פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1938

יום מאה שבעים ושמונה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באדר ב' תשפ"ד. 1.4.2024

עם הצרופות: 1. כל שבט חן-קורן ביום ההולדת השבעים של שולה. אלבום פרטי. 2. משתתפי המופע של שירי אבי קורן – ורד פיקר, שולה חן ונתן סלור. צילום עמי ורדי. 3. עטיפת התקליט הראשון של שולה, עם השיר בוא  הביתה. עיצוב העטיפה אבנר כץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַזָּקֵן וּבָנָיו. // אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: מדוע חמאס יוכרע – מענה לאורקל מהר הצופים. // איליה בר זאב: בין סתיו לחורף. בין קודש לחול. // אנדד אלד: לַיְלָה, אִשָּׁה פְּשׁוּטָה. שִׁיבָה שְׁנִיָּה. // אורי הייטנר: צרור הערות 31.3.24. // ארנה גולן: על ספר שיריה של דליס "אשלייה של שקט בענן". // אריה רפפורט: אז מה קרה לד.אנ.איי... שלנו? // רוֹן גֵּרָא: אִם תִּרְצוּ. // עדינה בר-אל: שולה חן – מנהלל עד כיכר החטופים, או – בואו הביתה. // שֹישֹי מאיר: אוּטוֹפְּיָה. // יוסף אורן: מה לפרס ברנר ולספרון "החזאית"? (חלק א'). // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אהוד בן עזר: רוִית הצִיוּנִית. // פעם היינו מתנגבים. שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: פתרון האסטרטג אורי משגב פון קלאוזביץ. // פוצ'ו: לא עוד טפיל. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הַזָּקֵן וּבָנָיו

הֵם שְׂמֵחִים

לְאֵיד שְׂעָרִי הַלָּבָן,

חוֹמְדִים וְסוֹלְדִים  –

מִפְּנֵי בָּהֳקוֹ

הַכָּסוּף;

הֵם תּוֹהִים

וּמִתְפַּיְּסִים רַכּוֹת  –

עִם דֹּפֶק-לְבָבִי,

הַהוֹלֵךְ וְנָמוֹג;

מְחַיְּכִים  –

לְמַרְאֶה הִלּוּכִי הַמָּהִיר;

שַׁלְוָתִי

מַעֲכִירָה רוּחָם;

בְּתוּגָה  –  חֲסוּדָה  –  רְגוּעָה  –

יִשְׂאוּ אֲרוֹנִי,

אִם בּוֹא יָבוֹא

כְּבָר הַנֵּס  –

וְאוֹתוֹ עֶרֶב  –

הֲיִצְרַח הַנֵּץ

לְמַרְאֶה עַנְנֵי-נְחֹשֶׁת

כִּבְדֵי-שְׁקִיעָה?

כּוֹכָב גָּדוֹל

יַעֲמֹד בַּשָּׁמַיִם  –

אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים:

עֶרֶב טְעוּן-אָבִיב

וְשָׁנִים,

וְכָל הַיָּמִים

יִהְיוּ אֲבוּדִים.

1967

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

מדוע חמאס יוכרע – מענה לאורקל מהר הצופים

פרופסור יובל נח הררי, המלמד היסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית בירושלים, הפך בשנים האחרונות לאחד האינטלקטואלים המובילים בעולם המערבי. ספריו 'קיצור תולדות האנושות', 'וההיסטוריה של המחר', העוסקים בנקודות מפנה חשובות בהיסטוריה, ובשאלת הישרדותו של הגזע האנושי בעתיד, כבשו את צמרת רבי המכר בארה"ב. במידה רבה הודות לשבחים שחלק הנשיא אובמה, למחברם.

פירסומו הנרחב, הפך אותו מרואיין מבוקש בערוצי התקשורת, ומאמריו מתפרסמים בחשובי העיתונים בעולם ובישראל. הגם שנבואותיו בדבר חיסול הרעב, המגפות, והמלחמות עם פרוס המאה ה-21, לא התממשו. ושעוד טרם יבשה הדיו על ספרו האחרון, פקדו את העולם בזה אחר זה, מגפת הקורונה, רעב קיצוני בסודן, והמלחמות במזרח התיכון... הוא לא איבד כהוא זה מביטחונו העצמי, ומיומרתו לחזות בוודאות מוחלטת את העתיד.

במאמר שפירסם בשבוע שעבר ביומון 'ידיעות אחרונות' ובראיון לכריסטיאן אמנפור ב-CNN, ידע הררי לנבא כי ישראל תנצח אמנם בקרבות, אך תפסיד את המלחמה. שכן לטענתו על מנת לנצח במלחמה צריך להגדיר לה מראש מטרות מדיניות ראויות, מה שלא קרה. עוד הוסיף כי יש הכרח להחליף את הממשלה הנוכחית, בממשלה אחרת, שיש לה חזון מדיני, המבוסס על חתירה לפשרה, ולא על פנטזיות תנ"כיות. ולסיום הוא הצהיר  כי בין מדינת ישראל לחמאס שורר כרגע למעשה תיקו, ושגם אם צה"ל יפרק את חמאס מנשקו, בלי לקדם את השלום, חמאס ינצח במלחמה הנוכחית.

המאמר הנוכחי ינסה לענות על השאלה האם יש ממש בתחזיותיו.

ובכן, אשר לטענה הראשונה, ראוי לצטט את בכיר האסטרטגים האזרחיים האמריקאים  הפרופסור ברנרד ברודי, אדם שהבין דבר או שניים ביחס בין פוליטיקה ומלחמה, שטען  כי תכלית מדינית ראויה, היא כזו בה נשמר יחס נכון בין מטרות – לאמצעים, רצון לאומי – לכוח צבאי,  נכונות של חברה להקריב את בניה – לשיקולים איסטרטגיים ומדיניים.

בהנחה שצדק, אזיי נכון לשעה זו לפחות, המטרה המדינית של השגת ניצחון מוחלט על חמאס, עליה הצהיר רוה"מ בנימין נתניהו בשעתו, עומדת היטב בהגדרה של תכלית מדינית ראויה. שהרי מדינת ישראל כידוע לא יצאה למלחמה הנוכחית על מנת לכבוש שטחים, ללמד את החמאס לקח, או להמחיש לאויביה באזור שהיא אינה נמר של נייר. אלא במטרה לעקור מן השורש ארגון מפלצתי, שתקף אותה ב-7 אוקטובר, שחט את אזרחיה ואיים על קיומה. זאת אחרי שכל המאמצים הצבאיים המוגבלים שנעשו במהלך 18 השנים האחרונות, להרתיע את חמאס או לנצח אותו למראית עין, כשלו בזה אחר זה.

ברור שדרישה להבסה מוחלטת של האוייב, מצמצמת את יכולת התמרון המדיני ומעצימה את כוחם של שיקולים צבאיים. מה שאכן קורה בפועל במלחמה הנוכחית. המזכירה מבחינות מסוימות את דרישת בנות הברית מגרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, לכניעה ללא תנאי. שהשיגה את  מטרותיה והסתיימה בניצחון מוחלט.

כך אגב, גם נסתיימה זה לא כבר, גם המערכה נגד דעאש. מיותר לציין שאם מדינת ישראל לא תצליח, חלילה, להשיג ניצחון מוחלט על חמאס באמצעים צבאיים, ייאלצו קברניטיה לנסח תכלית מדינית אחרת. מה שמחייב את קבינט המלחמה, להיות עם האצבע על הדופק, ולהחליט עד כמה הנזק מהמשך המלחמה להשגת ניצחון מוחלט – גדול מהפסקתה. נכון לשעה בה נכתבים הדברים, אין סיבה להרפות את הלחץ הצבאי, להשגת התכלית של ניצחון מוחלט על חמאס.

ניתן להוסיף ולהעיר, שיש הבדל בין מלחמה יזומה לבין זו הנכפית על  הצדדים. כאשר מדינה יוזמת מלחמה, היא יכולה להציב לה יעדים מדיניים, ולחתור להשגתם. כאשר מלחמה נכפית עליה, עומדות בפניה שתי ברירות, להתגונן או להיכנע. היה והיא החליטה להתגונן, מטרתה העיקרית היא להביס את האוייב.

השאלה מה היא עושה בהמשך, תלויה בראש ובראשונה בשאלה, עד כמה גדולים הישגיה בשדה הקרב. ומעניין לעניין באותו עניין, לרוב המלחמות שהתנהלו בעולם בין מדינות מערביות לארגוני טרור ואחרים, מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, דווקא הוגדרו מטרות מדיניות. שכן המדינאים שלהן קראו כולם את קלאוזוביץ, ואף אחד מהם לא רצה שגנרלים ינהלו לו את המלחמה. ועם זאת... אפשר לספור על יד אחת, את אותן מלחמות שנסתיימו בניצחון.

אם נקבל אם כך את הטיעון, שתכלית מדינית אינה דבר נוקשה כפי שמתייחס אליו הררי, אלא עניין גמיש, שיש להתאימו למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה. ושלמלחמות יש דינמיקה משלהן, המשפיעה בתורה על הנושא, אזיי טענותיו בדבר הגדרת אופק מדיני, כתנאי הכרחי ומחייב לניצחון, נראות תלושות מן המציאות במלחמה הנוכחית.

אחרון חביב בהקשר זה, מיותר לציין, כפי שטען הפרופסור ראמון ארון, שהשאלה מה הוא ניצחון, מקבלת תשובות שונות לאורך השנים, היומרה של הררי לדעת כבר היום, שאין לנו סיכוי להשיג זאת נראית בשלב זה קצת מוגזמת.

מכאן לטענה השנייה, שעל מנת לנצח יש צורך להחליף את הממשלה הנוכחית, בממשלה שיש לה חזון מדיני, המבוסס על פשרה, ולא על פנטזיות תנ"כיות. על כך ניתן לומר, כי הררי אינו מעודכן כנראה בהישגיו המרשימים של צה"ל, המיישם את תוכנית המלחמה, שהיתווה לו הדרג המדיני ככתבה ולשונה, ומכריע את צבא הטרור האיסלמי בכל מקום שבו יש לו אחיזה.

החלפת הממשלה לעת הזו, כאשר צה"ל עודו צועד מחיל לחיל, תהווה הודאה חסרת אחריות, בכישלונם של הממשלה וצה"ל להשיג את מטרות המלחמה. מה שרק יחזק את חמאס, ויתפרש ובצדק בעיניו ובעיני תומכיו, כהוכחה לניצחונו. אם הפרופסור הררי כל כך חרד להשגת 'תכלית מדינית' במלחמה הנוכחית, הוא אמור להבין זאת בעצמו.

יותר מזה, קשה קצת להבין איזו פשרה תוכל ממשלה אחרת להשיג? אם הררי מתכוון לכך, שמדינת ישראל צריכה להשליט את הרשות הפלסטינאית על הרצועה... צריך להיות ברור לו, שלא ניתן  לבצע זאת, בלי לעקור מן השורש את שלטון חמאס הנוכחי. שכן האחרון עדיין זוכה לתמיכה גורפת בקרב אזרחי הרצועה. וגם אם צה"ל יקבל את ההוראה דלעיל ויישם אותה, ספק אם להשלטת רשות פלסטינית על הרצועה באמצעות כידוני צה"ל, יש סיכוי להצליח. ניסיונות העבר שלנו ושל האמריקאים לעשות זאת במקומות אחרים במזה"ת כשלו בזה אחר זה.

אחרון בהקשר זה, סקר שערך הסוקר חליל שקאקי, העומד בראש המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים בגדה, העלה כי התמיכה במעשי הטבח של חמאס,  בקרב תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים, הגיעה בדצמבר 2023 ל-73%. אם מוסיפים לכך את העובדה, כי הרשות משלמת 1.3 מיליארד שקל, המהווים 7% מתקציבה הכולל, כמשכורת או קצבה, למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור שביצעו. או כתמיכה חודשית למשפחות ה'שאהידים' שנהרגו. קוראת בתי ספר, רחובות וכיכרות על שמם, ומאדירה בספרי הלימוד שלה את מות הגיבורים במאבק נגד ישראל – לא מן הנמנע בנסיבות הללו, שאימוץ חזון הפשרות של הררי, יוביל לכך שמדינת ישראל תמצא עצמה תוך שנים ספורות, מוקפת ממזרח ומערב ביישויות חמאסיות. שיהפכו ירי תלול מסלול של רקטות ומרגמות 120 מ"מ על יישובי השרון בואכה תל אביב, מזה – ויישובי הדרום מזה, כבעבר, ענין של יום ביומו.        

אשר לטיעון השלישי של הררי, לפיו בין מדינת ישראל לחמאס שורר בשלב הנוכחי תיקו העתיד להסתיים בתבוסה בהמשך. ראוי להזכיר, שמנהיגי חמאס הצהירו בעקבות הצלחתם הראשונית בפרוץ המלחמה, כי הם מתכוונים כדבריהם לחולל 'עוד הרבה 7 אוקטובר'. בשלב הנוכחי, לא נראה שהם קרובים כל כך להשיג את מטרתם. מה שסביר הרבה יותר שיקרה במהלך החודשים הקרובים, הוא שצה"ל ייכנס לרפיח וישמיד את שאריות 'צבא הטרור' של חמאס, עד אחרון יחידותיו המאורגנות ביבשה, בים ובאוויר, שבלעדיהן לא היתה התקפת ה-7 לאוקטובר יוצאת מלכתחילה לפועל, ונוחלת הצלחה.

הטענות לפיהן צה"ל ישקע בבוץ העזתי כפי שהוא שקע בלבנון. המקבלות תימוכין מ- 'נצחונות' הצבא האמריקאי במלחמות וייטנאם,  אפגניסטן, ועיראק. שהחלו בקול תרועה רמה, אך נסתיימו כולן בכישלון. אחר שהאוייב ויתר בשלב מסויים על לחימה מאורגנת, ועבר להפעיל טרור, שאילץ את 'המנצחים' לסגת – אינן רלוונטיות לנושא שבו אנו עוסקים.

הרצועה היא שטח קטנטן – 365 קמ"ר בסך הכןל, 0.00083% משטח עיראק, 0.00055% משטח אפגניסטן, 0.0011% משטחי וייטנאם, 0.034% משטח לבנון. לאחר כיבוש רפיח, הבסת חמאס וחיסול/שביית מפקדיו בדרג הביניים, די יהיה בשלוש חטיבות חי"ר, על מנת לשלוט  בשטח שליטה מלאה. לפני ההתנתקות ב-2006 עשתה זאת חטיבה אחת בלבד!

 השליטה הצבאית על רצועת עזה מכל עבריה, גם תבודד אותה לחלוטין מסביבה תומכת, ותמנע כניסה של  נשק, כספים, וסיוע לוגיסטי, הנחוצים לניהול פעולות טרור וגרילה, שאירעו ביתר המלחמות שנזכרו לעיל.

עוד חשוב לציין כי אוכלוסיית הרצועה אינה הומוגנית מבחינה דמוגרפית. וכי בערך שליש ממנה, המבוסס על תושביה המקוריים – תומך בפת"ח, ומעונין לסגור חשבון עם שליטיו הקודמים, על ההתעללויות והיחס המחפיר שסבל מהם.

לסיכום, יש ממש בטענות כי גם לאחר הבסת חמאס, צה"ל יאלץ לרדוף חוליות מחבלים ספורדיות ברצועה לאורך זמן. אלא שלצה"ל ניסיון רב בתחום, אותו רכש במהלך למעלה מחמישים שנות כיבוש ביו"ש וברצועת עזה טרם פינוייה. זה ייקח קצת זמן, אבל שילוב הכוחות בין צה"ל, שב"כ, מסתערבי משמר הגבול  וגורמים נוספים, יאפשר להשיג את הניצחון המוחלט. תיקו או תבוסה ישראלית לא יקרו כאן כנראה.

מילה אחרונה לגבי 'הפנטזיות התנ"כיות' שעליהן מדבר הררי. בקובץ שניטשה קרא לו 'עיונים שלא בעיתם' הוא מציין שכאשר בני אדם מנסים לשרת את חייהם בהווה, על ידי כך שהם דנים לחומרה איזה עבר שקדם להם, הם מסכנים אחרים ושרויים בעצמם בסכנה. משום שאלו החיים בהווה אינם אלא יורשיהם של דורות קדומים, וממילא הם גם תוצאות התעיות, הטעויות, התשוקות, ואפילו הפשעים שביצעו הללו בשעתו. מן הנמנע הוא לטענתו, להשתחרר לגמרי משרשרת הדורות הזו, ומן העובדה שמוצאנו מאבותינו ואבות אבותינו. הניסיון להמציא לעצמנו עבר מלאכותי, המנוגד למציאות, שהיינו רוצים להיות צאצאיו, הוא תמיד-תמיד ניסיון מסוכן לטענתו. מפני שכאשר מתחילים להנדס את העבר, קשה להחליט היכן לעצור, לבטח בהינתן ש'טבענו השני' כדבריו, חלוש בהרבה מן הראשון.

אזהרתו של ניטשה, רלוונטית לא רק לגבי הררי אלא גם לגבי הרבה אינטלקטואלים ישראלים, הנוטים לשלילה גורפת של העבר, כגורם בעיצוב ההווה והעתיד, ואידך זיל וגמור.

[המאמר רואה אור גם באתר "מידה"].

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

אהוד: יובל נח הררי אינו היסטוריון רציני, זאת אני טוען כבר שנים רבות, ומהסס לכנותו שרלטן כדי שלא איתבע על הוצאת דיבה.

* * *

איליה בר זאב

בין סתיו לחורף

פִּסּוֹת אֶבֶן מְחֹרָרוֹת רִצְפוּ אֶת הַחוֹף מִצָּפוֹן לְדָרוֹם.

דְּקָלִים נָעוּ, מְצוּקִים קָרְסוּ.

דָּגִים מְבֹהָלִים קָרְעוּ רְשָׁתוֹת. גַּלִּים הִרְעִישׁוּ אֶת הַיָּם,

נַעֲשָׂה סְתָו.

חָמַקְתְּ בַּסְּעָרָה לֶאֱסֹף אֳנִיּוֹת סוֹחֵר זָרוֹת. לִקַּטְנוּ צְדָפוֹת,

הִשְׁפַּלְתְּ עֵינַיִם, כָּעַסְתְּ.

חֹרֶף בָּא, יָבֵש. אֲנָשִׁים בָּדְקוּ בַּחֲשָׁשׁ אֶת מִפְרְקֵי הַשֶּׁלֶד.

שְׂרִידֵי עוֹלְלוֹת שׂוֹרֵק קָרְצוּ מֵעֵבֶר לַקְּשָׁתוֹת-שָׂרִיגֵי גְּפָנִים

בִּסְבַךְ בֻּסְתָּנִים נְטוּשִׁים.

אַבְנֵי הַכֻּרְכָּר חָרְקוּ בַּמְּצוּדוֹת. רַבּוּ הַחֲטוּפוֹת וְהַחֲטוּפִים –

וְאֵין אוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל...

מִכְמָרוֹת נִפְרְשׂוּ מוּל פִּתּוּיֵי הַיָּם הַגָּדוֹל.

מחזה מקורי – עלמה גניהר,"סמינר הקיבוצים", 2007

בין קודש לחול

מְחִיאוֹת כַּפַּיִם. קְרִיאוֹת עִדּוּד. מְנַקַּת הַלַּיְלָה

כְּבָר בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת.

כִּמְעַט חֲצוֹת –

מְכוֹנַת מַשְׁקָאוֹת זוֹהֶרֶת בֵּין טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם.

אֲנָשִׁים קְדוֹשִׁים מְפַשְׁפְּשִׁים בְּיָדַיִם פְּרוּעוֹת,

כָל חַבְרֵי מֶמְשָׁלוֹת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה –

שׁוֹפְטִים, רוֹפְאִים,

אָמָּנִים,

אַנְשֵׁי מִשְׁטָרָה, גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת,

נָשִׂיא.

אֲנָשִׁים לְפוּתִים בְּתַחְבֻּלוֹת אֵין קֵץ בִּפְנֵי הֶהָמוֹן,

בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר חוֹמְקִים

לְבֵיתָם –

מְנַטְּפִים דְבַש וְחָלָב.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

לַיְלָה, אִשָּׁה פְּשׁוּטָה

בָּתִּים הַמַּפְנִים גַּבָּם אֶל הָרְחוֹב.

אֲנָשִׁים אוֹדְמֵי עֵינַיִם.

לַיְלָה. אִשָּׁה פְּשׁוּטָה לֹא לְךָ, לוֹ יָלְדָה הָרוּחַ.

דְּפֹק בְּדַלּוּת הַדְּלָתוֹת, קְרָא –

אֶל מִי הַסַּהַר קוֹרֵץ עַל הַגַּג.

אִישׁ מְשֻׁגָּע, הָרוּחַ, הָרוּחַ,

הַסַּהַר לָעַלְמָה קוֹרֵץ בַּתְּרִיסִים.

בַּחַלּוֹנוֹת סַעַר אֶוִיל מְשַׁבֵּר עֵצִים מִצְטַלְּבִים.

רְחוֹבוֹת מַפְנִים גַּבָּם לָעִיר.

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה נוֹטֶלֶת בְּגָדֶיהָ.

נְטוּלַת שָׁמַיִם נוֹשֶׁקֶת לַסַּף.

יְרוּשָׁלַיִם הַתְּמִידִית

נִמְלֶטֶת בְּרַעַד שָׁדֶיהָ.

שִׁיבָה שְׁנִיָּה...

‏‏[והיכן החטופים/החטופות? והעולם?]

שִׁיבָה שְׁנִיָּה מְפַתָּה.

אֲנִי צָף בָּעֲרָבָה הַזֹּאת

עַל מִשְׁטְחֵי הָאוֹר הַצִּבְעוֹנִי

אִתִּי

בָּעֲרָבָה הַזֹּאת

צָף, דֶּרֶךְ עוֹרְקַי

כָּל נַחַל עַד לִבּוֹ,

וְאוֹבְדִים מֵימָיו

מִמֶּרְחַקֵּי סִפּוּרֵי גְּרָר

עַד לַבְּשׂוֹר.

לִבְסוֹף חֲלוֹמוֹת מִפְרָשׂ קְטַנִּים

בִּנְמֵלָהּ שֶׁל עַזָּה, פַּחְדָּם

מְתַנִּים.

שַׁלְוָה שְׁנִיָּה לֹא שָׁבָה.

שירי אנדד אלו נכתבו בשנות ה-70 במאה הקודמת. כיום אנדד בן 100 ואינו מודע כנראה למצב הביטחוני של קיבוץ בארי וכל השאר. פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005) –מבחר שירים מ-50 שנות יצירה. קיבלתי ספר זה כשי מיוחד בביקור מקצועי בבארי בשנת 2008.

איליה בר זאב

מושב ערוגות. 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 31.3.24

* עיר אוהלים – 6 באוקטובר כבר כאן, ועל סטרואידים. מחנה ה-6 באוקטובר, על שני אגפיו – האגף הביביסטי והאגף הקפלניסטי, נאחז בציפורנים ב-6 באוקטובר, כי זה האלמנט שלו. מחנה 6 באוקטובר עלול לדרדר את החברה הישראלית אל התהום. אולם למחנה הזה הולכת ומתהוות אלטרנטיבה. הרוב הדומם מתחיל להפר את שתיקתו. רבים החוזרים מהמילואים, שחוו את האחווה הישראלית, את הרעות, את השותפות בין חילונים ודתיים ובין בעלי דעות פוליטיות סביב המטרה הלאומית הגדולה של הניצחון, מסרבים לשוב ולהפקיר את הרחוב למחנה 6 באוקטובר.

כבר כתבתי על כמה מן הארגונים והקבוצות במרחב הזה, שבחלקן אני שותף, במידת מעורבות זו או אחרת, ואני פועל, יחד עם שותפים נוספים, לחיזוק שיתוף הפעולה בין הארגונים. אחד הארגונים הבולטים ביותר, שהוקם בידי מילואימניקים משוחררים, הוא תיקון 2024, שחותר לתיקון החברה הישראלית ומהווה אלטרנטיבה למחנה ה-6 באוקטובר. מחנה ה-6 באוקטובר חש מאוים מהאלטרנטיבה והוא בועט. האגף הביביסטי מאשים את תיקון 2024 בקפלניזם והאגף הקפלניסטי – בביביזם, ובקיצור: הם מ-פ-ח-דים.

תיקון 2024, בתמיכה, עידוד ושותפות של הארגונים האחרים, הקים לפני כשבועיים מאהל בכיכר אגרנט, וכעת הוא יוזם הקמת עיר אוהלים, ללא הגבלת זמן, מתוך מגמה לקבץ המונים. אלמלא הייתי עדין בשירות מילואים פעיל, הייתי מצטרף אליהם. היוזמה של תיקון 2024 ושל עיר האוהלים יוצאת בקריאה לשני הצדדים במערכת הפוליטית להיכנס לחדר ולהגיע לעסקת חבילה הכוללת: ממשלת חירום רחבה והסכמות בנושאים הגורליים: חוק הגיוס, המשך המלחמה (כולל בצפון), סוגיית החטופים ומועד בחירות מוסכם. במאבק הזה לא ייחסמו כבישים, לא יישמעו צווחות הזעם-הקדוש וכמובן שאף אחד לא ירמוז על סרבנות, חלילה. אולי תהיה זו תזכורת לציבור, שניתן להיאבק גם אחרת.

* אף על פי כן – "נפגשים בשביל ישראל" הוא מסע לזכר אבי אפנר וחללי אסון המסוקים, המתקיים כבר 19 שנה. זהו מסע לאורך השביל, מאילת עד שאר ישוב, שמקבץ סביבו אנשים וקבוצות מכל שדרות הציבור, במטרה לעודד ולקיים מפגש בין חלקי העם ובין בעלי דעות שונות, ולהפגין את היכולת לחיות יחד ולהידבר בכבוד. במרכז כל יום במסע, מתקיימת סדנה במעגלי שיח. מדי שנה, החל בשנה השנייה של המפעל, אני מנחה במיספר ימים. ביום רביעי השתתפתי במסלול מקסים, שופע בפרחים יפהפיים ביערות הכרמל, והנחיתי את הסדנה. כותרת הסדנה הייתה "אף על פי כן". הבאתי טקסטים של ברנר וברל כצנלסון, מתקופות משבר ביישוב ובציונות, המבטאים מסר של דבקות במפעל הציוני על אף הקשיים. על כל אחד משלושת הטקסטים צירפתי שאלות/נקודות לדיון, שנועד להיות דיון אקטואלי על ישראל כעת, אחרי 7 באוקטובר, לאור הטקסטים. לאחר דברי פתיחה שלי, עברתי בין הקבוצות. היה מעניין לראות איך כל קבוצה לקחה את הדיון למקום אחר. הדיונים היו ערים, לעתים קצת סוערים, והיה ממש קשה לעצור את הסדנה, כשהגיעה השעה לקום ולהמשיך ללכת. לא כל הקבוצות הספיקו לעבור על כל הטקסטים. גם בהמשך ההליכה, המשיכו באופן ספונטני הדיונים בין האנשים.

כל יום במסע מסתיים במפגש סוף יום, עם אישיות מסוימת. היום שבו הנחתי הסתיים בעוספיה ונפגשנו עם תא"ל (מיל') אמל אסעד, בנושא הדרוזים בישראל. כיוון שאמל הוא מוביל המאבק הדרוזי נגד חוק הלאום, ידעתי שהוא יעסוק בכך בהרצאתו, ומלכתחילה גזרתי על עצמי איפוק. אני אורח שלו ובאתי לשמוע אותו, לא להתווכח איתו. החלטתי שלא אגיב ולכן גם לא עסקתי בחשיבה על התגובה. פשוט, הקשבתי לו רוב קשב, מתוך ניסיון לקבל תשובה לשאלה שמטרידה אותי כבר חמש שנים: מה בחוק הלאום גרם לדרוזים לעלבון הזה? מסקנתי לאחר ההרצאה, היא שהם נעלבו פשוט כי בחרו להיעלב.

* חובבן – תגובתו של נתניהו להצבעה המגונה והשערורייתית  של ארה"ב במועצת הביטחון הייתה היסטרית, מיוזעת, ילדותית ובשפה נקיה – לא ממש שיא החוכמה. כשיש משבר ביחסים בין ישראל לבעלת בריתה הגדולה, שהידידות אתה היא אינטרס לאומי מלמעלה ראשונה, בוודאי בשעת מלחמה, האינטרס הלאומי שלנו הוא להנמיך את האש, באמצעות הידברות, רצוי בדרגים הבכירים ביותר, ולא לשפוך שמן למדורה. נתניהו יצא במפגן אבו-עלי של העכבר ששאג, ומיד התקפל עם הזנב בין הרגליים ואחר כך גם הסתבך בשקרים על אודות ההתקפלות. אחרי שנים רבות כל כך כראש ממשלה, נתניהו נשאר חובבן ובעיקר חסר כלים ויכולת להתמודדות בקור רוח עם מצבי משבר. בנימין נתניהו – אכן, ליגה אחרת. ליגה ד'.

* אחריות ומנהיגות – לפני חמישים שנה בדיוק, ב-1 באפריל 1974, התפרסם דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית לחקר מחדל יום הכיפורים. הוועדה זיכתה מאחריות את הדרג המדיני והטילה אותה על הדרג הצבאי בלבד. הציבור הישראלי סירב לקבל את המסקנות הללו. גם ראש הממשלה גולדה מאיר לא השלימה עם המסקנות. הוועדה שיבחה את תפקודה של גולדה בניהול המלחמה, אך בחלוף כשבוע גולדה מאיר התפטרה מתפקידה. גולדה אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל. על מה היא לא סלחה לעצמה?

התחושות שלה ערב המלחמה היו מנוגדות להערכות כל הגנרלים, בדרג הצבאי ובדרג המדיני. בניגוד אליהם, האינטואיציה שלה היתה נכונה. אך היא לא עמדה על שלה, לא הלכה על פי נטיות לבה וקיבלה את הערכותיהם. היא לא אמרה שלעולם לא תסלח לדדו אלעזר, למשה דיין, לאלי זעירא, לצביקה זמיר, לבר-לב, לאלון ולגלילי. היא רק אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה. היא התפטרה. והיא התייסרה עד יומה האחרון. כעבור שלוש שנים וחצי נפטרה.

גולדה מאיר הייתה מנהיגה. והיא הבינה שמנהיגות היא אחריות, ושהעומד בראש הוא האחראי. היא הובילה את המלחמה ביד רמה, באופן מופתי, והנהיגה את המערכה אל הניצחון, בתוך 19 יום, מתוך נקודת פתיחה של נחיתות נוראה. היא אחראית לניצחון הגדול. אך היא אחראית למחדל הגדול, הגדול ביותר מקום המדינה ועד 7 באוקטובר 2023. ולכן התפטרה. ועל כך לא סלחה לעצמה.

בדיון בכנסת על מסקנות הוועדה, אמר ראש האופוזיציה מנחם בגין: "...קיים כלל דמוקרטי גדול של עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה. לעליונות תטענו ולאחריות לא תבואו? מה היתה אצלנו עד מלחמת יום הכיפורים? דיקטטורה צבאית? הרמטכ"ל קבע את ההחלטות?... ואתם בעצמכם לא תאמרו: אם כך – האחריות העליונה, האמיתית, המוסרית, המדינית, הפרלמנטרית חלה על הממשלה כולה? ... כך תחנכו את הציבור, את הדור הצעיר? זאת דמוקרטיה פרלמנטרית? זאת אחריות ממשלתית? זאת עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על הצבא?"

תשע שנים מאוחר יותר בגין התפטר מתפקידו כראש הממשלה. הוא לא נימק את התפטרותו, אך קרוב לוודאי שהוא התייסר על הסתבכות מלחמת הלבנון. הוא חש אחריות אישית על כל חייל שנהרג, ולא יכול עוד לעמוד בכך. אף ששר הביטחון, אריק שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן הוליכו אותו שולל, הוא לא האשים אותם. הוא לקח על עצמו את האחריות והתפטר. והוא הסתגר בביתו עד יומו האחרון. בגין היה מנהיג. והוא הבין שמנהיגות היא אחריות, ושהעומד בראש הוא האחראי. מי שאינו מבין שמנהיגות היא אחריות, אינו ראוי למנהיגות. בוודאי, שמי שאינו מבין שהעומד בראש הוא האחראי, אינו ראוי לעמוד בראש. ומי שבורח מאחריות ומטיל אותה על הכפופים לו, הוא אנטי מנהיג. הוא מגלם את היפוכה של מנהיגות. עם ישראל ראוי להנהגת אמת. להנהגה אחרת.

* שגרירי הצביעות המתחסדת – כל מדינה מן המדינות שמגנות את ישראל, שהצביעו נגדנו במועצת הביטחון ושמטיפות לנו להפסיק את האש, לו הותקפה בטבח נוסח 7 באוקטובר, היא לא הייתה עוצרת את מכונת המלחמה שנייה לפני השמדתו הטוטלית של צבא הטרור שבשכנותה. ואף אחת מהן לא היתה יוצאת מגדרה כמו ישראל כדי למזער למינימום את הפגיעה באזרחים. ואף אחת מהן לא היתה מעבירה לאוייב מאות משאיות אספקה מדי יום. כל אחת מהמדינות הללו הייתה עושה דרזדן 2.

* מהי מריחת זמן – ארגוני המחאה יוזמים הפגנת ענק מול הכנסת למשך שלושה ימים. בין שלוש תביעותיהם – להפסיק את מריחת הזמן בשחרור החטופים ממניעים פוליטיים.

לגבי "מריחת הזמן" בשחרור החטופים. ארה"ב, מצרים וקטאר גיבשו את מתווה פריז. אף שזה מתווה קשה מאוד לעיכול, ישראל קיבלה אותו. חמאס דחה אותו. אז ארה"ב גיבשה מתווה חדש, שהולך כברת דרך עצומה לקראת חמאס. ישראל קיבלה גם אותו. חמאס דחה גם אותו ואף הבהיר שהוא דבק בדרישות היסוד שלו: הפסקת המלחמה, נסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תתקוף מחדש, שחרור כל המחבלים שבידי ישראל והשארת שלטון חמאס על מכונו.

 שאלותיי למארגנים: א. מה ישראל צריכה לעשות כדי שלא תכנו זאת "מריחת זמן". ב. האם אתם תומכים בכניעה לתביעות חמאס? ג. האם לדעתכם ההפגנות הללו מקשיחות את עמדת חמאס או מעודדות אותו להתגמש?

* המאבק פוגע במטרתו – אילו ההפגנות של משפחות חטופים היו בקריאה לממשלה לחדש את המלחמה העצימה בכל הכוח, כדי להביא להכרעה ולהפעיל לחץ כבד על חמאס לעסקה, היה בהן היגיון. ההפגנות בקריאה לממשלה ל"עסקה עכשיו" כאשר חמאס אינו מוכן לעסקה, כי החטופים הם תעודת הביטוח שלו, מקשיחות את עמדת חמאס, מצמצמות את הסיכוי להגיע לעסקה ומעכבות את שחרור החטופים. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. ליבי ליבי למשפחות, ולמי יש זכות להטיף להן מוסר? אבל בחינה רציונלית של המצב מחייבת מסקנה שהמאבק פוגע במטרה שלמענה הוא נועד.

* ללא ה"א הידיעה – משפחות חטופים פנו לכלי התקשורת להימנע משימוש במושג "משפחות החטופים" בה"א הידיעה, בסיקור ההפגנות של חלק מן המשפחות. לפחות וויינט נענו לבקשה ואני מקווה שכך ינהגו שאר כלי התקשורת.

* מתי תהיה מלחמה – מלחמה בחיזבאללה – היה תהיה. אני כותב זאת בביטחון של 100%. השאלה היא רק האם המלחמה תהיה לפני מתקפת טרור נוסח 7 באוקטובר או אחריה. למתקפת נגד מקדימה בהפתעה, יהיה קשה לגייס לגיטימציה בינלאומית ואולי גם לא פנימית. היום, אין זו מתקפה מקדימה. ב-7 באוקטובר, בשעתה הקשה של ישראל, חיזבאללה תקף אותנו והמתקפה נמשכת כבר חצי שנה. במקום להגן על יישובי הצפון, הממשלה פינתה אותם. חצי שנה של פליטות יישובי הספר זו תבוסה ישראלית משפילה. ולכן, אין לסיים את המלחמה בלי לפתור את בעיית חיזבאללה. הלקח מספר 1 משבעה באוקטובר הוא שישראל אינה יכולה לאפשר את קיומו של צבא טרור השואף להשמידה בשכנותה.

* מחיר המלחמה – כאשר אני קורא למלחמה בחיזבאללה, קריאתי חייבת לעורר את השאלה, האם אני מודע לארסנל האדיר של טילים ורקטות בידי חיזבאללה, המאיימים על כל רחבי המדינה ובהם טילים מדויקים, ולגודל האיום וכובד המחיר שתגבה מאתנו המלחמה?

כן. אני יודע. זה ממש לא יהיה פיקניק. אבל אני יודע שהאלטרנטיבה למתקפה ישראלית כעת, הוא מתקפה של חיזבאללה נוסח 7 באוקטובר בליווי מתקפת טילים חסרת תקדים. ארסנל הטילים לא הולך לשום מקום, נהפוך הוא. הוא רק יגדל, ככל שנדחה את המלחמה.

ומה באשר להסדר מדיני? אני בעד. אם מישהו יביא לנו הסדר מדיני של התפרקות חיזבאללה מרצון ופירוז לבנון מנשק תלול מסלול – אני חותם עליו בשתי ידיים. כל הסכם אחר רק יחריף את המצב.

* גיבורה – מכונת הכחשת הטבח החלה לפעול כבר ב-7 באוקטובר. מכחישי הטבח מזדהים עם הטבח וההכחשה היא ההמשך הישיר של הטבח. מול כוחות התעמולה האדירים של הערבים, ישראל לוקה בשיתוק הסברתי. מזל שאנשים פרטיים בעלי יוזמה קצת מצילים את המצב. אבל במאבק על התודעה אנו מובסים. הנשק שלנו מול השקר הוא האמת. הראיון של עמית סוסנה ב"ניו-יורק טיימס" חיוני מאוד במאבק האמת בשקר. עמית, שנאבקה בגבורה בחוטפיה, נאבקת בהם כעת בגבורה ובאומץ יוצאי דופן, בנכונות שלה לחשיפת ההתעללות המינית הקשה שחוותה בידי הברברים של חמאס. עמית יודעת שאין לה במה להתבייש. היא לא עשתה דבר רע. ונכון לחשוף את הפשעים שלהם. אבל אף שמבחינה שכלתנית זה ברור, מבחינה רגשית זה קשה, כמעט בלתי אפשרי. היא ראויה להערצה על תעצומות הנפש שגילתה.

* מבחנם של הסטודנטים – 20 מרצים באוניברסיטאות בישראל חתמו על מכתב לביידן שבו הם קוראים לו להפסיק לשלוח נשק לישראל. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה על קיומה ועל זכות קיומה, מלחמה שאין צודקת ממנה, נגד ברברים נאצים שרצחו, אנסו, חטפו, ערפו ראשים; שעשו את הזוועות האיומות ביותר לתינוקות וילדים, נשים וזקנים. שטבחו ב-1,200 מבני עמנו. ואותם מרצים משתפים אתם פעולה בפועל, באופן אקטיבי, בניסיון למנוע מאתנו נשק למימוש זכותנו להגנה עצמית. כיוון שאני נמנע מלהשתמש בשרש ב.ג.ד. אמנע מלהגדיר את האנשים הללו. אבל הם תרכיז של הזוהמה האנושית; תחתית החבית של החברה הישראלית.

זהו מבחנם של הסטודנטים שלהם. יש לכם מה ללמוד מאלה שלא נגדיר אותם כי אי אפשר להגדיר אותם בלי להשתמש באות השניייה, השלישית והרביעית בא"ב? אתם, שנלחמתם באוייב, שאיבדתם חברים במלחמה או בטבח, תשתקו ותמשיכו ללמוד אצל בני העוולה הללו?

אם יש לכם טיפה מצפון, קורטוב כבוד עצמי – החרימו את המרצים הללו. אל תיכנסו לקורסים שלהם. אל תשתפו פעולה עם המשת"פים של הרוצחים והאנסים.

* למחוק את ישראל – עקיבא אלדר, השוקניסט בן הבליעל,  קורא למנוע את השתתפות ישראל באולימפיאדה. זה העונש המגיע לנו, על פי מוחו המעוות, על טבח 7 באוקטובר. הוא תלמידם וממשיך דרכם של המרצחים באולימפיאדת מינכן. כמוהם, רצונו לסלק אותנו מהאולימפיאדה מסמל את רצונו לסלק אותנו מעל פני האדמה.

* שם קץ לאנומליה – החלטת בג"ץ לא תביא לגיוס המוני של החרדים לצה"ל, בוודאי לא לטווח הקצר. היא לא פותרת באמת את בעיית העומק. אבל היא לפחות תשים קץ לאנומליה, שבה אנו מתקצבים בהון עתק, מהמיסים שאנו משלמים, את ההשתמטות הממארת הזאת. יש למנוע את הניסיון של נתניהו וסמוטריץ' לקדם תרגיל מסריח של תקציב עוקף בג"ץ, כלומר לתקצוב חלופי לישיבות ההשתמטות, לא כתשלום פֶּר-משתמט. יש לעצור כל תקציב למוסדות השתמטות, כולל למערכת החינוך העצמאי, שלא מלמד לימודי ליבה, אינו מחנך על ערכי ועקרונות חוק החינוך הממלכתי ומחנך להשתמטות. במקביל, יש להעצים את החינוך הממלכתי חרדי, שיחנך להשתלבות במדינת ישראל. שכל הורה חרדי יוכל לבחור בין חינוך ממלכתי חרדי חינם, לבין חינוך חרדי עצמאי שלא מקבל אגורה מהמדינה.

* שבעים פנים – שבעים פנים לתורה. אף אחד מהם אינו מוביל להשתמטות. אין שום דבר יהודי בהשתמטות. המשתמטים – כופרים בעיקר.

* ממש מביך – השר לשעבר מטעם ש"ס שלמה בניזרי אמר בראיון לגל"צ, כשנשאל ע"י אילנה דיין על סוגיית גיוס החרדים, שהוא נבוך מכך שבשעה שאנו במלחמה בדרום ובצפון, חיילינו לוחמים בעזה ויש לנו חטופים בידי חמאס, מה שמעסיק את התקשורת הוא גיוס החרדים.

ממש מביך. לא מביך אותו, שבשעה שאנו במלחמה בדרום ובצפון, חיילינו לוחמים בעזה ויש לנו חטופים בידי חמאס, הציבור החרדי ממשיך להשתמט מצה"ל ולהילחם מלחמת קודש נגד "גזירת" הגיוס.

* אחד באפריל – גיוס חרדים – ב-1 באפריל. אין תאריך מתאים יותר.

* מפלגה דמוקרטית – כולם צחקו על הפריימריז ביש עתיד. היה ברור שזו דמוקרטיה נוסח סוריה, 90% לפחות ל"אבי האומה". והנה, הפתעה אדירה. בעיניי זה אות כבוד ליש עתיד.

* פיצול, לשם מה – בכל שנותיו כראש האופוזיציה, נלחם מנחם בגין נגד קיומו של משרד המשטרה ותפקיד שר המשטרה. הוא טען, שקיומו של שר כזה מעניק השפעה פוליטית על המשטרה, שצריכה להיות ממלכתית, א-פוליטית, לתת שירות לכל אזרח ללא משוא פנים, שכפופה אך ורק לחוק ולא לפוליטיקאי. הוא הזהיר מפני פוליטיזציה של המשטרה, אם תהיה כפופה לפוליטיקאי. כאשר נבחר לראשות הממשלה ביטל בגין את המשרד ושמיר המשיך בדרכו. כשקמה ממשלת האחדות הלאומית, הוקם מחדש המשרד, ששמו שונה מאוחר יותר לשר לביטחון פנים. למרות ההיגיון בחששו של בגין, חשבתי תמיד שהחשש מוגזם, ובמדינה כישראל, עם בעיות ביטחון פנים כשלה, נכון שיהיה שר. קיוויתי שהשר יידע להתעלות מעל ייצרו הפוליטי ולנהוג בממלכתיות. כעת, כאשר ראש הכנופייה ממלא את התפקיד, ברור לי מפני מה בגין הזהיר. אנו רואים לנגד עינינו איך ראש כנופייה גזענית פשיסטית מנסה להפוך את משטרת ישראל למיליציה גזענית פשיסטית פרטית שלו, שתשרת את מגמותיו המסוכנות.

גם כאשר יש למשטרה שר ממונה, ברור שאגף החקירות חייב להיות עצמאי לחלוטין, ללא כל מעורבות של פוליטיקאי. אבל ראש הכנופייה מנסה להשתלט גם על החקירות, ואף סחט כתנאי להצטרפות לממשלה, חקיקת חוק בלתי חוקתי בעליל, המאפשר לו לממש את זממו. דינו של החוק הזה להיפסל. ואכן, בג"ץ עתיד לדון בעתירות נגד החוק. היועמ"שית, כמובן מאליו, כתבה בתגובתה לעתירות, שיש לפסול את החלק בחוק המסמיך את השר להתערב בחקירות. הרי ברור שמעבר למניעת חקירות לשחיתות נגד אנשי המחנה שלו, ותפירת תיקים ליריבים פוליטיים, ראש הכנופייה רוצה למנוע חקירות נגד מחבלים יהודים, דוגמת הרוצח בן-אוליאל ופשעי שנאה של בן-גבירים קטנים וליזום חקירות הפחדה נגד מתנגדי המשטר. בתגובה לתגובת היועמ"שית, ראש הכנופיה השתולל בתגובות ארסיות, והודיע שהוא יוזם חוק לפיצול תפקיד היועמ"ש.

אני תומך כבר שנים רבות בפיצול הזה, אבל מן הסתם לא רק מסיבות הפוכות לחלוטין משל ראש הכנופייה, אלא גם בדרך הפוכה. אני תומך בפיצול, כדי שהתובע הראשי לא יהיה אדם שמתחכך באופן שוטף עם ראש הממשלה והשרים ותפקידו גם לייעץ להם, אלא שיהיה מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, בלי להיות מושפע מעבודתו השוטפת עם השרים, כך שיוכל למלא את תפקידו ללא משוא פנים. לשם כך, ברור שהממשלה אינה יכולה להיות מעורבות בבחירתו ובוודאי שאינה מוסמכת לפטרו. הוא חייב להיות חף ממורא השלטון. ואילו היועמ"ש יוכל להתמקד בתפקידו כיועץ ולהבטיח שהממשלה תפעל על פי חוק, למשל כדי לסכל מזימות אפלות ודיקטטוריות כמו מזימת ההשתלטות של ראש הכנופייה על חקירות המשטרה.

* אני רק שאלה – האם הח"כים יצאו לפגרה כדי להתנדב בחקלאות ביישובי הנגב המערבי?

* סופשבוע מוסיקלי – סוף השבוע שלנו היה בסימן מוסיקה. תמר, בתנו, לומדת במגמת המוסיקה המשותפת לבתי הספר "הר וגיא", "עמק החולה" ו"עינות ירדן", במגמת פיתוח קול, בסגנון רוק-פופ. בקרוב היא תיגש לרסיטל שירה, כחלק מהבגרות שלה (5 יח' בנוסף ל-5 יח' במוסיקה). ביום שישי בצהרים נערך בראש פינה (בשל המצב, לא במרכז קלור בכפר בלום) קונצרט של שלוש התלמידות שניגשות השנה לרסיטל בשירה. תמר שרה את ארבעת השירים שאתם תופיע ברסיטל, על פי הקטגוריות השונות. היא היתה מקסימה! וכך גם שתי הזמרות האחרות. שלושתן כל כך מוכשרות. זה היה ממש מרגש!

לצערנו, לא יהיה השנה, כבכל שנה, קונצרט הסיום של המגמה, דווקא כאשר תמר בי"ב, וזאת כיוון שחלק גדול מן התלמידים מפונים. אחה"צ ובערב תמר ואני השתתפנו בערב שירה של מועדון "צליל מכוון", שנערך בחוות התבלינים בבית לחם הגלילית, בהשתתפות מאות אוהבי זמר. בכל שנה נערך האירוע באוקטובר בכינרת. אנו שרים מ-19:00 עד אחרי הזריחה, כ-12 שעות נפלאות, בהובלת צליל בירן. השנה האירוע בוטל, כמובן, בשל המלחמה, אך במקומו נערך השבוע האירוע, במתכונת מצומצמת, לא בכינרת, "רק" שבע שעות שירה, באווירה מאופקת ושקטה יותר, לנוכח המצב. שרנו את השיר "שיבולי פז" שכתב עמירם קופר מניר עוז, החטוף בשבי חמאס. בנו המאומץ סיפר עליו. ולאחר מכן שרנו את שירם של אתניקס "מחר אתה בבית", שהוקדש לחטופים. ובכלל, הערב כולו היה בצל האירועים וכהזדהות עם תושבי הדרום, לוחמי צה"ל והחטופים. תמר ואני שרנו דואט וכל אחד מאתנו עוד שני שירי סולו.

בשבת המשכנו במוסיקה, אבל במעבר חד – למוסיקה קלאסית, שירת מקהלה. היינו בקונצרט של מקהלת ברתיני, באולם אלמה, בזיכרון יעקב. היה זה מופע בכורה עולמי של היצירה "עוגב הליל השחור", יצירה משירי דוד פוגל, בלחנו של מנחם ויזנברג. זמרים סולנים: רעות ונטוררו וגיא פלץ. על הפסנתר, גיסי הפסנתרן אילן לוין. יצירה יפהפייה בביצוע מרהיב. חלקו השני של הקונצרט היה של שירי אהבה מהקלאסיקה הישראלית, בעיבודים חדשים של תלמידיו של מנחם ויזנברג.

* קוראים המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה מוזמנים לפנות אליי בדואל, ואצרף אותם לרשימת התפוצה.

[דבר העורך: ה"צנזורה" שלי מתבטאת במחיקת חרפות, כינויי-גנאי, ניבולי-פה וגידופים פוגעניים שאורי הייטנר כותב בביקורתו על אנשים חיים, דברים אשר עלולים לגרור אותו ככותב ואותי כעורך לתביעה משפטית על פי חוק לשון הרע].

* ביד הלשון: נין – אחת הפינות הקודמות עסקה במילה חימש – בן נין. את המילה הציע ביאליק, בהתבסס על פסוקים במקרא המדברים על "ריבעים וחימשים", במובן של נינים ובני נינים. הופתעתי ללמוד, שמול ההצעה "חימשים" יש שקראו לבן נין "ריבע". כלומר הפירוש של "שילשים וריבעים" הוא לעתים נכדים ונינים. ומסתבר שגם המילה נין, כבן הנכד, היא רק בעברית החדשה, ובמקור, לא לכך היא כוונה, דווקא, אלא פשוט לצאצא. והביטוי "נכדים ונינים" הוא, במקורו, פשוט – צאצאים.

וכך נכתב באתר האקדמיה ללשון עברית: המילים נִין ונֶכֶד מופיעות יחד בתנ"ך שלוש פעמים, ותמיד בסדר הזה. את המילה נִין הוצע לקשור לצורת העתיד יִנּוֹן שבכתוב "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן [כתיב: ינין] שְׁמוֹ…" (תהלים ע"ב, י"ז), וכן אל המילה הארמית נוּן – 'דג'. משערים שמשמעות היסוד של השורש היא השרצה והעמדת צאצאים, וכי נִין פירושו צאצא, זרע. המילה נֶכֶד מתפרשת בדרך כלל באותה משמעות על פי המילה האתיופית nagd ('גזע', 'משפחה') והמילה המצרית ngd ('נצר ממשפחה').יש הרואים בצמד 'נין ונכד' מקרה של "שניים שהם אחד" (הנדיאדיס) – מושג אחד המובע במילים קרובות המחוברות בווי"ו החיבור, כגון 'דת ודין', 'חלק ונחלה'. לפי הסבר זה הצירוף 'נין ונכד' דומה בהוראתו לצירוף 'שֵׁם ושארית' (שמואל ב' י"ד, ז') ושניהם מציינים צאצאים באופן כללי. גם בתרגום השבעים והפשיטתא 'נין ונכד' מתפרשים זרע, צאצא. בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן נין הוא 'בן' ונכד הוא 'בן הבן'. כך הבינו גם פרשני ימי הביניים – מן הסתם בעקבות סדר המילים בתנ"ך. מכאן נוצר שימוש במילה נֶכֶד במשמע 'בן הבן' בספרות הרבנית (לצד השימוש הרווח ב'נין ונכד' לציון צאצאים בכלל), וכך המילה נֶכֶד משמשת עד ימינו.

השימוש במילה נִין לציון בן הנכד נולד כנראה רק בעברית החדשה. לא ברור מדוע כך אירע, שהרי לעניין זה העמיד לרשותנו המקרא מילה אחרת: שִׁלֵּשׁ, ולדעת אחרים רִבֵּעַ. ועד הלשון התנגד למשמע המחודש של נִין, וברשימת מונחי קרבת משפחה שפירסם בשנת תש"ג (1943) נקבע כי בן הנכד הוא שִׁלֵּשׁ. כן הוער שם כי נִין משמעו 'זרע האב בכל הדורות' – נרדף של צֶאֱצָא. אך הניסיונות לבער את השימוש במילה נִין לציון בן הנכד לא צלחו. שנים רבות לאחר מכן, בשנת תשע"ה (2014), כשנדרשה האקדמיה לחידוש כמה מונחים של קרבת משפחה, נוצלה ההזדמנות לעדכן את החלטות ועד הלשון בזמנו. המילה נִין אושרה במשמעות בן הנכד, כנוהֵג, וכן נקבע כי בן הנין הוא חִמֵּשׁ.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ארנה גולן

מהו הענן, על מי הוא מאיים ומהי האשלייה?

על ספר שיריה של דליס

"אשלייה של שקט בענן"

הוצאת חדרים, 2022     

עריכה: יאיר בן חיים, ניקוד: אלי רוזנטל, צילום העטיפה:

ד"ר נורית צדרבוים, עיצוב העטיפה: אלף דף

א. דברי מבוא

כאשר אתה נוטל את הספר הזה לידיך וקורא את שמו, "אשלייה של שקט בענן", ובנוסף  רואה את העטיפה המרשימה בצבעי האדום הכהה והשחור, הרי מיד, ואפילו כנגד רצונך,  עולה בדעתך ה-7 באוקטובר. ואז ציפייה  דרוכה  מתעוררת שזה יהיה מרכז העניין. אבל התבוננות שנייה מגלה לך  כי ספר השירים הזה הופיע כבר בשנת  2022. ואם כך, עולה שאלה מסקרנת: מהו הענן הזה ומדוע הוא מעורר אשלייה של שקט? ולמה יש "רעש" וכאב שמסתתרים  בצבעי  העטיפה? ולמה גלי ים?

אולם, תחילה נגלה כי השירים ברובם אינם חשופים, אינם בחינת השתפכות נפש והתמודדות עם אירועים קונקרטיים ,אלא יש בהם חתירה לאיזו הבנה של היבט בחיי המשוררת. הם  חובקים בתוכם ציורים ודימויים, ובהם מן הטבע במו גלי הים, אך כמו הגלים, הם גם גלים כפשוטם אבל גם סמלים  שמבטאים באופן מורכב את רגשות המשוררת. וכי למה?  כי הם מוליכים אל משמעותו של המצב. לא הרגש המצוי בבסיס השיר מובלט, אלא המודעות, ולעיתים  היא  כואבת  אך לעיתים היא מתרפקת. ואם כך, מה מביא לאי השקט? מה מעורר אותו?

די יהיה בשירים אחדים על מנת לחשוף את מושאי אי השקט, שכן הוא מרחף כל העת בעולמה  של המשוררת והיא חותרת להבנתם בדרך האחת האפשרית לה, במראות השירה. ומתברר שהשירה מאפשרת לה להבין את מסלול חייה שעליו היא תוהה. לכן עיקרם של השירים  בהתבוננות בעבר ובסיכומו או במיפגש חזיתי עימו. אי לכך, אין תימה שהמדור הראשון מתוך שלושה מדורי הספר קרוי "קולה של הדרך", כלומר – דרכה שלה עד כה, מסלול חייה הבוגרים. ואילו המדור השני קרוי "שירי הבית", ונושאו בית ילדותה וגידולה, כלומר – "הבית הישן". אמנם מעטים הם האירועים  הקונקרטיים שיימסרו אבל הם משמעותיים. אפילו  מקום הבית הישן יירמז בלבד שעה שעיניה רואות גלי ים, שכזכור מופיעים גם על עטיפת הספר.

ניכר גם היעדרם של חריזה ומשקל, מלבד מקרים ספורים. לעומת זאת, פעמים רבות פועם בדברים מיקצב פנימי ואפילו לעיתים הוא קרוב למשקל מוגדר, ייתכן משום שבאותו שיר מפעם רגש עמוק המלווה את הדברים. מכל מקום, החתירה אל המהות היא החשובה. המודעות, ההתבוננות העצמית ותבניותיה ולא הנעמת השיר לקוראים. צריך אומץ לכך.

דליס. ויקיפדיה.

ב. מיפגש עם הבית הישן וזכר האב – השיר שנתן את שמו לקובץ כולו

 נפתח בשיר ששמו של הספר ניטל מכותרתו ונשאל: היש בו מן המאפיינים המרכזיים שלעיל?  שהרי  מראש לא נצפה שיהיה חד משמעי.

זהו השיר המצוי במדור השני מתוך שלושה מדורי הספר, מדור ששמו "שירי הבית", וכבר לפי השיר הראשון הקרוי "הבית הישן", מתברר  שמדובר במיפגש  רטרוספקטיבי  ומתבונן עם הבית הישן, בית הילדות והגידול. חשוב במיוחד שהטור הראשון של השיר (עמ' 42-43 )   משלים את שמו של הספר ומרמז על הנוף הנשקף מן הבית, ואך אשלייה של שקט ניתנת: "אשלייה של שקט בענן, מול עיניי ים." ואם כך  הדוברת אכן  ניצבת אל מול ים,  אך לפי ההמשך בטור השני, "זרימה בוכה על הפנים של הים," נמסרת בעקיפין דרך הנוף תמונת נוף שמתוכה כאב עצום הפורץ בבכי  על "הפנים" המטפוריות ומפיג בגלי הים הנעשים דמעות  את השקט המדומה. כך הופך המראה במילים ספורות מטאפורה לכאב המשוררת הצופה לזכר הבית. מדוע? יתברר שמשום חסרונו.

 הפיכת הגלים למטפורה של דמעות ובכי לאחר שהשיר הקודם מיקד עצמו בבית הישן, מבהירה כי שקט בלא כאב לא יהיה במיפגש עם הבית הישן, עם החיים בו, עם זכר ההורים ואפילו עם החפצים. זהו אפוא הטעם לאשליית השקט שבענן. אך איך תימסר החוויה הכואבת? בהשתפכות הנפש? בתיאורים קונקרטיים? "בקצף של גלים"? האם נדע איפה הבית, צבעו, פרטיו, אחים ואחיות? או שתימסר בעיקר משמעותו? כצפוי, המימד הריאלי, הקונקרטי, יהיה מו

קולות רקע שולחים סיפורים / הבית – קירות מצויירים בקו-יד

ומי ייתן הבית יעטוף יד  / ואבא שלי, באר מים חיים חצב / יחבוק יד.

עתה עולים קולות רקע ומזכירים נשכחות והבית כמו עולה מצוייר ביד. מוטיב היד מציב את האב כבונה הבית, יסודו. אב שאיפשר את החיים בו. הוא הביא מים חיים וגם העניק אהבה. וכל זאת נאמר בקישור בתבנית היד, לא נאמר ישירות, אלא מתוך חתירה אל משמעותו של האב בחייה. וזו דרך מעניינת ולא פשוטה. ואף לא קל לפרש, ולכן ייתכן שיוצעו פירושים שונים לתהליך הנפשי המתואר בשירים.

בהמשך מתוארים נחשולי ים כצמות קלועות, סיפורים יוצאים לאחר שנכלאו שנים והגלים עוגנים על החוף כשהיא עצמה נצמדת שם לקיר ורואה אבא מספר סיפור לילד שעל ברכיו והוא הוזה וחולם, והמראה משקף את עצמה. המעניין הוא שלאחר עוד תהליך קצר לפתע –

פתיתי ענן בונים קירות / הים נח בכף ידי / ופתאום השקט ממשי / פני אבא שלי – פסל אבן מול עיני.

 השקט חוזר, אם כן, לפתע, הכול חי וקרוב  כאילו כל הבית הישן  בכף היד המסמלת את הנפש,  כאילו נבנה הבית מחדש מפתיתי ים. אבל יש לכך גם מחיר, חזרה למציאות:  נכון, זכר האב נצחי, כפסל אבן, אבל גם נטול חיים. האב הופך מיד חיה שמעניקה אהבה וחיים לפסל אבן של זיכרון דומם. המיפגש הדמיוני החי – חלף.

ג. מיפגש רטרוספקטיבי עם האם והסבתא

ראוי אף לציין כי ישנם שירים מרשימים על האם ומפתיע לגלות שהם  פתוחים יותר ומורכבים פחות. הנה השיר הסמוך לקודמו והוא קרוי "עדיין", והשם כבר טומן בחובו את הפירוש. כי כך אומר השיר הקצר והיפה:

מכל הפינות / ירהיבו אורות שכבר שכחתי / ואימא אומרת לי:  "בונה ג'ורנדה" (יום טוב) / אני החזרתי חיוך / ובטובי / לרגע / שמעתי אלף ריבוא צעדים / חזרה לחצר ילדותי / עץ התות עדיין מניב פרי.

 כאן, החזרה לזיכרון חצר הילדות מלווה אורות רבים (לכאורה של עלות היום הנעשית מטפורה לטיב היחסים  הקורנים). האורות קשורים באם המעירה משנת, והכל חי עד שאפילו כמו היה עץ התות מניב עדיין. דבר אינו קוטע ומקפיא את הזיכרון החי. אף כי נרמז שזה אך לרגע. ואז שואל הקורא את עצמו: היכן היתה במציאות חצר הילדות? מה פירוש החזרה? כמו גם  מדוע שם המשוררת דליס? כי היא עצמה אינה חושפת כל זאת. שהרי כאמור שיריה אינם בחינת השתפכות הלב אלא פועם בהם היסוד האינטלקטואלי השואף להגיע למשמעות. ואולי המקור לכך הוא, כפי שהיא מספרת בראיון, בכך  שהבית היה רב תרבותי ופתוח לחשיבה ולשפות. בנוסף, עובדות יסוד על תולדות המשפחה נרמזות  בשיר חזק על הסבתא.

אבל כדאי לציין עוד קודם כי בדרך אל הסבתא אנחנו מגלים עוד שירים רבי עניין החותרים מן הקונקרטי אל המהות שהעניקו ההורים לבית. למשל, השיר על "ספסל האבן" שבנה האב, שיר מורכב שנושאו היסוד המוצק שהעניק האב לחייה ולחיי המשפחה, והוא מסתיים במילים "ופתח את קצות הימים / ודחס לי ילדות לתוך התמיד." משמע – בזכות הבסיס המוצק שנתן האב לחייה, נותרו יסודות הילדות לתמיד, כלומר האב במעשיו רבי המוצקות דחס את השפעת הילדות לכל חייה. לאמא, אם הבנתי נכון "עשינו שירים", שמילאו אותם אושר, כי האם העניקה אהבה ושמחה. אנשים התארחו בביתם והוסיפו לשמחה.  האם שאפה  להביא שמחה משום שלאב אבדה המשפחה (46 ): "אנחנו באנו לזמן, השעון מתמלא" וזכינו. כי אחר כך "הבית התרוקן  ובאה דממה" (47 ).

אף נרמז כי עיני האם היו עצומות, כנראה חולה. שיר אחר, טראגי, אף הוא כנראה על האם, שעירבה את שמה כשם אחותה ולהיפך, וכך נרמזת אובדן צלילותה אבל "את הושטת לנו חיוכים / במילים קרועות." האם היא היסוד הריגשי, האוהב, הקיים אף במצב "קרוע" של מחלה וכאב.

יפה היה להדגים עוד כי לא פרטי הביוגרפיה חשובים אלא תבניתם השירית,  שיכולה אפילו להיות כמעט בעלת אופי סיפורי – שהרי דליס גם מספרת – כמו השיר על האגרטל של האם. וכמובן, לא חסרים שירים המוליכים אל מהות טראגית.

והסבתא? השיר שיגלה לנו לא מעט הוא השיר "מהגרת" (55 ) וכולו מנוסח כפנייה אל סבתה. מהריאיון שבו רואיינה דליס על ידי נעמי לבנון קשת וצולם על ידי יאיר בן חיים, והוקדש לתולדות משפחתה [נמצא באינטרנט], מתברר כי היא קרוייה על שם סבתו של אביה. שם היא גם חושפת את משמעות שמה המסקרן ואומרת כי למרות שבכל שנות הלימודים בבית הספר היסודי ובתיכון היתה קרויה הדרה, שהוא התרגום העברי לדליס, שהיה שמה היווני, הרי  "כך קראו לי בבית מאז ומתמיד ומרגע שסיימתי את הלמודים חזרתי לשם הזה."

הנאמנות הזאת לשורשיה אף ניכרת בהערה שצירפה באופן יוצא דופן לשיר על סבתה, והוא השיר היחיד שצורף לו הסבר. וכל זאת למה? מתברר כי סבתה  הצילה את המשפחה כשנמלטה עימם  עם פלישת הנאצים מהאי קורפו שבו שכנו – לסלוניקי. כל המשפחה שחיתה בקורפו הושמדה לבד מאחותה ששרדה את אושוויץ. אך  גם המשפחה בסלוניקי נשלחה לאושוויץ לבד   מאביה שהיה אז נער ונמלט לאתונה ובחסותו של רב מצא מסתור וניצל, כמו אימו ואחדים ממשפחתו, ולאחר מכן עלה ארצה והתבסס כאן גם כלכלית.

ובכן, איך נראה השיר? איזה היבט יודגש וכיצד? זוהי מחציתו הראשונה:

שפת אימך, סבתא, קולות שהדהדו בראשך

כל חייך, ימים רדופים בחלומותייך

ובתוכנו, הנכדים, מורשת מילים ואחווה :

La nostalgia e il vento

"הגעגועים הם כמו הרוח," אמרת לנו.

רוח ארצך פלטה אותך אל מעבר לגבול.

מכאן רוכש השיר איכויות פיוטיות יותר, והמימד המטאפורי-סמלי הופך מרכזי ומיקצב פנימי מנחה את הדברים. סבתה מתוארת כילדה מהגרת שגנבה גבולות בבריחתה ומתוארת כ"מהגרת שליבה הפסיק לפעום תווי מולדת" שבה גדלה, וחופי ארצה "הפכו סופה טורפת" ובית ילדותה ציווה לה נדודים, בעוד גפנים ועצי זית "פרמו אחיזתך." השיר נהדר, כי הלב מתאחד בו עם המודעות, אבל מודגש בו בעיקר היבט ההגירה, הלא זה ההיבט שכבש את ליבה של דליס עצמה, כאב עזיבת הבית הישן שהופך לחלומות רדופים. ומעניין, לא היבט אחר מודגש כמו היות ניצולה, זיכרונות קשים מהשואה, כאב על אובדן בני משפחה, זכייה בחיים חדשים בארץ חדשה והשתלבות בה.

 ועדיין לא ראינו את המדור הראשון, "קולה של הדרך", הלא זו דרך חייה, והמדור רב עניין  כי בעיקרו הוא נוגע במופשט. מפאת קוצר המצע נוכל להדגים את הדברים בשיר אחד בלבד, אך הקורא המתעניין יקרא ויבוא על שכרו.

לשיר קוראים דווקא "היו הדברים הטובים" (עמ' 10 ) ונראה, האומנם קבעו דברים טובים את דרך החיים? והנה מחציתו לערך של  השיר (שני טורים אדפיס בשורה אחת):

היו הדברים הטובים שניקרו בדרכי / הוצאתי מהם אש, על פי יכולתי

הלכתי, הלכתי, נראתה הליכתי לתוך ענן / והייתי מעופפת מעט ומתעייפת מעט

גם פניתי מדי פעם, לחיפוש ברגבים מתהווים / בחורף חיכיתי לקיץ, בקיץ ייחלתי לקור

עמדת ביניים גרפה עלים דומעים / ה"אפשר", "הנמנע מכוחותיי" נישאו על גבי

רוחות שורקות בקריאת תגר / רקיעים, בצבעיהם המשתנים, סימנו קשת מתריסה:

"לא הספקת, לא הספקת,"

עיקרו של ההמשך הוא שהרצונות שהוחמצו נטבעו בה ככתם, אבל שירה שמקורה הכתם, היא חפצה חיים ומגיעה כגלים מן הלב. והרי זה תיאור מטאפורי ומופשט יפה ומושך לב של דרך חיים עם מיצוי הדברים הטובים, ההישגים, אך לעופף, להצליח, לא עלה בידה כי חוסר האמון בעצמה גרם. ו"הכתם", הזה היה למקור שירתה, ל"גלים שבאים מו הלב" – וזכורים לנו במשמעותם המורכבת משיר קודם וכאן הם מתקשרים מעבר לרצף עם הענן, המעוף, רוחות ורקיעים. ואכן, השירה נותנת מעוף שמעבר למילים, תמונות, מראות, משמעויות לוואי, רגשות לסקירת הדרך. ואפילו מקצב פנימי מרעיד את הדברים. וזו דוגמה אחת בלבד ממדור זה.

ונסיים בסקרה קצרה של המדור השלישי שאהבתי מאוד והוא מקורי בשמו ובאופיו: "שער פתקאות אגב אורחא". לפי השם אפשר לחשוב שאלה רשימות קלילות שנכתבו באופן לא מסודר,  בחינת שירים  לא סדורים. אך קריאה בהן חושפת את המימד האינטלקטואלי של המשוררת, את חשיבתה הפרדוקסלית, את יסוד השעשוע המודע ועוד. אין אלה "שירים", אלא ז'אנר מיוחד של ראיית הקיום האנושי ושלה, כמו מצבים שבהם הם יוצר שירה שאהבתי במיוחד,  וזאת בניסוחים  קצרים, לאו דווקא מנומקים, פעמים רבות סותרים זה את זה או מכילים סתירה פנימית. אלה הגיגים רבי חשיבה המנוסחים בקלילות של טורי שיר.

הנה השיר הקצרצר "כתבתי  שיר" (75) והוא גם בעל הטורים והפיסקאות הקצרות ביותר ודווקא בנושא ארספואטי. למה היא כותבת שירים.

העיניים בערו / את כאבן פנימה / כתבתי שיר

הראש הלם / את פעימות הלב / כתבתי שיר

שקיעה האדימה את האופק / הים מוכה ירח / כתבתי שיר

הרוח שב / ללטף את פניי / כתבתי שיר.

אכן   חד וקולע. אבל  ב"פתקאות" מעניינות שונות ראשית כל הטורים אחידה, לרוב במילות סיבה או קישור כמו המילים למה, כי, אולי, ובנוסף נכללים בהן סתירות או פרדוקסים. אלא שהשיר מכוון לראותם כפרדוקסים רק  לכאורה, ונוצר מעגל חשיבה מרתק ולעתים אפילו מסתורי. 

למשל, שיר מפתיע בשם "כי" (85). "כי אני מתקפלת מן הראש אל הלב / כי אני נחלקת לחצאים ולרבעים / כי אני שותקת את צעקות הידיים והרגליים / כי אני הולכת אל הבקשות הנודדות / כי אני סובלת את הסבלנות השאננה" וכך עוד 15 טורים!

נביא "שיר פיתקה" נוסף לדוגמה, שיר שכולו  רצוף סתירות, אבסורדים  לכאורה והקורא נדחף לחשיבה אחרת. ואכן, חשיבה נוספת מגלה אפשרות שבכל זאת קיים איזה היגיון שמעבר ובכך מהווה השיר אתגר. כוונתי  לשיר "גם וגם" (87). ונביא את ראשיתו:

גם לקוצים יש דקירות / גם ליופי יש כיעור / גם בחיוורון יש צבעוניות /

גם בגודש יש מחסור / גם בשכל יש טיפשות / גם ברוע יש טוב-לב

וכך נמשכת "הפיתקה לעת מצוא" ב-20 טורים נוספים. והרי זו תופעה פואטית ייחודית ומרהיבה. יכולתי כמובן להביא דוגמאות נוספות, אבל דומני שאפשר לסכם ולומר כי לפנינו קובץ שירים רב עניין ומקורי, שהוא סיפרה השמיני של דליס, וספר השירה השישי,  והוא מומלץ לקריאה ולעיון.

ארנה גולן

* * *

השקה לספרו של ד"ר משה גרנות

"ההונאה שקבעה את גורל העולם"

יום שלישי 9.4.24

19.30 התכנסות וכיבוד קל – 20.00 התחלת האירוע

בית הסופר, אליעזר קפלן 6 תל-אביב

דברי פתיחה:

אדיבה גפן, יו"ר גנזים, סגנית יו"ר אגודת הסופרות והסופרים

אורלי לוי, מנכ"לית הוצאת "אוריון"

בהשתתפות: מיכל סנונית, משוררת

בני דון יחייא, עו"ד לדיני משפחה וסופר

פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיה:

ד"ר משה גרנות

הקהל מוזמן

ההונאה, עליה נכתב הספר, היא של הכוהנים, אשר מתוך אינטרס כלכלי (שאיפה ליהנות מכל פירות הפולחן) קבעו כי יש רק אל אחד שצריך לעבוד, ורק במקום אחד, וכל הסוטים – דינם השמדה. הם העניקו לטקסט שלהם, שיחסו אותו למשה,  קדושה המחייבת מלחמת חורמה ב"כופרים" וב"סוטים" (המקטרים בבמות). הטקסט הזה גרם למהפכה באמונתם של כמחצית מאוכלוסיית העולם – הנוצרים והמוסלמים – שאמונתם חייבה אותם לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ. הזרע למוטציה האמונית הזאת טמון בטקסט שחיברו כוהנים אינטרסנטים בימיו של יאשיהו המלך, 600 שנה לאחר ימיו של משה.

* * *

אריה רפפורט

אז מה קרה לד.אנ.איי... שלנו?

זה חודשים כל מי שנפשו נקרעה ממראות ומאירועי ה-7 לאוקטובר, חוזר וטוען כי משהו קורה עם הד.נ.איי שלו... ואותו יום אימים של רצח וזוועות  גרם לכולנו שינוי בד.נ.איי, כלומר הד.נ.איי  שבגופנו המגלם את כל המידע האנושי המוצפן במולקולות אלו, פשוט השתבש. הייתכן? ידוע כי אין שני אנשים בעלי אותו ד.נ.איי, וכי כל מקטע בגליל הזה, שמתקרא גן, הוא המכיל את המידע או בקרת ההורשה האנושית. ננסה לבחון מה באמת השתנה מאז  בחיינו... מעתה ואילך.

למשל, מקטע הגן של זיהוי אויבים, כי כמו כל חיה הנאבקת על קיומה, למדנו בדרך הכי נוראית כי בין שכנינו מסתתרים חיות טרף בדמות אדם. במאזן של יום אחד כולל רצח ללא אבחנה  עריפת ראשים ואינוס וחטיפה פרועה של אנשים שלווים – נמחקו כל מאמצי השלום שליוו אותנו זה כשבעים שנה – מפץ גדול איום ונורא, אבל האם כל היקום השתנה? אני לא יכול להסכים לקביעה שכל מי שלמשל דובר ערבית שייך אוטומטית למגזר החיות!

כל חיי ומעל לכל מדריך אותי הגן של הצהרת העצמאות – לפתע מזה מיספר שנים קמו מערערים על המנשר  שהוא מבחינתנו הכי דרמטי מאז כתיבת התנ"ך וכולל המסר הכי מוסרי והכי משמעותי בקימום ובהנחיית הקמת המדינה ובניהולה לעתיד. אבל מאז חזרתנו לארץ, תמיד היה גם סוג של חיים משותפים עם שכנינו, ומניסיון רב שנים למדנו שלא כל הערבים בעולם הינם חיות וכי רב המשותף על המפריד. האם הכול התרסק?

מאז תחילת שיבת ציון, שמנו דגש מיוחד על העבודה העברית, אבל מטבע הדברים ככל שהתפתח המשק הישראלי, ולמשך עשרות שנים, מדי יום עובדים בישראל עשרות אלפי פלשתינאים שפירנסו משפחות וחלקם אף מנעו טרור. מיליוני שכנים אלו לא ייעלמו לפתע, ומעבר לכך יש חשיבות רבה בכך שאנו תורמים לקיום הוגן שלהם. ברור שמי שמאיים על קיומנו, יש להכחידו, ותהליך אוסלו במרחב הזה, היה נקודת המיפנה בניסיון לאתר נתיב של איזה שהוא עתיד לקיומנו... ולכן לדעתי יש לעשות כל מאמץ ולהמשיך להעסיק את שכנינו, הרעבתם תהיה אסון לדורות.

לאט לאט הבנו שאת אותו תהליך של גיבוש הזהות הלאומית שלנו עוברים גם שכנינו. לכל אורך העיתים ובעיקר בתקופת הסכסוך שהתגברה מלפני למעלה ממאה שנה – נקודת המוצא שלהם ראתה ביהודים כפולשים לשטח שלהם. במשך כל השנים הללו, כפי שאנחנו היינו עוסקים כל הזמן בתקוות מימוש לאומי, מסתבר שגם הם עסקו בכך, תהליך שלובה ברגשות של נקם על התבוסות, ושל העוינות הדתית. נוח לנו לחיות בצל הניצחונות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבמשך דורות גברה הזליגה של מאות אלפים ערבים לישראל, ובמקביל הלך ונוצר מתח בין שתי המטרות, למי ששכח – במרד הערבי נהרגו אלפים רבים ועשרות כפרים נהרסו עד היסוד, המנדט הבריטי נהג בפלשתינאים בברוטליות הרבה יותר אלימה מאשר בנו.

ברבות הימים, הגענו עכשיו למין מאזן דמוגרפי  מיוחד: 7 מיליון יהודים לעומת 7 מיליון ערבים, וראו איזה מדרג נוצר: 2 מיליון ערבים – אזרחי ישראל, שווי זכויות  בפריחה כלכלית. 2 מיליון  – בגדה המערבית, תחת שלטון אוטונומי בשליטה ישראלית, ובהחלט מתפתח מבחינה כלכלית. ושני מיליון – בעזה, תחת שלטון החמאס, במצוקה אזרחית וכלכלית איומה.

ככל שהיתה התאמה והשלמה של קיום משותף כך עלתה איכות חייהם של התושבים.

רצועת עזה המקורית הנפיצה והלחוצה  הוגדרה כבר בעבר כרצועת האדמה הכי צפופה בעולם, מאז התחלת מלחמת עזה התושבים מונחים להגיע לאזור הומניטרי שהוא פסיק מהרצועה כולה... זה לא הומניטרי ולחלוטין לא מספק מבחינת העולם. אנו בין הפטיש והסדן. הצורך בפינוי אוכלוסייה ענקית, כדי לאפשר לחימה בתת-קרקע והמראות הקשים, הופכים אותנו למדינה מצורעת, והסיכון רב ומפחיד...

הפתרון האפשרי אינו יכול להיות לגרש את כולם, זה פשוט לא קביל במציאות הבין לאומית – אלא לשאוף לפתרון בנוסח מנדט בין לאומי, שיוכל לקדם חינוך מחדש כפי שבוצע ע"י בנות הברית לאחר תום מלחמת העולם השנייה – ביפן ובגרמניה. אנו סובלים עכשיו משלושה דורות  של חינוך לשנאה והזרה, ולכן אין להכיר בתיזה שכל המוסלמים הנם חיות אדם...

ועכשיו בעיצומה של המלחמה – אם יש סיכוי כלשהו  להצלת החטופים הרי הוא קשור גם בעתיד של המנהיגות החמאסית – וכאן המטרה  צריכה לתפוס אותם חיים, לא להרוג אלא ללכוד ולהשתמש בהם כמשקל נגד במשא ומתן.

הגן של הפרופורציות – יש בארץ מיספר ערוצי טלוויזיה, כולם דנים באויבנו הבאים להשמידנו, אבל מבול של שנאה כזו שמוטלת על אהרן ברק, הבג"ץ והיועמ"שית – כולל ביזוי מעמדו של הבג"ץ, הינו מעל ומעבר.

אבל רגע, האם יכולה הקואליציה לבטל את עילת הסבירות, כאשר העולם יהפוך למלכודת מוות חוקית לכל לוחם ישראלי שלא יוכל לנסוע לחו"ל, אלא רק ברכב ממוגן  ורק  אולי לאיו"ש, ובכל העולם יהיה צפוי להילכד, להישפט, כולל ביבי עצמו! כאשר הסיכוי היחידי שלו להינצל מבית המשפט בהאג – הינו רק בגלל שבעולם מקובל וידוע  כי  כיום בית המשפט בישראל קביל על מוסדות  המשפט  בעולם.

אני  מקפיד לעקוב אחר כל ערוצי השידור הישראליים, אבל מקפיד גם לצפות בערוצי העולם, בכפוף לגן של פירוש הליכים גלובליים, ושם לצערי אנחנו יוצאים הכי גרוע שאפשר  – מדינה רצחנית ללא חמלה – מסות כאלו של הרס לא נחזו מאז מלחמת העולם, וגרוע מכך, מסבירני החמאס עושים מלאכתם בצורה מזוויעה, הכמות הזו של גוויות מחולצות מתחת להריסות  גופות ואברים קטועים, אלפי הילדים הנישאים בידי אבותיהם כשהם שותתי דם בדרכם לבתי החולים שכבר לא מסוגלים לתת להם שירות, זה – מסלול תודעתי שלאחריו לא יוותרו לנו אף אוהד או מבין.

לעומת זאת , אולי לא רצוי לחסום את אלג'זירה, המראות האלו מזוויעות אבל גם מציגות בפני אויבינו את מה שצפוי להם בהמשך התנהלותם העוינת, ולידיעת כולנו – זה הערוץ היחידי שמקפיד לשדר את כל הודעות דובר צה"ל ואפילו את מסיבות העיתונאים של נתניהו, מילה  במילה כולל תרגום לערבית! אבל מוזר שהערוץ הזה אינו מראה את ההשקעות המטורפות במינהור התת-עיר, אילו השקעות שלו הופנו לכיוון ראוי היו באמת הופכות את עזה – לסינגפור של הים התיכון.

ויש הצגת המציאות בערוצי הטלוויזיה שלנו  – אמנם  צריך למלא נפח של אינפורמציה... והפטפטת האין סופית, אבל למה לשחזר לאורך כל חודשי המלחמה, שוב ושוב  תמונות של יחיא סינוואר, קורן ומדושן עונג, מלטף, מחבק ומנשק את כל סביבותיו – והלב נחמץ, למה לא לצרף את מועד האירוע ואולי לציין היכן הוא עכשיו. הלא בסתר ליבנו כולנו יודעים שהוא עכשיו במחילה נאבק על חייו.

והגן של ניהול המדינה והגינות תקציבית, דיפ סטייט – טחנו לנו את הראש, כאילו אנשים זדים ורעים ניסו להפוך מערכת משפטית, מוסרית, ליברלית, הגונה  וראויה  (אמנם נכון עם רות דוד , המוקצה ואפי נווה – המושחת...) לאויבים ולמהרסים. כן, תמיד ראוי לחתור לתיקון ולשיפור אבל לעולם לא הרס, אלא במתינות, בסובלנות ובהסכמה כללית.

 אבל מה שמחוללת הממשלה הנוכחית הוא, בלשון עדינה, ביזה ושוד לאור היום –  סמוטריץ, בן-גביר, גפני, סטרוק, במרוצתם לנצל את ההזדמנות, נוהגים במתכונת מעוותת, אמנם הצליחו להעביר קואליציה, אבל זה לא מאפשר לבצע שוד, כזאת ביזה בזויה, מהר שלל חש בז... מה לדעתכם יקרה בקדנציה הבאה?

ומעבר לכך האם אינכם מבינים מה המשמעות של קרוב ל-300,000 משרתי מילואים, לפחות 250,000 מפונים, פליטי רצועות הביטחון, עשרות אלפי עסקים שהולכים ליהרס ולהימחק!

 ניהול חכם, רציונלי, מבוסס ידע מעודכן ולא המשך הזרמת הכספים הקואליציוניים ואי שידוד המערכות וההתאמה התקציבית שהינו פשוט שיגעון משיחי ונטול כל בסיס... השתגעתם?

ויש גם  מיספר גנים הקשורים להיתכנות הצבא, בטחון והמודיעין– תמיד ידענו שכל הזמן מרחפים באוויר כתב"מים וכולנו היינו משוכנעים באיכות המודיעין. ונאמר שניתן לזהות את החול המפונה מכל מחילה כהרף צילום, אז איך זה נחפרים ונעלמים  תוצרים של כנטען לאורך  500 ק"מ של מנהרות, שצריכות פינוי של לפחות 1,000,000 טון של חול? ונחפרות מנהרות  איכסון, איחסון ותקיפה  מרווחות ומבוטנות, שהקו האדום הינו לשנינה מבחינתם. והנה לפתע – כישלון כל כך קולוסאלי, קריסה של כל מה שהאמנו, בושה, זוועה וחרפה לדורות...

וגן השכל הישר – כאבן של החיילות, הבנות חסרות המיגון, איך העלה מישהו על דעתו לגייס לתחום התצפיות את מיטב הבנות שלנו, כל אחת עם דפ"ר של קצונה ומוטיבציה של אלופות, להנחות אותן לזהות כל מה שזז אבל להשפיל את תפוקת הנתונים שהן מייצרות  והמזעזע מכל  לשלול מהם גם את הנשק שמגיע לכל חייל בצה"ל.

וחובת הגיוס לצבא העם? מעולם לא ראיתי אם המבכה את בנה שנהרג מרוב ישיבה בכולל, אבל ליוויתי עשרות אימהות של טובי בנינו שנהרגו כאשר מסרו נפשם על הגנת המולדת...

העמדות הפטרנליסטיות, דתיות שמרניות  עדיין  נפוצות לפחות בחצי מהאוכלוסייה, עדיין יש ערוצים המטייחים מינוי מפלה על ידי השפלת האישה בכוונת מכונן, בוא נדיח את החיה ה"מדממת" והמטמאת הזו, כי אישה לא מתאימה להיות קשוחה מול מחבלים, איך עדיף לגרש אותה כי היא לא מנעה כשלים שכל הגברים שהיו אחראים על הגזרות הללו פשוט נכשלו...

והקונספירציה – אי אפשר בלעדיה, בכל אירוע כואב, תמיד יימצא המופרע התורן שמחפש את הנסתר, המטעה, המתריס, המבזה – איך יכול מישהו להעז ולנסות להאשים ישראלי אחר במסירת מידע, בהונאה, בבגידה! ממלאי התפקידים בצבא הינם מהמשובחים בבנינו, וראויים לכל הבנה גם אם טעו או הוטעו... למשל באירוע פרל הארבור היתה לאמריקאים תוכנת פיענוח שבעזרתה ידעו במשך שנים כל בדל מידע, אבל לא הצליחו לתרגם זאת ולהכין עצמם לאירוע של "יום שייזכר לדיראון עולם" כפי שקבע נשיאם רוזבלט!

ובמקביל איך יכול מישהו, פרשן הזוי, לומר שמיטב בחורינו  ידעו משהו על היתכנות הטבח, ואז הזויה אחרת טענה שהיא "מחקה" פוסטים להגנתה... וכל שאר הפייק ניוז המופצים כולל מקורבים למיניהם שכל מטרתם הנה שיסוי ופילוג.

ומהצד השני, פתאום מסתבר שיש בצבא גן של חשיבה לטווח ארוך – פיתוח מערכת רב שכבתית להגנה מפני טילים, בניית מערך הקומנדו הוכיחה יכולות, וההשקעה בהחזרת הרק"מ  המשוריון, כטנקי המרכבה והנמ"רים הוכיחו את עצמם, ומעל לכל אותה רוח קרב וגבורה שאיפיינה את צבאנו לאורך כל השנים.

שכחנו את הגן של כבוד האחר – שעבר זילות והתפתח אצלנו לאורך השנים, סוג של זלזול ביריב. פעם אמר שר בכיר כי מול הערבים אתה  "יורה באויר – נופלת ציפור" והנה כיום אף הפרזנו בכך עד  שהגענו  לשירת חג מזלזלת במסגד – בעוד שלנו כיהודים אסור לנו באופן מוחלט לבזות דת אחרת. אנחנו שכל חילול של מקום קדוש ליהדות  או ניפוץ בבתי קברות באלפי מקומות ברחבי העולם  גורם לנו  לפרוץ בבכי  תמרורים...

ועדכון הגן המשמעותי של שחרור חלקי מולדת – נחזור לימי המאבק להקמת המדינה, הכרת האו"ם בתוכנית החלוקה, והכרזת המדינה על ידי בן גוריון – ההחלטה הכי משמעותית בעמנו וההשלמה שלנו עם אותה תוכנית חלוקה! אמנם אירע לנו נס של מלחמת ששת הימים – אבל ליבנו גס  במתנה  הזו, והתעוררו אצלנו שאיפות משיחיות מטורפות על עוד חלקי מולדת אבודים ואפילו טירוף של חזרה לעזה, תוך גיבוב משפטי אסון לציונות כמו – "שיבתנו המלאה," "החזרת הריבונות לעזה." סוג של "חאפ" ציני, כלומר אם כתוצאה מהמלחמה עשרות אחוזים מהמבנים שוטחו ונהרסו – הרי זה שטח בור פנוי לבנייה והנה נוכל לחדש עליו את ההתיישבות בעזה ובפיתחה... לאותו איזור שכאשר התנתקנו ממנו, קבענו גבול מדיני והצלנו אלפי מתיישבים וחיילים שהיו מתים על קידוש הפיתחה.

וההזייה של טרנספר או פינוי מ"רצון", בעולמנו המעודכן אין מצב של הסטת מיליוני אנשים וזאת עוד כתוצאת מאמץ מלחמתי מכוון, כולנו יודעים ומאמינים שאין צודקת ממלחמת עזה, אבל לכולנו ברור שמלחמה מחייבת להמשיך לפתרון בדרכי שלום.. יש בינינו רבים שעלה להם השתן לראש, והנה הם מנפנפים חמישה מיליון אנשים, הורסים בתיהם,  מפזרים אותם לכל כנפות התבל ואינם חשים את הזעזוע ההומניטרי שה גורם בעולם.

הגן של "הכרה שמי אנחנו ומה אנחנו?" – מבחינת התפתחות האנושות – די הובסנו. לפני אלפיים שנה כולנו יצאנו מנקודת יציאה אחת אבל נכון להיום יש בעולם 2.3 מיליארד נוצרים, 1.6 מיליארד מוסלמים, קרוב למיליארד בודהיסטים ושינטו – אבל אנו "נבחרנו מכל העמים"! – סך הכול הגענו  ל-15 מילון יהודים, מהם רק חצי בישראל ומהם עשרים אחוז חרדים – מסה "מספקת" כדי "להגיד" לכל העולם – "שקו לנו."

שכחנו שכל כוחנו והמרכיב העיקרי של עוצמתנו היתה מגילת העצמאות ומסריה והתבונה והחוזק של מערכת המשפט. ויהדות התפוצות – שכחנו מי הם אלו שהתייצבו לימיננו מול אויבינו, ברוח רעה מחקנו מעמנו חמישה מיליון יהודים רפורמיים שכל חטאם בכך שלא הכירו בזרם האורתודוכסי שהשתלט על עמנו.

והמנהיגות – כמה תקלות וכמה אסונות – השריפה בכרמל, כישלון המדינה בהתארגנות לקורונה, הפילוג והשיסוי, אסון מירון, הטירוף של המהפכה המשטרית, והנורא מכל ה-7 באוקטובר – ומול כל אלו "לא תפסו אותו בדף מעילו..." איפה  נטילת האחריות ומי הנושא בעונש ?

כבוד רב רחשתי כל חיי לקונספט של סניוריטי, לטעמי אותה מידת כבוד שרחשנו לזקני העיר והיתה בה מידה כל כך עמוקה של היהדות, דווקא את זה לבטל?

והגן של לצון ובדיחותא –  כאשר ח"כ מפרסם  משפט – "בימים אלו, כשחבריי ואני בכנסת מעבירים את כל החוקים בהסכמות ובקונצנזוס כדי לשמור על אחדות העם..." משפט מוטה ומטעה מאין כמוהו...

וואלה התחרפנו... מה חושב על כך העם הזה?

הגנום שלנו  מורכב מעשרות אלפי מקטעים, בעזרתו הקמנו מדינה ולאחר שבעים שנה הגענו  למדינה ולחברה לתפארת. נגענו רק בחלק ממקטעים, אנא שיקלו שוב לפני שנשנה את הד.נ.איי שלנו!

אריה רפופורט

מרץ 2024.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אִם תִּרְצוּ

אַף עַל פִּי כֵן

לִבִּי אוֹמֵר לִי

לֹא אַחַת.

כִּי לֹא כָּל הָאֱמֶת

מְצוּיָה בְּעֶצֶם יְמֵי הָאָבִיב

כָּאן.

אִם תִּרְצוּ

לִשְׁמֹר עַל גִּשְׁרֵי שִׂיחַ

לֶאֱהֹב לְהָבִין אֶת לִבָּם

וּלְשׁוֹנָם שֶׁל כָּל אַחֵינוּ

בָּנֵינוּ

כֻּלָּם.

נִהְיָה רַכִּים.

נַאֲרִיךְ יָמִים בְּחֵרוּת

וּבַשַּׁלְוָה

כָּאן.

* * *

עדינה בר-אל

שולה חן – מנהלל עד כיכר החטופים,

או – בואו הביתה

הזמרת שולה חן, ילידת נהלל, הופתעה לגלות שהשיר שלה "בוא הביתה" מופץ כמביע תחינה לשחרור החטופים מעזה. בראיון לעדינה בר-אל היא מעלה זיכרונות מילדותה ונעוריה בנהלל ומן השירות  בלהקת הנח"ל. היא מספרת על הקריירה העשירה שלה ועל הקשר המיוחד עם בן זוגה אבי קורן ז"ל.

מושב נהלל בעמק יזרעאל הוקם בשנת 1921 והוא נחשב למושב העובדים הראשון בארץ. יחד עם זאת חברי מושב כפר מל"ל מתעקשים גם הם על הבכורה. (ראו את כתבתי: "חריש עמוק עם עשרים פרדות", קו למושב, גיליון 1152, 1.10.2020).

דמויות מפורסמות רבות בארץ היו בני נהלל או תושביו, ביניהם: משפחת דיין – משה דיין, רעייתו רות שייסדה את "משכית", בתם יעל, סופרת וחברת כנסת בעבר, בנם אסי ז"ל, במאי ותסריטאי, בן דודם הסופר והמשורר יונתן גפן ז"ל, הסופר מאיר שלו ז"ל ובן דודו חבר הכנסת רם בן-ברק יבדל"א  ועוד.

גם שולה חן, זמרת ושחקנית, היא בת המושב, ושם עברו עליה ימי הילדות והנעורים. היא נולדה בנהלל בשנת 1947 לאביה גדעון ואימה ורוניקה.  סבה וסבתה  נחום ונחמה חבינסקי, מצד אביה, עלו ארצה מעיירה בשם מָקָרוֹב באוקראינה בתקופת העלייה השנייה והתיישבו בנהלל. "בעיירה זו עבדו היהודים במנסרות." אומרת שולה, "ואגב, רבים ממייסדי נהלל הגיעו מעיירה זו וכן מאודסה. במושב הם עסקו בחקלאות מגוונת. היתה להם רפת, הם גידלו עצי פרי – שזיפים ואפרסקים וכן ירקות – בצל, תפוחי אדמה ועוד."

גם סבה וסבתה של שולה מצד אימה, משה וציפורה אדירי, היו חקלאים. הם עלו מפולין. "סבי היה בתחילה מורה לעברית בשפייה," מספרת שולה. "ולאחר נישואיו לסבתי הם עלו על הקרקע בכפר ויתקין."

שולה מספרת כיצד נפגשו הוריה: "אימי הגיעה מכפר ויתקין כדי ללמוד בבית הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל. ושם היא פגשה את אבי, החקלאי הצעיר." השניים נישאו ובמרוצת הזמן נקבע שגדעון בן ממשיך, והוא קיבל את המשק של הוריו. כאשר שולה היתה בת שש עובר שם המשפחה מ"חבינסקי" ל"חן". 

חבורת הנוער בנהלל

על ילדותה ונעוריה בנהלל מספרת שולה: "כמו בני מושבים אחרים אני תמיד עזרתי לאבא שלי במשק. קטפתי פירות, אספתי תפוחי אדמה, כל עבודה שהיה צריך בעונות השונות."

בבית הספר היסודי בנהלל למדו גם בני מושבים מהסביבה: כפר ברוך, בית לחם הגלילית, בית שערים.

שולה מציינת שהיו להם חיי חברה מגוונים. "הכיתה שלנו היתה מגובשת מאוד. בערבי יום שישי רקדנו ריקודי עם בבית-העם. בחגים ובאירועים שונים היינו משתתפים במופעים של המושב. אני זוכרת שהייתי שרה עם חברתי מלכה עמיר, (שאחר-כך היתה בפיקוד מרכז). בשבתות היינו יוצאים לקטוף רקפות, אז עוד מותר היה, כי זה היה עוד לפני החוק לשמירה על פרחי הבר. ולפעמים היינו יוצאים לקטוף פטריות." והיא מוסיפה זיכרון: "פעם לקחנו דליים ויצאנו לקטוף פטריות, ואני אמרתי ליונתן גפן בן כיתתי: 'אנחנו סתם יוצאים, לא נמצא פטריות.' ובסופו של דבר הדלי שלי נמלא בכל כך הרבה פטריות, עד שהיו צריכים לעזור לי לסחוב אותו." ומובן שבבית בישלו את הפטריות, או טיגנו אותן בחביתות.

שולה וחבריה השתייכו לתנועת הנוער שפעלה בנהלל – חטיבת בני המושבים ב"נוער העובד". ובמסגרת זו הם יצאו לימי עבודה ולמחנות ביישובים שונים, לטיולים ולמסעות.

מוסיקה מנהלל

מסתבר שהמוסיקה זורמת בדמה של שולה. אביה גדעון חן היה מוסיקאי בנוסף להיותו חקלאי. הוא לימד את עצמו לנגן באקורדיון, ניגן במסיבות במושב, ניצח על המקהלה וגם חיבר לחנים לשירים.

"את האקורדיון קיבל אבי מדודי אברהם," מספרת שולה. "אברהם היה חייל בבריגדה היהודית באיטליה, ומשם הוא הביא לו את האקורדיון. ובכלל, במשפחה שלנו תמיד שרנו." היא מוסיפה. "ותמיד אמרו שיש לי קול יפה."    

אבל שולה לא הסתפקה בשירה בבית. יום אחד נודע לה שרבקה זוהר, שהיתה מעכו ולמדה בבית הספר בנהלל, לומדת פיתוח קול בחיפה. "אימי רשמה אותי לקונסרבטוריון בחיפה, והיתה מלווה אותי בכל שבוע בנסיעות לחיפה. שם למדתי פיתוח קול."

במקביל למדה שולה בבית הספר החקלאי-התיכון שהיה בנהלל, אותו בית ספר בו למדה אימה. "אבל סבתי אמרה שבנות צריכות 'מִקְצוֹ' (מקצוע)," היא צוחקת, "לכן במקום לסיים את לימודי התיכון בבית הספר החקלאי עברתי ללמוד בסמינר למורות ולגננות שהיה בנהלל, מתוך כוונה להיות גננת."

היא למדה שם במשך שנה, (ואגב, אביה של שרה נתניהו היה המורה שלה לתנ"ך), ואז היא קיבלה זימון לבחינות ללהקת הנח"ל, כפי שיסופר בהמשך.

להקת הנח"ל

אבל כידוע שולה לא נעשתה גננת אלא זמרת. מי שבעצם קבע את מסלול חייה היה גדליה גל, לימים חבר כנסת. גל הזדמן לנהלל באחד מימי העצמאות, ושמע את שולה שרה על הבמה. הוא פנה לאיצֶ'ה גולן – קצין החינוך של הנח"ל – ואמר לו ש"יש אחת בנהלל ששרה מאוד יפה" וכדאי לו להזמין אותה לבחינות כניסה ללהקת הנח"ל.

זה היה כאשר שולה סיימה שנה אחת של לימודים בסמינר, והיתה צריכה ללמוד שנה נוספת כדי לקבל תעודת הוראה. אבל אז היא קיבלה זימון לבחינות ללהקת הנח"ל. מובן שזה קסם לה מאוד. מנהל הסמינר לא היה כל כך מרוצה מכך שתלמידתו לא תסיים את לימודיה ותקבל תעודת הוראה, אבל הוא נתן לשולה מכתב, ובו התחייב לקבל אותה חזרה ללימודים, אם לא 'יסתדר' לה בלהקת הנח"ל.

"הלכתי לאודישן של להקת הנח"ל." מספרת שולה. "בין הבוחנים שלי היו: חנן גולדבלט, אבי קורן, חיים טופול, טוביה צפיר ואפרים קישון."

התקבלתי ללהקה, לאחר ימים נודע לי שבכל הלהקות עבר קול: 'הגיעה כוכבת ללהקת הנח"ל'." ואכן שולה היתה כוכבת הלהקה. זה היה ללא כל כעסים ואינטריגות כדוגמת מה שניתן היה לראות בסרט "הלהקה" (1978). חברתה ללהקה, רוחלה בן-דב (לימים אגמון), סיפרה: "ברגע בו שולה חן הגיעה, היה ברור שהיא תהיה הסולנית, כי היא זמרת נהדרת." (ראו: קו למושב, גיליון 1299, 5.9.2023).

מעידה על כך רשימת השירים שהיא שרה סולו, והם זכורים ונשמעים עד היום.: "אחד חולמני", "ולס להגנת הצומח", "הוא לא כל כך חכם" ו"ישנן בנות", שדנה אינטרנשיונל חידשה במרוצת הזמן. באותה תקופה היה משך השירות שנתיים, כך שהיו חילופים בלהקה. יחד עם שולה היו למשך תקופות שונות: שלום חנוך, מנחם זילברמן, מוטי פליישר ,טוביה צפיר, רוחלה בן דב (אגמון). ואחרים. אבי קורן היה מפקד הלהקה.

שולה התגוררה עם בנות נוספות בבניין פיקוד הנח"ל ביפו. במקביל לחזרות ולהופעות של הלהקה, היא המשיכה ללמוד פיתוח קול וגם למדה קריאת תווים.

עם אבי קורן ז"ל

בלהקת הנח"ל נפגשו שולה חן ואבי קורן, שהפכו לזוג, נישאו והולידו שני ילדים. מספרת שולה: "כשהגעתי ללהקה בפעם הראשונה, שעליתי במדרגות, הרמתי את העיניים וראיתי שעומד למעלה בחור יפה תואר, בעל עיניים כחולות ו'נפלתי'..." היא מספרת בהתרגשות לאחר שנים. "אחר כך הוא סיפר שכאשר בחנו אותי, כבר אז הוא אמר לחבריו : 'היא תהיה אשתי.'"

לאחר שנתיים של חברות, נישאו השניים בשנת 1967 על הדשא בנהלל. "בעת החתונה שלנו היה גשם חזק." היא מספרת, "וכל האוכל נשטף מהשולחנות." לאחר הנישואין עבר הזוג להתגורר ברמת-אביב,

לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1966, עבד אבי  ב"קול ישראל" כמגיש ומפיק של תוכניות בידור ומוסיקה קלה. שנתיים אחר-כך עבר ל"גלי  צה"ל" כעורך, מפיק ומגיש.

בשנת 1968 העלה המפיק גיורא גודיק את המחזמר "איי לייק מייק". "זה היה מחזמר מפואר נוסח ברודוויי." מספרת שולה, שהשתתפה בו לצידם של ליאור ייני, דליה פרידלנד, מוטי ברכאן, יגאל בשן, מוטי גלעדי, שלומית אהרון, וטניה פרס. המחזה הועלה על הבמה שלוש מאות פעמים עד שנת 1970.

מילי, בתם הבכורה של שולה ואבי, נולדה בשנת 1971, ובשנת 1976 הם נסעו לניו-יורק, שם קיבל אבי משרה של שליח מטעם הקרן הקיימת. בשנת 1978 נולד בנם איתמר, וכאשר הוא היה בן חצי שנה, חזרה המשפחה ארצה.

שולה מספרת אנקדוטה: "כשחזרנו ארצה פגש אבי את דרורה בן-אבי באולפן גלי צה"ל. הוא סיפר לה, שנולד בנו שנקרא איתמר והוסיף: 'זה בעצם על שם אבא שלך: איתמר בן-אבי.' ואז ענתה לו דרורה בן-אבי: 'לא תאמין, אבא שלי נפטר כשהיה בשליחות הקרן הקיימת בניו-יורק, ואיתמר בנכם נולד כשאתה היית בשליחות הקרן הקיימת בניו יורק...'"

קריירה על הבמה ועל המסך

לאחר חזרתם ארצה היתה לשולה קריירה עשירה. היא השתתפה במחזות זמר שונים: "פנטסטיק", שהיתה הצגה מאוד ידועה בניו-יורק, "ברנשים וחלומות" שהיה מבוסס על שירי מחזות זמר מברודוויי, "קרחת", "זורבה היווני", "סינדרלה" ו"שלגיה". וכן החליפה את עדנה פלידל בהצגה  של "הקאמרי" "הכפיל". 

היא השתתפה בכמה סרטים. אחד מהם היה "חמש חמש", שהיה בתחילה מחזמר ואחר כך הפך לסרט. וכן השתתפה בסדרות טלוויזיה ביניהן "בלי סודות", "פלורנטין", והופעות אורח ב"שמש" ו"איצה", ב"זהו זה" היתה פינה שלה ושל ספי ריבלין בשם "נוח רב מוח", בה הציגו מדע פופולרי בדרך הומוריסטית.

שולה השתתפה בפסטיבלי שירי הילדים. "אני השתתפתי בפסטיבל הילדים הראשון." היא מספרת. "אז שרתי את השיר 'איך הרתיחה רמית חלב', והוא זכה במקום שני. בפסטיבל אחר שרתי את 'איזה יום שמח' ובשנת 1981 זכיתי במקום הראשון עם השיר 'אימא', שכתב והלחין שייקה פייקוב."

פה ושם היא שרה גם בדואטים. את אחד השירים הידועים, "כשאהיה זקן", שרה שולה  עם בני אמדורסקי, והשיר נכלל במצעדי הפזמונים.

במלחמה – "בוא הביתה"

אבי קורן ז"ל, בעלה של שולה, כתב נוסח עברי לשיר של זמרת אמריקאית בשם מרגו גוריאן. השיר נקרא במקור Sunday Morning והמילים העבריות שונות לגמרי מהמקור. "בוא הביתה" נכלל בתקליט הראשון של שולה "שלכם, שולה חן" (1969) עם ליווי של שלום חנוך וחנן יובל, ומאז הושמע רבות.

ואיך התגלגל השיר לייצג את התקווה להשבת החטופים? מספרת שולה: "פתאום נודע לי שמשמיעים את השיר פעמים רבות בארבע תחנות רדיו:  גלי צה"ל, גלגל"צ, רדיו 103 ורדיו 99. הופתעתי מאוד, ואני כל כך נרגשת שהשיר מושמע למען חזרתם של החטופים מעזה הביתה. לכבודם הקלטתי את השיר מחדש, הפעם רק בליווי פסנתר וקולותיהם של ורד פיקר ונתן סלור. וב-14 בינואר, ביום ה- 100 למלחמה שרתי אותו בכיכר החטופים בתקווה גדולה שישובו הביתה, וימי הייסורים שלהם ושל בני משפחותיהם יסתיימו."

המשפחה

כאמור, אבי קורן  ושולה נישאו בשנת 1967. לשניהם היתה קריירה מפוארת. הכישרונות של אבי היו מגוונים, ויש לו תרומה חשובה לתרבות הישראלית בתחומים שונים. הוא היה משורר, פזמונאי, מתרגם, מחזאי, תסריטאי  ועיתונאי.

לבני הזוג נולדו בת ובן, ולאחר שלושים שנות נישואין הם התגרשו. אבל מסתבר שהחברות האמיצה וההערכה ביניהם לא נפסקה. הם המשיכו להיפגש ולעבוד יחד. וכאשר הוא חלה בסרטן, שולה היתה לצידו בכל ימי מחלתו עד שנפטר ב-11 בפברואר 2021. 

בריאיון לעיתון "מעריב", תחת הכותרת "לבד עצוב פה כל-כך," היא מספרת כחודש לאחר מותו: "הקשר בינינו היה שזור בחברות שאין שנייה לה, גם בזמנים הקשים [...] אני מתגעגעת אליו מאוד." (מעריב, 13 במרץ 2021).

שולה עכשיו מתנחמת ונהנית מילדיה ומשבעת נכדיה ונכדותיה, והיא מספרת עליהם בגאווה: "בתי מילי נשואה לרונן. בתם מיקה סיימה את השירות הצבאי, בנם יונתן בן ה-19 עומד להתגייס ואיה בת 14. בני איתמר נשוי לטלי. הם הורים לגיא בן ה-17 עוד מעט, לנוגה בת ה-14 ולתאומות בנות ה-9 מעיין ונעמה." 

הילדים של שולה ואבי לא בחרו במוסיקה. מילי למדה מנהל עסקים והיא מנהלת מוצר בחברת קוסמטיקה. איתמר למד באוניברסיטת באר-שבע בחוגים מדעי ההתנהגות וניהול. הוא השתלם במכון אדלר בהדרכת הורים ועובד גם בסמינר הקיבוצים וגם ב"שלוותה".

אירועים מוסיקליים כיום

שולה מופיעה עם שיריה במקומות שונים. כך היה לאחרונה במסגרת פסטיבל הנשים בחולון. "ערכו לי מחווה" היא מספרת "ולהפתעתי השמיעו שירים שאפילו נשכחו ממני." כמו כן היא השתתפה במוצאי שבת ה-15 במרץ בפסטיבל "בסוודר", שהתקיים בנתניה. זה אירוע שמתקיים מדי פעם במקום אחר – אירוע התרמה למען דרי רחוב, חסרי בית. "כרטיס הכניסה" הוא  פריט לבוש שיועבר לנצרכים.

כמו כן שולה יזמה מופע חדש שנקרא: "בוא הביתה – שירים של אבי קורן." במופע משתתפים יחד איתה נתן סלור (הנכד של נתן אלתרמן, בנה של תרצה אתר) ו-ורד פיקר. אבל ברור שאין עתה הופעות רבות, עקב מצב הרוח של האנשים בעת המלחמה.

לסיום, נקווה שיגיעו ימים טובים יותר למדינה, ויתקיים מה שכתב אבי קורן בשיר: "בוא הביתה, עוד מעט שוב בוקר יזרח."

שיתוף פעולה מוסיקלי בין דורי

נתן סלור הוא נכדו של המשורר נתן אלתרמן ובנה של תרצה אתר זיכרונם לברכה. שניהם תרמו תרומה שלא תסולא בפז לתרבות הישראלית בכלל ולשירה והפזמונאות בפרט. סלור, יליד 1972, מוזיקאי, מלחין וזמר, מספר על פגישותיו הראשונות עם שולה חן, שנחשבת שייכת לדור מבוגר יותר של הזמרים במדינה: 

"נפגשנו בפסטיבל לתיאטרון קצר בשנת 2008 במחזה סאטירי של העיתונאי, המתרגם ואיש התיאטרון ירון פריד. הסאטירה נקראה 'מחכים לנינט' ועוסקת בנושא האמנים הוותיקים שדור בצעיר כבר לא מכיר אותם." 

המחזה מספר על חבורת צעירים שמגיעה לתל-אביב ומצפה לפגוש את נינט, (שהיתה אז בשיא פרסומה), ובמקומה הם פוגשים את שולה חן. בשיחה מסתבר שהם לא יודעים מי היא, לא מכירים את שיריה וגם לא שמעו על חבריה ללהקת הנח"ל כמו טוביה צפיר, שלום חנוך וחנן יובל. אומר נתן על שולה: "בעצם היא היתה בתפקיד עצמה והיא שיחקה את התפקיד במודעות עצמית ובשיא ההומור. היא בכלל אדם מצחיק. אנחנו 'גדלנו עליה'." הוא מוסיף, "ובמסגרת להקת הנח"ל שולה שרה כמה שירים שכתבה אימי, תרצה אתר ז"ל. ביניהם השירים: 'אחד חולמני' ו'גשם, גשם, בוא'. ואנחנו שנינו התחברנו בחזרות ובמופעים על הבמה."

בהמשך העמיק הקשר בין שולה חן ונתן סלור. היא התארחה במופעים שונים בהם הוא השתתף, אחד מהם היה "בלדה לאישה – משיריה של תרצה אתר", והשני היה "שבעה עשורים" בהנחיית יואב קוטנר, על יוצרים ומבצעים בתחומי התרבות במשך שבעים שנות המדינה. בנוסף לשיתופי הפעולה המוסיקליים התרחב הקשר שלהם לידידות עמוקה גם עם המשפחה של שולה, ונתן זכה להכיר את אבי קורן בעלה ואת ילדיהם.

נתן מספר על אבי קורן ז"ל: "אבי כתב שירים שהם נכסי צאן ברזל בתרבות שלנו. ביניהם: 'רוח שטות', 'שלווה', 'בוא הביתה' ו'יותר מזה אנחנו לא צריכים'. כמו כן הפליא אבי לתרגם שאנסונים צרפתיים," הוא מוסיף. "ביניהם: 'באביב את תשובי חזרה' ששר שארל אזנבור; 'פדם, פדם, פדם' ששרה אדית פיאף ו''המנון לאהבה', גם הוא של אדית פיאף."

"בוא הביתה – משירי אבי קורן"

על נסיבות לידתו של מופע זה מספר נתן: "לפני שנה אמרה לי שולה: 'איך זה שאף אחד לא  העלה עד עכשיו מופע משיריו של אבי?' אני הסכמתי איתה והחלטנו יחד לעשות זאת. פניתי אל ורד פיקר, שהיא מוסיקאית מוכשרת מאוד, והיא הסכימה מיד לשתף פעולה למרות עיסוקיה הרבים. בערב הזה אנחנו שרים משירי אבי קורן ושולה משלבת סיפורים 'מאחורי הקלעים' על נסיבות חיבור השירים."

המופע הועלה כבר כמה פעמים במקומות שונים, בין השאר גם בנהלל, כור מחצבתה של שולה, שגרם להתרגשות רבה. מוסיף נתן: "השיר 'בוא הביתה'  מושמע מתחילת המלחמה בחמש אחר הצהריים בכמה תחנות רדיו. במופע שולה שרה אותו בעיבוד חדש, בליווי פסנתר וקולות של ורד ושלי. לפני כחודש אנחנו נכנסנו לאולפן והקלטנו את הביצוע החדש, הוא נקרא עתה "בוא הביתה 2024" והוא יצא לרדיו ולשירותי המוסיקה השונים."

במקביל לכך הועלה בחולון, ב"פסטיבל אישה" האחרון ערב מחווה לשולה חן. הוא נקרא "שלכן, שולה חן", בשינוי קל של שם התקליט הראשון של שולה – "שלכם, שולה חן" – עם אוסף משיריה. אומר נתן: "התקליט הזה  ממש מופתי. המוסיקאים בארץ מאוד מעריכים אותו. האירוע בחולון היה גרנדיוזי" הוא מוסיף, "עם נגנים בניהולה המוסיקלי של ורד פיקר. אורח מיוחד היה הזמר ששי קשת, שהתגייס יחד עם שולה באותו יום ללהקת הנח"ל. ואני מקווה," מוסיף נתן "שהמופע יועלה פעמים נוספות."

ולסיום, מלבד "בוא הביתה" גם השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים" שכתב אבי קורן, הפך להמנון במלחמה הנוראה הזו.

והנה הבית הראשון של השיר: 

כְּבָר יָבְשׁוּ עֵינֵינוּ מִדְּמָעוֹת,

וּפִנּוּ כְּבָר נוֹתַר אִלֵּם בְּלִי קוֹל.

מָה עוֹד נְבַקֵּשׁ, אֱמֹר מָה עוֹד?

כִּמְעַט בִּקַּשְׁנוּ לָנוּ אֶת הַכֹּל.

אֶת הַגֶּשֶׁם תֵּן רַק בְּעִתּוֹ,

וּבָאָבִיב פָּזֵר לָנוּ פְּרָחִים,

וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ,

יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", 1327, 28.3.2024.

קישור לשיר "בוא הביתה 2024" בהקלטה המחודשת:

 https://youtu.be/dB1wBdWJ38Y?si=gokorjvVbDqVIcBp

* * *

שֹישֹי מאיר

אוּטוֹפְּיָה

קַמְתִּי בַּבֹּקֶר מִמִּטָּתִי וְהִרְגַּשְׁתִּי מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה.

לֹא יָדַעְתִּי מָה הַסִּבָּה לְהַרְגָּשָׁה הַזּוֹ הַמְּיֻחֶדֶת, הַטּוֹבָה.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה, נִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָר.

פָּתַחְתִּי חַלּוֹן: הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּהִירִים וְיָפִים

כְּמוֹ אֶתְמוֹל.

עֲדַיִן הַהַרְגָּשָׁה הָיְתָה שׁוֹנָה. אַחֶרֶת.

הִתְלַבַּשְׁתִּי וְיָצָאתִי מִן הַבַּיִת.

הָלַכְתִּי לְכִוּוּן מֶרְכַּז הָעִיר. הָרְחוֹבוֹת מִשּׁוּם מָה הָיוּ מְקֻשָּׁטִים.

מֵרָחוֹק הִבְחַנְתִּי בַּהֲמוֹנֵי אֲנָשִׁים צוֹבְאִים בַּכִּכָּר שֶׁבְּמֶרְכַּז.

הִתְקַדַּמְתִּי לַמֶּרְכָּז וְשָׁאַלְתִּי אִישׁ אֶחָד גִּ'ינְגִ'י שֶׁנִּרְאֶה שָׂמֵחַ בִּמְיֻחָד

מָה קוֹרֶה? מָה קָרָה?

וְהוּא עָנָה: מָה אַתְּ לֹא יוֹדַעַת?

מְקִימִים עוֹלָם חָדָשׁ!!

אֲהָהּ.. זֹאת אוֹמֶרֶת זוֹ הַסִּבָּה לְהַרְגָּשָׁה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁלִּי...

שָׁאַלְתִּי: מִי מֵקִים?

כֻּלָּם, עָנָה בְּהִתְלַהֲבוּת

ו... אֵיךְ יִהְיֶה הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ, שָׁאַלְתִּי בִּזְהִירוּת

כָּל מָה שֶׁרָצִיתְ וְחָלַמְתְּ עָלָיו

עוֹלָם שֶׁל שָׁלוֹם שֶׁבּוֹ לֹא יוֹדְעִים בִּכְלָל מָה זֶה נֶשֶׁק

עוֹלָם שֶׁל אַהֲבָה, יְדִידוּת.

עוֹלָם שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם יִהְיוּ פְּשׁוּטִים וּצְנוּעִים,

וְהָאֹשֶׁר שֶׁלָּהֶם יָבוֹא רַק מִנְּתִינָה לְאַחֵר...

כָּל מְדִינָה תִּתְרֹם מֵהַיֶּדַע שֶׁלָּהּ וּמִכִּשְׁרוֹנוֹתֶיהָ

לַמְּדִינוֹת הָאֲחֵרוֹת. וְכָל הַמְּדִינוֹת יְשַׂגְשְׂגוּ וְיִפְרְחוּ

זֹאת וָעוֹד: כָּל מְדִינָה תִּדְאַג לְנָכִים וּלְמֻגְבָּלִים שֶׁלָּהּ

כְּאִלּוּ הָיוּ יְלָדֶיהָ הַפְּרָטִיִּים.

מָה בֶּאֱמֶת? הִצְלַחְתִּי לְהַשְׁחִיל מִלָּה,

כָּל הַטּוֹב הַזֶּה יִקְרֶה?

כֵּן. כֵּן. אָמַר הָאִישׁ. וְנוֹפֵף  אֶת יָדָיו בְּהִתְלַהֲבוּת.

וּמָה... מָה יִהְיֶה עִם אוֹיְבֵנוּ שֶׁלָּנוּ? גִּמְגַּמְתִּי

אוֹיְבֵינוּ? לֹא יִהְיוּ לָנוּ אוֹיְבִים כְּלָל, רַק יְדִידִים.

מִישֶׁהוּ בַּקָּהָל הֵחֵל לְנַגֵּן עַל כְּלִי מְיֻחָד שֶׁטֶּרֶם רָאִיתִי כְּמוֹתוֹ.

אֲנָשִׁים הֵחֵלּוּ לִרְקֹד הוֹרָה בְּמַעְגָּל.

זֶה הִזְכִּיר לִי אֶת הָרִקּוּדִים אַחֲרֵי קוּם הַמְּדִינָה.

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁלִּי נֶעֶשְׂתָה טוֹבָה עוֹד יוֹתֵר. הִרְגַּשְׁתִּי שְׂמֵחָה מַמָּשׁ.

וְאָז, בְּבַת אַחַת הַמַּנְגִּינָה הַנְּעִימָה הָפְכָה

 לְרַעַשׁ מַטְרִיד שֶזִמְזֵם לִי לְיַד הָרֹאשׁ.

הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ. וּלְהִישָּׁאֵר צְמוּדָה לָאִישׁ הַגִּ'ינְגִּ'י הַנֶּחְמָד.

הָרַעַשׁ נִמְשַׁךְ עוֹד וְעוֹד עַד שֶבַּסוֹף קָלַטְתִּי

שֶׁהָרַעַשׁ מְקוֹרוֹ בַּשָּׁעוֹן הַמְּעוֹרֵר שֶׁעַל הַשִּׁדָּה.

מָה חֲבָל.

שישי מאיר

* * *

יוסף אורן

מה לפרס ברנר ולספרון "החזאית"? (חלק א')

בשנת 2022 העניקו שופטי פרס ברנר  את הפרס הוותיק והמכובד הזה ל"נובלה בשלושה חלקים" בשם "החזאית" של הכותבת תמר וייס גבאי –  שהתפרסמה באותה שנה בהוצאת "לוקוס מקור". בדעתי לערער על החלטה זו של שופטי הפרס כדי למנוע מהפרס החשוב הזה פגיעה נוספת במעמדו בעתיד.

אתחיל את הערעור שלי על החלטת השופטים בנימוק הגלוי לעין-כל, שהתואר "נובלה" אינו הולם את הספרון הזה, אשר למעשה הינו קובץ של שלושה סיפורים נפרדים על שלוש דמויות שונות, שכל אחת מהן עוברת חוויה אישית שאיננה קשורה אל גיבורי הסיפורים האחרים בקובץ זה.

יתר על כן: גם מיספר העמודים שולל מהספרון הזה את הגדרה הסוּגָתית "נובלה", כי אם מפחיתים מהיקפו (92 עמ') את מספר העמודים הריקים ששולבו בין "החלקים", אשר נדפסו באות מוגדלת על עמודים קטנים, מתרחק הספרון הזה עוד יותר ממיספר העמודים הדרוש כדי שיוגדר כ"נובלה".

   אם יתברר לקורא בהמשך שצדקתי בקביעה זו, ש"החזאית" איננו "נובלה", אלא "ספרון" – קובץ צנום שהכותבת כינסה בו שלושה סיפורים קצרים, כמעט שווי-אורך, על שלוש דמויות, שהכותבת נמנעה ממניעים בלתי-ברורים לחשוף את שמם הפרטי ובחרה לזהותם על-פי עיסוקם ("החזאית" ו"המורה") או על-פי גילם ומיקומם במידרג הדורות של משפחה ("הנערה") – לא יוכל היקפם לזָכּוֹת אותם לא בתואר "סיפור קצר-ארוך" (כ-60-50 עמ') ולא כל שכן בהגדרה שהם שלושה "חלקים" ב"נובלה" (כ-120-100 עמ'). [ראה ההסבר למיון המורפולוגי של הטקסטים בסיפורת בספרי "סוּגוֹת בסיפורת הישראלית", שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2004].

כדי לקבוע עובדות גלויות אלה, לא צריך להטריח מבקר-ספרות בגיל-מופלג כמו שלי, שמתעקש עדיין להציל את כבודה של הספרות העברית בתקופה הישראלית שלה (מתש"ח ואילך) ואת כבודו של פרס ברנר, החשוב והוותיק מבין הפרסים הספרותיים שעדיין נותר כדי לעודד כותבים לכתוב יצירות מקור בעלות-ערך, אלא מוטב להטות אוזן לנימוקים המהותיים יותר שאטען על אי-התלכדותם כ"נובלה" של שלושת הסיפורים הקצרים שהוצמדו זה לזה בספרון הזה על-ידי נִיוּד דמויות ועל-ידי הנְדָדה של פרטים ביניהם.

   לפי שעה אומר, שלא רק בהיקפו הספרון "החזאית" איננו "נובלה", אלא גם עקב כישלונה של הכותבת לעמוד בדרישותיה הייחודיות של "נובלה": אחדות ורציפות של סיפור-המעשה, המתרכז במספר מוגבל של דמויות ובסדרה מהודקת של אירועים המתרחשים להן תוך חתירה נמרצת ועקבית של הכותב לספק נימוקים לסיום הגיוני ומשכנע (ולפעמים גם מפתיע) של העלילה. בכך נבדלת הנובלה מהסיפור הקצר, אשר השגת הפתעה כזו היא מטרתו, שאותה הוא מגשים, קרוב לסיום סיפור-המעשה, באמצעות "פואנטה": הוספת פרט מידע חדש, הכופה על הקורא לשנות את ההסבר שגיבש על האירוע קודם לכן.

האבחנה בין שתי הסוגות הללו, שהינן קצרות מהיקפו וחוקיו של רומאן, נחוצה כדי להבהיר בהמשך מדוע גם הזיהוי של הספרון "החזאית" כקובץ שכינס בעמודיו שלושה סיפורים קצרים, כפי  שהצעתי, לא היה ראוי להיבחר כראוי לפרס ספרותי כלשהו, לא "כנובלה בשלושה חלקים" וגם לא כקובץ של שלושה סיפורים קצרים.

העיון הנפרד בתוכנו של כל אחד משלושת הסיפורים הקצרים (או בהגדרה הנלהבת של בית ההוצאה: "נובלה בשלושה חלקים") רק מעמיק את התמיהה ביחס להחלטת שופטי פרס ברנר בשנת 2022, כאשר החליטו להעניק לשלושה סיפורים קצרים אלה, שתוכנם איננו מגובש די-צורכו וסדר הזמנים של האירועים משובש בכולם, את הפרס לזיכרו של יוסף חיים ברנר, סופר שכתב בדם לבו סיפורי-חיים על דמויות מבני דורו בשנות המעבר של העם היהודי מארצות הגולה אל ארץ-ישראל, שבהם חשף את יֵאושם האישי ואת מכאובם הלאומי.

הזירה המשותפת לשלושת הסיפורים

ניתן להניח שפְּסַק-הטעם של שופטי הפרס (חוקר הספרות פרופ' חיים וייס, הסופרת ליה ניר-גד ועו"ד אביגדור פלדמן) הסתמך על הזירה המשותפת שבה התרחשו עלילות שלושת הסיפורים – עיירה צפונית נידחת במדינה שאין שם מזהה או מיקום גיאוגרפי ברור, אם כי ייתכן שהכותבת רמזה על מיקומה הגיאוגרפי (בצפון יבשת אמריקה) בפתיחה הקומית-פארודית של הסיפור שהוצב כראשון, שבה דימתה "החזאית" – "בחורה מהורהרת אבל נמרצת" (עמ' 14) – את צעידתה לפני עשרים שנה ברחוב הראשי של העיירה, כשהיא לבושה בסרבל של בוקרים, לזו של גיבור מערבון נודע: "רוכב בודד" הצועד "בצהרי היום ברחוב הדומם."

ואכן אז, לפני עשרים שנה, כאשר שבה "החזאית" אל העיירה, אחרי שסיימה את התמחותה בעיר הגדולה בתורת האַקְלימָאוּת (קְלימַטוֹלוֹגְיה), תורה החוקרת את תופעות האקלים ואת הסיבות לאסונות החריגים שמתרחשים בהווה בהשפעתו באזורים שונים של כדור הארץ (עמ' 25) – ראו בה גם תושבי העיירה "גיבורה שלוקחת את החוק לידיים, משליטה סדר למען חברה שמתקשה לדאוג לעצמה" (עמ' 14) או מושיעה שתלכוד את מזג האוויר המשתולל ותשים רסן בפיו (עמ' 21 ). חבל שהכותבת לא חזרה להשתמש באירוניה זו לא בהמשך הסיפור הזה וגם לא בשני הסיפורים הבאים.

עקב היעדר פרטים בסיפור הראשון המנמקים את שובה לעיירה לפני 20 שנה (בניגוד לאחותה הבכירה שהעתיקה זה מכבר את מגוריה לעיר הגדולה על-מנת שלא לשוב לעיירה נידחת זו), סביר להניח שבמצוות אביה, "המורה", נשלחה הצעירה משתי בנותיו ללמוד במוסד אקדמי בעיר המחוז, ובמצוותו גם חזרה, מוכתרת בתואר "החזאית", אל העיירה בסיום לימודיה, כדי לייסד תחנה מקומית לחיזוי מזג-האוויר שתתריע במועד, אחרי עונת ההמסה של שכבת השלג והקרח העבה שכיסתה את הצוקים במהלך החורף, מפני זרימתו של השיטפון (זה שהתושבים הדביקו לו את הכינוי "החיה") בתוואי שעליו יושבת העיירה, שאם לא יוסט במועד לתוואי אחר יגרוף את בתי העיירה ואת גינותיה ומטעיה אל הקניון שלרגליה (עמ' 23).

   מאימת השיטפון הזה כבר עזבו משפחות ראשונות את העיירה, שהיתה בעבר, לפני המשבר היקומי שפקד את כדור הארץ, פיסת-נוף יפה שהעניקה חיי אושר ושלווה למשפחות שהתגוררו בה: "כיוון שהיתה מוקפת משלושת צדדיה בהרים, בקניון ובכרמים, היא התפשטה לדרום - - - בתבונה ובתושייה יצרו כאן [התושבים] גן-עדן. בתים נוחים, מרפסות חצרות, וכל הטבע הזה מסביב" (עמ' 23). 

בראש המתייצבים למנוע את תופעת הנטישה של העיירה הנידחת הזו הוא "המורה", "גבר בשיא ימיו, רחב כתפיים, ומבטו, שתמיד צמצם לכדי סדק, האיר בירוק רציני ונבון" (עמ' 17). "המורה" לא רק ניהל את בית-הספר התיכון בעיירה, אלא גם בחר את היצירות שתלמידיו ילמדו בשיעורי הספרות (כגון: הנובלה "הזקן והים" משנת 1952 של אֶרנסט הֶמינגוַי), כדי שתתחסן רוחם הפטריוטית מפני התבוסתנות המתחזקת בקרב הוריהם. למטרה זו גם שילב סיורים בטבע לתלמידיו, כדי שיעמדו לצידו ביוזמותיו לרסן את "החיה" המתעצמת בכל שנה נוספת.

גם מתמצית זו של סיפור-המעשה הנפרש בסיפור הקצר שהוצב בפתח הספרון, ניתן להבין שעלילת הסיפור הקצר הזה היא עלילה דיסטופית, בעוד שעלילות שני הסיפורים הקצרים האחרים אינם כאלה, אף שגם הם מתרחשים באותה זירה גיאוגרפית, בעיירה שכולם מנבאים לה באחד מהחורפים הקרובים אסון אקלימי חריג בעוצמתו שיגרוף את בתיה ואת גינותיה לתהום הקניון שעל פיתחו הוקמה. גם ההבדל הזה בין "החלקים" מונע להגדיר את שלושת הסיפורים הקצרים כ"נובלה בשלושה חלקים", כטענת הכותבת ובית ההוצאה.

תמיהה על סדר הסיפורים בספרון זה

על אף העובדה שכל הפרטים האלה על העיירה ועל הפגיעה החמורה המצפה לה ממשבר האקלים העולמי, שכבר נמסרו לקורא בסיפור "החזאית", שהוצב כראשון בספרון הזה, משרתים גם את שני הספורים הבאים – אני מעלה תמיהה על הצבת הסיפורים בסדר שהוצבו: "החזאית", "המורה" ו"הנערה". הסדר ההגיוני של הסיפורים היה אמור להיות הסדר הבא: תחילה הסיפור "המורה" שגיבורו הוא האב, אחר-כך הסיפור "החזאית" שהדמות המרכזית בו היא הבת, ולבסוף הסיפור "הנערה" שהגיבורה בו היא הנכדה.

המענה לתמיהה זו על סדר ההדפסה של הסיפורים מוצפן באפשרות ששלושת הסיפורים הם חלקים מרומאן שכתיבתו לא צלחה ולכן גם לא הושלמה. כלומר: מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומאן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונה ולפרסם שלושה חלקים ממנו כחלקים של נובלה והכריזה על שלושתם כ"נובלה בשלושה חלקים". אלא שהצבת הסיפור "המורה" בין הסיפורים "החזאית" ו"הנערה", דווקא הבליטה את "החלקים" כסיפורים קצרים ועצמאיים. ומכאן ההיתר לדון בעלילותיהם בנפרד ודווקא בסדר הדורי של הגיבורים במשפחה: תחילה בעלילת האב ("המורה"), אחר כך בעלילת הבת ("החזאית") ולבסוף בעלילת הנכדה ("הנערה").

המשך יבוא

יוסף אורן

אהוד: אני מימיי לא נמצאתי ראוי לפרס ברנר – לא על רומאן שכתבתי ולא על מפעל חיים. גם לא לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות. ייזכר להם זאת לדיראון עולם.

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2014

4.11.14. לאחר שלא הייתי אצלו שבועות אחדים, אני קופץ לבקר את אורפז ומביא לו את הברכה שפירסמתי לו ליום הולדתו. [מתוך גיליון 984 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 13.10.2014]:

* * *

ברכות לסופר יצחק אוורבוך-אורפז

במלאת לו 94 שנים ב-15 באוקטובר 2014

חתן פרס ישראל לספרות

צליין חילוני רב עלילות

המגלם כמה דורות ביצירתו ובחייו

יצירותיו נדפסות עתה מחדש

ראשונה להן היא הרומאן "מסע דניאל"

ומומלץ לראות את סרטו של הבמאי עומרי ליאור

"קול מילה אימא" על חיי יצחק אורפז

הוא נהנה מאוד לקרוא את הברכה וקורא אותה שוב ושוב. נדמה לי שאני היחיד שציין את יום הולדתו. הפגישה קצת מוזרה. כשאני בא הוא עדיין שוכב במיטה. לקסמי העובדת הנאמנה טורחת לעזור לו להתלבש וזה לוקח כעשרים דקות. וכרבע שעה לאחר שהוא יושב מולי בחדר הגדול הוא מתנצל ופונה בעזרתה לעשיית צרכיו, מה שלוקח לו עוד כעשרים דקות, כך שלא נשאר לנו הרבה זמן עד שאני יורד לפגוש את יהודית לצהריים ב"שיין".

מצבו נראה יציב אם כי חלש ושקוף מאוד. מדבר לעניין אבל לא זוכר כמעט כלום וקשה לו לענות לשאלות. הוא משתדל רוב הזמן לשבח את עצמו ואותי וכמה הידידות שלנו חשובה לו.

אני אומר לו שב"רב עלילות" התכוונתי גם לעלילותיו עם נשים שעליהן סיפר לי הרבה.

כשאני מחכה למעלית למטה, כדי לעלות אליו, היא מגיעה וממנה יוצאת אישה מטופחת וקצת שמנמנה ונראית מופתעת לפגוש מישהו מולה. היא מחייכת ואני מחייך אליה. אבל איך שאני נכנס למעלית אני מבין מדוע היא הופתעה. לפני שיצאה תקעה שם נאד מסריח שכזה, שאני כמעט התעלפתי עד שהגעתי לקומה הרביעית שבה גר אורפז.

25.11.14. יום גשום. המצפון מכה אותי אבל אינני מסוגל לבקר אצל אורפז. כבר שלושה שבועות לא עליתי אליו.

10.12.14. [מתוך מכתב לענת]. גם לאורפז כבר קשה לי ללכת לבקר, כי גם הוא כבר חצי בעולם אחר. בקושי מדבר. לא זוכר הרבה. הוא בן 94 ואילו יהושע רק בן 77. נדמה לי שבמרס יהיה בן 78. כך שבינתיים אני חי בעוד מסביבי אנשים נכבים וגם מתים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

רוִית הצִיוּנִית

אם תסתכל על רוִית באוטובוס, בדרכם לים או לדיזנגוף סנטר... מה זאת אומרת: אם  תסתכל? – תענוג להסתכל בה! – חומד של בת: על כתפיה שיער גולש וצבעו חום-צהבהב, כדבש כהה. הגבות כהות קצת יותר, עבות, עוד לא כיסחו ולא מרטו אותן. עיניה בצבע חום-אפור, מבטה מלא-חיים, טיפ-טיפה פוזלת, או אולי רק אוהבת לגלגל קצת באישוניה בשעת דיבור, מרוב התרגשות וקוצר-רוח. פניה רחבות, בהירות, ובמרום הלחיים, סמוך לאף, פזורים נמשים אחדים שמוסיפים לה חן.

היא לובשת טי-שירט של "פינג'אן", עליו מודפסים חוף-ים ופינג'אן גדול בצבעי חום, אדום, תכלת וצהוב על רקע לבן. מכנסונים כחולים שכמעט מוסתרים תחת החולצה, ונעלי התעמלות נמוכות של "סורום", בצבע ג'ינס כחול-מהוה עם כתמים לבנים, ובלי שרוכים. עורה חלק ובהיר, ללא שערות. ועל ברכיה תיק בד לבן, שגם עליו מודפס ציור צבעוני. חומד של נערה.

ככה זה בחופש. אבל כשמתחילים הלימודים – אסון! רוִית היא מין טיפוס כזה שזקוק כל הזמן לחיזוקים. כשלעצמו אין בכך כל רע. מי לא אוהב חיזוקים? כל מחמאה, הישג, אישור מהחוץ לכך שאני/אתה/את יותר מוכשר, יותר יפה, יותר חכם – משמח אותנו ו"עושה לנו את היום".

אבל רוית – ציוּנִית, לא בחולם אלא בשורוק – מכורה לסוג אחד בלבד של חיזוקים – לציונים. היא מעריכה את עצמה רק על פי הציונים שהיא זוכה להם בבחינות, בעבודות ובתעודה. ביום שבו חזרה הביתה עם ציון שבע לבחינה באנגלית, אחרי התשע שהיה לה תמיד – פרצה בבכי בפני אימה, האשימה את עצמה שהיא לא שווה כלום, ואחר הסתגרה בחדרה עד הערב.

בארוחת-הערב, כאשר ניסו ההורים לדבר על ליבה, להסביר לה שהם אינם מלחיצים אותה כלל, ומצידם – השקט הנפשי שלה, ומצב-רוח הטוב, חשובים להם יותר מציוניה, התפרצה ואמרה:

"אתם לא מבינים כלום! אף אחד לא מסתכל עלייך בכיתה אם את לא שווה! לא מזמינים למסיבות, בנים לא מתחברים. די. החיים שלי נגמרו. פעם הייתי שמונאית ותשעאית וזה כמו בתחרות ריצה שאתה עם הראשונים, ועכשיו אני מזדנבת לי מאחור כמו איזו טעונת-טיפוח! להגיד לכם את האמת – אפילו אני הייתי בזה לאחת כמוני!"

ושוב ברחה לחדרה והסתגרה בו.

לא היתה ברירה. ההורים שכרו לה מורים פרטיים גם למקצועות שבהן היתה בינונית פלוס, ובלבד שתחזור לקבל את הציונים הגבוהים ביותר, ויחזור אליה ביטחונה העצמי.

*

כל זמן שרוית הציונית, כפי שכינו אותה גם חבריה-לכיתה, היתה בין הראשונים, לא עשו עניין גדול מן הרגישות שלה לציונים. אבל באמצע השנה החלה לפגר, ובקושי שמרה על הממוצע. היא לא השתנתה, פשוט הלימודים נעשו קשים יותר: אם אתה טוב באנגלית, זה לא אומר שגם במתמטיקה או בהבעה עברית, אי אפשר להצליח בכול. זה טבעי. רוית גם החלה מתבגרת. חולמת בהקיץ. התאהבה באורי. חיי הרגש שלה נעשו יותר מסובכים ומעניינים, אם היו נותנים עליהם ציון – היתה מקבלת ודאי עשר, אבל היא ראתה את עצמה רק בראי הציונים שלה, שבע, ועוד פעם שבע, והחליטה שהיא מידרדרת, שאיבדה את הפופולאריות שלה.

רוית מתחילה לספר משהו, ופתאום נתקעת. נדמה לה שכולם כבר מכירים את הסיפור, שאין לה מה לומר, והיא משתתקת. "פּוּסְטַמָה זאת," הם אומרים, "משעממת את עצמה!"

ופעם שמעה את אורי אומר: "הציוּנית הזאת! מה היא חושבת לה? הלוא רואים שכל פעם שהיא מתרגשת – העיניים שלה מתחילות להעריץ אחת את השנייה!"

*

יום אחד נגנב ארנק מאחת הבנות בכיתה. היה בירור, קראו אחד-אחד להעיד היכן היה בהפסקה ומי נשאר לבד בכיתה – רוית היתה כה מיואשת – שהודתה שהיא נשארה לבד בכיתה, אבל לא גנבה. היא אמרה זאת בצורה לא כל כך משכנעת, וידעה שאף אחד לא מאמין לה. היא הרגישה שגם אורי בז לה. למחרת באה הבת בבכי והודתה ששכחה את הארנק בביתה.

*

רוית הסיקה מסקנות. היא החליטה לקחת את עצמה בידיים, ולהצליח! – היא הסתגרה יותר ויותר בחדרה, למדה ללא-הפסק, הקשיים לא הפחידו אותה. מה שלא הבינה, היתה משננת, לומדת בעל-פה. היא הרגישה כמו מטפס-הרים המתקרב לפסגת האוורסט. ושם למעלה אורי, וכל השמונאים והתשעאים וגם העשראים, וככל שהקשיים רבים יותר – כן נעשה מתוק יותר הפרס המחכה לה בסוף הדרך.

היא ירדה במשקל. עיניה נעשו אדומות, ככל שעייפו – גברה הפזילה. היתה צורחת על כל הערה בבית. מסרבת ללכת לרופא-עיניים. כאשר קיבלה חברתה הטובה טלי ציון גבוה יותר משלה בחיבור על הנושא: "ישראל מוכרת נשק רק למדינות דמוקראטיות, שזכויות האזרח נשמרות בהן – חווה דעתך ונמק" – נתמלאה רוית קינאה כה גדולה, שרבה איתה על דבר טיפשי שטלי אמרה שאין לה להלוות לה לפחית-שתייה בדרך חזרה מבית-הספר.

שבועיים לפי סוף השנה קיבלה חום גבוה והפסידה חלק מהבחינות. בכל זאת התחשבו במאמצים שלה, ובציונים הקודמים, והתעודה היתה מלאה תשאים ושמונאים. בחופש התאוששה רוִית. חזר לה התיאבון. קופצת הרבה לים או לדיזנגוף-סנטר. הפזילה כמעט שנעלמה. אבל רק התחילו הלימודים, נכנסה שוב למין מתח כזה – כאילו היא נלחמת יחידה בזירה נגד אריות ונמרים, וכל הקהל סביבה רק מחכה לכך שתיכשל.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

פעם היינו מתנגבים

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

פעם היינו מתנגבים בְּעיתונים

היום יש עיתונים שמודפסים

ישר עם החרא עליהם

* * *

נעמן כהן

פתרון האסטרטג אורי משגב פון קלאוזביץ

כתב "אל-ארצ'", אורי הורוביץ-משגב, הוא דוגמה טובה לשכפולים הרבים בארץ של קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ, אבי תורת הלחימה.

"צאו מההלם, זאת המלחמה הכושלת בתולדות ישראל!" קורא משגב, "מלחמת נתניהו היא המלחמה הכושלת בתולדות ישראל. כמעט חצי שנה חלפה. ישראל מוכה, מורתעת, מבודדת, מצורעת, עוד מעט פושטת רגל. מסוכסכת עד צוואר עם אמריקה והטובות שבחברותיה. חסרת תקווה, חזון, אופק. תודה, ביבי. אתה הפושע הגדול בתולדות העם היהודי ומדינתו."

(אורי משגב, "צאו מההלם, זאת המלחמה הכושלת בתולדות ישראל", "אל-ארצ'", 28.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-28/ty-article-opinion/.highlight/0000018e-8048-d9a3-afcf-f77c503a0000

למזלנו לאורי משגב פון קלאוזביץ יש פתרון ל"מלחמת נתניהו": "אחרי מכה אווירית וארטילרית אפשר להניע במקביל שניים או שלושה מאמצים קרקעיים מהירים ממזרח למערב, להרוג כמה שיותר שהידים בעיני עצמם ומשפחותיהם, להגיע לעסקת שבויים וחטופים כוללת ולהתייצב מחדש על הגבול, תוך כדי העברת הרצועה לניהול משותף של המערב והציר הערבי המתון, על בסיס אש"ף והרשות הפלסטינית בגדה, שהכירו מזמן במדינת ישראל ובקיומה."

 הבנתם? פשוט תוכנית גאונית, אסטרטג גאון, אבל הבעייה שאורי משגב פון קלאוזביץ אינו מסביר היא איך ניתן לסגת מעזה, להעביר את השלטון בעזה לידי אש"פ (שאגב לא מכיר בישראל כמדינה יהודית) בשעה שלא הבסת את החמאס, והוא פשוט יזרוק את אנשי אש"פ בעזה מהגגות, כפי שעשה בעבר? האם צה"ל יכול לצאת מעזה בלי להביס את החמאס, ובד בבד להגן על אש"פ מפני החמאס כמו שהוא עושה ביו"ש?

אין סכנה גדולה יותר ממשיחיות נבובה כמו זו של אורי משגב פון קלאוזביץ.

ההסבר פשוט. ל"אסטרטג" המשיחי אורי משגב פון קלאוזביץ האויב אינו החמאס, אלא נתניהו ולדבריו אותו יש להביס, ולא את החמאס.

טאנאטוס

בדיחה? אולי לא. משום מה האסטרטג אורי משגב פון קלאוזביץ בחר להופיע ברשת x (לשעבר טוויטר) בניק:

the little prince Uri Misgav

יש בזה משהו פרוידיאני. תסביך הטאנאטוס. בהנחה שהנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט-אקזופרי מאס בחיו והתאבד, כך בתת מודע שלו שואף אורי משגב פון קלאוזביץ להביא לסופה של ישראל ושלו. ואולי זו סתם פסיכולוגיה בגרוש, והוא אפילו לא קרא את הספר.

ואלה שמות בני ישראל

שנתיים שלמות של כאב וגעגוע

נפקוד את קברו ביום שישי 5.4.24 בבית העלמין בקיסריה – איתן ורטהיימר ז"ל

אביו סטף ורטהיימר

אשתו אריאלה ורטהיימר

ילדיו אסף ומיכל, סיוון ועודד, מאיה ואסף, דניאל ודנה, גיא

אחיותיו ואחיו: אירית, רותי ויפתח

נכדיו אן בן אלבי, אל, גור, ואסיה

דור ראשון בארץ שם גרמני.

דור ראשון ילידי הארץ שמות עבריים

דור שני ילידי הארץ שמות עבריים

דור שלישי שמות לועזיים.

מה זה אומר על החברה הישראלית ועל התרבות היהודית-עברית?

צה"ל משתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים כדי לאתר אנשי חמאס וחטופים ברצועת עזה. האם המשטינה שירה פרנקל היא מהדורה חדשה של המרגלת ענת קם?

"צה"ל השתמש בחודשים האחרונים בטכנולוגיות לזיהוי פנים בעזה, בניסיון לאתר חשודים בטרור ואף חטופים בתוך ההמון שנע מצפון הרצועה לדרומה, כך לדברי קציני מודיעין, בכירים בצה"ל וחיילים מהשורה. שמסרו מידע מסווג בעילום שם לשירה פרנקל, כתבת 'ניו יורק טיימס', וסיפרו כיצד השתמשה יחידת 8200 באגף המודיעין באפליקציה של חברת 'קורסייט' הישראלית ואף בשירות 'גוגל תמונות' החינמי, בניסיון לזהות בין התושבים הן מבוקשים פלסטינים החשודים בקשר עם ארגוני טרור בעזה. והן חטופים ישראלים. בלא ידיעתם ובלי שהסכימו לכך...

"אחד הקצינים שמסרו את המידע הודה כי היו מקרים שבהם סומנו בטעות אזרחים בתור מבוקשים. שלושה מהקצינים אמרו כי הם הסכימו לחלוק פרטים בעניין בשל חששם כי השימוש במערכת זו אינו ניצול ראוי של הזמן ושל המשאבים שיש לישראל...

"בדובר צה"ל סירבו להשיב על שאלות בנוגע לפעילות בעזה. בתגובה שנמסרה לניו יורק טיימס נכתב כי הצבא 'מבצע את פעולות האבטחה והמודיעין הנדרשות, תוך מאמצים משמעותיים למזער את הנזק לאזרחים בלתי מעורבים.' ועוד נכתב: 'כמובן שאיננו יכולים להתייחס ליכולות מבצעיות ומודיעיניות בהקשר זה.'"

(שירה פרנקל, "צה"ל משתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים כדי לאתר אנשי חמאס וחטופים ברצועת עזה", "אל-ארצ'", 27.3.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-03-27/ty-article/.premium/0000018e-8124-ddea-a1de-832ec5aa0000

שירה פרנקל היא משטינה ותיקה על ישראל. היא כבר השטינה על ישראל ב"עופרת יצוקה" שהיא משתמשת בעזה בזרחן.

https://www.news1.co.il/Archive/003-D-37247-00.html

הפעם היא ממשיכה להשטין תוך פרסום מידע מודיעיני צה"לי פנימי.

פרסום מידע מסווג בנימוקים פוליטיים של עיתונאית מזכיר את המקרה של המרגלת ענת קם שפירסמה מידע סודי הודתה והורשעה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית ללא היתר מטעמיים אידיאולוגיים, ונשאה עונש שנתיים מאסר בפועל. (ולאחר איום בתביעה נגד עמוס שוקן זכתה במשרת פובליציסטית בעיתונו).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A0%D7%AA_%D7%A7%D7%9D

על השב"כ לחקור מיהם הקצינים והחיילים במודיעין שמסרו את המידע המסווג לשירה פרנקל ולהעמידם לדין. האם השב"כ מסוגל לעשות זאת?

אין בפתח תקווה חפים מפשע

בדומה לחמאס המתייחס לכל החטופים מעל גיל 18 כאל "חיילים ציונים", בין שמדובר בסטודנט להנדסת חשמל בן 25, או באחות וטרינרית בת 31. כפי שהגדיר זאת סאלח אל-עארורי, בכיר חמאס שחוסל: "כל האסירים שנותרו בידינו הם חיילים וחיילים לשעבר."

אשר לחטופים הקשישים, אנשים חולים שחלקם כבר חצו את גיל 80, אל-עארורי הבהיר שהם אינם בגדר אזרחים כי "הם שירתו בצבא וחלקם עדיין במילואים," כך גם הישראלים. כותב/ת יוענה גונן. "ראייה מעוותת של חיים אזרחיים, שהגיוני למצוא אצל ארגון טרור. נמצאת אצל ישראלים הנמסים בעונג חמאסי בשיר 'גיבורי על' של להקת 'התקווה 6'." כותב/ת יוענה גונן בעיתון "הארץ",  "השיר הזה, מציג את ישראל כמדינה שאין בה אזרחים — רק חיילים בחופשה: 'עורכת הדין היא קמב"צית,' 'אחיה איש הייטק בכיר, עכשיו הוא צלף על גגות ברצועה,' 'מנהלת הסניף הקשוחה של הבנק היא סמג"ד ביהודה ושומרון,' ו'דורון הוא בעל חנות צעצועים, עכשיו הוא מ"פ בשריון.' המציאות האיומה הזאת, קובע הפזמון, היא למעשה משאת נפש מופלאה: "נכון כולם נראים פה רגילים, אבל / אנחנו עם של גיבורי על / בכל אחד תמיד מסתתר חייל."

(שיר התקווה 6)

https://twitter.com/RackMada/status/1771770774652702839

"אין פלא," מסביר/ה יוענה גונן, "שהשיר מצליח כל כך ואהוב בימים אלה ("איזה קסם," כתב עליו השבוע העיתונאי בן כספית ב־X). הרי הוא ייצוג מזוקק של ישראל העכשווית: מיליטריסטית עד לשד עצמותיה, עיוורת לכוחנותה, עוטפת כל זוועה במתקתקות קיטשית מבחילה ושקועה בטפיחה עצמית על השכם בעודה מתנתקת מהעולם השפוי. 'גיבורי על' מעלה על נס חברה פשיסטית: מדינה שבה כולם מגויסים. 'התקווה 6' חוגגת את ישראל כמדינת קסרקטין, שכל תושביה חיילים סמויים. ההשקפה הזאת." מסכם/ת יוענה גונן, "שישראלים רבים שותפים לה כעת, איננה חזון מחמם לב, אלא פסגת השאיפות של חמאס. או, בפרפרזה על ביטוי נפוץ בימינו: אין בפתח תקוה חפים מפשע."

(יוענה גונן, "אין בפתח תקוה חפים מפשע", "אל-ארצ'", 28.3.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-28/ty-article-opinion/.highlight/0000018e-80a1-dc24-a9be-e1fd81340000

הבנתם? לפי הפיליסטיני/ת הנבער/ת מדעת יוענה גונן שאיפת החמאס היא שישראל תהיה מדינת קסרקטין שבה כולם מגוייסים, ולא מדינה שבה ישתמטו כולם מהצבא והחמאס יוכל בקלות לרצוח את כל אזרחיה ע"פ דברי מוחמד כמחוייב באמנתו... הרי לפי החמאס כמובן שאין בפתח תקווה חפים מפשע.  את כל היהודים שחיים בה יש לרצוח לפי דברי מוחמד כתנאי לגאולה, בלי קשר אם חיילים הם אם לאו. לכן מבחינת פתח תקווה ולא מבחינת החמאס עדיף שיהיו מגויסים כדי להגן על עצמם.

מכיוון שהיהודים הציונים ראב ושטממפר מייסדי פתח תקווה הם קולוניאליסטים גזענים יש להורגם על כל צאצאיהם, וכל ותושבי עירם. הרי אין בפתח תקוה חפים מפשע.

זו פשוט תעמולת חינם לחמאס. מעניין כמה משלמים על זה שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן?

האם האוניברסיטה העברית הופכת לאוניברסיטת אל-קודס?

יש לפטר מיידית את אשר כהן נשיא האוניברסיטה

ואת הרקטור תמיר שפר

אחרי שחמאס התנאו בצילומיהם על השתתפות עובדים סוציאליים של אונר"א במעשי הטבח שביצעו. פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן – מרצה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית אמרה: "את הציונות צריך למגר! זו מכונת הרג. הם ישתמשו בכל שקר. הם התחילו בתינוקות המשיכו באונס הם ישתמשו בכל שקר. עם מיליון שקרים. היה אונס ב-7 לאוקטובר? ישראל תמיד משקרת."

https://x.com/Now14Israel/status/1767247378392719484?t=uSNdV_bM10is3y7Xr0exAg&s=03)

והוסיפה: "אני שמחה שיהודים מפחדים כשאני מדברת ערבית לידם. מגיע להם לפחד על מה שהם מעוללים לפלסטינים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840557&forum=scoops1

לאחר דבריה היא הושעתה מהוראה. במכתב שפירסמו עם השעייתה נימקו הנשיא אשר כהן, והרקטור תמיר שפר, את החלטתם, וכתבו כי המרצה "ממשיכה ליהנות מהמוניטין של המוסד המפואר שלנו, תוך שהיא מביישת אותנו ברמה הישראלית והבינלאומית." השניים הוסיפו כי "ההתבטאויות שלה לוקחות את חופש הביטוי והחופש האקדמי לקצה ועושות בו שימוש ציני, עד כדי שיסוע והסתה." בהצהרה שפירסמה האוניברסיטה נכתב עוד כי מטרת ההשעייה היא "לשמור על אקלים בטוח בקמפוס לטובת הסטודנטים והסטודנטיות."

שלהוב-קיבורקיאן הושעתה מהוראה בשני בתי הספר שבהם היא מלמדת – עבודה סוציאלית ומשפטים. ראשית נמסר כי השעייתה תהיה בתוקף עד תום הסמסטר, שחל כמה ימים לאחר מכן. אולם לאחר מכן הודיע דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית, פרופ' אשר בן אריה, במכתב לסגל בית הספר, כי אין בכוונתו להחזירה להוראה בסמסטר הבא, אלא אם תבהיר כי לא התכוונה להכחיש את הפגיעות המיניות ואת האלימות הברוטאלית בטבח. במכתבו כתב בן אריה כי החלטתו לא נובעת מהאמירות הפוליטיות של שלהוב-קיבורקיאן אלא מ"מרכיב אחד מרכזי – הכחשת מקרי האונס והרצח של אזרחים, נשים וילדים ב-7 באוקטובר, בניגוד מוחלט לערכי מקצוע העבודה הסוציאלית, המחייבים את כולנו לעמוד לצד הקורבנות."

לאחר שיחת ההבהרה שנערכה בין שלהוב-קיבורקיאן לבין רקטור האוניברסיטה, פרופ' תמיר שפר, בה הבהירה שלהוב-קיבורקיאן שהיא אינה מטילה ספק בכך שאירעו פגיעות מיניות במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.הודיעה האוניברסיטה כי שלהוב-קיבורקיאן תחזור ללמד גם בבית הספר לעבודה סוציאלית.

(שירה קדרי-עובדיה, "האוניברסיטה העברית: המרצה שהכחישה שהיו פגיעות מיניות בטבח חזרה בה – והשעייתה תבוטל", "אל-ארצ'", 27.3.24)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2024-03-27/ty-article/.premium/0000018e-80dd-d49b-a3bf-f4df5a8a0000

הבנתם? עצם ההשעייה שלה היתה עקב אי אמונתה שנשים יהודיות נאנסו, ולא בשל אמונתה שאת הציונות צריך לבטל, כלומר לחסל את המדינה, ואיתה את האוניברסיטה הציונית "האוניברסיטה העברית".

הקמת האוניברסיטה העברית בארץ ישראל הייה חלק מהחזון הציוני, בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל בשנת 1897, התקיים דיון על רעיון הקמת האוניברסיטה, בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא.

במרץ 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את האחוזה של סר ג'ון גריי היל ואשתו קרוליין אמילי גריי היל על פסגת הר הצופים. ב-24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות הגנרל אלנבי, זאב ז'בוטינסקי וד"ר חיים ויצמן, שנאם את הנאום המרכזי. בטקס נכחו קרוב ל-6,000 אורחים. הונחו 13 אבני יסוד באוהל גדול מקושט פרחים: ויצמן (שהוסע אל הטקס במכוניתו של אלנבי) הניח אבן "בשם הציונות" ואבן נוספת "בשם הצבא העברי" (אם כי אלנבי סירב להתיר לחיילי הגדוד העברי להשתתף בטקס). יחד עם רבני ירושלים, הניחו המופתי של ירושלים והבישוף האנגליקני אבן יסוד "בשם ירושלים". יתר האבנים ייצגו את הברון רוטשילד ואת י"ל גולדברג, שתרם את הכסף לרכישת המגרש, ואת העיר יפו ואת המושבות החקלאיות, את ועד החינוך והמורים, את האקדמאים והסופרים, את האומנים, את הפועלים ואת הדור הבא, שיוצג על ידי כמה עשרות ילדים. בסוף הטקס שרו סביב שורת האבנים את "התקווה" ואת "אל מלך נצור".

בראשית 1923 ביקר אלברט איינשטיין בארץ ישראל, ביקור שנועד לסייע לחיים ויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית. באחד החדרים של הבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה בצרפתית על תורת היחסות. בפתח דבריו קרא כמה מילים בעברית.

חלק מהשטח על הר הצופים שעליו נבנתה האוניברסיטה, נמכר בשנת 1924 על ידי ראע'ב נשאשיבי. לקראת טקס הפתיחה, הכריזו ערביי ארץ ישראל שביתה כללית. בשכונות ובערים הערביות ננעלו החנויות ועל הבתים הונפו במחאה דגלים שחורים.

ב-1 באפריל 1925  נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית באמפיתיאטרון שנבנה בהר הצופים. בטקס נאמו הלורד בלפור, חיים ויצמן, הרב קוק, הרברט סמואל וחיים נחמן ביאליק.

חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית היה היושב ראש הראשון של חבר-הנאמנים, המוסד המנהל העליון של האוניברסיטה, וכן השתתפו בו גדולי הדור וביניהם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בובר. חבר-הנאמנים בחר בד"ר יהודה לייב מאגנס לתפקיד קנצלר (נגיד) האוניברסיטה, התואר לבעל סמכויות בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלי, מעין שילוב של מנכ"ל, רקטור ונשיא, תפקיד שבו החזיק עשר שנים, עד שפוצל ומאגנס מונה לנשיא האוניברסיטה.

והנה עתה ב-2024 מאה שנה מאוחר יותר, נשיא האוניברסיטה העברית הציונית, פרופסור לפסיכולוגיה אשר כהן, בן למשפחה חרדית ליפקין מחברון שהתפקר ונשוי לגרמנייה, ורקטור האוניברסיטה פרופסור תמיר שפר מדען המדינה, המתנאה כחוקר תקשורת פוליטית, מקבלים לעבודה אישה המצהירה כי יש לבטל, קרי לחסל את האוניברסיטה העברית הציונית, ואת המדינה הציונית, ולהקים במקומה את אוניברסיטת "אל-קודס".

את מי בכלל מעניין אם הגזענית נדירה שלהוב-קיבורקיאן מטילה ספק או לא מטילה ספק אם נאנסו נשים יהודיות (היא אגב לא חזרה בה בערבית). אותם פרופסורים מכובדים היו צריכים להתעניין יותר מכל במה היא מאמינה, ואם היא מאמינה בחיסול האוניברסיטה הציונית כי אז יש לסלקה דחוף מהאוניברסיטה. אם הנשיא אשר כהן  והרקטור תמיר שפר חושבים שדיבור על ביטול הציונות שומר כדבריהם "על אקלים בטוח בקמפוס לטובת הסטודנטים והסטודנטיות," יש לפטרם ומהר ככל האפשר. נשיא כזה ורקטור כזה אינם ראויים לכהן בתפקידיהם באוניברסיטה ציונית. אולי יתקבלו כמנהלים באוניברסיטת אל-קודס.

אקטיביסטים פרו-איסלמים נפצעים בפיגוע

התקשורת שומרת בסוד את שמותיהם

בפיגוע בכביש 90 בבקעה, ליד העיירה עוג'א, בוצע ירי ע"י אבו רידא אל-סעדי קצין ביטחון במנגנונים הפלסטיניים מג'נין, לעבר אוטובוס שהסיע תלמידים ולעבר מכוניות נוספות. שני אקטיביסטים פרו-איסלמים מתנועת "מסתכלים לכיבוש הערבי בעיניים" שאינם מסתפקים ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים ונאבקים לכיבוש ערבי נוסף, שבאו להגן על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים יהודים נפצעו. מצבו של האחד קל ושל השני בינוני.

https://hamal.co.il/main/הפצועים-בפיגוע-פעילי-שמאל-שבאו-לפעול-נגד-המתיישבים-97473

ארגון ''מסתכלים לכיבוש הערבי בעיניים'' מסר: הפיגוע הזה לא ימנע מאיתנו להמשיך לפעול להגנה למען הפלסטינאים" (המחבלים המפגעים).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=842542&forum=scoops1

ועכשיו תופעה מדהימה. באף עיתון ובשום רשת חברתית לא פורסמו שמות האקטיביסטים הפרו-איסלמים שנפצעו. התקשורת כולה פעולת בשירותם ושומרת בסודיות מוחלטת את שמותיהם.

ארה"ב – מתלות בדלק פוסילי לתלות בדלק אנושי

אחר ועידת יאלטה טס רוזוולט לתעלת סואץ לפגישה עם איבן סעוד מלך ערב הסעודית על סיפון אןנייה הקווינסי שעגנה במימי מצרים. אל המלך הצטרפו טועם הקפה האישי שלו, האסטרולוג שלו ושמונה כבשות חיות. במרכז שיחתם עמדה שאלת ארץ-ישראל.

 מאז קיבלו חברות הנפט האמריקניות זיכיונות לניצול הנפט בערב הסעודית, והושג, הסדר בין ממשלת ארצות-הברית והמלך על הקמת בסיס צבאי לצרכי חיל-האוויר האמריקני על אדמתו, נודעו ליחסים עם אבן-סעוד חשיבות מיוחדת בעיני רוזוולט, לפיכך ביקש לדעת את עמדת המלך בבעיות האזור שיש לארצות-הברית ובמיוחד בשאלת ארץ-ישראל.

היהודים, אמר לו הנשיא, סבלו סבל לא-יתואר מידי הנאצים: גירוש, הריסת רכוש, עינויים ורצח המונים. מה יכול המלך להציע?

תשובת המלך היתה קצרה: "תן להם ולצאצאיהם את מיטב האד­מות של הגרמנים."

רוזוולט השיב, כי לניצולי השואה היהודים יש "רצון להתיישב בארץ-ישראל, ומובן מאליו שלא יעלה על דעתם לחזור לגרמניה, שבה עלולים הם שוב להיות סובלים ונרדפים."

המלך אמר, כי מתקבל מאוד על הדעת שהיהודים לא ירצו להאמין לגרמנים, ואולם לאחר שהאומות המאוחדות ישמידו את השלטון הנאצי יהיה בניצחונם כדי להגן על קורבנות הנאצים. אם אין בכוונת האומות המאוחדות להטיל פיקוח על מדיניותה העתידה של גרמניה, שאל המלך, למה היה להם לנהל מלחמה שעלתה במחיר כה יקר? הוא, איבן-סעוד, לעולם לא היה משאיר את אויבו המנוצח במצב שיוכל לחזור ולתקוף."הטילו על האויב התוקפן לשאת בתוצאות מעשיו – כך נוהגים הערבים במלחמותיהם... מה חטאו הערבים כלפי יהודי אירופה? נוצרים גרמנים הם אשר שדדו את רכוש היהודים ולקחו את נפשם – ישלמו אפוא הם על פשעיהם!"

הערתו האחרונה של המלך בנושא ארץ-ישראל היתה שהמנהג הערבי מחייב לחלק את שרידי הלוחמים במחנה האוייב שאבד להם רכושם במלחמה בקרב השבטים שניצחו במלחמה, לפי מקורות המחייה והמים שברשותם. מחנה האומות המאוחדות מונה חמישים מדינות, ובתוכן ארץ-ישראל הקטנה, החסרה אדמה לפיתוח, שכבר קלטה יותר פליטים מאירופה מהמגיע לה –יתנו מעתה אחרים את חלקם להסדר העניין.

 לפני פרידתם, כתב אדי,  המתרגם, נתן הנשיא רוזוולט הבטחה כפולה למלך: (1) הוא אישית, כנשיא, לא היה עושה דבר העלול להזיק לערבים; (2) ממשלת ארצות-הברית לא תעשה כל שינוי במדיניותה הבסי­סית בארץ-ישראל מבלי שתיוועץ קודם ובמידה מלאה ביהודים ובערבים. דברים אלה נכללו במכתב ששיגר הנשיא למלך ב-5 באפריל.

רוזוולט נוכח בעומק השנאה והקנאות הדתית של המלך הערבי-מוסלמי שומר המקומות הקדושים של האסלאם, שייצג בעיניו את יחסם של מיליוני הערבים ליהודים ולשאלת ארץ-ישראל.

באיגרתו מ-1 במארס 1945 לקונגרס. סיכם רוזוולט את שיחתו עם המלך איבן-סעוד במילים לאמור: ״...על הבעייה היהודית, המוסלמית, הציונית, למדתי בשיחה של חמש דקות עם המלך איבן-סעוד יותר משיכולתי ללמוד מחילופי שניים או שלושה תריסרי מכתבים."

משפט זה המם את המנהיגות הציונית בארצות-הברית והעלה בעולם היהודי חשד קנוניה אנטי-ציונית, שהיא פרי עיסקה בין המלך הערבי הנוקשה והקנאי, לבין נשיא מדינה המרחיבה את עוצמתה הכלכלית והצבאית והמעוניינת לקנות את לב המלך כדי להשיג את מטרותיה.

פראנקלין דלאנו רוזוולט, נשיאה השלושים ושניים של ארצות-הברית, מת ב-12 באפריל, 1945 את מקומו בבית הלבן ירש סגנו, הארי טרומאן.

(אליהו אילת, רוזוולט והציונות)

file:///C:/Users/User/AppData/Local/Microsoft/Windows/INetCache/Content.Outlook/75MIKZGG/99995105-243-244-446-478.pdf

מאז ראתה אמריקה את היחס לישראל דרך אספקת הדלק למשק האמריקאי. הערבים השתמשו בנשק הנפט כדי למנוע כל תמיכה בישראל. נשק הנפט החל ממלחמת ששת הימים והגיע לשיאו במלחמת יום הכיפורים במשבר האנרגיה העולמי ב-1973. מטרת החרם היתה ליצור לחץ על מדינות המערב שלא יתמכו בצד הישראלי במלחמת יום הכיפורים. השותפות לחרם היו חברות אואפ"ק (OAPEC) ברובם כגון: קטר, ערב הסעודית, כווית, איחוד האמירויות, עיראק, לוב ובנוסף איראן, שאיננה חברה בארגון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A9%D7%A7_%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%98

התקווה בישראל היתה תמיד שאמריקה תשתחרר מהתלות בנפט הערבי כדי להחליש את תלות ארצות הברית בערבים. והנה מה מסתבר, התקווה שתלינו באובדן התלות בנפט הערבי הכזיבה. דווקא בעת שארה"ב נעשתה עצמאית לחלוטין, ואינה תלויה עוד בנפט הערבי, ההתנגדות לישראל גדלה מכל מה שידענו בעבר מאז מלחמת ששת הימים. הברית עם ארה"ב עדיין קיימת, אבל הולכת ונסדקת.

הסיבה היא, שבמקום נשק הדלק הפוסילי נוצר בארה"ב דלק אנושי גדול נגד ישראל. לארה"ב הגיע גל הגירה גדול של ערבים ומוסלמים שמיספרם עולה על היהודים, שבתוספת הכספים האדירים שהשקיעו מדינות הנפט הערביות באוניברסיטאות האמריקאית שיצרו גל גדול של רגרסיבים תומכי חמאס, הבעירו בערה גדולה המאזנת או גוברת על חשיבות הקול היהודי, ומסכנת כעת היבחרות נשיא אמריקאי התומך בישראל. סכנת הדלק הפוסילי הוחלפה בסכנת דלק אנושי של שונאי ישראל. אין ברירה צריך להילחם בדלק האנושי הזה המסכן את קיומנו.

יובל דיסקין ממריד מסית ומדיח

חודש לפני הטבח הטיף ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין לראשי הארגונים הביטחוניים "לחשוד" במבצעים צבאיים שהממשלה יוזמת, והמריד אותם להתנגד במידה ויגיעו למסקנה –הסובייקטיבית – שההחלטה נגועה בשיקולים זרים, לא לציית לדרג מדיני הנבחר.

יכול להיות שדברי דיסקין חילחלו והשפיעו? האם יש לדברים קשר להחלטת הרמטכ"ל למדר את ראש הממשלה מהמידע המודיעיני שזרם בשעות שקדמו למתקפת החמאס?

האם הרצל גורדין-הלוי ושותפיו לצמרת מערכת הביטחון אימצו את המלצת דיסקין?

האם הם "חשדו" שנתניהו עלול ליזום פעולה התקפית נגד חמאס "ממניעים זרים" ולכן מידרו אותו?

האם מישהו יחקור את יובל דיסקין על המרדה?

האם אי פעם נדע מה הוביל להחלטה המופקרת שלא לעדכן את נתניהו ואת הממשלה?

הלורד אקטון ניסה להסביר לנו שכוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. וכן שאנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים.

תסתכלו על יובל דיסקין, על דן חלווצ'י-חלוץ, על אהוד ברוג-ברק ועל יתר הממרידים והמסיתים שבין בכירי מערכות הביטחון שלנו. ככה נראים אנשים שהכוח השחית אותם עד היסוד.

(ארז תדמור, "יובל דיסקין מסית"):

https://x.com/GadiTaub1/status/1772948277660451038?t=fNhmgYHiRgpoZ_OTqTtjwA&s=03)

אז ככה. בלי קשר לביביפילים המנסים בצורה מלאכותית להאשים רק את הצבא ולטהר את בנימין מיליקובסקי-נתניהו מאחריות כלשהי למחדל ה-7 באוקטובר, הרי דבריו של דיסקין הם חתירה ברורה נגד הדמוקרטיה. בעוד הוא מציג עצמו כפרוטסטנט הלוחם למען הדמוקרטיה, דברי ההסתה שלו לארגוני הביטחון שלא לציית לדרג המדיני, ולקחת את השלטון לעצמם, היא פגיעה ישירה בדמוקרטיה.

במדינה מתוקנת היה עליו לעמוד לדין על המרדה.

נעמן כהן

* * *

פוצ'ו

לא עוד טפיל

קראתי בעיתון מאמר החושף בגלוי ובבהירות

שהילד של ראש הממשלה מחפש עבודה בשגרירות

ולמחרת בטלוויזיה בכתבה גלויית לבב

על עלות  זוג מאבטחים השומרים עליו.

מיד קפצה לראשי הצעת חיסכון

לתת לילד ג'וב של איש ביטחון

וכך יוגשם הפסוק היפה והמיוחד

על ציד שתי ציפורים עם חץ אחד.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי הייטנר: אהוד, אני שמח שאימצת את הסלוגן "השוקניה".

* אהוד ידידי, אני רגילה לתגובותיך התכופות כמעט אחרי כל מאמר ומאמר. נאמר שזו זכותך, גם אם לדעתי הניצול הוא לרעה. אבל הפעם הגזמת עד מאוד (אל תענה לי). ההצעה הלועגת לשקמה ברסלר כאילו לא מעט בגללה התלקח טבח ה-7.10.23 ולכן מגיע לה פרס ישראל על גבורה אזרחית, היא טעם רע וגם מר. תהיינה דעותיך הפוליטיות אשר תהיינה ותהיינה דעותיה ומעשיה של שקמה ברסלר אשר תהיינה. במדינה דמוקרטית, עוד מעט כבר לא, מותר האדם מן הבהמה בכך הוא זכאי לתת ביטוי לדעותיו (טוב, תענה לי...)

אז ממה בכל זאת התנחמתי? בשני שיריו הנפלאים של איליה בר זאב על הכלניות ועל הבועות, שיש בהם מעין נבואה לאסון שפקד אותנו עוד לפני שנים רבות. שירים הכתובים נפלא ומנוסחים לעילא ולעילא.

ולהפתעתי, מצאתי אפילו משפט אחד במאמרו של נעמן כהן שהזדהיתי איתו. הוא מבקר את תגובתו של בנימין נתניהו בנוגע להחלטת מועצת הבטחון. ואפילו מסביר מדוע. לא האמנתי שאגיע ליום הזה, אבל עובדה. הגעתי. שאפּו.

מיכל סנונית

אהוד: כל זמן שישראל מדינה דמוקרטית (למרות דעתך המוטעית ש"עוד מעט כבר לא") – אני חוזר ואומר כי שקמה ברסלר חביבת התקשורת, וחבריה להנהגת הסרבנות לשירות בצה"ל – נושאים גם הם באחריות לעיתוי של טבח ה-7 באוקטובר! לעיתוי, לא לטבח עצמו, שהוכן בקפידה ובחשאיות במשך שנים רבות.

ולאחרונה ה"אחים לנשק" ו"כוח קפלן" שחידשו את ההפגנות נגד נתניהו וממשלתו, והחוגים הקיצוניים שהכינו תוכנית לפלישה לביתו של נתניהו בקיסריה ולשריפתו – ממשיכים לשחק לידיו של יחיא סינוואר, שלא איכפת לו להפקיר ולהקריב מיליונים מבני עמו ובלבד שישראל תתפורר! כי ככל שיותר רע לעזתים והם נמקים ברעב, כן מעמדו בעולם מתחזק ומעמדה של ישראל מתערער – והמנוול הזה יודע זאת היטב!

* איך פותחת נרי לבנה את הטור השבועי של ייאוש וליקוק שלה לשוקניה?

"עכשיו, כשלרובנו כבר די ברור שנגמרה המדינה משום שאף מוסד ממשלתי איננו מתפקד, משום שגם אם יש עתיד לאיש לא ברור מהו ומפני שאף אחד לא יודע מתי תיגמר המלחמה שאיש איננו יודע מה מטרותיה, ובכל מקרה נראה שהעיקרית ביניהן איננה החזרת החטופים, עכשיו שנגמרה המדינה ונשארנו רק עם החברה האזרחית, אני מבחינה בעובדה שהקשרים החברתיים שלי, אבל לא רק, הולכים ומתחזקים. הסיבות לכך די מובנות מאליהן – ראשית, העולם כולו נגדנו; שנית, הממשלה שלנו לגמרי נגדנו; שלישית, רוב העם שונא את רוב העם, ומי שיש לו אפשרות לכך וגם אלו שלעולם לא יעשו זאת, כמוני למשל, מהרהר באפשרות להגר מכאן ומוטרד בשאלה אם עוד מעט לא יהיה מאוחר מדי לעשות זאת." ["הארץ", 29.4].

* האם מהדורת חדשות הערב של "כאן 11" היא מהדורת החדשות הממלכתית של מדינה הנמצאת במלחמה קשה ורבת קורבנות על קיומה – או שהיא מהדורת חדשות שתומכת בשאיפתו של יחיא סינוואר למוטט את מדינת ישראל?

לעיתים נדמה כי מערכת עיתון "הארץ" מוליכה את מערכת חדשות "כאן 11".

* יו"ר ועדת המעקב של החברה הערבית, מוחמד ברכּה, הסביר ל"הארץ" את הבחירה להתמקד במחאה נגד המלחמה בעזה [בשבת, ב"עצרת יום האדמה" בדיר-חנא] ואמר כי "זה מסר של התנגדות נחרצת למלחמת ההשמדה שמנהלת ישראל נגד העם הפלסטיני." ברכה הוסיף כי "אזלו המילים כדי לתאר את הזוועה שמתרחשת בידי ישראל ברצועת עזה. מעבר לזה, גם השמחה לאיד שקיימת בחתכים של החברה הישראלית היא סימן לפשיטת רגל פוליטית, מוסרית והומנית."

אהוד: לא ברור לי מדוע הערבים לא איחדו את עצרת ההתנגדות שלהם בשבת האחרונה עם מפגיני תנועת המחאה של ה"אחים לנשק" ו"כוח קפלן" ועם המפגינים חביבי התקשורת המתכננים לשרוף את ביתו של נתניהו בקיסריה ועם המפגינים למען החזרת החטופים, הצועדים עם שלטים בכבישים ומאשימים את נתניהו באי-החזרת החטופים ומצטרפים לקריאות להדיחו, "נבעיר את המדינה עד שיחזרו!" ו"בחירות עכשיו!" וכן: "נתניהו מנסה לטרפד את העסקה ומעכשיו נפעל למען הדחתו!" "עופו לנו מהעיניים!" – אבל אין להם מילת ביקורת אחת על שוחט היהודים יחיא סינוואר, נגדו הם לא מפגינים ולא נושאים שלטים באנגלית על אכזריותו, למען יראה העולם!

* * *

אנחנו מאחלים לנתניהו החלמה מהירה מהניתוח שהוא עובר!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל