פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1925

היום המאה שלושים ושניים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' באדר א' תשפ"ד. 15.2.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי רֵיחַ מָרִיר. // יוסי אחימאיר: כמו קמיקזה יפנית. // איליה בר זאב: פּרֶלוּד מס. 14. חיפשׂנו אותךָ. // אנדד אלדן: שׁוּרָה שֶׁל נָשִׁים. שְׁפֹךְ שִׁלְטוֹנְךָ. חֲוָיַת חַיֵּיהֶם. // לאה שורצמן (בן עזר רַאבּ): דודתי המשוררת אסתר ראב, זיכרונות אישיים. // אהוד בן עזר: מות אחיה בנימין. מתוך "ימים של לענה ודבש". // בְּשׂוֹרָה. // אורי הייטנר: 1. על התיישבות וביטחון. 2. צרור הערות ‏14.2.24. // ד"ר רון בריימן: לא לקטיף, לא לאוסלו. // פתח דבר לספרו החדש של משה גרנות "ההונאה שקבעה את גורל העולם". // יונתן גורל: 3 שירים. // חנה סמוכה מושיוב: לא ידעתם הוריי. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. מכתב לארנה גולן. // יהודה גור-אריה: נפקדים. // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. תמר מרין: הגיאוגרפיה של הפורנוגרפיה. // עמירם רביב: הַמּוֹפָע, או טלי ודודי ואסוציאציה. // מנחם רהט: שני יהודים נסעו ברכבת. // אהוד בן עזר: מלכיאלי הקשוחה. // איתמר פרת: עצת בכיר. // נעמן כהן: עמוס גבירץ חסיד אומות האיסלם.. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירֵי רֵיחַ מָרִיר

אֱלֹהֵי מְרוֹמִים!

כָּל הַדְּלָיִים שָׁתוּ עָלַי:

אֲדֻמִּים, כְּחֻלִּים, צְהֻבִּים  –

כְּגַלְגַּל, כְּסוּפָה  –

הֵם סָבִיב

וַאֲנִי  –  אֵי אָשִׂים רֹאשִׁי  –

וְלִי דַּי בְּגֶזֶר אֶחָד

וּשְׁתֵּי רַקָּפוֹת לְנוֹי

אֵלִי, הַנּוֹטֶה שָׁמַיִם  –

תֵּן שָׁלוֹם מֵעַל

לְמַעַן הַיְלָדִים וְ"הַפְּתָאִים"

אֲשֶׁר אֲהֵבוּךָ,

הַיּוֹנָה לֹא הֵבִיאָה

עֲלֵה-זַיִת

טָרָף בְּפִיהָ  –

וְלָרוּחַ  –

רֵיחַ-דָּם מָרִיר:

מָחָר תְּנַשֵּׁב רוּחַ-צָפוֹן

הַיּוֹם נוֹשֶׁבֶת רוּחַ-דָּרוֹם:

רֵיחַ לָהֶן לָרוּחוֹת

וְרַהֲטֵי-הַלְּשַׁד

מְשַׁוְּעִים לַעֲלֵה-זַיִת

טָרָף בְּפִיהָ  –

וָאַיִן.

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

כמו קמיקזה יפנית

​רק כאשר מבקרים במערב הנגב, ביישובי העוטף הנטושים, רואים בעין את היקף הפשע שביצעו הברברים מעזה, אפשר להבין טוב יותר את גודל הזוועה. או-אז גדל הזעם, גדלה התדהמה ומתעצמת ההבנה לפעולת הנקם והתקיפה שמבצע צה"ל ברחבי מדינת הטרור עזה. ואולם – כך נמסר לי – היקף ההתעניינות בסיקור חורבות העוטף, בקרב אנשי תקשורת מהארץ והעולם, הולך ודועך. הזמן עושה את שלו. גם תעמולת הנגד.

אכן, ככל שמתרחקים מה-7 באוקטובר, כך הזיכרון מתחיל להתעמעם. מנגד, גוברת הביקורת על ישראל, לנוכח מראות ההרס הנרחב ואוהלי הפליטים בממלכת החמאס. במכות שמנחית מדי יום ולילה, צה"ל פועל נגד אירגון טרור שבאכזריותו, בשיטנתו ל"זרים", ובמיוחד ליהודים, אינו נופל מדאעש, גם לא מהנאצים.

במדינה רחוקה כמו אירלנד, מוקפת ים מכל עבריה, הברברים מועדפים על הנאורים. בבית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל עומדת למשפט, לא אירגון הטרור עתיר הפשעים. בארה"ב הידידה הגדולה לוחצים עלינו שנסכים למדינה חמאסית ביהודה ושומרון.

ארבעה חודשים ויותר מאז ה7 באוקטובר לא כל המנהיגים, לא כל אנשי הציבור הבולטים, לא כל כלי התקשורת העולמיים, מעוניינים להגיע לשטח, לראות ולהבין מדוע ישראל יצאה למיתקפה נגד הנאצים החדשים, שטבחו באחינו ומחזיקים בידם למעלה 136 חטופים, שעדיין רובם – יש לקוות – בחיים.

שלושה חיילים אמריקנים נהרגו בגבול סוריה-ירדן ועיראק. מיד יצאה ארה"ב לפעולת נקם קשה, שגם חפים-מפשע רבים נהרגו בה. באוקראינה נמשכת ההתקפה הנפשעת הרוסית, שהחלה לפני יותר משנתיים. מדי יום הרוגים, פצועים, הרס – וכמעט אין פוצה פה ומצפצף. למה דרום-אפריקה, למשל, אינה תובעת את רוסיה לדין בהאג? עולם צבוע, עתיר שנאה לעם היהודי ולמדינתו.

אל מול מציאות כזו, אפשר היה לצפות שמכונת ההסברה שלנו תיכנס לפעולה נמרצת, ולו כדי להנמיך את צונאמי השנאה, אבל על המחדל הבלתי-נסלח של ה-7 באוקטובר, נוסף מחדל ההסברה, הרעה החולה שתמיד היתה בעוכרנו.

לא כל העולם הוא ארגנטינה, עם הנשיא האוהד שלה. זמן קצר לאחר הכתרתו, יצא למסע ראשון אל מחוץ לגבולות מדינתו הענקית – אל ישראל, אל הכותל, אל יישובי עוטף עזה. ביקורו זכה לכיסוי מועט-יחסי בתקשורת, שאינה מורגלת בגילויי ידידות שכאלה. איננו יודעים לחבק כראוי את אוהבינו, איננו יודעים די לבוז לשונאינו ומבקרינו. אפילו בתוכנו ישנם גורמים קיצונים שמלבים אש שנאה עצמית.

בתקשורת הישראלית בקושי מדווחים על המתרחש במדינות השלום, ירדן ומצרים. "פרשנויות" מסיתות בפריים-טיים כמו של גיא פלג המתלהם ראויות יותר. ערוץ 14 והפרשן-הידען ברוך ידיד הם לבד מציגים את הגל האנטי-ישראלי הגואה בחוצות עמאן וקאהיר. ערוצים אחרים עסוקים בליבוי הקרעים בתוכנו, מהדהדים את שלטי החוצות: "אתה הראש, אתה אשם."

אני משער שאת הכרזות הללו, מודעות הענק, מממן גורם קיצוני כלשהו, ואולי גם מי שקורא (בערוץ 12 כמובן) להקדמת הבחירות בעיצומה של המערכה. סכומי עתק נדרשים לקמפיין השיסוי המתחדש.

עם זאת, ישנם גם גילויים מעוררי השתאות. הם יוצאים לאור באופן טראגי עם הבשורות על החללים. עם יתר הגיבורים נימנים דרוזים, בדואים, ערבים. לוחמים מסורים, שהיו מוכנים לשלם בחייהם להגנת מדינתם. קמו לנו גם כמה אנשי הסברה ערבים, המוכר מביניהם הוא כמובן יוסף חדאד, שעושה עבודת הסברה יעילה בכל המעגלים בהם הוא נמצא. גם בתקשורת הערבית מחוץ לישראל מוצאים מדי פעם התבטאויות בגנות החמאס.

כך פלסטיני אחד בשם מג'די עבד אל-והאב, פירסם לאחרונה שני מאמרים באתר הסעודי "אילאף" שבהם מתח ביקורת קשה על חמאס: "קללת אללה תרדוף את תנועת חמאס," כתב, "בשל ההרס והחורבן שהמיטה על רצועת עזה. מדוע לא ניצלה את כל משאבי העתק שביזבזה על בניית מנהרות ויכולות צבאיות, לטובת פיתוח הרצועה ותושביה? מדוע הפנימה אותם למלחמה חסרת סיכוי נגד ישראל?"

את התקפת חמאס כינה "מתקפת קמיקזה", בדומה לפעולות ההתאבדות של טייסי הקמיקזה היפניים במלחמת העולם השנייה, שלא תרמו כהוא זה למאמץ המלחמתי של יפן. על חמאס לנטוש את הפעילות הצבאית בהיותה חסרת תוחלת. כמו כן קרא אותו עבד אל-והאב לקהילה הבינלאומית ולעולם הערבי לפעול לחיסול כל האירגונים הפלסטינים ולהפסקת פעילותם הצבאית והאזרחית, "כדי שהפלסטינים ייפטרו מהם ומנזקם ויתחילו לסלול את דרכם אל דרך הישר, הרחק מהרס, הרג וחורבן."

הדברים הללו פורסמו אמנם באתר זניח, אך צדו את עיני מוסד ממר"י, שמיהר לתרגמם ולהפיצם לכל מנוייו. אנשי ההסברה שלנו (מי הם?) חייבים לפחות לעשות שימוש בחומרים מסוג זה, כעדות לכך שגם בעולם הערבי יש המגנים בחריפות את חמאס הארור.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

פּרֶלוּד מס. 14. (שופן) במי במול מינור,

מהר וכבדAllegro   pesante

עוֹד שָׁנִים סְפוּרוֹת יַעֲבֹר כּוֹכַב הַלֶּכֶת מֶרְקוֹרִי *

בֵּינֵינוּ לְבֵין הַשֶּׁמֶשׁ.

מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה נִתְעַלֵּם מֵעֲרֵמוֹת הַמַּלְבּוּשִׁים, שְׂעַר

הַנָּשִׁים שֶׁגֻּלַּח, מִצַחֲנַת הָעֵמֶק

הָרָווּי וְהַתּוֹפֵחַ – הֲרֵי "כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע." **

עוֹד שָׁנִים סְפוּרוֹת נִכְבֹּש אֶת בָּמוֹת הַתֹּפֶת הָעִלִּי שֶׁבָּרָא הָאֵל

הַמִּסְתַּתֵּר.

אִם נַגִּיעַ לַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא נִצָּרֵף בַּכִּבְשָׁן אוּלַי נַגְבִּיהַּ עוּף

עִם הַמַּלְאָכִים. מִתּוֹךְ לַהֲבוֹת קְבָרִים, קִינוֹת הָעֶצֶב וְהָרוּחוֹת, יִשָּׁמַע קוֹל מִבּוֹרוֹת  הַגּוֹוְעִים –

אַיֶּכָּה?

* האל הרומי. בעברית כוכב חַמָּה.  ** בראשית ו'.

פורסם "בעקבות הזמן השרוף", הוצאת עיתון77, 2020.

חיפשׂנו אותךָ

משה וולפנהאוט 1910-1975

רְסִיסֵי מִלְחָמוֹת הִתְבַּצְּרוּ בְּצַוָּארְך אָבִי.

עוֹר הַזְּאֵב שֶׁבְּךָ בִּקְרַב מְאַסֵּף.

סְפִירַת הַצַּלָּקוֹת לְאָחוֹר הֵחֵלָּה לִפְנֵי

יָמִים רַבִּים.

כִּמְעַט בִּסְפָרַד הַהִיא,

בְּאֵפֶר הַמִּקְלֶה שֶׁל אֶרֶץ יַלְדוּתְךָ,

בְּנַעֲלֵי הַבַּרְזֶל בְּדַרְכֵי

אֶרֶץ הַמַּגָּף.

חוֹמוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה סָגְרוּ עָלֶיךָ

לְלֹא רַחֵם.

חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ בְּחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

בְּחַדְרֵי הַמֵּתִים.

אִישׁ לֹא יָדַע וְהוֹפַעְתָּ.

הֶתְחֵל מַסָּע –

חָדָשׁ, קָצָר.

פורסם ב"מעל קווי המתח", הוצאת"קשב לשירה, 2010.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

שׁוּרָה שֶׁל נָשִׁים

שׁוּרָה שֶׁל נָשִׁים בְּשָׁחוֹר כִּנְזִירוֹת

הִדְּקוּ יְדֵיהֶן מְקָרְבוֹת אֶל מִצְחָן

חָשׁוֹת שְׁרִירִים מַחְשִׁיכִים, קַשּׁוּבוֹת

כּוֹרְעוֹת בָּאוֹר הַיּוֹרֵד שָׁרוֹת בְּרֹךְ

קוֹלָן עוֹלֶה בְּאַלְט קַל לְמוּל הָעֲלָטָה

צְלִיל תְּפִלָּה מְחַלְחֵל בְּלָבָן,  לָחִין וּמִסְתַּלְסֵל

בַּמַּעֲלֶה כְּלַחַן לָאֵל, גַּל קוֹלָן מִשְׁתַּלְהֵב.

שׁוּרָה שֶׁל נָשִׁים בְּשָׁחוֹר חָשׁוֹת שֶׁמַּחְשִׁיךְ.

שְׁפֹךְ שִׁלְטוֹנְךָ

שְׁפֹךְ שִׁלְטוֹנְךָ עַד שֶׁיְּשַׁגְּעוּךָ                                                  

שְׁפֹךְ שְׁאִיפָתְךָ בַּשּׁוֹפָר                                                          

שְׁאָגָה כְּשַׁרְשֶׁרֶת נִשְׁזֶרֶת בַּשּׁוּרוֹת                                           

שְׁרִיקָתְךָ בְּשִׁנַּיִם שְׁבוּרוֹת                                                      

וּבַשֶׁצֶף הַשּׁוֹטֵף הַשְׁלֵךְ אֶת הַשֶּׁלֶד הַלַּח                                  

וְלֵךְ אֵלָיו.

חֲוָיַת חַיֵּיהֶם

חֲוָיַת  חַיֵּיהֶם שֶׁל חַלָּשִׁים לְהַשְׁלִיךְ

עַצְמָם מִנֶּגֶד, לִזְרֹק אֲבָנִים כְּטוֹב לָמוּת

הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵיהֶם

גַּם לָהֶם יִהְיֶה גֶּבֶר גִּדֵּם לִרְעֹם מִגְּרוֹנָם.

שירים אלו נכתבו ב-1994 וגם פורסמו מאוחר יותר בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", 2006, ספר מיוחד שריכז את יצירתו  במשך 50 שנה. קיבלתי אותו כשי בשנת 2008 בביקור מקצועי בבארי מטעם מכון אבשלום וביוזמתו של רפי וייכרט.

אנחנו דואגים לנחטפים ומקווים שנשארו בחיים, ולכל הלוחמים ברצועת עזה, ולא רק. אנדד חש וחזה את "שׁוּרָה שֶׁל נָשִׁים בְּשָׁחוֹר חָשׁוֹת שֶׁמַּחְשִׁיךְ."

איליה בר זאב  

* * *

לאה שורצמן (בן עזר רַאבּ)

דודתי המשוררת אסתר ראב ז"ל

זיכרונות אישיים

אבי בנימין בן עזר (ראב), הצעיר בבניו של יהודה ראב, היה אחיה האהוב של אסתר ראב. היה לה קשר מיוחד עימו. 

בנערותי הושפעתי רבות מאישיותה המיוחדת. מדי כמה שנים נהגה להחליף את מקום מגוריה.  מאז ומתמיד זכור לי, כילדה, הייתי נוסעת עם הוריי לבקר את דודה אסתר בכמה ערים שונות. בבתים שונים. אך אותם רהיטי עץ וקש קלוע בסלון, אותן יצירות אמנות על הקירות ואותו "סרוויס" כלים במטבח, (שהיה ברובו לבן ומעוטר במשולשים בצבעים כתום ושחור מסביב), והם עברו עימה מבית לבית.

במיוחד, כשבגרתי, ובשנים שאסתר חזרה לפתח תקווה (גם כאן החליפה לפחות פעמיים דירה), הייתי מבקרת אותה לעיתים קרובות ומבלה שעות רבות בשיחות עימה.

היא היתה יושבת בפינת הסלון בכורסתה הקבועה, רגל על רגל, להדגיש את צבע עורה השחום וכפות רגליה החטובות, גם בזיקנתה. שתי ידיה מונחות נשענות על שתי ידיות הכורסה, ודיבורה מלווה בתנועות של אצבעותיה המטופחות, גם הן שחומות וארוכות וטבעות מיוחדות מעטרות אותן. (זכיתי לרשת את טבעותיה ואחת מהן אינני מסירה עד היום).

לקולה היה ניגון מיוחד. צעיר, צלול ובהיר. מלווה בחיוך נעים ועל כן גם נשמע כמתנגן.

היא הפליגה בסיפוריה על שנות חייה היפות ביותר, בהן היתה צעירה ונאה במושגים שלה. מאוד מחוזרת (גם בזיקנתה לפי דבריה). היא נהגה לשלב עבר והווה גם בנושאים אלה. מאוד נשית. מאוד קוקטית.

קשה לי לצערי לשחזר את תוכן שיחותינו במדוייק. אך המוטיב העיקרי היה יחסים שבינו לבינה, (גברים היוו גורם מאד משמעותי בחייה). ההתעניינות בי, שהייתי בתחילת דרכי כאישה צעירה, וכמובן הזיכרונות מעברה.

הרבה סיפרה על נסיעותיה המרובות לתקופות ממושכות לחו"ל. בעיקר לפריס, אותה מאוד אהבה וגם דיברה צרפתית שוטפת. אין לי מושג באילו תנאים חייתה שם, כי מצבה הכלכלי לא איפשר לה להתארח בבתי מלון. היא ידעה להסתדר. אך החלק התרבותי במסעותיה, תמיד היה מאוד משמעותי ולא במיוחד שמה דגש על תנאי האירוח.

היא הייתה נעלמת/נאלמת לשבועות מיספר אי שם באירופה ופתאום חוזרת. (יש לזכור שלפני למעלה מ-50 שנה, לא היו אי מייל, טלפונים ניידים ואפילו פקס...)

ביום שאבי בנימין נפטר בשנת 1966 היא היתה באיטליה. לא היה לנו צל של מושג כיצד להשיגה כדי להודיע לה את הבשורה המרה. אך היא, בתחושת הבטן שלה, ידעה כשזה קרה. קטעה את טיולה והופיע לפתע כעבור יום או יומיים בדירתנו, הישר משדה התעופה. בשנת 1968 כתבה את השיר "בשורה" – לזכר אחי בנימין, אשר מבטא בדיוק את הקשר החזק שהיה לה עימו.

היה לדודתי אסתר ולי נושא משותף – האהבה למוסיקה. זה בהחלט בא לידי ביטוי ברבים משיריה. היא – כמוני – (או אני כמוה...) אהבה לשיר והיה לה קול נעים וחוש מוסיקלי. אין ספק שהיה לכך השפעה עליי, גם ממנה וגם מאבי בנימין. היינו משוחחות על יצירות ומלחינים, היה לך סופרן יפה מאוד ואף נהגה לפזם קטעים מיצירות.

לא זכור לי שדיברנו על ספרות או על שירה. נושא זה היה שייך לאחי אהוד. איתי ניהלה בעיקר שיחת נשים. ולמרות גילה המתקדם, עדיין היתה לה רוח צעירה ותמיד ריתקה אותי.

בשנים שגרתי עדיין בבית הוריי, והיא גרה אז מחוץ לפתח תקווה, היתה מופיעה פתאום לביקור, ללא הודעה מוקדמת, ונשארת ללילה.

בשנת 1972, לאחר נשואיי, עברתי עם בעלי לגור בלונדון וניהלתי עימה חליפת מכתבים מלאי רגש ואמפתיה. כמו אם לבתה. זה נמשך מיספר שנים. היא היתה כל כך כמהה למשפחה ולילדים שמעולם לא היו לה, שהשקיעה את כל הרגש הכרוך בכך באחי אהוד ובי.

אביב 1981. אסתר ראב בת 87. תמונתה האחרונה. צילם יאיר שורצמן.

ולאחר שבישרתי לה במכתב מלונדון על הריוני הראשון, ענתה לי במכתב ממרץ 1974:

"שמחה גדולה היתה לי בקראי את מכתבך – בשורה נפלאה בישרת לי – היי נבונה וערה, וכל מעיינייך בפרי בטנך. אל תעבדי הרבה, עליך להימצא הרבה בחוץ בכדי לתת חמצן לבנך – והלוואי ויהיה זה בן ותקראי לו בנימין, אני מקווה. כך שלא יימחק שם אביך הנחמד שכל כך אהב אותך." 

ובמכתב נוסף מיוני 1974 היא כותבת לי:

"...ובכן את ממשיכה את פתיל החיים של המשפחה – תבורכי כפליים על זה. שמרי על עצמך ועל פרייך היקר, כי יסוד לכל: ההמשך, המשך החיים."

ובמכתב נוסף לאחר הולדת בתי ביולי 1974, היא כותבת לי:

"אני מלאה שמחה ואושר על הולדת בתך הראשונה והלוואי ותהא סימן לבנים."

הנכד שנקרא על שם אחיה, אבי בנימין, דווקא הגיע לאוויר העולם כעבור שנה, כשנולד בן לאחי אהוד שנקרא – בנימין ובקיצור – בן.

את כמיהתה לנכד ביטאה בשיר "הנכד" אותו כתבה בשנת 1970.

בשובנו ארצה עם שני ילדינו בשנת 1979, עוד זכינו לבקרה בבית אבות בטבעון, שם נגדע פתיל חייה כעבור שנתיים. בגיל 87. היא כבר היתה חלשה ובקושי ראתה. אך אושר רב הציף אותה בראותה את שני ילדינו ואף הנצחנו אותה בתמונה באותו מעמד בצילום, שדומני כי היה האחרון שלה.

ומאז מותה, לפני 43 שנה, היא נחה בשלום על משכבה ליד אימי דורה ואבי בנימין. כך שמדי שנה אני פוקדת את קברה שלוש פעמים: ביום השנה של אבי, ביום השנה של אימי, וביום השנה של סבי יהודה ראב בל"ג בעומר, בו היא זוכה לביקור של כל צאצאי משפחתנו העניפה, המתכנסת מדי שנה כדי לעלות על קבריהם של כל בני המשפחה.

ולסיום – הלוואי שכל צאצאינו היו קוראים את שיריה ויכירו את יופייה ועוצמתה של השפה העברית, הבאים לידי ביטוי בכל שיריה. האחת והיחידה!

יהי זכרה ברוך!

ינואר 2024

* * *

אהוד בן עזר

מות אחיה בנימין

מתוך "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של אסתר ראב

ביולי 1966 היא נוסעת לחוץ-לארץ, כרגיל לבדה. על שאירע לה במונטיקטיני היא מספרת הן לראובן שהם והן לישראל הראל.

לשהם היא כותבת: "ופתאום, בעוד אני שמה, אני נתקפת אי-מנוחה ורוצה מיד לחזור ארצה. כרטיס-חזרה יש לי רק בעוד עשרה ימים – אבל אני מתרוצצת ממשרד למשרד על מנת לקבל כרטיס מיידי – "

ולישראל הראל היא מספרת:

לפני שנים נסעתי למונטה קטיני באיטליה, לנופש. בוקר אחד, ימים מספר לפני סיום החופשה, קמתי, צררתי את החפצים, והלכתי לסוכנות הנסיעות:

 "אני חוזרת," אמרתי.

ניסו להשיג לי מקום במטוס בכל הדרכים האפשריות – אך, הכל היה תפוס לשבוע. רצתי ממישרד למישרד, מחברת תעופה לשנייה – ללא הועיל.

לבסוף נדחפתי למישרדו של מנהל "אייר-פראנס" – אני דוברת צרפתית רהוטה – והתחלתי לבכות. אף פעם אינני בוכה.

 "אינני יודעת מה קרה," אמרתי לו, "אבל אני מוכרחה להיות בבית."

האיש יצא וכשחזר אמר, שהוריד נוסע מטיסה לפאריז, ושאני אטוס במקומו. מפאריז כבר שמור לי מקום לישראל. הגעתי בלילה לפאריז. בבוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, קניתי עיתון מהארץ. ידיעה קטנה ריצדה מול עיניי, שניים מוותיקי פתח-תקוה נפטרו אתמול: בנימין בן-עזר (ראב), אחי הצעיר האהוב, וזאב מרכוס.

מלוד הגעתי במונית ישר לבית אחי ועל גדר הבית אכן היתה המודעה המוכרת. המשפחה המופתעת קיבלה אותי בתדהמה. ניסו להשיג אותי בכל דרך אפשרית ולא ידעו בדיוק היכן אני.

 "אתה מפחד, איש צעיר?" היא צוחקת בכל פה, "כן, יש לי תת-הכרה גדולה זו. כתבתי שיר על מאורע זה וכל שנה, כשאנו עולים לקברו של בנימין, קוראים אותו על הקבר."

בשבת בבוקר, כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966, נפטר אבי בנימין מהתקף-לב בבית-החולים השרון בפתח-תקוה. כל ניסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחיה, עולים בתוהו.

ביום ראשון אחר-הצהריים, לאחר ההלווייה, היא מופיעה לפתע בביתנו, היישר משדה-התעופה, והמודעה על מותו מזדקרת לעיניה על גדר הבית.

היא סיפרה לנו שכאשר הגיעה ללוד ראתה מיד את המודעה בעיתון "הארץ" מאותו בוקר. ייתכן שהעיתון הגיע עם המטוס לפאריס בבוקר, ושם ראתה אותו לראשונה, כדבריה להראל.

לאחר כשנתיים, ב-19 ביולי 1968, היא מפרסמת ב"הארץ" את השיר "בשורה":

בְּשׂוֹרָה

לזכר אחי בנימין

יוֹנַת-הַדָּם

שֶׁל הָאָב וְהָאֵם

לָחֲשָׁה עֲמֻקּוֹת:

הַקְּרָבַיִם נִתְכַּוְּצוּ;

הִיא חָגָה

סְבִיב רֹאשִׁי

וְהָגְתָה נוּגוֹת:

בְּקָעִים נִפְתְּחוּ בִּי

וּגְבָהִים בָּכוּ חֶרֶשׁ;

הָעִיר הַהוֹמָה:

דִּמְיוֹן שָׁוְא, הוּא  –

הֲזָיָה רְחוֹקָה  –

שָׁם בַּמֶּרְחָק, תַק פַּרְסָה

מִכָּאן

מִישֶׁהוּ מְחַלֵּל בֶּחָלִיל:

יֶלֶד הוּא

וְהַגִּנָּה פְּתוּחָה

לפְנֵי הַבַּיִת:

בְּקִרְבִּי הוֹמֶה,

עֲמוּמוֹת  –

"שִׁיר הַצִּפֳּרִים" לְפַּבְּלוֹ קָזַלְס:

נָע, וְנֶעְלַם

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

יוֹנַת-הַדָּם

מַחֲלִיקָה סְבִיבִי:

"שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ"

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

"אָנָּא  –  שִׂימִי"  –

כִּי זֶה הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן;

אוֹר בַּחוּץ  –

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֲפֵלָה:

"הַנְּשָׁמוֹת קְשׁוּרוֹת"  –

אָמְרָה הַיּוֹנָה

וְהֵן נִפְרָדוֹת עַתָּה,

שִׂימִי לֵב לַקֶּרַע  –

הוּא יִשְׁתּוֹת רַבּוֹת

שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ  –

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

וְלוּ גַּם מָלֵא הָרְחוֹב

הֶמְיַת-חַיִּים,

וְאַתְּ חוֹזָה בּוֹ

בְּלִבֵּךְ חוֹתֵךְ

אֶחָד נֶעְלָם  –

לְאַט אֶת הַחוּט  –

וְשׁוֹחֵט אֶת יוֹנַת-הָאַחֲוָה.

1968

ויקיפדיה: מונטקטיני טרמה היא עיירה איטלקית של כ-20,000 תושבים בנפת פיסטויה, שבמחוז טוסקנה במרכז איטליה. העיירה ממוקמת בקצה המזרחי של אזור פיאנה די לוקה ובתחומה כמה מעיינות מרפא, ולכן הכלכלה שלה מבוססת על תיירות, כמו גם על תעשיות הקשורות לספא.

* * *

אורי הייטנר

1. על התיישבות וביטחון*

ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד) גילתה מהי הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר. לטענתה, מה שהוכח הוא שהתיישבות אינה יוצרת בטחון. "הצבה של תושבים בישובים על הגבול," קבעה בן ארי, "עלתה בחייהם של 1200 בני אדם ובחטיפתם של יותר מ-200."

אם בן ארי צודקת, הרי שקרוב ל-150 שנות התיישבות ציונית התבססו על קונספציה מוטעית. אולם האמת היא, שאירועי 7 באוקטובר הוכיחו את ההיפך הגמור ממסקנתה של בן ארי.

בטרם אבחן את סוגיית המשמעות הביטחונית של ההתיישבות, אציין שההתיישבות היא בראש ובראשונה ערך ציוני העומד בפני עצמו. כלומר, מהות הציונות היא עלייה והתיישבות. עליית היהודים לארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ייעודה של מדינת ישראל היא הגשמת הציונות, ותפקיד המדינה לספק ביטחון להתיישבות. כלומר, גם אלמלא היה תפקיד ביטחוני להתיישבות, יש לה הצדקה מלאה. אולם אחרי שאמרתי את האמירה היסודית הזאת, שבעיניי היא עומדת מעל לדיון והיא הבסיס לדיון – יש ויש תפקיד ביטחוני משמעותי להתיישבות.

התפקיד הביטחוני המרכזי של ההתיישבות, הוא להבטיח שאזורים החיוניים לביטחון ישראל יהיו בידיה. אלמלא ההתיישבות היהודית בגולן, הגולן היה נמסר מזמן לאוייב הסורי והיום היינו נאלצים להתמודד עם כוח רדואן ומיליציות איראניות על חוף הכינרת. ואולי גם לפנות את יישובי עמק הירדן ועמק החולה, כי "הצבה של תושבים ויישובים על יד הגבול" וגו'.

אלמלא ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, כביש 6 היה גבולנו המזרחי ובחלק מן המקומות רוחבה של מדינת ישראל היה כמחצית המרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. ואז מרכז האוכלוסייה הצפוף ביותר בישראל, האזור שבין חדרה לגדרה, היה בגדר "הצבה של תושבים ביישובים ליד הגבול."

אלמלא ההתיישבות בנגב המערבי ובנגב בכלל, הנגב לא היה נכלל בשטח ישראל בתוכנית החלוקה (כך נאמר בפירוש במסמך אונסקו"פ, מסמך ועדת החקירה של האו"ם שהוא בסיס תכנית החלוקה שאושרה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר), ואם לא היתה התיישבות בנגב צה"ל לא היה נלחם על הנגב והנגב לא היה בידינו. כלומר, גם אם לא היה כל תפקיד להתיישבות בביטחון השוטף ובהגנה על המדינה, חשיבותה של ההתיישבות לביטחון הלאומי של ישראל היא אדירה, כי עצם קיומה מבטיחה לנו גבולות בטוחים ובני הגנה.

אך להתיישבות יש גם יש חשיבות ביטחונית בפועל, ו-7 באוקטובר הוכיח זאת מעל ומעבר לכל ספק. הקונספציה שקרסה אינה הקונספציה של ההגנה המרחבית, אלא הקונספציה שאין עוד צורך בהגנה מרחבית. המחדל הגדול לא היה חוסר היכולת של היישובים להגן על עצמם, אלא העובדה שכוחות צה"ל כשלו בהגנה, הן על בסיסי צה"ל שנפלו בידי האוייב, הן בהגנה על היישובים והן בהגעה בזמן להגן על היישובים. והמחדל השני בגודלו היה נטילת יכולת ההגנה של היישובים על עצמם.

אילו מתקפת 7 באוקטובר הייתה גם מלבנון ומסוריה, בכל יישוב היה נשק אחד בלבד, בידי הרבש"ץ. במקרה כזה, הטבח היה נורא שבעתיים מאשר ביישובי הדרום. הסיבה לכך, היא שלפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות. בדרום היה נשק לכיתות הכוננות, אך הוא אוחסן בנשקייה. במעט יישובים, הרבש"ץ הפר את ההוראה והנשק היה בידי לוחמי כיתת הכוננות. ביישובים הללו, כיתת הכוננות בלמה את המתקפה והמחבלים לא הצליחו לחדור ליישוב. זאת, חרף העובדה שכיתות הכוננות היו זעירות, בנות 8 לוחמים בלבד. מול קריסת הצבא, מה שעצר את המחבלים, היו כיתות הכוננות הזעירות, שניהלו קרבות גבורה עילאיים בהגנה על היישוב.

נשער לעצמנו מה היה קורה אילו לא עשינו את ה"טעות" של "הצבת תושבים ביישובים על הגבול." במקרה כזה, המחבלים היו שועטים היישר אל מרכז הארץ.

כדי להבין שהפקרת ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות היו קונספציה קטסטרופלית אין צורך בשום ועדת חקירה. ואכן, צה"ל הפיק את הלקחים, והיום ביישובי קו העימות בכל הגבולות, שודרגו כיתות הכוננות למחלקות הגנה יישוביות, המונות כעת 28 לוחמים ותגדלנה בקרוב ל-32 לוחמים, מצוידים היטב כמו מחלקת חי"ר לכל דבר, מאומנות היטב, והנשק והציוד של הלוחמים נמצאים בביתם. אם כך היה ב-7 באוקטובר, הטבח היה נמנע. המחבלים לא היו מצליחים לחדור ליישוב וגם אם מקצתם היו חודרים, לא היה בידם לבצע טבח המוני וחטיפה המונית.

רעיון ההגנה המרחבית, מתייחס להתיישבות באזורי הספר, בפרט הכפרית, כקו ההגנה הראשון של מדינת ישראל. על צה"ל לארגן את הכוחות הלוחמים באותה התיישבות, ככוח הצבאי שיבלום את האוייב ויגן על היישובים ועל המדינה, בעיקר במתקפת פתע, עד הגעת צה"ל. זו היחידה שתאפשר לשאר כוחות צה"ל להתמקד במתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האוייב.

מעבר ליישוב הבודד, האזור כולו צריך להיות מאורגן כחטיבות מרחביות, כגדודי חי"ר ושריון, המבוססים על כוחות אזוריים, מצוידים ומאומנים היטב, שתנהלנה את הלחימה להגנה על המדינה.

 אסיים בשני ציטוטים ישנים, אך נכונים היום יותר מכפי שהיו כשנכתבו. דברים מתוך איגרת הרמטכ"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981:

"... כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכנת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדן ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה."

כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול" (1959): "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר–בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האוייב, ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות.

"אמנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האוייב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האוייב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בינלאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. ... ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי... עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האוייב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האוייב עלולות לעתים לשבש את תוכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממשוכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האוייב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית."

* פורסם לראשונה באתר "בין חברים".

2. צרור הערות ‏14.2.24

* אופציית אנטבה חיה וקיימת.

* יוזמה, תעוזה, חתירה למגע.

* התוקפנות הישראלית – בית הדין בהאג יגנה את ישראל על חטיפת לואיס ופרננדו מרפיח.

* קצת פחות התלהבו - חילוץ החטופים הציף את אזרחי ישראל בתחושות של אושר וגאווה לאומית. ברחוב שוקן, אפעס, קצת פחות התלהבו (העירו לי שאני בוטה מדי בכתיבתי על "הארץ", אז הנה גייסתי את מלוא יכולת האנדרסטייטמנט שלי. לא מבטיח לדבוק בכך).

רוגל אלפר, למשל, כתב בלעג על הסיקור התקשורתי, שעל פי מוחו הסוטה (לא הבטחתי לדבוק באנדרסטייטמנט) הוא גדוש בתיאורים מיניים והזהיר מהתוצאות של עודף ויאגרה.

נועה לימונה, ששמה אולי מעיד על החמיצות שמאפיינת את מקום עבודתה, יצאה במאמר בוטה נגד המלחמה. המסר המרכזי שלה, הוא שהאבידה הגדולה ביותר במלחמה, היא צלם האנוש שלנו. כן, שלנו. לא, היא לא התעלמה מהטבח בנגב המערבי. היא הזכירה אותו כמה שחיזק את ההתקרבנות הישראלית, שבשמה אנו מרגישים שהכול מותר לנו כולל כל פשעינו במלחמה.

* ברור שאיתמר בן דליף הודר מהחפ"ק של מבצע החילוץ.

* מגן אנושי ברפיח – מי שמתנגדים לפעולה ברפיח, בשל אוכלוסיית העקורים הפלשתינאים בעיר, מבינים היום שאותם עקורים הם מגן אנושי לכוחות מחבלי חמאס, לחטיפת ישראלים ולפיגועי טרור. לנוכח סירובה האכזרי של מצרים לקבל פליטים, והתעמרותה בפליטים מתוך רצון להקשות עלינו במימוש זכות ההגנה העצמית שלנו, עלינו לאתר אזור ברצועה שאליו יעברו העקורים מרפיח לקראת פעולתנו ההכרחית בעיר.

* איך למנוע את הפעולה ברפיח – יש דרך למנוע את הפעולה ברפיח. אם חמאס ייכנע, ישחרר את החטופים, יתפרק מנשקו והגדודים ברפיח יסגירו את עצמם, הפעולה ברפיח תתייתר. אם לא – ממשלה שלא תורה לצה"ל לפעול במלוא העוצמה ברפיח ולהשמיד את כוחותיו הצבאיים של חמאס בעיר, תבגוד באזרחיה וחייליה, תבגוד בחטופים ובתושבי הדרום, תבגוד בחללי צה"ל ובפצועים, תבגוד בנטבחים ובקורבנות האונס בשבת השחורה. אם חשוב כל כך לארה"ב ולאירופה שצה"ל לא יפעל ברפיח, הם טועים בכתובת. עליהם להפעיל את כל מנופי הלחץ על הפטרוניות של חמאס – איראן וקטאר.

* שלום שכזה – תמונות חסרות תקדים בצד המצרי של ציר פילדלפי. מצרים מבצרת את הציר, מזרימה כוחות, יוצרת שכבת הגנה שלא היתה כדוגמתה. אילו עשו כן לפני עשרים שנה או במשך עשרים השנים האחרונות, הציר לא היה אוטוסטרדת ההברחות של האמל"ח וכל הציוד שאיפשר את צמיחת מפלצת הטרור העזתי. אבל הם בחרו להעלים עין, במקרה הטוב, וזה עלה לנו בעשרים שנות ירי רקטות ובטבח 7 באוקטובר. ניתן היה לשבח את המצרים שהפיקו את הלקח ועכשיו, בעקבות הטבח, הם מבצרים את הציר. אז זהו, שלא. לא זו הסיבה לביצורים, אלא הערכות למניעת הסתננות של פליטים פלשתינאים לתחום מצרים.

וזה מדהים! במלחמת האזרחים בסוריה היה מובן מאליו שירדן, עיראק, לבנון וטורקיה יקלטו מיליוני פליטים. כפי שבעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה היה ברור לפולין, רומניה והונגריה שעליהן לפתוח את שעריהן לפליטים. רק מצרים מקשיחה את ליבה ומסרבת לקלוט פליטים, ערבים כמוהם, בשר מבשרם. למה? הם אינם מסתירים את התשובה. "לא ניתן להעביר למצרים את הבעיה הפלשתינאית." או במילים אחרות, כמו לאורך 75 השנים האחרונות, הערבים משתמשים בפליטים ככלי משחק להנצחת הסכסוך עם ישראל, בניסיון להטביעה במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה ב"זכות" ה"שיבה".

כן, זו מצרים שעימה אנו חתומים על הסכם שלום, ששילמנו למענו מחיר כה כבד.

ועכשיו, מצרים, בחוצפתה כי רבה, מאיימת להקפיא (!) את הסכם השלום, אם ישראל תממש את זכותה להגנה עצמית ותפעל נגד כוחות חמאס ברפיח. הסכם השלום היה בין שתי מדינות ריבוניות, ובסיס הריבונות הוא זכות ההגנה העצמית. כאשר מצרים התמודדה עם טרור בסיני, ישראל איפשרה לה להכניס כוחות צבא רבים לסיני המפורזת. כאשר ישראל חוותה מתקפת טרור רצחנית הרבה יותר, מצרים רק מפריעה לה, באופן מעשי, לפעול, ומאיימת בסיכון הסכם השלום.

שלום שכזה... ככה זה כאשר הרגלנו את שכנותינו שישראל היא ילד הכאפות של המזה"ת.

המשך המלחמה עד הניצחון, עשוי להיות אבן דרך בהרתעה אמיתית של אויבינו וביראת כבוד אלינו במזה"ת כולו. עלינו לבצע את הפעולה ההכרחית ברפיח, על אפם וחמתם של המצרים. להם יש יותר מה להפסיד.

* קופסת העסקה – מתאם השבויים והנעדרים לשעבר דוד מידן מזהיר מפני פעולה ברפיח והשלכותיה הקשות. כאשר מצרים מזהירה את חמאס שאם לא יגיע לעסקת חטופים בתוך שבועיים ישראל תפעל ברפיח, קופץ החכמולוג בראש ומזהיר מפני הפעולה. אותו מידן הזהיר באוקטובר מפני עצם התמרון הקרקעי בעזה, שבלעדיה לא היתה עסקת החטופים הראשונה יוצאת לפועל. כנראה שמי שהיה המתאם בתקופת עסקת שליט, אינו מסוגל לחשוב מחוץ לקופסת העסקה, שאת מחיר הדמים שלה אנו משלמים עד היום.

* איום הבייס הפרוגרסיבי – במוצאי שמחת תורה נשא ביידן נאום נפלא של הזדהות עם ישראל, כראוי למנהיג העולם החופשי. בביקורו בישראל היטיב ביידן להפגין את ידידותו הכנה לישראל, וכפי שהוא נוהג להגדיר את עצמו מאז פגישתו הראשונה עם גולדה: הוא ציוני, אף שהוא אינו יהודי. אבל הוא גם פוליטיקאי. ויש לו בייס. והוא לפני בחירות. וכך, לצד תמיכתו האדירה בישראל, הסיוע בחימוש, האיום על חיזבאללה, התמיכה במוסדות הבינלאומיים, שיגור נושאות המטוסים ושאר ביטויי התמיכה, הוא חייב לזרוק עצמות לקבוצה הרדיקלית האנטי ציונית במפלגה הדמוקרטית. וכך, לצד התמיכה בישראל, הסיוע לישראל, הידידות עם ישראל, הוא גם מפריע במלחמה.הניג'וס ה"הומניטרי" שלו הביא אותנו להחלטות שגויות, שבהן חיזקנו את חמאס, החלשנו את עצמנו, אנו מאריכים את המלחמה ומרחיקים את שחרור החטופים.

ביידן יודע שאנו חייבים למוטט את כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס. הוא יודע שהדבר מחייב אותנו למלחמה קשה בתוך אוכלוסיית מגן-אנושי צפופה, מול אויב חסר עכבות שמתבצר בבתי חולים, גני ילדים, בתי ספר וחופר מנהרות מתחת למיטות תינוק. הוא יודע שצה"ל עושה כל מאמץ במציאות כל כך מורכבת כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה במגינים-האנושיים. הוא יודע שהיחס 2:1 בין הרוגים אזרחים לבין מחבלים חמושים חסר תקדים ואין לו אח ורע בלחימה בשטח אורבני. את כל אלה הוא יודע, אבל הבייס, הבייס.

ועכשיו הוא דורש מאתנו לא לפעול ברפיח. הוא יודע שלא נוכל לנצח בלי לחסל את כוחות חמאס ברפיח. הוא יודע שאנו חייבים לפעול ברפיח. הוא מבין שנפעל ברפיח. אבל הבייס, הבייס.

הבייס ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית הוא איום כבד על היחסים בין ארה"ב לישראל וסכנתו העתידית איומה. על ישראל להכיר באיום ולחפש את הדרכים להתמודד עימו.

* בין התמגנות להגנה – פעמים רבות כתבתי שההתמכרות לשקט, לטכנולוגיה ולמיגון, הם לב הקונספציה שהובילה למחדל. ובאשר למיגון, הזכרתי את הגדר, המכשול התת-קרקעי, הממ"דים וכיפת ברזל.

האם אני נגד כיפת ברזל? ממש לא. אני נגד ההתמכרות. אין לי בעייה עם המיגון, כאשר אינו הופך תחליף להגנה על המדינה. וההגנה הטובה ביותר, כידוע, היא התקפה.

כיפת ברזל חשובה מאוד, הוכיחה את עצמה מאוד בהגנה מפני מטחי הרקטות והצילה חייהם של אלפי ישראלים. איך אפשר להתנגד לה? ההתנגדות שלי היא לגישה שעל פיה כיוון שיש לנו כיפת ברזל, אנחנו יכולים להכיל את ירי הרקטות ולהבליג על כך. גישתי הפוכה. כיוון שיש לנו כיפת ברזל, יש לנו יכולת ספיגה בשעת עימות, המאפשרת אורך נשימה לא לרוץ מיד להפסקת אש, אלא להמשיך ולתקוף גם בלחימה ממושכת כדי להגיע להכרעה.

אילו את התמרון הנוכחי ברצועת עזה ביצענו במבצע "שומר החומות", במבצע "צוק איתן", במבצע "עמוד ענן" או במבצע "עופרת יצוקה" – לא זו בלבד שהיינו חוסכים את טבח 7 באוקטובר ואת כל שנות ירי הרקטות על האוכלוסייה האזרחית בישראל, אלא הפעולה עצמה בעזה היתה גובה מאיתנו הרבה פחות אבדות. וככל שהמבצע היה נעשה מוקדם יותר, כך מחיר הדמים שלו היה נמוך יותר. אבי כל חטאת היה ביטול "חומת ברזל" ברצועת עזה ב-2002. אילו נכנסנו אז לרצועה, השמדנו את תשתיות הטרור והענקנו חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ ברצועת עזה, כמה דם וסבל היו נחסכים מאתנו בעשרים השנים האחרונות. וגם מהפלשתינאים.

תורת הביטחון של ישראל חייבת לחזור להיות פרו-אקטיבית, שנדבך מרכזי בתוכה הוא מתקפת-הנגד המקדימה, בחינת "הקם להורגך – השכם להורגו". האם הפקנו את הלקח? חוששני שאל שלוש ההתמכרויות שציינתי נוספת גם התמכרות לפינוי היישובים.

* חבל שלא התאפק עוד קצת – סמוטריץ' תקף את נתניהו על כך שהגיב בשבת על הורדת דירוג האשראי, ונתן כדוגמה את עצמו, שהתאפק עד צאת השבת "והשמים לא נפלו."

טוב היה עושה סמוטריץ' אילו המשיך להתאפק גם אחרי צאת השבת. כך היה נמנע הנזק של הודעתו ההזויה, המנותקת והמזיקה.

* עד סוף 2024 – במאמר ל-ynet, ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר, איש קיבוץ בארי, שבעבורי הוא מופת של מנהיגות אמת, חיים ילין, העלה על נס את ערך "אחריי", הבסיס למנהיגות אמיתית, כפי שהוא מוצא אותה במפגשיו עם לוחמי צה"ל. מול המופת הזה הוא הציג את המערכת הפוליטית שמתאפיינת בבריחה מאחריות. הוא קרא לממשלה לקחת אחריות ולבקש מנדט מחודש מהעם לפני 7 באוקטובר 2024.

ייתכן שלפני 7 באוקטובר זה מוקדם מדי, לנוכח התארכות המלחמה, אבל לבטח יש ללכת לבחירות עד סוף 2024. אם יוחלט על כך עכשיו, בהסכמה, יהיה בכך כדי לאפשר הקמת ממשלת אחדות רחבה וללכד את העם מאחורי הממשלה וצה"ל עד הניצחון. ואם לא... אללה יסתור.

* צמדי הפכים בשפה העברית – כן/לא, שחור/לבן, חושך/אור, טוב/רע, טיפש/חכם, שמיים/ארץ, מזרח/מערב, אמת/שקר, יבש/רטוב, נתניהו/מנהיגות.

[אהוד: אובססיבי אנטי-ביבי/בעל שכל ישר].

* המכורים לשנאה – ביום שבו נפל בקרב התלמיד התשיעי מישיבת ההסדר ירוחם, קיבלתי בווטסאפ סרטון אפל שבו איזה מנוול יוצא נגד ישיבות ההסדר בשם ה... שוויון בנטל.

בוז לאנשי ה-6 באוקטובר, המכורים לשנאה. שאינם מסוגלים להיגמל מההסתה.

* יום בשורה – יום בשורה לתנועה הקיבוצית ולאוהבי הקיבוץ. ליאור שמחה נבחר לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. ליאור, בן 46, חבר קיבוץ נצר סרני, הוא מנהיג בעל חזון ואיש ביצוע מעולה עם ניסיון מוכח. לאחר ספירת כ-95% הוא מוביל ברוב של 54.1%. באורטל, אגב, הוא זכה ברוב של 87%. המשימה הגדולה של התנועה הקיבוצית היא תקומת קיבוצי הנגב המערבי וגבול לבנון. אין לי ספק שליאור הוא האדם הנכון להוביל את המהלך.

* יותר משתמכתי בליאור – תמכתי בליאור שמחה מראשית הדרך, מתוך היכרותי איתו. היכרותי עם הדס דניאלי ילין, שהתמודדה נגדו, היא שטחית, אני מכיר אותה מהתפקידים שמילאה בתק"צ. לא היתה לי התנגדות אליה, אלא תמיכה בליאור. הצבעה פוזיטיבית נטו. עד שהחל הקמפיין שלה. מחאת קפלן תפסה עליה בעלות והובילה את הקמפיין שלה, תוך התייצבות של ראשי המחאה לצידה. ברור היה לי שהמחאה מריצה אותה מתוך כוונה להשתלט על התנועה הקיבוצית ולהפוך אותה ואת משאביה לפלטפורמה למחאה. הקו של הקמפיין שלה, שהוא הקמפיין שלהם, היה כל כך זר לתרבות של התנועה הקיבוצית. קמפיין נגטיבי, השמצות, פייק-ניוז, מתקפות אישיות שלוחות רסן על היריב כולל התקפות אישיות על כמה מפעיליו. קמפיין יקר של פרסומים בכלי התקשורת (מאיפה הכסף?). היא לא עבדה רק עם קמפיינרים חיצוניים אלא גם עם משרד עורכי דין חיצוני, ועוד לפני הבחירות היא שלחה (ומיהרה לפרסם) מכתב לוועדת הבחירות, שבו היא מזהירה מזיופים לטובת ליאור. ממש קמפיין א-לה טראמפ. קמפיין פמיניסטי קיצוני, מיזנדרי (מיזנדריה = שנאת גברים) ממוקד נגד הגופים הכלכליים של התנועה הקיבוצית, הכפשתם והצגתם כאיזה דיפ-סטייט. ממש קמפיין א-לה ביבי. ומודעות שיש לתמוך בה כדי שהביביזם לא ישתלט על התנועה הקיבוצית! לא ייאמן. ביקורת ארסית על הנהגת התנועה, כשהיא ההבטחה לשינוי, בעוד היא היתה עד לפני שנה המשנה למזכ"ל שהיא משמיצה ולפני כן המנכ"לית של התנועה. והדבר שהכי עורר את סלידתי – הפצת הקונספירציה הדוסופובית על הגרעינים התורניים שעומדים להשתלט על קיבוצי העוטף. בתחילת הדרך תמכתי בליאור רק בזכות מי שהוא. לאחר מכן תמכתי בו משתי סיבות: א. ליאור שמחה. ב. הדס דניאלי ילין. בסוף הדרך יותר משתמכתי בו, התנגדתי לה. אילו היתה נבחרת, היה זה אסון לתנועה הקיבוצית.  

* הנחס שלי – הילדים שלי הם אוהדי הפועל ת"א. כידוע, צריך להיות מזוכיסט כדי לאהוד את הקבוצה. הם צוחקים עליי, שה-DNA שלהם כאוהדי הפועל עבר אליי. תמיד אני מפסיד בבחירות. מיכל רייקין, שתמכתי בה בבחירות הקודמות למועצה האזורית גולן, הפסידה. המועמדים שתמכתי בהם בעבר במערכות הבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית הפסידו. וגם המפלגות שאני תומך בהן בבחירות לכנסת אינן נוטות לנצח. אני נוהג לומר שאני מספיק לקפוץ בזמן על העגלה המפסידה. כבר חששתי שאני הנַחְס של אלה שאני תומך בהם.

אז הנה, סוף סוף המועמד שתמכתי בו, ליאור שמחה, ניצח בבחירות בתנועה הקיבוצית. האם זה שינוי כיוון? בהצלחה לאורי קלנר בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן בעוד שבועיים.

* פעם צנחן תמיד צנחן – המכתם "פעם צנחן תמיד צנחן", כאילו נכתב על חולי. חולי הוא חברי לנשק, לחמנו באותה פלוגה במילואים. הוא צעיר ממני בשלוש שנים, בן 58, והאחרון מבני הדור שלנו, שהמשיך כל השנים בפלוגה. במבצע "חומת מגן" הוא היה סמל מחלקה, וממלא מקום המ"מ, שהודח אחרי שחתם על מכתב סרבנים. הוא נפצע במבצע. אחרי הפציעה הוא חזר לפלוגה ומונה באופן רשמי למ"מ, אף שלא עבר קורס קצינים. מאז, כבר 22 שנה הוא מפקד על אותה מחלקה, אין לו שום עניין להתקדם. בתחילת השבוע הוא נפצע בעין בכניסה לבית בחאן יונס. הוא נותח וכעת מאושפז. רפואה שלמה והחלמה מהירה! אני מצדיע לו.

* ביד הלשון: מח"ל – את הפינה הקודמת הקדשתי לגח"ל – גיוס חוץ לארץ, במלחמת השחרור. אגב, בנוגע להערתו של אהוד בן עזר: לא גדודי חוץ לארץ אלא גיוס חוץ לארץ. הם לא היו גדודים נפרדים, אלא התפזרו ביחידות צה"ל. במקביל פעל המח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. אלה לא היו עולים חדשים שגויסו, אלא 3,000 מתנדבים יהודים מארה"ב, אמריקה הלטינית ואירופה, שהתנדבו ללחום במלחמת השחרור. רובם היו ותיקי מלחמת העולם השנייה, בעלי ניסיון קרבי. תרומתם לצה"ל הצעיר היתה אדירה. בין השאר, הם היו השלד של הקמת חיל האוויר. רוב המתנדבים שבו לארצות מוצאם לאחר המלחמה, אך מיעוטם השתקע בארץ וחלקם אף הקימו יישובים חדשים – כפר דניאל והבונים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: מי גרם לח'ותים לחסום את הים האדום בפני תנועת אוניות לישראל וממנה? בנימין נתניהו. בימי ראשי הממשלה בנט ולפיד זה לא היה קורה. עובדה: לפיד מסר תמורת שקט מים טריטוריאליים של ישראל ללבנון, ומאז חסן נסראללה וחבריו צוחקים עליו!

* * *

ד"ר רון בריימן

לא לקטיף, לא לאוסלו

תקשורת חסרת אחריות מרבה להשתמש במושג המטופש "תמונת ניצחון". בשעה שנכתבות שורות אלה, כלל לא ברור מי הצד המנצח במלחמה האיומה שנכפתה עלינו בשמחת תורה, ושסופה מי ישורנו. בשעה שנכתבות שורות אלה, "תמונת הניצחון" היא של מחבלי חמאס בטבח שמחת תורה, ותמונתם של פליטים יהודים בארצם. מוטב לישראל להתרכז בלחימה, ולהפסיק לחשוב על "תמונת ניצחון". ממילא מדובר על ניצחון פירוס.

שרלטנים חסרי בושה, המתיימרים לייצג את משפחות החטופים אבל לאמיתו של דבר מייצגים רק חלק מהן, מנסים לרתום את פרשת החטופים למאווייהם הפוליטיים הבלתי דמוקרטיים. בדרכם הנלוזה הם מנסים לכפות עסקת כניעה על מדינת ישראל, ובכך נותנים רוח גבית לדרישות החמאס. הקישור ההולך ומתקבע בין מאבק משפחות החטופים לשחרור יקיריהן לבין הפגנות השנאה בצומת קפלן ובנתיבי איילון מזיק למאבקן של משפחות החטופים, וכדאי שאלה תיזהרנה מאותם גורמים מסוכנים.

אוסלואידים שלא למדו דבר מ"שלום" אוסלו, ממלחמת אוסלו שנבעה ממנו באופן צפוי מראש, ומהקונספציה השקרית של "פתרון" שתי המדינות, לועסים שוב ושוב את הביטוי השחוק עד לזרא, שאלת "היום שאחרי". בשלב זה כלל לא ברור כיצד תסתיים המלחמה ועל כן קשה לתכנן את המציאות אחרי סיומה. אבל, בינתיים, המושג "היום שאחרי" הפך לשם קוד לשיבה אל איוולת המדינה הפלשתינאית בארץ ישראל המערבית. נכון עושה ראש הממשלה כאשר הוא חוזר שוב ושוב על כך שלא תהיה מדינה פלשתינאית ממערב לנהר הירדן. הלוואי שיעמוד בדיבורו זה. זה גם צריך להיות התנאי היחיד שלו להרחבת ממשלתו, הרחבה מחויבת המציאות לנוכח ההכרעות העומדות לפתחנו בעתיד הקרוב ביותר, בפרשת החטופים ובסוגיית המלחמה בחזית הצפונית. מכל מקום, אין שיבה לאוסלו!

"ימנים" בעיני עצמם מעלים את רעיון השיבה לגוש קטיף. גירוש היהודים מרצועת עזה היה מעשה מגונה, שתרם למציאות הנוכחית. עם זאת, במציאות שהתעצבה מאז הגירוש, אין שיבה לקטיף! שרים בלתי ראויים מקשים שוב ושוב על תפקודה של הממשלה בימים קשים אלה. אחד מהם הוא שר השיכון יצחק גולדקנופף – "מה שייכת הממשלה למלחמה?" – ואין הוא היחיד שאינו מוסיף כבוד לממשלה. מי שמעביר תקציב מופקר, אף הוא איננו אחראי.

ולבסוף: נושא השירות בצה"ל. תמיד תמיד, וקל וחומר בימים אלה, הכול הכול צריכים לשאת בנטל/זכות השירות בסדיר ובמילואים, בהיקף אחיד ובשכר אחיד: בנים ובנות, חילונים דתיים וחרדים, נח"לאים ותלמידי ישיבות ההסדר, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים. כולם! ומי שלא יישא בנטל, ייהנה פחות מעטיני המדינה. די להשתמטות!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

פתח דבר

לספרו החדש של משה גרנות

"ההונאה שקבעה את גורל העולם"

שני אדנים לתרבות המערבית: הכתבים  שבתנ"ך וכתביהם של חכמי יוון הקלאסית. שני הבדלים בולטים בין שני האדנים האלה:

אנחנו יודעים מה כתבו הומרוס, הסיודוס, פיתגורס, איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון, קסנופון, אריסטו, אוקלידס ארכימדס ועוד אינספור גאוני תרבותה של יוון העתיקה, אבל אין לנו מושג מי כתב את התורה, את נביאים ראשונים, את הנבואה הקלאסית ואת הכתובים. בכותרת של נביאי הכתב אנחנו מתוודעים לשמם וזמן נבואתם, אבל לא מי העלה את הדברים על הכתב, משלי ושיר השירים מיוחסים לשלמה, אבל ברור שזאת חתימה חסרת כל בסיס; קהלת מיוחס לבן דויד, מלך בירושלים, ומלך בשם/כינוי הזה לא מלך מעולם בישראל או ביהודה, וברור שהכותרת נועדה להעניק מעמד ויוקרה לכתוב במגילה. ניתן לנחש שחלק גדול מנבואות ירמיהו ומקורות חייו נכתבו על ידי ברוך בן נריה (ירמיה ל"ו), ואולי גם היומנים של נחמיה נכתבו על ידו (נחמיה ה' 19, ו' 14, 22, 29). זה הכול! והרי מדובר באירועים המקבילים בזמן בשתי התרבויות: הומרוס חי במאה ה-9, בימיהם של מלכי יהודה וישראל הראשונים, והוא כתב על מאורע שהתרחש במאה ה-13 לפני הספירה (החרבת טרויה), זמן מקביל לימי חייו ופעילותו של משה, כפי שהתורה מלמדת אותנו; הסיודוס חי בימי יהואש ואמציה מלכי יהודה; סופוקלס חי בימי זרובבל בן שאלתיאל, חגי וזכריה; סוקרטס ואפלטון חיו בימיהם של עזרא ונחמיה.

ברור כי מי שחותם על כתביו לוקח אחריות עליהם, ואילו מי שמתחמק מכך מזמין ספקולציות באשר לכוונותיו, ונראה לי שהכוונה הכללית של מחברי כתבים אלה היא לשכנע שהמחבר היחיד של הדברים הוא האל, והכותבים רק מצטטים אותו, ומרבים לאשש את כוונתם בהיגד החוזר אינספור פעמים: "כה אמר ה'".

ההבדל השני בין שתי התרבויות האלו הוא בכך שבתנ"ך מצויה תביעה לעבוד את ה', האל היחיד הלגיטימי, להישמע לציוויו מחשש לזעמו המבהיל; ואילו ביוון העתיקה, האלים הרבים מתויגים אמנם כנצחיים ובעלי עוצמה אדירה, אבל רובם אינם מצטיינים בחכמה יתירה, אינם כל יודעים, הם שטופי יצרים, ורחוקים מהתנהגות מוסרית. במסגרת האמונה הדתית הזאת התאפשרו פריצות דרך מדעיות ואמנותיות אדירות, מתוכם קמו מתמטיקאים מחוננים כמו פיתגורס ואוקלידס, פיזיקאים כמו ארכימדס, מחזאים כמו איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, פילוסופים כמו סוקרטס (שתלמידיו תיעדו את דבריו), אפלטון ואריסטו; באמת הבאתי כאן רשימה חלקית. למותר לציין שאין אף מתמטיקאי ברמות הנ"ל בכל התנ"ך ובכל ספרות החכמים; כנ"ל לגבי פיזיקאי, לגבי מחזאים, וכן, אין שום השוואה בין המיתוס התנ"כי ובין המיתולוגיה היוונית, שהייתה הבסיס לספרות האירופית לדורותיה.

לא רק בתקופות עברו נמנע מהיהודים  צוהר אל המדע, האמנות והחשיבה החופשית – עד עצם היום הזה החרדים לדבר ה' נמלטים מהקדמה, מהמדע, מהאמנות ממחשבה חופשית - כמו ממגפה.

כתבים בעילום שם, המתויגים בידי כותביהם כקדושים, מאפשרים לכותבים אלה להונות את קוראיהם המאמינים – הגדיל לעשות בנדון הוא מחבר עלום שכתב את ספר דברים, שהובא לידיעת המלך יאשיהו, שבעקבות התוודעותו לצווים של ספר זה ביצע רפורמה דתית מבהילה שהשפיעה באופן הרסני, לא רק על עם ישראל, אלא על עמי אירופה בכלל, ולימים גם על עמי אסיה ואפריקה. ספר דברים מצווה לעבוד רק אל אחד, ורק במקום אחד, ולהשמיד את אלה הכופרים ב"אמת" האחת והיחידה הלגיטימית הזאת. הצו ההרסני הזה חייב, כמסתבר, לא רק את עם ישראל, אלא גם את מאמיני שתי הדתות המונותיאיסטיות – הנצרות והאסלאם, כשהקורבן העיקרי הוא עם ישראל. הרפורמה הדתית הזאת החלה בימי המלך חזקיהו (סוף המאה השמינית לפני הספירה – מלכים ב' י"ח 6-1), מלך זה מסיר את הבמות, שובר מצבות, כורת את האשרה, ואף את נחש הנחושת שעשה משה, משום שסגדו לו. אבל, כאמור, הצעד הסופי של הרפורמה הדתית מתרחש בימי המלך יאשיהו, כשהכוהן חלקיהו "מוצא" ספר תורה במקדש, מעביר אותו לידי שפן הסופר, וזה קורא אותו בפני המלך, הנדהם ממה ששמעו אוזניו, קורע את בגדיו ומצווה לקיים את הזוועות המתוארות בספר ככתבן וכלשונן (מלכים כ"ב 8-כ"ג 25). בין הזוועות שביצע המלך בעקבות הכתוב בספר זה (ללא ספק, זה ספר דברים, או חלק ממנו), אנו מוצאים גם קורבן אדם: "ויזבח את כל כוהני הבמות אשר שם על המזבחות, וישרוף את עצמות אדם עליהם, וישב ירושלים" (שם, שם 20).

אני חושד בכוהן חלקיהו שלא מצא את ספר התורה, אלא כתב אותו בעקבות הנטייה לרפורמה דתית שהחלה, כאמור, בימי חזקיהו. וכל זאת מדוע? משום שעיני הכוהנים בירושלים היו כלות בראותם איך כל הטוב והעושר הוא נחלתם של כוהני הבמות המפוזרים בכל ערי יהודה, ולכן החליט על מונופול דתי: הפולחן יהיה מותר רק בירושלים, ומי שיעבוד אלוהים במקום אחר ייחשב לכופר שדינו מוות ככתוב בספר דברים, הוא הספר שקראו בפני המלך יאשיהו. למהפכה הדתית הזאת נהוג לכנות במחקר המקרא בשם מהפכה דויטרונומיסטית, על פי שמו של ספר דברים בתרגום השבעים ובוולגטה.

משה גרנות

לרכישת הספר –

אפשר לפנות להוצאת "אוריון" 03-5030622. orionbooks7@gmail.com

או אליי: 03-5494915. granotmoshe@walla.co.il

* * *

יונתן גורל

קוֹלוֹת תְּפִלָּה

פָּרַשְׂתִּי יָדָיִם לַשָּׁמַיִם

וְהִתְקַבְּצוּ תְּפִלּוֹתַי

גֶּשֶׁם דַּק זָלַף

וּפֶרַח הֶחָצָב

הִלְבִּין בִּכְנָפָיו

כְּמוֹ עוֹף

שֶׁהֵבִיא בְּשׂוֹרָה

קוֹלוֹת תְּפִלָּה

חַלּוֹנוֹתַיי הַפְּתוּחִים

הַסֶּלַע הַקָּשָׁה הַזֶּה

הָרְגָבִים הַמִּתְפּוֹרְרִים

אֲבָל עֵינִי בָּאֲבָנִים הַמְּסֻתָּתוֹת

מְרֻבָּעִים, מַלְּבֵנִים

נִדְבַּקְתִּי לְכִפָּה וְלַשְּׁלוּחָה

בַּגַּיְא מָצָאתִי פְּרִיחָה

חֲרוּלִים כְּמוֹ מְנִיפָה

בַּחֲתָךְ הַדֶּרֶךְ

לַיֹּפִי וּלְאַנַּחָה

רַגְלַי בְּעִקּוּלִים

מַטַּע זֵיתִים

מִגְרַשׁ מִשְׂחָקִים

גְּלָלֵי עַזִּים

בֵּיתִי הַנִּשְׁקָף מִלְּמַעְלָה

חַלּוֹנוֹתָיו פְּתוּחִים

הַכַּתְבָן

הוּא מִתְיַשֵּׁב לַשֻּׁלְחָן

וַהֲגִיגָיו כִּסְפָרָיו

חֶלְקָם אַחִים

חֶלְקָם קְרוֹבִים רְחוֹקִים

וְאַחֲרִיתָם מְנֻגָּדִים

גַּם אִם קְרוֹבִים

הוּא מְשַׂרְטֵט אֶת מַפַּת חַיָּיו

כִּבְאַטְלַס מְשֻׁפְשָׁף

עֵינַיִם שֶׁעָיְפוּ לִתְהוֹת

אַחֲרֵי גִּלְגּוּלֵי סִימָנִים וּמְקוֹמוֹת

עוֹדֶנּוּ מְהַרְהֵר בַּנֶּעֱלָם

וּסְפָרָיו מִסְּבִיבוֹ אֲדִישִׁים

וְהָהָר בְּגַלָּיו

וְהָרוּחַ בִּצְחוֹקָיו

מְסוֹבְבִים בַּמֶּרְחָב

לְהַגִּיעַ וְלָגַעַת

יונתן גורל

* * *

חנה סמוכה מושיוב

לא ידעתם הוריי

שנים אני מנסה להיפרד מכם הוריי, ואני לא מצליחה. אתם זורמים בדמי, בעורקיי ואני נושמת אתכם בכל נשימה, ומנסה להסיר מעליכם כל אשמה.

ואתם אותי מענים, לשאלותיי אינכם עונים. מי היה מאמין, ששנים אנסה להבין, איזה מחיר שילמתם, כדי להגיע לאן שהגעתם, מבלי שתתלוננו, מבלי שתצעקו, מבלי שתקבלו, כך בשקט על הכול תעברו... שתיקתכם מספרת לי על סבל רב, על עולם שלם שאבד ונחרב, ועל טורח ועמל בקור ובשרב, על עוני מחסור ורעב. שותפים בבניין מדינה, ובהקמת בית שהלך ונבנה.

קשה לי ליהנות מחיים טובים, שיצרתי לי עם השנים, מבלי לזכור שאבא לא זכה ליהנות מפרי הילולים, ולא קצר את פירות השנים שלטובה השתנו, וידע עמל ויגע וריחוק וניתוק וריסוק, וחייה של אימא, שאמנם היו ארוכים, אך רובם היו חולי ומרורים.

לא הבנתי מדוע חיינו במחסור ובמצוקה, וכמה המועקה שלי היתה חזקה ומציקה, שמעיני הילדה הקטנה היא לא נעלמה, והיא בשקט סבלה ונחנקה. ולא ידעה מה עוד מחכה לה.

ולא רציתי לספר לכם על דברים, על סודות רבים, שאותם מי יספור, שהיה עליי מפניכם לשמור, ולא נתתי לאיש להרגיש, כמה שלסבלכם לא הייתי אדיש. עברתי ילדות לא קלה, שום דבר לא השגתי על נקלה. איש לא שאל איפה לגור נעדיף. הגענו לאיזו מעברה. קודם גרנו באוהל ואחר כך בצריף, וכשמלאו לי שש לכיתה א' הלכתי בלי ליווי ובלי ילקוט. אמא תפרה לי שקית מלבנית מבד לבן ישן, ללא רקמה של שמי וללא פרח צבעוני. ולא קנו לי מחברת או  ציוד, מלבד עפרון שחודד בסכין גילוח חד. 

תודות לאימי ששכרה לאחי הבכור "מלמד", שאותו לימד את אותיות האלף בית ואת הניקוד, פתח, קמץ, חולם וגם קובוץ, שורוק, חיריק  ושוָא, שצירופם להברות את לבי שבה. הסקרנות שלי גברה ומיד לאותיות עיני התחברה, ומחלון הצריף הצצתי בחומש, ועוד לפני אחי, קלטתי את העברית – את האותיות ואת הניקוד למדתי לצרף הברות, שאותן צרפתי אותן למלים, והתחלתי לקרוא כמו הגדולים. הסתבר שהלכתי לכיתה א' הקרובה לצריף של החינוך הדתי המטיף. למדתי תפילת "שמע" ו"מודה אני".

וכשאבא שב בסוף השבוע ושמע מה למדתי, הבין שלא הגעתי לבית הספר המתאים, ואמר לי ללכת ביום ראשון הקרוב לבית הספר הרחוק שליד הברכה שם למד אחי הבכור בחינוך היסודי ממלכתי. גם לשם איש לא ליווה אותי, לבד הגעתי, ושאלתי איפה הכתה... נכנסתי והתיישבתי, ולא הייתי ברשימה. המורה מרים קיבלה אותי, וביקשתי ממנה שתוסיף את שמי, וכך  לבד נרשמתי לחינוך הממלכתי.

התבקשתי להביא לכתה קופסת גפרורים, כדי שאוכל לאחסן בה את ה"מלים", שהמורה חלקה מדי יום בשיעורים. ובגלל שלי חסרו כמה מילים, שהכתה למדה בשבוע הראשון, ביקשתי מהמורה שתשלים לי את החסר. התעקשתי ועל אף מילה לא אוותר. המלים המעטות היו כל אוצרי. "אוצר מילים" שלי.

אהבתי את המחנכת מרים, שהיו לה עיניים כחולות כמו ים, שלבשה שמלות יפות שלא ראיתי כמותם מעולם, והתאימה צבעים ונראתה מושלם, וחשבתי שכשאהיה גדולה אני רוצה גם להתלבש יפה כמו המורה מרים.

למדתי לקרוא וחשבון, וקראתי ספרונים המון, וקראתי את כל השלטים, ולא הבנתי למה כותבים "בנק" בק' ולא בג' – בנג, כמו שאבי נהג לבטא, ועוד מילים ששמעתי, שאותם אחרת הוגים ולא הבנתי מדוע, כך אותם כותבים.

את הקשיים שלכם הרגשתי היטב. בכיתי עליכם השכם והערב. דאגתי לכם כשאמרתם שאין לכם. דאגתי לאימא שהיא לבד. דאגתי לאחיי הקטנים, שהיו זרוקים ערומים בחצר בלי שום צעצוע או משחק, או בגד חדש בו להתהדר.

לא היה לכם מושג, ולא נתתי לכם להרגיש, מה יושב לי על הלב הקטן והרגיש. ולא שמתם לב שקשה לי לנשום, כשאני לא יכולה להיות כמו כל הילדות, ולא שמתם לב, כמה לי קשה ועם מה אני מתמודדת, כשאני לבד ואין בצידי אימא מעודדת.

ולא ידעתם באילו מלחמות נאלצתי להילחם, כשידעתי שלכם אין מה לתת לי מלבד פרוסת לחם עם מרגרינה וסוכר וכוס חלב, ולפעמים גבינה צהובה, שקיבלנו בתלושים, ואימא היתה חותכת וזורה עליה מלח, כדי שלא תתקלקל, כי לא היה לנו מקרר, ובא החתול וסעד ואכל ועד הבוקר לא נשאר ממנה בדל – והיה חבל. ידעתי שלהכביד עליכם אסור לי, ואת מלחמותיי עלי להילחם בעצמי. ולא ידעתם כמה טרחתי להתמקח על מחירי המוצרים שאימא שלחה אותי לקנות, כדי שהכסף שהיא נתנה לי יספיק, מבלי לגרוע ממה שהיא ביקשה שאקנה וכמה רציתי לחסוך.

ולא ידעתם כמה אני מתביישת בכם שאתם רבים וצועקים. פחדתי להזמין חברים, כדי שלא יחשבו שאצלנו בבית רק רבים. ולא ידעתם כמה התביישתי בבית הדל, שלא היו בו די צלחות ודי כפות, כדי לאכול את המנה החמה, של האורז והמרק, וכמה התביישתי לאכול בידיים על המדרגות ולא על שולחן ממורק.

ולא ידעתם, שביקשתי שיעבירו אותי כתה, לכתה של הטובים, כי הרגשתי שאני כזו, והצלחתי, בלי להטריח אתכם.

לא ידעתם אם מורה קיפח אותי ונתן לי בתעודה מספיק בקושי, בלי שעשה מבחן ולא הבנתי מה הקושי שלו לתת לי ציון חיובי, ולא ביקשתי מכם לבוא לריב את ריבי. התמקחתי אתו בעצמי ו"עד היום" אני רבה איתו ולא מבינה איך הוא עשה לי את זה. 

ולא ידעתם שעד היום חוסר הביטחון ורגשי הנחיתות, מוטבעים בי קשות, שאני פוחדת להרים אצבע ולענות על שאלות, או בכלל להיכנס לוויכוח, או להביא דעות בישיבות.

לא ידעתם כמה אני פוחדת מאחות בית הספר, שבאה לבדוק אם יש לנו כינים, וכשהיא גילתה שאני נושאת בראשי לא פרפרים, אלא כינים, כמה אליי היו מתאנים. הייתי כמו מצורעת, שאף אחת לא רצתה לשבת לידי ובי לגעת. חששתי מחברותיי, ולא ידעתי איך להיפטר מהגזרה, שלא כתובה בתורה (אולי כן...) ולא ידעתם כמה אומללות ולילות ללא שינה וכמה רצון שכל זה ישתנה.

ולא ידעתם שאני בכלל לא רוצה שתחגגו לי בת מצווה, כי אני לא רוצה, שמישהו יראה את הבית שבו אנו גרים, שאין בו שולחן ולא מפה לבנה ולא צלחות תואמות ולא מספיק סכו"ם. ולא כסף לקנות כיבוד ועוגה, שאל פינו מעולם לא הגיעה. חסכתי לכם ולי את הבושות...

ולא ידעתם כמה היה לי קשה ללכת למסיבות של בני ובנות המצווה של ילדי הכיתה, כשלא יכולתם לתת לי את סכום הכסף הדרוש עבור מתנה, ולא ידעתם, כמה פעמים החלטתי לא ללכת, כדי לחסוך את ההוצאה הזו מכם. ולפעמים חברות טובות, שרצו שאבוא לבת המצווה שלהם, ויתרו לי על מתנות, או עשו לי הנחות, ולכן הרגשתי שונה, לא הרגשתי נוח, פחדתי להתכבד בעוגה, בממתקים ובכריכים, כי לא שילמתי עבורם את כל "המחיר". לא התנפלתי כל הכיבוד, שאולי לא מגיע לי, כי לא שילמתי סכום מלא על המתנה.

ולא ידעתם כמה הכבדתם עליי וכמה השנאתם עליי את תקופת נעוריי, שלא הבנתם אותי וחייבתם אותי להתנהג כמו בגלות ולא כבת ישראל משוחררת וכשרה. באותם ימים לא יכולתי להעז לצאת עם חבר, כי כל יציאה היתה גורמת לי למפח נפש, למריבות ולאי שקט, שהיה מערער את כל התחושות הטובות שהייתי מלאה בהם. 

ולא ידעתם כמה אני נלחמת ביצרים שרק החלו נוצרים, כדי לא ליפול בפח וכדי לא לגרום לכם מפח וקלון על המשפחה. ולא ידעתם כמה אני פחדתי לחזור מדי ערב, אחרי הלימודים, הביתה בדרך החשוכה, בין פרדסים ולשמוע את יללות התנים, שאת דמי מקפיאים, ואתם ישנתם, ולא חיכיתם לי. ולא ידעתם איזה אושר גדול הרגשתי כשלאוניברסיטה התקבלתי. אני, בת המעברה, מהבית עם הריבים, שגדלה בלי אבא ובלי עזרה בלימודים, ועשתה בגרות בערבים, שקודם לא ידעה שיש עוד מוסדות מלבד התיכון והגיעה למוסד הכי גבוה להשכלה גבוהה, וליבה לא גבה. ולא ידעתם כמה מוזר ונפלא הרגשתי, כשבאוניברסיטה, למדתי אצל דוקטורים ופרופסורים, מפורסמים ועם שכבה אחרת של סטודנטים, שרובם בני טובים, או קצינים בצבא בדרגות בכירות, שמעולם לא ידעתי שהן קיימות.

ולא היה לכם מושג איך נקלטתי בקרב חבריי באוניברסיטה, איך הסתרתי את מוצאי, את מקום מגוריי, את גילי הצעיר, כדי שלא ישאלו אותי למה לא שירתי בצבא, כדי שלא אצטרך לספר שבגללכם הצהרתי שאני דתייה, ולא נתתם לי לחוות מה זה להיות חיילת במולדת. אין לכם מושג כמה הרגשתי שונה. רציתי שיעריכו אותי כמו שאני, כי אתם לא הוספתם לי שום "זר" על ראשי.

ולא ידעתם שאני מתביישת להביא הביתה חבר, שיש בו חדר "שירותים" אחד לתשע נפשות ומטבח קטן ואוכל דל ואח עוין ואמא שלא יודעת עברית ואבא מורה, רק שהוא שחרחר וקירח.

ולא ידעתם כמה פחדתי להזמין את הבחור שאיתו יצאתי, הביתה, כדי שלא יברח כשיראה את הבית המבולגן. למזלי, נתתם לי חדר, שהיה ה"סלון" ויכולתי להכניסו לחדרי לבד ולשבת איתו בערבי שישי ובמוצאי שבת.

ולא ידעתם כמה התביישתי להפגיש בין הוריו לביניכם. עשיתי זאת ממש לפני החתונה, הזמנתי אותם לקפה ועוגה. את העוגה קניתי בעצמי, כי אימא לא ידעה לאפות עוגות, והכול היה פשוט וצנוע, כדי שאימא לא תצטרך בהוצאות לטבוע. זה לא היה פשוט והייתי במתח ולא ידעתי איך הם יתייחסו אל האנשים השונים והמשונים שהייתם בעיניהם, למרות שהכנתי אותם וסיפרתי להם על משפחתי בלי כחל וסרק. מזלי, שהם הספיקו להכיר ולהוקיר אותי ולא התחשבו ברקע שבו גדלתי. אולי כן, אך לא אמרו לי על כך מילה, כי דאגתי להצטייר כמו כלה.

ולא ידעתם על ההפתעה שאני מכינה לכם, כשהחלטתי להתחתן בבית כנסת באופן צנוע, עם כריכים קטנים ושתייה, בלי להכניס אתכם להוצאות ולא בניתי על מתנות, שבאותם ימים היו מאוד צנועות. ואתם כעסתם, אך כסף לכם לא היה לשנות את מה שכבר נעשה.

ולא ידעתם דבר על הקשיים שלי, על המכאובים, על העלבונות, על רגשי הנחיתות ועל הרגשת הזרות שחשתי לאורך כל הדרך, כשלא יכולתי לשים בכם את מבטחי, ולא האמנתי שתוכלו לגבות אותי, או להסיר את ייסוריי ממני.

זה בא לידי ביטוי בכך, שאני פוחדת לדבר, פוחדת לפתוח את הפה, שמא אומר דבר מה שטותי. כל מלה שלי נשקלת חזור והישקל, כדי לא לתת לאף מלה להפיל אותי. פוחדת להיחשף, פוחדת לגלות עליי יותר מדי, פוחדת לספר באיזה עוני ודלות גדלתי, פוחדת פוחדת פוחדת. רוצה שכל החלק שקשור בכם יישאר חסוי, לא ידוע, סתור, בלי שום ייחוס, כדי שאהיה נטו אני, בלי כל התוספות שרק גורעות מדמותי.

ולא ידעתם, מה עובר עליי כשלא הצלחתי להיכנס להיריון וכמה סבל אני נושאת בתוכי והרגשתי כמה אני מאכזבת אתכם, וכמה כל מה שהשגתי לא שווה דבר, כשאין את הדבר היקר והנהדר שכל אישה מייחלת אליו.

זה בסדר הוריי. גדלתי בגרתי ואני יכולה לשאת את חיי לבד על כתפיי. מעולם לא הייתי זקוקה לחסד ולרחמים מכם, וגם כשהייתי זקוקה, ברחתי מכם, כדי שלא תרגישו בכאביי – היה לכם מספיק משלכם. למדתי לחבוש בעצמי את פצעיי.

מעולם לא התחשבנתי אתכם בחייכם ובחיי, ובזמן האחרון, אני לא מפסיקה לחשוב עליכם, להבין אתכם, להיות במקומכם. אני רואה את הקשיים שלכם להיות עבורי חומה בצורה, וממרום גילי, אני מרגישה שהכול היה לטובה ומהחומרים החסרים בניתי את חיי, באחריות, בלי תלות, בעצמאות, וכך הבאתי למימוש את יכולותיי.

וליבי ליבי עם הילדה הקטנה, שקלטה הכול ולא דיברה, שאת כל פחדיה ומחסורה, נשאה לבדה. והנה היא התבגרה וכל מה שקרה באותם ימים היא חשה מחדש, ורואה הכול בעיניים פקוחות וסולחת ומוחלת ומרחמת על שהיתה כה מרוחקת. וכעת היא פֶּה לכל הבנות החוות חוויות דומות.

חנה סמוכה מושיוב

29.9.2018

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2012

6.11.12. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "מסריק" כי קפה "שיין" נסגר לשבועות אחדים לצורך שיפוצים. אני מחזיר לו את גיליון "דבר" עם הסיפור שלו, שהקלדתי והבאתי במכתב העיתי.

7.11.12. אני שולח בדואר במזומן במכתב רשום אלף שקלים ליוסי גמזו, שאותם נתן לי עבורו אתמול יצחק אורפז.

13.11.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"מסריק" כי "שיין" עודנו בשיפוצים.

20.11.12. עם אורפז ב"מסריק". הוא מספר על יוסי גמזו שאותו הכיר בתקופה ששניהם למדו באוניברסיטת תל-אביב. הוא אפילו ביקר פעם בדירתו של יוסי לאחר נישואיו לנעמה. המסדרון היה מלא בתמונות של ציירים ישראליים, של אביו ד"ר חיים גמזו, וכנראה שכולם נשארו בידי גרושתו.

27.11.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין", פינת אדם הכהן ושדרות בן-גוריון. מקום נהדר ונראה לי שמעתה נקבע את פגישותינו רק כאן, ומתאים לי בהזדמנויות אחרות.

4.12.12. עם אורפז ב"קלמנטיין". ממש נעים בקפה המחודש הזה בפינת שדרות בן-גוריון ואדם הכהן. לדעת אורפז, היחידי שאשם בכל מה שקורה לנו הוא נתניהו. לא הערבים. לא האו"ם. לא העולם הצבוע. אלא נתניהו שמתגרה בו!

12.12.12. אחרי חצות גיליון 798 ובו מכתבו של אורפז לארנה גולן על ספרה "ילדת קיבוץ".

מכתבו של יצחק אוורבוך-אורפז לאָרנה גולן

על ספרה החדש "ילדה של קיבוץ"

5.12.2012

ארנה היקרה

קראתי בעניין רב את "ילדה של קיבוץ", ובמעורבות גדולה. בקצת מקומות הרגשתי כאילו קורעים מעלי את כסותי, ביד רכה אמנם, והרגשתי די נבוך אם להגיד את האמת. בקטעים אחרים אני מולבש כנער, וגם מוחנף קצת במכנסיים קצרים ובחולצה מתנפנפת, ואני צעיר כל כך וצח ונקי כל כך, שאני מתחיל להזיע. ושוב, אני נבוך אם להגיד את האמת. איך עשיתְ את זה רק אלוהי הנקם והרחמים וילדת פלאים ושמה ארנה יודעים לזווג זיווגים אנדרוֹגֶניים כאלה. כך או כך, זהו ספר שיש בו דת ודעת, וגם מָרוֹר, והרבה מאד יופי פנימי, ופה ושם גם מין צחוק מר-זוהֵר ישמור אלוהים. בעיקר במקומות הרציניים באופן תהומי. סלחי לי על המלים הגבוהות, בגילי הבלתי-אפשרי להגיד מלה פשוטה קשֶה מכול.

מה שרציתי לומר, שקריאת הספר הזה היתה לי בכמה מובנים התנסות אישית מטלטלת ומטהרת והרבה מאד שוֹאֶלת – ואף-על-פי-כן, ודווקא משום כך בא לי לצטט כאן את המשורר וההומַניסט הגדול שלנו:

"כי עוד אאמין גם באדם

גם ברוחו, רוח עָז."

שלך בתודה

יצחק א"א

ד"ש לשמאי

18.12.12. לפני הצהריים ב"קלמנטיין" עם אורפז. מתברר שגם הוא ראה ונהנה מאוד מהסרט "בתוך הבית".

[מתוך רשימה על המסעדה המחודשת, למכתב העיתי]:

"שיין" היה מקום פופולארי מאוד לנכדים ולנינים של קשישים בני-גילנו, ובשעות היום יכולת לראות בו הרבה תינוקות, הרבה נשים צעירות מניקות, הרבה בחורות יפות וגברים נאים בבגדים קרועים ומוזנחים באופן מסוגנן, היתה בו אווירה מיוחדת אם כי קצת רועשת. אנחנו נהגנו לשבת שם מדי יום שלישי בצהריים עם חברנו יצחק אורפז-אוורבוך בן ה-91, וככל שקולו נחלש והלך כך גם השמיעה שלנו, והיינו יושבים קרוב אליו ומצמידים אוזן לפה כדי לשמוע אותו, ובינתיים מציצים לחזות השופעים של האימהות הצעירות וגם מחייכים אל התינוקות כדי שיפסיקו לבכות ולא פעם גם תופסים מבט לעומק הירכיים של בחורות יפהפיות, עד מקום החיבור.

לפני שבועות אחדים נסגר המקום, ובשבוע שעבר נפתח מחדש לאחר שיפוץ רציני, ושמו עתה "פיצה שיין", מסעדה איטלקית עם תנור גדול במרכזה לאפיית פיצות, אך עדיין גם בית-קפה. יצחק ואני גילינו בינתיים קפה-מסעדה שקט ומרווח יותר בשם "קלמנטיין", בפינת הרחובות אד"ם הכהן ושדרות בן-גוריון, וקבענו מפגשנו השבועי שם בגלל השקט, הרחבות והאופי האירופי של המקום (שם אנחנו יושבים גם עם שמאי גולן, וזאת לאחר שהצפיפות והרעש ב"תולעת ספרים" שבכיכר התישו אותנו), ואילו את "פיצה שיין" ניסינו שלשום לראשונה, בחבורה אחרת – בתור מסעדה לצהריים. בגלגול הקודם של המקום היו בו מעדנים כמו פטה כבד עוף, "פרנץ' טוסט", מרק גולש, עוף מוקפץ עם ירקות, מוסקה, ועוד מטעמים רבים. כיום כל התפריט עומד בסימן איטלקי – מרק מינסטרוני, פיצות ופסטות למיניהן, ועוד ועוד.

21.12.12. בערב אני רואה עם יהודית את הסרט האוטוביוגראפי על יצחק אורפז. ההופעה שלו מאוד מרשימה ומוצלחת למרות גילו המתקדם, רק שמפריע שדרך דיבורו לא תמיד ברורה וחסרות כתוביות שתלווינה את דבריו. כל סיפורי חייו מוכרים לי אבל הסרט מגבש אותם לכדי אחדות אחת שבמרכזה אימו, שעליה אין הוא מספר בסרט את מלוא האמת, וגם כיצד כמעט הבריחו אותו ארצה בגלל מצבה הרפואי, שהיתה לא-נורמאלית. הוא מדבר הרבה על ספריו, שאודה ואומר שאת חלקם לא קראתי ואני מתקשה לקוראם כיום ואולם הוא מתייחס אליהם ברצינות תהומית. מכל מקום, הסרט הדוקומנטארי עליו הוא יצירה לעצמה, יצירה מעולה, שתשמר לדורות את דיוקנו גם למי שלא מכיר את יצירותיו, או רק את חלקן.

יהודית אומרת שהסרט נהדר אבל לא לחרשים.

אני מניח שאילו היו עושים סרט עליי לא היתה בו פילוסופיה ווידויים רגשיים אלא הרבה היסטוריה ארצישראלית. אבל אין חשש. לא יעשו עליי סרט כי אני לא סופר חשוב והספרים שלי לא משעממים.

27.12.12. אני מצליח עד 11.30 להשלים ולהדפיס עותק אחד של גיליון 802 [מיום 27.12.12] הפותח בשיר של אורפז לבתו גי בילדותה ולהביא לו אותו לפגישה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [174]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

נפקדים

בין הלוחמים במלחמה זו, רבים הם חובשי כיפות סרוגות, בוגרי מכינות צבאיות, רבנים, ויראי שמים אחרים, שנחלצו להגן על העם והמדינה. רבים מהם נפלו בקרב. יהי זכרם ברוך וגבורתם תיזכר לעד. אך מעטים מאוד הם בני העדה החרדית, שלוקחים חלק ממשי במלחמת-מצווה זו. איפה הם, עשרות אלפים צעירים, אברכים, תלמידי-ישיבות, שאוחזים בנשק, בהגנה על בתיהם ועל משפחותיהם? הם מסתופפים בין חומות הישיבה, תחת כנפי השכינה. ואכן, לא נפלה שערה משערות ראשם. וזאת הודות לרבניהם, אדמו"ריהם, מנהיגי הציבור שלהם  ונציגיהם בממשלה ובכנסת, ששוקדים בחירוף-נפש להבטיח את אי-גיוסם של צאן מרעיתם. וזאת בניגוד לקביעה המפורשת של חז"ל: במלחמת מצווה, אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה. ואילו בימינו אלה: אחרים יילחמו לכם ואתם תחרישון...

איש אינו מאחל להם שיהיו קברים [של נופלים] בבני-ברק, [כפי שהתבטא אחד העיתונאים התבטאות לא-מוצלחת], אבל העובדה שאין קברים כאלה בבני-ברק מוכיחה שאין לוחמים מבני-ברק ומעמנואל ומאלעד ומביתר עלית. הלוואי שלא יהיו קברים כאלה בכלל, בשום מקום.

בצה"ל מציינים שחסרות להם שתי אוגדות לוחמים נוספות. מבין 140,000 בני הישיבות והכוללים אפשר לאייש את שתי האוגדות, ויותר. ואין.

ההומור של הקדוש ברוך הוא

כולנו מציינים את המכה האכזרית שהנחית עלינו הקב"ה – בתאריך הלועזי: 7 באוקטובר 2024. אבל מתעלמים משום-מה, שזה היה חג שמחת תורה... [ושמחת בחגך והיית אך שמח].

גם המכה הקודמת, הנוראית, שהיכה בנו אלוהים, היתה בחג, ביום כיפור. [מי יחיה ומי ימות, מי באש ומי בחרב].

ויש להניח, שאם אלוהים יחליט להכות אותנו שוב, יהיה זה כנראה בפסח, בליל הסדר [דם, מכת בכורות].

 והתאריך הבא: שבועות, חג מתן תורה [לא תרצח!]... הומור אלוהי [מקברי] שכזה.

חורבן האידאולוגיה

לפני כמה דורות, לאחר מלחמת העולם השנייה, באמצע שנות ה-50 – היו בינינו לא מעט מעריצים של סטאלין, "שמש העמים", המנהיג הנערץ, הן בשל מלחמתו ונצחונו על גרמניה הנאצית ושיחרור העולם מהשיעבוד הגרמני, כפי שהבטיח היטלר המשוגע, שיקים "רייך בן אלף שנה", אלא כמנהיג אהוב של ברית-המועצות, דוגמה ומופת של משטר קומוניסטי, "ארץ המחר". היו כאלה שראו בברית המועצות "מולדת שנייה".

לאחר שסטאלין מת, קם חרושצ'וב וגילה את האמת, שמנהיג זה היה עריץ אכזר, דיקטטור צמא-דם, שרצח מיליונים מבני עמו, ואת אלה שלא רצח הוא היגלה לסיביר ולגולאגים בטייגה הפראית והקפואה בצפון. מעריציו בעולם כולו, וגם אצלנו, חרב עליהם עולמם.

ובימינו, במאה ה-21, אנשים תמים [או מיתממים] אוחזים בסיסמה וברעיון ובאידיאולוגיה של שלום עם הערבים הפלסטינאים, שלום עכשיו, שלום בכל מחיר! והנה הם קמו עליהם – אותם ערבים "שוחרי שלום" ושכנות טובה, פלשו ורצחו ואנסו ושרפו את בתיהם של שכניהם בעוטף עזה ובאיזור כולו, חטפו נשים וילדים וזקנים ואחרים, והם אוחזים בהם בתנאים קשים עד עכשיו. ואלה ששרדו, לא רק שחרב עולמם [לא באופן מטאפורי], אלא נחרב ביתם ועולמם. צר לי מאוד מאוד וכואב הלב על הטרגדיה שלהם, על יגונם – וגם על  אכזבתם המרה.

חסיד אומות העולם

ערבי שאינו שונא אותנו, הוא בבחינת חסיד אומות העולם.

יהודה גור-אריה

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 877 מיום 26.9.13

תמר מרין

הגיאוגרפיה של הפורנוגרפיה

"מסעותי עם נשים", אהוד בן עזר. הוצאת ספרי מקור, 237 עמ', 98 שקלים

"הארץ", "ספרים", 25.9.13

את אהוד בן עזר פגשתי פעם אחת – או, יותר נכון – פגשנו פעם אחת. אני ושאר ילדי כיתה ה' בבית הספר המיוחס שבו למדתי בתל אביב זכינו לביקורו כמנחה סדנת "כתיבה יוצרת" לילדים. הביקור הזה היכה גלים בכיתתנו שכבר זכתה לפגוש אמן אחד או שניים: לא רק מפני שנשבינו בכריזמה של בן עזר ובלהט היוצא דופן שהפגין ביחס לספרות ולכתיבה, אלא אולי בעיקר מפני שהוא נהג כלפינו, בני העשר וה-11, כשווה בשווים, וגילה עניין אמיתי בביכורי יצירותינו.

הביקור הזה עלה שוב בזיכרוני – והפעם עורר דיסונס מסוים – כאשר קראתי את הרומאן החצי (?) פורנוגרפי של בן עזר "מסעותי עם נשים". משהו באלטר-אגו שטוף הזימה של בן עזר, חיימקה שפינוזה, משורר יליד פתח תקוה, השוטח לאורך הספר את הביוגרפיה הסקסואלית שלו למן ימי בחרותו בקיבוץ עין גדי ועד שעבר לתל אביב – התנגש שוב ושוב עם דיוקנו של האדם שפגשתי בילדותי: מה לאיש הנדיב והרגיש ההוא ולחיימקה שפינוזה, המשורר החרמן?

"מסעותי עם נשים" הוא ספר חסר בושה מכל הבחינות: הפירוט בתיאור המפגשים המיניים של הגיבור עם נשים שונות ומשונות הוא מקסימלי, לרוב קומי על גבול הגרוטסקי ("איזה מזל שלא בא לי השפיך במונית") ולעתים באמת קצת דוחה (כאן אנסה להימנע מדוגמאות, זה פשוט קצת יותר מדי לאישה חסודה שכמותי). בעולמו של בן עזר, כולם – גברים ונשים כאחד – רוצים מין, כמה שיותר, ובכל צורה שאפשר; במקום השני – אוכל, ורצוי שילוב של השניים (זכורה בעיקר הסצינה שבה חיימקה שפינוזה מתארח בביתה של אהובתו לארוחה רומנית בת ארבע מנות המוגשת על ידי אימהּ [טעות. לא אימהּ אלא עוזרת הבית. – אב"ע], פצצת סקס בפני עצמה, שנעשית בהמשך לפרטנרית נוספת שלו). ואולי יותר מענג אפילו מן המעשה עצמו הוא עצם הכתיבה עליו – שגם היא, כמו המין, מופיעה בכל הצורות והסגנונות – בשירה, במונולוגים דרמטיים או בקטעי מסה המחליפים תכופות את הווידוי בגוף ראשון של חיימקה שפינוזה.

גם מבחינה ספרותית הספר קורא תיגר על כל חוקי הכתיבה הנאותה. לא רק שאין אחידות ז'אנרית אלא שאין גם ממש עלילה (אלא אם כן נקבל את האני מאמין של המחבר שלפיו זיונים זה כן הכול), וגם לא מאפייני דמויות (ואולי בעצם יש שני מאפיינים כאלה: גודל השדיים ומידת הנכונות לבצע אקטים מיניים שונים). על הדרך, בן עזר גם יוצא לקרב מאסף נגד האליטה הספרותית הקיימת: את שצף הזיונים, המציצות, החיכוכים, הזקפות והאוננויות עוצר מונולוג ארוך מאת העורכת הבדיונית סוּסְיָה שֶפְּסָלֶה מרגוליס, הקוראת לכאורה את כתב היד של בן עזר ומטיחה בו ש"אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי" ו"אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השיעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים."

הספר אכן עשוי לעצבן את כל מי שנכון להתעצבן, ובניגוד להכרזתו של בן עזר על גב העטיפה ש"זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה" ואף על פי כן מצאתי בספר הפרוע, הלא־תקין פוליטית והמעט אנכרוניסטי הזה – קסם לא-מבוטל: אולי מפני שהוא מעורר נוסטלגיה לימים שבהם שיער בית השחי של נשים (ושיער גוף בכלל) נחשב לעניין סקסי, אולי כי יש לי חיבה לסופרים שאינם מתייחסים יותר מדי ברצינות לעצמם ומסוגלים לעסוק בצדדים הארציים והשפלים של החיים.

הקסם נובע אולי גם משום שלמרות הזרם הבלתי פוסק של גסויות וניבולי פה, הספר כתוב בעברית נפלאה והרפתקנית, ועשיר עד להתפקע באיזכורים ספרותיים בלתי צפויים: שם הספר עצמו מרמז ל"מסעותי עם דודתי" של גראהם גרין, גם הוא רומן קומי בגוף ראשון, אך יחי ההבדל בין הגיבור העצור והשמרני של גרין לחיימקה שפינוזה שטוף התאווה. אזכורים ישירים יותר מפנים את הקורא אל יצירותיהם וחייהם של הסופרים העבריים האהובים על בן עזר, שיש בהם גם סופרות עבריות, ומהמעניינות שבהן. כך הוא מאזכר למשל, את רחל איתן ואף את דודתו המפורסמת, המשוררת אסתר ראב, שאת כתביה כינס ועל אודותיה כתב את הביוגרפיה "ימים של לענה ודבש"; ספר שתרם להפיכתה ממשוררת שולית יחסית המוכרת בעיקר לאנשי אקדמיה למשוררת העומדת בלב השיח התרבותי הישראלי.

העניין האחרון עשוי, למעשה, להזכיר את העובדה שבן עזר עצמו התנדנד לאורך הקריירה הספרותית הענפה שלו (יותר מ-40 ספרים במשך 40 שנה) בין מרכז לשוליים. לצד הביוגרפיה שכתב על ראב וביוגרפיה מרכזית נוספת, על נחום גוטמן, זכור רב המכר שלו "המחצבה" שפירסם בשנות ה-60 ושגם עוּבד על ידיו למחזה. לעומת זאת, רוב ספרי הפרוזה שפירסם בעשורים האחרונים לא זכו להצלחה ביקורתית או מסחרית, ובן עזר הפך, כפי שהעיד בעצמו בראיונות, לסופר ש"לא מעניין את המוסד הספרותי והאקדמי." הוא היה לאחד הראשונים שפנו אל הנתיב האלטרנטיבי של האינטרנט וייסד את "חדשות בן עזר": מגזין מקוון שצבר במשך השנים קבוצה מרשימה של קוראים ואוהדים.

הספר "מסעותי עם נשים" עשוי לספק מפתח מסוים להבנת הסיבות למצב הזה. מצד אחד הוא מרמז על ההיבט הפוליטי שהיה כרוך בדחיקתו של בן עזר לשולי הבון טון הספרותי, כפי שטענה העורכת הבדיונית סוסיה שפסלה מרגוליס; העובדה שבן עזר לא נשאר במילייה הנכון (בעבר היה חבר במרצ אך עזב, לטענתו, לאחר שאחת החברות הצדיקה רצח מתנחלים על ידי פלסטינים). מהצד האחר, הספר מעלה את האפשרות שבן עזר ויתר על הניסיון להיות סופר "חשוב" או "מרכזי", והחליט, כתחליף, פשוט להמשיך לכתוב: ללא מעצורים, ללא צנזורה, וגם ללא יותר מדי ביקורת עצמית; פשוט לכתוב את כל מה שעל ליבו (וגם על אברים אחרים, אם להאמין לחיימקה שפינוזה). התוצאה, כפי שמעיד ספרו "מסעותיי עם נשים", היא פרועה, משוחררת, מאוד דמוקרטית ברוחה, כזאת שלא מעניקה פריבילגיות מיוחדות לשום ז'אנר ספרותי, לשום מגדר, לשום מעמד חברתי ולאף אחד באופן כללי.

הרוח הדמוקרטית הזאת – שעולה מכל אחת ואחת מהרפתקאותיו הארוטיות של חיימקה שפינוזה – היא מה שמונע מהספר מליפול למלכודות המיזוגניה והגזענות העשויות לרבוץ לפתחו של רומן כיבושים גברי. אבל אותה רוח היא אולי גם זו שמצליחה לקשור בין חיימקה שפינוזה לאהוד בן עזר, הסופר הנמרץ ומלא הלהט, שהגיע אל כיתה ה' בבית הספר התל-אביבי של ילדותי, ללמד חבורה נרגשת של ילדים משהו על אהבת ספרות וגם על אהבת אדם.

[עד כאן מהעיתון]

אהוד: אם אינני טועה מדובר בכיתה ה' בבית הספר לאמנויות בתל-אביב בתקופתה של המייסדת והמנהלת יעל העליון. לי יש דווקא זיכרון כואב מאותה פגישה. הערתי משהו על מה שכתבה בהנחייתי אחת התלמידות, והיא פרצה בבכי. מאז לא שכחתי ולא סלחתי לעצמי על כך.

* * *

עמירם רביב

הַמּוֹפָע, או טלי ודודי ואסוציאציה

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי חַבְרֵי הַלִּכּוּד נְשׂוּאֵי פָּנִים (?)

טָלִי גּוֹטְלִיבּ וְדוּדִי אַמְסָלֶם הַנְּבוֹנִים (?).

בִּישִׁיבַת סִיעַת הַלִּכּוּד מוֹפָע הֶעֱלוּ,

הַצּוֹפִים הִתְמוֹגְגוּ וּמַמָּשׁ הִתְפַּעֲלוּ.

חַבְרֵי סִיעַת הַלִּכּוּד הֻכּוּ בְּהֶלֶם

מֵהַמּוֹפָע שֶׁל טַלִּי וְדוּדִי חַכְמֵי חֵלֶם

שֶׁהֶעֱלוּ אֶת הַטּוֹנִים וְהִתְחִילוּ לְהִתְוַכֵּחַ,

בְּעִנְיְנֵי טַעַם וְרֵיחַ הֵחֵלּוּ לְהִתְמַקֵּחַ.

רְאוּ הַלִּכּוּד, עָאלֶק, "מִפְלֶגֶת שִׁלְטוֹן",

שׁוּרוּ הִבִּיטוּ, מִי בַּצֶּוֶת נוֹתֵן אֶת הַטּוֹן.

אָז לֹא לְחִנָּם הָלַךְ הַזַּרְזִיר אֵצֶל הָעוֹרֵב,

בִּרְשׁוּתְכֶם: סִפּוּר עִם מוּסַר הַשְׂכֵּל צוֹרֵב.

פָּנָה כֶּלֶב אֶחָד אֶל זְאֵב שֶׁפָּגַשׁ, בִּשְׁאֵלָה הִקְדִּים:

אֲנַחְנוּ הֲרֵי דּוֹמִים, אֵיךְ זֶה שֶׁאֶתְכֶם מְכַבְּדִים

וְעָלֵינוּ יֵשׁ בִּטּוּיִים מַעֲלִיבִים וּמְזַלְזְלִים,

וְעִקַּר הַשִּׁמּוּשׁ בְּ״כֶּלֶב״ בְּדִבּוּר, כְּשֶׁמְּקַלְּלִים.

הֵשִׁיב לוֹ הַזְּאֵב וְכָךְ הִסְבִּיר בְּסֵבֶר פָּנִים:

הַכֹּל סִפּוּר שֶׁל תַּדְמִית, מִנְהָג וְגִנּוּנִים.

הַזְּאֵבִים, אַף בְּאַף מְרַחְרְחִים בְּהִיפׇּגְשׇׁם

וְהַכְּלָבִים בְּעַכּוּז הֶחָבֵר תּוֹקְעִים אַפָּם ורֹאשָׁם.

חָשַׁב הַכֶּלֶב טוֹב עַל הָרַעְיוֹן וְהִפְנִימוֹ,

וּבְפוֹגְשׁוֹ כֶּלֶב הָיָה מְרַחְרְחוֹ בְּחַרְטוֹמוֹ.

וְכָךְ, מִי שֶׁצָּפָה בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ הַחֲדָשָׁה

הִסִּיק שֶׁמְּדֻבָּר בִּשְׁנֵי זְאֵבִים בַּפְּגִישָׁה.

יוֹם אֶחָד כַּלְבֵּנוּ בַּזְּאֵב הַמְּקוֹרִי פָּגַשׁ,

בְּהִתְלַהֲבוּת לְרַחְרְחוֹ בַּחַרְטוֹם נִגַּשׁ.

אֲבָל הַזְּאֵב שֶׁזָּכַר אוֹתוֹ אָמַר בְּנַחַת:

יְדִידִי, לִי אַתָּה יָכוֹל לְרַחְרֵחַ בַּתַּחַת.

עמירם רביב

13.2.2024

https://www.ynet.co.il/news/article/rjduso0c6

* * *

מנחם רהט

שני יהודים נסעו ברכבת

קוראי עיתון "הארץ" זוכים למנה גדושה של קורת רוח בזכות דיווחיו קורעי הלב על המצוקה העזתית. כמו בבדיחה על היהודי שקרא ברכבת את ה"שטירמר". "הארץ" חוקר וחושף את גודל המהלומה שחטפו העזתים, על מנת שילמדו בדרך הקשה ועל בשרם, שלעולם לא עוד!

אני אוהב להציץ מידי פעם בכותרות עיתון "הארץ". רק עיתון "הארץ" מרומם את רוחי, בכל הנוגע למלחמה כנגד הנאצים החדשים שהתרכזו בעזה, ושאותם מתאמצת ישראל לעקור מן השורש. באיזה עיתון ישראלי אחר אפשר לקרוא כותרת מעין זו? – "אין לאן לחזור," שמבשרת לך בשלוש מלים תמציתיות שצה"ל עושה מלאכתו נאמנה בסידרת החינוך שהוא מנחיל לפושעי השמדת-עם מן ה-7 באוקטובר, שרצחו ושרפו ואנסו וביתרו וערפו וחיללו למעלה מ-1,200 קורבנות יהודיים ביום אחד, וחטפו למאורות העזתיות עוד כ-200 ישראלים. 

זוהי בדיוק הסיטואציה שמונצחת בבדיחה היהודית החבוטה, אודות שני יהודים שנוסעים ברכבת ערב המלחמה. ובעוד האחד שולף מתיקו עיתון יהודי, מתעמק השני בעתון הנאצי הרשמי ה"שטירמר". "מה לך ול'שטירמר' הנאלח?" תוהה היהודי הראשון. והשני משיב: "בעיתונים היהודים אנחנו קוראים רק על החרדה והמבוכה של עמנו מול הנאציזם העולה. רק ב'שטירמר' אפשר לקרוא  שהיהודים שולטים בעולם ומנהלים אותו. זה הרבה יותר אופטימי..."

"הארץ" אמנם אינו ה"שטירמר" חלילה, אבל הוא שמח להתייצב לימין העזתים בזעקות השבר שלהם: "1.7 מיליון עזתים נעקרו מבתיהם... ההרס והנזק עצומים – 50% מהבניינים ברצועה." טוב ויפה שגם "הארץ" מאשר שנקבע תג מחיר – לא מספיק גבוה, לטעמי – לפשעי הנאציזם העזתי, ושדם יהודי כבר אינו הפקר.

ואם כבר יש לי ביקורת על הפעילות הישראלית בעזה, היא דווקא הפוכה: איך זה שרק 50% מהבניינים סבלו הרס ונזק? למה לא יותר? כי בעזה כידוע אין חפים מפשע. "כי מלאה הארץ חמאס."

עיתון "הארץ", כמי שהופך יותר ויותר להיות דבּרם של הפלשתינים ופחות ופחות של הישראלים, יזם פרוייקט שכל כולו קינה על צרות העזתים, ושמו 'אין לאן לחזור'. במסגרתו נושא הארץ קינה מרה: "לרבים מ-1.7 מיליון עזתים, שעל פי האו"ם נעקרו מבתיהם, אין לאן לחזור."

אבל למה בעצם שיחזרו? טוב מאוד שהרשעים שיזמו מלחמת רצח עם נגד היהודים, ושחטו באכזריות 1,200 יהודים ביום אחד, לא ימצאו לאן לחזור. מצויין. מי רוצה להכיל בשכנותו רוצחים שידיהם מגואלות בדמם של אחינו ואחיותינו, תינוקות, נשים וטף? רבותי עורכי "הארץ", למה שיהיה להם לאן לחזור? מגיע להם פרס על הרצח הסידרתי האכזרי? ודי להתייפייפות.

אבל ל"הארץ" זה כואב: "נפגעו בתים ובניינים, תשתיות מים וביוב, מתקנים רפואיים, בתי ספר, אוניברסיטאות, כנסיות, מסגדים, מרכזי קניות וחנויות, מקומות לייצור מזון ומתחמי סיוע. גם הדרכים נפגעו, אתרים ארכיאולוגיים, בתי קברות ועוד," מקונן "הארץ" הרחום והחנון על דבר האסון שהרשעים המיטו על עצמם. "עזתים רבים מצטופפים באוהלים באזור רפיח... בתנאי ייאוש." על מנת להמחיש את גודל אסון 'אין לאן לחזור', מביא "הארץ" צילומים של לפני ואחרי. צילום אוויר של כיכר פלשתין בעזה מיום 7 במאי 2022, מציג את עזה בנויה מסביב לכיכר פלשתין המרכזית, ומתחתיו צילום אוויר מיום 29 בינואר, שממנו עולה כי הכיכר נמחקה וסביבה הרס. כך גם צילום של חאן יונס – זו הבנויה לפני וזו החרבה אחרי.  וזה בהחלט משובב נפש יהודי הומיה.

עוד מדווח "הארץ", לשמחת הלב, שבצפון עזה נהרסו 68% מהבניינים, בעזה עצמה 72%, בדיר אל בלח 39%, בחאן יונס 46% וברפיח (בינתיים) 20%. כל הכבוד לך, עמוס שוקן, מו"ל הארץ, על מידע משמח זה – הוכחת לנו במלל, בצילום ובאינפוגרפיקה, שיש דין ויש דיין, ולא אלמן ישראל. הפרוייקט 'אין לאן לחזור', שמכמיר את ליבו של מר שוקן, הניע את אחד הקוראים, ד"ר הלל גרשוני, בן 43, עורך ומתרגם, תושב כוכב השחר ומחבר הספר 'כסף של אחרים', להתפייט ברשת ה-X (טוויטר לשעבר): "היי 'הארץ', קראתי בעניין את פרוייקט האינפוגרפיקה 'אין לאן לחזור' ויש לי כמה שאלות לשאול."

למרבה ההפתעה התייחס מו"ל "הארץ" לציוץ והגיב בהומור ברוח התבטאות לפיד על הזועביז: "לא עונה לגרשוניז."

 גרשוני לשוקן: "זה בסדר, אלה שאלות רטוריות, העיתון שלך כרגיל בצד של האוייב."

למרבה ההפתעה נפל שוקן בפח וטען בתגובתו לגרשוני – ואולי היה זו פליטת קולמוס – שיש פעמים שעיתונו משרת את האוייב. וכך כתב: "לא בכל דבר ולא תמיד." כלומר מול הטענה ש"הארץ" כרגיל בצד של האוייב, מתגונן שוקן: שיש מצב כזה, אבל לא תמיד. והוא מוסיף: "אנחנו נגד טרור ונגד זכות השיבה. אנחנו בעד זכותם של הפלסטינים למדינה מעבר לקו הירוק ובעזה." בקיצור, "הארץ" הוא 'לא בכל דבר ולא תמיד' בעד האוייב. רק לפעמים. איזו הודאה מרהיבה... ואיך חגגו עליה יריבי הארץ בימין, המכנים אותו בבוז נחרץ: עיתון פלשתיני בשפה העברית, או בקיצור: "אל-ארצ'".

אבל האמת היא שאנו מתפרצים לדלת פתוחה. זו דרכו של "הארץ" מזה שנים. איפה השנים היפות, שלפני קום המדינה, שבהם יצג "הארץ" את האינטרס היהודי, וחגג את יום הכרזת המדינה בכותרת ציונית מאין כמוה: "מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל," ומעל לכותרת הראשית שני ציטוטים חגיגיים מירמיהו א': "וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת" ו"וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ."

איזה מרחק עצום עבר "הארץ" מאז הגיליון ההוא של ז' באייר תש"ח (6.5.1948), שבו חגג בהתרגשות את הקמת מדינת היהודים, עד לימים שבהם הוא מצדד בהקמת מדינה פלשתינית. זה החל, אגב, כבר שבועיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, במאמר של בכיר המערכת שלמה גרוס: "אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלסטיני," ומאז המשיך לשבור חזק שמאלה עד להיותו כיום, "לא בכל דבר ולא תמיד," בעד האוייב הפלשתיני. האמת היא שעמדותיו בקצה השמאלי רדיקלי של הקשת הפוליטית, אינן צריכות להפתיע, לנוכח התבטאויותיהם של בכירי הכותבים בעתון מדי יום ביומו. כך למשל אשת השמאל הקיצוני ד"ר ענת מטר, שביכתה ב"הארץ" את העובדה ש"האוניברסיטה האחרונה בעזה נפלה." יש בכתיבתם ב"הארץ" של אבירי השמאל הרדיקלי, הרבה בכיינות על כך ש"ישראל הורסת לפלשתינאים את החיים," לצד התעלמות משוועת מהגורמים לכך – אירועי התופת של ה-7 באוקטובר, שבהם נרצחו באכזריות מצמיתה, למרבה האירוניה, לא מעט פעילי שמאל אדוקים. אותנו, בניגוד למטר ולחבריה, מסע העונשין הישראלי בעזה, רק משמח. כמו היהודי קורא ה"שטירמר". רק כך ילמדו פושעי עזה בדרך הקשה, על אפה וחמתה של השוקניה, את הלקח המתבקש, האחד והיחיד: לעולם לא עוד.

מנחם  רהט

* * *

אהוד בן עזר

 מלכיאלי הקשוחה

כאשר נולדה מלי, לאחר שתי אחיותיה, ציפו שתהיה בן. נראה שאת הציפיות הללו היא, כמו שאומרים – "ינקה עם חלב אימהּ." מילדותה נהגה לטפס על כל כיסא ושולחן שנמצאו בקירבתה, למשוך מפות ווילונות, לרוץ עד קירבה מסוכנת לקראת מעקה של מרפסת, כאילו היא רוצה לעוף באוויר, ומגיל צעיר התעקשה על תספורת קצרה לשערה השחרחר, המתולתל, והלכה קצוץ, כמו בן. מיותר לומר שמיום שיכלה לעמוד על דעתה נגד אימה – לא לבשה חצאית ושמלה, ולא נעלי בנות, רק מכנסיים ונעלי-התעמלות.

בבית-הספר שיחקה עם הבנים בכדורגל ובמשחקי-ספורט אחרים, בועטת, נדחפת, הודפת ומתקוטטת איתם כשווה עם שווים, עד שהם הפכו את שמה מלי – למלכיאלי, כאילו היא בן, והוסיפו – הקשוחה.

מתכננים טיול באופניים, מלכיאלי הקשוחה מצטרפת. יושבים ומספרים בדיחות, גם היא. אפילו סיגלה לעצמה קול עבה, קצת צרוד, כדי שתישמע יותר משכנעת בחברתם. "יום אחד עמד ילד בתור, בסין, ופתאום תקע נפיחה. התחילו כולם לרדוף אחריו עד שתפסו אותו. 'טוב, מה אתם רוצים?'" – משנה מלכיאלי את קולה ה"עבה" לקול דק, כאילו היה מחקה אותו, ובעצם זה הקול הטבעי שלה – "'בסך בכול תקעתי פִי לוֹ טְסִי' – זה בסינית. – 'כן,' – הם אומרים, 'אבל איפה הישגת את השעועית?!" – היא מסיימת בקולה ה"גברי".

אל הבנות התייחסה מלכיאלי כאל "אפרוחיות" חלשלושות שחוששות מכל משחק או פעילות שמחייבות העזה ומאמץ. לפעמים היתה מניחה יד על כתף של בת, בהרגשת אדנות, כאילו היא מעניקה לה חסות או עושה טובה שמסבירה לה משהו.

הבנות לא אהבו את מגעיה אלה, והיו משתדלות להתנער ממנה. לפעמים היו מדברות ביניהן על כך שהיא נוגעת בבת כאילו בעצמה היתה בן, וגם מסתירה את חזה המפותח כדי להיראות שטוחה כבן.

מלכיאלי הקשוחה לא שמה קצוץ עליהן והיתה מרוצה מעצמה וגם מקובלת על המורים ועל הבנים. יום אחד שברה המורה להתעמלות חווה את רגלה כאשר ליוותה טיול בירידה ממעיינות סַטַף. הגיע מחליף חתיך, בשם אלכס, לומד בווינגייט, ממש אחרי השירות בצבא. הוא מצא עד מהרה שפה משותפת עם מלכיאלי. שיעורי ההתעמלות בהדרכתו היו לה עתה לחגיגת-היום, והיא אף הצליחה להשפיע עליו שתיכלל בקבוצת הבנים באתלטיקה ותיבחן על פי הישגיהם. במקביל מינה אותה אלכס לקפטן נבחרת הכדורסל של הבנות בבית-הספר. מלכיאלי דירבנה אותן בקולה העבה, קבעה אימונים בלי סוף, כמו רס"רית, ממש השניאה את עצמה. עמוסי החקיין התמחה בחיקוייה עד שאילתר מערכון בשם "כדורסל הקשוחות של מלכיאלי".

אבל הן זכו באליפות בתי-הספר העירוניים.

*

כאשר חזרו מהאליפות, במחסן ציוד ההתעמלות של בית-הספר, נפגשו עיניהם של אלכס ומלכיאלי באותו מבט שבעבר השתדלו לקטוע אותו ולהתעלם ממנו. זה המבט שבו כל אחד כאילו טובע בעיניים של השני, ומתחיל לצוף באין-זמן ובשום-מקום.

"מלי," אמר לה אלכס לאחר זמן שנראה היה כאילו אפשר לבנות בו מחדש את כדור-הארץ (הוא אף-פעם לא קרא לה מלכיאלי), "אני רוצה שבעוד שלושה שבועות ניפגש, מחוץ לבית-הספר, ונתחיל להיות חברים."

"אבל..."

"רק אם מצידך זה בסדר. ואני כבר לא אהיה אז מורה שלכם כי חווה חוזרת."

"בסדר..." היה קולה של מלי שונה מאוד עתה.

"אבל תבטיחי לי דבר אחד – "

"מה?"

"לפגישה את באה לא כמו מלכיאלי, שכולם קוראים לך, אלא מלי! – את נערה יפה ומאה אחוז... ואני מרגיש אלייך, יופי... לא כדאי לדבר יותר מדי כדי שלא נרגיש טיפשים... אז תבואי כמו בת, כמו גברת קטנה, שנהיה גאים בך, טוב? מבטיחה?"

היא הינהנה בראשה והם נפרדו בלחיצת-יד מרוחקת, חזקה וממושכת, שבה כל אצבע דיברה אל תאומתה בשפת הנגיעות, חזק יותר אפילו מנשיקה.

*

השבועיים הבאים הביאו בילבולת גדולה בנפשה של מלכיאלי הקשוחה. אהבתה לאלכס התנגשה באופייה ובהליכותיה כל השנים. לא היה לה עם מי להתייעץ כי כל הקשר עימו היה בגדר סוד. לבסוף בדתה מסיבה אצל חברה והודיעה למלתחה המשפחתית שהפעם היא רוצה לצאת "כמו גברת".

אימה ושתי אחיותיה כאילו רק ליום הזה ציפו, ופעלו במשותף כמכון-ליופי. בגדים הציעו לה משלהן, בשפע, אחיותיה הבכירות. כאשר הביטה בראי, טרם יצאה, לא הכירה את עצמה. אפילו ציפורניה, שמימיה לא טיפלה בהן, היו עתה מרוחות בששר (זה לאק) אדום זוהר. גבותיה השחורות והעבות נמרטו וצויירו בעיפרון דק. השפתיים צובעו, ואין צורך לומר שלבשה שמלה ונעלה נעלי-עקב. מזכרת מעברה נשאר רק שערה הקצוץ, שהיה שחור עם שרידי תלתלים קצרים.

הם קבעו להיפגש בערב קיץ, במסעדת אבטיחים בטיילת, אבל כשהגיעה לשם מלי, מקרטעת על העקבים שלא היתה רגילה בהם, אלכס לא הכיר אותה.

"הי, אלכס..." הדגישה את קולה העבה, עדיין כמתבדחת.

אבל התוצאה היתה שהיא נשמעה ווּלְגָארִית, ונראתה מבוגרת מגילה.

"מה... מה, מה עשית מעצמך?" אמר לבסוף, "הלא את נראית כמו..."

וכאן היה לו שכל לעצור בעד עצמו, אבל הכול התחיל, כמו שאומרים, ברגל שמאל. השיחה היתה מלאכותית. מלי דיברה פעם בסגנון מלכיאלי הקשוחה ופעם בקול דק יותר, שגם הוא כבר לא היה טבעי לה. היתה לה הרגשה שאנשים מהשולחנות הסמוכים מסתכלים עליה כמו על פסיכית.

אלכס נראה מבולבל, מאולץ, כאילו חברתה נפלה עליו במקום מישהי אחרת, שלה ציפה.

'הלא התלבשתי כמו שאתה ביקשת... נעשיתי אישה...' – רצתה מלכיאלי הקשוחה לומר לו, אבל דמעות חנקו את גרונה – 'אוך, שתלך לעזאזל...' – והיא קמה, סיפרה לו שהיא צריכה לשירותים, ומשם חמקה הביתה מבלי להיפרד ממנו.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

המשך יבוא

* * *

איתמר פרת

עצת בכיר

שינה עמוקה. כנראה בגלל כדור שלקחתי. טלטול עדין של המלאך רפאל השיב אותי לתת-הכרתי.

"הצטלל לך הראש? כבר אשמורת שניה," הוא אומר. "שמע, הבאתי לך אורח מכובד. המלאך מיכאל, שר המלחמות. הוא הסכים לבוא."

המלאך מיכאל  מברכני במנוד ראש.  הוא די חמוּר סבר. ברור, התפקיד עושה את המלאך.

"אבל אם נחזור רגע לעניין קודם," אומר רפאל המהנדס. "דיברנו קודם על עניין המקלטים התת-קרקעיים, שזה דבר מציל חיים. ראיתי איך כבר דחפורים התחילו לפנות הריסות. טוב מאוד. זה לא מוזיאון לזכר המחדל הגדול. אבל לא ראיתי הכנות לחפירת מקלטים. מה זה פה, אנחנו מייעצים לחינם? אינכם לומדים לקחים? אתם עדיין בקונצפט? לחיות שנים באשליות זה אידיאוטיזם, אבל להתחיל עם זה מחדש זה כבר אידיאוטיזם מוחלט. סליחה על הביטוי."

"רפי, אתה צריך להבין איך זה עובד," אמרתי. "בשביל להגשים רעיונות צריך לתת להם פרסום יותר מנאות, והמלצות מאנשים משלנו. ואז אולי ועדה ואחריה ועדת משנה ולהמתין למסקנות והצעות. ואז יש סיפור של ועדת כספים ואישור תקציבי ומינוי אחראים והוראות ביצוע. יהיו פניות לבג"צ ומבקר המדינה יאמר את דברו. ובינתיים יש דרישות של הישיבות לחידוש מבנים והרחבת התודעה היהודית, וגם הצבא בא בדרישות. אתם שם בשמיים לא מבינים בעיות ארציות. חושבים שהכול בא בקלות."

בינתיים נכנס מלאך הבשורה גבריאל, מחפש ומוצא שרפרף מרופד ומתיישב עליו במשיכת כתפיים. "עוד פעם באת בקשר לראיית המציאוּת, רפי?" הוא אומר. "תן להם זמן לחשוב. בינתיים הם עסוקים בלהתחבק ולהתנשק מול הטלוויזיה, ולהקשיב שעות לנותני עצות מכאלה שלא שמעו עליהם בחיים. ולחגוג בלי סוף על מבצעון אמיץ ומוצלח אבל שלא מתחיל לגרד את בעיית מאה ושלושים החטופים."

"הבאנו לו קודם במיוחד את מטטרון שיסביר לו. שאפילו אם ירסקו את חמאס ויחזירו את מה שנשאר מהחטופים," אומר רפי. "הם משאירים בידי הערבים נשק שאין לכם נגדו תשובה. מילא מכשולים ומנהרות ואמצעים נגד נון-טטים מסוג קורנט וכטב"מים וטילים סופר-סופרסוניים. טוב. אתם עם כל השכל שלכם תתגברו על זה. אבל חצי שנה אחרי סיפור החטופים האלה יבצעו החיזבאללה או הח'וטים עוד פשיטה ויצודו עוד איזה אלף אזרחים. כבר הסברתי לו איך ירוקנו את אילת מחצי המלונות. זה יקרה גם בכפרי הגולן."

מיכאל ששתק עד עכשיו מכחכח בגרונו. "הברירה היחידה של הישראלים האלה היא הרתעה," הוא אומר, "אבל הרתעה כזאת שכולם יבינו. תמחקו את המושגים אזרחים חפים מפשע ובלתי-מעורבים וילדים מסכנים. ברצועה ובשטחים זה לא יעבוד, אבל בביירות אולי כן."

"מיכאל, איך אתה מדבר," אומר רפי. "ככה מדבר מלאך שרת בכיר?"

"מה, אחרי אלף שנה עדיין אינך מכיר אותם?" שואל מיכאל. "הם ישמחו למות אם רק ימיתו אותך. שגיאה של הבורא. מה לעשות והוא מת על 'אללה אכבר', אם לדבר בניגוד ביטויים."

"זהו. ביקשת – קיבלת," אומר רפי. "ועוד רציתי לומר לך שתפסיקו לבנות מתקני כליאה על מאות דונמים. כבר גזלו לכם את כל החקלאות של העוטף ושל הצפון. אתם צריכים את השטח בשביל הפליטים שלכם. לא הכול מגיע לאסירים פלסטינים ושבויים מהרצועה."

"עזוב, רפי," אומר גבי. "אותו מדאיג מי ידאג לתושבי הרצועה ביום-שאחרי. הוא יכניס לשם את כל החכמים בני אברהם אחינו האוהבים, וכוח בינלאומי ואונר"א בלבוש חדש ושוודים טובי-לב והולנדים מוקירי ישראל. כל זה רק כדי שלא ינהלו את עצמם ויפתרו לעצמם את הברדק שעשו באשמתנו."

"גבי, מי מדבר עכשיו לא-יפה?" אומר רפי. "בוא נעוף. סליחה מיכאל שהטרחנו אותך לבוא. אולי בפעם אחרת, אם וכאשר יבוא להם שכל."

"אני חושב שהוא לא שמע בכלל מה שדיברנו," אומר גבי. "ישב עם מבט מזוגג."

איתמר פרת

* * *

נעמן כהן

עמוס גבירץ חסיד אומות האיסלם

האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, חבר קיבוץ שפיים, עמוס גבירץ, התומך בפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והנאבק עתה להפסקת אש בלחימה בחמאס כדי להציל את שלטון החמאס והג'יהאד ושיקומו, אומר: "אם וכאשר תוקם מדינה פלסטינית, יש להניח שמוזיאון הנכבה שלה ייזום פרויקט ציון לתרומתם של חסידי אומות העולם, שייתן פרסים למתנדבים הישראלים והבינלאומיים, שיצאו להגנה לא-אלימה על הפלסטינים מפני צה"ל והמתנחלים. "צבא ההגנה מפני ישראל."

(עמוס גבירץ, "במדינה הפלסטינית הם יהיו חסידי אומות עולם", "אל-ארצ'י", 7.2.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/letters/2024-02-07/ty-article/.highlight/0000018d-8279-d636-adef-cefffcbc0000

האקטיביסט הפרו-איסלמי גבירץ מתכוון וודאי לעצמו כזכאי לתואר. ואכן הוא יקבל את התואר "חסיד אומות האיסלם". זה כמובן לא ישנה ליַחְיא אבראהים חסן סִנְוָאר שהרי לפי דברי מוחמד באמנת החמאס צריך לרצוח אותו כשאר היהודים כתנאי לגאולה.

בורל על היהודים ללכת כצאן לטבח

שר החוץ של האיחוד האירופי, הספרדי-קטאלני האנטישמי, ז'וזפ בורל פונטלס, שהציע בעבר לישראל לקבל את העובדה שלאיראן יש פצצת אטום.  כשאמר: "איראן רוצה למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. צריך לחיות עם זה."

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-706810

מציע עתה לאמריקנים ולמדינות המערב להטיל אמברגו נשק על ישראל.

בורל אומר שארה"ב צריכה לשלוח פחות נשק לישראל אם היא באמת מודאגת ממקרי מוות אזרחים: "אם אתה מאמין שיותר מדי אזרחים נהרגים, אולי כדאי שתספק פחות נשק כדי למנוע מכל כך הרבה אנשים להיהרג."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=837298&forum=scoops1

לפי בורל היהודים צריכים להישאר חסרי הגנה וללכת כצאן לטבח.

נאמר לאנטישמי הספרדי-קטאלני בורל פונטלס שספרד כולה, כולל קטאלניה – הם שטח ערבי כבוש שעליו לפנות ולהחזיר בו את הכיבוש הערבי.

שיתוף הפעולה בין האחים המוסלמים רע"ם והחמאס

רע"ם והחמאס הן תנועות בנות של תנועת "האחים המוסלמים" לכן טבעי שיתוף הפעולה ביניהם.  עמותת "סיוע 48", של רע"מ, העבירה סכומי כסף גדולים וערכה פעולות משותפות עם עמותת חמאס טורקית, וזאת במשך שנים.

בכירי "סיוע 48" המקורבים לראש רע"מ מנסור עבאס, אף פעלו באופן צמוד עם פעילי חמאס ובהם פעיל שניסה במהלך המלחמה להוביל פיגוע במפעל ביטחוני רגיש של חברת אלביט. הפרשה נחשפה בעקבות הגשת כתב אישום נגד ראמי חביבאללה, מורה מהכפר עין מאהל שבגליל. מכתב האישום שהוגש נגדו עולה כי במשך שנים העביר סכומי כסף גדולים לעמותת חמאס טורקית בשם 'ח'יר אומה', יצר קשר עם פעילי החמאס עבד אל ג'אבר שלבי ואברהים אלנאג'י מהעמותה ודיווח להם לאחר פרוץ המלחמה על מיקום מפעל אלביט ליד נוף הגליל כדי שחמאס יפציץ אותו בטילים.

לפי כתב האישום, אברהים אלנאג'י, פעיל חמאס ועובד מרכזי בעמותת ח'יר אומה, העביר את המידע לאנשי חמאס נוספים ולבסוף עדכן את ראמי שחמאס לא יכול כרגע להפציץ את המפעל. תחת זאת ביקש מראמי כי "יטול יוזמה" ויבצע פיגוע בעצמו במפעל אלביט. ראמי מצידו גייס ערבים נוספים מעין מאהל שהחלו בניסיון להשיג נשק ושקל לבצע פיגוע ירי בירושלים. מעצרו סיכל את התוכניות והוא מואשם בשורת עבירות ביטחון ובהן איסור פעולה ברכוש טרור ומגע עם סוכן חוץ עקב הקשר איתם.

תחקיר הקול היהודי מגלה כי לעמותת ח'יר אומה, שכאמור מוגדרת בכתב האישום כעמותה השייכת לחמאס, יש קשר הדוק עם לא אחרת מאשר עמותת "סיוע 48" – העמותה האסלאמית למען יתומים ונזקקים – עמותת הדגל של רע"מ והפלג הדרומי של מנסור עבאס.

"סיוע 48" העבירה במהלך השנים סכומי כסף גדולים של לפחות מאות אלפי שקלים לח'יר אומה, העמותה נתנה חסות לפעילויות של עמותת החמאס ואנשיה נכחו בהן וקיימו קשר הדוק עם פעילי החמאס מח'יר אומה. כך למשל, בשנת 2017 הוציאה "סיוע 48" משלחת לטורקיה לטובת חלוקת ציוד ושיתוף פעולה עם פעילי החמאס מח'יר אומה. במשלחת השתתף מי שהוביל את הקשר בין העמותות – נאאל עיסא, כיום ראש אגף קשרי החוץ של סיוע 48 וחתנו של מייסד התנועה האסלאמית בישראל עבדאללה נימר דרוויש. בנוסף השתתף במשלחת עלי כתנאני, יו"ר עמותת "סיוע 48". השניים מקורבים מאוד למנסור עבאס, ונחשבים מבכירי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. שניהם מעורבים בעוד שורת פעולות משותפות לעמותות.

כך "סיוע 48" נתנה חסות מספר שנים ל"מחנה ירושלים" שנערך בטורקיה ובו השתתפו מאות ילדי "פלטים סורים" ואחרים. באירועים אלו השתתף נאאל עיסא בעצמו. אשתו מנהלת את המחנה, ופעילים נוספים של שתי העמותות הפעילו אותו.

כך ניתן לראות בתמונה את עיסא, כשהוא עומד לצידו של פעיל החמאס אברהים אלנאג'י במחנה. בווידאו נוסף ניתן לראות כי פעיל החמאס אלנאג'י אף לובש ווסט של עמותת "סיוע 48" של רע"מ, כן כן, אותו אלנאג'י שניסה לשדל את המורה מעין מאהל לבצע פיגוע במפעל של אלביט.

במחנה למדו הילדים על ירושלים האסלאמית והפלסטינית בליווי שירים ופעילויות שונות.

באירוע אחר של סעודת איפטר שנערכה בטורקיה בחסות "סיוע 48" ניתן לראות מלבד את עיסא גם את עלי כתנאני בעצמו. לצידם נמצא פעיל החמאס עבד אל ג'אבל שלבי, מנהל עמותת ח'יר אומה.

חשיפה שמקבלת משמעות נוספת לאחר הטבח בשמחת תורה היא החשיפה בדבר פתיחת סניף "סיוע 48" בעזה בנוכחות בכירי העמותה עלי כתנאני וראזי עיסא לצד בכיר חמאס ראזי חאמד. לאחר טבח השביעי באוקטובר התראיין חאמד והבטיח כי חמאס יבצע "עוד שביעי באוקטובר".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=837269&forum=scoops1

רגע. האם רע"ם התומכת ותורמת לחמאס איננה המפלגה שמיליקובסקי-נתניהו קיווה לצרף לממשלתו? כמו גם השותפה לממשלת בנט-למפל-לפיד?

התנ"ך והיהודים אסון העולם?

בניגוד לדברי ד"ר משה גרנות ("חדשות בן עזר", 1924) לא תקפתי אותו "בנושא המוסר בתנ"ך". אני מסכים עם ליבוביץ שאמר ש"התנ"ך אינו ספר מוסר", אלא תקפתי רק בהציגו את התנ"ך ואת היהודים שכתבוהו כאחראים לכל זוועות הנוצרים והמוסלמים, וב"זוועות ה-7 באוקטובר," האשמה הדומה למיטב הספרות האנטישמית כפי שניסח זאת ההיסטוריון  הגרמני האנטישמי היינריך טרייצ'קה שאמר: "היהודים הם אסוננו!"  –  Unglück Die Juden sind unser סיסמה שהתנוססה גם על שער העיתון דֶר שטירמֶר שייסד יוליוס שטרייכר.

ד"ר גרנות כותב: "הלוואי שנעמן כהן היה מסכים לקרוא את ספרי." וודאי שאני מסכים ואפילו רוצה, למרות שגם בלי לקרוא את הספר הייתי יכול להוסיף לו דוגמאות רבות נוספות, למשל סקילה על חילול שבת, הרי להאשמות של ד"ר גרנות יש כבר היסטוריה ארוכה של מאות שנים. פרנסואה מארי ארוא וולטר למשל, ניהל מאבק עז בכנסייה הקתולית. Écraser l’infâme "עיקרו את המנוולת!" הוא קרא. אבל לשיטתו, (בדומה לד"ר גרנות), היהודים הם האשמים ברוע של הכנסייה. אם כתוב למשל בתנ"ך שאסור לקיים יחסי מין עם חיות הרי ברור שהיהודים קיימו ולכן הוא התנגד לאמנציפציה ליהודים.

לכן המלצתי לו שטוב יעשה לגבי התנ"ך אם יילך לפי שיטת רבי מאיר (שהיה צאצא של נרון קיסר שהתגייר) שעליו נאמר: "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק." (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב')  ובמקום לשמח את שונאי ישראל, שימצא את הטוב והמוסרי שקיים בתנ"ך, כי בכל מקרה התנ"ך אינו אסון לאנושות כפי שכתב.

עיוורון ההיסטוריון – חיסול היהודים כפתרון

פרופסור דימיטרי חומסקי-שומסקי, שהיגר מאוקראינה, המתנאה כהיסטוריון ופובליציסט ב"הארץ", וכפרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, משווה בין טבח היהודים ע"י האוקראינים, וטבח היהודים ע"י הערבים.

"גזרות ת"ח-ת"ט, הפרעות ביהודי אוקראינה בידי הקוזקים האוקראינים בזמן ההתקוממות נגד השלטון הפולני בשנים 1648-1649 בהנהגת בוגדן חמיילניצקי (יותר מ-40 אלף קורבנות)", מסביר שומסקי, התרחשו מפני ש"יהודים רבים הועסקו בחכירת קרקעות בבעלות האצולה הפולנית הגבוהה, שאותן עיבדו איכרים אוקראינים חסרי כל. זה היה אפוא רקע סוציו-אקונומי מהותי לשנאה שרחשו המורדים האוקראינים כלפי היהודים, שמקצתם, שניהלו את אחוזות המגנאטים (האצילים) הפולנים, שימשו מעין זרוע ביצועית במערך השעבוד הכלכלי של העם האוקראיני להגמוניה הפולנית.

"והטבח ההמוני ביהודי אוקראינה בעת מלחמת האזרחים ברוסיה המהפכנית בשנים 1919-1920, שביצעו יחידות צבא אוקראינה" (רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית לפני השואה, שאומדן הקורבנות בו נע בין 50 אלף ל–200 אלף), מסביר שומסקי, נבע "מהאיבה האוקראינית כלפי היהודים בגלל העובדה שיהודי אוקראינה – שהיתה מחולקת בין הגמוניה רוסית באימפריה הצארית להגמוניה פולנית והונגרית באימפריה ההאבסבורגית – נטו להזדהות, כיאה למיעוט נרדף, עם העמים והתרבויות ההגמוניים, והרי אלה דיכאו את העם האוקראיני במשך דורות. אין ספק," מסביר שומסקי, "שאת מעשי הזוועה המחרידים ביהודים הישראלים שביצעו 'לוחמי החירות' של חמאס ב-7 באוקטובר, אפשר לבאר אך ורק בזיקה לסטריאוטיפ השטני של היהודי, המושרש עמוקות מקדמת דנא בתודעת המערב הנוצרי והמזרח המוסלמי גם יחד. סטריאוטיפ זה מבוסס על שילוב רעיל של דה-הומניזציה ודמוניזציה של 'האחר' היהודי, המשווה לרצחנות האכזרית נגד היהודים אופי של מאבק מוסרי וקיומי להבטחת שלומה ועתידה של האנושות.

"עם זאת," מסביר שומסקי את התובנה שלו: "חשוב ביותר להכיר כי שינויים ומהלכי תיקון ביחסי היהודים והלא-יהודים עשויים להביא לידי נטרולו של הסטריאוטיפ הזה הלכה למעשה. כך אירע כיום ביחסי היהודים והאוקראינים, לאחר שפסק הזיהוי של יהודי אוקראינה עם גורמי הדיכוי של העם האוקראיני. וזה מה שעתיד לקרות גם ביחסי היהודים והפלסטינים, אחרי שהישראלים ישימו קץ למשטר הכיבוש והאפרטהייד בין הים לירדן, יביעו התנצלות וחרטה על העוולות שביצעה הלאומיות הציונית כלפי העם הפלסטיני, ויפעלו יד ביד עם הכוחות המתונים בקרב הלאומיות הפלסטינית למען הנהגת שוויון לאומי מדיני מוחלט בין היהודים הישראלים לערבים הפלסטינים."

(דימירי שומסקי, "על חמאס, האוקראינים והתקווה", "אל-ארצ'י" 10.2.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-02-10/ty-article-opinion/.premium/0000018d-88ea-d061-abff-afebdf870000

הבנתם? נכון, אין היום יותר מעשי איבה בין האוקראינים ליהודים, אבל לא בגלל הסברו של פרופסור שומסקי שיהודי אוקראינה אינם מזוהים עוד עם "גורמי הדיכוי של העם האוקראיני," אלא פשוט מן העובדה שכמעט לא נשארו עוד יהודים באוקראינה לאחר שהאוקראינים והגרמנים טבחו וחיסלו כשני מיליון יהודים. ברור שבלי יהודים האיבה אליהם פחתה.

באותו אופן ברור שחיסול מדינת היהודים הפתרון שמציע שומסקי, שיביא לחיסול היהודים בארץ, גם הוא יביא לאי צורך בטבח יהודים נוסף בארץ, פשוט מפני שהם כבר נטבחו. נשאר רק לטבוח את היהודים בשאר העולם. ואת זה מעלים שומסקי במתכוון. הרי לפי דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ, יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, ודבריו אלו לא נבעו מהציונות, אלא נאמרו זמן רב לפניה.

[אהוד: האם אין גבול לאידיוטיזם?]

לביידן יש חור בראש לביבי יש בתחת

לפני שנים רבות היינו שרים כילדים:

לְבֶּן-גּוּרְיוֹן יֵשׁ חֹר בָּרֹאשׁ

וְלָנוּ חֹר בַּתַּחַת.

וְלָמָּה יֵשׁ לוֹ חֹר בָּרֹאשׁ

וְלָנוּ חֹר בַּתַּחַת?

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=1786

והנה עתה נשיא ארה"ב ג'וסף רובינט ביידן, ברצותו להציל את שלטון החמאס ע"י מניעת התקפת מעוזו האחרון ברפיח ותמיכתו בהפסקת הלחימה – מכנה את בנימין מיליקובסקי-נתניהו "חור בתחת" ("Asshole")

https://www.ynet.co.il/news/article/s1p5f00pip

מעתה שירו:

לְבָּיידן יֵשׁ חֹר בָּרֹאשׁ

וְלְבִּיּבִּי חֹר בַּתַּחַת.

וְלָמָּה יֵשׁ לוֹ חֹר בָּרֹאשׁ

וְלְבִּיבִּי חֹר בַּתַּחַת?

למותר לציין כי אם היה מיליקובסי-נתניהו נכנע לביידן, מפסיק את הלחימה, נסוג מעזה, ומציל את שלטון החמאס כדרישתו של ביידן, לא היה מקבל ממנו את הכינוי "חור בתחת". או אז היינו שרים בחזרה את השיר המקורי...

הפרדוקס של ירון לונדון

קריין הטלוויזיה, ירון למדן-לונדון, שבילדותו היווה את ההשראה לנער העברי מפקד חסמב"ה, ירון זהבי, הגיע לגבורות פלוס, ויש לו כעת תובנות על המצב שהוא מציג בראיון עם בתו. "ייתכן שאנו עומדים בפני מלחמה קשה," אומר ירון למדן-לונדון, "אולי ייהרגו עוד 1,000 איש. 3,000 איש בישראל של היום זה שבועיים של לידות. אני מפחד להגיד את זה, אבל במונחים של עתיד האומה, זה לא הרבה. מראשית הציונות נהרגו לנו 35 אלף, זה כלום. זו מולדתי, ואם צריך אז נקריב. אני לא בורח מפה. זו שפתי, זו תרבותי, ועל הזין.

"אני קנאי לגבול," הוא אומר, "גבול זה אפידרמיס של חברה. אם אתה מתקרב לאפידרמיס שלי, אני הורג אותך. ואני לאו דווקא בעד גדרות תיל. להפך. אני בעד שכונה. הגברתן של השכונה לא מגיע מוקף בשומרי ראש. הוא מגיע לבדו. והוא לא מגיע עם יד על ההדק, אבל יודעים שיש לו אקדח ושלא כדאי להתחיל איתו. אם האויבים שלנו לא יידעו שלא כדאי להתחיל איתנו, הם יהרגו אותנו. זה לא חשוב כמה כלי טיס יהיו לנו וכמה טילים וכמה חומות נקים. אנחנו צריכים להציע שלום, אנחנו צריכים להושיט יד, וצריכים להרוג את מי שלא לוקח אותה. אם תיגע בי, אני אהרוג אותך. זה קצת מבייש אותי אפילו לדבר ככה. זה פרימיטיבי, זה ניסוח קצת ילדותי, אבל תמיד חשבתי ככה. העמדה שלי התגבשה כבר לפני 40 שנה, כשחמאס פירסם ב-1982 את האמנה שלו," הוא אומר. "אני כתבתי שצריך להרוס את החמאס מיד. גם אז חטפתי מחבריי בשמאל: 'אתה רוצה להרוס את עזה?' התשובה היא כן. לי אין שום מקום אחר. זו מולדתי. הסביבה התרבותית הזאת, השפה הזאת."

(יחד עם זה הוא מחניף לאחמד טיבי כשזה אומר לו שהוא תומך בחמאס ובמצעו רציחת כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד):

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

גם לגבי הדילמה הבוערת של השעה – המשך הלחימה מול עסקה לשחרור החטופים — עמדתו של ירון מפתיעה. "בפני ההנהגה עומדת הדילמה הבאה: אם נשחרר 6,000 איש ונפסיק את המלחמה, אנחנו נציל את החטופים, אולי, אבל זה ילמד את חמאס שאפשר לחטוף אנשים ולהשיג תמורתם הכול. זאת אומרת, אנחנו נחליף אנשים שיש להם פנים ושמות, במתים וחטופים רבים שאין להם עדיין פנים ושמות. ברגע שייווכחו שהם יכולים להשיג ככה שחרור אסירים, הם יודעים שיוכלו להמשיך לרצוח יהודים ובסוף הם ישתחררו. זה יעלה לנו בהרבה מאוד מתים. החלופה הזאת – הצלת 100 איש עכשיו תמורת מאות מתים בעתיד – היא זו שעומדת בפני השלטון. זו דילמה מאוד קשה. העם צריך להבין שאם אנחנו משחררים 100 חטופים תמורת מאות ואולי אלפי אסירים, ספורטאים שלנו לא יוכלו להופיע בשום מקום, שגרירים שלנו יהיו בסכנת חטיפה וכולי. זה המחיר.

"שאלתי מישהו," אומר ירון, "אם לא נקדים פעולות קרקעיות בהפצצות מסיביות, זה יעלה בחיי חיילים ישראלים? אמרו לי שכן, אבל שזה סביר, כי הם חיילים. אבל כמו שהערבים לא מבחינים בין חיילים שלנו לבין אזרחים, וכשהם חוטפים ילד ישראלי הם אומרים שהוא יהיה חייל, וכשהם הורגים אזרח ישראלי, הם אומרים שהוא במילואים, אז גם אני אומר – אין הבדל בין חייל לאזרח. כשאתה הורג חייל זה כמו להרוג אזרח. אני לא מוכן לשלם בחיי הבן שלי כדי להציל עשרה תינוקות פלסטינים. ככה אני, כי זה שלי. אז אי אפשר לעצור את ההתקפה ואי אפשר לנקוט אסטרטגיה אחרת כדי לחסוך חיים של אזרחים פלסטינים.

"מכל הפלסטינים בעזה, לא שמעתי אחד שכועס על החמאס. אף מורה בעזה לא התקומם נגד תוכנית הלימודים שקוראת להרוג יהודים. אף דובר משמעותי מהרשות הפלסטינית לא אמר שאסור היה לעשות את הפשיטה הזאת. אז עם כל הצער שלי על הילדים הפלסטינים, שאימא שלהם תגיד פעם אחת, גם אנחנו אשמים כי רצחנו מאות אזרחים. לעמים יש אחריות למנהיגיהם. לא נמצאה שם קבוצה אחת שניסתה להתנקש במנהיגי חמאס. אתם רוצים חמאס? תשלמו על החמאס. עם כל הצער שלי על הילדים הפלסטינים", אומר ירון, "שאימא שלהם תגיד פעם אחת — גם אנחנו אשמים כי רצחנו מאות אזרחים. אף דובר פלסטיני מרכזי לא אמר שאסור היה לעשות את הפשיטה הזאת. לעמים יש אחריות למנהיגיהם. אתם רוצים חמאס? תשלמו על החמאס."

(שני ליטמן, "'זו מולדתי, ואם צריך אז נקריב. אני לא בורח מפה. זו שפתי, זו תרבותי, ועל הזין,' ירון לונדון ובתו דניאלה לונדון דקל מנסים לנווט בין הפסימיות שטבועה בהם לאופטימיות זהירה". ראיון, "אל-ארצ'י", 7.2.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-02-07/ty-article-magazine/.highlight/0000018d-7e42-daa1-a9fd-7e4a90030000

מילים כדורבנות. אז איפה הפרדוקס? הפרדוקס הוא שהוא מצהיר בראיון: "אני מצביע תמיד למפלגה הקומוניסטית, לחד"ש."

אז איך מתיישבות דעות אלו עם חד"ש התומכת בשלטון החמאס והג'יהאד ונאבקת להפסקת הלחימה כדי להצילם ולשקם את שלטונם, וגם תומכת בשלטון "הקצב מדמשק", וחיזבאללה בלבנון. מפלגה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה?

זה כמובן לא מתיישב. אז מה נסיק מזה? קרל הלוי-מרקס היה מכנה וודאי את "הקומוניסט" ירון למדן-לונדון כמיטב המסורת הקומוניסטית "פיליסטיני (פיליסטר) זעיר בורגני," אבל אנחנו יודעים שהוא אינו פיליסטיני לכן נסיק שירון למדן-לונדון הוא פשוט פרדוקס הדומה במהותו לפרדוקס השקרן המפורסם.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חיים הר-זהב: הידיים שלנו קשורות מאחורי הגב שכן הצנזורה אוסרת לכתוב את מיספר משרתי המילואים האמיתי. לכן אתם לא יודעים עד כמה מעטים אנחנו. המיספר הזה הוא קטן לאין שיעור ממה שאתם חושבים. הוא גם קטן יותר מהמיספר שדמיינתם אחרי שקראתם את המשפט האחרון.

תסתכלו ימינה ושמאלה בין האנשים, גברים ונשים כאחד, שאתם מכירים בגילים 21-40: כמה מהם חזרו עכשיו מארבעה חודשי שירות רצופים? אחד? שניים? אולי ארבעה? עכשיו תשאלו את עצמכם כמה אנשים אתם מכירים בגילים האלה. זה ייתן לכם פרופורציה לגבי שיעור האנשים שבאמת עושים מילואים.

אותו מיספר קטן ומצומצם של אנשים סוחבים את האלונקה בשביל כל מדינת ישראל, ועכשיו היא החליטה לזרוק על האלונקה הזאת עוד ועוד משקל, ומצפה מהם להמשיך ולסחוב בזמן שכל השאר לא רק שלא נכנסים תחת האלונקה – הם מתעלמים מעצם קיומה. ["הארץ" באינטרנט, 12.2].

* בניגוד להתרשמות החיובית משידורי החדשות ומהשיחות עם הלוחמים, בטלוויזיה:

"כמה לוחמים מחטיבת גבעתי סירבו באחרונה לצאת לפעילות מבצעית ברצועת עזה בטענה שמפקדיהם מתעלמים ממצבם הגופני והנפשי, נוכח המשימות המוטלות עליהם. בימים האחרונים מוצב גדוד שקד של החטיבה בצפון הרצועה. לוחמי הגדוד ממלאים משימות לחימה ללא הפסקה מאז 7 באוקטובר. מאז החלה הפעילות הקרקעית של צה"ל בעזה, הם השתתפו בכמה מהקרבות הקשים ביותר ברצועה ואף איבדו חברים. כמה מהלוחמים טענו באחרונה בפני מפקדיהם כי עד עתה הם לא זכו לקבל ריענון משמעותי שיאפשר להם לאגור כוחות פיזיים ונפשיים להמשך הלחימה. ["הארץ" באינטרנט, 14.2].

ולפניהם עדיין המלחמה בחיזבאללה, אחרת לא יחזרו מפוני הצפון ליישוביהם!

* * *

דין ביירות, ובייחוד דין רובע דאחייה של חיזבאללה, כדין צפת וכדין עזה! כנראה אין ברירה. אחרת אפילו העיר צפת תתרוקן מיושביה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל