חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם פעמיים בשבוע מאת סופר נידח

גיליון מס' 1937

יום מאה שבעים וארבעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באדר ב' תשפ"ד. 28.3.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים קְצָרִים. // ד"ר רון בריימן: דובר צה"ל מדבר. // איליה בר זאב: אך איזה יום נפלא... בּוּעוֹת  (או ראשי חוטאים). // אנדד אלדן: כְּשֶׁהַפָּנִים הוֹפְכִים כֶּתֶם. בְּפִנַּת אַחַת הַמַּחֲשָׁבוֹת. // אורי הייטנר:  צרור הערות 27.3.24. // רוֹן גֵּרָא: אֵפֶר חֲלוֹמוֹת. // אהוד בן עזר, ציונה רבאו, שלמה שבא, שולה וידריך: על "איש וביתו נמחו" לאשר ברש. // מיכאל רייך: פַּעַם חָלַמְתִּי חֲלוֹם. // משה גרנות: ששת ימים לא תעבוד! // איתמר פרת: 1. צאלח א-דין. 2. ליל אסתר. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אהוד בן עזר:  רוני צדיק. // מנחם רהט: התפכחות חרדית: "נימוקי ההשתמטות הם רק תירוצים חלולים." // נעמן כהן: הבדיחות של אווה אילוז. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים קְצָרִים

*

הַזִכְרוֹנוֹת  –

הֵם, אֵינָם בִּרְשׁוּתֵנוּ:

כְּגַנִּים שְׁתוּלִים

הֵם בָּנוּ  –

מֵאָז

פּוֹרְחִים הַרְחֵק

ואֵין יוֹדְעִים

אֵי גַּנֵּינוּ הָאֲמִתִּיִּים  –

אִם לְאוֹר-הַיּוֹם  –

אוֹ בְּמִכְמַנֵּי-מַחֲשַׁכִּים.

1966

*

הַמִּלִּים,

אֲשֶׁר נִתְּקוּ מִפִּי  –

כְּשִׁבְטֵי-אֵשׁ  –

הִכּוּ בִּי,

כִּבְרָקִים עוֹד אֶרְאֵם

בַּחֲלוֹמוֹתַי  –

אַךְ אֲנִי עַצְמִי  –

כְּבָר עָפָר וְאֵפֶר.

1966

*

כְּעָפָר וָאֵפֶר  –

וְהַקַּיִץ לֹא לִי

וְהַמַּנְגִּינוֹת

הַנִּשָּׂאוֹת בָּרוּחַ  –

נוֹשְׁרוֹת כְּמֶלַח

עַל הַצַּלָּקוֹת,

שֶׁלֹּא יַגְלִידוּ,

לְעוֹלָם.

1966

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ד"ר רון בריימן

דובר צה"ל מדבר

חדשות ערב שבת (22.03.24) של ערוץ 11 כללו ראיון מאלף של תא"ל (מיל') רונן מנליס, אשר התראיין אצל שאול אמסטרדמסקי. הראיון קטע תקופה ממושכת שבה נעלם מנליס מעיני הציבור, בעודו מסייע (במילואים), בתקופת מלחמת שמחת תורה, לתא"ל דניאל הגרי, הדובר הנוכחי של צה"ל.

למי שהחמיץ את הראיון, להלן תמלול של קטע מרתק מתוכו, הקטע שבו תיאר מנליס דברים שאותם הוא ראה בצבא במהלך 80 ימיו במילואים:888

"...לא גיליתי על הצבא משהו שלא ידעתי. פגשתי בהרבה מאד מובנים דברים שאני ראיתי אותם בצבא בסוף תפקידי, ושמעתי שהם הלכו והתבססו בצבא בשנים שלאחר מכן, של פחד להביע דעה נגדית, של לא להתווכח על דעתך, של לא להשמיע דעה אחרת, של רצון לרצות את המפקדים שלך, כי הרמטכ"ל, או בכירים אחרים, לא רוצים לשמוע דעות אחרות. אני דרך אגב יודע שהרמטכ"ל הלוי ניסה להילחם בתופעות אלה, אבל חלקן הושרשו באופן עמוק בתקופת הרמטכ"ל שלפניו, כוכבי. אני חושב שהדיבור במילים גבוהות על רב-ממדיות, על תפיסת הניצחון על צבאות אוייב, על כל מיני המשגות, שבינן לבין החייל הפשוט והלוחם הפשוט יש פער קיצוני, יצרו מצב שבו יכולות הצבא הפרקטיות לא מדברות עם התפיסות האסטרטגיות והדיבור שנוצר במטה הכללי..."

אין ספק שקשה להתמודד ולתקן תרבות ארגונית כזאת, שהתבטאה ושמתבטאת בתפקוד היומיומי של צה"ל. גם עם זה תצטרך להתמודד ועדת החקירה הממלכתית אשר חייבת לקום, וקום תקום, לחקירת הנסיבות שהובילו למלחמת שמחת תורה. כתב המינוי של ועדת חקירה כזאת צריך להשתרע על פני כ- 30 שנים ולכלול גם את הנסיבות שהובילו להסכמי אוסלו, תוך יצירת אווירה ציבורית של דיכוי כל דעה נגדית, כל דעה שהצביעה על הסיכונים הכרוכים בתפישה הבלתי מציאותית של "מזרח תיכון חדש", "שלום", "פתרון שתי המדינות", ועוד. כל דעה שחשפה את ערוות אוסלו הוקעה כמחרחרת מלחמה. גם היום סובלת ישראל מן הקונספציה של אוסלו, מהכנסת רבבות מחבלים לארץ ישראל המערבית, ממתן נשק וחבלי מולדת לאותם מחבלים בראשותו של רב-המרצחים ערפאת, מהסתמכות על מחבלים אשר יגנו עלינו.

למרבה הצער, הקונספציה לפיה רק על ישראל לשלם תמורת "שלום", בעוד הצד הערבי נותן מילים בלבד קיימת אפילו היום, אחרי ה- 7 באוקטובר הנורא. שתי דוגמאות:

מנסים לפתות אותנו ל"נורמליזציה" – אפילו לא "שלום" – עם סעודיה תמורת הסכמתנו להתאבד באמצעות הקמתה של מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית.

במקום להציב כיעד המלחמה כניעה ללא תנאי של החמאס, נראה שישראל היא זו שמתקדמת לקראת כניעה ללא תנאי. "צמצום הפערים" מתבצע באמצעות ויתורים ישראליים. מהי "הרחבת סמכויות" של צוות המתן ומתן אם לא יצירת התנאים לעוד ויתור של ישראל על עוד דרישה חיונית שלה?! האם מדינה המכבדת את עצמה היתה שולחת את בכירי אנשיה אל קטאר כדי שימתינו שם לתכתיבים נוספים של סינואר?!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

איליה בר זאב

אך איזה יום נפלא...

 כַּלָּנִּיוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּחֹרֶף בְּיַעַר שׁוֹקֵדָה גָוְעוּ בָּאָבִיב.

יְמָמוֹת מְאֻיָּמוֹת. אַזְעָקָה בִּבְאֵרִי, צֶבַע אָדֹם בְּחֶבֶל אֶשְׁכּוֹל –

בָּרַדְיוֹ נְעִימוֹת שֶׁנּוֹגְעוֹת, מִתְעַלְּלוֹת.

אֲנִי מַשְׁכִּים קוּם –

מְהַרְהֵר בַּשִּׁירִים שֶׁיִּכָּתְבוּ, בַּמִּלִים הַנִּרְדָּפוֹת, מְיֻתָּמוֹת.

עֵרָן* בֶּן הָאַרְבַּע מְצַיֵּר אַזְעָקוֹת עַל לוּחַ מָחִיק, מְסַמֵּן נְקֻדּוֹת וּכְתָמִים. כּוֹכָבִים נוֹפְלִּים בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 נַחֲשֵׁי עָשָׁן מְקַשְׁטִים אֶת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת. צְפִירוֹת תּוֹקְפָנִיּוֹת

 בְּכָל שֶׁעוֹטֵף חַיִּים.

בַּלֵּילוֹת –

 חֲלוֹמוֹת, רַעַשׁ גָּדוֹל, רְצוּעוֹת אוֹר מֵאֹפֶל, כִּתְמֵי אֵשׁ –

כִּפַּת הַכֶּתֶם הַטּוֹב.

* ו"עֵרן בן הארבע" כבר עבר את גיל 14... ולא מצייר אזעקות או רעשי "כיפת ברזל".

בּוּעוֹת  (או ראשי חוטאים)

בֻּלְבּוסִים פְּזוּרים לְמַרְגְּלוֹת הֶהָרִים וְנָפְלוּ בָּהֶם סְדָקִים,

מִשְׁטְחֵי תַּצְפִּית לְנוֹף הַמִּדְבָּר.

אֵין שְָׁרְשֵׁי בְּצָלִים וְאֵין בּוּעוֹת. הַמְּצוּקִים יַצִּיבִים כְּבָר מִילְיוֹנֵי

שָׁנִים, לִפְעָמִים כַּדּוּרֵי סֶלַע פְּחוּסִים מְשַׁוְּעִים

לְמִשְׂחָק חָדָשׁ כְּעֵדֶר עֲנָק לְלֹא רוֹעֶה,

בולבוסים במצפור מצד זוהר. ויקיפדיה.

כְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים.

כְּמוֹ בְּיַלְדוּתִי –

מִתְחַנְּנִים לִבְעִיטוֹת רַבּוֹת עָצְמָה אֶל הָרֶשֶׁת הַסְּמוּיָה

בְּשַׁעֲרֵי הַוָּאדִיּוֹת.

בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה נִרְדַּמְנוּ בְּטֶרֶם טֶבַח –

וְאוּלַי

גְּאוֹנֵי-הַשֶּקֶר מְאֻבָּנִים?

וְכַת חֲנֵפִים וְכַת שַׁקָּרִים כְּרָאשֵׁי חוֹטְאִים –

אַגָּדוֹת מֵעִיר רְפָאִים רְשָׁעָה.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי – עוטף עזה)

כְּשֶׁהַפָּנִים הוֹפְכִים כֶּתֶם

 כְּשֶׁהַפָּנִים הוֹפְכִים כֶּתֶם

וְהַמַּנְגִּינוֹת לִרְעָשִׁים

וּמֵעֲבָרִים שְׁלֹשָה צוֹעֲקִים בְּאַחַת

וְהַמִּלִּים מִתְנַגְּשׁוֹת מֵעַל לְרֹאשְךָ

אַתָּה בּוֹכֶה אֶל הָאֶבֶן

וּלְאֶבֶן הוֹפֶכֶת אוֹתְךָ הַמַּחֲשָׁבָה

שֶׁאֵין לְךָ מַדְרֵגוֹת יוֹרְדוֹת

וְלֹא סֻלָּם עוֹלֶה מִכָּאן

וּלְכָאן לֹא יָבוֹא שׁוּם מִדְרוֹן

וְשׁוּם הַר לֹא יִשָׂא אוֹתְךָ הַרְחֵק אֶל הָרוּחוֹת

בְּפִנַּת אַחַת הַמַּחֲשָׁבוֹת

כְּיֶלֶד שֶׁאָבַד

פֶּתַע בְּפִנַּת אַחַת הַמַּחֲשָׁבוֹת,

וְכָל עוֹבֵר מַסְתִּיר פָּנָיו

עַל מִדְרָכוֹת צְפוּפוֹת

אֵין מִפְלָט לוֹ לְגוּפוֹ.

מַה טּוֹב כִּי עוֹד נוֹתְרָה בִּקְצֵה שָׂדֶה 

אֲחֻזָּה עֲזוּבָה אוֹתָהּ קוֹנִים בְּהִרְהוּר

וּפַרְפַּר חוֹזֵר וּמְזַמְזֵם לוֹ.

שירים אלו נכתבו בשנת 1967 ופורסמו בספרו של אנדד "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006 – ספר שקיבלתי כשי מיוחד בשנת 2008. כיום אנדד כבן 100 וספק אם הוא מודע לאסון הגדול.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: אני קורא להעניק את פרס ישראל "לִגְבוּרה אזרחית" לשנת תשפ"ד לשקמה ברסלר!

לולא היא היתה ממנהיגי הסרבנות לשירות בצה"ל – יחיא סינוואר אולי לא היה מתפתה לצאת לטבח ה-7 באוקטובר, ומעניק בכך הצדקה לנתניהו למלחמת ההשמדה של מערכת הטרור שבנה נגדנו החמאס!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.3.24

* הפסקת אש – ב-6 באוקטובר היתה הפסקת אש בגבול עזה. אם המלחמה תסתיים לפני מיטוט חמאס וכניעתו, תהיה זו הפסקת אש נוסח 6 באוקטובר. וכשמופיע 6 באוקטובר במערכה הראשונה, אל נתפלא כשנפגוש את 7 באוקטובר במערכה השלישית.

* על מזבח הפריימריז – החלטת מועצת הביטחון היא פרס לחמאס וניצחון לטבח ה-7 באוקטובר. ביידן הקריב את שלומם, ביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל על מזבח הפריימריז במישיגן.

* מדיניות הפנים של ביידן – אם לא נמוטט את חמאס ולא נמגר את שלטונו – מה נאמר לדורות הבאים? שהיו בחירות בארה"ב וביידן והאריס היו צריכים לרצות את הבייס ה"פרוגרסיבי"?

* שאלה לקאמלה האריס – אילו לצד ארה"ב היתה שוכנת יישות טרוריסטית, שצבאה היה פולש לארה"ב ומבצע טבח כמו טבח 7 באוקטובר – האם ארה"ב היתה מסתפקת בפחות מהשמדת אותה יישות? האם ארה"ב הייתה עוצרת את מכונת המלחמה דקה לפני שהשלימה את המשימה? עד כמה אפשר להיות צבועים?

* מי אחראי למשבר – נתניהו אשם בהרבה דברים, הן במחדל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר והן בהתנהלות הקלוקלת של מלחמת הדשדוש, והפינוי חסר התוחלת של יישובי הגליל, במקום להגן עליהם.

אבל הוא לא אחראי למשבר עם ארה"ב. למשבר עם ארה"ב אחראי ביידן. האחריות שלו אינו קשורה למה שישראל עשתה, אלא לחשבונות פוליטיים ואלקטורליים בלבד. הוא היה נוהג כך ללא קשר להחלטה זו או אחרת של ישראל. הרי הדשדוש במלחמה נובע מהכניעה של ישראל לדרישות של ארה"ב, ולמרות זאת ביידן נוהג כפי שהוא נוהג.

הוא נוהג כמעט כמשת"פ של חמאס, מפחד הבייס ה"פרוגרסיבי".

* ברוגז אינו מדיניות – חרף האכזבה והזעם על התנהגותו הבוגדנית והאופורטוניסטית של ביידן, נתניהו שגה בביטול המשלחת לבית הלבן. ברוגז אינו מדיניות. כשיש משבר חשוב להידבר. ביטול הביקור לא יניב שוב הישג לישראל. לעומת זאת, הידברות עשויה להניב הישגים. לדוגמה, אפשר לנסות להגיע להסכמה עם ארה"ב, שאם חמאס שוב ישיב בשלילה למתווה העסקה, ואחרי הרוח הגבית ממועצת הביטחון סביר להניח שתשובתו תהיה שלילית, ארה"ב תסיר את התנגדותה לפעולה ההכרחית ברפיח.

* רוח גבית לחמאס – חמאס הודיע שהוא דבק בדרישותיו – הפסקה מוחלטת של המלחמה, נסיגת כל כוחות צה"ל מהרצועה והישארותו בשלטון ברצועה. משמעות דרישתו היא כניעה ישראלית, ירידה של ישראל על הברכיים והודאה בתבוסה, ניצחון היסטורי לטבח 7 באוקטובר ומסר לעולם המוסלמי כולו – זו הדרך להכרעת היהודים מכאן ואילך.

משמעות דרישתו היא גם המשך שביים של החטופים ללא אופק לשחרור. ומדוע שחמאס לא ינהג כך, כאשר מצד אחד יש לו כזו רוח גבית ממועצת הביטחון של האו"ם ומממשל ביידן ומצד שני ישראל הפסיקה את המלחמה והחליפה אותה בפשיטות נקודתיות, חשובות ומועילות כשלעצמן, אך אי אפשר להביא באמצעותן להכרעה.

אין לישראל כל ברירה זולת חידוש המלחמה במלוא העוצמה עד מיטוט חמאס והשבת החטופים. במקביל, במקום משחקי ברוגז ילדותיים, על ישראל למנף את תשובת חמאס לחידוש התמיכה האמריקאית במלחמה. על נתניהו לנסוע לוושינגטון ולפגוש בעצמו את ביידן, תוך שינוי עמדת ישראל באשר ליום שאחרי ונכונות לשליטה אזרחית של רש"פ לצד חופש פעולה מלא לצה"ל ולזרועות הביטחון ופירוק אונר"א.

* למען החטופים – ארה"ב, מצרים וקטאר רקחו בפריז מתווה לשחרור החטופים. ישראל קיבלה אותו. חמאס דחה אותו. בעקבות זאת הוצע מתווה חדש, שהלך כברת דרך גדולה מאוד לכיוון חמאס. ישראל קיבלה גם אותו. חמאס דחה גם אותו. בלי לחץ צבאי משמעותי ועצים הרבה יותר, לא תהיה תזוזה. למרות הלחץ האמריקאי הצבוע, אנחנו חייבים לחזור למלחמה במלוא העוצמה, אחרת החטופים יימקו ללא סוף במנהרות חמאס.

* אין תחליף למודיעין אנושי – ההישג המרכזי של הפעולה בשיפא הוא כנראה מודיעיני – מעצר מאות מחבלים ובהם אנשים שבידיהם מידע רב, המסייע לנו מאוד בהמשך הלחימה.

אין תחליף למודיעין האנושי. האמצעים הטכנולוגיים טובים וחשובים, אך לעולם לא יהיו תחליף למודיעין האנושי. בעשרים השנים האחרונות סיכלנו מאות רבות של פיגועים מדי שנה ביהודה ושומרון. בעזה, לעומת זאת, לא היה לנו מידע אפקטיבי על 7 באוקטובר. למה?  כי ויתרנו על המודיעין האנושי. ויתרנו עליו, כאשר ויתרנו על הנוכחות בשטח ועל חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועה. אילו ביצענו את חומת מגן ב-2002 גם ברצועת עזה, המציאות ברצועה מאז ועד היום, כן, לא עד 7 באוקטובר אלא עד היום (בשעת כתיבת שורות אלו מודיעים על ירי רקטות לעבר אשדוד), הייתה דומה למציאות ביו"ש. זה נדבך מרכזי במחדל שחייב להיחקר.

אבל את הלקח לעתיד אנו יכולים להפיק גם בלי ועדת חקירה. חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה הוא תנאי בל יעבור ביום שאחרי. אם על כך נעמוד, לא כל כך משנה בידי מי תהיה השליטה האזרחית.

* גדעון סער צודק, אבל – בחודשים האחרונים, שני אישים במערכת הפוליטית מבטאים עמדות קרובות לעמדותיי – ליברמן וסער. סער צודק בביקורתו על התנהלות המלחמה, על הדשדוש ומחירו הביטחוני והמדיני החמור, שממסמס את הישגי צה"ל במלחמה. אני מבין בהחלט את צעדו של סער; הן בשל ביקורתו על המלחמה והן בשל העובדה שאינו משפיע. אכן, הקבינט המדיני ביטחוני מנוטרל, ובצדק – כי יושבים בו יעדים מודיעיניים של השב"כ עד לאחרונה, אנשים מסוכנים כמו סמוטריץ' ובעיקר ראש הכנופייה, ועוד כמה כלומניקים. הדרת הקבינט הוא ביטוי לאחריות לאומית. אבל התוצאה היא שאדם רציני ואחראי כמו סער, שנכנס לממשלה כדי להשפיע ורואה שאין לו השפעה, מעדיף לפרוש. אבל למרות זאת, חבל לי שהוא פורש, כי זה עוד צעד שפוגע באחדות. במקום שלפיד וליברמן יצטרפו, סער פורש. אבל גם ההתפוררות הזאת היא פרי באושים של הדשדוש. אילו המלחמה התנהלה בכל העוצמה, ואילו נתניהו היה ממוקד בניצחון ולא בעסקנות קטנה, העם היה מאוחד.

* אלמלא המחנה הממלכתי – הישיבה בממשלת המחדל הכושלת והרקובה קשה, כמעט קשה מנשוא. אבל אלמלא המחנה הממלכתי, איש לא היה בולם את ניסיונותיו של ראש הכנופייה להבעיר את ערביי ישראל ולהצית חזית פנימית, לאושרו של סינוואר.

* סקר כשטיפת מוח – בתקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים, שבו שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, למדתי על התופעה של סקר דעת קהל ככלי לשטיפת מוח. נשלחו לציבור סקרים עם שאלות נוסח: האם תתמוך בהסכם שלום עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, שבעקבותיו יבוטל שירות המילואים, השירות בצה"ל יקוצר בחצי ותוכל להיכנס לרכב ולנסוע דרך סוריה וטורקיה לאירופה – או תתנגד לו גם במחיר מלחמה קשה שבה יהרגו אלפי ישראלים? יש לציין שהנסקרים לא נפלו בפח. לא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה מהגולן.

הגיעו אליי תוצאות מחקר אומניבוס (הגדרה פלצנית שנשמעת רצינית יותר מסקר  דעת קהל) של האוניברסיטה העברית, הבוחן את עמדות הציבור בנושא המלחמה. הנה שאלה לדוגמה:

"אם היית נאלץ לבחור מבין שתי האפשרויות הבאות: המשך המערכה הצבאית בדרום גם במחיר מותם של רוב החטופים או סיום המערכה הצבאית בדרום תמורת שחרור כל החטופים הישראלים."

אני מציע נוסח טיפ-טיפה שונה. אם היית נאלץ לבחור מבין שתי האפשרויות הבאות: המשך המערכה הצבאית בדרום עד מיטוט חמאס, או עסקה שבה תמורת החטופים חמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה ובתוך שנה נותקף במערכה רב זירתית מעזה, לבנון, סוריה, עיראק, איראן, רש"פ וערביי ישראל, יהרגו עשרות אלפי ישראל ובתוכם אתה וכל בני משפחתך.

דוגמה נוספת: "הקמת מדינה פלשתינאית ללא צבא או יכולות צבאיות שתנוהל על ידי שלטון פלשתינאי מתון או סיפוח רצועת עזה ותושביה לישראל."

גם כאן אני מציע ניסוח שונה: "הקמת מדינה פלשתינאית שבה תתקיימנה בחירות כעבור חודש וחמאס ינצח, ויתקוף את ישראל בסגנון 7 באוקטובר, כאשר גוש דן ומישור החוף הם עוטף המדינה הפלשתינאית ובטבח יירצחו ויאנסו עשרות אלפים ובהם אתה ומשפחתך, או אוטונומיה אזרחית לפלשתינאים בעזה עם חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ שיסכלו את כל פיגועי הטרור."

מה שמטריד בסקר הזה במיוחד אינו התשובות אלא השאלות. אבל יש גם תשובות מזעזעות, בקבוצת שאלות על תיאוריות הקונספירציה ועלילות הדם הבזויות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. לא פחות מ-18% (!!!) מאמינים שברק יזם או לקח חלק במתקפת חמאס על ישראל ולעוד 25% אין דעה. 20% מאמינים לעלילת הדם שגורמים הקשורים למחאה סייעו במכוון לחמאס במתקפה ול-21% אין דעה. 18% מאמינים שקרן וקסנר וגורמים בשמאל שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם מתקפת החמאס ול-32% אין דעה. 13% מאמינים לעלילת הדם שהמחדל תוכנן על ידי בכירי הצבא כדי להביא להדחת נתניהו ול-24% אין דעה. רק על מכונת הרעל הבזויה שמעלילה עלילות דם כאלו על צה"ל ועל יריבים פוליטיים כדי לכסות את התחת של מר מחדל, האיש שהמיט עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה – יש לגרש במקלות את נתניהו מכל תפקיד ציבורי. כי הוא ומכונת הרעל שלו אשמים באמונה של אספסוף רפה-שכל בעלילת הדם.

* בלי לצאת אידיוט – מתחילת המלחמה אני יוצא נגד התעוררות המחאה נגד הממשלה, כי אנו במלחמה, וזה לא זמן למחאה. אני יוצא נגד הקריאות להפיל את נתניהו, כי אנחנו במלחמה וזה לא זמן להיכנס למשבר פוליטי. אני יוצא נגד הקריאות לבחירות עכשיו, כי אנו במלחמה וזה לא זמן לבחירות וצריך לקבוע בחירות בהסכמה לאחר המלחמה.

אבל יותר ויותר קשה לדבוק בעמדה הזאת בלי לצאת אידיוט, לנוכח התנהלותה השערורייתית של ממשלת המחדל, שלא למדה דבר, שממשיכה להרוס את החברה הישראלית ודבקה בדרכה הכושלת והמושחתת.

איך אפשר לשבת בשקט כאשר הממשלה מעבירה תקציב מושחת, מנופח בתקציבי עסקנות קואליציוניים ובתקציבים בלתי נדלים למגזר המשתמט, כולל לעמותות לעידוד ההשתמטות? איך אפשר לשבת בשקט כאשר הממשלה מנסה להעביר את חוק הרבנים – חוק ג'ובים למאות חבריו של העבריין הסדרתי דרעי? איך אפשר לשתוק כאשר שר החינוך מנסה להתנקש בפרס ישראל, במפגן ראווה של אנטי ממלכתיות וצפצוף גס על הרוח הישראלית? איך אפשר לשתוק כאשר ראש הממשלה מנסה להעביר חוק השתמטות נפסד כל כך? כמה ציניות, אטימות וערלות לב נדרשים כדי לחוקק חוק השתמטות נואל וחזירי כל כך, בימים שבהם איבדנו מאות מטובי בנינו ועוד אלפים רבים נפצעו? איך אפשר לשתוק כאשר זרש מלינה על החטופים שאפילו תודה לא אמרו לבעלה? הרי זו תמצית הביביזם – אין לו שום אחריות לחטיפתם אך רק הוא אחראי לחזרתם. איך אפשר לשתוק כאשר שר הג'ובים הביביריון אמסלם, נוסע להתהולל בטברנה באתונה בזמן מלחמה? איך אפשר לשתוק כאשר ראש הממשלה הכושל, מוג הלב, נמלט מאחריותו למחדל, מחפש שעירים לעזאזל להפיל עליהם את האחריות לכישלונו ותעשיית השקרים וההסתה שלו ממציאה ומפיצה תאוריות קונספירציה נגד צה"ל, בזמן מלחמה?

עדין אני סבור שבזמן מלחמה מתנגדי הממשלה צריכים לגלות אחריות ולהתאפק, אך לנוכח חוסר האיפוק וחוסר האחריות שלוחי הרסן של נתניהו וממשלתו – יותר ויותר קשה להצדיק את העמדה הממלכתית הזאת.

* התגלמות הפגאניות – אהוד בן עזר מגדיר את ההפגנות נגד נתניהו "הפגנות בעד סינוואר". זה הביביזם בהתגלמות פגאניותו. המדינה זה ביבי. מי שרוצה להחליף את ביבי תומך בסינוואר. זו גישה הסותרת כל תודעה דמוקרטית בסיסית.

* לא ספרא ולא סייפא – "כמו שהיו חכמים בידיעת הטוב, אם יהיו חכמים בידיעת הרע כדי להישמר ממנו. כי כן צריך לכל חכם שיהיה בידו ספרא וסייפא" ("צרור המור", שמות ח').

כל חכם צריך שיהיה בידו ספר ונשק. זה המודל היהודי של ספרא וסייפא. אצל הציבור החרדי אין לא ספרא ולא סייפא. מהסייפא הם משתמטים. בעצם השתמטותם – הם כופרים בעיקר הספרא.

* תועמלן ארסי – שלושה ימים אחרי הטבח, ביקר גדעון לוי בבארי, הזיל שלוש דמעות תנין בשביל הפרוטוקול, סימן וי, וחזר למקומו הקבוע - תועמלן אנטי ישראל ארסי.

גדעון האו האו.

* פורים שמח – ראש ישיבת בני-עקיבא בראשל"צ, הרב אריאל רוקח, רב שכול, שכל את תלמידו ליאור רביב, שנפל בקרב בבית החולים שיפא. הרב רוקח התראיין ל"כאן" ב' וספד לתלמידו האהוב. כאשר פנתה אליו אסתי פרז, הוא איחל "פורים שמח" והיא תהתה: "איך אפשר?" והוא השיב שזה באמת קשה.

קשה, אבל נכון לעשות את המאמץ, לשמוח בשמחת פורים גם כאשר הלב בוכה.

איחוליו של הרב רוקח החזירו אותי שלושים שנה אחורה. ביום הטבח במערת המכפלה, שבוצע בפורים, התכנסו ראשי מועצת יש"ע לישיבת חירום. המצלמה תפסה את חנן פורת מאחל לחבריו "פורים שמח" ורינה מצליח חגגה על ה"סקופ" הגדול – חנן פורת שמח על הטבח.

חנן פורת אמר ביום הטבח, שהוא זעזע אותו יותר מהפיגועים האחרים, כי כאן נוסף לזעזוע על עצם הטבח זעזוע על כך שיהודי עשה אותו. אבל הכתם דבק בו, על לא עוול בכפו, ובשל איחולי פורים שמח, שגם יהודי שאיבד קרוב משפחה מאחל, רדפו אותו בציניות עד יומו האחרון וגם אחרי מותו, כאילו הוא שמח על הטבח.

* לו אך בירכת לה חיים – אבל כבד בקיבוץ אורטל. חלל גדול נפער בקהילתנו, עם מותה, בפורים, של ענבר, בת הקיבוץ, בחורה ברוכת כישרונות, ערכית מאוד, חכמה, יפה, מוזיקאית מחוננת. רק לפני שלושה שבועות התארסה. כמו את יוני, אביה, המחלה הארורה קטפה גם אותה.

לא עוד יברכוה

לא עוד תבורך.

אלוהים, אלוהים אלוהים

לו אך ברכת לה חיים!

* ביד הלשון: סִתְרִיַה – מקום בחדשות – המושב סִתְרִיַה, יישובו של רס"ל עילי דוד גרפינקל שנפל בקרב עם מחבל בבנימין.

המושב, השייך לתנועת המושבים, ממוקם בשפלה, במועצה האזורית גזר, מדרום לרחובות. המושב עלה לקרקע בל"ג בעומר 1949. הקימו אותו משפחות עולים חלוצים מרומניה ופולין, שעלו לארץ ישראל בספינות מעפילים, נתפסו בידי הבריטים והוגלו למחנות המעצר בקפריסין. לאחר הקמת המושב, הצטרפו אליו חלוצים מהונגריה.

מקור השם הוא פסוק מתהילים: "סתרי ומגני אתה לדבריך ייחלתי." פירוש השם הוא "תחת חסות ה'. סתר – חסות. יה – ה'. השם משמר את צליל שמו של השבט הערבי שישב במקום – א-סטריה, שפירושו – קו.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ג'וחא: מי אשם בהחלטת מועצת הביטחון נגד ישראל

ובערעור היחסים עם ארה"ב?

נתניהו

רק הוא אשם, אשם, אשם

ולא ג'ו ביידן, קמלה האריס, יחיא סינוואר ואיראן!

רק ניפטר מנתניהו והכול יהיה בסדר

אפילו כל החטופים שטרם שוחררו באשמתו יוחזרו מיד!

* * *

רוֹן גֵּרָא

אֵפֶר חֲלוֹמוֹת

בְּאוֹרָם שֶׁל הַיָּמִים

הָהֵם.

חוֹלֵם אָדָם

כִּי תָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֶל

אֲפִיקֶיהָ

יָשׁוּב אֶל אֲהוּבָיו

אֶל הַדְּשָׁאִים וְהָעֵצִים

אֲשֶׁר אָהַב.

אֶל הַיָּם אֲשֶׁר עַל שְׂפָתוֹ יָשַׁב

חָלַם.

אֶל הַתְּכֵלֶת הַיָּפֶה הַתְּלוּיָה

מֵעָל.

הַיּוֹם אֵפֶר חֲלוֹמוֹת

בִּתְהוֹמוֹת שֶׁל שֶׁקֶט.

אוֹתָם קוֹבֵר יַחַד

עִם שִׁירֵי הָרוּחַ

כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת קְדוּמִים

מֵעֹמֶק עֵינָיו הָעֲצוּמוֹת.

* * *

משה גרנות: אהוד היקר,  קראתי בעניין את המאמר שלך על "איש וביתו נמחו" של אשר ברש. לא זכור לי שקראתי את המאמר קודם. אגב, הכרתי את פרופ' רבאו, בעלה של ציונה המוזכרת במאמר, וכן, בתחילת שנות השבעים חיברתי ספר לימוד לחט"ב על סיפורי אשר ברש, שפורסם בעם עובד. סופר חשוב, אבל צריך גם מזל.

אהוד בן עזר

"איש וביתו נמחו"

לאשר ברש

1934, 1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 23.6.1978

תחת הכותרת: "השלמה איטית עם המוות"

מתכונתה הצנועה והיעילה של "ספריית תרמיל" (אשר חבל שאינה זוכה להפצה רבה יותר בקרב קהל הקוראים העברי, ובעיקר הנוער, שאינם נמנים על כוחות הביטחון) – מאפשרת להביא מדי כמה חודשים את הקורא לידי עימות מעניין עם יצירות של סופרים ידועים ופחות-ידועים, מקור ותרגום, בני-זמננו ובני תקופות קודמות.

למסגרת הספרון הזה אין לצערנו דומה אצל הוצאות הספרים ה"אזרחיות". למעט הדפסתה המחודשת של סדרת "דורון" ב"ספריית פועלים", והספרונים היפים של מבחרי-השירה שיוצאים לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". וחבל שרוב ההוצאות טרם קפצו על המציאה הזו, כי הספרון הוא מעין במת-יריד פופולארית ומפחידה גם יחד. הוא אינו מאפשר ליצירה להסתתר מאחורי מסכים של מכובדות וייחוס ספרותי  וזכות-אבות, אלא זורקה לרחוב כמו ב"מערומיה", וחושפה מנבכי ה"כל-כתבי" וממוצאיה הסולידיים, המגינים עליה ומשכיחים לעיתים את זיכרה גם יחד.

הופעת "איש וביתו נמחו" לאשר ברש במסגרת "ספריית "תרמיל" היא מבחן כפול לברש ולקורא, ובייחוד לקורא הצעיר בן-ימינו. נורית גוברין אמרה פעם בקשר ל"נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כ-40-50 שנה כבר כמעט אין איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים, וכך דווקא הידוע לכול נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור "איש וביתו נמחו", שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב וחוזר בספרו המקסים של ברש "כעיר נצורה" [1945], באותו שם ודמות אופייניים. ומה שמסופר עליו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב"איש וביתו נמחו", אף כי היה אולי פוגם מעט בשלמות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות חיה של אדם בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימשה לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. האנשים שקראו את הסיפור בשנות ה-30 [למאה ה-20] בוודאי ידעו במי מדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

כיצד יתקבל הסיפור בהדפסתו המחודשת כיום על-ידי דור ושני דורות של קוראים, שכל אותו הווי רחוק כיובל שנים ויותר מחייהם שלהם?

המבחן הוא אפוא לסופר ולקורא גם יחד. האם יוצא סיפורו של ברש ממסגרתו הלוקאלית? ("הכרוניקה העיתונאית של תקופתו," כפי שכינהו דוד אבידן מתוך איזו העמדת-פנים תמוהה, כאילו אינו מבין את ההבדל בין כרוניקה עיתונאית לספרות, או כאילו הוא סבור שהכתבות העיתונאיות בימינו הן על רמה כה גבוהה שניתן להשוותן להישגי העבר של הספרות העברית).

האם יאהב הקורא בן-ימינו את הסיפור הנדיר והמיוחד הזה?

על השאלה השנייה קשה כמובן לענות, כי התשובה צריכה להיות מבוססת על ניסיון התקבלותה של היצירה כיום, אך דומני כי על השאלה הראשונה אפשר לענות בחיוב גמור. כל קריאה חוזרת ב"איש וביתו נמחו" שבה ומעלה ריגושים ומכניסה להלך-נפש של הזדהות עמוקה עם התהליך הגופני-הנפשי המתחולל בבוריס קלדם, עד שמביא אותו להתאבדותו במלון הארדינג שבמושבה הגרמנית.

אשר ברש. ויקיפדיה.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה ודומות לה אנו מוצאים בשפע בספרות התקופה, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס "האבות המייסדים", שכולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה. בוריס קלדם חולה הסיפיליס אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי לראות רק באור אידילי ורומאנטי את התקופות ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו דם קל, חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח מפרכס ומחשבות מפרפרפות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת-המין שחלה בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בוריס הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו בשנותיה הראשונות של תל-אביב, בימי מלחמת העולם הראשונה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים, ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית נאה בשכונה החדשה, שהיא ראשיתה של תל-אביב.

אך בעבור הצלחתו ואהבת החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללות – סופו שהוא משלם מחיר נורא. המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד בבית-זונות בביירות, בבלותו בחברת קציני-צבא תורכיים, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כ-10-15 שנים. אשתו השנייה, והבן שעמד להיוולד לה, מתים משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבאקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד יום-מותו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים: הפיוס וההשלמה עם ליאה, אשתו המטורפת-למחצה, אשר באין לו צאצאים הופכת הדאגה לה, גם מבחינה כספית, למעין חוב-של-כבוד אצלו, צורך מוסרי להותיר אחריו רושם מהוגן. ומעבר לכך, זוהי התכלית היחידה והאחרונה שנותרה לו כלפי העתיד.

והאופן השני של רצון-הכפרה מתבטא בהחלטתו לשים קץ לנפשו. החלטה זו אינה פרי של ייאוש בלבד, או של רצון להעניש את הזולת, אלא היא פרי פחדו של קלדם מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת, ואולי גם כחוצפה כלפי סביבתו.

אינני זוכר מעמדים רבים בספרות שבהם תהליך השלמה איטי זה עם המוות, המוות-מידי-עצמו, מקבל מימדים מרגשים ומשכנעים כאלה שבסיום סיפורו של אשר ברש. ניתן להעלות על הדעת, לשם השוואה, אולי רק את הפרקים האחרונים מ"טה דאום" של ברליוז או מן הרקוויאם של פורה, כדי לחוש את החגיגיות של הצער, את שוועת קולו של היחיד, ואת היופי הנשגב שבכל הפרטים הזעירים והגדולים שמרכיבים את תמונה קיצו של קלדם. ארוחתו האחרונה, התבוננותו בקוף שבחצר, כיצד הוא מרווח את רגליו הנתונות בגרביים, כיצד הוא שוחט את ידיו, כל אלה מרכיבים תמונה מיוחדת במינה הנחרתת בזיכרון לבלי הישכח.

תמונה כזאת, מבחינת פרטיה החיצוניים, יכולה להופיע גם בכרוניקה עיתונאית (ולא אתפלא אם בדיקה מדוקדקת בעיתונים היומיים מן התקופה ההיא תמציא לנו כרוניקה על מעשה שאירע כך בדיוק, כמסופר בתחילת סיפורו של ברש) – אך שום כרוניקה לא תיתן לנו את נפשו של קלדם כפי שהצליח לעשות זאת אשר ברש בסיפורו הבדוי. וראוי לחזור ולתת תודה להוצאת "תרמיל" שנתנה בידי הקורא העברי אפשרות לחזור ולהיפגש, או לפגוש בראשונה, פנינת-ספרות זו.

* אשר ברש: "איש וביתו נמחו". ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, תשל"ח, 1978, 108 עמ'.

* * *

סיפורו של קלדם

אהוד בן עזר: "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות" [קטע]

מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"

סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור

הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים-חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע-לכול – נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור 'איש וביתו נמחו' [אשר ברש: 'איש וביתו נמחו', המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב'כעיר נצורה', באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב'איש וביתו נמחו', אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – 'בתל אביב על החולות' [ציונה רבאו-קטינסקי: 'בתל-אביב על החולות', הוצאת מסדה, רמת-גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ'מר, מראשוני תל-אביב.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס 'האבות המייסדים', שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם-קל, קל-דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת-העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל-אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת-בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת-החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני-צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש-עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.

* * *

ציונה רבאו

אדון ק. מנחלת בנימין

[על אדון ק. הוא קרצ'מר-קלדם]

מתוך כתב-העת "עתמול", 5.5.1987

בדרך המלך הישנה מתל-אביב ליפו, לאחר שעוברים את שכונת נוה-צדק, מגיעים לבית מידות מפואר, מוקף גדר אבנים גבוהה אשר מעליה מתנוססים צמרות עצים עבותים – זהו "בית-לורנץ", בית הקפה של השכונה הגרמנית שמעבר הצפוני של הדרך. בילדותי דומה היה לטירה אפופת סוד. בשנות השלושים נפתחה החצר לקהל רחב ובגינה הגדולה שמאחורי הבית היתה מסעדה מפוארת. (לאחר קום המדינה שימש הבית כמסעדה לחיילים).

מול בית לורנץ, שנקרא על שם בעליו הראשונים, נשקפו גגות אדומים מבין צמרות האורנים והברושים של המושבה הגרמנית. בשבתות אביב, כשניחוח פריחת הדרים מילא את האוויר, נהגנו לצאת בחבורות אל המושבה הגרמנית ולהסתכל שם בעץ העבות בעל שורשי-אוויר ענקיים אשר השתלשלו מצמרותיו ומצאו להם דרך אל האדמה. נהגנו להיאחז באותם שורשים ולטפס עליהם כאילו היו חבלים בחדר ההתעמלות שלנו בגימנסיה.

כאן, במושבה הגרמנית הקטנה והרוגעת, נמצא בית מלון קטן, בן קומותיים, והוא חבוי בצל עצים גדולים. מרפסות צרות בעלות מעקות עץ הקיפו אותו סביב סביב. בימי ילדותי, בתקופה התורכית, היה אותו בית אפוף סודות והייתי מנסה לדמיין לעצמי את המתרחש מאחורי דלתות הזכוכית הצבעוניות, ועוקבת אחרי הנשים המפורכסות שהיו מסתובבות שם, אחרי הקימאקאם התורכי מושל יפו, שביקר שם יחד עם פקידים תורכיים אחרים, או אחרי הזוג המעורב – גברת בת למשפחה חשובה בתל-אביב ואפנדי ערבי אציל ויפה-תואר אשר נשבה בחינה ונשאה לו לאישה, ומהלכים רבים היו לאותו אפנדי בבתי החברה הגבוהה דוברת הרוסית של תל-אביב הקטנה.

במלון זה, אשר עם תום השלטון התורכי איבד מחינו וירד מגדולתו ופסק להיות שומר סוד מיסתורי, שם קץ לחייו אדון ק. ההדור והמקובל מאוד בבתי תל-אביב.

בית ברחוב צנוע

אדון ק. הקים את ביתו המפואר דווקא ברחוב נחלת-בנימין הצנוע, אשר רוב תושביו היו בעלי מלאכה או סוחרים זעירים, שלא כבני אחוזת-בית תל-אביב, שתושביה היו אמידים ונכבדים והסתכלו בזילזלול-מה על משתכני נחלת-בנימין.

בתיו הקטנים של רחוב נחלת-בנימין ניבנו על-יד הדרך, גדרות עץ היו להם ויושביהם נהגו לצפות מן המרפסות והחלונות אל המתרחש בבתי השכנים ולהחליף דברים זה עם זה מבית אל בית ומשני צידי הרחוב, ואנו הילדים מקפצים היינו מגדר לגדר וממרפסת למרפסת, משתובבים ומעלים עלינו לשעה קלה את חמת המבוגרים.

אולם אדון ק. כאחד האצולה נהג וביתו נראה יוצא דופן ברחוב: הבית עמד בתוך גינה גדולה ויפה וגדר סורגים יפה ומחוטבת הקיפה את ה"נחלה" ויצרה גבול בל יעבור בינינו – "פשוטי עם" – לבין הבית שנראה בעינינו כבית נסיכים. מרפסת עגולה וגדולה עיטרה את הבית ושיחי שושן מטפס זחלו עליה מסביב ואף הסתירו את הנופשים על כסאות הקש שבתוכה. רוח אגדה היתה נסוכה על אותו בית.

כאן בבית זה התקיימו נשפי-החשק של "חברה טראסק" הראשונים, חבורת העליזים המבוגרת, כאן נפגשו הצעירים מה"אצולה" הרוסית, שתו והתהוללו, רקדו וחיזרו אחרי נשים, ואימי עמדה על יד גדר ביתנו, הסתכלה על הבית שממנו עלה אור רב ונשמעו מצהלות חוגגים והנידה ראשה בהשתוממות על הקורה שם.

אדון ק. היה תמיר ושפם קטן עיטר את שפתיו. הוא הרשים מאוד את נשות תל-אביב והיו לו קשרים עם כמה וכמה מהצעירות הנאות שהיו מקובלות עלינו כ"קלות דעת". הוא נסע הרבה למרחקים לרגל מסחרו, אבל את טיב פעילותו לא ידענו והדבר היה סוד לבני נחלת-בנימין: ממה הוא חי ובמה הוא סוחר או עוסק?

אישה מקושטא

יום אחד הפתיע את כל אנשי הרחב עת חזר מאחת מנסיעותיו ועימו אישה קטנה, שקטה ועיניה גדולות וירוקות. הוא סגר את האישה בבית, מאחורי מסך השושנים – ואיש לא הצליח להחליף עימה מילה. אנשים התלחשו והשמועה עברה מפה לאוזן – ואולי ביוזמתה של שכנתנו גב' ס. החקרנית והקנאית – כי הוא מצא את אשתו באחד ההרמונות בסטמבול, היא קושטא, שילם עבורה כופר, לקחה עימו ונשאה לאישה.

כל השמועות גירו את סקרנותנו הילדותית, הרבינו להציץ מבעד לחריצי הגדר הגבוהה, כדי לראות את האישה המיסתורית. לעיתים ראינו אותה בחטף, מסתובבת בין שיחי השושנים, לבושה חלוק משי דק, שצבעו כחול כעין השמיים, ביישנית ומהלכת באיטיות. על ידיה היו כפפות לבנות והיא קטפה במספריים את השושנים. יש וניצבה במקומה מהרהרת, מבטה תוהה ועצוב ופיה ממלמל מילים בשפה זרה.

וברחוב סיפרו כי האדון ק. ממשיך להתהולל וכשהוא חוזר מאוחר בלילה לביתו, אינו שם לב לאשתו ומתייחס אליה כאל רהיט יפה המקשט את חדריו.

ילדה הייתי ולא הבנתי הרבה, אבל הרגשתי את הכאב, הבדידות והעלבון אשר קיננו בלב אותה תורכייה שקטה. פעם העזתי ונכנסתי לחצר וניגשתי אליה. האישה נרתעה קמעה, אולם אזרה עוז, הילוכה היה מדוד ואיטי ועיניה נדלקו, אף דמעה התנוצצה בזוויתן, צמותיה היו עבותות והיא לבשה שמלה ארוכה. היא ליטפה את ראשי, חזרה לבית לרגע ושבה ובידה כד גדול ועליו ציור, בצבעים כחולים וירוקים, של אישה ליד באר. מתוך רמזיה הבנתי כי ציור הכד הוא מעשה ידיה. היא נתנה לי במתנה את הכד ושלחתני אל שער החצר, ופחד כמוס בעיניה.

בדידות וגעגועים

לימים חלתה האישה חולי אנוש, ושוב התלחשו הבריות וסיפרו מפה לאוזן, כי היא נמקה אט בצערה, בבדידותה ובגעגועיה והם שגרמו למחלתה. בשכונה סיפרו על השכנה ס. היהירה והיפה, אשר קינאה באישה, ועכשיו בימי חולייה, באה לבקרה. האישה החולה – כך אמרו – הזדקפה במלוא קומתה והצביעה על פתח היציאה.

האנשים סיפרו גם על הבעל הסורר, אשר התחרט על יחסו, שׂם ימים כלילות וסעד את אשתו על מיטת חולייה עד אשר החזירה נפשה לאלוהים. אדון ק. מכר אחר-כך את ביתו ונעלם מנופה של תל-אביב.

בשנת 1925 – שמעתי כי ק. חלה קשה, נשאר עזוב, עני וגלמוד ושם קץ לחייו בחתכו בתער את עורקי ידיו, בחדר מוזנח ושומם באותו בית-מלון רוגע ונשכח במושבה הגרמנית בדרך ליפו.

אחרי שנים קראתי את סיפורו של אשר ברש "איש וביתו נמחו" וידעתי, כי אותו איש הוא-הוא האדון ק. גיבור ילדותי.

ציונה רבאו

איש וביתו נמחו

[התוספת של עורך ומייסד "עתמול", שלמה שבא, על "איש וביתו נמחו" ועל ציונה רבאו, באותו גיליון, 5.5.1981].

"איש וביתו נמחו" הוא אחד מסיפורי ארץ-ישראל הנודעים של אשר ברש. הוא מספר על בוריס קלדם, איש תל-אביב הקטנה ומה עלה בגורלו. קלדם בא מרוסיה, דרך קושטא, איש טוב שידו פתוחה לכל אדם, אוהב חברה וחגיגות ונשים. קלדם לומד מהר ערבית ומתחבר עם צעירי יפו הנכבדים ועם צעירי תל-אביב. הוא יבואן של כל מיני סחורות ידועות ובלתי-ידועות, ויש שאמרו כי הוא שולח ידו גם במימכר סמים.

קלדם הוא בין הראשונים – לפי המסופר – שקנה אדמה באחוזת-בית והוא מקים שם את ביתו, בתוך גינה גדולה. הוא נשא אישה בביירות והביאה לתל-אביב. במשך הזמן הוא מתחיל להכותה. לא עובר זמן רב והיא חולה לפתע ומתה.

במלחמת העולם הראשונה עורך קלדם עסקים טובים עם הצבא התורכי והקצינים הגרמניים והאוסטריים שבארץ. הוא עוזר לידידיו ומרבה לנסוע לרגלי עסקיו לדמשק ולקושטא. ויום אחד הביא משם אישה חדשה, אליגרה, ספרדייה ממשפחה מיוחסת, אישה אריסטוקראטית ונאה. משגירשו התורכים את תושבי תל-אביב, כשהאנגלים הגיעו לגבולה הדרומי של הארץ, יצאו גם קלדם ואשתו לחיפה וגם שם חי ברווחה. אלגירה נכנסת להריון וקלדם מובילה לקושטא. הוא חוזר לחיפה ומקבל מברק כי מתה בלידתה.

אחרי המלחמה חזר לתל-אביב. התחיל בעסקים ויום אחד הביא ממצרים אישה שלישית – ליאה. זו החלה להתייחס אליו בזרות ובאיבה. קלדם מסתבך בעסקים, חולה, ואשתו מתפייסת ומטפלת בו בחיבה, כאם בילדה. מצבו הכספי הולך ורע, הוא לוקח הלוואה, ומשאיר לאשתו 200 לירות, נוסע לבית המלון במושבה הגרמנית ושם מתאבד.

קלדם נקבר בבית-הקברות של תל-אביב ליד הקיר בשורת המתאבדים. ליאה, דעתה נטרפת עליה והיא מוחזרת על-ידי אחיה למצרים. ואילו הבית היפה של קלדם – שהקבלנים לטשו אליו עיניהם כבר זמן רב – נהרס והולך ועליו יקום בית גדול. נמחה שמו של קלדם.

*

ציונה רבאו [לימים אשתו של פרופ' ארווין רבאו], בת למשפחת שרתוק, באה בילדותה לתל-אביב (היא נולדה בכפר הערבי עין-סיניה שליד ירושלים, שם חיה משפחת יעקב שרתוק – אביו של משה שרת – שנתיים). היא זוכרת את תל-אביב מבראשית ואף חיברה ספר על תל-אביב הקטנה ["בתל-אביב על החולות"]. היא זוכרת את מי ששימש כדגם לגיבורו של ברש, גיבור תל-אביב הקטנה (אבל הוא לא גר ברחוב הרצל כמו בסיפור של ברש, אלא בנחלת-בנימין), גם שמו לא היה קלדם, אם-כי החל באות קו"ף. ציונה מספרת כאן על האיש שעל פיו יצר ברש את סיפורו.

* תודה לחוקרת תולדות תל-אביב ומדריכה במכמני עברה, שולה (שולמית) וידריך, שאיתרה את סיפורה של ציונה רבאו ב"עתמול" וגם מחפשת את תיעוד ביתו של קרצ'מר בנחלת בנימין.

*

 שלום אהוד,

קרעצמער מופיע במפקד תושבים משנת תרע"ה ברשימת התושבים בנחלת בנימין. אין לי את כל המפקד אבל לפני שנים העתקתי אותו בכתב ידי. כמובן שאין מס בית אבל נראה שזה מס 40. לפי מסלול הפוקד.

מצריך עוד בדיקה.

ברשימת (מצורף) בלנס (מאזן) שכונת תל אביב מיום כ"ט אלול תר"ע הוא מופיע ברשימות שהן כנראה סוג של מיסים לשכונה. כך שהוא אכן היה.

אנסה מחר לאתר אותו בתיקי בניין באתר הגנזך הטכני.

בכל מקרה אני מאוד אוהבת את סיפורי אשר ברש, כי זה מבצע בלשי לאתר את גיבורי סיפוריו שהוא נהג לשבש את שמם, ובזמנו כולם ידעו על מי מדובר.

ידוע לי שנפתלי טוקר עשה עבודה על שינוי שמות גיבורי סיפוריו. למשל ד"ר ציפין היה ד"ר חיסין, ועוד.

שלחתי לך גם את זיכרונות רבאו במייל הקודם.

בברכה

שולה וידריך

ספטמבר 2017

שלום אהוד,

חרשתי את תיקי הבניין, והייתי אומרת שהאיש וביתו נמחו גם מתיקי הבניין. במפקד התושבים שהעתקתי בזמנו מופיעים השמות האלה ברחוב נחלת בנימין לפי סדר זה: פדידא, קרצמר, שטרן, זיידמן ועוד.

לפי תיקי הבניין פדידא בנה את נחלת בנימין 35, שטרן בנה את נחלת בנימין 31, וזיידמן את נחלת בנימין 29, מצאתי כמעט את כל תיקי הבניין המופיעים ברשימת מפקד התושבים בנחלת בנימין, כולל את קטינסקי  במספר 41 ועוד.

אבל לא קיים תיק בניין בו מוזכר קרצמר. אני חושבת שהוא היה חייב להיות בקרבת מיספרי הבתים 35-29.

בנוסף בדקתי באתר העיתונות ההיסטורית ולא מצאתי.

אנסה מחר לברר עם הארכיון ההיסטורי.

בברכה

שולה וידריך

ספטמבר 2017

שלום אהוד,

מצאתי במפקד תושבים של 1915 את קרצמר בנחלת בנימין.  לצערי לא נרשם שמו הפרטי ולא מיספר הבית. הוא היה אמור להיות לדעתי במספר 26.

אבל הנה הוכחה שהוא היו היה.

במפקד תושבים נוסף מ-1917 מצאתי שהיה אדם בשם קריצמר אהרון ללא כתובת, כי זה היה בתקופת הגירוש.

אני נוטה להאמין שזה הקרצמר שלנו ושמו הפרטי אהרון.

חיפשתי בעיתונות התקופה ולא מצאתי בשנת 1925 תיעוד על התאבדות במלון הרדג במושבה הגרמנית.

שנה טובה,

שולה וידריך

ספטמבר 2017

* * *

מיכאל רייך

פַּעַם חָלַמְתִּי חֲלוֹם

פַּעַם חָלַמְתִּי חֲלוֹם

וּבַחֲלוֹמִי  –

אֲנִי הוֹלֵךְ בִּגְדַת הַנָּהָר הַיְּהוּדִי הַשָּׁר

וְקוֹלוֹ אֶל אָזְנִי קָרוֹב

רִנַּת מַכְאוֹב,

מְלֵא תַּדְהֵמָה הָלַכְתִּי מִשָּׁם

אֶל הַהַר הַמְּדַבֵּר

שֶׁהִשְׁבִּיעָנִי

לְבַל אֲגַלֶּה כָּל אֲשֶׁר סִפֵּר,

בִּשְׂפָתוֹ לִמְּדָנִי לִשְׁתֹּק;

אֲנָשִׁים טוֹבִים,

מַדּוּעַ לִשְׁתֹּק, כַּאֲשֶׁר עָלַי לִזְעֹק?

עֵת הִגַּעְתִּי לַמִּדְבָּר סְחוּף הַרוּחוֹת

שָׁמַעְתִּי לַחַן שָׁחוּק מֻכָּר וּמְפֻיָּס

שֶׁהֵפִיחַ בִּי תִּקְוָה

וְלִצְלִילָיו עָשִׂיתִי אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה;

לְקֵץ דַּרְכִּי, כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי אֶל לִבִּי

מַדּוּעַ נְשָׂאוּנִי רַגְלַי

אֶל הַנָּהָר, אֶל הַהַר, אֶל הַמִּדְבָּר

וַעֲדַיִן לֹא רָאִיתִי אוֹתְךָ  –

עֲנָנִי:

"אַתָּה תָּמִיד הוֹלֵךְ אֶל עַצְמְךָ"

* * *

משה גרנות

ששת ימים לא תעבוד!

האם ייתכן שאחינו החרדים קראו כך (ככתוב בכותרת!) את עשרת הדיברות? הייתכן שלא נתקלו בפסוק ממזמור קכ"ח פ' 2 – "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך"? איפה מצאו החרדים, הלומדים בכוללים, את ההצדקה לא לעבוד ולא לשאת בעול ההגנה על המולדת? האם שאול ודויד העלו בדעתם לפטור לומדי תורה מלהצטרף במלחמותיהם? האם קרה כדבר הזה במשך ארבע מאות שנה של מלכויות יהודה וישראל? האם בממלכת החשמונאים נתנו ללומדי תורה פטור מעבודה? התורה פטרה מלצאת להילחם באויבים את מי שבנה בית, ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, מי שאירש אישה ולא לקחה, וגם מי שירא ורך לבב (דברים כ' 9-3). לא מוזכר בין הפטורים לומדי תורה. חז"ל הוסיפו שבמלחמת חובה, "הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו, וכלה מחופתה" (מסכת סוטה, פרק ח' משנה ז'). האם לומדי התורה היום דילגו על כתובים מפורשים אלה?

חז"ל עבדו לפרנסתם: הלל הזקן היה חוטב עצים, שמאי היה בנאי, ר' יהושע היה פחמי, ר' יצחק נפחא היה נפח, ר' יוחנן היה סנדלר, אבא הושעיה היה כובס – רשימה חלקית. אף אחד מהם לא אמר כיוון שאני תלמיד חכם ולומד תורה, מישהו אחר צריך לפרנס אותי. ורמב"ם, שגם הוא הבין דבר מה בהלכה, כתב במשנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג': "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה...". אבל איך חז"ל והרמב"ם יכולים להשתוות לאברכים שלומדים תורה כל חייהם, כשנשותיהם משועבדות, והציבור אמור לפרנסם?

אלף תשע מאות שנה גלינו מארצנו בעקבות שתי אמונות חסרת שחר, שכביכול ניוושע בדרך נס על ידי משיח בן דויד, ושכביכול, הקדוש ברוך הוא השביע את עם ישראל שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא יעזו לכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע), שלא ימרדו באומות העולם, והקדוש ברוך הוא השביע בשבועה שלישית את האומות שלא ישעבדו את ישראל יותר מדיי (בבלי, כתובות קע"א ע"א). וכל זה מסתמך על מדרש ספר שיר השירים, שם הרעייה המאוהבת משביעה את בנות ירושלים שלא יעירו את האהבה שלה לדודה, עד שתחפץ (שיר השירים ב' 7, ג' 5, ח' 4).

צריך מוח הזוי לגמרי כדי להפוך הצהרת אהבה (ארצית!) אדירה כזאת לצווים המנטרלים את יצר הקיום של האומה. החרדים בטוחים שאלה דברי אלוהים חיים, ולכן הציונות היא חטא, ועל עם ישראל להינמק בגולה בעשרות הגירושים, מאות הפוגרומים, מאות עלילות הדם, אנטישמיות מבהילה, ושואה בה נספה במיתות נוראות שליש מעמנו. איך זה שאומות העולם לא נשמעו לשבועת ה' לא לשעבד את ישראל יותר מדיי?

קרה לנו נס, וחלוצים מרדו במסורת המאובנת, עלו לארץ ישראל כדי לעבוד את אדמתה חופשיים מחרצובות הדת, כשבראשם אנשי חזון העבודה, שהבולט ביניהם היה אהרן דויד גורדון. חלוצי המהפכה זאת היו בעיקר בני העלייה השנייה והשלישית. בעקבות האתוס שלהם נבנו כאן יישובים, תוך עבודת כפיים מפרכת, הוקם כוח מגן, והוקמה מדינת ישראל. אלא שהאתוס הנכון והבריא הזה הולך ומתפוגג, ואנו שוב פוגשים ציבור ענק של יהודים שמאמינים כי זכותם לא לעבוד ולא לקחת חלק בהגנת המולדת המותקפת ללא הפסק, וליהנות מפירותיהם של העובדים. שמישהו אחר יעבוד ויתגייס לכוח המגן – הם לא רק פטורים מחובות אלה בזכות התורה שהם לומדים והתפילות שהם מתפללים, הם גם ממנים עצמם פטרונים על הציבור וכופים עליו דינים וכללים עתיקים, שממררים את חייו.

הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון (ראשון לציון!) מצהיר שאם יחייבו את בחורי הישיבות להתגייס, החרדים ירדו מהארץ. סתם! איזו מדינה בעולם תהיה מוכנה בטיפשותה לממן אותם כמו שעושה מדינתנו באמוק התאבדותי.

ד"ר משה גרנות הוא מחבר הספר "ההונאה שקבעה את גורל העולם", אוריון 2024.

* * *

איתמר פרת

1. צאלח א-דין

אח, כמה טוב להירדם. לשקוע ולשקוע עד דלא-ידע בין ברוך-נצראללה לארור-בן גביר. ואז לשקוע עוד קצת ופתאום לראות אותם יושבים בחדר ההיגיון המואר. המלאך גבריאל שרוע פסוק רגליים על הספה, והמלאך רפאל על הכורסה מולו, מרפקים על הברכיים ומוכן לכל ויכוח, צודק או לא צודק.

"תשמע, אי-אפשר לא להתפעל ממנו," אומר המלאך גבי. "זה אחד בדורו. אחד כזה לא היה להם."

"גבי, אל תשב ככה," אומר המלאך רפי.  "זה לא מנומס. רואים לך."

גבי מתעלם. "מה הוא לא משיג. כל לילה חוסמים את כביש מיספר אחד, ומאשימים את נתניהו. הם משיגים שיהיו בחירות באמצע המלחמה, והדוסים בטוח מנצחים. הם התחילו לשקם, אבל בלי מקלטים חפורים. איך הוא מצליח?"

"זה לא קשה לו," אומר רפי. "אחרי חמש מלחמות ומאה דונם קברים הם סוף סוף איבדו יכולת לראות את המציאות. הם איבדו חמישים אחוז משטחי החקלאות שהיו להם ובינתיים כבר אין להם כסף לשכן את כל המפונים. ולפרנס מאות משפחות שכולות."

"והכל במחיר חופן חטופים. פיתה אחת ליום. גאון כלכלי," אומר גבי. "והוא ממשיך לקבל טונות של צ'ופרים שהוא מוכר בכסף טוב, ובונים לו נמל בחינם. אגב, מי משלם עבור שיירות האוכל האלה?"

"אין לו בעיות עם זה," אומר רפי. "את הרוב משלמים לו הישראלים, דרך התרומות שלהם לאבו-מאזן. ואת היתר משלמים הקטארים, ומשלם-המיסים האמריקאי."

"ועם נשק גם אין לו בעיות," סח גבי." זה הנשק ששולחים לו האיראנים בחינם, דרך כל המנהרות ממצרים."

"אבל מזה מקבלים המצרים דמי תיווך," אומר רפי. "סיסי באמת צריך את זה. שדה הנפט שלו בים התיכון מתחיל להתרוקן, ככה אומרים הגיאולוגים."

"לאלה לא צריך תמיד להאמין," אומר גבי. "אלה יודעים איך לשחק עם פייק ניוז. הם יודעים מה הבוס אוהב לשמוע."

אני מרגיש צורך להתערב. "חברה, אל תעשו מהכלב הזה, סינג'אר או סינואר, איזה גאון אסטרטגי. הוא עמוק באדמה. עוד מעט הוא הולך להיות גולה אימפוטנט, כמו דחלאן או בשארה. או כמו ניסים משעל. זה שאריק שרון סידר לו זריקה נגד רעל."

"התכוונת לחאלד משעל," מתקן אותי רפי. "לא כל הכלבים דומים."

"אבל תודו שגם ביבי הראה פיקחות," אני אומר. "איך השיג לנו את התמיכה של ביידן. זה לא נכס?"

"שוטה זקן," אומר גבי. "עוד לא החליט אם הוא תומך בנו או בחמאס. כמו כל אלה בוושינגטון."

"אל תאמר שוטה זקן," אומר רפי. "הוא שועל מנוסה, יודע יפה מאוד מה זה הפרד ומשול. הוא ינצח את טראמפ הבוק  ביד אחת. ההוא רק יודע לעשות שכולם ישנאו אותו, חוץ מביבי."

"אל תזלזל בביבי," אני אומר. "הוא בינתיים שולט יפה מאוד בעניינים."

"טוב, יש את שרה לצידו." אומר רפי, בתנועת זלזול. "ועם מי הוא עובד? ההוא ששנתיים ישב  באפס מעשה בעוד השבאב מכינים עפיפונים ושותים טמפו ממש מול הגדר, והוא מסתכסך עם הגבר היחידי שם שיודע להילחם. הדיפלומאט הגדול, יעני, כשכל העולם מפגין שיחזיר את פלסטין ויפסיק לשחוט נשים וילדים, כמו שמחנכים שם את הנוער החף מפשע."

 "הוא בנה לחמאס קונצפט מנצח," אומר גבי. "נשק זול ויעיל שאין לנו תשובה נגדו. אל תחזיר פגרים, תחטוף חופשי, תחזיר קצת בשביל דעת קהל ואת היתר אל תחזיר לעולם. או הרוג אותם ותגיד שאלה היו חיילים, וממילא נהרגו מהפצצות של צה"ל."

"נכס כמוהו לא היה להם. צאלח א-דין שפן על ידו. אללה אכבר," אומר רפי, ומניע ראש במעין התפעלות. "ושלא יגידו שזאת לא אשמתנו. בטוח שתהיה ועדת חקירה."

"וגם הבית-דין בהאג," מוסיף גבי, ומקים עצמו מן הספה. "רפי בוא נעוף. הבעל-בית פה עוד יקבל רעלת מציאות. אני מבחין בסימנים. אולי שינה טובה תעזור."

"סליחה, ותודה על האירוח," אומר רפי, ומנפנף כנף. "סִי יוּ סוּן, בייבי!"

2. ליל אסתר

לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת זֹאת.

תַּעֲנִית זוֹ הָיְתָה מִשְׁגֶּה.

בָּרְאִי אֲנִי נִרְאֵית יְרַקְרֶקֶת, בֶּטַח יֵשׁ לִי רֵיחַ פֶּה.

וְרִידִים בַּצַּוָּאר,

              אֵיךְ יֵעָלְמוּ עַד מָחָר?

מָה לִי כִּי הִגַּעְתִּי לְעֵת כָּזֹאת לְמַלְכוּת, לְעֲטֶרֶת זָהָב.

אֵיךְ אוּכַל בִּכְתֵפַי הַדַּקּוֹת, בְּגֵו דַּל וְאָמִיץ

לָשֵׂאת חֵן וָחֶסֶד מִלִּפְנֵי שַׁלִּיט מְפֻנָּק וְעָרִיץ

וּכְבַר לֹא מְאֹהָב?

אֵיךְ בְּחִוְרוֹן פָּנַי הַקְּטַנּוֹת, בְּרִפְרוּף בַּת עֵינִי

אַשְׁבִּית אֶת דִּינָהּ שֶׁל מַלְכוּת, חֲתוּמָה עוֹד מֵעֶרֶב?

לַעֲמֹד דְּקִּיקָה וְרוֹעֶדֶת בֵּין הַקָּרְבָּן וְהַחֶרֶב?

אֲנִי? רַק אֲנִי?

אוּלַי תִּדַּד שְׁנָתוֹ הַלַּיְלָה, וְיֵינוֹ טֶרֶם סָר מֵעָלָיו.

אוּלַי, אוּלַי יִהְיֶה סַר וְזָעֵף, וְיִנְהַם "לֹא עַכְשָׁיו."

וְאוּלַי, אוּלַי, אוּלַי יַבִּיט, יִצְחָק וְיוֹשִׁיט

אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב?

אוּלַי אוּלַי אוּלַי לֹא הִגַּעְתִּי

אֶל הַמְּגִלָּה הַזֹּאת

לַשָּׁוְא?

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2014

9.3.14. שיחה ארוכה עם אהובה פנקס על יצחק אורפז.

11.3.14. פגישה עם אורפז בדירתו. לַקסמי המטפלת חזרה לעבוד, ולא היא ולא הוא הצליחו להסביר לי מה קרה לה בהיעדרה לפני שבוע. את האנגלית שלה קשה להבין. יצחק מבולבל כרגיל. שמח על השירים שלו שנתתי במכתב העיתי.

18.3.14. יום שלישי. מאורפז אין תשובה למרות שהשארתי לו הודעות אתמול בערב והיום לפני הצהריים. אנסה מחר. בינתיים לא ניגשתי אליו היום.

25.3.14. לפני הצהריים אצל אורפז. נראה די מסכן וגם לא מגולח. אני מחפש אצלו עוד צרור של שירים ואינני מוצא. חבל. אני מוצא עותק של חוברת פרס ישראל בשנה שקיבל ולוקח איתי כדי שיהיה לי תיארוך מדוייק שלו.

17.4.14. לפני הצהריים אני קופץ לבקר אצל אורפז. הוא פאסיבי כרגיל. מסתבר שנשאר בביתו בערב הסדר כי לא חש בנוח או שלא היה לו כוח לבוא אל בנו זאב. והבן כועס עליו על כך.

22.4.14. ניסיתי להתקשר עם אורפז לבקר אותו, השארתי הודעה מוקלטת ולא חזר אליי. הוא מטושטש לגמרי, אף כי לעיתים נשמע בטלפון רגיל, והמטפלת שלו לא עונה להודעות בטלפון. למעשה קביעת פגישה איתו נעשית קשה יותר ויותר.

29.4.14. לפני הצהריים אני קובע עם אורפז לעלות אליו אבל בבואי אין תשובה מפעמון הכניסה למטה למרות שאני מצלצל פעמים רבות. אני כמעט מתייאש ואז מישהו עם מפתח נכנס, ואני אחריו. עולה לקומה של יצחק, מצלצל, פותחים לי את הדלת. והנה לא רק יצחק אלא גם לקסמי המטפלת ההודית הצעירה והרזה נמצאים ליד הדלת. אני מנסה להסביר לה בעברית ובאנגלית מה קרה ושואל מדוע לא ענו לי. היא מחייכת ודומה שאינה מבינה מה אני אומר לה ואני גם לא מבין מה היא עונה. בשתי אוזניה יש אוזניות. כנראה היא שומעת איזו תחנה ברדיו ולכן גם היא לא שמעה את הצלצול שלי. חוץ מזה יש לי הרגשה שהיא ממש מפגרת. כנראה שגם יצחק בקושי מתקשר איתה. אבל היא מטפלת בו וגם מבשלת. בדרך כלל כשאני בא לשבת איתו היא יורדת לעשות קניות בסופרמרקט.

יצחק שקוע בתוך חוסר הזיכרון שלו. בקושי אפשר לדבר איתו. אני מביא לו לקרוא את הריאיון שערכתי עם ראובן שהם על זך.

20.5.14. לפני הצהריים אני עולה לאורפז. לקסמי, המטפלת שלו, נראית מטורללת לגמרי. דיברתי איתו בטלפון והודעתי שאני בא, והנה איש אינו עונה לצלצול שלי בכניסה מלמטה, ואני נאלץ לטלפן שוב לדירה והיא עונה לי ומואילה לפתוח את הדלת למטה. אני מנסה לשאול אותה על כך אבל האנגלית שלה והמיבטא הם בלתי מובנים לחלוטין והיא רק מחייכת בטיפשות כל הזמן. אמנם היא בחורה מאוד יפה ועדינה ואם הייתי צעיר  [---].

יצחק כרגיל. לא זוכר כלום. לבסוף גם נזכר שנסע עם הבמאי של הסרט עליו ועם לקסמי לירושלים, לסינימטק, להקרנה של הסרט.

הוא לא מגולח. מחצית פניו בצד ימין למעלה אדומה באיזו דלקת. לא מגולח זה כמה ימים והכול אניצי שיער שיבה. אנחנו משוחחים על דברים של כלום, שכבר נאמרו בינינו פעם. אני מקווה שלא תהיה לו אכזבה עם המהדורה החדשה של "מסע דניאל" שעומדת לצאת בקיבוץ המאוחד. אבל איני אומר לו מילה על כך.

10.6.14. לפני הצהריים אני קופץ לבקר אצל יצחק אורפז. הוא נראה אותו דבר ואפילו אינו מרגיש שלא באתי אליו כבר שבועיים. הזיכרון שלו דפוק לגמרי.

13.6.14. סיימתי את קריאת המהדורה החדשה של "מסע דניאל" של אורפז, וזה מזמן לא קראתי ספר משעמם ומלאכותי כזה, אף כי אפשר להבין שזכה בתהילה בשעתו בזכות התגובה למלחמת ששת הימים, כמו הקריקטורה העלובה של הקבלן, אביו החורג. אבל הספר כולו שטחי, יבש, חסר חיים אמיתיים. הוא לא מגיע לדרגת החיים האמיתיים והמוחשיים שישנה למשל ברומאנים שלי. הוא ממש יבש ומעצבן ואפילו ארוטיקה אין בו. לא אוכל לכתוב על הרומאן הזה שלו כי לא נעים לי לצערו וטובות אינני יכול לכתוב על ספר שהכרחתי את עצמי לקרוא בו למרות השיעמום והמלאכותיות.

1.7.14. בצהריים אני קופץ לאורפז, שדומה כי לא השתנה וגם איבד מזמן את תחושת הזמן ואין לו מושג אם אני מבקר אצלו כל שבוע או פעם בחודש. אני מביא לו את המאמר של אבנר הולצמן שפירסמתי במכתב העיתי, אחרית הדבר למהדורה החדשה של "מסע דניאל", וגם מראה לו את המעטפה של בול אסתר ראב. בלשון זהירה אני גם מספר לו שלא נהניתי מקריאת "מסע דניאל" ואולם נראה לי שכבר קצת קשה לו להבין ואפילו להתאכזב מדבריי.

15.7.14. קופץ לפני הצהריים לבקר את אורפז. ללא שינוי. מראה לי בגאווה את "הכלה הנצחית" בצרפתית שיצא לאור לפני כעשרים שנה ומונח על שולחנו, כרך עב כרס, כאילו יצא עכשיו, יחד עם העותקים של "מסע דניאל" שלו.

12.8.14. אני עולה לאורפז לאחר שלא הייתי אצלו כשלושה שבועות. הוא נראה אותו דבר ואפילו מדבר יותר. אבל אין אצלו מיזוג וגם לא מאוורר ואני כולי זיעה. לו מספיקה הרוח מהים. הוא חושש שמיזוג-אוויר יחזיר אותו לשחפת ממנה סבל בילדותו בעיירה, ואם איני טועה, קשה לשמוע אותו, הוא מכנה את המטפלת ההודית שלו, לקסמי, בשם אשתי. היא אכן יפה מאוד ורזה, עדינה. קשה לדבר איתו ואני ממש משתעמם והוא חש בכך. אולי אציע לו בפעם הבאה לנסות לשחק שח.

9.9.14. יום שלישי. חדלתי לבקר אצל אורפז. אני לא מסוגל לשבת ולשתוק איתו בחדר חם ללא מזגן וללא מאוורר. לו, בגילו, זה לא איכפת. לדעתי הוא גם כבר לא יודע אם אני מבקר אצלו או לא.

16.9.14. קפצתי לאורפז. נקי בדירה. ההודית הקטנה מטפלת בו יפה וגם מבשלת. אבל הוא עצמו, יהיה בן 94 באמצע אוקטובר, נראה קצת כמו מומיה. רזה מאוד. בקושי שומעים אותו. לא זוכר דבר. בחדר חם. אין רוח. אין מזגן. אין מאוורר. ממש עינוי לשבת. לא הארכתי לשבת למרות שהפציר בי להישאר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

הודעה מיוסף אורן, חוקר ומבקר ספרות

השבוע התבשרתי על-ידי פרויקט בן-יהודה שעוד אחד מהספרים שלי– "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2002) – הועלה למדף הכותב שלי בפרויקט, והצטרף אל 13 מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הועלו בפרויקט החשוב הזה לפניו.

בין פרקי הספר ימצא הקורא פרקים על ספריהם של הסופרים הבאים : משה שמיר, נתן שחם, אהרון מגד, עמוס עוז, יהושע קנז, א. ב. יהושע, יצחק בן-נר ויובל שמעוני.

כדי להגיע אל מדף הכותב שלי צריך להגיע באתר של הפרויקט אל רשימת הכותבים, הערוכה בפרויקט בסדר הא"ב של שמות המשפחה, וללחוץ על שמי, הרשום ככותב מס' 65 ברשימה זו.

בשיטה של פרויקט בן-יהודה, מפעל ספרותי המשמר את יצירותיהם של הסופרים מהעת החדשה של הספרות העברית ועד היום, יכול הקורא להעלות אל מסך המחשב בביתו, בעזרת לחיצה על כותרת של אחד מפרקי הספר הזה (וגם מפרקי הספרים האחרים שלי שהועלו בפרויקט לפניו), לקרוא אותו וגם להפיק תדפיס ממנו בחינם ובכל שעה של היממה.

בהזדמנות זו אני מודיע על שינוי הכתובת למשלוח דברי-דואר אלי. מעתה הכתובת היא : רח' שפטל 6, ראשון לציון, מיקוד: 75234.

* * *

אהוד בן עזר

 רוני צדיק

חיי רוני עומדים בצל היחסים בבית, שתלויים במצב-הרוח, המושפע קודם-כול מהמצב הכלכלי.

יעקב, אביו, היה אחראי-משמרת במפעל לייצור תנורי-חימום חשמליים. כאשר הוצף השוק המקומי בתנורים מיובאים, זולים יותר, הסכימו העובדים לוותר על דמי-חופשה ותוספות אחרות, אך המפעל שקע בחובות בגלל מלאי תנורים שהצטבר אצל המפיצים, ובתחילת הקיץ נסגר. יעקב נשאר ללא מקום-עבודה.

יעקב גבר חרוץ ומוכן לכל עבודה. ידיו חזקות ועורפו נוקשה, כנתון במאבק מתמיד. חודשיים קיבל דמי-אבטלה ואחר הוצע לו להיות נהג בדואר, במשכורת קטנה יותר. הוא הסכים, ובלילות הוא משמש גם בתור מלצר במסעדה ליד הים.

אימו של רוני עובדת כמזכירה בבית-ספר, וחלק ניכר ממשכורתה משולם למעון שבו שוהה אחותו הקטנה מדי יום. לרוע מזלם לא הצליחו בני-המשפחה להגיע לדירה משלהם בעיר הגדולה, אפילו בדמי-מפתח, והם גרים בשכירות חודשית.

רוני יודע שהוריו עובדים קשה כדי שהוא ואחותו לא ירגישו עצמם עניים לעומת ילדים אחרים, שבאים מבתים הנראים בעיניו מבוססים וחסרי דאגות. אבל בכך לא נגמר העניין. מצב-הרוח בבית מושפע כל הזמן מהמצב הכלכלי. אביו חוזר עייף מעבודת היום, ולאחר מנוחה קצרה יוצא שוב לעבודה. על אימו מוטלות כל עבודות הבית, כי אין להם אפשרות להחזיק עוזרת.

רוני מרגיש מתח באוויר. כאשר ההורים מתרגזים, יעקב מטיח בליאורה שחייו מתבזבזים על עבודות לא-מעניינות: הוא לא יכול להגיע לשום דבר בחיים כי כדי להקים איזה מפעל פרטי הכי קטן צריך כסף, והוא – אפילו בפיס לא זכה מעודו; ו"כדי להצליח בחיים צריך להיות גנב!"

והיא עונה לו שאם היה מסיים את הלימודים שלו, ואם היתה לו אמביציה, היה משיג עבודה טובה יותר, וכי היא מקווה כי רוני ודפנה ילמדו ויגיעו למעמד טוב יותר בחיים ולא יהיו כישלון כמוהו.

כאשר יעקב שומע את הקטע הזה, עולות הצעקות שלו ומגיעות עד לאוזני השכנים, והוא יוצא מהבית למשמרת המלצרות הלילית שלו בטריקת דלת עזה, שמפילה רסיסי-טיח מן הקיר הסדוק שבדירה השכורה.

רוני מתחיל לרעוד כאשר הוא עד למריבות. נדמה לו שהאחריות על היחסים הרעים בין ההורים מוטלת עליו, והוא מבטיח לעצמו לעשות הכול כדי לתקן את המצב. אחרי הלימודים הוא הולך לקחת את דפנה מהמעון, והקטנה אומרת: "אם יהיה לנו יום אחד הרבה כסף, אפילו שנגנוב, אז אבא לא יצעק יותר על אימא?" – בימי החופש שומר עליה ומכין לה ארוחות. רץ לעשות קניות. משתדל למוד היטב, למרות שקשה לו, כי הוא יודע שכל ציון גרוע שלו, כל כישלון בבחינה, נופל כמו פצצה על היחסים המתוחים בבית, כאילו איכזב בכך את הוריו המסכנים. הוא מחפש דרכים להרוויח כסף: כשמרטף, כשוטף חדרי-מדרגות וכעוזר בחנות ספרים סמוכה.

רוב החברים של רוני בכיתה אינם צריכים לעבוד ומקבלים מההורים כסף בלי בעיות. לחבר אחד, כשהיה בן שלוש (!) – פתח אביו בבנק קופת תגמולים על שמו ל-15 שנה, והוא מפקיד בה סכום כל חודש. כאשר החבר יגיע לגיל שמונה-עשרה – ישתחרר הכסף ויוכל לעשות בו מה שהוא רוצה.

כשהחברים רואים כיצד רוני עסוק כל היום בשליחויות ובעבודות בבית ובחוץ, הם קוראים לו – רוני צדיק. למ"ד-ו"וניק. במשך הזמן התרגלו לכך שה"צדיק" עוסק גם בענייני הכיתה – בוחרים אותו לוועד, והוא דואג לכול – עצים למדורה בל"ג בעומר, צביעת הכיתה, איסוף כסף לטיול או להליכה לתיאטרון, עזרה בבית-ספר לעיוורים – מה הבעייה? – רוני צדיק יתנדב וייצג את כל הכיתה.

האימהות אוהבות להזכיר אותו: "תקחו דוגמה מרוני, פאראזיטים, תראו כמה הוא אחראי, עובד, משתדל בלימודים, ואתם – יותר מדי טוב לכם ולכן אתם גדלים בטלנים!"

*

יום אחד אחר-הצהרים נערכה התרמה לוועד למען הקשיש. בערב מסרו התלמידים לידי רני סכום יפה שאספו, כדי שיביא אותו למחרת למזכירות בית-הספר.

למחרת בבוקר, בהפסקה הראשונה, פתח רוני את ילקוטו – והחוויר. הכסף איננו!

אבד? או נגנב? ובידי מי?  – רוני נשבע כי המעטפה ובה הכסף היתה בילקוטו בבוקר, בטרם יצא לבית-הספר. המנהלת קרא לו לשיחה.

"מה נעשה? אם איבדת את הכסף, זו רשלנות מצידך, ואם מישהו גנב אותו, אתה צריך לעזור לנו ולהיזכר במי אתה חושד..."

"באף אחד. לא צריך. אני מבטיח שאני אעבוד ואחסוך ואחזיר את כל הסכום שהיה..."

"אבל לא חושדים בך שלקחת אותי, רוני..."

"לא חשוב." השיב רוני בדמעות, " אני בעצמי אחראי ל'פאשְׁלָה'. אני מבקש שלא תעשו שום חקירה! ורק שלא תספרו להורים שלי..."

*

המנהלת הסכימה. זה עדיף על חקירה, ממנה משתמע כאילו אחד התלמידים גנב. היא הודיעה בכיתה שהכסף כנראה אבד. בית-הספר ייתן לוועד למען הקשיש את הסכום מקופתו, ורוני התחייב להחזיר לקופה, בשיעורים, עד לסוף השנה, סכום דומה, כי הוא חושב שנהג ברשלנות בשמירה על הכסף. רוני שתק, בגרון חנוק, והנהן בראשו.

*

רוני צדיק נמצא עתה במתח קשה: הצרות הרגילות בבית. הצורך לעבוד יותר אחרי יום הלימודים, ולהסתיר מההורים חלק מהכסף שהרוויח, כדי להחזירו למנהלת. ההרגשה שבבית-הספר חושבים שהוא גנב, עובדה שמאז המקרה אין בוחרים בו לעסוק בענייני כספים. וזה מעליב, אפילו שהחברים צוחקים ואומרים לו: "תודה לאל, עכשיו לפחות כבר לא שומעים עליך בבית נאומים בתור תלמיד לדוגמה!"

והעניין המציק מכול – האם הכסף באמת אבד, או מישהו לקח אותו? ומי זה?

*

הסוד לא נפתר. הכסף נעלם ואינו.

אבל לאחר חודשיים אירגנו דוקי וגידי מגבית בכיתה, הודיעו לרוני צדיק שהם רואים את עצמם כולם כאחראים לכסף שאבד, וכי החליטו לסגור את יתרת החוב ואפילו להחזיר לו מה ששילם יותר, כי זה צריך להתחלק שווה בשווה בין כולם.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

מנחם רהט

התפכחות חרדית:

"נימוקי ההשתמטות הם רק תירוצים חלולים"

חרדים מתפכחים מודים, שטענות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא וכדומה, אינן מוסריות ומנוגדות לדעת גדולי הדור הקודם, שחייבו גיוסו של כל מי שאינו לומד. "הדת"לים הוכיחו שאין סתירה בין לוחמי מלחמתה של תורה בביהמ"ד, למלחמתם בשדה הקרב להצלת ישראל מיד צר."

מעטים מאוד בציבור החרדי, עדיין מאמצים את ההשקופע ( – ההשקפה, בעברית לא חרדית) העקומה שביטא בימים אלה הרב צבי פרידמן, מראשי הפלג הירושלמי, בשיחה מתועדת עם שניים מפעילי 'אחים לנשק': "היהדות זה אגודה דתית, זה לא עם בכלל." הרב פרידמן – אוי לאותה בושה! – דוחה את מה שהבינו אפילו גדולי צוררי ישראל הקדומים, פרעה המצרי ("הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל") והמן האגגי ("יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד... בֵּין הָעַמִּים"), ומעדיף לאמץ בחום את עמדת ערפאת, יחיא סינוואר ושאר הצוררים האיסלמיסטים, הטוענים כי ליהודים אין כלל זכות למדינה, מפני שאינם עם, אלא עדה דתית.

ואת ההבל הזה משמיע – אוי לאותה חרפה! - מי שלמד בישיבת מרכז הרב והיה מתלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. 

אבל ניתנה האמת להיאמר, שאנשי המיינסטרים החרדי, והם הרוב הדומם, מספיק נבונים כדי לדחות תפיסה קנאית מסוכנת שכזו. הציבור החרדי אינו משתוקק לחזור לשלטון הצאר והפחה, ולא בא לו להיות שוב מובל כצאן לטבח שם בגולה הדוויה. הציבור החרדי המיינסטרימי דווקא מתפלל להצלחת המדינה. 

האנשים הללו (ואני מתכוון לאיכותיים שבהם, לא השבאבניקים), מבינים טוב יותר מעסקניהם, כי אי אפשר עוד, בשעת מצוקה זו, לבעוט ברגל גסה במצוות עשה מדאורייתא ומדרבנן, ולהכריז: 'אני חרדי!' הם מודים כי יש סתירה מובנית בין חרדיות להשתמטות ממצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ," "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ," (ומבהיר  הרמב"ן: "היא מצוות עשה לדורות"), ומצוות הצלת ישראל מיד צר, שלהדיפתו יוצאין אפילו בשבת על עסקי קש ותבן, קל וחומר על עסקי נפשות.

מצפונם של יהודים חרדים אנשי אמת, מכיר במחוייבויותם ההלכתית והמוסרית כלפי המדינה היהודית, המגינה על עצם חייהם. הם מבינים שכמו בבית משותף, אף דייר אינו רשאי להתעלק ולפטור עצמו על דעת עצמו, בטענת הכזב 'תורתו אומנותו'.

אחד מהם הוא הרב יהושע פפר, עורכו של כתב העת החרדי הדעתני הפופולארי 'צריך עיון' (חפשו באינטרנט). בגיליון האחרון הוא תוהה "מדוע חרדים עובדים לא מתגייסים?" ומסביר: "אנשים כשרים וישרים וביניהם תלמידי חכמים מובהקים, מסתכלים על החברה החרדית ומתקשים להבין היכן האחווה, השותפות, והאחריות המשותפת... באשר ללימוד התורה, הבה נתחיל באמירה פשוטה וברורה, שכל מי שאין תורתו אומנותו צריך להתגייס – כפי שהורו רבותינו – למען הגנה על העם ואף למען לומדי התורה."

הרב פפר חולק על הטענה הרווחת: "אנחנו לא מתגייסים כי אנחנו חרדים," וטוען כי הנימוקים להשתמטות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא – "הם רק תירוצים", שסותרים את דרכו של משה רבינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

הרב פפר מרחיק לכת וטוען כי יהודי אינו יכול שלא להשתייך "לסיפור המשותף עם אחינו היושבים בציון": "היהודי בגולה אינו יכול להיות שייך לגמרי לסיפור של מדינתו האחרת. שייכות כזו גוזרת על יהדותו כלייה. יהודים רפורמים וחרדים כאחד ביקשו להעיד על עצמם שהם 'הונגרים בני דת משה', ואינם שונים משאר עדות ודתות המדינה. אך כפי שזעק הרב משה שמואל גלזנר בשנת 1920: כולם יודעים שזה לא נכון. יהודי אינו יכול להיות הונגרי-על-מלא; אלו זהויות סותרות." והמסקנה – רק בארץ יכול היהודי להגיע לשותפות מלאה עם עמו.

ומכאן מתפלמס הכותב עם הכשל האמוני של הרב צבי פרידמן: "התכחשותו של הרב פרידמן ואנשיו, למימד הלאומי של העם היהודי, היא תוצר לוואי של התבדלות שהפכה להתנכרות... חלילה להתכחש לעובדות: סיפור חזרת העם היהודי אל ארצו הוא סיפור יהודי, והוא הסיפור שלנו – של כולנו. העצמת הזהות הפנים-חרדית עד כדי הפקעה מוחלטת של היהדות המתקיימת מחוצה לה, כאילו היה מדובר בזהות יהודית מול זהות פרסית של סיפור המגילה, עושקת מאיתנו את הזכות לקחת אחריות על הסיפור היהודי המתרחש כאן במדינה. כמו אסתר בארמון המלך, אנחנו נקראים ליטול בו את חלקנו, מתוך הכרה בזהות משותפת עמוקה. לאחר עשרות שנים של צמיחה וחיזוק פנים-חרדית, של גיבוש ומיסוד וכוח, הרי שבידינו הדבר."

והוא מסכם: "מי שאינו לומד, שיתגייס. כי מדובר בהגנה על העם היהודי; כי זה יציל אותנו מכתם מוסרי קשה, מחילול ה' ומגזירות נגד עולם התורה; וכי מדובר בהזדמנות להשפיע באופן יוצא דופן על המדינה וזו צריכה להיות השעה היפה שלנו. כי יש לנו זהות משותפת וסיפור משותף, ועלינו ליטול עליו אחריות."

דברים דומים נכתבים במערכות השיח הפנים חרדי, מדם לבם של יהודים חרדים, שחשיבתם אומנותם. הנה למשל דברים שכתב השבוע רב חרדי (תחת מעטה אלמוני) בבלוג חרדי פופולארי:

"...חובתנו ההלכתית להיות עזר לישראל הנרדפים ע"י אויבינו מרצחינו, ולהצילם מיד צר. זו חובה הלכתית ומוסרית ראשונה במעלה. על כך אין שום ספק ופקפוק. אין חולק על כך שזו מלחמת מצווה, בה גם חתן יוצא מחופתו. אותם שמקדישים חייהם אכן לתורה, למצוות ולקב"ה, אינם בנושא כתיבתי כאן. אנחנו מדברים על אותם רבבות אלפי ישראל שאינם ממלאים את חובתם ההלכתית הנ"ל, רק בשל היותם חרדים – זה ותו לא."

הכותב מיצר על כך שמערכת הביטחון לא טרחה לארגן מסגרות שבהן יזכו החרדים "לחיות בביטחה שלא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו," ומאשים בכך את העסקונה החרדית שמעולם לא דרשה זאת. והוא מציע לציבור החרדי ללמוד מדרכם של הלוחמים הדתיים לאומיים (שברוב התנשאות הוא מכנה – הדלים): "רואים במוחש אצל אחינו הדלים, שיש מהם גיבורי כוח ולוחמי מלחמתה של תורה בשדה ביהמ"ד, ואותם אנשים ממש לוחמים מלחמת השם להציל ישראל מיד כל צר וצורר. אין סתירה עקרונית בין הדברים.

"...לחילוניים אנחנו יכולים למכור את התותים כאילו אנחנו שבט לוי. אבל הדלים מכירים אותנו היטב ויודעים שאין בנו יותר אנשי רוח מאשר אצלם (לצערי ולבושתי). אצלם, מי שהולך ללמוד בישיבה גבוהה עושה זאת מבחירה והחלטה שהוא רוצה להקדיש את חייו לתורה (להבדיל אצלנו שאין אופציה אחרת בכלל). הם יודעים שלא זו בלבד שאין סתירה בין הקפדה על תו"מ לקיום המצווה להגן על ישראל מכל צר, אלא שהתורה מחייבת לקיים שניהם. הם המראה בה אנחנו יכולים להתבונן."

בקיצור, מתחילים להתפכח.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

הבדיחות של אווה אילוז

דומה שהגזענית האנטי-אשכנזית-האוטו-אנטישמית והאנטי-ציונית, ילידת מרוקו, אווה אילוז, חורגת ממנהגה כאשר היא מתקיפה את היהודייה האמריקאית האוטו-אנטישמית-האנטי-ציונית, הפעילה בארגון הב.ד.ס. שהיתה לסבית ועכשיו היא א בינארית, ג'ודית פמלה באטלר.

במה יצא זעמה של אווה אילוז עליה? לא על הערך המשותף בין שתיהן – שנאת ישראל, אלא על דבר אחר. "דבריה של ג'ודית באטלר," קובעת אילוז, "פוסלים אותה מלהיחשב פמיניסטית. אמירותיה של ג'ודית באטלר על חמאס ועל הנשים הישראליות שנרצחו באכזריות על ידי אנשי הארגון, מזכירות לנו שגם אינטלקטואלים ידועי שם יכולים להיות מתחזים; אמת למחצה מאפשרת שקר ענקי... באטלר שב-2006 היללה את חמאס וחיזבאללה, והציגה אותם כארגונים שהם חלק מהשמאל העולמי. ועכשיו למרות האלימות המינית הקיצונית של מחבלי חמאס נגד נשים ישראליות, למרות הדיווחים והחקירות של 'הניו יורק טיימס' בנושא, למרות העדויות של עורכי דין, רופאים, נציגי עמותות, עיתונאים, אזרחים, על אלימות מינית קיצונית, ולמרות תמונות שהתפרסמו ברחבי העולם של צעירה שנרצחה וגופתה הוצגה לראווה ברחובות עזה לקול צהלות ההמון – מה אומרת לנו באטלר? שהיא רוצה הוכחות.  אם יש תיעוד אנחנו מגנים את המעשים, אבל אנחנו רוצים לראות את התיעוד הזה..."

"באטלר," ממשיכה אילוז, "מנסה לגרום לנו להאמין, שהמעשים הברבריים שנעשו ב-7 באוקטובר היו חלק של מה שהיא מכנה במונח הזוהר 'התנגדות'. היא טוענת, שחמאס אינו תנועת טרור וגם לא תנועה אנטישמית. היא לא טרחה אפילו לקרוא את שתי אמנות חמאס (מ-1988 ו-2017) או להקשיב להצהרות הרבות של חברי הארגון שמעודדות רצח עם. הטענה שפונדמנטליסטים צמאי דם הם 'לוחמי התנגדות' מעניקה לגיטימציה לפשעים נגד האנושות."

"בסופו של דבר," מסכמת אילוז, "התרמית הגדולה ביותר של באטלר היא התייצבותה כנציגה של השמאל. עלינו למנוע ממנה ומחסידיה את האפשרות לנצל לרעה את התואר 'שמאל'. השמאל אינו יכול להתייצב לצד מי שמדכאים להט"בים, כולאים נשים, שמחים על רצח ללא הבחנה של צעירים שוחרי שלום שרקדו בפסטיבל מוזיקה. השמאל אינו יכול לעמוד לצד מי שמטרתם העיקרית היא לרצוח יהודים. השמאל האמיתי היחיד הוא זה שמכיר במורכבות הטרגית של קונפליקטים מסוימים, ומסרב להעניק זכויות לעם אחד על חשבון עם אחר. השמאל האמיתי מעדיף תמיד הבטחות שבריריות של צדק לא מושלם על פני שנאה צדקנית ומתחסדת."

פרופ' אילוז היא עמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר ובמכון למחשבה ישראלית.

(אווה אילוז, בעיתון המודפס: "על השמאל להתנער מג'ודית באטלר". בדיגיטלי: "דבריה של ג'ודית באטלר פוסלים אותה מלהיחשב פמיניסטית", "אל-ארצ'", 23.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-21/ty-article-opinion/.premium/0000018e-60a8-d2ec-adbe-61b8afdd0000

הבנתם? קשה שלא לבכות מדברי הגזענית האנטישמית הפשיסטית באטלר, אבל בא לצחוק מהבדיחה של אילוז הקובעת שהיא לא "שמאל אמיתי". מי כן שמאל אמיתי? האם לנין וסטאלין שנחשבו פעם "שמאל אמיתי" הם הדוגמה של אילוז? ואולי איש השמאל האמיתי הוא מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג בסין? או איש השמאל סאלוט סאר הידוע בכינויו פול פוט בקמבודיה? הרי גם אדולף שיקלגרובר-היטלר הכריז על עצמו כאיש שמאל מנהיג מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הגרמנית וכמובן איש השמאל פידל קסטרו היה "שמאל אמיתי", וכמובן גם מוחמד יאסר ערפאת. כן, גם אנשי "שמאל אמיתי" כמותם יכולים להיות גזענים, אנטי להט"בים וכמובן אנטישמים רוצחי יהודים. מכאן שאין סיבה שג'ודית פמלה באטלר תומכת הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאיסטי של החמאס וחיזבאללה לא תיחשב גם היא "שמאל אמיתי."

ולאותה גזענית אוטו-אנטישמית, הא-בינארית ג'דית פמלה באטלר נקרא רק:

יהודית, שני את שמך למוסלמית –

Judith change your name to Muslim

ולגבי אילוז המתנאה בעצמה כ"שמאל אמיתי" נשאל רק כיצד היא מעולם לא יצאה למען הדמוקרטיה במולדתה? מעולם לא יצאה נגד שלטון המלך האבסולוטי של מרוקו, מעולם היא לא יצאה נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית, או בכלל נגד הכיבוש הערבי של מרוקו? (הערבים הם מיעוט במרוקו השולט ברוב הבֶּרְבֶּרִי), נו טוב, היא הרי "שמאל אמיתי".

[אהוד: "עמיתת המחקר" הכסילה והבּורה אווה אילוז, פילוסופית החצר של השוקניה, קבעה כי סבי ופתח-תקווה (1878) ושאר מושבות העלייה הראשונה – היו קולוניאליסטים משום שהמושבות העבריות נקראו כשעתן בלועזית קולוניות ואיכריהן קולוניסטים, כלומר מתיישבים!]

עלילת הדם של אל-ג'זירה

ערוץ הטלוויזיה הקטארי אל-ג'זירה פרסם עלילת דם על אונס ערבייה בבית החולים שפאא. לאחר תלונות על הסיפור המומצא. חמאס מפרסם הבהרה באמצעות עיתונאי ירדני כי סיפור האונס בשיפא הומצא. 

 בהמשך לדיווחים על סיפור האונס בבית החולים שפאא', פרסם אמש העיתונאי יאסר אבו הלאלה, לשעבר מנכ"ל רשת אלג'זירה את הציוץ המדהים הבא:

"לאחר חקירות שביצעה חמאס עולה כי סיפור אונס הנשים בבית החולים שפאא' הוא המצאה. כמובן שהאוייב אינו מהסס לבצע רצח עם.

הגברת (ג'מילה אלהסי) הצדיקה את ההגזמה ואת דבריה הלא נכונים על האונס בכך שרצתה לעורר להט בקרב בני האומה (הערבית/אסלאמית. כאילו 30 אלף שהידים, 90 אלף פצועים, כמיליון עקורים והרס מוחלט אינם מספיקים.."

אבו הלאלה (כ-680 אלף עוקבים בטוויטר) הוא עיתונאי ירדני ותיק ותומך חמאס ידוע. הוא עבד ככתב במיספר רב של כלי תקשורת משמעותיים והחל את דרכו באלג'זירה בראשית שנות ה-2000. בשנת 2014 התמנה למנכ"ל אלג'זירה, תפקיד בו שימש כארבע שנים.

אי אפשר לחשוד בו שהוא פרו ישראלי או שפתאום החליט להתנדב לסייע בהזמת שמועות לטובת ישראל. חמאס הבינה שהשקר יצא משליטה ופוגע בה ולכן יש לפוצצו.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=842066&forum=scoops1

כמובן שהנזק כבר נעשה והסיפור התקבל כאמת אצל שונאי ישראל.

מן הסתם גם ג'ודית פמלה באטלר האמינה לגברת ג'מילה אלהסי.

עברים דברו וכיתבו עברית!

איתמר פרמסלא-פרת, יליד הולנד, כותב שבגלל המבטא ההולנדי כתבו בתי הדפוס העבריים באמסטרדם, הולנד, את  האות S (במילה Palestina) כ-ש שמאלית. ולכן צריך לכתוב בעברית פלסטינה באות ס (אז יורם, אַל תטעה, "חדשות בן עזר", 1936). לא נכון. זו קביעה מוזרה. למה?

בכל העולם ובכל המבטאים הקפידו היהודים לכתוב את השם פלשתינה עם האות העברית ש ולא עם האות ס. גם בארץ בלי קשר למבטא ההולנדי השם פלשתינה נכתב בשין שמאלית,

אם בהולנד כותבים פלשתינה בשין שמאלית קל וחומר צריך לכתוב כך בארץ ישראל. על כל דוברי העברית (במבטא העברי או בכל מבטא אחר) לכתוב פלשתינה (א"י) ע"פ המקור העברי פלשת, ולא ע"פ האיות הערבי פלסטינה.

יורם אל תטעה, כתוב ע"פ התעתיק העברי פלשׂתינה.

שׁיבולת או סיבולת שׂיבולת?

פלשׁתינה או פלשׂתינה?

למה המונח פלשת הפך ל-Palestina

ולא ל-Paleshtina?

פרופסור שלמה שיבולת, עיברת את שם משפחתו עם עלייתו ארצה, מהשם המקורי "סחיווסחורדר" (Schijveschuurder – מילולית "משייף גלגלים") – שם יהודי ידוע בהולנד, ל"שיבולת", כביטוי לקושי הרב שהיה לשאינם דוברי הולנדית לבטא "סחיווסחורדר".

בספר שופטים שימשה המילה שׁיבולת כאמצעי זיהוי לבני שבט אפרים, שהגו אותה ב"סיבולת", בשונה משאר שבטי ישראל. לאחר שבני שבט אפרים איימו על יפתח הגלעדי כי ישרפו את ביתו, החלו אנשי גלעד להרוג בהם. בני אפרים פתחו במנוסה לעברו המערבי של נהר הירדן, ואנשי גלעד, שנזקקו לתחבולה כדי לזהותם, הורו לכל העוברים במעברות הירדן אותן תפסו, להגיד את המילה "שיבולת". בני אפרים, שביטאו את המילה כסיבולת, זוהו, נתפסו ונטבחו.

"וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם, וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ: 'פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם, גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה.' וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: 'אֶעֱבֹרָה,' וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: 'הַאֶפְרָתִי אַתָּה?' וַיֹּאמֶר: 'לֹא.' וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'אֱמָר נָא: שִׁבֹּלֶת,' וַיֹּאמֶר: 'סִבֹּלֶת,' וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף." (שופטים, פרק י"ב, פסוקים ד'­-ו').

גם יהודים מאזורים מסויימים בליטא ביטאו ס במקום ש.

(מאז המילה העברית שׁיבולת משמשת בלשונות רבות לתיאור שימוש במאפייני שפה או הגייה המייחדים קבוצה אתנית מסוימת, או כזו המשתייכת לאזור מסוים, על מנת לזהות חבר באותה קבוצה, או לשלול את השתייכותו לקבוצה אחרת).

בתרגום השבעים, קיימת בעייה. בשפה היוונית הקלאסית – אין את האות שׁ, אלא רק ס. לכן אין הבדל בין ש' לבין ס', כתוצאה מכך נעשה התרגום לא פונטית, אלא סמנטית – כך: "ויאמרו לו: אמור כעת קלח (= גבעול-תירס), ולא יכול היה לבטאה כך נכון."

ונחזור לפלשׂתינה. מכיוון שאין בשפה היוונית אות המבטאת את הצליל שׁ, הרודוטוס שהמציא את המילה בספרו "היסטוריה" קרא לארץ בשם היווני Παλαιστίνη : Palaistinē, פּלַייסטינֵה. כי לא יכול היה לבטא את המילה פלשׁת. פלישׁתים. כך נכנסה המילה Palestina לרומאית ומשם לשאר שפות אירופה.

(כנ"ל גם השם ישו, בוטא ביוונית יסוס. אם שמו העברי היה ישוע, היה מבוטא ביוונית יסואס).

לרוסים היתה בעייה עם הכתיב היווני שאימצו. ברוסית יש צליל של שׁ. לכן הנזיר קירילוס שהביא להם את הדת היונית-אורתודוכסית ואת הכתב היווני, חיפש אות לצליל שׁ לכתיב הרוסי (שייקרא על שמו הכתב הקירילי) והוא בחר באות העברית שׁ. נתקלתי בזה בפעם הראשונה שהייתי ברוסיה כשקניתי שוקולד. ברוסית היה כתוב: шоколад

לסיכום: בעברית גם אם כותבים את המילה היוונית פלשתינה יש לשמור על המסורת התנכ"ית של פלשת ולכתוב אותה עם ש אמנם עם ש שמאלית.

מסעדה הודית

"יש לי תיאוריה מדוע המטבח ההודי לא נפוץ דיו בישראל. כידוע, הדייט הראשון של אבו-פרזיט ורעייתו התרחש בשעתו במסעדה הודית, והקולינריה הישראלית פשוט לא היתה מוכנה לקבל על עצמה את האחריות לכך שמיזוג מחריב עולמות שכזה יקרה פעם נוספת." (ציטוט של שגיא גרין מ"הארץ" – ב"חדשות בן עזר", 1936).

מוזר מאוד. האם נשכח שגם הסכם אוסלו נהגה באותה מסעדה, מסעדת "טנדורי" של פושקרנה?

https://www.ynet.co.il/food/foodnews/article/b19fw57sn

אהבתי מאוד את המסעדה טנדורי של פושקרנה בכיכר דיזנגוף. וכשעברו לפני כמה חודשים לטיילת בירקון טרומפלדור באתי גם למסעדה החדשה, והבאתי להם מאמר על הסכם אוסלו שהתחיל אצלם. הם מאד שמחו וזכיתי לשתי מנות נוספות כבונוס.

אגב לצערי אין להם יותר בתפריט החדש את מנות הטאלי הטעימות והזולות.

שוב מופלים הגברים לרעה

בשנת 2005 פסק בית המשפט העליון בישראל, בניגוד ליועץ המשפטי לממשלה, פסק דין בו נעתר בית המשפט לבקשתן של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק, בנות זוג לסביות המקיימות יחד תא משפחתי, לאמץ זו את ילדיה של זו.

בשנת 2009 הסתמך בית המשפט למשפחה בתל אביב על הלכת ירוס חקק כאשר קבע כי יוסף אבן-קמה, בנם הבגיר והמאומץ של עוזי אבן ועמית קמה, יאומץ על ידיהם באופן רשמי. פסיקה זו הרחיבה מעט את הלכת ירוס-חקק, שכן יוסף אבן-קמה אינו ילדם הביולוגי של מי מבני הזוג.

ב-28 בדצמבר 2023 הסתמך בית המשפט העליון על הלכת ירוס-חקק כאשר קבע בבג"ץ שי גורטלר נגד שר הרווחה כי אין להפלות את בני הזוג שי גורטלר ושחר גלוברמן, את בני הזוג צפריר גדרון ועדו זיו או כל זוג להט"ב אחר באימוץ ילדים. פסיקה זו צעדה צעד נוסף בפרשנות חוק האימוץ וכללה בו גם זוגות להט"ב שאין להם קשר ביולוגי לילד המאומץ.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%93%D7%99%D7%9F_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1-%D7%97%D7%A7%D7%A7_%D7%A0%D7%92%D7%93_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%A5_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99_%D7%9C%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94

מיד לאחר הצלחת מאבקן  ההיסטורי של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק, לקחו בנות הזוג את הילדים הביולוגיים והמאומצים, וירדו מהארץ לקנדה.

(גילוי נאות, ד"ר אביטל חקק היתה רופאת השיניים שלי, היא אמרה לי להפתעתי שהיא סוגרת את הקליניקה ומחליפה מקצוע. רק לאחר זמן נודע לי שירדה מהארץ.)

לאחרונה נתקבל פסק דין חדש. המשכו של המאבק הראשון. בג"ץ קבע פה אחד: על המדינה לרשום זוגות נשים כאימהות בתעודות הלידה של ילדיהן. עד עתה האימהות הלא-ביולוגיות הורשו לאמץ את ילדי בת הזוג, מעתה הן תוכרנה כאימהות ביולוגיות כבר מעת הלידה.

בעתירה, שהוגשה לפני שמונה שנים, ציינו המבקשות כי אי-רישום האם הלא-ביולוגית בתעודת הלידה פוגעת בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון, מונעת מהילד זכויות דוגמת הקניית אזרחות זרה (המאפשרת לרדת מהארץ).

(חן מענית ובר פלג, "בג"ץ קבע פה אחד: על המדינה לרשום זוגות נשים כאימהות בתעודות הלידה של ילדיהן", "אל-ארצ'", 21.3.24)

https://www.haaretz.co.il/news/law/2024-03-21/ty-article/0000018e-602c-d092-afcf-78ffc7530000

הידד חופש שוויון אחווה לכולם, ועתה אפילו ייקל יותר לרדת מהארץ. אך בכל זאת עדיין אין שוויון. הגברים – הם עדיין מופלים.

"תעודת הלידה של אדם מוכרת בכל העולם, ומשמשת לביצוע פעולות רבות – בין השאר קבלת אזרחות בחו"ל. עם זאת, הפסיקה אינה חלה על זוגות גברים כיוון שהעתירה עסקה בזוגות שהרו בעזרת תרומת זרע אנונימית."

בן זוג של גבר שאינו האב הביולוגי יורשה לאמץ אך לא יירשם כאב ביולוגי בתעודת הלידה כך שהקושי של גברים לרדת מהארץ נשאר בעינו. מי אמר שנשים מופלות לרעה?

בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים (הערבי והפרסי) מפטרים יהודי

ב-18 בדצמבר, בשעות אחר הצהריים, פירסם ארגון בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים (הערבי והפרסי) קריאה להפסקת אש בעזה. (לא ב-7 באוקטובר).

רועי ילין, בן 48, אקטיביסט פרו-איסלמי ותיק, העובד בארגון בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים (הערבי והפרסי) תשע שנים, ולפני כן היה דובר מר"צ ויועץ תקשורת ליוסף שניידר-שריד, ולגולדה-זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, והיה אחראי על פרסום "דו"ח האפרטהייד" וקמפיינים בינלאומיים נגד גירוש קהילות פלסטיניות סוסיא וחאן אל אחמר, ביקש להוסיף את המילים "להגנת אזרחים בשני הצדדים" מתחת לכותרת הפוסט שהיתה "הפסקת אש עכשיו," מתוך רצון, לדבריו, לשקף באופן נאמן יותר את העקרונות שהביעה הקריאה להפסקת אש. "בשעה שהמציאות יותר מורכבת ומשתקפת בהודעה. אנחנו לא מדברים בחדר סגור... לא צריך לתקוע אצבע בעין. אין אדם שיקרא 'stop the war' ולא יבין (שהדרישה) להפסקת האש היא רק מישראל. יש אזרחים ישראלים שנהרגו, נחטפו, שנורות עליהם רקטות."

 אבל יו"ר הנהלת בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים (הערבי והפרסי), מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) סירבה לתיקון.

מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) (54) ילידת איראן, אוטו-אנטישמית ואנטי ציונית, חברת בל"ד (מוזר למה בכלל היא עלתה לארץ הרי יכלה להישאר שם ולשרת את "משמרות המהפכה"? – נ.כ.), הסבירה: "הבקשה לצאת עם הכותרת 'הפסקת אש עכשיו' היא שלי."

"התפתח בארגון סטנדרט כפול," טוען רועי ילין, "לא מאפשרים לומר שחמאס ביצע פשעים בלי להוסיף שככה ישראל טוענת. לעומת זאת, דיווחים מאל-ג'זירה או טענות של חמאס זכו לאמון מוחלט, כאילו לגביהם לא נדרשת בדיקה ומשנה זהירות."

מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) ביקשה למחוק משפט לפיו "גם החמאס מחוייב לפעול על פי הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי." "היו מיספר חברי צוות, חלקם בכירים, שהכחישו את אירועי האונס, הקטינו בהיקפם או טענו שאין מספיק הוכחות," אומר אחד מאנשי הארגון.

ב-24 באוקטובר הודיעו התחקירנים הפלסטינים בארגון על שביתת מחאה של יום, במחאה על כוונת הארגון לפרסם הודעה הקוראת להוציא את האזרחים ממעגל הלחימה שנפתחת עם מה שקרה ב-7 באוקטובר, "כאילו התאריך הזה יישאר בראשית ההודעות שלנו לנצח, למרות שגינינו והוקענו את מה שהתרחש ביום הזה," טענו.

ביקורת נוספת היתה על הקביעה ש"אין הצדקה לפשעי חמאס" ועל הטענה ש"על ישראל מוטלת החובה להגן על אזרחיה." הוויכוחים על גיבוש ההודעה נמשכו שלושה ימים, עד שנמצא נוסח מוסכם. ואז, ב-26 באוקטובר, ביקשה נוי להכניס עוד כמה שינויים, כמו מחיקת משפט כי "גם החמאס מחויב לפעול על פי הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי."

לדברי מקור אחר, בחודשים שמאז פרוץ המלחמה הוא חש לעיתים כי בצלם הוא "ארגון לזכויות הפלסטינים ולא ארגון לזכויות האדם. נכון, הרבה שנים ההגנה היתה על הפלסטינים, אבל ב-7 באוקטובר היתה הפרת זכויות אדם חסרת תקדים, וקולגות משווים בין הזוועות ואומרים שהפעולות של ישראל חמורות יותר מאלו של חמאס. למה אי אפשר להגיד שכל אלה הפרות נוראיות של זכויות האדם?"

"אכן יש בארגון קרע מסוים בין יהודים לערבים, כפי שאפשר היה לצפות אחרי 7 באוקטובר," מודה בכיר בארגון. "חלק מהיהודים כאן מרגישים לא בנוח עם הניסיון 'להבין' את חמאס, לעשות קונטקסטואליציית-יתר למעשים שלהם."

מנכ"לית הארגון, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, לשעבר מנהלת "שוברים שתיקה", יולי נובק, קבעה כי כי אירועי שבת ה-7 באוקטובר הם: "פעולת התנגדות או התקוממות נגד משטר האפרטהייד הישראלי" וגם הודיעה לאחרונה על הקפאת העבודה על דו"ח שנועד להתמקד בטבח באזרחי ישראל, והצטרפה ל מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) בהתנגדות לכל תיקון.

ב-30 בדצמבר קיבל ילין הזמנה לשימוע לפני פיטורים, בין השאר בגלל "סירובך לבצע החלטת הנהלה בעניין פרסום הקריאה להפסקת אש." בשימוע, שנערך ב-18 בינואר, התמקדו יולי נובק ואבגינסז (אורלי נוי) בטענה שילין סירב לקבל את "ההיררכיה הארגונית" כלומר את מרותן, והכחישו כל רמז ל"פערים אידיאולוגיים." כעבור שבוע הוא פוטר.

השבוע הגיש ילין תביעה נגד ארגון בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים (הערבי והפרסי) לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, על פיטורים שלא כדין.

(אור קשתי, "טבח 7 באוקטובר קורע מבפנים את ארגון בצלם. זה נגמר בהדחה של בכיר", "אל-ארצ'",  20.3.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-03-20/ty-article-magazine/.highlight/0000018e-5b8a-d830-a79e-fbdbf24a0000

אף ערבי לא פוטר. זה הרי ארגון זכויות הערבים והפרסים.

בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים (הערבי והפרסי) התביעה

במוקד התביעה עומדות יו"ר הנהלת הארגון מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי), והמנכ"לית יולי נובק, הנתבעות על ידי מנהל המחלקה הציבורית בארגון בשנים האחרונות, רועי ילין. ילין, תובע את הארגון במאות אלפי שקלים בגין פיטורין שלא כדין. זאת, לאחר שלטענתו פוטר עקב התנגדותו לפרסם קריאה להפסקת אש שלא כללה קריאה להגן על האזרחים משני הצדדים בעמוד האינסטגרם של הארגון, בהתאם למנדט שניתן לו.

לפי התביעה שהוגשה על ידי עורכת דין נאווה פינצ'וק, ילין טיפל במהלך עבודתו בארגון בצלם בשורה של משברים תקשורתיים חמורים שהיו עלולים לפגוע בארגון. כמו כן, קידם ילין בצורה טובה את החשיפה לארגון בתקשורת וברשתות החברתיות ועוד.

"האירועים יצרו ב'בצלם' זעזוע ומשבר עמוק," תואר בכתב התביעה, "נוצרו מתחים פנים ארגוניים קשים על רקע חילוקי דעות בין עובדים בארגון ביחס לאירועי אותו יום, לרבות תופעות מכאיבות של הכחשה או ניסיון להמעיט בחומרה ובהיקף הפשעים, באימה ובטרגדיה שחווים אזרחי ישראל, וכן בהתבטאויות פוגעניות כלפי עובדים עמיתים ובהם התובע."

עוד מתואר בכתב התביעה כי מחלקות שונות בארגון התקשו לתפקד, וכי כמה עובדים הודיעו על כוונתם לפרוש ויצאו לחופשה זמנית. גם מנכ"לית הארגון, יולי נובק, שהיתה בחופשת לידה, עזבה לתקופה ממושכת בחו"ל לאחר שחשה מאוימת במסגרת ההתקפות על הארגון ותפקידה בו. בתקופה זו, הודיעה נובק כי מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) והנהלת הארגון ימלאו את מקומה.

("בכיר לשעבר ב'בצלם' טוען: 'פוטרתי כי לא הסכמתי לקריאה חד צדדית להפסקת אש.'")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841634&forum=scoops1

נאחל לרועי ילין הצלחה. אויבי ישראל כבר יממנו את דמי הפיצויים.

מי ראוי לייצג את ישראל באתיופיה? יהודי או נוצרי?

אברהם נגוסה, חבר כנסת לשעבר בליכוד, מונה ע"י הליכוד לתפקיד שגריר ישראל באתיופיה. המינוי עורר זעם בקרב "ביתא ישראל" המתנגדים למינויו. אברהם נגוסה עלה לארץ, והתנצר והפך למיסיונר נוצרי. ב-1981 נגוסה הזדהה כנוצרי החושש מפני הצורך להתגייר במכתב למיסיונר בשם רוג'ר קאולי – מייסד של ארגון בריטי בשם "מיסיון הכנסייה ליהודים", או CMJ – שעליו הוא חתום תחת הפטרון שלו, ביין, הוא כתב: "מכיוון שהפכתי לנוצרי, אף שאני ממוצא יהודי, הם לא כל כך דואגים לי," כתב נגוסה לקאולי ב-1981 ממרכז הקליטה עתלית, הפתוח רק לעולים או ליהודים המבקשים לעלות לארץ. באותו מכתב נגוסה הוסיף כי הוא שמע שמועה ש"בקרוב יבקשו מאיתנו להתגייר."

הוא הוסיף: "אני פוחד מזה מאוד. אני רוצה להישאר נוצרי." נגוסה חתם על מכתבים רבים עם התוספת: "Your son in Christ". נגוסה עזב את ישראל ב-1982 ונשלח על ידי ה־CMJ להכשרה בבריטניה ובהודו. הוא חתם על מכתב, שנכתב על נייר מכתבים של CMJ, לארגון סיוע גרמני בשם קינדרנוטהילפה (Kindernothilfte), שבו הבטיח כי ישוב לעבוד עבורו באתיופיה לאחר תקופת הכשרתו בהודו.

נגוסה, שב לארץ ב־1985 ואחר פעל רבות להעלות אתיופים נוצרים במני הפלאש מורה.

נגוסה נחשב לבעל ברית קרוב של השר דוד אמסלם, והוא תומך מרכזי של בנימין מיליקובסקי-נתניהו.

גלי העלייה של הפלאשמורה הנוצרים, נמשכים, והאחרון שבהם הגיע בשנה שעברה. בעקבות זאת זינק מיספרם של חברי הקהילה בארץ, וכעת הוא משתווה לזה של חברי ביתא ישראל.

"זה לא רק יוצר פילוג בקהילה אלא גם נוגע לקיימות שלה לטווח ארוך כקהילה יהודית," אומר איינאו פרדה סנבטו, עיתונאי יליד אתיופיה ופוליטיקאי שמרן המביע ביקורת כלפי נגוסה. "צאצאיהם של היהודים האתיופים שעזבו את אתיופיה כדי לא להתבולל נמצאים עכשיו בסכנת התבוללות בישראל בגלל כמה מבני הפלאשמורה," הוא אומר.

בניגוד לנוצרים שעולים מרוסיה המהגרים תחת חוק השבות שחל על יהודים ובני משפחתם. החוק הזה אינו חל על בני הפלאשמורה; הם עולים מכוח החלטת ממשלה, ורק אם הם מתחייבים לעבור גיור אורתודוקסי בפיקוח ממשלתי.

בני הפלאשמורה הראשונים שעלו לישראל הגיעו בעקבות לחץ מצד קרובי משפחתם מקהילת ביתא ישראל בארץ. כל גל של עולי פלאשמורה יצר עוד משפחות מפולגות וגרר לחצים נוספים, לרבות הפגנות מחאה מצד העולים החדשים שביקשו להביא לישראל קרובי משפחה, בכלל זאת ילדים והורים, שנשארו מאחור באתיופיה.

רבים, כמו נגוסה, האשימו את ישראל בגזענות, כאשר זו לא נענתה לדרישותיהם. סנבטו דוחה את ההאשמות הללו. "כשישראל לא רוצה להביא פלאשמורה, היא פועלת בהתאם למטרה שלה כמדינה יהודית," הוא אומר.

אלפי בני פלאשמורה מחכים לאישור הגירה לישראל באדיס אבבה ובגונדר,

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=834568&forum=scoops1

ומה חושבים על נגוסה האתיופים באתיופיה?

הממשל באדיס אבבה מעכב את אישור המינוי של נגוסה בגלל טענות נגדו שעודד את עליית הפלשמורה הנוצרים לישראל. ממשלת אתיופיה לא מאשרת את המינוי בטענה שנגוסה הוציא את דיבת המדינה האפריקנית לרעה. בעבר הוא אף היה מנוע כניסה אליה בשל פעילותו לעידוד עליית הפלשמורה.

לפי פרסומים בכלי תקשורת באתיופיה, מדובר על תקרית ישנה שבה נגוסה היה מעורב בפעילות לעידוד עלייה מאתיופיה, ובמקביל הואשם ששרף בקתה של יהודים, צילם את השריפה והפיץ את הסרטון בטענה שבאתיופיה יש אנטישמיות נגד יהודים. בעקבות התקרית, כך נכתב בתקשורת המקומית, נגוסה היה מנוע כניסה לאתיופיה כמה שנים. אין אימות משום מקור אם הפרסום נכון אבל זה מה שנטען כאמור בתקשורת המקומית.  

(אתיופיה נגד "האיש שהוציא את דיבתנו")

https://www.ynet.co.il/news/article/byptb7v0p

אז אנחנו חוזרים לשאלה ששאלנו בתחילה מי ראוי לייצג את ישראל באתיופיה? יהודי או נוצרי?

ישוחרר ברגותי! וימשיך לרצוח יהודים!

לאחר שישראל תפסה משלוח גדול של נשק שהוברח ע"י איראן ליו"ש, כך הגיבה הנהגת גדודי חללי אל-אקצא ביו״ש: "מה שראיתם בתמונות הוא רק חלק קטן ממה שיש לנו, ותראו בימים הקרובים מה נכנס כבר לתוך יהודה ושומרון. ישראל מבינה רק את שפת הדם והנשק, ואנו דוחקים בהמוני עמנו להמשיך ולהתנגד ולתמוך במתנגדים עד שהם יסחפו את ישראל מהאזור. זהו ג'יהאד לניצחון או מות קדושים."

(תגובת הנהגת של גדודי חללי אל-אקצא ביו״ש: מודיעה כי למרות שהנשק הוחרם בדרכו ליעד, הניסיונות ההברחה ימשכו עד שישראל תגורש):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=842182&forum=scoops1

קשה להאמין איך המשיחיסטים בעלי ההזייה רואים במייסד ארגון הג'יהאד הזה של אש"פ, "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה), הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי – משיח שיש לשחרר מהכלא והוא יביא את השלום. אין סכנה גדולה יותר מהזיות משיחיות.

עמי דרור מראשי הפרוטסטנטים:

יש אופטימיות ארה"ב השתלטה על ישראל

עמי דרור, מראשי הנהגת הפרוטסטנטים הסביר בשיחה לפעילים יהודים בברזיל כי הוא חש "אופטימי" למדי. והסיבה היא משום שלדבריו, ארה"ב הפקיעה את השליטה של ממשלת ישראל במלחמה מול חמאס בעזה ועכשיו "האמריקאים מנהלים את העניינים.

"לממשלת ישראל לא תהיה אפשרות לסרב לאמריקאים וכל התנגדות תגרור סנקציות קשות מה שיוביל בסופו של דבר להתמוטטות ממשלת הימין."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=842169&forum=scoops1

לא יאומן כיצד פרוטסטנטים הלוקים במחלת הנפש "ביביפוביה" מוכנים לוותר על עצמאות מדינת ישראל ולפגוע בעצמם ובלבד שביבי יפגע.

הטעות הגדולה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו

איך היה צריך להגיב להחלטת מועצת הביטחון?

מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה החלטה שהיא בגדר המלצה להפסקת אש הומניטרית מיידית במהלך חודש הרמדאן, שיסתיים בעוד כשבועיים, ול"שחרור מיידי וללא-תנאי" של החטופים. 14 מדינות תמכו בהצעת ההחלטה, ארצות הברית נמנעה, כיוון שאין בה גינוי לחמאס – אך לא הטילה וטו,

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לא עברה במסגרת סעיף 7, לכן היא לא מחייבת ואין לה משמעות מיידית. עם זאת, עלולות להיות לה השלכות מדאיגות מבחינת ישראל. החשש הוא כי המשך הלחימה כעת יוביל לשיח בקהילה הבינלאומית על הפרת החלטה של מועצת הביטחון להפסקת אש עם חמאס, ואילו מהצד השני לא יופעל לחץ על ארגון הטרור. כמו כן, העובדה שסביר שישראל לא תכבד את ההחלטה מחזקת את הטיעונים העומדים נגד המדינה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) ובבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC) – ומחמירה את המצב.

ארגון החמאס כמובן הביע את שמחתו על קבלת ההחלטה.

כדי להביע את התנגדות ישראל להחלטה נקט בנימין מילקובסקי-נתניהו בתגובה ילדותית. איים עוד לפני ההחלטה כי אם ארה"ב לא תטיל וטו הוא לא ישלח לארה"ב את רון דרמר, וצחי שטראוסברג-הנגבי לדון על חיסול החמאס והג'יהאד ברפיח, ומימש את איומו.

יכול היה להביע את התנגדותו בצורה חכמה יותר ולהשיג יתרון לישראל בדעת הקהל העולמית. ודימוי חיובי לעצמו בארה"ב. בהינתן שההחלטה המאוד גרועה כבר התקבלה ניתן היה להוציא מהלימון לימונדה. אגב עדיין לא מאוחר.

מה צריך היה מיליקובסקי-נתניהו לומר?

"אני מברך על החלטת מועצת הביטחון להפסקת אש במהלך חודש הרמדאן, ושחרור החטופים. ונענה להחלטה. לכן ישראל תקיים הפסקת אש הומניטארית של שבועיים עד סוף הרמדאן שבמהלכם ישוחררו כל החטופים. במידה והחמאס לא ישחרר את החטופים תמשיך ישראל את המלחמה בחמאס עד לחיסולו הסופי."

כך מועבר נטל ההוכחה והאשמה לחמאס. וממילא המלחמה בחמאס נמשכת.

הפרשנים הביבילוגים טוענים כי מיליקובסקי-נתניהו מעצים את הריב עם ארה"ב כדי לרצות את הבייס שלו. אבל זה נראה לא הגיוני. כי הרי גם הביביסטים הלוקים במחלת הנפש הביביפיליה היו מרוצים יותר אם דימויו האישי בארה"ב ובעולם היה מתחזק, ובלבד כמובן שלא יפגע באינטרסים ישראליים. משלא עשה כן הסיכון הוא שתוצאת מצעד האיוולת שלו תהיה ע"פ האימרה היהודית עם מוסר ההשכל: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר!"

ממרדכי אנילביץ' לבנימין גנץ

בנימין גנץ נולד במושב הדתי של "העובד הדתי" "כפר אחים", על שמם של האחים אפרים וצבי גובר, בניהם של מרדכי ורבקה גובר מהמושב הסמוך כפר ורבורג, שנפלו במלחמת העצמאות. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי שפיר ובישיבה התיכונית אור עציון, ובניגוד למקובל שקיים בארץ תהליך של הדתה הוא דווקא התפקר, והנה התבשרנו לאחרונה כי התקבל לקיבוץ יד מרדכי. אמנם לא כחבר אלא כתושב.

מייצ'סלב בגון-מנחם בגין תמיד התנאה שבנערותו היה בשומר הצעיר ובבגרותו עבר לבית"ר, והנה בנימין גנץ בא בזקנתו לשומר הצעיר. נכון הוא בא לגור בקיבוץ בגין טרגדיה אישית, אבל בכל זאת הוא מעתה קיבוצניק. הנה הוא מעמיס אוכל בחדר האוכל בקיבוץ:

https://celebs.walla.co.il/item/3643914

יד מרדכי הוא אמנם כבר קיבוץ מופרט, אך שומר עדיין על מסורת חדר האוכל.

אל תבינו לא נכון. גנץ שגדל כילד דתי במושב של הציונות הדתית ועכשיו עבר לקיבוץ של השומר הצעיר. לא בא מאידיאולוגיה. מאיר ולד-יערי רצה להחליף את משה רבנו ובמקום עשרת הדיברות שניתנו בסיני, הוא ניסח את עשרת הדברות של "השומר הצעיר". בנימין גנץ מן הסתם אינו מקיים כבר את עשרת הדיברות מאז שהתפקר, אבל ספק אם הוא בכלל יודע מהן עשרת הדברות של השומר הצעיר שניסח מאיר ולד-יערי. אבל בכל זאת הוא התקרב לאידיאולוגיה של השומר הצעיר. הוא למשל טירפד את סיפוח שטח סי ובקעת הירדן,  והתבטא כי במזרח ירושלים צריכה להיות בירה הפלשתינאית.

מרדכי אנילביץ מפקד מרד גטו ורשה שהקיבוץ נקרא על שמו התאבד בגטו. (כשהיינו ילדים ונסענו ללוחמי הגטאות ושמענו את סגנו אנטק צוקרמן לא סיפרו לנו שהוא התאבד, אלא שמת בגבורה בלחימה נגד הגרמנים), השאלה האם בנימין גנץ ידע עכשיו לפלס את דרכו הפוליטית בהצלחה ולא להגיע להתאבדות פוליטית.

הבאנאליות של השיעמום

לאחר שהבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר רקד "מה יפית" לשונאי ישראל ומכר אותנו כשאמר ש"ישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק את הכיבוש," והרוויח מיליונים מהשואה בעצמו, הלכתי לראות את סרטו "אזור עניין". אכן אזור מעניין, אבל סרט משעמם.

https://e.walla.co.il/item/3649736

בסרט מוצגת משפחת רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, שגרה ליד חומות המחנה. לא רואים מוות, קצת צעקות כאב, ועשן קרמטורום ברקע. המשפחה מנהלת חיי רווחה עם משרתים פולניים. פראו הס מאושרת בחייה. על חיים כאלו היא חלמה מילדות. היא נהנית מפרווה שנלקחה מאישה יהודייה שהושמדה, ומבגדים אחרים, ואפילו מצאה יהלום מוסתר של אחד היהודים הפקחיים לדבריה. אימא שלה באה לביקור ושואלת האם היהודייה שאצלה עבדה בניקיון כבר הושמדה? והביעה צער על שלא הצליחה לקנות במכרז את הווילונות שלה שמאוד אהבה.

רודולף הס מתגלה כבעל טוב, וכאבא טוב הדואג ומפנק את ילדיו, ומספר לבתו תמיד סיפור לפני השינה. אחרי עשר דקות הכול מובן ונעשה משעמם. אפשר היה להציג את כל הרעיון בסרטון קצר של עשר דקות. דווקא מעניין היה לראות את סופו של הס וגורל המשפחה לאחר חיסול אושוויץ שאינם בסרט. הסרט מסתיים בתמונת עובדי ניקיון ממוזיאון אושוויץ כיום. באנאלי.

המבקרים טוענים שהסרט משקף את הטיעון השקרי של חנה ארנדט על "הבנאליות של הרוע" אבל הרוע של אייכמן לא היה באנאלי, אלא מפלצתי, וכך גם הרוע של רודולף הס. העובדה ששניהם היו בעלים טובים ואבות דואגים לילדיהם, רק מבליטה את הרוע המפלצתי שלהם כלפי יהודים, פולנים, רוסים, וגרמנים מתנגדי המשטר. שום באנאליות של רוע אבל בהחלט באנאליות של שעמום.

עקיבא אנגלרד-אלדר הפרזנטור של ג'יבריל רג'וב

מה צריך להיות האנטי-דוט נגד שניהם?

מאז שששוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן החזירו מהפנסיה לעיתונם את האקטיביסט הפרו-איסלמי, עקיבא אנגלרד-אלדר, הוא שובר שיאים חדשים. כתומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד, הוא אומר:

"הגיע הזמן לנסות אנטידוט לרעל הקטלני (של ישראל ולא של החמאס). שנחל הצלחה בהדברת מחלת העליונות הלבנה. אני מתכוון לחרם הספורטיבי על דרום אפריקה. הדחתה ב-1962 מהמשחקים האולימפיים, בצד סנקציות כלכליות ותרבותיות, החישה את קיצו של משטר האפרטהייד. הסרת דגל ישראל מהאולימפיאדה בפריז תכאיב ליהודים רבים בישראל, אך כדי להציל את החולה צריך לפעמים לכרות את האיבר הנגוע. החלפת השלטון היא צעד מציל חיים."

(עקיבא אלדר, "לסלק את ישראל מהאולימפיאדה", "אל-ארצ'", 27.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-27/ty-article-opinion/.premium/0000018e-7acb-de80-a78f-7beb91c80000

אנגלרד-אלדר נאבק למען למען ניצחון החמאס אפילו יותר מאוייב החמאס ג'יבריל רג'וב שפועל שנים לסילוק ישראל מכל ארגוני הספורט בעולם ומייחל להשמידה בפצצת אטום, שעתה משמש לו אנגלרד-אלדר כפרזנטור.

בזמנו סיפקה ישראל אנטידוט לח'אלד עבד א-רחים אסמאעיל עבד אל-קאדר משעל לאחר שנתפסו סוכני המוסד שהרעילו אותו, וחייו ניצלו. לאחר מכן הגיע משעל, לביקור בעזה, ובנאום שנשא בעצרת המונים לציון 25 שנים לייסוד חמאס, אמר:

"פלסטין היא שלנו, מהים ועד הנהר, ומהצפון ועד הדרום. פלסטין היא ערבית ואסלאמית. לא נכיר בכיבוש הציוני ואין לגיטימציה לישראל ולכיבוש." 

כבר ביוני 2002, הציע משעל להכין ולאמן ילדים לפעולות התאבדות נגד אנגלרד-אלדר היהודי למרות היותו הפרזנטור של רג'וב.

עכשיו נשאלת רק השאלה באיזה אנטי-דוט צריך להשתמש נגד עקיבא אנגלרד-אלדר הפרזנטור של ג'יבריל רג'וב, שבניגוד אליו, שנאבק רק לחיסול ישראל, הוא נאבק למען הצלת החמאס ושיקומו דבר שאפילו לשיטתו לא יאפשר הקמת מדינה אש"פית כלשהי.

לרעל חזק צריך אנטי-דוט חזק. 

הבה נלך כצאן לטבח!

מעל 20 מרצים ממוסדות אקדמיה ישראלים חתמו על עצומה המופנית לביידן ובו קריאה לאמברגו נשק וכסף על ישראל. לדברי החותמים ישראל מבצעת ג'נוסייד (רצח עם) ברצועת עזה. במכתב נטען, כי ארה"ב הופכת להיות שותפה לרצח העם שמבצעת ישראל בקרב הפלשתינים.

"אנו, האקדמאים והתומכים החתומים מטה, קוראים לארה"ב להפסיק לאלתר את העברת כל הנשק ההתקפי והכספים הנלווים לישראל. בית הדין הבינלאומי לצדק מצא ברוב מוחץ כי הטענות של דרום אפריקה – על כך שישראל עוסקת ברצח עם – סבירות. למרות שבית המשפט הורה על צעדים זמניים, ההרג והרעב של תושבי עזה החמירו באופן אקספוננציאלי," הוסיפו במכתב.

"ארה"ב," נכתב בעצומה, "היא צד לאמנת רצח העם, וחבה לקהילה הבינלאומית את החובה למנוע את הפשע הנתעב הזה. כאשר ארה"ב ממשיכה לשלוח נשק לישראל, במיוחד לאחר הצעדים הזמניים של ה-icj, היא מפרה את ההתחייבויות הללו. הנשיא ביידן, אל תיתן לארצות הברית להיכנס להיסטוריה כמי שמאפשרת רצח עם."

ואלה שמות  המרצים:

אוניברסיטת תל אביב: פרופ' רפאל גרינברג, פרופ' אפרים דוידי, פרופ' אבנר בן עמוס, פרופ' רון ברקאי, פרופ' גדעון פרוידנטל.

האוניברסיטה העברית ירושלים: פרופ' לי מרדכי, פרופ' פרסטון לרנר, מאיה רוזנפלד, פרופ' מלאת טריינין.

אוניברסיטת חיפה: פרופ' רמזי סולימן, פרופ' אבנר גלעדי, פרופ' איילת בן ישי, פרופ' זוהר אביתר, פרופ' טלי ביתן, פרופ' יובל יונאי.

 אוניברסיטת בן גוריון: אורי מור, יצחק נבו.

האוניברסיטה הפתוחה: ערן פישר.

מכון ון ליר: אבירם צורף.

מכללת ספיר: רגב נתנזון.

בית ברל: אריאלה שדמי.

בצלאל: שרון כהן.

בית צבי: אנג'לה גודפרי גולדסטיין.

https://twitter.com/IshayFridman/status/1772550494696669343

במקום מַרְצִים יש לשנות את תוארם למְרַצִּים, מְרַצִּים את האוייב. דואגים שלא יהיה נשק להגן עליהם (ועלינו) וקוראים הבה נלך כצאן לטבח ע"י חיילי הנוח'בה שיאנסו וירצחו אותנו, ובלבד שניחשב בעינינו צדיקים.

 אם אין סעיף בחוק המטפל בהם בעת מלחמה על הסטודנטים להחרימם.

יש לציין כי הסכנה בהחלט קיימת. ארה"ב, שהצביעה בעד החלטת החלוקה ב-1947, נסוגה מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית וניסתה למנוע אותה, ומשהוכרזה המדינה הנשיא טרומן הכריז על אמברגו נשק על ישראל. זה בהחלט יכול לקרות שנית.

למזלה של ישראל אז הציל אותנו מכלייה סטלין שסיפק לנו נשק, מה שפוטין לא יעשה היום.

נעמן כהן

אהוד: אבל אולי שווה בכל זאת לפנות שוב לצ'כיה, שסיפקה לנו את הנשק שובר-השיוויון במלחמת 48'? אולי עדיין יש להם תעשיית נשק רצינית, והם הלא תומכים בנו בנאמנות בפורומים בין-לאומיים. אולי בזכות קאפקא.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מי זה גדעון סער?

* אהוד בן עזר מכובדי, לא מכבר ביקשתי ממך את צרופת "קיצור תולדות פ"ת". אני מודה שבקשתי זו היתה בעצם שירות עבור חבריי בפלורידה אמנון גרשוני, עופר תמיר, שאול אבירם ויוסי שבתאי, אושיות חברתיות כולם, שמעלים על נס את מוצאם המלאבסי בכל הזדמנות.

כששלחת אליי מיד את הצרופה המבוקשת הוספת גם פתק אישי אליי: "כתוב מה חדש בארה"ב."

הרמתי את הכפפה והרי היא בצרופה שלפניך. תקוותי שתמצא בה כתבה ראויה לפרסום בעיתון.

בברכת שבת שלום,

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה

* חברות וחברים, לכבוד הוא לי להציג בפני רבים וטובים מכם את העיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר" עליו אני מנוי מזה עשור. בטוחני כי תמצאו בו עניין. במהדורה הנוכחית תוכלו גם למצוא את הריאיון המעניין שערכתי עם נשיא "פרלמנט הריביירה" עופר תמיר!

נאמנכם,

חזי רפופורט

מנחה החוג להיסטוריה

* משה גרנות: אהוד היקר, משה ברק ז"ל  מגבת היה חבר שלי, ביקרתי אצלו, והוא ביקר אצלי. ממנו קיבלתי את כתבותיו של אלי ויזל על חייהם הקשים של אחינו במרוקו, ואותן אתה מפרסם עתה בשנית בחב"ע. כתבות אלו שימשו אותי בחיבור הספר "עסקני הקיפוח – שיח של גזענות והסתה", ספר שבעטיו נקראתי לבירור אצל מנכ"לית משרד החינוך רונית תירוש, שהוריה עלו מעיראק. אגב, היא היתה קודם מנהלת בי"ס עירוני ט', ואני הייתי המפקח הכולל על בית הספר.

* האם תסמכו על אוגדה, חטיבה, גדוד ואפילו פלוגה שיהיו מורכבים מאברכי ישיבות שגויסו בכפייה – מורכבים מחרדים נבערים מכל השכלה כללית ואולי גם מעברית, ואשר הפקודות אצלם תינתנה אולי באידיש? – ודאי שלא. אוי ואבוי לנו אם ביטחוננו יהיה תלוי בצבא המורכב מהם.

אז מה אתם מרעישים עולמות ומאיימים בפירוק הממשלה באמצע המלחמה? האין גבול לצביעות שלכם?

ואתם, "אחים לנשק" הקוראים לגיוס החרדים – האם היכיתם כבר על חטא קריאותיכם שלכם לסרב לשרת בצה"ל – קריאות שהביאו את יחיא סינוואר להחליט על עיתוי טבח 7 באוקטובר כי בזכותכם היה סבור שצה"ל מתפרק?

עכשיו הוא אולי מקווה – שבזכותכם שורות צה"ל תתמלאנה בבחורים חרדים סרבנים וחסרי כישורים ומוטיבציה ללחימה, וכך ייקל עליו להתמודד מול הצבא הישראלי המוחלש  והמתפורר.

* יוסף אתר: אהוד, איך ידעת שמתי מעט קוראים את הגיגיו הארוכים והמשמימים של מר הייטנר? בחיי שניסיתי לקרוא אבל תוך דקותיים נפלה עליי "תרדמת השבויים" (זה היה שמה של הצגה שהועלתה בתיאטרון "הבימה" בבמה הניסיונית שלה בשנת 1955 והטילה תרדמה על רוב הצופים בה).

* אהוד: מה הסיבה שקמלה האריס וכמוה אמריקאים רבים החלו להעביר ביקורת על ישראל ולתמוך בטרור החמאסי?

הם מ-פ-ח-דים!

הם יודעים שהטרור האיסלאמי, העשיר בכספים, ברוצחים ובמתאבדים – עלול לפגוע בהם בדרכים שונות וממוקדות, כולל בהפגנות הפרו-פלסטיניות ההמוניות ברחבי ארה"ב התומכות בהשמדת ישראל!

* פרנצ'סקה אלבנזה: רק נתניהו אשם! איך הישראלים מעזים בכלל להרוג את מי שהורגים אותם?

"השליחה המיוחדת לשטחים הפלסטיניים מטעם מועצת האו"ם לזכויות האדם, פרנצ'סקה אלבנזה, צפויה לפרסם היום (שלישי, 26.3) דו"ח שבו תאשים את ישראל בפעולות של רצח עם ברצועת עזה ותקרא להטיל עליה אמברגו נשק – כך דיווח העיתון הבריטי גרדיאן, שהדו"ח הגיע לידיו. לפי ארגון זכויות אדם בז'נבה, אלבנזה לא מתייחסת בדו"ח למתקפת הטרור של חמאס בישראל ב-7 באוקטובר וגם לא לחטופים משום שהם 'חורגים מהמנדט' שניתן לה." ["הארץ" באינטרט. 26.3].

ברור – דם יהודים לא נחשב! ותגידו שזו לא אנטישמיות!

* סטיבן ספילברג, ארה"ב: "אני חושש יותר ויותר שאולי נגזר עלינו לחזור על ההיסטוריה. ונצטרך שוב להיאבק על עצם הזכות להיות יהודי."

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל