הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1931

יום מאה חמישים ושישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז באדר א' תשפ"ד. 7.3.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי יָם, דּוּמָם. // איליה בר זאב: שירת העֲשָׂבִים "שביל המעיינות". // אנדד אלדן: שְׂעָרִי בִּסְבַךְ שְׂעָרֵךְ. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏6.3.24. // אב"א אחימאיר: פגישות עם חיים ארלוזורוב. // ארנון איתיאל: חדוות הגדילה. // איתמר פרת: הסעודה האחרונה. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. פרקים מתוך קוריקולום. חלק שלישי ואחרון. // רוֹן גֵּרָא: גֶּשֶׁם חָרְפִּי. // אהוד בן עזר: עֵרָה ההיפרית. // מנחם רהט: זיגזוג אמריקאי. // נעמן כהן: שבויות יהודית – "סבאייה", ממוחמד לדעא"ש ולחמאס. // שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל. שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה. 2006. // אברהם ב. יהושע [1970]: סכנת הבגידה בציונות. // אסי דגני: שיר קץ (שמונים ושמונה). // ממקורות הש"י.

 

 


 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירֵי יָם

דּוּמָם

מוּל שָׁמַיִם מֵעָל  –

כְּצֶדֶף:

תָּקוּעַ בַּחוֹל;

מוּל הָאוֹר  –

כְּגַרְגִּיר;

נִשְׁקָף אֶל הַנֵּצַח  –

לְלֹא-נִיעַ,

לְלֹא-קוֹל  –

כְּדוֹמֵם  –

הֱיוֹת אִלֵּם,

בְּלִי-הַכָּרָה  –

דּוֹמֵם.

הֱיוֹת חֵלֶק

מִיֵּשׁוּת-רְחוֹקָה  –

וְלֹא-לָדַעַת זֹאת  –  –  – 

 

1964

 

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

איליה בר זאב

שירת העֲשָׂבִים "שביל המעיינות" –

מעוז חיים, כפר רופין, בריכת אבוקה, תל סהרון

 

כלניוֹת בטרם יום

שְׁנֵי גְּוָנִים בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק לְיַד כֶּלֶא מְגִידּוֹ,

לָבָן, סָגֹל וּמַה שֶׁבֵּינֵיהֶם. שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר

מִשְׁתַּעֲשַׁעַת בַּצְּבָעִים בֵּין שְׂרִידֵי הָאַרְטִישׁוֹק –

כַּלָּנִיּוֹת אוֹ לַחְדֹּל לַאֲדֻמִּים, לַכְּלוּאִים.

ליד כביש הסרגל וכלא מגידו

 

טרנספֵר מרצון

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְגוּפִי בִּסְבַךְ קָנֶה מָצוּי –

מַיִם מוּשָׁבִים, גֶּדֶר הַמַּעֲרֶכֶת, טְרַנְסְפֵר מֵרָצוֹן.

שָׁם הָרֵי גִּלְעָד, שְׁלַח יָדְךָ מֵעֵבֶר לַנָּהָר

וְגַע בָּם – עַל קַו הַמַּיִם, מֵעֵבֶר לָאָדָם.

 

 

 

אבוּקה, עפר ואפר

אַנְדַּרְטָה, עֲרוּצֵי מַיִם, כְּבָר אֵין מִגְדָּל וְאֵין חוֹמוֹת, 

זִכְרוֹנוֹת סְדוּקִים בֵּין מַטָּעֵי הַזַּיִת, אֲבוּקוֹת כְּבוּיוֹת –

מִתַּחַת רִשְׁתוֹת הַמָּגֵן, מֵעַל הַדָּגָה, מְרַפְרְפִים פַּרְפּוּרִים*.

לַהֲקַת שַׂקְנָאִים בְּמָעוֹף אַחֲרוֹן לִמְנוּחַת לַיְלָה בְּמַאֲגַר הַקּוֹלְחִין.

 

 

* פרפור עקוד. ממשפחת השלדגיים. מרבה לרפרף ולפרפר מעל המים. מצטיין ביכולת הצלילה מגובה רב.

 

אַב הַחִטָּה 

פטר ווינר– אמן הפיסול בשדות החיטים – ממעוז חיים

כָּל עֵשֶׂב וְחִטִּים אוֹמְרִים שִׁירָה, נִגּוּן וַחֲלוֹמוֹת.

בְּצִיּוּרֵי עֲנָק קָמִים לְפֶתַע אֲנָשִׁים, מְאֹרָעוֹת.

שָׂדֶה תָּמִים מוּל גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן, שִׁירַת הָעֲשָׂבִים* –

בְּסוֹף הָאָבִיב מְכוֹנוֹת הַקָּצִיר אוֹסְפוֹת נִגּוּנֵי רוֹעִים.

 

* "וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק" – נעמי שמר

 

טיבוּע ציפורים

תְּעוּפַת דַּיּוֹת עִם בּוֹא הָעֶרֶב, לְאַט, כִּדְרִישַׁת הַמּוֹבִיל,

מְבַקְּשׁוֹת רְגִיעָה. כָּמוֹנִי, דָּאוֹת בְּפִזּוּר, מְלַוּוֹת אוֹתִי

אֶל חֲשֵׁכָה הָעוֹטֶפֶת אָדָם וּבַעֲלֵי חַיִּים.

 

בְּסִבְכֵי הָעֲשָׂבִים, מֵעֵבֶר לַגְּדֵרוֹת, צָהֳלַת תַּנִּים.

 

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" – "קשב לשירה" 2016 בעריכת רפי וויכרט.

 

 

 

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

שְׂעָרִי בִּסְבַךְ שְׂעָרֵךְ

 

שְׂעָרִי בִּסְבַךְ שְׂעָרֵךְ

וּשְׁנֵינוּ בַּסְּבַךְ הַיָּדוּעַ,

הַבֵּן יוֹדֵעַ – הִנֵּה הָאֵשׁ.

בַּשַּׁעַר שָׁר לַסְּעָרָה מְאֻבָּק

טוֹב לָלֶכֶת וְהַדֶּרֶךְ תַּגִּיעַ. שִׁמְרִי מַגָּע

שׁוּב בְּלוֹרִיתִי שָׁרָה לָרוּחַ וּבְעַצְמוֹתַי הַצְּלִילִים

וְכָל צַעַד כְּצֵל מְרַחֵף עַל הַמַּיִם

בַּצַּד פֶּרַח רַךְ רֹאשׁוֹ כּוֹפֵף

מוּל הַקּוֹץ שֶׁלִּטַּפְתִּי בְּרַגְלִי פָּרַח בְּרֹךְ                                                                                                                                               

לֹא דָּרַכְתִּי עַל גֵּווֹ

אַךְ לֹא נָשַׁקְתִּי לְגִבְעוֹלוֹ

נִפְתָּל בֵּין רֵיחַ הַשָּׂדֶה

לַאֲדָמָה מְחֹרֶצֶת בִּשְׁחוֹר שְׂרֵפָה

בִּסְבַךְ אַחֵר כָּרַעְתִּי

קְרוּעַ בְּגָדַי בֵּין עֵצִים גְּדוּעִים

לִזְכֹּר אֵיךְ פַּעַם הָיִינוּ מִתְהַלְּכִים

כִּבְנֵי אֵלִים בֵּין הָאִילָנוֹת

מִתְפַּעֲמִים מִתְפַּעֲלִים מִתְפַּלְּלִים

לְשֹׁךְ הַסּוּפָה

הָיְתָה דְרָמָה

                הִנֵּה סוֹפָהּ

 

שיר זה נכתב לפני שלושים וארבע שנים והתחושה... שבעה באוקטובר, אלפיים עשרים ושלוש בעוטף עזה למרות אודם הכלניות, שתיקת העולם וראשי המדינה שרק ידעו לומר בקול רם ובעיקר האיש שאמר לכל העם: "אזרחי ישראל – הם יְרֵאִים מאיתנו והכל בסדר!" (ימים ספורים לפני האסון הגדול ביותר).

פורסם ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, ואני הייתי שם, יום קודם, בכנס גדודי –"50 שנה למלחמת יום הכיפורים" – היו זמנים. המצרים, לאחר 19 ימים בלבד ועדיפות באיכות הנשק הרוסי שהיה בידם, חדיש ומיוחד לעומת הנשק של צ.ה.ל שהיה ישן וחסר עד  להרגיז – (ארמיה מצרית שלמה רעבה לאוכל ומים) ביקשו והתחננו לפתוח בדיון ענייני לסיום המלחמה והחלפת שבויים.

איליה בר זאב

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏6.3.24

* הפתרון הרע במיעוטו – הדבר המשמעותי בשאלת היום שאחרי, אינו מי יהיה השלטון האזרחי, אלא האם יהיה לצה"ל ולכוחות הביטחון חופש פעולה. ברור שאין לנו שום אינטרס להיות השלטון האזרחי ברצועה. אני גם מעדיף שלא נדבר על שליטה ביטחונית, כי גם היא עלולה לחייב אחריות זו או אחרת על האוכלוסייה. מוטב לדבר על חופש פעולה ביטחוני, בדומה לזה הקיים בשטחי רש"פ ביהודה ושומרון.

אם יהיה חופש פעולה, וצה"ל יילחם לסיכול כל התארגנות טרוריסטית ויגיע למחבל למיטתו לפני שיצא לבצע את זממו – לא כל כך משנה מי יהיה השלטון האזרחי.

אציג זאת בהקצנה – עדיף שלטון אזרחי של חמאס עם חופש פעולה לצה"ל, על פני שלטון של הרש"פ בלי חופש פעולה לצה"ל. אבל כדי שלא אובן לא נכון – ודאי שאת חמאס חובה למוטט ולכתוש עד חורמה, על מנת שכל מוסלמי בעולם יידע מה יעשה למי שביצעו את טבח 7 באוקטובר.

אבל בעיניי, שלטון אזרחי של רש"פ הוא הפתרון הרע במיעוטו. אני מכיר את כל הטיעונים נגד וכולם נכונים. אלא שכל פתרון אחר, גרוע יותר. עלינו להפיק לקחים מהרש"פ ביו"ש, איך לעשות זאת טוב יותר, אסרטיבי יותר, כדי לא לאפשר התארגנויות כמו בג'נין, שהן מחדל שלנו. אבל אין פתרון פחות גרוע מזה.

 

* לא חייבים לפעול ברפיח – לא חייבים לפעול ברפיח. אם חמאס ייכנע וכוחותיו ברפיח יתפרקו מנשקם ויסגירו את עצמם לידי צה"ל, הפעולה ברפיח תתייתר.

לכן, אם מדינות העולם הלוחצות עלינו לא לפעול ברפיח רוצות למנוע את הפעולה, עליהן ללחוץ על הספונסריות של חמאס להשפיע על חמאס להיכנע.

אם חמאס לא ייכנע, אין מנוס מהפעולה ברפיח, כיוון שישראל אינה יכולה להתפשר על פחות ממיטוט חמאס.

 

* לתקוף את חיזבאללה – אם קרה הטבח של ה-7 באוקטובר, פירוש הדבר הוא שטבח כזה עלול לקרות. מה הלקח מכך? אם הלקח הוא שתמיד עלינו להיות מוכנים ושאסור לנו להיות מופתעים, זה כמובן לקח נכון, אבל ההיסטוריה הוכיחה שיש גם יש הפתעות. הרי בין יום הכיפורים, שבו ציינו חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, לשמחת תורה, עסקנו בשבועה ששוב לא נופתע. והופתענו. לכן, עלינו ליצור את התנאים למנוע הפתעה ואת התנאים למזעור הנזק במקרה של הפתעה.

ראשית, עלינו להבטיח שיהיו לישראל גבולות בני הגנה. ובמילים מפורשות יותר – גבולה המזרחי של ישראל חייב להיות הירדן, ולא מטר מערבה מן הירדן ולבטח לא כביש 6. הפתעה נוסח 7 באוקטובר בגבולות "חזון שתי המדינות" היא סכנה מיידית ומוחשית לעצם קיומה של מדינת ישראל.

שנית, עלינו להבטיח שלא תהיה בגבולנו מפלצת טרור שעלולה לעולל לנו מהדורה שנייה של 7 באוקטובר. יש מפלצת כזאת. חיזבאללה. והיא תתקוף אותנו. מתי? כשלא נהיה מוכנים. ולכן, אין מנוס מפעולה למיטוט חיזבאללה.

מתי? מתקפת פתע ישראלית ללא התגרות, תהיה קשה מאוד מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית ומבחינת הלגיטימיות בחברה הישראלית. אולם היום, לאחר 151 יום של ירי בלתי פוסק לעבר ישראל, אסור שהמלחמה תסתיים כאשר לחיזבאללה יהיה נוח להפסיק אותה, כאשר מפלצת הטרור ממשיכה לשבת על צווארנו. אנו חייבים לתקוף את חיזבאללה במלחמה הזאת.

זה לא יהיה פיקניק. מערך הטילים שבידי חיזבאללה מכסה את כל המדינה ועלול לפגוע בנו פגיעה קשה מאוד. אבל אם לא נתקוף, הטילים לא ילכו לשום מקום. הם שם כדי להיירות, והטילים ישוגרו בעיתוי הנוח ביותר לחיזבאללה, ובמקביל למתקפת טבח קרקעית. וככל שזה יתאחר, הארסנל תלול-המסלול של חיזבאללה יהיה גדול יותר, קטלני יותר ומדויק יותר. כאשר היוזמה בידינו, אנו בכוננות שיא של מלחמה, יש לנו עילה מוחלטת לבצע את הפעולה, זה הזמן הנכון לבצע אותה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

אנו חייבים זאת לתושבי קו העימות עם לבנון, שכבר חמישה חודשים הם פליטים בארצם. את הפטנט של התמכרות לשקט מיצינו ב-7 באוקטובר. מעתה – עלינו לחזור לאסטרטגיה של מתקפת נגד מקדימה.

 

* נכבאיזם – ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי, על מנת להשמידו. ביום הכרזת המדינה הצטרפו אליהם צבאות ערב שפלשו למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם. במעשיהם, הם המיטו אסון על עמם. ועד היום לא היה שם שמץ של חשבון נפש, של בדיקה עצמית, אלא רק התקרבנות, התמסכנות והתבכיינות על הנכבה שהציונים עשו להם. תמיד עשו להם.

אותו נכבאיזם ממשיך לאפיין אותם גם היום, כשכבר 76 שנים הם שוקעים בו. ב-7 באוקטובר הם ביצעו את הטבח הנורא, עם מעשי האונס, הרצח, החטיפה ועריפת הראשים; רצח בדם קר של תינוקות וילדים, של נשים וגברים בבתיהם, של זקנים וחולים. חטיפה של המונים בתנאים לא תנאים, בלי לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. בלי למסור מידע מי מהם חיים ומי מתים. ושוב הם ממיטים אסון על עמם. ושוב, כדרכם, מתקרבנים, מתמסכנים, מתבכיינים על מה שהציונים עושים להם. תמיד עושים להם.

הרי אילו כאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה והעולם כולו וישראל בראשו עמדו בתור כדי להשקיע בהם הון עתק ולהפוך אותם לסינגפור של המזה"ת, הם היו בוחרים בחיים, אין ספק שרוב הציבור הישראלי היה תומך בהתנתקות דומה ביו"ש והיום היתה להם מדינה פלשתינאית משגשגת. אך הם שוב ושוב בוחרים ברצח, בשנאה, במלחמה, וממיטים על עצמם אסון, ומתקרבנים, ומתמסכנים, ומתבכיינים, על מה שהציונים עשו להם. תמיד עושים להם.

 

* זכות השיבה באוקטובר – מה משותף לארגוני הטרור החילונים כמו פת"ח, החזית העממית לשחרור פלשתין וכו' לארגוני הטרור האיסלמיסטים כמו חמאס והג'יהאד האיסלמי? אלה ואלה יציר הכפיים של אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שכל מהותו הוא טיפוח זכות ה"שיבה", שכל מטרתה היא הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים וחיסולה. המחבלים שביצעו את הטבח במינכן, הטבח במעלות, הטבח של ילדי אביבים והטבח בכביש החוף, והמחבלים של פיגועי ההתאבדות החמאסיים וטבח שבעה באוקטובר, הם תוצר ישיר של החינוך של אונר"א.

ללא חיסול אונר"א, לא יהיה ניצחון, בטח לא "מוחלט".

אגב, כל ממשלות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, שותפים לאבסורד של קיום אונר"א.

 

* אילו האו"ם היה ארגון של שלום – אילו האו"ם היה ארגון של שלום – מיד עם פרסום הדו"ח על מעשי האונס ההמוני וההתעללות המינית, מועצת הביטחון של האו"ם הייתה מתכנסת כדי להכריז על טבח ה-7 באוקטובר פשע נגד האנושות, מכריזה על חמאס כעל ארגון טרור שיש להשמידו ומביעה תמיכה בלתי מסויגת במלחמתה של ישראל למיטוט חמאס. מועצת הביטחון הייתה מטילה סנקציות על המדינות התומכות בחמאס ומממנות אותו – איראן, קטאר וטורקיה.

האו"ם היה מחליט על סגירה מיידית של אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שבתי הספר שלו הם החממה לגידול המחבלים הברברים – הרוצחים והאנסים, שהמוסדות שלו הם קני טרור ושרבים מאוד מעובדיו הם מחבלים פעילים.

אילו האו"ם היה ארגון של שלום.

 

* מדיניות הפנים של ביידן – אחרי מלחמת יום הכיפורים אמר הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי באותה תקופה, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. כוונתו היתה, ששיקולים פוליטיים פנים ישראלים הם שמתווים את מדיניות החוץ של ישראל.

לנשיא ביידן יש מדיניות חוץ. מיד לאחר הטבח, ביידן האותנטי, המוסרי, אוהד ישראל, מי שמגדיר עצמו ציוני, אמר דברים נחרצים בעד ישראל, נגד חמאס ובעד צאתה של ישראל למלחמת חורמה בחמאס. הוא מיהר לביקור הזדהות עם ישראל, שבו חזר על אמירותיו וזו היתה מדיניותו מראשית המלחמה.

בהמשך חל כרסום מתמיד בעמדתו, מתוך שיקולי מדיניות פנים – הלחץ של הקבוצה ה"פרוגרסיבית" הפרו פלשתינאית והאנטי ישראלית במפלגה הדמוקרטית, משפיע על מדיניותו יותר ויותר, ככל שמתקרבים לבחירות.

 

* קידמה – פרוגרס, פירושו קידמה. מה כל כך מתקדם, בתמיכת המכנים את עצמם, בחוסר מודעות עצמית קיצונית, "פרוגרסיבים", בברבריות הקנאית הפרימיטיבית של חמאס ושל האסלם הקנאי הפונדמנטליסטי?

 

* המרצה הישראלי שהרצאותיו בוטלו בשל כניעה לטרור – חברי ד"ר משה פרחי מקיבוץ אורטל, ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, הוא אחד מגדולי המומחים בעולם לנושא התמודדות עם טראומה. אין כמעט רעידת אדמה או אירוע אסון בעולם שהוא אינו מגיע אליו.

פרחי הוזמן לכנס בינלאומי באוסטרליה, שבו אמור היה להיות הדובר הראשי, ותוכננו לו מיספר הרצאות בו. בהגיעו למלבורן, נאמר לו שהשתתפותו בוטלה ברגע האחרון בשל איומים של גורמים אנטישמיים, או בלשונם "פרו פלשתינאים", והם אינם יכולים לערוב לביטחונו. כל הרצאותיו בוטלו וכך גם החדר שהוזמן בעבורו במלון. זו כניעה מבישה לטרור אנטישמי.

המקרה של פרחי אינו היחיד. הוא חלק מהמתקפה האנטישמית בכל העולם, בתנופה של טבח ה-7 באוקטובר. אמרו לנו פעם שכדאי לנו להיות החלש, הקורבן, ואז יאהבו אותנו... הנה, דווקא הטבח הנורא ביותר מאז השואה הצית את הגל האנטישמי הגדול ביותר מאז השואה.

ישראל חייבת להגיב בחומרה על המקרה. יש לזמן את שגריר אוסטרליה לשיחת נזיפה ולהעלות את הנושא בפני הדרגים הבכירים באוסטרליה.

ומעבר לכך, על ישראל להבין את האיום האסטרטגי של התגברות האנטישמיות בעולם, בפרט באוניברסיטאות, ולגבש אסטרטגיית נגד.

נקודת האור בפרשה של פרחי, היתה הקהילה היהודית במלבורן. מספר פרחי: "עם כל החושך המתואר, אני חייב לציין בהתפעלות ובשמחה את החיבוק החם והאוהד שקבלתי כאן במלבורן מנציגי הקהילה היהודית הנפלאה, שהיתה לי הזכות להיפגש עימם ביומיים האחרונים." כל ישראל ערבים זה בזה. הסולידריות היהודית מחממת את הלב. והלוואי שיהודי העולם, ששוב חשים זרים בארצות הרווחה, יבינו שרק בארץ אחת ובמדינה אחת יהודים הם בני בית ובעלי הבית ויכולים לחוש באמת ובתמים שזה ביתם.

 

* חמאס חומס – עמירה הס מזהירה ב"הארץ" מפני מאות אלפים, שיגוועו ברעב בעזה. כמובן שזה קשקוש תעמולתי אנטי ישראלי חסר שחר.

ישראל נמצאת במלחמה קשה בעזה, אחרי טבח המוני אכזרי חסר תקדים ושעה ש-134 ישראלים חטופים בידי חמאס, ובהם תינוק, ילדים, נשים, זקנים וחולים, שנמנע מהם ביקור של הצלב האדום וטיפול רפואי. אף על פי כן, מדי יום ישראל מאפשרת מעבר מאות משאיות אספקה לעזה. מצרים וירדן וכעת גם ארה"ב מצניחה מזון לעזתים.

מי שמונע מהם אספקה ומזון הם חבריה של הס – חמאס שחומס ובוזז את העזתים.

 

* אינטרס משותף – האינטרס המשותף של סינוואר&בן גביר – להבעיר את רחובות ישראל בהתקוממות של ערביי ישראל. המטרה של סינוואר היא פתיחת חזית נוספת במלחמת החורמה נגד ישראל. המטרה של בן גביר היא להיות המצביא של מלחמת חורמה בערביי ישראל, ברוח חזון העוועים הכהניסטי. עד כה, השניים נכשלו במטרתם המשותפת. ערביי ישראל נוהגים מאז 7 באוקטובר באחריות. כעת, הרמדאן נותן להם הזדמנות להגשים את חלומם המשותף.

אני שמח שנתניהו נהג, שלא כדרכו, במנהיגות ואחריות לאומית, חרף העובדה שאשכיו אחוזים בידיו של ראש הכנופייה שלוחץ ומועך, וסיכל את ניסיונם של השניים. אין ספק שהם ימשיכו לנסות.

 

* ראש השב"כ נהג באחריות – במצב נורמלי, סירובו של ראש השב"כ למסור מידע רגיש בקבינט המדיני-ביטחוני הוא בלתי תקין וחמור.

אבל אנחנו לא מצויים במצב נורמלי. כאשר את הקבינט המדיני-ביטחוני מאיישים יעדים מודיעיניים של השב"כ כמו איתמר בן-דליף וסמוטריץ', פרא אדם כמו מירי רגב, ודודי אמסלם, שכלל אינו חבר ואף לא משקיף בקבינט מוזמן בידי נתניהו לכל ישיבותיו כדי לשסות אותו בראשי מערכת הביטחון – ראש השב"כ ינהג בחוסר אחריות אם ישתף מידע רגיש שמיד יודלף באופן מגמתי ומסולף, יסכן שיטות פעולה ומקורות ויפגע בביטחון המדינה. יש קבינט מלחמה ושם יימסר המידע המסווג והרגיש ביותר. אגב, חברים בקבינט המדיני ביטחוני, המכירים את עמיתיהם, מצדדים במעשהו של ראש השב"כ. הם מבינים איזה פוטנציאל של נזק לביטחון המדינה טמון בפורום הזה.

ולאלה שמטיפים למחנה הממלכתי לפרוש מהממשלה – אתם מבינים שמי שיחליפו אותם בקבינט המלחמה יהיו סמוטריץ' וראש הכנופיה, שמנסה בכל מאודו להצית תבערה במגזר הערבי ובערים המעורבות?

 

* אספסוף ביביסטי מאורגן – תיקון 2024 הוא ארגון של לוחמים במילואים, ששירתו למעלה ממאה יום, חלקם 140 יום, במלחמה בעזה, סיכנו מדי יום את חייהם על הגנת המולדת, על הגנת שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. חלקם נפצעו במלחמה. כולם איבדו חברים שנפלו לנגד עיניהם. הם לחמו יחד, אנשי שמאל וימין, חילונים ודתיים, כתף אל כתף, באחוות לוחמים, ברעות אמיתית, בערבות הדדית למופת; כל אחד מהם היה מוכן להקריב את חייו למען חברו. אך לפני חודשים אחדים חלקם עמדו זה מול זה בהפגנות, על סף מלחמת אחים. ובמלחמה הם הבינו את האבסורד. והם גמרו אומר לא לתת לזה לקרות שוב, לא לתת לזנבות הקיצוניים לכשכש בהם. לא לתת לפנאטים לקרוע את העם. והם לקחו על עצמם את משימת התיקון.

התיקון שעליו הם מדברים הוא של הפיכת ברית הגורל לברית יעוד משותפת. והם משתפים פעולה עם ארגונים נוספים במרחב. ובנוסף לכך, הם קוראים לבחירות חדשות בהסכמה.

נכנסתי לדף הפייסבוק שלהם ולפוסט שפירסמו. ונכנסתי לתגובות. הייתה שם הסתערות של מאות ביביסטים, עדרים של אספסוף מאורגן, מוסת ומלא שנאה. "סרבנים", כינו המנוולים הביביסטים את מי שחירפו את נפשם כדי שהם יוכלו להמשיך להסית. "סמולנים" הם כינו אותם. "בוגדים" הם מכנים את הלוחמים. אוטואנטישמים. אין ספק שזו מתקפה מאורגנת, מתוזמרת היטב, עם יד מכוונת. ורבים מהמגיבים מפיצים את פאר תוצרת תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית – תאוריות הקונספירציה על כך שצה"ל, השב"כ וחמאס שיתפו פעולה במזיד בטבח, כדי להפיל את הביבי שלהם. ה-7 באוקטובר לא "קרה" במשמרת שלו, הם מסבירים, אלא היה זה זדון, הפיכה צבאית. "טבח קפלן" מכנים הביביסטים המוסתים את השבת השחורה. הם מצטטים את הנהמות של הילדז, שמפיץ את התאוריות הללו בתעלות הביבים, תרתי משמע, והם יודעים שזה מפי "הגבורה". 

לא די להם באסון שהוא המיט עלינו בהנהגתו הכושלת? עכשיו הוא והם חייבים לפעול בכל כוחם כדי להמשיך להחריב את החברה הישראלית? מצורף הפוסט של תיקון 2024. היכנסו לתגובות. קראו את האספסוף המאורגן, עובדי האלילים, החסידים השוטים של שבתי צביבי:

https://www.facebook.com/story.php?story_fbid=122129048390183353&id=61555500606447&mibextid=oFDknk

 

[אהוד: קצת נמאסה עלינו ההיתממות שלך. אם הם קוראים לבחירות חדשות עכשיו אזיי הם פועלים בהשראתו או מטעמו של "כוח קפלן" שתמכת בו ושהיה בין הגורמים שהמיטו עלינו את אסון טבח ה-7 באוקטובר!]

 

* לא פחיתות כבוד בעבורו – כתב חנוך דאום: "לילה בעזה, כוח צבאי של לוחמים שוהה באיזה בניין ישן. החייל ששמר על הגג מגיע למישהו ומעיר אותו להחליפו. הוא מתבלבל. יש חושך וקצת בלגן, והוא לא מעיר את מי שאמור להחליף אותו באמת, אלא בחור אחד מהשב"כ, אדם בדרגה שמקבילה נניח לסגן-אלוף, שבמקרה נמצא עם הכוח. השב"כניק מתעורר, ובלי לשאול שאלות קם ועולה לשמירה. הוא לא מתקן את הלוחם ולא מוציא הגה. זה בחור מבוגר יחסית, יש לו כמה ילדים בבית וקריירה של כמעט 30 שנה בשירות, אבל לעלות לשמור בארבע בבוקר על הגג זו לא פחיתות כבוד עבורו. ממש במקרה הוא גם נשוי לאחת מראשות המחאה ההיא, וממש לא במקרה מעלילים עליו עלילות שהיה בקשר עם סינוואר או ווטאבר. ובזמן שמכונות הרעל מעלילות עליו עלילות שווא, הוא, בגיל של פנסיה תכף, קם בשלוש לפנות בוקר ועולה לגג, כי העירו אותו בטעות לשמירה."

עלילת הדם הבזויה, שהמציאה ומפיצה הח"כית המופקרת טלי גוטליב, היא התגלמות הביביזם. היא הביביזם המזוקק. זו התופעה שעלינו למחוק מחיינו.

 

* מחרבות ברזל לתקומה חדשה – אריק קראוניק, הרבש"ץ של קיבוץ בארי, הוא ההרוג הראשון בטבח ה-7 באוקטובר. הוא חתר למגע, חיסל חוליית מחבלים ונפל בקרב עם המון מחבלים שהסתער לעברו.

אלמנתו, סיגל, שהיא עדין פליטה בארצה, יצאה למסע הרצאות, תחת הכותרת "מחרבות ברזל לתקומה חדשה", שבה היא מספרת על אריק – דרכו ופועלו וחייו ועל 17 שעות השבת השחורה שלה בממ"ד בבארי, עד חילוצה לאחר קרב בין חיילי צה"ל למחבלים בתוך ביתה. ביום ב' בערב היא הרצתה במרום גולן.

דמותו של אריק, כפי שמצטייר מסיפורה, מרשימה מאוד. אבל לא פחות מכך התרשמתי מסיגל – מהעוצמה, האמונה והאופטימיות שהיא הקרינה. בפתח דבריה היא הסתייגה מהאמירה הרווחת אצל רבים מחבריה – "הופקרנו". "לא הופקרנו," היא אומרת. להפקיר זו פעולה אקטיבית, מכוונת. אף אחד לא הפקיר אותנו. היה כישלון חרוץ של צה"ל ושל המדינה, אך לא הפקרה.

באחד מרגעי השיא של ההרצאה, הציגה סיגל, שגדלה בבית דתי, ווטסאפ ששלחה בקבוצה המשפחתית בעיצומה של השבת: "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך."

אחד הדברים שלמדתי בהרצאה, והופתעתי מאוד מהמידע, הוא ש-500 גופות של מחבלים הוצאו מבארי. הדבר מעיד על ההתנגדות העזה והקרבות הכבדים בקיבוץ, תחילה מצד כיתת הכוננות ואח"כ מצד כוחות צה"ל שהגיעו לקיבוץ. הדבר גם מעיד על המיספר העצום של המחבלים שחדרו לקיבוץ.

בסיום דבריה אמרה סיגל שהיא תחזור בוודאות לבארי, כשתתאפשר החזרה. מותו של אריק לא היה לשווא ומותם של החיילים לא היה לשווא. בארי תחזור ותקום. היא סיפרה שחתמה לבתה, שהתגייסה לאחרונה, להתנדב להיות לוחמת קרבית. גם אחותה הגדולה משרתת כלוחמת.

סיגל אמרה שהיא בוחרת לזכור את 23 שנות גן העדן שלה בבארי ולא את 17 שעות הגיהינום.

 

* בין יגאל אלון ליאיר גולן – חבר שלי, שעמדותיו אינן רחוקות משלי, שלח מאמר שלי ליאיר גולן, המתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. בתשובתו של גולן, בלט המשפט: "אני אישית מאמין ביסודות של אחדות העבודה, בשילוב בין ספרא וסיפא. אנחנו המצאנו את זה, עוד מימי יגאל אלון והמחנות העולים."

האמת היא, שעד היום לא מצאתי אצל יאיר גולן משהו מיגאל אלון, מאחדות העבודה או מהמחנות העולים, אלא דווקא עמדות של מר"צ ונאום התהליכים. זאת, למעט נושא הגולן. גם בהיותו במר"צ הוא אמר שהגולן חייב להיות ישראלי. האם חל שינוי בעמדותיו? האם הוא אימץ את דרך אלון? האם, למשל, הוא מעמיד בלב השקפתו את בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר כישראלית, בכל מצב ובכל הסדר? חובת ההוכחה – עליו.

 

* גודעת את הענף – החקלאות היא אחד ממוקדי הגאווה של ישראל. גם ממשלות שפגעו בחקלאות והתעמרו בחקלאים, נהגו להתהדר בהישגים הגדולים של החקלאות הישראלית.

אחד הגורמים להצלחת החקלאות בישראל הוא החדשנות. החדשנות נובעת מהשותפות הקרובה בין השטח למחקר. באזורים החקלאיים השונים פועל מו"פ מקומי, הסובל תדיר ממחסור תקציבי, ואף על פי כן תרומתו רבה. המוסד המרכזי של מחקר חקלאי הוא מכון וולקני.

לאחרונה, משרד האוצר הכריז על קיצוץ של 21% מתקציבו של מכון וולקני – ובכך עתיד להשבית כמעט כליל את פעילותו המחקרית. מדענים מתריעים כי המהלך טומן בחובו נזקים בלתי הפיכים לתשתיות מחקר, שיישאו השלכות כלכליות ואקולוגיות ארוכות טווח.

אין ספק שצרכי המלחמה – הצבאיים והאזרחיים, מחייבים שינוי בסדרי העדיפות הלאומית, וגורמים רבים יידרשו להדק את החגורה ולספוג קיצוצים. אבל השבתת מרכז חיוני כל כך של מדע יישומי, שתרומתו לטווח רחוק לכלכלה קריטית כל כך, שעה שהמדינה שופכת עוד ועוד תקציבים על מוסדות השתמטות שאינם תורמים מאומה למדינה, מחנכים להשתמטות מצה"ל ומעבודה ובתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה ומצפצפים על ערכי החינוך המופיעים בחוק החינוך הממלכתי, זועק לשמיים באיוולתו ובחוסר האחריות שלו. הממשלה, בסדר העדיפות האנטי-לאומי שלה, גודעת את הענף שעליו אנו יושבים.

 

* בריחת התיירים – התיירות בגולן ספגה מכה קשה מאוד במלחמה. זאת, דווקא בשנה של צפי לתיירות שיא, בין השאר בזכות תיירות המלחמה לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. ב-7 באוקטובר הושבתה התיירות כליל, באחת. לאחר החודשים הראשונים חודשה התיירות, אך בממדים קטנים בהרבה מן הרגיל.

החופשה ביום הבחירות המוניציפליות, הביאה לביקוש תיירותי רב. רבים רבים ניצלו את יום החופשה שקיבלו מן המדינה, לא למטרה שלשמה נועדה, אלא לטיולים ובילויים, בין השאר בגולן.

ביום שני אחה"צ, ערב הבחירות, החלו לזרום המבקרים לאתר התיירות של אורטל. בשעה 16:00 פילחה אזעקה את האוויר, ועשרות רקטות שוגרו מלבנון לאזורנו. רעש היירוטים והנפילות נשמע היטב. בדיוק באותה שעה, הגיעו מכוניות רבות של מבקרים לשער הקיבוץ, בדרכם לחדרי האירוח. השומרים, חברי כיתת הכוננות. עצרו את המכוניות ומילטו את הנוסעים במהירות למיגונית הסמוכה לשער. בתום עשר דקות, כשניתן היה לצאת מן המיגונית, כולם חזרו למכוניות, עשו "אחורה פנה" ומיהרו לברוח חזרה למרכז.

 

* ביטול תורה – התשובה שלי למפגינים החרדים שצועקים: "נמות ולא נתגייס," היא לא פוליטיקלי קורקט. אגב, אם הם ימותו זה לא ביטול תורה?

 

* הצייצן ממיאמי – שעה שבני גילו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הילדז ירד מהארץ לגולת התפנוקים במיאמי. את, אתה ואני מממנים את האבטחה עליו. וגם משם הוא ממשיך להסית ולמלא את תפקיד המעי הגס של "המשפחה". בעזות מצח הוא תוהה, מי מממן את האבטחה של גנץ בביקורו בארה"ב. אגב, את אתה ואני מימנו גם את חופשת יום הנישואין של הוריו ברומא.

 

* מי הזמין את היועמ"ש? – בסקירה ב"ישראל היום" על פתיחת המסמכים מהמו"מ בין ישראל לסוריה על הסכם הפרדת הכוחות ב-1974, מציין אמנון לורד את העובדה, שבניגוד לימינו היועמ"ש לא הוזמן לדיונים המדיניים ולישיבות הממשלה. אכן, באותם ימים היועמ"ש לא השתתף בישיבות הממשלה. מתי התחולל השינוי? מי חולל אותו ולמה?

השינוי התחולל ב-1977. חולל אותו מנחם בגין, מיד עם הקמת ממשלתו החדשה, לאחר המהפך הפוליטי. בגין, שנהג לבקר בחריפות את הירושה שקיבל מממשלת המערך, ציין תמיד שהירושה הטובה ביותר שהוא קיבל היתה היועמ"ש אהרון ברק. בין שני המשפטנים האקטיביסטיים הללו נוצרה כימיה אישית ואחדות דעים בסוגיות המשפט ובתפקידו ומקומו של המשפט בחיים הפוליטיים והציבוריים. בגין דגל באקטיביזם משפטי קיצוני, קיצוני יותר משל ברק, שאותו הגדיר "עליונות המשפט". זו היתה הגישה של תנועת החירות ובהמשך של הליכוד בכל שנותיה באופוזיציה ובשנותיה הראשונות בשלטון.

מיד עם הקמת ממשלתו החליט בגין שהיועמ"ש יהיה שותף בכל ישיבות הממשלה. הוא שיתף את ברק בדיונים המדיניים הסגורים ביותר. הוא צירף את ברק למשלחת ישראל לוועידת קמפ-דיוויד. כך הוא נהג גם עם היועמ"ש הבא, יצחק זמיר. לדוגמה, את החלטתו להביא את חוק הגולן לכנסת בחקיקת בזק, שלוש קריאות ביום אחד, הסתיר בגין מכל שריו. רק בבוקרו של אותו יום הוא כינס את הממשלה לישיבה מיוחדת והעביר בה את ההחלטה. רק שני שותפי סוד היו לו, חודשים רבים לפני הצעד – שר המשפטים משה ניסים והיועמ"ש יצחק זמיר. יצחק זמיר הוא זה שיעץ לו להחיל את הריבונות בחוק מיוחד, ולא בהחלטת ממשלה על פי החוק המסמיך אותה להחיל ריבונות על שטחי ארץ ישראל, כדי למנוע לזות שפתיים וטענה שארץ ישראל, על פי אותו חוק, היא ארץ ישראל המנדטורית, שהגולן לא נכלל בה.

 

גישת האקטיביזם השיפוטי, כאחד הדגלים הראשיים של תנועת החירות והליכוד, היתה נר לרגלי ממשלות הליכוד עד שנות ה-90. היא הגיעה לשיאה בתקופת שמיר, בהובלת מהלך החקיקה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בבחירות 1992, שבהן הפסיד הליכוד, הוא התגאה בחקיקה הזאת, הגדיר אותה "מהפכה חוקתית", התגאה בכך שבזכותה יוכל בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת שיפגעו בכבוד האדם וחירותו ובחופש העיסוק והתחייב להמשיך במהפכה החוקתית הזו בחקיקת יסוד שתבטיח את השוויון בפני החוק, אם ינצח בבחירות. החלטות ומסרים אלה הם גם חלק מהחלטות ועידת הליכוד הראשונה בהובלת בנימין נתניהו, אחרי ניצחונו בפריימריז בליכוד ב-1993.

בעיניי, האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של בגין היה קיצוני מדי ואני דוגל ברפורמה משפטית שתאזן אותו. אך הוא עדיף אלף מונים על הגישה האנטי ממלכתית והבוז למדינת החוק ולמערכת המשפט, בליכוד של היום ובגוש הימין בימינו.

 

* ביד הלשון: כפר דניאל – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי למח"ל – מתנדבי חוץ לארץ במלחמת השחרור. כתבתי שם שחלק מן המתנדבים שנשארו בארץ הקימו יישובים חדשים. הפינה הקודמת הוקדשה לאחד מהם, המושב השיתופי הבונים. מושב שיתופי נוסף שהוקם בידי אנשי מח"ל מארצות אנגלוסקיות, הוא כפר דניאל, במועצה האזורית חבל מודיעין, המשתייך לתנועה הקיבוצית. המושב עלה לקרקע ב-1949.

סיפור שמו של המושב מעניין. המושב התיישב על חורבות הכפר הערבי הנטוש דאניאל, שתושביו ברחו במלחמת השחרור לאחר שחרור לוד. שמו של הכפר נובע ממסורת שומרונית שלפיה דן בן יעקב קבור שם. ציון הקבר נמצא במסגד שפעל במקום. האזור כולו הוא נחלת שבט דן. שם המושב מתכתב עם המסורות הללו והוא גם מנציח את זכרו של דניאל פריש, נשיא ארגון ציוני אמריקה, שנפטר באותה שנה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 

* * *

אב"א אחימאיר

פגישות עם חיים ארלוזורוב

(פורסם לראשונה ב"מעריב" 24.6.1955, זהו הנוסח המלא מתוך כתב היד)

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, התקיימה פגישתי הראשונה עם ד"ר חיים ארלוזורוב, הי"ד,  בראשית 1926. היה זה בבאנקט שנערך אז על-ידי "הפועל הצעיר" לכבוד פרופ' מרטין בובר לרגל בואו לביקור בארץ. בבובר ראו אנשי צמרת "הפועל הצעיר" לא רק את חברם, אלא גם את האיש, שעתיד לרשת את הכיסא הפנוי של א. ד. גורדון, שמת שנים אחדות קודם לכן.

אחרי מלחמת העולם "הראשונה" היה "הפועל הצעיר" מורכב משני חלקים. א. אנשי "העלייה השנייה" הארצישראליים, רובם ככולם עולי רוסיה, שקועים בתרבות עברית, אבל זרים בתרבות העולם הגדול. כאלה היו יוסף אהרונוביץ, נחום טברסקי, אליעזר יפה, יעקב רבינוביץ, יוסף שפרינצק, יצחק וילקנסקי ועל כולם – א. ד. גורדון. הזכרנו את השמות הבולטים ואולי שכחנו שם או שניים. ב. האינטליגנטים דוברי הגרמנית, רובם מפראג, ברלין ווינה, שהיו סוציאליסטיים מתוך טעמים מוסריים ואסטטיים. הסוציאליזם שלהם היה בלתי-קונקרטי. הם דגלו בסוציאליזם האנארכיסטי או באנארכיזם הסוציאליסטי של גאורג לנדאואר – היהודי הפיסיולוגי, שנרצח לאחר דיכוי הקומונה במינכן. בובר היה הרבי שלהם. ביניהם ראויים להיזכר הוולטשים מפראג ומברלין, הוגו ברמן, גרשום שלום וחיים ארלוזורוב, שהיה הצעיר בחבורה.כארצישראלי וכמרכז-אירופי היה "הפועל הצעיר" פציפיסטי קיצוני וסלד מרעיון מדינת ישראל. בוועידת פראג התקיימה הפגישה בין שני פלגי התנועה. אבל סופם של הארצישראליים, שנבלעו ב"אחדות העבודה" של ברל כצנלסון, באמצעות מפא"י, ואילו רובם של ה"גרמנים"–  סופם שפרשו מהמפלגתיות הוולגארית ויהיו לראשי "ברית שלום". רובם – פרט לארלוזורוב, שמצא את דרכו במפלגה, במפא"י.

משפחת ארלוזורוב היתה בת שני ענפים: ענף רומני שבאוקראינה וענף בוברויסק שבביילורוסיה. הצד השווה בהם – שניהם סיפקו רבנים וסוחרים. בבוברויסק חי מאיר ארלוזורוב, שכולם קראו לו מאירק'ה. היה זה טיפוס צבעוני למדי. היתה לו סמיכות לרבנות, אך לא ביררנו אם הצליח להשיג גם תעודת-בגרות כאקסטרן, כפי שהשיג סמיכות. אבל הרבנים שנתנו לו כתב-רבנות, סופם שהתחרטו. מאירק'ה יצא לתרבות רעה. ריננו אחריו, שהוא נוהג לסעוד צהריים במזנון של תחנת הרכבת. ולמה הרחיק לכת עד התחנה הרחוקה? – לשם הפגנת אפיקורסיותו קבל עם ועדה. ב"פברואר" 1917 אף פנה עורף לציונות ויהי חבר ה"מאוחדים", מין בריה סוציאליסטית יהודית טיפוסית כמפ"ם שלנו, שהיתה מורכבת משני פלגים, שרידי "השנה החמישית": הסיימאים וצ"ס (ציונים סוציאליסטיים – כלומר, טריטוריאליסטים סוציאליסטים). מאירק'ה הכריז שהוא סיימאי ומתנגד לטריטוריאליזם. וכל זה למה? – לבל יחשדו בו בשמץ של ציונות. אחרי אוקטובר אבד "עם כל הנערים" לקומוניזם ומאז נעלמו עקבותיו. מאירק'ה ארלוזורוב היה דודו של חיים ארלוזורוב.

אבל נחזור לביקורו של בובר בארץ בשנת 1926. ראשי "הפועל הצעיר" ערכו לו באנקט בדפוס "הפועל הצעיר". היה בבאנקט זה משום הפגנה כלפי "אחדות העבודה": "לנו היה א. ד. גורדון ועכשיו בובר, ומי לכם?" הייתי נוכח בבאנקט זה כאחד מצעירי המפלגה, שה"זקנים" תולים בהם תקוות. משהו משלי כבר פורסם אז ב"הפועל הצעיר", לגודל כעסו של ברל, בחזקת "בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי."

המדברים בבאנקט היו הזקן בחבורה, בובר, והצעיר בחבורה– צעיר תרתי משמע: צעיר בשנים וצעיר בתור ארצישראלי – הוא ארלוזורוב. שניהם דיברו גרמנית. ספק אם שניהם ידעו אז לדבר עברית שוטפת. בובר דיבר על ההוד המיוחד של הארץ, על סביבות ים המלח, שמוכרחות להוליד נביאים. השיב לו ארלוזורוב ברוח המאטריאליזם ההיסטורי: חשיבות הארץ לדידנו היא בשל היותה ארץ זבת חלב ודבש. אנו מתעניינים בכמות ליטרי החלב, שהפרה הגזעית יכולה לתת לנו. זה היה הרעיון שבנאום ארלוזורוב. כעסתי עליו בליבי בשל כך, ובאתי לכלל מסקנה, שהצעיר הזה מתחיל להסתגל.

אחר הנאומים בדפוס "הפועל הצעיר" הלכנו כולנו לבית נחום טברסקי שעל חוף הים. אז עוד טרם פרש טברסקי מעסקנות מפלגתית והיה איש המעש של "הפועל הצעיר". בבית טברסקי לא נאמו כי אם שוחחו. הפרות שבעמק היו רחוקות, והים שטוף אור הירח היה קרוב. אז נערכה ההכרה הרשמית ביני לבין ארלוזורוב. היינו כמעט בני גיל אחד, וותיקי "הפועל הצעיר" ראו בשנינו את יורשיהם. הוא שאלני על קרובו מאיר.

חודשים אחדים אחרי זה החלו הדיבורים על האיחוד של "הפועל הצעיר" עם "אחדות העבודה", איחוד שגרם ליצירתה של מפא"י. דווקא מקרב צעירי "הפועל הצעיר" קמה התנגדות לאיחוד. המתנגדים היו שלישיה: ארלוזורוב, משה זלצר וכותב השורות האלה. כעבור שנים מועטות נפרדו דרכי השלושה: ארלוזורוב נכנס והסתגל, זלצר נכנס ויהי חבר מפ"ם. לא ביררנו אם נשאר במפ"ם של "השומר הצעיר" או פרש ל"אחדות העבודה". והשלישי – "קיצץ בנטיעות ויהי לאחר..."

בקשר לשמועות על המו"מ בדבר האיחוד נפגשתי פעמים אחדות עם ארלוזורוב. שנינו התנגדנו לאיחוד עם "אחדות העבודה", הדוגלת בסוציאליזם המעמדי, הוולגארי. פגישה אחת, או אחדות, התקיימו בדירת ארלוזורוב בבית שברחוב הגליל (עכשיו רחוב מאפו). אז היה זה הצפון הרחוק של תל-אביב. נתקלתי בשתי גבירות: אחת זקנה ואחת צעירה – אימו של ארלוזורוב ורעייתו סימה. לא שוחחתי עימן. האם הפגינה את אי-התערבותה בעסקים הציבוריים והמשפחתיים של בנה האהוב. סימה הביעה ללא-אומר-ודברים את יחסה הבלתי-אוהד לביקור של טרדן מפלגתי. ספריית ארלוזורוב, העשירה למדי, היתה מורכבת ברובה מספרים גרמניים וגם אנגליים. בעיקר היו אלו ספרים בעלי תוכן מענייני דיומא. ביקוריי אצל ארלוזורוב התקיימו בכוונה בבוקר, כדי שנוכל לשוחח בדרכו למקום עבודתו בתחנת הניסיונות שברחוב אחד-העם.

הצעתי היתה לשמור על "הפועל הצעיר" בתור מפלגת פועלים לא-סוציאליסטית. אמרתי לו, שלדידי זוהי השקפת-עולם. הוא ענה לי שלדידו זהו עניין של תכסיס בלבד. ליד מסעדת אלטשולר שבכיכר מגן-דוד נפרדנו. הוא המשיך בדרכו לתחנת הניסיונות, שממנה התפתח מכון וייצמן, ואני עליתי זו הפעם הראשונה למועדון הצה"ר, שהיה אז מעל מסעדת אלטשולר. וככה נפרדו דרכינו. ארלוזורוב נכנע לאופורטוניסטים יוסף אהרונוביץ ויוסף שפרינצק, והלך בעקבותיהם. בטבעו היה ארלוזורוב לא לוחם ולא אופוזיציונר. הוא לא היה מהפכן, אלא פוליטיקאי אופורטוניסט.

ארלוזורוב התבלט בכל מקום בו נמצא. ישנם שני טיפוסים של פקחים: פיקח באופן פרטי ופיקח באופן ציבורי. ארלוזורוב היה פיקח מהטיפוס השני. מה גרם להתבלטותו בגיל צעיר, בראשונה ב"הפועל הצעיר", במפא"י, ובאחרונה כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית? הן בעצם היה הוא ונשאר נטע זר בקרב ראשי המפלגות האלה, בני העלייה ה"שנייה", "אוסטיודן" לפי מקורם וחינוכם, וגדולים ממנו בעשר שנים לפחות. ברל אמנם חיבב אותו במובן ידוע, כי על כן היה קרובו של מאירק'ה... ובשיחות פרטיות עם מקורביו כינהו ברל בשם "לושק" (סייח). ארלוזורוב לא היה עצם מעצמותיהם של ראשי מפא"י, אך הם הרגישו צורך בו. מאז העלייה ה"רביעית" החל הסוציאליזם הציוני לתפוס מקום מכובד במוסדות העליונים של התנועה הציונית. בני העלייה ה"שנייה" לא היו אנשי סאלון. לא ידעו באיזו יד יש לאחוז במזלג ובאיזו בסכין. איש מהם לא דיבר בשום שפה אירופית והיו נאחזים בכל "אירופאי" שנפל בתוכם. לכן היה קפלנסקי חבר ההנהלה הציונית, למרות שהיה בורוכוביסטן אדוק ולמרות העובדה, שברל כצנלסון שנא את אנשי בורוכוב עוד יותר מכפי ששנא את אנשי ז'בוטינסקי. באותו זמן שלטה הלשון הגרמנית בהסתדרות הציונית. נוצר אפילו דיאלקט גרמני מיוחד "קונגרס דויטש", שדגל בו אוסישקין, שמוניטין יצאו לכישרונותיו הלשוניים.

ארלוזורוב היה כמעט היחיד בצמרת מפא"י, ששלט שליטה מוחלטת בשפה הגרמנית וידיעתו זו הכשירה אותו להיות השליח של הציונות הסוציאליסטית במוסדות העליונים של הציונות. הן לא בכדי עברו ימי נערותו בברלין ולא בבוברויסק ובפלונסק. ארלוזורוב היה כעין שגריר מפא"י בהנהלה הציונית, אבל במפלגה עצמה, קל וחומר ב"הסתדרות", היתה השפעתו מועטה. לאחר שווייצמן לא נבחר בקונגרס ה-17 ליו"ר ההנהלה הציונית, נבחר ארלוזורוב בתור חבר ההנהלה. ואז החלו הרביזיוניסטים הארצישראליים לקרוא לו בשם "חיים השני". בישיבתו בהנהלה הציונית היתה חשובה כלפי היהודים ידיעתו בגרמנית, וכלפי האנגלים – ידיעתו באנגלית. ראשי ה"הסתדרות", קרי ברל כצנלסון, היו נוהגים לשלוח להנהלה הציונית "חבר מסופק", את שפרינצק איש "הפעל הצעיר", את קפלנסקי הבורוכוביסטן ואחר-כך את ארלוזורוב. רק לאחר הירצחו של ארלוזורוב נכנסו להנהלה בן-גוריון ושרתוק. כשנבחר ארלוזורוב להנהלה, היה משה שרתוק למזכירו. המזכירות היתה להלכה. למעשה הוטל על משה למסור דו"חים לברל על מעשיו של ה"לושק".

ארלוזורוב היה הטיפוס של "ילד פלא" באם להאמין לתעמולה של מפא"י "לאחר מעשה". הוא מיהר להתבגר בשני מובנים – משפחתי וציבורי. ברל סבר, שארלוזורוב "ישבור את ראשו" בהנהלה הציונית. ברל לא דאג ל"ראשיהם" של אנשים בלתי אהודים לו... מדוע לא נמלאו תקוות ברל במקרה זה? בזמן אחד, כמעט, עם העמדת ארלוזורוב בראש החלק הארצישראלי של הסוכנות, הועמד וואקופ בתור הנציב העליון של ארץ המנדט הבריטי. פרשת וואקופ היא פרשה סתומה לנו. טרם הופיע ההיסטוריון של ארץ-ישראל המנדטורית. היו נציבים אזרחיים (הבירוקרטים סמואל, צ'נסלור ומק-מייכל) והיו נציבים שנקראו מן הצבא (הגנראלים פלומר, וואקופ, גורט וקאניגהאם). בחוגים הציונים הרשמיים, שהיו פציפיסטיים, ראו בבירוקרטים נציבים רעים ובגנראלים נציבים טובים. בחוגים אלה יצאו מוניטין לוואקופ בתור "הנציב הטוב" בה"א הידיעה. לא בכדי החלו בזמנו הרדיפות של הצה"ר ושל "ברית הבריונים". לא בכדי קרתה בימיו עלילת הדם והחלו "מאורעות" תרצ"ו.

לעזרת וואקופ קמו שלושה "יהודים מלומדים": ד"ר שמריהו לוין, משה סמילנסקי וחיים ארלוזורוב. לוין פתח את הקריירה הציבורית שלו בתור "יהודי מלומד" ליד הנסיך סוויאטופולק-מירסקי, מושל "הצפון מערב" כפי שנקראו ליטא וביילורוסיה ברוסיה הצאריסטית. לוין סיים את הקריירה הציבורית שלו כעבור שלושים שנה בתור ה"יהודי המלומד" ליד הנציב העליון של פלשתינה (א"י). אם לוין היה בעיני ווואקופ המומחה לענייני הגלות, הרי סמילנסקי היה המומחה לענייני היישוב. סמילנסקי דגל בחקלאות והאנגלים לא היו מעוניינים בפיתוח תעשייה בארץ.

ארלוזורוב היה המומחה לציונות. ואין אנו יודעים אם לא הודות לו החל ה"רומאן" בין ממשלת המנדט לבין ה"הסתדרות". היה להם אויב משותף – הצה"ר, אבל אין אנו יודעים על תפקיד ארלוזורוב ברדיפת ממשלת המנדט את תנועת ז'בוטינסקי. אילו יכולנו לעמוד על יחסי וואקופ וארלוזורוב, אולי יכולנו להבין את הטראגדיה, שראשיתה בליל שבת כ"ג סיון תרצ"ג. התעודות המנדאטוריות גנוזות בלונדון. התעודות הסוכנותיות, במידה ונשתמרו, נמצאות בידי הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית. אולם בתקופתנו לא רק נעשתה היסטוריה, אלא גם הושמדה היסטורי...

חתימה: אב"א אחימאיר

עיתון: "מעריב", תאריך: 24.6.1955

הנוסח המובא כאן הועתק מכתב-היד.

 

* * *

ארנון איתיאל

חדוות הגדילה

שניים מילדיי עדיין נהנים משירותיו של משרד החינוך. עם זאת, אסרתי עליהם להשתתף בפעילות פוליטית מטעם השמאל הנערכת בתוך בית הספר. למשל, אם יתבקשו להשתתף בפעילות הקשורה לעניין הלהט"בי עליהם לקום ולהגיד שהם צריכים ללכת כי אבא לא מרגיש טוב. והנה מתרגשת על ראשי ילדינו פעילות פוליטית נוספת הכרוכה בכפייה. החל משנת הלימודים הבאה יילמד החינוך המיני כמקצוע חובה כבר מכיתה א', ומכיוון שבגילאים האלה הילדים לא יכולים פשוט לקום ולצאת מהכיתה כפי שאבא אמר – הבעייה עוד יותר חמורה. מה יעשה הורה מודאג כמוני בשעה שבית הספר רוצה ללמד את ילדי כיתה א' הפעוטים את השיעור בעל השם הסובייטי "חדוות הגדילה", או להדריך את בתי בת השבע איך "להתמודד עם מצבי פיתוי"? הרעיון לפיו ילדיי הקטנים יצטרכו להידרש לסוגיות שהן עדינות ורגישות גם עבור אנשים מבוגרים מזעזע אותי. אני בהחלט מזהה סכנה. לא סכנה של "נגיעות מתאימות ולא מתאימות" בגיל שבע, אלא סכנה לנפשם של הילדים מתוך המערכת עצמה.

שני המאפיינים הבולטים של המיזם המעוות הזה הם הקלות והחוצפה. החוצפה שבה פקידי מדינה מרשים לעצמם להתקרב אל ילדינו שרק אתמול סיימו גן-חובה ובידם סט של תכנים מיניים. בעולם מתוקן האנשים האלה היו צריכים להיעצר על המקום ולהילקח לתחנת המשטרה. הפן השני של אותה התופעה הוא הקלות שבה אנחנו, ההורים, מנערים מעלינו את האחריות לחינוך הילדים ומעבירים אותה לידיה של המדינה. את העניינים הרגישים והעדינים ביותר אנחנו מפקידים בידיהם של אנשים שאותם איננו מכירים ואשר משרתים מערכת שמוכיחה את עצמה יום יום כמערכת בינונית המייצרת מוצר נחות.

האם אני מבקש מבית הספר שילמד את ילדיי משהו מעבר ללימודי מתימטיקה ואנגלית? שאלה טובה. לאורך שנים היה ה"משהו" הזה העמקת זכר השואה, תולדות הציונות ואהבת הארץ. כשנכנס למערכת החינוך הכישלון המוסרי המכונה "האחר הוא אני" התחלתי לחשוד. משרד החינוך המשיך עם הקו הזה והרביץ עם השנים בילדיי שלל מסרים זרים ומוזרים שבינם לבין עולמי היהודי והלאומי אין דבר אחד משותף. אם היוזמה האחרונה אכן משקפת את הערך המוסף אותו רוכש הילד בבית הספר אזי חובתי כהורה לומר "תודה, אבל לא." אם זה המצב, למדו בבקשה את הילד את מקצועות החובה בלבד, ומשם והלאה עזבו אותו לנפשו.

כשתגיע השעה הנכונה, בכל גיל שבו תגיע, ילדתי תלמד על המיניות באופן טבעי, ספונטני. תהא זו הסתודדות נרגשת עם אחותה הגדולה או שיחה לילית במטבח עם אימוש. בכל מקרה, ההשכלה המינית של ילדיי אינה עניינו של המורה ואפילו לא של המדינה. אצלנו בבית המין הוא מתנה מאלוקים ואיננו נסוב על פחד, סכנה והטרדות. השיעור הראשון בחינוך המיני של ילדיי הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך." אם המסר הזה הובן כהלכה כל השאר יבוא מעצמו, עם משרד החינוך ואפילו בלעדיו.

ארנון איתיאל

 

* * *

איתמר פרת

הסעודה האחרונה

מתיא כ"ו

 

הוּא הִבִּיט בִּפְנֵיהֶם הָאוֹמְרוֹת תְּבוּנָה

בְּאוֹר הַנֵּרוֹת הָרוֹעֵד,

וְרָאָה יְדִידוּת, וְרָאָה אֱמוּנָה

וְיָדַע כִּי דָּרוּשׁ לוֹ בּוֹגֵד.

 

שֶׁכֵּן בְּלִבָּם הֵם בּוֹטְחִים וְשׁוֹקְטִים

וּסְבִיב שֻׁלְחָנוֹ הֵם שְׁתוּלִים כְּזֵיתִים

וּדְבָרוֹ הַלֶּחֶם וְהֵם כְּלוֹקְטִים –

 

וְאֵין מְפַקְפֵּק בָּם, וְאֵין בָּם מוֹרֵד

וְאִישׁ בֵּינֵיהֶם לֹא יִצְלַח כְּבוֹגֵד.

 

הוּא קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן, בֵּרֵךְ עַל הַפַּת

וְהוֹדָה לַבּוֹרֵא עַל הַטּוּב,

וְיָדַע כִּי קְרֵבָה שְׁעָתוֹ הָאַחַת

וְשָׁעָה זוֹ תַּחֲלֹף לִבְלִי-שׁוּב.

 

יַעַן אֵין הַטּוֹעֵם אֶת הַיַּיִן כְּדָם

וְכִתְבֵי הַנְּבִיאִים כְּתוּבִים לְחִנָּם

וּדְבַר אֱלֹהִים לֹא יָקוּם לְעוֹלָם –

 

כִּי רוֹעִים הֵם לָבֶטַח, וְאֵין בָּם אוֹבֵד,

וְאֵין הוּא נוֹטְשָׁם כָּל עוֹד אֵין בָּם בּוֹגֵד.

 

הוּא רָאָה צְלָלִים כְּגַלִּים עַל הַקִּיר

וְזָכַר כְּרָמִים וְכִנֶּרֶת,

וְיָדַע כִּי הַגֶּפֶן גָּמְלָה לַבָּצִיר

וְהַגֶּפֶן אֵינֶנָּהּ נִבְצֶרֶת.

 

וְרֶשֶׁת הַדַּיִג לַשָּׁוְא מְזֹרָה,

וְכָל חָכְמָתוֹ הִיא אַךְ סְיָג לַתּוֹרָה,

וּבְאֵין מְבַשְּׂרִים תִּשָּׁכַח בְּשׂוֹרָה –

 

וּבְרִית מִשְׁתַּכַּחַת, וְכֶסֶל אוֹבֵד

אִם לֹא יִתְיַצֵּב עַל עָמְדוֹ הַבּוֹגֵד.

 

הוּא רָאָה אַהֲבָה שֶׁל אַחִים שְׁנֵים-עָשָׂר

הַטּוֹבְלִים אֶת יָדָם בַּצַּלַּחַת.

וּכְבָר בּוֹלְלִים הֵם טָפֵל בְּעִקָּר

וּכְבָר בִּרְכָּתוֹ מִשְׁתַּכַּחַת.

 

וְרָצָה לְקָרְעָם כְּשַׂלְמָה מֵעָלָיו.

לֹא לִהְיוֹת תַּלְמִידִים לוֹ, כִּי אִם שְׁלִיחָיו

לָפוּץ בַּגּוֹיִים וְלָמוּת עֲלֵי צְלָב –

 

לְהָאִיר עוֹלָמוֹת, וְלִזְהֹר כְּמוֹקֵד

וְלַנֶּצַח לִקְצֹר יְבוּלוֹ שֶׁל בּוֹגֵד.

 

אָז הִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁל חֲצוֹת לְמִשְׁכָּב

וְהוּא קָם, כִּי הִגִּיעַ מָחָר,

וְעֵינָיו שֶׁרָחֲבוּ, וּלְבָבוֹ שֶׁרָחַב

אָז רָאוּ שֶׁאֶחָד נֶעֱדָר –

 

וְיָדַע בְּאַחַת כִּי נָכוֹן לוֹ הַיּוֹם

וְכוֹס מְזוּגָה לוֹ לִגְמֹעַ עַד תֹּם.

– וְשַׁלְוָה נָחֲתָה כְּיוֹנָה מִמָּרוֹם

 

לְבַשֵּׂר לוֹ גְּזַר דִּין, וּמַלְכוּת לַמּוֹעֵד

מִיָּדָם שֶׁל גּוֹרָל נֶאֱמָן

וּבוֹגֵד.

איתמר פרת

1980

 

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2013

 

10.9.13 לפני הצהריים אצל אורפז בדירתו, בתיאום עם עליזה, המטפלת שלו, שעימה אפשר לתאם את הביקור בטלפון. נולד לו נין ראשון, אחרי נינות, מבנו הבכור זאביק. אורפז נראה נורא, עור ועצמות. בקושי אפשר לשמוע אותו וגם אז דבריו רובם מבולבלים. הוא כאילו כבר בדרך לעולם הבא ולא נותר בו כוח רב לחיות. ישבתי אצלו פחות משעה ונראה לי כי קשה לו עם אנשים כי הדיבור קשה עליו, וגם הבנת הנאמר, והצורך להשיב. זה כבר לא אותו האדם שהיכרתי עד לפני חודשים אחדים.

 

12.9.2013. מתוך גיליון 873 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר":

 

יצחק אוורבוך אורפז

פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום

[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.95. כאן הנוסח המקורי והשלם]

 

חלק שלישי ואחרון

אשמת אורסטס

ימי הכיפורים שלי אינם נותנים לי מנוח. לוּ לפחות נשאר לי מימי הכיפורים של ילדותי איזה זיכרון נלבב או מאלף. כלום. שחיטת תרנגול-כפרות הפחידה אותי מאוד והגעילה אותי עוד יותר, עד שבאתי בסיפורי "התרנגול של ר' נויח חשו"ב" וגאלתי אחד מהם. בעצם את עצמי גאלתי, כך סבור הייתי. לא נגאלתי, דמם על קצות אצבעותיי. טקסיות מכוערת. לימים קישרתי אותה עם הפסוק המפחיד, הספוג הוד קדמון (יחזקאל ט"ו): "וראיתיך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי."

עם זאת, לא היתה בי מעולם מה שקרוי "כפירה-להכעיס". לא אהבתי בנעוריי המוקדמים את "משתאות" יום כיפור שערכו הכופרים, גם כאשר השתתפתי בהם, כדי לא להיחשב חריג-להכעיס. אידיאליזם היה בהם, אפילו שזה נשמע מגוחך, שגבל בפאתוס דתי. הדיאלקטיקה הדתית מכירה זאת היטב, ולא רק ברמות המתוחכמות מסוג "מצווה הבא בעבירה". הרב שקבל על כי במסע ההתעוררות שלו לקראת הימים הנוראים במחנות צבא לא נמצא ולו אדם אחד שיקום ויצעק מכל הלב: "אין אלוהים!" – ידע זאת.

הוא ראה עיניים ריקות.

אבל כאשר שנים רבות מאוחר יותר, בערב יום כיפור של שנת 1974, ביום השנה הראשון למלחמת יום-כיפור, בביתם של ידידים, בשעה שהכול אכלו התיאבון את המטעמים הנהדרים של המארחת, ואני ב"תודה, אני לא רעב," לא נגעתי במאומה, כשאני משתדל, ככל האפשר, לא להפוך את העובדה שאני צם (לראשונה מאז הצומות של ילדותי) להפגנה – הרגשתי שאני מיישב כאן חשבון ישן: נוקם איזה אונס וזוקף את עצמי רגשית.

היו, כמובן, הטעמים המידיים: אחיין שנהרג במלחמה; ההכרה (החדשה) שהגורל היהודי רודף אותנו גם לכאן ואין מכך מנוס, וכל הדיבורים על "להיות עם ככל הגויים" הם דברי הבל. שאבותיי הם אבותיי הם אבותיי, ואם חסיד אינני, הרי לפחות את זיקתי אליהם אני יכול לבטא על-ידי צום יום-הכיפורים.

 

*

אבל היה עוד משהו. משהו עמוק יותר, שהזין את נפשי במין הרגשה מוזרה – שאני חזק מן החומר, שאני מיטהר. לקראת מה? שיעשעתי את עצמי בריחות ובטעמים שגירו את חיכי ואת נחיריי, בעת שהמארחת הגישה מעדן אחרי מעדן וכל מעדן טוב ומשובח מקודמו והכול ממצמצים בשפתיהם ומרטיטים נחיריהם ומשבחים ואומרים שמטעמיה הולכים ומשתבחים מיום-כיפור ליום-כיפור. לא אטמתי עצמי לריחות ולטעמים, אדרבה, נפתחתי להם ולפיתוייהם, נאבקתי בכל אחד מהם לחוד, ולהפתעתי נהניתי מכך, והייתי כאחד המוסקטרים המשתעשע ביריביו לפני שהוא מנחית עליהם את מכת החסד, כשאני חש כל הזמן שרוחי צוברת כוח.

 

*

ישבנו על ספסל בשדרות בן-גוריון, ידידי ואני, והקשבנו לצרצר. זה היה נפלא מאוד: וירטואוז על מיתר אחד. השקט המוחלט (זה היה ביום-כיפור) עוטף אותך כמו בגד שקוף, כמו אוויר שקוף, וגם האור הוא אחר, אור שהבהירות בו חשובה מן העוצמה.

הצרצר נשמע לי בשעה זאת אמיתי יותר מציפור שיר, כמו בעל-תפילה לעומת חזן. ציפור, לפי ציוצה אתה מוצא את מקומה. לא כן הצרצר, שקולו נשמע לך כמגיע בו בזמן מכל ענפי העץ, וזה בכלל עץ אחר, ותמיד לא זה שאתה מביט עליו. מה הפלא שהיפנים הקדישו לו יום חג. מה הפלא שביאליק קורא לו "משורר הדלות" ואתה חש שככה הוא רואה את עצמו.

אתה לא יכול להימנע מלייחס לצרצר כוחות על-טבעיים, גם אם מיד לאחר-מכן תטען בתוקף שאינך מאמין בשטויות האלה. אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל אני מכיר בכוחן האוניברסלי של השטויות האלה. לא נשמה אבודה, לא בת-מלך שהתגלגלה לצרצר והיא קוראת לנסיך שיבוא ויגאל אותה באהבתו. לא רוח-רפאים, ולא מבשר פורענות. ועם זאת, באיזשהו אופן, אני מעז לומר: כן. המעיין הנכסף על ראש הצוק מסיפורו של ר' נחמן מברסלב ("שבעת הקבצנים") – אמנם הלב הוא שבודה אותו; אבל הלב משתוקק אליו בכל נימי נפשו כאילו המעיין הזה אכן קיים. ובבוא שעת הפרידה, ברדת היום, האהבה שביניהם מתלקחת כאילו הזדווגו ממש, עד כי "איש החסד האמיתי" לא יכול שלא להעניק להם יום נוסף במתנה.

בערב ההוא, לאחר תפילת נעילה, ובליבי עוד מתרעשות מילותיו של הפיוט הקצר, המלא שגב אלגי, מתוך אותה תפילה ("פתח לנו שער, לעת נעילת שער, כי פנה יום"), מצאתי את עצמי יושב ומנסה לשכתב מעשה מתוך מיתולוגיה זרה, באופן שיתאים לצרכי ויבטא את הביוגרפיה שלי (ובכמה מובנים גם את הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו)  – מעשה אורֶסטס.

 

*

אורסטס, מספרת לנו האגדה, רצח את אימו בצו הדם והאלים. אף-על-פי שעשה את הבלתי-נמנע, הוא יוצא לגלות ושוב לא מוצא לו מנוח. נרדף על-ידי רוחה הרעה של אימו ועל-ידי הפוּריוֹת המאיימות על שפיותו, הוא נודד ממקום למקום מיוסר ומנודה.

לאחר שנים רבות הוא זוכה למחילה מידי אלים ואדם, אך לא מידי עצמו. רוחה של אימו מוסיפה לבעת אותו, וכשבאה לידו הזדמנות – במקדשה של איפיגניה בטאורוס – הוא מציע את עצמו לקורבן. האלים מתערבים ואורסטס – כך מסופר לנו – נשאר בחיים. לא מסופר מה עלה באחריתו. אנו יכולים לתאר לנו אותו מוסיף ונודד ממקום למקום, נודד ומוסיף צלקות ושנים. עתה, בחפץ לב היה מקריב את הנער התם שהיה, כדי לכפר על אשמתו הנוראה. אבל הוא מגלה, לא עוד בזעזוע, ואולי אף בהבנה מסויימת, שאינו יכול עוד בלעדיה:

שקוע בכורסת הטלוויזיה שלו, כל אימת

שינסה לסקור את חייו נופל עליו נמנום. טעות לחשוב

שהוא רואה. שהוא חושב. שהוא כואב.

על המסך הקטן של מותו הוא מוחק. הוא נמחק.

במיטבו, יש שהוא חש, הנה, עוד מעט

הוא ואשמתו יהיו לאחד.

יצחק אורפז

המשך יבוא

 

 

* * *

הופיע ונשלח לכל הנמענים:

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

איורים: דני קרמן

אהוד: ראשיתו של הסיפור "שמלת העץ" בפתח-תקווה לפני כ-120 שנים, ונוסחו השלם נשלח במלאת 130 שנים להולדתה של המשוררת אסתר ראב בשנת 1894. תרנ"ד.

תודה למי ששקדו על הכנת הקובץ, ענת, האסיסטנטית של דני קרמן. אורי קרמן בנו, וכן בני בן בן-עזר שגם ניקד את כל הטקסט.

לצפייה במסך – לפתוח קובץ במסך מלא לחוויית קריאה מיטבית. חלון מצד ימין למעלה.

להדפסה – לבקש לרוחב  landscape –  – וללחוץ מעליו – Flip on short edge

 

תגובות:

הניה מיכאלסון: תודה רבה, פשוט מקסים, והאיורים נפלאים. בשורות טובות.

עדינה בר-אל: אהוד היקר, יופי של סיפור ויופי של איורים. בקיצור – יופי של ספר. האם יופיע גם מודפס עם כריכה? 

אורנה: תודה רבה לך אהוד היקר על הסיפור המקסים. תבורך.

מיכל סנונית: תודה אהוד על סיפור נפלא. שים לב שהניקוד בשורה השלישית מההתחלה, הוא רועה זכר במקום נקבה. וכך גם בשורה האחרונה בסיפורה של אסתר ראב.

משה גרנות: אהוד היקר, סיפור יפה, איורים יפים. אני הייתי רוצה סוסה חכמה כמו זאת של הנסיך. מדוע רק לנסיכים יש מזל?

נוני ירון: אהוד, תודה לך, יופי של סיפור. ואיורים נהדרים.

הדסה וולמן: אודי, קראתי את הסיפור, גם הטכסט וגם האיורים של דני, והשילוב הגרפי בין השניים, מאוד מוצלח ומוקפד. מתכתב עם מסורת ארוכה של בן-המלך שמתאהב דווקא בנערה פשוטה, והמכשולים בדרך להגשמת האיחוד. אם לשלוח להוצאה, הייתי מוותרת על השורות האחרונות עם התרנגולת. זה משמעותי לחוקרי יצירתה של אסתר ראב אבל לקורא הרגיל לא ברור הקשר.

שושנה קרבסי: נהדר. תודה.

חיימקה שפינוזה: אהוד, אני חושב ש"שמלת העץ" הוא סיפור עממי ברמה של קלאסיקה עולמית כמו "שלגיה" ו"לכלוכית" ולא אתפלא אם אולפני וולט דיסני יפנו אליך לרכוש את זכויות ההסרטה, ובאחרית ימיך תתעשר בזכות דודתך. זה גם סיפור מאוד פמיניסטי, וגם שופך אור מיוחד על יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל לפני שנים רבות מאוד.

ד"ר עמאר דהאמשה: ערב טוב אהוד, תודה שחשבת לשלוח לי את המעשייה היפיפייה. תודה לכל מי שעמלו על הניקוד והאיורים המקסימים.

עפרה גלברט-אבני: הסיפור "שמלת העץ" ממש מקסים. כתוב נהדר, מאויר נהדר, תודה!

 

 

* * *

אקדח המאוזר של משה גרינברג דגן, שהיה ממפקדי ההגנה בפתח-תקווה, וגם בעלה השני של אימי דורה-דבורה לאחר שהתאלמנה מאבי בנימין. האקדח, שהוא בן יותר ממאה שנים והיה במצב תקין מאוד, כמו חדש, נתרם על ידי לתצוגת הנשק של ארגון חברי ההגנה בבית אברהם שפירא בפתח-תקווה.

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

גֶּשֶׁם חָרְפִּי

עֵינָי יְכוֹלוֹת אֶלָּא

לְהִתְבּוֹנֵן בְּיָמִים אֲבוּדִים

שַׁלְוָה בִּשְׂפַת יָם,

אַהֲבַת אָדָם,

פְּרִיחַת הָרוֹתֵם,

כַּלָּנִית בִּפְרִיחָתָהּ הָאַדְמוֹנִית.

 

בְּנֵי אָדָם מְהַלְּכִים עַל חֶבֶל

מֵעַל תְּהוֹמוֹת,

מְנַסִּים לִשְׁמֹר שִׁוּוּי מִשְׁקָל

בְּשֶׁל יָמִים מְתַעְתְּעִים

זְמַנֵּנוּ.

בַּחֲשֵׁכָה

בְּשִׁכְחָה.

גֶּשֶׁם חָרְפִּי

נוֹסֵךְ אוֹרוֹת עֶרֶב

זִכְרוֹנוֹת סְדוּרִים עַל

שֶׁאֵינָם

אַתָּה נוֹתָר דּוּמָם

לְלֹא נְשִׁימָה.

זִכְרוֹנוֹת אֲצוּרִים בָּנוּ.

סוֹד שַׁלְהַבְתָּם מֵפִיחַ

אוֹר עִלָּאִי שֶׁל הִתְעַלּוּת

מֵאִיר יָם גָּדוֹל וְאַגְדִּי.

וְרוּחַ שֶׁל חֹרֶף מַשְׁמִיעַ

שִׁירִים יְשָׁנִים בְּלִוְיַת

מַקְהֵלַת עֵצִים.

רון גרא

 

* * *

אהוד בן עזר

עֵרָה ההיפרית

 

אצל עֵרה הכול קורה בְּהִיפֶּר, לא בהיפר-שוק אלא בהיפר-אקטיבי. אין לה רגע מנוחה, אף לא כדי לסדר היטב את הציפורניים. כאילו מנוע קטן מפרפר בתוכה כל הזמן, מטרטר מהבטן ומקפיץ אותה.

סבא מצד אימא אומר עליה שאין לה "זִיץ-פְלַייש", שזה בגרמנית, או גם ביידיש – בשר-של-ישיבה, והכוונה לא שאין בשר לאיזה מטבח של ישיבה, אלא שחסר בשר למישהו באבר שיושבים עליו, ולכן הוא מקפץ כל היום.

סבא מצד אבא אומר שאולי שמו לה במקום ההוא פלפל חריף, ואם יוציאו – ערה תירגע.

 

היא קמה מוקדם בבוקר כי השינה היא אוייב שלה. גם בתרדמתה היא אינה רגועה כי יש לה חלומות של ריצה למרחקים ארוכים, ועקצוצים של זיעה מלוחה בכל מיני פינות בגוף, והרגשה מתמידה ומעיקה שיש המון דברים שצריך להספיק, להגיד, לשיר ולעשות, ובקיצור – גם כשהיא ישנה היא כאילו לא כיבו את המנוע שלה.

 

ערה מעסיקה את עצמה בהמון דברים. היא רוקדת בלט. משתתפת בלהקת בית-הספר. לומדת פיתוח-קול ושרה אריות מתוך אופרות של מוצארט: "דון ג'יובאני", "חליל הקסם", ו"קוזי פאן טוּטֶה". הולכת לקונצרטים של הפילהרמונית, וגם לקונצרטים קאמריים, בולעת ספרים, ודווקא באנגלית. מספיקה לכתוב כל שבוע כתבה קטנה בתור עיתונאית-נוער, עושה עבודה על שלושה מוטיבים עממיים אצל שלושה מלחינים ישראליים, מרק לברי, פאול בן-חיים ונועם שריף. חוץ מזה היא משחקת טניס. נותנת שיעורים פרטיים בחשבון ובאנגלית. בערבים היא משמַרְטֶפֶת לפעמים. ההורים שלה, מצבם טוב. דווקא מבקשים ממנה להוריד קצת את מתח הפעילות. לשווא. דבר אל הרוח. רגע היא פה, ורגע – כבר נעלמה. נותר אחריה רק הרשרוש הדק של שובל שערה הארוך, ודמותה הקטנה, העגלגלה, כמו פקעת קופצנית שמכדררת את עצמה.

 

ציוניה של ערה מעולם, חוץ מבהתנהגות. היא אינה חדלה לדבר, גם בשיעורים, טוענת שמשתעממת. מנת-המישכל שלה גבוהה. לכאורה היא מספיקה, וגם יש לה – הכול, אבל דבר אחד אין לה, וזה די מעצבן אותה, וגם מדאיג את הוריה –

אין לה עדיין חבר.

היא ניסתה לצאת עם כמה בנים, או שניסו לצאת איתה, מהכיתה, ומכיתות אחרות, וגם יותר מבוגרים, אבל תמיד, תמיד זה היה נגמר אחרי הערב הראשון או השני.

 

לבסוף לא נשאר אלא גדי השבלול. האמת, ערה כבר שמה עליו מתחילת השנה. השקט שלו, הביישנות, ההתרחקות הזו וההתקפלות מפני כל מגע מיותר עם האחרים, סיקרנו אותה. במרץ שלה הצליחה לפרוץ את החומות שלו. בכרטיסים של הוריה, שנסעו לחוץ-לארץ, הם הלכו יחד לקונצרט בהיכל התרבות שבו ניצח דניאל בארנבוים על ביצוע הסימפוניה הפאנטאסטית של ברליוז. ערה הסבירה לנדי כי ברליוז כתב את היצירה לפי תוכנית עלילתית. חלום של מוסיקאי שהרעיל עצמו בגלל אהבה נכזבת והוא רואה בהזיותיו תהלוכה אל הגרדום לאחר שרצח את אהובתו, וגם הילולה של מכשפות.

אחרי הקונצרט הם הלכו לאכול המבורגר וצ'יפס ואחר כך ליווה אותה נדי, ובטרם נפרדו תפסה אותו והעניקה לו נשיקה קולנית, שקולה ודאי היה נשמע עד לחדר-השינה של הוריה, בדירה שבקומה השלישית, אילו היו בארץ. אבל לא היה בנשיקה הזו שום דבר חושני. היא כאילו דיברה אותה באותה תזזית שבה הסבירה את הסימפוניה, סיימה לפני נדי את ההמבורגר, גמרה חצי מהצ'יפס שלו, ושלחה אותו לביתו מנושק, ומבלי שהניחה לו לסיים אפילו משפט אחד במשך כל הערב –

 

*

למחרת הודיעה ערה לנדי שהוא בא איתה לָשֶׁבת ערב בשמרטפות.

נדי סירב.

"מה יש, אתה עסוק?"

"לא. אבל..." גימגם.

"נוכל לשמוע אצלם את הפאנטאסטית מתקליטור בניצוח של קאראיאן..."

"לא, לא זה..."

"אמרת שאתה אוהב מוזיקה..."

"לא, לא זה..."

"אז מה? אני מפחידה אותך?"

"לא, אבל את... את פשוט יותר מדי בשבילי..."

"מה זאת אומרת?"

"אני... מרגיש שאת כאילו גדולה עליי בכמה מיספרים... אין רגע שקט איתך. כל הזמן במתח. צריך להקשיב לך, לדבר איתך, להיות מעניין, לענות לך על רמה... זה מתיש, כמו איזה משחק פינג-פונג. אבל שלא נגמר..."

"אתה יודע, נדי, אתה הראשון שאומר לי..."

"אז שתדעי לך שכולם חושבים כך, שאת מעייפת בָּהִיפֶּרִיוּת שלך..."

"אז אני רוצה להגיד לך שאתה חתיכת פחדן עלוב!"

"ואת... מזכירה לי את אימא שלי... כל הזמן, כל הזמן דיבורים... אבל לענות? – אסור!"

"יפה מאוד! – שבלול! – רכיכה..." לא נשארה ערה לשמוע.

 

*

אחרי ימים אחדים קיבל נדי פתק בהפסקה.

 

"קראתי אתמול בספר שיש מין של מכרסמים שאם הם מפסיקים לכרסם, השיניים שלהם צומחות כל-כך מהר שהם כבר לא יכולים לסגור את הפה כדי ללעוס, ומתים ברעב.

אז תחשוב שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ובוא ניפגש הערב.

ובלי להתחדד.

ההיפרית."

 

*

הם נפגשו. היו חברים שבוע. ושוב רבו. אבל להשיג את נדי כבר נכנס לערה באמביציה. היא לא עזבה אותו. שוב היו חברים. הפעם חודש.

ושוב רבו. אבל אחרי כל מריבה ערה ונדי היו מוכרחים להשלים מפני שהיו להם כבר כל כך הרבה טענות זה לזה והם הרגישו שהם ממש מוכרחים להגיד את הדברים האלה, ורק זה לזה, מפני שכבר לא היה אפשר (כל היום וכל הלילה) רק לחשוב ולגלגל עם עצמך את הטענות האלה, שאף אחד אחר גם לא היה, מה פתאום? – מבין אותן.

 

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

מנחם רהט

זיגזוג אמריקאי

התייצבותו של הנשיא ביידן לטובת רעיון המדינה הפלשתינית, אינו יותר משליפה מהמותן, של רעיון עיוועים שנעדר מן המדיניות האמריקאית עד ה-7 באוקטובר. מקסם השווא הזה לא רק מסכן קיומית את ישראל אלא מהווה מפגן מרהיב של הענקת פרס לטרור וראיה לכך שלפעמים הטרור משתלם.

גילוי נאות: בנימין נתניהו ומדיניותו המזגזגת בין ימין-שמאל-מרכז, אינם כוס התה של הטור הזה. קורה. לא כולם מושלמים.

אבל בנושא אחד הוא ראוי למחמאות ללא סייג מצידו של כל ישראלי, ובעצם כל יהודי, שעומדות לנגד עיניו טובתה ועתידה של מדינת ישראל לדורות רבים קדימה, עד בוא המשיח ומעבר לכך: התנגדותו העיקשת של נתניהו להקמת מדינה פלשתינית בין הים לנהר, ונכונותו להיכנס לעימות מטריד בסוגיה קיומית זו עם ג'ו ביידן בכבודו ובעצמו.

ובמילים אחרות: ה'חזרה בתשובה' המלאה מצידו, כפי שמסתבר מעמידתו הקשיחה עכשיו, מאותה אמירה אומללה שסחט ממנו הנשיא לשעבר אובמה בנאום בר אילן המפורסם, ביוני 2009, בדבר הסכמתו החגיגית לעקרון 'שתי מדינות לשני עמים', תיזכר לו. (הרעיון עצמו מעוות להפליא, מפני שבמקרה כזה, אם חלילה יקרה, יזכו הפלשתינים במדינה וחצי והיהודים רק בחצי מדינה: מדינה אחת שתהיה 'יודן ריין' והשנייה עם מיעוט פלשתיני גדל והולך).

ואל יהי הדבר קל בעינינו: נתניהו משלם מחיר עבור התעקשותו והתנגדותו למדינה פלשתינית. לא רק שהנשיא מתעב אותו בשל עמדותיו, מכנה אותו בשמות גנאי, וטורח להפיץ ברבים שראש ממשלת ישראל אינו מוזמן לבית הלבן, אלא שהוא מטפח יריבים פוליטיים של נתניהו בהזמנתם אחר כבוד לוושינגטון, ע"ע ביקורו המלוקק השבוע של גנץ בבירה האמריקנית.

מאוד לא חכם להתעמת עם הנשיא ביידן, דווקא מפני שהוא שרואה עצמו כידיד אמת של ישראל, ונציגה הלא רשמי בבית הלבן. ככלות הכול, היה זה ביידן ולא אחר שטרח להסתכן פוליטית במעמדו במפלגתו שלו, בהזרמה רצופה לישראל של רכבת אווירית כמעט אינסופית, טעונה חימושים וציודים צבאיים מעוררי הערכה, מיד כשנכפתה עלינו מלחמת עזה באוקטובר 2023. כיום מותר לגלות, שאלמלא הרכבת האווירית הזו, אפשר שצה"ל היה נאלץ לעמוד בידיים ריקות מול הרשע העזתי הצרוף, ובעיקר לאחר שמחסני הנשק האמריקני בישראל התרוקנו לטובת אוקראינה, ואילו מחסני הנשק של צה"ל היה מרוקנים למחצה ולשליש ולרביע מחמת תפיסות משיחיסטיות עקומות של קץ עידן המלחמות וש'הם מורתעים'.

לא פחות מבשל כך ראוי ביידן לתהילה על הסיוע הדיפלומטי, בדמות אזהרת ה-Don’t, ששיגר לכל אויבי ישראל בשעתה הקשה, וזו לוותה במפגן כוח אדיר בדמות הארמדה הימית העצומה ששוגרה לאזורנו ובראשה נושאת המטוסים ג'ראלד פורד, שהיא ספינת המלחמה הגדולה בעולם, שעל סיפונה 4,539 חיילים ולמעלה ממאה מטוסי קרב, תקיפה ותובלה מתקדמים.

ועדיין לא אמרנו מילה על האספקה כאמריקאית השוטפת של מטוסי ה-F35, מטוס קרב חמקן מהדור החמישי שמוכיח את יכולותיו המדהימות, ההתקפיות והמודיעיניות, באזורים רוויי איומים. מה היינו עושים בלעדיו?

במילים אחרות: לא היינו מגיעים לאן שהגענו בדרך להשגת היעד הקדוש של השמדת הנאציזם החדש, ללא הסיוע האמריקאי בכלל והביידני בפרט.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מחוסר ההבנה של ביידן לגבי הסיכון הקוראלסי (קוראלס הוא נתיב הפרים שלתוכו הם נדחקים בכוח בדרכם אל השחיטה), שאליו דוחק אותנו ידידנו הדגול ביידן, באמצעות לחציו לטובת הקמת מדינה פלשתינית. למרבה הצער, מה שכל כך ברור לכל ישראלי שעיניו בראשו, ובכלל זה רבים מאנשי השמאל מרכז, בוודאי לאחר שואת ה-7 באוקטובר, אינו מובן עדיין לנשיא וליועציו.  

לא צריך מקורות מודיעינים עלומים כדי להבין, שהפלשתינים – ולא משנה אם הם בעזה, ביו"ש או בחו"ל – חולמים ונערכים למהדורות נוספות של ה-7 באוקטובר. שפך הדמים המזוויע, האכזרי, במימדים שואתיים, של 1,200 ישראלים חפים מפשע, וחטיפת עוד כ-200, מצא חן בעיניהם. הם עצמם מצהירים על היערכותם ל-8 ול-9 ול-10 באוקטובר. מדינה פלשתינית תהווה קרש קפיצה מצויין להטפת דם ישראל בנוסח ה-7 באוקטובר, גם בתל אביב ובעוטף תל אביב. מדינה פלשתינית תהפוך את כפר סבא לכפר עזה, את רעננה לאופקים ושדרות, ואת עפולה לניר עוז. רק מי שחי במרחק 12 שעות טיסה מתל אביב אינו מבין זאת.

ועם כל זאת, מסתבר שכל הרעיון הממוחזר של מדינה פלשתינית (היל"ת), הוא פרי שליפה מן המותן של חבורת יועצי הנשיא, שחיפשו מתחת לפנס איזשהו פתרון למשבר האלים באזורנו. וכל זאת מניין?

המגזין האמריקני הוותיק The Nation, שמאחוריו 159 שנות הופעה רצופה, פשוט הישווה בין טור שכתב ג'ק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן, ב-2 באוקטובר 2023, חמישה ימים לפני מיתקפת החמאס, על אודות המצב באזורנו, לבין אותו טור ממש ששוכתב ביום 10 באוקטובר, 3 ימים אחריה. הטור המקורי של סאליבן הודפס על דפי כתב העת המכובד Foreign Affairs‏‏, ואילו הטור המשוכתב הופיע באתר האינטרנט של ה- .Foreign Affairs

כותב ה-The Nation: "בבסיס מאמרו המודפס של סאליבן עמדה תמיכה בגישת הסכמי אברהם למזרח התיכון, אג'נדה הנותנת עדיפות ליצירת מערכת ברית אזורית בין ארצות הברית, ישראל וערב הסעודית הבנויה על אינטגרציה כלכלית וצבאית – כאשר כל בעיית חוסר המדינה הפלשתינית והיעדר זכויות האדם של הפלשתינים נדחקת הצידה. הגרסה המודפסת אינה מזכיר כלל את הצורך בפתרון שתי המדינות... ואילו במאמר המקוון טוען סאליבן כי 'חמאס, שביצע מעשי זוועה המזכירים את ההרס הנורא ביותר של דאע"ש, אינו מייצג את העם הפלשתיני... אנחנו מחויבים לפתרון שתי המדינות."

וכך נמצאנו למדים, כיצד נולד מיקסם השווא המסוכן הקרוי מדינה פלשתינית. תוך ימים ספורים, כהרף עין, הועתק מרכז הכובד של פתרון המשבר מהכא להתם. כך זיגזג הממשל בזריזות אקרובטית  מן הקצה אל הקצה. מה שהניע את הלהטוט המרהיב הזה, היה כמובן ה-7 באוקטובר. הווה אומר: פרס לטרור, ברוח: תקפתָּ – קיבלתָּ.

ה-  The Nationשידוע כמגזין 'שמאלני אינטלקטואלי', שדווקא תומך במדינה פלשתינית, ובז להסכם השלום העתידי עם סעודיה כ'הסכם בין שתי מדינות משטרה', לועג, מעצם עמדתו הפוליטית, ליועץ סאליבן: "ג'ק סאליבן כבר תיקן את המניפסט שלו פעם אחת. אבל הוא צריך להמשיך לעבוד על השכתובים. כי יש עוד הרבה בעיות במדיניות החוץ של ביידן שעדיין זקוקות לתיקון דחוף."

מבחינתנו חשוב היה האירוע התקשורתי המפתיע הזה, על מנת להבין כיצד רוקח משבר בינלאומי מרקחות בלתי אכילות בעליל.

מנחם רהט

 

* * *

נעמן כהן

שבויות יהודית – "סבאייה"

ממוחמד לדעא"ש ולחמאס

לראשונה נחשפו שתי הקלטות המפלילות  מחבלים בארגוני טרור שלקחו חלק במתקפת ה-7 באוקטובר, השתתפו בטבח בעוטף, וחטפו בעצמם אזרחים ישראלים – ושימשו, במקביל, כמורים בבתי ספר של אונר"א. צה"ל פירסם תעודות זהות של ארבעה מחבלים שהשתתפו בטבח.

בהקלטה הראשונה, מתאר המחבל ממדוח חסין אחמד אלקאק, שעובד כמורה בבית ספר יסודי של אונר"א בחאן יונס, כי הוא נמצא בתוך שטח ישראל: "טוב אני בפנים, אצל היהודים בפנים," הוא אומר בשיחה.

בהמשך, כשנשאל כיצד יחזור הביתה – הוא עונה: "כשאמות."

בהקלטה השנייה מחבל נוסף, יוסף זידאן סלימאן אלחואג'רי, שעובד גם כמורה לערבית בבית ספר של אונר"א בדיר אל-בלח, מתאר את כניסתו לשטח ישראל ומציין שיש בידיו חטופות ישראליות.

הוא נשאל בשיחה היכן הוא נמצא – והוא עונה: "איפה שנמצאות השבויות. יש לנו שבויות – תפסתי אחת." בהמשך השיחה אלחואג'רי צוחק על כך שמחבל נוסף הביא סוסה – ככל הנראה מדובר על אישה – ונאמר: "סוסה אצילית, לא סתם סוסה."

בנוסף, אלחואג'רי מספר בהקלטה כי הוא "נכנס פנימה" לשטח ישראל וראה איך"ירו להן בעיניים." בהמשך השיחה הוא אומר: "תקשיב, קרעו אותם, אפילו שברו את המצלמות ואת השערים. וואו מה הם עשו שמע – עשו פעולות שחרור אינשאללה."

https://ch10.co.il/news/888517/

המחבלים שהשתתפו במעשי הטבח והטרור השתמשו במינוח הערבי-מוסלמי "סבאייה" מונח המתאר נשים וילדים כרכוש של גבר מוסלמי. מונח שההקשר שלו הוא עבד, או שפחה.

השימוש במונח מוכר לכל מוסלמי. כשמוחמד כבש את אל-מדינה הוא רצח את כל הגברים היהודים משבט קוריטה ומכר את כל הנשים והילדים בשוק כעבדים ושפחות. הוא מיד קבע שכל רכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים – שייך למוחמד ולערבים. סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27.

מוחמד אף אינו מסתפק בארבע נשים, כפי שמותר בקוראן לכל מוסלמי. רק הוא באופן אישי, קיבל אישור  מאללה, אלוהיו, לקחת נשים ללא הגבלה כרצונו. ביניהן נשים שלקח כשלל, ואף את אשת בנו המאומץ.  סורה 33 פסוק 50. סורה 33 פסוק 37. 

מוחמד לקח שתי נשים יהודיות כשלל מלחמה. האחת נערה יפהפייה בת 17 בשם צפיה, שמוחמד רצח את בעלה בעינויים קשים והכריחה לחזות בגופתו. ונשאהּ לאישה (אחת מ-13 נשותיו)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%94

וכן אישה יפה בשם ריחנה שנלקחה גם היא כשלל. הוא לא נשאהּ לאישה ונשארה אצלו כשפחת מין. שתי הנשים הללו שנלקחו ע"י מוחמד כשלל מלחמה ידועות לכל מוסלמי. המחקר בשנים האחרונות מצא שהיו לו עוד נשים יהודיות כשפחות שלקח כשלל:

(מיכאל לקר, "הנשים היהודים בחיי מוחמד", "אל-ארצ'", 26.5.2015)

https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/2015-05-26/ty-article/0000017f-f8f3-d460-afff-fbf7df8a0000

 חלום "החזרת עטרה ליושנה" מנחה את התנועות האסלאמיות. כך מחבלי דאע"ש שהלכו לפי דוגמת מוחמד ולקחו את הנשים היזידיות כשלל מלחמה ומכרו אותן לעבדות לכל המרבה במחיר ולקחו בחינם לעצמם. וכך היום מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי.

כל כך מגוחכים השקרנים האומרים ש"זה אינו האיסלם האמיתי..." אם מעשי מוחמד אינם האיסלם האמיתי מהו כן האיסלם האמיתי?

 

עם חיבוק גדול של הנהגת המגזר הערבי,

ראאד סלאח, תומך הטרור, חוזר ובגדול

אחרי שהתנועה שלו הוכרזה כארגון טרור, ראאד סלאח גייס את פעיליו לשעבר ובכיסוי חדש ותמים של "ועדות להפצת השלום", ובחסות ועדת המעקב, הוא שולח זרועות לכל המגזר הערבי. שניים מאנשי ה"שלום" הללו מואשמים בסיוע לחמאס.

"הוועדות להפצת השלום" הוקמו לראשונה על ידי ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בשנת 2017 – כשנה וחצי אחרי ההוצאה של התנועה שלו מחוץ לחוק. על פני השטח, מדובר במיזם שהפרקטיקה שלו מזכירה את זו של ה"דעווה", שמטרתה במקרה שלנו לקרב כמה שיותר אנשים דרך פעילות חברתית וחינוכית, ודרך מלחמה באלימות, עידוד סולחות ועוד. סלאח – שפעילותו זו חוסה תחת כנפיה של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל – מסתובב בשנים האחרונות מיישוב ליישוב, מכפר לכפר ומעיר לעיר, ומקים קבוצות מקומיות של "ועדות השלום". הוא פועל מול הציבור, מול האימאמים במסגדים, מול ראשי הרשויות, ומול קבוצות של נשים וסטודנטים. מדובר בפרויקט בלתי נתפס בהיקפו. סלאח עצמו התבטא באחת ההזדמנויות ואמר שהרשת שלו פרוסה בלפחות 90% מהמגזר הערבי. ספק אם יש היום עוד איש במגזר הזה – פוליטיקאי, מפלגה או כל גורם אחר - שמחזיק בתשתית דומה לזו שאותה בנה בשנים האחרונות אחד השונאים הגדולים של מדינת ישראל.

ראאד סלאח הוא אוייב של הציונות. אוייב של היהדות. אוייב של המדינה. אוייב של צה"ל. איש אנטישמי, שונא ישראל, התומך בפיגועים ותומך במפגעים. הוא קרא לנו "חיידקים", הוא כינה אותנו "קופים", הוא הבטיח ש"לא יחלוף זמן רב עד שירושלים תהפוך לבירה אסלאמית עולמית עבור ח'ליפות אסלאמית עולמית." הוא דיבר על החובה "להוציא לדרך אינתיפאדה אסלאמית ערבית מאוקיינוס לאוקיינוס." "אתם תיעלמו," התנבא, "ויום יבוא ורחובות ירושלים יתבהרו מהדמים ששפכו חיילי הכיבוש שכבשו את אל-אקצא, והכבוד יחזור."

חגיגות השחרור שלו מהכלא, שאליו נשלח אחרי שהילל ושיבח את המחבלים שרצחו שני שוטרים בהר הבית, לימדו עד כמה פופולרי האיש במגזר הערבי בישראל. אלפי חוגגים צוהלים, שיירות של רכבים, וסתם עולים לרגל שהגיעו לחזק אותו. חברי כנסת באו ללחוץ את ידו. ראשי מועצות הגיעו לכבד אותו. משלחות של תלמידים המתחנכים בבתי הספר של מערכת החינוך הישראלית הגיעו כדי לברך אותו.

ספק אם יש במגזר הערבי עוד גורם שמחזיק תחתיו רשת גדולה ומשמעותית כזו, שמכסה כמעט כל נקודה במגזר, עם אנשים וסניפים שפועלים תחתיו. לאן כל זה הולך? כל אחד רשאי להעריך כרצונו. אבל נוכח ההיכרות עם האיש ועם כוחו, נוכח ההיכרות עם עברו, נוכח ההיכרות עם התנועה שהקים ואשר הוכרזה כארגון טרור, נוכח העובדה שרבים מאוד ממי ששיתפו איתו פעולה בארגון ההוא עברו לשתף איתו פעולה במיזם הזה, ונוכח ההנחה הלא מאוד מופרכת שיש סיכוי קטן מאוד שכל אלה המירו בהמוניהם את האידיאולוגיה שלהם ואת תפיסתם לגבי המדינה, האלימות והטרור – נוכח כל זה ראוי שמישהו ייתן את דעתו על מה שמתרחש פה, די מתחת לרדאר.

(קלמן ליבסקינד, "עם חיבוק גדול של הנהגת המגזר הערבי, ראאד סלאח, תומך הטרור, חוזר ובגדול", מעריב 1.3.24)

https://m.maariv.co.il/journalists/Article-1080259
 האם גם כאן השב"כ נם את שנתו מתוך קונספציה שהשייח ראאד סאלח מורתע? כנראה שכן.

 

יעל תמיר – בפילוגנו נפסיד כדי לא להעליב את הערבים

יעל תמיר (הוז מבית אימא). (מישהו יודע את שמה המקורי?) שרת החינוך לשעבר מטעם מפלגת העבודה, המתנאה כפילוסופית, וכיום נשיאת מכללת בית ברל מדווחת: "הורדנו את הסלוגן 'ביחד ננצח' כי הוא פגע בסטודנטים ערבים":

https://x.com/Now14Israel/status/1764717809169273242?t=o8YtN8CwtObCAfzTOLrZ1w&s=03)

הבנתם? עלינו להיות מפולגים כדי לא להעליב את הערבים תומכי החמאס במלחמה!

בטוחני שברל-יעקב כצנלסון-הכהן שניסח את "היזכור" לחללי ההגנה וצה"ל, שהמוסד נקרא על שמו מתהפך כרגע בקברו מחוסר נוחות. מה לו ממייסדי תנועת העבודה ולאותה אישה העומדת עכשיו בראש המוסד שנבנה לזכרו?

מילא שלא תדגול בשלימות הארץ כמוהו, אבל לבגוד בשלימות העם כדי להתחנף ולרצות את האוייב?

הפילוסופית "המחנכת" תמיר, מבית הוז-שרת מאבות "העבודה", היא היא הסמל לשקיעת מפלגת העבודה ולהשלכתה לפח האשפה של ההיסטוריה.

אני מקווה שתלמידי בית ברל, יסלקוה מתפקידה. היא לא ראויה לו.

 

התנצלות – אפולוגיה

Errare humanum est

אהוד: לנעמן כהן –  מעירים לי שהתבלבלת. כתבת "גולדה מאבוביץ' מאיר" וצ"ל "גולדה מאבוביץ' מאירסון מאיר." הרי נורא נורא חשוב לכתוב את השמות ה'מקוריים' וכל המאריך בהגדרת השם הרי זה משובח. והפעם דווקא קיצרת. לא חבל?" ("חדשות בן עזר", 1930)

אהוד, אכן חבל. מודה ומתנצל על הטעות האיומה. רק חבל שלא הבאת גאולה לעולם ולא הבאת את שם הקורא המסור והדקדקן ששם לב לטעות כדי שאוכל להודות לו אישית על הערתו ולהתנצל בפניו. "לטעות זה אנושי" מקווה שיסלח לי. אנא הודה לו בשמי על שהוא קורא בעיון כה רב את דבריי.

 

מהו הרמדאן בשביל הערבים?

כל הפרשנים בטלוויזיה חלוקים באשר לחשיבות חודש הרמדאן לערבים והסיכוי לעסקה עם החמאס בחודש זה. ואין גבול לפטפטת שלהם בנושא.

כידוע בתחילה קבע מוחמד את צום יום הכיפורים כיום צום בגלל רצונו למשוך את היהודים אל דתו ולקבל אותו כנביא. משלא קיבלו, הוא חיסל את הגברים, ומכר את הנשים והילדים לעבדות, ואז הוא זנח את צום יום הכיפורים וקבע במקומו צום מזריחה עד שקיעה במהלך כל חודש הרמדאן. המחלוקת בין הפרשנים על יחסו של יַחְיא אבראהים חסן סִנְוָאר לרמדאן ולחשיבות העיסקה לפני תחילתו היתה רבה.

רש"י מפרש כי חודש הרמדאן כל כך קדוש עד כי סינואר ירצה דווקא לפניו להגיע לעיסקה.

ראב"ע לעומתו מפרש כי הרצון לחוג את חודש השלום יביא לעיסקה גם לאחר תחילת החודש.

רד"ק היה סבור שאין ספק שהרצון להפסקת אש הוא ממהות הרמדאן.

המלבי"ם לעומתו היה בטוח שהשלום הוא מהות הרמדאן ולכן תהיה עיסקה לפניו.

תיק"ו.

והנה קם פרשן ערבי-מוסלמי, סולימן מסוודה, ואומר את האמת: "עיסקה עד רמדאן? אחד הדברים המצחיקים ששמעתי זה שחמאס לא רוצה הסלמה ברמדאן כי זה חודש קדוש. רמדאן אכן החודש הכי קדוש בלו"ז המוסלמי, אבל גם הקרבות הכי חשובים היו ברמדאן (המוסלמים ניצחו בהם).

מצד שני זה לא מפתיע אותי. הרי ראש אמ"ן ורח"ט מחקר. וכו' לא יודעים ערבית אז למה שיבינו איסלאם?

https://t.me/SuleimanMasNews/2951

סולימן מסוודה צודק ולא צודק. הוא צודק בהחלט בהצביעו על הפיליסטיניזם המוחלט (במובן של בורות) של גופי מודיעין שאינם דוברים ערבית, ואינם מכירים כלל את הערבים בהבנה כלשהי של המוסלמים.

הוא גם צודק שבחודש הרמדאן היו קרבות חשובים של המוסלמים.

"בכל שנה בחודש רמדאן, ובפרט לקראת ציון ה-10 ברמדאן, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בין סוריה ומצרים לבין ישראל בשנת 1973, מדגישים אנשי דת בכירים במצרים, ובראשם המופתי שוקי עלאם, כי רמדאן הוא חודש הג'יהאד בו אירעו "הניצחונות הגדולים בהיסטוריה המוסלמית." קרב בדר, כיבוש מכה במאה ה-7 לספירה, כיבוש אנדלוסיה וחלקים מדרום צרפת במאה ה-8 לספירה, קרב קרני חיטין נגד הצלבנים במאה ה-12 לספירה, קרב עין ג'אלות (עין חרוד) נגד המונגולים במאה ה-13, ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5023

סולימן מסוודה והמופתי שוקי עלאם אינם צודקים בהגדרתם את כל הקרבות כניצחון. לא נכון. קרב בדר ומלחמת יום הכיפורים לא היו ניצחון למוסלמים, אלא הפסד.

לגופו של עניין, העניין היחיד של יַחְיא אבראהים חסן סִנְוָאר לרמדאן אם הוא יוכל לתרום לשרידותו הפוליטית ואיך לנצל אותו. רק לפי זה הוא יבחר אם ללכת לעיסקה אם לאו.

 

בנימין גנץ מסכן את הדמוקרטיה הישראלית

הנסיעה של בנימין גנץ לארה"ב למו"מ בניגוד להחלטת הממשלה ולאישור ראש הממשלה, לא רק שמנוגדת לכל מהלך תקין של מימשל, אלא מסכנת מאוד את המשטר הדמוקרטי. לכן במעשהו זה מסכן בנימין גנץ את הדמוקרטיה הישראלית.

 

אולי ביבי צדק והמחאה באמת היתה רק נגדו?

"בינואר 2023 שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, משה רדמן-אבוטבול (הוא הוסיף לשמו את שם משפחת אימו כדי לשאת חן בעיני המרוקאים), ורן הר נבו וחבריהם (בהנהגת התנועה הפרוטסטנטית) ביקשו ממתנגדי הממשלה וגם מתומכיה את המנדט למנוע את הפיכת ישראל לדיקטטורה. הם הצליחו במשימתם, ולכן היה מצופה שיחזירו את המנדט וישובו לביתם. אך מתברר שבפוליטיקה הישראלית האלטרואיזם מתחיל ונגמר בתרומת כליה." כך כותב עיתונאי הארץ מיכאל האוזר-טוב, וממשיך: "מקוממת גניבת הדעת שלאט לאט מתרחשת על ידי אנשים עתירי זכויות שהנהיגו את המאבק נגד ההפיכה המשטרית שקוראים לבחירות עכשיו."

"את תמיכתי," כותב האוזר-טוב, "נתתי לפני שנה בנאמנות לברסלר, רדמן למטרה אחת בלבד: מאבק נגד הניסיון לחרב את חוקי היסוד ולבצע הפיכה משטרית בישראל. לא יצאתי לקפלן מדי מוצ"ש כדי להפיל את נתניהו. גם לא למען חוק הגיוס, לא נגד התקציבים לישיבות, ולא בקריאה לעצור את המדיניות הפירומנית של איתמר בן גביר. לאורך 2023 נתניהו טען שוב ושוב ושוב שהמחאה נגד ההפיכה היא בסך הכול עוד דרך להפלתו. שאם זה לא היה על ה'רפורמה', זה היה על משהו אחר. אם זו תמשיך להיות התנהלותם של ראשי המחאה — כנראה שביבי צדק.

"לצלצל בפעמונים ולהבהב בנורות האדומות אפשר רק פעם אחת. אם יתברר בדיעבד שזו היתה אזעקת שווא שמאחוריה מסתתרים רצונות פוליטיים להדחת נתניהו – אותם אנשים מהימין שציפינו מהם לצאת נגד המהלך הנורא של הממשלה, לא יצאו בפעם הבאה; וכזו עוד בהחלט עשויה להיות. רתימת התשתיות והארגונים שנבנו במחאה למאבק להדחת נתניהו תוכיח את כל מה שאמרו מתנגדינו. אם רדמן רוצה ללכת לפוליטיקה – ככל הידוע לי בימים אלו ממש נערכים פריימריז במפלגת העבודה. תפסיקו לערבב בין המחאה לבין הפוליטיקה."

(מיכאל האוזר-טוב, "אולי ביבי צדק והמחאה באמת היתה רק נגדו, "אל-ארצ'", 5.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-05/ty-article-opinion/.premium/0000018e-0914-d3bd-afce-b9d7b3aa0000

קצת מוזר. האם האוזר-טוב לא הבחין שהתנועה הפרוטסטנטית היא בעיקרה תנועת רל"ב ללא קשר למאבק בעד הדמוקרטיה?

 

טבח הילדים

נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן

38 ילדים נרצחו במלחמה, 42 נחטפו לרצועת עזה על ידי חמאס וארגוני טרור נוספים. שניים מהם, כפיר ואריאל ביבס, עדיין חטופים בעזה. כך לפי דוח על ההשפעות של המלחמה וטבח 7 באוקטובר על הילדים בישראל. עוד עולה מהנתונים כי 19,407 ילדים נפגעו בגוף ובנפש בפעולות איבה מאז פרוץ המלחמה ועד ל-28 בפברואר. בעקבות מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, 20 ילדים נותרו ללא הורים ו-96 התייתמו מהורה אחד.

דו"ח על ילדי המלחמה: 38 נרצחו, כ-50 אלף פונו מבתיהם – ו-96 התייתמו מהורים

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=839614&forum=scoops1

 

ח"נ ביאליק – על השחיטה

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

 

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

 

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

 

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

 

בפרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה או קישנעווער פאגראם) 1903 שהתרחשו בסוף חג הפסח 1903 ונמשכו שלשה ימים. נרצחו 49 יהודים. בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו. הפורעים נעצו מסמרים בראשי קורבנותיהם, ניקרו עיניים והשליכו תינוקות מהקומות העליונות אל המדרכות. הם סירסו גברים ואנסו נשים. במהלך הפרעות עבר הבישוף המקומי במרכבתו ובירך את ההמון.

אז לא היה צה"ל.

 

הלכה יהודית חדשה – "ייהרג ובל יעבור"

"נמות ולא נלך לצה"ל"

ההלכה קובעת את הכלל "ייהרג ובל יעבור" בשלוש מצוות העומדות מעל פיקוח נפש: שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה זרה.

משמעות ההוראה היא שגם אם הימנעות ממעבר על אחת ממצוות אלו מסכנת את חייו של היהודי, או שקיים סיכוי שהיא תביא בוודאות למותו – עליו למסור עצמו להריגה ולא לעבור עליהן.

והנה על רקע סכנת חוק הגיוס החדש מסתבר שתלמידי הפלג הירושלמי של ישיבת פוניבז הליטאית (אין קשר לעם הליטאי לשפתו ולתרבותו) יצרו הלכה חדשה: גיוס לצבא זה ייהרג ובל יעבור.

תלמיד בשם משה אומר: "גם אם יהיה חוק גיוס חובה, נמות ולא נתגייס," תלמיד אחר מחזק אותו: "אם אחד יבוא אליי עם אקדח על הפנים ויגיד לי: 'אתה רוצה למות או להתגייס?' אני אגיד לו שאני רוצה למות ואני לא אתגייס."

"הדבר הכי חשוב זה לימוד תורה – והצבא בעצם הוא דבר שולי," ממשיך אחד התלמידים. "אנחנו תורמים למאמץ המלחמתי מעצם לימוד תורה," מוסיף משה, "יש פה קבוצה גדולה שהיא במילואים – אנחנו כבר במשך שנים בסדיר, מגינים כל דקה על חייל נוסף שלא ימות. התורה שלנו עכשיו מגינה על אחרים. התורה שלנו, היא מונעת מלחמה יותר גרועה, עם יותר הרוגים, עם יותר דברים."

גם לטבח הנורא שחמאס וארגונים נוספים ביצעו בו בשמחת תורה ב-7 באוקטובר, לתלמידים יש הסבר. "קודם כול, היתה מסיבה," מתחיל משה, "כל אלה שנתנו במובן מסוים יריקה לאבא, חטפו בחזרה. אין מה לומר – הטבח העיקרי היה בכאלה שלא האמינו."

אלעד, תלמיד ישיבת פוניבז' מהפלג הירושלמי טען כי רק בזכות שהם למדו תורה לא היו יותר קורבנות ולא הגיעו מחבלים לתל אביב ולירושלים. "דרך אגב, ביישובים ששמרו שבת לא נכנסו המחבלים," הוסיף אלעד, "זה סימן שמי שלא שומר תורה ומצוות, הולך למסיבת הנובה, שזו מסיבה של ייהרג ובל יעבור." כשנשאל מה יש לו להגיד לאימא שהבן שלה נמצא כעת בשוג'אעייה והיא לא ישנה בלילה אמר שהוא מוכן להגיד עליה פרק תהילים, אבל שהיא גם "יכולה לשלוח את הילד שלה ללמוד תורה."

"לא צריך ללכת להביא סטייקים לחיילים, להביא להם שקיות עם כיבוד. כל מה שהיה עכשיו בציבור החרדי – זה נחיתות. אתה לא מאמין שהתורה שלך היא ערך עליון, היא המגינה, אתה הולך, מביא לחיילים – נחיתות מוחלטת."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=839603&forum=scoops1

("נמשיך לשבת ללמוד עד המוות": הקולות ברחוב החרדי על הגיוס)

https://www.mako.co.il/news-israel/2024_q1/Article-4cb9b6c1dc00e81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

מסתבר שלפי ההלכה החדשה "למות על אי גיוס לצה"ל (ולא לצבא הצאר למשל) זה "ייהרג ובל יעבור" ומצוות לא תעשה. ו"ללכת כצאן לטבח" זו מצוות עשה. (אגב קצת מזכיר את נימוקי הפרוטסטנטים לפני ה-7 לאוקטובר).

אני דווקא סבור שההלכה מבית המדרש של קארל הלוי-מרקס צאצא רש"י והמהר"ל מפרג לפיה "האלוהים של היהודי הוא הממון" נכונה יותר.

אם הגיבורים הגדולים האלה היו יודעים שבאמת ימותו אם לא יתגייסו לצבא (כמו אבותיהם שהתגייסו מפוניבז' לצבא הצאר) היו מיד מתגייסים, ומכיוון שלא ניתן לאיים עליהם במוות פסיקתו של הלוי-מרקס תעזור. יש למנוע מהם כל מימון והם יתגייסו. לאט בהתחלה עד שזה ייהפך למנהג המקום ומכך גם הלכה מקובלת.

 

דוד זונשיין אוייב השלום

דוד זונשיין אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מתנאה בעצמו כ"פעיל שמאל, וממשתתפי המאבק להשבת החטופים.ות ולהכרזה מיידית על הפסקת אש," כותב שאבא של מאזן "מתנגד לאלימות כדרך פעולה, ושהוא התייחס לחרדה נוספת של הציבור היהודי: זכות השיבה, באומרו שהוא מבין שיבקר בצפת, עיר הולדתו, כתייר ולא כפלסטיני ששב אל ביתו."

אבא של מאזן "המתון" אומר זונשיין נדחה ע"י כולם. בנימין מיליקובסקי-נתניהו, אהוד ברוג-ברק, שלי יחימוביץ', יאיר למפל-לפיד ואפילו ניצן הורוביץ.

"מחמוד עבאס," אומר זונשיין, הוא הסמל של העיוורון העמוק של הישראלים היהודים, שמאמינים כי אם יתעלמו מהפלסטינים הללו ייעלמו. הם לא ייעלמו. הבעיות בין העם היהודי בישראל לבין העם הפלסטיני קשות ומורכבות, ומאליו הן גם הקריטיות ביותר לפתרון. זו לא מכונת הרעל של נתניהו, זה הציבור שמאפשר אותה."

 (דוד זונשיין, "עבאס הוא סמל לעיוורון העמוק של הישראלים, ולא רק בימין", "אל-ארצ'", 3.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-02/ty-article-opinion/.premium/0000018d-f55b-da4e-adbf-f7fb8de10000

ונניח רק נניח שזונשיין צודק (והוא לא) ואבא של מאזן הוא אכן מלאך השלום, אז מה?

הרי הוא חי רק בזכות צה"ל והכיבוש. אילולי צה"ל היו הוא ואנשיו ממזמן נזרקים מגגות רמאללה למטה בדיוק כפי שנזרקו אנשיו בעזה. צה"ל הוא השומר והמגן על חייו. לכן מאבקו של זונשיין להפסקת אש בעזה על מנת להציל את שלטון החמאס ולשקמו מסכנת את חיי מלאך השלום שלו. ואת הסיכויים לשלום. זונשיין פרדוקסלית הוא הוא אוייב השלום.

 

דוד אמיתי – מגבעת חביבה לאינדקס הספריה הלאומית

כל גוף פוליטי שואף להשתלט על הידע, והידע החשוב מרוכז בספריה הלאומית.

למשל, אִינְדֶקְס לִיבְּרוֹרוּם פְּרוֹהִיבִּיטוֹרוּם : Index Librorum Prohibitorum, "רשימת הספרים האסורים") היא רשימה של חיבורים שהכנסייה הקתולית אסרה על פרסומם. המטרה המוצהרת של הרשימה היא להגן על ערכי האמונה והמוסר של המאמינים, על ידי הטלת איסור על קריאת ספרים או חיבורים בשל היותם לא מוסריים או סותרים את עיקרי האמונה. המהדורות השונות כוללות גם את חוקי הכנסייה הנוגעים לקריאה, למכירה ולצנזורה של ספרים. ספרים שעברו את הבדיקה הודפסו כשעל עמוד השער מופיע הציון "nihil obstat" ("אין מונע") או "Imprimatur" (ניתן להדפסה). ה"אינדקס" ראשון הוצא ברומא על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי (1557, 1559).

בדצמבר 2021 מונה אויבו של מיליקובסקי-נתניהו, עוה"ד שי ניצן, ששימש לפני כן כפרקליט המדינה, לתפקיד "רקטור הספרייה הלאומית", תפקיד חדש שהומצא ושלא היה קיים לפני מינויו. לאחר שנתיים שונה השם ל"מנהל אשכול תוכן". והנה כעת רוצה שר החינוך יואב קיש למנות למועצת הספרייה הלאומית שני אנשי תקשורת תומכי נתניהו, ד"ר רן ברץ, לשעבר ראש מערך ההסברה של ראש הממשלה, וקרולין גליק, לשעבר עוזרת ליועץ המדיני שלו.

ומי יוצא נגד המינוי? לא אחר מאשר דוד (דודו) אמיתי (מישהו יודע את שמו המקורי? כיליד עין החורש ודאי מיכל לרנר-סנונית יודעת) , יו"ר איגוד הארכיונאים, שהוא בוגר "השומר הצעיר" שעבד בעבר בגבעת חביבה – מרכז לדיאלוג ערבי-יהודי, ומשתתף פעיל בהפגנות נגד הממשלה ונגד נתניהו.

קוראי "חדשות בן עזר" הוותיקים ודאי זוכרים שפעם הוא השתתף ככותב בעיתון והתנאה שאצלו בגבעת חביבה מחנכים נגד גזענות, אך למרות כל מאמציו הרבים הוא לא הצליח למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד מערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה שאינו גזען.

מכל מקום כרל"ביסט הוא תומך במינוי מתנגד לביבי אך לא במינוי תומכיו. בנוגע לברץ וגליק, אמיתי כתב לקיש כי להבנתו, "כוחם וחוזקותיהם הם בתחומים אחרים, שאין חשיבותם פחותה חס וחלילה, אך הם אינם תואמים את מה שציינתי לעיל." ועוד כתב: "הן גברת גליק הן ד"ר ברץ הם אנשי מדיה, תקשורת ויחסי ציבור מובהקים על כל המשתמע מכך ציבורית ופוליטית. תרומתם בתחומי פעילותם, כולל כתיבה ופובליציסטיקה, איננה בהכרח מה שאנו מבינים במושג החשוב 'אנשי רוח וספר'."

לצד גליק וברץ, בחר קיש לקדם גם את מועמדותו של איש החינוך הדרוזי ג'מאל אסעד. גם בנוגע אליו כתב אמיתי כי הוא חושב שאינו מתאים לתפקיד. "מר אסעד הוא איש חינוך מובהק, תחום שקשה להגזים בחשיבותו, אך מקורות חייו אני למד על חוזקותיו הניהוליות יותר מאשר על זיקתו לעולמות התוכן והספר," כתב. (כאילו שלשי ניצן יש יכולות אחרות).

בחוות דעתו נגד מינוי השניים לתפקיד, הציע אמיתי מועמדים אחרים בעלי "זיקה מובהקת לעולמות הרוח והספר," דוגמת המשוררת אגי משעול, האמן ויזם התרבות סעיד אבו שקרה, הסופר והפובליציסט האנטי-ישראלי, היווני-נוצרי שהסתערב, עודה בשאראת, "ועוד רבים ורבות התורמים לבניין התרבות והרוח בישראל."

(עופר אדרת, "קיש מבקש למנות למועצת הספרייה הלאומית שני אנשי תקשורת תומכי נתניהו", "אל-ארצ'", 5.3.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2024-03-04/ty-article/.premium/0000018e-09dd-d857-adff-cffda73f0000

בקיצור, דוד אמיתי שהיה שנים רבות מנהל ארכיון מאיר ולד-יערי בגבעת חביבה מן הסתם רוצה ליישם גם בספריה הלאומית את ה"קולקטיביות הרעיונית" שלו ולפקח כמוהו על איזה ספרים ייכנסו לספריה. בדיוק כפי שהיה בוותיקן, בברית המועצות, ו"בקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר".

נעמן כהן

 

אהוד: המשוררת הלאומית החשובה אגנס-אגי משעול קראה בהפגנה בשער ברנדנבורג בברלין שיר קינה על מחבלת פלסטינית שהתאבדה בפיצוץ טרור שגרם לקורבנות ישראליים בסופרמרקט בירושלים. מה שבהחלט הופך אותה ראויה למינוי בעיני חוגים המתמחים בהשטנה על המדינה.

 

 

* * *

שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל

שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית

מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה

 

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי

על אדמתי הגזולה

חגורת התחמושת על אזור חלצֶיךָ הַכְּבִּיר

שטרם ידע אישה

מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלט כדורים כמו זֶרע אתה

חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה

קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם

בַּסּוּבֶּרמארקט סאלח א-דין בע'זה הרעבה

שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת

מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין

מרחמת אני על נעוריך שָׁאהיד אִל-אַטְפָל

כמה תהרוג בנו, כמה תחלל כבוד בנותינו

אנחנו רבִּים ממך, אנחנו בּוֹרִיִים ממך

ואתה המאונן בחשיכה תיהרג מבלי להוליד

ממכת אבן של פלסטינית קטנה ובוכייה במצחך

אתה חייל סהיוני גלמוד הבא לרצוח את בני עמי

אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג

אתה הנער שלעולם לא יהיו לך ילדים

אולי רק בשמיים תפגוש

את שאהידה (חוריה*) אגנס מירושלים

לבושה בַּחגורת הנפץ וּבִרעלה שחורה

ואם אללה יחבּוֹץ

שאהידה (חוריה) תהיה הבתולה השבעים

שתמצוץ לך בַּבֶּה את הבּוֹץ

עם בָּבְּרִיקָה מִבּוּדָבֶּשְׂט!

 

*

חוריה, בתולת גן העדן, הממתינה לשאהיד.

 

פורסם ב"חדשות בן עזר" 155, 3.7.06

 

 

* * *

אברהם ב. יהושע

סכנת הבגידה בציונות

מתוך הריאיון עם אהוד בן עזר

שנערך ביוני 1970

לספר "אין שאננים בציון"

1974 מהדורה אנגלית, 1986מהדורה עברית

אברהם ב. יהושע: הקונפליקט באזורנו נושא אופי קשה ובעל חריפות מיוחדת במינה. ואין ספק שהאינטראקציה של הערבים איתנו נעשית קשה ונוראה מיום ליום. אמרתי פעם בריאיון שיש בנו משהו שמעורר "שיגעון" אצל עמים אחרים, ואנשים מסוימים נרתעו מאד מקביעה זו שלי. אינני יודע אם המילה "שיגעון" היא מילה מתאימה. אין לי מילה טובה מזו, אולם ברור לי שלגרמנים היה סוג של עמדה מטורפת ביחס ליהודים, שהערבים חיים יום-יום שיגעון זה, ואצל הרוסים הולך ומתפתח השיגעון החדש כלפינו. אנסה להסביר את עצמי.

אולי יש משהו יוצא-דופן בכל המהות היהודית, בכל הסיכון שאנו לוקחים על עצמנו, בכך שאנחנו חיים על סף תהום, ויודעים לחיות כך?

לנו ברורה מהותנו היהודית ואנו חשים אותה – אך קשה לומר שהעולם יכול להבין אותה, ועל פי היגיון מסוים אפשר להצדיק את חוסר ההבנה, שכן בעצם לא קל להבין את תופעת "היהודי". לגבי עמים שנתקלו בנו במצב היסטורי מסוים, כמו הגרמנים והערבים – יכלו עצם קיומנו ומהותנו הלא-ברורה לשמש גורם מכריע לאיזה סוג של שיגעון שתקף אותם. הנה היטלר – בזמן שכוחותיו נסוגו מרוסיה והכל נידרדר במערכותיו – עדיין העסיק פלוגות ס.ס. נבחרות בהשמדת יהודים. והקצה לכך רכבות שהיו נחוצות לו לצורך המאמץ הצבאי – ברור שזה היה מצדו שיגעון, שיגעון שאינו נכנס כלל למסגרת של שיקולים תועלתיים ושל "ריאל-פוליטיק".

כאשר נאצר משעבד את ארצו לסובייטים, הוא עושה זאת מתוך השיגעון שהוא שבוי בתוכו. ההתייחסות של הערבים למדינת ישראל מביאה אותם למעשים שלא היו נעשים בתחום היחסים בין מדינותיהם. אפשר להבין את מניעי ההתערבות המצרית בתימן (אמנם לא להסכים להם), וכן את מלחמת העיראקים והכורדים בעיראק. אבל המלחמה של הערבים איתנו מונעת ברובה על-פי דחפים לא-רציונליים. כך היתה גם החלטתו של נאצר במאי 1967 על סגירת מיצרי טיראן. לפי דעתי עלינו לעשות מאמץ כדי להבין את טיבו ומניעיו של שיגעון זה שהרע לנו כל כך, כשם שניסינו להבין את מניעיה של האנטישמיות המודרנית.

הרי האנטישמיות עשויה להיות מובנת, יכולה למצוא לעצמה הצדקה בתוך המבנה של המדינה המודרנית, שאינה יכולה לסבול ולעכל בתוכה את היהודי כזר. הלוא הבנת מניעי האנטישמיות (לא הצדקתה) היא חלק מן האידיאולוגיה הציונית שלנו כאן. ידענו שהיהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמיתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר. רק במדינה שהגיעה לדמוקרטיות אמיתית ומלאה, ולתודעה של פלורליזם ולסובלנות גדולה – עשוי היהודי למצוא שלווה ומעמד. אבל כמה מדינות כאלו יש?

אברהם ב. יהושע

 

* * *

אסי דגני

שיר קץ (שמונים ושמונה)

כַּנִּרְאֶה שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתְךָ

פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר

לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם.

אִם נְסַכֵּם הִסְפַּקְתָּ לֹא רַע,

עָבַרְתָּ כַּמָּה וְכַמָּה דִּירוֹת

שַׁרְתָּ בְּכַמָּה מַקְהֵלוֹת

הֵקַמְתָּ מִשְׁפָּחָה –

בְּקִצּוּר, סָחַבְתְּ עַד כָּאן.

וּמָה הָלְאָה?

לֹא נִתָּן לוֹמַר

"נִחְיֶה וְנִרְאֶה"

כִּי הֲרֵי כְּבָר לֹא נִהְיֶה;

רַבִּים מִיְּדִידֶיךָ, מַכָּרֶיךָ וּמוֹדָעֶיךָ

כְּבָר אֵינָם

אֲבָל אַתָּה זוֹכֵר

מוֹנֶה וְסוֹפֵר אֶת כֻּלָּם.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

 * אהוד: כל פעם שאני רוצה להיזכר בידידי יהושע קנז שגר ברחוב עמדן, אני ממלא חצי כוס מיץ או משקה אשכוליות וחצי סודה, שזה היה המשקה הקבוע של יהושע, משני בקבוקונים קטנים, מוזג בו-זמנית, וזאת במשך עשרות שנים בצהריים ב"מסעדה של חיים" בפינת הרחובות באזל והשל"ה בתל אביב, שאינה קיימת עוד. ולהיפך, כל פעם שאני מערבב בכוס מיץ אשכוליות וסודה, אני נזכר ביהושע. כדאי להיסטוריון של העתיד לקרוא גם את הקטעים הקטנים והקצרים של המכתב העיתי.

 

* משה גרנות: אהוד היקר, אתה יודע שלא תמיד אני מסכים עם דעותיך-קביעותיך, אבל הפעם (גיליון 1930) אני מסכים עם כל מילה שכתבת על "הפליטות הכרונית" של הפלסטינאים, המבוססת על נוכלות ועל ניכור מצד מדינות ערב לאורך למעלה מ-75 שנים, והמערב המטומטם מכלכל את "הפליטות" הזאת, שתמשיך כנראה לנצח. שום דבר לא ישנה את החשיבה הערבית כאילו ישראל והמערב אשמים, לכן עליהם לשלם בדם ובדמים.

אני מברך את ארנה גולן שפירסמה שוב את המאמר היפה שלה על ספרה של ענת זגורסקי-שפרינגמן. ענת היתה משוררת מעולה, והיתה לה אישיות מדהימה, ושבחים רבים הורעפו עליה בערב הזיכרון לכבודה (27.2.24).

אורי הייטנר, כותב דברים מובנים מאליהם: ישראל חוששת להמשיך להילחם ברמדאן, מה שלא הפריע למצרים וסוריה לתקוף אותנו ביום הכיפורים, כשהם חוגגים רמדאן, וחמאס ביצע זוועות בשמחת תורה, כי מוסר, כבוד והגינות נדרשים רק מ"הכופרים" הישראלים. הם פטורים מכך.

נעמן כהן מצביע על הריאיון של דויד גרוסמן, בו הוא מציע כפייה חיצונית ליישוב הסכסוך בינינו ובין הפלסטינאים. סופר חשוב איננו בהכרח הוגה חכם. מה שהוא מציע גובל ממש בטמטום: התנסינו בכוחות חיצוניים בגבולנו בסיני, לפני מלחמת ששת הימים ובדרום לבנון אחרי מלחמת לבנון השנייה. למה שיהיה איכפת לחייל זר מהסכסוך האינסופי של הנייטיבס?

הייתי משוכנע שאני כותב רצנזיות, ואיש לא קורא, והנה, נסיה שפרן מזכירה את דבריי על "מובי דיק" למען קוראת כזאת כדאי לעשות כל מאמץ.

 

אהוד: גרוסמן הוא נביא שקר ולכן לא פלא ש"מה שהוא מציע גובל ממש בטמטום" כדבריך.

 

* יעקב פדהצור: תגובתי לנעמן כהן: ישנו ביטוי באנגלית שאומר:

Those who can – do. Those who can’t – teach.

לצערי אינני יכול לתרגם עבורך את הביטוי לאידיש פינסקאית אבל הרעיון הכללי הוא שמי שלא מסוגל לעשות שום דבר, מוצא מפלט בלקשקש עצמו לדעת ובלחלק ציונים לאלה שבאמת עשו ותרמו לתקומת מדינת ישראל. ישנו עוד משפט יפה שאומר שראייה לאחור היא תמיד 20/20. קל ביותר להשתולל על המקלדת ב-2024 מבלי להבין את מורכבות האירועים שהתרחשו לפני 80-90 שנה.

אולי לשם שינוי תספר לנו מה אתה ומשפחתך עשיתם למען תקומת מדינת ישראל? לנדוד בין מינסק לפינסק לא נחשב כציונות, ולכן – של נעליך מעל רגליך לפני שאתה משמיץ את אב"א אחימאיר ואחרים שכן עשו וכן פעלו, לפי הבנתם, להקים כאן מדינה בה משפחתך יכלה למצוא מקלט מנדודיה.

 

* אהוד: עיתון "הארץ" מאשים את נתניהו לא רק באחריות לאסון מירון אלא גם לטבח ה-7 באוקטובר. לפיכך אני ממליץ להעניק השנה את פרס ישראל ליחיא סינוואר, שהוא הדואג האמיתי לביטחון ישראל ולסכלות של כותבים מטומטמים בעיתון "הארץ"!

מה שברור הוא שהמוני החרדים הפרימיטיביים, הפרזיטים, שחלקם משתמט מהצבא וחי על חשבון המדינה מבלי לקחת חלק בהגנתה, חסרי השכלת היסוד, פורעי חוק וסדר,  שלא נשמעו להוראות המארגנים, שנדחקו בצורה אלימה וסיכנו את חייהם וגרמו למותם של עשרות מהם –

מה שברור הוא שהם, האספסוף החרדי, אינם אחראים לאסון מירון! רק נתניהו אחראי!

 

* ונניח ש"הכבשה השחורה" של משפחת נתניהו, יאיר, היה חוזר לארץ, משרת במילואים ונהרג כמו שנהרג בנו של גדי איזנקוט – האם זה היה משנה כהוא זה את הפגנות השינאה ואת המערכה התקשורתית המטורפת להדחת נתניהו, שהוא במקרה גם אח שכול?

 

* אהוד: לאחר ששמעתי התרשמויות חיוביות מאוד של בני-משפחה מהקונצרט של שישי בשתיים ב-1.3 בניצוחו של זובין מהטה, אני מסתייג מתמיכתי הנמרצת בביקורתו הקטלנית של אמיר מנדל ב"הארץ", כנראה לא הייתי במצב מספיק עירני ליהנות מן הקונצרט.

 

* אלי עמיר: שירי נתן יונתן קורעים את הלב והשינה לא באה.

אהוד: גם פרס ישראל לא בא לו, למרות שפחותות ופחותים ממנו זכו בו.

 

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,185 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל