניים, "להיכנס עמוק לנבכי הנפש, להקיא את נשמתי  אל הנייר הריק ומתוך הריק והסחי, לפנות מקום לתובנה מחודשת ולתודעה עצמית." אין פלא, אפוא, ש"הסיפור" קרוי "תרופה ושמה כתיבה".

ה. שנות ההתעלמות מהשפעתו של הלם הקרב עד ההתמוטטות

וכך כלולים בספר  סיפורים על 30 שנים ארוכות שהמערכת לא הכירה בהיותו מוכה הלם קרב ובהם היה חוקר פרטי מצליח ובכך הרס את עצמו, עד שהתמוטט, עבר ניתוח לב פתוח והחל להילחם על הכרה בו. אלה סיפורים מפתיעים בצלילותם ובריסונם. הוא גם פירסם ספר שנקרא  "בראשית היות" ויצא לפני 29 שנה, ואופיו. כעין אפוס על ראשית התהוותו של העם ואמונתו, עומד בניגוד גמור לזה הנוכחי. עתה הכול השתנה, חוץ מאהבתו למדינה, למשפחה, לערכים.

ו. מרכזו ושיאו של הספר

כאמור, הסיפורים שעניינם הקרבות שבמהלכם לקה בהלם הקרב, או שעיקרה של העלילה בתוצאות הפוסט טראומה או בהשפעתה הם גם המרגשים והחזקים שבספר. מפאת קוצר המצע נזכיר אך שניים שלושה סיפורים עזים ומרגשים כאלה.

הסיפור הבולט , לדעתי, "המותח", מפתיע ומרגש, שעלילתו המפתיעה העולה מנבכי ההלם קרב, כתובה תבונה מעצימה, הוא במפתיע גם הראשון לסיפורים שזה נושאם. ומעניין, שמו הרב משמיע, "להינצל כל פעם מחדש", מגלם את העמידה על פי תהום והאופטימיות על אף הכול: ככתוב  במשפט הפרדוקסלי  החותם את הסיפור: "כמה טובים החיים האלה." ומדוע? כי "שוב השלכתי עצמי לתהום, וכמו עוף החול ניצלתי מחדש".(17-25) כי הסיכון העצמי והסבל זוכים לפיצוי מפתיע וראוי. תפיסת עולם זו היא חלק מיופיו של הספר שמאפשר לך לנשום.

הסיפור נפתח ב"דיווחו" של המספר על החיים הפרועים שהוא מנהל בסיוע הקנאביס וסיכון עצמו, והוא חש כי ניצל שוב ושוב אך הפוסט טראומה אינה מרפה. ואז, במפתיע, מתברר לנו משיחה מקצועית ופורמלית עם הפרופסור לניתוחי לב, גרנות, כי רוזלי עבר בגיל 41 התקף לב וניצל בניתוח מעקפים, אבל עכשיו, לאחר 18 שנים, תהא זו סכנת חיים לנתחו שנית. תוך כדי ויכוח אדיב מתלהט רוזלי ומטיח בפני הפרופסור כי היה במלחמה בתחתית השאול בחווה הסינית  כדי שגרנות וכל האחרים בארץ יחיו, ומגיע לו ניתוח. ואז גרנות קופץ מכיסאו דמעות בעיניו והתרגשותו עצומה ומספר כי גם הוא השתתף בקרב הזה ומישהו הצילו, גרר אותו כי הוא איבד את ראייתו באופן  זמני. או אז קופץ ישראל ממקומו כי שניהם קולטים, כי הוא היה זה שגרר אותו בתוך אש הקרב והצילו.

וזה רגע שהדמעות עולות מן הסתם גם בעיני הקורא, ואולי דווקא בגלל התיאור הכאילו עובדתי. והסוף? שלאחר שהם מספרים בדמעות על החיים  שלאחר מכן, גרנות, חוזר לשליטה עצמית (הוא הרי לא מוכה הלם) ומודיע למצילו כי עתה הוא יציל אותו ויעשה את כל האפשר, יתגבר על הסיכון  וינתח אותו. כבר בעוד ימים ספורים. וכך, אף סיפור זה מסתיים בראיית עולם אופטימית על אף הכול. וכך  הסיפורים מובילים לחיים.

וסיפורים נוספים: רק נזכירם בשמם ועיקרם. למשל, הסיפור המדהים על "הבלדה על כוח שמואליק", שאינו  כמובן בלדה אלא מאבק מרתק על הכרה בחלקו של כוח זה בקרבות הקשים ומתן תהילה לו כמגיע ללוחמיו שרוזלי היה ביניהם. ותוך כך אף נפרש עולם שלם של חיילים ומילואימיניקים.

סיפור ארוך אך מרתק לא פחות הוא "מתענים על נפשותינו" שנושאו טיולי חברים-לקרבות שתכליתם איוורור וריפוי הנפש ואף הנאה. רבים חדלו מלבוא, אך הידיד הקרוב מיכה נשאר נאמן לו והוסיף לטייל עימו. הוא  הבין היטב כי טיולים אלה היו לגביו בריחות, הצטרפותן של בנות לטיול המתואר הוסיפה לתחושת הבידור והאוורור. אלא שאז חלה התקרבותו לטלי ונוצר מתח מיני ביניהם. או אז הוא חש חובה לחבריו שנפלו  ודחף להציל את נפשו  ממגע של ממש. הכיצד? כמו תמיד. "ההינצלות" דווקא בעינוי נפשי הכרחי, על מנת שלא לשמוח ולא לבגוד בחברים שנפלו. ואז הוא מתפרץ בבריחה אינסטינקטיבית אל ההר, אל הבדידות, אל הכאב הנפשי. כופה עצמו להיזכר בכל חבריו שנפלו בקרבות ולכאוב. רק אחרי העינוי הנורא הוא מרשה לעצמו לחדש את הנדר לחיות עתה טוב. ואכן מיכה בא לקחתו אל כולם. וזה רק החלק הראשון של הסיפור, בעל שלושה החלקים, כשכל אחד פורש עולם שלם ועם העומק הנפשי שבו. גם איפיון הדמויות ייחודי והעלילה סוחפת ועמוקת רגש ומשמעות.

עוד נזכיר סיפור מיוחד הוא  "אש כוחותינו" שמציב שאלות מוסריות כבדות משקל  על מעשי רצח שחיילים עושים בהכרח במלחמה או בחיים האזרחיים אך כבר כתוצאת הלם קרב או רגשות אשמה, ביסודו של הסיפור הזה ניצבת השאלה "האם אדם נורמטיבי שנלחם על שלומה ועל רווחתה של משפחתו בעולם אכזר ומנצל" – לאחר השתתפותו במלחמה מייסרת, האם כאשר הוא מותקף הוא מתקיף והורג, בלי כוונה אמנם, האם הוא רוצח.

מהשאלה התיאורטית הזאת צומח סיפור מפתיע, שד"ר חרמוני, הפסיכולוג החדש של בית הסוהר, הופך לגיבורו של הסיפור, בצד הגיבור שנקרא כאן אלי לוי האסיר, שכבר  מזה שנים הוא פוסט טראומטי. ונדגיש, אף כי הסיפור מסופר בגוף ראשון, לא איז'ו הוא גיבורו – אלא אסיר  שרצה לנקום על פגיעה פיזית מתמדת באחותו על ידי בעלה שתמיד היכה אותה קשות. אך אז, בנקמה, ידו של המספר "היתה קלה על ההדק" כתולדת המלחמה וירה בו. לכן  נאסר וישב בבית הסוהר. ואז, בחקירתו לשם שחרור מוקדם על ידי דוקטור חרמוני, מצטיירת דווקא דמותו של הפסיכולוג הרגיש והמורכב, ולפי המסופר הקורא מבין שהיה מעין מוכה הלם קרב ממלחמת לבנון הראשונה כיוון שגרם לתאונה קשה. הפעם לא נחשוף את הסוף, ותהיה זו ראייה למתח העלילתי שהוא מאפיין חשוב בסיפוריו של רוזלי וסופו בפואנטה מפתיעה ובנוסף גם טעונת רמזים וערכים.

 ולסיכום: לפנינו ספר ייחודי, מקורי, רב עניין ומרתק ואפילו אקטואלי, מוסיף לנו הבנה, הדרושה היום, לעולמם של מוכי הפוסט-טראומה. מומלץ מאוד לקריאה.

ד"ר ארנה גולן

* * *

אהוד בן עזר

צהריים קלים על הדלפק בדליקטסן

[מקודם בראסרי] באבן גבירול 70

ב-238 שקל לפני הטיפ

אי אפשר שלא להתגעגע לבראסרי הגדולה והמופלאה שהיה אפשר לקבל בה מרק בצל צרפתי באיכות שאינה נופלת ממסעדה טובה בפריס. המקום מתפקד עתה כחנות מעדנים גדולה בשם "דליקטסן" שאפשר לקנות בה קרפלאך נהדרים ועוד מעדנים רבים, מנות מבושלות, סלטים ומיבחר מאפים, ובמקביל גם לשבת במסעדה-זוטא ליד הבר-הדלפק הארוך, שהוא השריד היחיד מהריהוט המקורי של הבראסרי.

החשבון:

שרימפס ארטישוק ביין לבן – 86 שקל.

מרק כתום (דלעת בעיקר) – 32 שקל.

בקבוק בירה גינס – 28 שקל.

כבד קצוץ 250 גרם – 28 שקל.

מנת לחם וחמאה – 18 שקל.

טירמיסו בכוס – 26 שקל.

מילפוי אישי 10–  שקל.

תה – 12 שקל.

ס"ה 238 שקל בתוספת 50 שקל טיפ – 288 שקל.

כל המנות היו טעימות ברמה של מסעדה מעולה המלצרית והמלצר שמאחורי הדלפק היו נחמדים בצורה בלתי רגילה וראויים לטיפ הגבוה, אבל התפריט היה אפס-קצהו של המבחר המעולה שבתפריט הבראסרי המקורי זיכרונו לברכה. הבטיחו לנו שביום חמישי בצהריים (הם פותחים ב-12.00) יהיה מרק בצל צרפתי במו בבראסרי של פעם!

דליקטסן. אבן גבירול 70, ת"א. טל. 03-9681010. המסעדה פתוחה מ-12 בצהריים.

* * *

משה גרנות

רומן או מניפסט?

על "התחייה" מאת לב נ. טולסטוי

בתרגום מ.ז. ולפובסקי

הקיבוץ המאוחד 1966, 413 עמ'

מי שקרא את "מלחמה ושלום", התוודע אל נטייתו של לב טולסטוי לרתום את הסיפורת למסות הגותיות, במקרה ההוא – אל התובנות ההיסטוריוסופיות, וברומן שלנו  "התחייה" – אל תובנות סוציאליות ודתיות. הגישה המסאית הזאת של טולסטוי גרמה לא אחת להתערבות הצנזורה הצארית, שלא התלהבה במיוחד מהרוחות המהפכניות שנשבו ממערב אירופה.

אביא כאן בתמצית את העלילה של הרומן, שכאמור, היא תפלה למבוקש ההגותי: הנסיך דימיטרי נאכליודוב נפגש אצל דודותיו בחדרניתן, נערה יפיפייה בשם קטרינה (קטיה) מאסלובה, בת בלתי חוקית של שפחה, שהיתה נכנסת כל פעם בהריון מגבר מזדמן, וממיתה את הילוד באי הנקתו. קטיה ניצלה מגורל דומה משום שאחת מדודותיו של הנסיך החליטה לגדלה, ולימים להופכה לחדרנית. הנסיך מתאהב במאסלובה למגינת ליבה של הדודה. הנסיך שהתבהם בחיי ההפקר של קציני הצבא (תיאור מפורט בעמ' 49-47) מפתה את מאסלובה לשכב עימו, מעניק לה 100 רובל, וחש עצמו ככישלון (כאן ימצא הקורא מסה על האדם הרוחני והאדם הבהמי).

מאסלובה נכנסת להריון, מפוטרת מבית הדודה, יולדת אצל מיילדת השולחת את הילוד לאימוץ כשזה מת בדרך. מאסלובה מנסה להתפרנס במלאכות שונות, אבל בגלל יופייה, גברים נטפלים אליה, ולא נותנים לה מנוח. היא משתכנעת "לעבוד" בבית בושת חוקי – אם כבר לקבל הצקות של גברים, לפחות לחיות ברווחה ולזכות בגרדרובה מפוארת. הסופר מתאר את גורלן המר של חיי היצאניות, שסופן להידבק בעגבת ולמות בייסורים. בין הלקוחות של מאסלובה נמצא סוחר הנזקק לה יומם ולילה במלונו. שני עובדי המלון סימון וביצ'קיבה מציעות למאסלובה לתת לסוחר סם שינה, כדי שתהיה לה מנוחה ממנו. אלא שהסם גרם למותו של הסוחר, והשלושה נתבעו לדין על רצח.

הסופר מתאר בפרוטרוט את קלקלות המשפט: השופט מבקש לסיים מהר את הדיון, כי יש לו פגישה עם מאהבת, וסגן הקטגור, המבקש קידום, בטוח שכל משפט, המסתיים בחיוב הנתבע, מקדם אותו לקראת מטרתו. כך קורה שרבים חפים מפשע מקבלים עונשים מרים. בעיני המחבר, אפילו החוטאים אינם ראויים לעונש, כי ישוע הטיף לוותר על נקמה אפילו על שבעים ושבע סיבות (במוטו בראש הרומן מובאים דבריו של ישוע בנדון על פי הברית החדשה).

הנסיך נקרא על ידי בית המשפט לשמש שופט מושבע, והוא מכיר מיד את מאסלובה, אבל היא לא מכירה אותו. הסופר מתאר את הליקויים בדקויות של המשפט החפוז (כאמור, נשיא בית הדין מיהר למאהבת...) שגרם לכך כי הרעלה שלא בכוונה תיענש בארבע שנות כלא עם עבודת פרך. הנסיך מודע לעוול שנעשה לנאשמת, ומאשים את עצמו על כך. הוא מפסיק את ביקוריו אצל מיסי קורצ'אגין שהייתה מיועדת להינשא לו, שוכר עורך דין מפורסם ויקר, ופונה למושלים, לסנאט, ואפילו למלך להעניק חנינה למאסלובה. הוא מקבל אישור להיכנס לבית הסוהר כדי לבקש סליחה ממנה, והוא אף מציע לשאתה לאישה.

אלא שמאסלובה רוכשת לעצמה עם השנים אישיות של יצאנית, המבקשת לנצל את הגבר הזה המבקש טובתה. בעקבות השתדלותו, היא מועברת להיות מטפלת בבית חולים, ומשם מקבל הנסיך מידע (שקרי) שהיא כביכול פיתתה חובש. הסופר מקדיש מילים לתיאור התנאים הלא אנושיים של בתי הסוהר: עביט של שופכין בחדר המפיץ סירחון, כינים וכו'. הסופר מתאר דרך עיניו של הנסיך את מסע האסירים לאורך שבועות ברכבת וברגל אל סיביר, כשבדרך חלקם מתים. הנסיך מצליח להעביר את מאסלובה מאזור הפליליים לאזור הפוליטיים, ושם מצויים העילית התרבותית של רוסיה הצארית (כאן, כצפוי, התערבה הצנזורה). אחד האסירים הפוליטיים מתאהב בה, והיא נוטה להסכים, למרות שמנעוריה היא אהבה את הנסיך.

הנסיך, שכאמור, מתרוצצים בליבו האדם הרוחני והאדם הבהמי, מחליט לאמץ את הגותם של הרברט ספנסר והנרי ג'ורג' (הנסיך שולט באנגלית ובצרפתית), בצעירותו העניק חינם לאיכרים חלק מהאחוזה שירש מאביו, ולאחר המסע לסיביר הוא הקטין את דמי החכירה מהאיכרים העניים, משום שהוא התוודע אל חייהם הקשים.

הספר מבקש להנחיל את ההטפות של הברית החדשה, כי מאחר שאין איש שאינו חוטא, אסור להעניש את החוטאים, וכן נוקט הסופר במניפסט סוציאלי במשטר הצארי שמעניק עושר תועפות לאצילים וחיי עבדות לאיכרים שהיו קודם צמיתים. הסופר מדגיש, כאמור, שהנסיך מושפע בהתנהלותו מהרברט ספנסר הבריטי והנרי ג'ורג' האמריקאי באשר ליחס כלפי עניי עולם, ואגב, שניהם לחמו למען שוויון זכויות לנשים, וכן, שניהם בני דורו של לב טולסטוי. וכן, התחייה בספרנו מתייחסת לתמורה שחלה באישיותו של נסיך דימיטרי נאכליודוב.

משה גרנות

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

22.9.13

שלום אהוד,

ברכות על ספרך.

קראתי אותו בעניין רב. לא מעט פעמים נשמעו פרצי צחוק גדולים שהתחלפו בשקט חותך.

שאלותיי מצורפות ואני מחכה בקוצר רוח לתשובותיך.

שבוע טוב ותודות,

כרמית ספיר ויץ

1. מה יחסך האמיתי לנשים? אני מאוד סקרנית, שהרי ספרך גדוש בתיאוריהן. מהי אישה אמיתית בשבילך?

2.  למי מיועד הספר וכיצד הוא נולד?

3. אני מניחה שיש אמירה מאחורי הבחירה להוציא את הספר שלא באחת ההוצאות המסחריות המוכרות. מהי האמירה?

4. מה מאחורי הבחירה להביא את דמותה של עורכת בהוצאת ספרים, המשיבה אליך במידה לא מובטלת של שאט נפש, על כך שהיא דוחה את ספרך?

5. פגשתי בספר, בין היתר, את לילית. מה עוד מלימודי הפילוסופיה היהודית מוטמע בספריך במובהק ובמוצנע?

6. ישנם קווי דמיון מובהקים בין הביוגרפיה של חיימקה שפינוזה לביוגרפיה שלך. ולמרות זאת, לא בהכרח ברור שאתה הוא הוא. מה מאחורי הבחירה?

7. סופרים רבים שלחו את ידם בכתיבה אירוטית. אחד מהם הוא פליקס זלטן (אבי במבי ועוד). בעוד שרבים מהם בחרו להישאר בעילום שם ואילו אתה בחרת אחרת. האם לא יותר קל להישאר בזרם?

8. הביקורת, לעומת זאת, אינה מרומזת כלל ועיקר. הכוונה למכתב הלילי שאני קוראת בהתמדה (ונהנית ולומדת. פעם או פעמיים אפילו נכנסת בי חזיתית. יפה) וגם לספר. אתה כותב על שפתו הבלתי נהירה של ס. יזהר (בן משפחה של בעלי. אחד מציוריה של נעמי אלמנתו תלוי אצלי בסלון), על סילבי קשת, על יגאל מוסינזון, על השפה הקלוקלת שאינה מבדילה בין זכר לנקבה, על נביאי השקר ועוד. מה יש שם, מאחורי הביקורת? אני לא לגמרי מזהה את הטון, האם הוא מחויך ומפויס, או שאולי כועס ושואף לתיקון.

9. שאלה טכנית: האם תוכל להגיד לי מתי ולאן נוח לך שנשלח צלם? אתה מוזמן לכתוב אלי מה הכתובת, יום ושעה, הוא יגיע.

זהו בינתיים,

תודה רבה לך על הזמן, מועדים לשמחה ושיהיה שבוע טוב.

* * *

30.9.13. יום שני. בבוקר מטלפן שמאי גולן לבשר לי כי בגיליון "מעריב" של היום מופיעה כתבתה של כרמית ספיר ויץ והיא על שני עמודים וחיובית מאוד. יותר מאוחר ארד לקנות את העיתון.

לקראת הצהריים אנחנו יוצאים ל"יערות הכרמל", ורק במרכז המסחרי בצומת כפר ויתקין אני מוצא גיליון אחרון של "מעריב" ובו הריאיון-הכתבה שאת רוב התשובות בה אני שלחתי באי-מייל. הכתבה מאוד חיובית ואני אביא אותה בגיליון יום חמישי הקרוב.

כרמית ספיר ויץ

אהוד בן עזר בעקבות חיי המין הנועזים

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב", "המגזין", מיום 30.9.13

בגיל 77 החליט הסופר, העיתונאי והביוגרף אהוד בן עזר להוציא לאור ספר זימה בעל תכנים מיניים בוטים, שמסתמך על הרפתקאותיו האישיות במשך השנים. המשימה לא היתה קלה – הוצאות רבות דחו את כתב היד שלו וביקורות הושמעו על התיאורים הגרפיים המדוקדקים, אבל בן עזר לא מתרגש ופוסע אל השקיעה יד ביד עם גיבורו ההולל, חיימקה שפינוזה.

אהוד בן עזר, פתאום קם אדם ומחליט בגיל 77 להוציא ספר זימה. במרכזו הוא מעמיד משורר בשם חיימקה שפינוזה, בן למשפחת פרדסנים עשירים מפתח תקווה. שפינוזה הוא מראשוני קיבוץ עין גדי, עובד כאופה, ומרגע שהוא מגלה את סוד קסמן של נשים, הוא לא חדל. טעמו המגוון בנשים והיעדר חרצובות הלשון מביאים לתוצאה הסופית, הפרועה, הגסה והמצחיקה: הרומאן "מסעותיי עם נשים"

יגאל מוסינזון, חיים חפר, יעל ויצמן (אחותו של עזר), ס . יזהר – כולם שם, ואין הנחות גם למקורבים. "הופיע הרומן 'מסעותיי עם נשים'. אין החזרות! קנית – נדפקת!", מבשר בן עזר ל-2,500 המנויים של "חדשות בן עזר – מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח", המשמש במה ספרותית ופובליציסטית. בן עזר, זוכה פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל שלוש פעמים, חתום על עשרות ספרים שכתב לילדים, לנוער ולמבוגרים ותורגמו למגוון שפות.

"במקום להתמקד במעשה החלוצי הנועז של יישוב הארץ באזורים נידחים ומסוכנים, אנחנו מחפשים את נקודות ההווי של סיום תקופת הבתולים, כאשר על מה שאני העזתי רק לחלום ולשמור בתוככי תוכי, אתה מעז לחשוף קבל עם..." כותב אליו ישראל ויסלר (פוצ'ו), ופרופ' נורית גוברין מציינת בפניו: "בוודאי לא תהיה זו הפתעה בשבילך אם אומר שלא פעם התיאורים המיניים הבוטים והפרובוקטיביים מביכים אותי, אינם לרוחי, ובעיקר מעמעמים את כישרון הכתיבה והסיפור שלך... במקום שאתה 'רק מספר' ולא עושה פרובוקציות, מתגלה כישרון הסיפור שלך במיטבו. שילוב של עצב והומור, אינטימיות וריחוק, דעת ימים רחוקים עם הווי אקטואלי."

לאור התיאורים הפלסטיים המדוקדקים המופיעים בספר, קשה להתאפק מלשאול את בן עזר מה יחסו לנשים ומהי אישה אמיתית עבורו.

"אישה אמיתית היא קודם כל אשתי, שבלעדיה הייתי אבוד." הוא אומר. "אבל היא לא מופיעה ברומן. במרוצת חיי הנעורים והבחרות שלי היתה האישה שאהבתי כמו אלוהים בשבילי, והיא מופיעה בספר השירים הרציני היחיד שלי 'יעזרה אלוהים לפנות בוקר'."

[השיר הבא אינו מופיע בכתבה]

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

"אבל מאחר שאהבה זו, שנמשכה שנים ארוכות, היתה נכזבת, הרגשתי שכל שאר הבחורות אמורות לפצות אותי בתאוות בשרים פרועה למדי. לקח לי הרבה שנים ושני חיי נישואים כדי להתאזן, וזאת בעיקר בזכות הקלנדר, שהרגיע אותי. אולי אפילו יותר מדי הרגיע.

"ביומנים שלי, החל משנת 1965, הוספתי בסוגריים מרובעים בעת העריכה, כל מה שחלמתי שיתרחש ולא קרה, וממש חייתי זאת מחדש, כמו בסרט פורנו או כמו בשם הסרט: 'אתה חי רק פעמיים'. היומנים יועמדו לרשות הציבור בשנת 2036, במלאת לי מאה שנה, וכאשר רוב הדמויות המתוארות בהם כבר לא תהיינה בחיים או שתהיינה זקנות מכדי להבין."

כרמית: למי מיועד הספר?

"הספר מיועד כנראה קודם כל לי עצמי, שנהניתי בעת כתיבתו ואפילו הייתי מגורה מקטעים שכתבתי. שלא לומר שהצחקתי את עצמי פעמים רבות. יש סופרים שאינני מבין כיצד הם לא מתים משעמום כאשר הם קוראים את הגהות הספרים שלהם.

"חוץ מזה אני אף פעם לא חושב למי מיועדים הספרים שאני כותב, חוץ מאשר כשאני כותב לילדים – אז זה מחייב בכל זאת איפוק מסוים."

כרמית: אני מניחה שיש אמירה מאחורי הבחירה להוציא את הספר שלא באחת ההוצאות המסחריות המוכרות.

"האמירה היחידה היא הכורח. שום הוצאת ספרים לא היתה מוציאה לאור את 'מסעותיי עם נשים', וגם אם היו כאלה שמסכימים, הייתי ודאי לוקח חזרה את כתב היד לאחר ויכוח קשה עם העורכות הספרותיות. למזלי יש לי מו"ל מפיק פרטי, אלישע בן מרדכי, הבעלים של הוצאת 'אסטרולוג', שמאמין בי בעיניים עצומות ואומר שהוא מזהה מיד כל עמוד שאני כתבתי גם אם שמי אינו עליו.

דרך לא קלה

"'נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קנאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים, אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך רומן – ועוד לקרוא אותו. אין עלילה, אין מתח, אין מחלה, אין פשע, אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה, למתח העדתי, לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סאבטקסט. העברית שלך דלה להחריד...' (העורכת סוסיה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס דוחה בעדינות את כתב היד של בן עזר, "מסעותיי עם נשים", עמוד 68)."

לא קלה היתה דרכו של הספר עד צאתו לאור, אבל היו גם תגובות אחרות. "לאחר זמן לא רב, כשכתב היד של הרומן הושלם, כתבה לי עליו עורכת אמיתית," מספר בן עזר ומצטט:

"למרות הנאתי השמחה והרבה מכתב היד, ולאחר התלבטויות ארוכות, אני חוששת שאכן עליי לענות בשלילה להצעתך להוציא לאור את כתב היד. במצב הנוכחי של שוק הספרים, ולאור העובדה שתוכניות ההוצאה מלאות לשנתיים הקרובות, אנחנו נאלצים להתמקד בספרות שיש לה סיכויים מסחריים חד משמעיים ועם כל הערכתי האישית והמקצועית לסגנונך הייחודי, למיומנותך המלוטשת ולכישרונך הבלתי מעורער, אני חשה שקהל היעד של 'מסעותיי עם נשים' מוגבל מדי לצרכים הנוכחיים של ההוצאה."

כרמית: פגשתי בספר, בין היתר, את לילית. מה עוד מלימודי הפילוסופיה היהודית מוטמע בספריך במובהק ובמוצנע?

"לא הרבה. אמנם למדתי שנים רבות בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה בירושלים אצל פרופ' גרשם שלום, וגם קיימתי איתו את הראיון החשוב 'היהדות היא דיאלקטיקה של רציפות ומרד' בספר הראיונות שלי 'אין שאננים בציון' מ-1986. אבל ב'מסעותיי עם נשים' אין ענייני קבלה ולילית. הם יהיו, כך אני מקווה, ברומן ההיסטורי הארצישראלי רחב היריעה שאני עובד עליו שנים רבות,'והארץ תרעד', שמכסה תקופה רחבה יותר מזו של תולדות משפחתי בפתח תקווה."

אוהד של פליקס זלטן

אהוד בן עזר (ראב) נולד בשנת 1936 בפתח תקווה, בן לאחת המשפחות המיוחסות שייסדו את המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה בשנת 1878, ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שסיים את לימודיו ב"תיכון חדש" בתל אביב הוא שירת בנח"ל, היה חבר קבוצת עין גדי, שימש מדריך ומורה ביישובי העולים ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה וקבלה. משנת 1966 הוא גר בתל אביב, נשוי ואב לבן.

לבד מספריו הרבים פירסם בן עזר במשך קרוב ל-50 שנה מאות מאמרי ביקורת, ראיונות ומחקרים בתחומי הספרות והפובליציסטיקה. הוא ערך וכתב למעלה ממאה ספרים של מחברים אחרים, ולחלקם היה "סופר צללים". בספרים שערך כלולים גם מרבית ספריה של דודתו המשוררת אסתר ראב.

כרמית: ישנם קווי דמיון מובהקים בין הביוגרפיה של גיבורך ברומן, חיימקה שפינוזה, לביוגרפיה שלך. ולמרות זאת, לא בהכרח ברור שאתה הוא. מה עומד מאחורי הבחירה?

"תחילה קראתי לרומן בשם 'ג'ני מלכת הנגב' ורציתי להמשיך לפתח את הדמות שלה מאז שהתעלסתי איתה במלוש של המאפייה שלי בעין גדי לפני יותר מ-50 שנה – ואת שתיהן אני מתאר בדיוק רב. אבל אחר כך ראיתי שהסיפור לא מתפתח בכיוון הזה, אלא כפיקארסקה של מסעותיי עם נשים. ואז, כדי להקל עליי את השימוש בדמיון ולהשתעשע בכפל הדמות – השאלתי את 'האני המספר' לחיימקה שפינוזה עם מבחר משיריו, שהביוגרפיה שלו דומה לזו שלי, אבל אלמלא הוא-לא-בדיוק אני – לא הייתי יכול להביא ברומן את השיר שכתב לי במלאת לי 77 שנים: 'במלאת למלך דוד שבעים ושבע'."

[השיר הבא אינו מופיע בכתבה]

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

כרמית: סופרים רבים שלחו את ידם בכתיבה ארוטית. אחד מהם הוא פליקס זלטן, אבי הספר "במבי". רבים מהם בחרו להישאר בעילום שם, ואילו אתה בחרת לפרסם בשמך המלא.

"אני מעריך מאוד את פליקס זלטן, מחבר הספרים 'זיכרונותיה של יצאנית וינאית' ו'במבי', ולכן הקדשתי לו את הספר. לדעתי הוא רב אמן בפורנוגרפיה ספרותית וזאת לפני יותר ממאה שנים. אני נהנה מכך שהכתיבה האינטימית והמשועשעת שלי גורמת לקוראים רבים להאמין שכל מה שאני בודה במקלדת – כך אמנם קרה – ומצד שני גורמת להם לחשוב לבדייה את כל הקטעים הספרותיים, שבחיי, אני נשבע, ממש כך קרו לי.

"זאת ועוד – את כפל הדמויות שלי אני משחק גם בשירים ה'גסים' של חיימקה שפינוזה, הממלאים בכוונה את דפי 'חדשות בן עזר' שלי – ולפעמים גורמים לקוראים, לבקש ממני להפסיק לשלוח להם אותו."

כרמית: אתה כותב על שפתו הבלתי נהירה של ס. יזהר, על סילבי קשת, על יגאל מוסינזון, על השפה הקלוקלת השגורה כיום, שאינה מבדילה בין זכר לנקבה, על נביאי השקר שהתקשורת נוהגת לטפח ועוד. מה יש מאחורי הביקורת? אני לא לגמרי מזהה את הטון. האם הוא מחויך ומפויס, או שאולי כועס ושואף לתיקון?

"דבר ראשון אני מתעב אידיוטים מוסריים ולצערי גם אינני מאמין בשלום במזרח התיכון. ולא שאני לא רוצה בשלום, אלא שאני פשוט לא מאמין שהשלום יתרחש כאן בעתיד הנראה לעין.

"דבר שני, אענה לך בקטע קצר מתוך שיר של חיימקה שפינוזה שמופיע ב'מסעותיי עם נשים'. הוא מתאר חוויה שעברה עליי והשפיעה מאוד על דרכי הספרותית:

ברומאן 'דרך גבר'

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב'דרך גבר'

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל."

קישור לקריאת הכתבה כולה עם התמונות הנלוות:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/509/856.html?hp=47&cat=310

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2012

2.7.12. בצהריים עם אורפז. הוא נראה חלש מאוד ובקושי מדבר. טוען שאינו מצליח למצוא מילים. ואולם אחרי שהוא מתחמם קצת בדיבור הוא נותן לי הרצאה פילוסופית שלימה שקצת קשה לי לעקוב אחריה כי הוא מדבר חלש ולא ברור ואילו אני כבר לא כל כך שומע טוב.

10.7.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מתקשה לשמוע והוא מתקשה לדבר בקול, כך שהתקשורת בינינו קשה כמו שני זקנים.

...ניסיתי לומר לו, מה שגם יהודית אמרה לי, שילדים קטנים אינם אוהבים אנשים זקנים... אבל הוא אינו מקבל את ההסבר הזה. ברור לו שכל האשמה היא בשיגעון של אימו, שרודף אותו עד היום, בגיל של יותר מתשעים.

17.7.12. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". הפעם הוא התלונן קצת פחות אך עדיין נראה חלש מאוד בקושי אני שומע אותו.

24.7.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". כל פעם יותר קשה לשמוע אותו והוא גם שוכח שמות ומילים ויש הפסקות ארוכות בהן הוא מתאמץ להיזכר.

31.7.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". פנינת לשון: "פיש משין".

21.8.12. בצהריים פגישה כרגיל עם אורפז ב"שיין". הוא מביא לי גיליון "על המשמר" מיום חתימת חוזה השלום עם מצרים בשנת 1979 ובו סיפור שלו. אתן את החומר לגיליון הבא.

11.9.12. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא נראה קצת מיואש בגלל... יש לו דירה מושכרת ברחוב אבולעפיה 17, דומני, בירושלים, באיזור מחנה יהודה. עכשיו החליט, כך אמר, שאחרי החגים הוא עובר לגור בירושלים, כי שם החל לכתוב את ספרו "הכלה הנצחית". להשתחרר מכל הרופאים והתרופות ולהסתגר שם עד שאולי גם ימות שם. ניסיתי להניא אותו מכך, אמרתי שירושלים כיום היא לא מה שהיתה אז, והוא עתיד להתאכזב, אבל הוא התעקש. נדמה לי שהוא רוצה גם לקבוע עובדה של בעלות על הדירה לאחר שתקופת ההשכרה מסתיימת. יהודית אומרת שהוא עושה טעות גדולה.

19.9.12. לפני-הצהריים עם אורפז ב"שיין". היום לפנות-בוקר היתה לו הארה. אין לו שום כוונה ואפשרות לעבור לגור בדירתו בירושלים. אלה היו רק דיבורים... ואילו עכשיו החליט שהוא מוכר את הדירה ומחלק ארבע חמישיות של הכסף בין נכדותיו הזקוקות לקניית דירות וחמישית אחת מוסיף לקרן להוצאת ספריו כדי שיוכל לחלום כבר עכשיו על השנים שבהן יופיעו ספריו מחדש ותחדל השיכחה של יצירותיו. אני מחזק את דעתו בהחלטה למכור בהקדם האפשרי את הדירה ובכך יוריד עול גדול מעל עצמו וגם ממשפחתו בבוא היום. גם יהודית בדעתי.

25.9.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את שתי התשובות כפי שתופענה בגיליון של יום חמישי הקרוב. מביא לו גם את השיר "יש לי רופא שיניים בשמיים".

הוא נראה רזה וחלש מאוד. לדבריו עליזה העוזרת שלו באה פעמיים בשבוע והוא משלם לה במזומן לפי שלושים שקל לשעה. היא מבשלת לו לפי הדיאטה שלו וגם נמצאת כאשר הוא מתקלח. אם יהיה צורך היא תהיה מוכנה לבוא גם יותר. הוא לא מוכן לחשוב על מעבר לשום מקום אחר, גם לא לקחת עוזר פיליפיני. הוא לא מוכן להיות בכיסא גלגלים. מוטב לו לרעוב, לצום ולמות ולא להיות בכיסא גלגלים. אם יקרה לו משהו דראסטי שהוא לא יוכל לשרת את עצמו, הוא יצום עד מוות.

3.10.12. בצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". עבר עליו יום כיפור קשה.

9.10.12.  לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מספר לו על דבורה עומר, שמלאו לה שמונים אבל היא כבר שש שנים מנותקת מהמציאות, והוא מספר לי כי בשעתו היה סמג"ד גדוד תותחנים והם קיבלו שבועיים הבראה בטבחה על שפת הכנרת, ובאותה תקופה הגיעה אליהם דבורה בתור פקידה גדודית. בלילות נשמעו פיצוצים והיתה בעייה של דייג באמצעות חומר נפץ, כנראה של חיילים מהגדוד. הוא יצא בלילה, או אולי היה זה מוקדם מאוד בבוקר, לראות מה קורה על החוף, והנה מולו ניצב כפסל זוג מחובק על רקע הכנרת, הוא מחזיק בה מאחור, והיתה זו דבורה הפקידה שלו. הוא לא רצה להפריע להם, ומאוחר יותר שאל על כך את הרס"ר שלו. מתברר שהחבר של דבורה, שמוליק עומר, נטה אוהל על שפת הכנרת, לא רחוק מהמאהל, ובא להיות בקרבת חברתו. לא היה לכך כמובן שום קשר לדייג בפיצוצים, והוא הגיע עם הרס"ר להבנה שבשתיקה שאלה לא ייעשו סמוך למאהל אלא הרחק ממנו, כי כנראה לא היתה אפשרות למנוע אותם כליל.

10.10.12. עם שמאי וארנה בבוקר בקפה לונדון בחוף גורדון. מזג אוויר נהדר וארוחת בוקר נהדרת. ארנה מביאה לבקשתי את ספרה האחרון עם הקדשה לאורפז.

16.10.12. פגישה עם יצחק אורפז ב"שיין". אני מביא לו את ספרה החדש של ארנה גולן על ילדותה בקיבוץ, עם תמונתה היפה בנעוריה על שערו, וגם קורא לו את ההקדשה היפה שכתבה לו ובו היא מודה לו על שני דברים שגרם לה והוא כאילו לא ידע על כך. שנחלץ לעזרת מסדה במלחמת השחרור, ועם התותח הציל אותה, וכן שהיתה לה הזכות לקרוא את יצירותיו ולכתוב עליהן. הוא מאוד מתרגש, לוקח לידיו את הספר ומקרבו אל פיו ונושק את דמותה שבתמונה על שערו.

23.10.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא נהנה מאוד מקריאת ספרה של ארנה "ילדת קיבוץ".

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

גילה אִינְפַאנְטִילָה

גילה אִינְפַאנְטִילָה מסרבת להתבגר; אמנם פניה מכוסות פצעי-בגרות כמו פומפייה, ויש לה זוג שדיים בולטים, וירכיים מעוגלות, ונהגים שורקים אחריה מהכביש, וחיילים מנסים להתחיל איתה –

אבל בנפשה נשארה גילה ילדותית ומתפנקת, כמנסה להתחבא בתוך עצמה, וכך גם קולה –דק ותינוקי, כאילו עודנה עטופה בחיתולים ומאמי ופאפי ממששים אותה בעדינות כל יום, מריחים אותה, מחליפים לה בזהירות אחרי כל שְׁתִינָה וְקָקִי, ומדגדגים אצלה את הקורקבן.

זה שגילה – אִינְפַאנְטִילָה, יודעים בבית-הספר ובחברה כולם, חוץ מגילה. היא כלל לא חושבת שיש בה משהו שבגללו לועגים לה. הלוא היא תלמידה מצטיינת, המורים אוהבים אותה, ואפילו קצת חוששים ממנה מפני שיש לפעמים נושאים שבהם היא בקיאה יותר מהם; וגם בבית לא חסר לה דבר – לכן היא, לדעתה, במדרגה די גבוהה מעל לאחרים; הדיבורים השטותיים שלהם לא כל כך מעניינים אותה, גם לא ההתחברויות עם הבנים, ואם אף אחד הם לא מגיע לרמה שלה – זו בעייה שלהם, לא שלה, לא?

לא. בכיתה לא אוהבים את ההתפנקות האינפאנטילית של גילה, ואת זה שהיא משדרת התנשאות גם כשהיא שותקת. ארז, הראשון מבני הכיתה שהתחיל לעשן, ובלימודים הוא לא כל-כך, התערב עם החבר'ה שהוא יצליח "לפוצץ את גילה אִינְפַאנְטִילָה מבפנים," כך אמר, "ולעשות ממנה אחת לעניין, כמו כולם."

הוא מצא דרך אליה בכך שהציע לה שתעזור לו באנגלית, והוא באמת חלש במקצוע הזה. גילה לא התלהבה, אבל מאמי, שלה סיפרה לתומה על בקשתו, עודדה אותה ואף אסרה עליה לקחת מארז תשלום, מפני שהוא ממשפחה חד-הורית ואימו ארכיטקטית שפוטרה מעבודתה ועכשיו היא מקבלת דמי אבטלה.

ארז התחיל לבוא פעמיים בשבוע לביתה של גילה אִינְפַאנְטִילָה, נהנה מהכיבוד שאימה הכינה, השתדל ללמוד, ישב בנימוס ולא העז לעשן אצלם, אבל למוחרת כל ביקור היה יוצא בהפסקה הגדולה עם החבר'ה למזנון הפלאפל של עוקשי וזוכה כל פעם במנה שלמה, עם שתייה, בזכות הסיפורים על איך נישק ואיפה נגע ומה מצץ לגילה אִינְפַאנְטִילָה אתמול אצלה בבית, בחדר שלה, שאותו היא סוגרת על מפתח כדי שההורים לא יפריעו.

החבר'ה היו נהנים, ואפילו התחילו מתקרבים לעיתים אל גילה, רומזים לה רמזים, נדחפים וקצת נוגעים –  אבל היא לא הבינה כלל מה הם רוצים ממנה, ומדוע נהייתה פתאום כה מקובלת עליהם.

*

בראשונה לא סבלה גילה את ארז. בעיניה היה נחות ממש כשאר הבנים שבכיתה. ורק בגלל ההתעקשות של מאמי המשיכה  לעזור לו בלימודים. יום אחד, בכל זאת – הציעה לו שילכו יחד לסרט. הוא לא הצליח להסתיר את הזדעזעותו. 'לצאת איתה?' – אמר לעצמו, 'שישמעו את הקול הצפצפני והמתפנק שלה, עם הפרצוף המחוצ'קן, ויצחקו עליי? לא תודה!'

ולגילה אמר: "הבטחתי לעצמי שעד שלא היה לי לפחות שמונה באנגלית, אני לא הולך לסרטים."

גילה התרגשה ונישקה אותו באופן פתאומי על מצחו.

*

למחרת סיפר ארז לחבר'ה איך השדיים הגדולים של גילה חלקים לגמרי ואין עליהם פצעונים, כמו שיש על הפנים שלה.

צחי, שקנה לו את הפלאפל התורני של ההתערבות, סיפר על כך לאלה. אלה סיפרה לערה, וזו החליטה, על דעת שתיהן, לספר לגילה אִינְפַאנְטִילָה. הן לא עשו זאת כדי להגן עליה, אלא משום שגם הן לא אהבו את ההתפנקות הזו שלה, המרוצה-מעצמה, יחד עם ההתנשאות עליהן בלימודים, ולא היה איכפת להן שתסבול קצת!

הן חשבו שגילה תקבל את הדבר באופן קשה מאוד. תבכה, תתפרץ על ארז. בקיצור – יהיה שמח! – להפתעתן, היא פשוט לא האמינה! – מה פתאום?

"אוֹטִיסְטִית!" – "אינפאנטילית!" – "מאוהבת בעצמה!" – היו רק כמה מהביטויים שהחליפו ביניהן הבנות. ובדיוק באותו יום קיבל ארז לראשונה 8 באנגלית, כשהחזירו את המיבחן, והמורה אף ציינה את התקדמותו.

כשבא ארז לפנות-ערב, כמנהגו, לשיעור אצל גילה, אמרה לו: "הפתעה! הפתעה! – היום הולכים לסרט!"

"מה פתאום?" ענה. המשחק כבר נמאס לו. ההסתודדות של הבנות לא מצאה חן בעיניו, הוא חשד, אבל לא ידע שאכן הן כבר סיפרו לגילה.

"קיבלת שמונה!"

לא היתה לו ברירה. היה עליו לקחת אותה לסרט, והיא התעקשה להזמין אותו, כי כך אמרה לה מאמי, לשלם, מפני שאימו-יחידתו של ארז מובטלת.

*

לסיפור יש שלושה סיומים:

בסיום הראשון, ישב ארז באולם החשוך, צמוד, ופתאום היה לו כל כך טוב לצידה, והם החזיקו ידיים, ופעם ראשונה גם הניחה לו, לרגע, להרגיש את החזה הנהדר שלה. הוא ליווה אותה הביתה, עישן בדרך כמו מבוגר, לפני שנפרדו הציע לה חברות, והיא הסכימה. מאז חדל ארז ללכת עם החבר'ה בהפסקה הגדולה לאכול פלאפל על חשבונם.

בסיום השני הרגישה גילה את ידיו הזוחלות-עליה בסרט ותחילה לא האמינה שזה קורה. ארז פירש זאת כהיענות מצידה, והעזתו גברה. רק אז הבינה שכל מה שסיפרה לה ערה היה נכון – סטרה לארז על לחיו, עזבה אותו המום, באמצע הסרט, ורצה לבדה חזרה לביתה, מאוכזבת מבנים ל-20 השנים הקרובות.

ובסיום השלישי היא לא סטרה לו, רק הרחיקה את ידיו ממנה, וכשיצאו, אמרה:

"בדבר אחד אתה טועה, ארז, אצלי – גם על הציצים יש פצעונים!"

"אבל אני אוהב אותך, אני מתחרט, אני מבקש סליחה!"

"עזוב, סתם ריחמתי עליך מפני שאימא שלך מובטלת, ואתה טעון טיפוח."

"כן? ואת גילה אִינְפַאנְטִילָה, זה מה שאת! מתי כבר תתבגרי?"

והם היפנו גב זה לזה והלכו איש לעברו, מסתירים את דמעותיהם.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

מנחם רהט

ממלכת האבסורד

החיים מלאים אבסורדים נואלים, החל מדרישת הנשיא ביידן לספק סם חיים לחמאסניקים, ועד להסברי השר פרוש מעל דוכן הכנסת לטובת הקדמת גיוסם של בחורי הישיבות הציוניות. ברוכים הבאים לממלכת האבסורד

אבסורד, על פי כל המילונים במקומותינו, הוא "דבר לא הגיוני, שאינו מתקבל על הדעת, שיש בו סתירה," כפי שניסח זאת פרופ' יעקב שוויקה, במילונו העשיר 'רב מלים לעברית החדשה'.

החיים מסתבר מלאים אבסורדים. למשל דרישתו האבסורדית של הנשיא ביידן, המשגר לישראל ברוב חסדו כמויות עתק של תחמושת ואמל"ח, למלחמה הצודקת גם בעיניו נגד הרשע החמאסי הבלתי נתפס – לספק לאותו חמאס נאצי 'סיוע הומניטרי', שאינו אלא חמצן מזוקק להבטחת המשך שלטונו וקיומו. אילו נדרשו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה לספק לגרמניה הנאצית 'סיוע הומניטרי', אין ספק שהן לא היו לועגות לדרישה אבסורדית זו. ואילו חלילה נענו, כי אז אין ספק שהמלחמה לא היתה מסתיימת במיגור מוחלט ומלא של הרוע הנאצי.

אבל הדרישה של ביידן יש לה על מה לסמוך: איזה כספים שימנו את גלגליה של מכונת הרשע החמאסית אם לא הכספים שישראל העבירה במזוודות לידי פושעי החמאס? ומניין הגיע לחמאסניקים המלט לבניית מאות קילומטרים של מנהרות תופת, אם לא מישראל? ומי הזרים לנאצים החדשים כמויות דלק אדירות לתיפעול מסגריות הנשק ותעשיות התחמושת? ומי צייד אותם חינם אין כסף במים וחשמל, בחלב ומזון תינוקות ותרופות וכל מה שצריך, שרק חיזקו את שלטון החמאס?

ברוכים הבאים לממלכת האבסורד.

העולם מלא אבסורדים. ההיסטוריונית היהודייה ברברה טוכמן אפילו בנתה על זה קריירה, באמצעות ספרה הפופולרי בשעתו (1983) 'מצעד האיוולת' (את השם המוצלח בעברית הגה המתרגם יוסף אשכול), המתאר שורה אירועים היסטוריים מטופשים, החל ממדיניות האפיפיורים שקדמו לרפורמציה, ועד מדיניותה האווילית של ארה"ב בווייטנאם. בדרכה הלך הישראלי אמוץ עשהאל (2019) בספרו 'מצעד האיוולת היהודי', המציע קריאה מהפכנית של שיגיונות ההיסטוריה הפוליטית היהודית מתקופת התנ"ך ועד המאה ה-21.

מסתבר שכבר היו דברים מעולם, בכל מקום ובכל שעה. קחו למשל את תיאטרון האבסורד שניהל איש הימין, לכאורה, אריק שרון, כשפסק ש'דין נצרים כדין תל אביב', ולאחר הבחירות נכנס למסלול הקוראלס (ביטוי סלנגי ששרון עצמו הכניס לפוליטיקה) של גירוש גוש קטיף והסגרתו לפלשתינים של אש"ף ומהם לידי החמאס הנאצי.

אבל למה ללכת רחוק. רק השבוע נתוודענו לאירועי אבסורד. צה"ל ערך תרגיל הזוי, שבו הוגדרו כאוייב המתיישבים ביו"ש (כן, כן, אלה שחירפו ומחרפים נפשם בעזה, חלקם איבדו חייהם וחלקם איבדו בני משפחה וחברים, יותר מכל מגזר אחר, ועודם לוחמים בחזית). היה זה במהלך אירוע תיאטרלי של חטיפת ערבי לכאורה בידי יהודים (ולמרות ניסיונות הטשטוש, תועדה האיוולת והונצחה, גם במכתב תלונה חריף לרמטכ"ל).

אותו צה"ל הוקיע באמצעות דוברו לוחמי מילואים, שתוך כדי פיצוץ מסגד עויין בעזה, השמיעו את הקריאה היהודית האולטימטיבית 'שמע ישראל', שליוותה את עם ישראל בכל אורחותיו מאז ימי משה רבינו. יש כנראה איזושהי משוואת איוולת כזו: אם אסור להשמיע 'אללה אכבר', אסור גם 'שמע ישראל'. הגיוני, בסך הכול.

השבוע נפל בפח ממלכת האבסורד השר החרדי מאיר פרוש. אבל הפעם, בניגוד למקרים המתנהלים מתוך טיפשות פושעת, ניתן היה למנע את אבסורד המשווע באיוולתו, אילו הפעילו כבוד השר ומזכירות הממשלה את השכל הישר, פשוטו כמשמעו. ומעשה שהיה כך היה: לנוכח המלחמה בדרום ובצפון החליטה מערכת הביטחון להקדים גיוסם של 1,300 מתנדבי שנת שירות, תלמידי מכינות קדם צבאיות, ישיבות הסדר וישיבות ציוניות. הקדמת הגיוס נתפסה כמהלך לא שיוויוני וחוללה צעקה שהגיעה לכנסת. ומי נשלח לכבות את השריפה, בשם שר הביטחון? – לא אחר מאשר השר המגונן בחירוף נפש על שיחרורם של כל בחורי הישיבות החרדיות משירות צבאי ו/או לאומי כלשהו.

וכך הגיע מחזה האבסורד לשיא השיאים: פרוש, אבי אבות סרבני הגיוס, הסביר בכנסת: "בעקבות המלחמה הצבא נדרש לכוח אדם נוסף כדי לעמוד במשימותיו ושמירה על כשירותו המבצעית... משיקולים ביטחוניים אלה החליטה מערכת הביטחון על הקדמת גיוסם של תלמידי מכינות, תלמידי ישיבות הסדר, תלמידי ישיבות ציוניות גבוהות ומתנדבי שנת שירות."

האם הוא קרא מראש את הטקסט הזה? עיין בו? או שמא עשה זאת כצפצוף הזרזיר? אם לא קרא מראש את הטקסט המבהיר בפשטות מצמררת את הצורך של צה"ל בחיילים נוספים, ורק בירבר מה שהכתיבו לו, בלי טיפת ביקורת משל עצמו, הרי זה גרוע. אך גרוע יותר אם הוא אכן הפנים את המסר הקיומי הטמון בטקסט, ובכל זאת ונמנע מעשיית המתבקש מאליו: לדווח על המצב החמור למועצת גדולי התורה ולהבהיר שמכיוון שמדובר במלחמת מצווה קיומית, מצווה מן המובחר להתגייס לעזרת ישראל מיד צר, שהרי הכול יוצאין וגו'.

פרוש (שבכניסתו לפוליטיקה דרש ברוב ענווה שלא לכנותו הרב, משום שאינו באמת רב), כל כך הסתאב בפוליטיקה, עד שלא הבחין שמזכירות הממשלה, המחלקת את משימת הקראת המענה לשאילתות לשרים על פי תור, פשוט קשרה לראשו מצנפת שוטים, והפכה לצחוק ולעג את השר שאך זמן קצר לפני המלחמה דרש מן הליכוד להעביר הצעת חוק יסוד לימוד התורה, המקנה לכל בחורי הישיבות מעמד וזכויות כשל חיילים.

הוא שאמרנו, ממלכת האבסורד.

ועוד איוולת, והפעם של מנהיג חרדי אחר, הלוא הוא שר השיכון גולדקנופף. השר החרדי השתתף בכנס לחידוש ההתיישבות בגוש קטיף. סוגיית חידוש ההתיישבות היא אמנם כבדת משקל, אבל רשאים ליטול חלק בדיון בה, רק אלה שהם או שולחיהם מהווים פוטנציאל לאיוש היישובים שיוקמו, אם יוקמו. אבל גולדקנופף, שאנשיו לא יגיעו לעולם לגוש קטיף, לא רק כחיילים אלא גם לא כתושבים, מה יש לו לחפש בכנס הזה? לעודד את הסרוגים לחזור לגוש קטיף? שיעשו עבורך את העבודה המלוכלכת? אין לך בושה? אין גבול לאבסורד?

וכשהוא נשאל לפשר השתתפותו בכנס למען מטרה נעלה שהוא ובוחריו מעולם לא יטלו בה חלק, הוא משיב בהתחמקות. לא איוולת? 

איוולת יש גם בהחלטתה המוזרה של ממשלת ישראל, להקצות בתקציב המדינה 35 מיליון שקל למטרת מימון עמותות המעודדות חרדים שלא להתגייס לצה"ל. שמעתם טוב: ממשלת ישראל, ששולחת מאות אלפי אזרחים לשדה הקרב, ולסכן עצמם במוות או בפציעה קשה, עקב מצעדי האיוולת שלה ושל קודמותיה, בעזה ובצפון, מעיזה ברוב חוצפה נוראה, לממן עמותות לעידוד ההשתמטות. ממלכת האבסורד זה כאן.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

התנ"ך והמוסר

בניגוד לדברי ד"ר משה גרנות בתשובתו לחוה ליבוביץ ("חדשות בן עזר", 1922) ישעיהו ליבוביץ מעולם לא אמר שהתנ"ך אינו ספר מוסרי, הוא אמר שהתנ"ך אינו ספר מוסר. זה הבדל גדול. לפי ליבוביץ כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים ואין רציונליזציה של ערכים. וממילא קבע ליבוביץ שהתנ"ך מקבל את מעמדו רק מהתורה שבע"פ:

"כל מקום שאנו אומרים "תורה" – משמעותו של מושג זה כוללת תורה-שבכתב עם תורה-שבעל-פה, "תורה" במובנה המסורתי ולא תורה במובנה הפורמאלי של חמישה חומשי-תורה או של התנ"ך, שלא מפיו כשהוא-לעצמו אנו חיים, ולא מפיו חי עם ישראל מימיו כקהל שומרי התורה ומקיימי מצווותיה."

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=31

 בתנ"ך יש תפישת עולם שנתפשה אז כמוסרית, אבל תמיד רק לפי התורה שבע"פ. למשל "עין תחת עין" שווה ממון. יכול היה ד"ר משה גרנות להביא גם דוגמאות מוסריות מהתנ"ך. יש בו גם הרבה מאוד דברי מוסר. ההומניסט האתאיסט עמנואל קאנט (שראה את אלוהים רק כגראנט של מוסר), ביסס את תורת המוסר שלו והאימפרטיב הקטגורי שלו על "ואהבת לרעך כמוך" עם הפירוש הנגטיבי של הלל הזקן: "דסני עליך לחברך לא תעביד,"

כשד"ר משה גרנות מאשים את את התנ"ך ואת היהודים שכתבוהו בזוועות הנוצרים והמוסלמים, וב"זוועות ה-7 באוקטובר" אי אפשר שלא להיזכר בתורתו של ההיסטוריון היינריך טרייצ'קה שאמר: "היהודים הם אסוננו!"  –  Unglück Die Juden sind unser

סיסמה שהתנוססה גם על שער העיתון דֶר שטירמֶר שייסד יוליוס שטרייכר.

מוטב שלגבי התנ"ך ילך לפי רבי מאיר (שהיה צאצא של נרון קיסר והתגייר) שעליו נאמר: "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב')

בכל מקרה התנ"ך אינו אסון לאנושות כפי שכתב.

התנצלות לנוח'בה

בעיתון ("חדשות בן עזר", 1922) כתבתי שלפי החוק החדש העוסק בשחרור מחבלים בעיסקת מיקוח לא ניתן יהיה לשחרר את רוצחי הנוח'בה. טעיתי. לא ניתן לשחרר רק רוצחים שהורשעו בדין ובינתיים רוצחי הנוח'בה שנתפשו בישראל לא נשפטו ולכן ניתן יהיה לשחררם. ט.ל.ח.

בנימין גנץ הזדהות עם האוייב

לאחר מבצע צוק איתן נערך טקס זיכרון שהוקדש לקינה ואשכבה להרוגים משני הצדדים. בטקס בוצע רקוויאם של מוצרט, וקטעי קינות יהודיות וערביות כתפילת אשכבה לקורבנות המלחמה. ישראלים, ופלסטינים ביניהם מחבלי החמאס. אורח הכבוד בטקס היה בנימין גנץ שהיה מופקד על בטחון התושבים כאן בזמן צוק איתן.

בנימין גנץ: "מאוד יפה סמלי לא? תשמע יש כאן לא רק עמידה אלא עשייה ותקווה. וזה בעיניי מאוד מאוד יפה."

עדן, ילדה בת 11 מקיבוץ כפר עזה: "היו צריכים לתת להם בעזה לבוא לפי דעתי. זה לא צריך להיות וזה עצוב, ואני הייתי שמחה לראות אנשים מעזה פה עכשיו." 

https://twitter.com/MichaelTsioni/status/1754095612931314167?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ובאמת עברו כמה שנים והעזתים באו אליה לקיבוץ כפר עזה.

העובדה שהרמטכ"ל רואה את ההרוגים שלנו עם ההרוגים של האוייב כשווים מלמדת על תפיסת עולמו. האם בנימין גנץ יערוך טקס זיכרון גם למחבלי הנוח'בה שנהרגו בכפר עזה?

מודעת אבל מילדים על ארבע

פני הדור כפני הכלב

מודעת אבל התפרסמה בעיתון "הארץ" בזו הלשון:

"אהוב לבנו האיש שהיה כולו לב, בני אחי אבינו ואישי רן טל ז"ל"

ובין שמות בני המשפחה מצוין: "הילדים על ארבע אפולו ופיתה."

האם הילדים על ארבע הם סימן לבוא המשיח? הרי כתוב "פני הדור כפני הכלב," הניב הזה מופיע במישנה כחלק מתיאור של דור חוטא ורשע בעקבתא דמשיחא (לפני ימות המשיח): "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו." (משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו).

המחדל השני של הרצל גורדין-הלוי

לפי עיתון הניו יורק טיימס צה"ל הופתע מפרסום המידע על עובדי אונר"א שהשתתפו בטבח, וחוקר את דליפתו. בצה"ל מעדיפים להימנע מסגירת הסוכנות על רקע האסון ההומניטרי ברצועת עזה. זה כמה עשורים שישראל מטפחת את הנרטיב כי אונר"א מוטה נגד ישראל ומשתפת פעולה עם חמאס ועם קבוצות חמושות אחרות – האשמות שהסוכנות דוחה נחרצות. לפי הטענות כלפיה, 12 עובדי הארגון השתתפו במתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר או סייעו לחוטפים אחריה.

ב-18 בינואר מנכ"ל אונר"א, פיליפ לזריני, נפגש בתל אביב עם סגן מנכ"ל משרד החוץ, אמיר וייסברוד, המפקח על היחסים עם סוכנויות האו"ם. השניים נוהגים להיפגש אחת לחודש. הפעם, המפגש אמור היה לכלול דיון שגרתי באספקת מזון, דלק וסיוע נוסף לרצועה, כך לפי תדרוך רשמי של האו"ם על הפגישה. אלא שווייסברוד הגיע לפגישה מצויד במידע המפליל כלפי עובדי הסוכנות, שנמסר לו מקצינים בצה"ל. לאחר הפגישה טס לזריני לניו יורק כדי להיפגש עם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, והחל לפטר עובדים.

אונר"א דיווחה על ההתפתחויות האחרונות לבכירים אמריקאים ב-24 בינואר. בעקבות כך, ביקשו דיפלומטים אמריקאים מישראל הבהרות, מה שהפתיע את אנשי מערכת הביטחון שלא ידעו דבר על העברת המידע לאונר"א או לממשל האמריקאי. בצה"ל חששו שאם אונר"א תקרוס ללא תוכנית חלופית, קיים חשש שישראל היא זו שתיאלץ למלא את החלל.

אולם בדרג המדיני פחות מודאגים מכך. על פי הודעת לתקשורת שהפיץ שר הביטחון יואב גלנט שלשום לאחר נאום שנשא בפני שגרירים זרים, אונר"א "איבדה את הלגיטימיות של קיומה."

ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצל את המומנטום וקרא לסגירת הסוכנות. "חייבים לסיים את המשימה של אונר"א," אמר נתניהו בשיחה עם נציגי מדינות באו"ם השבוע. "עלינו להחליף את אונר"א בסוכנויות או"ם אחרות וסוכנויות סיוע אחרות שיעשו את העבודה במקומה." אחת הסיבות שנתניהו השמיע טון חריף נגד הסוכנות היא שבדיון בבית המשפט הבינלאומי בהאג ציטטו עורכי הדין המייצגים את העותרים כמה הצהרות מטעם אונר"א כדי לתמוך בעניינם. "רבים מהאישומים השקריים וחסרי הבסיס שהוגשו נגדנו בהאג הגיעו מעובדי אונר"א." אמר נתניהו.

("צה"ל הופתע מפרסום המידע על עובדי אונר"א שהשתתפו בטבח, וחוקר את דליפתו", "אל-ארצ'י", 3.2.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-02-03/ty-article/.premium/0000018d-6f98-d971-a38f-7fba8cfb0000

נראה שהתנגדות צה"ל לסגירת אונר"א הוא מחדל נוסף של צה"ל. קיומו של אונר"א הוא מתכון בטוח להמשך הטרור. על הרצל גורדין-הלוי לתבוע את סגירתו של הארגון.

כמובן שכמו במחדל ב-7 באוקטובר האחריות העליונה היא של הדרג המדיני. על בנימין מיליקובסקי-נתניהו להודיע כי ש לסגור את אונר"א וכל סיוע הומניטארי שייכנס לעזה יעבור אך ורק דרך  "הנציבות העליונה של האומות המאוחדות לפליטים (United Nations High Commission for Refugees; ראשי תיבות: UNHCR)

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%95%22%D7%9D_%D7%9C%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D

וכך תשיג ישראל שתי מטרות טובות ליום שאחרי: סגירת אונר"א עם המשכת הסיוע ההומניטארי. הצבא עשה מספיק מחדל אחד. אל לו להוסיף עליו.

על אוזלת היד של ישראל כלפי אונר"א קראו:

https://www.mako.co.il/news-columns/2024_q1/Article-fa0cddebd887d81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

מחיר השתיקה הישראלית:

האיחוד האירופי מתכוון להגדיל את התקציב לאונר''א

שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, אמר בדיון סגור בבריסל כי ישראל לא הציגה ראיות מוצקות על אודות מעורבות אונר"א בטרור. הוא אף הדגיש: "מדובר בקמפיין ישראלי וניסיון 'להרוג' את הסוכנות. לאיחוד האירופי אסור לשתף פעולה עם כך." בדיון בהשתתפות שרי החוץ של האיחוד האירופי, בורל קרא להמשיך את התמיכה האירופית באונר"א, ולהגדיל אותה. בין המדינות שצידדו בעמדה הביקורתית כלפי אונר"א, גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הונגריה ורומניה. מנגד, בורל ונציגי ספרד, בלגיה ומדינות נוספות, טענו שיש להמשיך במימון אונר"א ולהגדילו. דבריהם מובאים על רקע קשיי המימון מהן תסבול הסוכנות בהיעדר סיוע, לאחר שרוב המדינות התורמות הודיעו על השעיית תמיכתן בה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836392&forum=scoops1

הנה הפספוס הגדול של ישראל שאינה תובעת את סגירת אונר"א.

דף המסרים של סינואר

לא סינואר אלא נתניהו הוא האוייב

מסתבר שבשעה שהחטופים בעזה אולצו לדקלם את דף המסרים של סינואר בכפייה, ישנם רבים בארץ המהדהדים את דף המסרים שלו בהתנדבות ומרצון חופשי.

נעם דן: "הפסדנו... נמשיך ונפסיד... אנחנו מבצעים פשעים... סינוואר הוא לא הבעייה... הידיים של נתניהו מגואלות בדם..." 561 חיילי צה"ל נפלו בקרב עד כה. אלפי נרצחים ופצועים. חיילים ב-2 חזיתות, בבוץ בקור בגשם בשלג. מדינה במלחמה.

https://x.com/DanielBursan/status/1753878958817386796?t=mMRpLYXZxcMgSU4q6IAeyw&s=03)

לא עוד דונם פה ודונם שם – מירב איובי-בן ארי: ''התיישבות לא יוצרת ביטחון, זו עוד קונספציה שקרסה"

חה''כ מירב איובי-בן אריה-בן ארי, המריונטה של יאיר למפל-לפיד ב"יש עתיד", סתמה את הגולל על 127 שנות ציונות (ויותר אם נחשב מיום הקמת אם המושבות פתח תקווה כמעט כשלתי בלשוני והעלתי את זעמו של העורך) שהנרטיב העיקרי שלה היה "דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם, / רֶגֶב אַחַר רֶגֶב – כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם / מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב." משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן מולדת כאן." והאתוס הציוני: "להב המחרשה יקבע את הגבול."

והנה היא מכריזה: ''התיישבות לא יוצרת ביטחון, זו עוד קונספציה שקרסה ב-7.10. הצבה של תושבים ביישובים על הגבול, עלתה בחייהם של 1200 בני אדם ובחטיפתם של יותר מ-200. חיילים ששומרים על הגבולות נותנים ביטחון לתושבים, אם תוציא את כל החיילים מההתנחלויות, ספק אם יוכלו להמשיך לחיות שם יום אחד. תושבים נטבחו בבתים שלהם, בקיבוצים, בשדרות, באופקים, במסיבה, כי המדינה הפקירה אותם כשהחליטה לצמצם כוחות בדרום ולתגבר כוחות באיו"ש. זו המציאות שהממשלה הגרועה הזו יצרה וכעת היא גם מתדרכת נגד החטופים. כלומר לא מספיק ההפקרה הנוראית שלהם, עכשיו החטופים גם אשמים במצבם ומסכנים את תוצאות המלחמה. באמת שאי אפשר להמציא ממשלה כזו גרועה. אי אפשר."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836369&forum=scoops1

אז מה בעצם רוצה מירב איובי-בן אריה-בן ארי? שמנהיגה יאיר למפל-לפיד יפנה את כל ההתיישבות היהודית מעוטף עזה ומהגליל, וכולם יתרכזו באיזור המרכז תחת הנהגתו, וזה יבטיח את בטחון אזרחי ישראל? האם מירב איובי-בן אריה-בן ארי מהדהדת גם היא את דף המסרים של סינואר, או שהיא סתם פיליסטינית בורה חסרת דעת?

שמחת הבלתי מעורבים

הנה ראו את השמחה והצהלה של תושבי עזה הבלתי מעורבים על הטבח שבוצע ביהודים והחטופים שהובלו ברחובותיהם:

https://hamal.co.il/main/תיעוד-מה---7-באוקטובר-תושבי-עזה-חוגגים-כשמחבלי-חמאס-חוזרים-86417

מה יש לעדכן בקיר הברזל?

כהרגלו שוב מסלף אדון רבי ר' יוסף גייסינוביץ-אחיין-מאיר את ההיסטוריה בתעמולה נוסח שנות השלושים כשהוא כותב:

"צריך לשים את זה על השולחן: מי שתמך בעבר ברעיון הטרנספר של ערביי ארץ-ישראל היו ראשי תנועת העבודה. מי שהתנגד לכך בחריפות היה זאב ז'בוטינסקי.

"האם קיר הברזל – תורתו בת מאה השנה של ז'בוטינסקי – נסדק? לא ולא. אבל עליו להתעדכן: הערבים הקיצונים, משרק יזהו חולשה אצלנו, יסתערו עליו, לא ירפו ויהי מה. קיר הברזל המקורי אינו מביא בחשבון את תרבות השנאה ל'כופרים', שתביא איסלאמיסטים לשבור שוב ושוב ראשם על הקיר." ("חדשות בן עזר", 1922)

בניגוד לדבריו של אדון רבי ר' יוסף גייסינוביץ-אחיין-מאיר – בנימין זאב תיאודור הרצל, חיים וייצמן, ישראל זנגוויל, הברון אדמונד ג'ימס דה רוטשילד, אברהם שטרן, הרב מרטין מאיר כהנא, רחבעם עמיקם וולקוביץ-זאבי, איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן, ואיתמר חאנן-בן גביר, שתמכו ותומכים בטרנספר – לא נמנו על תנועת העבודה.

 בשנת 1937 כתב זאב ז'בוטינסקי שאין להכריח את הערבים לעזוב, אבל שאם יסכימו מרצונם לעזוב אין להצטער על כך. מכל מקום התנגדותו הנחרצת לכאורה של ז׳בוטינסקי לרעיונות טרנספר בשנות השלושים התאדו כלא היו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ששמה קץ לתקווה שהגירה המונית של יהודי מזרח אירופה תשנה את האיזון הדמוגרפי בין הים לירדן, והוא תמך בטרנספר.

Gil S. Rubin, “Vladimir Jabotinsky and Population Transfers between Eastern Europe and Palestine,” The Historical Journal 62, 2 (2018), pp. 1–23

ארכיון מכון ז'בוטינסקי:

https://www.jabotinsky.org/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%9F/%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9-%D7%A4%D7%A9%D7%95%D7%98/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%9F/?itemId=115692

בכל מקרה "קיר הברזל" אותו רוצה אדון רבי ר' יוסף גייסינוביץ-אחיין-מאיר לעדכן (האם ע"י טרנספר?) עודכן מזמן. הרי "קיר הברזל" של ולדימיר זאב יבגניביץ-ז'בוטינסקי, היה הצבא הבריטי שאינו קיים עוד.

"ההתיישבות שלנו צריכה להיפסק או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית - קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע. והרי דווקא בכך מתמצה כל מדיניותנו כלפי הערבים. היא לא רק ׳אמורה להתמצות׳ אלא אף מתמצה בכך הלכה למעשה, נתחסד ככל שנתחסד. לשם מה אנחנו זקוקים להצהרת בלפור? לשם מה אנחנו זקוקים למנדט? משמעותם בשבילנו היא זו: כוח חיצוני (הצבא הבריטי) נטל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל וביטחון כאלה, אשר לפיהם תישלל מן האוכלוסייה המקומית, למרות רצונה, האפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיזי. וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מדרבנים כוח חיצוני זה, (הצבא הבריטי) יום-יום, למלא את תפקידו בתקיפות וללא ויתורים."

(ז'בוטינסקי "קיר הברזל")

https://www.infocenters.co.il/jabo/jabo_multimedia/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%9C%20%D7%A7%D7%99%D7%A8%20%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C.%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95%20%D7%95%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D%20129602.pdf

ועכשיו נשאלת השאלה למה בדיוק מתכוון יוסף גייסינוביץ-אחיין-מאיר כשהוא רוצה לעדכן את קיר הברזל? האם לטרנספר של הערבים הפלישתים מעזה ויו"ש?

ערביי הדו-קיום (1)

אנחנו ננצח את היהודים

הפאנאליסט הערבי-מוסלמי של ערוץ 12, מוחמד מג'אלדה: "אם תהיה פה מדינה דו לאומית, בעוד כמה שנים תהיה פה מלחמת אזרחים בין הערבים ליהודים ואנחנו ננצח!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836371&forum=scoops1

ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה (2)

ותיקי "חדשות בן עזר" זוכרים ודאי את המאמצים שעשה בזמנו דוד (דודו) אמיתי מגבעת חביבה למצוא בין ערביי הדו-קיום של המוסד ערבי-מוסלמי שאינו גזען, מאמצים שעלו בתוהו.

והנה מוחמד דראושה, המתנאה כמנהל אסטרטגיה במרכז לחברה משותפת – גבעת חביבה, חבר סגל במכון הרטמן וחוקר מיעוטים לאומיים באקדמיית רוברט בוש בברלין. שבעבר שימש כמנכ״ל יוזמות אברהם, והיה חבר הועדה הממלכתית שגיבשה מדיניות חינוך לחברה משותפת וניהל את מערכות הבחירות של המפלגה הדמוקרטית הערבית, והוא בעל תואר שני בלימודי שלום וניהול סכסוכים מאוניברסיטת חיפה –

https://www.haalo.co.il/lecturers/%D7%9E%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%93-%D7%93%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%94/

המחנך תלמידים ומעביר סדנאות לשוטרים ולסטודנטים על "דו קיום" במסגרת ארגון דגל של תנועת השומר הצעיר והתנועה הקיבוצית. טען בשיחה שהעביר לאחרונה בכנס של פורום ארגוני שלום בעקבות ה-7.10, שמתיישבי יו"ש הם לא פחות מ"ארגון הטרור" הכי משמעותי. יש את חמאס, קבע דראושה, ויש את מתיישבי יהודה ושומרון והציונות הדתית ש"השתלטה" על כל מוקדי הכוח במדינה. הציונות הדתית שולטת בכולם כולל באופוזיציה. דראושה נתן את רם ברקו-בן-ברק כדוגמא כמי ש"סומם" והושפע מהציונות הדתית ולכן תמך בהרחקה של פלסטינים מעזה. אחר כך הוא קרא "להוריד את החלאות מהשלטון." ואם צריך, אמר דראושה, צריך לזייף את הבחירות(!), כלומר לעבור על החוק, כדי להבטיח את ניצחון השמאל.

דראושה משמש כמנהל אסטרטגיה של גבעת חביבה – ארגון הדגל של תנועת השומר הצעיר. משכורתו מגיעה מהתנועה הקיבוצית. ובכל זאת, דראושה מסית נגד הציונות הדתית וציבור המתיישבים. 18 אלף תלמידים מבתי ספר בישראל לומדים דרך גבעת חביבה כל שנה על "שלום" ו"דו קיום". אלא אם כן, מדובר ביריב פוליטי כמו הציבור הדתי לאומי, אז מותר להתגזען ולהסית נגדם. תגובת גבעת חביבה בכתבה.

(מוחמד דראושה, איש ''דו קיום'' קורא לזיוף הבחירות כדי להוריד את ''החלאות'' (אנשי הציונות הדתית) מהשלטון)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836546&forum=scoops1

עכשיו גם מובן לנו למה בזמנו נכשל דוד אמיתי למצוא בגבעת חביבה ערבי-מוסלמי שאינו גזען.

ערביי ויהודי האנטי-דו-קיום של אוניברסיטת הרווארד

בעוד שערביי גבעת חביבה מציגים עצמם כערביי דו-קיום, בהרווארד הכול נשאר כשהיה למרות התפטרותה של המנהלת הגזענית. אוניברסיטת הרווארד החליטה לארח פרופסורית פילסטינית אשר תומכת בחמאס והגנה על הטבח שביצע ארגון הטרור ב-7 באוקטובר. היא הוזמנה לאוניברסיטה כמומחית ל"דיפלומטיה ופתרון סכסוכים". דלאל סאב איריקאת, פרופסורית באוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג'נין, פרסמה בחשבון ה-X שלה ביום הטבח על ישובי הדרום:

"לעם הפלסטיני יש את הזכות להגן על עצמו, הזכות לחיות בכבוד ובחופש. אני בהלם שהעולם בהלם!" כתבה. "היום מסמן מאבק אנושי נורמלי."

יום לאחר מכן, היא המשיכה: "לעולם לא נסלח לממשלת הימין הקיצוני בישראל על כך שגרמה לנו לקחת את הילדים והקשישים שלהם כבני ערובה. הציבור הישראלי צריך להבין שהממשלה שלו גרמה לכל שפיכות הדמים הזו והם נשארים האחראים היחידים להסלמה הזו ולאובדן חיי אזרחים."

והנה הגזענית תומכת החמאס, איריקאט, אמורה לנאום כחלק מ'דיאלוג במזרח התיכון' באוניברסיטה שייערך ב-7 במרץ, שם היא מוצגת כמומחית ל"דיפלומטיה ופתרון סכסוכים".

הנשיא החדש היהודי של הארווארד אלן גרבר הקים צוות משימה שיחקור את האנטישמיות באוניברסיטה וינסה לנקוט בצעדי מנע – אך מינה בראש צוות המשימה את הפרופסור להיסטוריה יהודית דרק ג'ונתן פנסלר, שאמר בעבר: "הנישול של הפלסטינים מאדמתם על ידי ישראל ודיכוי אלה שנותרו, הפכו אותה לאחת המדינות הכי לא אהובות על פני כדור הארץ," כך כתב פנסלר בספרו 'ציונות: מדינה רגשית', והוסיף טענה לפיה "התרבות היהודית תמיד היתה ספוגה פנטזיות (ומדי פעם גם פעולות) של נקמה נגד נוצרים."

(הרווארד לא נחים לרגע: יארחו פרופ' פלסטינית אשר תומכת בטבח ה-7 באוקטובר)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836509&forum=scoops1

מסתבר כי פרופסורית פיליסטינית ערביה-מוסלמית מיישרת קו עם פרופסור פיליסטיני יהודי.

נעמן כהן

* * *

סיפור של אמנון ורנר

חבר קיבוץ כרמיה

שהלך לעולמו השבוע

ילד שלי מסכן

בשנות ה-40, אני הייתי בערך בן 8, גרנו בתל-אביב ברחוב ביאליק 10, קומה שלישית, שתיים וחצי משפחות קרובות, עניות אך מכובדות – בדירת שני חדרים.

יום אחד, בשעת אחר-הצהריים, עליתי במדרגות ואז שמעתי את אימי משוחחת עם גברת זייגר השכנה. וכיוון ששמעתי אותה אומרת "אמנוני," דבר לא רגיל אצלנו כיוון שאין לפנק את הילד, עצרתי, ובניגוד לכללים ולנימוס, התיישבתי והאזנתי.

"גברת זייגר, מה את אומרת על הבן שלי, צרה צרורה," אמרה אימי לשכנתה.

"מה את אומרת?" ענתה מיד גברת זייגר, "אני מכירה אותו טוב, דווקא לי הוא נראה מצויין."

גילוי נאות – משפחת זייגר ושתיים וחצי משפחותינו, הם שכנים צמודים, רוצה לומה שהן מחלקות ביניהן חדרון שירותים אחד. מי שנכנס למקום החשוב הזה, חייב לסגור שתי דלתות, אחרת... מכיוון שלעיתים קרובות הייתי שוכח לסגור את הדלת השנייה, אפשר לומר שכאשר גברת זינגר אומרת שהיא מכירה אותי טוב, יש לה על מה לסמוך.

פתחה אימי ואמרה: "תשמעי, אספר לך מה קרה השבוע. את יודעת שמצבנו הכלכלי קשה מאוד, הכסף שמביא שמואל בעלי, בקושי מספיק לאוכל, ואמנוני כבר בכיתה גימ"ל ולא מקבל את האוכל המתאים. תראי איזה רזה הוא..."

גברת זייגר מיד מתערבת: "מה את אומרת גברת ורנר, הוא נראה נפלא."

אימי ממשיכה: "תשמעי לי, זה הגיל בו הגוף נבנה, והוא פשוט לא מקבל את כל אבות המזון, שילד זקוק להם כדי לגדול באופן נורמאלי. לכן החלטתי לצאת ולחפש עבודה. כפי שאת יודעת, המצב בארץ קשה, האבטלה גדולה. אז הלכתי להיות... עוזרת בית."

"מה את אומרת, גברת ורנר, לא הייתי מאמינה," פרצה באמצע גברת זייגר.

"תשמעי גברת זייגר," עונה אימי בתקיפות, "כל עבודה מכבדת את בעליה וחוץ מזה, המטרה מקדשת את האמצעים. אין דבר יותר חשוב מאוכל. אבל תשמעי מה שקרה לי. מכיוון שאני לא יכולה להכין לאמנוני את ארוחת הצהריים, לכן הוא מקבל ממני בבוקר כמה גרושים והולך לבדו למסעדת הפועלים, את יודעת, ברחוב ברנר, לא רחוק מכאן, ובית הספר גם הוא ממש קרוב, והוא כבר ילד גדול, לא?!"

גילוי נאות שני – בית הספר הוא "בית החינוך המאוחד – בלי אוכל", ולידו "בית החינוך המאוחד עם אוכל", שניהם ליד גן-מאיר, האחד עבור פרולטרים שכמוני, והשני עבור... המפא"יניקים.

שוב פרצה גברת זייגר וקטעה את דבריה של אימי: "לא! אני לא מכירה את ברנר ואני אף פעם לא אוכלת במסעדה של פועלים."

עוד גילוי נאות – אימי סוציאליסטית, מ"פועלי ציון שמאל", ואילו גברת זייגר – "בורגנית", היא מ"הציונים הכלליים".

"חבל," אמרה לה אימי: "האוכל שם בריא ומזין. בכל ארוחה הם מקפידים להכניס את כל אבות המזון. אבל אולי תקשיבי רגע בלי להפסיק אותי..."

גברת זייגר כנראה נעלבה, ורק אמרה: "טוב, יותר לא אדבר."

ואז אימי המשיכה: "השבוע גברת שטוקהיים, זאת שאני מנקה לה את הבית, דירה נהדרת ברחוב הנביאים, חלתה ולקחו אותה לבית-חולים ולא יכולתי להיכנס לדירה ולעשות ניקיון כמו שצריך. לכן הגעתי מוקדם הביתה, אבל אמנוני עוד לא הגיע. אז החלטתי ללכת למסעדה, לפגוש אותו שם ולבדוק אם באמת הוא מקבל ארוחה כמו שצריך, ושהארוחה באמת כוללת את כל אבות המזון.

"הלכתי, הגעתי, ולא מצאתי אותו. את צריכה לדעת, זאת מסעדה ענקית. המסעדה הזאת עובדת כמו בית חרושת, אי אפשר להכניס שם סיכה. מה עשיתי? הלכתי לקופאית ושאלתי אותה אם היה ראתה את הבן שלי. כזה קטן עם חולצת בית הספר של זרם העובדים ועם תיק בית הספר על הגב. הוא מגיע ישר מבית הספר, הוא מגיע לבד, כל יום לארוחת צהריים.

"הקופאית חשבה רגע ואמרה לי: 'בטח, אני מכירה אותו. זה הילד שאוכל למנה ראשונה פודינג ולמנה שנייה פודינג ולמנה שלישית פודינג. כן, הוא כבר אכל היום.'

"נו, מה את אומרת על זה גברת זייגר?"

לא שמעתי מה ענתה גברת זייגר מכיוון שאני חרש-חרש אבל מהר-מהר ירדתי במדרגות ונמלטתי כל עוד רוחי איפשרה זאת. למרות שלא ידעתי כמה אבות מזון יש בעולם – היה ברור לי שעל כל אב חסר שכזה, אני אחטוף סטירה מצלצלת.

למרות שחטפתי כהוגן באותו ערב, כבר מזמן שכחתי אותן סטירות, אך את טעמו של הפודינג הצהוב של מסעדת ברנר, שהיה מין ג'ילֶה תפוזים מוקפא, לא אשכח לעולם.

 אמנון ורנר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום סופר נידח. מסכים לחלוטין עם הערכות ידידך השר, המופקד על עורמת ההיסטוריה, שהבאת. קצת מסוכן אולי לומר זאת בקול רם, אבל ניתן לשער, שאילו סינוואר ונסראללה המנוולים, היו מתאפקים קצת, ודוחים את התקפתם במיספר שנים, האליטות שלנו, תאוות הכוח והשררה, היו מספיקות בינתיים לנתק את עצמן סופית מה-Credo (האני מאמין) של רוב מניינו של הציבור הישראלי, וגורמות לכך, שיושבי הפריפריה, המהווים 90% מצבא היבשה שלנו, היו מבינים אחת ולתמיד, שגנבו להם את המדינה, ולא משנה מה הם חושבים, וכיצד הם מצביעים בקלפי, את ההחלטות מקבלים אלו המחזיקים בפועל במוקדי הכוח המשפטי, הכלכלי, החברתי, הצבאי והתקשורתי במדינה, ומתגוררים בכמה תריסרי מגדלי פאר בשטח של כחמישה קמ"ר בת"א. מה שהיה מוביל אותם למסקנה המתבקשת, שאם המדינה לא סופרת אותם, אין טעם שיקריבו את חייהם למענה.

או אז היינו רואים את אותם גיבורי מקלדת מ-8200 וחבריהם הסרבנים מחיל האוויר ומהיחידות המיוחדות, שטענו: 'אנחנו הביטחון', 'אנחנו החברה' 'אנחנו הכלכלה' – מחוללים רעש מהומה, וזועקים: אנחנו לא רוצים ללבוש מדים ולצאת לבדנו למלחמה, נגד הנוח'בה ונסראללה, כשבידנו רק סיכה חדה לה לה לה לה..."

 אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

בברכה,

בנדה

* השר לעורמת ההיסטוריה אומר: לאחר הסכמי אוסלו ויציאת צה"ל מלבנון, מצאה עצמה ישראל מול שני ארגוני טרור נתמכי איראן, ההולכים ומצטיידים בכמויות עצומות של נשק ותשתיות שמאיימים על קיומה. ישראל לא יכלה לפתוח במלחמה נגדם כי לא היתה זוכה בתמיכת ארה"ב ובתמיכת מרבית אזרחיה-שלה, אך למזלה התעוררה בה מציאוּת שעל סף מלחמת אזרחים – "הפגנות המחאה" שיצרו את הרושם שהיא מתפוררת, ולמלכודת הזו נתפתה יחיא סינוואר בטבח הדמים שעשה ב-7 באוקטובר, ומכאן הדרך הצבאית היתה פתוחה בפני ישראל להילחם, במחיר כבד, בשני אויביה החזקים האלה, החמאס והחיזבאללה, עד השמדתם. [הציטוט הוא מהגיליון הקודם, מס' 1922].

* ציטוט: "יחזקאל מסנברג (כרגע בוונקובר, קנדה): בעניין שחרור החטופים:בכניסה לעיר טולדו שבספרד ישנו מבצר עתיק, בשם אלקסאר, שהוסב למוזיאון על מלחמת האזרחים (1936-1939). באחד האגפים שם, מוצג מכשיר טלפון שחור ולידו תמליל שיחה שבוצעה בו, בין גנרל מוסקדרו, מפקד המורדים הרפובליקנים, ובנו שנחטף על ידי הצבא הפאשיסטי." [גיליון 1921].

פנחס פיין: ברורה הטעות ההיסטורית – מי שמרד בשלטון הנבחר היו הפאשיסטים בהנהגת פרימו דהריברה ופרנקו.

* שלום אהוד. לא ברור לי משום מה החליט משה גרנות לכתוב ביקורת על ״התפסן בשדה השיפון״ דווקא עכשיו. ניחא. אבל כמה הערות:

1) שם הגיבור הוא הולדן קולפילד (ולא קולדפילד).

2) הולדן לא חושב שאחיו (די. בי.) הוא ״מזויף״. הוא מאוד קשור לאחיו (הקשרים הקרובים מאוד בין האחים במשפחת קולפילד/גלאס עוברים כחוט השני בסיפוריו של סאלינג׳ר), ומעריך מאוד את כתיבתו. את העיסוק בכתיבה בהוליווד הוא אכן רואה כהזנייה.

3) שמו של האח הוא די. בי. – זה לא אומר כלום. רבים באמריקה נקראים בראשי התיבות של שמותיהם (למשל, או. ג׳יי. סימפסון). זה לא מעיד על נתק או התכחשות, אולי להיפך, דווקא על קרבה וחיבה.

4) הולדן לא סופג מכות ״לאורך כל העלילה.״ מדובר בשני מקרים. והוא גם לא מתעלף ונופל ״פעמים רבות.״

5) מר גרנות מבטיח שאחרי תמצית האירועים בספר הוא יביא ניתוח של הטקסט. אבל כל מה שהוא מביא אחרי התמצית זה כמה דעות של חוקרי ספרות שהוא רואה בהן דמיון פרוע, ואת אי יכולתו להבין מה הסיבה להצלחת הספר. אה, כן, הוא גם מציין שיש בספר יסודות אוטוביוגרפיים, ושהספר שימש השראה לצ׳פמן, שרצח את ג׳ון לנון.

זו ביקורת ספרות? אפילו הערך בוויקיפדיה יותר רציני מזה!

בברכה,

קורא נאמן 

(ובתשובה לשאלתו המתבקשת של נעמן כהן – השם המקורי הוא קורא נאמנוביץ׳).

 * אהוד היקר, אתמול יצא לאור ספרי החדש: "ההונאה שקבעה את גורל העולם" – בתמצית:

 האחראי להונאה שקבעה את גורל העולם הוא מחבר ספר דברים. הכוהן חלקיהו "מצא" במקדש ספר תורה, שגרם למהפכה, לא רק באמונה הישראלית, אלא גם באמונתם של כמחצית מאוכלוסיית העולם – הנוצרים והמוסלמים. הספר "שנמצא" הוא בוודאות ספר דברים, או חלק מרכזי ממנו, והוא מביא חידושים מבהילים בעבודת האל, המנתבים את המאמינים לקנאות רצחנית, לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ, וכופה שנאה לתרבות ולקדמה. מחבר ספר דברים פעל להעניק לכוהני ירושלים מונופול בתחום הפולחן (אינטרס כלכלי מובהק!) וקבע  כי הוא מצטט את משה, שקיבל כביכול את הצווים הנוראים האלה מהאל.

שלך,

משה גרנות

נ.ב. קראתי בעניין רב את המאמר המושקע של דויד מלמד על האנטישמיות הרצחנית בדרום ארצות הברית, המשפח והלינץ' שעשו בליאו פרנק.

* הי אודי, מאחר שלָפֶר סיפר על המשפט הצבאי שלו בהיותו בבית דראס, אני רוצה להוסיף את המשפט הצבאי שלי, שגם כן עורר גיחוך.

הבנות של גרעין  "שדמות" (שהקים אחר כך את עין גדי) עשו טירונות של 3 חודשים עם אימונים ברובה צ'כי ואפילו במרגמה. באימון גופני שעשינו בתחילת התורנות, נקעתי את הקרסול באחת הקפיצות, ונשלחתי לביתן בו ישנו, לשכב במיטה. זה היה האנגר ארוך שהיו בו כ-60 מיטות או יותר בשתי שורות. הבנות שיצאו אחר כך להרצאה כלשהי ביקשו להשאיר את הרובים על יד המיטה ששבה שכבתי, שאני אשמור עליהם. וכך היה. אלא מה? נרדמתי לא עלינו.

כשהתעוררתי ראיתי את הגב של המ"פ, יוצא מן הדלת. מסתבר שהוא ראה אותי ישנה ולקח איתו שני רובים. על אי שמירת הרובים הועמדתי למשפט. הייתי הראשונה בגרעין שהועמדה למשפט ולא ידעתי את הנהלים הצבאיים. למי שלא יודע – הצעידו את הנשפטים בשמאל ימין מהיר מאוד מאוד אל המפקד השופט, כנראה כדי להשפיל את הנשפט. אבל אני לא ידעתי את זה. וכשהמ"מית הצעידה אותי בחדר ככה, לא צעדתי. היא צעקה אליי – "למה את לא צועדת?"

אמרתי לה – "תגידי את יכולה לצעוד ככה? אני לא. תראי לי איך צועדים ככה."

המ"מ האדימה מכעס ושוב ניסתה להצעיד אותי. אבל אני לא צעדתי. לבסוף, אחרי כמה ניסויים שלה, עם הרבה צעקות, הכניסה אותי בצעד רגיל, כשהיא ממש רותחת.

נשפטתי, קיבלתי 1 לירה קנס, שהגרעין כמובן שילם. אבל כשיצאתי החוצה – מצאתי חצי מן הגרעין שלי, תלוי בחלונות החדר ונשפך מצחוק על האירוע.

בֵּנְדָלֶה

אודי: זה קרה לפני כ-69 שנים.

* "סעודיה הודיעה כי לא תקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל לפני לסיום המלחמה, הסגת הכוחות הישראליים מרצועת עזה, ו'הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם ירושלים המזרחית כבירתה'." ["הארץ" באינטרנט. 7.2].

אהוד: הכול, הכול ניתן לכם, אפילו ננשק לכם את התחת, כי אתם המדינה הכי מוסרית והכי דמוקרטית בעולם, ואנחנו עפר לרגלכם, לא שווים כלום אם לא תכירו בנו!!!

הלא ככל שהימים עוברים, מתברר שחמאס הוא המנצח, ובסיוע החטופים וההפגנות של ישראלים נגד ממשלתם – הוא מכתיב תנאים משפילים לסיום המלחמה, תנאים שעתידים למוטט את ביטחונה של מדינת ישראל ולהעמיד בסכנה את קיומה!

* נתניהו: כניעה לדרישות ההזויות של חמאס לא רק שלא תביא לשחרור החטופים, היא תביא לטבח נוסף, ולאסון כבד למדינת ישראל שאף אחד לא מוכן לקבל. ["הארץ" באינטרנט, 7.2].

* אהוד: מההתחלה חשדנו שגרטה תונברג פסיכית, יש לה מבט משוגע בעיניים, ואולי היא מופעלת בידי אינטרסנטים. כיום, לאחר שהכריזה: "תיהרס הציונות!" – ברור לנו שמדובר לא סתם במשוגעת אלא באידיוטית אנטישמית חסרת-דעת.

* אהוד יקירי, ביומיים האחרונים הייתי מנותק מהמחשב ורק עתה ראיתי לראשונה שפרסמת כבר שלשום את הנוסח המלא של המאמר שלי, שקוצץ בעיתון. אני שמח על כך ומודה לך מאוד.

כאדם כותב תוכל להבין כמה דבר כזה מרגיז וכואב. טוב שקוראי עיתונך יקראו את הנוסח המקורי של המאמר שבסופו (שקוצר) אני מנמק, למרות כל התהפוכות במתן הפרס, מדוע ד"ר אלכס ביין היה ראוי לו בהחלט.

אני מברך אותך על שקדנותך ומסירותך למקצוע העיתונות ומאחל לך ולרעייתך החביבה, בריאות טובה והמשך חיים ארוכים ויצירתיים.

שלך כתמיד,

משה [מוסק]

למשה היקר,

עורכי הדפים המודפסים של המוספים מוגבלים בהיקף המקום הניתן להם בעיתון ולכן הם מקצרים. בעיתון האינטרנטי שלי אין הגבלה כזו, ולכן אני לא מקצר, אף כי יש קוראים המתלוננים, בעיקר על הייטנר.

אהוד

אהוד היקר,

יתרון גדול של עיתונך, שאינו מגביל בהיקף הדברים הכתובים בו ובעיקר, לא בדעותיהם ובחופש הביטוי של הכותבים.

שלך,

משה

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל