| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1929
יום מאה ארבעים ותשעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,
החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2185 נמענים
[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' באדר א' תשפ"ד. 29.2.2024
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: הָרִים וּגְבָעוֹת. // יוסי אחימאיר: 1. לחץ כנגד לחץ. 2. אני מוכן למפגש ולפיוס. // איליה בר זאב: אִלְּמוּת. // אנדד אלדן [קיבוץ בארי – עוטף עזה]: כְּאֵשֶׁל פּוֹרֵחַ. // אורי הייטנר: 1. הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי. // ארנה גולן: על "שבילים", כתב עת לספרות ולאמנות רב-תחומית. // מיכאל רייך: רְצִינוּת הַכַּוָּנוֹת. // משה גרנות: על "מובי דיק", ספרו של הרמן מלוויל. // רוֹן גֵּרָא: בָּעֶרֶב אַפְרוּרִי. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום. [המשך]. // אהוד בן עזר: לילך קוּרְנוֹסָה. // ממקורות הש"י.
*
מִתַּחַת לָעֵינַיִם –
הַפְּקוּחוֹת –
וְהַבִּלְתִּי-רוֹאוֹת:
אוֹקְיָנוֹסִים
שֶׁל-אוֹר,
וּתְהוֹמוֹת מַאְפֵּלְיָה
וְאַתְּ כְּגַרְגִּיר
בָּהֶם נָעָה –
וְחוּט-הַשַׂעֲרָה –
הֵם חַיַּיִךְ;
דַקָּה הַפְּתִילָה
נִמְתַּחַת –
אֶל הַאַיִן:
ואֵין וָו
בּוֹ לִקְשֹׁר –
הַחוּט הַנָּמוֹג;
פָּקַע הַמֵּיתָר –
מְפַרְפֵּר עַל-פְּנֵי הָאֶפֶס:
מֵאִיר וְכָבֶה
כָּבֶה וּמֵאִיר...
1966
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
1. לחץ כנגד לחץ
בנימין נתניהו אימץ לאחרונה את נוסחתו של יצחק שמיר: מו"מ ישיר לשלום בלי תנאים מוקדמים. זו היתה תגובתו המתבקשת לדרישה האמריקנית הדוחקת ל"פתרון שתי המדינות". דרישה שהתעצמה בימים האחרונים, ככל שמלחמת עזה נמשכת, ההפגנות הפרו-פלסטיניות בעולם מתעצמות, והאנטישמיות מסוכנת יותר מאי פעם. וכמובן – גם הבחירות המתקרבות לנשיאות ארה"ב וההקצנה במפלגה הדמוקרטית, שמאיימות על עתידו הפוליטי של חביבנו ג'ו ביידן.
שמיר דיבר על נוסחת "שלום תמורת שלום" ודחה מכל וכל את הנוסחה "שטחים תמורת שלום". הוא שידר נחישות, עוצמה, אמונה שלמה, וגם אם נחשב ל"קיצוני", בוודאי בחוגי השמאל בישראל, כיבדוהו כאיש אמת, כמי שאצלו אחד בלב, אחד בפה. תחת שלטונו ידעו הערבים כי לא ישיגו את מבוקשם – מדינה בארץ-ישראל.
נתניהו הודיע מה שהודיע, עקב לחץ ציבורי שיכריז כבר עתה, בעוד המלחמה בעיצומה, על תוכניתו ל"היום שאחרי". כמובן, אין זו תוכנית אלא קווי מיתאר למדיניות שינקוט בעתיד. לטעמי, להכריז עליהם בעיתוי הנוכחי היה מיותר.
הדרישה הועלתה כמובן מאותם חוגים ומאותם אולפנים ידועים, שרוצים גם בעת קשה זו לישראל לנגח את הממשלה והעומד בראשה. וכך מתוך שלא-לשמה יצאה מלשכתו ההכרזה – מו"מ בלי תנאים מוקדמים, בלי מעורבות של גורמי חוץ.
לא זאת אף זאת: ממשלתו הזדרזה – אמנם לאחר פיגוע הטרור ליד מעלה-אדומים – לאשר בניית עוד 3,000 יחידות דיור ביישובי יו"ש, ועוררה מיד את זעמו של מזכיר המדינה בלינקן, שהכריז: "ההתנחלויות בלתי חוקיות."
הזיכרון החזיר אותי למאה הקודמת, כאשר עמדתי לצידו של ראש הממשלה שמיר, והוא ניצב כסלע איתן כנגד הלחץ האמריקני באותו נושא ממש. אז המימשל הרפובליקני, בנשיאותו של ג'ורג' בוש האב, אף הרחיק לכת בשוללו מישראל את הערבויות לקליטת העלייה, רק משום ששמיר לא היה מוכן להתחייב להפסקת מפעל ההתנחלות.
פעם אחר פעם, בכל הזדמנות, כמעט בכל נאום, קבע כי שטחי ארץ-ישראל לא יהיו נושא למיקוח ולא תהיה ריבונות זרה על שום חלק ממנה. את הלחץ הישיר עליו הפעיל "האיש הרע" של בוש, שר החוץ ג'יימס בייקר. כמו אנטוני בלינקן – אמנם בנסיבות שונות לחלוטין – חזר וסובב במזה"ת במאמץ להכתיב לישראל את מהלכי ארצו.
שמיר מעולם לא התפשר על האידיאולוגיה שלו. אמונתו בזכות העם היהודי לארץ-ישראל, נבעה לא רק מכורח ביטחוני, כי אם מאמונה שיו"ש (גם עזה) הם חלקי מולדת היסטורית. ויתורים עליהם יביאו מיד להמשך התביעות הערביות, מלוות בטרור, לנסיגתנו מקווי 67' לקווי 47', והלאה כפי שמכריזים בריש גליי היום: "מן הירדן עד הים."
הוא לא נרתע מן הלחצים הכבדים מוושינגטון מצד אחד, מול הלחצים מתוך ממשלתו ומפלגתו מצד שני, וגם לא התחשב בסקרים. שימר את האינטרס הישראלי, כפי שהוא הבין אותו, בלי למתוח יותר מדי את החבל מול האמריקאים. הגן בעוז על ההתנחלויות והתגמש בעיתוי הקמתן של חדשות. לבטח היה מאושר לדעת, ששש-מאות אלף יהודים מתגוררים כיום ברחבי יהודה ושומרון.
אמונו של שמיר בבנימין נתניהו פג – גם מסיבות אישיות, אבל תחילה עקב הסכם חברון, שהיה מבחינתו סטייה מהזכות היהודית בעיר האבות ובשטחים המשוחררים. עוד הספיק לשמוע את נאום בר-אילן של נתניהו, שבו אימץ יורשו בפומבי את הפתרון שדורשת, אז כהיום, הקהילה הבינלאומית.
והנה תפנית: ב"היום שאחרי" נתניהו מעלה תוכנית ליהודה ושומרון, שהיא היפוכה הגמור של נאומו המפורסם מ-2009. ממש שיבה לזרעים שהנביטו בגין ושמיר, לאמור: מדינה פלסטינית לעולם לא!
כל זה אינו מונע מבית-הדין הבינלאומי בהאג שוב לשפד את ישראל, לדון הפעם ב"חוקיות הכיבוש הישראלי בגדה," טוב שישראל אינה לוקחת בו חלק. אילו נכח שם נציג מטעמנו, היה עליו לשלול מכל וכל את תביעת התועמלן הערבי ש"הכיבוש הישראלי יסתיים" ותקום תחתיו מדינה פלסטינית.
הלה לא השמיע דבר וחצי דבר שהפלסטינים באשמתם לא התקדמו זה מאה שנה בהשגת מטרותיהם, דחו בדרך כל הצעה לפשרה, עוסקים אך ורק בטרור וברצחנות. הוא גם נמנע מלהזכיר את שאיפתם האמיתית - לשלול את עצם קיומה של המדינה היהודית האחת, שמנקרת להם את העיניים, ולהקים במקומה, בעזה ויו"ש תחילה, ולאחר מכן בתל-אביב, בחיפה ובבאר-שבע, מדינה חמאסטנית.
על יצחק שמיר, בעמידתו נגד כל לחץ לנסיגה ישראל, הייתי סומך לחלוטין. ומה על נתניהו? אמירתו האחרונה תעמוד מעתה במבחן קשה. בתקופה שבה יגברו הלחצים ששום ראש ממשלה שקדם לו לא עמד בשכמותם, יהיה על נתניהו להוכיח כי הוא דבק במילתו וכי לחץ ייתקל בלחץ נגדי.
2. אני מוכן למפגש ולפיוס
אהוד בן עזר מעיד על עצמו, כעורך חב"ע, כי הוא מוחק מדברי אורי הייטנר "רק כינויים שעלולים לגרום לו ככותב ולי כעורך להיתבע על פי חוק לשון הרע."
יפנה ונכון הוא עושה, אך אין הוא עקבי. לא כך הוא נוהג בעוד אחד שמורח אצלו עמודים שלמים, נעמן כהן שמו.
אני, כבנו של ד"ר אב"א אחימאיר, יכול לתבוע עתה הן את העורך ואת את הכותב, על האשמה-העלילה החדשה, מ"פרי" עטו של הנעמן, לפיה אבי "הסית נגד חיים ארלוזורוב" מעל דפי "חזית העם".
יואיל נא מר נעמן כהן להראות לי ולו מילת הסתה אחת בדפוס מאת אחימאיר נגד ארלוזורוב! העיתון אכן תקף אותו על המגעים שלו עם המשטר הנאצי, פוגרבינסקי (לימים מנהל בית ביאליק בתל-אביב) אכן כתב מה שכתב (הציטוט מדוייק), אך דברים חריפים לא פחות פורסמו באותה עת ב"דבר" נגד הרביזיוניסטים.
לחבר מכאן את הרצח הנפשע בידי שני ערבים מיפו, שניחת כאסון נורא על כל היישוב (אבא שלי השתתף בהלוויה), לאחימאיר ושני חבריו – זה חידוש העלילה בת ה-90 שנה. התעלמות מכל פסקי הדין בפרשה, הן הבריטים והן הישראלים!
נעמן כהן מצטער: "חבל שלא הואשם (אחימאיר) בהסתה לרצח," ואותי הוא משווה לחזיר. הוא כנראה גם היה שמח אם היה יודע כעבור שנים, כי שלושה רביזיוניסטים התנדנדו ב-1934 ללא רוח חיים על חבל התלייה, על לא עוול בכפם.
האלמנה סימה, הבן שאול, מנהיג מפא"י בן-גוריון ושות' העלילו, לא רצו פיוס, לא נענו לקריאת הפיוס של אבי המיוסר – אז מדוע אני צריך לבקש סליחה? ועם זאת, נגעו לליבי דבריו של פוצ'ו באותו גיליון. אני בהחלט מוכן למפגש הילדים-הנכדים, חיים, מירב ומיכל, לא כדי לבקש סליחה אלא כדי לשים כדבריו של פוצ'ו קץ ל"איבה הנצחית". האומה באמת זקוקה לביחד ולאחדות.
ולבסוף: איני יודע עד היום מהי מורשת רבין. ילמדני ר' נעמן כהן. אבל העובדה היא שרבין פקד על תקיפת "אלטלנה", בירי על ראשי השוחים שקפצו מהאונייה הבוערת, כאשר ביצבצו ראשיהם מעל פני המים. יד ימינו של רבין, איתן הבר ז"ל, התבטא בפומבי (שמעתי זאת במו אוזניי) על מורשת אחרת ויחידה של רבין, כדבריו – מורשת הרצח שלו.
הייתי ח"כ בליכוד בעת הרצח, והלכתי שבוע ימים לאחר מכן עם כיפה על ראשי, אבל וחפוי ראש, כמו כל עם ישראל.
אז יחליטו עכשיו העורך בן עזר והכותב נעמן כהן, אם הם רוצים להיתבע על פירסום לשון הרע נגד אבי-מורי היקר. מוטב להם שתפורסם התנצלות באותו מקום, וככל שיוקדם – כן ייטב.
אהוד: מאחר שאינני מעוניין להיות נתבע בפרשת רצח ארלוזורוב, שאירע כשלוש שנים לפני שנולדתי, הריני מקדים ומתנצל על אחריותי כעורך לפרסום דבריו של נעמן כהן. אני מניח שהוא ירצה לענות לך בגיליון הבא, וזאת יהא עליי לפרסם כשם שפירסמתי כאן את דבריך בשלמותם, אבל משם והלאה לא אפרסם שום דבר משניכם שנוגע לפולמוס רצח ארלוזורוב ואני מציע שתתכתבו בנושא ביניכם מבלי לסכן אותי כעורך.
* * *
אִלְּמוּת
בֵּין רַעַד לְרַעַשׁ הִתְפַּלַּלְנוּ לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם –
מִשׁוּם מָקוֹם הוֹפִיעַ כְּבוֹדוֹ,
בּוֹרֵא אַלִּים.
עַל אַף לִקּוּי הַחַמָּה אֶפְשָׁר לְהַבִּיט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת, מַה-יֵּשׁ לְסַכֵּן?
הֲרֵי עִוְרוֹן הַבְּרוּאִים לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מִצְבּוֹר הַגּוּפוֹת
הַפְּרוּשׂוֹת עַל קַרְקַע דְמוּמָה,
אֶת הַמֻּשְׁלָכִים כִּלְאַחַר יָד לְבוֹרוֹת עֲנָק,
לְקִבְרֵי אַחִים.
נֶחָמָה פּוּרְתָּא – בַּשָּׁנָה הַבָּאָה לִקּוּי הַחַמָּה יִהְיֶה גָּדוֹל
וּמַשְׁמָעוּתִי יוֹתֵר.
גַּל נֵד נָע וְחוֹזֵר אֶל מַעֲמַקֵּי הַיָּם.
תַּחַת הַשָּׁמַיִם, לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, בְּמָקוֹם
בּוֹ הָאָדָם צוֹעֵק, נֶאֱלָם הָאֵל.
פורסם לראשונה בכתב העת לשירה "שבוֹ " מס' 25 – 2011.
* * *
[קיבוץ בארי – עוטף עזה]
כְּאֵשֶׁל פּוֹרֵחַ
כְּאֵשֶׁל פּוֹרֵחַ מַלְבִּין שְׂעָרָהּ
שַׁעֲרֵי תְּפִלּוֹתַיִךְ נִנְעֲלוּ
שַׁעֲרֵי דִּמְעוֹתֶיהָ לֹא נִנְעֲלוּ
מַחְשִׁיכִים שְׁעָרֶיהָ שָׁעָה שָׁעָה
וְהָאוֹר מְפַרְפֵּר בַּחֲרִיצִים תַּחַת רִיסֶיהָ
שָׁב כְּשַׁבְרִירִים, כְּתָמִים כְּמִי
שֶׁנּוֹאַשׁ לְהוֹשִׁיעַ
הוֹשַׁע לְבִתְּךָ הִַנִּצֶּבֶת כְּפוּפָה
עַל סַף הָעֲרָבָה הַצְּהֻבָּה הַזֹּאת
כְּעַרְבַת בָּכוּת מוֹרִיקִים פָּנֶיהָ בְּעֶרְגָּה
לָאוֹר שֶׁבְּפָנֶיךָ, תֵּן גַּם בְּפָנֶיהָ
אוֹר עַל אִישׁוֹן, כְּאֵגֶל טַל עַל נִצָּן
כֻּלָּנוּ שִׁבְרֵי כֵּלִים לְיָדָהּ
וְרַק הִיא וְלִבָּה כָּלִים
וַאֲנַחְנוּ מִלִּים מְכַלִּים אֶל שָׁמֶיךָ
הִיא לֹא לַשָּׁוְא עַל שְׂפָתֶיךָ מַנִּיחָה עֲפָרָהּ
כְּאֵשֶׁל פּוֹרֵחַ מַלְבִּין שְׂעָרָהּ.
שיר זה פורסם לפני 34 שנים ומי אשר יעמיק קריאה יחשוב מייד על גורל "החטופים" כיום... ועל האיש הניצב מעל עלעלי שלכת של בני אדם אי שם, בעולם רחוק, מתחת פני האדמה...
פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד-2005.
איליה בר זאב
* * *
אהוד: אוי ואבוי אם ביטחון ישראל וכוחו של צה"ל יהיו נתונים בחלקם בידי המגוייסים בכפייה – החרדים, המפגרים, הפרימיטיביים, נעדרי ההשכלה הכללית, הלא ציונים, הלא דוברים עברית – הגודשים בבטלנותם את הישיבות! הדבר הנכון שהמדינה ובג"צ יכולים לעשות הוא רק להפסיק לממן אותם!
* * *
אורי הייטנר
1. הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי
"דור המצור והביצרון, אשר קלט חיים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם-מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם."
דברים אלה הופיעו במסתו של ברל כצלנסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית – "עדות לדור", המבוא לספר שיזם ברל, "מאורעות תרצ"ו". מאורעות תרצ"ו החלו בכ"ז בניסן תרצ"ו (מעניין, בתאריך של יום השואה) 29 באפריל 1936. בסופו של דבר הם נמשכו שלוש שנים ונקראים מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז. היתה זו מתקפה רצחנית של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי בארץ. היה זה אחד הסבבים הראשונים במלחמה שאף פעם לא די לה, המלחמה על ארץ ישראל, שהפרק האחרון שלה הוא הטבח בנגב המערבי ב-7 באוקטובר, ובעקבותיו מלחמת "חרבות ברזל".
ברל מסכם בסיפוק את מחצית השנה הראשונה למאורעות, ומעלה על נס את העובדה שהדור לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, ולהיפך, הוא בנה וביצר והקים עוד ועוד יישובים, במסגרת חומה ומגדל. לא הייתה לנו מדינה, לא היה צבא, אך הנחישות הציונית והחוסן הלאומי הביאו להישג הזה.
בימים הקשים והמרים, שבהם הגולן היה "ההר שהיה כמפלצת", וכונה בכינוי מזרה האימה "הרמה הסורית", יישובי עמק החולה ועמק הירדן היו "עוטף הרמה הסורית". מכל היישובים, קיבוץ גדות הוא שספג יותר מכל. פעמיים פונו הנשים והילדים של היישוב, פעם לחוקוק ופעם לגינוסר. לאחר הפעם השנייה, אסיפת הקיבוץ החליטה שלא תסכים עוד לפינוי. כאן הבית, ועל כך נילחם ואפילו הילדים לא יטשו. וזאת לדעת – קיבוץ גדות היה בשטח המפורז, כלומר לא היה צבא להגן עליו. ואכן, בפעם השלישית שהקיבוץ קיבל הוראה לפנות את הנשים והילדים הוא סירב. בקשה רביעית לא היתה. בארבעת הימים הראשונים למלחמת ששת הימים ישבו התושבים ללא הפסקה במקלטים, תחת הרעשה ארטילרית כבדה.
בשנים 1970-1973 חוו יישובי הגולן הצעירים מלחמת התשה, שכללה הפגזות רבות על היישובים. היו גם נפגעים בנפש.
ב-24-26 ביוני 1970, הגיעה ההסלמה לשיאה, ב"מלחמת שלושת הימים", שלושה ימי קרב קשים, לאורך הגבול ובעומק סוריה. בשלושת ימי הקרבות נפלו 11 לוחמי צה"ל ונפצעו 55. הקרבות החלו בהפגזה סורית כבדה על יישובי הגולן וחדירה של שתי פלוגות שניסו לכבוש שני מוצבים של צה"ל. בתגובה, הוציא צה"ל לפועל, ביום שלמחרת, פעולת תגמול רחבת היקף בסוריה. לקראת הפעולה, בשעת לילה מאוחרת, בין ה-24 וה-25 ביוני, הגיע למרום גולן פיחוטקה, אפרים חירם, מפקד החטיבה המרחבית, ונועד בדחיפות עם מזכיר הקיבוץ גדי גולן ועם יהודה הראל. הוא הודיע להם שמחר בבוקר עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגדי השיבו לו שלשם כך עליהם לכנס אסיפה. פיחוטקה המתין והם העירו את החברים לאסיפת חירום. מספר חברים לא התעוררו.
פיחוטקה הסביר לחברים שחייבים להוציא את הנשים והילדים. יהודה דיבר אחריו והסביר שאסור לקבל את ההוראה. זו היתה גם עמדתו של גדי. התעורר ויכוח, חלק מן החברים אמרו שאסור להפר את הוראת הצבא. נערכה הצבעה וברוב קטן הוחלט לפנות בבוקר את הנשים והילדים.
למחרת, השכם בבוקר, החברים החלו לארוז ולהתארגן לפינוי. מספר חברים הלינו על כך שלא העירו אותם לאסיפה. יהודה וגדי קפצו על הקובלנה כמוצאי שלל רב, וכינסו בארוחת הבוקר אסיפה נוספת, הפעם ללא הצבא. הפעם הרוב היה עם יהודה וגדי. הוחלט להישאר. מספר חברים נסעו, אך הרוב נשארו.
באסיפה הוחלט שכל הקיבוץ יתכנס במרתף אולם הקולנוע של קוניטרה, כ-400 מ' מן הקיבוץ. המקום מוגן בשקי חול והפך למקלט. לאורך הקרבות, הקיבוץ כולו התכנס במקלט המשותף הזה. על פי זכרונו של יהודה, לא היתה כל הפגזה על מרום גולן. יחיאל אדמוני, מנכ"ל החטיבה להתיישבות, טוען שנפלו פגזים בודדים. בעיני החברים עובדה זו הוכיחה עד כמה הם צדקו. "הרגשנו, כרגיל, יותר חכמים מהצבא," אומר יהודה. בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים, זאת היתה ממש כפירה בעיקר. "הגישה שלנו היתה שאנו אזרחים, ואיננו מקבלים הוראות מהצבא." אדמוני מספר ש"החל להירקם מעין מיתוס בדבר כוחו של הקיבוץ להתייצב מול צה"ל, נוצרה מעין 'גאוות יחידה' ." חברי מרום גולן חשו שהם דבקו באתוס הציוני, שאין עוזבים נקודת יישוב.
מזכיר הקיבוץ, גדי גולן, שיגר מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, שבו דרש בשם הקיבוץ שהגוף היחיד שיהיה מוסמך להחליט על פינוי, יהיה ממשלת ישראל. גולדה נענתה לדרישה.
בבוקר יום הכיפורים תשל"ד קיבלו היישובים הוראה לפנות את הנשים והילדים. תחילה הם ניסו להתנגד, אך הבינו שהפעם מדובר בפלישה של צבא סוריה ואין כוחות שיגנו עליהם, וקיבלו את הגזירה. בשעת לילה גם הגברים קיבלו הוראה להתפנות. ההחלטה היתה מוצדקת. לא היתה כל יכולת עמידה לכמה חברי קיבוץ עם נשק צ'כי מתש"ח מול שטף גייסות השריון הסורי. אולם כבר במהלך הקרבות, ביום החמישי למלחמה, חזרו הגברים ליישוביהם וביום הפסקת האש, אף שאחריה התנהלה מלחמת התשה קשה במשך חודשים נוספים, שבו גם הנשים והילדים.
יש מקרים שבהם פינוי מוצדק. בשעת מלחמה, כאשר היישוב תחת אש כבדה, אין צורך לסכן את חיי האוכלוסייה הלא לוחמת. אין לכך הצדקה במלחמת התשה ממושכת.
הקלות הבלתי נסבלת של פינוי יישובי הגליל כבר כמעט 5 חודשים, כאשר הסוף אינו נראה באופק וכנראה שהדבר יימשך עוד חודשים רבים, היא מכה קשה לחוסן הלאומי ולאתוס ההתיישבותי הציוני. לא מתנהלת שם מלחמה כוללת. לא מתנהל תמרון. גם לא הרעשה בלתי פוסקת כבמלחמת לבנון השנייה. מתנהלת מלחמת התשה.
תפקידו של צה"ל ותפקידה של הממשלה להגן על היישובים ועל האזרחים. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. האתוס של צה"ל הוא העברת המלחמה לשטח האוייב במהירות האפשרית וחתירה להכרעה מהירה. במקום זאת, מיד אחרי הטבח בדרום פונו יישובי הצפון, וצה"ל הקים רצועת ביטחון בצד הישראלי (!) של הגבול. אחרי ששנים רבות של התמכרות לשקט המיטו עלינו את אסון 7 באוקטובר, חוששני שאנו יורדים מדרגה להתמכרות לפינוי. במקום להגן על האזרחים, מפנים אותם. אגב, אם חלילה תקום מדינה פלשתינאית בקווי 67' ועוטף המדינה הפלשתינאית יהיה השטח שבין גדרה לחדרה על מיליוני הישראלים שבו – לאן בדיוק יפנו אותם?
מה שציער אותי במיוחד היה העובדה שהרשויות המקומיות והיישובים היו הראשונים שדרשו להתפנות, עוד בטרם קיבלו הנחיה מצה"ל. בעיניי, זה ליקוי מאורות.
ברל כצנלסון דיבר בגאווה על העמידה האיתנה של היישובים, ואמר לנופלי תל-חי: "לא ביישנוכם".
הפעם ביישנו אותם.
2. צרור הערות
אורי הייטנר
* * *
שבילים
כתב עת לספרות ולאמנות רב-תחומית
גל' 29, 2023
ונושאו – קנוא קינאתי
יוצא לאור על ידי עמותת בית הסופר מודיעין והסביבה ע"ר, הוצאת שבילי אור. הפקה, ניקוד ועריכה – ד"ר רחלי אברהם-איתן, יועץ אמנותי– ד"ר יגאל ורדי, ציור שער קידמי ואחורי – אבנר עובד, ייעוץ גרפי – תמי ערמון.
זה עתה הגיע לידי כתב העת "שבילים", שנכון יותר לכנותו מאסף, כרך 29, וגיליתי בו עולם מלא של יוצרים ויצירות. אבל עוד לפני שהתחלתי לעיין במפורט בתוכנו, מיד כשלקחתי לידי את הכרך וראיתי את נושאו של המאסף, "קנוא קינאתי" חשתי תדהמה. וכי למה? כיוון שכבר שמו מצהיר על כך שהוא מוקדש לנושא הקינאה לגילוייה השונים, יותר מזה, הכרך אף נקרא בשם המקראי המרמז לקנאות דתית עזה, ואף כי הוא הופיע ב-2023 הרי יצא לאור לפני אסון אוקטובר ולאחר הכנה רבת ימים של שנתיים כמעט, והנה הפך אקטואלי לאין שיעור באופן שעורכיו לא שיערו ולא העלו על דעתם. וכי איך יכלו לשער שיארע טבח מזוויע בעוטף עזה בשל קנאת דת מוסלמית מטורפת ואכזרית שסחפה את כולנו לאסון וגם למלחמה קשה ומרה.
העורכת גם הקדימה "פתח דבר" ובראשו אכן מובא להפתעתנו מקור שמו של המאסף והוא בהכרזתו של אליהו הנביא על הכרמל "קנוא קינאתי לח' צבאות." הכרזה זו אף מובאת כדוגמה "לקינאה הדתית הפושה בקבוצות מסויימות בארץ ובעולם." אלא שמיד לאחר מכן מודגמת במיוחד הסכנה הטמונה בקינאה דתית קיצונית איסלמית והעורכת מטעימה לעומת זאת כי ביהדות קדושת החיים היא ערך עליון. וכל זה בלא לדמיין ולו בקצה הדמיון את שיארע ב-7 לאוקטובר.
מאידך, היא מביאה כדוגמאות לקינאה כחוויה אנושית כבר את סיפורי התנ"ך על קין והבל, שרה והגר, רחל ולאה, יעקב ועשיו ובכרך יהיו עוד קנאות מתחום המשפחה, החברה והזוגיות.
ואכן, מטבע הדברים והתקופה הנושא של קינאת דת מופיע אך אינו במרכז. מה כן מדגיש הכרך הזה? לדעתי נופתע אבל תחילה ראוי שנתבונן באופיו הייחודי של כתב העת הזה ובראש וראשונה במוציאיו לאור כי זו תופעה הראוייה להוקרה.
חשוב לציין כי עמותה מיוחדת הוקמה בעיר מודיעין לטיפוח מפעלי תרבות ומקיימת גם את המפעל הספרותי רב העניין הזה. ניכר כי רבים תרמו להופעתו ובהתנדבות הראוייה לשבח. אך מעבר לכולם תרמה בעצם יוזמתה להופעתו ד"ר רחלי אברהם איתן שלמעשה לא רק יסדה את כתב העת הזה ושוקדת על הופעתו כבר כמעט 20 שנים, כשם שיזמה גם את הקמת "בית הסופר", המרכז את פעולות התרבות והספרות במודיעין ובסביבתה. כאן, במפעל ספרותי זה, היא רשומה על ההפקה, הניקוד והעריכה, והרי זה מפעל אחד מתרומתה החשובה לפעילות התרבותית..
היועץ האמנותי הוא ד"ר יגאל ורדי, ויש בכך כדי להטעים כי המאסף הוא לאמנות רב תחומית, כלומר אף לציור, איור וכיוצא באלה שלא כמרבית כתבי העת לספרות, שבכלל התמעטו מאוד בדפוס. ועוד נראה את תרומתו בתחום שונה לחלוטין. ואכן ציורי שני השערים הם מעשה ידיו של אבנר עובד, מאמני העיר, וציורים מעשי ידי אמנים נוספים מעטרים את דפי הכרך. וזה המקום להעיר, כי לא מעטים מן המשתתפים אינם מתושבי העיר או הסביבה, מכאן שהמאסף הזה רכש לו שם ומעמד בספרות הישראלית של היום, שכה קשה לקיים בה מפעלים ספרותיים בהיעדר תמיכה כספית ראוייה ועם ירידת מעמדה בציבוריות בכלל.
בנוסף נשען המאסף על מועצת מערכת, המחליטה מדי פעם מה יהיה נושאו של הספר הבא וכך נקבע הגיוון והעושר היצירתי. חבריה משתנים, כמובן, עם השנים, ועתה מכהנים בה אנשי אקדמיה ואגודת הסופרים. אודה על האמת, רבים מן המשתתפים אינם מוכרים לי אך הם ראייה בעיניי לחיוניותה של הספרות כמו גם של האמנות הפלסטית והמחקרית גם בימים שבהם הערכים הפיננסיים והכלכליים עומדים במרכז התודעה הציבורית ומעמדם של מדעי הרוח התערער.
נושאו של כתב העת ומשמעותו בזמן הופעתו
בהמשכו של "פתח הדבר" אכן מציינת העורכת את הנושא המרכזי של כתב העת ולהפתעתי, לפחות, עולה עי במרכזו של המאסף עומדת קנאת הסופרים. כדבריה: "הנושא קנוא קינאתי נבחר בישיבת מועצת המערכת בעיקר לאור התמונה המשתקפת מהתנהלות יוצרים ברשת שבגינה שבה ועולה השאלה האם קינאת יוצרים מרבה חוכמה?"
מתברר, אפוא, שהנושא נעשה אקטואלי ורחב היקף בשל הטכנולוגיה המודרנית ולבש צורות שונות ואכן ראוי לדון בו!
לכך רומז כבר שירה המרהיב המקדים את פתח הדבר, הקרוי "קנאת סופרים" ומסמן גם את רוחב הדעת של המאסף מבחינה מגוון הגישות הרוחניות שביסוד היצירות. השיר נובע מהסיפור התלמודי שמצוי בבבא מציעא בתלמוד הבבלי ועניינו קנאת חכמים שהתפתחה בין ריש לקיש ור' יוחנן ותחרות הסופרים והפירושים ביניהם. זו הביאה למות האחד ולהיטרפות רוחו של השני עד שניצל בקושי, וסיכומו של השיר מתנסח בדברים על "מוות וחיים באוזן המפענחת מחדש את הצפון ביצירה המתערטל בידי המבקר" וכך הלאה. בשיר הזה ניגלה, למשל, רוחב הדעת שבפנייה למקורות וכך בכל סוגי היצירה המובאים. בשיר, בסיפור, במאמר או גם בציור, שגישות אמנותיות ואידאיות מגוונות מתגלות בהן.
בכך ממשיך גיליון זה של כתב העת את המסורת שנקבעה עם תחילת הופעתו, שכך נאמר בה: "כתב העת "שבילים" נותן שביל לרב-תרבותיות המאפיינת את החברה הישראלית ולמגוון מעגלי הזהויות של היוצרים המשתתפים בו, כמו גם למגוון היצירה האמנותית על כל סוגיה וסוגותיה."
בהקשר זה נציין . תחילה את מאמרו של ד"ר יגאל ורדי. שהוצג במערכת כיועץ אמנותי כיוון שהוא אף אמן פלסטי. אך כאיש אקדמיה, לכרך זה הוא תרם מאמר מדעי המבסס את נושא הכרך כולו ונושאו הוא "הפסיכולוגיה של הקינאה." עם זאת, מאלף לראות כי בפיו הוא מתואר גם במינוח אמנותי כ"הפסיפס הקולאז'י של הקינאה בנפשו של האדם." מאידך, הוא גם תורם ציור בשם "כמיהת הקינאה" שצוייר לפני שנים.
במאמר עצמו עוסק ורדי בטיפולוגיה של הקינאה ובהיבטים רבים נוספים של התופעה הפסיכולוגית. ראוי אף לציון מאמרו של ד"ר אפרים חמיאל על "הקנאות בתורה", מאמר מרתק ורחב אופקים, אך ספק אם היום היה מתפרסם כך בהבלטה. מאמרים אחרים הם מאמרי ביקורת על ספרים, כמו מאמרה של רחלי אברהם איתן עצמה על ספר שירים של רוני סומק, או ביקורת של דן אלבו על סיפרה של פנינה אליאני. לצערי צר המקום מלציין את כולם.
בשירה בלט לעיניי שירו של יאיר בן חיים "תועפות של תבונה", הבא מיד לאחר המאמר והציור הקודם, כיוון שבאופן מפתיע אינו מתמסר לקינאה. וזה הבית הראשון: "הקינאה לא באה במחוזותיי / לא התאימה מידותיה למידותיי / העדפתי תועפות של תובנה / בחרתי להתעות מתוך כוונה / לא להתפתות למיכמניה."
ומפתיע, ממש למול השיר הזה מופיע שירה של אביבית כהן על קינאתה בגופה של סבתה הניגלה לעיניה בנוף הים של חיפה: "קינאתי לנשים הרוחצות / לגופן הרפה / ולשמחה השורה בליבן." בקיצור, דומה כי בכל שתפתח תמצא שיר מעניין באספקט מפתיע, ולא אמנה את הכותבים שמא אחטא ואשכח יוצר מסויים. אבל כדאי לקרוא, כלולים כאן משוררים רבים נודעים ופחות מוכרים, וזה כשלעצמו הישג חשוב.
בדומה לשירים אף מבין הסיפורים קשה מאד לבחור מה לציין, ורק אזכיר כי בין הכותבים נמנים אביעד בן יצחק, אפי הלפרין, רפי אגמון, ד"ר דן קורדובה ואחרים, אך מיספרם של השירים, כצפוי, רב הרבה יותר ממיספרם של הסיפורים.
ואולי כאן המקום להעיר לגבי תוכן העניינים. כמדומה שמפאת שאיפה להעניק ליצירות וליוצריהן כבוד מלא ולהבליט את רב-גוניותה של היצירה הספרותית לסוגיה ושוויון ערך הז'אנרים השונים, נעשו כמה טעויות. אכן, התוכן מופיע בפתח המאסף כראוי לו, אך כולו מופיע כרצף אחיד, ללא חלוקה לפרקים או לז'אנרים. יותר מזה, נכתב רק שמו של הכותב , ובצידו סוג היצירה – שיר, סיפור או מאמר וציור וכיו"ב. לא נכתב שמה של היצירה עצמה, שעשוי לרמוז לתוכנה או לנושאה. עריכה זו מקשה מאוד לדעתי על העיון בספר בן 150 העמודים, ואף נפגע ייחודה של כל יצירה, וחבל.
ואשר לאמנות הפלסטית נציין את ציוריו של אבנר עובד על השערים הקדמי והאחורי, שעניינו של אחד מהם מבטא את שירה של רחל המשוררת, ואילו השני נובע מאסונם של הפליטים באוקראינה, והם מציגים כיוון דמוי ריאליסטי אקספרסיבי ודוחקים, למידת הבנתי המועטת בתחום הזה, את הציור המופשט,,,,,, כדרך ההולכת ושלטת בציור הישראלי בגאווה ובמקצועיות. יש בהם גם עדות להשתלבותם של אמנים פלסטיים בציור הישראלי. ציירים נוספים, כרפי אגמון או יבגני גופמן, בן רוטמן וגם אורית ויסמן, מירב סיאלו ואוולין כץ, ואפילו ד"ר נורית צדרבוים, המוכרת לנו גם כפעילה בספרות, מעמידה בו מיצב – ראויים להערכה.
חשוב להזכיר שישנם גם שני ראיונות וכן רצנזיות אף כי הן מעטות. בין השאר זו של דן אלבו על סיפרה של פנינה אליאני, שהוא מעין רומן ביוגרפי, או מאמרה של רחלי אברהם איתן על ספר שיריו של רוני סומק "הרמס". ניכר שביקורת הספרות לא היתה מוקד העניין. ויש גם יוצרים שתרמו יצירות בשני ז'אנרים, כמו למשל, ד"ר מרים נייגר שתרמה סיפור וציור וד"ר אורית כהן שירים וקולאז'.
ולסיום – תקוותי כי יסלחו לי היוצרים הרבים שלא הזכרתים בשמם בשל קוצר המצע. אך מעבר לכל זה, חשוב להדגיש כי כתב העת הזה, היוצא במאמצים רבים ובמסירות, ראוי להערכה ולתשומת לב אם בשל שפע היצירה שבו, ואם בשל גיוונה ורמתה, ואם בשל תפקידו התרבותי רב הערך למודיעין ולסביבה וליצירה האקטואלית.
ארנה גולן
* * *
מיכאל רייך
רְצִינוּת הַכַּוָּנוֹת
בִּימֵי עֲלוּמַי,
מִשֶּׁעָבַרְתִּי לְהִתְגּוֹרֵר בִּישּׁוּב עִירוֹנִי –
הִרְבֵּתִי לְטַיֵּל עַל חוֹף הַיָּם
דַּוְקָא בָּחֹרֶף;
יֵשׁ וְהָיִיתִי מִתְקָרֵב אֶל הַיָּם הַסּוֹעֵר כְּדֵי נְגִּיעָה,
צוֹפֶה בְּנַחְשׁוֹלָיו מִקָּרוֹב, מַנִּיחַ לִמְעִיל הַגֶּשֶׁם שֶׁלִּי
לְהִתְלַחְלֵחַ בִּנְתָזָיו הַמְּלוּחִים,
מְהַרְהֵר בְּפַחַד טָמִיר בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל פּוֹסֵידוֹן
וּבַסְפִינוֹת שֶׁאָבְדוּ בְּדַרְכָּן לְיַעַד עָלוּם,
מִתְרָחֵק מִמֶּנּוּ קִמְעָה,
וּבְעִיקָר מַאֲמִין בִּרְצִינוּת כַּוָּנוֹתָיו;
בְּמַהֲלָךְ הַשָּׁנִים לָמַדְתִּי כִּי
לִבָּם הַפּוֹעֵם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם
כָּמוֹהוּ כְּיָם:
גַּם לַּלֵב הָרוֹאֶה וְחָשׁ
שְׁלַל-גְּוָנִים וְגַלִּים, סַעֲרוֹת-רוּחַ, זִיקַת-סַכָּנָה וְעֹמֶק
קוֹל פְּנִימִי וּנְחִישׁוּת;
גַּם הַלֵּב נִמְשָׁךְ תָּמִיד אֶל קַו הַחוֹף
שֶּבֵּין יָם לְיַבָּשָׁה,
אֶל הָאִזּוּן הַמְרַתֵּק שֶׁבֵּין יֹפִי לְכִעוּר
וּבֵין טוֹב לְרַע
אַךְ בְּנִגּוּד לַיָם,
אֵינוֹ חוֹשֵׂף אֶת רְצִינוּת כַּוָּנוֹתָיו.
* * *
ציפיות אסתטיות ושִבְרָן
על "מובי דיק", ספרו של הרמן מלוויל
בתרגום חדש של גרשון גירון
ידיעות אחרונות, 2009, 653 עמ'
קריאת "מובי דיק" גורמת לחוויה בלתי מספקת מבחינה אסתטית, כך קובע וולטר אי. בזנסון, שמסתו על היצירה הזאת מובא כנספח לרומן (עמ' 650), וזאת משום שיצירה זאת איננה נענית לאחת הדרישות היסודיות של תורת הספרות: האחדות. כידוע, יצירות אמנות, ובעיקר המשובחות שבהן, מסרבות להישמע ל"הנחיות" תורת הספרות, אך כמעט תמיד ניתן למצוא ביצירת מופת את המוּרכבוּת, האחדות, העצימות (היכולת לרגש את צרכן האמנות), הראשוניות, והשאיפה להיות רלוונטית גם בדורות הבאים .
"מובי דיק", כאמור, לוקה מאוד בתחום האחדות – יש בו קונגלומרט שלם של סגנונות ותכנים: סיפור דרמטי בעל מאפיינים של טרגדיה יוונית (חטא הגאווה, שיגעון לדבר אחד, דהירת אמוק אל גורל ידוע מראש, שני כוחות ענקיים המתנגשים בתוך נפש הגיבור ומחוצה לה), סקירות מדעיות בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת (אטימולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, אנטומיה של הלווייתן וממדיו, מיון הלווייתנים ותיאוריהם, מיון האביזרים והמתקנים בציידת הלווייתנים, סקירת ספרים בנושא לווייתנים וציידים, סקירת הספרות והאמנות הקשורות בנושא הלווייתנים, סקירת הסמליות של הלובן – בהיות מובי דיק לווייתן לבקן – סקירת הקרבות הגדולים עם הלווייתנים, סקירת המאכלים שניתן להכין מבשר הלווייתן, סקירה היסטורית של האיורים שנעשו על ספר יונה, פירוט דרכי הנשימה של הלווייתנים, מבנה הראש, הזנב, דרכי ההזדווגות שלהם, סקירת המשפט האנגלי, מיון כמויות המצרכים שאוניית ציד לווייתנים מעמיסה על עצמה לפני יציאה לציד ועוד), קטעי מחזה עם "הערות בימוי", דיבור הגיבור "אל עצמו", קטעים פילוסופיים המסתמכים על הרהוריהם של הגיבורים (אין הסבר איך הגיעו הרהורים אלה לידיעת המספר!) וכו' וכו'.
"מובי דיק" הוא מסוג ספרי המופת שהכול יודעים בקווים כלליים מהו תוכנם, אך הרוב אינם מוצאים די כוחות נפש לקרוא בהם. אני זוכר שבנעוריי קראתי באנגלית מהדורה מקוצרת של הספר הזה, שכללה, בעצם רק את סיפור מעשה, ואני זוכר שהייתי מרותק לעלילה המופלאה, ולסמליות המתלווה אליה. באותם ימים קראתי גם את "הזקן והים" של ארנסט המינגוויי, והשוויתי בין שתי היצירות המתארות את האדם במאבקו מול איתני הטבע: בזו של המינגוויי, הזקן הוא אדם פשוט, אך נאצל, הנלחם בדג הענק בשם מלחמת הקיום – הוא מובס, לא על-ידי הדג הענק, אלא על-ידי הכרישים אשר כטפילים אופייניים נהנים מתוצאות הקרב הנואש של האחר, במקרה זה – הזקן האמיץ.
ביצירתו של מלוויל, הגיבור, הקפטן אחאב, הוא אדם אפל, גס רוח, רודן, גחמן, קשה עורף, בעל טירוף לדבר אחד, חוטא בחטא הגאווה (משווה עצמו לאלוהים – עמ' 522; וראו גם 545, 608). הוא איננו רודף אחרי הלווייתן הלבן משום הכוונה להביא טרף לביתו (להבדיל מהזקן של המינגוויי), אדרבה, הוא אפילו מזלזל בהזהרתו של סטרבאק, החובל הראשון של הספינה, המזהיר אותו שהמטרה היא להביא לנמל הבית את שמן הלווייתנים היקר, כי לשם כך נשלחה האונייה על ידי בעליה לאוקיאנוסים למשך שלוש שנים. אחאב מונע במעשיו ביצר הנקמה הבוער בו להשחית (מובי דיק הטביע בשיניו צלקת ענקית בגופו של אחאב, ואף תלש את רגלו). בניגוד לזקן, המגיע מובס אל בקתתו, אחאב מוקע על הגוף הענק של מובי דיק, ויחד עם אובדנו בקרב עם המפלצת הענקית – אובדת ספינתו ואובד כל צוותה.
גם סיפור הכרישים בשתי היצירות מזמין השוואה: ב"הזקן והים" הכרישים הם, כאמור, טפילים אכזריים הגוזלים מהדייג את פרי עמלו ומאבקו הנואש, ואילו ב"מובי דיק" הכרישים הנוגסים בלווייתנים העקודים לדופנות הספינה הם עילה לבדיחות הדעת (עמ' 331, 341-340, 357 ועוד), ורק לקראת סוף היצירה הם מקבלים כאילו תפקיד של מבשרי הגורל האכזר (עמ' 616).
שנים רבות קיוויתי שאוכל להקצות זמן לקריאת הרומן הגדול בשלמותו, ועתה כאשר מוגש לקורא תרגום חדש (2009; התרגומים הקודמים בשנים 1952, 1969, 1971, 1980, 1981 – האחרון על ידי אהרן אמיר), החלטתי להגשים שאיפה רחוקה מימי נערותי, ואני מודה שהקריאה הפעם הנחילה לי אכזבה – פג הקסם של היצירה המקוצרת, אותה קראתי אז. ולא רק זאת, קריאת הספר השלם הוא משימה מייגעת ממש, ולא רק משום הנושאים הרבים החוץ-ספרותיים שמניתי לעיל, ולא רק משום ערבוב הסגנונות והסוגות המבלבל – אלא גם משום שהספר גדוש בחידות, שפיענוחן הוא ממש בלתי אפשרי לולא הערות השוליים של המחבר עצמו, של מהדיריו ומתרגמיו. לא פעם חשתי שאני קורא מחקר משמים בעל מראי מקום שנועדו להשביע רצונם של פרופסורים קפדניים.
אביא כאן דוגמה אחת מני רבות: פרת' הוא הנפח של אונייה, המכין עבור אחאב את הצלצל הייחודי, שבו הוא מבקש להכריע את מובי דיק. הסופר מתאר את חורבנו של האיש, שבעטיו הוא נאלץ להצטרף לציידת הלווייתנים:
"הוא היה אמן בעל מוניטין מצוינים... חבק אישה אוהבת, צעירה כבת, ושלושה ילדים עליזים ואדמונים... אך לילה אחד, במעטה החשיכה, ומוסווה עוד בתחפושת ערמומית ביותר, חדר פורץ נחוש אל ביתו המאושר, ושדד את כל שהיה בו. ונורא אף יותר לספר, הנפח עצמו הוא שהנחה בבלי דעת את הפורץ הזה אל ליבה של משפחתו. היה זה 'הקוסם בבקבוק'..." (עמ' 532)
לולא הערת השוליים, אין סיכוי לקורא להבין שמדובר בשתיינות ובשכרות שהכריעו את הנפח ואת ביתו.
גודש המידע שמביא מלוויל בסקירות הרבות שלו (התופסות, למעשה, את מרבית הספר!) חושף בפני הקורא פלא של ממש בנוגע לאישיותו של הסופר עצמו. מתולדות חייו אנחנו למדים שבגיל 13 הוא נאלץ להתחיל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה (אביו שפשט את הרגל זמן מועט לפני מותו, והשאיר את המשפחה בחוסר כול); והנה, הספר חושף בפני הקורא שהוא היה בעל השכלה חובקת עולם: הוא מראה בקיאות מופלגת בתנ"ך (מספָּר שמות בספר לקוחים מהתנ"ך: ישמעאל – "האני המספר", אחאב, הקפטן, אליהו "הנביא" המשוגע המנבא חורבן לאחאב ולצוותו, פלג ואלדד, קפטנים בדימוס מבעלי הספינה, "ירבעם" ו"רחל" – ספינות ש"פיקווד", ספינתו של אחאב, פוגשת בדרכה).
מלוויל בקיא בספרים החיצוניים ובברית החדשה, הוא משבץ ארמזים וציטוטים ממיטב ספרות העולם (בעיקר מ"מקבת'" ומ"הקומדיה האלוהית" של דאנטה; ראו לדוגמה עמ' 511, 564); הוא בקיא בצורה מעוררת קנאה במיתולוגיה היוונית, ההינדית והנורדית, בפילוסופיה היוונית והמודרנית, בארכיאולוגיה, באמנות, בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של עולם, בפיזיקה, במשפט האנגלי והבינלאומי, בביולוגיה וכו' וכו' – ממש בלתי נתפס!
הקריאה בספר השלם הובילה אותי למספר תובנות, כדלקמן:
א. בכל הספר הגדול הזה אין שום הערה גזענית, למרות שמלחי הספינה שייכים לעמים שונים ולגזעים שונים: קוויקווג הצלצלן המקועקע, האמיץ ואוכל האדם, וכן חברו בנפש של ישמעאל המסַפֵּר – הוא פולינזי; טשטגו, הצלצלן השני הוא אינדיאני, ואילו דאגו, הצלצלן שלישי הוא כושי ענק. פדאללה החובל הוא פרסי החובש טורבן. על הסיפון יש מלחים מסין, הולנד, צרפת, איסלנד, מלטה סיציליה. אדרבה, אחאב, מר הנפש ובעל לב האבן, לוקח תחת חסותו את פיפ, הכושי הקטן, שהשתגע לאחר שהשתתף בקרב עם לווייתן, וקפץ מרוב פחד מהסירה למים הגועשים. כאשר פלג ואלדד מבעלי הספינה מסרבים לקבל לצוות האונייה את קוויקווג, עובד האלילים, עד אשר יקבל "ניירות", כלומר, עד אשר יתנצר – מסנגר עליו חברו ישמעאל, ומעיד עליו שהוא שייך לכנסייה עתיקת יומין העולמית – אליה שייכם כל בני האדם (עמ' 118). אנחנו צריכים להבין שהרומן הזה נכתב על ידי אמריקאי בשנת 1852 – שלוש-עשרה שנה לפני שנכנס לתוקפו התיקון ה-13 של החוקה האמריקאית האוסר את העבדות – כאשר מחירו של שמן הלווייתן היה שווה פי שלושים ממחירו של עבד (עמ' 455-454)!
ב. הספר משובץ בהערות אירוניות על האמונה הדתית, ובעיקר על האמונה הנוצרית. אזכיר את קצתן: ישמעאל מגיע למסקנה שמוטב לישון במיטה ליד אוכל אדם פיכח כמו קוויקווג, ולא על יד נוצרי שיכור (עמ' 52); כשקוויקווג רואה את ההתנהגות המרושעת של הנוצרים – הוא מחליט להישאר עובד אלילים (עמ' 84); ישמעאל מעיר הערה שכל העינויים שהדתות מטילות על המאמינים הם בגדר שטויות (עמ' 115); אפילו פלג, מבעלי הספינה קובע כי הדת עושה את האדם פחדן והססן (עמ' 120); המחבר מעיר שהפנאטים הדתיים משלים את הפתאים (עמ' 353); ובמקום אחר הוא מציין שהלוויתן , האציל שבחיות, חייב למות כדי להאיר את הכנסיות המטיפות לחמלה נוצרית (עמ' 397).
מלוויל מרמז על פקפוקו באמת שבכתבי הקודש, כשהוא מצביע על כך שממצאים ארכיאולוגיים בדוקים מוכיחים שהכרונולוגיה של כתבי הקודש היא לא יותר מבדיחה (עמ' 503). כאן אולי המקום להעיר גם כן שהספר, למרות העלילה הטראגית שבו, הוא גדוש בהומור המצליח לפעול על שרירי הצחוק של הקורא גם היום (לדוגמה עמ' 440-438, 443).
ג. אמנם תכונותיו הדומיננטיות של אחאב הן קשיחוּת, אכזריות, גאווה, גסות רוח, עיקשות, טירוף לדבר אחד – אך הוא איננו נחשף כדמות חד-ממדית – הוא מראה חמלה דווקא לכושי הקטן והפחדן פיפ, שנטרפה עליו דעתו בניסיון כושל להיות חלק מהצוות האמיץ הנלחם בלווייתנים. אחאב מאמץ אותו לליבו כאח לצרת הטירוף (אחאב מודע לכך שהוא עצמו מטורף), מעניק לו חסות ומארח אותו בתא הקפטן, שהוא מחוץ לתחום למי שאיננו חובל (עמ' 568, 580). לקראת סוף הספר מתואר אחאב כבעל רגשות המבין שארבעים שנות חייו בים היו שגיאה אחת גדולה, שליבו נכמר על כך שאשתו הצעירה היא בעצם אלמנה – הוא יודע שהוא נושא אות קין על מצחו, אך הוא חסר אונים כלפי הדחף הפנימי המוביל אותו לקרב הגורלי עם מובי דיק (590-589).
ד. הספר רצוף מתחילתו בנבואות, בהזהרות וברמזים שהמסע הזה מוביל את אחאב ואת צוות הספינה "פיקווד" אלי אסון: אליהו, המשוגע מנמל ננטאקט, מנבא על סוף מר למי שמפליג עם אחאב (אנאלוגיה גלויה לסיפור המקראי – עמ' 123-121, 128-127) סטרבאק, החובל הראשי, חש שהופעת הדיונון הענק בדרכם, איננה אלא נבואה שחורה לעתיד (עמ' 321). המשוגע הפנאט, המכונה "המלאך גבריאל" מהאונייה "טאון הו", הנקרית ל"פיקווד" בנתיבי האוקיאנוס, מזהיר שאם יתקיפו את מובי דיק, כאילו התקיפו את אלוהים, ולכן גורלם נחרץ (עמ' 356-353). קפטן האונייה "אנדרבי" הלונדונית מציג זרוע מעצם לווייתן, "מזכרת" מהקרב עם מובי דיק (עמ' 487-480). פדאללה, החובל הפרסי, מנבא לאחאב ששניהם ימותו בקרב עם הלוויתן (עמ' 545). מחט המצפן מורה את הדרך הביתה, הדרך ההפוכה לנתיב מובי דיק (עמ' 562). מובי דיק הטביע את הסירה שרדפה אחריו מהאונייה "רחל", ובין הטבועים גם בנו של הקפטן (עמ' 577; אגב, אחאב מסרב לתחנוניו של זה לסייע בחיפוש אחרי הסירה אבודה!). האונייה "דילייט" איבדה 4 מלחים במלחמה עם מובי דיק (587-586). גופו הקרוע של פדאללה כרוך על גופו של הלוויתן הענק, ואחאב רואה שם את גורלו שלו (עמ' 619-618, 623 וראו גם עמ' 200, 236, 363, 545, 568, 587, 616 ). הסוף, אם כן, צפוי וידוע מראש, ולכן המתח שנוצר בספר נובע מסקרנותו של הקורא – כיצד יבוא על אחאב ועל צוותו סוף זה.
אני מודה שהספר השלם מעורר מחשבות ומרחיב את הדעת, בעיקר משום גודש המידע שבו, אבל ללא ספק, הספר המקוצר הרשים אותי הרבה יותר, ויסלח לי על כך מלוויל, ויסלחו לי גם כל החרדים לכבודה ושלמותה של הספרות הקלאסית.
משה גרנות
* * *
בָּעֶרֶב אַפְרוּרִי
בְּעֶרֶב אַפְרוּרִי
וְאֵין כּוֹכָב
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ בְּתוֹךְ
הַדְּמָמָה
מַהֲלֻמּוֹת כְּאֵב מִתְאָרְכוֹת,
אֶת הָרוּחַ כְּצִפּוֹר שֶׁשִּׁירָה
אֵין בָּהּ.
מִסְגָּרוֹת שְׁחֹרוֹת שֶׁל
שֵׁמוֹת
יוֹם יוֹם וּבְשׂוֹרַת מָוֶת
שֶׁבְּכַנְפֵי הַמָּסַכִּים
הַשֵּׁמוֹת קוֹרְמִים עוֹר, בָּשָׂר
וְגִידִים
עוֹבְרִים בִּזְקִיפוֹת גֵּו
בְּחֶדְוַת עֲלוּמִים
אוֹר יָפְיָם שֶׁל הַפְּרָחִים
נִחַת כְּסַכִּין בְּעֵינַיִם.
וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת יוֹסֵף חַיִּים
בְּרֵנֶר: "רְשׁוּת הַדִּבּוּר אֵין לִי
אֲבָל זְכוּת הַזְּעָקָה יֶשׁ לִי."
* * *
ידידי יצחק אורפז
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2013
יצחק אוורבוך אורפז
[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.1995. כאן הנוסח המקורי והשלם]
חלק ראשון
אבי, אימי, סבי
אימי: ברייה אבודה בתוך חלום. קיץ וחורף סתיו ואביב – אני רואה אותה עומדת בחלון בין הווילונות צופה אל העמק שנפתח לפני ביתנו ונמשך עד האופק. ומדי פעם, בין שתיקה לשתיקה, שרה שירים עצובים על בני-אדם שרע להם, שקר להם, שהרעב והאסון אורחי קבע בביתם, וכן שירים על אהבה ועל געגועים. היא נספתה בשואה, את עיניה היא הנחילה לי. למעשה, הביוגרפיה הספרותית שלי היא סיפורו של ניסיון חוזר-ונשנה להחיות את המבט ההוא, האי-שקט, הציפייה והגעגועים הארוכים. הוא שעשה את גיבוריי לעולי-רגל. ואת סיפוריי לניסיון לפענח איזו הבטחה ראשונית. וכאשר, לבסוף, הלבשתי את הניואנסים השבירים הללו לבוש מושגי במסתי "הצליין החילוני" – לא היה זה אלא ניסיון נוסף להפוך מצוקה לבהירות.
ורגע אחד הקשור באבי.
אבא שלי היה לובש מין ווסט עם שני כיסים קטנים, אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל, וכשהייתי שואל אותו שאלה, היה מכניס אצבע ובוהן בכיס הקטן הימני, נובר שם מעט, מוציא את שתי האצבעות ומביט בהן ובמה שביניהן, ומשיב. כך נקבעה בי התחושה, שתשובות נמצאות בכיס הקטן הימני של הווסט שלו, והוא שולף אותן משם באצבע ובוהן.
לימים, רבו אצלי התהיות על אי-הצדק בעולם, ורבו השאלות. ואבא שלי, כדרכו, השיב באצבע ובוהן. והיה לנו שכן, איש שקט וצנוע, שכל פגעי איוב נחתו עליו. בנו נרצח בדרכים ואשתו מתה מצער, ואם לא די באלה – נשרף עליו ביתו והוא הוכה בשיתוק. באתי אל אבי ושאלתי אותו: "נו, מה תגיד עכשיו?"
אבי הכניס אצבע ובוהן בכיס הקטן הימני של הווסט, והוציא אותן, הסתכל בהן, ושתק. ואז פתח את שתי האצבעות אל חלל האוויר, ואם היתה תשובה היא נמוגה באוויר.
סבא היה דמות סמכותית. היה מאוד חשוב לי ללכוד את מבטו המלכותי. לדעת שהוא רואה אותי. היו לו גבות עבותות, ולאחר שהתפקרתי וסילקתי את הכובע מראשי, נעל סבא את עיניו בתוך הגבות ולא ראיתי עוד את עיניו. עשיתי לו פרובוקציות, רציתי שיסתכל עליי. אבל הוא לא הסתכל עליי. המצאתי תחבולות מתחבולות שונות כדי לאלץ אותו שיסתכל עליי, אבל הוא לא הסתכל עליי. הודעתי לכולם שלסבא אין פנים. הודעתי לכל הדודים בעת ביקוריי שבת אצל סבא, בקול רם שישמע, שאין לו פנים. הדודים השתיקו אותי, אבל הוא לא הסתכל עליי. כשנתקלתי שנים לאחר-מכן בצירוף המילים הקבלי-מיסטי "הֶסתר-פנים" כבר היה זה טבוע בבשרי בצורת צמא צורב אל מה שאפשר לכנות "גילוי-פנים".
*
זכור לי ניסיון מבעית הקשור במשחק אחד ששיחקנו בילדותנו ושקראנו לו "זזז-ז-ז" (זמזום הדבורה): הנבחר עומד ופניו אל הקיר ויד אחת שלו מונחת על גבו מאחור. אחד מהחבורה מכה על ידו, ובעוד הכול קוראים "זזז-ז-ז," מסתובב המוכה לאחור ומנסה לנחש מי המכה. ניחש, בא המכה במקומו. לא ניחש, חוזר המוכה אל הקיר וידו על גבו, והכול חוזר כבראשונה.
משחק זה לא תמיד היה עדין, אבל תמיד היה עליז. והנה, פעם אחת עשו לי "תרגיל": בהגיע תורי, עמדתי כשפניי אל הקיר וידי מאחור, מחכה למכה. והמכה לא באה. חיכיתי וחיכיתי ודבר לא אירע. אז פניתי לאחור, ומיד נפל עליי פחד אימים: לא היה איש. מעולם לא ראיתי מקום ריק יותר. באותו רגע טעמתי לראשונה טעמה של עזיבות. לא בכיתי. רעדתי.
האימה ההיא עתידה היתה לשוב אליי לאחר שנים רבות: אלא שעכשיו מצאה אותי מצוייד בנוסחה: אדם מול ההיעדר. או בניסוח אחר: צליין חילוני.
*
בילדותי הייתי כה קרוב לאלוהים, שלא נזקקתי לאמונה. הוא היה כל החידות והסודות של בית מסוכסך ושל עולם מאויים. הסתכלתי על אותו פרנס נכבד שמן וסמכותי, שהפקיר את אחוריו ערב יום-כיפור לשמש של בית-הכנסת שילקה אותו על חטאיו, וקינאתי בו, אפילו שהמעשה נראה לי כבר אז כמהתלה. וכאשר נשרתי מחיקו של אלוהים ומצאתי את עצמי בשטח הפקר, נראה לי הקיום עצמו – ואני כבר נער מתבגר – כאי-הבנה אחת גדולה. לקח לי כמה שנים עד שעשיתי לי את שטח ההפקר למעין חניית-ביניים, עם פסגות מימיני, תהום משמאלי, ואופק מכחיל מעבר לנהר שלפניי. ידעתי שאצא לדרך ואצא לבד, לא ידעתי לאן. כמו-כן ידעתי שלא אגיע, אבל לא היתה בכך חשיבות משעה שהתוודעתי אל הגעגוע שלי, אל אור הכזב שלי.
*
אני זוכר נער אחר שעלה לארץ-ישראל, ואז, כשירד מהאונייה, ומתוך שכל ימיו השתוקק לארץ-ישראל וחלם עליה, התנפל על האדמה ונישק אותה, ורק כשהדם התחיל קולח מאפו התברר לו שנפל על רציף הבטון של הנמל ומחץ לו את האף. כך, אפשר לומר, נקשרה ברית דמים בינו לבין הארץ.
ואני זוכר ילד אחר בחוץ-לארץ, בעיירה, שרצה לעוף. והיה גן אחר גדול מוקף חומה ושרוי באפלולית, גנו של הכומר, והיו ריחות זרים ומסתוריים נמשכים משם, והיה נדמה לילד שאם רק יציץ לשם יתגלה לו סוד נפלא ואיום. והוא עלה על גג הבית והחזיק את עצמו בארובה וחשב, הנה הנה אהיה לציפור וארחף מעל לגן הקסום, עליי רק להיזכר בצירוף הנכון של האותיות וללחוש את הלחש הסודי. בטוח שהצירוף הנכון נמצא בתוך ליבו והוא רק צריך להיזכר בו, עמד שם הילד שעות, ואת הצופן לא זכר, וירד.
לפעמים נדמה לי שהילד הזה הוא כולנו בארץ הזאת: עומדים על גג העולם, תהום עמוקה לרגלינו, ומחפשים את הצופן האבוד.
*
אין לי עניין בהעדפותיו של אלוהים. אבל יש לי עניין "לשחק" בהן כדי להבין טוב יותר את עולמנו: עולם בלי אלוהים. בספר איוב שלושה בני-אדם יפים וחלקלקים מפליגים בשבחו, ובפני מי הוא בוחר להתגלות? – בפני אחד מוכה שחין המחרף אותו וצועק את כאבו.
כאשר כילד התוודעתי לראשונה אל סיפור יציאת מצרים, שמחתי שהאל בוחר במשה המגמגם ולא באחיו הפוליטיקאי הממולח (שעתיד לקנות את ליבו של העם בעגל הזהב).
דומה שאלוהים אוהב אותנו קטנים ומתייסרים. ואז, ברוב חסדו, הוא מתיר לנו להתקומם. זה, פחות או יותר, הדבר הטוב ביותר שיכולתי לומר לזכותו של הפוחלץ המפואר הזה, המאכלס עדיין מיספר כה רב של היכלות ריקים ולבבות ריקים.
כשראיתי אחרי שיחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, את הכותל המערבי, שגדל ורחב מאוד וכן גדלה מאוד הגישה אליו – היה ליבי לקרח. וחייב הייתי להמיסו במראה הכותל הקטן והצנוע (כפי שנחקק בזיכרוני הנערי בסוף תקופת המנדט הבריטי וערב מלחמת העצמאות), אם האפלולית וריח השתן והגללים ועם בני-אדם קטנים דבוקים בו כמו האיזוב באבנים. אם יש אלוהים, הוא ירד שם בבלוֹאים.
*
תנועת-ראש בלתי-צפוייה של בן-אחי בביקורו האחרון אצלי – שבועיים לאחר-מכן נהרג במלחמת יום-כיפור – היא שחוללה את לידתי השנייה, זו שהחזירה אותי אל אבותיי. הוא נפרד לשלום ויצא. והנה, בעומדו בפתח היציאה, עצר, וכמי שמרגיש ששכח משהו והוא מנסה להיזכר מה שכח, סובב את ראשו לאחור, אל המרפסת בה ישבנו קודם, אל הים שנשקף מן המרפסת, אליי; אבל עיניו הירוקות פעורות היו יותר מתמיד, וכאילו לא ראו דבר מכל אלה. ואז החזיר את ראשו בלי חיפזון, ולא אמר דבר, ויצא.
וכשיצא – ואני גובר על דחף פראי לרוץ אחריו ולקרוא לו לשוב – נשארתי עומד ופניי אל הדלת, ולמחרת – וכבר אני יודע במין ניחוש שבלב שלא אראה אותו יותר – ראיתי אותו עומד באותו מקום, בפתח היציאה, ופניו לאחור, ולמעשה לא חדל לעמוד שם מאז ועד היום הזה (ואני כבר גר בדירה אחרת). והשאלה שרציתי לשאול אז (ולא שאלתי) עודה מונחת על שפתיי: "מה שכחת? מה שכחת?"
עכשיו אני יודע: השאלה הזאת לא אליו היא הופנתה, כי אם אליי. הסיבוב הזה של ראשו לאחור, שם בפתח היציאה, תמונה שהחלה לפקוד אותי אחרי שנודע לי דבר מותו, מה היא באה לומר לי? מה שכחתי? אל מה עליי לשוב?
*
במלחמת המפרץ הושלם המעגל שהחל במלחמת יום-כיפור: התחברות מדינת היהודים עם הגורליות היהודית היתה לעובדה. לראשונה בתולדות המדינה היתה זו מלחמת ספיגה בלבד: ספגנו ולא הגבנו. וכך היא תירשם במוחותיהם הרכים של בתי בת החמש-עשרה ונכדתי בת השש, זו אשר באזעקת הטילים הראשונה, כשהיא רועדת כולה, הקיאה לתוך מסיכת הגאז של פניה, ואבא שלה (בני זאב, שנקרא כך על שם סבו שניספה בשואה) מסיר את המסיכה ומנקה אותה מן הקיא, וכל אותה עת הוא חרד שמא היה זה טיל כימי, והגאז, חסר-ריח וחסר-טעם, כבר פשט בבית ובתו הקטנה אולי היא נחשפת לגאז השקט והקטלני.
אומה שלמה, המסתגרת עם מתן אות האזעקה המפחיד בתוך מסיכות מפלצתיות, במה היא מהרהרת: בגאזים? במוות? בחוסר האונים של עם שידיו כבולות? שנידון לספוג ולא להגיב? שאחרים "עושים לו"? שאחרים מחליטים בשבילו? וכי לא זה הדבר שקרה במשך דורות כה רבים ליהודים הפזורים בין העמים?
ודאי, זה רק חלק מן התמונה. רבים אמנם ארזו מזוודות והסתלקו מהאיזור המוכה – תל-אביב ושכונותיה – אבל רבים נשארו, ואין זה מקרה שבין הנשארים בלטו אלה, שהגיעו ארצה כעולים או כפליטים, בהחלטה שזה המקום האחרון לנדודיהם. ואפילו שהגעתי כנער, עדיין אני אחד מהם. איך אחרת אוכל להסביר את העובדה שדבקתי בתל-אביב במין עקשנות סוסית, כאשר לא עשיתי בה דבר שלא יכולתי לעשות באותה מידה אצל בתי בירושלים או אצל אחי בקיבוץ? ואז, סגור בחדר האטום, ראיתי על בשרי את שני צידי המצב הישראלי: מצד אחד, סוף תהליך ההתחברות עם הגורליות היהודית, תהליך שהחל במלחמת יו"כ; ומצד שני, סירוב עיקש לארוז מזוודה ולחדש את דרך הנדודים היהודית.
*
חלום. ברדלסים שחורים החלו סובבים בחצרי. ובעודי חושב אם סגרתי את השער אני מגלה שהשערים פתוחים כולם, הרבה שערים, יותר משאוכל לספור, עכשיו כבר איני בטוח אם אני נמצא במקום שלי או שלהם, של הברדלסים השחורים. הם לא תוקפים, בגמישות הם עוקפים זה את זה, בתוך האפלולית, בתנועתם החתולית, עיניהם נוגהות והכול שרוי במין שקט אחרון, ובתוך השקט, לרגע, כמו נשימה חפוזה מאחורי ראשי, גוועת. הם רבּים מאוד, שורצים ומתרבים תוך שהם עוקפים זה את זה בפיתולי גוף גמישים, לשונותיהם אדומות, עיניהם הנוגהות באור ירקרק מעוררות בי זיכרון מתוק שאיני יכול למקם אותו, ובכלל איני יודע מה אני עושה כאן בשדה הברדלסים השחורים, אבל אני יודע שכאן המקום, והם לא ינסו עליי את שיניהם, בכל אופן לא כרגע, ואיני רואה סיבה למה לא ללכת אחרי ברכיי הקורסות לארץ וידיי היורדות אחריהן; הלא קיימת אפשרות שאני אחד מהם. בשמחה אני רואה את הלשונות האדומות הקרבות אליי, לא בחיפזון, בתהייה כלשהי, אף בחמלה, כמבקשות להעניק לי את עירסולן הכבד לא לפני שאהיה מוכן לכך. עצמתי את עיניי. והיקצתי.
זה מסוג החלומות הפוקדים אותי לאחרונה. אחרי בעלי החיים החתוליים יבואו עצי הפיקוס. תמיד היה לצמחייה תפקיד חשוב בחלומות ובהזיות הארוטיים שלי. עץ-נחש. יש כאלה בין עצי הפיקוס ברחוב גורדון. קוקה הזונה מזיינת גופה של מת. עתליה מזיינת עץ. יואב מזיין את החול. אדם מזיין את האדמה. כל אלה דמויות בספריי. העץ הוא התגלמות אידאלית של הארוס; בעודו אחוז באדמה בזיון נצחי, הוא נחלץ ממנה בלי הרף כלפי מעלה אל האור והאוויר. עץ החיים. לצמוח פנימה ולהיוולד חוצה. לינוק את החושך ולשאוף אל האור, באופן שאין קיום לאחרון בלי הראשון. המיתולוגיה, כשרצתה להעניש, הפכה אותם לחיות, וכשרצתה לגמול, הפכה אותם לעצים. גם העדין במחזרים הוזה בזמן זה או אחר שהוא נעוץ לתמיד בתוך הפות של אהובתו וראשו נוגע בשמיים.
*
בבדידות אני נאבק בעזרת תחבולות קטנות. למשל, בעזרת הטבעות שכוסות התה והקפה מטביעות של שולחן העץ החום-כהה שלי. תודות להן, אין שעה שאין לי מסובים. תה או קפה? עם לימון או עם חלב? שחור או נס? תמיד בכוס ללא תחתית. אני מתנצל, התחתיות נשברו. אני מבקש שלא יקפידו אם נשפך קצת. אם שואלים למה לא אמרק את השולחן בציפוי לכה, אני משיב שהשולחן הוא מרתף טיסוֹ שלי. ביקור אחד או שניים בשבוע מצטרפים במשך שנה אחת למאה ויותר טביעות כוסות על השולחן, ורק השחיקה הטבעית, האבק, וניגוב נדיר של מטלית לחה שומרים על שולחן טיסו שלי מפני צפיפות בלתי-נסבלת, מה שאפשר לכנות: עודף אוכלוסין. טבעות חדשות מתיישבות על טבעות ישנות, שגם הן, בתורן, התיישבו על אלה שקדמו להן, וכך, אפשר לומר, נוצר מימד של עומק. אני קורא אותן כמגיד עתידות, שואל אותן, רב ומתגרה בהן. כרוחות רפאים הן מחציפות פנים ביודען היטב שלא אוכל לגעת בהן בלא שיתגלה טבען המדומה, וכדי לא לעמוד בפיתוי לא אנסה כלל להעלות אותן מחביונן. כך אוכל כל בוקר מחדש, בתוך החלל הפרוץ של חדרי, לסקור את עשרות טביעות כוסות התה והקפה על שולחן העץ הגדול והירק, ולהשתעשע באפשרות המזהירה של כינוס משפחתי גדול, רב-נפשות וחם.
המשך יבוא בשני הגיליונות הבאים
* * *
הודעה מיוסף אורן, חוקר ומבקר ספרות
השבוע התבשרתי על-ידי פרויקט בן-יהודה שעוד אחד מהספרים שלי – הספר "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2001) – הועלה למדף הכותב שלי בפרויקט, והצטרף אל 12 מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הועלו בפרויקט החשוב הזה לפניו.
בין פרקי הספר ימצא הקורא פרק מורחב על הכתיבה המסאית של עמליה כהנא-כרמון (כולן מסות שפירסמה בסמוך להופעת כרכי הסיפורת שלה) ופרקים על ספריהן המוקדמים של 8 סופרות ממשמרת "הקולות החדשים" : אלונה קמחי, דורית רביניאן, מירה מגן, סביון ליברכט, יהודית קציר, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום וצרויה שלו.
כדי להגיע אל מדף הכותב שלי צריך להגיע באתר של הפרויקט אל רשימת הכותבים, הערוכה בפרויקט בסדר הא"ב של שמות המשפחה, וללחוץ על שמי, הרשום ככותב מס' 65 ברשימה זו.
בשיטה של פרויקט בן-יהודה, מפעל ספרותי המשמר את יצירותיהם של הסופרים מהעת החדשה של הספרות העברית ועד היום, יכול הקורא להעלות אל מסך המחשב בביתו, בעזרת לחיצה על כותרת של אחד מפרקי הספר הזה (וגם מפרקי הספרים האחרים שלי שהועלו בפרויקט לפניו), לקרוא אותו וגם להפיק תדפיס ממנו בחינם ובכל שעה של היממה.
בהזדמנות זו אני מודיע על שינוי הכתובת למשלוח דברי-דואר אלי. מעתה הכתובת היא : רח' שפטל 6, ראשון לציון, מיקוד: 75234.
יוסף אורן
* * *
אהוד: בימים אלה העברתי לפרוייקט בן יהודה המבורך את הקובץ "דאוד אבו-יוסף, 1879 – עדות ודמיון".
* * *
לילך קוּרְנוֹסָה
ללילך יש בעייה עם האף, ואפשר לומר גם – לאף של לילך יש בעייה עם הנערה שבמרכז הפרצוף שלה הוא יושב; היא מתביישת בו כמי שמסתירה חבר גמלוני ומכוער, ומסתייגת ממנו, למרות שאין לה ברירה אלא להמשיך איתו.
האפים שעימם נולדים נראים די נחמד כשהם נעוצים בפניהם של תינוקות וילדים קטנים. כפתורים חמודים שלא בולטים יותר מדי, ואם הם רק לא דולפים נזלת או סתם סְמַארְק, אפשר ללטף ולנשק אותם כמו את שאר חלקי החמודי/חמודה, ולהתפלא איך להורים מכוערים, בעלי אף בולבוסי, גבנוני, ולפעמים אף ארוך כשופר – נולדו ילדים כה יפים, בעלי פנים סימטריים.
כזו היתה לילך בילדותה. מותק של ילדה. בובה זהובת שיער ועגולת פנים, בעלת אפונצ'יק קטונצ'יק וחיוך מלאכי. כשהיתה לילך יושבת בעגלת-הטיול, ואימה עוברת עימה ברחוב, היו עוברים-ושבים, ובייחוד נשים מבוגרות, עוצרים להסתכל בה ולומר לאביגיל אימה כמה חמודה הילדה:
"ממש מתאימה לתמונת פרסומת! כבר פנו אלייך?"
כן, זאת מחמאה. כך מגדירים אצלנו את שיא היופי. וכשהיו הנשים מסתכלות על אביגיל הנאה, בעלת האף הסולד והחטוב, הוסיפו ואמרו:
"לא פלא שלאימא יפה כזו נולדה ילדה כה מושלמת."
*
וכך היה, עד שהחלה לילך מתבגרת.
מצד אחד, ולא רק מצד אחד, החלה מתעגלת ומקבלת גוף נשי נאה ומפותח, אבל עור פניה התמלא פצעונים, ואפה החל צומח ומזדקר מתוך פרצופה כמו בניין חדש שמוסיפים לו קומה מדי שבוע. ההתבגרות היא תקופה קשה בדרך-כלל, וכאשר התווסף לה אף חסר-התחשבות, נעשתה לילך עצבנית מאוד ומלאת קנאה.
"מדוע העניש אותי אלוהים באף נורא שכזה לכל החיים, בעוד שלך סידר אפונצ'יק קטן ומקסים, שבכלל את לא צריכה אותו מפני שכבר מצאת את אבא. איזה בזבוז וחוסר-צדק!"
אביגיל שתקה. אבל הקינטורים והקיטורים של לילך לא פסקו, וחלה אצלה גם ירידה בלימודים, ונטייה להתבודדות.
"מה את מסתגרת בחדר שלך כל היום?"
"מספיק רואים אותי בבית-הספר עם אף שכזה, אני לא צריכה להציג אותו גם בכיכר מלכי ישראל. מה יש? צריך לפזר שם הפגנה?"
"מאיפה הדיבורים הנוראים האלה? פעם היית כזאת מתוקה."
"נראה אותך כשמדביקים לך כינוי: קורנוסה! – ושרים בהפסקות:
'מי ימצא, ימצא תַ' שְׁטוֹזָה –
שתמרח לילך קורנוסה,
כל יום דוֹזָה, כל יום דוזה,
על העודף של הפוזה'?"
"כך שרים עלייך?"
"כן."
ופרצה בבכי.
"מחר אני הולכת לדבר עם המנהלת!"
"שלא תעזי! את שומעת? – אני יודעת שגם את מתביישת בי! איך זה שלאימא יפה כזו יצאה מפלצת אף כזו!"
ונסגרה שוב בחדרה.
*
שכחנו לספר שלושה דברים:
א. ללילך היה שיער ארוך וחלק, בצבע חום-דבשי, שאותו הידקה ואספה בהשחלת גומייה מאחור, עד שיצר "זנב-סוס" שובב, שקיפץ עימה לכל עבר ויצר שיווי-משקל לאף שגדל פרא.
ב. חצי מהבנים כבר היו מאוהבים בה.
ג. גם את השיר על אודותיה, גם את הכינוי, היא המציאה. כמו שאומרים: להד"ם. ר"ת: לא היו דברים מעולם.
*
אבל אביגיל לא נרגעה. האשמות בתה בדבר הבדלי האף שביניהן כירסמו בה ועוררו נקיפות מצפון ורגש אשמה. היחסים ביניהן התערערו. לילך סירבה אף ללכת לקוסמטיקאית של אביגיל, לטיפול פנים בפצעי הבגרות שלה.
"בצל הקורנוסה שלי יכולים החצ'קונים לצמוח בשקט. ממילא אף אחד לא מגיע להסתכל עליהם."
"יהיו לך חורים בפנים כשתגדלי!"
"חורים לפחות לא בולטים, מה שאי-אפשר להגיד על אף גורד שחקים!"
ואז התוודתה אביגיל ואמרה:
"שתדעי לך שהאף שלי, בגילך, לא היה יותר יפה!"
"את רוצה להגיד לי שעשו לך ניתוח פלאסטי?"
"כן. סבא ברוך וסבתא שרה מכרו אז חצי מהבית כדי לשלם לפלסטיקאי."
"ואבא לא יודע?"
"לא."
ואביגיל הראתה ללילך צרור תמונות, שהיו חבויות היטב, מימי ילדותה, ובהן נראתה לא-מי-יודע-מה, הן היו בשחור-לבן, ולא היתה אף אחת בצדודית (פרופיל), אבל באמת האף נראה פחות יפה מאשר עכשיו. ובכלל, אביגיל נראתה בהן די בולבוסית, וקוּרְנוֹסִית כזאת, ותוּזִית, וגבנונית או שטוחה בדיוק איפה שלא צריך.
"אז גם אותי ינתחו יום אחד?"
"בהחלט. מאז שהתחלת להתבגר אני שמה לכך בצד כסף, וחוסכת. אבל צריך לחכות שנים אחדות כי את עוד צעירה מדי לניתוח. הצמיחה שלך עוד לא נגמרה."
"ועוד איך!"
*
"אבא, אתה לא ידעת שלאימא עשו ניתוח פלאסטי באף בילדותה, וזו הסיבה שיש לך יפהפייה כזו?"
"לא!" אמר שוקי בהפתעה.
"איזה טמבל!" נמלטה לילך בצחוק משחרר לחדרה, וחשבה: 'הגברים המטומטמים האלה. איך אפשר לעבוד עליהם. יכול להיות לך האופי הכי חראי, אבל רק מקצרים לך קצת את האף – וכבר את סמל השלמות אצלם!'
*
שכחנו לספר עוד דבר אחד:
לאביגיל לא עשו מעודה ניתוח פלאסטי. היא באמת אימא יפהפייה.
מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי: דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.
הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אזהרה לתושבי תל אביב! זוג בחורים המתחזים לאינסטלטורים מסתובבים בעיר ומבקשים להיכנס לדירות בתואנה שהביוב למטה סתום ועליהם לשפוך אקונומיקה באסלות. הם מאוד נחמדים ומשכנעים והעברית שבפיהם טובה. אל תתנו להם להיכנס כי הם גנבים המנצלים את תמימותכם ובעת עבודתם-כביכול גונבים דברים בדירה, בעיקר תכשיטי זהב.
* אם אתה עדיין חי, יחיא סינוואר, אתה יכול ליהנות מהמצב: "המפכ"ל קובי שבתאי הגיב על אלימות השוטרים בהפגנות נגד הממשלה בתל אביב במוצאי השבת האחרונה, ואמר כי על המשטרה 'למצוא את נקודת האיזון בין שמירה על החוק והסדר הציבורי ובין החמלה הנדרשת במצב המורכב והכואב שאליו נקלעה המדינה. איש מאיתנו לא ייתן שתיפגע אימו של חטוף או שייפצע אב שכול שבאו להביע את כאבם. לצערנו, קבוצה שאינה נמנית עם משפחות החטופים הצליחה לגרור אותנו לתמונות שאנחנו לא רוצים לראות, לא עמדה בסיכומים שהוגדרו ועוררה את הפרובוקציה תוך עימות עם השוטרים. לקבוצה זו אני קורא: בואו נשמור יחד על הסדר הציבורי והכללים על מנת לאפשר את זכות המחאה מבלי לפגוע בשגרת החיים של מאות אלפי תושבים."
אהוד: היש עוד מדינה בעולם שבה בשם הדמוקרטיה המשטרה מגינה על חופש ההפגנה של מי שרוצים להפיל את הממשלה בעיצומה של מלחמה עקובה מדם? נראה אותם מפגינים נגד בן גוריון בימי מלחמת תש"ח מול פלישת מדינות ערב לארץ-ישראל או נגד צ'רצ'יל בימי הבליץ הנאצי על לונדון!
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:
https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל