פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1935

יום מאה ושבעים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באדר ב' תשפ"ד. 21.3.2024

עם הצרופות: 1. ילדים לומדים על הטבע אצל שלי. אלבום פרטי. 2. נשים שרות סביב המדורה בחצר של שלי. כנ"ל. 3. שלי בפתח גינתה. צילום עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לִפְנֵי תְּמוּנָה שֶׁל צַיָּר מֵת. // ארנון איתיאל: בן גביר. // איליה בר זאב: עם מוֹת הרקפוֹת. // אנדד אלדן: כָּל כָּךְ קַיֶּמֶת. // אורי הייטנר: 1. הרבה תלים חיים. 2. צרור הערות 20.3.24. // ארנה גולן: בנימין כהן, ששירו "עורי אדמה" הפך להמנון קיבוץ מסדה. // רוֹן גֵּרָא: יַד קְסוּמָה. אָדָם כָּאִי. // עדינה בר-אל: שלי – לרכוש חוויות במקום חפצים. // משה גרנות: תמונה מתוך המחזה "הנכדה של דינה ליטווק". // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. צרור של שירים. // אהוד בן עזר: ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה. // תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים." // מוטי ברגר: על איומי הסרבנות שעודדו את האוייב לתקוף. // נעמן כהן: עמיחי הירש-איילון מעודד את החמאס ללחום ביהודים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

לִפְנֵי תְּמוּנָה שֶׁל צַיָּר מֵת

לשמואל עובדיהו

בְּקִפּוּלֵי הֶעָלֶה הַזֶּה

אֲשֶׁר לַשּׁוֹשַׁנָּה הַלְּבָנָה,

בְּחִוְּרוֹן הַקְּמִילָה  –

כָּאן נָסוּךְ עָצְבְּךָ

הָרַךְ, הַקּוֹבֵל,

וּבְשׁוֹשַׁנָּה זוֹ

הָאֲדֻמָּה:

כָּל דָּמְךָ נֶאֱגָר  –

חוֹמֵר וּפִקֵּחַ,

בָּשֵׁל וְרָוֶה,

וְנִשְׁעָן עַל

שְׁנוֹת חַיֶּיךָ;

וּבְפֶקַע זֶה  –

אֲשֶׁר שָׁמַט רֹאשׁוֹ  –

כָּל גּוֹרָלְךָ כָּלוּל:

כָּמוֹהוּ נִכְנָע

וְשָׁר,

שָׁר וְנִכְנָע  –

נוֹטְפִים חַיֶּיךָ:

טִפָּה טִפָּה  –

עַל הַבַּד:

כָּאן אֲסַפְתָּם,

כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ  –

לָעַד.

1966

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ארנון איתיאל

בן גביר

בפעם הבאה שאתה מדבר עם חבר מהשמאל אני מזמין אותך לערוך ניסוי. הזכר את השם "בן גביר" במהלך השיחה, חכה שתי דקות והזכר אותו שוב. אתה תראה ישועות אח שלי, אתה תראה אנשים קופצים רוקדים מרימים את הידיים גבוה לשמיים. "בן גביר" זה כפתור אצל השמאל, וכשלוחצים עליו קורה דבר מדהים. מול העיניים שלך הבנאדם הופך לנמייה. הגוף שלהם מדבר כשהם שומעים "בן גביר". עובר עליהם משהו שהם לא יכולים להכיל. זה רע ואלים ועיוור, פגישה עם הדבר הזה משאירה את הנשמה שלך חסרה.

אני לא מציע לאף אחד להיות זבוב על הקיר בחדר בו הם מדברים על בן גביר ובטוחים שאיש אינו שומע. הזבוב הזה לא יחזור להיות מה שהיה.

אני מכיר את הסלידה מהמזרחים ויודע שהיא הסנטימנט המרכזי של השמאל הישראלי על שלל סניפיו. אני בהחלט חושב שתיעוב הדתיים הפך מזמן להפרעת אישיות קבוצתית בקהילות מסויימות בישראל, אבל בשינאה ההיולית לאיתמר בן גביר אני רואה את הדבר האמיתי, לפני שקילקלנו אותו במילים.

כי איתמר, עבורם, הוא הכול. דמותו מגלמת את הרע שאין נורא ממנו, הוא הדבר האיום ביותר שיכול לקרות למדינה שלהם.

דתי, שחור, מתנחל, משקפופר, לא עשה צבא והרג את רבין. חמור מכל אלה – אין לו טיפת כבוד. מין יהודי ערבי שנולד במקום הכי רחוק שאפשר מעמק יזרעאל, אחד בלי קבוצה. פרענק פארעך עם דרבוקה שמתהלך בארץ שבנינו כאן כאילו היא שלו. הוא ואישתו והמאתיים ילדים שלהם שרוצים להיכנס ולטנף את הנחל שלנו.

מהפה שלהם זה נשמע כמו דבר רע אבל אני דווקא מסכים עם מה שהם אומרים. בעיניי זה מהמם. איתמר בן גביר, האיש עצמו וכל מה שהוא מייצג הם התקווה לחיים של עם ישראל.

אני מביט על המערכת שכשלה, על מדינת ישראל הממוסדת, ורואה שכנגד כל תכונה מאפיינת שלה, איתמר בן גביר מייצג את האנטי-תכונה. אם נגבש דמות גנרית המייצגת את האליטות שמנהלות את חיינו, ואחר כך ניצור את הדמות שתכונותיה הפוכות, יצא לנו מישהו שקוראים לו איתמר.

בן גביר לא שירת בצבא וגם זה דבר טוב. העובדה הזאת רק מחדדת ומאירה את העניין המהותי הבא: קוד ההפעלה של איתמר איננו הישראליות אלא היהדות. מקור הסמכות שלו איננו האתוס הציוני אלא התנ"ך.

ב-07/10 קרסה המערכת שנקראת "מדינת ישראל", והאסון שהתרגש עלינו היה איום ונורא בהתאם. השחיטה בדרום היתה סופו של תהליך, ביטוי למחלה חשוכת-מרפא. אין ולו מערכת אחת שמסוגלת לעזור לעצמה לאחר אירוע כזה.

אני נזכר בימים אחרי שמחת תורה, אני בטוח שלא הייתי היחיד שהתהלך שותק ומצפה. מה שרציתי, מה שהייתי זקוק לו, היה משהו חדש.

מתי מעט קמו ובידם המשהו הזה, האש החדשה שתדליק את המשואה שכבתה, ואחד מהבולטים שבהם היה בן גביר.

נכון, באופן מסורתי אני תמיד בפינה של הנלעג, תמיד בעד ההוא שנמצא במוקד ההתנפלות, אבל את איתמר בן גביר אני אוהב בנוסף לזה.

בניגוד לדמות שתפרו לו הכתבות מנווה אילן, איתמר הוא אחד הפוליטיקאים הרציניים והמוכשרים ביותר מבין אלו שמכהנים היום בכנסת ובממשלה. אחד המעטים שאומר את האמת ומצביע אל המקום אליו הוא רוצה להגיע. מישהו עם צמד בגודל הנכון, אחד מהבודדים שבמקום לפעות מֶהה קבוצתי סטייל "אלימות איננה פיתרון" הוא מיישם את העיקרון המקודש "לא משאירים ידיים בכיסים". ככה אני אוהב אותו.

אם נמנה באצבעות יד אחת את האנשים השנואים ביותר בישראל, איתמר בן גביר יהיה שם. אלא שאם נספור על אצבעות היד השנייה, יד ימין מן הסתם, ונציין את האנשים האהובים ביותר, גם שם הוא ייספר, לבטח. זה מקום מצוין להיות בו, והוא מתאים לאדם המצוין איתמר.

אני מקווה שבן גביר יודע להוקיר את גלי השינאה והלגלוג. אין עיטור מכובד מזה למנהיג של המחנה הלאומי. כל דחקה וכל השפלה שמגיעה מהכתבות של נווה אילן תמצא את עצמה מהר מאוד מוטמרת, נהגית מפיו של בלעם והופכת את הנמען שלה למנהיג.

איתמר, קבל חיבוק חזק מליכודניק שרוף, אוהב אותך מלא, אל תירא ואל תיחת. ההיסטוריה של העם היהודי נכתבת ברגעים אלה ממש, ואתה בסדר גמור חיימשלי.

ארנון איתיאל

אהוד: אני מניח כי בעקבות המאמר אקבל לא מעט בקשות להפסיק לקבל את המכתב העיתי.

* * *

איליה בר זאב

עם מוֹת הרקפוֹת

גַּם הַשָּׁנָה, בָּאָבִיב, עִם מוֹת הָרַקָּפוֹת,

מְרַחֵף עֲדַיִן הַוָּרֹד לְיַד סְלָעִים שֶנוֹאֲשׁוּ מִצִּמְחִיַּת הַחֹרֶף.

מְגַדְּלֵי הַבָּקָר כְּבָר מְגַדְּרִים שִׁטְחֵי מִרְעֶה

לִקְרַאת הַקַּיִץ הַקָּרֵב וְהַשְּׂרֵפוֹת.

קוֹצֵי בַּרְקָן יְרַקְרַקִּים מִזְדַּקְּרִים בִּפְרִיחוֹת סְגַלְגַּלּוֹת,

בְּגַאֲוַת טַוָּסִים.

רקפת. ויקיפדיה.

בְּמוֹרְדוֹת תֵּל אַ-צָאפִי*, בְּבֹהַק שֶׁל עִיר לְבָנָה,

מִתְפָּרְצִים כְּתָמִים אֲדֻמִּים בֵּין קִנֵּי צִפֳּרִים.

חִטִּים נָעִים בָּרוּחַ, עֲמוּסִים פְּרִי, מַמְתִּינִים לַצָּהֹב הַיָּבֵשׁ,

לַמְּכוֹנוֹת.

שִׂיחֵי חוּמוּס פְּרוּשִׂים מֵאֹפֶק לְאֹפֶק.

יָדַי הָרְעֵבוֹת עוֹקְרוֹת אוֹתָם מִרִגְבֵי אַדְמָתָם אֶל קְלִיַּת הָאֵשׁ הָעַתִּיקָה – "חַמְלֶה מַלַאן".

בְּיַעֲרוֹת חֲרוּבִית, לְאֹרֶךְ נַחַל הָאֵלָה,

חַמָּנִיּוֹת צְהַבְהַבוֹת מַשְׁפִּילוֹת רֹאש בְּקֹר הַלַּיְלָה.

בְּאוֹר רִאשׁוֹן מִתְחַנְחֲנוֹת בִּתְפִלָּה אֲרֻכָּה אֶל דִמְדּוּמֵי הַחַמָּה. 

עוֹד מְעַט גַרְעִינִים אֲפֹרִים יַעַבְרוּ בִּשְׁאוֹן מַשָּׂאִיּוֹת

אֶל פִּיּוֹת הַשּׁוֹאֲגִים בְּמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּר.

גַּם בָּאָבִיב הַזֶּה כַּנִּרְאֶה לֹא אָבִין

אֵיךְ הוֹפְכוֹת לְפֶתַע כַּלָּנִיּוֹת לִפְגָרִים יוֹרְדִים

אֶל-אַבְנֵי-בוֹר נִסְתָּרִים.  

* עירו של גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי – תל צַפִית – מזוהה עם העיר הפלישתית גת.  

 פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" 2010. כאן, שינוי קל בקטע הסיום.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

כָּל כָּךְ קַיֶּמֶת

כָּל כָּך קַיֶּמֶת וּמֻכָּה מְצוּקָה מַצְדִּיקָה לִבְקֹעַ

אֶת הַקַּרְקַע מִמַּעֲמַקִּים כְּדֵי לְהִתְקַיֵּם בִּמְצוּקָה

סִיקוּסָיו פָּקְחוּ בְּגִזְעוֹ עֵינַיִם וְגָזְרוּ עַל

הַקְּלִפָּה לִרְאוֹת הַכֹּח בַּקּוֹץ לְקַוּוֹת לְקַיֵּם אֶת                                                                                                                                                                                                                                         

הַזְּקִיפוּת בַּקַּיָּם בַּרְקָן קוֹצָנִי בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו

הַמַּצְנִיעוֹת אֶת הַצֹּרֶךְ הָעַצְמִי לִטּוּף הַדַּף

בְּיָדָיו שֶׁכָּבְדוּ אוֹבְדוֹת בֵּין אֲבָנִים מְטַפְּחוֹת

בָּקָר רוֹקֵם בִּכּוּרִים מִתְקָרֵב קוֹרֵא לְהַרְקִיעַ

גְּדִילָן שֶׁגָּדַל כְּדֶגֶל מְגַלְגֵּל גֻּלְגָּלְתּוֹ הָעֲגַלְגַּלָּה

הוּא נוֹשֵׂא אוֹתִי וּמִתְמוֹסֵס כִּשְׂרֵפָה בְּשַׂרְעַפַּי

הַסּוּסִים שֶׁסָּעֲרוּ עַל סַף סוּפָה מְסַיֶּמֶת סוֹפֵנוּ

אֵיךְ אֶבְרַח מִמֹּחִי הָרוֹתֵחַ כְּרוּחַ חֲרֵדָה

מִן הַמָּקוֹם הַמְקוֹמֵם וְקִיּוּמְךָ מַכֶּה תִּקְווֹת

שיר זה נכתב בשנת 2005 ופורסם ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2005 ). כיום אנדד כבן 100 וספק אם מודע לגודל האסון ב-7/10/2023. בקיבוץ בארי נרצחו כמעט 100 בני אדם וחלקם האחר במכלאות החטופים אי שם במעמקים.

איליה בר זאב

מושב ערוגות

* * *

אהוד: מדוע הזעקה העולמית מארה"ב, מקנדה ומ"הפרלמנט האירופי" – על המצב ההומניטארי הקשה בעזה – מופנית כלפי ישראל ולא כלפי הארכי-פושע יחיא סינוואר שפתח במערכה הרצחנית, וגם לא כלפי החמאס שממשיך כל הזמן לשדוד את מרבית הסיוע ההומניטארי שאמור להגיע בין השאר למשפחות הרוצחים הפלסטינים בעזה?

* * *

אורי הייטנר

1. הרבה תלים חיים

במשך דורות היה יוסף טרומפלדור סמל ומופת של גיבור לאומי. קרב הגבורה בתל-חי היה מרכזי באתוס הלאומי ודבריו של טרומפלדור, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו," הוצבו על כותל המזרח של התרבות הציונית.

מאז שנות השבעים, חל כרסום באתוס הזה. לפתע החלו מטילים ספק בשאלה האם טרומפלדור אמר את הדברים והמהדרין המציאו סיפור, שעל פיו הוא הטיח קללה ברוסית. הכחשת אמירתו של טרומפלדור היתה למיתוס חדש. אפילו אנשים שיצאו בעד האתוס של תל-חי סייגו את דבריהם באמירות כמו "בין אם באמת אמר את הדברים ובין אם לאו," אבל המחקר ההיסטורי הרציני קובע חד-משמעית שטרומפלדור אמר גם אמר, בשעות גסיסתו, למספר אנשים, את המשפט המיוחס לו (בעברית קצת עילגת, של עולה חדש, ששופצה בידי ברנר לפסוק המוכר). אגב, גם לפני האירוע, בהזדמנויות רבות, בכתב ובע"פ, גם במכתבים אישיים, הוא הביע את המסר הזה.

לצד הטלת הספק באשר לאמירת המשפט – עצם הדברים עוררו התנגדות. מה כל כך טוב למות? מה זה פולחן המוות הזה? להיפך, טוב לחיות בעד ארצנו.

ודאי שטוב לחיות למען ארצנו. אין ספק שטרומפלדור היה הראשון לומר זאת. אין שום פולחן מוות, גם לא כמיהה למוות ולא האדרת המוות בדבריו. מהו ה"טוב" שבמשפט הזה. טוב – לא במובן של "כיף" אלא של "ראוי". לא כיף למות בעד ארצנו, אלא שראוי לסכן את החיים למען תקומת העם והמולדת.

ומה שהיה ראוי לפני 104 שנים, כשטרומפלדור אמר את הדברים, ראוי גם היום, כאשר מדינת ישראל ממשיכה להילחם על קיומה, מול אוייב הפועל להכחדתה. בטבח השבעה באוקטובר נוכחנו שוב, שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם.

כל חייל קרבי המשרת בצה"ל, כל תומך לחימה החוצה את קווי האויוב – כל אלה יודעים שהם מסכנים את חייהם, והם עושים זאת ברצון ובלא פקפוק. שלוש מאות אלפי לוחמי המילואים, שרצו אל תוך התופת, רבים מהם מבלי שנקראו, ידעו היטב שהם מחרפים את נפשם, אך הם נכונים לכך. כן, צוואתו של יוסף טרומפלדור עדין פועמת בלבבות ועדין מניעה גם את דור נכדי הנכדים של טרומפלדור. וגם הם מבטאים את האמת של תל-חי; קודם כל במעשה אך גם באמירה. הם אמרו זאת והם כתבו זאת והם הנציחו את צוואת חייהם במכתבים שכתבו עם כניסתם לקרב, "למקרה ש..." לדאבון לבנו, מאות לוחמים נפלו, ומכתביהם ראו אור.

כתב סמ״ר שי ארוס ז״ל, שנפל בתקרית הנמ״ר בצפון רצועת עזה, למשפחתו ולחברתו: "...שמחתי לעשות את מה שאני עושה, להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד רציתי. משהו שתמיד היה חלק ממני מאז שהייתי קטן ועכשיו היתה לי ההזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי גם למדינה. אז שתדעו שכל זה לא היה לחינם והיה שווה את זה. ושכל עם ישראל ימשיך במסורת הזאת ולאהוב את המדינה כי אנשים לא נפלו פה סתם ויש אנשים שצריכים לשמור פה. אני יודע שזה יהיה קשה אבל אני רוצה שתמשיכו איך שאתם. תמשיכו בחיים, תתנו מעצמכם כמה שאתם רק יכולים, תהיו משפחה מאוחדת. ואדר, אהובה שלי, תמשיכי בשלך. זה יהיה קשה אבל אני באמת רוצה שתהיי מאושרת כמו עכשיו ותמשיכי הלאה. ...סבא, אני יודע שתמיד האמנת בי והיית מאוד גאה בי שנהייתי לוחם. אז תהיה גאה גם עכשיו כי לא נפלתי לחינם."

כתב לוחם השריון במילואים רס"ל יוסף גיטרץ, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה: "הייתי עושה אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב. עשיתי את הבחירה הזאת בעצמי והלכתי איתה עד הסוף. נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות. הייתי יכול לא ללכת לכאן ולהסתתר. אבל זה היה מנוגד למה שאני מאמין ומעריך ולמי שאני מחשיב את עצמי."

כתב לוחם גבעתי סמ"ר עדי לאון, שנפל בקרב בצפון הרצועה: "אני יוצא למלחמה בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות, הזקנים והנשים שהיו חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי."

כתבה סמ"ר עדי אודיה ברוך, לוחמת במילואים שנקראה למילואים בצו 8 ונהרגה מירי רקטה על שדרות: "אני רוצה שתחגגו את החיים ולא תתאבלו על מותי. שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב, ולא תיתנו לאף שניה מחייכם להתבזבז."

סמ"ר שחר פרידמן, לוחם בחטיבת הצנחנים, שהוקפץ מחופשת השחרור, ונפל בקרב בעזה, אמר בראיון לכתב וויינט רגע לפני הכניסה לרצועה: "כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו זה ללכת לקברים של החברים שאיבדנו. אבל קודם אנחנו רק רוצים לנקום את נקמתם. זה מה שאנחנו רוצים. אם ייתנו לנו לעשות את העבודה, ניתן פה שקט ל-50 שנה. אין פה אחד שאין לו חבר הרוג. המ"פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה 'אני מוכן למות.' ואני כמוהו. אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו."

כתב סמ"ר לביא ליפשיץ מסיירת גבעתי שנפל בקרב בצפון הרצועה: "אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלגה ג' אשר נמצאתי בה. זה דבר אשר אני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן. ...אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה – אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה, ולכן אני מבקש מכל הסובבים אותי – תעשו תמיד."

כתב רס"מ יוסי הרשקוביץ, מנהל בית ספר ולוחם במילואים שנפל בעזה: "אני רוצה לבקש בקשה אישית מכל אחד: לא להגיד לשון הרע על עם ישראל. שום דבר. אל תגידו מילה רעה. כלום! לא לחזור על מה שהיה לפני. אין שמאלני, אין ימני, אין חרדי. יש יהודים. החמאסניקים הנאצים לא עניין אותם במה בחרת ומה אתה חושב... זה חשבון הנפש שצריך כל הזמן לשים בראש שלנו. לא להגיד לשון הרע. להתגבר בזה... תבחרו בטוב, תעשו צדקה ותתפללו... תהיו חזקים. נתראה בקרוב בע"ה אחרי ניצחון גדול וישועה גדולה."

כתב רס"ל בן זוסמן, לוחם במחלקת סיור של גדוד הנדסה קרבית במילואים: "גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. היתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי, ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק... עוד נקודה חשובה מאוד מאוד: אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד יפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לנהל קמפיין או מאבק או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה או עסקה. אל תפרו את המילים שלי בבקשה. אני אגיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם."

כתב סרן יפתח יעבץ מיחידת מגלן, שנפל בהסתערות על מחבלים שחדרו לנחל עוז ב-7 באוקטובר: "עוד מעט נעמוד בשטחי הכינוס בתדריך אחרון לפני יציאה, בידיעה ברורה (לפחות לי) שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו... אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב. זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות. וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזאת, זאת לא גבורה עילאית, זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר." את הדברים הוא כתב ביולי האחרון, לפני מבצע "בית וגן" בג'נין.

כתב רס"ר אלקנה ויזל, לוחם מילואים שנפל בקרב בעזה: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו. קודם כל במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה יותר מוחץ. אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתערות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן חיים של אהבה, תקווה טוהר ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! ב'צוק איתן' כבר נפצעתי. היתה לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם."

הבאתי כאן דברים שכתבו עשרה לוחמות ולוחמים שנפלו בקרבות. דבריהם הנם עדות לדור – דור של מאות אלפי לוחמות ולוחמים, שיצאו להגן על המולדת, על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. אפשר לתמצת את דבריהם לארבע מילים, שנאמרו השבוע, לפני 103 שנים בתל-חי: "טוב למות בעד ארצנו." אלה דברים של אנשים אוהבי חיים, כפי שכתב אלקנה: "תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!" ומתוך אהבת החיים הזו, הם חירפו את נפשם במסירות נפש עילאית.

כתב יוסף חיים ברנר בהספדו לטרומפלדור וחבריו: "תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ...השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע: 'טוב למות בעד ארצנו'?

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו."

שנה מאוחר יותר נרצח ברנר במאורעות 1921.

טרומפלדור וחבריו נפלו בתל-חי בי"א באדר תר"פ, 1920, באחד הסבבים הראשונים במלחמה שאף פעם לא די לה, המלחמה על ארצנו. 29 שנים לאחר מכן, בי"א באדר תש"ט, לפני 75 שנים בדיוק, שחרר צה"ל את העיר אילת. כעבור חמש שנים נוספות, לפני שבעים שנה בדיוק, בי"א באדר ב' תשי"ד, נטבחו 12 ישראלים באוטובוס שהותקף בידי מחבלים במעלה עקרבים. בי"א באדר ב' שנה זו, לוחמים לוחמי צה"ל בעזה ובגבול לבנון. זו אותה המלחמה, מתר"פ ועד תשפ"ד, וסופה אינו נראה באופק. וככל שתמשך, אנו נחושים להילחם על ארצנו ולא נתן לחורשי רעתנו לממש את זממם.

במאמרו "עדות לדור", במאורעות תרצ"ו 1936 (שקטעים ממנו הבאתי לפני שבועות אחדים במאמרי "הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי"), כתב המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון: "דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ היתה לנו תל-חי, תלים חיים."

גם הדור של בנינו הלוחמים, רשאי לומר הן לברל והן לטרומפלדור וחבריו: לא ביישנוכם!

2. צרור הערות 20.3.24

* מחיר הדשדוש – התפקיד שארה"ב בהנהגת ביידן משחקת בשלבים הנוכחיים של המלחמה הוא שלילי. ביידן, בהשפעת הפלג ה"פרוגרסיבי" במפלגתו, פועל להקשות עלינו את מימוש המטרה, שהוא עצמו הביע בה תמיכה ברורה – מיטוט חמאס. אי אפשר למוטט את חמאס ללא פעולה ברפיח, וביידן, שיודע זאת, מפעיל על ישראל לחץ מאסיבי להימנע מהפעולה, תוך העברת מסרים מאיימים בדמות החלטה אנטי ישראלית במועה"ב ואפילו אמברגו על נשק ותחמושת או איסור על ישראל להשתמש בתחמושת אמריקאית ברפיח. המדיניות הזו של ארה"ב, בשעת מלחמה, מכעיסה ומאכזבת מאוד. אך עלינו לשאול את עצמנו מה חלקנו בהתפתחות הזאת.

ברמה של שנים אחורה, עלינו לתהות איך הגענו לכך שבשנה ה-76 לעצמאות ישראל, אין לישראל די תחמושת תוצרת עצמית למלחמה כזו? זה אחד המחדלים שראוי לחקור בוועדת החקירה. אך חלקנו הראשי בהידרדרות הזאת, הוא באופן שבו מתנהלת המלחמה. בראשית המלחמה, התנהל שיח ציבורי על אורך החבל שיש לנו מארה"ב והעולם. היו שדיברו על שבועיים, על שלושה שבועות, על חודש, לא יותר מחודשיים. המודעות הזאת היתה חייבת לדרבן אותנו למתקפה מהירה, במלוא העוצמה, בלי לעצור, עד הניצחון; עד מיטוט חמאס והחזרת החטופים. למרבה הצער, לא נהגנו כך. במקום להשתלט ביום הראשון למלחמה על ציר פילדלפי, עד עתה לא עשינו זאת. גם תחילת התמרון הקרקעי התעכבה יתר על המידה. התמרון בלחימה עצימה נמשך עד עסקת החטופים הראשונה. לאחר מכן הורדנו הילוך, ועוד הילוך, ועוד הילוך. שיחררנו את המילואים. הוצאנו חלק ניכר מהכוחות הסדירים. ואף שיש לנו הישגים טקטיים מרשימים מדי יום ביומו, איננו מתקדמים להכרעה אסטרטגית.

מה קרה לנו? איך מדינה, שבהיותה בת 19 גברה בשישה ימים על שלושה צבאות סדירים + תגבור עיראקי ושילשה את שטחה ובהיותה בת 25, כאשר הותקפה במפתיע בידי שני צבאות סדירים חזקים, מאומנים ומיומנים, הצליחה מתוך נחיתות לנצח בתוך 19 יום ולהגיע לפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר – אינה מסוגלת להכריע בחצי שנה ארגון טרור שאין לו חיל אוויר, שריון וארטילריה? איני מצפה להשוואה של 1 ל-1. אני מודע למשמעות של מלחמה נגד ארגון טרור וגרילה ולשוני בינה לבין מלחמה בצבא סדיר, ולכן איני חושב שאם ניצחנו שלושה צבאות בשישה ימים נחסל את חמאס בשש שעות. אבל חצי שנה?!

ובינתיים, כבר חצי שנה שעשרות יישובים בגבול לבנון מפונים, ללא תאריך יעד ואופק לחזרתם, תוך הרס פרנסתם ועסקיהם, וישראל אינה מסוגלת לפעול נגד חיזבאללה, ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב אנו מבססים רצועת ביטחון בתוך ישראל, במקום ההתיישבות, וכל זאת כי איננו יכולים להילחם בצפון כאשר אנו נלחמים בעזה... אבל אנחנו לא ממש נלחמים בעזה. ובמלחמת הדשדוש הזאת אנו עלולים להמשיך לדשדש שם עוד חודשים ארוכים. מחיר הדשדוש הזה הוא גם מדיני. ככל שהזמן נמרח ונוצרת בעייה הומניטרית בעזה (אמיתית או מדומה), והתקשורת העולמית מבליטה את הקורבניות של התוקפן ומגנה את המתגונן, והלחץ הערבי ושל הרחוב ה"פרוגרסיבי" משפיע על מקבלי ההחלטות, כך ישראל מבזבזת את האשראי שקיבלה בעקבות הטבח. וככל שאנו מדשדשים, גם האחדות שאפיינה אותנו כאשר המלחמה היתה בעוצמה רבה, מתמסמסת, והמחאות שאנו רואים ברחובות הן רק הקדימון למבוא. אנו עדיין במלחמה, אבל בעצימות כה נמוכה עד שאין תחושת מלחמה בציבור ואנו מידרדרים חזרה לשיח ה-6 באוקטובר, עוד לפני הפעולה ברפיח ובלבנון. וככל שאנחנו מדשדשים והמלחמה נמרחת ונמרחת, כך מתארך הסיוט של החטופים והסבל של משפחותיהם. אני משוכנע, שבדרך פעולה אחרת כבר היינו ממוטטים את חמאס ומחזירים את החטופים ואולי גם מטפלים בחיזבאללה. אבל אנו במלחמת דשדוש, ואלה התוצאות.

וכיוון שאנו מדשדשים, והוצאנו את כוחותינו מאזורים רבים, וטרם עיצבנו את היום שאחרי – היום-שאחרי כבר כאן בפועל, אבל אנו משאירים ואקום שחמאס תופס אותו. ואנו נאלצים לשלם בדם בבית החולים שיפא שכבר טיפלנו בו, כי חמאס שב והשתלט עליו. ההימנעות מעיצוב היום-שאחרי הוא מחדל מדיני חמור. נתניהו טיפס על העץ של התנגדות לשלטון אזרחי של רש"פ, אך אין לו אלטרנטיבה, ואנו מחמיצים את הישגי המלחמה. שלטון אזרחי של רש"פ, עם כל מגרעותיו, עדיף על האפשרויות האחרות, ותפקיד המנהיגות הוא לבחור במצב נתון את האופציה הטובה ביותר או במקרה שלנו – הרעה פחות. אך את הדשדוש הצבאי מלווה דשדוש מדיני. את הנעשה אין להשיב. הזמן שאבד כבר לא יחזור. קשה מאוד יהיה להניע מחדש את מכונת המלחמה במלוא עוצמתה. אך האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. ראש הממשלה מניף את דגל הניצחון המוחלט, שלא ברור בדיוק מה זה, אך במקום מלחמת הכרעה וניצחון הוא גורר אותנו למלחמת דשדוש ומסמוס. ולאלה שטוענים שנתניהו מורח בכוונה את הזמן, מטעמים פוליטיים – הם טועים. גם מבחינה פוליטית הוא רק מפסיד מהדשדוש הזה.

* מהדשדוש בשטח לדשדוש במו"מ – הסערה התורנית היא האגדה על כך שדרעי אמר ששחרור החטופים אינו פיקוח נפש ולכן הקבינט לא התכנס בשבת. ומכאן, "הוכחה" שלא איכפת לממשלה מהחטופים, אחרת למה לא התכנסו בשבת? או שהנה, כפייה דתית, מצד חרדי, שבעיניו שחרור החטופים הוא לא פיקוח נפש.

ולמה ברור שזו שטות? כי אילו הבעייה הייתה השבת, הקבינט היה נפגש בצאת השבת. או בראשון בבוקר. אנו מנהלים מו"מ קשה עם אוייב ברברי, שאינו רוצה לשחרר את החטופים, כי הוא רואה – אילו האחריות היתה על כתפיהם, גם הם לא היו נכנעים להן. הקמפיין לשחרור עכשיו, עם ההאשמות כלפי ממשלת ישראל שאינה עושה די לשחרר את החטופים, עם הסיפור כאילו הישיבה היתה חייבת להיות בשבת אחרת יהיה זה פיקוח נפש, רק מרחיק את הסיכוי לשחרר את החטופים. יש להפעיל לחץ על הממשלה, אבל בכיוון אחר לגמרי. הלחץ צריך להיות להגברת הלחימה וחזרה לתנופת הלחימה העצימה, כמו זו שהביאה לעסקת החטופים הקודמת. כאשר סינוואר חש שהחבל מתהדק סביב צווארו הוא הסכים לעסקה. מאז, הדשדוש בשטח מקרין על דשדוש המו"מ.

* איום בלי שיניים – ראש הממשלה, שר הביטחון, השר בני גנץ והרמטכ"ל מבהירים חזור והבהר שישראל תבצע את הפעולה ברפיח, אולם בשטח שום דבר לא מתקדם, שום דבר לא זז, צה"ל אינו נערך, אין טיפול בפינוי האוכלוסייה האזרחית מן העיר. זה לא רציני. אולי אין כוונה לבצע את הפעולה, אלא רק להפעיל לחץ על חמאס כדי שיתגמש במו"מ לשחרור החטופים? גם אם זו המטרה, היא לא תושג באמצעות דיבורים. איום אפקטיבי יהיה רק אם ישראל תיערך בכל הרצינות למימושו, מתוך כוונה אמיתית לבצעו אם חמאס יעמוד במריו ובדרישותיו האבסורדיות במו"מ. אם ישראל תיראה כנמר של נייר, לא תהיה כל תזוזה. לא יהיה ניצחון בלי למוטט את כוחות חמאס ברפיח.

* התמכרות לפינוי – ההתמכרות לשקט ולמיגון היא ליבת המחדל שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. במקום שהטבח יגמול אותנו, דומה שאנו מתדרדרים להתמכרות לסם מסוכן אף יותר – התמכרות לפינוי יישובים.

* די לדשדוש!

* אחריות – על דברים שברוח אין חלים חוקי החומר. למשל – אהבה. האם יש לי מאה אחוזי אהבת ילדים והיא מחולקת בין ילדיי כך שכל אחד מהם מקבל 33.33% אהבה? כמובן שלא. כל אחד מקבל 100% אהבה.

הוא הדין באחריות. אם מנהל מאציל סמכויות לסגנו, יש לסגן 100% אחריות על התחום שבאחריותו, אך אפילו מיליגרם של אחריות אינו נגרע מאחריות המנהל.

בתפקידי ניהול שמילאתי, ביזרתי סמכויות למנהלי המשנה וכל אחד מהם היה אחראי כלפיי במאה אחוז על המשימה שנטל. והיה לי ברור ש-100% מהאחריות על מה שהטלתי עליו נשאר אצלי. מי שאינו מבין זאת אינו מבין אחריות מהי. ומי שאינו מבין אחריות מהי – אינו כשיר למלא תפקידים שכרוכה בהם אחריות. ובוודאי לא בתפקיד שכרוכים בו 100% אחריות לקיומה, ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל.

* מי ימנה את הצמרת הבאה – הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה ובעלי תפקידים אחרים, נושאים באחריות למחדל, ויהיה עליהם לתת את הדין וללכת הביתה. אולם אסור להם לעשות כן בטרם האחראי הראשי, מר מחדל, יתפטר או יוחלף בבחירות. אסור שמי שאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהמיט עלינו את האסון הכבד ביותר בתולדות הציונות, ימנה את בכירי מערכת הביטחון הבאים.

* ההחלטה החשובה ביותר – מכל ההחלטות שקיבל נתניהו מתחילת המלחמה, החשובה והטובה ביותר היתה ביטול החלטתו של ראש הכנופייה למנוע מערביי ישראל את הכניסה להר הבית והדרת ראש הכנופייה מהדיונים בנושא. נתניהו ידע בדיוק מה כוונתו של ראש הכנופייה – להצית תבערה ולעורר את ערביי ישראל למהומות דמים. הרי זה מה שהוא מנסה לעשות מתחילת המלחמה. הוא מקווה שערביי ישראל יתנו לו את ההזדמנות לממש את האידיאולוגיה הכהניסטית ולממש את חלומו להיות המצביא של מלחמת חורמה נגד ערביי ישראל. נתניהו יודע שבן גביר וסינוואר שותפים, כל אחד מהצד שלו, לאותה מטרה, הוא מבין שהמטרה הזו מנוגדת לחלוטין לאינטרסים של מדינת ישראל בכלל ובפרט להשגת יעדי המלחמה, ולכן הוא סיכל את הניסיון.

כיוון שנתניהו קיבל את ההחלטה, הקרדיט עליה מגיע לו. אולם ספק רב אילו היה מקבל אותה החלטה אלמלא המחנה הממלכתי היה בממשלה. אלה שקוראים לגנץ לעזוב את הממשלה, עלולים לתת לראש הכנופייה את הכוח להסיט את המלחמה לכיוון ההרסני שלו.

* בהזדמנות חגיגית זו – כרזות בתל-אביב וברחבי הארץ: בדיוק באותו פורמט ובאותם הצבעים של המודעות על החטופים: תמונה + "מחזירים אותו הביתה עכשיו!" – אלא שבמקום תמונה של חטוף, תמונה של מחבל – עציר מנהלי, נער זוועות, החשוד בטרור. איזו גסות רוח! איזה זלזול ברגשותיהן של משפחות החטופים וברגשות הציבור. אם כבר רוצים לגזור גזירה שווה בין סוגיית החטופים לאותם עצירים, שיבקשו בהזדמנות חגיגית זו, כשמשחררים מחבלים בעסקה, שישחררו גם אותם (אגב, אם שחרור שלהם יכול לקדם את שחרור החטופים, למה לא?)

עם דבר אחד בכרזה אני מסכים. למטה, עם כוכבית, נכתב "מעצרים מנהליים רק לאויבים." עם זה אני מסכים. לכן אני בעד המעצרים המנהליים של אותם מחבלים.

* כלי הכרחי למלחמה בטרור – מעצרים מנהליים אינם דבר רצוי. שלילת חירותו של אדם ללא משפט, היא דבר רע. אבל במלחמה בטרור, אין מנוס מכך. מעצר מנהלי הוא רע הכרחי. גדול המתנגדים למעצרים מנהליים היה בגין. בכל שנותיו באופוזיציה הוא נלחם נגד המעצרים המנהליים ונגד כל חוקי החירום. הוא טען שאלה חוקים שירשנו מהקולוניאליזם הבריטי, והם אינם הולמים מדינה דמוקרטית. הוא הבטיח, שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל כאשר הוא עלה לשלטון, והאחריות היתה על כתפיו, והוא הבין את המורכבות של המלחמה בטרור, והוא הבין שלעיתים זו הדרך היחידה להתמודד עם פצצות מתקתקות, הוא לא ביטל את המעצרים המנהליים. במשך שנה ורבע, בין מאי 1980 לאוגוסט 1981, כיהן בגין, לצד תפקידו כראש הממשלה, גם כשר הביטחון. מעצר מנהלי מחייב את חתימת שר הביטחון. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, חתם בגין על מעצר מנהלי ל"רב" כהנא שר"י. בגין, שהיה מופת של דמוקרט וליברל, שלח את כהנא לכלא. מי שעומד היום בראש הליכוד הפך את יורשו של כהנא לשר בכיר וחבר קבינט. איזו הדרדרות מוסרית וערכית.

* מדקלמים ללא ביקורת –משרד הבריאות החמאסי, שבעולם וגם בארץ וב"הארץ" מדקלמים ללא ביקורת את מיספרי ההרוגים העזתים שהוא משחרר, ללא אבחנה בין מחבלים חמושים למגנים אנושיים, הוא האחראי על בתי החולים בעזה, המשמשים כמפקדות המרכזיות של חמאס, שם ישבו מפקדות הטבח ולשם נלקחו חלק מן החטופים. המשרד הוא חלק ממכונת הטרור ופירסומיו הם חלק ממכונת התעמולה.

* דיסידנטים – הדיקטטורה הפוטינית ברוסיה עמוקה ואכזרית. ואף על פי כן, יש ברוסיה התנגדות, יש ברוסיה מתנגדי משטר, יש מחאות והפגנות וחרף המעצרים ההמוניים, ביום הבחירות נעשתה מחאה ליד הקלפיות ורבים עלו במחאה לקברו של נבלני. זה קורה גם בדיקטטורות קשות אחרות, כדוגמת מחאת החיג'אב באיראן. אנשים מוכנים למות ומעזים לצאת לרחובות. נשים ונערות מוכנות למות ומפרות את קוד הלבוש.

רק לשלטון חמאס בעזה לא היתה שום אופוזיציה. איש לא צייץ נגד הטבח. התמיכה היא מקיר לקיר. ע"ע המוני ה"בלתי מעורבים" שהסתערו בעקבות כוחות נוחבה בשבעה באוקטובר, להוסיף עוד קיסם למדורה והיו חלק מן האונס והביזה. רק כעת, בזכות פעולת צה"ל וההרס הטוטלי ברצועה, יש סנוניות של מחאה קלושה.

* דמוקרטיה ברוסית – הופתעתי מתוצאות הבחירות ברוסיה. לא הייתי נותן לפוטין יותר מ-87%.

* כפויי טובה – רוסים, לכלכתם! איזה כפויי טובה אתם. זאת התודה שלכם לאבא פוטין על כל הטוב שהוא מרעיף עליכם? רק 88%?! קחו דוגמה מהסורים. הם יודעים להעריך. הם בחרו באסד ב-95.1%.

* בחירות חשאיות – אזרח רוסי מגיע לקלפי. הוא מקבל מעטפה סגורה ובתוכה הפתק שעליו לשלשל. "כמובן שאצביע עם הפתק הנכון שהכנסתם למעטפה. אבל תוכלו לפחות לספר לי למי הצבעתי?"

"נייט. אלו בחירות חשאיות."

* רצון הרוב – חיסולו של מתנגד המשטר הפוטיני נבלני בכלא, הוא צעד דמוקרטי לעילא ולעילא. למה? כי הוא מבטא את רצון העם. ראינו בבחירות שרוב עצום בעם הרוסי בחר בפוטין, ולכן, פוטין יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, כולל לרצוח יריבים, כי כל מה שהוא יעשה מבטא את רצון העם, והדמוקרטיה היא רצון העם. ומיהם שופטי בג"ץ, פקידים שאף אחד לא בחר, שיעיזו לעשות לו נו-נו-נו?

[אהוד: אתה צודק. "רצון העם" – בדיוק כמו בישראל. נתניהו – פוטין].

* ראש המועצה החדש – בשעה טובה, אורי קלנר נכנס היום רשמית לתפקידו – ראש המועצה האזורית גולן, אליו נבחר בבחירות המוניציפליות. לאירוע הכניסה לתפקיד הוזמנו הנהגות היישובים, הרבש"צים ומנהלי בתי הספר. נשאו דברים ראש המועצה היוצא חיים רוקח ואורי. האירוע התקיים בצל המלחמה וההיתכנות הגבוהה לכך שתתפתח מלחמה מלאה בגבול לבנון. אורי אמר שהמבחן אינו רק של הצבא, אלא גם של ההתיישבות. הוא דיבר על כך שהגולן יעשה כל מאמץ לא להתפנות. שיבח את חיים שהעביר את המסר הזה לממשלה ולצה"ל והודיע שידבק בו. פינוי יישובים הוא הצעד האחרון, רק במצב של אין ברירה. החוסן הוא השילוב של ביטחון, קהילה וחינוך. בדבריו, אורי הזכיר גם אותי ואת חלקי במאבק על הגולן. הוא חווה את המאבק כנער, והעלה על נס את רוח האחדות הגולנית באותם ימים, כמופת לימינו.

תודה לחיים רוקח על מסירותו ועל תרומתו בחמש השנים המאתגרות מאוד (קורונה, חמש מערכות בחירות, שנים ללא תקציב מדינה ובסוף מלחמה). לאורי קלנר – בהצלחה!

* טירוף ה-6 באוקטובר – בערב ראש חודש אדר ב', נערכה בכיכר החטופים בת"א תפילה המונית לשחרור החטופים. אולי גם בראשי חודשים קודמים, אך בראש חודש זה ראיתי סרטונים, למשל של ברכת כוהנים המונית. סרטונים מרגשים. יש לכך חשיבות רבה. זהו ביטוי של הזדהות עם ישראל, על כתותיו ופלגיו השונים, כל זרם בדרכו, עם החטופים ועם משפחותיהם. כל פעולה כזאת חשובה ומרגשת. אך, אויה. היתה זו תפילה בהפרדה, ר"ל. למה? כי היתה זו תפילה של יהודים דתיים אורתודוכסיים, וזו דרכם. זו לא דרכי, אך כמובן שאני מכבד את דרכם ובוודאי את זכותם לנהוג בדרכם.

מה יקרה אם תהיה תפילה כזו בכיכר החטופים גם בראש חודש ניסן? האם ניתן יהיה לקיים את המחווה הנאה הזאת? או שמא חולדאי ישלח את קלגסיו לפזר אותה? כי כך נכתב בהסכם הגועליציוני שלו עם מרצ: "העירייה לא תאפשר כפיה דתית, הדרה או הפרדה של נשים או ציבור כלשהו... במרחב הציבורי." התאריך הכתוב על ההסכם, כמדומני, אינו 6 באוקטובר. אבל הלב והראש שלהם עמוק עמוק ב-6 באוקטובר, כאילו לא קרה כאן דבר. הם מתגעגעים כנראה לפשע השנאה הדוסופובי בת"א ביום הכיפורים. חולדאי התחייב גם ל"החמרת האכיפה על דוכני הנחת תפילין מחוץ לבתי ספר, כולל מתן קנסות." גם את הנודניקים של חב"ד עם התפילין איני מחבב. אבל עוד יותר אני מתעב כפייה דוסופובית וניסיון למנוע מהם למלא את רצונם. האם במדינה היהודית הנחת תפילין היא עבירה? טירוף 6 באוקטובר ממשיך להכות בנו.

* חקיקת צ'ופר למגזר המשתמט – בשעת מלחמה אי אפשר לחלק פרסי ישראל (בעיקר אם אחד החתנים לא בא טוב ל"הגיברת"). כמובן שאי אפשר להפגין. לא כל שכן, לדבר אפילו על אפשרות של בחירות אחרי המלחמה. אבל שעת מלחמה היא בדיוק הזמן לחוק הרבנים המושחת, שמוציא את הסמכות לבחירת רבני ערים ושכונות מדי הרשויות המקומיות ומעביר אותה לשר הדתות, בהנחה שהוא תמיד יהיה איש ש"ס או המפלגות החרדיות. זהו חוק ג'ובים מובהק, של סידור עבודה לפרחי-רבנות חרדים, מנותקים מן הציבור, על חשבון הציבור, רובם המוחלט לא שירתו בצה"ל. החוק הזה היה חלק מן המהפכה המשטרית. והנה, בשעת מלחמה, זה מה שמעניין את הממשלה; עוד חוק מפלג, משחית. שעה שהחברה הישראלית על סף רתיחה בשל ההשתמטות החרדית שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת – במקום להתמודד עם הבעייה, הממשלה מקדמת חוק צ'ופר למגזר המשתמט. הדיון בחוק הוא הפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני עם המחנה הממלכתי, שעל פיו בזמן המלחמה לא יחוקקו חוקים שאינם שייכים למאמץ המלחמתי ללא הסכמת המחנה הממלכתי. המחנה הממלכתי והימין הממלכתי הטילו וטו, והנוכל, שחתימה על הסכם איתו שוות ערך לחתימה על הסכם עם אש"ף, מצפצף על גם ההסכם הזה. ממשלת רקב מושחתת. ממשלת פלגנות רעילה. ממשלת שרלטנים חסרת אחריות לאומית מינימלית. ממשלת המחדל ממשיכה לפגוע בעם ישראל ובמדינת ישראל.

– תוספת בעקבות הקפאת החקיקה – החלטת הקואליציה להקפיא את הדיון בחוק חשובה וטובה, אולם עצם הניסיון הנואל להעביר אותו מעידה שהם לא ויתרו על חוקי המהפכה המשטרית, וינסו למצוא כל סדק להעביר אותם. אנו חייבים לעמוד על המשמר.

* התמרון המתוחכם של השר קיש – שר החינוך יואב קיש (קיצור של אסטרא בלגינא קיש קיש קריא?) בצעד ביריוני שרלטני, ביטל את חלוקת פרסי ישראל על מצוינות מדעית, אקדמית, רוחנית ותרבותית, כיוון שאחד החתנים נתפס בעיני "המשפחה" מתנגד משטר, תוך היתלות שווא במלחמה כתואנה להחלטה. התגובה הציבורית להחלטה הפתיעה אותו. הוא חשב שברגע שיתרץ את הצעד במלחמה, הציבור יאמר אמן. וכעת הוא שלף שפן מהכובע, כדי לנטרל את הביקורת. שבוע אחרי דבריו החמורים של הרב יצחק יוסף, שבהם הסית לירידה המונית מהארץ אם המשתמטים החרדים יגויסו, הדליף קיש (בעצמו או דרך מקורבים) לעמית סגל, שאחד מחתני הפרס הוא הרב יוסף. זהו תמרון מתוחכם. מצד אחד, אולי הסלידה מיצחק יוסף תגרום למוחים נגד ביטול הפרסים להפסיק את מאבקם כדי שלא לקדם את הפרס ליוסף. הנה, הוא מקווה שיאמרו, יש צדק בדבריו. מה, בזמן מלחמה קשה יינתן פרס ישראל למי שמטיף להשתמטות ולירידה?! ואם הם ימשיכו להתנגד לביטול הפרסים, אך ייצאו נגד הפרס ליוסף, הוא יטען כנגדם שהם צבועים – מצד אחד תוקפים אותו על ההתנגדות לפרס לוולדמן בשל פעילותו הפוליטית, בעוד הם עצמם מתנגדים להענקת פרס למי שהם מתנגדים לו.

לדעתי, עם כל הסלידה מיצחק יוסף, מדבריו החמורים ומכך שאמר אותם בעודו מכהן במשרה ציבורית בכירה – אין זה פרס על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית, אלא פרס על הצטיינות בספרות תורנית, על ספרו "ילקוט יוסף". איני מכיר את הספר ואת תרומתו לספרות התורנית, אך חזקה על ועדת הפרס שאם היא בחרה בו, כנראה שיש בכך צדק. בדיוק כפי שאני סומך על שיקול דעתן של הוועדות המקצועיות, הבוחרות את כלות וחתני הפרס בתחום מדעי הטבע, שלרוב אני נחשף לראשונה לשמם עם בחירתם לפרס. את הפרסים יש להעניק. כן, גם ליצחק יוסף. עם זאת, יש דרך למחות. לדוגמה, כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זכה בפרס ישראל ב-1993, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אמר שיחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות בצה"ל. הוא לא קרא לשלול מליבוביץ' את הפרס ולא מתח ביקורת על הוועדה, אלא פשוט הודיע שהוא יחרים. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.

* שיעור בדמגוגיה – ציוץ ויראלי של מר כ. (איני יודע מיהו): "פרס ישראל לאדם שקורא לחסידיו לעזוב את הארץ במקרה שיגייסו אותם כן, פרס ישראל לאדם שתורם במשך עשרות שנים מיליונים מכיסו לרווחת הציבור הישראלי בכללותו ושכל את בתו ב-7.10, אך בחיים לא יעזוב את המדינה כי היא בבת עיניו, לא. קלאסיק ישראל 2024. טפי על כל המעורבים בדבר מחריבי המדינה."

זה ממש שיעור בדמגוגיה. מצג שווא כאילו הממשלה/שר החינוך/הימין קיבלו המלצות לשני פרסי ישראל, אחד לאיל וולדמן ואחד ליצחק יוסף. הפרס לוולדמן נפסל והפרס ליצחק יוסף התקבל. זהו שקר. כל הפרסים בוטלו (אכן, בשל הפרס לוולדמן), כלומר גם של יוסף. בתקווה שבג"ץ יבטל את ההחלטה, שני הפרסים יוענקו, כלומר גם של וולדמן.

* פרס ישראל לצוות קלמנזון – בשמחת תורה, שמע אלחנן קלמנזון מהיישוב עתינאל על מתקפת הטרור בנגב המערבי. הוא נטל את הנשק שלו, שנמצא ברשותו בתוקף היותו לוחם בכיתת הכוננות, גייס את אחיו מנחם ואת אחיינו איתיאל, והם מיהרו לקיבוץ בארי. במשך 16 שעות, בלי לנוח לרגע ובלי להכניס מאכל כלשהו לפיהם, הם נכנסו שוב ושוב אל תוך התופת, חילצו תחת אש כמאה מתושבי הקיבוץ והצילו את חייהם. לאחר 16 שעות, נהרג אלחנן מירי המחבלים. את צו 8 שקיבל מיחידתו הוא לא הספיק לראות. הוא גייס את עצמו בצו 8 של מצפונו.מעבר לעצם הגבורה העילאית של בני משפחת קלמנזון, יש כאן סמל של כל ישראל ערבין זה בזה. אלחנן הוא מתנחל דתי שיצא בעיצומם של שבת וחג לקיבוץ חילוני כדי להציל את חבריו. זאת, לאחר שנה ארורה של קרע נורא בעם.

לפני שלושה חודשים פירסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון", שבו קראתי לכונן מחדש את הברית הציונית, בין ההתיישבות העובדת וההתיישבות הדתית; ברית של ציונות אקטיביסטית מגשימה, בין בעלי הברית הטבעיים, שכל אחד מהם בחר בעשרות השנים האחרונות בעלי ברית מסוג אחר. שמחתי מאוד למשמע הידיעה על הענקת פרס ישראל על גילוי גבורה אזרחית למנחם ואיתיאל קלמנזון (על פי תקנון הפרס, אי אפשר להעניק את הפרס לאדם שהלך לעולמו, אלא אם ההמלצה הוגשה עוד בחייו, ולכן הוא לא יוענק גם לאלחנן).

אני מקווה שאת הפרס הם יקבלו בצורה המכובדת ביותר, כלומר במסגרת הטקס הממלכתי המסורתי של פרס ישראל על מצוינות בתחומי המדע והתרבות. כאשר הודיע שר החינוך לפני חודשים אחדים על תוספת פרסים בנושאי הגבורה והתקומה בהקשר של המלחמה, הדברים התקבלו באהדה בכל שדרות הציבור. אני הצעתי להעניק את הפרס לחיים ילין, ואני מקווה שהוא אכן יקבלו. הפרסים הללו לא נועדו להיות במקום הפרסים המסורתיים, אלא בנוסף אליהם. רק כאשר נודע לשר ש"מתנגד משטר" זכה בפרס, אף שהוא ראוי לו על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, הוא החליט לבטל את פרסי ישראל. אני מקווה ומאמין שבג"ץ יפסול את ההחלטה השערורייתית.

* תל- חי אז והיום – אתמול היה יום סגריר, ותלמידי "אדם ואדמה", שבחלקו הראשון של היום עובדים בחקלאות, לא הלכו לעבודה והפנימיה ארגנה להם פעילות חלופית. גם אני לא יצאתי אמש לשטח בשל הגשם. ומנהל בית הספר ביקש ממני לקיים שיחה עם כל תלמידי הפנימיה בנושא: תל-חי אז – והיום. השיחה התמקדה בפסוק "טוב למות בעד ארצנו." מה משמעות ה"טוב" בפסוק הזה. האם זה קידוש המוות? האם יש סתירה בין "טוב למות בעד ארצנו" ל"טוב לחיות בעד ארצנו"? ואולי להיפך – הנכונות להקריב את החיים למען דבר גדול ממך כפרט, דווקא מקדשת את החיים? קראנו מכתבים שכתבו לוחמים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" טרם מותם, שביטאו גם הם מסר דומה; נכונות ללא סייג להקרבה למען הגנה על המולדת ועל אזרחי ישראל, לצד אהבת החיים ותשוקה ליפי החיים וקריאה למשפחה להמשיך לחיות את החיים במלואם ולא לשקוע באבל. סיימנו בקריאת טקסטים של יוסף חיים ברנר ושל ברל כצנלסון העוסקים בתל-חי ומורשתה. כל מפגש שלי, הן בשדה והן בכיתה, עם תלמידי "אדם ואדמה", גורם לי להתרוממות רוח ולאמונה ותקווה שיש עתיד לעם הזה, שיש לו נוער מופלא כל כך.

* סרן דניאל פרץ – יום הדיונים הראשון בכנס הוועד הפועל הציוני, שנערך לפני שבועות אחדים בירושלים, הסתיים בהרצאה מרגשת מאוד ומעוררת השראה של הרב דורון פרץ, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ומזכ"ל תנועת המזרחי העולמית, שבנו החייל, סגן דניאל פרץ נפל בשבי בקרב בבסיס נחל עוז. בן נוסף שלו, סרן יונתן פרץ, נפצע באותו יום מר ונמהר. השבוע התבשרנו שדניאל פרץ נפל בקרב ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה בידי חמאס. הוא הועלה לאחר מותו לדרגת סרן. בשורה עצובה וכואבת. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: חימשים – יוכבד גולד בת המאה, מוותיקות קיבוץ סעד, פונתה ב-7 באוקטובר וחזרה לפני שבועות אחדים לביתה. בכתבה בערוץ 12, נראו בני הנינים שלה שקיבלו את פניה בביתה.

בני נינים, נאמר בכתבה, אך יש לכך מילה מיוחדת בעברית – חימֵשים. ביחיד – חימש וביחידה – חִימֵשָׁה. המילה חימש לבן נין היא חידוש של ביאליק. ההצעה נבעה מכך שבתנ"ך נכדים נקראים שילשים ונינים – ריבעים (אם כי יש גרסה שעל פיה השילשים הם נינים והריבעים הם בני נינים, אך על כך בהזדמנות אחרת).

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ארנה גולן

בנימין כהן, ששירו "עורי אדמה"

 משנות ה-30 הפך להמנון קיבוץ מסדה

בנימין כהן, ששירו "עורי אדמה" משנות ה-30 הפך להמנון קיבוץ מסדה אך הוא נפטר סמוך לכך, עודדה הבת שלו, חיתה איתנו הילדים הראשונים של הקיבוץ ובאמונה החלוצית העזה של הימים ההם. ואולי גם של היום.

לזיכרה של עודדה ליברמן (כהן)

במלאת שנתיים לפטירתה

א.

למשפחה בקיבוץ היתה למרות הכול השפעה רבת חשיבות. חיינו המשותפים כילדים בקיבוץ מסדה הפכו אותנו למשפחת אחים. אלא שככל אחים, לכל אחד היו לא רק תכונות אופי ועולם פנימי משלו אלא היתה לו גם משפחה בעלת אופי המיוחד לה. ולכן, למרות שנהוג לחשוב שלמשפחה לא היתה חשיבות רבה בחינוך המשותף ובלינה המשותפת, ושאפילו שעות הבילוי המעטות עם הורינו בשעות אחר הצהריים לא היו משמעותיות, הרי שבפועל למבנה המשפחה האישית של כל ילד היתה חשיבות מכרעת. זו אף גברה במשך השנים, עם התמורות במבנה החברתי והכלכלי. משמעותיים  ביותר היו, כמובן, יחסי האב והאם בינם לבין עצמם או יחסם לילדיהם שהגיעו לחדרם בשעות אחר הצהריים. אפילו מידת התמסרותו של אחד ההורים או שניהם לעבודת הכפיים או לענייני הכלל הקיבוצי או המפלגתי השפיעה במידה רבה.

 ואכן, ההיסטוריה המשפחתית של עודדה לא היתה פשוטה ואף היתה יוצאת דופן בזמנה, כיוון שאביה, בנימין כהן, נפטר בעודה בת שש בלבד. יותר מזה, היא היתה היתומה היחידה בתוכנו, ונקלעה למצב כאוב ולא מוכר בקיבוץ.  ואילו אנחנו, הילדים הראשונים ולהורים צעירים מאוד, לא בדיוק הבנו את משמעות  מצבה, שהרי אביה נפטר מסרטן בהיותו בן 29 שנים בלבד! הוא גם היה חבר הקיבוץ הראשון שנפטר, ועוד סמוך להתיישבות קבוצת מסדה בעמק הירדן בשנת 1937, ועודדה  ואימה, אלקה, שהיתה ידועה כמטפלת מומחית וטובה בתינוקות, שקעו באבל כבד.

ליתמותה המוקדמת היתה, ללא ספק השפעה מכרעת שהתגלתה, לדעתי, במשך השנים  בעוצמת אישיותה, בנדיבותה האנושית וביכולת יוצאת הדופן להתמודד עם קשיים, כשם שהתמודדה עם מחלתה האנושה בלא תלונה ובשקט עוצמתי.

פיצוי רב ערך היה לה כאשר אימהּ בנתה לאחר שנים לא מעטות משפחה חדשה, אמנם, אימה אלקה, שכאמור היתה ידועה באישיותה החזקה ובהצטיינותה בטיפול בילדים, התמודדה בעוז נפש עם מצב האלמנות, שהיה לחלוטין נדיר בתקופה ההיא. שהרי אותה שעה כולם היו צעירים ופורחים בעבודה ובחברה ומלאי אידאלים של בניית הארץ, ומוות לא השתלב בסדר יומם. אי לכך הם נטו להתמודד עם תופעה מכאיבה זו על ידי דחיקתה לשולי החיים. אלקה, שהיתה במשך  שנים  נתונה באבל כבד, לא נתנה לעצמה הנחות. היא מילאה בשלמות את כל משימותיה כחברת קיבוץ ותמיד נראתה לי, מנקודת מבטי כילדה, כאישה מרשימה ומעוררת כבוד. ואכן, כך נהגו בה כולם.

שש שנים ויותר לאחר מכן נישאה אלקה לשרגא, חבר מסדה אף הוא, שגם הוא בלט באישיותו.  נולדה להם בת והם קראו לה רבקה, ובפי כולם רבקה'לה. להולדתה היתה משמעות רבה בחייה של עודדה, שכן היא חשה שהנה יש לה משפחה כמו לכולם, לא כל שכן  ששרגא התגלה כאב טוב ומסור גם לבתו וגם לעודדה וכסבא מצויין. אישיותו המיוחדת התגלתה גם בכך שבשעתו הוא התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, במסגרת הבריגדה היהודית, נטל חלק גם בכל משימות ההצלה, וכשחזר הביתה הוסיף להצטיין בתכנון הבנייה בקיבוץ ובביצועה.

בשנת 1965, בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון ליישב את הנגב, עברו הוא ואלקה, עם רבקה'לה, מתוך תחושה חלוצית – לבאר שבע, על מנת להפריח את הנגב. כל אלה עמדו ברקע חייה של עודדה, וחישלו את אישיותה. עודדה העדיפה להישאר במסדה שהרי השירות הקרבי היה קרוב.

 עם זאת, מקום חשוב מילא בילדותה, ולא פחות מזה בילדותנו שלנו, השיר שאביה רב הכישרונות הספרותיים והאמנותיים הספיק לכתוב כביטוי לתפיסתו החלוצית, הוא השיר "עורי אדמה!" – והשיר הפך להמנון הקיבוץ. אכן, מחברו לא זכה לשמוע אותו. אולם השיר הושר לא רק במסדה, אלא  הלך והפך לשיר מקהלות ברחבי הארץ ובקיבוצים רבים, ובכל שבת חגיגית או אירוע חשוב, ובוודאי בכל חג, השמיעה המקהלה במסדה ברוב רגש ותעצומות נפש את השיר הדרמטי שביטא את הרגשתם טוב כל כך.

ואיך קרה הדבר?

את השיר הזה שכתב אבא שלה, בנימין כהן, סמוך להתיישבות במסדה בשנת 1937, שעה  שייתכן שכבר היה חולה במחלתו האנושה בלא שהיה מודע לכך. ואותו הלחין לאחר שנים מיספר המלחין החיפאי משה ביק, שהיה לו קשר משפחתי עם חברים במסדה, כולנו ידענו שהוא זה שחיבר את מילות השיר, אבל כילדים לא בדיוק הבנו מה עודדה, שהאזינה  למקהלה יחד עם אימא שלה בחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה שנים רבות בצריף צפוף, מה היא ואימה חשות באותה שעה.

אבל תמיד, כשהמקהלה שרה בכל עוצמת הקול והפאתוס את השיר, היה אבא לוחש לי (כי אימא השתתפה במקהלה בקול הסופרן העז שלה):  "ארנה, תראי את עודדה ואת אימא שלה כמה הן עצובות. תתייחסי אליה יפה תמיד!"

כך היה שב ואומר לי כשהיינו עוברים על יד החדר של אימה אלקה, והיה שם חשוך ועצוב. מותו בגיל כה צעיר של בנימין היה כהלם לחברי הקיבוץ, ולנו, הילדים הקטנים שלא הורשינו ללכת ללווייה, היה אירוע בלתי מובן ומפחיד. אבל עודדה עצמה נהגה כמו אימא שלה. לא ביקשה הנחות כלשהן והיתה אחת מאיתנו בכל המשימות.

ואכן, שירו רב המשמעות  של אביה שימר את זיכרו במשך שנים, ועודדה נהגה תמיד באיפוק, גם כששרו את השיר, ולא העירה דבר על הקשר של השיר אליה. היא היתה עצמאית  ושותפה לנו בכול. במיוחד טיפחה קשרי חברות עם אריאלה בת כיתתה, בעוד חברת האחים שהיינו מחזקת את כולנו כיחידה אחת.

לאחר השירות הצבאי ושנים אחדות לאחר שעזבה את מסדה, בנתה עודדה משפחה יפה  עם אבנר, בן מגדיאל (היום הוד השרון), אף הוא אדם ערכי וחבר מצויין, והם גידלו שתי בנות מצטיינות, מיכל ויעל, האחת  בתחום האמנות והשנייה בתחום הכלכלי.

היא עצמה מילאה תפקיד רב ערך ואחריות באוניברסיטת תל אביב, ואני תמיד אמרתי: אכן, השיר של אביה והמסורת הערכית של  משפחתה עומדים ברקע חייה.

 ומה היה השיר?

ב.

על השיר "עורי אדמה" ומחברו בנימין כהן, ואנחנו

וכך כתוב על אביה באתר זמרשת:

"בנימין כהן נולד ב-1912 בעיר בלצי שבבסרביה (היום מולדובה) ונפטר בשנת 1941 בקבוצת מסדה שבעמק הירדן. הוא למד בבית ספר עברי ובגימנסיה עברית בעירו, והיה בין הראשונים להצטרף לשורותיה של תנועת 'גורדוניה', תנועה ציונית-חלוצית. כבר אז נדלק בו הניצוץ שהביאו לדרך של עלייה והתיישבות. בן 20 עלה לארץ והיה בין מייסדיה של קבוצת מסדה, שלאחר תקופת הכשרה ב'גבעת בוסל' שבחדרה עלו להתיישבות בעמק הירדן במסגרת 'חומה ומגדל' בשנת 1937." וכאן נזכיר, שהם דחו הצעה להתיישב במקום שבו נמצא היום קיבוץ שפיים כי הוא אינו סמוך לגבול ואינו מכסה את שטח ההתיישבות היהודית הרצוייה, לא כל שכן שאינו מצידו המזרחי של הירדן כמו מסדה.

וכך ממשיכים באתר זמר רשת:  "היתה בו מזיגה מופלאה של כישרונות בתחומי הכתיבה והאמנות הפלסטית, אך את ייעודו ראה בעבודת כפיים ובייחוד בעבודת האדמה. התלהבותו והתפעמותו מהגשמת חזונו מצאו את ביטויים בערימת מכתבים שהשאיר, ובייחוד בשירו הנודע 'עורי אדמה', שהולחן על ידי המלחין משה ביק, והשיר הפך להמנון הקיבוץ והושר על ידי קהילות רבות בארץ ובחו"ל.

"גם בשם עודדה, שנתן לבתו, מצא ביטוי לסערת רגשותיו עם הגשמת חזונו. בעזרתו קיווה לעודד את חבריו, שנתקלו עם הקמת הקיבוץ בשממה שמסביב ובקשיים רבים. הוא נפטר, כאמור, צעיר בן 29 ממחלת הסרטן והותיר אישה, ובת יחידה."

בנימין כהן. ויקיפדיה.

והרי מילות השיר "עורי אדמה":

עורי אדמה התעוררי

לא עוד תהיי שדופת שמש,

צמאת מים,

לא עוד יעטפוך עישבי פרא

מוכי שרב

חלפה שממת דורות

עם בוא הכובשים הצעירים

מעתה רווייה תהיי

מים רבים ירוו צימאונך

שדות בר מוריקים, מרהיבי עין

יתנו תקווה בלבב אנוש

עורי אדמה התעוררי

וקבלי פני בנייך הצעירים!

 על תולדות השיר ומשמעותו כותב טוביה נאור, הבן הבכור של מסדה וממייסדי קיבוץ יוטבתה, וחוקר ומרצה על שירי ארץ ישראל:

"השיר 'עורי אדמה' נכתב על ידי בנימין כהן בשנות השלושים המאוחרות, בהיותו חולה במחלה קשה שבעקבותיה נפטר. לאחר מותו נמסר השיר למלחין ומנצח המקהלות החיפאי משה ביק, עם בקשה שילחין אותו. משה ביק אכן כתב יצירה למקהלה בארבעה קולות על פי השיר, שנקרא גם 'עורי אדמה התעוררי'.

"השיר מבטא את רוח התקופה ההיא, שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, חבורות של צעירות וצעירים בוגרי תנועות הנוער החלוציות עזבו את ביתם בעיירות של מזרח אירופה ועלו לארץ בעקבות החזון הציוני: לשוב להיות עם החי במולדתו, לגאול את האדמה משממתה ולחיות חיי יצירה ועמל כפיים. לשם כך הכשירו את עצמם בחוות חקלאיות בארצות מוצאם, לעבודת האדמה ולחיי שיתוף. הקשר בין החלוץ לבין אדמתו הוא קשר הדדי של אם וילדיה. הארץ, שרוב שיטחה היה בלתי מיושב, נחשבה לעזובה ושוממה, והנוער החלוצי מקדיש את חייו ליישובה  ולפיתוחה. ומהאדמה מצופה להתעורר משנתה הארוכה ולהיענות לבניה השבים אל חיקה.

"הלחן, המוסיקה, נכתבה ברוח המהפכה הציונית-סוציאליסטית והיא דרמטית ושופעת אנרגיה. הסגנון המוזיקלי היה 'מיושן' כבר לתקופתו, כי המלחינים של אז בארץ ניסו להתחבר לסגנון המודרני של אותה עת ובד בבד לשלב בתוכו יסודות אתניים-מזרחיים שהיו קיימים באיזור. אבל משה ביק נצמד להרמוניה אירופאית מסורתית ולמוטיבים רוסיים המוכרים לו מנעוריו ואשר היו קרובים לאוזניהם ולליבם של העולים הצעירים החדשים ממזרח אירופה. אין פלא שהיצירה כבשה מקום נכבד ברפרטואר המקהלתי בארץ וגם בקהילות בגולה, במיוחד  באמריקה.

"כיום, היצירה 'עורי אדמה' כמעט אינה מושמעת, למעט במפגשים רטרוספקטיביים. ומאחר שהיא לא נכתבה כשיר שניתן לשיר אותו בשירת הרבים, בציבור – וכיצירה מוסיקלית בפני עצמה אינה מאתגרת מבצעים בני זמננו, כמעט ואין שומעים אותה."

ואני אוסיף: וחבל... כי השיר הוא בבחינת מורשת רבת ערך. הוא טומן בחובו את הערכים הציוניים הטהורים של תקופת ההתיישבות החלוצית שהינחו את הורינו; ולגבינו, בני מסדה הראשונים, מסביר  את הרקע האידאי לגידולנו.

ואשר לעודדה, אף שלא הרבתה לדבר על אביה שאך מעט מאישיותו הכירה, הרי שם נמצאים שורשיה ועוצמת אישיותה. יהי זיכרה ברוך!

ארנה גולן

* * *

רוֹן גֵּרָא

יַד קְסוּמָה

עִתִּים  מִסְתַּעֵר הַבֶּכִי

כְּשֶׁלַּדְּבָרִים כֻּלָּם טַעַם

שַׁבְרִירִי כָּל כָּךְ.

וְהָעֵדֶר אֵינוֹ זוֹרֵם אִתִּי.

וְהַשָּׁעָה הִיא בַּתְאַלְמָוֶת.

מֵקִים לִי חוֹמָה בְּצוּרָה

שֶׁתַּחֲצֹץ בֵּינִי לְבֵינָם.

צַעַד אֶחָד קָטָן בִּלְבַד

שֶׁיַּחְצֹץ לָעַד.

מַבִּיט בְּעֶדְרֵי כּוֹכָבִים

וּמַמְתִּין  לְיַד קְסוּמָה נֶעֱלָמָה

שֶׁתַּעֲטֹף אֶת נַפְשִׁי בְּאַדְוַת

חֶסֶד

וְשֶׁהָרוּחַ תִּשָּׁאֵר עִמִּי.

אָדָם כָּאִי

לג'ון דאן

אָדָם כְּאִי קָטָן

נָתוּן לְגוֹרָלוֹ

בְּמַאֲבָקוֹ הַיּוֹם יוֹמִי

עַד שֶׁיִּשְׁקַע.

יוֹתִיר אַחֲרָיו מֵאָחוֹר:

אֶת גִּזְעוֹ הָרֵיחָנִי וְהֶחָזָק

אֶת רֵיחוֹ כַּנֵּרְדְּ הֶעָתִיק

אֶת רֵיחַ תַּפּוּחֵי הָעֵץ

וְהֶבֶל הֶחָלָב שֶׁעָלָה

בִּנְחִירָיו

אֲנָשִׁים שֶׁטַּעַם מִפִּרְיָם.

דַּפִּים בַּמְּגֵרָה.

שָׁנִים שֶׁל מְרוֹרִים

וְאֶת הַתִּקְוָה.

רון גרא

* * *

עדינה בר-אל

שלי – לרכוש חוויות במקום חפצים או:

פינה רגועה להתבוננות ולמפגשים

שלי פולי זוסמנובסקי מתגוררת במושב כפר אחים והקימה שם "בית לקיימוּת" עם גינה, בה היא מקרבת ילדים ומבוגרים אל הפשטות ואל הטבע. היא מעודדת יצירתיות בשימוש חוזר בחפצים, ובכך תורמת לחיסכון וגם לשמירה על איכות החיים. היא מקימה קהילות נשים אשר אינטרסים חברתיים -עסקיים משותפים להן, כי "כאשר נשים נפגשות, דברים מדהימים קורים."

"בבסיס קהילה ניצב המשולש המהותי אדם-חברה-מקום. משולש זה [...] בא לשפר את איכות החיים של הפרט ושל הקהילה ולקדם אינטרסים משותפים. [...] פעילויות התרבות והפנאי הן נדבך חשוב ביצירת קהילה והלב הפועם שלה." כך פותחת מיכל כהן סדיקלר את ספרה החדש  "תרבות הפנאי בפיתוח קהילה."

נראה שאישה צעירה בת שלושים, שלי פולי זוסמנובסקי, מיישמת את הדברים הנ"ל. במושב כפר אחים, אליו הגיעה לפני שנה בלבד, היא הקימה מקום נאה של מפגשים ופעילויות גם לנשים וגם למשפחות. היא ובן זוגה בן, אגרונום במקצועו, הגיעו אל בית רחב ידיים, סביבו היו נטועים עצים. השניים החלו לממש את תחביב הגידול הביתי ולעצב גינת ירק בחצר הגדולה. בגינה ניתן להתחבר לטבע, לעקוב אחרי תהליכי צמיחה של המינים השונים, לזהותם, לטעום פירות וירקות, ואחר כך ליהנות בחצר מפעילויות או משיחת רעים.

להפחית כריתת עצים

כל החפצים בביתם לא ניקנו, אלא לוקטו ממקורות שונים. שלי מעודדת צריכה ושימוש במשאבים קיימים, בדברים שסיימו את תפקידם עבור אנשים אחרים. "אנחנו אוהבים לזהות פוטנציאל של חפצים ולשמש אותם." אומרת שלי. והיא מראה לי מה הם עשו מארון עץ מלא, שמצאו ברחוב ופירקו: מן הדלתות, המדפים והמגרות של הארון הם יצרו שני שולחנות, מדף לבר ושולחן כתיבה. "יש בזה גם ייחודיות, אופי ואישיות." היא אומרת "זה גם חסכוני וגם טוב לסביבה. כי כל רהיט-עץ שנוצר אי פעם הוא מעץ שהשקיעו בגידולו שנים רבות, ובסופו של דבר הוא נכרת. ומלבד זה, " היא מוסיפה, "יש הנאה בהסתכלות על הרהיט המשוחזר ולדעת את גלגולי ההיסטוריה שלו."

מקימה קהילות בעיר

שלי התחילה את הפעילות החברתית שלה כבר בעיר קריית גת, בה נולדה וגדלה. לאחר לימודי התיכון היא היתה במשך שנה במכינה למנהיגות. בצבא היא היתה מפקדת גדנ"ע בג'וערה בצפון.

"קיבלתי חניכים מכל סוג מכל הארץ וגם מהעולם. חלקם נפלטו ממסגרות שונות והיו זקוקים לתשומת לב מיוחדת. זו היתה עבורי חוויה מדהימה," היא אומרת, "שנתנה לי תמונה מאוד רחבה על החברה הישראלית. זו היתה עבורי שליחות והזדמנות להתפתח."

אחרי השירות הצבאי היא שבה להתגורר בקריית גת, אבל חשה שמשהו חסר לה. "בתקופה הזו כל החברים שלי היו בטיול הגדול או בלימודי תואר ומגורים בערי סטודנטים, ואני חיפשתי להכיר עוד אנשים ולהרגיש שייכות למקום." וכבר אז התבטאה היוזמה שלה. "הקמתי יחד עם כמה חברות קהילת נשים. היו בה נשים מהעיר ומהסביבה. המטרה היתה לבסס מרחב של שייכות יחד עם היכרות מעמיקה בינינו. רציתי ליצור קהילה שקשורה למקום וגם יש לה אינטרסים משותפים סביב עיקרון הקיימות, כמו: פיתוח של עסקים מקומיים תוך שמירה על הסביבה, וחיבורים חברתיים כדי להעצים את הקהילה. הדגש היה על נשים, כי בעצם הרגשנו שאין לנו הרבה מרחבים להיפגש בהם. ובכלל, אני מאמינה שכאשר נשים נפגשות, דברים מדהימים קורים."

ואכן, יש לציין שדווקא בעיר יש קושי רב יותר לפתח קהילה מאשר במושב, שהוא מקום קטן יותר ויש שיתוף וקרבה בחיי היום.

"התחלנו להיפגש פעם בשבועיים, כל אחת הביאה משהו מעולמה ומכישוריה בסדנאות או בהרצאות. וזה התעצם והפך להיות במה ליוזמות חברתיות. היו לנו שיתופי פעולה עם העירייה ועם עמותות שונות." ואז הגיעה הקורונה. "בקורונה הצלחנו לשמור על אחדות." היא אומרת. "היו לנו בעיקר פגישות זום וקשר בווטסאפ ובמיילים.  אבל בזמנים שסגרים הוסרו, ניצלנו זאת לפעילות בחוץ, כמו מפגשים בפארק. אחת הפעילויות המצליחות היתה בהובלת מאשה רוחקינד. קראנו לזה פיקניקיון. קבענו מקום מפגש בפיסת טבע עירונית, נשים הגיעו, חלקן עם ילדיהם, וכולנו ניקינו את השטח. אחר כך ישבנו לערוך פיקניק במקום."

כאשר שלי מתבקשת להביא עוד יוזמות של הנשים בקריית גת, היא מציינת לדוגמא שתי נשים: הדר פרץ, דוּלָה ומדריכת הכנה ללידה, וסנדרה וולפסון, מלווה התפתחות ועוסקת בריפוי ורפלקסולוגיה. שתיהן יזמו את מפגשי "בואי אימא" – עבור נשים לאחר לידה, שחוות לעיתים קרובות עומס רגשי ובדידות בבית. הן היו נפגשות ותומכות אחת בשנייה, רוכשות כלים וטיפים מנשים אחרות במצבן ומבעלות המקצוע.

חבל על הבגדים ועל הסביבה

דוגמא נוספת היא יוזמה של שלי עצמה. מסיבת החלפת בגדים, שהתרחבה במשך הזמן גם להחלפת משחקים וצעצועים לילדים. "היוזמה נולדה אצלי מתוך צורך." היא מספרת. "בזמנו התנדבתי ב"ביגודית" (רשת חנויות יד שנייה של ויצ"ו, אליה מביאים המון בגדים. התמורה שמתקבלת משמשת ליוזמות נוספות בקהילה.) היו מביאים לשם כל כך הרבה בגדים במצב מצוין, שניתן ללבוש. ממש כאב לי הלב. נוכחתי לדעת כמה כסף אנשים  הוציאו על בגדים אלו, שעתה הם לא משתמשים בהם."

"זה היה מהפך מבחינה אישית שלי, מתוך המסע הצרכני שלי בחיים." מוסיפה שלי. "כי בעבר עבדתי במשרד פרסום, ואני הייתי זו שמשכנעת אנשים לקנות דברים. עד שראיתי את הכמויות הגדולות  ב'ביגודית' והבנתי מה ההשלכות של תרבות הצריכה גם על הסביבה שלנו. נוכחתי לדעת שחלק גדול מן הבגדים שהובאו עובר לשריפה, להטמנה  ומעט למִחזוּר. וכאמור, יש בזה גם ההפסד הכלכלי. בעבר אני באמת הייתי צרכנית שלא הייתי חושבת יותר מדי לפני רכישה. רציתי את זה, קניתי את זה. לא היו לי התלבטויות. ובתקופה הזאת הבנתי שכמו שאני טבעתי בתשוקה לדברים חדשים בלי להסס, כך עוד אנשים רבים אחרים."

בתקופת הסגרים בקורונה, כאשר כולם שהו בבתיהם, היה לאנשים יותר פנאי לחפש במגירותיהם ובארונותיהם, למיין דברים ולהחליט לְמה אינם זקוקים עוד. כך הצטברו בגדים רבים שנועדו למסירה, אבל חנויות ה"ביגודית" היו סגורות.

"חשבתי אז מה לעשות לפני שכל הדבר הזה 'יתפוצץ' לנו בפנים." מספרת שלי. " ואז הצעתי לנשות הקהילה שלנו לשמור אצלן את שקיות הבגדים, וכאשר ישתנה המצב נעשה משהו כייפי. וכך נולדה 'מסיבת ההחלפה' הראשונה שלנו. כולן היו מרוצות, כמובן. מצד אחד הן הוציאו בגדים מיותרים מבתיהן, ומצד שני הן הצליחו להתחדש בבגדים תוך כי חיסכון כלכלי (והתגברות על התנגדות הראשונית לבגדי יד שנייה). ברור שמסיבה כזו היא גם אירוע חברתי, ממש מסיבת חברות, עד כי לפעמים החלפת הבגדים הפכה לדבר משני במפגש." 

שלי הפעילה עוד כעשר מסיבות החלפת בגדים בקריית גת, והן התרחבו גם להחלפת ספרים וצעצועים. "וכך גם ילדים קטנים למדו שזו דרך טובה ביותר גם לתת וגם לקבל ולהתחדש, ובעצם להעריך רכוש ולא להשליך אותו." 

גם כאן, כמו ב"ביגודית", היתה בעייה של כמויות בגדים שנותרו. בסוף כל מסיבה כזו היו נשארות מתנדבות, ויחד עם שלי הן היו ממיינות את הבגדים והחפצים הנותרים. חלק מסרו לוויצ"ו, חלק לעמותות, והשאר נותר למסיבה הבאה.

"הבית לקיימוּת" במושב

אחרי שנה וחצי של פעילות בקריית גת עברה שלי להתגורר עם בן זוגה במושב כפר אחים, יישוב בתחום המועצה האזורית באר טוביה. לשאלה מדוע בחרה להתגורר במושב,  היא עונה: "חיפשתי כבר הרבה זמן הזדמנות להקים מתחם כזה. לפני שנים, כשהתפטרתי ממשרד הפרסום, היה לי חלום להקים מרכז, מקום מפגש לאנשים, לנשים בעיקר, ובו לעסוק בתחום של קיימות, של פיתוח תודעתי, של העלאת מודעות סביבתית, של חיבור לטבע וכמובן חיבור בין אנשים. אחרי חיפושים הגעתי למקום זה, שמאפשר להגשים הרבה חלומות, גם לי וגם לאנשים אחרים."

בכפר אחים היא הקימה את "הבית לקיימות" בתוך גן עם עצי פרי וירקות. גם כאן היא יוצרת קהילות ועורכת פעילויות רבות גם בתוך הבית וגם בחוץ. "היום זוהי קהילה גדולה" מעידה שלי. "עם מפגשים תדירים."

בחוץ – התבוננות בטבע

מדי חודש מקיימת שלי מפגשי כיף בגינה – "זמן אדמה ושמיים." זוהי פעילות נעימה לכל המשפחה – לילדים ולהוריהם. הסיורים מחברים את המשתתפים אל הטבע בפשטות ובנעימות. "בגינה יש הזדמנות לראות תהליכים ותופעות מקרוב, לבחון מאין מגיעים הפירות והירקות." אומרת שלי. "לא כל האבות והאימהות ראו כיצד ברוקולי גדל ואיך הבזיליקום פורח, וכן גם ייצור זרעים והתחלת מחזור צמיחה חדש. הדברים האלו מובנים לי מאליהם, ואני חשה רצון להנגיש אותם לכולם. יש כאן בעצם חיבור לילדוּת שלנו, פליאה מהדברים הפשוטים, התבוננות ראשונית בתהליכים."

מוסיפה שלי: "איבדנו את הפשטות הזאת בעידן שלנו. הרצון שלי הוא להקנות את הגישה של הנאה מהרגע, לא רדיפה אחרי הישגים. לפעמים צריך פשוט רק לשבת ולהיות, ולא בהכרח לעשות משהו. רק להתבונן בדברים קטנים: רק למצוא זחל, רק להסתכל על חילזון או על מעוף של הפרפר."

ברור שבתקופתנו, בה ילדים מבלים שעות רבות מול מסכים וסף הגירוי שלהם עולה ועולה, פעילות כזו של עצירה והתבוננות בפרטים היא מבורכת. היא ממתנת, נותנת אפשרות לחוות את הרגע. "בסיורים הללו גם הילדים וגם ההורים נהנים." אומרת שלי. "קשה לדעת מי מהם נהנה יותר. אחד האבות קרא למרחב שלנו 'wonderland', ארץ הפלאות. כי כשמסתכלים מנקודת מבט של הילדים, הכול אחר, צבעוני, חדש."

שלי מציינת שעכשיו, בעת המלחמה, המקום שלה יכול להתאים לבילוי משפחתי. לדוגמא, כאשר האב חוזר לחופשה קצרה מהמילואים, והמשפחה מחפשת מקום להיות בו יחד, אבל לא עם המונים; הם מגיעים לכאן, קרוב לבית, והכול נהנים. לפעמים הילדים עסוקים ביצירה – כגון הכנת פיתות וסחיטת תפוזים למיץ – וההורים יושבים נינוחים בחצר, משוחחים עם המבקרים האחרים, ולפעמים מסתבר שהם הכירו בעבר או שיש להם מכרים משותפים, כמו שקורה לעיתים בארצנו הקטנטונת..." 

בתוך הבית – קיימות

בתוך הבית המרווח יש פעילות בלתי פוסקת במסגרת המיזמים החברתיים שהיא ממציאה חדשות לבקרים. כמו כן היצירתיות שלה מתבטאת גם בשמות של פעילויות אלו, שהיא מכנה ריטואל. (כלומר: טקס או מנהג שחוזר על עצמו לעיתים מזומנות). קהילת הנשים שלה התרחבה, כאמור, ואל נשות קריית גת ששומרות לה נאמנות, הצטרפו נשים מיישובי הסביבה

"במסגרת הבית יש ריטואלים שמיועדים לטווח רחב של גילאים." מספרת שלי. אחד מהם הוא יש כאן ריצ'יל. (ראשון בצ'יל). זהו מועדון חברתי-עסקי, מפגש די אינטימי של כשבע נשים, אחת לחודש באחד מימי ראשון. הפעילות הזו מיועדת לנשים עצמאיות או שעובדות מן הבית, כלומר: נשים שאין להם סביבת עבודה משותפת עם אחרים. המפגש החודשי הזה 'מאתחל' אותן, מפיג את הבדידות ונותן להן כוח להמשיך בעיסוק שלהן בצ'יל, בנחת, עם אנרגיות מחודשות. 

ארטמוספירה היא מרחב יצירה בין-דורי – לנשים ונערות – שיצרה שלי בביתה.  על השולחן מונחים כל מיני סוגים של חומרים. המשתתפות מקבלות השראה ורעיונות מה ניתן לעשות בהם, ואז כל אחת יוצאת לדרך משל עצמה. "המטרה כאן אינה המוצר המוגמר שהן יוצרות." מדגישה שלי, "אלא ליהנות מן העשייה עצמה, מן הדרך. אין כל מחויבות להגיע לתוצאה מסוימת. זה מאמן לנו את שריר היצירתיות. ויש פה גם עבודה מנטלית – תוך כדי עבודה כל אחת שמה לב לשיח שלה עם עצמה ולשיח בין החברות."

בין הפרויקטים של ארטמוספירה: הכנת תיקים מסדינים בתפירת יד, הכנת עציצים מכלי בית שונים ומקופסאות מזון, מוביילים מדברים שנמצאים בטבע וכדומה. "לא חשוב עם איזה מוצר נצא מהמפגש, העיקר הוא ההנאה בדרך."

שלי מארחת מדי חודש מרצה או אמן ונוצרים מפגשים להתפתחות אישית, לרכישת ידע, אבל גם לחיבור לנפש, לתודעה שלנו וכמובן לגוף. כך, למשל, המפגש הבא יהיה בנושא "הגשמת חלומות."

שלי, אשר מקדישה זמן רב למיזמים המקיימים, היא גם בעלת עסק ממנו היא מתפרנסת. "אני רעיונאית, תומכת תוכן." היא מסבירה. "אני משתמשת בידע, בכלים ובניסיון מעולם הפרסום שעבדתי בו. בעבר למדתי פרסום ושיווק בתחום נקרא "ארט-דיירקשן". יש בו רעיינות מילולית (קופירייטנג)  ורעיינות ויזואלית. עסקתי בזה כאשר ניהול מדיות היה ממש בהתחלה, ומאז גיליתי את ההשפעות החברתיות והנפשיות של גורמי המדיה השונים. עתה אני מנחת קיימות עסקית ואישית. אני מלווה אנשים בפרויקטים שהם רוצים ליישם או בתהליכים שהם רוצים להתחיל, כגון: הוצאה לאור של ספר, בניית מערכת סדנאות, קמפיין פרסום. ואני יועצת גם לארגונים ולעמותות שונים, מלמדת אנשים כיצד לעבוד עם רשתות חברתיות וכיצד לנצל כלים דיגיטליים."

שלי מרצה בנושא "צרכנות מודעת קיימות." אחת ההרצאות שלה נקראת: "למה ואיך להתחדש בלי להתרושש." בהרצאות היא מספרת על המסע האישי שלה. "אני מוכיחה לשומעים שיש אלטרנטיבות,  שאפשר לחיות טוב ולסדר את העדיפויות שלנו לא מתוך מקום של נזקקות, של מחסור בכסף, אלא מתוך בחירה אמיתית. יש צורך להחליט על מה לשים דגש בחיים, ולא להיות כל הזמן במרוץ ובמרדף אחרי הדבר הבא." ושלי מנסחת את העדיפות שלה: "לי חשוב לי לשים דגש על חוויות מאשר על חפצים, ואת זה אני משתדלת לקדם גם במיזמים החברתיים וגם במקצוע שלי."

שלי שיתפה פעולה עם לימור פרייס ממושב אביגדור, (ראו: "'יד שנייה' תורמת לחברה", קו למושב, גיליון 1324, 7.3.202) ולאחרונה אירחה בביתה את הפקת האופנה.  בהפקה זו השתתפו שבע נשים עולות מאתיופיה, ששייכות למועדון "ירוסלם" בקריית מלאכי. הנשים פונקו לאורך היום על ידי מאפרות וסטייליסטיות, וכמובן צולמו על ידי צלמים מקצועיים בהנחיית הצלם יגאל סלבין.

בעת המלחמה

בזמן המלחמה היתה אחת הפעילויות בביתה: להיות, לאכול, להתחבר. באירוע זה הזמינה שלי חברת ילדות שלה, דניאלה ירדני, שהתגוררה בקריית שמונה, פונתה מביתה והעסק שלה – מיזם קולינרי-תרבותי בשם "הסלון של דניאלה." – קרס. זמרת צעירה בשם עמית מידן הנעימה את זמנם של המשתתפים.

"לא קל להתנתק מן המצב ומהתחושות הקשות שהוא מביא איתו," אומרת שלי, "במיוחד כאשר המדיה מציגה בפנינו מציאות כל כך עגומה. ובכל זאת אני משתדלת לספק למבוגרים ולילדים פסק זמן, מרחב לנשום בו, להתאוורר ולאגור כוחות, לחיות את הרגע, לחוות את הנוכחות שלנו. וכל זה באמצעות התחברות לטבע וגם במפגשים עם אנשים, להיות ביחד.  צריך להשתדל להסתכל על הדברים הקטנים, לזהות את הפוטנציאל הטמון בהם."  

לסיום, צבירת חוויות

כאשר נשאלת שלי מאין כל היצירתיות שלה וכל התובנות שהיא מטיפה להן, היא אומרת: "מאז תקופת הילדות, אימי שהיא אישה מוכשרת ומורה במקצועה, הנגישה לי קרבה לטבע וטיפחה את היצירתיות שלי. למדתי שזה כיף להתנסות ולדעת שאפשר לעשות כל כך הרבה מכל דבר. אבי נפטר כשהייתי בת  חמש עשרה, חודש אחריו סבי נפטר משברון לב. תרחישי האובדן הפתאומיים האלה נתנו לי פרופורציה מסוימת למה באמת חשוב לי ואיך אני רוצה לחיות. בגיל מאוד מאוד צעיר הבנתי את שבריריוּת החיים, ואולי מכאן הרצון לחבר בין בני אדם. אבי ז"ל עודד אותי תמיד לעשות מה שאני אוהבת בלי להקשיב לקולות רקע וגרם לי לאהוב וליהנות מהדברים הפשוטים, כמו להתבונן על כוכבים ועננים. חשוב לי להעביר את המסר הזה הלאה.

"אנשים משקיעים המון אנרגיות וזמן כדי לעבוד, להרוויח כסף ולקנות לעצמם ולילדים בלי סוף." היא מוסיפה. "אני יודעת שבמקום זה חשוב לצבור חוויות. אני, לדוגמא, לא זוכרת מה אבא שלי קנה לי ליום ההולדת של גיל ארבע, אבל אני זוכרת היטב את היום בו בילינו שנינו יחד בהחלקה על הקרח. והמסקנה שלי היא: כדאי לרכוש יותר חוויות בחיים ולהשתמש בחוכמה בשפע החפצים."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1326, 21.3.2024.

* * *

משה גרנות

תמונה ז' מתוך המחזה "הנכדה של דינה ליטווק"

(הדירה של ליה, ניצולת שואה בת שמונים, היתה דיווה בתיאטרון יידיש לפני השואה. ג'יי, אמריקאי שחור, משמש עוזר בית, מתחיל לשאוב אבק מהשטיחים, ומקים רעש גדול. הוא איננו שומע את הצלצול בדלת. כעבור מספר שניות נכנס תומר, הנכד של ליה, לבוש בחליפה שחורה, למרות הקיץ, חולצתו הלבנה מכופתרת עד לכפתור העליון, ללא עניבה. מתחת לז'קט מבצבצות הציציות. על ראשו מגבעת שחורה. תומר מתקרב לג'יי, וטופח לו על הגב. ג'יי, החושב שזאת ליה, מסתובב ומשרבב את שפתיו לנשיקה. כשהוא רואה את תומר, הוא מתעשת במהרה).

ג'יי: לוק מאן, לוק טו מיי ליפס. איז דאט הרפס?

תומר  (נרתע מהשפתיים של ג'יי): תן לנשום, בן-אדם! איפה סבתא?

ג'יי: הולכת לעשות קפה. מה שלומי, תומר? איך הביזנס בהוטל?

תומר: בסדר. לא העיקר הביזנס, ג'יי, העיקר שאני לומד תורה. אתה יודע מה זה תורה?

ג'יי: שור, יודע, אולד טסטמנט…

תומר: לא אולד טסטמנט – די טסטמנט!

ג'יי: נו נו, די טסטמנט איז דה גוספל, די ניו טסטמנט. אתם דה ג'יוז עוד מעט לומדים את זה, אתה יודע מי זה ג'יזוז כרייסט, וכל הרדמפשן?

תומר: רד ממני, טוב?

(נכנסת ליה, שהספיקה להחליף בגדים לכבוד ג'יי. עכשיו היא לבושה בשמלה אוורירית, חשופה וצעירה הרבה מעבר למה שגילה יכול להרשות לה. שרווליה הקצרים מגלים את המספר המקועקע של מחנות הריכוז. שיערה מסורק, אבל פזור. מחזיקה בידיה, הרועדות קמעה, מגש עם שני ספלי קפה ועוגיות. בקצה המגש מספר שטרות של מאה שקל).

תומר: שלום סבתא, מה שלומך?

ליה  (מאוכזבת מהביקור הלא מתוכנן, משתדלת להתעלם מנוכחותו של הנכד, נתקלת בשטיח המגולגל, מועדת, וכמעט נופלת. הקפה שעל מגש נשפך על הרצפה. פונה בכעס לתומר): תראה, תראה מה עשית!

ג'יי: נו ווריאס. אני מנקה את זה.

(ג'יי מתכופף ומנקה את הרצפה במטלית. ליה מביטה על תומר בחשש וצובטת לישבנו של ג'יי. תומר מזועזע ממה שרואות עיניו, מבקש לעצור בעד סבתו בתואנה שהוא מונע ממנה ליפול).

ג'יי: יו נוהטי גרל! (ממשיך לעסוק בניקיון הסלון).

ליה (לתומר): בשביל מה באת?

תומר: כיבוד הורים וסבים, אני רוצה להזמין אותך ואת אימא לוויק-אנד למלון שלי בצפת. אני המנהל. אני מנהל המלון, ו… יש עכשיו חדרים ריקים… ואני יכול לארח אותך ואת אימא. זה לא הרבה כסף, סבתא, ואני רוצה לתת לכן מתנה – שתגידו שיש לכן נחת ממני – כיבוד הורים…

ליה: איפה?

תומר: בצפת, סבתא, עיר המקובלים, העיר של האר"י הקדוש…

ליה: ולמה אתה צריך לגור בצפת עם האריה הזה? מה רע לך בתל אביב עם החתול של אימא?

תומר: אני כבר הסברתי לך – שמה הרב שלי, מורה הדרך…

ליה: ובשביל מורה הדרך אתה הולך לעק וועלט, לקצה העולם? למה אתה לא מחפש מורה דרך באוניברסיטה?

תומר: צפת זה לא קצה העולם. שם הרב שלי. הוא צדיק, סבתא, את לא ראית אדם גדול כזה, הוא…

ליה: תומר חמוד שלי, כל הרבנים הם רמאים. גם הרבי שלך בטח מוכר מים קדושים שמביאים פרנסה ובנים זכרים. הם מוכרים את אלוהים כמו שמוכרים במבה. העניין הוא שנישטו סחוירה – אין סחורה, אבל יש המון קונים…

תומר: יסלח האלוקים על המילים…

ליה: אין מי שיסלח, תומר, אין! נישט געצויגען, נישט געפלויגען – לא היה ולא נברא. אם היה אלוהים קיים, היה קודם כול נעלב מהדוסים, מאחד כמוך שהולך עם מגבעת שחורה ועם השטריקים האלה, הציציס, מתחת למעיל בארבעים מעלות חום, וחושב שזה בדיוק המודה שהסטייליסט בשמיים ממליץ. יש דיור, יש סאן לורן, יש גוטקס, יש אוברזון, ויש (מחקה את נימת דבריו של תומר) אלוקים…

תומר (מנסה לרצות אותה): את צודקת, סבתא, הלבוש זה לא מה שחשוב, חשובה התשובה שבלב.

ליה: אז מה רע בתשובה שבלב בתל אביב? למה אתה לא יכול ללמוד באוניברסיטה עם המון המון תשובה בלב?

תומר (בצעקה): די סבתא, עם האוניברסיטה הזאת כל הזמן! די כבר! (מתעשת) סליחה שהרמתי את הקול, סליחה. את צריכה להבין סבתא, אני צריך להיות ליד הרב שלי כדי להתחזק. הוא אדם נפלא, ואני צריך את הקירבה שלו, את ההשראה שלו. אני צריך את הרוח שלו שתחפוף עליי. אני יוצק מים על הידיים של אדם צדיק. חוץ מזה, לולא הוא… כלומר, הוא… בזכותו אני מנהל את המלון. הוא שלח אותי ללמוד מלונאות, והוא מצא לי את הג'וב. הוא אמר לי שאני לא מספיק טוב ללמוד בישיבה גבוהה, אבל יש לי נפש טהורה, ואני יכול לעזור לאנשים, אני יכול לתת קורת גג לאנשים דתיים שלא ייכשלו במקום אחר, שלא כל כך שומרים על כשרות… והנה, אני מנהל מלון, ולומד אצלו תורה כל ערב…

ליה: שתיסע אימא. אני לא נוסעת.

תומר: חבל, יכולנו להיות ביחד פעם אחת בשלווה, לקבל שבת ביחד. יש בית כנסת במלון… עונג שבת…

ליה: אתה לא צריך להגיד לי מה זה עונג שבת. אנחנו היינו נוסעים ברכבת להופעות של אימא שלי ביערות אוקראינה, ואחרי המלחמה – מיאסי לבוקרסט, ומבוקרסט לקלוז', ובאמצע הנסיעה הייתה אימא מוציאה נרות ומדליקה. היא תמיד זכרה מתי שבת… ואני כל כך אהבתי להסתכל על הנרות הכחלחלים ועל החלב שניגר עד לתחתית הנר. הייתי לשה את החלב ביד ועושה מזה ארנבות…

תומר: סבתא, זה חילול הקודש! אסור לנסוע בשבת!

ליה: למה? כתוב בתורה שאסור לנסוע ברכבת? אולי כתוב שם על חמור. איך בחור חכם כמוך, שגמר מתמטיקה חמש יחידות בציון עשר, יכול להאמין בפוילע שטיק כאלו?

תומר: למה פוילע שטיק, סבתא? זה יהדות, יידישקייט… איך את יכולה?

ליה: תגיד לי תכשיט, מה אתם חושבים שם בצפת ובירושלים ובבני ברק, שיושב לו בשמיים איזה תאמעוואט, שאומר: אני משתין על כל העולם – מה שחשוב לי הוא ששלושה עשר מיליון יהודים לא יאכלו שרימפס! למה? כי זה טעים! ששישה מיליארד גויים ישרצו וירבו – מעניין את הסבתא שלו – העיקר שלשלושה עשר מיליון יהיה שטרימיל וציציות, ושהנשים יגלחו את השערות. למה? כי הוא אוהב את הסטייל הזה! הוא אוהב קרקפת חלקה. משהו צריך להיות דפוק אצלכם אם אתם מעמיסים על האל כזאת ערימה של טמטום! אם היה אלוהים בעולם, הוא היה צריך להיעלב מהדוסים, לא מהאתיאיסטים, מהדוסים היה צריך להיעלב – שהם חושבים שהוא אימפוטנט כזה…

תומר: סבתא!

ליה: מה? לא עשיתם אותו אימפוטנט? אתם חושבים שאלוהים לא יכול לעזור לכם אם אין לכם ביד איזו קמיע, או איזה בקבוק עם מים קדוישים וואסער של הצדיק הרמאי. האלוהים אומר: חבל, תומר דווקא בחור נחמד, והיה כדאי לי לתת לו כסף כדי שלא יבלבל את המוח לאימא שלו ולסבתא שלו, אבל מה? איך אני יכול לברך אותו אם אין לו את המים המחורבנים של הרבי הצדיק שלו? אז אם היה אלוהים קיים בכלל, הוא בטח היה נעלב. אבל אין, תומר חמוד, אין אלוהים! (מראה על המספר שעל אמת היד) המספר הזה שעל היד שלי מוכיח שאין...

ג'יי  (מתרומם ומתקרב להביט ביד של ליה): ביוטיפול! את רוצה להגיד לי שאת רושמת מספר טלפון של לאוואר על היד?

ליה: זיכער, זיסער ג'יי, זה מיספר הטלפון הסלולרי של אלוהים!

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2014

מתוך גיליון 923 של המכתב העיתי חדשות בן עזר מיום 6.3.2014.

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

צרורות של שירים [1]

*

לִבִּי פּוֹרֵס לִי לֶחֶם

עַל כָּל רֹחַב הֶחָזֶה 

כְּמוֹ אִכָּר מוּזִ'יק

בְּיַלְדוּתִי.

3.10.02

*

קְטֹן הַגַּלִּים

יֵשׁ בּוֹ יוֹתֵר רֶטוֹרִיקָה מֵאֲשֶׁר לִגְדוֹלֵי הַנּוֹאֲמִים

וְאֵין הוּא יָרֵא לְהִמּוֹג 

בַּגַּל שֶׁאַחֲרָיו.

בבורניאו, אוֹמרים

בְּבּוֹרְנֵיאוֹ, אוֹמְרִים, כְּבָר לֹא

אוֹכְלִים בְּשַׂר אָדָם

שָׁם הָאֲנָשִׁים תַּרְבּוּתִיִּים

וְאֶת הַתַּחַת

מְבַשְּׂמִים

נַשֵּׁק אוֹתוֹ, סֶם –

בְּחֶרֶב סָמוֹרַאי

עַד הַקֻּרְקְבָן –

2.3.01

*

וַעֲרוּצִים חֲרֵבִים בַּזִּכָּרוֹן

יִמְלְאוּ פִּתְאוֹם

מִלְמוּל שֶׁל מַיִם –

גם אם אלף שופרות

גַּם אִם אֶלֶף

שׁוֹפָרוֹת

הָרָעָב הָרָעָב הָרָעָב

אֵין לוֹ

אֲרוּחָה מַבְדֶּלֶת –

9.10.2000

יהודי

חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן

צָלוּב עַל הָרוּחַ.

מִזְוָדָה אֲרוּזָה. סֻלְיוֹתָיו נָכוֹנוּ.

צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְּדָמוֹ.

מַה יִקַּח עִמּוֹ. מַה יוֹתִיר אַחֲרָיו:

כְּאֵב. בְּדִידוּת. גַּעְגּוּעַ.

וְרוּחַ

(נְגוּעָה וְנִצְחִית

כְּכַף אִישׁ בְּנִעְנוּעַ פְּרֵדָה)

עוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, עוֹטֶפֶת לַגּוּף

קוֹשֶׁרֶת אוֹתָם יָפֶה

כְּאִלּוּ יֵשׁ מְחַכֶּה

שָׁם בַּקָּצֶה.

1.4.92

לנשמת אחותי, שׂוּרָלֶה

תְּנוּ לִי שֵׁם

לִשְׂפַת הַנֶּפֶשׁ

טַייבָּאלֶע!

חֻפָּה לְבָנָה עָשָׂה לָהּ חֲתָנָהּ

כִּנּוֹרוֹתֵינוּ כְּלִיזְמְרוּ,

צְלִילִים רַבֵּי יִפְעָה

נִגְּרוּ

בַּשֶּׁלֶג הַבְּתוּלִי

שָׁם נִשְׁחֲטוּ הַמַּיִם

*

כְּשֶׁהַלַּיְלָה הוֹפֵךְ לִשְׂרֵפָה, הוּא כְּבָר אוֹרֵב לִי

עִם סְפוֹגִים לַחִים.

אֲנִי פֶּרַח מַלָּחִים

הַיָּם

קִעֲקַע אוֹתִי

רָאשֵׁי יְלָדִים

לְכַסּוֹת מִצְחֵיהֶם נָקִי

כִּי אֵין בָּהֶם אָבוֹת

וְחַי יֵשׁ בָּהֶם

וַאֲנִי לַחַי בּוֹאִי.

אצטרובל

קוּר עַכָּבִישׁ

מַחֲזִיק אוֹתוֹ תָּלוּי

נוֹפֵל נִצְחִי.

אֵין לוֹ אַשְׁלָיוֹת

בָּרָק

אוּלַי יַכֶּה אוֹתוֹ

בֵּינְתַיִם

הוּא מֶחְוָה לָעֵץ

תָּלוּי וּמִתְנַדְנֵד

כְּבִתְפִלָּה

המלביה"ד: צרורות של שירים הם מן המגירות, שאני מגלה לעיתים בפגישותיי עם יצחק אוורבוך אורפז בן ה-94, בביתו, והם מתפרסמים ברשותו. ייתכן כי חלקם כבר פורסמו במרוצת השנים.

תודה למנקדת מרים אהרוני.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

הופיע ונשלח לכל הנמענים:

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

איורים: דני קרמן

אהוד: ראשיתו של הסיפור "שמלת העץ" בפתח-תקווה בסוף המאה ה-19, ונוסחו השלם עם האיורים נשלח לראשונה באינטרנט בשנת 2024 במלאת 130 שנים להולדתה של המשוררת אסתר ראב בשנת 1894. תרנ"ד.

תודה למי ששקדו על הכנת הקובץ, ענת, האסיסטנטית של דני קרמן. אורי קרמן בנו, וכן בני בן בן-עזר שגם ניקד את כל הטקסט.

לצפייה במסך – לפתוח קובץ במסך מלא לחוויית קריאה מיטבית. חלון מצד ימין למעלה.

להדפסה – לבקש לרוחב  landscape –  – וללחוץ מעליו – Flip on short edge

תגובות:

הניה מיכאלסון: תודה רבה, פשוט מקסים, והאיורים נפלאים. בשורות טובות.

עדינה בר-אל: אהוד היקר, יופי של סיפור ויופי של איורים. בקיצור – יופי של ספר. האם יופיע גם מודפס עם כריכה? 

אורנה: תודה רבה לך אהוד היקר על הסיפור המקסים. תבורך.

מיכל סנונית: תודה אהוד על סיפור נפלא. שים לב שהניקוד בשורה השלישית מההתחלה, הוא רועה זכר במקום נקבה. וכך גם בשורה האחרונה בסיפורה של אסתר ראב.

משה גרנות: אהוד היקר, סיפור יפה, איורים יפים. אני הייתי רוצה סוסה חכמה כמו זאת של הנסיך. מדוע רק לנסיכים יש מזל?

נוני ירון: אהוד, תודה לך, יופי של סיפור. ואיורים נהדרים.

הדסה וולמן: אודי, קראתי את הסיפור, גם הטכסט וגם האיורים של דני, והשילוב הגרפי בין השניים, מאוד מוצלח ומוקפד. מתכתב עם מסורת ארוכה של בן-המלך שמתאהב דווקא בנערה פשוטה, והמכשולים בדרך להגשמת האיחוד. אם לשלוח להוצאה, הייתי מוותרת על השורות האחרונות עם התרנגולת. זה משמעותי לחוקרי יצירתה של אסתר ראב אבל לקורא הרגיל לא ברור הקשר.

שושנה קרבסי: נהדר. תודה.

חיימקה שפינוזה: אהוד, אני חושב ש"שמלת העץ" הוא סיפור עממי ברמה של קלאסיקה עולמית כמו "שלגיה" ו"לכלוכית" ולא אתפלא אם אולפני וולט דיסני יפנו אליך לרכוש את זכויות ההסרטה, ובאחרית ימיך תתעשר בזכות דודתך. זה גם סיפור מאוד פמיניסטי, וגם שופך אור מיוחד על יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל לפני שנים רבות מאוד.

ד"ר עמאר דהאמשה: ערב טוב אהוד, תודה שחשבת לשלוח לי את המעשייה היפיפייה. תודה לכל מי שעמלו על הניקוד והאיורים המקסימים.

עפרה גלברט-אבני: הסיפור "שמלת העץ" ממש מקסים. כתוב נהדר, מאויר נהדר, תודה!

נעמי בן-גור: עיינתי עכשיו בקפידה בסיפור עם האיורים. נפלא! 

Dear Udi,

Your book looks great. Dani’s pictures are wonderful. I wish you great success!

Uri Shulevitz

* * *

אהוד בן עזר

ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה

ליאת היפה אהבה את עצמה כל-כך, שהשתדלה לא לשתף אף אחד אחר באהבה שלה. היא ממש התביישה לחשוף את האוצרות שמהם, לדעתה, היא בנוייה בצורה כה נפלאה. קראו לה בכיתה: ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה. למן הבוקר, כשהיתה קמה ומתחילה להסתדר לקראת ההליכה לבית-הספר, בושבושה דיברה במחשבותיה עם גופה הפרטי כאילו כל אבר בו הוא חתלתול תובעני ומפונק:

"תוסיק מותק, פּוּסִיק מותק, עוד מעט אני לוקחת אתכם לְבֵּית-שִׁי, ויעשה לכם טוב על הנשמה.

"גבּוֹתַלַ'ך, אני כבר מסדרת אתכן...

"רגע... רגע אוֹזֶנְלֶ'ה – כבר אני תולה בתנוכל'ה שלך את העגילצ'יק מרומא.

"בּוֹבּקֶעס, תצאו כבר מהאף, לעזאזל!

"והנה באה גם המברשת עם מִישׁחוּקִי חדשה לשיניים הנחמדות...

"בוקר טוב ציצים, היום אתם חופשיים, אין חזייה, מַאפִישׁ!.. תרקדו, תרקדו..."

"אל תהיה עצוב קורקבנל'ה, כשרק יהיה לי זמן אגרד גם אותך קצת כמו בתוך אוזנל'ה...

"בוקר טוב חצ'קונצ'יק ! – מצאת לך זמן להופיע...

"מוח! – תפסיק לבלבל לי את המוח! לא רוצה לדעת כלום ממה שיהיה עוד חצי שעה..."

בשיעורים היתה משוחחת במחשבותיה עם אברי-גופה. מבקשת מבטן המקרקרת להתאזר בסבלנות עד להפסקה, כאשר תצא לקנות לה שקית שוקו, שתרטיב בה את הכריך. הציעה לאצבעות הרגליים לחכות בסבלנות עד שתחזורנה הביתה, שם תלכנה ערומות, יחפות, כל שאר היום, ולא תצטרכנה להיות כלואות בנעליים-גרביים-מסריחַיִים האלה. לאבר אחר הבטיחה ליטופים לפני השינה, לשני גירוד רציני בניגוד למה שהרופאים וההורים ממליצים, ולשלישי זלילה חשאית של גלידה מהמקפיא, כאשר – "אנחנו, כל הגוּפַאלַ'אךְ שהם אני – נישאר לבדנו בבית!"

*

אם מישהו נגע בה, אפילו במקרה, היתה נתקפת בהלה ורתיעה. היא העדיפה ללכת ברגל לבית-הספר ולא לנסוע באוטובוס, לאחר שפעם ופעמיים נדמה לי שגברים מנסים לנצל את הצפיפות במעבר, או על הספסל, כדי להידחק ולגעת באברים שלה. כאשר סיפרו בדיחות גסות, או הבנים סתם אמרו מילים לא עדינות במיוחד, היתה מאדימה כאילו העליבו אישית את האברים האינטימיים שלה-עצמה, ומסתלקת. בדרך-כלל היתה הולכת בבגדים די מכסים, כדי שלא יציצו לה כשהיא מתכופפת או משהו כזה. גם בשיעורי-ההתעמלות היו איתה בעיות כי התביישה להחליף  בגדים בצוותא והתעקשה להישאר בטייטס מתת למכנסונים, ואף פעם לא בירכיים חשופות.

*

גם בבית היא נזהרה שאביה או אחיה לא יראו אותה בלבוש קל מדי, והשתדלה להימנע מנשיקות ומחיבוקים, אפילו משפחתיים.

"מה היא סוגרת את עצמה פעמיים במפתח כשהיא נכנסת לאמבטיה?" התלונן האב, "אנחנו אוכלי-אדם פה או מה?"

"ששש..." אמרה האם. "ליאתי עוברת תקופה קשה. הפרטיות חשובה לה מאוד."

"איזו פרטיות? – זאת פרברטיות! – ילדה שלא נכנסת לבית-שימוש עד שלא עוברת לפחות שעה מהפעם האחרונה שהיה שם מישהו קודם?! – ואיך היא מרססת, כאילו כולנו באנו מחבורת הזבל!"

"ששש... הילדה עוד תשמע אותך..."

*

רק במקום אחד לא התביישה ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה כלל – על שפת-הים. לאחר שהבטיחה לאבריה שאם יהיו "ילדים טובים" תיקח אותם לים וגם תרשה להם להשתזף – היתה פורשת מגבת צבעונית על החול החם, פושטת מכנסיים וחולצה ונותרת במיני-ביקיני נועז שנראה מרחוק כשלוש רטיות שחורות עם שרוכים, של שודד-ים שתום-עין, שחוברו יחדיו. מלטפת ומורחת במשחת-שיזוף שעה ארוכה את יַדַאלַאך, כַּפּוֹתַאלַאך, תּוּסִיקְלֶ'ה, גַבַלֶ'ה, צִיצֶס, אַפּוֹנְצִ'יק וכל השאר, ואחר כך נכנסת לים לזמן לא רב, כאילו הורידה עדת כלבי-שעשועים לטבול בו. לפעמים היתה באה עם חברה, לפעמים לבד, אבל תמיד התעלמה ממבטים שגברים נעצו בה (והיא נערה יפה מאוד!) – כאילו אינם קיימים. אם ניסה זר לדבר איתה, היא לא שמעה. אם התקרב זכר היא זזה כאילו חומה שקופה חוצצת בינה לבין שאר הגברים שעל החוף. ואם נתקלה במבט רעב, חומד, שמי מהם שלח לעברה, זה רק אישש את דעתה על הגסות ועל הצורך להסתגר בפניהם.

*

כך נמשך המצב המאושר של ליאת בושבושה עם עצמה עד שהחלו תוקפים אותה כאבי בטן קשים. תחילה ניסתה להסתיר מאימה, דיברה עם ביטנה וביקשה ממנה בדמעות שתפסיק לעשות לה את זה – ולא עזר. לאחר שאימה גילתה אותה מתפתלת בכאבים, לקחה אותה לדוקטור קוֹזִי, הרופא גדול-הגוף, החייכן והשזוף, הניראה כבריון שמבלה את רוב זמנו בים. ליאת היתה מתוחה מאוד. כאשר נגע בה דוקטור קוזי לראשונה, כדי לבודקה, נרתעה בצעקה והחלה פוסעת החוצה.

"בואי הנה!" אמר לה דוקטור קוזי. "אני באמת אדם מפחיד, אבל לא מזיק. תשמעי, יש לי בת בגילך, וכאשר אנחנו יוצאים לשפת-הים, אני תופס את החברות שלה וצובט אותן ומטביע אותן בגלים והן בורחות ממני בצרחות כי הן חושבות שאני פרא-אדם. אבל כאן אני רופא. ואני יודע היטב להבדיל בין השניים. וממני אין לך מה להתבייש בכלל, האמיני לי..."

ובדברו נגע בה, הניח יד על כתפה, ליטף אותה קלות, ולאט-לאט הרגיע ואת העלה אותה על שולחן הבדיקה. היא פשטה חולצה. הוא הקשיב לריאותיה, דפק על צלעותיה, וכאשר נגע בשיפולי-בטנה, מצד שמאל, פרצה בצעקת כאב, הפעם אמיתית.

*

הכול קרה מהר. באותו שבוע עברה ליאת ניתוח הוצאת התוספתן. באותו קיץ חזרה לשפת-הים, בבגד-ים קצת פחות חושפני – בגלל הצלקת הטרייה שהאדימה על ביטנה. מאז "בגד" בה התוספתן, הִתְמַגֵל ועזב את גופה – חדלה לדבר עם אבריה ונעשתה יותר חברותית על החוף. פגשה את מייקל, סטודנט מארה"ב שבא ללמוד כאן באוניברסיטה, התחילה לצאת איתו ועד מהרה הניחה לו לדבר עם אבריה בשפה שלו, וגם היא התעניינה בגופו, בהרבה אהבה.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

תחילתו של כל מלפפון ירוק היתה פרח

ואֶלִיפֶלֶטָה אהובתי עשתה רילוקיישן

ספטמבר 2023.

פורסם בגיליון 1879.

* * *

מנחם רהט

"זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים"

קידוש השם של הלוחמים הסרוגים, שמקירבם באו כמחצית מנופלי המלחמה, לעומת חילול השם שנוצר מחמת ההשתמטות ההמונית ממצווה מדאורייתא, להצלת ישראל מיד צר. אבל 'גדול קידוש השם מחילול השם.' וכיצד נראה אליהו הנביא?

נוהג היה הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב הראשי הראשון הרב אברהם יצחק קוק, להסביר את הקביעה הפשטנית לכאורה שטבע התלמוד הירושלמי: "גדול קידוש השם מחילול השם," בדרך זו: וכי דבר זה לא ברור מאליו?

אלא שבעולמנו ייתכן תמהיל אלמנטים של חילול השם לצד קידוש השם. במצב זה, מבהיק פי מיליון הזוהר הבהיר של מעשי קידוש השם, על פני מַאֲפלְיָת חילול השם.

מאז תחילת המערכה נגד העמלק העזתי, נשפטים הדתיים על ידי הציבור הכללי, החילוני, על פי תרומתם למלחמה להצלת עם ישראל מיד צר. אבל ציבור זה, שהוא רוב רובו של עם ישראל, ניצב פעור פה מול שני הקטבים שבקצות הרצף הדתי: בצד האחד יהודים נאמנים, שומרי תורה ומצוות, המשליכים נפשם מנגד ממש, ומקפחים חייהם, מתוך אהבת ישראל למען העם והארץ; ומנגד יהודים נאמנים, שומרי תורה ומצוות, שהשתמטותם אומנותם, ואין להם חלק ונחלה בבתי העלמין הצבאיים.

ובעוד המחנה האחד כבר מונה  כמחצית מכלל הנופלים במערכה, בלא כל פרופורציה למשקלו בקרב כלל האוכלוסייה, פוטר עצמו ציבור שלם, בעזות מצח ובהתנשאות יהירה, מכל נשיאה בעול הצלת ישראל מיד צר, ובפיו נימוקי טצדקי עלובים להצדקת ההשתמטות (ויש גם סיפורים על כאלה שהמריאו עכשיו לגלישת סקי מענגת בשווייץ, וצילומים שמתעדים ביקורים מפוקפקים בבתי הימורים).

והציבור תוהה: מיהו יהודי? זה הממית עצמו בשדה הקרב למען העם, או זה הממית עצמו באוהלה של תורה (כשהסטטיסטיקה טוענת שרק 20% מן האברכים באמת מתמידים בתורה)? זה שלובש את המדים בשמחה ורואה בהם קודש קדשים, או זה שתורתו היא 'נמות ולא נתגייס'? זה המתנתק ממשפחתו ומסתער על האוייב הפלשינאצי, או זה המקונן על 'גזירת הגיוס'?

'גזירת הגיוס'? באמת גזירה? כמו בימי הצאר הרוסי? בואו נראה מה יש לרב החרדי אברהם יהושע סולובייצ'יק, לומר על הגזירה, כביכול: מעשה בכפרי נבער, שחשקה נפשו בליל הסדר לחזות באליהו הנביא. ציפה כל הלילה, פתח את הדלת בשפוך חמתך, ומשלא הבחין בו, יצא לרחוב לחפשו. הוא כמובן לא פגש איש. הכול הסבו לשולחנות הסדר.

 לפתע הבחין בפרה משוטטת. מרוב ערגתו החליט, שפרה זו היא אליהו. החל מרקד עימה כראוי למלאך האלוקים. יצאו השכנים המופתעים לרחוב, וגילו שהשכן מפזז עם פרה. כטוב ליבו הסביר להם: "הנה אליהו הנביא, שנגלה לי."

נדו בראשם: "זוהי פרה. נראה לך שכך נראה אליהו הנביא?"

השיב הכפרי: "וכי ראיתם פעם את אליהו, שאתם יכולים לומר שאין זה אליהו הנביא?"

אמר הרב אברהם יהושע סולובייצ'יק: "מימיי לא ראיתי גזירת גיוס כיצד היא נראית, אולם דבר אחד יודע אני: דבר זה שמרקדין איתו בכבישים וברחובות – גזירת גיוס הוא לא."

חילול השם או קידוש השם? הנה מכתב המדבר בעד עצמו. מ"מ בגולני, מושב'ניק  ושמו שטרוצר, שלח אותו להורי חייליו הבני"שים (בני ישיבות ההסדר): "היו לי הזכות והכבוד לפקד על הילדים שלכם. גידלתם ילדים מדהימים שהפכו ללוחמים. אני כל כך אוהב אותם. בחיים שלי לא ראיתי כזאת רעות, חברות וגדלות נפש. לפקד עליהם זו היתה התקופה הכי משמעותית בחיים. למדתי מהם רעות, יושרה, בגרות, עזרה לזולת, אופטימיות, אחריות, אחווה ועוד מיליון ואחד דברים. לא אשקר ואודה כי יש לי דמעה בעין, על פרידתנו... גידלתם גיבורים אוהבי ישראל, שמוכנים להילחם להגנת המדינה שלנו. בזכותם ובזכותכם עם ישראל יכול לישון טוב בלילה, בידיעה שיש כאלו אנשים בעם המיוחד שלנו שיגנו עלינו.

     "אתם צריכים להתגאות בהם. הם איבדו חברים מהבית ואולי אף גרוע מכך, ובכל זאת המשיכו להתאמן בכל הכוח. איזו גדולת נפש. אני באמת ובתמים אוהב אותם אחד אחד. חשוב לי שתדעו שהלב שלי תמיד איתם ואני תמיד אהיה שם בשביל לעזור וללוות את כל מי שצריך."

ללא ספק, קידוש השם. אשרי יולדתם.

ומן הקוטב הנגדי נחשף הציבור הכללי לתחקיר של ערוץ 12 שכותרתו "מבט מבפנים על מנגנון ההשתמטות החרדי מהצבא, שתועד בידי מצלמות הערוץ: חשיפת הקלות הבלתי נסבלת של השגת הפטור משירות."

וזה מה ששידר הערוץ: "משה ודוד, שמות בדויים, גדלו במשפחות חרדיות, אך עזבו את הדת. אך גם עכשיו, כשהם חילונים לגמרי, הם רשומים כאברכים. זו דרכם לקבל פטור מגיוס. זו גם הדרך של הישיבה לקבל כסף מהמדינה.

"סיפרו משה ודוד: 'רוב החברים שלנו, בני גילנו, או שהם חילונים ועדיין מגישים דיחוי, או שהם עדיין חרדים, שרשומים באיזושהי ישיבה, אבל עובדים, עושים חיים, מבלים, לא באמת בני תורה. כוללים וישיבות מציעים למשתמטים הסכם: הם יירשמו אצלם ויקבלו פטור מהצבא, והתקציב שתעניק המדינה לכל אברך רשום, יתחלק חצי חצי, בין הצעיר למוסד שבו נרשם. וכשמגיעה ביקורת ממשלתית כדי לוודא שהרשומים באמת לומדים, מופעל קו חירום שמזעיק את כולם להגיע כמה שיותר מהר לישיבה. לקחת מונית ולהגיע מיד.

"אפשר גם לקנות מסמכים לצורך הפטור. דוד, לצורך העניין, ניגש עם מצלמה נסתרת אל ראש ישיבה פיקטיבית. הוא בכלל לא מכיר את דוד, אבל אין לו בעייה לחתום לו על הפטור מהגיוס –תמורת כסף בשחור.

"ההונאה הזאת מול המדינה לא מתחילה בגיל 18, אלא הרבה קודם לכן. אלפי עמותות מנהלות חיידרים, תלמודי תורה, ישיבות – ולא מעט מהן מרמות את המדינה. בעבור ילד בגן, למשל, מקבל תלמוד התורה סכום כפול לעומת ילד בכיתה א'. מה עושים? מדווחים על תלמידי בית ספר כאילו הם עדיין בגן חובה."

ומסכם התחקיר: "השר במשרד החינוך, חיים ביטון, שבעבר ניהל את מערכת החינוך של ש"ס, הוא זה שאמון על הפיקוח. כלומר, שלא יהיה פיקוח."

עד כאן תחקיר ערוץ 12, שאפילו אם רק מחציתו אמת, יש בו חילול השם נורא ואיום. והציבור הכללי רואה את שני קצוות הרצף הדתי, ואינו מצליח להבין אם לשני הקצוות הללו יש תורה אחת? הלכה אחת? יהדות אחת? ולא נותר לו, לתוהה, אלא לפתור לעצמו את הפרדוקס המביך, על פי חוכמת שלמה בספר קהלת: 'זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.'

מנחם רהט

* * *

מוטי ברגר

על איומי הסרבנות שעודדו את האוייב לתקוף

אהוד יקירנו,

בכל שבוע מחדש אני מיצר על כך שמר אורי הייטנר מבזבז את כישרון כתיבתו המוכח, על השתלחויות שאין להן סוף נגד נתניהו. היה עדיף אילו למשל היה מצטרף לצוות הסברה ישראלי, ומגן על מהלכיה של מדינת ישראל. גם בשבוע האחרון ("צרור הערות 17.2.24") התקשיתי לצלוח את "כתב האישום" הארוך שלו נגד נתניהו (שהוא בבחינת "אמלק" – ר"ת: "ארוך מדי, לא קורא"), אך הנה לפתע גיליתי קרן אור: האומנם אורי הייטנר מאמץ את רוח דבריך, שאתה מהדהד אותם בכל גיליון, ומודה כי המפגינים נגד ממשלת נתניהו הם שגרמו לחמאס לתקוף את ישראל?!

אכן, שחור על גבי לבן, הוא ולא אחר, גם אם בהבלעה ובחצי פה. וכך כותב הייטנר:

"מי שהפכו מאבק צודק נגד המהפכה המשטרית וניסיונם הנואל של נתניהו ויריב לוין להשתלט על מערכת המשפט, הפכו מאבק צודק למאבק שירד מהפסים, הפך למלחמת זהויות מסוכנת והידרדר לשפל של פגיעה בביטחון המדינה באיומים בסרבנות, שעודדו את האוייב לתקוף."

מסתבר שבכל זאת דבריך חודרים אל הלב, אפילו לליבו של מי שתמיד צודק.

ועל הדרך עוד הערה אחת: בהתייחסותו של הייטנר לעיר בית שמש, צרמו לי הביטויים: "השמש בבית שמש כבתה... העיר שנפלה לידי החרדים בסיבוב השני של הבחירות המוניציפליות... באוקטובר 1948 צה"ל כבש את המשלט כולו וכעבור שלוש שנים הוקמה בו המעברה שהיתה לעיר, והשבוע נפלה בידי החרדים."

כך לא אמור לדבר מי שדרך קבע קורא לחרדים להיות שותפים שווים בנטל וב"מלחמת מצוה". חבל.

נ.ב. גם הסיפור של בן ציון יהושע ("תינוק לכבוד שבת") צורם למדי. אחד מגיבורי הסיפור הוא האברך מוישלה: חלפן בעל זקן אדמוני, פאות, כרס רחבה, וריח כבד של זיעה עומד בבגדיו. בנוסף, הוא נוהג לחזור על הביטוי "הציונים הרשעים ימח שמם". גם על כך אומר רק: חבל.

שלך בידידות

מוטי ברגר

אהוד: בעיניי סיפורו של בן ציון יהושע "תינוק לכבוד שבת" הוא ממש פנינה ספרותית!

* * *

נעמן כהן

עמיחי הירש-איילון מעודד את החמאס

להמשיך ללחום ביהודים

ראש השב"כ לשעבר, עמיחי הירש-איילון, מעודד את החמאס להמשיך ב"מלחמתו הצודקת ביהודים." "אם הייתי פלסטיני בגדה המערבית או בעזה," הצהיר הירש-אילון, "הייתי נלחם בישראל!" כצפוי בכל הרשתות החברתיות הערביות ובדפי התעמולה הערביים מצטטים אותו כהוכחה לצדקת מלחמת החמאס והג'יהאד ביהודים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841124&forum=scoops1

בטוחני שלשמע דבריו אלו של חניך "השומר הצעיר" מתהפכים מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן בקבריהם. הנה עוד עדות לריקבון העמוק של השב"כ שתרם לאסון ה- 7 באוקטובר.

בשבחי הפרה הישראלית – פרות יהודיות כמרגלות

לשבחים רבים זכתה הפרה הישראלית על שיא עולמי בתנובתה. והנה מתברר שהפרה הישראלית קיבלה שבח נוסף. הפלסטינים מדווחים שישראל הכשירה פרות לרגל אחרי הפלסטינים. תושב כפר ברשות הפלשתינית טען שישראל מגייסת ומאמנת פרות במטרה לרגל אחרי ואחר חבריו על פי הדיווח, על הצוואר של כל פרה יש מדליון ועליו מכשיר האזנה והקלטה ולעיתים מצלמות.

דיווחים רבים היו ברשתות הערביות על כך שישראל הכשירה פרות כדי לרגל אחר תושבי כפרים פלשתינים. בעיתון של הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, ראשד מוראר, אחד מתושבי הכפר בשכם שמונה כ-12 תושבים, טען שנתקל ב"פרה ישראלית מרגלת," שלדבריו הישראלים גייסו והכשירו כדי לרגליו אחריו ואחרי חבריו לכפר.

מוראר סיפר: "אלה פרות שגויסו ואומנו. על הצוואר של כל פרה הישראלים תולים מדליון ועליו מכשיר האזנה והקלטה ולעיתים מצלמות, כדי לעקוב אחר כל פרט בח'רבת יאנון." בנוסף, הוא טען "שהמתנחלים משחררים עדרי חזירי בר" במטרה להשמיד כל גידול פלשתיני באזור.

זו לא הפעם הראשונה שפלשתינים טוענים שישראל משתמשת בבעלי חיים כאמצעי ריגול נגדם. ב-2010 בעקבות שורה של מתקפת כרישים בשארם א-שייח' שגבו את חייה של תיירת אחת ופצעו כמה נוספים, טענו המצרים כי מדובר בהתערבות ישראלית ומזימה של המוסד.

ב-2012 דווח בסודאן על כך שהממשלה תפסה נשר עם תג בעברית שלדבריהם עף מישראל עם מתקן עיקוב שהוצמד לרגלו. מקרה דומה אירע ב-2011, כשנשר מקראי נתפס ע"י צייד בערב הסעודית כשהוא עונד מכשיר gps ותו ברגלו של אוניברסיטת תל אביב.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841283&forum=scoops1

עכשיו נשאלת רק השאלה: מיהו ד"ר דוליטל הישראלי מהשב"כ או מהמוסד שמפעיל חיות כמרגלות? ואיך זה שהפרות הכרישים, או הנשרים לא גילו דבר על התקפת החמאס בשמחת תורה?

חיים וישניה-רמון: אהוד ברוג-ברק

הוא האשם השני בקונספציית שיחוד וחיזוק החמאס

אהוד ברוג-ברק: "תוכנית ׳עובדה׳ מטלטלת על 7.10. המסקנה כואבת: שרשרת הפיקוד הרלבנטית בצה״ל ובשב״כ, רבים מהם אנשים מעולים, יצטרכו לסיים תפקידם. מסקנה שנייה: מי שעמד בראש, ובמשך שנים שיחד וחיזק את החמאס, אחראי אישית. ולכן אשם! רק בחירות מייד יכריעו לאן הולכים ומי יוביל אותנו? נתניהו לא כשיר!"

בתגובה עונה לו חיים וישניה-רמון: "נתניהו הוא האשם העיקרי במחדל שהוביל לטבח השבעה באוקטובר, אבל ברק הוא האשם ביותר אחריו. משום מה, כשברק מתראיין בתקשורת, נדיר שמראייניו שואלים אותו על אחריותו לטבח השבעה באוקטובר. הדבר היחידי שצריך לעשות כשהוא מדבר או כותב על אחריות למחדל זה להשיב לו במילותיו שלו – מי שבמשך שנים שיחד וחיזק את החמאס, אחראי אישית, ולכן אשם. ברק, אתה אחראי ואתה אשם!

"אהוד ברק הצליח לשבור את שיא גינס בעזות מצח ושכתוב ההיסטוריה (גם השיא שנשבר היה שלו). אחרי שידור תוכנית 'עובדה' על הימים והשעות לפני מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר, כתב ברק את הדברים הבאים: 'מי שעמד בראש, ובמשך שנים שיחד וחיזק את החמאס, אחראי אישית. ולכן אשם!'

"למרות שאני מכיר היטב את ברק, עדיין שפשפתי את עיני בתדהמה למקרא הדברים. הרי ברק הוא ההוגה, המייסד והאדריכל של קונספציית חיזוק החמאס ושיחודו. הוא המציא את הקונספציה הארורה הזו והוא הוציא אותה אל הפועל במשך שש שנים רצופות.

"בקיץ 2007 השתלט החמאס על רצועת עזה. ברק שהיה אז שר הביטחון, המציא קונספציה 'גאונית' של דו-קיום עם החמאס (כשנתניהו עדיין היה באופוזיציה). על פי הקונספציה ישראל תכיל את שלטון החמאס ותשאף להפוגות מולו, וכך תאפשר לו להתבסס ולהתחמש למרות שלא הפסיק לתקוף את ישראל. הקונספציה כללה גם את תפיסת ה'סבבים'. חמאס יתקוף את תושבי העוטף והדרום, וכל כמה זמן, כאשר תוגדש הסאה בישראל, נתחיל ב'סבב' לחימה אותו נסיים מהר ככל האפשר, כדי לחזור לספוג ולהכיל את התקפות החמאס.

"אחרי שנתניהו עלה לשלטון, שוב קיבל ברק את משרד הביטחון וכיהן בו ארבע שנים נוספות בהן הוא המשיך להנחיל את קונספציית חיזוק החמאס במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון.

"במשך שנתיים ישבתי לצידו של ברק בקבינט של ממשלת אולמרט ונאבקתי בכל כוחי נגד הקונספציה שהגה וקידם. למרות שמלבדי גם לראש הממשלה אולמרט, לשר פרידמן ולשר ישי, היו התנגדויות כאלו ואחרות לקונספציית חיזוק החמאס של ברק, הוא הצליח להשליט את תפיסתו תוך שימוש בטכניקות מפוקפקות שכללו אי אמירת אמת לקבינט ופעולות ללא אישור."

https://twitter.com/ramonhaim/status/1768304634999853072

מסקנה: שניהם אשמים במחדל, ועל שניהם ללכת, אבל תמיד יש לזכור כי בנימין מיליקובסקי-נתניהו מנע הקמת מדינה חמאסית ביו"ש וממשיך למנוע את הקמתה, ואילו אהוד ברוג-ברק חתר להקימה, וממשיך לחתור להקמתה ע"פ תוכנית הוויתורים המופקרת שלו.

פלשתינה – לא פלסטינה

יורם אטינגר תיקן את העובדות שמהן התעלם בלינקן כאשר טען "שההתנחלויות אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי...."( יורם אטינגר, מזכיר המדינה בלינקן על ההתנחלויות – התעלמות מעובדות, "חדשות בן עזר", 1934) והביא בקצרה את העובדות האמיתיות על חוקיותן.

  לסיום הוא כותב: "מן הראוי לציין שהמונח פלסטינה אינו ערבי, ומקורו בניסיון היווני והרומי למחוק את זכר העם היהודי וארץ ישראל על ידי מונח הקשור לפלישתים – שהיו אוייב מר של העם היהודי – שמקורם באיי הים האגאי ולא בעולם הערבי."

אמת לאמיתה, חבל רק שהוא משתמש בתעתיק הערבי "פלסטינה" המנתק את הקשר לפלישתים ולא בתעתיק העברי "פלשתינה" (א"י) כשם המנדט הבריטי על הארץ. נכון באנגלית אין להבדל משמעות (כנראה הדברים תורגמו מאנגלית) אבל בעברית יש להם משמעות גדולה.

לכל המתעניין ברשימה מלאה של הטיעונים. הנה קראו:

זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-2711-00.html

אפוקליפסה

* משה גרנות: אהוד היקר, האם יש ממש באזהרתו של הגיאולוג איתמר פרת בעניין המזח האמריקאי בחוף עזה שעלול להזיק לחופים שלנו? האם יש בין קוראיך מי שיכול להתייחס לאזהרה הזאת? ("חדשות בן עזר", 1934).

אינני גיאולוג ואין לי כל הבנה בגיאולוגיה, אבל אני זוכר אזהרה דומה מהעבר. לפני שנים רבות היה בארץ עיתונאי מפורסם בשם ברוך נאדל. הוא כתב מחקרים ב"ידיעות אחרונות" ו"בעולם הזה". נאדל היה יליד הארץ, בן להורים מ"פועלי ציון", התחנך בקיבוצים. היה בהגנה בפלמ"ח, בלח"י, ובצה"ל, לימים ירד מהארץ לארה"ב, ונעלם מהתודעה הציבורית.

עם בניית סכר אסואן הוא פרסם תחקירים ועשה מסע הרצאות ברחבי הארץ בו הזהיר מתוצאות בניית הסכר. הוא הגיע אלינו להרצאה ובשפה עשירה תיאר את האסון הצפוי מבנייתו. לא יגיע יותר חול מהנילוס לחופי הארץ, כל החופים והנמלים יהרסו, והארץ תהפוך לשממה. אפוקליפסה. בתור ילד זה נשמע לי מפחיד. והנה הסכר נבנה והאפוקליפסה לא התרחשה. נקווה שגם הפעם.

נדירה שלהוב-קיבורקיאן – ה"ציונות תנועה לא אנושית"

לאחר הביקורת שספגה מסבירה הערבייה-הארמנית-נוצרייה-גזענית, נדירה שלהוב-קיבורקיאן את דבריה שנית: "למה למגר את הציונות? 'זו תנועה לא אנושית.'"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841342&forum=scoops1

והיא אכן צודקת. זה לא אנושי לא לסלק מהארץ את תומכיה של אותה גזענית, עמוס שוקן וליאוניד נבזלין לארצות מוצאם גרמניה ואוקראינה, כי הציונות, כלומר העובדה שהם חיים בארץ ותומכים באויביהם הרוצים לסלקם מהארץ אינה אנושית.

המצנעא יבוא השלום?

לגיליון יום שישי של "הארץ" צורפה חוברת שחורה של מחבר בשם עומר צנעני המציע תוכנית שלום עם הפלסטינים. התפלאתי ושמחתי. הנה תימני חות'י מצנעא בירת התימנים החות'ים, עומָר צנעני, מציג תוכנית שלום בשעה שהם מתפארים בחמש מאות אלף לוחמים חות'ים שאוטוטו מתחילים לנוע לכיוון הארץ ולכבוש אותה. אני ממשיך לקרוא ולאכזבתי הרבה, לא מדובר בתימני חות'י בשם עומָר צנעני, אלא בישראלי בשם עומֶר צנעני המתנאה בהיותו ד"ר וסא"ל במיל, ויועץ חצרוני במשרד ראש הממשלה. דבר ראשון אני תמיד בודק מי המממן? מסתבר שהמממן שלו הוא ברל יעקב כצנלסון הכהן. אם נדייק יותר הקרן על שמו.

ומה בתוכנית השלום שגובשה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר? הפתעה הפתעה הפתעה! הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית כפתרון כולל לסכסוך הישראלי-ערבי. אך הפעם מדינה מפורזת החיה בשלום. וראשית כל מציעה התוכנית בחירות פלסטיניות שיאפשרו לכונן הנהגה פלסטינית חדשה שתביא לכך. נהדר. אמנם תוכנית ארוכה, אבל הנה תהיינה שתי מדינות ויבוא השלום.

https://mitvim.org.il/%D7%94%D7%99%D7%95%D7%96%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/

בטוחני שברל יעקב כצנלסון הכהן מתהפך בקברו על השימוש שעושים בשמו. ולא בגין תמיכתו בשלמות הארץ. אם להזכיר אחת האימרות המפורסמות שלו היא בזכות המבוכה ובגנות הטיח. והנה התוכנית מכסה בטיח את השאלה מי יבטיח את הפירוז? (התוכנית מכירה בכך שכוח רב לאומי אינו אפשרי). בתוכנית אין מילה על כך שרק צה"ל הוא שיכול להבטיח פירוז. האם משאירים את זה למשיח?... ומי יכול לחסל את החמאס כדי לבחור הנהגה חדשה שע"פ התוכנית תהיה שוחרת שלום? נכון רק צה"ל יכול. אז מה הועיל צנעני בתוכניתו? הרי אין בה שום חדש.  כלומר עם צה"ל אין מדינה פלסטינית מפורזת, ובלי צה"ל יש מדינה חמאסית מזויינת (תרתי משמע). ושוב אנחנו חוזרים לאימרתו של המדינאי הצרפתי שארל-מוריס דה טליראן-פריגור על הבורבונים שגלו מצרפת ורצו לחזור לשלטון:

Ils n'ont rien appris, ni rien oublié

"הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר."

שום הסדר מדיני (ואני בכוונה אומר הסדר ולא שלום) לא יכול להיות בלי הסתמכות על תוכנית אלון ורבין. חבל להוציא מיליונים מקרן ברל כצנלסון. זה סתם בזבוז. וגם זה בניגוד לתקוות צנעני לא יביא שלום עם לבנון, סוריה, עיראק, אלג'יריה וכו'.

מאוד חבל. אבל מצנעא לא יבוא השלום. (נקווה שגם לא החות'ים).

ראג'אא נאטור – העיוות המוסרי של המשוררת הגזענית המוסלמית

רג'אא נאטור היא ערבייה-מוסלמית (המגדירה עצמה בוויקיפדיה רק פלישתית) המתנאה בהיותה משוררת ובעלת טור ב"הארץ".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%92%27%D7%90%D7%90_%D7%A0%D7%90%D7%98%D7%95%D7%A8

כצפוי היא מצדיקה את ההפגנה באמסטרדם נגד הרצוג שאמר לטענתה: "אומה שלמה אחראית," "לא נכון שאזרחים לא היו מודעים לא מעורבים," הם היו צריכים להתנגד למשטר הרשע שלהם. לכן, הוא אמר: "צריך להילחם בפלסטינים עד ש"נשבור את עמוד השדרה שלהם." ולטענתה הוא פושע מלחמה שיש להסגירו להאג, וכצפוי היא גם מצדיקה את הקריאות ל"הפסקת אש מיידית," כדי להציל את שלטון החמאס ולשקמו, ואת הקריאה "תשוחרר פלסטין מהים עד לירדן," כדי לחסל את מדינת ישראל. כ-200 מסגדים בהולנד היא מספרת, פנו למלך הולנד במכתב פתוח וביקשו שיסרב להשתתף בטקס לחנוכת מוזיאון השואה החדש, וללחוץ את ידו של הרצוג, שמסית לרצח עם. המלך סירב לבקשה.

"משפחת המלוכה וממשלת הולנד שיתפו פעולה עם הנאצים, ולכן אין מה לתמוה על הסטנדרטים הכפולים והצביעות שלהם," מסבירה המשוררת נאטור.

לסיכום קובעת "המשוררת" נאטור: "הזמנת הרצוג לטקס הפתיחה של המוזיאון היא לא רק סטירת לחי פוליטית לפלסטינים, אלא סטירת לחי גם לישראלים מכיוון שהם תומכים בנרמול שהוא עשה לרצח חפים מפשע, ובכך שייצג את נרטיב השואה וקורבנותיה."

"אני רוצה להזכיר להרצוג שקריאת המפגינים, בהם ישראלים," מסבירה נאטור, "לעולם לא עוד," תקפה לכולם. אין מקום למדרג דמים במציאות שבה היהודים דורשים לתקן עוולות היסטוריות ולהזכיר לעולם שהתעלמותו יצרה במלחמת העולם השנייה מצב שבו הדם היהודי היה זול. אין דם זול, כי אין חיים זולים. גם לא של פלסטינים."

(ראג'אא נאטור, "אי אפשר לדרוש הכרה בקורבנות השואה ולנרמל רצח חפים מפשע בעזה", "אל ארצ'", 14.3.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-14/ty-article-opinion/.premium/0000018e-3cd9-dfc7-a5ff-ffffc5b50000

כצפוי המשוררת המוסלמית הגזענית נאטור משקרת כשהיא מאשימה את הרצוג שכאילו אמר: "צריך להילחם בפלסטינים עד ש'נשבור את עמוד השדרה שלהם.' הוא לא אמר זאת, אלא אם כן חושבת נאטור שהחמאס (בו היא תומכת) משמש עמוד השדרה של הפלסטינים. היא הרי יודעת שאת זה החמאס אומר באמנתו (סעיף 7) על היהודים שיש לרצוח את כולם לדברי מוחמד כתנאי לגאולה. ודוק: והמשוררת נאטור מעולם לא יצאה נגד זה ולכן גם לה יש אחריות כגזענית מוסלמית לרצח היהודים, ועקב תמיכתה בחמאס גם להרג העזתים ע"י החמאס.

היא גם משקרת בדבריה שמלך הולנד שיתף פעולה עם הנאצים. (אולי היא אומרת את זה פשוט מתוך הפיליסטיניזם שלה). המלכה וילהלמינה התנגדה לנאצים וגלתה לאנגליה.

נאטור יודעת היטב שמי ששיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים היה דווקא מנהיגהּ גנרל הס.ס. חברו הטוב של היטלר, מוחמד אמין אל-חוסייני שאותו כצפוי היא אינה מזכירה.

החמור ביותר הוא שהמשוררת נאטור עקב גזענותה המוסלמית עושה עיוות מוסרי כשהיא בכלל משווה בין רצח יהודים ע"פ תוכנית החמאס והג'יהאד מראש בכוונה תחילה מתוך אמונה דתית בדברי מוחמד, לבין ערבים בעזה שמתו באשמת החמאס והג'יהאד שהשתמשו בהם כמגינים אנושיים. המשוורת נאטור היא לא רק פיליסטינית, אלא פשוט גזענית. 

עזמי בישארה, מכחיש העם הפלסטיני,

מנהל בשם החמאס מו"מ עם ישראל

חבר הכנסת לשעבר היווני-נוצרי שהסערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, הקומוניסט לשעבר שהפך למרגל החיזבאללה, ומכחיש העם הפלסטיני, עזמי בשארה, לקח חלק מרכזי בניסוח הסכם פריז בין ישראל לחמאס, בניסיון להגיע לעסקת חטופים והפסקת אש – כך לפי העיתון הצרפתי "לה פיגארו". על פי הדיווח, בשארה, שנמלט לקטאר לאחר שנחשד בריגול נגד ישראל, משמש כיועץ בכיר לאמיר קטאר, תמים בן חמד אל-ת'אני.

לפי המתווה האמריקני המעודכן שעליו דובר בפסגה בבירת צרפת, המתווה יכלול שחרור של כמה מאות אסירים פלסטינים בתמורה לשחרור של 35-40 חטופים ישראלים ובהם נשים אזרחיות, נשים חיילות, גברים מעל גיל 50 וחטופים במצב רפואי קשה. מיספר האסירים שישוחררו עבור כל אחת מהחיילות יהיה גבוה יותר מאשר עבור שאר החטופים שישוחררו בשלב הזה ויכלול גם אסירים "כבדים" יותר. עבור כל חטוף שישוחרר תסכים ישראל ליום של הפוגה בלחימה, כאשר בסך הכול בשלב הראשון של העסקה ניתן יהיה להגיע לשישה שבועות של הפסקת אש. ההצעה האמריקנית כללה חזרה ראשונית ומוגבלת של אזרחים פלסטינים לצפון הרצועה כבר מהשלב הראשון של יישום העסקה, בתנאים שיוגדרו בהמשך המו"מ.

המגעים בשיחות על עסקת חטופים עדיין לא הבשילו להסכמים, ועדיין יש כמה מחלוקות בין ישראל לחמאס במו"מ. הפערים בין הצדדים נותרו בסוגיית מיספר האסירים שישוחררו עבור כל חטוף ישראלי. "המפתח" לשחרור אסירים שחמאס דורש נמוך יותר מבעבר, אולם עדיין יותר מכפול מזה שהופיע במתווה פריז, שכלל שחרור של 400 אסירים בסך הכל עבור כ-40 חטופים, מהם כ-15 אסירים שמרצים מאסרי עולם על רצח ישראלים.

https://hamal.co.il/main/דיווח-עזמי-בשארה-לקח-חלק-מרכזי-בניסוח-הסכם-פריז-מול-חמאס-95092

עזמי בשארה מכחיש אמנם את קיומו של העם הפלסטיני ואת קיומו של העם היהודי, אך מי כמוהו מכיר את חולשות הפוליטיקה הישראלית.

בהקשר זה אני לא יכול להבין מדוע טרם התקבל בכנסת חוק הקובע שכל אסיר המשוחרר מהכלא עקב עסקת מיקוח בגין חטיפת ישראלים, יוחזר מיד לכלא כאשר יימצא תחת שלטונה. רק חוק כזה יפחית את המוטיבציה לשחרור אסירים. והנה המחדל הזה של בנימין מילקובסקי-נתניהו איננו פחוּת מהמחדל שלו באי הגנת אזרחי ישראל והפקרתם לטבח בשמחת תורה.

על ישראל להכריז כבר עתה כי כל מחבל שישוחרר ייתפס ויוחזר לכלא.

Liberté, Égalité, Fraternité

חופש, שוויון, אחווה ע"פ השופט כבוב

כשהבורגנות במהפכה הצרפתית דרשה חופש היא התכוונה לחופש כלכלי לקנות ולמכור, כשהבורגנות הצרפתית דרשה שיוויון היא לא התכוונה לשיוויון כלכלי, אלא לשיוויון לאצולה.

כשהשופט הערבי-מוסלמי ח'אלד כבוב מדבר על שיוויון הוא מתכוון לשוויון בין מחבל שהשתחרר בעסקת מיקוח ע"י החמאס, לבין מחבל שלא השתחרר בנימוק שצריך להיות שוויון בין מחבלים ששוחררו ע"פ דרישת החמאס, לבין אלו שלא ולכן יש גם לשחררם.

שופט בית המשפט העליון ח'אלד כבוב שדן בתיק הארכת מעצר של נאשם בעבירת טרור שהועמד לדין על הרכבת מטעני צינור בכוונה לפגוע בשוטרים, אמר בדיון כי שחרור מחבלים נאשמים בטרור במסגרת עסקת חטופים צריך להשפיע ולהקל גם על נאשמים בטרור שלא שוחררו, מטעמי שוויון. לדבריו, מכיוון ששלושה מבין הנאשמים שוחררו בעסקת החטופים, התביעה צריכה להתחשב בכך ולהסכים להקל בתנאי המעצר של הנאשם הנוסף, שלא שוחרר במסגרת העסקה.

"מי שהחליט מי ישוחרר ומי לא זו לא הממשלה אלא התביעה, ולכן אתם צריכים להתחשב בזה ולהסכים לשחררו לאיזוק אלקטרוני," אמר השופט לתביעה. בעקבות אמירתו של כבוב, סנגורים של נאשמים בעבירות טרור החלו לצטט את דבריו בתיקים שונים.

פרקליטות מחוז ירושלים הגיבה באופן חריג בחריפות לדברי שופט העליון ואמרה כי "מדובר בקביעות משוללות יסוד, התביעה היא לא זו שהחליטה מי ישוחרר, אלא הממשלה, יחד עם שב"כ." עוד נמסר כי "בכל מקרה מדובר בכוח עליון, כורח, והוא לא אמור להשפיע בכלל על הליכים נגד נאשמים שלא היו חלק מעסקת החטופים."

https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/724755/

בניגוד לצרפתים בשביל השופט הערבי-מוסלמי, כבוב המילה "אחווה" משמעותה אחווה עם מחבלים ערבים-מוסלמים. ייאמר ברורות. לא יעלה על הדעת שמחבל שנשפט ולא נתבע להשתחרר בעסקת מיקוח ע"י החמאס ישתחרר כמו המחבל שנתבע ע"י החמאס ושוחרר.

הנה עוד סיבה למה יש חובה מיידית לחוקק חוק המכניס לכלא כל מחבל ששוחרר בעסקת מיקוח ונתפס ע"י גורמי הביטחון הישראליים. קשה להאמין שחוק כזה עוד לא נחקק.

כמה מגוחך כתב הפלילים גיא פלג שטוען שהתנגדות למעשה הנלוז הזה של השופט כבוב הוא רק בגלל שהוא ערבי. (נועם פתחי, "הקאסטה העליונה: אצל גיא פלג יש כאלה שאסור לבקר אותם – בכל מחיר", ישראל היום, 19.3.24)

https://www.israelhayom.co.il/culture/tv/article/15447413

ברור שאם שופט כלשהו היה דורש לשחרר מטעמי שוויון דומים מחבלים יהודים היה פלג מתנגד לכך.

אסתר קורני צהלה ושמחה

המשך הלחימה פרנסה טובה לעד

אסתר קורני צהלה ושמחה. במה שמחה אסתר קורני? אסתר קורני מתנאה בעיתון "הארץ" שהיא "מנכ"לית ארגון לוחמים לשלום" באתר הארגון היא מופיעה רק כ"מנהלת הכספים" שלו:

https://cfpeace.org/he/about/

בכל מקרה היא מקבלת שכר עתק משוויצריה, ארה"ב, בלגיה, האיחוד האירופי, גרמניה, והקרן לישראל חדשה. ועל מה היא מקבלת את שכרה? על מנת ללחום כאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס נגד חיילי צה"ל ומלחמתו בחמאס. בהגדרה האוורווליאנית שלה "מלחמה היא שלום", לכן אסתר קורני מכנה עצמה "לוחמת שלום", כלומר מלחמה.

הנה מלחמתה:

https://radicalactivists.imti.org.il/organization/https-cfpeace-org-he/

אז הנה לעדותה ממה היא שמחה וצוהלת?

"החלה הסערה שהזהרנו מפניה," היא צוהלת, "לאחרונה אנו נחשפים לחשבון שמוגש לממשלת ישראל בעקבות התנהלותה המופקרת. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, צחק על כל מי שהזהירו מפני 'צונאמי מדיני'. והנה גם הקונספציה הזאת קרסה. העובדות מתחילות להתגלות: מדינות העולם לא יעמדו מנגד אל מול המשך השלטון הצבאי של ישראל בגדה המערבית.

"המהלכים האחרונים שנוקטות ממשלות ברחבי העולם מצרפת, מגרמניה, מספרד וכמובן מארצות הברית הן הצהרת כוונות ברורה. אי אפשר לצפות שמדינת ישראל תצפצף על החוק הבינלאומי. תפר לחלוטין את עמדת המעצמות ושותפותיה, ובכל זאת תוסיף לקבל מטרייה מדינית לצעדיה.

"במשך שנים החליטה ישראל להקריב כל אינטרס שלה על מזבח הכיבוש והדיכוי. הכלכלה, הביטחון, החינוך, הבריאות כולם נזרקו הצידה כדי לשמר את מערכת האפרטהייד היקרה והמסואבת בגדה ובעזה. מדיניות החוץ כולה, גם מול חמאס ברצועת עזה, נבעה מעיקרון אחד: הדרישה לשמר את השלטון הצבאי.

"כעת מתחיל השינוי הגדול. הרס (כלכלי ובינלאומי) של הערים, הקיבוצים והמושבים. עתה נשבר מחסום הפחד של הממשלות הזרות מול ממשלת ישראל. עכשיו כל האופציות מונחות על השולחן: סנקציות אישיות על מי ששירתו בצבא, סנקציות על נבחרי ציבור, על עסקים ישראליים שעשו עסקות בגדה, או אפילו סנקציות על עסקים ישראליים בכלל. לכל אחד מהצעדים האלה תהיה השפעה ישירה על כל אחד ואחת מהאזרחים והאזרחיות במדינה." (חוץ ממני)

 (אסתר קורני, "מדינות העולם לא יעמדו עוד מנגד", "אל-ארצ'", 18.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-18/ty-article-opinion/.premium/0000018e-4cfe-dc34-a18e-fefffae20000

איזה אושר. אסתר קורני צהלה ושמחה כי היא הבינה שהצלת שלטון החמאס ושיקומו מבטיח מלחמה נצחית, וכל עוד תהיה מלחמה היא תמשיך להתפרנס ברווחה במשכורת עתק כ"לוחמת שלום" כלומר מחרחרת מלחמה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יוסף אתר: אני שואל בשביל חבר! אני רואה ב"חדשות בן עזר" את ההגיגים של איש "הרוח" אורי הייטנר, כל פוסט שלו ארוך כאורך הגלות ומשמים כמוה. וחברי תוהה כלום האיש הזה אינו ישן? מתי הוא נח? מהיכן הוא מוצא את הזמן לכתוב את הגיגיו, ולמי יש כוח לקרוא את דבריו החוזרים על עצמם?

אהוד:  כנראה שאורי הייטנר לא נח. אחרת היה מוצא זמן להכות על חטאיו בתמיכתו ב"הפגנות המחאה" ובשקמה ברסלר  (אך לא בקריאתה לסרבנות!) – הפגנות שפוררו את החברה הישראלית ועודדו את יחיא סינוואר לצאת לטבח; והיה מוצא זמן להכות על חטאיו בשנאתו הכפייתית לנתניהו, שהצטרפה לשינאה הכללית שמנעה מנתניהו כל צעד ביטחוני גדול שהיה נתפס מיד בעיניהם כניסיון של נתניהו להימלט ממשפטיו. זה המצב. הייטנר הוא איש רב מילים חסין ביקורת ולא יודה באחריותו.

* בנדלה: הי אודי, תשובה לעניין החול והמזח בעזה. לפי מה שאני למדתי, הקמת סכר אסואן גרמה לכך שרוב החול שהיה מגיע לחופי הארץ שוקע שם. מאז שהסכר הוקם – מגיע מעט מאוד חול אל ישראל.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: בשבוע שעבר פורסם בעיתון לאנשים חושבים "הארץ" במדור הבריאות מאמר ארוך שעסק במתן עצות לקשישים כיצד להיזהר מנפילות שעלולות להיות הרות-אסון בגיל מבוגר. עשרות עצות מקצועיות חכמות ניתנו ורק דבר אחד, החשוב והחיוני ביותר, לא הוזכר שם – בגיל מבוגר ראוי ורצוי מאוד להיעזר במקל-הליכה! זהו המגן הטוב ביותר מפני נפילה.

בצעירותי, לפני שניים-שלושה דורות, לא היה בכך כל בושה. אנשים אפילו התהדרו במקלות ההליכה שלהם. ראו איוריו של גוטמן לביאליק.

ולמשה-שמואל ראב בן עזר, ממייסדי פתח תקווה, היה מקל הליכה מתכתי חלול שניתן היה לטעון ולירות בו כדור-רובה!

* קוראת נאמנה: ...ואשר לעיתון שלך. כמובן שלא אחדש בזה שאני מסכימה לכל מה שאתה כותב ולנוסח הציני הכאוב. גם רוב דברי נעמן כהן טובים בעיניי. אבל נראה לי שהפעם הגזים בדבריו על ניצחון החמאס, אוי ואבוי לניצחון כזה למרות כל "ההישגים" המטורפים שלו. אבל דבריך על יהודי ארצות הברית ממצים את המצב, לדעתי, וזה באמת מסקרן. לדעתי המשבר שם חמור. ואסתפק בזה. העיתון מלא וגדוש, שיריו של רון גרא יפים, למשל, וכל מה שקשור באנדד אלדן. ועוד ועוד.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל