פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1933

יום מאה שישים ושלושה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באדר ב' תשפ"ד. 14.3.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירֵי יָם. נִיחוֹחַ גּוֹעֵשׁ. // יצחק הילמן: העזרה ההומניטרית האמריקאית כמבוא להתערבות. // איליה בר זאב: מוֹנָה. // אנדד אלדן: עַתָּה הִיא מְרַקֶּדֶת. כְּשֶׁמִּזְדַּקְּנִים. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.3.24. // פרופ' אשר מעוז: מי מפחד מהרמדאן? // רוֹן גֵּרָא: הַרְחֵק בָּאוֹפֶק. // משה גרנות: על ספר שיריה של עין טור-מלכא – "שובי נפשי לתכלתך". // מיכאל רייך: לוּ יָכְלוּ הַשָּׂדוֹת. נֹכַח הָעֵץ הָעֵירֹם. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // בן-ציון יהושע: ה'עיתונאי'. // אהוד בן עזר: אֵלָה המקומונית. // איתמר פרת: תנ"ך של מלאכים. // מנחם רהט: גיטלה ממאה שערים מכה שוב. // יהודה גור-אריה: חג לא שמח. // איתמר פרת: שואה הומניטרית. // סבא-רבא חירבן. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: מבגדד לגרמניה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירֵי יָם

נִיחוֹחַ גּוֹעֵשׁ

הַבֹּקֶר

הִגִּישׁ הַיָּם

גְּבִיעַ נִיחוֹחִים:

רֵיחַ אַצָּה

וּסְנַפִּיר,

מֶלַח-יָם

וּמֶלַח-דֶּמַע,

הֵד נְהִיָּה

וְחִבּוּק מְהַבְהֵב

וְזִכָּרוֹן מוֹצֵץ

לְשַׁד עֲצָמוֹת.

הַבֹּקֶר הוּא

מִשְׁטַח מֶשִׁי

אַךְ תּוֹכוֹ

"לַבָּה" הוֹמָה;

וַעֲדַת שְׁחָפִים

סְעוּרָה

צוֹרַחַת מַר

בַּמֶּרְחָק.

1966

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יצחק הילמן

העזרה ההומניטרית האמריקאית

כמבוא להתערבות

ב-20 באוקטובר 2023, כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה בעזה, כתבתי ב"חדשות בן עזר" שיהיה ככל הנראה, מחיר מדיני לסיוע הצבאי שארה"ב מספקת במלחמה הנוכחית לישראל. ציינתי שגם במלחמת יום הכיפורים ב-1973, שבה ניצחנו, ובה ארה"ב סיפקה לישראל כמויות גדולות מאוד של תחמושת, היא גם מנעה מישראל במקביל, את הניצחון המלא במלחמה.

ארה"ב הכריחה למעשה את ישראל להסכים להפסקת אש, להסיר את המצור מעל הארמיה השלישית המצרית, שהיתה קרובה לכניעה לצה"ל, וגם לעצור את ההתקדמות של צה"ל לכוון קהיר ודמשק. בלחץ האמריקאי, צה"ל נסוג מהגדה המערבית של התעלה, ובסופו של דבר גם מסר את כל חצי האי סיני למצרים. היו גם ויתורים טריטוריאליים קטנים לסורים. ישראל השיגה על ידי צעד זה הסכם שלום עם מצרים ושקט יחסי עם סוריה. עם זאת, הכול קרה במחירים גבוהים, כאשר לא ישראל היא שפתחה במלחמה.

כיום, חמישה חודשים בתוך התימרון הקרקעי, נמשכים עדיין הקרבות בחאן יונס ובדיר אל בלח והעיר רפיח וציר פילדלפי עדיין אינם בשליטת צה"ל. בצפון הרצועה, החמאס טרם חוסל כליל וצורה זאת של לחימה עלולה להימשך זמן רב.

בו בזמן ארה"ב מצננת את תמיכתה הגלויה בישראל ומבקרת אותה על אי אספקה מספקת כביכול של עזרה הומניטרית לתושבי עזה. ארה"ב מתעלמת מהעובדה, שהבעייה האמיתית היא שגם אם העזרה ההומניטרית תוכפל פי כמה, עדיין תוותר בעיית החלוקה בתוך הרצועה כבעייה בלתי פתירה. בניגוד למצופה, החמאס שולט על כל סחורה שנכנסת לרצועה והתושבים מוסיפים לחשוש ממנו, למרות תבוסתו הצבאית מול צה"ל.

על מנת להעצים את העזרה ההומניטרית, שדעת הקהל האמריקאית רגישה כלפיה,  ממשל ביידן החליט להתערב במישרין בשאלת העזרה לטפל בה בעצמו. הדבר מתבטא בהקמת נמל ימי אמריקאי בצפון הרצועה שאליו ישלחו מטענים גדולים מאוד של מזון ותרופות. ארה"ב הצהירה שחלוקת המוצרים האלה לא תדרוש נוכחות כוחות אמריקאיים מחוץ לנמל.

ביצוע הפרויקט כבר התחיל ותוך שבועות ספורים תתחיל הפריקה במקום. הקמת רציפי הפריקה הגדולים, הדומים לאלה שהוקמו בשעתו בחופי נורמנדי ב-1944, היא הצגה אדירה מבחינת התקשורת האמריקאית, שמפגינה את האיכפתיות האמריקאית לגבי גורל העקורים ברצועה. מאורעות 7 לאוקטובר כבר הולכים ונשכחים.

ההצנחה של מטוסים אמריקאיים וירדניים מעל הרצועה, שהעבירה אלפי חבילות  מזון קטנות לנזקקים, מצטלמות מצויין ומוסיפות נקודות בדעת הקהל האמריקאית גם לביידן בארה"ב וגם לעבדאללה בירדן.

הנקודה היא, שלמרות הקמת הנמל האמור וכל תהליך ההובלה והפריקה, שמצטלמים מצויין, ספק אם בכך נפתרה הבעייה. זאת בגלל שנותרה בעיית החלוקה הסופית שבינתיים היא ללא פתרון. עדיין נדרשים אלפי משאיות ישראליות או אחרות לשינוע כמות כה גדולה של מטענים. אין בישראל מספיק משאיות לפעולה כה גדולה וגם חסרים נהגים. 

גם הניסיון הישראלי לחלוקת מזון בגיבוי כוחות צה"ל נכשל, כאשר המון פלסטיני התנפל על המשאיות וסיכן את חיילי צה"ל שעסקו בחלוקתו. כתוצאה מכך, הכוח שהיה בסכנה פתח באש שבה נהרגו עשרות פלסטינים, מה שהכעיס מאוד את האמריקאים.

לכן, במקרה שגם החלוקה הזאת של המשלוחים האמריקאיים תיכשל, לא מן הנמנע שארה"ב תצטרך להגביר את מעורבותה בהדרגה עד כדי נוכחות צבאית נרחבת ברצועה ולא רק בנמל הפריקה. את זה בדיוק האמריקאים מנסים למנוע אבל בהחלט ייתכן שהם יכנסו לכך על כורחם.

למרבה האירוניה, החמאס אומנם הובס צבאית, אבל הוא עדיין ממשיך להתקיים מהבחינה האזרחית. עד כמה שהדבר נראה מוזר, בלעדי החמאס, כנראה שכל סיוע הומניטרי שמגיע לרצועה לא מסוגל להגיע ליעדו.

בנוסף, לאור בניית הנמל, מתחילה ארה"ב לפקפק בכלל, בנחיצות כיבושה של רפיח על ידי ישראל. ארה"ב כבר לא דואגת לחיסולו של החמאס, אלא מודאגת מפריצת רעב ומחלות ברצועה, שלהם היא תימצא אחראית. להערכת ארה"ב, כיבוש רפיח רק יחמיר את המצב ברצועה, שגם כך הוא מספיק חמור.

לצערנו לא ברור מה יהיה על גורל החטופים. ייתכן שללא שחרור אחרון האסירים הפלסטינים מבתי הכלא בישראל וללא הפסקת הלחימה ונסיגת צה"ל מעזה כפי שהחמאס דורש, אין לחמאס מוטיבציה אמיתית להחזרתם. ייתכן שהחמאס מעוניין באי ההחזרה, כי בינתיים הזמן פועל לטובתו בכך שהרעב גובר ברצועה וארה"ב מבינה בעצמה שהמצב הזה לא יכול להימשך.

החמאס מבחין שבינתיים גובר הסיכוי מבחינתו לפריצת מהומות בהר הבית  בחג הרמדאן וגם לא נעלמו מעיניו ההפגנות נגד נתניהו. יוצא שההפגנות שנועדו לזרז את שחרור החטופים דווקא מונעות את השחרור המיוחל הזה. 

ארה"ב בראשות ביידן עלולה אפילו להסיר חלקית את ההגנה המסורתית שארה"ב מעניקה לישראל בדיוני מועצת הביטחון. זאת כדי להגביר את הלחץ על נתניהו או אפילו על מי שיבוא אחריו, להסכים להקמתה של מדינה פלסטינית.

עם זאת, הסבירות לעיכובים במשלוחי ציוד צבאי לישראל נמוכה מאוד, מפני שכל הציוד מיוצר בארה"ב ומפרנס עשרות אלפי מועסקים, שאיש לא יעז להפסיק את עבודתם ערב בחירות.

במקביל, אנו עומדים גם לפני עימות בלתי נמנע עם החיזבאללה בלבנון. העימותים עם ארה"ב בוודאי שלא יועילו מול התפתחות כזאת. עם זאת אין חשש שמלחמה מול החיזבאללה תשפיע על משלוחי הנשק לישראל מהסיבות שהזכרתי קודם. למרות זאת, הממשל האמריקאי יעשה כמיטב יכולתו לצמצם את המלחמה הזאת ובלבד שלא תתפשט לכיוון איראן. הוויכוח על עתיד המדינה הפלסטינית יידחה כנראה עד לאחר המלחמה  הצפויה עם חיזבאללה בלבנון, שאיש איננו יודע בדיוק מתי בדיוק תפרוץ ומתי תסתיים.

יצחק הילמן

* * *

איליה בר זאב

מוֹנָה

אֲנִי נָבוֹךְ מְעַט, כֻּלָּם מְאֹהָבִים בָּךְ* –

צְמָחִים, חַיּוֹת בְּרֵאשִׁית,  עוֹבְרֵי אֹרַח וּבְיָמִים רְחוֹקִים, מִי יוֹדֵעַ? אִשָׁה יָפָה, מַבָּט נָחוּשׁ –

וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵעָלֵם בְּאַבְנֵי הַפְּסֵיפָס הַצִּבְעוֹנִי כְּקַבְּצָן מְחַזֵּר

עַל פִּתְחָהּ שֶׁל וֶנוּס.

אֵינֵךְ כָּאן "אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ"**, אֵינִי בֵּין הַבָּאִים אֶל בֵּית הַפְּגִישׁוֹת בְּכִרְכְּרוֹת פְּאֵר, לֹא חוֹרֵט חֲרִיצֵי בַּרְזֶל בִּשְׂרִידֵי הַקַּרְדּוֹ

בַּחֲגִיגוֹת דְּיוֹנִיסוֹס. עֵינַיִךְ שׁוֹאֲלוֹת וְאֵין תְּשׁוּבוֹת –

 בָּאתִי אֵלַיִךְ בַּאֲפֵלַת הַיּוֹם מִתַּחַת פְּנֵי הֶעָבָר, מִבַּעַד

לָאֲדָמָה הַשְּׁבוּרָה.

אִישׁ מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי עָפָר אָנֹכִי, מְחַפֵּשׂ בְּשׂוֹרַת חַיִּים בִּשְׁבִילֵי

יְעָרוֹת רְווּיֵי אַשְׁפָּה וּדְמָעוֹת, חֻרְבָּן

וּפִרְחֵי בָּר.

* מונה ליזה של הגליל, גן לאומי ציפורי, "שביל הבשורה". ויקיפדיה.

** לאה גולדברג.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

עַתָּה הִיא מְרַקֶּדֶת

 עַתָּה הִיא מְרַקֶּדֶת.                             

                              בַּמִּקְדָּשִׁים                                        

 בַּת מֶלֶךְ. פְּנִימָה                                

מְרַקֶּדֶת. בְּעוֹרְקַי                                

בְּדַלְתוֹת-עֵינַי. הַיּוֹצְאוֹת                     

רִאשׁוֹנוֹת.                                         

אֵלֶיהָ. בְּהֵעָצְמָן הַקּוֹלוֹת                     

חָגִים. תֻּפֶּיהָ נִמְתָּחִים.                         

יָפְיָהּ                                                                     

בְּיָד קְעוּרָה                                                   

מְכַנֵּס. יָפְיָהּ הַקָּמוּר                                       

וּמְלֻטַּף מַגָּע, לֹא צָם.                                    

בָּעוֹלָם בִּקְצוֹת הַגּוּף                                      

נִפְקָח מַעֲנֵה חִיּוּךְ                                          

וְנֶעֶצָם.                                                         

כְּשֶׁמִּזְדַּקְּנִים

כְּשֶׁמִּזְדַּקְּנִים, מַאֲפִירִים בְּמַעֲלֵה הַגּוּף.          

וְהוּא מוֹרִיד אֶת בְּגָדָיו לַעֲרֵמָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת..

וּבְרִיצָה סְבִיבָם יוֹם אֶחָד שָׁכַח לְהוֹשִׁיט יָדָיו 

וְדַוְקָא אָז נִלְקַח בַּמַּעֲלֶה. עַכְשָׁיו יוֹשְׁבִים      

וּמְחַכִּים. וְעַד מָתַי? וְעַד בּוֹשׁ. עַד בּושָׁה תֻּחְזַר.

אַחַר בְּבֹשֶׁת פָּנָיו יִלָּקַח. 

שירים אלו נכתבו בשנת 1973 – פורסמו בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לקט שירים לאחר 50 שנות כתיבה.

איליה בר זאב  

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.3.24

* להוציא את הגלות מהיהודים – תגובה פופולרית על דברי הרב יוסף שאם המדינה תכפה גיוס על החרדים הם ירדו מהארץ, היא: אחלה, שיעזבו, נממן להם את הכרטיסים, זה  win-win וכד'.

כציוני, הגישה הזו אינה מקובלת עליי. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי כולו, גם של מתנגדי הציונות. הציונות נועדה להוציא את היהודים מהגלות ולהוציא את הגלות מהיהודים. כפי שאיננו מוותרים על היהודים שטרם יצאו מהגולה, כך אל לנו לוותר על היהודים שחיים בארץ ישראל אך הגולה טרם יצאה מהם. איני רוצה שהחרדים ירדו מהארץ, אלא שיחזרו בתשובה, יחזרו לחיקו של עם ישראל ויעלו למדינת ישראל.

תפקידנו לסייע להם לחזור בתשובה. יש לזכור שהם תינוקות שנשבו. כל חייהם עברו שטיפת מוח. הבעייה היא שאנחנו מממנים את מערכת החינוך המחנכת לגלוּת והשתמטות. העזרה הגדולה ביותר שאנו יכולים להגיש לאחינו החרדים, היא לנתק אותם מהפטמות של אוצר המדינה. להפסיק לחלוטין את מימון מוסדות החינוך העצמאי ואת הישיבות החרדיות. במקביל, עלינו לטפח את מערכת החינוך הממלכתי חרדי, שכפופה למטרות החינוך הממלכתי, מלמדת לימודי ליבה ומחנכת להשתלבות במדינת ישראל ולא לבדלנות.

אם כך נעשה – הם ובניהם ובנותיהם יודו לנו. את אחיי אנוכי מבקש.

* תפקידם של בני לוי – הרב הראשי יצחק יוסף הגדיר את החרדים המשתמטים "בני שבט לוי", והצהיר: "שבט לוי פטור מהצבא. לא לוקחים אותם, בשום פנים ואופן."

ממתי מגזר בישראל מסמיך את עצמו להיות שבט בישראל?

אבל האם אכן שבט לוי השתמט מהמלחמה? כדי להשיב על השאלה הזאת, כדאי לנו לעיין בפרק ד' בספר במדבר. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תוכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בהמשך התנ"ך נפגשנו עם הארון ונוכחנו בכך, כאשר הארון הובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. קראנו על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. למדנו על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חִשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

אך בימינו, כשאין משכן ואין ארון הברית, מה תפקידם של בני לוי? על כך השיב הרמב"ם, שלמלחמת מצווה, כולל מלחמת כיבוש הארץ – הכול יוצאים והכול חייבים בה, אפילו חתן לאחר חופתו, שהתורה פטרה אותו ממלחמת רשות: "נקי יהיה לביתו שנה אחת." גם הוא חייב לצאת למלחמת מצווה. אם כך הדבר, הרי דומה שקל וחומר הדבר ביחס לשבט לוי, שלגביו לא מצינו שהתורה פטרה אותו במפורש מאיזו מלחמה שהיא, וודאי שבמלחמת מצווה גם הוא חייב.

אין מלחמת מצווה יותר מהמלחמה שלנו על ארץ ישראל ועל קיום המדינה היהודית. מי שעורקים ממלחמת מצווה, בטענה שהם בני לוי הפטורים ממנה כביכול, אף שהם כלל ללא בני לוי ובני לוי אינם פטורים ממנה – כופרים בעיקר. ובאשר למלחמת רשות – גם לגבי הפטור לבני לוי ממלחמה זו, יש מחלוקת,

והנה, ציטוט מעניין מדברי הימים: "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא, בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה, לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי ה'... מִן בְּנֵי הַלֵּוִי – אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ – שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת. וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים – עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. (דברי הימים א' י"ב, כ"ד-כ"ז).

* מי מכר את הרבנות – לפני כשנה, לקראת השתתפותי בסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקשתי, כמו כל משתתף, להכין תמונה שמסמלת בעבורי את הישראליות. התמונה שבחרתי היתה של שלושת הצנחנים בכותל, מיד לאחר שחרורו. התמונה הזאת, והסרטון עם קול השופר ליד הכותל – מקומם מובטח בכותל המזרח של עם ישראל לדורות. שחרור הכותל והר הבית הוא אחד הרגעים הגדולים ומרוממי הנפש בהיסטוריה של מדינת ישראל.

אין זה מקרה, שבד בבד עם הכוחות הלוחמים הראשונים, הופיע הרב הראשי הצבאי שלמה גורן. וכך גם כשצה"ל הגיע לקבר רחל ולמערת המכפלה. וכך במלחמת סיני ובמלחמת השחרור. וכאשר השתחרר הרב גורן, הוא נבחר במהרה, אחרי תקופת ביניים קצרה כרב העיר ת"א, לתפקיד הרב הראשי האשכנזי.

האם אפשר לדמיין היום אדם כמו הרב גורן בתפקיד הרב הראשי לישראל? הרב גורן המשיך את מסורת הרבנים הציוניים, החל ברב קוק מייסד הרבנות הראשית לארץ ישראל והמשך ברב הרצוג והרב עוזיאל, הרבנים הראשיים הראשונים למדינת ישראל. ואילו היום וכבר שנים לא מעטות, החרדים הלא-ציונים השתלטו על הרבנות הראשית. מעצם השתייכותם למגזר מתבדל, לבם גס לצרכי המקום והזמן. כך למשל, במקום מהלך לאומי גדול של הכרה ביהדותם של העולים מחבר המדינות, הפכה הרבנות לגוף הפועל להקשות ככל יכולתו על גיורם של העולים, ובכך יצר בעיה לאומית וחברתית קשה.

הרבנות הראשית לישראל היא גוף ממלכתי. היא קמה בידי מי שראו בישראל ראשית צמיחת גאולתנו. היום היא נשלטת בידי מי שרואים במדינת ישראל כספומט. זאת, חרף העובדה שהציבור החרדי כלל אינו זקוק לרבנות הראשית, הוא בז לה. הוא לא מכיר בכשרות שלה. גדולי התורה שלו אינם מעלים על דעתם להתמנות לרבנים הראשיים. הוא שולח אליה דרג ב'. מבחינתו הרבנות היא מאגר לאספקת ג'ובים לאנ"ש. אוי לחילול השם. איך הידרדרה הרבנות הראשית לדה-ציוניזציה ודה-ממלכתיזציה כזו? איך כבשו החרדים את הרבנות מהציונות הדתית והשתלטו עליה?

האשמה בכך היא, במידה רבה, על השמאל הציוני. כדי להבין זאת, אחזור לתרגיל המסריח. בתרגיל המסריח (1990) פירק שמעון פרס את ממשלת האחדות עם הליכוד בניסיון להקים ממשלה צרה עם החרדים בראשותו. התרגיל נכשל בסופו של דבר, אולם הוא מלמד על הלך הרוח באותה תקופה בשמאל הציוני. השמאל הציוני בראשות מפלגת העבודה הפנה עורף לציונות הדתית, בשל המחלוקת המדינית, והעדיף את החרדים. הוא העדיף שותפות עם חרדים לא ציונים על פני ברית ציונית עם שותפינו לבניין הארץ ולהגנה על המדינה. עזר ויצמן אמר אז את האימרה המיוחסת בטעות לשולמית אלוני: "אני מוכן לחבוש שטריימל 4 שנים למען השלום." הלך הרוח הזה הביא את מפלגת העבודה לסייע לחרדים להשתלט על הרבנות הראשית ולהדיר ממנה את הציונות הדתית. לימים, הליכוד כרת ברית עם החרדים שהפכו חלק מהמחנה המתקרא, אוי לאירוניה... "לאומי", וכחלק ממנו העמיק את אחיזתם ברבנות הראשית.

וכך, שתי מפלגות חילוניות, מטעמים ציניים זרים, מכרו את חיי הדת במדינה לחרדים לא ציונים. כך גם בדילים עם החרדים למינוי דיינים. ואח"כ מתבכיינים על הדיינים הקנאים, הקיצונים, המיזוגינים, שממררים את חיינו. וכעת הרבנות הראשית היא גורם המעודד השתמטות מצה"ל והרב הראשי, שאנו משלמים ממיסינו את משכורתו המנופחת, מאיים בירידה המונית מהארץ אם המדינה תנסה לגייס את החרדים.

יש לקוות שכל המפלגות הציוניות, שבניהן לוחמים כתף אל כתף בעזה, ישלבו זרועות לשחרור הרבנות הראשית מהאחיזה החרדית ולהשבת עטרה ציונית ליושנה; שעל כסאם של הרבנים הרצוג ועוזיאל שכתבו את התפילה לשלום מדינת ישראל יישבו רבנים שהתפילה הזאת נמצאת בסידור שלהם. גם אז יהיו מחלוקות רבות עם הרבנות בנושאי דת ומדינה, אך תהיינה אלו מחלוקות בין ציונים, המאמינים במדינת ישראל. הלוואי שאת תפקיד הרב הראשי יאיישו רבנים כדוגמת הרב שרלו, הרב סתיו, הרב מדן, הרב בני לאו והרב תמיר גרנות.

* חובת גלות – השגנו את תגובתו של התנא אבטליון על דברי הבלע של הרב יוסף: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָּחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת."

* האחרון לציון.

* שופטים מטעם  –אם יריב לוין יקבל כוח למנות שופטים מטעם, שופטי העליון יהיו ברמתו של יצחק יוסף.

* האלטרנטיבה – בנימין נתניהו, בתחכום פוליטי רב, החל מאז 7 באוקטובר למתג את עצמו ואת המערכת הפוליטית ברוח של "רק נתניהו ימנע מדינה פלשתינאית". נתניהו הבין, שאחרי 7 באוקטובר יותר ויותר ישראלים מבינים שעצמאות פלשתינאית בלב הארץ, בפאתי גוש דן, היא סכנה קיומית. את הסנטימנט הזה הוא רוצה לנכס לעצמו ולמנף לתמיכה בו. כדרכו, הוא נבנה מפלגנות ומחנאות, מ"אנחנו והם" או אם לדייק יותר "אני והם". הם יביאו למדינה פלשתינאית בפאתי ת"א. רק אני אמנע זאת.

גנץ ולפיד לא הביעו תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית, אך גם לא הביעו התנגדות, ובכך הם משחקים לידיו של נתניהו, עד כדי סכנה שהוא עוד עלול להיבחר חרף האסון שהמיט על המדינה.

כדי למנוע זאת, יש לשבור את המשוואה. הדרך לכך היא יצירת אלטרנטיבה, של כוח פוליטי גדול הדוגל בקו אנטי-ביביסטי, במובן של ממלכתיות, מדינת חוק, טוהר מידות, אי-כניעה למשתמטים והחרמת הכנופייה הכהניסטית ומתנגד נחרצות למדינה פלשתינאית עצמאית. כוח ציוני ניצי ממלכתי.

הכרזתו של גדעון סער על התנתקות תקווה חדשה מן המחנה הממלכתי עשויה להיות הצעד הראשון במהלך של בניין כוח כזה. לבניין כוח כזה יש לצרף כוחות, כמו נפתלי בנט, יועז הנדל, יוסי כהן ודמויות חדשות במערכת הפוליטית. הכוח הזה, שאי אפשר יהיה להקים בלעדיו ממשלה, יתנה את הקמת הקואליציה בהימנעות מכל צעד שעלול להקים מדינה פלשתינאית ממערב לירדן. גם ליברמן, שאיני רואה אותו חלק מן הכוח הזה, עשוי להיות חלק מן העמידה על העיקרון המדיני הזה. זו הזדמנות להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתכלול את הכוח הניצי הממלכתי, את המחנה הממלכתי, את יש עתיד ואת ישראל ביתנו – ממשלה גדולה ורחבה.

* וידוא הריגה – הנציב הכללי של אונר"א, פיליפ לזריני, איים שסוכנות אונר"א נמצאת על סף מוות, עקב הפסקת המימון של מדינות במערב, לאחר שנחשפה מעורבות רבים מעובדיו בטבח. אם דבריו נכונים, הם צריכים לשמח כל אדם שוחר שלום בעולם. מדובר בארגון שנולד בחטא. במקום שסוכנות הפליטים של האו"ם, המטפלת בפליטי מלחמה בכל העולם ומסייעת לשיקומם בתוך חמש שנים, תטפל גם בפליטים הפלשתינאים, הוקמה סוכנות לפלשתינאים בלבד, עם הגדרה ייחודית להם בלבד של פליטים, מה שמאפשר לאנשים את הגדרת הפליטות כבר 75 שנה, ללא כל קשר למצבם, והורשתה לדור שני, שלישי, רביעי וחמישי. במקום שיקום הפליטים, עוסקת הסוכנות בהנצחת מעמד ה"פליט" הפיקטיבי, לצורך הנצחת הסכסוך, באמצעות הנצחת תביעת "זכות" השיבה, שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. טיפוח חלום ה"שיבה", הוא טיפוח הסכסוך הנצחי עד השמדתה של ישראל. זו הסוכנות שמערכת החינוך שלה היא חממה להצמחת מחבלים רוצחים ואנסים. זו הסוכנות שהמוסדות שלה ברצועה הפכו למתחמי טרור. זה הארגון שאלפים מעובדיו הם מחבלים פעילים והשאר מחבלים מעצם היותם עובדי סוכנות טרוריסטית. אם נכונים דברי לזריני, והסוכנות להנצחת הסכסוך היא אכן על סף מוות, מן הראוי לעשות לה בהקדם וידוא הריגה.

* מה ביידן רוצה? – ביידן מצהיר שהוא דבק בתמיכתו בישראל ובמלחמתה הצודקת למיגור חמאס ומזהיר אותה שפעולה ברפיח היא קו אדום. יש סתירה ברורה בין שתי האמירות הללו. אם ישראל לא תפעל ברפיח, רפיח תמשיך להיות שטח של חמאס. כוחות חמאס השולטים בה ימשיכו לפעול. האם דמם של תושבי כרם שלום, חולית, סופה וניר יצחק, הסמוכים לרפיח, סמוק פחות מדמם של תושבי היישובים הסמוכים לעזה וחאן יונס? אך הבעיה אינו מקומית, כי אם כוללת. אסור להפסיק את המלחמה הזאת בלי לרסק לחלוטין את כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס. ללא רפיח, המטרה הזו לא תושג. הדרך היחידה למנוע את הפעולה ברפיח היא כניעת חמאס, התפרקות כוחותיו ברפיח מנשקם והסגרתם לידי צה"ל. אבל איך זה יקרה, כאשר ארה"ב מפעילה לחץ כבד על ישראל לבטל את הפעולה?

הטעות הגדולה שלנו היא סגנון הפעולה, שלא לקחה בחשבון את ממד הזמן. ככל שהמלחמה מתמשכת ונמרחת, הלחץ על ישראל גובר. במקום בליץ ומלחמה בת שבועות ספורים בעצימות מלאה, אנחנו מורחים את הזמן, זוחלים ושעון החול אוזל. והחטופים נמקים בשבי חמאס. כזכור, עסקת השבויים הקודמת נעשתה כאשר הלחץ הצבאי על חמאס היה במלוא העוצמה. כלל ברזל מספר 1 בניווט הוא, שכאשר את מתברבר, חזור למקום האחרון שאתה מכיר ותמשיך משם. אחרי שאנו מתברברים כבר חודשים של קיפאון במקביל למלחמה בעצימות נמוכה, ראוי לחזור לדרך שצלחה.

* משרד התעמולה החמאסי – סוכנות התעמולה האפקטיבית ביותר של חמאס היא משרד הבריאות של הארגון. נתוני ההרוגים העזתים במלחמה מוצגים כאמת מוחלטת, למרות המוניטין הלא-מי-יודע-כמה של הערבים בדיווחי אמת. ע"ע ההודעות של חמאס בעקבות הפגיעה של רקטת חמאס בבית חולים. אבל גם אם הנתונים המספריים נכונים, הם מסלפים את המציאות, כאשר מדברים על 30 אלף הרוגים ואין מציינים את העובדה שמחציתם מחבלים חמושים. יחס של 50% חמושים בין ההרוגים באזור אורבני צפוף, כאשר חמאס מתחבא בבונקרים ומשתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי, הוא הישג בלתי נתפס, חסר תקדים. במקום להעלות זאת על נס, מדקלמים את תעמולת חמאס. "הארץ" חוזר שוב ושוב על המספר. ביידן מדבר על שלושים אלף הרוגים כשישראל מחפשת מחבלים. ניתן להבין מהדברים שישראל מחפשת מחבלים ובינתיים הורגת 30,000 אזרחים.

אחרי טבח 7 באוקטובר, ישראל חייבת למוטט את חמאס. היא חייבת זאת לעצמה ולעולם החופשי כולו. ואין לתת למחבלי חמאס חסינות, בשל הסתתרותם מאחורי מגנים אנושיים.

(*הערה זו נכתבה לפני פרסום דו"ח של מומחה בינלאומי לסטטיסטיקה שהטיל ספק של ממש באמינות הנתונים).

* מוזיקת רקע – יום שלישי 12.3. אני גוזם בחלקת הכמהין בתל מחפי. מוזיקת הרקע שמלווה אותי הבוקר – נפילות ויירוטים. אני מודה שיש יצירות ערבות יותר לאוזן.

* איך אומרים בעברית גלייזר? – יהודון.

* פסולת אנושית – טבח 7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בעולם, מימין, משמאל ומהאסלאם, ועורר את גל האנטישמיות הגדול והחמור ביותר מאז השואה. כאשר יהודי חסר חוליות כמו גלייזר מפגין את סלידתו מזכות ההגנה העצמית של המדינה היהודית, כדי לשאת חן בעיניי האנטישמים, הוא בעיניי פסולת אנושית.

* ממה הם מפחדים? – באחד הצרורות האחרונים הצגתי רשומה של תיקון 2024 עם התגובות – הסתערות מאורגנת ומתוזמרת של מאות ביביסטים שתוקפים אותם כסרבנים/סמולנים/בוגדים וכו'.

ויש לכך תמונת ראי, מצד שמאל, גם אם בשפה פחות אלימה. למשל, גונן בן יצחק, מראשי הבלפוריה וכל המחאות מאז ועד בכלל השתלח בהם בציוץ, שבו כינה אותם "זאב ימני בעור של כבש."

כשהימננים תוקפים אותם כי הם סמולנים והשמאלנים תוקפים אותם כי הם ימנים, נשאלת השאלה מי הם?

הם אנשי הרוב השפוי; מילואימניקים שנדרו נדר להביא את רוח האחדות שחוו במלחמה אל האזרחות, אל החברה הישראלית. מחנה הקרע על שני אגפיו רואה בהתארגנויות כמו תיקון 2024 איום. הם מפחדים מהרחוב המתון שמתעורר ומרים ראש ויוצא נגד הקרע ונגד מחרחרי השנאה.

* מי שאינו לומד מההיסטוריה – מדוע אתה מכנה את עוצמה "יהודית" כנופייה? שואלים אותי. הרי זו מפלגה לגיטימית, בהשגחת בג"ץ.

לא. זו לא מפלגה לגיטימית, למרות השגיאה של בג"ץ. ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה יכולה לספר על מפלגות "לגיטימיות" מסוגה, שנבנו מהרפיסות של הדמוקרטיה שלא התגוננה, עד שהיה מאוחר מדי. מי שאינו לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

[אהוד: כלומר, לדעתך, המגובה לדבריך באוהדים רבים, מפלגת בן גביר היא מפלגה נאצית?]

* מדינת אפרטהייד – הסיבוב השני של הבחירות המוניציפליות הוקדם ביומיים בשל הרמדאן.

ובשוקנית – מדינת אפרטהייד.

* בית שמש נפלה.

* קו לבן דק – ספר חדש: "אנצאר, קו לבן דק – סיפורו של מחנה השבויים בדרום לבנון", ספר הביכורים של דותן נווה.

מתוך הספר (ע' 76): "כוחות החי"ר של צה"ל הוזנקו כדי לאבטח את העברת האסירים למחצבה. בשיחות עם אותם לוחמים לשעבר, גם ממרחק השנים, חוזרים כולם על תחושת התסכול שליוותה את שהותם במקום. אורי הייטנר, ששהה באנצאר בסתיו 1983, מספר:

הייתי לוחם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. היינו באימון בתקוע, ובאוקטובר הגענו לאנצאר. שם תדרכו אותנו שיש ידיעות על ניסיון בריחה מהמחנה, ולכן מפנים את המקום ומעבירים את האסירים למכלאה זמנית. אנחנו הוזעקנו כצנחנים, שזה לא בדיוק מי ששומרים בדרך כלל על אסירים, למקרה שתהיה אלימות ויהיה צורך בהתערבות. באותו לילה התבצע הפינוי למחצבה, שעבר בשקט. בסופו של דבר לא היה צורך בהתערבות שלנו והנחנו שסיימנו, אבל למחרת אמרו לנו להקים אוהלי סיירים. המחצבה היית מעין מכתש עמוק מוקף בגדרות תיל, שנחפר על ידי דחפורי די-9 יומיים-שלושה קודם לכן. היו שם אוהלים של הצלב האדום ואנחנו היינו למעלה, מעליהם, במאהל משלנו, והיינו צריכים למנוע בריחות. בכל פעם חשבנו שהנה, בסוף השבוע נצא משם – 'עד סוף השבוע, עד סוף השבוע,' חזרנו ואמרנו... אבל בסוף נשארנו שם כחודש וחצי. התפקיד שלנו היה תפקיד מאוד 'לא צנחני' – לשמור על שבויים, ומאוד לא אהבנו אותו. לא היה שום מגע בינינו לבינם, והכל התנהל דרך הצלב האדום או האו"ם. שמרנו מלמעלה, כשהיו כל הזמן שניים–שלושה אנשים שפטרלו מסביב. למטה, האסירים התנהלו באוטונומיה מוחלטת, ואני זוכר שכל הזמן צחקנו שהאוכל שלהם הרבה יותר טוב משלנו. עשינו תפקיד שמאוד לא הלם את ההכשרה שלנו. מדי פעם היינו מתאמנים שם, יוצאים לריצות, ואני זוכר גם מסע אלונקות קשה מאוד, אבל בגדול, היינו מתוסכלים מאוד."

* ביד הלשון: עמישר – רס"ן עמישר בן דוד, בן מושב קשת בגולן ותושב עלי, נפל בקרב בחאן יונס. לפני כשנה תרם עמישר כליה, לאדם שאינו מכיר.

רחל הבר, יו"ר עמותת "מתנת חיים", העוסקת בתרומות כליה אלטרואיסטיות (כלומר לאנשים שהתורמים אינם מכירים), סיפרה על עמישר, והסבירה את שמו הייחודי. עמישר נולד בשביעי של פסח, שבו קוראים את שירת הים. ומכאן השם: עמישר, עמי שר.

יהי זכרו ברוך!

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

הופיע ונשלח לכל הנמענים:

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

איורים: דני קרמן

אהוד: ראשיתו של הסיפור "שמלת העץ" בפתח-תקווה לפני כ-120 שנים, ונוסחו השלם נשלח במלאת 130 שנים להולדתה של המשוררת אסתר ראב בשנת 1894. תרנ"ד.

תודה למי ששקדו על הכנת הקובץ, ענת, האסיסטנטית של דני קרמן. אורי קרמן בנו, וכן בני בן בן-עזר שגם ניקד את כל הטקסט.

לצפייה במסך – לפתוח קובץ במסך מלא לחוויית קריאה מיטבית. חלון מצד ימין למעלה.

להדפסה – לבקש לרוחב  landscape –  – וללחוץ מעליו – Flip on short edge

תגובות:

הניה מיכאלסון: תודה רבה, פשוט מקסים, והאיורים נפלאים. בשורות טובות.

עדינה בר-אל: אהוד היקר, יופי של סיפור ויופי של איורים. בקיצור – יופי של ספר. האם יופיע גם מודפס עם כריכה? 

אורנה: תודה רבה לך אהוד היקר על הסיפור המקסים. תבורך.

מיכל סנונית: תודה אהוד על סיפור נפלא. שים לב שהניקוד בשורה השלישית מההתחלה, הוא רועה זכר במקום נקבה. וכך גם בשורה האחרונה בסיפורה של אסתר ראב.

משה גרנות: אהוד היקר, סיפור יפה, איורים יפים. אני הייתי רוצה סוסה חכמה כמו זאת של הנסיך. מדוע רק לנסיכים יש מזל?

נוני ירון: אהוד, תודה לך, יופי של סיפור. ואיורים נהדרים.

הדסה וולמן: אודי, קראתי את הסיפור, גם הטכסט וגם האיורים של דני, והשילוב הגרפי בין השניים, מאוד מוצלח ומוקפד. מתכתב עם מסורת ארוכה של בן-המלך שמתאהב דווקא בנערה פשוטה, והמכשולים בדרך להגשמת האיחוד. אם לשלוח להוצאה, הייתי מוותרת על השורות האחרונות עם התרנגולת. זה משמעותי לחוקרי יצירתה של אסתר ראב אבל לקורא הרגיל לא ברור הקשר.

שושנה קרבסי: נהדר. תודה.

חיימקה שפינוזה: אהוד, אני חושב ש"שמלת העץ" הוא סיפור עממי ברמה של קלאסיקה עולמית כמו "שלגיה" ו"לכלוכית" ולא אתפלא אם אולפני וולט דיסני יפנו אליך לרכוש את זכויות ההסרטה, ובאחרית ימיך תתעשר בזכות דודתך. זה גם סיפור מאוד פמיניסטי, וגם שופך אור מיוחד על יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל לפני שנים רבות מאוד.

ד"ר עמאר דהאמשה: ערב טוב אהוד, תודה שחשבת לשלוח לי את המעשייה היפיפייה. תודה לכל מי שעמלו על הניקוד והאיורים המקסימים.

עפרה גלברט-אבני: הסיפור "שמלת העץ" ממש מקסים. כתוב נהדר, מאויר נהדר, תודה!

* * *

פרופ' אשר מעוז

מי מפחד מהרמדאן?

הרמדאן הקדוש מתקרב וישראל מוזהרת מבחוץ ומבפנים לנצור את האש ובוודאי שלא לתקוף ברפיח במהלך החודש. ואני תמה מדוע. הן רק לפני זמן קצר פלשו כוחות חמאס לישובים בעוטף עזה רצחו, טבחו אנסו וחטפו מאות רבות של אזרחים שלווים, פלישה שפתחה את מעגל הדמים שבעיצומו אנו נתונים. ולמי ששכח היה זה בשבת שמחת תורה, אמנם לא יום קדוש למוסלמים אך בהחלט יום חג ליהודים.

חמישים שנה ויום לפני ה-7 באוקטובר הארור פלשו צבאות מצרים וסוריה לישראל ופתחו במלחמת 1973. היה זה  בעיצומו של יום הכיפורים היום הקדוש בלוח השנה היהודי. וכמעט שכחנו – היה זה גם בעיצומו של חג הרמדאן. ובעוד אצלנו נקראת מלחמת 1973 "מלחמת יום הכיפורים" אצל הערבים היא מכונה "חַרְבּ רמצ'אן", מלחמת הרמדאן. לא קדושת יום הכיפורים ולא קדושת הרמדאן מנעו ממצרים – מי שמובילה את המסע להפסקת הלחימה בחודש הרמדאן – לתקוף את ישראל.

המצווה העיקרית בחודש הרמדאן היא חובת הצום שחלה על כל מוסלמי בגיר, זכר לכך שהנביא מוחמד קיבל במהלך חודש זה את הקוראן מידי המלאך גבריאל, ובאותם הימים לא אכל ולא שתה מזריחת השמש ועד לצאת הכוכבים.

והנה, בתשדורת שנקלטה ביחידת האיסוף של אמ"ן, ב-4 באוקטובר, ושכשאר הסימנים המקדימים לא פורשה כהלכה, נצטוו חיילי הצבא המצרי והסורי להפר את הצום. אגב, פקודה דומה ניתנה לחיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה.

ואין זה מקרה בודד. מדי שנה לקראת חודש הרמדאן נקראים המוסלמים לעלות למסגד אל-אקצה בכדי להילחם ב"ניסיונות הציונים להשתלט על המסגד הקדוש לאסלאם", וכאשר מנהיגים פלסטינים מורים לציבור הפלסטיני "להגן" ו"לשמור" על המקומות הקדושים, "לא משנה מה הקורבנות," ואכן מדי שנה הופכת רחבת הר הבית לשדה קרב כאשר צעירים מוסלמים, מצויידים באבנים, בבקבוקי תבערה ובמטילי ברזל, מתבצרים במסגד ומיידים אותם בשוטרים ובסתם יהודים.

לקראת חודש רמדאן, ובפרט לקראת ציון ה-10 ברמדאן, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מטיפים אנשי דת בכירים כי רמדאן הוא חודש הג'יהאד בו אירעו "הניצחונות הגדולים בהיסטוריה המוסלמית."

אופייני שידורו של המופתי של מצרים, שוקי עלאם, במהלך הרמדאן: "חודש רמדאן הוא חודש גדול, הוא חודש הג'יהאד. ההיסטוריה עדה לכך שבשום חודש לא היו כל כך הרבה קרבות וניצחונות למוסלמים כפי שהיו בחודש רמדאן. זהו תואר כבוד הנוסף לחודש המכובד הזה, בנוסף לכבוד שניתן לו כשבמהלכו הורד הקוראן והחלה ההשראה האלוהית לנביא מוחמד. במהלך חודש רמדאן התרחשו ניצחונות, כיבושים וקרבות רבים שהיו מכריעים עבור הדת והאומה. בין הניצחונות החשובים העיקריים קרב בדר ב-17 לחודש רמדאן בשנה השנייה להג'רה של הנביא מוחמד. ב-20 לחודש רמדאן בשנה השמינית להג'רה, התרחש כיבוש מכה... בעידן המודרני כוחותינו הגיבורים ניצחו במלחמת ה-10 ברמדאן בשנת 1973... הצבא המצרי העצום שלנו ניפץ  את המיתוס של הצבא הישראלי כבלתי מנוצח, והוסיף בניצחון זה כבוד גדול לאומה זו."

אז כאשר אנו מוזהרים שלא לפגוע בקדושת הרמדאן ולנצור את האש טוב נעשה אם נזכיר לעולם המוסלמי כיצד נהג הוא בחודש זה.

פרופ' אשר מעוז הוא סגן נשיא כבוד של הארגון הבינלאומי לחופש דת וראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס. פורסם ב"ישראל היום".

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַרְחֵק בָּאוֹפֶק

כָּל הַלַּיְלָה שׁוֹמֵעַ אֶת

לֵב הָאָרֶץ

אֶת הַנְּשִׁימָה

אֶת הַמִּשְׁפָּחוֹת עַל בְּהוֹנוֹת

בִּכְאֵב יְמֵי חַיֵּינוּ.

מִפִּיּוֹת הָאֲדָמָה נְבַקֵּשׁ

אֶת דָּמְךָ אָחִינוּ.

הַרְחֵק בָּאֹפֶק עוֹד תַּגַּעְנָה

שָׁעוֹת שְׁקֵטוֹת

צִפּוֹר תִּפְרוֹשׂ כְּנָפַיִם

לִרְוָוחָה

עֵצִים כִּבְדֵי חֶסֶד

יַפְרִיחוּ עַלְעַלִּים חֲדָשִׁים

וּבַחַלּוֹן יֶלֶד יִרְקוֹם חֲלוֹם

אֵין סוֹף.

וְהַשַּׁחַק יִלְבַּשׁ שָׁעָה כְּחֻולָּה

יָפָה

וִיחַיֵּיךְ אֵלֵינוּ בְּנוֹגַהּ שֶׁמֶשׁ

אֵינְסוֹפִי.

* * *

משה גרנות

האל, המולדת והמחרפים נפשם עליה,

על ספר שיריה של עין טור-מלכא –

"שובי נפשי לתכלתך"

מוסד ביאליק, 2004, 384 ע'

לאומנות מכל סוג היה מאז ומעולם דין ודברים עם האל עם המוות ועם המין. "שלום" עם שלושה אלה מניבים, על הרוב, אמונה, וזאת אולי הסיבה שמקומה של האמנות היא בשולי שוליה של ההוויה החרדית. קונפליקט עם אלוהים, לבטים על היות האדם בן-תמותה וייסורי המין – אינם בבחינת "בון טון" אצל שלומי אמוני ישראל. ולמה אני מקדים כל זאת? כי ב"אסיף השירים" שלפנינו יש עשרות שירים בהם "מככב" האל, ומעמדו הוא תמיד כמעמדו בסידור התפילה – מהולל ומקולס ומלופף בחנופת המאמין:

ונרכין ראשינו השניים

בפני הבוצר העליון.

"לבי כאשכול לפניך", ע' 6 (ההדגשה במקור)

אלוהים מלביש את ההרה

בכתונת של שמחה.

"כתונת השמחה", ע' 37

ומה הדיבור נבור לנו

כדי לברך את האלוהים

בורא האור

"האור בגשם", ע' 57 -58

מן הילדות ועד זעקת המוות החסומה

אל מי נפן לרחמים, לבד

אל אלוהים?

"אלף בית של הלב", 113

לולא אתה העליון

המביט בגבי כשמש בעבי הגופים –

ונשיתי תוחלת.

"כשהייתי ילדה…", ע' 114 (ההדגשה במקור; ראו גם ע' 8, 10, 12, 38, 56, 79, 133, 138, 140, 211, 229, 274, 274 , 283 , 292 ועוד רבים)

אני, שקיבלתי "פטור" מיראת האל, משקיף תדיר אל השירים המשבחים ומהללים את האל בספקנות גדולה באשר לכנות כוונותיהם של הכותבים. אני מסוגל להיכנס לעורו של אדם מאמין ולהבין את כמיהתו אל האל ואת יראתו מפניו; אבל שבחים והלל נראים בעיניי כצביעות וכחנופה בעלמא. משורר אמת הוא המאמין שכתב את שירת איוב המתריסה כלפי האל: "ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, אם לא אפוא מי הוא?" (ט' 24), או המאמין הספקן שכתב את הגיגי קוהלת: "מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ?" (ד' 21). לעומתם, משורר תהילים יכול לפלוט שקר גס כגון: "לא ייתן לעולם מוט לצדיק. ואתה אלוהים תורידם באר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם…" (נ"ה, 33-34).

חיפשתי ב"אסיף השירים" את ההתרסה, את הספקנות, ואמנם מצאתיה רק בשיר אחד – בשיר "אוד הגווע", שאיננו מתוארך, אך על פי תוכנו, הוא בוודאי נכתב בעקבות מוראות השואה:

אתה העליון, מחשבה נעלמה,

שים את עינך בארובה

הגבוהה אשר לכבשן

והבט לתוך התופת.

 - - -

אני העד האחרון. מה מאוד

אחפוץ להיות עד אלוהים.

השה היהודי יחפוץ להיות לעד

לפניך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט

אם במותנו תהילתך?

"אוד גווע", ע' 130 (ההדגשות במקור)

השואה מוזכרת בצורה מפורשת עוד פעם אחת ("יהודי הלבנה", ע' 132), ומלבד אלה אין בכל הספר הגדול הזה, שמאגד בתוכו את כל שירתה מנעוריה ועד ימינו אלה (ג' קרסל מציין בלקסיקון שלו שעליזה טור-מלכא פירסמה את שירה הראשון כבר בשנת 1941!) שום נגיעה ישירה אל המאורעות הגדולים שעברו על עמנו – לא ההעפלה, לא מלחמת השחרור, לא העלייה ההמונית והקליטה הקשה, לא המלחמות המרות עם שכנינו, לא המהפכים הפוליטיים – כאילו כל אלה לא התרחשו כלל במולדת שהיא מקדישה לה עשרות שירי אהבה! לעומת זאת, יש בספר זה שירי קינה מרעידי לב רבים לנופלים במערכות ישראל מימי שמעון בר-גיורא ("נשים מבכות", ע' 39), ועד אנשי הקומנדו והטייסים שנפלו במלחמות ובמבצעים הצבאיים האקטואליים ביותר. חלק מהלוחמים מוזכרים בשמם, כגון – דוד תמיר, בנה של אחותה רות ("עלי צל", ע' 278, "שמש בגבעות דום ודם", ע' 279), שמואל שווייצר ("על מות חייל הקומנדו הימי שמואל שווייצר", ע' 269), שאול פנואלי שנפל עם הל"ה בדרך לגוש עציון ("שיח בין נער הי"ד לבין אימו", ע' 120), יאיר, הוא אברהם שטרן ("יאיר", ע' 157), אלי כהן  המרגל שלנו בדמשק ("אלי כהן", ע' 292), יעקב רז שמת בגבורה בשנת תרצ"ח ("זמרת האש", ע' 334), ועוד שירים רבים המקוננים על הצעירים שחירפו נפשם למען העם, למען ירושלים, למען המולדת ("דווי שיר השרים", ע' 68), "ייסורי אימהות", ע' 122, "השחר קם", 152, "ללוחמים קינה", ע' 153, "זמר לחייל", ע' 160, "את אחיי הקנאים אבקש", ע' 275, "בתווך", ע' 277, "קינה",  ע' 280, "שיח לוחם לאביו", ע' 289, "פחד האותיות החלולות", ע' 355, "מדוע אין ציפורים על קרקע בית הקברות?" ע' 360).

כאמור, העוגן היחיד אל האקטואליה של המדינה הוא שירי קינה על אלה שחירפו נפשם לאורך השנים באירועיה העקובים מדם, ושירים אלה בהחלט מזעזעים את נימי הנפש, והמשוררת שהייתה בצעירותה בין לוחמי הלח"י, איננה משאירה מקום לספק באשר לצוואה שמחרפי נפשם אלה השאירו אחריהם:

אם רועי העם הזה

הולכים קו לקו צו לצו

ממבוסה למבוסה –

אתה, אבי,

הבה מנָעֵם מתת לאוייב

רגב מולדת:

כי חיק הוא רגב מולדת

בו דם חיינו

זהב נפשנו

"שיח לוחם ואביו", ע' 289

לא מפליאה היא העובדה שמכל הדמויות המקראיות בחרה המשוררת להתרכז בשמשון, הגיבור הטראגי שעמו בגד בו, כפי שלדעתה בגד העם בלוחמי חירות ישראל (ע' 73, 273).

נראה לי שחטיבה חשובה בספר זה היא חטיבת שירי הטבע, והמיוחד בהם הוא הדו-שיח בין הנוף וההגות הפילוסופית. אין בחטיבה זאת גילויי מכמני נפש לא מוכרים, אבל בחלקם הגדול הם נוגים ונוגעים בנימי הנפש, כמו –

איני יודעת מה פשר מראות טבע

 הלובשים לעיתים דמות חזון –

ולבנו מתייצב לעומתם:

קרבת מהויות.

אין הם נוף, ואנו מעבר לבשר;

המה כלי, ואנו כלי,

לאשר לא-יכונה בשם.

אותה עת, נועם אמת

יאחזנו

"איני יודעת", ע' 201; וראו ע' 3, 4, 12, 13, 23, 42, 57, 106, 223, 230, 234, 252, 294, 304, 309, 323, 326, 327 ועוד).

ההגות נלווית למעשה גם לשירי האימהות הרבים שבאסופה, וגם לשירי האהבה, שהם חטיבה גדולה ומכובדת בפני עצמה בספר. שירי האהבה הם טוטאליים מאוד, בעיקר בחלק הראשון של הספר:

מי יתנני ואהיה לך כאדמה

אל מול כף רגל אדם

שוטחת געגועיה

והייתי לך כמו המים הגואים אל החמה.

"לפניי ולפנים", ע' 10

בחלק מן השירים האלה יש רמזים (רק רמזים!) ארוטיים, כגון "לעת הושקו רעדו הצמחים מתשוקה" (ע' 95), או "חותם הלב" (ע' 61), אך מרביתם מרמזים על טוטאליות בהתמסרות לאהוב, הם נוגים והגותיים מאוד (ע' 10, 15, 18, 27, 35, 36, 64, 75, 76, 77, 81, , 88, 91, 93, 112, 186, 202, 206, 266, 236, 353).

שירי האהבה בתחילת הספר מרמזים על הדדיות באהבה, אך בהמשך יש אכזבה מרה מאי ההיענות מצד האהוב:

אבל אם תעזבני,

והייתי מכוונת מאוד לכאב.

"התוודות", ע' 81

היות לך אהובה

לא יכולתי, כי לא אהבתני.

"ימים רבים", ע' 202 (ראו גם ע' 169, 317).

לא פלא הוא שבין מעט המשוררות המוזכרות בספר, היא בחרה לשיר שירים לאלזה לסקר-שילר (ע' 115), ולסילביה פלאת (ע' 285) – שתיהן, כידוע, לא רוו נחת מאהבותיהן.

לא הבחנתי בתמורה בפרוסודיה ובתכנים בין שיריה הראשונים ובין שיריה המאוחרים. אינני סבור שיש בשירתה הרכבי לשון המיוחדים לה, להוציא את הלשון הגבוהה, בה נוקטת המשוררת בכל ארבעת הקבצים שבספר. שיר אחד אולי יוצא דופן מהבחינה הזאת, הלא הוא "במשפט" (ע' 171-173) הבנוי בתבנית של חקירת שתי וערב בין גבר לאישה בפני שופט, אך, מקרה זה, אני מטיל ספק אם מדובר בכלל ביצירה ספרותית שניתן לכנותה בשם "שיר".

הספר הוא עב כרס ומכיל ארבעה קבצים: שלושה ראו אור לפני שנים – "קן של זרדים" (1963, 1989), "שירת הבארות" (1972, 1989), "אשמורה השלישית" (1989), ואילו הקובץ הרביעי בספר "שער חריסית" רואה אור לראשונה באסופה זאת. עצתי לקורא: יש פנינים בספר, וכדאי לטרוח למצוא אותן, אבל בהחלט מותר לדלג על שירים טרחניים, שגם ממן המין הזה לא חסר בו.

משה גרנות

אהוד: בשעתו פניתי למוסד ביאליק בהצעה להוציא לאור את כרך כל שיריה של אסתר ראב שאספתי, ונעניתי בשלילה. היא לא ניראתה בעיניהם משוררת חשובה דיה כדי להוציאה לאור אצלם. לבסוף הכרך יצא לאור בזב"מ בסיוע כספים שגייסתי ממקורות שונים, גם משפחתיים.

* * *

מיכאל רייך

לוּ יָכְלוּ הַשָּׂדוֹת

לוּ יָכְלוּ הַשָּׂדוֹת

לְהַאֲזִין לְקוֹלָן שֶׁל הַצִּפָּרִים הַנּוֹדְדוֹת

לִצְפֹּת בִּמְעוּפָן וּלְהִשְׁתַּכְנֵעַ,

לוּ רַק יָכְלוּ לָשִׁיר בְּיוֹם חַמְסִין

מָהוּל בְּאָבָק קְצַר רְאוּת  –

הָיו לְלֹא סָפֵק פּוֹצְחִים בְּבִרְכַּת הַגֶּשֶׁם

בְּסַלְקָם

אֶת מַדְמֵנַת הַמֶּלֶל שֶׁאֵין לָהּ שִעוּר,

אֶת הַסְפֵקוֹת וְהַחֲשָׁשׁוֹת -  -  -

הַשָׁמַיִם, אוֹהֲבֵי שָׂדוֹת מֻשְׁבָּעִים

הָיוּ שָׁרִים עִמָּם

וַאֲנִי, הַפּוֹסֵעַ בְּמַעֲלֶה הַגִּבְעָה –

הָיִיתִי מִצְטַרֵף אֶל הַמַּקְהֵלָה

בִּתְפִלָּתִי

וִּמִתּוֹךְ כַּוָּנָה גְּדוֹלָה

נֹכַח הָעֵץ הָעֵירֹם

כַּאֲשֶׁר נִצַּבְתִּי שָׁעָה קַלָּה

אֶל מוּל עֵץ בּוֹדֵד בְּשַׁלַּכְתּוֹ,

הָיָה הָאִילָן בְּעֵינַי כְּאָדָם עָצוּם עֵינַיִם

לְעֵת תַּרְדֵמָתוֹ,

בְּעוֹדִי מַבְחִין בִּדְאָגָה בְּנִיצָנֵי הֶעָתִיד

הַנִבָּטִים מֵחֵיקוֹ,

שָׁלְחָה הַשֶּׁמֶשׁ זְרוֹעוֹת תְּשׁוּבָתָהּ אֵלַי וְהִרְגִּיעָה:

עוֹד תֶּחֱסֶה בְּצִלּוֹ

*

חָמַלְתִּי עַל הָעֵץ שֶׁאָבַד לוֹ יֹפְיוֹ

עֵת בָּאוּ יְמֵי סַגְרִירוֹ

וַתְּהִי שְׁתִיקָתִי – שְׁתִיקָתוֹ.

עַל כֵּן

עָלָה עַל דַּעְתִּי כִּי

מָשׁוּל עֵץ הַשָּׂדֶה לָאָדָם הֶעָמֵל

לֹא בְּשֶׁל פִּרְיוֹ וִיפִי תֹּאָרוֹ

אֶלָא בְּשֶׁל תְּבוּנָתָן שֶׁל עוֹנוֹת הַשָּׁנָה

הַנּוֹגְעוֹת בָּאָדָם וּבוֹ

מיכאל רייך

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2014

8.1.14.  בצהריים אצל אורפז. אני מביא עותק עם הקדשה קצרה, בברכה, לאולגה, שהיא הבת של נלי, המטפלת של יצחק. וזאת לבקשתה של נלי, שמאוד מתרגשת מכך.

אצל יצחק יש בהחלט שיפור ואפשר לשוחח איתו, פחות או יותר, רצוף. אם כי עדיין מרבית הזיכרון שלו אינו פועל.

באמצע הוא צריך לענות לטלפון בקשר למכל גז. בקושי הוא מסתדר. כשהוא קם אני רואה שיש כתם גדול בקדמת מכנסיו. נלי מיד לוקחת אותו ומחליפה לו מכנסיים. הוא זקוק להשגחה כל שעות היממה. ואכן יש בחורה נוספת ששכרה כנראה המשפחה, היא נראית פיליפינית ואת שמה אינני זוכר. היא דוברת רק אנגלית, ואילו נלי רק עברית ורוסית. בקושי הן מתקשרות. גם לא ברורה חלוקת התפקידים ביניהן, והשעות, אלא שזה לא עניין שלי לעסוק בו.

יצחק טוען שהוא קרא את "והארץ תרעד" ואפילו פעמיים. אני לא כל כך בטוח בכך. מצד שני הוא אומר שיאמר לי את דעתו רק לאחר שיגמור לקרוא.

14.1.14. פגישה עם אורפז בקפה "העירייה" למטה במלכי ישראל. יש לו עכשיו שתי מטפלות. נלי מהביטוח הלאומי, ולאקסמי ההודית הצעירה והיפה ששכרה לו המשפחה שלו, שתהיה איתו 24 שעות ביממה. היא נעימה מאוד ומנומסת, ויושבת איתנו חלק מהזמן. יצחק מדבר, אבל ללא זיכרון. חלק מדבריו גם קשה לשמוע. ללאקסמי יש גם חזה קטן ונחמד.

15.1.14. הערב אורפז צלצל 4 פעמים ושאל אם יש לנו שני כסאות פנויים כי הוא רוצה לבוא לחגיגת ט"ו בשבט. הוא יורד לגמרי מהפסים, ואולי שהותה של לאקסמי ההודית מבלבל עליו עוד יותר את דעתו. מזמן לא ישנה בחורה צעירה בדירתו.

18.1.14. בהשפעת מצבו של אורפז, ואולי גם יהושע, כתבתי שיר שיפורסם בגיליון הקרוב:

נכבים האורות בְּמוחות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לאט לאט נכבים האורות

במוחות חבריי הטובים

אני זוכר אותם

זוכר גם עבורם

זוכר מי הם

מי הם

מי הם

הם עדיין חיים

אבל שוקעים באפלה

עוד בטרם נפלה עליהם

תרדמת הנצח

כמו בנשף מסיכות ריקות

מעט מאוד נשאר בהם

ממה שהם היו

הם היו

הם היו

והעולם שלנו אתמול

נותר רק בזיכרוני

בטרם יִכְִבו האורות

ויתפוגג האדם

ואל עפר ישוב

ינואר 2014

[אהוד: שלא כמרבית שירי חיימקה שפינוזה, את השיר הזה, אם איני טועה, לא פירסמתי במכתב העיתי שלי, כדי שלא לפגוע באורפז וביהושע קנז, שהיו אז עדיין בין החיים].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

בן-ציון יהושע

ה'עיתונאי'

יום אתמול חלף ומחר טרם הגיע  (אמרת כנף)

א

"מושיקו, אתה יודע מה ההבדל בין עני לעני?" שאלה אותי אימא.

"לא, לא יודע. יש בכלל הבדל?"

"לעושר ולעוני יש פנים, עיניים ופה. ההבדל הוא לא רק בין עשיר לעני אלא גם בין עני לעני. יש דרגות לא רק בעושר, אלא גם בעוני. יש עניים שיש להם רק את אלוהים והוא לא תמיד יש לו זמן לדאוג לילד יתום המבקש כוס חלב ולאלמנה רעבה לפרוסת לחם לה ולילדיה. העשיר והעני סובלים מנדודי שינה – הבטן המלאה של העשיר במעדני עולם אינה מניחה לו לישון. הרעב המקרקר בבטנו של העני מדיר שינה מעיניו. עוני לא יכריח אותך לגנוב, העושר לא ימנע ממך להיות גנב. אנחנו בתחתית סולם העוני ולא מתלוננים על אלוהים ואדם. בעברית יפה קוראים לאנשים כמונו 'עניים מרודים' או 'עניים צנועים', אלה שלא נראים עניים כי הם מתביישים ללבוש בגדים קרועים ומוכתמים ולחזר על הפתחים. אנחנו לא מאשימים את העולם וילדיו בעוני שלנו." כך אימא דרשה בפנינו.

הייתי יתום מלחמה. אבא, שהיה המשענת הכלכלית שלנו, איבד את חייו בהפגזה על ירושלים כשהלך למאפיית 'ברמן' להביא לחם ללקוחותיו. באותם ימים לא היה ביטוח לאומי ולא ניתן פיצוי לשארים על אובדן חיים או על פציעה של אבי המשפחה. העוני שלט בכול. מעט הבגדים שהיו לי שימשו אותי בימי חול, שבת וחג. הם היו חסרי צבע ובלויים מרוב כביסות, אבל תמיד היו נקיים ומגוהצים במגהץ הפחמים הגדול של אימא. "בגד לא זורקים. גם לא גרביים. בגד מטליאים וחורים בגרביים מתקנים," הטיפה לנו אימא. במשך שעות הטליאה בגדים וסתמה חורים בגרביים "כדי שהבהונות לא יציצו מהסנדלים."

חרף העוני שלנו היא תרמה לעניים מאיתנו ממעט הכסף שהשתכרה מכביסה שכיבסה לשכנות. כשגדלתי והנעליים היו צרות מלהכיל את כפות רגליי הגמלוניות הלכתי עם אימא לרובן הסנדלר. הוא קטם את חרטום הנעליים שלי כדי שבהונות הרגליים שלי יצאו לחופשי מן הסד שהיו נתונות בו ולא תצטרך לקנות לי זוג נעליים חדשות. שמעתי את רובן הסנדלר מתלונן שאנחנו לא קונים אצלו נעליים חדשות ואימא צחקקה צחוק מר ואמרה לו: "ושתדע לך שנעליים צרות – משכיחות את הצרות."

כמדי ערב שתיתי כוס תה ואכלתי פרוסה של לחם שחור והלכתי לישון רעב. אימא סיפרה מדי ערב סיפורים עד שנרדמתי ושכחתי מהבטן המקרקרת שלי. גם אני סיפרתי לאימא את חוויות היום.

"אימא, למה את לא הולכת ללשכה הסוציאלית? גם לנו מגיע. את אלמנה ואני יתום."

"אמות ולא אושיט יד. אנחנו עניים עם כבוד שלא לובשים בגדים בלואים ומזוהמים. אנחנו לובשים תמיד בגדים נקיים ומגוהצים. גם כשיש לנו טלאי הוא תמיד בצבע זהה לצבע הבגד. כשאין לנו אוכל, אנחנו מסתדרים עם פרוסה מאתמול וכוס תה מהיום."

"נכון, שאם אבא היה בחיים מצבנו היה טוב יותר?"

"לפני המלחמה," נאנחה אימא, "היתה לנו מכולת קטנה ונחשבנו לאנשים עשירים בשכונה. בימי המצור על ירושלים היה רעב בעיר. ללקוחות של אבא לא היה גרוש על הנשמה והם רוקנו את המדפים בחנות שלנו וביקשו מאבא שירשום בפנקס החייבים הגדול, שאבא שמר עליו כעל בבת עינו, ואחרי המלחמה 'לכשירחיב' הבטיחו להחזיר את החוב עד המיל האחרון. אבא שלך היה תמים, עבד קשה, נתן לאחרים ואנחנו נשארנו בידיים ריקות – בלי כסף ובלי מצרכים. אבא 'רשם על הקרח' והם אכלו על חשבוננו ושרדו את המצור. אם כל מי שקנה בהקפה במכולת שלנו היה משלם את החוב הרשום בפנקס הגדול היינו חיים היום חיי רווחה כמו מלך אנגליה. המלחמה נגמרה והלקוחות שפנינו אליהם גיחכו ואמרו: 'מה שהיה היה. לא בוכים על חלב שנשפך. אז היו זמנים אחרים. אז היו אנגלים בארץ והיום זו מדינת היהודים עם חוקים חדשים וסדר חדש. יעזור לכם אלוהים ממקום אחר,' כך אמרו."

"אני לא מבין את ההיגיון שלך, אימא: אין לנו כלום ואת מחייכת."

"החיוך עם גומת החן נשאר לי מהימים שהיה לנו כל טוב. זהו חיוך לא רצוני. מתחת לחיוך שלי מסתתר הצער לא בגללי אלא בגלל שאני לא יכולה לתת לך יותר."

ב

בעיצומו של החופש הגדול נעצר בפתח החצר הטקסי של 'סטלינגרד', הנהג הקיטע מרחוב בן-יהודה. מהטקסי ירדה אישה מגונדרת. איך ידעתי שהיא גם אישה מכובדת? – הייתה לה בטן גדולה של הרבה סעודות, שמלת נשף גם ביום עבודה רגיל, רביד זהב, צמידים ועגילים מזהב טהור, לק על הציפורניים, אודם על השפתיים, תסרוקת של מספרה וריח הבושם שלה הלך לפניה. היא צעדה בחזה מתוח עם תיק עור של פקידים חשובים שהתנדנד בידה. היא הציגה את עצמה בפני אימא ואמרה: "שלום, אני גברת בלומה שור, עובדת סוציאלית בכירה ויועצת מדופלמת לראש העיר בענייני שכונות נחשלות. באתי לתת לכם ייעוץ להמשך לימודיהם וקידומם של ילדי השכונה."

כל ילדי החצר והוריהם התקהלו סביב ה'סוציאלית', החניפו לה והציעו לה קפה, תה, מים קרים ועוגיות 'מעמול'. ה'סוציאלית' נראתה בעיני הילדים והוריהם כדמות מורמת מעם הקובעת גורלות ואת עצמם ראו נחותים כעפר הארץ. הם נענו לכל הגחמות שלה והיא מבלי להרים ראש מערמת הטפסים שלה רשמה בעט פארקר את פרטי הנערים שסיימו בית ספר עממי ושלחה אותם לבית ספר מקצועי. לפי המלצתה, הבנות הלכו לעבוד במשק בית בשכונות העשירות ולמדו ב'שיעורי ערב' עברית וחשבון.

אימא התפוצצה מרוב כעס ואמרה ל'סוציאלית': "גברת בלומה נכבדה, אני פלומה אולי לא מלומדת כמוך אבל ברוך השם יש לי ראש על הכתפיים. איך זה שאת שולחת את כל הנערים שלנו למקצועי ולא שולחת אפילו נער אחד לגימנסיה 'רחביה' או ל'בית הכרם'? אתם קוראים לנערים היקרים שלנו 'פרימיטיבים', 'בבונים' ו'צ'חצ'חים' ולבנות המסורות שלנו אתם קוראים 'פרחות' ושולחים אותן לעבוד במשק בית. תכניסי טוב טוב לראש: אנחנו מרכינים ראש, אבל לא כולנו אהבלים, לא כולנו נחשלים כמו שאדון ראש העיר וגברת סוציאלית בלומה חושבים. ארבע שנים מחייהם יבזבזו הנערים כדי לייצר פטיש אחד קטן. הם יצאו משם בורים ועמי ארצות ובלי מקצוע. בצבא הם מתגלים כלוחמים אמיצים שמקריבים את החיים שלהם על הגנת הארץ. כשייכנסו לשוק העבודה אחרי השירות הצבאי הם יהיו 'פועלים שחורים' שירוויחו גרושים. גברת סוציאלית, אתם רוצים לגדל כאן דור של עניים? של בני אדם נחותים? הנערים והנערות שלכם הולכים לגימנסיה ומשם לאוניברסיטה העברית ויוצאים עם דיפלומה של רופאים, רוקחים, עורכי דין, כלכלנים ומנהלים גדולים של סוכנות יהודית וגם עובדים סוציאליים כמו גברת בלומה שור. חצי יום אתן מתגנדרות ויושבות שעות בבית קפה כמו הבת של מלך אנגליה, ומנהלות משם את העולם, כי באותו זמן המשכורת שלכן זורמת לחשבון הבנק והבנות שלנו מבשלות, מכבסות, עושות לכם כלים, ספונג'ה ומנקות את האסלות ואת הכיורים."

ידיה של אימא רעדו מזעם. קולה הדק יצא מן הלב ונכנס ללב. שקט לא מובן ירד על החצר הרעשנית שלנו. לראשונה גיליתי שאימא היא אישה דעתנית. לאחר כמה דקות של דממה היתה התעוררות. שרה, אשתו של הקצב סימן-טוב, אמרה: "כן, כן, גברת בלומה, ויזינה פלומה צודקת! ילדינו לא יהיו חוטבי עצים ושואבי מים שלכם! ילדינו לא יילכו למקצועי."

פניה של ה'סוציאלית' האדימו כמו הבורשט לשבת של השכנה זלדה. היא נפנפה בידיה וצקצקה בשיניה בניסיון כמעט נואש להשתיק את אימא ואת השכנות ואמרה בכעס: "גברת פלומה, את לא ועד החצר, למה את חייבת לקלקל כאן הכול? כמעט הכול היה גמור ואת החרבת לנו את הסיסטמה."

אימא גיחכה ואמרה: "גברת בלומה, תשתי את התה לפני שיתקרר. תאכלי את ה'מעמול' לפני שיתייבש ותיזהרי שלא יעמוד לך בגרון. לא יותר טוב שהילדים שלנו יתחילו לעבוד כשוליות סנדלרים, נגרים, מסגרים, שענים ואפילו ילמדו לתקן פרימוסים ופתיליות ואחרי שעות העבודה ילכו ללמוד בגימנסיית ערב ויוסיפו דעת? גם ילמדו מקצוע, גם יעזרו קצת בפרנסת הבית וגם תהיה להם בסוף תעודת בגרות ובעזרת השם אחרי הצבא ילמדו באוניברסיטה?"

"למה לא בעצם?", אמרה מרים אשתו של רובן הסנדלר, "ויזינה פלומה צודקת."

"גברת פלומה," יצאה ה'סוציאלית' מגדרה, "תסלחי לי, אבל אני אגיד לכם את האמת בפרצוף: הילדים שלכם לא מחונכים ומלומדים כמו הילדים שלנו. לילדים שלכם יש בראש רק פוטבול. אנחנו באנו לעזור לכם כדי שלא יצמחו כאן עבריינים. תגידי, מה עדיף? – ילד קרימינל או ילד שגמר בית ספר מקצועי? אה?!" התגוננה ה'סוציאלית'.

"גברת בלומה, אם הייתי חוצפנית הייתי אומרת שאת מלכלכת על כל הילדים שלנו. תראי לי פה בחצר ילד אחד גנב או פושע, אחד לרפואה... תאמיני, הרבה נערים ונערות עובדים בעבודות מזדמנות ומעבירים להורים את הכסף שהם מרוויחים. גם מושיקו הבן היתום שלי עוזר לי בפרנסה."

"מה עושה מושיקו שלך, גברת פלומה?"

"מושיקו שלי הוא עיתונאי."

"עיתונאי? איך יצא פה עיתונאי?!"

"כן, מושיקו מחלק כל בוקר עיתונים."

"ומה יצא מ'העיתונאי' שלך?", צחקקה ה'סוציאלית' ושיני הזהב צקצקו בפיה.

"מושיקו גם עובד בתור חניך במשרד חשוב בירושלים ואדון אליהו אלישר, שיהיה בריא, ראה שמושיקו שלי הוא עם שכל על הכתפיים והעניק לו סטיפנדיה ללמוד בגימנסיית ערב."

דבריה של אימא עשו רושם גדול על השכנות וכמה מהן ביטלו את הרשמת ילדיהן לבית ספר מקצועי. ה'סוציאלית' נעלבה עד תנוך אוזניה. היא נעצה מבט עוין באימא על ששיבשה את תכניותיה. היא לא גמעה מהתה שכבר הצטנן, הכניסה לתיק העור את ה'מעמול' ואת הניירת, עלתה על הטקסי של 'סטלינגרד', שהמתין לה כל הזמן, ומלמלה לעצמה בחריקת שיניים: "Przepraszam, ale są prymitywne, סליחה, אבל הם פרימיטיבים."

הייתי אסיר תודה לאימא שלא חשפה את שם המוסד שבו אני עובד, כי אנחנו לא יורקים לבאר שממנה אנחנו שותים.

ג

הייתי נער צייתן ועבדתי במסירות וציפיתי ל'לוקש' – התלוש המוארך כמקרוני, שצורף באחד בחודש לשיק עלוב. באותם ימים לא ראו חטא שבצד העבודה המשרדית נער השליחות הוא גם משרת אישי של המנהל. למענו של הבוס הכול יכול שלי אדון קרן-היובל קניתי בשוק ירקות ופירות וסחבתי סלים כבדים לביתו, תיקנתי ברז דולף, החלפתי רצועה בתריס הברזל הכבד ותיקנתי ארונית שנשברה, השקתי את הגינה וסילקתי עשבים שוטים. אני הילד שומר המצוות נקראתי אחרי תפילת שבת לנקות מאבק את ארון הספרים של אדון קרן-היובל. פעם-פעמיים בשבוע שימשתי בייבי-סיטר לילד של האדון כי הם קיבלו בקביעות הזמנות למושבי הכבוד בקונצרטים ובהצגות תיאטרון. לא אחת חשתי שגזלו את החירות שלי ואת שעות הפנאי שלי ואולי את הנעורים שלי. בעצתה של אימא נעניתי לכל המשאלות של הבוס ואשתו. הוא היה המלך והיא המלכה. אימא חזרה ושיננה: "מושיקו, שתדע שבסופה של מנהרה חשוכה מסתתרת שמש זוהרת." כיבדתי את בקשתה של אימא והייתי עבד נרצע.

פעם, לאחר שנים, אזרתי אומץ ואמרתי לאדון קרן-היובל: "סליחה, לא אוכל להיות בייבי-סיטר. אני מתכונן לבגרויות."

הבוס הכול יכול פלבל בעיניו, לגלג ואמר: ''משה! מה נפל עליך? מה קרה פתאום? הבגרויות שלך לא יובילו אותך לשום מקום ואתה עלול להפסיד גם את מקום העבודה שלך."

שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. פעם ראשונה בחיי הייתי גאה בעצמי שאינני עפר לרגליו של איש. הייתי גאה בעצמי שלא ויתרתי על הבגרויות שלי. הייתי מוכן שבכל רגע נתון אדון קרן-היובל יעיף אותי מהעבודה. לשמחתי, היה זה איום סרק. הנחישות שלי עזרה לי ולא פוטרתי.

לימים הבנתי שהזמנים השתנו ואדון קרן-היובל חשש שאפתח פה. מסקנתי להמשך החיים היתה: לעולם אל תחשוש לעמוד על זכויותיך. מוסד או משרד ממשלתי הם גוף אבסטרקטי, חסר גוף ונשמה. איש לא יבוא לקראתך אם לא תעמוד על זכויותיך. מי שחי בפחד נענש מדי יום ביומו ומת כל יום מחדש. לימים למדתי ש'בחור טוב' הוא כינוי לעבד נרצע, לא חכם במיוחד, תמים שאינו יודע להגיד 'לא!'.

ערב פסח קרא לי אדון קרן-היובל ואמר: "משה, אודה ואתוודה. אתה בדרך כלל בחור טוב. פה ושם לא היית ממושמע לאחרונה, כמו הסיפור שלך בעניין הבגרויות. חסתי עליך ולא פיטרתי אותך בשל היותך יתום מלחמה ואימא שלך אלמנת מלחמה."

לאחר שהבוס לגם בשקיקה מכוס התה החם שהגשתי לו הוא הוסיף ואמר: "משה, אני רוצה להעניק לך מתנה יקרת ערך לכבוד חג החירות. בחבילה הזאת תמצא חולצה כמעט חדשה ובהחלט תוכל ללבוש אותה בחג ומועד וגם תוכל לבוא איתה לעבודה." 

לשמחתי לא היה גבול. מעולם לא קיבלתי מתנה בחיי. ימי הולדת לא חגגו לי ואת בר המצווה שלי ערכו בבית הכנסת לפני כניסת השבת. לאחר שהתעטפתי בטלית ישנה של אבא המת והנחתי תפילין שלו שעדיין הדיפו את ריח הגוף שלו, שדמה בעיני לריח אתרוג רענן, שיננתי בעל פה שתי מחברות שלמות של 'דרשה' שלא הבנתי בה מילה. השמש חילק לבאי בית הכנסת עוגיית 'לֶקַח' וספלון של לימונדה בטעם פטל. כך צעדתי לבגרות.

לא פתחתי את נייר האריזה החום של אדון קרן-היובל וחשבתי שיפה אעשה אם אימא תפתח את החבילה מול עיניי הבוחנות. אימא תהיה גאה בבנה שזכה בשי לחג – תגמול ראוי על מסירותי. חיכיתי בסבלנות שאימא תסיים לשטוף את הרצפות ולהתפלל ליד המזוזה את התפילה היומית שלה לשלום העולם. לאור עששית הנפט המפוחמת היא פתחה בדחילו ורחימו את שקית הנייר המרשרשת.

ריח חריף של נפטלין התנשא באוויר. היא פרסה על השולחן את החולצה הלבנה שנראתה גדולה עליי בכמה מספרים, הצווארון המעומלן והחפתים היו שחוקים מרוב כביסות וגיהוץ ואם הייתי הולך עם מכנסיים קצרים היה סיכוי סביר שהשוליים הארוכים של החולצה יצאו כבני חורין מתוך 'חנות' המכנסיים, בבחינת 'שמו הולך לפניו', ויתבדרו ברוח כדגל כניעה.

"אין סיבה לשמוח ואין סיבה להיות עצוב," אמרה אימא, "אכבס את החולצה ואתאים אותה למידות שלך. אנסה להסיר ממנה כמה כתמים עקשניים ואולי אסתיר אותם בעודפי הבד."

ציפיתי בקוצר רוח שאימא תשלים את המלאכה. עברו כמה לילות של עבודה לאור עששית הנפט המפוחמת וסוף סוף אימא בישרה לי: "מושיקו, המשימה הושלמה. יש לך חולצה נקייה במידה שלך... וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם."

שמח וטוב לב לבשתי בבוקר שלמחרת את החולצה והלכתי לעבודה בחזה מורם. כמדי יום הגשתי בעשר בבוקר תה לאדון קרן-היובל ולאורחיו ולא שכחתי להוסיף קוביית סוכר להמתיק את יומם. צעדתי בכבדות ובידי מגש גדוש כוסות תה. החדר היה מלא אורחים נכבדים לבושים בהידור. בעוד אני מגיש את התה, אדון קרן-היובל שלח סילון עשן מהמקטרת הנצחית שבפיו אל פניי ואמר בגאווה: "רבותיי, לנער השליח ומגיש התה שלנו קוראים משה. נער משכונת עוני שאני מטפח. שימו לב לחולצה שהוא לובש... אני תרמתי לו את החולצה היוקרתית הזאת."

שמעתי ולא האמנתי. אם יכולתי לקבור את עצמי שבע אמות מתחת לאדמה הייתי עושה זאת באותו רגע. חשתי מושפל עד עפר. הדם ירד מראשי והתדרדר לכפות רגליי, ידיי רעדו, המגש רעד. כוס תה אחת נפלה מן המגש אל מותה ובדרכה נתזו רסיסי תה על החולצה, על מכנסיי ועל נעליי. דומני שכמה רסיסי תה ניתזו גם לעבר בגדיהם של האורחים המכובדים. בטרם יארע אסון גדול יותר, אחד האורחים קם ברוב אדיבותו ממקום מושבו, ליטף את ראשי, הרגיע אותי, נטל מידיי את המגש המלא והניח על השולחן.

קולות לא מוכרים זעקו מתוכי. חשתי פיק ברכיים ורעד בידיים. יצאתי מן החדר, התכנסתי בתוך עצמי ופרצתי בבכי מר, שכמותו בכיתי רק בהלווייתו של אבא. ציפיתי בקוצר רוח לשוב הביתה וליפול על כתפיה של אימא בדמעות שליש ולספר לה מעשה בחולצה.

"מושיקו, למה פניך נפולות?" שאלה אימא. לאחר שתיקה וגמגום מתמשך עניתי: "אימא, אני משתוקק להיכנס יום אחד ל'אתא' ואקנה לעצמי חולצת חקי חדשה לפי המידות שלי, בלי טלאים, נקייה ומגוהצת, עם שרוולים קצרים. אקנה גם מכנסי חקי קצרים, כאלה שמקפלים ומקפלים עד שרואים את כל הרגל."

"חס ושלום...חקי זה בגד לדלפונים – לקיבוצניקים, לתנועות נוער, לפועלים ולחיילים. כשתגדל תקנה, בעזרת השם, לחתונה שלך חליפת שלושה חלקים שחורה מצמר אנגלי, חולצת משי לבנה, עניבת פרפר אדומה ונעליים שחורות מבריקות עם שפיץ כמו שראיתי בקולנוע."

מול עיניה המופתעות של אימא פשטתי את החולצה המוכתמת בכתמי תה, נטלתי את מספרי-החייטים שלה וגזרתי את החולצה לאורכה ולרוחבה עד שהיו בידי פיסות בד קטנות בגודל של סחבה לניקוי אבק. עיניי היו אדומות מבכי. אימא לא אמרה מילה, רק גנחה. כדרכן של אימהות, היא הבינה במה דברים אמורים. חזרתי ולבשתי את חולצת הטריקו הדהויה שלי ורווח לי. כשנרגעתי קצת אמרתי: "אימא, את יודעת על מה אני חולם כל הזמן?"

"על מה, נשמתי?"

"כשאעבוד וארוויח אקנה לך ב'שיק פאריז' ברחוב בן-יהודה שלוש שמלות חדשות, לפי המודה האחרונה – שמלה אחת לשבת, שמלה אחת לחג ושמלה ליום חול."

"כמה טוב שלא צריך לשלם מכס על חלומות... " הדביקה אימא נשיקה על מצחי והחזירה אותי לקרקע המציאות.

ד

חזרתי מצה"ל עם חזה נפוח של קצין זוטר. בהתאם לחוק שרווח באותם ימים מקום העבודה היה נשמר לחייל המשוחרר וזכויותיו שקדמו לשירות הצבאי נשמרו. נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית, שהיתה האוניברסיטה היחידה בארץ באותם ימים.

חרף התנגדותו הנמרצת של אדון קרן-היובל המזדקן הקדשתי את כל השעות שלאחר העבודה ללימודים אקדמיים. אני נגמלתי מהחשש שהוא ידאג לפיטוריי והפסקתי לספק לו שירותים שאינם קשורים במשרה שלשמה התקבלתי. הוא מצידו הבין שהזמנים השתנו והוא עלול למצוא את עצמו מחוץ למערכת. הוא חרק שיניים אך לא יכול היה להחזיר את הזמן האבוד לאחור.

כל תואר שסיימתי וכל מלגה שקיבלתי זכו למבט מלגלג של קרן-היובל. הוא היה בעל תואר ראשון במקרא ובפילוסופיה ואני הייתי מוסמך האוניברסיטה לכלכלה ולמשפטים. התזה לדוקטורט שלי הוקדשה לנושא: 'היבטים כלכליים ומשפטיים בסחר עם השוק המשותף'. המחקר שלי עורר עניין וכבר זרמו אליי הצעות לתעסוקה. עיתוני כלכלה ומשפט התייחסו לחידושים שהועלו במחקר.

מחוגי הזמן רצו בטירוף. ברצונו או שלא ברצונו אדון קרן-היובל נקרא יום אחד לדירקטוריון. יושב ראש הדירקטוריון הרעיף עליו מסכת שבחים ודברי הלל שנטפו דבש על שירותו המסור למוסד. קרן-היובל רווה נחת וחייך מאוזן לאוזן. חשתי שפצצת הזמן הולכת לנפץ בעוד רגע את חלומותיו. חלפו רק כמה דקות. מבטיהם של חברי הדירקטוריון ננעצו בקרן-היובל ומשם עברו אליי. יושב הראש לחש בקול נמוך: "מר קרן-היובל היקר, לאחר כל דברי השבח וההלל שהרעפנו עליך, רצינו להודות לך על שירותך ולבשר לך שהחל מ-1 בחודש הקרוב אתה פורש לגמלאות. ושוב תודה על שירותך."

בין רגע, שמחתו של קרן-היובל על דברי החנופה שהרעיפו עליו, הפכה למפח נפש ולאבל כבד. פניו החווירו, שפתיו הכחילו וידיו רעדו. כשניסה לומר מילה להגנתו "כבוד יושב הראש, אני במלוא כוחי ואוני ותוכניות רבות לפניי," היו"ר השתיק אותו ואמר: "במטותא ממך, זמננו קצר והעניין הוכרע! חבל להכביר מילים!"

אבל וחפוי ראש ומושפל קומה יצא קרן-היובל מאולם הדירקטוריון. רציתי לצאת בעקבותיו אך יושב הראש עצר בעדי ואמר: "משה יקר, הדירקטוריון הכריע את הכף... תגיש מועמדות – המשרה תפורה לפי מידותיך, כמו כפפה ליד."

ה

הדירקטוריון ערך קבלת פנים חגיגית לכבוד כניסתי לתפקיד. הוזמנו כל המי ומי במוסד, ביניהם היה גם הגמלאי אדון קרן-היובל. להפתעת צוות העובדים שלי, הופעתי בחליפת שלושה חלקים הדורה מבד אנגלי. מטפחת משי אדומה בצבצה מהכיס העליון של הז'קט. חולצת משי לבנה יוקרתית, עניבת פרפר ארגמנית ונעליים מבהיקות. למען האמת, נראיתי עוף מוזר כי בתוך תוכי נותרתי 'העיתונאי' הקטן מפרבר העוני, מחלק עיתונים עם שחר ונער שליח בחולצת טריקו דהויה. שערה הלבן של אימא היה מסורק ושתי צמותיה נקשרו לראשה ככתר בסגנון הרוסי הישן. אימא הייתה מאופרת ומבושמת, לבושה בשמלה אופנתית שרכשתי למענה מ'שיק פאריז'. היא צעדה בגאון בנעלי עקב יוקרתיות שהגביהו את קומתה בסנטימטרים אחדים.

אולם הישיבות היה מלא מפה לפה. יושב ראש הדירקטוריון הרעיף שבחים על תפקודי ועל ציפיותיו שהגוף שאני עומד בראשו יתעורר לחיים ויגיע לתפוקה רחבת היקף.

לאחר הרמת כוסית, התקרב יושב הראש ולחש לאוזני: "משה יקר, למשרה שזכית בה היו מועמדים רבים, אך בחרנו בך פה אחד. היחיד שניסה למנוע את בחירתך היה אדון קרן-היובל, הבוס שלך לשעבר... כך ידענו שהבחירה שלנו מוצלחת."

בתום דברי ההלל, השתייה כדת והכיבוד כיד המלך, התקרב אליי בצעדים כבדים אדון קרן-היובל. טפח על כתפי בחברמניות לא אופיינית ואמר: "נו, משה, ראית לאן הגיע בזכותי בן שכונת עוני שטיפחתי וקידמתי?"

אימא ואני החלפנו מבטים ולא הגבנו. ירדנו לאיטנו במדרגות. אימא נשענה עליי ולפתע שלפה מהמותן משפט מחוזי מהסרט 'חלף עם הרוח': 'מושיקו, אחרי הכול, מחר יפציע יום חדש."

בן-ציון יהושע

* * *

אהוד בן עזר

אֵלָה המקומונית

אֵלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד ביקר בביתם דודה שייקה דפדפי, רווק טרי וקצת קירח שאוהב לטַרחֵן נוֹן-סטוֹפּ וסיפר כי במקומון "יוסף" ("העיתון שמוסיף לך"), שבו הוא כותב על מסעדות (בנוסף לעבודתו הנופסת, סליחה – הנוספת, כמו שהוא אוהב להתבדח – בעיתון-האב "צמרתון" כפרשן כלכלי, ובדו-ירחון הנפוץ לנשים "נשיקה לָך", השייך לאותה קבוצת תקשורת, במדור "20 לאחד", כסקרן 20 ספרים בעמוד אחד) – החליטו כי מה שחסר לתפוצה זה טור אישי נועז של טִין-אֵייגֵ'רִית דפוקה קצת בשכל שמעיזה לגלות הכול על עצמה, החלטה שנתקבלה לאחר שבמקומון המתחרה "יצחק" ("העיתון שמצחיק אותך") –

 "מצאו אחת הדס זומר," מספר שייקה, "ילדה מונגולמנית, סליחה – מֵגָלוֹמָנִית, שיש לה שיגעון-גדלות, וזו כותבת כל שבוע מדור מופרע-לאללה, מקללת מבוגרים, עושה צחוק מתינוקות, גונבת, מטנפת – ומאז שהיא כותבת, אפילו ששמו כבר מחיר של אפס נקודה שישים וחמש שקל לגיליון – המקומון נחטף כמו תחתונים טריים... חה, חה, חה..."

"מגעיל," אומרת אחותו נעמי, אימהּ של אלה, "אני מקווה שאין בכלל ילדה מפלצתית כזו בשם הדס זומר, והכול בא מהדימיון המופרע של איזה עיתונאי מפגר שחותם בשמה!"

"מממה... את  יודעת משהו?" ניצת זיק של חשד בשייקה.

"סתם ניחוש פרוע. אני הלוא מכירה אתכם, עיתונאים!"

"אז ביקשו ממני," הוא מתלהב ומעביר את התלתל שלו מהצד האחד של הקרקפת החלקה לצד השני, "לכתוב ל'יוסף' מין טור טִין-אֵייגֵ'רִי בתור קוֹנְטְרָה להדס זומר הזאת של 'יצחק', והחלטתי שבהזדמנות שאני כאן, שאולי אראיין את אֵלָה כדי להיכנס לאווירה של ההיסטריות הקטנות האלה, הלוליטות הכותבות, שמשגעות את המקומונים בעברית המתבגרת שלהן..."

"זה לא פֵייר, שייקה," אומרת אלה, "שאתה תכתוב טור נוער בשמנו. אתה לא אובייקטיבי, ובייחוד שרק לפני חצי שנה הצלחת להתגרש סוף-סוף מדודה דרורה..."

"ששש..." מהסה אותה נעמי. "מה הקשר? את לא יודעת שדוד שייקה לא אוהב שיזכירו לו את המכשפה ההיא...? ובכלל, אולי תלכי כבר לחדר שלך להכין את השיעורים?"

"לא! אלה צודקת!" מכריז שייקה. "בחיי זה רעיון, תכתבי אַתְ מדור!"

"מה פתאום? אין לי כישרון כתיבה!"

"שטויות. כמו הדס זומר גם את יכולה לכתוב, ואני אדאג שידפיסו אותך ב'יוסף', ואפילו ישלמו לך שכר-סופרים!" – הוא צוחק, מרוצה מעצמו.

"על גופתי המתה." מכריזה נעמי.

"נדמה לך!" מתפרצת אלה. "אני דווקא מזמן כבר רציתי להראות להדס זומר שהיא לא מלכת המקומונים בשטויות שלה! את יודעת מה? שייקה צודק – כמוה כל אחת יכולה לכתוב!"

*

בתוך חודש הפך הטור "רק על עצמה" של אלה מזור במקומון "יוסף" ללהיט תקשורתי בקנה-מידה עירוני. בייחוד עשו רושם קטעים כמו אלה:

"אלה חושבת [ה'גימיק' של הטור הוא בין השאר שאלה כותבת על עצמה בגוף שלישי] שלהיות בן 30 זה חרא של גיל, זקן כזה, שמן ומבואס, שמסתכל עליה ברחוב כמו רעב על לחמנייה ומנסה להתחיל איתה, 'תסלחי לי, מה השעה?' – ואחרי ששומע ממנה: 'שעה שתחזור לזקֵנה שלך!' – נכנס למכונית, אם לא סינדלו לו אותה, ומְנַהֵג לרמת-השרון או לרעננה, שם הגרוטאה מחכה לו עם שני שרצים קטנים שלאחד צריך להחליף חיתולים והשני סתם בגיל ששובר את הבית במכות, והריח של הקאקי כבר מזכיר לבן ה-30 בית-אבות, שלשם הוא ייכנס בקרוב."

"אלה חושבת שלהיות מורה זה חרא של מקצוע. איך הם לא משעממים את עצמם לחזור על כל ה'שִׁיט' של השיעורים שנה אחרי שנה כמו תקליט חורק ישן ולסבול מנהלים שהיו מורים לא מוצלחים ומפקחים שהיו מנהלים שנכשלו, ואיך הם לא מרגישים שבחרו במקצוע הכי אומלל בחיים, אחרי איסוף הזבל..."

"אלה חושבת שהידיד הכי טוב של הנערה המתבגרת הוא הראי והיא מסוגלת לעמוד מולו שעות ארוכות ערומה, ללטף את עצמה ולהסתכל איך..."

"אלה גילתה שהעוגות הכי 'אין' בעיר הן עכשיו בבית-הקפה החדש..."

"אלה חושבת שגם כשאין לה מה לכתוב היא יכולה להמשיך לכתוב כל מה שעולה בדעתה לדבילים כמוכם שקוראים אותה מפני שאתם זקנים ובטח את משוגעים לדעת מה מתרוצץ בראש של אחת שקיבלה מחזור ראשון רק לפני שנתיים והיא עוד..."

*

אחרי חודשיים ריאיינו את אלה מזור למקומון "אברהם" ("העיתון שמקרב אותך לשמיים"), ושאלו אותה אם לא מפריע לה שדודה הוא העיתונאי הוותיק שייקה דפדפי, והיא אמרה שלא; ואם היתה מתחילה לכתוב גם אם לא היתה אחייניתו, והיא ענתה שכן; ואם היא ממשיכה להרגיש את עצמה כמו כל בת אחרת בבית-הספר, למרות שיש לה טור הכי 'אִין' שקוראים אותו 100,000 מְקוֹמוֹנְיַאקִים כל שִׁישַׁבָּת, והיא אמרה שכן.

*

עד שֶׁשִׁישַׁבָּת אחד החל הטור המתחרה, של הדס זומר, באלה המילים:

"הדס לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד, כאשר ביקר בביתם דודה המפורסם דףדף שייקוני, רווק טרי ואוהב-חיים..."

"הי, דוד שייקה," הרימה אליו אֶלָה טלפון, "השתגעת? מה הלכת לספר למקומוניאקית הזאת איך התחלתי לכתוב ב'יוסף'?"

"אה...אה...אה..."

"מה אתה מְאַאֶה אֶה-אֶה-אֶה? רגע, אתה רוצה להגיד לי שאתה, אתה... מזור – זומר! הדס – הכול המצאה שלך? אין אחת כזאת?"

"מה לעשות, תביני, הייתי מוכרח, משהו אינטימי..."

"פִיחְסְס, התחילה להגעיל אותי הכתיבה, כאילו אני מתפשטת לזקנים..."

*

ואכן אלה הפסיקה לכתוב ב"יוסף", אלא שעד מהרה קיבלה את "חיפופים", הטור הארצי בעיתון-האב "צמרתון", ונעשתה יותר מפורסמת משייקה דפדפי. לימים, בצבא, שירתה ככתבת שבועון "הבסיס" ואז גם פירסמה את הרומאן "אֶלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה", שהיה במשך חודשיים לרב-מכר משגע.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

המשך יבוא

* * *

איתמר פרת

תנ"ך של מלאכים

מדהים מה שקורה כאשר אתה נרדם ובהדרגה מאבד הכרה, ונותן לאחרים לחשוב בשבילך. במקרה הטוב הם גם חכמים ממך.

אינני יודע מדוע אותם מלאכי השרת באים לבקר דווקא אותי. אני חושב שבשבילם אני מין פאב, מקום להיפגש ולדבר חופשי. המלאך גבריאל המבשר יושב שלוב רגליים על הספה, והמלאך רפאל המהנדס שרוע מולו על הכורסה. לפעמים הם מביאים חברים שמתמקמים על הכורסה השנייה, או מוצאים מקום על אחד השרפרפים.

"תקשיב מה שקראתי אתמול," אומר גבי המלאך. "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור, דרך אונייה בלב ים ודרך גבר בעלמה. הכרת את זה?"

"משלי פרק למ"ד. זאת אמורה להיות חוכמת שלמה המלך," אומר המלאך רפי. "הבחור לא היה ביולוג ולפחות לא התיימר להיות. אבל זה כאין וכאפס לעומת הפירושים שנתנו כל החכמולוגים. אז ממה אתה מוטרד?"

"שלושה המה נפלאו ממני וארבעה הם מעבר לבינתי. והם לא לפי סדר זה המושגים 'חפים מפשע', 'לקחת אחריות', 'תורתו היא אומנותו', ו'הומניטרי'." אומר גבי, מציין כל אחד בזקיפת אצבע.

"אני יכול להוסיף לך עוד כמה נושאים לתהייה, שנפלאו ממני," סח רפי. "כמו קדושת חיי אדם, זכות הציבור לדעת, קו העוני, ניצולי שואה, ומי יודע מה עוד. אבל בעניין  'חפים מפשע' אני יכול לתת לך הסבר. רוצה לשמוע?"

"אם אצליח להבין," אומר גבי.

"אז ככה," מתחיל רפי. "כל מי שצעיר מגיל שמונה עשרה הוא חף מפשע, אפילו אם בגן הילדים הוא תקע לילדה מספריים בעין, או אם בא עם סכין מתקפלת לבית הספר או אם הוא שרט במברג את המכונית של המחנכת. אבל אפילו אם כל חייו הוא היה ילד לדוגמא ועוזר בבית ולא גונב בסוּפר – ביום שמלאו לו שמונה-עשר אביבים הוא מחליף שלט. מעכשיו עד שישים וחמש הוא בסכנה שיאשימו אותו במשהו,  אפילו בהריגת  מחבל שרצח את חברו, או בהצעת כסף תמורת קידום בתור."

"ומה קורה בשישים וחמש?"

"הוא נהיה נקי. חף מכל פשע. אסור לנגוע בו. אגב, אם הוא נקבה ערבייה היא חפה מפשע כל הזמן. זאת זכות מגדרית. כמו לחלק בקלאווה ברחוב אחרי שפוצצו אוטובוס. אם אתה שייך לציבור חף מפשע אתה יכול לחנך או להטיף לפשע ולאסוף אבנים בשביל לזרוק על רכב נוסע. בהשתייכותך לציבור של חפים מפשע, גם של יהודים, נותנים לך חסות וחפות מפשע. עובדה."

גבי מניד לאו ומצקצק במורת רוח. "זה נשמע לי שטויות במיץ ענבים." הוא אומר. "אם אתה משייך את עצמך לציבור שמצמיח פשעים ופושעים, לפי כל הגדרה,  אז אתה נשאר חף מפשע? לפי הקריטריונים שלך אין למושג 'חף מפשע' שום משמעות."

"אני רואה שתפסת," סח רפי. "מלאך פיקח. לך תסביר את זה לתקשורת, או לשלמה המלך."

"מה עם שאר הלא-מובנים?" שואל גבי.

"להם באמת אין לי הסבר," אומר רפי. "אבל הזמנתי לפגישה הבאה את המלאך אוריאל, שמטפל בנושאי אמת וצדק. אבל מספיק דיברנו. אהוד צריך לסגור את הגיליון."

"ואיתמר פרת עוד עלול להתעורר," אומר גבי. "יללה עפנו."

איתמר פרת

* * *

מנחם רהט

גיטלה ממאה שערים מכה שוב

מה השכיח מהראשון לציון, שאיים עכשיו בירידה המונית מהארץ אם החרדים יחוייבו בגיוס לצה"ל, את פסיקתו בשנת כניסתו לתפקידו, שקבעה כי מי שאינו לומד בישיבה חייב להתגייס?

'הכול בגלל גיטל המשוגעת'. אם המכתם הזה זכור למי מקוראי טור זה, זה לא במקרה. זו הכותרת שהופיעה בראש טור זה לפני 6 שנים (הארכיון זוכר הכול: סיוון תשע"ח, יוני 2018) ותיאר את תהליכי ההחמרה, החומרע'ס, הפוקדים את הציבור החרדי.

לטובת הקוראים שהמשוגעת כבר פרחה מזיכרונם: גיטלה יושבת – על פי האגדה האורבנית הירושלמית – דרך קבע על גג בתי זופניק במאה שערים, ומשם היא קובעת את הקו ההלכתי התורן, שהכול מתיישרים על פיו. וזאת מפני שהיא מטילה אימה גדולה  בהליך משורשר: הרבנים הציונים חוששים מפני 'מה יאמרו' הרבנים החרדים, ואלה נבעתים מפני 'מה יאמרו' רבני העדה החרדית, ואלה מתפחדים מקנאי נטורי קרתא, והקנאים מתייראים מ'מה יאמר' מנהיגם ר' עמרם בלוי. והוא, האמיץ שמעולם לא פחד להתעמת עם המשטרה הציונית, מתבהל מפני תוכחתה של גיטל, שעלולה חלילה לצרוח לו מראש הגג, ברגע שיסכים לקולא כלשהי: "ר' עמרם, היזהר ממני! נעשית רפורמי, רחמנא ליצלן."

סיפורה צץ מחדש לנוכח דברים שהשמיע השבוע הרב הראשי והראשון לציון הרב יצחק יוסף: "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ."

זו, ללא ספק, ועם כל הכבוד, הקצנה נוספת בעמדתו הוא. שכן הוא עצמו השמיע במו פיו אימרה הפוכה. בשנת 2013, זמן קצר אחר שנתמנה לכהונתו, כשביקר בכפר חב"ד (הארכיון זוכר הכול): "בחור שלא מסוגל ללמוד, הוא מנותק מהלימוד, ולצערנו הרב יש כאלה – צריך לשלוח אותו לשם, לצבא... בתנאי שיוכל לשמור על היראת שמיים. לא רק לשמור, לפעמים גם לחזק אחרים. היה לי בחור בישיבה שהלך לצבא, ולקח אתו את כל ה'ילקוט יוסף', והיה מתקשר אלי ואומר 'אני נותן שיעור כל יום'."

בקיצור: מי שלא לומד, שיילך לצבא. כך גרס בראשית ימי כהונתו.

עמדה זו היתה נחלת הציבור החרדי בימים ההם ולפניהם. אפילו הרב שך, ראש ישיבת פוניבז', פסק שמי שאינו לומר בישיבה ואינו מתגייס לצה"ל, מסכן את לומדי התורה, וחל עליו דין רודף. גם מנהיג סיעת 'דגל התורה' הליטאית ח"כ גפני, אמר בוועדה בכנסת לשיוויון בנטל ב-5.8.13: "מבחינתי כל מי שאיננו לומד תורה יומם ולילה, נכון שיתגייס." לעמדה הצטרפו הח"כים מאיר פרוש מיהדות התורה ואריאל אטיאס מש"ס. ח"כ פינדרוס אמר דברים דומים (הארכיון זוכר הכול) אך לפני פחות משנה, ב-1 ביולי 2023: "אדרבא, אני חושב שיש לגייס לצבא בחורים שאינם לומדים תורה. הרב שך אמר זאת וגם אני אומר שכל מי שלא לומד, אמור להתגייס."

וזה רק מידגם מייצג של התבטאויות חרדיות בשנים האחרונות.

אז מה קרה שהראשל"צ התהפך בדעתו והצטרף לקנאים נוסח 'הפלג' המתנגדים לגיוס בכל מצב – מטעמים של עויינות כלפי 'המדינה הציונית הכופרת', כלשונם?

עם כל הכבוד, נראה שדברי הראשל"צ מבטאים הכנה לשובו לחיק הקיצונים, אחרי שיפשוט בקרוב את גלימת הראשל"צ. שכן עצם כהונתו כרב ראשי, הקימה מחיצה בינו לבינם. המחיצה הזו קיימת אפילו במיין סטרים החרדי. כך למשל נמנעים העיתונים החרדיים הממוסדים לדווח לקוראיהם על פעילות הרבנים הראשיים. אפילו השבוע התעלמו ממנו, ובכך הוכיחו שוב שאינם סופרים את הרבנים הראשיים. וכשהם נאלצים בכל זאת לדווח עליהם, נשלל מהם אוטומטית התואר 'הרב הראשי' המוחלף בתואר של הקטנה וזלזול: הרה"ר. לא ממש רב ראשי. רק רה"ר, ולא מעבר לכך.

וזה עוד כלום לעומת דוברים חרדים משולחי רסן, שאין עליהם צנזורה או מורא שמיים, שמזלזלים בעצם התפקיד עד כדי כינויים של הרבנים הראשיים בתואר המכפיש – רב מטעם. לא רב אמיתי. רק רב ממונה, מטעם השלטונות. כמו ברוסיה הצארית.

ויש המרחיקים לכת מעבר לכל הגבולות, כמו למשל הבלוגריסט הנפוץ בעולם החרדי, הרב חיים שאולזון, הפועל מניו יורק ('בעולמם של חרדים', 11.3.24): "הרבנות הראשית היא מסווה וכיסוי למדינה חילונית שמבקשת להראות כאילו שיש לה רבנות ראשית. קיומה היא חורבן לעם ישראל, ולא מפני שלא צריך רבנות, אלא כמו החזיר הזועק כשר אני, הרבנות הראשית היא החזיר של מדינת ישראל." קראתם נכון: החזיר של מדינת ישראל, רחמנא ליצלן.

ירידת הדורות. ירידה? צלילה לתהומות האופל. איפה הימים שבהם הראשון לציון הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל, שהיה לדעת רבים גדול הראשונים לציון, עודד גיוס להגנת העם? מזל ששרדה בידינו עדותו של שבתי דניאל, העורך המיתולוגי של 'הצופה': "משבאו אליו אלו מבני הישיבות וביקשו תעודת שחרור, דחה בקפידה את בקשתם: 'אלמלא זקנתי ומחלתי, הייתי בעצמי נוטל רובה ורימון ויוצא לנגן על רחוב מיידאן ובית הכנסת וכל סמטה בירושלים שלי. מלחמתנו היא מלחמת חיים ומוות. כיצד אפשר להעלות על הדעת מחשבת מעל של התחמקות ממלחמת מצווה זו?'

"תוך כדי דיבור דפק בשולחן מרוב התרגשות, פתח את 'היד החזקה' להרמב"ם וקרא ממנו: 'וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל את עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם,' ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו. ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ונפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכול, שנאמר: 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'."

דברים דומים השמיעו גדולי הדורות מאז ועד ימינו. הרב יוסף קפאח, גדול רבני תימן: ״ומי שלא הלך לצבא... ייתכן שביטל מצוות עשה של מלחמת מצווה, וגם תלמידי חכמים חייבים לצאת למלחמה. וכבר אמרו חכמים שאבנר שר צבאו של שאול המלך ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת, היה ראש סנהדרין חכמי הדור, וגם דוד המלך, שהיה איש מלחמות מובהק, היה ראש הסנהדרין.״

וכך גם הרב אליהו רחמים זיני, ראש ישיבת אור וישועה, בחיפה, מגדולי חכמי דורנו: "מאז סוף ימי בית שני לא נשמעה כזו כפירה בתורה."

חזקה על הראשל"צ שהוא מכיר בעובדה, שהצלחות צה"ל הן בזכות הלוחמים בשדה הקרב. עובדה היא שבאותה שיחה שבה עסקינן, אמר בפירוש: "מה שמצליחים בצבא, זה רק בזכות החיילים!"

כן, שמעתם נכון: "בזכות החיילים." רק כעבור שנייה תיקן עצמו: "סליחה! בזכות בני תורה."

מעניין מה היה לפרויד לומר על פליטת פה פרוידיאנית זו...

מנחם רהט

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [176]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חג לא שמח

העולם הערבי-מוסלמי חוגג החודש את חג הרמדאן בשמחה וששון, לפי ההלכה שלהם: בלילה אוכלים וחוגגים, וביום צמים. כך בעולם המוסלמי כולו. רק לא בעזה. בדרום הרצועה ישנו ציבור "זניח" של כשני מיליון תושבים, זקן וטף ששוהים באוהלים של פליטים ברפיח ואין להם סיבה ואפשרות לחגוג.

אם אתה יהודי, או אנגלי או אמריקאי, היית פועל ודאי להקלת סבלם, ככל האפשר, לפחות בחודש הזה, חודש החג שלהם. והדרך פשוטה: שיחרור חלק מהחטופים, תמורת הפסקת-אש לכל החודש. זאת המחשבה – לפי הלוגיקה המערבית המקובלת אצלנו.

אך לא כך חושב "המנהיג" של רצועת עזה, יחיא סינוואר, שסבור שקיבל הוראה מאללה מלמעלה ופקודה מפי מוחמד למטה: להמשיך ולהרוג יהודים, לגרום להם סבל נפשי וגופני, להתעלל בחטופים. ולשם כך מותר לו להקריב את בני עמו ולהשבית את חגם. זה מחיר "נמוך" תמורת המטרה הקדושה: "איטבח אל-יהוד."

זהו אופי החשיבה המזרחית, הערבית-המוסלמית, בניגוד ללוגיקה המערבית שלנו, כאמור.

ויש להניח שלסינים וליפנים ולהודים, יש להם לוגיקה ואופי חשיבה ותפיסת עולם שונה.

ולתושבי עזה – אין להם הפעם חג שמח. 

סייעתא דשמעיא

לתושבי עזה הפליטים בדרום הרצועה מושטת עזרה בצורת חבילות מזון ודברים נחוצים אחרים, המוצנחים להם ממטוסים.

ממש "סייעתא דשמעיא".

והנה, לרוע מזלם, חמישה מהם נהרגו מחבילות שנפלו להם על הראש. מין הומור שמיימי כזה.

לידיעת הציבור

באחד הימים האחרונים התפרסמה [מטעם דובר צה"ל?] רשימה ארוכה של סבב מינויים חדשים של קציני צה"ל בכירים וזוטרים, לתפקידים שונים  בצבא, ומצויין בה שמו ותפקידו של כל אחד מהם, וכן קידומו בדרגה.

ברכתנו מלווה אותם. אך אני הקטן, אזרח מן השורה של מדינת ישראל, לא מכיר איש מהם ומהות תפקידם. ויש להניח שכך גם 99% מאזרחי המדינה.

אך יש מי שפירסום זה כן מעניין אותו, והוא מקבל אותו בזרועות פתוחות: גופי המודיעין של חמאס וחיזבאללה ואחרים.

תאמרו: מה זה משנה? זה מידע זניח, לא חשוב במיוחד, לא מזיק.

ואני אומר: אצל אויבינו –  כל ידיעה על ישראל, אפילו הפשוטה והפחותה ביותר, הופכת למידע, למודיעין. הם יודעים לנתח, להוציא מסקנות ולפעול בהתאם.

כמובן, בימינו, במאה ה-21, כשאנו מוצפים במבול של אמצעי-תקשורת ומידע מכל הסוגים, אי-אפשר חסום מידע מסווג מפני מי שלא צריך לדעת. דומה שהצנזורה הצבאית כמעט לא קיימת, לא בודקת, לא מוחקת. כל זה נכון.

אבל למה לתת להם מודיעין "מפי הסוס", מידע מוסמך, היישר לידיהם, לשולחנם?

ולא צריך לדאוג שמא הצנזורה [לא רק הצבאית] תשתלט עלינו ועל כל חיינו. יש לה למדינה אמצעים אחרים, מגוונים, לחשוף עלינו מידע רלוונטי, ככל שהיא צריכה או לא צריכה.

אך בנושא שמירת סודות חיוניים, אנחנו יכולים ללמוד מאויבינו, לצערנו הרב.

פסיקת הרב

קראתי בתקשורת, שבכנס של איגוד ישיבות ההסדר, שהתקיים לא מזמן, הכריז ראש ישיבת ההסדר ביפו, הרב אליהו מלאי, בזה הלשון: על פי ההלכה, צריך להרוג גם תינוקות וקשישים בעזה. דעת תורה...

כאן נשאלת הקושיה: מיהו שיעשה את המלאכה הקדושה הזו?

והתירוץ: תלמידי הישיבות והכוללים של העדה החרדית, שיקבלו היתר מיוחד מהרבנים גדולי הדור, שצאן מרעיתם יגויסו לצורך זה לצה"ל.

...ובראש הגדוד צועד / הרב אליהו המפקד, / אליהו הגיבור / ובידו רובה תבור...

אוי לנו שרב כזה מייצג את דת ישראל.

יהודה גור-אריה

* * *

איתמר פרת

שואה הומניטרית

בימים אלה הודיעה ממשלת ארצות הברית על כוונתה לבנות נמל או מזח פריקה לאספקה הומניטרית (אל-נכון מזון, תרופות, חומרי בניין ולחימה) לרצועת עזה.

בניית המזח, ולא משנה היכן, תחסום את הזרם הימי האורך-חופי (ר' אלמגור ופרת. דו"ח המכון הגיאולוגי  מס' 2012, מהדורה רביעית, ביבליוגרפיה שם), ואת אספקת החול לחופי הארץ. תימנע הבאתם של כ 400  אלף מ"ק חול מן הדלתא של הנילוס, שהם כ-2,700 מ"ק לכל קילומטר בין עזה לחיפה.

דפיציט זה במאזן החול הימי יביא במיידית להרס חופים מואץ. יוצפו כל מתקני החוף הקיימים (התפלה, קירור תחנות כוח, מעגני דיג ויאכטות וכו') ויואץ הרס מצוק השרון.

הרס סביבתי זה יהיה גדול מכל הרס טילי החמאס וחיזבאללה, ופגיעה אנושה בכלכלה, בסביבה האקולוגית, וביכולת ההגנה של ישראל. זוהי פגיעה גסה, אלימה ומסוכנת בריבונותה ובביטחונה של מדינת ישראל. המחוה ההומניטרי-כביכול מצד האמריקאים היא מכת מוות להווה ולעתיד של ישראל.

אי-מניעת פעולה זו של האמריקאים (אם בכלל היא מותרת מבחינת החוק הבינלאומי) תהא מחדל גדול מכל אלה שקדמו לה.

כל מי מהקוראים שיודע אל מי לפנות והיכן להפגין, אנא יעשה זאת, ויפה שעה אחת קודם.

גדעון אלמגור, גיאולוג 

איתמר פרת, גיאולוג

* * *

סבא-רבא חירבן

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

סבא-רבא חירבן

סבא חירבן

אבא חירבן

בן חירבן

נכד חירבן

נין חירבן

חימש חירבן

וככה קמה לנו

אימפריה מחורבנת

מרס 2024

* * *

נעמן כהן

מבגדד לגרמניה

לפני שנים רבות באחד האמשים של שנת 1979 ירדתי לתחנת המטרו (Châtelet - Les Halles). ברציף הרכבת המהירה ה-RER. במרכז פריז. כמו בסצינה מסרט קומי אני רואה בחורה אצה רצה לתפוס את הרכבת. בידיה תיק והיא מושיטה קדימה את ידיה עם התיק להיכנס בדלת, והופ דלת הרכבת נסגרת עליה, לוקחת לה את התיק, והרכבת נעלמת הלאה. והיא נשארת המומה חסרת אונים על הרציף.

במבט לאחור אני לא יודע מה גרם לי לזהות אותה כישראלית, אבל ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. כך הכרתי את מונה יחיה. היא סיפרה לי שהיא עולה חדשה מעיראק, מבגדד, המשפחה הבריחה את הגבול לאיראן ע"י פרדות. היא למדה פסיכולוגיה וצרפתית בארץ וכעת היא עובדת בתור אופר אצל משפחה צרפתית. בית המשפחה אני זוכר היה בית מקסים בן קומה אחת בגדה השמאלית. התיק האבוד הוחזר לה לאחר מיספר ימים ע"י צרפתי טוב שמצא אותו.

היא סיפרה לי שהיא חסרת זהות ואין לה שפה. אף שפה שהיא מדברת – ערבית יהודית-עיראקית, עברית, אנגלית, צרפתית היא אינה יודעת על בוריה והכל מתערבב אצלה.

הוריה שהסתדרו טוב בארץ עדיין בקושי דיברו עברית. אני זוכר שכיבדו אותי בסלט טאבולֶה מאכל שלא הכרתי קודם לכן. אביה עבד כבעיראק כמנהל חשבונות, ואחיה עבד כמהנדס בתעשייה האווירית.

יום אחד היא הביאה למסיבת יום הולדת שלי אישה שעלתה מגרמניה גבוהה ונאה בשם רחל שהיתה נשואה לבנו של הפילוסוף-תיאולוג היהודי-גרמני, פרנץ רוזנצוויג, שהקימה מקום התבודדות במדבר "סוכה במדבר", והיא רקדה עם בחור בשם ישראל פרייר-דרורי וולס כל כך סוער ששניהם נפלו על הרצפה. (מי היום רוקד וולס ביום הולדת?)

(מה מוזר השיר הפופולארי השנה בישראל הוא וולס. שיר אהבה אושר כהן):

https://youtu.be/K1nQX_hdop0?si=MG2SsnLlmnWQrcUY

לאחר זמן מסוים נעלמו עקבותיה. נותק הקשר והשנים חלפו. "הכל זורם" אמר הרקליטס. שיערתי שהיא ירדה מהארץ כהרבה אחרים באותה תקופה.  

והנה הפתעה. לפני כמה חודשים אני נתקל בראיון שנעשה עימה בעיתון "הארץ". מסתבר שהיא ירדה לגרמניה ונהפכה שם לסופרת מפורסמת. ידעתי שהיא ציירת כשרונית. היתה לה תערוכה בבית האומנים באלחריזי בתל אביב, אבל לא ידעתי שיש לה כשרון ספרותי. בספר שלה שתורגם לעברית היא מספרת את סיפור ילדותה בעיראק ועלייתה לארץ בדיוק כפי שסיפרה לי.

(מונה יחיא, כשהחיפושיות האפורות השתלטו על בגדאד)

https://www.kinbooks.co.il/kwhhipvwivt-hapvrvt-hwtltv-el-bgdad-1.html

שם הספר, "החיפושיות האפורות השתלטו על בגדאד", ניתן לו בהשראת מכוניות הפולקסווגן בצבע אפור, ששימשו את אנשי המשטרה החשאית שתרו אחרי מתנגדי משטר.

למה נזכרתי בסיפור הזה? נזכרתי בו לאור דבריו של הרב הבגדדי (המתחזה לספרדי) הרב יצחק יוסף המתנאה בתואר "הראשון לציון" שמאיים בירידה מציון: "שבט לוי פטור מהצבא, לא לוקחים אותם בשום פנים ואופן, יהיה מה שיהיה. אם יכריחו  ללכת לצבא – ניסע כולנו לחוץ לארץ! נקנה כרטיסים... אין דבר כזה! החיילים מצליחים בזכות בני התורה!"

ב-2013 השמיע גם אביו, הרב עובדיה יוסף ("הפה מלוכלך"), עמדה דומה לאחר שאמר גם כי אם תתקבל החלטה על גיוס בחורי הישיבות, יגיבו החרדים בירידה מהארץ. "נצטרך חס ושלום לעזוב את ארץ ישראל, לנסוע לחוץ לארץ."

https://hamal.co.il/main/הרב-הראשי-לישראל-אם-יכריחו-אותנו-ללכת-לצבא---נסע-לחול-93340

ילדי הפלג הירושלמי הליטאי פסקו שלהתגייס לצה"ל זה בגדר "ייהרג ובל יעבור", ואילו הרב העיראקי (המתחזה לספרדי) יצחק יוסף ואביו עובדיה יוסף, קבעו שזה "יירד ובל יעבור."

לאן הוא ותלמידיו יירדו מהארץ? האם יחזרו לבגדד? הסיכוי הגדול יותר שהמתחזים לספרדים ילכו לאשכנז (גרמניה).

לא רק מונה יחיא ירדה לאשכנז. האקטיביסט האנטי-אשכנזי שהפך לאנטי-ציוני, מתי שמואלוף ירד לאשכנז (גרמניה) על מנת להפוך לאשכנזי. אם הצליח להפוך באמת לייֶקֶה אשכנזי, ספק, (מן הסתם קוראים לו "אוסט יודה" פון בגדד) אבל הוא למד שם קצת את לשון אשכנז (גרמנית), והוא כותב משפטים באשכנזית (גרמנית) באותיות עבריות.

בספר שירים דו לשוני שהוציא מתנאה שמואלוף בעצמו: ""איש בין יודן דיכטר" (כלומר, אני משורר יהודי), וכיהודי-ערבי הוא כותב: "איש בין שלאכט יודן, אימיגרנט, פון עיראק". (אני יהודי רע מעיראק) שמואלוף המהגר חוזר בברלין בירת הרייך לשורשי הגירתו כדי לחיות בארץ הגירה. ישראל היא רק איזו תחנת מעבר.

"איש שראייבה הבראיש / איש כותב עברית. / דו פראגסט וארום שרייבה איש הבראיש אין ברלין / אתה שואל למה כותב איש בעברית / ואללה לא יודע." באמת איש לא מבין למה?

שמואלוף מדבר על שלוש ערים החשובות בחייו, בגדד, חיפה וברלין.

(יותם ראובני, "מלקט את חרוזי ההיסטוריה של אבותיו", "הארץ" ספרים, 21.2.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-REVIEW-1.4677083

הֶר שמואלוף הוא היהודי הקוסמופוליטי שבשביל כסף יעשה הכטל, הסטראוטיפ של היהודי לפי היטלר?

לעומת שמואלוף הגזען האנטי-אשכנזי, המשוררת אמירה הס היא גזענית הפוכה כלומר אנטי עיראקית ופרו-אשכנזית. אמירה בת סלימה בת חיים יצחק יהודה, ילידת בגדד, משושלת מקובלים (ביניהם אסנת התנאית) ילידת עיראק 1943 עלתה לארץ ב-1951,  נישאה לאשכנזי עזרא בן ד"ר רות הס, וד"ר מאיר הס, יליד גרמניה,

בניגוד לחבורת "ערס פוליטיקה" שראו את "מדינת אשכנז" בשלילה, אמירה הס, הביעה גזענות חיובית פרו-אשכנזית לא רק כלפי היהודים האשכנזים, אלא יותר כלפי האשכנזים הגרמנים הארים (ודוק: אשכנז הלא היא גרמניה). והביעה תוכנית אאוגנטיקה להשבחת הזרע מהגזע השמי השחור של היהודי-הערבי דרך היהודי האשכנזי לגרמני הגוי הבלונדיני הארי.

"אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי.

"אני קצת ניטהרתי עם נישואי לייקֶה, ובתי (ניטהרה) לגמרי.  (ירדה לאשכנז-גרמניה) ונכנס בה זין של יפה תואר גרמני-(ארי) והוא גבוה ודק מראה.

"יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון."

(אמירה הס, "שיר, אורגזמות מסוגים שונים", "הארץ תרבות וספרות", 28.6.19)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7405837

השלבים בהשבחת הגזע לפי אמירה בת סלימה-הס: ערבי – יהודי ערבי – יהודי אשכנזי – אשכנזי (גרמני) ארי טהור. דומה ששירה גזענית כזו טרם נכתבה בספרות העברית.

בניגוד אליהם, מונה יחיא לא לוקה בגזענות אנטי-אשכנזית ולא בגזענות פרו-אשכנזית. היא חיה בקלן 40 שנה ולדבריה "היא מקרה מייצג של גורל יהודי שהתמיד לאורך אלפי שנות היסטוריה. אישה בעלת זהות מורכבת שפרקי חייה הנפרדים מתפרשים על פני שלוש ארצות — עיראק, ישראל וגרמניה – אבל "בשום מקום אני לא מרגישה ממש בבית." "אין לי בית ואין לי מולדת." "אני מסתדרת עם החיים בגרמניה. זו לא תרבות שאני ממש יכולה להתחבר אליה, אבל אני מסתדרת איתה." "גם עכשיו היא לא בטוחה שיצר הנדודים שלה מיצה את עצמו לגמרי. "בעצם, תמיד חלמתי לגור בפריז — ואולי אני עדיין בדרך לפריז."  

(התגלמות אחשוורוש היהודי הנודד או הקוסמופוליטי חסר השורשים ע"פ היטלר נ.כ.).

"הטבח ב-7 באוקטובר עורר בה שלל אסוציאציות כשצפתה בזוועה על מסך הטלוויזיה מילדים שמסתתרים בתוך ערימת קש במתבן בזמן השואה, ועד החיילים המופקרים במעוזים על גדות התעלה במלחמת יום כיפור. הוא החזיר אותה לינואר 1969, היום שבו תשעה יהודים שהורשעו בריגול לטובת ישראל (לצד שלושה מוסלמים ושני נוצרים) נתלו בבגדאד. הרדיו העיראקי עודד אז את האזרחים להגיע לכיכר תחריר ולחגוג את ההוצאות להורג של הבוגדים שהביאו לתבוסת הערבים במלחמת ששת הימים. מאות אלפים מהם אכן הגיעו.

יחיא, בת 15 אז, לא היתה בכיכר. היא התחבאה עם הוריה ואחיה בביתם, ששכן במרחק של כמה דקות הליכה משם. "לא העזנו לצאת מהבית. נעלנו את הדלת וגם לא הסתכלנו בטלוויזיה. בקושי דיברנו בינינו לבין עצמנו," היא מספרת. את העדות למה שהתחולל באותו יום היא שמה בפיו של נער יהודי, חבר של גיבורת ספרה "כשהחיפושיות האפורות השתלטו על בגדאד" שיוצא עכשיו בעברית (תרגום: חסיה חומסקי פורת, הוצאת כנרת זמורה). הוא, להבדיל ממנה, העז לצאת לרחובות ולהתערבב עם הקהל החוגג.

כך הוא מספר: "ההמונים רקדו מתחת לגופות, נדנדו אותן, חבטו בהן במקלות ובענפי דקל. ילדים בגיל שלי ירו בהן אבנים מרוגטקות, כמו שיורים בציפורים ויונים. ראיתי גברים, אנשים עירוניים בחולצות ומכנסיים — לא בדואים יחפים – קופצים באוויר כדי לגעת בבוהן או לדגדג סוליית כף רגל של מישהו תלוי. רק בשביל הכיף. כדי להשוויץ בפני הנשים שלהם ולבדר את הילדים שלהם... כפות הרגליים שלהם התנדנדו מעל הראש שלי."

"אחרי הטבח של חמאס," מספרת מונה, "חילקו סוכריות לילדים ברחוב בברלין. אנשים הביעו שמחה על מוות של תינוקות. אני לא מצליחה להבין את זה. ואני מבוהלת. אומרת לעצמי 'את חיה פה, ואף אחד לא יתקוף אותך ומה את עושה עניין.' אבל קשה כרגע להיות יהודי." לאחר מחשבה נוספת היא אומרת: "יותר קשה להיות ישראלי."

לינה, בת דמותה של יחיא בספר, היא נערה מתבגרת שמנסה לנהל חיי שגרה כשהמציאות מסביב הופכת יותר ויותר מסובכת.

ב–30 בדצמבר 1970 הצליחה משפחת יחיא להימלט מעיראק לאיראן השכנה, בסיוע מבריחים כורדים שהובילו אותם כשהם רכובים על פרדים על פני המדרונות המושלגים. ומשם דרך טהרן לישראל.

(רונן טל, "הסופרת מונה יחיא: 'זו לא רק האכזריות עצמה, זו השמחה מול האכזריות,'", "אל-ארצ'", 28.11.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-11-28/ty-article-magazine/.premium/0000018c-0feb-d2ae-afcf-3ffb21900000

קניתי מיד את הספר אך טרם הספיקותי לקראו.

הלוויתן (1)

זאב סמילנסקי הביישן

הסופר זאב סמילנסקי בנו של הסופר יזהר סמילנסקי, ונכדו של זאב סמילנסקי, שהיה סופר וחלוץ שהתיישב בחוות חולדה הניסיונית. דודו של אביו הוא הסופר והפובליציסט משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה וממנהיגי היישוב, הוא ביישן. מתבייש במדינה. תחת הכותרת "המדינה שאתה מתבייש בה היא המדינה שלך" הוא מייחצן בעיתון ספר שלו.

הספר "הלוויתן של סבא", סיפור לנכדים ולסבים על נכדים וסבים, מספר על סבא וסבתא המבקרים את שלושת הנכדים שלהם המתגוררים בבריסל. גיבור הספר הוא אמיר, הילד האמצעי חמור הסבר, שהשטויות שסבא גורר אותו אליהן מרגיזות ומביכות אותו. שלא ברצונו אמיר נקלע להרפתקה עם חברים בגלל משהו שסבא אומר ומאלץ אותו לחקור את הנעשה בחדרה של המנהלת בבית הספר.

"הבן הגדול שלנו עופר," מספר סמילנסקי, "חי בבריסל. הוא עזב את הארץ בגיל צעיר, מיד אחרי הצבא. הוא לא אוהב את הארץ, המקום הזה אלים מדי והוא בחור עדין, זה לא מתאים לו. הוא התחתן עם בחורה צרפתייה ויש לנו שלושה נכדים."

הוא מוסיף: "אם יהיו מושבות ישראליות כמו שיש בברלין, באוסטרליה, בקנדה, אני לא רואה בזה משהו נורא. ממילא אין מקום כאן לכולם, אז מתבקש אפילו שיהיו יהודים שיחיו מחוץ לישראל."

(גילי איזיקוביץ', "הסופר זאב סמילנסקי: 'המדינה שאתה מתבייש בה היא המדינה שלך,'" "אל-ארצ'", 7.3.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-03-07/ty-article-magazine/.premium/0000018e-1397-d32b-ab8f-bbffbba20000

הסבא יזהר סמילנסקי כתב: "חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה ﬠצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים."

https://sreturns.wordpress.com/2018/10/28/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D/

הנכד הבלגי עופר אומר: "מבחינתי ילד הוא ילד, לא משנה אם הוא בעזה או כאן." ברור הוא הרי ניטרלי. הוא בלגי. מעניין רק אם פלמי או וולוני.

לפני שנים היתה בדיחה שרק היהודים בבלגיה הם בלגים כי השאר הם או פלמים או וולונים. היום המצב כבר השתנה. הבלגים הם המוסלמים. השאר פלמים או וולונים.

האם בעקבות בושת הסב הישראלי, והנכד הבלגי בישראל הם יזכו לאהבתם של הבלגים?

הלוויתן (2)

מאוד הזדהיתי עם הביקורת של משה גרנות על הספר מובי דיק ועל דברי נסיה שפרן: "משה גרנות, גם אני אחת מן הרבבות, כנראה המיליונים, שניסו לקרוא את 'מובי דיק' במלואו, ונשברו באמצע הדרך. ("חדשות בן עזר", 1930 1929). גם אני לא צלחתי את הספר שנראה לי משעמם.

השבוע ראיתי סרט שמהדהד את היצירה ומובעת בו גם הדעה שהספר משעמם. אבל הסרט עצמו מאד מעניין.

"הלוויתן", מספר על צ'רלי, מורה לספרות המלמד באופן מקוון – אך המתבייש להדליק את המצלמה במחשב שלו. הוא מודע לתגובות הסביבה כאשר נחשף גודלו הפיזי ומסתגר מן העולם בדירתו המוזנחת. צ'רלי לא סתם שמן, אלא סובל מהשמנת יתר חולנית (אַבֶּסֶת בעברית) ומדיכאון כתוצאה משברון לב. למרות עודף משקל קיצוני המכביד על בריאותו ומסכן את חייו, שם הסרט לא מתייחס אל גיבורו. הלוויתן הוא דימוי מתוך "מובי דיק" – יצירה שיקרה מאוד לליבו של צ'רלי – וכמו בספרו של הרמן מלוויל מסמל אובססיה.

האישה שמטפלת בצ'רלי, ליז, קוצבת את זמנו. בתו המנוכרת חוזרת לתמונה, ודמות נוספת ששבה ומתדפקת על דלתו היא מיסיונר נוצרי צעיר (טיי סימפקינס, "הרוע שבפנים") המשוכנע כי הוא מצוי בשליחות אלוהית. בכלל לא בטוח שיש מקום לאלוהים בסיפור הזה, המתרחש במדינת איידהו בזמן הבחירות לראשות המפלגה הרפובליקאית ב-2016.

בסוף צ'רלי מזדהה עם הלוויתן של מובי דיק בעת מותו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%AA%D7%9F_(%D7%A1%D7%A8%D7%98,_2022)

תהלוכת רמדאן עם דגל ישראל בביר אל מכסור

מסתבר שיש גם תהלוכת רמדאן אחרת:

https://x.com/YinonMagal/status/1767072679654269181?t=VvO4MsyQip2-BmyTGcJF8w&s=03)

ג'ונתן גלייזר קשוט עצמך תחילה

הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר שזכה בפרס הסרט הבינלאומי על "אזור העניין", העוסק במפקד מחנה ההשמדה אושוויץ רודולוף הס, ובמשפחתו. התייחס בנאומו למלחמה בעזה, בנאום שטען כי ישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק את הכיבוש.

"כל הבחירות שלנו בסרט נועדו לשקף את ההווה ולעמת אותנו איתו," אמר על הסרט, "הסרט שלנו מראה לאיזה שפל הדה-הומניזציה יכולה להוביל אותנו. אנחנו עומדים כאן כאנשים המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה הקורבנות של השבעה באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה."

https://e.walla.co.il/item/3649736

לאור העובדה שעשרים אחוז מלונדון הם מוסלמים, מובן רצונו של היהודי הגלותי גלייזר  לשאת חן בעיניהם. כמובן זו רק אשלייה ששונאי ישראל יאהבו אותו יותר. אבל הביקורת שלו על רווח מהשואה היא צביעות לשמה. הוא עצמו הרי גורף המון כסף מהשואה.

ראש השב"כ לשעבר עמיחי הירש-איילון – סמל להתנוונות השב"כ

מסתבר שמחדל השב"כ באי הבנת החמאס שהוביל לטבח שמחת תורה היו לו שורשים עמוקים. הנה ראש השב''כ לשעבר, עמיחי הירש-איילון אומר: ''מרואן ברגותי? לשחרר אותו מתי שייווצר אופק טוב יותר. הוא נלחם בנו בגלל שלא נתנו לו מדינה.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840478&forum=scoops1

פיליסטיניות בלתי נתפסת. פשוט ליקוי מאורות. מרואן ברגותי הוא מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אל-אקצא" (השהידים של הקצה) ארגון ג'יהאדיסטי מוסלמי שאינו שונה במאומה מהחמאס ומהג'יאד האיסלמי. ברגותי הוא רוצח סדרתי של יהודים (וכומר יווני-נוצרי) אם עמיחי הירש-איילון אינו יודע ומבין את זה, זהו אולי הסבר לתפישת החמאס של השב"כ. ראייתו של ברגותי כמשיח שיביא שלום היא ראיה משיחית מסוכנת ביותר.

עמיחי הירש-איילון עוד מוסיף בכך שהוא מתראיין לעיתון החמאס, אל ג׳זירה ואומר: "בן גביר וסמוטריץ׳ סוכני כאוס עם אידיאולוגיה ואסטרטגיה של דעאש ואל קעידה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840560&forum=scoops1

הבנתם? לא החמאס והג'יהאד אלא היהודים הם דעא"ש ואל קאידה. בדיוק כפי שטענו מפיצי תורת הקונספירציה בעבר. מובן שהחמאס מלקק את אצבעותיו, לא הוא דעא"ש, אלא היהודים. וגם התובע בבית הדין בהאג מלקק את האצבעות.

עודה בשאראת – ג'ו ביידן, אני לא מאמין לך, תמוך כמוני בחמאס!

עודה בשאראת כתב "אל-ארצ'", העיתון הערבי בעברית, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי כותב נגד ביידן: "אי אפשר להתעלם מהתמיכה האזרחית הנרחבת בעזה בפשעים ומעשי הזוועה של 7 באוקטובר," ואת התרגום לאמירה מבצע נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, בטונות של פצצות המחריבות את עזה." "הנשיא ביידן, תמוך בישראל כרצונך. אהלן וסהלן – אך אל תתמוך במסע ההרס שלה ברצועת עזה."

"אתרגם כאן את הבית האחרון מהשיר של המשורר נזאר קבאני," כותב בשארה, "וכך אמר המשורר: 'הוא הקים לי ארמון של אשליות – אני חיה בו רק כמה רגעים, ואחר כך (אני) חוזרת לשולחני ובידי רק מילים.' קבאני לא הקים ארמונות, אך בניגוד לביידן לא הרס שום ארמון, לא בעזה ולא בשום מקום."

(עודה בשאראת, "ג'ו ביידן, אני לא מאמין לך", "אל-ארצ'", 11.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-11/ty-article-opinion/.premium/0000018e-28c0-dc52-abff-69c2f4380000

זה שבשאראת היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, (מה שקורין היום ערבי נוצרי), נאבק למען הפסקת אש בעזה למען הצלת שלטון החמאס ושיקומו בשעה שהחמאס גם בעד רצח נוצרים כמוהו, זה מוזר מאוד. לעומת זה לא מוזר שכגזען אנטישמי הוא מצטט מניזאר קבאני העלווי שכתב בזמנו: "היטלר השמידם בתאי הגזים והם הולכים / במעשיהם בעקבותיו ושורפים אותנו. / להיטלר לא היתה שהות מספקת להשמיד את כולם / ולשחרר את פני האדמה מרוע מעשיהם." כמובן שקבאני הערבי עלווי ידוע בעולם הערבי כ"משורר האהבה".

לבשאראת היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי יש אהבה נוצרית להגיש את הלחי השנייה לחמאס. אין תימה אפוא שעדתו "הערבים הנוצרים" נעלמו כמעט מהעולם.

ביידן מארגן לביבי פגישה עם ישו

הנשיא ביידן אמר בראיון: "ביבי פוגע בישראל יותר משהוא מגן עליה," וכי הוא היה רוצה להגיע לישראל שוב כדי לנאום בכנסת ולפנות לעם בישראל. ביידן סירב לפרט האם מתקיים דיונים בנושא. "אני לא רוצה להתייחס לזה מעבר לכך."

בנוסף כשנשאל על כך שהוא אומר שהוא יקיים עם נתניהו שיחת יישור קו (Come to Jesus meeting)  – והשיב: "זה ביטוי שמשתמשים בו בצורה רצינית. ביבי יודע למה התכוונתי."

הנשיא האמריקני ציין כי לישראל יש זכות להגן על עצמה ולרדוף אחרי חמאס אך הדגיש כי נתניהו "חייב, חייב, חייב" להקדיש יותר תשומת לב כדי למנוע פגיעה באזרחים חפים מפשע בעזה. "הוא פוגע בישראל יותר משהוא מגן עליה. זו טעות," אמר ביידן.

https://hamal.co.il/main/ביידן-בראיון-ביבי-93364

ועכשיו רק נשאלת השאלה על הפגישה עם ישו. האם ביידן רוצה ליישר קו עם ישו ולהטיף לנתניהו את תורתו שלעולם לא להשיב רע תמורת רע, ולהגיש את הלחי השנייה כפי שאמר ישו בדרשה על ההר? (מתי פרק ה') כלומר להציל את שלטון החמאס ולשקמו? אין סיכוי שיצליח.

למה שסינואר יעשה בכלל עסקה

אם הוא בטוח שביידן יציל אותו בלי שישלם מחיר כלשהו?

כצפוי יאיר-למפל-לפיד הצדיק את מתקפת ביידן על רה"מ: "מסכים איתו שנתניהו יותר פוגע מאשר עוזר לישראל."

https://www.ynet.co.il/news/article/rklkt09aa?tbref=hp#autoplay&vi=1710066971605&r=81&tvi2=11061&tvi48=10637&tvi50=15232&lti=deflated

למפל-לפיד באמת הראה בעסקת הגז עם החיזבאללה כי הוא נוטה לתורת ישו.

למרות אחריותה לטבח שמחת תורה רונית מרזן ממשיכה לפרשן

איך רונית מרזן המתנאה כחוקרת אקדמית לא מתביישת לפרסם הבלים לאחר שהיא בין האחראים למחדל ה-7 באוקטובר. "סינואר," כאשר כתבה: "סינואר אימץ שיח של משפחה וזכויות אדם," והוא רוצה ב"הסטה של חלק גדול מהמשאבים מהתעצמות צבאית להתעצמות אזרחית, והתקדמות להסדרה מדינית ארוכת טווח עם ישראל." (רונית מרזן, "הארץ", 17.4.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8772328

אין גבול לגיחוך. יכול היה סינואר באמת לאמץ שיח של "זכויות אדם" אם היה מכריז כי הוא מבטל את סעיף 7 באמנת החמאס לפיו החמאס מחויב לחסל את ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ודוק: בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס מצהיר זאת בגלוי. מרזן שמעה רק מה שרצתה לשמוע. כשקוראים אותה אי אפשר שלא להיזכר בגרטרוד שטיין היהודייה האמריקאית הלסבית שהמליצה לתת פרס נובל לשלום להיטלר.

(נעמן כהן, "חדשות בן עזר", 1534 23.4.20)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01534.php

"סינוואר," מסבירה עתה מרזן, "שחיסל משתפי פעולה עם ישראל, לא היה יכול להסכים שיטילו דופי בגבורה, בגבריות ובפטריוטיות הלאומית שלו, ושמישהו אף יעז לייחס זאת להצלת חייו בידי רופא ישראלי. כל זאת קרה בעודו מתמודד עם שלל גברויות יריבות: הגבריות ההגמונית הישראלית, שחתרה לבדל אותו מהקהילות הפלסטיניות; הגבריות הרופסת של הרשות הפלסטינית, שפעלה להחלשת משילותו ולהתקוממות נגדו; הגבריות הלא אלימה של ארגוני החברה האזרחית, שהעדיפו חיים על פני מוות."

(רונית מרזן, "המלחמה היא עוד שלב במאבק של סינוואר על גבריותו", "אל-ארצ'", 11.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-10/ty-article-opinion/.premium/0000018e-2884-d1b8-a5de-e9dcc6b00000

הבנתם כל ההתקפה של החמאס היתה בגלל בעיית הגבריות של סינואר.

שוב מטעה מרזן בהסבריה את הציבור.

מהי הסיבה שבגינה החבר דוד אמיתי הפסיק ב"עיון וכתיבה"?

החבר דוד אמיתי מכנה אותי "רודף שמות" אך ממשיך להסתיר (מבושה?) את שמו המקורי,

לשמחתי הוא גילה יושרה ולא הכחיש את העובדה שלמרות מאמציו הרבים הוא לא הצליח למצא בזמנו כעובד בגבעת חביבה אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה. הוא כותב לעורך: "לאחר שנים ארוכות בהן ויתרתי על העיון והכתיבה בפרסום שבועי זה כפי שהסברתי לך בזמנו" ("חדשות בן עזר", 1932) ואני סקרן לדעת מה היתה הסיבה שהוא הסביר בזמנו שבגינה הוא הפסיק את ה"עיון וכתיבה" ב"חדשות בן עזר"? האם הפסיק לפרסם משנחשפה ערוותו (יומרתו) לחנך ערבים לדו-קיום, ומכך שהתפרנס מזה במשכורת שמנה, ולמעשה ביזבז את כספי הציבור באשליות, כאשר לא ניתן היה למצא שם אפילו ערבי-מוסלמי אחד מערביי "הדו-קיום" שאינו גזען? 

עבודה סוציאלית בין החמאס אונר"א והאוניברסיטה העברית

אחרי שחמאס התנאו בצילומיהם על השתתפות עובדים סוציאליים של אונר"א במעשי הטבח שביצעו. והנה פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן – מרצה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית אומרת: "את הציונות צריך למגר"! "זו מכונת הרג. הם ישתמשו בכל שקר. הם התחילו בתינוקות המשיכו באונס הם ישתמשו בכל שקר. עם מיליון שקרים. היה אונס ב-7 לאוקטובר? "ישראל תמיד משקרת."

https://x.com/Now14Israel/status/1767247378392719484?t=uSNdV_bM10is3y7Xr0exAg&s=03)

ומוסיפה: "אני שמחה שיהודים מפחדים כשאני מדברת ערבית לידם. מגיע להם לפחד על מה שהם מעוללים לפלסטינים.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840557&forum=scoops1

על הפרופסורית האנטישמית הזו כבר כתבתי לפני חמש שנים:

מרצה אנטישמית באוניברסיטה העברית

פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן – מרצה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית – נשאה הרצאה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שכותרתה: "טכנולוגיות אלימות בירושלים הפלסטינית."

בהרצאה שהציגה על סמך מה שהיא כינתה "מחקר אקדמי" היא אמרה: "מרחבים פלסטינים הם מעבדות, תעשיית הביטחון בישראל משתמשת בהם כתצוגת תכלית ההמצאה של מוצרים ושירותים של תאגידי הביטחון בישראל מתודלקת על ידי עוצר ארוך טווח ודיכוי של הפלסטינים על ידי צה"ל," הסבירה המרצה הישראלית הבכירה לנוכחים. לאחר מכן תיארה שצה"ל עורך ניסויים גם בילדים פלסטינים: "ילדים פלסטינים מבינים שהם צד לניסויים של ישראל."

פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן, היווניה-ארמנית-נוצרייה, שהסתערבה עקב הכיבוש הערבי, הציגה תורה אנטישמית קלסית במימון האוניברסיטה העברית.

מהאוניברסיטה העברית נמסר: "הדעות שהושמעו על ידי פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן לא מייצגות ולא מבטאות בשום צורה או אופן את האוניברסיטה העברית ולא את הנהלת האוניברסיטה, אלה הם דעותיה האישיות שמבטאות אך ורק את עצמה."

http://rotter.net/forum/scoops1/533565.shtml

ודוק: האוניברסיטה העברית אינה אנטישמית, אלא רק מממנת את האנטישמיות.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01424.php

הפיליסטינית הבורה והאידיוטית שלהוב-קיבורקיאן אינה יודעת שהחמאס מחוייב גם לרצוח אותה כנוצרית, בכל מקרה היו צריכים לזרוק אותה מזמן מהאוניברסיטה, ולמגר את אויבי הציונות.

והנה לאחר שכתבתי את הדברים הודיעה האוניברסיטה העברית שהיא משהה את עבודתה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840644&forum=scoops1

ושוב לא ברור למה רק משהה ולא מפטרת? יש לפטרה מיד (שלא תפחיד סטודנטים יהודים) ולהעמידה לדין על הסתה לתמיכה בחמאס ולחיסול המדינה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, למען הדיוק בתגובתך על דברי הרב הראשי בעניין הגיוס לצבא, הערה קטנה ברשותך: התכוונת לרב יצחק יוסף ויצא לך יצחק נסים הרב הראשי שנפטר 'בינתיים' בשנת1981. (נראה לי שההוא ז"ל לא היה מתבטא כמו זה של היום).

בברכה

א. כהן

* שאנטי שושנה אפרת: אהוד יקר,לא מבינה את דבריך על נתניהו. נתניהו אשם בקונספציה שאיפשרה את ההפתעה של השונאים. נתניהו אשם בתפיסה של צבא קטן וחכם שהוכחה כלא נכונה ובגללה אין היום מספיק אוגדות למלחמה שנכפתה עלינו.

נתניהו אשם בבזבוז משווע של כספים להנאתו האישית ולהנאת משפחתו ולבזבוז רב של כספים קואליציוניים כדי להחזיק את הממשלה ההזויה שהקים.

אהוד: כיצד שכחת לציין שנתניהו אשם גם במצור שמטילים החות'ים על הספינות המנסות לעבור במיצרי באב אל-מנדאב!

* אהוד, לגבי "תגידו, אתם השתגעתם?" – כאן, גם בין היהודים בקהילתנו, אני שומע רק האשמות על נתניהו, ובאופן אישי. לא שומע כמעט האשמות על הממשלה, או על המדינה. מנסה להסביר שהקבינט הביטחוני עומד מאחורי המדיניות שלו, אך נתקל באוזניים אטומות. שומע גם ביקורת קשה על התנהגות המתנחלים באיו״ש אל ילידי המקום. 

כל טוב, 

משה לניר

מאונטיין וויו, קליפורניה 

אהוד: מה הפלא? גם כאן "כוח קפלן", שכנראה אינו סובל ממחסור באמצעים – כבר מפגין שוב להפלת נתניהו, כמו לפני ה-7 באוקטובר – כאשר עודד את יחיא סינוואר לצאת לטבח, וכאילו אין מלחמה קשה וקטלנית שסופה טרם נראה!

אולי זו השיטה גם בארה"ב: הכה את נתניהו ותישא חן בעיני האנטישמים אשר סביבך! וכך תנקה את עצמך מההאשמה של תמיכה בישראל הנלחמת על חייה!

הטמטום הכמעט כללי, במרבית התקשורת הישראלית, ביחוד בעיתון "הארץ", ובהפגנות – הוא ראיית נתניהו כאחראי לשינאה האופפת אותנו במרחב הגיאופוליטי שלנו, וכאחראי לשאיפה להשמידנו.

אני גם מניח ש"ילידי המקום" שבמכתבך פירושו אינדיאנים – כך במוחותיהם של היהודים הפרוגרסיביים שונאי עמם ועצמם בארה"ב.

* "שרת החוץ של דרום אפריקה, נלדי פנדור, הכריזה השבוע שחיילי צה"ל המחזיקים באזרחות דרום אפריקאית ייעצרו עם כניסתם למדינה. לדבריה, 'התרעתי לפני דרום אפריקאים, אלו שלוחמים לצד צה"ל או כחלק ממנו: אנחנו מוכנים. כשתשובו הביתה נעצור אתכם.' פנדור נאמה בכנס שעסק בסולידריות של דרום אפריקה עם הפלסטינים." ["הארץ" באינטרנט, 13.3.24].

אהוד: יהודי דרום-אפריקה, עיזבו הכול ובירחו מהמדינה הטמאה, המושחתת והשוקעת הזו! שרת החוץ האנטישמית המנוולת שלה מבשרת את הצפוי לכם! אין לכם עתיד במדינה הזו, חייכם בסכנה! דרום-אפריקה תתפורר! – חרף כספי הטרור האיסלאמי שוודאי מושקעים בה!   

* "יתרות מטבע החוץ של ישראל הסתכמו בסוף חודש נובמבר 2023 בסך 198,169 מיליוני דולרים, גידול בסך של 6,934 מיליוני דולרים לעומת סוף החודש הקודם. רמת היתרות ביחס לתוצר המקומי הגולמי עמדה על 38.3 אחוזים. הגידול מוסבר בעיקר על ידי שערוך יתרות מטבע חוץ בסך של כ-7,261 מיליוני דולרים." [ויקיפדיה].

אם כך, אז מתי תתמוטט הכלכלה שלנו?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל