חדשות בן עזר

יום מאה שלושים ושישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' באדר א' תשפ"ד. 19.2.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר הַכָּנָף הַפְּצוּעָה. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏18.2.24. // פוצ'ו: עלילות שאול ארלוזורוב. // ארנון איתיאל: שופטים ישראלים. // ארנה גולן: "קולות בלילה" בשירו של ש. שלום. // אהוד בן עזר: "יומן בגליל" ל-ש. שלום. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // משה גרנות: על "שושה" מאת יצחק בשביס זינגר. // איתמר פרת: כשחינוך היה חינוך. // יהודה ראב (בן עזר): דאוד אבו יוסף – שומר עברי פלאי, מתוך "התלם הראשון" 1956, 1988. // יהודה ראב: אבו יוסף. 4 דפים של עדות יהודה ראב שמצא דקל כץ בארכיונו של דוד תדהר. // מתוך "פרשים על הירקון".// נעמן כהן: מה לשמחה זו עושה? // ממקורות הש"י.

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

בַּגְּבָעוֹת הַמִּתְרַחֲקוֹת נוֹגַעַת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן –

הָאֵשׁ בְּמָקוֹם בּוֹ נִפְגָשִׁים שִׁבְעָה צְבָעִים.

בִּמְרוֹמֵי חֹטֶם הַכַּרְמֶל מְעָרוֹת מִקְלָט –

קְשָׁתוֹת מִתְקַמְּרוֹת בְּפַחַד, תַנּוּרֵי הֶעָשָׁן, גֶּחָלִים מְלֹהָטוֹת.

רַכָּבוֹת פּוֹרְעוֹת בִּשְׁרִיקָה אֶת הַלַּיְלָה –

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" 2012, "קשב לשירה״ בעריכת רפי וייכרט.

רַעֲשֵׁי מַּיִם אַדִּירִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹרצֵל גָּנוּז,

שִׂיחֵי הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ בַּסְּבָכִים. מַפָּל עֲנָק שׁוֹצֵף אֶל מַפָּלִים זְעִירִים.

הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל, בְּמַעֲבָר תָּלוּי מֵעַל קַנְיוֹן הַבַּזֶּלֶת,

אֶל שְׂרִידֵי מִלְחָמוֹת. רַק לָאֲנָשִׁים יָצַר פָּאן עוֹלָם –

דָּבָר מֻפְלָא, שְׁמוּרָה פְּרוּצַת נוֹף, מַיִם כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

לְיַד הַשְּׁמוּרָה, שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה זְקִיפֵי סֶלַע פְּרוּשִׂים בִּשְׁתִיקָה

שֶׁקֶט שֶׁלְּאַחַר סְעָרָת אָסוֹן הַמַסּוֹקִים.

גִּלְגּוּל מְחִילּוֹת וְאֵין אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרוֹת.

אַבְנֵי אֵשׁ כְּבוּיוֹת, פְּעוּרוֹת חֲרָדָה, מֵחֲשָׁשׁ הַשְׁמָדָה עַצְמִית.

צִלְלֵי עֶרֶב מֵעַל הָרֵי נַפְתָּלִי. מַיִם מְפַכִּים בְַּאָפִיק צַר, נָמוּךְ,

פורסם ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016 – כאן, תוספת קצרה לימים אלו.

סַם הַסָּפֵק הַסָּמוּי קָסוּם כְּסַהַר בַּסּוּף

מֵיתָר מִסְתּוֹרִי רוֹטֵט בְּרִגְעֵי הַסַּהַר בִּשְׁרִירַי

מַסְָּע מֻפְלָא מֵחוֹף מֵשִׁיב מַגַּע הָאוֹר יַם מֶלַח

מַפְלִיא הַפְלָגָה, הַסְּלָעִים חוֹלְמִים כְּגַלִּים

גּוֹלְשִׁים יַלְדֵי הַסְּלָעִים מְסַלְסְלִים תַּלְתַּל

שָׂח אֶת סוֹד הַסּוּף וּבְרַק הַלֹּבֶן בַּהַפְלָגָה.

הַמְבַקֵּשׁ לָשִׁיר בְּשִׁבְיוֹ כְּעַכָּבִישׁ שׁוֹזֵר

רֶשֶׁת מִשְּׁכָבוֹת שֶׁחֲבוּיּוֹת בּוֹ בְּשִׁבְרוֹן

שְׁרִירָיו, שְׁרִירָיו רוֹוִים מֶתַח מְרַתֵּךְ

קוּרִים וְרוֹקֵם וְרוֹקֵעַ קוֹרֵעַ וּמְרַתֵּק

סוֹמְרִים כְּשֶׁנִּבָּט בְּתַעְתּוּעָיו טָעוּן

טִינָה. טִין נֶאֶגָר בִּנְעָלָיו, כְּתַן נָס

נִמְלָט נִשְׁטָף לְנַפְשׁוֹ בִּמְנִיפַת סַחַף.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. ספר הכולל ממבחר יצירתו משנות ה-50 ועד ראשית המאה העשרים. ספר זה ניתן לי כשי בשנת 2008 בביקור מקצועי בבארי. כיום הוא כבן 100 ונותר בחיים לאחר הטבח האיום בחודש אוקטובר לפני כ-4 חדשים.

את השיר השני – "הַמְבַקֵּשׁ לָשִׁיר" (נכתב בשנת 1994) כדאי לקרוא מיספר פעמים ולחוש את כישרונו של אנדד (שהוא כיום בן 100) וחש מזמן את תחושת החטופים ואינו יודע את האמת הכואבת. והשיר – מכאיב.

* הרבעון בא לדרום – ביום חמישי נערך כנס של הרבעון הרביעי בנגב המערבי, תחת הכותרת "בניית העתיד מתחילה בדרום – הרבעון בא לדרום." למעלה מ-600 איש, מכל רחבי הארץ ומכל גווני החברה הישראלית, השתתפו בכנס. בחלקו הראשון, התחלקנו לחמישה סיורים שונים. בדרך כלל, באירועים מסוג זה, אני נוטה לבחור סיור במקום שונה משלי. למשל, במקרה הזה, באופקים, ברהט או (סביר להניח) במוסד "עדי נגב" לילדים עם מוגבלויות, שאותו הקים דורון אלמוג. הפעם בחרתי דווקא את המקום הדומה לי ביותר, קיבוץ סעד. כחבר בצח"י (צוות חירום יישובי) ובמחלקת הגנת היישוב (לשעבר – כיתת הכוננות) של אורטל, ראיתי הזדמנות לסיור מקצועי, אצל עמיתיי. הסיור, בהדרכתו של סגן הרבש"ץ, היה מאלף. יצאתי משם עם תובנות רבות, שעליהן אכתוב בקרוב בנפרד.

לאחר מכן נפגשנו כולנו לכנס באופקים. אופקים מרוחקת בכ-25 ק"מ מגבול עזה, ואף על פי כן, גם אליה הגיעו המחבלים הברברים וטבחו בתושביה. לתשומת לבם של המצדדים, אפילו אחרי 7 באוקטובר, במדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 – בכמה מקומות המרחק מן הגבול לים הוא 15 ק"מ. כרזת ענק שראיתי בעיר: "אופקים – עיר של גיבורות וגיבורים."

הכנס, בתקווה לניצחון במלחמה, לחזרת המפונים לבתיהם, חזרת החטופים ואחדות החברה הישראלית, כלל הרצאות של פעילים חברתיים ומנהיגים מאופקים והנגב המערבי, והרצאה מרתקת של אב שכול, שבנו נרצח במסיבה קטנה, שנערכה במקביל למסיבת נובה, ליד נירים, שבה נטבחו עשרים משלושים המשתתפים בה. המשפחה, המתגוררת בשלומי, שבגבול לבנון, היא כעת משפחה שכולה ומפונה. הוא סיפר את הסיפור האישי של משפחה דתית שבנה יצא בשאלה בגיל 17, ההתמודדות, הקשיים וההשלמה וההכלה והאהבה, עד האובדן הקשה. והיה בדבריו מסר הן למשפחות החוות את חוויית השינוי באורח החיים של ילדיה ומסרים על היחד ההכרחי לחברה הישראלית. ההרצאה המרכזית הייתה של יו"ר התנועה ד"ר יואב הלר, שנשא דברים על המעבר מחורבן לתקומה, הן מזווית הראיה שלו כהיסטוריון וחוקר השואה והן כשחקן פעיל בחברה הישראלית ובציבור הישראלי. והיתה תכנית אמנותית של אנסמבל מאופקים.

היה מרתק, מרגש וחשוב מאוד. כבכל אירועי הרבעון הרביעי, גם הפעם התפעלתי מרמת הארגון יוצאת הדופן באיכותה. הכרתי בימי חלדי ארגונים רבים מכל מיני סוגים ובכל מיני תחומים. אני מכיר היטב ארגונים שהיכולת הארגונית שלהם היא שמם הנרדף, כמו החברה למתנ"סים והתנועה הקיבוצית. רמה כזו של ארגון לא פגשתי.

אני מודאג מאוד ממגמת השתלטות הקצוות, ברוח שיח 6 באוקטובר על סטרואידים, על השיח הציבורי בישראל, גם כעת, בחודש החמישי אחרי הטבח ובעיצומה של המלחמה. זו ממש התפוצצות געשית של אנשי הקרע והשנאה. אני רואה דחיפות, ממש ברמה של פיקוח נפש לאומי, שהרוב הדומם יתארגן ולא יפקיר שוב את המגרש לכוחות הצנטריפוגליים המאיימים לקרוע את החברה לגזרים. הרבעון הרביעי יהיה אבן הראשה בבניית האלטרנטיבה - המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי הממלכתי.

* דגל האחדות והניצחון – תנועת אור לפיתוח ויישוב הנגב והגליל, ארגון ללא מטרת רווח, היא תנועה מיישבת, שנוסדה בשנת 2002, הפועלת לפיתוח וקידום ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה יזמה את הקמתם של שבעה יישובים חדשים בנגב ובגליל – מרחב עם, מצפה אילן, אליאב, באר מילכה, רתמים (חידוש היישוב שקם כקיבוץ ונפל), גבעות בר, כרמית, חירן ושיזף. כמו כן יישבה התנועה 23 גרעיני התיישבות צעירים ביישובי הספר בגליל ובנגב. התנועה הקימה את מרכז המידע הארצי להתיישבות בנגב ובגליל, המסייע למשפחות המתעניינות למעבר לגליל ולנגב. המרכז סייע למעבר של כ-50,000 איש ליישובי הנגב והגליל ויזמה וקידמה מיזמים חדשניים שונים לקידום ההתיישבות. בין השאר יזמה התנועה את חזון ישראל 2048 לעתיד משותף, חזון מרחיק ראות ונועז, יש שיאמרו יומרני, להפיכת אזורי הספר בגליל ובנגב למנועי הצמיחה הלאומיים, שיחיו בהם 8 מיליון אנשים. הם כוללים בגליל גם את חיפה, מה שאינו נכון בעיניי.

מדובר באחת היוזמות הציוניות החשובות ביותר שפועלות כאן בשני העשורים האחרונים. זו תנועה א-פוליטית, הפועלת בשיתוף עם הסוכנות היהודית, קק"ל, משרדי הממשלה, תנועות ההתיישבות והרשויות המקומיות בגליל ובנגב. לא בכדי זכה הארגון לפרסים רבים, ובהם פרס יגאל אלון על מעשה חלוצי, פרס הנשיא למתנדב, פרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות, פרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים ובעיניי הם ראויים לפרס ישראל על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. את התנועה הקים רוני פלמר, העומד בראשה. עוד קודם לכן הוא היה ממקימי היישוב סנסנה בצפון הנגב. ב-7 באוקטובר, נרתמה תנועת אור כל כולה לפעולה למען יישובי הנגב המערבי ותושביו ולמען יישובי ותושבי הגליל שפונו מבתיהם. תקומת יישובי הנגב המערבי והגליל והצמיחה הדמוגרפית הגדולה שלהם, תהיה משימתה הגדולה בשנים הקרובות.

במפגשיהם עם התושבים בנגב המערבי ועם המפונים, הם שמעו קול חזק מן השטח – חייבים להניף את הדגל אל ראש התורן, להרים את המורל, לחזק את הגאווה ואת החוסן, לרומם את הנפש. מכאן צמחה יוזמה משותפת של תנועת אור, תנועת לב אחד – כוח הסיוע האזרחי, אחד מארגוני ההתנדבות הגדולים בחברה האזרחית ומדרשת עין פרת: דגל האחדות והניצחון. אין זה דגל שמסמל את האחדות והניצחון שהושגו, אלא שמייחל לאחדות ולניצחון.

מדובר בתליית 12 דגלי לאום ענקיים בגובה של 10 מ', שהתורן שלהם תקוע 8 מ' באדמה, ובתחתיתם מחוברים דגלים של שתי יחידות המשתתפות במלחמה. כל דגל מוקדש לנושא מסוים – החטופים, פצועי צה"ל, בנות ובני הזוג של המילואימניקים והמילואימניקיות, חקלאי הנגב המערבי וכו'. בכל מתחם יש ברקוד, שבסריקה שלו ניתן לשמוע את סיפורי הגבורה והשכול, הכאב והתקווה. הדגלים נתלו בצמתים הסמוכים ליישובים בנגב המערבי. המיזם נעשה בתיאום עם ראשי המועצות ומזכירי היישובים. הנפתו של כל דגל לווה בטקס שבו השתתפו בעיקר תושבים מן היישוב הסמוך. הטקס אינו חגיגת ניצחון, אלא תקווה לאחדות ולניצחון.

לקראת הטקס בבארי, שנושאו היה קריאה לשחרור החטופים והוקרה למשפחות החטופים, גורמים מסוימים החלו להפעיל את מכונת הרעל וההסתה של ה-6 באוקטובר. הארגונים המארגנים הוגדרו כארגוני ימין פשיסטי משיחי ביביסטי, שבשעה שאתם אבלים על יקיריכם ומתגעגעים לחטופים, הם כבר פוצחים בחגיגות ניצחון, ורוקדים על הדם שלכם כדי להנציח את שלטונו של נתניהו. ?!?! והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. הרי הם לא-ימין, לא-דתי, בטח לא משיחי, בוודאי ובוודאי לא פשיסטי וכמובן שלא ביביסטי, אבל מכונת השנאה וההסתה בזה לקטנות כמו אמת ועובדות. אמת זה ללוזרים. עובדות זה לחלשים. הם הפיצו את הבדיה, שלפיה הדגלים מונפים בתוך היישובים, ללא תיאום עם היישובים, בעוד הם מונפים מחוץ ליישוב ובתיאום עם היישובים. אבל ההסתה עשתה את שלה. חברים בבארי התרעמו ודרשו לבטל את הטקס ואף אמרו שיפגינו נגדו. ומכונת ההסתה והרעל כבר החלה להפיץ את הדברים ולקרוא לציבור בארץ לבוא להפגין "סולידריות עם תושבי בארי" ונגד הפולשים. הוי אורוול אורוול, מי יגלה עפר מעיניך?

ברגע שתושבים בבארי קראו לבטל את האירוע, תנועת אור לא היססה ומיד ביטלה אותו. החלטתה עוררה תרעומת בקרב תושבים אחרים מבארי, שעמדו על כך שהאירוע צריך להתקיים. אבל המארגנים אמרו שמרגע שהצעד שלהם, שנועד להביא לאחדות, מעורר מחלוקת, ואפילו חלק מהתושבים מתנגדים לו, אין בו טעם. הם כתבו מכתב לקיבוץ בארי שנפתח במילים: "סליחה. לפני ואחרי הכל אחים אנחנו. אנחנו אתכם, ביחד. ככל שפגענו התנצלותנו. מעומק הלב ובכנות מלאה. ההרגשה שנוצרה בעקבות 'הדגל' היא בדיוק ההיפך מכל מה שאנחנו עושים ופועלים בו ולכבודו, למען עם וארץ ישראל. לפיכך, בחרנו לא לקיים את הרמת דגל ישראל לבקשת כמה מכם בבארי. אנו בוחרים לשתוק ולהתנצל – אחדותנו מעל הכול. במעשים." המארגנים הוציאו מכתב משותף עם ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני לכל היישובים במועצה ברוח זו. בין השאר נאמר בו: "המיזם נולד מתוך הקולות ששמענו החל מהשבועות הראשונים של המלחמה, קולות תושבים, חיילים ואזרחים המבקשים לראות את דגלי ישראל נישאים אל-על דווקא עכשיו, בתוך כל הכאוס. לאורך קו הגבול. למען הסר ספק, הרמת הדגל איננה חגיגה (ותקלה שלנו אם זה לא הובן כך), כי אם קריאה לאחדות ולהשבת החטופים, הצדעה לתושבים ולכוחות הביטחון והסיוע. עם זאת, אנחנו לא נרים את הדגל, אם חלק מהקהילה אינה שלמה עם קיומו." חתומים על המכתב גדי ירקוני, רוני פלמר - יו"ר תנועות אור ובלב אחד וארז אשל ממדרשת עין פרת. המשך המיזם הוא תליית הדגל בכמה צמתים מרכזיים, שאינם סמוכים ליישובים. אך מכונת הרעל כבר מסיתה להפגין גם נגד המהלך הזה.

אור-לי ברלב, מהרדיקלים בין ראשי המחאה, שיתפה פשקוויל שכותרתו "כותבים אנשי מחאת בשם העוטף." היא לא מתביישת לקחת בעלות על העוטף. רק הכותרת מציגה את ההבדל התהומי בין מארגני האירוע לבין המתנכלים לו. כמה ציטוטים מן הפשקוויל: "הצלחנו בזכותכם לסכל את קיום הטקס ההזוי של העלאת דגל הניצחון מול קיבוץ בארי... דגלים שיבהירו לכל עובר ושבה: 'ניצחנו! התחיל לא הכי טוב, החטופים במנהרות בעזה אבל שכחנו שהופקרנו, שחיי אנשינו יקרים לנו.' כך נראית הפקרה. באזור שמנסה להתאושש מהמכה האיומה שספג, נכנסים גורמים חיצוניים עם מסריהם הזרים ופועלים לכפות אותם עלינו... זה לא המסר שלנו. המסר שלנו הוא שהחטופים שלנו חייבים לחזור ובהקדם!! שלא ניצחנו, רבים מאיתנו אומרים גם שלא ננצח... בידינו למנוע את המיזם ההזוי והבלתי הולם הזה! ... העבירו את המסר לראש המועצה גדי ירקוני ולראשי המועצות בעוטף... לא ניצחנו ולא נכריז על ניצחון כלשהו כל עוד חטופינו בשבי! הכרזה שכזו תזיק למאבקנו לשחרורם ולא ניתן לה יד!... העצב ותחושת ההפקרה עדיין אתנו ואין לנו שום סיבה לחגוג... ייטיבו מובילי קהילותינו לדעת שאין מקום להעלאת דגלים לראש התורן" וכו' וכו' וכו'. לא ייאמן כמה רשע ואיזו תרבות שקר באה לידי ביטוי בפשקוויל הזה. ראשי המועצות ומובילי הקהילות הם הגורמים החיצוניים עם מסריהם הזרים, שכופים אותם על התושבים. לא אור-לי ברלב ושכמותה, שתפסו טרמפ על תושבי העוטף כדי לתקוע אותנו עמוק באלמנט שלהם – שיח ה-6 באוקטובר. האחדות והניצחון הפכו למילה גסה בקרב אור-לי ושכמותה. אור-לי ברלב היא מכונת הסתה, ששנאתה – אומנותה. היא תמונת הראי של טלי גוטליב. אור-לי וטלי, ט-לי ואורלי – צמד לא-חמד. אנשי ה-6 באוקטובר. אנשי השנאה, אנשי הקרע, אנשי הפלגנות, אנשי הפייק-ניוז, אנשי הקונספירציות, אנשי הטלת הדופי וייחוס הכוונות הרעות – הכוחות הצנטריפוגליים, שלא ינוחו ולא ישקטו עד שיצליחו לקרוע את העם.

המאבק על עתידה של החברה הישראלית אינו בין מחנה הימין למחנה השמאל, אלא בין מחנה הקרע למחנה האחדות. אור-לי ברלב וחבריה וטלי גוטליב וחבריה נבנים זה מזה, מחזקים זה את זה – זה חוק הרדיקלים השלובים. האויב האמיתי שלהם הוא המיינסטרים המקדם את האחדות בישראל והחותר לניצחון במלחמה. האויבים של אור-לי ברלב אינם טלי גוטליב ואיתמר בן גביר, אלא תנועת אור, לב אחד ומדרשת עין פרת. הם האיום על אנשי הקרע והשנאה. אבל אני משוכנע שהחברה הישראלית לא תתן לאנשי ה-6 באוקטובר לנצח אותה. הרוח הישראלית תנצח!

* השתלטות עוינת – הניסיון הבוטה של מחאת קפלן להשתלטות עוינת על התנועה הקיבוצית ומשאביה, באמצעות בחירתה של הדס דניאלי ילין לראשות התנועה, לא צלח. חברי הקיבוצים נהגו באחריות והעניקו את הניצחון לליאור שמחה, שהוא המנהיג הראוי להוביל את התנועה לנוכח האתגר הגדול של תקומת קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בצפון. אבל אני מודאג מכך ש-45% מהמצביעים הלכו שבי אחרי הקמפיין הכוזב. הגורם המרכזי לתמיכה בהדס היה הרצון לקדם נשים. הרצון הזה מוצדק, אך אין הוא מצדיק בחירת האדם הלא מתאים לתפקיד, מול גבר שמתאים לאין ערוך. הפריטה הפופוליסטית על הסנטימנט הפמיניסטי הניבה קולות רבים, אך למזלה של התנועה הקיבוצית, לא הספיקה כדי להעניק לה ניצחון.

* לשלב נשים בהנהגה – התמיכה הרבה בהדס דניאלי ילין בבחירות להנהגת התק"צ מעידה על רצון מוצדק לשילוב נשים בהנהגה. מעבר למינוי של רעיה בן אברהם לתפקיד המשנה למזכ"ל, על ליאור שמחה, המזכיר הנבחר, לפעול באופן אקטיבי לקידום נשים ולשילובן בהנהגה.

* מי הפר את הברית – סערה בתנועה הקיבוצית, בעקבות ראיון פרידה של המזכ"ל היוצא ניר מאיר במוסף "הארץ"; כתבת השער של המוסף. הכותרת על עמוד השער היא "סוף העולם – ימינה," הכותרת של הכתבה עצמה: "אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל." ניר מאיר מדבר בישירות, לא פוליטיקלי-קורקט. לא כל מה שאמר אהבתי. אני גם מעריך (לא מתוך ידיעה, אך אני מכיר את הסוגה) שיש אמירות המוצגות אחרת מכפי שנאמרו, כלומר משפטים שהוצאו מהקשרם, או שאלות שהודבקו בדיעבד לתשובות שהסיטו אותן ממסלול הרצאתן. כך, בעיקר בנוגע ליחסים בין הקיבוצים לערי הנגב. בנושא הזה לא אהבתי את כל דבריו, אך הבנתי את הכוונה ולא אתפלא אם יש פער בין מה שנאמר וההקשר שבו נאמרו הדברים לבין האופן שבו הם מופיעים בכתבה.

אך מה שכבש את הכותרות היו האמירות הפוליטיות בנוגע למפלגות השמאל, אם כי גם כאן הכותרות מקצינות את הדברים. הוא אמר דברים בשבח המעשה ההתיישבותי של "המתנחלים" ואמר, בצדק היסטורי שאי אפשר לחלוק עליו, שהם ממשיכים את המעשה ההתיישבותי של התנועה הקיבוצית. עם זאת, הוא אמר שהם למדו את ה"איך", כלומר שהדרך להביא לריבונות היא השתלטות על השטח והקמת יישובים, אך הוסיף שהמחלוקת היא על ה"מה", כלומר היכן נכון שתהיה הריבונות הישראלית.

מי שמחבר את הכותרת "סוף העולם ימינה" עם הכותרת על הפרת הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל, מבין שניר מאיר חבר למחנה הימין. מי שקורא את הכתבה, ולא רק את הכותרות, לומד שניר מאיר פרש ממפלגת העבודה וקרא לתמוך בבני גנץ והוא מדבר על שיתוף הפעולה עם יש עתיד והמחנה הממלכתי, אך גם עם איילת שקד. ומי שיעקב אחרי תוצאות הבחירות בקיבוצים בכל סבבי הבחירות האחרונים, יראה שהרוב הגדול תמכו בכחול לבן ולאחר מכן ביש עתיד ובמחנה הממלכתי. וכפי שניר מאיר מציין, מספר הח"כים חברי הקיבוצים גדל מאוד בזכות השתלבותם של קיבוצניקים בשתי המפלגות הללו, ולא עוד הסתגרו במפלגת העבודה ובמרצ.

יתכן שניר שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל, אבל האמת היא שמי שהפר את הברית אינם הקיבוצים אלא השמאל, שהפך לזרם אנטי התיישבותי. כאשר מפלגת העבודה ומרצ נלחמות לסגירת החטיבה להתיישבות – לא ניר מאיר הפר אתם את הברית. כאשר מפלגות השמאל נלחמות נגד חוק ועדות הקבלה, חוק מתון מאוד שמאפשר ליישובים בגליל ובנגב מעט שליטה על הרכב הקהילה ומציגים אותו כחוק גזעני פשיסטי, לא הקיבוצים מפרים אתן את הברית, אלא הן מפרות את הברית עם הקיבוצים. אלו רק שתי דוגמאות הממחישות את האמת – היחסים בין הקיבוצים לשמאל הישראלי דמו לכפיית "שלום בית" בין גבר מכה ואישה מוכה. הציפיה מהאישה המוכה לחסות בצל קורתו של הגבר האלים, רק כי פעם, כשהם היו צעירים, הם חתמו על "ברית היסטורית" תחת החופה, היא ציפייה בלתי נסבלת. וניר מאיר ראוי לשבח, לא על כך שהפר את הברית, אלא על כך שהיה הילד שקרא: "המלך עירום," ועוד יותר מכך, שעשה זאת כמזכ"ל התנועה. בעיניי, מפלגת העבודה ובוודאי מרצ, הפרו את הברית עם ההתיישבות העובדת בראשית שנות ה-90, כאשר ממשלתם ניסתה להוביל לעקירת יישובי הגולן ובשלהי שנות ה-90 כאשר ניסתה להוביל לעקירת ההתיישבות בבקעת הירדן. הרגע שבו תנועת העבודה הפכה מתנועה שמקימה קיבוצים למפלגה שעוקרת קיבוצים; מתנועה שמעלה קיבוצים לקרקע כדי לעצב את הגבול למפלגה שעוקרת קיבוצים מהקרקע כדי לעצב את הגבול – לא רק את הברית עם התנועה הקיבוצית ועם ההתיישבות העובדת היא הפרה, אלא עם עצמה, עם דרכה ההיסטורית ועם ערכי היסוד שלה.

ניר מאיר צודק, כאשר הוא אומר שעל התנועה הקיבוצית לפעול למען הקיבוצים ולמען ההתיישבות ולשתף פעולה עם מי שמקדם את האינטרס של התנועה ולפעול עם השלטון כשהדבר הוא למען טובת התנועה. ואם איילת שקד כשרת הפנים קידמה את ההתיישבות בנגב ובגליל – היא פרטנר ראוי לשתף אתה פעולה. וכאשר אורית סטרוק היא שרת ההתיישבות, הוא אינו מחרים אותה, אלא פועל אתה למען התנועה הקיבוצית. הדס דניאלי ילין, מי שהיתה עד לפני שנה המשנה שלו, ושאפשר לומר שהוא זה שטיפח אותה ובנה את מעמדה הציבורי בתנועה הקיבוצית, השתלחה בו בגסות ובארסיות, כחלק מהקמפיין שלה על ראשות התנועה הקיבוצית (למזלנו היא הפסידה בבחירות), על כך שהוא "התחבק עם אורית סטרוק." ועד היום אני שומע עוד ועוד ביקורת על ניר מאיר שהתחבק עם אורית סטרוק. מהו אותו "חיבוק"?

אחרי ה-7 באוקטובר, היו גורמים הרסניים שהמציאו תאוריית קונספירציה שקרית, ברוח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, על כך שהגרעינים התורניים לוטשים את עיניהם כדי להשתלט על קיבוצי הנגב המערבי שפונו. בין השאר, כוונו החיצים לעבר אורית סטרוק. כל הגורמים, ובהם ניר מאיר ואורית סטרוק הכחישו זאת מכל וכל. אך הקונספירטורים המשיכו להפיץ את השקר. ואז ניר מאיר ואורית סטרוק הוציאו סרטון משותף שמבהיר את הדברים. ניר מאיר לא חיבק את אורית סטרוק, ואורית סטרוק אמרה דברים בשבחם של הקיבוצים. הסרטון היה פשוט הפצת האמת מול הפייק-ניוז והקונספירציה.

כך נאמר בסרטון: "חבריי בקיבוצי העוטף," פותח מאיר בפנייה ישירה לצופים כשלצידו ניצבת השרה אורית סטרוק. "אני מדבר איתכם ממשרד ההתיישבות. אנחנו אומרים באופן המוסמך ביותר: שיקום קיבוצי העוטף זו משימה של התנועה הקיבוצית, והמשרד יעזור לנו ככל יכולתו. לאיש אין כוונה לחמוס את הקיבוצים."

סטרוק עונה אחריו מיד: "מסכימה מאה אחוז. אנחנו מעריכים את התנועה הקיבוצית שיש לה אידיאולוגיה וגם יכולת עשייה מאוד מאוד משמעותיות. שבע פעמים ייפול צדיק וקם. נפלתם, אתם תקומו, אנחנו נעזור לכם לקום."

מה רע בכך? זה ה"חיבוק". ניסיון לעצור במשותף את הפצת תאוריית הקונספירציה.

ניר מאיר הוא ציוני, והוא מבהיר שהוא ציוני ולא נכנע לפוליטיקלי-קורקט אנטי ציוני ושצריך ליישב את הגליל ביהודים ומצר על כך שאיבדנו את הרוב היהודי בגליל. מי שבעיניו חתירה לרוב יהודי בגליל מוקצית מחמת פוליטיקלי-קורקט, אכן רואה בציונות אידיאולוגיה שאינה "תקינה-פוליטית". כאשר ניר מאיר מדבר על התיישבות ככלי למימוש ריבונות וחותר ליצירת רוב יהודי בגליל, הוא דבק בדרכה של תנועת העבודה, בדרכה של ההתיישבות העובדת, בדרכה של התנועה הקיבוצית.

* עזרה ראשונה לפצוע מדמם – הקמפיין הפופוליסטי של יאיר לפיד נגד התיקון לחוק הגיוס, מזכיר לי את האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו בתקופת ממשלת בנט לפיד. לפיד יודע שהחוק מוצדק, הוא יודע שהחוק חיוני לביטחון המדינה, הוא יודע שהיוזמה לחוק היא מצה"ל ולא מגורם פוליטי, הוא יודע שמדובר בתיקון חירום, כאשר אנו נמצאים במלחמה ורואים לנגד עינינו את התוצאות ההרסניות של עשרות שנות דיאטה אנורקסית לצה"ל בשם הפנטזיה של "צבא קטן וחכם." יתר על כן, אנו מודעים להכרח למלא בהקדם את השורות, אחרי שאיבדנו מאות חיילים שנפלו בקרבות ואלפי פצועים. אבל לפיד חש שהוא מצא את הגל לרכוב עליו כדי לעצור את הדימום שלו בסקרים. לא בכדי הוא כיוון את קריאתו לגנץ ואיזנקוט, בתקווה להחזיר אליו את הקולות שזורמים מיש עתיד למחנה הממלכתי. לפיד רוכב על גל הסלידה מהמשך השתמטות החרדים מצה"ל, כאשר אנחנו נלחמים במלחמה קשה כל כך, עם מחיר כבד כל כך. אכן, יש להיאבק בהשתמטות ולהתחיל לפתור את הבעייה הקשה שתחילה בן גוריון ואח"כ ביתר שאת בגין יצרו אותה וגרמו בכך בכייה לדורות. אבל אין שום סיבה לקשור בין המאבק הצודק הזה לבין חוק הגיוס. כאשר פצוע מדמם, קודם כל מטפלים בו. הרי לפיד יודע, שהפתרון לבעיית ההשתמטות של החרדים היא קודם כל בשירות לאומי אזרחי והרבה פחות בגיוס לצה"ל, וגם זה לא יקרה בזבנג וגמרנו. זה לא יפתור את הבעייה הדחופה של צה"ל. מלכתחילה לא היה צריך לקצר את השירות ולא להקדים את גיל הפטור למילואימניקים. העזרה הראשונה הדחופה היא קודם כל בתיקון המשגים הללו. זה יותר חשוב אפילו מצרכיו הפוליטיים של לפיד.

* סאטירה במיטבה – המערכון ב"ארץ נהדרת" על קציני הנפגעים שהקישו בטעות על דלת בבני ברק מהפך קרביים ומעורר התנגדות אינסטינקטיבית. אבל המערכון היטיב לשקף את האמת המרה במלוא כיעורה. סאטירה במיטבה.

* שילוב פרדיגמות – אם נשלב את פרדיגמת פינוי המוני לאורך זמן של אוכלוסייה במקום להגן עליה בביתה, על אדמתה, עם פרדיגמת המדינה הפלשתינאית בקווי 67', נשאלת השאלה – לאן נפנה את מיליוני תושבי הספר שבין חדרה לגדרה?

* לא מטרת המלחמה – סינוואר הוא בן מוות. חיסולו הוא יעד חשוב. אבל אל נתבלבל. חיסולו אינו מטרת המלחמה. ניתן לחסל אותו בלי לנצח במלחמה. ניתן לנצח במלחמה בלי לחסל אותו.

ניצחון במלחמה הוא מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי, פירוז רצועת עזה והחזרת החטופים. אם סינוואר יחוסל והמטרות הללו לא תושגנה – זה לא ניצחון. אם המטרות תושגנה, אך סינוואר יצליח להימלט, או ראשי חמאס יוגלו מעזה במסגרת הסכם כניעה כמו ערפאת ב-1982 – זה ניצחון. ואם ננצח בלי לחסל את סינוואר, אין זה אומר שיחידת "כידון" של המוסד נסגרה. לא אלמן ישראל.

* שאלה לנושאי הכרזות "עסקה עכשיו" – גם אני בעד עסקה עכשיו. אבל לעסקה יש שני צדדים. אנו יודעים מה הדרישה שעליה מתעקש הצד השני. אזכיר את עיקרי התנאים, לא כולם. הפסקת המלחמה. נסיגת צה"ל מרצועת עזה. השארת שלטון חמאס בעזה. שחרור כל המחבלים האסורים בישראל כולל מבצעי הטבח. ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש. ועוד דרישות בנוגע להר הבית ועוד. זו העסקה היחידה שאפשר להשיג "עכשיו". אתם בעד עסקה כזאת? אתם דורשים מהממשלה להסכים לכך?

* הדרך הנכונה – המשלחת של משפחות החטופים להאג, להגשת תלונה נגד חמאס על פשעיו נגד האנושות – זו הדרך הנכונה והראויה להיאבק לשחרור החטופים.

* לא העבירו את התרופות – מעדויותיהם של פרננדו ולואיס, החטופים שחולצו מרפיח, אנו למדים שהפלשתינאים הפרו את ההסכם אתם (כפי שהפרו את כל ההסכמים אתם מאז אוסלו, כולל עסקת החטופים הראשונה, שבה התחייבו לשחרר את כל הנשים והילדים) ולא סיפקו לחטופים את התרופות שישראל העבירה אליהם. ישראל חייבת להגיב בעצירה או לפחות צמצום האספקה שהיא מעבירה לרצועת עזה, שכמו התרופות אינה מגיעה ליעדה אלא לחמאס.

* סיבה מצוינת – אונר"א מאיימת: לא נוכל להמשיך לפעול אם תהיה פעולה קרקעית ברפיח. עוד סיבה מצוינת לפעול ברפיח.

* מסכן את ממשלת החירום – הדרתו של קבינט המלחמה, ובו שר הביטחון והשרים גנץ ואיזנקוט מהחלטות מהותיות במו"מ על עסקת החטופים, היא שערורייה. ראש הממשלה הכושל, שמחדליו החמורים המיטו עלינו את האסון הנורא בתולדות המדינה, אינו כשיר לקבלת החלטות בסוגיות אסטרטגיות על דעת עצמו. אין בדברים אלה הבעת עמדה עניינית באשר לעצם ההחלטה לא לשלוח שוב את המשלחת לקהיר. אין זו נטישת המו"מ, אלא מהלך שהוא חלק מהמו"מ. הקבינט הביטחוני צריך לבחון את מהלכי המו"מ ולהחליט עליהם, ולא ראש הממשלה לבדו. אני תומך בכל לבי בממשלת החירום ושואף לכך שתהפוך לממשלת אחדות שתכלול גם את יש עתיד וישראל ביתנו. אבל אם נתניהו ימשיך להפר את ההסכם, לא יהיה מנוס מפרישה מן הממשלה.

* אחריות סלקטיבית – אלמלא נמלט מאחריותו לטבח – ההתהדרות של נתניהו מאחריותו למבצע החילוץ לא היתה כל כך פאתטית.

* מי רע יותר – בעקבות חילוצם של פרננדו ולואיס, ישראל פריי, הגדעון לוי החרדי, פרסם ציוץ שבו הוא מודה לחמאס ששמרו עליהם, בניגוד ל"סיפורי הבלהות" על כך שחמאס מתעלל בחטופים. באחת הקבוצות היטיב מישהו להגדיר את ישראל פריי – "איש רע". והוא הוסיף שהוא בתחרות רוע עם רוגל אלפר. לדעתי, רוגל אלפר רע ממנו. מה דעתכם?

* יהודיית מחמד – המרגלת בדימוס והיום בעלת טור ב"הארץ" ענת קם מגדירה את יוסף חדאד, ערבי ישראלי הגאה בישראליותו ובערביותו, לוחם בגולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה והיום הוא מהטובים שבמסבירי צדקתה של ישראל – "ערבי מחמד". איזו אמירה גזענית ומתנשאת. ניתן בהחלט להגדיר את המרגלת "יהודיית מחמד" בשירות חמאס.

* אז אסור להשוות? – אחד הדברים שמשעשעים אותי, הוא לראות את אלה שהתמוגגו מנאום ה"תהליכים" של יאיר גולן, ושכל כך אוהבים להשוות את ישראל לנאצים, ושנוהגים לומר בלעג "אסור להשוות" כדי לנוד למי שמתקוממים על ההשוואה הזאת – יוצאים היום מעורם כדי להסביר שאסור להשוות את הטבח הברברי ביהודים ובמי שעובדים עם יהודים ב-7 באוקטובר, עם הנאצים. מה נאצים? אסור להשוות...

* בצד של הרוע המוחלט – במשך שנים רבות היה יגאל סרנה השגריר של שוקנלנד ב"ידיעות אחרונות". הוא פרסם שם פשקווילים א-לה גדעון לוי-עמירה הס-רוגל אלפר-ב. מיכאל-המרגלת ענת קם-קרולינה לנדסמן וחבר מרעיהם. סרנה הוא שקרן ---, על פי פסיקת בית המשפט והוא הודח מ"ידיעות אחרונות" אחרי שהפסיד בתביעת דיבה.

אבל הוא ממשיך להסית נגד מדינת ישראל ברשתות החברתיות. וכעת הוא עסוק בהסתה נגד מדינת ישראל בגלל המלחמה בעזה. "החמאס לא נאצים. צה"ל לא מלאך. שני שבטים צמאי דם אחד עני אחד עשיר נלחמים כל אחד בכליו." כלומר, אין הבדל בין חמאס לצה"ל. מדובר בשני שבטים צמאי דם. חמאס נלחם בכליו, כפי שראינו ב-7 באוקטובר. צה"ל בכליו. טוב, חמאס אמנם לא נאצים, אבל יש נאצים. לפני 9 שנים הוא כתב "אשרינו שזכינו 70 שנים לשואה לראות נערים נאציים יהודים. ההיסטוריה מתפוצצת מצחוק: ברלין היא מקלט לישראלים שפויים ואילו מדינת המקלט היהודית הפכה לבית משוגעים פשיסטים." ועוד דברים שכתב השבוע, בתגובה על המלחמה, כלומר על מימוש זכותנו להגנה עצמית אחרי הטבח הברברי שחבריו עשו לנו: "חד וחלק. הפכנו לקוזאקים. ימין מלא מפלצות. וארץ שטופת מוח שלא רואה כלום. הישראליות הופכת לכתם שאין להסירו." ומיד קופץ לראש בתגובה עוד אוטואנטישמי העונה לשם רועי חן שמפרש: "יש לזה שם באנגלית: Holocaust".

ה-7 באוקטובר העמיד בפני כל אדם באשר הוא אדם נייר לקמוס – בחירה בין טוב ורע, בין חושך ואור. ברור מה הבחירה של סרנה ושל אותו רועי חן. הם בצד של הרוע המוחלט. האנטישמיות הנחותה ביותר היא אוטואנטישמיות. יגאל סרנה הוא אוטואנטישמי נחות.

* עידוד המצוינות – שר החינוך יואב קיש החליט לשנות השנה את מתכונת פרס ישראל, לא יהיו פרסים על הצטיינות במדעים השונים, אלא לשישה אנשים בקטגורית תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית. הכוונה להאיר בזרקור על אנשים שבלטו במלחמה – מוצדקת, אך לא על חשבון הפרסים הרגילים על הצטיינות במדעים השונים. המסר של הפרס צריך להיות עידוד המצוינות המדעית והמחקרית – גם בזמן מלחמה.

* עד מתי – לעובדים התאילנדים נמאס מהמלחמה. "מתי פיניט בום-בום?"

* ירידת הדורות – מתוך מסה של מתן חרמוני במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" – "משבר הרוח": "ברל נצמד לברנר. בן גוריון קירב את אלתרמן. נתניהו את גלית דיסטל אטבריאן."

היש יותר "ירידת הדורות" מזה? "אמר רבי זעירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנחנו בני אנשים. אם ראשונים בני אנשים אנחנו בני חמורים" (מסכת שבת).

* ביד הלשון: נצר סרני – מקום בחדשות – נצר סרני, שחבר הקיבוץ ליאור שמחה נבחר השבוע לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. בדרך כלל אנשים נוהגים להגות את שם הקיבוץ – נצר סירני. וזו טעות, שמו נצר סֶרֶנִי. הקיבוץ מנציח בשמו את זכרו של אנצו סרני, יליד איטליה, חבר קיבוץ גבעת ברנר, מנהיג ציוני, סופר ואחד מצנחני היישוב, שצנחו באירופה בתקופת השואה. סרני ארגן את קבוצת הצנחנים שנועדו לצנוח באירופה כדי לארגן קבוצות פרטיזנים יהודיות והגנה עצמית יהודית, והצטרף אליה חרף התנגדות מנהיגי היישוב והתנועה, שסברו שחשיבותו כמנהיג מחייבת אותו להישאר כאן ולא לסכן את חייו, מה גם שכבר לא היה ילד, אלא בן 39. סרני המרה את פיהם, ויצא לשליחות. הוא נתפס בידי הנאצים ונשלח למחנה ההשמדה דכאו, שם הוצא להורג בירייה על פי הוראה מפורשת מגבוה.

את קיבוץ נצר סרני, שבשטח המועצה האזורית גזר, יסדו בתש"ח חלוצים, שורדי מחנה הריכוז בוכנוואלד. הם נתנו לקיבוץ את השם קיבוץ בוכנוואלד. כעבור שנה, ועדת השמות הממשלתית שינתה את שם היישוב לנצר. ב-1952, בפילוג בתנועה הקיבוצית, פרשו כחמישים משפחות מגבעת ברנר, השייך לקיבוץ המאוחד, והצטרפו לנצר, שהשתייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. הם ביקשו להנציח את חברם אנצו סרני ולקרוא ליישוב נצר סרני. ועדת השמות הממשלתי סירבה להעניק ליישוב שם הכולל בתוכו שם לועזי. חברי הקיבוץ פתחו במאבק. נתן אלתרמן פרסם שיר בטור השביעי התומך בבקשה. ח"כ חיים בר-אשר פתח בתהליך חקיקה לאישור השם. טענתו היתה, שבנו היחיד של סרני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ואין נצר לסרני ולכן יש להנציח אותו בשם הקיבוץ. ועדת השמות הודיעה שמתוך כבוד לכנסת היא מאשרת באופן חריג את שם הקיבוץ נצר סרני, אך תמשיך לעמוד על משמר השפה העברית.

אהוד: "מפגיני המחאה" להפלת ממשלת ישראל והעומד בראשה, התובעים "להקדים את הבחירות", ותומכיהם בתקשורת – הולכים ומתמזגים בהפגנות נגד הממשלה בנושא שחרור החטופים, שלדעת המפגינים נתון רק בידי הממשלה. "מפגיני המחאה" האלה משחקים לידיו של הפושע הרוצח יחיא סינוואר, ופועלים גם עכשיו לטובתו כפי שפעלו לפני ה-7 באוקטובר!

הכרתי אותו לראשונה כאשר בכתה ה' עברתי ללמוד בבית חינוך במרכז ולמדנו יחד באותה כיתה. הוא היה קטן קומה וצנום ובמשחקי הכדורגל בלט בזריזותו ובצעקותיו. בתחילת שנת הלימודים כששאלתי מי הוא אמרו לי: "אתה לא יודע? זה הבן של ארלוזורוב."

די הופתעתי כי ידעתי שאביו נרצח כשהיה בן שלוש, אז איך היתום הזה יכול להיות כזה שובב ועליז, מאלה שמושכים לבנות בצמות?

בשנים הבאות לא ראיתיו, אמרו לי שאימו שלחה אותו לקיבוץ גניגר. ראיתיו שוב כעבור כמה שנים כשחזר לתל אביב ונרשם ללמוד בגימנסיה הרצליה במחזור ל''ו , המחזור שלי. לא למדנו באותה כיתה, כי אני הייתי במגמה החקלאית והוא העדיף את הריאלית. שנה אחת למד בריאלית ב' עד שהמחנך שלו נשבר ובאספת המורים הציע לסלקו מהגימנסיה. כאן עמדה לשאול זכות אבות והמנהל ד''ר בוגרשוב נתן לו אזהרה אחרונה והעביר אותו לריאלית ג'. שבה היו פחות בנות עם צמות. במלחמת העצמאות לא יצא לי לראותו, כי אני הייתי בחטיבת יפתח והוא נשלח לטייסת הפלמח.

חידוש הקשר שלי עמו חל 55 שנים לאחר תום הלימודים בגימנסיה, כאשר מחזור ל''ו נזכר שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים של לימודים ואנחנו חזרנו ללמוד בה במשך 20 שנים נוספות (יום אחד בשנה) כאשר המורים שלנו הפעם הם אנחנו בעצמנו. ברוך השם זכינו במחזור שיש בו 4 חתני פרס ישראל, 12 פרופסורים, 21 מהנדסים ורופאים ועוד כשלושים אקדמאים שיודעים מה ללמד, או לספר. ולא נזקקנו לתוספת מורים.

מהשיעור ששאול נתן לנו אני זוכר שני סיפורים פיקנטיים. האחד מספר על הזמנתו למפגש בבית ספר הנושא את שם אביו. בתחילת המפגש שאול שאל את התלמידים (נדמה בכתה ו') אם הם יודעים מי הוא חיים ארלוזורוב שבית הספר נקרא על שמו. אף אחד לא ידע ורק ילדה אחת הרימה יד בהיסוס ואמרה שזה בטח שמו של האיש שתרם כסף להקמת הבית. שאול היה המום, אבל לא התעקש להמשיך בנושא. רק בסוף השיעור כשהמורה ליוותה אותו למכונית. הוא אמר לה שהוא מתפלא מאוד על כך שאף אחד מהתלמידים לא ידע ולא ביקש לדעת מיהו האיש הזה חיים ארלוזורוב. כאן המורה יצאה להילחם על כבוד תלמידיה ואמרה: ''למה אתה מדבר כך? היתה תלמידה אחת שידעה."

סיפור אחר שסיפר קשור למלחמת יום כיפור. שאול היה אז בחו''ל כשפרצה המלחמה והוא מיהר לנסוע לבודפסט, כדי לתפוס מטוס שיחזירו לארץ. כשהגיע ארצה, בא ליחידה שלו במילואים, סיפר שהוא חוזר עכשיו מבודפסט ועומד לרשותם. אמרו לו שיחזור הביתה ויקראו לו אם יהיה בו צורך. כשעתיים לאחר מכן קיבל טלפון שיבוא דחוף לקריה, כי משה דיין רוצה לראותו מיד. כששאול התייצב לפני שר הבטחון, נשאל אם זה נכון שהוא בא מבודפסט ומה נשמע שם. רק כששאול התחיל לספר על העיר האירופית היפיפייה הזאת, ירד לו האסימון והוא הבין שדיין חשב שהוא בא ממוצב בודפסט שליד תעלת סואץ.

לי עצמי היה עם שאול סיפור משעשע אחר. זה היה לפני כמה שנים כשאחד מערוצי הטלוויזיה רצה לעשות סרט על הלמדווניקים (תלמידי מחזור ל''ו) שחזרו ללמוד בגימנסיה הרצליה. הם ביקשו ממני למצוא עוד תלמיד מהמחזור, שיבוא לגימנסיה ושנינו נעלה זיכרונות. הזמנתי את שאול שזכר לי חסד נעורים והגיע לגימנסיה. לבמאית היה רעיון גאוני, לביים איך אנחנו נפגשים ליד שערי הבניין ונופלים זה על כתפו של זה בחיבוק של אוהבים.

''לא בא בחשבון," אמר שאול, "אני לא עומד להתחבק עם פוצ'ו כאן ברחוב.''

לקח לי זמן לחקור ולבדוק עד שהצלחתי להוציא משאול את המשפט: "חסר לי שאימא שלי היתה יודעת שאני מצטלם ומתחבק ברחוב הנושא את השם ז'בוטינסקי."

בהתחלה חשבתי שהוא מתלוצץ, אך מסתבר שהוא היה רציני לגמרי והבמאית נאלצה להשלים עם העובדה שהחיבוק לא יהיה ברחוב הנושא את שם ראש ביתר אלא במבואה של הגימנסיה.

השבוע, כשהגעתי לבית המשפחה לניחום אבלים, הצעתי לשניים מילדיו של שאול לקבל את הצעתו של יוסי אחימאיר, למחוק את חטאי העבר ולהושיט יד לשלום.

חיים ארלוזורוב, הבן הרופא של שאול, אמר לי שהוא מכבד את רצונו של אביו ומשאיר את המצב כמות שהוא.

מירב הבת העיתונאית אמרה שאין לה שום דבר נגד הילדים של אבא אחימאיר, אך היא יודעת שקיום הסולחה יחייב את שני האחים להקדים ולבקש סליחה והם לא יעשו זאת.

לא נותר לי אלא לקוות שהזמן בכל זאת יעשה את שלו ובעזרת הרוח החדשה בעם המבקשת אחדות יבואו גם ימים של פיוס. אשרי המאמין.

במסעותיה מעבר לים, משפחת איתיאל תמיד לוקחת סיורים מודרכים בעברית. אם בפריז או ברומא, זה לא משנה, את הבדיחות השחוקות של מורה הדרך אנחנו רוצים בעברית. את הקרואסון החינמי שאנחנו מקבלים בסוף הסיור אנחנו רוצים לחלוק עם אנשים כמונו, שהערך "חינמי" זורם להם בדם. בקיצור קובעים בתשע בכיכר לה-פלוץ, המדריך הגרוש כבר שם, והנה אנחנו מחכים למשפחה הנוספת שאמורה להצטרף אלינו לסיור. השאלה עכשיו היא את מי הגרלנו.

זה רק תרגיל מחשבתי, כן? אני לא רוצה להישמע קיצוני, ואני לגמרי בעד לקבל את הקארמה בשלווה, אבל אם יש משפחה שאין לי שום חשק להעביר איתה יום טיול בברצלונה זו משפחה של אחד משופטי בית המשפט העליון.

זה מעניין, כי עמוק בלב אני בכלל ממתנגדי הרפורמה. במשך שנים ניסיתי להגיד את המשפט "הרכב ועדת השופטים" מתחילתו ועד סופו אבל נרדמתי באמצע. עד כדי כך אני מרותק לסוגייה, סליחה.

זה מידרדר עוד. מעוניין להתוודות כעת ולהגיד שאני בהחלט רוצה שבית המשפט העליון יפקח עין על הכנסת והממשלה. עד כדי כך השתלטה עליי הדמוקרטיה ישמור השם.

את מערכת המשפט הייתי משאיר כמו שהיא, לא נוגע בדבר. השינוי היחיד שאותו אני מבקש הוא להושיב בכיסאות גבוהי המסעד שופטים ישראלים.

אני יודע שבתעודת הזהות של כל אחד משופטי בית המשפט העליון רשומה המילה "ישראלי", אבל לפעמים אני תוהה ביני לביני אם לזהות הזו, עבורם, יש משמעות מעבר לתעודה.

חלק מהקוראים ודאי צפה במשדר המרתק מהאג. בעולם מושלם, הנציג הישראלי היה מגיע באיחור ועניבתו מוכתמת. ליבי נחמץ כשראיתי את אהרון ברק שלנו מחליק בטבעיות לתוך התחפושת המגוחכת כאילו נולד אליה.

מבחינת הטקסטורה, שופטי בית המשפט העליון הישראלי היו יכולים להחליף את שופטי האג ולאף אחד זה לא היה נראה מוזר. כל מי שהיה מביט בהם היה יכול להישבע שאלה הפציעו מרחם אימם ולראשם פאות לבנות. אגב, טוב שזה לא קרה, מכיוון שההרכב הישראלי היה מגיע לפסיקה חמורה שבעתיים מזו שהתקבלה בפועל.

כשאני כותב שאני רוצה ששופטינו יהיו ישראלים, אני לא מתכוון למינוי להקת מעודדות שתחרה תחזיק אחרי החלטות המדינה. אני יודע שפעם בֶּ אתקל בהחלטה מקוממת שתאלץ אותי לכתוב פוסט צודק מאין כמותו, ואני מקבל זאת באהבה. אשם או זכאי אין זה משנה, אני רק רוצה לדעת שהשופטים תמיד יהיו בצד שלי.

שתהיינה להם עיניים טובות, זה הכול. עיניים יהודיות, שאמנם לא תזייפנה לרגע בבואן לבחון סוגייה משפטית, אבל שמבטן יגרום לי להרגיש בבית גם על דוכן הנאשמים. אני רוצה שהשופטים שיכריעו בדיני, תהא ההכרעה אשר תהא, יזכרו כל הזמן שנשרפנו יחד באושוויץ ונשחטנו בנחל עוז אחד ליד השני.

אני בהחלט מחכה למשיח – Oh Yeah – כל אחד והמשיח שלו, כן? המשיח שלי יגיע באיחור, יכניס הביתה בוץ ויסריח מסולר. אלה הפרטים שאני יכול לשחרר כרגע, בבקשה לא ללחוץ עליי. אני רוצה מהמשיח שלי דברים קטנים. עזוב שנייה את בית המקדש אחי, תן לי קודם להרגיש כאן בבית.

אני רוצה שהשופטים של מדינת ישראל יהיו רבנים גלויי ראש. אני רוצה לגמור את הקרואסון חינם אחרי יום בחברתו של שופט ישראלי ומשפחתו ולהגיד לאיתיאלים "אמרתי לכם שהם סבבה?"

אהוד: האם בין אלפי המפגינים ואלפי השלטים ואלפי המילים הקשות והמעליבות שנישאו בהפגנות מוצ"ש המאורגנות האחרונות – נגד נתניהו וממשלתו ובתביעה "להקדים את הבחירות" – היתה מילת תודה אחת לחיילים וללוחמי כוחות הביטחון שסיכנו נפשם וחילצו שני חטופים מתוך רפיח היורה עליהם?

באחד הימים של המלחמה הקשה הזאת שלאחר השבת השחורה של ה-7 באוקטובר, שלח טוביה נאור, הבן הבכור של קיבוץ מסדה וממייסדי קיבוץ יוטבתה וממפתחי פעולות התרבות בה, את השיר הזה לבני "קבוצת השחר", הלא אלה אנחנו, הילדים הראשונים של מסדה. הוא לא צירף הסברים, אך ציין כי שירו זה של ש. שלום הוצג על ידי חברי קיבוץ מסדה כדקלום מקהלתי בבר מצווה שלנו בטקס מרשים ורב משמעות. לאחר שנים שוחזר (ביוזמתו) בחג ה-15 של יוטבתה ואחר כך שוב הוצג והושר ביובל ה-50 של מסדה. לשיר היתה, אפוא, משמעות רבה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים בכל ההתיישבות החלוצית. לאחר מכן השיר הזה כבר נראה פתטי והיחס אליו היה נוסטלגי. המפתיע הוא שלדעתי, לאור מה שקורה היום, דומה כי משהו יסודי מזה חוזר ו"קורא" לנו ב"לילה". ואם כך, על מה בעצם מדובר כאן?

לחן: לא ידוע ולא היה קיים עד שבשנת 1954 חיבר פאול בן חיים מנגינה לשיר

ובכן, על מה מדובר כאן? להבנתי הביוגרפיה של המשורר תסייע בידינו להבין את המשמעות החבוייה כיוון שהיא מפתח רב חשיבות למרבית שיריו. מתברר שמרבית שיריו הם יצירות טעונות סמבוליות השאובה משורשיו המשפחתיים וממסלולי חייו. ואגב יש אף לציין כי רבים משיריו הולחנו באותן שנים של פופולריות ורלוונטיות כשהובן לדור ההוא בלא פירוש כי עמד בזיקה ברורה לחיי החלוצים, ולכן אף הושרו עד שנות ה-60 בעיקר, וכך גם שיר זה, ואכן יתברר שעיקרו בזיקה למסלול חייו, כך בהישענות על חזיונות נבואיים מהמקרא דרך סיפור על הבעל שם טוב ועל סמבוליות חסידית ועד לאמירה ציונית חזקה. ואם כן, מהי אותה ביוגרפיה?

וכך כתוב בוויקיפדיה (בתוספות קטנות): "ש. שלום, ששמו המלא היה שלום יוסף שפירא, חי בשנים 1904-1990 . הוא נולד בפרצ'ב שבפולין ב-1904, ועלה לארץ ישראל בשנת 1922 עם משפחת סבו האדמו"ר מדרוהוביץ', רבי חיים מאיר יחיאל שפירא. ב-1925 הצטרף עם אביו, האדמו"ר מדרוהוביץ', רבי אברהם יעקב שפירא, לקבוצת החסידים שייסדו את היישוב כפר חסידים שבעמק זבולון, בראשות קרוב משפחתו האדמו"ר מקוז'ניץ והאדמו"ר מיבלונה. ש. שלום היה מורה, אך בשל מחלת לב מתמשכת נאלץ לחדול מהוראה וסבל מקשיי פרנסה.

"הוא החל לפרסם משיריו בעיתונות הארצישראלית, ויצר לו נתיב מיוחד משלו בשירה העברית בת הזמן. בשירתו הלירית ניכרת זיקה למסורת השירה הסימבוליסטית – ה"אני" השירי שלו תוהה על מסתרי העולם שמסביבו ומנסה להגיע לאיחוד מיסטי עימו. בשירתו מורגשת גם השפעת הסמלים והרעיונות של עולם הקבלה והחסידות שעליהן גדל. ש. שלום כתב גם שירה לאומית, ורבים משיריו הולחנו. הוא הרבה לתרגם משירת העולם; בין היתר, תרגם את כל הסונטות של שייקספיר מאנגלית, וזכה על תרגומו זה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. וכן קיבל פרסים רבים נוספים."

הוא היה, אפוא משורר מרכזי אך ייחודי בתכניו שניטלו מצירוף העולמות הרוחניים היהודיים בראש וראשונה והאירופיים בהמשך. אי לכך אין תימה שקריאת הקול המצווה לקום ולעשות בשירו זה של ש. שלום מעלה תחילה על הדעת את הקריאה האלוהית התנכ"ית לשמואל בהיותו עדיין נער. בפרק הראשון בספר שמואל אלוהים נגלה לראשונה בפני שמואל. בלילה שבו הוא ישן בהיכל ה' במקום שבו נמצא ארון האלוהים ובימים שבהם התגלות אלוהית היתה אירוע נדיר ביותר. שמואל הצעיר אינו מעלה על דעתו שאלוהים הוא שקורא לו. לבסוף דווקא עלי הוא שמבין את פשר הקול המסתורי. אך בפי אלוהים בשורה קשה על העונש הצפוי לבית עלי בעקבות חטאי בניו. ולכן שמואל ממשיך לגדול והופך לנביא ששמו נפוץ בכל רחבי הארץ. הקריאה היא אפוא הכנה למילוי ייעוד רב משמעות.

משמעות מרכזית נוספת מן התנ"ך מתאחדת עם קודמתה זו וזהו הקול הקורא במדבר לעמו ישראל, בספר ישעיהו, פרק מ' פסוקים א'-ג'. שם נשמעת נבואת הגאולה הנודעת של הנביא לעמו על הישועה הקרובה שיביא האל לעמו. והישועה תביא נחמה לאחר סבל ארוך ומר שגרם העונש החמור שקיבל העם. אין בה ציון זמן או מקום מוגדר במדבר ובכך כוחה, כי בצד הדיבור על ירושלים שקיבלה כבר כפליים על חטאיה. בהמשך מדובר באירוע המזכיר את יציאת מצרים בהליכה הארוכה במדבר אל הארץ היעודה, כמיישרים מסילת דרך לאלוהינו, לארון הקודש. או אז על פי הנבואה כל המבנה הגיאוגרפי ישתנה וכבוד האלוהים יתגלה ועימו גם אמת דברו, וכך נאמר:

א נַֽחֲמ֥וּ נַֽחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ ב דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֺנָ֑הּ כִּ֤י לָֽקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ׃ {ס} ג ק֣וֹל קוֹרֵ֔א בַּמִּדְבָּ֕ר פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֑ה יַשְּׁרוּ֙ בָּֽעֲרָבָ֔ה מְסִלָּ֖ה לֵֽאלֹהֵֽינוּ׃ ד כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָֽרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה׃ ה וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהוָ֑ה וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ {פ}

בנוסף מהדהד בשירו של ש. שלום גם ההד החסידי שבשורשיו ובו מצוי הקול הקורא ומצווה בלילה. זאת בסיפור על הבעש"ט והקול הקורא לו לקיים מצווה רבת ערך. וכך כתוב על הסיפור הזה:

הסיפור "קול קורא לבעל שם טוב בלילה" מופיע לראשונה בספר "מעשה רב" (פרק י"ג) מאת רבי נחמן מברסלב. הסיפור מספר על יהודי פשוט בשם ישראל, שחי בעיירה קטנה. ישראל היה אדם עני ועמל קשה לפרנסת משפחתו. יום אחד, שמע ישראל קול קורא לו בלילה. הקול קרא לו ללכת למקום מסוים ביער. ישראל פחד, אך החליט ללכת. במקום שנקבע, פגש ישראל יהודי זקן וצדיק. הזקן סיפר לישראל שהוא בעל שם טוב, ושהוא הגיע לעזור לו. בעל שם טוב נתן לישראל עצה כיצד לשפר את חייו, וישראל חזר לביתו אדם שמח ומלא תקווה.

הסיפור "קול קורא לבעל שם טוב בלילה" זכה לגרסאות רבות לאורך השנים. בגרסאות מסוימות, בעל שם טוב נותן לישראל עצה ספציפית כיצד להתגבר על קשיים בחייו. בגרסאות אחרות עצות אחרות. אבל בכל הגרסאות, הסיפור מדגיש את כוחה של האמונה ואת חשיבותו של חיפוש הדרכה אצל צדיקים. והוא סיפור בעל משמעות עמוקה. הסיפור מלמד אותנו שאף אחד לא לבד. גם ברגעים קשים, יש תמיד מי שיכול לעזור לנו. הסיפור גם מלמד אותנו על חשיבותה של האמונה. האמונה נותנת לנו כוח להתגבר על קשיים ומכשולים.

דומה כי המסקנות לגבי שירו של ש. שלום ברורות. בשירו הכול מתרחש בלילה, בשעת מסתורין וסודיות סמלית, כראוי לקשר מיסטי עם ציווי אלוהי. או אז הקול שואל אם האיש כבר מוכן, מן הסתם לפי ההוראות שקיבל מהקול. ובכל זאת, אף כי הוא עונה שהוא מוכן, הקול האלוהי שב ושואל ומפרט על כל הכנה נפשית ומעשית, שהרי הציוויים שנצטווה לעשות קשים וכבדים. הוא נדרש לעזוב את ביתו ומשפחתו, את מקום מגוריו ואת מכריו, אבל הוא משיב: "אוכל לעזוב." ואם כך, היוכל לצעוד משם בדרך לא מוכרת ליעד רחוק בלא פחד ואימה? והוא שב משיב כי אכן יוכל. או אז הוא מקבל לידיו את "האור" ומצווה ללכת ולא להביט לאחור, שמא יתחרט והוא עושה כן. מהו אפוא האור הזה?

מכל האמור לעיל ואם נפרש את הקול האלוהי המצווה גם כקול המצפון האנושי והמודעות האישית או הלאומית בנוסח הסימבוליזם, אז תצטרף הקריאה לשמואל כהכנה למשימה כבירה, לנבואת הגאולה של ישעיהו לעמו שהנה הישועה באה לאחר שנות סבל וייסורים כתולדת עונש כבד והליכה במדבר. זו אף תהיה גאולה אדירה שתשנה את העולם כולו ואת מצבו של העם היהודי. ואם עוד נוסיף את ההד החסידי בדבר עומק משמעותה של הקריאה האלוהית בלילה, בשעת קסם מיסטי עם ציווי וביחס לאדם, לא יקשה להגיע למסקנה שהשיר מדבר על האור הציוני. זו הקריאה הציונית לקחת את "האור", את החזון הציוני, אחרי אלפיים שנות גלות, לעזוב את המשפחה ואת כל העולם המוכר ולמלא צווי ראשון במעלה ולעלות לארץ ישראל. והרי את זה בדיוק עשו הורינו ומתוך אותה מודעות. אז מה פלא שהשיר הזה היה להיט בדקלום מקהלתי ולאחר מכן כשיר בהתיישבות החלוצית?

לדעתי, ללא ספק!!! והרי כל חיילינו, שאכן הם גיבורים בעיניי ולא רק ככינוי מליצי, נענים לכל קריאה, כמו היו אומרים: "אני מוכן!" יותר מזה, במיוחד המילואימניקים עוזבים בית ומשפחה וילדים ואשה וקרובים ומכרים, את מקום מגוריהם ועבודתם, ויוצאים ללא היסוס לשרת את עמם תוך סיכון עצמי עצום, ומתגייסים "להביא את האור." וגם האזרחים המתגייסים לעזרה, תורמים, קונים לחיילים את הדרוש ועוד ועוד. והמפונים וסיבלם. ואין צורך למנות את כל הנענים לקריאה ללא היסוס.

מי שיער לו ששוב יקראו לנו קולות של "ציווי אלוהי", קולות של תודעה ציונית עמוקה ושל אהבת מולדת שעתה אנחנו קולטים בבהירות שתמיד יש להגן עליה. לא שיערנו. אבל הקולות האלה שוב קוראים "בלילה" של השבת השחורה ובמלחמה הארורה הזאת. ואנחנו בני הארץ המבוגרים עומדים ומשתאים אל מול התשובה החוזרת ומהדהדת של בנינו ונכדינו: "אני מוכן."

שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי

בחלקה השני של השיחה נעסוק ב"יומן בגליל", סיפור על אהבתו של מורה ראש-פינאי צעיר לנערה ערביה, בת כפר סמוך למושבה. מחבר הסיפור, המשורר ש. שלום, (שלום שפירא), היה כבן שמונה-עשרה כאשר עלה ארצה, ב-1922, למד שנים אחדות בירושלים, וב-1927 עבר להורות בראש-פינה. קרוב לוודאי שהסיפור "יומן בגליל" מיוסד על התרשמויותיו מתקופת היותו מורה. על חלקו במאורעות 1929 כתב על אודותיו ר' בנימין: "ש. שלום היה אולי היחידי מבין אנשי הכינור שלנו, שעמד במערכה פנים-אל-פנים." כלומר, השתתף בהגנת ראש-פינה במאורעות 1929. חשוב להזכיר זאת, כי הדבר מופיע גם בסיפור.

ראשיתו של הסיפור בתיאור דמותה של לינה, הנערה הערביה, שמדברת עברית. מצוי כאן הד לפעולת המורים יצחק אפשטין ושמחה וילקומיץ בראש-פינה, בתחילת המאה ובסוף המאה הקודמת, שחלומם היה כי היהודים ידברו עברית גלילית, שממנה נותר המשפט על "הזבּובּים מסתובּבּים בּחלבּ הרטובּ" – כמו הבי"ת הדגושה, הערבית, ואולי גם כפי שדיברו יהודי הגליל בתקופת המישנה – ואילו נערי ערבים ילמדו עם ילדי המושבה וידעו לדבר עברית.

המורה שמו חיימקה. הוא עלה לא מזמן מן הגולה, ולאחר בואו למושבה – התאהב בנערה הערביה, אבל אהבה זו אינה פשוטה. וכך חלומו של חיימקה הצעיר, חלום חתונתו הדימונית עם לינה:

על הטור האחד אבותיי ואבות-אבותיי, צדיקים בישראל, מעונים, עדינים, קורני-תורה ודמומי-סבל, ואני, שתי פיאות תלתלים לראשי, החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראש מלמעלה. ועל הטור השני – ערב ועמון ומואב, פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במידבר. חרבות ופגיונות ופסלי אבן ועץ בידיהם, ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד – לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה טרופה עד צוואר, וידיה השתיים שלוחות לקראתי, ושיניה הלבנות מחייכות.

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות, והפכו אחוריהם כלפי לינה.

ואבותיי ואבות-אבותיי התלהבו כתינוקות מטופרים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו – וצחקו.

הימים עוברים, הקשר בין חיימקה לבין לינה מתהדק, אבל באופק כבר השמיים מתקדרים, מאורעות 1929 קרבים, האיום התלוי באוויר מביא מתח של פחד, והנוף הגלילי מתחיל להיות רוחש אימה. כל אלה מביאים את השניים לרצות להימלט יחד, הן הימלטות רומאנטית של גבר ואישה, והן הימלטות מפני ההתנגשות שעומדת לפרוץ בין שני העמים.

אם להימלט, אנה נימלט, ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות, גדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמיי מכורים לו מקדמת-דנא, ושחיי נתונים, נתונים לו מבלי שאדע מדוע.

חיימקה המורה יודע שאין להם אפשרות לברוח יחדיו, אין מקום שיקבל אותם, בגלל קשרם ומיהותם. איש משניהם אינו יכול להימלט מגורלו. הוא אינו יכול להימלט מגורלו הלאומי, התרבותי, העברי – והיא אינה יכולה להימלט מגורלה כבת-כפר, שבקרוב אביה ימכרה-ישיאה, כמו שאביה של לטיפה, בסיפורו של סמילנסקי, השיא אותה בשעתו. עם זאת אנו מוצאים בסיפור ביטויי אהבה, שאולי שמשורר, כשהוא כותב פרוזה – יכול לכותבם, והם מן המזוקקים ביותר, שמצויים בספרות העברית, לביטוי אהבת יהודי לערביה.

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כיליון חיי הנלוזים, ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה, בשעה זו, רק לראותך. אני רוצה לגמוע בת-צחוקך המרחיבה את פנייך, את כתובת-הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העיניים, המאפילות עם הפוך שלהן, הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי. ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אלייך מעולמות לא ידעת. אני רוצה. התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעומדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

לינה עובדת כעוזרת בחצר בית הפקידות, זה הבית שהיה בית הפקידות של הברון. המורה נוהג להתבונן בה מן החלון, שקוע בחלומות של תשוקה על גופה הנחמד ופניה הנאות. קרוב לוודאי שרוב הדברים הנאמרים מפיו – אמר לעצמו, ולא באוזניה ממש.

ככל שמתרבה האימה, ומתקרבים ימי מאורעות הדמים, אנו חוזרים למוטיב מוכר של תחושת זרות שרוחש הנוף כלפי האדם היהודי. חיימקה יוצא לטייל, רכוב על סוס, בסביבת אגם החולה, ובדומה למה שפגשנו בסיפורים אחרים, אנו שומעים:

הזמירות, האוהלים, ההרים, הבידואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת, ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת?

מתרבות השמועות על התנפלות ערבית קרובה על המושבה, התקופה היא – 1929, ואנו פוגשים מוטיב נוסף בהרהוריו של המספר. גולדה מאיר אמרה, בהיותה ראש-ממשלה: "אנחנו לא נסלח לכם, לערבים, שגרמתם לבנים שלנו להיות רוצחים, להרוג!" – והמוטיב הזה מצוי כאן. חיימקה סבור כי האימה שמסביב סופה שתעלה את כל השחור, האפל והאלים – שמסתתר בנפש האדם היהודי, השב למולדתו.

אנו מדברים בשפת בני-אדם, חולמים חלום חידוש והתחדשות, ובליבנו פנימה – תופתה ערוך, ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים, ומבקשים דרך לעצמם. ואיתם המון כלי-זין של מכאובים, אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד, הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים, ותוכו רצוף – צא והרוג, צא והיהרג!

האווירה הדחוסה של קרבת ההתנפלות על המושבה מעלה בלב חיימקה רגשות עמוקים, חשוכים, שיש להם קשר לאהבתו ללינה, שאותה גם הוא רואה כאהבה אסורה – וכל זה מוביל לקראת שיאו ופתרונו של הסיפור.

לינה עוזבת את המושבה ערב המאורעות. הערבים כולם עוזבים את המושבה. אבל היא, מתוך אהבתה לחיימקה, ונאמנות לו, באה בלילה להזהיר ולהודיע מתי בדיוק שעת ההתקפה. גם זה מוטיב מעניין – הערבי ה"טוב", במרכאות, הוא אותו ערבי שבוגד במטרה הלאומית של בני-עמו, ובא להזהיר את היהודים מפני התנפלותם עליהם. בעקבות אזהרתה של לינה, הולכים בעוד מועד כל אנשי המושבה למשמרתם.

חיימקה נפצע בהגנתו על המושבה, הוא מועבר לבית-חולים. לפני היפצעו הוא עוד מספיק לחשוב:

עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם, עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תינעץ בכם ציפורניה המורעלות ברעלכם, יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו בדם חרמם, יתוודו עוד על הנבלה אשר עשו לנשמותינו. ייערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילומים ביד אדוני הבאה לערוץ ארץ.

בסופו של הסיפור באים תלמידיו של חיימקה לבקרו בבית-החולים. הוא מחליט עם עצמו שייוותר על חלום חטאו האסור – על אהבתו, וגם על אותם הדימונים ששירתו ואהבתו העלו בו עקב אהבתו ללינה. ההליכה לצד האחר, הנגיעה במחוזות האסורים של החטא, של הארוס, של השיכרון המיני, של התשוקה העזה – כאילו גוררים עימם גם את המשיכה אל האיום הבא מן החוץ, אל יצר הכיליון, אל יצר האלימות שמתעורר בו, אל יצר הכיליון שיצר האלימות הזה מביא עימו – החשש ליהרג בהתקפה על המושבה, וההליכה לקראת הסכנה שבהתקפה. ומכל המסכת הזו, המסובכת, שעולה מן היחסים התמימים-לכאורה, בתחילה, בינו לבין לינה, הוא חוזר בו עתה ומתנתק. ברור לו שהוא לא ישוב אליה, הוא ינתק את הקשר עימה, אולי גם לא יחזור למושבה. הוא יישאר נאמן לאבות-אבותיו, לעמו, ללאומיותו – לכל אותם גורמים, או מאפיינים, של האני העליון שבו. הוא חושש שכניעתו לאני התחתון, ליצר הבלתי-מרוסן, המתפרץ – תביא עליו סכנת הרס וכיליון. זהו מוטיב שמצאנו אצל ברנר, ואשר מופיע לימים ביצירתו של עמוס עוז.

אהוד: וראוי גם לזכור את הפואמה של ש. שלום משנת 1940 "און בן פלא", הפותחת במילים: "הדברים שרשמתי אני און בן פלא / ניצב על מגדל ליד הזרקור / בבקוע עיני מחשכים ולא תלא / לשמור על שדמות ישראל ממגור" – ציטוט מהזיכרון. וכן השיר הנהדר "בוא ואשק לך, בני האדם" שהוא שני בתים מולחנים בידי יהודה ארן מתוך הפואמה הזו, שהיתה לפני כ-70 שנה נושא הרצאתה של הנערה שאהבתי בתקופת לימודיי ב"תיכון חדש" בתל אביב אצל יעקב בהט, תקופה שעיצבה את כל חיי.

אהוד: אם נתניהו אשם בטבח ה-7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה אחריו, אזיי בן גוריון אשם בפרוץ מלחמת העצמאות וצ'רצ'יל אשם בפרוץ מלחמת העולם השנייה!

27.12.12. אני מצליח עד 11.30 להשלים ולהדפיס עותק אחד של גיליון 802 [מיום 27.12.12] הפותח בשיר של אורפז לבתו גי בילדותה ולהביא לו אותו לפגישה.

כְּבָר טָעֲמָה מִכָּל דָּבָר עַל הָרִצְפָּה.

כְּמוֹ הַיּוֹנָה בְּשׁוּבָהּ מֵחֶשְׁכַת הַמַּיִם

הָיָה זֶה יוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה בִּשְׁנַת תַּשְׁלָ"ז

הַיּוֹם בּוֹ אָמְרָה לָרִאשׁוֹנָה "בָּא בָּא"

יצחק אוורבוך-אורפז מברך את בתו גִי ליום הולדתה החל ב-30 בדצמבר – בשיר שכתב לה בילדותה.

1.1.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". אורפז מספר כיצד נהנו בני-משפחתו ובייחוד בתו גי ונכדו אדם מהשיר שלו שכתב לגי בילדותה והבאתי אותו בראש הגיליון האחרון וגם הדפסתי אותו ומסרתי לו בפגישתנו ביום חמישי האחרון, שנדחתה בגלל הנופש בים המלח.

8.1.13. לפני-הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". קר וגשום אך הוא מחזיק מעמד יפה. שמח מאוד על הפגישות שלנו. אני מספר לו על סיפורי "יצ'ופר הנוער" שאני מקליד למכתב העיתי, בייחוד את עלילה "ליאת בושבושה", והוא אומר שיש כאן ממש חומר לגיבורה של סיפור קצר או נובלה. אפילו רומאן. מה שמעורר בי מחשבה שאולי כדאי לחשוב על רומאן לא ארוך שמתבסס על דמויות הנערים והנערות שהעליתי במחזור הזה לפני עשרים שנה.

16.1.13. בערב בבית הסופר, ערב על ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ". אני מדבר בנושא "תמיד קינאתי בילדי הקיבוץ". בראשית דבריי אני קורא את מכתבו של יצחק אוורבוך-אורפז לאָרנה גולן על ספרה של ארנה מיום 5.12.2012.

ארנה היקרה, קראתי בעניין רב את "ילדה של קיבוץ", ובמעורבות גדולה. בקצת מקומות הרגשתי כאילו קורעים מעלי את כסותי, ביד רכה אמנם, והרגשתי די נבוך אם להגיד את האמת. בקטעים אחרים אני מולבש כנער, וגם מוחנף קצת במכנסיים קצרים ובחולצה מתנפנפת, ואני צעיר כל כך וצח ונקי כל כך, שאני מתחיל להזיע. ושוב, אני נבוך אם להגיד את האמת. איך עשיתְ את זה רק אלהי הנקם והרחמים וילדת פלאים ושמה ארנה יודעים לזווג זיווגים אנדרוֹגֶניים כאלה. כך או כך, זהו ספר שיש בו דת ודעת, וגם מָרוֹר, והרבה מאד יופי פנימי, ופה ושם גם מין צחוק מר-זוהֵר ישמור אלהים. בעיקר במקומות הרציניים באופן תהומי. סלחי לי על המלים הגבוהות, בגילי הבלתי-אפשרי להגיד מלה פשוטה קשֶה מכול.

מה שרציתי לומר, שקריאת הספר הזה היתה לי בכמה מובנים התנסות אישית מטלטלת ומטהרת והרבה מאד שוֹאֶלת – ואף-על-פי-כן, ודווקא משום כך בא לי לצטט כאן את המשורר וההומַניסט הגדול שלנו:

עוד קודם לכן אני מספר כיצד שני סופרים-לעתיד, אורפז שנלקח מ"ירח הדבש" הקצר שלו לרכס פורייה, להפעיל את תותחי הנאפוליונצ'יקים שהצילו את המערכה, ובמקביל השתתף ישראל זמיר, הצעיר ממנו, בכיבוש כאוכאב אל-האווה ומשם ראה את מסדה ושער הגולן עולים באש לאחר שנכבשו בידי הצבא הסורי. ארנה כבר היתה אז עם ילדי הקיבוץ בחיפה.

ואני ממשיך ומספר שאני זוכר כינוסי ומחנות קיץ של "הנוער העובד" יחד עם בני קיבוצים, כאשר תמיד קינאנו בהם על הבנות היפות, החברות ההדוקה, ארגזי הפרודוקטים, החופש של היותם חיים בחברת נעורים, שזה היה החלום שלנו שלא היה יכול להתגשם בחיים העירוניים. הסיפורים על הרחצה המשותפת בעירום היו כמין שיא של קנאה בהם, בבני ובבנות הקיבוץ המשוחררים, היפים והחזקים האלה, שחיים כבר היום את מה שאמור להיות עתיד הנוער.

22.1.13. לקראת הצהריים פגישה עם אורפז בפינתנו הצפונית מערבית באולם של קפה "קלמנטיין". אני מספר ליצחק על הערב לספר של ארנה גולן, שבו קראתי את מכתבו אליה, אשר לדברי אחדים מהשומעים הותיר רושם רב. אני לא מספר לו שאמרתי שהוא אמר שלולא ארנה היתה נשואה הוא היה מחזר אחריה, וגם לא שהוא אסיר תודה לה על המחקר הספרותי שפירסמה עליו.

החידה הגדולה של הרומן הזה היא מדוע אדם משכיל, מחזאי, סופר – מתאהב בשושה, אישה בעלת מנת משכל של ילדה, גמדה, נחשבת בעיני הבריות למפגרת, ודווקא אותה הוא נושא לאישה. הרושם הוא שכל הרומן נועד לתת הסבר למהלך גורלי זה של הגיבור הראשי, אהרלה גריידינגר, בתקופת חיים בעולם היהודי בפולין בשנים 1914-1951, כלומר בין שתי מלחמות העולם, וזמן קצר אחר כך. בין מאפייני התקופה – עלייתו של היטלר בגרמניה, הטיהורים של סטלין בברית המועצות, והדיקטטורה של פילסודסקי בפולין.

אהרלה, אוטודידקט, הבקיא מאוד בתלמוד, בקבלה, בכתבי הפילוסופים, בתורת האבולוציה של דארווין, בפרסומי הציונות והסוציאליזם – מוצא אוזן קשבת אצל שושה, בת גילו, שגורשה מבית הספר משום שהיא איננה תופסת את חומר הלימוד. ובכן, נערה מוגבלת זאת מקשיבה בלב אוהב לדבריו, ואף שואלת שאלות, המביכות את אהרלה, כי הרי אין כמעט פילוסוף שלא הגה גם כמה שטויות שקל להפריך. משפחתו של אהרלה, נצר לשושלת רבנים מפורסמת, מתנגדת לידידות הזאת עם ילדה. משפחתה של שושה עוברת דירה, וכך נגרמת פרידה ארוכת שנים בין אהרלה לבין שושה.

בינתיים מנסה אהרלה את מזלו כסופר, בלי הצלחה רבה, עד שמגיע לפולין המיליונר סם דריימן שמבקש תפקיד עבור אהובתו בטי סלונים, המבקשת להיות שחקנית. סם מזמין אצל אהרלה מחזה, ומוכן לשלם את שכרו, את שכר השחקנים ועלות האולם, העיקר שיהיה תפקיד ראשי לבטי. נושא המחזה – "הבתולה מלודמיר", הלא היא חנה רחל ורברמאכר, שנהגה כאדמו"ר, ונחשבה בעיני החסידים לקדושה. השחקנים, שלא היה להם מושג ברזי המסתורין ובמדרש, שהבתולה מלודמיר היתה בקיאה בהם, סירסו את הרפליקות של המחזה, וגם דאגו לנפח את הרפליקות שלהם כדי שיהיה להם יותר זמן על הבמה. בסופו של דבר, כצפוי, המחזה נכשל, וסם היה מוכן לקנות אותו, ולתקן אותו באמריקה. בינתיים בטי, האהובה של סם העשיר, מתאהבת באהרלה, והוא בתחילה נמנע מלהתייחס לרמזיה (על כן כינתה אותו "צודיק"), אך לבסוף הם נעשו נאהבים. זאת איננה המאהבת היחידה של אהרלה, קדמה לה דורה הקומוניסטית, אשר נוטשת אותו (לא נענה לה לשאתה לאישה) והיגרה לברית המועצות. קדמה לבטי גם צליה, אהובתו של ד"ר מוריס פייטלזון, שהיתה נשואה לחיימל, בן של מיליונר. טקלה הגויה בורחת מארוסה האלים אל אהרלה, וגם היא נהפכת לאהובתו. כאילו מבקש הסופר להרגיע את הקורא: אהרלה לא היה ביש גדא ביחסיו עם נשים, והיו לו יחסים אינטימיים עם נשים משכילות ודעתניות, ובכל זאת, הוא העדיף את שושה על פני כולן.

הוריה של שושה מאושרים, לאחר שאיבדו בת, ובת שנייה נהייתה פילגש של איש נשוי, ושושה עצמה אסירת תודה עד שהיא מנשקת את כפות רגליו (עמ' 99), אבל כל חבריו של אהרלה חושבים שיצא מדעתו. הוריו מתנגדים, ובעיקר בטי מנסה בכל כוחה להניאו מהמעשה שנראה לה חסר שחר. שושה מודיעה לאהרלה שאם הוא מתכוון לחזור לבטי – מוטב שיהרוג אותה קודם. כיוון שלשושה יש אישיות של ילדה קטנה ותמימה, היא לא מתארת לעצמה מה אמור להתקיים בליל הכלולות, ועבורה זאת טראומה, אבל הסופר מרגיע את הקורא כי עם הזמן היא החלה לאהוב את ההתייחדויות, ואף תבעה אותן.

בשל בעיות ביורוקרטיות – השניים נישאו אצל רב, אבל לא באופן רשמי – מתאפשר רק לאהרלה להגר לארצות הברית, עם הבטחה לאפשר זאת לשושה בהמשך. אהרלה הנאמן אינו מוכן לכך בשום אופן, למרות החשש הממשי להיספות עם שאר היהודים במכונת ההשמדה הנאצית. לבסוף מאפשרים לשניים להגר, אבל עם הבריחה מפולין שושה מתה, כביכול לא יכלה להיפרד מהעולם היהודי שהלך ונעלם. (עמ' 239).

אהרלה גריידינגר מצליח מאוד באמריקה כסופר, ואף זוכה לעושר. בסיור שנועד לכתיבה על עם ישראל לאחר השואה, הוא מבקר באירופה ובישראל. כאן הוא מתוודע לייסורי הקליטה של חיימל מודעו, במעברה, ולאחר מכן בדירה קטנה בהדר יוסף. הוא מבקר בתל-אביב שהיא בעיניו עיר מכוערת וזקנה, למרות שבשנים היא צעירה מאוד.

ברומן הזה מתוודע הקורא לאנטישמיות הפולנית, כאשר ספר גוי, החושב את אהרלה לפולני, שופך בפניו את כל שנאתו ליהודים (עמ' 149), וכן הוא מתוודע לניפוץ החלום הקומוניסטי, כאשר אחד הגיבורים, וולף פלהנדלר, שנאסר בפולין על קומוניזם, נאסר בברית המועצות על ריגול לטובת פולין, כשהוא מעונה בצורה זוועתית מהמושיעים הקומוניסטים (עמ' 161 ואילך). אהרלה עצמו מגיע למסקנה שכל המהפכות מובילות לאותן זוועות (עמ' 164), דברים שבוודאי למד בשביס זינגר מהפילוסוף האיטלקי – איגנציו סילונה שהתפכח מאהדתו לקומוניזם.

כשיש הרבה תשובות לשאלה קשה – סימן שאין ממש תשובה משכנעת. השאלה היא, כמובן, מדוע אהרלה בחר משלל הנשים שרצו בו דווקא את שושה הגמדה והמוגבלת. בין התשובות: חובת הנאמנות, זיכרון מכמיר של הילדות ביחד, רחמים, נאמנות. אהרלה מציע תשובה משלו לתמיהה של בטי: שושה היא האישה היחידה שהוא יוכל לתת בה אמון, כי באמת הנשים שהיה עמן בקשר, כל אחת בגדה במישהו. וכן, בטי נישאת לקולונל אמריקאי גוי, ובהמשך מתאבדת.

הרומן מעניין, לפרקים מרתק, ויש בו גם נימים דקות של הומור.

אהוד: בשעתו כתבתי מאמר ביקורת על התרגום העברי של "שושה", ולצערי אינני מוצא אותו. אבל אני זוכר מה שהבנתי אז מן הרומאן: מרבית אנשי העולם הספרותי היהודי בווארשה יודעים שהקץ קרב בגלל גרמניה הנאצית אך הם אינם נמלטים אלא בוחרים להישאר עד הסוף כי אין להם שום מקום אחר בעולם שאפשר לחיות בו חיים של ממש ושל ערך כמו בעולם הספרותי של האידיש בווארשה לפני מלחמת העולם השנייה. ואכן, היחיד שניצל מכל אותה חבורה, ומגיע לישראל, הוא חיימל, והוא קריקטורה לעולם שהיה ואיננו עוד.

בכתבתה של עדינה בר-אל בגיליון הלפני-אחרון (מס' 1924) היא מביאה את סיפורה של פזית גלר על התייחסותה אל המנקה של הכיתה בה לימדה, שאפילו את שמה לא ידעה. וכאן עלה בי זיכרון נעורים מהיותי כבן 12, תלמיד כתה א' של תיכון בית הכרם (לימים התיכון עליד"ה). היינו כיתה כבת 40 ילד וילדה מכל עדות ירושלים. המושג אפלייה טרם הומצא. המוסד נחשב, די בצדק, לבית ספר אליטיסטי.

הסדר והניקיון בחדרי בית הספר, שלא היה קטן, היו תחום עבודתם של שָׁמָשׁ (כיום 'שָׁרָת') בשם מנחם, ושוטפת רצפות בשם ציפורה (שידעה רק בוכרית). מנחם היה איש כחוש וחיוֵר, לעולם עם קסקט ובסוודר פולובר דקיק. יום אחד נכנס מנחם, כולו נרגש וזועם, באמצע השיעור לכיתה וביקש את רשות המורה-המחנך להגיד משהו לילדים. ראהו המורה שהאיש בריגוש, לא התרגז ואמר "בבקשה מנחם. כולנו שומעים."

פתח מנחם ואמר בכעס: "אתם כולכם ילדים מחונכים ובאים מבתים טובים. ותראו איך אתם משאירים את הכיתה. כל הקליפות תפוזים על הרצפה, וכל הניירות, כל השאריות, שקיות עם אוכל שלא אכלתם. ובסוף עוד אתם הופכים את פח הזבל! זה התנהגות? יש בושה? אין תרבות! תרבות אין לכם!"

ישבנו נזופים. מנחם עוד צרח: "תתביישו לכם! תתביישו!" ויצא בחרי-אף כשדמעות בעיניו.

היינו מזועזעים, לראות אדם מבוגר בהתרגשות כזו. מיד התעוררה שיחה. הבטחנו אלה לאלה כי ננקה בקפידה, ואפילו ננקה כיתות לא-לנו. הבטחנו לבקש סליחה ממנחם דרך חברי ועד הכיתה. חשבנו לתת אפילו מתת פיוס, מין משלוח מנות. המחנך שלנו ביקש הקשבה ואמר: "ראיתם איך מנחם לבוש?"

ראינו גם ראינו. פולובר מרופט מלא קרעים. אמר מחנכנו: "אנחנו נקנה לו סוודר חדש. חובה עלינו לגרום שמחה לבן אדם שגרמנו לו עוגמת נפש." התנדבו ילדות לקנות למנחם סוודר חדש, וכולם הבטיחו להביא למחרת עשרה גרוש.

כך הוחלט ונעשה. המחנך שלנו ביקש שניתן את הסוודר למנחם בקיטון של כלי הניקיון, מקום ישיבתו הקבוע, זאת כדי חלילה לא לבייש. למחרת שוב התייצב מנחם לפני הכיתה, ובהתרגשות אמיתית הודה לנו. "אני רואה שאתם באמת ילדים טובי לב ובעלי תרבות, והמחנך שלכם המורה יצחק הוא צדיק. זכיתם במצווה גדולה!"

תולדותיה של פתח-תקוה שזורות בתולדות המשפחות ההונגריות שטמפפר, גוטמן, ראב, רגנר וכ"ץ, שעלו בשנות השבעים של המאה הי"ט והיו הקבוצה המובילה והעיקרית בקרב מייסדיה, בצרפן יחדיו את חכמת ההנהגה, את ההון הדרוש לקניית האדמה ואת הידע החקלאי לעיבודה. בן עשרים היה יהודה ראב (בן-עזר) כאשר עלה עם אביו, ר' אליעזר, על אדמת פתח-תקוה. ספר זכרונותיו "התלם הראשון", שנרשם בידי בנו בנימין ומוגש כאן במהדורה חדשה, מגולל יריעת-חיים תוססת וציורית – עדות חיה לתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל. יהודה ראב, שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה בחשוון תרל"ט, זכה לחזות באחרית ימיו, והוא כבן תשעים, בהקמת מדינת ישראל, ורק אז השיב את נפשו לבוראו.

מבואו של הביבליוגראף וההיסטוריון ג' קרסל, "יהודה ראב וזכרונותיו", ליווה את המהדורה הראשונה של הספר, ומקומו לא נפקד גם כאן. למהדורה החדשה נוסף מחקרו המקיף של הסופר אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות ר' אליעזר ראב ובנו יהודה, על עלייתם ארצה בשנת 1875 וכל ראשיתה של פתח-תקוה. המחקר מיוסד, בין השאר, על כתב-יד בארכיון המשפחה "ספר החשבונות והזכרון" לר' אליעזר ראב מן השנים 1867–1876, והוא מעמיד באור חדש-ישן קביעות היסטוריות אחדות שליוו את היישוב הישן, את העלייה הראשונה ואת תהליך ייסודה של פתח-תקוה, שהיה קשור קשר מורכב בשניהם כאחד.

"התלם הראשון" הוא עדות היסטורית וסיפור-חיים מרתק, רווי עלילות ותיאורי הווי מתולדותיה של פתח-תקוה, מקור מרכזי לידיעותינו על קורותיה של "אם-המושבות" ונדבך חשוב בספרות התיעודית המתארת את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל.

יהודה רַאבּ (בן עזר)

דאוד אבו יוסף – שומר עברי פלאי

באחד מימי סוף החורף התרל"ט (1879), למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי את עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו ואתחמם.

מעבר הכפר הערבי פג'ה הלך וקרב בכוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. חזה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הרכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא נגש אלי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור רוח ובדיאלקט ערבי זר. "נהארך סעיד". "סעיד ומברך" עניתי, והוספתי כנהוג "תפדל"! הוא הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה יפה; בודאי איזו "צפור" חשודה שיש לשים עליה עין ולזכרה יפה.

למחרת בבוקר בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשניה. שוב רכב לעבר המושבה. הפעם ברכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיני, בקשתי לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר: "אנא ישראל", ולמרבה השתוממותי הוסיף: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", בנשאו את עיניו למרום.

זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו-יוסף, מסביבות בגדד. ראוי הוא האלמוני הזה שאציב לו זכרון בזה, כי מכל האנשים שהכירוהו נשארתי כיום לבדי בחיים.

נכנסנו האוהלה, והוא הסיר מעליו את העקאל והכפיה וראשו נשאר חבוש רק בטקיה. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה אז. על ספל קפה שחור ספר לי את קורותיו:

בבגדד מצויות משפחות יהודים העוסקות במסחר צמר וחלב עם בדואי המדבר. במשך 8–9 חדשים בשנה גרות משפחות אלו בין הבדואים במדבר. הוא, אבו-יוסף, היה בן לאחת המשפחות האלה, אלא שהיה מרחיק יותר מכולן ללב המדבר ויהי בו כבן-בית. פעם אחת נלווה אל שיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מדבר ערב, ולחפש את יהודי חיבר. אז עבר עמהם את נג'ד, חצר-מות ושאר מקומות מלאי תעלומה אפילו כיום.

"ומה הביאך הלום?" שאלתיו. הוא סיפר: באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר ובה מצא את אבדתו. כיוון שהיה בדמשק החליט לעלות לירושלים עיר הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח ללון בפג'ה, בבית השייך של הכפר. בהוודע לשייך כי אורחו יהודי הנהו, ספר לו כי מהלך רגעים מספר מפג'ה ישנו כפר של יהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם. אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם לא ראה יהודים כי אם פראנג'[1], ויחשוב כי טעה השייך. בלונו בלילה השני בפג'ה ספר לשייך את דבר פגישתו אתי, אז הבטיחו השייך באללה ובנביאו כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום שנית, כדי להתוודע אל אחיו.

לאחר ששהה אצלנו ימים מספר והתרגל אל היהודים המשונים האלה, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קבלנו את הצעתו ברצון; באותם הימים היינו עדיין טירונים בהלכות ישמעאל.

אבו-יוסף הקים לו סוכת מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: רבאבה (כנור ערבי פרימיטיבי), שקית התפילין, וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות. מיד החל בעבודתו יחד עמי ועם יעקב מימון, ונעשה מורי ורבי בהלכות-שמירה ויחסי-שכנות.

עוד בלילה הראשון לשמירה הורני תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים שהיו פראים למחצה. (היה מעשה וערביה אחת נכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנדנדת, ומיד התעלפה מפחד השייטאן.)[2] ממנו למדתי כיצד לנהוג עם הערבים: בקשיות, בסיאסה,[3] בערמה והסתר-פנים, ובהכנסת-אורחים נלבבת. מתח והרפה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב, גבורה שבהתפארות, ומעשי גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, צרמוניות של שלומים וזבחים, וידיעת השפה הערבית על בוריה.

היה לו לאבו יוסף קודקס מקודש של חוקים ומנהגים: בנשק אש לא השתמש מעודו; לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אשה יכולה להרוג בו את הגבור שבגבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק (ג'והר), עתיקה מימי הבינים, שקבלה בירושה מדורי דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.

סוסתו, בעת שהיתה בנכר, התעברה וזמן קצר לאחר בואו לפ"ת המליטה סייח, מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את סייח החמוד והביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת בתק אותו בחרבו, מבלי לעפעף עין, ויקברהו משלווה גמורה. כששאלתיו לפשר המעשה, ענה "ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי"! את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקיה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחד ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות אבל גרמית וזריזה ממש כאדוניה.

לפעמים היתה נחה רוח השירה על אבו-יוסף. אז היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלמציה על אודות הגבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים המונוטוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף.

לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השייכים שבאו לבקרנו, ורבים היו הבקורים שהחזרנו להם. באחד הימים חיתן שייך אבו-קישק את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו את המתנות בשם המושבה, כנהוג, הוּשבנו באהלו של השייך. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. כשהחלו ל"שחק" "פנטזיות" על סוסותיהם ולהתחרות במרוץ, נתבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סרב לחלוטין, כי בטוח הוא שישיג את כל הפרשים המפורסמים. רק ל"מידאן" הסכים לצאת ול"שחק" קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, ברחבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח. האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות. קריאות אח-אח נפלטו מגרונותיהם ודמעות עמדו בעיניהם. למחרת היום נסע השייך עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו יקרות; צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו.

אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף; גבורתו, אומץ לבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך בתגרה, כשהוא יחידי, עם להקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה, ובראשם השייך שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השייך מעל סוסו, שם ערפו על ברכיו לפניו על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו ויניחנה על צואר השייך. – מי מכם – קרא – שינסה רק לזוז ממקומו, דם השייך על ראשו יחול! הם נשארו נדהמים ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת ופזרם לכל רוח. את השייך שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.

יום אחד רכבנו שנינו לפנות בוקר לאורך ואדי אבו-ליג'ה, והנה מ"גבעת העדשים" (בית הקברות כיום) ירדה לקראתנו קבוצה בת חמשה רוכבים בדואים שפתחו מיד ביריות עלינו. "שכב מיד ארצה, שים את עצמך כמת, ואל תעיז לירות אף כדור! צעק אבו-יוסף. מיד עשיתי כדבריו וגם הוא גהר ארצה כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מספר פצע את כל החמשה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם. "ככה יותר טוב", אמר לי, "למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!" בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חכתה לו במרחק-מה וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני "מחוסר עבודה".

לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון כשבאו משפחותינו לחוג את חג הפסח בפ"ת, היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי החמר. מיד דהר אבו-יוסף לבצה של פ"ת, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של 40–50 מטר מהן, ובידו רק מקל. דרבן את סוסתו ויעט אליהן. החסידות שדרכן לנתר צעדים מספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מה האדמה ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.

ביחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הבצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הבצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו וישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר נגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות ונגיחות החזיר הוטלו לאויר. אני שנלוויתי אל אבו-יוסף הוצאתי מיד את אקדחי ואכוונו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק: אל תירה! לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.

אבו-יוסף שהיה גבור, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: אלשראד תלתין איל מראג'ל (הבריחה – שני-שלישי הגברות). לבצה, שהיתה שייכת לממשלה התורכית, היו נשלחים באביב סוסי-הצבא למרעה. וקצין עם כמה חיילים היו שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בינו ובין הקצין, ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר להלה על לחיו. מיד צווה הקצין לחיליו לתפשו. הפעם ראה אבו-יוסף טוב לפניו לברוח. הוא לא אהב "עסקים" עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מספר הגיע לואדי אבו-ליג'ה, עברו בקפיצה על גבי סוסתו ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.

ככה היה חי ופעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם. מאז לא נודע מאומה על אודותיו. כאשר בא כן הלך השומר העברי הפלאי, אחד משלושת השומרים העברים הראשונים והארי שבחבורה.

[1] אירופים.

[2] השטן.

[3] דיפלומטיה.

[4 דפים של עדות יהודה ראב שמצא דקל כץ בארכיונו של דוד תדהר, ונשלחו לפיענוח לאהוד בן עזר בפברואר 2024].

תוארו רחב כתפיים מאוד כמעט רבוע אך לא שמן. פניו וגופו מלאים פצעי חרב.

היה יחידי, בלי משפחה כאן, משפחתו נשארה בסביבות בגדד.

בפתח תקוה היה למעלה משנה אך לא יותר, אח"כ עבר להיות גובה בשם "תחסיל דאר" בממשלה בשכם, ואח"כ נעלם ושב לבגדד.

היה משורר "שַעֶר" ומנגן על רַבַּבָּה שירי גיבורים ושירי אהבה והיה כֹתב שירים בערבית בכתב רש"י.

[בחתונה אחת אצל שייך אבוקישק שר לפני הקרואים שירי גיבורים והלבישו אותו הִדִם משי כאות הוקרה,]

בבגדד היו בני משפחתו כמה עשרות אוהלים שהיו להם שותפות עם שבטי בדואים נאות מדבר ותמרים, וחקלאות.

סִפר שפעם בא אליהם אנגלי אחד עם מכתב המלצה מהוַלי ואסף אתו כמה גבורי חייל והוא היה אחד מהם והסתובב במדבר ערב לחפש את "יהוד חבר" נסעו בשיירה של מאה גמלים וחפשו בערך כחמשה חדשים ומצאו רק שבט אחד שהשכנים קראו להם יהוד חבר, אך אנשי השבט לא הודו שהם יהודים.

קפץ עם סוסתו מצד הוַדי אבוליג'ה מלמעלה למטה, בגֹבה 3 מטר.

נשק, נשקו היו חרב וחנית בלבד כי הוא גינה את השימוש בנשק חם והיה אומר שאשה יכולה להרוג את הגבור הגדול ביותר, לכן בני חיל אמתיים אין להם להשתמש בהם, וזה מוריד את ערך הגבורה.

חרבו היתה כבדה מאד, ואף בן אדם לא יכול היה לנופף אותה, היה מעמיד בשורה ששה אבטיחים ובמכה אחת עבר את כולם אבל האבטיחים נשארו כשלמים והחתוך לא נפל מהם (מעצמת המכה),

היה נותן לכל מי שרוצה להניף מטפחת באויר והיה מכה בה בחרבו וחותכה לשנים, פעם הופיע חזיר בר גדול הוא רדף אחריו על סוסתו וכשהדביקו נתן לו מכה אחת בחרבו בראשו וחלק את הראש ואת הצואר של החזיר לשנים עד בין כתפיו,

חניתו היה רודף על סוסתו אחרי אילות וכשהתקרב אליהן היה זורק את החנית וקולע באילה, עפ"ר היה קודם מסבב אותן לתוך שדה עם עשב או תבואה גבוהה, אז האילה אינה יכולה לרוץ ישר כי אם בקפיצות, זה היה מאפשר לסוסתו להדביק אותן.

ציד החסידה בערב פסח בפתח-תקוה חסר היה לגב' גוטמן ז"ל מניפה חדשה לכירים של פסח, יצא לשדה והתקרב לאט ברכיבה על סוסתו אל החסידות שמלאו את השדות, וכשראה את החסידות רוצות להתרומם דפק בסוסתו ולפני שהספיקה החסידה להתרומם דפק לה במקל פשוט על כנפיה והורידה, והביא לגב' גוטמן מכנפי החסידה מניפה חדשה לפסח.

הגרמלה [כנראה הג'ראמנה] רגילים היו לרעות את עדריהם חפשי, פעם תפס אותם בתוך התבואות והכה את הרועים מכות נאמנות ולגדול שבהם נתן מכה בצד השטוח של חרבו ושבר לו את ידו,

"אחסן אל עלי" שיך הגרמלה [כנראה הג'ראמנה] שהיה שודד מפורסם רצה להתנקם בו, והכין לו מארב ושלח לפניהם את העדר לתוך התבואות. אבו יוסף שוב רץ לקראתם ברכיבה על סוסתו והנה הופיעו מכל הצדדים אנשי המארב ובנבוטים התחילו להצר לו, מפני שהשיך צוה אותם לתת לו רק מכות כפי שמכים "רועה" ולא לגבור (קטלית רַעֶה). הוא קפץ מסוסתו ורץ לתוך האוהלים, ע"י האוהלים פגש כבר את אחסן אבו עלי על סוסתו רץ על מקום המארב אבו יוסף קרא אותך אני מחפש, אבו עלי תפש ה"תַבַנגִ'י" שלו ורצה לירות בו אך בו ברגע קבל מכת חרב על ידו והטבנג'י נפל, הוא הדביקו והוריד אותו מסוסתו ושם אותו לפניו ככֶבֶש, נסע לו לאט לאט בין האוהלים (והביאו לאוהל השומרים של פ"ת), ואמר מי שיזרוק אבן אזי יפול ראש השיך שלהם על הארץ.

דאוד אבו יוסף, 1879; צייר יהודה ראב מן הזיכרון בשנת 1944.

יהודה ראב נתן את הציור ליצחק רוקח, שלאחר שנים מסר אותו ל"יד לבנים" בפתח-תקווה. הציור המקורי אבד שם ונותר רק הצילום שלו, ששלח בשעתו ברוך אורן לאהוד בן עזר.

אהוד בן עזר: בערך שכתב דוד תדהר ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" על דאוד אבו יוסף יש גם פרטים רבים שאינם בדפים שהעביר לו יהודה ראב אלא הם מצויים בפרק "שומר עברי פלאי" בספר זיכרונותיו של יהודה ראב "התלם הראשון" והם פורסמו קודם לכן בספר היובל של פתח תקווה משנת תרפ"ט [1929] בפרק נרחב, עמודים ק"נ-קנ"ב, הפותח במילים:

"שמו של הבדוי היהודי ממדבר ערב דאוד אבו-יוסף, מוכתר המון סיפורים ואגדות על אומץ רוחו וגבורתו לא רק בקרב יהודי הארץ אלא גם הרחק מעבר לגבולות יהודה.

"הראשון לשומרי המושבה, יהודה ראב, מספר על אבו-יוסף כדברים האלה:"

[וכאן בא בספר היובל כל המשכו של הפרק מפי יהודה ראב והוא בעיקרו הדברים שלימים באו בפרק עליו ב"התלם הראשון"].

דקל כץ: תדהר לא לקח את כל הפרטים שסבך ציין, אבל הוא הכניס לא מעט מהם. לא ברור לי למה החליט לציין שנת לידה מדויקת כשזו לא בנמצא באף אחד ממקורותיו. מצרף את הטקסט המלא שלו.

נולד בכפר-אהלים במחוז בגדאד, בשנת תקצ"ז (1837), בשבט בידואי יהודי משרידי צאצאיהם של היהודים תושבי בבל בתקופת התלמוד, שחיו יחד עם בידואים מושלמים בנאות מדבר ועסקו בגידול מקנה ותמרים ותבואות. גדל במחנה בית-אביו והתחנך לאורח-החיים של שוכני-מדבר ולנאמנות ליהדות ולתקוות עם ישראל לגאולה ולשיבת ציון, וגם לקרוא ולכתוב לימדוהו מילדותו.

פעם בא אליהם חוקר אנגלי בהמלצה מאת הוואלי המושל בבגדאד ולקח אותו לתוך שיירה של בידואים בני-חיל, שיצא בראשה למדבר ערב לחפש את השבט "יהוד אל-חיבר", אותו שבט יהודי מופלא של בידואים, שבעולם התהלכו שמועות רבות על קיומו ושימש גרעין לאגדות על "עשרת השבטים" החיים במדבר בעצמאות. כחמשה חדשים שוטטו במדבר עד שמצאו שבט בידואי, הנקרא בפי שכניו בשם "יהוד אלחיבר", אך אנשי השבט לא הודו שהם יהודים, ובני השיירה חזרו איש למקומו.

פעם נגנבה סוסתו האצילה, ובלכתו בעקבותיה הגיע עד דמשק ושם מצא אותה והוציאה מידי הגנב. בהיותו בדמשק אמר לבקר את ירושלים עיר הקודש. בדרך נדודיו הגיע לכפר פג'ה בשרון וכאן שמע מפי השייך, שלן בביתו, כי בקרבת מקום, על אדמת "מלבס", הוקם זה עתה ישוב של יהודים שבאו מארצות רחוקות. ברכבו שמה ראה בני-אדם לבושים "מלבוש נכרי", כמו ה"פראנג'ים" המזדמנים לפעמים לבגדאד. הפנה את סוסתו וחזר אל השייך מאוכזב ומתרעם על שזה מהתל בו. כשאישר לו השייך בשבועה, כי יהודים הם אלה, רכב שמה שנית, נגש אל יהודה ראב , שעוד אתמול בביקורו הראשון ראה אותו שומר על הגורן לפנות ערב, ואמר לו: "אנא ישראל", "אנא יהוד", וליתר תוקף אמר לו גם את הפסוק "שמע ישראל".

היהודים, ראשוני המתישבים בפתח-תקוה, קיבלוהו באהבה וכשסיפרו לו על תלאותיהם בשל ההתקפות ונסיונות-השוד של בידואי הסביבה הציע להשאר אתם שנה אחת כשומר.

הצטיין באומץ ובגבורה ובזריזות להפליא. קצר קומה ורזה, רחב-כתפים מאד, כמעט רבוע, פניו וגופו מלאים צלקות של פצעי-חרב, אותות של קרבות בעבר. כזה היה מראהו. בנשק חם לא השתמש, כי לדבריו הרי נשק כזה, שאפילו אשה יכולה להרוג בו, אינו נאה לגבור אמתי. רק חרב וחנית היו כלי-זינו, חרב כבדה, שאחרים לא יכלו לנופפה, והוא היה מבצע בה מעשי ראוה מפליאים. בתנופה אחת חתך ששה אבטיחים מוצבים בשורה וחלקיהם נשארו כל אחד על מקומו. מטפחת מועפת באויר היה חותך לשנים במכת-חרב אחת. פעם שיסף בחרבו חזיר-בר בבצה ובתנופה אחת בקע את ראשו וצוארו עד לבין כתפיו. בהטלת חניתו היה קולע באיילות וצד אותן ובתנופת-מקל מהירה כבזק הפיל פעם כנף מעל חסידה חיה בשדה והמציא גברת גוטמן מטאטא-כנף חדש לפסח.

ביחוד היו לו התנגשויות עם בידואי ערב-ג'רמלה, [כנראה הג'ראמנה] שהעלו את עדריהם על שדות היהודים. פעם הכה בצד השטוח של חרבו על הגדול שברועים ושבר לו את ידו. אחסן אל עלי, שייך הג'רמלה ושודד מפורסם אמר להתנקם בו, שם לו מארב של בני שבטו וצוה עליהם שיכוהו רק במקלות ולא ילחמו בו בנשק ברזל, לבל ינתן לו הכבוד המגיע לגבור. הם הקיפוהו והחלו מציקים לו במקלות. קפץ על סוסתו לבין האהלים, חטף את ראש השבט מעל סוסו והחזיק בו כבן-ערובה, לבל יפגעו בו האחרים, וכך. הביאו אתו כהביא כבש עקוד עד לאוהל השומרים של פתח-תקוה.

גם בשירה (שירי גבורה ואהבה) ובנגינה בכליזמר פרימיטיביים בנוסח הבידואים הצטיין, ואף חיבר לעצמו שירים בערבית בכתב עברי-מזרחי. בחתונת בתו של השייך עומר אבו-קישק מוגג כל-כך בשיריו את לבות קהל החוגגים, עד שלמחרת לקחו השייך עמו ליפו וקנה לו במתנה תלבושת בידואית הדורה שעלתה בעשרה נפוליונים זהב.

אחרי תום שרותו בשמירה בפתח-תקוה עבד זמן מועט כגובה בשרות הממשלה למחוז שכם, ואחר כך חזר אל שבטו במדבר עיראק ומאז נעלמו עקבותיו. (נ.ב. הפרטים נמסרו מפי מר יהודה בן-עזר ראב). [עד כאן תדהר].

אני תלמיד מוסמך לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית, ואני מנסה למצוא מידע על דאוד אבו יוסף. ראיתי שפרסמת ב"חדשות בן עזר" לפני כמה שנים תקציר של תולדותיו, שכלל שיר על "מפלצת הירקון". רציתי לשאול – מה המקור של השיר? האם יש לך מקורות נוספים עליו? בינתיים עברתי על האוטוביוגרפיה של סבך, יהודה ראב, וכן על "חולמים ונלחמים", ספר היובל לפתח תקווה וגרסא נוספת של הסיפור שכתב משה סמילנסקי, אך נראה שלהוציא יהודה ראב כולם טועים לחשוב שהוא היה בדואי.

אוסיף שמצאתי בארכיונו של דוד תדהר תקציר קורותיו בכתב ידו של סבך (מצרף אותו כאן כי אני מאמין שתתעניין). בנוסף, אני חושד שמצאתי את החוקר האנגלי אליו הוא התלווה – אדם שהיה כמה שנים במדבריות ערב ואכן חיפש אחר יהודי ח'ייבר, צ'ארלס דוטי –

ראשית – תודה רבה על כל המסמכים ששלחת. מאמין שיעזרו לי בארגון המידע.

אני שמח מאוד על העניין שמצאת בכתב היד. אני מאמין שאין כל בעייה שתפרסם אותו בכתב העת שלך. בינתיים היחידים שנחשפו אליו הם אני, כמה עובדים בספרייה וחוקרת אשר כתבה על אבו יוסף ושלחתי לה אותו גם בהנחה שתתעניין בממצא החדש. אני מניח שאתה מכיר את האנציקלופדיה של תדהר והסיפור מאחוריה באופן כללי, אבל מוטב שאספק הסבר מעט יותר מפורט למקום הימצאות המכתב:

כשארכיון דוד תדהר הגיע לספרייה הלאומית, הוא כלל גם כמה וכמה מגירות ברזל בהם היו במעטפות המקורות בו השתמש תדהר לאנציקלופדיה, מסודרות לפי שמות האישים בצורה אלפביתית. המעטפות לא קוטלגו למשך שנים ופשוט נשמרו במחלקת הארכיונים ושימשו בעיקר את המקטלגים, אבל תוך כדי המעבר לבניין החדש התברר שלא ניתן לשמור את המגירות בצורתן והחל הליך הקטלוג של המעטפות שהיו בהם. קטלוג זה עדיין מתמשך, אבל אני גם עובד בארכיונים ולכן יכולתי להסתכל על הנמצא במעטפתו של דאוד כשגיליתי שתדהר כתב עליו. זה המקור היחיד שהיה במעטפה, לצד דף מתוך ספר היובל של פתח תקווה. תדהר עצמו אסף לרוב את החומרים לפי עניינו שלו בדמויות או לפי המידע שנשלח אליו מהאישים עצמם על פי שאלון מוגדר. אנחש שזה לא המכתב היחיד של סבך בארכיון על חלק מהאישים הללו, אבל כדאי לבדוק זאת אחרי שהקטלוג יסתיים והרשומות יעלו לאתר הספרייה.

לגבי הספר באנגלית – שם החוקר המלא באנגלית הוא Charles Montagu Doughty. זה דף הויקיפדיה שלו למידע כללי:

הספר בו הוא סיפר על מסעו בחצי האי ערב נקרא Travels in Arabia Deserta שיצא ב-1888 אבל מתאר מסעות מחורף 1876 עד סתיו 1878. הדף ששלחתי לך עם תוכן הספר הוא מארכיון האינטרנט, אבל אם תרצה לעיין בעותק פיזי – נראה שישנם כמה עותקים של ההוצאות השונות של הספר בספרייה הלאומית. מצרף כאן קישור להוצאה עדכנית יחסית, מ-1989, אך ישנן בספרייה גם הוצאות מוקדמות יותר:

לא מצאתי בספר דמות התואמת את דאוד אבו יוסף, אבל תיאור המשלחת נראה לי דומה מדי: בחור אנגלי, בעל קשרים עם הואלי, הנוסע ואף מגיע לאזור ח'ייבר בין השאר כדי למצוא את ההיסטוריה היהודית של תושבי המקום. אני עדיין צריך לבדוק את היומנים שלו שבידי החברה הגיאולוגית המלכותית – הבנתי שהם העלו סריקה שלהם לרשת, אבל איני בטוח שיש לי גישה אליהם בלי מנוי שכלל לא בטוח שנמצא בידי האוניברסיטה.

אם יש דבר-מה נוסף שאוכל לסייע בו או ששכחתי לציין, אשמח לסייע.

בוקר אחד יצא אבו-יוסף כדרכו על סוסתו הגבוהה לסיור בשדות המושבה. ממולו הבחין בלהקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה ובראשם השיח' שלהם. חשבון ארוך היה למושבה עימם, לילות של שמירה קשה, חילופי-מהלומות כאשר העלו את עדריהם על שדותיה, ואובדן רכוש כאשר פרצו לגנוב בחצרות.

לאבו-יוסף לא היה ספק לגבי מטרת החבורה ומידת הידידות שהם עתידים לגלות כלפיו. הוא עשה הערכת-מצב מהירה. לבדו, אם יתנפלו עליו, אין לו סיכוי רב לעמוד כנגדם. אבל אבו-יוסף ניחן לא רק באומץ-לב ובזריזות כשד אלא ידע גם להפתיע את אויביו בתכסיסיו. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו, כל זאת בעוד יושב על סוסתו הלבנה – שלף חרב, הידק אותה לצוואר השיח', והודיע לרוכבים המקיפים אותו:

"מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השיח' על ראשו יחול!"

"יבורך היום שהיקרה אותך כל דרכי, אבו-יוסף!" נאק השיח'. "הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה! רק לשֵׁם ידידות באנו לבקר את אחֶיך, הפראנג'ים!"

בני ערב ג'ראמנה נשארו נדהמים, ובטרם הספיקו להחליף ביניהם מבט ולהיוועץ מה לעשות – האם להתנפל על אבו-יוסף, או להעמיד-פנים ולהשתתף במשחק-הכזבים של השיח' – התנפל עליהם בו-ברגע אבו-יוסף שנית, כשהוא מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, בידו האחת, ופיזר אותם לכל רוח.

לאחר שברחו, שיחרר את השיח', הניח לו לעלות על סוסתו, ופקד עליו לרכוב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו-יוסף ועל-פי כל גינוני הטקס הזמין את השיח' להתארח אצלו. לקול העלי הכותש את גרעיני הקפה הקלויים, במכתש, נתאספו ובאו גם יעקב מימון ויהודה והצטרפו, שלובי-רגליים, לישיבה על המחצלת. הם לא הבינו מה מטרת ביקורו של שיח' ערב ג'ראמנה, בבוקר, יחידי, על מחצלתו של אבו-יוסף.

ואולם אבו-יוסף לא הסגיר במילה את אשר קרה. להפך, הוא עשה כבוד גדול לשיח'. ישב לפניו, ניגן ברבאבה ודיקלם לו שיר (שחיברו בו-במקום) המספר על:

זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,

היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,

כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –

"אח, אח..." נפלטו קריאות התפעלות מגרונו של שיח' ערב ג'ראמנה, כשהוא מחליק ידו בחיבה על צווארו העבה.

לאחר שנסתיימו הזימרה ושתיית הקפה, שילח אבו-יוסף את השיח', בריא ושלם, חזרה אל אנשיו, כשהוא פוקד על יהודה לכבדו בחרוט סוכר, מתנת ידידות של מלאבס לערב ג'ראמנה. רק לאחר שהתרחק השיח', גילה אבו-יוסף לשני חבריו-לשמירה, פרט לפרט, את קורות הבוקר.

אהוד: דמותו של דאוד אבו-יוסף המשתתף במשלחת לגילוי יהודי חייבר מככבת לא רק ב"פרשים על הירקון", 1989, אלא גם בספרי "בעקבות יהודי המדבר", 1983, המעניק עיבוד ספרותי לדמויות היסטוריות.

ביקורתו של מנחם רהט (מסתיר את שמו המקורי מהערך עליו, אותו כתב הויקיפדיה) על עיתון "הארץ" ("חדשות בן עזר", 1925) מוצדקת לחלוטין. אבל אמירתו כי "מסע העונשין הישראלי בעזה, רק משמח," יכולה רק לשמח את אויבי ישראל בהאג, וכמובן את החמאס המציג את ההרס וההרג כמסע עונשין שיש להפסיקו. טעות אחרת שלו היא כשהוא כותב: "יריבי 'הארץ' בימין, מכנים אותו בבוז נחרץ: עיתון פלשתיני בשפה העברית, או בקיצור: "אל-ארצ'".

מכיוון שרק אני מכנה כך את "הארץ" הרי טעות בידיו. ממילא המושגים ימין שמאל איבדו את משמעותם המקורית בארץ מאז קבע הבורגני-קפיטליסט הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי כי "שמאל" משמעותו רק אקטיביזם פרו-איסלמי. אני אינני איש ימין. אני לא קפיטליסט, ולא קלריקל. אלא איש הציונות הסוציאליסטית ההיסטורית, וליתר דיוק הולך בדרכו של יגאל פיקוביץ'-אלון המשלב סוציאל-דמוקרטיה עם שמירה על ביטחון ישראל וריבונות על בקעת הירדן.

הגדרה אחרת: ביביפוביה/ביביפיליה. שני הפכים של שתי מחלות נפש קשות שיש לרפאן.

חַאבְיֵ֫יר חֵרָ֫רְדוֹ מִילֵ֫יי נשיא ארגנטינה תומך ישראל/קרולינה לנדסמן מהגרת מארגנטינה כתבת ב"הארץ" התומכת בחמאס.

יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו, בנו של, מבלה בדירת נופש במיאמי העולה 5000 דולר בחודש. בשבעת החודשים הראשונים לשהותו בארה"ב הגיעה עלות השמירה על נתניהו לכמיליון שקל. שומריו מוחלפים אחת לשבועיים-שלושה.

זו פשוט שערוריה. בארץ מן הראוי שיקבל שמירה, אבל בחו"ל, מה פתאום? הוא הרי אינו בשליחות רשמית. שיסע לחו"ל לאן שהוא רוצה אבל שיממן את השמירה עליו מכיסו ולא מכיסם של משלמי המיסים.

הבריטי מרטין גריפית – חמאס אינו ארגון טרור

מתאם סיוע החירום של האו''ם הבריטי האנטישמי מרטין גריפית אומר שהוא לא יכול לישון בלילה בגלל תקיפה אפשרית של החמאס ברפיח.

כאשר נשאל, כמה זה מציאותי לחסל את חמאס שמטרתו חיסול ישראל, הוא השיב: "אני חושב שזה מאוד קשה, וכמו שאמרת עבדתי עם הרבה ארגונים טרוריסטיים וארגוני מורדים, וחמאס הוא לא ארגון טרור בשבילנו, כמובן, זו תנועה פוליטית" ואכן – עבור האו"ם חמאס לא מוגדר כארגון טרור.

על מדינת ישראל להכריז עליו כאוייב סוכן החמאס ולא להתיר את כניסתו לארץ.

סיפורו של עזתי – כיצד החמאס בונה מנהרות מתחת לבתים

מאמר בטיים: ''חמאס בנה מנהרות מתחת לבית משפחתי בעזה. עכשיו הוא הרוס.''

דניאל בויארין המתנאה כפילוסוף והיסטוריון אימץ בעבר כאוטו-אנטישמי את תורתו של אוטו ויינינגר שהתאבד בגלל יהדותו למרות שהתנצר (היטלר אמר עליו שהוא היהודי היחיד שהעריך), כמוהו הוא סבור שהפסיביות הנשית היא תכונה הכרחית ליהדות מכיוון שבדת היהודית קיימת דמות אל גברי חזק שדורש ציות. בויארין הסתמך על ההגדה של פסח וניסה להראות שהבן החכם הוא תלמיד חכם ושהבן הרשע הוא איש המלחמה. באופן בלתי נמנע מוליכה השקפה זו את בויארין להתנגד לציונות, מכיוון שהוא חש שהמרכיב ההכרחי של האקטיביות והמלחמה כרוכים יחדיו בשליטה על חבל ארץ והם במחלוקת עם מה שהוא מזהה כזרם האמיתי והקבוע של המסורת. והנה עתה לאור אי הנוחות להיות באמריקה יהודי התומך בישראל עוד לפני מה שקרה בעזה, הוא הוציא ספר בשם: "אי מדינה הפתרון ליהודים".

דניאל בויארין מדמיין לאומיות יהודית גלותית וחסרת טריטוריה משותפת. יהדות של תלמוד תורה וריקודים. בלשונו לא "יהדות", אלא ""יהודיות".

נטורי קרתא הרואים ביהדות דת בלבד מתנגדים לציונות וללאומיות היהודית, לעומתם בויארין האנטי-ציוני המתנגד לתנועה הלאומית הציונית, מסרב לצמצם את היהדות ל"דת" – מונח שלטענתו מושפע מהרוח המודרנית הפרוטסטנטית, המצמצמת את הדתות לשאלות של זהות אישית הרלוונטיות למרחב הפרטי ושוללת מהן אחיזה נרחבת בחיים הקולקטיביים של חבריהן.

חידושו של בויארין בספר הוא בניסיונו להעניק ליהדות מעמד של זהות קולקטיבית וציבורית מבלי להיחשד, רחמנא ליצלן, בציונות. בויארין רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: שהיהדות תקבע את הקיום הקולקטיבי היהודי, אך שבכל זאת לא תפתח שאיפות פוליטיות עצמאיות. הוא מסרב לבחור במושגים "תרבות" או "עמיוּת", שרווחו אצל הוגים שהתנגדו לצמצום היהדות לסד ה"דת" מזה וה"לאום" מזה. (למשל הבונד) במקום זאת, הוא מאמץ מחדש דווקא את המושג "לאומיות" כלוכד את טיבה של היהדות.

הגורם הלאומי שמחבר את היהודים המפוזרים טוען בויארין הוא "הדם היהודי". כאנטי-נוצרי עיקש וכמגן רב-שנים על זכות הבשר למול הרוח, בויארין מבהיר שאינו מתכוון לדם במובן הביולוגי והגזעני שלו. הדם הבויאריני מתאר המשכיות הזורמת ושוצפת בעורקי היהודים – שגורמת להם להאזין באופן מחויב לקולות הדורות הקדומים ולהשתייך למשפחה היהודית.

ציונות היא "טרייף" והדם גלאט-כשר? התשובה, כך נדמה, טמונה ברצונו של בויארין, לשאת חן בעיני השמאל האמריקאי: הוא טוען שעתידה של היהדות טמון במחשבתם של הוגים והוגות שחורים. מדובר במהלך שהחל להתאזרח בשנים האחרונות במדעי היהדות המנסים לבסס את הפילוסופיה היהודית במחשבה המעמיקה על אודות "הבדל", שפותחה בהגות השחורה.

בעקבות היסטוריה ארוכה של דיכוי, זרמים שונים בפילוסופיה השחורה הסתייגו מרעיונות קוסמופוליטיים עיוורי צבעים – וקידמו תיאוריה החותרת להבליט בגאווה את ההבדל השחור אך מחויבת בכל זאת למאבק בעל רוח אוניברסלית בדיכוי מכל סוג.

נדמה שלדעתו של בויארין, משה קיבל תורה מסיני – והיא הגיעה להשלמתה בהגות הפוסט-קולוניאלית. כיצד נראית מחשבה יהודית שחורה? בויארין מעוניין לכנות אותה בכינוי היידי "יידישקייט" – אלא שברוח התקופה, הוא גוער בעצמו מיד על אימוץ מטבע לשון אשכנזי ובשל כך כמשוער מדיר ומפלה. הוא בוחר במקום זאת במושג הלא יהודי במיוחד Judaïtude (יודאיטיוד), המקביל בעיניו לזרם הספרותי השחור המכונה Negrtiude (נגריטיוד). מדובר ב"לימוד תלמוד, שמירת שבת, דיבור יידיש, ריקוד עם יהודים כורדים או תימנים, ולימוד התורה שלהם יחד עם יהודים אשכנזים."

ה-Judaïtude חותר לסולידריות עם המאבק השחור לשוויון – וכמובן גם עם הפלסטינים, אף שאותם בויארין האמריקאי כמעט אינו מצטט. בויארין אף משווה את התלמוד למוזיקת ג'ז – מעין צליל חקרני ושואל, שאין לו התחלה או סוף. מעניין לשאול את השחורים לדעתם על כך שאקדמאים פריבילגים כבויארין מדמים את מצבם למאבקם. בויארין יושב לבטח בארצות הברית כאזרח אמריקאי. הספר כלל אינו מתמודד עם אנטישמיות; להיפך, הוא מבקר את המאבק באנטישמיות. הוא גם לא מזכיר ולו פעם אחת פוליטיקה ואינטרסים בינלאומיים – את איראן, האיסלאם הרדיקלי או ארצות הברית; ממש עם לבדד ישכון.

(איתמר בן עמי, "האם פתרון האי־מדינה טוב ליהודים?" "אל-ארצ'", 16.2.24)

הבנתם? הפתרון ליהודים ע"פ בויארין הוא חיסול מדינתם, ורציחתם ע"י מחבלי החמאס כי היהודים (בניגוד לערבים שלהם יש 24 מדינות) צריכים להיות נשיים ופסיביים, ולחיות ללא מדינה וללא דת, אלא ב"לימוד תלמוד, שמירת שבת, דיבור יידיש, (לא עברית) ריקוד עם יהודים כורדים או תימנים, ולימוד התורה שלהם יחד עם יהודים אשכנזים," למרות שאינם דתיים.

אין כמו בויארין להדגים את האוטו-אנטישמיות של יהודים. זה כמובן לא ישנה ליַחְיא אבראהים חסן סִנְוָאר שהרי לפי דברי מוחמד באמנת החמאס צריך לרצוח אותו כשאר היהודים כתנאי לגאולה. והוא גם לא יצליח לשאת חן בעיני האנטישמיות השחורה ממנה הוא לוקח דוגמה.

בדומה לבויארין, גם שבדיה מכירה באידיש כשפה רשמית, כלומר כשפת מיעוט בעלת מעמד רשמי. זאת לצד שפות של מיעוטים ותיקים אחרים במדינה: פינית, סאמי, רומאני (שפת בני הרומה) ומאנקיאלי (שפה פינית המדוברת באזור עמק הטורנה בצפון שוודיה). כפועל יוצא מכך, הממשלה השוודית מחויבת למשימת שימור היידיש.

"משום שהיידיש היא שפה רשמית יש סוכנות ממשלתית ליידיש שתפקידה לקדם את השפה. לשוודים יש זכות ללמוד יידיש בבית הספר כשפת אם, גם אם היא לא שפת האם שלהם. ברדיו הציבורי יש תוכניות ביידיש, יש תוכניות טלוויזיה ביידיש והכל חלק ממכסה שהשירות הציבורי חייב לשדר. יש מחלקת יידיש באוניברסיטת לונד (בדרום שוודיה), יש כנס יידיש עולמי שמתקיים כל שנה ויש קורסים שקשורים ביידיש בפאידיאה, מכללה שוודית העוסקת בתרבות יהודית. מעבר לכך, יש בשוודיה תיאטרון יידי כבר 120 שנה, יש מקהלה ביידיש והוצאות לאור המוציאות ספרים ביידיש.

"למה דווקא האידיש היא שפה רשמית בשבדיה ולא העברית? התשובה הרשמית היא: 'זה נובע מהצורך להגן על שפה בסכנת הכחדה. העברית היא סיפור אחר לגמרי. בניגוד ליידיש, היא לא מדוברת בשוודיה יותר מ-200 שנה ולכן היא לא עומדת בקריטריון של שפת מיעוט רשמית. ארון אייזק, היהודי הראשון שהגיע לשוודיה לפני 250 שנה, דיבר יידיש."

(דוד סטברו, "איך קורה שהיידיש פורחת דווקא בשוודיה?" "אל-ארצ'", סוף שבוע 16.2.24)

אז ראשית זה לא נכון. בשנת 1774 הגיע לשוודיה אהרון אייזיק, חרט וגַּלָּף במקצועו, מגרמניה, ודיבר גרמנית ולא אידיש. הוא קיבל אישור לישיבת קבע, בתנאי שיקבל על עצמו את דת הנצרות. לפי מסורות בקהילה הוא השיב: "לא אמיר את דתי בעד כל הזהב בעולם." תגובתו הרשימה את ראש העירייה של סטוקהולם והוא הציע לו להגיש מחאה חריפה למלך שוודיה גוסטב השלישי. המלך אישר לאייזיק אזרחות שוודית ואפילו התיר לו להביא לעיר משפחות יהודיות נוספות עד אשר יימנו מספר האנשים הדרושים למניין, במטרה לאפשר קיום תפילה יהודית בציבור.

הסיבה היא פשוט אנטי-ציונות. העברית מזוהה עם הציונות והאידיש החילונית מזוהה עם האנטי-ציונות, ולכן יש לה פתאום תומכים בעולם.

הערה: השוני בכתיב שם השפה הוא אידיאולוגי. הבונד האנטי-ציוני כתב "יידיש".

על חולצתו של לוטננט גנרל ג'יימס גלין (דרגה מקבילה לרב אלוף) לא נותר כמעט מקום: היא מעוטרת בעשרים ושלושה עיטורים שונים, מכוכב הארד דרך לב הארגמן וכל מה שבאמצע. הוא לחם בשלוש יבשות, שחרר את כוויית, תמרן קרקעית בעיראק. זה האיש ששלח הנשיא ביידן לישראל באמצע אוקטובר כדי "לעזור למפקדי צה"ל לחשוב על השאלות הקשות שלפניהם." הגנרל הגיע יחד עם עוד שני קצינים בכירים כדי לומר שלוש מילים: אין סיכוי לתמרון.

גלין נפגש עם גנץ, איזנקוט, גלנט, הלוי ונתניהו, ושפע אזהרות שמבוססות על ניסיונו בלחימה בעיראק. האמריקנים הציגו נתונים, ניתחו ניתוחים, סיפרו סיפורים, ומסקנתם אחת: מטרות המלחמה לא יושגו בתמרון קרקעי, שיהיה כבד ימים וכבד דמים. ההערכה האמריקנית דיברה על עד עשרים הרוגים ליום לכוחות צה"ל. המחיר ששילמנו מאז כבד, אבל עומד בערך על עשירית מכך.

האמריקנים הציעו מבצע ממוקד, עם יעדים יותר מינוריים. באחד הדיונים אמר להם גנץ: התוכנית שלכם אפשרית אם היעד הוא אלפי קילומטר מהמדינה, לא כשהיעד יושב 500 מטר מאזרחים שלכם.

הסוף ידוע: החמאס טרם הוכרע, אבל כבר כעת אין עוד דוגמה בלוחמה המודרנית למה שעושה צה"ל ברצועת עזה. הוא נלחם במערך מנהרות מפלצתי ומפרק אותו חתיכה אחר חתיכה, מחסל ומשתק מחצית מהכוח הלוחם היריב, כובש יעדים שנתפסו בלתי ניתנים לכיבוש. במבצע החטיבתי האחרון בצפון הרצועה לקח שעה בלבד להגיע מהגבול אל אזור בית החולים שיפא. צבאות זרים מתעניינים בשילוב אוויר-יבשה-ים שמופעל על ידי צה"ל.

לאט לאט הולך ומסתבר כי בדומה להיינץ הנרי אלפרד (אברהם) קיסינגר, שמנע ניצחון על מצרים כדי להביא את ישראל למו"מ, גם העזרה של ביידן לישראל באה במטרה להכות בחמאס אבל לא להביסו כדי להביא להקמת מדינה חמאסית בעזה וביו"ש.

במשל מאת ממשיל המשלים, הצרפתי, ז'אן דה לה פונטן Jean de La Fontaine‏, מהמאה ה-17 – ישנו דב המנסה לגרש זבוב מפניו של חברו האדם, וכדי לעשות זאת הוא מכה באדם מכוונה טובה. מכאן בא הביטוי חיבוק דב. ניסיון של אדם לתרום ולעזור כשבפועל נגרם נזק.

לאט לאט הולך ומסתבר כי החיבוק של ביידן לישראל הוא חיבוק דב. נקווה שיהיה הכוח להשתחרר מחיבוק זה.

אהוד ברוג-ברק אומר בתדריך: "חובה להביא לנפילת הממשלה עד פסח ולערוך בחירות ביוני – זו הדרך היחידה להביא למסירת עזה לרשות פלסטינית כפי שרוצה הממשל האמריקאי. במידה והדבר לא יקרה בלוח הזמנים הנ"ל קיים סיכוי משמעותי שטרמפ יעלה לשלטון, מה שיימנע את ביצוע התוכנית."

יש להכריז על אהוד ברוג-ברק כסוכן זר. ויש לחשוף את האינטרסים הכלכליים שלו בהקמת מדינת חמאס עצמאית בעזה.

היטלר לא פקד על השואה, ישראל לא מדינה, והחמאס לא אויב

פרופסור יגאל גולדשטיין-עילם מתנאה בהיותו היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ומדינת ישראל. קצת קשה להאמין לתוצאות מחקריו ההיסטוריים של פרופסור ("פרופסור גמור" לפי עגנון) יגאל גולדשטיין-עילם. במחקרו ההיסטורי המפורסם "ממלאי הפקודות" הוא זיכה את היטלר מאשמת השואה כאשר ניסה להוכיח שפקודת השמדת היהודים לא היתה של היטלר, אלא נבעה מלמטה מהגרמנים שחשבו מה שהיטלר רוצה, וכאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי (לא מסתפק ב- 13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים) הוא הגיע לתגלית מרעישה ותובנה היסטורית מדהימה: "ישראל של חוק הלאום החדש אינה מדינה כי אם פסאודו-מדינה. מדינה המתכחשת למהותה האזרחית אינה זכאית להכרה בה כמדינה."

ודוק: ישראל לדעת הפרופסור הגמור יגאל גולדשטיין-עילם, אינה מדינה, אבל 24 הדיקטטורות הערביות הפשיסטיות הן כן מדינות, ו-57 המדינות המוסלמיות הן כן מדינות. רק מדינת היהודים אינה מדינה.

ולאור מלחמת עזה קובע הפרופסור הגמור גולדשטיין-עילם כי "הכשל הגדול של ישראל הוא מדיני. תחת הנהגת בנימין נתניהו סימנה ישראל את מחמוד עבאס כאיום הגדול ביותר על עתיד המדינה, דווקא בשל דבקותו בקו פרגמטי של זניחת המאבק האלים נגד ישראל – שחיזק את הסיכוי של העם הפלסטיני לזכות למדינה משלו. כדי להכשיל את המהלך הזה היתה ישראל מוכנה לגדל ולטפח נחש צפע בדמות חמאס, שלרגע לא הסתיר את כוונותיו הרצחניות ביחס אליה."

(גולדשטיין-עילם מתעלם מהעובדה שהחמאס זכה ברוב בבחירות ועשה הפיכה בעזה, ומיליקובסקי-נתניהו הוא שהגן על אבא של מאזן מפני החמאס והצילו מידיו ע"מ להציל את ישראל מהקמת מדינה חמאסית ביו"ש המוגדרת גם על ידו "נחש צפע שלרגע לא הסתיר את כוונותיו הרצחניות ביחס אליה,")

"האיום האמיתי הנשקף לישראל," קובע גולדשטיין-עילם, "הוא לא חמאס ולא חיזבאללה ואף לא איראן. הוא פנימי ולא חיצוני. הוא נובע מן המבנה המעוות, המפר את תנאי היסוד לקיומה של מדינה. תנאי ראשון הוא הפרדת הדת מן המדינה. ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו תפישה פרטיקולריסטית, המנוגדת לתפישה האוניברסלית של המדינה. המדינה," קובע גולדשטיין-גולן, "אינה מוגדרת לא על פי דתה ולא על פי תרבותה. אנגליה איננה מדינה אנגלית. צרפת איננה מדינה צרפתית." (ינסו הערבים בצרפת, שאחוזם דומה לישראל, לבקש מערכת חינוך בערבית. ובכלל לפי הגיונו כל 57 המדינות המוסלמיות אינן הרי מדינות. נ.כ.)

(יגאל עילם, "האיום האמיתי אינו חמאס. הוא פנימי ונובע מהמבנה המעוות של המדינה", "אל-ארצ'", 16.2.24)

הבנתם? לפי פרופסור גודשטיין-עילם ישראל היא האוייב של עצמה, לא החמאס והחיזבאללה. וברגע שהיא תהיה מדינת כל אזרחיה ולא מדינה יהודית יפסיקו אויביה בניסיונות לחסלה ע"מ להפכה למדינה ערבית-מוסלמית. יגאל גולדשטיין-עילם שהתחיל את הקריירה שלו [כעורך] בעיתון הסטודנטים "פי האתון", שם שניתן לו ע"י פרופסור ישעיהו ליבוביץ על פי האימרה הגזענית שבקוראן לפיה היהודים הם חמור נושא ספרים שאינם מבינים מה כתוב בהם (סורה 62, 5) – כאילו מוכיח את תקיפות המשל הערבי-האנטישמי הזה.

נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד חזרה מברלין בירת הרייך מביקור אצל בניה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים שהצליחו להשתחרר מיהדות ומישראליות.

"בביקור האחרון שלי בברלין," כותבת נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, "שמתי לב לעובדה, שליד כל אבן לזכר קורבנות השואה אני חושבת על החטופים, הנרצחים והחיילים שנהרגים כמעט מדי יום במלחמה הנוראה שהביא עלינו ביבי. אדגים: פעם, כשהיה מיכאל נכדי בן עשרה חודשים, [לא ברור למה טרם שינו הוריו את שמו לשם גרמני ארי פולקיסטי גרמני לאחר השתחררותם מיהדות וישראליות. למשל היינריך, ריינהרד, או פריץ] נאלצתי לקחת אותו בזרועותיי, בעוד אימו גוררת את העגלה, ולצעוד במהירות בעלייה הגדולה של ברגמן שטראסה לכיוון ביתם של בני וכלתי. הייתי עייפה וכושר גופני הוא דבר שאין לי, ובכל זאת הצלחתי לעמוד במשימה כשאני אומרת לעצמי – דמייני שאת עכשיו בצעדת המוות והתינוק שלך בזרועותייך, דמייני שהנאצים בעקבותייך, האם תעצרי עכשיו? ברור שלא. ואילו עכשיו, בביקור האחרון שלי בברלין, במקום נאצים עלו בדמיונותיי אנשי חמאס.

"כשהיה לי קר, קר מאוד אפילו, המחשבה שעברה במוחי היתה על השבויים, שמורעבים כמעט למוות ובוודאי קופאים גם מקור. מי אני שאתלונן בכלל ועל מה, אני פריבילגית, גרה בתל אביב, נוסעת מרצוני החופשי לבקר את ילדיי ונכדיי בחו"ל, כשקר לי אני לובשת משהו חם, מעולם לא ידעתי רעב אלא אם כן גזרתי על עצמי דיאטה, לו הייתי נאלצת לישון על הרצפה לא הייתי מצליחה לקום ממנה, יממה אחת לא הייתי מחזיקה בשבי.

"קרוב למחצית מאזרחי המדינה, מסוגלים לאטום את ליבם למען המטרה העליונה – לעשות לביבי נעים, כי הם מאמינים שכשטוב למלך טוב לנתיניו. הם לא רק אוהבים את ביבי, הם מאמינים בו כפי שמאמינים ביישות ערטילאית ובלתי קיימת, באלוהים, למשל. אף על פי שהמציאות טופחת על פניהם בכל רגע, אף על פי שרע להם, אף על פי שהוא מוביל את כולנו לאבדון. שוב מתברר שטמטום יכול להתגלות כברכה למטומטמים וכאסון גדול לאלו שאמורים לחיות איתם."

(נרי לבנה, "מתברר שיש עדיין הרבה אנשים שביבי חשוב להם יותר מאשר החזרת החטופים", "אל-ארצ'", 16.2.24)

כמובן שנרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד אינה מסוגלת להבין שיש אנשים שחיי יהודים חשובים להם בלי קשר לביבי. היא כמובן אינה רואה שום סכנה בהצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו תוך התחייבות ישראלית לא לתקוף עוד בעזה, ושחרור אלפי רוצחים שיביאו אלפי הרוגים, הרי בניה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים, שהצליחו כבר להשתחרר מיהדות ומישראליות, מוגנים בדויטשלנד-ברלין ע"י אולף שולץ הקאנצלר הגרמני.

ניר מאיר מזכ"ל התנועה הקיבוצית הפורש: "אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל"

ניר מאיר, האיש שהוביל את התנועה הקיבוצית בעשור האחרון, משוכנע שהקיבוצים צריכים לזנוח את השמאל ולשתף פעולה עם דמויות כמו אורית סטרוק ואיילת שקד. לדבריו, מי שלא מבין את זה, לא מבין איפה הוא חי.

"האנדרטה לזכר נופלי הקיבוצים ניצבת כיום ביער הקיבוצים, ליד משמר העמק, משקיפה לשדות עמק יזרעאל. הנה, הגיעה מלחמת חרבות ברזל וחזרו לדבר על חללים ומגזרים," אומר מאיר. "אז הציונות הדתית יכולה להגיד בכל מקום 'אנחנו, אנחנו ואנחנו', והקיבוצניקים יכולים לענות: לא חברים יקרים, זה לא אתם, זה אנחנו. לפני 7 באוקטובר היו רשומים באנדרטה 3,110 שמות, ובחרבות ברזל התווסף מספר נופלים בני קיבוץ שכבר אין לו מקום. נצטרך להקים קיר נוסף ולשנות את התמה המקורית של האדריכל בשביל השמות החדשים."

בכל הקיבוצים התגוררו עד 6 באוקטובר פחות מ-200 אלף בני אדם. רק כ-60 אלף מתוכם חברי קיבוץ. ציבור קטנטן זה קבר עד כה 334 מאנשיו, ועוד מחכה ל-39 חטופים, שהם כשליש מכל החטופים בעזה. 56 קיבוצים התרוקנו כמעט כליל מיושביהם, מתוכם 28 בגבול עם עזה ו-28 בגבול לבנון. קרוב לחמישית מאוכלוסיית הקיבוצים נהפכה לקהילת פליטים.

ניר מאיר מתרוצץ בין הקיבוצים ("קיבוץ הוא לא מושג גיאוגרפי למקום היישוב, הוא מקבץ האנשים שגרו בו"). בבוקר הוא נוסע טרוד לפגישות עם ראשי מועצות בצפון, ובערבים יורד לים המלח ולאילת, להשתתף בשיחות קיבוץ, באולמות אירועים של בתי המלון, עונה לשאלות, מציע פתרונות ומרגיע חרדות. אך מביע דאגה עמוקה לקיבוצים שהוא חושש לעתידם. קיבוצים שנפגעו קשה ב-7 באוקטובר ולא היה בהם דור המשך, אלה שדחו ועיכבו קליטת חברים חדשים במשך שנים, קיבוצים שהתפצלו בין מלונות רבים ופסקו לתפקד כקהילה מאורגנת. "מי שהיו חלשים לפני האירוע יתקשו להשתקם," אמר. "בצוק איתן נהרג ילד אחד בנחל עוז, וחמש המשפחות הכי חזקות בקיבוץ עזבו.

"כל מי שעסק אי־פעם במקצוע צבאי, יודע: 'קו המגע לעולם ייפרץ'. לכן אסור שבקו המגע יהיו אזרחים. בין הקיבוץ לבין הגבול חייב להיות מוצב צבאי משמעותי. אם מצפים שאנשינו ישתלבו בהגנה על הגבול, כיתות הכוננות חייבות להיות מצוידות היטב, מאומנות ומקושרות עם הצבא. תסדרו לנו את זה ועם כל היתר כבר נסתדר לבד. המתנחלים לא טועים," אומר מאיר, "הימין צודק: זו השיטה לתפוס ולהחזיק בקרקעות, ונכונה טענתם שמכל מקום שאנחנו נזוז, הערבים יבואו במקומנו. הימין צודק גם בדרך: בהתיישבות ורק בהתיישבות אפשר להשליט ריבונות. הוויכוח הוא אם צריך להשליט ריבונות. ההתנחלויות טוענות שהן ההמשך של קיבוץ חניתה, כי כמו בימי חומה ומגדל כובשים גבעה אחר גבעה בלי להתחשב בחוק וקובעים עובדות בשטח. הם למדו אצלנו איך להתיישב ולתפוס קרקעות. הוויכוח איתם אינו על הדרך, אלא על המטרה".

לפני חודש עלה בערוץ היוטיוב של התנועה הקיבוצית סרטון מפתיע. "חבריי בקיבוצי העוטף," פותח מאיר בפנייה ישירה לצופים כשלצידו ניצבת השרה אורית סטרוק. "אני מדבר איתכם ממשרד ההתיישבות. אנחנו אומרים באופן המוסמך ביותר: שיקום קיבוצי העוטף זו משימה של התנועה הקיבוצית, והמשרד יעזור לנו ככל יכולתו. לאיש אין כוונה לחמוס את הקיבוצים."

כשהסרטון פורסם, הדס ילין-דניאלי, שעבדה עם מאיר כמנכ"לית התנועה וכמשנה למזכ"ל והתמודדה על החלפתו והפסידה, לא בררה מילים: "בלי גרם בושה, בגאווה מהמקפצה, ניר מאיר שופך דליים של רפש על מי שאנחנו, הקיבוצניקים, ועל כל מה שאנחנו מייצגים. אם זה לא היה מתועד, לא היינו יכולים אפילו לדמיין: מזכ"ל התנועה שלנו מתרפס לרגלי אורית סטרוק המשיחית."

"יש לי תפיסת עולם מגובשת," מסביר ניר מאיר, "דמוקרטית וליברלית. בשנה החולפת התרוצצתי עם דגלים כל מוצאי שבת. מצד שני, אני לא פוליטיקאי. לא באתי לתפקיד כדי להפוך לפוליטיקאי ואני גם לא מאמין שהתנועה הקיבוצית צריכה לבנות את עצמה כגוף פוליטי-מפלגתי. יש לי פריבילגיה לעשות דברים שהם לא פוליטיקלי-קורקט ולחבור אד-הוק לכל גורם כדי לקדם מהלך חשוב. שיתפתי פעולה עם אורית ועם הימין גם בקידום התיישבות יהודית בלב הגליל (הכוונה לחוק שמאפשר ליישובים של אלפי משפחות להפעיל ועדות קבלה לסינון תושבים). זה היה נגד גישת הפוליטיקלי-קורקט שהביאה לכך שבלב הגליל במקום 50% יהודים ו-50% ערבים, יהיו 85% ערבים ורק 15% יהודים. אני מאוד אינסטרומנטלי, מקדם ערכים שאני מאמין בהם עם כל מי שמוכן לשתף פעולה. הפוליטיקלי-קורקט הוא פוסט-ציונות, ואני ציוני.

"אם בסופו של דבר הקיבוצניקים יישארו ביישובים בטוחים במרכז הארץ ולא יחזרו הביתה, אולי עדיף שיבואו דתיים לאומיים מאשר שלא תהיה התיישבות בכלל. הייתי בסרט הזה כשעמדו לחסל את קיבוץ כרם שלום. פנחס ולרשטיין חבר טוב שלי ויש לו חלק חשוב בשיקום יישובי העוטף אחרי צוק איתן. הוא לא סקטוריאלי ואני מאוד מעריך אותו.

"אנחנו לא בוחרים את השלטון, אבל אנחנו חייבים לעבוד איתו. אי אפשר לייצג את התנועה הקיבוצית כשאתה מטיל חרם על השלטון. מי שיישב בכיסא שלי ויטיל חרם על השלטון ימעל בתפקידו. אני לא מגדיר את עצמי איש 'שמאל', אני מגדיר את עצמי אדם שמבין איפה הוא חי. לא יהיה שלום עם פלסטינים. דעתי השתנתה הרבה לפני 7 באוקטובר. זה לא ההתנתקות, זה אוסלו שנכשל. אני לא מספר לעצמי סיפורים. היחס לסכסוך ולפתרונו ישתנה מקצה אל קצה. רבים מהקיבוצניקים שחוו את 7 באוקטובר לא יכולים לשמוע ערבית ורוצים לראות את עזה מחוקה. הם 'קורבנות השלום' החדשים. מעט מאוד מהקיבוצניקים שביתם מסמן את הגבול סבורים כיום שמעברו השני חיים אנשים טובים. הם לא יכולים להתגבר באופן רציונלי על החוויה האמוציונלית. הטראומה יותר חזקה מתפיסת עולמם.

"אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין התנועה הקיבוצית למפלגות השמאל הקלאסיות," הוא אומר בגאווה גלויה. "במקום מפלגות ההיסטוריה הקמנו רשת קשרים עם יש עתיד וגנץ לדורותיהם וגלגוליהם ועם איילת שקד לדורותיה וגלגוליה. חשבתי שלא נכון לשים את כל הביצים בסל אחד ועדיף להטיל ביצה בכל קן ולפזר כמה שיותר ביצים בכמה שיותר קנים. כרגיל – צדקתי. בבחירות שהקימו את ממשלת השינוי הכנסנו לכנסת שמונה קיבוצניקים ולא אחד,"

(מירב מורן, "אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל", "אל-ארצ'", 16.2.24)

ניר מאיר הוא בן קבוצת שילר ודוק: קבוצה ולא קיבוץ שנוסדה ע"י תנועת גורדוניה, והיתה שייכת לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ולא לקיבוץ הארצי. אמנם קיבוצי האיחוד היו מתונים יותר מקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" של טבנקין, אבל תמיד גם היו פחות קנאים לאידיאולוגיה הקיבוצית השיוויונית. כיום כאשר רק כ-15 אחוז מהקיבוצים הם שיתופיים והשאר מופרטים. המושג שמאל כלכלי נחלש, ואילו הגדרת השמאל שקבע הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי כאקטיביזם פרו-איסלאמי לא היה מעולם השקפת העולם של רוב הקיבוצים. גם מפלגת העבודה שייצגה תמיד את ההתיישבות העובדת דעכה בגלל זה ונעלמה מההיסטוריה.

סאמר סינג'ילאווי, איש עסקים עשיר המקורב למוחמד דחלאן, המתנאה כפעיל ופרשן פוליטי פלסטיני ממזרח ירושלים, ממתנגדי הנשיא הפלסטיני עבאס בפתח ויו"ר "הקרן לפיתוח ירושלים", מפרסם את מפת הדרכים שלו.

"אני," מספר על עצמו סינג'לאווי, "מקיים קשרים עם ישראלים זה 30 שנה. נפגשתי עם נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, אקדמאים, ראשי מפלגות ופעילים מהשמאל, מהמרכז ומהימין. הענקתי מאות ראיונות לכלי תקשורת ישראליים והשתתפתי באין-ספור דיונים. אני נמנה עם קומץ אנשים שיכולים לטעון שהם מכירים הן את הפלסטינים והן את הישראלים. הזוועות של 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת בעזה אינן יכולות לשנות עובדות בסיסיות הנוגעות לישראלים ולפלסטינים. שני העמים ימשיכו לחיות בארץ הזאת. הישראלים ימשיכו לשאוף לשלום אבל לחשוש לביטחונם, והפלסטינים ימשיכו לשאוף לשלום שיכיל בהכרח כבוד אנושי, זכויות, צדק ושאיפות לאומיות.

"ב-3 בינואר ביקרתי בכפר עזה. בשם עצמי ובשם רוב הפלסטינים באתי לבטא תנחומים עמוקים ולהביע השתתפות באבל, בצער ובעצב של הישראלים על כל פגיעה שפגעו פלסטינים באזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר. אני מקווה שבדומה לביקורי בכפר עזה, יבוא יום שבו פעיל או מנהיג ישראלי יבקר בעיר עזה, יביע תנחומים בשם רוב הישראלים ויבטא צער ועצב על עשרות אלפי האזרחים שאיבדו את חייהם במלחמה הזאת. כל אחד מאיתנו צריך להכיר באחריותו המוסרית לפעולות עמו. אנו הפלסטינים נושאים באחריות מוסרית לכל פגיעה שפגעו בני עמנו באזרחים ישראלים בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. הישראלים נושאים באחריות למוות של אזרחים בעזה ולהרס שנגרם ברצועה.

"ההנהגה הפלסטינית החדשה תכונן יסודות של דמוקרטיה, שקיפות ואחריות ותקים מערכת שלטונית המבוססת על הפרדה בין שלוש הרשויות. יהיה עליה לאחד את כל הפלסטינים, לאפשר להם ליטול חלק בחיים הפוליטיים, לכבד את זכויותיהם, להגן על חירויותיהם, להניע פיתוח חברתי וכלכלי ולמצוא דרך לשלב כוחות עם ישראל כדי לסתום את הגולל על אחד הסכסוכים המורכבים של העת המודרנית."

והדרך: "יש להכריז על הפסקת אש, לשחרר את כל בני הערובה והאסירים משני הצדדים ולפתוח פרק חדש ביחסים בין הפלסטינים והישראלים."

(סאמר סינג'ילאווי, "מפת דרכים לרשות הפלסטינית ביום שאחרי", "אל-ארצ'", 16.2.24)

הבנתם? זה נשמע כאילו יפה. מילא החוצפה הבלתי נתפסת שלו בבקשתו שהישראלים יבקשו סליחה על שהם מגינים על עצמם בפני מחבלי החמאס ומכיוון שהוא משתמש באזרחים כמגן חי, רבים מהם נהרגים – במקום לדרוש סליחה מהחמאס ומהג'יהאד על הריגתם, אבל מה ערך יש לדבריו על הקמת ממשלה פלסטינית דמוקרטית בעוד הוא קורא להפסקת אש כדי להציל את שלטון החמאס והג'יהאד בעזה כדי לאפשר את שיקומו, במקום לקרוא לישראל לחסל את החמאס כדי שתוכל לקום ממשלה דמוקרטית שוחרת שלום המכבדת את שלושת הרשויות?

האם דברי סאמר סינג'ילאווי הם דברי עורמה, או סתם פיליסטיניזם?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: נכון ל-2023 כ-72.6% מתוך 9.8 מיליון תושבי ישראל מוכרים כיהודים (כ-7.1 מיליון), כ-21% מהם הם ערבים-מוסלמים, ערבים-נוצרים או דרוזים (כ-2.037 מיליון) וכ-6% – (כ-534 אלף), מוגדרים "אחרים" מהם 300,000 יהודים על פי חוק השבות הרשומים במשרד הפנים כחסרי סיווג דת והשאר הם נוצרים לא-ערבים – כולל בני משפחות של יהודים שלא התגיירו. [גוגל].

אז נכון שעל כל חייל שנופל ועל כל אזרח שנהרג במלחמה או באירועי טרור ערבי, מוסלמי ופלסטיני – כואב הלב ורותח הדם על האסון הנורא – אבל יש לזכור, כל אחד ואחד מהם הוא אחד מתוך 7.1 מיליון יהודים ולא אחד מתוך 600,000 יהודים כפי שהיינו לפני 75 שנה, ואנשים בגילי עדיין זוכרים את התקופה ההיא, עם האמברגו האמריקאי על נשק לישראל ועם הגעת הנשק הצ'כי. המלחמה כיום קשה אבל אין סכנה שישמידו אותנו, כמו שהיתה אז!

* אהוד: אזרחים ישראליים המחזיקים בנשק חוקי מצליחים לסכל פעולות טרור רצחני ממש בתחילתן. זה רק מוכיח כמה נכון ומוצדק לתת כמה שיותר רובים ובייחוד אקדחים בידי מיספר רב ככל האפשר של אזרחים שומרי חוק בישראל.

יש להעריך את אומץ ליבם של אזרחים ששולפים נשק והורגים מחבלים אבל גם מסכנים את עצמם בכך שכוחות הביטחון יחשבו אותם למחבלים!

ולחוששים מתפוצה רבה מדי של נשק – מרבית הרציחות שאינן טרור מתרחשות בישראל במגזר הערבי בנשק בלתי חוקי.

* חוה ליבוביץ: בתגובה לדבריו של אורי הייטנר, לפני שבוע – נבון וחכם מצידו להתנגד למדינה פלשתינאית! גם אני חרדה מכך שתקום ומתנגדת לה. אבל שאלתי היא עם מי בדיוק מתכוון הייטנר להתנגד לכינונה ולזכות בגיבוי לכך שלא תיושם ולא תוקם? עם גנץ, איזנקוט, לפיד? אולי עם גדעון סער וליברמן שלא זוכים בכמות מנדטים מספקת?

הייטנר – אותם בזויים "ראש הכנופייה" בן גביר, סמוטריץ ועלובת הנפש טלי גוטליב שאתה משתוקק בלהט להעלים – הם חומת המגן מפני הקמתה של מדינה פלשתינית. זה הפרדוכס וכריית הבור לשלושתם שלתוכו אתה עלול ליפול.

דבר נוסף אינני משוכנעת שהנזק והאסון [כן! אסון!] שחוללה שקמה ברסלר הקיצונית ומסוכנת אינו משתווה לנזק של טלי גוטליב המזיקה ומסוכנת אף היא. מפריע לי שאתה עושה הנחות לשקמה ברסלר ומשבח אותה על ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית ומנגד תוקף באגרסיביות את טלי גוטליב. ואינך רואה את המשותף לשתיהן – העכרת השיח הציבורי (בכוונה אינני משתמשת במילותיה מעוררות הפלצות ופיק ברכיים – "מכונת הרעל" ובכלל שימוש היתר בשורש המילה ר.ע.ל שכה חביב עליה ועל עדרי חסידיה השפוטים, הפך את כולנו למורעלים) – בנירמול של קיצוניות שרק הרב כהנא מחוויר אולי לעומתה, רק שלכהנא לא היו חסידים שוטים כה רבים כפי שיש לשקמה ברסלר. הז'אן דארק המחרטטת של מדינת ישראל. ואגב גם טלי גוטליב מתחרה איתה על התואר. רק שבעיניי נזקה של ברסלר עולה על זה של גוטליב, עם כל הכבוד.

גם אני צפיתי בראיון של שקמה ברסלר עם רוני קובן. (מתי הוא יראיין את טלי גוטליב?) התרשמתי רע מאוד. לא הבנתי מדבריה כלום. למעט משפטים סתומים ולא מחייבים כפי שבצדק הבחנת. העיקר יאללה בלגן ולחרב את השכונה וללכת. איך ייתכן שמתוך החבילה (ובעיני לבנת חבלה...) ששמה שקמה ברסלר – אתה תבחר את המוקשים הטובים והלא מתפוצצים [יעני מנוטרלים) ותתנאה בהם, ואילו את שאר החבילה הקטלנית תעיף בשאט נפש ובביקורת מתוסכלת. חבילה היא חבילה ואי אפשר לפרקה ולבחור רק מה שנראה לך.

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל