פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1941

יום מאה שמונים ושמונה  למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בניסן תשפ"ד. 11.4.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲדָמָה מְדוֹבֶבֶת – הָאֵם. // יורם אטינגר: המתיחות עם ארה"ב: המציאות מול מציאות חלופית. // איליה בר זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שלושה שירים. // אורי הייטנר: 1. קיצור תולדות ההשתמטות. 2. צרור הערות 10.4.24. // בן-ציון יהושע-רז: הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל בסוגיית אנוסי משהד. // עינת קפקא: שני שירים. // יפה ברלוביץ: על נהרות בבל: קינה מודרנית. סמי מיכאל, "עאידה". // אהוד בן עזר: נוֹעה בּוֹצָה. // איתמר פרת: מלאך קטן מסביר. // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת. // נעמן כהן: סקלורוזה. // מנחם רהט: בין הזמנים: עבר זמנם. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

אֲדָמָה מְדוֹבֶבֶת

הָאֵם

לוּ הָיוּ לִי אַלְפֵי-יָדַיִם  –

הָיִיתִי שׁוֹטַחַת אוֹתָן

תַּחַת מִנְעֲלֵיכֶם הַמְסֻמָּרוֹת,

עִם גּוּפְכֶם  –  הִתְעַנוּת;

עַד לְגָבְהֵי-שָׁמַיִם

פַּרְפֵּר עֲלֵיכֶם  –  וְגוֹנֵן;

לִנְצֹר הַבֵּן  –

וְהַעֲלוֹתוֹ לִמְרוֹמִים,

עוֹלָה תַּמָּה  –

שְׁנֵי לְבָבוֹת בְּחֻבִּי,

אֵיכָה אֶאֱצֹר?

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יורם אטינגר

המתיחות עם ארה"ב:

המציאות מול מציאות חלופית

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 8 באפריל 2024

מציאות חלופית מתנגשת במציאות המזרח התיכון

מאז השתלטות האייתולות על איראן בפברואר 1979 ועד היום – למרות שהרחיבו את הטרור והמדיניות האנטי אמריקאית ברחבי העולם – ארה"ב דבקה באופציה הדיפלומטית, ושוללת את אופציית שינוי המשטר ואת האופציה הצבאית. האופציה הדיפלומטית טוענת שבוננזה פיננסית ודיפלומטית תשכנע את האייתולות לדבוק בדו-קיום בשלום. לדוגמא, הסרת הסנקציות על ייצוא הנפט האיראני הזרימה לקופת האייתולות למעלה מ-100 מיליארד שרובם הוקדש לשדרוג המדיניות האנטי-אמריקאית.

ב-2024 לוחצת מחלקת המדינה על ישראל לאמץ את האופציה הדיפלומטית – שהפכה ל"גול עצמי" – במקום האופציה הצבאית מול חמאס, ומכאן ההתנגדות לפעולה צבאית ברפיח.

מאז 2010 מתייחסת מחלקת המדינה להתפרצות האלימות ברחוב הערבי כ"אביב ערבי" ו"מצעד הדמוקרטיה", ומתעלמות מהאידיאולוגיה והחזון הפנאטיים-דתיים העומדים מאחורי התפרצות "הצונאמי הערבי", שהוא מאפיין שורשי של המזרח התיכון הוולקני, עריץ, הפכפך, בלתי-סובלני ואלים מאז המאה ה-7.

ב-2024 מתעלמת מחלקת המדינה מהאידיאולוגיה הפנאטית, חיסולית ודתית ביסוד תפישת העולם, החזון, המדיניות והטרור של חמאס ואש"פ (מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית), כפי שמתועד במסמכי היסוד שלהם, תוכנית הלימודים ודרשות המסגדים, המטיפים לחיסול – ולא רק לצמצום השטח – של המדינה "הכופרת" היהודית.  מכאן היעדר בסיס למו"מ לדו-קיום בשלום עם יישות (כמו חמאס או אש"פ) בעלת חזון, שמימושו מותנה בחיסול היישות הציונית, לעומת מו"מ עם יישות (כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו) בעלות חזון שמימושו אינו מותנה בחיסול ישראל. לדוגמא, "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי רואה בישראל שותף ייחודי עקב יכולותיה הביטחוניות, טכנולוגיות וחקלאיות.

המציאות החלופית של מחלקת המדינה מובילה אותה למסקנה שהטרור הפלסטיני – כמו טרור האייתולות – הוא מונחה ייאוש, ומשתוקק לאופק של חירות ופריחה. ומכאן האשלייה שהמאבק בטרור הפלסטיני חייב להתנהל באמצעות מחוות פיננסיות ודיפלומטיות, כולל – ובמיוחד – הקמת מדינה פלסטינית. מחלקת המדינה מתבססת על תרחישים ספקולטיביים של דו-קיום בשלום, ומעלה על נס מלל מתון של ההנהגה הפלסטינית, אך מקילה ראש בהתנהלותה הטרוריסטית המתועדת במישור הבין-ערבי והגלובלי.

מחלקת המדינה גם מתעלמת מהתנהלות בת 1,400 שנים של הטרור המזרח תיכוני המבהירה שמחוות ופייסנות נתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, שתמיד נושכים את היד המזינה אותם, כפי שהבהירו האייתולות באיראן (שנעזרו בארה"ב להשתלטותם על איראן), המוג'אהידין (שנעזרו בארה"ב לגירוש ברה"מ מאפגניסטן, אך השתתפו ב-9/11), צדאם חוסיין (שנהנה מסיוע אמריקאי עד יום פלישתו לכווית), אש"פ וחמאס (שזכו למחוות דרמטיות מישראל שאף מדינה ערבית לא העלתה על דעתה).

7 לאוקטובר – המחדל וההתפכחות

עד ה-7 לאוקטובר אימצה מדיניות ישראל כלפי הטרור הפלסטיני את האופציה הדיפלומטית של מחלקת המדינה, באשלייה ששיקולי רמת חיים יגברו על חזון פנאטי. ישראל העדיפה מציאות חלופית של מו"מ עם אוייב חיסולי, הכלת טרור, הפסקות אש, הגנה ותגובה על פני המתבקש ממציאות המזרח התיכון: מלחמה שיטתית באוייב חיסולי, מתקפה ומלחמת מנע.

אימוץ הלך הרוח של מחלקת המדינה איפשר לחמאס לשדרג את יכולותיו באופן דרמטי עד ה-7 לאוקטובר, ולמוטט את כוח ותדמית ההרתעה הישראלי במזרח התיכון, הרואה בכוח ותדמית ההרתעה את המרכיב המרכזי של הביטחון הלאומי.

מאז ה-7 לאוקטובר ישראל מתמקדת בניסיון לשקם את כוח ותדמית ההרתעה, המחייבים את חיסול – ולא רק כתישת – התשתית הצבאית והמדינית של חמאס. הישרדות חמאס (כפי שתובעת מחלקת המדינה) תתפרש במזרח התיכון כניצחון חמאס, כישלון ישראלי לשקם את כוח ההרתעה, ותמריץ למתקפות של איראן, חמאס, חיזבאללה, אינתיפאדה שלישית, וגורמי טרור בגליל, בנגב ובשפלה. הישרדות חמאס תהווה גם מקור השראה להגברת הטרור האסלאמי נגד כל המדינות הערביות המתונות ונגד ארה"ב ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב, כפי שמזהיר ראש ה.FBI-

אי-שיקום תדמית ההרתעה ירחיק את יורש העצר הסעודי מכוונתו להרחיב את שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, מכיוון שהתקרבותו לישראל התבססה על הערכה עמוקה לכוח ההרתעה הישראלי מול אויבים משותפים – איראן ו"האחים המוסלמים".

השורה התחתונה

הביטחון הלאומי מחייב להימנע – ולא לחזור על – שגיאות גורליות, ולהיצמד למציאות המזרח תיכונית המתסכלת, ההפכפכה והמדממת, ולא למציאות חלופית נוחה, צפויה של דו-קיום בשלום עכשיו...

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

איליה בר זאב

פְּרֶלוּד מס' 17 – בלה במול מז'ור, שופן.

מהיר למדי    Allegretto

מִשְׁפָּחוֹת מִתְכַּנְּסוֹת כַּצֹּאן לַדִּיר,

מַעַרְבֹּלֶת תוֹבְעַָנִית בְּתוּגַת אֶבְרֵי הַגּוּף.

וְאוּלַי זוֹ פְּלִיטַת גְּוִיּוֹת מִקְרִית

מֵחֹמֶר אֲפֵל בַּצִּנּוֹרוֹת הַמְּקֻבָּלִים.

כַּמָּה זְמַן נוֹתָר?

אֶצְבְּעוֹתַיִךְ נִנְעָצוֹת בְּצִפָּרְנֵי בּוֹרְדוֹ,

מְבַקְשׁוֹת לִשְׂרוֹט בִּי בַּסֵּתֶר.

אֲנִי בְּלַבַּת-אֵשׁ, אֵין מַלְאַךְ לְהוֹשִׁיעַ.

כַּמָּה זְמַן נוֹתָר?

שְׁלָדִים מִזְּמַן עָבָר כְּבָר לֹא יָמוּתוּ. אָדָם הָיִינוּ, קִרְעֵי בֶּגֶד,

אֶבֶן הָרֹאשׁ מְכֻוֶּנֶת לְשַׁעֲרֵי תְּפִילָּה נְעוּלִים –

בְּדִידוּת

מתוך ספרי "בעקבות הזמן השׂרוּף", ספרי עיתון 77 2019.

עֶרֶס אהבה

כְּצֶמַח הַקִּפּוֹדָן, הַחֲלָקִים הַטּוֹבִים, הַגְּלוּיִים, מִתְיַבְּשִׁים

כִּכְבָסִים בְּרוּחַ הַתַּמּוּז.

בְכָל קַיִץ –

קַרְקָפוֹת גְּלוּחוֹת, פֶּרַח שֶׁהָיָה, מַצָּע מְשֻׁתָּף,

קָצָר.

לִבְלוּב הַתְחָלָתִי בְּחָדְשֵׁי הַחֹרֶף, גִּבְעוֹלֵי הַתִּפְרַחַת

מִתְרוֹמְמִים בָּאָבִיב.

אֲנִי מִזְדַּמֵּן לְשָׁעוֹת חֲטוּפוֹת, פֶּה רַךְ וְאַתְּ נוֹגֶסֶת

בְּאַבְקַת הַפְּרָחִים –

הָאַבְקָנִים מַבְשִׁילִים לִפְנֵי הַצַּלֶקֶת.

הִסְתַּלְּקוּת. זֵרְעוֹן מָאֳרָךְ, רַעֲנָן,

עֶרֶס אַהֲבָה –-

עַד אָבְדָן.

מתוך "מקומות שהיינו בהם", הוצאת "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט 2016.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

נוֹף

נוֹף צָהֹב כַּחוֹל

דִּמְדֵּם בְּאִישׁוֹנֶיהָ וְכִסָּה.

וּמִבִּפְנִים מָסַךְ הַשִּׁחְכָה אוֹדֵם.

רִשְׁרוּשׁ הַזִּכְרוֹנוֹת אֶת הָרוּחַ בַּמָּסָךְ כְּגַלִּים טִלְטֵל.

מַחֲסֶה. מֵעֶבְרוֹ גְּוִיַּת הָאֵם בּוֹכָה.

בְּכָל שְׁרִירֶיהָ הַדַּלִּים רוֹחֲשׁוֹת עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹת רָזוֹן –

יַלְדָּה הַקָּט בֵּין קִפּוּלֵי פָּנֶיהָ

קוֹדֵחַ וְחוֹלֵם.

[נכתב בשנת 1959... האם נביא את העתיד?]

הַחֹשֶׁךְ בַּתַּנִּים

הַחֹשֶׁךְ בַּתַּנִּים נִמְלַט אֶל הַחֻרְבָּה.

הַחֲשֵׁכָה שֶׁבְּחֻבִּי מְטַפֶּסֶת בְּשִׁנַּי.

הַחֹשֶךְ בְּרַחְמֵךְ זוֹרֵם לִהְיוֹת לִפְרִי.

בַּשַּׁחַר אַתְּ

בַּשַּׁחַר אַתְּ מִשְׁתַּחֲוָה לִצְבָא הַשָּׁמַיִם

עַל הֶחָזֶה שֶׁלָּךְ חוֹזֶרֶת הַזְּרִיחָה.

בַּשְּׁקִיעָה שׁוּב מִשְׁתַּחֲוָה רַק לֹא צָבָא,                                    

וְלַיְלָה פּוֹרֵט בְּצַלְעוֹתַיִךְ בּוֹרֵא אוֹתָהּ

וְזָר רֵיחָהּ.

שוּרה נפרדת לאוהבי מעט – בְּשָׂרָה יִזְרֹם לָאֶבֶן, בְּשָׂרִי לָאֲדָמָה – אנדד!

מתוך ספרו של אנדד "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006.

איליה בר זאב

מושב ערוגות

* * *

אורי הייטנר

1. קיצור תולדות ההשתמטות

החטא הקדמון הוא של דוד בן גוריון. בן גוריון, אדריכל המדינה, גדול מנהיגי העם היהודי בדורות האחרונים והטוב בראשי הממשלה, עשה גם שגיאות. ולעתים, כגדולתו של מנהיג כך גודל שגיאתו.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בפברואר 1948, עוד טרם הקמת המדינה, אך כבר בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת היתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה עם הקמתה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעייה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על חתן לצאת מחופתו ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למיכסה, באמצעי רמייה.

הנה, ציטוט מספרו של הרב יגאל אריאל (נוב) "לשם שמיים" הממחיש את התופעה: "אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים, חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר' ארלך ו'תולדות אהרון'. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה השתנה מצב רוחם, ובשמחה פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אליי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: 'גם אתה כזה?' בשרי נעשה חידודים חידודים."

טוב היה עושה ב"ג אילו תשובתו לבקשה היתה, שאחרי המלחמה, בתום שירותם, אותם עילויים ישתחררו מהצבא ויהיו הבסיס של שיקום עולם התורה. ניחא, אילו הסכים באופן חד-פעמי לשחרור של 400 "עילויים" שיהיו הנדבך המרכזי של השיקום. במקרה הגרוע, יכול היה להסכים שבמשך שלוש שנים, חמש שנים, בטח לא יותר, תשוחרר מכסה כזו. לאחר מכן, כבר לא מדובר בשיקום ואין עוד צורך בפטור. לא זו בלבד שלא כך נעשה, והפטור הפך להיות קבוע מדי שנה בשנה, מספר הפטורים הלך וגדל משנה לשנה. במלחמת ששת הימים הוא כבר נסק ל-4,700 "דחויי שירות" בשנה. בעקבות המלחמה, על פי דרישת הרמטכ"ל חיים בר-לב, המכסה קוצצה ל-800 בשנה.

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתנייה הזאת היתה הגיונית כל עוד דובר במיכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ וההשתמטות היתה המונית והפכה גם להשתמטות מעבודה ופגיעה קשה בכלכלת המדינה.

ב"ג עצמו הבין את טעותו. ב-1958 כתב לרב הראשי יצחק הלוי הרצוג: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מיספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה... המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומיספרם הגיע לאלפים. זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אימא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אימא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות." לאחר שסיים את תפקידו כתב שהפטור היה שגיאה.

הסכר נפרץ ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון. במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המיכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מיכסה ללימוד תורה. התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור משירות בצה"ל. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתנייה שלא לצאת לעבודה, הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעייה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מיגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עויין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

צעדו של בגין היה שגיאה חמורה, אך יש הבדל בין המצב ב-1977 למצב הנוכחי. באותה תקופה הייצוג החרדי בכנסת מנה ארבעה ח"כים. הדבר מעיד על חלקם היחסי של החרדים בציבור הישראלי. היום הייצוג החרדי מונה 19 ח"כים. כשאחוז גדול כל כך בקרב הציבור משתמט, ומספר המשתמטים בשנה הוא כ-60,000, השפעת ההשתמטות על ביטחון המדינה, על כלכלתה ועל חוסנה החברתי גדולה מאוד.

טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" לימדו אותנו שהפנטזיה על "צבא קטן וחכם" מנותקת מהמציאות. הצבא הקטן אינו מסוגל להגן על מדינת ישראל והצורך היום הוא בשינוי דרמטי לצבא גדול, חזק וחכם. כל הסיפורים של "אין צורך לצבא בחרדים, בין כה וכה אין לצה"ל מה לעשות עם כל המתגייסים היום" והזיות "צבא מקצועי" שזה צבא שכירים בשפה נקיה, שהחרדים קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, הוכחו כמשוללי יסוד. כן, צריך את החרדים בצבא. יש לשים קץ לתופעת ההשתמטות. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון.

אני בעד שינוי מדורג, בהידברות, אני מוכן לפשרות, אך כדי לגשת להידברות, אסור לוותר על עמדת המוצא הצודקת והנכונה, גם אם ניתן להתפשר עליה. יש רק פתרון אחד שהוא צודק וראוי – גיוס מלא של כולם.

על מה אפשר להתפשר? על כך שהתהליך יהיה הדרגתי. על כך שתוקמנה יחידות, דוגמת הנח"ל החרדי, שתותאמנה לדרישות החרדים ותאפשרנה להם לשרת בלי לוותר על אורח חייהם ולשלב לימוד תורה בשירותם. שחלק מן החרדים לא יגויסו לצה"ל אלא לשירות לאומי, שיכלול גופים חרדיים כמו זק"א ו"איחוד הצלה". או, לחלופין, שגופים כאלה יחוילו ויהיו כפופים לפיקוד העורף, וחרדים יוכלו לשרת בהם בשירותם הצבאי. אפשר ליצור מסלולים כמו ישיבות ההסדר, לישיבות חרדיות. אפשר להותיר מכסה לדחיית שירות, אך לא יותר מחמש שנים, שבהן יקבלו הדחויים אימון בסיסי ובשעת חירום יגויסו למילואים, ובגיל 23 יחלו את שירותם, בקיזוז תקופת ההכשרה שקיבלו קודם לכן. ואפשר כמובן לחשוב על פתרונות יצירתיים נוספים.

השאלה היא אם יש פרטנר חרדי לפשרות הללו. בציבור החרדי יש פרטנר. רק לאחרונה במסגרת תנועת הרבעון הרביעי נערך תהליך של הידברות בין מילואימניקים לחרדים, שבה הגיעו להסכמות ברוח זו, שבהן בתוך שנים ספורות 70% מן החרדים יתגייסו. תהליכים דומים נעשו גם בעבר והתוצאות היו דומות. הבעייה היא שהרבנים ושליחיהם בכנסת מסכלים כל יוזמה כזאת.

יש לנסות להגיע להסכמות, אך בכל מקרה יש לשים קץ לאנומליה, שבה המדינה מממנת את ההשתמטות ואת המשתמטים, והמפלגות החרדיות, בכוחן הפוליטי, מגדילות משנה לשנה את המימון הזה. את זה חייבים להפסיק מיד. יש גבול. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, וככזו עליה להתמודד עם בעיית ההשתמטות. בדרך כלל, השיח הוא קריאה לגיוס החרדים בשם הדמוקרטיה, השוויון וההוגנות, מול הקריאה לאפשר את המשך ההשתמטות בשם היהדות. אני דוחה את המשוואה הזאת. ההיפך הוא הנכון. דמוקרטיה אולי יכולה להכיל בתוכה מיעוט שמסיבות אידיאולוגיות משתחרר משירות. אך מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם הזה. מבחינה יהודית, ההשתמטות היא כפירה בעיקר. על כך ארחיב במאמר הבא.

2. צרור הערות 10.4.24

* סוף תמרון – הסתיים התמרון בעזה.

זה ה"לחץ הכבד" על חמאס שיביא לשחרור החטופים?

ככה מתכוון נתניהו להביא "ניצחון מוחלט"?

* כפסע מהניצחון – אוגדה 98 יצאה מחאן יונס ומיד נורה מחאן יונס מטח לעבר הנגב המערבי. חלפו דקות אחדות, ונתניהו הצהיר שאנחנו כפסע מן הניצחון.

אם אנחנו כפסע מן הניצחון, למה אנחנו יוצאים ולא ממשיכים ללחוץ עוד קצת, עוד... כפסע וגומרים עם הסיפור הזה? אגב, כמה זמן אנו כבר שומעים מנתניהו שאנו כפסע מן הניצחון. נו, אז פְּסע כבר.

* מהו ניצחון מוחלט – מישהו יודע מה הגדרת "הניצחון המוחלט" שעליו מדבר נתניהו?

כן. אני יודע.

ביום שנתניהו יחליט שהמלחמה נגמרה הוא יכריז שהשגנו ניצחון מוחלט.

* קריית שמונה עשר – "קריית שמונה עשר" – זו הייה כותרת כתבת השער במגזין השבת של "מעריב" – "ימים ולילות", השבוע לפני חמישים שנה. ב-11 באפריל חדרה חוליית מחבלים מלבנון, ובמסע רצח בקריית שמונה רצחה 18 אנשים, מתום 8 ילדים.

חודש לאחר מכן נרצחו 28 ישראלים ובהם 22 ילדים בטבח במעלות. ובהמשך – פיגועים רצחניים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, ושוב בנהריה ובמשגב עם ועוד. ועוד לפני הטבח בקריית שמונה – הטבח באוטובוס ילדי אביבים שבו נרצחו 12 איש, מתוכם 8 ילדים.

ושנים של קטיושות ומבצעים ומלחמות.

ואף אחד לא העלה על דעתו לפנות את קריית שמונה, את מעלות ואת שאר היישובים. הרי אין עם אשר נסוג מחפירות חייו. היה ברור שפינוי הוא תבוסה, הוא הניצחון לטרור.

איך הגענו לחרפת הפינוי המשפיל של תושבי קו העימות עם לבנון, שכבר 6 חודשים הם פליטים בארצם, והסוף אינו ידוע? איך הידרדרנו למצב שבו במקום להגן על היישובים – מפנים אותם?

אפשר להבין פינוי קצר בזמן מלחמה כוללת, אך פינוי כה ממושך כדי להימנע ממלחמה? זה המשך הקונספציה שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר.

* למה רש"פ – שני העקרונות המרכזיים שצריכים להוביל אותנו, באשר ליום-שאחרי ברצועת עזה, הם: א. חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון של ישראל (אני מעדיף את ההגדרה הזאת על ההגדרה שליטה ביטחונית, כי עלולה להיות בה נטילת אחריות רחבה מכפי שהאינטרס שלנו מחייב). ב. השלטון האזרחי לא יהיה ישראלי, כי שלטון אזרחי ישראלי מהווה איום דמוגרפי על זהותה היהודית של ישראל.

בתמרון שבין שני העקרונות הללו, אני תומך מאז תחילת המלחמה בכך שהשלטון האזרחי יהיה של רש"פ. אני מכיר את כל הטענות נגד רש"פ וגם מסכים אתן. הכול נכון. אבל כל אלטרנטיבה אחרת גרועה יותר, ובמצב כזה יש להעדיף את הרע במיעוטו.

איני מכיר פתרון פחות גרוע. רעיון הכוח הבינערבי של המדינות המתונות – מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הסכם אברהם, מסוכן. תחת שליטה שלהם, יהיה קשה להבטיח חופש פעולה ביטחוני מלא של ישראל. אפשר אפילו להידרדר לעימותים שיסכנו את הקשרים עם אותן מדינות, הרעועים בלאו הכי.

* תמיכה בינלאומית – איזה כיף היה בשבעה באוקטובר. נהנינו מכזו תמיכה בינלאומית. חבל שיצאנו להגן על חיינו. כשאנו מגינים על עצמנו אנחנו מבודדים.

* בחירות – מתי? – ראש הממשלה, האחראי למחדל הנורא – אילו היה מנהיג, הוא היה לוקח אחריות לכישלון, מתפטר ופורש מהחיים הפוליטיים. ואם אינו עושה כן, לכל הפחות עליו לחזור אל העם ולבקש מחדש את אמונו בבחירות חדשות. הדרישה לבחירות מוצדקת לחלוטין ואני שותף לה בכל ליבי. אך לא "עכשיו". כי מלחמה – אינה זמן לבחירות.

זו העמדה שהשמעתי מאז שהחלה הקריאה לבחירות. האם היא עוד תקפה עם סיום התמרון ברצועה? אכן, דילמה. אך אנו על סף מלחמה ברפיח, בלבנון ואולי על סף עימות עם איראן, ויש לנו עוד 133 חטופים ואולי אנו על סף עסקת חטופים מלאה או חלקית ויש לנו עוד רבבות מפונים. לא בטוח כלל שתהיה פעולה ברפיח או בלבנון, אך נקודת הסף הנוכחית – היא תקופת מלחמה.

אם נתניהו ינהג כמנהיג, ייקח אחריות ויודיע על בחירות מיד אחרי המלחמה, הרוחות בארץ תירגענה. אך הוא מתעקש להיות מיסטר ביבי, ולכן אין מנוס ממאבק על הבחירות. אך רק אחרי המלחמה.

ואפשר לפעול כבר כעת לתאריך מוסכם, בין ספטמבר (הצעת גנץ) לינואר (הצעת סער).

* רל"פ – מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו – רל"ב (רק לא ביבי) ורלל"ב (רק לא לא-ביבי) שב והניף את ידו הגסה על החברה הישראלית בניסיון לקרוע אותה לגזרים. האם ניתן לקיצונים להכתיב את סדר היום ולהחזיר אותנו לימים הקשים של הקרע ואף להמשיך ולהעמיק את השסע?

הרוב הדומם, הציוני הדמוקרטי הממלכתי, חייב להתעורר. אסור למחנה 8 באוקטובר, שרוצה למנף את תחושת האחדות, ההירתמות והמגויסות של עם מאוחד הנחוש להגן על קיומו ועל מדינתו, לתת להם להרוס את המפעל הציוני. חייבים להקים את מחנה רל"פ – רק לא פילוג.

במרחב הציוני הדמוקרטי הממלכתי, המאמין ביכולת להגיע להסכמות לאומיות רחבות, לגשר על הפערים, ולגבש מיינסטרים לאומי רחב (ולצידו קצוות קיצוניים, שקיומם חשוב בחברה דמוקרטית ובלבד שהם אינם נותנים את הטון), פועלים ארגונים רבים, לכל אחד הכיוון המדויק שלו. הפיצול הזה הוא בעוכרינו. השפעתו של גוף קטן – קטנה. חיבור של כל הארגונים למעשה משותף עשוי להניב השפעה מכרעת ומשנת כיוון על החברה הישראלית.

אני שותף בכמה מן הארגונים הללו, ופעיל בעיקר בתנועת הציונות הממלכתית, שהייתי בין מייסדיה. הציונות הממלכתית יזמה יום עיון משותף לארגונים השונים, שנערך ביום שלישי בבית "פנימה" בלוד, ונועד להניע את הפעולה המשותפת של הארגונים.

שמענו שתי הרצאות, של משה גלוקהפט ושל אלוף (מיל') יעקב עמידרור וקיימנו דיונים במליאה ובשולחנות עגולים (אני הנחיתי את אחד השולחנות). בהחלט התחלנו מהלך גדול של חיבור ושיתופי פעולה שישנו את הכיוון המסוכן שאליו דוהרת החברה הישראלית.

בשנה שעברה יצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". שם הספר הוא ציטוט מכרזה בוועידת הקיבוץ המאוחד מיד אחרי מלחמת ששת הימים. המסר היה שהמלחמה יצרה הזדמנות לרגע שעליו יכולנו רק לחלום, ואסור לאחר אותו, כי אם נאחר אותו – נחמיץ אותו. אז היה מדובר בהתיישבות בגולן ובבקעת הירדן. גם המלחמה הזאת, שהחלה בטבח איום ונורא, זימנה לנו הזדמנות לרגע נכסף – אחדות העם אחרי תקופה של קרע שהיה לאיום קיומי. יש מי שעמלים בכל כוחם לחזור לאותה תקופה שחורה ולהעמיק את הקרע, שממנו הם ניזונים ונבנים, והם ניצבים בשני צידי המפה. אסור שאנו, הציונים הדמוקרטים הממלכתיים המייצגים את הרוב הדומם של עם ישראל, נאחר את הרגע הנכסף הזה.

* סכנת 10 בפברואר – לפני ימים אחדים, לאחר ההתפרצות האלימה ליד מעון רוה"מ בירושלים, הזהרתי מפני ארבעה בנובמבר. אגב, לא התכוונתי שהיתה סכנה לנתניהו באירוע, אלא לזעם הקדוש, לפנים המעוותות משנאה, לצרחות ה"בוגד בוגד". אלו היו מראות של "שלושה בנובמבר". אווירה של "שלושה בנובמבר" היא הערוגה שמצמיחה יגאל עמיר, שהוא תמיד בודד, תמיד פועל על דעת עצמו, אף פעם אינו מייצג ציבור, אבל כדי שיקום – צריכה להיות אווירה מסוימת, וכבוגרי ארבעה בנובמבר, עלינו לדעת לזהות את הסכנה, לפני שיהיה מאוחר.

באחת התגובות שקיבלתי כתב מישהו, שהוא דווקא חושש מעשרה בפברואר. בעשרה בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצוייג בהפגנות שלום עכשיו בירושלים בקריאה לפיטורי אריק שרון. לא התווכחתי עם המגיב. הסכמתי עם התחזית שלו. השבתי לו, שההסתה המסוכנת נמצאת בשני הצדדים.

חלף פחות משבוע והתחזית שלו התגשמה. יונה אברושמי מודל 2024 לא יידה רימון. הנשק שלו היה הרכב, והוא ביצע פיגוע דריסה, שרק במזל לא גבה קורבנות בנפש אלא "רק" פצועים.

יש להיאבק בקיצוניות, בהקצנה ובקיצונים במחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו.

* אברושמי התורן – ארז תדמור שכתב "נוח'בות קפלן" ושכמותו, אשמים בפיגוע הדריסה שביצע חיים סירוטקין, האברושמי התורן בת"א.

* ניסיון לרצח – עונש המקסימום על ניסיון לרצח הוא עשרים שנות מאסר. חיים סירוטקין, מבצע פיגוע הדריסה בקפלן, דרס חמישה אנשים. עשו את החשבון.

* מי טירפד את החלת הריבונות – בגיליון הקודם נכתבה האשמה נגד בני גנץ כאילו הוא טרפד את החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן. אין זה נכון. בהסכם הקואליציוני על הקמת ממשלת האחדות בקורונה, נכתב שיש לגוש כחול לבן זכות וטו על כל החלטה זולת החלת הריבונות על בקעת הירדן. גנץ ועמיר פרץ קיבלו זאת וחתמו על ההסכם. לנתניהו היה רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ שבגוש כחול לבן, היה אחד התומכים הנלהבים ביותר בהחלת הריבונות. היה לו גם רוב בכנסת.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? כי הוא קיבל רגליים קרות. כי הוא נבהל מאיומי רש"פ שהצעד יביא לאינתיפאדה שלישית. החמצנו הזדמנות היסטורית חד-פעמית להחלת הריבונות בגיבוי אמריקאי בשל רפיסותו של נתניהו והתמכרותו לשקט.

* לבחון בחשדנות – איני יודע מיהו ניצב אבשלום פלד, מהם כישוריו ומה הרקורד שלו, אבל עצם העובדה שראש הכנופייה תומך בו, הופכת אותו לחשוד בעיניי.

כאשר הממשלה הרעה הזאת תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה ואדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים (כמובן שהשם המגלומני של ראש הכנופייה יבוטל מיד), נכון יהיה לבחון כל החלטה והחלטה של ראש הכנופייה בחשדנות, בתהליך שיקום המשטרה.

כדאי שהמפכ"ל החדש ידע, שאם יהיה משת"פ של ראש הכנופייה בניסיונו הנואל להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית, אחרי חילופי השלטון הוא יוחלף.

* טקס פיגולים – בעוד כחודש יחול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשנים האחרונות חולל יום הזיכרון בטקס פיגולים של זיכרון משותף לחללינו ולחללי אויבינו. אני מקווה מאוד שעתה, לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, ייחסך מהחברה הישראלית פולחן העבודה-הזרה הזה.

* יקירת הגולן – עדנה סולודר, חברת הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה, היא יקירת הגולן. איננו נדיבים, בטח לא פזרנים, בחלוקת העיטור. אנו נותנים אותו רק למי שבאמת ובתמים עשו ופעלו למען הגולן. עדנה היא כזאת, עוד בתפקידה כמזכירת פנים של הקיבוץ המאוחד, וביתר שאת בשנותיה כח"כית.

עדנה לא היתה מנהיגת המונים כריזמטית וסוחפת ולא נואמת גדולה. היא היתה מופת של שליחת ציבור נאמנה, חרוצה כנמלה. קמה השכם בבוקר כדי לעבוד, ועובדת עד השעות הקטנות. ועוסקת בדברים הקטנים של החיים. אנו, בגולן, ולא רק בקיבוצים, ידענו שהיא הכתובת לכל צורך, כל בעייה וקושי של יישוב בגולן או של האזור כולו. פונים אליה, והיא עובדת, פועלת, מדברת עם מי שצריך, מקדמת מה שצריך ופותרת את הבעייה. בשנותיה כח"כים היתה לה לשכה בקצרין, והיא ישבה בה בכל יום שישי. התמיכה שלה בגולן היתה כמובן גם מדינית. היא היתה חברה בשדולת הגולן, שאותה הקים ובראשה עמד שלמה הלל. על חוק הגולן היא לא הצביעה, כי נכנסה לכנסת חודש לאחר קבלתו, אך תמכה בו בכל ליבה. במאבק של שנות ה-90 היא כבר לא היתה ח"כית, וכבר לא יכלה לפעול עימנו ולמעננו. אך היא פעלה לצידנו במאבק כמזכירת ברית התנועה הקיבוצית וכאדם פרטי.

הזיקה שלה לגולן היא קודם כל אידיאולוגית, כבת הקיבוץ המאוחד וחברת הזרם הניצי במפלגת העבודה. אך גם כשכנה מעמק הירדן.

עדנה לא ייעדה את עצמה מצעירותה לשליחות ציבורית ובוודאי לא לפוליטיקה. היא ייעדה את עצמה למוסיקה. היתה פסנתרנית, מורה לפסנתר ומורה למוסיקה בקיבוצה, גשר, ובעמק הירדן. אך היתה פעילה בקיבוץ, מילאה תפקידים והגיעה לתפקיד מזכירת הקיבוץ. בהיותה בתפקיד זה, פרצה מלחמת ההתשה, וגשר היתה ליישוב מופגז ומותקף. היא גילתה מנהיגות ציבורית מופתית, בקיבוצה ובאזור כולו, והיתה באופן בלתי רשמי הדוברת של יישובי העמק המופגזים. היא הופיעה הרבה בתקשורת וקיבלה הערכה והכרה ציבורית. כשסיימה את תפקידה בקיבוץ, גויסה לתפקיד מזכירת פנים של הקבה"מ, תפקיד אותו מילאה גם במלחמת יום הכיפורים.

בינואר 1982 נבחרה לכנסת וכיהנה בה עשר שנים. היא הצטיינה בפעלתנותה, בחריצותה ובמסירותה כשליחת ציבור. באופן שלא כל כך מקובל במקומותינו, היא פעלה בשותפות עם גאולה כהן מתנועת התחיה, מהצד השני של המפה, בהובלת השדולה למען פולארד.

הידידות שלי עם עדנה נמשכה כמעט ארבעים שנה, בהערכה הדדית רבה.

הצטערתי לשמוע על פטירתה של עדנה, יקירת הגולן, בגיל 94. יהי זכרה ברוך!

* דייט עם חזיר – אחרי ארבעים שנה וחודשיים בגולן, חוויתי חוויה גולנית שכיחה למדי –התנגשתי עם חזיר. עד היום היו לי רק כמה "כמעטים", אך הצלחתי לתמרן או לבלום (ופעם אחת שפשפתי חזיר קלות). הפעם – לא. ביום ראשון בערב, בשעה 19:45, בדרכי למדרשת השילוב נטור, התנגשתי בעוצמה בחזיר.

אז מה הנזק?

את החזיר הרגתי. גם את הרכב שלי. אני יצאתי עם כמה חבלות.

ביליתי חצי לילה במיון. כיוון שאני במילואים, עברתי ברם 2. החיילות שם לא נתקלו במיספר אישי ארכיאולוגי כזה.

אז מה שלומי, בטח שאלתם (או לא)?

למחרת בצהרים כבר עטיתי ווסט קרמי, ושמרתי בשער היישוב. כך שאפשר להבין שאני בסדר. אמנם קיבלתי חמישה ימי מחלה, אבל לא אדפוק את החבר'ה. למטע לא הלכתי ביום שני בבוקר, גם כי ביליתי כמעט כל הלילה במיון. אבל בסך הכול אני באמת בסדר.

 יש לי כמה חבלות. מה שפצע אותי אלה הדברים שהצילו אותי – כרית האוויר וחגורת הבטיחות. אז אפילו איני יכול לכעוס עליהם, רק להודות להם.

* קונספציה – להערכתי, אחרי הסיכול הממוקד שביצעתי השבוע, חזירי הגולן מורתעים.

* המעוניינים לקרוא את צרור ההערות ללא צנזורה, מוזמנים לפנות אליי בדואל ואכניסם לרשימת התפוצה שלי. אגב, את הצרור כולו אני מפרסם גם בבלוג שלי ובדף הפייסבוק שלי. כמובן, שבניגוד לחששות השווא של אהוד בן עזר, אין בהם דבר וחצי דבר שיגרמו למישהו להרהר ברעיון ההזוי לתבוע אותי על משהו, בלי להסתכן בהתבזות ובתשלום הוצאות משפט. ובכל מקרה – אמת דיברתי.

[אהוד: גם כשאתה מכנה מישהו או מישהי בשם "חלאה"? אין בך שמץ זהירות או תבונה?]

* ביד הלשון: כפסע – ראש הממשלה הצהיר שאנו כפסע מן הניצחון. מה פירוש המושג כפסע? מרחק קטן. כמו מרחק של פסיעה, של צעד קטן.

מקור המילה הוא מקראי. דוד מספר לחברו הטוב, יהונתן, שאביו, שאול, יידה לעברו חנית וניסה להרוג אותו, ואמר: "כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" (שמואל א' כ', ג').

אז... פֶשַׂע, בשי"ן שמאלית, או פסע בסמ"ך?

המקור הוא בשי"ן. היום שתי האפשרויות נכונות, אך מקובל יותר לאיית בסמ"ך.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: כמה ישראלים, ובייחוד ערבים, יודעים כי חלק גדול מאוד מאבות-אבותיו של "העם הפלסטיני" – היגרו לארץ-ישראל במאתיים השנים האחרונות מארצות העולם המוסלמי, גם בשנים שבמהלכן כניסת יהודים לא"י היתה אסורה!

* * *

בן-ציון יהושע-רז

הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל

בסוגיית אנוסי משהד

שני רבנים דגולים כיהנו כרבנים ראשיים בימי העליות הגדולות שלאחר הקמת המדינה: הרב האשכנזי ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888; כיהן כרב ראשי בשנים 1959-1936) והרב הספרדי בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880; כיהן בשנים 1953-1939). הבדלי תפיסתם ואישיותם מצאה את ביטויה באחת הפרשיות המיוחדות בתולדות האנוסים במשהד שבאיראן. 

במשך 110 שנים חיו יהודי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן חיי אנוסים – כלפי חוץ העמידו פנים של מוסלמים ובביתם פנימה שמרו על כל מצוות היהדות. על גבי כריכת סידור להושע רבה כוהנא נמצא כתוב על דבר המאורע הזה:

"בשנת התקצ"ט [1839] סועפים [כינוי סתר לשיעים] העלילו עלילה על היהודים. ביום י"ב בניסן [27 במארס 1839] התפרצו הגויים לבתי היהודים; 32 יהודים הרגו ואת הנותרים עשו מומר בכוח – לולא הסכימו להתאשלם [להתאסלם] היו הורגים את כֻּלָּם, ישראלים, דיינים, כוהנים, רבנים ולויים. בהכרח אמרו כולם: לא אלאה אלא אללה. עתה שום תקוה אין לנו אלא אם כן: ראשית, ירחם עלינו אלוהים; שנית, במהרה בימינו יבוא המלך המשיח; ושלישית יבואו האנגלים [שיהודים שיתפו עמם פעולה] ויגאלו אותנו מצרותינו והקב"ה ברחמיו יאיר אלינו את פניו ויגאל אותנו מגלות ישמעאל הזאת. חדש ניסן [בהעתק שני: חדש סיון]."

בשנת 1840 כ-1,200 אנוסים ברחו ממשהד להראת שבאפגניסטן וחזרו בה ליהדות שלימה, אולם 16 שנים לאחר מכן פלשו הפרסים להראת והגלו את הבורחים  למחנה ריכוז סמוך למשהד. לאחר מסכת ייסורים שנמשכה שנתיים הנותרים מקרבם  חזרו להראת בסיוע הצבא הבריטי שזכר להם חסד בגין נאמנותם לאנגלים שמצא ביטויו בתחום הלוגיסטי ובתחום הביון. אלה קיימו חיים יהודיים גלויים עד עלייתם ארצה, בעוד שאלפים מאחיהם נותרו במשהד וחיו כאנוסים. כלפי חוץ נהגו כמוסלמים ואף עלו לערים המוסלמיות כרבלה (הקדושה לשיעים) ולמכה והוכתרו בתארים  'כרבלאי' ו'חאג'י'. נשותיהם שמרו על כשרות הבית היהודי ועל טהרת המשפחה. הם התפללו בסתר וקיימו מצוות וחשוב מכל לקהילת אנוסים – הם לא נישאו למוסלמים. הם אירסו את ילדיהם בינקותם בחסות הקאדי ובהגיע הבת לבגרות מינית השיאו אותה בדרך כלל לקרוב משפחה. הקהילה נמנעה לחלוטין מגירושין, מחשש שהגט לא יהיה כהלכה והאישה תינשא לאיש אחר והוולדות שייוולדו מהזיווג הזה יהיו חלילה 'ממזרים'. במקרים נדירים הלכו לקהילות אחרות שבהם התגרשו כדת וכדין. גבר שמאס באשתו, או שהייתה עקרה, הלך ונשא צרה על אשתו הראשונה.

האנוסים עלו ארצה בשלושה גלים: בגל הראשון (1908-1903) הקימו ליד שכונת הבוכרים תת-שכונה בשם 'גבעת שאול', שכללה גם שני בתי-כנסת שנשאו את שמותיהם של שניים מבין העולים הבולטים מוחמד איסמעיל (המוכר בשמו היהודי חאג'י יחזקאל הלוי) וחאג'י אדוניהו הכהן-אהרונוף; הגל השני (עלו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20) ומנו כמה מאות נפשות. עמם עלה מנהיגם הרוחני הרב מרדכי (מוראד) אקלאר, שחיבר ספרים ופירושים לשפה הפרסית-יהודית.

הגל השלישי, לאחר הקמת המדינה, מצא ששערי הארץ נעולים בפניו למרות תחינתם לעלות לארץ. הם כותבים ביום ח' בתמוז תש"י (23.6.1950) באיגרת אל מר אליהו אלישר, נשיא ועד העדה הספרדית בירושלים:

"אנו יהודי משהד... לרוע מזלנו היינו תמיד הקורבן לפוגרומים ולשחיטות וכתוצאה מפוגרומים ושחיטות אלה נאלצו אבותינו הראשונים לפני 111 שנה בערך להמיר מתוך אונס את דתם היהודית במוסלמית, אולם למרות הכול נשארנו עד היום יהודים בכל מאת האחוזים ואף כי זה נעשה בסתר והתפללנו תמיד לגאולה..."

יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, שחשש מפני תופעת 'ממזרות' העלולה להיות בקרב אנוסים, פנה בשאילתה לרבנים הרצוג ועוזיאל. תשובותיהם – לחסד או לשבט – יכלו להביא לאבדן של שבט בישראל שנלחם על יהדותו 110 שנים. תשובותיהם של הרבנים היו קוטביות:

כתב הרב הרצוג:

א. אפילו מומר ברצון ר"ל [רחמנא ליצלן] אין שערי תשובה נעולים לפניו ומכל שכן אלה שהם בני בניהם של אנוסים וכלתה נפשם לשוב למקור מחצבתם לארץ קדשנו ת"ו [תיבנה ותיכונן].

ב. מה שנותן מקום לעיון בקשר אליהם הוא זה: שמא יש ביניהם צאצאי נשואי תערובת, היינו של אנוס שהתחתן עם גויה והבנים הנולדים מחיתון כזה צריכים גיור בבית דין כתורה וכמצווה. כמו כן יש חשש שמא נתהוו ביניהם ממזרים או ספק ממזרים, היינו בני זוג שהתחתן כדת משה וישראל (בסתר כמובן) אלא כיון שלא היו ביניהם רבנים לסדר גיטין נפרד זוג זה בגירושין של הקאדי, שלפי דין תוה"ק [תורתנו הקדושה] אין בהם ממש, ונישאה האישה ליהודי (אנוס) על יסוד אותם הגירושין. אפשר כמובן שלא קרה מקרה כזה כלל, כיון שהם מיעוט.

ג. דעתי שצריך לשלוח אליהם רב והוא יברר את כל הפרטים. אם יש ביניהם צאצאי נשואי תערובת מהסוג המפורש לעיל הצריכים גיור – אם יכול לגיירם בפרס מה טוב; ואם לאו – יקבל מהם הבטחה בשבועה על אמונתם באלוקים, שיתגיירו תיכף כשיבואו לארץ. אם ימצא שיש ביניהם כאלה שיש עליהם חשש ממזרות, ימציא לנו רשימה מדויקת, מפורטת של העובדות, בקשר אליהם ונעיין בדינם.

 הרב בצמ"ח עוזיאל הכיר היטב את קהילות ישראל במזרח וידע אל נכון כי נישאו בקרב משפחתם ולא היו תופעות של גירושין אלא נשאו במקרים מיוחדים אישה נוספת ותופעת ההתבוללות והממזרות לא תיתכן שתהיה בקרב קהילה שהקפידה על קלה כבחמורה. כותב הרב עוזיאל, לעומת הרב הרצוג, את הדברים הבאים:

"לפי ידיעות מהימנות, אנוסי משהד אלה שמרו את יהדותם בביתם בחירוף נפש ממש, וביחוד בענייני המשפחה: שמרו על נשואיהם רק בחופה וקידושין, כתורת משה וישראל ואם הוצרכו לגט הלכו אל קהילות ישראל ושם סידרו גט כריתות כדין וכהלכה. ובכן הרי הם ישראל קדושים לכל דבריהם."

כאלף מאנוסי משהד חיכו בטהרן לפסק הדין, שייקבע את גורלם, ומשניתן פסק הדין של הרב עוזיאל עלו והתערו בארץ ישראל.

 מקורות:

י' בן-צבי, מחקרים ומקורות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 334-319.

י' בן-צבי, 'תעודה בפרסית יהודית על גירוש אנוסי משהד מהעיר הראת (אפגאנסתאן), תרי"ז (1856)', ציון 3 (תרצ"ט), עמ' 257-254.

ב"צ יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים תשנ"ב, עמ' 199-152.

ע' לוי, 'עדויות ותעודות לתולדות יהודי משהד', פעמים 6 (תשמ"א), עמ' 73-57.

ע' לוי, 'גירוש הראת (1857-1856)', פעמים 14  (תשמ"ג), עמ' 91-77.

א' ניימרק, מסע בארץ הקדם (מהדורת אברהם יערי), ירושלים תש"ז, עמ' צ"א.

א' נצר, 'קורות אנוסי משהד לפי יעקב דילמניאן', פעמים 42 (תש"ן), עמ' 156-127.

ו' פישל, היהודים בהודו, ירושלים תש"כ, עמ' 201-176.

ו' פישל, 'קהלת האנוסים בפרס', ציון, א (תרצ"ו), עמ' 74-49.

ר' קשאני,  'קורות זמנים להרב מתתיה גרג'י מאפגאניסטאן', שבט ועם, א (תשל"א), עמ' 144-143.

בן-ציון יהושע-רז

* * *

עינת קפקא

סִרסור חלומות ישנים

מָה אַתְּ, תַּגִּידִי, זוֹנָה

אוֹ בְּתוּלָה? מָה אַתְּ רוֹצָה,

תַּגִּידִי, לִפֹּל עַכְשָׁו אוֹ אַחַר־כָּךְ?

מֹתֶק, זֶה רַק הַזְּמַן מְדַבֵּר.

תִּרְאִי כַּמָּה הַכֹּל בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.

תִּרְאִי אֵיךְ חֲמָמוֹת פְּתוּחוֹת

לְפֶתַע נִסְגָּרוֹת. תִּרְאִי אֵיךְ

אַתְּ מִסְתּוֹבֶבֶת, מִסְתַּבֶּכֶת, אֵיךְ נְשִׁימָה

נִתְקַעַת בַּגָּרוֹן. מָאמִי, תִּרְאִי אֵיךְ

אַתְּ צוֹלַעַת, פַּעַם יָדַעְתְּ לִשְׁזֹר קוֹצִים.

לְהַבִּיט רָחוֹק. לִרְאוֹת שָׁם אוֹתָךְ.

וַאֲנִי, מֵהֶעָבָר, אוֹמֶרֶת:

אֵין מָה לְהִתְרַגֵּשׁ, הַדְּמָעוֹת

כְּבָר לֹא, וּמָה אִם בַּסּוֹף תֵּחָתְכִי

עַל הַגְּבוּל, חֲצִי פֹּה וַחֲצִי שָׁם.

אֵיפֹה אַתְּ נוֹעֶצֶת אֶת הַדֶּגֶל,

מֹתֶק?

וְהַהַנָּחָה הִיא, אַתְּ יוֹדַעַת, שֶׁאֶרֶץ

הָאֶפְשָׁרוּיוֹת הִיא כְּבָר לֹא

אֶפְשָׁרוּת.

כמו אימא

כְּמוֹ אִמָּא שֶׁמְּחַכָּה מִחוּץ לַגַּן

הַרְבֵּה אַחֲרֵי שֶׁהַיֶּלֶד הִפְסִיק לִבְכּוֹת

אוֹ כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתוֹךְ

חֶדֶר רֵיק, אַחֲרֵי טְרִיקָה מְחַכֶּה לִדְפִיקָה.

אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת הֵם יָבִינוּ:

אָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּעְגְּעוּ אֵלָיו, שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁאֵין לוֹ תַּחְלִיף,

שֶׁיַּגִּידוּ: אִי-אֶפְשָׁר בִּלְעָדֶיךָ כַּפָּרָה.

קָשֶׁה הַחִכָּיוֹן לַגַּעְגּוּעַ וְאֵין פְּטוֹר מִמֶּנּוּ.

מתוך ספר שיריה הראשון של עינת קפקא, "מלח", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", תשפ"ד, 2023.

* * *

יפה ברלוביץ

על נהרות בבל: קינה מודרנית

סמי מיכאל, "עאידה"

הוצאת כנרת זמורה ביתן, תל אביב, 2008, 271 עמ'

התפרסם ב"הארץ", יולי 2008

עאידה, הרומן החדש של סמי מיכאל, הוא בראש וראשונה סיפור מסע על קו הקץ. סיפור שכבר מלכתחילה מבטיח את הסוף המתקרב, כאשר הוא מציג את זכי דאלי בן השבעים, גיבורו של הרומן, כיהודי האחרון המתעקש להישאר בודד בעיראק, ולו גם תחת משטרו האפל של סדאם חוסיין. והשאלה היא: מדוע בחר סמי מיכאל לצאת למסע העצוב והמזעזע הזה – מסע אל עירו היפהפייה והאהובה משכבר הימים, עיר של נעורים ואהבה ודקלים ונהר, כדי לפגוש בעיר רפאים מבהילה, ריקה מכל יהודיה, ומרוטשת ומוקעת על ידי מושליה; או שמא, כמו אורפיאוס, הוא לוקח את נפשו בכפו לרדת אל השאול, ולו רק לנסות ולהציל נפש יהודית אחרונה זו, ולהבטיח על ידה את המשך ההיסטוריה המפוארת והאבודה של יהדות בבל לדורותיה.

כאן צריך לזכור כי חלק דומיננטי ביצירתו של מיכאל עוסק בבגדד היהודית של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. שהרי סמי מיכאל הגיע לארץ ב-1949, כאשר פעילותו כאיש מחתרת בשנות ה-40, הבריחה אותו מעיראק דרך איראן לישראל, כשגזר דין מוות רודף אחריו. כך הוא, אבל כך גם מאה ושלושים אלף יהודי עיראק, שעם הקמת מדינת ישראל, הפכו באחת לגורם עויין, ונאלצו לקום ולעזוב את כל קניינם ורכושם בארצם, שהיתה להם עכשיו לארץ אוייב, ופליטים ומגורשים ללא כל– יצאו לחפש להם מקלט בישראל ובתפוצות אחרות (1951-1950).

כלומר, כאשר סמי מיכאל התחיל בשנות ה-70 לפרסם את ספריו הראשונים (ספרו הראשון ראה אור ב-1974), בגדד היתה כבר שנים נעזבת מכל יהודיה. אלא שמיכאל אינו מכיר בספריו אלה באובדנה של יהדות בבל, ולא כל שכן אינו משלים עימו. שהרי חרף כל אלה, ובאובססיביות ממש, הוא ממשיך ביצירותיו – לחיות את השכונות והשווקים בהן הריץ את ילדותו, פינות הרחוב שהמתיק סוד עם אהובותיו, הגגות מעליהם דילג אל מחבואיו ומסתוריו כאיש מחתרת – כשהוא מפעיל את משאבות הזיכרון בכל עוצמתן ומעמיד כל פעם מחדש בגדד יהודית חיה וקיימת לכל דבר.

ואכן, מסוף שנות ה-70 והלאה מעשיר מיכאל את הספרות הישראלית, בתמונות בגדדיות של הוויות אדם ונוף, הנחשפות ונפרטות לשפעה של עלילות ותיאורים על גילוייהם וחיסוייהם, מתחיהם וקישוריהם, יופיים וכיעורם, וכל זאת בישירות אמיצה, פרובלמטית ונכמרת  כאחד – כשהקורא הישראלי הולך אחריו מסופה בין הדקלים אל אהבה בין הדקלים ומחופן של ערפל אל ויקטוריה.

זאת ועוד. מיכאל, בניגוד לכל סופר מהגר-מצוי, החי את שתי המולדות שלו כיישות סיפורית אחת – מנתק את יצירתו הבגדדית מכל זיקה לישראל של הכאן והעכשיו, כך שזו מתקבלת, ובעיקר ברומנים הראשונים אודותיה, כטריטוריה נפרדת וייחודית משלה. אבל גם כאשר הוא פונה, בסופו של הרומן ויקטוריה, להעלות את הנפשות הפועלות לארץ, הרי זו לא בבחינת עלייה אלא נפילה קשה ומרסקת – כאדם וכיהודי.

כידוע, הישראליות כחברת מהגרים שסועה, תרבותית ופוליטית, מרבה להעסיק את מיכאל הן ברומנים שלו (שווים ושווים יותר, חסות, חצוצרה בוואדי), והן בכתיבתו ההגותית והדוקומנטרית (אלה שבטי ישראל, החוויה הישראלית); כך שבעוד וההתחברות עם זהותו היהודית-הבבלית, מהווה עבורו מקור להאדרה ולגאווה, שיגו ושיחו עם הישראליות הוא תמיד ביקורתי ונוקב (וראו גבולות הרוח, ספר שיחות עם העיתונאי רוביק רוזנטל). רק ברומן מים נושקים למים (2001), הולך ומסתמן מעין פיוס  בהווייתו החצויה (בין מולדת העבר להווה), כאשר יוסף המהגר יוצא עיראק, בעבודתו כאן כהידרולוג הנאבק על מקורות מימיה של הארץ הזאת ונשבה בקסמיו של הירדן – מצליח באמצעות המים של שם וכאן, לייצר מעין שפה של שיתוף וגישור לאיחוי קרעיו וגעגועיו, כאשר החידקל שלו בכל זאת נושק לירדן. 

והנה הרומן האחרון שוב מחזיר אותנו לבגדד. אבל כאמור זו כבר אינה בגדד היהודית התוססת של סעיד ולואיז או נורי ורמזי, אלא זוהי בגדד שרק המתים משייטים בה: מתים של קהילה עתיקה שהיתה ואינה עוד, היסטוריה שנקטעה כך פתאום, זיכרונות שיש ונכתבים ויש שמשתכחים (וראו בגדד אתמול לששון סומך), ויהודי אחרון שימיו ספורים. במילים אחרות, גם אם יהדות בבל הלכה והתרוקנה מאנשיה ומתולדותיה כבר למעלה מחמישים שנה, רק עכשיו פונה סמי מיכאל להשלים עם המציאות הנוראה, כשהוא מתייצב מפוכח וכואב לשאת את קינתו הגדולה על עיר ואֵם שחרבה (כשזוועות של כיבוש ומלחמות אזרחים עדיין מקיזות את דמה).

כזכור בתהילים (פרק קל"ז) יושבים בני לוי על נהרות בבל, כינורותיהם תלויים מנגד, ובאבלם כי רב מְבַכּים את ציון, ממנה גורשו והוגלו עם חורבן הבית (586 לפנה"ס). והנה למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה מאוחר יותר, יושב בן לוויים מודרני בציון, כשהפעם הוא מתאבל ומבכה את חורבן בבל היהודית, ובהיותו זה שנים רחוק וזר לה, הוא מגייס את היהודי האחרון על נהרות בבל, לקונן באמצעותו את אשר עם ליבו. ואכן לא רקוויאם מלא הוד של עוגב, מקהלה ותזמורת, מציע מיכאל לתפילת האשכבה שלו, אלא כינור בודד. וכמו באותו פינאלה של "סימפוניית הפרידה" ליוזף היידן, שם הולכים ומשתתקים כלי המיתר, זה אחר זה, כשכל נגן קם ומכבה את הנר שלו עד האחרון שבהם, כך מתפקד הרומן עאידה בקינת "על נהרות בבל" מודרנית משלו. שהרי סמי מיכאל יורד לשאול – לא להציל את יהדות בבל שאיננה, אלא להיפרד ממנה לאט לאט.

מה טיבה של קינה זו?  

הקינה המוצעת סוקרת את חייו של היהודי האחרון – זכי דאלי – כשהביוגרפיה שלו משמשת כמעין מקבילה מטפורית לתולדותיהם של יהודי בבל במאה האחרונה. מקבילה זו מתפתחת, כמו על דרך מסורת הקינה, כשהיא מספרת את עלילות הגיבור – עלייתו ושקיעתו, בפרצי רגשות משתנים, כמו: האדרת דמותו של דאלי כהחמצה על דור שאבד; האלגיה על ההזדקנות כיחיד וכקהילה; התהייה על התמדת השנאה וההתנכלות ליהודי האחרון, כהד של מספד ושֶבר לפרעות ביהודי עיראק בשנות ה-30 וה-40; ושריפת ביתו של  דאלי, כפרידה אחרונה מבגדד.       

כאמור, היהודי האחרון כפי שמצייר אותו מיכאל, הוא לא רק נצר לתרבות היהודית העתיקה, ששורשיה מובילים לענקי הרוח, יוצרי התלמוד הבבלי וממשיכיהם, אלא גם בן תקופתו: תקופה שהצטיינה בשלטון ליבראלי של מנדט בריטי ומלוכה נאורה (שנות ה-20 ראשית ה-30), שהעניקו  שיוויון זכויות ליהודים, ובדיעבד העמידו תנאים להתפתחותו של דיוקן יהודי חדש (יהודי חדש זה שהתערה בחיים החברתיים  והתרבותיים של עיראק, והיה לבין המובילים המדיניים והכלכליים לקידומה, כמו ששון יחזקאל שר האוצר העיראקי באותה תקופה, וכן הצירים היהודיים בפרלמנט).

גם זכי דאלי, לימים איש הטלוויזיה העיראקית, מתחקה אחר אותו מודל של יהודי, וכמו רבים מצעירי בגדד היהודים, ראה את עתידו בעיראק מודרנית ונאורה זו, יחד עם נור (בת דודתו ואהובתו), שכפטריוטית עיראקית הצטרפה לתנועת המחתרת הקומוניסטית, נאבקה עם המשטר הריאקציוני שהשתלט בינתיים (1933), ונתנה את חייה כדי להחזיר עיראק חופשית וליבראלית (גם סמי מיכאל ציין לא פעם כי הצטרפותו למחתרת הקומוניסטית בנעוריו, היתה מתוך דאגתו לכונן לבני עמו היהודים בעיראק, חֶברה טובה ומתקדמת יותר). לכן לא בכדי מציע מיכאל בקינתו על היהודי החדש שאבד, את זכי דאלי – איש תרבות רחב אופקים (מיכאל אף מפרט כל אותן יצירות ספרותיות ומוסיקליות שזכי אוהב ומצטט), המזוהה לפני ולפנים עם המקום העיראקי (בתוכניתו לענייני תיירות ונוף בטלוויזיה), והמכיל במערכות יחסיו איזון בלתי אפשרי בין ייצוגים סותרים של מעמדות ודתות (נזאר אל-סייד, הסוני, איש השב"כ; סאמיה השיעית, שרבים מבני משפחתה הוצאו להורג על ידי השלטון; ואינטליגנציה בגדדית של אנשי רוח, שחקנים, סופרים, ואנשי תקשורת כמוהו). 

עם זאת, גם לדאלי, המכובד והאהוד על הכול, לא ניתן להינצל מגורלו כיהודי, ולהעביר בשקט את אחרית ימיו, כשלילה אחד נזרקת על סף ביתו – גופת צעירה כורדית. התנכלות זו לאיש יהודי דווקא, מעלה כמו מאליהן את כל אותן עלילות דם שזעזעו את ההיסטוריה היהודית באשר היא – בשנאה המשתלחת של פוגרומים, רצח-עם ונדודים.

אלא שלא כמו היהודי-המצוי לדורותיו, תגובתו של דאלי היא מפתיעה. הוא אינו נבהל או מתנער מהגופה, אלא להפך, כיהודי חדש, הומניסט ואמיץ – הוא מכניסה אל ביתו, מטפל בה על אף הסיכון, ומחזירה לחיים. החיאתה של הצעירה הפצועה, מחייה גם את זכי הזקן, כשהיא מניבה עבורו מעין פריחה מאוחרת של ידידות ואהבה. וכך, כשעאידה (כך הוא מכנה אותה) נמצאת תחת איום יומיומי של חיסול (כמו כל בני עמה הכורדים, המדוכאים בעיראק), הוא והיא חיים יחד על זמן שאול, כשהשיח שמעבר לכל וורבאליות מדובב את יחסיהם (עאידה היא אילמת). עם זאת, במתח שבין "חיים חדשים" ו"סיפו של קץ", יוצא מיכאל להתחקות אחר התהליך העצוב אך המרתק של הזדקנות בצל פריחה – כשהוא משרטט במעין רישום ססמוגרפי – את זכי דאלי המתרוקן אט אט מגופו, מיצריו, ממטעמיו, מחבריו, ממראות עירו ומזיכרונותיו (שבמוקדם או במאוחר ישקעו גם הם סופית). 

ואכן, העלילה שניבאה את הקץ, מקרבת אותו, וחרף כל פיתוליה המסתוריים וגילוייה הבלתי צפויים, היא מנחיתה עליו את חורבן הבית – חורבן שמתבצע בשתי אקציות: הגירוש מהבית (דאלי מפונה מביתו אל מקום אחר בפאתי העיר), ושריפת הבית – כשדאלי ניצב ממוטט על החורבות.

כאן צריך להדגיש, כי סיפור הפרידה מבגדד אמנם מרבה להתרפק על אתרים ורחובות, אך מוקד העלילה הוא הבית עצמו: בית המשפחה רב המידות שבו גדל דאלי, וגם עתה הוא ממשיך לחוות בו כל פינה, כאשר זיכרונות העבר זורמים אליו מכל כלי, רהיט, ספר ותמונה, והקולות היקרים לו עדיין מהדהדים בין הכתלים ועוטפים אותו באהבתם. כלומר, הבית הוא הזהות, העוגן, המאחז בחיים – ובלעדיו הכול מתפורר. יתרה מזו, רוב האירועים הקסומים והמזוויעים שפוקדים את דאלי מתחוללים בבית זה: בית שכאדם זקן הוא מתקשה לצאת ולבלות מחוצה לו, ושאֵימי ההלשנות וחוסר הבטחון מנסיגים אותו שוב ושוב פנימה. למותר לציין כי גם עאידה, אינה עוברת את סיפו, כאשר בית זה, עבורה, הוא מקלט וכּלא כאחד.  

והנה הולך ותם שעון החול, דאלי מגורש מביתו להיות גולה בעירו, וגם מעלים בית זה באש על כל התכולה החומרית והרגשית שבו. דאלי כאמור מתמוטט, וכאן מסתיימת למעשה השליחות שלקח על עצמו כיהודי אחרון, דהיינו: לסגור את המעגל בו פתח אברהם אבינו, איש ארם נהריים בצאתו להרפתקה היהודית של לידת עָם, כשהוא, דאלי, האברהם האחרון, משלים אותו כאן. אלא שמיכאל, שלא כצפוי, אינו קובר את דאלי עם ביתו, אלא ממהר לנער אותו – מוכה וחולה מהריסותיו.

מדוע מחזיר מיכאל את 'היהודי האחרון' לחיים, ולא כל שכן – מדוע הוא מייעד אותו כמו "עוף חול" זקן, להמשיך את יהדותו האחרונה בתפוצה האמריקנית דווקא? כזכור, הקינה "על נהרות בבל" היתה למספד מכונן של ההיסטוריה היהודית לגלויותיה, אבל קינה זו גם יצרה את שבועת האמונים שאי אפשר בלעדיה להבנת המשכיותו והישרדותו של היהודי לדורותיו: השבועה של "אם אשכחך ירושלים." והנה דווקא היהודי האחרון בבבל, כשהוא קם ועוזב את גלותו, אין הוא זוכר עוד את ירושלים, וממשיך כמו מובן מאליו את דרכו לגולה אחרת. הכיצד?

ובכן עם סוף הסיפור, כאשר דאלי שוכב במטוס קשור אל המיטה, ולא יכול לצפות דרך החלון היכן הוא, מסביר לו כאמל, מצילו, בזו הלשון: "מגובה זה, כל הערים נעשות דומות זו לזו. ארמונות ובנייני פאר מיטשטשים כולם, וכל הערים נראות כצלקות אפורות הפזורות על פני הארץ." במילים אחרות, כשבאים לסקור ממעלה את הגיאוגרפיה החברתית האנושית, מצטייר המראה האורבני של הכפר הגלובאלי שלנו – כפזורה של צלקות אפורות, וביניהן גם ירושלים היהודית. כלומר, לפי כמאל, ירושלים היא עוד עיר מצולקת, אפורה ומאכזבת, שאין בה כל ייחוד ערכי כדי לעורר את אותה שבועה רבת שנים לשוב ולחזור אליה.

ולסיכום נאמר כך: עאידה היא כאמור קינתו של סמי מיכאל על יהדות בבל שאיננה, אך בדיעבד היא גם קינתו החתרנית והכואבת מאוד – על 'ציון וירושלים': 'ציון' שאכן קיימת ופועלת כעם וכמדינה, היא 'ציון' ללא המשך – על כל פנים ללא המשך למודל היהדות הגדולה, נוסח בבל שלו.

יפה ברלוביץ

* * *

אהוד בן עזר

נוֹעה בּוֹצָה

אומרים שיופי של אישה נקבע על פי אם יש לה – עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות (אך לא יותר מדי), שפתיים מחייכות (שקצותיהן נמשכות כלפי מעלה), אף לא גדול (אַפּוֹנְצִ'יק) ועור חלק ונעים למגע.

אומרים שארשת פנים של חיוך מכפילה את היופי, אבל לפעמים גם את הבעת הטיפשות.

אומרים שכל אלה בדיוק מאפיינים גם פרצוף של תינוק וגורמים לו להיות מתוק ומנושק, וככל שֶׁבַּת שומרת על הפנים הילדותיות גם כשהגוף שלה מתבגר והיא נעשית אישה – כך היא יפה יותר ומושכת את הגברים, שרוצים לאהוב אותה ולשמור עליה כמו על תינוק חלש שזקוק להגנתם. ככה האישה מושכת גבר להתחתן איתה ויולדת תינוקות מתוקים, בעלי עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות, עור חלק, אפונצ'יק קטנטונצ'יק ופה גדול וחייכני.

*

זה מה שאומרים. ומה לא אומרים? – שיש לבת כמו נועה בּוֹצָה בדיוק ההיפך – עיניים קטנות, עצמות לחיים שקועות, שפתיים מקושתות למטה, אף מזדקר, ועור פניה מחוספס, מפוצע ומפוצץ.

לא אומרים אבל חושבים. נועה היא אחת כזו שתמיד בבוץ, וכבר אי-אפשר לדעת אם הפרצוף גרם לה את גורלה המפוצלח, או הגורל עיצב לה את פרצופה המבוצץ. מה עוד שלעיתים קרובות היא גם נראית קצת סמרקנית, והחבר'ה מיתממים בבוקר, כשהיא באה לכיתה, ומקדמים את פניה:

"בוקר  טוב, נועה בוצה."

"בוקר אור, חארות."

"מה נשמע באף?"

"מה?"

"בסאמארקאנד."

"איפה!?"

"איך שם החיים בזַבְלְגָנוּת, טעים?"

"יום אחד אני עוד אקבור את כולכם, בחיי אתם סוּפֶּר-חארות, זה מה שאתם!" היא מתיזה כלפיהם בלחישה ארסית.

"תיזהרו ממנה, מכשפה אמיתית!"

"תעזבו, סתם בוצה, תנו לה ממחטה."

*

מה לא קרה לנועה בוצה? – אביה עזב את הבית. בטיול השנתי שברה רגל. ילקוט גנבו לה. בחורף חלתה בשפעת קשה. במסיבת ריקודים אף אחד לא ניגש אליה, ולא מפני שהיה לה קשה לרקוד אחרי הגבס. המורות סולדות מהקללות שלה, בכיתה שונאים את הערותיה המורעלות.

אבל קרה עוד דבר לנועה. היא התפתחה וקיבלה גוף נפלא. הבנים הרגישו בכך אבל משום שהיו עדיין ילדותיים, גופה המפותח רק הגביר את העוינות שלהם כלפיה.

*

יום אחד קראה לה כרמלה היועצת לשיחה. "את מוכרחה לקחת את עצמך בידיים, נועה מותק, להצטיין במשהו, שתרגישי שיש לך תפקיד בחברה, ולא תיכנסי כל הזמן לקרבות מילוליים עם שאר הכיתה."

"מה אני כבר יכולה לעשות? אני לא מותק, ושום דבר לא מעניין אותי במיוחד."

"אמרו לי שאת כותבת שירים יפים?"

"יפים? חארה אני כותבת. את כל הזבל של הנשמה. יפים תבקשי ממורן המשוררת, תבקשי מאֶלָה מלכת המקומונים."

"בכל זאת תביאי לי לראות. יהיה בקרוב פסטיבל שירים של בית-הספר, ואולי ילחינו שיר שלך."

*

באי-רצון הביאה נועה לכרמלה שני שירים שכתבה:

שיר מס' 1

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה

וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי

הוּא מוֹעֵד –

יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה

אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –

יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי

וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.

תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג'וּקִים!

נְבֵלוֹת –

שיר מס' 2

כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם

אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –

אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.

שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי

הֲכִי מְכֹעֶרֶת

בַּכִּתָּה –

מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי

וְיָרְקוּ –

עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.

"טוב," נאנחה כרמלה. "זה באמת לא מי-יודע-מה, ואי-אפשר להגיש את זה לפסטיבל. תנסי לכתוב משהו יותר יפה."

"יפה? הבוץ בנשמה שלי לא מספיק טוב בשבילכם?" נתמלאה נועה כעס, "אז אני אראה לכם, לכולכם..."

*

והיא שלחה את השירים למוסף הספרותי של העיתון "דבר אחר". לאחר חודש הם התפרסמו. אף אחד לא שם לב לכך, ונועה היתה גאה מכדי להראותם למישהו בבית-הספר.

אבל, זמרת חדשה ומדליקה בשם אַטִילָה הוֹן קראה את השירים. הם מצאו חן בעיניה, היא הצליחה למצוא את כתובתה של נועה, קיבלה ממנה רשות למסור את השירים להלחנה, ולאחר חודשים אחדים התחילו להשמיע אותם יום-יום ברדיו. אף אחד לא שם לב לכך שנועה היא המחברת, והיא היתה גאה מכדי לספר על כך בבית-הספר.

אבל ביום שישי האחרון הופיעו נועה ואַטילה בטלוויזיה, כתוכנית של רבקה מיכאלי. נועה היתה עם שיער ארוך, משקפי פרופסור גדולים, ושמלה הדוקה לגופה.

היא נראתה נפלא.

"איך הצלחת? את יודעת שתקבלי הרבה כסף מהשירים?" שאלה רבקל'ה.

"מפני שקראו לי נועה-בוצה. ואני מודה בהזדמנות זו לכל החארות בכיתה שלי, שבזכות השנאה שלהם אליי הצלחתי לכתוב שירים כאלה."

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

איתמר פרת

מלאך קטן מסביר

עשר ארבעים, וכבר העיניים נעצמות לי. מתעורר ותוך רגע נרדם שוב. חולם על ירחמיאל המלאך שקשקש לי על יצרי הטבע לפי סדר החוזק שלהם. ואני אומר שהראשון והחזק מכולם הוא יצר השינה. במוקדם או במאוחר הוא מנצח את כולם, כמו מלך המשיח. ואם יתמהמה חכה לו.

כן, על מה חשבתי הרגע?

לא, זה היה על... כן, לא, כלום, די... לגמרי...

כן הגעתי. גם הם. המלאכים החכמים שבאים להתארח כמו אושפיזין של סוכות. גבריאל מלאך הבשורה מעיין בעיתון של שלשום שנשאר לשכב על השולחן. רפאל המלאך המהנדס בוהה על ציור  של אֶשְׁר שתלוי מעל הטלוויזיה. אוירה שקטה. היי, יש דפיקה בדלת.

"לא! עסוקים!" מזמר המלאך גבי. הדלת נפתחת ולחדר נכנס מלאך קטן, ג'ינג'י. משפשף ידיים. "איזה קור בחוץ," הוא אומר. מה זה, אתם יושבים בלי מזגן? קום. תן לי את הכורסה," הוא אומר לרפי. "תן יחס לאורח."

רפי מחייך בטוב לב ומעתיק מושבו לספה, מתארגן בנוחיות בפינה עם הכר. "מי אתה?" אני שואל את הג'ינג'י.

"אני עוזר של המלאך אוריאל," אומר הקטנצ'יק. "הוא מלאך השרת שמופקד על אמת וצדק, אבל הוא תקוע כבר איזה חודש בהאג, במקום להיות כאן ולטפל בשוויון חברתי ובתקשורת. קוראים לי אורי."

"זך וצלול הוא השם הקצר, רסיס נהרה," אני מצטט מן הזיכרון. חיוך טפשי. ספרים אינו קורא.

"אורי, גש לעניין," מתעצבן גבי. "אין לנו את כל הלילה."

"טוב, נתתם לאוריאל רשימה של כל מה שמעבר לבינתכם, והוא ניסה לענות על חלק מהם. יש כאלה שהם גם מעבר לבינתו."

"לא ציפינו אחרת," אומר המלאך רפי.

אורי מוציא רשימה מכיסו. היא נראית כמו חשבונית של מרכול. "זה לא לפי סדר הבעייתיות," הוא אומר. "הנה ניקח את נושא האחריות. קיימת רק אחריות לפני. לא אחרי. זה כמו לשים סתימה על שן שכבר נעקרה. אם מחר נתניהו ייקח אחריות על השביעי באוקטובר זה לא ישנה שום דבר. אשם זה אשם זה אשם. אש"פ לקח אחריות על דריסת שתי חיילות. זה בסדר. ככה עושה ארגון הגון."

"נֶקסט," אומר גבי.

"בעניין תורתו אומנותו," סח אורי. "זה דווקא פשוט. איך בחור נהרג באוהלה של תורה? הוא לוקח כמה שעות וקורא בקול רם בספר גדול שהוא כבר קרא פעם, ושותה טה בהפסקה. האישה מטפלת בילדים בבית. למה זה חשוב? כי אם הוא לא יעשה את זה עלולים חיילים ליהרג, רחמנא לצלן. אפילו מאותם חיילים משומדים שהניחו תפילין בבוקר. הוא לא יכול להגיע תמיד לישיבה אבל הרב מעלים עין, כי כל ישראל ראויים לרחמים."

"גבי, אתה הבנת את זה?" שואל רפי.

"האמת היא שככה חשבתי כל הזמן," אומר גבי. "אבל מצד שני כל ישראל זכאים לפרנסה, אז מה בעצם לא בסדר כאן? החילונים הביאו את זה על עצמם, ועוד בדמוקרטיה. אין טעם להתערב בזה."

"אני ממשיך ברשימה." אומר אורי. "הנה הסבר מדוע אין ניצולי שואה צעירים מגיל שמונים וחמש, ולמה ניצולוּת זה לא מקצוע. מקשיבים?"

"אורי, אני חושב שנמשיך בפעם אחרת," אומר גבי. "זה די מטמטם את השכל, וגם בעל הבית פה איבד את הריכוז ורוצה להתעורר. נמצא הזדמנות להמשך."

"עד אז עוד יהיו הרבה דברים מעבר לבינתנו," אומר רפי, ומרים עצמו מן הספה. "תודה לבעל הבית בשביל הכתבה וגם לאהוד, כפרה עליו. עפים-עפים."

איתמר פרת

* * *

טורקיה תטיל הגבלות על ייצוא לישראל

כי זו סירבה לאפשר לה להצניח סיוע ברצועה

טורקיה הודיעה על הגבלת ייצוא של סחורות לישראל עד להכרזה על הפסקת אש ברצועת עזה. זאת, לאחר שלדברי משרד הסחר הטורקי ישראל סירבה לבקשתה להצניח סיוע הומניטרי ברצועת עזה. לפי ההודעה, ההגבלות יחולו על סחורות מ-54 קטגוריות, בהן מוצרי ברזל ופלדה, ציוד בנייה ומכונות. ["הארץ", 9.4.24]

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבה

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

אחמד ג'מאל פאשה. ויקיפדיה.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015.

אהוד בן עזר מתנצל על כך שאולי רק סופר בעל היסטוריה משפחתית ומושבתית ארץ-ישראלית רצופה משנת 1878, כמוהו – יכול לכתוב את הבלדה הזו, ולא סופר אחר, ובמיוחד לא סופר "חשוב". אבל מאחר שבן עזר נחשב לסופר נידח שאינו חלק מהספרות העברית בת דורו, הרי ממילא אין לדבריו חשיבות ספרותית או היסטורית.

* * *

נעמן כהן

סקלורוזה

אימרה ישנה אומרת שישנם ארבעה שלבים לסקלורוזה.

1. השלב הראשון: שוכחים שמות.

2. השלב השני: שוכחים פרצופים.

3. השלב השלישי: שוכחים לסגור את החנות.

4. השלב הרביעי: שוכחים לפתוח. סוף.

מסתבר שישנו גם שלב ביניים שבו שוכחים מה שכותבים.

בדיוק כמו בבדיחות (קצת חוש הומור לא מזיק אף פעם) ממשיכה מיכל לרנר-סנונית את השטיקים הפולניים המתוארים בספר הבדיחות הפולניות כשהיא כותבת: "שפשפתי את עיניי בתימהון שעה ארוכה, וקיבלתי דלקת הגונה למקרא המשפט ההזוי כאילו אמרתי על נעמן כהן (תודה לאל שאינני יודעת את שמו מהבית – אולי היה רק כהן, חסכני וקצר – אז לא ילאה את הקוראים), 'אוויל משריש המשפיך שטויות' הריני מודיעה ברבים שבחיים לא הייתי כותבת כך על שום אדם שבעולם (אפילו לא על נתניהו וחבורת המטומטמים שמסביבו." ("חדשות בן עזר", 1940)

שוב השטיק הפולני הידוע בבדיחות "זה עולה לי בבריאות..." הפעם הזו זה רק "דלקת הגונה." מכיוון שבגילנו הזיכרון כבר לא משהו. מזל שהמחשב זוכר הכול.

אופס תעלומה. הגיליונות ובהם דברי הבלע של לרנר-סנונית הועלמו בצורה מסתורית מהאינטרנט. אך ניתן לבדוק אותם במחשב.

(אהוד בן עזר, מה הסיבה להיעלמות דווקא הגיליונות הללו מהאינטרנט?)

[אהוד: הדבר אינו תלוי בי. ייתכן כי מי שלקח על עצמו להעביר את הגיליונות לאתר אוניברסיטאי המופיע באינטרנט, אינו מצליח להדביק את קצב הופעתם. מכל מקום, תמיד אפשר לפנות אליי ולקבל במייל כל גיליון מבוקש].

הנה כך כתבה עליי מיכל לרנר סנונית, בתגובה לביקורתי על השחיתות העיתונאית של אמנון אברמוביץ':

"מיכל סנונית: אהוד ידידי, מי שמשחית ומשפיך מילות גנאי על אמנון אברמוביץ', אינו אלא אוויל משריש. אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי ופרשן בלתי מוטה. לא אחת ולא שתיים ציין את נתניהו לטובה וגרם לי בכך לכאבי בטן קשים, אבל זאת כבר בעייה שלי... הפרשנות שלו עניינית ומאלפת וממש לא, סליחה על השימוש בקללה, שמאלנית." ("חדשות בן עזר", 1487).

ובתגובתה שנתיים מאוחר יותר על אותו נושא בדיוק, הפעם בלי "כאבי בטן קשים," מיכל לרנר-סנונית אפילו מחזיקה מעצמה פסיכולוגית (MA ?BA?) וכותבת: "ומכאן, לדברי אחד שהתחרפן לגמרי, ודבריו דברי אי שפיות ובלע. לכתוב על אמנון אברמוביץ 'המשחית והמושחת'? מה קרה לנעמן כהן? אבד לו השכל? אמנון אברמוביץ', שגם בעתות קשות הגן על נתניהו כשחשב שמן הראוי לעשות זאת, ותוקף כל עניין לגופו ולא לגוף בעליו – נו באמת." ("חדשות בן עזר", 1704)

וזו היתה אז תשובתי ("חדשות בן עזר", 1705):  "מכיוון שבדומה לבורבונים שעליהם אמר שארל מוריס דה טאלירן-פריגור שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר, כך גם מיכל לרנר-סנונית, אז הנה פעם שנייה מה שכבר כתבתי לה בעבר בתגובה על דברי הבלע שלה אז בדיוק באותו נושא ("חדשות בן עזר", 1488).

(הפעם זו הפעם השלישית)

אברמוביץ מוּטֶה מושחת ומשחית

קביעתה של מיכל לרנר-סנונית המתנאה בעצמה כ"שמאלנית"* שכל המבקר את אמנון אברמוביץ ("משפיך מילות גנאי" בלשונה הציורית) הוא "אוויל משריש"  ("חדשות בן עזר", 1487), מלמדת על התנשאות טיפוסית, מאידך קביעתה שהוא "עיתונאי ופרשן בלתי מוטה" מלמדת על חוש ההומור המוצלח שלה.

אמנון אברמוביץ' אינו עיתונאי כלל, הוא פובליציסט. אצלו יש רק מאמרי דעות, וכולן מוטות.

אברמוביץ הוא חוטא ומחטיא ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית ע"י "איתרוגו" של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי. כך נהג אברמוביץ החל מאריאל שיינרמן-שרון, ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט.

"איתרוג", מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שחיתויות כל פוליטיקאי ובלבד שהוא מגשים את מטרותיו הפוליטיות של אברמוביץ.

מושגים נגזרים: "איתרוג" ("אתרוגיזציה").

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

מובן שמטעמים פוליטיים בנימין נתניהו אינו זוכה ל"איתרוג" דומה ע"י אברמוביץ, והוא מואשם על ידיו בשחיתות איומה. ביחס לניסיונות להעמיד לדין את נתניהו אמר אברמוביץ: "אם נתניהו היה הולך על ממשלת אחדות עם הרצוג ״אתרוג היה לימון לעומתו."

http://rotter.net/forum/scoops1/530994.shtml

כלומר ה"אימפרטיב הקטגורי", הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי." מוחלף בעיקרון מוסרי חדש של אברמוביץ:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי, או מתנגד לו. אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון. אצלו המטרה מקדשת את האמצעים.

עיתונאי חייב לראות את האמת כנר לרגליו. פוליטיקאי (בניגוד לעיתונאי), אינו יכול ע"פ מקיאבלי להיות איש מוסר. הוא חייב להיות שקרן ורמאי. עיתונאי שהוא בעצם פוליטיקאי כאברמוביץ', שהוא מושחת ומשחית מן הדין שיסולק מהזירה הציבורית.

(דווקא ה"ביביסטים" מעריכים את אברמוביץ, וטוענים שהוא נכס לליכוד מפני שב"ביביפוביה" שלו, ובשנאתו הפתולוגית לנתניהו, הוא מביא לו מנדטים בגלל האנטגוניזם שהוא יוצר).

הנה, ראו, בניגוד לקביעתה של לרנר-סנונית ש"אברמוביץ אינו מוטה". אברמוביץ בעצמו מסביר שהוא תמיד מוטה בהתאם למטרתו הפוליטית:

https://www.youtube.com/watch?v=rkgIoyVECTw

אין ספק מיכל לרנר-סנונית הינה בעלת חוש הומור מצוין.

(אבוי, היא בלשונה "תשפיך" עליי עכשיו מילות גנאי, ובגלל ביקורתי על אברמוביץ תגדיר אותי "אוויל משריש").

מסתבר שניבאתי אז נכון, זה רק לקח קצת זמן. שנתיים. אז אני אשאל אותה בשימוש במילותיה שלה. (מעולם איני כותב בסגנון מכוער כזה של לרנר-סנונית, ובשפה כזו, אבל אינני משורר):

האם אבד לה השכל, ללרנר-סנונית עד שהתחרפנה לגמרי וכתבה דברי אי שפיות ובלע אלו, והיא משפיכה דברי גנאי כאווילה משרישה מפני שאינה מבינה מהי שחיתות? חבל שלרנר-סנונית שכחה את הדיברה העשירית של "השומר הצעיר", (הגירסא דינקותא שעליה התחנכה): "השומר טהור במחשבותיו ובדבריו."

לסיכום: אני מעדיף ביקורת ישירה וכנה על "קומפלימנטים" פולניים. כך גם לא מקבלים "דלקת הגונה."

*יעקב חזן הגדיר בזמנו מה ההבדל בין "שמאלי" ל"שמאלני": "שמאלני" – אדם שאומר "שמאל אני." ( 28.10.2019, "חדשות בן עזר", 1488).

"אלוהים לשלטון בחרתנו"

עמק יזרעאל בין ז'בוטינסקי לשקמה ברסלר

בשעה שחלוצי העמק שפכו את זיעתם על הפרחת השממה ובילו את לילותיהם ב"משמרת" הגנה על חייהם ורכושם, ישב ולדימיר ז'בוטינסקי ברווחה בבית קפה בפריז והקים שם באולם האחורי של קפה דו פנתיאון, בלב הרובע הלטיני ב-1925 את  "התנועה הרוויזיוניסטית".

מבית הקפה בפריז יכול לצעוק "יא ברעכען!" כן לשבור את ההסתדרות, לפרק ממנה את "חברת העובדים", ולצאת נגד חלוצי העמק כי הוא לא לקח כבר חלק בחיי היישוב בארץ.

ז'בוטינסקי שגר ברובע ה-14 בדירת חמישה חדרים מפוארת עם חדר משרתים למעלה, התפרנס כעסקן ועיתונאי של הממשלה הרוסית הלבנה והאנטישמית הגולה בפריס, ונשבע אמונים בשם תיאובולד הקדוש לתא סודי של "הבונים החופשיים" של הממשלה הרוסית הלבנה הגולה בפריז. (גם פטלורה, שהיה בקשר איתו, היה חבר "הבונים החופשיים"). למרות שיכול היה לקבל היתר לשוב לארץ לאחר שלא הורשה ב-1930 ע"י שלטונות המנדט לחזור מדרום-אפריקה לא"י, התאהב ז'בוטינסקי בחיי העיר פריז, בבתי הקפה שלה, ובחיי התרבות שלה ולא חשב כלל על עלייה לארץ.

(על ז'בוטינסקי בפריז):

https://streetsofparis.wordpress.com/2009/07/19/8/

כתגובה לנתן אלתרמן, ושירו "שיר העמק", אמר ז'בוטינסקי בכינוס העולמי השלישי של בית"ר בוורשה ב-11 בנובמבר 1938: "איני יכול לסבול את השירים הארץ-ישראליים של מתנגדינו. הם שרים: 'נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת' – איזה מין משמרת הם? הרעיון המרכזי בכול שיריהם הוא שביעות רצון, שובע. איני סובל זאת משום ששכחו את הזעם, את המרור. אינני רוצה שאנו נשכח זאת."

וחיבר את השיר "כולה שלי" ובו השורות הבאות:

הַשָּׁרוֹן וְהָעֵמֶק לֹא לָנוּ,

לֹא קָצִיר, לֹא קָטִיף, לֹא בִּנְיָן.

נוּמָה עֵמֶק, מֶרְחַב הַתִּפְאֶרֶת,

יִתְנַשֵּׂא גַּם עָלֶיךָ, דִּגְלִי.

כִּי אֲנַחְנוּ שָׂדֶיךָ נָטַעְנוּ –

בַּגָּלוּת, מֵעַכּוֹ, עַל גַּרְדֹּם.

אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ

עַל לָבָן-וְתָכוֹל – וְאָדֹם.

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2334

ז'בוטינסקי הדהד את הסיסמה הגרמנית-נאצית הפופולארים באותה תקופה:

""Gott mit uns

(אלוהים איתנו), כך גם ראה עצמו ולדימיר ז'בוטינסקי (האתאיסט) שליח האל, וכתב: "אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ."

והנה 90 שנה מאוחר יותר "העמק" מחזיר לז'בוטינסקי. שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן המגדירה עצמה ברשת x "אימא, מהעמק, פיזיקאית," כותבת: "יש הם ויש אנחנו. הם: שילוב מוזר של קנאים לאומנים, הנהגה חרדית אנטי ציונית, ומושחתים רודפי שררה שמגדלים מתוכם דורסי מפגינים. פחות מ-20% מהציבור. אנחנו: כל היתר שרוצים לחיות במדינה יהודית-דמוקרטית נורמלית. אין שום צורך לגשר בין הקבוצות. רק לשחרר את הלפיתה שלהם את הגה השלטון."

https://x.com/ShikmaBressler/status/1776841362748432877?t=_F1IocpQxsz_iVm9R9_O5g&s=03)

בדומה לז'בוטיטנסקי האתאיסט גם שקמה ברסלר-שוורצמן-וינדמן האתיאיסטית סבורה ש"אלוהים לשלטון בחרתנו." כמובן שגם החרדים חושבים כך.

כדאי לכולם לזכור כי אזרחי המדינה הם תמיד אלו הבוחרים את השלטון. אלוהים לא בוחר איש לשלטון.

יעל תמיר בתפקיד ישו

היש עם שבעמים האוהב את האוייב?

יעל (המתיילדת בשם החיבה הילדותי יולי) תמיר (מישהו יודע את שם משפחתה המקורי?) ממשפחת הוז-טשרתוק-שרת, מתנאה בהיותה פרופסורית פילוסופית לחינוך, ובעברה שרת החינוך, וכיום מחנכת  העובדת בראש "בית ברל".

ובהיותה פילוסופית וגם מחנכת היא מנסה להטיף ולחנך את כולנו באלו המילים: "כולנו שותפים להרעבה ההמונית בעזה. הרעבה המונית אסורה מוסרית, ושומטת את זכות הקיום המוסרית של מדינת ישראל. גם כאשר אנחנו ישנים בלילה אנחנו שותפים להרעבה. ועלינו לצאת נגד השלטון שמטיל עלינו את השותפות הזו באשמה נגד רצוננו.

"ראוי," היא מוסיפה, "שאת המתנות לחג שרבים מאיתנו קיבלו נמיר למזון ונעביר לעזה, ולו כאמירה אישית ואנושית ההולמת את החג ואת רוח היהדות. נשלח אוכל ומים למי שמצויים בפאתי מצרים ואין להם גאולה. עבדים היינו בארץ מצרים – צריך לקוות שלמדנו מכך שיעור מוסרי על חירות ואחריות."

(פרופ' תמיר, נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ולשעבר שרת החינוך. היתה ממייסדי "שלום עכשיו").

(יעל תמיר, "כולנו שותפים להרעבה ההמונית בעזה", "אל-ארצ'", 7.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-06/ty-article-opinion/.premium/0000018e-a960-d772-a39e-ade449f30000

דומה שמאז הדרשה על ההר של ישו (מתי ה') לא נשמעה אהבת אוייב כבדרשה הזו של הפילוסופית המחנכת יעל תמיר. לא האוייב אשם. לא החמאס והג'יהאד אשמים. היהודים הם האשמים. (כמו בצליבת ישו) לכן היא מטיפה:

"הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל-הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה-לוֹ גַּם אֶת-הָאַחֶרֶת׃ וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ לָרִיב עִמְּךָ וְלָקַחַת אֶת-כֻּתָּנְתֶּךָ תֵּן-לוֹ גַּם אֶת-הַמְּעִיל."

 תנו להם גם את המתנות שקיבלתם לפסח, דורשת יעל תמיר. מעולם בהיסטוריה לא היה עם נוצרי שעשה כן.

ברל יעקב כצנלסון הכהן, שיעל תמיר מרוויחה ממנו סכומי עתק (מהמוסד על שמו) מתהפך עתה וודאי בקברו. במקום לציין את התקדים ההיסטורי שישראל עושה שזו הפעם הראשונה בתולדות קיומו של המין האנושי שמדינה מספקת לאוייב בזמן מלחמה אוכל, תרופות, ודלק – היא מאשימה את היהודים ברעב. מעולם בהיסטוריה שום נוצרי לא אהב את האוייב הגיש את הלחי השנייה ונתן את המעיל, האמריקאים והאנגלים לא היו מעלים על הדעת לספק במלחמת העולם השנייה לאוייב, הגרמנים, או היפנים, מזון תרופות ודלק, קל וחומר לא לתת להם את המתנות שקיבלו בחג המולד. "הפילוסופית המחנכת" העומדת בראש "בית ברל" והמחזיקה מעצמה מוסרנית – יעל תמיר, מטיפה לעשות זאת.

היש עם שבעמים שבו יש אוהבת אוייב כיעל תמיר? ואני רק שאלה: אין ספק שתמיר תזכה לאהדה במוסדות אקדמיים רבים בעולם, אבל האם בישראל לא צריך להיות מתאם כלשהו בין ברל, דעותיו ומעשיו, לבין מי שעומד בראש המוסד על שמו?

הצאר מול החליף – מי ישלוט בירושלים?

הטירוף המשיחי – בין החמאס לרוסיה

האידיאולוג הרוסי אלכסנדר דוגין, הידוע בהשקפותיו הפשיסטיות ובקרבתו לקרמלין, תוקף בחריפות את היהדות ואת ראש ממשלת ישראל. בחשבון הטלגרם שלו כתב דוגין בין היתר: "ביבי משמיד את כולם – את האשמים ואת החפים מפשע כיוון שהתורה והתלמוד מורים לו לעשות כך." בנוגע לירושלים כתב דוגין: "זוהי עיר רוסית, אם כל הערים. ירושלים תהיה עיר רוסית או שלא תתקיים כלל. ומי שישלוט בה יהיה צאר רוסי."

בתו של דוגין דריה נהרגה בפיצוץ מכוניתה במוסקווה באוגוסט 2022 בחיסול המיוחס לאוקראינה.  (האידיאולוג של פוטין: ''ירושלים תהיה עיר רוסית'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843869&forum=scoops1

הצאר איוון האיום הכריז על מוסקבה כעל "רומא השלישית" אחרי רומא וקונסטנטינופול, ועתה דולגין קובע שמוסקבה תהיה גם ירושלים החדשה. ממש מלחמת גוג ומגוג בין שונאי ישראל. גם "השטן ממוסקבה" דולגין, וגם החמאס מתחרים ביניהם מי ישלוט בירושלים, האם הצאר הרוסי או החליף המוסלמי?

החסרים משוגעים אנחנו כי הבאתם גם אלכסנדר דולגין להשתגע עלינו?

משה סמולינסקי-יעלון מצטרף בהאג לתובעים מדרום אפריקה

משה סמולינסקי-יעלון, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, אמר בראיון שייתכן שחיילי צה''ל מבצעים פשעי מלחמה בהשראת הממשלה:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844241&forum=scoops1

לא יאומן שכך ידבר רמטכ"ל לשעבר על חייליו, ויאשים את חיילי צה"ל כאחד מאויבי ישראל בביצוע פשעי מלחמה.

ואני עדיין תוהה מה היה שיקול הדעת של האנשים שראו בו מועמד ראוי לראש ממשלה?

חינוך ל"שלום" – "מלחמה היא שלום"

את כל ה"סיפורים מן המושב" של עדינה בר-אל אני קורא בעניין רב (כמו את כל כתבותיה). לאחר תמיהתה מדוע אין התייחסות לסיפוריה ("חדשות בן עזר", 1779) ייסרתי את עצמי בשאלה כיצד זה באמת לא התייחסתי לסיפוריה בשעה שאת כולם אני קורא בעניין כה רב (מעבר להערכה האישית שיש לי לעדינה בר-אל) והגעתי לתשובה.

ה"סיפורים מן המושב" של עדינה הם סיפורי חיים של אנשים ונשים הבונים את הארץ ומיישבים אותה. אנשי הציונות האמיתית, איזה ביקורת ניתן לומר על האנשים הנפלאים האלו? והרי ביקורת נכתבת על דברים כתובים רק אם יש מה לבקר בהם. רק ביקורת היא המביאה לכתוב תגובה בהתייחסות לכתוב, וכאן בסיפוריה של עדינה אין שום ביקורת ולא יכולה להיות. נוכל להשוות זאת למשל להתייחסות שלנו לאנשים המתנאים להגשים ציונות, אבל הם פוליטיקאים סוג ז', מושחתים ציניים [---].

עדינה, ראי באי התייחסותנו דברי שבח לכתיבתך. כתיבתך תישאר לעד. את כותבת את ההיסטוריה היפה של הארץ.

כך כתבתי אז בתגובה לדבריה, אבל עתה יש לי ביקורת. לא עליה, אלא על מושאי הכתבה שלה – "ללמד את הילדים שלום" על הספר "חבלי תקווה" בעריכת צביה ולדן ואיתן שחר.

הספר מספר על משלחת של "השומר הצעיר", יהודים וערבים, ליוון, לעזרה לילדי הפליטים הערבים מסוריה,  משלחת שהקימה בית ספר לשלום.  "אין בספר פוליטיקה. רק רצון טוב, כתבה  העורכת צביה פרסקי-פרס-ולדן במבוא. (בסוף מסתבר שיש)...

"בוגרי תנועות הנוער, יהודים וערבים, השותפים להקמת בית הספר, כרכו את יציאתם למשימה הזו עם סיפור חייהם. רבים מהם מתחו קו בין הסיפור האישי, המשפחתי והחברתי שלהם, לבין המודל הייחודי שיצרו בבית הספר." (עמ' 71).

ואכן מסתבר שצעירים יהודים מקשרים את הסיטואציה לבני משפחותיהם שהיו בשואה, וצעירים ערבים לאבותיהם שהיו פליטים.

סמדר בן אשר וגלית ינאי-ונטורה חקרו את השפעת הפעילות באי לסבוס על המתנדבים בוגרי תנועות הנוער. "ציינו את המניעים שגרמו להם להתנדב וכיצד השפיעה תקופת ההתנדבות על התפתחותם האישית. ראינו מנהיגים שצומחים מתוך הקהילה ומצמיחים את הילדים." (עמ' 237).  (התועלת לתלמידים לא נחקרה).

בית ספר "השלום" פעל במשך שלוש שנים. במרץ 2020 הוא נשרף כליל, אולי עקב הצתה.

והמסקנה הפוליטית לימינו היא: "עזבו אתכם ממתמטיקה והיסטוריה, הדבר הכי חשוב בבית הספר הוא שאנחנו נהיה מורים של שלום. מורים של שלום זה מצרך נדיר בימינו. התפקיד שלנו בעולם הוא ללמד את הילדים האלה שלום."

כל כך פתטי. הילדה מסוריה, הפליטה הנחמדה שצולמה עם המלאכית אנגלה מרקל, היא היום מנהיגת סטודנטים ערבים אנטישמיים בגרמניה המפגינה למען חיסול מדינת היהודים.

"השומר הצעיר" הוציא במשך השנים, ומוציא היום מיליוני שקלים ל"חינוך לשלום" של ערביי ישראל, ולמרות זאת דוד אמיתי לא הצליח למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה. אם פעם המוטו של "השומר הצעיר" היה "לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים", הם לימדו את הפליטים הערבים ביוון רק "שלום" לא ציונות. איזה שלום יכול לצאת מזה? צריך היה ללמדם אנטי-גזענות. "השומר הצעיר" שחינך ל"אחוות עמים" לא קיבל ערבים לקיבוציו.

שיא הפתטיות במאמצי "החינוך לשלום" של "השומר הצעיר" התגלה אצל בוגרת התנועה החביירה יוכבד ליפשיץ שנחטפה לעזה מניר עוז (בעלה עדיין חטוף) שהתרעמה לדבריה בקול דידקטי על סינואר, מדוע הוא פוגע דווקא באלו התומכים ב"שלום" ועזרו בהובלת חולים מעזה לבתי חולים בישראל, ולא ביהודים אחרים? היא דימתה כנראה שהיא נמצאת בפעולה כמדריכה חינוכית בקן "השומר הצעיר. ולא תיארה לעצמה שבשביל סינואר היא נחשבת קופה וחזירה שיש להורגה כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד, בדיוק כפי יש לעשות לכל היהודים, קל וחומר שקיבוצה נמצא על אדמות ערביות שנלקחו מהערבים.

מוטב היה גם ל"מחנכת" צביה פרסקי-פרס-ולדן להקדיש יותר לחינוך בתה מיקה פרסקי-פרס-ולדן אלמוג, במקום החינוך הפתטי ל"שלום".

ארגון "לוחמים לשלום" שפעל למען כניסת פלסטינים לישראל לטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי למען ה"שלום" הוא ארגון פרו-איסלמי קיצוני התומך ב"זכות השיבה" לישראל לצאצאי הפליטים הערבים שמטרתה המוצהרת בפיהם היא חיסול מדינת ישראל.

נציגים של אותו ארגון אף קראו לערבים להתחיל באינתיפאדה שלישית נגד ישראל.

המנחה של "טקס הזיכרון" השערורייתי הזה (איך לא) היתה מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן- אלמוג, נכדתו של שמעון פרסקי-פרס מייסד "המזרח התיכון החדש".

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5504909,00.html

לא מפתיע גם שהמנחה של טקס הזיכרון הזה הכריזה בזמנו כי: "השתמטתי מהצבא כי רציתי לנסוע לניו יורק."

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-617577

מן הראוי היה שאותם ערבים יקיימו טקס זיכרון למתיהם (ביניהם טרוריסטים איסלמו-נאצים) במקומותיהם, וכאות סולידריות יכריזו כי הם רואים בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כפי שמצטט המופתי של אש"פ, (מינוי אישי של אבא של מאזן) מוחמד חוסיין:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

הם גזענות, ולא מופת מוסרי. ללא הכרזה זו אין כל ערך לדבריהם. זה גם החינוך שצביה פרסקי-פרס-ולדן צריכה להעניק לבתה במקום חינוך פתטי ל"שלום".

ודוק: השלום ערך חשוב ביותר שיש לחנך עבורו, אבל רק כתוצאה מחינוך השולל את הגזענות הערבית-מוסלמית של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. ראשית דבר יש לחנך נגדו.

המוסלמים בבריטניה. סקר בטלגרף הבריטי.

* 46% מהמוסלמים הבריטים מזדהים עם חמאס.

* 75% לא מאמינים שחמאס ביצע זוועות ב-7 באוקטובר (כלומר רק מוסלמי אחד מכל 4 חושבים שחמאס ביצע את הטבח).

* 32% רוצים לראות את חוקי השריעה מיושמים בבריטניה.

* 46% מהמוסלמים: ליהודים יש יותר מדי כוח בממשלת בריטניה.

* 41% מהמוסלמים: ליהודים יש שליטה בתקשורת.

אלן מנדוזה, מנכ"ל HJS, שערך את הסקר, אמר כי הממצאים מראים "כישלון של שנים במדיניות נגד הקיצונים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843917&forum=scoops1

הנה משימה ראויה ל"שומר הצעיר" (הערבי והיהודי). לחנך את המוסלמים בבריטניה חינוך ל"שלום". כמובן שיש קודם לחנכם נגד גזענותם.

שווער צו זייַן א ייִד

קשה להיות יהודי בדויטשנלנד

נער בן 14 בשם יובל, בן ליורדים ישראלים בדויטשלנד, השתתף בתחרות "דה וויס" לילדים בגרמניה, ואף התבקש לשיר בעברית. מפחד האנטישמיות בגרמניה הנער והוריו שומרים בסוד את שם משפחתו.

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/byt3eufl0

אז יש לנו הצעה בשבילם. השלטון הנאצי חייב כל יהודי להוסיף לשמו את השם ישראל, ולאישה את השם שרה. יוסיף יובל לשמו את השם ישראל, ואז לא יכלו האנטישמים לאתר אותו. במחשבה שנייה זו הצעה גרועה. השם ישראל יעורר בדויטשלנד שנאה גדולה עוד יותר.

המחבל הרוצח וליד דקה שוחרר מהכלא

ותיק האסירים הביטחוניים וליד נימר אסעד דקה, מת ממחלת הסרטן. דקה, ערבי-מוסלמי, אזרח ישראל היה בן 62 במותו, מבאקה אל־גרבייה. דקה נולד וגדל בבאקה אל-גרבייה ולמד בבית ספר יסודי ותיכון מקומי. יש לו שישה אחים ושלוש אחיות. בנעוריו היה חבר בארגון אסלאמי. לאחר סיום לימודיו בתיכון ב-1979 עבד באתרי בנייה, במסעדות בתל אביב וכצבע בתל אביב ובאילת. לאחר מלחמת לבנון הראשונה הצטרף לארגון הטרור "החזית העממית" לשחרור פלסטין. הוא נסע לקפריסין ונשלח בזהות בדויה למחנה אימונים של החזית העממית בסוריה, שם עבר אימונים במטעני חבלה ובאיסוף מודיעין. בישראל עסק באיסוף אמצעי לחימה ובתכנון מעשי טרור. ב-1984 היה שותף בחולייה שתכננה את חטיפתו של החייל משה תמם, במטרה להבריחו לסוריה. משלא הצליחו בכך רצחו חבריו לחולייה את תמם לאחר עינויים.

דקה נכלא ב-1986 על חברותו בחוליה שחטפה ורצחה ב-1984 את החייל משה תמם. ונדון למאסר עולם. דקה, שימש בכלא דובר ונציג האסירים בבתי כלא בהם ריצה את עונשו. פעיל פוליטי בולט בתנועת בל"ד. בקשותיו לקציבת עונשו נדחו על ידי הרמטכ"ל, עד שב-2012, קצב הנשיא החנף לערבים, שמעון פרסקי-פרס, את עונשו ל-37 שנים. הוא סיים לרצותן, אך ב-2017 נידון לשנתיים מאסר נוספות בעקבות הרשעתו בהברחת מכשירי טלפון ניידים לכלא קציעות, בסיוע חה"כ אז באסל גטאס מבל"ד.

ב-1993 הצטרף למפלגת בל"ד ובשנת 2000 נבחר לחבר בוועד ההנהגה הארצית של המפלגה. לדבריו ניתק את קשריו עם ארגון החזית העממית ב-1995.

באוגוסט 1999 נישא לסנאא סלאמה, פעילה למען זכויות מחבלים. ב-2020 הצהירה רעייתו של דקה כי נולדה לה בת, פרי זרעו של דקה שהוברח מהכלא. עם זאת משרד הפנים סירב לרשום את דקה כאביה של הילדה.

ארגון חמאס דרש לשחרר אותו במסגרת עסקת שליט, ובמסגרת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013-2014) דרשה הרשות הפלסטינית גם את שחרורם של 14 אסירים ביטחוניים אזרחי ישראל, בהם דקה.

לאורך השנים פרסם דקה מאמרי דעה בביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", וכן מאמרים ב"הארץ". כמו כן חיבר ספר ילדים בשם "סיפור סוד שמן הזית" שיצא לאור ברמאללה. הוא התיידד עם הסופר סמי מיכאל וזכה לביקורים ממנו בכלא.

בשנת 2014 העלה תיאטרון אל־מידאן בחיפה הצגה ששמה "הזמן המקביל", שנכתבה בהשראת סיפורו. העלאת ההצגה והתגובות עליה הובילו להוצאתה מסל תרבות, לשלילת תקצוב התיאטרון ולמאבק בבית המשפט העליון. בסופו נדחתה העתירה של התיאטרון לתשלום כספי התמיכה של משרד התרבות. ב-2017 אמרה שרת התרבות אז מירי רגב: "לא נממן תיאטרון תומך טרור". ב-2019 נסגר התיאטרון.

מעניין שבוויקפדיה הוא רשום כחי במדינת פלסטין.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%93_%D7%93%D7%A7%D7%94

לכן גם אין תימה שארגון "אמנסטי" הביע את צער על מותו של הרוצח ווליד דקה. הרי לענות ולרצוח חייל יהודי זו מצווה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844180&forum=scoops1

כך צריך להיות סופו של כל מחבל. שלא יראה אור יום עד יום מותו. שישוחרר רק לקבר.

מוסר המלחמה הכפול של ארה"ב מעורר בחילה

RICHARD LITTLEJOHN: The double standards in war are nauseating

כ-300,000 אזרחים עיראקים נהרגו לאחר הפלישה האנגלו-אמריקאית ב-2003, ולמרות שהיתה התנגדות רחבה למלחמה, אני לא זוכר שמישהו האשים באופן אמין את ממשלות בריטניה או ארה"ב בביצוע 'רצח עם'.

בשנת 2011, מסע הפצצות בראשות נאט"ו בלוב, שאושר בהתלהבות על ידי ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון, גבה אינספור חיים חפים מפשע. לאחר נפילתו של קולונל קדאפי, קרא לי דייב אפילו יצא למצעד ניצחון בטריפולי.

אולם כיום, הלורד גיוויד קמרון מגנה את ישראל על מעשיה בעזה ודורש 'הסבר מלא ושקוף,'

ג'ו ביידן היה תחילה סנטור, ולאחר מכן סגן נשיא במהלך המלחמה האמריקאית באפגניסטן, שם מיספר ההרוגים האזרחיים מוערך באופן רשמי בלמעלה מ-45,000. גם הוא אומר שהוא 'מתקומם' על מותם של עובדי הסיוע בעזה ומפעיל לחץ על ישראל להפסיק את פעולות האיבה.

גם את קמרון וגם את ביידן ניתן להאשים באופן לגיטימי בצביעות המשרתת את עצמה, שמטרתה לשקם את המוניטין המוכתמים שלהם בזמן המלחמה, ובמקרה של נשיא ארה"ב, לחפש יתרון אלקטורלי על ידי יניקה של מצביעים מוסלמים במדינות מתנדנדות כמו מישיגן.

כאשר חיילים בריטים או ארה"ב הורגים בטעות אזרחים חפים מפשע, עיתונאים או עובדי סיוע זו 'אש ידידותית' בלהט הקרב. כשישראל עושה את אותו הדבר, זה פשע מלחמה מכוון. המוסר הכפול מעורר בחילה.

(דיילי מייל במאמר: "כשחיילים אמריקאים הורגים עובדי סיוע, זו 'אש ידידותית'. כשישראל עושה זאת, זה 'פשע מלחמה'. המוסר הכפול מעורר בחילה")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=843919&forum=scoops1

אי אפשר לנסח את זה טוב יותר. בינתיים המוסר הכפול של ארה"ב מטרפד את עיסקת החטופים. אם ארה"ב אוסרת על ישראל לכבוש את רפיח ולחסל את החמאס, ואם היא מכריחה את ישראל להכניס לעזה כמות ענקית של מזוון, תרופות ודלק, איזה סיבה יש לסינואר להסכים לעיסקה?

נעמן כהן

אהוד: אני סבור שאם היסטוריון שיפעל בעתיד יקרא את גיליונות המכתב העיתי ובהם הטור שלך, הוא ימצא בו הרבה חומר תיעודי אמין ומבוסס להבנה אמיתית של התקופה בה אנו חיים.

* * *

מנחם רהט

בין הזמנים: עבר זמנם

חופשה של חודשיים בשנה, שראשיתה באילוץ טכני, הפכה לקודש קדשים. החופשה מייצרת הרבה זמן פנוי, אך למרבה הצער אינה מנותבת להירתמות לצרכי הכלל החיוניים בימי חירום אלה

עשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכים – יש אומדים מספרם בכ-145,000 איש – סגרו השבוע את כרכי הגמרא ואיפסנו אותם בארונות אוצר הספרים, למשך חודש ימים. הם הותירו מאחוריהם את  'היכלי הישיבות הקדושות' (זה התואר הרשמי השמור בתקשורת החרדית לישיבות החרדיות בלבד, על מנת להבדילן מישיבות ההסדר שאינן זוכות כלל למינוח ישיבה אלא רק 'מוסדות הסדר', ללמדך שאינן באמת ישיבות...), שוממות ונטולות קול תורה.

הגמרות לא נסגרו כדי להירתם למאמץ הביטחוני קיומי של מדינת ישראל, בימי מצוקה אלה. בניגוד לתלמידי ישיבות ההסדר (להזכירכם, 'מוסדות ההסדר'), שמשרתים חודשים ארוכים בקווי האש הראשונים – מקדישים תלמידי ואברכי 'הישיבות הקדושות' (עוד ביטוי שנועד לרומם ולנשא) את שפע הימים שהתפנו להם, למטרות נופש וקיט. הם לא תורמים מזמנם הפנוי למשימות ביטחון שאינן מצריכות הכשרה מיוחדת: למשל סידור הימ"חים (יחידות מחסני חירום) שהתבלגנו עקב המלחמה וזקוקים נואשות לאירגון מחדש. ולא, למשל, להתנדב להכשרה יסודית לפסח, כדת וכדין, של מטבחי צה"ל, כדי להבטיח מזון כשר ללוחמים.

ויש עוד שורה ארוכה של משימות חירום, שהבחורים יכולים ליישם דווקא עכשיו, בזמנם הפנוי בשפע. למשל, להקדיש מזמנם לקיום מצוות ביקור חולים, שהיא מן הדברים שאין להם שיעור. או להשתתף בנשיאה אחרת בעול מצוקות הציבור: תמיכה במשפחות שכולות או במשפחות שאחד מיקיריהן נפצע קשה עד כדי אובדן איברים חיוניים. או לסייע לפצועי צה"ל קטועי איברים שמנסים לחזור למסלול במכוני הפיזיותרפיה. או אפילו 'רק' לארגן קבוצות לימוד תורה לחיילים המאושפזים במרכזי הרפואה והשיקום. משהו קטן. אפילו רק סמלי.

בקיצור, יש המון משימות חירום בימים קשים אלה. עם ישראל זקוק לבחורים הבריאים הללו.

אבל זה כנראה לא מזיז להם את קצה הציפורן. מה זה עניינם? עניינם האמיתי היא החופשה שהחלה בראש חודש ניסן, השבוע. ויש המון מה לעשות בחופשת בין הזמנים: לטייל באוויר הצח, להסתובב ברחובות כדי להניע את האיברים שכמעט התאבנו, ללמוד ממראה עיניים מה חדש בעולמנו היפה, לראות את הפריחות בוואדיות הגליל והנגב, להשתעשע בחופי הכינרת ובשפת הים. חלקם אפילו נוסעים לטיולים בארצות נֵכר שמעבר לים.

וכשגונבה לאזניהם השמועה כי שלטונות הצבא (ששיחרורו אותם משירות בתואנת 'תורתם אומנותם'), עומדים לעכב בעדם, מחמת מצב החירום הכללי, הם איימו בעתירה לבג"ץ, בגין שלילת חופש התנועה שלהם. עד כדי כך. לא לחינם הורונו חז"ל, שאחד מסימני דור עקבתא דמשיחא (ימי עקבות המשיח), הוא 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא' (ובעברית בת זמננו: החוצפה תינשא עד בלי גבול).  

אחד הנימוקים המרכזיים שמעלים העסקנים החרדים לגבי שיחרור בני הישיבות משירות להגנת ישראל מיד הצר הצורר, היא שעצם הלימוד הוא שמציל את עם ישראל: תורה מגנא ומצלא. "תנו לנו לעזור לכם," זעק אחד הרבנים באחרונה. ורב אחר טען: "אם כבר מדברים על הגנת עם ישראל, תדעו לכם שאנחנו הם אלה המגינים עליכם."

אבל הטיעון תורה מגנא ומצלא קורס מעצמו בימי חופשת בין הזמנים, שהפכה לביטול תורה בסמכות וברשות. שהרי כידוע אין אף בחור ישיבה או אברך שאינו פונה לרופא במצב של תקלה בריאותית. אם תורה מגנא ומצלא, מדוע להזדקק לרופא? ואיך בכלל ניתן להפקיר את ביטחון עם ישראל בחודשי בין הזמנים? לא עדיף שהבחורים, תחת מטריית תורה מגנא ומצלא, יתגייסו לצרכי אימונים בסיסיים למשל באותם שני חודשי בטלה מתורה? שהרי כשם שהולכים לרופא גם כשתורה מגנא ומצלא, חובה לרכוש ידע הישרדותי מינימלי לשעת חירום.

באחרונה דנו ראשי הישיבות החרדיות בסוגיית בין הזמנים, אך בניגוד למקרי עבר של ביטול החופשה, לפחות בחלק מהישיבות, מחמת צוק העיתים, הרי הפעם החליטו לקיימה במלואה. "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחַי." אולי משום שביטול חופשת בין הזמנים לטובת המאמץ המלחמתי-קיומי, עלול לבטא איזושהי הזדהות – לא עלינו! – עם המדינה הציונית.

ההחלטה שכן נתקבלה בכינוס ראשי הישיבות, היתה לקרוא לנופשי בין הזמנים: "וח"ו מלהסתובב בטל בחוצות קריה המסוכנים הן בגשמיות והן ברוחניות, ולהימנע מטיולים באופן בלתי ראוי לבני תורה ויראי ה'." שום מילה על הצורך לתרום איכשהו לטובת הכלל. אפילו, נניח, לסייע מעט לחקלאים הסובלים ממצוקת כוח אדם. צרכי הכלל? לא בבית ספרנו.   

כל רעיון בין הזמנים הוא מוצר אנאכרוניסטי שעבר זמנו. חופשת בין הזמנים אפילו איננה עניין של השקופע. היא הונהגה מחמת צורך טכני שהתעורר עם הקמת הישיבות הגדולות במאה ה-19 במזרח אירופה. הישיבות הללו משכו אליהן שוחרי תורה מכל קצווי הגולה. והואיל ובעת ההיא היו כל הדרכים משובשות, והנסיעה מהישיבה הביתה, בעגלה רתומה לסוסים, נמשכה לעיתים אפילו שבוע ימים, נדרש חודש תמים להגעה אל חוג המשפחה – שבוע הלוך, שבוע חזור ושבועיים שבאמצע, כולל החג, בחיק המשפחה.

אבל כיום, כשהדרכים כולן מהירות וניתן להגיע תוך רגע כמימרא מכל מקום לכל מקום בארץ ובעולם, וכשקיימים אמצעי קומוניקציה מהירים כמו הפאקס והווטסאפ, מי בכלל צריך את ביטול התורה המשווע הזה, שלכאורה, על פי טענת העסקנים עצמם, מפקיר את העולם כולו?

היו גדולי תורה שהבינו שנשתנו הזמנים מאז ימי הישיבות של המאה ה-19, וקראו לבטל לחלוטין את חופשת בין הזמנים. אחד מהם היה הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהכיר בקיומם של מטוסים, טלפונים, פאקסים, ווטסאפים ושאר אמצעי קומוניקציה, וטען שמדובר באנאכרוניזם שדינו להתבטל מן העולם, או לכל הפחות להצטמק לשבועיים בלבד.

וכך אמר בשנת 2006, ימי מלחמת לבנון השנייה: "אני פונה מקרב לב לכל ראשי הישיבות שיבטלו בין הזמנים בשנה זו. אחינו נמצאים במלחמה, וכשלומדים תורה, הקב"ה נותן לאחינו כוח ובריאות להתגבר על אוייבינו," ומכאן המשיך לגבי הצורך לבטל בכלל את מוסד החופשה הזו.

אבל מי שמע לו? רק ישיבת 'פורת יוסף' הספרדית, שהואילה בטובה לצמצם את החופשה בשבוע אחד, וישיבת מיר האשכנזית שצימצמה את אורך החופשה בשלושה ימים, ותחל בה בשישי הקרוב.

מסתבר שאפילו חופשת בין הזמנים, שמקורה באילוץ טכני קומוניקטיבי, היתה בימינו לקודש קדשים, שמתיר ביטול תורה של ממש, מבלי לנצל רגע כלשהו של הזמן שהתפנה לתועלת הכלל.

מנחם רהט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בקהילה הרפורמית שלנו, אני שומע טענה שכמה שביידן תומך בישראל, הישראלים מתלוננים שזה לא מספיק, ו״מגיע״ להם יותר. אולי כדאי שתחשוב פעמיים לפני שאתה קורא לו מטושטש או בכל מלת גנאי אחרת. מזכירים לי גם את הנשיא אובמה שהעביר חוק (שלעולם לא היה כזה), המעניק לישראל עזרה בשווי 38 מיליארד דולר לעשר שנים, ועדיין הרבה ישראלים השמיצו אותו. 

משה לניר

מאונטיין וויו, קליפורניה 

* אהוד: בכמה זירות עיקריות, האינטרסים החשובים של צבא ארה"ב ושל ישראל זהים לחלוטין והם פועלים בתיאום: הח'ותים בתימן, חיזבאללה, איראן, אולי גם סוריה. לכן אין מה לחשוש ממשבר אמיתי ביחסים עם ארה"ב סביב חמאס. צבא ארה"ב ומאגרי ותעשיית הנשק והחימוש שלו אינם עומדים לצד חמאס. כל פגיעה מצידם באספקה לצה"ל – תהיה פגיעה בחוסנה ובכוח הרתעתה של ארה"ב במזרח התיכון.

* משה גרנות: הרי סקירה קצרה של השקת ספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם" בבית הסופר בתל אביב ביום שלישי, 9.4:

נורית הכינה כיבוד כיד המלך, והקהל, כצפוי, התנפל על הכיבוד, ולא על הספרים (לא חדש!). את הערב פתחה אדיבה גפן, סגנית יו"ר אגודת הסופרות והסופרים, ויו"ר גנזים. היא הדגישה בעיקר את העובדה שהספר מתמקד בה – שהתנ"ך וחז"ל מפלים בצורה נפשעת את הנשים.

אורלי לוי, מנכ"לית הוצאת "אוריון", סיפרה על העבודה על הספר במשך כחמישה חודשים. עו"ד בני דון יחייא (איש דתי) היה בר-פלוגתא למסר של הספר, לדעתו, התנ"ך והאמונה באל מנחילים מוסר בעולם. הזכרתי לו את "לא תחיה כל נשמה!" ואת ההיתר לאב למכור את בתו לעבדות עולם, וכן את המאמינים באל מחמאס, שלא ידעו שהם צריכים להיות מוסריים כי הם מאמינים באללה.

פרופ' גד קינר הרצה הרצאה ארוכה על הספר (כ-20 דקות) מהמבט המוסרי וגם הפוליטי.

בסוף הערב סקרתי את הפסוקים מהתורה המוכיחים בצורה ברורה שמשה ("החתום" על ספר התורה), איננו בשום אופן מחבר התורה. אחר כך סקרתי את כל בחירי ה' שביצעו מעשים המנוגדים בצורה קוטבית למה שכתוב בתורה, וזאת משום שהתורה לא היתה קיימת, וספק גדול אם משה הכיר בכלל את עשרת הדיברות, המופיעים בשתי גרסאות, כי הרי הוא עצמו בונה נחש נחושת (בניגוד לדיבר השני), ונכדו, יהונתן, סוגד לפסל שבנה מיכה.

מי שמבקש לרכוש את הספר מתבקש לפנות לדוא"ל שלי:

granotmoshe@walla.co.il

* אהוד: הכותבים לילדים מתבקשים לשלוח אלינו חומר ל"פינת הנכד" מס' 23, ניסן תשפ"ד, אפריל 2024.

* ג'וחא: אתם זוכרים שפעם כדי לאכול מלפפון טרי היה צריך לקלף אותו אחרת היה מר בפה? והמהדרים בהכנת סלט היו חותכים את המקולף לחתיכות קטנות, בוזקים עליהן מלח, ולאחר זמן סוחטים אותן "כדי להפיג את המרירות"!

* אהוד: בן-דודי המנוח, מצד אימי, אורי חדש (נוביק) מפתח-תקווה, יליד 1932, [נכדו של דוד נוביק, שעזר להציל את המושבה במאורעות 1921], נשלח בנעוריו כילד-חוץ לקיבוץ אשדות-יעקב. זה היה עוד בתקופת המנדט. דבר ראשון שראה בהיכנסו למקלחת המשותפת היה את עדנה סולודר ערומה. כך היה נהוג אז בקיבוצים. והמראה נחרת בזיכרונו שנים רבות.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל