פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1945

יום מאתיים ושניים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בניסן תשפ"ד. 25.4.2024

עם הצרופות: 1. יהודי תימני קורא בתורה. צילום נפתלי הילגר. 2. נפתלי בסעודיה. כנ"ל.

 3. קשר אנושי. נפתלי במדגסקר. כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵי זֶה צָלַלְתָּ. // איליה בר זאב: גם הַסְּתָיו גּוֹוֵעַ. אַיֵּך?

מַאֲגוֹרַת כִּידוֹד. // אנדד אלדן: אֲבָנִים לַהֲפֹךְ לְלֶחֶם. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.4.24. // עדינה בר-אל: נפתלי הילגר – קשר אנושי בצילום גיאוגרפי ותרבותי. // משה גרנות: על ספרה של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת?" // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [הריאיון: "פחד – זמן – יצירה"]. // פוצ'ו: על הספר "ההונאה שקבעה את גורל העולם" מאת משה גרנות. // אהוד בן עזר: אנוש בר-שלום  [מתוך "ספר האנשים" שעדיין נמצא בכתיבה]. // איתמר פרת: מילון של מלאכים. // מיכאל רייך: עַסְקָנִים. // אהוד בן עזר: וֶרֶד סוֹדָהּ. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

לעדה זמורה

אֵי זֶה צָלַלְתָּ  –

לְרֶגַע, לְשָׁעָה, לְתָמִיד?

בְּלָעֲךָ הַנֵּצַח  –

כִּסָּה כְּמַיִם לְאֵין-צֵאת

גּוֹוְעוֹת הָעֵינַיִם,

אֶצְבָּעוֹת מַקְרִינוֹת;

גְוִיּוֹת  –  כְּצַנְתְּרָאוֹת-זָהָב  –

מֵעֵבֶר מִזֶּה מְהַבְהֲבוֹת

וְזוֹלְפוֹת בֹּשֶׂם-הֹוֶה:

מְזַנֵּק, מְפַרְפֵּר,

רֶגַע, דַּקָּה, נֵצַח?

כָּאן אֲנִי  –

רַק אֲנִי...

מֻכָּרָה וְטוֹבָה לִי  –

וּשְׁסוּעָה  –

עֲמוּסָה פְּקַעוֹת-עָתִיד  –

מַלְכָּה וְאָמָה.

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

עדה זמורה היתה אשתו של ישראל זמורה, אימם של צבי ואהד זמורה וסבתו של ערן זמורה.

* * *

אהוד: האשמים בטבח 7 באוקטובר הם יחיא סינוואר, חמאס, איראן ושלוחותיה, הם ושותפיהם, ואל תחפשו אצלנו שעירים לעזאזל ול"מחדל" כי המלחמה הזו היתה פורצת תחת כל ממשלה ישראלית ולא היתה שום אפשרות לפתוח במלחמת-השמדה מול החמאס והחיזבאללה לפני ה-7 באוקטובר! – "הפגנות המחאה" בתמיכת התקשורת לא היו מאפשרות זאת, וגם לא ארה"ב ודעת הקהל העולמית. לכן הפסיקו להאשים את עצמנו כמו ילדים הבאים בטענות לאבא כל-יכול! יש לנו אויבים במזרח התיכון שנחושים להשמיד אותנו ויש אנטישמיות תומכת חמאס שמתגברת בעולם! לא רק מצבנו, גם מצב היהודים מחוץ לישראל בסכנה!

* * *

איליה בר זאב

...גם הַסְּתָיו גּוֹוֵעַ 

לזכרה של מַאָיה גרובנר (וולפנהאוט) ז"ל

יַתְמוּת נִרְקֶּמֶת בְּמִנְהֲרוֹת הַזְּמַן... הַפְּרִישׁוּת,

אַהֲבַת הַבְּרוּאִים,

מַחְשָׁבוֹת עַל אָב שֶּׁהָיָה וְאֵינוֹ –

אָחִי הַצָּעִיר,

שַׁבְּתַאי.

אוֹקְטוֹבֶּר, נוֹבֶמְבֵּר...

אַיֵּךְ?

תִּקְשֹׁרֶת הֲמוֹנִים מַמְשִׁיכָה לְמַלֵּל,

אֵין כְּבָר שֵׂיבָה טוֹבָה,

אֵין חֶדְוַת יְלָדִים, מַר הַמָּוֶת בַּחֲדָרִים –

עֲרִיסוֹת נְטוּשׁוֹתּ,

דוּמִיָּה. 

אַיֵּך?

 רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דְבָרִים בְּלֵיל הֶעָשָׁן וְהַגִּצִּים,

לִשְׁאוֹל לִשְׁלוֹמֵךְ...

גֶחָלִים לָחֲשׁוּ בֵּין שְׂרִידֵי הָאֵשׁ.

כֶּלֶב נְחִיָּה הוֹלִיךְ אוֹתִי לַאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

בְּפִתְחֵי בָּתִּים הַסְּתָיו גּוֹוֵעַ.

פורסם לראשונה (2021) ב"אינטימיות", ספרי עתון 77.

מַאֲגוֹרַת כִּידוֹד

״...מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ כִּידוֹדֵי-אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ״ איוֹב מ"א י"א.

מְעָרָה חֲצוּבָה בְּסֶלַע קִרְטוֹנִי,

רְאוּיָה לִכְלִיאַת נוֹכְלִים,

מַטְרִידִים,

מְכַשְּׁפֵי קְמֵעוֹת, נוֹשְׂאֵי שֵׁם אֱלֹהִים לַשָּׁוְא –

לְאַבִּירֵי הַצְּבִיעוּת.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016.

   * * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

אֲבָנִים לַהֲפֹךְ לְלֶחֶם  

1967!!!

אֲבָנִים לַהֲפֹךְ לְלֶחֶם

נִתָּן

וְאָז עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ?

אַתָּה

בָּנִיתָ אוֹתִי עַל סֶלַע

שֶׁקֻּדַּשׁ בְּשִׂפְתֵי אָבִי.

אֲנִי הִצַּבְתִּי

בֵּיתִי עַל חוֹל.

הֵן עִם הָאֲבָנִים שֶׁסִּקַּלְתִּי

גָּדְלוּ אֶצְבְּעוֹתַי

וְאוֹר נָתַתָּ בְּגוּפִי

מִן הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּחָה עַל פְּנֵיהֶן

בְּבוֹאָהּ וּבְלֶכְתָּהּ.

עַתָּה הַסִּימָנִים בַּחוֹל

זָרִים. בָּרוּחַ הַמְכַסָּה

זָרִים, בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף.

לֹא בֶּעָפָר הַזֶּה

לֹא בַּצֵּל שֶׁפֹּה.

בַּמְּעָרוֹת שֶׁבְּחֻבִּי

בְּמַיִם עֲמֻקִּים

צָלְלוּ אֲבָנַי

צָלְלוּ אֲבָנַי

שֶׁלֹּא הָפְכוּ לְלֶחֶם.

מתוך "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. ספרו המיוחד של אנדד שקיבלתי בשנת 2008 בביקור אצלו בבארי בתקופת לימודיי ב"מכון אבשלום" וביוזמת רפי וייכרט. ארבעה מספרי השירה שלי פורסמו ב"קשב לשירה".

איליה בר זאב

* * *

אהוד: פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית בירושלים  צודקת. בעזה מתבצע רצח עם! יותר מ-12,000 אלף פלסטינים – רוצחים, אנסים, חוטפים, מרוצצי ראשי תינוקות ושורפי יהודים חיים – נהרגו בידי צה"ל ועוד היד נטוייה להרוג מאות חיות-אדם כאלה עד תום המלחמה!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.4.24

* מועדים לשמחה – "חג שמח!" אינו ציון עובדה, אלא איחול. לא, איני מתחבר כלל לטרנד על פיו האיחול הזה הוא כמעט מעשה בגידה. אגב, אני מבכר את האיחול "מועדים לשמחה". החג אינו אמור להיות שמח, אלא לשמח אותנו. אך ההבדל הוא סמנטי כמובן.

עם ישראל חגג את הפסח בימים השחורים והקודרים ביותר בתולדותיו. בגלות, בפוגרומים, ברדיפות ובשואה. יהודים חגגו את הפסח בכלא, בשבי ובמחנות השמדה. ואם לא היתה הגדה, אלתרו הגדה או דקלמו על פה מה שזכרו. ואם לא היה יין, אלתרו תחליף ליין, תחליף למצה.

מדינת ישראל שרויה בטראומה הקשה בתולדותיה. חצי שנה חלפה מאז האסון הכבד ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה. ליגון הקודר, לאובדן והזעזוע מהמעשים המחרידים, מתלווה האכזבה והבושה מהכשל המדיני, המודיעיני והמבצעי לפני המלחמה. והעובדה שאחרי 200 יום חמאס לא מוטט, החטופים לא שוחררו ולמעלה ממאה אלף ישראל עקורים מבתיהם כי המדינה מעדיפה לפנות אותם מאשר להגן עליהם. ומעל הכול, מכרסמת בלב כל אחד ואחת מאתנו הדאגה לשלומם ולחייהם של אחיותינו ואחינו החטופים בידי אוייב ברברי נאצי, שמתעלל בהם, מרעיב אותם ורוצח אותם. ויש מי שעושים הכול כדי להמשיך ולהעמיק את הפילוג הפנימי, כאילו עצם הפילוג הוא מטרת-העל שראוי להקריב הכול על מזבחה, ואלה ממש אינם נמצאים רק בצד אחד של המתרס.

על מה אפשר לשמוח?

דווקא בשעות שפל, אין דבר שניתן לשאוב ממנו עידוד כמו מהשורשים התרבותיים והרוחניים שלנו, הנותנים לנו את הפרספקטיבה של עם שעל פי כל אמת מידה היסטורית אובייקטיבית מזמן אמור היה להיכרת, והנה, מנצחיו ומעניו הפכו לזיכרון רחוק, ואנו חיים וקיימים, ושבנו למולדתנו, והקמנו מדינה ריבונית, שעל אף כל כשליה והם רבים והשנה הם בולטים יותר מתמיד, במכלול היא סיפור הצלחה פנומנלי. מאלה אנו יכולים לשאוב עידוד וחוסן להתגבר על כל מיצר וגם על המשבר הנורא שבו אנו נמצאים, ויחד ננצח!

גם בסדר שחגגתי עם משפחתי הרחבה, שמרנו כיסא לחטופים, עיצוב הסדר היה בצבעי צהוב, נשאנו תפילה לחירותם והם היו מוטיב מרכזי בו, לאורכו. אך בשום אופן לא ויתרנו עליו, כי אין ולא יכול להיות ניצחון גדול יותר לטבח ולמבצעיו, מאשר אם יגרום לנו לוותר על הפסח.

* טרנד פופוליסטי – "ידיעות אחרונות" חרגו ממנהגם, ובערב החג הסלוגן שלהם לא היה בצבע כחול. והם לא איחלו חג שמח אלא "חג שקט". טרנד פופוליסטי. לעומת זאת, פרסום תמונות החטופים בעמוד השער ערב פסח הוא מחווה יפה ומרגשת. ולא, אין שום סתירה בין הסולידריות עם החטופים לבין איחול חג שמח לעם ישראל.

* האמת היסודית של עמנו – "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" שרנו בסדר פסח. השנה, יותר מתמיד, אנו נוכחים בכך, מעזה, מלבנון, מסוריה, מאיראן ומתימן. כתב האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב אלתר מִגוּר בספרו "שפת אמת", שיצא לאור ב-1905: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו. ה'לא אחד בלבד', החיסרון הזה, שלא היתה אצלנו אחדות, הוא 'עמד עלינו לכלותינו', הוא שגרם תמיד לכל צרותינו." הפורענות שחווינו השנה, בעקבות הקרע והפילוג, היא עדות לאמיתות דבריו.

הספר "תנא דבי אליהו" הוא מדרש אגדה משלהי המאה ה-16, שמחברו אינו ידוע, והוא מיוחס לאליהו הנביא. בספר מופיע הסבר יפה לשאלה למה נגאלו בני ישראל ממצרים. "...וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסד זה עם זה, וישמרו בליבם ברית אברהם יצחק ויעקב ולעבוד את אביהם שבשמים לבדו, ושלא יניחוּ לְשון בית יעקב אביהן."

גם הם הבינו כנראה את האמת היסודית של עמנו – יחד ננצח!

* לשנה הזאת – לשנה הזאת במטולה הבנויה, בבארי הבנויה, בקריית שמונה הבנויה, בשדרות הבנויה, במנרה הבנויה, בניר עוז הבנויה, בחניתה הבנויה, בכפר עזה הבנויה, בערב אל-עראמשה הבנויה, בנתיב העשרה הבנויה, בשלומי הבנויה, בנירים הבנויה, בראש הנקרה הבנויה, באופקים הבנויה, במשגב עם הבנויה, ברעים הבנויה, במרגליות הבנויה, בנחל עוז הבנויה, בכפר גלעדי הבנויה, בחולית הבנויה, בברעם הבנויה, בסופה הבנויה, ביפתח הבנויה, בניר יצחק הבנויה, בכפר יובל הבנויה, בעין השלושה הבנויה, בשניר הבנויה, בכיסופים הבנויה, בדן הבנויה, בדפנה הבנויה. לשנה הזאת בחברה הישראלית הבנויה. ונאמר אמן.

את הטקסט הזה קראתי בסדר המשפחתי שלנו. היה זה אחד משיאי הסדר. אחרי כל שם של יישוב שקראתי, השיבו הכול בקריאה רמה "אמן".

כן יהי רצון.

* אנחנו אחראים – מתוך הגדת קיבוץ בית קשת תשי"ז 1954:

אנחנו אחראים לשארית ישראל. אין כתפיים אחרות להטיל עליהן. אין גב להיחבא מאחוריו. בגולה היה אדם מישראל מכוון פניו כלפי ציון. בציון חייב אדם לכוון פניו לסוכת ישראל הנופלת, הנופלת בכל מקום ובכל הדרכים. בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כמי שמכריע את הכף ליציאת מצרים או להארכת הגלות. יהיו כל מעשינו מכוונים לקריעת הים ולקבלת-השבים.

* שוב לא העירו אותך? – במוצאי שמחת תורה ה-7 באוקטובר, יצא צה"ל למלחמה ברצועת עזה. אנסח זאת מדויק יותר – עם ישראל יצא למלחמה ברצועת עזה. העם כולו תמך ללא סייג במלחמה שאין צודקת ממנה, להשמיד את האוייב שעולל לנו את הטבח הנורא ביותר שחווה עמנו מאז השואה. לא היתה כל מחלוקת על המטרה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.

בהחלטת הממשלה הראשונה על מטרות המלחמה לא הוזכרו החטופים. יש המציגים זאת כ"אקדח מעשן" המוכיח את עלילת הדם כאילו החטופים לא מעניינים את הממשלה. אני מפרש זאת בצורה הפוכה. שחרור החטופים לא הוזכר, כפי שלא הוזכרה המטרה של שחרור היישובים שעדין היו כבושים ולהשמיד את האוייב שנמצא עדין בתוך שטח ישראל, כי זה מובן מאליו.

לאחר זמן החלה האחדות להיסדק, החל קמפיין כניעה והיו קריאות לוותר על המטרה של מיטוט החמאס למען המטרה של שחרור החטופים. היו שהציגו את שתי המטרות הללו כסותרות זו את זו. הטענה שמנגד היתה שלא זו בלבד שאין סתירה בין המטרות, אלא שאם נוותר על מיטוט חמאס לא ישוחררו החטופים, ורק באמצעות לחץ צבאי מאסיבי הם ישוחררו. ואכן, כך היה בעסקת החטופים הראשונה. כאשר המו"מ על העסקה התנהל תחת לחץ צבאי מאסיבי ומצור חלקי, היתה עסקה. וכאשר הושגה עסקה, הגם שמחירה היה כבד, היא נהנתה מתמיכה רחבה מאוד. הממשלה קיבלה אותה פה אחד (איני סופר את שרי הכנופייה הכהניסטית, שאין להם שיקול דעת והם תמיד על אוטומט).

העמדה, שעל פיה רק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים, היא העמדה של הדרג המדיני והצבאי. כיוון שלמרבה הצער היו מי שהפכו את סוגיית החטופים לפוליטית והמחלוקת שורטטה על פי קווי המתאר של כן-ביבי / לא-ביבי, נתניהו הפך למייצג של העמדה הזאת.

ודווקא כיוון שהוא זה שחוזר על כך השכם והערב, והוא העומד בראש ומקבל ההחלטות הראשי במדינה – אליו יש להפנות אצבע מאשימה. אתה יודע שרק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים. הרי אתה חוזר על כך שוב ושוב. אז למה אין לחץ צבאי מאסיבי? למה מאז עסקת החטופים הראשונה, צה"ל הוריד הילוך במלחמה? למה הפסקת למעשה את התמרון והחלפת אותו בפשיטות ספורדיות? למה הוצאת את כוחות צה"ל מרצועת עזה, זולת חטיבה אחת? למה שיחררת את המילואים טרם השלמת המשימה? למה אחרי חמישה חודשים שבהם הוכח שאתה צודק בעמדתך – ללא לחץ צבאי אין זכר לעסקה, למרות הוויתורים הישראלים המפליגים במו"מ, עדין לא חידשת את המלחמה? מי אחראי למחדל הזה? מי אם לא אתה? גם הפעם לא העירו אותך? גם לכך יש לך שעירים לעזאזל?

המדיניות הכושלת הזאת של דשדוש ברצועת עזה לצד מו"מ עקר וחסר תוחלת באין מנופי לחץ על חמאס, נמשכת כבר חמישה חודשים. חמישה חודשים יותר מדי. חמישה חודשים שבהם החטופים נמקים בכלא, עוברים עינויי תופת והתעללות מינית, חלקם נרצחים, חלקם נספים ברעב ובחוסר טיפול במחלות. זה מחדל נורא, שמתווסף למחדלים הנוראים ערב המלחמה. ואם כבר בזבזנו 5 חודשים, למה לא מתקנים זאת עכשיו? למה לא מגייסים מחדש את המילואים, מפנים את תושבי רפיח למחנה אוהלים הומניטרי ונכנסים במלוא העוצמה לרפיח, לדיר אל-בלאח, למחנות המרכז וגם למקומות שהיינו בהם וחמאס חוזר ומשתלט עליהם? מלחמת בזק זו כבר לא תהיה, אבל גם לדשדוש, לגרירת הרגליים  ולמריחת הזמן צריך לשים גבול.

ועוד לא הזכרתי את מחדל הצפון ואת מאה אלף הישראלים שהיו לפליטים במולדתם, והממשלה אינה מציגה שום אופק של ניצחון על חיזבאללה.מלחמת דשדוש שמנוהלת בידי ממשלת דשדוש, בוואקום מנהיגותי.

* אחריות חלקית – התפטרותו של ראש אמ"ן מובנת מאליה. כבר בראשית המלחמה הוא, כמו כל הצמרת הביטחונית וכמו שר הביטחון, לקח אחריות. ברור מה המשמעות של לקיחת אחריות על מחדל קולוסאלי כזה. כראש אמ"ן, הוא נושא ב-100% אחריות למחדל המודיעיני, ולכן הוא חייב ללכת. אבל המחדל המודיעיני הוא רק מקטע אחד במחדל הכולל, כלומר 100% האחריות שלו למחדל המודיעיני היא אולי 25% ממחדל 7 באוקטובר.

רק אדם אחד נושא ב-100% אחריות, אישית ומיניסטריאלית, על הכשל הנורא. ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם חליווה התפטר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שנתניהו חייב להתפטר. עצם העובדה ש-200 יום אחרי הטבח הוא טרם התייצב בפני עם ישראל, נטל אחריות והתנצל בפני העם, בפני החטופים ומשפחותיהם, בפני המשפחות השכולות, בפני הפצועים, בפני העקורים, מעידה עליו שהוא אדם עלוב נפש, אפס במנהיגות, שאינו כשיר לניהול מכולת קטנה, בטח לא להנהגת מדינה. התפטרותו של ראש אמ"ן מובנת מאליה. לא כן עיתוי ההתפטרות. טוב היה אילו המתין. מן הראוי שהרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום, שחייבים ללכת הביתה, לא יעשו כן כל עוד נתניהו נשאר בתפקידו, כדי שלא תהיה כל מעורבות למר מחדל, לאחראי לכשל ולאסון, בבחירת בעלי התפקידים הללו. ואם נתניהו, במצח נחושה, מרשה לעצמו לא להתפטר, לכל הפחות עליו לחזור לעם ולבקש מנדט מחודש.

* אילו רק העיר אותו – דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה מדוקלמים באמירה לפיה ראש אמ"ן, שהתפטר בשל אחריותו לחלק המודיעיני במחדל, הודה באחריותו ואמר שיישא אותה בכאב עד יומו האחרון, בעצם לא ממש לקח אחריות, וכל המכתב שלו היה כסת"ח, שנכתב בידי עו"ד בלה בלה בלה.

לקרוא ולא להאמין. חסידיו השוטים של מר מחדל, השפן הקטן שבורח מאחריותו המוחלטת לאסון שהמיט על עם ישראל, ובורח אפילו מחזרה למשפט העם בבחירות, טוענים זאת כלפי מי שהתפטר בשל אחריותו החלקית.

הם בטח רצו שיכתוב שהוא אשם, כי האליטה של צה"ל וחמאס שיתפו פעולה ב-7 באוקטובר בהפיכה להפלת נתניהו ועובדה – הוא לא העיר את נתניהו וחזר לישון. כי אילו הוא העיר את נתניהו הטבח היה נמנע. אילו הוא העיר את נתניהו שעה לפני הטבח, ארגון טרור קטן לא היה הופך למעצמת טרור. אילו הוא העיר אותו חמאס היה מושמד בכל הסבבים לאורך שנות שלטונו של נתניהו. אילו הוא העיר אותו, חמאס לא היה מקבל אישור מראש ממשלת ישראל להצית במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב. אילו הוא העיר אותו, קטאר לא היתה מממנת את מפלצת הטרור החמאסית בעידודו של נתניהו. אילו הוא העיר אותו, נתניהו לא היה מסכל את ניסיונות צה"ל ושב"כ לחסל את סינוואר ואת דף. אילו הוא העיר אותו, נתניהו לא היה מסכל את תכנית המוסד להילחם בתשלובת הכלכלית למימון הטרור החמאסי. אילו הוא העיר אותו, הוא לא היה מרדים את הציבור במשך שנים ש"חמאס מורתע". אילו הוא העיר אותו, סינוואר וכל שרשרת הפיקוד של הטבח היו בכלא כי הוא לא היה פותח לרווחה את בתי הכלא ומשחרר את הרוצחים ומפקדי חמאס בעסקת שליט. אילו הוא העיר אותו הוא לא היה מקיים לאורך כל שנות שלטונו את מדיניות ההתמכרות לשקט, קניית עוד שבועיים שקט בפרוטקשן, שהעצים את חמאס וכו'.

מי שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמין בנתניהו, הוא אדם בלתי רציונלי בעליל.

[אהוד: תודה. הבנתי. עד כה חשבתי בטעות שיחיא סינוואר אחראי לטבח ה-7 באוקטובר].

* אליבי חסר שחר – לחסידיו השוטים של נתניהו יש אליבי לחידלונו – לכך שלא יצא למתקפת נגד מקדימה נגד חמאס, שהיתה מונעת את הטבח. לטענתם, אילו עשה כן, מתנגדיו היו יוצאים נגדו וטוענים שהוא יוצא למלחמה יזומה למען מטרותיו האישיות וכדי להימלט ממשפט.

יש מידה של צדק בדבריהם. קודם כל, מתנגדיו משמאל אכן התנגדו לכל רעיון של מתקפת נגד מקדימה. בלי קשר לנתניהו. הרי הם יכלו לצאת נגדו על כך שאינו עושה כן. כמי שהטיף לאורך שנים רבות לכך שנצא למבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, אני יכול להעיד שחבריי משמאל, שהם מהבוטים בין שונאי נתניהו, לעגו לי על כך והתייחסו לרעיון כמטורלל והזוי. ואכן, אילו נתניהו היה מוביל מהלך כזה, לפחות חלקם היו טוענים את הטענה שהוא עושה כן כדי להימלט ממשפט. ואף על פי כן, אין בכך בשום אופן אליבי למחדל.

ראשית, נתניהו הוא ראש הממשלה והוא נושא באחריות לביטחון ישראל. אילו הוא חשב שמתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס היא הדבר הנכון והוא לא עשה כן, וכתוצאה מכך אירע הטבח הנורא, הרי שהוא מעל בתפקידו ונכשל בחוסר מנהיגות, כאשר מסיבות אישיות ופחד מביקורת, הוא פגע קשות בביטחון. זהו אליבי של חוסר מנהיגות.

אבל האם באמת נתניהו עצמו האמין במתקפת נגד מקדימה? האם הוא ניסה לקדם את הרעיון בציבור ונתקל בהתנגדות? האם הוא ניסה לקדם את הרעיון בממשלה ונתקל בהתנגדות? האם הוא ניסה לקדם זאת במגעו עם ראשי צה"ל? ממש לא. ההיפך הוא הנכון. הוא התגאה בדרכו. בספרו האוטוביוגרפי הוא גאה בהיותו מנהיג ומדינאי אחראי, שקול ומנוסה, שלא נסחף להרפתקאות ביטחוניות ונמנע ממלחמות מיותרות שהיו מביאות לאבידות רבות בקרב חיילי צה"ל ולמוות המוני ומיותר בעזה. הוא לעג לבנט וליברמן ההרפתקנים וחסרי האחריות והניסיון שניסו לגרור אותנו להרפתקאות כאלו. כך שאין שחר לאליבי, כיוון הוא עצמו התנגד למהלך כזה.

יתר על כן. גם אם יציאה יזומה למתקפת נגד היתה מתקבלת בהתנגדות בציבור, הרי שבסבבים שנכפו עלינו, כמו "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "שומר החומות" וכו', היה לממשלה גיבוי ציבורי רחב, וניתן היה למנף אותו להכרעת חמאס. אך נתניהו לא רצה הכרעה אלא הפסקת אש ו"שקט ייענה בשקט". וזו התוצאה. ובנוסף לכך – את אי האמון בו הרוויח נתניהו לאורך השנים בחוסר יושר. הוא קידם את הקיטוב בעם, כי נבנה ממנו, בחינת "הפרד ומשול", ועכשיו הוא משתמש בקיטוב, יציר כפיו, כאליבי למחדל שלו. אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את אלה שהיו יוצאים ומפגינים נגד מתקפת נגד מקדימה ומטיחים האשמות כאלה בנתניהו. להיפך, יש גם להם יותר מיד ורגל בהידרדרות למצב שבו אנו נמצאים.

שני הבייסים דרדרו אותנו, ורק יצירה של בייס חלופי, בייס של המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, שיציב אלטרנטיבה למחנה ה-6 באוקטובר על שני דפניו וייתן לרוב הדומם את ההובלה, הוא תנאי לתיקון.

* לצאת מהפקק – עו"ד רז נזרי, מי שהיה המשנה ליועמ"ש, פירסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "לצאת מהפקק שתוקע את המדינה," ובו הוא קורא לעסקת טיעון עם נתניהו, שתכלול את פרישתו בתוך 9 חודשים. לטענתו, שלטון נתניהו ומשפט נתניהו היו לפקק שמונע כל דיון ענייני בציבוריות הישראלית, כולל בנושאים הלאומיים הקריטיים ביותר, דווקא בשעה שבה אנו כה זקוקים להחלטות באותם נושאים. המצב הזה, שתקע אותנו עוד לפני 7 באוקטובר, רק החריף בחצי השנה האחרונה. אין דרך להתקדם, טוען נזרי, בלי לחלץ את המדינה מן הפקק הזה. הוא מסביר מדוע הן לחסידיו של נתניהו והן למתנגדיו כדאי "לחתוך סיכונים" בהסכמה למוצא הזה מן התקיעות. באשר לנתניהו עצמו כותב נזרי ש"יהיה עליו להתגבר על יצר ההישרדות הפוליטי הטבוע בו, להתגבר על תחושת העוול שנגרם לו ולהבין את חובתו ואחריותו כלפי הציבור וכלפי המדינה שיקרה לו... זה ידרוש מסוגדי נתניהו להבין ש'הממלכה מעל המלך', ואף אם הם משוכנעים שנעשה לו עוול, הרי שראש ממשלה ששולח אנשים להקריב את חייהם למען המדינה, יכול שיידרש להקריב את חייו הפוליטיים למען אותה מדינה."

עד כה התנגדתי בעקביות לעסקת טיעון. תפיסתי העקרונית חד-משמעית. בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור כי האינטרס הציבורי הוא למצות עד תום את בירור האמת, וייקוב הדין את ההר. וככל שהנאשם רם דרג יותר, בוודאי נשיא או ראש ממשלה – על אחת כמה וכמה. במקרה של נתניהו זה אף חמור יותר, כי הביביסטים יראו בכך הוכחה, כביכול, לתיאוריית הקונספירציה המטורללת  על "תפירת תיקים", כביכול. הנה, הם יאמרו, זו הוכחה שהמטרה היתה להוריד אותו מהשלטון, ופתאום כשהוא עוזב את השלטון כבר לא דחוף למצות את הדין... אבל אני מודה שלנוכח המצב הלאומי שאליו נקלענו, קשה לי לשלול את צדקת טיעוניו של רז נזרי.

* קורא לאנטישמיות בשמה – הנשיא ביידן לקראת חג פסח: "ההגדה מזכירה, שעלינו להילחם נגד אנטישמיות – שתיקה היא הסכמה. אין מקום לאנטישמיות בקמפוסים או בכל מקום בארצנו." יש בתוכנו מכחישי אנטישמיות. כאלה שטוענים שזו "רק" התנגדות לישראל/ לציונות/למדיניות ישראל/לכיבוש. ביידן אומר את הדברים דוגרי – זאת אנטישמיות. נקודה. וצריך להילחם בה.

* החלטתו ההזויה של מיסטר ג'ו  – כאשר ד"ר ביידן, האנושי, הפרו-ישראלי, הציוני על פי הגדרתו, מוביל צעדים חשובים כמו הווטו על החלטת מועה"ב להעניק לחמאס פרס על הטבח, בדמות מדינה עצמאית, וכמו חבילת-הסיוע האדירה לישראל – מיסטר ג'ו, העסקן שרץ לבחירות, ממהר לרצות את הבייס ה"פרוגרסיבי" בעיצומים על יחידה צה"לית.

"נצח יהודה" היא יחידה צה"לית לכל דבר, תחת הפיקוד האחיד של צה"ל, הפועלת על פי הנורמות של צה"ל, והנורמות של צה"ל מחמירות בתחום מוסר הלחימה יותר מכל צבא אחר בעולם ומחויבות לערך טוהר הנשק יותר מכל צבא אחר בעולם. המלחמה הנוכחית בעזה מוכיחה זאת היטב, כאשר במלחמה במרחב אורבני צפוף, שבו המחבלים פועלים מתוך בתי חולים ובתי ספר, חופרים פירים בחדרי ילדים וממלכדים בובות של ילדים, יחס ההרוגים בין המחבלים לבלתי מעורבים הוא 1:2. אין לתוצאה הזאת אח ורע. בוודאי שלצבא ארה"ב יש עוד הרבה מאוד מה ללמוד מאתנו והרבה מה להשתפר כדי להתקרב להישג הזה. אם יש לאמריקאים מידע על חריגות אלו או אחרות ביחידת "נצח יהודה", שיעבירו זאת לצה"ל. הפרקליטות הצבאית אמונה על חקירות יסודיות ואמינות של חריגות, וחזקה עליה שתדע לטפל במידע כזה. ההחלטה הזאת חמורה ואני מקווה מאוד שאינה סופית ושישראל תצליח לשכנע את ארה"ב לחזור בה.

* תירוץ חדש – בימים האחרונה אני עד בשידור חי להיווצרו של נראטיב חדש. מה שקרה עם גדוד "נצח יהודה" הוא הוכחה שצה"ל אינו יודע מה לעשות עם החרדים ואיך להתאים את עצמו לגיוסם. נו, תירוץ חדש להמשך ההשתמטות.

אז קודם כל כדאי להבהיר, שרוב המשרתים בגדוד כלל אינם חרדים, אלא חרד"לים.

האם צה"ל ערוך לקלוט חרדים? מבחינה הלכתית, הדתיים הלאומיים שמשרתים בצה"ל אינם אדוקים פחות בשמירת ההלכה מהחרדים וכפי שצה"ל מתאים להם, כך הוא מתאים גם לחרדים. העניין אינו הלכתי, אלא חברתי. ואני בעד התאמת צה"ל לצרכים של המתגייסים החרדים ובלבד שהדבר לא יפגע בכלל צה"ל ובכלל המשרתים ובעיקר לא בחיילות. כלומר, יש להקים יחידות שבהן יינתן מענה לדרישות החרדיות בנושאי כשרות-למהדרין, לימוד תורה ושירות ללא בנות. ויש לעודד הקמת ישיבות הסדר חרדיות. האם קיומן של יחידות כאלה יפגע באחידות הממלכתית של צבא העם? בהחלט. אך הפגיעה הזאת עדיפה על המשך ההשתמטות ההמונית.

ובאשר ל"נצח יהודה" – אני מקווה שהממשלה תפעל בכל מאודה כדי לבטל את ההחלטה המסתמנת להטיל עיצומים על היחידה. יש להתחייב לאמריקאים שתיבדק הטענה שהגדוד חורג מן הנורמות הצה"ליות ואם הדבר נכון, לחולל שינוי ביחידה, כולל החלפת מפקדיה, וכולל הוצאתה ממשימות ביו"ש לתקופה הקרובה, עד שיתוקנו הליקויים.

* למה רוגל אלפר מגנה את הסנקציות על "נצח יהודה" – שוקן צהלה ושמחה – ארה"ב הטילה עיצומים על גדוד "נצח יהודה". יוענה גונן לועגת לגינויים בישראל להחלטה. "מצעד הגינויים" היא מכנה זאת בבוז. והנה – סורפרייז! אל מקהלת המגנים מצטרף, החזיקו היטב – רוגל אלפר. הייתם מאמינים?

כן, רוגל אלפר מגנה את ביידן על ההחלטה הזאת. למה? בעיניו, זו החלטה פחדנית. נוח להם להציג את "נצח יהודה" כשעיר לעזאזל, במקום להטיל סנקציות על צה"ל ועל מדינת ישראל. הוא גם נוקב בשמות של כמה מן האנשים הראויים להיענש בידי ארה"ב: בני גנץ, אביב כוכבי, יאיר לפיד, נפתלי בנט, הרצי הלוי, גדי איזנקוט, יהודה פוקס ובנימין נתניהו.

אבל אם יטילו עיצומים על הנ"ל, זה לא יפתור את הבעייה. צריך להכות בכל אזרחי ישראל, כי הם האשמים. "הציבור העניק להם את סמכויותיהם בבחירות דמוקרטיות. אם כך, ראש התמנון האמתי הוא הציבור הישראלי. עליו יש להטיל את הסנקציות."

ומיהי גיבורת החג בשוקניה? המסיתה לטרור, מכחישת הטבח והאונס ומעלילת עלילות הדם על ישראל פרופ' נדירה שלהוב קיבורקין. ראיון ענק איתה תופס עמוד וחצי בעיתון ועוד מאמר תמיכה של נועה לימונה, שהמסר שלה הוא שאנחנו חייבים להקשיב לה. לימונה מגנה את ערוץ 12 על תחקיר שביצע ושהציג את עלילות הדם שהיא מפיצה, כמו שישראל משתמשת בילדים פלשתינאים כמטרות ניסוי לנשק חדיש. כשהם ביקשו את תגובתה, היא השיבה שאינה מתראיינת לתקשורת ישראלית. לעומת זאת, מסתבר, לתקשורת שוקניסטית היא שמחה להתראיין.

כפי שטבח ה-7 באוקטובר שילהב את האנטישמים באירופה וארה"ב, כך הוא שלהב גם את האוטו-אנטישמים בתוכנו. האוטו-אנטישמיות היא האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר.

* ביעור חמץ תשפ"ד – לגרש את החמץ הכהניסטי מהממשלה.

* ערבים זה בזה – יו"ר יהדות התורה גולדקנופף התראיין לרדיו החרדי "קול ברמה" וסיפר למאזיניו על מגעים לדיל בין החרדים לערבים בנושא גיוס החרדים. "בנושא הגיוס אנחנו והערבים בסירה אחת," הבהיר גולדקנופף.

זו הסולידריות היהודית של החרדים. זו הערבות ההדדית בעיניהם. במקום להיחלץ להגנת עם ישראל ומדינת ישראל מדי צר ואוייב, הם משתמטים ועורקים ממלחמת מצווה והשותפים שלהם הם הערבים, שיחסם למדינה היהודית דומה – במקרה הטוב, עובדה שאין ברירה אלא להשלים איתה. במקום "כל ישראל ערבים זה בזה" – ערבים בזה בזה.

* מתווך הוגן – קטאר כ"מתווכת" בין ישראל לקטאר מזכירה לי את בחירתו של אולמרט בארדואן כמתווך הוגן במו"מ בין ישראל לסוריה ב-2008.

* 11 אני יודע – שאלה בשעשועון הטריוויה של "הארץ" – "20 שאלות": "מיהם 11 הכוכבים בשיר 'חד-גדיא' "? התשובה היא כמובן 11 הכוכבים מחלום יוסף. אז זהו, שלא. אין שום כוכבים ב"חד-גדיא". 11 הכוכבים הם ב"אחד מי יודע". בשאלון באתר הטעות תוקנה. את המהדורה המודפסת אי אפשר לתקן.

* ואיפה אוזני ההמן – בערוץ 13 הקרינו תמונת ארכיון עם הכיתוב "ברכת כוהנים בחול המועד פסח בכותל המערבי." ובתמונה, נראו המוני המתפללים נוטלים לולב... בפסח. היו חסרות רק כמה סופגניות ברקע... כנראה שהבורות הזאת היא תוצאה של ה"הדתה"-שמדתה בבתי הספר.

* ביד הלשון: דרדלה – מילת השבוע היא "דרדלה", הכינוי המביש והמזיק של בן גביר לפעולה באיראן.

דרדלה הוא חלשלוש, רופס, רפה. מה מקור המילה? רוביק רוזנטל טוען שאף שיש בה צליל יידישאי (כמו בייגלה, פייגלה, מיידלה וכן הלאה), זהו סלנג עברי מקורי. אולי שיבוש של מדולדל.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: השינאה לנתניהו, והפגנות-הענק שעוד תתחזקנה נגדו לאחר שתסתיים המלחמה ויתברר גורלם הנורא של החטופים, הן חלק מניצחונם של יחיא סינוואר והטרור הפלסטיני השואף להשמידנו – גם לאחר שנהרוג את סינוואר ונכניע את חמאס!

* * *

עדינה בר-אל

נפתלי הילגר – קשר אנושי

בצילום גיאוגרפי ותרבותי

הצלם נפתלי הילגר מהיישוב גן-נר בגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים. בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם. לאחר ה- 7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו לצילום עבור העיתונות הזרה, מסביר את המצב לכתבים שמגיעים מחו"ל ומעביר להם מסרים חשובים.

"מגיל  13 אני מחזיק מצלמה בידי." אומר נפתלי הילגר, שנולד בגרמניה ועלה ארצה בגיל 21. "רציתי להיות צלם. אבל אבי אמר לי שאי אפשר גם לעשות עלייה וגם לעסוק במקצוע 'שהוא לא מקצוע אמיתי,' לכן למדתי באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון ושני מנהל עסקים וכלכלה.

"תמיד אהבתי לטייל, תמיד אהבתי לנסוע, תמיד אהבתי לצלם," הוא מוסיף. "עבדתי במשך שנים במחקר שווקים, אבל במקביל קידמתי את נושא הצילום בעיתונות הישראלית והזרה, התלוויתי כצלם אל כתבים זרים שהגיעו ארצה. כצלם מערכת של המגזין 'מסע אחר' צילמתי בעולם והתחלתי להרצות. במרוצת הזמן הפסקתי לעבוד במחקרים הכלכליים והסקרים ועברתי לעיסוק מלא בצילום ובהרצאות."

מתי היה המפנה בחייו, שגרם לו להגשים את חלומו מילדות

 ולהיות צלם מקצועי?

מתימן בחזרה לצילום

"בשנת 1987, בשנה האחרונה של לימודי התואר השני, נסעתי לתימן מתוך סקרנות." הוא מספר. "בשנות השמונים של המאה העשרים לא היה מידע רב על יהודים בתימן. לא היו בטוחים כלל אם יש שם יהודים. הייתי בין הישראלים הראשונים שיצר קשר עם הקהילה הזאת. ניתן לומר שהנסיעה היתה בתנאי מחתרת. אסור היה למישהו שם לדעת שאני ישראלי ויהודי. מכיוון שיש לי אזרחות כפולה, השתמשתי לנסיעה זו בדרכון הזר שלי.

 "הגעתי לעיר סָעְדָה בצפון המדינה והסתובבתי במבוך הסמטאות הצרות בין בתי בוץ הגבוהים. באחת הסמטאות ראיתי בחור צעיר עם פאות מסולסלות והבנתי מיד שהוא יהודי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שגם אני יהודי וביקשתי רשות לצלם אותו. הוא השתיק אותי מיד והבהיר לי, שאם יראו אותנו יחד זה מסוכן לשנינו. הוא הכניס אותי בבהילות לתוך ביתו. שם פגשתי במשפחתו.

"היו אז כאלף יהודים בתימן," מוסיף נפתלי, "והסיכוי להוציא אותם נראה רחוק כשנות אור, השלטונות סגרו עליהם, לא אישרו להם ליצור קשר עם קרובי משפחתם בארץ או בכלל עם העולם החיצון ואסרו עליהם לצאת מתימן."

משפחת צברי וכובאני קיבלו את פני האורח מישראל בהתלהבות ובלבביות. הסתבר שיש להם קרובי משפחה בארץ, והם ביקשו מנפתלי למצוא אותם וליצור ביניהם קשר. ואכן, בשובו ארצה הצליח נפתלי למצוא את בני המשפחה בארץ. השמועה בקרב יוצאי תימן בארץ התפשטה, שיש יהודי שהגיע לתימן והביא קשר מהמשפחות החצויות, וכך התחילה הדרך.

הנסיעות הבאות כבר היו בתחושת שליחות. נפתלי נסע עוד שש פעמים לתימן וגם היה מעורב בפעילות החשאית לעליית יהודים מתימן ארצה. בני משפחת צברי היו בין הראשונים ששלטונות תימן אפשרו להם בתחילת שנות ה-90 לצאת מתימן. נפתלי נמצא בקשר אישי הדוק עם רבים מעולי תימן עד היום.  

המסעות והצילומים של נפתלי בתימן תועדו בספר "מסע לתימן ויהודיה", שראה אור בשיתוף עמותת "אעלה בתמר."

צילום מקשר בין תרבויות

"כשאני מחזיק מצלמה ביד, אני חווה נופים, אנשים ותרבויות בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ומעמיקה. מרתק אותי במיוחד לחפש בכל מקום שבו אני מבקר, האם קיימת קהילה יהודית. מרגש אותי לראות כיצד היהודים חיים בכל כך הרבה מקומות בעולם, מושפעים מהרבה תרבויות שונות, ובכל זאת, בכל מקום שומרים על זהות משותפת. מפגשים עם קהילות יהודיות במקומות הכי מרוחקים  ברחבי העולם תמיד גרמו לי להרגיש קצת בבית."

נפתלי ביקר עם מצלמתו במדינות רבות. הוא ביקר כמובן באירופה, "אבל אירופה פחות מעניינת אותי. אני אוהב את המקומות הפחות מסודרים, פחות מתויירים, יותר מאתגרים. באירופה הכול נראה מטופח מדי, קצת משעמם, לטעמי." הוא מעיד.

במיוחד מעניינות את נפתלי ארצות האסלם. דרכונו הזר משמש  לו כרטיס כניסה גם לארצות בהן אין כניסה לישראלים. "הייתי באיראן, עיראק, סעודיה, תימן, לבנון לוב, דובאי, סוריה, אפגניסטן ופקיסטן. בעצם קל יותר לציין באילו ארצות ערביות לא הייתי." הוא אומר בחיוך. "עדיין לא ביקרתי בקטאר ובאלג'יריה."

מטעם המגזין "מסע אחר" נסע נפתלי לארצות במערב אפריקה. "מאוד אהבתי את מערב אפריקה, בעיקר את הנוף האנושי שיש בה, את מגוון התרבויות." הוא אומר. "הייתי בבורקינה פאסו, ניגריה, גאנה, בֶּנין. מרתק היה לראות כיצד התרבות המערב אפריקאית השפיעה על האמנות, המוסיקה והמחול המערבי מבלי שרובנו מודעים לכך."

בחודש ספטמבר האחרון הוא ביקר במדגסקר בפעם הראשונה. "מאות אלפי בעלי חיים שקיימים אך ורק במדגסקר הופכים את האי בעיניי ליבשת השביעית. בדרך כלל אני לא צלם של חיות, אבל כאן התאהבתי בלָמוּרים וזיקיות, ובפעם הראשונה בחיי התנסיתי בצילום מקצועי של בעלי חיים."

נופים מרתקים מצא  נפתלי בדרום אמריקה. "טורס דל פיינה, רכס ההרים הדרמטי בדרום צ'ילה, היה אולי בין הנופים המרהיבים אבל גם המאתגרים שאי פעם צילמתי. נאבקתי ברוחות בעוצמה של 140 קמ"ש שהקשו עליי לפתוח את דלת הרכב, ולעתים כמעט העיפו אותי ואת החצובה שלי לכל הרוחות," מחייך נפתלי. אבל דרום אמריקה הוא לא רק נופים. "האירופאים כינו את יבשת אמריקה בהתנשאות אופיינית 'העולם החדש'. הם עשו מאמצים רבים לחסל את רוב התרבויות העתיקות והעשירות שקדמו להם ביבשת. בקיץ האחרון ביקרתי  בפרו, בוליביה ואקוודור. הנצרות  שהגיעה עם המיסיונרים האירופאיים מהווה היום קליפה מאוד דקה מסביב לאמונות ותרבויות הרבה יותר עתיקות, שחזרו להיות  לגיטימיות בעיני מקומיים רבים.

"במשך הזמן ההרצאות שלי הן פחות ופחות גיאוגרפיות ויותר מתעמקות בתרבויות. ברור שהן תמיד ויזואליות, כי אני בסופו של דבר צלם. בהרצאה החדשה שלי על דרום אמריקה, מלבד הצילומים של ערים ונופים יפים, אני מתמקד בנושאים שבאמת מעניינים אותי, ביניהם: מה נשאר מתרבות האינקה העתיקה וכיצד היא משפיעה על חיי היום יום? אני מתייחס גם לנושא הקיימות בדרום אמריקה, כיוון ששמירת או אי שמירת הטבע משפיעה על כולנו. כמו כן אני חוקר גם את המאבקים על הצדק החברתי והמאבק בעוני."

נפתלי היה גם בצפון קוריאה, ולגביה הוא מעיר: "זה המקום הכי הזוי שאי פעם ביקרתי בו. אחת המדינות העניות והאכזריות בתבל. הצפון קוריאנים חיים כמו בחדר אטום, מנותקים לגמרי מהעולם החיצון. הם משוכנעים שאנחנו המערביים באים לבקר כדי להתרשם מאחת המדינות המתוקנות, המאושרות והעשירות בתבל... וכן כדי לעשות כבוד למשפחת קים שמנהיגה את המדינה כבר בדור השלישי."

הוא מספר על מה שאירע לו בהודו. "בפעם הראשונה שביקרתי בהודו חוויתי סוג של הלם תרבות: צילמתי את טקס הקוּמְבָּה מֶלָה, ההתכנסות האנושית הגדולה בתבל. פעם ב-12 שנה, בלילה אחד, 33 מיליון הינדים טובלים בנהר הגנגס על יד העיר אלהבאד כדי לטהר את נשמתם מחטאים, עד כמה שאפשר. בחיים עוד לא חוויתי צפיפות כזאת. ניסיתי לתעד את האירוע, אבל לפעמים הייתי תקוע במשך שעות באותו מקום בין מיליוני אדם  מבלי יכולת לזוז אפילו עשרה סנטימטרים. זאת היתה אולי משימת הצילום המאתגרת אי פעם. אבל ללא ספק, חוויה בלתי נשכחת."

אחרי ה-7 באוקטובר

בחצי השנה האחרונה חזר נפתלי להיות גם צלם עיתונות. "חזרתי לצלם די הרבה עבור העיתונות הזרה. מאוד חשוב לי להעביר את מה שקורה כאן לעולם כולו. אני מצלם ומסביר לכתבים הזרים את המצב, חשוב להראות מה קורה כאן לאמיתו של דבר  ולהעביר את המסרים שלנו לעולם."

משפחה מטיילת

נפתלי ורעייתו גליה מתגוררים עם חמשת ילדיהם ביישוב הקהילתי גן-נר שבגלבוע מזה שנים רבות. "כל בני המשפחה לא מפסיקים להתלהב מן  הנוף שנשקף מביתנו ומצלמים אותו ללא הרף." הוא אומר. הם מטיילים רבות ברחבי הארץ, אליהם הם מצרפים גם את הוריה של גליה בני השמונים. מובן שגם ילדיהם ירשו את חיידק הנסיעות בעולם ואת תחביב הצילום. "כולנו אוהבים טבע וכולנו אוהבים לטייל. המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל כצלם," הוא מוסיף, "היא שהילדים שלנו מבקשים לתלות  תמונות מוגדלות שלי בחדריהם."

גליה עוזרת לנפתלי לתכנן את נסיעותיו "המקצועיות" בעולם. היא מתלווה אליו בעיקר לנסיעות פרטיות של כיף, ולא לסיורי הצילומים הארוכים, שלפעמים די מתישים.

לשאלה מה מושך אותו דווקא לארצות האסלם, הוא עונה: "תמיד מעניין אותי לדעת מה קורה אצל השכנים שלנו ולהסתכל על עצמנו מהצד השני. אנחנו צריכים ללמוד על שכנינו." ומסתבר שבנושא זה הוא 'בראש אחד' עם רעייתו גליה,  אשת חינוך שמקדמת תהליכים של בניית חברה משותפת יהודית וערבית.

מספרת גליה: "משהו בשיח שלנו על הנושא נראה לנו מובן מאליו, אבל במחשבה שנייה זה מיוחד. שנינו נהנים מעניין משותף בחברה הערבית. נפתלי חוקר את ארצות האסלם במשך שנים. הוא מבין את עולם האסלם ואת המזרח התיכון. יש לו ראייה גלובלית רחבה. לפעמים הוא רואה את הדברים צעד אחד לפני כולם. לדוגמא, עוד לפני שדיברו על איראן באופן רציני, הוא כבר הבין את ההשפעות הסביבתיות שלה. פעמים רבות הוא עוזר לי להבין מורכבויות שקשורות לעולם הערבי ומראה לי את המציאות שלנו בדרך שתורמת לפעילות שלי בתחום."

קמצ'טקה – מסע של פעם בחיים – רשמים מהרצאה

נפתלי מרבה להרצות ברחבי הארץ על מסעותיו בעולם. ההרצאות המרתקות מלוות כמובן בצילומים מרהיבים של נופים, אנשים על תלבושותיהם הססגוניות וכן אירועים ומפגשים של תרבויות מגוונות.

באחת ההרצאות המרתקות של נפתלי שמעה כותבת שורות אלו את סיפורו על סיור בקמצ'טקה במזרח הרחוק הרוסי.  (אגב, כשהיינו ילדים המילה "קמצ'טקה" סימלה את סוף העולם – מקום רחוק, שקשה להגיע אליו.)

נפתלי החל את סיפורו: "עורך המגזין 'מסע אחר' אמר לי, שהוא שולח אותי ככתב וכצלם ל'מסע של פעם בחיים' למשך שלושה שבועות, אז לא הבנתי את כוונתו, ורק בסופו של דבר הסתבר לי שזה היה באמת מסע של פעם בחיים, שכמעט ולא חזרתי ממנו. הצטרפתי לקבוצה של שלושה-עשר ישראלים בראשות המדריך שוּקָה רווק ז"ל, ושם הצטרף אלינו מדריך רוסי בשם ולדימיר.

"יצאנו לדרך בתחילת אוגוסט, וכבר בלילה הראשון תקפה אותנו סופת גשמים  עם רוחות עזות. קפאנו מקור, מובן שלא הצלחתי לישון באוהל שהקמתי, ובבוקר יצאתי ממנו רטוב ועייף. ואז קיבל את פני ולדימיר בחיוך ואמר לי: 'בוקר טוב, נפתלי, ברוכים הבאים לקמצ'טקה. זה מה שמחכה לך במשך שלושה שבועות.' ואכן כך היה." הוא ממשיך לספר. "רוב הזמן היינו בתוך ערפל ובקושי הצלחתי לצלם משהו. אחרי שלושה שבועות כאלו היינו די מותשים ועייפים. והנה הגיע הלילה האחרון בקמצ'טקה. כולנו התגעגענו למקלחת חמה ולשינה על מזרון נוח בפטרופבלובסק, היישוב ממנו יצאנו לדרך. ידענו שלמחרת נצטרך ללכת ברגל שלוש שעות עד למקום האיסוף, בו תחכה לנו משאית שצריכה להביא אותנו לפטרופבלובסק.

"למחרת בבוקר התחלנו ללכת לכיוון נקודת האיסוף, והנה לאחר חצי שעה של הליכה, תקפה אותנו סופת שלגים עזה מלווה ברוחות חזקות! המשכתי ללכת אבל לא ראיתי דבר, אפילו לא את תרמיל הגב של מי שצעד לפני. ואז ולדימיר צעק לנו לעצור, כי יש כאן תהום ואנחנו עלולים ליפול לתוכה.  עצרנו במקום ובלית בררה הקמנו שם את האוהלים שלנו בקושי רב. שוקה המדריך נכנס עימי אל האוהל, ואני הייתי אופטימי, כי ידעתי שהוא, שהיה אז בן 74, מנוסה במסעות."

אבל זה היה מצב שגם שוקה לא חווה בעברו העשיר כמדריך. נפתלי הרגיש לפתע מחנק, ואז הסתבר שהשלג הצטבר לגובה והחל לאטום את פתחי האוורור של האוהל. לכן הם העבירו בצעקות מאוהל לאוהל את ההנחיה לפתוח מדי פעם את רוכסן האוהל, כדי להימנע מחנק. 

"היינו ללא מזון וללא אמצעי תקשורת, ולא יכולנו להודיע לאף אחד על מצבנו. אני אמרתי לעצמי, שכל כך חבל לסיים את חיי ככה, לאחר שחזרתי בשלום מתימן, מסוריה,  מלבנון ומעוד מקומות מסוכנים. וכך עברו עלינו גם היום השני והלילה השני, כאשר הסופה לא נפסקת אלא מתגברת." סיפר נפתלי. "ורק בלילה השלישי ראינו בשמיים ירח וכוכבים, ושוקה אמר: 'יופי. מחר נוכל להתחיל ללכת.' למחרת יצאתי מהאוהל ואז ראיתי את הזריחה היפה ביותר שראיתי מימיי. כנראה חשבתי כך משום שלא הייתי בטוח ששוב אזכה לראות את השמש..."

לאחר מכן הסתבר, שכאשר הם לא הגיעו לנקודת האיסוף, נהג המשאית חזר לכפר והודיע שהישראלים לא הגיעו. איך שהוא הגיעה הידיעה לאתר אינטרנט חדשותי במוסקבה. מישהו תרגם את הידיעה לעברית והיא הגיעה גם ארצה. בארץ הדאגה לקבוצה גברה, והחלו שמועות על אובדן הקבוצה, ואפילו שחלק מהאנשים נהרגו או נפצעו. חבריו של נפתלי באו לביתו כדי לארגן חדר מצב ולצאת לחיפושים. הבעיה היתה העיתונאים שהחלו להטריד את המשפחה. אחד העיתונים התקשר למשפחה באחת בלילה וביקש לדעת איזה אדם היה נפתלי...

נהג המשאית חזר לקחתם, ולאחר ששבו לפטרופבלובסק הוא לקח אותם לסניף דואר מרכזי שהיה בו רק מכשיר טלפון אחד. "התחלנו להתקשר למשפחות אחד אחרי השני." מספר נפתלי "אבל בכל פעם שאחד מאיתנו הרים את השפופרת כדי לחייג, היתה שיחה נכנסת של עיתונאי ישראלי מאוכזב ששאל 'מה פתאום אתם בחיים...?!'. עד היום אינני יודע מי היה אותו עיתונאי 'חרוץ' שהצליח למצוא אותנו בכפר נידח בקמצ'טקה'." מסיים נפתלי את סיפורו. 

צילום גיאוגרפי – דרך חיים

בסוף הרצאתו אומר נפתלי: "צילום גיאוגרפי עבורי אינו רק טיול, ואינו רק מקצוע ואיסוף חומרים להרצאות. צילום גיאוגרפי עבורי הוא דרך חיים. זוהי נדידה מתוך סקרנות ולמידה אין סופית. אני נחשף כל הזמן לתרבויות חדשות, לאנשים חדשים. אבל חשוב שתהיה מידה מסוימת של רגישות." הוא מוסיף.

"צריך לדעת בשבריר של שנייה ללחוץ על כפתור המצלמה  כדי לתפוס את הרגע. כי אחרי שבריר השנייה זה כבר לא אותו רגע, אותה הבעה. אבל לפעמים צריך גם לדעת לא ללחוץ על הכפתור ולתת ל'רגע' פשוט להיות רגע. לא להתנפל עם המצלמה על אנשים. אני קודם כל מנסה לפתח קשר אישי  עם הסביבה ועם האנשים שאני רוצה לצלם.

"ללא המצלמה לא הייתי פוגש אנשים מעניינים, כמו למשל המזכירה של אוסקר שינדלר, שבגיל 95 החליטה לעשות עלייה מארצות הברית והגיעה להרצליה. כמו כן לא הייתי זוכה לשבת עם אנשים בבית קפה בבגדד ולשמוע מה מטריד אותם, ואיך הם רואים את החיים. הקשר האנושי הוא בעיני הדבר הכי מרתק במקצוע הזה."

עדינה בר-אל

* הודפס ב"קו למושב", גיליון 1330, 18.4.2024.

* * *

משה גרנות

העבר מסרב למות

על ספרה של כלת פרס ספיר 2024

 עופרה עופר אורן

"מה קרה להגר באילת?"

כנרת-זמורה, 2023, 363 עמ'

לפני שקוראים שורה ראשונה בספר זה בולט לעין המבנה המיוחד שלו – זהו רומן מחורז הבנוי מ-336 סונטות. בקורות ספרות העולם ידוע הרומן "יבגני אונייגין" (1825) של אלכסנדר פושקין הבנוי מ-400 סונטות, ובספרות העברית קדמה לעופרה עופר אורן הסופרת מאיה ערד, שהרומן המחורז שלה "מקום אחר ועיר זרה" (חרגול 2003) בנוי מ-48 סונטות.

ממאפייני הסונטה: הפן הלירי וההגותי, וכן, בנויה תדיר מ-14 שורות. ובאשר למשקל וסדר החרוז יש גרסאות שונות מהסונטה האיטלקית של פטררקה (המאה ה-14), דרך סונטות שקספיר ופושקין, וכן טשרניחובסקי וש' שלום בספרות שלנו. לאה גולדברג "מרדה" בתבנית הקלאסית, ויצרה סונטות בנות 13 שורות, וכינתה אותן "סונטות אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה = 13). ללא ספק, חיבור רומן מחורז שכולו סונטות, המקפיד על שאר כללי הסיפורת, הוא הישג ספרותי מרשים.

שם הרומן מנתב את הקורא אל הגיבורה הראשית, הלא היא הגר, שבניגוד להגר המקראית – היא לא גורשה מביתה, אלא ברחה ממנו, שהיה עבורה מקום של סבל נפשי ופיזי, גיהינום: האב הרופא, היה מבקר בחדרה כדי להדריך אותה, כביכול, איך להתענג מסקס. אסור היה לה לנעול את חדרה, וגם לא ללבוש תחתונים במיטה! נראה לי שיש ברומן הזה תשובה כלפי מי ששואל איך מי שעוברת התעללות מינית איננה מזעיקה עזרה, ופעמים אורכות עשרות שנים עד שאישה כזאת מוצאת את העוז להתלונן. במקרה שלנו האב הוא רופא, וברור שמי כמוהו יודע מה טוב לבת שלו. הוא מסמם את האם בסמי שינה, כדי לפקוד את מיטתה של הבת, ולימים גם של הבת השנייה, סיגלית. משתמע שהאב תיכנת את בתו כך שתחוש כאילו נועדה לשמש שפחת מין, ובאמת היא נענית למפקד הבסיס בתל-נוף, שמזמין אותה למלון באילת. לאחר הסקס, היא פורצת בבכי שלא מובן לו לחלוטין, שמכעיס אותו. היא נמלטת כמעט ערומה לחוף הים של אילת, וטבח פוקד עליה לשכב על החול, ואונס אותה, שלושת חבריו מצטרפים לחגיגה, אלא שמפקדם מתערב, ואף מעמיד אותם למשפט. היא בורחת מהמלון, ולמזלה איש צעיר בשם פיטר (לשעבר פטר, בן לניצול שואה מפראג, שאומץ בגיל חמש והובא ללונדון) מסיע אותה צפונה. כאן קורית תפנית בעלילה, ולקורא לא ברור אם מדובר בתכנון מצידה, או במקריות: היא מבקשת לעלות עימו לחדר במלון, להתקלח, ואחר כך נשכבת ערומה במיטתו, מעשה המוביל לאיחוד בין השניים. לפני שפיטר חוזר ללונדון, הוא משאיר לה כרטיס ביקור. כאן המקום לציין שפיטר, השולט בעברית, חשב לעשות עלייה בעקבות אהובתו עידית, תושבת אילת, שילדה לו בן, ונעלמה עם הבן כאילו בלעה אותה האדמה. פיטר ביקר באילת כדי לחפש אחריה, חיפושים ללא תוצאות.

לפי פקודות מטכ"ל, חיילת שנכנסת להריון מסיימת את שירותה לאלתר, וכך קורה גם להגר. מסתבר שגם קצינת ח"ן שמבשרת להגר את סיום שירותה, גם לה פרשיית אהבים עם הראל, מפקד הבסיס, וחברותיה של הגר אפילו מקנאות בה שהיה לה עניין עם הבוס.

האב הרופא כועס על כך שהגר לא נקטה אמצעי זהירות, הוא בודק אותה וקובע שזה מאוחר מדיי לערוך גרידה. הוא שולח אותה למוסד שנועד לאכסן נשים שהרות ללא בן זוג (שכנה שלה, יעל, היא יצאנית שנכנסה להריון מקליינטים). ושם עולה בדעתה לכתוב לפיטר ולספר לו על ההיריון. פיטר לוקח מיד אחריות, מזמין אותה ללונדון, עוטף אותה בדאגה ובאהבה, מלווה אותה בכל שלבי ההיריון והלידה, שבה נולדת הבת שקראו לה אלה (הוא רצה לקרוא לה "אילת"...). החיים עם פיטר בלונדון הקרירה והרגועה הם ממש חלום, והגר לא מסוגלת להבין איך עידית נטשה נשמה כל כך טובה כמו זאת של פיטר. בסוגריים אציין שהדמות האידיאלית הזאת של פיטר עוצבה על פי אישיותו של בן זוגה הנוכחי של המחברת, שמוצאת בו את כל המעלות הנפלאות. וכן, על פי וידויה של המחברת, היא חוותה התעללות מינית מצד אביה.

אלא שהאידיליה הזאת מתפוגגת כאשר העבר המבהיל מסרב להתפוגג, ומכה בהגר בעוצמה. לא אפרט מה קרה בפארק האמפסטד הית', שם בילו פיטר הגר ואלה הקטנה, כי פה חל מפנה מרתק בעלילה, שלא ראוי כי אחשוף ברשימה זאת. ארמוז רק שכאשר הזוג מבקש להביא עוד ילד לעולם, מסתבר להם שזרעו של פיטר עקר, ידע אכזרי שגורם לסוף אכזרי. אלה המתבגרת מתוודעת לסודות הוריה, והקורא מתוודע לאישיותו המלבבת של פיטר שהידע הקשה אינו פוגם בשום צורה באבהות המסורה שלו כלפי אלה. הסוף גם מרמז לקורא מדוע עידית נעלמה לפיטר עם הילד.

העלילה זורמת על תפניותיה המעניינות, כאילו אינה כבולה בתבנית הקשוחה של הסונטות המחורזות. התיאורים בספר זה כתובים כישרון רב, ואצביע בעיקר על שניים מתוך רבים: המחברת מתארת את הקורה בהגר ההרה, שעובר נרקם בגופה, את ציריה, הלידה וכיצד זאת משפיעה על גופה ונפשה. אינני זוכר בספרות הנשית תיאור מאלף כזה (ראו עמ' 116 ואילך, 133 ואילך, 168 ואילך, 244 ואילך). נושא שני שעורר בי השתאות הוא תיאור ההבדל בין ההוויה הלוהטת וחסרת המנוחה בארץ ישראל (כולל רעידת האדמה שעוללה מלחמת יום הכיפורים) לעומת הרוגע, הקרירות והנועם באווירה האנגלית (עמ' 224).

וכן, יש כאן גם מסר: המיניות של האישה שונה לחלוטין מזאת של הגבר, כי היא נושאת בגופה את ההיתכנות לחיים חדשים, והמחשבה של גברים השטופים בתשוקה בלתי נשלטת, שכביכול היא זאת שביקשה את האונס, היא בבחינת שורשו של אסון.

ברומן "מה קרה להגר באילת?" הגיעה עופרה עופר אורן להישג צורני ותוכני מרשים.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2015

16.8.15. אחרי חצות גיליון 1069 ובו חומר רב על אורפז, הריאיון איתו "פחד – זמן – יצירה" וכן שירים על בני משפחתו שניספו בשואה. גם צילום של שנינו על רקע הים בתל אביב בשנת 1979.

[מתוך גיליון 1069 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 17.8.2015]

* * *

באבל על מותו של הסופר חתן פרס ישראל

יצחק אורפז

ביום שישי האחרון בבוקר

בבית החולים איכילוב בתל אביב

בן 94 שנים במותו

תרם את גופתו למדע

ועל כן לא תיערך לו קבורה בעת הזאת

* * *

פחד – זמן – יצירה

אהוד בן עזר: ריאיון עם יצחק אורפז

נערך בשנת 1972 לערך

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל  ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?

ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.

בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.

אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.

פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."

ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.

אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:

ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:

"מה אתה באמת רוצה, נתן?"

"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.

האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.

נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.

[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.

לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.

לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.

 אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.

ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."

דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.

למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו וניפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.

אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.

"עשיתי את השיעור," השיב הילד.

המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"

"התפללתי," התחכם לו הילד.

אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"

אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.

במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.

שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.

שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".

ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.

הוא אמר: "זה קיטש!"

האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.

ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הראיון. אב"ע].

המשך יבוא

* * *

פוצ'ו

על הספר "ההונאה שקבעה את גורל העולם"

מאת משה גרנות

מה שעורר את קנאתי באבות אבותינו שחיו בתקופת התנך , היא העובדה שלא היה להם בית ספר. איך ייתכן שאבותינו הנמנים על עם הספר, לא הלכו לבית הספר? ליוונים ולרומאים – גרנות מביא הוכחות – היו בתי ספר, בעוד הורי הורינו – איזה כיף – לא הלכו לבית ספר. זו אולי תגלית שולית הצצה בין שאר התגליות שגרנות שולה מתוך ספר הספרים ואשר – לא אתפלא – אם בימים הבאים, כאשר הספר יגיע לידיעת הדוסים שלנו, גרנות יתעורר בלילה למשמע אבנים הנזרקות על גג ביתו.

באחד מפרקי הספר הוא שואל: מי צריך לצום ביום כיפור אנחנו? לא! אם יש אלוהים אז הוא צריך  לצום. הוא צריך להכות על חטא שחטא לנו. הוא צריך לבקש מחילה על הזוועות שהמיט עלינו לאורך כל הדורות.

כדוגמה הוא מביא לנו חוק אקראי מהתורה: "כי ימכור איש את בתו  לאמה – לא תצא כצאת העבדים.'' (שמות כ"א 7), כלומר האל מרשה לאב למכור את בתו כשפחה, שתעבוד בפרך ותיאנס על ידי בעליה כל ימי חייה, כי אין לה אפילו את הזכות לצאת לחופשי כמו כל עבד עברי בשנה השביעית, וזה חוק שבא אלינו מאבינו הרחום שבשמיים.

מי שאחראי להונאה שקבעה את גורל העולם, לפי משה גרנות, הוא הכהן חלקיהו ש''מצא'' במקדש ספר תורה שגרם למהפכה לא רק באמונה הישראלית, אלא גם באמונתם של כמחצית מאוכלסיית העולם – הנוצרים והמוסלמים. הספר ''שנמצא'' הוא כנראה ספר דברים, או חלק מרכזי ממנו, והוא מביא חידושים מבהילים בעבודת האל  המנתבים את המאמינים לקנאות בלתי מתפשרת ולשפיכת דמים ללא תכלה וקץ, וכופה שנאה לתרבות ולקידמה. מחבר ספר דברים  פעל להעניק לכוהני ירושלים מונופול בתחום הפולחן מתוך אינטרס כלכלי המתחזה כאילו מצו שירד אלינו היישר מהאל שבשמיים.

בעקבות הספר הזה, שיאשיהו הקפיד למלא אחרי כל הצווים המזעזעים שבו, האמונה המתיימרת להיות מונותיאיסטית התפצלה לאינספור כתות וכתות משנה ביהדות, בנצרות ובאסלאם – וכל דת וכל כת-מישנה משוכנעת שרק היא יודעת מה האל האחד והיחיד דורש מהמאמין, אבל כל אחת לחוד משוכנעת שלמען האל האחד והיחיד הזה חובה להכרית את אלה שאינם מסכימים לקו האמוני שלהן.

את צו ההשמדה של ספר דברים, המיועד רק לעממי כנען, הרחיבו הנצרות והאסלאם לרחבי כל העולם, והקורבן העיקרי היה עם ישראל. מעשהו של מחבר ספר דברים הוא "הונאה", כיוון שתוך האינטרסנטיות (כלכלית!) של כוהני ירושלים, אשר דרשו שעבודת האל תתקיים רק בה (שהעושר הכרוך בפולחן יהיה מנת חלקם של כוהני ירושלים, ולא של כוהני הבמות!) – מחבר דברים קבע שהוא מצטט את משה שקיבל, כביכול, את כל הצווים הנוראים האלה מהאל. הספר של גרנות מטיל ספק אם משה ההיסטורי ידע מה טפלו עליו מאות שנים אחרי זמנו.

במדינה ההולכת ומתחרדת*, כאשר המאמינים בטוחים שתפילה ולימוד תורה מגינים על עם ישראל יותר מחייליו – צריך מידה רבה של אומץ לכתוב טקסט כמו "ההונאה שקבעה את גורל העולם", והימים הבאים יגידו אם גורל הספר לא יהיה כגורל ספרו של יורם טהר לב "וטהר ליבנו'' (איורים דני קרמן)  שהרבנות גזרה עליו עונש של שריפה.  

פוצ'ו 

* אהוד: ממש כך. בקרוב יותר ממיליון העולים מרוסיה יגדלו פאות והנשים "הרוסיות" תחבושנה שביסים לראשיהן ותלכנה להיטהר במקווה, וכל סניפי רשת "טיב טעם" ייסגרו! הלא צריך להיות ממש עיוור כדי שלא להיווכח בגל ההתחרדות הנורא הפוקד אותנו!

* * *

מיכאל רייך

עַסְקָנִים

כְּשֶׁדִּבְּרוּ אֶצְלֵנוּ בַּקִּבּוּץ עַל עֶרְכֵּי מוּסָר אִישִׁי,

יֵשׁ וְהָיִתִי נִזְכָּר בְּחָבֵר אֶחָד

שֶׁהָיָה בַּעַל מִשְׁפָּחָה וְעַסְקָן פּוֹלִיטִי יָדוּעַ;

הָאִישׁ הָיָה אָמָן הַרֶטוֹרִיקָה וְהַשִּׁכְנוּעַ,

נְאוּמָיו חוֹצְבֵי הַלְהָבוֹת בְּנוֹשֵׂא עֲבוֹדָה עִבְרִית,

בְּנִיַּת חֶבְרָה שִׁוְיוֹנִית וְצוֹדֶקֶת

"שְׁאִיפָתֵנוּ: אוֹר לַגּוֹיִים, עוֹד תִּתְגַּשֵּׁם כָּאן!" –

חָדְרוּ לְכָל לֵב וְהָיוּ לְשֵׁם דָּבָר, אַף

הֶעֱלוּהוּ לְקִדְּמַת הַבָּמָה הַצִּבּוּרִית

עַד הָפְכוֹ לְשַׂר בִּמְדִינָתֵנוּ -  -  -

בְּחוּפְשׁוֹתָיו נוֹהֵג הָיָה לִפְגֹּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁמִּחוּץ לַנִּשּׂוּאִים

אֲשֶׁר גָּדְלָה בְּבֵית חֲבֵרְתּוֹ בְּקִבּוּץ שָׁכֵן;

עַל אַף מִדּוֹתָיו הַמּוּסָרִיּוֹת,

לֹא זִהִיתִי בַּמֶּשֶק אַדְווֹת מְלַחְשֵׁשׁוֹת אוֹדוֹת מַעֲלָלָיו

אִישׁ לֹא נָטַר לוֹ, גַּם לֹא לָעַג לִמְלִיצוֹתָיו;

אַדְרַבָּא, הָיוּ בַּמֶּשֶׁק כָּאֵלֶה שֶׁרָאוּ בּוֹ מוֹדֶל לְחִקּוּי,

מְעֵין הִתְגַּלְּמוּת הֶחָלוּץ הָעִבְרִי הֶחָדָשׁ,

גֶּבֶר סוֹלֵל נְתִיבִים, מַתְוֶה מְסִלָּה, פּוֹרֵץ דֶּרֶך וְרֶחֶם...

מיכאל רייך

* * *

אהוד בן עזר

אנוש בר-שלום

[מתוך "ספר האנשים" שעדיין נמצא בכתיבה]

אנוש היה פאר הכיתה שלנו בשביעית ובשמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל-אביב בשנים 1953-1954 וכולנו ניבאנו לו גדולות בתחום הספרות העברית. הוא פירסם כבר אז מאמר עיוני ארוך בכתב-העת "בטרם" שערך אליעזר ליבנה, אביה של מאיה שלמדה איתנו בכיתה.

בתקופת משפטי פראג (בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית), במהלכם פעיל מפ"ם מרדכי אורן מקיבוץ מזרע, שהיה באירופה בשליחות מפלגתו, נאסר ונשפט על ריגול נגד רוסיה באשמת היותו "סוכן ציוני", והרוחות סערו בארץ וגם בכיתה שלנו, שחלקה היו חניכי "השומר הצעיר" [מפ"ם] וחלקם "התנועה המאוחדת" [מפא"י] – הקדישה מחנכת הכיתה שלנו, טוני הָלֶה, שיעור לשיחה על הנושא.

מרית ליפשיץ הדעתנית (לימים מרית טאוב, אימו של גדי טאוב), שהיתה שו"צניקית נלהבת, הצדיקה ללא פקפוק בדבריה את התובעים במשפט מטעם המשטר הקומוניסטי.

אנוש, חניך "הנוער העובד" [מפא"י, שכונת בורוכוב], שישב לא רחוק ממנה, החל לענות לה: "כיצד את מדברת כך על יהודי..." וקטע ולא התאפק ופרץ בבכי קולני ומר כשהוא כופף וטומן את ראשו בין זרועותיו על השולחן לפניו וגבו רועד. כולנו נאלמנו דום ודומני כי איש מאיתנו לא שכח את המעמד הזה.

למרבה הפלא אנוש לא המשיך ללמוד ספרות באוניברסיטה בירושלים אלא סיים בה את לימודי המשפטים ועסק כל ימיו מאז בעריכת דין. היה לו משרד בתל-אביב והיינו מיודדים מאוד, יהודית ואני, עימו ועם אשתו מרים. עוד לפני כן, כאשר היו לי צרות בתקופת הגירושין מענת, באתי אליו להתייעץ והוא היפנה אותי למכר שלו, עורך דין מבריק שמתמחה בענייני גירושין, אברהם יהל, ובזכותו של יהל יצאתי בשלום מהתהליך.

מתוך דברים נכתבו עליו בספר יזכור של משרד הביטחון:

"את שירותו הסדיר בצבא עשה אנוש במסגרת חיל-האוויר, כמדריך מצפים. בתום השירות, בשנת 1956, היה על אנוש לבחור במקצוע כדי לבנות את עתידו. להפתעת חבריו, לא בחר בספרות אלא בעריכת-דין והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית שבירושלים. מעיר על בחירה זו אחד מחבריו של אנוש, הסופר אהוד בן עזר: 'בהרהוריי הייתי מנסה לא-פעם למצוא בו את הממד האחר, הספרותי, היצירתי, ונדמה היה לי שכל זה הושקע בתענוג ובהתמכרות שלו למקצועו, כשכוח-תפישתו השכלי הבלתי-רגיל משחק בחומר המשפטי, מבין בבני-האדם ובעיותיהם במין הנאה אסתטית-אירונית ומחשבתו תמיד רצה קדימה, מבריקה ומפתיעה." לנוכח הישגיו בלימודי המשפטים ניתנה לאנוש הרשות ללמוד במקביל גם פילוסופיה וגם ספרות אנגלית. אך הוא נאלץ לותר על כך, משום שלצורך פרנסתו עבד במשרה מלאה במשרד החינוך והתרבות, כממונה על ארגון ושיטות. את לימודי המשפטים סיים בהצטיינות בקבלו תעודת 'מוסמך למשפטים'."

לאנוש אירע התקף-לב בעת שירותו כסרן ומשפטן במילואים, והוא נפטר בגיל 42, בבית החולים תל השומר, ב-10 בינואר 1978. לאחר מותו כתבתי עליו שני שירים המופיעים בספר השירים שלי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

השיר הראשון מתאר אותו במשרדו, וכאילו בגלל העשייה המשפטית – חשש מלקשור את גורלו ומקצועו בספרות העברית, והחמיץ את מה שהיה יכול להיות ייעודו.

השיר השני מבוסס על חלום שחלמתי עליו, ושניהם נכתבו באותו חודש ינואר, לאחר מותו.

שני שירים על מות אנוש בר-שלום

על פניך צל שחור

עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ

בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת

וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר

בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ

קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר

אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר

הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה

שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין

וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת

הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם

וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת

חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת

אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה

יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר

בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.

ינואר 1978

צולל אמודאי אל תהום

צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים

עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל

בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית

בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד

קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם

יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל

חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל

תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת

תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ

וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת

זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד

לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.

ינואר 1978

אהוד בן עזר

* * *

איתמר פרת

מילון של מלאכים

אני נרדם מיד. לא יכול יותר. ליבי ליבי לחטופים ולמשפחות. הם כל הזמן בנשמה שלי. אבל כמה זמן אפשר להאזין ל'הפקירו אותנו', 'הזמן אזל', 'ממשלת בוגדים', וגם גרוע מזה ושקרי מזה. לא נעים להודות, אבל מתפתחת איזו קהות.

והדמיונות שאינם חדלים. הידיעה מה מתרחש שם, ואין לאל ידינו. בבית הספר היסודי למד בכיתתי ילד סדיסט שהיה תופס עכברים, ומה שהוא נהג לעשות להם. כן, כמובן חף מפשע. הנשמה מתפלצת. רק לא לחשוב יותר, לישון, לאבד הכרה, לסגור את המוח.

מלאכי השרת טרם הגיעו. אני יושב ונושך את אגרופי. פתאום הם כאן.

"היה עיכוב?" אני שואל.

"היינו בישיבה," אומר המלאך רפאל, המהנדס. "שם למעלה די מודאגים. כמה שאנחנו מתאמצים אינכם מצליחים לראות את המציאות. פאנֶלים, קבינֶטים, רמטכַּלים. תנ"ך אתה מכיר קצת?"

"בטח מכיר. אבל שוכחים," אני אומר, מבוייש משהו.

"אז כשתתעורר חפש איזה תנ"ך אם יש לך, ופתח את מלכים א' פרק כ"ב פסוקים עשרים ואחד עשרים ושתיים. זה מצמרר."

"התנ"ך הזה הוא ילקוט כזבים," אומר מלאך הבשורה גבריאל, וצונח על הספה. "אבל יש מקומות שהוא מדוייק ואותנטי ומחריד כמו כתבה מצולמת, שום פייק, שום ניסים ונפלאות. אתה קורא ורואה את האסון קם וצומח נגד עיניך. כי הוא היה, התבוסה והאסון."

אני מושך כתפיים. אין תגובה על זה. זה אמת. "על זה היתה הישיבה?" אני שואל.

"תקשיב," אומר רפי. "הישיבה המליצה פה אחד כי תמחקו את המושג 'הרתעה' מהמוח הקטן שלכם. אחת ולתמיד. הרתעה מבוססת על הפחדה. הפחדת אמת, לא פייק ולא פסיכולוגיה. ואני אומר לך, וכל צבא מרום אומר לך, כי אין בעולם איש שמפחד מכם. תוציאו את המחשבה הזאת מהראש האמיץ והחכם שלכם. כל האויבים שלכם, איראן וסעודיה וחמס ואל-פתח וחיזבאללה, אולי היה ראוי שיפחדו אבל הם לא. תקשיבו לנסראללה ולרפסנג'ני ואל תצחקו. תשכחו מהומור יהודי."

זה מקומם אותי.

"רפי, אתה יודע שאלפיים שנה חיינו בפחד. והנה קמה הציונות וגאלה אותנו מזה. השתחררנו מקללה של דורות. יש לנו נוער עשוי לבלי חת. אמיץ ומסור ומיומן.  מדוע שנשקע שוב בפחדי גלות? הרצל לא צדק?"

"הרצל לא שיער שבשביעי לאוקטובר יקרה לנו פוגרום גרוע מקישינוב ונמירוב, גרוע כמו שחיטת יהודי הריינלנד על ידי הצלבנים. הוא היה מאלה שלא פוחדים, נביא גיבור," אומר גבי. "תלמדו מצוואת שמשון שכתב ז'בוטינסקי. צברו ברזל ולמדו לצחוק. ברזל צברתם בלי עין הרע ולמדתם לצחוק. ארץ נהדרת וסטנדאפ. חי חי חה חה. הגיע עת שתלמדו לפחד."

לא נעים לי להתווכח עם מלאך אמיתי, אפילו אם מדומה.

"אתה כנראה לא מעריך מה זה חוסן לאומי," אני אומר. "מה זה אמונה עצמית, מה זה רוח לחימה. מה זה התנדבות משוגעת. אל תכחיש שיש את זה. יודעים את זה גם בישיבה של מעלה. הם רואים את האמת כל רגע. לא פחות מאיתנו."

"נכון, אין בישראל מישהו שפוחד ממישהו או משהו. כמו שגם בלבנון, כמו בג'נין, כמו בעזה," אומר גבי, ומניע תנועת ביטול.

"חוץ מהמשטרה," אומר רפי. "כל שוטר מת מפחד שאיזו מפגינה משתוללת תגיש תלונה שהוא דחף אותה. אלימות לא-סבירה יעני. הוא מפוטר בלי פיצויים. מקרר ריק וילדים רעבים." 

"ומה? מרוב אומץ יושבים עכשיו מנהלי העם וחושבים איך לתת לאיראנים מכה חזקה אבל היגיינית שלא תעורר מלחמה אזורית." אומר גבי. "שהנבלות שם ילמדו לקח. יותר הם לא ישלחו טילים. אנחנו גם לא פוחדים מכל ידידינו המפצירים, שיודעים מה לא לעשות. לא חשוב שמכת תגובה תחשוף את כל יכולותינו וחוסר יכולותינו. אנחנו לא פראיירים ויש לנו כבוד עצמי. כמו בשיר של התרנגולים ז"ל."

"נעמי פולני ישתבח זכרה," אני אומר. נעמי היא גיבורת נעורי. "היא ידעה לפחד. משגיאות."

"האיראנים עשו תרגיל מבריק," אומר רפי. "הם קיבלו תמונה ברורה על יכולותינו, ויכניסו את זה לתוכנית ההתקפה הבאה שלהם."

"נראה אותם." אני אומר בגבורה. נכון. אני לא בהכרה.

"אבוד עם אלה," נאנח רפי. "שימשיכו להרתיע."

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

וֶרֶד סוֹדָהּ

"יוֹמִי, החברֶ'ה בכיתה סקרנים באופן חולני אבל את הסוד שלי לא יפענחו לעולם. הם מנסים לרגל אחריי. חיים ממה שנידמה להם שגילו עליי, ואחר-כך חושבים שיכולים לעשות ממני בדיחות ביניהם. חסר שידעו שאני אוהבת מישהו, את ד. למשל – מחר אראה את זה כתוב על העיר, סליחה – על הגיר, סליחה – על הקיר." מתרגזת וֶרֶד-סוֹדָה על עצמה כשהיא כותבת ביומי (מבטאים כמו טומי), יומנה החשאי. יושבת בחדרה הנעול, התריסים מוגפים ורק מנורת-שולחן קטנה דולקת.

"שקט, שקט, שקט, שקט / הכיתה כולה נדלקת / ובחדר בלי שאון / מטגנים אותי ראשון... לא – ראשונה...

"אבל אז אין חרוז.

"לא סובלת את הקולניות של הבנות, בייחוד דוקי, שרצה, לא – שרוצה לשתף כל אחת במה שקורה לה, כאילו רק הגוף צריך להיות לבוש אבל לנפש מותר שתסתובב ערומה ושכל אחד יגע בה בידיים לא-נקיות.

"ושמישהו רק יעז (או יעיז? – כל פעם אני מתבלבלת כשאני כותבת ולא יודעת איזו צורה קשורה לאיסוף עיזים, ואיזה לעוז, לא עמוס) למשש לי את הנשמה!

"וַאוּאוּאוּ... איזה מילים גדולות יצאו לי... אבל אולי ככה זה אצל מי שנועדו לגדולות!"

ורד טומנת את יומי מאחורי מגירה בארון הבגדים, מציצה החוצה מבעד לחרך שבתריס, לראות אם אין איש בולש אחריה, מסירה משקפיה ומניחה במקומם על עיניה מחשיכַיִים כחולים מטיסה טראנס-אטלאנטית. לא מכבה את האור והולכת לישון. מדוע ישנה באור? – ורד מאמינה שככה סודות מוסתרים טוב יותר. ואילו בחושך הם מתרוצצים חופשיים.

*

"הי ורד," מצפצפת בכיתה דוקי, שגרה בשכנותה, "איך היתה התעודה?"

"בסדר."

"בא לך להשוות ציונים."

 "לא."

"מה את מתכעסת לך פתאום? את ברוגז איתי?"

"לא. אני לא מתכעסת. פשוט לא בא לי."

*

"ורד, מה את עושה במוצ"ש?" שואל דני-על-הבאונטי.

"מה שאני עושה במוצ"ש אני לא חייבת לתת דין-וחשבון לאף אחד!" היא מתרגשת, אד עולה במשקפיה וחוצץ בינה לבינו, וכבר היא מרגישה שעשתה שגיאה, אבל, לעזאזל! – אינה יכולה לנהוג אחרת.

"טוב, רק שאלתי. מה את סודה כזאת?"

*

במוצאי-שבת ורד מסתגרת בחדרה וכותבת:

"יומי, הייתי מאמין שאני, אני אקבל רק 'כמעט טוב' בספרות ו'מספיק' בלשון? אני, שהעברית שלי הטובה ביותר בכיתה, ואשר מעט מורים יודעים לכתוב ללא אף שגיאת כתיב ופיסוק, כמוני?

"אני, שאוהבת לקרוא ומכירה את כל הספרים של פנחס שדה והרמן הסה ויהושע קנז וקנוט המסון ויצחק קרונזון?"

נקישות על דלת חדרה.

"מה יש?"

"טלפון בשבילך." עונה אימהּ.

"ממי?"

"אחד, דני."

"אני לא בבית."

"מה הוא חושב לו, יומי, שאין לי אף אחד?" היא ממשיכה לכתוב.

שוב נקישות על דלת חדרה.

"את לא יכולה לפתוח?"

"לא."

"את חושבת שזאת שיטה, לדחות כל אחד? תקחי לדוגמה את דוקי החברה שלך, תראי איך שהיא מסתדרת לצאת תמיד עם בנים?"

"מה אימי חושבת לה, יומי," ממשיכה ורד-סודה לכתוב, "שהיא תנהל לי את החיים שלי ובסוף אני אישאר כמוה, לבד? עם אבא ש..."

וכאן רועד מעט העט והיא מהססת לכתוב את ההמשך, אפילו ליומי.

שורקים למטה. שישרקו. זה בטח לא כדי לקרוא לה. לא, עכשיו ממש קוראים בשמה –

"ורד! ורד! יודעים שאת בחדר!"

היא מציצה. עומד למטה דני-על-הבאונטי, נחמד כזה, תמיד אנטי-הכול, ואיתו דוקי וצחי. אם היה בא לבד, לא היתה עונה לו, אבל אם דוקי נמצאת, זה לא נעים. ליפול לפה שלה, מחר כל הכיתה תדבר.

"אני כבר יורדת!" היא קוראת אליהם מלמעלה.

"פשוט חשבנו שרעיון טוב לטייל הערב בעיר, לתפוס איזה המבורגר או פיצה."

"אבל, אני לא לבושה..."

"תפסיקי, זה בסדר גמור," אומר דני. "גם אני בנעלי-בית. רואה?"

*

"ורד," מלווה אותה דני חזרה לביתה, אחרי שנפרדים מצחי ומדוקי. "אפשר לסמוך עלייך שמה שאני אגיד לך עכשיו תדעי לשמור בסוד ולא חשוב מה תהיה התשובה שלך, נכון?"

"מה?"

"רוצה להיות חברה שלי? – לעזאזל, כבר המון זמן אני אוהב אותך, באמת..."

"דני," היא מתרפקת עליו ומחבקת אותו פתאום, כולה רועדת, משקפיה מתחככות בלחיו, "גם אני... אבל תדע לך שאבא שלי... הוא, אני שונאת אותו, הוא, מפני ש... אומרים שהתאבד... את זה אתה מבין?"

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

אהוד: אנחנו ממליצים מאוד על הבלוג "מחקרים בספרות עברית"

של פרופ' זיוה שמיר

הפוסט החדש הוא

ארון הספרים של ביאליק

WWW.ZIVASHAMIR.COM

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה יכול להיות סמלי יותר: ראש הממשלה נתניהו משווה את ההתפרצות האנטישמית והפרו-חמאסית באוניברסיטאות בארה"ב למה שהתרחש באוניברסיטאות בגרמניה הנאצית בשנות השלושים – ובאותן שעות סביב ביתו בירושלים מתאסף המון ישראלי מוסת בידי התעמולה של יחיא סינוואר ומפגין נגד נתניהו בפראות הנבלמת בקושי בידי המשטרה!

* אהוד היקר, עקיבא נוף חידש לי על לידתם של "התרנגולים", כשהחזרה הגנרלית שלהם הוצגה בפני סטודנטים. פוצ'ו התפאר ששמע במו אוזניו את הגיהוק של נעמי פולני – עקיבא נוף יכול להתפאר שנישק לה לנוכח קהל של אלף סטודנטים!

נעמן כהן מצטט את מקיאוולי "המאשר" לנסיך לא לעמוד בהבטחות, וכך תבוא על פתרונה הדילמה שבין מיטוט החמאס ובין שחרור החטופים – תנוח דעתו של נעמן כהן – כך נוהגים מנהיגים לפני ואחרי מקיאוולי.

נדהמתי לקרוא שרופא בבי"ח ברזילי, המצדד בחמאס, ממשיך לעבוד שם.

באשר אליך, אהוד, אני הבטחתי לא להתווכח עמך ויכוחים פוליטיים על עמדותינו הקוטביות. עמדנו שנינו בהבטחה זאת עד לגיליון 1944, בו אתה שואל אם השתגעתי לתמוך בשקמה ברסלר, שכביכול בגללה סירבו טייסים ולוחמים אחרים להתנדב למילואים. ובכן, אני לא השתגעתי, וגם לא השתגעו מאות אלפי המפגינים נגד ההפיכה המשטרית שרקחו לוין ורוטמן כדי להציל את נתניהו מאימת הדין. הסיבה ל"שיגעון" שתקף את ההמונים, שבראשם אנשים מדהימים כמו שקמה ברסלר, נבע מכך שהממשלה הזאת, הבנויה מחדלי אישים כמו בן גביר וסמוטריץ', מאוכלי חינם כמו גולדקנוף, ומרשעים כמו לוין ורוטמן – החליטו להעניק לימין זכות שלטון נצחי (כך במפורש אמר לוין!), כלומר, להקים בארצנו משטר דיקטטורי ימני משיחי. אתה אוהב את נתניהו (זכותך!), ולא משנה לאיזה אסון הוא הוביל את המדינה, אבל שקמה ברסלר, ומאות אלפים אותם הובילה, חושבים בצורה קוטבית משלך, וגם משל אלה הרואים בנתניהו מלך שאין לו תחליף.

אהוד, אתה אשם, אתה התחלת!

שלך באהבת אמת על מפעליך התרבותיים, למרות דעותיך,

משה גרנות

אהוד: אני לא "אוהב" את נתניהו, ותפסיק כבר לקשקש זאת. אני מתבונן במציאות בעיניים פקוחות ועוקב אחרי דברי מומחים שבקיאים בנושא ואינם מרמים את עצמם. קרא למשל את דברי ד"ר מוטי קידר או האזן להם ביו-טיוב. האם גם עליו תגבב שהוא "מאוהב" בנתניהו.

לא היתה בישראל שום "הפיכה משטרית" ["הפיכה" מתרחשת במדינות דרום-אמריקה] ושום דיקטטורה לא איימה להתרחש בדמוקרטיה הישראלית, אבל יחיא סינוואר התעודד מ"הפגנות המחאה" שהתקשורת ליקקה להן את התחת ושבין מנהיגיהן היתה שקמה ברסלר הנערצת עליך – זו שההיסטוריה לא תסלח לה על קריאתה המופקרת לסרבנות, למרות שאתה והדומים לך ממשיכים "לאהוב" אותה ולתמוך בעמדותיה כי אתם אינכם מבינים היכן אתם חיים!

* אהוד: האם ייתכן כי ההפגנות הפרו-חמאסיות, הפרו-פלסטיניות והאנטישמיות הפרועות בקמפוסים של ארה"ב, והתמיכה בהן בקרב סגל אקדמאי בכיר – נובעות לא רק מהכסף הערבי הקונה צמרות של אוניברסיטאות אמריקאיות, אלא גם משיטת "ההעדפה המתקנת" או "האפלייה המתקנת" – Affirmative Action – הנהוגה באוניברסיטאות, שיטה שהעלתה למדרגות השפעה ציבור אקדמאי בינוני-למדי שחלקו פרו-פלסטיני ואנטישמי, פרופסורים ופרופסוריות שקוּדמו באפלייה מתקנת ושאינם מוכנים לגנות אנטישמיות וטרור פלסטיני ושאולי הגיעו לעמדותיהם על חשבון מגזרים אחרים, כגון יהודים כישרוניים שנחסמה דרכם?

ציבור אקדמאי שהגיע בזכות האפלייה המתקנת מהמיעוטים המקופחים של ארה"ב – ואת שנאתו ל"לבנים" וקנאתו בהם הוא מכלה ביהודים!

כאשר מתבוננים בפרצופיהם של המפגינים והמפגינות הפרו-פלסטיניים האנטי ישראליים האנטישמיים עטופי הכאפיות בקמפוסים – הם לא ניראים הכי משכילים בעולם, זאת בלשון המעטה. כאילו המיגזר הסטודנטיאלי האמריקאי הוצף בתת-רמה אינטלקטואלית, "פאקינג מטורפים".

מעניין איזה פרצוף ואלו הישגים יהיו לעולם האקדמי בארה"ב כאשר האפלייה המתקנת תמשול בו וכאשר חלק ניכר מהסטודנטים, המרצים, הפרופסורים (והתורמים) היהודים ייעלמו ממנו כי לא ירגישו בטוחים בין כתליו?

האם איינשטיין בן-ימינו יעזוב את האוניברסיטה שלו בארה"ב כמו שאיינשטיין עזב את גרמניה – כדי למצוא אוניברסיטה בטוחה יותר בעולם, אולי אפילו בישראל הנתונה במלחמה?

כן, כך זה התחיל נגד יהודים באוניברסיטאות בגרמניה.

* "נשיאת האוניברסיטה – ד"ר מינוש שפיק, הוזמנה לתשאול בקונגרס, במהלכו סירבה לכנות את ההפגנות כאנטישמיות. דבריה זכו לגינויים חריפים מצד סטודנטים ונבחרי ציבור, חבר הקונגרס רי'צי טורס קרא לנשיאה להתפטר בעקבות הצהרתה, גם הפילנתרופ רוברט קראפט, הודיע ​​כי הוא מושך תמיכה כספית לאוניברסיטה בשל ההפגנות האנטישמיות, לדבריו." [ויקיפדיה].

* סערת ההפגנות באוניברסיטת קולומביה: המיליארדר היהודי-אמריקאי רוברט קראפט הודיע כי יפסיק את התרומות למוסד באופן מיידי, בטענה כי הוא נכשל בשמירה על ביטחונם של הסטודנטים היהודים. כך מדווח "ניו יורק פוסט". קראפט, המחזיק בין השאר בבעלות על קבוצת הפוטבול ניו אינגלנד פטריוטס, הוא בוגר קולומביה בעצמו.

במקביל, המיליארדר היהודי-אמריקאי ליאון קופרמן הודיע כי ימשיך בהקפאת התרומות לקולומביה, צעד שאותו נקט מעט לאחר הטבח של 7 באוקטובר. קופרמן, שהוריו היגרו לארה"ב מפולין, אמר ל-CNN בהתייחסו למפגינים: "הם פאקינג מטורפים, ולא מבינים מה הם עושים או על מה הם מדברים." [ויקיפדיה].

מינוש שפיק, ילידת אלכסנדריה, מצרים, 1962. נשיאת אוניברסיטת קולומביה. ויקיפדיה.

* מיכל סנונית: אהוד ידידי. הסיפור שלך "דני על הבאונטי" נ-ה-ד-ר.

אהוד: לדעתי לא נופלים ממנו בערכם גם מרבית 40 הסיפורים של ספרי "יצ'ופר הנוער", שהיה אפשר לעשות מהם סדרת טלוויזיה חכמה ונוגעת ללב. אלא שאני סופר נידח –  והספר הזה אפילו לא הגיע לנוער למרות שהוא מספר על הרבה ממצוקותיו. הספר עדיין אקטואלי ומתאים מאוד גם למורות-מייעצות ולפסיכולוגים-לנוער, גם לאחר שעברו 33 שנים מאז יצא לאור.

באחד מבתי הספר שבהם הופעתי בשעתו וקראתי סיפור מתוכו, התלמידות נהנו וביקשו לקרוא את כל הספר, שהשארתי להן, אבל המורות החרימו אותו. הספר כמובן לעולם לא ייכנס לתוכנית הלימודים.

כל מורה לספרות הנתקל בקשיים בכיתות התיכון בגלל חומר משעמם – היה יכול להתברך בתענוג של לימוד הסיפורים האלה לנוער. היו בולעים אותם ואולי גם מקבלים השראה ומתחילים לכתוב סיפורים בעקבותיהם. אבל אני לא סופר "חשוב" ולא מלמדים אותי כי אני לא שייך לספרות העברית.

לפחות הספר נמצא ב"פרוייקט בן יהודה" והמורה יכול להורידו משם ולהדפיס מתוכו במחשב סיפורים לכיתה, אבל בלי האיורים הנפלאים של דני קרמן המלווים כל סיפור.

תעבורנה עוד הרבה שנים עד שיגלו את "יצ'ופר הנוער" ויעמדו על ערכו בספרות העברית.

* חוה ליבוביץ: לעורך היקר, שאלה לי לנעמן כהן איש חכם שאני אוהבת לקרוא. הוא מציע פתרון מקורי למיטוט חמאס והחזרת החטופים. אם הבנתי נכון על ביבי לחוקק חוק שכל המחבלים שישוחררו בעיסקת מיקוח יוחזרו לאחר ביצוע העיסקה לישראל להמשך ריצוי עונשם ונפתחה הדרך לשחרור כל המחבלים תמורת החזרת כל החטופים. אלא שהוא איננו מסביר כיצד בדיוק תתבצע החזרת מחבלי עסקת מיקוח לישראל לאחר ששוחררו באמצעות החוק הזה? הפתרון שלו לא גמור. ואני מבקשת גם את חציו השני של היישום. לא הבנתי במה חוק כזה, אם יחוקק, פותר את המבוי הסתום. זה הכול על הנייר. אז במה הועילו חכמים בתקנתם?

אני תמיד מחכה בכיליון עינייו לניתוחיו של נעמן כהן והפעם ממש התאכזבתי. המבוי הסתום ופתרונו נשאר סתום. אבקש הבהרות, תודה.

משה גרנות והגיגיו הקונספירטיביים לגבי  המקרא, נשמעים כמו תוכנית אקטואליה בטלוויזיה. הררי פרשנות של סופר או פרשן יודע-כל [או מתיימר לדעת]. אינני אוהבת את זה. עם גישה כל כך אנטגוניסטית לתנ"ך לא מפתחים גישה ביקורתית למקרא. משה גרנות מתעלם מאבן יסוד ביהדות והיא הדרשנות שהיא מקור היופי והחוכמה שבה. הוא חותר תחת יסודות היהדות ומוביל אותה במצח נחושה אל השטחתה, ואובדנה. צר לי פרשנותו השטחית. הרדודה וגם מתיימרת.  

* אהוד: לאחרונה אנחנו נתקלים בתופעה מרגיזה ב"יו-טיוב". כאשר אנחנו בוחרים בנושא מסויים שמעניין אותנו, כמו למשל חדשות "ערוץ 14" או "איראן יכולה לשכוח מתוכניות הגרעין" או "פריס 1875" – מיד מופיעה רק פרסומת דבילית במיוחד שכובשת את כל המסך ואינה מאפשרת לראות את הקטע שביקשנו! וכמובן מיד אנחנו נמלטים ממנה מבלי לזכור אותה.

* המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים: "חייתי 88 שנים לצידו של הסופר אהוד בן עזר ונוכחתי לדעת שבניגוד לידידו המנוח, הסופר יצחק אורפז – שחייו היו מענייניים יותר מספריו, אצל אהוד ספריו מעניינים יותר מחייו שלא היו בהם הרפתקאות מסעירות והם התנהלו באורח מאוד זעיר-בורגני, בלי שום חיי בוהימה. האיש תמיד רציני, ושמר על עצמו היטב.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון: "חייתי גם 88 שנים בתקופתו של ידידי הצעיר הסופר אהוד בן עזר ולצערי עליי לומר שלא תמיד הוא מדייק בכתיבתו מבחינה היסטורית ולעיתים בודה דברים מליבו, גם עליי!"

* אהוד: כל חיי עד גיל 88 חלמתי להסתופף בחברת אנשים בעלי ערך. לבסוף נותרתי עם עצמי. לא נורא.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל