חדשות בן עזר

יום מאה שמונים ואחד למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באדר ב' תשפ"ד. 4.4.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָדָם וְגוּר-כְּלָבִים. // דניה מיכלין-עמיחי: סמי מיכאל – הכתיבה נותנת טעם לחיי. // אהוד בן עזר: נימוקים למתן פרס אקו"ם למפעל חיים בספרות לסמי מיכאל. // "אני שרוי בעולם המערבי יותר מאשר בעולם המזרחי" משה גרנות מראיין את הסופר סמי מיכאל. // יפה ברלוביץ: עם השקת הספר, מים נושקים למים, קיץ, 2001. // יפה ברלוביץ: פרידה מסמי מיכאל. // סמי מיכאל על המהדורה החדשה של "המחצבה" (2002). // איליה בר זאב: אקטואליזציה. בדרך כל בשׂר. // אנדד אלדן: הַתִּירוּ אֶת חוּטֵי הַתַּיִל. // אורי הייטנר: 1. מה שלום השלום? // 2. צרור הערות 3.4.24. // רוֹן גֵּרָא: הֶסְפֵּד. // מיכאל רייך: חֲלָלִים. // יוסף אורן: מה לפרס ברנר ולספרון "החזאית"? (חלק ב'). // הכוכבים של נאס"א. שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // מנחם רהט: יש דרך שלישית: לא גיוס ולא השתמטות. // נעמן כהן: התנועה הפרוטסטנטית חוזרת. האם נלך כצאן לטבח? // ממקורות הש"י.

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

השבוע הלך לעולמו הסופר סמי מיכאל והוא בן 97 שנים.

סמי מיכאל, יליד בגדד שבעיראק, 1926, איש רוח ויוצר רב תחומי, כתב רומנים, ספרים לילדים, מסות, מאמרים לעיתונות הערבית ותרגומים. מיכאל הוא בוגר אוניברסיטת חיפה בפסיכולוגיה ובספרות ערבית.

בגיל 15 הצטרף למחתרת הקומוניסטית העיראקית ובהיותו בן 22 היה עליו לברוח לאיראן בשל פעילותו הפוליטית. בשנת 1949 עלה לישראל, וכפי שהצהיר לא אחת – לא מטעמים ציוניים. היה בדעתו לשוב לעיראק כשיירגעו שם הרוחות, אבל לבסוף תקע יתד בארץ ונשאר בה. תחילה התגורר ביפו, מאוחר יותר עבר לחיפה, אותה, לדבריו, אהב מכל ערי ישראל. שתי ערים אהב מיכאל, את בגדד שבמולדתו עיראק ואת חיפה שבישראל ובכל יצירתו הוא מתאר את הדרך משם לכאן. סמי מיכאל חי בממשות כפולה, שהיא מנת חלקם של סופרים מהגרים שמסרבים לשכוח את הארץ ממנה באו, את שפתה ואת תרבותה, ויחד עם זאת משתדלים להתערות בארץ אליה באו, או כפי שהתבטא לא אחת: "הגירה היא סוג של מוות. אתה הורג את עצמך, אתה מתאבד בתקווה לקום לתחייה במציאות אחרת." מיכאל כותב על הדברים שהוא מאמין בהם, הוא כותב על המציאות בארץ, ומבקש מעצמו ומהקורא לחשוב על פתרונות.

ב-1974 התפרסם ספרו הראשון "שווים ושווים יותר", המספר על קבוצת מהגרים מזרחיים הנאבקים לשוויון זכויות חברתי בארץ. מכאן ואילך יתרחשו עלילות ספריו או בישראל או בעיראק, וספרים אחדים יעסקו בשתי הארצות גם יחד; "סופה בין דקלים" שיצא ב-1975 מספר על ילד יהודי בעיראק בזמן מלחמת העולם השנייה. "חסות" 1977 עוסק ביחסי יהודים ערבים בארץ, "חופן של ערפל" 1979 על יהדות עיראק, "פחונים וחלומות" 1979 על החיים במעברה בארץ, "חצוצרה בוואדי", 1987 על חיי מהגרים בארץ, "ויקטוריה" , 1973, מתאר את הקהילה היהודית בעיראק, את השתנותה ומעברה לארץ, "גבולות הרוח", 2000, "הכנף השלישית" 2000, ו"מים נושקים למים", אף הם מתרחשים בעיראק ובארץ. עלילת ספרו "יונים בטרפלגר" מתרחשת בישראל. כל הספרים מטפלים בנושאים חברתיים ותרבותיים, בין שעלילותיהם מתרחשות בעיראק, בין בישראל.

הקוטביות של ארץ המוצא וארץ ישראל אינה היחידה אצל סמי מיכאל. בספריו מתעמתים יהודים וערבים, מהגרים מול צברים, אשכנזים מול מזרחים, דתיים מול חילונים, אך בכולם יש אמפטיה למיעוט, לאחר, לבודד. לא בכדי כיהן סמי מיכאל כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.

עד צאתו לפנסיה עבד במשרד החקלאות בשירות ההידרולוגי, מאחר ולא רצה להתפרנס מכתיבה. כשהגיע ארצה כתב מיכאל בשפה הערבית, רק אחרי עשר שנים עבר לכתוב עברית, אם כי לא התרחק מהערבית. בשנות השמונים תרגם את היצירה החשובה בפרוזה הערבית החדשה, הטרילוגיה של נג'יב מחפוז, "בית בקהיר". בשנים הראשונות בארץ הגדיר את עצמו כערבי עיראקי, כתב עבור העיתון הערבי "אל-איתיחאד", גר בוואדי ניסנאס ולא ראה הבדל בינו ובין הערבים שגרו בשכנותו. לאט לאט הפך הערבי שבו ליהודי ישראלי עד שהגדיר את עצמו כישראלי ממוצא עיראקי.

סמי מיכאל מתגורר עם אשתו רחל באחת השכונות הגבוהות בחיפה, ומהחלון בסלון דירתם הנמצאת בקומה השמינית נשקפת העיר חיפה האהובה עליו. מול החלון הזה ישבנו לשיחה, כשאני מקווה לפענח את חידתו של הסופר שעלה מעיראק, שלא מגדיר עצמו כציוני, שהתעקש לשמור על החזות הערבית, אך בסופו של דבר הפך לישראלי, אב לילדים וסב לנכדים ילידי הארץ.

אני נולדתי בעיראק למשפחה של המעמד הבינוני, לא הגבוה ולא הנמוך. אבא שלי עסק בייבוא אריגים מחו"ל ואנחנו גרנו בבית משלנו, בשכונה טובה מאוד. למדתי בבית ספר מעולה, ששייך לרשת החינוך היהודית בבגדד. אף פעם לא היתה לנו מצוקת קיום, לא כלכלית ולא חברתית, להיפך, ביתנו היה פתוח לכול החמולה; כל חתונה ובר מצווה במשפחה נערכו בביתנו, שהיה מעין מרכז לקרובים, הקרובים והרחוקים, שהיו מתכנסים אצלנו. גדלתי לתוך האווירה של הקהילה היהודית בעיראק, שהיתה אז במלוא תפארתה. המיעוט הבגדדי היהודי במדינת עיראק היה מיעוט ענק; 30 אחוז מהאוכלוסייה בבגדד המוסלמית היו יהודים, והם שלטו במערכת הכלכלית הבנקאית, פיננסית, בעסקי הייבוא והייצוא, ורבים מביניהם היו עורכי דין ורופאים. בעצם אנחנו הטבענו את חותמנו על העיר. העיר חגגה איתנו שבתות ומועדים וכמובן שאנחנו נהנינו מהחגים שלהם. גם בבתי הספר וגם אבות הקהילה חינכו אותנו להיות עיראקים פטריוטים גאים. לא היתה כל הבחנה בין יהודי וערבי, אלא בין יהודי מוסלמי ונוצרי, מתוך תחושה שכולנו בעצם עם הערבים. אמנם דיברנו בדיאלקט מיוחד, אבל דיברנו ערבית. שפת האם שלנו היתה ערבית. גדלנו עם תחושה שיש לנו שורשים היסטוריים עמוקים בבגדד ובעיראק, למעלה מאלפיים שנה. בעצם היינו המרכיב הוותיק ביותר כמעט באוכלוסייה של עיראק.

הדברים החלו להשתבש עם התעמולה הנאצית כשהיטלר עלה לשלטון במלחמת העולם השנייה, ואחרי כן הקמת מדינת ישראל, שהפכה את הקיום בעיראק לבלתי אפשרי ובעצם אנחנו נבעטנו החוצה.

אני גמרתי תיכון בעיראק, ותעודת הבגרות שקיבלתי הקנתה לי אפשרות כניסה לכל האוניברסיטאות באנגליה. למדתי שנה הנדסה בבגדד, אבל כאשר נחשפה זהותי עקב הפעילות השמאלנית שלי במחתרת בעיראק, ברחתי לאיראן ולאחר שנה עליתי לישראל.

ספר לי על התקופה הראשונה בארץ ומה קרה לך בדרך מערבי עיראקי לישראלי ממוצא עיראקי, כפי שאתה מגדיר את עצמך.

באתי לישראל בשנת 1949 עם המסורת של ההורים ועם השפה שלהם, מבלי לדעת עברית, מבלי לדעת כמעט דבר על המציאות כאן בארץ. הייתי חסר פרוטה, כפליט שברח מארצו, לא היו בידי שום אמצעים והייתי צריך להתחיל הכול מאפס, כולל הדימוי העצמי; הגעתי למדינה שניצחה זה עתה במלחמה, מבלי להכיר את ההיסטוריה שלה, את המציאות ואת השפה. אלה שניצחו כאן במלחמה לא ידעו דבר על עיראק, כאילו היתה מדבר שממה, הסתכלו עלי כאילו הייתי חצי בדואי.

מצאתי את עצמי בסביבה מוזרה, הסתכלו עליי כאדם שבא עם הצבע של האוייב, השפה של האוייב והמסורת של האוייב. גם לי הכול היה זר ובשנים הראשונות לא מצאתי את מקומי בארץ, מנטלית, רוחנית וגם אישית. הרגשתי שאני יושב על המזוודה ואעזוב את הארץ ברגע שיתאפשר לי. לא נטלתי שום חלק בהישגים של המדינה הצעירה הזו שנחתי לתוכה, הייתי כזר; הכול היה לי זר; היהדות הדהויה של אלה שעשו ככל האפשר כדי להדגיש את החילוניות של הציונות מצד אחד, והדתיים עם הלבוש השחור של נטורי קרתא, מצד שני. הרב המזרחי בעיראק היה עממי יותר, צנוע יותר, מעורב בקהילה, גם בין החילוניים. לא היתה שכונה של דתיים ושכונה של חילוניים, כולם חיו בתוך כולם בלי שום קו הפרדה. הייתי בן מיעוט יהודי בעיראק ופתאום נקלעתי למציאות שבה אני בן רוב שמדכא מיעוט ערבי. הייתי זר פה ולא היה לי לאן לברוח. לא הרגשתי כל תחושת עלייה, להיפך, הרגשתי צניחה . מאדם שגמר תיכון, עם מעמד מבוסס היטב למהגר ללא משפחה, ללא שפה ללא ידידים ללא בית וללא פרנסה. הדברים התגלגלו לאט לאט, לא היה שום רגע מהפכני שאוכל להצביע עליו שבו נעשיתי ישראלי ואימצתי את הישראליות. במחשבה שנייה אולי אותו רגע שבו מצאתי את עצמי בפתח בית החולים רוטשילד, נושא חבילה בידי, בתי הבכורה. ואז אמרתי, זו הארץ שלה, זו תהיה גם הארץ שלי. אימצתי את המולדת של בתי, ואחר כך של בני. אולי זה מה שעשה אותי לישראלי.

תראי, התרבות הציונית היא תרבות מהפכנית, יהדות של הגולה, של קבלת הדין, של היות נכנע, כאילו זר, הציונות היתה מין תנועה מהפכנית שצמחה באירופה מסביבה מאוד עוינת, מתנכרת, שהסתכלה על היהודי בבוז. בעיראק לא הסתכלו עלינו בבוז, להיפך, היה רספקט מאוד גבוה ליהודים ולדת היהודית. אלה שיסדו את התנועה הציונות טיפחו את החזון שלהם מחוץ לאזור, הם לא הבינו את האזור, לא באו לכאן מתוך הבנה של האוכלוסייה שהיתה קיימת כאן. עד היום אנחנו מדברים כאילו היתה פה שממה. לא היתה פה שממה, היה פה עם, עם שהיו צריכים להילחם בו כדי לבנות מדינה, אבל בעיני הבונים והמייסדים זו שממה שהם רצו להפוך לנוף אירופאי, כאילו שמבחינת הנוף היה פה אפס והם באו לבנות נוף חדש. באפס הזה היה עם, בעצם אנחנו בנינו את המדינה על חורבנו של עם אחר, כך ראיתי את הדברים וכך אני רואה אותם עד היום. אבל קם פה עם, עם זכות קיום אחרי כמה דורות. צריך למצוא דרך פשרה, בואו נשכח את הפצעים, בואו נמצא דרך לצאת מזה. אני לא רוצה לנבור בהיסטוריה, לא להתחשבן עם העבר, הסבא של מי הרג את הסבא של מי, אני רוצה למצוא דרך שהנכדים שלנו יחיו פה ביחד ולא נחיה ממלחמה למלחמה.

האם עצם העובדה ששני האחים בספר "יונים בטרפלגר" נהרגו, גם היהודי וגם הערבי, האם בזה אתה רוצה לומר שהשלום יגיע רק אחרי שיגבה קורבנות משני הצדדים?

לא, אני אומר שאם ימשיך המצב הקיים, יהיה לזה סוף כמו ב"יונים בטרפלגר", לא רק אנחנו נכחד, גם העם הפלסטיני ילך לאיבוד.

זה מה שאני חושב שיקרה אם הפלסטינים ואנחנו נמשיך להילחם זה בזה כל הזמן.

אני מניח שזה יבוא. אני מקווה שיום יבוא וגם הם וגם אנחנו נתפכח ונחפש דרך פשרה.

העלייה העיראקית עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. אבותינו הגיעו להישגים אדירים על ידי ניהול דו שיח עם הסביבה. ההצלחה של העלייה התחילה עוד שם בעיראק. בא לפה אחוז ענק של רופאים, של עורכי דין, של מחנכים. לא קרה לה כמו האסון שקרה לעלייה מצפון אפריקה, שהאינטלקטואלים והמנהיגות הרוחנית היגרו לצרפת ולכאן באו ה"עמך". העלייה העיראקית עוד לא הגיעה למעמד שהיה לה בעיראק מבחינת ההישגיות, אבל היא תגיע, ולא רק כאן. חלק מהם בנו אימפריה, שלחו שלוחות לכל העולם, בנו אימפריה כלכלית מסין ועד ניו יורק. גם כאן יש הישג רב, ואני חושב שעוד לא אמרו את המילה האחרונה. בעיראק היה לנו שר יהודי, שר האוצר הראשון היה יהודי וההישגים שלו ניכרים עד היום. החוכמה של העלייה הזו היתה שלא הלכו מיד לפוליטיקה ולהפגנות אלא הלכו לחינוך. רעבו ללחם אבל שלחו את הילדים לחינוך. זו הדרך שעשו בעיראק וזו הדרך שהלכו בה פה, והיום אוספים את הפירות. עשו בחוכמה רבה שהלכו ללמוד וללמוד.

דמויות הנשים בספרים שלך הן הרבה יותר חזקות מדמויות הגברים, הן דמויות האם הגדולה, האם לדעתך מהן תצמח לנו הישועה?

לא מכבר השתתפתי באיטליה בכינוס שנתי של שלוש הדתות, וספרי "חצוצרה בוואדי", שהגיבורה שלו היא אישה, זכה בפרס מטעם ויצ"ו איטליה. האמנתי שאנחנו חיים בעולם קשה, מלא מלחמות, וכל ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של מלחמות וסכסוכי דמים, נקמה, ומצעדים מטומטמים שמביאים ילדים בצורה רומנטית ללכת להילחם. דמות הגיבור היא דמותו של החייל ולא דמותו של המדען והרופא. העליתי רעיון שאולי עכשיו נזמין הפוגה בין המלחמות, אולי ניתן צ'אנס לאנושות לעשר שנים, נוריד את הגברים מהשלטון וניתן את ההנהגה בידי נשים.

אולי האישה שמגדלת את הילד ולא רואה את עתידו בהליכה לשדות קרב וקטל אלא מועידה אותו לחיים ולהמשכיות, אולי יהיה יותר טוב. כמה גברים נדו בראשם ואחד מהם אמר לי – הגזמת, עשר שנים? אולי עשרה ימים. אבל אני לא רואה את זה כבדיחה, אני מאמין באמת. גם אצל בעלי חיים הנקבה מגוננת על הגורים יותר מאשר הזכר. האימהות בעיני היא כוח מניע מעל ומעבר לגאוותנות, לאותות כבוד ולרומנטיקה של לוחמנות הגבר. מה היטלר רצה להשיג? כל הטירוף שלו הרס גם את העם שלו, אני לא חושב שאישה היתה עושה את זה.

אתה עומד בראש האגודה לזכויות האזרח כבר כמה שנים. לראשונה נבחר סופר, קודם לכן היו בעיקר שופטים ועורכי דין. האם נבחרת בגלל היותך סופר או בגלל מי שאתה?

אני חושב שהתאמתי בגלל הכתיבה שלי והדעות שלי. זה אות כבוד בשבילי, שפנו אליי ואמרו לי שההצעה התקבלה אצלם פה אחד לבחור בסופר ולפנות אליי. אני חושב שהעולם שלנו יהיה יותר יציב אם נדאג לגורלו של האחר. מבחינה זו בשבילי האגודה לזכויות האזרח היא לא רק כתובת, אלא בית. זה הבית שאני חולם עליו, שהאחר השכן הוא אחי, הוא דומה לי ואני דומה לו. אני חולם שביתו יהיה טוב לילדיי וביתי יהיה טוב לנכדיו, לכן קיבלתי את ההצעה ברצון ואני גאה שבחרו בי לעמוד בראש ארגון נפלא כל כך.

האמת כן, לא הייתי אומר שהוא מכריז מלחמה או עושה שלום, אבל הוא לפחות יוצר אווירה. לפחות אלה שעושים את הדברים יודעים שמישהו בוחן את צעדיהם. יש אמצעים של עתירות בג"ץ ובתי משפט ועורכי דין מוכשרים מאוד. יש לנו פרצוף אנושי עדיין בזכות אנשים כאלה.

התזוזה בחברה האנושית ההיסטורית אינה בולטת, אי אפשר לשים עליה את האצבע, אבל היא קיימת. אין לשכוח שלפני חמשת אלפים שנה היינו חצי חיות, מכרנו בני אדם לעבדים, וזה היה מקובל. כיום ניצול נחשב עברה. אנחנו עדיין חיים עם המורשת של הכוח, והתרבות האנושית עושה משהו שבניגוד לטבע, לראות באחר לא מי שבא להרוג אותך, אלא אדם כמוך. עלינו להשתחרר ממורשת גנטית כבדה מאוד שבזכותה אנחנו קיימים. אנחנו לא קופים או עכברים, אנחנו בני אדם. בהיסטוריה האנושית אנחנו עדיין עוברים, אפילו לא תינוקות, ואין לנו סבלנות.

אבל טבעי שאנחנו מסתכלים על הסביבה הקרובה שלנו.

זה נכון, ואסור לנו להתייאש, כי ברגע שנתייאש שום דבר לא יתקדם, צריך להיות אופטימיים.

אני אופטימי למרות הכול, גם בזכות אנשים שסיכנו את חייהם והצילו אותי, ובזכותם לא מתי ברעב. גם כסופר, בזכות האנשים שקוראים את ספריי ושולחים לי מכתבים. אני לא שוכח שבחינות הבגרות שלי חפפו את עליית היטלר לשלטון ותראי, איפה היטלר ואיפה אני. אני נפגש בחו"ל עם פליטים, אפילו לא יהודים, מעיראק, מאיראן, מלוב, ממצרים ואחרי רבע שעה של מפגש , אנחנו חברים. נכון, יש לנו שליטים שמצחצחים חרבות, אבל מצד שני ישנה הסולידריות האנושית, סולידריות אמיתית.

אני אשיב לך בבדיחה. יהודי מבקש מאלוהים לשאול אותו שלוש שאלות. השאלה הראשונה היא האם אהיה עשיר? אלוהים עונה כן, תהיה עשיר. שאלה שנייה, האם בתי תתחתן? כן, עונה אלוהים, אבל זה יהיה לא בזמנך. השאלה השלישית האם יהיה שלום בין יהודים ופלסטינים? כן, משיב אלוהים, אבל זה יהיה לא בזמני. אפילו בבדיחה יש תקווה.

האם הכתיבה בשבילך היא צורך, דחף, או במה להביע דעות?

אני לא אגיד באופן דרמטי שאם אני לא כותב אני חשוב כמת. לא, אני חושב שהחיים הם מעל לכול. אני לא אוהב שאומרים "גדול מהחיים", אין דבר כזה, אין גדול מהחיים ואין קדוש מהחיים. אבל הכתיבה נותנת לי תוספת של טעם לחיי, היא מעשירה את חיי. זו הפעילות הכי מהנה שאני מתנסה בה. אני אוהב את הרגעים שאני יושב מול השולחן, לוקח עט, לוקח גיליון נייר, לא מתקרב למחשבים, והמילים יוצאות, ומהמילים נבנות דמויות, ואני בוכה יחד איתן, צוחק עם הדמויות, מזדהה איתן, רב איתן, ומזה יוצא ספר. קשה לתאר איזו הנאה משתווה לזה. אני מפרסם כבר ארבעים שנה, כותב יותר משישים שנה, הגוף הולך ונחלש אבל זה עדיין קיים. זה מלווה אותי אפילו בחלומות. אני אוהב את עצמי בשעת הכתיבה. לא תמיד אני רוחש את האהבה הזו לעצמי בהתנתקות מהכתיבה.

כן. על היהודי האחרון בעיראק. סוף שלטון האימים של סדאם חוסיין. הספר למעשה גמור וייצא לאור בחורף.

אימי מתה בגיל 103, אבא בגיל 92. שניהם עברו את מצוקות הקליטה ומתו בכבוד בדירה טובה ברמת גן. אנחנו, כל האחים והאחיות, חיים בשלום, מעולם לא רבנו. אחותי נדיה היא האלמנה הידועה של אלי כהן.

רחל היא אשתי מנשואים שניים, מהראשונים יש לי בת ושתי נכדות מקסימות ולבני יש בת ושני בנים שמשרתים בצה"ל. הנכדות שירתו במלחמת לבנון בחזית, בקריית שמונה, בעזרה לאוכלוסייה.

רחל, אשתו של סמי, ליוותה את הריאיון שלנו. רחל היא יד ימינו, מנחשת את רצונותיו, מסלקת מדרכו מכשולים ומפנה את כל זמנו לכתיבה.

הכתיבה והחיים צמודים בבית מיכאל; כאשר דיבר על מולדתו בגדד, ראיתי לנגד עיני תמונות מ"ויקטוריה", וכאשר דיבר על המציאות בארץ חשבתי על נבילה, גיבורת "יונים בטרפלגר", ששכלה את שני בניה, היהודי והערבי. אבל כמו שסמי מיכאל אומר, צריך להיות אופטימי ולקוות לטוב. אולי יום יבוא ומחלון דירתם, ממנו ראו את הטילים במלחמת לבנון השנייה, יראו גם יונה ועלה זית בפיה.

נימוקים למתן פרס אקו"ם למפעל חיים בספרות לשנת תשס"ג, 2002-2003

יצירתו הספרותית של סמי מיכאל, כמו גם תולדות חייו השזורות בה ללא הפרד, מבטאת את אחת העלילות המרתקות ביותר של שיבת עם ישראל לארצו וחידוש תרבותו בה.

בסמי מיכאל חל שילוב של כשרון ספרותי אדיר, המקרב אותו לענקי כתיבת הרומאנים שבכל הדורות, יחד עם מעורבות חברתית ורגשית עזה בהיסטוריה של אזורנו ושל העמים היושבים בו, אזור שהעניק לסמי מיכאל את תעודת זהותו המיוחדת ואת קורות חייו המרתקים, ואלה השפיעו ישירות ובעקיפין על מרבית ספריו, הקשורים זה בזה כסאגה רבת משתתפים.

"ויקטוריה" מתאר את השכונה הבגדאדית שעל רקעה צמחה משפחתו של הגיבור הסמי-מיכאלי, סבתו, אביו ושאר בני-משפחתו, כל אלה על רקע השפעה חזקה של הסביבה המוסלמית, של חיים קשי-יום, של אימי הפרהוד, זה הפוגרום ביהודי בגדאד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושל סיפורי חיים יצריים ועזים המתוארים בכישרון גדול ובאומץ, ללא שמץ אפולוגטיקה, ובכך הופכים את "החווייה העיראקית" לחוויה כלל-ישראלית, שייכת לכולנו, בזכות ביטוייה ברומאן המופלא הזה. "ויקטוריה" אינו רק רומאן חשוב מבחינה ספרותית אלא גם, כספרים אחרים של סמי מיכאל, ספר קריא מאוד שהיה לרב-מכר ישראלי ותורגם לשפות רבות ונחשב לאחד הרומאנים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בדורנו. "'ויקטוריה' אינו רק עוד רומן משובח בפרוזה הישראלית המשביחה והולכת," כתב עליו בשעתו נתן זך בעיתון "חדשות" (10 במרס 1993), "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית מאז קום מדינת היהודים, ואולי בספרות העברית לדורותיה. על פחות מזה כבר העניקו אצלנו את פרס ישראל."

"חופן של ערפל" מתאר את נעוריו של הגיבור הסמי-מיכאלי בבגדאד, את התגבשות הכרתו החברתית והלאומית בתוך עולמה המתעורר של הלאומיות העיראקית, בשלהי תקופת השלטון הבריטי, כאשר החלום על עיראק דימוקראטית רבת דתות ולאומים מתנפץ אל המציאות, ובתקופת 1948 מתברר לגיבור, כמו גם לכלל הקהילה היהודית, שאין להם מקום אחר אלא בישראל. בכישרונו הרב מתאר סמי מיכאל שלל דמויות שונות במוצאן, המוצאות עצמן יחד בתקופה דחוסה והרת מאורעות.

ב"חסות" עומד הגיבור הסמי-מיכאלי, עתה בישראל – כאילו בצד, ואת הבמה תופסים גיבורי הציר השני ביצירתו (ציר שראשיתו בתיאור מלחמת 1948 בעיני הצד הערבי בבגדאד, ב"חופן של ערפל") – והציר הזה הוא הערבים הישראליים. בזכות הביוגראפיה המיוחדת שלו, והיותו סופר כותב ערבית לא רק בנעוריו בבגדאד אלא גם בראשית כתיבתו בעיתונות הערבית-ישראלית בחיפה, הצליח סמי מיכאל להפוך את גיבורו, פתחי, משורר המחאה הערבי-ישראלי, לדמות המסמלת בעיניו יהודים וערבים כאחד את מלוא המורכבות של חיי הערבים והיהודים בישראל. הרומאן נעשה לספר "קאנוני", ודורות של תלמידי תיכון בישראל קוראים ולומדים אותו.

ב"חצוצרה בוואדי" נעשה הגיבור הסמי-מיכאלי, או אולי המספר עצמו, לעד, עד לדרמה שלוקחים בה חלק דמויות של מהגרים אחרים לישראל, או לפחות "זרים" בה – שתי בנות, אימן וסבן, ממשפחה ערבית שמוצאה ממצרים, ועולה חדש בודד, יהודי, מרוסיה, (וזאת עוד בטרם החל גל ההגירה הגדול מרוסיה לישראל). "חצוצרה בוואדי" הוא רומאן מקסים, משעשע ועצוב, שמתאר תקופה קצרה שבה ייתכנו-כביכול חיים-ביחד של יהודי וערביה, שדווקא זרותם למימסד הישראלי-היהודי הוותיק, והרגשתם את עצמם כבנים למיעוט, מקרבת אותם זה לזה, אך אז באה מלחמת לבנון ועימה הסוף הטראגי.

סמי מיכאל אינו מן הצעירים שבסופרינו, ואף שכולנו מאחלים לו שיאריך ימים עד מאה ועשרים, ראוי היה שיקבל את הפרס בעודו סופר פעיל ואדם יוצר במלוא כוחו. לדעת כותב שורות אלה, סופר עברי שמשפחתו מעורה בארץ דורות רבים, מתן פרס אקו"ם למפעל חיים בספרות לסמי מיכאל אינו רק עיטור של כבוד למקבלו על מפעל חייו, אלא גם, ואולי בעיקר, מתן כבוד למפעל הפרסים של אקו"ם.

הערה מקדימה: כלל נקוט בידי בכל הראיונות שקיימתי עד כה, והוא שאני מאפשר למרואיין לעיין בטיוטה לפני שאני מגיש את כתב-היד לעורך – וכל זאת מתוך דאגה שמא למרות ההקלטה, החמצתי מילה, או לא הבנתי אותה כהלכה, ונמצאתי פוגע בו בלא כוונה. בדרך הזאת נהגתי גם בראיון הנוכחי, אלא שסמי מיכאל שינה פשוטו כמשמעו את תשובותיו, לעתים הכפיל ואף שילש את אורכן, ולעיתים קיצר אותן לשליש ולרביע. לאחר "הטיפול" הזה שלו, שנעשה, להוותי, בהסכמה מלאה מראש מצידי, נראות שאלותיי ותגובותיי תלושות מהקונטקסט, ולעיתים משאירות רושם כאילו אני מסכים עם התקפותיו הקשות כלפיי, התקפות שרובן לא הוטחו בי בשעת הריאיון עצמו, לפחות לא באותו הנוסח. אני, כמובן, לא שיניתי בעקבות כך את הטקסט שלי, אך על דבר אחד אינני יכול להבליג: סמי מיכאל מאשים אותי שקראתי ברפרוף את ספריו, ולכן ניתבתי את עצמי אל הזיבורית. כל מי שקרא את הראיונות הקודמים שלי יודע שאני קורא את יצירתו של המרואיין לפרטי פרטיה, ובחרדת קודש, ובוודאי שלא שיניתי ממנהגי בקריאת ספריו של סמי מיכאל. אני מציע לקורא להניח שאני קראתי, ובעיון, ובכל זאת שאלתי מה ששאלתי, ובעקבות כך ספגתי מה שספגתי.

וכעת, בתום ההערה המקדימה הזאת, ניגש לראיון עצמו:

השיחה בין הסופר סמי מיכאל וביני התקיימה בדירתו הממוקמת בבניין רב קומות על הכרמל. ישבנו בחדר המגורים, כשבינינו רק מפת שולחן ותקרובת. חשתי במבטו החד והבוחן בתחילת שיחתנו, מבט שנעשה יותר ויותר מהורהר בהמשכה. כך היה גם מהלך הריאיון: בתחילתו היה מעט מתוח, אך הוא נעשה יותר ויותר נינוח. בסיומו, במחווה של מארח לבבי, טרח סמי מיכאל וליווה אותי בחום הלוהט אל מכוניתי.

מ"ג: לפני 18 שנה כתבת בספרך "אלה שבטי ישראל" שאין מה לפחד מדהרת התרבות הערבית, כי הערבים עצמם חונכו על ברכי תרבות המערב" (שם, ע' 19). לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001, לאחר גל המחבלים המתאבדים בארץ ובעולם, אתה עדיין רגוע? אתה עדיין מאמין בניצחון התרבות המערבית בעולם המוסלמי?

ס"מ: המשותף בין התרבות הערבית המקורית ובין התרבות האיסלאמית העכשווית אינו רב. התרבות האיסלאמית, כמו התרבות הפרסית, עברה מוטציה, כי היא לא צמחה במדבר הערבי, שהוא מקור התרבות הערבית. הטלטלה שעובר העולם המוסלמי – שהחלה קודם ל-11 בספטמבר (האמריקאים פתאום "גילו את אמריקה"!) – נובעת מתהליך מתמשך שמתרחש לא בלב ליבו של העולם הערבי, אלא דווקא בפריפריה, במקומות שקיבלו את האיסלאם מאוחר יותר, כמו בפרס, בקרב המיעוט הברברי בצפון אפריקה, או בתת-היבשת הודו. האיסלאם התפשט בשני שלבים. בשלב הראשון הייתה איסלאמיזציה באמצעים אלימים, על-ידי כיבוש, "אל-פתח", שמשמעו פתיחת העולם אל האיסלאם. השלב השני הוא ערביזציה של הנכבשים. הפרסים נכנעו לצבא הכיבוש הערבי והתאסלמו, אך סירבו לקבל את התרבות הערבית. לטענתם, מקור תרבות זאת הוא מן הבורות והדלות של המדבר, ולכן דחו את הכפייה של תרבות המדבר. התרבות הפרסית היא תרבות עשירה, על כן הם ראו לנכון לצור צורה חדשה לדת שקיבלו על עצמם. היום היא נקראת "השיעה". המיסטיקה ב"שיעה" היא חסרת גמישות, בניגוד לגמישות שאיפיינה את האיסלאם הראשוני של מוחמד ושל ארבעת החליפים שבאו אחריו. יש להבחין בין איסלאמיות לערביות, וכשאומרים היום איסלאם, אין הכוונה דווקא לערבים. פלגים מקרב החברה הערבית שכחו את האיסלאם הראשוני, אשר הצטיין בסובלנות, בפתיחות ובקבלה מתרבויות אחרות. תכונות אלו הביאו לפריחה תרבותית ולעוצמה פוליטית (האימפריה העבאסית). על-פי המוטציה שהתרחשה באזורים שונים – בפרס, בפקיסטאן, באפגניסטאן ובצפון אפריקה – הערבים כאילו מתאסלמים מחדש.

מ"ג: ולשאלה שלי – האם אתה עדיין מאמין בניצחון התרבות המערבית בעולם המוסלמי?

ס"מ: אינני מאמין שהדברים יתרחשו בעתיד הקרוב. בעבר התרבות הערבית הקלאסית נחשפה באנדלוסיה ובאימפריה העבאסית בעיראק לתרבויות עשירות זרות. היהודים והנוצרים היו בין מעצביה של תרבות זאת.

מ"ג: ב"חסות" יש התנערות מהקומוניזם (שולה, הנותנת חסות לשונא ישראל, עוזבת בסוף הספר את המפלגה). התנערות כזאת חלה בכל העולם, וגם בברית המועצות עצמה. אצל הערבים היתה גם כן התנערות מהקומוניזם, אלא שהם במקום להתקדם אל הדמוקרטיה והליברליזם, כמו ברוסיה וגרורותיה לשעבר, הם נסוגו לאחור לאיסלאם הקיצוני. אתה יכול להסביר את התמורה הזאת?

ס"מ: אתה צודק. זה מקרה עצוב. ההתנערות מהקומוניזם במזרח אירופה היתה בריאה. התנערות זאת מתרחשת כעת אפילו בסין, שבה ניכרת שאיפה למציאות פתוחה יותר, מערבית ודמוקרטית יותר. את האכזבה שהם נחלו הם תרגמו למנוף של קדמה. לעומת זאת, ההתנערות של העולם הערבי מהקומוניזם נפלה אל תוך המלכודת של האיסלאם הקיצוני והלאומנות הקשוחה. זה קרה אולי משום שמשך תקופה ארוכה העולם הערבי היה נתון תחת כיבוש אכזרי ומנשל של אותן מדינות מערביות, שאצלן בבית הקפידו על דמוקרטיה, אבל במקומות כיבושיהן הן נהגו בגזענות של ממש. לדוגמה, במאבק לעצמאות אלג'יריה הרגו הצרפתים מיליון אלג'יראים!

מ"ג: והם רואים עצמם ראויים להטיף לנו מוסר…

ס"מ: בדיוק כך! בלגיה ששלטה בקונגו וגזרה על הכושים להתרחץ בסבון שחור, מציגה עצמה כצדיקת העולם. את השחצנות של הכובשים הבריטים אני זוכר כתלמיד בעיראק. כשהערבים התפכחו מהקומוניזם, הם נישבו בקסמו של האיסלאם, ואימצו את השיטות האכזריות, בהן השתמש המערב כלפיהם, והפעילו אותן כנגד עמיהם.

מ"ג: זה לא נשמע לי מספק – הרי במזרח אירופה היה טרור שלטוני הרבה יותר מבהיל מזה הקולוניאלי, וגם קודם חיו בדיכוי, ובכל זאת הם מתקדמים לקראת דמוקרטיה…

ס"מ: לעולם הערבי לא ניתנה הזדמנות. קודם למערב שלטו כאן הטורקים, שהנהיגו שלטון אכזר ונחשל, ששאף למחיקת התרבות הערבית. לעולם הערבי לא היתה שהות להתאושש מהכיבוש ומהשליטים שנכפו עליו. עם זאת, אני חושב שגם מדינות במזרח אירופה, אוקראינה ורומניה למשל, הן די מפגרות מבחינה שלטונית.

מ"ג: בספרך האחרון "מים נושקים למים" מורגשת המשטמה של הגבר המזרחי על הדחייה שהוא נדחה על ידי משפחת הכלה האשכנזייה. לגיבור יוסף יש חשבון ארוך עם יעקב וחנה המחותנים שלו, וכך זה מופיע גם בספריך הקודמים: "שווים ושווים יותר" (דוד ומרגלית וציפורה החותנת), "חסות" (שולה ומרדוך). יחד עם זאת, אתה מפרט בפירוט מבהיל עד כמה הגבר והבעל המזרחי הוא אדם בעל חשיבה אטאוויסטית: שאול מ"שווים ושווים יותר" לא ייתן לאח שלו כוס מים, עד שלא תבוא הפילגש שלו, נעימה, ותכבד אותו בקפה, גבר מזרחי לא נכנס למטבח! ב"סופה בין הדקלים" משמשות הנשים כשפחות לגברים, ואינן יושבות עימם ליד שולחן האוכל. ב"ויקטוריה" אישה נחשבת לתת-אדם – רפאל, הדמות "החיובית" בספר, נוטש את אישתו, מבלה בבתי זונות, ממרר את חייה בקנאה שלו ואף מכה אותה מכות נמרצות. לדעתו, האישה צריכה לסגוד לביצים של הגבר. אתה עצמך התראיינת פעם בטלוויזיה ואמרת שהרבה זמן התביישת לתלות כביסה, כי זאת מלאכה של נשים. נסה להיכנס לעורו של אדם שהתחנך על ברכי האתוס של העלייה השנייה והשלישית – על סוציאליזם ושוויון בין המינים – שבתו היתה אמורה להתחתן עם אדם שחי בסביבה שבמוצהר מדכאת נשים – האם לא היית חושש?

ס"מ: בבית היפה והגדול ביותר, שיש בו טרקלין זוהר, והוא מוקף בגן פורח, גם בבית כזה יש שירותים. זה עצוב מאוד שאתה מתרכז רק בחלק הזה של היצירה שלי. שלושה מסרים מדרבנים אותי בכתיבה: הראשון הוא ערך האדם. השני, הישגיו האדירים של היהודי הגלותי, אשר הציונות התעלמה ממנו, ואפילו השפילה אותו. השלישי, מערכת היחסים שבינינו ובין העולם הערבי המקיף אותנו. לפיכך אתה יכול להעתיק את מה שכתבתי גם למאה שערים. הדברים אינם שייכים למוצא, לגזע או ללאום. אלא אם כן מישהו מתעקש לראותם ככאלה.

ולעצם השאלה או הצהרתך: במשוואה של יוצר-יצירה-קורא חייבת להיות מידה מינימלית של פתיחות, סקרנות אינטלקטואלית ורצון להבין. סופר גרוע יצפה שכל קוראיו יתמוגגו מיצירתו. סופר כזה יחתור למכנה הנמוך ביותר. לא ציפיתי למשל, שתהנה מ"מים נושקים למים" וגם לא מיצירה אחרת שקדמה לה, משום שהניתוח והפרשנות שלך הם צרים, ומנחים אותם קריטריונים עדתיים. משאלתך משתמע שהגברים ממוצא מזרחי הם פסולי חיתון בעיני "אדם שהתחנך על ברכי האתוס של העלייה השנייה והשלישית." האמן לי, שאדם זה, יעקב ברומן "מים נושקים למים", היה גם פוסל, ואכן פסל, עולה חדש, ניצול שואה מרומניה. אתה מדבר על משטמה ואני כתבתי על אי-הבנה מצערת בין תרבויות שונות. אתה מדבר על שנאה ואני כתבתי על שני גברים שבאו מרקע שונה, ולמרות הכול צמחה ביניהם קירבה עזה בסוף הדרך. אפשר שנחפזת ולא סיימת את קריאת הרומן ואפשר גם שלא הבחנת שהרומן נחתם בפיוס מרגש בין יעקב לבין יוסף, ששניהם השכילו להיחלץ מהמחראה האנושית.

מ"ג: ב"מים נושקים למים" אתה עושה שימוש בכמה תחבולות ספרותיות מאוד שקופות: הקבלה בין היקלעותו של יוסף בסערה ליד צפת ובין הסיפור של יעקב על הקצין שאנס את אינה והרס את חייה; אחר כך יש הקבלה בין שהייתו של יוסף מאונס בתוך ביתן המדידות ליד החולה ובין מערכת היחסים של יוסף וסמדר וההריון שלה ממנו. יש גם הפתעות פנטסטיות, כמו הופעתו של האנס בליל החתונה של אינה, ביום היעלמותה, וכן התאבדותו המסתורית. שיא השיאים הוא נכונותו של בני כי סמדר אישתו תלד פעם מעוזי ופעם מיוסף. זה לא נראה לי מכובד מספיק לסופר במעמדך, למי שכתב את "ויקטוריה".

ס"מ: זו דוגמה נוספת למה שאמרתי קודם. כאשר קורא בא מראש עם מטען מסוים ומוגדר הוא מפספס דברים רבים בקריאה ובכלל זה הנאה. הנרי ג'ימס ניסח את זה כך: הוא עלול להזיק לספר. בעלייה הסוערת לצפת אני מפצח את הגרעין הפנימי והמסתורי של הסיפור. לכידתו של יוסף בביתן מסמלת את מצבנו הנואש היום. הביתן שנבנה למען ביטחוננו, בכוונה ליצור "עודף ביטחון", מביא כמעט כלייה. לפי שאלתך, אני מסיק שקריאה כזאת היא החמצה של הקורא ולא של הספר.

מ"ג: אני ממש מוחה! מעולם לא תקפתי את יצירותיך הקודמות בגלל הרמה שלהן, אלא בגלל המסר שלהן…

ס"מ: זו גם הטענה שלי. אתה מתייחס לספר לא כיצירה ספרותית אלא רק כטקסט חברתי שאינו לטעמך האישי, וזאת זכותך.

מ"ג: בספריך יש ביקורת קשה על מוסכמות החברה הערבית: אכזריות מבהילה ("סופה בין הדקלים"), כבוד המשפחה המחייב להרוג אישה (נימר ואחותו אמל ב"חסות"), כבוד הגבר המחייב אותו לשכב עם אישה עימה הוא נמצא תחת קורת גג אחת (פתחי ושולה ב"חסות"), סחטנות (צברי סוחט את פתחי ב"חסות"), סדיזם (המחשבות המבהילות של פתחי על היהודים). לאחרונה קראתי בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" על כך שבסכסוך בין היהודים לערבים, היהודים נושאים בנטל נקיפות המצפון, אבל בשטחים כבושים על ידי יהודים נשארו ערבים, ואילו בשטחים שנכבשו על ידי הערבים לא נותר אפילו יהודי אחד – או הושמדו, או גורשו. ואת זה אומר עמוס עוז, היונה הצחורה. האירועים האחרונים עשו אותנו עוד יותר פסימיים באשר לאפשרות ההידברות עם העולם הערבי. איזה חזון יש לך בנדון? איך נראית לך היום הצעתה של ויקי שירן (בספרך "אלה שבטי ישראל") להיהפך לאסיאתים?

ס"מ: עובדתית, אנחנו חיים באסיה. הייתי מאוד שמח להתעורר מחר בבוקר ולמצוא שישראל שוכנת באי באוקיאנוס האטלנטי. אבל המציאות היא כזאת – אנחנו שייכים לאסיה, והמערב פעם מנצל אותנו, ופעם מתקיף אותנו. המערב מחובר אלינו רק מבחינה תרבותית, ולא מבחינה פוליטית. לו ידעת אצל כמה סופרים ערבים מופיעה ביקורת קשה ונוקבת ואף יותר מהביקורת שמצאת בספריי. אלא שאת ספריהם לא מתרגמים מהשפה הערבית. סופרים אלה מנודים, חלקם יושבים בבתי-סוהר או גולים באירופה. הספרות הערבית הביקורתית, בעלת הערך נכתבת על-ידי גולים באירופה, ובעיקר הספרות הפמיניסטית, שבאה חשבון עם הגבר המזרחי.

אם יש לי ביקורת על החברה הישראלית היהודית, זה לא אומר שלא היתה לי ביקורת נוקבת וקשה בגלגול הקודם הערבי שלי בעיראק, ביקורת נגד כל הגילויים השליליים של החברה שם, עד כדי כך שהוצא גזר-דין מוות נגדי. אולם זאת לא גבורה לשבת בדמשק ולהתקיף את ישראל, ובאותה המידה זאת לא גבורה לשבת היכן שיושבים עמוס עוז וסמי מיכאל ולהתקיף את החברה הערבית. אבל הואיל ובאתי משם, ואת כל נעוריי ביליתי שם, אינני יכול לכתוב על המציאות הערבית ולהתעלם מחוויות שהיו לי בעיראק, חיוביות ושליליות כאחד. אני יחד עם הערבים המוסלמים והנוצרים נלחמנו נגד גילויים שליליים. כאשר אני מתאר דמות יהודי, אני מתאר אותו כסופר יהודי, וכשאני מתאר דמות ערבי, אני משתדל להידמות לסופר ערבי המבקר את אחיו.

לצד הביקורת שלי על החברה הערבית, אני נושא עימי גם מטען חיובי כלפי החברה הערבית. מטען זה ניכר ביצירותיי השונות, ואותו תגלה בנקל רק אם תעמיק בהן. באופן כללי אני לא מייפה ולא מכער את דמות הערבי ביצירותיי. אני מתייחס אל הערבי באופן טבעי ואני שמח שאת זה אני שומע גם מערבים שקוראים את ספריי. לגבי סחטנות וסדיזם ועוד כמה תכונות שליליות שמנית אפשר למצוא בכל חברה, בכל תרבות, ובכל הספרות העולמית הקלאסית. גם תכונות אלה אינן שייכות למוצא, לגזע או ללאום. ל"מחשבות המבהילות של פתחי על היהודים," סדיזם להגדרתך, אפשר למצוא מקבילות אצל יהודים החושבים מחשבות "מבהילות" על ערבים. התכונות הן השליליות והן החיוביות, האמן לי, לא נפלו משמילם בצד אחד ודילגו על צד אחר. סדיזם יש במערב ובמזרח, ודי שנזכיר את אירופה במלחמת העולם השנייה, את השואה שמשום מה התרחשה בלב אירופה הנאורה והמתקדמת. כיהודי שצמח ברומניה, אתה בעצם ניצול שואה, ובתור שכזה, אני תוהה על ההתעלמות שלך מהזוועות של האדם האירופאי.

מ"ג: בספר "ויקטוריה" אתה חושף עולם מדכא למדיי של השכונה היהודית בבגדאד: עוני מנוון, זוהמה קשה, שלטון גברי ללא מצרים על נשים, אנאלפביתיות, אמונות טפלות, היעדר רוך בין גברים לנשים ובין הורים לילדיהם. מבט ביקורתי קשה היה למנדלי מוכר ספרים על העיירה במזרח אירופה ב"ספר הקבצנים" וב"מסעות בנימין השלישי". י"ח ברנר כתב על כך את המאמר "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", ושם הוא ציין כי מי שקרא את מנדלי, לא יכול להמשיך להישאר באותה מדמנה, וחש צורך לערוך מהפכה בחייו – היא המהפכה של "מושבי העובדים" בארץ ישראל. אני הייתי עד להתקפה הגדולה שקמה עליך מצד בני עדתך באור יהודה, לאחר שכתבת את "ויקטוריה". איך אתה מסביר את ההבדל בתגובות?

ס"מ: תרבות העוני לא מבחינה בין אירופה לבין אסיה, כפי שאינה מבחינה בין עוני אשכנזי לעוני מזרחי. הרומן "ויקטוריה" מחוויר לעומת הגילויים הנפרשים לעיני הקורא ברומן "הציפור הצבועה" מאת יז'י קושינסקי. רקע הרומן הוא פולין, שכידוע אינה שייכת לעולם המזרחי. אני משוכנע כי במחוזות העוני באיטליה (הסרט – "משפחת המלוכלכים") ובהרי רומניה התמונה אינה ורודה. באור-יהודה התלכדה באותו מפגש קבוצה שאינני בטוח שחבריה קראו את מנדלי מוכר ספרים וגם לא את ברנר ואת בובר.

מ"ג: אתה מחמיר – אני יודע "מידע אישי", שהם צרכני תרבות, משתתפים בצורה מאוד פעילה בערבים ספרותיים…

ס"מ: אני מסיק, על-פי תגובתם, שחברי הקבוצה שהזכרת לא קראו את "ויקטוריה". רובם קראו את המאמר שלך על "ויקטוריה"¹. הטענה העיקרית שלהם לא היתה טענה ספרותית, אלא הבעת כאב על כי סיפקתי לך תחמושת במאמר שלך ב"הארץ" שהיה רווי מסרים עדתיים. בתגובה למאמרך, גדעון סאמט פירסם מאמר, גם ב"הארץ", והגדיר את מאמרך ככתב שטנה. רבים מהעדה העיראקית שקראו את "ויקטוריה" עטפו את הרומן בהרבה חיבה, ובעיקר הנשים…

ס"מ: אני עושה את הממוצע בין מה שכתבת אתה, יחד עם ההתנפלות המבישה באור-יהודה ובין מה שכתב נתן זך, ש"ויקטוריה" הוא הרומן הטוב ביותר שבמרכז עלילתו חיי אישה שנכתב בשפה העברית. אני לא מתנפח כטווס לאור המחמאות הרבות שנכתבו על "ויקטוריה" בארץ ובחו"ל, וגם הביקורת שאתה כתבת והצרחות שהיו באור-יהודה לא ירפו את ידיי. מה שהיה באור-יהודה זה גם תוצר של משחק שלא היה לי עניין להשתתף בו, ודאי לא היום. משחק של בניית היהודי החדש שהציונות ביקשה לעשות. אני מעריץ את היהדות ואת העם היהודי. אני לא מוכן לחיות בעולם שחיסל את היהודים שבו, ואני חושב שהעולם התרבותי לא יכול היה להגיע להישגים נפלאים כאלה ללא התרומה של היהודים והיהדות. על כן יש לי ריב גדול עם הציונות, שרצתה לטפח יהודי חדש. היהדות עצמה השכילה במשך דורות, בתנאים קשים מאוד של דיכוי ואפליה לגונן על מסר מדהים, והוא שהאדם הוא ערך עליון. כך לא חשבו הנצרות והאיסלאם וגם לא הדמגוגיה הקומוניסטית – כל אלו לא ידעו להפנים את הערך הזה, כפי שהיהודים היטיבו לעשות. היהודים היו חוד החנית של כל תרבות ששאפה להתפתח ולהיפתח, כמו התרבות הגרמנית והפולנית, או כמו בימיה הראשונים של המהפכה הבולשביקית, ואפילו התרבות של ארצות-הברית.

הציונות שאפה לברוא יהודי חדש. יש לי רגשות הערצה כלפי דמויות שונות של יהודים, שחיו ונפטרו בגולה, כמו משה רבנו, שלא זכה להגיע לארץ ישראל, איינשטיין, מנדלסון, קפקא, ואותם גיבורים עלומים, זקופי-קומה שנלחמו נגד הכיבוש הנאצי בשורות הפרטיזנים, ביערות רוסיה ופולין וברזיסטאנס הצרפתי. הם היו יהודים גאים לא פחות מחיילי הפלמ"ח, שאימא דאגה להם, ואבא היה מוגן, כאשר ניהלו את המאבק בארץ. לבוא ולטעון שהובילו את יהודי אירופה כצאן לטבח, כפי שאמרו בשנות החמישים, ההאשמה הזאת צורבת בי עד עצם היום הזה. אני חושב שבכתיבה שלי וגם באסופות הפוליטיות שלי – הגאווה היהודית משמשת נר לרגליי.

מ"ג: בהקדמה לספרך "החוויה הישראלית" אתה מציין שהכנסת החרדים לקונצנזוס היא מעשה ידיו של השמאל (בן-גוריון "הכשיר" את החרדים, והוציא מן הקונצנזוס רק את חירות ומק"י), וכן אתה מציין כי מלחמת השמאל בחרדים היא דון קישוטית ולא נחוצה. כלום אינך חש שהמחנה החרדי המתעצם, שמכיר במדינה רק לצורך קבלת משאבים כספיים, מצעיד את המדינה אחורנית מאות שנים, ואולי אף מחזיר אותנו לאתוס של גלות?

ס"מ: ליהדות הגולה התייחסתי קודם. אינני חושש מאתוס הגלות. מבחינה פוליטית, העוצמה של החרדים תלויה בכוח שאנחנו מעניקים להם כדי להגיע להישגים פוליטיים זמניים. ברגע ששרון ניצב על הרגליים האחוריות וסילק את ש"ס החוצה, הם זחלו על ארבע וחזרו לממשלה. אני לא מעניק לחרדים את העוצמה המפלצתית המפחידה שטומי לפיד מוצא בהם, והמשמשת לו מנוף כדי לציין כמה הוא חילוני. אני חילוני, אבל אני רוצה שהחרדים יישארו. אני רוצה שילדיי ונכדיי יראו יהודים הולכים לבית-הכנסת. בימיה האפלים ביותר של יוון, בזמן שהיתה נתונה תחת הכיבוש העותמאני, מי ששמר על האופי היווני – היתה הכנסייה. התלאות של העם היהודי עם העולם הגדול לא הסתיימו בשואה, או להבדיל – עם הקמת מדינת ישראל. אני לא יודע מה צופן לנו העתיד. אני רוצה לשמר את אותו הגרעין הנוקשה של יהודים ששומרים על הגחלת, אפילו כשהביאו אותם למשרפות במחנות ההשמדה. אינני חסיד של דרכם. הם הזדהמו רבות מהמגע שלהם עם הפוליטיקה. אולי צריך לדאוג להפרדה בינם לבין סיר הבשר הפוליטי שמניע את הגוש הזה. אנחנו מדינה עשירה, ואנחנו יכולים לדאוג למחסורם של חלק גדול מהגוש הזה, כדי שישמור על התורה, ובמקביל לנהוג בהם בחוכמה כדי לשלבם בשוק העבודה בתהליך הדרגתי.

מ"ג: אני ייחלתי ימים רבים שיקום איש רוח, או איש דת מזרחי, ויתחנן על נפשו שאחיו יחדלו לשנוא את אחיהם האשכנזים, שיתנפל לרגליהם ויתחנן על נפשו, על נפשנו שיחדלו לשנוא, שיחדלו לכנות את אחיהם "אשכנאצים". אתה יכול להסביר לי מדוע אנשים משכילים כמו סמי שלום שטרית, תקוה לוי ואחרים כל כך שונאים כל דבר ש"ריח" אשכנזיות נודף ממנו? האמת היא שחשבתי עליך, או על א' ב' יהושע, או על הרב בקשי-דורון שתעשו את המעשה הזה. אבל איש מכם לא קם, ולא נפל לרגלי אחיו בתחינה שייפסק מחול השדים של השנאה העדתית. האם יש סיכוי שזה יבוא, שנאהב זה את זה, ונהיה עם אחד?

ס"מ: אנחנו חיים בחברה גזענית. יהודים שונאים ערבים ולהפך. אשכנזים מתעבים מזרחים ואלה גומלים באיבה. הגוש האשכנזי מפולג כמו הגוש המזרחי. אני זוכר את הביטוי "רומני גנב". הקופירייט של הביטוי היה שייך למזרח-אירופאים, שהמציאו גם את הביטוי "מרוקאי סכין." ולמה לי ליפול לרגלי צד אחד בלבד, אם אתה ואני, לא עולה בידינו לקיים דו-שיח תרבותי ללא התעסקות בשאלות של גזע ומוצא? מה לנו להלין על אחרים? עד כה נאלצתי בראיון זה להשיב על שאלות שבבסיסן ניכרים סטריאוטיפים על ערבים ויוצאי ארצות ערב ואיסלאם. לפיכך לא התעלינו לשיחה גבוהה ההולמת ספרות יפה, שכן רוב שאלותיך, גם אלה המתייחסות לספרות היו קשורות לצערי לגזע ולמוצא. לגבי השאלה של "מזרח" ו"מערב" אני גם חושב שבעייה זו איננה מרכזית, אפילו לא משנית, אלא שלישית.

מ"ג: מילים דומות למשפטך האחרון אמר לי א' ב' יהושע כשראיינתי אותו.

ס"מ: הבעייה המרכזית היא העוינות של האוקיאנוס הערבי – זאת שאלה של "להיות או לא להיות". הבעייה השנייה היא העימות בין החילוניים לדתיים. לבשורה של היהדות החילונית אין שום מסר יהודי, היא כמעט אנטישמית. כל התעמולה האנטישמית לדורותיה מודבקת דווקא במדינת היהודים לחרדים. אם יש לנו תקווה דמוגרפית שישראל תשמור על צביון יהודי במדינת ישראל, התקווה הזאת לא תתגשם לא על-ידי משפחות שהולידו ילד אחד, אלא על-ידי החרדים שמולידים עשרה ואחד-עשר ילדים.

השסע השלישי הוא בין "מזרחים" ל"אשכנזים". תמיד היינו מפולגים, כלומר במדינת ישראל. בעיראק לא ידענו שיש "שני סוגים של יהודים." הבעייה היא ש"עסקנים מזרחיים" נפלו במלכודת של הגזענות שבאה מנגד, והגדירה אותם כמזרחים. לא המזרחים היו אלה שהתבדלו והגדירו עצמם כשונים. כפי שהתייחסתי לנושא זה בהרחבה בספר "גבולות הרוח", חלק מהמזרחים התנדבו לחבוש את "הכובע המזרחי", שאני אישית ממאן לעשות כן. ראיתי גם עסקנים מזרחיים לא מעטים המחוברים לארצות-הברית יותר מאשר לקהיר, בגדאד או דמשק. אני ובני דורי קראנו כבר בעיראק את הספרות המערבית, שמענו מוסיקה מערבית, כלומר שם כבר ינקנו מהמערב. והיום אני שרוי בעולם המערבי יותר מאשר בעולם המזרחי. כדאי לומר לשני הצדדים המחדדים את הפער שאין ניתוח מעקפים עדתי, ואין נסיוב עדתי – אשכנזי או מזרחי.

מ"ג: בסוף כל ראיון אני שואל את המרואיין אם יש שאלה שהיה מעוניין כי ישאלו אותו, ולא נשאל. אם יש שאלה כזאת, אנא, שאל וענה.

ס"מ: אני הגעתי לראיון זה כדף ריק. לא ציפיתי למשהו ולא תכננתי. אני מסרב לדבר עם תחקירנים שנשלחים אליי מהטלוויזיה. זה נוטל ממני את הכושר להיות ספונטני. אתה שאלת את השאלות שלך ולכן זה אופיו של הריאיון הזה. אני שואל את עצמי הרבה שאלות, ואין לי תשובות על עשירית מהן. אני אכול ספיקות. אני קם כל בוקר ובודק במה אני מאמין. אני אזרח טוב של המזרח-התיכון, ואני בודק כל יום אם מה שהאמנתי בו – הוא עדיין תקף במציאות המשתנה. אני חש שאני חי בעין הסערה, וזו חוויה מהנה, ואני מוסיף– זה גם מעייף להיות שם.

מ"ג: בתחילת הריאיון הטחת בי האשמות בכעס רב, ואני רוצה שתדע שביקורת קשה דווקא מוכיחה על הערכה רבה. אני מניח שספריי אינם מוכרים לך, אבל כל מה שביקרתי קשות בכתביי ניתן להגדיר כ"מוסדות", כמו בספרי "תנ"ך – כף החובה", שם אני מבקר קשות את המסרים הייחודיים של המקרא; כמו בספרי "עגנון ללא מסווה", שם אני מתעמת עם גאון שגרם עוול קשה לספרות העברית; או כמו בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ'" – ללא ספק ליבוביץ גאון, אך דעותיו קשות ובלתי קבילות. אולי ההשוואות האלו יפייסו אותך?

מ"ג: אני מודה לך בשם "מאזניים" ובשמי על הריאיון.

1 סמי מיכאל מתכוון למאמרי "הרהורי כפירה על ויקטוריה", הארץ 2.7.93, תרבות וספרות ע' ב' 2 (המאמר שובץ בספרי "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות 1996, ע' 189-185).

כאשר פותחים את ספרו החדש של סמי מיכאל – מים נושקים למים, העמוד הראשון מפרט את הביוגרפיה שלו; לאחר מכן – עמוד הקדשה, תחת המילה "למעיינותי", ולבסוף עמוד עם המוטו דלהלן: "מה הכריח אותי להימשך כך / אל מה שהלב נמשך / מה הכריח אותי לנסות להפריד / בין מים למים." המוטו לקוח משיר של נתן זך, וכמו כל מוטו, נראה כי סמי מיכאל בחר בארבע שורות אלה דווקא, כיוון שביקש באמצעותן לצייד אותנו באיזה מפתח אלמנטרי לנסות ולהבין למה כתב את הספר הזה כפי שכתב – מהו המפתח אליו?

ובכן מים נושקים למים שב ועוסק בדמות העולה החדש של שנות החמישים, עולה צעיר יוצא עיראק שלא הגיע לכאן מתוך אידיאולוגיה ציונית נלהבת, ואף על פי כן הוא מחפש את עצמו כאן – נאבק, מתמודד, ולבסוף, אחרי משבר טראומטי הוא כמו נולד מחדש לטוב ולרע.

דגם זה של הצעיר-העולה, עם אותה נוסחה ביוגרפית (פחות או יותר), יש למצוא כבר בספרו הראשון של מיכאל. בשווים ושווים יותר (יצא לאור ב-1974) – היה זה דויד, בחסות (יצא ב-1977) היה זה מורדוך, והנה גם כאן במים נושקים למים – אנו פוגשים אותו שוב בדמותו של יוסף. והשאלה היא: למה סמי מיכאל אינו 'מפרגן' לגיבורים שלו לרוץ הלאה קדימה, ולחוות את הארץ הזאת גם כוותיקים, שייכים ומבוססים? למה הוא מחזיר אותם שוב ושוב לאותו עולה חדש, מהגר, זר, מנוכר ובודד? וכמובן – למה הוא עצמו חוזר לאותה חווית תשתית קשה של המפגש שלו עם הארץ, עליה הוא שב ומספר בהזדמנויות שונות בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה?

ואני חוזרת וקוראת את המוטו לעיל, והמוטו אומר כאמור: "מה הכריח אותי להימשך כך אל מה שהלב נמשך?" ובהמשך: "מה הכריח אותי לנסות ולהפריד בין מים למים?" כלומר, סמי מיכאל באמצעות השיר של נתן זך, מעלה אותה שאלה שלא מרפה ממנו במעין אובססיה שאינה יודעת סוף: מדוע פועל אצלו איזה כורח מסויים, או איזה דחף מסויים, להפריד בין מים למים?

בניסיון להסביר במה דברים אמורים, יש להקדים ולציין כי הספר כולו מלא מים: מים תפלים ומים עמוקים, מי אש ומי כשפים, וכל פרק הוא גל, וכל תת-פרק הוא איכות אחרת של מים, ומי שמנסה לצלוח את המים הרבים האלה הוא יוסף הצעיר, העולה, שלפעמים המים האלה מרעננים ומחיים אותו, אבל לפעמים סוחפים ומטביעים אותו עד ייאוש. אבל בכל השפע הימי הזה, ניתן לזהות שני מרכזים של מים, או שתי מציאויות של מים – שיוסף כל הזמן מתייחס אליהן, מיטלטל ביניהן ומנסה להבין את עצמו על ידן. האחת היא המציאות של נהר החידקל שממנה הוא צמח וגדל ובילה את היפים שבימי ילדותו ונעוריו; והשנייה היא המציאות של הים התיכון שלנו, שהיא זרה לו, לא מתאימה למימדים שלו, או כמו שהוא אומר שם: "אני טיפוס של נהר, אוהב לראות את הגדה שממול. הים גדול עליי." (שם, עמ' 98).

למותר לציין כי החידקל והים התיכון הם לא רק פרטים בביוגרפיה הפרטית של יוסף; החידקל והים התיכון הם למעשה ייצוגים למצב הקיומי שבו הוא חי: המצב של כל מהגר, אותו אנו מכנים "מציאות כפולה". הלא כל מהגר הוא למעשה אדם חצוי, ושמעו איך מציג יוסף את עצמו בעמוד 26: "ואני כאילו לקחו משור וניסרו את חיי לשניים. חלק נשאר בבגדד וחלק פה.". והמשור הזה ניסר לו – לא רק את החיים אלא כל מה שמשתמע מהחיים האלה. ניסרו לו את השפה ונתנו לו שפה אחרת; ניסרו לו את התרבות ונתנו לו תרבות אחרת; ניסרו לו את הנופים ונתנו לו נופים אחרים; והשאלה היא איך אפשר לחיות במצב המנוסר הזה, כשאתה בעצם קרוע בין השָם (בעיראק) ובין הכאן (בארץ). והשאלה הזאת לא מפסיקה להטריד את סמי מיכאל, וכמו שאומר המוטו: למה הלב נמשך כל הזמן לספר את הפירוד זה, את הקרע הזה? ואכן, למה לשוב ולברר אותו, ללמוד אותו, להגדיר אותו כל פעם בצורה אחרת, בווריאציה אחרת, באמצעות גיבור אחר?

אצל דוד (בשווים ושווים יותר), הבירור מתנהל רק באמצעות המציאות בארץ: התנאים הנוראים במעברה, ההידרדרות של האב, התפוררות המשפחה, והנישואין הכושלים שלו עם בחורה אשכנזייה. ואכן מתאים היה שדרך המילוט לכל האכזבות והכעסים – תהיה להתרפק על כל מה שהיה פעם: על בגדד, על הילדות, אבל לא. ככל שדויד כועס יותר על הארץ (על הממסד הישראלי, על האשכנזים) – ככה הוא נצמד ונתקע יותר ויותר במציאות הישראלית כאילו הוא מוחק את העבר, מוחק את הזיכרון של מה שהיה פעם, וכל כולו נתון רק למאבק שלו: להתקבל כאן, להיות שווה בין שווים.

מכאן נוכל לאפיין את דויד כטיפוס של המהגר הפגוע, הכועס, המתוסכל, התוקף על ימין ועל שמאל בלי לעשות חשבון, בעוד מורדוך בחסות הוא בדיוק ההפך. מורדוך ישב שנים בכלא העיראקי, התענה, התייסר (היה קומוניסט ומהפכן), ועכשיו בארץ – הוא מודה למדינת ישראל שקיבלה ונתנה לו מקלט וחסות, אם כי גם הוא מתקשה לחיות את המציאות הקיימת. אמנם הוא נושא לאישה – צברית ילידת הארץ, מוליד ילד, הולך למילואים, אבל בעצם הוא ממשיך לחיות שם, בעיראק. כלומר, שלא כמו דויד שמוחק את העבר ונאחז רק בהווה, מורדוך –נאחז רק בעבר. גם כאן בארץ הוא ממשיך את הפעילות הפוליטית שלו כקומוניסט ומהפכן, גם כאן החברים הקרובים שלו הם ערבים קומוניסטים פעילים כמוהו, ולכן, מורדוך גם לא מפסיק לספר לנו על עיראק. אלא שאין הוא מספר על ילדותו או על בית הוריו. מורדוך מתעקש לספר אך ורק על בית הסוהר, על העינויים, על החברים, על הרדיפות, על הפחדים. כלומר, גם אצלו החידקל והים ההתיכון עדיין נפרדים ורחוקים.

ומה עם הספר החדש שלפנינו – במים נושקים למים? מה קורה עם יוסף?

ובכן, יוסף, כמו שאמרנו הוא כמו דויד ומורדוך – בנוי מאותם חומרים של צעיר עיראקי עולה חדש, אבל שלא כמותם – הוא לא נצמד אל הישראליות כמו דויד עם כל הכעס והתסכול, והוא לא בורח אל "העיראק שבלב" כמו מורדוך; יוסף חותר קודם כל ללמוד ולדעת מה זו ישראל. והוא עושה זאת לא מתוך נחיתות, התבטלות, או חוסר אונים של חדש בארץ, להפך: יש לו איזו זקיפות קומה, כך שכל דבר הוא בוחן ובודק בגובה העיניים, ולא פעם גם במעין התנשאות כזאת של צעיר אינטליגנטי המכיר הכרה מלאה בערך עצמו. נכון, יש גם לו נפילות של מצבי רוח: של ייאוש ושל בדידות נוראה, אך איך אפשר שלא? הלא הוא כאן לבדו בלי כל משפחה, בלי כל סביבה תומכת, ועם סיפור של אישה קצת מופרעת שנעלמה בנסיבת טרגיות, ועם ההורים שלה שהחרימו אותו בהתחלה. אז, כאמור, גם לו יש סיבות לכעוס על הארץ הזאת ולהיות ממורמר ונרדף ונעלב. אבל לא. הוא לא בדיוק כזה. כי ביוסף, מגלה סמי מיכאל, איזו תובנה אחרת, איזו פרשנות שונה אודות הארץ החדשה. אמנם הוא אותו צעיר לא שקט, שלא מוצא לו את מקומו, וחי כל הזמן על קו התפר בחוסר מנוחה של בין לבין; אבל מצד שני יש לו המון סבלנות, ביטחון, והוא גם חווה את הקרעים שבין שם וכאן בצורה יותר מאוזנת. איכויות אלה מחזירות אותנו אל כותרת הספר: מים נושקים למים.

ובכן, אם המוטו מספר על מים מופרדים, חצויים, הכותרת של הספר מבטיחה לנו משהו אחר לגמרי: מים נושקים, מים מתחברים, ואפילו מתחברים בצורה אמוציונאלית, אינטימית ואפילו ארוטית. המילה "נושקים" היא לא רק עניין של השקה או של נגיעה זה בזה, אלא גם של נשיקה, פיוס, איחוד. איך נכתב שם על יוסף? "יוסף השעין את סנטרו על ברכיו האסופות. עתה למד להתענג על הריח החריף של אצות הים (התיכון) למרות הגעגועים על ניחוח החידקל הרענן" (שם, עמ' 59). כלומר, יוסף לא מפסיק להתגעגע לחידקל. ריח החידקל תמיד יישאר אצלו רענן ומיוחד, אבל הוא לומד לחיות גם עם הריח החריף של הים התיכון, ואפילו נהנה ממנו.

במילים אחרות, עם דיוקן העולה החדש הזה (עם יוסף), מגיע סמי מיכאל למעין איזון, למעין שיווי משקל בין החידקל לבין הים התיכון. ואכן, מה שלא מצאנו אצל דויד או אצל מורדוך, אנחנו מגלים אצל יוסף. פתאום יש כאן המון סיפורים וזיכרונות על עיראק: לא רק עיראק של בית סוהר ועינויים אלא עיראק של ילדות ושל משפחה ושל דודים ואהבה. כלומר, אם סמי מיכאל חתר כל השנים להגדיר ולהבין מהו מהגר, מהו עולה חדש – התשובה היא שכל אחד מהם (דויד, מורדוך, יוסף) הוא בעצם שלב-אחר-שלב לקראת איזו השלמה, איזה פיוס עם הזהות של המהגר. ואכן קשה להיות מהגר, קשה מאוד להשלים עם עצמך כאדם חצוי, ולכן לקח לסמי מיכאל כל כך הרבה שנים כדי ליצור דמות עולה חדש – כאדם מאוזן, כאדם שחי את הקרעים שבו; אמנם ללא איחוי, אבל בהבנה, בפיוס כמו מים נושקים למים.

השבוע נפרדנו מסמי מיכאל – סופר, מתרגם, לוחם בלתי נלאה לצדק חברתי. במשך שנים עסקתי ביצירה שלו: לימדתי אותו, כתבתי עליו, ובמלאת לו 90 שנה, התכבדתי לברך ולהודות לו. עם תודה זו שאני מצרפת להלן, אני מלווה אותו בדרכו האחרונה:

לכבוד לי לקחת חלק בשמחה הזאת שאין בילתה – שמחה של יוצר ויצירה שעשו דרך ארוכה לנגד עינינו המשתאות, ועכשיו – בפסק זמן חגיגי זה, באנו לשוב ולהעלות על נס את הקורפוס הספרותי השופע שלו, שהתחיל כאן בעצם מכלום: כלום של שפה, כלום של תנאי חיים, כלום של מהגר שכמו באיבחה אחת ניסו למחוק ממנו את כל החד-פעמי והמיוחד שבו, ולהתיך אותו בכל כור-היתוך אפשרי. כי "להיות מהגר," אם לצטט את סמי מיכאל בספרו גבולות הרוח – "להיות מהגר הוא למעשה סוג של מוות."

והנה מתוך "סוג המוות" הזה, הלכת ופרצת סמי מיכאל, עם יצירה חיה ותוססת ששטפה את כולנו מעצם הספר הראשון שלך שווים ושווים יותר, ואחר כך חסות שטלטל את כולנו, וחצוצרה בוואדי, שהסעיר לא פחות, ופחונים וחלומות וויקטוריה, ועוד ועוד.

ב-1979 כשיצא ספר הילדים פחונים וחלומות עבדתי כסטודנטית פרי-לאנס בעיתון הארץ שלנו, ואז לראשונה פגשתי את הילד שבך (איתו אתה ממשיך עד היום), וב-1993 השתתפתי בוועדת פרסים של אקו"ם שהעניקה לך את פרס אהרון אשמן על ויקטוריה שיצא באותה שנה, והוכתר כהישג השנה. ומ-1994 – מאז שהתבקשתי לתת קורס באוניברסיטה בנושא "ספרות מהגרים", אני מנהלת דיאלוג אינטנסיבי עם הכתבים שלך, מרצה עליך, מנחה סטודנטים וסטודנטיות שלא מפסיקים לכתוב עבודות-מחקר על ספריך.

מה אומר ומה אדבר? יש לי כל כך הרבה מה להגיד כך שאני לא יודעת מה לעשות עם שלוש הדקות שעומדות לרשותי (ששתיים מהן כבר התמסמסו). לכן אומר רק זאת:

אני מודה ומברכת אותך שהיית לנו למורה כל השנים, מלמד אותנו (ילידי הארץ שכמותנו) מה זה להיות 'זר' ו'אחר' ו'שולי' ו'נעזב' – כאן בארץ חמדת אבות בה אמורות להתגשם כל התקוות.

ואם לא די בכך, אתה מעודד אותנו להתחבר גם אל ה'אני' התרבותי האותנטי שהשלכנו והתנערנו ממנו (כל אחד מארץ מוצאו-הוא), אבל אתה מחזיר אותנו באלגנטיות ובכבוד אל 'בגדד' שלך.

לכל אחד מאיתנו יש 'בגדד' משלו. לא באנו הנה – יש מאין. וכמוך – כל אחד ב'חיפה' שלו אמור לחיות ולהחיות את ה'בגדד שבו.

והעיקר מכל, אתה משמש לנו, בחייך ובספריך, מודל למחשבה ביקורתית ועצמאית שמחוץ-לכל קופסה זו או אחרת. איך זה שאתה לא מפחד? איך זה שאתה מרשה לעצמך להיות אמיץ כל כך: לוחם חופש, מדבר חופש, כותב חופש? האם מן המים למדת זאת? מן החידקל ששועט בספריך רק קדימה?

אני מודה לך על מודל זה של נחישות ואומץ, ומברכת אותך להמשיך עוד ועוד: להיות לנו לעיניים בכל המבוכה והמבולקה של ימינו אלה, ולהשפיע עלינו מטובך כי רב.

סמי מיכאל על המהדורה החדשה של "המחצבה" (1963) בהוצאת אסטרולוג (2002)

ב-3.5.02 פירסם סמי מיכאל ב"תרבות וספרות" של "הארץ" רשימת ביקורת על המהדורה החדשה של "המחצבה":

באפילוג נוקב שכתב עם הופעת הרומאן שלו "המחצבה" במהדורה חדשה, לאחר 40 שנה (המהדורה הראשונה הופיעה בספרייה לעם, עם עובד, 1963) מסכם אהוד בן עזר את המהפכה הספרותית של שנות השישים ומתמצת את מצבו בימים ההם בסגנונו ההומוריסטי והמריר: "הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני."

בזמנו, עסקני עדות פעלו מאחורי הקלעים כדי להוריד מבמת התיאטרון את המחזה שעובד על-פי ספרו. אותם עסקנים קיבלו, ועדיין מקבלים, בחיוך נלהב את יצירתו מנציחת-האפלייה של אפרים קישון, "סלאח שבתי", המהווה עד עצם היום הזה כתם שחור ומקומם בתולדות התרבות הישראלית.

אהוד בן עזר התחיל את דרכו הספרותית יחד עם נבחרת הסופרים המככבת בשמי הספרות העברית עד היום, לא מעט בזכות נחת הרוח שהעניקה נבחרת זו לממסד האקדמי הספרותי, שמשל ביד רמה בשדה היצירה. באפילוג כותב בן עזר, "חשבתי שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על הרומן שהתפתח בין עגנון לבין פרשנו, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהם חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל." (עמ' 269).

אלא שבן עזר, בזכות אופיו המרדני, חשב ונהג בסופו-של-דבר אחרת. "לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוריה של המציאות כפשוטה, בלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפאקא ועגנון, שבה היו שטופים לא מעט מהסופרים המבטיחים בני דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות." (עמ' 272).

על מרדנותו שילם בן עזר מחיר כבד. אורות הזרקורים הוסטו ממנו. בן עזר בא אל הספרות העברית דווקא מן המעיין "הנכון": יליד הארץ, בן למשפחה ותיקה באם המושבות, פתח-תקווה. עוונו לא נבע רק מהעזתו להציב על במת הספרות העברית דמויות לא נלעגות של עולים חדשים מן המזרח, דמויות שעלילת המחצבה נארגת סביבן. חטאו של הסופר נבע מהעזתו לשבור את הכלים המקובלים ולהקדים את זמנו בשנות דור. רק בהגיעו לזיקנה טובה, ורק לאחר שחיבר בעצמו רומן משלו והתנסה בחוויית היצירה, רק אז הביע אחד הכוהנים הבולטים והמובילים של הספרות העברית את חרטתו על התעמרותו בסופרים, כאשר תבע מהם בשוט צלפני שלא לחרוג מגן הילדים הקפדני של "עגנון-קורצווייל". היום הוא מודה, כי יצירה ספרותית אמיתית צומחת מהאצבעות ומהבטן ולא מתוך כניעה לשיקולים אחרים. בן עזר לא המתין לווידוי המפתיע שבא באיחור של ארבעים שנה. והוא חיבר את "המחצבה" על פי דרכו העצמאית.

פתגם ערבי אומר, "קל דעת אחד זורק אבן לבאר ונחוצים מאה חכמים להוציאה משם." הנזק ששילמה הספרות העברית היה כבד ללא שיעור. רבים הלכו בתלם ועשו חיל כאשר הפקירו נתח עצום מהמציאות התוססת של שנות החמישים והשישים, ללא תיעוד ספרותי נאות. היו שעמדו בצליפות כגון אהרון אפלפלד, והוכיחו שעט מקורי חזק משוט רעשני של קרקס. והיו גם כאלה שכמעט קרסו תחת עול הפרנסה והמאבק הקשה בכוהני הספרות המקובלים של אז. אהוד בן עזר אכן היה סופר פרולטר בצעירותו, כהגדרתו. הוא פוטר ברגע הקריטי מעבודתו, ואפילו אביו קצרה ידו מלהושיט עזרה לבנו כדי שיסיים את לימודיו. "נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום, לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי אזל." (עמ' 267). על רקע המצוקה הנפשית של הלוחם הבודד, המשווע לארוחה חמה ולדיור הולם, יצר בן עזר בראשית דרכו את "המחצבה", שמהדורתו החדשה ראתה אור זה לא כבר.

את החומר לחיבור יצירתו שאב בן עזר ממקור שהיה זר לנשמות האנינות, אשר הכתיבו לספרות העברית במה ואיך לעסוק. הסופר הצעיר עבד למחייתו כמורה ביישוב של עולים מכורדיסטאן. הגל הענק מן המזרח שהציף את מדינת ישראל נחשב כחומר טריוויאלי שאינו כשר לספרות קאנונית. אוכלוסייה זו היתה טובה כרקע ליצירות גזעניות, למערכונים תפלים, לבדיחות מגוחכות תת-תרבותיות. החצר האחורית של המציאות הישראלית היתה שטח טמא בעיני היוצרים שקיבלו אל עצמם את עול המצוות של הכוהנים. היתה חומה מוצקה של בורות והתנכרות שהפרידה בין שני העולמות. היישוב הוותיק עסק רק בעצמו.

בן עזר חצה את החומה והגיע אל המגרש האסור, שבכל תרבות אחת מהווה בית-גידול פורה לספרות שורשית חיה ונושמת. הרומן "המחצבה" משקף את אותו עולם אפל, את יישוב העולים ששלטו בו אפוטרופסים חיצוניים אשר המליכו משרתים מטעם מושחתים וחסרי מצפון.

שתי דמויות מתמודדות זו מול זו לאורך העלילה של "המחצבה": מצד אחד, משה דויד, פועל פשוט משכיל ורגיש, ומצד שני, הבוס המקומי של הכפר ניסים לוי, הגס והרקוב. כמעט כל תושבי הכפר מתפרנסים מהמחצבה הסמוכה ליישובם. ניסים לוי יורד לחייו של משה דויד, פוגע בהכנסתו ומרמה אותו ברישום שעות העבודה. מנהל העבודה הוותיק של המחצבה, רבינוביץ', עומד לפרוש והתחילה מערכת בחירות למשרת המנהל שהתפנתה. ניסים לוי מצליח במהלכים נפתלים לסלק את המועמדים האחרים וזוכה במשרה. כמנהל הוא כופה את שלטונו הברוטלי על היישוב ומפטר את משה דויד מן העבודה.

תושבי הכפר לא סרים למרותו של הרודן המקומי. הם מתקוממים ופורקים את זעמם עליו. הוא נמלט מידיהם אל ביתו והתושבים פולשים פנימה ושורפים את מעונו.

חשיבותו של רומן מעניין זה טמונה בעובדה שבפעם הראשונה מתוארת בספרות העברית התפרקות של זעם כלפי פנים ולא כלפי חוץ. בן עזר השכיל לתאר קיבוץ של אנשים המסוגלים לנהל מאבק יעיל למען היטהרות פנימית שרק היא עשוייה להוביל להתחדשות ולהתבגרות מבורכת. לעומת דור שלם של יוצרים שהתבונן מבחוץ בעיניים עקומות, גילה בן עזר דרך "המחצבה" את החיוניות הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב עדות המזרח, חיוניות שהניבה פרי רק כעבור שנים.

אולי זהו הישגו החשוב ביותר של בן עזר כסופר וכאדם, המסוגל להבחין מבעד לערפיח הגזעני באורות האמיתיים.

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי מְשׁוֹטֵט בְּמִגְרְשֵׁי חֲנָיָה, מֵעִיף מַבָּט

אֲנִי יָרֵא מִמַּה שֶׁכְּבָר יָדוּעַ וְעוֹד יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ –

בְּמֵאוֹת רְחוֹקוֹת שָׁפְכוּ אֶת הַתִּינוֹק עִם הַמַּיִם

נְקֻדּוֹת סִיּוּם מְעִידוֹת עַל הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת ––

בַּמֵּאָה הַזֹּאת לֹא כָּל אִישׁ אָדָם, אֵין רוֹעֶה –

"כֹּל פֶּרֶד שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת אִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר" – (ירושלמי כלאיים ח' ג').

הִיא דָּהֲרָה בְּחֵן עַל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא, סוּסַת פֶּלֶא

הַ"גּ'וקִי"* כָּרַע עַל אֻכָּף קַל-מִשְׁקָל, הִכָּה בָּהּ קַלּוֹת,

סוּסָה וַחֲלוֹמוֹת, מִגְוַן פְּעִימוֹת אֲלַכְסוֹנִיּוֹת.

בַּעֲרֹב הַחַיִּים, כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר –

אֵין שׁוֹט מְלַטֵּף, רַק פְּסִיעוֹת מִתְמַשְׁכוֹת אֶל אֻרְווֹת הַלַּיְלָה –

בְּשִׁנֶּיהָ תֶּאֱחֹז מִכְחוֹל, מִשְׂחֲקֵי אוֹרוֹת,

אָמָּנוּת צְרוּפָה קָבְעוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר לִפְנֵי

הַתִּירוּ אֶת חוּטֵי הַתַּיִל, הָסִירוּ אֶת הַמְּשׂוּכוֹת,

אוּלַי הַגְּדֵרוֹת תִּפָּתַחְנָה כְּיָדַיִם לַחֲבֹק לַחֲצוֹת אֶת

הַקַּו לָבוֹא אֶל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת נִפְרָשׂוֹת גַּם אִם

נִשְׁאֲרוּ עוֹד עַמּוּדֵי הַבַּרְזֶל. הַמֶּרְחַקִּים מִתְקָרְבִים

שִׁטְחֵי הָאֵשׁ שִׁטְחֵי פְּרָחִים וְגָר מֻצָּב עִם מֻצָּב

וְאַחַר כָּךְ מֻצָּב עִם כֶּבֶשׂ וּלְכֻלָּם שִׁנַּיִם טִבְעִיּוֹת

לוֹחֲכוֹת לֶחֶם לוֹחֲכוֹת עָלִים עַד עָפָר כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר

אנדד כבן 100 ואיני יודע את מצבו הבריאותי... רק את שיריו בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" אותו קיבלתי בביקור בבארי בשנת 2008. השירים אינם קלים לקריאה אך מרתקים... כאילו נכתבו (בחלקם) כיום... בשנת האסון האכזרי ב-7-10-2023.

הייתי שם יום קודם (שישי) לטקס 50 שנה למלחמת יום כיפור עם גדוד 128 מחטיבת "פדלֶה" וכל השאר... חצי שנה כבר עוברת ואין לדעת עד לאן...

בתקופת המו"מ עם סוריה בשנות ה-90, טבע רבין את האמרה: "עומק הנסיגה כעומק השלום." כלומר, את עומק הנכונות לנסיגה הוא התנה במהות השלום שתמורתו תהיה הנסיגה.

אף שהמימרה הזו היתה של רבין, היא יצגה גם את תפיסתו של בגין בהסכם השלום עם מצרים. בהסכם, שנחתם ב-26 במרץ 1979, השבוע לפני 45 שנה, ישראל נסוגה מכל סיני, עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל היישובים והתושבים הישראליים וויתרה על אינטרסים ביטחוניים ועל שדות נפט. אפשר להתווכח אם יש שלום המצדיק מחיר כזה. אני, למשל, סבור שבשום אופן אסור היה להסכים לעקירת יישובים. אולם תמורת איזה שלום הסכים בגין לנסיגה המלאה?

כיוון שהסכסוך בין ישראל למצרים לא היה סכסוך טריטוריאלי, על סיני, אלא הוא נבע מהתנגדות מצרים לעצם קיומה של ישראל והוא החל בפלישה המצרית למדינת ישראל בת יומה, לצד שאר מדינות ערב, כדי להשמידה, חשוב היה לבגין שהשלום יפגין את השינוי המהותי בעמדתה של מצרים וזאת באמצעות נורמליזציה בין המדינות. הוא פינטז על יחסי שכנות ידידותיים כמו בין ארה"ב לקנדה, לדוגמה. סאדאת, אמנם, היה פחות להוט מבגין, אך הוא הסכים לכך. ואכן, לצד הסכם השלום בין המדינות נחתמו הסכמי נורמליזציה רבים, שדיברו על שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, החינוך, התרבות, המסחר, התיירות, התחבורה וכן הלאה. ביטוי סמלי למהות היחסים באותה תקופה הוא העובדה שקרוב לארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרצח סאדאת, סאדאת ביקר בישראל חמש פעמים.

ב-6 באוקטובר 1981, במצעד השנתי לציון חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, נרצח סאדאת בידי חיילים מצריים שהשתייכו לארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי, זרוע טרוריסטית של מפלגת האחים המוסלמים, מפלגת האם של חמאס והג'יהאד האסלאמי, לאחר פתווה (פסק הלכה) שגזר על סאדאת מוות.

בדיעבד היה זה רצח כפול. הג'יהאד האסלאמי רצח באותו יום את סאדאת. מובארק, סגנו של סאדאת, שבו ביום הושבע לנשיא, רצח באותו יום את הסכם השלום עם מצרים. אגב, לא רק את הסכם השלום הוא רצח. הרודן מובארק רצח גם את הדמוקרטיזציה שסאדאת החל להכניס למצרים, אך אין זה נושא המאמר.

כשמובארק נכנס לתפקידו, טרם הושלמה הנסיגה מסיני, ולכן הוא התאפק 7 חודשים, ולא נקט בצעדים פומביים שהיו עלולים לסכן את הנסיגה. אבל יום כניסתו לתפקיד היה היום האחרון של השלום עם מצרים. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

כל הסכמי הנורמליזציה הופרו והיו לאות מתה. התקשורת המודרכת ומערכת החינוך חזרו להיות מוקד של הסתה חמורה נגד ישראל ונגד היהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון, קונספירציית הענק האנטישמית, חזרה להיות אחד הספרים הנפוצים במצרים. הממשל, לאורך כל שנות שלטונו, היה מקור לשנאת ישראל.

לאורך השנים הללו, מצרים היתה המוקד של המתקפות המדיניות המרושעות ביותר נגד ישראל, באו"ם ובמוסדות הבינלאומיים. היא זו שיזמה והובילה את הוועידה האנטישמית בדרבן ב-2001, שהייתה אות הפתיחה למתקפת BDS האנטישמית.

היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, אף הם היו בני ערובה בידי מובארק. מרגע שישראל השלימה את הנסיגה מסיני, חיכה מובארק להזדמנות לפגום ביחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בהזדמנות הראשונה, קצת יותר מחודש אחרי השלמת הנסיגה, ניצל מובארק את מלחמת שלום הגליל כתירוץ להחזיר את השגריר המצרי מישראל. הוא השאיר את השגרירות בת"א תחת מיופה כוח לאורך שנים, וישראל היתה צריכה לשלם מחירים נוספים תמורת החזרת השגריר, עד הפעם הבאה שהוא הוחזר לשנים וחוזר חלילה. מובארק סירב לאורך כל שנות כהונתו לבקר ולו פעם אחת בישראל (זולת גיחה לשעות ספורות להלוויית רבין).

יש לציין שכל מנהיגי ישראל, שהכירו את אובססיית הכבוד של מובארק, הרעיפו עליו טונות של כבוד, מה שלא הפריע לו להחליט להיעלב שוב ושוב וליצור סכסוכים, למשל בתגובה על כך שאלי יצפאן חיקה אותו בטלוויזיה...

על דבר אחד מובארק שמר – הוא כיבד את הנספח הביטחוני של ההסכם ולא הפר את פירוז סיני. לאורך השנים לא היתה מלחמה חמה בין המדינות, ואין לזלזל בכך. אבל שלום? רחוק מזה.

אחרי ה"אביב הערבי" עלו "האחים המוסלמים" בהנהגת מורסי לשלטון. על פי שיטת ארדואן, מורסי העדיף להתבסס בשלטון לפני שיעשה צעדים דרסטיים כמו ביטול הסכם השלום, אך הנתק בין המדינות היה מוחלט, וסביר להניח שמורסי חיכה לעיתוי הנכון כדי לעשות את הצעד הזה.

אחרי מורסי, קיבלנו באנחת רווחה את ההפיכה של א-סיסי. אך, למרבה הצער, א-סיסי לא בחר בדרכו של סאדאת – שלום חם, אלא בדרכו של מובארק – מלחמה קרה, גם אם בגרסה מתונה יותר.

ב-18 השנים שחלפו מאז ההתנתקות, שבנוסף לעקירת גוש קטיף כללה גם נסיגה מציר פילדלפי – הציר החוצץ בין מצרים לרצועת עזה, הפך ציר פילדלפי לאוטוסטרדת הברחות של אמל"ח לחמאס, תוך העלמת עין, במקרה הטוב, של שלטונות מצרים, מה שבנה את ארגון הטרור למפלצת צבא הטרור שתקף אותנו ב-7 באוקטובר. בכך, יש למצרים חלק משמעותי באחריות לטבח הנורא.

זה לא הפריע להם לאיים על ישראל שאם תכבוש את ציר פילדלפי היא תסכן את הסכם השלום. והרי בחתימה על הסכם השלום ישראל שלטה על ציר פילדלפי. אין כל הפרה בכך שישראל תחזור לשם. אך מי שבהפרותיהם שותפים באחריות לטבח, מעזים להזהיר את ישראל מפני צעדים להגנה על אזרחיה מפני מעשים דומים בעתיד, כאילו בהם הם מסכנים את השלום, ולא היא, מצרים, שמפרה אותו בעקביות, ברגל גסה, כבר עשרות שנים.

יתר על כן, מצרים מסרבת לקלוט פליטים מרצועת עזה, כפי שירדן, עיראק ולבנון קלטו, כמובן מאליו, פליטים מסוריה במלחמת האזרחים וכפי שפולין, רומניה והונגריה קלטו, כמובן מאליו, פליטים מאוקראינה. מצרים רוצה שהפליטים יישארו ברצועה, כדי להקשות על ישראל במלחמת המגן שלה. זאת, למרות שכאשר מצרים היתה במצוקה ביטחונית, ישראל איפשרה לה להזרים כוחות לסיני, בניגוד לנספח הביטחוני בהסכם השלום.

כאלה הם פני השלום בין ישראל למצרים. לא שלום, גם לא קר. זו מלחמה קרה. ולמרבה הצער, זו התמונה גם בירדן. חוסיין הלך בדרכו של סאדאת. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק.

אף על פי כן, אל לנו לוותר על חלום השלום בינינו לבין שכנותינו. ונקווה שיבוא יום שבו יהיה לנו שלום גם עם מצרים וירדן.

* זאב זאב – את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אי האמון בו הוא ממש מפעל חיים שאותו הוא בנה בעקביות, בכל שנות שלטונו. כמו במשל ה"זאב זאב", מי שמאבד את האמון – אין אמון בו גם כשהוא אומר אמת. כזה הוא מקרה החטופים. במקרה הזה, הטענות נגדו אינן מוצדקות. אין עסקה, כי חמאס רואה בחטופים תעודת ביטוח. הוא אינו מתכוון לוותר עליהם ועומד על הדרישות האבסורדיות שלו. המאבק הציבורי בנושא מקשיח את עמדתו ומקשה על השגת המטרה. רק לחץ צבאי שחמאס לא יוכל לעמוד בו יוכל לאלץ אותו לשחרר אותם.

אבל כשמנהיג איבד את אמון עמו – גם כשהוא צודק אין בו אמון.

* לא על אוטומט – כבר הגדירו אותי "ביביסט", כיוון שאני מתעקש לא להיות על אוטומט, לא לקפוץ לדום לקול תופי הטם-טם ולצעוד בסך למאבק לא מוצדק, שרק מזיק לסיכוי לשחרר את החטופים. אגב, אני בהחלט חושב שנתניהו פוגע בסיכוי לשחרר את החטופים, אבל ממש לא מהכיוון שבו מאשימים אותו, אלא בכך שהסיר את הלחץ הצבאי ועבר לדשדוש, למרות שהוא יודע שרק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים.

* בשורה דרמטית – במסיבת העיתונאים הדהים נתניהו את הציבור בהודעה דרמטית ומטלטלת – הוא אישר את תוכניות הפעולה ברפיח. וואו! ונשאלת השאלה – למה נתניהו הטריח את ראש הממשלה, שעות אחדות לפני ניתוח, כדי לבשר זאת לאומה. הרי הוא יכול לפרסם הקלטה ממסיבת העיתונאים הקודמת, או זו שלפני הקודמת, או זו שקדמה לזו שלפני הקודמת, שבה הוא דיווח את המידע הדרמטי הזה. אבל בשטח, אין שום סימנים למבצע. ולא רק למבצע, אלא גם לפינוי האוכלוסייה האזרחית, שכפי שנתניהו אמר, בצדק, צריכה להיעשות לפני המבצע.

וכיוון שנתניהו עצמו אמר, בצדק, שלא יהיה ניצחון בלי למוטט את גדודי חמאס ברפיח, למה בדיוק הוא מחכה? ואם כוונתו רק להפעיל לחץ על חמאס להתגמש במו"מ על עסקת החטופים באמצעות איום בפעולה ברפיח, איך הלחץ יופעל כאשר דבר אינו קורה בשטח, ונתניהו ממחזר אחת לשבועיים את הבשורה שאישר את התוכנית?

הפשיטה על מעוז הטרור בבית ה"חולים" "שיפא" ובבתי חולים אחרים חשובה מאוד ומוצלחת מאוד. אבל פשיטות כאלו, מוצלחות ככל שתהיינה, אינן הפעלת לחץ כבד שיכול להביא בטווח קצר להתמוטטות חמאס. לשם כך יש צורך בלחץ מאסיבי, של לחימה עצימה, כמו זו שהביאה לעסקה הראשונה.

* אילו היה ראש ממשלה אחר – שאלה שנשאלתי כבר פעמים אחדות, בעקבות טענתי שנתניהו הוא מר מחדל, האחראי למחדל שהוביל לטבח, היא האם אני חושב שאילו היה ראש ממשלה אחר – לא היה מתבצע הטבח. אני יודע שנתניהו היה ראש הממשלה בעשור וחצי שלפני הטבח, ושמדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט שלו המיטה עלינו את האסון. זאת אמת מוחלטת שרק עובדי אלילים יחלקו עליה.

כל תשובה לשאלה מה היה קורה תחת ראש ממשלה אחר, היא ספקולציה. אבל אני מאמין שהטבח לא היה קורה. לא מקובלת עליי הגישה המוזרה כאילו הטבח הוא אסון טבע שאי אפשר היה למנוע אותו. הטענה הפטאליסטית הזאת אינה רציונלית.

* קמפיין פגאני – קמפיין ביביסטי פגאני ברחובות: "אתה הראש. ברוך השם." רק עובד אלילים יכול להמשיך לתמוך בנתניהו אחרי האסון הנורא שהוא המיט עלינו. חבל שבזמן מלחמה מה שמעסיק אותו הוא להוביל קמפיין פולחן אישיות לעצמו.

* קואליציית ביביטיבי מכה שנית – זוכרים את האופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי בתקופת ממשלת בנט? האופוזיציה שהצביעה נגד חוק האזרחות ולמעשה למתן אפשרות ל"שיבה" המונית של פלשתינאים? האופוזיציה שעמדה להצביע נגד הארכת תקנות יו"ש ובכך לאבד בפועל את שליטתנו המעשית ביו"ש ולהשאיר שם אנרכיה וכבילת ידי שב"כ וכוחות הביטחון במלחמה בטרור? להזכירכם – רגע לפני תפוגת תקנות יו"ש, בנט התפטר, מתוך גילוי של אחריות לאומית, כדי להציל את ביטחון המדינה וסיכול מזימת האופוזיציה-למדינה של ביביטיבי.

ובכן, ברית ביביטיבי מכה שנית. מגעים בין קואליציית "מלא מלא" לחד"ש-תע"ל למהלכים לסיכול פסיקת בג"ץ. התביעה לגיוס חרדים נובעת מצרכי הביטחון וההכרח בצה"ל כצבא גדול וחזק. ברור שהאינטרס של טיבי ושות' היא פגיעה בכוחו של צה"ל. כעת קואליציית נתניהו חוברת לטיבי לקידום חקיקה הפוגעת באינטרס הלאומי. מסתבר שגם בשבתו בשלטון נתניהו מהווה אופוזיציה למדינה.

* פרובוקציה – הפגנה נגד השתמטות חרדים צריכה להיות מול הכנסת או מול הממשלה, שמאפשרים זאת. הגעה לתוך מאה שערים, היא פרובוקציה שנועדה לעורר מהומות. מהומה כזו לא תקדם את גיוס החרדים. היא תקדם את אווירת האנרכיה ברחובות, בזמן מלחמה. ההפגנות הללו פוגעות במאמץ המלחמתי.

* תעלול פופוליסטי – שר הג'ובים הביביריון, דודי אמסלם, הוא שר (!), למרבה הבושה, בממשלת ישראל, אך נוקט בגימיקים שהיו מביישים גם את אחרון חובשי הספסלים האחוריים בכנסת, שמחפש בכל דרך לדחוף את שמו לעיתון. כדי להרחיק את עדותו מהיותו שותף לממשלה המנסה להנציח את השתמטות החרדים ולברית פוליטית הדוקה עם מפלגות ההשתמטות, והגדרתן כחלק מ"המחנה הלאומי" (מה כל כך לאומי בהשתמטות מצה"ל ובעריקה ממלחמת מצווה?), הוא עתר לבג"ץ בדרישה לגייס את ערביי ישראל.

כמובן שזו עתירה קנטרנית, שנועדה לפגוע במעמד בג"ץ, ולגונן על ההשתמטות החרדית הממארת באמצעות בהסטה דמגוגית של הדיון לערבים. אילו באמת רצה בגיוס ערבים, היה מעלה זאת לדיון בממשלה, הפוטרת אותם, בהתאם לסמכות שחוק שירות ביטחון העניק לה. יכול היה לקדם הצעת חוק ממשלתית הקוראת לגייס את הערבים. הוא לא עושה זאת, כי זה לא באמת מעניין אותו. מה שמעניין אותו הוא ליצור מהומה, בזמן מלחמה, ובכך הוא פוגע במזיד במאמץ המלחמתי.

לגופו של דבר – כל עוד שבט שלם בעם ישראל משתמט מהגנה על המולדת, אין לנו שום זכות מוסרית לבוא בטענות לערביי ישראל ולדרוש מהם להילחם נגד בני עמם. אני בעד חובת שירות המדינה לכל אזרחיות ואזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין. לגבי ערביי ישראל – אני בעד שירות אזרחי חובה, וגיוס פרטני לצה"ל של מי שחפצים בכך.

* כך לא היינו מבודדים – אילו ישראל היתה מבליגה על הטבח, מכילה אותו ונמנעת מכל תגובה, היא לא היתה מבודדת.

* טרגדיה – מותם של פעילי ארגון הסיוע בדיר אל-בלאח הוא טרגדיה מזעזעת. ראשית, בשל עצם מותם של חפים מפשע. שנית, כי האינטרס הישראלי הוא שארגונים כאלה יחלקו את הסיוע, כי האלטרנטיבה היא שוד האספקה בידי חמאס ושימוש בה לצרכי המאמץ המלחמתי.

אבל אנחנו במלחמה, ובמלחמה קורים אסונות כאלה. במלחמה יש גם דו"צים שבהם חיילי צה"ל נהרגים מאש כוחותינו. אזרח המגיע לשטח לוחמה, בין אם הוא נציג של ארגון סיוע או עיתונאי, לוקח סיכון. אם התחקיר יאושש את ההנחה שהם נהרגו מאש צה"ל, על ישראל להביע צער ולפצות את משפחות ההרוגים. את תוצאות התחקיר יש להציג בשקיפות מלאה ולהבהיר מה ישראל תעשה כדי להימנע ככל הניתן מתאונות כאלו. ויש לדחות בתוקף כל עלילת דם לפיה הירי היה מכוון. ובכל מקרה, אל לנו להלקות את עצמנו ובוודאי אל לנו לתת לאירוע לרפות את ידינו.

בפני צה"ל משימה שאין מוסרית ממנה – למוטט את חמאס. כל עצירה של המלחמה לפני מיטוט חמאס – אינה מוסרית. חמאס הוא הרוע המוחלט. המלחמה בו היא מלחמה הטוב ברע. אם לא נביס את הרע, הרע יביס את הטוב.

* חסרי צלם אנוש – ארגון "בצלם" הגדיר את טבח 7 באוקטובר במילים "התקוממות או התנגדות נגד האפרטהייד."

כלומר, בעיניהם רצח המוני חסר אבחנה של אזרחים בבתיהם – נשים וגברים, ילדים ותינוקות, זקנים, עובדים זרים, אפילו ערבים ישראלים, הוא צעד ראוי של התנגדות. בעיני "בצלם" מעשי אונס ופשיעה מינית המוניים, ככלי מלחמתי, נגד נשים וילדות, גברים ואף גופות, הם צעדים לגיטימיים. בעיני "בצלם", חטיפה המונית של קשישים וחולים, תינוקות וילדים, גברים ונשים היא רזיסטנס. בעצם, הדבר היחיד שאינו לגיטימי הוא ה"אפרטהייד", שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, אלא בתעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית הקיצונית. אותו "אפרטהייד" מומצא, מכשיר, בעיני "בצלם", את עריפת הראשים, את הרצח, האונס והחטיפות.

כשהם מכנים את עצמם "בצלם" – לאיזה צלם הם מתכוונים? כי בינם ובין צלם אנוש אין דבר וחצי דבר. אנשי "בצלם" חפים מצלם אנוש, תומכים בזוועות הנוראות ביותר שאפשר לדמיין.

בתמיכתם בטבח הברברי, חסרי צלם האנוש הללו קוממו עליהם אפילו אנשי שמאל רדיקלי אנטי ישראלי. אפילו המרגלת ענת קם יצאה נגדם. מיד מיהר גדעון לוי לגונן עליהם ולהצדיק אותם, בפשקוויל שפרסם ביום ראשון בשוקניה.

גדעון לוי הצבוע, שימים אחדים אחרי הטבח סר לבארי, הזיל כמה דמעות תנין לפרוטוקול, סימן "וי" וחזר מיד לסורו – תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, בשירות מבצעי הטבח. אולי הוא מגונן על "בצלם" כי הוא מקנא בהם על שהצליחו להתאפק ולא להזיל, כמותו, דמעות תנין, ועכשיו הוא צריך לכפר על הנפילה שלו.

* בקשת עזרה – חברים יקרים, אני זקוק לעזרתכם. כיוון שאני קצת אהבל, וחלש בהבנת הנקרא, קצת התקשיתי להבין את דבריה של שרת המדע גילה גמליאל בנאום כניסתה לתפקיד. אשמח אם תסבירו לי את דבריה:

"אפשר לעשות פה הרבה דברים בממשקים מאוד-מאוד חשובים, בראייה מתכללת, שמנעד הידע, בראייה כלכלית, והוא גם צריך להיות בראייה ביטחונית וגם מדינית וגם חברתית. כל המכלול הזה חייב להיכנס כדבר מובנה. אין לי ספק שהמשרד הזה יכול להיות הכתובת הנכונה להרבה דברים שאני באמת מאמינה שאנחנו יכולים לעשות את זה בראייה של כל מנעד הידע ולא להסתכם רק לחתך אחד."

* סדר עדיפויות – אלה פירט היא ספורטאית מצטיינת. היא אלופת ישראל בהרמת משקולות. בגיל 18 היא שישית בעולם עד גיל 20. היא היתה בדרך לאולימפיאדת פריז.

כמובן שהיא הוכרה כספורטאית מצטיינת בצה"ל. ספורטאים מצטיינים משובצים לשירות נוח וקליל, שיאפשר להם במקביל לפתח את הקריירה הספורטיבית. באופן טבעי, היא יועדה למסלול הזה, עם גיוסה, בדרך לפריז.

ואז היה 7 באוקטובר. אלה חישבה מסלול מחדש, ושאלה את עצמה מה המקום שבעיתוי הזה אדם כמוה צריך להיות בו. היא ויתרה על מסלול ספורטאית מצטיינת, היא ויתרה על הקריירה הספורטיבית, היא ויתרה על האולימפיאדה, היא בחרה בשירות קרבי מחייב, לפחות 3 שנים.

שוב ושוב אנו נוכחים איזה דור נפלא צמח כאן. איזו מחויבות, איזו אחריות לאומית, איזו ציונות. אותי זה מרגש.

* סמי מיכאל – סמי מיכאל, הסופר שהלך לעולמו בגיל 97, הוא אחד הסופרים הנערצים עליי. מה לעולמי ולעולמו של קומוניסט, לא ציוני (אם כי לא הייתי מגדיר אותו אנטי-ציוני), שהשקפת עולמו כה רחוקה משלי. עובדה. הוא שבה את ליבי כבר בילדותי ושמרתי אמונים לו ולכתיבתו כל השנים.

התוודעתי לסמי מיכאל בהיותי ילד בכיתה ה', כשקראתי את ספר הנעורים שלו "סופה בן דקלים", שיצא באותה שנה, ונשביתי בקסמו. הספר מתאר סיפורי הרפתקאות של נוער יהודי בבגדד. כנער קראתי את "שווים ושווים יותר" ואת "חסות", ובהמשך את "ויקטוריה", "חצוצרה בוואדי", "חופן של ערפל", "מים נושקים למים", ספר השיחות "אלה שבטי ישראל" ובוודאי ספרים נוספים שאיני זוכר כרגע. ספר ילדים נוסף שלו קראתי בבגרותי, בקורס על ספרות ילדים בלימודי התואר השני שלי – "פחונים וחלומות".

כתיבתו עסקה בחיים היהודיים בעיראק, ממנה עלה ב-1949, ביחסי יהודים ערבים בישראל (ודווקא מנקודת מבטם של ערבים), בפערים החברתיים והעדתיים. מיכאל, שהיה סופר, מתרגם, פובליציסט ומחזאי לא התפרנס מכתיבה בלבד, אלא עבד כהידרולוג במשרד החקלאות. ספרו "מים נושקים במים", עוסק בהווי החיים של מודד מים. זה האהוב עליי מכל ספריו.

סמי מיכאל היה פעיל קומוניסט עוד בעיראק ואח"כ בישראל, אך לאחר שנים אחדות נטש את המפלגה הקומוניסטית בשל אכזבתו מהדיקטטורה בבריה"מ והתנגדותו לדבקות של הקומוניסטים בישראל בבריה"מ. לימים הוא הצטרף למרצ וכיהן במשך שנים רבות כנשיא האגודה לזכויות האזרח. סמי מיכאל זכה בפרסים רבים, אך למרבה הצער לא זכה בפרס ישראל, שהיה ראוי לו מאוד.

* שיחה אינטימית – אי שם בתחילת שנות ה-90, באחת הקדנציות שלי כרכז התרבות של אורטל, הזמנתי להרצאה את הסופר סמי מיכאל. סופר נפלא. אין לי ספק שיבואו רבים. אם עיתונאי בינוני, שהזמנתי חודש קודם לכן, מילא את חדר האוכל מפה לפה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא יהיו מספיק מקומות לאנשים שירצו לשתות בצמא את דבריו של סמי מיכאל.

"נהדר," אומר סמי מיכאל. "האמת היא שהרבה יותר נעים לקיים שיחה אינטימית עם כל כך מעט אנשים." ואני... לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. יחד עם המרצה היו… 9 אנשים. אין אפילו עשירי למניין. איני יודע האם הוא באמת העדיף שיחה אינטימית. סביר יותר להניח שהוא רצה לנחם אותי. אבל גם זה מראה משהו על האנושיות שלו. והשיחה האינטימית אכן הייתה מרתקת.

* פחונים וחלומות – דברים שכתבתי על ספר הילדים של סמי מיכאל "פחונים וחלומות":

"פחונים וחלומות" הוא ספר אידיאולוגי מובהק, שנועד להעביר מסרים חברתיים ואינו מסתיר זאת. הוא מעביר מסרים של שוויון חברתי, אקטיביזם חברתי – מאבק למען השוויון וההשתלבות, קבלת השונה, שינוי הסטריאוטיפ של תושבי המעברות ושל עדות המזרח וביקורת על אופן קליטת העולים החדשים בידי המדינה והחברה. הוא מעביר ערכים אישיים אוניברסליים של אומץ, גאווה, אופטימיות, גמישות, מנהיגות, אצילות. לעתים מעביר המספר את ערכיו על דרך השלילה – שלילת הסתגלנות המביאה לתחמנות ושקר עצמי.

את הערכים הללו מעביר המספר באמצעות העלילה ובעיקר דרך הדמויות. לדוגמה – הסבתא, לולו, מייצגת היטב את הערכים האישיים שציינתי. דעבול, חברו של שמעון (המספר) מגלה ערכים של יוזמה, עצמאות, נחישות, וצדיקות (מתן בסתר). דרך דמותו של יהודה, מבקר הכותב את הממסד שדחף אותו לאלימות ועבריינות מתוך מצוקה. לכן, אין בו תחושות של נקמה ביהודה, אלא ציפייה לחזרתו בתשובה והכרת תודה מצדו לשמעון. עם זאת, המופת של הספר, הוא האנשים שחרף המצב הקשה שומרים על צלם האנוש ועל ערכים נעלים ואינם נסחפים ונגררים למקומות השליליים והמסוכנים.

* שמעון מבקר בעיר ופוגש אישה האוחזת כלב קטן. "הכלב היה לבוש, לבוש ממש." הוא מופתע וניגש אליה ופותח בשיחה. "האישה נרתעה מעט." האישה משוחחת עם הכלב: "יש לנו ריאות רגישות, נכון, חמודון שלי? צ'ו-צו'-מו-צ'ו, מתוק שלי, נכון שאנחנו לא אוהבים קור." בהמשך היא פונה לשמעון: "אל תבהיל אותו בצעקות שלך... תדע לך שהכלב שלי רגיש לקולות, ואסור לצעוק עליו." היא ממשיכה לדבר אל הכלב: "מה מתחשק לנו היום, צ'ו-צו'-מו-צ'ו שלי? אני יודעת שהבשר נמאס עלינו, אבל אנחנו צריכים להתחזק, חמודון שלי. אולי כבד קצוץ?" בהמשך השיחה, כשהוא מציע לה את שירותיו כסבל היא מתייחסת להיותו מן המעברה ומבררת באדנות מדוע אינו לומד ועובד. שמעון נעלב מחקירתה ומתלונן שהיא חוקרת אותו כאיש משטרה היא מגיבה: "מה יש לך נגד המשטרה שלנו?"

אני עוצר כאן את הדוגמה. בטקסט הזה מעביר מיכאל את מסריו החברתיים בדרך עקיפה, מבלי לומר ישירות את ביקורתו ומבלי שהגיבור – שמעון, יאמר את הביקורת ישירות. אולם דרך הטקסט הזה מוצג באופן הבוטה ביותר הפער החברתי והכלכלי העצום בין הנער קשה היום, העולה החדש החי במעברה, לבין האישה האמידה המפנקת את כלבה בתפנוקים, שהוא כנער אינו זוכה להם. הטקסט מציג את פער התפיסות, כאשר האישה אדישה לחלוטין למצוקה הכלכלית ולסיבות לכך שאין הוא עובד ולומד אלא מטיפה לו, על "בחירתו" זו. אמירתה בנוגע למשטרה "שלנו" מבטאת את התפיסה הלעומתית – המשטרה, כלומר המדינה, היא שלנו, היישוב הוותיק, האשכנזי, האמיד, ולא שלכם, המזרחיים, החדשים. "רק פושעים" וכו' – זה הסטריאוטיפ של מה ששמעון מייצג בעיני האישה. עצם האמירה "את חוקרת" וכו', מצטיירת בעיניה אוטומטית כפחד מהמשטרה, ומכאן שהוא פושע כי רק פושעים פוחדים. יש להניח, שאם ילד שלה, או ילד של מישהו ממעמדה, היה שואל שאלה כזו, תגובתה היתה שונה לחלוטין. הערכים שהוא מעביר בטקסט הזה, הוא הצורך בשוויון חברתי והצורך במאבק נגד המצב הקיים, אותו מבטא הדיאלוג הזה.

* "ג'נט ידעה כי במעברה קוראים לה שלא בפניה 'הצולעת'. היא נשאה את מומה באצילות רבה לא גילתה את כאבה אפילו לשמעון. היא אהבה אותו, אך לא היתה מובטחת שגם הוא אוהב אותה. היא ידעה שהוא שוגה בחלומות ולא ידעה כיצד היא מופיעה בחלומותיו. מובטחת היתה שיבוא יום ושמעון יפרוץ ויצא מן המעברה. אביו מובטל, אחותו הבכירה משרתת בבתי זרים בעיר, אבל שמעון ומשפחתו אינם נכנעים לגורל, וכמו האם הזאת המתמודדת עם הסלע הנטוע מול פחונה, כך גם שמעון מתמודד עם משהו שאינו נהיר לה. סופו שינצח, אין ספק בליבה, ואז יפקח את עיניו ויראה על ידו נערה צולעת."

בטקסט זה סמי מיכאל מעביר דרך מחשבותיה של ג'נט את המסרים האישיים אוניברסליים – הגאווה, הנחישות, העקשנות, אי הכניעה לגורל. היא מייחסת ערכים אלה לשמעון, ולכן אין לה ספק בהצלחתו ובפריצתו ממעגל המצוקה והעוני של המעברה. הסופר מתאר בלשונו את אצילותה של ג'נט, בדרך שבה היא נשאה את מומה. מה שקצת מעיב על האידיליה הוא הספק בעיני ז'נט בנכונותו של שמעון, לאחר הצלחתו הבטוחה, לראות לידו נערה צולעת.

* במהלך חיפושים אחרי תינוק שהלך לאיבוד, מסופר איך יהודה התייאש והחיפוש החל להימאס עליו עד שהפסיקו. דעבול התעקש להמשיך בחיפוש. בדיאלוג ביניהם אמר יהודה לדעבול: "'אתה חמור... תשמעו מה שיהודה אומר לכם: הילד לא הלך לאיבוד. הערבים חטפו אותו.' דעבול התרתח: 'אתה סתם פושע. רק מפני שאתה עייף ושונא ערבים ורוצה לשוב למעברה, אתה לא צריך לדבר ככה – אם הילד שוכב בלי הכרה במרחק כמה צעדים מפה? מה תגיד אם ימצאו אותו ככה אפילו מחר?'"

דבריו של דעבול מעבירים ישירות, באמירה ישירה מספר מסרים: מסרים אוניברסליים של ערך חיי אדם, של נחישות ונכונות לשלם מחיר (חוסר שינה) כדי להציל חיי אדם ומסר לאומי חברתי נגד שנאת ערבים (בין השאר באמצעות הזיהוי של שנאת ערבים עם הדמות השלילית של הספר – יהודה, ואת המחאה נגד שנאה זו, עם הדמות החיובית של הספר – דעבול).

* ביד הלשון: יוצאי צבא – אחת הפינות במדור זה הוקדשה לפני שנים אחדות לביטוי "יוצאי צבא". היה זה בשבוע שבו קראנו את פרשת "במדבר", שבא מופיע הביטוי המקורי. וזו היתה לשון הפינה:

הביטוי יוצאי צבא לקוח מפרשת השבוע, פרשת "במדבר". אלא שהשימוש שאנו עושים בו היום שונה לגמרי ממשמעותו המקורית. כשאנו מדברים היום על יוצאי צבא, כוונתנו למשוחררי צה"ל. בלשון המקרא, יוצאי צבא הם החייבים בגיוס, כלומר אלה שראויים לצאת למלחמה.

פרשת "במדבר" עוסקת במִפְקד של בני ישראל, ומונים בה את מספר הלוחמים הפוטנציאלים בכל שבט, והם מוגדרים יוצאי צבא. "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן."

עד כאן הפינה הקודמת שהוקדשה לנושא. השבוע, במסגרת קריאת חומר הנוגע לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל, הופתעתי לגלות שבחוק הישראלי, שנוסח בראשית שנות המדינה, ההגדרה "יוצאי צבא" היא כהגדרה המקראית, כלומר החייבים בגיוס ולא משוחררי צה"ל.

בחוק שירות ביטחון 1949, החוק המסדיר את חובת השירות בצה"ל, זו ההגדרה ליוצאי צבא:

"יוצא צבא" פירושו – תושב קבוע באחד הגילים האלה:

את החוק הגיש ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שידע תנ"ך ואהב תנ"ך וחשוב היה לו להשתמש בלשון התנ"ך.

מפגינים: אנחנו נעזור לך, יחיא סינוואר, אנחנו נעלה על הכנסת ונחריב את הדמוקרטיה הישראלית. גם לנו יש אוהלים. גם אנחנו מתנגדים לממשלת ישראל! יחד נפיל את ביבי!

כַּאֲשֶׁר גִּדְעוֹן נָפַל בְּעֵת מִלּוּי תַּפְקִידוֹ

סָפְדָה לוֹ תְּחִיָּה הַמְּחַנֶּכֶת שָׁעָה אֲרֻכָּה

פָּנֶיהָּ הָפְכוּ עוֹר לְצֵל. אִלְמָלֵא הָעֵינַיִים, רָאִינוּ מַלְאָךְ נְטוּל כְּנָפַיִם

הַסּוֹפֶדֶת הִתְאַמְּצָה לְהַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים

בְּעוֹדוֹ מַאֲזְין לִתְחִיָּה שֶׁהֶעֱלְתָּה קַוִּים לִדְמוּתוֹ שֶׁל הַנּוֹפֵל –

הִתְיַפֵּחַ עֵץ האֹרֶן בְּמַשָּׁב עֵצְבוֹנוֹ,

הָאוֹר שֶׁעַל הַדֶּשֶׁא, נִסָּה לָשַׁוְא לְרַכֵּךְ אֶת הַצַּעַר;

הִזְכִּירָה הַמְּחַנֶּכֶת בִּדְבָרֶיהָ אֶת הֶחָלָל הָרֵיק שֶׁהוֹתִיר אַחֲרָיו;

יָשַׁבְתִּי בְּפַאֲתֵי הַדֶּשֶׁא מוּכֶּה יָגוֹן,

חָשַׁבְתִּי עַל חֲבֵרִי הֶחָלָל שֶׁהִקְדִּים לָרֶדֶת אֶלֵי קֶבֶר,

וְעַל חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָמֵנוּ גַּס הַלֵּב וּכְפוּי הַטּוֹבָה הַמִתְמַלֵּא נִשְׁמוֹת חֲלָלֵינוּ

וְעוֹדֵנוּ מְחַפְּשִּׂים הִשְׁתַּקְּפוּת מְנַחֶמֶת בְּזִכְרוֹנוֹתֵינוּ.

שולח לך את שירי "חללים" שנכתב לזכרו של ידידי ובן כיתתי גדעון בר שדה מעין חרוד שנפל סמוך מאוד לסיום קורס טיס שנת 1962.

עלילת הסיפור "המורה" מתרכזת בגבר "בשיא ימיו, רחב כתפיים, ומבטו, שתמיד צמצם לכדי סדק, האיר בירוק רציני ונבון" (עמ' 17) – אשר נוהג לפקוד את הבית של אימו האלמנה, אישה מבוגרת מאוד, בסופי-השבוע, שהוא היום החופשי של המטפלת שנשכרה כדי שתשגיח עליה. לאחרונה הבחין בנסיגה קוגניטיבית אצל אימו, ולכן החליט במהלך הביקור הזה אצל אימו לשתף את אחיו ואת אחותו במחשבותיו: "ידבר על חסד, יתהה מה טעם הארכה חסרת תכלית של החיים. ירמוז שיש דרכים לפעול לעצור אותם" (עמ' 45).

עוד בטרם שהשלים את האופן שבו ישתף את אֶחיו בהצעה זו, הוא ירד במצוות אימו הקשישה למרתף הבית שלה – שבמרכזו נחצב בימי ילדותו בור לאגירת מי-הגשמים, ואשר הוסב למחסן, אחרי שהותקנה בבית צנֶרת מודרנית להולכת המים, שבו נהגה אימו לאחסן ירקות כבושים, מעשה-ידיה, בצנצנות זכוכית – כדי להביא משם שתי צנצנות של ירקות כבושים לארוחה שלהם. בעודו אוחז בשתי הצנצנות נטרקה דלת המרתף והוא נלכד בו.

ההיפוך במצבו הוא מעתה עיקר סיפור-המעשה. מבוהל קרא המורה, שתמיד בטח בצדקתו ובמעשיו, אל אימו שתפתח לו את דלת המרתף, אך מאחר שלא נענתה לקריאתו הבין שנלכד חסר-אונים בבור הזה. המְחָזה זו של מצבו, כאדם שנלכד בבור המרתף של הבית וזקוק לעזרת אימו הדמנטית כדי להיחלץ מתוכו, מסב את סיפור-המעשה מאירוע ריאלי לאירוע סימבולי, שאליו כיוונה הכותבת את הסיפור ואת הלקח שמשתמע ממנו.

כעת, כאדם לכוד בבור וחסר-יכולת להיחלץ ממנו, הבן כבר אינו מהרהר בהמתת החסד של אימו, אלא במעשי החסד שביצע כמנהיג כל-יכול בעיירה. כיצד חילץ צבייה צעירה שציידים לכדו אותה וכלאו אותה במחסן שלהם, ורק אחרי שחולצה משם על ידי פעילי הטבע שגייס מבין תלמידיו והוחזרה לעדר שלה החלה להשתקם ואף הרתה. (עמ' 55).

כמו כן חשב על בתו החזאית "ועל יכולתה למדוד ולחשב את הרוח האנאבטית שתייבב בצינור" (עמ' 53), שהוא ביהירותו התעלם מאזהרותיה וכעת עליו למצוא פתרון גם להטרדה זו. ודווקא כעת גם נזכר בדברים שהשמיע באוזני תלמידיו "על הכוחות העל-טבעיים שבטבע. רק האדם הראוי, זה המכבד את הטבע ורואה בו שווה לו, זוכה בהם" (עמ' 56), ועל כן עליהם לזכור "כי אדם נולד להכריע ולפעול" (עמ' 46), ולא רק להתפעל "מגודלה של הרוח" (עמ' 56).

ברוח משנתו זו, שאותה הטיף להם בכל הזדמנות, שילב בתוכנית שיעוריהם ימי טיול בטבע הפראי הסובב את העיירה, וגם בחר ללמד אותם בשיעורי הספרות את הנובלה "הזקן והים" של אֶרנֶסט הֶמינגְוַי (משנת 1952), שבמהלך הוראתה דיבר באריכות "על אצילותו של הדייג" (עמ' 56).

ואפילו בשפל מצבו כעת, בהיותו כלוא במרתף וחסר-אונים, רגז אז על נכדתו – זו שלדעתו שקועה עדיין במי-אפסיים ומבזבזת את יכולותיה הרוחניות על עיסוקים "בזוטות, כמו סידור שערה שוב ושוב" – ש"בעבעה לעומתו, מגמגמת אבל מתעקשת הפעם, אבל, אבל, הרי בעצם, מה נעלה בזה, אם זה לא היה דג שיודע לדבר ושמגשים משאלות [כמו באגדות], הדייג היה פשוט הורג אותו [את הדג]" (עמ' 57).

במשך הזמן, שחלף עד שאימו הדמנטית ופזורת-הרוח גילתה שהוא, בנה המסור, לא עלה מן המרתף, היא פתחה לבסוף את דלת המרתף וחילצה אותו מכלאו שם, "וכמו עוטפת במגבת את ילדה היוצא מן המים, כרכה את זרועותיה סביבו - - - ונתנה לו ללכת בדרכו." כך קיבל המורה את המענה הראוי לאדם מסוגו על רעיון שגיבש קודם לכן, להציע לאחיו ולאחותו להקדים ב"המתת חסד" את מותה של האם.

בנפרד, ולא בתפקיד המפריד בין הסיפורים "החזאית" ו"הנערה", הוסיפה הכותבת באמצעות הסיפור "המורה" – סיפור דידקטי שהיא התקשה למצוא פתרון מפעים-לב לסיומו – נימוק לעובדה שהסיפור הזה אינו משתלב ממש כחלק ב"נובלה" שנכתבה "בשלושה חלקים".

מאז שבה "החזאית" במצוות אביה לעיירה לפני עשרים שנים. לא רק בדמיונה הישוותה אז את עצמה לגיבור המערבון "בצהרי היום", אלא גם תושבי העיירה, שכינו אותה "המושיעה" והיטו תחילה אוזן לתחזיותיה, כי תלו בה תקווה שתפיג בתחזיותיה את חששם מן השיטפון, שינוי את הערכתם אליה ככל שהאקלים השתנה לרעה (עמ' 22-21).

במקביל הפך לבלתי-נמנע גם הקרע בינה ובין אביה, "המורה". המחלוקת ביניהם החריפה כאשר אביה, הציע הצעה שעל פניה נראתה מעשית ומשכנעת, להתקין צינור ניקוז ענקי ותת-קרקעי שיַסְטֶה את מי-השיטפון מתוואי העיירה ויזרים אותם ישירות אל הקניון. באסיפה של התושבים שיכנע אותם לתמוך ברעיון באומרו: "דרכנו היא לא להיבהל ולהיכנע, אחרת לא היינו פה. המוֹבַל יפתור את הבעייה" (עמ' 23).

והיא, אף "שבחנה את הנושא ביסודיות כדרכה" לא העזה להשמיע את הסתייגותה המקצועית בפומבי, ורק באוזניו אמרה בהיסוס "המוֹבַל אולי יכול להספיק לזמן-מה." ואכן, אחרי שהמוֹבַל המרשים והיקר הותקן ועמד במבחן השיטפון של סוף האביב (עמ' 25) – התברר שהוא גרם להטרדה חמורה אחרת לתושבים בשאר עונות השנה: אחרי שהמוֹבַל ניקז את מי-השיטפון והתרוקן בסיום עונת ההמסה של השלגים, השמיעו "זרמי אוויר חם" שחלפו דרכו "מן יבבה מלאת יגון," שבלילות השקטים נשמעה כיללת קינה ממושכת (עמ' 28).

אף שתושבי העיירה כבר מפקפקים בהבטחת "המורה", שצינור הניקוז יאלֵף את השיטפון לזרום דרכו, עדיין האמינו שהוא ימצא פתרון גם ליללה הבוקעת מהצינור ומהדהדת באוזניהם היטב בעיקר בלילות. ואכן, עד מהרה הגה אביה התקנה של לוח-מתכת שיסתום את הפתח של הצינור. לביצוע הפתרון הזה שיתף את "הצבא" שאימן מקרב תלמידיו בתיכון למאבקיו בפגעי האקלים, כפי ששיתף אותם בהצלת הצבאים משיני להקת כלבי-פרא תוקפניים, שתחילה טרפו צבאים, אך כבר היוו איוּם גם על חיי התושבים עצמם (עמ' 30-29).

נוכח הספקות שגברו בעיירה מחיזויי מזג-האוויר של בתו והחשדתה שאיננה מגלה סולידריות לסבל של התושבים, יכול הסיפור הזה להסתיים רק באסון כלשהו שיתרחש לה. ואכן הסיפור מסתיים בצעידתה של "החזאית" ביום גשם, כשהיא נסערת אחרי שעוד תחזית שלה התבדתה, ברחוב הראשי של העיירה, רחוב המסתיים "ברִיק, בצוק שמעל לקניון." פתאום מצאה את עצמה מכותרת בכלבים שדחקו אותה מקצה הצוק והיא צנחה "כמו גשם."

ורק בסיום הסיפור "הנערה", שהוצב כאחרון בספרון זה, מתברר לקורא, ש"המורה" מצא את בתו "מוטלת במדרון", גופה רפוי "רק כמה רפלקסים" ועיניים ש"נפקחות לרגע, משוטטות באקראי ונעצמות"– סימנים שמעידים שמעתה תהיה "החזאית" נתונה לחֶמְלָתוֹ של אביה – אדם יהיר ונמרץ, אך גם מגוחך שהתעלם ממומחיותה של בתו וכיסה על השגיאות במעשיו, שאותן אכף עליה, על-ידי מליצות שפיזר בכל הזדמנות באוזניה וגם באוזני תלמידיו בתיכון.

אחרי הסיפור הזה אשר עלילתו היא דיסטופית, אם כי מרוככת ומרוסנת במידה ניכרת מעלילות רבות שהתפרסמו לפניו על-ידי סופרי המשמרת החמישית בסיפורת המקור שלנו, שאותה הגדרתי זה מכבר כמשמרת "הגל הדיסטופי" [ראה בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010) ובספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" (2018)], קל להוכיח שגם עלילות שני הסיפורים האחרים בספרון "החזאית" מפריכות את הקביעה של הכותבת ושל בית ההוצאה, שקיימת זיקה הדוקה בין שלושת הסיפורים, אשר מצדיקה להגדיר אותם ביחד "נובלה בשלושה חלקים".

העלילה הריאליסטית והאופטימית בסיפור "הנערה"

גם בעלילת הסיפור השלישי בספרון זה צריך הקורא להסיר עמודים רבים למדי מתחילתה שבהם חזרה וסיפרה הכותבת פרטים מהסיפור הדיסטופי ("החזאית") ומהסיפור הדידקטי ("המורה"), כדי להדק גם אותו אל ה"נובלה בשלושה חלקים", המספרת על עיירה מוכת שיטפונות בעונת ההמסה של השלגים.

אחרי הסרת עמודים מכפילים אלה בתוכנם, מתחיל סוף-סוף הסיפור "הנערה" להתרכז בנכדתו של "המורה", גיבורת העלילה האופטימית, ומספר על חוויה יוצאת דופן שחוותה בעיירתו ואשר הסבה לה אושר בל-ישוער – אושר דומה לזה שזכה בו פעם נער אחד מת"א, שעליו סיפר בנימין תמוז בסיפור "אופק", היפה מבין סיפורי ספרו הראשון, "חולות הזהב" (1976). באותו יום איחר התלמיד לטיול של הכיתה, ולכן הלך לשכב על החול בחוף הים. ורק שם הבין סוף-סוף את מובנה של מילה שעד אז לא הבין עד הסוף (מילה שחורזת עם המילה "חֶמְלָה" שאותה אפילו לא הבין בכלל) עד שראה את המקום בים שבו השמים נושקים למים באהבה.

הנערה היא נכדתו של המורה מהבת השנייה שלו, שעזבה לפני שנים את העיירה על מנת שלא לשוב אליה, אך בתה, היא הנערה, נהגה להגיע בחופשות מלימודים מהעיר אל הסבא, הוא "המורה", המתגורר בעיירה ומסביר לתושביה איך כדאי להתמודד עם משבר האקלים המאיים על קיומה (עמ' 64).

הנערה הזו, שכבר הוצגה לקורא בסיפור "החזאית" כנערה "אטומה מעט, מרוכזת בעצמה, בעלת פוטנציאל גבוה אבל מבוֹססת בבינוניות, לא מתעניינת באופן מעמיק בדבר כמעט" (עמ' 20), שמחה להצעה שהתגבשה במשפחה ביחס אליה, שתעבור אל העיירה ותשלים שם את לימודיה תחת חסותו של הסבא, הוא "המורה", ובחברת דודתה, שהיא "החזאית".

אף שהנערה לא השתלבה ממש בעיירה בין בני גילה, הנכנעים למרוּתו של הסבא שלה, אשר הסתכל עליהם "במבט הנביאים שלו" (עמ' 74) כאשר סיפר להם "על פתרון שיסיט את מי-השיטפונות" (עמ' 75-74), נהנתה מן האפשרות שנפתחה בפניה לרוץ כל יום אחרי הלימודים בשבילים שמחוץ לעיירה, ובהגיעה אל שמורת הצבאים עצרה ושקדה להדק את הקשר עם איילה צעירה שהושבה אל הטבע אחרי שחילצו אותה מן השבי במחסן הציידים (עמ' 69-68).

בתצפיותיה על האיילה הבחינה הנערה בכל השלבים של התבגרותה: היא הבחינה שבטנה של האיילה החלה לתפוח ו"פתאום הבינה [את משמעות המראה הזה], והיתה נרעשת מאוד זמן רב" (עמ' 71), ואחר כך, כאשר האיילה היתה קרובה להמליט, זיהתה הנערה כי עיט זהוּב-צוואר חג מעליה במרום ואחר כך גלש צפונה, עד שהפך לנקודה (עמ' 79).

התיאור הזה של מְעוּף העיט ודאי הזכיר לקורא את השורה משיר שהמשורר שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1936: "עַיִט! עַיִט עַל הָרַיִךְ, עַיִט עַל הָרַיִךְ עָף!"). ויום אחד, כאשר גילתה הנערה גללים טריים בַּשביל שבו נהגה לרוץ, ראתה את העיט מתייצב "על ענף נמוך - - - ומבע עיניו היה מהפנֵט וקשה. הוא נראה בוחן. שוקל," בעוד הצבייה שוכבת בסבך, ליד שיח שֵׁיזף, בתוך מין גומת צמחייה רמוסה - - - ובטנה הלבנה הייתה חשופה קצת. היא רבצה, פיה סגור, שקטה" (עמ' 87).

ואז גם גילתה הנערה, "שבצמחייה המאפירה שבין שתיהן, בשקערורית אדמה קטנה ליד סלע גדול, מוטל משהו, עופר שנראה כמו כָּעַך. - - - העיט הזהוּב הביט לעברו, מהורהר, מחליט. ליבה [של הנערה] הלם רגע ארוך, והיא פרצה מן המסתור בו ברגע שכנפי העיט טפחו פעמיים. היא נופפה בזרועותיה, לא יודעת אם פגעה בענף או בכנף, ורצה שפופה וכרעה ליד העופר. - - - הצבייה לא נעה. אבל אחר כך קמה הצבייה ונעמדה, וניגשה אל העוֹפָרית והתחילה ללחך את גבה" (עמ' 89).

להסברת דרמת המאבק המומחזת בתמונה זו, שהיא לב הסיפור הזה, מוצע לקורא להגיע לטוב מבין סיפוריה של לאה גולדברג, "אהבת היָתוּר" משנת 1948, שניתן למצוא אותו בספר "כל הסיפורים" שהופיע ב-2009, שנים אחרי פטירתה.

והנערה שהיתה מעורבת בכל תהליך ההמלטה של הצבייה וסייעה לא רק להבריח את העוף הדורס, אלא גם לקרֵב את האֵם אל העוֹפָרית שלה, כבר לא חשבה על שום דבר, "לא על המורה, שלעת ערב יתייפח בחיק אימו הקשישה, ולא על דודתה, ולא על חבריה, היא לא חשבה על האנושות הזאת בכלל, מרכז העולם עכשיו היה העוֹפָרית הזאת, שרבצה שוב, בגומה שלה, עגולה, חמימה, נושמת, כל כולה טבור העולם הרך."

סיום זה של הסיפור – שהוא מנוגד לסיום של הנובלה "הזקן והים" של המינגוַי, שתיאר איך אחרי המאבק המתיש בדג הגדול חזר הדייג [שניצח את הדג, אך הובס על-ידי הכרישים] אל הבקתה שלו רק עם השלד של הדג, סיפור שהכותבת שָׁזְרה אותו במחשבותיה של הנערה באותו יום – מסכם את הלקח שהסיקה הנערה מהאירוע שבו נטלה חלק כה מרכזי: בטבע פועלים שני כוחות סותרים, וכך גם בין בני-אנוש ישנם כאלה הפועלים בחיים כפי שהיא פעלה, נחלצים לעזרת החלש ומסייעים לו לשרוד, וכאלה הפועלים בחיים כמו העיט שעט על החלשים ממנו וטורף אותם. במעמד הזה הנערה לא רק הבינה את "משחק החיים" (כדברי המחזאי חנוך לוין באחד ממחזותיו) והתבגרה, אלא גם החליטה לאיזה מן המחנות היא תשתייך בעתיד, למחנה הלוחם בטבע כמו הסבא שלה ("המורה") או למחנה המתאמץ להתפייס עם הטבע כמו הדודה שלה ("החזאית").

בעשרים וחמישה העמודים האלה של הסיפור הזה (מעמ' 67 ועד עמ' 92) אמנם השיגה הכותבת את התוצאה שקיוותה להגיע אליה, אך הם בלבד אינם מספיקים כדי להצדיק את מתן הפרס שניתן לה, שהוא הפרס הנושא את שמו של יוסף חיים ברנר. אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" [אולי בזכות המחצית הזו של הסיפור, שבו לא הגידה ולא הגדירה הכותבת את האירוע הדרמטי, אלא המחיזה והמחישה אותו באופן ויזואלי] כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב [מהנימוקים שהבהרתי במאמר הזה] כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר.

משופטי פרסים אחרים (הפרס על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים, פרס ספיר של מפעל הפיס, והפרסים של ערים אחדות, כמו פרס חולון ופרס רמת-גן) מצפים שימצאו את הספר הראוי ביותר מבין הספרים שהוגשו לעיונם, ויעניקו לו את סכום הפרס, גם אם אובייקטיבית פגמיו לא הצדיקו לתת לו פרס כלשהו, אך לפשרה כזו לא מצפים משופטי פרס ברנר (וגם משופטי פרס ביאליק של העיר ת"א).

מאחר שהספרות הישראלית לא מספקת כל שנה מספיק ספרים הראויים לפרסים, היו אמורים שופטי פרס ברנר בשנת 2022 לנצל אפשרות שקיימת בתקנון הפרס הזה, להעניק את הפרס עבור המדף השלם של סופר שהוסיף לספרות העברית ספרים איכותיים בסוּגה שבה התמקד בכתיבתו, או להודיע שלא מצאו ספר ראוי לפרס בשנת השפיטה שלהם ולהציע שסכום הפרס יועבר לחלוקה הבאה לשני ספרים שיימצאו ראויים לכך לדעת השופטים שייבחרו אחריהם.

ולכן – מאחר שנושא האקלים שנמצא במשבר עולמי הינו חשוב ויכול היה לפרנס סיפור בהיקף של רומאן, ולא "נובלה בשלושה חלקים", ומאחר שהפרס כבר ניתן לספרון "החזאית", פתוחה כעת האפשרות לזוכת פרס ברנר בשנת 2022, תמר וייס-גבאי, לראות בכספי הפרס שקיבלה סכום שניתן לה כמִקדמה כדי שתתפנה לכתוב את הרומאן שנכספה לכתוב על הנושא הזה.

אהוד: אני מימיי לא נמצאתי ראוי לפרס ברנר – לא על רומאן שכתבתי ולא על מפעל חיים! אפילו לא לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות! ייזכר להם זאת לדיראון עולם.

השרה אורית סטרוק, הממונה על השירות האזרחי-לאומי, פועלת להפעלת מסלולי שירות אזרחי לבחורי ישיבות – בתוך הקהילות ובזרועות הביטחון, כולל המוסד, השב"כ ו-8200. על סכנות 'כור ההיתוך' ועל 'הטיפשות שלנו'. ואיך הפך צה"ל לצג"ל.

תיאטרון האבסורד שחגג כאן שנים, בחסותו של מנחם בגין שהמציא את שיטת השיחרור הסיטוני משירות בצה"ל, נגמר. השבוע ירד עליו המסך. עד עכשיו התנהל התיאטרון כך: בא בחור בן 18 ללשכת הגיוס, ומודיע בלי בושה: "אני לא מתגייס. אני חרדי." ופקיד הגיוס הצה"לי, מחייך מולו בהבנה: "אין בעייה. אתה משוחרר. תחזור לישיבה."

אבל הבחור החרדי שלנו מתחלחל: "רק רגע, יש בעייה. אני לא רוצה ישיבה. אני לא מסוגל. אני רוצה ללמוד מקצוע, ומוכן עד אז לעבוד בכל עבודה: טבח בכשרות מהודרת, מלמד תינוקות, נהג, משהו."

וכאן בא הסוויץ' בעלילה. פקיד הגיוס מסביר ברצינות: "אם אתה לא חוזר לישיבה, אתה מתגייס. תבחר. או צבא או ישיבה. אין דרך שלישית."

והבחור המסכן שלנו נאנס לחזור לעיר המקלט היחידה המאפשרת לו להשתמט מגיוס. הוא לא ילמד מקצוע. הוא גם לא ילמד תורה. רק יבזבז את זמנו עד גיל 26. ואז כבר יהיה מאוחר. בגיל 26 כבר תהיה לו משפחה והוא לא יהיה פנוי ללימודי מקצוע. באין מוצא אחר, הוא ימשיך להתייבש בכוילל ויחיה מתקציב המדינה ומעבודתה של אשתו (הוי, הפרדוקס החרדי: הגבר, שמחוייב מכוח הכתוּבּה ומכוח תקנות חז"ל לפרנס את אשתו וביתו, הופך לבטלן שתלוי באשתו המפרנסת. עולם הפוך!); או שבכל זאת ייצא לעיסוק נחות ששכרו אינו בצידו.

וכך הופך צה"ל לצג"ל – צבא הגיוס לישיבות. צג"ל הוא הגורם העיקרי להזרמת כוח אדם שמתקשה בלימוד, אל בין כותלי ערי המקלט הישיבתיות, 'היכלי התורה', על חשבון עם ישראל. אבסורד מוחלט.

ראשי הישיבות אגב הבינו מאוחר מדי, כי הבחורים שאינם באמת לומדים, ושהפכו את הישיבות לעיר מקלט, מהווים בהן גורם חינוכי הרסני. התחכמו העסקנים והקימו להם ישיבות מיוחדות לנושרים. כלומר, לא באמת ישיבה, לא באמת תורה, לא באמת לימוד, אבל עיר מקלט. כיום מפרנסת המדינה 130 ישיבות מיוחדות לבטלנים שלא מתגייסים, בהן מכלים זמנם 8,300 בטלנים, מְבַלֵּי עולם, אוכלי חינם, והכל על חשבון מדינת ישראל וציבור משלמי המיסים והנושאים גם בעול הביטחון. חלם זה כאן.

מצד שני, צריך להיות ברור: ההנהגה החרדית – הרבנים והעסקנים – לעולם לא יאפשרו גיוסם לצבא של תלמידיהם. ימכרו לך סיפורים שונים לגבי מקור הסרבנות: החל מהסירוב להזדהות עם המדינה הציונית (במובן הכוזב שהחרדים תופסים את הציונות) ועד הקושי של אדם חרדי לחיות באווירה הצבאית, עם מזון שכשרותו מפוקפקת (מבחינתם), עם החשש שיתחלן ל"ע, ועם נשים פתייניות רחמנא ליצלן.

אבל כל אלה הם נימוקים משניים. הנימוק המרכזי, הסמוי אבל הכי אמיתי, היא האימה הנוראה מפני תופעה שמגולמת בביטוי לא מוצלח שהמציא שר הביטחון הראשון דוד בן גוריון: כור ההיתוך. אם ב"ג חלם שצה"ל ייהפך לפס היצור של צברים יפי בלורית ותואר, הרי בעיני מנהיגי החרדים זוהה החזון הבנגוריוניסטי כחלום בלהות מפלצתי.

ואל נזלזל בסיוט הזה. הפוביה הזו איננה מופרכת. יש בהחלט כאלה שאינם מצליחים לצאת מכור ההיתוך אל החיים האמיתי, נאמנים לאורח החיים שעימו הגיעו אל פתחו. אפילו רב ציוני דתי למהדרין, הרב ד"ר רחמים זיני, ראש ישיבת ההסדר בחיפה, הטוען כי "סירובם של החרדים להשתתף בהגנת העם הינה פשע תורני חמור, שאין לו מחילה," מכיר במצוקת כור ההיתוך:

"מדוע לדרוש מהחרדים לנהוג בטיפשות שלנו? אנו בוגרי הציונות הדתית וישיבותיה, שהשארנו על הקרקע כ-50% מקורבנות המלחמה, לא רק שאיננו מקבלים את המגיע בזכות למגזר זה, אלא גם לא זוכים להתחשבות אפילו לא בשמירת השבת (מחייבים חיילים לחלל שבת ללא הצדקה הלכתית), ועוד פחות בקידום קצינינו מעל דרגה מסויימת?... לבריונות החילוניזם בצה"ל, יש פתרון אחד: בריונות נגדית, זו שהעולם החרדי מציג בהתנגדותו למה שהיה מסכים לו, אלמלא ריחף מעל הגיוס איום רוחני."

מילות המפתח שמונחות ביסוד הסרבנות החרדית הן אפוא – כור ההיתוך. סלק מהתודעה את תפיסת כור ההיתוך, ויתחילו לדבר על התגייסות לטובת צרכי הביטחון. שהרי החרדים מכירים ככלות הכול בכך שאנו בעידן של הצלת ישראל מיד צר וזו העת שבה כלה יוצאת מחופתה וחתן מחדרו, כמצוותו של משה רבנו כלפי בני גד ובני ראובן.

לנישה הזו של 'הכול, רק לא כור היתוך צהל"י' נכנסת שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, האחראית גם על השירות הלאומי האזרחי. היא פועלת לפתיחת מסלול ייחודי לחרדים, בתוך מפעל השירות האזרחי לאומי. במסגרת זו יוכלו חרדים לשרת ללא מדים, ללא טקסיות צבאית, ללא התרחקות מהקהילה, במסגרות אזרחיות נטו, דו או תלת שנתיות, עם דמי כיס והכרה ממלכתית בשירות זה, באופן שיאפשר לבוגרי מסלול זה לרכוש מקצוע, או להשתלב בלימודי מקצוע ולפרנס בכבוד את משפחותיהם.

סטרוק מגלה כי המסלול הזה כבר משמש בחורים חרדים, המעוניינים לתרום לחברה וביטחונה, וגם לזכות אותם בזכויות המוקנות למתנדבי השירות הלאומי, המאפשרות השתלבות רכה בחברה הישראלית. כבר השנה משרתים במסלול זה 1,370 חרדים, בתחומים חיוניים ומפתיעים – יחידה 8200, המוסד, השב"כ, המשטרה ותחומים ביטחוניים אחרים, לשביעות רצונם של הממונים אליהם. "ואלה לא שבאב'ניקים", אומרת סטרוק. "הם באים מההארד-קור החרדי, המעולים שבמעולים."

סטרוק טוענת כי בכל המוסדות הללו והאחרים (למשל נהגי ציוד כבד ונושאות טנקים – תפקיד עליו 'השתלטו' הערבים) קיים מחסור אקוטי בכוח אדם, בעל מוטיווציה. למשל: המפגע שפעל בבקעת הירדן, התוודה בפוסט שכתב לפני היציאה לפיגוע הקטלני על הליכתו להיות שאהיד, אבל הפוסט לא יורט, מחמת ההתמקדות בעזה. חוליית טרור שהתארגנה בסכנין יורטה רק בזכות מיסמכים שנמצאו בעזה, ולא נחשפה מראש ברשת, רק מחמת מחסור בכוח אדם לניטור מה שאיננו עזתי.

שאלה: האם באמת יוכלו אברכי המשי לנטר ברמה גבוהה פוסטים כתובים ערבית?

סטרוק: "בוודאי. אלה שכבר נקלטו בזרועות הביטחון למדו את השפה במהירות. הרי הדבר היחיד שבטוח יש להם, זה הראש היהודי."

שירות אזרחי התנדבותי לחרדים, ללא מדים, ולעיתים בתוך הקהילה, יכול להיות המסלול הבטוח, תרתי משמע, שמובילה סטרוק לטובת הצטרפות חרדים עמוסי מוטיבציה לחברה הישראלית, מבלי שיעברו את משברי כור ההיתוך.

כאילו חזרנו ל-6 באוקטובר, המלחמה הסתיימה, כל החטופים חזרו לבתיהם, החמאס הובס, החיזבאללה הורתע ונסוג מעבר לליטאני, ותושבי העוטף, והגליל שבו לבתיהם, והתנועה הפרוטסטנטית חוזרת בעוצמה.

אחד האיומים הגדולים שנורו מצד התנועה הפרוטסטנטית לפני ה-7 באוקטובר היה: "לא נתגייס לצבא!" הבה נלך כצאן לטבח! האייקון הגדול של התנועה הפרוטסטנטית, פרופסור שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, איימה למשל בריש גלי: "עד ספטמבר ישראל תישאר בלי צבא," ונלך כולנו כצאן לטבח:

אין ספק שלקריאה זו היתה השפעה רבה על החלטתו של סינואר, (המדבר וקורא עברית), שתיכנן את הטבח שנים רבות, לנצל את שעת הכושר אחרי ספטמבר כשלישראל כבר אין צבא, ולצאת להתקפה. הרי ישראל ללא צבא איבדה את כושר ההרתעה.

ובכלל פרופסור שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן ראתה את האוייב לא בחמאס האיסלמו-נאצי אלא בנאצים היהודים המיוצגים בממשלה הנבחרת של ישראל. כשמתחה ביקורת על הנשיא הרצוג המחפש להגיע לפשרה מוסכמת בין הצדדים, אמרה במהלך כנס בנהלל, כי בכך שאינו מבדיל בין "פאשיסטים וגזענים" לבין הרוב שרוצה הסכמות – הוא פוגע בניסיון לגבש פתרון אמיתי. ולסיכום דבריה אמרה: "אסור לדבר עם נאצים – יהודים או לא יהודים".

האם עם התחדשות התנועה הפרוטסטנטית תחודש גם הסיסמה הישנה "הבה נלך כצאן לטבח"? בינתיים נראה שלא, מלבד שוליים הנאבקים למען הפסקת אש ונסיגה מעזה כדי להציל את חיי החמאס והג'יהאד ולשקם את שלטונו.

האם המאבק הפרוטסטנטי יביא אפילו בלי כוונה לתוצאה כזו? סביר בהחלט. בינתיים העולם הערבי והמוסלמי צוהל ומצטט בהנאה את דוברי התנועה בהפגנות.

האם המאבק הפרוטסטנטי יביא להחזרת החטופים או יעכב את שחרורם עקב הקשחת תנאי החמאס לשחרורם? סביר להניח שיביא להקשחת החמאס שגם אם יבוצע השחרור הוא יעלה בחיי אלפי ישראלים הרוגים בהמשך.

לסיכום התנועה הפרוטסטנטית בעת הזאת מהווה סכנה למדינה וסכנה לחטופים.

עקרונית תביעת הפרוטסטנטים שעל בנימין מיליקובסקי-נתניהו הנושא באחריות למדיניות כלפי החמאס, ולאי מניעת טבח ה-7 באוקטובר ללכת, מוצדקת לחלוטין, אבל לא יעלה על הדעת שרק הוא ילך. על כל האחראים ללכת. בראש ובראשונה אנשי הדרג הצבאי באמ"ן, בשב"כ, וב"מוסד" וכו', וכמובן שגם כל הפוליטיקאים האחראים למחדל. לא יעלה על הדעת לתבוע את הליכת נתניהו מהשלטון, ובה בעת לתמוך בעליה לשלטון של בנימין גנץ, גד אזנקוט, יאיר למפל-לפיד, נפתלי בנט, ואחרים, האחראים באותה מידה למחדל המדיניות כלפי החמאס ובאי מניעת הטבח. לכן קל וחומר שכל עניין ההתחשבנות עם הצבא והפוליטיקאים חייב להיעשות אך ורק לאחר סיומה של המלחמה ולא בעיצומה.

אם המאבק הפרוטסטנטי הוא רק נגד נתניהו ולא נגד כל שאר האחראים למחדל, הוא אינו לטובת המדינה, אלא לרעתה. זמן רב לפני ה-7 באוקטובר ציטטתי וחזרתי וציטטתי את המרשל פרדיננד פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, שאמר, כי הרצון לנצח הוא התנאי לניצחון. "Victoir, c`est la volonte"

לפרוטסטנטים נראה שיש רצון לנצח את נתניהו, ומזה נובע הרצון להיות מובס ע"י החמאס.

במאמרו המצויין, "מדוע חמאס יוכרע – מענה לאורקל מהר הצופים", ("חדשות בן עזר" 1938) סותר אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, את קביעת פרופסור יובל נח הררי (מישהו יודע את שמו המקורי?) שישראל הובסה ע"י החמאס. אם זה אכן יקרה הררי לא יוכל לכתוב את דבריו.

הבעייה היא שעדין מוקדם לקבוע. (ראש הממשלה ושר החוץ של סין צ'ו אן-לאי אמר בזמנו: "עוד מוקדם להעריך את המשמעות של המהפכה הצרפתית*). הניצחון על החמאס מותנה בכיבוש רפיח וציר פילדלפי דבר שטרם נעשה. מכיוון שניצחון או הפסד במלחמה נבדקים לפי מטרות המלחמה ותוצאותיה, בינתיים נראה שהחמאס השיג את כל מטרותיו במלחמה.

1. רצח יהודים גדול במטרה לפגוע להחליש ולפורר את החברה הישראלית, להטיל פחד שירדו מהארץ. (ודוק: החמאס כארגון מוסלמי-דתי מחוייב באמנתו (סעיף 7) לרצוח כדברי מוחמד את כל היהודים כתנאי לגאולה).

4. העלאת תמיכה בקרב הפלישתינאים ובעולם הערבי כולו כארגון לוחם שבא להחליף את הרשות.

5. העלאת תמיכה בין לאומית בדה-הומניזציה של היהודים כהכשר לחיסול מדינתם והשמדתם בעולם.

בכל מקרה יש לבחון מהו ניצחון ומהי תבוסה לפי פרופסור יובל נח הררי פון קלאוזוביץ, שבן דוד מכנה "האורקל מהר הצופים".

בדלפי ישבה הכוהנת הבתולה "הפיתיה" מעל נקיק שמתוכו עלו גזים מן האדמה אשר סיממו אותה עד שהיא אמרה את העתיד מפי האל אפולו, ותמיד השתמשה בשיטתו של שמעון פרסקי-פרס כן ולא. לאוראקל מהר הצופים, הררי פון קלאוזוביץ יש מטרה או חזון מדיני אחר: "יש הכרח להחליף את הממשלה הנוכחית, בממשלה אחרת, שיש לה חזון מדיני, המבוסס על חתירה לפשרה, ולא על פנטזיות תנ"כיות."

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד עונה לו בצדק רב: "החלפת הממשלה לעת הזו, כאשר צה"ל עודו צועד מחיל לחיל, תהווה הודאה חסרת אחריות, בכישלונם של הממשלה וצה"ל להשיג את מטרות המלחמה. מה שרק יחזק את חמאס, ויתפרש ובצדק בעיניו ובעיני תומכיו, כהוכחה לניצחונו. אם הפרופסור הררי כל כך חרד להשגת 'תכלית מדינית' במלחמה הנוכחית, הוא אמור להבין זאת בעצמו."

אבל הבעייה היא שהחמאס עם "הפנטזיות הקוראניות-מוסלמיות", אינו מוגדר אצל פרופסור הררי פון קלאוזוביץ אוייב עיקרי שיש להביסו, להיפך יש להגיע איתו להסדר שיציל אותו מכיליון וישקם את שלטונו, האוייב לדידו היא ממשלת ישראל והעומד בראשה בנימין מיליקובסקי-נתניהו. את האוייב הזה יש להביס ויהי מה ולא את החמאס.

כאחד מתומכי התנועה הפרוטסטנטית, פרופסור יובל נח הררי פון קלאוזוביץ לא רק הכריז "הבה נלך כצאן לטבח!" אלא פעל ישירות שזה יקרה, כלומר שהחמאס יביס את ישראל.

קיצור תולדות הטמטום של פרופסור יובל נח הררי.

מאד קשה לקרוא עכשיו את דבריו של פרופסור יובל נח הררי, שעשה כסף רב מספרו "קיצור תולדות האנושות" מחוסר האנושיות שלו עצמו. חודשיים בדיוק לפני מתקפת הדמים של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד על הדרום, הוא פירסם קול קורא לכל התעשיות הצבאיות של ישראל ולסייבר הישראלי לשבות מעבודתם ולא לספק יותר נשק למדינה "הדיקטטורית" ישראל:

(יובל נח הררי, "אנשי סייבר, עובדי התעשיות הביטחוניות: אל תחמשו את ממשלת נתניהו-לוין", "סוף שבוע", "אל ארצ'", 5.7.23)

עשיו שוו בנפשכם מה היה קורה לו היתה קריאתו זו של הררי נענית בחיוב. מה היה גורלנו?

הוא מן הסתם היה עושה כסף (אם היה ניצל) מספר על קיצור תולדות מדינת ישראל. על הטמטום וחוסר האנושיות הזה, ייזכר יובל נח הררי לדראון עולם. ("חדשות בן עזר", 1894)

והערה אחרונה לאהוד בן עזר. אין לך מה לחשוש מתביעת דיבה אם תקרא לו שרלטן. טובי ההיסטוריונים רואים אותו ככזה.

* בניגוד למקובל – צ'ו אן-לאי התכוון למהפכת הסטודנטים של 1968 בצרפת.

הפתרון לפי הפרוטסטנט אהוד ברוג-ברק-פון קלאוזוביץ

"מחדל רודף מחדל תחת ממשלת נתניהו והתנהלותו בזמן המלחמה," קובע אהוד ברוג-ברק. "אם היא לא תיפול – מלחמת ההתשה שהחלה כמוצדקת ביותר ב-7 באוקטובר לא תיגמר בזמן הנראה לעין.

"בחירות עכשיו היא הדרך לנצח במלחמה, כך זה יקרה: נדרשת פעולה, מסיבית ונחרצת מספיק כדי שמנהיגים פוליטיים לא יוכלו להרשות לעצמם להתעלם ממנה. זו איננה הדרך האידיאלית, אך אם אנו חפצי חיים ניאלץ ללכת בה, בכל הכוח, עד שיוכרזו בחירות. אחרי הכול מדובר בחיינו שלנו וחשוב לא פחות, בעתידה וגורלה של ישראל. מחר, יום א' 31 מרץ 2024, נבחר כיום הפותח לשלושה ימי מחאה רצופים אל מול הכנסת, 24/7. 'גם מסע בן אלף מיל, מתחיל בצעד אחד.' זהו המסע החשוב בדורנו."

"לסיכום," מדגיש ברוג-ברק, "הדרישה לקיים בחירות מיד, איננה דרישה להעניש את מי שאחראים לכשלי העבר, קרי, לאירועי 7.10 והניהול האסטרטגי הכושל בששת חודשי הלחימה."

כמובן שלפי ברוג-ברק-פון קלאוזוביץ הדרישה אינה להעניש את האחראים למלחמה ו"לניהול האסטרטגי הכושל בששת חודשי הלחימה." כדבריו כי הוא הרי תומך באחראים לכך מלבד נתניהו כמובן.

הבנתם? לפי אהוד ברוג-ברק-פון קלאוזוביץ למלחמה יש רק פתרון אחד לסלק את נתניהו כי הוא הרי הסיבה למלחמה, ולא החמאס. והמלחמה כפי שאמר פון קלאוזוביץ היא המשך המדיניות באמצעים אחרים.

שותפתו של אהוד ברוג-ברק לחוב הכספי שטרם הוחזר לכנסת היא סתיו שפיר-סטיבה הנשואה למיליארדר (אמנם עם הסכם ממון) ומתנאה בעצמה שהיא "יזמת חברתית". (האם לחלק את כספו לעניים?) בינתיים יש לה פתרון למצב.

"הקמת הנמל ברצועת עזה הוא שימור הכוח של חמאס כדי לשמור את שלטון בנימין נתניהו. חזרה על אותה שגיאה גובלת באי-שפיות. הקמת הנמל, במימון קטאר, היא בראש ובראשונה פגיעה מיידית בסיכויי החטופים. החמאס מקבל את מבוקשו: סיוע הומניטרי וצמצום הלחימה בשל כניסת גורמים אמריקאיים ובינלאומיים לעבודות הנמל, מה שיגביל את חופש הפעולה של ישראל. במצב כזה ייחלש התמריץ שלו לחתום על עסקה. זו הוכחה נוספת, איומה, לאסון שממשלת נתניהו מוליכה אליו כשהיא דוחה את ההחלטה על 'היום שאחרי' וגורמת לעולם להתערב ולקחת מאיתנו את היכולת לקבוע את גורלנו. הסירוב העקבי לתרגם את תוצאות המלחמה למהלכים מדיניים כבר שחק חלק מהנכסים שבידי ישראל.

"לאסון המתהווה הזה יש אלטרנטיבה. אם ישראל תניע מהלך מדיני היא תמצא פרטנרים רבים, שלאיש מהם אין חיבה ליחיא סינוואר. בפת"ח זועמים על חמאס ומאשימים אותו בנכבה פלסטינית חדשה. כל עוד הקואליציה הזאת מכתיבה את מהלכי המלחמה, ישראל לא תנצח. החלפתה היא הצורך הבהול ביותר לקיומה של המדינה."

(סתיו שפיר, "חמאס נשאר השותף של נתניהו", "אל-ארצ'", 1.4.24)

הבנתם? סתיו שפיר-סטיבה-פון קלאוזוביץ מתנגדת, כמו אנשי הימין הקיצוני ביותר – לחמאס, עד שהיא רואה בהקמת הנמל בעזה משום תמיכה בלתי מתקבלת לחמאס, ולשיטתה הבסת החמאס תלויה רק במהלך מדיני בו אש"פ ישלוט בחמאס, שכן לדבריה הם לא אוהבים את החמאס.

מה שלא מסבירה סתיו שפיר-סטיבה-פון קלאוזוביץ, הוא איך אש"פ ישלוט בחמאס בלי שיובס ע"י צה"ל. הרי ללא צה"ל הם ייזרקו מהגגות כפי שקרה בעבר.

לפני שנים היה בעיתון "העיר" של תל אביב מדור של ניבון פולני. הסבר למה הפולנים (ליתר דיוק הפולניות) מתכוונים במשפטים שהם אומרים.

"אל תבין אותי לא נכון..." פתיחה מעודנת לדחייה מעליבה, ייאמר כשהכוונה מאחורי הדברים כל כך בולטת שאפילו הפולני מרגיש צורך להתנצל. למשל: "אל תבין אותי לא נכון, זה לא שלא רציתי להזמין אתכם, פשוט חשבתי שלכם יהיה לא נוח..."

"אל תבין אותי לא נכון, היינו שמחים מאוד להזמין אתכם למסיבה, אבל זה באמת רק לחברים קרובים..."

שיטה ורשאית לנפח סיפור אפור ושגרתי לממדים של קוריוז ייחודי, או בנוסח קרקוב "רגע היסטורי":

כבר פעם שנייה שכמעט גבה ליבי למקרא הקומפלימנט שאני מקבל ממיכל לרנר-סנונית: בפעם הראשונה היא כתבה: "אני לא מאמינה בעצמי שאני מסכימה עם נעמן כהן." ("חדשות בן עזר", 1927) האמת גילוי עצמי מרגש. הפעם היא כותבת: "להפתעתי, מצאתי אפילו משפט אחד במאמרו של נעמן כהן שהזדהיתי איתו. הוא מבקר את תגובתו של בנימין נתניהו בנוגע להחלטת מועצת הבטחון. ואפילו מסביר מדוע. לא האמנתי שאגיע ליום הזה, אבל עובדה. הגעתי. שאפּו." ("חדשות בן עזר", 1938).

בפעם הראשונה היא לא האמינה בעצמה שהיא "מסכימה" איתי, ועכשיו היא "מופתעת", לא מאמינה שהגיעה ליום הזה. (רבן גמליאל: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך," אבות ב' ד').

ואז נזכרתי בניבון הפולני בערך "את לא תאמיני", ונשארתי עם השאלה, למה אי אפשר להסכים או להתנגד לדעה כלשהי בלי לעשות מזה דרמה פולנית טיפוסית בנוסח ורשה או קרקוב: "לא האמנתי בעצמי... זה עלה לי בבריאות..." "הופתעתי לא האמנתי שאגיע ליום הזה..." לשם מה הדרמה?

במחשבה שנייה תפקיד הדרמה הפולנית הוא לא לתת קומפלימנט, אלא לשגר עלבון פולני מתוחכם. האמת היא שאני כבר מעדיף את הפעם שבו כתבה עליי מיכל לרנר-סנונית בשפתה הפואטית שאני "אוויל משריש המשפיך שטויות" (הידד על המקוריות בביטוי "משפיך"). זה לפחות היה אותנטי וישר.

בשנה האחרונה כמה אנשים שהכרתי שנים רבות ניתקו איתי את היחסים, חלק ביביפובים רלב"ים שלטענתם כתבתי דברים חיוביים על ביבי, ודברים שליליים על התנועה הפרוטסטנטית, וחלקם ביביפילים הטוענים שביקרתי את ביבי ביקורת שלילית. מה לעשות זה חיסרון גדול אצלי. אני לא מתאים לשום מגירה.

מכיוון שאני בטוח שעם מותו של הסופר סמי מיכאל ז"ל. העיתונות וגם "חדשות בן עזר" יהיו מלאים בנקרולוגים מלאי תשבחות (הוא הזמין את העורך אהוד בן עזר לארוחת צהריים דשנה), אשמש אני לשם איזון כ- Advocatus Diaboli מול Advocatus Dei התומך בהקדשה בבית דין של מעלה.

הסופר סמי מיכאל האקטיביסט הפרו-איסלמי, הקומוניסט, בשמו המקורי כמאל סאלח מוג'אלד (בערבית הכורך) מנשה, הידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ), אמר על המדינה היהודית:

"אני חושב ש(זה) הטמטום הכי גדול שעשה העם היהודי באלף השנים האחרונות. תקיעת יתד במקום קבוע זו הזמנה לשואה חדשה." ועוד הוסיף: "מדינה יהודית זה חלום, פיקשן, רומן של עיתונאי... שאנחנו התייחסנו אליו ברצינות יתר." וב-2004 אמר כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים", והוא הדין בחיזבאללה, וכמובן שקפץ מיד על המהפכה המתקרבת של התנועה הפרוטסטנטית, "על הבסטיליה הנהנתנית של נתניהו" לדבריו. ובמאמר קרא לנתניהו: "נתניהו, מעא-סלאמה" (ידיעות 17.7.20).

"היש עם בעמים אשר סופריו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, לתמיכה ברציחתו וברוצחיו?" (כשאלתו של ברל יעקב כצנלסון הכהן).

על דברים פחותים בהרבה. המעטה בהערכת מצוקתם של יהודי רוסיה וסינגור על השלטונות, אמר ח"נ ביאליק על ראובן בריינין: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה (...) יצא בריינין, זקן עובר בטל זה, לבאר בעולם ישועת ישראל ברוסיה. ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו (...) כי נמכר לעקר (=לגויים) בכסף ובטובת הנאה" (אב"ב, ביאליק אל א"ל יפה, 15.5.1929).

אוטו-אנטישמיות ואנטי-ציונות ותמיכה בחמאס ובחיזבאללה רוצחי היהודים אינה מקנים כניסה לגן העדן. ישפוט האלוהים.

בתגובה על חוק הסוגר את הערוץ הקטארי אל-ג'זירה מייצג החמאס, אמר דובר משרד החוץ האמריקני מתיו מילר על חוק אל-ג׳זירה: ״אנחנו תומכים בעבודת התקשורת החופשית בכל העולם. חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על מה שקורה בעזה זה בזכות עיתונאים שנמצאים שם כולל מאל-ג׳זירה. אנחנו לא מסכימים עם כל מה שהם משדרים אבל אנחנו תומכים בפעילות התקשורת החופשית.״

הבנתם? ערוץ אל-ג'זירה, הערוץ הפרטי של הדיקטטור שליט קטאר – מוגדר ע"י האמריקאים "תקשורת חופשית" אם זו תקשורת חופשית מהו חופש?

השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב הקלה בעונשה של ערבייה-מוסלמית עצורה ביטחונית, שאיימה על רקע פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כי היא מחבל של חמאס ובדרכה לבצע פיגוע בחיפה. השופטת החליטה להקל בעונשה בין היתר בנימוק של שיוויון באכיפה מול נאשמת נוספת ששוחררה ממעצר במסגרת עסקת החטופים של ממשלת ישראל עם חמאס.

ב-12 לאוקטובר התקשרו אמנה עותמאן ופטאמה בלעום למוקד 100. השתיים שלחו הודעת וואטסאפ מאיימת לשוטרת. וכן התחזו לגבר עזתי, ואיימו על השוטרת במוקד: "אני מעזה, אני מפלסטין, אני חמאס, אני בחיפה (כדי) להרוג את כל היהודים עכשיו. אנחנו חמאס מעזה, רוצים להרוג את כל היהודים." המוקדנית שאלה: "איפה אתה? בחיפה?" והשתיים השיבו: "מוחמד, אני מעזה, אני רוצה להרוג את כל היהודים." המוקדנית שבה ושאלה: "אתה גר בחיפה?" והשתיים השיבו: "כן, אני בחיפה, אני וכל החברים שלי. רוצה להרוג את כל היהודים פה ב(רחוב) בן יהודה 25... אני עכשיו הורג את כל היהודים."

כתוצאה משיחת האיומים, הוקפצו כוחות משטרה רבים לכתובת. השתיים הואשמו בעבירות איומים בצוותא והפרעת שוטר במילוי תפקידו בצוותא. בשלהי נובמבר שוחררה פאטמה בלעום במסגרת עסקת החטופים עם החמאס, ואילו ההליך נגד עותמאן המשיך. בגזר הדין כתבה השופטת כי "הנאשמת השנייה שוחררה במסגרת העסקה לשחרור חטופים והגם שלא מדובר באפלייה פסולה, לא ניתן להתעלם מנתון זה."

בדיון הטיעונים לעונש ביקשה התביעה המשטרתית כי ייגזרו על הנאשמת 12 חודשי מאסר. השופטת פיקוס בוגדאנוב החליטה, בין היתר בנימוק המופרך לעיל לצד נימוקים נוספים, לגזור עליה ארבעה חודשי מאסר בלבד.

בחודש החולף גם שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב דחק בפרקליטות להסכים לשחרר נאשם למעצר בית באיזוק אלקטרוני משיקולי שיוויון, זאת מכיוון שנאשמים אחרים בפרשה שוחררו לגמרי במסגרת עסקת החטופים. למחרת הפרסום והסערה הציבורית שנוצרה, הכחיש השופט כבוב כי אמר זאת, והסביר כי לא השווה את הנאשם לנאשמים ששוחררו במסגרת העסקה אלא לנאשמים אחרים ששוחרו שלא במסגרת העסקה.

דוברות הרשות השופטת מסרה בתגובה: "גזר הדין אשר ניתן בעניינה של הנאשמת ביום 15.1.24, הוא מפורט ומנומק. בגזר הדין פירט בית המשפט שיקולים ששקל ביחס לעונש בתוך מתחם העונש ההולם של הנאשמת: הודאתה בעובדות כתב האישום, הבעת חרטה ונטילת אחריות על מעשיה, חסכון בזמן שיפוטי, היעדר עבר פלילי, מעצר ראשון, נסיבות חייה הלא פשוטות ותנאי המעצר הקשים בהם שוהה. בנוסף ציין בית המשפט כי נאשמת נוספת בתיק שוחררה במסגרת עסקת חטופים וכי זהו נתון שלא ניתן להתעלם ממנו. כאמור זהו אינו השיקול היחיד ואף לא העיקרי והצגת הדברים באור אחר שגויה ומטעה. על גזר הדין לא הוגש ערעור."

מסתבר שסיסמת המהפכה הצרפתית "חופש שוויון אחווה", פירושה בישראל הוא חופש למחבלי חמאס, שיוויון עם מחבלי החמאס ששוחררו בעיסקה חטופים ע"י החמאס, ואחווה עם מחבלי החמאס, כל אלה הם נימוקים משפטיים בבית המשפט הישראלי.

כשמדובר בשופט ערבי-מולסלמי כח'אלד כבוב, זה אולי הגיוני, אבל מה לכל אלו אצל השופטת מריה בוגדנוב? האמת דווקא אולי בגלל השם זה נראה הגיוני.

אהוד בן עזר: "איך פותחת נרי לבנה את הטור השבועי של ייאוש וליקוק שלה לשוקניה?" "לעיתים נדמה כי מערכת עיתון 'הארץ' מוליכה את מערכת חדשות 'כאן 11'." ("חדשות בן עזר", 1938).

השימוש במונח "שוקניה" טעות. עיתון "הארץ" שייך גם לליאוניד נבזלין, וכעורך יש גם חשיבות רבה לעורך העיתון, אלוף בומשטיין-בן, לכן יש לכתוב: "שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן פירסמו בעיתונם," או "שכירי העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן כתבו..."

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חיימקה שפינוזה: ברכות מקרב לב לחברי הסופר הנידח בהגיענו לגיל 88.

* קוראת נאמנה: אהוד, וכתמיד, העיתון מבטא אותי ובוודאי בדבריך, למשל על יובל נח הררי. כשהחל לפרסם קראתי אותו ברוב עניין והערכה. אבל היום אני שותפה לדעתך על כתביו.

גם מיכל סנונית מגזימה בהגנתה על ברסלר ויפה ענית. חשובה גם הערתך להייטנר. אבל מה שקורה בימים האחרונים ממש עולה על כל דימיון.

* אהוד: אסור להפסיק את שידורי אל-ג'זירה מישראל. בייחוד השידורים המעבירים בזמן אמת את ההפגנות הפרועות ומלאות השינאה נגד ממשלת ישראל, ונגד ראש ממשלתה החלש המחלים מניתוח בהרדמה מלאה.

שידורי אל-ג'זירה נראים כמבשרים את חורבנה הקרוב של המדינה, ואכן, הלא גם בימי מלחמת העולם השנייה איפשרו הבריטים לכתבי רדיו ברלין הנאצי של היטלר לשדר למאזיניו ישירות את המראות מלונדון המופצצת בבליץ, כדי לעודד את רוחם של הגרמנים, ואיפשרו לשדר גם את ההפגנות נגד צ'רצ'יל הקוראות להפסקת המלחמה ולתמיכה בהיטלר ובמופתי חאג' אמין אל-חוסייני! – אנגלים תומכי היטלר הפגינו בלונדון נגד צ'רצ'יל כפי שמוסלמים מפגינים בלונדון כיום נגד ישראל וקוראים להשמדתה וכפי שיהודים תומכי סינוואר מפגינים נגד ביבי בירושלים: "בדם ואש את הפושע נגרש!" – זה ציטוט אמיתי משלט בהפגנה נגד נתניהו עם תמונתו.

והלא גם הבריטים גירשו את צ'רצ'יל מכהונתו בבחירות אחרי המלחמה בגלל שהצליח להכניע את היטלר! ויפה שעה אחת קודם!

* סוף-סוף העולם מזדעזע אחרי טבח ה-7 באוקטובר – 7 עובדי סיוע זרים נהרגו בתקיפת צה"ל בדיר אל-בלח. עכשיו גם ברור מי אשם באסון של מלחמה זו, ישראל ולא החמאס! שלא תהיינה לכם אשליות, בעיני העולם הנאור – ההרג בשוגג של 7 עובדי הסיוע הזרים חמור פי כמה וכמה מטבח יותר מאלף יהודים בישראל ב-7 באוקטובר!

* אמריקאים התומכים בפלסטינים ובחמאס ומצדיקים בכך את טבח 7 באוקטובר – תומכים למעשה בטרוריסטים הערבים שביצעו את פיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001 – ומזמינים בכך מיתקפה נוספת של טרור איסלאמי על ארה"ב!

חבל רק על יהודי ארה"ב ועל היורדים החיים שם.

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל