חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1930

יום מאה חמישים ושלושה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד באדר א' תשפ"ד. 4.3.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הוּא. // איליה בר זאב:  ״הסעודה האחרונה״. // אנדד אלדן: פֶּתַע אוֹ אַט אַט. // אורי הייטנר: 1. מילים יפות מבכי ואושר. 2. צרור הערות ‏3.3.24. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריה של ענת זגורסקי שפרינגמן "כלה קרננית". // משה גרנות: על "הבטחה עם שחר" מאת רומן גארי. // רוֹן גֵּרָא: דִּבַּרְתִּי עִם נַפְשִׁי. בְּתַלְמֵי קִיצוֹן. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. פרקים מתוך קוריקולום, חלק שני. // אילן בושם: 9 שירים, מארס 2024. // אהוד בן עזר:  עופר אנטי-קוף. // שיעורים בתודעה יהודית, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: התנצלות – אפולוגיה. // ממקורות הש"י. // יוסף עוזר: אהוד בן עזר מסייע לציבור בהבאת ברכת אשר יצר.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הוּא

לד.ב.ג

הוּא אִבֵּד זֶהוּתוֹ;

בַּמְּעַרְבֹּלֶת

בְּהִתְכַּתְּשׁוּת

בַּסַּעַר:

הִיא נִשְׁמְטָה מֵעָלָיו  –

זֶהוּתוֹ  –

טַלִּיתוֹ הַקְּדוֹשָׁה  –

עוֹרוֹ הַיָּפֶה:

וּבְתָרֶיהָ

נָפְלוּ  –

בֵּין כַּפּוֹת הַדֻּבִּים

וּמַלְתְּעוֹת הַנְּמֵרִים:

הוּא שָׂרוּט,

מְכֻרְסָם,

נִטְרָף,

וּמְטֹרָף.

אֲבָל הוּא

יִתְעוֹרֵר  –

לְפֶתַע:

יֶאֱסֹף בְּתָרָיו

מִבֵּין צִפָּרְנַיִם

וּמַלְתָּעוֹת.

וּמִבְּתָרָיו  –

אָדָם יִבָּנֶה:

הוּא שׁוּב יִהְיֶה  –

"הוּא"

רַק הוּא.

1966

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

L'ultima cena – ״הסעודה האחרונה״ [1]

חֲדַר אֹכֶל נְזִירִי, שֻׁלְחָן מָאֳרָךְ.

שְׁלֹש עֶשְׂרֵה נְפָשׁוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁלִיחִים,

שֵׁשׁ כּוֹסוֹת מְרוֹרִים,

אִישׁ קָדוֹשׁ אֶחָד –    

שִׁלּוּשׁ.

הַאִם יָרִיבוּ עַל גְבִיעֵי דָּם הַיַּיִן,

עַל לֶחֶם הַקֹדֶשׁ?

שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים חֲרָדוֹת –

מִי הַבּוֹגֵד?

לוֹעֲסִים בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת הַמְעַט,

אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ.

חֲתוּל הַבַּיִת מְלַקֵּט פֵּרוּרִים.

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ אִישׁ שָׁחוֹר, פִּכֵּחַ, מַמְשִׁיךְ לְנַקּוֹת,

מַמְלִיץ עַל קִנּוּחַ לַסְּעוּדָּה הַאַחֲרוֹנָה.

בְּנֵי אָדָם מַמְשִׁיכִים לְחַפֵּשׂ

זֶה אֶת זֶה.

מִיתָה חֲטוּפָה –

חֲטוּפִים בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים, עָמֹק,

עַל אֲדָמָה בּוֹכִיָּה.

1. "הסעודה האחרונה" – ליאונרדו דה וינצ׳י, כנסיית סנטה מריה דל גרציה, מילנו. דומניקו גירלנדיו, מוזיאון סאן מרקו, פירנצה.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" הוצאת "קשב לשירה" 2012. כאן, תוספת קצרה.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

פֶּתַע אוֹ אַט אַט

פֶּתַע אוֹ אַט אַט

אַתָּה חָשׁ מַה מַּשְׁמָע לָשֶׁבֶת

בַּכֻּרְסָה, רַכָּה בְּפִנַּת הַחֶדֶר

וְלָשֵׂאת פָּנִים לַחַלּוֹן

עֵת שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר בְּשָׁמַיִם צְלוּלִים

לוֹטֶפֶת פָּנֶיךָ

וְעֵינַיִם נֶעֶצָמוֹת מִנֹּעַם חֻמָּהּ

חַמָּה שֶׁל מֵעֵבֶר לַכְּתָלִים

וְעָלֶיךָ שֶׁפַע שֶׁל לְבוּשׁ וְהוּא כְּחוֹמָה

וְהַמַּחֲשָׁבוֹת שָׁבוֹת כִּבְיָכוֹל אֶל תַּרְדֵּמָה

אַתָּה שֶׁהָיִיתָ יָכוֹל שְׁרִירֶיךָ שָׁלְחוּ חֶרְמֵשׁ

שֶׁבָּהֲקָה בּוֹ

תְּנוּפָה מֻשְׁחֶזֶת וְהַלַּהַב שָׁר חַד

עַכְשָׁו אַתָּה עוֹד אֶחָד

אַט אַט אוֹ פֶּתַע

הַשֶּׁמֶשׁ מְקַלֶּפֶת אֶת כָּל הָעוֹטֵף וְלוֹטֶפֶת

רֶגַע רוֹגֵעַ פּוֹשֵׁט יָדַיִם וּבֶגֶד.

פורסם בספרו" שנים שמעו שירה" הבוצאת הקיבוץ המאוחד 2005. מבחר שירים שפורסמו החל מ-1955 ועד 2005. כיום אנדד כבן  100 וספק אם מודע לאסון הגדול שמכה בנו בהרס בקיבוץ בארי ובחלקים רבים בצפון ובדרום  ובכלל.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: מנהיגי מדינות ערב, הליגה הערבית והאו"ם – החליטו אחרי מלחמת 48' לשמר לתמיד את מצב הפליטים הערבים במחנות נפרדים ולא לאפשר להם להיקלט ולהשתקם במדינות הערביות. אחרי 75 שנים יש להודות שהם הצליחו. הפסיכופת יחיא סינוואר, במחיר הפקרת והרס רצועת עזה והרג עשרות אלפים מבני-עמו – החזיר את מי שנקראים כיום העם הפלסטיני למצב פליטות נורא, אכזר, קטלני ורובץ על מצפון העולם – בדיוק כפי שתיכננו יוזמי שימור הפליטות הפרזיטית לפני 75 שנה – לא להשתקם, רק להזיק ישראל ולחיות על חשבון המערב, ההולך ונכבש על ידי מהגרים מוסלמים!

* * *

אורי הייטנר

1. מילים יפות מבכי ואושר

בתקופת נעוריי, הייתה אופנה מקובלת מאוד בקרב הבנות, לתלות בחדריהן דף דמוי קלף, ועליו שיר או הגיג. היו כמה טקסטים פופולריים במיוחד, אבל הפופולרי ביותר, ללא ספק, היה שירו של נתן יונתן "כמו בלדה".

אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת,
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב.

ואם שירים אהבת,
רק שכתובים באבן –
בין הכפים אגור
ובסלעים אכתוב.

ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה,

תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר;
הוא כנראה אהב
אותי, האיש הזה.

אין הפופולריות של השיר צריכה להפתיע. שיר אהבה מקסים; שיר של אהבה ללא גבול, של מסירות ללא גבול. האוהב יודע מה אוהבת אהובתו ומוכן לעשות הכול למענה. הוא יילך אל המדבר וילמד לכאוב, אם מה שהיא אוהבת הוא זר קוצים כואב. אם מה שהיא אוהבת הוא שירים הכתובים באבן, הוא יעזוב את הציוויליזציה, ישב בין הכפים ויכתוב על אבן, בסלעים. במסירותו, הוא יוכיח את אהבתו העזה, עד שאהובתו תשתכנע... "הוא כנראה אהב אותי."

"אהב"?! בלשון עבר?! למה? ומה פירוש "נתכסה עם החולות"? שאלות המפנות אותנו לחפש פירוש אחר לשיר. האסוציאציה ל"נתכסה עם החולות" היא לקבורה, מה שמסביר את האמירה בלשון עבר "אהב".

דומני, שכדי להבין את השיר, ראוי להעמיק בביוגרפיה של נתן יונתן ובשיריו האחרים. נתן יונתן לחם במלחמת העצמאות וראה במות טובי חבריו. את השיר "אל הנירים האפורים" הוא כתב אחרי מלחמת העצמאות:

סיפרתי לה על חיילים אשר הלכו למלחמה

ועל אחד אשר נפל קרוב קרוב לאדמה

סיפרתי לה על ידידי על היקר מכל רעיי

אשר נפל בשדה הקרב ולא ישוב לעד אליי.

מאז, כל חייו, כחיי כל בני דורו, התנהלו בצל המלחמה, בין המלחמות, כלוחמים שאיבדו את חבריהם ואח"כ כהורים שבניהם הלכו למלחמה, ואח"כ כסבים שנכדיהם הלכו למלחמה. כל חייהם התנהלו בצל המלחמה על הארץ, המלחמה על קיום המדינה, המלחמה העוברת מדור לדור וגם היום סופה אינו נראה באופק. רבים משיריו של נתן יונתן עוסקים במוות במלחמה. רבים משיריו עוסקים בארץ, באהבת הארץ, באהבת הארץ התובעת מאיתנו את המחיר הכואב ביותר.

ארץ שיושביה היא אוכלת

וזבת חלב ודבש ותכלת

לפעמים גם היא עצמה גוזלת

את כבשת הרש

ארץ שמתקו לה רגביה

ומלוחים כבכי כל חופיה

שנתנו לה אוהביה

כל אשר יכלו לתת.

"שיר ארץ".

בספרו "שירים על אדמה ומים" (שזכיתי, ויש לי אותו עם הקדשה אישית בכתב ידו של נתן יונתן, מערב עם המשורר באורטל ב-24.1.97), השער הראשון נקרא "מילים על אדמה", ובו מיספר שירים, חלקם פונים בגוף שני אל האדמה, במעין שיחה עימה. השיר "מילים על אהבה" הוא בן 22 שורות, כל שורה בת שלוש מילים, לפי סדר הא"ב. ניתן להבחין בדיסוננס בין האהבה לארץ לבין הצער, הכאב, הכעס. ראוי להתעכב ולהעמיק בכל מילה בשיר, המלא בסימבולים, ובזיקה בין המילים בכל שורה, אך לא ארחיב, אלא אסתפק בהצגת השיר (שבעיניי הוא אחד המקסימים בשיריו של יונתן):

אונך אלונך אבניך

בשרך בארך בגידותיך

גלותך גאולתך גבולותיך

דמך דמעתך דמדומיך

היכלך הד-קולך הרריך

ודיות-תוגתך וידוייך.

חנך חרונך חלומיך

טומאתך טוהרך טלליך

ימך יומיומך יתומיך

כאבך כלימתך כלולותיך

לחמך לענך לילותיך

מלכותך מנחתך מועדיך

סודך סרפדך סיגופיך

עפרך עריתך עפריך

פראותך פריחתך פעמוניך

צלך צאלך צלצוליך

קמתך קומתך קנאותיך

רישך רשעתך רחמיך

שבותך שבועתך שילומיך

תפארתך תומתך תהומיך.

אל האלונים, שבפתח השיר, עוד נגיע.

שיר אחר על אדמת הארץ, שעשוי להוות סימן דרך במסע בעקבות "כמו בלדה" הוא "מצבה":

בבית העלמין הישן ראיתי אבן

מצבה: שם האיכר. האם. ושם האב

עלה בתרמילו ובמקלו לארץ

אבותיו בשנת תרנ"ו.

בא לחונן את עפרה.

חרש, זרע, קצר ברון

עד שכרע ומת ושב לעפרו

והסופדים בכו אחריו

בנסוע הארון.

עכשיו כבר עפרה חונן אותו

ואיזו רוח לפעמית

מן הדרום

את עפרו חוננת.

תרנ"ו היא 1896. אותו איכר שעלה לחונן את עפר הארץ עד "שכרע ומת ושב לעפרו," החל את המסע האינסופי, הסיפור על אהבה ומוות, בינינו לבין א"י. ומהי אותה הרוח הלפעמית שבאה עכשיו מן הדרום וחוננת את עפרו? האם יש קשר בינה לבין חולות המדבר בהן נתכסה, ב"כמו בלדה"?

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו של נתן יונתן, ליאור, מפקד מחלקת טנקים, בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. שירים רבים כתב נתן לזכר בנו.

רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענני

חול כיסו את השמים. באוויר התערבלו

בשורות עשנות של מלחמה ובשעה הרביעית

בהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת –

אימים כאילו מטח–אש בחזה והיום אני יודע

שאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דם

על סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת.

השעה הייתה ותישאר לעולמים השישי באוקטובר

ארבע ועשר דקות אחר הצהרים. מאז גם בשעון

המתכת שלי קפא הזמן. יופיו, עצבותו, עלומיו

שיר השירים שלי, גאוות חיי

וכלימתם.

"השישי באוקטובר 1973".

ושיר נוסף:

תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים

ואימת הלילה השישי

כשהשתתק השעון וחשכו הרואות

והלב חדל והטל אכל את הברזל

והברזל אכל את הדם

והאלחוט חתם מילים אחרונות בקול צרוד

פותח באש

ואחרי האש רעש ואחרי הרעש קול דממה דקה וחול

ומאז מחכים בחגור מלא בחלון קיץ אחר

ואוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר

ואוקטובר שזוכר.

שם השיר – "תמיד אוקטובר".

ושוב, החולות. ושוב, הקוצים. והאנשים.

והאלונים. אמנון, חבר של ליאור, נפל אף הוא במלחמה. לזכרם הקדיש נתן יונתן את השיר "שני אלונים" (שאותו כתב שנים קודם לכן, על שני עצי אלון בקיבוצו, שריד, שאחד מהם נגדע. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא הקדיש את השיר לאמנון וליאור, השיר הולחן ובוצע):

פעם על גדות הוואדי

שני אלונים בסלע

שני אלונים ידעתי

שם במורד הוואדי.

את האחד הרעם

פעם היכה צמרת

גזע אחיו קרוע

באו בו אש ורוח

קיץ שילח שיניים

מי-הגשמים הולכים הם

עוד הם עומדים השנים,

שני אלונים אחים הם.

תם הסיפור איננו.

מי כאלון יתננו.

שני אלונים ידעתי

שם במורד הוואדי.

מעקב אחרי הביוגרפיה של המשורר והעמקה בשיריו (שרק קמצוץ שבקמצוץ מהם הבאתי כאן) מבארת לנו את משמעות השיר "כמו בלדה". מדובר בשיר אהבה למולדת. נתן יונתן מספר בשיר על אהבת בנו, ליאור, לארץ. באהבתו הוא הלך למדבר, ושם למד לכאוב. באהבתו הוא גר בכפים וכתב בסלע. הוא אהב את הארץ כדי לחיות בה ולמענה, אך הוא היה נכון למות למענה. וכאשר הוא התכסה עם החולות בחושך, הוא הוכיח לארץ, אותה "ארץ שיושביה היא אוכלת," את אהבתו. "הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה."

[אהוד: אבל אם איני טועה הוא כתב ופירסם את השיר שנים לפני נפילת בנו ליאור].

בדיוק שנה לאחר המלחמה, יצא לאור ספרו של נתן יונתן "שירים". השער הראשון בספר נקרא "ליאור". בעמודו הראשון, תמונה של ליאור. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים", כתב נתן יונתן. השיר הראשון בספר הוא "כמו בלדה". השבוע מלאו עשרים שנה למותו של נתן יונתן. ובימים אלה של שכול כבד ומלחמה קשה, אחרי טבח שלא היה כמותו, שירים אלה של נתן יונתן אקטואליים מתמיד.

תמיד אוקטובר.

2. צרור הערות ‏3.3.24

* רוח ה-8 באוקטובר – ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. והיא גם מלחמת העולם החופשי. חלפו כמעט 150 יום. היו לנו הצלחות גדולות. אבל עוד לא מיגרנו את הרוע החמאסי. ובתוכנו, תולעת הספק, תולעת הפילוג, תולעת הקרע מכרסמת ומחלישה ומעייפת. אבל אסור לנו להתעייף. אנו חייבים לדבוק בנחישות במלחמה, בכל ההתלהבות, בכל המסירות, בכל הנחישות ובכל האמונה בצדקת הדרך המוחלטת, שעמה יצאנו לקרב. אסור לנו לתת לתולעת השישה באוקטובר לכרסם ברוח השמונה באוקטובר, שבה עלינו לדבוק עד הניצחון!

* מלחמת הרמדאן – מלחמת יום הכיפורים נקראת בערבית מלחמת הרמדאן. למניינם, הם תקפו אותנו ברמדאן. מסתבר שאין לערבים בעייה להילחם בנו ברמדאן. מה האיום הזה לבל נמשיך להילחם בחמאס ברמדאן? אם הם תקפו אותנו בשמחת תורה – אין כל סיבה לא להילחם בהם ברמדאן, מה גם שלהם עצמם אין מניעה כזו. חובתנו להכות את חמאס עד חורמה, ורמדאן אינו צריך להיות גורם מעכב. אם שוט הרמדאן יביא לעסקת חטופים שפויה – מה טוב. אם לא, יש לתקוף אותם ברפיח ובכל מקום שנדרש בכל הכוח, גם ברמדאן.

* בחמאסטן גם סיוע הומניטרי הורג.

* בשירות קמפיין הכניעה – "הארץ" מנצל בציניות את הטרגדיה בצפון רצועת עזה, מותם של עשרות פלשתינאים מדוחק ודריסה של משאיות הסיוע, ככלי לקידום קמפיין הכניעה. בניגוד לשאר העיתונים, שהכותרת הראשית שלהם הוקדשה לפיגוע הטרור הרצחני בעלי, הכותרת ב"הארץ": "עשרות נהרגו בתור למזון, חמאס: צה"ל אחראי; שני הרוגים בפיגוע."

סדר העדיפויות ברור. רצח של שני ישראלים, אחד מהם נער, נדחק לשוליים. ובאשר לאסון – אמנם העיתון אינו שותף מלא לעלילת הדם על צה"ל, שכביכול הרג את ההמון. אבל גם אינו מציג את האמת בראש. הכותרת נפתחת באמירה "נייטרלית", שעשרות נהרגו בתור למזון. ולאחר מכן – גרסת עלילת הדם של חמאס, המאשים את צה"ל, וללא כל הסתייגות. רק בכותרת המשנה מוצגת "גרסת צה"ל", כלומר לא האמת, לא העובדות, אלא "גרסת צה"ל": "רוב ההרוגים נדרסו או נמחצו, החיילים ירו רק לעבר מי שסיכנו אותם." כלומר העיתון ה"נייטרלי" מציג את האמת ואת העלילה כשתי גרסאות: גרסת חמאס וגרסת צה"ל. גרסת חמאס מופיעה בכותרת הראשית. גרסת צה"ל – בכותרת המשנה. ובהמשך כותרת המשנה האיום של חמאס להפסיק את המו"מ, האמירה של ביידן שההרג יקשה על המשך המגעים ואמירת הבית הלבן שתקרית מדאיגה וצריך לחקור אותה. בין כל אלה, מובלעת "גרסת צה"ל".

כותרת הכתבה בעמודי החדשות על האירוע דומה: "יותר ממאה נהרגו בעזה בתור לסיוע ההומניטרי; חמאס מאשים את ישראל, צה"ל: לא ירינו עליהם." שתי גרסאות, האחת מופיעה ראשונה, השנייה כתגובה. וכך גם כותרת המשנה: "ברצועה טוענים כי הצבא פגע בהמונים שחיכו למשאיות הסיוע, בישראל השיבו כי הם ניסו לבזוז את הציוד. הבית הלבן: זו תקרית חמורה." כאמור, הפיגוע הרצחני נדחק לשוליים. וגם כאן, המילה רצח ונרצחים אינה מוזכרת. שני "הרוגים" בפיגוע. כי אם היה רצח, היה רוצח. כותרת המשנה היא ש"קצין במשטרה הפלסטינית ירה לעבר ישראלים בתחנת דלק בהתנחלות עלי." לא מחבל. לא רצח אלא "ירה לעבר". אגב, אם הפיגוע היה בתחנת דלק בכפר סבא, היו כותבים "בכפר סבא." כאן לא כותבים "בעלי," אלא ב"התנחלות עלי." והרי ידוע איך מוצגות ההתנחלויות ביו"ש ב"הארץ", וחייבת להיות תזכורת, שהנרצחים, סליחה – ההרוגים, שייכים ל"הם". ורוגל אלפר כותב בלעג ובביקורת על התקשורת הישראלית: "הדבר הבולט בהצגת הפיגוע בכניסה לעלי הוא ההתייחסות מקיר לקיר – של כולם, אין צדיק אחד בסדום – לעלי כאל תל אביב, חלק מ'המלחמה על הבית'."

במאמר המערכת, הטרגדיה בצפון הרצועה כבר מגויסת לקמפיין הכניעה. המאמר נפתח כך: "מותם של עשרות אזרחים פלסטינים אתמול בעת חלוקת מזון וסיוע הומניטרי בצפון רצועת עזה מחייב חקירה יסודית ועצמאית, שתבהיר האם נהרגו מירי צה"ל, כטענה הפלסטינים, או שנרמסו ונדרסו בנסותם להתקרב למשאיות הסיוע, כטענת דובר צה"ל." שוב, העיתון הוא מהאו"ם. אבל אין זו רק נייטרליות בין ישראל לחמאס, אלא בין אמת לעלילת דם. יש שתי גרסאות, וצריך לחקור. מי צריך לחקור? חקירה עצמאית. כלומר לא ישראלית.

הפיסקה הבאה מתחילה במילים "אבל עוד לפני שפרטי האירוע התבררו במלואם, ההרג המיותר ממחיש את האנרכיה שיצר הכיבוש הישראלי החלקי בעזה." כלומר, גם אם החקירה תאושש את עמדת ישראל, ברור שישראל אשמה. והנה, כבר מדברים על "אקיבוש" של עזה. הרי ברור, סתם, בלי סיבה, ב-8 באוקטובר ישראל יצאה לה לכבוש את עזה. אותה עזה, שב-90% ממנה אין כיבוש שלושים שנה, מאז ביצוע הסכם אוסלו א' ב-1994 ובעשרת האחוזים הנותרים אין כיבוש כבר 19 שנים, מאז ההתנתקות ועקירת היישובים ב-2005, הנפיקה את עשרות שנות ירי הרקטות ובניית מכונת צבא הטרור שאין לו אח ורע בעולם, בואכה הטבח ההמוני הנורא ב-7 באוקטובר. ואיך מאמר המערכת מתייחס ל-7 באוקטובר? "ישראל הגיבה לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ביישובי העוטף בהפעלת כוח חסרת תקדים. צה"ל הרג מתחילת המלחמה כ-30,000 פלסטינים, מהם 12,500 ילדים ובני נוער... והחריב חלקים גדולים מהערים והכפרים ברצועה." כלומר הטבח הנורא מוזכר כבדרך אגב, והבעייה האמיתית היא התגובה, על פי נתוני תעמולת משרד הבריאות של חמאס; וה"מידע" הזה אינו דורש בדיקה עצמאית.

ומה המסר של המאמר? הקריאה לכניעה, כלומר להפסקת המלחמה בלי למוטט את חמאס. "הגיע הזמן לעצירת הפעילות ההתקפית בעזה... על ישראל לחתור במהירות להשלמה העסקה עם חמאס... הפסקת אש ממושכת ושחרור אסירים פלסטינים, בתמורה להחזרת החטופים הישראלים." קודם כל צריך לעצור את הפעילות. אף מילה על כך שישראל מוכנה להפסקת אש ממושכת ושחרור אסירים פלשתינאים, אך מי שדוחים זאת הם חמאס, שדורשים הפסקת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל. והקריאה לעצירת הפעילות ההתקפית, היא בעצם כניעה לדרישת חמאס. ובסיום המאמר, מוצגת התועלת בהסכם הכניעה ובין השאר "החזרת התושבים לדרום ולצפון." כלומר, חמאס ימשיך לשלוט בעזה, חיזבאללה ימשיך לשבת על הגבול בצפון, והתושבים יחזרו לשם, עד העונג הבא.

* האויב הבא של השוקניה – הלקח של השכל הישר מ-7 באוקטובר, הוא ששטח פלשתינאי עצמאי, שאין בו חופש פעולה לצה"ל, וצה"ל והשב"כ אינם פועלים בו כדי לסכל טרור, סופו 7 באוקטובר. שיש משמעות לטריטוריה, ואם הגבול של ישראל יהיה בכביש שש וממזרח לו מדינה פלשתינאית עצמאית, 7 באוקטובר הבא יהיה בשטח הצפוף ביותר באוכלוסייה הישראלית, מה שעלול להיגמר בטבח של רבבות. שאם המחבלים מגבול עזה הגיעו לטבוח באופקים, והמרחק מהגבול לאופקים הוא כמעט כפול מרוחבה של מדינת ישראל בקווי 67' בכמה מקומות, אסור שזה יהיה גבולנו. שהסכסוך אינו טריטוריאלי, כי הפלשתינאים בעזה, שה"כיבוש" עליה הוסר מזמן, לא הפכו אותה לסינגפור של המזרח התיכון, אלא בסיס להמשך המלחמה, נגד "הכיבוש" בנגב המערבי (כשהם חצו את הגבול הם דיווחו שהגיעו לכיבוש) ונגד התנחלויות בארי, כפר עזה, ניר עוז ושדרות, כפי שהם דיווחו בחגיגותיהם. וחזקה עליהם שכך יהיה גם אם הגבול בינם לבין הכיבוש יהיה כביש 6. הלקח ברח' שוקן הפוך לשכל הישר. הלקח הוא שעכשיו ברור ביתר שאת, שצריכה לקום מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67. וכיוון שלא עשינו זאת עד כה בטוב, אחרי 7 באוקטובר לא תהיה ברירה "לעולם", אלא לכפות זאת עלינו. כותבת קרולינה לנדסמן: "ישראל לא מבינה שהכל השתנה... חמישה חודשים עברו ובישראל נראה שהאסימון לא נפל: העולם של לפני ה-7 באוקטובר חלף עם הרוח. אין אפשרות לחזור אליו... אי אפשר לחזור לעולם שלפני ה-7 באוקטובר, אל אשליית זמניות הכיבוש, תיאטרון המו"מ המדיני, בשעה שאין פרטנר ישראלי... גם לא לכלכלת האשמה בין היהודים לעולם, שהעניקה לראשונים חסינות מוסרית. די, נגמר. לכל תקופה יש סוף. הגיע הזמן להתגבר." כלומר, היא מאשימה את העולם שהעניק ליהודים חסינות מוסרית לפשעיהם, אבל אחרי 7 באוקטובר זה נגמר, לא יאפשרו לנו עוד להמשיך בפשעים שלנו. ברור?

אבל היא מזהירה את העולם שאם לא יכפה זאת עלינו בכוח, לא יקרה כלום. "העולם חייב להבין שישראל לא יכולה לעשות את זה בעצמה. ... העולם חייב לעשות זאת בשבילנו... כן, גם הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. תקראו לזה 'התוכנית להבראת המזרח התיכון'... כפו עלינו פתרון. התעלמו מקולות ההתנגדות שלנו. אטמו את האוזניים לשקרים ולמניפולציות שלנו, לבכי ולנהי. אל תישברו. לכו עד הסוף. גאלו אותנו מייסורינו... עד שלא תהיה לנו ברירה... בסוף עוד נודה לכם." במילים אחרות, היא ממש מפצירה בביידן שלא ישלח את צבא ארה"ב רק להצניח אספקה לעזתים, אלא לוחמים לשחרר מידינו את פלשתין השודה.

את החיצים היא מפנה הפעם ל"ארץ נהדרת" על מערכון (שלא ראיתי) שעסק בצביעות הקיימת כלפי ישראל. "אפילו 'ארץ נהדרת' האדירה לא מבינים שהעולם כבר לא נופל למניפולציות הרגשיות שלנו. השבוע שוב הנפיקו מערכון הסברה – גלעד ארדן לעשירים – שבו הם מטיפים לעולם על יחסו לישראל. אחרי ה-BBC והאוניברסיטאות, החליטו לעשות נו-נו-נו יהודי להוליווד, שלא פוצה את הפה על החטופים. אי אפשר לצפות במערכון בלי להתכווץ במבוכה: אנחנו ממשיכים לפנות אל העולם מעמדה של קורבן, תוך התעלמות מוחלטת מ-30 אלף ההרוגים בעזה, כולל יותר מ-12 אלף ילדים, עוד לפני הקטסטרופה של אתמול וההרס הנורא, ומניחים שהעולם עוד שבוי באשמתו ההיסטורית כלפינו, בלי להבין שזה נגמר. נגמר עידן השואה. עכשיו המסכנים של העולם הם הפלסטינים... 30 אלף הרוגים פלסטינים והרס עזה – זה האירוע."

כלומר, עד עכשיו העולם ראה בנו קורבן ולכן איפשר את פשעינו, אבל זה נגמר ב-7 באוקטובר. אחרי ה-7 באוקטובר כבר ברור שהקורבן הם הפלשתינאים. כי ב-7 באוקטובר הרגנו 30,000 פלשתינאים. אגב, אין כמעט עמוד בעיתון שאינו מטיף לנו על הרג 30 אלף פלשתינאים בעזה. כמובן שלא מזכירים, שכמחציתם מחבלים חמושים פעילים. היחס בין הרוגים מחבלים ובין אזרחים הוא בלתי נתפס ואין לו אח ורע בהיסטוריה של המלחמות באזורים אורבניים, ובוודאי בערים צפופות כברצועת עזה, וזאת חרף העובדה שביותר מכל מלחמה אחרת בעבר, צבא הטרור הפך את האזרחים והילדים למגן אנושי, פעל מתוך ומתחת לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים, כשהוא עצמו מתחבא תחת האדמה. אין זו אלא הוכחה למוסריות של צה"ל, שאף צבא בעולם ובהיסטוריה של המלחמות אינו מתקרב אליה. אבל דוברי חמאס בעברית מתעלמים מזה, ומדברים רק על 30,000 ו-12,000 ילדים.

בעוד לנדסמן מטיפה לעולם לכפות עלינו מדינה פלשתינאית, האני זבידה כבר מביט קדימה. מבחינתו, ברור שהעולם או-טו-טו יגאל אותנו מייסורינו. "בעקבות המלחמה המתחוללת ברצועת עזה והנחיות הדרג הפוליטי, אנו נמצאים לראשונה בסיטואציה שבה בעלות הברית של מדינת ישראל מפעילות עליה לחץ גובר ולסיים את השליטה בשטחים הכבושים. מצב זה מציב אותנו בפני סיום כפוי של הכיבוש שנמשך מ-1967, ומעלה את שאלת ההשלכות האפשריות של מהלך כפוי זה... כיפוף מדינת ישראל לסגת מהשטחים הכבושים ולהחזיר את כל אזרחיה לתוך הטריטוריה החוקית שלה... סיום הכיבוש..." לפיכך, צריך להיערך למאבק הבא אחרי סוף אקיבוש. הוא מסמן את האוייב – הקיבוצים. הוא חוזר על השקר על כך שהקיבוצים שולטים על רוב אדמות המדינה, ומברבר את הסיפור על כך שהציונות נישלה את הערבים והשתלטה על אדמות לא-לה לפני הקמת המדינה והמשיכה בכך אחרי הקמת המדינה, ומפא"י העניקה את האדמות לקיבוצים ואח"כ גם למושבים, וכיוון שבעקבות הנכבה לא היו לה חוטבי עצים ושואבי מים היא הביאה לכאן את המהגרים מארצות ערב וזרקה אותם בפריפריה כדי שיהיו העובדים של הקיבוצים, אך חוקקה חוקי אפרטהייד שיאפשרו לקיבוצים לא לקבל אליהם את עדות המזרח וכו' וכו' וכו', גיבוב אינסופי של שקרים. ולכן, אחרי שלב א' בחיסול הציונות, שהעולם עומד לכפות עלינו בשעה טובה, עלינו להמשיך את המלחמה בציונות ולהתמקד בקיבוצים הגזענים, שהשתלטו על הקרקע של הציבור.

* סולם הערכים של אלפר הנתעב – תחביבו הידוע של רוגל אלפר הוא להתעמר במשפחות שכולות, לרקוד על דמן ולשמוח לאידם. והפעם על השיפוד – רותם גריגנגליק, ששכלה את אחיה שאול במלחמה. רותם נתקלה במפגינים נגד המלחמה, כלומר נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית, אחרי הטבח הנורא. היא התעמתה איתם. כדמגוג, הוא הציג זאת כהפגנה למען הילדים בעזה (כלומר, הדמגוגים הם המפגינים, שהשתמשו בילדים העזתים כמגינים אנושיים למאבקם נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל והוא מהדהד אותם). וכיוון שהיא יצאה נגדם, הוא הציג אותה כתומכת בהרג ילדים, ולכן היא "אימצה את סולם הערכים של חמאס הנתעב." אגב, במאמריו הוא מרבה ללעוג לאלה שנוהגים להוסיף לחמאס שמות תואר כמו "נתעב". הפעם הוא נהג כך, כדי להציג כנתעבת את האחות השכולה. באשר לשמות תואר, הוא לועג בעיקר לתואר "חמאס הנאצי". אבל המשפט המרכזי בפשקווילו הוא "ילד הוא ילד, בגטו ורשה ... ובעזה."

מכחיש השואה.

* מו"מ קשה ומורכב – איני חשוד באהדה לנתניהו, אולם אני אוהד את האמת, וכאשר מותחים עליו ביקורת שאינה מוצדקת, יש לדחות אותה. הטענות נגדו בנושא המו"מ לשחרור החטופים אינן מוצדקות. נתניהו חפץ בחזרת החטופים בדיוק כמו כל ישראלי, ואף יותר כי הוא ירוויח אלקטורלית משחרורם. אולם זה מו"מ קשה ביותר, מול אוייב אכזרי וציני, שמוכן להקריב עשרות אלפי עזתים במלחמה נגד ישראל והוא אינו רוצה בעסקה, אלא אם ישיג באמצעותה הישגים משמעותיים במלחמה והוא מתנה עסקה מלאה בהפסקת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל, כך שהוא ימשיך לשלוט ברצועה וליהנות מהערצת העולם המוסלמי כולו על כך שהביס את ישראל. אם כך יקרה, העסקה תהיה המבוא למעשי הטבח הבאים.  זהו מו"מ קשה ומסובך, ולכן הוא גם ממושך, ורק הגברת הלחץ הצבאי עשויה לקדם אותו. יש סיכוי שחמאס יקדם עסקה חלקית כדי לעכב או לדחות את הפעולה ברפיח, אך רק אם יבין שישראל נחושה להוציאה לפועל. הקמפיין למען עסקת חטופים, באופן שבו הוא מתנהל, מזיק למו"מ ודוחה את חזרת החטופים. הקמפיין לא היה צריך להתמקד בדרישות מישראל לוויתורים. הוא היה צריך להתנהל באנגלית ולהתמקד בדרישה מארה"ב, אירופה ומדינות המערב להפעיל כל מכבש לחץ אפשרי על איראן וקטאר, הספונסריות של חמאס, על מנת שתפעלנה לחץ כבד על חמאס, לצד הלחץ הצבאי של ישראל. נתניהו מנהל את המו"מ באחריות, אולי כלקח מהאסון שהמיט על ישראל בעסקת שליט. על כך הוא ראוי לשבח, ולא לגנאי המוטח בו שלא בצדק.

* שלושה חודשים אחרי המלחמה – נתניהו אחראי לגדול המחדלים בתולדות המדינה שהוביל לאסון הגדול בתולדות הציונות. כל מנהיג אחר במקומו היה לוקח אחריות, או ליתר דיוק, מודה באחריותו (את האחריות הוא לקח כנשבע אמונים כראש הממשלה), ומבהיר שמיד אחרי המלחמה הוא יסיים את חייו הפוליטיים. אבל השרלטן הזה מחזיק בכל מחיר בקרנות השלטון. גם במחיר השארת ראש הכנופייה כנפל ל"ביטחון" לאומני, אף שהוא יודע שהנ"ל עושה הכול כדי להצית תבערה בארץ ולעורר את ערביי ישראל למהומות ופרעות, כדי שהוא יהיה המצביא העליון של מלחמת החורמה נגד ערביי ישראל. כעת נתניהו מזהיר מפני בחירות בזמן מלחמה. גם אני מתנגד לבחירות בזמן מלחמה. נתניהו יכול למנוע אותן. אם יודיע שיפרוש אחרי המלחמה, ניתן יהיה להגיע להסכמה רחבה על בחירות שלושה חודשים אחרי המלחמה. ובעצם, גם בלי התחייבות לפרישה, אפשר להגיע להסכמה כזו. אבל נתניהו רוצה לדחות עוד ועוד את הבחירות, אף שהוא יודע שהן הכרח לאומי ודמוקרטי אחרי אסון 7 באוקטובר, כי הוא מבין שקרוב לוודאי שהוא יובס בהן.

* העם יכריע – רעידת אדמה כמו של 7 באוקטובר מחייבת את נבחרי העם לחזור אל העם, והעם יכריע. צריך להיות הגונים ולומר את האמת במלואה: האחראי הראשי הוא נתניהו, אבי אבות הקונספציה. אך גם המועמד המוביל גנץ נושא באחריות כשר הביטחון ורמטכ"ל בשנות הקונספציה, וגם לפיד שהיה ראש הממשלה ולפני כן ראש הממשלה החלופי בממשלה שאמנם שיפרה את המצב, למשל בכך ששמה קץ לטרור ההצתות, אך גם היא המשיכה את הקונספציה ולא יצאה למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס ופירוז הרצועה. הציבור יהיה חייב להכריע. אולי יעלו כוחות חדשים, של מי שאינם נגועים באחריות? ואולי הציבור יהיה מוכן להעדיף את מי שאחריותם חלקית על מי שאחריותו מוחלטת. ובמקרה הגרוע, שלדעתי הסיכויים לו קלושים, הציבור יכול לבחור שוב במחלדטור הכושל. יש ללכת אל העם והעם יכריע.

* שם רע לשפנים – הברחנות הפחדנית של נתניהו מנשיאה באחריות מוציאה שם רע לשפנים.

* החזון הכהניסטי – אם יתגשם החזון הכהניסטי לחמאסיזציה של ישראל – ישראל תיראה כמו עזה.

* יעד מודיעיני –בישיבת הקבינט. ראש הכנופייה, יעד מודיעיני ותיק של שב"כ, התגולל בראש השב"כ. השב"כ ומערכת הביטחון מפריעים לראש הכנופייה בניסיונו האובססיבי להצית תבערה בקרב ערביי ישראל.

* כישלון ההסתערות – עקב צפיפות רבה בבתי הכלא, בשל מעצרם של אלפי מחבלים ביו"ש וברצועת עזה מתחילת המלחמה וכדי לאפשר מעצר נוסף של מחבלים, הוקדם שחרורם של כמה עשרות עצירים מנהליים שתקופת מעצרם עמדה להסתיים, על פי המלצת צה"ל והשב"כ. ראש הכנופייה, שהוא הנפל ל"ביטחון" לאומני, הסתער במתקפה ארסית פופוליסטית על כוחות הביטחון, בטענת כזב שהם שוחררו כ"מחווה לרמדאן". הוא יודע שהוא משקר, אבל ראש הכנופיה הוא אדם שאין לו עכבות כלשהן. אצלו – הכול מותר. כל יום שהוא בתפקיד הוא פגיעה בביטחון מדינת ישראל. החדשות הטובות של השבוע – כישלון ההסתערות של הכנופייה הכהניסטית על השלטון המקומי והתבוסה המשפילה של הכנופייה בבחירות המוניציפליות. מה שיישאר מההסתערות הזאת, הוא הצחנה העזה מהחבירה של הליכוד לכנופייה הכהניסטית בבחירות למועצת עיריית תל-אביב. הליכוד, שהיה פעם מפלגה לאומית ליברלית, ויתר על הלאומיות ועל הליברליות ומכר את נשמתו לשטן. הרשימה המשותפת (הליכוד והכנופייה) השיגה כארבעה אחוזים מהקולות. ארבעה אחוזים יותר מדי, אבל כישלון חרוץ בהשוואה לפנטזיה של ראש הכנופיה.

* רוח הגולן בתפארתה – מוצאי יום הבחירות. חצות הלילה. חיים רוקח, ראש המועצה היוצא, הגיע למטה של אוֹרי קלנר, שגבר עליו, בעיצומן של חגיגות הניצחון. השניים התחבקו בחום. קהל הפעילים של אורי פרץ בקריאות: "חיים-חיים." הלוואי על מדינת ישראל כולה פוליטיקה כזו. תוצאות הסופיות, לפני ספירת קולות החיילים: אורי קלנר – 67.63%. חיים רוקח – 27.18%. בתיה גוטליב - 5.46%.

* שמחתי מהולה בצער – אני מאושר על ניצחונו של אורי קלנר בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן. שמחתי מהולה בצער, עקב הפסדו של ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב. חבל. כל כך קיוויתי שאורי ודימי, המנהיגים המתאימים והראויים, יובילו יחד את הגולן לפסגות חדשות. ובכל זאת, בהצלחה ליהודה דואה, ראש המועצה הנבחר של בירת הגולן. אני מקווה מאוד שאורי ויהודה ידעו לשתף פעולה בהצלחה. אחת הסיבות המרכזיות לרצוני במהפך במועצה האזורית גולן, היתה הנתק בין המועצות בגולן. את דואה איני מכיר. הלוואי שיצליח בתפקידו ושהוא ואורי יעבדו יחדיו לקידום הגולן של כולנו.

* מנהיג חברתי – לפני חודשים אחדים, השתתפתי בכנס השנתי של ארגון "ניצנים"; ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית ברשויות המקומיות, ש"עיינות" בגולן, שהקמתי ואני חבר צוות ההיגוי שלו עד היום, הוא חלק ממנו. בכנס, היה ראיון עם פעיל חברתי מבית שאן, בין השאר בתחום ההתחדשות היהודית, אך בעיקר בתחומי הרווחה, הצדק החברתי והחינוך – נועם ג'ומעה. התפעלתי מהאיש, מחזונו, מענוונותו. הוא גם פעיל בהנהגת הרבעון הרביעי ונושא את דגל האחדות הקהילתית והלאומית. שמחתי מאוד לשמוע על ניצחונו של ג'ומעה בבחירות לראשות העיר בית שאן. ג'ומעה הוא מנהיג חברתי אמתי.

* עבדים נרצעים – אם שודד יפרוץ לביתך ויגנוב את כספך – תפקיד בידו את ניהול כספיך אחרי ששוחרר מהכלא? הזוי, נכון? זה בדיוק מה שעשו תושבי רמת השרון, שבחרו לראשות העיר את יצחק רוכברגר. הנ"ל הורשע במרמה, הפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד וזיוף מסמך. בחלוף תקופת הקלון, אלה שהוא גנב אותם, העבדים הנרצעים, שבו ובחרו בו. דפוקים. זו דרעיזציה של החברה הישראלית. דרעי ובן גביר ה---- נבחרו שוב ושוב. העבריין המורשע בן גביר ממונה על המשטרה. העבריין המורשע אולמרט הפך למטיף בשער באולפנים. וכל כתב-אישום לנתניהו מחרמן עליו יותר את חסידיו השוטים. כסדום היינו? לעמורה דמינו?

* בעיה ביטחונית ממדרגה ראשונה – הבעיה בהשתמטות החרדים אינה רק מוסרית, אינה רק שאלה של צדק ושל שוויון בנטל והשתתפות בנטל. מדובר בבעייה ביטחונית ממדרגה ראשונה. 7 באוקטובר ניפץ כליל את הקונספציה ההזויה של "צבא קטן וחכם." הרי עד לפני חמישה חודשים היו בתוכנו חוכמולוגים שהציעו להיפרד מחזון צבא העם ולעבור לצבא שכירים ("מקצועי" בכיבוסית). החרדים קפצו על הרעיון ההזוי כמוצאי שלל רב. הנה, רואים? בכלל לא צריך אותנו. כעת ברור לכל, שחובה להגדיל את צה"ל באופן משמעותי. כאשר צה"ל אינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת בשני ארגוני טרור שאין להם חילות אוויר ושיריון, ברור עד כמה דחוף לחולל מהפכה בצה"ל, להפוך אותו לצבא גדול, חזק וחכם, שיידע להביס מתקפה משולבת רב-זירתית. יש להגדיל את הכוח הלוחם בתוך צה"ל ובמקביל – את כוח תומכי הלחימה. יש להקים הרבה יחידות חדשות. יש לפתוח יותר ויותר את היחידות הקרביות לבנות, אחרי שהן מוכיחות כל כך את עצמן במלחמה. וכמובן שצריך למלא את השורות, כיוון שמאות לוחמי צה"ל נפלו ואלפים נפצעו ואנו עוד בעיצומה של המלחמה. יש לפעול להפסקת ההשתמטות, כי אחוז החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד, והם חייבים להצטרף למעגל הגיוס. אני יודע שזה יהיה חייב להיעשות בהדרגה, אבל חייבים להתחיל, וקודם כל להבהיר להם שנגמרה החגיגה. למשל, שמדינת ישראל לא תתקצב עוד מוסדות שהלומדים בהם משתמטים. עם זאת, יש להפריד בין המאבק להפסקת ההשתמטות, לצעדי העזרה הראשונה המתחייבים, כמו הארכת השירות והעלאת גיל הפטור למילואים.

* מבחן גלנט – הצעד של גלנט חשוב מאוד, אך ייבחן במבחן התוצאה – אם יביא למתווה גיוס שיצמצם את ממדי ההשתמטות ויתחיל את המהלך לגיוס החרדים לצה"ל. הבעייה היא הלינקג' בין המתווה לבין הארכת השירות בסדיר וגיל הפטור במילואים לבין סוגיית ההשתמטות. אם בגלל הלינקג' לא יהיה מתווה גיוס לחרדים ולא השינויים באורך השירות, תהיה זו פגיעה בביטחון המדינה.

* הוועד הפועל הציוני: היום השני – יום רביעי היה יומו השני של מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים. היום נפתח בסיורים. נרשמתי לסיור בנגב המערבי. למגינת ליבי הסיור הדרומי בוטל בשל הפגנות וחסימות כבישים בידי משפחות החטופים. אבל לא הצטערתי על הסיור החלופי בירושלים. הסיור החל באגף השיקום החדש, החדיש והחדשני ב"הדסה" הר הצופים. האגף, בן שש קומות, אמור היה להיפתח בסוף 2024. עם פרוץ המלחמה, בית החולים נערך במהירות, ומינואר נפתחו בהדרגה שלוש קומות. החניה של המבנה הוסבה לבית חולים חירום, עד סוף המלחמה. התרשמתי מאוד מהחדשנות ומכך שאין דבר שלא חשבו עליו. פתחנו בשיחה עם מנכ"לית בית החולים הדסה הר הצופים, ד"ר תמר אלרם, מנהלת ומנהיגה ישראלית. ערכנו סיור וסיימנו בשיחה עם אסף אילן, מג"ד שריון במיל', שנפצע בינוני במרפקו, מירי צלף בקרבות בחאן יונס. אדם מרשים מאוד והשיחה אתו מעוררת השראה. חלקו השני של הסיור בירושלים היה להיכל הגבורה בהר הרצל. הסיור בין הקירות עם שמות כל החללים מטלטל. המיספר הבלתי נתפס של החללים. כל כך הרבה שמות מוכרים – חללים שהכרתי אותם או את משפחותיהם. בכל יום דולקים שמות החללים שיום הזיכרון שלהם חל בו. כך, בסתם יום, לא יום זיכרון למלחמה או לאיזו פעולה רבת נפגעים... וכל כך הרבה אורות. מזעזע. והמזעזע מכל, הוא המיספר העצום של מאות השמות שנוספו בארבעת החודשים האחרונים. המספר העצום של הנופלים רק בשבעה באוקטובר. וזה לא כולל את האזרחים שנרצחו. חיינו בארצנו וחירותנו גובים מאתנו מחיר כבד כל כך.

אחה"צ היתה ישיבת הוועדות. אני חבר בוועדת העלייה. העלייה היא לוז הציונות ועליה להיות בראש סדר היום הלאומי. כעת, לנוכח המצב הקשה של יהדות העולם, עקב גאות האנטישמיות בהשראת הטבח בנגב המערבי, יש להגביר את המאמץ לעידוד העלייה וכמובן לקליטה מוצלחת בישראל. לכאורה, זה נושא שעליו לא אמורה להיות מחלוקת. ואכן, כל הצעות ההחלטה הראשונות התקבלו בוועדה פה אחד. עד שהגענו לנושא עידוד העלייה של היהודים מכל הזרמים והחלה מחלוקת. נציג ש"ס השתלח בזרמים הלא אורתודוקסיים ואני התעמתי עימו. הזכרתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודכסי. שיבחתי את החזרה בתשובה של ש"ס שהצטרפה, באיחור של 120 שנה [?], להסתדרות הציונית. אבל שלא תנסה לערער את יסודות הציונות, של לאומיות יהודית הכוללת את כולם ואת הכול. לשמחתי, ההחלטות שהתקבלו היו ברוח זו.

* הוועד הפועל הציוני: היום השלישי – לפני חודשים אחדים נערך מושב שלא מן המניין של הקונגרס הציוני הל"ד. התאריך המדויק לא משנה. אקרא לו בשם קוד: 6 באוקטובר. כן, גם על ההסתדרות הציונית, שבה בד"כ התנועות הפוליטיות היריבות משתפות ביניהן פעולה בעשייה הציונית הברוכה, השתלט שיח הקרע, הפילוג והשנאה. באוויר הקונגרס היה חשמל של סף אלימות. האווירה היתה של זעם קדוש. הרוח היתה קנאית. במליאת ההחלטות, כל הבעת דעה שלא נשאה חן בעיני מישהו נענתה בעמידה על הכיסאות וצרחות "בושה בושה."  החל ב-7 באוקטובר, התלכדה מחדש ההסתדרות הציונית לעשייה התנדבותית גדולה בארץ ובגולה למען המפונים, החיילים, מאבק ההסברה, המאבק למען החטופים ועוד. האם הוועד הפועל הציוני יהיה בסגנון הקונגרס הנורא, או ברוח היחד וההתנדבות? המבחן הוא ביום האחרון, במליאת ההצבעות. ההצבעה על הצעות ההחלטה של הוועדות השונות (עלייה, מאבק באנטישמיות, תקומת הנגב המערבי, יחסי ישראל והתפוצות וכד') וההסתייגויות תהיה בנפרד, הצבעה דיגיטלית בעוד שבועות אחדים. במליאה ההצעות רק הוקראו. ההצבעות היו רק על הצעות לשינויים בחוקה. ההצבעה הייתה בקלפי. לקראת ההצבעה התארגנו הסיעות ונוצרו שני גושים ברורים, שהצביעו כאיש אחד. ועל פי התוצאות – כך נהגו חברי הוועה"פ גם בהצבעה החשאית. מצד אחד המפלגות והארגונים של המרכז והשמאל + ישראל ביתנו. מצד שני הליכוד, הציונים הדתיים והחרדים. החיים שלי קלים יחסית, כי אני סיעת יחיד, "דרך ארץ". בזמן ישיבות הסיעות, הישיבה שלי היא במוחי. אני מצביע על פי מצפוני והבנתי. וגם איני משתייך לאף גוש, והצבעותיי היו בחלק מן הנושאים עם גוש זה ובנושאים אחרים עם גוש אחר.

גם במליאה הזו היה מתח, היו האשמות במחטפים וכד'. אך היא לא דמתה כלל לאווירה בקונגרס האחרון. הפעם הכול דיברו על האחדות, על חשיבות האחדות ובשם האחדות. המסר של כולם היה, שעל כולם להתאחד סביב הדעה שלי ושהדעה האחרת הורסת את האחדות ומפלגת. עם קצת רצון טוב, ניתן היה לגשר ולהגיע לניסוחים מוסכמים. אבל לא היה רצון טוב.

לא אלאה את הקורא בפרטי ההצעות והניסוחים. היו הצעות של גוש "מרכז שמאל" על אימוץ מגילת העצמאות כחלק מ"תוכנית ירושלים" – המצע המשותף של ההסתדרות הציונית, שקבלתה היא תנאי להצטרפות לתנועה הציונית. איזה אבסורד שהליכוד והמזרחי התנגדו לכך. הטיעון היה, שכיוון שמדובר במגילת העצמאות על שוויון, אם נאמץ זאת, יהיו מי שינסו להדיר מן התנועה את היהודים האורתודוקסים בטענה של אפליית נשים בבית הכנסת. כמובן שהצבעתי בעד ההצעות ברוח זו. בנושא BDS הצבעתי עם הליכוד והדתיים. כמובן שהכול התאחדו סביב העמדה שמי שתומך ב- BDS אינו יכול להיות חלק מן התנועה הציונית. אז על מה היה הוויכוח? בלי להיכנס לדקויות הניסוח, המרכז שמאל התנסח כך שניתן יהיה להחריג מי שתומך בחרם על יהודה ושומרון, אך לא על מדינת ישראל כולה. כאן הצבעתי עם הימין. בסופו של דבר, בכל הנושאים היה רוב ברור למרכז שמאל וכל הצעותיו התקבלו ברוב של 2/3 המתחייבים בשינויי חוקה. בנושא אחד ההצבעה היתה גלויה. הוקראה הצעת החלטה בנושא החטופים. מי בעד? ים של ידיים הורמו. מי נגד? 1. נגד? מה יש להתנגד להצעה? מי המתנגד? מסתבר שמישהו שהיה שקוע בהרהורים, שכח להוריד את היד שהרים בהצבעה בעד...

בשנים האחרונות, חל שינוי משמעותי בהסתדרות הציונית, כאשר לראשונה הצטרפו אליה חרדים. הצטרפה אליה ש"ס והצטרפה מפלגה בארה"ב שנקראת ארץ הקודש והיא מפלגה חרדית אשכנזית, המקורבת לדגל התורה (גפני, הליטאים). יש בכך ברכה. ההצטרפות, באיחור אופנתי של 120 שנה לתנועה הציונית, היא סוג של חזרה בתשובה, או לפחות של תחילת הדרך לחזרה בתשובה של החרדים. כן, נעים לשמוע ש"סניקים וחרדים מדברים ציונות, ולראות חרדי אשכנזי עומד מאחורי שולחן הנשיאות ושר בקול גדול את "התקווה". אבל זו לא באמת הצטרפות שלמה. לוועידה המיוחדת בבאזל לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, שהיה אירוע הצדעה לציונות ההרצליאנית, הם לא הגיעו. הם לא הכריזו שהם מחרימים. פשוט לא באו. מה שמפריע לי יותר הוא המסרים נגד הרפורמים והקונסרבטיבים. על הנושאים הללו לא היו הצבעות, כי לא היו שינויי חוקה, אבל היתה מחלוקת רבה בהצעות ההחלטה, שעליהן טרם הצבענו. אני שמח שהם מצטרפים, אך ממי שהגיע באיחור, ניתן לצפות לקצת צניעות והימנעות מפגיעה במי שקדמו להם בתנועה הציונית. בראשית הציונות התנגדו לה החרדים והרפורמים. הרפורמים החלו לשנות את דעתם כבר בשנות השלושים של המאה שעברה וביתר שאת בעקבות השואה. הלוואי שהחרדים באמת עוברים ציוניזציה. אולם המבחן של מהלך כזה הוא הגיוס לצה"ל, ובמבחן הזה הם כשלו וכושלים. לפני מליאת ההצבעות, ביום ה' בבוקר, היה פאנל נשים מעוררות השראה, בהשתתפות שלוש נשים שבלטו במלחמה. ד"ר ריי ביטון, רופאה בכירה, תושבת הנגב המערבי, שמשפחתה פונתה עם פרוץ המלחמה, והיא התנדבה למילואים ושירתה כרופאה קרבית בקרבות הקשים ביותר בעזה ובחאן יונס והצילה חיי חיילים רבים. שרית זוסמן ששכלה את בנה בן בקרבות בעזה, ונאום ההספד לבנה, שבו קראה לאומה כולה לזקוף קומה ולהמשיך להילחם עד הניצחון, עורר הדים רבים. עינת צרפתי כהן, מייסדת מרכז לטיפול במים "עיינות בר", ועומדת בראש המיזם לטפול בנפגעי הטראומה במלחמה, כולל הגעה אל השטח וטיפול דחוף בנפגעים נפשית, המאפשר להם לחזור מיד ליחידה ולהמשך הלחימה. שלושתן באמת מעוררות השראה וראויות להצדעה ולהוקרה.

* והמלך היה מעמד במרכבה – במהלך הקרבות העזים בחאן יונס, נפצע מג"ד השריון 363 סא"ל אילן איתן במרפקו, מירי צלף. איתן נפל מהדף המכה. הוא שלף את התחבושת האישית וניסה לחבוש את עצמו, אך לא הצליח. הוא הדריך את חיילי החפ"ק שהיו לצדו כיצד לחבוש אותו. וכאשר רצו לסחוב אותו על אלונקה למחסה שמשם ניתן יהיה לפנותו, הוא אמר: "החיילים שלי ראו אותי נופל, אני רוצה שיראו אותי על הרגליים." הוא קם בכוחות מאומצים, והלך ברגל לנקודת האיסוף.

הסיפור מעורר ההשראה הזה הזכיר לי את מות הגבורה של המלך אחאב, במלחמה המשותפת של ישראל ויהודה נגד ארם. צבאו של הדד מלך ארם קיבל הנחיה לבצע סיכול ממוקד באחאב, מתוך הבנה שברגע שצבאות ישראל ויהודה יבינו שמצביאם נהרג, הם יתמוטטו ויברחו. אחאב שהבין זאת, לא לבש במלחמה לבוש מלכות, אלא התלבש כאחד החיילים. אך בכל זאת, נפגע מחץ של חייל ארמי, שלא כוון אליו אישית, חדר בין שני חלקי השריון ופצע אותו אנושות. באקט אחרון של גבורה, סירב אחאב להתפנות אל מחוץ לשדה הקרב, ונותר לעמוד במרכבתו למשך יום הלחימה כולו, וכך כנראה מנע מצבאו מנוסה כללית ותבוסה. הוא מת בעוד גופו עומד בתוך השריון. "וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב."

* לא ראוי לתפקיד – כאשר שר החינוך הודיע על ביטול קטגוריות המצוינות של פרס ישראל וצמצומה לנושאים הקשורים לגבורה ולתקומה, ביקרתי את ההחלטה, בשם רעיון הספרא וסייפא, והחשיבות דווקא בזמן מלחמה בכבוד המצוינות המחקרית, המדעית והספרותית. בתמימותי, חשבתי שזו החלטה שגויה, אך לא ייחסתי לה מניעים זרים. טעיתי. זו החלטה ברוח המהפכה הביביסטית – הרס כל מוסד ממלכתי והכפפתם לצרכי השלטון. המהפכה המשטרית של לוין – השתלטות על מערכת המשפט, נבלמה. קיש עושה זאת במערכות הממלכתית שתחת משרד החינוך, ברגל גסה ומהמקפצה. כזה היה ניסיונו הנואל להדיח את דני דיין, יו"ר מועצת "יד ושם", אך ורק בשל תמיכתו בתקווה חדשה. הוא ניסה לבטל את ההחלטה להקים את אוניברסיטת הגליל בקריית שמונה, רק כיוון שזו יוזמה והחלטה של שאשא ביטון. ועוד. וכעת הוא מבטל את סמל הממלכתיות, פרס ישראל, רק כיוון שהוא ניתן ליזם ההיי-טק איל וולדמן, ששכל את בתו בשבעה באוקטובר, ומאז הוא פועל רבות בגיוס משאבים ללוחמי צה"ל, כיוון שהוא מסומן כמתנגד משטר. מי שאינו מסוגל למלא את תפקידו באופן ממלכתי, לא ראוי לתפקיד.  אני מקווה שתוגשנה עתירות לבג"ץ, שיחייב את השר לנהוג על פי החוק ורוח החוק.

* עד השמיים – לפני שבועות אחדים ראיתי פוסט, שבו נכתב: "בעוד עשרים שנה אף אחד לא יזכור לך שעבדת בכל יום עד הלילה. חוץ מהילדים שלך." הדברים צבטו את ליבי, ברמה האישית, כאבא שעבד כל יום עד הלילה, לצד זמן איכות אמיתי (אני יודע שיש מי שלועגים לביטוי, אבל אני מאמין בו) שהקדשתי להם. האמת היא שלא שוחחתי אתם על הנושא, אף שהיום זה כבר ה"בעוד עשרים שנה." אני משער שיש הבדל בין הורה שמקדיש את חייו לעבודה כדי להתעשר, לבין מי שעושה זאת למען השליחות, כמו למשל קצין קבע, ובמקרה שלי כשמדובר בקיבוץ, בגולן ובחברה הישראלית. ובכל זאת, עובדה היא, שאותו פוסט מטריד אותי ואני חושב עליו המון. קראתי היום את ההספד של אלישבע שוחט על אביה, בייגה. ואולי יש בהם את הצד השני של המטבע: "התפקיד הציבורי שלך, המשימה הלאומית, אלה היו בשבילך בראש סדר העדיפויות. אף אחד מאיתנו לא חשב או רצה שזה יהיה אחרת. היינו, ועדיין הננו, מאוד מאוד גאים בך, גאים להיות הילדים של בייגה. גדלנו מוקפים ועטופים בחברים שלכם, שהיו לנו למשפחה מורחבת, והוספגנו בערכי הרעות והחברות, שניים בהיררכיה לערך של בניית הארץ הזו. הבטנו בדוגמא האישית שלכם בהערצה ובהשתאות. נדמית לי, אבא, גדול מהחיים, עוצמתי, בלתי מושג. הסולם של אבא שלי באמת הגיע עד השמיים, לא כמעט!"  

* ביד הלשון": הבונים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי למח"ל – מתנדבי חוץ לארץ במלחמת השחרור. כתבתי שם שחלק מן המתנדבים שנשארו בארץ הקימו יישובים חדשים. אחד מהם הוא המושב השיתופי הבונים, בחוף הכרמל, קרוב לחוף טנטורה. את המושב הקים גרעין של חלוצים שעלו מבריטניה ודרום אפריקה, חברי תנועת הבונים, רובם לוחמי מח"ל. חלקם לחמו גם במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית. המושב עלה לקרקע ב-1949.

תנועת הבונים היתה תנועת נוער חלוצית, ציונית סוציאליסטית, שהוקמה ב-1929 בבריטניה והתפשטה לארצות מערב אירופה, צפון אמריקה, דרום אמריקה ודרום אפריקה. התנועה חינכה את חניכיה לעליה חלוצית לארץ ישראל ולהתיישבות בתוכה, בין בהקמת קיבוצים חדשים ובין בהשלמת קיבוצים קיימים. הבונים הוא המושב השיתופי היחיד שהוקם בידי התנועה. כל שאר היישובים שהקימה היו קיבוצים, ובהם  גשר הזיו, ברור חיל, כפר בלום, כפר הנשיא, בית העמק, מבוא חמה ותובל. תנועת הבונים היתה מזוהה עם איחוד הקבוצות והקיבוצים. לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת הקיבוץ המאוחד התמזגו לתנועה אחת – התק"ם, התמזגו ב-1982 גם תנועות הנוער החלוצי בחו"ל של שתי התנועות, הבונים ודרור, לתנועה אחת – הבונים דרור.

שם המושב מנציח את שם תנועת הנוער של הגרעין המייסד.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיהי הכלה בעלת הקרניים?

על ספר שיריה של ענת זגורסקי שפרינגמן

"כלה קרננית", 2014

לזיכרה של ענת, משוררת ואישיות יקרה ואהובה,  שנפטרה בספטמבר 2023  וכאב אובדנה לא זכה  לביטוי  מלא בשל אסון ה-7 באוקטובר. תהא רשימה זו , המתפרסמת שנית, השלמה לערב הזיכרון שערכה אגודת  הסופרות והסופרים  השבוע. יהא זיכרה ברוך!

ספר שיריה החדש של ענת זגורסקי שפרינגמן הוא ספר מרשים, עז ביטוי ואמיץ. אמיץ במסריו ובמידת החשיפה העצמית, כמו גם בדרכי בנייתם של השירים וזיקתם לרקע תרבותי עשיר התובע לא מעט מן הקורא. רוב השירים קצרים, עתים קצרצרים, אך הם מרוכזים ועשירים במבעם, עיתים מדהימים, וסופם לרוב מכה בך בעוצמה.

אולי משום כך שמה המשוררת מעין חרב מתהפכת בכניסה, להזהיר את הקורא, ובנתה אותה בצורת עטיפה שחורה ועליה דמות נשית הממחישה את כותרת הספר. הרי זו כעין מסיכת קרנבל צבעונית אך מאיימת, בצבעי לבן (כלה) ואדום (כדם, אהבה סוערת? מיניות?) – ואשר מראשה עולות קרניים חדות וארוכות.

ובכל זאת, גם אם לא נמצא בשירים כלה קרננית כדיוקה –  מצמיחת קרניים ובוגדנית – נמצא דמות נשית שעיתים אהבתה העזה מסכנת את הגבר, ובעיקר נמצא דמויות מסיכה נשיות עזות רגש וסתירות פנימיות ומבע, כשם שנפגוש דמויות נשיות המוצגות באירוניה ביקורתית על זיוף מהותן. אך הדוברת בשירים המרכזיים תבוא לגילוי בסבך יחסיה עם העולם, עם הגבר, עם הנשיות לגילוייה, ואף עם האימהוּת שהכזיבה.

בנוסף יוארו גם עומק רגשותיה הסותרים ביחס להוריה (שהספר מוקדש לזיכרם) וזאת על רקע זיכרון של השואה, שהם פליטיה. יותר מזה, אין תימה שהבאנו את דימוי החרב המתהפכת לתיאור העטיפה, כיוון שהשירים מתארגנים ברצף הספר – אם במוצהר ואם במובלע – בתבנית גן העדן, הנחש והפיתוי המיני, הזיווג והזוגיות ואף הגירוש והעקירה. ואילו עץ הדעת מתקיים בעצם הבדיקה, האכזרית לעיתים ונוקבת, של סבך הנפש  וסתירותיה בתוך הקיום האנושי בכלל ובתקופתנו בפרט, וכל זאת, כאמור, מכוחו של עולם תרבותי עשיר של דימויים ואלוזיות.

מעניינת במיוחד היא בחינת הקיום האישי והאנושי בכלל לאורן של תבניות מיתולוגיות, הנטולות בעיקרן מהמיתוס היווני אך חלקן הן מן המקרא או מעולם האגדה האירופית, וזאת מתוך הנחת נצחיותן המאפשרת לבחון ולהאיר בכוחן את הקיום האנושי שבהווה.

ובכל זאת, לעתים נמצא בתוך כל הרצינות הזאת גם פינות של הומור ושל סאטירה מחודדת, בייחוד על גילויי נשיות ובזיקה לגבר אך גם על תופעות חברתיות ועולמיות כלליות, כשם שנמצא תיאורים מרומזים ויפים ביותר של עונג המגע המיני המתואר בעדינות. ומה מפתיע: הספר נפתח דווקא בשיר המציג שלמות (לכאורה). הרי זה שיר קצרצר במיוחד אך נהדר, הקרוי "אהבה", ויש בו כדי להוליך שולל את הקורא. לכאורה, אך אהבה שלמה ומוגנת מובעת בו בדימוי הביצה. וזה השיר:

"ובאמצע אנו חבוקים, / חלמון בתוך חלבון / בלי לדעת מה קדם למה, / ואין אלא קרום חדיר למחצה."

הדימוי המפתיע והסתירה הפנימית שבין השלמות והמוגנות וההתמזגות המוחלטת לבין הסכנה המאיימת בגלל הקרום הדק, קווים אלה מאפיינים שירים נוספים של זגורסקי-שפרינגמן ומקנים להם את כוחם. למעשה, זה מה שנרמז בעטיפה: יופי אך סיכון, אהבה אך גם איום, שלימות אך גם פגימה, מסיכה וגם מהות.

כבר השיר הקצרצר הבא, "גורל" מצדיק את כותרת חלקו הראשון של הספר, "הפיתוי מכיש" (13-36). לא הנחש הוא המכיש. אהבתה לגבר היא המשולה לברק הנמשך לצמרות העצים (ויבעיר אותם-אותו?) או לטורף האורב לדם (האהוב?) – או אפילו לקול השר את גורלו (האכזר?) – כלומר – יש סיכון באהבתה, בעוצמתה, לגבר אך גם  לעצמה. ובכל זאת הפיתוי גובר ומתפרצת הקריאה: "אוהבת אותך!"

לעומת זאת, ב"שישה שירי חווה" מוצג השחרור מן השעבוד לגבר בכוחו של עיצוב מחודש, מודרני ומדהים של סיפור גן העדן, כיוון שנעשה ע"י אלמוני שניסר את סורגי בית החזה של הגבר שבו גרה וב"טעות" קרא לה חווה ונעלם. בין כה וכה, אהבה או שחרור מכפיפות לגבר כרוכים בכאב ללא רחמים. אין תימה שאירוניה מרה, כביכול משועשעת, מלווה את המבע לשחרור מגן העדן המודרני. "אדם" כלל לא היה מאהב גדול והרוב ממילא היה טעון תיקון. ובכל זאת, זכר הפיתוי מכיש כי גם אחרי הגירוש, כלומר אחרי הפירוד, כי לא היתה חוויה  טובה יותר, "דבר אינו חדש".

כך מתברר הקו השליט בשירים: בחינה נוקבת ופקוחת עיניים של הקיום על ידי הטלת הגבוה והמיתי אל הנמוך והיום-יומי, והפעלת אירוניה כאובה וקישורים מפתיעים לשם שבירת כל אידיאליזציה אפשרית. כי איך אפשר, כפי שנאמר בשיר הבא, שמי שלא זכתה לכל מה שנחשב הכרחי בהתפתחותה של ילדה לאישה (כנראה רמז לילדותה כבת להורים ניצולי שואה) – שיר ערש, גמילה מחיתולים ואפילו...שלב אדיפלי – תוכל "להנהיג מרד נגד איסורים," לדגול ביוניסקס, להוביל קו אופנה או לגרום למהפכה בחוקי הילודה. גם בגידתו של גבר בה בגן העדן שלה מתוארת כאילו המיר אותה "בפרי לא מהונדס" (כביכול חוה הונדסה מהצלע..) וכיוון שהיה החמצן שלה – עתה האויר אוזל. בקיצור – שירים כאובים.

במדור הבא, "גלגוליי המיתולוגיים"(23-36), השירים כבר בוחנים את קיומה לאור התבניות של המיתולוגיה היוונית וכאמור – גם כמה אגדות-עם אירופיות, כשהתבנית הקדומה מוטבעת במצב המודרני ומעניקה משמעות וגם יופי שירי. כאן מתברר שאכן הכלה אינה קרננית אלא זו מסיכת קרנבל קיומית של זו הנכאבת לרוב על ידי מרכיבי עולמה.

השיר המצויין, "אורפיאוס באיכילוב", מדמה את חיפושיה, כנראה אחרי אימה החולה, ב"פרוזדורי האופל" של איכילוב, לירידתו של אורפיאוס לשאול (ואגב, כל קורא תל אביבי יאמר בליבו: כמה היא צודקת...) ואילו הווילון המפריד את מיטתה נעשה פרגוד ומה שמאחוריו מכונה "מאחורי הפרגוד" המיסטי, גם באירוניה וגם כרמז למעמד שבין חיים למוות. גם חולשת ההישרדות ותחושת ההחמצה, כביכול יכלה לחולל דברים אדירים בצורה מוגזמת בחוץ באותו זמן, מובילים לניגודם, לגעגועים להווה, והמסע הכאוב הזה בין תפאורות ותבניות מפתיע ומרגש.

בדרך כלל גם תבוא פואנטה חריפה מבחינה פסיכולוגית בסיום, וסך הכול מוליך למימד פילוסופי. למשל, פנלופה המודרנית כבר מופיעה "כרותת שדיים ואשליות" ואילו שבועת החיילים ההולכים למות ונשבעים נאמנות לקיסר הרומי נזרקת באירוניה חריפה אל כל אלה שהלכו למות באינקוויזיציה, בפוגרומים או וגם במחלות ובאסונות. הם כבר לא רק שאינם מברכים, אלא שהם מוותרים מראש על "גלגול נשמות", על אפשרות של חיי סבל נוספים.

ואריאדנה והחוט שלה? בגלגולה המודרני היא זו ש"חוט השאלה" החיונית נקשר לאצבעה אך תשובה לה אין, ואילו כנפיו של איקרוס נעשות עתה קווי טלפון  טכנולוגיים שחשש הקרינה מאיים גם עליהם, כרמז לכנפיים שנמסו בשמש. 

השיר "בגדי המלך החדשים", לעומת זאת, לא רק נבנה מחומרי האגדה של אנדרסן במיטמורפוזה המודרנית שלהם, אלא גם נקשר באגדת סינדרלה וברמיזה לשירה של דליה רביקוביץ עליה. כאן היא מוצגת כך, שלמרות שהמלך בבגדיו החדשים בחר בה בשרביטו, תפרו לה בגד מאש ונעלי הזכוכית שלה התנפצו והבחירה כשלה, כמובן. אין סיכוי לסיום אידילי.

אכן, שירי הספר הזה תובעים מן הקורא עירנות תרבותית כל הזמן, אך קורא כזה גם יווכח ש"חווה" שלנו נתונה באזיקי הנשיות, הילדות, החולשה, ההיזקקות לאהוב והמציאות, וזאת למרות מודעותה, עצמאותה ואהבת הגבר שזכתה בה.

ואמנם, המדור הבא, "בלילות על מירבצי" (39-55), נפתח בסידרה של שירים אירוניים חריפים, המציגים דיוקנאות נשיים המזדייפים במצבי קיום חברתיים, זוגיים ואימהיים. "אישה אקטואלית" למשל, מוארת בתוכניתה להפוך לסלב, תוך שילוב הופעות בטלוויזיה, הרזייה, גירושין או אורגזמה בשידור חי. "אישה אידאלית", לעומת זאת, היא זו המאופקת, "המספקת רק אותו" בעוד הוא רואה בה רק "פסיק או עוד פיסקה." ומהי "אישה מודולרית"? הרי זו המתפרקת, נשברת ומתחברת שוב על פי רצונו, ודווקא משום אהבתו אליה. אין  לפי השירים הללו גרוע מזיוף קיומי.

אבל בכל זאת, לאחר סידרת שירים מרשימה על זוגיות מורכבת, שאהבה בבסיסה אך מחירה כבד, בעיקר באובדן הזהות האישית, או על גילוייה עם הזדקנות הגוף, באה סידרה קצרה ומבריקה של שירים שעניינה במגעים מיניים רווי עונג ומסחררים. או אז, האשה נעשית "אספנית" של חוויות מיניות, ואילו הגבר לובש צורות שונות של גיבורים "מיתיים" מודרניים: פעלולן, סופרמן, באטמן, שמאן או אפילו תמנון ש"שפתיך כסירפדים הצורבים / בבשרי שדות תענוג נרחבים."

שונה מאד הוא הפרק השלישי , ששמו "מרק גנטי" (79-100), זורק את הגנטיקה, כלומר את יחסי ההורות, לתחום המאכל, ומקנה לגנטיקה צביון של הכרח קיומי מר וגם יחס של טינה ואולי של רגשות מעורבים (כמו מרק) כאשר בריקעו עומד זיכרון השואה, שהמשוררת והוריה הם ניצוליה. השירים נכתבו כנראה כבר לאחר קריסתה של האם, אולי לדמנציה, והניתוק ממנה מתפרש לבת כדחייה, ומכאיב עד כדי הרהור מצמרר של חרטה על שהאם הצילה אותה בשואה. לעומת זאת, מוצגת קירבתה לדודתה כגדולה מזו שחשה לאימה ונרמז ההסבר שעל רקע השואה, שהיתה "בית קברות להורות", הרסה את יכולתם הריגשית של הניצולים.

יחסיה עם האב הנערץ, שהיה כנראה רופא מיילד, מורכבים באופן אחר, הקשור דווקא לחייה שלה. למשל, הצגתו תחת כותרת השיר כ"רב-אמן מפולניה", מעוררת צפיות שיהיה האב אמן יוצר (לא כל שכן שהשיר מוקדש לפאול צלאן). אך אז בא תיאור המוליך תחילה להדהוד מיני הנשמע לקורא מוזר למדי :"שעות עמל אבי בין ירכי נשים רבות." רק בשורה הבאה קולט הקורא, הפעם מדימויים של קסם וטוהר דווקא, שהאב היה רופא מיילד, כי "במטה קסם שלף מלאכים טריים. "אבל אז נוחתת המכה האמיתית: "גם מתוכי שלף," כנראה לא מלאך טרי...וסיום השיר אף כבד מזה. הדוברת גם מציגה את עצמה כממלאת מקומן של אחותו ואשתו הראשונה של האב שנורו ותינוקותיהן בזרועותיהן. אבל אז מגיע המשפט המצמרר באירוניה המרה שבו והולם בקורא:

"אני בתו של אבי / בלי תינוק בזרועותיי / עוד לא ירו בי."

כאב אובדנו של בנה שלה שלא זכה להיוולד, מתפרץ גם בשיר אחר שכולו מוקדש "לילדי", בתיאור סרקסטי של האפשרויות שבהן יכלה לאבדו, ודווקא אז נשמעת הקריאה החדה:"סלח לי שלא ילדתיך!" לא רק חשיפה נטולת רחמים כאן, אלא גם מבע רב עוצמה.

הספר מסתיים במדור החמישי, "עקורי גן העדן" (101-124), והוא בא לאחר המדור הרומז באוקסימורון שבשמו, "נצח ארעי" (79-98), לגירוש מן הגן, לסילוק מחיי הנצח, לסופיות החיים, ולאשליית הנצחיות והשלווה הקיומית, התמימות והביטחון.

מדור הגירוש כולל שירים שאמנם נושאיהם כבר הועלו בעיקרם, אבל המבע חדש ותמיד מפתיע, "כי אני נושאת עלי קוד סודי של רוח רפאים," ו"כי הכל משוקעים בנצח ארעי" ותמיד על חשבון מישהו.

במדור האחרון, כמובן מאליו, מתקיימת התמודדות עם מה שקורה לאחר העקירה מגן העדן, עם החיים הקטנים ועם כישלונם. אבל זה לא אומר כמובן שהכול נעשה ברצינות תהומית. לא ולא. האירוניה ואפילו ההומור הם המאפשרים לא פעם את העמידה פנים אל פנים ובמודעות מלאה, לעתים תוך התייחסות לשירתם של משוררים אחרים, מול הארעיות והאכזבה. אבל האם נרמז בשירים מהו גן העדן שממנו נעקרו יושביו? לאור הביוגרפיה, מצפה הקורא ודאי לעקירה מהילדות שבפולין, כשהגירוש הוא השואה. ואכן, יש לכך זכר כלשהו, בשיר "ארצתל-אביב"  שבו ניתן ביטוי לכאב שתי המולדות,  כשנאמר כי "הקו הקצר ביותר בין ורשה לירושלים עובר דרך ליבי," ומהווה "פיתיון זהב," – "משולש יציב" של כל הזמנים.

אבל הגירוש הוא ממקום אחר. כפי שכבר הבין הקורא הגירוש הוא מעולם האמון והשלמות, והעקירה היא התפכחות, אובדן התמימות ואשליית הביטחון באהבה, בהורות, בהבטחות החיים. עם זאת, ברקע וודאי עומד "הגירוש" שבשואה, וזיכרם של אותם "ניצולי אררט" (21), שניצלו מגורלם של אלה שהיו "ממויינים וממוספרים" במחנות המוות, ואילו אנחנו מעזים לשפוט אותם ולנקוט עמדה לגבי התנהגותם, כהוריה שלה.

אלא שהעקורים שבשירים הללו הם, על פי השיר "עקורים", כל אותם "עקורי לב," עקורי שורש ועין," כאשר תוך השימוש בכפל משמעותה של המילה מובלט תחילה הפן הפיסי אך לאחר מכן זה הפסיכולוגי. בפואנטה אף נשמעת האנחה-התרסה על כי מאז "עקורי עדן" גדלה הצלקת האנושית.

בעולמם של העקורים מתרחשת בגידתו של אגממנון המודרני בפנלופה המצפה לו, אך בגידתו מוצגת כבגידה במברשת השיניים הרכה שלה, ובנזיפה קומית למדי בבוגד בנוסח ויסלבה שימבורסקה, שהשיר מוקדש לה. הזדקנות הגוף הנשי, לעומת זאת, מוצגת בקריאות התגרות בגברים, שמתאווים לגוף הצעיר אך נקראים לנאמנות גם כשהעור נסדק ומתפורר וחוזר לאפר. גם אז "הישארו איתי!"

במילותיה שלה ניתן לומר כי כשם שהדייג בנמל תל אביב מצפה "לחוש חיים בקצה הקרס," אז יידע שהצליח בדיג, הרי בהיפוך המשמעות זו מהות הקיום האנושי: אנו נתונים בקרס, אבל כמהים לחוש חיים.

גם תופעות חברתיות ועולמיות נזכרות כאן, כגון הריגתם במלחמות זרות של עשרות צלמי עיתונות, או החלום הנכזב של המזרח התיכון החדש, עד שהכמיהה לשלום הופכת לקריאת יאוש, כאב ולעג למעשה אבסורדי: "הגיעה העת להנדס / את היונה עם חיידק טורף / להפיץ את מגיפת השלום!" גם אובדן האמונה בסדר אלוהי כלשהו מובע בסרקזם: "קין והבל פחדו מאלוהים," אבל אחרי האינקוויזיציה, המשרפות, הירושימה, "מי מפחד מאלוהים?" אך רק עתה נוחתת המכה האמיתית: "ומי בבתולות מאמין?" – כביכול אמונה באלוהים היא שוות ערך לאמונה בבתולין הנשי.

בהקשר זה יהיה מעניין לציין, כקוריוז אולי, כי שם המשפחה "זגורסקי" שאול כנראה מן העיר זגורסק שברוסיה. עיר זו, יחסית קרובה למוסקבה, משמשת כמרכז דתי נוצרי-אורתודוקסי רב אנפין ועוצמה על המסורות הענפות, ועל כן גם כיעד ראשון במעלה לעלייה לרגל (וגם לתיירים). אולי בלי לשער כלל  מקיימים שיריה  של ענת זגורסקי שפרינגמן קו מקביל: עושר מיתולוגי, תרבותי ולשוני שבכוחו הזניקה את שירתה לכלל יצירה מרשימה.

אהוד יקר,

השבוע [שעבר] התקיים באגודת הסופרים אירוע זיכרון ראשון למשוררת ענת זגורסקי שנפטרה ממש סמוך ל-7 באוקטובר ולא הספידו אותה כי הלב היה במקום אחר.

אבל היא היתה באמת אדם למופת ולדעתי גם משוררת טובה והחלטתי לפרסם שנית את המאמר שפירסמתי אצלך בגיליון 1060 כי לא כתבו עליה כראוי לה. מארד אודה לך אם תפרסם את המאמר הזה לזיכרה, אם כי אני לא יודעת אם היכרת אותה. היא היתה מאוד צנועה.

ארנה גולן

 * * *

משה גרנות

האם, הבן והרוח

"הבטחה עם שחר" מאת רומן גארי

מצרפתית – ש.מ. עוגן

ספריית פועלים 1987 (1960)

שמו של הרומן האוטוביוגרפי של רומן גארי מפורש בעמ' 21: "אהבת אם זו הבטחה עם שחר", שהחיים עצמם אינם מקיימים. נינה, אימו של המחבר, הדובר ברומן בגוף ראשון, היא ליטאית-פולנייה-רוסייה פרנקופילית ללא תקנה: היא דוברת צרפתית רהוטה במבטא רוסי, שרה בהתלהבות את המארסייז, ולפי דבריו של בנה – רק היא ושארל דה-גול בטוחים בתפארתה של צרפת.

המחבר מגחיך את אימו, כשהוא מתאר את הגדולה המיועדת לבנה: הוא יהיה סופר דגול כמו ויקטור הוגו, וירטואוז מוזיקלי כמו יהודי מנוחין ויאשה חפץ, רקדן כמו ואצלב ניז'ינסקי, פיזיקאי כמו אינשטיין, זמר כמו שליאפין, מחזאי כמו איבסן. האם מצטערת ששמות גדולים כמו גיתה, שקספיר, דה-גול כבר תפוסים... פושקין ומוצארט לא נחשבים כי מתו בצעירותם, ובאמת מדוע פושקין ומיצקביץ' לא כתבו בצרפתית? ולבסוף, כשהבן נכשל כל פעם בהשגת הגדולה המיועדת לו – היא מועידה לו קריירה דיפלומטית, כי לשם כך לא צריך כישורים... ובאמת באחד השלבים בחייו, רומן גארי מתמנה לקונסול צרפת בלוס-אנג'לס.

האם עוסקת באינספור מלאכות: כובענית, תופרת, מוכרת פרוות, שיניים תותבות, מתווכת דירות, מנהלת מלון – כל זאת כדי לאפשר לבנה להגשים את חלומותיה. היא מממנת לימודי ריקוד, סיף, רכיבה על אופניים, ירי באקדח. היא דורשת ממנו לרכוש מידות של אביר צרפתי: לנשק ידי גברות, להעניק מתנות לנשים, לעולם לא לקחת מהן כסף. אביר צרפתי יילחם עד מוות על כבודה של אישה, בוודאי על כבודה של אימו. כדי להיות בטוחה שהבן יקיים צווים אלה, היא משביעה אותו בכנסייה, למרות שהיא יהודייה. הבן רחוק מלמלא את משאלות אימו: תלמיד בינוני, בקושי מצליח לעבור את בחינות הבגרות, בשיעורי שחייה הוא כמעט טובע, מסיים בקושי לימודי משפטים. מסיים אקדמיה לטיס, אך כאשר הוא מתגייס לחיל האוויר הצרפתי, בשל הישגים נמוכים הוא זוכה רק לדרגת טר"ש. אף על פי כן, אימו דורשת ממנו לטוס לברלין כדי להרוג את היטלר.

כאן צריך להזכיר שהאם מצליחה להגשים את חלומה הגדול, ואחרי מאמצים לא פשוטים, מאשרים לה הגירה מוורשה לניס שבצרפת. לבן נודע שהאם התחתנה פעמיים, והתגרשה פעמיים, והאיש שהיה אביו, נשא אישה ונולדו לו ילדים, והוא וכל משפחתו, כמו רבים ממכיריו, נספו בשואה. בספר מסופר על צייר שמבקש לשאתה לאישה, והיא מסרבת.

מסתבר שגם באהבת נשים גיבורנו לא היה ממש הצלחה: בגיל 9 הוא מתאהב בוולנטין, ילדה בת 8, אבל לה יש תנאים לפני שתסכים כי ינשק אותה, וכשהיא מספרת לו שמחזר אחר בשם יאנק אכל את אוסף הבולים למענה, הגיבור שלנו אוכל אדמה, פרפרים, עכבר ונעל גומי וכו' – מעשים שמחייבים אשפוז בבית חולים.

פעם הוא ברח מבית הספר כדי להתעלס עם מריאט, עוזרת הבית. האם מגלה את המעשה, מכה את מריאט ומגדפת אותה. מאוחר יותר כאשר ביקר בבתי בושת (שילם בחפצים שגנב מהבית ומכר) , האם דווקא היתה מרוצה כי הפך לגבר. בלימודי המשפטים בפאריס הוא נהנה מחסדיה של נערת מעדנייה בשם אדל, שאף דרשה לשאתה לאישה, אך נישאה לאחר, וילדה תשעה ילדים. יש לו מאהבת שוודית בשם בריג'יט, אלא שזאת בוגדת בו, והתירוץ שלה: ההוא כל כך דמה לך! היו לו עוד אהבות, כמו אילונה ההונגריה, נערה פולנייה שנישאה לבסוף עם קצין מלגיון הזרים, נערה צרפתייה שנטשה אותו ונישאה לאדריכל. הוא מתחתן עם כושית יפיפייה, אבל מסתבר שהיא חולה בצרעת, ונאלץ להיפרד ממנה.

מסתבר שללא ספק האם האנרגטית הזאת של גיבורנו ניתבה בסופו של דבר את דרכו בחיים: סיפוריו מתחילים להתפרסם ולזכות אותו בתמלוגים. רומן שלו מיתרגם לאנגלית, וזוכה לתהילה. הוא מצטיין כטייס, מגיע לדרגת סרן, וזוכה לעיטורים על גבורתו. הוא נקלע לאינספור תאונות מטוס, ונפגע בקרבות אוויר, נפצע לא אחת, אבל ניצל, והוא מאמין שמזל זה נובע מההכרח להגשים את חלומות אימו. אימו שהייתה סוכרתית, והזריקה לעצמה אינסולין, מתה כשבנה עדיין נלחם בקרבות אוויר, אבל לפני מותה היא מעבירה מכתבים לא מתוארכים לחברה בשווייץ, האמורה להישלח לבן הנלחם, כך שעברו שלוש שנים עד שנודע לו על מות אימו.

אנו פוגשים בספר אודיסיאה שלימה של עריקת גיבורנו מצבא צרפת המובס על ידי הגרמנים, והמשתף עם פעולה לאחר התבוסה. הוא נודד לצפון אפריקה, שט לג'יברלטר, האונייה נפגעת על ידי האנגלים, והגיבור שלנו שוחה עד שמצילים אותו, ובסופו של דבר מגיע לאנגליה, ומתגייס לחיל האוויר הנלחם בנאצים.

למרות האירועים הלא פשוטים המתוארים בספר זה, יש בו הומור טוב, והמחבר מציין בצדק שההומור הוא הכרזת עליונותו של האדם (עמ' 94). כזכור ב"פאוסט" של גיתה דוקטור פאוסט מוכר את נשמתו לשטן, ואילו רומן גארי בנימה של הומור טוען שהטרגדיה היא שאין מי שיקנה את הנשמה (עמ' 76).

מספר פעמים בספר מביע הגיבור רצון להתאבד. ואמנם, אשתו השנייה השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג התאבדה ב-1979, ורומן גארי עצמו התאבד ביריית אקדח ב-1980 בשיא הצלחתו כסופר גם בשמו (פרס גונקור על "שורשי שמיים"), וגם בשם העט שלו - אמיל אז'אר, שספרו "כל החיים לפניו" הופק כסרט שזכה באוסקר.

משה גרנות

* * *

רוֹן גֵּרָא

דִּבַּרְתִּי עִם נַפְשִׁי

"תַּפְסִיק לִהְיוֹת בֵּין אֲנָשִׁים

שֶׁלֹּא מַעֲרִיכִים אֶת שִׁירָתְךָ"

אָמַר הַמְשׁוֹרֵר.

דִּבַּרְתִּי עִם נַפְשִׁי כְּאֶל

אַחַת הַגְּבִירוֹת.

הִקְרַבְתִּי אֶת חַיַּי לְמַעַן

הַשִּׁירִים שֶׁלִּי

לֹא כְּדֵי לִשְׁמֹעַ תְּרוּעוֹת

וְלֹא שֶׁיְּעַטְּרוּנִי בְּכִתְרֵי

מְשׁוֹרְרִים.

אֲנִי כַּד נִשְׁבָּר

בִּתְהוֹם הַחַיִּים

שָׂח עַם מַעֲמַקַּי לַחְשֹׂף

חַיַּי

רְבָדִים רְבָדִים.

הֱיוֹת מוּדָע לְעַצְמִי

עַצְמִי

וֶאֱלֹהָי.

לִקְרַב הֱיוֹתִי

אֲמִתִּי

אֵלָיו.

בְּתַלְמֵי קִיצוֹן

הַשְׁנָאָה הַתְּהוֹמִית

כְּלַפֵּי אֵלֶּה וְאֵלֶּה.

הַמִּלִּים הַיָּפוֹת נֶעְתָּקוֹת

מִפִּי.

הָאֲדָמָה עֲקוּדָה מִדָּם.

פַּחַד הַמָּוֶת בְּעֵינַי.

אֲנָשִׁים רְצוּצִים עַל

הַסַּף.

בִּשְׂפָתַי  הַבָּלוֹת אֲנִי

קוֹרֵא לִמְנוּחָה לְכָל

הַהוֹלְכִים בְּתֶלֶם קִיצוֹנִי

מִפֹּה וּמִפֹּה

שֶׁאַחֲרָיו מִשְׂתָּרַעַת

שְׁמָמָה.

הַאִם תָּבוֹא עוֹד

עֵת וְנִתְעוֹרֵר

וְנִצְעַד יַחַד בֵּין הַתְּלָמִים

אֶל הַמּוֹלֶדֶת הָאֲהוּבָה

לְהָנִיף אֶת דֶּגֶל אוֹרָהּ?

רוֹן גֵּרָא

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2013

יצחק אוורבוך אורפז

פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום

[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.95. כאן הנוסח המקורי והשלם]

חלק שני

האש והקארטושקס

איני יודע אם גילי המתקדם אשם בכך. אבל יותר ויותר אני חש צורך לגעת בדברים. לגעת ממש. העט הזול הזה שאני מחזיק כרגע בידי, נראה לי ממש פלא של הבריאה. נדמה לי שעכשיו אני מבין טוב יותר את שורתו הנפלאה של אבות ישורון: "לא השירה שבדברים כי אם הדברים שבשיר." אין צליינות אלא זו ההולכת אל הדברים. אין אהבה אלא זו העוטפת את הדברים. אין חוכמה אלא זו המוקרנת מן הדברים.

אני רואה לפניי איש המחזיק בידו האחת שני חלוקי אבנים ובידו השנייה צדף והוא מתבונן בהם כמו פראנציסקוס הקדוש בגולגולת. עם ההשתאות ועם שמחת הגילוי.

אתמול לפני השינה חשבתי שאולי האיש הזה הוא אני.

ואולי היה זה בחלום.

*

אני רוצה לומר דבר בזכות הנאיביות.

מי שאמר "כי האדם עץ השדה" לא התכוון לומר שהאדם עצמו דומה לעץ. קרוב לוודאי שאך לזאת הוא התכוון: כי האדם הוא אדם כשם שהעץ הוא עץ. הבריאה אינה משתעשעת בדימויים. והשופך את שיחו לפני בורא עולם, הלא הוא מבדיל בין בריה ובריה, ורואה כל בריה ובריה במקומה. והוא כאומר, אדם הוא אדם רק במידה שהעץ הוא עץ. והעץ הוא עץ רק במידה שהאדם הוא אדם. ושניהם שווי-ערך בבריאה.

ואתה, הקורא הנאיבי, אחרי שנטעו בך את ההאנשה המתחכמת של העץ אשר "כמו האדם הוא צמא למים"; ואף-על-פי-כן התגברת, והתבגרת, ורוחך הבשילה, והתקוממת נגד היוזמה הבלתי-נסבלת שבעצם הפיכתו של העץ לדימוי למצב האנושי; וחשת את התעתוע הרטורי שמיועד לנשא ולהחניף לך (בנוסח קיפלינג: "כי לך כל הארץ" וכו') – אחרי כל אלה התגברת, ויצאת לחופשי מאסורי היפה המאוהב בעצמו, ובעטת החוצה מתוך מעיך את זה העקמן היפה המתחפש לעץ המתחפש למים; ועמדת בפני הבריאה, אתה, כמו שאתה, בלי שום קישוט ויֶתר, ואך עם השתאות שקטה ומעוטת מילים; או-אז תוכל למצוא את עצמך אומר, יחד עם פנחס שדה: "שם ראיתי עץ." וזה-זה. זה בדיוק. גוף ולא דמות הגוף.  והוא עטוף בתוך גוף העולם. וזו צורת האהבה.

*

היה היתה התחלה. נאיבית להחריד. אך יפה מאין כמוה לשמש תשתית למה שקרוי תרבות. אמנם קצת סינתטית. אמנם קצת גנובה. אבל התמהיל כולו שלנו.

שירי ברכה צפירה. ריקודי ענבל. מוסיקה של נרדי, סתר, בן-חיים. "התרנגולים". ציור, שעדיין חיפש את נופי ארץ-ישראל. פרוזה, אמנם עילגת במקצת, אבל מחפשת את תבנית נוף מולדתה. שירה, שאינה מתביישת לצאת מתוך הקורקבן של עצמה ולחפש את "הדברים שבשיר".

מילת המפתח היא "לחפש". מילה שמבליעה את ההנחה הנאיבית, שאפשר גם למצוא. כדי כך נאיבית, שאינה יודעת שהיא נאיבית. וכשהיא יודעת, אינה רואה סיבה להצטדק.

עד שבא אדם אחד מחופש לארכי-צבר, עם כישרון שטני, ואחריו לגיון של מחקים, ו"צחק" אותה, את הנאיביות, החוצה מחיינו, בשתי מילים: "הו-הו!" –

והחל עידן ההתחכמוּת.

תעשיית הטוֹק-שׁוֹ בטלוויזיה היא האנדרטה המרשימה ביותר שהוקמה לזכרו. ובצלמו.

לעומתה, אפילו המקומונים מחווירים.

*

ישנו טיפוס אחד בספרות יידיש בשם בּוּנצי שווייג. נפש פשוטה ואילמת, שרוב ימיו עלי אדמות התהלך רעב ומעולם לא ביקש לעצמו דבר. כיוון שכך, כשהגיע למעלה, כגמול על צדקתו, נפסק שיותן לו כל מה שליבו חפץ.

ומה ביקש בונצי שווייג: פת לבנה מרוחה בחמאה.

זה מצחיק. זה נלעג. זה אפילו מקומם. אבל זה, איכשהו, ממקם אותך בגובה אחד עם הארנב והתולעת והשיח והעץ. במילה אחת: זה מחזיר אותך אל עצמך. ובליבך ברכה: מי ייתן ואזכה להתעלות למעלתו של הכסיל הזה. שלא אבקש לעצמי אלא מה שבאמת חסר לי, ואהיה תמים מספיק לדעת אותו דבר מהו.

*

ומשהו על "משבר אמצע החיים" שלי.

לקראת סוף שנות החמישים התעוררתי, "תועה אבוד ביער עב," וחיפשתי את דרכי.

כל הביטחונות נשרו: הנישואים, העבודה, תחושת השייכות, תחושת התכלית. אפילו מראה פניי ברח ממני. בחלומי אני מביט בראי, והראי ריק. ואני מקיץ נבהל. ואם היתה חסרה לי הוכחה מוחשית יותר שמצבי בכי רע, הנה הוכה גרוני בפצע רע ומכאיב, לבן כמו צרעת, שהפך את קולי לחרחור ואת ארוחותיי לגיהינום. ואחרי שלושים ימי אישפוז אומר לי ראש המחלקה:

"מצטער. איני יודע מה יש לך."

ואני אומר לו: "דוקטור. אני יודע."

עזבתי את הבית. עזבתי את הצבא. שכרתי חדר קטן שהיה מקודם חדר כביסה, בלילות כותב ובימים מחפש גאולה למצוקותיי בחוג לפילוסופיה שבאוניברסיטת תל-אביב. קאמי, סארטר, דאנטה, היו אז גיבוריי. והמורה לפילוסופיה, נערצי משולם גרוֹל.

תמים הייתי. אף שכבר עברתי את שנתי השלושים וחמש (השנה בה החל דאנטה לכתוב את "הקומדיה" שלו). לקח לי שישה חודשים עד שהתברר לי שלא שער אחד נפתח לפניי, כי אם שבעה: קאנט, הגל, קירקגור, מארכס, ניטשה, היידגר, סארטר – ואני אנא אני בא! ההתפלספות מתוקה, אף מהנה, אבל הצמא, הצמא לאיזו אמירה גואלת, חזק שבעתיים. חייב הייתי להודות, ואמרתי זאת בקול, שאין גאולה בפילוסופיה. ולכול היותר יש בה שעשוע אסתטי.

אבל משולם גרול, כופר אידיאולוגי ודתי עד מֵח עצמותיו, שהיה דן בכל פילוסוף בתורו כאילו הוא קדוש ומבשר, נעלב ממני והחוויר והטיח בי את המילים הבלתי נשכחות, שייעשו לי בשנים שיבואו לתמרור מאיר:

"אתה רוצה את הקארטוֹשקס, ולא את האש!"

*

זה היה מביך. זה היה נפלא. שלוש שנים – ומשולם גרול הוא כבר על ערש דווי (סיפרו שליבו נשבר לראשונה כאשר נודעו מפי חרושצ'וב הזוועות של סטאלין) – לקח לי להגיע להכרה שמורי צדק, וכתבתי לו מכתב של תודה והודאה: שהייתי שוטה ומבוצר ברציונליזם הנפוח שלי. אבל עכשיו אני מבין. שבעצם תמיד הייתי שם, ליד האש, ולא ידעתי. כי לא התשובות עיקר, כי אם השאלות. ולא המטרה, כי אם הדרך. ולא הגאולה, כי אם הכיסופים. ולא המקום עושה את הקדושה, כי אם ההליכה אליו. וכי גם בכפירתי, יש שאני חש כאילו יש תכלית כוללת מאחורי המטרות המעשיות של היומיום הקטן שלי. שגם הרציונליסט שבי חייב להודות שבאיזו פינה קטנה שבלב מסתתרת ערגה, אולי מבויישת מעט, אבל נוכחת מאוד, אל איזה אושר בלתי-ידוע, שקצה טעמו כאילו שמור עימי בזיכרון מאיזה חיים אחרים. וכבר קרה שבדרכי אל המכולת עצר אותי אדם ושאל אותי "לאן", ואני שמעתי את הקול מתוכי. ומה הַפְּעִימה שאני מחסיר בדרכי אל תיבת הדואר.

דברים אלה וכאלה כתבתי לו. ונודע לי מפי סטודנט שביקר אצלו יום לפני מותו, שהמכתב נתן לו שמחה-מעט. ואני, מן האש ההיא יצאתי אל מה שייקרא אחר-כך "הצליין החילוני".

*

שופנהאואר, כך מספרים, אהב לדבר על אפסות החיים, על שולחן מלא כל טוב. רבים מדברים בכיליון-נפש על האין הנצחי, רק כדי ללקק את העולם הזה בתיאבון מוגבר. אחרים, מתוך אהבת המוות, מקפצים מפורקן לפורקן, רק כדי להקיץ אל הבחילה הישנה.

אבל, ישנו גם מי שמתגרה בנצח מתוך תהום המצוקה. כאשר ברנר כותב "הה, נצח קר, מושיט אני לעומתך את לשוני החמה!" הוא מתגרה בנצח, הוא אינו מורד בו. הוא אינו רוצה לשנות את העולם, הוא רוצה לקדש אותו. אבל הוא עושה מהומות כאילו כדי לאלץ את "הנצח הקר" לרדת אליו. אין כל ספק באשר למי עדיף בעיניי אותו עריץ מסתורי, שאחד מתחביביו הוא להשתעשע בסבלם של קדושים. את ז'וסטין של המארקיז דה-סאד הוא היכה למוות ישר בליבה, וכך סיים בצורה הולמת חיים ששימשו שעשוע אכזרי בידי אדונים על פני האדמה.

הכוהן התמים בסרטו של בּוֹנוּאל, המבקש לעשות אך טוב והתוצאה היא תמיד אך רע; וכאשר בפרץ של זעם וייאוש הוא מקלל את אלוהים ומזמין את המוות ("אם אתה קיים, הכה אותי בברק!") אמנם נופל ברק מן השמיים, אבל הוא מכה אדם אחר שעבר שם לתומו. נדמה לי שאותו כומר פורץ בצחוק גדול, ואם אין הוא עושה כך (אולי זיכרוני מטעה אותי, ראיתי את הסרט לפני זמן רב), אנחנו הצופים עושים זאת בליבנו. צחוק רע, מורבידי, – אין ספק, האלוהים הזה שייך לספרו של דה-סאד.

אין אתה יכול להכחיש ששני הסיפורים – אמנם באמצעים גרוטסקיים – עושים אידיאליזציה של הרוע. הם בונים שיטה שלמה, אכזרית להחריד, אבל עיקבית, כמעט כעולמו של האינקוויזיטור הגדול. סאטירה? גרוטסקה? משל? כל זה נכון, אבל מעבר לכך שזהו עולם אלוהי, עם נצח ועם חוק, ורק דבר אחד חסר בו לחלוטין: החסד.

בעצם, שתי היצירות שייכות לאינפרנו של דאנטה, בהבדל זה שהבריות שבהן לא על עבירות הם נענשים, כי אם על ניסיונם התמים לקיים את אנושיותם בתוך עולם בלתי-אנושי. לאמור – אלוהי. כאן שום דבר אינו אבסורדי, הכול כאן רציונלי כמו מחשב, ואוטומטי כמו חילוף העונות. המחאה והגועל המזעזעים את ליבנו, לא נגד חולשות שבאדם הם מתועלים, כי אם נגד השיטה האלוהית. אין אתה יכול למרוד במי שאיננו, או שמסתתר מפניך. כלפי אלוהים כולנו פרנואידים, הכופר והמאמין במידה שווה – אבל עדיין אתה יכול להשתמש בנשקו אל החלש: לעשות לו פרובוקציות כדי לאלץ אותו לצאת. סרטו של בונואל כמו ספרו של דה סאד, אכן מוציאים אותו מסיתרו, אך ורק כדי להשאיר אותנו מוכים יותר משהיינו. אנחנו נתבעים לכניעה ללא תנאי. על עפר ואפר.

לא זו דרכו של אבירנו. הוא פרגמטיסט, הוא מוכן לסבול ולהקריב, אבל הוא רוצה תמורה במטבע קשה: חיים שיש להם משמעות. גם ברנר "מנסה" את אלוהים, אבל הוא עושה זאת בזירה שלו, דהיינו, של כל אדם: החיים הקטנים. ים של סבל ותסכול, אך פה ושם גם קצת תקווה ורחמים, ותמיד – היאחזות בחיים, בציפורניים, בכוחות אחרונים. אם יש כאן אלוהים הוא "אל מסכן חלכה" והוא עלוב כבריותיו. למעשה זה הוא שמנהל את מלחמתם בנצח הקר. ההתגרות כאן היא פאסיבית, הבריות כאילו היפנו את גבם לאלוהים. לא נבוא אליך לא בתפילות ולא בקבילות, כאן על הארץ אנחנו בודדים עם סבלנו, וכל מה שיש לנו זה איש את רעהו. זה יותר ממה שהוא מוכן לקבל. אדישותו הקוסמית מתחילה להתערער: מוכן הוא לקלוט את "לשונו החמה" של המורד, אבל להיות מסולק ממעמדו כביטוח-צד-שלישי בין אדם לחברו –הרי זו שערורייה! הייתכן שלפרובוקציה הברנרית יש תוצאות? בסופם של סיפוריו הגדולים מתחוללת מעין התבהרות חלקית: לא רק בנשמות, כי אם גם בטבע. לכאורה, דבר לא נפתר. המתים לא קמים לתחייה, מוכים לא זכו לישועת פתאום, וגם העתיד מעורפל כשהיה. ואין צריך לומר: שום אינות אינה יורדת ממרומיה לראות הכצעקתה. אבל איזו תחושה של יש-טעם-לייסורים, היא הנשארת לבסוף על לשונו של הקורא. וכן, טעמה של איזו ציפייה בלתי מפורשת.

*

ועוד דבר – עכשיו על הקארטוֹשקס.

על שלוחה של הר, בואכה זיכרון יעקב, ליד מדורה שבגמר הטיול השנתי, נער ונערה נוגסים מתוך קארטושקה חמה מאוד שהוציאו זה עתה מתוך הרמץ. הם נוגסים בה שניהם, לסירוגין, עד שנפגשות שפתיהם על בשרה הלבן של הקארטושקה, חרוכות ואוהבות.

אחר-כך ישירו עם כולם, בהתמוגגות רוסית: היא הופיעה יעלת חן / גיזרת תמר חטובת שן / בחורשה בגבעת השומרון...

פניהם מרוחות פיח, שיניהם גורסות פיח, והם משבשים את השיר באופן איום, והם יודעים שניהם, לפתע, והידיעה עוברת במבטים, כי יהיו באשר יהיו, בקיבוץ, במושב, או בעיר – הם יהיו שם יחדיו, עד זיקנה ושיבה, ולעולם, אבל לעולם, לא ייפרדו.

הם נפרדו, כמובן. כל אחד לדרכו. ולא נפגשו שוב. ועדיין, אחרי כל השנים, הקארטושקה ההיא בוערת בפיו וכאשר ננזף על-ידי מורהו הנערץ, שהפריד בין האש והקארטושקס בצורה כה אכזרית, וגם לאחר-מכן, אחרי שכתב לו את מכתב ההתרצוּת, לא שקטה רוחו. והוא ידע שאת עלבונה של הקארטושקה ההיא עתיד הוא לתבוע מרוחו של המורה. מעלתה של הקארטושקה ההיא הלא גדולה היא אפילו מן האש. שהרי יש בה את האש. ועוד יש בה גם את האדמה.

וכאשר, לימים, נתקל בציורו של ואן גוך "אוכלי תפוחי האדמה", הם היו לו מוכרים, האנשים שבתמונה, והוא חש שליבו יוצא אליהם.

בגלל הפשטות. בגלל הטבעיות. בגלל האינטימיות שאיננה נזקקת למילים. בגלל השתיקה המבורכת של האנשים הפשוטים ההם. בגלל החיספוס הנכון, שאינו מבדיל כמעט בין קליפת הפרי והאדמה, בין תפוחי האדמה ואוכליהם. ועם זאת תפוח האדמה שרוי במקומו והאדם שרוי במקומו, ואין כל ניסיון מופרך וחצוף להפוך את האחד לדימויו של האחר. ובגלל המשהו שמחזיק אותם ביחד, כבכף-ידו של הבורא. ובגלל התחושה שהם מסובים שם לסעודה אחרונה.

לא יפים ומלכותיים ומתופארים לדורות הבאים, כב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו, כי אם יפים בפשטותם הארצית, ברגע זה מכל הרגעים, שהוא, במובנו העמוק של הקיום, תמיד הרגע האחרון.

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

9 שירים, מארס 2024

המשורר קורא משיריו

עָמַד עַל הַבָּמָה

וּבְפָאתוֹס קָרָא

אַךְ כְּלוּם לֹא קָרָה;

חָשַׁב לְעַצְמוֹ:

"הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד וְקוֹרֵא

וְשׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה,

הָאֲדָמָה לֹא פּוֹעֶרֶת אֶת פִּיהָ

וְהַשָּׁמַיִם אֵינָם נוֹפְלִים...

אֲנִי קוֹרֵא וְקוֹרֵא

וְדָבָר לֹא קוֹרֶה.

הגיל

שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה

פַּעַם קְצָרוֹת

פַּעַם אֲרֻכּוֹת

פַּעַם מְסֻלְסָלוֹת

פַּעַם חֲלָקוֹת

פַּעַם בְּצֶבַע כָּזֶה

וּפַעַם בְּאַחֵר;

עִם הַזְּמַן הִיא נֶאֱבֶקֶת

שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה גִּילָהּ.

(הַשָּׁכֵן מָלֵא הַשְׁעָרוֹת:

מַדּוּעַ זֶה כָּךְ אִתָּהּ,

וְתוֹהֶה לְמִי הִיא רוֹצָה לְהִדָּמוֹת?

מִי הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת?)

בשבעה

חֲתוּלֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה

שֶׁמֵּתָה הִסְתּוֹבְבוּ

בֵּין הַמְּנַחֲמִים וְהָאֲבֵלִים

כְּמוֹ כְּלוּם לֹא אֵרַע;

יֵשׁ שֶׁהִכִּירוּ אֶת מִי

מֵהַמְּנַחֲמִים וְהִתְמַכְּרוּ לְלִטּוּפָיו

וְהִתְחַכְּכוּ בְּרַגְלָיו

וְיֵשׁ שֶׁנִּרְתְּעוּ מֵהַלִּטּוּפִים

וּמֵרֹב הַיָּדַיִם שֶׁנִּשְׁלְחוּ אֲלֵיהֶם

חָמְקוּ לְעִסּוּקֵיהֶם.

*

הַזְּמַן עָשָׂה שַׁמּוֹת

בָּאִישׁ וּבַשֵּׁמוֹת

שֶׁבְּפִנְקָס הַכְּתוֹבוֹת שֶׁלּוֹ.        

אֵלֶּה וְאֵלֶּה (אֲנָשִׁים וּמְקוֹמוֹת)

אֵינָם עַל-בָּטוּחַ;

בָּזֶה וּבָזֶה

כְּלָל אֵינֶנִּי נִזְכָּר

מֵרֹב הַזְּמַן שֶׁעָבַר

וּבְאִישׁ הַהוּא –

נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא...

אשלייה

בְּעָמְדוֹ מוּל הַמַּרְאָה

אָמַר בְּצִינִיּוּת אֶחָד לְעַצְמוֹ

כְּשֶׁהוּא גּוֹלֵשׁ בַּמִּדְרוֹן

הַחֲלַקְלַק שֶׁל גִּילוֹ

וְנוֹשֵׂא אֶת מַשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפָיו:

"הִזְדַּקֵּף, אֲדוֹנִי,

תִּזְדַּקֵּף!

הָסֵר כַּמָּה שָׁנִים מִכְּתֵפֶיךָ

וְיִהְיֶה לְךָ כֵּף,

יִהְיֶה לְךָ כֵּף!"

לשעבר בית

אֲנִי עוֹבֵר לְיַד חֻרְבָּה

שֶׁהָיְתָה פַּעַם בַּיִת,

סָבִיב גְּדֵלִים שָׁמִיר וָשַׁיִת,

מִרְפָּסוֹת צוֹפוֹת

וַאֲנָשִׁים בָּהֶן אַיִן,

כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת,

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ

וְאִישׁ לֹא יַעֲצֹר בַּעֲדוֹ;

מִתְמַקְּמִים בַּחֻרְבָּה מִי שֶׁמִּתְמַקְּמִים

וְעוֹשִׂים בְּתוֹכָהּ מָה שֶׁעוֹשִׂים

חֲתוּלִים וַאֲנָשִׁים...

הבן ואימו ז"ל

מִבְּחִינָתוֹ בִּלְתִּי נִתְפָּס הָיָה

כֵּיצַד אִמּוֹ הַמְּאֻפֶּרֶת

שֶׁהָיְתָה מַחֲזִיקָה בְּיָדוֹ כְּיֶלֶד

שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט מִמֶּנָּה וְיִפֹּל

מְעֻפֶּרֶת כָּעֵת בֶּעָפָר

וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל מִמֶּנָּה

חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ.

על כלבים ואנשים

[א]

הַתְּמוּנָה

שֶׁל כַּלְבּוֹ שֶׁאָהַב

הַטְּמוּנָה בְּכִיסוֹ

מְבַטֵּאת הַרְבֵּה מִיַּחֲסוֹ אֵלָיו,

שֶׁרָץ לִקְרָאתוֹ בְּשִׂמְחָה,

בְּלֵב הוֹמֶה אַהֲבָה

וְנִדְרַס עַל יְדֵי חֲסַר-לֵב.

[ב]

בְּאֵיזֶשֶׁהוּ מָקוֹם

כֶּלֶב נוֹבֵחַ וְנוֹבֵחַ.

עַל מִי, עַל מָה?

הַאִם הוּא רוֹצֶה

מָה מִמִּי?

הַאִם הוּא כּוֹעֵס

עַל מִי?

הַאִם הוּא מִתְגַּעְגֵּעַ

אֶל מִי?

חִידָה הִיא לִי

וְהַכֶּלֶב נוֹבֵחַ וְנוֹבֵחַ...

אילן בושם

* * *

אהוד בן עזר

 עופר אנטי-קוף

הבעייה של עופר שאין לו שום בעייה מכך שיש לו בעייה שהוא חושב את עצמו לחכם מכולם, ואינו מסתיר מהאחרים את דעתו עליהם.

עוברת לילך קורנוסה, אז כדי לקצר לה את הדרך להבין את עצמה, הוא אומר:

"את יכולה לעזור לי בזואולוגיה, לילך?"

"במה, עופר?"

"אני צריך להגדיר את משפחת החרטומיים."

"לא שמעתי על משפחה שכזו."

"מה הבעייה? תסתכלי בראי!"

טראחח! – היא מעיפה עליו ספר, ובורחת החוצה, כדי להסתיר את עלבונה.

*

"מורן," הוא אומר למורן המשוררת, "שמעת שהכריזו על תחרות של כתיבת שירים קצרים?"

"כן? איפה?" היא שואלת, בעיניים משתוקקות.

"על הקיר."

"איזה קיר?"

"בבית-השימוש של הבנים! חה, חה, חה... מתאים לרמה שלך! מוח נמוך!"

"זה בכלל לא מצחיק, נחש שכמוך, הלשון שלך היא קוץ מורעל!"

*

"הי, נדי!" הוא תופס את נדי השבלול. "שמעת שלילך דלוקה עליך?"

"אני..." מתגונן מיד נדי, "בכלל לא שם על בנות..."

"אבל אתם מתאימים, מאותו צבע!"

"מממ... מה זאת אומרת?"

"כשאתה מסמיק, אתם נראים כמו שני תאומי-תחת בגלל הפנים המחוצ'קנות שלה! אתם כמו הצד האחורי של בבון שרק עכשיו ירד מן העצים!"

*

המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול שמפריע לבנים להתרכז בשיעור, נכנסה בוקר אחד לכיתה בעיניים אדומות, כאילו בכתה, או לא ישנה היטב בלילה.

"המורה!" מצביע עופר, "שמעת על השדכנית הלנה?"

"אני לא מבינה בכלל על מה אתה מדבר."

"אצלה את יכולה לשלוח את עצמך לפגישה על סרט וידאו, וזה מונע אכזבות."

והוא קורץ בעינו הצידה, לשאר החברה, יעני גיבור!

"עופר, יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתבין כי לא כל בעייה בחיים נפתרת בהתחכמות, כמו שלך. תיגש אליי בהפסקה."

*

"מדוע את חושב שאתה יודע הכול? שמותר לך לפגוע?" שואלת אסנת.

"אני שונא העמדות-פנים. מה אני יכול לעשות שכולכם מפגרים כאן. נמוכים. מדדים בקושי."

"מה זאת אומרת?"

"ככה זה אצל כאלה, שלא מזמן ירדו מן העצים. מוחות נמוכים. אלוהים לא יסלח לי אם לא אנסה לתקן אותם קצת."

"אתה יודע שכבר קוראים לך כאן עופר אנטי-קוף?"

"אז מה? זה מתאים לרמה של בבונים..."

"אז מה?! נמאס לי כבר לראות איך אתה מתעלל בחלשים ממך. איך אתה צוחק מלילך, מנדי, ממורן, ומסית גם את האחרים ללעוג להם!"

"מצידי – שילעגו לי! שינסו! המורעלים האלה! מה, הם לא יודעים שהחיים הם מלחמת קיום, ורק החזקים והמוכשרים שורדים!"

"אתה יודע מה, אני לא אתווכח איתך, וגם לא אעניש אותך. אני חושבת שאתה די מסכן, ושהחיים ילמדו אותך כמה דברים חשובים, בדרך הקשה!"

"מה זה, את שונאת אותי?"

"לא. פשוט, חבל לי עליך. אתה לא טיפש, אבל השחצנות שלך דופקת לך את השכל."

"יה, יה! איך שאת מדברת, המורה!"

"חזור לכיתה."

*

נמאסה על הכיתה התנהגותו של עופר. יום אחד, כאשר נעדר בגלל מחלה, התייעצו מה לעשות.

לכסות אותו בשמיכה ולהכות אותו, כאשר יצאו לטיול השנתי, כמו שעושים בצבא לימי ששונאים?

להחליט שכולם מחרימים אותו? או להיפך – שכולם מתחילים ללגלג עליו, וכך להרוס את הביטחון העצמי שלו?

"שטויות!" אמרה זיווית הבליינית. "אני אסדר אותו, ואתם כולכם תראו."

*

"תשמע, בא לך לבוא אליי הערב?" אמרה זיווית לעופר.

"יש אצלך אסיפה של קוֹפוֹת? פּוֹלִים כינים?"

"ההורים שלי הולכים לקולנוע, וחשבתי..."

"מה?"

"סתם..."

"בסדר."

*

זיווית קיבלה אותו בחיוך מסתורי, הם ישבו על הספה וראו סרט נועז בווידאו, והיא הניחה לו למזמז אותה, קצת. לגעת בשד. אבל כאשר נעשה לוהט, החלה מתפנקת, השתיקה את הווידאו, ודרשה ממנו כל מיני דברים – לעשות, ולהגיד, באומרה שאחרת... לא בא לה. ועופר חזר אחריה: "עכשיו אני קוף שעיר שקופץ עלייך!" – והוא קפץ על ארבע מהספה לרצפה ובחזרה. "עכשיו תראי איך הקוף רוקד!" – "אם היה לי זנב הייתי עושה לך ממנו מחזיק-מפתחות!" – "תני נשיקה לבבון המסריח שלך, ותפצחי לו את הכינים בשיניים!"

"די, תעזוב אותי, קוף מגעיל!"

"אני משתגע אחרייך! אני אהיה הקוף-הכלבלב שלך, תני לי ללקק... תני לי... היִ-הי! הי-הי!"

בדיוק אז נכנסו ההורים, זיווית הדליקה את האור בחדר. עופר ישב עוד זמן-מה אך היא הפצירה בו להסתלק (כי הטייפ עבד כמעט שלושת-רבע שעה ולא רצתה שעופר ישמע את הנקישה שבהיגמר הסרט בקלטת).

*

הקלטת, שעליה נכתב: "להקת הבבונים בתוכניתה החדשה: עופר אנטי-קוף", עברה בכיתה מיד ליד תוך פרצי-צחוק אדירים, וגם הועתקה. עופר חש שמסתירים ממנו משהו. מה זה? פעם ראשונה שלהקת הקופים, נמוכי המצח, מתאחדים נגדו?

אז נתנו לו לשמוע.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

המשך יבוא

* * *

הופיע ונשלח לכל הנמענים:

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

איורים: דני קרמן

אהוד: ראשיתו של הסיפור "שמלת העץ" בפתח-תקווה לפני כ-120 שנים, ונוסחו השלם נשלח במלאת 130 שנים להולדתה של המשוררת אסתר ראב בשנת 1894. תרנ"ד.

תודה למי ששקדו על הכנת הקובץ, ענת, האסיסטנטית של דני קרמן. אורי קרמן בנו, וכן בני בן בן-עזר שגם ניקד את כל הטקסט.

לצפייה במסך – לפתוח קובץ במסך מלא לחוויית קריאה מיטבית. חלון מצד ימין למעלה.

להדפסה – לבקש לרוחב  landscape –  – וללחוץ מעליו – Flip on short edge

תגובות:

הניה מיכאלסון: תודה רבה, פשוט מקסים, והאיורים נפלאים. בשורות טובות.

עדינה בר-אל: אהוד היקר, יופי של סיפור ויופי של איורים. בקיצור – יופי של ספר. האם יופיע גם מודפס עם כריכה? 

אורנה: תודה רבה לך אהוד היקר על הסיפור המקסים. תבורך.

מיכל סנונית: תודה אהוד על סיפור נפלא. שים לב שהניקוד בשורה השלישית מההתחלה, הוא רועה זכר במקום נקבה. וכך גם בשורה האחרונה בסיפורה של אסתר ראב.

משה גרנות: אהוד היקר, סיפור יפה, איורים יפים. אני הייתי רוצה סוסה חכמה כמו זאת של הנסיך. מדוע רק לנסיכים יש מזל?

נוני ירון: אהוד, תודה לך, יופי של סיפור. ואיורים נהדרים.

הדסה וולמן: אודי, קראתי את הסיפור, גם הטכסט וגם האיורים של דני, והשילוב הגרפי בין השניים, מאוד מוצלח ומוקפד. מתכתב עם מסורת ארוכה של בן-המלך שמתאהב דווקא בנערה פשוטה, והמכשולים בדרך להגשמת האיחוד. אם לשלוח להוצאה, הייתי מוותרת על השורות האחרונות עם התרנגולת. זה משמעותי לחוקרי יצירתה של אסתר ראב אבל לקורא הרגיל לא ברור הקשר.

שושנה קרבסי: נהדר. תודה.

חיימקה שפינוזה: אהוד, אני חושב ש"שמלת העץ" הוא סיפור עממי ברמה של קלאסיקה עולמית כמו "שלגיה" ו"לכלוכית" ולא אתפלא אם אולפני וולט דיסני יפנו אליך לרכוש את זכויות ההסרטה, ובאחרית ימיך תתעשר בזכות דודתך. זה גם סיפור מאוד פמיניסטי, וגם שופך אור מיוחד על יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל לפני שנים רבות מאוד.

ד"ר עמאר דהאמשה: ערב טוב אהוד, תודה שחשבת לשלוח לי את המעשייה היפיפייה. תודה לכל מי שעמלו על הניקוד והאיורים המקסימים.

* * *

שיעורים בתודעה יהודית

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא

נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס

נגעתי לה בָּחלְחוֹלֶת

נגעתי לה בַּפּוּפִּיק

נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה

נגעתי לה בַּפִּישִׁיק

נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה

נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה

נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים

נגעתי לה בּמַּנוּשׁ

נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ

נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ

נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך

נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ

נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא

נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי

נגעתי לה בַּקְּלִיט*

נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד

נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי

ופתאום אמרה לי שהיא ערלית

אִיחְס עֲלֵיכִּי

הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי

בתודעה יהודית

* בדגדגן

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2007.

* * *

נעמן כהן

התנצלות – אפולוגיה

"חזית העם" היה שבועון של התנועה הרוויזיוניסטית שהופיע במחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה ה-20. השבועון נוסד בשנת 1931 על ידי יהושע ליכטר ("איש ברוריה"). עורכו הראשי היה יהושע השל ייבין. השבועון שימש ככלי ביטוי לאגף הימני-קיצוני של התנועה הרוויזיוניסטית, "המקסימליסטים" בהנהגת אב"א אחימאיר אשר חתם בין השאר בשם העט אבא סיקרא.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%96%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%9D

כמה צביעות צריך כדי להגיע לכך שאדון רב ר' יוסף-דב גייסינוביץ'-אחיין-מאיר יאיים על אהוד בן עזר בתביעת דיבה על אחריותו כעורך על דבריי, בשעה שהוא מסיר את האחריות של אביו שהקים את קבוצת "ברית הבריונים" עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, והיה בתקופת רצח ארלוזורוב אחד העורכים והכותבים הבולטים בעיתון "חזית העם" בשמות עט שונים, על הפרסומים נגדו בעיתון ששימש כלי ביטוי של קבוצת "המקסימליסטים" של אביו.

ודוק: מעולם לא האשמתי את הפשיסטן אבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר ברצח ארלוזורוב אלא רק בהסתה נגדו. גייסינוביץ'-אחימאיר עצמו הודה במשפט שהיה "מתנגד חריף לד"ר ארלוזורוב" ונאם נגדו "אך אף פעם לא קשרתי קשר לרצוח אותו." (חזית העם 9.3.34).

בכרוז של "ברית הבריונים"  (חזית העם 3.9.33) ארגונו נכתב: "מלחמה לכם בשלטון הבריטי, הצורר, מלחמה לכם בבוגדים סוכני השלטון בהנהנה הציונית."

https://www.nli.org.il/he/newspapers/hzam/1934/03/09/01/article/4/?srpos=14&e=-------he-20-hzam-1--img-txIN%7ctxTI-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8+%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%95%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%91-------------1

הנה מפי הסוס מה שפירסם בעצמו המאיים בתביעת הדיבה, יוסף-דב גייסינוביץ'-אחיין-מאיר עצמו, על אביו הפשיסטן* באתר שהקים לזכר אביו, בנספח לראיון עם בנו השני יעקב-שלמה אחיין-מאיר: "אחימאיר ביקר בחריפות את 'הסכם העברה"' שכונה אז בפי כל 'הסכם הטרנספר'. יתר על כן, בטורו האישי 'פנקסו של פשיסטן' בעיתון 'חזית העם' הוא תקף אישית את מי שניהל את המו"מ עם הנאצים, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב (אחימאיר עצמו קרא לו בשם "ערל-זה-רב"). הוא אף כתב שיש לעשות כל שיידרש על-מנת למנוע את ביצוע ההסכם, כולל פגיעה פיזית בארלוזורוב." (בית אב"א ארכיון אב"א אחימאיר רמת גן)

http://www.beitaba.com/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=21

האם יתבע יוסף-דב-גייסינוביץ'-אחיין-מאיר דיבה מעצמו? ודוק: "כולל פגיעה פיזית בארלוזורוב." אם זו לא הסתה מהי הסתה?

אני מתקן מילה שכתבתי ומתנצל עליה. כתבתי: "לא עלה על דעתו (של גייסינוביץ'-אחיין-מאיר) שהוא פשוט לא היה יכול ובניו פשוט אינם יכולים לסלוח לאביו אב"א שאול גייסינוביץ'-אחימאיר על דברי ההסתה המכוערים שלו נגד סבם חיים ארלוזורוב שפירסם בעיתונו 'חזית העם."  

אני מתקן: שפורסמו. הוא אחימאיר, (לעדותו) אכן אמר דברי הסתה חמורים נגד ארלוזורוב, אך לא השתמש במילה רצח, ולא פרסם את המילה בשמו המפורש בעיתונו. אמנם דברי הסתה כגון "בוגד" בציונות "סנבלט" המשתף פעולה עם הנאצים, וקריאה לפגוע בו עלולים להביא לרצח (כפי שקרה עם רבין) אבל לדבריו של אחימאיר הוא לא קשר קשר לרצוח אותו. פירוש הבריטים את ההסתה לפגיעה פיזית כהסתה לרצח היא אפשרית ולגיטימית (אנחנו יודעים זאת במיוחד לאחר רצח רבין), ולכן עקב כך ולא בכדי נחשד גייסינוביץ'-אחימאיר על ידיהם במעורבות ברצח ארלוזורוב. (ולא למשל יהודה ראב סבו של אהוד בן עזר). 

למותר לציין שבניגוד להאשמת גייסינוביץ'-אחימאיר לא הייתי שמח "אם שלושה רביזיוניסטים התנדנדו ב-1934 ללא רוח חיים על חבל התלייה, על לא עוול בכפם," בדיוק כפי שלא שמחתי ברצח רבין (ה"בוגד"), או אשמח ברצח נתניהו ("הבוגד") חלילה. אדרבא, הבעתי תקווה לפיוס בינו לבני משפחת ארלוזורוב. אם אכן דבריו של יוסף-דב גייסינוביץ'-אחיין-מאיר כנים והוא "מוכן לפיוס" עם משפחת ארלוזורוב, אדרבא שיביא להם דברים שפירסם אביו בזכות ארלוזורוב, שיראה להם שמעולם הוא לא ראה בארלוזורוב בוגד ומשתף פעולה עם הנאצים, ושהוא בזמנו גינה מכל וכל את מאמר ההסתה נגדו של פוגרבינסקי, ומובטח לו אז שבני משפחתו של ארלוזורוב יסלחו לו מיד ויתפייסו עימו. אם לא ימצא או אז שיבקש הוא בשם אביו את סליחתם.

על דבריי: "על החזיר נאמר "כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור" (רש"י על בראשית כ"ו, ל"ד) כך גם יוסף גייסינוביץ'-אחיין-מאיר. הוא מטיף מוסר לילדיו של שאול ארלוזורוב ואומר להם שייתביישו על עלילת כזב בעוד הוא עצמו אחראי לעלילת כזב נתעבת לא פחות כאשר כתב כי מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה. מן הראוי שיקשוט עצמו תחילה וייתבייש תחילה בעצמו, אינני מתנצל להיפך, מכיוון שאני רואה שגייסינוביץ'-אחיין-מאיר ממשיך לאחוז בה, אני חוזר עליהם  ומוכן להיתבע תביעת דיבה על ידו.

(האם הוא אינו מבין שהאשמת אדם ברצח והגדרתו כרוצח יש בה משום דברי הסתה לרצח? על הגדרת רבין כרוצח קראתי כאן ב"חדשות בן עזר" אחרי הרצח, האם הגדיר אותו כך גם לפני הרצח ובכך תרם להסתה נגדו?)

ודוק: חלק מהרוגי אלטלנה לא נהרגו כלל על האונייה, אלא כאשר ערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב, גנבו משאיות ונשק מצריפין וניסו להצטרף לניסיון הפוטש, שאלמלא דוכא באיבו לא היה קמה מדינת ישראל. תמהני על ישראל מנחם וִיסלֶר שכפלמ"חניק לשעבר אינו שואף להשלים בינו למשפחת רבין.

נ.ב. אני שמח שאהוד בן עזר לא יפרסם יותר את דבריו בנושא ארלוזורוב, כי אז לא אצטרך יותר להגיב עליהם. בהתאם להצעת בן עזר (אם ירצה אחיין-מאיר) אשמח תמיד להתכתב איתו, וחלילה לא לסכן יותר את אהוד בן עזר בתביעת דיבה. הוא סבל כבר דיו [כעורך] מתביעת דיבה.

* הנה לכל המתעניין כל כתביו הפשיסטיים של אחימאיר והזדהותו עם מוסולוני ב"פנקסו של פשיסטן".

https://mymilim.info/?p=17613

מיהו בוגד?

מעניין שבשעה שאבא שאול גייסינוביץ' אחימאיר כינה את אנשי הציונות-הסוציאליסטית ומנהיגיה שיישבו ובנו את הארץ בוגדים בציונות, הוא לא כינה כך את עמיתו וחברו אורי צבי גרינברג-טור-מלכא, שבאמת בגד בציונות וירד מהארץ בשביל בצע כסף.

אוּרי צבי גרינברג-טור מלכא (1896-1981) עלה לארץ ישראל ב-1923 כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר" וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות. עם מותו של לנין ב-1924, פירסם לו גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי. ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של "דבר".

לאחר מאורעות תרפ"ט העביר אצ"ג-טור מלכא ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם הערבים. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והתחבר ל"סיעה המקסימליסטית" עם יהושע ייבין ואב"א אחימאיר.

("הסיעה המקסימליסטית ב-א"י" – מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927):

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%22%D7%90_%D7%90%D7%97%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:AJI_view_122.jpg

אורי צבי גרינברג-טור מלכא הוא ששיבש את שמו של ארלוזורוב בכוונה וקרא לו "ערלוזורוב" היינו, ערל. וקרא לו "סנבלט" – על שם המנהיג בימי הבית השני שניסה למנוע מנחמיה את בניית המקדש, בניגוד להבטחת כורש. ב-1932 כתב אורי צבי גרינברג לעורך חזית העם: "רק משפט מוות פעם אחת מספיק בשביל הסנבלטים? הם ראויים להקרע לגזרים ולאכילת עכברים." ב- 9 ביוני כתב: "הדיפלומט המפא"יי זומם לשבור את המלחמה בהיטלר [...] בה בשעה שעם ישראל כולו בגולה ובארץ נמצא במלחמת הגנה על כבודו וקיומו נגד גרמניה ההיטלרית – מלחמת החרם על תוצרתה –בא בא-כוח רשמי של הסוכנות היהודית ומציע לה לא רק לבטל חרם זה, אלא גם להבטיח שוק בשביל האקספורט הגרמני, שלא יבוא חס ושלום זעזוע במעמדה הכספי של המדינה ההיטלרית. בצעד זה יש לראות נעיצת סכין בגבו של העם היהודי בניסיון להושטת יד אחווה לממשלת היטלר." [אהוד: 1932? לפני עלות היטלר לשלטון?]

בעיצומם של מאורעות תרצ"ו (1936), מביתו השקט והבטוח ברמת גן, הביאה שנאתו של אצ"ג-טור-מלכא לחלוצים שעמדו בחזית ההגשמה הציונית, בקו הראשון של המלחמה בפורעים הערבים לשיא, והוא חירף גידף וקילל אותם על ההבלגה בזו הלשון:

  "למשמר העמק דבר הקלון:

נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב

ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו.

ויען בנייך עמדו בחלון

בוזים לצבא ו-בוטחים ברוביו,

היי ישימון במפת המדינה,

אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף!

ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך?

וענה העונה: להפקר העמק".

(במלחמת השחרור הצילו חברי הקיבוץ המקוללים על ידו את המדינה מכיליון). והנה לאחר קללת המשורר הרוויזיוניסט-הלאומני קיצוני, על "הפקר העמק" בו הוכיח את "גבורתו" נגד הערבים, ולכאורה פטריוטיזם עילאי, הוא הפקיר בעצמו את ציון, בגד ברעיון הציוני ובשפה העברית, וירד מהארץ חזרה לפולניה בשביל בצע כסף למרות שכבר בשנת 1923 (בכתב העת "אלבטראס", בפואמה "במלכות הצלב") ניבא: "אך אני אגידכם נבואה, – הנבואה השחורה – כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות..." וכן: "עשרה ייוותרו, יהודים של פצעים, שריד הפליטה של דמים, כדי להראות: שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של הנוצרים," – ועסק בעיתונות אידיש.כיצד זה לא כינה אותו אז חברו הלאומני קיצוני, אבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר "בוגד" לאחר שבגד בציונות וירד מהארץ?

(רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח אצ"ג לברוח בעור שיניו מפולניה תוך שהוא נוטש למוות את משפחתו, ולהגיע לארץ. אלמלא המלחמה היה נשאר בגולה).

רגע. אני מסתייג ממה שכתבתי מכיוון שאני חושש מתביעת דיבה, אולי הוא כן כינה אותו בוגד. ילמדנו בנו יוסף-דב גייסינוביץ'-אחיין-מאיר אם אכן כן הוא.

ומענין אגב לא פחות אם אבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר כינה "בוגד" בציונות גם את איתמר בן-ציון בן אב"י (בנו של אליעזר יצחק פרלמן-בן יהודה) הנער העברי הראשון שהיה שותף להזדהותו של אחימאיר עם הפשיזם, ונתן לו במה בעיתונו לפרסם את "פנקסו של פשיסטן", שגם הוא בגד בציונות, וירד מהארץ לאמריקה בעבור בצע כסף?

החמאס: דם ערבים תמורת שלטון

מנהיג חמאס יחיא סינואר העביר מסר לבכירים שבקטאר ובו נכתב: ''אל תדאגו, מיספר ההרוגים הגבוה בקרב האזרחים יוביל ללחץ על ישראל להפסקת המלחמה.''

המטרה שלו: לצאת מהבונקר בסוף המלחמה ולהכריז על ניצחון היסטורי.

המסר ממנהיג חמאס, והיעד האמיתי שלו: בדיווח בעיתון האמריקני "וול סטריט ג'ורנל" נכתב כי בכירים בחמאס נפגשו בקטאר החודש, ואז הגיע שליח עם מסר מיחיא סינוואר. "אל תדאגו, הישראלים נמצאים איפה שאנחנו רוצים שהם יהיו," נכתב באותו מסר. באותו מסר מסינוואר לבכירי חמאס בחו"ל שהתכנסו בדוחא, נכתב בנוסף כי "לוחמי גדוד עד א-דין אל-קסאם בסדר, הם היו מוכנים למתקפה ברפיח. מספר ההרוגים הגבוה בקרב האזרחים יוביל ללחץ בעולם על ישראל להפסקת המלחמה." הפרטים מהמסר הועברו על ידי אנשים שלהם דווח מהנעשה בפגישה. ב"וול סטריט ג'ורנל" נכתב כי המטרה של סינוואר היא לצאת מהבונקר בעזה בסיום המלחמה, להכריז על ניצחון היסטורי – ולטעון כי הוא מנהיג כלל הנושא הפלסטיני.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=839263&forum=scoops1

דם הפלסטינים תמורת שלטון החמאס. אינטרס החמאס שככל שייהרגו יותר ערבים כך יובטח שלטונו.

תנועת "האחים המוסלמים:

הדו פרצופיות של רע''מ: דו קיום או רובים?

בסרטון אותו העלו לפני כשנה במכון ואן ליר מפאנל בו עסקו בשותפות יהודית ערבית בעקבות פרעות שומר החומות והבחירות, דיברה נסיבה עיסא, ראש מטה הנשים בתנועה האסלאמית על שלום ודו קיום. בסרטון היא נראית כשהיא משתתפת בפאנל יחד עם הרבנית הדסה פרומן ומשתתפים נוספים, ומדברת על דו קיום ושלום בין העמים. "דו קיום זה לא רק חלום, זו מציאות שאנחנו חיים בה," אמרה בפאנל. "עובדתית, כשהיתה לנו לפני כמה חודשים ממשלה שבפעם הראשונה היתה בה מפלגה ערבית." (ממשלת בנט-לפיד-גנץ-ליברמן-מנצור)

נסיבה עיסא היא בתו של מייסד התנועה האסלאמית בישראל עבדאללה נמר דרוויש שכביכול הוביל פלג "מתון", ואשתו של נאיל עיסא, בכיר בעמותת "סיוע 48" של רע"מ. היא משמשת כראש מטה הנשים בתנועה האסלאמית וברע"מ ונחשבת לאישה החזקה במפלגה. נסיבא מציגה את עצמה בתור יו"ר עמותת הנשים של התנועה האיסלאמית שעוסקת בהעצמת נשים "מבחינה דתית, חברתית ופוליטית". האם נסיבה באמת מעוניינת בדו קיום?

לאחר חשיפת הפרטים על הקשר שבין עמותת החמאס ח'יר אומה לבין רע"מ ועמותת הצדקה שלה, סיוע 48'.  ופעולת מנסור עבאס שהתרים כספים לעמותת החמאס. אירוע הדגל של הפעילות המשותפת בין העמותות הוא "מחנה אלקודס", אותו מנהלת נסיבה עיסה בכבודה ובעצמה. מחנה זה ממומן ומובל בידי סיוע 48' בשיתוף פעילי ח'יר אומה עבור ילדי פליטים סורים השוהים בטורקיה. תרגום התכנים בידי המתרגמת מורן טל העלה כי שירי המחנה כוללים תכנים לאומניים קיצוניים, אך השיא נראה בטקס הענקת התעודות במחנה 2018. נסיבה הנחתה את טקס התעודות של המחנה והעלתה לבמה שיח' מקומי, וזאת לקול קריאות "אומה שהמנהיג שלה מוחמד לעולם לא תרכין ראש." השיח' עצמו הולך כמה צעדים קדימה. הוא פונה לילדים ולמחנכים ומצהיר על מטרת המחנה. "תקוות האומה הזו לשוב לירושלים המבורכת עם דגלי האסלאם ועם הרובים," מצהיר השיח'. "כי האויבים אינם יודעים את שפת הרורדים אלא את שפת הרובים... העתיד הוא של אלאקצא ולא של עסקת המאה! העתיד הוא מנהרות עזה ולא מנהרות אוסלו! העתיד הוא של צעדת השיבה הגדולה באדמת עזה ולא של צעדות העושק וההשפלה."

בסיום דבריו הוא מכריז: "הקוראן הוא חוקתנו ואלאקצא כיוון התפילה הראשון שלנו, (מוחמד שינה את כיוון התפילה מירושלים למכה נ.כ.) הג'האד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא משאת נפשנו," וזאת לקול תשואות הילדים והמדריכים.

לפני עליית השיח' לבמה בוצע שיר בידי ילדות המחנה. השיר מתאר ילדה פלסטינית ש"הציונים" הרגו את אביה וכבשו את אדמתה. השיר מתאר כיצד הילדה לוקחת אבן וזורקת על אחד "הציונים" והללו עוצרים את הילדה וכולאים אותה.

שיר אחר במחנה מוקדש ל"גיבורי פלסטין" והמילים מדברות בעד עצמן: "שלום וברכה לגיבורי הארץ הטובה, שלום לכל האצילים, סמל התהילה והכבוד, דבקה באסלאם שלה, תוקפת את האוייב ולא יראה מפניו... תהללו מחדש את (הניצחון בקרבות) אלירמוכ, מאתה וחיטין... הלוואי שניפגש בירושלים הערבית. הו אללה תן ניצחון לכל המוסלמים, בכל רחבי תבל ותן לו את צלאח אלדין שישחרר את אדמת אלאקצא שנלקחה בשבי."

המחנה עצמו, כמו גם פעילות חלוקת הסיוע וחבילות המזון מצד אנשי סיוע 48' לפליטים בטורקיה, מוכוונים למטרה ברורה – העצמת הזהות הפלסטינית של ילדים וחלום זכות השיבה. ח'יר אומה עוסקת בכך רבות וניתן לראות סרטונים של ילדים סוריים על אדמת טורקיה שבסרטון של העמותה מצהירים כי הם מחיפה, עכו ותרשיחא.

הילדים נוסעים ברכב המדמה את מסגד אל אקצא והר הבית. באמצעות אותו רכב חילק בהמשך עלי כתנאני, יו"ר סיוע 48' את מצרכי המזון ל"משפחות פלסטיניות נזקקות".

ובכן זוהי הפעילות החינוכית של מחנה הקיץ.

אמנת התנועה האיסלאמית, שעל פיה נאפשר להבין את השיטה בה פועלת רע"מ. האמנה מגדירה את ישראל כ"פרויקט קולוניאליסטי של גזל ועוול." היא מתנגדת לכל שיתוף פעולה והכרה בציונות, ודורשת הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים וזכות השיבה לפליטים ולעקורים. כל פנייה של הערבים אזרחי ישראל אל ישראל היא מכוח "זכותנו ההיסטורית והטבעית על פלסטין." בנוסף, האמנה קובעת במפורש שאסור להזדהות עם ישראל, לא לקחת חלק ב"ישראליזציה" ולא לייצג את מדינת ישראל, ובוודאי שלא על ידי שירות בצבא או במשטרה. כל זאת בהקשר של אסטרטגיית ה"מואטנה", שמתמקדת בקבלת זכויות אזרחיות ולאחריהן זכויות פוליטיות. כך דבריה של נסיבה בפאנל, שרע"מ מעוניינת להיכנס לממשלה כדי לטפל בפשיעה ובהזנחה במגזר הערבי, עלולות להיות רק כיסוי לתוכנית הפוליטית והלאומנית שעומדת מאחורי המסיכה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=839265&forum=scoops1

האם גנץ, למפל-לפיד, וליברמן יקימו עם רע"ם שוב קואליציה?

עמוס שוקן – להקים מדינת חמאס

במדור הדעות בעיתונו כותב עמוס שוקן: "קשה למצוא תוצאה טובה יותר מהמלחמה שישראל מנהלת עכשיו נגד חמאס מאשר החזרה מיידית של החטופים והאפשרות להקים מדינה פלסטינית.  בהנחה שחמאס יוצא מהמשחק, או מתפשר עם המציאות, זאת הזדמנות להקים את המדינה הפלסטינית, כפי שמחמוד עבאס אומר שהוא רוצה: מדינה בקווי מאי 1967, שבירתה ירושלים. מהלך כזה יקים מדינה, שתשתף פעולה עם ישראל בתחומים רבים, כולל ביטחון, כפי שהרשות כבר עושה שנים, ויביא לחיסול הטרור הפלסטיני ולצורך להחזיק כוחות רבים בשטחים הכבושים כדי להילחם בו. יש להכיר במדינה פלסטינית – שזה לא לרעת ישראל. השפעת העולם סייעה לביטול האפרטהייד הדרום אפריקאי; יהיה טוב אם מנהיגים בעולם יסייעו לבטל גם את האפרטהייד הישראלי ואת העמדה המסוכנת של ראש הממשלה. אם ישראל תחליט ללכת בדרך המוצעת כאן, ייחתם הסכם שלום עם סעודיה, הנשיא ג'ו ביידן, תומך ישראל האמיתי, ייבחר שוב, וגל האנטישמיות בעולם ייעלם. אבל בעיקר: ישראל תשוב להיות מדינה נורמלית, ביחסי שכנות טובים עם כל סביבתה. היום היחס לישראל בעולם הפוך ממה שצריך ויכול להיות וממה שהיה פעם, לפני מפעל ההתנחלות. זאת סכנה אמיתית."

(עמוס שוקן, "להחזיר את החטופים ולהקים מדינה פלסטינית?", "אל-ארצ'" 29.2.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-02-29/ty-article-opinion/.premium/0000018d-efd5-d7f4-a3dd-efdd78b10000

אין סכנה גדולה יותר מאי תפישת המציאות בגין הזיות משיחיות. מאין מניח שוקן "שחמאס יוצא מהמשחק" בשעה שהוא תומך בהפסקת אש כדי להציל את החמאס ולשקם את מעמדו? איך חושב שוקן שתוקם מדינה פלסטינית ללא חמאס, אלא אם כן ימוטט שלטונו. הרי רק צה"ל הוא שמנע את השתלטות החמאס על אבא של מאזן וממשלו ביו"ש. אלמלא צה"ל היה הוא ואנשיו נזרקים מהגגות ונרצחים כפי שקרה לאנשי הרשות בעזה. הקמת מדינה פלסטינית ללא צה"ל בהכרח תביא ליצירת מדינה חמאסית שלדברי החמאס תמשיך עוד ועוד במתקפות ה-7 באוקטובר. שוקן גם טועה ומטעה, בניגוד לדבריו היחס לישראל אחרי מפעל ההתנחלויות טוב בהרבה מלפניו שאז למשל לישראל לא היו יחסים עם הודו, סין, מצרים, ועבר הירדן ומדינות רבות אחרות. הקמת מדינת חמאס והצורך במלחמה בה רק ירעו את מצבה ששל ישראל בעולם.

הנה כי כן אנו רואים פעם נוספת את סכנת המשיחיות ההזויה של שוקן (והמתפרנסים ממנו).

דויד גרוסמן: "הישראלים והפלסטינים לא מסוגלים להציל את עצמם לכן על מדינות העולם להתערב"

בטור אורח ל"ניו יורק טיימס" קרא דוד גרוסמן למדינות העולם להתערב במלחמת ישראל-חמאס, גינה את ישראל על הרג פלסטינים חפים מפשע – ואת האנטישמיות הגואה בעולם:

הסופר חתן פרס ישראל לספרות דויד גרוסמן כתב ל"ניו יורק טיימס" טור אורח בטון פסימי תחת הכותרת: "ישראל נופלת לתהום," בו הוא בין השאר קורא לארצות הברית ומדינות שיכולות להשפיע על הצדדים בסכסוך "להציל את עצמם" להתערב ולדחוק לפתרון שתי המדינות.

גרוסמן מגנה את ישראל על הרג פלסטינים חפים מפשע, את נתניהו שפילג לטענתו את המדינה לפני 7 באוקטובר, ואת הגורמים הימניים הקיצוניים בממשלה – אבל גם את השנאה נגד ישראל בעולם והקריאה לחיסולה. גרוסמן גורס כי אחרי 7 באוקטובר ישראל הפכה "יותר מבצר מאשר בית. היא אינה מציעה ביטחון או הקלה, והשכנים שלי טומנים בחובם ספקות ודרישות רבות מחדריו וקירותיו, ובמקרים מסוימים מעצם קיומו. באותה שבת שחורה נוראה התברר שלא רק שישראל עדיין רחוקה מלהיות בית במלוא מובן המילה, היא גם לא יודעת אפילו להיות מבצר אמיתי." בהמשך תוהה גרוסמן "מי יישאר כאן בישראל, והאם אלו שנשארו יהיו הכי קיצוניים, הכי דתיים, לאומנים, גזענים? האם נגזר עלינו לראות, משותקים, את הישראליות הנועזת, היצירתית, הייחודית, נטמעת בהדרגה בפצע הטראגי של היהדות? לא ניתן לנצח במלחמה הזו," קובע גרוסמן, "ויתרה מכך, איננו יכולים לקיים את הכיבוש ללא הגבלת זמן, וזה יאלץ את שני הצדדים לקבל את פתרון שתי מדינות, למרות חסרונותיו והסיכונים (בראש ובראשונה, שחמאס ישתלט על פלסטין בבחירות דמוקרטיות), והוא תוהה האם הוא עדיין הפתרון היחיד שניתן ליישם?" עוד הוא כותב: "זה הזמן של אותן מדינות שיכולות להשפיע על שני הצדדים להשתמש בהשפעה זו.

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bjzsiiy6a

אז איך בדיוק רואה גרוסמן את התערבות מדינות העולם להקים מדינה פלסטינית חמאסית? האם מדינות העולם ישלחו צבא לגבול ישראל כדי להגן עליה מאותה מדינה? אנחנו הרי יודעים שכל כוח זר מיד ברח ונעלם. האם התערבות מדינות העולם יטילו חרם בינלאומי שישתק את הכלכלה הישראלית ותחליש את המדינה עד שתיכנע? ואולי ע"י שליחת צבא וכיבוש ישראל עצמה כך שתוכרח להקים מדינה חמאסית שלהבטחתה תפלוש עוד ועוד לישראל?

סופרים יכולים להיות חלולים והזויים.

[אהוד: גרוסמן הוא נביא שקר אבל הוא סופר חשוב ולכן דבריו נשמעים כמו דברי הנביאים עמוס עוז וא"ב יהושע בשעתם – ואילו אני סופר נידח, וה"ניו יורק טיימס" לא יעניק לי טור אורח לכתוב נגד ישראל, למרות שמעניין – ספריו של מי לא ישעממו וישרדו בשנים הבאות?]

שר התרבות האיטלקי ג'נארו סנג'וליאנו בעד ישראל ונגד האנטישמיות

שר התרבות האיטלקי ג'נארו סנג'וליאנו התייחס לעצומה הקוראת למנהלי הביאנלה בוונציה להחרים את ישראל: "לא מתקבל על הדעת ואף מביש להיכנע לתכתיבים אלה הרואים את עצמם כמחזיקים הבלעדיים של האמת," אמר אחרי אירוע החשיפה של הביתן האיטלקי לביאנלה. "ביהירות ובשנאה הם מבקשים לאיים על חופש המחשבה והביטוי היצירתי באומה דמוקרטית וחופשייה כמו איטליה." לדבריו, "לישראל יש לא רק זכות לבטא את אמנותה אלא גם חובה להציג את הצד שלה דווקא ברגע כזה אחרי שנפגעה באופן קשה על ידי טרוריסטים חסרי רחמים. אני מבקש להביע סולידריות עם מדינת ישראל, אמניה וכל אזרחיה. הביאנלה לאמנות בוונציה תמיד תהיה מרחב של חופש, של מפגש ושל דיאלוג ולא מרחב לצנזורה וחוסר סובלנות. תרבות היא גשר בין אנשים ולאומים, לא חומה מפרידה."

הביאנלה בוונציה תיפתח באפריל ובביתן הישראלי אמורה להיות מוצגת תערוכה של האמנית רות פתיר שאצרו מירה לפידות ותמר מרגלית. שכותרתו Motherland, ואמור להיהפך למעין "ביתן פריון ופוריות". שלוש קומותיו יתמלאו בעבודות וידיאו חדשות שיוצבו בשלושה מרחבים, כל אחד בעיצוב ובאיפיון שונים, אך כולם יהדהדו את העולם הרגשי והחומרי של המקומות שאותם מציגים הסרטים – מוזיאון, מרפאה, אתר ארכיאולוגי ובית.

העצומה, שעליה חתמו עד כה 8,000 אמנים, אוצרים ואנשי תרבות קוראת למנהלי הביאנלה להחרים את ישראל. לפי העצומה, "מדינה שמבצעת זוועות מתמשכות נגד פלסטינים אינה צריכה להיות מיוצגת. אין להציג ביתן רצח עם בביאנלה בוונציה."

בעוד שר התרבות האיטלקי נגד האנטישמיות ישנם יהודים אוטו-אנטישמיים תומכי הפאשיזם האיסלמו-נאצי של החמאס התומכים בעצומה. על העצומה חתמו בין השאר האמנית היהודייה-אמריקאית נאן גולדין, היסטוריונית האמנות הבריטית קלייר בישופ, הצלם היהודי הדרום-אפריקאי אדם ברומברג שמצלם בשטחי הרשות הפלסטינית; היהודייה אמריקאית, הישראלית לשעבר אריאלה אזולאי. הבריטית היהודייה הישראלית לשעבר  אורית אשרי שחיה בבריטניה והיהודי הצרפתי הישראלי לשעבר, אייל סיון, (שעליו אמר הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, כי סיון הוא "מבין השחקנים הבולטים של אנטישמיות היהודית העכשווית, תופעה קשה ומפחידה," סיון הגיש נגדו תביעת דיבה לבית המשפט הצרפתי, אך זו נדחתה).

(נעמה ריבה: "שר התרבות האיטלקי נגד החרמת ישראל בביאנלה בוונציה", "אל-ארצ'", 27.2.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2024-02-27/ty-article/.premium/0000018d-eb60-d7f4-a3dd-ef6ce6ea0000

האם אותם יהודים אוטו-אנטישמיים שונאי עצמם (כדוגמת וייניגר שהתאבד בגין יהדותו, והיה היהודי היחיד שהיטלר העריץ) סבורים ששנאת ישראל תזכה אותם בעיני החמאס מסטטוס של קופים וחזירים שיש להורגם ע"פ דברי מוחמד באמנתו?

אולמרט: "לישראל אין יכולת לעצור את הגרעין האיראני"

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט התראיין לאתר החדשות האמירתי "The National" והצהיר כי ישראל אינה יכולה לעצור את תכנית הגרעין של איראן במערכה צבאית. לדבריו, "מכיוון שחסרים לישראל פצצות וכלי טיס מתאימים לטווח כה רחוק." אולמרט הדגיש כי "אנחנו יכולים להרוס לאיראן פרויקטים ותשתיות כמו מסילות ברזל, כבישים ושדות תעופה. ישראל יכולה לפגוע רבות בתשתיות האיראניות, אבל ישראל אין אמצעים להרוס את תכנית הגרעין משום שמטוסי החמקן המתקדמים שלה ה-F35 הם בעלי טווח מקסימלי של 2,200 ק"מ, והם אינם מסוגלים לטוס לבנדר עבאס למשל ולחזור לישראל.

"כמו כן, לישראל אין את היכולת לחדור לבונקרים האיראניים, כשמתקני הגרעין נמצאים בעומק של 50 עד 60 מטרים מתחת לאדמה, מה שהופך אותם לחסינים בפני כל מתקפה צבאית."

אולמרט גם התייחס לעניין החטופים בשבי חמאס, והביע תמיכה בהפסקת אש (להצלת שלטון החמאס ושיקומו). לדבריו של ראש הממשלה לשעבר, "נתניהו דוחה עסקאות משום שאנשי הימין בקואליציה שלו יתנגדו לכך, זה עומד לפרק את הממשלה שלו תוך 24 שניות, לא 24 שעות. נתניהו מוכן להתעסק באינטרס הלאומי, לרבות חייהם של החטופים, עבור ההישרדות הפוליטית שלו. צריך להדיח אותו, אין סיכוי שהוא יכול להישאר בשלטון."

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1079188

מישהו יכול להסביר מהו האינטרס של ראש הממשלה לשעבר להתראיין לעיתונות הערבית בעיצומה של מלחמה רב זירתית נגד ישראל של איראן ושלוחותיה, החמאס, הג'יהאד, חיזבאללה, והח'ותים, ולהודיע כי לישראל אין היכולת לפגוע באיראן וכך לפגוע בדימוי של ישראל, לשמח ולעודד את אויביה לתקוף אותה עוד ועוד? האם בהצגת ישראל כנמר של נייר ואישוש נאום נסראללה שהשווה בין עוצמתה של מדינת ישראל ובין עוצמתם של קורי עכביש. שישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה," הוא ישיג את סילוקו שלנתניהו?

ואולי אפשרי שהסיבה לדבריו היא שהאסיר המשוחרר, העבריין המושחת אולמרט, רודף הבצע, ואוהב השלמונים, קיבל שלמונים מגורם מדיני כלשהו מבחוץ לומר את דבריו אלו? הכול אפשרי. מקווה שהשב"כ יצא מהקונספציה ויחקור זאת.

ואלה שמות בני ישראל: "ג'ון כהן"

לשדר הסלב אליהו כהן (47), הידוע בכינוי "אליקו", המשדר ברדיו לב המדינה בתוכנית "ערב ים תיכוני") (תימן גם בים התיכון) נולד מזוגתו לירז ארז (19) בן, וייקרא שמו בישראל: ג'ון כהן. לא כמו ג'ון (יוחנן באנגלית), אלא כמו חודש יוני באנגלית או נשמה בפרסית.

https://hamal.co.il/main/פייר-הופתענו-אליקו-ולירז-חשפו-את-השם-של-בנם-הבכור-90991

מה זה אומר על התרבות העברית-ישראלית ועל החברה הישראלית?

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נסיה שפרן: שלום אהוד, אני הולכת כאן בעקבותיו של משה גרנות, וחולקת שבחים לכמה מן הכותבים בגיליון האחרון.

קראתי בעניין את רשימתה של ארנה גולן על כתב העת "שבילים" לספרות ולאמנות רב-תחומית שיוצא לאור בתמיכת העיר מודיעין. זה מזכיר לי את "קטיף" שהוציאה במשך שנים רבות עיריית פתח תקווה. טוב שיש ערים שממשיכות במפעל הזה!

מאמר הביקורת של משה גרנות על התרגום החדש של "מובי דיק" הזכיר נשכחות. גם אני אחת מן הרבבות, כנראה המיליונים, שניסו לקרוא את "מובי דיק" במלואו, ונשברו באמצע הדרך. החלום לקרוא את הספר במלואו עדיין לא נמוג, ושאבתי עידוד מניסיונו של גרנות: אף פעם לא מאוחר!

הודות לפרקי יומנו של אהוד בן עזר המתפרסמים כאן לאחרונה חזרתי לסופר יצחק אורפז, שאת ספריו הראשונים קראתי לפני הרבה שנים, עוד לפני שנעשה יצחק אוורבוך אורפז. קראתי עכשיו לראשונה את "רחוב הטומוז'נה", ספר בן 100 ומשהו עמודים, שאינו רומן, אינו נובלה, וגם אינו אוסף סיפורים רגיל. ספר על עיירת הולדתו של אורפז במזרח אירופה, והוא מומלץ מאוד למי שמתעניין בשורשי המשפחה במזרח אירופה. הפרק שהתפרסם בגיליון האחרון, "פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום", מזכיר את "רחוב הטומוז'נה", ואני מחכה לפרקים הבאים, שאמנם כבר התפרסמו בעבר בעיתונות, אך אולי לא הייתי מוכנה להם עדיין במאה שעברה...

אסיים באורי הייטנר: יש לו שונאים ויש לו גם אוהבים. אני אחת מאוהביו. אין לזה שום קשר לדיעותיו הפוליטיות, איתן אני לפעמים מזדהה ולפעמים לא. הוא מייצג מגזר אוכלוסייה שאינו זוכה לחשיפה רבה בעיתונות המרכזית. הוא חי בגולן, לא באזור תל אביב ואפילו לא בירושלים. הוא מדווח על כל מיני קבוצות ואירגונים אליהם הוא קשור, שאינם זוכים לתשומת לב רבה במקומות אחרים. חוץ מזה, תענוג לקרוא את העברית שלו.  

* ארנה גולן: אהוד יקר, שפע תודות לך על פרסום רשימתי על כתב העת "שבילים" שהוא באמת כתב עת, או נכון יותר, מאסף שעצם הופעתו יוצאת דופן,

ואשר לעיתונך, שכל הופעה שלו, שתמיד מתקיימת  ביום המיועד וללא הפסק, מעוררת בי התפעמות. אני גם מסכימה כידוע לעמדותיך והערותיך, ואני מאד מוקירה את אומץ הלב שבהן.

רציתי רק להעיר שהפעם התלבטתי מאד בעניין יחסך לגיוס החרדים, כי מתברר שכאשר הם מתגייסים – וצריך לעשות זאת בתנאים הולמים להם ובגדודים מיוחדים – מתברר שהם בהחלט יכולים להיות חיילים מצטיינים. ונדמה לי שהפסקת הענקת התקציבים תתפרש ככפייה ורק תעורר התנגדות. אבל ספק אם אני יכולה לקבוע  מסמרות.

מאידך,  רציתי להביע את תמיהתי על יוסי אחימאיר שאני מוקירה אותו מאוד ואתה נותן לו מקום של כבוד בעיתונך, שאומנם הוא מציע פיתרון של פיוס, אבל מאיים עליך – עליך! – בתביעה. זה כמעט זיעזע אותי. חבל שהוא לא הסתפק בפנייתו לפיוס.

והעיקר כמובן, הבריאות שלך ושל כל המשפחה ושיבואו לנו ימים טובים יותר.

* איליה בר-זאב: שאלה ליוסי אחימאיר – כנער בן 12-13, כאשר הבריטים היו כאן עדיין, "זכיתי" לשמוע בחדרי הישן והעלוב בשכונת מחניים את רעשי הפיצוצים במלון המלך דויד ואח"כ את התשובה הקטלנית ברחוב בן יהודה ואת הירצחם של בני גילי (12-13) שנטלו חלק ועזרו ללוחמים שלנו ככל האפשר.

מול ביתי הורידו בלילה את הנשק הצ׳כי. שכני – אברהם חפץ, נלחם בפלמ"ח ולאחר פציעתו ליד שער הגיא הוא נקבר בבית העלמין בסנהדריה – ביום הכרזת המדינה. אחר כך עברו כולם להר הרצל.

אני זוכר את החיילים הבריטים מחפשים בכל בית בשכונה שלנו (מחניים) את אנשי האצ"ל....

וזה לא מנע את הרצח של כ 80 נרצחים – רופאים ואחרים ליד שיח' ג׳ארח בדרך להר הצופים עוד לפני הכרזת קום המדינה העברית.

כילד כבר אז הבנתי שאין לנו סיכוי  להתמודד עם נשק מודרני כנגד הלגיון ושאר אנשי המדינות השכנות והיותר רחוקות ובחרנו בלית ברירה לאלתר נשק וכוחות לוחמים... ורבים היהודים שנרצחו בספק מדינה בעתיד ובמיוחד לאחר הכרזת המדינה החוקית (החלטת האו"ם).

מדוע אתה חושב שהממשלה כיום מותקפת בשל היותה עם האיש המוביל והמכוון אותה שלא הגיב לתהליך ההתחמשות של החמאס כמעט בגלוי ועם זרימת מיליוני דולרים ואולי מיליארדים לעזה שהמצרים בחוכמה נטשו וסיפקו "מתנה" לבגין?

ימים ספורים לפני ה-7 באוקטובר שמעתי אותו בטלוויזיה מצהיר כי "החמאס ירא מאיתנו" ולכן "הכל בסדר" ואין צורך להגן על עוטף עזה ברצינות. אלפי פועלים הורשו לעבוד בארץ אצל החקלאים בתמיכת הממשלה. לחצו וחגגו על הגדר "שלא ניתן לעבור אותה". ירו לים טילים בכיוון מערב – ואין תגובה (הרי זה לים) וכל אחד מבין שירי לים בכיוון מערב נוצר די לבחון בהמשך הירי לכיוונים אחרים.

מדוע לא לחייב כל בעל תפקיד בכנסת או בתפקידים גורליים אחרים להצהיר על הונו האמיתי בארץ ובחו"ל?

האם פרוייקט שעולה מיליארדים (מנהרות) – וכסף ענק זורם בשטרות של 100 דולר ללא פיקוח, וראש הממשלה מצהיר בנאום בטלוויזיה ימים ספורים לפני הטבח האכזרי "הם יראים מאיתנו והכל בסדר והפועלים שלהם יכולים לעבוד כאן."

וההמשך ידוע.

* פינת הטינוף הקבועה בטור השוקני של נרי לבנה, שכנראה תורם לפרנסתה: "...דבקותו [של חולדאי] בזכויות האזרח והעובדה שתל אביב מתנהלת כמו אי של שפיות במקום הכי מטורף במזרח התיכון, כולם מצביעים עליו כעל ראש עיר טוב, מנוסה ועמיד ללחצים, כפי שנחוץ מאוד בימים איומים אלו כשאנחנו שבויים בידי ממשלת השכול והאבדון." ["הארץ", 1.3].

אז למה את לא מהגרת לברלין הנהדרת?

* אהוד: לנעמן כהן –  מעירים לי שהתבלבלת. כתבת "גולדה מאבוביץ' מאיר" וצ"ל "גולדה מאבוביץ' מאירסון מאיר". הרי נורא נורא חשוב לכתוב את השמות ה"מקוריים" וכל המאריך בהגדרת השם הרי זה משובח. והפעם דווקא קיצרת. לא חבל?

* אם מצרים חשבה שתרוויח מהברחות הנשק לסוגיו לחמאס דרך מנהרות רפיח – הנה בא עתה המצור החות'י על תעלת שסואץ ופוגע קשות בהכנסותיה, יחד עם ירידת היקף התיירות בגלל המלחמה באיזור, והאיום של פלישת עשרות אלפי פליטים פלסטינים רעבים לסיני, ובהם גם טרוריסטים נמלטים של חמאס!

*הידד ללוחמת האקלים השפויה והמתוקשרת גרטה טונברג! במסגרת תמיכתה בטרור האיסלמו-נאצי של החמאס שביצע את טבח ה-7 באוקטובר – הצליחו תומכיו החות'ים של יחיא סינוואר להטביע בים האדום ספינה ענקית נושאת דשן כימי, העתיד לזהם את הים למשך שנים רבות! "מומחים חוששים כי שקיעת האונייה ושחרור הדשן למים יגרמו לאסון אקולוגי, ויפגעו בשוניות אלמוגים, בדגה ובחופים הסמוכים." ["הארץ" באינטרנט, 3.3]

* פעם לכל שיר זמר היה מחבר, למזלנו לרבים מהם – אלתרמן, ולכל שיר היה מלחין נהדר, וכך נוצרו מיטב שירי הזמר הישראלי. היום כותבת את השיר לאירוויזיון ועדה, ועוד באנגלית, ומלחינה אותו ועדה נוספת, וחוששנו שכך זה גם יישמע. וחבל, כי הזמרת שלנו עדן גולן נשמעת מבטיחה מאוד, אבל ייתכן כי גם היא תצטרך להחליף את שם משפחתה, שנשמע פוליטי מאוד, ושלא לדבר על האווירה העויינת והמסוכנת בה ייתקלו המבצעים הישראליים במאלמו, הבירה המוסלמית של שונאי ישראל בשוודיה.

* 1.3.24. יום שישי. בצהריים במונית להיכל התרבות. המנצח הוא זובין מהטה בן-גילי שבקושי הולך ומנצח בישיבה. הפתיחה לאופרה נישואי פיגארו של מוצארט. אחר כך פנחס צוקרמן מנגן את הקונצ'רטו לכינור מס' 5, "הטורקי" של מוצארט. אני לא מתפעל מהנגינה שלו ולעיתים עיניי נעצמות. אחרי ההפסקה, 70 דקות של הסימפוניה הרביעית, "הרומנטית" של ברוקנר. אני נלחם ברצון לנמנם, וקטעי החצוצרות הרועמים עם הטובּה מעירים אותי מדי פעם. החלטתי שלא אכתוב על הקונצרט כי אין לי מה לומר על ברוקנר. הביצוע היה כמובן מבריק וסוחף.

עד כאן מהיומן שלי. במוצ"ש פתחתי את אתר האינטרנט של עיתון "הארץ" ולהפתעתי מצאתי שם ביקורת קטלנית נחרצת ביותר של אבי מנדל על כל מרכיבי הקונצרט ואפילו עצה ללהב שני, המנהל המוסיקלי החדש של הפילהרמוניות, להימצא יותר בארץ כדי להשגיח על רמתה. קוראי העיתון יוכלו לקרוא את הביקורת הנוקבת בגיליון יום ראשון או באתר האינטרנט של העיתון.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

* * *

יוסף עוזר

אהוד בן עזר מסייע לציבור בהבאת ברכת אשר יצר

יש לציין שיש שינויי נוסח [שלא נזדקק לדיאליזה] בין הברכה ה"אשכנזית" לחורגתה ה"מזרחית": המזרחית פותחת בסתימה ומסיימת בפתיחה. ונכפלת בה מילת התנאי אִם.

האשכנזית שהיא תמיד פקחית יותר, נבונה יותר, חכמה יותר, בקיאה פי אלף – פותחת ב"ייפתח" ומסיימת ב"ייסתם". 

באמנות החרדית נמצא את אותיות הברכה מעוצבות במתכת, בהדפסים ובחריטה על זכוכית ועוד. ואין לחפש ברכה לשלום החיילים, כמובן. ואין ברכת עדה אחת על עדה אחרת חלילה. 

מעשה בית הכיסא זכה אם כן לשני נוסחים ועמוק מיני ים שינוי הנוסח.

ולקוראים המתפנים להתעמק, ינעם:

ברכת אשר יצר, נוסח עדות המזרח:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים. חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, רוֹפֵא כָל-בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

ברכת אשר יצר, נוסח אשכנז:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת

.

שלט ברכת אשר יצר, מפרספקס, דמוי זכוכית

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

 * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,185 נמעני המכתב העיתי

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל