פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1928

יום מאה ארבעים ושלושה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז באדר א' תשפ"ד. 26.2.2024

עם הצרופות: 1. קרן וברק בשדות כוכב. 2. קרן והוריה לורה ואבי פרחן. 3. קרן במדבר. צילום אורלי אלמליח. 4. קרן ואחיה עופר בשער ביתם בימית­ עם חולצות נגד הנסיגה מסיני.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי סוֹף. // יורם אטינגר: תובנות מערביות מקובלות מתרסקות במזרח התיכון. // איליה בר זאב: גוּף מסתתר. רעש רחוק. // אנדד אלדן: שְׁתִיקָתֵךְ אִטִּית. // אורי הייטנר: 1. מהי התקווה שלנו? 2. צרור הערות ‏25.2.24. // ארנון איתיאל: תענית שמאל. // מיכאל רייך: חַיָּל עַל כְּבִישׁ. // טוביה נאור: אשר היה – שב ונהיה. // אהוד בן עזר: תש"ח בעמק הירדן. מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין". // מיכאל מעוז: ומה באשר לזכויות המשרתים? // רוֹן גֵּרָא: מוֹלֶדֶת. // עדינה בר-אל: קרן מדמוני – לא לשכוח את התקווה. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אלכס לכיש: "... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה." // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. // אהוד בן עזר: גוני המאוהב. // נעמן כהן: דילמת הבחירות בתל אביב. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה

שִׁירֵי סוֹף

לנעמי גלבע

*

הָרוּחַ לוֹחֶשֶׁת מָה  –

לַחַשׁ סָתוּם,

מַבְעִית...

הָעֲרָפֶל הַזֶּה

בְּצַמֶּרֶת-הָעֵץ  –

מִנַּיִן?

הַעֵינַיִם?

לֹא אָהַבְתִּי עֲנָנִים,

וְכָעֵת אֲנִי אוֹסֶפֶת

חוֹפֶנֶת בְּצִמָּאוֹן

כֶּאֱסֹף  –

פִּסּוֹת-בַּד

סַסְגּוֹנִי,

עֲבוּר הַבֻּבָּה הַגְּדוֹלָה  –

הָאַחַת שֶׁהָיְתָה לִי  –

כְּחֻלַּת-הָעֵינַיִם...

(עֵינֵי הַנֶּכֶד,

כְּחֻלּוֹת יוֹתֵר!)

וְשֶׁמֶשׁ זוֹ עַלִּיזָה  –

לִוַּתְנִי  –

חִיּוּכָהּ מַר-רוֹגֵעַ  –

לְעֵת עֶרֶב;

שָׂדוֹת מוֹרִיקִים  –

לֹא שֶׁלִּי,

שָׂדוֹת-זָרַעְתִּי  –

כְּבַר רְחוֹקִים.

אֵשֵׁב תַּחַת

אִזְדָּרֶכֶת חֲשׂוּפָה  –

הַחֹם עָרֵב  –

לְאֵבָרִים לֵאִים

לֹא אֶשְׂמַח  –

לֹא אֶתְעַצֵּב

אֲנִי בַּשַּׁלֶּכֶת  –

כְּאִזְדָּרֶכֶת.

1963

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יורם אטינגר

תובנות מערביות מקובלות

מתרסקות במזרח התיכון

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 21 בפברואר 2024

פרופ' ברנרד לואיס, שהיה בר סמכא בסוגיות האסלאם והמזרח התיכון, הציג מרכיב קריטי של המזרח התיכון: "אם לוחמי האסלאם לוחמים למען האלוהים, הרי יריביהם לוחמים נגד האלוהים... לפי תפישת העולם האסלאמית העולם מתחלק בין 'בית המאמינים באסלאם' לבין 'בית הכופרים באסלאם'... וחובת המוסלמים להביא את 'הכופרים' להכרה באסלאם... המאבק הזה מתקיים מאז הופעת האסלאם במאה ה-7... ארה"ב הפכה לאוייב המר מכולם, ביטוי הרוע והיריב השטני של הטוב... של האסלאם..."

אבל, התובנה המקובלת במערב, מתעלמת ממציאות מזרח תיכונית בת 1,400 שנים, בלתי-סובלנית כלפי "כופרים" (המערב) ו"משומדים" (סונים מול שיעים), וולקנית, בלתי-צפויה, אלימה, עריצה, מפוצלת ומתסכלת.  היא גם מתעלמת מעליונות האידיאולוגיה הרדיקלית על פני שיקולים פיננסיים, בכל הקשור לעיצוב מדיניות משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית, כפי שמתועד במערכות החינוך, דרשות המסגדים, החוקות והאמנות שלהם.

התובנה המקובלת במערב היא שהטרור המזרח תיכוני הוא מונחה-ייאוש, ולכן מחוות עתק פיננסיות עשויות לשכנע מנהיגים רדיקלים לאמץ דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם וקיום הסכמים, ולזנוח אידיאולוגיות פנאטיות. אבל, הטרור האסלאמי אינו מונחה-ייאוש, אלא מונחה-חזון מגלומני של האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, ובחסדי האל, שנועדה להכניע "כופרים" ו"משומדים" באמצעי שלום או מלחמה.

פייסנות המערב כלפי הטרור האסלאמי והפלסטיני מתעלמת מהעובדה שטרוריסטים נושכים את היד המזינה אותם, כפי שעשו המוג'אהידין (שנעזרו בארה"ב בניצחון על ברה"מ ואחר כך השתתפו ב-9/11), משטר האייתולות (שנעזר בארה"ב בהשתלטות על איראן ואחר כך הפך למוקד מוביל של טרור אנטי-אמריקאי) וההנהגה הפלסטינית (שקיבלה בסיסי פעולה במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית ואחר כך פנתה לחתרנות וטרור נגד המארחים הערביים).

העוינות כלפי "הכופר" המערבי, ובמיוחד "השטן הגדול האמריקאי" מהווה מרכיב מרכזי בדת, בחינוך, בתרבות ובמדינאות אסלאמיים. זו תשתית טרור גלובלי אנטי-אמריקאי, המכה בארה"ב מאז הפירטים הברברים בתחילת המאה ה-19, בלי קשר למדיניות ארה"ב, כפי שמעיד הטרור האנטי-אמריקאי בתקופת הנשיאים טראמפ, אובמה, בוש הבן, קלינטון, רייגן, ועוד.

9/11 הבהיר את נחישות הטרור האסלאמי להכניע את ארה"ב גם אם היא נחושה להיפרד ממוקדי טרור באפגניסטן, עיראק וברחבי המזרח התיכון. הטרור רואה בהיפרדות ארה"ב בריחה וביטוי לחולשה, ולכן מעצים את הטרור גם על אדמת ארה"ב וגבולה עם מקסיקו, בשיתוף פעולה עם ברוני סמים וארגוני טרור באמריקה הלטינית.

על הפער הבלתי-ניתן לגישור בין התובנות המערביות לבין מציאות המזרח התיכון אפשר ללמוד מהדוגמאות הבאות: המערב רואה בהסכם שלום את תום המלחמה, לעומת האסלאם הרואה בהסכם עם "כופרים" אתנחתא לקראת חידוש המלחמה בתנאים משופרים.

המערב מאמין במו"מ של תן-וקח, לעומת האסלאם המאמין בהכנעת היריב.

המערב מעניק משקל רב למלל הערבי, השונה מאד בדרך כלל מהמעש הערבי.

המערב מתייחס לסכסוך ערב-ישראל כ"סכסוך המזרח תיכוני", אבל רק 35,000 (0.3%) מתוך 11 מיליון חללי מלחמה מוסלמיים מאז 1948 נהרגו במלחמות ישראל.

בניגוד לתובנה המערבית, אף מלחמה בין ישראל לערבים לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית, אף מדינה ערבית לא סייעה לפלסטינים במלחמותיהם בישראל, ואף משבר אזורי מזרח תיכוני לא נגרם עקב הסוגייה הפלסטינית.

פרופ' אלי כדורי מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון, טען שהניסיון לממש תובנות מערביות במציאות המזרח תיכונית שקול לניסיון לכפות על נחלים לזרום מהים לראש ההר.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

איליה בר זאב

גוּף מסתתר

עֲנָת מַדְלִיקָה גּוּפָהּ –

כּוֹרַעַת עִם שַׁחַר

עַל פַּת לֶחֶם דַּקָּה,

מַסְדִּירָה צְעִיפִים רַכִּים

סְבִיב צַוָּאר חָשׁוּק,

בְּשַׁרְשְׁרוֹת תַּעֲטוֹף חַמּוּקֶיהָ.

עֲנָת מְחַכָּה לְמַשָּׁבִים עַזִּים

אוֹרֶבֶת לְשׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת,

רַגְלֶיהָ חוֹמְקוֹת בֵּין טַלְלֵי בֹּקֶר

(הֶרְגְּלֵי חִמּוּם לְיוֹם חָדָשׁ).

גּוּפָהּ הַמִּסְתַּתֵּר

רוֹשֵׁם תְּלוּנוֹת בְּתֵבוֹת גּוּפִי.

רעש רחוק

תִּקְתּוּק שָׁעוֹן.

רְעִידוֹת בֵּין יֵשׁ לְכָל אֲשֶׁר אָבַד.

עוֹד חֹרֶף –

תַּחְתַּי מַעֲטֶה שְׁלָגִים

מַמְתִּין לִנְחִיתָה לֹא בְּרוּרָה.

מָרִינָה –

“El amor en los

tiempos del co’lera”

רַעַשׁ רָחוֹק

הֵד מִכְרֶה נָטוּשׁ.

בעקבות ג.ג. מרקֵס – "אהבה בימי כולרה".

* * *

אנדד אלדן 

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

שְׁתִיקָתֵךְ אִטִּית

שְׁתִיקָתֵךְ אִטִּית. חוֹזֶרֶת דּוּמָם.

עוֹבְרָה עַל פָּנַי

כַּצֵּל הָרָחָב אֶת הָרֶכֶס.

וּמֶרְחָק צוֹרֵב מְכַסֶּה עַל שְׁנַיִם.

בַּחַלּוֹנוֹת, בְּגֹבַהּ הַלֵּב, נָעוֹת

נִבְרְשׁוֹת הַחַשְׁמַל. מִלּוֹתַי שֶׁנּוֹתְרוּ

מִן הַצֵּל תָּרוֹת פְּתָחִים

לִפְרֹץ מַבָּטֵךְ הַכּוֹאֵב

עַד הַבַּית פְּנִימָה.

שְׂעָרִי אוֹדֵם כִּרְעָפִים

עַל רִגְעֵי הַשְּׂרֵפָה בְּעֵינַיִךְ.

וּגְחוּנִים נִחוּשֵׁי סַכָּנָה.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. אוסף שירה מרתק של 50 שנות יצירה.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: מי שסומך על "פתרון מדיני" עלול לקבל במוקדם או במאוחר את טבח 7 באוקטובר הבא!

* * *

אורי הייטנר

1. מהי התקווה שלנו?

רשמים משיח ביד טבנקין

ביד טבנקין נערך אירוע זום של שיח על המלחמה, שחלקו הראשון הוקדש להרצאות של שלושה היסטוריונים וחלקו השני למונולוגים של שתי צעירות מהנגב המערבי, אחת מבארי והשנייה משדרות. מה לא היה במפגש הזה? פולמוס כלשהו. היה זה מצעד של חמישה דוברים המהדהדים את השקפת העולם של מארגנת האירוע.

ההיסטוריון ד"ר אלון פאוקר חבר קיבוץ בארי, ישב במשך שעות ארוכות נצור בממ"ד, מפוחד מסכנת חיים מוחשית ומיידית, כאשר אסון נורא פוקד את קהילתו ואת עמו. החוויה מעוררת הטלטלה הזאת לא עריערה את השקפתו המדינית ולא עוררה אותו, ככל הנראה, לחשבון נפש. השבר הגדול לא סדק את אמונתו ב"פתרון שתי המדינות", שהוא ממשיך להטיף לו.

אילו נותר זמן לשאלות, הייתי שואל את אלון, האם הוא לא נחשף ב-7 באוקטובר למשמעות של העצמאות הפלשתינאית ברצועת עזה ולמשמעות של שכנות ליישות פלשתינאית עצמאית? האם מה שהוא חווה לא גרם לו להטיל ספק בחזונו, ולנסות לחשוב מה המשמעות הצפויה ל"עוטף המדינה הפלשתינאית" אם תהיה כזו גם ביו"ש? מה צפוי, במקרה כזה, לתושבי "עוטף יו"ש", כלומר המיליונים שחיים בין חדרה לגדרה? האם לא למדנו דבר ממה שקרה אחרי שלושים שנה שבה רצועת עזה היא מדינה פלשתינאית עצמאית (לא רק מאז ההתנתקות אלא מאז הסכם אוסלו), וממה שקרה כאשר שטחי הרש"פ ביו"ש היו מדינה פלשתינאית עצמאית בין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן"?

ההיסטוריון השני שדיבר היה ד"ר אביהו רונן. רונן פרסם לאחרונה ספר על קיבוץ כרם שלום ההיסטורי, שהיה מוקד של שמאל רדיקלי ואקטיביזם קיצוני, עד שהתפורר ולא נותר ממנו אלא אבק, והוא עדין שרוי בנוסטלגיה לימיו בכרם שלום. הוא מספר איך כבר אז הסתכל גם על הגבעה השנייה, כלומר על הפלשתינאים בעזה. וגם היום הוא רואה גם את הגבעה השנייה, כלומר הוא רואה גם את הפלשתינאים. הוא לא קרתני.

ואני דווקא מטיל ספק אם הוא באמת ובתמים מביט בעיניים פקוחות על הגבעה השנייה. כי אילו הביט לעומק בגבעה השנייה, הוא היה מבחין בתמיכה המוחלטת של הפלשתינאים בחמאס. הוא היה רואה את ההמון שרץ אחרי פורעי חמאס כדי לבזוז את היישובים שהותקפו ונערך בהם הטבח. הוא היה שומע את המחבל שמתקשר מאושר להוריו כדי לספר להם בהתרגשות שרצח יהודים ואת העידוד שקיבל מהם. הוא היה רואה את ההמון שמכה את החטופים שהובלו ברחובות עזה. הוא היה קורא את הסקר של חליל שקאקי בקרב הפלשתינאים ביו"ש, ולומד ש-90% מהם תומכים בטבח. הוא היה רואה שאין שום מחאה והתנגדות לשלטון חמאס. וזה לא רק כיוון ששלטון חמאס הוא דיקטטורה רצחנית. באיראן, שהיא דיקטטורה רצחנית לא פחות, המונים יוצאים לרחובות. גם בדיקטטורה של פוטין ברוסיה יש מחאות והתנגדות. וכך קרה גם בדיקטטורות רבות בעבר. ברצועת עזה אין ולא היתה ולו מחאה קלושה נגד חמאס. כשהוא "רואה את האחר", הוא אינו רואה את המציאות הזאת. הוא רואה מהרהורי ליבו. והוא מזהיר מפני הפשיזם שמאיים על ישראל.

ההיסטוריונית חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה אמרה שהטבח לא צריך לאתחל את פרק ב' של הציונות, אלא את חלק א' של הישראליות. ככל הידוע לי, ישראל היא תולדה של הציונות והיא קיימת כדי להגשים את הציונות, כך שהצגת ניגוד בין הישראליות לציונות, לוקה בסתירה פנימית מניה וביה. אבל יבלונקה מסבירה את דבריה בכך שנטבחו גם ערבים ועובדים זרים, ולכן זו צריכה להיות תחילתה של בניית הישראליות החדשה. יבלונקה יצאה נגד הטענה שהטבח היה אנטישמי ובטח נגד הטענה שההפגנות האנטי ישראליות בעקבות הטבח הן אנטישמיות, והיא אפילו הצדיקה את ה"קונטקסט" של נשיאות האוניברסיטאות והביעה אמפתיה לאותן נשיאות.

אם להגדיר בשתי מילים את דבריה של יבלונקה, ההגדרה היא – הכחשת האנטישמיות. כאשר הטובחים פלשו מעזה למדינת ישראל ובמצלמות שלהם הם נשמעו מדווחים שחדרו ל"כיבוש" ונכנסו לקיבוצים והודיעו שחדרו להתנחלויות, הם צעקו "איטבח אל-יאהוד". והם התהדרו בכך שטבחו ביהודים. והעובדה שהם רצחו גם את העובדים הזרים ואת הבדואים, שבהם הם רואים משת"פים של היהודים, אינה משנה את המהות האנטישמית של הטבח.

וההפגנות האנטי-ישראליות, שהמסר שלהן היא שלילת זכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד, העם היהודי, ושלילת זכות ההגנה העצמית אך ורק של המדינה היהודית, הן הפגנות אנטישמיות מובהקות. כאשר הם צורחים:

"From the river to the sea Palestine will be free"

כוונתם שאין לעם היהודי זכות למדינה ולו בחלק קטן מארץ ישראל. יתר על כן, כאשר הם צורחים זאת אחרי 7 באוקטובר, הם עושים זאת אחרי שראו מה המשמעות של "פלסטיין פרי" בחבל ארץ קטן מארץ ישראל במשך פחות מיממה. וברור שהפגנתם מבטאת כמיהה לכך, שמה שנעשה כאשר חלק מהנגב המערבי היה "חופשי" למשך יום אחד – זה מה שייעשה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" לצמיתות. אם זו אינה אנטישמיות, אפשר למחוק את המושג אנטישמיות מן המילון. 

[אהוד: תודה רבה מגיעה לך על שהעלית בפנינו את עמדותיה ההזויות של ההיסטוריונית יבלונקה. מעתה נדע איך להתייחס לדבריה המחקריים אשר בעבר נראו לנו לא פעם תמוהים].

החלק השני של המפגש, הוקדש לקולות צעירים מן "העוטף". לדיון הזה לוהקו שתי נשים צעירות, גילי שוורץ מבארי ודרום אדם משדרות, שביטאו מסר פציפיסטי נגד המלחמה. "אני לא מקבלת את הטענה שאנחנו הטובים, כי אם יש טובים יש גם רעים." לדבריהן – אין אוייב. האוייב הוא המלחמה. והן מגלות סולידריות לסבל של העזתים, שנתונים בתווך בין שלטון חמאס לבין האלימות המלחמתית הישראלית. הן דיברו נגד המושג ניצחון ונגד המושג מיטוט חמאס. "הבטיחו לנו שחמאס מוטט בעופרת יצוקה והבטיחו לנו שחמאס מוטט בצוק איתן. אז אני לא מאמינה בסיסמאות הללו."

אבל בעופרת יצוקה ובצוק איתן לא היה כל ניסיון למוטט את חמאס. היו אלה סבבים, שהמטרה בהם היתה להגיע כמה שיותר להפסקת אש. המטרה של המלחמה הזאת היא לא להיות עוד סבב, אחרי שראינו מה התוצאות של הסתפקות בפחות ממיטוט חמאס.

הן דיברו ברהיטות על החלום והשלום והמוסר והתקווה והאמונה באדם ואל תיקחו מאתנו את התקווה ואין לנו פתרון זולת פתרון מדיני. בשעה שהן דיברו, הצ'אט הוצף בים של תגובות אהדה לצעירות שמגלמות לנו את התקווה, התקווה והתקווה. היה רק הורס שמחות אחד שהגיב ברוח אחרת – הח"מ. הזכרתי שם, שב-7 באוקטובר נוכחנו שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם.

אני לא מתרשם מהפציפיזם הזה ובעיקר, אני רואה בו גישה בלתי מוסרית. נשים צעירות שראו בעיניים בלתי מזוינות את הלבן בעיניים של הרוע המוחלט, מתקשות לומר שיש לנו אוייב ושיש טובים ורעים.

המוסר, פירושו היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. כן, במלחמה הזו יש טובים ויש רעים. ומי שמסרב לראות זאת, מי שמסרב להבחין בין טוב ורע, אינו מייצג את המוסר, אלא את היפוכו. ה-7 באוקטובר הציב בפנינו נייר לקמוס של אבחנה מוסרית בין טוב לרע, בין הטובים לרעים. מי שאינו מבחין בכך וסבור שאל לנו להילחם בחמאס, כמוהו כמו הפציפיסטים שהתנגדו למלחמה נגד היטלר, כי האוייב אינו היטלר אלא המלחמה. בעיניי, הפציפיזם הבלתי מוסרי הזה אינו מבשר שום תקווה. ההיפך הוא הנכון. התקווה בת שנות אלפיים היא להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. ומי שהתקווה שלו היא לסכל את התקווה שלנו הוא אוייב. ועלינו להגן על התקווה שלנו וכשצריך, וכעת צריך, עלינו להילחם על קיומנו ועל תקוותנו.

דבר אחד באירוע הזה בכל זאת עורר בי תקווה. אלון פאוקר סיפר על משפחת קלמנזון מעתניאל שגייסה את עצמה ב-7 באוקטובר כדי לחלץ את חבריו ואותו, הנצורים בבארי, ועל אלחנן קלמנזון שנהרג בקרב על הגנתם. הוא סיפר שאחרי שבכל השנים סירב לחצות את הקו הירוק, הוא חצה את הקו הירוק כדי לנסוע לעתניאל ולפגוש את משפחת קלמנזון ולהודות לה. והוא אמר שהיום הוא מתייחס אחרת, ברמה האנושית, לאנשי הציונות הדתית וגם לאלה שחיים מחוץ לקו הירוק.

כמי שמכיר זמן רב את אלון ואת דעותיו, שמחתי לשמוע את הדברים. התקווה שלי, היא שהשלב הבא של הציונות, אחרי הטבח, תהיה ברית קלמנזון – ברית ייעוד של הציונות המגשימה, החילונית והדתית.

2. צרור הערות ‏25.2.24

* עצימות זוחלת – איך מתכוון נתניהו להשיג ניצחון מוחלט, אחרי שהוציא 75% מהכוחות ברצועה, מתקפת צה"ל נבלמה, לא בידי האוייב אלא בהחלטה שלנו, והמלחמה מתנהלת בעצימות זוחלת?

המלחמה מתמשכת כבר ארבעה חודשים וחצי. חמאס מאבד חלק ניכר מכוחו, אבל אינו מתמוטט. חמאס מסרב לשחרר את החטופים ומציג דרישות אבסורדיות, מתוך הבנה שישראל נחלשה, הלחץ הצבאי עליו התמוסס, הלחץ האמריקאי על ישראל גובר ובישראל מתנהל קמפיין הולך ומתעצם הקורא לכניעה. התארכות המלחמה מאריכה את הסבל של האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית, שמסירה מהתקשורת הבינלאומית את זוועות הטבח – מהלך הפתיחה של המלחמה, ומגבירה את הלחץ על ישראל. העצימות הזוחלת של המלחמה, שהיתה בפועל למלחמת התשה, אינה מתקדמת לשום מקום. בדרך הזו, למחדל הנורא שהביא לטבח עלול להתווסף מחדל המלחמה, שנפתחה בנחישות לנצח, והולכת ומתמסמסת.

רביב דרוקר קרא בערב שבת ב"הארץ" להפסיק את המלחמה במסגרת עסקת חטופים נרחבת. לטענתו, ישראל השיגה הישגים רבים במלחמה ואם נפסיק כעת יהיה זה ניצחון בנקודות על חמאס. אמנם, הוא אומר, חמאס יציג זאת כניצחון, אבל הכול ידעו שזו התפארות שווא, לנוכח המכה שחמאס חטף. במילים אחרות, דרוקר מציע ש"חרבות ברזל" תהיה עוד סבב. אלא שהמשמעות של עוד סבב, הוא שיומו האחרון הוא תחילת הספירה לאחור לסבב הבא. אם לא ננצח את חמאס בנוק-אאוט, או אם תרצו – במארס, חמאס יהיה גיבור העולם המוסלמי, שהמיט על ישראל את המכה הקשה בתולדותיה ושרד. יהיה זה האות לא רק לציר הרשע האיראני, אלא לעולם המוסלמי כולו, שנמצאה השיטה לנצח את ישראל. חוששני, שהמסר הזה אינו רק של עיתונאי אחד, אלא גם של הצמרת המדינית והצבאית. אחרת, איך אפשר להסביר את עצירת תנופת המלחמה והמרתה בעצימות זוחלת?

* למה שלא יברח? – האם יש אמת בידיעות על כך שסינוואר וראשי חמאס נמלטו, יחד עם חטופים, למצרים? אני מעריך שלא. אבל לנוכח האיוולת שלנו, שלא פתחנו את המלחמה קודם כל בהשתלטות על ציר פילדלפי, והעובדה שלא עשינו זאת עד היום - בעצם, למה שלא יברח?

* רואה שחורות – לאורך השנים האחרונות, אלוף (מיל') יצחק בריק היה נביא הזעם של הביטחון. ימים אחדים לפני הטבח, הוא פירסם מאמר עם תרחיש שצפה הן את מתקפת הפתע והן את הכשל המבצעי של צה"ל, שלא ידע להגן על האזרחים שהותקפו. האמת היא שהתרחיש היה חמור יותר – מתקפה רב זירתית, גם מלבנון, מיו"ש ושל ערביי ישראל. העובדה שבריק איתגר את המערכת וקרא תיגר הן על הקונספציה, שעל פיה חמאס מורתע, והן על הערכת-היתר של צה"ל וצדק, גרמה לקשב רב לדבריו, לאחר 7 באוקטובר. ביום הטבח הדהדו באוזניי אזהרותיו וכעבור ימים אחדים גם אני העליתי על נס את בריק, כמי שחשב מחוץ לקונספציה וצדק.

אבל הוא גם טעה. בטעות אחת הוא עצמו הודה – בטענתו שצה"ל איבד את רוח הלחימה. לפני התמרון הקרקעי הוא היה נביא הזעם נגד המהלך. איים מפני אסון. הוא טעה. הוא טען שאין לצה"ל כל מענה למנהרות. הוא טעה. עכשיו הוא מזהיר מפני כניסה לרפיח. הוא פירסם מאמר ב"הארץ" שבו הציג תסריט אימים אפוקליפטי על מה שיקרה אם ניכנס לרפיח. אין לזלזל בדבריו, אבל גם לא לקבל אותם כתורה מסיני. מי שהיה לרואה שחורות כפייתי, צודק בכל כישלון. אבל אם נהפוך את אזהרותיו לסדר היום הביטחוני שלנו, יהיה זה סדר יום משתק.

* להגביר את הלחץ – אני בעד תשלום מחיר כבד וכואב וויתורים מרחיקי לכת תמורת שחרור החטופים. אולם התביעות של חמאס אינן מתקבלות על הדעת ובשום אופן אסור להסכים להם. רק לחץ צבאי יזיז את חמאס ויביא לעסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה. יש להגביר את הלחץ. מוקדם מדי הורדנו את עצימות המלחמה.

* מו"מ קשוח -– שליחת המשלחת למו"מ בפאריס מוכיחה עד כמה הביקורת על אי שליחת המשלחת לקהיר לא היתה מוצדקת. זו לא היתה הפסקת המו"מ. זה היה חלק מהמו"מ. אין לי ספק במחויבות המוחלטת של הממשלה ושל רוה"מ לשחרור החטופים. עומד מולנו אוייב ברברי, משולל צלם אנוש. כך הוא היה בטבח וכך הוא גם במו"מ על עסקת חטופים. רק לחץ צבאי כבד לצד מו"מ קשוח יביא לשחרור החטופים. הלחץ הפנימי לעסקה-עכשיו מחליש את ישראל במו"מ, מחזק את עמדת חמאס ומרחיק את שחרור החטופים.

* דרך המלך – מחנה הקרע, על שני קצותיו, מתעקש להפוך גם את סוגיית החטופים, למוקד של מחלוקת ושנאה. קיים קונצנזוס לאומי רחב ביותר, שאיננו מוותרים על אף אחת משתי המטרות - מיטוט חמאס והחזרת החטופים. קיימת הבנה שהא בהא תליא. מחנה הקרע מציג את שתי המטרות כסותרות, קורא לתעדף אחת מהן על רעותה ומציג את הצד השני כמי שוויתר על המטרה החשובה יותר בעיניו. סמוטריץ', סטרוק וחבר מרעיהם הם השתקפות קמפיין הכניעה. הם משת"פים של קמפיין הכניעה וקמפיין הכניעה הוא משת"פ שלהם. גם בסוגיה הזאת, על מדינת ישראל לצעוד בדרך המלך ולא לתת לזנבות הקנאיים לכשכש בה.

* זיכרונות השבי של סמוטריץ' – בין התגובות לדבריו של סמוטריץ' קראתי אמירות כמו "נראה אותך שעה בשבי האויב." הם שוכחים שהוא היה שבוי שלושה שבועות בידי האוייב – שב"כ. עד היום הוא מתפאר בעמידת הגבורה שלו מול שב"כ, ואיך הצליח לשמור על זכות השתיקה ובזכות השתיקה להיחלץ מכתב אישום על טרור.כל זאת, שעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, והוא השתמט בטענת "תורתו-אומנותו", ובמקום להמית את עצמו באוהלה של תורה, המית עצמו באוהלה של קריירה – למד עריכת דין, בעולמם של פשעי שנאה הומופוביים (מצעד הבהמות) ובעולמו של פיגוע טרור (לכאורה).

* שיטת לנין – מי שמטיפים לגנץ ואיזנקוט לפרוש, יודעים שמי שיחליפו אותם בקבינט המלחמה הם סמוטריץ' וראש הכנופייה בן גביר. הם יודעים שזה רע למדינה, אך למדו את שיטת לנין: ככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר. כלומר ככל שיהיה רע למדינה יהיה טוב למהפכה/למחאה.

* התשוקה של בן גביר – ארבעה חודשים וחצי מנסה הנפל ל"ביטחון" לאומני לעורר את ערביי ישראל לפתוח חזית פנימית, "שומר החומות 2", ואף הציף את הרחובות בנשק לקראת האירוע שלו הוא מייחל. עד כה, ניסיונותיו הנואשים עלו בתוהו. ערביי ישראל מגלים אחריות.

עכשיו הוא מאמין שהוא מצא את הדרך להצית את התבערה, שממנה הוא רוצה להיבנות - הרמדאן והר הבית. הוא עושה הכול כדי להצית את חבית אבק השריפה הזאת. נתניהו, ברפיסותו ובתלות שלו בראש הכנופייה, מגמגם. העביר החלטה לא ברורה כדי לרצות אותו, בתקווה שבזמן שעד הרמדאן גנץ ואיזנקוט, יחד עם גלנט וראשי מערכות הביטחון יצליחו להפוך את הקערה. כך נתניהו יצליח לסכל את המזימה הרת האסון של ראש הכנופייה, וגם להאשים את גנץ ואיזנקוט ואת מערכת הביטחון, שהם הדיפ-סטייט שמנעו ממנו להוביל את היוזמה ה"פטריוטית" הפופוליסטית לפגוע בתפילות ערביי ישראל בהר הבית.

* פוליטיקה של ערבות הדדית – אחדות לאומית היא ערך מכונן וראוי שתהיה מטרה שהמערכת הפוליטית תחתור אליה. אחדות אינה אחידות. זו אחדות של אנשים וקבוצות שיש להם דעות עצמאיות, יש לכבד את ההשקפות השונות ואיש אינו צריך לבטל את דעתו ולאמץ את דעת רעהו. אבל אחדות היא הרבה יותר מכיבוד הזולת. היא החתירה להסכמה רחבה, באמצעות הידברות. לא כיפוף ידיים, לא הכנעה, לא הכרעה. הסכמה.

ויש ערך גבוה יותר מאחדות לאומית – ערבות הדדית. זה הערך הנעלה ביותר ביהדות. "כל ישראל ערבין זה בזה." פסגת הערבות ההדדית היא במלחמה – בנכונות של הלוחמים לחרף את נפשם למען הכלל, למען הזולת, למען החבר. והחבר יכול להיות בעל השקפה פוליטית הפוכה. שותפות הגורל מביאה אותנו למלחמה, שבה אנו מביאים לשיא את הערבות ההדדית. ומה ביום שאחרי המלחמה? ומה בחיים האזרחיים בשעת המלחמה? האם מי שאתמול סיכנתי את חיי כדי להצילו – היום אלחם בו וארצה להכניע אותו, להביס אותו, שיהיה לו רע? האם יכולה להיות גם פוליטיקה של ערבות הדדית?

אני מאמין שכן. זוהי פוליטיקה שבה אני רואה את היריב האידיאולוגי, את מה שחשוב לו, את מה שכואב לו, את היקר לו, ואני חותר לא לפגוע ביקר לו ואני יודע שהוא לא יפגע ביקר לי. ואם לשם כך עליי ללכת כברת דרך לקראת השקפתו ודעותיו, אדרבא. גם הוא ילך לקראתי. וכך, הערבות ההדדית תביא להסכמה לאומית רחבה.

אנחנו כאן כדי לשלוט, ויש לנו סוף סוף רוב קטן בלי צורך בקואליציה עם מי שצריך להתחשב בו – עכשיו נשנה את כללי המשחק, "נחליט מי יהיה השופט, מי יהיה מזג האוויר ומי תהיה תוצאה," נשתלט על כל הרשויות, כי זה רצון הרוב. זו פוליטיקה של הכנעה, הבזה לזולת, פוגעת בו, רומסת אותו, רוצה להכניע אותו.

אנחנו שוברים את הכלים. במאבק שלנו, לא נתפשר ולו על קוצו של יו"ד. ובמאבק הכול כשר – גם לפגוע במדינה. גם להטיף לסרבנות ולפגוע בכשירות המבצעית של צה"ל. גם לפגוע בכלכלת המדינה, להוציא כספים מן המדינה, לפעול בחו"ל נגד המדינה ("הממשלה"). יש לנו כוח, ונראה אותם. לא תהיה "להם" כלכלה ולא יהיה "להם" צבא, ואז הם יראו מה זה. זו פוליטיקה כוחנית, עיוורת, חסרת אחריות שרוצה להכניע את השלטון.

עלינו להשאיר את האש הזרה הזאת מאחורינו, אי שם ב-6 באוקטובר לפני הספירה. אחרי שב-7 באוקטובר נוכחנו בברית הגורל בינינו, מן הראוי שנבנה את ברית הייעוד שלנו. אבן הראשה שלה היא הערבות ההדדית.

* מי יחליף את אונר"א – ביום-שאחרי אין מקום לאונר"א. ישראל חייבת לעמוד על פירוקו. גם אלמלא התברר שבפועל מדובר בארגון טרור, שרבים מעובדיו מחבלים וחלקם אף השתתפו בטבח, צריך היה לסגור את הארגון, כי זה ארגון שייעודו הוא הנצחת הסכסוך, באמצעות הנצחת ה"פליטות", כבר דור רביעי וחמישי.

נשאלת השאלה: ומי יחליף את אונר"א? ישראל תיקח על עצמה את ניהול חיי הפליטים? חלילה. יש באו"ם ארגון סיוע לפליטים, המטפל בכל הפליטים בעולם זולת הפלשתינאים. המדיניות שלו הפוכה מזו של אונר"א – שיקום הפליטים ולא הנצחת ה"פליטות". אין חיה כזו "פליטים" מ-1948, ו"פליטות" שעוברת מדור לדור. הפליטים הם פליטי המלחמה הנוכחית. סוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם תשקם את הפליטים בתוך חמש שנים ותצא, בדיוק כפי שהיא נוהגת כלפי הפליטים באוקראינה, בסוריה ובכל אזור סכסוך.

* בער לו לקלקל – ראש האופוזיציה יאיר לפיד ראוי לשבח על החלטתו לתמוך בהצהרת הממשלה נגד הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינאית. מיד לאחר מכן בער לו לקלקל את האחדות והוא רץ לקרוץ לבייס המחאיסטי, עם אמירה שהצביע בעד ספין. שזו המצאה של נתניהו ואף אחד לא דיבר על הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינאית.

זה לא ספין. כל קורא עיתונאים יודע שבשבועות האחרונים יש דיבורים ואיומים בצמרת של מדינות אירופה ואפילו בארה"ב על מהלך כזה. ואין זה מן הנמנע שהמטרה של מהלך כזה היא לתקוע טריז בפוליטיקה הישראלית, שחלקה יריע ליוזמה. לכן, טוב עשה ראש הממשלה שיזם את החלטת הממשלה הזאת. טוב עשה גנץ שהצטרף ליוזמה והביא להחלטת ממשלה פה אחד (ולצורך העניין הגיע, בניגוד לדרכו, למליאת הממשלה). טוב עשה לפיד שהצטרף ליוזמה. חבל שהוא קלקל.

* מהים ליבשה – תכנית "נטעים" היא תכנית של משתחררי צבא העושים את תקופת העבודה הנדרשת בעבודה בחקלאות. הם חיים ביישוב כקבוצה, עובדים בחקלאות ומקיימים פעילות חברתית ולימודית מחוץ לשעות העבודה. הייתה לנו השנה קבוצה של "נטעים" שעבדה במטע. חבר'ה מצוינים, שלאורך התקופה זכיתי לעבוד עם כולם. ב-7 באוקטובר גויסו כמעט כולם, הבנים והבנות, בצו 8. רק אחד מחברי הקבוצה לא גויס, ודווקא אחד המובחרים ביניהם. הסיבה לכך היא שהוא שירת כלוחם בחיל הים, ובחיל הים אין מילואים. אחזקת כלי השיט נעשית כולה בידי החיילים הסדירים, אין כלי שיט נוספים, אין מקום ללוחמים נוספים על הכלים הקיימים. כמה מבני אורטל שירתו בחיל הים, והם היחידים שלא גויסו. מדובר בכוח אדם מעולה, של לוחמות ולוחמים מצוינים, שהולך לאיבוד, שעה שצה"ל משווע לכוח אדם. מחזורים שלמים של לוחמים, שעם שחרורם מהסדיר יורדים מהסד"כ הצה"לי. זה אבסורד. כעת, כאשר צה"ל בצדק יחזיר את אורך השירות בצה"ל לשלוש שנים, מן הראוי שאת ארבעת חודשי ההארכה הוא יקדיש להסבת לוחמי חיל הים לצבא היבשה, שבו הם ישרתו במילואים. ואת המשוחררים בעשור האחרון יש לזמן למילואים לצורך הסבה והחזרתם לסד"כ הלוחם, כלוחמי חי"ר ושיריון.

* רק חסיד שוטה יפטור אותו מאחריות למחדל – סגידתו של אהוד בן עזר לנתניהו, לא רק מעוורת אותו, אלא מביאה אותו לתובנות... נקרא לזה בעדינות מביכות. השלב הראשון במהלך הפתלתול, הוא הטענה שאין לדרוש מראש הממשלה אחריות על המחדל, ומי שדורש זאת ממנו, בעצם מנקה את סינוואר מאחריות. כלומר, אין אחריות למי שלוז תפקידו, עיקר אחריותו, הוא קודם כל למנוע אסון כמו של 7 באוקטובר. הרי לשם כך הוא ראש הממשלה. על כך הוא התהדר בתארים כמו "מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכו'. אבל אליבא דאהוד בן עזר, אין לראש הממשלה אחריות על הגנת המדינה. האחריות על הגנת המדינה היא על סינוואר. אם הוא מחליט לתקוף, זה אסון טבע שאי אפשר למנוע ואי אפשר לעצור. ומה לעשות? סינוואר רצה ועשה, ואי אפשר היה למנוע זאת.

וכאן מתחיל השלב השני במהלך. פתאום יש מי שאחראי לטבח והוא לא סינוואר. מי? שקמה ברסלר. אבל הרי אמרת שמי שמטיל אחריות על אדם אחר זולת סינוואר מנקה את סינוואר. ההסבר המפותל הוא ששקמה אחראית לעיתוי, כי היא הכניסה לראשו את הרעיון שעכשיו אפשר. וואו! איזה מהלך גאוני.

ומה באשר לעובדה שנתניהו לאורך שנים הכיל את הטרור של חמאס, הבליג על הטרור של חמאס, הרשה לחמאס להצית באין מפריע את שדות הנגב, אסר על התנקשויות בסינוואר ובדף כאשר היו הזדמנויות, אסר על המוסד לפגוע במקורות הכספיים של הטרור החמאסי, איפשר לקטאר לממן את ארגון הטרור ולהפוך אותו למפלצת טרור, והכל מתוך התמכרות לשקט וקניית שקט באמצעות תשלום פרוטקשן? גם על כך יש לבן עזר תירוץ. בעצם, נתניהו רצה לתקוף את חמאס ולהשמיד אותו, אבל שקמה ברסלר לא הרשתה לו. וואו. איזה מנהיג דגול! איזה מנהיג חזק! נו, טוף.

ולגבי השאלה הקנטרנית והילדותית אליי, "מה בשנאתך היית כותב על נתניהו אילו היה מנסה ליזום פעולה צבאית נגד חמאס בעיצומן של 'הפגנות המחאה'?"

ראשית, אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אבל אצל עובדי האלילים הרואים בנתניהו כליל השלמות, מי שמותח על נתניהו ביקורת עושה זאת מרגש שנאה, כי רציונלית לא יכול להיות שנתניהו טועה במשהו. שנית, כיוון שכמעט מאז צאתו של "חדשות בן עזר" לאור אני כותב בו בכל גיליון, אהוד מוזמן לעלעל ולהיווכח עד כמה חסרת שחר ההנחה שבבסיס ה"שאלה". גישתי אל נתניהו, כמו לכל מנהיג, היא תמיד "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." תמיד גיניתי כל צעד שלילי שלו. תמיד ברכתי על כל צעד חיובי שלו. ולא אחת טעיתי, כאשר בירכתי ולאחר מכן התברר שהיו אלה עוד תמרונים פוליטיים מתוחכמים. ודאי שהוקעתי את האישור של נתניהו לחמאס להצית את שדות הנגב. כמובן שגיניתי את ההתמכרות לשקט. אבל בכל פעם שנתניהו עשה צעד מלחמתי נגד חמאס שיבחתי אותו. ובכל פעם שהוא עשה צעד כזה והיו שאמרו שהוא עושה זאת כדי להימלט ממשפט, גיניתי את האומרים זאת. למרבה הצער, בכל מבצע שעליו החליט נתניהו, ותמיד הוא קיבל גיבוי מרוב העם, הוא מיד חיפש הזדמנות להפסקת אש. תמיד הוא פחד מהכרעה. וזה חלק מהמחדל הנורא של נתניהו. והתשובה לשאלה – אילו נתניהו החליט לתקוף את חמאס בזמן המחאה, הייתי תומך לחלוטין ובלב שלם עם החלטתו.

אגב, ומה באשר לפייסנות כלפי חמאס בכל השנים לפני המחאה? האם גם אז, כשמחוץ לחוגים לפיזיקה אף אחד לא שמע את השם שקמה ברסלר, נתניהו ניסה לפייס את חמאס כי הוא ידע שפעם תהיה אחת, שקמה ברסלר, שלא תרשה לו לתקוף את ארגון הטרור?

נתניהו, בפייסנותו הצ'מברליינית, אחראי לגדול המחדלים בתולדות המדינה, שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. רק חסיד שוטה יכול לפטור אותו מאחריותו למחדל.

[אהוד: אין טעם להתווכח איתך. מוחך מלא בשטויות מתפלפלות. אפילו לא הבנת את טענותיי באשר לחלקה של ברסלר במחדל 7 באוקטובר. במצח נחושה אתה משכיח ואינך מכה על חטא חלקך בתמיכתך הנלהבת  בהפגנות המחאה והשינאה והביזוי לנתניהו –שיחד עם שקמה ברסלר שידרו לסינוואר שהגיעה העת לצאת לטבוח ביהודים!

 ואגב צ'מברליין, המערכת הקטלנית שהקים חמאס להשמדתנו היתה קיימת גם בימי ראשי ממשלות השינוי בנט ולפיד! אבל אתה לעולם לא תבין שנתניהו איננו צ'מברליין אלא קרוב יותר בהשוואה לתפקידו ההרואי של צ'רצ'יל בהצלת מולדתו ואולי גם של העולם המערבי!]

* סימן "וי" – ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר ביקר גדעון לוי בבארי ופרסם כתבה בגנות הטבח. אח"כ הוא סימן "וי", חצה את הקווים וחזר למקומו הטבעי כתועמלן אנטי ישראלי קיצוני.

* מילים אסורות – ועידת ynet ו"ידיעות אחרונות" שנערכה השבוע נקראה: "ועידת התקומה והחוסן הלאומי". העיתונאי בדימוס אריק בנדר תהה מי בחר את השם: אורית סטרוק? וסרהוף?  שהמילים "אחדות", "ניצחון" ובמיוחד "יחד ננצח" הן מילים גסות. מסתבר שכאלו הן גם המילים "תקומה" ו"חוסן לאומי". אני מניח שעם המילה כניעה אין לו בעיות.

* הצהרה כוזבת – הבעיה בצילום הפרסומת של מאי גולן מעורטלת למחצה אינה עצם הצילום, אלא העובדה שהיא עשתה זאת בשעה שהשתמטה מצה"ל בהצהרה כוזבת שהיא דתייה. בניגוד לבנות הדתיות לאומיות, היא השתמטה גם משירות לאומי.

* געגועיי לאורן חזן – סתאאם. נראה לכם? מה, התחרפנתי? אבל האמת היא, שבהשוואה לטלי גוטליב ומאי גולן, חזן כמעט אדם נורמטיבי.

* הקול המעורר – לפני 8 שנים הלך לעולמו מו"ר יריב בן אהרון, ענק רוח, סופר, מחנך, פרשן ומסאי; הר געש של יהדות, ציונות וחלוציות. אחד ממפעליו התרבותיים היה המסכתות. המסכת היא מפעל פרשנות, ברוח תלמודית, של אוצרות התרבות הציונית. בכל מסכת כזו נלקח טקסט קאנוני, כמו למשל הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, מחזור "שירי עיר היונה" של אלתרמן ועוד טקסטים רבים. במרכז כל עמוד מופיע טקסט, וסביבו פרשנות, מראי מקום של מקורות ההשראה היהודיים והפילוסופיים לטקסט וכד', בדומה לדף תלמוד. הרעיון היה הכנסת הקאנון הציוני – ברנר, ביאליק, אלתרמן, שלונסקי ואחרים, לארון הספרים היהודי, כחלק משרשרת הדורות של היהדות, כהמשך טבעי לקאנון היהודי המסורתי. חלק מן המסכתות נוצרו מתוך לימוד בית מדרשי בצוותא, בהנחייתו של יריב, עם צעירים שהיו בגיל של נכדיו. המסכת האחרונה שכתב יריב, היתה "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני." הוא זכה לראות את כתב היד גמור כאשר כבר שכב על ערש דווי. את הספר עצמו הוא לא זכה לראות. הוציא אותו לאור, עם מבוא מרתק, תלמידו המובהק של יריב, ד"ר תום נבון, חבר הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל.

כעת, תום לקח על עצמו משימה – להוציא לאור מסכת מכתביו של יריב. וכמו יריב, הוא יצר בית מדרש שעמו ייפגש ללמוד ביחד מכתבי יריב, כחלק מתהליך היצירה. לפני חודשים אחדים פנה אליי אבי זעירא מבית אלון, שיזם את הספר, והזמין אותי להיות חלק מן החבורה. כמובן שנעתרתי בשמחה. המפגש הראשון נועד להתקיים מיד אחרי החגים, ומאז אחת לחודש לאורך השנה. אבל אז פרצה המלחמה, והדבר לא קרה. ועכשיו, באיחור של למעלה מארבעה חודשים, מתכונת מצומצמת של התהליך – בית מדרש "הקול המעורר", החל, ב"מדרשה" באורנים, שיריב היה ממייסדיה ומורי דרכה. ביום שלישי נערך המפגש הראשון.

שני דברים הפתיעו אותי. האחד, הוא מיספר המשתתפים. הערכתי שמדובר בחבורה של לא יותר מעשרה איש, והופתעתי למצוא שלושים איש. השנייה, היא שאני זקן המשתתפים. חלק מן המשתתפים הם בגיל של הילדים שלי. האמת היא שזה לא מפתיע. יריב לימד צעירים מאוד וראה בכך שליחות – לדלג על הדור של תנועת העבודה הנוכחית, שכשלה, ולהכשיר אקטיבה מנהיגותית צעירה, צופה פני עתיד. רוב המשתתפים, בני 20+ עד 50+ היו אנשי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, קיבוצים עירוניים, קיבוצי מחנכים, בוגרי מכינת רבין ואנשי תנועת החלוץ. עם החברים נמנה אבישי בן אהרון, בן הזקונים של יריב, ראש תנועת "החלוץ" ומנהל המדרשה ב"אורנים". הלימוד היה בספריית-כספי במדרשה ב"אורנים". כותלי האולם, מן הרצפה עד התקרה, עמוסים בארון הספרים היהודי והציוני, ואין השראה גדולה יותר ללימוד מן השהיה בין קירות כאלה. ומבחינתי, זו חזרה נוסטלגית לבית המדרש "תיקון" שאותו חבשתי במשך שנתיים, פעם בשבוע במשך שש שעות, בשנים 2000-2002, בספריית כספי; בית מדרש, שהוא חוויה מכוננת בעבורי.

* ביד הלשון: תמרון – מי שיעלעל בעיתונאים משנות החמישים עד השבעים, יוכל לקרוא כותרות על תמרון גדול של צה"ל, תמרון של צבא מצרים וכד'. התמרון הוא תרגיל גדול. כך, למשל, בספרים על מלחמת יום הכיפורים, ניתן לקרוא עת ההונאה המצרית; מלחמה במסווה של תמרון צבאי. בשפה של ימינו, התמרון הוא דווקא לא התרגיל אלא הפלישה בפועל. אנו שומעים על התמרון של צה"ל בעזה, וזה לא תרגיל, אלא פעולה יבשתית גדולה.

איך הפכה המילה תמרון מתרגיל צבאי לתנועות כוחות יבשה משולבת באש בזמן מלחמה? ובכן, המילה לא השתנתה. אלו שתי מילים נפרדות. האחת – תמרוּן בשורוק והשנייה – תמרוֹן בחולם. תמרוֹן הוא תרגיל. תמרוּן הוא תנועה במלחמה. המילה המקורית היא תמרוֹן, כלומר תרגיל. מקורה הוא בערבית, המילה תַמְרִין שפרושה תרגיל. את המילה חידש אליעזר בן יהודה.

אורי הייטנר

אהוד: תודה על ההבהרה אבל הציבור, כולל אני, לא מבחין בין תמרוֹן לתמרוּן, והשימוש כיום במילה הוא בהחלט מטעה ופסול. צריך לומר לחימה של צה"ל, לחימה ולא תמרוּן.

* * *

ארנון איתיאל

תענית שמאל

השמאל הישראלי נפטר לאחרונה אבל אני לא בטוח שכולם שמעו על זה. מי שלא מספיק עירני עלול לחשוב שהוא, השמאל, חיוני ונמרץ מאי פעם, מתרוצץ בסלון בלחיים אדומות ומחפש חברים למשחק.

התופעה המעניינת הזאת, משהו שמת אבל איכשהו חי, מתקיימת בזכותה של קבוצת ישראלים גדולה ומוכרת אשר תומכת בשמאל תמיכה אוטומטית.

חברי הקבוצה יכחישו כמובן. הם יישבעו שהם שונאים את השמאל, אבל את מסריו הם יפיצו כאילו אין מחר. כל קפלניסט בדימוס, זניח וסתמי ככל שיהיה, יכול לסמוך על הקבוצה הזאת שתמשה אותו מבור האלמוניות ותעשה לו שם ברשתות.

הקבוצה שאני מדבר עליה היא המחנה הלאומי כמובן. הימין הישראלי סועד את השמאל, שומר עליו מכל משמר ודואג לכל מחסורו, בדרך שאין אפשרות אחרת להגדירה חוץ מ"אובססיה".

לדוגמה, קוסטה בלאק. הבוקר, עד השעה 09:00, שמעתי את השם הזה עשרים ושבע פעמים, ואת הקטע המוקלט בכיכובו שמונה. נודר שספרתי. הבאזז ההיסטרי הזה לא קרה באולפני התעמולה אלא בערוצי התקשורת של הימין הישראלי. אם מיטב אנשינו לא מפסיקים לדבר עליו, אולי מר בלאק הוא מישהו שאני חייב לעקוב אחריו? נחיה ונראה. ועד שתתבהר חשיבותו העצומה של קוסטה בשבילי, אני נשאר עם השם.

עשרים ושבע פעמים: קוסטה בלאק קוסטה בלאק קוסטה בלאק. המותג נחרט לי במוח. טרם הבנתי מהו אותו אינטרס ימני שלמענו התחשרה מעלי סופת האיזכורים, אבל את האינטרס של השמאל קשה לפקשש.

קוסטה בלאק קוסטה בלאק קוסטה בלאק. אדם שאין לו חשיבות כלשהי בעולמי, לקיומו ולפועלו אין ולו השלכה פיצפונית על היום-יום שלי, אבל באדיבות הימין הישראלי הוא כאן, אצלי בראש.

בשביל להסביר את כוונתי אבקש לדמיין לרגע עולם ללא תקשורת. זרמו איתי פליזוש. עולם ללא עיתונים וללא ערוצים, סבבה? בעולם כזה, איפה קורית כל המחאה שכולם מדברים עליה? איפה הנאומים, ההפגנות, המכות? כשמישהו אומר לי שהעם קרוע, אני, דבר ראשון, מבקש ממנו להגיד לי איפה זה קורה. גאוגרפית הכוונה. מה לשים בוויז בשביל להגיע לשסע?

נגיד, תושב מודיעין ממוצע וגרוש שקם הבוקר לעוד יום שגרתי, איפה הוא פוגש את השמאל? כי בעולם שאותו אני מדמיין, יכול ישראלי כזה לעבור יום שלם בלי התענוג המפוקפק הנ"ל, ומכאן הוא עוד עלול להידרדר למחשבה שהשמאל הישראלי מת.

כאן נכנס לפעולה המחנה הלאומי. אנחנו באובססיה, גוזלים. אנחנו ואנשי התקשורת שלנו לא נותנים לשמאל למות בשלווה. אני רואה את זה, כאמור, בתקשורת, ואני מוצא את עצמי מדבר עם חברים רבים שכל מה שהם עושים זה לגרד את האקזמה.

העיניים שלנו, וגם האוזניים, מקובעות שמאלה. מה הם עשו ומה הם אמרו ואיך אפשר וזה לא ייאמן והגיע הזמן ואפשר להתפוצץ. שמעת וראית וברסלר ורדמן ועוד אייטם ועוד קללה וקוסטה בראבה ו.Back to Black-

אובססיה.

כי זאת לדעת, השמאל קורה בתל אביב. וזהו. אם מישהו מהחברים פגש היום שמאל מחוץ לתל אביב אז אני יודע שהוא היה ברמת השרון או בכל יישוב אחר שאיתרע מזלו להיתקע בקירבה מסוכנת למוקד ההתפרצות.

נחזור לדוגמה שלנו, מר בלאק היקר. לזכותו של האיש נרשמה אתמול נפיחה בינונית שלא היתה משאירה רושם אפילו לא במעלית, אלא שכלי התקשורת הימניים לא מוכנים להרפות. הם יפמפמו את הידיעה הזאת עד זרא, או עד ששיקמה תגיד משהו מעצבן וחוזר חלילה.

מה היה קורה אילו היה המחנה הלאומי גוזר על עצמו תענית שמאל, כלומר, אפס איזכורים והתעלמות מוחלטת, נגיד, לשבוע? מה שהיה קורה זה כלום נהדר ונפלא. מהשמאל לא היתה נשארת אבן על אבן. שועלים בנווה אילן.

שמעתי פעם שתינוקות של הורים חרשים לא בוכים. אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל אני יודע שקצת אדישות והרבה התעלמות יגרמו לבן כספית לחפש עבודה אחרת. ועד שזה יקרה אני מציע להבין שכוח החיים של השמאל הוא הימין הישראלי. רק בזכותנו הם עדיין כאן.

אין כאן איש חוץ מאיתנו, זאת האמת וכדאי לדעת אותה.

ישראל היא המחנה הלאומי ואין ישראל אחרת. אין אף אחד אחר שאיכפת לו, שבונה, שעושה, שנלחם, שמבין. השמאל הישראלי הוא "לא" אחד ארוך שנמשך כבר הרבה יותר מדי זמן. כואב לי הלב כשאני רואה חברים רבים מהימין שמשתתפים באורגיית ההרס הזו במקום לפנות פניית פרסה, להפשיל שרוולים ולהתחיל לבנות.

ארנון איתיאל

* * *

מיכאל רייך

חַיָּל עַל כְּבִישׁ

חַיָּל בֹּודֵד נִצָּב לְצַד כְּבִיש בִּצְפוֹן הָאָרֶץ,

חָשׁ עַל בְּשָׂרוֹ אֶת צִפָּרְנֵי הַצִּנָּה הָאוֹחֲזוֹת בִּגְרוֹנוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה

וּמַמְּתִּין לְנֵס;

הַנְּהָגִים הַחוֹלְפִים אֵינָם רוֹאִים אוֹתוֹ מִמֶּטֶר בִּגְלַל הָעֲרָפֵל,

מִי יִטְרַח וְיַעֲצֹר רִכְבּוֹ בִּכְבִיש קָפוּא וּמְפֻתָּל

לְמַעַן דְּמוּת קְטָנָה וּמְטֻשְׁטֶשֶׁת, בּוֹדְדָה,

נִרְעֶדֶת מִצִּפִּיָּה וּמִקּוֹררר...

                          *

בִּשְׁתַיִם אַחֲרֵי חֲצוֹת חַשׁ הַחַיָּל עַצְמוֹ מְעֵין

פָּנָס-רְחוֹב כָּבוּי לְמֶחֱצָה, חָתוּל-אַשְׁפָּתוֹת עָזוּב לַחֲלוּטִין;

עָיֵף, שָׁפוּף וְנָתוּן לְחַסְדֵי הָרוּחַ הָאֵימְתָנִית –

תּוֹלֶה הַנַּעַר, זוּג עֵינַיִם לֵאוֹת

בַּכּוֹכָבִים הַסְּפוּרִים הַסְּמוּכִים, בְּדִמְיוֹנוֹ של הַנַּעַר –

לַ'מְּאַוְרֵר שֶׁל אֱלֹהִים'; 

נִסְתָּרוֹת דַּרְכֵּי הָאֵל:

טְרֶמְפּ נָדִיב שֶׁל בֵּן מִעוּטִים זָקֵן

חַשׁ לְחַלֵּץ אֶת הַדְּמוּת חַסְרַת הַיֶּשַׁע

מִלֵּילָהּ הַמְּסֻיָּט

* * *

טוביה נאור

אשר היה – שב ונהיה

שמי טוביה נאור. בן תשעים. חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו.

אני גם הבן הבכור של קיבוץ מסדה בעמק הירדן.

בשבת, השביעי באוקטובר 23, בשעה 6.30 בבוקר, כשפתחתי את הרדיו ושמעתי את המתרחש, מיד אמרתי לעצמי: רבי טוביה, ההיסטוריה חוזרת!

בשבת, החמישה עשר במאי 1948, ואני נער בן ארבעה עשרה ומחצה, סיימתי את חליבת הבוקר ברפת (נקראתי להחליף חבר שגויס למלחמה). שבתי לארוחת הבוקר בבית הילדים ועזרתי למטפלת להעיר את כולם. הזריזים מבינינו קמו מהר והתיישבו ליד השולחן. בסביבות השעה שמונה נשמע פיצוץ אדיר. הפגז הסורי הראשון נחת בין גן הילדים לבין בית הילדים שלנו, קבוצת הבוגרים. גילנו היה בין אחת עשרה לארבע עשרה.

עם ה"בום" המפחיד נשמעה זעקה של חברת הקיבוץ "מפגיזים אותנו!!!" – ללא אומר ודברים רצנו כולנו אל תעלת הקשר שהובילה מבית הילדים למקלט הסמוך, אחד משניים שנבנו זה עתה. כך פרצה עבורנו מלחמת השחרור-הקוממיות, ולימים מלחמת תש"ח.

מסדה ושער הגולן היו בין הקיבוצים הצעירים בעמק הירדן. הם היו חוד החנית של ההתיישבות אל מול גבול סוריה-ירדן. סמוכים לירמוך. שאר הקיבוצים, מלבד עין-גב, ישבו לאורך הירדן: כנרת, הדגניות, בית זרע ואפיקים. קיבוץ אשדות-יעקב שכן בין הירדן לירמוך, מול נהריים ומפעל החשמל. קיבוץ גשר – בתפר בין עמק הירדן ועמק בית שאן. עין גב לבדה, ממזרח לכנרת לרגלי הגולן. במרכז העמק – העיירה הערבית צמח, שבליבה משטרה בריטית.

עד פרוץ המלחמה היתה זאת אידיליה של ערש התנועה הקיבוצית. עזרה הדדית בין הקיבוצים, הוותיקים מסייעים ומדריכים את הצעירים וכולם חוגגים במשותף את חגי ישראל, מחנוכה ושבועות ועד האחד במאי.

לקראת הכרזת המדינה גבר המתח הביטחוני. בצמח התחילו יריות על התחבורה, שאולצה לעבור לדרכים עוקפות. העמק כולו נערך למלחמה שתבוא ללא ספק. נבחרו נציגים למטה הגוש. מונו מפקדי גזרות, מא"זים וועדות ביטחון בכל יישוב. החלה עבודת התבצרות, רכישת נשק ואימונים לכל האוכלוסייה הלוחמת. הדריכות היתה בשיאה.

כצעד ראשון גורשו כל התושבים הערבים מצמח, כמעט ללא קרב. המודיעין היה נעול על המידע "המוצק" שהצבא הסורי ינוע לכיוון הגליל העליון כדי לפלוש משם לחיפה, ואילו ירדן ועיראק ינסו לפלוש דרך נהריים ("קונספציה"?), בהתאם לכך רוכז רוב הכוח באזור גשר. ואכן באזור גשר-נהריים התחילה הפלישה, ומיטב הלוחמים מכל יישובי העמק באו לסייע. נהריים נפלה, אך גשר עמדה איתנה. ואז, במפתיע, כל השיירה הסורית שנעה צפונה, עצרה ופנתה בחזרה דרומה, לכיוון עמק הירדן. מטוס שלנו גילה את המתרחש ושלח הודעה מיידית למטכ"ל, אך זאת התמהמה משום מה ולא הגיעה אל יעדה ("מחדל"?).

כך מצאו את עצמם שני הקיבוצים, שער הגולן ומסדה, בבוקר החמישה עשר במאי, עם עשרות לוחמים חמושים בנשק קל בלבד ועם אוכלוסייה בלתי לוחמת של אימהות, ילדים, חולים וקשישים, מול הצבא הסורי, שכלל חיל רגלים, שריון, ארטילריה ומטוסים. עיקר הכוח של ישראל נמצא בגליל, בירושלים ובנגב – (מי חשב ומי ידע?). חלק מהלוחמים בשני הקיבוצים היה מגוייס לעזרת גשר ומקומות אחרים בארץ, וביניהם בעלי הניסיון הקרבי.

הסורים פתחו בהרעשה בלתי פוסקת על מסדה ושער הגולן. רשתות המים והחשמל קרסו. החוליות שנשלחו להגן על מכוני המים לאורך הירמוך – חוסלו מיד על ידי האוייב. בספר "קיבוץ על שני גבולות" כותב חבר משער הגולן: "היינו בטוחים שגם לצידנו יעמדו בעת צרה..."

ארבעה ימים עמדו שני הקיבוצים לבדם מול הצבא הסורי. ללא אמצעי קשר עם השכנים והמפקדה. את האוכלוסייה הבלתי לוחמת הם פינו בניגוד להוראות המפקדה האזורית (לשאר היישובים ניתנה הוראת פינוי, אך לשני הקיבוצים לא). משה דיין, עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, נשאר בעורף (בקעת יבנאל). הקיבוצים השכנים לא נחלצו לעזרה. מפקד הגזרה ישב בביתו באפיקים, ורגלו לא דרכה במקום שעליו הופקד, מאז פרוץ הקרבות.

 משני הקיבוצים יצאו שליחים למפקדה בכנרת, כדי להודיע על מצבם ולבקש עזרה. שניהם סורבו ונשלחו חזרה כלעומת שבאו, בהוראת המג"ד. בדרכם חזרה הביתה ראו את קיבוצי הקו השני מפָנִים אוכלוסייה ורכוש לעומק העורף. כאן "נפל להם האסימון." הם הבינו שהופקרו ביודעין על ידי המפקדה. שבו לקיבוציהם ודיווחו על מה שראו ושמעו. בשני הקיבוצים נתקבלה החלטה, לאחר דיונים נוקבים, לסגת אל הקו השני, ולהודיע שיחזרו רק עם תגבורת ועם מפקד שיוכל לנהל את הקרב. בהגיעם לאפיקים ולבית זרע התייצבו לפני מפקד הגזרה הנעלם, והודיעו לו על החלטתם. הוא קיבל אותם והורה להם לחכות לתשובה, אך שוב נעלם ולא שב.

שני הקיבוצים, מסדה ושער הגולן, הופקרו על ידי המדינה, הצבא, והנורא מכל – על ידי שכניהם מהקיבוצים הסמוכים. דינם נחרץ למוות, לשבי ולחורבן. רק תושייתם היא שעמדה להם ומנעה את הגורל הנורא שהיה צפוי להם.

הם לא קיימו את "צו תל-חי." לא היו כגוש עציון וניצנים. שני היישובים נחרבו עד היסוד, אך הלוחמים ובני משפחותיהם נותרו בחיים, ולאחר המלחמה שבו ושקמו את ביתם לתפארת, בסיוע המדינה והצבא. היום מכונה המהלך "פינוי".

המדינה והצבא אחראים לביטחון האזרחים, ובשעת חרום – מפנים ונלחמים. כך היו אמור להיות גם ליישובי העוטף – אך שוב נשתבשו המאורות והנורא מכל קרה.

שער הגולן ומסדה הואשמו על ידי דוברי הצבא בעריקה ובבגידה בערכי מדינת ישראל, אך ראש הממשלה דוד בן גוריון מינה מיד ועדת חקירה צבאית, שחשפה את האמת המרה. ראש הממשלה קיבל על עצמו אחריות מלאה וזיכה את שני הקיבוצים מהאשמה הנוראה, אף העניק להם את אות הקוממיות, אך בה בעת גנז את דו"ח הועדה לעשרות שנים, כדי למנוע פגיעה אנושה במורל הלאומי.

הערה: לרוב העובדות הנזכרות במאמר זה יש סימוכין בספר "עמק במערכה" מאת אסף אגין, בהוצאת "טפר הוצאה לאור".

טוביה נאור

* * *

אהוד בן עזר

תש"ח בעמק הירדן

מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין"

1997

ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.

ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.

 "בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.

נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.

ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.

מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכולוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.

להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.

בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

 "זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

* * *

מיכאל מעוז

ומה באשר לזכויות המשרתים?

לפני ימים אחדים מסר ראש אכ"א, האלוף גיל רגב, לוועדת משנה לענייני כוח אדם בצה"ל של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נתונים עדכניים על מצבת הגיוס בצה"ל. מתברר כי כ-40% מן המיועדים לשירות אינם משרתים בפועל. בניכוי בני היורדים, מסתכם שיעורם של מי שאינם מתגייסים או נפלטים מן השירות ב-34% מכלל שנתון הגיוס. פירוש הדבר שהנטל הביטחוני מוטל על פחות מ- 2/3 מחייבי הגיוס השוהים בארץ. נתונים אלה אינם כוללים בני מיעוטים שאינם מגויסים לשירות. ההפתעה, למי שמופתע מכך, הנה שאחוז הלא משרתים בשל מה שמוגדר כ"סיבות נפשיות", עולה בהרבה על הפטורים מסוג "תורתם אומנותם". כאשר אנחנו מגיעים לאחוז המשרתים במילואים, המצב עגום בהרבה.

שבועיים קודם לכן הרשיע ביה"ד לעבודה בת"א חברת כוח אדם על שפירסמה מודעות דרושים, שהופנו למועמדים ששירתו בצבא או בשירות לאומי. בפסק דין, שהוגדר כתקדימי, קבעה השופטת הראשית, ורדה וירט-ליבנה, כי דרישת שירות צבאי או לאומי מצד מבקשי עבודה מהווה אפלייה אסורה נגד ערבים ונגד חרדים.

קשה להבין כיצד מסתדרים שני הדברים הללו, ושמא הם דווקא מסתדרים יפה?

משתמטים משירות היו תמיד. אף במלחמת העצמאות היו כאלה שהתחמקו מלתרום חלקם למדינה. ואולם, בעבר הם היו מוקעים על-ידי הציבור. השירות הצבאי אף היווה תעודת כניסה הכרחית לחיים האזרחיים. כיום השתנו פני הדברים, ויש המסתייגים דווקא ממי שממלאים חובתם הצבאית.

בתום לימודיי בתיכון התגייסתי לצבא, כרוב (עדיין רוב) חבריי, ליחידה קרבית. בתום 4 שנות שירות – 3 בשירות חובה ושנה רביעית עליה חתמתי בעת שיצאתי לקורס קצינים – השתחררתי, וגיליתי כי אלה מבני כיתתי שבחרו שלא לשרת עומדים בסיום לימודיהם האקדמיים או עושים חיל בעבודתם. בשלב זה רק התחלתי בחיי האזרחיים. כל עזרה לא ניתנה לסייע לנו לסגור את הפער בינינו לבין מי שלא שירתו. אפילו בקבלה לאוניברסיטה לא גילו כלפינו כל התחשבות.

לפני שבועות אחדים יצאתי  לשירות מילואים בשטחים. כולנו חששנו, אך התברר, כי יותר מן הדאגה לחייהם מדאיגה את חייליי הפגיעה שייפגעו עקב השירות. למרות שהחוק אוסר להפלות נגד מועמד לעבודה בשל שירות מילואים או לפטרו עקב כך, מסתבר כי רבים מן המעבידים מוצאים דרך להתחמק מהוראות החוק. היה לנו חייל שכולנו התגייסנו להחליף אותו במשימות, כדי לאפשר לו לבצע גיחות למקום עבודתו. לדבריו, חשש לספר למעבידו שהוא יוצא  למילואים פן יבולע לו.

ניסיון מטריד עוד יותר אירע לקצין עמית. הוא הגיש מועמדות לתפקיד מאבטח, אולם כשהמעביד שמע שהוא קצין קרבי, סירב לקבלו לעבודה. בגילוי לב הודה שהסיבה לכך הנה הקריאות לשירות מילואים להן הוא צפוי שישבשו את מהלך העבודה. שוב התפרסמה מודעת דרושים לתפקיד מאבטח. למוד ניסיון העלים חברי מן המעביד את העובדה שהוא קצין וכי הוא משרת ביחידה קרבית וזכה במשרה.

קצין מילואים ראשי, שבא לשיחה עמנו, סיפר כי בעבר נהגו, הוא וחבריו, לבוא למקום העבודה במדים בעת ששירתו במילואים. היום הם אינם עושים זאת עוד: "זה כבר איננו כבוד גדול," הסביר.

אשרינו שאנו חיים במדינה שהציבה את עקרון השוויון נר לרגליה. אני מחכה עדיין למחוקק ולשופט שיבטיחו כי עקרון  נעלה זה יוחל גם על מי שממלאים חובתם למולדת.

מיכאל מעוז הוא רב סרן במילואים בחיל התותחנים.

המאמר פורסם ב-YNET לפני 21 שנים. למרבה הצער לא הרבה השתנה מאז.

* * *

רוֹן גֵּרָא

מוֹלֶדֶת

חַשׁ מוֹלֶדֶת בְּבֵית

הַקְּבָרוֹת בּוֹ טְמוּנִים

יַקִּירַי.

בָּהּ עֲצֵי בְּרוֹשִׁים נָעִים

וּמוֹרִיקִים

כְּמוֹ בַּכְּנִיסָה שֶׁהָיְתָה

בְּבֵית הוֹרַי.

בֹּקֶר חֹרֶף לְאַחַר

גֶּשֶׁם

הַמָּקוֹם מִתְנוֹצֵץ בְּצַחְצָחוֹת

אוֹרָה.

שִׂיחִים שִׁכּוֹרֵי תְּנוּמָה

מְחַיְּכִים לִקְרָאתִי בְּכָל

פֶּה.

מִן הַכְּבִישׁ לְמַטָּה עוֹלֶה

טִרְטוּר טְרַקְטוֹר

חוֹרֵשׁ תְּלָמִים חֲדָשִׁים

לִקְרַאת יְצִיקַת חֶלְקוֹת

חֲדָשׁוֹת לַנִּקְטָפִים הַבָּאִים.

צִלְלֵי עֲנָנִים מִתְפּוֹגְגִים עִם

מַשַּׁק קוֹלוֹת צְלוּלִים מְרֻחָקִים.

"אֵל מָלֵא רַחֲמִים" מַכֶּה עַל פָּנַי

מַעֲלֶה פֵּרוּרֵי זִכְרוֹנוֹת נוֹשָׁנִים.

פְּצָעִים יְשָׁנִים.

רֶשֶׁת שֶׁל עַצְבוּת שׁוֹתֶתֶת

נְהָרָה.

* * *

עדינה בר-אל

קרן מדמוני – לא לשכוח את התקווה

משפחת פרחן חוותה שני פינויים – מחבל ימית ומגוש קטיף. קרן פרחן מדמוני, חברת מושב כוכב מיכאל, מעלה את זיכרונותיה כילדה בעיר ימית וכנערה ביישוב אלי סיני. היא מספרת איך הצליחה להתגבר על קשיים בחייה ולהיות אופטימית. בתקופה זו של המלחמה, למרות הלחץ הנפשי כרעייה וכאֵם לחיילים, היא ממשיכה להעביר סדנאות על זוגיות, שמחה ותקווה.

קרן מדמוני נולדה בשנת 1973 בתל-אביב. אביה, אבי פרחן, לחם אז בסיני במלחמת יום הכיפורים, ואימה לורה ילדה אותה לבדה בבית החולים תל-השומר. על הלידה  נודע לאביה רק מיספר ימים אחר-כך. כאשר היתה קרן בת שלוש עברה משפחתה לעיר ימית שבפתחת רפיח.

 "אבי הכיר היטב את סיני מזמן שירותו הצבאי שם, והוא נמשך למקום." מספרת קרן. "החיים שלנו בחבל ימית היו טובים, חיינו בשלום עם תושבי הסביבה. אחד הזיכרונות שלי הוא, שהיינו נוסעים בג'יפ להתארח אצל בדואים ואכלנו שם דגים עם אורז. ובכלל זמן האיכות עם ההורים שלי היה הטיולים בטבע." החיים השלווים באזור המדברי נמשכו עד שהוחלט בממשלה, בראשותו של מנחם בגין, על פינוי חבל ימית. אבי פרחן, אביה של קרן, היה מראשי המתנגדים לפינוי.

מספרת קרן: "זמן האיכות עם ההורים שלי השתנה אז. הוא היה בצעדות המחאה מהעיר ימית לירושלים. ואני זוכרת גם 'פיקניק' משפחתי באוהל בירושלים, רק בבגרותי הבנתי, שזה היה אוהל מחאה מול בית ראש הממשלה. כדי להעביר מסר לאומה." מסתבר שהמחאות וההפגנות היו פעילוּת יצירתית עבור הילדה קרן, אשר כתבה שלטים באותיות גדולות, קישטה אותם וכך למדה איך להעביר מסרים. היצירתיות הזו המשיכה להתפתח אצלה ומוצאת ביטוי עד היום בפעילותה המקיפה. 

כאשר היא נשאלת, מה היא זוכרת מפינוי העיר ימית מנקודת מבטה כילדה, היא מספרת: "לאט לאט עזבו את העיר כל החברים שלי עם בני משפחותיהם. בתים התרוקנו והרחוב שלי נשאר ריק. אנחנו היינו המשפחה האחרונה שנשארנו בו. כילדה לא היה קל לראות טרקטורים הורסים את הבתים תוך כדי רעש מחריד. ההורים שלנו היו עסוקים בהתנגדות לפינוי ולא באמת נוכחים להכיל, לדבר איתי, עם אחיותיי מיכל וגנית ועם אחי הצעיר עופר. בעצם ראינו את החדשות בטלוויזיה בלי הגבלה, ונחשפנו לקונפליקטים ולעימותים מטורפים. באחד הימים עצרו את אבא שלי יחד עם הרב ישראל הראל. לראות את אבא שלך נעצר, זה באמת לא נעים." היא מוסיפה. "נחשפתי לדברים מאוד כואבים. שר המשטרה יוסף בורג ז"ל הגיע אז לימית. פילסו לי דרך בין העיתונאים הרבים ואמרו לו: 'הבת של אבי פרחן רוצה להגיד לך משהו.'. ואני עמדתי מולו ושאלתי אותו: 'למה אבא שלי בבית הסוהר? הוא לא עבריין.' למחרת שחררו אותו, ואני הייתי בטוחה שזה בזכותי..." 

"אבל כילדה אני זוכרת בעיקר סיטואציות לא פשוטות בסוף ימיה של העיר: הלכנו לראות את הגן והוא היה סגור ומוזנח, כמו בשיר של יהונתן גפן: 'זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.' וכך גם  הבריכה, שתמיד היתה שוקקת חיים, היתה עכשיו עם מעט מים עכורים. העיר היתה כמו בית קברות."

הפינוי מימית והזיכרון

קרן, אחיותיה ואחיה הקטן היו בבית עם סבתא, כאשר פלוגת חיילים נשלחה לפנות את המשפחה מהבית. "אני זוכרת המון חיילים יושבים מול הבית שלנו, מחכים לפקודה להיכנס פנימה. ואני, שלא הייתי ביישנית, יצאתי החוצה, עליתי על גדר האבן של הבית והתחלתי לשיר להם את השיר 'אני פרחה' של עפרה חזה. כל החיילים מחאו לי כפיים ואני הייתי בעננים, כי יש לי קהל. ואז הגיע אבא שלי וצעק אלי: 'קרן, היכנסי הביתה.' ואז הסתכלתי עליו ונדמה היה לי שהוא בוכה. הוא נראה לי כמו אריה פצוע.  וכילדה קטנה לראות את אבא שלך בוכה, זה מרגיש כאילו האדמה מתערערת לך מתחת לרגליים, כי אבא שלי הוא הגיבור, החזק, הכול יכול.  אני רציתי לעשות לו נחת ואמרתי לו: 'אבא, הכול יהיה בסדר. החיילים עכשיו שמחים, אז הם לא יפנו לנו את הבית.' חשבתי שאם שימחתי אותם, הם יוותרו לנו...

"לאחר האובדן של חבל ימית, הרגישו המפונים מין אבל של ממש." אומרת קרן. " המשפחה שלי היתה כמו משפחה שכולה. מאז ועד היום, פעמיים בשנה, ביום הקמת ימית וביום הפינוי, אנחנו מגיעים אל אתר הזיכרון." אתר הזיכרון נמצא עתה בחבל שלום. ניצבת שם אנדרטת "אוגדת הפלדה", כמו זו שהיתה בכיכר המרכזית של העיר ימית. זוהי האנדרטה לזכר הלוחמים שהיו תחת פיקודו של האלוף ישראל טל, ונפלו בצפון סיני בעת מלחמת ששת הימים. ליד אנדרטה זו יש מונומנט של "קירות ימית". קירות שהובאו מימית ההרוסה סודרו שם בצורה של דפי ספר זה על זה. "לאחר פינוי ימית" מספרת קרן, "לקח אבי את הדגל שהתנוסס על ביתנו  ויחד עם אימי ואחותי מיכל, הם צעדו ברגל מימית עד ירושלים. בדרך ליוו אותם מאות אנשים. והדגל הובא למשמרת בירושלים אצל רב הכותל. לפני כל עצרת זיכרון הוא נוסע לירושלים ומביא את הדגל לעצרת."

הסתגלות בתל-אביב

באותו זמן הופרדה המשפחה, קרן היתה לבדה אצל דודתה בתל-אביב, והקשר היחיד להוריה היה באמצעות החדשות בטלוויזיה בשחור-לבן, בה עקבו אחרי הצעדה ההמונית. "בתל-אביב אני הייתי צריכה להסתגל לתרבות חדשה לחלוטין. הכניסו אותי לבית ספר עירוני. עברתי מעיר קטנה בה המורה היתה כמו חברה, ופתאום הייתי צריכה לעמוד כאשר היא נכנסה לכיתה ולומר 'בוקר טוב, המורה,' 'שלום, המורה.' נורמות שונות לחלוטין. ואני צריכה להסתגל לתלמידים רבים בכיתה, לתלבושת אחידה, לטקסים אחרים. הייתי אז בכיתה ב', וגם שם היתה לי חשיבה, שאם אני אשמֵחַ את החברים החדשים שלי, אני אשמח בעצמי. ובאמת הסתגלתי. אבל הייתי שם רק כמה חודשים, ואז עברנו לגור בצפון תל-אביב. ושוב נכנסתי לכיתה חדשה, הפעם כיתה ג', ושוב צריך להסתגל לחברים חדשים. וגם שם המשכתי לחשוב, שאם אני אשמח את החברים החדשים, אשמח בעצמי ואשתלב."

אלי סיני

קרן בקושי הספיקה להשתלב בצפון תל-אביב, וכאשר היתה בכיתה ד', עברה המשפחה לגוש קטיף, ליישוב אלי סיני.

"באלי סיני הקמנו ממש קהילה חדשה בהתיישבות החדשה. בהתחלה גרנו באוטובוס ואחר כך בקרוואנים. בתקופה הראשונה התפצלה המשפחה לשני קרוואנים – באחד התגוררנו אנו, הילדים, ובשני ההורים שלנו. עד שאיחדו את שני הקרוואנים לאחד, ואז הרגשתי שיש לי עוגן, בית של ממש ומקום קבוע. שנים רבות גרנו בקרוואן." היא מספרת. "אני זוכרת שבחודשים הראשונים לא היו לנו חשמל ומים והיינו הולכים להתקלח במושב נתיב העשרה או בבסיס חיל הים.. במשך הזמן היה לנו גנרטור. אבא שלי היה 'תעשייה מטורפת' של פעילות התיישבותית. אריק שרון, גאולה כהן ועוד רבים אחרים תמכו ועודדו את היישוב. בשנת 1988 עברה המשפחה שלנו לבית קבע, לווילה גדולה בת שלוש קומות. ביתנו היה תמיד פתוח לחיילים מהאזור, לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת."

גם בגוש קטיף היו חיכוכים פוליטיים. "בכל יום שישי ירדנו מאלי סיני ומניסנית אל מחסום ארז. היו מגיעים לשם אנשי 'שלום עכשיו' ומחלקים אוכל לערבים, ואנחנו היינו אומרים להם: 'תשאירו את האוכל הזה עבור החיילים שלנו.'  מובן שהיו במקום כתבים רבים מהארץ ומחו"ל." והיא מוסיפה: "אגב, בעניין העיתונאים, החברות שלי ואני היינו כל כך רגילות לדבר איתם ולהצטלם. אני זוכרת שאני סידרתי את השיער שלי, כדי שאראה יפה בתמונות שיופיעו בעיתון." היא צוחקת.

קרן למדה מכיתה ד' עד ח' בבית ספר "אילנות" באשקלון. ומובן שגם שם היתה חברותית והשתדלה לשמח אחרים, במחשבה שהיא תשמח בעצמה. בכיתה ט' היא עברה ללמוד בבית הספר החקלאי כפר סילבר, שהוא בית ספר אזורי של היישובים הכפריים במועצה 'חוף אשקלון', ופה כבר לא הרגישה זרה כלל. כל התלמידים הגיעו בהסעה מאורגנת מהבית לבית הספר. האוטובוס יצא בשש וחצי בבוקר מאלי סיני, וחזר אחר הצהריים, בתוך שיירות של פועלים שנסעו לעזה דרך מחסום ארז.

"באוטובוס היה לנו הווי – בדיחות, הכנת שיעורים משותפת, וגם נהנינו מהטבע שנשקף מהחלונות. תקופת לימודי התיכון בכפר סילבר," מציינת קרן, "היתה התקופה היציבה ביותר בחיי. אז הרגשתי שאני כמו כולם. לא צריכה להוכיח דבר, ויחד עם זאת הייתי במועצת תלמידים והייתי מאוד פעילה, חברותית. למדתי במגמת ארץ ישראל, יצאנו לטיולים ואגרנו חוויות. שם היכרתי את בן הזוג שלי, לימים בעלי."

"כאשר גרנו באלי סיני היתה לנו מסעדת דגים על חוף הים. היו לנו סירות דייג, ובמסעדה הוגשו דגים שהגיעו ישירות מן הדגה של הבוקר. אחיותיי ואני היינו יוצאות לפנות בוקר, כל אחת בסירת דיג אחרת, עם שני דייגים עזתים בלי כל חשש. היתה לנו עוזרת בית מעזה. אבא שלי היה לוקח אותנו לשוק בעזה, משאיר אותנו המון זמן באוטו וחוזר. לא היה בכלל פחד. הפעם הראשונה בה נתקפתי פחד היה כשנסענו בהסעה לאיזה שהוא אירוע תרבות ביישוב נווה דקלים (גם הוא בגוש קטיף), ואז נזרק כדור ברזל אל תוך האוטובוס, חלף על פני אחותי שנכנסה להיסטריה, ואנחנו כולנו נשכבנו מתחת לכיסאות עד שהגיעו חיילים."

חיילת ולֵיצנית

קרן התגייסה לצבא ובגלל פרופיל נמוך היא שובצה להיות פקידת לשכה במודיעין מרא"ם. "התאכזבתי. הרגשתי אז שהפוטנציאל שלי לא ממומש. לא היה לי אתגר, לא היה לי עניין.  יחד עם זה מצאתי תחום לפעילות היצירתית שלי. כמה חודשים לפני השחרור התחלתי לעבוד בשבתות כליצנית וכמפעילת ילדים בימי הולדת. ושוב הרגשתי שאני משמחת, וזה תמיד המקום הבטוח שלי, לשמח.

"כליצנית הרווחתי באירוע אחד סכום שווה לחצי משכורת חודשית צבאית. ואז מצאתי את עצמי עובדת בכל שבת בשלושה עד חמישה אירועים! להפתעתי הסתבר לי שאני יכולה להביא תועלת לאנשים ולהרוויח הרבה כסף מהשמחה," קרן מספרת כיצד הסתבכה פעם עם חיילים במחסום ארז בגלל המקצוע שלה. "פעם יצאתי מהבית באלי סיני מחופשת לליצנית בדרך אל אירוע יום הולדת בשדרות. בדרך לשם עברתי במחסום בלי בעייה. אבל כשחזרתי ממש התנפלו עלי חיילים במחסום ארז,  כי הם חשדו שאני מחבלת מחופשת לליצנית. ואז 'הרימו' שם את כל הגזרה ולקחו אותי למשטרה. זה היה קצת לא נעים וקצת מפחיד. כעסתי על הצבא. אבל זכיתי לכותרת ולכתבה בעיתון, הביא לי אחר כך הזמנות נוספות לעבודה..."

מובן שהיא לא הסתפקה בלהיות ליצנית, ואחרי השחרור התרחב העסק שלה והיא התחילה להפיק אירועים גדולים עבור ילדים. "אחרי השחרור קניתי מכונות סוכר ופופקורן וגם מתקנים מתנפחים. קניתי גם בובות ענק, התחלתי להעסיק עובדת ולעבוד בשיתופי פעולה עם אמנים כמו קוסמים, להטוטנים ורקדנים. וכך למדתי להפיק אירועים."

מאשקלון לכוכב מיכאל

"בכפר סילבר היכרתי את בעלי לעתיד – ברק מדמוני ממושב הודיה." מספרת קרן. "בכל שנות התיכון היינו ידידים ממש טובים. הוא היה התלמיד הכי חכם בכיתה ולמדנו יחד לבחינות. בהיסטוריה, למשל, אני נסחפתי לפרטים שוליים ולפן הסיפורי, והוא היה ממוקד ותכליתי."

ברק החל את שירותו הצבאי בקורס טיס ואחר כך עבר להיות מסתערב. "רק אחרי הצבא הידידות בינינו התלקחה לאהבה." מגלה קרן. "וכמו בסרט 'כשהארי שפגש את סאלי' התחתנתי עם החבר הכי טוב שלי, עם החבר שאיתו הצלחתי להיות אני. התחתנו בשנת 1999. זכיתי בשותף לחיים ובזוגיות בריאה."

אחרי החתונה עבר הזוג להתגורר באשקלון. שם נולד בנם הבכור עוז. כאשר מלאה לו שנה החליטה קרן להפיק לו מסיבת יום הולדת מפוארת כהרגלה. הם חגגו בבית הוריה באלי סיני והגיעו חברים רבים – מבוגרים וילדיהם. "לקראת סיום האירוע שמענו יריות." מספרת קרן. "ביום הזה חדרו בפעם הראשונה מחבלים לאלי סיני ורצחו את לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל. למזלנו זה היה אחרי שרוב האורחים שלנו כבר עזבו.  זו היתה פעם ראשונה שהבנתי שגם הילד שלי בסכנה." היא מעידה. "לא ידענו כמה מחבלים נכנסו. אבי הביא כלי נשק וחילק לגברים. החשכנו את הבית ונכנסנו לחד השינה של ההורים. היתה איתי חברתי אושרת קלרמן עם התינוקת אורי, ושתינו  התחלנו לחשב את כמות המטרנה שיש לנו עבור שני הפעוטות, כי לא היה ברור כמה זמן נצטרך להיות פה. היינו שם כל הלילה. בבוקר כבר יצאנו. אינני יודעת כמה זה השפיע על הילד שלי, אבל עליי זה מאוד השפיע. באותו שבוע חזרתי לאלי סיני כדי לנחם את המשפחה של לירון ז"ל. אחר כך נכנסתי אל הבית של הוריי. הייתי צריכה להביא משהו מחדר אחר. אז לקחתי בידי מקל, נכנסתי לאט לאט לחדר, כשאני בחרדה גדולה ובקושי נושמת, ובדקתי בזהירות, כמו בסרטים, אם מישהו לא מסתתר מאחורי הקיר ואפילו בתוך ארון הבגדים. עכשיו אני  צוחקת על זה, אבל יש כמה שריטות ממסע החיים שלי, אבל התמודדתי וצמחתי מהן."

ברק וקרן  התגוררו באשקלון אבל היא לא הרגישה שייכת. "חסרה לי מאוד ההשתייכות לקהילה משמעותית. רציתי חינוך כפרי עבור בני, לכן הייתי מסיעה אותו הלוך וחזור לגן הילדים בקיבוץ שדה יואב." קרן ניסתה ליצור הווי משותף לדיירי הבניין. הציעה להם מפגשים כמו הרמת כוסית בערב ראש השנה או מפגשים אחרים, אבל אז ענו לה השכנים: "תגידי תודה שאנחנו משלמים דמי ועד..."

ואז היא עברה עם ברק, עוז ואייל בנם השני למושב כוכב מיכאל. "התקבלנו נפלא." היא מספרת, "שכנה אחת הביאה תפוזים ושנייה הביאה פרחים, וכולם  והציעו עזרה עם הילדים. היו מאוד מאוד מחבקים. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. במושב כוכב ילדתי את הראל ואת ניר, ומאז אנחנו פה כבר 18 שנים."

הפקת אירועים

קרן סיימה תואר ראשון בחינוך ומדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. אחר כך הרשתה לעצמה להשתלם ולהתמקצע בתחום שהיא אוהבת באמת – הפקה וניהול אירועים. קרן, שהתחילה כליצנית וערכה בעבר אירועים לילדים, החלה להפיק אירועים למבוגרים, גם אירועים פרטיים וגם אירועים רחבי היקף למושבים, לקיבוצים ולעובדי ארגונים וחברות שהיא מלווה שנים רבות. "לכל אירוע שלי יש קונספט, קו מנחה, אותו קבעתי לאחר מחקר מעמיק של הלקוחות." היא מספרת. "לא רק התוצאה חשובה לי, אלא חשובים לי התכנון עם הלקוחות והדרך אל הקונספט יתאים לערכים, לאווירה ולתקציב של המזמינים." קרן חשה צורך לתרום לאחרים. "בכל חודש אני מעבירה סדנאות ועורכת בהתנדבות אירועים לאנשים מוגבלים או לאלו שאין להם אפשרות לשלם. זהו המעשר שלי."

הסדנא הזוגית

קרן הפיקה אירועים עד שנת 2020, ואז הגיעה הקורונה. כל האולמות נסגרו וכל האירועים  לקהל הרחב הופסקו. אבל קרן לא נכנעת למצבים. כשהמצב משתנה, היא מפעילה ראש יצירתי ופועלת. היא שולטת בגורלה. לכן היא חיפשה ומצאה תחום עיסוק חדש. היא מספרת: "בעת הקורונה מצאתי את עצמי בבית. פתאום היה לי המון זמן. פתחתי את המגרה שלי 'חשוב ולא דחוף'. מצאתי בה חומר מהתקופה שלמדתי ייעוץ זוגי בבר-אילן."

ואז היא החליטה לעבוד עם זוגות  כדי לתחזק ולחזק  את הזוגיות הטובה, לאו דווקא בעת משבר. "בשלב ראשון התחלתי ללמד מהי זוגיות באמצעות הפייסבוק. הסברתי לאנשים בתקופה הקשה הזו, בה כולם סגורים בבתים ויש מתחים, איך לא להגיע ל'פשיטת רגל' ביחסים ביניהם ולהשקיע בזוגיות."

בשלב שני פנתה קרן לתושבים במושב שלה, כוכב מיכאל, שיש להם אטרקציות ועסקי אירוח פרטיים, הן לבילוי והן מזון, כגון יוגה, אפיית עוגיות, ירי בחץ וקשת ועוד. היא הציעה להם להשתלב במסע שתתכנן לזוגות, שיבואו למושב ללמוד איך לחזק את הזוגיות שלהם – מסע בטבע עם תחנות שונות.

"אני קוראת לזה 'מתאהבים בטבע', מגיעים אליי זוגות, ואני יוצאת איתם לבילוי בטבע עם תחנות שונות, ובכל תחנה יש כלי אפקטיבי לחיזוק הזוגיות. אנחנו משלבים במסע צפייה בזריחה או בשקיעה. הטבע יש בו אלוהות," מוסיפה קרן, "אני לא צריכה להביא מומחה לתאורה. יש פה תאורה טבעית יפה ומשתנה משעה לשעה. יש לפעמים מהמורות בדרך. ברור שלא הכול מושלם. אנחנו משוחחים על כך שגם בחיי הנישואין יש מהמורות ומכשולים, אבל ניתן להתגבר עליהם ולצאת מחוזקים יותר. אני גורמת להם לחשוב ולהבליט את הטוב והחיובי שיש ביחסים ביניהם." 

קרן מלמדת את הזוגות להפעיל מודלים שונים. לדוגמא: חשבון ההפקדות של סטיבן קובי. סטיבן קובי מציין בספריו – שאחד מהם הוא "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" – שהחשבון הזוגי הוא כמו חשבון בנק. יש צורך להפקיד בו רגשות ומחוות. "אחד הדברים הבעייתיים בזוגיות," מסבירה קרן, "הוא 'המובן מאליו'. אנשים שוכחים להעריך מה יש להם בזוגיות ובחיים בכלל." הזוגות שעברו סדנאות זוגיות – לפעמים זוג אחד ולפעמים כמה זוגות יחד – מפרגנים ומממליצים מפה לאוזן על הסדנאות שלה. 

סדנת השמחה

כאמור, בילדותה הועברה קרן בין מוסדות לימוד שונים והיתה צריכה להסתגל בכל פעם לחברת ילדים חדשה. השיטה שלה היתה לשמח אחרים. אבל בהתבגרותה היא הגיעה למסקנה שונה קצת: "אחת התובנות שהגעתי אליהן עם השנים היא: הייתי עסוקה בלשמח אחרים ולא את עצמי. קודם כל אני צריכה לשמוח בעצמי. ואגב, כך גם באהבה. פעמים רבות אנשים רוצים שיאהבו אותם, אבל הם לא יודעים לאהוב את עצמם. לכן בניתי סדנא בשם 'להגביר את שמחת החיים'. אני מעבירה אותה בקרב מבוגרים וצעירים, כמו בני מצווה. בסדנאות החוויה האלו כולם מתבטאים ומשתפים את האחרים באופן פתוח ביותר." וכך ממשיכה קרן להעביר סדנאות של אהבה וסדנאות של שמחה לקהלים שונים, גם למעגלי נשים.

בעת המלחמה

כל המדינה חוותה משבר החל מהשבעה באוקטובר. וכמו רבים אחרים חוותה קרן אובדן של חברים ומכרים. אורן שטרן הי"ד, החבר הטוב של ברק בעלה, נרצח בנתיב העשרה. גם טובה גורן, מי שהכינה קייטרינג לאירועים של קרן, נרצחה יחד עם בתה. טובה ז"ל היתה אמורה להכין קייטרינג לאירוע שקרן תכננה עבור עצמה לכבוד במלאת לה חמישים תחת הכותרת "ארבעים ועשר", אבל מובן שהוא התבטל.

ברק, בעלה של קרן, גויס מיד למילואים ביחידה מיוחדת. גויסו גם בנה עוז, צנחן ביחידה 101 והבן אייל, שהוא חייל בשירות סדיר ומשרת בסיירת חרוב. קרן נכנסה למצב של פחד, מתח ומשבר. "אני פחדתי מהעצב," היא אומרת, "אבל נעזרתי בחברתי יעל יניב (פורטוגז), שהיא כמו מנטורית עבורי, וממנה למדתי שזה בסדר לכאוב.

"הייתי מתעוררת השכם בבוקר ויוצאת לראות את הזריחה, דבר שממש עזר לי. לפעמים הרשיתי לעצמי לבכות בדרך בכי משחרר. קיבלתי תמיכה של חברות שגם במשפחותיהם יש לוחמים. החברותא היא אחד הדברים שהצילו אותי באופן אישי.  כך גם הנתינה, העשייה. עשיתי מה שאפשר כדי לעזור ללוחמות. בין השאר ערכתי מעגל חברות לאם שכולה, שבנה נרצח בשבעה באוקטובר. ניסינו לשמח אותה ולרגש אותה ביום הולדתה, וזה לא היה פשוט. היו שם גם דמעות וגם צחוק."

התקווה

קרן ממליצה על ספר שמאוד עוזר בעת משבר. הספר הוא 'הבחירה – אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח". כתבה אותו אדית אווה אגר. "הספר הזה היה לי כמו תרופה," היא אומרת, "הוא על רקדנית בלט בת 16 שנשלחה לאושוויץ. הוא מרגש, נוגע ללב ויש בו תובנות רבות. אחת מהן: אי אפשר לשלוט על מה שקורה לך בחיים, אבל את יכולה לשלוט על האופן בו תגיבי למה שקורה לך. בעצם, זה משהו שתמיד שמתי לנגד עיניי, עוד מילדות," היא מוסיפה. "לשמור על התקווה. אני מעבירה סדנא בשם ''לחבק את התקווה ולזמֵן את השלווה'."

בחודש ינואר חזרה קרן לעבוד באופן מסודר, הן בהפקות והן בהרצאות ובסדנאות. "התחלתי כבר לראות את האור, נוכחתי לדעת שאני באמת יכולה לעזור גם לאנשים הכואבים."

והיא מסיימת: "אני גדלתי עם השיר של נעמי שמר 'על כל אלה', שנחשב שיר עצוב, כי יש בו שורה שאומרת 'אל נא תעקור נטוע'. אבל מיד אחרי השורה הזו נאמרות המילים 'אל תשכח את התקווה.' אני חושבת שאופטימיות היא אחד הדברים החשובים ביותר בחיינו."

ולסיום, קרן מתייחסת אל המצב הקשה של המפונים מבתיהם, ביניהם חבריה מנתיב העשרה וממקומות אחרים: "בית הוא ערך. אף בית מלון לא יכול לתת לך את ההרגשה של החום והעוגן שנותן הבית. אבל עם השנים את יודעת לבנות את הבית בתוכך. לא משנה מה יקרה, את צריכה לשמור על הכוחות שלך בתוכך ולא לחכות למישהו אחר שיעזור בבנייתו."

עדינה בר-אל

* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1322, 22.2.2024.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

עיון בשירתו של יהודה עמיחי

הרצאה שישית בסדרה לשנת תשפ"ד

המרצה ד"ר משה גרנות

נעיין בשירים "ראי אנחנו שניים מספרים", "תמיד את שוכבת על עיניי", "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "אל מלא רחמים", "שיר החוט למחט", "מרובע ט"ו", "שישה שירים לתמר", "ליום הולדתי"

הטקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 4.3.2024 בשעה 10.00

בבית יד לבנים

שימו לב, בבקשה, לשעת ההרצאה

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2013

7.5.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין" ואחר-כך באים יפה ברלוביץ ואמנון בלוך ואנו אוכלים ארבעתנו צהריים על המרפסת הנחמדה ואני גם כותב על כך בגיליון מחרתיים:

"מקום חדש-יחסית יש בתל-אביב – קפה-מסעדה 'קלמנטיין' שמו, ואנחנו מהססים להמליץ עליו פן יתמלא מבקרים עד אפס מקום ולנו לא יישאר היכן לשבת. בית הקפה מרווח, בסגנון אירופי של פעם. רהיטים כהים, יציבים. דוכן עיתוני חינם. מרחב ישיבה גדול באולמות הפנימיים, ובמרכזם בר מרשים – ויש מרפסת נעימה בחוץ, ולמטה גינה גדולה הנושקת לשדרות בן-גוריון. מצעד האימהות הצעירות עם התינוקות לחנות הצמודה בבניין, 'דיאדא', הופך את הישיבה לנעימה עוד יותר כי הפעוטות מחייכים אליך – אם אינך מזעיף אליהם פנים.

"בדרך כלל אנחנו שותים שם לפני-הצהריים קפה עם חברים מבוגרים מאיתנו, יצחק אורפז, שמאי גולן. הפעם, עם עוד זוג חברים, יפה ואמנון, החלטנו לנסות את ארוחות הצהריים של המקום."

8.5.13. אחרי חצות גיליון 841. אני נותן גם הודעה ומודעה על הערב לסרט על אורפז בסינימטק ב-3.6. וגם ממליץ על הסרט.

11.6.13. לפני הצהריים עם אורפז בקלמנטיין. הוא שולל מעבר לבית אבות כי אז פירושו של דבר שאין לו לאן לחזור, והוא לא מסוגל לחיות מחוץ לדירתו.

2.7.12. ב-11.30 עם אורפז, הפעם בקפה ליד "תולעת ספרים" כי קשה לו ללכת עד "קלמנטיין". קודם לכן יוצא לי לשבת כרבע שעה עם אשר רייך ודניאל כהן-שגיא כי אורפז כלל לא נכנס לתוך הקפה לחפש אותי אלא ישב בחוץ. בגללו אני יושב בחוץ וחם לי מאוד אבל לו בגילו זה בסדר. אני שואל אותו אם קיבל את הספר שלי והוא אומר שלא. זה מפליא. אבל אחרי דקותיים הוא מתאושש ואומר שאמנם קיבל ואפילו קרא שלושים עמוד אבל שכח שקיבל וגם שכח מה היה לו לומר לי. הוא כבר די מטושטש וגם בקושי שומעים אותו. אני צריך לחפש חברים צעירים יותר.

אני מקבל תגובות טלפוניות ובמייל... יש גם כמה תגובות כתובות, מפוצ'ו, שפירסמתי, ויעקב זמיר, שאותה אפרסם בגיליון הקרוב. בינתיים לא מזדעזעים אפילו, לא אורפז.

5.7.13. זה כמה ימים שאני לא מצליח ליצור קשר עם יהושע קנז. האמת שלא טילפנו אליו מאז חזרנו מפריז. המשיבון שלו מנותק והוא לא עונה למיילים. חשבנו אולי הוא בחו"ל ואולי בבית חולים? אחר-הצהריים הוא טילפן והיתה לו שיחה ארוכה עם יהודית. יותר מאוחר גם איתי. הוא טוען שלפתע חסרות לו מילים בדיבור והדבר מדאיג אותו. הוא ניתק את המשיבון וגם לא פתח את האי-מייל. לצערי הוא באמת לא נשמע כרגיל. סיפר שהוא נמצא בטיפול. לקח לו הרבה זמן לקבוע פגישה בצהריים ביום רביעי הקרוב. נשמע לעיתים קצת כמו אורפז בן ה-91 שכבר לא כל כך יודע מה נעשה סביבו. אני מקווה שיהושע ייצא מהמצב הזה כי אני יודע כמה הוא חרד לבריאותו.

[מתוך מכתב של ענת]: אהוד היקר, שבנו אמש, מאוחר, לשטוטגרט. לפני הטיסה ישבנו עם חברה בתולעת ספרים ומכיוון שראיתי שם את אורפז, ניגשתי אליו וברכתי אותו. אחרי כמה דקות וכמה מילים, נזכר שהוא מכיר אותי וכו'. אמר שאתה מזכיר אותי בשיחותיכם השבועיות.

 [אהוד בתשובה] לענת היקרה, אורפז קצת מתקשה בהכרת אנשים, גם כאלה שהכיר בעבר. אפילו את אשר רייך לא זיהה לאחרונה.

9.7.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". מאחר שקשה לו ללכת הוא לקח מונית. אני בקושי שומע את דבריו כי הוא ממש לוחש. סביבנו אימהות צעירות וסבתות צעירות ותינוקות. אני אומר שאלה יכלו להיות כבר נינים שלו והוא אומר שיש לו שני נינים אבל הוא לא ראה אותם עדיין. אמנם, יש לו כשלי זיכרון רבים לאחרונה וקשה לסמוך על מה שהוא אומר.

16.7.13. ...לאחר בלבולים טלפוניים עם יצחק אורפז, שדעתו כבר קצת משובשת עליו, נפגש איתו בקפה "העירייה" ליד "תולעת ספרים" בכיכר. משימה קשה מאוד. הוא בקושי מדבר ואני בקושי שומע אותו. רעש של דיבורים מסביב. הוא מביא עימו תיק של חומר ואני בוחר מתוכו שיצלם לי מאמר שלו על שדה וכן פרקי ביוגרפיה.

25.7.13. לפנות ערב מטלפן יצחק אורפז ומעתיר שבחים על פרק 10 ברומאן שלי, שעכשיו הגיע אליו ולדבריו הוא משיאי הפרוזה העברית וממש שירה. פתחתי שוב את הפרק ולא מצאתי אותו שונה בהרבה מפרקים אחרים, שאני מבין כי יצחק התקשה לקרוא בהם עד שהגיע לפרק העשירי. מילא. שיהיה. בעיניי אין הפרק הזה שונה בהרבה מפרקים אחרים, והוא גם די אירוטי.

אני חושש שאולי נהפך ליבו לטובה עליי בגלל שביטלתי ביום שלישי האחרון את פגישתנו השבועית בעקבות כאב הגב שהיה לי, והוא חושש שמא ברצוני להפסיק את הפגישות.

[אהוד: "מסעותיי עם נשים", 2013, פרק עשירי: "החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה". אבל הסיפור על הזונה בחיפה, שסיפר לי עמנואל בן עזר בן דודי, ואשר התרחש בתקופה ששירת כנוטר – מופיע רק בפרק שנים-עשר ברומאן].

30.7.13. הייתי אמור להיפגש עם אורפז ב-11.30 ב"קלמנטיין" אבל במקום זאת ביליתי שם שעה עם העוזרת המסורה שלו עליזה, והוא לא הגיע. נראה לי שהוא ירד לגמרי מן הפסים. מבולבל לגמרי וגם קמצן ורע-לב, לדבריה, חרף מסירותה לו. הוא רודה בה, והשיא שלאחר ששכחה להחזיר לו את כרטיס קופת חולים שלו, דרש ממנה שתבוא באחת-עשרה בלילה להחזיר, והאשים אותה שהיא עושה קניות בכרטיס הזה! מאחר שידעה שב-11.30 אני נפגש עימו ב"קלמנטיין", ישבה וחיכתה לו כדי להחזיר לו בנוכחותי את הכרטיס, שייווכח שאין זה כרטיס אשראי. מתברר שהוא רב ומתייחס בגסות לבני משפחתו וגם אליה ועם זאת הולך ונעשה מבולבל לגמרי. על כל פגישה שקבענו הוא מצלצל פעמים אחדות לוודא את השעה, ולבסוף גם לא מגיע.

בצהריים טילפן, מבולבל לגמרי, והתקשה להסביר היכן בילה את שעות לפני הצהריים בהן היה אמור לפגוש אותי, והתנצל שלא הגיע. נשמע הזוי וחוזר על כל דבר פעמים אחדות. אמרתי לו שעליו לבחור בין שתי אפשרויות: לקחת את עליזה לשבעה ימים בשבוע כדי שתשגיח עליו, או לעבור לבית האבות של ויצ"ו בדוד המלך. הוא שאל אם אהיה מוכן ללכת איתו לפגישה בוויצ"ו, אמרתי לו שלא, שעליו ללכת לשם עם הבן שלו, זאביק. הוא אמר שרב איתו [זאת גם עליזה סיפרה]. אמרתי לו שיתנצל ויילך איתו. התשלום, אחד-עשר אלף לחודש כולל הכול, גם ארוחות, ללא דמי פיקדון מראש, אינו יקר והוא יוכל לעמוד בו. הרי יש לו דירה בירושלים שהוא מסרב למכור. לא סיפרתי לו על הפגישה עם עליזה, כי זה היה לוקח עוד שעה בטלפון ואני כבר הייתי ישנוני אחר ארוחת הצהריים.

1.8.13. אורפז מעיר אותנו ב-2.30 בצהריים. יהודית עונה שהוא העיר אותה וסוגרת. לפנות ערב הוא שוב מצלצל ואומר לי שאין לו מים. אני – איפה הוא קונה את המים והוא אומר שבחנות הקרובה שאינו זוכר את שמה וגם אין לו טלפון שלה. אני מציע לו לרדת ולעשות משם משלוח של שישיית בקבוקי מים. הוא נשמע מפוזר לגמרי. הזיכרון שלו לא תקין. אני שב ואומר לו שעליו לקחת יותר ימים בשבוע את עליזה או להיכנס לבית האבות של ויצ"ו אך הוא טוען שהוא עדיין שולט במצב. אני משתדל להבהיר לו שהגבול של הפגישות שלנו הוא פעם בשבוע ב"קלמנטיין", ובמובלע שאין לי כוונה להיות עוזר שלו שיזעיק אותו כל פעם, מה עוד שהוא מבולבל מאוד.

6.8.13. מתחילת הבוקר אני מטלפן פעמיים לאורפז, גם אתמול השארתי לו הודעה בקשר לפגישה היום ב-11.30 בקלמטיין, והוא לא חוזר אליי. אי אפשר לדבר איתו ישירות אלא יש להשאיר הודעה מוקלטת ואז הוא חוזר אליך, אם הוא חוזר. כבר חשבתי שהוא בבית-חולים או שאינו כבר בחיים.

רק לפנות-ערב יהודית מספרת שהוא טילפן ב-4.30 מבולבל לגמרי ואמר שהוא רוצה לפגוש אותי היום ושאתקשר אליו. לא התקשרתי.

7.8.13. אורפז טילפן פעמים אחדות אל הנייד שלי ולבית. לא עניתי. רק בצהריים התקשרתי אליו והוא התקשר חזרה. מבולבל לגמרי. בקושי שומעים אותו. מדבר שוב ושוב על פגישה אבל אני מבהיר לו שרק במסגרת ימי שלישי בצהריים בקלמנטיין.

8.8.13. אורפז התקשר בבוקר וגם אחר הצהריים, בדיוק בשעה שישנים, וביקש מיהודית שניפגש איתו, גם היא, היום. היא אמרה שאי אפשר. אני לא מתקשר אליו כי אמרתי לו שניפגש ביום שלישי הקרוב ואני רוצה לראות אם הוא יעמוד בזה או ששוב יבריז מתוך בלבול.

13.8.13. לפני הצהריים אני נפגש סוף-סוף ב"קלמנטיין" עם אורפז. יום חם מאוד. הוא קצת מבולבל. אני בקושי שומע אותו. רוכן אליו באוזני הימנית ועדיין שומע רק לחישה לא ברורה. בשבע בבוקר כבר העיר את יהודית בקשר לפגישה שלנו היום.

18.8.13. לפני הצהריים פגישה עם שמאי גולן ב"קלמנטיין". הוא פורש כרגיל תגובות על הגיליונות האחרונים מרשימותיו. הוא סקרן לגבי היומן שלי לאחר שקרא בגיליון האחרון את הסיפור על שדה ואילנה במחנה יהודה בירושלים, למרות שזה לא מתוך היומן.

לאחר התייעצות עם ארנה וגם עם שמאי החלטתי לדחות בינתיים את המפגש של ארנה עם אורפז כי אינני יודע באיזה מצב הוא יהיה ואם הפגישה ביום שלישי הקרוב בכלל תתקיים. חשבתי שיותר  טוב שהיא תזכור אותו במיטבו. נראה אם הוא יזכור לשאול על הפגישה עימה.

27.8.13. לפני הצהריים עם אורפז ב"קלמנטיין". נראה מטושטש מאוד אבל הביא לי את החומר שביקשתי ממנו, "קוריקולום", כדי שאשלים את ההקלדה לקראת גיליון ראש השנה.

3.9.13. חשבתי שאפגוש את אורפז ב-11.30 כרגיל וגם השארתי לו שתי הודעות טלפוניות, אבל בצהריים טילפנה עליזה, המטפלת המסורה שלו, מבית החולים איכילוב ואמרה שיצחק מאושפז בפנימית ו' כי קיבל חום גבוה, וגם הבלבול. הוא ישהה במחלקה כל ימי החג. חשבנו להביא לו מחר מאכלים לחג, כמנהגנו בראש השנה ובפסח, אבל זה ירד מן הפרק.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אלכס לכיש

"... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

(בראשית י"ב ג')

רשימתו של משה גרנות, אשר התפרסמה בגיליון 1925 של חדשות בן עזר, מבוססת על פתח דבר (הקדמה) אשר הוכן עבור ספרו החדש "ההונאה שקבעה את גורל העולם". בספר זה ממשיך הסופר, כדרכו בקודש בכל הטרילוגיה שלו, להתייחס אל ספר הספרים ואל תובנתו כתופעה, שיש לשרשה מהעולם.

פרופסור אמנון שפירא ז"ל לעומתו, בו בערה אש תמיד וכמיהה אמיתית לתיקון עולם, חפר וחקר את ספר הספרים בלא להישען על תובנות הכרס של אבירי ביקורת המקרא. את תוצאות מחקרו הוא ריכז בספרו "התנ"ך –80 מהפכות (כמות לא סופית)".

אצטט כאן מספר שורות מתמצית הספר כפי שנדפס על גב כריכתו האחורית:

"לפני כ-150 שנה התגלו שרידי תרבויות עתיקות במזרח הקרוב, במסופוטמיה ובמצרים, ומחקרים היסטוריים משווים בינן לבין המסופר בתנ"ך, מאברהם אבינו עד עזרא הסופר.

"כאשר המחקר מצביע על תופעה דתית או פוליטית שהתקיימה בתרבויות העתיקות, אבל בתנ"ך היא מופיעה במגמה מנוגדת  – הוגדרה זו כ'מהפכה'."

מאז ההתנגשות הטקטונית בין תרבות העברים מזה לתרבות היוונים מזה, במפגש הסמלי ליד מקורות הירקון, בין אלכסנדר מוקדון שהיה בדרכו לכיבוש מצרים והכוהן הגדול שמעון הצדיק, התפתחה בעולם המערבי תרבות משותפת שהביאה איכות חיים משופרת לכלל האנושות.

תובנות התרבות היוונית-אלילית נבחנו ונוצלו עד תום, אולם התובנות המהפכניות שאותן מציע התנ"ך, מומשו רק בחלקן.

עם ישראל, שחזר לא מזמן להיסטוריה, יוכל להיות אור לגויים רק אם יראה את הדרך בה ניתן לממש את אותן המהפכות, אותן מנה אמנון שפירא ז"ל, שעדיין לא יצאו אל הפועל.

אלבס לכיש

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 897 מיום 5.12.13

ספר בשבוע

תום אדיסמן

על "מסעותיי עם נשים"

27 בנובמבר 2013, מתוך אתר באינטרנט

גילוי נאות, כשאל שולחן המערכת הגיע הספר הבא לא האמנתי שאצליח לסיים אותו, ובוודאי שלא מבלי להתרגז. אלא שלמרות ש"מסעותיי עם נשים", הספר החדש של אהוד בן עזר, עלול לעורר סוג של אנטגוניזם בקרב קוראות ממין נקבה, הוא עדיין מכמיר לב במידה מסויימת, בכך שהוא מניח מראה די מעניינת אל מול דמותו של חיימקה שפינוזה שעזב את הקיבוץ ומאז אינו מוצא מנוחה, או שלוות נפש, אלא מוצא משמעות לחייו בכל נערה ואישה הנקרית בדרכו.

הספר מצחיק ביותר, למען האמת אין כמו אהוד בן עזר מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – שמסוגל לתאר כך סיטואציות אינטימיות וניבולי פה משעשעים למדי.

זה הספר שלכם לסוף השבוע!

אהוד בן עזר – סופר, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף. אחד הסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט. הוא יסד עיתון אישי בשם "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח" המופץ למנויים וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב העיתון נקבצו סופרים, משוררים ואנשי רוח.

* * *

אהוד בן עזר

גוני המאוהב

בעברית יש אהבה, אהבים ואהבהבים.

וישנו גוֹנִי המאוהב.

אהבה זה כשאוהבים, אהבים כשמתעסקים ואהבהבים כשמפלרטטים, כלומר רק רוצים אבל מדברים יותר ממה שעושים.

ואילו גוני המאוהב חושב שהדבר הכי חשוב באהבה זה לרצות ברצינות את מי שאוהבים, וככל שאתה אוהב חזק יותר כך מגיע לך פרס גדול יותר, שהוא – התגשמות האהבה, הזכייה באהובת-ליבך. האהבה העזה היא הפרס שהאוהב מעניק לאהובתו, כאילו הגיש לה על טס את ראש עצמו, והכריז:

"קחי אותי! לא יהיה לך עוד מישהו שיאהב אותך כמוני!" – (בדומה למה שכתוב בעשרת הדיברות: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי!")

והיא צריכה להיות אסירת-תודה לו על שמצא אותה ראויה לאהבתו, להעניק לו את חייה במתנה – וכמובן גם לעשות כל מה שהוא מצווה עליה.

*

תחילה לא שם גוני לב לדוֹקִי. הכיתה החדשה היתה מלאה בנות; עוד אחת מתרוצצת ולה שיער שחור, חלק, אסוף-לאחור, והיא מצייצת – מה זה משנה? העולם מלא צייצניות שעושות לך חור בראש בדיבורים שלהן, שתדפיס להן עבודות במחשב שלך, שתמצא מסיבות ליום שישי בערב. שתשמע כמה נחמד החבר-החייל של זיווית (ואיך אבא של גואל, זה שם החייל, כבר נותן לו את המכונית). שתביא להן דברים טובים מהבית לטיול. ש... ש... ש...

אבל יום אחד, כאשר הסתכל באלבום של אימו מן הזמן שהיתה סטודנטית, התפלא לראות עד כמה היא ודוקי דומות. אותו שיער שחור, חלק, אסוף-לאחור (התמונה של אימו היתה בשחור-לבן), אותן פנים מעוגלות, עיניים קצת אלכסוניות, גוף דק ואפילו – חזה בולט.

תחילה זה סתם שיעשע אותו וחשב להביא את התמונה כדי להראות לדוקי, סתם כך; אבל אז, בטיול למצדה, כאשר ישבו בערב סביב למדורה, באכסניה בעין-גדי, בין התמרים, מול חוף ים-המלח, ושרו יחד שירי תרפ"ה-פ"ו, שירים של תנועות-הנוער של פעם שנשאר בהם, זאת יש להודות, משהו שמכמיר (זאת אומרת – מחמם) את הלב, שרה דוקי סולו בקולה הצלול:

"בוא ואשק לך, / בני האדם, / מול ירק שדות, / שמיים של אור – "

ופתאום חש גוני שהקטנה הזו, הַפָּשׁוֹשִׁית, היא הדבר החשוב ביותר שפגש עד כה, והיא התוכן של חייו מעתה. הוא כאילו חדל להיות הוא-עצמו, איבד את מרכז-הכובד שבתוכו, ומעתה יזכה בשיווי-משקל רק אם יהיה איתה יחד, כמעט תמיד, כי האהבה שלו אליה חזקה ממנו וממנה.

את סופו של הטיול עבר כסהרורי. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, מנסה לצוד את מבטה. מתרגש בדברו אליה. בלילה, בשק-השינה, הירהר כבר בשמות שיתנו לילדים שלהם, האם על שם סבא שלו יצחק, שנהרג במלחמת השיחרור, או שם יותר מודרני? ואולי יציע לה לנסוע עימו בפסח לאילת, שניהם יחד, לבדם, על החוף? ומתי אפשר יהיה כבר להתחיל ללמוד נהיגה, כדי שיוכל לקבל פעם את המכונית מאביו ולנסוע עם דוקי, רחוק, נאמר – לבניין הטלוויזיה ברוממה שבירושלים, שם יקבלו אותו בכבוד רב כי הוא מופיע שם בתור ה... המפורסם, ה... מה? – עוד לא החליט.

הוא צילם אותה פעמים אחדות בטיול, נתן לה תמונה בלי לכתוב מאומה מאחור, התבייש. אבל שמר אצלו בחדר את תמונותיה, יחד עם תמונת אימו שסחב מהקופסה שלה, והיה מתבונן בסתר ושוקע בהזיות-בהקיץ שבהן הוא ודוקי הזוג המפורסם ביותר בארץ.

*

בחגים עבר על פני בית-הכנסת שברחוב והתבונן ברחמים באנשים המתפללים שם. מה הוא האלוהים שאותו הם מעריצים ואליו הם קוראים – לעומת דוקי שלו? הדת זה בטח עניין לאנשים זקנים, שכבר חדלו לאהוב, שאין להם משהו כמו דוקי שייתן טעם לחייהם.

*

לבסוף אזר אומץ והזמין את דוקי להצגה ראשונה. לא העז לגעת בה אבל חשב כל הזמן עליה וכמעט לא ראה מה מתרחש בסרט. כאשר צחקה – צחק, רק כדי שלא תרגיש.

אחרי הסרט הלכו לאכול המבורגר, ידיו רעדו, פתאום לא הסתדר לו עם שקיות הקטשופ ורוטב אלף האיים. הוא ליווה אותה הביתה, מזיע מהתרגשות וחש עצמו ככישלון מוחלט. בטרם נפרדו, הציע לה, כמי שקופץ למים עמוקים מבלי לדעת לשחות – חברות.

הוא היה בטוח שתסרב. להפתעתו – הסכימה, ואף הניחה לו לנשקה על מצחה.

בדרך הביתה היה גוני המאושר באדם. שר בקול רם. ריקד. דיבר אל עצמו. בטח שהדבר החשוב ביותר כבר נעשה. מעכשיו החיים יהיו אחרים. דוקי הסכמה להיות חברה שלו. לא יהיה לה עוד מישהו שיאהב אותה כמוהו. היא לא יודעת באיזה אוצר זכתה!

*

עשרה ימים היו חברים. הלכו עוד פעם לסרט והכינו יחד, אצלה בבית, עבודה בהיסטוריה. ביום האחד-עשר אמרה לו דוקי:

"אני מציעה שנישאר ידידים אבל אני לא יכולה להתחייב."

"מדוע?"

"אתה מלחיץ אותי נורא. אני צריכה לספר לך כל יום עם מי נפגשתי, מה עשיתי, לאן אני חושבת ללכת. מרגיז אותך שאני נפגשת עם חברות שלי. אני מרגישה כמו בבית-סוהר."

"אבל אני אוהב אותך!" נפלט סוף-סוף מפיו הדבר.

"אז אולי האהבה לא מתאימה לי. חשבתי שכאשר אוהבים זה כמו שני צמחים שפורחים יחד, ולא שהאחד עושה כל הזמן צל על השני, וחונק אותו."

"אז באמת הגיע הזמן שתפסיקי לחנוק אותי! בחיים לא יהיה לך עוד מי שיאהב אותך כמוני!"

"אני חונקת אותך? אז באמת, אין לי מה לדבר איתך יותר כי ממילא לא תבין!"

והם נפרדו.

"המטומטמת הזו," לחש לעצמו גוני, גרונו חנוק דמעות, בדרכו הביתה, "בחיים לא יהיה לה עוד מי שיאהב אותה כמוני! היא עוד לא מתארת לעצמה מה היא הפסידה בי!"

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

דילמת הבחירות בתל אביב

הבחירות בתל אביב מעמידות אותי בדילמה קשה. בעבור מי להצביע?

המועמדים לראשות העיר הם:

1. רון אובז'נסקי-חולדאי.

2. אורנה שוחטמן-ברביבאי

3. יובל צלנר

5. אמיר בדראן

הסיעות למועצת העיר המתמודדות:

1. תל אביב אחת סיעת חולדאי.

2. יש עתיד והתל-אביבים – סיעת ברביבאי וציפי ברנד.

3. מר"צ חוזה חדש הירוקים. איחוד מיטל להבי לחוזה חדש.

4. חי חילונים ירוקים – ראובן לידיאנסקי עם אברהם פורז.

5. כולנו העיר רשימה יהודית-ערבית של אמיר בדראן.

6. הרשימה השווה: הרשימה הלהטב"קית, אותה מובילים לינור אברג'ל ואמרי קלמן.

7. תושבי העיר: סיגל ויצמן-אהרוני (מרצ לשעבר) עם האני קרוואן ממשפחת אבו חסן היפואית ופעיל השכונות גבי שמעיה.

8. תקווה חדשה: מפלגת גדעון משה זריצ'נסקי-סער, אותה מוביל המועמד לראשות העיר יובל צלנר.

9. מאמינים בתל אביב: איחוד הרשימות בין הבית היהודי ויהדות התורה בתל אביב, בראשותו של סגן ראש העיר חיים גורן.

10. רשימת ש"ס בתל אביב בראשותו של סגן ראש העיר אלחנן זבולון.

11. כוח לגימלאים: נתן וולוך בן 86, מכהן כבר כמעט 50 שנה במועצת העירייה.

12. הליכוד-עוצמה-יהודית.

דילמה קשה. לא אבחר ברון אובז'נסקי-חולדאי בגלל הריסת העיר והפיכתה לקשה למגורים. בגלל התנגדותו להנצחת חללי צה"ל על אנדרטת אלטלנה, ובחירתו בגדעון לואי (לוי) האנטי ציוני והאוטו-אנטישמי לראוי לפרס סוקולוב הציוני.

לא אבחר באורנה שוחטמן-ברביבאי המריונטה של יאיר למפל-לפיד שנראית אולי מתאימה לעיריית עפולה (ואני לא מזלזל חלילה) אך וודאי לא לתל אביב. שלא תחזור טעות עינת קליש-רותם בחיפה.

לא אבחר ביובל צלנר המושחת שהרוויח ממעשה שחיתות של רכישת דירה בהרחבת קיבוץ גבת.

https://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-30c769882ec6c31004.htm

לא אבחר באמיר בדראן הערבי-המוסלמי הגזען חבר חד"ש, תומך החמאס.

לכולם אצביע פתק לבן.

אז מה נשאר? נשאר לבחור רשימה למועצת העיר. לאחר סקירה נשארה לי רק רשימה אחת ראויה. אמנם רשימת נישה למען סקטור מסויים מופלה, שלא מתיימרת לדבר גבוהות על הנהגה. והיא: כוח לגימלאים: נתן וולוך הנצחי בן 86, מכהן כבר כמעט 50 שנה במועצת העירייה, ולא עשה הרבה אבל בכל זאת חשוב שיהיה ייצוג לגימלאים. בהצלחה.

שמות מקוריים

העיר היי-און-וואי (באנגלית: Hay-on-Wye, בוולשית: Y Gelli Gandryll או Y Gelli) בגבולה  של אנגליה עם וויילס, מכונה בשם "עיר הספרים", העיר היא בעצם עיירת שוק קטנה בה מתגוררים כ-1,900 ובעיירה הקטנה ישנם יותר מ-30 חנויות ספרים, דבר אשר עבורו מפורסמת העיר ברחבי העולם וידועה כ"עיר ספרים".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%95%D7%90%D7%99

לדעתי עיר הספרים הבינלאומית היא דווקא העיר תל אביב. בכל רחוב שאתה הולך בו אתה מוצא ספרים. בעבר כאשר מישהו נפטר היו ישר משליכים את תכולת דירתו לרחוב כולל כל ספרייתו. כיום אין צורך לחכות למוות, אנשים קונים או מקבלים ספרים, ומיד נפטרים מהם ומשליכים אותם לרחוב. בתל אביב אין יותר צורך לקנות ספרים רק לאסוף מהרחוב.

מכיוון שאני Flâneur נהפכתי למלקט ספרים. ומכיוון שאין לי יותר מקום לספרים אני לעתים אוסף ומחזיר. בקיצור לפני שבועיים מצאתי ברחוב את הביוגרפיה של אלתרמן.

https://www.am-oved.co.il/%D7%90%D7%9C%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%9F

ספר עב כרס 912 עמודים. ספר מרתק. תמונת תקופה היסטורית וספרותית.

קראתי אותו בעניין וממליץ לכולם. אין בכוונתי לתת הערות על הספר מלבד הערה אחת על דבר שמאד הערכתי בו. מחבר הביוגרפיה דן לאופר-לאור הקפיד בשיטתיות לתת לכל אחד מהאנשים המוזכרים בספר כולל נתן אלתרמן את שמם המקורי. (כמובן מלבד שמו שלו לאופר). ובזה היתה תוספת חשובה לידע על אותו האיש. ועכשיו אני תוהה מה אומרת על כך  החוקרת המובהקת של אלתרמן, פרופסור זיווה גרבורג-שמיר לאחר שתהתה על מנהגי להוסיף את השמות המקוריים. מה דעתה על התוספת החשובה הזו בספר?

למדתי השבוע גם דבר חדש ומשמח ממיכל לרנר-סנונית. השמות המקוריים, היא אמרה, משעשעים את הקוראים ("חדשות בן עזר", 1927). נהדר. איך אמר שלום עליכם: "לאכן איז געזונט – דאקטוירים הייסן לאכן" – "הצחוק טוב לבריאות. רופאים מצווים לצחוק".

אז בשמות המקוריים אותם אנו מביאים יש גם מידע וגם בריאות.

חוסר אמונה עצמית

הרשת מלאה בקורסים של העצמה והדרכה ל"אמונה בעצמי", "אמונה בעצמך", והנה כותבת מיכל לרנר-סנונית שהיא אינה מאמינה בעצמה שהיא מסכימה עם נעמן כהן. ("חדשות בן עזר", 1927) האמת גילוי עצמי מרגש. כשלעצמי קיבלתי כבר את כל סוגי הביקורות שליליות וחיוביות. הפעם באמת התרגשתי, אלא שמכיוון שתמיד עדיפה אמונה עצמית על חוסר אמונה. אני תוהה האם גם בפעמים בהם שיבחתי את החלוצים הבלגים מפולניה שהתנחלו בעמק חפר והקימו את קיבוץ עין החורש, ואת אבא קובנר, חבר קיבוצהּ, היא כן האמינה בעצמה, ולא הסכימה איתי?

עלילה כוזבת

אדון, רב, ר' יוסף גייסינוביץ'-אחיין-מאיר מלין על שאול ארלוזורוב ז"ל שמאן להתפייס עימו והוא אף מטיף מוסר לילדיו: "ילדיו של שאול ארלוזורוב יכולים להתבייש על שאביהם חזר על העלילה הכוזבת ברצח סבם בכל הזדמנות עד יומו האחרון." ("חדשות בן עזר", 1927) לא עלה על דעתו שהוא פשוט לא היה יכול ובניו פשוט אינם יכולים לסלוח לאביו אב"א שאול גייסינוביץ'-אחימאיר על דברי ההסתה המכוערים שלו נגד סבם חיים ארלוזורוב שפרסם בעיתונו "חזית העם".

חיים ארלוזורוב הותקף מעל דפי "חזית העם" מיום הופעת העיתון ועד הירצחו, וכונה בכינויים כגון "שאבעס-גוי מנדטורי" ו"יהודי חצר מתרפס". ב-16 ביוני 1933 פורסם ב"חזית העם" מאמר מאת יוחנן פוגרבינסקי תחת הכותרת "ברית סטלין–בן-גוריון–היטלר", ובו הותקף ארלוזורוב נחרצות על מסע השתדלנות שלו בגרמניה הנאצית.

פוגרבינסקי כתב: "[...] ואנו קוראים בעיתון הלופבאני המזוהם [הכוונה ל"הפועל הצעיר" שערך יצחק לופבאן] שיחה עם מיסטר ארלוזורוב [...] ובה אנו מוצאים בין שאר דברי ההבל והשטות שבהם מצטיין הינוקא האדום הזה כי לפתור את שאלת היהודים בגרמניה יוכל רק הסכם עם... היטלר וממשלתו [...] האנשים הללו [...] החליטו כרגע למכור את כבוד העם העברי, זכויותיו ובטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול בעד בצע כסף להיטלר והנאצי"ס [...] הציבור היהודי בארץ ובחו"ל יפגוש את הברית המשולשת 'סטאלין–בן-גוריון–היטלר' בבוז ובשאט נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפני בצע כסף מכרו את כבוד עמם לעיני כל העולם הנאור למטורפים שבאנטישמיים. העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי-כבוד עמם ותורתם, יידע גם כיום להגיב על הנבלה הזאת, הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו" [ההדגשה במקור].

שעות אחדות לאחר פרסום המאמר ב-16 ביוני 1933, נרצח ארלוזורוב, ולכן טבעי שכמה מחברי מערכת "חזית העם" ביניהם אבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר הואשמו בתכנון הרצח ובהסתה לפשע. (אבא גייסינוביץ'-אחימאיר שוחרר מאשמת השתתפות ברצח אבל מפרספקטיבה היסטורית של ימינו חבל שלא הואשם בהסתה לרצח. הסתה המסכנת עד ימינו את כל הצדדים הפוליטיים. נ.כ.).  על החזיר נאמר "כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור" (רש"י על בראשית כ"ו ל"ד) כך גם יוסף גייסינוביץ'-אחיין-מאיר. הוא מטיף מוסר לילדיו של שאול ארלוזורוב ואומר להם שיתביישו על עלילת כזב בעוד הוא עצמו אחראי לעלילת כזב נתעבת לא פחות כאשר כתב כי מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה. מן הראוי שיקשוט עצמו תחילה וייתבייש תחילה בעצמו.

לסיכום: למען השלום והאחדות בהחלט ראוי לערוך מפגש של סליחה והתנצלות כהצעתו של אב"א שאול גייסינוביץ'-אחימאיר על קבר חיים ארלוזורוב, ועל קבר יצחק רבין. המפגש בין צאצאיהם, לבין יוסף גייסינוביץ-אחיין-מאיר. יביא סוף למחלוקת ויביא שלום לישראל.

הגזענות האנטי-אשכנזית נגד הקיבוצים וההתנחלויות

תום מהגר הגזען האוטו-אנטישמי, האנטי-ציוני, תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והגזען האנטי-אשכנזי, מתנאה בהיותו מרכז פרויקט "נכבה, אשכנזים ומזרחים" בעמותת "זוכרות", וממשיכו של עוזי אזולאי בהפצת עלילת הדם של חטיפת ילדים תימנים ע"י אשכנזים, מתקיף את דבריו של ניר מאיר בראיון עימו.

(מירב מורן, "אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל" – סוף שבוע, "אל-ארצ'" 16.2.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-02-15/ty-article-magazine/.highlight/0000018d-a3a8-d42f-adcd-ebe8f7690000

"מאיר," כותב מהגר, "מתאר את מטרות ההתיישבות הקיבוצית: ביחס לערבים, מפעל הייהוד, תוך שיתוף פעולה ממוסד עם תנועת ההתנחלות. (הערבים מכנים את כל יישובי העוטף התנחלויות)

"ביחס למעמדות הנמוכים היהודיים, בעיקר עיירות הפיתוח הסמוכות לקיבוצים," מוסיף מהגר, "התנועה נוקטת מדיניות מתבדלת ומתנשאת. זה האופי הקולוניאלי של התנועה הציונית. העמדה של מאיר בהקשר הזה: 'מכל מקום שאנחנו נזוז, הערבים יבואו במקומנו. בהתיישבות ורק בהתיישבות אפשר להשליט ריבונות.' הדברים כמו לקוחים מהמדריך לקולוניאליזם התיישבותי. יהודים מעצם היותם יהודים צריכים לשלוט בכמה שיותר קרקעות, בשעה שיש להצר את הנוכחות של ערבים במרחב, מעצם היותם ערבים.

"מאיר מבטא נאמנות לערכים של הציונות המדינית, אשר דיברה מפורשות על 'כיבוש האדמה", "הפרחת השממה" ושאר מוטיבציות קולוניאליות. במהלך המלחמה ב-1948 ואחריה הכוונות תורגמו למעשים באמצעות גירוש המוני והקמת מערך מדינתי-חקיקה, ממשל צבאי ומוסדות מיישבים – שנועד לבסס ולחזק את התהליך של ייהוד הארץ. השליטה הצבאית לאחר 1967 וגם המצור המתמשך על רצועת עזה שירתו את אותו היגיון קולוניאלי: כמה שיותר יהודים על כמה שיותר שטח, כמה שפחות ערבים על כמה שפחות שטח. במסגרת המדיניות הקולוניאלית, ה'חלוציות' האשכנזית נהנית מבכורה ועדיפות בכל מה שקשור להתיישבות, קרקעות ודיור.

"הריאקציה הפוליטית הזאת מציבה אתגר משמעותי למאבק המזרחי לצדק ושוויון, שעלול להגיע למבוי סתום אידיאולוגי. ההתכנסות סביב הקונצנזוס הישראלי החדש דורשת מאיתנו להסכין עם אותה מדיניות קולוניאלית, שבמסגרתה ה'חלוציות' האשכנזית נהנית מבכורה ועדיפות בכל מה שקשור להתיישבות, קרקעות ודיור. הרכנת הראש בפני אתוס זה, כמוה כהודאה בנחיתות של הציבור המזרחי לעומת 'חוד החנית' הציוני-האשכנזי." כפי שמאיר ניסח זאת בבוטות: "תושבי קריית גת אינם מוזמנים לדשא של הקיבוץ."

"המאבק המזרחי* אינו יכול להתעלם מהפיל הפלסטיני שבחדר. פעילים וארגונים שונים דימיינו במשך שנים את השוויון החברתי במנותק מההיסטוריה ומן ההווה של כיבוש ונישול העם הפלסטיני.

"הראיון עם ניר מאיר מבהיר, שכל עוד המדיניות הקולוניאלית תימשך, מי שיובילו אותה, ובעיקר ירוויחו ממנה, הן שתי תנועות ההתיישבות 'הערכיות' (קרי, אשכנזיות) של ישראל: התנועה הקיבוצית בגבולות 1948 ותנועת ההתנחלויות מעבר לקו הירוק."

(תום מהגר, "מהמדיניות הקיימת ירוויחו בעיקר הקיבוצים וההתנחלויות, "אל-ארצ'י, 18.2.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-02-18/ty-article-opinion/.premium/0000018d-bbe2-dc8c-a3df-fbf7b2d40000

*הבנתם? לפי מהגר הגזען האנטי אשכנזי, האוטו-אנטישמי, והאנטי-ציוני "המזרחיים (כוונתו הערבים היהודים, ולא היהודים הערבים כי אינו מכיר בקיומו של עם יהודי) – אינם חלק מהקולוניאליזם הציוני שהוא רק אשכנזי. לכן עליהם למרוד באשכנזים ועליהם לחסל את מדינת היהודים האשכנזית ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית שבה יחיו הערבים-יהודים כפי שחיו בעבר בגן העדן הטרום ציוני-אשכנזי תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

כגזען אנטי-אשכנזי ומכך אנטי-ציוני, וכתומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מהגר אינו מסוגל להבין כי ההתיישבות והמאבק הציוני הוא מאבק נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית, בדיוק כמאבק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, והגיאורגים שסילקו את הכיבוש הערבי וזכו לשחרור לאומי.

איני יודע אם מהגר חסידו של עוזי אזולאי הוא ממוצא תימני או ח'ותי, אבל אם היה ישר עם עצמו לשיטתו היה צריך לשחרר את ערביי א"י מנוכחותו ולחזור לחיות בשיוויון והרמוניה תחת שלטון התימנים או הח'ותים. מר מהגר, הגר כבר!

הגזענות האנטי-אשכנזית של הביביסטים נגד הקיבוצים

מיד לאחר שכתבתי על הראיון עם ניר מאיר קיבלתי תגובה מביביסטית המציגה עצמה "יהודייה-ערבייה": "למה לא כתבת על הגזענות שלו?"

"איזו גזענות?" תהיתי, "אצל ניר מאיר אין שמץ גזענות. גזענות נמצאת רק בראש הגזעני שלך, ושל תום מהגר. הנה קראי את הריאיון איתו ונראה אם תמצאי לי גזענות."

"אין לי צורך לקרוא," ענתה לי, "'קְדוֹשָׁה מְעַנׇה' הסבירה את זה טוב ממני:"

https://twitter.c"om/Shutup100000/status/1759194999239930215?t=BKDOlgg_l5q-vSqdyUIM0Q&s=03)

אני פותח את הקישור. הצייצנית "קְדוֹשָׁה מְעַנׇה" המגדירה עצמה "ארכיביביסטית", המשמשת כאורים ותומים אצל הביביסטים, כותבת כך: "אנחנו מדברים על הפרדה בין ילדי קיבוצים לילדי שדרות בגיל גן!!!!! ילדים בפאקינג גן!!! איזה פערים תרבותיים יש בין ילדי גן משדרות לאלו מהקיבוצים? פערי תרבות שאפילו הטבח לא מחק?! הפער היחיד הוא שילדי שדרות מחונכים לשיוויון, אהבה וקבלה. זה הפער. ואולי מוטב להרחיקם ממי שמחונך ההיפך."

מסתבר שהביביסטים פיתחו תורת גזע חדשה. קיום גזע ביביסטי מול גזע קיבוצי. שאלתי אותה מיד: "לפי תורת הגזע החדשה שפיתחתם לאיזה גזע שייכים ילדי משפחת ביבס מקיבוץ ניר עוז (הלוואי שיחזרו בשלום) ולאיזה גזע שייכים ילדי שדרות?" כמובן שעל זה לא קיבלתי תשובה.

 כשם שתורת הגזע של היטלר היתה המצאה הזויה שלו. במציאות אין גזע ארי ואין גזע יהודי. (היטלר לא דיבר על גזע שמי, אלא על גזע יהודי, כי הערבים קיבלו אצלו הכשר).

אם הגזע הארי הוא בלונדיני גבוה ורזה, הרי בלונדיני כמו היטלר, גבוה כמו גבלס, ורזה כמו גרינג... כך גם אין גזע ביביסטי או גזע קיבוצי, או גזע שדרותי. בשדרות יש ילדים מכל העדות. יש גם גנים מכל זרמי החינוך, ממלכתי, דתי, חרדי של ש"ס וחרדי אשכנזי, וכו'. כמובן שגם בקיבוצים יש ילדים מכל העדות. לקיבוצים יש מערכת חינוך מסויימת לפי החינוך הקיבוצי. אין שמץ גזענות בכך שהקהילות הקיבוציות שומרות על המבנה החינוכי הקהילתי. כל אדם משדרות יכול להתקבל כחבר קיבוץ, וילדיו אז ילמדו באותה מערכת חינוך. ניר מאיר מדבר בעצמו על הצלחת קיבוץ כרם שלום שבו חברים חילונים ודתיים בהרמוניה. בלי הפרדה לגזעים הזויים.

מסתבר לי שוב ושוב שמחלת הנפש הביביפיליה (בדיוק כמו הביביפוביה) היא מחלת נפש קשה לריפוי. מחלה שהביאה לשנאה חולנית לקיבוצים. להפתעתי הביאה הביאה אף לכך שלאחר הטבח בקיבוצים היו ביביסטים ששמחו על הטבח הנורא שהיכה בהם.

לפני ה-7 באוקטובר כתבה לי ביביסטית אדוקה (אשכנזית) יומם ולילה מכתבים בהם השטינה נגד הקיבוצים. ותמיד בהכללה. "הקיבוצים" "הקיבוצים"... (בדיוק כמו "היהודים"  בתעמולה האנטישמית). תמיד בהכללה, בה' הידיעה לעולם לא על קיבוצניק זה או אחר. לאחר הטבח בקיבוצים כתבה לי אותה ביביסטית אדוקה (אשכנזית) כך: "לצערך היה טבח בקיבוצים..." "למה לצערי?" שאלתי אותה, "ולא לצערך?" היא לא השיבה.

הגיעה העת לרפא את שתי מחלות הנפש המשלימות זו את זו. הביביפיליה והביביפוביה.

תוכנית היום שאחרי

לאחר ביקורת רבה מבית ומחוץ הביא ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, לאישור הקבינט המדיני-ביטחוני את הצעתו ל"יום שאחרי" מיטוט החמאס:

מסמך העקרונות של ראש הממשלה משקף הסכמה ציבורית רחבה של מטרות המלחמה ושל החלופה האזרחית לשלטון החמאס ברצועת עזה.

בטווח הזמן המיידי: צה"ל ימשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתיות השלטוניות של חמאס והג'יאהד האיסלאמי, השבת החטופים ומניעת איום מרצועת עזה לאורך זמן.

בתקופת הביניים: במישור הביטחוני - ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי בכל רצועת עזה, ללא הגבלת זמן, לצורך מניעת התחדשות הטרור וסיכול איומים מעזה. מרחב האבטחה שמוקם ברצועת עזה בשטח הגובל עם ישראל יתקיים כל עוד קיים בו צורך ביטחוני.

ישראל תקיים "סוגר דרומי" בגבול עזה-מצרים לצורך מניעת התעצמות מחדש של גורמי טרור ברצועת עזה. "הסוגר הדרומי" יפעל, ככל הניתן, בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארה"ב, ויתבסס על אמצעים למניעת הברחות ממצרים הן בתת-קרקע והן מעל הקרקע, לרבות במעבר רפיח.

ישראל תשלוט ביטחונית בכל השטח מערבית לירדן, לרבות במעטפת של עזה למניעת התעצמות גורמי טרור באיו"ש וברצועת עזה ולסיכול איומים כלפי ישראל.

יתקיים פירוז מוחלט ברצועת עזה מכל יכולת צבאית, מעבר לנדרש לצרכי שמירת סדר ציבורי. האחריות למימוש יעד זה ולפיקוח על קיומו בעתיד הנראה לעין מסורה לישראל.

במישור האזרחי –  ככל הניתן, הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי ברצועת עזה יתבססו על גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי. גורמים מקומיים אלה לא יהיו מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור ולא יקבלו מהם שכר.

תקודם תוכנית לדה-רדיקליזציה מקפת בכל מוסדות הדת, החינוך והרווחה ברצועת עזה, זאת ככל האפשר במעורבות ובסיוע מדינות ערביות שיש להן ניסיון בקידום דה-רדיקליזציה בשטחן.

ישראל תפעל לסגירת אונר"א שפעיליה היו מעורבים בטבח ה-7 באוקטובר, ושבבתי הספר שלה חינכו לטרור ולהשמדת ישראל. ישראל תפעל להפסקת פעילות אונר"א ברצועה ולהחלפתה בסוכנויות סעד בינלאומיות אחראיות.

שיקום הרצועה יתאפשר רק לאחר השלמת הפירוז ותחילת תהליך הדה-רדיקליזציה. תוכניות השיקום תבוצע במימון ובהובלת מדינות המקובלות על ישראל.

בטווח הארוך: ישראל דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים בעניין הסדר קבע עם הפלסטינים. הסדר כזה יושג אך ורק במשא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים.

ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. הכרה כזו בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר תעניק פרס עצום לטרור שלא היה כדוגמתו ותמנע כל הסדר עתידי לשלום.

עקרונות תוכנית ראש הממשלה בנימין נתניהו ליום שאחרי חמאס:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838561&forum=scoops1

למרות שהתוכנית מציינת את עיקרי האינטרסים של ישראל ומאתגרת את ארה"ב והאו"ם, מיד החלו הפרשנים בטלוויזיה ובעיתונות לתקוף את התוכנית בטיעון שאינה תוכנית. אדרבא נראה איזו תוכנית הם מציעים ליום שאחרי. הנה גם אתגר לבנימין גנץ, גד אזנקוט, ויאיר למפל-לפיד הציגו את תוכניתכם אם אתם מסוגלים, ונבחן אותה. למותר לציין שמשרד החוץ הפלסטיני דוחה את התוכנית של נתניהו לאחר המלחמה ורואה בה ''הכרה רשמית בכיבוש מחדש של רצועת עזה.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838585&forum=scoops1

פחדנות

זכותם של בנימין גנץ, גד אזנקוט, ויאיר למפל-לפיד לתמוך בחברותו של עופר כסיף בכנסת ישראל למרות מאבקו להצלת שלטון החמאס, אבל תמיכה בו ע"י היעדרות מההצבעה מראה על פחדנות בזויה. לרצות לזכות בכל העולם. בפחדנות לא קונים מנהיגות.

שיר לאירווויזיון – תוגת הסתיו

השיר הישראלי לאירווויזיון נקרא באנגלית "October Rain", וההקשר ברור - אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בין ישראל לחמאס.

Evening

Everything is black and white

Who is the fool

Who told you boys don’t cry

Hours and hours and flowers

Life is not a game for the cowards...

While time goes by

Every day I’m losing my mind

Holding

המילה "flowers", יודע כל ישראלי שמכוונת לחיילים הנופלים בקרב, אבל האם הצופים באירופה מבינים את המשמעות? השיר נתפס כשיר פוליטי, בגלל שמו, ונפסל בשל כך.

(השיר הישראלי לאירוויזיון נחשף: אלו המילים שעשויות לגרום לפסילתו:)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838453&forum=scoops1

כמובן שהפסילה היא פוליטית במיוחד נגד ישראל. השיר של אוקראינה נגד רוסיה באנגלית ובטטרית היה חריף ובולט פי כמה, אבל למה הטיפשות לאמץ דווקא בשם השיר את שם מבצע הטבח של החמאס "מבול אל-אקצה", למה להתעקש על השם "גשם אוקטובר"? אפשר למשל להחליפו בשם "תוגת הסתיו". ואז לא ייפסל.

בכלל השיר הרי אינו שיר עברי, ואינו יצירה ספרותית על רמה. סתם גיבוב מילים. ממילא הצלחת שיר נמדדת בעיקר בלחן השיר, ולא במילותיו. אז למה לנהוג כאידיוטים ולעשות אפצעלוכעס כדי להיפסל? ועוד בנימוק אווילי של פטריוטיות.

"מנהר עד לים" – לא עבירה על החוק בלונדון

בלונדון הוקרנה על בניין הפרלמנט והביג בן הכתובת האנטישמית "מהנהר עד הים" שכוונתה חיסול מדינת ישראל. משטרת לונדון קבעה כי הכתובת הזו אינה מהווה עבירה על החוק.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/709230/?app=true

אז הנה הצעה לגורמים ישראלים השיבו לתעמולה האנטי-ישראל והקרינו בכל מקום את הכתובת:

From the desert to the sea – Israel will be free!

(Quran 7:132)

נראה אם המוסלמים באנגליה יפגינו למחיקת הפסוק מהקוראן.

האיסלמיסטים שולטים בבריטניה

סו-אלן קסיאנה פרננדז "סואלה" ברוורמן, (הודית-טמילית-בודהיסטית, נשואה ליהודי ישראלי--לשעבר), שרת הפנים הבריטית שפוטרה ע"י ראש הממשלה רישי סונאק לאחר שהתבטאה כנגד המחאות הפרו-פלסטיניות על רקע מלחמת חרבות ברזל, ומכתבה אליו בו הביעה את אכזבתה מכישלונו להתמודד עם האנטישמיות הגואה ברחובות בריטניה, לאחר אירועי הטבח של ה-7 באוקטובר. והיא אומרת בכתבה בדיילי טלגרף: "האיסלמיסטים שולטים עכשיו בבריטניה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838613&forum=scoops1

מפלגת השמרנים השולטת בבריטניה השעתה את סגן היו"ר לשעבר שלהם מהמפלגה לאחר שסירב להתנצל על כך שאמר שראש עיריית לונדון , סאדיק חאן, נשלט על ידי איסלאמיסטים.

אנדרסון טען בערוץ GB News  כי האיסלאמיסטים "השיגו שליטה" על חאן, שהיה ראש העיר המוסלמי הראשון של בירה מערבית כשנבחר לראשונה בלונדון ב-2016. "הוא למעשה נתן את עיר הבירה שלנו לחבריו," הוסיף אנדרסון.

דבריו עוררו מבול של ביקורת מכל הקשת הפוליטית, כאשר יו"ר מפלגת הלייבור אנליס דודס כינתה אותם "גזענים ואיסלאמופוביים באופן חד משמעי."

הלחץ גובר על ראש הממשלה רישי סונק לפעול בעקבות דבריו השנויים במחלוקת של המחוקק לי אנדרסון, שזכו לגינוי נרחב כגזענות ואיסלמופובית.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838672&forum=scoops1

מאד סביר שבקרוב יוחלפו גם המילים בהימנון הבריטי ויופנו כנגדם:

Oh Lord, our God, arise

Scatter his enemies

And make them fall.

Confound their politics,

Frustrate their knavish tricks,

הו אללה, אלוהינו, קום,

הנס את אויביו, (הבריטים)

והבא לנפילתם.

בלבל את מדיניותם,

סכל את תכסיסיהם הנבזיים.

אחמד טיבי:

יש לרצוח גברים יהודים ולהציל את שלטון החמאס

ח"כ הערבי-מוסלמי הגזען, אחמד כמאל אחמד א טיבי, התראיין לראשונה מאז תחילת המלחמה בחמאס. (תוכנית הצינור 20.2.24 ראיון  בר שמייביץ'-שם אור עם טיבי דקה 053)

בראיון מלין טיבי על כך שלא פירסמו את דבריו שרצח ילדים נשים וקשישים וזוועות נגד אזרחים שהיו בדרום ראויים להוקעה בלי היסוס. (גברים יהודים יש לרצוח) אבל יש איסור לגלות אמפטיה לסבל של הילדים בעזה. "13 מבני המשפחה שלי נהרגו בעזה. שני ילדים אחד בשם אחמד טיבי בן עשר והשנייה בת ארבע בשם למאה. אני," אומר טיבי, "לא מאשים את כל היהודים ואני לא אומר שהם נאצים מהנקודה הזאת אני רוצה עתיד אחר. רק הפלסטינים יבחרו מי ינהיג אותם."

https://13tv.co.il/all-shows/hatzinor/season-1/episode-903943722/

המראיין החנף, הפיליסטיני בר שיימיביץ'-שם אור, (בנו של של יונתן שיימביץ'-שם אור שהסית לשפוך דם של יהודים) אינו שואל אותו מדוע הוא אינו מגנה רצח גברים ע"י החמאס (גברים יהודים וערבים), ואינו מעמת אותו עם תמיכתו בחמאס ומאבקו להצלתו ושיקום שלטונו בעזה. אלא נותן לו לבכות דמעות תנין על המתים במשפחתו בעזה עוד הוא נאבק למען  שלטונם של האחראים למותם.

האדמו"ר מאשלג לחסידיו: "יש לעזוב את הארץ"!

הרב שמחה אברהם אשלאק-אשלג, הידוע כאדמו"ר מאשלג, בנו של רבי יהודה לייב אשלג, פרשן הזוהר ומחבר פירוש 'הסולם' על הזוהר, המנהל חצר חסידית גדולה בבני ברק, ולו מאות חסידים, ביקש בשיחה עם חסידיו שיעקרו זמנית מן הארץ למגורים בחו"ל, וזאת מחמת המצב הביטחוני הקשה בארץ והאיומים על יושבי הארץ. האדמו"ר הביע חשש שמרחפת סכנה על יושבי הארץ, ורצוי לעזוב. מקצת מהחסידים כבר עזבו, ומצאו מקום מגורים זמני בחווה מבודדת בהונגריה, שם אמורים להשתכן גם שאר החסידים שיגיעו מהארץ. הרבי עצמו צפוי להצטרף אליהם. האדמו"ר ידוע כאדם פסימי, שגם בימי מלחמת המפרץ, בטרם היותו אדמו"ר, חשש מניצחון סדאם, ודיבר על עזיבה זמנית של הארץ.

(האדמו''ר מאשלג לחסידיו: ''יש לעזוב את הארץ'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838487&forum=scoops1

הרעבע שמחה אברהם אשלאק-אשלג (אשלאק בפולנית הונאה) ממשיך מסורת ארוכה של רבנים חסידיים אנטי-ציונים, אבל במקרה שלנו נראה לי שיותר משחושש הרעבע אשלאק-אשלג מהמלחמה, הוא חושש  מלשכת הגיוס שמא תשלח לו ולחסידיו צווי גיוס לצבא.

ירידה

עד כה רק מי שלא היה בישראל לפחות 365 ימים ברצף נחשב ליורד, וכך לא נמנו עם היורדים כל מי שקפץ לבקר פעם בשנה. לאחרונה השיטה שונתה ומיספר הישראלים נחתך ב-150 אלף.  בשיח הציבורי, כמיטב מסורת הציונית, עוצמים עין מול מגמת הירידה.

לא רק שקצב הירידה התגבר משמעותית ב-2023-2022, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החליטה לשנות את הספירה והקפיצה את מיספר היורדים בצורה חדה. נרשמה ירידה של עוד 60 אלף ישראלים בשנת 2023. זאת לעומת ממוצע של כ-40 אלף בלבד לאורך העשור (ומול 47 אלף עולים בשנה האחרונה). בתוך שנה ושבעה חודשים מיספר הישראלים ירד ב-150 אלף לעומת החישוב הישן. הבשורות הטובות הן ש-30 אלף ישראלים גם חזרו בשנה האחרונה, חלקם כדי להצטרף למאמץ המלחמתי. ועדיין, מדובר על מאזן נטו שלילי חריג של 30 אלף יורדים בתוך שנה אחת.בשיח הציבורי מעדיפים לעצום עין מול המגמה ותופעת הירידה, שכבר מזמן מעדיפה את הטרמינולוגיה של רילוקיישן.

 (קצב הירידה מהארץ מתגבר, בין היתר כי בלמ''ס למדו סוף סוף לספור)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838610&forum=scoops1 

מסתבר שלמרבה הצער האסטרטגיה של אויבנו להמאיס על היהודים את החיים בארץ עובדת, ויותר ויותר ישראלים מגשימים את חלומו של סינואר ויורדים מהארץ.

אליהו רביבו – סרטן תמורת פריימריז

בעוד ריצ'ארד השלישי ויתר על מלכותו תמורת סוס my kingdom for a horse – "מלכותי בעד סוס!"

חבר הכנסת אליהו רביבו (הליכוד), שמשמש מרכז הקואליציה בוועדת הכספים, מוותר על חיי האזרחים תמורת קולות בפרימריז. רביבו הודה בוועדה כי הוא מתנגד להעלאת המס על סיגריות שנמכרות בדיוטי פרי, מחשש שהמהלך יפגע בהכנסות רשות שדות התעופה (רש"ת) – שעובדיה נמנים עם מצביעיו. רביבו צעק בוועדת הכספים כי הוא נבחר בקולות העובדים, הוא אינו מתבייש להודות בכך, ואז הודיע כי "לא יהיה תקציב מדינה אם המס הזה יעבור."

ביטול הפטור ממס קנייה על ייבוא מוצרי עישון אמור להכניס לקופת המדינה כ-50 מיליון שקל מדי שנה – וכן לצמצם את האטרקטיביות של צריכת עישון מזיק לבריאות. אף שהמהלך אושר בממשלה, חברי כנסת נוספים משורות הליכוד מנסים לבטלו – היות שוועד עובדי רש"ת נחשב למעוז ליכודי ויו"ר ועד העובדים, פנחס עידן, הוא חבר מרכז.

(סרטן תמורת פריימריז: ההודאה המדהימה של חבר הכנסת מהליכוד)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838387&forum=scoops1

מצד רביבו שכולנו נמות מסרטן ובלבד שהוא ייבחר בפרימריז.

האם ההתיישבות העובדת מעבדת שטחים חקלאיים בעזה?

חקלאים מהקיבוצים והמושבים בעוטף חורשים את האדמה בחירבת אחזעה שמעבר לגדר":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=838518&forum=scoops1

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: בבחירות לעיריית תל אביב אני מצביע עבור רון חולדאי לראשות העיר, ועבור סיעת "כוח לגימלאים"  – "זך" בראשות נתן וולוך.

* ליוסי אחי-מאיר היקר והתמים, גם אהבתי את הפתיחה שלך 'אוי כמה תמים אתה'' בייחוד את ה'אוי' היוצר בינינו כמעט קירבה משפחתית. מה שציער אותי הוא חוסר הנכונות שלך להיות הראשון שיבקש סליחה, כי כאן אנחנו נכנסים  למלכודת של פרינציפ, הבולמת מראש כל סיכוי של פיוס. מירב צדקה כשניבאה שתרצה קודם כל לשמוע את המילה הקשה הזאת מפי הארלוזורובים. אחרי הרשימה היפה שכתבת על הביקור הנועז שלך בבית הפלמח, חשבתי שהתגברת על המחסום הזה. האם בגלל המילה הזאת תישאו את האיבה לנצח? תלמד ממני, הנה  אני מוכן לבקש סליחה ככל שתבקש. סליחה על הסזון וסליחה על אלטלנה וסליחה על זה שהסכמנו לקבל שילומים מגרמניה. לכל 'פשע' כזה שעשינו  יש נימוק והסבר שכנגד, ואם לא נדע לשים קץ לטענות ההדדיות, נחיה לנצח על סף מלחמת אחים.

לכן יוסי, בוא תנצל את רוח הביחד שהמלחמה האחרונה הביאה עלינו, קבל אומץ להיות מבקש הסליחה הראשון ותן למירב ואחיה להראות לך איך הם מצליחים לצאת מזה.  

בהצלחה

שלך

פוצ'ו

* שנטי שושנה אפרת: אהוד יקר, לעניות דעתי, מי שכתב דברי אמת מבוססים הוא אורי הייטנר. התגובה שלך לא עניינית. נראה שאהבתך לנתניהו מעבירה אותך על דעתך.

אהוד: אין בי אהבה לראש הממשלה נתניהו אבל אני מעריך את יכולת ההנהגה שלו, בעיקר בימי המלחמה הקשים, אני סומך עליו, וקצת מרחם עליו מול ההתקפות הקשות והשנאה שהוא סופג מכל עבר במשך תקופה כה ארוכה ולא נשבר.

אני סומך גם על שר הביטחון יואב גלנט וזוכר עד היום כיצד באמצע ראיון חי בטלוויזיה הודיעו לו שמועמדתו לרמטכ"ל נפסלה בגלל כתבה על ביתו, ובזכות אותה פסילה נעשה בני גנץ רמטכ"ל.

* אהוד היקר, הרשה לי שתי הערות:

1. בתור עורך העיתון, נראה לי לא מכובד להגיב לדברי כתבה שבחרת לפרסם כי הכותב כותב ״שטויות״. אם לדעתך דבריו הם אכן שטויות, עדיף לא לפרסמם מאשר להשתמש בשפה לא מכובדת. 

2. בתור ישראלי אמריקאי, אני חולק על דעתך כי נתניהו ״מייצג אותנו היטב גם בפני העולם.״ ממה שאני שומע וקורא כאן, הסלידה לנתניהו הינה חזקה מאוד, ולכן, למרות האנגלית המשובחת שלו, הוא עושה disservice למדינת ישראל בימים אלה. וזה בא גם מאנשים עם דעות ימניות. 

אנא אל תפגע מהערותיי. לא זאת מטרתי. כל טוב,

משה לניר

מאונטיין וויו, קליפורניה. 

אהוד: כאשר הייטנר מכנה את דבריי על נתניהו "דמגוגיה" אין כל סיבה שלא אכנה את דבריו  באותו הקשר– "שטויות" [כמו כאשר הוא מדמה את נתניהו לשוער במשחק כדורגל]. הייטנר לא נבהל מכך וממשיך לפרסם אצלי, ואני לא נבהל מכך וממשיך לפרסם אותו, ומוחק מדבריו רק כינויים שעלולים לגרום לו ככותב ולי כעורך להיתבע על פי חוק לשון הרע.

אגב, הוא טרם המציא לי ציטוט שבו נתניהו תומך בהתלהבות, כך לדברי הייטנר, בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן.

ובאשר לסולדים מנתניהו בארצך ארה"ב, חלקם, לא רק יהודים אמריקאיים אלא גם ישראלים שחלקם יורדים – כבר הפגינו נגדו וביישו אותנו ואותו לפני ה-7 באוקטובר – כאשר נאם בשם ישראל באו"ם, וכנראה חביבים עליהם כראשי ממשלה נפתלי בנט ויאיר לפיד.

* האם "כוח קפלן" והעומדים בראשו ומאחוריו ומממנים אותו שבו לפעול נגד ממשלת ישראל וגם השתלטו על הפגנות המטה להשבת החטופים, והצליחו שהמשטרה תפעיל נגדם מכת"זית לשמחת התקשורת האנטי-ישראלית? האם הקנאים האלה יפגינו עכשיו גם בעד הסרבנות לצה"ל? – "עשרות אלפי בני אדם צפויים להפגין הערב [מוצ"ש 24.2] ברחבי הארץ בדרישה להשבת החטופים וכן לפירוק הממשלה והקדמת הבחירות." ["הארץ באינטרנט", 24.2].

עוד בשורה ליחיא סינוואר. לא יאומן עד כמה לוהטת השינאה לנתניהו בעיצומה של מלחמה!

* אהוד שלום וברכה, בהמשך לתגובות השונות שהבאת ב"מכתב העיתי" על הערותיך המלוות את המדורים, זו ההזדמנות עבורי להודות שפעמים רבות אני מתאמץ לקרוא את מסותיו הארוכות של אורי הייטנר, על שטף הביקורות וההצלפות הקבוע שלו בכל מה שזז, וכל זאת רק כדי להתענג על הערותיך המחוכמות המוגשות בסראקאזם עדין ומשובח. רבות אני מוצא את עצמי מדושן ומוקסם ואומר לעצמי שאי אפשר לכתוב זאת יותר טוב.

בברכה לבריאות טובה,

מוטי ברגר

* קצת נחמות ליחיא סינוואר הנמלט שאולי גם חולה בדלקת ריאות: "מאות מפגינים מול בתי שרים וחברי קואליציה בדרישה להקדמת הבחירות." ["הארץ" באינטרנט, 22.2].

יחיא, יש מפגינים ישראליים שמקווים שיצליחו להפיל את ביבי עוד לפני שאתה תחוסל.

* מועצת זכויות האדם של האו"ם אוהבת אותנו מתים: "עשרות מומחים מטעם האו"ם, וביניהם מומחים לזכויות של עקורים, קראו להטלת אמברגו נשק על ישראל באופן מיידי, והזהירו מדינות וחברות פרטיות המספקות נשק לצה"ל כי הן עלולות למצוא עצמן שותפות – בידיעתן או שלא בידיעתן – לפשעים נגד האנושות. פאנל המומחים מונה על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם, אך חבריו פעלו באופן עצמאי." ["הארץ" באינטרנט, 24.2.24].

* אהוד היקר, יוסי אחימאיר מתאר יפה את רפיסותו וטיפשותו של המערב אל מול האימפריאליזם הרוסי (באוקראינה) והמוסלמי המזוויע (עזה, לבנון, חות'ים, איו"ש).

אני קורא שוב את האנקדוטה שלך על ההחמצה להשתין יחד עם עגנון, ונדמה לי שאני מוצא עוד משמעות חבויה באירוע זה. וכן, נעמן כהן צודק כשהוא רואה קו מקשר בין האנטישמיות הפורטוגלית של היום לזוועות שביצעו הפורטוגלים במאה ה-16.

שלך –

משה גרנות

אהוד: מהיותנו סופר נידח שאינו ראוי שנשיא המדינה יברך אותנו בשבעים ובשמונים וכנראה גם לא בתשעים, אם נזכה להגיע – אך טבעי הוא שזכינו לשמוע את בן גוריון נופח מבני-מעיו והחמצנו השתנה בצוותא-חדא עם עגנון. מקומנו כנראה בדיוטא התחתונה.

אבל אנחנו לא נביאי שקר!

ואנחנו אומרים זאת באותה הרמת קול של אַל פצ'ינו בסצינת המשפט בסרטו "ניחוח אישה".

* חיימקה שפינוזה: אהוד, מאוד התפלאתי שאף אחד מקוראיך לא הגיב על הסיפורים המופלאים שהבאת על דאוד אבו-יוסף, וגם לא התנגד לקריאתך להעניק את פרס ביטחון ישראל לגברת שקמה ברסלר!

* עמי עתיר: שלום לאהוד. כשרפרפתי היום על חב"ע 1927 נתקלתי בתרגום לשירו של רודיארד קיפלינג. תרגום של בנימין בן-עזר. שם תורגם השם IF למילה העברית התקנית "אם".

זה הזכיר לי "כתבה נזעמת" ששלחתי ל"הארץ" בתחילת ינואר האחרון. "הכתבה" לא פורסמה שם. (גירסה "מתוקנת ומקוצצת" פורסמה ע"י אשתי ב"מגדעלון", שזהו העלון של דיירי "מגדלי הים התיכון" בכפר סבא). לא אטריח אותך בכל הכתבה, רק אומר שאם (!!) נאמץ את העברית החדשה, נצטרך לתרגם את IF ל"במידה ו..."

* אהוד יקר, קראתי את סקירתה של תמר מרין על ספרך "מסעותיי עם נשים"  מ-2013 וחשתי התרחבות לב  ומתיקות חמדה כמו שחשים בעת אכילת קינוח מעלף במסעדה.

היא כתבה על ספרך ועליך באופן כה שובה לב ומקסים ממך ואליך [כמו בשירו של אבן גבירול] תחילה בביקורת מסוייגת  וסופה באהבה וברגש. והכל בעברית משובחת וביכולת אבחנה אינטליגנטית ורגישה. באמת שאפו. השתלטה עליי מתיקות ושמחה בעקבות המאמר היפה.  גם נעמה לי הערתך מכמירת הלב בתגובה לכתיבתה לגבי אותו בית ספר בו לימדת את הדרדקים כתיבה יוצרת. בקיצור איזה מעדן קינוח מרגש. אז תודה.

חוה ליבוביץ   

* אי אפשר לסיים רשימת ביקורת תיאטרון ב"הארץ" בלי לשלם את המס: לטנף על ביבי. נרי לבנה [23.2]: "'...ואם זה מה שקרה עם האיידס בסופו של דבר,' אמרתי לענתל'ה כשיצאנו מההצגה, 'אולי גם האסון הזה שבו אנחנו נמצאות עכשיו עם המלחמה בעזה ובצפון והממשלה האיומה הזאת, גם זה איכשהו ייגמר.' – 'כן,' אמרה ענתל'ה, 'אבל קודם כל חייבים להעיף את ביבי.'"

אהוד: להנאתך יחיא. אתה הרי קורא עברית, אז גם אם אתה סובל מדלקת ריאות שהלוואי שתתפגר בגללה – תשתדל ליהנות קצת בינתיים מהידיעה שיש ישראלים חכמות בקירבנו שמאשימים בטבח 7 באוקטובר לא אותך – אלא את ביבי, וגם מפגינים להפלת הממשלה שנלחמת בך.

* ג'וחא: האם גורלו של פרס ישראל השנה יהיה כגורלה של השתתפות ישראל השנה בתחרות האירוויזיון במאלמו שבשוודיה?

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: איפה היה אלוהים ב-7 באוקטובר? איפה שהיה בשואה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת "דאוד אבו-יוסף, עדות ואגדה".

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל