פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1932

יום מאה ושישים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באדר ב' תשפ"ד. 11.3.2024

עם הצרופות: 1. זמנאיי מדגמנת באתר דודאים. צילומי משפחת הלב של יגאל סלבין. 2. לימור פרייס. צילום נילי קאופמן. 3. משתתפות מבצע סבתא (שנייה מימין שוש גול). צילומי...

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי יָם. סְתָו בַּיָּם. // איליה בר-זאב: חֲבַלְבָּל. דרך אֶבֶן אחת. // אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏10.3.24. // עדינה בר-אל: לימור פרייס – "יד שנייה" תורמת לחברה. // יוסף עוזר: רחוב גדרה. // רוֹן גֵּרָא: חָטוּף. צֵל עוֹפֶרֶת. // לפעמים גם עץ מת. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // שמעון גרובר: שכונת העגלונים. // ארנון איתיאל: כולם מחכים לפנחס. // עקיבא נוף: צלילים של הרקוויאם. במותו של יונתן ז"ק. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אהוד בן עזר: אוּרי העייף. // איתמר פרת: מה הם חושבים עלינו? // נעמן כהן: האווילות והחוצפה בהטפת "המוסר" של יעקב פדהצור-וידהופף. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירֵי יָם

סְתָו בַּיָּם

מוֹר-הָאַצָּה הֶחֱרִיף,

וּמֶדוּזוֹת מֵתוֹת

גּוּשֵׁי זְכוּכִית כְּחֻלָּה

עַל הַחוֹל הַזָּהֹב

אוֹר מְרֻכָּךְ

בְּשַׁבְרִירֵי צְדָפִים

מְלֵאֵי-מַיִם;

עָנָן רְווּי-מְטָרוֹת

יוֹצֵק

עוֹפֶרֶת חֲדָשָׁה

בַּגַּלִּים  –

מַעֲמִיק תְּהוֹמוֹת:

בְּאֵימָה כֵּהָה.

1966

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: ליקוי מאורות! בזמן שטבחו בנו, שמענים את חטופינו, שאויבינו מאיימים עלינו להשמידנו וגם לערער את מעמד היהודים בעולם – אנחנו מנקים מאשמה את אויבינו ומאשימים במצב המלחמה את מנהיגינו ובראשם את נתניהו כאחראים לתוצאות השנאה הרצחנית כלפינו! תגידו, אתם השתגעתם?

טחו עיניכם מראות את המציאות שבה אנו חיים?

האם גם את היטלר הייתם מנקים מאשמה ומטילים את האחריות למלחמה על צ'רצ'יל?

* * *

איליה בר-זאב

חֲבַלְבָּל

בעקבות שאול טשרניחובסקי (כל שיריו, עמ' 494) –"אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה..."

כָּמוֹנִי, נִפְתָּח לְעֵינֵי שֶׁמֶשׁ, מַזְמִין פַּרְפָּרִים רְעֵבִים לְגַפֵּף,

מֵגִיף תְּרִיסִים וּדְלָתוֹת לִמְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם, מְלַוֶּה בְּלָבָן אֶת דַּרְכִּי הָעֲיֵפָה.

בְּמַעֲלֵה הָאַרְבֵּל מִתְפַּתֵּל בַּמּוֹרָד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עִם בַּזֵּי הַצּוּקִים, אֶל כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה מוּל "כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי".

חבלבל. ויקיפדיה.

*

תְּמִימִים עֲלֵי הַחֲבַלְבָּל, נִיחוֹחָם נִפְרָשׂ כְּעֵשֶׂב שׁוֹטֶה בִּמְעָרוֹת מַחֲבֵא,

בֵּין סְלָעִים שׁוֹמְרֵי סוֹד-מַאֲרָב לְיוֹם מִלְחָמָה.

זִכְרוֹן הָאֵם שֶׁרֻטְּשָׁה עַל בָּנֶיהָ עוֹדוֹ מְרַחֵף מֵעֵבֶר לַשֶּׁבֶר שֶׁרוֹעֵד מִצָּפוֹן וְעַד-מִזְרָח,

מֵעַל הָאֲדָמָה, מִתַּחְתֶּיהָ. 

דרך אֶבֶן אחת

בית הכנסת העתיק בגן לאומי ארבל וסביבו.

שְׂרִידֵי קְבָרִים שְׁקוּעִים בְּאַבְנֵי הַגָּזִית. הַבָּאִים בַּשַּׁעַר מִמִּזְרָח עוֹבְרִים בְּחִיל וּרְעָדָה דֶּרֶךְ אֶבֶן אַחַת

 אֶל גֻּמְחַת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ.

עַמּוּדִים לְפוּתִים, דְּמוּיֵי לֵב, מְבַקְשִׁים רַחֲמִים מֵאֵל מִסְתַּתֵּר.

כֻּלָּם שָׁם, שׁוֹכְנֵי קֶבֶר –

מִבְּנֵי חַוָּה וְאָדָם וְעַד בְּנֵי יַעֲקֹב וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי.

הַהֲדַס עַל קִבְרָהּ שֶׁל דִּינָה מְסַמֵּן אֶת כָּל שֶׁאָסוּר לָגַעַת בּוֹ. מִבֵּין הָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת נִמְשֶׁכֶת פְּקַעַת חוּטִים אֶל הַלֹּא נוֹדָע,

אֶל עוֹלַם הַגּוּפוֹת –                            

 וְאָבִי אֵי שָׁם, בְּאֵירוֹפָּה הַנִּקְטֶלֶת,

עִם הִיטְלֶר וְעִם סְטָלִין וְאֵינוֹ מוֹצֵא שָׂרִיד וּפָלִיט לְמִשְׁפַּחְתוֹ הַשְׂרוּפָה –

אֶלָּא שְׁתִיקוֹת.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016. כאן נוספו תוספות מעטות בהתאמה לתקופה.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

הוּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשָׂא

אֶת עֵינָיו

הִיא לֹא קָמָה עוֹד

לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ. אֵיךְ נִהֲלָה חַיֶּיהָ

הוּא אֶת חַיָּיו

סְבַךְ מַכְפֵּלוֹת

לָהּ יְחִידָהּ

כְּשֶׁשָּׁבוּ לֹא קָם לְמִלְחָמוֹת

עָסַק בְּעִנְיְנֵי קְבוּרָה

דַּאֲגוֹת נִשּׂוּאִים

הַסִּפּוּר (בַּשָּׂדֶה פּוֹגֵשׁ) בְּשֶׂה;

(בִּנְפֹל אִשְׁתּוֹ מֵעַל גְּמַלָּהּ)

הִיא עוֹד בְּטֶרֶם גְּמַלָּהּ

לֹא יְָדְעָה כִּי נִלְקַח לָשֵׂאת

עֵצִים. רוֹעֶה בִּשְׂדֵה כּוֹכָבִים

לְאָבִיו חוֹל כִּזְרָעִים

וּכְשֶׁשָּׁאַל עַל שֶׂה נִזְרָה חוֹל

בְּעֵינָיו

לְאַחַר מִכֵּן עִנְיָנִים אֲפֹרִים

עַד שְׁחוֹרִים.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", 2005 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מבחר מרתק של 50 שנות כתיבת שירה מיוחדת. כיום הוא כבן 100 וספק אם הוא מודע למלחמה האכזרית שעדיין לא תמה. שיר זה נכתב בשנת 1973.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏10.3.24

* תגובה ביביסטית נחותה – היפוכה המוחלט של ממלכתיות – ביביזם. היפוכה המוחלט של אחריות – ביביזם. היפוכה של מנהיגות – ביביזם.

התגובה המבישה של "הליכוד" (כלומר של נתניהו הברחן הפחדן) על מסקנות ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון – היא הביביזם בהתגלמותו. שום נטילת אחריות, רק מנוסה מוגת לב מהאחריות, הסתה בזויה נגד הוועדה, נגד השופטים. שום התייחסות עניינית לחקירה – רק פוליטיקה ביביסטית עסקנית נחותה, והתנפלות על הממלכתיות.

מפלגה של עלובי נפש.

* קדימון – התגובה של "הליכוד" (כלומר נתניהו) על מסקנות ועדת החקירה לאסון מירון היא הקדימון לתגובתו על מסקנות ועדת החקירה לאסון שהמיט עלינו ב-7 באוקטובר.

* בין מחדל הר מירון למחדל 7 באוקטובר – אין דין אחריותו של ראש הממשלה למחדל הר מירון כדין אחריותו למחדל 7 באוקטובר.

אסון הר מירון, עם כל חומרתו ומחיר הדמים הכבד שגבה, ועם מסכת הכשלים החמורים שהובילו אליו, הוא כשל נקודתי ואינו בליבת אחריותו של ראש הממשלה. לדעתי, הוועדה החמירה עם ראש הממשלה כאשר הטילה עליו אחריות אישית, בנוסף לאחריות השילוחית מעצם היותו רוה"מ. בצדק היא לא נקטה נגדו בצעדים בשל המחדל הזה.

לא כן מחדל 7 באוקטובר. המחדל הזה נוגע לליבת אחריותו של ראש הממשלה – הביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו עצמו הסביר במכתבו לוועדת מירון את ההבדל והציג את אחריותו האישית העליונה לביטחון הלאומי. הוא הסביר את מהותה של האחריות הזאת בדרישתו להתפטרות אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון, שכשליה כשלג ילבינו לעומת הכישלון הקולוסלי שלו. הוא ביקש שוב ושוב את אמון העם והסביר זאת בהיותו "מר ביטחון", "חזק מול חמאס", "מגן ישראל". הוא התהדר במיעוט ההרוגים בקדנציות שלו. אגב, הוא מעולם לא שיתף בקרדיטים להצלחותיו, האמתיות או המדומות, אף אחד מאלה שבהם הוא תולה את  הקולר כאחראים הבלעדיים לאסון 7 באוקטובר.

ב-7 באוקטובר קרס הביטחון הלאומי של ישראל בכשל שלא היה כדוגמתו מעולם. כל תפיסת הביטחון מול האוייב העיקרי, שבעידן הזה אינו הצבאות הסדירים של מדינות ערב אלא צבאות הטרור בציר האיראני – התמוטטה והתרסקה. אילו נתניהו היה ראש ממשלה פאסיבי, לא מתערב, הוא היה ראוי להדחה על כך שלא עשה את הצעדים הנדרשים כדי למנוע את הקריסה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר הדוקטרינה שקרסה היא תורת הביטחון שלו. נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה הדומיננטיים ביותר בוודאי בתחום הביטחון. הוא אישית אחראי לדוקטרינת ההתמכרות לשקט. הוא אישית אחראי להבלגה ולהכלה של הטרור החמאסי ושל גרירת הרגליים עד שישראל הגיבה. הוא אישית אחראי לכך שישראל למעשה אישרה לחמאס להצית במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב באין מפריע, ללא כל תגובה. הוא אישית אחראי לכך שישראל לא יצאה למתקפת נגד מקדימה, אלא רק הגיבה ונגררה לסבבים. הוא אישית אחראי לכך שישראל לא חתרה באף סבב להכרעה, אלא רק להפסקת אש מוקדמת ככל האפשר, כלומר ברגע שהיא היתה נוחה לחמאס. הוא אחראי לקונספציה שעל פיה אחרי כל סבב חמאס הורתע, למרות ששוב ושוב הוכח שהוא לא הורתע. הוא אישית אחראי לעסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מ-1,000 מחבלים ובהם רוצחים רבים, שהיו השלד הפיקודי של הטבח ובראשם סינוואר, ראש הנחש. הוא אישית אחראי לטיפוח אונר"א גם כאשר כבר היה ברור עד כמה היא אחראית לטרור נגד ישראל. הוא אישית אחראי למדיניות הפרוטקשן כלפי חמאס – קניית שקט באמצעו שימון חמאס, אף שהוא ידע שכל ההון הקטארי הולך לחיזוק צבא הטרור החמאסי. הוא אישית אסר על חיסול סינוואר ודף במספר הזדמנויות. הוא אישית אסר על פעולה אקטיבית נגד המקורות הכספיים של חמאס.

וא היה ראש הממשלה בעשור וחצי שקדמו לטבח (למעט הפסקה קטנה של ממשלה שהוא מירר את חייה). בזמנו צומצם צה"ל ונפגע כוחו בצורה אנושה. ובמשמרת שלו קרה האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.

נתניהו אינו האחראי היחיד. יש עוד אחראים, בדרג המדיני והצבאי. אבל האחריות שלו היא מוחלטת. יש צורך בוועדת חקירה כדי להפיק לקחים. אין צורך בוועדת חקירה כדי לקבוע שנתניהו נושא באחריות אישית למחדל. האחריות הזו היא מובנת מאליה. אין צל צלו של ספק קל שבקלים, שכל ועדת חקירה תקבע שהאיש אינו כשיר להיות ראש הממשלה ואינו ראוי עוד למשרה ציבורית כלשהי.

תפקידו המרכזי של ראש הממשלה בישראל הוא למנוע אירוע כמו 7 באוקטובר. מי שכשל בכך, אינו ראוי לתפקידו.  והעובדה שאחרי כל זה הוא בורח מאחריות במוגות לב אנטי מנהיגותית ומפנה את החיצים לדרגים שמתחתיו ומעודד תאוריות קונספירציה ועלילות דם מופרכות על הדרגים הללו, חמורה לא פחות מהמחדל הנורא. די בברחנות המחפירה הזו כדי להעיד טוב מאלף עדים על האיש כמי אינו כשיר ואינו ראוי להנהגה לאומית.

* יקיר אונר"א – מפגש הזום השבועי של תנועת הציונות הממלכתית ארח את ד"ר עינת וילף, חכ"שית ממפלגת העבודה ומחברת הספר "מלחמת זכות השיבה" עם עדי שוורץ.

נושא ההרצאה היה אונר"א, הארגון ההרסני להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח חלום השמדתה של מדינת ישראל, במימון העולם החופשי והאו"ם. וילף מתחה ביקורת חריפה על כל ממשלות ישראל ועל הדרג הצבאי לדורותיו, על שיתוף הפעולה עם אונר"א.

בין השאר, היא סיפרה את הסיפור המדהים הבא. כאשר טראמפ החליט לעצור את המימון לאונר"א, וארה"ב היא המממנת הראשית של הארגון, נתניהו ניסה בכל מאודו להניא אותו מכך ואף שלח שליחים בכירים לשכנע אותו לחזור בו. משטראמפ התעקש, נתניהו פעל אצל הגרמנים ושיכנע אותם להגדיל את המימון כדי למלא את החלל שנוצר ולהציל את אונר"א.

סיפור בלתי נתפס.

מה הניע אותו?

האם הוא רוצה ברעתה של ישראל? כל אימת שאני כותב זאת אני נענה בהסתערות בחמת זעם-קדוש של קנאים רל"ביסטים, אך אני משוכנע שנתניהו ציוני ופטריוט ורוצה את טובתה של ישראל.

אז מה? הוא עיוור? אין הוא רואה את התמונה? הוא מפוכח ומכיר אותה היטב.

אז מה, הוא סתם טמבל? אפילו שונאיו הגדולים ביותר אינם מייחסים לו טיפשות.

אז מה המניע?

זו הדוקטרינה הפייסנית שלו, שנכון להגדירה בשתי מילים: התמכרות לשקט.

הוא פחד שמיטוט אונר"א יערער את השקט, יוציא המונים לרחובות ויביא לתגובה אלימה של חמאס. לא היה זה חשש שווא. אך הוא צדק לטווח הקצר. ממנהיג מצופה לראות את הטווח הארוך, ולקבל החלטות לטווח ארוך, שאולי תסכנה את השקט עכשיו, אך הן טובות לעתידה של המדינה. ואת זה, פשוט מאוד, אין לו. המפלצת החמאסית צמחה עד שהגיעה לממדי השבעה באוקטובר, בדיוק בשל הדוקטרינה של התמכרות לשקט. הוא הבליג על הצתת השדות. שילם להם פרוטקשן באמצעות כסף קטארי כדי להרוויח עוד חודש של שקט. וכך הידרדרנו לשבעה באוקטובר.

היום, אחרי שההתמכרות לשקט המיטה עלינו את האסון, האם נפל לנתניהו האסימון? אם הוא לא יעמוד על פירוק אונר"א, התשובה היא שלילית.

* רש"פ תמורת אונר"א – הדבר החשוב ביותר, שיש לעמוד עליו ביום שאחרי, הוא חופש הפעולה לצה"ל ולזרועות הביטחון ברצועת עזה. ובאשר לשלטון האזרחי – על ישראל לומר לארה"ב ולעולם, שהיא מוכנה לכך שהרש"פ ישלוט ברצועה, בתנאי שאונר"א תפורק ותסולק.

* שעיר לעזאזל – ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום – מכל אלה עוד טרם נדרשה נשיאה באחריות על מחדל 7 באוקטובר. האחראי מספר 1, ראש הממשלה, אפילו מסרב להודות באחריותו. אבל בינתיים נמצא שעיר לעזאזל.

השעיר שיישלח לעזאזל כדי לכפר על חטאי הקולקטיב הוא תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדה 99, שכנראה יעוכב או יבוטל מינויו למפקד אוגדת עזה. חירם עובר מסע הכפשה בתקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות, וזאת בשעה שהוא נלחם ומוביל את גייסותיו במלחמה הקיומית.

לברק חירם אין כל אחריות לכשלים שהביאו לאסון שבעה באוקטובר. באותו בוקר, כשרק שמע על מתקפת הפתע, דהר על דעת עצמו לפיקוד הדרום והורה לאוגדה שלו להתייצב בבית קמה. בהגיעו אסף כוחות שונים ובהם יחידות מיוחדות תחת פיקודו והוביל את הלחימה בנתיבות, בבארי, בסעד, בעלומים וברעים. בשעה 16:00 הוא נכנס עם הכוחות שאסף אל התופת בבארי וניהל קרב עיקש ועקוב מדם, שבו נפלו 31 לוחמים. הוא הוביל את הקרב שעצר את הטבח, חילץ את התושבים ונהרגו בו כ-500 מחבלים.

במהלך הקרב, קיבל חירם אינספור החלטות, בתנאי אי ודאות קשים ותחת אש. אחת מהן שנויה במחלוקת – לירות פגז של טנק לעבר בית שהיו בו בני ערובה, תוך סיכון לפגיעה בבני הערובה, אחרי ירי נ"ט מתוך המבנה לעבר כוחות צה"ל. לקראת רדת החשיכה, חשש חירם שהמחבלים ייצאו מהמבנה בחסות החשיכה וימשיכו את מסע ההרג. התחקיר על האירוע טרם הושלם. יתכן מאוד שכל בני הערובה נרצחו בידי המחבלים עוד קודם לכן. הפגז נורה כנראה לעבר הגג, אחרי שעל פי הערכת המצב ההנחה היתה שאין עוד בני ערובה חיים בתוכו. על פי גרסאות אחרות יתכן שבת ערובה אחת או יותר נהרגה כתוצאה מירי הפגז. בהמשך המלחמה הוביל חירם את האוגדה בקרבות בשכם ובג'נין ובהמשך התמרון הקרקעי בחאן יונס.

הטענה כלפיו היא שהחלטתו הביאה להרג אזרחים ישראלים. העובדה שהוא דתי ומתנחל בתקוע הפכה אותו ליעד למתקפה פוליטית ארסית, ולטענה שהפקיר את חיי האזרחים למען מטרה משיחיסטית של נקם או משהו מהסוג הזה. אבל ברור שהיתה לו מטרה אחת, בכל פעולותיו באותו יום ובכל החלטותיו, כולל ההחלטה השנויה במחלוקת – הצלת חיי האזרחים.

התחקיר עתיד לקבוע האם אכן נהרגו אזרחים כתוצאה מאותה החלטה, ואם כן – האם שיקול הדעת שהפעיל היה נכון וזו הייתה ההחלטה הנכונה בתנאים שהיו. אבל בדבר אחד אין שום ספק – מטרתו היחידה בקבלת ההחלטה היתה הצלת חיי אזרחים. אין שום ספק, שההחלטה התקבלה בתנאי קרב קשים ובאי ודאות. המתקפה הארסית נגדו מכוערת ונבזית. 

* מחיר הזחילה – ההישגים של צה"ל במלחמה בעזה מרשימים מאוד. מידי יום נהרגים עשרות מחבלים, 15 אלף מחבלי חמאס כבר נהרגו כולל מפקדים רבים, יחידות שלמות של חמאס הושמדו. ההישגים במלחמת התת-קרקע מדהימים ומפתיעים. וגם ההצלחה לשמור על יחס של 2:1 בין מחבלים לבלתי חמושים, כלומר מחצית מן ההרוגים הם מחבלים, בתנאים של לוחמה באזור אורבני צפוף כשהאוייב משתמש בבני עמו כמגן אנושי היא הישג מבצעי ומקצועי מרשים ביותר.

אך בראיה אסטרטגית כוללת, העובדה שחלפו חמישה חודשים וטרם הכרענו את חמאס, בעייתית ביותר. אני מודה שאני מתקשה להבין את המהלכים. מדוע המלחמה לא נפתחה קודם כל בהשתלטות על ציר פילדלפי ומדוע גם בחלוף חמישה חודשים צה"ל טרם עשה זאת? ומדוע עצימות המלחמה רודדה לאחר החודשיים הראשונים עד שהמלחמה הפכה לסוג של מלחמת התשה. כך לא נראית חתירה לניצחון. העצימות הנמוכה של המלחמה בחודשים האחרונים, גורמת להתמשכות והתארכות המלחמה, להארכת הסבל של החטופים ובני משפחותיהם, להחרפת המשבר ההומניטרי בעזה, לכרסום בשל כך בתמיכה בישראל, לחידוש שיח הקרע הפנימי עוד בטרם תמה המלחמה. ובטרם תמה המלחמה, אנו נכנסים לרמדאן על פוטנציאל הנפיצות הכרוך בחודש הזה.

אני שומע את ההסברים, כמו אי היכול להחזיק כל כך הרבה זמן את המילואים, כולל המשמעות הכלכלית הכרוכה בכך. אולם אילו המשכנו את תנופת המלחמה בעוצמה שקדמה לעסקת החטופים הראשונה, סביר להניח שהמלחמה כולה, כולל בצפון, כבר היתה מאחורינו. הזחילה הזאת עושה לנו רק רע.

* סינוואר מצפה לרמדאן – על פי הודעתו של ביידן לפני כשבועיים, עד יום שני האחרון אמורה היתה להיכנס לתוקף עסקת החטופים. כעת, ביידן מפוכח יותר, ומבהיר ששאלת העסקה היא בידי חמאס. חמאס ממשיך להעמיד תנאים בלתי סבירים – כניעה ישראלית והענקת ניצחון לחמאס ולטבח תמורת החזרת החטופים. אני לא מקבל את העמדה ששאלת העסקה היא רק בידי חמאס. בידי ישראל כלים לקידומה. העסקה הראשונה התבצעה כאשר ישראל פעלה במלוא העוצמה. היום, הלחימה היא בעצימות נמוכה, הדלק ממשיך לזרום לחמאס באין מפריע, ולחמאס לא בוער. סינוואר רוצה להמשיך במלחמה ומקווה שברמדאן תפרוץ התלקחות רב זירתית, כולל ביו"ש ובקרב ערביי ישראל. מבחינה זאת, יש לברך על החלטתו האחראית של נתניהו לסכל את מזימתו של ראש הכנופייה בן גביר להצית התלקחות של ערביי ישראל באמצעות מניעת תפילה בהר הבית ברמדאן. אך הסכנה שסינוואר&בן גביר יצליחו לבצע את זממם עדין קיימת.

* הפשעים נעשו מעצמם? – דו"ח האו"ם על מעשי האונס ההמוניים והפשעים המיניים בשבעה באוקטובר חשוב מאוד, במיוחד לנוכח תעשיית הכחשת הטבח והשכחתו. מה שחסר בדו"ח הוא הצבעה על חמאס כעל האשם במעשים. כאילו הפשעים נעשו מעצמם, או כיוזמה מקומית של המחבלים. ישראל חייבת למנף את הדו"ח להצבעה ברורה על האשמים – מי שתכננו את הטבח במשך 13 שנה, אימנו את הכוחות, שטפו את מוחות המחבלים ופקדו על הפשע נגד האנושות – חמאס.

וגם על הארגון להנצחת הסכסוך, בית הגידול של הרוצחים והאנסים והשותף הראשי של חמאס לפשע – אונר"א.

* מבחן לאו"ם – מועצת הביטחון של האו"ם תתכנס ביום שני הקרוב, ביוזמת ארה"ב, בריטניה וצרפת, לכינוס חירום, בעקבות דו"ח הפשעים המיניים הנוראים בטבח שבעה באוקטובר. זהו רגע מבחן לאו"ם. האם הוא יהיה נאמן לתכליתו, יְגבה את המלחמה של ישראל נגד הפושעים-נגד-האנושות ויוביל מהלכים נגד חמאס והמדינות התומכות בו (כמו איראן, קטאר וטורקיה)? האם רוסיה וסין ינצלו את זכות הווטו שלהן להגנה על האנסים והרוצחים?

* שותפים להכחשה – תגובתו של נתניהו לדברי הבלע והשטנה של הרודן הטורקי האנטישמי, התומך בטרור, שהעמיד אותו בשורה אחת עם היטלר, מוסוליני וסטלין, היתה טובה וראויה, אבל עם כוכבית.

הכוכבית היא אל סופרלטיב אחד שהדביק נתניהו לארדואן – "מכחיש שואת הארמנים." נתניהו צודק, כמובן, בהגדרה הזו, אבל... טול קורה מבין עיניך. הרי אנחנו, למרבה הבושה, משת"פים של הכחשת רצח העם הארמני, בסירובנו העקשני רב השנים להכיר ברצח העם.

* יום אבל לאומי – איני שותף לביקורת על הממשלה, על כך שלא הכריזה אחרי 7 באוקטובר ומאז ועד היום על יום אבל לאומי. בעיניי, מדינה במלחמה אינה צריכה לקבוע ימי אבל. במלחמה, הדגלים צריכים להיות מורמים על ראש התורן והמדינה צריכה להיות מוכוונת ניצחון. מן הראוי לקבוע יום אבל לאומי למחרת שמחת תורה תשפ"ה, במלאת שנה לטבח. יש להוריד ביום זה את הדגלים לחצי התורן, לסגור את כל בתי השעשועים והתענוגות, כמו ביום השואה וביום הזיכרון, לקיים טקס זיכרון ממלכתי ואירועי זיכרון ברחבי הארץ. התקשורת תשדר שידורי אבל.

יום האבל הלאומי צריך להיות חד-פעמי. הטבח ומלחמת "חרבות ברזל", שעד אז לבטח ייקבע שמה (אני כבר כתבתי את הצעתי – מלחמת הנגב המערבי), הם חלק מהמלחמה על עצמאותנו ועל קיומנו שימיה כימי הציונות. לחללי המלחמה הזאת יש יום זיכרון – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנרצחים בפעולות האיבה, ערב יום העצמאות. חללי 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו, הם חלק מחללי המלחמה לתקומת ישראל. אני מקווה שביום האבל הלאומי, לא ייערך טקס "אלטרנטיבי" משותף למחוללי הטבח וקורבנותיו.

* שיעור במנהל תקין – בג"ץ סיכל את ניסיונם הנואל של השרים הביביריונים – שר הג'ובים אמסלם וחברו קרעי, להדיח את יו"ר הדירקטוריון של רשות הדואר מישאל וקנין, ללא כל סיבה, ללא עילה, אפילו ללא תירוץ סביר; סתם כי בא להם, כי הם השרים ו"באנו למשול" אז הכול מותר להם, כי הם רוצים לתת ג'וב מפנק לאיזה פריימריסט. בג"ץ העניק להם שיעור יסוד במנהל תקין. הוא הבהיר להם שתפקידם להיות נאמני הציבור ושהשירות הציבורי אינו עסק פרטי שלהם, שבו הם יכולים לעשות מה-בראשלהם. בג"ץ הסביר להם שיש דין ויש דיין והם אינם יכולים לפטר שלא על פי דין.

תגובתו של השר הביביריון ק' היא הביביזם במלוא בכיינותו. "אח"כ כשתהיה קטסטרופה... יאשימו את ביבי." יש כאן התבכיינות מראש, שהיא גם התבכיינות בדיעבד על מסקנות ועדת מירון וגם התבכיינות לעתיד על הדרישה המובנת מאליה מנתניהו לשאת באחריות למחדל 7 באוקטובר. תגובתו האוטומטית היא הטענה שבג"ץ לא מאפשר למשול בלה בלה בלה, מתערב בלה בלה בלה... הלקח האמתי מתת-התפקוד של משרדי הממשלה במלחמה הוא שתרבות הג'ובים הביביסטית הפכה את המנהל הציבורי בישראל לשירות של מדינת עולם שלישי. הלקח של השר הבכיין הוא שצריך להעמיק את תרבות הג'ובים הקלוקלת.

החלטת בג"ץ התקבלה פה אחד, בידי השופטים עמית, מינץ וכבוב. את חוות הדעת המרכזית כתב השופט מינץ. אבל כיוון שמינץ הוא שופט "שמרן", השר הביביריון תקף דווקא את השופט עמית, שלוין ולהקתו מנסים לסכל את מינויו לנשיא בית המשפט העליון.

* החלטה לא אקטיביסטית – ביטול הדחה שרירותית מתוך גחמה ושכרון כוח של שרים בריונים, אינו אקטיביזם שיפוטי. כל בית משפט ראוי לשמו, יהיה שמרני ככל שיהיה, יבטל הדחה כזאת. לא בכדי את פסק הדין על ההדחה  של וקנין כתב השופט השמרן מינץ. אם ההרכב היה מונה שלושה שופטים שמרנים – גם אז ההחלטה היתה מתקבלת פה אחד. זו הסיבה שיריב לוין לא רוצה שופטים שמרנים, שהיום הם הרוב בעליון, אלא שופטים מטעם, שהוא ימנה.

* סולם לקיש  – בג"ץ לא יוכל שלא לפסול את החלטתו השערורייתית של שר החינוך לבטל, למעשה, את פרס ישראל השנה, רק כיוון שאחד מחתני הפרס, שראוי לו על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, מתויג אצלו ואצל הזוג נתניהו כמתנגד משטר.

אבל אני מקווה שקיש יבטל את החלטתו עוד לפני הדיון על העתירות. מי שיכול להציב לו את הסולם הוא הנשיא הרצוג. נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות. פרס ישראל הוא סמל הממלכתיות והמצוינות. מן הראוי שהרצוג יודיע שיחרים את הטקס, אם יהיה במתכונת שקיש מציע. במקרה זה, סביר להניח שאפילו קיש יחזור בו.

מה שמכעיס במיוחד הוא התירוץ שבו השתמש קיש להצדקת צעדו – הטענה שבמלחמה צריך להעניק רק פרסים שקשורים למלחמה. אבל העם היהודי מאז ומתמיד נשא את דגל המצוינות בהשכלה ובידע, שהיא מרכיב משמעותי בחוסנו של עמנו. דווקא בזמן מלחמה עלינו להבהיר שאיננו ספרטה אלא אומה של ספרא וסייפא; של "האדם שבטנק ינצח." אנו נלחמים כדי להגן על קיומנו, אך לא מוותרים על טעם קיומנו; לא מוותרים על המדע והרוח ועל המצוינות בהם. ויום העצמאות הוא היום הראוי להעלות בו על נס את ההישגים הללו.

* מקום המשפט שמה הרשע – "מקום המשפט שמה הרשע" נאמר בקהלת, וכבר שמעתי רבים מצטטים זאת בהסתה נגד מערכת המשפט ובקריאה לצמצם ולגמד את מקום המשפט בחיינו.

אני רוצה להציע פירוש חלופי לפסוק. הוא מציג את הרשע והמשפט ככלים שלובים, אך אינו מציין איזה משני חלקי המשוואה הוא הסיבה. ובכן, אני מפרש זאת כך: אם יש במקום הרבה משפט, סימן הוא שיש בו הרבה רשע, אחרת לא היה צורך במשפט. אם לא היו פושעים, לא היה צורך במשטרה, בבתי משפט ובבתי סוהר. ובמנהל ציבורי תקין אין צורך בהתערבות שיפוטית. במִנהל מושחת ורקוב, אין מנוס מהתערבות כזו. הורדת מפלס המשפט בחיינו רצויה, אך היא מותנית בהורדת מפלס הרשע. ככל שהחברה תושתת על נורמות ראויות יותר, וככל שהיא תהיה מבוססת על ערכים, יהיה בה פחות צורך במשפט.

בחברה שבה שרים מחליטים באופן שרירותי להדיח בעל תפקיד, ללא כל סיבה, כדי למנות תחתיו עסקן שיהיה חייב להם בפריימריז, רק התערבות משפטית עשויה לבלום את העוול. כאשר שר מחליט לבטל, למעשה, את טקס פרס ישראל, אחת המסורות החשובות ומרוממות הנפש ביום העצמאות, רק כיוון, שאחד החתנים, שאובייקטיבית ראוי ללא ספק לפרס, מאחר ש"הגברת" סימנה אותו כמתנגד משטר, לא יהיה מנוס מהתערבות משפטית.

מה שדרוש הוא תיקון ערכי ונורמטיבי של החברה הישראלית ושל החיים הציבוריים, כך שרשעה מסוג זה לא תעשה, פשוט כי לא ייעשה כדבר הזה במקומותינו, ולא יהיה צורך בהתערבות משפטית.

* שיעזבו – הרב הראשי יצחק יוסף, שאת, אתה ואני משלמים את שכרו, איים שהחרדים יעזבו את הארץ אם יכריחו אותם להתגייס.

כנראה שב"תורה" שהם לומדים, הם לא שמעו שמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן. בעבורם, מצוות ההשתמטות הטפילית גדולה יותר.

אגב, אם הם רוצים לעזוב, שיעזבו. אף אחד לא מחזיק אותם בכוח. אבל לאן הם יעזבו? איזו מדינה תשפוך עליהם הררי כסף למימון השתמטותם?

* ה---- מריח דם–  ראש הכנופייה העמיד שוטרי מג"ב חמושים ברובים ארוכים מול אזרחים מפגינים בתל-אביב. ה---- מריח דם. הוא רוצה לראות דם של "סמולנים" נשפך ברחובות.

* ובמקום האחרון – 14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

* אדבק בשליחותי – לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לפרסם ב"חדשות בן עזר", על אף השתלחויותיו הגסות של העורך. את התשובה הטובה ביותר לשאלה אני מקבל כמעט אחרי כל גיליון מאז שהתחלתי לפרסם את כתובת הדואל שלי לתגובות. רבים מן הקוראים מודים לי על הקול שאני משמיע, מביעים הזדהות עם עמדותיי, טוענים שאני משמיע את הקול שלהם, ולעיתים מודים לי גם כאשר אינם מסכימים עם עמדותיי. אותם קוראים הם ההסבר הטוב ביותר בעבורי, מדוע נכון שלא אתייחס להשתלחויות ואדבק בשליחותי, להשפיע באמצעות הכתיבה.

[אהוד: אל תיתמם. אתה לא עונה לי כי אין לך תשובות ואתה מסתיר את טעויותיך. מדוע למשל טרם המצאת לי את הציטוט שבו נתניהו כביכול תומך בהתלהבות בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, כפי שהעללת בשנאתך עליו? ועד מתי תחרף ותגדף אנשים ותכריח אותי למחוק?]

* ביד הלשון: ועדת מירון – ועדת החקירה הממלכתית לחקירת האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, מכונה בתקשורת ובציבור ועדת מירון. זה מעניין וחריג, כיוון שעד כה נהוג היה לכנות ועדות חקירה, ממלכתיות וממשלתיות, על שם העומדים בראשן: ועדת אגרנט, ועדת עציוני, ועדת שמגר (הראשונה והשנייה), ועדת כהן, ועדת בכור, ועדת וינוגרד וכד'.

ייתכן שהסיבה לכך, היא התחלופה בראשות הוועדה. בראשית עבודתה עמדה בראשה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור. נאור נפטרה במפתיע בעיצומה של החקירה, והחליפה אותה השופטת דבורה ברלינר.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: המוני פטריוטים ישראליים מ"כוח קפלן" הפגינו ברחבי הארץ במוצ"ש האחרון תחת הסיסמה:

"רק נטביע את הממשלה

והחות'ים יחדלו להפיל אוניות בים סוף!"

* * *

עדינה בר-אל

לימור פרייס – "יד שנייה" תורמת לחברה

לימור פרייס ממושב אביגדור עובדת באגף לשירותים חברתיים. היא סוחפת אחריה מתנדבים מהמושב לנתינה. באמצעות בגדי "יד שנייה" היא מעצימה נשים ותורמת לחברה ולאיכות הסביבה. לימור מספרת על בעיה רפואית נדירה ממנה סבלה וכיצד נרפאה.

לימור פרייס נולדה באביגדור בשנת 1973. אביה, אביגדור גול ז"ל, הוא בן למייסדי המושב. אימה שוש עלתה ארצה מתימן בילדותה. סבה וסבתה של לימור מצד אביה טיפחו רפת ועבדו את האדמה. כשהוריה התחתנו הם רכשו משק צמוד אליהם. במשק היו לולים, מטעים וגידולי שדה. "כמו רוב ילדי המושב, אחי, אחיותיי ואני עבדנו במשק בכל עונות השנה ובעיקר בקיץ. עבדנו בשדות בקטיף ובזריעה, אבל לרוב מיינו את תוצרת חקלאית." כל ילדי המשפחה למדו בבית הספר היסודי "מבואות" ובתיכון באר-טוביה. בנעוריה הדריכה לימור בתנועת הנוער במושב.

אימה שוש היא אחות במקצועה, אך כשנולדו הילדים החליטה להקדיש את זמנה לבית, למשק ולגידול ארבעת הילדים. כאשר בגרו ילדיה, היא חליטה לקחת על עצמה תפקידים ציבוריים ומונתה ליו"ר נעמ"ת של המועצה האזורית באר טוביה. "אימא יזמה פעילויות וטיולים עבור נשות המועצה והדגישה את חשיבות מעמד האישה בכל הזדמנות ובכל שיח. גדלנו בבית פמיניסטי וחונכנו להיות נשים חזקות ודעתניות עם מוסר עבודה גבוה וערכים של נתינה, חברוּת ועזרה הדדית." אומרת לימור. בהמשך קודמה אימה ומונתה ליו"ר אגף החברות בתנועת המושבים הארצית.

"אבי ז"ל נפטר כשהיה בן 49 בלבד. כולם הכירו אותו. הוא היה דמות מרשימה." מספרת לימור. "הוא הותיר אחריו משפחה מלוכדת ומאוחדת וצי של חברים שאסף במהלך חייו. הוא היה איש של אנשים, מגנט לסובבים אותו, הרוח החיה והמלכדת. הוא אמנם עסק בחקלאות כל חייו, אך לצד זה היה יזם בנשמתו עם לב ענק ואומץ לנסות ולהתנסות. כששואלים אותי מהיכן רוח היזמות, אני תמיד עונה שזה מאבא שלי."

בצבא שירתה לימור בכלא פַרְעָה במחנה פליטים בג'נין, והיא מציינת בדרך אגב: "הייתי חיילת מצטיינת של פיקוד מרכז."

מאמריקה לחנות הבגדים במושב

אחרי הצבא נסעה לימור עם חברה טובה לארצות הברית. הן הגיעו לצפון קרוליינה ועבדו שם בחנות בגדים גדולה. לאחר כחצי שנה הן הצליחו לחסוך כסף ויצאו לדרום אמריקה ל"טיול הגדול".

לאחר שחזרה ארצה החלה לימור לעבוד בקיבוץ נחשון. שם היא הכירה את שי פרייס בן הקיבוץ. השניים נישאו בשנת 1998 ובנו את ביתם בהרחבה של מושב אביגדור. שי הוא נגר במקצועו. "אני עבדתי כעשר שנים ב'תנובה' כמנהלת מכירות באזור דרום. שם רכשתי את כישורי השיווק והמכירות." היא מעידה. במשך זמן זה נולדו להם בת ובן. כשמלאו לבתם יסמין ארבע שנים ובנם ערן נולד, החליטה לימור לעזוב את "תנובה" ופתחה חנות בגדים במושב. "שֵם החנות היה 'אתנחתא' ואכן המקום היה יותר מחנות בגדים. בנות האזור הגיעו, התחדשו בבגדים, שתו קפה והניקו שם את תינוקותיהם."

 שבע שנים הפעילה לימור את החנות, ובמשך הזמן הזה אירעו שלושה מבצעים בדרום: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". לימור נאלצה לסגור את החנות לתקופות ארוכות וכתוצאה מזה החליטה בצעד נחוש לסגור לתמיד את החנות האהובה.

עבודה חברתית באגף לשירותים חברתיים בקרית מלאכי

"לאחר סגירת החנות ועד היום אני עובדת באגף לשירותים חברתיים בתוכנית של משרד הרווחה שנקראת 'נושמים לרווחה'. בתוכנית אני מלווה משפחות שמצויות בעוני והדרה חברתית. הליווי מתמקד בתחומים שונים – מיצוי זכויות, תעסוקה, התנהלות כלכלית, חיבור לקהילה ושיפור תנאי חיים בסיסיים. תוך כדי העבודה במחלקה נחשפתי לצרכים של המשפחות האלו. אז הבנתי כי יש בכוחי לעזור על ידי גיוס הקהילה בה אני חיה. תוך זמן קצר הפכו אנשי המושב שלי, מושב אביגדור, לשותפים מלאים לעשייה. עם הרכב האישי שלי העברתי בגדים, צעצועים וחפצים שונים. כאשר היה צורך להעביר דברים כבדים כמו רהיטים ומוצרי חשמל, מצאתי תמיד מתנדבים עם טנדר שסייעו בהובלה ובשינוע. השילוב בין שתי הקהילות הוא שילוב מנצח. המשפחות שמחות להתחדש ולחסוך כסף, והמתנדבים שמחים לתת ולתרום.

בעיה בריאותית קשה

לימור היתה בתנופת עשייה, ואז לפתע הגוף החל לבגוד בה. "כאן מתחיל הפרק השני של חיי." היא מספרת. "בתקופת הקורונה וללא קשר לקורונה, התחלתי לסבול ממיגרנות ומכאבים חזקים מאוד בצוואר ובעיקר בפנים – בלסת ובשיניים. כמעט לא יכולתי לדבר. ביום בהיר אחד הפכתי מ'בולדוזר' של עשייה לאדם כבוי, עם כאבים רצופים יום ולילה. הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. הכאב הכניס אותי לחרדה ודיכאון ומצאתי עצמי לראשונה בחיי במצב של חוסר אונים וחוסר יכולת לחזור לעצמי ולחיי הקודמים. צרכתי כדורים יום ולילה ללא הועיל."

 לימור ביקרה אצל רופאים ומטפלים רבים ושונים, היא הגיעה אפילו אל רבנים מוכרים, וכלום לא עזר. "הייתי במצב קשה במשך שלוש שנים. הכאב השתלט על חיי. עשיתי את כל הבדיקות, הצילומים והבירורים על מנת למצוא את המקור לכאב. הרופאים לא זיהו את מקור הבעייה ולכן פסקו כי המקור הוא נפשי... בכל פגישה עם רופא, בכיר ככל שיהיה, נאמר לי שככל הנראה הבעייה היא נפשית.

"בשלב מסוים השתכנעתי להתחיל לקחת כדורים חזקים מאוד, אשר עוזרים לכאבים עצביים והצלחתי לחיות עם הכאב, אבל לא השלמתי איתו. הצלחתי לצאת מהבית, לרומם קצת את הנפש ואפילו לחזור לצחוק קצת. ואז, כשהתחלתי להרגיש מעט יותר טוב ומתוך הרצון להתרומם ולצמוח מחדש, התחיל פרויקט חיי."

פרויקט "הדרומיות"

איסוף החפצים והשינוע היומיומי עייף מאוד את לימור, שהייתה חלשה פיזית באותה תקופה. היא חשבה איך להקל על עצמה וגם לעבוד ביתר יעילות, והיא החליטה להתמקד בבגדים. "מאז שאני נערה צעירה אהבתי והתחברתי לתחום ה'יד השנייה'. נהגתי להסתובב עם אחותי בשוק הפשפשים ולמצוא מציאות. במהלך עבודתי באגף הרווחה שמתי לב, שיש הרבה אנשים אשר נרתעים מבגדים משומשים. התחלתי לחקור את הסיבות לחָסָם והגעתי לכמה מסקנות: ראשית, אצל הרבה אנשים הקונוטציה של בגדים ישנים מתחברת לעוני ובושה. שנית, אנשים רבים, ביניהם גם קולגות שלי מהעבודה ובנות משפחה, הביעו סלידה ואפילו גועל מלשים על עצמם בגד, שכבר נלבש על ידי מישהו אחר. זה הדהים אותי ונהגתי להגיד לאותן נשים: 'מה ההבדל בין ללבוש בגד שמישהו אחר לבש ועובר כביסה, לבין אכילה במסעדה עם צלחות וסכו"ם שנשטפו לאחר שמישהו אחר אכל בהן?'"

לימור הבינה שעליה לגרום לשינוי תפיסתי, וקיבלה החלטה לעשות זאת, תוך כדי הדגשת התרומה לאיכות הסביבה וגם לחיסכון. היא שמה לב שבמרכז הארץ ואפילו בצפונה החסם לא כל-כך קיים, להיפך, שם חנויות היד שנייה הן פופולריות ואפילו טרנדיות. עוד היא שמה לב שחנויות מסוג זה בדרום הן בדרך כלל במקום צדדי, לא מרכזי, ולא כולם מכירים אותן. "ואז החלטתי 'להרים' את כל התחום הזה בדרום עבור נשות הדרום." כצעד ראשון פתחה לימור קבוצה בפייסבוק תחת הכותרת: "דרומיות מְכוּרוֹת ליד שנייה."

"דרומיות מכורות ליד שנייה"

הנה מה שכתבה לימור אודות מטרת הקבוצה:

"כדור הארץ צועק 'הצילו' !!! הצטרפו אלינו לקבוצה של בנות מהדרום שמכורות לאופנת יד שנייה ומבינות שהשינוי מתחיל בנו! קבוצה זו שמה לעצמה למטרה להעלות מודעות לנזקי תעשיית האופנה, לחבר את הצרכניות הישראליות בכלל והדרומיות בפרט לצרוך אופנת יד שנייה ולעודד את הסביבה לצריכה מקיימת. שוק יד שנייה גדל מאוד בכל העולם והצפי הוא שתוך חמש שנים יכפיל את עצמו! אנחנו רוצות לקחת חלק במגמה העולמית הזו ומזמינות אתכן להצטרף אלינו ולהפיץ את התכנים והאלטרנטיבות שישנן כעת בתחום האופנה."

לקבוצה הצטרפו תוך זמן קצר מאות משתתפות וכיום, כשנתיים לאחר הקמתה, הקבוצה מונה אלפי חברות פעילות. "אני דואגת לשמור על הקבוצה כקבוצת תוכן איכותית ומאפשרת רק לעסקים מהדרום לפרסם בה את מרכולתם. בין היתר יש לנו פינות קבועות וכייפיות של פִרגון לנשים, ארגונים ומיזמים. אני אישה מאוד צבעונית בלבוש ומפעם לפעם מעלה טיפים וכתבות אופנה לטובת מי שאוהבת. אני לובשת רק יד שנייה, וכבר כמה שנים לא דרכו רגליי בחנויות שהן לא יד שנייה. אני מאמינה באמת ובתמים שאפשר למצוא הכול בחנויות הללו וחבל לבזבז כסף ומשאבים."

ירידים

לימור הבינה שהשלב הראשון לשינוי התפיסה לגבי בגדי יד שנייה צריך להיות בסביבתה הקרובה. "החלטתי לערוך יריד ניסיוני ראשון לבגדי יד שנייה והצעתי לכמה חברות לעזור לי להרים אירוע גדול. אספנו מאות ואפילו אלפי פריטים, במשך ימים ולילות מיינו אותם היטב, קבענו תאריך והזמנו את כל נשות הדרום  להגיע וביניהן גם את המשפחות אותן ליוויתי במהלך השנים. קבענו מחירים חברתיים וזמינים לכולם, עד 20 שקל לפריט כולל מותגי-על ובגדים של מעצבי צמרת ישראליים ובינלאומיים. הבגדים הועברו אלינו מכל האזור, כולל מקרית מלאכי, אשקלון, אשדוד ויישובי המועצה שלנו – המועצה האזורית באר-טוביה."

בזכות כישוריה השיווקיים והיכרותה עם הרשתות החברתיות הצליחה לימור לייצר "באז" וכבר ביריד הראשון הגיעו מאות נשים לבית העם במושב אביגדור.

כבר מתחילת הדרך עבדו לצידה של לימור חברות ומתנדבות מכל הגילאים, רובן ממושב אביגדור. מי שמובילה את פעילות המיון של הבגדים היא אימה שוש גול, אשר יחד עם חברתה אתי ריינהולד ומתנדבות נוספות – גם פנסיונריות וגם נערות צעירות מהמושב – הן עוסקות במיזם באהבה ובמסירות רבה. אומרת שוש: "יש לנו ימים קבועים בהם אנחנו נפגשות וממיינות בצוותא. הפרויקט הזה הכניס עניין רב וסיפוק לחיינו. אנחנו פנסיונריות וזו דרך נפלאה לעשייה ולתרומה עבור הקהילה. אני גאה מאוד בבתי לימור על המיזם שהרימה, שנוגע בכל כך הרבה אנשים."

לימור ממשיכה בעריכת הירידים אחת לשלושה חודשים. לאחר כל יריד היא יושבת עם צוות המתנדבות והן מגיעות להחלטה משותפת למי לתרום חלק מהרווחים. "בירידים הראשונים נתרם חלק מכובד מההכנסות לטובת משפחות החיות בעוני. הימרנו את הכסף לתווי קנייה ברשת מזון גדולה והעברנו אותם לאגף הרווחה. בהמשך העברנו תרומות לטובת ניצולי שואה, חיילים בודדים וכן לעמותה של אחים שכולים ועמותת 'תינוקות של החיים'. מהיריד האחרון שנערך בשישי שעבר תועבר התרומה לעמותה עבור נפגעות תקיפה מינית מהשבעה באוקטובר."

הירידים של "הדרומיות" התפרסמו מאוד. נשים מגיעות מכל רחבי הארץ: החל מהצפון, ממקומות כמו חיפה ויבניאל, דרך המרכז ועד הדרום, כמובן. כיוון שנושא הקיימות והמִחזוּר מאוד חשוב ללימור ולחבורתה, הלקוחות מתבקשות להגיע ליריד עם שקיות רב פעמיות או טרולי. הנשים מעמיסות מכל הבא ליד: חולצות, שמלות, מכנסיים, נעליים ומעילים. כל הבגדים מאיכות מעולה. המחירים, כאמור, חברתיים ונגישים לכולן. "חשוב לי לציין כי בירידים האחרונים הכנסנו גם בגדי גברים ומאות גברים הצטרפו לקבוצה." יש ביריד אזור שנקרא "מציאון", בו הנשים, ובעיקר הנערות, חוגגות וקונות ארבעה פריטים בעשרה שקלים.

הפקות אופנה

לימור עורכת מעת לעת הפקות אופנה. לשם כך היא בוחרת כמה נשים כדי לרענן את תדמיתן ולהראות לכולן איך ניתן להתלבש בשיק מבלי לקרוע את הארנק. שותפיה להפקות הצבעוניות והמעניינות הם זמנאיי טפרה לב ארי ויגאל סלבין. זמנאיי טפרה היא פעילה חברתית, אמנית, תכשיטנית וסטייליסטית. "החיבור ביננו הוא עמוק ומיוחד." מעידה לימור. "אני אוהבת אותה כמו אחות קטנה. שתינו מרגישות שההפקות האלה הן ה'בייבי' שלנו, היהלום שבכתר, ואנחנו משקיעות המון זמן ואהבה בבחירת הנשים והאאוטפיטים."

גם יגאל סלבין – צלם בעל שם בינלאומי, יזם בנשמתו – מתחבר לאג'נדה שמביאות איתן השתיים. לכל סט צילומים הוא מגיע עם עשרות צלמים מ'משפחת הלב' (תלמידיו בעבר ובהווה). עוד לוקחות חלק המאפרות מירב עמר מאשדוד ואתי חדד מאביגדור. הן מגיעות לכל ההפקות ודואגות שהבנות תקבלנה חוויה שווה ומפנקת. כל האנשים אשר לוקחים יד בהפקות המרהיבות עושים זאת בהתנדבות וללא תמורה כספית. בכל הפקה יש עוד ועוד מאפרות ומעצבות שיער, אשר מבקשות להצטרף ולקחת חלק והעשייה מדבקת.

"אחת ההפקות שהכי אהבתי," משתפת לימור, "היא הפקה שצולמה באתר הפסולת 'דודאים' בנגב. יצרתי קשר עם תמר אדמתי, מנהלת קשרי לקוחות של האתר, וביקשתי את אישורה. תמר לשמחתי אהבה את הרעיון ורתמה את המנכ"ל ואת כל צוות ההנהלה לטובת הפרויקט. אפילו חלק מהעובדות הביעו רצון להשתתף בעצמן. זמנאיי ואני בחרנו להלביש את הבנות בבגדי ערב יד שנייה, כמובן, כדי להדגיש את הפער בין הפאר וההדר לבין כמויות הזבל והררי הפסולת שכולנו לא מפסיקים לייצר. ההפקה היתה מיוחדת ומרשימה וגרמה להדים רבים.

אחריה הגיעה הפקה נוספת  "מבצע סבתא", שזכתה להצלחה עצומה והתפרסמה בתקשורת. בהפקה זו נבחרו 7 נשים שעברו את גיל שבעים והולבשו בבגדי וינְטֶג' צבעוניים.[כאן המקום לציין את ההבדל בין המונחים וינטג' ו-רטרו. וינטג' – בגדים שנוצרו לפני שלושים שנה לפחות.  רטרו – בגדים שנוצרו בתקופתנו בהשראת בגדים מתקופות קודמות]. "אגב," מציינת לימור, "אני מכורה לווינטג'. יש לי אוסף מדהים שאותו אני לא  מוכרת בירידים. יום אחד בע"ה אפתח מקום קטן ואינטימי משלי לחובבות הז'אנר."

נציין גם שהדרומיות מארגנות "מסיבות החלפה" , בהן באות נשים עם פריטים יפים ו"שווים" שאינן לובשות. הן מציעות אותן זו לזו, וכל אחת יוצאת נשכרת עם בגד שהוא יפה בעיניה.

"תסמונת הנשר – איגל סינדרום"

וכך המשיכה לימור לעבוד קשה. עד השעה ארבע אחר הצהריים במחלקת הרווחה בקריית מלאכי, אחר הצהריים בעסקי היד שנייה – הבאת סחורות, מיונים וסחיבות. ובשעות הלילה עבדה במדיה, בפרסום בקבוצת הפייסבוק שלה – הכנת פוסטים, תגובות לכולן, פרסום הפעילויות ועוד. וכל זה כאמור תוך כדי שהיא סובלת מכאבים כרוניים, ורק האנשים הקרובים אליה מודעים לכך.

 אבל יש סוף אופטימי לסיפור הזה. רופא בתל-אביב פסק שיש ללימור תסמונת נדירה, אשר ככל הנראה גורמת לכל הכאבים. לתסמונת קוראים "תסמונת הנשר" –

Eagle Syndrome.

לאחר יריד נוסף שהיא ערכה, לימור ובעלה טסו לצפון קרוליינה, ושם עברה ניתוח לטיפול בתסמונת.

מאז הניתוח עברו למעלה מארבעה חודשים. ולימור מספרת: "היום אני כבר מסוגלת לסובב את הצוואר, דבר שלא הצלחתי לעשות קודם לכן. וזה כבר שיפור משמעותי. אני מדברת ברור יותר, והכאבים פחתו באופן משמעותי. מדובר על החלמה ארוכה של שנה ושיקום של עצבי הפנים, אבל אני כבר מאושרת ומודה לאל על מה שהשגתי עד כה.

"חשוב היה לי לספר על התסמונת שלי משתי סיבות." מוסיפה לימור, "האחת, לפעמים אַת מרגישה שמשהו אצלך לא בסדר, ולא תמיד הרופאים יכולים להצביע על המקור. אבל את מכירה את עצמך, לכן את צריכה להשתדל להתעקש ולברר עוד ועוד. וסיבה שניה – היה לי חשוב לספר על 'תסמונת הנשר', שרבים לא מודעים לה. ואם עזרתי למישהו שיש לו כאבים מהסוג הזה, דייני."

ומה בעתיד?

בעת המלחמה לימור היתה עסוקה בהחלמה, אבל היא פעלה מן הבית בעזרת המתנדבות שלה. בתחילה הן קיבלו רשימות של בגדים שחסרים למפונים במקומות שונים, הכינו חבילות ושלחו אותן. "פנו אלי הרבה נשים מארגונים שונים שהוקמו בבקשה להעביר בגדי נשים למפונים. מכיוון שהייתי חלשה וכאובה, ביקשתי את עזרת הדרומיות גם במיון וגם בשינוע. הדברים הועברו לים המלח, לאילת, לנתניה ולהרצליה. עד מהרה נפסקו הבקשות ובתי המלון והחמ"לים ביקשו שלא נשלח יותר. 

"בשבוע הבא אנחנו מתכננות הפקת אופנה מיוחדת לקראת יום האישה הבינלאומי. מדובר בנשים מהממות השייכות לקהילה מסוימת, אבל כמו תמיד אנחנו שומרות על סודיות ולא חושפות פרטים על ההפקה טרם פרסומה. מי שתרצה לראות תצטרך להמתין עד ה-29 בפברואר."

וכך ממשיכה לימור בעשייה ובנתינה לחברה ולסביבה, ובדיוק כמו אימה היא פועלת להעצמת נשים ביצירתיות, בחדווה ובאהבה.

לסיום אומרת לימור: "אני מתכוונת להמשיך ליזום ולפעול. חשוב לי להגיד שיש לי משפחה תומכת מאוד מאוד, המון חברים וחברות טובים שבאים ונותנים יד בזמנם הפנוי. אני בורכתי. יש שפע של כוחות מסביבי שעוזרים לי להניע. אני לא לבד בדבר הזה. זכיתי להיות בנתינה, ואני זוכה גם לקבל  הרבה. אני מזמינה את מי שמעוניין לעקוב אחרינו בפייסבוק בקבוצת 'דרומיות מכורות ליד שנייה'. או באינסטגרם:  limorpreiss1 . ואני פונה לנשים: כשאתן קונות בגדי יד שנייה אתן תורמות לחברה, עוזרות לסביבה וחוסכות כסף רב."

עדינה בר-אל

* נדפס בעיתון "קו למושב", גיליון 1324, 7.3.2024.

* * *

יסולק נתניהו

האשם במצור שהטילו החות'ים

על מיצרי באב אל-מנדאב!

אשם! אשם! אשם!

* * *

יוסף עוזר

רחוב גדרה

29.09.21

מֶה הָיָה שָׁם בָּרְחוֹב שֶׁזַּחַל כְּמוֹ עֵמֶק

בֵּין הַשָּׁדַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת בַּכְּנִיסָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,

הֵיכָן שֶׁאַל קוּדְס הֵנִיקָה אֶת גַּעְגּוּעַי הָעוֹלִים עִם הַכְּבִישׁ,

אֵיךְ הִגִּיעוּ לְכָאן סַבָּא וְסַבְתָּא, לְלִיפְתָּא הַחֲרֵבָה,

מוּעָפִים מִבֵּיתָם בְּבַגְדָּד נוֹחֲתִים כְּמוֹ עַל חֹד חֶרֶב

לְתוֹךְ בַּיִת עַרְבִי מְפֹאָר, (אֵין שֶׁלֶט זוֹכְרוּת בְּבַגְדָּד),

גַּם מִי שֶׁגָּרוּ בּוֹ בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בָּרְחוּ ...בִּצְחוֹק,

כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַמְּזֻיָּנִים לְחַסֵּל אֶת הַיָּאהוּד, וְלָשׁוּב,

פַּעַם אַחַת חָזְרוּ, עָמְדוּ מִבַּחוּץ, אַחֲרֵי שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע,

מֵאָמֵרִיקָה, עָמְדוּ וְשָׁתְקוּ. דִּבְּרוּ עֲרָבִית עִם אַבָּא וְאִמָּא

וְהֵם הֵבִינוּ, הֵבִינוּ, הֵבִינוּ, בָּכוּ וְהֵבִינוּ.

הִבִּיטוּ בְּשׁוֹבַךְ הַיּוֹנוֹת שֶׁעַל הַגַּג, אֵיךְ הֵן שָׁבוֹת לְתוֹכוֹ,

עִם פַּסִּים שֶׁל שָׁחֹר וְלָבָן כְּטַלִּית אַשְׁכְּנָזִית מְמַדֶּרֶת,

אוֹ חוּמוֹת, בִּצְּוַאר צִבְעֵי קֶשֶׁת,

וְהָיָה שֶׁקֶט. פִּתְאוֹם הָיָה שֶׁקֶט וְהֵם הִפְלִיגוּ הַרְחֵק לְעָתִיד,

וְחָזְרוּ לֶעָבָר, וְטָמְנוּ יָדָם בְּצַלַּחַת, קֻבָּה, כְּמוֹ שֶׁהֵם מַכִּירִים.

וּבֵרְכוּ אֶת אַבָּא וְאִמָּא הִתְנַשְּׁקוּ וְהָלְכוּ רוֹחָא בָּאלָא רַאגְּ'עָה*.

דְּמָעוֹת אַכְזָרִיּוֹת כִּשְׁקִיפוּת, בְּדִמּוּי הָאַגָּס זָלְגוּ וְנָבַט כִּעוּר הַכְּאֵב.

אֵיפֹה הֵם כָּעֵת כָּל הָאֲרִיחִים עִם הֶעָרַבֶּסְקוֹת? לֹא הֵעֵזּוּ לִדְרֹךְ,

לֹא צִלְּמוּ, וְזָלְגוּ בְּאַנְגְּלִית מְשֻׁבַּחַת.

סָבְתָא טוֹבָה תְּבַשֵּׁל עַל הַפְּרִימוּס מִבְּלִי דַּעַת קְרֹא וּכְתֹב,

בָּרְרָה אֹרֶז בִּרְחוֹב יְשׁוּעַת אֱלֹהִים, הוּא רְחוֹב פָּארָאג' אַלְלָה,

כְּדֵי לְקַבֵּל מַטְבֵּעַ עִם חוֹר, שֶׁקּוֹנִים בּוֹ יוֹתֵר חוֹר וְעוֹד חוֹר,

וְאַבָּא יִגְדַּל וְיִכְתֹּב שִׁירִים עַל עֹנִי, יִלְמָד בְּאַלְיָאנְס,

בִּתְחִלָּה יַחְבֹּשׁ אֶת כֻּמְתַּת הַסִּדָרָה,

יִתְגַּיֵּס לַ"פִתּוּוָ'ה" לִהְיוֹת חַיָּל בִּצְבָא עִירָאק,

עַד לַפְּרָעוֹת בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַחַת,

אָז יִזְכְּרוּ הַיְּהוּדִים לָמָּה אָמְרוּ בַּתְּפִלָּה אֶת הַמִּלָּה יְרוּשָׁלַיִם,

פָלַסְטִין נֶחְרֶשֶׁת יָפֶה בִּדְגַנְיָה, נִזְרַעַת, נִסְלֶלֶת,

וְהֵם עֲדַיִן יוֹשְׁבִים עַל שֵׁשׁ בֵּשׁ בְּקַאחְוַ'ת לְזְרִירִי,

מְעַשְּׁנִים, אוּלַי שְָׁרִים: נַרְגִּילָה הַלְלוּיָהּ, נַרְגִּילָה.

 מָה קוֹרֶה כָּאן בִּרְחוֹב גְּדֵרָה הַיּוֹם? אֵיךְ נֶעֱלַם בַּיִת?

מִי חָפְרוּ בּוֹר עֲנָק? עָשׂוּ מִסְפָּרִים עַל זְרוֹעַ הָאֲבָנִים,

וְעָשׂוּ לָהֶם טְרַנְסְפֵר. וְחַנְקוּ אֲוִיר וְקַו אֹפֶק, וְשָׁתְלוּ אֶת הַגֶּדֶם,

עֵינַי חוֹפְרוֹת מִתַּחַת לְאוֹבֵּלִיסְקִים מֵהֶם יוֹצְאִים שִׁפְעַת

יְלָדִים יִרְאֵי שָׁמַיִם וּבָאַסְפַלְט הַמְּכַסֶּה אֶת הָאֲדָמָה, תַּחְתֶהָ

כְּלוּאוֹת אוֹתָן הַדְּמָעוֹת, שִׁירֵי דּוֹדוֹתַי לֶחָתָן וְכַלָּה בָּעִירָאקִית,

שִׁיר עֶרֶשׂ – דִּילִילוֹל אְל וָ'אלָד יַאבְּנִי דִּילִילוֹל.

עֲדוּק סַכְּן אְ צ'וֹל!

פַּנְּקוּ אֶת הַיֶּלֶד, בְּנִי, פַּנְּקוּ, אוֹיְבֶךָ שׁוֹכֵן קֶבֶר!

וְעַצְמוֹת הַקּוֹרְקִינֶט עָמֹק מִתַּחַת,

וְכַדּוּר הַסְטַנְגָּה הֶעָשׂוּי סְמַרְטוּטִים, וּמִטְפַּחַת שֶׁל

דּוֹדָה לֵאָה, שֶׁשָּׂמוּ הִיא וְאִמָּא בָּאַרְנָק אוֹ בַּחֲזִיָּה כְּשֶׁהָלְכוּ לְסֶרֶט הוֹדִי

כְּדֵי לִבְכּוֹת בַּחֹשֶׁךְ, עִם נַרְגִּיס וְרָאג' קָאפּוּר וְהַסִּיטָאר.

בּוֹכִים בִּצְחוֹק, עָנוּ לִי, אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי, מָה אֵין לָהֶם בַּמְּקָרֵר,

כִּי כְּבָר חָיִיתִי בַּמּוֹשָׁב, שָׁם הָעַגְבָנִיּוֹת חַמּוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ,

שָׁם הַקּוּקוּרִיקוּ שֶׁל הַתַּרְנְגוֹלוֹת כְּבָר לֹא כְּמוֹ ק' עִירָאקִית,

הֵבַנְתִּי לָמָּה מְפַתִּים אֶת הַבָּנִים שֶׁל הַדּוֹדִים בִּירוּשָׁלַיִם

לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהַגִּיד שְׁעָתַיִם תְּהִלִּים וּלְקַבֵּל תַּפּוּחַ, אוֹ אַרְטִיק "גַּל קֹר"

הָאֶחָד עָלָה חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת וְהַדֶּה לוּקְס הַחֲלָבִי שִׁבְעָה. וְחֻלְצָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

חֻלְצָה. רַק מְשֻׁגָּע שָׂם לֵב, אוֹ מִי שֶׁעָזַב אֶת יְרוּשָׁלַיִם

וּבָא אֵלֶיהָ לְבִקּוּר חָטוּף עִם הוֹרַי שֶׁהִגְּרוּ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל

וַאֲנִי כְּבָר נוֹשֵׁם אָקוֹרְדְּיוֹן, אֲבָל נִכְנֶסֶת מַחַט הַפָּטֵפוֹן לַוְּרִיד

בְּסִבּוּבֵי 78, בְּאִינְפוּזְיָה שֶׁתִּתְעוֹרֵר רַק אַחֲרֵי 1973, בִּרְעִידַת הָאֲדָמָה,

כְּשֶׁהַמִּזְרָחִים יְחַדְּשׁוּ בְּעִבְרִית בִּטּוּי: אַשְׁכְּנָאצִים.

כִּמְעַט הַכֹּל נֶהֱרַס. אַךְ לֹא הַגֶּפֶן, הַתְּאֵנָה, הַשְּׁקֵדִיָּה, הַחֲלוּצִים לָבוֹא

וְאַחֲרוֹנִים לְהֵעָקֵר. רַק הֵם כָּאן, עֲדַיִן, בִּרְחוֹב גְּדֵרָה,

נֶעֱלַם שִׁפּוּעַ הַשְּׁבִיל שֶׁשָּׁמַע אֶת מֵסַב הַבַּרְזֶל בַּקּוֹרְקִינֶט מִקְּרָשִׁים,

דּוֹדִי יְהוּדָה הַיָּחִיד שֶׁבָּא הֵנָּה וְלָחַם, בַּמָּצוֹר שֶׁל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה,

הוּא שֶׁיִּתְפֹּס כָּאן בָּרְחוֹב הַסָּמוּי מִתַּחַת לִרְחוֹב המ"ג, שְׁלוֹשָׁה בָּתִּים,

...עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת, הַגְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים, וְיוֹנָה נִמְלֶטֶת קְרוּעָה מִתִּנְשֶׁמֶת,

מְמַהֶרֶת לַשּׁוֹבָךְ הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...

בָּאֶחָד יְשַׁכֵּן אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, בַּקִּיצוֹנִי יַכְנִיס אֶת אָחִיו דָּוִד וְסַעִידָה,

וְסַבָּא וְסַבְתָּא בַּקּוֹמָה לְיַד בּוֹר הַמַּיִם – שׁוֹתְקִים בְּלִי קַעֲקוּעַ עַל זְרוֹעַ.

בּוֹר שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנּוּ דַּיָּרֵי הָרְחוֹב, כִּבְסוּ, שָׁטְפוּ, לֹא יִזְרְקוּ בּוֹ אֶבֶן.

בַּלֵּילוֹת נָבְחוּ הַכְּלָבִים מֵעֵבֶר לִגְבוּל מַמְלֶכֶת יַרְדֵּן,

לֹא הַב הַב בְּעִבְרִית אֶלָּא עָאוּ עָאוּ, בְּעַרָבִית, לֹא יְשַׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם כָּמוֹנוּ.

סַפֵּר לִי אַבָּא עַל בַּגְדָּד? אַבָּא לֹא מְסַפֵּר. מָה אֲסַפֵּר?

אֵיךְ שַׂמְנוּ אַבָּא וְאִמָּא עַל כְּתֵפַיִם וְנָטַשְׁנוּ בַּיִת, זָרְקָה אִמָּא

אֶת צְמִידֵי הַזָּהָב לַחִדֶּקֶל וְכָךְ עָשְׂתָה דּוֹדָה וְכָךְ אֲחוֹתִי

כִּי זָהָב מְחַכֶּה לָנוּ, צִבְעוֹ צֶבַע לֶחֶם, שֶׁנִּקְצֹר שֶׁנִּזְרַע בִּירוּשָׁלַיִם...

וְאִמָּא לוֹחֶשֶׁת בַּסֵּתֶר עַל לֵיל אְל דַּאכְלָה,

דַּאכְלָה, נוּ, כְּנִיסָה, לַחֻפָּה, אוֹמֶרֶת, וּמְחַיֶּכֶת.

אֲבָל אֲנִי כְּבָר מְנַחֵשׁ דַּאכְלָה – חֲדִירָה, לֵיל הַחֲדִירָה.

...אָז הִיא שֶׁבְּקֹשִׁי הֵבִינָה מַה עוֹמֵד לִהְיוֹת,

מַה אוֹמֵר הַנֵּר הַזֶּה הַגָּדוֹל, הַזּוֹלֵג הַמְּטַפְטֵף.

רָקְדוּ סְבִיבָהּ נָשִׁים, וְשָׂמְחוּ שִׂמְחָה אוֹהֶבֶת –

נָשִׁים חִכּוּ בַּחוּץ לִרְאוֹת אִם יֵשׁ דָּם, אָז אֵם הֶחָתָן

תְּיַלֵּל מִשִּׂמְחָה וְאֵם הַכַּלָּה תְּחַלֵּק שְׁקֵדִים מְצֻפִּים סֻכָּר

בְּלֵיל אְל דַּאכְלָה. וְהַשְּׁכֵנִים? שִׁיעִים: הַיְּהוּדִי טָמֵא, אָסוּר לָגַעַת בַּכֵּלִים.

אַל תַּאֲמִין לַעֲקֻמִּים, לֹא הָיִינוּ אַף פַּעַם יְהוּדִים עֲרָבִים.

אַבָּא בְּבַגְדָּד, מְלַמֵּד עִבְרִית בַּמַּחְתֶּרֶת, חָבֵר בַּ"שׁוּרָה", בַּחֲשַׁאי,

מִתְאַמְּנִים בְּאֶקְדָּח וְרִמּוֹן, וְשָׁם  נַעֲרָה יְתוֹמָה, בֶּרְטָה שְׁמָהּ,

אֲשֶׁר תִּהְיֶה אִמִּי, שֶׁתַּעְתִּיק בַּעֲרֹב יָמֶיהָ מִשִּׁירֵי נָתָן יוֹנָתָן,

וְתִכְתֹּב שִׁיר אַהֲבָה: "אִלּוּ יָכֹלְנוּ לִבְלֹעַ אֶת קֶמַח הַמַּדָּע /

כְּשֶׁהוּא מְמֻתָּק בְּרִבַּת הַסּוֹפֵר," שֶׁנִּגְלָה רַק אַחַר לֶכְתָּהּ.

הִנֵּה הֵם הַכַּרְכֻּבִּים וְהָעַמּוּדִים הַמֻּפְלָאִים, נִשְׁתְּלוּ בַּשִּׁכּוּן,

אֵיזֶה מִסְכֵּן אַתָּה, מְהַנְדֵּס הָעִיר, תָּקַעְתָּ

בָּאוֹבֵּלִיסְק, מִשְּׂמֹאל לַמַּעֲלִיּוֹת עִם הַקּוֹד הַסּוֹדִי!

אֵיךְ שֶׁשָּׁרָה פַיְרוּז: שַׁעֲרֵי הָעִיר שֶׁלָּנוּ לֹא יִהְיוּ נְעוּלִים,

לָן יוּקְ'פִיל בָּאבּ מַדִינָתִינָה פַאמָא דַּהִיבַּאת לִיסָאלִי,

لن يقفل باب مدينتنا فأنا ذاهبة لأصلي,

אֲנִי אֶדְפֹּק בַּשְּׁעָרִים, וַאֲנִי אֶפְתַּח אֶת הַשְּׁעָרִים,

sa'aduqu ealaa al'abwab wasa'aftahuha al'abwab

سأدق على الأبواب وسأفتحها الأبواب

אֲבָל יַד הַמַּתֶּכֶת בָּהּ הִקַּשְׁנוּ, שֶׁדּוֹדִי יִפְתַּח, אֵינָהּ,

אֲנִי אֵינִי אוֹרֵחַ בְּסִמְטַת הָאֱלֹהִים הַהֲרוּגָה, וְחַי בִּי, חַי

הַזִּכָּרוֹן, וּמָה שֶׁהִרְשְׁתָה הַדֶּלֶת שֶׁתָּמִיד הָיְתָה פְּתוּחָה

לֹא תַּרְשֶׁה מַעֲלִית עוֹלָה לִשְׁמֵי הַגַּג וְנֶעֱצֶרֶת שָׁם,

מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת הַגֶּפֶן לֹא בּוֹצְרִים, הַדַּיָּרִים הַחֲדָשִׁים, יִרְאֵי הַשֵּׁם

כִּי צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. וַאֲנִי מְמַלֵּא שַׂק, מָצָאתִי עֲנָבִים מָלֵא, וּתְאֵנִים,

כְּמוֹ לִסְעוּדַת הַבְרָאָה, אוּלַי לֹא אָמוּת, אוּלַי אֶחְיֶה.  

כִּי שִׁוִּיתִי בַּר גָּבִיעַ לְנֶגְדִּי תָּמִיד, וּבְכִי בּוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם.

עִפָּרוֹן אָחַז בִּי לוֹפֵת אֶצְבָּעוֹת בִּפְתִיחָה שֶׁל שָׁלוֹשׁ – לָלֶדֶת, לָלֶדֶת,

עַד סוֹף הַלָּשׁוֹן, סְבִיבִי מִשְׁפָּחָה שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת,

הָעִפָּרוֹן מְנַגֵּן עַל הַנְּיָר, כּוֹתֵב לִי כִּרְצוֹנוֹ, שִׁכּוֹר בְּלִי שְׁקָרִים.

עִפָּרוֹן, כְּמִשְׁעֶנֶת זָקֵן, אוֹ כְּשַׁרְבִיט נִצּוּחַ, מִהְיוֹתִי בֶּן 14,

וּבְכָל זֹאת לְעוֹלָם לֹא צוֹלֵעַ, גַּם תַּחַת פִּגְזֵי הַסּוּרִים

בְּ-1973. בַּסֵּתֶר, וּבֵין אֲנָשִׁים חֲרֵדִים, אֱלֹהִים יוֹדֵעַ,

הַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ מִתְנַתֵּק מִתַּחַת לַכְּתָב, a בָּרִבּוּעַ פְּלוּס b בָּרִבּוּעַ

הָרִאשׁוֹן קְצָת יִצְחָק, הַשֵּׁנִי יִשְׁמָעֵאל, וְהַ-C הוּא

קָצֵהוּ שֶׁל הַשִּׂיא בָּרִבּוּעַ, וּמַלְבֵּן הַזָּהָב,

וְעִגּוּל הָאִשָּׁה, עַלְמָה עֲלוּמָה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם.

לִכְתֹּב וְלִכְתֹּב כְּמָחוֹג בַּשָּׁעוֹן, הַמַּקְשִׁיב לַתִּקְתּוּק הַהוֹלֵךְ וְאוֹזֵל:

מִמִּזְרָח וּמִיָּם וּמִכָּל הָאַפְסַיִם

מִכֵּפֵי יְשִׁימוֹן וּמִנֵּבֶךְ הַמַּיִם

בּוֹעֲרִים לְבָבוֹת, מוּשָׁטוֹת הַיָּדַיִם –

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה...

הַבַּיִת מִגַּגּוֹ צָפִינוּ עַל קֶבֶר שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל,

אוֹ לְבֵית הָעִוְּרִים, וּבֵית הַיְּתוֹמִים וּבֵית הַמְשֻׁגָּעִים.

כָּךְ קִבְּלָה אֶת פָּנֵינוּ בְּעִוָּרוֹן, בְּיַתְמוּת עַד שֶׁהֵמִירוּ

אֶת הַמִּלָּה מְשֻׁגָּע בְּאַחֶרֶת, וְגַם עִיר הַקֹּדֶשׁ אֵיזֶה נוֹרְמָלִי אוֹמֵר? 

לְלִיפְתָּא בָּעֵמֶק, יָרַדְנוּ חִנָּם לֶאֱסֹף אֶת הַסַּבְּרֶס,

בֵּין בָּתֵּי אֶבֶן  רֵיקִים מִגַּגּוֹת, פְּנוּיִים לְרוּחוֹת וְשֵׁדִים.

הַבַּיִת שֶׁל דָּוִד וְסָעִידָה עֲדַיִן עוֹמֵד בַּקָּצֶה,

תֵּבַת שֵׁשׁ בֵּשׁ בֶּחָצֵר זוֹכֶרֶת אֶת מַסְּעוֹת הַסְּחוֹר סְחוֹר,

לְבָנִים לוֹחֲמִים בַּשְּׁחֹרִים וּשְׁחֹרִים בִּלְבָנִים,

סוֹבְבִים כַּפְתּוֹרֵי הַפְּלַסְטִיק מִקָּצֶה לְקָצֶה,

בּוֹנִים "בַּיִת" מִשְּׁנֵי כַּפְתּוֹרִים, וְהַלֵּבַנְט שׁוֹמֵעַ תְּרוּעוֹת

וּבָאָה מְנוּחָה לְיַגֵּעַ וּמַרְגּוֹעַ לֹא בָּא וְעוֹד לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ.

וְרַק אֲנִי בָּא מִן הַמּוֹשָׁב, לְרֹאשִׁי כּוֹבַע טֶמְבֶּל,

אֵינֶנִּי מֵבִין לָמָּה הֵם שָׁרִים "כּוֹכָבִי שָׁקַע, בְּלִבִּי הַסְּתָו,"

וְאֵינִי יָכוֹל לְהָשִׁיב בְּקוֹל רָם: "הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר."

סְבָכַת הַבַּרְזֶל בַּחַלּוֹן עֲשׂוּיָה כְּעֵין חֲנִיתוֹת עִם הַחֵץ

וְטַבַּעַת בַּרְזֶל חוֹבֶקֶת אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁחָבְקוּ אָז בְּנֵי אָדָם,

בְּכָל חַג הִגַּעְנוּ לְלֹא טֵלֵפוֹן, כִּי רֹעַ הַנִּימוּס עֲדַיִן לֹא הִתְפַּשֵּׁט,

פָּרַסְנוּ שְׂמִיכוֹת וְנִרְדַּמְנוּ עַל הָרִצְפָּה מִתְכּוֹנְנִים לָחֹג חַג.

לֹא נוֹתְרָה כָּאן זְגוּגִית שְׁלֵמָה, גַּם נִשְׁמָתָהּ שֶׁל סָעִידָה

עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, פָּשׁוּט שֶׁאֵינֶנָּה – אֵין רֵיחַ חַמִּין, אֵין

סֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. כְּשֶׁאֲדַבֵּר עִם בַּת דּוֹדָתִי עַל בֵּיתָם הַפָּרוּץ

הִיא תַּגִּיד: זֶה לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי. כָּךְ לָמַדְתִּי: יֵשׁ בַּיִת עוֹמֵד

עִם גַּג וְקִירוֹת וַאֲרִיחִים עֲטוּרֵי לְבָבוֹת,

אוֹר דּוֹלֵק בַּנּוּרוֹת וְיֵשׁ מַיִם בַּבֶּרֶז – בַּתְּאֵנָה יֵשׁ פֵּרוֹת,

וְהַמָּוֶת חַי, דֹּפֶק בַּדְּלָתוֹת, נִכְנַס וְיוֹצֵא, מְקַנֵּן, מְקוֹנֵן,

כְּמוֹ מִשְׁפַּחְתִּי הַפְּלִיטָה, כְּמוֹ נוֹטְשִׁים וּמְהַגְּרִים,

כְּגוֹרַל תְּאוֹמִים הֻפְרְדוּ וְחַיִּים בְּתֹאַם, כִּרְחוֹב

פָארָאג' אַלְלָּה, הוּא רְחוֹב יְשׁוּעַת אֱלֹהִים, מִמֶּנּוּ בָּרְחוּ,

כֵּן חַיָּיו שֶׁל הַרְחוֹב הַסָּמוּי, רְדוּ אֵלָיו בַּמַּדְרֵגוֹת, צְפוּ

בְּעוֹלִים בִּדְהָרָה מִן הַגַּאי, נִכְנָסִים בֵּין חֲמוּקֵי הָעִיר

כְּמוֹ מַעֲשֵׂה אֲהָבִים, חוֹדְרִים אֶל הָעִיר לְעֵת עֶרֶב

דַּד לְדַד יַבִּיעַ מַחְרוֹזוֹת שֶׁל אוֹר, רַב

הַמְּכֻסֶּה עַל הַנִּגְלֶה, הַקֻּבִּיּוֹת הַזְּעִירוֹת

עוֹמְדוֹת עַל 1:1, הַכַּפְתּוֹרִים בְּצַד אֶחָד,

כְּאִלּוּ מִשֶּׁהוּא נִצֵּחַ, עָשָׂה פֹּה מַארְס.

* נסיעה לכיוון אחד.

* * *

אהוד: זה לא בסדר שרשויות הביטחון והצבא והפשיסטים היהודים חילקו נשק לכיתות הכוננות וגם הקלו על האזרחים ברכישת נשק להגנה עצמית. הלא אם תתחלנה השבוע ברחבי ישראל פרעות רמדאן 2024 כמו פרעות מאי 2021 – יותר יהודים יוכלו להגן על עצמם ולהרוג את אויביהם, וזה לא בסדר. צריך שרק יהודים ייהרגו בפרעות כמו אבי הר-אבן בעכו במאי 21' שעד היום רוצחיו-שורפיו-למוות לא נענשו!

* * *

רוֹן גֵּרָא

חָטוּף

מִכָּל עֵבֶר סָגוּר עָלַי

בְּמִנְהָרוֹת הַכְּאֵב.

אֲנִי דָּרוּךְ לִשְׁמוֹעַ

מֵאֶרֶץ הָאוֹר.

בְּעִיטוֹת לִבִּי מְקַנְּנוֹת בִּי

בְּתוֹךְ תּוֹכִי חוֹשֵׁשׁ

מִפְּנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

אֲנִי יוֹדֵעַ אֲנִי כְּלִי מִשְׂחָק

בַּסִּיפּוּר הַזֶּה

בְּשָׁעָה שֶׁדַּעְתִּי צְלוּלָה

פְּצָעַי חֲשׂוּפִים

צָמָא בּוֹעֵר בִּי אֵל

מִשְׁפַּחְתִּי

קְרוֹבָי וְרֵעָי.

וְכָבֶה אַט אַט

בְּנִשְׁמָתִי.

צֵל עוֹפֶרֶת

זִמְזוּם צַרְצְרִים עוֹלֶה

מִן הַאֲגָם

בּוֹ מְקַרְקְרוֹת צְפַרְדְּעִים

שָׁבְלֵי אַדִּירֵי מְטוֹסִים מַרְעִימִים.

אִמָּהוֹת מַזִּילוֹת דְּמָעוֹת צוֹרְבוֹת

בְּרַעַד הַלְמוּת שֶׁבֶר לִבָּן.

מַשֶּׁהוּ נִרְמַס בֵּין גַּלְגַּלַּי

כִּימָה וּכְסִיל.

נוֹשְׁאֵי בְּשׂוֹרַת הָעוֹפֶרֶת

מַכִּים בַּדֶּלֶת

וְעוֹד לֵב שֶׁנָּדַם

חַיִּים נֶעֱצָרִים בִּשְׁתִיקָה

אָב כְּבָר לֹא מְעַשֵּׁן

מִקְטֶרֶת.

* * *

לפעמים גם עץ מת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפעמים גם עץ מת

בהיותו בן אלפי שנים

והוא לא ידע שהוא חי

במשך אלפי שנים

* * *

שמעון גרובר

שכונת העגלונים

מתוך "חדשות בן עזר" 890 מיום 11.11.2013

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. בן שבע שנים הייתי כאשר עקרה משפחתי, בגלל ירידה במעמד הכלכלי, משכונת עוני אחת לשכונת עוני אחרת – משכונת מחלול לשכונת העגלונים, שבגלל קירבתה למסילת הברזל ידועה גם בשם שכונת הרכבת. אלא שבעוד שבשכנת מחלול התגוררנו בצריף בן שלושה חדרים עם מטבח, אמבטיה ושירותים, הרי שבשכונת העגלונים הצטופפנו ארבע נפשות בצריף בן חדר אחד, ללא מטבח וללא אמבטיה וללא שירותים. את הבישולים אימי בישלה באמצעות פתיליה מעשנת, מלכלכת ומסריחה מפיח ומנפט. את הצרכים עשינו בצריף ממול תמורת כמה גרושים לחודש, צריף שהיה משותף לשלוש משפחות. בצריף השירותים הזה היתה גם מקלחת, שבה התקלחנו בקיץ במים קרים. בחורף היינו מתקלחים באמבטיית מים חמים בבית שכננו, מוביל הנפט האדיב, הנדיב והחמלתי מר ירקוני (שם בדוי), שבביתו היה דוד מים שהוסק על ידי גזרי עצים, ושברוב חסדו עמד על כך שלפחות פעם בשבוע נתרחץ במים חמים, ושבכבודו ובעצמו כל יום שישי רחץ, סיבן וקרצף את עורנו המיוזע והמלוכלך.

היום, במרחק של שבעים שנה, אני יכול לכנות את עקירת מגורינו משכונת עוני אחת לשכונת עוני שנייה כירידה משמעותית ברמת החיים. ואולם כילד בן שבע לא חשתי בהידרדרות מעמדנו. הפעם האחת והיחידה שבה חשתי את משמעות עוניינו היתה, כשלאחר הפצרות ותחינות רבות הסכימה אימי לקנות חצי מנה פלאפל, לחלקו לשניים, ולתת לי רבע מנה ולאחי רבע מנה. אז רבע מנה פלאפל היה המדד למעמדנו החברתי-כלכלי.

כאמור,  שכונת העגלונים היתה אחת משכונות העוני של תל אביב. השכונה נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים. גבולות השכונה היו: בצפון – פרדס ערבי; בדרום – מסילת הברזל ירושלים-יפו (ועוד נחזור בהמשך למסילת הברזל הזו);  במזרח – דרך עפר, שבחורף הפכה לנחל שוצף שגובה מימיו כיסה את גלגלי העגלות, ושלימים נקרא רחוב המסגר; ובמערב – דרך פתח תקווה, ששמה הוסב לדרך בגין.

מייסדיי השכונה היו בעלי עגלות שהובילו לחם, קרח, נפט וכיו"ב. כיוון שאת רוב כספם השקיעו העגלונים קשי היום ברכישת בהמות ועגלות, הרי שמרביתם התגוררו בצריפים הבנויים לוחות עץ ומצופים ביריעות שחורות של חומר ביטומני, שבימי הקיץ הפך את בתיהם לכבשנים לוהטים.

העלובים, העניים והמסכנים ביותר מבין בעלי העגלות היו מובילי הקרח, כיוון שפרנסתם הייתה מצויה רק בימות הקיץ הלוהטים, בעוד שבימי החורף הקרים איש לא נזקק למרכולתם; אשר על כן לא אחת היו נאלצים למכור את סוסיהם, כיוון שלא היה לאל ידם לשלם עבור מזון הסוסים ועבור דמי השכירות באורווה המשותפת, ששכנה במקום שהיום שוכן לו בית הספר המקצועי "שבח".

כל בוקר היו העגלונים משכימים קום כשהיקום עדיין שרוי בעלטה, נכנסים לאורווה הענקית שהלינה בלילות את סוסיהם ופרדותיהם, רותמים את בהמותיהם לעגלות, ומתחילים את יום עבודתם. לעת ערב היו חוזרים לאורווה ומשחררים את הבהמות מהעגלות למנוחתן הליילית. באותה שנה – שנת התש"ד, 1944 – פרצה מגפת דבר-הסוסים, וכול הסוסים והפרדות חוסנו נגד המגפה. החיסון החליש והשבית את בהמות העבודה, וכדי שבעלי העגלות לא יינזקו מהשבתת מכירותיהם, הם רתמו את עצמם ואת בני ביתם לעגלות והסיעו אותן ברחבי העיר. ומי שלא ראה במו עיניו עגלות מוסעות על ידי הולכי על שניים, יתקשה להאמין לאפיזודה הכתובה הזו.

צמוד לשכונת העגלונים הוקמו שלושה מאגרי נפט ענקיים של חברות הנפט שֶל, סוֹקוֹני וואקום ומאנטאשֶפט, וכל בוקר היו מובילי הנפט ממלאים את מכליהם בנפט, ויוצאים למכור אותו לתושבי תל אביב, שלרובם לא היו כיריים ותנורים המופעלים על ידי חשמל או גז, אלא פתיליות ופרימוסים שמופעלים על ידי פתילים ספוגי נפט.

וכאן המקום להלל, לקלס ולשבח את הפרימוסים, ולעומת זאת לחרף ולגדף את הפתיליות. כל זאת כיוון שכאמור – הפתיליות היו מפיקות חום על ידי בעירת פתילים ספוגי נפט, מחוסרי הספקת חמצן לבעירה מושלמת, שבנוסף לחום הפיקו פיח, סירחון וחד-תחמוצת הפחמן רעילה. לעומתן, הפרימוסים הפיקו חום מבעירה מושלמת של אדי נפט מחוממים על ידי מיבנה הראש המיוחד של הפרימוס, בתוספת חמצן שינקו מהאוויר, ולכן לא יצרו פיח ולא חד-תחמוצת הפחמן. בנוסף, בהשוואה לפתיליות, הפרימוסים הפיקו כמות חום גדולה יותר מכמות נפט נתונה בגלל הבעירה המושלמת.

מעברה המערבי של דרך פתח תקווה הוקם מפעל לייצור קרח, וכל בוקר בעונת הקיץ היו מובילי הקרח ממלאים את עגלותיהם בגושי קרח ויוצאים למכור אותם לתושבי תל אביב, שלרובם לא היה מקרר חשמלי אלא מקררי קרח. לטובת ציבור הקוראים, שטיבם של מקררי הקרח אינו מוכר להם, נתאר אותו כמזנון העשוי שני חללים: חלל עליון שבתוכו אוכסן בלוק הקרח, וחלל תחתון – גדול יותר מהעליון – שבתוכו אוכסנו מצרכי המזון. עיקרון הקירור במקרר הקרח היה מבוסס על החוק הפיזיקאלי שאוויר קר יורד, ולכן הקור מחלקו העליון של המקרר היה יורד לחלקו התחתון ומקרר את מצרכי המזון. בהדרגה בלוק בקרח הותך למים, שהתנקזו לתוך מגירה נישלפת בתחתית המקרר, ואשר אנחנו השתמשנו במים אלה לשטיפת רצפות.

כאשר מנתה שכונת העגלונים כמה עשרות משפחות נוצר הצורך בהספקה שוטפת של מצרכי מזון. וכך, בהדרגה, קמו לא פחות משלוש חנויות מכולת, שתי חנויות ירקות ופירות וזכיינות של תנובה, ששיווקה חלב, גבינה, לבן ולבנייה. חנויות אלו סיפקו פרנסה לשש משפחות ברוכות ילדים. פרט מעניין לגביי חנויות המכולת, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבעליהן הורשו להדפיס כסף-נייר בערכים של מיל ושני מיל (מיל היה החלק האלפי של הלירה המנדטורית), כיוון שמקביליהם המתכתיים היו עשויים סגסוגת של נחושת, שהיתה חיונית יותר לייצור אמצעי לחימה מאשר להטבעת מטבעות.

במרוצת השנים נוספו לשכונת העגלונים נפחייה, שבה יצרו ופירזלו את רגלי הסוסים והפרדות. בנפחייה זו למדתי לראשונה בגיל שבע כיצד ללבן ולרקע מטילי פלדה, וכיצד להשתמש במלקחיים, במלחציים, במשור, בפטיש ובאיזמל. לאחר הנפחייה נוספה לשכונה פחחייה, שבה נוצרו מפח מגולוון כל מיני גיגיות לכביסה ולרחצה, ופחים לאיחסון נוזלים בעלי נפחים שונים. בפחחייה זו למדתי לגזור יריעות פחים במספריים מיוחדים למטרה זו, וכן למדתי לחבר שני חלקי פח על ידי הלחמה בבדיל.

עיסוק יצרני נוסף שבו עסקתי כתלמיד בכיתה בי"ת היה תעשייה פירטית לייצור פיגיונות. תהליך ייצור הפיגיונות התבצע באופן הבא: הינחנו מסמרי בניין באורך של כעשרה סנטימטר על גבי מסילת הברזל. גלגליי הקטר וגלגליי הקרונות דרסו ורידדו את המסמרים ללהבי חדים. את הלהבים היכנסנו לתנור של הנפחיה, ולאחר שלובנו, הוצאנו אותם מהתנור בעזרת מלקחיים, ובעזרת פטיש וסדן עיגלנו את אחד הקצוות, שעליו הירכבנו את ידית העץ. לאחר מכן הישחזנו את שני צידי הלהבים בעזרת אבן משחזת חשמלית וקיבלנו פיגיונות קטנים מושלמים.

פרט נוסף הקשור עם מסילת הברזל בא לידי ביטוי בחציית המסילה פעמיים ביום: בלכתי לבית הספר ברחוב נווה שאנן (שהיום הייתי מוכן להתהלך בו רק בליווי סיירת מטכ"ל), ובדרכי חזרה הביתה בתום יום הלימודים.

להשלמת הכשרתי בעבודות המתכת הועסקתי במפעל קטן לייצור ראשיי פרימוסים, ומכאן הידע שלי ביתרון הפרימוסים על פני הפתיליות שתואר למעלה.

והיה כי ישאל השואל, הכיצד ילד בן שבע מועסק בעבודות מתכת כמו בארצות הנחשלות במקום להימצא בבית הספר? והתשובה היא, שהאירועים שתוארו למעלה אירעו באמצע ימי מלחמת העולם השנייה, שמחסור בחומריי בנייה, כגון מלט וברזל, מנע בניית כיתות נוספות בבתי הספר, כיתות שעלו על גדותיהן, ואשר לכן תלמידי כיתות אל"ף ובי"ת למדו במשמרת שנייה אחר הצהריים, וכתוצאה מכך הבקרים היו פנויים לכל מיני עיסוקים חוץ-לימודיים.

כאמור, שכונת העגלונים היתה שכונת עוני, אבל במרוצת השנים – הודות לתושייתם, חריצותם והתמדתם – שניים ממיסדיי השכונה ראו ברכה בעמלם ונעשו גבירים אמיתיים. מאי משמע "גבירים אמיתיים?" שבעוד שהגבירים בימינו הם גבירים ממונפים שמתקשים לפרוע את הלוואותיהם, הרי ששני גביריי שכונת הפועלים לא לוו מיל אחד מהבנקים, ועושרם כלל נכסים נדלניים מניבים ומפעלים ריווחיים.

הראשון שהתעשר היה פועל הבניין מר ברזילי (שם בדוי). בעודו בונה קסרקטינים בסרפנד (צריפין) עבור חיילי בנות הברית, נוכח להבין שחיילים אלה אוהבים את הטיפה המרה. אשר על כן, קנה חבית יין מאחד היקבים, ובחצר ביתו ביקבק כמאה בקבוקים, בעזרת צינור גומי שינק את היין מהחבית המוגבהת לתוך הבקבוקים.

לאחר שפקק את הבקבוקים הדביק עליהם אתיקטה (תווית) ועליה היה מודפס בעברית ובאנגלית "ברזילי הוק". את מאה בקבוקי היין הראשונים חילק ברזילי לכמה קצינים פולנים מצבאו של גנרל אנדרס, ולאחר כמה ימים נרקמה העיסקה הראשונה להספקת משאית שלימה של יין "ברזילי הוק". הביקוש ליין "ברזילי הוק" הלך וגדל, וככול שביקוש זה גדל, הלך וגדל עושרו של מר ברזילי, שאיפשר לו להגדיל את עושרו על ידי רכישת צריפים ממשפרי דיור שנטשו את השכונה, ולאחר שיפוצים קוסמטיים להשכיר דירות אלה לחלכאים ונדכאים ושאר מוכי גורל, שבקושי עלה בידם לשלם את דמי השכירות הזולים ביותר בתל אביב. כל המידע הזה נודע לי מכלי ראשון; דהיינו, אני, תלמיד כיתה בי"ת, התגוררתי באחד הצריפים העלובים הללו; ובאותה העת – לאחר שהודרכתי  כיצד לינוק יין מהחבית באמצעות צינורית גומי – לקחתי חלק בביקבוק בקבוקיי "ברזילי-הוק" ובהדבקת התוויות, ותוך כדיי עבודה נודעו לי הפרטים הביוגראפיים של מר ברזילי. אגב, שכר עמלי עבור שעת עבודה היה מטבע מחורר בערך נקוב של שני גרוש.

בגמר מלחמת העולם השנייה מכר מר ברזילי את כל נכסיו והיגר לארצות הברית.

הגביר השני שצמח בשכונת העגלונים היה מר ירקוני, שהוזכר כבר לעיל בקשר למקלחות החמות בימי שישי החורפיים. מר ירקוני היה מראשוני המתיישבים בשכונת העגלונים, ומראשוני מוכרי הנפט. ראשית דרכו היתה מכירת נפט בשכונות הדרומיות של תל אביב. בעוד שמרבית מוכרי הנפט מכרו רק חבית נפט אחת ביום, הרי בגלל חריצותו ואנושיותו מכר מר ירקוני שתי חביות נפט ליום, ובכך הכפיל את פידיונו ואת רווחיו. משגדלו שני בניו קנה לכל אחד מהם עגלת נפט ופרדה, וכך מכרו שלושת בני משפחת ירקוני נפט בשכונות דרום תל אביב ולב תל אביב, והיקף מכירות משולש זה שילש את עושרה של המשפחה. עושר זה איפשר למשפחת ירקוני לרכוש מפעל לייצור מרצפות בגמר מלחמת השיחרור. את המפעל ניהלו שני הבנים, שלאחר שחזרו שלמים משירותם הצבאי נשאו נשים והולידו צאצאים. כתוצאה מגלי העלייה לאחר קום המדינה, נוצר ביקוש למרצפות, והיקף המכירות של מרצפות ירקוני גדל משנה לשנה, ובמקביל גדלה עושרה של משפחת ירקוני, שהחלה לרכוש קרקעות, לבנות עליהם בתים, למוכרם ולהגדיל את עושרה.

בשיא עושרה של משפחת ירקוני התהפך גלגל מזלם. אחד הבנים לקה במחלה ממאירה ונפטר. כעבור שנה קרסה מערכת כלי הדם של הבן השני, וחלפו שנתיים עד שנגאל מיסוריו והחזיר את נשמתו לבוראו. בהיוותרם לבדם, מכרו מר ומרת ירקוני את כול נכסיהם והשתכנו בבית אבות עד יום מותם.

לאחר התיאורים הביוגראפיים של שני גבירי שכונת העגלונים נחזור לגורל השכונה.

לאחר מלחמת השיחרור חלה נטישה הדרגתית של דיירי השכונה לאזורי מגורים משופרים יותר, ובעליהם מכרו או השכירו את הצריפים הנטושים למוסכים ולמסגריות. גם אנחנו נטשנו את שכונת העגלונים ועברנו להתגורר באזור ספר בשרון, ובזאת הקיץ הקץ על לימודיי במשמרת שנייה, ועל עיסוקיי האקס-אקדמאים.

בביקורי האחרון בשכונת העגלונים, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, לא מצאתי זכר לצריפי העץ. במקומם הורחבו והתרבו המוסכים ובתי המלאכה, שנבנו מבלוקים ומגגות העשויים פח גלי. ואולם בהתאם לתוכנית בניין ערים חדשה, יעלה בקרוב הכורת על כל מבני השכונה, ואת מקומם יתפסו גורדי שחקים עשויים בטון וזכוכית תלת-שכבתית, שתמנע את חדירת הפיח, והשאון, שנפלטים מהמכוניות ברחובות בגין והמסגר.

שלום אהוד,

גיליתי שכתבתי "שכונת העגלונים", שהתפרסמה בגיליון 890 של חב"ע, התפרסמה גם באנציקלופדיה העירונית "תל-אביב-פדיה". הם נתנו full credit למחבר ול"חדשות בן עזר".

שמעון גרובר

אהוד: נראה לי שההיסטוריון-שבעתיד ישאב הרבה חומר מגיליונות הפעמיים-בשבוע של המכתב העיתי שלנו, שמרבית הדברים שפורסמו בהם לא פורסמו בעיתונות המודפסת של התקופה ולכן לא ניתן דיוקן מלא שלה.

* * *

ארנון איתיאל

כולם מחכים לפנחס

את הפוסט הזה אני ממליץ לקרוא מחר. כרגע אני מציע שלוש שאלות, ממליץ לחשוב עליהן לפני הקריאה, ומוטב הלילה. עדיף לבד, במיטה, כשאתה עייף מכדי להילחם בָּאמת.

שאלה ראשונה: האם אתה סומך על צמרת צה"ל?

שאלה שניה: האם מדינת ישראל בדרך לניצחון?

שאלה שלישית: האם גמרנו לראות משפחות יהודיות נשחטות?

את הדברים הבאים כותב ליכודניק גא שהוא גם ביביסט מושבע מהגרעין הקשה. אני לא רוצה לאכזב אף אחד, אבל מי שמחכה לאיזו דרמה שתגיע בהמשך שיפסיק לחכות. בסוף הפוסט הזה אשאר ליכודניק וביביסט, בלי אבל ובלי תחזיקו אותי.

העניין הוא שאני ליכודניק ואני ביביסט, אבל אני לא עיוור.

כמו כולנו, גם אני הולך לישון כל לילה ולילה, שבעה לילות בשבוע, עם הבנות שלנו שחטופות בעזה. מיד אחר כך אני שואל את עצמי את שלוש השאלות שאיתן התחלתי את הפוסט וקשה לי להירדם.

אני רוצה לחזק ולא להחליש. אני רוצה להישאר אופטימי, אני רוצה להאמין שהשינוי בוא יבוא, אבל מלילה ללילה זה הולך ונהיה קשה.

אני לא עיוור, למען השם. אני יכול לספר לעצמי אלף סיפורים למה משאיות עם סיוע הומניטרי לרצועת עזה זה אינטרס ישראלי, אבל בלילה, גוזלים, בלילה כבר קשה לי לערבב את עצמי. מדינת ישראל תומכת באוייב בזמן שהוא אונס את בנותינו והורג את החיילים שלנו, זה מה שנצעק לי בראש לפני השינה.

אני מסתכל על צמרת הצבא ואומר לעצמי "לא עכשיו". משכנע את עצמי שבסוף בסוף מדובר על אנשי מקצוע שמסורים למדינה. אני לוקח את ההתנהלות ברצועת עזה, מרים אותה מול האור ומסובב עד שאני מוצא את הזווית המתאימה שמשם רואים את אלופי המטכ"ל מנהלים מלחמת חורמה עד הניצחון.

ושוב יורד הלילה. ואז אני נזכר באלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס ועל הדרך שבה הוא נלחם במתיישבים, מתעלל, מבזה ומכפיש. הורס בתים של לוחמים משרתים ושולח יחידת משטרה צבאית לעשות חיפוש בביתו של חייל, שבשעה ששוטרים צבאיים מחטטים במגירות של הוריו הוא נלחם בעזה. במהלך היום אני יודע שיהודה פוקס הוא יהודי וישראלי, אבל בלילה, כשאני לא נזהר, אני יכול להישבע שהוא משרת אדונים אחרים.

אני חושב על המפקדים בדרום שקופצים כנשוכי נחש למראה כל גילוי של פטריוטיות או שמחת ניצחון אצל החיילים, ושנלחמים כאריות בשביל שצה"ל ימשיך לחלוק את אותו הקוד האתי יחד עם יוניפיל.

חיילים שלנו, קדושים, יקרים, נדירים ואהובים, נהרגים בלחימה בעזה, נופלים בקרב. במהלך היום אני מזכיר לעצמי שאני לא איש צבא ולא טקטיקן, ויודע שאני כל כך רחוק שבאמת אני לא יכול לדעת מה קורה שם, אבל בלילה אני חושב רק על זה: מה קורה שם.

אני לא מפסיק לדמיין חוליה קדמית מנהלת קרב מול מחבלים בתוך בית, ואני שואל את עצמי "למה בית?"

למה לא מחכים למטוס שיפציץ? אני מנסה בכל כוחי להאמין שקרב פנים מול פנים הוא המוצא האחרון של מפקדי הצבא, שהם יעשו הכול בשביל לא לסכן את הילדים שלנו, אבל בלילה אני לא תמיד מצליח.

בשעות האור אני חושב על הגנרלים שלנו ואומר לעצמי שמדובר על מקצוענים. אנשים שגזרו על עצמם שתיקה ואיפוק בשביל להתרכז במשימה. אבל כשיורד הלילה אני רואה אנשים שרק רוצים לגמור עם זה. אני רואה מנהלנים במדים, אנשים שיודעים לענות על ה"איך" וה"מתי" וה"כמה", אבל לא ידעו לענות, ובכלל לא יבינו את האדם שישאל אותם "למה".

אני חושב על הפרצוף של הרצי הלוי. יסלח לי אלוהים, אבל אני לא רואה מצביא בדרך לניצחון, אני רואה אדם מוכה.

אני מאמין בבנימין נתניהו. אני מאמין בכל ליבי שהוא רוצה ויכול להוביל את ישראל לניצחון. אני גם חושב שמכוורת היועצים שעוטפת אותו היא אולי היחידה שמבינה מה זה "ניצחון". אני מתפלל ומקווה שנתניהו ימשיך להוביל את עם ישראל לעוד שנים ארוכות של שלום ושגשוג, אבל משהו חייב להשתנות.

בנימין נתניהו, קום התנער כארי. לעם ישראל היה את משה כמנהיג, אבל היה גם את פנחס. פעם אחת בחייו של עם, בהזדמנות נדירה וחד פעמית, הקדוש ברוך הוא מגיש לידך את החנית.

הכול שם. הכוכבים מסודרים, האנשים מבינים. כולם, אויבים ואוהבים כאחד, כל הבריאה עומדת ויודעת מה צריך לקרות עכשיו, וכולם מחכים לפנחס.

להחליף, לפטר, למנות. אל תירא ואל תיחת בנימין נתניהו. עכשיו. תוך כדי הלחימה, לשם יחוד קודשא, למען החיילים ולמען עם ישראל. עכשיו הזמן לעשות מעשים חריגים, כאלה שנכתבים בספרי ההיסטוריה.

עמוד, בנימין, על גשר הפיקוד. החזק את הגה הספינה יציב ביד איתנה. עמוד מול הסערה והגשם המצליף. אנחנו, כל ריבוא אוהביך, נהיה שם, מותחים חבלים, מחזקים מפרשים, ממשיכים לחתור עד שתאמר לנו די. לעולם לא תצעד לבד, בנימין נתניהו. לך בכוחך זה, אל תירא ואל תיחת.

ארנון איתיאל

* * *

עקיבא נוף

צלילים של הרקוויאם

במותו של יונתן ז"ק

בגינה מול ביתךָ,

אבות צעירים שָׁבים ורצים

ב"תופסת" אחרֵי ילדיהם,

עת אתה רָפוי, נְטוּל חיים,

גווייה ריקה על מיטת חדר הקירוּר

של גופות, עזובֵי נישמתם;

פסנתר מיותם מִיְדֵי מאֲהֵב הקלידים

וחדַר מופעים מרוּקָן מִצְּלילים

ואישה שעוד טרם קלטָה

אך, כבר, אין בה צחוקה הנוֹדע.

צר לי עליך, אחי יונתן,

צר לי עלי, –

הרואֶה את ריקון השורות מְאָחִים

שסביב, בעולם ההולך וחָרֵב,

מצביעים לעברי וברורה אימרתם: –

"גם אתה מתקרב."

וצלילים של הרקוויאם

נופחים אל מְלוא החלל

ועם מוצרט וברהמס סותמים הגולל.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2013

18.9.13. יום רביעי. ערב חג סוכות. לפני הצהריים אני עובר אצל אורפז, הכול כבר בתיווכה של עליזה, כי הוא אינו יכול לתקשר ולענות לטלפון. נראה ונשמע מנותק כמעט לגמרי וגם רזה מאוד. עור ועצמות. כאילו הוא כבר בדרך אל המוות. אני מביא לו משלוח מנות מיהודית לחג, הכול מעשה  ידיה: דגים ממולאים, כרוב ממולא, מרק עוף צח עם אטריות. עיקר השיחה עם עליזה כי הוא בקושי שומע ובקושי מגיב וכמעט לא לעניין.

26.9.13. יום חמישי. שמחת תורה. לפני הצהריים אני קופץ לבקר את יצחק אורפז שאוכל ארוחת בוקר עם עליזה, העוזרת שלו, בקפה לנדוור באבן גבירול. הוא אוכל לאיטו אבל ביסודיות.

מדברי עליזה מתברר [ש]יש לו שלושה עשר אלף שקל לחודש, והוא מקמץ על ששת אלפים לעובד זר שיטפל בו. כיום הוא מוציא כספים רק דרך הכספומט. אני מדבר איתו על כך אך הוא עושה עצמו כלא מבין במין ערמומיות של קמצן שחושש שעומדים לשדוד אותו. אם הם היו מוסיפים עוד אלפיים, לשמונת אלפים, היתה עליזה מוכנה להישאר איתו ולדאוג לו.

29.9.13. מצאתי תמונה יפה שלי עם אורפז על רקע הים משנת 1977.

8.10.13. לפני הצהריים אני נפגש עם אורפז ובת-הלווייה שלו עליזה בקפה "העירייה" במלכי ישראל, ליד בניין הדירות בו הוא גר. רוב השיחה עם עליזה. הוא כבר לא יוזם ולא מדבר. כאילו לא אותו אדם שהיה בפגישותינו הרבות. גם כשהוא מדבר קשה לשמוע, ולרוב זה כבר לא לעניין. עליזה מספרת שממחר תבוא כל יום לארבע שעות אישה מהביטוח הלאומי, ואילו היא תבוא רק להשלים את הטיפול בו לפנות ערב . כבר נתן ייפוי כוח והעביר את חשבונותיו אצל עורך דין לבנו זאביק ולבתו גי. עליזה דורשת 40 שקל לשעה וגי טוענת שזה יקר מדי.

עליזה קצת בספק עם האישה מהביטוח הלאומי תסתדר עם יצחק.

13.10.13. אורפז מטלפן שוב ושוב ומבלבל את המוח מבלי לדעת שהוא חוזר על עצמו, ומתחנן שאקבע פגישה שבועית איתו ואינו קולט שיש לנו פגישה כזו בימי שלישי לפני הצהריים.

17.10.13. בגן העיר אני נפגש עם אורפז כשלצידו בתו גי, שאותה לא ראיתי אולי יותר משלושים שנה, מאז היתה ילדה קטנה. היא מאוד נאה ונמרצת. דומה לאימה המנוחה רותי. אני מכיר, יושבת לצידו, גם את נלי גולדין, אישה בלונדית שעלתה ארצה ב-1995 ומדברת עברית, שנשלחה לעבוד אצלו מטעם הביטוח הלאומי מחצית היום, ומחצית היום האחרת באופן פרטי. היא נשמעת מאוד סימפטית ואפילו סקסית במקצת, ונראה כי חוללה שינוי ביצחק, כי פתאום חזר לדבר ונעשה יותר עירני. כניראה פעלה על יצרי הגבר שבו ולא אתפלא אם תניח לו למזמז אותה קצת. גם אני לא הייתי מתנגד.

היא אינה יודעת דבר עליו ואני מספר לה קצת ומשבח אותו כסופר וכבעל ביוגרפיה מעניינת מאוד.

29.10.13.  עם אורפז לפני-הצהריים בקפה "העירייה" במלכי ישראל, לא רחוק מפתח הבניין שבו הוא גר. הוא אמנם מדבר יותר, אבל כל הזמן חוזר על אותם דברים. מועדי הפגישות שלנו. מניין אני מכיר את נלי העוזרת שלו. הפעם גם שאל מה הייתי אומר עליו אחרי מותו. שאלתי אם הוא היה רוצה שאכין טיוטה להספד עליו כדי שיעבור עליה, אך הוא דחה זאת. אמרתי שיש לציין שחי והביא אושר להרבה נשים, שהיו לו קורות חיים סוערים ומעניינים מאוד, וכן שהיה סופר חשוב שכתב יצירות מעולות. הוא אמר שהיה מעדיף שאהפוך את הסדר ואציין בראשונה את היותו סופר.

19.11.13. אני עולה לדירה של אורפז כי הוא לא במצב לרדת. גם ירד אתמול גשם ונעשה קצת קריר. נלי, האומנת שלו, היתה חולה יומיים ורק היום חזרה לעבודה, וכך הוא היה שלושה ימים לבד ובקושי אכל ונראה רע מאוד. היא מאוד דואגת לו וחשוב לה לטפל בו.

3.12.13. בתום סידורים אחדים באיזור גן העיר אני עולה לדירה של אורפז ויושב עימו יותר משעה לשחק שח. זה מעסיק אותו, כי הדיבור ממילא קשה עליו. אני לא שיחתי שח אולי שלושים שנים, מאז שבן היה ילד. אורפז התבלבל מדי פעם אבל בכל זאת שיחק. לבסוף נכנע אבל אני הוכחתי לו שהתוצאה היא תיקו, בצורת מהלך שיכול לחזור על עצמו לבלי סוף ללא הכרעה.

10.12.13. אצל אורפז. הוא מתנמנם כשאנחנו יושבים ומדברים. אבל יחסית מדבר כבר הרבה, אם כי לא תמיד לעניין.

24.12.13. לפני הצהריים אני קופץ ליצחק אורפז. מתברר שהיה מאושפז ימים אחדים באיכילוב. הוא נראה כמו חייל רוסי זקן ממלחמת העולם הראשונה. כובע צמר מצחיק על הראש עם אוזניות. עטוף בכמה שכבות ועליהן חלוק-בית, כפפות עור חומות עבות. נעלי בית, ונראה שקר לו. פצע אדמדם על מצחו מצד שמאל. הוא לא יודע להסביר לי בדיוק מה קרה לו.

נלי המטפלת שלו מספרת לי. בראשית השבוע שעבר היא היתה חולה ולא יכלה לבוא. ביום שני או שלישי אחת מבנותיו, אולי טלילה, מצאה אותו שוכב על הרצפה והבית באי-סדר גדול, ניירות וספרים. אולי חיפש משהו, ונפל, ואפילו לא היה יכול להזעיק עזרה. המשפחה דאגה לו לאישה מחליפה בסוף השבוע אך הוא גירש אותה ולא היה מוכן שתהיה אצלו. הבת הזמינה אמבולנס ואישפזו אותו באיכילוב. שם קיבל עירוי להתחזק. ביום שישי האחרון החזירו אותו הביתה. הוא עצמו כאילו נמצא בעולם אחר. מחייך. אך אישיותו נמחקה וזה כבר שבועות רבים, בתהליך הדרגתי.

אני מביא לו את "והארץ תרעד" והוא נהנה מאוד לקרוא שוב ושוב את ההקדשה שכתבתי לו וגם קראתי לו אותה בקול רם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

אוּרי העייף

נמאס לאוּרי לשמוע, בייחוד מהמשפחה, שעליו להיות מאושר שהוא צעיר, צומח לגובה, מפתח חזה רחב, זרועות שריריות, ורגליים בריאות שכפותיהן תופסות מיספר נעל חדש כל שנה, ושעל כן אין כל סיבה מדוע לא –

יוריד את הזבל.

יירד בבוקר להביא את העיתון מתיבת-הדואר.

ייקח סל ויילך לחנות.

יעזור לסבתא שרה לתלות את הווילונות.

יירשם לחוג לטניס, קרטה, הרמת משקולות, התעמלות, שיפור השחייה, טיולי החברה להגנת הטבע (מחק את המיותר).

ייקח את בני-דודיו ללונה פארק.

יסדר את החדר שלו ויכין מדי יום את כל השיעורים.

יקרא ספרים רציניים, ולא רק עיתוני-נוער כמו "ראש 1".

ירכב קצת על האופניים המחלידים במחסן.

ירחץ את המכונית.

ייקח על עצמו לשְמַרְטֵף בשכונה וירוויח קצת כסף.

ועוד, ועוד.

אין גבול למטלות שכולם חושבים שראוי לנער גבוה ומפותח כמוהו לקחת על עצמו, אחרת הוא עתיד – להתנוון, להצמיח חזה של אישה, שריריו יהיו רפויים, בטנו תשתפל כלפי מטה, בגיל צעיר כבר תהיינה לו בעיות של יתר לחץ-דם ואי-ספיקת הלב, שלא לדבר על כמה קשה יהיה לו בצבא –

"ודע לך, הדבר רציני מאוד!" אומרת אימא. "ושלא תצחק לי בפרצוף מפני שתיכף תחטוף סטירה שבחיים שלך לא חטפת, למרות שאתה כבר גבוה ממני ורואה את עצמך מוֹיְשֶׁה גְרוֹיְס. כי אני דואגת לחיים שלך. אם לא תְפתח לך כושר, אם תמשיך להתנוון ככה – יהיה לך בבסיס-הטירונים כזה משבר, שאתה עוד תתאבד לי, חס ושלום!"

כך ובדומה לכך מטיפים לאורי, אבל זה לא עוזר כי הוא עייף כל יום מההתחלה, עוד מלפני שעשה משהו (ובדרך-כלל הוא לא עושה כמעט כלום). לוקח לו שעה להתעורר בבוקר לבית-הספר. בחופשים הוא ישן עד 11:00, אלא אם כן ישנה איזו תוכנית שחבל להפסיד בטלוויזיה. אבל גם על זה אפשר להתגבר אם מסדרים יום קודם להקליט אותה אוטומאטית בווידאו.

בכיתה הוא כה עייף, שרק השיעמום חזק אצלו יותר מן העייפות. למשל, שיעמום של שיעור בהיסטוריה משכיח את העייפות משיעור קודם בתנ"ך.

חוזר הביתה בצהריים, העיניים כמעט נעצמות, עייף לאכול, אבל מה – כשיושבים בסלון, מול הטלוויזיה, אפשר בכל זאת להכניס משהו לפה וכך לא מתים מרעב, למרות העייפות.

אחרי כל זה, למי יש בכלל כוח להכין שיעורים? אפילו לחברים אין חשק ללכת. הכי טוב לשבת בבית מול הטלוויזיה, ולהעביר את הזמן.

ועל כל בקשה, תוכחה, פקודה, הפצרה, יש לאורי רק תשובה אחת:

"עזבו אותי. אני עייף."

*

"לא, זה לא יכול להימשך ככה," אומרת אימא. "אתה יורד בלימודים. מסתיר ממני בחינות שנכשלת בהן. מתאונן כל היום על עייפות. אחת מן השתיים – אתה דֶבִּיל גמור, תישאר כיתה או ישלחו אותך לבית-ספר מיוחד לעייפים, או – "

"או מה שוב פעם?"

"או שאתה סובל מאיזו מחלה."

"תעזבי אימא, אני בריא."

"זו לא תשובה. צריך לקחת אותך לבדיקות."

"שטויות. בסך הכול אני קצת עייף."

"אין דבר כזה. אני עובדת מהבוקר. אבא שלך עובד, ואתה, שלא עושה כלום כל היום – עייף יותר מאיתנו! – לא, אני לא מבינה את האדישות שלך..." היא פונה בלחש לחיים, האב. "זה יכול להיות משהו בדם, או בהורמונים, מחסור בוויטאמינים, או גידול בראש, חס ושלום!" – ויותר בלחש: "ואולי התחיל כבר לאונן ומזה הראש שלו מתרוקן?"

"אולי תפסיקי?" אומר אורי. "את לא מבינה שאני עייף. פשוט עייף."

"מה אתה שותק, חיים? הילד שלך מתנוון לך מול העיניים, ולך לא איכפת?"

"דליה מה את רוצה מהילד? תני לו לנוח עד הצבא, לפחות. את יודעת מה מחכה לו שם? שלוש שנים קשות, ומילואים עד גיל חמישים וחמש! אז לפחות שייהנה קצת עכשיו מהחיים. ציון אחד יותר ציון אחד פחות. מה זה משנה?"

"בטח! ולך לא איכפת שהילד שלנו יתאבד שם, בבסיס הטירונים, בגלל הרכרוכיות הזו שאתה מטפח בו! ממש מעודד אותו!"

"אל תדאגו, אני אשרת בגלי צה"ל." אומר אורי.

"בטח! תיכף מקבלים אותך! אתה, עם רמת ידיעות כמו שלך, והעצלות הזו – תגיד תודה אם שי"ן-גימ"ל יתנו לך להיות!"

*

דליה לא ויתרה. לקחה את אורי לבית-החולים ושם ערכו לו בדיקות דם, שתן, צואה, תיפקודי אוזן, לב, ריאות, בדיקת עיניים, מיפוי מוח, מה לא? והתוצאות, כמובן, הראו שהכול תקין. הנער בריא כמו שור. מתפתח בסדר, שלב-שלב, ממש ככתוב בספרי-הרפואה. אין כל סיבה גופנית לעייפות שלו.

"מה יהיה, דוקטור?" שואלת דליה, על סף התמוטטות-העצבים, שעה שאורי מחכה במסדרון בחוץ. "לא, אתה לא צריך להגיד לי. אני מבינה שזה נפשי. הילד דפוק. צריך לקחת אותו לטיפול פסיכיאטרי...אתה חושב שהוא יגדל הומו..."

"אם תניחי לי גם קצת לדבר, גבירתי הנכבדה, אז תשמעי גם תשובה לשאלה שלך."

"בבקשה, אני מפריעה לך?" היא צוחקת באי-נוחות, "אתה עוד עלול לחשוב שאני אימא היפר-אקטיבית..."

"גברת נכבדה," אומר דוקטור קוֹזִי, גבר גדול-גוף וחייכן, שזוף, הנראה כביריון שמבלה את רוב זמנו בים. "אורי שלך נורמאלי במאה אחוז. גם הביצים שלו, אם לא איכפת לך, בסדר גמור. הוא לא חולה בשום מחלה רצינית, לא גופנית ולא נפשית. בסך הכול יש אצלו תסמונת שאנחנו מכנים בשם: עיֵיפוּתִיס בַּגְרוּתִיס. הגוף צומח, והצמיחה מעייפת."

"אתה צוחק ממני. אין מחלה כזו!"

"יש!" הוא מתרומם מכיסאו ומרים עליה פתאום קול צעקה. "החוצה, גברת! ואני לא רוצה לראות אתכם כאן פעם נוספת! עייפות זו לא מחלה! עייפות זו שמירה על בריאות, ובייחוד בתקופת ההתבגרות! הבנת? שלום!"

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

המשך יבוא

* * *

איתמר פרת

מה הם חושבים עלינו?

אדם ישן אמור להיפטר זמנית מבעיות ההווה. והנה דווקא אז מופיעים אצלי אותם מלאכי השרת ודוחפים לי את המציאות, שממנה רציתי לברוח.

רפאל המלאך המהנדס יושב על הספה ברגלים אסופות מול גבריאל המבשר ששוכב שרוע בכורסה מולו. ראיתי תיכף שהם מלאכים שלא התחנכו בישראל מפני שהם לא נכנסו אחד לדברי השני ולא התחרו ביניהם מי ידבר יותר מהר. בצד ישב עוד מלאך בעל מראה נרגן, ראשו שקוע בין כתפיו והוא מקמט מצח כל הזמן. לא סימפטי. הם היו כנראה באמצע שיחה.

"הבעיה איתם," אמר המלאך גבי, "היא כשמשהו לא הולך להם הם מיד מחפשים אשם, ואם לא מוצאים אז ממציאים. לא נכנס להם לראש שיש צרות עצמאיות, כאלה שאין מישהו מסוים שגרם להן."

"נכון. אבל מישהו היה כן יכול לגרום אותן, או לעכב," אומר המלאך רפי. "וזה כמו להיות אשם, ובמקרים כאלה אסור לשתוק. אם אתה שותק אז חושבים שאתה לא צודק. ואם אתה לא צודק זה אותו הדבר."

המלאך הלא-סימפטי קימט מצח אבל לא אמר כלום. "נניח לזה," אמר גבי. "זה בסך הכול עוזר להם לשחרר עצבים. מלכעוס לא מתים. אבל מתי הם מאבדים את הראש? כשהם לא מקבלים משהו שלדעתם מגיע להם. זכות יעני. הם כל הזמן מקופחים, וזה רק גובר."

"טוב, זה טבעי כאשר אתה ממציא זכויות שאינן קיימות," אמר גבי. "כמו לשקר ולהסית ולקרוא לזה חופש הדיבור. והזכות לדרוש כשרות בבתי חולים. או הזכות להתפרנס, או לפחות להתפרנס בכבוד. או זכות למיגון, גם אם אין את הכסף."

"או זכות הציבור לדעת, או הזכות לעקור עצי זית בשטחים, או הזכות לעשן בחדר המיון," אמר רפי. "היי אשמדון, כאן לא מעשנים. פה זה לא התור לגן העדן."

"סליחה. שכחנו להציג את אשמדון," אמר גבי.

"אז תציג," אמר המלאך הלא-סימפטי, כשהוא מדליק ומכבה את המצית שבידו. "ואני רוצה גם להגיד משהו, אם נגמר לכם לדבר."

"אשמדון הוא אחד מממלאי המקום של אשמדאי," הסביר רפי. "אשמדאי בחופשה אצל פוטין. עד פסח."

"עד יום הזיכרון," אמר אשמדון, "הוא מרצה שם בימי עיון, אבל לא מבינים את האנגלית שלו."

"טוב, תאמר מה שבאת לומר," אמר גבי, ואני נשבע שראיתי אותו נותן קריצה לרפי. "אבל בבקשה שמור על סגנון, כן? אפילו שכל מילה אמת. לזה הם כבר רגילים מביבי."

"בלי סגנון. דוגרי," אמר אשמדון. שלף סיגריה אבל לא הצית אותה. "זה סיגר ביבי. לא לעישון. אז ככה, אתם הישראלים חושבים שאם אתם נורא רוצים משהו אז בסוף תקבלו את זה. ואם לא קיבלתם אז תביאו עוד אוטובוסים ועוד רמקולים ותעשו עוד יותר היסטריה ותצעקו יותר גידופים. בהפגנות אתם חזקים, למדתם את העבודה. אבו-זקן כתב באיזה מקום 'אם תרצו אין זו אגדה', אבל זה היה בגרמנית."

"נכון. אבל אז לא היו ערבים," אמר גבי. "אבל עזוב את הסיגריה. זה רק מעצבן. עוד יהיה משפט סיגרים על זה. ביום שאחרי. וגם צוללות. ואולי עיתון מעריב."

"לא, הם אמרו שאולי יבטלו את זה," אמר רפי.

"שיתעצבנו כולם!" צעק אשמדון. "שיעשו ועדות מהודו ועד כוש! סינואר לא יחזיר! הוא יחזיר איזה שיישים-שבעים נשים וזקנים וישאיר בידו את כל הגברים, תפסתם? זה הנשק שלו והוא לא אידיוט, תפסתם? אתם יכולים לשחרר לו את כל הרוצחים ולא תקבלו אף חטוף."

"נכון," אמר רפי. "הוא בכלל לא צריך את כל האסירים האלה. אין לו מה לעשות איתם. והם גם לא רוצים כל כך להשתחרר. מה רע להם פה? בחוץ לא מחכה להם שום דבר טוב."

"את זה אתה מבין, אבל לא הסתומים האלה. הם הומניטרים. פוחדים שאם לא יכניסו להם קמח ובמבה ומזון לתינוקות אז האמריקאים יפסיקו לספק ארגזי תחמושת וטילים בשביל כיפת ברזל."

"וגם אקמול הבטיחו להם," אמר גבי. "וסיפראלקס. הרבה."

"ונגיד שנפסיק את המלחמה והם יחזירו מאה חטופים. תוך חודשיים הם לוכדים שבע מאות חדשים. זה הנשק הכי טוב והכי זול שיש לו. הוא לא צריך טילי קורנט מאיראן," אמר אשמדון, והצית בכל זאת את הסיגריה. "ותאמינו לאשמדאי שעוד אין להם בינתיים תשובה לזה. גם לא מעיל גשם. גם לא לאמריקאים."

"אשמדון. אמרנו יותר מדי אמת היום," אמר גבי. "אני מרגיש שאנחנו לא רצויים. בוא נעוף."

"תן לסיים שכטה," אמר אשמדון.

איתמר פרת

* * *

נעמן כהן

האווילות והחוצפה בהטפת "המוסר"

של יעקב פדהצור-וידהופף

כזכור התחזה יעקב פדהצור-וידהופף לפסיכיאטר וקבע דיאגנוזה פסיכולוגית כי הזכרת השם המלא של אדם היא מחלת נפש. לאחר ששלחתי לו את שמו המלא עם אזכור חלק ממשפחתו שמוצאה בצפת הוא חזר בו מהתחזותו לפסיכיאטר, הודה בחשיבות הזכרת השם המלא, וקפץ על השם כמוצא שלל רב, והתנשא והתהדר במוצאו מצפת שעולה לדידו על מי שמוצאו מפינסק או ממינסק.

והנה הפעם הוא מתחזה ל"מוסרניק" איש "מוסר", ושוב לועג לפינסק ומינסק. 

מכיוון שיעקב פדהצור-וידהופף אינו מסוגל, ואין לו את היכולת להגיב Ad hoc לגופו של עניין על מה שכתבתי, הוא נוקט בשיטה הנלוזה והבזויה של אנשים בורים להתייחס לגופו של אדם – argumentum ad personam – ("טיעונים לאופיו של אדם" הכוללים עלבון המוטח בטוען, או עובדות הפוגעות בו). וכך הוא כותב:

"מי שלא מסוגל לעשות שום דבר, מוצא מפלט בלקשקש עצמו לדעת ובלחלק ציונים לאלה שבאמת עשו ותרמו לתקומת מדינת ישראל. קל ביותר להשתולל על המקלדת ב-2024 מבלי להבין את מורכבות האירועים שהתרחשו לפני 80-90 שנה. אולי לשם שינוי תספר לנו מה אתה ומשפחתך עשיתם למען תקומת מדינת ישראל? לנדוד בין מינסק לפינסק לא נחשב כציונות, ולכן – של נעליך מעל רגליך לפני שאתה משמיץ את אב"א אחימאיר ואחרים שכן עשו וכן פעלו, לפי הבנתם, להקים כאן מדינה בה משפחתך יכלה למצוא מקלט מנדודיה." ("חדשות בן עזר", 1931)

אז אספר לו. אני העני ממעש לא תרמתי דבר להקמת המדינה מהסיבה הפשוטה שנולדתי בה אחרי הקמתה.

אבי חיים כהן ז"ל, עלה כנער מפינסק לארץ ישראל, עבד כפועל חקלאי בפתח תקווה, כפועל בניין  בתלפיות בירושלים, ועלה עם חבריו מפינסק להתיישב בעמק יזרעאל, וייסד עימם ב-1926 את "קיבוץ גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק". סיקל את אדמת עמק יזרעאל, בירא את הקוצים, הכשיר את האדמה ועבד כפלח. הוא לא כתב על הזדהות עם הפשיזם מוסוליני והיטלר, הוא לא היה סיקרקי, ולא חבר בברית הבריונים, אבל כן היה חבר ב"הגנה" ונוטר במשטרת הישובים.

הנה מה שכתבתי עליו בהקדשה לספר "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק". מוקדש לכל החלוצים: הפינסקאים, ובני כל הגלויות האחרות, שבנו את הארץ, וחלמו על הקמת חברת מופת סוציאליסטית.

אָבִי, חַיִּים כֹּהֵן

סַב סַב סָבִי, רַבִּי מֹשֶה מֵקּוּבְּרִין,

נִשְׁאַל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים.

"אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב,

"הָיִיתִי גּוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים,

כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת,

הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂית חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו."

לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶה,

שָׁאַל רַבִּי מֶנְדְל מִקּוֹצְק אֶת אֶחָד מֵחֲסִידָיו:

"אֵיזֶה דָּבָר הָיָה הָעִקָּר אֵצֶל רַבְּךָ?"

הַתַּלְמִיד הִרְהֵר וְהֵשִׁיב:

"מָה שֶׁנִּתְעַסֵּק בּוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיָה אֶצְלוֹ הָעִקָּר."

אָבִי מֵעוֹלָם לֹא כָּתַב סְפָרִים, בְּקֹשִי מִכְתָּב.

אָבִי הָיָה חָלוּץ, פּוֹעֵל פָּשׁוּט שֶׁבָּנָה אֶת הָאֶרֶץ,

 וְזֶה הָיָה הָעִקָּר אֶצְלוֹ.

גַּאֲוָתוֹ הָיְתָה עַל הַבַּיִת

שֶׁבָּנוּ הוּא וַחֲבֵרָיו מִ"קְּבוּצַת פִּינְסְק"

לְפְּרוֹפֶסוֹר קְלוֹיזְנֵר בְּתַלְפִּיּוֹת

וְעַל הַתְּלָמִים הָרִאשוֹנִים שֶׁחָרַשׁ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,

בִּשְׂדוֹתֶיהָ שֶׁל "גְּבַת".

בְּשׁוּם סֵפֶר לֹא הֻזְכַּר שְׁמוֹ,

וְלָכֵן אֲנִי מַזְכִּיר אוֹתוֹ כָּאן.

והערה אחרונה. אני לא שואל את איש "המוסר" יעקב פדהצור-וידהופף, מה תרמת אתה להקמת המדינה? כי זו פשוט שאלה אווילית, לא סתם אווילית, אלא ממש חוצפה לקבוע שרק מי שתרם להקמת המדינה יש לו את הזכות לכתוב על התקופה שלפני הקמתה. כי לכל יהודי מכל הגלויות שעלה לארץ אחרי הקמת המדינה (כולל מפינסק ומינסק), או נולד בה אחרי הקמתה, יש את  הזכות המלאה לכתוב על מה שקרה בארץ לפני הקמתה.

פינסק מינסק – בין פדהצור-וידהופף לאדולף היטלר

את התנאותו של פדהצור-וידהופף במוצא חלק ממשפחתו בצפת אפשר אולי להבין, אבל מעניין מבחינה פסיכולוגית למה הוא מזלזל ולועג כל כך לפינסק ומינסק? מדוע מבחינה פסיכולוגית הוא סבור שיהודי שמוצאו מכפר דולגי, ומבוברויסק, (בגוברניית מינסק) נעלה על יהודי שמוצאו מפינסק מינסק? מכל מקום הוא לא היחיד שלעג לפינסק מינסק. בדומה ליעקב פדהצור-וידהופף גם אדולף היטלר לעג לפינסק-מינסק.

בדיחה יהודית מפורסמת מספרת על שני יהודים הנוסעים ברכבת. "לאן אתה נוסע?" שואל האחד, "לפינסק," הוא משיב.

"אם אתה אומר לי שאתה נוסע לפינסק זה בגלל שאתה רוצה שאני אחשוב שאתה נוסע למינסק, אבל בעצם אתה נוסע באמת לפינסק." אומר השואל.

היטלר אהב לספר את הבדיחה הזו המראה לדעתו על השקרנות הטבועה ביהודים הוא נהנה להשתמש בשמות היהודיים המשובשים בפיו: פוזמוקל פוזמוקל. (שאול פרידלנדר: "גרמניה הנאצית והיהודים", ת"א, 1998, עמ' 408)

שניהם – פדהצור-וידהופף, ואדולף היטלר מגחיכים את עצמם.

תשובה לדן כהן

From the desert to the sea Israel will be free!

את הסיסמה: From the river to the sea Israel will be free! העושה פאראפרזה על סיסמת  הערבים להשמדת ישראל:

From the river to the sea palestine will be free!

שפורסמה בגדול ("חדשות בן עזר", 1910) יש לשנות. והנה הסיבה: בשנת 1909 נוסדה בגדה המערבית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית "הגזענית" תל אביב. באותה שנה נוסדה בגדה המזרחית של הירדן הקולוניה ההתנחלות הציונית "הגזענית" דגניה. בהינתן שסיסמת הקרב של הערבים בעולם לחיסול ישראל היא:

From the river to the sea Plestine will be free!

מה יקרה לדעתם לישובים היהודים בגדה המזרחית של הירדן?  האם הם יישארו "כבושים" ע"י היהודים?

ובאותה מידה אם אנחנו נקבל את הסיסמה:

From the river to the sea Israel will be free!

האם אנחנו מקבלים שכל הישובים הישראליים בעבר הירדן – בעמק הירדן ובגולן לא יהיו חופשיים ויהיו תחת כיבוש ערבי?

לכן ראוי יותר לאמץ את הסיסמה של הפלמ"ח,  התואמת את גבולות א"י בתנ"ך: "ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר."

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=129

From the desert to the sea Israel will be free!

והנה הפלא ופלא זה גם תואם במדויק את גבולות "ארץ ישראל" (ולא פלסטין שאינה מוזכרת בקוראן) שאללה אלוהים הערבי נתן לעם ישראל בלבד (לא לערבים ולא לפלישתים) ארץ ישראל המערבית והמזרחית  הכוללת שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן. (קוראן סורה 7 פסוק 132).

מתילד פאנו חברת הפרלמנט הצרפתי

אינה יודעת באיזה צד של הירדן נמצאת פלסטין

חברת הפרלמנט הצרפתי, הפיליסטינית, מתילד פאנו, שסירבה לגנות את חמאס וקוראת להכרה במדינה פלסטינית, נשאלה ע"י מנחה הטלוויזיה מיספר פעמים: "האם פלסטין ממוקמת ממזרח או ממערב לנהר הירדן?" והפיליסטינית הבורה אינה יודעת.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=839958&forum=scoops1

כתבתי לה שתפסיק עם הפיליסטיניזם שלה וישראל תהיה חופשית מהמדבר עד הים ל(פי הקוראן). חבל רק שבצרפתית זה לא חרוז.

התיאוריה ההזויה של משה סמולינסקי-יעלון

החמאס לא היה מתקיף אלמלי חאנן-בן-גביר וסמוטריץ'

דומה שמפעם לפעם מתדרדר מצבו הקוגניטיבי של הרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון. הנה כך הוא כתב לשרי הקבינט:

"השרים השפויים בקבינט וראשי מערכת הביטחון, בבואכם לדון בהר הבית ברמדאן, זיכרו: את שעולה מהמסמכים שנתפסו במנהרה בחאן יונס, המצביעים על הסיבה והעילה העיקרית להחלטת חמאס לצאת למתקפת 7.10 – ההסלמה שהובילו בן גביר וסמוטריץ׳ בהר הבית ובאיו״ש; את תפיסת 'העליונות היהודית' של רבם של השניים, שהיה רבה של המחתרת היהודית, שהתכוונה לפוצץ את מסגד ׳כיפת הסלע׳, כדי להצית את 'מלחמת גוג ומגוג'; היה רבו של רוצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. שני הפירומנים המשיחיים כבר תרמו את תרומתם המכרעת לטבח ה-7.10, כי הישרדותו של אחראי העל למחדל תלויה בהם. אל תתנו לו ולהם להמשיך בהסלמה, בשל התנהלות חסרת אחריות!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?forum=scoops1&thread=838035

הנה עוד מכשלה, העיוורון הבלתי נתפס של מי היה רמטכ"ל ושר בטחון כלפי החמאס. תוכנית החמאס למתקפה היא תוכנית שתוכננה שנים רבות בהצטיידות בנשק, במערך רקטות, ובבניית מנהרות ופירים. אין לה כל קשר עם חאנן-בן-גביר וסמוטריץ' יותר מאשר עם סמולינסקי-יעלון. תוכנית "חומת יריחו" של החמאס הוצגה במלואה לפני שהם בכלל נכנסו לממשלה.

התעמולה הפוליטית של סמולינסקי-יעלון מאד מסוכנת כי היא יכולה לחזק את המשיחיים באמונה שהנה רק ניפטר משניהם והחמאס יהפוך מאוייב לאוהב, ולא נדע עוד מלחמה. מה שקובע לחמאס הם דברי מוחמד לפיהם יש להרוג את כל היהודים כתנאי לגאולה. (אמנת החמאס סעיף 7) אין מסוכנת יותר מאי ההבנה הזו.

בזכות איתמר חאנן-בן-גביר

מלעיזיו של חאנן-בן-גביר תוקפים אותו על פעולתו כשר לביטחון פנים ("לאומי?") על ארגון כיתות כוננות וחלוקת נשק כלקח מפרעות הערבים ב"שומר חומות", ומעלילים עליו שהוא בפעולתו דווקא מסית את הערבים לצאת לפרעות. מסתבר שהערבים חושבים אחרת.

השייח' כמאל ח'טיב, סגן יושב ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, אימאם מסגד עומר אבן אל-ח'טאב בכפר קנה. האנטי-ציוני שתומך בהקמת מדינת ח'ליפות מוסלמית עולמית שירושלים תהיה בירתה. שדימה את ישראל ל"כינה, שמקננת בגוף העולם הערבי ומוצצת את דמו ומשאביו תוך בולמוס של כיבושים," אשר "הרשתה לפרעושים הרבנים לפגוע באל-אקצא, ואז מצאה עצמה כנגד עולם אסלאמי שלם, שנכון להקריב כל יקר למען אל-אקצא" ולכן תמך בפרעות ב"שומר חומות" (במאי 2021 הוגש נגדו כתב אישום על תמיכה בפרעות תרפ"ט ותמיכה בחמאס במבצע שומר החומות). נשאל בעת הפגנה בכפר קנה למען החמאס: "למה לא היה 'שומר חומות' 2? הוא השיב: 'בגלל יד קשה של ישראל, הם הטילו עלינו משטר צבאי.'״ 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=839940&forum=scoops1

הנה אנחנו רואים בעליל שעד עתה המדיניות של השר איתמר חאנן-בן-גביר מצליחה. לא רק שהוא לא מסית את הערבים לפרעות אלא בפעילותו הוא מונע אותן. נקווה שההרתעה תבוא גם במהלך הרמדאן.

מגרטרוד שטיין לג'ודית באטלר

היש עם בעמים שהלסביות שלו תומכות ברוצחיהן?

גרטרוד שטיין הסופרת היהודייה אמריקאית הלסבית שבעקבות אוטו ויינינגר אימצה זהות גברית, כתבה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון במאי 1934 ב"ניו-יורק טיימס" שאדולף היטלר ראוי לקבל פרס נובל לשלום: "אני אומרת שהיטלר צריך לקבל את פרס נובל לשלום, כי הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה. על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטיים והשמאליים, הוא מגרש את כל מה שתורם לפעילות. שזה אומר שלום... על ידי דיכוי יהודים... הוא מסיים מאבקים בגרמניה." היא אף החתימה אישי ציבור על עצומה הקוראת להענקת הפרס להיטלר.

ג'ודית באטלר "פילוסופית מגדר" רגרסיבית, יהודייה אמריקאית לסבית אנטי ציונית תומכת חרם הב.ד.ס.מ. (מזוכיסטים יהודים) התומכת בחמאס ובפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אמרה במהלך כנס בצרפת כי טבח ה-7 באוקטובר הוא ''התנגדות חמושה'' מוצדקת.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840065&forum=scoops1

לא נותר אלא להשתמש בפאראפרזה למאמרו המפורסם של ברל יעקב כצנלסון הכהן:  היש עם בעמים שהלסביות שלו תומכות בהשמדת עמן והן עצמן בתוכו? היש עם בעמים שהלסביות שלו תומכות ברוצחיהן? אין עוד עם כזה.

אילנה המרמן מגלה מה זה להיות יהודים

אילנה המרמן, האקטיביסטית הפרו-איסלמית תומכת החמאס והפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי מגדירה מה זה להיות יהודים:

"שכחתם מה זה להיות יהודים, בני עמי הישראלים: יהודים לא מחוללים טיהורים אתניים ופוגרומים. לא זה המענה לפוגרומים שנעשו בהם ביבשת אחרת. יהודים גם לא משַטחים, מוחקים מעל פני האדמה כברת ארץ שלמה ודנים רבבות ומאות אלפי בני אדם למות בהפגזות וברעב ובמחלות. זה מה שלמדתי מההיסטוריה היהודית ומאימי, שהנאצים הגרמנים רצחו את בני משפחתה בפולין. באביה ירו בכפרו ואת אימה ואחותה המיתו בייסורים בטרבלינקה. גם גרמניה החדשה שקמה תחתם לא למדה מן ההיסטוריה שלה מיהו יהודי ומיהו אנטישמי. וכך יצא, למרבה האבסורד, ששתיים אלה, ישראל וגרמניה, הולכות יחדיו כי נועדו, ואין נחושה כמו גרמניה לחזק את ישראל הגזענית בכל אשר תלך ולרדוף בתחומה את כל מבקריה, יהודים כלא יהודים, באשמת אנטישמיות."

(אילנה המרמן, "שכחתם מה זה להיות יהודים", "אל-ארצ'", 8.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-07/ty-article-opinion/.premium/0000018e-1944-d8fb-abff-5d4e3c280000

הבנתם? לפי המרמן שכחנו מה זה להיות יהודים כי להיות יהודים לדידה הוא ללכת כצאן לטבח. לכן גברת המרמן (איש פטיש) נאבקת להצלת שלטון החמאס ושיקומו כי הרי הוא מחוייב באמנתו להשמיד את כל היהודים כולל את המרמן עצמה.

גברת המרמן, תומכת החמאס – הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי לא יעבור! למרות תמיכתך בו.

חד"ש כמפלגה אנטישמית

הנה ראו את הקריקטורה האנטישמית שמפרסמת מפלגת חד"ש:

תינוק עזתי נהרג מטיל ישראלי...

https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q1/Article-fb8dcab02f21e81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

אפשר להבין מדוע ראש המפלגה האחמדי הגזען אימן עודה, והיוונייה-נוצרייה שהתסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, הגזענית עאידה תומא סלימאן, ואפילו הגזען האוטו-אנטישמי עופר כסיף, מפרסמים קריקטורה אנטישמית, אבל מה עושה במפלגה אנטישמית זו ירון למדן-לונדון, קשה להבין.

ממשלה עם רע"ם לא היתה יוצאת למלחמה

מתנגדי ממשלת בנט, למפל-לפיד, ליברמן, עבאס טענו שממשלה עם נציגי "האחים המוסלמים"-החמאס, לא תוכל להחזיק מעמד בעת מבצע צבאי או מלחמה. מסתבר שהם צדקו.

יו"ר רע"מ מנסור עבאס מודה: "אם המלחמה היתה פורצת בממשלה הקודמת, היא לא היתה מחזיקה מעמד."

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2024-03-05/ty-article-live/0000018e-0d93-d5ee-a78e-3dd323bf0000?liveBlogItemId=1555830508&utm_source=site&utm_medium=button&utm_campaign=live_blog_item#1555830508

עכשיו נשאר רק לתהות למה בנימין מיליקובסקי-נתניהו פעל להקמת קואליציה עם עבאס נציג האחים המוסלמים-החמאס, (וחסידיו הביביסטים מיד תמכו בו) האם בגלל שהוא חשב שהחמאס מורתע ולכן אין סכנה בממשלה עם רע"ם?

ארנון איתיאל – מה מותר ואסור לאפיקורוס

ארנון איתיאל (מהו שמו המקורי?) היה דתי והתפקר. זכותו. עם זאת הוא כותב: "אסרתי על ילדיי להשתתף בפעילות פוליטית מטעם השמאל הנערכת בתוך בית הספר. למשל, בפעילות הקשורה לעניין הלהט"בי."

מוזר. מה זה קשור לשמאל? האם הימין אינו בעד זכויות ללהט"בים? הוא גם נגד חינוך מיני לילדים ונגד לימוד ילדים קטנים איך "להתמודד עם מצבי פיתוי." המצחיק הוא שהוא קורא לזה "חינוך סובייטי" בעת שגם הם כמוהו נגד זכויות ללהטב"ים. "השיעור הראשון בחינוך המיני של ילדיי," כותב איתיאל, הוא "'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.' אם המסר הזה הובן כהלכה כל השאר יבוא מעצמו, עם משרד החינוך ואפילו בלעדיו." ("חדשות בן עזר", 1931).

האם העיקרון הזה פירושו של הלל הזקן ל"ואהבת לרעך כמוך" סותר את היחס השווה ללהט"בים? לפי הדת כן. האם מקבל איתיאל גם את יחס הדת לאפיקורוס כמוהו כפי שקבע הרמב"ם ומחנך לזה את ילדיו? הרמב"ם: "האפיקורסים והם עובדי עבודה זרה או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה אפיקורוס שכופרין בתורה ובנבואה היה מצוה להרגן. אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו." (הרמב"ם "משנה תורה הלכות רוצח ושמירת נפש", ד' י') זה הרי גם סותר את "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך."

ההבדל הגדול בין ארלוזורוב לגייסונוביץ'-אחימאיר

"בטבעו היה ארלוזורוב לא לוחם ולא אופוזיציונר. הוא לא היה מהפכן, אלא פוליטיקאי אופורטוניסט," מעיד עליו אבא שאול גייסינוביץ'-אחימאיר, והוא מוסיף: "ארלוזורוב, ברוח המאטריאליזם ההיסטורי," אמר: "חשיבות הארץ לדידנו היא בשל היותה ארץ זבת חלב ודבש. אנו מתעניינים בכמות ליטרי החלב, שהפרה הגזעית יכולה לתת לנו. זה היה הרעיון שבנאום ארלוזורוב. כעסתי עליו בליבי בשל כך, ובאתי לכלל מסקנה, שהצעיר הזה מתחיל להסתגל." ("חדשות בן עזר", 1931, עיתון: "מעריב", תאריך: 24.6.1955(

אין טוב מתיאור זה להראות את ההבדל הגדול בין איש הציונות-הסוציאליסטית שאנשיה הבינו כי ללא בניית חברה המבוססת על חקלאות ותעשייה לא ניתן יהיה להקים מדינה, לבין הרעיון שמילים מילים מילים ופראזות יפות מספיקות להקמת מדינה. ואידך זיל גמור.

לא למדו דבר ולא שכחו דבר

המדינאי הצרפתי שארל-מוריס דה טליראן-פריגור (1754-1838) שהיה דיפלומט צרפתי שייצג את מדינתו בין משטרו של לואי ה-16 לבין משטרו של לואי פיליפ, לרבות בתקופת המהפכה הצרפתית ובתקופת נפוליאון, ואחריו בקונגרס וינה. אמר על הבורבונים שגלו מצרפת ורצו לחזור לשלטון:

Ils n'ont rien appris, ni rien oublié

"הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר."

מסתבר שגם בארץ יש רבים שאחרי ה-7 באוקטובר לא למדו דבר ולא שכחו דבר.             

שאול אריאלי

לא למד דבר ולא שכח דבר (1)

האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק שאול אריאלי (מישהו יודע את שמו המקורי?) הפעם עם פרופ' הירש-הפלר, ופרופ' הירשברגר, המתנאים כמרצים וחוקרים באוניברסיטת רייכמן, מסכמים בסיפוק ובשמחה רבה את הניצחון הפלסטיני על מאמצי ישראל להשתלט על שטחי c.

הם כותבים: "מאז 2009 מנהלות ישראל והרשות הפלסטינית מאבק על קביעת עובדות בשטח C, "אזור שמשמעותו מחוץ לאזורים A ו-B. ישראל נערכה במלוא כוחה למאבק בשלל כלים, שהחשוב שבהם באחרונה היה העברת המינהל האזרחי לשליטת בצלאל סמוטריץ' כשר במשרד הביטחון. הפלסטינים יזמו ב-2009 את 'תוכנית פיאד' לבניית תשתיות ומוסדות פלסטיניים על מנת להקים מדינה פלסטינית דה פקטו על כלל שטחי יהודה ושומרון, בגיבוי מדיני ותקציבי של יותר מחצי מיליארד יורו שהעבירו מדינות האיחוד האירופי."

ומה הם למדו מה-7 באוקטובר? "הטלטלה של 7 באוקטובר," הם כותבים, "מהווה הזדמנות לבחון מחדש את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים וללמוד מכשלי העבר. במקום לנהל מלחמה משיחית ונפסדת על חבל ארץ מאוכלס בפלסטינים שלעולם לא יוכל להיות חלק ממדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ובמקום להמשיך ולהטביע את משאבי המדינה בפרויקט הנדל"ן הכושל ביותר בתולדותיה – יש לנצל את המשבר הנוכחי ולשנות כיוון. אם ישראל תחזור למלא אחר המחויבויות שעליהן חתמה בהסכם הביניים; אם היא תתייחס לשטחי C כאל פיקדון זמני שבעתיד יהיה חלק מהמדינה הפלסטינית; אם היא תאמץ חשיבה ביטחונית רחבה, שמשמעותה הבטחת קיומה כמדינה בטוחה, דמוקרטית ובעלת רוב יהודי; אם היא תחזור לפתח את הנגב בכלל ואת הנגב המערבי בפרט, כמו גם את הגליל – אזי היא תוכל לנהל מאבק מתוך מאמץ משותף של כל החברה בישראל, ולהפסיק לכלות את מרצה על מטרה אבודה מראש."

 (שאול אריאלי, גלעד הירשברגר וסיון הירש־הפלר, "שטח C לעולם לא יהיה ישראלי")

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-05/ty-article-opinion/.premium/0000018e-0ee7-d547-a19e-8ef7eb230000

הבנתם? הם שמחים על סיכון חמור לקיום המדינה ולחיי אזרחיה. שליטה ישראלית על אזור c  היא תנאי הכרחי לשמירה על בטחון המדינה. זו הגאוניות של תוכנית אלון ותוכנית אלון המורחבת של רבין. מקסימום בטחון עם סיפוח מינימום ערבים. ויתור ישראלי על בקעת הירדן יביא לסופה של המדינה. נראה שאריאלי ומרעיו "הבורבונים" לא למדו דבר ולא שכחו דבר. האם הם אינם מבינים שמדינת ישראל לא תעמוד בניסיון חוזר של התקפת מדינה חמאסית ג'יהאדיסטית דומה שיגיע הפעם לא מעזה, אלא מגבולות אושוויץ (כפי שניסח אבא אבן), מטול כרם וקלקיליה הישר ללב האוכולוסיה הישראלית. מי יוכל למנוע זאת מהם?

לא למד דבר ולא שכח דבר (2)

האווילות הבלתי נתפסת של ראש השב"כ לשעבר נדב קרסניץ'-ארגמן

ראש השב"כ לשעבר, נדב קרסניץ'-ארגמן, קובע על סמך ניסיונו בשב"כ: "הרשות הפלסטינית איננה גוף שמעודד טרור. יש לה הרבה מאוד בעיות, אבל היא רואה את עצמה חיה לצידנו. היא זו שצריכה לתפוס את השלטון בעזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840109&forum=scoops1

קשה להאמין שכך הוא רואה את מציאות, ואם כן אולי זה שורש כשלון השב"כ לחזות את התקפת החמאס והג'יהאד.

הנה נתונים לנדב קרסניץ'-ארגמן ומפיצי האגדות על הרשות הפלסטינית ש"איננה גוף שמעודד טרור": "אנשי מחלקת המחקר של רגבים עקבו אחר אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים העובדים במשרה מלאה במנגנוני הביטחון – שבצד עבודתם כאנשי הרשות ביצעו מאז שנת 2020 פיגועים נגד יהודים. בנתוני חסר מצאו ברגבים שמאז שנת 2020, לפחות 78 עובדים רשמיים של מנגנוני הרשות הפלסטינית, שחלק גדול מהם קצינים, ביצעו פיגועים נגדנו. בשנת 2024, שרק החלה, נהרגו כבר שמונה מחבלים שהיו אנשי המנגנונים הפלסטיניים. מה זה אומר? זה אומר שבהערכה גסה, ובהינתן ההסתייגויות שהוצגו לעיל, בערך אחת לשבועיים בממוצע מנסה מחבל שהוא איש מנגנוני הביטחון של אבו מאזן, לרצוח אזרחים יהודים או חיילים של צה"ל. תוסיפו לזה את היחס המכבד שמעניקה הרשות הפלסטינית לכל מחבל כזה, ואת התשלום שמשלמת לו הרשות אם כוחות הביטחון שלנו לוכדים אותו, ותבינו עד כמה הרשות הפלסטינית, על הנהגתה ועל עובדיה, עסוקה מכפות רגליה ועד לקודקודה ברצח.

"זה 30 שנה המנגנונים הקריבו יותר מ-2,000 שהידים, מאות עצורים, ובהם אסירי עולם.

ג'יבריל רגו'ב, בעבר ראש הביטחון המסכל באיו"ש, אמר ש-12% מקרב האסירים הפלסטינים, הם אנשי מנגנוני הביטחון, זה לא אמור להפתיע את מי שעוקב אחר מהלך העניינים. 100 ימים אחרי פרוץ המלחמה, נערכו סקרים שבדקו מה חושבים הפלסטינים על הטבח שעברנו ב-7 באוקטובר. 82% מערביי יהודה ושומרון חשבו שההחלטה של חמאס לבצע מה שביצע היתה החלטה נכונה. 12% חשבו שלא. אבו מאזן ניחם 'שוטרים ביום, מחבלים בלילה.'"

(קלמן ליבסקינד,

,המספרים המבהילים של אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים המעורבים בפיגועים נגד יהודים נחשפים", מעריב, 8.3.24)

https://www.maariv.co.il/journalists/Article-1082089

זאת ועוד. מלבד המימון במיליונים שמעניקה הרשות  לטרוריסטים רוצחי יהודים, הרי היא גם הקימה ומממנת ארגון רצח ג'יהאדיסטי משלה, שאינו שונה במאומה מהחמאס והג'יהאד האיסלמי. ארגון "השהידים של הקצה" (כתתאב שוהאדת אל-אקצה) שייסד, הג'יהאדיסט, הרוצח הסדרתי, מרואן ברגותי, שיש ישראלים משיחיים והזויים הרואים בו פתרון ומייחלים שהחמאס ידרוש את שחרורו בעסקת החטופים. זו עוד הזיה משיחית שהחמאס הוא ארגון דתי והרשות לא. הרי המופתי של הרשות מוחמד חוסיין, מינוי ישיר של אבא של מאזן, דורש גם הוא בדיוק כמו החמאס והג'יהאד לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כתנאי לגאולה.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לא רק שהרשות מעודדת ומבצעת טרור, אלא יש לזכור עוד עובדה חשובה. הרשות קיימת ביו"ש (ולא בעזה) לא בכדי, רק בזכות כוחו של צה"ל. ללא צה"ל היו אנשי הרשות נזרקים למותם מהגגות בדיוק כפי שקרה בעזה. רק צה"ל יכול גם לשמור על הרשות, כמו גם עלינו מתאוות רצח היהודים שלה.

לא למד דבר ולא שכח דבר (3)

תמונת הניצחון של עקיבא אנגלרד-אלדר

פנסיונר "הארץ" האקטביסט הפרו-איסלמי הוותיק, עקיבא אנגלרד-אלדר, פורש את תמונת הניצחון שלו: "זאת ההזדמנות של השמאל ומפלגת העבודה המחודשת," כותב אנגלרד-אלדר,  "להציג אלטרנטיבה לחיים על החרב, ולחזור להיות רלוונטית. זה הזמן שמשלחת של המתמודדים על הנהגת השמאל תתייצב במוקטעה, תברך את הנשיא לרגל חג הרמדאן ותציג את חזון השלום שלה. עליהם לחתום עם עבאס, לעיני המצלמות על הודעת תמיכה בפתרון שתי המדינות, על בסיס יוזמת השלום הערבית. התמונה הזאת תסמל ניצחון כפול: ניצחון על קנאי הדת ועל סרבני השלום משני העמים."

(עקיבא אלדר, "מנהיגי השמאל, תמונת הניצחון שלכם תהיה במוקטעה", "אל-ארצ'", 7.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-06/ty-article-opinion/.premium/0000018e-130a-dec8-a5ef-db7b51720000

הבנתם? אנגלרד-אלדר נאבק להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו, והוא קורא להציג בפני אבא של מאזן את חזון השלום שלו להירצח ע"י החמאס. שהרי בלי צה"ל ועם החמאס סופו ברור.  מסתבר שגם "הבורבון" אנגלרד-אלדר לא למד דבר ולא שכח דבר. 

אידי מארס

ב-15 במארס 44- באידי מארס נרצח יוליוס קיסר. בלבנון פורסם כי ישראל הודיעה כי החל מ-15 במרץ היא תרחיב את הפעולות הצבאיות –עד למצב של מלחמה. העיתון הלבנוני אל-אח'באר, דיווח כי על פי מקורות מערביים, ישראל הודיעה למדינות המערב שהיא קבעה את 15 במרץ, כמועד אחרון להגיע להסדר מדיני עם לבנון – ואם זה לא יקרה, ישראל תסלים את הפעולות הצבאיות עד למצב של מלחמה נרחבת.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/717382/

נחכה ונראה אם ה-15 במארס ייזכר בהיסטוריה גם כיום סופו של נסראללה.

האם מימשל ארה"ב רוצה לקבל ריבונות על ישראל?

סגנית נשיא ארה"ב קמלה דווי האריס נשאלה בריאיון לרשת CBS האמריקנית אם ישראל מסתכנת בהפסקת הסיוע הצבאי של הממשל האמריקני, והשיבה כי "זה מאוד חשוב להבחין או לפחות לא לבלבל בין ממשלת ישראל לאזרחים הישראלים, שלהם, כמו לפלסטינים, יש זכות לביטחון. העבודה שלנו היא להבטיח את הביטחון של ישראל ואזרחיה."

על המתיחות הגוברת בין הממשל לראש הממשלה בנימין נתניהו אמרה: "היינו מאוד פתוחים וברורים לגבי מה שאנחנו מרגישים. אנחנו צריכים את החטופים מחוץ לעזה ואת הסיוע בפנים, ובסופו של דבר את פתרון שתי מדינות. יותר מדי אזרחים פלסטינים נהרגו. ישראל צריכה להשתפר, היא צריכה להכניס יותר סיוע."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840286&forum=scoops1

דומה שממשל ג'וסף רובינט ביידן כבר חצה את הקווים בהבדילו בין אזרחי ישראל שיש לעזור להם לבין ממשלתם הנבחרת שאסור לעזור לה.

יש להבהיר לו שמיטוט החמאס אינו רק רצון הממשלה אלא רצון רוב האזרחים. מדיניות המימשל להציל את שלטון החמאס ולהביא לשיקומו רק תגרום להימשכות המלחמה ולקורבנות רבים נוספים בעזה. מה שביידן והריס אינם מבינים הוא שהאינטרס של העזתים (בניגוד לזה של ביידן והרגרסיבים תומכי החמאס במפלגתו) הוא מיטוט שלטון החמאס.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, מה שלומך? הופתעתי לראות בגיליון המכתב העיתי האחרון שלך, התייחסות ישירה אלי מצידו של "רודף השמות" נעמן כהן, לאחר שנים ארוכות בהן ויתרתי על העיון והכתיבה בפרסום שבועי זה (כפי שהסברתי לך בזמנו).

כיון שמר כהן ציטט חלקים ממכתבי באופן מדויק למדי ברשימתו אך רק באופן סלקטיבי (המשרת את צרכיו?) את רשימת ההצעות השמיות שכלולה בו, אני מביא כאן "בשם אומרו" את ציטוט חלק זה של מכתבי במלואו ובא לציון גואל.

חזק ואמץ

דודו אמיתי

יו"ר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע

חבר מועצת הארכיונים העליונה

חבר מועצת הספרייה הלאומית

"בזמנים קודמים הייתי רואה לנכון אם דמויות כגון ביאליק, אצ"ג, לאה גולדברג, בנימין תמוז, עמליה כהנא-כרמון, גרי ברתיני או יהודה עמיחי היו מוצעים כחברי המועצה, אך גם בימינו לא חסרות דמויות בעלות זיקה מובהקת לעולמות הרוח והספר שניתן לשקול את מועמדותן/ם. כמה דוגמאות לשיקולך: המשוררת אגי משעול, הסופר והמחנך הרב חיים סבתו, המשורר והחוקר מירון ח. איזקסון, אוצרת וחוקרת האומנות הישראלית גליה בר אור, המשורר והפובליציסט אליעז הכהן, המנהל ומייסד תזמורת הקמרטה ד"ר אבנר בירון, המתרגם והחוקר רונן סוניס, האמן ויזם התרבות סעיד אבו שקרה, הסופר והפובליציסט עודה בשאראת, הסופרת גייל הר אבן ועוד רבים ורבות התורמים לבניין התרבות והרוח בישראל."

* משה גרנות: אהוד היקר, נעמן כהן, הבקיא בסורות הקוראן, מבהיר מה שמסרבים להבין, שהזוועות שביצעו פורעי חמאס ב-7.10.2023, הן לא סטייה מהאסלאם, אלא הוראות מפורשות של האסלאם. הפורעים עשו בפוגרום הנורא ההוא בדיוק מה שעשה מוחמד ביהודי קורייטה, את הגברים הרג בעינויים נוראים, ואת הנשים חטף כשפחות מין.

איך אישה חכמה כמו יולי תמיר יכולה לטעון שהסיסמה "יחד ננצח" מעליבה את הסטודנטים הערבים הלומדים במכללה? ה-7.10.2023 גרם להרבה חכמים להיחשף בכסילותם. לי יש יחס חם אל אימה של יולי תמיר שפרסמה רומן ראשון שלי ב"כתר".

אהוד: לי לא היה מזל כזה. הרומאנים שהצעתי לפרסום בהוצאת "כתר" ז"ל, סורבו, ולבסוף יצאו לאור בהוצאה אחרת, ותודה לאל, כולם בעריכתי וללא התערבות יד עורך זר.

* חוה ליבוביץ: אהוד לילה טוב. אם לא ראית [ראיתם] את האופרה  "רוסלקה" – חובה! הפקה מסעירה! יוצאת דופן. פעם בעשור או יותר רואים אופרה נועזת חדשנית ומרהיבה שכזאת. ראיתי הערב במשכן האמנויות וממליצה ביותר. מעשייה אפלה עם מוזיקה מודרנית ועוצמתית של דבוז'אק.

* אהוד: החות'ים הטביעו אונייה נושאת דשן כימי במיצרי באב אל מנדאב. מעתה, ראו הוזהרתם – אם תאכלו דגים מקולקלים מים סוף – תדעו שזה באשמת נתניהו!

* ביידן: "יש קווים אדומים ביחס לישראל, נתניהו גורם לישראל יותר נזק מתועלת." ["הארץ" באינטרנט. 10.3].

אהוד: או­ֹי וֵי! מה יהיה גורל יהודי ארה"ב אם מימשל ביידן יזנח את ישראל? האם עליהם לצפות לטראמפ הבלתי-צפוי? והאם בינתיים עלינו להתחיל להשתמש בפצצות פשוטות יותר, תוצרת ישראל, כדי להרוס את מעוזי הטרור הפלסטיני, כולל רפיח, עליה ביידן מגן.

אולי צ'כיה תעזור לנו כמו בימי אמברגו הנשק האמריקאי בשנת 48'? ואולי דווקא גרמניה תתייצב במלוא כוחה לצידנו? נפלאות דרכי ההיסטוריה. אולי מערכות הביטחון והצבא האמריקאי כלל לא מתחשבות בנשיא הרפה שלהן והן תמשכנה לשתף איתנו פעולה במלוא האינטרס האסטרטגי המשותף לנו ולהן?

קחו למשל רק את בעיית המצור של החות'ים בתימן. היא לא קשורה בנתניהו אבל היא תקועה כעצם בגרון של ארה"ב!

* הקשיבו לדבר נביאת השקר השוקנית נרי לבנה: "אפשר אולי לטעון שמדובר בתהליך נורא שתחילתו ברצח רבין, שמאז שולטים בנו הבורות, הבערות, הנחשלות והשנאה בניצוחו של נתניהו, ושהעניינים הידרדרו לאט ובעקביות. אבל אני בכל זאת חושבת שב-7 באוקטובר, במקום להמשיך להתקרב בנחת אל שפת התהום – התקרבות שעד אז חשבנו שנוכל לעצור אותה – בוצעה בשמנו ועל אחריותם הבלעדית של כל גורמי החידלון קפיצת ראש אל תוך התהום האינסופית ושום תקווה לא תוכל להציל אותנו ממנה." ["הארץ", 8.3].

אל דאגה, נרי, בקצה התהום האינסופית נמצאת ברלין הנפלאה!

* אהוד: כבוד הרב הראשי החכם בישראל יצחק ניסים, על מי אתה מאיים שתעזבו את הארץ? אתה באמת חושב שיש עוד מדינה בעולם שתסכים לקלוט את עשרות אלפי החרדים הפרזיטיים שלך, חסרי המקצוע וההשכלה הכללית, שרובם כבר בעלי משפחות גדולות – לקלוט ולכלכל אותם על חשבונה?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל