פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1942

יום מאה תשעים ושניים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בניסן תשפ"ד. 15.2024

עם הצרופות: 1. יוסי נעים עם כְּרֶישָה. 2. עבודה בשדה השוּמָר.

 3. שדה הקישואים של יוסי נעים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פּוֹלִיטִיקָה בַּסְּתָו. // איליה בר זאב: אִיפּוּס כַּוָּנוֹת. // אנדד אלדן: הַסְּעָרָה שֶׁעָבְרָה אוֹתְךָ. פְּרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכָּה. // אורי הייטנר: 1. חפירות חיינו. 2. צרור הערות 14.4.24. // ד"ר עדינה בר-אל: יוסי נעים – חקלאי אופטימי למרות המצב. // רוֹן גֵּרָא: אָבִיב יָגִיחַ. אֶל הָאוֹר. // יפה ברלוביץ: על ספרו של סמי מיכאל, "מעוף הברבורים". // אורית דשא-ינאי-ברנר: ענן נפרד מחבריו. // דליס: 1. על ספרה של פנינה אליאני שורוק "בדרך הביתה". 2. על "גלויה מיפן" מאת ריקי דסקל. // אילן בושם: בְּבֵית הַשִּׁמּוּשׁ. // אהוד בן עזר: אילן מאליונֶר. // נעמן כהן: בנימין מיליקובסקי-נתניהו והכסף הקטארי – הבעייה מצרים ולא קטאר. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

פּוֹלִיטִיקָה בַּסְּתָו

הַנִּצְחוֹנוֹת

הַגְּוִיּוֹת הַקְּצוּרוֹת,

כִּתְמֵי-הַדָּם  –

עוֹמְדִים שְׁרִירִים:

וְהַשֶּׁקֶר  –

מַבְלִיעָם.

בִּמְחִי-יָד

וּבִנְשִׁימַת-הָאַף

הַבּוֹאֵשׁ;

הַזְּמַן צוֹעֵד

בְּרֶגֶל כְּבֵדָה

עַל הַפְּצָעִים,

נוֹקֵף הַזְּמַן

עַל צִדְפֵי-סְתָו  –

גָּרַף הַיָּם מִמֶּרְחַקִּים;

וְהָרוּחַ קָרָה עַתָּה

בָּאִזְדָּרֶכֶת הַעֲרֻמָּה.

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

אִיפּוּס כַּוָּנוֹת

תגובה לזמרת ידועה אשר תקפה את צ.ה.ל

ואולי... לא היו הדברים מעולם ואיש לא זוכר או  לא רוצה לזכור.

בְּמוֹרַד הָרְחוֹב, מִשּׁוּק הַבּוּכָרִים לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא,

פִּרְפּוּרֵי גְּוִיעָה שֶׁל חֹרֶף.

יֶלֶד עִם אוֹפַן עֲגָלָה מוֹבִיל "טַנְק" מַיִם תָּמִים.

(חֹק בַּרְזֶל-מְכָלֵי מַיִם מְכַסִּים אֶת גַּגּוֹת יְרוּשָׁלַיִם).

הַקָּלִיעַ שֶׁנּוֹרָה מִשֵּׁיךְ גַ'רַאח אוֹ מִבֵּית הַסֵּפֶר

לְשׁוֹטְרִים-פָּגַע-חָרַר בַּטַּנְק, הֶחֱטִיא יֶלֶד.

300 מֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְּכֻוָּן.

אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכְּדַאי לְנַפְנֵף בְּאוֹתִיּוֹת מַחְכִּימוֹת בְּכַמָּה שָׂפוֹת:

זְהִירוּת, כָּאן יֶלֶד, לֹא לִירוֹת!

                *

בַּיָּמִים הַבָּאִים הִתְאַפְּסוּ הַכַּוָּנוֹת – הַקָּלִיעַ הַיְדִידוּתִי פָּרַץ לְבֵית אִמִּי,

מֵטִיחַ פֵּרוּרֵי קִיר אֶל מִטָּתוֹ שֶׁל אָחִי הַקָטָן,

אֶל פָּנָיו הַשׁוֹאֲלוֹת

 וְהוּא... הוּא...  עוֹד לֹא בֶּן שָׁנָה. 400 מֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְכֻוָּן.

כַּזָּכוּר, לֹא יָדַעְתִּי לִכְתּוֹב בְּשָׁלוֹשׁ שָׂפוֹת:

זְהִירוּת, כָּאן חַיּוֹת מִשְׁפָּחוֹת, לֹא לִירוֹת!

                       *

הַדֶּלֶת סַבָּה עַל צִירָהּ.

בַּחֲשֵׁכָה, בֵּין הֶבְזֵקֵי הָאֵשׁ, הָפַכְנוּ פְּלִיטִים בְּעִירֵנוּ.

בְּלִי צַלָּמִים, בְּצֵל בָּתִּים נֶהֱרָסִים, חָמַקְנוּ אֶל הַנַּחֲלָאוֹת.

אָחִי הַפָּעוֹט, אָחוּז בִּזְרוֹעוֹתַי. אֵשׁ נוֹרְתָה

אֶל הַצְּרוֹרוֹת.

                      *

לְאֱלִישַׁע, רֵעִי וַחֲבֵרִי זֶה לֹא עָזַר. בְּ-17.5.48

נָפַל בְּ"מִלּוּי תַּפְקִידוֹ", שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְאַחַר הַהַכְרָזָה הַמְּפוּרְסֶמֶת

בְּיוֹם ה' בְּאִיָּר: "טוּרַאי (בֶּן 12) מִחֵיל הָרַגְלִים" בְּחֶלְקַת אֱלוֹהִים הַגְּדוֹלָה בְּהַר הֶרְצְל, חַיָּל...

הַרְרֵי חַיָּלִים וְאֵין שָׁלוֹם בְּחֵילוֹ.

זְהִירוּת, לֹא לִירוֹת, כָּאן יְלָדִים שֶׁל אִמָּא                                                                

                *

בְּ-18.9.48 בְּכֶרֶם אַבְרָהָם, בְּבֹקֶר שַׁבָּת,יֶלֶד מְשַׂחֵק בַּחֲצַר בֵּיתוֹ.

בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע, לְלֹא שִׁלְטֵי אַזְהָרָה (אוֹ צַלָּם),

הַקָּלִיעַ הַמְּשׁוֹטֵט חָדַר אֶת גּוּפוֹ.

יוֹתֵר מִקִּילוֹמֶטֶר בֵּין הַכַּוֶּנֶת לַמְּכֻוָּן – -אֵיזֶה דִּיּוּק, אֵיזוֹ פְגִיעָה.

יוֹנִי אַבְרַמְסְקִי, בֶּן 13 בְּמוֹתוֹ.

בְּ"סִיפּוּר עַל אַהֲבָה וַחֹשֶׁךְ" קָבַע הַמְחַבֵּר: פָגַע בּוֹ "צַלָּף יַרְדֵּנִי" (לִגְיוֹנֶר)

– מִלָּה בֵּין לְאֻמִּית,

נְקִיָּה.

                 *

אַלְפֵי פְּגָזִים לֹא חָמְלוּ יְרוּשָׁלַיִם, חִפְּשׂוּ מַטָּרוֹת רְאוּיוֹת –

בָּהֶן אֲמוּרִים הַשְּׁלָטִים לִצְעוֹק בְּכָל שָׂפָה:

 כָּאן חַיּוֹת מִשְׁפָּחוֹת!

נ.ב.

טַנְק הַמַּיִם הַמְצֻלָּק מֻנָּח גַּם הַיּוֹם בַּגַָּג הַמִּתְקַלֵּף בְּבֵית רוּבִּינְשְׁטֵין,

מוּל בֵּית הֶעָלְמִין סַנְהֶדְרִיָה. אַלְפֵי בָּתִּים מוּל

קַוֵּי הָאֵשׁ.

 קָרוֹב קָרוֹב –

 גִּבְעַת הַתַּחְמֹשֶׁת. לֹא רָחוֹק – גָּדֵר,

                                                  חוֹמוֹת                                              

ועכשיו... גם גדרות לא בולמות את תאוות הרצח המוסלמי!

ירושלים –

א. בשלב המוקדם של מלחמת העצמאות (13באפריל 1948) עולה שיירה  משוריינת אל בית החולים הדסה בהר הצופים. מכילה את עובדי האוניברסיטה העברית, רופאים, אנשי "ההגנה" ועוד נספחים. בשייח ג'ארח הותקפה בידי פורעים ערביים שרצחו בהתלהבות מיוחדת והתעללו בגופות נוסעי השיירה (78-80 אנשים) כמיטב המסורת הדתית מימים ימימה.

ב. גם בגופות "ל"ה הלוחמים" 1948 – הם רצחו והתעללו בגופות. קבר אחים (שרידי אדם) בהר הרצל.

ג. הכנה ל-2023? ואולי המשך ל-1929 בחברון... לטבח בצפת במאה ה-19?

ד. ואולי-כך כתוב בקוראן...

ה .הצבא הבריטי (שעדיין נכח) לא עמד בהבטחתו לשמור על השיירה מנע התערבות של אנשי "ההגנה" שרצו  לעזור. גם כוחות עיראקים עזרו לרוצחים. גופות הנרצחים נשחטו ופוזרו במערות הסביבה. אחרי "ששת הימים" הוקם קבר אחים ואחיות לשרידי הנרצחים (משותף  – נשים וגברים) בבית העלמין בסנהדריה.

ו. אימי (טוני בלומנפלד) עבדה בבית החולים בהר הצופים ולמזלה לא היתה חלק מהמשלחת שנקטלה. ואני, רק בן 12 – עוקב אחר האירועים ממרחק של כמה מאות מטרים.

ז. הזמרת  הידועה והמעולה לא החמיצה לציין הערות אלו (המודגשות) אשר נאמרו בין שיר לשיר – לכאורה יפת נפש... אי שם  בקפה מרשים ברחוב דיזנגוף...

אבי, משה וולפנהאוט חזר לאחר מלחמת העולם השנייה (הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי) ונשלח (מטעם ההגנה) עם פרוץ מלחמת העצמאות לעיר העתיקה כדי לעזור ולהכין את התושבים להתמודד עם הליגיונרים הערביים שרצו והצליחו לכבוש את כל העיר העתיקה ואף לקחו בשבי את כל הצעירים ואת כל הקשישים והפצועים שלחו לירושלים.

 אבי נפצע מרסיסים בצווארו ולא הצליח לרפא זאת עד יום מותו בשנת 1975 והוא בן 65.

לדבריו – התושבים בעיר העתיקה לא רצו לעזור בהתגוננות מפני הָאוֹיֵב באמונה שהקדוש (ברוך הוא) יעזור... (כמו במחנות המוות של מלחמת העולם השנייה- ולא רק). העיר העתיקה נכבשה בידינו (צ.ה.ל) במלחמת ששת הימים 1967  ובמחיר לא קל ללוחמים.

* * *

אנדד אלדן

(קיבוץ בארי – עוטף עזה)

הַסְּעָרָה שֶׁעָבְרָה אוֹתְךָ

הַסְּעָרָה שֶׁעָבְרָה אוֹתְךָ הִשְׁאִירָה סִימָנֶיהָ.

הַכּוֹסִית אֲשֶׁר לָגַמְתָּ הֵסִירָה אֶת הַמַּעֲקֶה. וְאַתָּה

נִצָּב כְּכוֹס עַל חָרְבוֹת גּוּפְךָ.

אֶבֶן אֶל אֶבֶן זוֹחֶלֶת כְּצָב.

עִגּוּלִים שְׁחוֹרִים סְבִיב עֵינֶיךָ מִתְרַחֲבִים

גַּלִּים מִמְּךָ כְּמַיִם שׁוֹאֲלִים – לָמָּה הָאֲדָמָה אֶת

דָּמָהּ שׁוֹפֶכֶת עַל רַגְלֶיךָ וּמִתְגַּלְגֶּלֶת הַלְּבָנָה

גֻּלְגֹּלֶת מַלְבִּינָה. אַתָּה קוֹרֵא לָהּ וְהִיא לֹא

מְבִינָה. הַסְּעָרָה שֶׁעָבְרָה אֶת הַלֵּב עוֹדָהּ סוֹבֶבֶת

כְּשֵׁד שֶׁלֹּא יְגֹרַשׁ לְשׁוֹנוֹ, רוֹחֵשׁ בְּנָשְׁקוֹ כְּנָחוּשׁ

הַגֶּשֶׁם כְּבָר מְטַפְטֵף וְלֶטֶף רוֹדֵף בַּדַּף רִפְרֵף

וְאוֹתִיּוֹת עַל כְּמִכְוֶרֶת, נָסוּ יְצוּרֵי הָעֹקֶץ לַיְצִירָה.

פְּרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכָּה

פְּרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכָּה

לֹא לַשָּׁוְא הָרוּחַ רוֹגַעַת, וְשַׁלְוָה

הַיָּם הַזֶּה שֶׁלִּוָּה שַׁיָּרוֹת יוֹרְדוֹת מִצְרַיְמָה

שָׁמַע צְרִיחַת שַׁרְשְׁרוֹת שׁוֹקְעוֹת בַּחוֹל וְאֵיךְ

סָגַר הַמִּדְבָּר. צְרִיחַת עוֹרְבִים וְעוֹד סִמְלֵי

     מִלְחָמָה

             הַאִם לְפֶתַע עֲנָנִים הוֹפְכִים כָּחֹל

                     וַאֲדָמָה חַמָּה

                             מִתְכַּסָּה עָלִים וְנוֹשְׂאֵי סַלִּים

                                     עוֹלִים לָרֶגֶל

                                              וּתְפִלָּה נִשֵּׂאת

                                       פְּרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת הַשְׁלָמָה, הַשְׁלִימָה

                                               לְפָחוֹת, בַּשָּׁרָב צֵל לָתֵת.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006 – מבחר שירים של 50 שנות כתיבה, לקט מעולה. ניתן לי כשי אצלו בבארי ב-2008.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: כל הכבוד לַפַּרְסִים! עכשיו עשרות מדינות בעולם יְשחרו לפִתחן של התעשיות הביטחוניות הישראליות ויתחננו לרכוש את מערכות ההגנה האוויריות שלנו! אנחנו עוד נתעשר מהטיפשות של הַפַּרסים! חבל שלא קראו את מגילת אסתר לפני שיצאו להתקפה!

* * *

אורי הייטנר

1. חפירות חיינו

כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,

לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!

גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,

אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.

כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.

(אלתרמן, זמר הפלוגות).

בשיאה של ההמתנה והכוננות לתקיפה איראנית, כאשר ההנהגה והתקשורת משדרות פאניקה שמדביקה את הציבור, והגולן מסומן כאחד היעדים המרכזיים להתקפה, הוציא ראש המועצה האזורית גולן, אורי קלנר, איגרת לתושבי הגולן, שבה דיבר על הדריכות והכוננות האזרחית והצבאית בגולן ועל שיתוף הפעולה ההדוק בין המועצה ויישוביה לבין צה"ל. המשפט החשוב ביותר, בעיניי, באיגרתו, היה: "מוא"ז גולן שומרת על העיקרון הערכי מוסרי, לפיו יישובי הגולן לא מתפנים. נמשיך בשגרת החיים המלאה בגולן בתקווה לימים שקטים."

קלנר נבחר לפני שבועות אחדים ברוב גדול לראשות המועצה האזורית גולן. בחירתו מעידה על כך שהציבור בגולן רצה בשינוי. אבל בנושא הזה, המסרים של ראש המועצה הקודם, חיים רוקח, ושל מחליפו – זהים. העיקרון הערכי והמוסרי הוא שיישובי הגולן אינם מתפנים. מתחילת המלחמה, זה המסר שחיים העביר לממשלה, לצה"ל ולתושבי הגולן. בטקס חילופי השלטון זה היה המסר הזהה שביטאו חיים ואורי בדבריהם. זה המסר שאורי מעביר לממשלה, לצה"ל ולתושבי הגולן.

כאשר משלחת יישובי הגליל והעמק הופיעה בפני הממשלה ב-8 ביוני 1967, ביום הרביעי למלחמת ששת הימים, ותבעה מהממשלה להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשחרר את יישובי הגליל מן הסיוט הסורי, השיב שר הביטחון דיין, שבאותה שעה התנגד לפעולה: "מה הבעייה? נזיז אתכם כמה ק"מ מן הגבול ותותחי הסורים לא יגיעו אליכם." הייתה זו אמירה אומללה, החותרת תחת האתוס הציוני הבסיסי, לפיו אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו. היישובים הם חפירות חיינו. תפקידו של צה"ל להבטיח את קיומם. זו תכלית קיומו של צה"ל.

יש מקרים שבהם הפינוי נעשה בלית ברירה. במלחמת השחרור, ביישובים שבגופם בלמו את האוייב, פונו הילדים והנשים. הפינוי הטראומטי של יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים היה מוצדק, כי לא היה צבא שיגן עליהם והצבא הסורי כבש את רוב הגולן. לפני חצי שנה ראינו מה דינו של יישוב יהודי שנכבש בידי הערבים. היה זה פינוי של אין ברירה. אולם עוד במהלך הקרבות, אל כל מקום שצה"ל שיחרר חזרו הגברים של היישובים ומיד עם הפסקת האש חזרו גם הנשים והילדים, למרות שבגולן נמשכה עוד 7 חודשים מלחמת התשה קשה, לא פחות מהמלחמה הנוכחית בגבול הצפון.

למרות שהפינוי היה מוצדק וקצר מועד, הוא חרוט בזיכרון הקולקטיבי של תושבי הגולן כטראומה קשה, ואולי זו הסיבה לעמדת הגולן בנושא הפינוי.

אך האמת היא שהעמדה הגולנית הזו קדמה לטראומת יום הכיפורים. בשנים 1970-1973 חוו יישובי הגולן הצעירים מלחמת התשה, שכללה הפגזות רבות על היישובים. היו גם נפגעים בנפש מקרב התושבים.

ב-24-26 ביוני 1970, הגיעה ההסלמה לשיאה, ב"מלחמת שלושת הימים", שלושה ימי קרב קשים, לאורך הגבול ובעומק סוריה. בשלושת ימי הקרבות נפלו 11 לוחמי צה"ל ונפצעו 55. הקרבות החלו בהפגזה סורית כבדה על יישובי הגולן וחדירה של שתי פלוגות שניסו לכבוש שני מוצבים של צה"ל. בתגובה, הוציא צה"ל לפועל, ביום שלמחרת, פעולת תגמול רחבת היקף בסוריה. לקראת הפעולה, בשעת לילה מאוחרת, בין ה-24 וה-25 ביוני, הגיע למרום גולן פיחוטקה, אפרים חירם, מפקד החטיבה המרחבית, ונועד בדחיפות עם מזכיר הקיבוץ גדי גולן ועם יהודה הראל. הוא הודיע להם שמחר בבוקר עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגדי השיבו לו שלשם כך עליהם לכנס אסיפה. פיחוטקה המתין והם העירו את החברים לאסיפת חירום. מספר חברים לא התעוררו.

פיחוטקה הסביר לחברים שחייבים להוציא את הנשים והילדים. יהודה דיבר אחריו והסביר שאסור לקבל את ההוראה. זו היתה גם עמדתו של גדי. התעורר ויכוח, חלק מן החברים אמרו שאסור להפר את הוראת הצבא. נערכה הצבעה וברוב קטן הוחלט לפנות בבוקר את הנשים והילדים.

למחרת, השכם בבוקר, החברים החלו לארוז ולהתארגן לפינוי. מיספר חברים הלינו על כך שלא העירו אותם לאסיפה. יהודה וגדי קפצו על הקובלנה כמוצאי שלל רב, וכינסו בארוחת הבוקר אסיפה נוספת, הפעם ללא הצבא. הפעם הרוב היה עם יהודה וגדי. הוחלט להישאר. מספר חברים נסעו, אך הרוב נשארו.

באסיפה הוחלט שכל הקיבוץ יתכנס במרתף אולם הקולנוע של קוניטרה, כ-400 מ' מן הקיבוץ. המקום מוגן בשקי חול והפך למקלט. לאורך הקרבות, הקיבוץ כולו התכנס במקלט המשותף הזה. על פי זיכרונו של יהודה, לא היתה כל הפגזה על מרום גולן. יחיאל אדמוני, מנכ"ל החטיבה להתיישבות, טוען שנפלו פגזים בודדים. חברי מרום גולן חשו שהם דבקו באתוס הציוני, שאין עוזבים נקודת יישוב.

מזכיר הקיבוץ, גדי גולן, שיגר מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, שבו דרש בשם הקיבוץ שהגוף היחיד שיהיה מוסמך להחליט על פינוי, יהיה ממשלת ישראל. גולדה נענתה לדרישה.

גם היום, ההתנגדות לפינוי אינה מוחלטת. אם הממשלה תורה להתפנות במלחמה, נקיים את ההחלטה. יש מצבים המחייבים פינוי אוכלוסייה, יש בגולן גם תוכניות פינוי. אך גם פינוי כזה יהיה חלקי. השידרה המרכזית של היישוב, ההנהגה הקהילתית והמשקית של היישוב, בעלי התפקידים והעובדים החיוניים ביישוב, יישארו בו לצד צח"י ומחלקת ההגנה (לשעבר – כיתת הכוננות). כי כפי שאנו נוכחים לנגד עינינו אצל שכנינו בגליל, כשעוזבים, קשה מאוד לחזור.

איננו רוצים ואיננו מוכנים שחרפת הפינוי בגליל תחזור על עצמה גם בגולן. לא נחזור על טעותם של פרנסי המועצות בגליל שהורו לתושבים להתפנות עוד טרם החלטת צה"ל ותבעו פינוי. אלה שעשו כן, הבינו שהם מתפנים לשבועות אחדים, כדי לאפשר חופש פעולה לצה"ל בפעולה מהירה להסרת האיום. במקום זאת, הפינוי איפשר לממשלה להימנע מפעולה. כך נוצר מצב אבסורדי, שבמקום להגן על היישובים, המדינה מפנה אותם. מדינת ישראל מפנה עיר ואם בישראל כמו קריית שמונה, קיבוצים ומושבים רבים לאורך כל הגבול. במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, הוקמה רצועת ביטחון בצד הישראלי, באזור שרוקן ממתיישביו. כבר חצי שנה עשרות אלפי תושבים הפכו פליטים במדינתם, והמדינה אינה מסוגלת אפילו להבטיח להם שיוכלו לחזור עד תחילת שנת הלימודים תשפ"ה. קהילות הגליל עקורות, מפוצלות, התושבים חיים בבתי מלון שהיו למחנות פליטים, מי שיכול מתחיל להסתדר בחוץ, לשכור דירה, לחפש עבודה. מי יודע כמה יחזרו?

מחדל הפינוי מקעקע את יסודות הביטחון הלאומי של ישראל, והוא מצטרף למחדל הנורא של ה-7 באוקטובר. מחדל הפינוי הוא תבוסה ישראלית, הוא אות קלון למדינת ישראל.

אנו, תושבי הגולן, כאזרחים שומרי חוק במדינה דמוקרטית, נקיים כל החלטת ממשלה, גם אם לא נאהב אותה. אבל ככל שהדבר בידינו, נדבוק באחת הסיסמאות המובילות במאבקנו נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90: לא זזים מהגולן!

2. צרור הערות 14.4.24

* כפסע מן הניצחון המוחלט – צה"ל יצא מחאן יונס. מחבלי חמאס החמושים חזרו בהמוניהם לעיר. מדי יום חמאס משגר רקטות ליישובי הנגב המערבי. זה לא "טפטוף", זה טרור. כך נראה "פסע מן הניצחון המוחלט". אופן ניהול המלחמה מזעזע. הכוחות הלוחמים מגלים נחישות, דבקות במשימה, חתירה למגע ומקצועיות ומביאים הצלחות רבות. קובעי המדיניות ממסמסים את ההצלחות ומדשדשים את המערכה. כך לא נמוטט את חמאס. כך לא נחזיר את החטופים הביתה. כך נעודד את חיזבאללה להמשיך בתוקפנותו.אסור היה לעצור את תנופת הלחימה העצימה לפני מיטוט חמאס וכניעתו. האחראי לכשל הזה הוא ראש הממשלה, שאחראי גם למחדל שהוביל לטבח. במחדל הזה, תעשיית השקרים וההסתה לא תוכל לספר ש"לא העירו אותו." והוא נוקט באותה דרך של המחדל – חוסר עמוד שדרה, חוסר יכולת עמידה, פחד מקבלת החלטות, רפיסות ומכירת אשליות על הרתעה. אחראי נוסף הוא ביידן, שבתחילת המלחמה תמך בישראל לחלוטין ונתן גיבוי מלא למטרת המלחמה – מיטוט חמאס, אך בהדרגה הלך ונכנע ללחצי הבייס ה"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי.

ויש אחריות גם לאלה שבשם שחרור החטופים מפגינים בעד כניעה ונגד הכרעה, ובכך מאריכים את שבי החטופים וסבל המשפחות. אני משוכנע, שאילו המלחמה נמשכה במלוא העוצמה, עם כל הכוחות, בלי למצמץ, בלי לגמגם, בלי לדשדש, חמאס כבר היה ממוטט והחטופים כבר היו בבית.

* ההברקה החדשה של תעשיית השקרים וההסתה – נתניהו תובע מצה"ל להיכנס לרפיח וצה"ל מסרב. נתניהו תובע מצה"ל להקים מנהל צבאי וצה"ל מסרב. הם מכשירים את השטח למציאת שעירים לעזאזל גם לכישלונו של נתניהו בניהול המלחמה.

* אשליית העסקה - צפיתי בעדויות של שני חברים בצוותי המו"מ בנושא החטופים, בתוכנית "עובדה", המאשימים את נתניהו בכך שאין עסקה, ואני דוחה את הדברים מכל וכל. חמאס אינו רוצה עסקה. הוא אינו רוצה לשחרר את החטופים, כי הם תעודת הביטוח שלו. הוא מעמיד תנאים בלתי סבירים, שמשמעותם כניעה ישראלית, ניצחון לטבח והישארות רצועת עזה בשלטון חמאס, כגורם שהביא לניצחון היסטורי על ישראל באמצעות נשק החטיפה. אם זה יקרה, חלילה, יביא הדבר לטיהור אתני של הנגב המערבי, כי התושבים לא יחזרו לשכנות עם צבא חמאס, שיכור הניצחון. והדבר יביא גם לטיהור אתני של הצפון, כי חיזבאללה יבינו את הפטנט להכנעת ישראל.

אף ממשלה בישראל ואף ראש ממשלה בישראל, לא היו נכנעים לדרישות של חמאס. ולכן, הטענה שנתניהו הוא המכשול לעסקת חטופים חסרת שחר ומסוכנת. היא מסוכנת כי היא מעמיקה את השסע והשנאה וכיוון שהיא משלה את הציבור באשלייה מופרכת.

מתחילת המו"מ ישראל מוותרת ומוותרת, מתגמשת ומתגמשת; מקבלת כל הצעה של המתווכים, שמתנפצת על סלעי הסרבנות של חמאס ותחתיה מוצעת הצעה ההולכת עוד לקראת חמאס, ישראל נענית גם לה והיא שוב נענית בסירוב וחוזר חלילה. והלחץ הפנימי בישראל וההפגנות בישראל לעסקה בכל מחיר, רק מקשיחים את סרבנות חמאס ואת אמונתו, שעליו רק להחזיק עוד קצת מעמד, וישראל תתקפל סופית.

נתניהו אחראי לאי שחרור החטופים, אך לא בשל חוסר נכונות לוויתורים במו"מ, אלא בשל ניהול כושל של המלחמה. במקום כניסה עוצמתית בצפון הרצועה ובמקביל בדרומה בכיבוש ציר פילדלפי ורפיח ותנועת מלקחיים לכיוון חאן יונס, פעלנו רק בצפון. ובכל זאת פעלנו בעצימות גבוהה, בכוח רב, בליווי של מצור חלקי, וגרמנו לחמאס להסכים לעסקת חטופים כדי לקבל כמה ימי אוויר לנשימה. ואז, במקום לחדש את הלחימה בכל העוצמה, התחלנו לדשדש. אחרי חודשים רבים ללא התקדמות בדרך לעסקה, צריך לעשות מה שיודע כל חייל שעליו לעשות כשהוא מתברבר בניווט – לחזור לנקודה האחרונה שהוא מכיר. אחרי ארבעה וחצי חודשי התברברות במו"מ עקר, יש לחזור להצלחה שהביאה לעסקה הראשונה. מצור כבר אינו אופציה במצב הנוכחי, אחרי חצי שנה ומול הלחץ האמריקאי והבינלאומי, בעיקר בנושא ההומניטרי. גם לגייס מחדש את כל המילואים כדי לחדש את המלחמה בכל העוצמה זה לא קל, אבל אין ברירה. אנו חייבים לעשות זאת כדי להשיג את מטרות המלחמה – מיטוט חמאס, שחרור החטופים ופירוז הרצועה. ובאשר לאנשי הצוותים המקצועיים שהתראיינו לאילנה דיין – איני חושב שהם משקרים. הם מאמינים במה שהם אומרים. אך הם טועים ובגדול. הם נמצאים בתוך מנהרה צרה, ואין להם פרספקטיבה רחבה. הם רואים בשחרור החטופים במו"מ את משימת חייהם. הם רוצים בכך בכל מאודם. הם אינם מכירים אלטרנטיבה זולת המו"מ. הם מתוסכלים מאוד מחוסר ההצלחה. והם משלים את עצמם שאילו רק נתנו להם יותר חבל, מנדט רחב יותר, אולי היו מצליחים. אלו אשליות. ומה שחמור הוא, שהם משלים גם את הציבור.

* מעבר לשיקול דעת מבצעי – להיות הבנים של הנייה, זה לא פשע המצדיק חיסול. אבל להיות הבנים של הנייה, זו לא סיבה לחסינות מפני חיסול. שלושת הבנים של הנייה לא חוסלו בשל היותם בנים של הנייה, אלא בשל היותם מחבלים בכירים בארגון הטרור חמאס ואחד מהם אף החזיק בביתו חטופים. ככאלה, הם בני מוות. ובכל זאת, מה שמטריד בסיפור הזה, הוא העובדה שהדרג המדיני והפיקוד הגבוה של צה"ל לא ידעו על הדבר. הרי ברור, שלחיסול בניו של אחד המנהיגים המרכזיים של האוייב עשויה להיות השלכה אסטרטגית על המערכה, ולכן היא מחייבת שיקול דעת של הדרג המדיני או לפחות של הרמטכ"ל. לבטח, אין זו החלטה שצריך לקבל קצין בדרגת אלוף משנה, עם כל הכבוד.

ראו איזה אבסורד. כאשר כוח של חיזבאללה חודר לשטחה הריבוני של ישראל ומקים אוהל – המ"כ הראשון שמזהה את הדבר צריך לפתוח באש, לגרש את הפולשים ולדווח ביצוע בקשר. במקום זאת, הוא פנה אל המ"מ, שפנה למ"פ שפנה למג"ד וכן הלאה עד שהגיעו לראש הממשלה, המכור לשקט, שהחליט להבליג על התוקפנות. ואילו החלטה על חיסול שלושת בניו של הנייה, מתקבלת בדרג של אל"מ. חיסול בניו של הנייה מנוצל לתעמולה אנטי ישראלית. "הארץ" התגייס כולו לנראטיב שמטרת החיסול היא לסכל עסקה לשחרור החטופים. נותן את הטון פשקוויל המערכת המציג את הקונספירציה ההזויה והשיא הוא בפשקוויל נתעב אפילו בסדר גודל של השוקניה, של קרולינה לנדסמן, שלטענתה ראש הממשלה רואה בחטופים איום על שלטונו ולכן הוא רוצה בחיסולם, ומטרת החיסול היתה להביא למותם של החטופים, ובכך להסיר את המכשול בפני המשך שלטונו. כמו תמונת הראי שלה בקרב הימין הביביסטי, שמעלילים על צה"ל עלילות דם על שיתוף פעולה עם חמאס בטבח, כדי להפיל את שלטון נתניהו, כך גם היא מעלילה עלילת דם על יהודים לקראת הפסח, כמיטב המסורת.

חיסול בניו של הנייה לא ישפיע על העסקה, כי אין עסקה בפתח, כי חמאס אינו רוצה בעסקה אלא בהכנעת ישראל, באמצעות החטופים, שבהם הוא רואה את תעודת הביטוח שלו להמשך שלטונו ברצועת עזה. אבל חיסול בניו של הנייה העניק תחמושת לאלה שמאשימים דווקא את ישראל בהכשלת העסקה, ובכך מעמיק את הקרע החברתי בימים הרגישים האלה. האם התועלת המבצעית בחיסול שלושת המחבלים הללו גדול יותר מהנזק החברתי הזה? איני יודע, אך לבטח אין זו החלטה מבצעית גרידא, שאל"מ צריך להחליט עליה על דעת עצמו.

* האם הסיכול הממוקד יעיל? – בראיון עמו לתכנית "עובדה" (שבו לא צפיתי) שב נדב ארגמן, ראש השב"כ לשעבר, וסיפר את העובדה הידועה על כך שנתניהו סיכל שוב ושוב את תוכניות השב"כ לחסל את סינוואר ומוחמד דף. בתגובה, חיים רמון יצא נגד רעיון הסיכול הממוקד. הוא הזכיר שחיסלנו את השייך יאסין, את השייך רנתיסי, את יחיא עייש והזכיר עוד שורה רבה של בכירים בחמאס שחוסלו, והארגון המשיך לפעול ולהתעצם בלעדיהם. אי אפשר לחלוק על כך שרמון צודק בעובדות. האם הוא צודק גם במסקנה? במבחן התוצאה, היו מקרים לכאן ולכאן. שתי הדוגמאות הקיצוניות הן שקאקי ומוסאווי. לאחר שחיסלנו את מייסד הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי, השבתנו את הארגון למשך למעלה מעשור. זו הצלחה אדירה. לעומת זאת, לאחר שחיסלנו את מוסאווי, מנהיג חיזבאללה, קיבלנו את נסראללה שהוא הרבה יותר מוכשר ולכן הרבה יותר מסוכן ממנו. חיסולם של יאסין ורנתיסי לא חיסל את חמאס, אך היווה מכה קשה לארגון וסייע למלחמה בטרור ולמיגור מתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השנייה".

סיכולים ממוקדים אינם ממוטטים ארגוני טרור ואל לנו להשלות את עצמנו שאם רק נחסל מנהיג טרור – ארגונו יושבת. סיכול ממוקד אינו תחליף למיגור ארגון טרור. כפי שכתבתי פעמים אחדות מאז תחילת המלחמה, חיסולו של סינוואר אינו מטרת המלחמה. ניתן לנצח את חמאס בלי להרוג את סינוואר וניתן להרוג אותו בלי לנצח במלחמה. חשיבותו של סיכול ממוקד היא טקטית, לא אסטרטגית. היא מכה לאוייב, אך היא אינה מכריעה אוייב. היא טובה לצד פעולות אחרות. יעילות הסיכולים הממוקדים היא בהפיכת מפקדי הטרור לנרדפים, המשקיעים חלק ניכר ממרצם, מזמנם וממשאביהם למנוסה והישרדות, וההשקעה הזו היא על חשבון פעילות הטרור. סיכול ממוקד יעיל רק אם הוא שיטתי. כלומר, רק אם כאשר אנו מחסלים בכיר בטרור, באותו הרגע אנו מתחילים את המצוד לחיסול מחליפו, והמחליף של מחליפו ומי שיחליף את המחליף של מחליפו.

* עוד טיפה של אחריות – בנאומו בכנסת, בדיון החגיגי למחרת מבצע אנטבה, אמר ראש האופוזיציה מנחם בגין: "אנו נותנים כבוד היום, בשם האומה כולה, לצבאנו, לרמטכ"ל ועוזריו, למפקדים ולחיילים, שהוכיחו כי אמנם כן, חודש דור המכבים בימינו. מבקש אני לומר שלכולם הזכות, אבל ראש ממשלה הוא ראש צוות, ואולי בזכות הניסיון שהיה גם בחיי יודע אני שראש צוות, בעוד כולם אחראים, שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות – ומי יודע איזה כובד לטיפה הזאת. לכן היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים עם מחנות שונים, בבית הזה החופשי ודאי עוד יהיו בינינו ויכוחים יסודיים ורציניים, ואולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"

מילים כדורבנות. ואם כך במקרה של הצלחה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר במקרה של כישלון. כובד טיפת האחריות שעל כתפי ראש הממשלה הנושא באחריות למחדל 7 באוקטובר, מחייב אותו להסיק מסקנות ולהתפטר ולכל הפחות, לבקש מחדש את אמון הציבור. אגב, כאשר ראש הממשלה רבין החליט על מבצע אנטבה, הוא הבהיר שאם המבצע יכשל הוא יתפטר.

* קשה לישון בלילה – א קל לישון בשקט בלילה, לאחר הידיעה ששר האוצר, שהוא גם שר במשרד הביטחון (עוד חרפה של הממשלה הכושלת הזאת) וחבר הקבינט המדיני ביטחוני סירב לצפות בסרט על ההתעללות המינית בחטופות, לקראת הכרעה בנושא העסקה, מהסיבה שחשש שיתקשה לישון בלילה אחרי שיצפה בו.

* המזימה שכשלה – מתחילת המלחמה, מנסים סינוואר & בן גביר להתסיס את ערביי ישראל ולגרום להם לפתוח חזית פנימית. סינוואר – כחלק מהתרכנית הגדולה להרס מדינת ישראל במתקפה רב זירתית, כשהזירה הפנימית היא אחת החשובות שבהן. בן גביר, כהגשמת הפנטזיה שלו להיות המצביא של מלחמת החורמה בערביי ישראל, להגשמת תורת הגזע הכהניסטית. זה לא קרה. לקראת הרמדאן, התקווה שלהם עלתה מדרגה. כדי לעורר את ההתקוממות שלהם, יזם ראש הכנופייה פרובוקציה – סגירת הר הבית בפני ערבים באינתיפאדה. הוא ידע, שהצעד הזה יצית את המדינה. המזימה הזו כשלה. ובכל זאת, השניים קיוו שאקסטזה קנאית דתית לאומנית ברמדאן תצית את התבערה. לאכזבתם המרה, ערביי ישראל לא שיחקו לידיים שלהם. בנושא הזה נתניהו ראוי לשבח, על כך שסיכל את מזימתו של ראש הכנופייה, ביטל את ההחלטה לסגור את הר הבית לערבים ברמדאן ואף מידר את השר ל"ביטחון" לאומני מכל הדיונים בנושא. אך אלמלא נוכחותם של גנץ ואיזנקוט בקבינט המלחמה, חוששני שנתניהו היה נכנע לראש הכנופייה וממיט אסון על ישראל. וגם ערביי ישראל ראויים לשבח, על האחריות שהם נוהגים בה בחצי השנה האחרונה. בניגוד לפרעות "שומר החומות", הפעם הרוב האחראי אינו מאפשר לקיצונים לתת את הטון. יתכן שהזעזוע מהטבח ב-7 באוקטובר ובעיקר מהרצח חסר האבחנה של ערבים בידי חמאס וכן  שיגור הרקטות והכתב"ים של חיזבאללה לכפרים ערביים, הם חלק מהסיבות לכך.

נכון, היו כמה מקרי טרור שבוצעו בידי ערבים ישראלים, בעיקר בנגב. אך באופן כללי, התנהגותם של ערביי ישראל מכובדת ואחראית, וראוי לציין זאת לשבחם.

* מאבק איתנים – אנו עדים למאבק איתנים בין ביידן 1, האנושי, אוהד ישראל, הציוני כהגדרתו, העומד לצדה של ישראל במלחמתה ברוע המוחלט – לבין ביידן 2, הפוליטיקאי, העסקן, שמפנה עורף לישראל כדי לרצות את הבייס ה"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי במפלגתו.

* הקול האוטו-אנטישמי לטבח – התפרעויות והפגנות אנטי ישראליות ופרו חמאסיות משתוללות ברחבי ארה"ב. הדבר המזעזע ביותר, הוא שבין הארגונים הבולטים בזוועה הזאת, שני ארגונים יהודיים - "הקול היהודי לשלום" ו-IfNotNow"". עוד לא נכתב המילון שיש בו מילים שבהם אני מסוגל לתאר את עומק התיעוב והבוז שלי לטינופת האוטו-אנטישמית הזאת. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

הם מפגינים, למעשה, בעד טבח 7 באוקטובר; בעד רצח המוני של אחיהם היהודים, בעד אונס המוני של אחיותיהם היהודיות, בעד חטיפת ילדים וזקנים יהודיים ממיטותיהם למנהרות טרור אפלות בעזה, בעד עריפת ראשי תינוקות יהודיים ושריפת תינוקות יהודיים בחיים, בעד התעללות והתעללות מינית בחטופים יהודים ורציחתם, בעד התעללות בגופות של יהודים, בעד ביזת בתי יהודים, בעד הצתת בתי יהודים, בעד רצח עובדים זרים שעובדים אצל יהודים, בעד רצח ערבים שנחשדים כמשת"פים של יהודים. הם מפגינים בעד הרעיון האנטישמי, לפיו אין לעם היהודי, ורק לעם היהודי, מקום לבית לאומי ומדינה ריבונות במולדתו, ופרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – פלשתין וויל בי ניר עוז ובארי. הם מפגינים נגד זכותה של ישראל להגן על קיומה ועל חיי אזרחיה.

והאנטישמים שלצידם הם מפגינים – לא רק בזים להם, אלא בהזדמנות ראשונה הם יעשו להם בדיוק מה שעשו ליהודים בכפר עזה. ה"שלום" שבשמו הם מדברים, הוא שלום נוסח ה-7 באוקטובר. קול אוטו-אנטישמי לטבח.

* סדר עדיפויות אנטי לאומי – הממשלה החליטה לדחות בחצי שנה את ההחלטה על שיקום הצפון. חרפה לאומית. ממשלה כושלת מפנה את יישובי הצפון במקום להגן עליהם, ולא כל כך חשוב לה, ולא בסדר העדיפויות שלה ולא בתקציב שלה לקדם את שיקום הצפון. גם בזמן מלחמה לא חסר לה כסף לממן את ההשתמטות מצה"ל ואת האתנן הקואליציוני. זה סדר העדיפויות הלאומי של המחנה ה... "לאומי" הם קוראים לזה, הצבועים?

* בלי לירות אף כדור – בליל שבת עלמה זוהר היתה אמורה להופיע באורטל. היא ביטלה את ההופעה "בגלל המצב". או במילים פחות מכובסות, כי היא פחדה לבוא לכאן. חלק מהאתוס הישראלי הוא האמנים שבשעות מלחמה הלכו עם הכוחות הלוחמים עד קו האש ולעתים הופיעו תחת אש. כך גם אמנים יהודים מהגולה, שהבולט בהם הוא לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים. אצלנו, גם כשהתותחים רועמים, המוזות אינן שותקות. עלמה זוהר ביטלה הופעה באורטל, כי אולי תהיה מתקפה איראנית ואולי קצת מסוכן ליד הגבול. זה כבר ניצחון לאיראן, בלי לירות אף כדור.

* הקץ לנשק – בליל שבת ("שישי בערב") שמרתי בשעות 20:00-22:00. לצידי השומר השני, לוחם צעיר מכיתת הכוננות ועוד בחור צעיר שבא לארח לנו חברה. לצד המשימות הרגילות של השמירה, נגזר עלינו גם להיות נושאי בשורה רעה – לבשר למי שלא קיבלו את ההודעה ובאו מחוץ לאורטל להופעה של עלמה זוהר, שההופעה התבטלה כי חמינאי הצליח להפחיד את העלמה, ולראות את פניהם מתכרכמים מאכזבה, בטרם ימשיכו לכיכר לעשות סיבוב פרסה ולחזור כלעומת שבאו. הרביעי שקיבל את הבשורה, שאל – "אפשר להצטרף אליכם?" למה לא?

הוא הצטרף. נודניק חסר תקנה וחפרן שלא ברא השטן. ביקש קפה. קיבל. ביקש מהחבר שלי סיגריה. הוא הושיט לו את החפיסה שיגלגל בעצמו, אך הוא ביקש מחברי לגלגל לו. גילגל. והוא מלא סיפורים בלי פואנטה, והרצאות על "הקץ לנשק" ואהבה ושלום ואין אנשים רעים, ואיך 7 באוקטובר רק הוכיח לו את צדקתו ו... אתם מבינים.

אבל היתה לי סבלנות, דיברתי אטתו והתווכחתי איתו. כשהסתיימה המשמרת, אמרתי לו שהוא חוסם את המכונית שלי, שייתן לי לצאת. הוא הזיז את המכונית, יצאתי והייתי בטוח שהוא מיצה ונוסע. לא. האיש חנה ויצא לחפור למחליפים שלנו. מהיכרותי איתם, הנחתי שלא תהיה להם סבלנות כמו שלי. למחרת שאלתי אותם – הם מיד גרשו אותו.

(אגב, הקץ לנשק? אני בעד. בתנאי שהפעם, אנחנו, היהודים, נהיה האחרונים להתפרק ממנו).

* מיהו עילוי – דמותו המסתורית של האינטלקטואל הגאון היהודי הנווד, "מר שושני", שהסתיר את זהותו, אך היה מורם ורבם של כמה מגדולי האינטלקטואלים היהודים במאה העשרים, מרתקת אותי כבר שנים ואני מרבה לקרוא עליה בסקרנות. המחקרים השונים במהלך השנים מציירים תמונה על פיה, ככל הנראה, העילוי הוא הלל פרלמן, ובמשך השנים נאסף עוד ועוד מידע על סיפור חייו. מי שערך מחקר מקיף על אודות סיפור חייו של "מר שושני", הוא החוקר משה נחמני, שבעבודת נמלים וביצירתיות רבה, חשף פרטים חדשים רבים על "מר שושני", שמאוששים את היותו הלל פרלמן. הוא עומד להוציא ספר עם חידושיו וכן מחקרים ומאמרים של אחרים, תחת הכותרת  "נגלה ונסתר: מאמרים וזיכרונות על מר שושני". לאחרונה אירח אותו ספי גלדצהלר, שאף הוא עוסק בחקר התעלומה, להסכת (פודקאסט) מרתק, בן שעתיים, ואני ממליץ עליו מאוד.

אני רוצה להאיר כאן על פרט מידע מעניין מאותו הסכת, שיש בו עניין אקטואלי. במחקרו למד נחמני על קיומה של ישיבה של הרב קוק ביפו, שפעלה בתקופת העלייה השנייה עד מלחמת העולם הראשונה, שבה גורשו יהודי יפו והרב קוק עצמו נתקע בביקור בחו"ל. משום מה, סיפורה הייחודי של הישיבה הזאת לא היה ידוע במחקר ההיסטורי על הרב קוק. הישיבה היתה של עילויים – הגאונים הגדולים מהישיבות בארץ ובגולה נשלחו אל הישיבה הזו, ובהם פרלמן, תלמיד ישיבת מאה שערים. הישיבה הזאת פעלה שש שנים בלבד, וכיוון שלא הייה מיועדת להמונים אלא לעילויים, לשפיץ של השפיץ, למדו בה לאורך אותן שנים לא יותר מחמישים-שישים תלמידים. מטרתו של הרב קוק היתה להכשיר אליטה של תלמידי חכמים; ההנהגה הרוחנית והאינטלקטואלית של העם היהודי ושל היהדות במאה העשרים. היום, כאשר המושג "עילוי" נמצא בכותרות בהקשר של ההשתמטות החרדית מצה"ל, מעניין לראות מיהו עילוי על פי הרב קוק, על פי תוכנית הלימודים של הישיבה.

תלמידי הישיבה למדו והעמיקו סביב השעון, מהנץ החמה עד צאת הנשמה. העמיקו בלימוד תורה, בגמרא ובכל ארון הספרים היהודי. אך הם למדו והעמיקו גם במדע ובידע-עולם ובין השאר למדו, לצד לשון עברית – אנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית וטורקית. ובנוסף לכך, מדי יום, כל תלמיד הקדיש שעתיים ללימוד מלאכת כפיים, כדי שיוכל לצאת גם עם מקצוע או כלים לרכישת מקצוע. אין ספק, שאילו פעלה הישיבה אחרי קום המדינה, הרב קוק היה ממריץ את תלמידיו להיות הראשונים לשירות המשמעותי ביותר בצה"ל ולפיקוד וקצונה.

* יעד ראוי לתחקיר עיתונאי – על פי תחקיר ערוץ 12, משה רדמן, ממנהיגי המחאה, הוא מושחת, שקרן והתנהלותו הכספית אינה נקיית כפיים. כאיש ציבור ומוביל דעה, הוא אינו אדם פרטי ובהחלט יעד ראוי לתחקירים עיתונאיים. לשם כך יש תקשורת. ובניגוד להשמצות, שלפיהן ערוץ 12 הוא כלי שרת של המחאה – הערוץ הוכיח שהוא גוף תקשורתי מקצועי, הגון ובלתי מוטה. וכשצריך, הוא כלי תקשורת נשכני, ללא משוא פנים.

* פגיעה בממלכתיות – מירי רגב צדקה בהחלטתה לערוך את טקס השאת המשואות ללא קהל.

יש גורמים שהתכוונו להפוך את הטקס הממלכתי להפגנת מחאה. זו היתה פגיעה בממלכתיות וחילול יום העצמאות. מוטב טקס ללא קהל על פני טקס שיהפוך להפגנה. יש לציין שהאופן שבו מירי רגב מנהלת את הטקס לאורך שנים הוא בלתי ממלכתי בעליל. שני אגפי מחנה 6 באוקטובר משתפים פעולה בהתנקשות בממלכתיות.

* מתנת פרידה – יום לאחר שהלכה לעולמה, התבשרנו על זכייתה של עדנה סולודר בפרס ישראל על מפעל חיים. איזו החמצה! אילו זכתה לחיות עוד יום אחד, היתה מתבשרת במחוות ההוקרה והתודה של מדינת ישראל, שאותה כה אהבה, על הקמתה לחמה וכל חייה הקדישה לה את כל מרצה וכוחותיה. ביום חמישי הובאה עדנה, כלת פרס ישראל, למנוחות בקיבוץ גשר. יהי זכרה ברוך!

* ויצא מברך – עמוס רודנר מגבעת ברנר בא לקלל ויצא מברך: "לעניות דעתי עדנה סולודר ראויה לפרס ישראל. זאת (לעניות דעתי) בעיקר בשל תפקידה ותִפקוּדה כמזכירת 'גשר' במלחמת ההתשה. אבל היא לא קיבלה את הפרס בגלל שהיא ראויה. היא קבלה את הפרס בשל דעותיה הניציות, כולל הזדהותה עם אידאולוגיית שלמות-הארץ, השריטה הפוליטית של תנועתה (תנועתי). בְּשָׁרְתָהּ כמזכירת פנים את מזכיר התנועה דני רוזוליו, הייתה חלק מ'המצאת' הקיבוץ המאוחד: התנחלות מעבר לקו הירוק ללא אישור הממשלה. במסגרת זו יִשְּׁבָהּ התנועה – לפני שגוש אמונים התארגן – שני קיבוצים ברמת הגולן ושני קיבוצים בבקעת הירדן. מי שלא מאמין שיתפוס בצד מישהו מהוועדה הרלוונטית וישאל אותו בשקט: 'איך הייתם מגיבים לו הייתי מציע לכם להכתיר בפרס את רחל רבין'?"

קודם כל, תפקידה ותפקודה של עדנה סולודר כמזכירת גשר בזמן מלחמת ההתשה, וחלקה בהתיישבות בגולן ובבקעת הירדן – זו אותה דרך חיים, אותה השקפת עולם. אותה דבקות בארץ ישראל ובהתיישבות. שנית, ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן היתה חלק ממדיניות הממשלה. ראש הממשלה אשכול והשרים הבכירים אלון וגלילי היו שותפי סוד ושותפים פעילים בהקמת קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, הגם שההחלטה הרשמית התקבלה רק חודש וחצי לאחר מעשה. ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן תוכננה ובוצעה בידי ועדת השרים להתיישבות, ולפחות באשר לגולן – גם בתמיכה מלאה של מפ"ם (המ"ם של מרצ). אגב, רודנר טועה גם במיספר היישובים של הקיבוץ המאוחד – לא שניים בגולן ושניים בבקעה, אלא ארבעה בגולן וחמישה בבקעת הירדן וצפון ים המלח. מעט מדי, אך יותר מכפול מכפי שהוא ציין. שלישית, בתקופה שהוקמו היישובים הראשונים, עדנה לא היתה עדין בתפקיד תנועתי. כשהיא נכנסה לתפקיד, תהליכי ההתיישבות כבר היו מוסדרים והובלו בידי ועדת השרים. רביעית. גם רחל רבין, חברתה של עדנה, שהיתה דמות מרכזית בקיבוץ המאוחד, תמכה באופן מלא בהקמת ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן. במחקריי על ראשית ההתיישבות עברתי על כל הפרוטוקולים של התנועה, והיא תמיד תמכה. אין לי ספק שחברי הוועדה שבחרה בעדנה היו בוחרים ללא היסוס גם ברחל, שכמו עדנה בגשר, כך גם היא הנהיגה ביד רמה את קיבוצה, מנרה, בתקופות ביטחוניות קשות, ורק כעת, בגילה המופלג, נאלצה לגלות מקיבוצה בשל הפינוי השערורייתי.

* עוררה השראה והזדהות – דברים שכתבתי על עדנה סולודר ב-7 ביולי 2021: "...החלק המרגש בכנס מועצת התנועה הקיבוצית היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

"עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא היתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן. לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד. גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* נראה לכם הגיוני שב-2024 עוד יהיו גרעינים בקלמנטינות?

* ביד הלשון: צו 8 – שלוש הפרשות הראשונות של ספר "ויקרא" הן: "ויקרא", "צו" ו"שמיני". ברשתות רצה ידיעה, שעל פיה זה המקור למושג צו 8. ב"ג פנה לאחד מעוזריו הדתיים וביקש שם לצו הקריאה המיוחד, וזו ההברקה: ויקרא – קריאה לשרות. צו ושמיני. אפשר להוסיף על כך, שבפרשת "צו" מסופר על שבעת ימי המילואים, כפי שנקראים ימי ההכנה שקדמו לחנוכת המשכן.

מדרש-שם יפה, אך לא נכון. האמת הרבה יותר טריוויאלית. בנוסח הראשון של חוק שירות ביטחון, בסעיף 8 נכתב שאפשר לקרוא לכל חייל להתייצב לשירות מילואים בעת הנדרשת למען ביטחון המדינה. מאז החוק השתנה מספר פעמים וגם מספר הסעיף כבר מזמן אינו 8. מה שנשאר זה השם של הצו. האמת היא שמדרש-השם יותר יפה מהעובדה הבירוקרטית.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: החיסול של המנוולים האיראניים בקונסוליה שלהם בדמשק, ותגובות הרהב של איראן השיעית הנאצית – החזירו את האזור למצבו האסטרטגי האמיתי – לא עוד כניעה לפרוגרסיבים הדמוקרטיים האנטישמיים בארה"ב, לא עוד תביעות הזויות לסיוע הומניטרי למשפחות הרוצחים הפלסטיניים מהחמאס, לא עוד "מדינה פלסטינית", לא עוד הגבלות על פעילות צה"ל ברצועה ולא עוד התייחסות לדעות הדפטיסטיות שמפיץ עיתון "הארץ" – אלא התגייסות הצבא האמריקאי יחד עם צה"ל, שיתוף פעולה שלא נפגם גם קודם לכן – מול התמנון האיראני שיצא לְמלחמה למיטוט השלום באזורנו ובמערב, כמו היטלר בשעתו.

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

יוסי נעים – חקלאי אופטימי למרות המצב

יוסי נעים ממושב פרי-גן מגדל ירקות על שטח של כ-500 דונם בשנה. לאחר עשר שנים בחו"ל הוא בחר לשוב למושב ולהיות חקלאי פעיל. למרות המצב הקשה, הוא מגלה את הפנים היפות של עם ישראל בימים טרופים אלו.

מושב פרי-גן, אחד מיישובי העוטף, הוקם בתחילה בחבל ימית ביוזמתם של כמה זוגות צעירים ממושב שדה עוזיה. הם פנו ל"סוכנות היהודית" וביקשו להקים מושב חדש.  בשנת 1978 הם הגיעו לפתחת רפיח והקימו שם את המושב המשתייך ל"עובד הציוני". עם פינוי חבל ימית החליטו כל חברי האגודה של פרי-גן לעבור יחד ליישוב חדש, וכך עשו. ובשנת 1981 הם התיישבו במקום החדש בחבל שלום, במרחק של כארבעה קילומטרים מרפיח.

בין הזוגות המייסדים היו גם הוריו של יוסי. השניים, רות וגבריאל נעים, בני מושב שדה עוזיה, התגוררו ארבע שנים לאחר נישואיהם בעיר אשדוד, ואחר-כך עברו  ליישוב פרי-גן בפתחת רפיח.  יוסי הבכור היה אז בן שנתיים. "הייתי בן חמש כשהגענו לפרי-גן החדשה. המקום החדש בפתחת שלום היה יחסית קרוב לקודם, ואבי העביר את כל החפצים של המשפחה בעגלה רתומה לטרקטור." נזכר יוסי. "אבי קיבל נחלה בת שבעים דונם, והוא טיפח במשק ענפים שונים. היו לו מטעים, כרם ענבים והוא גידל ירקות ופרחים. כך שהיתה עבודה רבה במשק במשך כל השנה – שתילה, גיזום, קטיף... ואני עבדתי עם אבא שלי בחקלאות מאז שאני זוכר את עצמי. היה ברור לי ולכולם, שאהיה חקלאי בעתיד."

אבל לאחר כמה שנים, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, המשק נקלע לקשיים כמו משקים רבים אחרים בארץ, וזאת בגלל הריבית הגבוהה, ו"חוק גל", (שהסדיר את חובות המושבים על ידי ביטול הערבות ההדדית וקבע שכל חבר מושב ישתתף בתשלום החובות). נוסף לכך החלו האינתיפאדות והסגרים בעקבותיהן, כך שהיו תקופות בהן פועלים ערבים לא יכלו להגיע לעבודה. וכך גבריאל האב החליט לסגור את המשק עם הגיוס של בנו יוסי בשנת 1994 ועבד  על מערבל  בטון. האם רות החלה לעבוד כמשווקת נדל"ן.

ניו-יורק, ניו-יורק

יוסי החל את שירותו בצנחנים בגדוד 890 וסיים אותו בבית ספר למ"כים בגדוד 906.

"אחרי השחרור חזרתי למושב." מספר יוסי, "וכשנה לאחר השחרור טסתי לארצות הברית." יוסי הגיע לארצות הברית בשנת 1999, עבד בהובלות כמו ישראלים רבים ו... ונשבה בקסמה של העיר. "ניו יורק הפכה להיות הבית שלי. הייתי מחובר אל העיר הזאת ממש בנימים. אני, שבאתי ממושב קטן בן עשרים משפחות, הגעתי לזוהר ולמהומה של ה'טיימס סקוור'. זה שאב אותי בכל העוצמות שאפשר לדמיין." כעשר שנים שהה יוסי בחו"ל.

המפנה

מה גרם לו להפסיק את נדודיו בעולם ולשוב למשק? על כך הוא מספר: "בשנת  2008 ישבתי בבית בלוס-אנג'לס וצפיתי בסרט "שנה מופלאה" של רידלי סקוט. גיבור הסרט – אותו מגלם ראסל קרואו – הוא סוחר, ברוקר בלונדון , שיורש מדודו אחוזה בצרפת, בה גדל בילדותו. רואים בסרט איך במקום למכור את החווה, כפי שתכנן בתחילה, לאט לאט הוא מוותר על עולמו ומחליט להישאר באחוזה, לגדל ענבים ולייצר יין. בעצם לחזור לחיים הפשוטים. הסרט גרם לי לומר לעצמי: 'אני רוצה לחזור הביתה'." אומר יוסי בהתרגשות. "הייתי אז רווק ורציתי להקים משפחה ולהיות חקלאי כמו שגדלתי. חשתי שאם אני לא עושה את זה עכשיו, לא אעשה את זה לעולם."

ואז החלו חלומותיו להתגשם. "בפברואר 2009 חזרתי לארץ. ובינואר 2011 הכרתי את אשתי לעתיד רחלי, שהיא ירושלמית במקור. באותה תקופה היא עבדה במלון 'שרתון' בתל אביב. לקחתי אותה לראות את המושב  בזמן לא כל כך מתאים מבחינת הנִראוּת שלו.  זה היה ביום גשום וערפילי, אבל בבית של הוריי היה חם ולבבי, והיא אמרה לי: 'אהבתי'." השניים נישאו ובשנת 2012 נולד בנם הבכור. בשנים הראשונות במושב יוסי עבד כקבלן חברות ביטוח, ועם הזמן, יחד עם רחלי, הוא נכנס אל החקלאות עם היסוסים רבים, למרות שזה היה חלומו הגדול, כי הוא זכר את הקשיים של החקלאים. אבל מי שהכריע את הכף היה אביו.

מספר יוסי: "בינתיים, כדי להתפרנס, עבדתי בעבודות בנייה מטעם חברת ביטוח עם כמה פועלים. יום אחד, לאחר שחזרתי מן העבודה אמר לי אבא שלי, שהוא הזמין עבורי מאה אלף שתילי כְּרֵישָה. אני הייתי המום. מאה אלף שתילים? ואני אפילו לא ידעתי אז איך נראה הירק הזה, שנקרא גם לוף. 'אין בעייה." הוא אמר לי, "זה רק עבור חמישה דונם." וכך התחילה הקריירה של יוסי כחקלאי פעיל. באופן סמלי, באותו יום בו הוא החל לשתול את שתילי הכְּרֵישָה, יצקו גם את יסודות הבית שלו. "רחלי קראה לי מן השדה כדי לברך על יסודות הבית, ואחר כך חזרתי מיד להמשיך בשתילה. בדיוק באותו יום החלו החקלאות שלי ובניית הבית."

מי שעזרו ליוסי לשתול את מאה אלף שתילי הכְּרֵישָה היו הפועלים שעבדו איתו בחברת הבנייה. יוסי החליט לעזוב את העבודה למען חברת הביטוח, והוא העביר את תפקידו לאחד הפועלים בשם עוֹמָר. "נתתי לו את הקו בחברת הביטוח ללא כל תמורה. לקחתי אותו למשרדי המע"מ כדי שיוציא תעודת 'עוסק מורשה' והבטחתי לעזור לו בכל קושי בו הוא ייתקל בעתיד." מספר יוסי.

מחמישה דונם לחמש מאות

"נשאבתי לעבודה במשק," הוא אומר. "בנחלה שלי, שהיתה בשטח של שבעים דונם, התחלתי כאמור בחמישה דונם של כְּרֵישָה, ואחר כך גידלתי גם קישואים. בהמשך לקחתי על עצמי לעבד גם שתי נחלות נוספות בפרי-גן – של אבי ושל אחי. ובמרוצת הזמן חכרתי עוד שטחים מן האגודה שלנו. וכך אני מעבד כ-500 דונם של ירקות בשנה."

לפני המלחמה הוא עיבד את האדמות בעזרת 12 תאילנדים ופועלים נוספים שהגיעו עם קבלנים בדואים.  "בכל יום היו  פועלים רבים במשק." הוא אומר. "אני מנהל הכול, אבל אבא שלי הוא עמוד התווך. הוא צמוד אלי ועוזר לי בכל מה שאני צריך." 

את הכְּרֵישָה משווק יוסי תחת המותג "אלוף הלוף", ואת השוּמָר הוא משווק החל משנת 2015 תחת המותג "משק שָלוש". והוא מסביר: "'משק שלוש' הוא מספר המשק של אבא שלי, שגדלתי בו. ויש בזה הבעת הוקרה לאבא שלי." מלבד הכְּרֵישָה והשוּמָר, שהם המומחיות שלו, יוסי נעים מגדל גם קישואים, כרוב לבן ועגבניות בשטחים פתוחים. כך שיש עבודה בכל עונות השנה.

ואז הגיע השבעה באוקטובר.

בעת המלחמה

ב-7 באוקטובר 2023 תקפה חוליה של חמאס את המושב פרי-גן. מי שהציל את המושב מן הטבח והחטיפות שתכננו הטרוריסטים, היו אחר-עשר חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית, הקרוב לפרי-גן. הם ניהלו קרב עם המחבלים, בו נהרגו שלושה מחברי כיתת הכוננות – אביעד גד כהן ז"ל, ראובן שישפורטיש ז"ל ורס"ן אוריאל ביבי ז"ל.  יחד איתם הגיע למושב אבי צידון ז"ל ממושב יבול, וגם הוא נהרג בקרב בפרי-גן. עוד אחד מכיתת כוננות זו – בכור סויד ז"ל – נהרג בדרך לקרב. 

לשאלה כיצד הוא מסתדר במשק  בעת המלחמה, מספר יוסי נעים: "במלחמה הכול נעצר. בהתחלה נשארו אצלי ארבעה תאילנדים, ואחר-כך נוספו עוד שניים שכבר היו בדרך לשדה התעופה, התחרטו וביקשו לחזור. כך שנשארו לי שישה פועלים תאילנדים, מחצית ממה שהיו לי קודם. אבל העבודה לא היתה מלאה. במשך חודש וחצי עבדנו בכל יום רק כמה שעות, כי כל הזמן היו הפגזות והצבא הורה לפנות את השטח." והוא מוסיף: "אחת החלקות שלי בת 70 דונם היא קדמית מאוד, צמודה לקיבוץ ניר יצחק, כשפרצה המלחמה הכול היה מוכן לקטיף בחלקה זו – כְּרֵישָה, קולורבי, שוּמָר.  אבל הצבא אסר להיכנס אליה. בהתחלה אמרו לי שלא נוכל להיכנס עד סוף המלחמה. לאט לאט אישרו לנו להיכנס אבל עם אבטחת הפועלים באמצעות נשק. קיבלתי רובה אם. 16. ובכלל, פרי-גן היה כמו בסיס צבאי, עם המון חיילים. עכשיו יש כבר שמירות וכיתת כוננות של תושבי המושב."

ועוד הוא מוסיף לתאר את הקשיים כחקלאי: "בדרך כלל בחודשים אוקטובר-נובמבר עלי לבצע שתילות רבות. לדוגמא, כְּרֵישָה מתחילים לשתול בנובמבר כדי שתהיה מוכנה לקטיף לקראת פסח, כי נהוג לאכול אותה בליל הסדר. גם שוּמָר צריך לשתול באוקטובר-נובמבר או תחילת דצמבר, כדי שייקטף בינואר, פברואר ומרץ. בעת פרוץ המלחמה היו לי כבר במשתלות הזמנות של מיליון וארבע-מאות שתילים, אותם לא יכולתי לשתול בשלושה שבועות ראשונים, כי נורו פצמ"רים וקסאמים, וכן היתה 'כיפת ברזל' צמודה אלינו, וכל יירוט גרם ל'גשם'  של חלקי ברזל. אז ניסינו לקטוף כל מה שהצליח לשרוד, וכמעט שלא שתלנו שתילים חדשים באותם שבועות ראשונים.

"בסוף נובמבר שרדו במשתלה מאה אלף שתילים של כְּרֵישָה ושוּמָר, (מתוך מיליון וארבע מאות שהוזמנו, כזכור),  ואז התחלתי לשתול אותם כשהתאפשר. מלבד זאת היו לי זרעי קישואים בבית, אז זרעתי חמישה דונם, כאשר בדרך כלל אני זורע כשישים דונם קישואים בשנה! ולמרות הכמויות הקטנות יחסית, מאוד התרגשתי מחידוש השתילה. אני – שבדרך כלל שתלתי עם מכונות שתילה בין מאה למאתיים אלף שתילים בכל שבוע, שבעה מיליון שתילים בשנה. פתאום כמעט חודשיים לא שתלתי כלום, העולם הזה נעצר לחלוטין, וכשאתה חוזר ואתה רואה את מכונת השתילה עובדת, אתה מאוד מתרגש כאילו זה היום הראשון, כאילו חזרת להתחלה. עכשיו שתלתי חצילים שמעולם קודם לא גידלתי. ושוב אני שותל עגבניות בשטח פתוח. אני מגוון."

והוא ממשיך בתכנון העתיד באופטימיות. "אחרי פרוץ המלחמה הזמנתי במשתלה ארבע מאות אלף שתילי כְּרֵישָה. אני אמור לקבל את השתילים הראשונים בסוף אפריל. וכך, אני מקווה, הירק שלי יהיה מוכן לקטיף לראש השנה. לאט לאט אנחנו משתדלים להחזיר את הגלגל לאחור." הוא מסכם. "הכול ייקח עוד זמן, אבל אנחנו נעבור את זה." 

עם ישראל בעת המלחמה

המושב פרי-גן פונה מתושביו כמו יישובים אחרים בעוטף. רעייתו רחלי וארבעת הבנים של יוסי נעים – הדר בן 12, דניאל בן 11, שגב בן 8 ושי בן 6 – נמצאים עדיין במלון באילת. יוסי נשאר במושב כי קיבל צו חירום למילואים וכדי לעבד את אדמתו.

כאשר הוא נשאל לדעתו על מצבו כחקלאי, על מצב החקלאות בארץ ועל יחס המדינה לחקלאים, הוא כלל וכלל לא מתכוון להתלונן. "אני עכשיו חי כמו רווק," הוא מחייך, "ויש לי זמן לחשוב על חיי. הגעתי לתובנות שהגשמתי את הפנטסיות שלי. יש לי משפחה, תודה לאל, בניתי לנו בית והפכתי להיות חקלאי בעיניים פקוחות, מתוך בחירה שלי, למרות שידעתי שזה לא פשוט להיות חקלאי. הגשמתי את החלום בעקבות הסרט שראיתי בלוס אנג'לס לפני 20 שנה. אמנם יש על מה להתלונן בעניין מצב החקלאות בארץ, אבל אני מתבייש לעשות זאת בימים קשים אלו. במקום זה אני מלא גאווה על העם שלנו. קרה לי משהו בעקבות השבעה באוקטובר. בעצם קרה לכולנו משהו." הוא ממשיך. "אני מרגיש עכשיו שלא פגעו רק במדינה שלנו בשבעה באוקטובר, אלא פגעו בעם ישראל כולו. ומי התעורר פה? עם ישראל התעורר. צריך לציין לשבח את ההתנהגות של העם עכשיו. ויש לי דוגמא לסיפור מאלף, שהזדמן לי להיות לו עֵד באופן אישי."

הלוויה אדומה ורעוּת

והוא מתחיל לספר בהתרגשות עצומה: "בסוף חודש אוקטובר פנה אלי בעל 'מסעדת האחים' בתל-אביב, וביקש לקנות תוצרת שלי עבור המסעדה שלו, וזה מתוך רצון לעזור לתושבי העוטף. הכנתי לו את התוצרת: אני עצמי נכנסתי לחלקה שליד הגבול וקטפתי עבורו כְּרֵישָה ושוּמָר. ביקשתי מהשכן שלי קולורבי, שהוא מגדל בחממה ליד ביתו. ואז נאמר לי שיבוא מתנדב לקחת את הירקות ולהביא אותם למסעדה בתל-אביב. היה פה עדיין שדה קרב." הוא מציין. "מאוד מסוכן להגיע הנה. אבל בכל זאת הגיע טנדר מתל-אביב וירדו ממנו ארבעה אנשים: שני מבוגרים וכן צעיר וצעירה."

יוסי התחיל לשוחח מאיתם ושאל מאין הם. האדם המבוגר יותר אמר שהוא מדרום אפריקה. יוסי שאל אותו: "באת בגלל המלחמה?" והוא ענה: "לא, אני חוזר מחר, באתי להלוויה. "צר לי לשמוע." אמר לו יוסי,  ואז האדם השני אומר לו בחיוך: "הוא בא להלוויה של הבן שלי."

יוסי מביט בו ומבחין שעל החולצה שלבש מודפסת תמונה של צעיר. ואז ממשיך האב ואומר לו: ''אתה זוכר את החייל שנהרג ברעים והיה אוהד הפועל תל-אביב? זה שהיתה לו הלוויה אדומה, כי כולם הגיעו בחולצות אדומות?" ויוסי ענה לו: "זה הבן שלך? הרי הוא נהרג לפני שבוע. אתה קמת היום מהשבעה?"

"כן," ענה לו האב השכול. ואחר כך הסתבר שהצעיר והצעירה שהגיעו איתם הם האחים השכולים של אותו חייל. "רעדתי בכל הגוף," מספר יוסי, "אבא שלי עמד לידי ושנינו התחלנו לדמוע. הוא קם מהשבעה על בנו והתנדב להיכנס לאזור מסוכן, וזה כדי לעזור לי...."

היו אלו בני משפחתו של החייל עידן רז הי"ד מקיבוץ עין המפרץ. שנפל בקרב ואימו ביקשה שהמשתתפים בהלוויה יגיעו בחולצות אדומות, גם כיוון שהיה אוהד "הפועל תל-אביב" וגם, כפי שאמרה האם השכולה: "הצבע מסמל עבורנו את הלב של עידן, שימשיך להדהד ולפעום בנשמותינו לעד." יהי זכרו ברוך.

יוסי נעים מסיים את השיחה בינינו: "ועכשיו, איך אפשר להתלונן על המדינה? מי רוצה להתלונן בכלל? על מה? איזה עם נפלא ומופלא ומדהים יש לנו. לא הפיצויים מהמדינה חשובים לי עכשיו. העם שלנו חטף מכה קשה והתעורר, ונקווה שלא יחזור לריבים ולוויכוחים שהיו קודם."

ואכן, בימים קשים אלו יש ביטויים רבים לרעוּת ואחווה בקרב האנשים. התחלנו בסיפור על אנשי  כיתת הכוננות של היישוב שלומית שהצילה את מושב פרי-גן ושילמה על כך מחיר כבד, ואנחנו מסיימים עם סיפור בלתי ייאמן על משפחה שכולה, שלמרות המחיר הכבד ששילמה, היא ממשיכה להסתכן ולהתנדב למען הזולת. אכן, עם ישראל חי.

ד"ר עדינה בר-אל

* נדפס בעיתון "יבול שיא", אפריל 2024. 

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָבִיב יָגִיחַ

אָבִיב יָגִיחַ

יַפְשִׁיל שַׁרְווּלוֹ.

אָדָם יַשְׁלִיךְ מְעִילוֹ.

הַיְּלָדִים יִלְמְדוּ לָשִׁיר וּלְצַיֵּר

חֶשְׁבּוֹן וּפֶרֶק בַּהִסְטוֹרְיָה.

הַבֹּקֶר לֹא יִצְהַל,

הַמָּוֶת יִבְכֶּה בְּעָלִים

הַנּוֹשְׁרִים עַל  רָאשֵׁינוּ.

בְּדָלֶת אִיָּר

בְּבָתֵּי הַקְּבָרוֹת הַצְּבָאִיִּים

שְׁכוֹל

לְחָיַיִם שְׁקוּעוֹת

פְּרָחִים שֶׁנָּפְלוּ חָלָל

וְדָמֵנוּ בּוֹכִים יַהֲלוֹמִים.

וְאֵין מָקוֹם לְמִתְכַּנְּסִים

נְצִיגֵי מֶמְשָׁלָה לֹא נוֹאֲמִים.

הָאוֹר נוֹטֶה לִנְפֹּל

מַעֲלֶה מַרְאוֹת וְזִכְרוֹנוֹת

שֶׁל הֶרֶס וְחֻרְבָּן.

 אוּלַי בְּעוֹד שָׁנִים

רוּחַ תְּנַגֵּן בֶּחָלִיל

וְשַׁחַר גְּאוּלִים יַעֲלֶה

עַל רָאשֵׁינוּ.

אֶל הָאוֹר

יוֹם יוֹם

קָם בִּתְהוֹמִי

אוֹחֵז בְּחֶבֶל

שֶׁיָּד עֲלוּמָה מוֹרִידָהּ

לִי מִמַּעַל

וְעוֹלֶה אֶל הָאוֹר

רוֹן גֵּרָא

* * *

אהוד: מדוע טרם שמענו קולות הכאה על חטא, חרטה והתנצלות – מצד חביבי התקשורת הישראלית, שהטיפו לפני ה-7 באוקטובר למחאה ולסרבנות לצה"ל, שחירפו וגידפו את ראש הממשלה וצרו עליו מקרוב בזמבורות בחופשתו, שיצרו אצל יחיא סינוואר הפסיכופט את הרושם שישראל מתפוררת! אין לכם בושה? אתם חושבים שאנחנו מ-טומ-ט-מים?

* * *

יפה ברלוביץ

עֵט סופרים וחלומות בַּלָהה

או – לטיבו האניגמטי של מעוף הברבורים

סמי מיכאל, מעוף הברבורים

כנרת זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2011, 223 עמ'

א

"ככל שאדם צובר ניסיון, נוטה החלום להיות טריטוריה מוזרה ולעיתים חוויה קשה," כותב הסופר החיפאי ויליאם אלכביר. עם זאת, משותק מאימת חלומותיו, אין הוא מוותר. להפך, הוא מבין שהחלומות הנכתבים בו כיצירה ספרותית, חוזרים ומפרים אותו עם עֵרוּתו, או כדבריו שם: "אצלי כנראה עט הסופרים וחלומות הבלהות דומים... שניהם תובעניים ועם שניהם למדתי לחיות."

ואכן מעוף הברבורים הוא רומן לוטה בערפל, שנקרא כמו חלום המנסה להיחלץ מסיוטיו. גיבורו, הסופר אלכביר לעיל, פרץ אל הספרות הישראלית באמצע שנות החמישים, בספר ביכורים מפתיע בשם "גילוי הזמן", אלא שמאז לא פירסם דבר, והיה לסופר-צללים שמשדרג לרבי מכר את כתביהם של סופרים עילגים. כך, כמו צֵל, הוא מגיח ונסוג גם ברומן כאן, כשאין לדעת מאומה על עולמו הנפשי-היצירתי ולא כל שכן על כתבי היד שבמגירותיו (לבד מפרגמנטים פזורים, המצוטטים כאן בראש כל פרק כמו הד רחוק לסופר שהיה).

מאידך, במרחב מסוייט וחנוק זה, מתרחשות הסצנות הקריטיות שבו, אל מול חלון דווקא. שהרי החלון השקוף, בניגוד לעכירות הדחוסה, מציע בכל זאת סיכוי למוצא ולשחרור. כך למשל מקדים מדי פעם החלון, ומופיע כאות הזהרה; ובהמשך הוא משמש פתח קפיצה לאיבוד עצמי לדעת ולמוצא של כבוד; ואילו בסיום הרומן, הוא מסמן מעין הבטחה אופטימית יותר להתחדשות ולפתיחות – "מעוף ברבורים" (בלשונו המטאפורית של הספר).

במה דברים אמורים?

כאמור, עניין לנו עם איש רוח, מתבודד ונחבא, שעם כל נסיגותיו ומוזרויותיו, מיכאל נוטע אותו בתוך משפחה שעוטפת ודואגת לצרכיו, ובראש וראשונה אחיו הצעיר שרגא אלכביר. מכאן שהסיפור לא רק עוקף את גיבורו הביזארי, אלא מתפתח לדרמה רב-משפחתית המקיפה את האחים (ויליאם ושרגא) על נשותיהם, טפיהם, הוריהם המזדקנים, קרוביהם ושכניהם-ידידיהם בבניין-השיכון עם שלוש הכניסות וכר הדשא הגדול. ואכן תמונה קבוצתית זו של משפחה מורחבת, מצליחה לשדר מציאות ישראלית שגורה עם ערבי שישי של משחק הפוקר ויציאה משותפת לפיקניק של שבת; אלא שבד בבד היא נסדקת בהבזקים של גילויים אפלים, כשכל גילוי חושף משהו ממערכת יחסים סבוכה ויצרית, בה האח הבכור מעולל לאחיו צעיר ומכתיב לו את חייו כמו היה יצירה פרי רוחו.   

שרגא, צעיר נורמטיבי וחביב (יערן במקצועו), התקשה כל חייו להתמודד מול אחיו ויליאם: עלם חמודות ש'נועד לגדולות', טופח על ידי האב כ'מיוחד במינו', וקָצר הישגים בכל אשר פנה (סופר ומפקד, פורץ-דרך ומנהיג) בעוד שרגא דחוק תמיד אל השוליים. רק עם השָנים, ולאור התפתחויות אומללות בחייו של ויליאם, חש שרגא חובה, ואפילו חמלה, לעמוד לרשותו של ויליאם ולספק לו את דרישותיו, ולוּ הקפריזיות ביותר. עם זאת, ההתגוששות הבלתי אפשרית עם ויליאם, השליכה את שרגא שוב ושוב אל אותה מערבולת מקוממת של שנאה/אהבה/קנאה, שידע מילדות.

במילים אחרות, רומן בינ-אחים יצרי זה, חוזר כמו מאליו לשוחח עם ארכיטיפ הבראשית של האחים המקראיים קין/הבל, אלא שהמאבק בין האחים אלכביר – בחיפה של שנות ה70-60 – יוצא כאן מפשוטו, כשכל אחד מהם הוא גם 'קין' וגם 'הבל', והשנאה/אהבה/קנאה עושה אותם תלותיים זה בזה ונדרסים זה בידי זה, כשכל אחד מהם לא פוסל אפשרות (באירוניה או בכמיהה) 'לרצוח' איש את אחיו.

"לפעמים אני מייחל שתמות," לוחש ויליאם באוזנו של שרגא, כשהם מסובים עם בקבוק יין לשיחה אינטימית בִשְנַיים, ומוסיף: גם אתה "היית מייחל למותי... נכון?... ואולי אפילו ליותר מזה."

שרגא, שחש איך ויליאם אינו מפסיק להשקותו לשכרה, כדי להתריסו לריב עימו, מנסה להתגונן ("לא, לא הייתי מסוגל לרצוח אותך, אם לזה אתה מתכוון"), אלא שוויליאם אינו נסוג. אמנם כ'קין' הבכור אין הוא שוסף את גרונו של שרגא, אך חותר להשפילו, וכאשר שרגא שוקע בשנת שיכורים, ויליאם גוהר עליו ל'בעלו', ללא ידיעתו (רק עם התבגרם מגלה ויליאם לשרגא את העדפותיו המיניות, בהודאתו כי חמד את אחיו עוד מנעוריו, כששרגא מאיים לחונקו חיים).

כאמור, ויליאם אינו רוצח את שרגא, אלא את עצמו, וכאדם חוטא, באֵין אלוהים, הוא גם השופט והגוזר את דינו,  כשהאחרון בהם הוא עונש מוות. מבין חטאיו, שְניים אינם נותנים לו מנוח, ברודפם אותו כאות-קין. האחד התרחש במלחמת קדש (1956), כאשר פיקד על גדוד שריון במטרה לחסום כל דרך בפני פריצת הצבא המצרי. ויליאם התמקם עם חייליו במארב, וכאשר טור של טנקים מאובקים עם דגל מצרי בראש, התגלה במשקפתו, מיהר להורות להפגיז. הטנקים לא השיבו אש, ולתדהמתו הבין ויליאם רק באיחור, שהמופגזים הם חיילים ישראלים שחזרו משדה הקרב במסע של ניצחון מופגן. למראה הטבח הנורא, מצמיד ויליאם אקדח לרקתו, אך סגנו חוטף אותו ממנו. מאז, גזר עליו ויליאם חיי נדודים כקין, אלא שנדודיו לא הרחיקו לכת בדרכים, והסתגרו בדירת שיכון בכרמל, שם הוא נע ונד בין חדריו, מהם לא יצא עד מותו. 

החטא השני הוא נישואיו לצעירה בשם שירה אלסטר. שירה נשבתה בקסם ספרו הראשון של ויליאם, וכמעריצה אף הירשתה לעצמה לכתוב לו. ויליאם, בשיא תהילתו, הסכים משום מה לפוגשה, וממבט ראשון רותק ליופייה ולנועם הליכותיה, וחרף היותו הומוסקסואל הוא מחליט לקחת אותה לאישה כקישוט וכהסוואה (בעיקר בפני הוריו). ויליאם מעולם לא ניהל חיי אישות עם שירה, וכאשר לא יכלה לשאת עוד את עלבונה כאישה, פנה אל שרגא בבקשה לספק לה את 'עוֹנָתה' ואף להפרותה (ויליאם ידע שגם שרגא חשק בשירה לאהבה אותה, אבל עם נישואיה לוויליאם דיכֵא את קנאתו המיוסרת, התייאש מאהבה, ולקח לו לאישה את חברתה רות, כמו לצאת ידי חובת נישואין). 

התפקיד שהטיל הפעם ויליאם על שרגא, היכה אותו בהלם. התעמרות מניפולטיבית זו לגבי שירה (אך גם לגביו) זעזעה אותו לא רק מבחינה רגשית אלא גם מבחינה מוסרית. הוא מתקשה לעכל כיצד ויליאם מרשה לעצמו להציע את אשתו כחפץ עובר, וכן להמשיך ולהתעלל באהבתו הכבוייה של שרגא ולהציתה מחדש. שרגא משתולל מכאב ומסלידה. הוא תובע מוויליאם לשחרר את שירה ולהניחה לחיות את חייה, אך זה טוען כי היא מסרבת, ודבקה לחיות עימו בכל תנאי.

ממולכד בין ערכיו ותשוקותיו, מחפש שרגא דרך מילוט מה'מבחן' בו העמיד לו אחיו, ולאחר לילות ללא-שנת וימים סהרוריים, הוא מוצא את פתרונו בריצת אמוק מטורפת אל סופות האש שפרצו ביערות הכרמל, כמו להצילם מתוקף אחריותו כיערן. שרגא נכווה קשות, אך אינו מצליח לברוח מקללת אחיו. כואב ומיוסר הוא נכנע לכבוש את שירה באהבתו כי רבה, כשגם היא מעודדת את קרבתו – קִרבה רגישה ומכמירת לב כתשובה לאדנותו ולדַכְאנותו של ויליאם.

אחת הסצנות הקשות בדכאנות זו, הוא אותו ערב שבת, בו מְשַלח ויליאם את שירה מהבית לסוף שבוע, כדי שיתפנה לבלות עם נעריו-אהוביו. כך היא נמצאת לפתע נטושה ומושלכת מביתה, סועדת את הארוחה 'המשפחתית' סביב שולחנם של שרגא ורות (שאינה יודעת דבר), כדי להגיע מאוחר יותר לדירה שקיבלה מדודה זקנה, ולהעביר שם את הלילה בגפה. אלא שבדרך לדירה, שירה המאופקת והאצילית, לא יכולה עוד. כורעת תחת זוגיות מסוייטת זו, היא מתמוטטת בבכי מר ונוקב, כששרגא, המסיע אותה, אף אינו מנסה להרגיעה.

סמי מיכאל יודע לחשוף ביצירותיו השפלתן של נשים מוכות גופנית ונפשית, כשמצבים אישיים וחברתיים של פנאטיות ונחשלות מכתיבים אותן (ויקטוריה, חצוצרה בואדי, עאידה, ועוד). אך מה לכל אלה ולשירה? הלא בהיותה אישה ברוכה בהשכלה, בעצמאות כלכלית, בהופעה אטרקטיבית – לא ניתן כלל לציירה כקרבן נשי מוכה ומושפל? לפיכך, סצנת הבכי השתוקה שלה, שאין בה כל תלונה – היא מזעזעת כל כך. 

כאן יש לציין כי גם אם ויליאם מנכיח את עצמו, אלגנטי ואסתטי נישא מעם (מדירתו הגבוהה בקומה הרביעית);  שרגא (מקומה אלף באותו בניין למטה), הוא שמעניק לרומן את התשתית היצוקה והמאוזנת שלה. במילים אחרות, מעוף הברבורים הוא בסופו של דבר סיפורו של שרגא: הוא הנושא את כובד הבלהות על כתפיו; הוא מתמרן  בזהירות ובהגינות את סיוטי היום יום; והוא שמעניק לאחיו את חייו ה'כמו נורמטיביים', בנטרלו את סודותיו מכל אדם (ביניהם בני המשפחה הקרובים). ואכן, אט אט עם פרישת העלילה, דמותו של שרגא משתלטת על הסיפור וכובשת את הקורא בטבעיותה ובפתיחותה, ובניגוד למועקה שמייצר ויליאם – מֵשיב שרגא מלוא חופניים רעננות וחיוניות מהשיטוטים והעיסוקים ביערות הצפון וחורשותיו. מכאן, אין תימה, שאישיותו החמה והאיכפתית, המודעת כל כך לאחרים ולעצמה (חולשותיו הקטנות, התלבטויותיו המוסריות, הקנאה האוכלת בו), מפקיעה אותו מן ה'קין' שבו – אל ה'הבל' הזוכה גם בברכת האֵל (כמו במקרא) וגם שורד את אחיו.

נוסחה אלטרנטיבית זו לסיפור בְרֵאשית, כמו מעלה את השאלה: האם סמי מיכאל בא להציע בישראל של המאה העשרים, תיקון לסיפור המקראי, בציינו, כי לא עוד אנו זקוקים לאיליטיזם אסתטי-דקדנטי נוסח 'קין' כדי להמשיך את שושלת הישראליוּת שלנו, אלא דווקא את הארציות האנושית והמפוכחת של 'הבל'. אותו 'הבל' (שרגא) שבתוך החלום הרע שהקדיח לו אחיו קין (ויליאם), הצליח לסייע ולתמוך בשתי נשותיו (רות ושירה), לגדל ולטפח את שני ילדיו (מיטל מ-רות, וזוהר מ-שירה), לחבב עליהם את הארץ הזאת בשביליה הגלויים והסמויים, ולהעביר אותם בחורָבה דרך כל האסונות, המיתות המשונות, הפיגועים הלא צפויים, התאונות והמלחמות, שפוקדים אותם, כשהוא מגונן על שפיותם ואנושיותם. ועוד לא הזכרנו את גאולתו את שירה מרדיפותיו של בעלה-המת, כשהוא נוסק עימה אל "מעוף ברבורים" חדש ומבטיח.

ב

מעניין לציין כי סמי מיכאל השאיל להבניית הטיפולוגיה של האחים – ממרכיבים אישיים לו. כידוע מיכאל שימש במשך שנים כהידרולוג במשרד החקלאות, ושילוב זה (כתיבה/הידרולוגיה) מוצא את ביטויו בעיצוב דמויות ספרותיות כמו יוסף במים נושקים למים (השולח ידו בעט סופרים, ומשמש גם מודד ברשות-המים), וכן במעוף הברבורים. אלא שכאן איש-המים היה לאיש-הנוף (כך הגדיר מיכאל את עצמו בספרו גבולות הרוח), כשהוא מתפצל לשתי דמויות נפרדות: הסופר והיערן. יתרה מזו: גם השיח המתמשך בין האחים, המתפתח מעֵבר למתחים המשפחתיים, הוא הֵד לשיחו הפנימי-האישי של מיכאל ועמדותיו הביקורתיות לגבי סוגיות של כאן ועכשיו כמו: המילְיֶיה הספרותי-התרבותי על מעידותיו, הירידה המואצת מהארץ, הניסיון לפרק את המודל הישראלי האולטימטיבי של 'ספרא וסייפא', וכמובן הסכסוך היהודי-הערבי, שכמו קאטו הזקן, שב וחוזר בכל ספריו: מהראשון שבהם שווים ושווים יותר (מלחמת ששת הימים), דרך חסות (מלחמת יום הכיפורים), ועד יונים בטרפלגר (מלחמת העצמאות) ומעוף הברבורים (מלחמת סיני). 

"זאת ארץ מסוכנת לבָנים," מזהירה אישה אלמונית את שירה, כשהיא שומעת שיש לה בן יחיד. ואכן הארץ המסכנת את חיי בניה, היא לפי מיכאל, ארץ המלחמות הבלתי נגמרות, שבניצחונותיה, כמו בכישלונותיה, סולחת למנהיגיה ולמפקדיה, שכבר אז (במלחמת קדש) גילו חוסר אחריות לגבי פיקודיהם, וגרמו לאבדות כבדות בשל חוסר שיקול דעת ופזיזות (מיכאל מאזכר כאן את אריק שרון, שבמלחמת סיני הסתבך בטעויות אסטרטגיות במעבר המיתלה וגרם למותם המיותר של עשרות חיילים; וכן הרמטכ"ל של אותם ימים, משה דיין, שבספרו אודות מלחמת סיני, ציין במפורש כי הוא מבכר מפקדים הפועלים כ"סוסי קרב נלהבים" ודוחה מעליו את אלה "שזהירותם קיצונית").

נוהג פסול זה של מפקדים, היה קריטי גם לגבי משפחת אלכביר, בסַכְנהּ את בניה במלחמות ישראל ובהפכה אותם לקורבנות חיים-מתים. כך ויליאם, שפרש מהחיים בעקבות מלחמת קדש והיה למת-חי בחדריו, וכך זוהר הבן, התיכוניסט, שיצא לטייל בסיני לפני יום כיפור: נורה על ידי חיילים מצריים וישראלים, נחשב כמת, וחזר אל החיים פגוע בגופו ובנפשו.

למותר לציין כי המלחמות – מסיני (1956) עד סיני (1973), מתקבלות כאן כמו כל אותם חלומות בלהות שהרומן מלא אותם, כשמיכאל דוחק בנו להתעורר ולפעול בנידון. בעניין אחרון זה, כדאי  להציץ שוב אל מגרתו של ווליאם, שם נכתב: "אני בן למאה העשרים... הזיכרון שלי הוא קופסה מצמררת שצְפוּנה בה היסטוריה... והיא נפרצת בחלומותיי." ובהמשך: "מחשבה רבה אני מקדיש לחלומותיי ומנסה לפענח," גם "יוסף פירש את מעללי חלומותיו," אלא ש"ההימור של יוסף עלה יפה בקזינו ההיסטוריה... בלי שההיסטוריה תלמד דבר וחצי דבר."

 ומה באשר להיסטוריה הישראלית שלנו? האם גם היא תלמד משהו מחלומותיו של  מיכאל, או שמא גם היא תמשיך להמר ב'קזינו של ההיסטוריה'?

ועוד הערה: מעוף הברבורים הוא ספר נוסף במבנה המטוטלת של סמי מיכאל, המצטבר בין ה'שם' ל'כאן' – בין יצירותיו שעניינן המרחב היהודי-העיראקי לבין אלה שחומריהן העכשוויים מתמודדים עם הישראליוּת הרב-תרבותית. כך או כך, גם אם היצירה של מיכאל סיפרה את עצמה על גדות החידקל (חופן של ערפל, ויקטוריה, עאידה), או שבה וחזרה אל בין הירדן והים (חצוצרה בוואדי, כנפיים) תמיד הפעילה בה מכליו הפואטיים של הריאליזם החתרני בניסיון לחשוף כל מציאות חבוייה, ולהוקיע את אמיתותה ולוּ הכואבת והאכזרית. לפיכך הפתיע מיכאל בספר אחרון זה, כאשר דווקא כאן במציאות החיפאית הגלוייה והמוכרת של שיכון וותיקים (רחוב אינטרנציונאל 99), ובקרב משפחה מצוייה כמו משפחת אלכביר על שלושת דורותיה, הוא מוריד מסך כבד בשותלו בו סיפור מצמרר בעל יסודות מפלצתיים הזויים, הגובלים עם מאפייניו המובהקים של הסיפור הגוֹתי.

מה לחיפה האדומה והפעלתנית של שנות ה-60 וה-70 ולדימויים גותיים אלה, ומדוע אלה מחלחלים ומייצרים כאן אַניגְמה הרסנית ששאלות מוסר של טוב ורע, דיון מְעַוות עם המוות, ושילוב הגרוטסקי בנשגב – משאירים אותה ללא תשובה, כשהיא נבלמת שוב ושוב מלהתחבר אל השטף הריאליסטי המתבקש? המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק (1921-1880), הציג ביצירתו את 'העיקרון הדינאמי המתפתח והמשתנה', כאחד המדדים לבחינת כתיבה אמיתית, השומרת מפני קיבעון או מנייריזם פואטי. נראה שגם סמי מיכאל ברומן זה, מחפש אחר התחדשות התפתחותית משלו, בהציעו כלים פואטיים שלא ידענו אצלו עד כה.

יפה ברלוביץ

* * *

אורית דשא-ינאי-ברנר

ענן נפרד מחבריו

ענן נפרד מחבריו 

ונוהה צפונה                 

בשמיים המאפירים-מכחילים

שמעל לעיר.

העצים והדשאים שמתחתם –

מוריקים ונהנים...

וכן הדיירים העירוניים

על מרפסותיהם

המשקיפים 

מטה ומעלה

נושמים את השקט השבתי,

וקולטים לקרבם 

את שמחת ציוצי הצפרים

על החורף ההולך

ומסתיים...

העננים המאפירים

מתאמצים לשרוד

ולאיים...

אך הכל כבר יודעים,

גם הציפורים המצייצות 

בחדווה וברינה,

שם  בגינה...

שהאביב –

כבר מעבר לפינה.

* * *

דליס

1. על ספרה של פנינה אליאני שורוק

"בדרך הביתה"

שם הספר "בדרך הביתה" מצביע על מהלך ממושך שאדם עושה כדי להגיע למטרה, ליעד, למקום שהוא מושא שאיפתו. וזה כולל משך זמן, אופן שהתהליכים נעשים, קשיים, מהמורות, חוויות לסוגיהן, שינויים, כל מה שנקרא: "אורך המסע".

פנינה אליאני שורוק בחרה בשם זה לספרה כדי לסמן את מסע החניכה של הגיבורה הספרותית שלה, ורד. זהו מסע אל 'הישראליות', כהגדרה, מסע אל 'הבית' כהגדרה, ושהיא, הגיבורה ובני משפחתה יתקבלו בו כדיירים ויוגדרו 'ישראלים'.

חלוציות, תחילת התיישבות, מעבר לשטח מחייה חדש, הכרת שפה, סלנג ישראלי ששונה משפת התנ"ך, הכרת מדינה שיש בה קיבוץ גלויות, אזרחים ממקורות שונים, מתרבויות שונות, ממנטליות שונה והתערבבות בתוכה, בין מרכיביה החדשים. זו השתתפות בהנחת יסודות לבניית עם מחודש, אלה הערכים שעולים בספר זה מבין פרקי הסיפורים הקצרים בסדר כרונולוגי מוקפד. ייתכן שאלו הן חוויותיה של פנינה שורוק, הילדה שעלתה לארץ בגיל 8, וייתכן שפרטים ביוגראפיים שולבו יחדיו, הן של משפחתה על כל ענפיה והן של משפחות נוספות שעלו לארץ מקזבלנקה, וייתכן שאירועים אותנטיים הצטרפו לפרקי בידיון ויצרו סיפור תקופתי אזורי, ממואר. המציאות בקרית שמונה בשנות ה-60 מתוארת מתוך חיי היומיום של התושבים. פרנסה, כלכלת בית, מוסדות קהילה, מוסדות חינוך – בתי ספר, גנים, כל אלה מתוארים במקביל למצב ביטחוני, חברתי, מפלגתי, דתי, לאומי.

המשפחה שהתיישבה בקרית שמונה הגיעה עם התרבות שלה, עם הקודים ודפוסי ההתנהלות שלה. תיאורים אותנטיים חושפים מנהגים, מסורת, סממני חג ומנגד סממני אבלות, לבוש, מאכלים, טקסים, אמונות, עיסוק. כל אלה מנסים למצוא מקום בתוך מנהגים  של אחרים וגם בתוך הישראליות הצברית שמקלה בערך חשיבות הפרטים הקטנים, שכן היא ממוקדת מטרה והיא מול עיניה וההתייחסות לכך אחרת.

ההיררכיה המשפחתית מתערערת. נוצר פער בתוך המשפחה. האב 'הראש' מתקשה לשמור על מעמדו כמפרנס יחיד. הוא מרכין ראש ושותק. השתיקה תופסת מקום. ה'שם' וה'כאן' נמדדים. מדינה עקורה מול מדינת עלייה. נוטש/בורח מול מתיישב. הילדים הסתדרו מהר, עם השפה ועם המוסדות. מתמזגים. הם הופכים לפה, לנציגי הבית והם גם מוצאים אהבות.

הסיפור הראשון בספר שנסגר מעגלית עם הסיפור האחרון מביא את כרטיס הכניסה לישראליות – הצבא. הסיפור 'חייל' מספר על טובי. טובי, גם הוא הגיע משם, מאותה תרבות ומאותה מדינה. אבל טובי פרץ את המסגרת התרבותית. כבר לא שוחט ובן תורה, הוא דילג אל משאלות ליבו. דילג עם העוד שלו, מניגון פיוט של בית הכנסת לניגון מודרני. כמו פרפר חופש דילג וגם קרא ללהקה שלו "טובי והפרפרים". התיאור של טובי בשורות הספר נפלא מבחינת הרכב ספרותי: "באיפוק של בן תורה, טובי היה טוב מכולנו, טהור, יפה, מעולם לא רב, היה לו מפתח של כל אחד, בחיוך, במילה, בשירה ובנגינה." נפילתו של טובי בצבא מדגישה את המציאות במדינה. העולים החדשים נכנסו למציאות של המדינה. וכמה הספר הזה נכון גם לימים אלה. ספר ישראלי. הספר של המדינה שלנו. כך היא נוצרה וכך אנחנו חיים בה. פנינה אליאני שורוק הביאה לנו ספר שהוא התהוותה של המדינה שלנו.

ספר זה יכול להיות מומחז להצגת תיאטרון, להיות מופע על במה. הוא מכיל את המרכיבים הנחוצים. תמונות ותפאורה מתחלפת, מצבים משתנים, העמדה, דמויות, דיאלוגים, אקטים תיאטרליים, מערכות שונות באתרים שונים.

אקט פתיחה – המשפחה מתכנסת בקזבלנקה לקראת החלטה על עזיבה. ויכוח ומחלוקת בין ענפיה של המשפחה. מי שרוצה לעלות לארץ ישראל ואחרים שבוחרים את צרפת/פריז. נגזרת שתיקה על בני המשפחה שלא לחשוף את העזיבה.

אקט שני – התפאורה משתנה: העולים החדשים מתקבלים בקרית שמונה. הסבא והסבתא שעלו קודם לארץ ובני משפחה. מובעת שמחה בשירה. הסבא נותן עצה לאב המשפחה לדרוש רק שיכון ולא צריף. המשפחה מקבלת דירת שיכון בעלת שני חדרים וכולם מנקים ומסדרים אותה. האמא מכינה מטעמים מקופסאות שימורים.

מערכה שלישית – תפאורה משתנה: אב המשפחה מגיע לבוש בחליפה ו'שאפו'-מגבעת לראשו, לעבודה בקק"ל, נטיעת עצים. הדיסוננס בתרבות מובלט. השפה העברית מפי האבא היא שפת התורה ואנשי השטח בגינון דוברים עברית "צברית". האב חש עלבון בסוג העבודה שניתנה לו. כאן עולה עניין הגיבור והאנטי גיבור. האב – 'ראש המשפחה' הפך לנחות. וכאן נופלת עליו שתיקה.

שתיקה מובלטת מאד בפרקי הספר. שתיקה בקזבלנקה לקראת העלייה, שתיקה של האב נוכח המציאות החדשה, השתקה של התרבות שהביאו מארץ המוצא, מהמולדת הישנה. כשהגיעו לארץ רצו להתקבל ולהתמזג בתרבות הצברית והשתיקו את סממני התרבות "הישנה".

אקט נוסף – תפאורה מתחלפת: ורד בבית הספר. השפה והאקצנט שונים מבני כיתתה. המורה מגלה את כישרון הכתיבה שלה בחיבור המוצלח שהיא כתבה והוא מוצג באירוע בבית הספר. הילדה, ורד, מתקבלת לחברת התלמידים.

ורד עם גלעד, בן הקיבוץ, צעד נוסף שלה, היא מתערה בחברה.

אקט נוסף – תפאורה מתחלפת: טובי מנגן בעוד. מנגינות שירי ארץ ישראל. טובי מוקף בחברים. טובי בצבא, חייל של מדינת ישראל.

אקט נוסף – תפאורה מתחלפת: סעודת חג בחצר השיכון. כל המשפחה מתכנסת. שולחן ערוך בהקפדה. מאכלים כיד המלך, המאכלים מוצגים על ידי האורחים הרבים כולל הסבא והסבתא. אמא מכרה את התכשיטים תמורת הארוחה, העיקר לחגוג יחד.

אקט נוסף – תפאורה משתנה: ורד מתארסת עם גלעד, ורד בצבא.

אקט הסיום – האבל על טובי שנפל בצבא. מנהגי אבלות לפי המסורת מול אנשי הצבא. התמזגות בין הסמל הישראלי – הצבא והעולים המשתרשים בארץ, לכולם אותו חזון.

2. על "גלויה מיפן" מאת ריקי דסקל

ציורים – לוסי אלקויטי. הוצאת פטל

שם הספר "גלויה מיפן" קולע ומדויק, מרמז כבר ממבט ראשון על יחסי שולח ונמען, האחד חווה חוויה ומעביר אותה במסר קצר, במעט מילים, ובציור של נגיעות צבע ושזירת אותיות מסוגננות-קליגרפיות כקישוט לטבע, לאדם שהוא במרחק מן החוויה.

המינימליזם הזה הוא צורת ההגשה. שירי ההייקו הם הטקסט שכתוב על הגלויה המאויירת. בגלויה אין מקום לטקסט נרחב, לכן הוא צריך להעביר סיפור שלם במעט מילים. וכמו שגלויה נבחרת בשל הוויזואליות שלה, גם כאן, ניתנה תשומת לב ליופי החיצוני. ומתקבלת כתוצר מוגמר אסתטיקה מינימליסטית עם אמירה חזקה. אנלוגיה-חפיפה בין מילולי לצורני. גווני הצבעים, פלטת הצבעים גם הם  שותף פעיל ביצירת האווירה.

חוויה היא הרגשה עמוקה, התרשמות מחפץ, מטבע, מרגע שבו נוצרה התפעמות, השהיית הרגע הזה שבתוך האדם ותרגומו לטקסט כדי לעורר הזדהות. זו סוגת השירה בספר זה. זה רושם שרוצים להשהות בתוך הגוף, בתוך התודעה. החוויה היא מה שעבר על האדם שלקח חלק, אם פסיבי, חיצוני ואם אקטיבי, בעשייה, בהתנסות. האזור הכי קרוב לז'אנר הזה של שירי הייקו הוא יפן והרי שם מקורו המסורתי של הז'אנר וכמה נכונה הבחירה לפרישת רשמים כמו בספר זה.

ריקי דסקל אכן, תפסה את הרגע הקטן, האישי, והפכה אותו לרגע עוצמתי בשורות הקצרות שנגעו בתמצית ההתרשמות, היא הסיטה את המבט לאיזו הסתכלות הצידה, אל נוף ויזואלי, שישמש דימוי לאמירה רגשית ולעיתים שכלתנית. ההשלכה מן הפרטי, האישי, האובייקטיבי הופכת את מה שקרה לכותבת למשותפת, להזדהות של הקורא, לאפקט אוניברסלי. תופעות הטבע  מפרשות את החוויה, ממקדות אותה. הטבע מזוהה עם משהו קונקרטי, עונות השנה, סוגים של פרחים, צמחייה, הכול מנווט אל אמירה תרבותית וגם אוניברסלית. המילים בנויות על סמלים, על סימליות, על פירוש לצבעים, לעצמים, לאזורי טבע, לעיתים של תרבות מגדרית ולעיתים תתרחב היריעה לאוניברסלי.

החסכנות רק מעוררת את הקורא להשלים, הוא ימלא פערים. קריאה ראשונה תהיה לעיתים שטחית, אולי סתמית, אך התעמקות תיצור את המחשבה והרגש.

עמ' 8 – "סביב הבקתה / משנה היער צבעיו / קופסת צבעי פנדה / פתוחה"

המקום מוגדר, היער מוגדר, הצבעים מתחלפים לפי האדם ולפי הרגש, גם באופן לא טבעי שהרי צבעי הפנדה מלאכותיים. הקופסה פתוחה – כלומר החוויה מתמשכת, לא סגורה בזמנים, ברגש ובמחשבה.

עמ' 20 – "זה הרגע / האוויר קופא / כשהעורב קורא / מעל שער כתום"

כמה הרבה נאמר במעט מילים. תיאור אקלים, תיאור גיאוגרפי, תיאור מצב רוח, תיאור ניגודיות קר מול חם, קיפאון הוא בצבעים אחרים מן החום של הכתום, שינויי מצב רוח, אתגר מול איזו קריאה מתריסה של עורב, רגע מול זמן מתמשך, מעל ומתחת ועוד ועוד.

ואציין את הציורים הנפלאים והאותיות הטבועות בתוך האבסטרקטי המעורפל שמדייקות את קהל היעד באותיות בעברית.

ספר זה הוא תענוג למחשבה, לרגש, ליופי, למילה הכתובה שמקבלת נפח, להעלאת מודעות לפרטים קטנים, להערכת הפרטים הקטנים. לקרוא שוב ושוב. לספר אין זמן ומקום, הוא רלוונטי תמיד.

דליס

* * *

אילן בושם

בְּבֵית הַשִּׁמּוּשׁ

מָצְאוּ אוֹתוֹ

עַל הָרִצְפָּה מֵת

וּבְיָדוֹ פִּסַּת

נְיַר-טוּאָלֵט.

הוּא צִפָּה

שֶׁהָחָרָא מִמֶּנּוּ יֵצֵא

וְלֹא הֶאֱמִין שֶׁהַחַיִּים

הֵם עַד כְּדֵי כָּךְ

חָרָא...

[השיר ראוי לקריאה חוזרת ולציטוט]

* * *

אהוד בן עזר

אילן מאליונֶר

אצל אילן מאליונר הכסף זורם כמו מים. שמואל אביו חינך אותו:

"קח אילן כמה שתרצה! קח! כאשר אני הייתי בגילך אכלתי חרא. סטירות קיבלתי, לא כסף. חצי גרוש לכוס גזוז לא נתנו. כל פעם שמעתי: שְׁתֵה מים! – שתה מים! זה בריא! קח לדרך סנדוויץ'! תאכל רק בבית! פלאפל זה מביא צהבת! ­– בגזוז יש חיידקים! הצבע שלו רעל! –

"אז אחר-כך שנים לא הייתי יכול לעבור על יד קיוסק בלי לשתות משהו, לבזבז, הבטן מתפוצצת אבל העיקר להרגיש שאני לא מוגבל. אז קח אילן חַבּוּב ותבזבז ת'כסף גם אתה. זה ממילא על חשבון מס-הכנסה. אם יראו בהצהרת-הון שיש לי יותר מדי – תיכף יגידו שהעלמתי מהם תקבולים. אבל אם בזבזנו ת'כסף, אני בסדר. לכן אנחנו נוסעים שלוש פעמים בשנה לחוץ-לארץ, כאילו בשביל הביזנס, יַעַנִי. אז יאללה, תיהנה מהחיים אילן כל זמן שאתה צעיר, ואל תשכח להביא קבלות, בייחוד על מוניות ומסעדות, שזה אני יכול להכניס לתשלומים של העסק בתור הוצאה מוּכרת. ככה אנחנו מורווחים פעמיים על חשבון מס-הכנסה – גם מבזבזים משלהם, וגם זה יורד מהתקבולים ברוטו ומקטין ת'כנסות נטו. אבל זה כסף קטן. שלא תחשוב שמזה בא לנו הכסף הגדול. כסף בא מכסף. צריך רק לדעת איך. סמוך על אבא שלך!

"אתה רוצה לדעת איך? –  הנה, תן לי משלך ת'אלף מהאלפיים שנתתי לך, ואני משקיע לך אותם, בוא נאמר – חצי באגרות-חוב ובכתבי אופציה הניתנים להמרה באגרות-חוב של טבע ושל מלונות דן; וחצי, בוא נאמר – במניות של אלביט 1, של דנבאר אג"ח ושל כלל תעשיות 1; ואתה עוד תראה איך אני אקפיץ... איך? – סמוך, יש גם מידע פנימי... חברים, עיתונאים, שטינקרים... תלמד חבוב, תלמד... וכשתדע, תתחיל גם להשקיע ת'כסף על אחריותך..."

ואילן מאליונר מעריץ את אבא וסומך עליו, אבל גם לומד להשקיע בעצמו, מרוויח, ובא לבית-הספר בכיסים מלאים שׁרֵתים ועגנונים. גולדָאים הוא כמעט לא מחזיק, ובוודאי שלא אשכולים, כי הם כסף קטן בשבילו. הוא לבוש זרוק אבל תמיד איכות א"א, מהחנויות הכי יקרות. יש לו דירה קטנה לעצמו בקומת הקרקע בווילה המשפחתית. שמה יש לו שתי מערכות מחשב: אחת IBM עם מודם קשור לבנק הפועלים בשביל לתת הוראות, ומערכת אחת מקינטוש עם תוכנת מוסיקה שהיא בלבד עלתה אלף וחמש מאות דולר, חיבור לסינטיסייזר DX7 של יאמאהה, סאמפלר, מכונת-תופים ומערכת-הגברה. יש לו טלוויזיה צבעונית, וידאו-טייפ ומצלמת וידאו משוכללת עם מכונת-עריכה, שאפשר להסריט ולהעתיק באמצעותם כמה שרוצים. יש לו... מה אין לו? – מביאים סרט כחול עם צ'יצ'ולינה מוצצת ומעתיקים, מפתים לפעמים איזו פריקית להתפשט, שמים לה מוסיקה או מחברים במיוחד, ומצלמים, רק לשימוש ביתי, והחבר'ה אוהבים לצאת איתו כי הוא מזמין. תמיד. גם חיבר את המוסיקה לתחרות-היופי של פורים, בבית-הספר.

ויש לו עוד מנהג אחד, לאילן – לבקש מכל חבר להשקיע באמצעותו. לא חשוב, כל סכום, אפילו קטן. הוא מנהל רישום של ההשקעות על גבי טבלה שהכין בעזרת תוכנת לוטוס עברי, ומוציא כל פעם במדפסת דפי עידכון לחברים. יש לו גם כלל למשקיעים אצלו – "תודיע לפחות שלושה ימים קודם, ותקבל ת'חצי הסכום עם עליית הערך. תודיע ותחכה עוד שלושה ימים – תקבל ת'חצי מחצי, זה רבע, עם עליית הערך, וככה הלאה. מסכים? – סמוך!"

תחילה התלהבו החברים והיו פודים אצלו סכומים מיד כאשר ההשקעה הראתה רווח כלשהו, אבל המחצית שנשארה כבר הניבה רווח קטן יותר. לכן, לאחר זמן חדלו לפדות, והשקיעו אצל אילן כל סכום שעמד לרשותם.

השמועה עברה גם לכיתות אחרות, בהפסקות היו מצטופפים אצלו להשקיע. וככה אילן מאליונר כבר ניהל תיק השקעות נאה, באמצעות המודם, בחשבון שנפתח על-שם אביו שמואל, כי הוא עצמו עדיין קטין. רבים רצו להשתייך לחוג המיוחס של אלה היוצאים עימו לבלות, ומוזמנים לדירתו לראות סרטים צִ'יצ'וֹלְיָאנִים, אבל הוא נשאר נאמן לחברים בכיתה, ולבודדים מכיתות אחרות שהשקיעו באמצעותו סכומים גדולים במיוחד. קראו להם בשם: "החוג הנוצץ". גם על הבנות שבילו איתם השפיע אילן מאליונר להשקיע אצלו.

*

יום אחד, בשיא עליות השערים, החליט אילן שהמשחק נגמר. אם ייפול – יישאר בידו פחות ממה שנתנו לו החבר'ה. הוא מכר את כל התיק ברווח נאה, למרות שאיש מהחברים לא ביקש ממנו לממש רווחים, והשקיע את הכסף בפז"ק, פיקדון זמן קצוב, שנותן ריבית קטנה אבל ללא עמלות ומבלי כל חשש שסכום הקרן יפחת.

*

 שבוע ימים התנודדה הבורסה, אחר החל מסתמן המיפנה. התרחש בינתיים גם משבר בממשלה, היו מהומות אדירות במזרח-אירופה, ארה"ב הודיעה שתצמצם את הסיוע השנתי לישראל. בתוך שלושה ימים נפלו השערים בעשרות אחוזים, והארץ נתקפה בהלה.

למחרת, בבית-הספר, בבוקר, הקיפו את אילן מאליונר תלמידים נסערים.

"אל תדאגו. לא הפסדתם. סמוך. הכול בסדר." הרגיע אותם בחיוך.

"איך?"

"כבר לפני יומיים יצאתי עם כל התיק. מחר כל אחד יקבל ת'מלוא ההשקעה שלו, לפי הערך של לפני יומיים!"

"יופי! כל הכבוד!" הריעו לו, הרימו אותו והלכו עימו סביב חצר בית-הספר, כשהם שרים בצעקות שמחה: "אילן מאליונר כארז / אילן מאליונר כארז / אילן מאליונר כארז / כולנו פה אחד!..."

*

וכך היה. הם קיבלו את השקעותיהם חזרה, עם רווח קטן, לפי יום הערך האחרון שלפני הירידה. בידי אילן נותר הפרש של עוד כחמישה ימי ירידת-ערך על התיק כולו, מהתאריך שהחליט למכור בשיא, על דעת עצמו, ועד ליום שמכר-כביכול, כדי להציל את החברים, פלוס הריבית פז"ק.

מלא-גאווה חזר הביתה והרים טלפון לאביו, בעבודה, כדי לספר לו כיצד ניהל נכון את התיק. החברים לא הפסידו ולא איבדו את אמונם בו, והוא גם הרוויח.

להפתעתו לא היתה תשובה. גם הבית היה ריק. היו כל מיני שיחות טלפון מוזרות, שבהן שאלו על האב, ופעמים גם קיללו ואיימו.

רק לפנות-ערב הגיעה האם, בדמעות.

"איפה אבא?"

"נעלם. אל תשאל, אולי מאזינים. הרבה זמן לא נראה אותו. ועכשיו אנחנו צריכים לעזוב מיד את הבית ולהסתתר אצל דודה עדנה, בגלל הנושים. איזה אסון!"

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

נעמן כהן

בנימין מיליקובסקי-נתניהו והכסף הקטארי – הבעייה מצרים ולא קטאר

כשמדברים על הכסף הקטארי שהועבר לרצועה ואיפשר לחמאס להפוך מארגון טרור שולי לאימפריה עם גדודים, מטרו של מנהרות וכוח אש של צבא קטן, צריך להבחין בין שתי תקופות. בראשונה, בשנים 2007-2014, ממשלת קטאר מימנה את חמאס כראות עיניה, הרחק מכל פיקוח ובקרה בינלאומית. בשנייה, מאז 2014 ועד היום, המימון הקטארי נעשה בתיאום עם ישראל וארה"ב.

אחרי מבצע צוק איתן בקיץ 2014 החליטו ארה"ב, האו"ם, קטאר וישראל על הקמת מנגנון חדש, שבמסגרתו ממשלת קטאר תסייע לעזתים בסכום של 30 מיליון דולר בחודש. עשרה מיליון דולר יועדו לרכישת דלק מישראל עבור הפעלת תחנת הכוח ברצועה, עשרה מיליון דולר למימון משכורות עובדי הממשלה ועשרה מיליון דולר עבור סיוע חודשי של 100 דולר ל-100 אלף משפחות נזקקות. באותה תקופה התקבעה הקונספציה שככל שחמאס יצבור נכסים כלכליים ושלטוניים, הוא יזנח את הרעיון הבסיסי להשמדת ישראל.

הכסף הקטארי לא נכנס לעזה באופן קבוע אלא רק מדי פעם, בהסכמת ישראל ודרך הרשות הפלסטינית. ב-2018 הרשות אמרה שהיא לא מוכנה יותר לממן את חמאס, ובמקום לתת לחמאס להתמוטט, מדינת ישראל החליטה להעביר לו כסף בדרך אחרת.

ד"ר אודי לוי, שהיה עד 2016 הגורם במוסד שתפקידו להילחם בכספי הטרור, בהיותו ראש יחידת "צלצל". מסביר ש"זו היתה חלק מהמדיניות של קניית השקט. חמאס דרש שהכסף ייכנס באופן קבוע ישירות אליו – כל חודש 30 מיליון דולר במזומן. צריך היה להיות מאוד נאיבי כדי לחשוב שהם יעבירו את הכסף לאוכלוסייה."

הקטארים, לא אהבו את הסידור החדש. "הם שיחקו אז וגם היום משחק כפול," טוען לוי. "ב-2018 קטאר חששה שהעברת הכספים לחמאס, שמוגדר כארגון טרור, תעמיד אותה בבעייה מול המוסדות הבינלאומיים."

מיליקובסקי-נתניהו הבין את המלכוד הקטארי, ולכן כתב לקטארים מכתב סודי בו הוא מפציר בהם להמשיך להעביר כספים לרצועת עזה. הוא הסביר שהעברת הכסף תוריד את המוטיבציה של ארגוני הטרור, תמנע משבר הומניטרי, וחיונית לשמירה על היציבות האזורית. אבל הקטארים דרשו ביטחונות מהאמריקאים.

שר האוצר האמריקאי באותה תקופה סטיבן מנוחין, יהודי ששימש כמנהל הכספים בקמפיין הבחירות לנשיאות של דונלד טראמפ, שמינה אותו לתפקיד, היה ידיד אמת של ישראל. הוא נענה לבקשת נתניהו לסייע ושלח איגרת נוספת, הפעם מוושינגטון לדוחא. בכך הוא בעצם הבטיח לקטאר – המימון לחמאס לא ייחשב מימון לטרור.

בסופו של דבר, המכתבים של נתניהו ומנוחין ריצו את הקטארים, וב-8 בנובמבר 2014 נכנס המענק הראשון במזומן. והשאר – היסטוריה שעדיין מתהווה.

(ניר שוקו כהן, "סודי ביותר: מכתב נתניהו לקטאר", 12.4.24)

https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra13880238

זו היתה כמובן קונספציה אווילית והרת אסון של בנימין מיליקובסקי-נתניהו (המשותפת גם לבנימין גנץ, נפתלי בנט, ויאיר למפל-לפיד) שהאמינו כי החמאס מורתע, וחפץ רק בכסף להמוני העניים בעזה. (חבל שלא קראו את "חדשות בן עזר"), אבל בניגוד לכל הפרשנים קטר לא היתה הבעיה העיקרית. איראן היא שמימנה את מכונת הטרור החמאסית בסכומי עתק שעברו לחמאס ישירות ממצרים, ועלו בהרבה על המימון הקטרי. איראן גם סיפקה לחמאס את מצבורי הנשק העצומים, את מכונות כריית המנהרות וכו'.

בניגוד לפרשנים המסבירים את העברת הנשק והכסף דרך גבול סיני רק בשחיתות המצרים במעברי הגדול, אין ספק שהיתה כאן כוונת מכוון מגבוה של מצרים לחזק את החמאס (ובלבד שלא יפעלו נגד המצרים) כדי לשמור על קיום מלחמה תמידית נגד ישראל על מנת להחלישה. ובינתיים באמתלה של מלחמה בדע"ש פגעה מצרים בהסכמת ישראל בהסכם הפירוז של סיני והכניסה צבא לסיני.

מסקנה: ללא שלטון ישראלי בגבול פילדלפיה, שלטון שיקטע את אפשרות ההברחה מתחת לאדמה ומעל לאדמה לעזה, לא ניתן יהיה להצליח במלחמה ולהביס את החמאס. ללא שליטה כזו וללא הבסת החמאס לא ייתכן גם כל פתרון של שלטון אזרחי אחר לעזה.

אין מסוכן מההזיות המשיחיות "על היום שאחרי" כל עוד החמאס קיים.   

איראן מימנה את החמאס

מתוך ה"דיילי מייל מסמך אחד, שנכתב בשנת 2020 על ידי פקיד בכיר באגף החמוש של חמאס, מרואן עיסא (אבו בראא), ומופנה למנהיג הקבוצה בעזה, יחיא סינוואר (אבו איברהים), הראה טבלת תשלומים בסך 154 מיליון דולר מהארגון. הרפובליקה האסלאמית לקופת חמאס.

מכתב שני בכתב יד בנובמבר 2021 ממשיך להציג את הקבלה של עוד 68 מיליון דולר לפחות והפניות לתשלומים צפויים נוספים.

הצבא הישראלי, שחשף לכאורה את המכתבים תוך כדי פעולותיו בעזה, אמר ל"טיימס" כי הם מאמינים שהמסמכים מוכיחים את המימון השיטתי של איראן לקבוצת חמאס לפני התקפות ה-7 באוקטובר שהובילו לפרוץ המלחמה. לטענתם, הכסף הועבר לחשבונות חמאס בעזה באמצעות מערכת מורכבת שרואה את אנשי כוח קודס של משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC-QF)  מעבירים סכומי כסף עצומים לאנשי חמאס בלבנון. כשהם בביירות, הכסף עובר מעבר לגבול על ידי רשת של חלפני כספים המשתמשים בחברות פגז, מטבעות קריפטו, עסקאות משלוח ותוכניות אשראי שונות כדי להעביר את הכסף לראשי חמאס.

(מכתבים סודיים מוכיחים את המימון במיליונים שקיבל החמאס מאיראן לקראת 7 לאוקטובר)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844642&forum=scoops1

ואנחנו עוד אומרים שהפרסים קמצנים...

גרמניה סיפקה את חומר הגלם לרקטות

וכתתו צינורותיהם לרקטות, ותעלות הביוב למנהרות

צינורות מים שהפכו לרקטות, תעלות ביוב שהוסבו למנהרות טרור ואינספור חומרים עם פוטנציאל ל"שימוש כפול" | תחקיר הרשת הציבורית ARD חושף כיצד סיוע שהוענק לרצועה שימן את מכונת הטרור של חמאס, מתחת לאפם של הגרמנים.

רשת ARD הגרמנית פרסמה תחקיר ממנו עולה כי ישנם "סיכויים סבירים" שהסיוע ההנדסי בחומר ובידע מגרמניה לבניית תשתיות אזרחיות ברצועה שימשו בסופו של דבר את חמאס. מתחת לאפם של הגרמנים, הצליחו אנשי ארגון הטרור לנצל את הסיוע ההומניטרי ולחזק באמצעותו את התשתיות הציבוריות – למרות מנגנוני פיקוח נוקשים שפותחו כדי להימנע מכך. עם זאת, ב-ARD טוענים כי לא מצאו חשד לזדון מצד החברות הגרמניות שהיו מעורבות.

"אם אתה לא רוצה שזו תהיה רקטה באיכות גבוהה, כל צינור פלדה חזק למדי יעבוד," אמר ל-ARD יוהאן הוכרל, טכנאי נשק באוניברסיטה הצבאית במינכן. רוברט שמוקר, פרופסור בדימוס מהאוניברסיטה הטכנית, בדק בישראל רקטות של חמאס ואישש את החשד שהופיע גם בסרטוני חמאס כי צינורות מים שסופקו לרצועה מצאו את עצמם מוסבים לרקטות. התחקיר מעלה שחברה גרמנית ממשלתית בשם GIZ (האגודה לשיתוף פעולה בין-לאומי) היתה פעילה מאוד בכל הקשור להנדסה הידראולית ברצועת עזה עד סוף 2018, אבל טוענת כי מעולם לא מימנה או סיפקה צינורות מים.

על פי התחקיר, היתה מעורבת החברה הממשלתית GIZ, שעשוי היה לסייע לאימפריית הטרור של חמאס? במזכר משנת 2016 כותבת GIZ על "ציוד לתפעול ותחזוקה של מערכות שפכים." מדובר במערכת תעלות מפותחת ברצועת עזה, שמומנה גם בידי הבנק הגרמני KfW – שבאופן אירוני מתגאה בסיסמה "בנקאות אחראית". KfW מימן כבר יותר מעשרים שנה פרוייקטי בנייה ברצועת עזה בסכומים בעשרות מיליוני אירו רבים למספר פרויקטים גדולים, כמו גם לארבעים אתרי בנייה קטנים בתחום המים והשפכים.

יאן לוקינג, מהאוניברסיטה הטכנולוגית של ליבק ניתח בתחקיר ARD צילומי וידאו של מערכת מנהרות חמאס. הוא קבע: "לא סתם בונים מנהרה כזו. יש פה שימוש באלמנטים של טפסות מבניית תעלות ביוב, והיציאות מן המנהרות הן בבירור פירים של תעלות ביוב." חלקי התקרה נראו ללוקינג כמו אלמנטים מבניית בניינים, והוא קובע: "אולי נעשה בהם שימוש לרעה."

בסוף השנה שעברה הופיע יו"ר GIZ טורסטן שאפר גומבל במועדון העיתונאים בפרנקפורט, וכשנשאל על אפשרות שההנדסה הגרמנית בבניית מערכות ביוב בעזה שימשה גם לבניית מנהרות טרור – שתק. כל הגופים שמוזכרים בתחקיר ARD הגיבו שהפעילו מנגנוני ביקורת ופיקוח קפדניים, וכי לא היו שום אינדיקציות להיעלמות חומרים מאתרי הבנייה עליהם פיקחו. דובר הבנק KfW אמר למשל: "אין לנו מידע על העברת ידע לבניית מנהרות."

(החלק של גרמניה בבניית מנהרות חמאס בעזה):

https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/736045/

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות (או רעות) של גרמניה.

"הומניזם"

ב-6 באוגוסט 1984 יצא משה תמם לחופשה מהצבא, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה. לאחר מכן, בשעת ערב, נסע בקו אוטובוס 841 הנוסע מטבריה לתל אביב, ירד בתחנת בית ליד והחל לתפוס טרמפים הלאה. במחלף נתניה עצר לו רכב קורטינה ובו ארבעת המחבלים: ראש החוליה איבראהים נאיף אבו מוח', איבראהים עבד א-ראזק ביאדסה, רושדי חמדאן אבו מוח', ווליד נימר אסעד דקה.

המחבלים, בגילים 24-26, מבאקה אל-גרבייה, היו חברי החזית העממית לשחרור פלסטין. הוטל עליהם לחטוף חייל ישראלי ולהעביר אותו לסוריה. הם ראו את תמם בצד הדרך. הם עצרו לו והוא עלה לרכב. שניים מהמחבלים שלפו אקדחים, כפתו את ידיו בחבל וכיסו את עיניו בסמרטוט. בתחילה כלאו אותו בבית ראש החולייה נאיף במשך יומיים, אולם אז החליטו להורגו משום שחששו שייתפסו בדרך לסוריה. הם נסעו אל פרדס בעמק דותן שבשומרון, והעמידו את תמם בתוך מטע זיתים. איבראהים עבד א-ראזק ירה בו בעזרת אקדח והקליע שרט את מצחו. לאחר שתמם נפל אל הקרקע, ראזק ירה פעם נוספת מטווח קצר מאוד לכיוון חזהו, והרגו. ראזק ונאיף חזרו למכונית שבו חיכה להם רושדי, לאחר שלקחו את מסמכי הזיהוי שלו.

ב-10 באוגוסט 1984 נמצאה גופתו על ידי חקלאי ערבי, עם סימני חבלה קשים שהעידו על התעללות בו בסכין.

חוליית המרצחים נתפסה בשנת 1986. ברשות חברי החולייה נמצאו שני אקדחים, בנוסף לרימונים, חומרי נפץ ורובה שהיו בבית ראש החולייה. ב-2 במרץ 1987 הורשעו חברי החולייה בבית המשפט הצבאי בלוד בגין: חברות בארגון עויין, אימונים צבאיים, ירי לעבר אנשים וחבלה גופנית חמורה. חברי החולייה נידונו למאסר עולם, ובתוך כך נקבע כי דקה ורושדי היו שותפים שווים לרצח, למרות שבוצע בפועל בידי חבריהם לחולייה. מפעיל החולייה בארגון "החזית העממית", סמיר בעבא, נידון בנפרד בנובמבר 1989 ל־14 שנות מאסר.

ב-5 באפריל 2021 שוחרר המחבל הרוצח רושדי אבו מוח' מבית כלא קציעות, לאחר שהנשיא העבריין משה קצב, קצב את עונשו, (למישהו יש הסבר למה?) והוא ריצה 35 שנות מאסר. במרץ 2022 הוא התחתן. (מזל טוב לו).

ב-2012 החליט הנשיא שמעון פרסקי-פרס החנף לערבים לקצוב את עונשו של וליד דקה לטווח שבין 35 ל-37 שנים, בהמשך נגזרו עליו שנתיים נוספות לאחר שנתפס בכלא עם טלפון סלולרי שהבריח עבורו חבר הכנסת לשעבר מבל"ד באסל גטאס, כך שעונשו עמד על 39 שנים. ב-31 במאי דחתה ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר את בקשתו של דקה להשתחרר מהכלא עקב מחלה. ב-7 באפריל 2024 מת דקה מסרטן בבית החולים אסף הרופא בעודו מרצה את מאסרו בכלא.

לאחר שענת מטר, מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב כתבה הספד "נוגע ללב" ובו כתבה בין היתר: "עוד אכתוב על וליד דקה, האינטלקטואל, החבר, אציל הנפש, ביתר הרחבה, כשאצליח למצוא מילים." גם השחקנית והבמאית, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, עינת ויצמן-דיאמונד פרסמה פוסט "לזיכרו" של המחבל הרוצח וליד דקה שמת בכלא לאחר שהיה מעורב בחטיפת ורצח החייל משה תמם ית"ד בשנת 1984: "וליד דקה לימד אותי מהי אנושיות ומהי מחשבה הומנית והמילים שלו והכתבים שלו היו חלק מההצגות שלי." עוד הוסיפה עינת ויצמן: "העולם בלעדיו חשוך יותר. האור מצטמצם."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844388&forum=scoops1

הבנתם? מהי אנושיות ומהו הומניזם? ההומניזם - האנושיות מתבטאת ברצח יהודים. יש להודות ש"ההומניסטית" עינת ויצמן-דיאמונד אינה מקורית. אדולף היטלר התנאה בהומניות שלו: "אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939" ת"א 2009 עמ' 330-326),

ודוק: לעיתים, אלו שרוממות ההומניזם בפיהם – הם התומכים הגדולים ביותר בארגונים גזענים פשיסטיים, אנטישמיים, רצחניים. מסקנה: יש להיזהר מ"הומניזם" אנטי יהודי.

מובן מאליו שגם שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, המתנאים כ"ההומניסטים", פירסמו מיד מאמר מערכת בעיתונם: "דקה היה לוותיק האסירים הביטחוניים שאזרחותו הישראלית מנעה ממנו שחרור מוקדם. כל שנות מאסרו לא זכה דקה לחופשה או לביקור התייחדות עם אשתו. בשנים האחרונות חלה דקה בסרטן, וגם אז סירבה המדינה לבקשות לשחררו.את אובססיית דקה יש להפסיק ומיד. המדינה רדפה אותו באופן חסר מידתיות במשך עשרות שנים, גם אחרי שריצה את מלוא עונשו על רצח החייל וגם אחרי שהודיע על פרישתו מהחזית העממית לשחרור פלסטין, על זניחת דרך הטרור ותמיכה בשלום ואף על פי שהיה לתומך בל"ד מוצהר."

(מאמר מערכת הארץ, "הניחו סוף סוף לדקה", 11.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-04-11/ty-article-opinion/0000018e-c8d0-dd23-a3cf-efd519910000

אין ספק גם שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן הם "הומניסטים קולוסאלים".

למה קניידלאך ולא קרעפלאך?

"איש המוסר", פרופסור אסא קאשר-כשר,  עורר סערה לאחר שאמר באוניברסיטת רייכמן: "החברה הישראלית היא כמו מרק. אחים לנשק והטייסים הם כופתאות משובחות – והמתנחלים הם הטבעת העכורה."

https://youtu.be/gRp19Uyayvw?si=JLiprWFjTS2ja2iK

ישנם ח''כים שדורשים בעקבות זאת לשנות את הקוד האתי של צה''ל: פרופ' אסא קאשר-כשר לא ראוי:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844572&forum=scoops1

ואני רק שאלה: מכיוון שהערבים מכנים את תושבי עוטף עזה הקיבוצניקים ובתוכם את "האחים לנשק" והטייסים: "מתנחלים" (כמו גם את תושבי רמת הגולן, תושבי יו"ש, ותל אביב גם כן). האם לא נכון לשבחם מצד פילוסוף "איש מוסר" כאסא קאשר-כשר, ולכנות אותם קרעפלאך משובחים?

הרי קרעפלאך יקרים יותר ומשובחים יותר מסתם קנידלאך?

"אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו [ישראל] אוהבים את החיים"

מנהיג החמאס, אִסמאעיל עבד א-סלאם אחמד הנייה, חזר ואמר כל השנים: ""אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו [ישראל] אוהבים את החיים!" ולכן ננצח.

https://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

אתמול גם אישרה זאת אשתו. כאשר בישר לאשתו הראשונה (יש לו כמה) המאושפזת בבית חולים בדוחא, על מות שלושת בניהם, שניהם חייכו מסיפוק ואושר וסימנו "V".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844618&forum=scoops1

עכשיו בניהם יקבלו בגן העדן אוכל טוב, שתייה, בתולות שחורות עין, ונערים שמשים. מה רע? כבוד גדול שיקטין את הביקורת נגדם על עושרם (בין 2.5 ל-4 מיליארד דולר וחייהם הטובים בדוחא לעומת ההרס שהמיטו על עזה. ואני רק שאלה: אם ישראל הגשימה להם את את מה שאהבו וייחלו לו, למה מתלונן על כך ח"כ כמאל אחמד כמאל א טיבי? למה הוא שונא אותם עד כדי כך שירצה למנוע מהם את הגשמת מה שהם אוהבים?

כסת"ח כתעמולה פוליטית

נדב קרסניץ'-ארגמן אני זכאי! ביבי אשם!

ההרס שגרם העיתונאי המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ לעיתונאות הישראלית הוא עצום. במקום לדווח את המציאות לקוראים, חלק גדול מהעיתונאים עוסקים רק בקידום עמדות פוליטיות. כך גם העיתונאית אילנה דיין, שהיא בעלת מטרה פוליטית אחת, הורדת בנימין מיליקובסקי-נתניהו מהשלטון. תהא האמת אשר תהיה. ממילא בית המשפט קבע כבר שדבריה הם רק "אמת לשעתה."

בראיון עם ראש השב"כ לשעבר, נדב קרסניץ'-ארגמן, שמטרתו כסת"ח עצמי ופגיעה בביבי, הוא אומר: ״שב״כ, מתקופתו של יורם כהן, דרך תקופתי שלי, חשב ואמר שחמאס איננו מורתע. אמרתי זאת בצורה הכי ברורה שאני יודע.״

https://www.mako.co.il/news-military/2024_q2/Article-14057db67cece81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

זו לא "אמת לשעתה," אלא פשוט לא אמת. ביולי 2016, בעת שכיהן כראש השב״כ, הוא אמר כך: "ראש השב"כ הדגיש כי מאחורי רוב הירי מעזה עומדים גורמי ג'יהאד עולמי, ולא חמאס, שעדיין מורתע ואינו ערוך למלחמה נוספת נגד ישראל. תנועת חמאס מצויה במצוקה אסטרטגית בשל בידוד מדיני, התנכרות מצד המחנה הסוני, בדגש על מצרים, וקשיים מול המחנה השיעי בראשות איראן," עוד ציין כי יש ביקורת גוברת נגד חמאס בדעת הקהל בעזה, על רקע המצב הכלכלי הקשה."

(ברק רביד, ראש השב"כ: "המציאות בגדה נפיצה ועלולה להביא להתפרצות אלימה מחודשת", "אל-ארצ'", 12.7.2016)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2016-07-12/ty-article/.premium/0000017f-ea76-dea7-adff-fbff70f10000

עיתונאית אחראית היתה בודקת את הדברים. מכל מקום שום כסת"ח לא יועיל לנו כעת, גם לא האשמת ביבי לבדו.

אבל לדידו של קרסניץ'-ארגמן האוייב העיקרי הוא ביבי ולא החמאס: "נתניהו," הוא קובע "הוא אחראי לכישלון. אין אף אחד אחר," ומוסיף. "מי שלא לוקח אחריות על תקלה בסדר גודל כזה לא יכול להיות מנהיג ראוי לעם היהודי. מדינת ישראל, נמצאת כבר בתהום, ואם ביבי נתניהו לא יסיים את תפקידו, אנחנו נהיה באבדון."

נדב קרסניץ-ארגמן גם מסביר את תמיכתו בסרבנות לפני ה-7 באוקטובר: "אני חשבתי שהסרבנות היא כלי להניא את נתניהו מלהפוך אותנו לדיקטטורה."

ועכשיו לגבי החמאס, אומר קרסניץ'-ארגמן יש להיכנע לו, לסגת מעזה, להפסיק את הלחימה בו, ולאפשר את הצלת שלטונו ושיקומו. "אני חושב שמדינת ישראל חייבת לעצמה את החזרת כל החטופים הביתה ומהר ככל האפשר. החזרת החטופים צריכה להיות מעל הכול, לפני הכול. גם אם זה אומר עכשיו הפסקת המלחמה. כולל לשחרר אסירים עם דם על הידיים. אין לנו ברירה."

הבנתם? אם האוייב העיקרי הוא ביבי, ולא החמאס, יש להפסיק את הלחימה בחמאס ולהמשיך את המלחמה בביבי עד לניצחון. יש לזכור כי עוד לפני כן קבע ראש השב"כ לשעבר, נדב קרסניץ'-ארגמן, "על סמך ניסיונו," בשב"כ: "הרשות הפלסטינית איננה גוף שמעודד טרור. יש לה הרבה מאוד בעיות, אבל היא רואה את עצמה חיה לצידנו. היא זו שצריכה לתפוס את השלטון בעזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840109&forum=scoops1

קשה להאמין שכך הוא ראה את המציאות, זה בוודאות חלק משורש כישלון השב"כ לחזות את התקפת החמאס והג'יהאד.

כאמור אין סכנה גדולה יותר לסיקור העיתונאי מקיום אינטרסים אישיים המשפיעים על העיתונאים,  קל וחומר שהעיתונאים הם קודם כל פוליטיקאים, ויש להם אינטרסים פוליטיים.

"בנימין גנץ דיבר עם קושנר וכך מנענו את הסיפוח."

בגיליון 1941 נכתב כי בנימין גנץ לא טירפד את הסיפוח ע"פ תוכנית אלון-רבין-טראמפ, בעוד שאמיר בטט-אשל, שהיה באותה עת עוזרו של בנימין גנץ לענייני התוכנית, מתפאר בראיון כי הוא בשליחות בנימין גנץ היה האדם שהשפיע מאחרי הקלעים על ג'ארד קושנר לבטל את יוזמת הסיפוח. ובלשונו: "בנימין גנץ דיבר עם קושנר וכך מנענו את הסיפוח."

(בן כספית, "ראיון עם האלוף במיל' אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר", "מעריב", 23.9.22)

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-947131

כמובן שהכול נעשה בניסיון פוליטי לפגוע בנתניהו, ולא לטובת המדינה.

(אריאל כהנא, "גנץ ואשל מציגים: סיכול ממוקד לריבונות", "ישראל היום", 29.9.22).

https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/13116257

בנימין גנץ לא רק טירפד את הסיפוח דה-יורה, אלא גם דה-פקטו כאשר פעל כדי לבטל את האפשרות לספח בעתיד את שטחי C ע"י מתן אישור לערבים להתיישב בהם כדי למנוע את סיפוחם בעתיד לישראל: "בנימין גנץ אישר לפלסטינים בנייה של אלף בתים בשטחי C צעד שלא נעשה כבר שנים, על רקע הניסיון הישראלי לחזק את הרשות הפלסטינית: הוא אישר לפלסטינים לבנות אלף יחידות דיור בשטחים ביהודה ושומרון הנמצאים בשליטה ישראלית מלאה. גורמים ברמאללה הביעו שביעות רצון: "יש למהלך משמעות מדינית."

https://www.ynet.co.il/news/article/h1411c8blf

מי סיכל את תוכנית אלון-רבין-טראמפ?

שגריר ארה"ב לשעבר דיוויד פרידמן, חושף בספרו כיצד ליברמן ובנט חברו לגנץ בתקיעת מקלות בגלגלי 'תוכנית המאה', (שהוא הפתרון המדיני היחידי האפשרי – תוכנית אלון-רבין-טראמפ) בניסיון למנוע מנתניהו הישג אלקטוראלי.

חודש מרץ 2019. במקביל להכנת 'תוכנית המאה' על ידי יועציו הקרובים של טראמפ, שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן הצליח לשכנע את הנשיא להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. פרידמן ראה בכך הכנה להצגת חזון השלום המלא בקיץ המתקרב, אך המכשול היחידי היו הבחירות שהיו אמורות להיערך בעוד מיספר שבועות. התקווה בממשל טראמפ היתה שנתניהו ימשיך לכהן וממשלת ימין בראשותו תוכל לבצע את התוכנית. כשנה קודם לכן השגרירות האמריקנית עברה לירושלים, וידיד ישראל מייק פומפאו מונה למזכיר המדינה. יועציו הקרובים של טראמפ החלו לראות הזדמנות לרתום את מדינות ערב למהלך מדיני משמעותי, תוך סיוע כלכלי לפלסטינים. בבוקר לאחר שאזרחי ישראל הלכו לקלפיות, הם ראו כיצד התקווה מתגשמת עם 65 מנדטים צפויים לגוש הימין. אלא שאז דברים החלו להשתבש. עריקתו של אביגדור ליברמן מהגוש העצימה את חוסר היציבות הפוליטי ועיכבה את פרסום תוכנית השלום. בעוד ישראל נקלעת לסחרור פוליטי ומערכות בחירות עוקבות, ניסה פרידמן לנצל את הזמן. ביוני 2019 התכנסה בבחריין ועידה כלכלית בו דובר על השקעות בשטחי יו"ש במסגרת 'תכנית המאה'. זו הייתה סוכריה לפלסטינים, אותה הם אמנם דחו, אבל המהלך סיפק אליבי למדינות ערב המתונות לתמוך בהמשך בתוכנית.

בנובמבר 2019 הצליח פרידמן לשכנע את פומפאו לבטל את הגדרת ההתיישבות ביו"ש כבלתי-חוקית. זה היה צעד לא-פשוט מבחינה משפטית אך פרידמן כופף את הממסד של מחלקת המדינה בשילוב עם עבודת שכנוע של נתניהו מול ידידי ישראל בקונגרס, ולמרות התנגדות השמאל בישראל וידידיהם בארה"ב (J-Street ואחרים).

בינואר 2020 הגיעו האמריקנים למסקנה שאם התוכנית המלאה לא תוצג כעת, קמפיין הבחירות המתקרב לנשיאות בסוף אותה שנה יגרום למסמוס ההזדמנות. התוכנית היתה מוכנה וכללה הישגים מרשימים עבור ישראל, בין היתר החלת ריבונות ובנייה ללא הגבלה בכ-30% משטח יו"ש, כולל בקעת הירדן ושטח השיפוט של ההתנחלויות.

במידה והפלסטינים לא היו מקבלים את התנאים המקדמיים להכרה במדינה הייתה ניתנת האפשרות להחיל ריבונות גם ביתר שטחי C 30% נוספים. ה"מדינה" הפלסטינית בסיום המשא ומתן הייתה אמורה להיות בעצם אוטונומיה: מפורזת, בשליטה ביטחונית ישראלית, ללא בריתות עם גורמים עוינים וכאשר ישראל שולטת בגבולותיה.888

בנימין גנץ מסכל, יאיר למפל-לפיד מתנגד:

מכיוון שבחירות נוספות בישראל במרץ 2020 עמדו מעבר לפינה, פרידמן רצה לוודא שהתוכנית תצא לדרך גם אם בנימין גנץ ייבחר, ובכל מקרה לממשל היה חשוב שגם האופוזיציה תשתף פעולה. ב-23 בינואר ביקר סגן הנשיא מייק פנס בירושלים, ובמסיבת עיתונאים אמר בתמימות שנתניהו המליץ שגנץ יוזמן גם הוא לטקס. גנץ נעלב שהוא מוזמן מטעם נתניהו ולא על ידי טראמפ, למרות שבעבר הסכים בשיחות עם פרידמן לתוכנית, כעת סירב לשתף פעולה. הפתרון היה להזמין אותו יום לפני הטקס לפגישה אישית עם טראמפ. נתניהו לא אהב את הרעיון אבל התרצה לאחר שכנוע מצד פרידמן.

ב-27 בינואר גנץ נפגש עם טראמפ לפגישה שהוגדרה כטובה. גנץ אמר לטראמפ שהוא מקבל את התוכנית אך זרק את הפצצה: הוא ביקש מהנשיא לא לאפשר לנתניהו להחיל את הריבונות לפני הבחירות. הסיבה כמובן היתה למנוע מנתניהו רווח פוליטי מהחלת הריבונות, ולצורך כך היה גנץ מוכן לפגוע במתיישבי יש"ע ובמדינת ישראל. "ישראל לפני הכול" היא סיסמא יפה אך במציאות היא הושמה בצד למען רווח פוליטי צר.

ביום למחרת התקיים הטקס החגיגי בבית הלבן. פרידמן כנתניהו נלחם להכריז מיידית על ריבונות בבקעת הירדן, אזור שלא דרש מיפוי מפורט כפי שנדרש ביתר יו"ש. אלא שקושנר, במצוות טראמפ, לא היה מוכן לשמוע. פרידמן ראה את הצדק בשני הצדדים וניסה לתווך אך לחץ הבחירות המתקרבות בישראל סיבך את התמונה. הפתרון נמצא בהקמת ועדת המיפוי בנוהל מהיר, ופרידמן אף התנדב לעמוד בראשה ולהאיץ את התהליך. נתניהו הרגיש נפגע, ובצדק, לדעת פרידמן. הוא לא הונה את הציבור הישראלי. היתה כאן אי-הבנה, ובקשתו של גנץ מטראמפ לעכב את הריבונות כנראה חיסלה את הסיכוי שעוד נותר.

מאמצי החבלה של גנץ לא הסתיימו כאן. ממשלת האחדות הוקמה ב-17 במאי, ובמהלך השיחות גנץ דרש וטו על החלת הריבונות. פרידמן ניסה להוריד אותו מהדרישה ולבסוף הוחלט, בעקבות הלחץ של גנץ, שריבונות לא תוכרז לפני ה-1 ביולי. לאחר הקמת הממשלה פרידמן ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את גנץ להסכים להחלת ריבונות בשלבים אך לטענת השגריר, גנץ מנע את הריבונות כדי למנוע מנתניהו את הרווח האלקטוראלי.

באחת השיחות פרידמן אמר לגנץ ולאשכנזי: "באיזה אחוז מהשטח אתם מוכנים שתוחל ריבונות בשלב הראשון?" תגובתו של גנץ היתה: "אני אתן לך תשובה כאשר אקבל מנתניהו ערבויות שהוא יקיים את העסקה בינינו (הסכם הרוטציה)," שוב, פוליטיקה לפני הכול.

ייתכן מאוד כי גנץ הושפע גם מהתבטאויותיו של שותפו לשעבר, יאיר למפל-לפיד, שנלחם על אותו אלקטורט. באותו הזמן ממש לפיד הכריז בגלוי, עם חזרתו לתפקידי יו"ר האופוזיציה כי יתנגד להחלת הריבונות ביהודה ושומרון. הוא האשים את נתניהו בכך שהוא עוסק רבות בענייני הריבונות כ"הסחת דעת." התנגדות האופוזיציה הגיעה גם לנשיא טראמפ וציננה את התלהבותו. זיכרו זאת כאשר לפיד, כדרכו בקודש, ינסה בקרוב להצטייר כמגינם של מתיישבי יו"ש, ויתקוף את נתניהו שלא סיפק להם את הריבונות.

בין כל האירועים הפוליטיים הבלתי-פוסקים, נדהם פרידמן לגלות כי שני ראשי מועצות מיו"ש, יוסי דגן ודוד אלחייני, טוענים בתקיפות נגד התוכנית פורצת-הדרך עליה עמל כה קשה, וטענו כי תיצור מדינת טרור פלסטינית. ההדלפות לעיתונות היו מלאות שקרים ועיוותים. בפועל כאמור, שום מדינה פלסטינית לא היתה מוקמת לפני שהפלסטינים היו מקבלים ומבצעים שורת תנאים מחמירים, וגם אז היו מקבלים לא יותר מאוטונומיה.

חלק מראשי יו"ש אף הרחיקו לכת ופנו לבסיס הכוח של הנשיא טראמפ בקרב הנוצרים האוונגליסטים, על מנת שיפנו לנשיא ויודיעו על התנגדותם. כאשר פרידמן פנה לדבר עם ראשי ציבור ביש"ע הוא נדהם לגלות כי שניים מהם, שכלל לא ידעו אנגלית, הודו בפניו שאפילו לא קראו את התוכנית ואין להם תרגום שלה. פרידמן התפוצץ: "אתם מדליפים לתקשורת שקרים בוטים על התוכנית, מטעים את הציבור, מפזרים האשמות ארסיות על הידיד הטוב ביותר שהיה לכם בבית הלבן, ומעולם לא קראתם את התוכנית?!? מה לעזאזל נסגר אתכם?!?"

פרידמן מסכם בספרו כי ההאשמות הלא-מוצדקות שנשמעו מצד חלקים בימין הישראלי והפנייה לבסיס האוונגליסטי זרעו מבוכה בבית הלבן, דבר שדווח לו על ידי ראש הסגל של טראמפ מייק מדוז. הדבר עיכב את מימוש התוכנית, במצב שבו ממילא היתה תשומת לב פחותה למזרח התיכון עקב התפשטות מגפת הקורונה.

אשמתו של ליברמן בסיכול הריבונות הולכת כאמור הרחק אחורה, לבחירות אפריל 2019, לאחריהן סירב להצטרף לממשלת ימין בתירוץ של סירוב לשבת עם החרדים. פרידמן מספר כיצד הגיע בעצמו לליברמן לנסות לשכנע אותו. הוא הסביר לו שארה"ב עומדת לפרסם את החזון לשלום, חזון שמתאים מאד לדעותיו, אך לצורך כך נדרשת ממשלה יציבה. לליברמן לא היה אכפת. הוא רצה רק לסלק את נתניהו. במבטא רוסי כבד הוא אמר לשגריר שזו "משימה בלתי אפשרית" -Mission Impossible. פרידמן מסכם כי הנטייה של ליברמן נגד נתניהו הכשילה את הצגת התוכנית כבר אז, בקיץ 2019, כאשר היה עוד זמן רב למימושה.

גם התגובות מצד שאר הפוליטיקאים "מימין לימין," איכזבו. שר הביטחון נפתלי בנט הגדיר את 'תוכנית המאה' כ"אסון". רק כאשר פרידמן שוחח איתו הוא הסכים למתן את תגובותיו, אך ממילא חדל במהרה להתעניין בתוכנית ובריבונות והפך להיות מומחה למגפות. גם שותפתו איילת בן-שאול-שקד נהגה באיוולת פוליטית בכך שהצהירה שהיא מוכנה לקבל רק את החלק מהתוכנית שאהבה – הריבונות. את גדעון משה זריצ'נסקי-סער פרידמן לא טורח להזכיר בספרו אבל זכורות גם אמירות מפיו מאותה עת בסגנון של "לא ניתן לקבל את התוכנית כמו שהיא." וליברמן? האיש שאולי יותר מכול פגע בריבונות, בהפוך על הפוך העז להאשים את נתניהו כי "הריבונות לא מעניינת אותו וכל מה שמעניין אותו זו החסינות."

הממשל האמריקני לא היה מוכן לאצבע בעין שקיבל מהימין הטהרני בישראל. סער, שקד ובנט דיברו גבוהה גבוהה על החלת ריבונות אך לא הבינו כי טראמפ לא נותן לישראל שטר פתוח. הנשיא היה מוכן להחלת ריבונות רק במסגרת עסקת חבילה שבה ישראל תקבל גם את יתר רכיבי התוכנית, שבניהול נכון לא היו פוגעים בה כלל. במבט לאחור, ההתנגדות הזו נבעה, יותר מכל, מכך שאותם פוליטיקאים ראו בתוכנית דבר שיעניק לנתניהו הישג משמעותי בדעת הקהל. הם היו מוכנים לפגוע במדינת ישראל ועתידה ובלבד שנתניהו ייבלם והם יוכלו לרשת אותו, מה שלבסוף אכן קרה. במבט לאחור, לולא כל מכשילי התוכנית, ישראל היתה יכולה להיות היום במצב מדיני אחר לגמרי, עם ריבונות על 30% מיו"ש, כולל בקעת הירדן וכל היישובים, בעוד הפלסטינים היו ממשיכים להתבצר בסרבנותם ולהידחק עוד יותר מהזירה העולמית. ממשלת הימין בראשות נתניהו יחד עם הממשל האוהד ביותר לישראל יצרו תוכנית טובה, אך כפי שדיוויד פרידמן מתאר בפירוט בספרו, זו הוכשלה בידי גורמים חסרי מעוף ומונחי אינטרסים אישיים.

(מושיק קוברסקי, "מי סיכל את הריבונות", "מידה", 7.6.22)

https://mida.org.il/2022/06/07/%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/?s=09

בנימין גנץ, יאיר למפל-לפיד, נפתלי בנט, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער ייזכרו לדיראון עולם על שמנעו את הפתרון המדיני היחידי האפשרי מימוש תוכנית אלון-רבין-טראמפ, שמי יודע מתי יתאפשר עוד. הנה כי כן לא יאומן כיצד מחלת הנפש ה"ביביפוביה" פגעה במוחם של הישראלים ובעתידם.

כמובן אין בדברים האלו לפטור את בנימין מיליקובסקי-נתניהו מאשמה. תירוצים למה הסיפוח נמנע אינם ראויים. מנהיגים ראויים מבצעים לא מתרצים. כמובן שכל המנהיגים האחראים למדיניות הזו, וכמובן גם לאי מניעת טבח שמחת תורה, חייבים לפנות את מקומם.

פעם פלסטינים פעם ישראלים

כשעמירה הס מדברת על ערביי ישראל היא מכנה אותם "פלישתים", ומשמיטה את היותם ערבים אזרחי ישראל. כשהיא מדברת על עזתים שדרך נישואין זכאים לאזרחות ישראלית היא מכנה אותם "ישראלים", ומשמיטה את היותם פלישתים וערבים. כך היא תובעת את כניסתם לישראל למרות הזדהותם עם החמאס.  (עמירה הס, "לעזתים אזרחי ישראל אין מדינה שתציל אותם מההרס ומהתופת", "אל-ארצ'", 12.4.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-04-12/ty-article/.premium/0000018e-ce8d-dc93-adce-eefd63330000

ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן

ארכיון הק.ג.ב חושף את הדוקטורט של אבו מאזן

"תחת הכותרת 'הקשרים בין הציונות לנאציזם (1945-1933)', ריכז ד"ר מחמוד עבאס את היסודות הקלאסיים של הכחשת השואה, עלילות דם על היהודים, שקרים, זיופים ומניפולציות," אומר יגאל כרמון, נשיא מכון ממר"י ומייסדו: "המחבר מוביל למסקנה ששואת היהודים היתה פרויקט משותף לנאצים ולתנועה הציונית."

במשרד ירושלמי רגיל למראה, קילומטרים ספורים מארמונו של אבא של מאזן במוקטעה שברמאללה. מונח הדוקטורט של אבא של מאזן, שבזכותו נוהגים ראש הרשות הפלשתינית ומעריציו בעולם להוסיף לשמו תואר דוקטור.

"בתחום אחד ראוי ד"ר אבא של מאזן  לתואר 'שיאן' – שיאן בהכחשת השואה," אומר יגאל כרמון, החושף לראשונה את עבודת הדוקטורט המלאה של יו"ר הרשות הפלשתינית.

ד"ר אבא של מאזן ופטרוניו מהקג"ב עשו הכול, במשך כארבעה עשורים, כדי להסתיר את העבודה השערורייתית שלו שכותרתה "הקשרים בין הציונות לנאציזם (1945-1933)", ואת תוכנה. הם ידעו היטב למה. ציטוטים נבחרים ממנה הופיעו פה ושם, אך הוא תמיד יכול היה להכחיש אותם, כי הרי מיספר מצומצם של שותפי סוד היו בטוחים שהדוקטורט המביך לעולם יישאר מסווג וקבור אי-שם במרתף במוסקבה.

כבר במבוא, אחרי האתנן לאידאולוגיה הקומוניסטית בדמות ציטוטים מלנין על אי-קיומו של העם היהודי, ניגש ד"ר אבא של מאזן לעיקר וקובע: התנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים. "המסקנה שאליה הוא מוביל היא ששואת היהודים היתה פרויקט משותף של הנאצים ושל התנועה הציונית שנואת נפשו," מתמצת כרמון, בעבר היועץ ללחימה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין.

"הדוקטורנט" מאש"ף לא בוחל בשום אמצעי בדרך למסקנה הזאת: הוא ממציא "עובדות" היסטוריות, מעוות את מה שהתרחש באמת, משקר ומזייף – גם בדברים שהיו מחוץ לתחום אפילו בעיני הפרופגנדה הסובייטית, כמו הטענה שמספר קורבנות השואה עמד על 896 אלף בלבד, תוך זיוף המקור למיספר זה וייחוסו השקרי לחוקר שואה מוערך, שכלל לא נקב בו.

למרות היקפה המצומצם (119 עמודים בפונט גדול) וריחוקה הבולט לעין מכל סטנדרט אקדמי, עבודת הדוקטורט של מחמוד עבאס כוללת את כל היסודות הקלאסיים של הכחשת השואה, לצד מרכיבים נוספים של עלילות דם על היהודים מבית היוצר של המחבר עצמו. מי שיתיישב לקרוא אותה, כדאי שייטול מבעוד מועד מנה גדושה של תרופות נגד בחילה.

בין שלל המניפולציות, בדה אבו מאזן שקר מדהים ברשעותו כאילו הציונים ביצעו סלקציה במחנות הנאציים ויכלו להציל את מי שרצו. "לשליחים הציוניים ניתנה זכות גישה חופשית למחנות הריכוז כדי למצוא אנשים מתאימים, ולוותר על אחרים שאינם מתאימים ואינם אמורים לצאת בחיים ממחנות הריכוז," כתב. והיו טענות אחרות, הזויות ומרושעות לא פחות, כמו האשמה שהציונים יכלו לשלוח חבילות סיוע לגטאות באירופה, אך לא עשו זאת וגם גרמו לאחרים לא לעשות זאת.

"הדברים המחפירים שמופיעים בעבודה היו צריכים להביא אותו לספסל הנאשמים באשמת הכחשת שואה," אומר כרמון. "התבטאויות אבו מאזן לאורך השנים שחלפו מאז כתיבת עבודת הדוקטורט שלו, ובמיוחד בשנים האחרונות, מוכיחות מעבר לכל ספק שאלה דעותיו האמיתיות והעקביות, והוא עומד מאחוריהן גם היום."

(אריאל בולשטיין, "'שיאן בהכחשת השואה': ארכיון הק.ג.ב חושף את הדוקטורט של יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן", "ישראל היום", 10.4.24)

https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/palestinians/article/15579602

ואני רק שאלה: איך זה שהאוניברסיטה העברית בירושלים טרם הזמינה אותו לכהן כמרצה בחטיבה ללימודי השואה. הוא יתאים מאד לרוח האוניברסיטה.

"מוות לאמריקה!" ו"מוות לישראל!"

בית הנבחרים האמריקני אישר הצעה לנזיפה רשמית נגד חברת הקונגרס הערבייה-מוסלמית ראשידה טאליב, בעקבות הצהרותיה על המלחמה בעזה. טאליב הואשמה כי "קראה להשמדת מדינת ישראל, הואשמה ב"קידום נרטיבים כוזבים" אחרי שטענה כי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן "תומך ברצח עם של הפלסטינים" בעקבות תמיכתו בישראל ובמתקפה נגד החמאס בעזה. בנוסף נקבע כי טאליב "קראה להשמדת מדינת ישראל" בגלל השימוש הקבוע שלה בביטוי "פלסטין תהיה חופשית מהנהר עד הים" וטענתה בסרטון שפרסמה כי מדובר ב" קריאת שאיפה לחופש, זכויות אדם ודו-קיום בשלום, ולא למוות, הרס או שנאה."

https://www.srugim.co.il/861714-%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%A1-%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

  מסתבר שהיא אינה רק בעד חיסול ישראל, אלא גם בעד חיסול ארה"ב שהיא מכהנת בקונגרס שלה. (ממש מזכיר את חברי הכנסת הערבים בארץ).

רשידה טלאיב והמושל גרטשן ויטמר שמרו על שתיקה לאחר שמפגינים בדירבורן, מישיגן, צעקו "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" במהלך עצרת יום אל-קודס הבינלאומית, דברים שזכו לגינוי על ידי הבית הלבן והמנהיגים המקומיים. רשידה טענה שהיא מסרבת לגנות קריאות 'מוות לאמריקה', ואומרת שהיא לא תדבר עם פוקס ניוז כי הם גזענים כלפי הקהילה שלה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844468&forum=scoops1

הבנתם? האיסור לערבים לומר מוות לישראל ומוות לאמריקה, הוא גזענות כלפי הקהילה הערבית האנטי-גזענית.

טנגו כפר סבא

אלוף (במיל') גיורא איילנד מזהיר בדו"ח חמור שמתפרסם לראשונה מפני הקמת תחנת כוח בין כביש 6 לקלקיליה. מתוך הדו"ח: "הסיכון הנובע הן משליטת הערים טול כרם וקלקליה על קו התפר, בדגש על כביש 6 והקירבה הרבה בין ערים אלה (וכן עיירות רבות נוספות מצפון ומדרום) למכשול או לשטח ישראל עצמה הוא סיבה לדאגה.

"במציאות השוררת היום (גם לפני השבעה באוקטובר) היו יכולים בלילה אחד מאות או אלפי פלסטינים מקלקיליה וטול כרם לפרוץ בקלות את המכשול ותוך דקות ספורות להימצא בתוך יישובים ישראלים, לרבות בשכונות של כפר סבא.

"מפגעים רגליים מסוגלים להגיע לאזור התחנה תוך דקות ספורות ללא התרעה מספקת אשר תאפשר לכוח תגובה ישראלי להתערב או לעצור אותם.

"מרחק הבתים של קלקיליה מהתחנה מהווה טווח יעיל עבור ירי שטוח מסלול על ידי מקלעים כבדים, עבור ירי טילי נ"ט, ועבור טיווח של אש תלולת מסלול באמצעות מרגמות.

"השראה לתרחיש כגון תרחיש בלהות זה, התממשה בעוטף עזה חרף מכשולים וכוחות צבאיים משמעותיים הרבה יותר ממה שקיים באזור הנידון. יתרה מכך, התחמשות והברחות אמל"ח לשטחי איו"ש בעידוד איראן ודרך ירדן התעצמו מאד מאז כתיבת חוות הדעת המקורית וכבר בהווה, ההנחה היא שארגוני הטרור ביו"ש מצוידים בכל אותם אמצעים הנ"ל."

)אלוף במיל' גיורא איילנד בדו''ח שחיבר: איום מיידי של פריצת אלפי מחבלים לערים כמו כפר סבא).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844470&forum=scoops1

זה כמובן יכול לקרות גם היום. הרי אין לנו לא הרתעה ולא התרעה. קשה להאמין שקיימים עוד משיחיים ההוזים הזיות משיחיות להחזיר את גבול ישראל לגבול כפר סבא. ואיך נרקוד אז טנגו בכפר סבא?

(טנגו כפר סבא. מילים נתן אלתרמן. לחן משה וילנסקי, ביצוע:

https://www.youtube.com/watch?v=hBkJjZXf3LA

תיהנו.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי (שוב!) את הרשימה של ב"צ יהושע על יחס הרבנים הראשיים לאנוסי משהד, ומודגש שהרב הספרדי עוזיאל היה יותר מקל בעניינם של האנוסים מהרב האשכנזי הרצוג. כנראה שזה נכון, ולא רק משום הקרבה העדתית עם בני ישראל במרחב המוסלמי.

בפולמוס של נעמן כהן עם מיכל סנונית (בעיקר לגבי היחס אל אמנון אברמוביץ'), מציין נעמן כהן ש"העבריין" אולמרט הוא איש שמאל קיצוני. האם אנחנו חיים באותה מדינה?

וכן, כבר שמעתי הרבה השמצות על שקמה ברסלר (הראויה להערכה רבה בעיניי), אבל לא העליתי בדעתי שהיא יכולה להיות מושווית דווקא לז'בוטינסקי.

שלך –

משה גרנות

אהוד: למיטב זיכרוני הרשימה הזו של ב"צ יהושע מתפרסמת במכתב העיתי בפעם הראשונה.

* שלום אהוד, אנחנו נמצאים בשותפות ההולכת ונבנית עם הלקסיקון של יוסי גלרון-גולדשלגר גולדשלגר, שעולה אלינו בהדרגה. כך גם עולים בהדרגה כל גיליונות "חדשות בן עזר" המגיעים אלינו מיוסי גלרון-גולדשלגר. אפשר לראות אצלנו את הגיליונות שיוסי כבר הכין. את הגיליונות החדשים שעדיין לא העלה, הוא יעלה בוודאי בעתיד. כולם יגיעו אלינו בבוא היום.

בברכה וחג שמח,

עם חירות ואביב,

מיה קיסרי

פרויקט בן יהודה

למיה שלום,

הבשורה הזו חשובה לי יותר מפרס ישראל. זאת אומרת שכל אלפי הגיליונות שערכתי ושלחתי ישירות למאות, ולימים לאלפי נמענים – בקובצי word עברי ובתוכנת הדוא"ל outlook, פעמיים בשבוע, החל מחודש פברואר 2005, ובהם גם חלק ניכר מיצירותיי ומדבריי, וכמובן מדברי מאות כותבים אחרים – כל אלה עומדים ויעמדו לדורות לרשות הקורא העברי בישראל עם מדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ", וספריי המוקלדים וכתבי אסתר ראב (1894-1981) ו"התלם הראשון" של סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948) שכבר מצויים בפרוייקט בן יהודה.

 תבורכו על מפעלכם החשוב.

בתודה,

אהוד

* ציטוט: "אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: מדוע חמאס יוכרע – מענה לאורקל מהר הצופים: הרצועה היא שטח קטנטן – 365 קמ"ר בסך הכול, 0.00083% משטח עיראק, 0.00055% משטח אפגניסטן, 0.0011% משטחי וייטנאם, 0.034% משטח לבנון." 

שלום, מקווה שהמסקנה של הכותב שהחמאס יוכרע מבוססת יותר מחישוב יחסי השטחים. יש טעות של פי 100 (יותר). ממליץ שיוציא תיקון.

קורא ותיק

* הסופרת תומכת סינוואר מהשוקניה, שהם סמיט: בצעדת המחאה שנערכה במלאת חצי שנה להפקרה, אחד מבני משפחות החטופים דחף אותי פתאום. בדוחק חשבתי שהדחיפה איננה מכוונת, התרחקתי, ואז שמעתי: "זוזי, התבלבלת, זאת לא ההפגנה שלך." התכווצתי. לא נעים להרגיש בלתי רצויה, בוודאי לא לאחר שבועות וחודשים שבהם אני מקדישה את כל כולי למאבק הזה. הנחתי שהוא מתכוון לשלט "Stop The War" שהוא סדין אדום למיינסטרים הישראל, שבעבורו המלחמה היא פרה קדושה. כבר קרה שטמנתי את השלט הזה מתוך היענות לרגישות, אך הפעם – מתוך מודעות לזמן ולמה שהספקנו ללמוד במהלכו על פעולות צבאיות שמסכנות את חיי החטופים – התגברתי על אי הנעימות, הוריתי על השלט שבידי יפעת קלדרון, קרובתו של עופר קלדרון שלצדה אני עומדת מדי יום ביומו – רואה אותה יותר מאת ילדי. "הנה," אמרתי, "גם על השלט של יפעת כתוב 'עצרו את המלחמה', ואפילו בעברית. "תעשי מה שאת רוצה," הפטיר." ["הארץ" באינטרנט, 14.4].

וזה עוד כלום בהשוואה לפטפוטים האנטי-ביביסטיים במאמרים מטומטמים אחרים בעיתון, שהתקשו להשלים עם ההישג האדיר של בלימת מתקפת הכטב"מים והטילים האיראניים במוצ"ש – התקפה שקטעה את ההפגנות נגד נתניהו ונגד ממשלת ישראל.

* אהוד: כל פעם שהסתכלתי על גודלה של ישראל במפה, נחמץ ליבי. כל כך קטנה לעומת גודל האויבות שלה, ובראשן איראן. איך נוכל להגן על עצמנו ללא מרחבים? אבל אחרי סיכול המתקפה איראנית בליל ה-13 באפריל, הבנתי. מזלנו שאנו קטנים, אבל מוכנים היטב – ולכן יכולים להגן על עצמנו כמו מבצר מזויין.

ראו כיצד אוקראינה הענקית אינה מצליחה להתגונן מול הטילים הרוסיים והכטב"מים תוצרת איראן, הפוגעים שוב ושוב בעריה, גם בעיר הבירה שלה קייב, הורסים בניינים והורגים ללא רחם את אזרחיה ואת אנשי הצבא שלה. האוקראינים יכולים להתקנא ביכולת ההתגוננות של ישראל, אך ספק אם היו מצליחים להעניק לארצם הגדולה מעטפת הגנה אווירית כה צפופה כמו שיש לישראל הקטנה.

* איזו הישג אדיר לַפַּרְסִים במתקפה הנרחבת על ישראל, הצלחה שאותה הם חוגגים בחוצות טהראן – 350 מל"טים, טילי שיוט וטילים בליסטיים ששוגרו מאיראן בלילה אחד – הצליחו לפגוע אנושות בראש של ילדה מוסלמית בת 7, אמינה, בפזורה הבדואית בנגב!

* 14.4.24. יום ראשון. מתעוררים ליום רגיל. עכשיו השאלה היא אם ומתי תהיה תקיפת נגד ישראלית באיראן. מוטב להתרכז בתקיפות סייבר שישבשו את החיים שם בכספומטים, ברכבות, בתחנות הדלק – ויגרמו למהומות נגד המשטר השנוא ואולי יצליחו להפיל אותו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל