פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1927

יום מאה שלושים ותשעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג באדר א' תשפ"ד. 22.2.2024

עם הצרופות: 1. איליי בוקובזה בשנת שירות. 2. איליי במחנה קיץ בכיתה י' (הצילום מתוך הפייסבוק של האיחוד החקלאי). 3. הקומונה של שנת שירות בכפר נטר (איליי מימין).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת שגילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום"

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בַּיִת זוֹעֵק. //  יוסי אחימאיר: 1. שת"פ רוסי-חמאסי. 2. פוצ'ו היקר, רודף השלום והפיוס, // איליה בר זאב: קץ הפלאות. // אנדד אלדן: סוֹנֶטָה רוֹמַנְטִית. // אורי הייטנר: 1. הציונות הממלכתית. 2. צרור הערות ‏21.2.24.  // עדינה בר-אל: ה"שִינְשִינִים" בשטח או חשיבותה של "שנת שירות". // "אִם" של רודיארד קיפלינג. תרגום חופשי ע"י בנימין בן עזר (ראב). // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז.  על ביקור של אורפז אצל ש"י עגנון. // אהוד בן עזר: פגישתי עם עגנון. מתוך "שלוש אהבות. // רוֹן גֵּרָא: עָנָן. // משה גרנות: על "סיפורים פטרבורגיים" מאת ניקולאי נ' גוגול. // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. // מנחם רהט: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי. // אהוד בן עזר: דאוד אבו-יוסף בספרי "בעקבות יהודי המדבר". // נעמן כהן: היעלמות – בין המופתי לסינואר.  // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

בַּיִת זוֹעֵק

פִּילִים גּוֹעֲשִׁים,

מְנַגְּחִים קִירוֹתַי  –

מְרַטְּשִׁים בִּטְנִי  –

וּבְעָלַי שׁוֹתֵק, כָּפוּף  –

עוֹמֵד מֵרָחוֹק  –  –  – 

הוּא בָּנַנִי!

עֲשָׂאַנִי אַבְנֵי-גָּזִית

זְהֻבּוֹת, מְסֻתָּתוֹת,

וְקָמַר עָלַי גַּג-רְעָפִים

אֲדֻמִּים-מְאִירִים  –

אֵיכָה יַעֲמֹד מֵרָחוֹק?

שָׁמַעְתִּי צְפִיעַת-תִּינוֹקוֹ הָרִאשׁוֹן  –

בְּעוֹדִי מֵפִיץ רֵיחַ צֶבַע טָרִי;

עַל מְזוּזָתִי חָרְתוּ

קַוֵּי-גִּדוּלָם

בָּנִים וּבָנוֹת  –

מִקִּרְבִּי הִתְעוֹפְפוּ:

לְאַרְבַּע רוּחוֹת-הַשָּׁמַיִם;

בְּעָלַי דָּבַק בִּי  –

כְּשַׁבְּלוּל בְּקוֹנְכִיָּה.

שָׁמַעְתִּי צְחוֹקוֹ וּבִכְיוֹ;

וְאַנְחוֹתָיו בַּלֵּילוֹת;

רָאִיתִי לֵדוֹת וּמִיתוֹת;

סָפַגְתִּי חַיִּים הַרְבֵּה  –

עַד שֶׁהֵאִירוּ קִירוֹתַי

מֵרֹב יָמִים וּתְבוּנָה;

אָמַרְתִּי: הוּא יִסְּדַנִי

לוֹ וּלְבָנָיו

וְלִבְנֵי-בָּנָיו אַחֲרָיו;

וְעַתָּה נוֹגְסִים בִּי

פִּילִים גּוֹעֲשִׁים

וּפַטִּישִׁים מְרַטְּשִׁים בִּטְנִי

וַחֲבֵרַי  –  הָעֵצִים הָרָמִים

נִרְצָחִים בְּגַרְזִנִּים,

וּבְעָלַי עוֹמֵד מֵרָחוֹק

כָּפוּף וְשׁוֹתֵק  –  –  – 

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

1. שת"פ רוסי-חמאסי

המלחמה קשה ועקובה מדם. מתמשכת זה זמן רב. קיצה אינו נראה באופק. תמונת הניצחון איננה מסתמנת, לא לצד התוקף ולא לצד המותקף. מראות ההרס קשים לצפייה. מה שנחשב בתחילה אצל יוזמיה למלחמה שהניצחון בה יושג בזמן קצר, התבדה. הרוגים מדי יום, טילים והפגזות, דם שנשפך, סבל רב באזורי הלחימה.

לא בעזה מדובר, כי אם במזרח אוקראינה, שם נמשכת מזה שנתיים תוקפנותו של הדב הרוסי. מלחמה שפתח בה השליט הכל-יכול, פוטין. לא שאוקראינה התגרתה ברוסיה, לא שחייליה פלשו לגבול רוסיה וטבחו באזרחיה, נשים, גברים, זקנים וילדים.

האמתלה ה"רשמית" לפלישה הרוסית היתה פנייתה של אוקראינה מערבה, שאיפתה להתחבר לברית נאט"ו, הניצבת אל מול האימפריה הרוסית. הסיבה האמיתית והלא-מוצהרת, היא רצונו של פוטין להחזיר אל חיק האימפריה הרוסית את שכנותיה, שהתנתקו ממנה עם התפרקות ברית-המועצות.

זו מלחמה שמתפרסת על פני שטחים עצומים, כאשר חלקם כבר נמצאים תחת כיבוש רוסי. קודם לכן סיפחה אליה את חצי האי קרים ועתה נגסה בטריטוריות המזרחיות של שכנתה. המערב התייצב כמובן לימין אוקראינה המותקפת, נקט בסנקציות נגד רוסיה, אבל לפוטין זה אפילו לא דיגדג. הוא בשלו – להחזיר את רוסיה לימי תפארתה, יהיה מספר החללים אשר יהיה. מיספרם כבר מגיע לעשרות אלפים.

הוא יודע דבר נוסף: רוסיה לא תיתבע לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. שם מזדרזים להעמיד לדין מותקף נוח יותר, קטן יותר, שנוא יותר – מדינת ישראל. בדיוק כפי שהתוקפן נגדנו, אירגון הטרור חמאס, פטור מזימון למשפט העמים. לרגע עולה המחשבה: אולי אם ישראל תתנהג כמדינת טרור, יפטרו גם אותה מהעמדה לדין?

רוסיה ממשיכה בשלה, בתוקפנותה, בשפיכת דם חפים מפשע של שכנתה, כשהיא נתקלת בתגובה עזה ואמיצה של העם האוקראיני. מנגד העולם המערבי כמעט דומם. האם ייתן פרס לפוטין, כשם שהוא דורש עתה לתת לחמאס פרס בדמות חמאסטן ביו"ש? לא בלי סיבה קשרתי בין תוקפנותו בעוטף עזה לבין תוקפנות רוסיה במזרח אוקראינה.

באחרונה פורסם כי מוסקווה התחייבה להעמיד לרשות חמאס את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון והביעה נכונות לסייע לו. בכך רוסיה מוקירה תודה לחמאס, שתוקפנותו כלפי ישראל הסיטה את תשומת לבן של ארה"ב ומדינות המערב מאוקראינה לעזה.

נציגי חמאס מרבים לבקר במוסקווה, זוכים לעידוד מן הדרגים שעימם הם נפגשים. לדברי אחד מהם, רוסיה אף ניצלה את המלחמה בחמאס, כדי להגביר את המערכה נגד אוקראינה. תיגברה את הכוחות שהיא מפעילה נגד שכנתה, הגבירה התקיפות על מאות מתקנים רגישים ויעדים אסטרטגיים, והשיגה – בחודשי מלחמת "חרבות הברזל" – מה שלא השיגה במשך שנה שלמה של פעולות צבאיות. 

פוטין "ניצל את המצב, תקף, השתלט, הפציץ, הרס והשיג הישגים רבים שהוא חלם וייחל להשיג," כדברי פרשן ערבי.

הטרוריסטים הפלסטינים מצידם שמחים, על שהעניקו לנשיא הרוסי הזדמנות פז להאיץ את השגת מטרותיו האימפריאליות. אם ארה"ב ואירופה לא היו עסוקות במלחמה בעזה ו"מתפנות לתמיכה, סיוע והגנה על הישות הציונית, פוטין לא היה מצליח לפצות על מה שהפסיד ולהשיב לעצמו את ההרתעה והעליונות שאיבד. יתכן שארה"ב ובעלות בריתה היו ממשיכות להתיש את רוסיה, לשבור אותה, להרוס את כלכלתה ולבודדה..."

רוסיה לטשה את עיניה מאז ומתמיד – בתקופת הצארים, בשלטון הקומוניסטי ועכשיו תחת הנשיא פוטין – אל שכנותיה. לתוקפן, בין אם הוא אירגון טרור ובין אם הוא מדינת טרור, יש תירוצים למכביר להתנכלותו לשכן. מכאן שלרוסיה ולחמאס אינטרסים משותפים. מי שאינם מזהים, עד תום, את הדמיון בין המתרחש באוקראינה ובעזה, בין מדינת הענק רוסיה לבין האירגון הברברי חמאס, זה המימשל הדמוקרטי בוושינגטון.

הערבים הפלסטיניים שואפים לחיסול ישראל ולהרג יהודים. והם מבקשים לעצמם מה שלא היה להם מעולם – מדינה. עוד מדינה ערבית על 22 הקיימות. והמערב שוב ושוב חוזר על טעותו, בניסיונו להפיסם.

ארה"ב מספקת סיוע נדיב לאוקראינה, ובוודאי אין ערוך לחשיבות הסיוע הצבאי שלה לישראל במלחמתה הצודקת והמתמשכת, אך הבית הלבן אינו נוקט פעולה של ממש יחד עם נאטו לבלימת התוקפנות הרוסית, ולוחץ להעניק לחמאס (סליחה: ל"עם הפלסטיני") מדינה משלו, אחרי כישלון "מדינת עזה".

ביודעין או שלא ביודעין, ביידן – כל עוד הוא נשיא, ואכן נשיא ידידותי – עושה משגה חמור. נותן פרס לטרור הברברי, התוקף את ישראל בעת ובעונה אחת מעזה, מדרום לבנון, מיו"ש ומתימן, ומחזיק בחטופינו האומללים.

בינתיים בהאג נמשך הדיון בתביעה בעלת ניחוח אנטישמי נגד ישראל. החמאס פטור. גם לא שמענו על כוונה לזמן לדין את רוסיה הפוטינית.

2. פוצ'ו היקר, רודף השלום והפיוס,

אוי,  כמה תמים אתה.

וכי למה חשבת שאחרי ששאול ארלוזורוב הלך לעולמו, ילדיו יסכימו להתפייס? הם יכולים להתבייש על שאביהם חזר על העלילה הכוזבת ברצח סבם בכל הזדמנות עד יומו האחרון.

כשנקלענו יחד לאותו אירוע, משהוא שמע שאנוכי נוכח במקום, מיהר לעזוב את המקום. בכל פעם שמוסד כלשהו ערך דיון בפרשה הכואבת הזאת מלפני 90, והזמינו את שני הצדדים, אותו ואותי, שאול הבריז.

שוב ושוב חזר על העלילה, כפי ש"למד" מפי אימו סימה המעלילה, והיה אולי מן האחרונים שדבקו בה – למרות כל פסיקות בתי המשפט בטרם קום המדינה ולאחר הקמתה, שזיכו את אלה שהואשמו, וניצלו מגרדום.

האם אנחנו, בני משפחת אחימאיר, צריכים להקדים ולבקש סליחה, כפי שמציעה מירב? על מה? על רצח נפשו של אבי, שנשא את כאב העלילה עד יומו האחרון, אבי שנרצח בנפשו על-ידי מעלילי הדם ממפא"י ובראשם בן-גוריון?

אכן, אבי המנוח רצה בחייו פיוס – הציע עלייה בצוותא-חדא לקברו של ארלוזורוב בעשור למותו -  אבל קריאתו למפא"י הושבה ריקם.

הזמן כבר עשה את שלו, פוצ'ו, האמת והצדק נעשו, ורק הצאצאים הנושאים את השם ארלוזורוב מסרבים להכיר בהם.

 יוסי אחימאיר 

* * *

איליה בר זאב

קץ הפלאות [1]

"Dance me to the end of love"

ואלס אִיטי

עַל פָּנַי יָבוֹא הָרוּחַ

מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת.

בְּתַהְפּוּכוֹת מַרְאוֹת שְׁאוֹן הַנָּהָר

יֵעָלֵב הַמַּבָּט,

יַחֲמֹק עִם עָלֶה רוֹעֵד אֶל מִשְׁבְּרֵי

מַיִם זְעִירִים

וּכְבָר מְנוּחַת הַלּוֹחֵם –

"אֶקוֹ" נוֹקֶמֶת בַּנַּרְקִיסִים.

מוּל שְׁקִיעוֹת אַרְגָּמָן נִרְקֹד

וְאוּלַי נַעֲלֶה בִּסְעָרָה אֶל

שִׁבְעַת הַצְּעִיפִים

וְיַחֲלֹף הַבָּשָׂר.

אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ –

וּבַמַּעְגָּל הַמְּסֻחְרַר

 לֹא נֵדַע הֵיכָן הַסּוֹף, 

הַהַתְחָלָה 

וְעוֹד אַהֲבָה חֲדָשָׁה מַמְתִּינָה לְגוֹרָלָהּ.

מְיֻלָּל הָרִקּוּד הַמּוּזָר. קֵץ לַלֵּילוֹת

וְלַנִּמְלָטִים.

1. כינוי לימות המשיח.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" 2010 בעריכת רפי וייכרט.

 * * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

סוֹנֶטָה רוֹמַנְטִית

בִּתִּי מִתְחַתֶּנֶת קִבַּלְתִּי טֶלֶפוֹן וּפִתְאֹם נִפְלַט לִי

כִּלְטִיפָה לְפֶה פִילוֹסוֹפְיָה הִיא הַמַּסָּה שֶׁאַתָּה

סוֹחֵב לַמִּסְלָקָה הוֹלֵךְ נוֹשֵׂא הַמַּשָּׂא בְּשָׂשׂוֹן

מִתְבּוֹסֵס בְּנִסְיוֹנִי הַסְּתָוִי מְבַסֵּס מַסָּה

נִסְעָר כְּשָׂעִיר שֶהֻסַּע לְסוֹפוֹ לְכַפֵּר

עַל הָרִים רְווּיֵי אָבִיב שֶׁאָבִי חָוָה, חָלוּץ

בְּצִמְאוֹנוֹ מְבוֹצֵץ לְחַלֵּץ אֶת צַוַּאר הַבִּצּוֹת

יָחֵף אֲפִלּוּ פִילוֹסוֹף אָפֵל חֲבִיב הַתְּבוּנָה

אוֹהֵב גְּבָעוֹת גְּבוֹהוֹת וּפְרִי עֵץ רַעֲנָן

לְהָבִיא לְבִתּוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְהִתְבַּסֵּם בְּבֹשֶׂם

וּבְסַם לֵיל לְבָנָה מַכְחִילָה עֵת הִלָּה קַלָּה

גּוֹלֶשֶׁת עַל כַּלָּה וְלֹבֶן לְבוּשָׁהּ נִרְגָּשׁ אֲנִי

שׁוֹזֵר לָהּ מִזְמוֹר זָהָב זוֹהֵר זֶה הָאֹפִי

אָדָם אֶת חַוָּה אוֹהֵב וְחוֹזֵר כְּרִפְרוּף פִילוֹסוֹפִי

פורסם בספרו "שנים שמעו שירה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2005. לקט מיוחד ממבחר 50 שנות כתיבה.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: ברצוני להמליץ על גברת שקמה ברסלר לכלת פרס ישראל לביטחון ישראל ביום העצמאות תשפ"ד – וזאת מהנימוקים הבאים: בהיותה ממנהיגות "תנועת המחאה" נגד "ההפיכה המשטרית" וממנהיגות תנועת הסרבנות נגד השירות בצה"ל, במילואים ובחיל האוויר – הצליחה הגברת, יחד עם חבריה להנהגת ההפגנות, לטעת במוחו של הפסיכופת הרוצח יחיא סינוואר את הרושם שמדינת ישראל מתפוררת, ולכן יצא לטבח

ה-7 באוקטובר, ובכך איפשר לבנימין נתניהו לצאת נגדו במלחמת-הֶשמד, כאשר הפעם נתניהו מגובּה על ידי מרבית העם וכבר לא נחשד שהוא עושה זאת רק כדי להימלט ממשפטיו!

* * *

אורי הייטנר

1. הציונות הממלכתית

הטבח בנגב המערבי ב-7 באוקטובר תפס את החברה הישראלית בשעתה הקשה ביותר מאז קום המדינה. החברה הקרועה והשסועה הייתה על סף תהום. שיח השנאה, ההסתה והקונספירציות השתלט. הציבוריות הישראלית התחלקה לשני מחנות, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו. היה זה איום קיומי של ממש.

מי היה אשם במצב? נשאיר זאת להיסטוריונים של העתיד. אומר רק שמי שטוען שהאשם הוא רק בצד השני – טועה ומטעה ובמקרה הטוב לוקה בחוסר מודעות עצמית.

הדבר הנורא ביותר היה הדיבור על היפרדות לשתי מדינות. אף שמדובר ברעיון הבל שההיתכנות שלו היא אפס, עצם העובדה שהוא היה באוויר ושעשרות אלפים חתמו על עצומה ברוח זו, היא כשלעצמה חורבן.

ואז הגיע 7 באוקטובר המר והנמהר. קיבלנו תזכורת שאנו עם אחד. שהאוייב רוצה להשמיד את מדינת ישראל ורוצח יהודים באשר הם, וממש לא מעניין אותו אם נרצח א' בעד חוק הסבירות ונרצח ב' נגדו או להיפך. רעיון העוועים המטורף, שעל פיו קיבוץ כפר עזה החילוני ושכנו – קיבוץ סעד הדתי צריכים להיות בשתי מדינות שונות, ושחברי ניר עם ורוחמה צריכים להיפרד משדרות לשתי מדינות נפרדות, נראה מזוויע וחולני יותר מאי פעם.

ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת על אודות ברית הגורל בינינו. אין די בברית גורל כדי לקיים לאורך דורות לאום, מדינה, חברה. יש צורך למנף את ברית הגורל לברית יעוד משותף. אבל ברור היה, שכעת אנו במלחמה, מלחמת קיום, וכעת לבבות כולנו פועמים כלב אחד – יחד ננצח!

היו מי שמהרגע הראשון סלדו מן היחד הזה. כבר ב-7 באוקטובר עצמו, החלו כמה מנוולים להמציא את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "בגידה" שהביאה לטבח; עלילת דם בזויה שנועדה לנקות את נתניהו מאחריותו לגדול המחדלים בתולדות המדינה. בו ביום תמונת הראי שלהם החלו לרקום את המהלכים למינוף הטבח לקידום מטרותיהם הפוליטיות, לחידוש המחאה ולהדחת נתניהו. אבל הם היו בשוליים. העם – רובו ככולו, התלכד סביב הרעיון – יחד ננצח.

אבל השוליים הקנאיים, שוחרי הקרע, אנשי השנאה וההסתה, לא שקטו ולא נחו ולא חדלו לכרסם ולכרסם ולכרסם. שורפי האסמים, סוכני הכאוס נשארו בשלהם. הם דבקו ב-6 באוקטובר ועשו הכול לחזור לשיח שאפיין אותו, כי שנאתם-אוּמנותם ואין להם קיום ללא הקרע.

והם השפיעו. והיום, בעיצומו של החודש החמישי למלחמה, אנשי ה-6 באוקטובר שוב הולכים ומשתלטים על השיח, ושוב מסכנים את קיומה של החברה הישראלית, בעיצומה של מלחמה קשה.

איך הם הצליחו להפוך את סוגיית החטופים, שיא הקונצנזוס, למוקד של קרע, שנאה והסתה? הרי על פי השיח הציבורי, העם מתחלק לשניים, כך שמי שתמכו בהפיכה המשטרית מוכנים להקריב את החטופים למען חזון משיחי הזוי – ומי שהתנגדו לרפורמה המשפטית חותרים לכניעה ולניצחון החמאס כדי להפיל את ביבי. אלה מכנים את טבח 7 באוקטובר "טבח קפלן" ואלה – "טבח ביבי".

הרוב הגדול, המוחלט, של הציבור הישראלי, אינו חלק מן השיח הרעיל הזה. הרוב המוחלט סולד ממנו. גם לפני הטבח הרוב סלד ממנו, וכעת – על אחת כמה וכמה. אלא שהרוב, כתמיד, דומם. את המציאות הזאת, חייבים לשנות. אסור לרוב לשוב ולשתוק ולתת לשורפי האסמים להחריב את הבית. הרוב חייב להתעורר ולומר: עד כאן.

את משטר המחנות, היוצר שיח זהויות שבטי של "הם ואנחנו", הם – הרעים ואנחנו – הטובים, צריך לשבור. כדי לעשות כן, יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהווה מרכז החברה והקול המוביל בה. הקיצונים יידחקו למקומם הטבעי, בקצה. כאשר הם בקצוות, יש בהם תועלת. הם מאתגרים את השיח ואת הקונצנזוס. כאשר הם משתלטים על המרכז, הם מסכנים את הקיום. הרוב הדומם, הרוב שבמרכז, הרוב שמאמין באחדות לאומית שמעל למחלוקות, המכובדות כשלעצמן, חייב לבלום את ההידרדרות ולתפוס מנהיגות.

גופים רבים קמו במהלך השנתיים האחרונות ובעיקר מאז הטבח, בחתירה להסכמה לאומית רחבה. חלקם קיימים עוד קודם לכן. החשוב והגדול שבהם הוא הרבעון הרביעי, שעליו כתבתי לפני שבועיים, שבניגוד לשאר הקבוצות חותר להיות תנועת המונים והוא הולך ומתרחב בקצב מסחרר מיום ליום. בין אם הרבעון יישאר תנועה חוץ-פרלמנטרית ובין אם יהפוך למפלגה, השפעתו תהיה רבה.

גופים נוספים הם תיקון 2024, אמנת בראשית, הציונות הממלכתית, דתיים ציונים דמוקרטים, פנימה, תנועת אור, מנהיגות מחברת, מכון תכלית, כולנא, שומרים על הבית המשותף, נאמני תורה ועבודה, המכון למדיניות העם היהודי, יוזמת המאה, המילואימניקים ועוד. אני בטוח שיש גופים שלא שמעתי עליהם, החותרים לאותה מטרה.

תיקון 2024 והמילואימניקים הם שני ארגונים שהוקמו בידי צעירים שסיימו את המילואים ויצאו לקרב על נפש החברה הישראלית. בדרך כלל אני חושש מאוד מהתארגנות סביב המילואים. אני סבור שצה"ל צריך להיות מחוץ למשחק, לחלוטין. ראינו איך הכנסת המילואים למחלוקת, הובילה לסרבנות הממארת (אף שבדיעבד מסתבר שהיה זה רק איום בסרבנות, אך גם הוא חמור כשלעצמו). הפעם אני תומך בהתארגנויות הללו. שירות המילואים כינס יחד אנשים שעד יום הגיוס עמדו משני צדי המתרס, נאבקו זה בזה בכל הכוח. והנה, הם התלכדו כאיש אחד להגנה על המולדת, תוך אחדות מטרה ונכונות של כולם להקריב את חייהם למען המדינה האחת שלנו ולא פחות מכך – איש למען חברו, ללא הבדל דעה והשקפה. וכשיצאו החוצה – כמו במערכון הנפלא של "ארץ נהדרת" – "כמה טוב שבאתי הביתה", הם נתקלו בשיח 6 באוקטובר על סטרואידים. כעת הם נרתמים לשמור על היחד שחוו במילואים, על הרוח הישראלית – רוח האחדות, ולא לתת לרוח ההפוכה, רוח הקרע והשנאה, לחזור ולהשתלט עלינו ולהרוס אותנו. ולכן – ברוכים יהיו. והרי אין חשש שהם ידרדרו לסרבנות, גם לא בכינוייה המכובסים כמו "השעיית התנדבות" וכד'.

אני רוצה לציין כאן במיוחד ארגון אחד, שאני אחד ממייסדיו ופעיליו – הציונות הממלכתית.

באחד מימי שישי, בקיץ הלוהט, תרתי משמע, שעבר עלינו, התפרסמה מודעת ענק של קבוצת בראשית (אין קשר לאמנת בראשית, שנוצרה אחרי הטבח) – קבוצה של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, פעילים במחאה ותומכי המהפכה, שחתמו על גילוי דעת סביב נוסח קצר ברוח מגילת העצמאות, שעשוי לגלם את היחד הישראלי, וקראו להסכמה לאומית.

מה שצד את עיניי, היה ההרכב של החותמים. לצד אנשים שלאורך שנים שותפים למהלכי ההידברות וההסכמה הלאומית, היו אנשים הידועים כקיצונים, חלקם אני מכיר באופן אישי, והופתעתי לראות אותם שם. אם כל אלה חתמו על מסמך אחד – יש כאן משהו מבטיח.

כיוון שאני מכיר חלק מן החותמים, פניתי אליהם והצטרפתי אל הקבוצה. השתתפתי בפגישה השנייה שלה, ומצאתי נכונות ליצור הסכמה. שמחתי על כך ושמחתי להיות חלק מכך.

למגינת ליבי, הקבוצה הפכה בעיקר לקבוצת ווטסאפ, שעסוקה בהתנצחות והתנגשות בלתי פוסקת, הנמשכת עד היום. יש יתרון בקיומה של קבוצת הווטסאפ הזאת, בעצם העובדה שהוויכוח בתוכה הוא בין הצדדים, ולא שיח של כל קבוצה בתוכה. גם צמחו ממנה כמה יוזמות חיוביות. אך מהתיש הזה לא יצא חלב. ובניגוד לחברה הישראלית, בקבוצה הזאת האשמה בכך היא בהחלט של הדופן השמאלית. הסיבה לכך, היא שהקיצונים במחנה הימני לא הצטרפו לקבוצה, אך יש בה בהחלט שמאל קיצוני. הציונים הדתיים בקבוצה הפכו לשק חבטות, והואשמו בכל מעשי ודברי הקיצונים בציונות הדתית, אף שאותם אנשים רחוקים מהם.

לא בכדי לא הזכרתי את קבוצת בראשית בין הארגונים שיוצרים את המיינסטרים. אולם מתוכו צמחה תנועת הציונות הממלכתית. היא יצאה מהחלק של מרכז-ימין (על פי ההגדרות המקובלות, אף שאינן ממש מקובלות עליי). במפגש הייסוד, שבו נכחו עשרה אנשים, הייתי היחיד שאינו מן הציונות הדתית. בינתיים הקבוצה התרחבה, היא כוללת עשרות אנשים והיא הרבה יותר מאוזנת ומגוונת, הן בהשקפות הפוליטיות והן באמונות הדתיות של חבריה.

הייחוד בקבוצה, הוא הניסיון שלה לגבש מסמך מפורט של הסכמה לאומית רחבה בסוגיות המחלוקת. המסמך הזה עשוי להוות בסיס לכל הידברות, במקום שהיא תפתח מעמדות המוצא המנוגדות של הצדדים השונים. אני שייך לצוות המצומצם המנסח את המסמך. וגם אני, כמו כל אחד מהצוות, לא מזדהה במאה אחוז עם כל מילה וכל רעיון שבו. ככה זה, כאשר מנסים לגבש הסכמה מתוך מחלוקת. בנוסף למסמך המפורט, מנוסח גם דף עקרונות כללי, ייצוגי.

בין הקבוצות השונות יש שיח והידברות. בעיניי, הדבר החשוב ביותר הוא ללכד את הקבוצות, כך שתהפוכנה לכוח משפיע ושובר שוויון בחברה הישראלית. הכוח הזה אינו מחייב התמזגות מוחלטת של הקבוצות, אלא פעולה משותפת, סינרגטית, שרק היא יכולה להביא להצלחה.

אני רואה בהתלכדות הזו דחיפות רבה, עד כדי פיקוח נפש, כי אסור לנו לתת שוב לקנאים הפירומנים להצית שריפה גדולה, שסופה – מי ישורנו? 

2. צרור הערות ‏21.2.24

* מסר חשוב כלפי פנים וכלפי חוץ – חשיבותה העיקרית של ההחלטה ההצהרתית של הממשלה, נגד פתרון כפוי והכרה חד-צדדית במדינה פלשתינאית, היא קבלתה פה אחד. חשוב מאוד ששרי המחנה הממלכתי היו שותפים לה. יש בכך מסר חשוב כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד.

אנו צפויים למסע לחצים מדיני, המחייב אותנו לאחדות, שתאפשר עמידה איתנה. מן הראוי שיש עתיד וישראל ביתנו יצטרפו לממשלה, ובכך היא תהיה ממשלת אחדות של ממש. ייתכן שאין אפשרות לגבש היום אחדות לאומית סביב שלילה עקרונית של מדינה פלשתינאית, אבל לבטח ניתן לגבש אחדות סביב התנגדות לפתרון כפוי.

* ההסכם שהופר – הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר והחטיפה הברברית ירדו מהכותרות בעולם. לכן, יש חשיבות רבה בהצגת הסרטון של חטיפת משפחת ביבס. להזכיר לעולם את הזוועות. אך זו אמורה להיות תזכורת לדבר נוסף, שמשום מה לא הוזכר לא בהצהרת דובר צה"ל ולא בהצהרת רוה"מ – הפרת עסקת החטופים הקודמת בידי חמאס. על פי העסקה היה עליהם לשחרר את כל הנשים והילדים, וכמו כל הסכם שאי פעם היה עם גורם פלשתינאי כלשהו – גם ההסכם הזה הופר.

* מהלך במו"מ – חשוב לדעת – מתנהל גם מתנהל מו"מ על עסקת חטופים. כאשר לא נשלח נציג לקהיר, זו אינה הפסקת המו"מ אלא מהלך במו"מ. מטרת המהלך היא לקדם את המו"מ לאפיקים אפקטיביים. אפשר להתווכח האם המהלך נכון או שגוי, אך מי שמציג אותו כנטישת המו"מ טועה ומטעה. חשוב מאוד להמשיך במו"מ, אך מה שיכול לקדם עסקה זה בראש ובראשונה הלחץ הצבאי, שחייב להימשך ולהתגבר. 

* התרככות מצרית – בימים האחרונים מסתמנת התרככות בהתנגדות המוחלטת של מצרים לקליטת פליטים מעזה. זה סימן חיובי מאוד.

* הקונצנזוס הפלשתינאי – שר החוץ המצרי סאמח שוכרי אמר בוועידת הביטחון במינכן: "חמאס נמצא מחוץ לקונצנזוס הפלשתינאי, שמכיר בישראל, בגלל שהוא מסרב לוותר על התמיכה באלימות." לא זו בלבד שאין הוא טוען שחמאס מייצג את הרוב. הוא טוען שיש קונצנזוס, כלומר הסכמה רחבה, בקרב רוב גדול בציבור הפלשתינאי וחמאס מחוצה לו. האמנם?

בבחירות האחרונות לפרלמנט הפלשתינאי ב-2006 חמאס ניצח בגדול. כתוצאה מכך, אבו מאזן, מנהיג פת"ח, מנע מאז קיומן של בחירות חדשות, הן לפרלמנט והן לנשיאות. הוא לא טיפש. הוא יודע שחמאס ינצח בכל בחירות. לפני 6 שנים אבו מאזן גם פיזר את הפרלמנט, מאותה סיבה.

לאחרונה, ערך המרכז הפלשתינאי לחקר סקרים ומדיניות בראשות ד"ר ח'ליל שקאקי, הידוע במקצועיותו ובאמינותו, סקר דעת קהל בקרב הציבור הפלשתינאי, שנשאל על תמיכתו בטבח. 90% (!) תמכו בטבח. בטבח! – האם 90% הם מחוץ ל"קונצנזוס הפלשתינאי" שכולל את 10% הנותרים?

הלאה. האם 10% הנותרים תומכים בהכרה בישראל? מן הסתם, שר החוץ מתכוון לרש"פ, לאבו מאזן. כזכור, אבו-מאזן דחה על הסף (אפילו לא טרח להשיב) את הצעת השלום של אהוד אולמרט, שהציעה לו מדינה פלשתינאית ובירתה ירושלים, בקווי 4.6.67 עם תיקוני גבול קלים שעליהם הם יפוצו בשטח מקביל משטחיה הריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). אולמרט אף הסכים לקליטת כמות מוגבלת של "פליטים" בישראל. מדוע אבו-מאזן דחה על הסף את התוכנית, שהיא, לכאורה, התגשמות הפנטזיה של הקונצנזוס הפלשתינאי? כי אבו-מאזן ופת"ח מוכנים לפתרון שתי המדינות, אך מתנגדים לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". כלומר, אין הם מוכנים שהמדינה שתהיה ממערב לקו הירוק תהיה יהודית. ולכן, הם מתעקשים על "זכותם" להטביע את ישראל המגומדת במיליוני פלשתינאים. אותם מיליונים מושארים כבר 75 שנה במחנות פליטים, כדי להבטיח שלא ישתקעו מחוץ למדינת ישראל. זו "זכות" ה"שיבה", שהיא לב הסכסוך, מבחינתם. כל עוד הם לא הכריזו שהם מוותרים על תביעת "זכות" ה"שיבה", משמעות הדבר שהם אינם מוכנים להכיר בישראל ולהשלים עם קיומה.

אז מי הוא אותו "קונצנזוס" פלשתינאי, שעליו מדבר שוכרי? ספק אם אפילו אחוז אחד בקרב הציבור הפלשתינאי משתייך אליו.

* גימיק מזיק ב"יד ושם"  – לאחר דברי הבלע האנטישמיים של הנשיא הברזילאי העבריין, שר החוץ היה צריך להורות מיד על החזרת השגריר מברזיל. חבל שהצעד הזה לא נעשה. צריך היה לזמן את השגריר הברזילאי לשיחת נזיפה – טוב שזה נעשה. צריך היה להכריז על הנשיא לולה אישיות בלתי רצויה בישראל וטוב שזה נעשה. אך לא היה מקום לסיור הלימודי ב"יד ושם". זאת, משתי סיבות. האחת היא, ש"יד ושם" אינו צריך להיות יעד לגימיקים. השנייה, חשובה יותר. ברגע שמאשימים אותנו שאנו מבצעים שואה בעזה – אסור לנו לשחק במגרש שאליו המאשימים מנסים לגרור אותנו. כאשר אנו הולכים ל"יד ושם", כאילו אמרנו שההשוואה בין השואה להגנה העצמית של ישראל לגיטימית ואנו צריכים להוכיח שזה לא אותו דבר. ההשוואה כל כך מופרכת, שבשום אופן אין להתעמת אותה במישור ההשוואתי, אלא רק להוקיע אותו כאנטישמית ולפעול בצעדים דיפלומטיים חריפים. הסיור ב"יד ושם" רק מנכיח את ההשוואה, וכך הגימיק הזה שיחק לידיים של המנהיג האנטישמי הנתעב.

* חלומו הרטוב של ראש הכנופייה –  מתחילת המלחמה, ראש הכנופייה מנסה בכל כוחו לדחוק את ערביי ישראל ל"שומר החומות 2" ואף הציף את הרחובות בנשק לטובת התרחיש שהוא מייחל לו. למרבה השמחה, ערביי ישראל נהגו עד כה באחריות והבריזו לו. עכשיו לקראת הרמדאן נתניהו נכנע לו, ועלול להצית תבערה. הערכתי – מיד אחרי שנתניהו קיבל את ההחלטה המופקרת, הוא התחיל במהלכים לחיפוש הסולם לביטולה. תרחיש אפשרי – נתניהו ייתן לגנץ ואיזנקוט להעלות את הנושא בקבינט המלחמה, ההחלטה תבוטל, ונתניהו יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה להפיץ את הנראטיב שגנץ ואיזנקוט, נציגי הדיפ-סטייט בממשלה, שוב פעלו למען האוייב וסיכלו את כוונותיו ה"פטריוטיות".

* זהות אינטרסים – שומר החומות 2 – אינטרס משותף של חמאס&בן גביר.

* מחנה הקרע – הבחירות לעיריית ת"א ממחישות את התופעה החורבנית, של מחנה הקרע, אנשי השמאלימין הרדיקלי, שמנסים להשליט על חיינו את הקנאות הפנאטית, שמסכנת את קיומנו. מצד אחד, הליכוד, שפעם היה מפלגה לאומית וליברלית, נטש את הלאומיות ואת הליברליות והוא רץ לעירייה ברשימה משותפת עם הכנופייה הכהניסטית, שבפועל השתלטה עליו. הם רצים עם הסיסמה המסיתה שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים. ומנגד, מרצ התאחדה עם כמה ארגוני שמאל קיצוני, והם נבנים מסכנת הכנופייה הכהניסטית, כי חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד. הסיסמה שלהם – "גזענות יהודית או עוצמה תל-אביבית." לכאורה הם יוצאים נגד הגזענות, אבל אי אפשר לטעות – הם מעמידים את התל-אביביות כמנוגדת ליהדות. בכך הם מאוששים את סיסמת השכחו מה זה להיות יהודי.

עליית הכהניזם היא המתנה הגדולה ביותר לשמאל הקיצוני, שעלייתו היא המתנה הגדולה לימין הכהניסטי וחוזר חלילה בספירלה מטורפת של קנאות המובילה לחורבן. הרוב הדומם, המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי חייב להתארגן, להפסיק לתת לזנבות לכשכש בו ולקרוע את העם לגזרים. הגיעה השעה שהרוב השפוי יצא מאדישותו, יתפוס את ההובלה, ויחזיר את הקנאים למאורותיהם ואת מדינת ישראל לדרך המלך.

* מהלך סרק פופוליסטי – הליך ההדחה של עופר כסיף היה מהלך סרק פופוליסטי. כל מי שהצביעו בעד, כולל ליברמן ופורר, יוזמי המהלך, יודעים שמבחינה חוקית מעשיו של כסיף אינם עומד בקריטריונים של חוק ההדחה, כלומר הוא לא תמך בקדנציה הזאת במאבק מזוין נגד  ישראל. אילו הכנסת הדיחה אותו, בג"ץ היה חייב לבטל את ההחלטה. ואז עוכרי המשפט היו מסיתים נגד בית המשפט על כך ששפט על פי החוק שהמחוקקים חוקקו. אילו הייתי ח"כ, הייתי מחרים את ההצבעה.

* חובת המתנדב – בשבעה באוקטובר, כל אלה שאיימו בסרבנות היו בין הראשונים לרוץ אל תוך התופת. אין אחד מהם שסירב. אין אחד מהם ש"הפסיק את התנדבותו." אין אחד מהם שמימש את איומו. הם הוכיחו, שלמרות שגילו חוסר אחריות באיומיהם, בשעת מבחן האחריות גברה על האיומים. על כך הם ראויים, כמו כל הלוחמים בסדיר ובמילואים, למלוא ההערכה ולכל הכבוד והשבח. הלב נמשך אחרי המעשים, ומי שמעשיו רצויים, גם אם דיבוריו היו בלתי ראויים, המעשה גדול מכל דיבור.

עצם התייצבותם היתה הודאה בטעותם. בעצם התייצבותם הם הודו שהם מבינים שאנו אומה במלחמה, במלחמת קיום, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו מותרות כמו משחק בביטחון המדינה, בשירות בצה"ל, בשירות המילואים ובהתנדבות למילואים.

ציפיתי מהם שגם יודו במילים בטעותם. ואכן, יש שהודו, ועל כך הם ראויים לברכה. ומי שלא הודו – חבל, אך לא נורא, כי ההודאה הממשית היתה בהתייצבותם.

להפתעתי, אני שומע רבים מהם ומתומכיהם, שגם היום מצדיקים את האיום בסרבנות. על כך אני מצר, כי קיוויתי שהרעה החולה הזאת תחלוף מחיינו בטבח ה-7 באוקטובר. וחלק מהצדקת הסרבנות, היא החזרה על הנראטיב שלא מדובר בסרבנות אלא ב"הפסקת התנדבות."

ואם ב-7 באוקטובר לא הייתם מזנקים למטוסים כדי להכות באוייב, זו לא היתה סרבנות, אלא "אי התנדבות"? עובדה שזינקתם, בשל תחושת החובה, שבבסיס ההתנדבות. מי שהתנדב, מרגע שהתנדב, החובה שלו היא בדיוק כשל כל חייל. אני בן 61 ומתנדב למילואים, 21 שנים אחרי גיל הפטור. אני יכול להרשות לעצמי לא לקום בלילה לשמירה, ולומר לזה שהברזתי לו, שזה בסדר, כי אני מתנדב ולכן אני יכול להחליט אם לקום או לא?

* סדר עדיפויות אנטי לאומי – ממשלת המחנה ה..."לאומי". מקצצת בתקציב תנועות הנוער הציוניות, שמחנכות לתרומה ונתינה ולשירות המשמעותי ביותר בצה"ל; שבוגריהן מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, רבים מהם אחרי שנת שירות בחברה הישראלית. מגדילה את התקציב של תנועות הנוער החרדיות, שמחנכות להשתמטות ובוגריהן עורקים ממלחמת מצווה, וכשאחיהם יוצאים למלחמה הם יושבים בביתם. סדר עדיפויות אנטי לאומי.

* כפר בעיקר – קרעי הוא מהגרועים שבגרועים, והתחרות שם קשה. דברי ההבל האחרונים שלו: "אלה שתורתם אומנותם שומרים עלינו יותר משאנו שומרים עליהם." איני יודע איזו תורה הוא מייצג. לבטח לא תורת ישראל, שמחייבת גם כלה לצאת מחופתה למלחמת מצווה. לא תורתם אומנותם. לבטח לא תורתנו. השתמטותם אומנותם. הם הבן הרשע מההגדה של פסח. זה שתוהה "מה העבודה הזאת לכם?" ולפי שהוציא את עצמו מהכלל - כפר בעיקר.

* עלבון לאינטליגנציה – הערתו הדמגוגית האחרונה של אהוד בן עזר: "אם נתניהו אשם בטבח ה-7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה אחריו, אזיי בן גוריון אשם בפרוץ מלחמת העצמאות וצ'רצ'יל אשם בפרוץ מלחמת העולם השנייה!"

נו, באמת. אם נעמיד שוער בשער ובעשר הדקות הראשונות של המשחק הוא יחטוף עשרה גולים, נאמר שהוא לא אחראי, כי אלה השחקנים של הקבוצה היריבה שהבקיעו את השערים? הנחת המוצא שלנו, היא שהיריב ינסה להבקיע. תפקידו של השוער לעצור. אם הוא לא עוצר, הוא נכשל.

אף אחד לא האשים את נתניהו שהוא ביצע את הטבח. (להבדיל מתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, כולל שלוחת הירידה המפונקת שלה במיאמי, שמעלילה עלילת דם בזויה על צה"ל והשב"כ כאילו הם בגדו ושיתפו פעולה עם חמאס כחלק מהפיכה צבאית להפלת נתניהו!) ההאשמה נגדו היא על המחדל המדיני והביטחוני של מדיניות הפייסנות, ההתמכרות לשקט, ההכלה וההבלגה והפרוטקשן של מימון חמאס, מה שאיפשר למפלצת הטרור להגיע לממדים שהגיעה, ולבצע את מתקפת הטרור והטבח בשמחת תורה.

ההשוואה לבן גוריון ולצ'רצ'יל היא עלבון לאינטליגנציה. בן גוריון ראה נכוחה את המצב ונערך אליו. הוא לקח על עצמו, כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, את תיק הביטחון. במשך חודשים עשה לעצמו את "הסמינר" הידוע, וידע להכין ולערוך את "ההגנה" להיות צה"ל-בדרך, כדי לתת מענה הולם לפלישה. והוא הצליח בכך בגדול, כנגד כל הסיכויים. איפה הוא, גדול מנהיגינו, ואיפה נתניהו, ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה.

ההשוואה לצ'רצ'יל עוד יותר מופרכת. צ'רצ'יל לא היה ראש הממשלה כאשר פרצה המלחמה. ראש הממשלה היה צ'מברליין. צ'מברליין, כמו נתניהו מול חמאס, ניסה לפייס את היטלר, להכיל אותו, לקנות ממנו שקט באמצעות מכירת צ'כוסלובקיה, וכיוון שכמו נתניהו הוא לא היה מנהיג אך הוא היה כריזמטור (אלה שני דברים שונים), הוא סחף את ההמון שהעריץ אותו וראה בו גאון.

צ'רצ'יל יצא נגד מדיניות של צ'מברליין. אף שהיה חבר במפלגתו של צ'מברליין, המפלגה השמרנית, הוא היה ראש האופוזיציה האמיתית לצ'מברליין. הוא מעולם לא האשים את צ'מברליין, שהוא זה שתקף את פולין ואת מדינות אירופה, אלא על המדיניות שלו שאיפשרה זאת. ואף שצ'מברליין לא אשם במתקפה של היטלר, הוא נאלץ לפרוש בעקבות כישלונו. צ'רצ'יל החליף אותו כדי לתקן את דרכו.

[אהוד: שנאתך לנתניהו מעוורת את עיניך ואתה כותב שטויות. חשוב לרגע מה היית אומר  על נתניהו, אתה, הלא-דמגוג – אתה, תומך "הפגנות המחאה" שבישרו לסינוואר שאפשר לצאת לטבח – מה בשנאתך היית כותב על נתניהו אילו היה מנסה ליזום פעולה צבאית נגד חמאס בעיצומן של "הפגנות המחאה"? תתבייש לך. גם אתה צריך להכות על חטא, לא רק שקמה ברסלר וחבריה הצ'מברליינים! נתניהו מנהל את ישראל בתקופה של מלחמה קשה ומייצג אותנו היטב גם בפני העולם, ואתה באיוולתך מזנב בו ככל יכולתך! ואגב, עדיין לא המצאת לי ציטוט שבו נתניהו תומך בהתלהבות, כדבריך עליו, בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן].

* החיטה צומחת שוב – קיבוץ בית השיטה הוא מופת של משימתיות, ברוח האקטיביזם הטבנקינאי של הקיבוץ המאוחד. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבו איבד הקיבוץ 11 מבניו, הוא לא שקע באבל, אלא לקח על עצמו משימה ענקית, הקמת קיבוץ אורטל. אני בספק אם בתולדות התנועה הקיבוצית היה אימוץ ברמה כזו של קיבוץ צעיר בידי קיבוץ ותיק. ולהבדיל, הקיבוץ לקח על עצמו בשנות ה-80 משימה של שיקום אסירים מכלא שאטה, שעבדו בזיתיה ובענפים בקיבוץ.

גם אחרי שהקיבוץ "הופרט" והיה לקיבוץ מתחדש, הוא שמר על הדי.אן.איי המשימתי שלו. אחרי מבצע "צוק איתן" ירד הקיבוץ לערב שירה בכפר עזה. הערב הזה הפך למסורת שהתקיימה מדי שנה. הקשר עם כפר עזה הלך והתהדק.

השבוע החל מבצע חדש של בית השיטה בכפר עזה – ירידת משלחות בנות 8-12 חברות וחברים מבית השיטה לשבוע עבודה בכפר עזה. הקבוצה הראשונה ירדה ביום ראשון בבוקר. כל קבוצה יורדת לשבוע עבודה, מראשון עד שישי. וכך הם הגדירו את המשימה: "קיום נוכחות קבועה של חברי בית השיטה, בהמשך גם אחרים, במשך תקופה של מיספר חודשים. המטרה – לעזור בשוטף ולנסות לייצר שיגרה של יישוב. לבלוב לקראת פריחה מחודשת."

ביום הם יעבדו כ-6 שעות – בנוי הציבורי, בגינות חברים, בניקיונות, בגד"ש (גידולי שדה), במפעל "כפרית" ועוד. ובערבים – פעילות חברתית עם כל מי שנמצא בכפר עזה, חברי כפר עזה הבודדים שכבר חזרו, חיילים ואחרים. הפעילות החברתית תכלול "על האש", ערב שירה, סיפורי לוחמים, הרצאות, סיור כלניות ועוד. הם יתגוררו בגן ילדים. שם המבצע, "החיטה צומחת שוב," הוא שמו השיר המקסים, שנכתב בידי דורית צמרת ז"ל, חברת בית השיטה, אחרי מלחמת יום הכיפורים. אציין, שמתחילת המלחמה, אחת לשבוע יוצאת קבוצת פנסיונרים מהקיבוץ לאיסוף ביצים בלולים של מושב מרגליות. הוא שאמרתי – מופת של משימתיות.

* חוק הרדיקלים השלובים – "'תנועת הפרסה' היא אחד המושגים הפוליטיים-החברתיים המרתקים של השנים האחרונות; ההתקרבות של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני. לכאורה, אידיאולוגיות שהולכות ומקצינות מתרחקות מאוד זו מזו. בפועל, מרוב קיצוניות, הן מתקרבות – אם תלך מספיק ימינה, תגיע שמאלה, ולהיפך. למשל: ברית בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני נגד חיסוני הקורונה." כך פותח חיים לוינסון את מאמרו ב"הארץ", בתגובה לראיון של מזכ"ל התנועה היוצא ניר מאיר למוסף. עד כאן, אני מזדהה עם כל מילה. אני נוהג לכנות זאת "חוק הרדיקלים השלובים." ומכאן, טוען לוינסון שהקיבוצים וההתנחלויות הם כביכול מנוגדים אך למעשה מייצגים אותה תופעה. וכאן הוא מתחיל להכפיש ולהשמיץ את שתי האוכלוסיות הללו ובעיקר את הקיבוצים. אם ניקח כל בליסטרה שלוינסון ידה בקיבוצים, כל גידוף ושיסוי, ונפרסם אותה בחתימת טלי גוטליב, דודי אמסלם, ינון מגל, שמעון ריקלין או איתמר בן-גביר, לא נחוש בהבדל. אותה שנאה יוקדת לקיבוצים, אותה קונספירציה נתעבת, אותה בורות יהירה. זו תנועת הפרסה. זה חוק הרדיקלים השלובים.

* ביד הלשון: צק"ח – אחד המאפיינים המרכזיים של הלחימה במלחמת "חרבות ברזל" הוא הצק"ח – צוות קרב חטיבתי. מדובר בשילוב כוחות רב חילי – חי"ר, שריון והנדסה, תחת פיקוד אחד, כבר במסגרות הקטנות – גדוד (צק"ג) ובעיקר חטיבה. כוח משולב, המכיל את כל מרכיבי הכוח הצבאי הנדרשים לפעולה ככוח עצמאי, נקרא עוצבה. עד לאחרונה, העוצבות פעלו רק ברמת אוגדה, כמו אוגדות שרון, אדן ומנדלר בסיני במלחמת יום הכיפורים. הצק"ח ובוודאי הצק"ג הופכים את המסגרות הקטנות יותר לעוצבות.

אורי הייטנר

לתגובות:  uriheitner@gmail.com

* * *

עדינה בר-אל

ה"שִינְשִינִים" בשטח

או חשיבותה של "שנת שירות"

אִילַיי בוקובזה, צעיר ממושב מסלול, משרת במסגרת "שנת שירות" (ש.ש.). הוא מספר על התרומה החשובה של ה"שינשינים" לחברה. עם החלטת צה"ל לגייס חלק מהם כבר בחודש הקרוב, הוא מסביר כמה חשוב שהם יסיימו את משימותיהם השנה, ויתגייסו רק לאחריה.

אִילַיי הגיע למושב מסלול עם הוריו ואחותו בשנת 2012, כשהיה בתחילת כיתה ב'. "אימי גדלה באילת ואבי מבאר-שבע. לאחר מגורים בשתי ערים אלו, הם החליטו לעבור למושב, בו יש שקט ורוגע וטבע. אני התחלתי ללמוד בבית ספר 'מרחבים ירוקים' והמשכתי שם עד סיום בית הספר התיכון." הוא מספר.

מהי שנת שירות?

"שנת שירות (ש.ש.) היא שנה שלגביה אתה מחליט בעצמך, ואין שום גורם שמכריח אותך, לחתום דח"ש – דחיית שירות צבאי. זאת אומרת שאתה תורם שנה מהחיים שלך לחֶברה, שנה שלמה לפני השירות הצבאי. זה כמובן לא פוגע בגיוס." הוא מדגיש.

ה"שינשינים" משתייכים לתנועות נוער שונות. איליי הוא מתנועת האיחוד החקלאי, חבר גרעין "אחים 35", שהוא הגרעין השלושים וחמישה מטעם תנועה זו. חברי הגרעינים מתגוררים במסגרת קומונות במקומות שונים בארץ, והם מתנדבים לעבוד עם כל סוגי האוכלוסייה – ילדים ומבוגרים.

הפעילות של איליי

"אני גר בקומונה עם עוד חמישה אנשים," מספר איליי. "אנחנו נמצאים בכפר נטר ליד נתניה. כך שיש לי הרבה דרך ב'הלוך וחזור' אל הבית שלי וממנו, ואני עושה אותה באוטובוסים. הפעילות שלי מתמקדת במושבי עמק חפר ובנתניה."

איליי מתאר את הלו"ז האישי שלו, דבר שיכול להדגים את סוגי הפעילות של כל השינשינים בארץ, שמתנדבים בכל מאודם למשימות שונות.

"השבוע מתחיל ביום ראשון, הוא 'יום הגרעין'. כל הגרעינרים נפגשים לצורך הכשרות בנושאים שונים – בין אם זה טיול קרוב או סמינר. מי שמדריך אותנו הוא 'צוות גרעין', שהם בוגרי תנועה, עובדים בשכר. יש מנכ"לית, סגן מנכ"לית, רכזת גרעין דרום (שלנו) ורכז גרעין צפון."

בימי שלישי וחמישי איליי מעביר פעולות לבני נוער של המושבים חרב לאת וחיבת ציון. הוא אחראי ומלווה של שכבת ט' עד י"ב, והם מדריכים צעירים מהם – מכיתה ג' עד ח'.

בימי רביעי וחמישי בבוקר איליי וחברי הקומונה שלו מתנדבים ונמצאים בבית ספר "יהודה הלוי" בנתניה, שהוא בית ספר לתלמידים עם צרכים מיוחדים.

"למען האמת," אומר איליי, "בהתחלה לא הבנו כל כך מה אנחנו צריכים לעשות שם והיה לנו מאוד קשה. בבית ספר זה התלמידים הם מכיתה ז' עד 'לימודי המשך', עד גיל 21. כלומר: יש שם חבר'ה שהם מבוגרים מאיתנו. יש שם צעירים עם תפקוד מאוד גבוה, אשר קל יותר לתקשר איתם, ויש עם תפקוד נמוך מאוד וזה קשה. לחבריי ולי לא היה ניסיון בזה. שאלנו את עצמנו בשביל מה אנחנו נמצאים שם, אבל מהר מאוד הבנו עד כמה אנחנו משמעותיים להם. בכל בוקר, כשאנחנו מגיעים לשם, הם רצים אלינו וקופצים עלינו. הם פשוט מחפשים יחס חם. יש לציין, " הוא מוסיף, "שהתדמית החיצונית שלנו מאוד חשובה. יש לנו חולצות תנועה, אנחנו לבושים בה במשך כל שעות היום והערב, (קרה גם שישנתי עם החולצה הזו..). היא מייצגת את התנועה שאנחנו נמצאים בה. היא סוג של חובה, אבל אני מאוד אוהב את זה. זה כמו ללבוש מדים בצבא."

מסתבר שיש מערכת שעות קבועה ופעילויות קבועות של השינשינים בבית הספר. בשעה ראשונה ביום כל אחד מלמד תלמיד באופן פרטני לפי צרכי התלמיד, ובשעה השנייה הם מלמדים אנגלית, גם זה באופן פרטני. במשך שעה בשבוע התלמידים, שיש להם גם בעיות פיזיות, משחקים בכדורגל.

איליי מספר על התלמידים, בעצם החניכים, שהוא עובד איתם אישית: "ביום רביעי אני חונך ילד שאין לו אב. חיברו בינינו כדי שתהיה לו דמות גברית, דמות אבהית. לרוב שנינו מסתובבים בחוץ, משחקים בכדור לפעמים ובעיקר מעבירים את הזמן יחד.

"ביום חמישי בבוקר אני עובד באופן פרטני עם חניך שהוא בתפקוד מאוד מאוד גבוה. בהתחלה התפלאתי שהוא לא לומד בבית ספר רגיל. הסייעת הסבירה לי, שהוא אמנם בתפקוד גבוה אבל ברמה רגשית נמוכה וקשה לו מאוד לתקשר עם אחרים, הוא בקושי מדבר, לא בכיתה ולא במקומות אחרים." אבל מסתבר שאיליי הצליח לעבוד אתו בצורה יוצאת מן הכלל. "במפגש הראשון שלנו ישבנו שנינו מול מחשבים,  והוא פשוט התחיל לדבר איתי. דיברנו על מחשבים, על משחקי מחשב ששנינו אוהבים. כך דיברנו במשך שעה שלמה! הכנסתי אותו לכיתה. יש לי עכשיו את התמונה הזאת בראש – אני עומד ליד הדלת בחולצה הכחולה שלי והוא נכנס לכיתה ברצון. אחרי כמה דקות יצאה אלי הסייעת, סגרה את דלת הכיתה מאחוריה, ואמרה לי:  'אני ממש בשוֹק! למרות כל הניסיונות שלי, לא שמעתי את הילד הזה מדבר מתחילת השנה!' הוא לא היה מוכן להיפתח לאף אחד, הוא לא מדבר אף פעם, ושניכם פשוט לא הפסקתם לדבר.' זה היה בשבילי רגע..." אומר איליי בהתרגשות ומתקשה להגדיר את גודל הרגע הזה עבורו.

והוא ממשיך לספר מה עוד הוא עשה עם החניך הזה: "בארבעה מפגשים שלנו, במשך חודש, הוא הכין  מצגת. קודם שאלתי אותו איזה נושא  מעניין אותו, והוא הכין מצגת על ט"ו-בשבט עם חומרים מהוויקיפדיה ותמונות מהגוגל שהוצאנו. הוא ממש ישב ועיצב  לבדו את המצגת, ולפני שבועיים, לפני החג, הוא הקרין אותה בכיתה ודיבר והסביר. מבחינתי זה הישג ענק בעבודתי עם אותו ילד." ואכן, אין חולק על כך, שההישג הזה של איליי ראוי לשבח.

פעילות ביישוב המארח

הגרעינרים השינשינים נמצאים בכפר נטר שישה ימים בשבוע, וברור שהם פעילים גם אצל המארחים, קהילת כפר נטר. הם מתנדבים לפעילויות עם בני הנוער בסניף המקומי "סניף השלושה", שהוא מועדונית שפועלת פעמיים בשבוע בסוף הלימודים. הם גם משתתפים בפעילויות המושב כולו, כגון בחגים. כמו כן יש  "שבתות קהילה", בהן הגרעינרים נשארים ולא חוזרים הביתה לסוף השבוע, והם מכינים  עבור שבתות אלו אירועים גדולים יותר, אירועים עם קונספט. האירוע האחרון שתוכנן עבור כל הקהילה היה "סוכומינה". במשך חודש וחצי לפני חג הסוכות איליי וחבריו השינשינים ערכו הכנות לקראתו והצליחו להשיג תקציבים לפעילויות השונות. "זה היה אמור להתקיים בשבעה באוקטובר," אומר איליי, "וכמובן שהאירוע בוטל..."

ה-7 באוקטובר. אימא רמבו

"בשבת בבוקר, אני זוכר, התעוררתי בשבע וחצי והייתי אמור להעיר את כל החבר'ה, ואז אני רואה שיש לי כ-80 הודעות. ממש הזוי. ביניהן הודעה מאבא שלי, ששואל אם היו לנו אזעקות ואם הכול בסדר, וכן היתה הודעה על ביטול אירוע הקהילה בגלל המצב. אז נודע לי שהגיעו מחבלים לאזור של המושב שלי. מאותו רגע אני רציתי להגיע הביתה, אבל לא היו אוטובוסים, כיוון שהיה יום שבת. ניסיתי למצוא טרמפים דרומה, אבל כל ההודעות בווטסאפ של המושב ושל החברים היו מאלו שמבקשים לנסוע צפונה או למרכז. ורק אני רציתי לנסוע דרומה. אני אומר בלב שלם – לא הפחידו אותי המחבלים. מה שהדאיג אותי זה המרחק מהבית – המשפחה שלי שם ואני לא שם. אמרתי לעצמי: 'אם למות, אז למות בבית'."

באותה שבת הגיעו חוגגי "נובה" רבים למושב מסלול. [ראו: "פרויקט ההצלה של עוז", קו למושב, 1304, 19.10.2023]. איליי הצליח לעזור מרחוק על ידי זה שהוא קיבל ופירסם רשימות עם שמות הניצולים, כדי להעבירם למשפחות הדואגות. הרשימה הגיעה לאלפי אנשים.

"בסופן של דבר נסעתי עם חבר מהקומונה לביתו בכפר אורנים ליד מודיעין." מספר איליי, "אימא שלו לא הסכימה שאסע הביתה במוצאי שבת באוטובוס, לכן לנתי בביתם, וביום ראשון בבוקר נסעתי באוטובוס לבאר-שבע. סבא שלי, שמתגורר בבאר-שבע, לקח אותי במכונית שלו למושב. כל הדרך הרגשתי כמו בתוך סרט אימה. המון המון חיילים היו באזור. מחסומים. אופקים כולה סגורה, בלגאן רציני. עברנו ארבעה-חמישה מחסומים בדרך. סבא הביא אותי הביתה ומאותו רגע החיים שלי, בעצם של כולנו, השתנו."

איליי ממשיך בסיפורו: "הגעתי למושב ביום ראשון בבוקר, ואז הסתבר לי איך פעלה משפחתי בשבת. אבי, שמתנדב במילואים, קיבל צו 8. כבר באותה שבת בשעה 11 בבוקר הוא עלה על מדים ויצא לגדוד שלו, גדוד 5032, שנמצא תחת 'חטיבת דניאל'. ומאז הוא שירת במשך 62 יום כרס"ר ורס"פ עם נשק של גדוד שלם.

אימא שלי עובדת בימים רגילים כמאבטחת בבית ספר "אשלים" באופקים. באותו יום פורסם בווטסאפ בקבוצה של המושב שמחפשים מישהו עם נשק. אימא שלי ענתה מיד: 'לי יש נשק,'  ובאותה שבת ה- 7 באוקטובר, משש בערב עד שתיים בלילה, היא עמדה ליד השער, לבושה במדי האבטחה שלה, עם נשק, היא עמדה לבדה, בעצם רק היא והכלבה שלי, ושמרה על שער הכניסה למושב. השער היה נעול הרמטית. אף אחד לא יכול היה להיכנס. כל נהג רכב שהתקרב היה צריך להזדהות בפני אימי, ואם היא אישרה, השער נפתח. אישה מדהימה אימא שלי." אומר איליי. אגב, כאשר היא עמדה בשער התקשר איליי מכפר אורנים לאחותו שנשארה לבד בבית, והיא אמרה לו: "אימא חושבת שהיא רמבו."

הפעילות אחרי אותה שבת

בינתיים הקפיאו את פעילויות שנת שירות למשך שבוע. "ביום שני בבוקר התעוררתי וחשבתי מה לעשות. בווטסאפ של המושב היו  הודעות על אירוח חיילים בבית העם. הגעתי לשם והסתבר שהגיעו אלפי מוצרים כתרומות לחיילים. הצטרפתי לצוות שעבד שם והתחלתי לארוז חבילות לחיילים."

לאחר מכן החלו השינשינים לעבוד ולעזור ככל האפשר. מכיוון שפתחו מוקד בדרום לריכוז התנדבויות, איליי התנדב לעבוד באשל הנשיא יחד עם הקומונה של שנת השירות שנמצאת שם. כמה ימים הוא התנדב מחצית השבוע באשל הנשיא ומחצית השבוע בעמק חפר, שם חזר לחניכיו. אחר כך הוא שב לפעילות מלאה במרכז למשך כל השבוע.

לשאלה אם הפעילות של שינשינים רגילה עכשיו, בתקופת המלחמה, הוא עונה: "כן ולא. הפעילות השבועית שלנו רגילה, אבל אנחנו לא יוצאים לטיולים. התבטל לנו טיול פתיחת שנה, שהוא חשוב ביותר לגיבוש שלנו. התבטל גם טיול חנוכה לנגב, שהיה אמור להיות לאזור נחל עקרבים. הטיול הזה הוא בדרך כלל קשה פיזית, כי הולכים במשך שלושה ימים עשרות קילומטרים, אבל זה טיול שהוא יותר 'חיבור לעצמך', ואני אישית מאוד אוהב את המדבר. השתתפתי בטיול הזה בתור חניך, וזה היה לי מאוד משמעותי אז. לכן מאוד רציתי להיות גם מדריך בטיול הזה. גם הסמינרים  שמכשירים את הגרעינרים התבטלו. הצלחנו לקיים רק יום אחד, בלי לינה. בקיצור, עכשיו אנחנו באיזו שהיא שגרה מסוימת."

המחאה נגד גיוס לפני סוף השנה

לאחרונה התפרסמה כוונה של צה"ל לגייס מיד תלמידי מכינות קדם צבאיות ושינשינים, וזאת עקב מצוקת כוח האדם במלחמה. המדובר הוא בבנים בעלי פרופיל 72 ומעלה. איליי היה בין אלו שפירסמו הודעת מחאה נגד צעד זה.

"אני לא מוביל המאבק." הוא אומר, "בהתחלה הייתי נלהב לאפשרות להתגייס, ואפילו התאכזבתי כאשר שמי לא הופיע ברשימות של המועמדים לגיוס. אבל אז חשבתי שוב על העניין, וגם נחשפתי ליוזמה של מארגני המחאה נגד הגיוס הקרוב. התחילה בכך יעל רותם, שינשינית מטעם תנועת הצופים, ועיליי סימנהויז שהצטרף אליה. השתכנעתי שיהיה נזק להמוני צעירים ומבוגרים שאנחנו מפעילים, וכדאי שנסיים את שנת השירות שלנו ונתגייס בסופה. הקבוצה בווטסאפ שלהם מונה עכשיו כ-700 איש. המאבק שלנו נקרא 'השינשינים בחזית'."

איליי גם פרסם הודעת ווטסאפ משלו.  בו הוא מציין מה עושים השינשינים וכמה חשוב שמשימותיהם יושלמו במשך השנה עד הגיוס.

הנה קטע מדברי איליי, בו הוא מתאר את עבודת השינשינים בקרב אוכלוסיות שונות בארץ:

"השינשינים גרים בקבוצות במקומות שונים בארץ ומפעילים מקומות רבים כמו: כפרי נוער, פנימיות, שבטי צופים, סניפים וקנים בתנועות שונות, מועדוניות, בתי ספר, חוות טיפוליות, חינוך מיוחד ועוד מגוון רחב של מקומות התנדבות. עבודת השינשינים היא בחיזוק אוכלוסיות והם עובדים עם: עולים חדשים, נוער בסיכון, גילאי 6-18, בני הגיל השלישי, ניצולי שואה, חינוך מיוחד ועוד המון אוכלוסיות. עבודת השינשינים היא בהיקף ענק של מאות אלפי אנשים בכל יום, אנחנו עובדים במטרה לייצר עורף חזק לחברה הישראלית, לחזק את החינוך הבלתי פורמלי וליצור סביבה חינוכית-חברתית שתקדם את האוכלוסייה."

אגב, יש עוד קבוצת מחאה למען אותה מטרה שנקראת "אימהות בחזית" – אימהות שמתנגדות לגיוס מוקדם של בניהם. "אבל אנחנו פועלים בנפרד." אומר איליי, "אנחנו פועלים בדרך שלנו, בצורה לא פוליטית ולא אלימה, בצורה ניטרלית ורגועה. אנחנו לא מאשימים אף אחד ולא כועסים על אף אחד, אנחנו פשוט רוצים להראות מהי שנת שירות ומהי החשיבות שלה לעשרות אלפי בני נוער ומבוגרים במסגרות השונות, ביניהם ערבים ויהודים חילוניים וחרדים. אנחנו גם לא באים להציע פתרון למחסור בלוחמים. עם כל הכבוד לעובדה שיש צורך להוסיף כוח אדם לחזית, הפעילות שלנו בעורף גם היא חשובה. לדוגמא, אנחנו פועלים רבות בקרב תושבי חבל אשכול, שספגו אבדות רבות, ועתה רובם מפונים. היתה לנו קומונה במושב אוהד, יישוב שנמצא כשבעה קילומטר מהגבול. לאחר שתושביו פונו עברה הקומונה לעין יהב. בקומונה זו יש שלושה בנים. ומה יהיה אם יגייסו אותם?"

"אני, לדוגמא," מספר איליי, "עומד לנסוע ביום ראשון לחמישה ימים לאילת, וזאת כדי לעבוד עם המפונים של אשכול ומפונים אחרים. שינשינים עובדים באילת באוהלי נוער, במלונות ובבתי הספר. וזאת כי חסר שם כוח אדם."

על הגיוס

ולסיום אומר איליי: "חשוב לי להוסיף ולהדגיש לגבי הגיוס: אני בעד גיוס וחשוב לי להתגייס, וכך כל השינשינים מכל תנועות הנוער. כולנו נתגייס כי ככה חונכנו, ומאוד מאוד חשוב לנו לשרת שירות משמעותי. לדעתי, כל אלו שהתנדבו במשך שנה לפני הגיוס לצבא – כמו תלמידי מכינות ושינשינים – משתדלים אחר כך להשתלב ביחידות עילית ולשרת שירות משמעותי. חשוב לי להגיד שאנחנו ניתן כל מה שצריך במסגרת הצבא, אבל בסוף השנה, אחרי שנשלים את המשימות שלנו בשנת השירות."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", 1321, 15.2.2024.

* * *

IF   – אם

RUDYARD KIPLKING

תרגום חופשי ע"י בנימין בן עזר (ראב) בשנות ה-60 של מאה ה-20

שאותו הכין למען בתו לאה

אם תוכל לשאת ראשך ברמה כאשר כולם מסביבך

מאבדים את שלהם ותולים בך את הקולר;

אם תוכל להאמין בעצמך כאשר הכול מסופקים בך

ומצדיקים עצמם על פקפוקיהם בך:

אם תוכל לחכות מבלי להתעייף בחכותך,

או שישטו בך מבלי שתעסוק בשקרים,

או שתהיה שנוא מבלי לתת מוצא לשנאתך,

וחרף זאת אל תתיימר להיות טוב מדי, או לדבר גבוהה גבוהה

אם תוכל לחלום, מבלי לעשות את חלומותיך לאדוניך,

אם תוכל לחשוב – מבלי לעשות את מחשבותיך למטרה כשלעצמה,

אם תוכל לעמוד פנים אל פנים בפני ניצחון כבפני מפולת

ולנהוג באלה השניים המעמידים פנים כשווה בשווה;

אם תוכל לשאת את שמע האמת אשר דיברת

מעוותת על ידי זדים השמים פח לטיפשים,

או שומרים את הדברים אשר שברת חייך עליהם,

ומעקלים ובונים אותם מחדש בכלי עבודה בלים.

אם תוכל לערם ערמה אחת מכל ניצחונותיך

ולסכנה במחי יד אחת,

ולהפסיד ולהתחיל מחדש את התחלותיך,

ולעולם לא להוציא הגה על אבדותיך:

אם תוכל לאלץ את ליבך ועצביך ומוח עצמותיך

לשרת את נטייתך הגדולה אחרי שנשברו

וכך להחזיק מעמד כאשר מאומה אין בך

מלבד הרצון האומר להם: "החזיקו מעמד!"

אם תוכל לדבר עם ההמונים ולשמור על צלמך,

או להתהלך עם מלכים – מבלי לאבד את המגע הפשוט,

אם גם אויבים וגם ידידים אוהבים לא יוכלו לפגוע בך,

אם כל האנשים מסכימים אתך, אבל לא יותר מדי:

אם תוכל למלאות את הדקה הבלתי סולחת

עם מרוץ ארוך של שישים שניות,

לך היא הארץ וכל אשר בה,

וגם – מה שהוא יותר מזה – אדם תהיה, בני.

If

BY RUDYARD KIPLING

If you can keep your head when all about you   

    Are losing theirs and blaming it on you,   

If you can trust yourself when all men doubt you,

    But make allowance for their doubting too;   

If you can wait and not be tired by waiting,

    Or being lied about, don’t deal in lies,

Or being hated, don’t give way to hating,

    And yet don’t look too good, nor talk too wise:

If you can dream—and not make dreams your master;   

    If you can think—and not make thoughts your aim;   

If you can meet with Triumph and Disaster

    And treat those two impostors just the same;   

If you can bear to hear the truth you’ve spoken

    Twisted by knaves to make a trap for fools,

Or watch the things you gave your life to, broken,

    And stoop and build ’em up with worn-out tools:

If you can make one heap of all your winnings

    And risk it on one turn of pitch-and-toss,

And lose, and start again at your beginnings

    And never breathe a word about your loss;

If you can force your heart and nerve and sinew

    To serve your turn long after they are gone,   

And so hold on when there is nothing in you

    Except the Will which says to them: ‘Hold on!’

If you can talk with crowds and keep your virtue,   

    Or walk with Kings—nor lose the common touch,

If neither foes nor loving friends can hurt you,

    If all men count with you, but none too much;

If you can fill the unforgiving minute

    With sixty seconds’ worth of distance run,   

Yours is the Earth and everything that’s in it,   

    And—which is more—you’ll be a Man, my son!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2013

29.1.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". הוא חושש שהוא מאבד את יכולת ההבחנה בין חלום לבין מציאות וגם את חוש ההתמצאות. עבורו הפגישות השבועיות שלנו הן נקודה של אור ושל קשר שלו עם אנשים כי הוא בודד מאוד. אני ממלא תפקיד זה ברצון ושומע שוב ושוב כמעט את אותם סיפורים שלו וגם חש שאין בו נכונות מיוחדת לקלוט סיפורים מצידי כי הוא נתון כולו בתוך עצמו ובמאמץ שכלי להיזכר בשמות של בני אדם, ספרים ומקומות. כאשר יהודית באה לקחת אותי אורות עיניו שבעתיים.

5.2.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". הוא במצב רוח רע מאוד ופוחד מאיבוד אוריינטאציה בייחוד בלילות. חושב שאולי היתה צריכה להיות לו כתובת של מחלקה סיעודית כדי שיוכל לאשפז את עצמו אם הוא מרגיש תחושות כאלה. פתאום נדמה לו שהבתים מאחוריו הם של עיירת ילדותו ולוקח לו זמן להתמצא ולחזור להווה.

אני מציע לו קודם כל שתהיה לו פתקה ברורה עם שמו וכתובתו וכתובות בנו ובנותיו שיהיה אל מי להתקשר עם פתאום קורה לו משהו, וכן שיתייעץ עם רופא הבית שלו ורופא גריאטרי בקשר למצבו. נשמע ונראה עצוב מאוד.

22.2.13. יום שישי. לפני הצהריים אני מביא משלוח מנות לאורפז שתי קציצות גדולות של דגים ממולאים מעשה ידי יהודית עם חזרת והוא מתרגש מאוד כי אינו זוכר כבר את היום שבו קיבל "משלוח מנות" ומכין עוגה מוכנה של אוסם עבורנו כמשלוח מנות מצידו.

26.2.13. לפני-הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". אני מביא לו את הספר האחרון העבה של הלל ברזל על הספרות העברית, שבו יש פרק שלם עליו ועל הסופרים הדומים לו. אליו לא שלחו את הכרך מהקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים. שמי אינו נזכר בכרך וכאשר אני מביא אותו לאורפז מתנה הוא שמח מאוד על כך ובודק מיד את הדפים העוסקים בו, אבל אחר-כך אומר בקול תלונה: "אבל כנראה הספר לא שווה לך שתחזיק אותו אצלך בזכות הדברים הכתובים בו עליי!"

השיחה מתגלגלת לספרים שלי. ב"אנשי סדום" הוא מתעקש למצוא צליינות חילונית. ואילו על "הנאהבים והנעימים" הוא אומר: "הגבהה רוחנית לכל מידות התחת!"

19.3.13. לפני הצהריים עם אורפז בקפה קלמנטיין. הוא נהנה מאוד מהקפה ולוקח פעמיים, וגם שני קרואסונים-חמאה שאני חולק בהם איתו. הוא מתעקש להזמין. הוא כל כך נהנה מהקפה והקרואסונים הרכים.

אלישע בן-מרדכי מטלפן. אני מספר לו שאני עובד על השלמת הרומאן "מסעותיי עם נשים" – והוא אומר שהוא מוכן להוציא לי אותו בלי בעיות תמורת עשרת אלפים שקל פלוס מע"מ ואיש לא יתערב לי בכתב-היד אלא כמו שאוריד אותו לדפוס כך יתפרסם. אני מתייעץ בנושא עם אורפז, ופורש את הנימוקים בעד ונגד, וגם אורפז סבור שהכי כדאי לי להוציא את הספר באסטרולוג, מאחר וממילא השם שלי הוא כמו שהוא, וכפי שאני סבור, גם הוצאה יקרה ומייגעת ב"זב"מ", למשל, לא תתקן את הדיעה הכללית עליי. אז מוטב לי להיות נאמן לעצמי.

25.3.13. יום שני. ערב פסח. לפני הצהריים אני מביא לאורפז משלוח מנות מיהודית, דגים ממולאים, מרק עוף, קניידאלך, עוף ממרק וצימעס. הוא מבקש שאשב קצת אצלו ומתאונן שאין לו כבר טעם בחייו ואיש אינו צריך אותו והוא מתכוון התחיל לצום ומבקש שאדאג שלא יאכילו אותו בכוח. אני מציע לו להתחיל לצום לאחר שיסיים את המעדנים שיהודית שלחה לו.

2.4.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". הוא די מיואש ממצבו הגופני והיה רוצה להיות בבית-חולים סיעודי, עד שיהודית שמצטרפת מצננת את חלומו בתארה את התנאים הקשים בבית-חולים שכזה.

12.4.13. יהודית הכינה אתמול עלי כרוב ממולאים באורז ובשר, "פראקעס", ואני מביא ליצחק אורפז קופסה ובה כשלושה ממולאים. לדבריו הם מזכירים לו את תבשיליה של אימו וזה שנים לא טעם אותם.

23.4.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". הוא מתאונן שוב ושוב על בדידותו, למרות משפחתו העניפה שיש לו ממנה כבר נינים. מתלונן על איבוד תחושת הזמן והמקום. אני מביא לו את הגיליון האחרון 835 [מיום 22.4.2013] שבו פירסמתי את פגישתו עם עגנון. אגב הגיליון הזה מסתיים בסיפור פגישתי שלי עם עגנון מתוך "שלוש אהבות" [רומאן בידיוני].

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

על ביקור אחד אצל ש"י עגנון

הגעתי לביקור אצל ש"י עגנון בעקבות ספרי "מות ליסנדה" שיצא לאור באותם הימים (קיץ 1964). שלחתי לו עותק מהספר והוא הודה לי במכתב, שהדבר היחיד שהצלחתי לפענח בו ללא עזרתם של בקיאים, היה מספר הטלפון שלו. וכך הגעתי אל ביתו בתלפיות.

הוא הציע לי כוס תה. פתחתי את פי לומר כן. אבל קודם שאמרתי כן הקדים אותי עגנון ואמר: באמת? תשתה תה? נו! שיהיה... דווקא תה? לא – לא תה, אם כבר אז קפה, מה? נס קפה, אתה בטח שותה נס קפה, לא? אשר לנס קפה – נו – למה זה ישתה אדם נס קפה כשיכול הוא לשתות קפה אמיתי, מה? ובכן, נעשה לנו קפה שחור, תיכף ידעתי שתרצה קפה שחור –

בקיצור, ר' ש"י עגנון נעמד ליד הכירה ושפת קפה שחור. ולא סתם באיזה כלי, כי אם בפינג'אן בדואי, וכל פעם שהקפה גואה לגלוש הוא מרים את הפינג'אן, ומוריד, ושוב מרים, וכך שלוש פעמים. "עכשיו נשתה קפה אמיתי," אמר ומזג לספלים.

הקפה היה מר וכיווץ את גרוני ואת מעיי. לא אהבתי קפה שחור. עגנון לגם מן הקפה ואמר: "טוב הקפה, מה?" לגמתי ואמרתי: "טוב מאוד, תודה." עגנון הישהה עליי את מבטו. עיניו צחקו. ופתאום שאל: "הנר, הנר הדולק ההוא בסיפורך, מהיכן הוא?"

עברו שנים, הרבה דברים מאותו ביקור נתעמעמו אף נשכחו. שני דברים מאותו מעמד לא נתקהו, והרי הם עומדים למול עיניי במלוא חיותם: ההרמות הטקסיות של הפינג'אן על האש, והמבט הבהיר, המשועשע-משהו, שהישהה עליי בעת שמזג את הקפה.

במילים אחרות: הטקס. והערמומיות.

וכפי שיקרה לאדם שדעתו תפוסה על דבר אחד, כך, החל מאותו ביקור ואילך, אין אני קורא סיפור משל עגנון מבלי שאדמה לראות את השניים הללו – הטקס והערמומיות – משחקים בו את התפקידים הראשיים. ודאי, מדובר בערמומיות מזן מיוחד, זו שבאה אליך עם התעתוע ועם קריצת העין – שהרי לא  לגנוב את דעתך היא מבקשת, כי אם לעשותך שותף למעשי קונדס שלה. דרך כלל מעשי קונדס על פי תהום.

הפלירט שלי עם עגנון החל ב"הכנסת כלה". ליתר דיוק, בשני הסוסים של "הכנסת כלה": משכני ונרוצה. שנות הארבעים. על מיטה צבאית בצריפין גיליתי את הספר המוזר. קראתי בו כמה עמודים ומיד ידעתי: זה לא הספר שלי ומחברו אינו הסופר שלי. הלשון הארכאית, התחביר והפיסוק אשר בשכמותם נתקלתי עד כה רק בספרי קודש ובמכתביו של דודי מברוקלין. הם הזכירו לי כל מה שרציתי, וכמעט הצלחתי, להשיל מעליי: את הזיכרון הגלותי.

אבל הסוסים! כבר ראיתי סוסים בחיי, אבל סוסים אלה שונים היו מכל מה שראיתי, סוסים אשר בכְמותם עתיד הייתי להיתקל שנים לאחר מכן בציורי סוסים ורוכביהם של וְלַסקז וגויא – סוסים שפרצופיהם אנושיים, ואילו המלכים הרוכבים עליהם פרצופיהם סוסיים. ובכן, דווקא לאחר שסגרתי את הספר  בסוג מסויים ורוֹוֵחַ של מיאוס אנטי-גלותי ובידיעה שלא אפתח אותו עוד לעולם –  החלו הסוסים הללו לצאת מן הספר והיו מנענעים כלפיי את ראשיהם וצוחקים.

משכני ונרוצה. ליבי נמשך אחר נרוצה, זה שאצה לו הדרך, שעיניו נשואות אל האופק המבטיח; אבל גופי, גופי דווקא נהה אחר משכני, שמוכן תמיד לשקוע בנמנום מתוק או ללעוס קב שעורים, ובין נמנום ללעיסה להתפרקד על הגב ולתהות על עולמו של הבורא. והחוש הפנימי שלי לוחש לי – שסבתא לבנה ונכדתה פפה מספרי "הכלה הנצחית", לא היו בדיוק מה שהן, אם לא היו ראשי הסוסים ההם מציצים מעבר לכתפי.

ומה בדבר הטקס?

זה מחזיר אותנו אל שאלתו של מארחי, שנשארה עד כה תלויה ללא תשובה: "הנר, הנר הדולק ההוא בסיפורך, מהיכן הוא?"

שאלה זו, שנחתה עליי פתאום, הפתיעה והרעישה אותי. ראשית, לא האמנתי שעגנון יקרא את סיפורי ("מות ליסנדה") ולא היה בדעתי כלל לשאול אוו על הספר כדי לא להביכו.

שנית – הנר. גדול כוחו של הנר בסיפור זה. הוא נותן שמחה בליבו של נפתלי ומעורר את דמיונו לצייר לו שולחן ערוך של שבת בחדר נטוש; הוא מעורר את טקסי ליסנדה על הגג; הוא מגלם באורו את חלום הביעותים של בתיה הטובה ומביא למותה. בספר זה, בלי גוזמה, החיים – ובעיקר המוות – בידי הנר.

הרגשתי מאוים, ומיהרתי לספר לו, שהזיכרון היפה ביותר, ואולי הזיכרון היפה היחיד, שיש לי מילדותי, הוא נרות שבת. לא סיפרתי לו שבאחד מלילות שבת, למול הנרות הדולקים, קרה איזה דבר שהפך את הנרות הדולקים לנרות זיכרון.

עגנון המהם משהו, הביט בי ארוכות, ושתק. אני מאמין שראה יותר ממה שסיפרתי לו. אחר כך שאל אותי על אודות נישואיי.

אותו זמן – שנות השישים האמצעיות – הייתי בגדר הבן האובד שחזר. עגנון, קפקא, בקט – המבשרים הגדולים שמהם נמלטתי בשנות החמישים הראשונות כל עוד רוחי בי – אליהם חזרתי ובהם דבקתי בשנות החמישים המאוחרות. ורק בשנות השישים נמצאה לי אותה עמדת התבוננות, המאפשרת להעריך מבלי להעריץ, לאהוב מבלי להתמכר, לינוק מהשפע מבלי להתמוסס. במילה אחת: להיות בן-חורין. ההר ששמו עגנון – עכשיו כבר יכולתי להשקיף עליו מעברו השני ובקור-רוח לסמן את העקבות שהותיר בי.

אינני בטוח אם הייתי מוצא בי את האומץ להוציא מתוכי את בת הזיותיי, את ליסאנדה, להוריד אותה מן הספירה הפנטסטית אל הגג הממשי, להפוך אותה לגורם פעיל, וקטלני, בתוך הסיפור, אם לא היתה האווירה הסהרורית של "שבועת אמונים" נושפת על עורפי. גלתיאה של פיגמליון, האישה האגדתית של אבן-גבירול, לילית ובנותיה מן המיסטיקה הקבלית – כל אלה היה בהן די להפרות, אך לא ליילד, היה זה עגנון של "שבועת אמונים" אשר אחז בידי ולחש: מותר לך.

וגם דרך בנייתי את הפנטסטי, עד כמה שהדבר נראה לי במבט לאחור, יש בה לפחות זיקה מבנית אחת אל דגם שהציב עגנון – כוונתי לנטייה לבנות את הפנטסטי כך, שניתן יהיה להשקיף עליו בו-זמנית משתי נקודות תצפית: מלמעלה ומלמטה; מנקודה שמעבר לניסיון הרגיל, אך גם מתוך מוחו הקודח, הממשי מאוד, של אחד הגיבורים. כך ליסאנדה ב"מות ליסאנדה". כך הנמלים ב"נמלים". כך הצביה ב"ציד הצביה". כך האופנועים המכונפים ב"הגבירה".

ועכשיו כמה מילים על השפעתו של עגנון שבעל פה.

באותו ביקור חקר אותי עגנון על אודות נישואיי וגירושיי, על שלי ועל של אחרים, ופתאום, במין תוקף בלתי אופייני לו לאיש שדיבורו בנחת, העיר שלא צריך להתגרש, שסופר חבל שיתגרש, וכי חסר לו לסופר לאן לברוח, שיכתוב, ואפילו שצר לו בבית, דווקא שצר לו בבית – אמר – שיישב בבית ויכתוב. באומרו את הדברים האלה, היטה את ראשו ימינה והיטה את ראשו שמאלה, כסוקר את ביתו.

בהמשך שיחתנו אמר כי כל דור ודור יש לו מורה הדור שלו. ומי הוא מורה הדור של ימינו, שאל, ומיד גם השיב בעצמו ונקב בכמה שמות. לא אחזור על השמות משום הנעימה האירונית החריפה שבה ביטא אותם. ומיד, באותו הקשר, סיפר, שיום אחד ישב בביתו של ביאליק בתל אביב, ונשמעה נקישה בדלת. ואמר אז ביאליק: "עכשיו תראה איך נכנס אדם שיודע איך אדם חשוב צריך להיכנס."

ומוסיף עגנון: "לא אומר לך מי היה האיש, אבל מעצמך תבין." עגנון לא אמר לי מי האיש, אבל עמדנו אז בפרשת שלונסקי ודורו.

דברים הרבה שמעתי מפי עגנון באותה שיחה, ואם בעצתו הטובה בעניין הסופר והנישואים כבר איני יכול לתקון הרבה, הרי באשר לדברים שהביא מפי ביאליק, את אלה הפכתי לי לאבן-בוחן; יש ספרים טובים ויש ספרים טובים פחות, אבל ביותר אני נזהר מספרים שניתן לומר עליהם ברוח הדברים ההם: "הנה ספר שמחברו יודע איך ספר טוב צריך להיכתב."

סוף דבר, הקפה המר ההוא שהישקה אותי עגנון בעל כורחי, כשאני מעלה אותו בזיכרוני, עכשיו, כימי דור לאחר הביקור ההוא, אני שותה אותו מתוך שמחה. ואני יודע, שמטובו שתיתי.

מאי 1988

(דברים ברב-שיח על השפעות עגנון על סיפורת המדינה, במסגרת הכנס לחקר יצירת עגנון שנערך על ידי אוניברסיטת בר אילן).

[מתוך "חדשות בן עזר" 835 מיום 23.4.2013]

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פגישתי עם עגנון

מתוך "שלוש אהבות", 2000.

ערב אחד יצאתי מ"טעמי" וירדתי לעבר כיכר-ציון. הייתי שקוע בהרהורים כאשר פגשתי מולי במידרכה את עגנון. פניו הצרים היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כמו קלף חום-ורדרד עטור כתמים, שהזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמי שמבקש לשאוב אל קירבו בסתר את המהות שלי, את סיפור-חיי, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך איש נמוך השואף להיות גבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. וכאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון הדיבור שלו-עצמו, כאילו יש באפשרותו לדבר גם בהטעמה האחרת, שלנו, אך אינו רוצה בכך.

הוא תפס בחביבות את זרועי ונשען עליי קצת בלכתו. לאחר משפטים אחדים, שבמהלכם חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו, פנה אליי בשאלה מתנגנת:

 "אפשֶר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הארוחה החריפה שבמהלכה גם שתיתי הרבה, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

עגנון ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו, ופסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, שהיה מואר וניראה נטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע היסטורי שאינו חוזר – לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, כשווה בין שווים, ליד קיר המשתנה.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר וארשת פניו רצינית, כאילו קיים מצווה חשובה. המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה ולאורך קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת ההליכה, אף כי העדפתי אותו רגע, יותר מכל – להשתין, וגם פחדתי שיקרה לי מה שקרה לגיבור הרומאן של קנוט האמסון, "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה טייל בלונדון, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו את השאלה – האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין תיאור החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש יצחק בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודיים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה. כל זה התרחש בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בזעם פתאומי, "הוא – עוכר ישראל!" –

והוסיף עוד כינוי אחד או שניים, המגנה את תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, נידמה לי, "שונד", ספרות צהובה –

ואמר לי: "אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" –

וקפץ על אוטובוס, שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו, כמעט בבכי, כי אהבתי מאוד את מרבית ספריו, ובייחוד את "תמול שלשום", אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. עתה ידעתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

אהוד בן עזר

* * *

רוֹן גֵּרָא

עָנָן

גַּם הֶעָנָן מְהַרְהֵר

מִבַּעַד לְסֶדֶק צַר.

רוֹחֵק מִן הַשֶּׁמֶשׁ

נִכְנַס לַאֲפֵלָה.

מְפַזֵּר אֶת הַגֶּשֶׁם

בְּמִנְהָרוֹת הַשִּׁכְחָה

מֵכִין לֹו מִשְׁכָּב

עַל טִפּוֹת עֲנָנָה בּוֹדְדָה.

* * *

משה גרנות

הגאון והחידה

על "סיפורים פטרבורגיים"

מאת ניקולאי נ' גוגול

תרגום – נילי מירסקי

הספרייה החדשה 1982, 152 עמ'

בקובץ חמישה סיפורים כדלקמן:

"האדרת"

גיבור הסיפור הוא אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'יק, פקיד זוטר עלוב במראהו החיצוני, בחייו הפרטיים ובתפקודו כיועץ טיטולארי במשרד ממשלתי. תפקידו הוא להעתיק מסמכים, ואינו מסוגל לשום משימה אחרת. הוא משתכר סכום עלוב של 400 רובל לשנה, וכאשר האדרת שלו מתרפטת ונעשית שקופה, החייט שתום העין פטרוביץ'  פוסק שלא ניתן לתקן אותה, וחובה לתפור אדרת חדשה, שמחירה עלול להגיע לסכום של מעל מאתיים רובל. ייאוש! מניין ישיג את הממון הרב הזה, כי הרי בחורף הפטרבורגי הקשה לא ניתן לשרוד ללא אדרת. הוא מצליח להוריד מהמחיר, מצטמצם באוכל ובשתיית תה, מחטט בחסכונות שלו, ובסיוע מענק ממקום העבודה, הוא מצליח להשיג את המימון, וזוכה שפטרוביץ' יתפור לו אדרת חדשה – רגע האושר היחיד בכל חייו. אלא שרגעי הנחת של אקאקי אקאקייביץ' היו מעטים להחריד: בחוזרו ממסיבה שערך אחד הפקידים הגבוהים לכבוד יום הולדתו, ובהזדמנות זאת חגג גם את התחדשותו של הפקיד הזוטר באדרת, ובכן, בחוזרו ממסיבה זאת בלילה הוא מוכה, ושודדים ממנו את האדרת. הסופר מתאר את הייאוש הנורא שפקד את גיבורו, ואת האטימות של זרועות השלטון כלפי מצוקתו של איש קטן שחרב עליו עולמו. בין השאר, הוא מתאר את אטימותו של פקיד חשוב בעל דרגת גנראל (לפקידי הצאר העניקו דרגות צבאיות), שדורש דיסטאנס מופלג, ונהנה שהמבקשים את תשומת ליבו יחכו לו עד בוש. האיש הקטן שלנו מתרוצץ ללא תכלית בחורף הפטרבורגי, הוא מתקרר וקודח מחום. הרופא מציע לבעלת הבית שלו להזמין לו ארון קבורה (מזכיר מאוד תמונה מ"כינורו של רוטשילד" שכתב אנטון צ'כוב כשבעים שנה מאוחר יותר). אחרי מותו מופיעה במקומות שונים בפטרבורג רוחו של אקאקי אקאקייביץ', מבהילה אנשים ומושכת מעל שכמיהם את האדרות. גם הגנראל האטום זוכה לאותו גורל, דווקא כשהתכוון להתרועע עם אישה גרמנייה (פחות יפה ופחות צעירה מאשתו...). מצטטים את דוסטוייבסקי שטען: "כולנו יצאנו מבין קפלי ה'אדרת' של גוגול". ועל כך בהמשך.

"האף"

הספר איוואן יאקובלביץ' מחליט לוותר על תה, ובמקום זה הוא מעדיף לחם שאשתו אפתה ובצל. לתדהמתו, הוא מוצא בלחם אף של בן אדם. אשתו מגדפת אותו ומאשימה אותו שאת האף השיג כאשר הוא גילח אנשים תוך שהוא מחזיק להם באף. הוא מנסה להיפטר מהאף על ידי זריקתו לנהר הנייבה, אלא ששוטר עוצר אותו. הקולג של הספר הוא קוראליוב, פקיד בדרגת מאיור, שמסתכל במראה, ונדהם שאין לו אף. כאן מתחיל מסע ייסורים שלו להחזיר לעצמו את האף: נטפל לאיש לבוש בגדי שרד שבפרצופו האף שלו, אחר כך הוא נוסע למשטרה, למחלקת המוסר והמידות (תוך תיאור חוסר האונים והשחיתות של הבירוקרטיה הצארית). מחליט לפרסם מודעה בעיתון, אלא ששם חוששים לשם הטוב. הוא מחליט שאישה בשם פוצטוצ'ינה שכרה מכשפה להעלים לו את האף משום שהוא אינו נענה לבקשתה שיישא את בתה לאישה. אותו שוטר שראה את הספר מבקש לזרוק את האף לנהר, עוצר את הספר, ומביא לקוראליוב את האף. השאלה היא איך להדביק אותו לפנים. בוקר אחד מתעורר קוראליוב, ומוצא כי האף חזר למקומו, ואז הוא מחליט להתראות בחברה, בתיאטרון, בבתי קפה, ואף לחזר אחרי נשים, כי כבר אינו צריך להסתיר את פרצופו.

ובכן, דוסטוייבסקי צדק לא רק לגבי הסופרים הרוסים – מסתבר שגם קפקא, יונסקו ובקט בוודאי הושפעו מגוגול.

"רשימותיו של מטורף"

הגיבור של יצירה זאת, אקסנטי איוונוביץ' הוא פקיד זוטר כמו אקאקי מ"האדרת", הממונה עליו אינו מרצה מעבודתו (הוא מחדד נוצות כתיבה). הטירוף שתוקף אותו הולך ומתגבר: בתחילה הוא "שומע" כלבלבות מדברות, אחר כך הוא מתוודע להתכתבות בין שתי הכלבלבות. הן לועגות לו על כך שהוא, העלוב, המגוחך, מוצא עצמו ראוי לחלום על סופי,  בתו ההדורה של המנהל. ראש האגף גוער בו על כך שהוא, אפס גמור,  מזדנב אחרי עלמה נעלה. הוא מגדף בליבו את ראש האגף – כיצד הוא מעז לדבר כך על בן אצולה? והרי ללא ספק יש לו סיכוי לעלות בדרגה עד לדרגת גנרל. כשהוא קורא על משבר המלוכה בספרד, הוא מחליט שהוא עצמו המלך המיועד לספרד בשנת 2000. כשהוא מודיע על מלכותו למארווה המשרתת, היא נבהלת נורא. הוא נדהם שבמשרד אינם יודעים שהוא המלך פרדיננד השמיני. הוא ממתין למשלחת מספרד שיביאו לו את הכתר. הוא גוזר את המעיל כדי לתפור ממנו גלימה מלכותית. ואז כנראה הוא כבר מאושפז בבית חולים לחולי נפש, ומטפלים בו כמו שהיה מקובל באותם ימים: באלימות, מגלחים את ראשו, ומטפטפים עליו מים קרים וכו', ואז "המלך" המיואש מייחל להצלה מידי אימו.

מעניין שבכל ההזיות של המטורף הוא מזכיר שצרפת קיבלה על עצמה את דת מוחמד. גוגול ניבא בתחילת המאה ה-19 מה עלול לקרות בשנות האלפיים.

"שדירת נייבסקי"

הסיפור מתחיל בתיאור שדירת נייבסקי, והאוכלוסייה הפוקדת אותה בשעות השונות של היום והערב, לוז הסיפור הוא עלילותיהם של שני צעירים פטרבורגיים: הצייר פיסקארוב, והקצין פירוגוב. הם מחלקים את "המשימות" ביניהם: פיסקארוב יעקוב אחרי ברונטית יפיפייה, ופיגורוב יעקוב אחרי בלונדינית מצודדת. פיסקארוב עוקב אחרי צעירה בעלת פנים אלוהיים כדי להיוודע למקום מגוריה. לתדהמתו, היא רומזת לו לבוא אחריה, ומסתבר לו, לתדהמתו, שייצור אלוהי זה הזמינה אותו לבית בושת. הוא בורח משם המום לחלוטין ובחלומו, אותה צעירה היא אצילה ממגנטת בחוג העליון, והיא מעדיפה את חברתו, למרות שהוא לבוש בבגדי הצייר המרובבים בצבעים. הוא מחליט להחזיר אותה למוטב ולהתחתן עימה, והיא מודיעה לו שאין לה חשק לחיות בעניות עימו, כשהיא נאלצת לשמש ככובסת או תופרת. מרוב אכזבה, הצייר מאבד עצמו לדעת.

מכאן הסיפור מתרכז בקצין בדרגת סגן פירוגוב, שלא טרח להגיע להלוויית חברו. הוא עוקב אחרי צעירה בלונדינית מצודדת, ונכנס אחריה לדירתה. מסתבר שהיא נשואה לפחח גרמני בשם שילר (הסופר טורח לציין שאין קשר לסופר והמחזאי פרידריך שילר). כדי להמשיך ולבקר בבית זה כדי להגניב לאישה הצעירה נשיקות, הוא מזמין אצל הפחח דורבנות ונדן לפגיון, וכשבעלה משתכר ביום א', הוא מפתיע אותה, רוקד עימה, ומבקש לכובשה. בדיוק אז נכנסים הבעל שילר ושני חבריו, הופמן הסנדלר וקונץ הנגר, ומפליאים בו את מכותיהם. כאן המקום לציין שבסיפורי פטרבורג פוגש הקורא מעין מגדל בבל של שפות (רוסית, צרפתית, גרמנית) ושל אומות (רוסים, גרמנים, צרפתים – בעיקר פדגוגיות ופינים).

"הדיוקן"

בבית ממכר לתמונות, מחטט הצייר צ'ארטקוב בין היצירות, ומתפעל בתמונה מאובקת של ישיש בעל עיניים חודרות. הוא משלם עבורה את הקופיקות האחרונות שלו. בעל הבית מגיע אליו עם שוטר לדרוש שכר דירה בשל פיגור של חודשים. לצייר אין דרך לשלם, והשוטר מציע שישלם בתמונות. בעל הבית מסרב. אילו צייר את הנסיך קוטוזוב, היה מסכים, אבל הוא מצייר קבצנים ואת החדר המוזנח שלו. השוטר מחטט בציורים ונתקל בישיש בעל המבט המצמית, ובחוסר זהירות הוא פוגע במסגרת, ומתוכה נפלט גליל עם אלף זהובים, שאולי הוסתר על ידי בעל התמונה מפני יורשיו. הצייר משלם את החוב, שוכר דירה ברובע יוקרה, קונה בגדי הדר, ומשלם עבור כתבה אוהדת בעיתון המשווה אותו לוואן דייק ולטיציאן. בעקבות כך שמנה וסולתה של פטרבורג מגיעים אליו שיצייר דיוקנאות. והוא נענה לכל הדרישות, האבסורדיות לפעמים, של הלקוחות. הוא זוכה לעושר רב, ומשבח עצמו כאילו הוא עולה על רפאל ומיכלאנג'לו. כשהוא מתבקש להביע דעה על ציור של חבר לשעבר שגלה לאיטליה (גוגול עצמו בילה באיטליה שנים), הוא מבין מהי יצירה אמיתית, ועד כמה הוא זייפן של ציור. הוא מנסה לחזור אל ציור אמת ללא הצלחה, הוא שוקע בייאוש שמוביל אותו לרכוש בכל ממונו יצירות מופת כדי להשחית אותן.

לסיפור זה יש המשך על צייר אחר אשר באו עליו אסונות בעטיו של ציור של מלווה בריבית, שמבט עיניו מצמית כמו בחלק הראשון של סיפור זה. הצייר הזה מאשים עצמו בחטא ומסתגף (כך גם גוגול עצמו בסוף חייו הקצרים). בינו ובין בנו, הצייר גם כן, יש דיון על כך שצריך להקריב הכול למען האמנות, כי יש בה רמז לגן עדן.

אינני דובר רוסית, ואינני יכול להביע דעה על לשונו של גוגול, אבל פה ושם ניתן להתרשם ממנה גם בתרגום – כשהוא מבקש לתאר חנופה, הוא מתאר כיצד אנשים מטאטאים במצח את האבק מעל המגפיים של בני האצולה (עמ' 134).

הקובץ הזה עניינו רק סיפורי פטרבורג, שם בילה גוגול שנים, ואף כיהן כפרופסור באוניברסיטה לזמן קצר. הוא מתאר ביצירותיו הפטרבורגיות את האטימות של הדרגים הגבוהים, את השחיתות של המנגנונים הממשלתיים, את הנהנתנות והצביעות של העילית; אבל גוגול, שנולד במחוז פולטאבה שבאוקראינה, מתאר בכישרון ענק את פשוטי העם במחוזות אלה.

כדי להשלים את התמונה מכיוון זה, הצצתי בקובץ אחר של סיפורי גוגול: "האדרת וסיפורים אחרים" (שוקן 1964) בתרגום יצחק שנהר. בסיפורים אלה מוחשת נימה של הומור, וגם חיבה גדולה אל האנשים הפשוטים, שלא נפגעו בהעמדת פנים והקפדה על הכרה מעמדית, כמו בעיר הגדולה. בחרתי מקובץ זה שלושה סיפורים ובמערכון, שכן שלושת הסיפורים הראשונים בקובץ זה – "האדרת", "החוטם", "רשימות של מטורף" מופיעים בקובץ הנ"ל, והלשון שם הרבה פחות ארכאית.

להלן מספר מילים על הסיפורים האוקראיניים:

"הכרכרה"

בעיירה שכוחת אל מגיע גדוד של פרשים, אירוע המעיר את המקום מתרדמתו. גנרל מזמין את פני העיירה לסעודה, ביניהם את האציל צ'רטוקובסקי. זה מתפאר בפניו שרכש כרכרה מופלאה שערכה 4000 רובל, והוא מזמין את הגנרל לארוחת צהריים כדי שיזין עיניו בכרכרה היקרה. אלא שצ'רטוקובסקי מגיע הביתה בארבע בבוקר, וישן עד הצהריים, כאשר הגנרל מגיע עם כל צוות קציניו לארוחה המובטחת. המשרת נאלץ לשקר שבעל הבית יצא מהבית לכל היום, מה שגורם לכעס אצל הקצינים שהוזמנו לשווא. הם מבקשים לראות את הכרכרה המדוברת, ומוצאים בתוכה את בעל הבית עטוף בסדין.

"היריד בסורצ'ינץ"

המוז'יק סולופיי צ'רוויק מגיע עם בתו היפה פאפארסקה ואימה החורגת ליריד בסורצ'ינץ כדי למכור סוסה זקנה ושקי חיטים. בחור פוחז נטפל לנערה היפה, וזוכה למטר של גידופים מפי האם החורגת. הוא זורק עליה רפש, והצפי היה  לעימות אלים, אבל מדובר באנשים טובים עם כוונות טובות. מסתבר שהבחור מכיר את סולופיי, וסולופיי מכיר את אביו של הבחור, ומכל זה מגיעים לשמחת כלולות בינו ובין הבת היפה שחושקת בו. מה ששיכנע את סולופיי להסכים שבתו תתחתן עם הבחור היא העובדה שהוא מסוגל לשתות בלגימה אחת חצי לוג יי"ש! האנשים הטובים האלה הם פרימיטיביים, וביניהם מתהלך סיפור על שד שכסותו האדומה גורמת לחוסר מזל אצל כל מי שיש נגיעה כלשהי בה.

"מקום של כשפים"

גם בסיפור זה מצויה במרכז האמונה במדוחי השטן. סבא שומר על הבוסתן שלו מתוך מלונה שבנה בו. הוא מקבל אורחים ומכבד אותם בפירות גנו. מסתבר שהסיטרא אחרא מפתה אותו לתור אחר אוצר שכביכול מצוי ליד קבר הסמוך לכנסייה. הוא מוציא מהאדמה דוד, מביא אותו לבוסתן, ומסתבר לו שהוא מלא אשפה. הוא נודר לא להתפתות שוב למדוחי השטן.

הקובץ מקנח במערכון בשם "שלהי תיאטרון", שעלילתו מתרחשת שוב בפטרבורג, בפרוזדור התיאטרון, בו אנשים יוצאים מהמחזה "רביזור" ומביעים את התרשמותם. הטענות סבות סביב הלשון הנמוכה, הדמויות הקריקטוריות. נטען שמחזה חייב להביא רעיון נשגב, ואילו במחזה הזה ניתן לחוש בהשמצת הממשלה, ודיבה רעה על רוסיה. בדוברים יש המתלוננים שהמחבר הציג רק דמויות נתעבות, ואין שם אפילו דמות ישרה אחת. היו בקהל (אפילו תוך כדי הצגה) שצעקו כי המחבר ראוי למלקות ולהגלייה. מעטים בקהל מצדדים במחזה, בעיקר כי הוא מעורר צחוק, וכי הוא מוקיע את הצביעות. איש הלבוש בפשטות (בקהל יש הרבה אצילים ונסיכים) מציין שלא הממשלה מוקעת במחזה, אלא אלה שלא מקיימים את ההנחיות של הממשלה. הוויכוח מתלקח בין עשרות שצפו במחזה, ומתואר איך מי שנהנה מהמחזה, משנה את דעתו, כשנודע כי בעל מעמד גבוה יותר מגנה אותו. בסיום מופיע המחזאי עצמו, ומביע דעה שהוא מצדד בחילוקי דעות, ובאשר להיעדר ברייה ישרה במחזה, הוא עונה שהברייה הישרה הזאת היא הצחוק, וכי בלעדי הבדיות של הסופרים העולם היה שוקע בתנומה.

גוגול נחשב בצדק לסופר שהשפיע על הסופרים הרוסיים שיצרו אחריו, ולמעשה, על הסופרים האירופיים בכלל. האיש ללא ספק גאון, שעיניים בולשות לו, פיכחון גמור, ויכולת ביטוי מעולה. על כן מדהימה העובדה שבסוף חייו הקצרים הוא חש חוטא, שראוי לייסורים וסיגוף. ובחיבור "קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים" אנו פוגשים ריאקציה דתית מיסטיקה סנגוריה לשלטון האימים של הצאר ולמשטר הצמיתים הידוע לשמצה. וכן, הביוגרפים של גוגול משוכנעים שהיה א-מיני. ובכן,  קשה לפתור את חידת חייו זאת של גוגול.

כידוע, סופרים גדולים חשודים באנטישמיות (סמויה או גלויה), וחיפשתי בסיפורים הנ"ל אם גם גוגול סבל ממחלה חשוכת מרפא זאת. היהודים מוזכרים בשניים מסיפורי הקובץ: ב"רשימותיו של מטורף", הגיבור אקסנטי איוונוביץ' כועס על הגזבר "היהודון" שאינו מוכן לתת לו מקדמה על חשבון המשכורת. כיוון שמדובר בציטוט מפי מטורף, לא ניתן להסיק לענייננו דבר. בסיפור "היריד בסורצ'ינץ" מוזכר יהודי בעל בית יי"ש שבהיסח הדעת מוכר את הסותה [אולי לסוטה? – אב"ע] המקוללת של השד לצועני, והוא לוקה כמו כל שאר הגיבורים מהתעללות השד. לא התרשמתי שיש אנטישמיות ממש בשני קובצי סיפורים אלה.

משה גרנות

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 878 מיום 30.9.13

* מלי טויב אהרנסון: לאהוד בן עזר, אני קוראת בספרך "מסעותיי עם נשים". למען הדיוק, אביו של צבי לפר – אלימלך, היה אח של דודי – דויד לפר. כך שלי ולצבי לפר יש בת דודה משותפת – עכסה לפר. מעולם לא היה לי, עקב כך, קשר לצבי לפר. פניתי אליה וקיבלתי אישור לכך שיהודה אלמוג היה הדוד של  אביו של צבי לפר, ולא דודו של צבי לפר. כפי שציינת בספרך. זו משפחה מסועפת בעלת זכויות רבות בבניין הארץ.

* חיימקה שפינוזה: נהניתי מאוד לקרוא את הביקורת של תמר מרין ["הארץ", "ספרים", 26.9.13] שבה אני מככב בתור גיבור ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים".

ובכל זאת עליי לתקן פרט חשוב אחד ברשימה.

מרין כותבת: "זכורה בעיקר הסצינה שבה חיימקה שפינוזה מתארח בביתה של אהובתו לארוחה רומנית בת ארבע מנות המוגשת על ידי אמה, פצצת סקס בפני עצמה, שנעשית בהמשך לפרטנרית נוספת שלו."

ובכן, אם התכוונה לאמה במובן של משרתת או עוזרת, אז זה בסדר, והכוונה היא לוויולטה הרומנייה, שלא רק בישלה אלא גם עשתה לי חוקן וגילתה לי סודות נְקָבים בגוף שאותם לא שיערתי לעצמי מעולם עד שהגעתי לבית של מלנכּולי בחיפה.

אבל אם הכוונה לאימהּ של מלנכּולי [תלמידת התיכון, זו "אהובתי"], הרי שזו טעות מצערת. מעולם לא פגשתי את אימהּ של מלנכולי ולא היה לי איתה שום מגע, אלא רק עם ויולטה, המשרתת הרומנייה, שעימה (ולא עם אותה אימהּ) התבשבשתי.

* ניצה שמשוני: פעם אחת בעברי הרחוק קראתי רומן של בן עזר ולא אהבתי את הבוטות, ולא שבתי לקרוא  בספריו. אני חושבת שהוא נשאר סופר בפוטנציה.

* קראתי את הרשימה של תמר מרין. אמרתי לך שהכי טוב שמישהו צעיר, מהאסכולה הפוסט-מודרנית, יכתוב ביקורת עליך, והיא אכן הבינה נכון את שבירת הכלים אצלך.

 י. [ברלוביץ]

אהוד: כבר עם התפרסם הרומאן הראשון שלי, הריאליסטי, "המחצבה", לפני יותר מ-50 שנה, ידעתי שרק מישהי שעל פי גילה יכולה להיות בתי, והיא מהאסכולה הפוסט-מודרנית – תוכל להבין נכון את "שבירת הכלים" בכתיבה שלי.

* אהוד: תיקון נוסף למאמר של תמר מרין. כתוב בו: "בעבר היה [אהוד] חבר במר"צ אך עזב, לטענתו, לאחר שאחת החברות הצדיקה רצח מתנחלים על ידי פלסטינים."

 ובכן, לא רק שהיא הצדיקה, אלא שכל האולם רעד ממחיאות כפיים לשמע דבריה – ואז קמתי ממקומי בשורה הראשונה, הפניתי פניי אליהם והודעתי בצעקות שאני עוזב את מר"צ כי הם יצאו מדעתם מרוב שנאה למתנחלים ושמחה לראותם נהרגים! – ועזבתי את האולם ואת מועצת מר"צ לבלי שוב אליה עוד. נתתי לכך פרסום בתקשורת, ובתגובה הואשמתי בשידור רדיו על ידי אחד מראשי התנועה ברדיפת פרסומת! –

* * *

"חדשות בן עזר" גיליון 879 מיום 3.10.13

* אהוד היקר, זהו. קראתי בשני העיתונים. אתה יכול להסיר את התואר "נידח".

ד"ש ולהתראות,

דוד מלמד

* אהוד היקר! דומני, שבעקבות זרם פרסום הביקורות על יצירתך – מן הראוי שתסיר מעליך את התואר "נידח"!

בידידות,

יואל נץ

* שלום אודי. אני רואה שהעיתונים הגדולים החליטו להוציא אותך מנידחותך. עכשיו גם "מעריב". מזל טוב.  

בברכה 

רון ט.

שבדיה

אהוד:  לצערי עדיין אינני יכול לוותר על התואר "סופר נידח". הספר אינו נמצא בחנויות, כמעט שאינו מופץ, ויש מוכרות בחנויות הספרים שמייעצות למחפשים את הספר לפנות אליי אישית!

* * *

"חדשות בן עזר" גיליון 882 מיום 14.10.13

אודי מנור: "מאז קריאת 'שלושה בסירה אחת' לא זכורה לי חוויית קריאה כזו. כל עמוד או שניים אני פשוט מתגלגל מצחוק."

* * *

מנחם רהט

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי

ממשה עד משה: משה רבנו ורבנו הרמב"ם, פסקו חד משמעית שזוהי מצוות עשה דאורייתא להצטרף ללוחמים לתשועת ישראל מיד צר. אבל גם אם תחל נהירה של המוני חרדים ללשכות הגיוס, הציבור הכללי לא יכיר להם תודה. ע"ע לוחמי המגזר הדתי לאומי

מספרים על משה סנה, מי שהיה במלחמת השחרור הרמ"א (ראש מטה ארצי) של ההגנה, ולימים הידרדר לאוריינטציה פרו-סובייטית עד כדי התייצבותו בראש הסיעה הקומוניסטית בכנסת – שהיה נואם בחסד עליון. עד כדי כך, שגם אנטי קומוניסטים הגיעו לאסיפות העם שבהן הופיע כדי להתבשם משנינותו ומחריפות לשונו, ומהתבטאויותיו האנטי בן-גוריוניסטיות. האגדה האורבנית מספרת, שבפתקים שהכין לעצמו לפני כל נאום שכזה, נהג לרשום בהבלטה בשולי ראשי הפרקים שהכין, כדי שלא לאכזב את קהל שומעיו, את ההערה המתודית הבא: 'הנימוק כאן אינו משכנע, כאן צריך להגביר את הקול."

אני נזכר בסיפור הזה כל אימת שאני קורא את תגובות הצייצנים החרדיים לטורים, למאמרים ולציוצים, העוסקים בסוגיית גיוסם לצה"ל, של המלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) החרדים.

בכל המאמרים הללו עוברות כחוט השני מיספר טענות זהות: ראשית, מדובר בעיוות חסר תקדים, שמקורו בשקר גס ששמו 'תורתם אומנותם': כמה באמת עונים להגדרה זו ויושבים על התורה  12-15 שעות ביממה? ואם ישנם כאלה, ובוודאי ישנם, שיישארו בישיבות, והכוונה אינה לגייס אותם, כי אם את הבטלנים שהפכו את הישיבות לעיר מקלט, ועליהם כבר אמר הרב שך זצ"ל, שמי שמשתמט מגיוס תחת טענת 'תורתו אומנותו', ואין תורתו אומנותו, יש לו דין רודף ממש!

שנית, הציבור הרחב בישראל לא ימשיך לסבול מצב עקום, שבו העול הביטחוני הולך ומכביד על שכבה דקה של ישראלים, בעוד שבני גילם ממש פוטרים עצמם מכל חובה של להיכנס תחת האלונקה. הציבור גם לא ימשיך לשאת במצב, שבמשך חודשים ארוכים אימהות ואבות ונשים צעירות אינם ישנים בלילה מרוב דאגה לגורל יקירם הנושא בעול הביטחון הקיומי ממש, בקור ובגשם וברוח, ותוך סכנת חיים, בשעה שבבני ברק ישנות האימהות במיטותיהן בשלווה מוחלטת, באין דאגה בליבן. וידוע הסיפור על החפץ חיים זצ"ל, שבימי מלחמת העולם הראשונה, בעת שבשורות המעצמות לחמו יהודים רבים, נהג ברוב צערו לישון על הארץ, והסביר כי אינו יכול לשכב בנחת במיטתו שעה שצעירי ישראל מחרפים נפשם וגם ישנים בתנאים-לא-תנאים.

שלישית, שבוודאי לא ייתכן שדווקא המגזר שהכי פחות תורם למדינה, יופלה דווקא לטובה ועוד יקבל פרס על התחמקותו, בעיקר בתחום תזרים המזומנים (ולמרבה האירוניה, דווקא כשבאוצר יושב שר דתי לאומי, שביטחון המדינה, ראשית צמיחת גאולתנו, עומד בראש מעייניו). ואם המדינה אינה יכולה לכפות גיוס חובה לשירות ביטחון, בוודאי היא יכולה להפסיק את הפארסה הזו של מימון המשתמטים מנשיאה בעול ביטחונה.

ואיך כל זה קשור למשה סנה? הקשר הוא בזה, שכאשר המגיבים והצייצנים החרדים, מבינים שאין שום מענה משכנע לטענות הקשות הללו כלפי התנהלות הציבור החרדי בסוגיית הגיוס, הם עוברים להתנהג כמו משה סנה: מרימים את הקול ונוקטים לשון גידופים וביבים. ארסנל הגידופים מכיל לא מעט דברי נאצה, אך הגידוף החביב על הצייצנים כלפי כל מצדדי גיוס החרדים, הוא אחד ויחיד, חוזר על עצמו, משכנע כמו פטיש 5 קילו: הוא שונא חרדים. זהו נשק יום הדין.

אלא שהנשק הזה כבר חלוד מרוב שימוש ובלתי יעיל בעליל. שום שנאה אין כאן (חוץ אולי מאותה שנאה שדיבר עליה דוד המלך: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא," ואכמ"ל), אלא אהבה. מי שמותח ביקורת אינו אוייב, אלא אוהב אהבה משולשת – לעם ישראל, לתורת ישראל, לארץ ישראל. לא בטוח שלכל הקנאים והגדפנים והצייצנים איכפת מעם ישראל ("מחללי שבת וכו' הוציאו עצמם מכלל ישראל") ומארץ ישראל ("שלא יעלו בחומה"), אבל בוודאי תורת ישראל מונחת בחיקם.

להם נזכיר שניים מגדולי ישראל, קמאים לכל הדורות, משה רבנו ומשה בן מימון (הרמב"ם), שכבר פסקו בנושא: משה רבנו כבר יצק את הבסיס ההלכתי הראשון – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר ל"ב ו'), והרמב"ם פסק כדברי המשנה בסוטה: "אבל במלחמת מצווה הכול יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (הלכות מלכים פ"ז ה"ד). וביאר בעל התפארת ישראל: "מיהו, לכבוש א"י וללחום בעמלק לכולי עלמא מלחמת חובה היא." המלחמה בעזה, מכובדַי החרדים, עומדת לכל הדעות בקריטריונים הללו.

ויש בקרב הצייצנים החרדים המגיבים בטענה, שהציבור החרדי תורם על פי דרכו למאמץ המלחמתי: מתנדב לזק"א ולארגוני חסד אחרים, שולח ארוחות מפנקות לחיילים, אדמו"רים מאיצים בחסידיהם לבקר פצועים ולנחם אבלים ויוצאים בעצמם למסעות חיזוק הלוחמים. ויש השולחים ביגוד חם ופריטים חיוניים ללוחמים, ומה לא.

כל זה באמת טוב ויפה, מחמם לב. אבל זה אפילו לא בסדר גודל של טיפה בים. ראשית, שום דבר לא ידמה ולא ישווה לגבורתם של הלוחמים המחרפים נפשם בגבורה בשדה הקרב ומקדשים בפומבי את שם אלוקי מערכות ישראל. שנית, גם מבחינה כמותית מדובר במעט מזעיר. כמה חרדים כבר מתנדבים לזק"א? –  אפילו לא רבע אחוז מכלל הציבור החרדי. ושלישית, אין להשוות מתנדב בזק"א, שאינו מחוייב למשמעת צבאית ומתנדב מתי שבא לו, לחייל המחוייב במשמעת צבאית מלאה, ועליו נאמר שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

העיוות שבעצם קיומו של מגזר שלם שאינו נושא בעול, לא יוכל להימשך. בשום פנים. אבל גם אם נגיע לימות המשיח ונראה שיעורים גדולים של מתחיילים למסגרות צבאיות למהדרין מן המהדרין, זה לא מה שיקדם את מעמדו של הציבור החרדי בעיני הכלל הישראלי. דעו מראש, אחי החרדים, שהשירות בצבא לא ישדרג מעמדם של החרדים. אל תצפו להכרת תודה.

ויוכיח זאת המגזר שמרבה להתנדב יותר מכל האחרים, המגזר הדתי לאומי, שנוכחותו ביחידות המובחרות, ולהבדיל בבתי הקברות, עולָה עשרת מונים על משקלו היחסי באוכלוסייה: כמעט 50% מגיעים ממגזר שאינו מהווה אפילו 20% מכלל היהודים במדינה. זהו המגזר שמספר תורמי הכליה בתוכו גדול מכל מגזר אחר, ואנשיו אפילו משלמים מיסים כדין.

ומה הם מקבלים בתמורה? – הם עדיין המגזר השנוא והמשוסה, שכל מעשה ומחדל מצידו נצבע בטענות 'הדתה', ושעצם קיומו מעורר אנטגוניזם ביריביהם הרבים וטענות מכפישות בנוסח 'משיחיסטים'. כך שהתמורה היחידה להתגייסות, תהיה בעצם קיום הלכות שנפסקו בבתי המדרש של משה רבנו ורבנו הרמב"ם, ומה שאולי נכבד יותר: יציאה מזהירה ממתחם חילול השם למתחם קידוש השם. ומבחינתם זה אמור להיות תיקון גדול, מאוד מאוד.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

דאוד אבו-יוסף

בספרי הדמיוני-למחצה

"בעקבות יהודי המדבר"

1983

ככל שטסו אחורה באמצעות מדחס-הזמן, כן נעשתה הארץ שוממה, צהובה וכמעט ריקה מאדם, ללא מושבה עברית אחת, לא עיר, לא מושב וכמובן אף לא קיבוץ אחד. במרחבים שהשתרעו משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים, וביניהם, מרחק של קילומטרים, היה כל השטח מורכב מגבעות חול עלובות או מביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הוואדיות העמוקים, שבהם היו זרמי-המים יורדים בחורף מהרי אפריים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבו אל פתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר, וכנראה קן ממאיר של מלריה.

אפילו בלב גבעות החול, אשר מדרום למושבה, היתה מצוייה ביצה גדולה מלאה ירוקת ובה מתפלשים ג'מוסים, תואים. ביצת אִמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין ועד ל"הר-נפוליון", בבקעה שהשתפלה לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים. וערבה אפורה-צהובה השתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים, ללא עץ, ללא נפש חיה.

רק מעט בתים כבר עמדו על מכונם במושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל. כל אשר נראה לעין היו שדות-תבואה אחדים שהצמיחו חיטה, שעורה, שומשומין ודורה, וכן מקשת אבטיחים. רחוב אחד, לעתיד-לבוא פינסקר שמו, ובו ובסביבותיו כעשרים וארבע חצרות אשר רק בשלוש מהן ניצבו כבר בתים גמורים, ואילו היתר הלכו וניבנו מלבני-טיט אפורות ואדמדמות, מעורבבות בתבן, ולצידם ניצבו עדיין סוכות-מחצלות אשר כסכך שימשו להן קנה וסוף מן הירקון, ובהן גרו אחדים מקרב המתיישבים הראשונים.

באר אחת היתה בקצה הרחוב, דרומה. ועוד ניראו כמה בורות גדולים, מכוסים מלמעלה בגגות של קש וחימר, מעין רפתות לשוורי-העבודה, ואורוות לסוסים. וכן בניין גדול אחד ששימש מחסן לתבואות ומקום מגורים כאחד, ולידו מחרשות גדולות, משדדות ומכונת-קצירה ענקית, ראשונה ויחידה במינה בארץ-ישראל כולה.

יהודה רַאבּ הצעיר, בן העשרים ואחת, בעל גוף מוצק, עטור זקן עבות, עיניו ירוקות ומחייכות, ואפו גדול ובשרני, ישב בפתח ביתו, לא רחוק מן הבאר, ונח מעט לאחר יום עבודה. אביו של יהודה, אליעזר, עסק בחצר בגבילת הטיט בתבן ובליבון הלבנים לשם השלמת הבית; ואשתו של יהודה, לאה בת השש-עשרה, שהתעקשה להצטרף אל בעלה במושבה החדשה למרות אזהרותיהם של אנשי ירושלים, קוששה קוצים והסיקה בהם תנור מקומר עשוי קירות טיט עבה, לאפות את הלחם. תרנגולות אחדות, חומות-שחורות ואדומות-כרבולת, קירקרו בחצר וליקטו שבלולים במקוריהן.

רני וקפיטן יוקי הוזמנו לשבת על שרפרפים קלועים שהדיפו ריח נסרים טרי, ואילו אבבטן בחר לשבת על ערימה של לבני-טיט יבשות, ומדי פעם התנועע בחוסר-נוחות, כי התבן דקר באחוריו.

לאחר דברי הנימוס המקובלים, ולאחר שתהה יהודה ראב על קנקנם של האורחים ונוכח כי לא גנבים הם, גם לא סופרים מן העיתונים, שבאים לעשות סיפור מסבלותיהם של המתיישבים  – שאל אותם למבוקשם. וכשסיפרו לו כי מתחקים הם אחר דאוד אבו-יוסף, ומבקשים צאת בעקבותיו אל המידבר, נדלק בעיניו הירוקות איזה זיק של אהבה והערצה רבה:

 "אי אפשר לתאר את בואו של דאוד אבו-יוסף מבלי לספר על המצב שקדם להופעתו אצלנו. ככל שֶׁיָפוּ שדותינו, לאחר החריש הראשון, בחורף תרל"ט, לפני שנה [בסוף 1878], החלו דאגות חדשות מעיקות עלינו. קודם לא היו אלא גניבות וניסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולמושבה הובא מיפו היהודי-הספרדי יעקב בן מימון זרמתי, שהיה ידוע בתור בן-חיל. הוא ואני התמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא רוכבים על סוסים, שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שומר בארץ-ישראל.

"החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו על השלל החדש אשר נדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אִמלבשׂ, שקינאו לנחלתם ששממתה הסתלקה, היו ערביי שְׁוּוֵיכָּה העזים מהרי אפריים, היו ערביי יְהוּדִיָה, שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת ביצות פתח-תקווה. היו גם אנשי שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל.

"לילה-לילה היו לנו 'ביקורי-ידידות' כאלה, לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה'ביקורים' היו מסתיימים לרוב בחילופי-יריות, או – וזה היה רגיל וגרוע יותר – במהלומות נבּוּטים, אלות, אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים.

"באחד מימי סוף החורף תרל"ט, בשנה שעברה, היא שנת 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שזה עתה החלה בנייתם, והתחממתי.

מעבר הכפר הערבי פֶגֶ'ה, ממזרח, הלך וקרב בכיוון אליי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי-ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות.

"הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה. אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף – "

רני לא התאפק עתה וקרא: "הלא זהו הפרש המוזר אשר ראיתי בחלום!"

קפיטן יוקי ביקש מרני להתאזר בסבלנות, ויהודה ראב המשיך:

"הוא ניגש אליי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור-רוח, ובניב ערבי זר:

"'נְהַארַכְּ סַעִיד!'

"'סַעִיד ומְבַּארַכְּ!' עניתי, והוספתי כנהוג – 'תְפַדַל!' – כלומר, בוא בבקשה והיה נא אורחי. אך הוא – הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה-יפה. בוודאי איזו 'ציפור' חשודה שיש לשים עליה עין ולזוכרה היטב.

"למחרת בבוקר, בחוזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנית. שוב רכב לעבר המושבה, והפעם בירכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו, פתאום קרא הזר:

"'אַנַא אִישְׂרַאִיל!'

"ולמרבה השתוממותי הוסיף: 'שמע ישראל אדוֹנָי אלוהינו אדוֹנָי אחד!' – כשהוא נושא את עיניו למרום – "

"זה הוא! זה הוא! אלה בדיוק היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו, בטרם נעלם – "

"כן, זה היה הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. נכנסנו אל האוהל שבו התגוררתי אז, והוא השיר מעליו את העַקַאל והכַּאפִיָה, וראשו נשאר חבוש רק בטאקיה, כמין כיפה של הערבים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה. על ספל קפה שחור סיפר לי את קורותיו, ומה הביאו אלינו.

"באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר, ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק, החליט לעלות לירושלים עיר-הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח בְּפֶגֶ'ה בבית השֵיח' של הכפר. כאשר נודע לשיח' כי אורחו יהודי הוא, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מהכפר פג'ה, מערבה, ישנו כפר של אחיו היהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם.

"אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פְרַאנְגְ', זאת אומרת – אירופים, וחשב כי טעה השיח'. כאשר לן בלילה השני בפג'ה, סיפר לשיח' את דבר פגישתו איתי, ואז הבטיחו השיח' נאמנה, בהישבעו באללה ובנביאו, כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום בשנית, כדי להתוודע אלינו, אחיו.

"לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר, והתרגל אלינו, אל היהודים המשונים בעיניו, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון, כי עדיין היינו טירונים במנהגי הערבים ובהליכותיהם.

"אבו-יוסף הקים לו סוכת-מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: ראבאבה, שהיא כינור ערבי פרימיטיבי – "

"ראבאבה!" קרא רני, "הו, הסיפור מתבהר והולך!"

"שקית-התפילין, וספר-שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות – "

"הו, הו – " נצצו עיניו של רני, ועתה היו גם אבבטן וקפיטן יוקי שותפים להתרגשותו. אבבטן, יושב על ערימת לבני-הטיט הגבולים בתבן, רמז לרני להוציא את המחברת עם השיר "כאב היית לגואלנו", אך יהודה ראב המשיך בינתיים, וחבל היה להפסיקו:

"מיד החל דאוד אבו-יוסף בעבודתו, יחד עימי ועם יעקוב מימון, וכך נעשה מורי ורבי בהילכות-שמירה וביחסי-שכנות. עוד בלילה הראשון לשמירה לימד אותי תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי-יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא-הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים, שהם עדיין פראים-למחצה. למשל – היה מעשה בערבייה אחת שנכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנודדת, ומיד התעלפה מפחד השַׁייטאן, השטן.

"וכך למדתי ממנו כיצד לנהוג בערבים – בקשיות, בסְיָאסָה, כלומר – בדיפלומטיה, בעורמה והסתר-פנים ועם זאת – בהכנסת-אורחים נלבבת. מְתַח והרפֶּה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב. בגבורה שבהתפארות, ובמעשי-גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, טקסים של 'סוּלְחָה', של עשיית שלום, וזבחים, ואת ידיעת השפה הערבית על בוריָה."

שעה שדיבר על דאוד אבו-יוסף ניכרו על פניו הרחבים של יהודה ראב, עוטי הזקן העבה, הפראי-במקצת, השפם העב והאף הגדול, ובחיוך עיניו הירוקות – אותות הערצה רבים, כדבֵּר תלמיד על רבו. הערצה לאיש זה שעליו סיפר ושהיה מבוגר ממנו יותר מכּפליים. יחדיו, על סוסיהם, נראו ודאי כאב ובנו.

"היו לו, לדאוד אבו-יוסף, כמה חוקים ומנהגים מקודשים: בנשק-אש לא השתמש מעודו. לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק עתיקה, מימי-הביניים, הקרוייה ג'והר, שאותה קיבל בירושה מדורי-דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.

"בעת שהיתה בניכר התעברה סוסתו, וזמן קצר לאחר בואו לפתח-תקווה, המליטה סייח. מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח החמוד והביאו אל שפת הבור, ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו, מבלי להניד עין, וקבר אותו בשלווה גמורה.

"כאשר שאלתי אותו לפשר המעשה, ענה לי: 'ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!' – עד כדי כך שמר על כבודה ויחוסה, ועל כך שזיווגה יהיה רק עם סוסים אצילים וידועי-שם. את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקייה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחת ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות, אבל גרמית וזריזה, ממש כאדוניה."

"ולפעמים היתה נחה רוח השירה על דאוד אבו-יוסף," המשיך יהודה ראב בסיפורו, "אז היה מוציא את הראבּאבּה ופותח בנעימת-דיקלום על אודות הגיבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים החד-גוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גיבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף."

"סליחה," אמר רני, "אולי אתה זוכר אחד מן השירים שלו?"

יהודה ראב, שהיה בעל קול ערב, ולא רצה לאכזב את אורחו הצעיר, קם וניסה כוחו באיזו מנגינה חד-גונית מזרחית, אך המילים לא הצטרפו אליה. על כן הפסיק ואמר:

"לא. את מנגינות דאוד אבו-יוסף איני יכול לשיר. אבל יכול אני לשיר לכם שיר שלמדתי מנערי-הרועים בנעוריי, והוא משירי המרד ההונגרי של לאיוש קושוט, מנהיג ההונגרים במלחמתם לעצמאות בשנת 1848:

שְׁתֵּי יָדַי אוֹשִׁיט בְּרֶטֶט

וָאֲחַבְּקֵךְ, הוֹי, אַדְמָתִי.

לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה אֶדוֹד לִי

הַרְחֵק מִנִּי גְבוּלוֹת מוֹלֶדֶת,

קֹמֶץ עֲפָרֵךְ אֶטוֹל לִי

אָשִׂים לִמְרַאֲשׁוֹתָי בַּקֶּבֶר

תַחַת גַל-עָפָר גָם שָׁמָּה

מַדְיָארִי אֶשָׁאֵר לַנֶּצָח!"

השלושה הקשיבו בנימוס לשירה העריבה, הנלהבת, שעמד ושר יהודה ראב במבטאו ההונגרי. הוא גם הסביר לרני שמדיארי פירושו הונגרי, והיה מוכן להמשיך ולספר על מלחמת ההונגרים לעצמאותם, שהשפיעה על אביו ועליו לעלות לארץ-ישראל כדי להיות גם הם עם חופשי על אדמתו, אלא שקפיטן יוקי ביקש, בנימוס, שרני ידקלם את השיר "כאב היית לגואלנו" – אולי שמע יהודה ראב את מילותיו מפי דאוד אבו-יוסף.

ורני דיקלם יפה, בעברית צחה, ניצב בנחלת פתח-תקווה המוקפת שדות דגן, לפנות-ערב, בלב הערבה הצחיחה והשוממת, המלאה ביצות וקדחת:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"

"זהו! זהו – " קרא יהודה ראב, "כך ממש היה אחד הפיוטים העבריים העתיקים, פיוט של עצב וגבורה, ששמעתי מפי דאוד אבו-יוסף!"

"ואולי אתה יודע על מי מספר השיר?"

"אילו הייתי יודע שהשיר הזה יעורר אצלכם עניין כה רב, הייתי שואל אותו על כך. חבל. אבל הנה הביאה לנו לאה אשתי את הלחם הטרי שאפתה מתבואת שדותינו. אנא, הצטרפו אלינו לארוחת-הערב, ורק את האור לא נדליק בעששיות, מפני היתושים המסוכנים."

לאה הענוגה, רחבת הפנים ובעלת המבט הישר והתקיף, הגישה את הלחם השטוח, שדמה יותר לפיתה, ועימו תבשיל של פולים ועדשים, ויהודה התנצל על כי בינתיים זהו כל מאכלם, והזמין גם את אביו, אליעזר, המכונה לאזאר, להצטרף.

השלושה הוציאו כפותיהם, ויהודה המשיך לספר על דאוד אבו-יוסף:

"לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השֵיח'ים שבאו לבקרנו, ורבים היו הביקורים שהחזרנו להם. שֵיח' אַבּוּ-קִישְׁק, אשר שבטו הגדול והחזק שבכל שבטי הסביבה, מתגורר צפונה-מערבה למושבה, מעבר לירקון – חיתן באחד הימים את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו, כנהוג, את המתנות בשם המושבה, ה'קוֹמְבַּנִּיֶה' כפי שמכנים אותנו הערבים, כלומר  קבוצה, קומפני – הושיבו אותנו באוהלו של השיח'. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. וכשהחלו לשחק פאנטאזִיות, אלה תחרויות המירוץ על גבי הסוסות האצילות, התבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סירב לחלוטין, כי בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים.

"רק לַ'מַיְדַאן', אלה שעשועי ולהטוטי הרכיבה, הסכים לצאת ולשחק קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, מבתק בחרבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח.

"האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו. ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות, קריאות 'אח-אח!' נפלטו מגרונותיהם, ודמעות עמדו בעיניהם. אלמלא ראיתי במו עיניי – לא הייתי מאמין. ולמחרת נסע השיח' אבו-קישק עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו בשלל דברי-יקרות: צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו!"

"כמה זה שווה היום?" התעניין רני לדעת, בלחישה, אצל אבבטן.

"יותר מחמישים דולאר זהב אמריקאי, על פי הערך הנהוג ביפו ובסביבותיה כיום. אבל עד שנחזור אל ימינו, בעוד יותר ממאה שנה, עתיד גם הדולאר לאבד פי כמה וכמה מערכו. אילו הייתי יודע מה משקל מטבע אחת של חמישה דולאר זהב, הייתי יכול לומר לך, על פי שער הזהב בדולארים – "

"אבבטן!" אמר רני בפליאה, והכול בלחש, "מאין אתה יודע את הכול?"

"היו איזה שמועות זדוניות, בזמן האחרון, שאינני בקיא די הצורך בתולדות ארץ-ישראל, והתחלתם לשאול סופרים אחרים, אז ישבתי ולמדתי את הנושא, ביסודיות! אדם עם ראש כשלי יכול להתחרות אפילו בזיכרון של 'צפנת פענח'!"

"שְׁשְשְש – " היסה אותם קפיטן יוקי. "מצאתם לכם עניין לעסוק בו עכשיו, אצל אנשים עניים אלה, שכל מאכלם לחם, פולים ועדשים – "

הם המשיכו ללעוס בחשיכה המתעבה, תוחבים כפותיהם אל צלחות התבשיל הטעים ומקנחים בלחם הטרי, ורק אבבטן מסתובב כל הזמן בחוסר-סבלנות על מושבו הדוקרני, והוא בטוח כי היתושים הקטלניים עוקצים רק אותו, בכוונה!

"אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף," המשיך וסיפר יהודה ראב, "גבורתו, אומץ-ליבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך, כשהוא יחידי, בתגרה עם להקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה, ובראשם השיח' שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, שם עורפו על ברכיו לפניו, על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו והניח אותה על צוואר השיח' –

"'מי מכם – ' קרא, 'שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראשו יחול!

"הם נשארו נדהמים, ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת, ופיזרם לכל רוח. את השיח' שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.

"יום אחד רכבנו שנינו לפנות-בוקר לאורך ואדי אבו-ליגֶ'ה, מצפון למושבה, והנה מ'דַהַרַת אִל-עַדַשׂ', היא גבעת העדשים, אשר אנו, המתיישבים, החלטנו כי בבוא העת נקצה אותה להיות בית-הקברות – ירדה לקראתנו ובאה קבוצה בת חמישה רוכבים בידואים, שפתחו מיד ביריות עלינו.

"'שכב מיד ארצה, שים עצמך כמת, ועל תעז לירות אף כדור!' צעק אבו-יוסף.

 "מיד עשיתי כדבריו, וגם הוא גהר ארצה, כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסותינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מיספר פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם.

"'ככה יותר טוב,' אמר לי, 'למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!'

"בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חיכתה לו במרחק-מה, וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני 'מחוסר עבודה'.

"לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון, כשבאו משפחותינו מירושלים ומיפו לחגוג את חג הפסח בפתח-תקווה, זה היה עוד בטרם עברו לגור עימנו כאן דרך-קבע – היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי-החימר. מיד דהר אבו-יוסף לביצה של פתח-תקווה, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה, באביב. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של ארבעים-חמישים מטר מהן, ובידו רק מקל. ואז דירבן את סוסתו ועט עליהן. החסידות, שדרכן לנתר צעדים מיספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מן האדמה, ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.

"בייחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הביצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הביצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו ויישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר ניגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הוטלו לאוויר.

אני, שנלוויתי אל אבו-יוסף, הוצאתי מיד את אקדחי וכיונתי אותו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק:

"'אל תירה!'

"ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו – ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.

 "אבו-יוסף, בכל גבורתו, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: א-שַראד תֻלְתֵין א-רג'ל, כלומר – הבריחה היא שני-שלישי הגברוּת. כמו למשל במקרה הזה: לביצה, השייכת לממשלה התורכית, נשלחים מדי שנה באביב סוסי-הצבא למירעה. וקצין תורכי עם כמה חיילים שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בין אבו-יוסף לבין הקצין' ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לקצין על לחיו.

"מיד ציווה הקצין על חייליו לתופשו. הפעם ראה אבו-יוסף כי מוטב לו לברוח. הוא לא אהב עסקים מיותרים עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מיספר הגיע לוואדי אבו-ליג'ה, עבר אותו בקפיצה על גבי סוסתו, ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.

"ככה חי פעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך כל השנה שעברה. ולפני חודשים אחדים החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו, רכב בדרכו צפונה, ונעלם."

השתררה שתיקה. לאה העמידה במרחק-מה מהם עששית, שהטילה צללים מרקדים על פני היושבים בפתח הבית, הבנוי-למחצה.

"כמה נפלא," אמר רני לבסוף, "שפגשנו סוף-סוף מישהו שהכיר ממש את אחד מבני השבט יהודי החי במידבר, אם כך – הלא אין זו אגדה בלבד!"

"את מי פגשתם?" שאל יהודה ראב.

"מה?" התבלבל רני.

"רכב בדרכו צפונה?" שאל לפתע אבבטן.

"בוודאי." ענה יהודה ראב. "בדרך דמשק."

"ומדוע לא דרומה, אל המידבר?"

"המידבר? מה פתאום? הלא דאוד אבו-יוסף הוא מבגדד."

"בג-דד!!!" קראו שלושתם בתימהון עצום, "דאוד אבו-יוסף אינו אחד מבני השבט היהודי החי במידבר?"

"אני רואה ששכחתי לספר לכם על מוצאו של דאוד אבו-יוסף, כפי שסיפר לי כאשר נפגשנו באוהלי לראשונה. הוא בן לאחת ממשפחות היהודים בבגדד, העוסקות במסחר צמר וחלב עם הבידואים במידבר. במשך כשמונה-תשעה חודשים בשנה מתגוררות המשפחות הללו בין הבידואים. והוא, אבו-יוסף, נהג להרחיק יותר מבני כל המשפחות הללו אל לב המידבר, והיה בו כבן-בית. ובאחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה, וכל השאר כבר ידוע לכם."

"אבל ספר השירים הכתוב עברית וערבית, עם הראבאבה, והפיוטים העתיקים על גבורת יהודי המידבר?" לא הירפה רני.

יהודה ראב קימט מצחו בחשיכה, ניקה היטב את מקטרתו, שדוגמת ראש-אדם לה, והמִכסה ככובע-מתכת, מגן מרוח ומסתיר את אדמומית הבעירה בלילה. פיטם אותה בטבק והציתו באמצעות קיסם שאותו הדליק מעל לעששית.

"שמעו," אמר, "עתה נזכרתי בדבר-מה שיעניין אתכם. פעם אחת, כך סיפר לי, הוא נילווה לשיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מידבר ערב, ולחפש את יהודי חייבר."

"חייבר!" קרא רני.

"כן. בשיירה ההיא עבר עימם את נג'ד, חצר-מוות ושאר מקומות מלאי תעלומה, אשר מי יודע מתי ייחקרו היטב, אולי רק בעוד כמה דורות."

"זהו!" אמר קפיטן יוקי. "אנחנו בדרך הנכונה. במסע הזה פגש ודאי דאוד אבו-יוסף את יהודי חייבר, ומשם שמע את השיר. הבה נלך בעקבותיו – "

והשלושה קמו ללכת.

"האם לא תישארו לישון עימנו הלילה?" התפלא יהודה ראב. "הדרכים מסוכנות. קל לתעות. ורבים גם השודדים."

"לא, לא נוכל לחכות." השיב קפיטן יוקי. "תודה לך על הכנסת האורחים, על סיפורך ועל שחלקתם עימנו, אתה, אישתך הצעירה ואביך, את ארוחתכם הטובה – "

יהודה ראב חייך. אביו, ואשתו הנערה, כבר נכנסו הביתה. "מתפלאים אתם על צעירותה? ותארו לעצמכם – היא כבר אשתי השנייה, ונשאתיה בהיותה בת חמש-עשרה!"

"אדון ראב," ניגש אליו אבבטן, ברוב חשיבות, בפנותם ללכת, "בטרם ניפרד, ברצוני לבשר לך כי עתידה להיוולד לך בת משוררת, אסתר, ונכד – סופר!"

"סופר?" חלף צל של מורת-רוח על פניו של יהודה ראב, "על מה יכתוב? על באר שחפרנו? פשוטים וצנועים הם חיינו, וכלל לא עולה על דעתי שראויים הם לשמש חומר לסיפור. ובוודאי שלא לאגדות מעולפות הוד שבגבורה ובהגזמה. אני מקווה שבניי ונכדיי ימשיכו בחיים של עבודה מועילה, שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. דעו לכם – נפשי שונאת את אלה העוסקים במקצועות פאראזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ושל תועלת, לאחרים כלעצמו – זוהי כל תורתי על רגל אחת. תיבנה-נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה."

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

היעלמות – בין המופתי לסינואר

יַחְיא אבראהים חסן סִינְוָאר נעלם. האם מת? (נקווה שכן) האם נמלט דרך המנהרות לסיני? לא ידוע, אבל יש לקוות כי ייעלם מהבמה הציבורית לעד כפי שנעלם קודמו, מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתי, (על אף שהתנגד לשם פלשתינאים), ונשיא פלסטין הראשון, חברו של היטלר, גנרל הס.ס. המופתי מוחמד אמין אל-חוסייני, שהועלם מהתודעה הציבורית הערבית בגלל אחריותו לאסון הנכבה. יש לקוות שכמותו גם יַחְיא אבראהים חסן סִינְוָאר יעלם מהתודעה הציבורית הערבית בגלל אחריותו לאסון שהביא על תושבי עזה.

אמת ושקר

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התייחס הערב (שלישי) בתוכנית "בנימיני וגואטה" בכאן רשת ב' למגעים לעסקת חטופים ואמר: "זה לא הדבר הכי חשוב. למה לעשות תחרות? מה זה חשוב עכשיו? צריך להשמיד את חמאס. זה חשוב מאוד, אבל גם אתה מבין שאמירות 'בכל מחיר' זו בעייה."

https://hamal.co.il/main/סמוטריץ-החזרת-החטופים-זה-לא-הדבר-הכי-חשוב-89499

התגובה של בנימין גנץ ויאיר למפל-לפיד היתה צבועה שקרית ודמגוגית:                                                     

בנימין גנץ: ״החזרת החטופים היא לא רק יעד על שלנו במלחמה, היא ציווי מוסרי שלנו כמדינה וכעם. היא הדבר הדחוף ביותר. לא נחמיץ שום הזדמנות להחזיר אותם הביתה."

יאיר למפל-לפיד: המתקפה של סמוטריץ' על משפחות החטופים היא חרפה מוסרית. אנשים חסרי לב לא יכולים להמשיך להוביל לתהום את מדינת ישראל. בלי החזרת החטופים ישראל לא תנצח.

https://hamal.co.il/main/לפיד-89502

בנימין גנץ יודע היטב שסמוטריץ' צודק. אין שחרור חטופים בכל מחיר. הרי הוא עצמו מתנגד לדרישות החמאס: הפסקת הלחימה, נסיגה מעזה, הצלת שלטון החמאס ושיקומו, ושחרור אלפי מחבלים – שיעלה באלפי הרוגים. הוא עצמו אומר ששחרור החטופים הוא לא "הכי חשוב" אלא רק "הכי דחוף", אבל בשקר שהוא אומר לציבור הוא מקווה לקושש קולות.

רק חסר דעת כיאיר למפל-לפיד יכול לפרש את האמת הזאת כמתקפה על משפחות החטופים. כמובן שגם הוא מקווה לקושש קולות באמצעות דמגוגיה שקרית זו. 

שחרור החטופים חשוב מאוד. אבל לא הכי חשוב.

היהודים תמיד אשמים! – מהיטלר למשה סמולינסקי-יעלון

על פי הדוקטרינה של היטלר להאשים את היהודים ברציחתם: "אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

(מוזר מאוד – נאומו זה של היטלר ברייכסטאג ב-1939 נמחק מהאינטרנט)

משה סמולינסקי-יעלון הולך בדרכו כאשר גם הוא מאשים את היהודים באחריות לרציחתם כאשר הוא אומר: "הסיבה והעילה העיקרית להחלטת חמאס לצאת למתקפת 7.10 – ההסלמה שהובילו בן גביר וסמוטריץ׳ בהר הבית ובאיו"ש".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838035&forum=scoops1

האם סמולינסקי-יעלון כל כך פיליסטיני עד שאינו יודע שהחמאס מחוייב ע"פ דברי מוחמד המובאים באמנתו לרצוח את כל היהודים על מנת להגיע לגאולה? האם משה סמולינסקי-יעלון כל כך פיליסטיני עד שאינו יודע ש שאיתמר חאנן-בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' נולדו שנים רבות אחרי מוחמד וחסן אל בנא מייסד האחים המוסלמים? בפיליסטיניות שלו משה סמולינסקי-יעלון הוא אחד מהאחראים למחדל האיום של ה-7 באוקטובר.

תוכנית ההונאה של החמאס

בין המסמכים המודיעיניים שנתפסו בעזה נמצא מסמך מעניין. סיכום של ישיבה דיסקרטית שבה השתתפו מרואן עיסא סינוואר ועוד קומץ בכירים, מי שתיעד את סיכום הפגישה הוא מרואן עיסא והנה סיכום הישיבה: הנוכחים מדברים על הפרויקט הגדול. חייבים לבצע את הפרויקט הגדול. הם מציגים שם 4 מועדים אפשריים לפעולה, בהם יום הכיפורים, חג הסוכות ויום שמחת תורה. שבעה באוקטובר שהוא יום שבתון. חייבים להמשיך את ההצגה שלפיה מה שמעניין את חמאס זה רק ההסדר הכלכלי. חיייבים לעשות את המבצע לפני שלישראל יהיה את הלייזר. חייבים לשלוט בג'יהאד האיסלמי כדי שלא יפנצ'ר וישגר רקטות לישראל ובכך ייצר הסלמה. מפסיקים להתאמן בשקט. כל אימון יש לבצע ברעש גדול ולהעלות אותו לטלגרם ולהעצים בכך את ההונאה. (נחשפה ההונאה הגדולה – בתמלול פנימי של פגישה בראשות סינוואר מתוארת הדרך בה עשו שימוש בג'יהאד להטעיה!)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838190&forum=scoops1

פשוט מצמרר איך כל הצמרת המדינית ביטחונית והאקדמית נפלה לתרגיל ההטעיה של החמאס.

האם המחדל הבא?

שר התחבורה המצרי כאמל אלאזיר הדגיש את חשיבות פרויקט הרכבת לפיתוח סיני, שמטרתו לחבר את סיני עם שאר מצרים, וציין כי מצרים החלה לחפור 5 מנהרות חדשות "כדי שהצבא יוכל להיות בסיני תוך שעה אחת." הוא הוסיף כי הביקורת המופנית אל הפרויקטים הללו נובעת מרצון של כמה גורמים למנוע ממצרים להגיע לצמיחה ופיתוח בסיני, ואמר: "סיני היא חלק יקר של מצרים. מצרים לא כבשה אותה מאף אחד. מצרים החלו בבניית 5 מנהרות חדשות, ועם מנהרת השהידים אחמד חמדי, המספר הפך ל-6, ותוך שעה הצבא המצרי יוכל להיות נוכח בסיני."

הוא גם הסביר כי הפרויקט להקמת מנהרות תעלת סואץ מגיע במסגרת תוכנית הפיתוח של סיני שהחלה מצרים ב-2014 במטרה להקל על תנועת אנשים בין סיני לשאר מצרים, והסביר כי הביקורת שהפנתה ישראל ואחרות על בניית המנהרות הללו הן אותן ביקורות שהופנו כלפי פרויקט חפירת תעלת סואץ החדשה. (שר מצרי על חפירת 5 מנהרות חדשות בתעלת סואץ: ''ייקח לנו שעה וכל הצבא המצרי בסיני'').

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=837881&forum=scoops1

האם רשויות המודיעין הישראליות מודעות לסכנת המנהרות המצריות?

אפירוגון: הרומן מאת קולום מק'קאן – ספר לא מוסרי

הסופר האירי קולום מק'קאן כתב רומן המבוסס על מציאות ובדייה, המספר על שני אבות ששכלו את בנותיהם. רמי אלחנן ובסאם עראמין. 

אפירוגון: רומן / קולום מק'קאן. תירגמה מאנגלית: חנה עמית-כוכבי. הוצאת ספרי נובמבר, 432 עמודים, 90 שקלים

סמדר אלחנן-פלד, נערה בת 14 נכדתו של האלוף בצה"ל מתתיהו איפלנד-פלד נרצחה בפיגוע התאבדות של החמאס בירושלים ב-1997,

https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=35378

שני הוריה רמי אלחנן (מישהו יודע את שמו המקורי?) ונורית איפלנד-פלד-אלחנן, הפכו בעקבות סבהּ מתתיהו איפלנד-פלד לאנטי-ציונים ואקטיביסטים פרו-איסלמים, התומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

עביר עראמין בת ה-10 נהרגה כאשר עמדה בבית ספר בכפר ענתא במזרח ירושלים בינואר 2007, בשעה ששוטרי משמר הגבול שנסעו בכביש הסמוך ירו כדורי גומי. הפרקליטות סגרה את תיק חקירת מותה ללא כתבי אישום, בטענה כי לא ניתן לקבוע אם הילדה נהרגה מכדור הגומי, או מאבנים שיודו במקום על ידי צעירי הכפר. עם זאת, קבעו השופטים כי הרשויות התרשלו בכך שהתעכבו בחקירת המקרה. והורי הילדה עביר עראמין, קיבלו פיצוי ממשרד הביטחון בסך של כ-1.5 מיליון שקלים.

https://news.walla.co.il/item/1863664

קולום מק'קאן "מערב בספר פיזיקה ומטפיזיקה, מתמטיקה, הרבה מתמטיקה, שואה, צפון אירלנד, את יחידה 8200 ואת מערות קומראן, הוא מצליח בדרך כלל ליצור מתח רגשי, שמדי פעם פוקע ולמצער מלחלח את העיניים. החקירה שמאחורי הספר כה ניכרת, שנשאלת השאלה מה כאן פיקטיבי. הסופר נוטה שלא לומר."

 (אמיר רותם, "הרומן, שבמרכזו אבות שכולים, ישראלי ופלסטיני, ממחיש את כוחה של הספרות", "אל-ארצ'", 13.2.24)

https://www.haaretz.co.il/literature/2024-02-13/ty-article-magazine/.premium/0000018d-980e-dac2-a9bd-9cceb6e50000

ומה לא מוסרי בספר? הספר גוזר גזירה שווה בין רצח בכוונה תחילה של ילדה שנעשה ע"י ארגון טרור איסלמו-נאצי שמטרתו ע"פ מצעו השמדת כל היהודים כתנאי לגאולה (אמנת החמאס סעיף 7) לבין הריגה בטעות של ילדה שהוריה אף פוצו כספית על כך. עצם ההשוואה בין שני המקרים כמקרים שווים מבחינה מוסרית היא מהלומה למוסר. הלבנת פשעי החמאס ע"י ההשוואה, בייחוד אחרי ה-7 באוקטובר, אינה נסלחת. ברור אם כן למה ערביי ישראל התומכים בחמאס חגגו על הוצאת הספר לאור. (ודוק: כל הערבים-המוסלמים אזרחי ישראל תומכים בהפסקת הלחימה בחמאס כדי להצילו ולשקם את שלטונו).

אנטישמיות בפורטוגל. מהמלך מנואל הראשון לגוטרש ויגאל סַרְנָה ופורטוגזית אוהבת ישראל אופירה אסייג-מנקין

כשני שלישים מיהודי ספרד, שנדרשו לעזוב את בתיהם בגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, נמלטו לפורטוגל הסמוכה. ז'ואאו השני, מלך פורטוגל אישר ליהודי ספרד להיקלט בפורטוגל למשך שמונה חודשים, תמורת תשלום כופר. מוערך שמעל מאה ועשרים אלף מיהודי ספרד עברו לפורטוגל. רובם לא עזבו בתום שמונת החודשים שהוקצבו להם, והתווספו לאוכלוסייה היהודית המקומית.

בשנת 1496 חל המפנה. מנואל הראשון, מלך פורטוגל (1495-1521), ביקש להינשא לאיזבלה בתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. המלך מנואל נענה להם, וב-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. באותה שנה הגלה כ-2000 ילדים עד גיל 10 של משפחות יהודיות שלא הצליחו לשלם את מיסי המלך. הילדים הוגלו לאיי סאו טומה ופרינסיפה כחלק מתהליך הקולוניאליזם של מערב אפריקה. כשנה לאחר מכן נותרו באי רק 600 ילדים חיים. חלקם ניסו לשמור על צביון יהודי אך עד המאה ה-18 לא נותרה נוכחות יהודית באיים. לאחר מיספר חודשים, החליט המלך להחליף את הגירוש בטבילה כפויה לנצרות. בתי הכנסת ובתי הספר עוקלו, ספרים יהודיים נשרפו וילדים מגיל שלוש עד 14 נלקחו מהוריהם והומרו לנצרות. במהלך חודש אפריל של אותה שנה הובאו היהודים למרכזי הערים, בתואנה כי ספינות מחכות להם בנמלים על מנת להוציא אותם מן הארץ, אך שם, בכיכרות הערים התבררו ממדי ההונאה, במסגרת הטבלה כפויה הותזו עליהם טיפות מים ש"קודשו" בברכת כהן דת נוצרי, ההטבלה הכפויה לוותה במחזות קשים וקורעי לב, בעיר ליסבון נכלאו רבבות יהודים במחנה האשטאוש במטרה לנצרם. אותם אנשים שלא הגיעו להטבלה בהסכמה הובאו בכוח ונערך בהם טקס ההטבלה. בכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים, וחויבו על פי חוק המדינה בכל חוקי הנצרות.

על פי חוקי המדינה, נוצרים שהוטבלו, אף אם בכפייה, מחויבים היו לחיות חייהם כנוצרים. במידה שהוכח כי כפרו בנצרות, כלומר האמינו או עסקו בדת אחרת, כדוגמת היהדות, או לחלופין בכישוף ועבודת אלילים, היה עונשם כבד מנשוא, לעיתים קרובות מוות בעינויים. החקירה והעונשים הכבדים בוצעו על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי. מבחינה חוקית לא נותרו בפורטוגל יהודים, משנת 1497. חלק מהיהודים לשעבר הפכו לנוצרים לכל דבר ונטמעו באוכלוסייה הפורטוגזית. חלק אחר, התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, היו למעשה אנוסים, שימרו בסתר את זהותם כיהודים ואת דיני הדת היהודית כפי יכולתם, ונישאו בינם לבין עצמם, בעוד כלפי חוץ התנהגו כנוצרים. העוינות כלפי היהודים שהמירו בכפייה את דתם לא פסקה. כעשר שנים לאחר ההטבלה בכפייה, בין ה-19 לבין ה-21 בחודש אפריל 1506, נרצחו כארבעת אלפים יהודים שהוטבלו לנצרות, בפוגרום ליסבון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%92%D7%9C_%D7%9C%D7%A0%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA

ראש ממשלת פורטוגל בעבר וכיום מזכ"ל האו"ם, אנטוֹניוּ מנואל דה אוליביירה גוטרש, ירש את האנטישמיות של מנואל הראשון ביחסו ליהודים כאשר הוא תומך בחמאס המצהיר על מלחמתו להשמדת היהודים, ונאבק למען הצלתו בעזה ושיקום שלטונו. והנה חזרו יהודים לפורטוגל, ובן בריתו כיום הוא הפורטוגזי היהודי האוטו-אנטישמי, יגאל סרנה, המשווה את היהודים לנאצים. לאחר שהזכרנו את שלושת הפורטוגזים הללו שונאי ישראל, אי אפשר שלא להזכיר פורטוגזית אוהבת ישראל, הלא היא הפורטוגזית-מרוקאית אופירה אסייג-מנקין.

עזה היפה והעשירה לפני ה-7 באוקטובר

הנה ראו את עזה העשירה והיפה (ולא לפי השקרים שסיפרו לנו) לפני הריסתה ע"י החמאס:

https://youtu.be/FLu2Lu84PfM?si=ZmniKshjWBFl0PUb

להסתכל לכיבוש הערבי בעיניים

אי אפשר להמציא את זה: בצהרי היום בבקעת הירדן: אקטיביסטית פרו-איסלמית מארגון "מסתכלים לכיבוש (היהודי) בעיניים" הגיעה ללוות רועים ערבים כביכול כדי להגן עליהם מ"אלימות המתנחלים." כשעצרה בצומת פצאל ערבים (שוחרי שלום) הוציאו אותה באלימות מרכבה, הטיחו אותה על הכביש ושדדו את הרכב.

https://x.com/amit_segal/status/1758933117568496090?t=rKlkunmAAewb-0yEvsJejg&s=03)

זה מה שקורה כשמסתכלים לכיבוש הערבי בעיניים...

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי. אהבתי במיוחד את הגיליון האחרון, מס' 1926. השיר של אסתר ראב, שיר הכנף הפצועה, מהנפלאים שלה.

איליה בר זאב – יבורך בשירתו שתמיד יש בה גוון אקטואלי. וכן שיריו של אנדד אלדן, שידוע כיום מעט, אבל שיריו, רב בהם הנסתר על הגלוי – יפהפיים בפני עצמם.

מה יש עוד להוסיף על רשימותיו של פוצ'ו? מצטיין בתחומו, הומור דק ולעיתים עבה, כתוב לעילא ולעילא. קחו דוגמה ממאמר נהדר זה שהקיצור בו כמעט העיקר...

וארנה גולן, פתע פתאום שירו של ש. שלום: "אתה מוכן, שאל הקול בדמי הליל / אני מוכן השיב הקול בדמי הליל..." אותו נהגנו לדקלם בקול בנעורינו בפעולות "השומר הצעיר". וכן הלאה וכן הלאה.

 משה גרנות עם ידענותו כי רבה, ואפילו – אני לא מאמינה שאני כותבת זאת! – מסכימה עם נעמן כהן (אין לו שם נוסף, על מנת לשעשע את הקורא?) בקטע של "מה לשמחה זו עושה", כי יפה שתיקה לחכמים.

ולבסוף, בקשה אישית: תפסיק להפציץ אותנו עם ההערות הביביסטיות שלך כמעט אחרי כל מאמר ומאמר. ובבקשה, אל תענה לי על כך.

בברכה לך ולכל קוראיך.

מיכל סנונית

אהוד: דווקא כן אענה לך. לא מקובלת עליי הגישה שלך, שנעוצה אולי בנעורייך ב"השומר הצעיר", המבקשת לומר לי מה עליי לכתוב ומה לא לכתוב. דבריי אינם, ומעולם לא היו – "הערות ביביסטיות", אלא הם הארה נכונה של המצב, ואני כמובן לא אפסיק להתריע ולהביע את דעתי ואת הערכותיי, כולל בגיליון הזה – ואולי ההיסטוריון בעתיד, אם יהיה כמו ההיסטוריונים הרציניים שהיו בעבר – יסכים איתי ולא עם ה"הפצצות" של נביאי השקר אשר ייתכן כי להם את מקשיבה כיום. 

* קוראת נאמנה: ...ולסיום, כמובן, תמיכתי בכל מילה שאתה כותב בהערות הביניים הנכונות שלך.

* אהוד היקר, קורת רוח גדולה היתה לי כי אתה וארנה גולן כיבדתם את זכרו של ש. שלום, משורר גדול שנשכח. בזמנו לימדתי את שיריו אפילו כשכבר לא נכלל בתוכנית הלימודים.

נעמן כהן צודק כשהוא מגחיך את דבריה של נרי לבנה המצביעה על נתניהו כמכשול לשחרור החטופים. ברור הרי שאף מנהיג ישראלי אחר לא היה מסכים לתנאי הכניעה שדורש חמאס.

אהוד, אתה צודק  שהפעם אין סכנה קיומית ליהודי ארץ ישראל כמו ב-1949-1947, אבל באמת זה לא היה רחוק מזה, והרי גם טרם נגאלנו מהסכנה המבהילה בצפון, וגם, אחרי 140 שנות התיישבות לחזור לאימי תרפ"ט ותש"ח – זה די מייאש.

שלך,

משה גרנות

אהוד: צ"ל – אחרי 146 שנות התיישבות מאז ייסוד פתח תקווה בשנת 1878. האם לא קראת על השומר דאוד אבו יוסף בגיליון האחרון?

ובאשר לכתיבה על ש. שלום, דומני כי מעטים הסופרים [ובכללם כמובן גם אתה] שכתבו במשך עשרות שנים כל כך הרבה על סופרים אחרים, בעיקר על סופרים לא משעממים, ודומני כי אין עוד כיום סופר עברי העורך זה 19 שנים מכתב עיתי ברמה של עיתון עברי רציני – ועוסק בין השאר ביצירות ספרות לא משעממות וגם ביצירות נשכחות [כמו "הירקון שבלב" לאלימלך שפירא], מכתב עיתי הנשלח פעמיים בשבוע חינם לאלפי נמענים.

* הבוקר [21] נערך דיון בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שבו מסרו נציגי צה"ל כי 66 אלף צעירים בני 26-21 הצהירו בשנת הגיוס הנוכחית על "תורתם אומנותם". בדיון בנושא גיוס חרדים לא נכח אף ח"כ מהסיעות החרדיות." ["הארץ" באינטרנט, 21.2].

האם מישהו מאמין שצה"ל מסוגל לקלוט 66,000 צעירים חרדים? חסרי השכלה כללית [לימודי ליבה, אנגלית, עברית], רובם נשואים בעלי משפחות גדולות שיש לפרנסן מתקציב הביטחון, בלתי מתאימים למסגרות צה"ליות גדולות, מודרים מקרבת חיילות וחסרי מוטיבציה ישראלית ציונית? הרי אחוז אפסי מקירבם מתאים לצורכי צה"ל ועוד בתקופת מלחמה!

* אהוד: אם נחוצה לכם הוכחה למידה של טירוף הדעת והאטימות במערכת המשפט הישראלית הרי זו הימשכות משפטו של נתניהו גם כאשר סנגורו טוען בבית המשפט המחוזי בירושלים כי בגלל המלחמה נבצר ממנו לעמוד בקשר עם נתניהו. אבל אולי יש לכך פיתרון אם היועמ"שית תוציא, בעיצומה של המלחמה – את נתניהו לנבצרות, תהיה לעורך דינו אפשרות לפגוש אותו ויהיה אפשר להמשיך את המשפט ללא ההפרעה של המלחמה.

* אהוד: סביר להניח כי מרבית ערביי ישראל שיעלו להתפלל במסגד אל-אקצה בימי הרמדאן יעשו זאת מתוך תחושה רליגיוזית עמוקה של התייחדות עם אללה וללא שום כוונה של הפגנה לאומית אנטי-ישראלית, אבל סביר גם להניח שיהיה מיעוט שיניף את דגלי החמאס ואשר כוונת "תפילתו" תהיה בעיקר הזדהות עם גדודי האנסים והרוצחים העזתיים ב-7 באוקטובר!

תראו לי עוד בירה אחת בעולם, כולל בארה"ב, שהיתה מסכימה שיפגינו בה המונים בהזדהות נלהבת עם רוצחי אזרחיה!

* עיתונאי בכיר בעיתון בכיר: "סליחה, אני מתפרנס מקקה, בייחוד בכתיבה על כל מה שקשור לנתניהו. אחרת לא היה לי מה לאכול."

* אהוד: מעניין, כשמלאו לי שבעים, כשמלאו לי שמונים וכשמלאו לי שמונים וחמש, נשיא המדינה לא שלח לי שום ברכה שגם לא התפרסמה בשום עיתון. הוא מברך כנראה רק סופרים חשובים ולא סופרים נידחים אשר במקרה סבא שלהם חרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בשנת 1878.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת "דאוד אבו-יוסף, עדות ואגדה".

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל