פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1943

יום מאה תשעים וחמישה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בניסן תשפ"ד. 18.4.2024

עם הצרופות: 1. גליה בזק הילגר. צילום באדיבות עמותת יוזמות אברהם. 2. צוות מנחות ומרצים בארוחת אפטר באחד מערבי הרמדאן. צילום כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי חֹרֶף. // איליה בר זאב: פרחי נקטרינוֹת. // אנדד אלדן: אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי מַרְאוֹת. // אורי הייטנר: 1. הכופרים בעיקר. 2. צרור הערות 17.4.24. // דניה מיכלין עמיחי: נעמי פולני – אותה צמה הלכה איתה לאורך כל הדרך. // פוצ'ו: הפגז הנוראי של נעמי פולני. // אבי גולדברג: כמה הערות בענייני דיומא, ביעור חמץ, או בדיקת מצפון. // יונתן גורל: אָדָם קָם. // צביקה זליקוביץ: נַעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי. // משה מוסק: "הננו כולנו חלוצים וציונים המניחים יסוד להתפתחות תוצרת הראינוע בא"י!" אלכסנדר פן. // אהוד בן עזר: ניבה בַּבְּלַתְקָה. // איתמר פרת: מלאכים מנסים להסביר. // מנחם רהט: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת." // נעמן כהן: האם ההשוואה לז'בוטינסקי היא השמצה?

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי חֹרֶף

עִיר זָרָה

בַּיִת שָׁמֵן, סָגוּר,

מֵאַחֲרָיו  –

אֶחָד לָבָן מְחַיֵּךְ:

גָּבוֹהַּ וְרָזֶה,

וּבְרוֹשׁ צָעִיר דָּבֵק בּוֹ;

רְחוֹב תָּלוּל

וּבָתִּים,

נִיחוֹחַ-גֶּשֶׁם וּרְקַב-עָלִים.

וְעַל גַּגּוֹת

מַזְלְגוֹת-אַנְטֶנוֹת  –

בּוֹחֲשִׁים עֲנָנִים קְרוּעִים.

שְׁלֹשָׁה יְלָדִים הוֹלְכִים לְפָנַי

כִּתְפֵיהֶם הָרָזוֹת, נוֹשְׂאוֹת-הֶעָתִיד  –

עָתִיד מִלְחָמוֹת וּזְוָעוֹת.

1968

*

סוֹבֵב תַּחֲנַת-הַהֲזָיָה

בַּפַּעַם הַמֵּאָה  –

לְלֹא גַּרְגִּיר שֶׁל חַיֵּי-מַמָּשׁ  –

בּוֹדֵד וְקָסוּם,

בַּגֶּשֶׁם, בָּרוּחַ.

1968

*

גּוֹלָן, בָּשָׁן,

חֶרְמוֹן וְכִנְּרוֹת

כָּל הַמּוֹרֶשֶׁת

חָבוֹק בְּמַבָּט:

הוֹד-הָרִים וַחֲלוֹם-יָם

וֵאלֹהֵי-אָבוֹת

בְּאֵלּוּ הַשָּׁמַיִם  –

אָחִיל וְאֶרְעַד...

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: שיהיה ברור, גם בלי תקיפת-נגד, עצם ההצלחה האדירה בהגנה מול המתקפה האווירית האיראנית היתה ניצחון מזהיר שמעמיד בספק גדול את כוחה ואת איומיה הצבאיים של איראן, שהתבררו כחלולים! ומאחר שאין לה חיל אוויר רציני, מצבה כמעצמה התערער עתה מאוד.

אחת האמירות הפופולאריות בתפיסת המלחמה של ישראל היתה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ולכן גם ביקרו קשות את ישראל שלא תקפה מיד את איראן בליל ה-14 באפריל. טעות? אופי המערכה השתנה? מתברר כי בשמיים ההגנה הטובה ביותר היא ההגנה! זוהי כיום הלחימה וזו גם ההכרעה! הניצחון של ישראל בליל ה-14 באפריל עוד יילמד לדורות והוא בעל השפעה לא פחות מהניצחון במלחמת ששת הימים ב-67' – וכמו אז יקבע את היחס אלינו בעולם. כוח ההרתעה של ישראל חזק עתה דווקא מפני הצלחתה המדהימה בהגנה!

וייתכן גם כי ה-14 באפריל הוא תחילת הסוף של שלטון האייתולות.

* * *

איליה בר זאב

פרחי נקטרינוֹת

רָגְעוּ הַשָּׁמַיִם, בַּשָּׂדוֹת טֶרֶם הֵגִיחַ הָאָבִיב.

לְיַד  נַחַל הָאֵלָה

שְׁאֵרִיּוֹת הַחֹרֶף מַמְשִׁיכוֹת לְהַכּוֹת בְּמַחְשׂוֹף

הַתֵּל הַלָּבָן.

יָמִים עֲרִירִיִּים בְּעַרְפֶל הַבֹּקֶר, צִוְחוֹת לַהֲקַת צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת בְּפִתְחֵי מְעָרוֹת.

בְּצֹמֶת רְאֵם מְסַיְּמִים אֶת טִירַת הַחֲלוֹמוֹת,

מִגְרְשֵׁי הַחֲנָיָה מַמְתִּינִים.

פרחי נקטרינות. ויקיפדיה.

יָמִים יָפִים –

פִּרְחֵי נֶקְטָרִינוֹת מְרַפְּדִים לְשָׁעָה אֶת

הָאֲדָמָה הַמִּתְחַמֶּמֶת.

שִׁירַת מְדַלְּלוֹת רְעוּלוֹת קוֹרַעַת פְּתָחִים

בְּלֹבֶן רִשְׁתוֹת הַמָּגֵן –

עוֹד מְעַט חֲנָטָה –

לֹא עוֹד...  

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012, "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט. כאן תוספת קצרה בסיום.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי מַרְאוֹת

אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַרְאוֹת. בֵּינֵיהֶן

אֲבָנִים זְרוּעוֹת בַּשָּׂדֶה.

קָרְבִי אֶת חָזֵךְ. דּוּ-בְּכִי יָשִׂיחַ

מִלָּיו. וְאֹדֶם פְּרִי יָשׁוּב בִּלְחָיַיִךְ.

            בְּשָׂדֶה זְרוּעַ אֲבָנִים

            רַב מִנְיַן הַדְּמָעוֹת בָּרְגָבִים.

            אֶצְבַּע נְזוּפָה בְּגַבֵּנוּ הַקַּר הִשְׁחִירָה.

אֲבָנִים צְמֵאוֹת כּוֹרְעוֹת עַל גֵּבִים.

דְּרָכִים קַלּוֹת נָשָׂאתִי אֵלַיִךְ.

אֶבֶן סַף הַבַּיִת כְּבֵדָה.

רַגְלַיִךְ הָעֹובְרוֹת נִשְׂרְפוּ בְּפָנַי.

אֲבָנִים זְרוּעוֹת בַּשָּׂדֶה.

עַתָּה לְבַדָּן עִם הַגֶּשֶׁם, הָרְכָסִים,

וְאוּלַי אַף בַּחַמָּה.

מתוך "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", ספרו של אנדד מרכז 50 שנות כתיבה.

שיר זה נכתב בשנת 1959... כאילו נכתב עכשיו... לחטופים/ות?

(הוצאת הקיבוץ המאוחד).

איליה בר זאב

מושב ערוגות

* * *

אורי הייטנר

1. הכופרים בעיקר

עוד מעט קט נסב כולנו אל שולחן הסדר, לחוג את חג הפסח, ונספר את המדרש על ארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם," לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

מיהו הבן הרשע תשפ"ד? מי הוציא השנה, גם השנה ובפרט השנה, את עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר. אותם משתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו – החילונים, המסורתיים והדתיים-לאומיים, בשם "לימוד התורה" כביכול. במלחמה הקשה שנכפתה עלינו, אחרי הטבח הנורא שחווינו, יצאו מיטב בנותינו ובנינו לחרף את נפשם על הגנת המולדת. למעלה מ-300,000 מילואימניקים עזבו בית ומשפחה, מקום עבודה, עסק ולימודים, רבים מהם מבלי שנקראו, ובמשך חודשים ארוכים לחמו כדי להגן על חיינו. מאות לוחמים נפלו בקרב. אלפים נפצעו. ושבט שלם בישראל השתמט מן המערכה הזאת. ואנחנו מממנים אותם ואת השתמטותם. ואין להם בושה להמשיך להיאבק על תקציבי השתמטות. לא היה להם קושי לעזוב את ספסל בית המדרש כדי לפעול במערכת הבחירות המוניציפליות ולקדם את המועמדים שלהם. רבים מהם מרשים לעצמם לבטל תורה כדי להפגין ולהתפרע נגד הגיוס. אבל להשתתף בהגנת המולדת? זה לא בשבילם. "מה העבודה הזאת לכם?". שאחרים יעשו זאת. רשעים. כופרים בעיקר. ועליהם אומרת ההגדה, שאילו היו שם, ביציאת מצרים, הם לא היו נגאלים.

מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז"ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה"ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו? איך הם מרשים לעצמם להשתמט ממלחמת הקיום? בשם איזו תורה?

בתורת ישראל, בספר דברים פרק כ', מנחה אותנו התורה למי יש לתת פטור ממלחמה. תפקיד השוטרים היה לשחרר את בעלי הפטור, ואלה הם: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ."

מכלל בעלי הפטור ניתן להסיק מי חייב להילחם – כל השאר. ובין בעלי הפטור, נפקד מקומם של לומדי התורה. כלומר, לומדי התורה חייבים להילחם. וזה ברור, שהרי את חובתם הם היו אמורים להסיק מלימוד התורה.

במשנה, מסכת סוטה, מתייחסים חז"ל לפטור הזה, ומבהירים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ." כן, כן. גם הנשים. אפילו כלה מחופתה. כן, גם נשים מחויבות בהגנת העם והארץ.

מהי מלחמת מצווה? ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. במלחמת מצווה הכול יוצאים להילחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר." הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה."

אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. ומלחמת חרבות ברזל – על אחת כמה וכמה. אם זו אינה מלחמת מצווה – איזוהי מלחמת מצווה? מי שמשתמט ממנה עובר עבירה חמורה ביותר וכופר בעיקר. אם מגזר שלם בישראל משתמט ממנה, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט ממנה, החומרה גדולה אלף מונים. איפה הם למדו את תורת ההשתמטות? באיזו תורה? לבטח לא בתורת ישראל.

בתורת ישראל מסופר על השבטים ראובן וגד, שהתפרנסו ממקנה והתלהבו משטחי המרעה הדשנים והפוריים שפגשו בעבר הירדן המזרחי. ערב חציית הירדן והמעבר לארץ כנען, פנו השבטים למשה בבקשה, לאפשר להם להתנחל באזורים אלה. מנהיגי השבטים לבטח לא ציפו למקלחת הקרה, שבה שטף אותם משה. ישר ולעניין, בלי סמול טוק ומילות נימוסין, הוא פתח בהתקפה קשה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" הוא האשים אותם שהם פוגעים במורל העם ערב המלחמה, שהם משתמטים מן המלחמה, השווה אותם לעשרת המרגלים שפגעו במורל הלאומי וגרמו לעונש הכבד של 40 שנות נדודים ומות כל דור המדבר טרם הכניסה לארץ.

על מה ולמה הוא התנפל עליהם? וכי הם אמרו שלא ילחמו? וכי הם רמזו שאולי לא ילחמו? אם היה לו ספק, לא יכול היה לשאול אותם לכוונותיהם?

אדרבא, מנהיגי השבטים התחייבו להיות החלוצים לפני המחנה, ראשוני הלוחמים, ולא לחזור לנחלתם בעבר הירדן המזרחי עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה. כך הבטיחו וכך קיימו. למה חשד משה בכשרים? למה הוא הטיל דופי במלח הארץ? האם עד כדי כך הוא לא הכיר את עמו? לא יכול להיות.

יש לי תשובה אחרת לשאלה. משה היה בן 120, סמוך למותו. והוא היה עדין במיטבו – לא נס לחו ולא כהתה עינו; לא כהו עיניו הנבואיות, יכולתו לראות למרחוק. לא אל השבטים גד וראובן דיבר משה, אלא לפרוטוקול. הוא אמר את הדברים על מנת שיופיעו בספר התורה, תורת ישראל, כדי שמידי שנה עם ישראל יקרא אותם. משה ידע, שיבוא יום, ויהיה צורך במילים הללו, והוא דאג לחמש אותנו בהם. 3,000 שנה חלפו, קמה מדינת ישראל השלישית, ושבט בישראל בוחר להשתמט ממלחמת המצווה, מכיבוש הארץ, מההגנה על ביטחון המדינה וחיי אזרחיה, מהערך היהודי הבסיסי של כל ישראל ערבין זה בזה. וחמור יותר – בני אותו שבט עושים זאת כנבלים ברשות התורה, כביכול בשם התורה ולמען לימודה. אל השבט הזה דיבר משה, לא לחלוצי ראובן וגד. משה דיבר אל החרדים בימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

מי שלומד תורה ואחרי מקרא דבריו של משה משתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו. לא את התורה הוא למד, אלא תִּפְלוּת. ומי שמשתמש בפסוק הזה כדי לדרבן את הציבור להשתתף במלחמת הבחירות המוניציפליות תוך כדי השתמטותו ממלחמת המצווה, לא את התורה הוא למד אלא לִסְטוּת. מי שלמד את תורת ישראל ואת ספרי הנביאים, מכיר היטב את שירת דבורה, המוצמדת כהפטרה בשבת שירה, שבה אנו קוראים גם את שירת הים. לאחר ניצחון צבא ישראל, בהנהגתה של דבורה הנביאה, על צבא סיסרא, שרה דבורה את שירת דבורה, שיר ההלל לעם המנצח. שירת דבורה היא שיר הלל להתנדבות ולהתגייסות, ושיר המוקיע את המשתמטים. זהו שיר התובע מכולם להיכנס תחת האלונקה. שירת דבורה היא שיר הניצחון של ישראל על ממלכת חצור. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים, ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים."

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור. על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים אותו, מנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. מי שלומד את שירת דבורה ומשתמט מצה"ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו?

במאמרי "קיצור תולדות ההשתמטות" בגיליון הקודם, כתבתי שמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם תופעת ההשתמטות, אך יותר משהדבר נכון במבחן דמוקרטיה, הוא נכון שבעתיים במבחן היהדות. יותר משאני סולד מהשתמטותו של שבט בישראל משירות בצה"ל, אני סולד מחילול השם שבהצדקת שרץ ההשתמטות בלימוד תורה. לימוד התורה אמור להורות לנו את הדרך לחיים הנכונים.

"גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה," פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, שטומנים את ראשם בקודש, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית. שהרי דרך ארץ קדמה לתורה.

מי שלימוד התורה מביא אותם לידי השתמטות – אין שום ערך ללימוד התורה שלהם. אילו שנו את תלמודם היטב, לא היו מעלים על דעתם להשתמט מצה"ל. השתמטותם היא חילול השם. מהו חילול השם? "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

היהדות האמיתית היא זו של גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. זהו המופת של "ספרא וסייפא". אבל למה ללכת רחוק? הרי גם בימינו היו דמויות מופת שניתן לחנך עליהם דורות, כמו אלחנן קלמנזון, אחיו ואחיינו, שבעיצומה של השבת ושל שמחת תורה, בלי שקיבלו צו 8, בצו מצפונם, עזבו את התפילה ואת קריאת התורה, לקחו נשק, קפצו למכונית ומיהרו לקיבוץ בארי, וחילצו תחת אש כמאה מחברי הקיבוץ וילדיו, וחננאל עצמו מסר את נפשו. על אלחנן קלמנזון ניכר ששנה את תורתו שנֹה היטב. התורה שלמד אלחנן קלמנזון אינה יכולה להיות אותה התורה שלמדו המשתמטים, הכופרים בעיקר. הוא מגלם בחייו ובמותו את תורת ישראל.

ועוד לא אמרתי דבר על ההשתמטות מן העבודה והמלאכה, שגם זו כפירה בעיקר. ועוד לא אמרתי דבר על האמירה של הרב הראשי שאיים בירידה המונית מהארץ אם בני הישיבות יגויסו, שזו אֵם הכפירות בעיקר. לאלה ראוי להקדיש מאמרים נפרדים.

2. צרור הערות 17.4.24

* היעד הראוי: השמדת הגרעין האיראני – איראן לא פתחה במוצ"ש במלחמה בישראל, אלא כבר לפני עשרות שנים. היא הקיפה אותנו בטבעת חנק. היא עומדת אחרי חמאס והג'יהאד האסלאמי (למרות שהם ארגונים סוניים), חיזבאללה, סוריה, עיראק, החות'ים ועוד. 7 באוקטובר הוא חלק מהמהלך האיראני הגדול, גם אם איראן לא היתה בסוד המועד המדויק של מתקפת חמאס. כעת, כאשר איראן תקפה ישירות את ישראל, מן הראוי למנף את האירוע למהלך, בשיתוף עם ארה"ב, להשמדת מתקני הגרעין האיראני.

* חייבים להתעורר – נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר, כשאיראן היא מדינה גרעינית. בו ביום איראן היתה מודיעה, שאם ישראל תגיב "יהיו לזה השלכות." המזרח התיכון תחת איום גרעיני איראני הוא מציאות שמוכרחים לסכל. העובדה שמיזם הגרעין האיראני טרם הושמד, היא כישלון ביטחוני חרוץ של ישראל ושל ארה"ב. חייבים להתעורר, לפני שיהיה מאוחר. זה צריך להיות היעד האסטרטגי בעקבות המתקפה האיראנית.

* לשקם את ההרתעה – הרתעה משמעותית של ישראל היא הכרח קיומי. כרסומה מחזק את הפנטזיה שניתן להשמיד את המדינה ומעודד תוקפנות בלתי פוסקת. ההרתעה הישראלית קיבלה מכה קשה ב-7 באוקטובר, שחייבה מהלכים דרמטיים לשיקומה. למרבה הצער, הדשדוש ברצועת עזה ואי היכולת להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים במשך למעלה מחצי שנה ופינוי יישובי גבול לבנון במקום להגן עליהם ובלי להכות בחיזבאללה, רק החמירו את השחיקה. אם ישראל לא תגיב בעוצמה על המתקפה האיראנית, תהיה זו מכה אנושה להרתעה וסכנה קיומית.

* ההגנה הטובה ביותר – היתה לנו בליל-המתקפה האיראנית הצלחה הגנתית אדירה. יירוט הטילים והכטב"מים הם הישג מבצעי מרשים. השותפות של ארה"ב ובעלות בריתנו ובעיקר של שכנות כירדן (עובדה שבהחלט הפתיעה אותי) היא הישג מדיני מרשים. כל הכבוד לטייסי חיל האוויר! כל הכבוד למערך ההגנה האווירית! כל הכבוד לתעשיות הביטחוניות! כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד לממשלה!

אך עם כל הכבוד, יש לזכור שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אם ישראל לא תגיב בעוצמה, יהיה זה עוד כישלון אסטרטגי.

* אחריות אינה ניתנת לחלוקה – מי שבורח מאחריותו לכישלון – אין לו שום זכות מוסרית לדרוש הכרה באחריותו להצלחה. מצד שני, מי שתובע מ"אתה הראש" אחריות לכישלון, יגלה חוסר יושר אינטלקטואלי, אם לא יכיר באחריות הראש להצלחה.

כמי שנמנה עם התובעים מנתניהו אחריות על המחדל, אני רואה בו אחראי גם על ההצלחה. וכפי שהכישלון אינו נקודתי ב-7 באוקטובר, אלא הוא נבנה בעקביות לאורך שנים רבות – כך גם ההצלחה. ובאשר להצלחה – היא לא תהיה הצלחה אמיתית, אם איראן תצא ללא פגע מתוקפנותה.

* שוב הכלה? – אני כבר שומע קולות הקוראים "להכיל" את התוקפנות האיראנית.

7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של הכלה והבלגה. לא למדנו כלום?

* עמית או טורף – המדינות הסוניות מאוימות בידי איראן. התייצבותן הפעילה לצידנו בעת המתקפה האיראנית היא חשובה מאוד, אבל אל נתבלבל. קטאר אינה "מדינה מתונה". היא מדינה קיצונית מאוד, אוייב מר של ישראל. היא הספונסרית של חמאס ונושאת באחריות לפשעיו. העובדה שנתניהו, בפייסנותו הצ'מברליינית, עודד את קטאר והמריץ אותה לממן את חמאס, מתוך אשלייה הזויה שבכל משלוחה של מזוודות פרוטקשן נרוויח איזה חודש של שקט, אינה מקטינה כהוא זה את אשמתה של קטאר.

אם במקום הלחץ על ישראל, ארה"ב תפעיל את כל מנופי הלחץ שלה על קטאר, הדבר עשוי לקדם את שחרור החטופים. אגב, חמאס וגא"פ הסוניות לא היססו לשתף פעולה עם איראן נגד ישראל. כדאי שלא נשלה את עצמנו שסוני = מתון. גם מצרים אינה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה. היא שולטת על ציר פילדלפי, אוטוסטרדת החימוש של חמאס. מצרים העלימה עין, במקרה הטוב, מהברחת האמל"ח שהפכה את חמאס לצבא טרור.

* לא לשכוח את החטופים – גם כאשר הקשב שלנו, מן הסתם, נתון לאיראן – אל לנו לשכוח שיש לנו 133 חטופים בעזה. עכשיו, כשגם ארה"ב אומרת מה שכל מי שעיניו בראשו ידע לפני חודשים – חמאס אינו רוצה עסקה ולכן מכשיל כל עסקה, למרות כל הוויתורים הישראליים, יש לעשות מעשה. ארבעה חודשים וחצי אנחנו מדשדשים ואחיותינו ואחינו החטופים נמקים בשבי עוד יום ועוד יום ומדממים עוד יום ועוד יום וחלקם מתים, וסינוואר צוחק ושחצנותו האכזרית גוברת. די! חייבים לשים לזה סוף! אי אפשר להמתין לעד, לכך שמי שאינו רוצה לשחרר את החטופים יואיל בטובו להתרצות. חייבים לחזור ללחימה עצימה, בכל העוצמה, עם כל הכוחות, כדי להכריע את חמאס. רק כשהחרב תהיה מונחת על צווארו, חמאס ישחרר את החטופים. בזבזנו כל כך הרבה זמן על מו"מ עקר וחסר תוחלת לצד דשדוש מדולדל בשטח. הגיע הזמן לפעול.

* אצבע מאשימה – בשעה שבישראל הופנתה אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה: בגללך החטופים לא חזרו, בגללך לא היתה עסקה, בגללך אונסים את הבנות בשבי – חמאס נתן תשובה שלילית נוספת להצעה מס'... מי סופר, של המתווכים, שישראל השיבה לה, גם לה, בחיוב.

ישראל מתגמשת ומתגמשת, מוותרת ומוותרת, וחמאס לא זז מילימטר בדרישותיו האבסורדיות לכניעה ישראלית, שתעניק ניצחון לטבח ותסכן את קיום המדינה. יש להפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה, אך בכיוון הפוך – על הדשדוש בעזה שמסיר את הלחץ מחמאס, שהוא תנאי הכרחי לשחרור החטופים.

* האחריות מחייבת –רבים הזכירו, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של חיל האוויר בבלימת המתקפה האיראנית, את אמירתו האינפנטילית, היהירה והמטומטמת של נתניהו, שניתן לוותר על כמה טייסות. אכן אמירה מגוחכת. אבל הניסיון להצדיק בכך בדיעבד את האיומים בסרבנות – מטורף. ההיפך הוא הנכון. ככל שהחיוניות של חיל האוויר לביטחון ישראל גדולה יותר, כך האחריות על כתפיו של כל טייס ולוחם גדולה יותר. האחריות מחייבת. ולכן, ככל שחיל האוויר חיוני יותר – כך הסרבנות חמורה ומסוכנת יותר.

הדמוקרטיה הישראלית חייבת לסמן את גבולות המאבקים הציבוריים. מאבק ציבורי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל גם המאבק הצודק ביותר, והמאבק במהפכה המשטרית היה צודק מאין כמותו, אינו מקדש את כל האמצעים. ביטחון המדינה חייב להיות חסין מכל פגיעה. הסרבנות והאיום בסרבנות הם סרטן, המסכן את קיום המדינה. אירועי 7 באוקטובר והמתקפה האיראנית הזכירו לנו את אמת חיינו – אנו אומה במלחמת קיום תמידית. ביטחון המדינה, השירות בצה"ל, השירות במילואים וההתנדבות למילואים – קודש הם, ואין לאף אחד רשות להשתמש בהם ככלי במאבק פוליטי. האחריות לביטחון היא על כל אחד ואחד מאיתנו. וככל שהחיוניות של אדם וקבוצה גדולים יותר – כך האחריות הנדרשת ממנו גדולה יותר.

* יחד ננצח – על יאיר לפיד, ליברמן וגדעון סער להצטרף מיד לממשלה, בעקבות המתקפה האיראנית ולקראת אפשרות של תגובה ישראלית. ממשלת החירום צריכה להיות לממשלת אחדות לאומית.

* אנחנו במלחמה – למי שתהו מדוע אני מתנגד לבחירות עכשיו, ותומך בבחירות רק אחרי המלחמה, השבוע קיבלנו את התשובה. אנחנו במלחמה. נכון שבעזה עברנו לשלב של דשדוש והתשה. אבל הנה, הותקפנו בידי איראן. עוד לא ברור מה תהיינה השלכות המתקפה ולאן זה יתפתח. אנו על סף מלחמה בלבנון ועל סף כיבוש רפיח. יכול להיות שחלק מהתרחישים הללו לא יתממשו, אבל המלחמה בעיצומה וזה לא זמן לבחירות. וזו גם התשובה למי שתהו מדוע אני מתנגד לפרישת המחנה הממלכתי מן הממשלה.

* נתפלג ונובס – בדופן שמאל של מחנה 6 באוקטובר, אין דבר שמעורר חררה יותר מהאמת של חיינו, הסיסמה "יחד ננצח". ולא ברור לי אם הם סולדים יותר מה"יחד" או מה"ננצח".

מה החלופה שהם מציעים? נתפלג ונובס?

* הלחם והתעשייה האווירית – שירה של קורין אלאל "התעשיה האבירית", מתוך תקליטה "אנטארקטיקה", שיצא לאור ב-1989, מספר על תעשייה של אבירים שבונים ספינה, אך הוא מכוון לתעשייה האווירית שלנו, אולי לתעשיית הנשק בכלל, ובעיקר למיזם הלביא, שבאותה שנה הוחלט להפסיקו. השיר הוא שיר ביקורת פוליטי. ואף שהוא יצא אחרי הפסקת המיזם, המחאה שלו אינה נגד ההחלטה, אלא נגד המיזם עצמו. הלביא היה מיזם שאפתני מאוד, לבנות בתעשייה האווירית של ישראל את מטוס הקרב הטוב בעולם, מטוס חד מנועי, רב משימתי, במיטב הטכנולוגיה. לאחר שנים של דיונים, והשקעה של הון רב, החליטה ממשלת האחדות הלאומית, בשנת 1989, ברוב של 12 נגד 11 שרים, להפסיק את המיזם, על פי המלצת שר הביטחון יצחק רבין וצה"ל. העמדה שמאחורי ההחלטה היתה שהמיזם השאפתני גרנדיוזי וגדול עלינו, עלותו אדירה והוא עלול לבוא על חשבון מרכיבי ביטחון חשובים לא פחות.

אני חושב שהיתה זו טעות היסטורית גדולה והעדפת הפתרון לקשיי הטווח הקצר על החזון לטווח הרחוק. אני מאמין שהמיזם היה מקפיץ את ישראל מבחינה ביטחונית, טכנולוגית, מדעית וכלכלית, וגם תעסוקתית – כיוון שהוא העסיק כוח אדם איכותי רב. ולמרות עמדתי זו, אני אוהב את השיר שהמסר שלו הפוך, כי הוא שיר יפה, עם סיפור יפה ולחן מקסים. ואני אוהב גם את הביצוע של קורין, בקולה המחוספס. השיר האקטואלי מרחיק עדותו כמה מאות שנים אחורה, לימי הביניים, ומתאר מיזם גרנדיוזי של תעשיה אבירית, מן המילה אביר. האבירים היו לוחמים שזכו למעמד אצולה בתקופת ימי הביניים באירופה.

המיזם, שעליו מספרת הבלדה, הוא ספינת קרב משוכללת וגרנדיוזית, עם שלושים תותחים ומאה מלחים ותבליט של אריה בחרטום. לשם מה האריה? לשם הדאווין, הרושם, הגרנדיוזיות. ולכן הוא מוזכר כאן, אולי הוא חשוב אף יותר משלושים התותחים. כי המטרה של המיזם היא גאוות יחידה. אני לא הייתי ממהר לבוז לגאוות היחידה, אך בשירו של הפזמונאי מאיר גולדברג, היא מבטאת בזבוז הון עתק, על חשבון צרכי בני העם, על פאר מיותר. אבל, הוא כותב, גאוות יחידה היא הלחם של התעשיה האבירית. השיר מתאר את העיסוק הרב וההון הרב וכוח האדם הרב, שהושקעו במיזם המלכותי הזה, שנשמע כמו חלום, ואת האיש המזוהה איתו מכול, אולי משל למישה ארנס, שהמיזם היה הבייבי שלו. האיש מכיר כל פריט ופריט במיזם.

אך הסוף, כמו בפרויקט הלביא, היה פלוף. אחרי ישיבה ממושכת הוחלט לגנוז את המיזם, מתוך התובנה שיותר חשוב לחם מהתעשייה האבירית. והמסר של גולדברג הוא שההשקעה בביטחון באה על חשבון ההשקעה בחברה, ויש לשנות את סדר העדיפויות.

המסר הוא אנטי מיליטריסטי, שמבחינתו תעשיה ביטחונית וגאוות לחימה הם ביטוי למיליטריזם המאוס בעיניהם. הגישה שמאחורי המסר מנותקת מהחיים האמיתיים שלנו – אנו אומה במלחמה שלא בחרנו בה, מלחמה על עצם קיומנו ועל זכות קיומנו. הביטחוניזם הישראלי אינו מיליטריזם, אלא הכרח חיים. כדי להתקיים במרחב העוין אותנו והחותר להשמדתנו, אנו חייבים להיות חזקים. ב-7 באוקטובר למדנו שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט.

התעשיות הביטחוניות הן נדבך מרכזי בביטחון המדינה. נזכרתי בשיר השבוע, כאשר נוכחנו בחשיבות הקיומית של תוצרי התעשיות הביטחוניות ובראשן התעשיה האווירית, להגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה. במלחמה הזאת נוכחנו גם במחיר התלות החימושית שלנו בארה"ב, שכובלת את ידינו ומקשה עלינו מאוד במלחמה. עלינו לחתור להתקדם לעצמאות חימושית מקסימלית ולחזק באופן משמעותי את התעשיות הביטחוניות. הברירה שלנו אינה בין לחם לתעשייה האווירית. ללא התעשיה האווירית, ספק אם נוכל לאכול לחם.

* התכונה החסרה – מי אחראי לכך שישראל לא החילה את ריבונותה על בקעת הירדן ב-2020? בהמשך לשיח בנושא, אחדד את הנקודה. נתניהו היה אז ראש הממשלה, הוא התחייב לציבור שיחיל את הריבונות, היתה לו הסכמה אמריקאית, ההסכם הקואליציוני איפשר לו להחיל את הריבונות בלי שלמחנה כחול לבן היתה על כך זכות וטו, היה לו רוב בממשלה והיה לו רוב בכנסת. מה שהיה חסר לו הוא אומץ מדיני וכושר עמידה.

 אז יכול להיות שגנץ אמר משהו לאיזה שליח אמריקאי ושאשכנזי התרברב בבחירות שהם בלמו את הריבונות ונכון שמועצת יש"ע ובראשה ראש מועצת בקעת הירדן נהגו בחוסר אחריות, אך אין באלה כדי להסיר ולו גרם מאחריותו של נתניהו.

 כאשר בגין החיל את הריבונות הישראלית על הגולן – לא זו בלבד שלא היתה לו תמיכה אמריקאית, אלא שארה"ב גינתה את ישראל, הצביעה במועצת הביטחון בעד גינויה (לא רק לא הטילה וטו, אלא בעצמה הצביעה בעד הגינוי), הטילה על ישראל עיצומים והשעתה את מזכר ההבנות האסטרטגי בין המדינות. זה לא הרתיע את בגין, שזימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב והבהיר לו שישראל אינה מדינת וסאלים של ארה"ב ולא רפובליקת בננות, ובתגובה על השעיית מזכר ההבנות – הוא ביטל אותו (אחרי חודשים אחדים נחתם מזכר הבנות חדש, טוב יותר לישראל). בגין החליט, בבוקר העביר את ההחלטה בממשלה, ולאחר מכן העביר את החוק במהלך בזק של שלוש קריאות בכנסת בו ביום. מה שהיה לבגין הוא התכונה שחסרה לנתניהו – מנהיגות. ההבדל הזה בין השניים הוא גם הסיבה שבגין החליט להפציץ את הכור העיראקי והכור הופצץ ונתניהו כבר 15 שנה מאיים בהשמדת הגרעין האיראני.

* מוזיל את המותג –  יש מדינות שבהן מי שהיה נשיא, נשאר עם התואר "הנשיא" כל חייו. בישראל לא, ובכל זאת נשיא לשעבר נשאר סמל ממלכתי. כשהנשיא ריבלין הופך לפרזנטור של עסק, הוא מוזיל לא רק את המותג ריבלין, אלא גם את מוסד הנשיאות.

* הפרק האחרון – כששמעתי על מותה של נעמי פולני, התקשרתי לחברי, ההיסטוריון והביוגרף ד"ר מוטי זעירא, מחבר הביוגרפיות של גיבורי התרבות הישראלית, שכותב בימים אלה את הביוגרפיה של פולני, ושאלתי אותו איפה הוא עומד בכתיבת הביוגרפיה. מוטי סיפר לי שבדיוק היום הוא כותב את הפרק האחרון. "גם היא," השבתי. איזו החמצה! כל כך חבל שהיא לא זכתה לראות בצאת הביוגרפיה. אני מחכה בגיליון עיניים לצאתה. נעמי פולני, כלת פרס ישראל לאמנויות הבמה, הייתה מעמודי התווך של התרבות הישראלית.

יהי זכרה ברוך!

* שינוי כתובת – זה שעל פי הווייז אני מתגורר בביירות, ניחא. אבל למה ברח' חאפז אל-אסד?

* ביד הלשון" העברית של נעמי פולני – האזנה לנעמי פולני, כלת פרס ישראל, שהלכה לעולמה, היתה תענוג לחובבי שפת עבר. שפה יפה, מדויקת, רהוטה ובהגיה מוקפדת. לא רק על שפת הדיבור של עצמה היא הקפידה, אלא כבמאית וכמורה היא היתה פרפקציוניסטית וקפדנית מאוד, גם בשפה העברית ובהגייתה המדויקת. היא לא התביישה להעיר ולתקן, כי שגיאה בעברית היתה בלתי נסבלת באוזניה. מספר חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי: "מה למדתי מנעמי פולני? שלא אומרים 'מתברר ש...' אלא 'מובן ש...' שאין לומר 'תקשיב...' או 'תראה...' אלא 'הבט,' שמיספר הטלפון שלי הוא לא 'חמש אפס אחד,' אלא 'חמש אפס אחת' ('הָבֵן, זה כמו כשאתה סופר, אתה לא אומר 'אחד שניים שלושה', אלא 'אחת שתיים שלוש', נכון?'). נעמי היתה פלמ"חניקית. אופס, פלמחאית – "אמור 'פלמחאים' ולא כדרך הרוסים."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

דניה מיכלין עמיחי

נעמי פולני – אותה צמה הלכה איתה

לאורך כל הדרך

(הריאיון נערך בתחילת שנת 2012)

השבוע הלכה לעולמה נעמי פולני, כלת פרס ישראל בתחום אמנות הבמה, תיאטרון ומחול.

נעמי פולני, ילידת תל אביב, 1927, היתה מהמעצבות  של להקות הזמר בישראל, שהיו חלק נכבד מהתרבות המוסיקלית שלנו. שחקנית ראשית בלהקת הצ'יזבטרון, הרוח החיה והבימאית הראשית של הלהקות הצבאיות, ומייסדת להקת "התרנגולים", שהיתה אחת הלהקות הייחודיות שהופיעה בשנים 1961 ועד 1964. להקה שהצטיינה בשילוב מוצלח של מוסיקה, דרמה ותנועתיות. את השירים כתבו יוצרים כסשה ארגוב וחיים  חפר והשתתפו בה זמרים/שחקנים כמו ישראל פוליאקוב ושייקה לוי מ"הגשש החיוור", יהורם גאון וליאור ייני, לימים בעלה ואבי שני ילדיה של נעמי. אחרי "התרנגולים" הקימה את להקת "החמציצים", השתתפה כמעבדת מוסיקלית בתוכניות רדיו ואף שיחקה בכמה סרטי קולנוע כמו "מישהו לרוץ אתו" (2006) ובהצגות תיאטרון, כמו "איולף הקטן" (הנריק איבסן), בתיאטרון "הבימה". (2009).

כשביקרנו את נעמי פולני במושבה כינרת, זרחה השמש לאחר כמה ימי גשם והנוף מסביב היה רענן ומוריק, כך גם גינת ביתה של נעמי.

פגשנו בה בפתח ביתה, ומיד עלו בראשי המילים "האם אמרו לך פעם שעל גבך תלויה צמה כל כך יפהפייה", אחד השירים היותר ידועים של "התרנגולים". גופה הנערי, הצמה המשתלשלת מראשה וספר של עגנון שהחזיקה בידה, הקנו לה מראה צעיר וחיוני, כאילו היתה תלמידת תיכון השבה מן הלימודים. עוד בטרם נכנסנו הביתה הציגה בפנינו בגאווה את הבוסתן הפרטי שלה בחצר האחורית; תאנה, רימון, גפן, זית ועץ קלמנטינות עמוס לעייפה בפרי , כמו בציור ילדים. כשנכנסנו לבית קיבלו את פנינו הכלבים סופה וגדי בנביחות ובכשכוש זנב. מתוך חמישה כלבים שהיו לה, נותרו אך שני אלה.

התיישבנו במטבח ומיד הרגשנו תחושה ביתית וחמה, הבית של נעמי מחבק בפשטותו ובאווירה הנינוחה שהוא משרה. על כוס תה עם פיסות  לימון וג'ינג'ר החלנו לשוחח. נעמי פולני, הצעירה הנצחית, בעלת מענה חד וקולח, לא נותנת את עצמה בקלות. היא לא אוהבת עיתונאים ולא אוהבת ראיונות, דבר שטרחה לומר כמה פעמים במשך שיחתנו. אבל הלבביות שלה, עיניה החמות והקורצות בשובבות, חיפו  על הכול. היה זה תענוג גדול לשמוע אותה מדברת, או שרה מפעם לפעם, או קמה להדגים תנועות ריקוד או חיקויים של זמרות צעירות. לא שאלתי אותה על קשיי הפרנסה שלה, עדיין לא השכילו  אצלנו לדאוג לזקנתם של יוצרים ואמנים שאת מיטב חייהם הקדישו לבניית התרבות בארץ. לא דיברנו על החזרה בתשובה של ילדיה, על ליאור ייני שממנו התגרשה, או על ענייני בריאות, אבל דיברנו על הימים היפים של תחילת המדינה, על הזמר העברי בגדולתו, על מלאכת השיר והפזמון ועל אמנים שהלכו לעולמם. העברית שבפיה קולחת, לפעמים פיוטית, לפעמים צברית, עוקצת, אבל תמיד עברית כהלכה, עברית במיטבה. הכינוי שנעמי אוהבת במיוחד הולם אותה בדיוק – "שמוניסטים", צעירים בני שמונים. נעמי פולני היא שמוניסטית אמיתית.

ספרי לי על בית הוריך ועל ילדותך.

הוריי באו ארצה כילדים עם משפחותיהם מאוקראינה. משפחת אימי מאודסה ומשפחת אבי מניקולאייב. סבא שלי, אביה של אימי עדה, ד"ר חיים חיסין, היה ידוע כרופא על החמור. הוא עלה ארצה בפעם הראשונה עם הביל"ויים בשנת 1882, אך עזב כמה שנים לאחר מכן כדי ללמוד רפואה בברן שבשוויצריה, ובשנת 1905 חזר ארצה כרופא. סבא שלי מצד אבי יקותיאל, היה רב פולני. אני נולדתי בתל אביב ולמדתי בגן הילדים ברחוב השחר ובגן הילדים הדוגמאי בשדרות רוטשילד, בהנהלת יחיאל היילפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש, שהיה גן עם כיתה א' גם יחד. לאחר מכן נכנסתי לגימנסיה הרצליה ולמדתי שם עד סוף השמינית. אנחנו התגוררנו בשדרות רוטשילד, בדיוק ליד הבית בו הכריזו על המדינה, ואני ראיתי את המעמד הזה מדירת הורי בקומה השלישית.

ד"ר חיים חיסין על החמור. ציור של נחום גוטמן.

ממתי את חושבת נטמעה  בך האהבה לאמנות על כל סוגיה?

כל החיים. הייתי ילדה מאיד מוסיקלית. הגננת אמרה לאימא שלי שכאשר היא מלמדת את הילדים שיר, מספיק שנעמי קלטה אותו, וכבר כולם יידעו. סבא שלי, שהיה איש צנוע, אמר: "הילדה הזו מוכשרת." שלחו אותי ללמוד פסנתר אצל אשתו של דב הוז, וריקוד אצל גרטרוד קראוס, תמיד שלחו אותי ללמוד. אבא שלי קנה לי פסנתר ושילם 25 גרוש בכל חודש במשך 25 חודשים. כל החיים רציתי להיות שחקנית. בצופים ובתיכון הייתי עושה הצגות שהמצאתי, וריקודים. די, אני לא מספרת לך דברים מעניינים.

דווקא כן מעניינים, כשסיימת את הגימנסיה התגייסת לפלמ"ח?

כולנו היינו אז בתנועות נוער; הנוער העובד או השומר הצעיר, או הצופים, אני הייתי בצופי הגימנסיה. היינו נוער חלוצי והמטרה שלנו היתה ללכת להתיישבות בבוא העת. וכך התחלקנו למשקים השונים, חצי חודש עבדנו במשק וחצי חודש עברנו אימונים. אנחנו היינו בקיבוץ אפיקים. המשק סיפק לנו מגורים במחנה אוהלים וזו היתה התקופה הכי נהדרת שלי. היינו כל החברים יחד והתחילו אז חברויות בין בנות ובנים, היה נהדר. כבר אז נחשבנו אנשי פלמ"ח, עוד בטרם התחילה המלחמה. כעבור שנתיים חזרנו הביתה ואז נקראנו לחזור לדגל.  יש לי סיפורים נהדרים על התקופה אבל אם נתחיל איתם לא נגמור היום.

איך הגעת לצ'יזבטרון?

התפקיד הראשון שלנו עם פרוץ המלחמה היה ליווי שיירות, זה היה בראשית דצמבר 1947. בפברואר יזם חיים חפר את להקת הצ'יזבטרון וקיבל את ברכתו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח דאז. חיים התחיל לכנס חבר'ה, מוכשרים אחד אחד, מצחיקנים, כאלה שיודעים להציג ולהצחיק וכך קמה להקת הצ'יזבטרון.

על מה בעיקר שרו בצ'יזבטרון?

בעיקר שרו על הרעות. המון המון, בלי סוף על רעות.

ספרי לי על הקשר שלך עם נועה (נועה אשכול, כוריאוגרפית, בתו של לוי אשכול).

השתתפתי בכמה הצגות בקאמרי, ובשנות החמישים התיאטרון פתח בית ספר לדרמה. אחת המורות לתנועה היתה נועה, שלא הכרתי קודם לכן. מיד הבחנתי בכוח החשיבה הנכון שלה, מחשבה לעניין, ואמרתי בליבי אני הולכת איתה. זנחתי את המשחק לטובת נועה והריקוד. ראיתי שמה שנועה עושה הוא הרבה יותר הגיוני ואיכותי לעומת המשחק, ונשארתי אתה שמונה תשע שנים, עם פגישות יומיומיות.

האם עבודתך בצ'יזבטרון שימשה לך מודל למה שעשית אחר כך?

לא, בכלל לא. אבל ללא צל של ספק, יש לי אחריות לבחירה. תראי, כל מי שמחבר משהו, אם במילה, או בריקוד, תמיד יהיה איזה היגיון בחיבור שלו. מתי אין היגיון? כשאתה עושה אילוסטרציה של משהו, למשל אם מדברים על הליכה אתה צועד, או אם מדברים על אוכל עושים תנועות של אכילה, בזה אין שום היגיון. כשאתה עושה אילוסטרציה אתה לא חושב פיגורטיבית, אתה חושב על הטקסט. אתה עושה תנועה של עץ או של מים ולא מפעיל את המחשבה הצורנית אלא את השריר. אני עשיתי דברים אחרים לגמרי ואני יכולה לומר שנועה השביחה את ההיגיון שלי.

הייחוד שלך שגם עיבדת את המוסיקה וגם ביימת את האנשים?

המחשבה של המוסיקה ושל הצורה צריכה להיות חופפת. תמיד צריך להיות ראש אחד של המוסיקאי וזה שעל הזמר וזה שעושה את העיבוד בבנייה. כולם צריכים לעבוד בראש אחד.

את עבדת עם הצ'יזבטרון, עם הלהקות הצבאיות ועם התרנגולים, איפה את חושבת הטבעת את חותמך ביותר?

בכל מקום שעבדתי. אלה הרי היו אותם השירים. חלק מהשירים של התרנגולים עשיתי בלהקות הצבאיות. אותו דבר עשיתי כאן ועשיתי כאן.

תמיד כשאומרים נעמי פולני חושבים מיד על התרנגולים, איך זה התחיל?

כשהשתחררנו, התלכדו כמה מיוצאי הלהקות הצבאיות וביקשו ממני להמשיך לעבוד איתם גם באזרחות. לתוכנית הראשונה לקחתי מן המוכן, ממה שעשינו בלהקות הצבאיות.

לא היו שירים חדשים?

היו חדשים, ביניהם למשל "האם אמרו לך פעם", "ערב במסחה" ו"כבוד עצמי".

את ידועה כלוחמת על כבוד השפה העברית.

אוי, היום הצחקתי אותם בשיעור הספרות, אמרתי להם – מרב הביאה תינוקת הבוקר. היום הכול "הביאה, הביא לי, תביא לי תביאי לי." היום כשמישהו מדבר עברית נכונה לא מבינים מה הוא רוצה. עושים היום אמריקניזציה. האמריקנים לא יכולים לעשות מודרניזציה כי הם כבר נמצאים במודרניות. העובדה שאנחנו ארץ הגירה גורמת לאיזו דלות. כל אחד מביא את הסיפור שלו ואנחנו לא מרגישים שכולם חיים ביחד. כשהיו תנועות הנוער היתה הנהגה מסוימת שאיחדה את כולם. חינכו אותנו לעלות להתיישבות, ליישב את הארץ. בכל דור ודור היה איזה יעד; הסבים שלנו אמרו "הבה" ועלו ארצה, ההורים שלנו אמרו "הבה" ויצאו לכבוש ולקנות ולהכשיר את הקרקעות, והתפקיד שלנו היה ליישב את הקרקע, ודי. אין יותר. כשאתה בונה ארץ והיא קיימת, אין יותר גחלת. פעם היתה גחלת וכל אחד נתן כתף, היום אין גחלת. הדור שלנו לא רב עם ההורים, היינו באותו ראש, לא היו ויכוחים ואז, כמו ששייקה (אופיר) אמר "כשפרצה המדינה" אז התחילו הבעיות. פתאום אין סיבה, אין גחלת שתלכד אותנו. תראי, לכל מיעוט יש את הלוקסוס הזה של ההתלכדות, של המטרה המשותפת שהוא רואה בה יעד.  מטרתו של עם בארצו היא לקבוע את צלם הדור.

בואי נחזור לאמנות. לדעתך, איזה תכונות צריכות להיות לאמן טוב

לא רוצה להגיד, לא צריך. אבל צריך שיהיה לו ראש על הכתפיים.

הפרפקציוניזם שלך ידוע מאוד, לא אגיד לשמצה , אבל ידוע.

אתה צריך להיות אחראי, הכול צריך להיות מושלם.

בחיים את גם מתנהגת כך?

כן, כן,  ככה אני גם רוחצת כלים, אני לא מוותרת.

והחיים נראים כך יותר קשים?

לא, אבל אני פחות מספיקה.

את חושבת שכולם צריכים  להתנהג כך?

בעבודה כן. כשאת מנקה את הבית לעצמך זה דבר אחר לגמרי, אבל כשאת עובדת על הופעה, או הצגה, זו אחריות מרבית, כמו כל בעל מקצוע, אם זה נהג או בונה רהיטים.

מה את חושבת על "כוכב נולד", אני יודעת את התשובה אבל רוצה לשמוע אותך.

התוכנית פסולה מעיקרה רק בגלל האינסטנט הזה. מי שבונה אותם עושה את השקר הכי גדול. הוא מחנך אותם לא טוב. זה נורא לבנות דבר שלא על ה-דבר, לא על התבונה שבו. מה שהם מלמדים הוא לא לרצות לעבוד אלא לשלוף הצלחה בין רגע, כי אנשים מאמינים שהם מסוגלים לזה. זה מגדל דור של עצלנים ושואפי בצע. הבדיחה היא ששואלים ילד מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול והוא עונה להיות מפורסם. פעם הוא רצה להיות שוטר או רופא והיום הוא רוצה להיות מפורסם. זה מלמד אותם לא להתעסק בתוכן העניינים אלא במשהו שלא שייך לעניין. יש שם אנשים עם קול באמת יפה, אבל היות שאתה לומד להצליח בקפיצת דרך אז אתה רוצה רק קפיצות דרך. אתה לא מבין את הרצינות שבמלאכה. והשירים שלהם, כמו הוי אהובתי למה עזבת אותי, והם עוד אומרים "זה אוטנטי."

נעמי, הולך ופוחת הדור?

לא, הדור כבר פחות (שורוק). אנחנו כולנו רצים אחרי עובדות שלא שייכות לחומר בו אנו עוסקים, ערכים לא ערכים, רוצים הרבה כסף, לא רוצים  לכתוב שיר יפה. די עזבי אותי עם זה.

מהו בכל אופן שיר טוב?

את שואלת אותי שאלות איומות, אני שונאת לחשוב על זה.

אז תגידי לי מה מרגש אותך.

מרגש אותי שיש משורר איש ספרות, שכותב לי בדימויים, שכותב לי בתמונות, שלא כותב לי בשיחה טלפונית. את לא מצליחה להבין מה שאני אומרת.

לא, אני לא מבינה.

נו, מה אני אעשה לך.

תגידי את זה קצת אחרת.

אני רוצה שהוא יכתוב לי בתמונות, בדוגמאות, בציורים, ברישומים, כמו "הוא לא ידע את שמה ורק אותה צמה הלכה איתו לאורך כל הדרך." זה מספיק לי, אני לא צריכה שהוא יגיד לי הוא אהב אותה, היא אהבה אותו, אני רוצה שהוא יגיד את זה אחרת.

הבנתי, את רואה?

לא הבנת, את פשוט לא טובה.

כן הבנתי, תני לי קרדיט.

אתן לך עוד דוגמה: "מתחת לראשי מונחת ירך ועל בטני צרור תלתלים." הוא לא אומר היינו יחד והיה נהדר חתיכים וחתיכות, והיה לנו כיף והשערות שלך חיממו לי את הבטן. אלא הוא נותן לנו תמונה ממנה אנחנו מבינים מה הוא רוצה לומר, בלי שיגיד היה לנו כיף.

מה מעצבן אותך?

לא רוצה לומר לך, לא מעניין אותי להגיד.

למה?

השאלה עצמה מעצבנת אותי.

אם היו נותנים לך להתחיל הכול מהתחלה.

אז מה?

היית עושה אותו דבר?

אבל בטח, איך לא? ואת, את היית עושה אותו דבר?

ספרי לי על הילדים שלך?

הילדה שלי אחות רחמנייה בבית ספר בבית חולים "זיו" והבן שלי מתעסק בתיאטרון.

יש עוד משהו שהייתי צריכה לשאול ולא שאלתי, כדי שהתמונה תהיה שלמה,  כי את אומרת שהשאלות שלי מעצבנות

זה לא אישי נגדך, אני שונאת עיתונאים. את אוהבת את זה כששואלים אותך?

במה את ממלאת את ימייך? זו שאלה טובה?

בטח שלא, מה את חושבת שלזקנים אין מה לעשות? את אילנית גם היית שואלת במה היא ממלאה את ימיה? עושים מה שעושים כל הימים. אני לומדת קצת, עובדת קצת. תמיד עבדתי באופן עצמאי ואני עובדת עכשיו במידה בשטחים שבהם התעסקתי, גם קצת מלמדת זימרה, אבל רק קצת.

גם הופעת בתיאטרון לא מזמן, ב"הבימה".

כן מזמן, לפני שנתיים שלוש. כשצריכים מכשפה לפעמים אז מגיעים אליי.

וכשלא צריכים מכשפה?

אז לא מגיעים.

ואיפה את לומדת?

יש כאן אצלנו פקולטה לקשישים של עמק הירדן ובאים אלינו יופי של מורים, אני לא מספיקה כל מה שאני רוצה.

זה סימן טוב.

או, את רואה, אלה משפטים שאומרים לזקנים, את מפחדת שהבן אדם משועמם? זה דבר מטומטם.

יש אנשים משועממים.

אז שיהיה להם לבריאות. די, אני משחררת אותך אני יודעת שלא הייתי נדיבה.

היית יותר מנדיבה, הרשית לי להציץ לתוך עולמך ולימדת אותי מבט אופטימי מהו.

נפרדנו לשלום מנעמי פולני, מארץ ישראל היפה שהיא מייצגת, מהמושבה כינרת ומהנוף הטבול בירוק.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

פוצ'ו

הפגז הנוראי של נעמי פולני

(סיפור אמיתי)

לפני כעשר שנים עשו בבית סוקולב מחווה לשמעון ישראלי. ישבתי שם  ליד עוד כמה סופרים, שרנו שירי מולדת ובין לבין החלפנו זיכרונות מהימים ההם.

פתאום, באיחור מה, נכנסת לאולם נעמי פולני ומחפשת איפה לשבת. את נעמי פולני כל הארץ אוהבת, אבל מי שהכי אוהבים אותה ומעריצים אותה הם אנשי הפלמח וביחוד אני. אני זוכר אותה עוד  מגימנסיה הרצליה כשלמדה שתי כיתות מעליי ואף פעם לא העזתי לפנות אליה בדברים, כי כבר אז היתה אחת מאלה המורמים מעם.

היא מסתכלת לכל עבר וליד מי היא מתיישבת לבסוף? לא תאמינו. לצידי. נכון שזה היה המקום הריק היחיד, אבל היא יכלה גם לעמוד, אך לא. היא התיישבה ודווקא לידי. אני צובט את עצמי לדעת אם אני חולם, ואני לא חולם. היא אפילו אמרה לי תזוז קצת. כלומר אפילו דיברה איתי פנים אל פנים.

כעת אני בבעייה, כי לא כל יום נעמי פולני כמעט מתיישבת עליי. ברגע הראשון אני רוצה לקום ולרוץ לרוץ לספר לחבר'ה. אבל אני לא יכול, אל"ף, כי אם אני אקום יתפסו לי את המקום ובי"ת, מה אני אגיד? אתם יודעים שנעמי פולני התיישבה לצידי? זה נשמע כהתרברבות ואני לא רברבן. אני אולי שוויצר, אבל לא רברבן. אני צריך שיקרה משהו, כדי שאוכל לספר משהו כמו אל תשאלו מה שקרה לי היום בבוקר, היום בבוקר כשישבתי ליד נעמי פולני אל תשאלו מה שקרה, מה שקרה הוא שפתאום נכנס לבית סוקולוב... א... בדיוק עכשיו שכחתי את שמו. זה אמנם נשמע אמין, אבל אני לא יכול לספר אם לזה ששכחתי את שמו לא קורה כלום.

אז אני יושב אילם כמו גולם ושר כשכולם שרים. גם נעמי פולני  שרה, כשמוחאים כפיים גם היא מוחאת. ממש כאחת האדם. נורמאלית. מה יהיה? הנה אני הולך לבזבז את ההזדמנות של חיי להיות מישהו שקרה לו משהו בחיים אבל אין לי דרך לספר על כך.

בינתיים מזמינים את חתן השמחה שמעון ישראלי לבמה והוא מציג מערכון. הוא מספר על פועל שחוזר הביתה עייף ורעב כמו כלב והאוכל לא מוכן. אז הוא מחכה וקורא עיתון וכל החדשות רעות ועל כל דבר יש לו מה להעיר, למשל מה... נניח שהממשלה מחליטה להנהיג עונש מוות למחבלים. וזה מרגיז אותו. איזו שטות! אנחנו נהרוג אותם והם יהרגו אותנו, איזה טמבלים יש לנו בממשלה! אין להם כבר על מה להתווכח? כך הוא צועק ומרעיד את כל הבית. 

בינתיים אשתו מגישה לו את האוכל, הוא מפסיק לצעוק,  אוכל ונהנה מהמרק הטעים ופתאום כל החדשות נהיות טובות, השמש זורחת ואיזה ממשלה חכמה יש לנו, מחליטה  לאשר את עונש המוות למחבלים. איזה יופי. יהיה עונש מוות אז יצטרכו  הרבה תליינים, יצטרכו הרבה תליינים – יפתרו את בעיית האבטלה. איזה מרק נהדר! מרק נפלא! אני מלא. מלא. בא לי לעשות גרפץ...  אומר בא לי, אבל לא משמיע. פותח את הפה ושום דבר לא יוצא כי שמעון ישראלי הוא אדם עדין נפש ולא מסוגל להשמיע  צלילים שלא כתובים בתנ"ך.

מצד שני הוא לא צריך להשמיע, כי כולם מבינים שהמערכון נגמר ומוחאים כפיים וגם נעמי מוחאת, ואני שומע אותה אומרת, במו אוזניי שמעתי: "רק שאני לא אאחר את האוטובוס." כי זה יום שישי ונעמי צריכה אוטובוס שיביא אותה ליציאה מתל אביב ושם היא כבר תתפוס טרמפ לכנרת.

נעמי היא מומחית לטרמפים. כשעבדתי פעם בכפר חיים, סיפרו לי שם  שנעמי שמר ונעמי פולני הכינו להם הצגה לחג השלושים, והתנאי שלהן היה שבסוף כל חזרה הם יתנו להם תחבורה עד לכביש הראשי כדי לתפוס טרמפ, אחרת הן לא לוקחות את העבודה. לא תאמינו אבל שתי גדולות האומה היו נוסעות בטרמפים.

נעמי ככל הידוע לי נוסעת כך עד היום. והנה זה מה שמדאיג אותה עכשיו, מי יביא אותה מבית סוקולוב לכביש היציאה מתל אביב. כמובן שזה לא הסיפור שאיתו אני יכול לרוץ לספר לחברה, צריך סיפור יותר עסיסי, סיפור עם טעם וריח. ואין סיפור כזה ואני מרגיש שהנה החמצתי את ההזדמנות של חיי, ישבתי ליד נעמי ואין לי מה לספר על זה, אבל אז קרה נס.  הסופרת אורה מורג מגיעה כשהיא נושאת מגש עם כוסות קוקה קולה. היתה זו שתייה בזמן. כולנו שותים בגרון ניחר ופתאום יריית תותח. יש ירייה, אז אני מתכופף באופן אוטומטי, אבל מיד תופס שזו לא פצצה, וכשאני מתרומם, אני רואה שנעמי מכסה את פיה בשתי כפותיה. מיד אני מבין שלמרות שכל הזכוכיות רעדו זה בסך הכול היה גרפץ, או שיהוק בעברית ספרותית. 

כדי להיות בטוח שלא טעיתי,  כי אני לא יכול להאמין שמלכת הפלמח תשמיע תרועה כזאת בומבסטית בבית העיתונאים, לכן אני שואל בצורה טקטית עדינה: "נעמי מה זה צריך להיות?"

וכאן נעמי הוכיחה מה זאת תושייה של לוחמת קרבית.  היא זוקפת ראש  מותחת חזה ואמרה: "זה לא שלי, זה הגרפץ מהסיפור של שמעון ישראלי..." 

אז מה רציתי להגיד? אה כן.  אתם יודעים על יד מי ישבתי בבית סוקולוב?  כן כן, על יד נעמי פולני. הייתם מאמינים?

פוצ'ו

אהוד: בתור מי שזכה לשמוע את מייסד המדינה דוד בן גוריון שרוע בערב בכורסה ותוקע נאד ממושך, אני מאוד מעריך את סיפורך. אתה ואני נידונו כנראה לשמוע את הצד המצחיק בחיים.

* * *

אבי גולדברג

כמה הערות בענייני דיומא

ביעור חמץ, או בדיקת מצפון

נראה שלרבים קל יותר לבדוק חמץ מתחת למיטה והארונות מאשר לבדוק את מצפונם. זו אולי מסקנה פשטנית אבל מתבקשת לאור המתרחש במציאות חיינו. אז אולי הגיע הזמן לנער את המצפון ולדבר נכוחה: גם כיום, שבעים ושש שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, חלק מהיהודים הכשרים למהדרין בוחרים להמשיך לחיות בגטו תודעתי בעוד חלקים משמעותיים מבני העם הישראלי שופך דמו להגן על מולדת משותפת. 

א. גיוס לצה"ל אינו פריווילגיה, ולא מצווה, ולא טובה שמאן דהוא עושה מטוב ליבו, זה חוק הקיום הראשון של מדינה ריבונית בלב ג'ונגל מדיני עוין.

רבים מתושבי מדינת ישראל הגיעו אליה כפליטים וכנרדפים, הם או הוריהם, ובחרו לראות בה מולדת, ארץ דמוקרטית בה שוויון זכויות וחובות לא נמדד לפי מידת תיתורת המגבעת ולא לפי אורך הציציות ולא לפי צבע הכפייה או הגלבייה. ישראל היא מדינה דמוקרטית בספירה הציבורית ויהודית בספירה הפרטית. אמונה דתית ועבודת האל הם עניין פרטי חשוב ליחיד ולקהילה האמונית בה הוא חי. בצאתו מאוהלו עליו להיות אזרח בדמוקרטיה המתגוננת כבר שנים על קיומה וביטחונה. כולנו זכאים להגנת המדינה על חיינו. אך הגנת המדינה על אזרחיה אינה מילה חלולה ויש למלא אותה בתוכן: בחובת שירות בצבא, ובתמורה חייבת המדינה, להגן על כולנו. לאפשר לכל אחד לשוב לאוהלו ולחיות את חייו הפרטיים על פי אמונתו. אין פרישות והסתגרות משירות להגנת המדינה יכול להתקיים כצו אמוני, למניין דרושים עשרה יהודים, לאוגדה נחוצים ריבוא מהם.  

אזרח שאינו מכיר בחוקי  מדינת ישראל, שאינו מכיר בחובתו המלאה כאזרח להתגייס לצבאה, אינו ראוי גם לקבל את הנוחות וההגנה שמדינה זו מעניקה. אין מי שדמו כחול ומיוחס וראוי שיחוסו עליו מדמו הסמוק של אזרח אחר כשמדובר בהגנת המולדת, שאם לא כך יורחב הגטו הגלותי ויהיה לגטו ישראלי. 

ב. במדינה שנסחפה לטרגדיה של השביעי באוקטובר, לחטיפת ולרצח המוני של אזרחים על גבולותיה, ראוי היה  כי הנהגתה  תתפטר ללא שיהוי, למצער עליה לתת לעם לומר דברו במערכת בחירות הוגנת. מגיע לעם שתתייצב ההנהגה לאלתר לבחירה מחדש או להדחה. 

ג. ישראל נמצאת במצב הגרוע ביותר מאז כינונה. כתוצאה של מיספר החלטות מדיניות כושלות, ותעוזת שכניה, חשופה המדינה לכל חזית ואיום בטחוני ומדיני שאפשר לחשוב עליו. הצהרות סרק המושמעות  בהבל פה, וחוסר היכולת של הנהגת המדינה להודות כי כשלה וכי חרפתה התגלתה ברבים, היא אסון כשעצמו.

ד. הפסקת הלחימה בעזה מתבקשת. החזרת כל החטופים שעדיין חיים היא צו אנושי עליון. יש למחול על הכבוד הלאומי המדומה שממילא כבר גָּלָה ולהפסיק את הלחימה לאלתר. את הכבוד הלאומי צריך לשקם במצפון נקי ולא בהתעלמות מהמחדל הנורא מהכשל שאולי רק השבת יתרת החטופים תוכל לתקן מקצתו. קיומם של ארבעה גדודי חמאס  המחכים להשמדתם, כמטרת מלחמה שאין בלתה, היא אגדה מזרח תיכונית שכבר אינה מתקבלת על דעת איש. טרור לובש צורה ופושט צורה, ברפיח לא ימתינו גדודי חמאס לכיליונם, חזקה עליהם שהם מצאו דרך לחדור לחלקי רצועת עזה ולהתארגן בצורה אחרת.

ה. את המאבק באויבי ישראל  יש לתכנן מחדש, לאור לקחי התקופה האחרונה, ובכלל זה על כישלון יוהרת הכוח ביום פקודה, והימנעות מהידברות, בד ובד עם כריתת בריתות ומתן יד למי שמוכן לשתף פעולה. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב הוא פסוק יפה אך להפכו למדיניות החוץ  של  ישראל בארץ ישראל יביא לכיליונה.

אבי גולדברג

אהוד: האם העלית בדעתך שאולי חלק ניכר מהחטופים אינם בחיים וכי יחיא סינוואר משקר במצח נחושה, וכי כבר אין באפשרותו לאתר את מרביתם? האם אתה סומך על מנהיג נאצי פסיכופאט יותר מאשר על הנהגת מדינתך שעומדת בכל כוחה בפני אסון שנפל עלינו ושאויבינו התכוננו לו במשך שנים רבות – בזמן שכאן החלק המשפיע בציבור ובתקשורת היה עסוק בטינוף ההנהגה הדמוקרטית של המדינה ובקריאות דפיטיסטיות לסירוב לשרת בצבא?

* * *

יונתן גורל

אָדָם קָם

בְּמֶרְחֲבֵי הַקֶּשֶׁת

מִתְעַגְּלִים נִיצוֹצוֹת

שׁוֹלְחִים בְּשׂוֹרָה

לְיָדַיִם רָפוֹת

וּלְרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת

קָם אָדָם

וּכְמוֹ פֶּלֶא

מִתְמַלֵּא עוֹז

הוֹלֵךְ נְכוֹחָה

דַּעְתּוֹ אֵיתָנָה

וְלִבּוֹ אֱמוּנָה

* * *

* * *

צביקה זליקוביץ

נַעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי

אפריל 2024

שִׁמְעוּ נָא הַקְשִׁיבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים –

הַשָּׁנָה אֲנִי בִּשְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים.

נַעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי –

פֹּה אֲנִי בְּעַד וּמִנֶּגֶד בָּא לִי אַנְטִי.

עִם אוֹר יוֹם אוֹ בְּחוֹשֵׂךְ-עֲלָטָה,

הַדְּרָכִים בָּן הָלַכְתִּי עַד עַתָּה

חוֹנוֹת בִּדְמָמָה, בְּשֶׁקֶט הָס

אוֹ בִּשְׁאוֹן מַחֲרִישׁ קוֹרֵא חָמָס.

עִם עֶרֶב רַד וּבַעֲרֹב –

קוֹרֵא בְּקוֹל כִּי טוֹב כִּי טוֹב.

כִּי הָיִיתִי וַאֲנִי עֲדַיִן –

יוֹרֵד בְּמִדְרוּן אֶל הָעַיִן

לִטְבֹּל אֶת גּוּפִי, לִצְלֹל בְּכָחֹל,

וְלִנְדֹּד בְּמִדְבָּר חַמּוּקַיִם שֶׁל חוֹל.

נַעַר הָיִיתִי, בֵּין שָׂדֶה לְפַרְדֵּס,

בֵּין שְׂדֵרוֹת הַשִּׁיטָה וְהַבְּרוֹשׁ מְהַדֵּס.

בֵּית-סֵפֶר "הֵס" לְיַלְדֵי הָעוֹבְדִים –

וְאָח לִי גָּדוֹל וּסְבִיבֵנוּ "דּוֹדִים".

חֲלִילִית, גִּיר וְלוּחַ שָׁחֹר בַּכִּתָּה,

הַפְסָקָה, אֵיזֶה כֵּיף, לִפְעָמִים גַּם אִתָּהּ.

רָוִינוּ שָׂבַעְנוּ בָּתֵּי אֻלְפָּנָא,

חָלְפוּ הַיָּמִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

וַעֲדַיִן, לָדַעַת אֵינִי יָכוֹל –

מָה אֶעֱשֶׂה כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל.

* * *

משה מוסק

"הננו כולנו חלוצים וציונים המניחים יסוד

להתפתחות תוצרת הראינוע בא"י!" – אלכסנדר פן

[פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכת בני ציפר ביום 12.4.24]

נתן אקסלרוד הנחשב "חלוץ הסרט העברי" – בעיקר בזכות סרט העלילה העברי הראשון, "החלוץ", אותו יזם וצילם בשנת 1927, בעבודת הפקה משותפת עם שני עמיתיו, מתרגם הסרטים הנודע ירושלים סגל והמשורר אלכסנדר פן – כתב בערוב ימיו את ספר זיכרונותיו. כתב-היד של ספרו מונח כבר כארבעים שנה, במיספר עותקים, בידי בני משפחתו ועותק אחד, ניתן לי על ידו כדי לפרסמו. בנו אהרון אקסלרוד ואנוכי ניסינו את כוחנו להוציא אותו לאור, אך לא הצלחנו עד כה לממש את רצונו. 

ספר זיכרונותיו המשקף את תולדות חייו אינו מתחיל כצפוי, בתיאור שנות ילדותו ונעוריו בגולה אלא רק באזכור קצר, על כך שישב בכלא הסובייטי בגלל פעילותו הציונית, שוחרר ממנו וגורש מברית המועצות, לאחר שהחל בכלא בשביתת רעב. רבים כמוהו, בני דורו, ראו את לידתם המחודשת ואת ראשית התודעה המשמעותית של חייהם, רק מיום עלייתם ארצה. אקסלרוד עלה לארץ-ישראל באפריל 1926 על הספינה "סבסטופול", יחד עם אחותו ילה, חברו ליובה שפירא ואחותו ג'ניה. כדי לזכות באשרות עלייה לצעירות שאיתם, הם נאלצו לפני כן לשאת אותן בנישואין פיקטיביים. זה את אחותו של זה. נתן וג'ניה התירו בארץ את נישואיהם.

אף שכתב-היד משקף נאמנה את אופיו האופטימי של אקסלרוד, הוא רווי מראשיתו בשלל האכזבות המרות שחווה, מהיום הראשון לעלייתו: "מן האונייה ירדנו בסירה אל החוף. באותו זמן יצאה מהחוף סירה אחרת אל האונייה ובה היו יהודים שהתאכזבו מהארץ וחזרו לרוסיה. כאשר חלפו הסירות זו ליד זו הם צעקו לעברנו לחזור לאונייה יחד איתם." ועוד הוא ממשיך בזיכרונותיו: "תמיד חשבתי שכאשר אגיע ארצה, אנשק מיד את אדמתה. אך כאשר הגיעה הסירה לנמל יפו לא מצאתי מקום בו יכולתי לנשק את האדמה. רציף הנמל היה מכוסה בבטון שחור ומלוכלך, בוץ ורפש. את נדרי קיימתי לאחר מכן, במקום אחר." ולאחר כל אלה, אכזבה נוספת. לצורכי חיטוי, הם בילו את לילם הראשון בארץ בקרנטינה סניטרית עלובה ביפו. למחרת הם נלקחו אל בית העולים בתל אביב.

כבר מימיו הראשונים בארץ החל אקסלרוד לטוות את חלומו הגדול, הפקת סרט עלילתי ראשון, בארץ-ישראל. למטרה זו נסע לירושלים, זמן קצר לאחר עלייתו, אל הצלם יעקב בן דב. וגם כאן ציפתה לו אכזבה כואבת. בן דב, שהפיק עד אז מספר סרטים תיעודיים על אירועים שונים שהתרחשו בארץ,  שפך מים צוננים על ראשו של ההוזה הצעיר: "רק במדינות שיש בהן למעלה מארבעים מיליון איש," אמר לאקסלרוד, "אפשר להקים תעשיית סרטים, כדי להחזיר כך את ההשקעה. אפילו בארצות קטנות כמו הולנד, בלגיה, שוויץ וכדומה, אין תעשייה כזאת. אבל אצלנו? האם כאן אפשר לבסס תעשיית סרטים? כמה אנשים יש בכלל בארץ."

אקסלרוד לא נואש והמשיך לחפש דרכים לא שגרתיות להגשמת חלומו. לדבריו, לכל עולה ניתן אז לשהות בבית העולים, לא יותר משבועיים. בסיומם הוצגו בפניו שתי חלופות: הראשונה, להצטרף לקבוצה מאורגנת של עולים שיצאה להכשרה חקלאית ולקבל מהמוסדות: כיסא, שולחן ומיטה, או לחילופין לקבל הלוואה של חמש לירות. אחותו ילה בחרה באפשרות הראשונה ויצאה עם קבוצת עולים להכשרה בפתח תקווה ואילו הוא בחר באפשרות השנייה והצטרף לקבוצת "השחר" של בני עירו מפולטבה, ששכרו למגורים מבנה בנוי-למחצה בתל אביב.

בין חברי הקבוצה היו גם מספר "פושטקים" וביניהם אלכסנדר פן, מחבורת "חבר'ה טראסק". חבורה, שהסמל המתריס שלה היה "אצבע משולשת" והצטיינה במעשי קונדס פרועים כמו למשל: גניבת סירי חמין בערבי שבתות, ממפתני הבתים בתל אביב וארגון "ארוחות שחיתות"; החלפת כל שלטי הרחובות, לאורך נחלת בנימין; נעילת ראש העיר מאיר דיזנגוף בלשכתו, לאחר ויכוח סוער עימו ועוד. אקסלרוד מתאר, בציוריות רבה, עריכת משפט פומבי משעשע, שנמשך לדבריו כל הלילה, עם הרכב שופטים מחמיר, תובע מרושע וסנגור טוב לב, לחתול חמדן שזלל את מזונה של החבורה. משפט שהסתיים בגזר דין אכזרי ובטכס תליית החתול האומלל, על אדן החלון.

המשבר הכלכלי הקשה שפקד באותה שנה את הארץ ובעיקר את העולים החדשים בתל אביב, אילץ את קבוצת "הפולטבים" לעזוב את העיר ולקבל הצעה להתיישב במושבה הנטושה רוחמה, שבנגב המערבי. אך לפני כן הם נאלצו לצאת להכשרה חקלאית ברחובות. אקסלרוד עבר עם חבריו לרחובות, אך במקום להשכים כל בוקר לעבודה בפרדסים הוא העדיף, בעזרת הלוואה שקיבל מקרובי משפחה, לפתוח את הצלמנייה הראשונה במושבה. העיסוק היומיומי שלו בצילום קירב אותו עד מהרה לראשית הגשמת חלומו – הפקת סרט עלילתי על חיי החלוצים בארץ ישראל. ניסיונו הקולנועי לא היה רב. מספר תסריטים לסרטים עלילתיים שכתב למגרה, וכשנה לפני עלייתו הסתופף, לפי דבריו, בקרב צוות הצילום של הבמאי האגדי סרגי אייזנשטיין, בהפקת הסרט המיתולוגי של כל הזמנים, "אוניית הקרב פוטיומקין". 

ברחובות הוא החל לגבש את התסריט לעלילת הסרט, שהתרוצץ במוחו כבר זמן רב, והחל בהכנות להפקתו. וכאן צצו הבעיות: חבריו בקומונה הרחובותית שהיו אמורים לשחק בסרט, לא היו מקצועיים, מה גם שרובם לא שלטו בשפה העברית ונדרש זמן רב לשנן איתם, בהיגוי עברי נכון את מילות הטקסט. מסיבה זו החלו הוא ועמיתיו להפקה, בחיפוש אחרי "טלנטים" מקומיים, שחקניות ושחקנים דוברי עברית, שישתתפו בסרט.

בעייה נוספת שהטרידה אותו כצלם, שאמור היה לעמוד מאחורי המצלמה, מי ייתן את ההוראות השוטפות לשחקנים במהלך הצילומים? אלכסנדר פן, שהיה אחד מחבורת השחקנים ואליו פנה אקסלרוד לקבל את תפקיד "המשנה לבמאי" סירב תחילה באומרו: "מה אני מבין בסרטים." אך בסופו של דבר התרצה וקיבל על עצמו בנוסף להיותו הדמות המרכזית בסרט, בגלל יופיו האגדי, גם את מלאכת הבימוי לצדו של אקסלרוד.

בעייה עוד יותר קשה היתה גיוס הכספים למימון ההפקה. ירושלים סגל, שאקסלרוד פנה עליו לסייע במימון ההפקה, היה מקושר כבר לענף הקולנוע כיבואן ומפיץ סרטים שהגיעו מחו"ל וכמתרגם הסרטים הבלעדי בארץ, הסכים להשקיע את עשר הלירות הראשונות שנדרשו להתחלת הצילומים. אך בתנאי, רק לאחר שיבחן את איכות צילומיו. אקסלרוד עבר את מבחן הצילום בהצלחה, סגל קיים את הבטחתו ואף הצטרף להפקה כשותף ומנהל אדמיניסטרטיבי. למעשה הוא היה המממן הראשי של חברת ההפקה שזכתה לשם הרוסי-עברי "הקינו סטודיה מולדת", שהקימו אקסלרוד וחבורתו, על בסיס קואופרטיבי.

עלילת הסרט שכתב אקסלרוד משקפת בצורה נאמנה ואוטנטית את שלל המצוקות, הלבטים והעימותים הקשים שחוו אקסלרוד וחבריו החלוצים, בשלהי העלייה הרביעית, במחצית השנייה של שנות העשרים. עלייה שהביאה כבר מראשיתה, לשגשוג כלכלי חסר תקדים  ובשיאה, לשיפור משמעותי בכל תחומי החיים בארץ ובעיקר לפיתוח המואץ של תל אביב. אך בסופה של התקופה – למשבר כלכלי חמור, אבטלה רבת היקף וירידה המונית מהארץ, בעיקר של העולים החדשים שעלו לאחרונה.

וזה סיפור עלילת הסרט, לפי גרסת אקסלרוד: "חלוץ שעובד בקיבוץ מתאהב שם בבחורה. הוא מקבל מכתבים מבית הוריו הדוחקים בו לחזור הביתה. בקיבוץ הוא מסתכסך עם בחור שמאוהב באותה בחורה. הדבר הופך למריבה והחלוץ נאלץ לעזוב את הקיבוץ. בעיר הוא רעב ואין הוא מוצא עבודה. הוא בדילמה קשה: לקיבוץ אין הוא יכול לחזור, לחזור לבית הוריו בחו"ל, אין הוא רוצה. הוא מתעלף באמצע הרחוב ומאשפזים אותו בבית חולים. חבריו מהקיבוץ באים לבקרו, לאחר שכתב להם שהחליט לחזור הביתה. בקיבוץ מכינים לו מסיבת פרידה ותוך ריקוד הוא מרגיש שאהובתו אוהבת אותו ולא את יריבו. הוא קורע את הפספורט ונשאר בקיבוץ."

לירושלים סגל יש גרסה קצת שונה של התסריט, לפיה החלוץ מתאהב לא בחברת קיבוץ אלא בבת איכרים יפיפייה, פרשית מעולה, המציגה את כישרונותיה כרוכבת מיומנת על סוס אביר, הדוהר כחץ מקשת בשדות הכפר. בלי להטיל דופי בכוח הזיכרון של אקסלרוד וסגל, יותר מחמישים שנה אחרי האירוע, ניתן אולי להניח שמדובר בעצם בשני תסריטים שונים. הראשון, המקורי, של אקסלרוד, והשני של אלכסנדר פן, שלא היה מרוצה מהתסריט של אקסלרוד וכבמאי הסרט החליט לשנות אותו. כנראה שעפ"י התסריט הזה, נערכו בסופו של דבר הצילומים האחרונים של הסרט.                                                                                                                                                                         

עלילת הסרט מסתיימת באופטימיות וזוכה ל"סוף טוב", אך לא כך היה גורל המשך ההפקה. כאמור, פן לא אהב את התסריט וכמוהו גם סגל. לדעתם הוא היה צריך להיכתב ע"י סופר מקצועי, בעל רמה. הם פנו לסופר הנודע, באותם ימים, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר) אך הוא סירב. עסוק היה מדי בכתיבה ובמחויבויות אחרות. לבסוף לקח על עצמו פן לשפר את התסריט שכתב אקסלרוד.

גם לגבי זירת הצילומים בתל אביב, לא היתה הסכמה בין השותפים להפקה. אקסלרוד העדיף לצלם את המערכה שבה החלוץ מתעלף, ברחוב נחמני, שהיה רחוב שקט ויפה עם גינות ובתים מהודרים. סגל לעומתו, התעקש לצלם את הקטע הזה ברחוב הרצל הסואן, שיש בו חיי מסחר הומים והתרחשויות אוטנטיות, המשקפות את חיי הכרך. אקסלרוד חשש מההפרעות של הקהל, העלולות לשבש את מהלך ההסרטה אך נכנע לבסוף לדרישתו של סגל. אקסלרוד צדק, אך בסופו של דבר הבחירה של סגל, ללא תכנון מראש, יצאה מוצלחת יותר.

החלוץ, מרופט בבגדיו ותשוש, צולם הולך ומדדה ברחוב הרצל ונעצר על יד חלון ראווה של מגדנייה, השופעת עוגות מעוררות תיאבון. מהניחוח המפתה של העוגות הוא מתעלף מרעב ומחולשה ונופל ברחוב. האפקט היה מושלם. אבל כאן קרה אירוע מפתיע. סמל משטרה שהיה קרוב למקום ההתרחשות, מיהר אל זירת הצילומים לברר על מה ולמה כל ההתקהלות. כשראה את החלוץ נופל מעולף, הוא רץ מיד לעזרתו. אקסלרוד תפש את הרגע הבלתי צפוי והמדהים הזה והמשיך לצלם. אולם השוטר הנבוך שהבין שהתבזה, לשמע צחוקם המתגלגל של המתקהלים סביבו, נפגע ודרש מהם רישיונות לצילום, שכמובן לא היו להם. סוף מעשה, החבורה כולה הובלה אחר כבוד לתחנת המשטרה הקרובה, בפינת שדרות רוטשילד ונחלת בנימין.

אך בכך לא הסתיימה הפרשה. למחרת הופיעה בעיתון "דבר" ידיעה קצרה תחת הכותרת "לצורכי תעמולה אנטי ארצי-ישראלית." הכתב מתאר את הדברים כך: "קהל העוברים ושבים שחשדו בפעולה זו שהיא ניסיון להציג, עפ"י הזמנת מעוניינים בחו"ל, מחזות מצוקה מופרזים ביותר, דרש מהצלם להפסיק את המעשה ולמסור את הסרט למשטרה. השוטרים אספו את הצלם ואת המזמין (הכוונה למפיק הסרט, ירושלים סגל, מ.מ.) אל משרד המשטרה."

החשש שההדים השליליים שעוררה הידיעה הקצרה הזאת בעיתון, עלולים היו לפגוע בתדמיתו החיובית של הסרט, שהוצג כאנטי-ציוני, הביאו את אלכסנדר פן, המציג את עצמו  "רז'יסור בצילום הסרט," להגיב במכתב זועם למדור המכתבים של "דבר": "אני ויתר המשתתפים בסידור הסרט הזה והמניחים ע"י כך יסוד להתפתחות תוצרת הראינוע בא"י, הננו כולנו חלוצים וחברים למפלגות ציוניות בא"י. הננו מקווים כי הידיעה שבאה מתוך שהמודיע לא ראה את כל הסרט, לא תמצא הד בלב חברינו הפועלים ויתר תושבי תל אביב. הננו מאמינים כי ציבור הפועלים וכל תושבי א"י יושיטו לנו יד עוזרת, כי הצלחת הדבר הזה נוגעת לא רק לקבוצתנו הקטנה אלא בכבוד כל התוצרת העברית בארץ ישראל."

ואמנם, החשש היה מוצדק. הסערה התקשורתית שהתעוררה סביב האירוע השולי הזה, ברחוב הרצל, והפרסום השלילי לסרט גרמו לו לנזק תדמיתי קשה ועלולים היו לפגוע בגיוס ההון הדרוש להמשך הפקתו. אך בסופו של דבר, הפקת הסרט הופסקה לא רק מהחשש להיעדר התקציב הנדרש אלא מההחלטה של סגל להפסיק לחלוטין את הצילומים, בגלל אי-שביעות רצונו מאיכותם האמנותית ומעבודתם הבלתי-מקצועית והמזלזלת, לדעתו, של אקסלרוד ופן.

וכך הוא מסביר בספרו "זיכרונות – ירושלים בתל אביב", את הסיבה המיידית שהביאה אותו להחלטה להפסקת הצילומים ולגניזת קטעי הסרט, באורך 25 דקות, שצולמו עד אז: "עבודת התרגום בראינוע העסיקה אותי מאוד ולא התפניתי לגשת לרחובות, שם התנהלו צילומי 'החלוץ'. יום אחד היו לי שעות פנאי אחדות וניגשתי לאתר הצילומים. תרגלו שם את בת האיכרים השובבה, הספורטאית הפרשית המעולה, כשהיא רוכבת בשדה על סוסה אצילה, חגורת אקדח, כראוי לבת איכרים באותה התקופה. אולם אוי-ואבוי למה שעיניי ראו! במקום סוסה אצילה מגזע ערבי טהור, רכבה הגיבורה על סוסת עבודה שהיתה כחודש לפני ההמלטה והתנהלה בכבדות... ראיתי את חוסר הרצינות שלהם בעבודה והחלטתי להפסיק את הצילומים. לא היתה כל הצדקה לבזבז את התקציב המצומצם בלאו-הכי."

קטעי הסרט שצולמו ונשארו ברשותו של סגל נשרפו באסון הדליקה, שפרצה במשרדו בשנת 1965, ולא נשאר מהם זכר. סוף עצוב לסרט העלילתי, העברי הראשון.

משה מוסק

* * *

אהוד בן עזר

ניבה בַּבְּלַתְקָה

ניבה כלל אינה אוהבת לדבר אבל הצרה איתה שהיא פוחדת לשתוק כי כאשר משתררת שתיקה נידמה לה שהיא יצור משעמם ודוחה-אדם לכן היא משתדלת לדבר בלי הפסקה אבל למעשה היא לא מדברת בגלל שהיא צריכה להגיד משהו אלא מפני שהיא חושבת שעליה למלא מיד את השתיקות, שאותן אחרים מתחילים –  במילים שלה, וככה הדיבורים אצלה הם כבתים בלי יסודות או כמו צריפים על חולות נודדים שצומחים זה מזה ומתרחבים עוד ועוד ועוד ולפעמים הם כמשחק פינג-פונג למשתתף אחד – מול הכלום.

וחוץ מזה היא שונאת פסיקים ונקודות לא רק בחיבור אלא גם בדיבור היומיומי כי כל פסיק זה שְׁתִיק וכל הפסקה היא שתיקה!

*

כל פעם שבאה מורה חדשה לכיתה, אז בהתחלה היא מוקסמת מניבה כי אינה יודעת שהיא בַּבְּלַתְקָה, כי החבר'ה בכיתה (חוץ מניבה בבלתקה) מתחלקים לשתי קבוצות:

א. אלה שלא טורחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור ולהשתתף בשיעור מפני שהם:

1. משתעממים.

2. עצלים.

3. לא-יודעים.

4. כן יודעים אבל לא מתאמצים.

5. מגמגמים.

6. אילמים-מלידה.

ב. אלה שכן מצביעים מפני שהם:

1. גם כן משתעממים אבל מעדיפים לשמוע את עצמם כדי להעביר פחות בְּנַאחְס את הזמן.

2. שאפתנים.

3. יודעים במקרה את החומר.

4. מפחדים מאימא, שאיימה בעונשים אם עוד פעם תשמע מהמורות ביום ההורים שהם לא משתתפים בשיעורים.

*

על רקע השממה הזו נשמעים דיבוריה של ניבה בַּבְּלַתְקָה כמעיין מים חיים באוזני מורות חסרות ניסיון או כאלה שאינן מכירות אותה. מצד אחד חומה של אדישות כללית בכיתה, מצד שני תלמידים קנטרנים אחדים ששואפים להתבלט ולדוג מחמאות של הערכה לחוכמתם, ובתווך הצדֶקֶת הקטנה, שעיניה מתרוצצות כל הזמן ומחפשות רגע שקט כדי להרוג אותו בדיבור, אפילו הוא (רגע השקט) נמצא בדברי המורה עצמה. ומאחר שניבה אינה טיפשה, וכל מה שהיא אומרת הוא בהחלט לעניין, לוקח למורָה זמן להבין שהדברנות שלה היא ממש מחלה.

כי ניבה פיתחה בעצמה כזה פחד מפני שתיקות, עד שגם כאשר אתה מדבר – היא כבר שומעת אצלך את צליל השתיקה-שבדרך ולכן נכנסת שוב ושוב לדבריך כיודעת טוב ממך מה התכוונת לומר ואיפה עוד מעט תיתקע – ובביטחון גמור משלימה אותך או מתווכחת איתך – ואז, למרות שיש לה קול די נעים, וחיוך מתוק ומתנצל – מתחשק לך לחנוק אותה, קצת.

*

אבל הדבר הנורא ביותר קרה לניבה בּבּלתקה דווקא לא בכיתה אלא בדרך חזרה מבית-הספר, באוטובוס. היא ישבה בספסל האחורי עם להקה של בנות ובנים מהכיתה וכל הדרך דיברו וצחקו כאשר קולה של ניבה מתגבר כרגיל על השאר וממלא את חללו האחורי של האוטובוס בחוכמות וצחוקים והערות נון-סטופ.

כאשר ירדה בתחנה ופנתה ימינה במדרכה, עדיין סמוך לְצד החלונות האחורי של האוטובוס, שמעה בחור מבוגר אומר אחריה לחבר שלו, בקול רם:

"וַאללה זאת מסכנה, איזה וַגַ'ע רַאס [כאב ראש] עושה הפה שלה?  עובד שעות נוספות! – כל החיים זאת תגיע לאורגאזמים רק מדיבורים!" – וצוחק.

והיה נדמה לה שהיא שומעת מבפנים גם את החבר'ה הדו-פרצופיים, שנשארו מהכיתה שלה – צוהקים (שזה צוהלים וגם צוחקים, בעברית-הונגרית).

*

גם הפעם לא פסקה ניבה לדבר כדרכה כל הדרך הביתה, לא בקול רם אלא במחשבותיה, כשלפעמים השפתיים מתנועעות מתוך הרגל, וגם מתוך תענוג. כי בדרך-כלל, יותר משהיא מפחדת משתיקות של אחרים, שכאילו פתאום אין מה לומר ומשתררת מבוכה וריקנות – היא חוששת משתיקות של עצמה ולכן מוחה מגורה ללא הפסק ועסוק באלף ואחת שיחות-לדוגמה עם אחרים ותוכניות והערות וזיכרונות ותסריטים-לעתיד ומה לא? – הראש לא נח אף לרגע.

אבל מה ששמעה הפעם על עצמה באוטובוס הציק לה ופגע וקדח חור במחשבותיה שלה. באיזו רשות הוא אמר עליי דברים כאלה? מה זה, היא רק מילולית? אין לה תוך? אין לה גוף? – איך שלא נגדיר את זה... אז מה שהמפגר הזה, טעון-הטיפוח, אמר... אבל פתאום תפסה את עצמה שהיא ממשיכה כל הזמן לחשוב, ולהגדיר... כמו שהבחור הזה קילל אותה, שהיא, רק במילים...

בבית לא היה איש. ניבה אכלה משהו, שמעה רדיו, התפשטה, התקלחה והלכה לנוח בחדרה, עטופה בחלוק, וכל אותו זמן דיברה בקול רם אל עצמה:

"האמת, מגיע לך שככה ידברו אלייך. מה את מפזרת את עצמך כל הזמן? יא מטומטמת! – אולי תפסיקי לפטפט כבר? תכבי, תכבי כבר את המוח הלוהט שלך ותלמדי לא לחשוב כלום. אורגזמים רק מדיבורים! – בשביל מה בכלל לימדו אותךָ לדבר, חרא! מניאק!..."

היא האפילה את החדר ושכבה על מיטתה, על גבה, מסתכלת בתקרה ומשתדלת להפסיק את השיחות שמתרחשות שבמוחה – ולא מצליחה.

"אורגזמים רק מדיבורים! מגעיל!"

ניבה הרגישה שהמוח שלה נשרף במחשבות והתחילה ללטף את עצמה בחבטות קלות, כאילו היו ידיה כבאים שמכבים דליקה בשדה-קוצים כשהם מכים בְּמַטְפֵּחַ על הלהבות. הדיבורים בראש התעמעמו, המילים נעלמו. נותרו רק הלטיפות שהעניקה לעצמה בלי לחשוב. פתאום התחילה לצעוק והרגישה שהתפוצצות גופנית עזה עולה מקרביה אל מוחה ומגיעה שם לשיא של לחץ ומשתחררת כמו ברעידת אדמה פנימית, בלי שום מחשבות, בלי מילים, בלי הגדרות, ואחר כך שכבה על מיטתה רועדת ובוכה מרוב אושר.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

איתמר פרת

מלאכים מנסים להסביר

מה השעה? השעון נשאר על הארונית ליד המיטה, אבל אני בטח מאחר. הם יכעסו, לא נעים. בסוף הם יפסיקו לבקר אצלי וילכו אל אורי הייטנר או אמנון  אברמוביץ, ואז אנא אני בא? איך אדע מה לחשוב? אוי לא, חברים מלאכים. אני אקפיד יותר.

"אנחנו שמענו את זה," אומר המלאך רפאל המהנדס, איך שאני נכנס. "אל תבטיח אם אינך מסוגל לקיים."

"רפי צודק," אומר מלאך הבשורה גבריאל, כדרכו שרוע על הספה. "הוא לא צריך להתבטא כל כך בחריפות אבל אתם מצדכם תגלו קצת יותר הערכה. אנחנו עושים מאמץ גדול להכניס לכם קצת שכל, לפקוח עיניים, להבין מה שאוזניכם שומעות. אז רדו בבקשה מהעקשנות הזאת לדעת יותר טוב. תאמינו סוף סוף שמלאך איננו מין עיתונאי או פרשן. מלאך הוא שליח של ממשל ההיגיון, לא משהו שירד מהעננים הוורודים. באמת, תשתדלו יותר."

אני מסמיק  עד שורשי שערותיי, עד כמה שנשארו.

"אני באמת מתנצל. אבל תבינו שאני נתון לחסדי התקשורת, וכל הפאנלים האלה וככה. תבינו שאני בתת-הכרה. עמוק."

"מורגש," אומר רפי. "טוב, לעניינינו, קיבלנו תשובה ממלאך השרת אוריאל על השאילתא שלנו מה זה הומניטארי. הוא כרגיל ענה על מה שלא נשאל. בכל אופן הוא אומר שעקרון הומניטארי זה 'מה ששנוא עליך אל תעש לחברך'. יש מחמירים שאומרים 'מה ששנוא עליך אל תעש לאויבך."

"זאת הצעתו של הנשיא ביידן," אני אומר. "זה לא בדיוק מחייב אותו. אבל זה אולי טוב לבחירות."

"האמת, לא נתניהו וגם לא אנחנו מבינים את הנשיא ביידן," אומר גבי. "הוא רוצה החזרת חטופים ורוצה שחמאס יחוסל? אז מה כל המשאיות האלה, ובניית מזח והצנחת קרטונים? החזרת חטופים פחות חשוב מאשר תרופות וממרח שוקולד לחמאס, שימכור אותם במחירי שוק שחור להמונים החפים מפשע? מה כל כך הומניטארי בזה?"

"גוי נשאר גוי. סליחה על הביטוי," אומר רפי. "אבל זה מביא אותי לקטע של הבנת המציאות. כל ההפגנות האנטי-ישראליות בעולם ובסוּפְּרים וגם באוניברסיטאות. אתם עושים עניין מכלום. בועות של דעת קהל שאין בה נזק."

"נו נו, ומה עם הבי.די.אס?" אני שואל. "והאמברגואים? ובית הדין בהאג?"

"זה אין ואפס לעומת מה שעושים לנוצרים בעולם המוסלמי, והרוסים והאוקראינים עושים זה לזה, או הקוריאנים," אומר גבי. "ברור שאנטישמיות זה דבר לא נעים, אבל זה לא מסכן לא את עם ישראל ולא את מדינת ישראל. כל העולם ימשיך לקנות איפה שזול להם ויעשה עסקים איפה שכדאי להם. ביבי מבין את זה. כל אלה שמשתוללים בהפגנות פרי-פלסטיין אינם יודעים אפילו היכן זה, וכיצד בדיוק משחררים אותה. כל האספסוף הזה נולד אחרי שישראל כבר היתה קיימת, והם עדיין לא. לצעוד עם פלקטים זה נעים ולא עולה כסף. זה יצר הזירה מה שירחמיאל הסביר לכם בשבוע שעבר. כל התעמולה שתעשו בעולם לא תגרום לאיש לשנות את דעתו. אז למה לנסות?"

"זה יגמר בשרֵפת יהודים ותאי גזים," אני אומר. "אבוי למי שאינו לומד מההיסטוריה."

"אילו למדת מן ההיסטוריה היית יודע שהשימוש באנטישמיות הוא כמעט תמיד מנוף פוליטי," אומר גבי. "מתי היא מסוכנת, ומסוכנת מאוד? כשהיא מסתפחת ליצר הקדושה. ירחמיאל לא הספיק לדבר על זה כי היינו בלחץ זמן. יצר הקדושה הוא ביולוגי ורק האדם יש לו אותו. זה יצר איום ונורא, והוא בהחלט יכול להרוס את מדינת ישראל. תיצמדו בחזרה להבנת המציאות.  ואל תגידו שלא אמרנו לכם."

"גבי, אתה חי בשמיים," אני אומר.

"כן? ומי המציא את אותם שמיים?" אומר גבי, שולח ראש מולי ותוקע בי מבט נוגֵחַ.

"חברים, זה ויכוח שאין לו סוף," אומר רפי. "רצינו רק להחזיר את הישראלים החכמים והנבונים והאמיצים והצודקים להבנת המציאות בעניין חמאס והחטופים. שרוצים לפרוץ לבית של נתניהו בקיסריה למה הוא לא מוכן להחזיר אותם, שרוצים בחירות למה זה יתקן את הכול עכשיו, ורוצים ורוצים. אף אחד או אחת  שם לא תופס כי החטופים בידי החמאס ולא בידי קבינט המלחמה. כל מצעדי הקפלן והקיסריה והצער והכעס הם בדיוק מה שסינוואר הצליח לתכנן ולבצע. עוד נראה שם כרזות 'סינואר צודק'."

"אבל הוא הרי הציע עסקה," אני אומר.

"הוא הציע תנאי קרש כדי להתחיל לדון בעסקה. הוא לא הבטיח כלום. יחיא הוא אדם ישר, לפחות עם עצמו. הוא יודע, ואתם הייתם יודעים אלמלא התנתקתם מהמציאות, שמלבד איזה שלושים-ארבעים סמליים הוא לא יחזיר איש," אומר רפי. "הוא לא רק ישר אלא גם חכם. הוא יודע שיש בידו נשק חזק יותר מכל הכטב"מים של איראן. הוא גם יודע שכל הקבינטים שלכם לא ימנעו ממנו את החטיפה הבאה. אז יהיו ועדות ותחקירים ויותזו ראשים, אבל איש או אישה לא יוחזרו. לא חיים ולא מתים."

"אבל מה יחיא סינואר ירוויח מזה?" אני שואל, מזועזע.

"שום דבר." אומר גבי. "הוא תפוס ביצר הקדושה, אתה מבין? הוא מאמין שליהודים אין זכות לחיות, ושהוא יכול לגרום לזה."

"זהו, ידידי." אומר רפי. "זאת המציאות."

אין לי מילים.

"בוא נשאיר אותו עם זה, רפי," אומר גבי. "ניסינו כפי יכולתנו. אולי האדם הזה יצליח לפרוץ את שכבת התרדמת ולהגיע אל מחוזות ההכרה. אני בטוח שאהוד יעזור בזה. הוא עשוי מחומר טוב."

"יאללה. עפנו כבר," אומר רפי.

והם נעלמים בלי מילת פרידה.

זה נימוס?

איתמר פרת

* * *

מנחם רהט

"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"

נס הצלת עם ישראל משואה זוטא, תחת נחילי הכטב"מים והטילים שנשאו מטעני מוות נוראים, אינו פחות מניסי הקמת המדינה וששת הימים, ויש אומרים שמדובר בנס בסדר גודל תנ"כי

כן נס לא נס. מאז אירועי ליל הטילים והכטב"מים ששוגרו לעבר עם ישראל בליל ו' בניסן תשפ"ד, שבוע לפני ליל הסדר, ונהדפו בשיעור הצלחה דמיוני של 99.4% - הישג שאין לו אח ורע בתולדות העולם – מתחוללת מחלוקת אידיאולוגית אמונית בין שלומי אמוני ישראל לבין הכופרים בעיקר, בשאלה הקריטית אם ההצלה המופלאה של העם היושב בציון מפגיעתם הקטלנית להחריד של מאות טונות של חומר נפץ ששיגרו האיראנים אלינו, נחשבת נס, או שמא רק הצלחה טכנולוגית אירגונית מסחררת.

הקירבה לליל הסדר, שבו נציין בשבוע הבא מלאות 3,335 שנה ליציאת מצרים, דוחקת אותנו לעיין בניסי יציאת מצרים. היהודי המאמין יראה באירועים ההם נס גלוי, בעוד שהכופר בעיקר ידבר על תרחיש מיתולוגי שהיה או לא היה, שיסודו בתופעת טבע, בצונאמי אדיר מימדים: "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה." המאמין רואה בכך נס גלוי, שפתח את הים לרווחה. הכופר ידבר 'רק' על צונאמי.  

והאמת היא שלא כל כך חשוב איך פיסית נפתח הים. אפילו היה זה 'רק' צונאמי מקרי, הרי ברור שהעיתוי המדוייק של הצונאמי, שבא דווקא בעת ההמתנה המאיימת על שפת הים, היא הנס במלוא עוצמתו. מילת המפתח כאן היא העיתוי המושלם, התיזמון המדוייק. זהו עצם הנס. מבחן התוצאה הופך גם אירוע טבעי לכאורה – לנס.

[אהוד: זו היתה פרשנותו הפילוסופית של ש"ה ברגמן לתופעת הנס המקראי].

וכך פעלו גם ניסים רבים אחרים. אפילו נס הקמת מדינת ישראל. משביתי שמחות ציניקנים טוענים, שניצחון ישראלי במלחמת השיחרור והקמת המדינה, אינם בגדר נס, שהרי הכוח הישראלי היה גדול יותר, חזק יותר, מצוייד יותר, מאורגן יותר.

ואף על פי כן, נס גדול היה שם. שעת הרצון ההיא שהניעה את כל עם ישראל להתלכד מול האוייב (למעט אי אלו פורצי גדר), ועצם העיתוי של הכרזת המדינה דווקא בשעת רצון נדירה לאלוקים ואדם, לרבות אומות העולם, כולל הגוש הסובייטי (שאף סיפק לנו נשק ותחמושת חיוניים להמשך העמידה מול האוייב ודחיקתו), היא-היא עצם הנס, שעליו אומרים הלל.  

יש יהודים טועים ומטעים, שמצפים לראות את הנס בהתגלותו הממשית של הקב"ה בעת שנעשה הנס. אפילו אחד מגדולי האדמו"רים לפני שני דורות (מחמת כבודו וכבוד חצרו הענפה לא ננקוב בשמו), התנגד קשות לתנועה הציונית שפעלה לשיבת העם לארצו, בנימוק המופרך: "רק הקדוש ברוך הוציאנו לגלות ורק הוא בכבודו ובעצמו יגאלנו ויחזירנו לארץ ישראל" (הציטוט פורסם בכתבים הרשמיים של החצר). אותו אדמו"ר, עם כל חשיבותו (ועפר אני לרגליו), לא הבין שהקב"ה מבצע תמיד את ניסיו באמצעות בני אדם או כוחות הטבע, וכולם שליחיו (פרט לאירוע המכונן של מעמד הר סיני).

ודרך אגב, שכח אותו אדמו"ר שלא הקב"ה בעצמו הוציאנו לגלות, אלא נבוכדנצר בחורבן בית ראשון וטיטוס בחורבן בית שני. שני עריצים אלה לא היו שלוחיו? ולמה ייגרע חלקו של הרצל זכור לטוב, להבדיל, שהיה ללא ספק שליח ההשגחה, אפילו ללא ידיעתו?

ועיוורון זה כלפי התנועה ששלח הקב"ה לדור השואה, עלתה לנו בנחלי דם ישראל שנשפך כמים בידי הנאצים הארורים.

אפילו ביציאת מצרים, עוד לפני בקיעת הים, נדרשים שליחי הקב"ה – בדרך כלל בני אדם ולעיתים גם איתני הטבע – לחולל את הנס. כשמשה רבנו והעם ניצבים חסרי אונים מול ים סוף, ומשה המותקף בידי העם נאלץ להבטיח ש"ה' יִלָּחֵם לָכֶם," הוא ננזף בפי הקב"ה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ," לאמור, תתחילו כבר לעשות מעשה. הים כבר ייבקע, הנס יתרחש, אבל עשו אתם את הצעד הראשון.

אם נעיין באירועי ליל ו' בניסן, נמצא שהטכנולוגיה העילית של ישראל וארצות המערב ניצחה את האיראנים והצילה את ישראל משואה זוטא, אבל עצם התיפקוד המערכתי המתוקתק שלה, כמו שעון שווייצרי מדוייק, כל פעימה בעיתה ובזמנה, היא הנס הגדול.

כמו שאמר לפני 76 שנה, רבה של צפת הרב זיידה הלר, לאחר שהפלמ"ח הגיע לבירת הגליל והציל את יהודיה מכלייה: "צפת ניצלה בזכות המעשה והנס. המעשה הוא שאמרנו תהילים, והנס הוא שהפלמ"ח הגיע ברגע הנכון והניס את הערבים." יחי התיזמון המדוייק.

הנה הסתכלותו של פיסיקאי מבכירי התעשיה הביטחונית הישראלית, ד"ר מ. אביטבול, על אירועי ו' בניסן, במכתבו לאחד הרבנים: "מקננת בי תחושה אמיתית, שבמוצאי שבת קרה פה משהו בסדר גודל של קריעת ים סוף.

"אני ד"ר לפיזיקה ועבדתי מספר שנים בתעשייה הביטחונית בארץ. מה שקרה במוצאי שבת, הוא ברמה המדעית עניין שפשוט לא יכול לקרות. הסבירות, שהכול, אבל ממש הכול, מסתדר, לא קיימת במערכות מורכבות כמו מערכות ההגנה שפעלו.

"מערכות אלה מעולם לא נוסו בזמן אמת. לקחתי עיפרון וצללתי לחישובים כדי לבדוק את הסבירות שתוצאה כזו תתממש. הריבוי הגדול של האירועים שהיה צריך לטפל בהם, כשכל טיל או כטב"מ מטופל באופן עצמאי (קרי: טעות אנוש או סטייה כלשהי של פעולה אחת, אינה מתקזזת בפעולות מוצלחות אחרות), מכפיל את הסיכוי לטעויות. עם כל הטכנולוגיות הגבוהות, הצפי היה לפריצה בהגנה על שמי מדינת ישראל.

"גם אם היינו מקבלים הגנה של 90% זה היה בגדר של נס. מה שקרה זה, שכולם אבל כולם –הטייסים, מפעילי המערכות ומפעילי הטכנולוגיות, פעלו כאיש אחד ברגע אחד באחדות כוללת. אם זה לא מעשה אלוקי אז אני כבר לא יודע מה זה נס.

"זה יותר חד מהניצחון של מלחמת ששת הימים או מלחמת העצמאות. שם ניתן להסביר על פי הטבע. ההצלה שהתחוללה לעם ישראל במוצאי שבת היא פשוט בלתי אפשרית באופן טבעי. הנס הזה חסך חיי אנשים רבים מעם ישראל.

"אם מערכת ההגנה היתה נכשלת ביירוט מיספר טילי שיוט, התוצאה הקטלנית היתה גוררת אותנו למערכה מאוד מורכבת. אני לא הייתי מהמר, שבפעם הבא זה יעבוד ככה, ללא השגחה אלוקית. ההוכחה הפשוטה לדברי היא, שמנהלי התעשיות הביטחוניות, המפתחים והמייצרים את המערכות האלו, מבטיחים לא יותר מ-90% הצלחה! 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'."

כמאמר הפייטן בהגדה של פסח: "אָז רֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה – וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה."

* * *

נעמן כהן

האם משה גרנות חי במדינה?

האם ההשוואה לז'בוטינסקי היא השמצה?

ציטוט: משה גרנות: "בפולמוס של נעמן כהן עם מיכל סנונית (בעיקר לגבי היחס אל אמנון אברמוביץ'), מציין נעמן כהן ש"העבריין" אולמרט הוא איש שמאל קיצוני. האם אנחנו חיים באותה מדינה?

וכן, כבר שמעתי הרבה השמצות על שקמה ברסלר (הראויה להערכה רבה בעיניי), אבל לא העליתי בדעתי שהיא יכולה להיות מושווית דווקא לז'בוטינסקי". ("חדשות בן עזר", 1942).

אני תמה למה שם משה גרנות את המילה "עבריין" לגבי אולמרט במרכאות? האם אינו חי במדינה ואינו יודע שאולמרט הוא עבריין שהיה בכלא?

לגבי המושג "שמאל קיצוני". לאחר מלחמת ששת הימים הפך הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי את המושג "שמאל ממושג כלכלי מעמדי, ליחס כלפי הפלשתינאים. לאחר המלחמה רק רק"ח שמרה על שני המובנים. גם קומוניזם וגם תמיכה בנסיגה מכל השטחים. הליכוד תמך בסיפוח מלא של השטחים, המערך בתוכנית אלון, ומפ"ם בנסיגה מלאה תוך תיקונים קלים. (ירושלים וחלק מהגולן בידי ישראל). לאחר היעלמות מפ"ם המשיכה מרצ באותה מדיניות. האם משה גרנות חי במדינה? האם אינו יודע כי אולמרט מבחינת ויתוריו לפלשתינאים היה "שמאל קיצוני" בהרבה מיוסף שניידר-שריד, או מגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון למשל, עד כי תמך במסירת כל השטחים כולל ירושלים המזרחית?

ההשוואה שעשיתי בין ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי ששנא את אנשי העמק ואמר "אלוהים לשלטון בחרתנו," לבין אשת העמק, שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, שאמרה "אלוהים לשלטון בחרנו" היתה רק בעניין זה.

אני תמה. האם הערצתו ותמיכתו של משה גרנות בשקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן מביאה אותו לראות בהשוואתה לז'בוטינסקי השמצה? יהיו אחרים שיראו בההשוואה זו דווקא כבוד רב. וכמובן שההיפך. חסידי ז'בוטינסקי יראו בהשוואתו אליה משום השמצה.

אינני חסידו של ז'בוטינסקי אבל בניגוד למשה גרנות איני סבור שהשוואה אליו היא השמצה.

לאור "ההשמצה" הזו מעניין מאד מה יחשוב עליו יוסף דב גייסינוביץ'-אחיין-מאיר?

עינת וייצמן – רצח יהודים כאנושיות הומאנית, והאמנות

זה היה צפוי ששוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן יעלו מאמר דעה של האקטיביסטית הפרו-איסלמית תומכת הטרור עינת ויצמן, שבדומה להיטלר קבעה שרצח יהודים עושה אותה ל"הומניסטית קולוסאלית". ואכן, עינת ויצמן, מספר 6 במפלגת בל"ד, המתנאה בהיותה שחקנית ובמאית, משבחת את הרוצח וליד דקה על שעבר מ"החזית העממית" לבל"ד ובכך הוכיח את "אנושיותו": "ההיכרות שלי עם וליד," מספרת ויצמן, "החלה ב-2017, לאחר שכבר היה כלוא יותר מ-30 שנה בעקבות מעורבותו בתכנון חטיפת החייל משה תמם ז"ל באוגוסט 1984. החטיפה נועדה לצורכי מיקוח, הסתבכה, ותמם נרצח יומיים לאחר שנחטף. בשנותיו הארוכות בכלא עזב וליד את 'החזית העממית' ונהפך לתומך מרכזי של מפלגת בל"ד ושל קריאתה לשוויון אזרחי ולהתנגדות לא-אלימה. (כאילו שבל"ד אינה מפלגה תומכת טרור).

"וליד קורבן להתעללות של מערכת הכליאה בישראל. זו היתה נקמה והתעללות ותו לא. ההתעללות לא חדלה עם מותו. משטרת איתמר בן גביר מחזיקה כעת בגופתו כדי למנוע הלוויה של אחד מגיבורי התרבות הפלסטינים. השוטרים אף הגדילו לעשות ופשטו על אוהל האבלים בבאקה אל-גרביה ועצרו חמישה מקרובי משפחתו. ההתעללות בדקה, במשפחתו ובבני עמו היא תוצאה ישירה של הרעל המפעפע בחברה הישראלית. אלה שלמעלה, בשלטון,

 "אני מתעקשת להיאחז במה שלימד אותי וליד: שאמנות יכולה לחולל שינוי. הסצנה שכתב וליד להצגה שלי מסתיימת כשסוהר בא לאזוק את וליד המבוגר ולהחזירו לתאו מחצר הטיולים. וליד אומר לסוהר: 'אתה כמוני, הסוהר יוצר את האסיר בדמות פחדיו. אתה הולך לכבול את עצמך.' וליד ביקש להושיט יד מעבר לתהום המפרידה בין העמים. זוהי צוואתו."

 (עינת ויצמן, "וליד ביקש להושיט יד מעבר לתהום המפרידה בין העמים", "אל-ארצ'", 14.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-14/ty-article-opinion/.premium/0000018e-dcfb-db46-a5ae-dcff77160000

ממש רחמים על הרוצח שהוא הקורבן... מעניין למה אשת התיאטרון ההומניסטית עינת ויצמן לא הציגה בהצגתה על "אנושיותו" של וליד דקה את רגעי האימה וההתעללות החייתית סדיסטית במשה תמם ית"ד (ישראל תקום דמו) עד שנרצח. היא הרי הומניסטית קולוסאלית.

ובהקשר ל"אמנות" יש להזכיר גם כי אחד מידידיו הטובים של הרוצח דקה היה הסופר כמאל סאלח מוג'אלד מנשה-סמי מיכאל, (שאמר ב-2004 כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים"(. שהתכתב איתו, וביקר אותו בכלא.

הנה עוד סיבה מדוע היה כמאל סאלח מוג'אלד מנשה-סמי מיכאל, ראוי אולי לפרס נובל לספרות, אבל בשום פנים ואופן לא לפרס ישראל.

מטר לא תפוטר

המרצה שספדה למחבל לא תפוטר:

 "חופש הביטוי מגן גם על אמירות כואבות"

נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' אריאל פורת הודיע כי ד"ר ענת מטר, שספדה למחבל וליד דקה שמת בכלא, תישאר בתפקידה: "פעלה בהתאם לחוק." הוא תקף את יו"ר ועדת החינוך, שזימן אותו לדיון ב"הסתה בקמפוסים" – והאשים את ח"כ יוסף טייב בניסיון להחלשת האקדמיה: "אתה חלק ממסע נקמה המתנהל נגדנו זה זמן."

בפוסט שכתבה ד"ר מטר, ספדה המרצה לרוצח וליד דקה: "היה שלום חבר יקר ואהוב. היית ותהיה מקור השראה אינסופי. הלב איתכן, סנאא ומילאד. עם אסעד וכל המשפחה. ועם העם הפלסטיני כולו שאיבד היום אחד מבניו המעולים ביותר." בפוסט נוסף כינתה אותו "האינטלקטואל, החבר, אציל הנפש."

"אכן רצח נורא ומזעזע," ציין פרופ' פורת במכתב חריף ששיגר לח"כ טייב, "הנהלת האוניברסיטה גינתה את התנהלותה של ד"ר מטר. עם זאת, היא לא עשתה כל פעולה בלתי חוקית, ואין לנו על כן כל כוונה לפטר אותה. בניסוח אחר: על פי החוק במדינת ישראל, חופש הביטוי מגן גם על התבטאויות מקוממות, כואבות וחסרות רגישות, בין אם הדבר מוצא חן בעיניך ובין אם לא." 

פרופ' פורת תקף את ח"כ טייב על כך שזימן אותו להופיע בפני ועדת החינוך של הכנסת לדיון ב"הסתה בקמפוסים" – והאשים אותו בנקמנות באקדמיה: "הקואליציה שאתה חלק ממנה אחראית לאסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי בארצו, והמדינה בוערת בהפגנות נגד הממשלה, ההופכות להיות אלימות ומסוכנות יותר ויותר... אינך מתבייש לזמן דיון בכנסת על פוסט חסר חשיבות, של מרצה אחת ויחידה, המייצגת את עצמה בלבד?"

https://www.ynet.co.il/news/article/rka1111dylr

האמת היא שתמיכתו הפרטית של פרופ' אריאל פורת בענת מטר אינה העניין, העניין הוא שהחוק בארץ אינו מאפשר לו, גם אם ירצה, לפטר מרצה התומכת בטרור וברוצח יהודים. ואת החוק הזה יש לשנות. וזה תפקידה של הכנסת. לא גינוי, אלא חוק שלפיו תומך טרור (ברצח יהודים או ערבים) לא יוכל לעבוד במערכת החינוך הישראלית. האחראי לחקיקה הוא בנימין מיליקובסקי-נתניהו.

נציג היהודים בפרלמנט האיראני שיבח

את ''המתקפה האדירה נגד ישראל''

נציג הקהילות היהודיות באיראן ונציג היהודים בפרלמנט בטהרן, ד"ר הומיון שמח, שיבח אמש את "המתקפה האדירה של הרפובליקה האסלאמית של איראן נגד עמדות המשטר הציוני," כלשונו.

אחד המקומות בפרלמנט האיראני שמור בדרך קבע ליהודי, כיוון שהחוקה האיראנית מחייבת לתת נציגות גם למיעוטים במדינה. ד"ר שמח אמר לתקשורת האיראנית כי "התקיפה היוותה מקור כוח לכל שוחרי החירות בעולם, במיוחד פלסטין. המתקפה הראתה שלישראל יש חולשות רבות וטענותיה היו שקריות. למרבה המזל, עכשיו התבררו נקודות התורפה של המשטר הציוני עם התקפת הכטב"מים והטילים הכבדים של איראן." לטענתו "תכנון צבאי מפורט מאוד עמד מאחורי המבצע הזה. הכטב"מים שלנו בלבלו את מערכת ההגנה כך שהטילים שלנו יכלו לפגוע בבסיסים צבאיים. אני בטוח שהגענו ליעד. מתקפה זו לוותה בהגנה של ארבע מדינות, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שנתנו תמיכה לישראל."

ד"ר שמח, שמכהן בתפקיד מאז 2020, תקף את ירדן וטען כי "ירדן בגדה בפלסטינים ובמוסלמים. בנוסף לישראל, גם הרפובליקה האסלאמית של איראן התמודדה מול ארבע מדינות נוספות ולבסוף שיגרה את הטילים שלה ליעדם העיקרי. זו רק תחילתו של הסיפור. המטרה שלנו לא היתה לפגוע עם כל הטילים, אבל קודם יצרנו בלבול עם הכטב"מים ואז פגענו בעמדות הרצויות. ישראל הוציאה כ-1.5 מיליארד דולר כדי להדוף את התקיפה של איראן, בעוד הכלים והטילים שלנו עלו הרבה פחות. אנו מקווים שבקרוב העם הפלסטיני יחזור לבתים שלו ויחיה בשלום. ישראל היתה צריכה ללמוד לא לפלוש שוב לאדמתנו. אני מברך את האומה האיראנית על הניצחון הגדול הזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845272&forum=scoops1

כמו בבדיחות על הפרסים גם ד"ר הומיון שמח, שם את הדגש על הרווח הכספי של האיראנים לעומת ההוצאה הגדולה של היהודים. כמובן שאין להאשים אותו על דבריו. הוא בחינת אנוס. אם לא יתבטא כך חייו בסכנה. לא כן עינת ויצמן וענת מטר ושאר תומכי הטרור האיסלמו-נאצי של איראן העושים זאת בהתנדבות ומרצון חופשי.

הישגה של הרפובליקה האיסלמית של איראן

תוצאות ההתקפה האיראנית היא: שלושה ערבים הרוגים בעבר הירדן, וילדה ערבייה פצועה קשה בישראל.

"דין מוחמד בסייף" גם לכומר אנטישמי

כומר אוסטרלי אנטישמי שונא ישראל תומך חמאס שביקר בעזה ומסית נגד ישראל נדקר בשידור חי על ידי צעיר מוסלמי במהלך דרשה שנתן בכנסייה. (ראו בתמונה):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845227&forum=scoops1

אם כך ייעשה לכומר קל וחומר גם ליהודים תומכי חמאס החושבים שזה יציל אותם מ"דין מוחמד בסייף".

ילדים ערבים חכמים

''כוס אוחתו חמאס, כוס אוחתו סינוואר''

צפו בתגובה המשעשעת של ילדים מעזה שנשאלו מה המסר שלהם לחמאס: ''כוס אוחתו חמאס, כוס אוחתו סינוואר.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845264&forum=scoops1

זה מזכיר את הזמרת היורדת עליזה קאשי, שבן-אחיה נהרג במלחמת יום הכיפורים, שבתום הופעתה בטלוויזיה פלטה אז את הקללה: "כוס אמק על הערבים..." השער האחורי של "העולם הזה" כינה אותה אז "עליזה המקללת". למרבה הצער אז הקללה לא עזרה.

"לעבודה להגנה ולשלום"

בהשפעת טקס "סקרמנט הקונפירמציו" של הנצרות הקתולית אימצו היהודים במאה ה-16 את טקס חגיגת "בר מצווה" בו קיבלו בני ה-13 עול קיום מצוות. בתנועה הקיבוצית בכלל, ובקיבוץ גבת בפרט קיבל טקס ה"בר מצווה" משמעות שונה.

ארקה ויינר-ישראלי, אחד האידיאולוגים של הקיבוץ, לחם בכל כוחו נגד הניסיונות להחזיר את הדת לתרבות. הוא פירסם מאמרים חוצבי להבות נגד הריאקציה הקלריקאלית – הדלקת נרות בשבת, או חגיגת חג ה"בר מצווה". לאור זאת נקבע שחג ה"בר מצווה" יהיה חג קולקטיבי לכל בני ה-13. החג יסמן את כניסת הילדים לתנועת "הנוער העובד" כסימן לקבלת עול "מצוות הציונות-הסוציאליסטית."

פניה ברגשטיין המשוררת – אשתו של ארקה האידיאולוג, נרתמה למלאכה, וכאשר קבוצת "לאור" הגיעה לגיל מצוות היא חיברה עבורם את שיר הכניסה ל"נוער העובד":

אל "הנוער העובד"

למפקד בסך נקראנו

מחנה "לאור" צועד

לתנועה נשיר שירנו.

אל האור לאור לאור

צעדינו עוז ירונו

אל האור, לאור, לאור

"נוער העובד" היכונה.

מאז חג ה"בר מצווה" ציין את כניסת הילדים ל"נוער העובד". וכך הווה גם שנים לאחר מכן בזמני. בשנת "בר המצווה" הוטלו על בני "דבורנית" מצוות שונות. לא מספר גדול כתרי"ג (613), אבל בערך כעשרת הדיברות. למשל, היתה "מצווה" להכיר קיבוצים אחרים: התחלקו לקבוצות ונסעו לקיבוצי "האיחוד" או "השומר הצעיר". "מצווה" קשה יותר היתה ללמוד עשרים "ריקודי עם". "הריקודים הסלונים" נקבעו כריקודים מושחתים – מגילויי הניוון של החברה הבורגנית. המדריך אהרון לוצקי לימד את החניכים את כל "ריקודי העם". הריקוד הראשון היה "קומה אחא". היו שהפליאו בריקוד, והיו כאלה שלאחר הסיבוב הראשון של: "יום שקע ויום יזרח", התבלבלו להם הרגליים והיה להם זה הריקוד הראשון והאחרון.  (אני למשל).

בנוסף המדריך – אהרון לוצקי, העביר בכיתה "פעולות" על האידיאולוגיה של הקיבוץ. אהרון, היה "אידיאולוג" כאביו - חיים לוצקי, וכדודתו חייצֶ'ה, הבעייה הייתה, ששעת ה"פעולה" חפפה בדיוק לשעה שבה שודר ברדיו תסכית המתח: "פול טמפל", ילד שלא יכול היה להתנתק מהתסכית בלי לדעת מי הרוצח והפסיד את הפעולה, קיבל עונש חמור – הרחקה מכמה פעולות.

חצי שנה לפני ה"בר מצווה" החלו בני "דבורנית" לערוך חזרות להופעה הגדולה.

תוכנית הערב נרשמה על לוח המודעות בחדר האוכל וביומן המשק:

1. מסכת בשירה קריאה וכלי הקשה: על פי שירו של יהושע רבינוב: "הילוך הנערים".

2. התעמלות על פסלים ופירמידות.

3. "להקת היער" –  מחזה לילדים מתורגם מרוסית ע"י אלתרמן.

באסיפת החברים במוצאי שבת הקודם לחגיגה, נמסר על ההכנות לחגיגת "בר-המצווה". דני הדרי – מחנך הקבוצה, ציין שאמנם נמנעו השנה מהגבלת הזמנת אורחים, אבל יהיה קושי להלין את כולם, כי בחורף חסרים חדרים ושמיכות. ברשות המארגנים בערך מאה מקומות, מלבד אלה שיסתדרו באופן פרטי. "בית הרשל" לא יוכל להכיל את כולם, כך שילדים עד כיתה ה' לא יקבלו כרטיסים, וישבו על ברכי ההורים. לרשות האורחים תעמודנה מכוניות לת"א ולחיפה.

בערב החג נערך ראיון עם בני המצווה. הראיון פורסם ביומן המשק.

שאלה ראשונה: מה הוא ערכה של בר-מצווה? רון: "הערך היחיד הוא כניסה ל"נוער העובד." אסף: "הערך העיקרי – הכניסה הרשמית לחברת הילדים." היה מי שאמר שהכניסה ל"נוער העובד" אין לה ערך, ואין לה כלל קשר ל"בר-מצווה". יש לעשות "בר-מצווה" דתית עם תכנים קיבוציים.

שאלה שנייה: האם המועד לקבלת השעון הוא הבר מצווה? אסף: "במסגרת החג צריך לקבל את המתנה מהמשק." היו שהמליצו על מועד מוקדם יותר.

ב"בר מצווה" תמיד קיבלו הילדים שעון שוויצרי זול. השעון סימל את הבגרות. לפני ה"בר מצווה" נסעה הכיתה לבקר בבית משפט. כולם תודרכו לומר שהם מעל גיל שלוש עשרה על מנת שלא יערימו קשיים בכניסה. חיים בורר תמה: "הם לא יאמינו, הלא מיד יראו שאין לנו שעון..." בבית המשפט לא שמו לב.

בערב שבת – 5 פברואר 1965 הגיע הרגע הגדול. כל היישוב והמוני האורחים התאספו ב"בית הרשל". הילדים כולם נרגשים עם חולצות התנועה הכחולות עם הסרטים האדומים.

המחנך דני פומרנץ-הדרי פתח וברך: "כאשר אנו חוגגים את חג 'בר-המצווה' יוצקים אנו אל כלי יהודי מסורתי בן מאות שנים תכנים חדשים. החג והטקס כשלעצמם אין להם קיום, כוחם ויופיים נאצל עליהם מחיים של יום יום וממבחנים של יום יום. נזכור כי חברה כשלנו יכולה לחנך רק בהיותה מופת לבניה. יהא החג – חג של אמת וכוח!"

כל ילד בתורו עלה וקיבל מהמדריך אהרון לוצקי את סמל התנועה ואת פנקס החבר. המדריך אהרון לוצקי: "'דבורנית', היום אתם עולים בשערי 'הנוער העובד', שערי תורה ועבודה. לפני קבלת פנקסי החבר וסמלי 'הנוער העובד' יידע כל אחד, כי עם הפנקס הוא נוטל על עצמו חובות שוויון ועבודה, ותורם כתף לנושאים בעול. מבחן הכיתה יהיה – באיזה דרך תתמודד עם בעיות אלה וכיצד תתגבר עליהן. לא נותר אלא לאחל לכם השתרשות חזקה ועמוקת שורש. עלו והצליחו!

"תנועת 'הנוער העובד' העברי בארץ ישראל היא המשמרת הצעירה לתנועת הפועלים העברית והבינלאומית ולוחמת להגשמת הציונות והסוציאליזם. תפקידה להילחם לביטול החברה הנוכחית ולבניין חברה סוציאליסטית המיוסדת על: השוויון, קניין הכלל, חרות האומות ואחוותן."

הילדים נשבעו במקהלה אמונים לתנועה: "לעבודה, להגנה, ולשלום." שעות רבות עבד חיים לוצקי עם הילדים שיבטאו את השבועה בעברית נכונה: "וּלְשָׁלוֹם" במקום "וְלֶשָׁלוֹם" - לַעֲבוֹדָה, לַהֲגַנָּה, וּלְשָׁלוֹם!

התחילה ההצגה: מסכת הִלוּךְ הַנְעָרִים מאת יהושע רבינוב. הילדים דקלמו את המילים למרות שלא הבינו כל מילה:

אָנָה פָּנוּ הנעורים? אָנָה נָטוּ יְפֵי לַהַט?

עִם עֹמֶק תְהִיָּה בַּמֶּבָּט,

עִם הָאוֹן הַנִקְּצָב בַּצַּעַד?...

לאחר מכן עשו פירמידות, ותרגילי התעמלות, וגולת הכותרת – הצגה בה התחפשו לארנבים וחתולים, ורקדו על פי הכוריאוגרפיה של שרה הלמן. הערב הסתיים בשירת ההמנונים: "התקווה", ו"האינטרנציונל".

המאמץ השתלם – האורחים נתנו מתנות.

בין המתנות שקיבלתי לבר מצוה היו שני ספרים של חנניה רייכמן "פתגמים ומכתמים" ו"מן הים הכללי וטיפה משלי" שקיבלתי ממלכה ואבנר נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי-הרוסי, שאותם אני שומר עד היום.

https://kavimvenekudot.wordpress.com/2016/12/22/%D7%B4%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%B4-%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%92%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%9E/

שם נתקלתי לראשונה במשלי קרילוב. ובין המשלים המפורסמים היה הנמלה והצרצר.

המשל קיים גם אצל אזופוס היווני, ז'אן דה לה פונטן הצרפתי, ואיוואן אנדרייביץ' קרילוב הרוסי. בתרגומים העבריים הוחלף הצרצר גם בחגב ובילק.

https://prrozza.com/tag/%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%9F/

אני בוחר להביא כאן תרגום חדש של רונן סוניס:

הצרצרית והנמלה / איוון קרילוב

כָּל הַקַּיִץ הַשּׁוֹפֵעַ

שָׁרָה צְרָצָרִית קַלָּה,

וּפִתְאוֹם חָשְׁכוּ עֵינֶיהָ –

חֹרֶף מְנַשֵּׁב מוּלָהּ.

הַשָּׂדֶה כֻּלּוֹ הִקְרִיחַ,

כִּי כְּבָר תַּמָּה הָעוֹנָה

בָּהּ הִצִּיעַ לָהּ כָּל שִׂיחַ

גַּג וַאֲרוּחָה דְּשֵׁנָה,

וְהִגִּיעַ יוֹם קוֹדֵר

שֶׁל רָעָב וְקֹר חוֹדֵר;

הִשְׁתַּתְּקָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת:

אֵיךְ תַּצְלִיחַ לְזַמֵּר

כְּשֶׁהַבֶּטֶן מְקַרְקֶרֶת?

נִבְהֲלָה הָאֻמְלָלָה

וְזָחֲלָה לַנְּמָלָה:

"אָנָּא אַל תַּפְנִי לִי עֹרֶף!

חַמְּמִי אוֹתִי בַּחֹרֶף,

תְּנִי לִי לֶאֱגֹר כּוֹחוֹת

וְטַפְּלִי בִּי כְּאָחוֹת!"

אַךְ הַנְּמָלָה שׁוֹאֶלֶת:

"הִתְבַּטַּלְתְּ לְלֹא תּוֹעֶלֶת

כָּל הַקַּיִץ, אֲחוֹתִי?

לָמָּה לֹא טָרַחְתָּ כְּמוֹתִי?"

"אוֹי, לְמִי יֵשׁ פְּנַאי לִטְרֹחַ

שָׁם בָּאָחוּ הַזּוֹהֵר,

כְּשֶׁהַלֵּב רוֹצֶה לִשְׂמֹחַ

וְהָרֹאשׁ כְּבָר מִסְתַּחְרֵר?"

"מֶה עָשִׂית?"

"רַק שַׁרְתִּי כָּכָה

בְּלִי מָנוֹחַ, עוֹד וָעוֹד."

"שַׁרְתְּ לָךְ כָּכָה? מָה אַתְּ שָׂחָה?!

אָז עַכְשָׁו לְכִי לִרְקֹד." 

נעמי פולני

חיים איסר חיסין (1865-1932) היה מראשי ביל"ו שייסדו את גדרה, ומראשוני מייסדי תל אביב. היה אחד משני הרופאים של תל אביב. חיסין הרוכב על חמורו הוא דמות קבועה בציוריו ובסיפוריו של נחום גוטמן. נכדתו נעמי פולק-פולני כלת פרס ישראל, הלכה לעולמה בגיל 96.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845188&forum=scoops1

קשה להפריז בתרומתה העצומה של נעמי פולני לזמר העברי מהצ'יזבטרון לתרנגולים לחמציצים וכו'. היא זכתה לאריכות ימים והגיעה לימים בהם הזמר העברי בהשפעת הזמר הרוסי התחלף בזמר עברי בהשפעה המוסיקה הערבית. כשהזמרים בנוסח זה נהפכו למיליונרים.

והמסר לצעירים. קשה היה לראות את נעמי פולני בזקנתה. היא שבאה ממשפחה עשירה וותיקה בארץ, נכדתו של חיסין, לא דואגה לעצמה לקרן פנסיה, ונשארה ללא מקורות פרנסה מלבד הביטוח הלאומי. לעומתה, נינו של חיסין, הזמר גדעון לנגר-גוב, כבר דאג לעצמו היטב לעת זקנה.

צעירים, דאגו לכם לעת זקנה.

ריבלין יכין

נעשה גועל נפש לראות ולשמוע את נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין. כשהוא מלהג בפרסומת ליכין: "עגבנייה, היא הרבה יותר עגבנייה, היא נגב, עמק יזרעאל, היא שורשים."

https://twitter.com/gildickmann/status/1779245298780459468

כן זה אותו ראובן ריבלין שסירב להנצחת שלושת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה, ופתאום הוא מדבר על עמק יזרעאל (שמורו ז'בוטינסקי שנא).

"נו טוף," היה אומר על זה ודאי יזרניצקי-שמיר, הוא מרוויח על זה בין 50 אלף למאה אלף שקל. פעם היה קשה להאמין שנשיא ישראל יבזה את עצמו ואת המדינה, כיום לאחר משה קצב ואהוד אולמרט, כבר לא.

"שלום חבר"

לפי רוייטרס: ע''פ מקור טורקי איראן עידכנה את טורקיה לפני ההתקפה על ישראל. 

 איראן התריעה לטורקיה מראש על ההתקפה המתוכננת שלה נגד ישראל, כך אמר מקור דיפלומטי טורקי לרויטרס והוסיף כי וושינגטון שידרה לטהראן דרך אנקרה שכל פעולה שהיא נוקטת חייבת להיות "בגבולות מסוימים." המקור הטורקי אמר ששר החוץ הטורקי האקאן פידן שוחח עם עמיתיו בארה"ב ובאיראן בשבוע האחרון כדי לדון במבצע האיראני המתוכנן, והוסיף כי ידעו את אנקרה על ההתפתחות האפשרית.

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=845149&forum=scoops1&viewmode=all&keywords=

דובר הבית הלבן קירבי הכחיש את הידיעה. מכל מקום אם המקורות בטורקיה נכונים, ואיראן אכן הודיעה מראש על ההתקפה המתוכננת לארה"ב, וארה"ב העבירה מסר לאיראן שהתקיפה צריכה להיות "במגבלות מסויימות." כלומר ארה"ב אישרה לאיראן לתקוף, ודורשת מישראל לא להגיב. אזי נשאל אם ביידן הוא באמת החבר הטוב ביותר שלנו? מן הסתם בעתיד יתברר הכול.

איראן טוענת: פגענו בבסיס של חיל האוויר בנגב בטילי "ח׳ייבר"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=844970&forum=scoops1

שימו לב בכל הפגנה צועקים הערבים" "חייבר חיבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב!" זכר לניצחון מוחמד על היהודים בערב. גם אחמד טיבי מסית נגד היהודים בהר הבית והקהל עונה לו: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב":

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

מידע חדש על פגיעת האיראנים ליד בסיס החרמון –

כטמ״ם הצליח לחדור ולפגוע במרחב החרמון

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845307&forum=scoops1

חבל שדובר צה"ל לא פרסם זאת ופגע באמינותו.

מדיניות ההבלגה וההסכמה המשולשת: Triple Entente

בין  גנץ, אזנקוט, וחאנן-בן גביר

מדיניות "ההבלגה" היתה מדיניות של ארגון "ההגנה" בסוגיית התגובה לתוקפנות הערבית נגד היישוב בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. פירושה של אותה "הבלגה" היא התאפקות והגנה עצמית. למעשה, מדיניות זו הובילה להתבצרות בתוך היישובים ובהגנה עליהם מבפנים, נגד הפורעים הערבים. מדיניות זו מנעה מעשי תגובות אלימות ומעשי נקם בערבים חפים מפשע. מחנה השמאל-הפועלי תמך במדיניות ההבלגה. ארגוני הפורשים, האצ"ל והלח"י התנגדו להבלגה.

והנה קמה לה בממשלה אנטנטה – ברית משולשת חדשה נגד ההבלגה כלפי האיראנים.

בנימין גנץ, גד אזנקוט, ואיתמר חאנן-בן-גביר. שלושתם תבעו לא להבליג ולתקוף מיידית את איראן. חאנן-בן-גביר אף הזהיר מתגובה "דרדלה" כמו שירו על חול בעזה.

https://news.walla.co.il/item/3658159

ואילו בנימין מילקובסקי-נתניהו תמך בהבלגה. נכון, עקב לחץ אמריקאי.

איראן מכריזה שוב ושוב שהמטרה שלה היא חיסול מדינת ישראל. היא לא רק מדברת. היא גם עושה. כל ההתקפות על ישראל מגיעות משלוחות איראניות. הגיע הזמן להנחית מכה קשה על ראש הנחש. השאלה היא העיתוי הרצוי. והחוכמה להגיב בלי להיגרר למלחמה כוללת וקודם כל לגמור את המלחמה בעזה. יש לזכור גם את האינטרס המדיני והכלכלי של רוסיה במלחמה כוללת.

ולכל המאיימים במילים נזכיר את המילים:

When you have a shoot shoot don’t talk

https://www.youtube.com/watch?v=PZyz-VU3BDE

רביי קרבינסקי-קריב – האוחזים בחרם בחרם יאבדו

ח"כ הכנסת מטעם העבודה, הרב הרפורמי, רביי גלעד קרבינסקי-קריב, הסביר בשיחה עם יהודים מארה"ב כי המאבק במפלגות הימין הדתיות הוא "מאבק קיומי" ויש לייצר דה לגיטימציה בחו"ל נגד נציגיהם ויש לארגן חרמות בחו"ל נגד נציגי המפלגות הימניות דתיות. לדבריו, מפלגת הציונות הדתית, ארגוני ימין ומוסדות דתיים לאומיים הינם "איום קיומי" על מדינת ישראל.

קריבינסקי-קריב אמר את הדברים בשיחה עם פעילי התנועה הפרוטסטנטית בחו"ל וטען כי התובנות הללו התחדדו אצלו אחרי ה-7 באוקטובר. הוא הסביר לקהל שומעיו כי "יש לעשות דה לגיטימציה" נגד נבחרי הימין מהמפלגות הדתיות לאומיות. קריב הסביר שיש להחרים שרים מהימין כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. כמו כן, טען ח"כ קרבינסקי-קריב כי יש לפעול לנתק את הקשר בין הכסף ציבורי שמגיע מהמדינה למוסדות כמו מכינת בני דוד. קריבינסקי-קריב גם הביע לאחרונה את תמיכתו במועמדותו של יאיר גולדנר-גולן לראשות מפלגת העבודה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845299&forum=scoops1

בדומה לתנועת החרם הערבי גם לרביי קרבינסקי-קריב יש לומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!" ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו."

שני האלמונים ואילנה דיין פועלים נגד החזרת החטופים

אילנה דיין ("אמת לשעתה") שמטרתה חיסול שלטונו של ביבי, הביאה שני אלמונים בתוכנית עובדה שהטילו עליו את האחריות לאי ביצוע עסקה עם החמאס לשחרור החטופים.

עמית סגל: "שני האלמונים שהתראיינו לעובדה רצו לעזור לחטופים, אבל עשו בדיוק להפך. הם עשו מעשה לא אמיץ וגם טועים. טענתם שעם סינואר אנחנו לא מדברים אז האשם הוא ביבי. סינואר לא שינה את עמדתו מנובמבר. רק ישראל משחקת שחמט עם עצמה. שני האנשים האלה בייאושם גרמו נזק כבד למדינת ישראל. בגלל שהם אומרים לחמאס תמשיך להישאר כפי שאתה בסוף יהיו אנשים שבפנים שיגידו ביבי אשם. תתקפל עוד ותתקפל עוד."

https://x.com/amit_segal/status/1779507779620721126?t=pvGt-e-CzjNNUPnZd1NmAw&s=03)

האם בסוף ישראל תתקפל, תצא מעזה ותציל את שלטון החמאס או תמשיך ותמגר את שלטונו? ימים יגידו.

אמל אסעד – לשלם כל מחיר כדי להחזיר את החטופים? כן!

לתובעים להיכנע לחמאס ולהציל את שלטונו בעזה הצטרף "המייחד" (דרוזים הוא כינוי גנאי מוסלמי) אמל אסעד, המתנאה כ"תא"ל במיל', בן העדה הדרוזית." אסעד משליך הכול על "חוק הלאום".

"הקרע והשסע בחברה הישראלית נוגעים לשאלת המחיר להחזרת החטופים," כותב אסעד, "ומה הוא המחיר שמצביעים עליו 'המתמחרים בעם'? שחרור אסירים? הפסקת המלחמה? נסיגה מרצועת עזה? בסרטים האלה כבר היינו פעם, פעמיים ויותר. עד כמה שעצוב לומר, נשחרר או לא נשחרר, כך או כך בעוד איקס שנים יקומו עלינו נוחבאים חדשים. צפויים להימנות עימם צעירים שחוזים היום בהריסות בתיהם בעזה.

"האם אלף סינווארים מתים שווים פגיעה ולו בציפורן הקטנה של רומי לשם-גונן, קרינה ארייב, נעמה לוי, או כל ילדה, אישה או חיילת חטופה אחרת? האם חיסול של מוחמד דף עכשיו שווה ליל עינויים אחד של אלמוג מאיר ג'אן, או עופר קלדרון, או אלי שרעבי?

"המחיר היחיד שהממשלה צריכה להתנגד לו הוא קיומה וביטחונה של מדינה. לכן יש לשחרר את כולם עכשיו, ובכל מחיר.

"בסעיף 6 (א) בחוק יסוד מחוקי הכנסת נקבע: 'ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי... המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.' זה חוק הלאום, שכבר עם לידתו עורר זעם בקרב ציבורים רחבים במדינה ובהם העדה הדרוזית. חוק גזעני זה חוקק בהשראת 'מר ביטחון, ראש הממשלה אז והיום בנימין נתניהו. רק צה"ל והעומד בראשו, הרמטכ"ל. הם-הם הסמכות היחידה שנשים בה את מבטחנו. צה"ל, כך יש לקוות, יידע למנוע בעתיד שגיאות קולוסאליות כדוגמת זו שהביאה להתחמשות העוצמתית של חמאס ובניית כוחו המפלצתי בראשות משוחררי בתי הכלא בעסקת שליט ומתחת לאף של זרועות הביטחון. כן, בכל מחיר. אם לא נחזיר את החטופים, תבוסת 7 באוקטובר תיהפך לכתם על המדינה לדורי דורות."

(אמל אסעד, "לשלם כל מחיר כדי להחזיר את החטופים? כן!", "אל-ארצ'" 15.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-15/ty-article-opinion/.premium/0000018e-dbe6-dea1-abae-dfee66ab0000

הבנתם? צה"ל, שלא ידע למנוע את המחדל, רק הוא יידע, לדידו של אסעד, למנוע שגיאות בעתיד, לכן יש להפוך את ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה צבאית, בה הצבא ישלוט במדינה.

מה הקשר בכלל בין שחרור החטופים לחוק הלאום? שום קשר. רק רצון לדבר עליו.

לדידו של אסעד בטחון המדינה תלוי בהפסקת המלחמה והצלת שלטון החמאס. מה פירוש בכל מחיר? האם אסעד מוכן למשל שכל הנשים הדרוזיות ייאנסו ויירצחו כתמורה וכמחיר לשחרור החטופים? מה פירוש המילה בכל מחיר? אם חוק הלאום אינו מוצא חן בעיני אמל אסעד, כי ברצונו לחסל את ישראל כמדינת היהודים אדרבא שילך ויקים לו בסוריה ובלבנון מדינה דרוזית עצמאית. הוא בוודאות  יקבל לכך תמיכה מישראל. וגם זה כמובן לא בכל מחיר.

נעמן כהן

אהוד: מלחמת 48' להשמדת ישראל טרם הסתיימה!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-23, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל