הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1940

יום מאה שמונים וחמישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באדר ב' תשפ"ד. 8.4.2024

עם הצרופה: מתכונים לפסח.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: מִשְׁאָלוֹת. // יורם אטינגר: הימנעות ארה"ב באו"מ – גול עצמי! // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אנדד אלדן: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.4.24 // יפה ברלוביץ: השקת הרומן החדש "יונים בטרפלגר". // משה גרנות: על ספרה של שרה אהרוני "הנערה מח'ומיין". // עדינה בר-אל: על הספר "חבלי תקווה" בעריכת צביה ולדן ואיתן שחר. // דליס: ארבעה שירים בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [מאמר של גילי איזיקוביץ]. // איתמר פרת: המלאך ירחמיאל. // אילן בושם: 11 שירים לחדשות בן עזר, אפריל 2024. // אהוד בן עזר: גידי קטן. // נעמן כהן: מחלת נפש חדשה: מחלת נפש ערבית של תאוות רצח יהודים אקוטית. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

 

מִשְׁאָלוֹת

 

אֲנִי רוֹצָה עֵצִים יָפִים  –

וְלֹא מִלְחָמוֹת!

וּכְתֹנֶת-פַּסִּים

וְלֹא מַדֵּי-צָבָא

לְכָל יַקִּירַי;

אֲנִי רוֹצָה גֶּשֶׁם

וּתְלָמִים מוֹרִיקִים;

וּבָתִּים מְלֵאִים

תִּינוֹקוֹת;

לוּחַ-בְּרִיתוֹת

וְ"כִכַּר-הָאַחֲוָה"

וְרַעַם וּבָרָק  –

בַּשָּׁמַיִם;

וְגִשְׁמֵי-בְּרָכָה

עַל הָאֲדָמָה

וְכַרְכֹּם וָרֹד

בַּנְּקִיקִים;

וְאִצְטְרֻבָּלִים

עַל מַצָּע רֵיחָנִי

שֶׁל מְחָטִים  –

תַּחַת אֳרָנִים;

וְצָהֳלַת בֻּלְבּוּלִים

בְּעַלְוַת-פַּרְדֵּסִים

וּמִפְרְשֵׂי-שָׁלוֹם

עַל יַם-הַתִּיכוֹן;

וְ"תִמְרוֹן סְתָו"

שֶׁל כְּרֵיזַנְטֵימוֹת לְבָנוֹת  –

בַּגַּנִּים

וְכַדּוּרִים אֲדֻמִּים מִתְגַּלְגְּלִים

בַּשְּׁבִילִים

וְשַׁרְווּלֵי-תִּינוֹק

מְאוֹתְתִים שַׁלְוָה  –

עַל הַחֶבֶל...

 

1967

 

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

 

 

* * *

יורם אטינגר

הימנעות ארה"ב באו"מ – גול עצמי!

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 2 אפריל 2024

 

הימנעות ארה"ב בהצבעה על החלטה 2728 של מועצת הביטחון הביאה לאישור ההחלטה. מטרת ההימנעות היתה להעביר את העימות בין ישראל לחמאס מהמישור הצבאי למישור המדיני, ולקדם הקמת מדינה פלסטינית. לכן ההימנעות זכתה לתשואות רמות מאיראן, חמאס והרשות הפלסטינית.

ההימנעות מבטאת את מרכזיות תפישת העולם הקוסמופוליטית של מחלקת המדינה בעיצוב ובניווט מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. תפישת עולם זאת מכפיפה את עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ארה"ב לשיתוף פעולה רב-לאומי של ארה"ב עם האו"מ וארגונים בינלאומיים (אנטי-אמריקאים) ועם אירופה (שאיבדה את הרצון להילחם בטרור האסלאמי האנטי-מערבי).

מחלקת המדינה מתעלמת מעוצמת ההשראה שה-7 לאוקטובר מהווה עבור ארגוני טרור אסלאמיים הנתמכים על ידי איראן וה"אחים המוסלמים", ומתכננים טרור דומה נגד מתקנים אמריקאים ברחבי העולם, כולל על אדמת ארה"ב, ובמיוחד מכיוון אמריקה הלטינית, המהווה – מאז שנות ה-80' – בסיס פעולה של האייתולות וחיזבאללה.

מחלקת המדינה מקילה ראש בהשפעת הישרדות חמאס (כתוצאה מהפסקת המלחמה) על כתישת תדמית ההרתעה של ישראל, שתביא לצונאמי של טרור אסלאמי (איראן, חמאס, חיזבאללה, אינתיפאדה שלישית, וגופים רדיקלים בגליל ובנגב) – נגד ישראל, ובמקביל תקצין את הטרור האסלאמי נגד סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים ומרוקו. כרסום תדמית ההרתעה של ישראל יגרום גם לכרסום באינטרס הסעודי להתקרב לישראל, המתבסס בעיקר על ההנחה שישראל היא שותף מרתיע מול איראן ו"האחים המוסלמים", המהוות איום קיומי על סעודיה וישראל.

אליבא ד'מזכיר המדינה בלינקן, החלטה 2728 נועדה לקדם הקמת מדינה פלסטינית, שלהערכת בלינקן תסכים לדו-קיום בשלום עם ישראל.

אבל הערכת בלינקן מתבססת על מלל מתון של ההנהגה הפלסטינית ותרחישי עתיד אופטימיים, אך ספקולטיביים. בלינקן מתעלם מהחזון הפלסטיני (שהגשמתו מותנית בחיסול ישראל), ומההתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית השיטתית במיוחד במישור הבין-ערבי, ומהקשר הפלסטיני עם ארגוני טרור בינלאומיים, צפון קוריאה, ונצואלה וקובה. התנהלות זאת מבהירה שמדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בהנהגה הפלסטינית (אש"פ וחמאס) אב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים, ולכן מרעיפות מלל חיובי, אך התנהלותם בהקשר המדינה הפלסטינית היא בין אדישה לבין שלילית.

התמכרות בלינקן להקמת מדינה פלסטינית בתקווה שתקדם דו-קיום בשלום, מתעלמת מהמשמעות האזורית ההרסנית של מדינה פלסטינית על גבול ממלכת ירדן, שהיא רוב שטחה של פלסטין המנדטורית, ובעלת היסטוריה של עימותים צבאיים בין השלטון (המיעוט) ההאשמי לבין הרוב הפלסטיני. כמו כן, בירדן יש נוכחות מושרשת של טרור "האחים המוסלמים" בנוסף ל-2 מיליון פליטים סורים בצפון ירדן, הכוללים גורמי טרור אסלאמי, המתוגברים על ידי חתרנות וטרור מאיראן ועיראק ופיצול ועוינות פנים-בדווים.

לכן, מדינה פלסטינית מערבית לירדן תמוטט את המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן, תהפוך את ירדן לזירת מאבקים בין ארגוני טרור אסלאמיים, המהווים איום קטלני למשטרים הערבים הפרו-אמריקאים של יצרניות הנפט בחצי האי ערב, תפגע קשות ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי ובסחר הבינלאומי, תעמיק את התבססות איראן, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין במזרח התיכון, ותנחית מכה קשה לכלכלת, ביטחון לאומי וביטחון פנים של ארה"ב.

ממסד מחלקת המדינה ובלינקן – מקלים ראש במשקל האידיאולוגיה והדת (בני 1,400 השנים) בהתנהלות גופים קיצוניים במזרח התיכון, ומשוכנעים שהטרור מונחה-ייאוש ולא מונחה-חזון פנאטי.

ולכן הם סבורים שיש לטפל בטרור באמצעים דיפלומטים ופיננסים, ולא צבאיים. הם גם מתעלמים מתקדימי המוג'אהידין, האייתולות, צדאם חוסיין, קדאפי והפלסטינים, המתעדים שהטרור נושך את היד (האמריקאית והישראלית) המזינה אותו.

מכאן התעלמות בלינקן מהעובדה שחמאס הוא סניף של "האחים המוסלמים" הנחושים להפיל כל משטר מוסלמי לאומי, להקים חברה אסלאמית עולמית, ולהכניע את המערב "הכופר".

חמאס גם נתמך ע"י משטר האייתולות הנחוש להפיל את המשטרים הסוניים הפרו-אמריקאיים ולהכניע "השטן האמריקאי הגדול".

האם בלינקן ומחלקת המדינה יכירו במציאות המזרח תיכונית, או ימשיכו לדבוק בתפישת עולמם הקוסמופוליטית – המאיימת על אינטרס ארה"ב – ולהתעלם ממצעד העובדות המאיימות של המזרח התיכון?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

אהוד: יש לי ידידים וידידות משכילים מאוד שלא מאמינים לך –  הם משוכנעים שכל הבעייה היא נתניהו והם מצדיקים את ההפגנות נגדו ולא רואים בהן חיזוק ליחיא סינוואר. כנראה שגם ביידן המטושטש חושב ככה.

אבל לדעתי אתה צודק במאה אחוז, וכך חושבים עוד אנשים שאני מעריך מאוד את דעתם, וחלקם קוראים את המכתב העיתי וגם כותבים בו.

עם זאת, גם אם ארה"ב תמנע מאיתנו את תמונת הניצחון על החמאס בכיבוש רפיח וציר פילדלפי – עדיין יש לקוות כי ההרס, ההרג ומצב הפליטות שכפה המוסלמי הקנאי הנאצי המטורף סינוואר על בני עמו ברצועת עזה – ילוו אותם גם בשבעים וחמש השנים הבאות וימחישו לכל אחד מאויבינו מקרוב ומרחוק מה יקרה לו אם ינסה להשמיד אותנו!

 

* * *

איליה בר-זאב

על גלמוּדים ואנקוֹרים

בית עלמין ״טרומפלדור״ תל אביב

 

עֲרִירִים הֵם חַסְכָנֵי הַשֶּׁטַח

 

            פ"נ

           גַּלְמוּד

 

חָרַט בְּלוּחוֹת הָאֶבֶן אֻמַּן יָד.

דַּרְדְּרֵי קַיִץ

בְּגַן מֵתִים מְכֻבָּד,

פְּזוּרִים

בֵּין אַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.

 

וּמִי אַתֶּם הַיְּלָדִים מֵאֲחוֹרֵי

מַצֵּבוֹת אֲפֹרוֹת?

 

אַנְקוֹרִים רְעֵבִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִגְדֹּל

כְּדֵי לִנְדֹּד

            כְּדֵי לָמוּת.

 

צל מצבוֹת

                                    

אַתָּה נִשְׁעָן אֶל מַצֵּבָה

שֶׁל אִישׁ זָר

לַחֲזוֹת בִּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יָדִיד.

לַעֲמוֹד קָרוֹב כְּכֹל שֶׁאֶפְשָׁר

אֶל עֲרֵמַת הֶעָפָר, לְזֵרֵי הַפְּרָחִים,

לָקַחַת מְעַט שִׁבְרֵי אֲבָנִים

לַעֲשׂוֹת גַּל.

אַתָּה מְחַפֵּשׂ צֵל מַצֵּבוֹת

בְּצָהֳרֵי יוֹם

מִסְתּוֹר בְּיוֹם קַר:

 

פ"נ – אֵשֶׁת חַיִל, צַדֶּקֶת גְּמוּרָה.

פ"נ – אִישׁ צָעִיר, בְּטֶרֶם עֵת, בְּאֵיזוֹ מִלְחָמָה.

פ"נ – קֶבֶר בַּחַיִּים –

 

בְּהַמְתָּנָה.

 

עיר-לא-עיר

פִּרְחֵי מַיִם, עָלִים מֻכֵּי טֵרוּף,

בִּסְתָיו שֶׁל רְחוֹבוֹת אוֹבְדִים.

אֵד אֲדַמְדַּם בַּחַלּוֹנוֹת –

עִיר לֹא עִיר,

מִבַּעַד לַסְּדָקִים מַשִּׁיב הָרוּחַ

קוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם

יִבְבַת גֶ'ז

 

קוֹלוֹת מִתְרַחֲקִים.

 

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" 2010 – בעריכת רפי וייכרט.

 

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

הוּא טָס מְרַסֵּס אֶת שְׂדוֹת הַסִּפּוּרִים

 

הוּא טָס מְרַסֵּס אֶת שְׂדוֹת הַסִּפּוּרִים וַאֲנִי בְּתַרְסִיס

סִיסְמָאוֹת עַל סִבּוֹת הַתְּבוּסָה תְּסִיסָה בִּי הוֹסִיפָה נֶאֱסֶפֶת

לֹא סוֹפִית אֲסוּפִית כְּפִּיקָסוֹ, לֹא פַּסְיוֹנָרָה, אֲלֶכְּסַנְדֶּר

פֶּן נוֹשְׂאִים אֶת הַסֵּבֶל הַסָּפוּן בַּנֵּס מִתְנוֹסֵס סוֹעֵר

וּמְסֻגָּף סוּפַת סִפְרֵיהֶם סֵמֶל סְפָרַד –- נוֹ פָּאסָארַן לֹא הֶרֶס

לֹא מְנוּסָה

רַק כִּסּוּפִים וּפְגָם נִסְפָּה וּסְפוּרִים יוֹסִיפוּ בַּמַּסָּע נִשָּׂא

אֶת שְׂדוֹת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּסִיסְמָאוֹת שְׂרוּפוֹת

בִּבְשָׂרֵנוּ טָס לְרַסֵּס

 

אֶת הַסְּתִירוֹת בְּסִפּוּרָיו

 

      אֶת הַסְּתִירוֹת בְּסִפּוּרָיו הוּא מַסְתִּיר בֵּין סִרְפָּדִים

כּוֹעֵס מוּל תַּרְסִיס מְרַסֵּס עֲשָׂבִים בַּשָּׂדוֹת, בַּשְׂרֵפָה סָחַב שַׂקִּים

סְכָרִים יִסֵּר לְהַסְדִּיר סוֹדוֹ סָר לַסַּף לְהֵאָסֵף

עֵת נִסְחַף וְהַסּוּפָה סוֹפֶגֶת אֶת כָּל הַמְסֻלָּף בְּסַגְפָנוּת

      סוֹפְדִים וּסְפוּנִים בּוֹ כִּסּוּפָיו לַשַּׂעֲרָה וְלַסְּפִינוֹת

 

"וְאָז נִזְרַק לִזְרוֹעוֹת הַזֹּהַר הוֹזֶה בַּזָּהָב הַזֶּה בֵּין דַּפָּיו"

[אנדד אלדן – שורה קצרה, נפרדת].

 

וכל אחד ישאל למי אנדד התכוון בשנת 2001 – אי שם בפרוץ המאה ועשרים.

וכל אחד ישאל – מדוע אין חוק הצהרת הון אישי של כל בעל תפקיד ציבורי בארץ ובחו"ל? 

 פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2005.

איליה בר זאב

מושב ערוגות

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.4.24

* כישלון 2 – ה-7 באוקטובר הוא הכישלון הנורא ביותר של ישראל מיום הקמתה. למרבה הצער, לאחר חצי שנה של מלחמה, אפשר לסכם אותה בצער ככישלון נוסף. חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה חמאס לא מוטט, יכולותיו השלטוניות והצבאיות קיימות, החטופים לא שוחררו, סינוואר חי ובועט, עדין נורות רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי ואף לאשקלון, נתיבות ואשדוד. חיזבאללה לא הוכה והוא ממשיך לפגוע בנו מדי יום מבוקר עד לילה, חרפת פינוי יישובי הצפון נמשכת כבר חצי שנה והסיום אינו נראה באופק.

מי היה מאמין שכך יהיה המצב אחרי חצי שנה?

לוחמי צה"ל מגלים גבורה עילאית ומקצועיות רבה. אנו רואים זאת בלוחמת המנהרות. ראינו זאת בפשיטה המוצלחת ביותר בשיפא. אבל ההצלחות הללו לא תורגמו לניצחון. סיבה אחת לכך היא הפגיעה בצה"ל בעשרות שנות דיאטה, תחת רעיון ההבל של "צבא קטן וחכם", וסיבה שנייה היא הססנות הדרג המדיני ופיקוד צה"ל במלחמה; העובדה שהמלחמה לא פרצה במקביל בעזה ובציר פילדלפי ורפיח ובעיקר הפסקת הלחימה העצימה והמעבר לדשדוש. מבחינה מוסרית וקיומית ישראל אינה יכולה שלא למוטט את חמאס. אבל בדרך הנוכחית זה יימשך עוד חודשים רבים ואולי אף יותר, והמחיר על כך מכל הבחינות קשה מאוד. יש לגייס מחדש את המילואים ולחדש את המתקפה במלוא עצימותה. אני מאמין שבסוף ננצח, אבל אני משוכנע שיכולנו לנצח כבר לפני זמן רב. שיקום צה"ל ותפיסת הביטחון של ישראל, חייב לכלול את החזרה לתפיסה של מלחמות בזק ושל העברת המלחמה במהרה לשטח האוייב (ולא להקים בצד הישראלי של הגבול עם לבנון רצועת ביטחון ולפנות ממנה את התושבים).

 

* מלחמות בזק – בתחילת המלחמה נשאתי את דגל "הומניטרי תמורת הומניטרי" – התניית סיוע הומניטרי כלשהו לתושבי עזה בהעברת שמות החטופים וביקור של הצלב האדום אצלם, והרחבת הסיוע תמורת שחרור הנשים, הילדים, הקשישים והחולים. האם זו דעתי גם היום? ואם לא, האם טעיתי אז? מבחינה מוסרית – אין דרישה צודקת מזאת. אבל ברור שהיא אינה רלוונטית במלחמה שנמשכת חצי שנה.

כל תפיסת המלחמה שלי היתה שונה מהמלחמה כפי שהיא מנוהלת בפועל. אני מאמין במלחמת בזק, בנוסח "מבצע סבתא": נכנסים במלוא העוצמה ואז מגבירים. מלחמה שמכוונת להכרעה מהירה. אחריה יש צורך בעוד תקופה ארוכה לניקוי השטח, כפי שהיה אחרי "חומת מגן", אבל עד מיטוט כוחו השלטוני והצבאי של חמאס, מלחמה עצימה המלווה במצור.

לצערי, המלחמה מנוהלת בדרך אחרת לגמרי. היא לא נפתחה במלוא העוצמה, אך בעוצמה מספקת כדי להביא לעסקת החטופים הראשונה. מהר מאוד עברנו לדשדוש, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו. אנו משלמים על כך מחיר כבד מכל הבחינות – צבאית, חברתית ומדינית. חלק מן המחיר הוא המצב ההומניטרי שמחייב אותנו לעסוק בסיוע נרחב ולמרות זאת אנו מסתכסכים עם ארה"ב ומאבדים את תמיכת העולם. מה שמתאים למלחמת בזק, בלתי אפשרי במלחמה ממושכת. וכך, גם לא הפעלנו מצור אפקטיבי, גם העברנו כמעט מההתחלה סיוע נרחב, הוא גם נבזז בידי חמאס, גם לא קיבלנו את רשימות החטופים, גם הצלב האדום לא הורשה לבקר את החטופים, גם אין עסקה נוספת וגם מוטל עלינו מצור מדיני כבד. עלינו לראות בתביעות העולם ובסטנדרט הכפול, הדורש מישראל מה שאף מדינה אינה נדרשת לו, כאל נתון שאי אפשר להתעלם ממנו. הלקח – לחזור לתפיסת הביטחון של מלחמות בזק.

 

[אהוד: חבל מאוד שאתה לא הרמטכ"ל או לפחות שר הביטחון].

 

* למה לא פועלים ברפיח? – נתניהו הוא מאשר סדרתי של תכנית הפעולה של צה"ל ברפיח. יש לצה"ל תכנית והיא מאושרת, אז למה לא קורה דבר בשטח? הסיבה לכך היא הלחץ האמריקאי. איני מזלזל בלחץ האמריקאי וביחסים עם ארה"ב. אך אחריותו של נתניהו היא בראש ובראשונה להביא לניצחון ישראלי – מיטוט חמאס ושחרור החטופים. כאשר הוא נכנע ללחץ, הוא מעכב את השגת המטרות הללו. ויש לקדם אותן גם אם ארה"ב מתנגדת, כי זה הביטחון הלאומי שלנו.

במקום לעמוד על האינטרס הישראלי גם מול הלחץ האמריקאי, נתניהו מתקוטט עם האמריקאים קטטות שווא ונכנע להם בדבר האמיתי.

 

* מחיר הדשדוש – מתחילת המלחמה דובר על הסכנה של "כפר כנא" – אותה הפגזה בשוגג במבצע "ענבי זעם" (1996) של עמדת או"ם בכפר, שבה תפסו מחסה אזרחים רבים וכמאה מהם נהרגו. כתוצאה מכך, ישראל הפסיקה את המבצע. הניסיון להציג את הרקטה שהג'יהאד שיגר בטעות על בית חולים כירי ישראלי, היה ניסיון ליצור כפר כנא כזה. כך גם אירוע דריסת האזרחים בידי משאיות אספקה. המקרה הקרוב ביותר לסכנה הזאת הוא הירי השגוי והרג פעילי ארגון הסיוע השבוע. דברים כאלה קורים במלחמות. ככל שמלחמה נמשכת זמן רב יותר, הסיכוי שתהיה תאונה כזו גובר. גם זה מחיר הדשדוש.

 

* גאווה במוסר הלחימה של צה"ל – הפשיטה על בית החולים "שיפא" בעזה, היא הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל במלחמה. במבצע נהרגו ונלכדו מאות מחבלים ובהם בכירים ונתפס אמל"ח רב. ובנוסף לכך, יחידות צה"ל הצליחו לעשות כן מבלי שנשרט ולו מאושפז אחד ורופא אחד בבית החולים. הדבר מעיד על המקצועיות הגבוהה של הלוחמים, וגם על כך שחלק מן המקצוענות הנתבעת מהם, היא הימנעות מקסימלית מפגיעה באזרחים, על פי ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה הצה"לי. זה צה"ל. זו ישראל. ההיפך המוחלט מכפי שמציגה אותנו תעמולת הכזב בעולם וב"הארץ". איך הקביעה הזאת מתיישבת עם מראות ההרג הנרחב של אזרחים במלחמה ברצועת עזה? הטיעון הזה מסתמך על הנתונים של משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס, על אודות מספר ההרוגים, תוך ההתעקשות לא לספר שבין שליש לחצי מתוכם הם מחבלים חמושים. היחס הזה, בלוחמה אורבנית, בוודאי באזור צפוף כמו עזה, ובמיוחד כאשר חלק מרכזי בתורת המלחמה של ארגוני הטרור חמאס וגא"פ הוא תפיסת מחסה אחרי אזרחים שהופכים למגינים אנושיים ולחימה מתוך בתי חולים, בתי ספר, בתים פרטיים, חדרי ילדים – הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המלחמות המודרניות. התוצאה הזאת היא עדות לכך שצה"ל פועל במקצועיות רבה ובהצלחה רבה, בהמעטת הפגיעה באזרחים. זאת, בלי לוותר על חובתו המוסרית העליונה, לחסל את ארגון הטרור חמאס, שטבח ללא אבחנה באזרחי ישראל, במסע רצח, אונס וחטיפה ברברי.

כל כך מגוחך לטעון נגד צה"ל שהרג במתכוון את אנשי "המטבח המרכזי העולמי". זאת שטות מטומטמת ומופרכת כל כך, שהעובדה שרבים כל כך מאמינים לה, מעידה על כך שאין גבול למה שאנשים יכולים להאמין למכונת תעמולה ארסית מקצוענית. למה נהרגו אנשי הסיוע? בשל תאונה טרגית של זיהוי שגוי. זה עצוב, זה קשה, זה מזעזע, אך דברים כאלה קורים במלחמות, בדיוק כפי שקרתה התאונה הנוראית שבה נהרגו חטופים שברחו משביים באש כוחותינו, וכפי שקורים דברים כאלה בכל המלחמות. כמה מקרים טרגיים כאלו קראו במלחמות של ארה"ב ושל נאט"ו. כמה תאונות כאלו וחמורות מהן קרו במלחמה בבוסניה, לדוגמה? האם כשביידן "זועם" על ישראל, הוא זוכר שב-1988, בשל זיהוי שגוי, חיל האוויר האמריקאי הפיל מטוס אזרחי בטיסה מסחרית רגילה, מעל המים הטריטוריאליים של איראן, שהיה בדרכו לדובאי, והרג 290 אזרחים ובהם 66 ילדים? הדרך היחידה להימנע לחלוטין מפגיעה באזרחים בעזה היא לא להילחם. אבל בדיוק לפני חצי שנה למדנו, שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט.

 

* כוננות איראן – ולאן יפנו את תושבי תל-אביב?

 

* תביעות המחאה – שלוש תביעות מציגים ארגוני המחאה: א. בחירות עכשיו. ב. ביטול פגרת הכנסת. ג. הפסקת גרירת הרגליים במו"מ על עסקת חטופים. אתייחס לכל אחת מן התביעות:

א. בריחתו של נתניהו מאחריות, היא תופעה חמורה. אם אינו מתפטר, לכל הפחות עליו לחזור לעם ולבקש אמון מחודש. נכון לתבוע בחירות, אבל בשום אופן לא עכשיו. המלחמה בעיצומה. חיילי צה"ל עוד בעזה. יש לנו 133 חטופים. עוד לא פעלנו ברפיח ולא בציר פילדלפי. ייתכן מאוד שתפתח מלחמה כוללת בצפון. בחירות עכשיו הן חוסר אחריות לאומית. יש לפעול לבחירות במועד מוסכם לאחר תום המלחמה.

ב. סוגיית הפגרה היא פופוליזם לשמו. ועדות הכנסת, סיורי הח"כים וכו' מתקיימים כסדרם. רק המליאה אינה מתכנסת, אבל ככל שיידרש, בוודאי בסוגיות הקשורות למלחמה – היא תתכנס גם בפגרה. הצגת הפגרה כיציאת הח"כים לחופשת תענוגות ממושכת בזמן המלחמה, אינה נכונה ואינה הוגנת. עם זאת, למען הנראות, נכון היה לקצר את הפגרה. ח"כים חרוצים עובדים בפגרה בעצימות מלאה. ח"כים בטלנים מתבטלים גם במושב הכנסת. ויש ח"כים חרוצים, שהיה עדיף שיהיו בטלנים.

ג. אילו המחאה היתה נגד גרירת הרגליים במלחמה, שאכן מאריכה את תקופת השבי של החטופים, היא היתה מוצדקת. אבל הקריאה לוויתורים במו"מ היא פגיעה חמורה בסיכוי לשחרור החטופים. הסיבה שאין עסקה היא שסינוואר אינו רוצה עסקה ומעלה דרישות אבסורדיות. כאשר הוא רואה את הפגנות ה"עכשיו" בישראל, ואת הלחץ על הממשלה – הוא מבין שמוטב לו לנסות להחזיק עוד קצת מעמד כי אין חוסן לחברה הישראלית. ההפגנות גורמות לו להקשיח את עמדתו ומאריכות את סבל החטופים ומשפחותיהם.

 

* למי אכפת יותר – שחרור החטופים לא חשוב לאהוד ברק יותר מלנתניהו. התייחסותו של ברק לנושא אינה נגועה במניעים זרים ובשיקולים פוליטיים פחות משל נתניהו. האינטרס הפוליטי של נתניהו הוא שחרור החטופים (ע"ע גלעד שליט). האם זה גם האינטרס הפוליטי של אהוד ברק?

המסר הזה מחייב אותי לכמה הערות שולים:  כשאני כותב "אהוד ברק" איני מתכוון רק אליו, אלא לכל קנאי 6 באוקטובר, שתופסים טרמפ על סוגיית החטופים כדי להחיות את המחאה הכרונית. אני מודע לכך שאחדות ממשפחות החטופים שותפות לפוליטיזציה וההסלמה של המחאה. לא רחוק היום שהן תפנמנה שעושים עליהן סיבוב, ושהמחאה הזאת פוגעת במטרה הקדושה של החזרת החטופים. לא צריך להיות אוהד של נתניהו (ואני רחוק מאהדה לנתניהו כרחוק מזרח ממערב) כדי לכתוב את הדברים האלה. צריך להיות רק אדם הגון, שאינו חושב ומתבטא על-אוטומט, רק על פי הפוזיציה. נתניהו ראוי לביקורת חריפה, ואני מרבה לבקר אותו. הוא ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה. אבל הביקורת המוטחת בו בנושא המו"מ עסקת החטופים אינה מוצדקת. בנושא הזה הוא נוהג באחריות.

 

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – רבים, ובהם הנשיא וראש השב"כ, הביעו דאגה עמוקה בעקבות המחאה האלימה בירושלים, והזהירו מפני חזרה למראות 6 באוקטובר. ובליבי מקננת חרדה מפני חזרה ל-4 בנובמבר. "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה."

 

* קדושת הביטחון – בשנה שעברה, אל מול איומי הסרבנות (או בכיבוסית מתייפייפת "הפסקת התנדבות") יצאתי בתוקף נגד התופעה הממארת והבלתי לגיטימית הזאת. על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, לא ראיתי בה שום לגיטימציה לסרבנות, בדיוק כפי שכאשר "המדינה" (כלומר הממשלה) באמת בגדה בי והפרה את החוזה איתי, בניסיונותיהן של ממשלות למסור את הגולן לאויב הסורי, נאבקנו בכל הכלים הדמוקרטיים, אך המחשבה על סרבנות אפילו לא חלפה במוחנו ואני לא הפסדתי אפילו יום מילואים אחד. אחד הטיעונים שלי היה, שהנזק של האיום בסרבנות הוא נזק לדורות, בלי קשר לתוצאות המאבק במהפכה המשטרית, כי כך ינהגו כולם, נגד כל הממשלות. אלא אם כן תהיה קטסטרופה ביטחונית שתגרום לאנשים להבין בדרך הרעה, שלא משחקים עם הביטחון. והקטסטרופה קרתה מהר מאוד, ב-7 באוקטובר. כל המאיימים בסרבנות התייצבו וזינקו אל תוך התופת. ככל הידוע לי, אפילו אחד מהמאיימים לא מימש את איומו. והאמנתי שכעת, הכול יבינו זאת, ומי שאיימו יכירו בטעותם וזה לא יחזור עוד. לצערי, בדיונים בקבוצות שונות, אני למד שלפחות רוב המאיימים והתומכים בהם ממשיכים להצדיק את המעשה. ואני חושש שהנשק הזה נשאר בארנסל של מאבקים ציבוריים.

זה נורא. לא למדנו? אנחנו אומה במלחמה. מלחמה בת למעלה ממאה שנה, שאף פעם לא די לה. סופה אינו נראה באופק. האוייב מסרב להשלים עם קיומנו וראינו שהכול כשר בעיניו כדי לחסל אותנו. לכן, הביטחון צריך להיות קדוש. השירות בצה"ל צריך להיות קדוש. השירות במילואים צריך להיות קדוש. ההתנדבות למילואים צריכה להיות קדושה. נחלוק, נתווכח, נריב, נפגין, נצעק – אבל פגיעה בביטחון היא טאבו מוחלט. היא בלתי לגיטימית באופן מוחלט. אין שום סיבה שתצדיק אותה. לפקודה בלתי חוקית בעליל – אסור לציית. לכל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל – אסור לסרב.

 

* מגשים בגופי – בעונת הסרבנות, אשתקד, ניסיתי להניע יוזמה של התנדבות המונית למילואים, של אנשים שכבר סיימו את שירותם ואת התנדבותם. פניתי בנדון לעוזי דיין וליואל מרשק. קיוויתי שהתנדבות המונית של אלפי אנשים תהיה משקל-נגד תודעתי לסרבנות. ובאופן אישי, כאיש של הגשמה, הרגשתי שאיני יכול להסתפק בכתיבה נגד הסרבנות, ועליי להגשים בגופי את עמדתי, באמצעות התנדבות למילואים. איני יודע עד כמה היה סיכוי ליוזמה. האם צה"ל, שהיה שקוע בקונספציה שצבא קטן הוא חכם, מעוניין בכך. כך או כך, היוזמה לא התרוממה, כי בא השבעה באוקטובר וטרף את הקלפים. ואני, בגיל 61, מגויס כבר חצי שנה, עם צו 8 עד 1 ביוני, ומניח שהצו יוארך. אני מגשים בגופי היום, את מה שהטפתי לו לפני המלחמה.

 

* ממנהגי הפסח – באתר "News 1 מחלקה ראשונה" התפרסם פשקוויל של הביביסט מרדכי ליפמן שמאשים את טייסי חיל האוויר שב-7 באוקטובר, שעה שדם אלפי ישראלים נשפך כמים, הם סירבו לזנק. או במילים אחרות – הם בוגדים. כדי לגונן על עצמו מפני תביעת דיבה, הביביסט נהג כמקובל אצל קונספירטורים, והציב בסוף "קביעותיו" סימן שאלה. כך יוכל להיתמם: "מה, אסור כבר לשאול שאלות"? זו רק אחת מעלילות הדם על צה"ל, המופקות בתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, כולל שלוחת מיאמי. הנועצים סכין בגבו של צה"ל בשעת מלחמה, כדי לגונן על עכוזו של מר מחדל, הם הבוגדים. איני יודע אם אי פעם צה"ל הגיש תביעת דיבה נגד אזרח. במקרה הזה, על צה"ל לנהוג כך. נו טוב, אנחנו רגילים לעלילות דם נגד יהודים ערב פסח.

 

* צ'סטו – שר הג'ובים הביביריון אמסלם, אינו חבר בקבינט המדיני ביטחוני ואף לא משקיף. אבל כל אימת שהוא אינו חוגג בטברנה ביוון שעה שחיילי צה"ל נלחמים ונופלים בעזה, נתניהו מזמין אותו לישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני. לשם מה? בשל בקיאותו הרבה בתחומים הנדונים בישיבה? כדי לתרום מתבונתו הידועה? חחחח. נתניהו מזמין אותו כדי לשסות אותו ברמטכ"ל, בראש השב"כ, ביועמ"שית וכו'. "צ'סטו דודי" הוא לוחש באוזנו, והנ"ל מסתער ללא עכבות על היעד התורן.

 

* נתניהו כגיבור רח' שוקן – נתניהו – גיבור תרבות ברח' שוקן. הייתם מאמינים? לא. אין המדובר בביבי. מדובר בבנו, יאיר. יאיר?! הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער בביביזם. הרי הוא הפרזנטור של הישראלי המכוער. אבל במאמרו האחרון של ניסן שור, יאיר נתניהו מוצג כמודל לחיקוי וכמממש חלום. לא בגלל הדברים שהוא כותב ומצייץ. להיפך. שור מסביר שיאיר אומר דבר אחד ומתנהג בדיוק ההיפך.

אז מה הופך את יאיר נתניהו לגיבור תרבות ומודל לחיקוי? העובדה שהוא ירד מהארץ. בכך הוא מסמן את הדרך לכל הישראלים הנורמליים, אליבא דשור. "בחור צעיר, חובב מסיבות, חרמן אחול בלוע. מה יש לו לחפש בישראל השבורה, השסועה והמסוכנת? לא מתחשק לו. ... בסך הכול רוצה לחיות את חייו. כמו הרבה צעירים אחרים בגילו, גם הוא אינדיבידואליסט, גלובליסט והדוניסט. ... יאיר נתניהו מבין את מה שהבינו החברים והמכרים שלי שעזבו לאחרונה את ישראל: אחרי השבת השחורה, זו הפכה להיות מדינה מיואשת, נטולת תקווה, אכזרית, קשה. מה אמור לעשות אדם תאב חיים? אם אין לו שלשלאות שקושרות אותו למקום הוא יעזוב ללא היסוס. ויאיר ידע לעשות אחד ועוד אחד. הוא הבין בדיוק לאן כל זה הולך." וכן הלאה וכן הלאה.

כן, הירידה שלו מהארץ, העלתה את מניותיו ב"הארץ".

 

* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו הידוע של רוגל אלפר, הוא לשמוח לאידן של משפחות שכולות, ללעוג להן ולנופלים. בגיליון יום חמישי הוא התעלל ברוחמה הרשקוביץ, שבנה יוסי נפל בקרב. איש נקלה.

 

* גם אם אדמתי בוערת – יום רביעי היה יום ההנחייה השני שלי במיזם "נפגשים בשביל ישראל". המסלול באותו יום דווקא לא היה בשביל ישראל, אלא בגוש שגב. הסדנה שלי, שכותרתה "גם אם אדמתי בוערת," הוקדשה לזכרו של אהוד מנור, שהשבוע יחול יום השנה למותו. בסדנה עסקנו בשלושה שירים שהוא כתב בתקופות משבר, שהעבירו מסר של דבקות בארץ, גם כשקשה, ומאבק על פניה: "יליד הארץ" שנכתב אחרי נפילת אחיו במלחמת ההתשה, "ללכת שבי אחריך" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים ו"אין לי ארץ אחרת" שנכתב במלחמת לבנון הראשונה. שרנו את השירים ובמעגלי השיח נערך דיון ער על סוגיית הדבקות בארץ, ירידה מהארץ, דרכונים זרים וכד'.

 

* הפנים המכוערים של הארץ – הימים הלאומיים ובראשם יום העצמאות קרבים, ויש מי שכבר עמלים לפגוע בהם, לשבש אותם, להתנקש בממלכתיות. וכרגיל, הם נמצאים בשני האגפים של מחנה 6 באוקטובר. מצד אחד, השר קיש שניסה להתנקש בפרסי ישראל ולבטלם לחלוטין כי אחד הזוכים לא בא לו בטוב, ונאלץ לבטל את ההחלטה השערורייתית, שקיבל ללא כל סמכות ובניגוד לתקנון הפרס, רגע לפני שבג"ץ ביטל אותו.

וכך גם באגף השני של המחנה. כפי שקיש פעל בהתאם לעיקרי האמונה של פולחן האישיות הביביסטי ש"המדינה זה ביבי," ולכן מי שאינו מזדהה עם נתניהו אינו ראוי לפרס מן המדינה, כך קנאי הצד השני מפנימים את עיקר האמונה הזה, וסלידתם מנתניהו מתורגמת אצלם לסלידה מן המדינה. וכך, מי שמקבל פרס מן המדינה, בעצם מקבל אותו מביבי ובכך הוא משת"פ. כשהודלפו שמות מועמדים לפרס ישראל בתחום התקשורת (הדלפה שערורייתית בפני עצמה) והוזכרה בהם קרן נויבך, הזדרזה המרגלת ענת קם לפרסם בשוקניה פשקוויל הקורא לנויבך לסרב לקבל את הפרס. וכאשר נמסר שתמיר סטיינמן נבחר כאחד משני המנחים של טקס הדלקת המשואות, קפץ ניר קיפניס ובפשקוויל ב"וואלה" קרא לו לסרב להצעה. כל אותן תופעות מכוערות ונפסדות של השנה שעברה, שאמורות היו להיעלם מעולמנו לאחר הטבח של 7 באוקטובר, לא הלכו לשום מקום. קנאי 6 באוקטובר מתעקשים להיאחז בציפורנים בפלגנות, בניתוץ הממלכתיות ובשנאה.

 

מתוך שירו של אריאל הורביץ, שנכתב בעת מבצע "עופרת יצוקה", "הפנים היפים של הארץ":

וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה

לא תאמיני איך הם מתגלים

כמו רקפות בין הסלעים.

 

ב-8 באוקטובר הפנים היפים של הארץ התגלו ובענק. וככל שאנו מתרחקים מן הטבח, כמו רקפות בין הסלעים הפנים המכוערים של הארץ שבים ומרימים את הראש וחוזרים להרוס.

 

[אהוד: כל הסיכויים לכך שמחוץ לאולם בשדרות שבו יחולקו פרסי ישראל תתקיימנה הפגנות סוערות ואפילו אלימות בסיסמאות "חטופים הביתה", "בחירות עכשיו" ו"64 פושעים שולטים בנו", ואם ליבו של יחיא סינוואר ייטב עליו הוא גם ישלח כמה רקטות לטקס חלוקת הפרס כדי לעזור למפגינים לפוצצו].

 

* ספורטאי למופת – מיקי ברקוביץ' היה גיבור ילדותי. שחקן ענק, ספורטאי למופת, שהצעיד את הכדורסל הישראלי להישגים אדירים. שמחתי לשמוע על הבחירה בו לפרס ישראל.

 

* המעוניינים לקרוא את צרור ההערות ללא צנזורה, מוזמנים לפנות אליי בדואל ואכניסם לרשימת התפוצה שלי. אין לי עניין להתווכח עם טענתו המופרכת של אהוד בן עזר, שהצנזורה נועדה להגן עליו מפני תביעות... שיצנזר כרצונו, אבל אני מזמין את כל החפץ בכך, לקבל את המקור כפי שכתבתיו.

[אהוד: דבריך כזב. אילו פירסמתי את הגידופים והחרפות שלך כלפי אנשים חיים – הייתי מסכן בתביעת דיבה אותך, אותי ואת המכתב העיתי! ובפני סכנה כזו אתה עלול לעמוד לבדך אם תפרסם עליהם גידופים וחרפות שלך כמו "חלאה" – בתפוצת הדוא"ל שלך!]

 

* ביד הלשון: דיר אל בלח – מקום בחדשות – דיר אל בלח, שבו אירעה התאונה הטרגית שבה הפציץ צה"ל בשוגג שיירה של ארגון הסיוע "המטבח המרכזי העולמי", שזוהתה בטעות כשיירת מחבלים. דיר אל בלח היא עיר במרכז רצועת עזה, מדרום לעזה ומצפון לחאן יונס. משמעות השם היא "מנזר התמרים", בשל מטעי התמרים הרבים באזור. סמוך אליה, מדרום מזרח, היה ממוקם היישוב כפר דרום, שלו אקדיש את אחת מפינותיי הבאות. בחפירות במקום, שנערכו בשנות השבעים והשמונים, התגלו שרידי מבצר מצרי מתקופת הברונזה המאוחרת (סביבות 1200 לפנה"ס). בתקופת התלמוד היה המקום יישוב יהודי, שנקרא כפר דרום. השם נשמר בתקופה הצלבנית ונקרא דרום או דרון. היום מונה העיר כ-50,000 תושבים, כולל תושבי מחנה ה"פליטים".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 

* * *

אהוד: האם בדרישתו להפסקת המלחמה בחמאס בעזה מבקש נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לחלוק עימנו את הביזיון שלו בבריחת האמריקאים מאפגניסטן ובהפקרת אזרחיה, בייחוד הנשים – בידי משטר גברים מוסלמי פרימיטיבי, קיצוני ומטורף?

 

* * *

יפה ברלוביץ

השקת הרומן החדש "יונים בטרפלגר"

 (אביב, 2005)

הרצאה

אני רוצה לשוחח על מקומו של הרומן יונים בטרפלגר ביצירה של סמי מיכאל, גם אם זה בלתי אפשרי להקיף בחמש עשרה דקות את היצירה העשירה והמגוונת הזאת. אז כדי לעשות לנו את המכלול הזה נגיש יותר, אני רוצה להציע לכם מדריך, והייתי קוראת למדריך הזה – המסע אל הישראליוּת. ואכן, אם הייתי צריכה לתאר את כל היצירה של סמי מיכאל במשפט אחד, הייתי מתארת אותה – כמסע. מסע בין מרחבים, בין תרבויות, בין זהויות – מסע שכל פעם מטלטל וחושף אותנו מחדש מי אנחנו כישראלים. הטלטלה האחרונה היא כמובן הרומן יונים בטרפלגר, אבל אל היונים בטרפלגר נגיע רק בסוף הדרך, ובינתיים כדי לנווט את המסע הזה, אנחנו צריכים, כמו שמתבקש תמיד, לבחור ולנתב מסלול כדי להתקדם בו.

אם תשאלו אותי באיזה מסלול לבחור, הייתי מציעה לכם שני מסלולים, כי היצירה של סמי מיכאל היא יצירה שעובדת תמיד בכמה ערוצים, ואילו אנחנו נסתפק בשניים: למסלול האחד נקרא "שָם" ולשני – "כאן". והשאלה היא מדוע?

כדי לקבל תשובה, בואו ניזכר בחבורה ספרותית שאיש לא זוכר אותה היום (אמנם חלק מהיוצרים שלה נכנסו לקאנון הספרותי שלנו וכמובן זוכרים אותם, אבל החבורה עצמה, ונכון יותר הפעילות שלה – נשתכחה). להזכירכם, חבורה זו פעלה בשנות השבעים וכינתה את עצמה  בשם ממשות כפולה. ב-1977, היא גם הוציאה כתב עת משלה בשם זה, ובהקדמה – החברים הציגו את עצמם כקבוצה של סופרים מהגרים שהגיעה לארץ עם העלייה הגדולה בשנות החמישים, ביניהם אלה שבאו מאירופה וביניהם אלה שהגיעו מארצות דוברות ערבית. בכל אופן ההקדמה הזאת, שהיא בעצם המניפסט הפואטי שלהם, באה להסביר – מה מייחד ומבדיל אותם, ואת הכתיבה שלהם – מהסופרים ילידי הארץ.

שם גם מופיע ההסבר למושג "ממשות כפולה" – מושג שהוא מעין מפתח להבין את המבנה הפסיכולוגיסטי ומכאן גם הספרותי של האדם המהגר; כלומר, המהגר הוא אדם שחי למעשה שתי ממשויות בעת ובעונה אחת, ואם הוא רוצה או לא, החוויה המכוננת את חייו הוא אותו מעבר קריטי מארץ לארץ, משפה לשפה, מתרבות לתרבות, מנוף לנוף, מעבר להווה, משם לכאן. שהרי, גם בארץ החדשה, אליה הוא בא לבנות את עצמו, הוא לא מוחק את המטענים שהביא משם – מארץ המוצא, וגם אם כלפי חוץ הוא מנסה למחוק אותם או להתכחש להם – הוא לא יכול. זה ישנו, זה קיים, ולכן הדואליות הזאת היא שמבנה את דרכי הקיום שלו לטוב ולרע: קיום עם שתי מציאויות שונות ומנוגדות, כשהוא מיטלטל בין שתיהן, מנסה לחפש את עצמו, למקד את הזהות שלו שהולכת ומיטשטשת, והעיקר מגשש לקראת איזה שהוא איחוי או איזון בין השָם לבין הכאן (מה שאיתמר יעוז קסט קרא "כאןשָמיות").

כך לגבי המהגר המצוי, ומה באשר למהגר הסופר ולכתיבה האמורה לשמש לו גם כלי התמודדות עם הפיצול הקיומי הזה? כיצד הוא (הסופר) נותן ביטוי לכפילות הזאת – כפילות שקורעת אותו מבפנים, שמעמידה אותו כ'אני' מבולבל מול כור ההיתוך הישראלי הכופה עליו כמה שיותר מהר להפוך "אחד משלנו".

איך מנסח זאת סמי מיכאל בראיון עם רוביק רוזנטל: "הגירה היא סוג של מוות. אתה הורג את עצמך, אתה מתאבד, בתקווה לקום לתחייה למציאות אחרת." אבל כפי שכל מהגר חווה ויודע, כי אין אתה קם לתחייה ולא למציאות הנכספת שלך. אתה קם לתחייה למציאות ישראלית זרה ומכתיבה את שלה. ואכן היו יוצרים מהגרים (ואני מדברת על בני תקופתו של סמי מיכאל) שהתקשו להתעמת ביצירה שלהם עם הקרע הזה (לפחות בראשית דרכם), והם בוחרים להיאחז ולכתוב – או על המציאות של שָם, או על המציאות של כאן. אהרון אפלפלד היה כל השנים סופר של שָם, ואלו יצחק אורפז, במשך שנים היה סופר של כאן, כשהוא דוחק ואפילו מתכחש – לשָם. רק בסוף שנות השבעים הוא חוזר לשמו הקודם אוורבך, ומתחיל להתחבר עם העבר שלו.

ומה באשר לסמי מיכאל? היכן הוא מוצא את עצמו כמהגר מתאבד כדי "לקום למציאות אחרת," ואיזה דיאלוג הוא מנהל איתה?

ובכן הדיאלוג שמציע  לנו מיכאל הוא מפתיע גם מבחינה ספרותית וגם מבחינה פסיכולוגית (או אפילו תיראפויטית), שהרי שלא כמו אפלפלד או אורפז, מיכאל לא נאחז – רק בשָם או רק בכאן. מיכאל מתעקש לכתוב גם על השָם וגם על הכאן, אבל כמו כולם הוא מתקשה לספר אותם יחד, לפיכך הפתרון שלו הוא פירוק: הוא מפרק את הממשות הכפולה, ומחזיר כל אחת ממנה לטריטוריה שלה, כשהוא מספר כל ממשות כזאת כרומן בפני עצמו. במילים אחרות, ברומן אחד הוא מציע לנו סיפור חיים משָם, וברומן שני הוא מציע לנו סיפור חיים מכאן, כשהוא מדלג לסירוגין ממקום למקום ממסלול למסלול.

במה דברים אמורים?

בספר הראשון שלו שווים ושווים יותר (1974), הוא פותח ועוסק בכאן, כלומר מתקופת המעברות של שנות החמישים ועד מלחמת ששת הימים. הספר השני שרואה אור שנה לאחר מכן (1974) הוא כולו בגדד. סופה בין הדקלים מספר את סיפורה של משפחה יהודית בתקופה הנוראה של הפוגרומים בבגדד (פירהוד) בחג השבועות של 1941. הספר השלישי שוב חוזר לארץ (1977) והפעם למלחמת יום כיפור. הרומן חסות מפגיש אותנו עם צעיר יהודי יוצא עיראק שלכאורה מתאקלם בארץ, אבל הישראליוּת המקובלת, הקונסנזואלית, מנוכרת לו עד ייאוש. הספר הרביעי (1979), חופן של ערפל, שוב מחזיר אותנו לעיראק והפעם לצעיר לוחם מחתרת, שחי כמו על קו הקץ – בין חיים נורמליים בקרב משפחה יהודית מסורתית משלו, לבין חיים חשאיים במחתרת וההתגרות היומיומית שלו במוות.

תנועת המטוטלת הזאת בין שָם לכאן ממשיכה גם ברומנים הבאים (הייתי אומרת עד אמצע שנות התשעים). בדרך זו של כתיבה, כפי שאתם רואים, מקיף מיכאל את הקרע הפנימי שלו כמהגר, ואת חוסר האונים שלו מול כור ההיתוך הישראלי, כאשר בסיפורים של שָם הוא מחזק את הזהות האותנטית שלו, ואילו בסיפורים של כאן הוא מחפש את עצמו באמצעות הזהויות הישראליות האלטרנטיבות שהוא מתמרן עם הגיבורים שלו.

רק ב-1993, עם הרומן ויקטוריה, מתחיל סמי מיכאל לחצות מסלולים. ויקטוריה כפי שקראנו הוא רומן שמספר על בגדד, אבל בחלקו האחרון הוא לוקח את ויקטוריה ואת המשפחה שלה, ולראשונה הוא פורץ את גבולות השָם, ומעביר אותם לכאן. ניסיון דומה של חציית גבולות מתארע גם בנובלה הכנף השלישית (2000), כאשר הזיכרונות של דייזי, צעירה שעלתה לארץ בשנות החמישים, לא מרפים ממנה, והם מטלטלים אותה הנה וחזור בין חיפה לבגדד. 

אבל האיחוד המתבקש הוא ברומן שראה אור ב-2001 מים נושקים למים. כאן המסע אל הישראליות הולך ומתאחה, ושני המסלולים הנפרדים נושקים זה לזה, כמו שמעידה על כך הכותרת. כאן לראשונה מי החידקל מתחברים בתודעה של הגיבור המהגר עם הירדן ועם הים התיכון – והסמלים של הנוף היהודי העיראקי מתקרבים ונפגשים עם הסמלים של הנוף היהודי הישראלי, כשמפגש זה הוא כבר לא עוין או מבלבל, אלא משדר עדנה ורוך. מים נושקים למים, כלומר חיבור של קירבה ואיחוד המקשר לאותה כאן-שָמיות מפוייסת. 

ואכן, רומן זה מציע לנו את התשובה האופטימלית לפרובלמטיקה של האדם המהגר, ונראה שאחרי כל התרוצצויות הנפש, ההיסטוריה הפנימית הקרועה, המאבק הבלתי פוסק עם החוץ הארוגנטי, ניתן למצוא בכל זאת איזון עם הישראליוּת הקיימת ואפילו לייצב את הזהות המפוצלת  – לזהות מקבלת ומקובלת.

אלא שחלק בלתי נפרד מרפרטואר הזהויות הבלתי נדלה של סמי מיכאל, ושלא הזכרנו אותו עד עתה, הוא גם זהותו של האדם הערבי (אם הערבי משם, ואם הערבי מכאן). כך מספרו הראשון שווים ושווים יותר, דרך פחונים וחלומות, חסות, חצוצרה בואדי ועד מים נושקים למים, אנחנו חיים את ה"ממשות הכפולה" לא רק של מהגרים יהודים מעיראק ומפולין; ה"ממשות הכפולה" היא גם מנת חלקו של הערבי הישראלי הנקרע בין התרבות שלו (המוסלמית או הנוצרית) לבין התרבות הישראלית, ובספר הראיונות גבולות הרוח מרבה מיכאל לדבר על הישראליזציה של האדם הערבי ועל היווצרותו של הערבי הישראלי כעַם באינטראקציה שלו עִם התנועה הציונית, שלא לדבר על היחס המתנשא והמזלזל שלנו כלפי הערבי שהפך עם השנים גם למרכיב בונה בזהות שלו. ואכן ההפתעה ביונים בטרפלגר היא הזהות הערבית הישראלית, שצועדת כאן לראשונה אל קדמת הבמה וממלאת את כולה.

כאמור, יונים בטרפלגר עוסק רובו ככולו באפשרויות זהותו הפרובלמטית של הערבי הישראלי, ובראש וראשונה הזהות ההיברידית הדיאלקטית, שרק ההיסטוריה רוויית הסכסוך היהודי הערבי יכלה להמציא - והיא זהות יהודית/ערבית או ערבית/יהודית.

במה דברים אמורים?

ובכן ברומן זה מציב מיכאל משני עברי המתרס שתי משפחות: משפחה פלסטינית  ומשפחה יהודית ישראלית, וכמו במשחק מראות הוא מכפיל ומשלש משפחות אלה לכדי שתי חַבָרות שהקרע הוא לא רק ביניהן אלא גם מתוכן ובתוכן. שהרי הציר העומד במרכז הכפילות המפוצלת הזאת, ושאמור להוות השתקפות לכל הסיטואציה הפוליטית-חברתית-משפחתית המבהילה הזאת – הוא צעיר מצליח ומשכיל בשם זאב אפשטיין עם ביוגרפיה בלתי אפשרית משלו. ובכן אפשטיין ננטש כתינוק על ידי הוריו הערבים בבהלת המנוסה במלחמת 1948, כאשר בבניין הריק מוצאת אותו בעריסתו יהודייה ניצולת שואה. יהודייה זו מאמצת אותו עם בעלה (בעל שנפל במלחמה הבאה, והיא מגדלת אותו עם מאהב דחוי ששימש לו דמות אב).  כידוע, סיפור זה הוא מעין המשך לסיפור בשם "השיבה לחיפה" שנכתב על ידי ראסאן כאנאפי, מחשובי הסופרים הפלסטינים הגולים, וראה אור אחרי מלחמת ששת הימים (1969). בסיפורו של כנאפי, ההורים הפלסטינים (שברחו לרמאללה) פוגשים אחרי שנים את בנם "היהודי" בחיפה, כשהוא מגיע לפגישה במדי צה"ל. אחרי דין ודברים של התנגשות, האב הפלסטיני מודיע כי הוא מוותר על אבהותו, וכי הוא צופה לעתיד בו בנו היהודי ובנו הערבי ייפגשו בשדה הקרב. לא כן סמי מיכאל,  הוא מרחיק לכת מן הפגישה המשסעת (שהציע כאנאפי) ומציע ניסיון משלו לבודקה גם מהיבטים מגוונים, מתחלפים, אחרים.

ההיבט המוצע האחד הוא ההיבט הנשי: לפנינו שתי אימהות פלסטינית ויהודייה, שחובקות את בנן המשותף ללא כל תנאים, ובניגוד למשפט שלמה הן לא מבקשות לשלול את ילדן – האחת מן האחרת, להפך. וראו את מיכאל בנידון: "שתיהן לא שמו לה גבול (לאהבת הבן) אלא שברו גבולות כדי להביע אותה."

וההיבט השני הוא תופעתו של הגיבור עצמו. כל נתוני הפתיחה הבלתי אפשריים כאילו מבטיחים צעיר מפוצל ומתוסבך בין כל הזהויות (יהודית, ישראלית, פלסטינית) – ולא הוא. זאב אפשטיין, שלא כמו הגיבור המצוי אצל מיכאל (זה היהודי המהגר וזה הערבי הישראלי), הוא אדם שקט, מאוזן ומפוכח מאוד. יותר מזה, ככל שהוא מאוזן ושקול, כך החוץ סביבו הולך ומאבד את שפיותו – גם בקרב הציבור היהודי וגם בקרב הציבור הפלסטיני. כך שבכל הסחף הזה מזדקר אפשטיין כזהות  איכותית אחרת: איכות של אדם שמודע לעצמו, מכיר את שסעיו, ועל ידי עבודה עצמית ואינטנסיבית של self made man, הוא מגיע לידי השלמה של פתיחות, של סובלנות, של נאורות.

עניין זה בא לידי ביטוי כאשר תוקפים אותו מכל צד: גם הקרובים הפלסטינים נגד היהודים, וגם הקרובים היהודים נגד הפלסטינים, בעוד הוא מתעקש להסביר להם שהוא פתוח לחיות עם שני העולמות יחד, וכי אצלו יש מקום לכולם גם לאימא ערבייה (נבילה) וגם לאימא יהודייה (ריבה), גם לאחותו הפלסטינאית (סנא) ששונאת ציונים, וגם לאשתו הישראלית (ענת) ששונאת פלסטינים. אצלו אף אחד לא בא על חשבון השני, ולכן, כמו שהוא אומר, הוא לא רוצה לברוח לשום כוכב. טוב לו פה, וכי מקלט אפשר למצוא גם בחלום. 

במילים אחרות, אפשטיין מתפקד כאן – למעשה – כנוכחות אפשרית לשלום ישראלי פלסטיני, לפיוס, למים נושקים למים. מאידך, ואולי בשל כך סמי מיכאל הריאליסט והמפוכח, בוחר בסופו של דבר להרוג את אפשטיין ואת אחיו הפלסטיני חכים (זריקת אבנים של נערים משתוללים בגדה על מכוניתם) – כי אוטופיות כמו זאב אפשטיין חפות מכל פוטנציאל להלך ברחובות שלנו, ובוודאי שלא לשרוד.

ואכן בסופו של דבר, הרומן יונים בטרפלגר משאיר אותנו עם אמירה צורבת – אמירה שאומרת שאולי רק שם בטרפלגר יש מקום ליונים, לשלום, לאוטופיות (בלונדון בטרפלגר נערכה הפגישה בין שתי המשפחות: הישראלית והפלסטינית, ושאמורה היתה לאחדן). לא כן, בכיכר פריז בחיפה, בכיכר דיזינגוף בתל אביב, ולא כל שכן בכיכר ציון בירושלים (כיכרות אלה הותקפו לא אחת בהתנקשויות של מחבלים והפכו לכיכרות דמים בקורבנותיהם).

לכן נראה לי כי המסע ביונים בטרפלגר אל הישראליוּת האלטרנטיבית – לא צלח, וכואבים על האופציה האפשטיינית שכשלה כל כך, אנחנו מחכים לספר הבא.

יפה ברלוביץ

 

* * *

מפגינים: אנחנו נמשיך להפגין לבחירות-עכשיו ולהחזרת החטופים בכל מחיר, גם של כניעה ליחיא סינוואר והחזרת החמאס לגבול העוטף. אנחנו נמשיך להבעיר את מדינת ישראל עד שתפרוץ כאן מלחמת אחים ויישפך דם – כי אנחנו לא משלימים עם כך שמרבית האזרחים נגדנו והם סומכים על הממשלה וכוחות הביטחון וצה"ל והדמוקרטיה הישראלית!

 

* * *

משה גרנות

כך נבנית ישראליות

על ספרה של שרה אהרוני

"הנערה מח'ומיין"

ידיעות אחרונות, 2024, 350 עמ'

אני מניח שלסופרת המוערכת היתה סיבה לכך שמכל עריה ועיירותיה של איראן הענקית בחרה דווקא את העיירה ח'ומיין, הממוקמת 325 ק"מ דרומית לטהרן, כדי לתאר את ילדותה ונעוריה המוקדמים של נהיד, היא "הנערה מח'ומיין", דמות המדהימה ביכולותיה. נראה לי שלא בלי כוונה מצוין בספר שבעיירה זאת נולד (כנראה ב-1902) רוחאללה ח'ומייני, כהן הדת האכזר שגרם למהפכה האסלאמית המבהילה והמאיימת על כל העולם. בספר מצוין שח'ומייני נולד – לפי אמונתה של משפחתו – במזל רע (עמ' 20-19). שני עולמות קוטביים במקום נידח אחד.

ובכן בעיירה ח'ומיין גרה משפחה יהודית, שמה רבאני, המחויבת לשלוח את ילדיה לבית ספר מוסלמי, שם אסור ליהודים לשתות מים מהברזייה, כי הם "טמאים", וכן אסור ליהודי רטוב מגשם להתקרב למוסלמי שמא הטיפות עלולות לנגע אותו ב"טומאה". הקנאות הדתית המופלגת הזאת היא נחלתם של השיעים בכל המרחב המוסלמי.

הגיבורה הראשית ברומן זה היא, כאמור, נהיד, הבת השנייה של משפחת רבאני (קדם לה האח המשכיל דניאל, ואחריה – אבנר, שמסי, פארוך ווידה התינוקת. התינוק פרשד טבע במאגר מים). מדובר במשפחה אמידה למדיי: לאב ולסב יש חנויות בדים מצליחות, גרים בבית הכי מרווח ועשיר בעיירה, מהיחידים שיש בו חשמל, והם בעלים (יחד עם אחיין) על בוסתן ענק, המספק פירות ותבואה, שחלק גדול מהתוצרת מחולק לעניים, דבר הגורם ליחס של כבוד והכרת תודה מצד המוסלמים. ברפת יש שש פרות חולבות, ואת המשפחה משרתים רועה, מנהל הבוסתן, פועלים וקוצרים.

נהיד, שבבית הספר למדה מה כתוב בקוראן, ולא מה שכתוב בתנ"ך (האב קורא עברית עם פירוש רש"י וקורא גם פרסית, האם, קמר, אנאלפביתית), חוזרת בוכייה ומזועזעת מבית הספר, שם הבנות מצביעות עליה כמפיצה טומאה מאחר שהיא נוטפת מי גשם. האב מתואר כאדם רך האוהב את ילדיו, ובעיקר מראה אהבה גדולה לנהיד. הוא גם מסרק את שערה ומעצב את צמותיה.

אימה, לעומת זאת, תמיד מרירה וכועסת, ומעולם לא הפגינה אהבה במילים ובליטופים כלפי ילדיה. היא עסוקה לאורך כל היממה במלאכות הבית, בהכנת אוכל למשפחה ובטיפול בילדים. בינה ובין אחיה משה, הנשוי למהין, נכרת הסכם, שנחתם כנדר, להשיא את נהיד, כשרק נולדה, ליעקב, הבן של אחיה משה, שהיה אז בן שמונה. לנהיד אין מושג שכבר בלידתה נקבע גורלה עם מי היא תינשא בנעוריה, ובאמת, בהגיעה לגיל שתים-עשרה, מתחוללת בבית חגיגת אירוסין של נהיד עם יעקב, כשהבית מלא אורחים ונגנים – וכל זה כשלנהיד אין מושג על מה מדובר.

מרומז לכך שהאב יצחק איננו מאושר מהזיווג הכפוי הזה, אבל דעתו טפלה לזאת של אשתו, והוא נאלץ לספר לנהיד, שעליה לעלות לארץ ישראל, שם נמצא יעקב המיועד לה. נהיד חשה תסכול נורא על כך שמרחיקים אותה מהמשפחה. היא נוסעת לביר מורברי, סבתה הגרה בטהרן, שלמרות האמפתיה שלה כלפי הילדה המסכנה, היא משוכנעת שאין ברירה, צריך לקיים את הנדר, אחרת יקרה אסון. היא עצמה הושאה בנעוריה לאיש המבוגר ממנה ב-25 שנים, שתום עין וכמעט חירש, כי כך קבעו הוריה.

דניאל, האח הגדול של נהיד, משכיל, הלומד באוניברסיטה רוקחות, כועס נורא על המנהג הזה לכפות נישואין בלי אהבה, והוא מתווכח מרות עם הסבתא על כך, כשנהיד מצותתת מאחורי הדלת (עמ' 84-82). בלית ברירה, דניאל משתף פעולה עם גזירות המשפחה, ומוביל את נהיד לבהשתיה, בית הקברות היהודי, תחנה אחרונה שלפני העלייה לארץ. נהיד מופקדת אצל משפחת גבאי (דניאל משלם עבור שירותם), החיה בביתן צפוף ומוזנח כמו כל שאר הדיירים במקום. לציון גבאי, אב המשפחה, יש שתי נשים (אחת עיוורת) ותשעה ילדים, נהיד, העשירית למניין, נחשבת עבור מעבר הגבול לטורקיה כבת משפחת גבאי. האם, בתול,  הטרודה עם ילדיה ומשק הבית (הגברים אינם מסייעים), ממררת את חייה של נהיד, כי היא הכי גדולה, ועליה לסייע בכל מלאכות הבית ולהסכין עם ההקנטות הבלתי פוסקות מצדה. נהיד מייחלת לכך שדניאל (הבטוח שהיא בידיים טובות כי בתול מתארת אידיליה שכביכול קיימת בינה ובין אחותו), יציל אותה, ויחזיר אותה לסבתה האוהבת, וזה לא קורה.

באונייה מאיסטנבול לארץ יש צפיפות ואנדרלמוסיה, ונהיד הולכת לאיבוד, מורעבת וסחוטה ממחלת ים היא מאבדת את משפחת גבאי, ואף אחד מהם לא מעלה בדעתו לחפש אחריה במשך שלושה ימים. איש צוות מזוקן מוצא אותה, מאכיל אותה, ומוצא את משפחתה. כאשר בתול כועסת עליה שנעלמה, איש הצוות מוכיח את המשפחה על הפקרה. היחיד שמודה בטעות ומתנצל הוא שוב האב ציון, ולא האם הממורמרת תדיר.

יעקב, שנהיד מיועדת לו, מסיע את נהיד משער העלייה לקיבוץ רגב (שם שהוא פרי דמיונה של הסופרת) השייך ל"השומר הצעיר", וכאן צריכה נהיד בת ה-15 להתמודד עם הווי רחוק ת"ק פרסה מההווי בגלות הפרסית: מחליפים לה את השם (לפי בחירתה!) – לתמר, מעניקים לה ביגוד המתאים לשהייה ולעבודה בקיבוץ, כגון מכנסיים קצרים וחולצה כחולה, מלמדים אותה להתקלח במקלחת המשותפת (כל יום!), בחדר באוכל מגישים אוכל אשכנזי (דג מלוח, ישמור השם!), לא אוכלים בכף, אלא במזלג וסכין, לומדים יחד בנות ובנים. צריך להתמודד עם השפה החדשה שקצת הספיקה ללמוד בפרס מפיו של שלמה, השליח מארץ ישראל. אין בקיבוץ בית כנסת, ומבעירים אש בשבת.

נהיד הנהדרת מצליחה להסכין עם כל זה, ואף מתחברת לשתי בנות שהגיעו מפס שבמרוקו – הדס ואהובה. השיחות בינה ובין חברותיה הן בבחינת מראה על השיח העדתי במדינת ישראל קולטת העלייה: אהובה, אש וגופרית נגד האשכנזים "הלבנים" המתנשאים, הנמנעים מלשבת יחד עם "השחורים". לעומתה, הדס סבורה שצריך להודות לקיבוץ שקלט אותם, כשהם באו לארץ בלי כל רכוש, וקיבלו כאן דיור, אוכל נפש ותרבות, וכן, כאן חוגגים יום הולדת, מה שלא קרה לא באיראן ולא במרוקו. התלונה על התנשאות נכונה כאשר מדובר בדור הצעיר שנולד בארץ, ועל הרוב בז לעולים החדשים, אבל הוותיקים אמפתיים לעולים החדשים, ומטפלים בהם ממש כמו הורים – כך הם דויד המדריך של קבוצת העולים "משואה", מנחם, המורה, רחל ושושנה הפסיכולוגית, זמירה הכותבת מכתב בצרפתית לדניאל. הדאגה של מבוגרים אלה לצעירים העולים היא ממש מכמירת לב.

תמר מתרגלת לקיבוץ ונהנית מהלימודים אצל המורה מנחם, וגם מחברתן של הדס ואהובה, והנה, מגיעה המכה הצפויה: יעקב חיכה לה בנאמנות במשך שנים, ועכשיו הוא דורש את קיום הנדר – הוא דורש שתמר בת ה-17 לא תתגייס, ותתחתן איתו כפי שנקבע כבר בלידתה.

תמר הרוסה – היא לא מכירה אותו, ברור שאינה אוהבת אותו, והיא רוצה להיות ישראלית ולהתגייס. הוא מרמז שאם תסרב, הוא יכפה עליה, כי היא כאן בקיבוץ בזכותו ובזכות הנדר. כשהיא עומדת בסירובה, הוא כותב מכתב מכפיש למשפחתה, שכביכול היא מופקרת, ורוצה להתגייס לצבא, שם כל הבנות זונות. בעקבות כך תמר מקבלת מכתבים נוראים ממשפחתה וממשפחתו של יעקב, בהם הכרזה על ניתוק כל קשר איתה. מסתבר, שלמרבה הפלא, גם דניאל שהתנגד לדרך הזיווג הזאת – גם הוא מכריז על ניתוק הקשר עם אחותו.

לא ארחיב לכתוב כיצד הקיבוץ נרתם למשימה להפריך את הדיבה הרעה של יעקב, וכיצד המשפחה חזרה בה מהאשמותיה, ואף קבעה שיעקב חייב להחזיר את הנדוניה שהובטחה לו. יעקב איננו מוכן לוותר, ואף מנסה בדרכים שונות להשתלט על הקופסה הגדולה שהכילה את הנדוניה, אלא שאהובה, וגם מזכירות הקיבוץ נאבקים בו ומנצחים, ויעקב נאלץ לעזוב לקיבוץ אחר.

מפנה מעניין קורה לאחר שאהובה, החברה הטובה של תמר, נהרגת בתאונת טרקטור – הדס מתמלאת, כביכול, ברוחה של המתה, וכמוה מתלוננת על קיפוח מצד "הלבנים" בקיבוץ. כאן הסופרת מצביעה כנגד הטענה שהאשכנזים נולדו עם כפית כסף בפה – יהודה, האשכנזי "הלבן", בעל העיניים הכחולות, המוכשר בספורט, ריקוד, משחק, הוא ניצול שואה, שהתייתם מאימו בגיל שש, כשזו נספתה בתאי הגזים באושוויץ.

תוך חמש שנים תמר הופכת לישראלית מובהקת: היא משרתת בצבא, ובהיותה בנח"ל היא בין מייסדיו של גרעין ניר עוז (המוזכר ב"סוף דבר" באשר למאורעות הקשים ב-7.10.23). תמר הופכת מנקלטת לקולטת עלייה – היא מסייעת למשפחתה שנותבה עם עלייתה למעברת נפוליאון בעכו (פחון לוהט בקיץ, וחדור גשם בחורף), מובילה את אחותה הקטנה וידה לקיבוץ ודואגת להתאקלמותה המלאה שם. וכן, היא חשה, כמו כל ישראלי בריא, שבארץ אין "עצירות דיבור"  כמו במשפחה המסורתית בחו"ל (עמ' 336-335). היא זועקת כאשר דרכיו של הקיבוץ נראות לה מעוותות, כגון כשאין תגובה נאותה כלפי מטרידני מין (שומר הלילה יענקלה, הסדרן צביקה), כגון הנוהג האכזרי להפריד את התינוקות מהאימהות.

אליהו, שהתאהב בתמר, מסביר לה שבקיבוץ אין סיכוי לחרוג מהמסגרת וללמוד למשל רפואה או עריכת דין. בקיבוץ קובעים בשביל החברים איפה וכיצד עובדים, כי אין בו חופש. תמר מצהירה שיש לה חוב גדול כלפי הקיבוץ, ולא מתכוונת לעזוב, וכך מסתיימת תקופת החברות שביניהם. תמר היא ישראלית מובהקת בהתנהגות ובמלל, כולל התרסה נגד חוסר צדק, ורק פעם אחת נדמה לי שהתנהגותה מעוררת שאלה: אחת החברות, צלילה, מרכלת ביידיש על כך שווידה, אחותה הקטנה של תמר, מריירת על הכר בחדר ילדים. זה מעלה לתמר את הפיוזים, ובין השאר מטיחה בה שאין לה זכות דיבור, כי בתה הדביקה את חדר הילדים באבעבועות רוח, ולה עצמה יש מאהב... נראה לי שהיא הגזימה.

אבל לרומן יש סוף טוב: מסתמן שהיא, מכל הבנות, תזכה ביהודה היפיוף הנחשק והמוכשר (ו"הלבן").

לאחר שרמזתי על עלילת הספר (בקפיצות נחשוניות!), אני מבקש לציין שתי עובדות: ברור שכדי לכתוב רומן מלא וגדוש כזה צריך תחקיר יסודי על איראן, על יהדות איראן, על טורקיה, מרוקו, יהדות מרוקו, ארץ ישראל בחיתוליה, ההווי בקיבוץ של השומר הצעיר. כפי שצפוי מעולים חדשים, הם מתבלים את דבריהם במילים ופתגמים "מהבית", ובאמת בספר משובצים היגדים ופתגמים בפרסית ובערבית מרוקאית, שתי העדות העיקריות שבבסיס העלילה. על ההשקעה האדירה הזאת בתחקיר למדו קוראיה של שרה אהרוני מספריה הקודמים. וכן, צריך לציין את הכישרון הגדול שלה לעצב דמויות כך שהקורא יכול לראותן חיות בדמיונו.

משה גרנות

 

* * *

עדינה בר-אל

"ללמד את הילדים שלום"

על הספר "חבלי תקווה"

בעריכת צביה ולדן ואיתן שחר

רסלינג 2023

שאלה: מה הקשר בין האי היווני לסבוס, תנועת "השומר הצעיר" ואג'יאל לבין פליטים באירופה? התשובה טמונה בתת הכותרת של הספר "חבלי תקווה – בית ספר השלום לילדי הפליטים בלסבוס 2017-2022".

משבר הפליטים באירופה התחיל בשנת 2015, עת פליטים ברחו בהמוניהם מארצותיהם – מסוריה, מעיראק, ממדינות אפריקה, מאפגניסטן, מאריתריאה וגם מדרום אסיה. אלפים מהם מתו בדרך, למעלה מאלף איש טבעו בים התיכון, כאשר ניסו להגיע לאירופה בסירות. יקצר המצע מלתאר את סבלותיהם של אלו שנותרו בחיים..

המשבר הגיע לשיאו בשנת 2017, עת עשרות אלפי פליטים שפניהם לאירופה, הגיעו אל האי היווני לסבוס, השוכן במרחק כמה קילומטרים מהגבול המערבי של תורכיה.

באותו זמן במדינת ישראל, החל יאיר לייבל – צעיר מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר –לדבר עם חברים על הנעשה בסוריה. הוא פירסם פוסט על הצורך לעזור לפליטים. עוד כמה צעירים הגיעו לאותה מסקנה, והנה הם מצאו את עצמם יושבים בבית קפה בכיכר רבין ומתכננים מה לעשות. באותה פגישה עלה הצורך לשתף דוברי ערבית, ואז הוחלט לשתף פעולה עם אג'יאל – החטיבה הערבית בתנועת השומר הצעיר.

תוך זמן קצר יצאה משלחת של צעירים ישראלים, יהודים וערבים, למחנה הפליטים באי לסבוס. הם החליטו להתמקד בעזרה לילדי הפליטים שחוו עקירה מבתיהם, חשיפה לאירועים קשים כמו זוועות מלחמה, הליכה בדרכים קשות, חציית ים בעת הימלטותם. רוב הילדים האלו לא זכו מעולם למסגרת תומכת, מחבקת ומקדמת. לפיכך הוחלט להקים בית ספר, שיהיה מתחם מופרד  ממחנה הפליטים שתנאיו היו קשים מנשוא. המבנים שהוקמו היו ארעיים, אבל הצוות, בעזרת מתנדבים והורים, קישטו אותם בצבעים עליזים. בית הספר נקרא "בית ספר השלום".

הקשיים היו רבים. ראשית כל, מנין יגיעו מורים? ושנית, הגיוון האתני של הפליטים גרם ל"מגדל בבל" – לריבוי שפות, מסורות והרגלים של הילדים. לפיכך הוחלט שהמורים יהיו מקרב הפליטים עצמם, והכיתות תהיינה מורכבות על פי מוצאם של הילדים, כך שכל מורה יוכל ללמד את תלמידיו בשפתם המוכרת. מובן שנותר קושי של תקשורת בקרב כל הסגל – המדריכים והמורים. ועל זה התגברו גם בעזרת השליחים הערבים של אג'יאל ששימשו כמתרגמים, כיוון שרבים מהפליטים  היו דוברי ערבית, וגם אנגלית בסיסית שימשה אותם במידה מסוימת, כפי שניתן לקרוא בפרק על השפות שכתבה הבלשנית צביה ולדן.

אין בספר פוליטיקה. רק רצון טוב, כפי שכתבה  העורכת ולדן בפרק המבוא: "בספר זה בחרנו להציג את מקומו של בית הספר במציאות החיים של הפליטים, על היבטיו החינוכיים והערכיים, מבלי לדון במגמות הפוליטיות שהביאו ליצירת המשבר [של הפליטים]." (עמ' 10). 

קטע נוגע ללב מתאר אחד המדריכים. הוא הבחין שאחד הילדים לא אוכל את ארוחתו. הסתבר שאימו של הילד עומדת ליד הגדר ומתבוננת בו, כי היא עצמה רעבה. אחד החוקים בבית הספר היה, שהאוכל הוא עבור התלמידים בלבד. וכאן נתקל המדריך בדילמה. בסופו של דבר הוא לא יכול היה לעמוד בפני הילד ואימו, ונתן לה צלחת עם מזון.

בספר יש שני סוגי תוכן. האחד הוא זיכרונות ורשמים של מורים ומדריכים שעבדו בבית הספר, והשני הוא פרקי מחקר שנעשו בפרויקט זה.

בקטעי הזיכרונות והרשמים ניכרת ההתלהבות והנתינה הבלתי מוגבלת של כל העוסקים במלאכה, למרות כל הקשיים. אנשי הצוות תיארו מה הביא אותם להתנדב ולעבוד עם הילדים ומה תרמה להם אישית תקופת ההתנדבות הזו. אצל חלקם זה שינה ממש תפיסות עולם, בעיקר לגבי עצמם. בפרקי העיון יש מידע רב, כולל הגדרות מושגים, הצגת שיטות מחקר בתחומי החברה והחינוך, וכמובן ממצאים ותובנות שנלמדו ממחקרים אלו  על המדריכים, המורים והתלמידים של בית ספר מיוחד זה. כך יוצא הקורא נשכר גם מהגדרות מושגים ושיטות מחקר בתחומי החברה והחינוך. 

לדוגמא, בפרק "כשתנועת הנוער עושה 'בית ספר'" שכתב איתן שחר (העורך השותף) הוא מציין את ההבדל בין חינוך פורמלי לבלתי פורמלי, וכן את ההבדל בין ארגוני הסיוע לבין מתנדבי תנועות הנוער. עוד הוא מציין: "בוגרי תנועות הנוער, יהודים וערבים, השותפים להקמת בית הספר, כורכים את יציאתם למשימה הזו עם סיפור חייהם. רבים מהם מותחים קו בין הסיפור האישי, המשפחתי והחברתי שלהם, לבין המודל הייחודי שיצרו בבית הספר." (עמ' 71). ואכן מסתבר שצעירים יהודים מקשרים את הסיטואציה לבני משפחותיהם שהיו בשואה, וצעירים ערבים לאבותיהם שהיו פליטים.

אחד הפרקים "התקווה שבלב ואמנות ההקשבה לקולם של ילדי הפליטים" נכתב בידי סמדר בן אשר ואפרת הוס. כבר בכותר זה יש רמז לדרך בה ניתן לחזק את הילדים, הן בהקשבה אליהם ועידודם להביע רגשותיהם והן בהענקת תקווה. בתחילה סקרו החוקרות את הרקע התיאורטי של המושג "תקווה" וכן את הרקע התיאורטי של טיפול באמצעות אמנות. במחקר מצאו החוקרות ש"בקרב כלל ילדי הפליטים יש רמת תקווה גבוהה המתאימה לרמה הגבוהה של תקווה אצל ילדים החיים בתנאים נורמטיביים, יציבים ובטוחים." (עמ' 131). וזה מעיד על עבודת הצוות הטובה שנעשתה בבית ספר השלום.

סמדר בן אשר וגלית ינאי-ונטורה חקרו את השפעת הפעילות באי לסבוס על המתנדבים בוגרי תנועות הנוער. הן ציינו את המניעים שגרמו להם להתנדב וכיצד השפיעה תקופת ההתנדבות על התפתחותם האישית.

איך לימדו בבית הספר? ענת שרון מציינת את תחושת השייכות והשוויון שהמורים הצליחו להעניק לתלמידים. "[...] המורים, שכמו התלמידים היו בעצמם מקהילת הפליטים באי – מסוריה, אפגניסטן, איראן, קונגו ועיראק [...] לא תמיד היו לצוות הרקע, הניסיון, התנאים או הידע להתמקצע בהוראה. כל מורה ומורה לימד בדרכו, קצת אחרת – אבל כולם לימדו מהלב [הדגשה שלי ע.ב.] בעזרת המחשות, סיפורים, תרגילים או ספרים, ולפעמים בדרך המסורתית של הרצאה פרונטלית.[...] ראינו מנהיגים שצומחים מתוך הקהילה ומצמיחים את הילדים." (עמ' 237).

בית ספר "השלום" פעל במשך שלוש שנים. במרץ 2020 הוא נשרף כליל, אולי עקב הצתה. המפעל אכן נגדע, אבל הטביע את חותמו על התלמידים, הסגל והמתנדבים.

בימים אלה, כשקולות מלחמה נשמעים מכל עבר, כאשר גם בין האופטימיסטים יש כאלה שמאבדים תקווה, נצטט את עדותו של מורה, שעבד עם ילדי הפליטים באי לסבוס. נראה לי שיש להדגיש כל משפט ומשפט שלו באותיות של קידוש לבנה:

"עזבו אתכם ממתמטיקה והיסטוריה, הם חשובים, אבל אותם תמיד יהיה מי שילמד את הילדים האלה בהמשך חייהם. הדבר הכי חשוב בבית הספר הוא שאנחנו נהיה מורים של שלום. מורים של שלום זה מצרך נדיר בימינו. יהודים, מוסלמים ונוצרים שעובדים יחד. סורים, ישראלים, איראנים, אפגנים וקונגולזים שמחנכים יחד. אנשים בהירי עור ואנשים כהי עור שמניחים את השונה בצד ומחפשים את המשותף. התפקיד שלנו בעולם הוא ללמד את הילדים האלה שלום."

עדינה בר-אל

* נדפס בשינויים ב"קו למושב", גיליון 1328, 4.4.2024.

 

 

* * *

דליס

שירים בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר

 

צללים על השבילים

צְלָלִים עַל הַשְּׁבִילִים

אַחֲרֵי הָרַעַם וְהַבָּרָק שֶׁהָלְמוּ בַּבָּתִּים

בַּקִּירוֹת שֶׁבֵּין הַשְּׁבִילִים הַיְּרֻקִּים

בַּקִּירוֹת שֶׁנֶּאֶחְזוּ בַּאֲנָשִׁים טוֹבִים

צְרִימָה חֲזָקָה הִשְׁחִיתָה אֶת הַשֶּׁקֶט

שֶׁקֶט עַל שַׁבָּת בְּרוּכָה שֶׁהָפְכָה שְׁחֹרָה

וְאִי אֶפְשָׁר לָעוּף רָחוֹק, מִזַּעֲקוֹת הַזְּוָעוֹת שֶׁקָּמוּ

וְאִי אֶפְשָׁר לְפוֹגֵג בִּעוּתִים מֵהַשְּׁבִילִים

צְלָלִים צְלָלִים עַל הַשְּׁבִילִים

חַיּוֹת-אָדָם צְמֵאוֹת דָּם-דָּם

וְעוֹד וְעוֹד כְּאֵב, וְאִי אֶפְשָׁר לָעוּף רָחוֹק

כְּנָפַיִם נִקְטְמוּ, פַּחַד נִטְמַע בַּשְּׁבִילִים

כָּכָה לֹא יֵעָשֶׂה

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁבּוֹנִים עוֹלָם מִמָּוֶת

תָּמִיד רֶשַׁע מְעַרְבֵּל כְּלָלִים

וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִרְדַּם

וַעֲדַיִן תִּינוֹקוֹת בִּצְחוֹקָם מִתְכַּנְּסִים אֶל הוֹרֵיהֶם

וַעֲדַיִן נְעָרוֹת מְגַלּוֹת עַצְמָן וַאֲהָבוֹת רִאשׁוֹנוֹת

וַעֲדַיִן נְעָרִים מַצְמִיחִים בַּגְרוּתָם

וַעֲדַיִן מְבֻגָּרִים שְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם

וְלָמָּה לְטַלְטֵל סִדְרֵי עוֹלָם?

לָמָּה לְהָטִיל צְלָלִים עַל שְׁבִילֵי חַיִּים?

 

בארי

לְחַיִּים יֵלִין קִבּוּץ בְּאֵרִי

הָעֵינַיִם לֹא אוֹתָן עֵינַיִם

וְהוּא אוֹמֵר:

"הָרֹאשׁ מְנַסֶּה לְתַרְגֵּם אֶת הַלֵּב"

אוֹ לְהֵפֶךְ

"הַלֵּב מְנַסֶּה לְתַרְגֵּם אֶת הָרֹאשׁ"

"וְאַנְשֵׁי הַקִּבּוּץ", הוּא אוֹמֵר,

"יֵשׁ שֶׁמְּדַבְּרִים, יֵשׁ שֶׁמְּסַפְּרִים",

אֲבָל הָעֵינַיִם, הָעֵינַיִם אֵינָן יְכוֹלוֹת

הָעֵינַיִם כְּבוּיוֹת גַּם אִם הַלֵּב עֲדַיִן פּוֹעֵם.

 

הבית שהיה לב

הַבַּיִת שֶׁהָיָה לֵב

שָׁכַן בֵּין שְׁבִילִים יְרֻקִּים

הֵם סָמְכוּ עַל קִירוֹת הַבַּיִת שֶׁהָיָה לֵב

הַגְּבוּל בֵּין הַטּוֹב וְהָרַע

נִתְחַם בִּגְדֵרוֹת וּבְחוֹמָה בְּצוּרָה

קוֹצֵב לֵב-הָרֶשַׁע פָּרַע

פְּעִימוֹת שֶׁל טֵרוּף אֶל תּוֹךְ מַחְסוֹם

וְלֹא הָיָה מַחְסוֹם לָרֹעַ

הַבַּיִת שֶׁהָיָה לֵב, עַכְשָׁו מְפֻיָּח

קִירוֹת נִזְרְקוּ אֶל חוּץ רֵיק מִתֹּכֶן

שִׁבְרֵי רָהִיטִים הִטְבִּיעוּ כְּאֵב בַּשְּׁבִילִים

חֲדָרִים נִסְתְּמוּ מֵחֲפָצִים וּמִזִּכְרוֹנוֹת מְנֻפָּצִים

הִתְנַפְּצוּ גַּם הַחֲלוֹמוֹת

שְׁבִילִים יְרֻקִּים אָדְמוּ

דַּם אַנְשֵׁי הַבַּיִת צוֹעֵק מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט

הַבַּיִת שֶׁהָיָה לֵב הָפַךְ דְּמָמָה.

 

נובה – מתחם המסיבה – היום שאחרי

נַעֲלַיִם-נַעֲלַיִם

מֻשְׁלָכוֹת עַל הָאֲדָמָה                                                      

כְּמוֹ בְּמַחֲנוֹת הַהַשְׁמָדָה

וַהֲרֵי הָיָה כָּאן מַחֲנֵה הַשְׁמָדָה

 

אֹהָלִים-אֹהָלִים רֵיקִים

שְׂמִיכוֹת, תַּרְמִילִים, חֶלְקֵי בְּגָדִים

כֻּלָּם שֶׁל אֲנָשִׁים שְׂמֵחִים

כֻּלָּם צִבְעוֹנִיִּים, עַכְשָׁו קָרִים

 

מְכוֹנִיּוֹת-מְכוֹנִיּוֹת מְנֻקָּבוֹת, מְפֻיָּחוֹת

חֶלְקֵי מַתֶּכֶת בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים

זוֹעֲקוֹת אֶת חֶסְרוֹנָן                                                     

שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהָנִיס אֶת הַנִּמְלָטִים

 

גּוּפוֹת-גּוּפוֹת מְפֻזָּרוֹת

בְּנֵי אָדָם, בֵּין שִׂיחִים, בְּתוֹךְ הַדְּיוּנוֹת

חֶלְקֵי אֵבָרִים אֱנוֹשִׁיִּים

יָדַיִם, רַגְלַיִם, רָאשִׁים, אֶבְרֵי מִין

 

גַּם אֱלוֹהִים רוֹאֶה, גַּם הָאֲנָשִׁים.

דליס

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

אֵל מָלֵא רַחֲמִים

 

קוֹלוֹ שֶׁל הַמַּסְפִּיד

נֶחְנַק מִדֶּמַע.

עוֹד גִּבּוֹר צָעִיר

נִטְמַן

בְּרֶחֶם עָפָר אֲשֶׁר אָהַב.

 

כַּבְּדוּ אָזְנַיִם מִזַּעֲקוֹת

אִלְּמוּת

שֶׁל עֵצִים נוֹשְׂאֵי

סִימָנֵי מָוֶת

שֶׁל שַׁלְהֶבֶת שֶׁכָּבְתָה

וּמִלִּים שֶׁגָּוְעוּ

בָּאֵפֶר.

 

מְכוֹרָתִי

 

כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְדַבֵּר בַּמִּלְחָמָה

שֶׁסִּיּוּם לֹא רוֹאִים לָהּ.

קוֹלִי טַרְחָנַי.

הַצְהָרוֹת נִשָּׂאוֹת עִם הָרוּחַ

הַקַּלָּה עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר.

לִשְׁמוֹת הַנּוֹפְלִים כֻּלָּם

יוֹפִי שַׁבְרִירֵי

וְהַשָּׁעָה שְׁעַת דָּמִים

קָשָׁה.

בִּכְאֵב נוֹאָשׁ נוֹשֵׂא אֲנִי

אֶת מְכוֹרָתִי הָאֲהוּבָה

הָאֻמְלָלָה

הַמָּרָה

שֶׁלֹּא שָׁפַר עָלֶיהָ

גּוֹרָלָהּ.

רון גרא

 

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2015

 

27.3.15. [מתוך מכתב לענת]. מיהושע [קנז] אנחנו לא שומעים כלום והאמת שקשה לי להתקשר אליו מפני שזה כאילו אנו חוקר אותו על מצבו. הוא כבר די מבולבל. גם את יצחק אורפז זנחתי כי אין לי כוח לשבת מולו כשהוא פאסיבי כמעט לגמרי.

 

20.4.15. תוך כדי קריאת היומנים של השנים האחרונות נדמה לי שטמון בהם ספר שלם של "פגישות עם יצחק אורפז" שבהן סיפוריו על עצמו מעניינים יותר מספריו. לא נראה לי שזה ספר שאוכל לפרסמו בשנים הקרובות כי מוזכרים בו הרבה נשים וגברים חיים. אבל כדאי לי לעבור על כל היומנים ולהכין אותו בקובץ נפרד.

 

18.5.15. עם יהושע [קנז] ועם אורפז אין לי קשר. הם כבר לא כל כך הם.

 

14.8.15. יום שישי. עדין חם מאוד. לפני הצהריים אני מקבל לנייד הודעה טלפונית מגי אורפז שאביה יצחק נפטר הבוקר בבית החולים איכילוב. הוא תרם את גופתו למדע, זאת לא ידעתי, ולכן לא תהיה לוויה בזמן הקרוב. לי זכור שאמר שיש לו חלקת קבר בקיבוץ שמיר ליד משפחת אחיו מנחם-מנדל.

אני מיד מנסח מודעה לגיליון יום שני הקרוב וגם אכלול בו את הראיון "פחד – זמן – יצירה" שערכתי עם יצחק בשנת 1977, וכבר התפרסם בשעתו. בן 94 שנים היה במותו. בחודשים האחרונים כבר לא עליתי לבקר אותו כי כבר לא היה בכך טעם. הוא בקושי ידע מה נעשה איתו.

 

*

מת הסופר יצחק אוורבוך-אורפז

["הארץ", 16.8.15]

אוורבוך-אורפז בן 94, מת ביום שישי בבוקר, אחרי עשרות שנות יצירה ספרותית וכתיבה מסאית. הוא תרם את גופתו למדע ולפיכך לא תיערך לו הלוויה.

מאת גילי איזיקוביץ

הלך לעולמו הסופר יצחק אוורבוך-אורפז, זוכה פרס ישראל לספרות לשנת 2005. אוורבוך-אורפז בן 94, מת ביום שישי בבוקר, אחרי עשרות שנות יצירה ספרותית וכתיבה מסאית. הוא תרם את גופתו למדע ולפיכך לא תיערך לו הלוויה.

אורבוך-אורפז נולד בזינקוב בברית המועצות לשעבר ב-1921. משפחתו נמלטה לסרביה והוא למד אצל מורה פרטי ספרות עברית ולימודי דת. בגיל 17 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער ובהמשך הצטרף לגרעין הקיבוצי "יסעור" במושבה מגדיאל. ב-1942, אחרי שנודע לו על מות הוריו ואחותו בשואה, התגייס לצבא הבריטי ויצא להילחם באירופה. הוא שב לארץ ב-1946 ולחם כקצין בחיל התותחנים במלחמת השחרור. סיפור שכתב בזמן חופשתו הודפס בעיתון "במחנה" וברוח התקופה הוא נדרש לעברת את שם משפחתו, כדי לאפשר את הקראתו ברדיו. לימים סיפר, כי בשיחה עם קול ישראל ביקשו ממנו לצלצל לקרן הקיימת, שם יבחרו לו שם משפחה חדש. הוא עשה זאת והשם שנבחר היה אורפז. ב-1982 החליט לשוב ולהשתמש בשמו המקורי ומאז חתם על כתביו בשם הכפול אוורבוך-אורפז.

הסופר יצחק אוורבוך-אורפז. "ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים.

את העיסוק בכתיבה החל אוורבוך-אורפז עם סיום שירותו הצבאי, כשהתקבל כעורך לילה בעיתון "על המשמר". ספרו הראשון, "עשב פרא", יצא ב-1959. לימים הגדיר את אותן השנים כתקופה בה חידד ומיקד את העניין שלו בחוויית הצליינות הלא דתית, ההליכה אל העיר, תל אביב במקרה שלו, והשוטטות בה כזר. אז גם הוגדר לראשונה כקול ניסיוני בספרות העברית, תיאור שהתייחס לנטייתו לפרוץ את המסגרת הריאליסטית, לבחון סגנונות שונים ולערבב אקטואליה, סימבוליזם וסוריאליזם. מאוחר יותר, עורר בו השבר של מלחמת יום הכיפורים את הרצון לעסוק במתח בין זהות יהודית לישראלית.

אוורבוך-אורפז, שהיה פעיל ביוזמות שונות לשלום בין ישראל והפלסטינים, הסביר לימים כי מותו של אחיינו במלחמה, הכאב והקרע שהביאה אתה המלחמה, גרמו לו "לעצור את מחזור החומרים." בכתבה בעיתון "העולם הזה" מ-1983 הסביר, כי המלחמה נראתה לו כעונש על יהירות ששת הימים, וכי בעקבות השבר שבה חזר להתעניין ולהתבונן באהבה באבותיו החסידים בגולה.

אוורבוך-אורפז פירסם 18 ספרים, בהם "עור בעד עור", "ציד הצבייה", המסה המפורסמת "הצליין החילוני" ועוד. בעבור מכלול יצירתו זכה בפרס ישראל לספרות, בנימוקי השופטים נאמר כי "ביצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה ה-20 על היבטיה היהודיים והכלל אנושיים. הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל אביבי של שנות השישים והשבעים, ובצידו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההוויי שלה."

פרט לפרס ישראל, זכה אוורבוך-אורפז בפרסים חשובים רבים, בהם פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (בו זכה שלוש פעמים; ב-1976, 1999 ו-2003), פרס ביאליק למפעל חיים, פרס נשיא המדינה על מפעל חיים ועוד.

כשנשאל באותו ראיון מ-1983 על כתיבה ויצירה, השיב כי כתיבה ואמנות באות לו "מתוך ייסורים ומתוך בדידות, כי ככה זה אצלי. הרגשת הבדידות, הגלות וההידפקות על שערים סגורים היא תחושה חזקה מאוד בכתיבתי. האם זה מחייב אותי בגלל זה לחיות בבדידות מוחלטת? אני לא יודע. אולי בגלל זה אני חי חיים סכיזופרניים, כשרק חצי ממני נמצא עם האחרים, או בבית עם האישה, עם שטף החיים היומיומי, והחצי השני נמצא כל הזמן בחוץ. משקיף, מתבונן, יוצר פרספקטיבה, וכך גם הופך את חומר החיים ליצירה. אני כל הזמן שניים נלחמים זה בזה. מלחמה בלי מנצחים ובלי מנוצחים. רק אם הקרב הוא חזק ביניהם, יוצא ספר טוב."

הוא היה נשוי שלוש פעמים והותיר אחריו ארבעה ילדים.

גילי איזיקוביץ

המשך יבוא

 

 

* * *

איתמר פרת

המלאך ירחמיאל

קשה לי עם שעון הקיץ הזה. לקראת אחת-עשרה נעצמות לי העיניים. את החדשות של חצות כבר לא אשמע. אתם יודעים מה? לא כל כך אכפת לי. אפשר לי בלי עמית סגל וגנרל זיו. רק את ניר דבורי חבל לי להפסיד. לא אתפלא אם יתברר שהוא מלאך מתחזה. היום הכול אפשרי.

פוהק. פוהוהק. רדום. נרדדם. נרדם באמת. מתחיל לשקוע. שוקע ממש. מאבד הכרה. איבדתי – והנה הם שוב כאן. גבריאל המלאך המבשר ורפאל המלאך המהנדס. ועוד מלאך אחד גבוה עם משקפיים עבים ופה עגום. מה יש לו לדאוג? הרי הוא מלאך, לא?

כולם מתעוררים מתרדמת שעמום. "הגעת סוף סוף?" אומר המלאך רפי. "התחלנו לדאוג. דייקן אתה לא."

"אני כמוכם. מזדמן," אני אומר. "מרחף מעל המציאות. לכם זה לא קורה?"

"בפירוש לא," אומר המלאך גבי. "כבר ניסינו לא פעם להביא אותך שתראה את המציאות. אבל אתה שוכח הכול כשאתה מתעורר. לכן  הבאנו הפעם את המלאך ירחמיאל. יש לו דוקטוראט על דֶלוּזִיָה של המונים. שמעת פעם על דלוזיה?"

"דחילק גבי," אומר רפי. "אל תעשה לו מבחנים. אתה לא רואה באיזה מצב הוא? תלוש לגמרי. ירחמיאל, אתה לא מסוגל להוציא אותו מזה?"

"אפשר כן אפשר לא," אומר ירחמיאל. הוא שרוע על הספה כמו מטופל. "אבל שווה לנסות." הוא מתנער ומתיישב, כנראה מכין עצמו למשהו. די מפחיד. "זה ייקח הרבה זמן?" אני שואל. עוד יש לי בקושי שעתיים לישון.

"זה תלוי בקליטה שלך," אומר ירחמיאל. יש לו קול של מרצה. רק שלא ארדם. אה, לא. אני כבר ישן, דומני.

"אל תדאג, הוא מהיר תפיסה," אומר רפי. "רק הוא חושב שהוא יודע יותר טוב."

"באמת, רפי," אומר גבי. "תתנהג כמו אורח. הוא בסך הכול אדם ממוצע."

"חברים הבאתם אותי כדי לתת הרצאה," מטיף ירחמיאל. "אז בבקשה מכם."

"בטח, בטח," אומר גבי, כמתרצה. "אבל, אֶה... במסגרת הזמן. כמו שהסכמנו." רפי מגלגל עיניו למרום, אבל שותק.

"אני אציג את זה הכי פשוט שאפשר," מתחיל ירחמיאל. זה לא מבשר טובות. "קח בן אדם יחיד לעצמו. הוא מסובך ומיוחד ומלא נטיות ותגובות ודעות והשקפות. אבל קח בני אדם בקבוצה וזה נהיה הרבה יותר פשוט, כי נשאר רק מה שמשותף להם. ואם תיקח קבוצה ענקית, סדר גודל של אוכלוסייה אשר בה הרוב אפילו לא מכירים זה את זה, נשארים רק כמה יצרים עיקריים, שאינם תלויים באַי-קיוּ ('מנת המשכל' ממלמל רפי. גבי משליך בו מבט רצחני), אבל אלה שולטים מאוד."

"נכון. שמתי לב," אומר רפי.  גבי מתרה בו באצבע, אבל אומר רק "רפי."

ירחמיאל ממשיך. "היצר החזק ביותר בטבע הוא יצר הרעב. הוא משותף לכל ממלכת החיות. לא אכפת לי מכלום. אני רעב. היצר השני הכי חזק הוא יצר הטריטוריה. כאן יש לי זכות להיות ולך אין. זה יצר אדיר, והוא משותף ביולוגי של כל החולייתניים. היצר האוניברסלי השלישי הוא יצר העדר, תחושת השייכות. יש מי משלנו ויש לא משלנו. היצר הבא בתור הוא יצר הקניין. שלי שלי ושלך שלך. כל היצרים האלה קיימים במשותף, וקיימים המון חריגים. לזה לא נכנס."

רפי מניע ראש בהסכמה גמורה. גבי נשען ראש על סנטר אבל בגבות מורמות. "מה  עם היצר המיני?" אני שואל.

"קיים ועוד איך. בעיקר בחולייתנים," אומר ירחמיאל. "אבל כמו שהוא חזק, הוא כאילו לא קיים כאשר השלושה האחרים גוברים על הכול. השורדים של מחנות הריכוז מעידים שחשבו רק על אוכל. סקס היה שכוח. סקס לא פועל תחת רעב, או עלבון, או פחד. בדוק וידוע."

גבי מושך כתפיים. אני אומר: "מה לכל היצרים האלה שייך ניתוק מהמציאות? כל אלה מציאותיים לגמרי, דוחפים אנשים להתנהגות נורמלית, הגיונית. בשביל מה כל ההרצאה הזאת באמצע הלילה במקום שינה? יצר הנמנום, חוק טבע?"

"אוֹה, עכשיו אנו מגיעים," סח ירחמיאל. "קיים יצר נוסף, פראי, משונה, שאנו שם קוראים לו 'יצר הזירה',  והוא מסוכן, בלתי הגיוני, ואפילו הרסני. אסביר אותו בקצרה ואז נעוף. הא, גבי?"

"מוטב," אומר גבי. חמור כמו רס"פ.

"אולי שמת לב," ממשיך ירחמיאל, "שבן אדם בחברה מתנהג אחרת מאשר כשהוא לבד. אכפת לו כיצד רואים אותו. הוא חושב על מה שהוא חושב. הוא מבין את עצמו. אבל שים אותו בחברה של בני אדם שהוא חושב שהם חושבים או מרגישים כמוהו, והכול משתנה."

"סיבכת אותי," אני אומר. "זה לא פשוט שייך ליצר העדר?" 

"זהו, שלא," אומר ירחמיאל. "יצר העדר מקנה ביטחון. יצר הזירה מקנה עוצמה, כוח. או תחושה של כוח. כמו שבא למי ששתוי. זה גובר על הכול, זה מטריף. 'סתכל איך מתנהגים אוהדי כדורגל. קיבינימאט על המציאות. מה שחשוב זה שחפץ עגול יעוף בין שני חפצים עומדים. בשביל זה מוכנים לכסח הכול. אתה כזה מין אינטליגנט, אבל זה לא קרה לך?"

"אינני חובב כדורגל," אני אומר. "אבל למה אתה חותר?"

"שתבין. להיות בקרב הרבה אנשים שחושבים ומתנהגים בדיוק כמוך זה מטריף. זה משכר. זאת אורגזמה מתמשכת. לא חשוב שום דבר אחר. לעזאזל מדוע ומה שהיה ומה שיהיה. ותאמין לי שזה מסוכן. אתה הולך להפגנות?"           

"זה לא כל כך בשבילי," אני אומר. "לא ידוע לי שום מקרה שהפגנה השיגה משהו. לא ההפגנות באמריקה נגד גיוס למלחמה  בווייטנאם. לא ההפגנות באירופה נגד תחנות כוח אטומיות. לא הפגנות התחריר אצל הערבים. ואפילו לא ההפגנות של הדתיים בעד דרעי אצלנו. לא נשכח לא נסלח. מאתיים אוטובוסים."

ירחמיאל מניע ראש בהסכמה. "ועוד משהו," הוא אומר. "כל אדם אוהב לעשות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. בספורט, באמנות, אפילו בהרצאות. ככה זה גם בציבור. אתם נהייתם מומחים משוגעים להפגנות. ארגון, הסעות אוהלים, דגלים, סנדויצ'ים, פייסבוק, רמקולים. להמציא שלטים מלחמתיים, סוסים על שוטרים, טלוויזיות. ולצעוק שטויות, ולהתייפח בקלוז-אפ. פיסקת ההתגברות בושה בושה. החטופים נתניהו רוצח. אין דבר כזה כמו יחיא סינוואר, השלום בפתח אלמלא אתם שם בקבינט."

"תירגע ירחמיאל," אומר גבי, "ותתחיל לסיים."

"טוב זה בעצם העיקר," אומר ירחמיאל. "אבל רציתי שתבין כי ההפגנות האלה הן תופעה ביולוגית. כמו הקורונה. לא יעזרו שלטים וצעקות ובכיות לפני המצלמה. רחמנות. הפסקתם להבין את המציאות בזמן שהערבים מתחילים דווקא להבין אותה. דיר באלכום."

"מספיק להיום," אומר רפי, ומתרומם מהכורסה הנעימה. "הוא לא הבין כלום אני חושש. חבל. אבל ממילא אין לו השפעה. גם לא לאהוד בן עזר."

"מי יודע. אולי כן," אומר גבי. "יאללה עפנו."

 

* * *

אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר

אפריל 2024

 

פנייה ליוצר

הִגִּיעָה הָעֵת

שֶׁתִּכְתֹּב בִּי,

חָשַׁב הָעֵט

שֶׁהָיָה מֻנָּח

אַפְּרַקְדָּן

הַרְבֵּה זְמַן

עַל הַשֻּׁלְחָן.

 

*

הוּא עָשִׁיר וְיָכוֹל

לְהַשִּׂיג הַכֹּל כִּבְיָכוֹל

וְהוּא רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁיר

אַךְ אֵינוֹ יָכוֹל.

 

המכור

הוּא יוֹצֵא אֶל מִחוּץ

לְבֵית הַקָּפֶה

וּבְיָדוֹ כּוֹס קָפֶה.

הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּחוּץ

עַל סַפְסָל וְחוּץ

מִזֶּה כָּרֶגַע

שׁוּם דָּבָר לֹא נָחוּץ

לוֹ.

 

במועדון לילה

"עֲטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר"

חָשַׁב מְשׁוֹרֵר

בְּיָשְׁבוֹ בְּמוֹעֲדוֹן לַיְלָה

וּמוּלוֹ מִתְפַּתֶּלֶת רַקְדָנִית

שְׁחֹרָה כַּלַּיְלָה.

 

*

אוֹר בָּקַע מֵעוֹרָהּ

הַשָּׁחֹר הַבּוֹהֵק

שֶׁל הָרַקְדָנִית הַיְּפֵהפִיָּה

שֶׁיָּרְדָה מֵהָעַמּוּד.

הָאוֹרֵחַ הִשְׁתַּנֵּק,

נִכְנַע,

כָּרַע עַל בִּרְכָּיו

אָחַז מָתְנֶיהָ בִּזְרוֹעוֹתָיו

וְצָעַק: "אֵלִי, אֵלַי,

לָמָּה עֲזַבְתָּנִי?!"

 

*

הָעוֹבְדוֹת הַזָּרוֹת

אֵינָן מַפְלוֹת בֵּין

דָּם לְדָם

הֵן עוֹבְרוֹת

מֵאָדָם לְאָדָם

כְּמוֹ לֹא הָיָה מֵעוֹלָם

אָדָם מְסֻיָּם

שֶׁטִּפְּלוּ בּוֹ.

 

נאום הרימה

יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה

אֲנַחְנוּ לֹא עוֹשׂוֹת הֲנָחוֹת,

לֹא מִתְחַשְּׁבוֹת בְּמוֹצָא,

בְּמַעֲמָד, כֶּסֶף אוֹ מִין

יָפֶה אוֹ מְכֹעָר

רָזֶה אוֹ שָׁמֵן

גָּבוֹהַּ אוֹ נָמוּךְ

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה:

אֶת מְלָאכְתֵּנוּ

עוֹשׂוֹת אָנוּ בֶּאֱמוּנָה,

לְנַקּוֹת! לְנַקּוֹת!

כְּמוֹ מְנַקּוֹת טוֹבוֹת

לְנַקּוֹת עַד הָעֶצֶם!

 

*

בְּבֵית הַשִּׁמּוּשׁ

מָצְאוּ אוֹתוֹ

עַל הָרִצְפָּה מֵת

וּבְיָדוֹ פִּסַּת

נְיַר-טוּאָלֵט.

הוּא צִפָּה

שֶׁהָחָרָא מִמֶּנּוּ יֵצֵא

וְלֹא הֶאֱמִין שֶׁהַחַיִּים

הֵם עַד כְּדֵי כָּךְ

חָרָא...

 

העשיר

יֵשׁ לוֹ מְאַהֶבֶת

שֶׁאוֹתוֹ הִיא לֹא

אוֹהֶבֶת

(בְּכַסְפּוֹ הִיא מְאֹהֶבֶת)

וְהוּא מִצִּדּוֹ

גַּם לֹא מְאֹהָב

וְהֵם מִסְתַּפְּקִים

בְּבֶטֶן-גַּב

בֶּטֶן-גַּב.

 

*

הַיַּפְיוּף הוֹלֵךְ

מְעַט כָּפוּף

וְזֶה מוֹסִיף לוֹ חֵן;

זֶה יוֹתֵר אֱנוֹשִׁי

מִלִּהְיוֹת מֻשְׁלָם

כִּי בְּ"לִהְיוֹת מֻשְׁלָם"

יֵשׁ קְצָת טַעַם לִפְגָם.

 

הסולם

סוֹחֲבִים אוֹתוֹ

לְכָאן וּלְכָאן

עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ

כִּבְמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים

כְּדֵי לְבַצֵּעַ

עֲבוֹדוֹת שֶׁבְּשִׁגְרָה.

אילן בושם

 

* * *

אהוד בן עזר

 גידי קטן

נפוליון היה נמוך? – נמוך. סטאלין היה נמוך? – נמוך. בן-גוריון היה נמוך? – נמוך. מרטין בובר היה נמוך? – נמוך. וודי אלן נמוך? – נמוך ועוד איך! – זה חלק מהגאונות שלו. דני סנדרסון נמוך? – נמוך. ציפי שביט נמוכה? – נמוכה. יצחק שמיר נמוך? – נמוך. דה-גול היה נמוך? – לא. דווקא גבוה. מאוד. אבל מה זה חשוב? העיקר שאני בחברה טובה, גדולי עולם היו אנשים נמוכים. אפשר להגיד זאת גם להיפך – נמוכי עולם היו אנשים גדולים! –

אלה המחשבות שחולפות בראשו של גידי קטן [במלעיל] כאשר הוא משווה את עצמו לבנים, ובייחוד לבנות, בכיתה. תקופה מסויימת האמין כי צמיחת הגוף היא עניין של כוח רצון. של חישול עצמי. לכן ערך צעדות ארוכות. השתתף בקורס לטיפוס מצוקים. שחה. התעמל על מכשירים שמותחים את השרירים. גופו הקטן התחזק ונעשה גמיש. בזכות משקלו המועט היה עתה באפשרותו לבצע תרגילים קרקסיים ולתת מופע התעמלות עם סאלטות כפולות ולולייניות בחגיגת סיום השנה בבית-הספר. אבל לגבוה לא גבה, יחסית לשאר הכיתה, ופיגורו אחריהם אף התארך.

הוריו של גידי לקחו אותו למרפאת ד"ר משיח גלמודי, הרופא המפורסם שהתמחה בבעיות צמיחה מואטת אצל ילדים ובני-נוער. ד"ר גלמודי לא מצא אצל גידי שום פגם. תקופת-זמן ציווה עליו לקחת תרופה שאמורה היתה לזרז את צמיחתו, ואולם לבסוף הגיע ד"ר גלמודי למסקנה שהתרופה אינה משפיעה, ובעצם אין מה לעשות – גידי יישאר כל ימיו נמוך מהממוצע. סבו מצד אביו היה נמוך, וזה כנראה תורשתי.

 

*

גידי אהב מאוד את ארוחת-הצהריים המשותפת בבית-הספר.

אהב את התוכנית המקדימה – כאשר הוא עומד על הבמה, גבוה מכולם, וקורא, כחבר-מערכת, את העלון היומי "פעולותינו", וגם מוסר הודעות שונות.

אהב לזלול לתיאבון מחית תפוחי-אדמה, אטריות קרות עם שרידי מיץ עגבניות, בורקאס, מרק שעועית, סאלאט, לחם, אורז. מוכן תמיד לעזור לחבר לסיים את מנתו. אוכל כפליים, כאילו הוא רוצה להדביק בכך את פיגור גדילתו –

אך לא רק שלא צמח מהאכילה המרובה אלא אפילו לא השמין, כי גופו הקטן והנמרץ היה שורף את הקלוריות בקצב מואץ.

 

*

ועוד יותר מההופעות בארוחת-הצהריים, ומהארוחה עצמה, אהב גידי את לילך.

אהב, אך לא העז להציע לה חברות כי ראשו הגיע רק עד לגובה השדיים שלה. אבל הוא השתדל להימצא בקירבתה בכל מקום.

 

*

יום אחד היה הרעש סביב השולחן בשעת האכילה של הכיתה גדול במיוחד. בנים ובנות, בהם גם לילך וגידי, הצטופפו ונדחפו סביב למנות, כאילו בעוד רגע הם יוצאים לנסיעה של שבוע ברכבת שאין בה קרון מזנון.

מתוך כל המהומה גם התהפכה קערת המרק.

המנהלת, שהוזעקה למקום על-ידי המורה התורנית, העמידה על רגליהם סביב השולחן את כל הסועדים, והודיעה:

"אני נותנת לכם דקה כדי שמי ששפך את המרק מהקערה ייצא ויודה."

ללא היסוס פילס דרכו למעבר שבין השולחנות גידי קטן, שבו המנהלת טרם הבחינה משום שהיה מוסתר על-ידי חבריו לשולחן הגבוהים ממנו. אחריו יצאו גם רוני ועופר, שרבו ביניהם מעל לשולחן, והם ששפכו את המרק.

"אני שפכתי!"

"אני שפכתי!"

"אני שפכתי!"

"צאו מיד מחדר-האוכל וחכו לי שלושתכם במשרד!"

רוני ועופר הרימו רגליים והתחפפו ברצון החוצה, ואילו גידי –

"לא אצא!"

"מיד תצא גם אתה!"

"אבא שלי משלם שאוכל כאן כל יום ואין לך שום זכות לגרש אותי לפני שגמרתי לאכול!"

"אל תהיה לי כאן נפוליון, גידי, אם לא תצא עכשיו, לא תוכל מחר לבוא לבית-הספר בלי אבא שלך!"

"הוא ברצון יבוא כדי להגיד לך מה חושבים עלייך – שכבר נמאסת על כולם עם הרודנות שלך!"

"תצא, וָלא זה היום האחרון שלך בבית-הספר הזה..."

וכתגובה גידי חזר וישב על הספסל, רגליו מתנועעות באוויר, תחת לשולחן, והוא יוצק בהפגנתיות משארית המרק על מחית תפוחי האדמה, ומנגב בפרוסת לחם עבה!

"גדעון, אני לא אמשיך להתווכח איתך, אבל אתה והחברים שלך עוד תשלמו ביוקר על כך!" יצאה המנהלת את חדר-האוכל בראש נטוי (כמו שאומרים).

 

*

"איזה ג'וק נכנס לך בראש להתנדב להיות אשם?"

"ועוד להגיד לה מילים כאלה! עכשיו כולנו נסבול בגללך!"

"אתם פחדנים כולכם!"

"אף אחד לא ביקש ממך!"

"נמושות, סתגלנים!"

"גידי צודק," אמרה לילך לכל השאר. "לאף אחד מהם אין כושר מנהיגות כמו שיש לו. הלוא בסוף אתם תמיד הולכים אחריו!"

גידי טמן ראשו בצלחת המחית, כדי שלא יבחינו בהסמקה שלו. הוא פחד שעוד מעט יתחיל לבכות.

 

*

"אני מקווה שאבא שלך יוציא אותך מהבוץ הזה!" אמרה לילך לגידי כאשר אזר אומץ והתלווה אליה אחרי הלימודים בדרך לאוטובוס.

"אל תדאגי, הוא יעשה ממנה קציצות! תאמיני לי, גם בן-גוריון לא היה מתנהג אחרת!"

"הֵי! זְבּוּנִית – למה את מתעסקת עם קטן כזה? – הילד מגרד לך ת'ציצים?"  צעק לעומתם בחור רוכב עם חברו על אופנוע, כאשר עצר לפני הרמזור.

לילך וגידי המשיכו ללכת בשתיקה עד לתחנת האוטובוס.

"אז טוב, אז שלום, לילך. אז אם תקחי בחשבון – גם לנפוליון היו הרבה מאהבות! אז בהצלחה! – "

והסתלק, ובדרך הביתה התחיל לבכות בחמת-זעם.

 

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

 

* * *

נעמן כהן

מחלת נפש חדשה: מחלת נפש ערבית של תאוות רצח יהודים אקוטית

והב שביטה, ערבי בעל אזרחות ישראלית מטירה, ביצע פיגוע דריסה בכוכב יאיר, פצע ארבעה שוטרים, ולאחר מכן המשיך למחסום משטרה בניסיון לפגוע במאבטחים, שם חוסל.

בהודעה טענו בני משפחתו של המחבל כי דיווחו למשטרה על יציאתו הנסערת מהבית טרם אירע הפיגוע: "והב אובחן לאחרונה עם לקות נפשית, וקיבל טיפול ביתי. הלילה הוא יצא עצבני ובצורה שהדאיגה את המשפחה, ועל כן דיווחנו על כך שהוא עלול לפגוע בשלומו או בשלום אחרים למשטרה, ומסרנו את פרטיו האישיים ואת פרטי כלי הרכב בו נהג. זמן קצר לאחר מכן, הודיעה המשטרה על כך שנהרג בידי אנשי ביטחון."

למעשה אחיו של והב התקשר דקות לאחר הפיגוע למשטרה אך הוא לא סיפר למשטרה שווהב אמר שהוא יוצא לבצע פיגוע, אלא שהוא חושש שיפגע באחרים בלבד. בציר הזמנים, מהרגע ששביטה יצא מהבית בטירה עד שהגיע לזירת הדריסה עברו 5 דקות בלבד.

אמג'ד שביטה, דובר מפלגת חד"ש ובן דודו של המחבל, האשים את השוטרים ברצח. בציוץ שהעלה לחשבון הטוויטר שלו כתב אמג'ד: "שוטרים רצחו את והב שביטה, בן דוד שלי, בטענה שניסה לבצע פיגוע, וזאת לאחר שהמשפחה דיווחה למשטרה שהוא יצא מהבית במצב שעלול לסכן אחרים. אני לא יודע מה היה שם אך ברור שיש למשטרה יד קלה מדי על ההדק כשמדובר בערבים. כל מה שאנחנו מבקשים וכמעט בטוחים שלא נקבל: חקירה עניינית והוגנת."

(תיעוד סיכול הפיגוע הלילה במעבר אליהו ונטרול המחבל)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843409&forum=scoops1

אנו עדים לתופעה חוזרת ונשנית. ערבים רוצחים יהודים בתואנה שהם חולי נפש. מחלה מעניינת – ערבים חולי נפש הולכים לרצוח מישהו. איך זה שתמיד זה יהודים? למה הוא לא הלך לרצוח ערבים מטירה?

בספר התנ"ך של מחלות הנפש DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders: מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות) שהוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שמטרתו לאבחן ולסווג את הפרעות הנפש על פי תסמיניהן שמוציאה לאור האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית נוספות מדי פעם מחלות נפש חדשות.

https://he.wikipedia.org/wiki/DSM

לרשימת מחלות הנפש יש להוסיף מחלת נפש חדשה והיא מחלת נפש ערבית אקוטית של תאוות רצח יהודים.

Arab mental illness of lust for Jewish murder

 

תולדות השיגעון של סינואר – בחמאס באמת חשבו שהם יכבשו את ישראל. הם כבר חילקו את המדינה לקנטונים

העיתונאי סלמאן פראג'-שלמה אלדר, נסע לקהיר להיפגש עם עזתים שברחו מעזה. בעיקר סוחרים עשירים. כדי לצאת נדרש לשלם למצרים 10,000 דולר.[מי נדרש?]

הראשון אותו פגש פראג'-אלדר היה סופיאן אבו זיידה (64) שהיה מראשוני האסירים הפלסטינים ששוחררו מהכלא הישראלי, ב-2005 מונה לשר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית. ב-2006 נחטף מביתו בעזה על ידי גדודי עז א דין אל קסאם, ובהמשך נרדף גם על ידי יו"ר הרשות מחמוד עבאס, מכיוון שנחשב לאחד מאנשיו של מוחמד דחלאן. עבאס שלל את משכורתו ועיקל הן את הפנסיה שלו והן את ביתו ברמאללה. ב-2019 נאלץ אבו זיידה לשוב לרצועת עזה, שממנה נמלט אחרי הפיכת חמאס, ולחיות במובלעת סגורה שנשלטת על ידי כנופייתו של יחיא סינוואר. "וכשחשבתי שעברתי הכול," הוא אומר, "פרצה המלחמה, והפכתי שוב לפליט."

"אני אומר לך בקול גדול: אני מתבייש שרצחו וחטפו אזרחים," אומר סופיאן אבו זיידה, שראה ב-7 באוקטובר איך הובילו חטופה ליד ביתו בג'בליה לקול צהלות ההמון. "זו בושה. אני מבין את התגובה הישראלית. אבל אכזריות כזאת לא האמנתי שתהיה. בשביל לחסל בכיר בחמאס אתם הורגים מאות אנשים? אין לכם גבולות? אתם השתגעתם?"

בבוקר 7 באוקטובר ראה עשרות רקטות שנורו מעזה וסבר שישראל התנקשה באחד מבכירי חמאס, ושזו התגובה. אבל כשראה ג'יפ צבאי חולף ליד ביתו, בתוכו מוחזקת בכוח חטופה ישראלית, ועשרות תושבים צוהלים סביבה, הוא הבין את עוצמת הסופה שעומדת להכות את רצועת עזה כולה. "ידעתי שעזה הלכה. עזה הולכת לאבדון," ומיהר לברוח מעזה. "היו לי דמעות בעיניים," משחזר אבו זיידה, "ידעתי שיותר לא אחזור למקום הזה."

"היו הרבה הצהרות של חמאס לפני 7 באוקטובר, ואנחנו בפת"ח היינו צוחקים," מוסיף אבו זיידה. "למשל, מישהו מחמאס כתב בפייסבוק – תזכרו, בעוד כמה חודשים אנשי אל קסאם יגיעו לאשקלון, ייכנסו לכלא וישחררו את כל האסירים. זו היתה האווירה. היה לנו קשה לתפוס שהם מאמינים שעם 3,000, 5,000, או אפילו 10,000 חמושים, הם יכבשו את ישראל. זה מטורף. אבל כשאתה מאמין שאלוהים שולח אותך לעשות את דברו, אין עם מי להתווכח. הסימנים היו בשטח כל הזמן."

זה שנתיים מדברים בהנהגת חמאס על מימוש "ההבטחה האחרונה" (אל-ועד אל אח'יר) – הבטחה אלוהית לאחרית הימים שבה כל בני האדם יהיו מוסלמים. סינוואר ואנשיו הובילו פירוש קיצוני ומילולי של "ההבטחה" שחילחל לכל המסרים שלהם – בנאומים, בדרשות, בהרצאות בבתי ספר ובאוניברסיטאות. המוטו המרכזי היה קיום ההבטחה האחרונה, כולל הריגת כל הכופרים או המרת דתם לאיסלאם בעל כורחם.

"הם האמינו שהם הולכים למוטט את ישראל, היינו צוחקים כשהיינו שומעים אותם, זה היה מטורף," מוסיף אבו זיידה. "אבל כשאתה מאמין שאלוהים שולח אותך לעשות את דברו, אין עם מי להתווכח."

אדם נוסף מהרצועה שפגש, בשם הבדוי איאד, בכיר לשעבר בפת"ח  אישיות מוכרת בעזה. ברח למצרים. לפני כמה שנים, התהדר בפניו סינוואר, וביקש להראות לו ולכמה אישים נוספים את פרויקט המנהרות האדיר שהקים בעזה. "הוא אמר שהשקיע 250 מיליון דולר כדי להוריד את עזה מתחת לאדמה," מספר איאד. "אמרתי לו שהוא משוגע." גם הוא לא חשב שזה רציני.

ב-2021 זה השתנה. אז הבין שכבר לא מדובר ברעיון סהרורי של עשבים שוטים, אלא שהנהגת התנועה כולה נשבתה ברעיון העוועים של חבורת סינוואר. היתה להם תוכנית מוסדרת והם האמינו שהם פועלים בשליחותו של ציווי אלוהי. "הם עד כדי כך האמינו ברעיון שאללה איתם, ושהם הולכים למוטט את ישראל, שהם החלו לחלק ביניהם את ישראל לקנטונים, ליום של אחרי הכיבוש."

איאד מספר על אירוע מדהים, שמסביר עד כמה גדול היה הטירוף בחמאס. "יום אחד מתקשר אליי אחד מאנשי חמאס המוכרים ומספר לי בגאווה ובחדווה שהם מכינים רשימה שלמה של ראשי ועדות לקנטונים שיוקמו בפלסטין. הוא מציע לי להיות ראש הוועדה של אזור זרנוגה, שם התגוררה משפחתי לפני 48'."

הכפר הערבי זרנוגה שכן כ-10 ק"מ דרומית-מערבית לרמלה. על אדמותיו הוקמה שכונת קריית משה ברחובות. ההצעה שקיבל איאד היתה להתמנות רשמית לראש הוועדה שתהיה אחראית לשיקום אזור רמלה ורחובות ביום שאחרי מימוש "ההבטחה האחרונה."

איאד מעיד שהיה בהלם. "אתם השתגעתם," ענה לאיש החמאס, וביקש שלא יתקשר אליו שוב. בספטמבר 2021 נערכה בעזה ועידה שדנה לפרטי פרטים ב"היערכות לקראת ניהול עתידי של מדינת פלסטין" לאחר "שחרורה." חברי הוועידה אף ערכו רישומי נכסים בשטחי ישראל, מינו נציגים שיטפלו ברכוש שייכבש ודנו ביחס שיש להפגין כלפי הישראלים. ניתן דגש על "היהודים המלומדים והמומחים" שנקבע כי "אין לתת להם לעזוב."

(שלומי אלדר, כותרת בעיתון: "תולדות השיגעון בעידן סינואר", כותרת בדיגיטלי: "בחמאס באמת חשבו שהם יכבשו את ישראל. הם כבר חילקו את המדינה לקנטונים", "אל-ארצ'", 5.4.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-04-04/ty-article-magazine/.highlight/0000018e-a379-d315-ab9f-aff98d4b0000

כשקוראים את הדברים קשה להאמין שיש בעולם עוד אנשים כמו ביידן למשל התובעים מישראל להציל את החמאס ולשקם את שלטונו בעזה.

 

יש לה ארץ אחרת

ננסי פלוסי תומכת בהצלת ובשיקום שלטון החמאס ומאיימת על ישראל

נציגת בית הנבחרים הוותיקה, ננסי פלוסי, שציטטה בעבר את השיר "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת," חתמה על מכתב שנשלח מעשרות דמוקרטים בקונגרס לנשיא ולשר החוץ בלינקן, הקורא להפסיק את העברת הנשק לישראל במטרה להציל ולשקם את שלטון החמאס באיצטלה של הרג עובדי הסיוע ברצועת עזה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843753&forum=scoops1

אנחנו רואים שבהחלט יש לה לפלוסי "ארץ אחרת" השונה מאד מארה"ב של העבר שנלחמה בנאצים ובפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

 

בנימין גנץ: "את אויבנו צריך להשמיד!"

בנאום בו תבע בנימין גנץ את הקדמת הבחירות כדי שיוכל להיבחר לראש הממשלה, הוא קבע כך: "את אויבנו יש להשמיד!"

https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/15538717

קביעה נחרצת. למה התכוון בדיוק? את מי בדיוק יש להשמיד? את האוייב העזתי? איך לבצע זאת? הרי גנץ נסוג בלחץ אמריקאי מתביעתו לכיבוש רפיח?

אמירה גם אם מוצדקת ללא מעשים אין בה תועלת.

ובכלל מוזר שהוא טרם גונה ע"י הממשל האמריקאי, ושדרום אפריקה עוד לא העבירה תלונה להאג על הצהרתו שאת האוייב יש להשמיד.

 

על הממשלה לא רק להחזיר את החטופים, אלא לשמור גם על חיי משפחות החטופים. למדינה יש חוזה עם אזרחיה. עליה לפעול להחזרת כל החטופים וכל הגופות שנחטפו, אבל למדינה יש גם חוזה עם אזרחיה לשמור על חייהם

עינב צנגאוקר, אמו של מתן שנחטף מניר עוז, אמרה לראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עמו בקריה שהיא לא נותנת לו מנדט להפקיר את בנה. "אני רוצה אותו חי בבית," אמרה צנגאוקר. "אמרתי לראש הממשלה בצורה הכי תקיפה – אם לא תשתמש במנדט שקיבלת בבחירות האחרונות אני כמצביעת מחנה הימין אדאג לקחת לך את המנדט."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-03-14/ty-article/0000018e-3e94-d053-a98e-7e95a5170000

ולאחר מכן בהפגנה נגד ראש הממשלה אמרה: "אחרי שהפקרת את בני משפחתנו ב-7 באוקטובר, ואחרי 176 ימים שבהם לא הבאת עסקה ואתה עוסק כל הזמן בטרפוד עסקה, הבנו שאתה המכשול. אתה הוא המכשול שמונע במודע ובכוונת מכוון עסקה. אנו נאלצים לעשות כל שביכולתנו כדי להסיר את המכשול שהוא אתה, ונאלצים להתחיל שלב חדש במאבק שלנו. מעכשיו אנו נפעל להחלפתך המיידית."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-03-30/ty-article/.premium/0000018e-9010-d0d3-a98e-d6ff0cf70000

אי אפשר שלא להזדהות עם קריאתה של אם הדואגת לבנה החטוף. צודקים גם אלו המאשימים את נתניהו בדחיית העיסקה. הוא אכן דחה עד כה (עם גנץ) את קבלת תנאי החמאס לעיסקה.

יש תמיד לזכור. למדינה יש חוזה עם אזרחיה. עליה לפעול להחזרת כל 97 החטופים וכל הגופות שנחטפו, אבל למדינה יש גם חוזה עם אזרחיה לשמור על חייהם של 7 וחצי מיליון יהודים. על המדינה למנוע סכנה ממשפחות החטופים. למנוע מעינב צנגאוקר, ושאר אימהות החטופים, ואיתן למשל מרב מיכאלי-קסטנר, נעמה לזימי, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, אופירה אסיאג, קרולינה לנדסמן, רוית הכט, ושאר נשות ישראל – את הסכנה שהחמאס ישתקם, יתחזק, יחזור ויאנוס אותן, ירצח אותן, ישרוף אותן, ויכרות את אבריהן. אופס שכחתי. וכמובן למנוע את הסכנה גם מעמירה הס שלא תיאנס, תירצח, ואבריה ייכרתו, וכמובן למנוע סכנה דומה מעמוס שוקן, ליאוניד נבזלין, ואלוף בומשטיין-בן, ושאר אזרחי ישראל.

אם ישראל תקבל את תנאי החמאס לעיסקה להחזרת החטופים, כלומר תתחייב לסגת מעזה, להפסיק את המלחמה, ולשחרר אלפי מחבלים עם דם על הידיים (1027 משוחררים בעסקת שליט בה שוחרר ישראלי אחד גרמו לרצח אלפיים ישראלים), הרי היא תפר את החוזה עם אזרחיה להגן עליהם.  החמאס ישוקם ויחזור להילחם, כל הבריתות של ישראל יתפרקו, ושום ילד יהודי בגן לא יוכל עוד לחיות ללא פחד מרצח או חטיפה. יש לזכור על הממשלה לשמור על חיי משפחות החטופים לא רק על החטופים עצמם.

ככתוב: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם, ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן."

אי קבלת בנימין מיליקובסקי-נתניהו את תנאי החמאס עומדת דווקא לזכותו ולא לחובתו, ובניגוד לתעמולה לא בטוח שזה טוב לו אלקטוראלית, אבל זה הכרחי לטובת עתיד אזרחי המדינה.

ואיך נדאג לחטופים? רק בלחץ צבאי על חמאס.*

 

* זה כמובן לא שולל עיסקה של שחרור חטופים על בסיס שחרור מחבלים רבים עם דם על הידיים, אבל בשני תנאים. ישראל אינה נסוגה מעזה ולא מתחייבת להפסיק את המלחמה בחמאס, וישראל מקבלת חוק שכל מחבל ששוחרר בעיסקה כתוצאה מחטיפה יוחזר מיד לכלא עם היתפסו בשנית. היעדר חוק כזה הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של כל ממשלות מיליקובסקי-נתניהו מאז הסכים לעיסקת שליט. הבעייה הקשה ביתר כעת היא העובדה שלאור תמיכת ביידן בהפסקת הלחימה בחמאס כדי להצילו ולשקם את שלטונו – אין לחמאס שום אינטרס להגיע לעיסקה. את הכול הוא יכול לקבל בחינם גם בלעדיה.

 

מסמכים מעזה חושפים פרטים על הוצאתו להורג

של מפקד בחמאס בטענה שהיה הומו

"עברתי עינויים שאיש לא עבר בפלסטין, לא בידי הרשות הפלסטינית, לא בידי היהודים – אלא בידי ביטחון הפנים של חמאס." כתב מחמוד אשתיווי, בכיר חמאס שהוצא להורג בפברואר 2016, לאחר שהואשם כי הוא הומו. במשך שנים ניסה חמאס להשתיק את השיח סביב הפרשה, אך בשבועות האחרונים איתר צה"ל את "תיק אשתיווי" במנהרה, במהלך מבצע בחאן יונס. התיק כולל תיעוד של החקירות והעינויים שעבר אשתיווי, פתקים שהועברו ממנו ואליו ואף יומן שחיבר בזמן מאסרו. ממסמכים נוספים שנמצאו עולה כי גם לאחר פרשת אשתיווי, הוסיף חמאס לרדוף ולענות גברים אחרים שנחשבו להומואים.

ראשית הפרשה בינואר 2015, אשתיווי, אז בן 33, היה מפקד גדוד זיתון של חמאס – אחד מהגדודים החזקים ביותר בזרוע הצבאית של הארגון. הוא היה נשוי לשתי נשים, דרגתו היתה מקבילה לזו של מח"ט בצה"ל, והוא אף היה בן למשפחת "אצולה" אמידה, בעלת קשרים הדוקים עם צמרת חמאס. ואולם, למחלקת ביטחון הפנים של הארגון הגיע מידע שלפיו אשתיווי מקיים יחסים אינטימיים עם שכנו ומשתף פעולה עם ישראל.

בחקירותיו הובא אשתיווי לפני יחיא סינוואר. זה הסביר לו כי אם יעמוד לפני בית דין שרעי, דינו יהיה הוצאה להורג – אך אם יודה בעבירות "הביטחוניות", כלומר הפעלתו בתור משתף פעולה עם ישראל, יהיה סינוואר עצמו ערב לשלומו. בסופו של דבר הפר סינוואר את הבטחתו, ואשתיווי הוצא להורג אף שזוכה מהחשד לשיתוף פעולה עם ישראל.

בפעם אחרת נפגש אשתיווי עם בכיר אחד, אבו חאלד, הידוע בשם מוחמד דף. אז טען דף כי אשתיווי משקר בחקירותיו. גם כאן תואר במסמכים יחס אכזרי כלפי אשתיווי, ונכתב כי דף היכה אותו בפניו בנוכחות בכירים אחרים.

אשתיווי עבר 1,200 שעות עינויים עליהם כתב ביומנו.  ביומן הוא תיאר כיצד "מלאכי החבלה," כהגדרתו, הובילו אותו לקבר פתוח ואמרו לו: "זה מקום קבורתך, אתה תכוסה בבטון עד שיגיע לפיך." אשתיווי הוסיף כי חוקריו טענו באוזניו: "זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים זאת." ביומנו תיאר אשתיווי גם כיצד התחנן על חייו פעמים רבות, וכתב כי ביקש ספר קוראן כדי להישבע עליו לפניו חוקריו. הוא אף רצה לצטט ממנו כדי להוכיח שהעינויים מנוגדים לאסלאם: "אללה אסר להרוג נפש בלא הצדקה," כתב. הוא הטיל את האחריות למצבו על בכירי הארגון: "אתה אבו אל־עבד (איסמאיל הנייה) האחראי הראשון על העניין הזה," כתב, "אבקש ממך לעקוב אחר העניין בוועדה עצמאית מטעם גדודי אלקסאם)."

"פעמים רבות ארבעה עמדו סביבי בעודי תלוי באוויר והחלו לנדנד אותי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה במשך שעות. הקשירה ארכה בממוצע לא פחות מ-20 שעות ולפעמים יותר מ-24 שעות, והלקו אותי במאות מלקות." הוא הועבר לחאן יונס לידי מוחמד סינוואר, אחיו ויד ימינו של יחיא. "מוחמד סינוואר הוא המפלצת, השוטר הרע," תיאר אשתיוויי, "יחיא סינוואר הוא החיבוק החם והעוטף, השוטר הטוב."

אחר כך תיאר אשתיווי כיצד הולקה בשוט בידי בכירי הארגון עצמם, בהם ראאד סעד, ראש אגף המבצעים של חמאס, ומוחמד סינוואר. "הם הלקו אותי 400-500 פעמים וגופי נצבע בצבעים," כתב אשתיווי, "היה לי דם בשתן והמלקות נמשכו למעלה מארבע שעות רצופות, עד שאיבדתי את הכרתי, ולבסוף שלחו אותי לבית החולים והדריכו אותי להודות בכל דבר."

עוד כתב אשתיווי: "הוכיתי, נקשרתי, פשטו את עורי, השפילו אותי, ירקו עליי, שמו לי שקית על הראש וכל זה כאשר אין בידם ולו הקטנה שבראיות."

בהמשך היומן כתב אשתיווי על החיים בתא המעצר בחאן יונס: "האווירה האמיתית היא של אימה, פחד ואיום מכולם, אפילו אנשי השמירה. לכן הפחד אוחז אותי בכל גופי. אני יודע שאני משקר לראש הפירמידה, ואני יודע שמוחמד סינוואר ידוע באכזריותו והוא כמעט קבר אותי בעזה באל־שאטי."

בנוסף, בפרוטוקול שיחה עם משפחתו של אשתיווי, שנכתב במהלך ביקור, נכתב כי הוא העיד באוזניהם כי עבר סדרת עינויים קשים במשך 1,200 שעות, וכי הוא נראה פצוע וחבול בכל חלקי גופו. משפחתו של אשתיווי ניסתה לפנות לסינוואר באופן אישי, בדרישה שישחרר את יקירם ויטהר את שמו. מכתבו של האח לא שכנע את סינוואר, ובאפריל 2015 הוא שלח לתאו של אשתיווי פתק ובו מסר: "האמן לי, אתה תדבר את האמת רק כשהבטון יגיע אל פיך." האיום היה בעל השפעה: זמן קצר אחר כך הסכים אשתיווי למסור הודאה.

במסמך הודאתו של אשתיווי, שאותר גם הוא במנהרה, כתבו חוקריו כי החשוד ניהל קשר מיני עם שכנו, סאאד, לאורך שנים. אשתיווי, טענו החוקרים, היה זה שיזם את הקשר ופיתה את שכנו. לטענתם, הוא נהג לשחדו בטובות הנאה בתמורה להמשך הקשר המיני ביניהם. החוקרים ציינו עוד כי המפגשים היו בביתו של אשתיווי, בדירות שכורות ובג'יפ של גדודי אלקסאם. "כשהחל סאאד לחפש אחר קשר עם נשים, שכנע אשתיווי את אשתו לצרף אותו ליחסי המין ביניהם," נכתב בסיכום החקירה, "זו התנגדה מאוד לדבר, אך התמכרה בסופו של דבר למפגשי המין הקבוצתי ולצפייה בסרטים פורנוגרפיים, ואף נהגה להתאפר ולרקוד לפני שני הגברים." עוד נכתב בסיכום החקירה כי "אשתיווי הודה בגניבת נשק מגדודי אלקסאם ובמכירתו, ובתוך כך גם נשק אישי של אחמד אלג'עברי (רמטכ"ל חמאס שחוסל במבצע עמוד ענן).

"כפי שמעשה הזנות נחשב תועבה ורע מכל דרך, הרי שמשכב זכר דינו לפחות כדין זנות, כלומר רגימה עד מוות, קל וחומר אם ביצעו מי שתופס עמדה רגישה בהנהגת גדודי אלקסאם," נכתב בגזר הדין. לפני משפחתו הוסיף אשתיווי לטעון כי הודאותיו נמסרו תחת לחץ. בפתק שהעביר אל קרוביו באחד מביקוריהם, הוא כתב: "אחי חסאם, עינו אותי קשות עד כדי כך שכמעט הרגו אותי. לכן הודיתי לפניהם בשקרים, והודיתי לפניהם בדברים שלא עשיתי מעודי, אחי, אני חף מפשע."

בסופו של דבר, בעקבות הודאתו – ובניגוד להבטחה שהבטיח סינוואר – הובא אשתיווי לפני בית דין שרעי. הוועדה השרעית פסקה כי הוא יוצא להורג לאחר שנמצא כי ביצע "עבירת מעשה סדום," בעודו נשוי לשתי נשים. בגזר הדין נכתב: "כפי שמעשה הזנות נחשב תועבה ורע מכל דרך, הרי שמשכב זכר דינו לפחות כדין זנות, כלומר רגימה עד מוות, קל וחומר אם ביצעו מי שתופס עמדה עמדה רגישה בהנהגת גדודי אלקסאם."

בפברואר 2016 פרסם חמאס הודעה לקונית: מחמוד אשתיווי הוצא להורג בהתאם לפסק דין מבית המשפט השרעי של גדודי אלקסאם. הפשע שביצע: עבירות חמורות "בתחום המוסר, שהודה בהן," לשון ההודעה. המסמכים שאספו לוחמי צה"ל חושפים כי גם לאחר שהוצא אשתיווי להורג, הוסיף חמאס לאתר, להדיח, לחקור ולענות כל פעיל שחשבו שהוא הומו.

(יניב קובוביץ וג'קי חורי, "מסמכים מעזה חושפים פרטים על הוצאתו להורג של מפקד בחמאס בטענה שהיה הומו", "אל-ארצ'", 3.4.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-04-03/ty-article-magazine/0000018e-851c-d0c1-a1de-cf1c6dad0000

המעניין הוא שכל ארגוני הקווירים והלהטבי"ם בארה"ב ובאירופה מפרסמים את תמיכתם בחמאס, וכך גם חלק מזמרי האירוויזיון.

נאחל לכולם שילכו לעזה...

 

קמפיין חדש של פעילי ימין:

 נתניהו, אתה המחסום האחרון מפני מדינת טרור בין הים לירדן.

לאור המצב העגום בסקרים הליכוד יצא בקמפיין חדש בו מוצג בנימין מיליקובסקי-נתניהו כמחסום האחרון בפני הקמת מדינה פלשתינאית.

https://x.com/YinonMagal/status/1775130375586566226?t=B1Sen2RE-ReYMXvT2kl2Rg&s=03)

הבעייה היא שבהצהרותיו ובמעשיו בנימין מיליקובסקי-נתניהו פועל בדיוק ההיפך, ויביא חלילה להקמת מדינה חמאסית עצמאית כזו שתכלול גם את בקעת הירדן ושטחי C.

במקום להצהיר בצורה חיובית שהוא בעד מדינה פלסטינית מפורזת שתבוא רק בהסכם ישראל, ושישראל תהיה האחראית הבלעדית לפירוזה, הוא נותן הצהרות השוללות הקמת כל מדינה שמביאות את העולם כולו לאנטגוניזם נגדו ולרצון לפעולה הפוכה. בקרוב עלולה לבוא חלילה הכרת מדינות אירופה וארה"ב והחלטה של מועצת הביטחון על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בכל השטח וללא כל תנאים, וכמובן ללא שלום. הטעות ההיסטורית הגדולה של מיליקובסקי-נתניהו שהוא לא השכיל ב-12 שנותיו כראש ממשלה לפעול ברוח תוכנית אלון-רבין ולספח לישראל את בקעת הירדן ושטחי C .  לפחות דה פקטו.

זהו בעצם היתרון הגדול ביותר שלו על בנימין גנץ שטרפד לו בעבר את סיפוח בקעת הירדן ושטחי C. עדיין לא מאוחר לשנות את ההכרזות בצורה חכמה, ולפעול מעשית לשליטה ישראלית אפקטיבית שם באמצעות גיוס תקציבים להקמת התיישבות ישראלית צפופה בכל בקעת הירדן וכל שטחי C . למרבה הצער מכיוון שהשנאה למיליקובסקי-נתניהו כל כך גדולה הוא הביא לכך שהיא תאפיל על שיקולים הגיוניים. והקמפיין הזה בצורתו הנוכחית רק יביא את ההיפך, גם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, וגם שייזרק מהעיר.

ע"פ האימרה היהודית עם מוסר ההשכל: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר!"

 

וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ

על פי כתב האישום שהגישה מח"ש ב-4 בפברואר 2020, קצין משטרה טייל בפארק ציבורי בקריית חיים עם אשתו ועם שלושת ילדיהם. אשתו של השוטר חשדה כי כמה נערים בפארק סוחטים נער אחר, והפנתה את תשומת ליבו לכך. השוטר ניגש אל הנערים והציג תעודת שוטר, אולם נער אתיופי בשם סלומון טקה טען כי התעודה מזויפת והחל להקניט אותו יחד עם חבריו. ולאחר שהשוטר עזב את המקום, הנערים הלכו אחריו, קיללו אותו והשליכו לעברו אבנים, וכמה מהן פצעו אותו.

בתגובה שלף השוטר את אקדחו, צעק לעבר הנערים שיתרחקו, וירה ירייה אחת בכיוון האספלט. הקליע פגע באספלט והתפצל, וחתיכה ממנו ניתזה אל בית השחי השמאלי של טקה וחדרה לגופו. טקה החל לברוח עם חבריו, אולם כעבור כמה מטרים התמוטט, ואחר כך מת מפצעיו בבית החולים שפונה אליו.

בעקבות המקרה נערכה הפגנה אלימה של אתיופים ברחבי הארץ. כתוצאה מכך הוגש נגדו כתב אישום והוא הושעה מהמשטרה, ונאלץ לעזוב את ביתו ועירו ולחיות בעילום שם מפחד התנקמות האתיופים. רק לאחר שנה וחצי הוחזר לשירות.

בית משפט השלום בחיפה בראשות השופט זאיד פלאח זיכה את קצין המשטרה שנאשם בגרימת מוות ברשלנות של טקה. השופט פאלח אמר כי עדויות הנערים שהיו עם טקה לא אמינות. "גילם אינו אמור לתת הכשר לשקרים," אמר. "רושם בלתי אמין, סתרו אחד את האחר, את הראיות, הכחישו שזרקו אבנים," קבע.

השופט התייחס לממצאי אנשי המז"פ וממצאים הפורנזיים, וקבע "על אבן נמצא פרופיל גנטי של הנאשם." עוד אמר שעל גופתו של טקה נמצא שרידי "קאנביס ואלכוהול שיכול לפגוע בשיקול דעת ויכולת מוטורית."

השופט חזר על טענותיו של קצין המשטרה, וטען כי לא התכוון להרוג אותו. "מומחה קבע שפגיעה בשוטר יכלה להגיע לסכנת מוות," אמר. "הנאשם תיאר את ההתנהלות, האיום על חייו שהוביל אותו לירות. הסביר למה לא ירה לאוויר. האם ניתן לבצע ירי לרצפה ובאיזה מצבים? אדון בכך." עוד אמר כי גרסתו אמינה של השוטר אמינה. "על אף שהיה נתון בסכנת חיים כלפיו וכלפי בני משפחתו לא ירה לגוף המנוח אלא לצידו, התכוון שיהיה מינימום נזק."

"כשהמנוח הגיע אל הנערים גברה רמת האלימות," קבע השופט פלאח. "מומחה הגנה קבע שהוסרו עכבות אצל המנוח, בגלל שימוש באלכוהול וסמים."

"מעדויות, שוכנעתי ששוטרים לא עוברים תרגול ירי לאוויר," המשיך השופט. "אם הוא רשאי לירות לצד חשוד כשיש סכנת חיים. זו לקונה בנהלים של המשטרה. כשיש סכנה מוחשית לשוטר או לזולתו יכול לירות לגוף האדם שמסכן אותו. היתה פה סכנת חיים. מקום שקמה לשוטר סמכות לירות לגוף האדם, קל וחומר לירות לצידו."

בשלב זה, משפחתו של סלומון יצאה מהאולם ולא נשארה להקשיב להכרעת הדין. "אפנה למשפחת המנוח בנימה אישית," המשיך השופט. "הזיכוי משמעותו שהנאשם לא עבר על החוק. ייתכן ותכעסו ותחוו תחושת ניכור וחוסר צדק. הצדק נעשה, מביע תנחומיי."

https://news.walla.co.il/item/3655182

הנה דוגמה לקצין משטרה אותו היינו רוצים לראות במשטרה. קצין שאינו ראש קטן, אלא רואה מעשה סחיטה של נער ומתערב כדי למנוע אותו. לא יעלה על הדעת שבגלל נימוקים פוליטיים פופוליסטיים של פוליטיקאים אתיופים, המלבים אלימות מטעמים שונים, נעשה לו עוול שכזה. וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ.

המשפחה עדיין טוענת לקיפוח למרות שקיבלה בלי קשר למשפט 1.8 מיליון שקל.

https://rotter.net/forum/scoops1/728269.shtml

 

פיצויים לפולניה ופיצויים מפולניה

אחד מעובדי ארגון הסיוע שנהרגו בעזה היה פולני ששמו דמיאן סובול, בן 35, מהעיר פשמישל שבדרום פולניה. ראש ממשלת פולניה, דונלד טוסק אמר שעל ישראל להתנצל בפני משפחתו של ההרוג הפולני ולפצות אותה. גם נשיא פולניה, אנדג'יי דודה, הצטרף לקריאתו של ראש הממשלה, ודרש אף הוא התנצלות, פיצויים וחקירה מקיפה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843530&forum=scoops1

על ממשלת ישראל לפרסם הודאה ובה התנצלות מקרב לב על הטעות שהביאה למותו של דמיאן סובול ז"ל ולהכריז שתיתן לו פיצויי הולם על המקרה. פיצויי שינוכה מסכום הכספים שממשלת פולניה גזלה מהיהודים, ומסרבת עד היום להשיב להם את רכושם.

 

דברי אמת – ריצ'י טורס חבר קונגרס דמוקרטי:

"הציונות היא הצורה האולטימטיבית של שחרור ודקולוניזציה"

חבר הקונגרס האמריקאי ריצ'י טורס (ניו יורק, דמוקרטי) המבקר כעת בישראל. אמר בפודקאסט של אילון לוי שצולם בניו יורק  את הדברים הבאים:

"הציונות היא הצורה האולטימטיבית של שחרור ודקולוניזציה. זה הסיפור של שחרור יהודי מדיכוי. ואין שום דבר פרוגרסיבי בלדגול בחיסול ישראל כמדינה יהודית, אין שום דבר פרוגרסיבי בהתנגדות להסכמי אברהם, שמקדם שלום בין ישראלים וערבים, בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. אין שום דבר פרוגרסיבי בהתנגדות לכיפת ברזל, שמגינה על אזרחים מירי רקטות ללא הרף. וכמובן שאין שום דבר פרוגרסיבי בתמיכה בחמאס, שטבח ושרף, רצח ופגע והשחית נשים וילדים. בשבילי האמת של הדברים האלה כל כך ברורה שלא צריך לחזור עליהם, אבל אנחנו צריכים לחזור על זה כי אנחנו חיים בעולם של שקרים, ביקום אורוולי עם מוסר הפוך, שבו רוע הפך לטוב, ועוול הפך לצדק, וטרור הפך להתנגדות."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843346&forum=scoops1

אין ישראלי או יהודי שמנסח את הדברים באנגלית טוב יותר. אני טוען שנים שהציונות היא שחרור העם היהודי משלטון זרים ושחרור ארץ ישראל מכיבוש ערבי של האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית

 

דאגה ממדיניות ביידן בנושא איראן. הודעה שיצאה מעמותת nufdi שמייצגת את הקהילה האיראנית-אמריקאית:

בהודעתו לרגל נורוז, ראש השנה האיראני שלח נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, ברכה לאיראנים, ולאיראנים-האמריקאים והוא התחייב להמשיך לתמוך באיראנים במאבקם נגד הדיקטטורה – ימים ספורים לאחר שהעניק לדיקטטורים מאיראן 10 מיליארד דולר. הדבר הכי מוזר היה הבטחתו שהוא פועל לסיום המלחמה בעזה. כפי שציין מתנגד איראני, מבין כל מנהיגי העולם שפרסמו הודעות לנורוז, רק ביידן ואייתולה עלי ח'אמנאי כללו את הנושא הלא רלוונטי הזה. השאלה שעליה יש לשאול היא למה ביידן עשה דבר כזה?

אחד ההסברים היא פיוס. הרפובליקה האיסלאמית ממשיכה לזכות בהקלות על הסנקציות, וכסף ממנהל ביידן, בעוד העם האיראני נותר עם הבטחות ריקות בעיקר ורטוריקה ריקה.

מדיניות ממשל ביידן נראית ברורה. היא שואפת להקטין את אגרסיביות המשטר בחו"ל ככל האפשר תוך האטה בתוכנית הגרעינית שלו לפני הבחירות בנובמבר. הבטחתו לח'אמנאי ולמשטרו שסוף המלחמה נמצא באופק תואמת את מדיניות זו. לנשיא נוח עם הגדלת בעיית איראן כל עוד החשבונות מגיעים לתשלום לאחר שהוא מבטיח כהונה שנייה – או מכין את יורשו להתמודד עם הבעייה.

הסתכלות על השנים האחרונות של מחאות ברחובות איראן, כמו גם על התפוצה, תשכנע כל צופה שאיראנים, בתוך המדינה ומחוצה לה, הם בעיקרם תומכי ישראל. לאחר פעולות ישראליות נגד קציני המשטר ומטרות, הם מתבדחים שהם מברכים על כך, אך מגורי ח'אמנאי הם מטרה טובה יותר. עוד יותר מכך, לאחר התקפות ב-7 באוקטובר, איראנים הקליטו הודעות סולידריות עם ישראלים והפיצו אותן ברשתות החברתיות ודרך ערוץ הלוויין, מנוטו TV. מאז התקפות אלו, הפגנות תומכות ישראל בצפון אמריקה ואירופה בדרך כלל מציגות איראנים שנושאים את דגל המדינה שלהם כדי להדגיש את סולידריותם עם המדינה היהודית. בעיקר מרשים, בשנה שעברה, רזא פהלוי, הנסיך הגולה והמנהיג האופוזיציוני הבולט ביותר, נסע לישראל ונפגש עם חברי הממשלה. זה לא הקטין את אמינותו בתוך איראן, למרות מאמצי המשטר, אלא הגביר את מעמדו כמי שיכול לגייס תמיכה בינלאומית לתנועת השינוי של האיראנים.

איראנים לא רק הפכו לתומכי ישראל. הם גם הופכים להיות נגד הפלסטינים. באופן קבוע, איראנים מפיצים סרטונים של עצמם מסרבים לדרוך על דגל ישראל. בכל עיר איראנית, לפי הוראת המשטר, יש רחוב פלסטין. במהלך ההפגנות ב-2022, המפגינים היו מהירים להוריד אותם ולדרוך עליהם. אחד מקריאותיהם היה, "לא עזה ולא לבנון, חיי הם קורבן לאיראן." לאחר שהמלחמה החלה, הרשויות הביאו דגל פלסטיני לאצטדיון כדורגל כדי להדגים סולידריות. במקום זאת, עשרות אלפי גברים קראו, "תדחוף את הדגל הפלסטיני לתחת." הפגנות פרו-פלסטיניות באיראן נדירות. בהפגנה אחת בטהראן, עיר של 10 מיליון אנשים, הגיעו רק כמה אלפים.

בנוסף לקשרים העתיקים בין איראנים ליהודים, התומכים הבולטים ביותר בפלסטינים היו תמיד אלו התומכים ברפובליקה האיסלאמית. המבקר הזר הראשון שנסע לאיראן לחגוג ולהכיר ברפובליקה האיסלאמית החדשה ימים אחדים לאחר המהפכה היה יאסר ערפאת מאש"ף. זאת לאחר שרבים ממהפכני 1979 התאמנו עם קבוצות טרור פלסטיניות כדי ולהביא להקמת הרפובליקה האיסלאמית. הדרישה המרכזית של המהפכנים האיראנים היא איראן חופשית לחלוטין מהרפובליקה האיסלאמית.

הודעת הנשיא האמריקאי העליבה איראנים באיראן, בארה"ב, ובתפוצה בגלל הכללת הפלסטינים. חלק רואים זאת מבורות אמריקאית, בעוד אחרים רואים בכך רוע וכניעה מצד ארה"ב. (איראנים אמריקאים: נעלבנו מביידן שהוא בחר לקשר את הנושא העזתי בברכה לחג הנורוז, היחיד ממנהיגי העולם)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843602&forum=scoops1

אם ביידן מנסה לפייס את הרפובליקה האיסלמית של איראן על חשבון ישראל, יקרה לו מה שאמר צ'רצ'יל על ניסיון פיוס היטלר של צ'מברליין בהסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה."

 

בוריס ג'ונסון תמיכה בחמאס

משאלת המוות של המערב

בצל הלחץ הגובר בבריטניה לעצור מכירות נשק לישראל (אף שהיקף הייצוא לישראל קטן מאוד מבין כלל ייצוא הנשק הבריטי 0.4% בלבד), במיוחד לאחר הרג אנשי הסיוע, פירסם ראש הממשלה לשעבר בוריס ג'ונסון טור חריף שבו הוא מגנה את הקריאות: "המשמעות של זה היא אחת – ניצחון לחמאס. חוק הומניטרי? הם צוחקים עלינו." הוא מזהיר מההשלכות עבור המערב ("כולם יראו שאנחנו נותנים לג'יהאדיסטים לנצח").

ראש ממשלת בריטניה לשעבר בוריס ג'ונסון תוקף בחריפות את חברי מפלגתו השמרנים בממשלה בלונדון, על רקע העובדה שזו לא שללה נחרצות את הקריאות הגוברות בממלכה – וגם בארה"ב – לאמברגו נשק על ישראל. בטור שפרסם ב"דיילי מייל", תקף ג'ונסון את ראש הממשלה לשעבר ושר החוץ כיום דייוויד קמרון – שנוקט בקו תקיף מול ישראל – והזהיר שמהלך "מטורף"  שכזה עלול להעניק לחמאס ניצחון במלחמה. הוא הוסיף גם שלחמאס כלל לא אכפת מעקרונות הדין ההומניטרי: "הם צוחקים עלינו," כתב.

"אם אתם רוצים דוגמה למשאלת המוות של תרבות המערב, אני נותן לכם את ההצעה הנוכחית של חברי הממסד הבריטי, ולפיה המדינה הזו צריכה לאסור מכירות נשק לישראל."

במפלגת הלייבור שבאופוזיציה דרשו מהממשלה לפרסם את ההערכה המשפטית שלה בנוגע לציות הישראלי לחוק הבינלאומי, ודרשו לעצור את מכירות הנשק אם לפי ההערכה הזו ישראל מפרה את החוק. ראש הממשלה סונאק עצמו מתנגד לפי שעה לקריאות, אך כאמור שר החוץ שלו לא דחה אותן. ג'ונסון הזכיר שהעובדה שרק מעטים מהשרים מביעים התנגדות למהלך מדאיגה במיוחד: "הדיבוק התפשט בצורה רחבה למדי, ומהר מאוד. ההצעה להטיל אמברגו נתמכת כעת על ידי מחוקקים מכל הצדדים, על ידי אלכס יאנגר ראש ה-MI6 לשעבר, על ידי חלק משופטי העליון, על ידי 600 משפטנים, וכולם זועקים שעלינו להפנות את גבנו לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון."

ג'ונסון הביע שאט נפש מההצעה הזו, ומזכיר את זוועות טבח 7 באוקטובר ואת העובדה שחמאס עדיין מחזיק בשבי ביותר מ-130 חטופים, בהם גם התינוק כפיר ביבס. "בואו נהיה ברורים מה המשמעות של אמברגו נשק, עכשיו, כשישראל נמצאת תחת האיום הקיומי החמור ביותר שזכור לי בתולדותיה. אם נאסור על עצמנו למכור נשק, המשמעות היא בהכרח שאנחנו לא חושבים שאף מדינה שמכבדת עצמה צריכה למכור לישראלים. ואם אנחנו חושבים שכולם, כולל ארה"ב, צריכים להפסיק את הסיוע הצבאי, אין ספק מה המשמעות של הדבר. יש רק מסקנה הגיונית אחת: אנחנו מוכנים לאפשר תבוסה צבאית של ישראל, וניצחון של חמאס," כתב, וציין שהגדרת הניצחון עבור חמאס היא לשרוד, ותו לא.

ג'ונסון מציין גם כי מטרת חמאס היא להביא בסופו של דבר להשמדת ישראל ולמחיקת העם היהודי כולו, וכי האכזריות במהלך טבח 7 באוקטובר נועדה לאלץ את ישראל להגיב בעוצמה – וכך לפגוע בלגיטימציה שלה בעולם כולו. "זו הסיבה שהם לקחו חטופים: הם רצו לאלץ את ישראל להילחם. זו הסיבה שהם מסרבים להחזיר את החטופים. זו הסיבה שהם תכננו את המלחמה בקפדנות, ותכננו בציניות את ההגנות שלהם באופן שנועד להגדיל כמה שיותר את אובדן החיים הפלסטיני, ולפגוע כמה שיותר בתמיכת המערב בישראל.

"זו הסיבה שהם בנו כ-650 ק"מ של מנהרות, וזו הסיבה שהם פעלו להסתיר את עצמם מתחת למסגדים, בתי חולים, בתי ספר ויעדים אזרחיים אחרים. הם פועלים באופן אקטיבי לנצל את ההרג והסבל של אזרחיהם שלהם, ולמקסם את הכאב והיגון שלהם על מנת לגבש דעת קהל בינלאומית נגד ישראל – ואנחנו נופלים לזה."

ג'ונסון הדגיש כי אינו מזלזל בסבל של תושבי עזה, אך דורש לזכור מי אשם בכך: חמאס. הוא הביע גם צער כבד על הרג עובדי הסיוע בשוגג על ידי צה"ל, ודרש לחקור זאת: אבל עם כל הכאב והזעם שלנו על מה שקורה בשטח בעזה, אסור לנו לשכוח את ההבדל המוסרי הבסיסי בין ישראל לחמאס", כתב – ופירט בהמשך על מאמצי ישראל להימנע מפגיעה באזרחים.

"ישראל מנסה לצמצם למינימום את מספר הנפגעים. חמאס מנסה למקסם אותם – כולל בצד שלו. חמאס יודע שהמחזה האיום הזה, של סבל הנשים והילדים הפלסטינים, שובר את הלב שלנו במערב ומחליש את נחישותנו. ברגע שבו הם רואים אותנו נמסים, נחלשים, הם יכולים לשמוע בקולנו – הן בלונדון והן בוושינגטון – את ההססנות הגוברת. הם שומעים את השיח הפתאומי על החרמת ישראל, והם חושבים שהם יכולים להשיג את יעדם: לשלול מישראל את תמיכת המערב ולגרום לכך שיהיה בלתי אפשרי עבור ישראל להשלים את משימתה.

"אם המערב ימשיך להתפורר – ובפרט אם בריטניה וארה"ב יתפוררו – הישראלים לא יוכלו להיכנס לרפיח. הם לא יוכלו להשלים את היעד שלהם: חיסול חמאס ככוח צבאי בעזה. ראשי ההידרה יורשו לצמוח מחדש. חמאס יוכל לעשות עוד 7 באוקטובר, ואז עוד אחד. מעל הכול, שאר העולם – כשהספק לגבי כוח הרצון של המערב כבר גדול – יראה שבסופו של דבר לא היו לנו האומץ או הסבלנות האסטרטגית להתייצב למען הדמוקרטיה. ושאנחנו מאפשרים לג'יהאדיסטים לנצח."

https://www.ynet.co.il/news/article/sk1q7ka10

מעניין מדוע ג'ונסון לא ציין כי החמאס רוצה לכבוש גם את בריטניה רומא וספרד, ולהרוג בנוסף ליהודים גם את כל הנוצרים. ולא הזכיר כי ישראל כמעט לא קונה נשק מבריטניה אלא מוכרת לה. מעניין יותר הוא כמה רבים הישראלים התומכים כמו אויבי ישראל באי חיסול החמאס ושיקום שלטונו.

 

יום השישי האחרון של הרמדאן

כמה הפחידו אותנו מחודש הרמדאן. ועוד יותר מיום שישי האחרון – יום ירושלים. מהתפרעויות של הערבים שכביכול עברו הסתה של איתמר חאנן-בן גביר, והנה הסתבר כי בכללי (לא כולם) הערבים מפחדים דווקא מאיומיו וממעשיו, ולכן לא יצאו לפרעות ביהודים.

 

עתידות

בערב הפסח 1943 נכנסו הגרמנים לחסל סופית את גטו ורשה.

ביום הכיפורים 1973 התקיפו מצרים וסוריה את ישראל במלחמת יום הכיפורים

בשמחת תורה 2023 התקיפו החמאס והג'יהאד האיסלמי את ישראל.

האם בפסח השנה תתקיף איראן את ישראל?

נקווה שגורל העתידות הנ"ל תהיה כמו העתידות ב"בזוקה".

נעמן כהן

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* לאהוד בן עזר ברכות ליום הולדתך ה-88. בסין הסיפרה 8 נחשבת למבורכת במיוחד היא נשמעת כמו המילה שגשוג בסינית ומסמלת שינוי ממזל רע למזל טוב, קל וחומר פעמיים 88.

להבדיל אלפי הבדלות המספר 88 מייצג פעמיים את האות השמינית של האלפבית הלטיני, ויוצר את ראשי התיבות HH – "הייל היטלר", קריאה אסורה בגרמניה.

אז המשך עד מאה ועשרים. שתזכה לחיים ארוכים בריאות טובה, נחת, והמשך תרומתך החשובה לספרות העברית, ולתרבותה.

נעמן

 

אהוד: תודה. שכחת לציין שבילדותי הכירו אותי בעיקר בשם אוּדי רַאבּ. ולימים – סופר נידח. זה מקומי בספרות העברית, שאותו דווקא הגדיר יפה סמי מיכאל בדברים שכתב על המהדורה החדשה של "המחצבה" משנת 2002 ושאותם הבאתי בגיליון האחרון שהוקדש למותו.

להבדיל אלפי הבדלות, כיום גם הסופרים "החשובים", בני-דורי וקודמיהם, הולכים ונשכחים.

הערבים שעבדו באחוזת קלמניה בשנים 1944-1946 כינו את אבי בנימין בשם אבו-אוֹדי.

 

* מיכל סנונית: אהוד ידידי. עוד מכתב: בתגובה למאמרו של נעמן כהן שהיה לי הזכות והכבוד לקבל את תגובתו:

במשך מיספר שורות הוא משמיץ ומלעיג על הפולנים. אני דווקא מאוד אהבתי את ותיקי קיבוצי עין החורש שעלו מפולין ובמו ידיהם יבשו ביצות, חלו במלריה ובטיפוס והקימו לנו מדינה – יחד עם עוד אלפי אידאליסטים כמותם. אולם למרבה שמחתי אבא שלי, האהוב עליי מכל, נולד באנטוורפן, ובצעירותו עלה ארצה להקים קיבוץ. כל חבורת אנטוורפן שהשלימה את עין החורש, היתה מורכבת מאנשים טובי לב, אוהבי אדם, אופטימיים מטבעם ומעולם לא דיברו סרה באיש.

על המדרכות בקיבוץ היו נפגשים ומתחבקים ומחליפים דברים בפלמית כל חייהם. אותנו, ילדיהם, גידלו ממש ביחד, תמיד נפגשנו וספגנו אהבה ושמחה. רכילות לא עניינה אותם ונטייתם לראות את הטוב שבאדם היתה הטובה שבתכונות. דור ההמשך שלהם, ילדיהם, שאני נמנית עליהם, נשארנו חברים לחיים קשורים בעבותות אהבה.

ועכשיו, אחרי ששפשפתי את עיניי בתימהון שעה ארוכה, וקיבלתי דלקת הגונה למקרא המשפט ההזוי כאילו אמרתי על נעמן כהן (תודה לאל שאינני יודעת את שמו מהבית – אולי היה רק כהן, חסכני וקצר – אז לא ילאה את הקוראים), "אוויל משריש המשפיך שטויות" הריני מודיעה ברבים שבחיים לא הייתי כותבת כך על שום אדם שבעולם (אפילו לא על נתניהו וחבורת המטומטמים שמסביבו) וכל זאת מפאת כבודו. אני מציעה לשים בזאת נקודה על ההתכתבות המלבבת הזאת ונחכה להזדמנויות נוספות.

 

* אם אכן יתברר כי חודש רמדאן עבר בשקט יחסי בירושלים, בייחוד בהר הבית, הרי שמגיעה תודה גדולה מאוד למשטרה, למג"ב ולכוחות הביטחון שהצליחו יום ולילה, מותשים ומשרתים באלפיהם – להרתיע ולמנוע מעשרות אלפי מוסלמים להתפרע ולחולל מהומות.

כמובן שאין להודות על כך לשר לביטחון לאומי, כיוון שאם נלך לפי שיטתו של אורי הייטנר – השר הזה אינו אלא "ראש כנופייה" פאשיסטי אשר לפי השקפת עולמו קיווה מאוד כי ערביי ישראל יחוללו ברמדאן פרעות כמו בתקופת "שומר חומות" במאי 2021 – כאשר בין השאר שרפו במלון האפנדי בעכו את חתן פרס ביטחון ישראל אבּי הר-אבן.

 

* ח"כ נעמה לזימי: "אין מנוס מהתנגדות רחבה לממשלה ולעומדים בראשה. מי שהחליטו להפוך את ישראל לדיקטטורה והביאו לאסון הגדול ביותר מאז קום המדינה, ומאז, מדי יום, מפקירים את החטופים למותם, חייבים ללכת עכשיו. אסור לנו להרים ידיים ולהיכנע למשטרת בן גביר. להיפך, הניסיונות להלך אימים על מפגינים ועל חברי אופוזיציה מלמדים כי חובתנו להמשיך להתנגד ולא להרפות." ["הארץ", 5.4].

אהוד: ח"כ לזימי היא תומכת נלהבת בעלילת הדם הנתעבת של חטיפת ילדי תימן בתקופת שלטון מפא"י, ובכך היא דומה לשאר הדמגוגים העדתיים שלנו לדורותיהם.

 

* גברו סיכוייו של דונלד טראמפ לחזור להיות נשיא ארה"ב: "הלילה [5.4] 40 חברי קונגרס דמוקרטים, בהם יו"ר בית הנבחרים לשעבר ננסי פלוסי, קראו לנשיא ארה"ב לעצור משלוחי נשק לישראל ולהציב לה תנאים לחימוש עתידי בעקבות הרג עובדי הסיוע בדיר אל-בלח. צירופה של פלוסי לדרישה, הנחשבת לאחת הדמויות המרכזיות במפלגה הדמוקרטית ולתומכת בולטת של ישראל בוושינגטון, מעידה על הפגיעה במעמדה של ישראל בקרב אנשי המפלגה."

טראמפ דורש מישראל לסיים מהר את המלחמה. התקשורת האנטי-ביבית בישראל מציגה את דבריו כאילו גם הוא דורש את הפסקת הלחימה. אבל לא. הוא בפירוש מפציר בישראל לסיים מהר ככל האפשר ובניצחון מלא את המלחמה!

 

* נתניהו: "דווקא בזמן הזה, מיעוט קיצוני ואלים מנסה לגרור את המדינה לפילוג. אין דבר שאויבינו רוצים יותר. הם מייחלים לכך שפילוג פנימי ושנאת חינם יעצרו אותנו רגע לפני הניצחון... בל יטעו אויבינו – הרוב המוחלט של העם מאוחד בצורך להמשיך להילחם עד לניצחון." ["הארץ" באינטרנט. 7.4].

 

* אהוד: בנסיעה לילית חזרה מפגישה עם קוראים בצפון, יחד עם סמי מיכאל, הוא אמר לי בהדגשה רבה שני משפטים שנחרתו עמוק בזיכרוני ודומני שמשקפים את עמדתו כלפי הערבים:

"החלום של כל צעיר ערבי בישראל הוא לבוא לכפרו לבוש כבר במדי צה"ל עם רובה בידו."

"החלום של ערביי ישראל הוא להתעורר בוקר אחד והנה כל מוסדות המדינה והסעד בישראל קיימים ומתפקדים – ביטוח לאומי, קופת חולים, ועוד ועוד – אבל אין בישראל אף יהודי!"

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל