פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1947

יום מאתיים ותשעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בניסן תשפ"ד. 2.5.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּשׂוֹרָה. // יורם אטינגר: חשיפת מיתוס פצצת הזמן הדמוגרפית הערבית. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.5.24. // חזי רפופורט: 1. מהנעשה בימים אלה בארה"ב. המטורפים משתלטים על המוסד הפסיכיאטרי. 2. אביב האנטישמיות בארה"ב. // רוֹן גֵּרָא: עֶרֶב פֶּסַח תשפ"ד. // מיכאל רייך: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם. // צביקה זליקוביץ: תיכף אשוב. // משה גרנות: פכים קטנים מהספרות הרוסית. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט. פרק ראשון: המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה. // אהוד בן עזר:  רותי חוּטִי. // מנחם רהט: מר שושני, האיש והאגדה. // נעמן כהן: שמחה רבה שמחה רבה – כמו בכ"ט בנובמבר 1947. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

בְּשׂוֹרָה

לזכר אחי בנימין

יוֹנַת-הַדָּם

שֶׁל הָאָב וְהָאֵם

לָחֲשָׁה עֲמֻקּוֹת:

הַקְּרָבַיִם נִתְכַּוְּצוּ;

הִיא חָגָה

סְבִיב רֹאשִׁי

וְהָגְתָה נוּגוֹת:

בְּקָעִים נִפְתְּחוּ בִּי

וּגְבָהִים בָּכוּ חֶרֶשׁ;

הָעִיר הַהוֹמָה:

דִּמְיוֹן שָׁוְא, הוּא  –

הֲזָיָה רְחוֹקָה  –

שָׁם בַּמֶּרְחָק, תַק פַּרְסָה

מִכָּאן

מִישֶׁהוּ מְחַלֵּל בֶּחָלִיל:

יֶלֶד הוּא

וְהַגִּנָּה פְּתוּחָה

לפְנֵי הַבַּיִת:

בְּקִרְבִּי הוֹמֶה,

עֲמוּמוֹת  –

"שִׁיר הַצִּפֳּרִים" לְפַּבְּלוֹ קָזַלְס:

נָע, וְנֶעְלַם

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

יוֹנַת-הַדָּם

מַחֲלִיקָה סְבִיבִי:

"שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ"

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

"אָנָּא  –  שִׂימִי"  –

כִּי זֶה הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן;

אוֹר בַּחוּץ  –

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֲפֵלָה:

"הַנְּשָׁמוֹת קְשׁוּרוֹת"  –

אָמְרָה הַיּוֹנָה

וְהֵן נִפְרָדוֹת עַתָּה,

שִׂימִי לֵב לַקֶּרַע  –

הוּא יִשְׁתּוֹת רַבּוֹת

שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ  –

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

וְלוּ גַּם מָלֵא הָרְחוֹב

הֶמְיַת-חַיִּים,

וְאַתְּ חוֹזָה בּוֹ

בְּלִבֵּךְ חוֹתֵךְ

אֶחָד נֶעְלָם  –

לְאַט אֶת הַחוּט  –

וְשׁוֹחֵט אֶת יוֹנַת-הָאַחֲוָה.

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש. אהוד: את השיר כתבה אסתר לזכר אחיה הצעיר בנימין, הוא אבי, שנפטר בשנת 1966, והשיר מתאר חוויה שעברה עליה באיטליה ביום שבו נפטר והיא טרם ידעה על כך.

* * *

איליה בר זאב

תַָּקָּנוֹן הַיַּחַד – הוא והיא‏ (דו שיח)

" וְזֶה הַסֶרֶךְ לְאַנְשֵׁי הַיַּחַד"

(מגילת ההודיות ה, 1 – מדבר יהודה)

"רָאִיתִּי אוֹתְךָ לִרְגָעִים  

 נֶפֶשׁ תּוֹעָה, שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹת."

     *                                 

לַשָּׁוְא חִפַּשְׂתִּי אֶת אֶבֶן הָעֶזֶר, נִגְמַר הַדִּין,

סָקַלְתִּי אַבְנֵי נֶגֶף,

בְּכַדֵי חֶרֶס טָמַנְתִּי מְגִלּוֹת.

     *

"שִׂיחִים שֶׁיָּבְשׁוּ לֻקְטוּ לְהַצִּית אֵשׁ בַּחֹרֶשׁ,

אוֹר מְדוּרוֹת עָטַף אֶת הַשָּׁמַיִם,

זִכְרוֹנוֹת נִכְחֲדוּ."

     *

בֵּין שְׂרִידֵי הָאֵשׁ לָחֲשׁוּ גֶחָלִים, כְּלָבִים הִתְיַלְּלוּ

בְּחַוַּת הָרוֹעִים.

     *

"עָקֹם וְנַכְלוּלִי הַלֵּב.

בְּלֵיל הֶעָשָׁן וְהַגִּצִּים נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לַחְשֹף בִּפְנֵי אָדָם

אֶת חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַמִתְהַפְּכוֹת בִּי

 כַּחֶרֶב."

     *

בַּשִַּׁחַר,

כֶּלֶב נְחִיָּה הוֹלִיךְ אוֹתִי לַאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

רָצִית לְהַכּוֹת,

הַיָּד קָפְאָה בֶּחָלָל.

מִדְבָּר

"וַיִנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" – שמות ג' א'

עוֹלִים הָרִים שֶׁלֹּא נִגְמָרִים, יוֹרְדִים בְּקָעוֹת.

 בְּצַד הַשְׁבִילִים, אַבְנֵי נֶגֶף,

 בֻּלְבּוּסֵי סֶלַע, שְׁמוּרוֹת טֶבַע פְּצוּעוֹת.

 הֵד מִתְגַּלְגֵּל בַּעֲרוּצֵי דְּבַשׁ

 וְחֶמְאָה –

בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ...

כּוֹחַ חָדָשׁ,

מַנְהִיגוּת בְּעֵת מָצוֹר.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

שירים שנכתבו לפני  למעלה מ-50 שנה

בטרם המנהרות שתרמנוּ להיווצרן משִׁקּוּלִים פוליטים...

אַתְּ חוֹשֶדֶת, 1970

לחטופות-לחטופים...?

קֹדֶם כְּמוֹ יְדֵי עִוֵּר עַל דֶּלֶת.

אַחַר-כָּךְ בְּאֶגְרוֹפִים חֵרְשִׁים

עַל רֶגַע שֶׁנּוֹעֵל מֵאַחֲרָיו.

אַתְּ חוֹשֶׁדֶת בַּשְּׁתִיקָה

אֲשֶׁר אֲנִי יוֹשֵׁב מוּלֵךְ.

בְּצִפִּיָּה לְהִסָּדֵק פָּנַי

עֵינַיִךְ מְרַחֲפוֹת.

חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּהְיוּ לְמִקְלָט,

שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁכְחָה מְעַנֶּנֶת.

רְעָשִׁים נוֹעֲצִים מִבִּפְנִים.

אֵלֵך אַחַר חֵלֶק נוֹפֵל.

"אַתָּה בָּנוּי כְּמִקְלָט, אָמַרְתָּ" –

צִלְצֵל בִּכְיֵךְ בְּאָזְנַי.

סוֹדוֹת שֶהִבְשִׁילוּ,  1980

סוֹדוֹת שֶׁהִבְשִׁילוּ שְׂפָתַיִךְ

פִּי לֹא יַבִּיעַ, שְׂפָתֵךְ

כָּל שָׂפָה הִיא סַף

בָּהּ יִסָּפוּ רַכִּים

שֶׁקִּוּוּ לְהַגִּיעַ אִלְמִים,

כְּפוּפֵי גּוּף לְהַנְמִיךְ

וּמִשָּׁם לְהַגְבִּיהַּ

בְּסוֹד הַבְשָׁלָה.

עַתָּה כַּסֵּה פָּנֶיךָ

עַתָּה כַּסֵּה פָּנֶיךָ

בְּזַנְבוֹת הַשּׁוּעָלִים

אֲשֶׁר קָשַׁרְתָּ אֶל הַכְּתָב

בְּרֹאשׁ חֲלוֹמוֹתֶיךָ. אַגָּדוֹת

אֲשֶׁר חָיִיתָ יוֹתֵר

מֵאַגָּדוֹת חַיֶּיךָ

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

איליה בר-זאב

 * * *

יורם אטינגר
חשיפת מיתוס פצצת הזמן הדמוגרפית הערבית
30 באפריל 2024

המציאות הדמוגרפית טופחת על פני נביאי הזעם הדמוגרפי הטוענים – מתקופות הרצל ובן-גוריון ועד היום – שפצצת זמן דמוגרפית ערבית מאיימת על הרוב היהודי. אבל, מיעוט יהודי של 9% בשטח המשולב של "הקו הירוק" ויו"ש בסוף המאה ה-19, צמח ל-39% עם הקמת המדינה, ורוב של 69% ב-2024 (8 מיליון יהודים – כולל עולי ברה"מ המוגדרים כ"יהודים לפי חוק השבות" – 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.55 מיליון ערביי יו"ש).

בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, הירחון הסטטיסטי מפברואר 2024 מתעד זינוק של 69% במיספר הלידות היהודיות ב-2023 (135,639) לעומת 1995 (80,400), בהשוואה לגידול של 17% במספר הלידות הערביות (42,815) מאז 1995 (36,500).

גם מגמת שיעור הפריון (מספר לידות לאישה) מתעדת תנופה דמוגרפית יהודית, ומפריכה את תחזיות הממסד הדמוגרפי: מפער של 6 לידות לטובת הפריון הערבי בשנות ה-60' לשוויון של 3.11 לידות לאישה ב-2015, ומאז שיעור הפריון היהודי גבוה מהערבי. לפי הנתון המעודכן של הלמ"ס, שיעור הפריון היהודי (3.03) גבוה מהערבי (2.75), ואף גבוה מכל מדינות ערב חוץ מעיראק.

ההתמערבות הדרמטית של הפריון המוסלמי – להוציא את מדינות התת-סהרה – נובעת מהמעבר הסוחף מחברה כפרית לעירונית, שדרוג מעמד האישה, גיל נישואין גבוה יותר (24), השתלבות הנשים בחינוך גבוה ובשוק העבודה, תקופת פריון קצרה יותר (45-25 ולא 55-16) ושימוש גובר באמצעי מניעה.

לעומת זאת, תנופת הפריון היהודי נובעת מרמה גבוהה של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קהילתית, אווירת-ספר (אתגרים ביטחוניים), יחס חיובי לגידול ילדים וצמצום היקף ההפלות (צמצום של 34% בהשוואה ל-1990). ישראל היא המדינה המודרנית היחידה המאופיינת מאז שנות ה-90' על ידי גידול בפריון החילוני, במקביל לירידה מתונה בפריון החרדי ויציבות הפריון הדתי. ישראל גם מאופיינת על ידי התאמה-חיובית נדירה בין שיעור הפריון לבין רמת העיור, חינוך, הכנסה וגיל הנישואין. שיעור הפריון כמעט כפול ממדינות ה-OECD, ומהווה רוח-גבית לכלכלה, טכנולוגיה וביטחון, וממתן את התלות בעובדים זרים.

ב-2024 ישראל עומדת בפני פוטנציאל עלייה של כ-500,000 יהודים מהרפובליקות הסובייטיות, מערב אירופה, ארגנטינה  וארה"ב, שמימושו מחייב העלאת העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי, ומדיניות עלייה פרו-אקטיבית.

ב-2024 הממסד הישראלי המדיני והביטחוני ממשיך להעדיף "שקט תעשייתי" מול הרשות הפלסטינית, ולהדהד את נתוניה הדמוגרפים ללא בדיקת-נאותות, שהיתה חושפת ניפוח מלאכותי של כ-100% במספר ערביי יו"ש: הוספת 500,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה; ספירה כפולה של 375,000 ערביי ירושלים ויותר מ-150,000 "ערביי איחוד משפחות" ע"י ישראל והרש"פ; התעלמות ממאזן הגירה ערבי שלילי של 413,000; 32% ניפוח מלאכותי של נתוני לידה (לפי "הבנק העולמי") וכיווץ נתוני פטירה. מספר ערביי יו"ש הוא 1.55 מיליון ולא 3.25 מיליון. 

ב-2024 יש רוב יהודי מוצק בשטח המשולב של "הקו הירוק" ויו"ש, הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן הגירה. הטענה שקיימת "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" מהווה טעות חמורה או הטעיה שערורייתית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 * * *

ג'וחא: נתניהו גם אשם בכך שיעץ לאמריקאים להפיל את השאח ולהשליט אחריו את חומייני! תוכיחו שלא!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.5.24

* אף על פי כן בעד עסקה – אם אכן תתגבש עסקת חטופים ברוח הפרטים המודלפים בתקשורת, תהיה זו עסקה רעה. רעה מאוד. תהיה זו עסקה שנשלם בעבורה מחיר יקר, וכוונתי למחיר דמים. היא עסקה רעה בשל השחרור של מאות מחבלים ובהם רוצחים רבים, שכפי שלמדנו בעסקאות קודמות, רובם הגדול יחזרו לטרור. היא עסקה גרועה בשל השעיית המלחמה, במקום תנופה למיטוטו ומיגורו של חמאס. היא עסקה רעה בשל הסרת המגבלות על מעבר פלשתינאים לצפון, מה שלבטח יביא לשם מחבלי חמאס רבים, שיפעלו נגדנו מצפון הרצועה. היא עסקה רעה, כיוון שמדובר בשחרור חלק קטן בלבד מן החטופים והשארת עשרות מהם בגיהינום החמאסי.

כל מילת ביקורת על העסקה – מוצדקת.

ואף על פי כן, אילו הייתי בין מקבלי ההחלטות, הייתי מצביע בעדה. כבר בימים הראשונים של המלחמה, הבעתי את תמיכתי בהצעה ישראלית ל"כולם תמורת כולם." למרות שהתנגדתי בעבר בתוקף לעסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט וכד', סברתי שהפעם זה שונה, בשל המספר הגדול של חטופים, בשל הרכבם הכולל נשים, ילדים, תינוקות, זקנים וחולים. בשל העובדה שמדובר באזרחים שנחטפו מבתיהם, ממיטותיהם, בשל מחדל נורא של מדינת ישראל, והיא מחויבת להם ולחילוצם מן השבי. הצעתי זאת, אף שהערכתי שחמאס לא יסכים לכך, הן למען הסיכוי הקטן שהוא יסכים והן כדי שהציבור הישראלי כולו ובעיקר משפחות החטופים יידעו שישראל עשתה הכול כדי לחלצם. עם זאת, התנגדתי בתוקף לכל תמורה על החטופים בהתערבות כלשהי באופן ניהול המלחמה או בהישגים מדיניים. היום אני מוכן למה שלא הייתי מוכן אז, כיוון שהם נמקים כבר כמעט 7 חודשים בשבי, חלקם ולא ברור כמה כבר מתו ועלולים למות אם לא ישוחררו. וכיוון שישראל שוב הפקירה אותם בכך שהפסיקה למעשה את המלחמה, אף שראש הממשלה יודע היטב שהדרך האפקטיבית היא לחץ צבאי, הן הוא עצמו מסביר זאת בכל הזדמנות, ובפועל הוא נהג בדרך ההפוכה. החטופים אינם צריכים לשלם בחייהם גם את המחיר של המחדל הזה.

עם זאת, יש קו אדום אחד שעליו אסור לנו לוותר בשום מחיר – הדרישה להפסקת המלחמה והוצאת כוחות צה"ל מעזה. משמעות דרישה זו היא כניעה ישראלית וניצחון לטבח. השארת רצועת עזה תחת שלטון חמאס – משמעותה טיהור אתני של הנגב המערבי, כי ספק רב אם התושבים יחזרו לסיוט. וכניעה לחמאס תלווה בהכרח בכניעה לחיזבאללה. על פי חלק מן הידיעות, העסקה כוללת התחייבות עקרונית למדינה פלשתינאית. אני מקווה שרעיון העוועים הזה לא מופיע בו, אך אם כן, גם לכך אין להסכים. מתחילת המו"מ, ישראל התגמשה שוב ושוב, ויתרה עוד ועוד, התקפלה מעמדה אחר עמדה, ואילו חמאס לא זז מילימטר מדרישותיו האבסורדיות. אם הפעם, לראשונה, הוא יזוז מעמדתו ויקבל את ההצעה החדשה, אני בעד עסקה זו. אני מקווה שכבר עכשיו הממשלה פועלת לתמיכה אמריקאית ללא סייג לחידוש המלחמה בכל עוצמתה, אם חמאס ישיב בשלילה. 

* מחכים לסינוואר – אף שאין החלטה רשמית, ישראל נתנה את הסכמתה למתווה המצרי, אף שהוא בעייתי וקשה ביותר. וכעת כל העולם מצפה למוצא פיו של סינוואר. ואם כמו בכל הפעמים בעבר הוא ייתן גם הפעם תשובה שלילית – האם בתגובה תתמלאנה הכיכרות בהפגנות נגד ממשלת ישראל?

* כשהם מרגישים מאוימים – לא ברור האם חמאס יקבל את ההצעה החדשה, אך בימים האחרונים נשמעות זמירות חדשות מכיוונו ולראשונה אחרי חודשים רבים הוא מפיץ סרטוני טרור פסיכולוגי עם סימני חיים מהם. מה יום מיומיים? העובדה שלראשונה נראים סימנים בשטח לרצינות בכוונות ישראל להיכנע לרפיח. הדבר רק מעיד על גודל המחדל וההפקרות בחודשי הדשדוש חסר התוחלת.

* לא רק רפיח – הפעולה ברפיח הכרחית ואסור לוותר עליה. בלי עסקה, היא חייבת להתבצע מיד. אם תהיה עסקה – ברגע שתסתיים ההפוגה שעליה יוחלט. היא הכרחית כדי להשמיד את גדודי חמאס. לא יהיה ניצחון ישראלי בלי רפיח. אבל זה לא רק רפיח, אלא גם דיר אל-בלאח ומחנות המרכז. וזו גם חזרה למקומות שאותם עזבנו כמו עזה, חאן יונס, בית להיא ובית חנון. יש לחדש את המלחמה במלוא עוזה, אחרי חודשי בזבוז הזמן, כדי למוטט את חמאס ולהביא לשחרור החטופים.

ובכל זאת, לפעולה ברפיח יש חשיבות מיוחדת, בשל ההשתלטות על ציר פילדלפי – ציר ההברחות שצייד את חמאס ואני בטוח שהוא פועל גם בימי המלחמה. מן הראוי היה להשתלט על הציר ביום הראשון למלחמה.

* דמנו מותר – עצם האיום בצווי מעצר לבכירים ישראליים, ובוודאי אם האיום ייצא לפועל, חלילה, מעביר מסר ברור. מותר לבצע פוגרומים נגד אזרחי ישראל; מעשי רצח, אונס וחטיפה המוניים, אבל למדינת היהודים אסור להתגונן ולהגן על חיי אזרחיה. זה המסר של ארגון שהוקם בעקבות השואה ופשעי המלחמה של הנאצים והפך כלי שרת לממשיכי דרכם של הנאצים. אם יש דבר כזה "העולם החופשי" – על המדינות הדמוקרטיות לפרוש מבית הדין הזה, להחרים אותו ולפעול לפירוקו. אם יש דבר כזה "מנהיגת העולם החופשי", על ארה"ב להטיל עיצומים אישיים נגד התובע וראשי בית הדין בהאג.

* חזית אחידה – אם יוצא צו מעצר נגד נתניהו, הוא לא יהיה נגד נתניהו האיש, אלא נגד ראש ממשלת ישראל, בהיותו ראש ממשלת ישראל. אותו צו היא מוצא נגד כל ראש ממשלה, כי כל ראש ממשלת היה שולח את צה"ל להחזיר מלחמה שערה אחרי הטבח (ולהערכתי היא הייתה אגרסיבית וקטלנית יותר). מן הראוי שבנושא זה נגלה חזית אחידה בפני העולם. אני מצפה מיאיר לפיד וראשי סיעות האופוזיציה לצאת בהודעה חד משמעית נגד צו כזה. אני מצפה מראשי הממשלה בעבר שעוד חיים עמנו – ברק, אולמרט, בנט ולפיד לפרסם גילוי דעת חד משמעי, בעברית ובאנגלית, בעניין זה.

* האג 1945 – אילו בית ה"דין" בהאג היה קיים ב-1945, הוא היה מוציא צווי מעצר נגד צ'רצ'יל, רוזוולט וטרומן.

* הרגל הופך לטבע – האם נתניהו, כהרגלו, יתנצל בפני טורקיה על חיסול המחבל הטורקי שדקר שוטר בעיר העתיקה, ונשלם פיצויים למשפחתו?

* הגנה עצמית – היהודים והישראלים באוניברסיטאות בארה"ב חייבים להתארגן להגנה עצמית. וכמו אצל האנטישמים, גם ההגנה העצמית אינה צריכה להיות רק של סטודנטים, אלא גם של יהודים וישראלים שאינם סטודנטים. וגם של לא-יהודים הגונים המבינים, שהגל האנטישמי האלים מסכן גם את ארה"ב. ובסופו של דבר, הדבר הנכון ביותר לכל יהודי הוא לעלות לארץ ישראל.

* די לכיבוס – הם לא "מפגינים פרו-פלשתינאים" אלא פורעים אנטישמים. די לכיבוס!

* פנטזיה – בפנטזיה שלי, הייתי שולח את כוחות צה"ל לתמרן באוניברסיטת קולומביה.

* לפטר את העבריין – כשעבריין פורע חוק סדרתי הוא השר הממונה על אכיפת החוק, אך טבעי שהוא ימנה עבריין תנועה סדרתי לנהגו. אך טבעי ששר כזה ונהג כזה גורמים בנהיגתם הפרועה לתאונה, מסכנים חיי אזרחים ופוצעים נהג. יש לפטר את השר העבריין עוד היום!

* ראש הנחש – המעצר המנהלי לחמישה בן גבירים הוא צעד חשוב. מדינת ישראל חייבת להתגונן מפני המחבלים הללו, המסכנים את ביטחונה. אבל כאשר הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלה, צעדים כאלה, עם כל חשיבותם, הם כמו לייבש את הים בכפית. צריך להכות את ראש הנחש.

* התרשלו בלימוד התורה – הרב הראשי האחרון לציון יצחק יוסף, לא המיתר הכי מכוון בכינור, שאתה ואני משלמים את שכרו; זה שמטיף לירידה המונית מהארץ אם המשתמטים יגויסו, הפליא במוצ"ש בדברי איוולת. לטענתו, בלימת מתקפת הטילים האיראנית אינה נזקפת לזכותם של הטייסים ושל המדענים שפיתחו את מערכות ההגנה האווירית, אלא לזכותם של המשתמטים, או בשפתו המכובסת – לומדי התורה. אם כך, האחראים לאסון הנורא של שבעה באוקטובר הם אותם לומדי תורה שכנראה התרשלו בתלמודם. לכן, על הרבנים, ראשי הישיבות ובוודאי הרב הראשי, להסיק מסקנות אישיות ולהתפטר. אגב, הם באמת התרשלו בלימוד התורה, כי אילו למדו באמת את תורת ישראל היו יודעים שהשתמטות היא כפירה בעיקר.

* לא חרדית ולא מודרת – פוסט ויראלי שמציף בימים אלה את פייסבוק מציג את רויטל ולך, נערה חרדית בת 19, שזכתה במדליית זהב באולימפיאדת הפיזיקה. הפוסט נפתח במילים: "חס וחלילה שתקשורת ההסתה תפרסם את זה. הרי היא חרדית, רחמנא לצלן." המסר הוא ש"ערוצי ההסתה", כלומר התקשורת הישראלית זולת ערוץ התעמולה (14), שבכל שנה מעניקה כידוע חשיפת ענק לנערים, שזוכים מדי שנה באולימפיאדות הללו, כמו לזוכים במדליות באולימפיאדת הספורט, הפעם לא דיווחה על כך כיוון שמדובר בחרדית, והן את החרדים התקשורת מדירה. העובדה שהיא חרדית מאתגרת את ההסתה של התקשורת נגד החרדים, המציגה אותם כמי שאינם לומדים ליבה ואינם מתגייסים לצה"ל, והנה, הוכח שלא זו בלבד שהחרדים לומדים ליבה, הם אפילו אלופי העולם בפיזיקה.

הבה נבחן את הנראטיב הזה. ראשית, רויטל ולך כלל אינה חרדית. היא דתיה לאומית, בת להורים מתמטיקאים, ואין ספק שהחינוך הממלכתי דתי ושאר המערכות של הציונות הדתית, מלמדים ליבה, מעודדים מצוינות בכל תחומי הלימוד, ורבים מהם מצטיינים במדעים. כך שהמסד לבניין הנראטיבי הזה שקרי מלכתחילה. רויטל, בניגוד לחרדיות, משרתת כעת בשירות לאומי.

שנית, התקשורת הישראלית ממעיטה בחשיפת ההצלחות שלנו מדי שנה באולימפיאדות המתמטיקה והפיזיקה. מאיר שלו הרבה לצאת נגד העובדה הזאת. כך שמיעוט החשיפה אינו קשור לזהות של רויטל. עם זאת, היו מספר כתבות עליה. אילו באמת חרדית היתה מנצחת, החשיפה היתה גדולה הרבה יותר, בשל הסנסציה.

שלישית, תפקידה של התקשורת להצביע על בעיית אי לימוד לימודי ליבה במערכות החינוכיות לבנים חרדים, כדי לעודד את המדינה לקום ולעשות מעשה נגד התופעה.

ברכות לרויטל!

* בעיית זהות – בגרסתה לחד-גדיא, שכתבה באינתיפאדה הראשונה, כתבה חוה אלברשטיין:

רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה

---

הייתי פעם כבש וגדי שלו

היום אני נמר וזאב טורף

הייתי כבר יונה והייתי צבי

היום איני יודעת מי אני.

האם 7 באוקטובר פתר בעיית הזהות של חוה?

* מישהו שומע אותי? – ביום חמישי האחרון הופיע חמי רודנר בגולן, במעלה גמלא. לאחר ההופעה הוא חזר למרכז, וביום שישי עלה עם בת הזוג שלו לצימר באורטל. בערב הם בילו בפאב הקיבוצי, שבו חמי הופיע לפני כשנתיים – הופעה זכורה מאוד לטובה באורטל, ומסתבר שגם לחמי. הוא ישב עם מיקי, האיש שלנו, שמביא את טובי האמנים לאורטל ובכלל לגולן ולגליל. הם כל כך נהנו, והחליטו להישאר לילה נוסף. לפני שהלכו לישון, חמי אמר למיקי: "יודע מה? אם כבר אני נשאר, מה דעתך שאעשה הופעה ספונטנית בהתנדבות?"

בשבת בבוקר הופתענו לקרוא בקבוצות הווטסאפ הקיבוציות על ההופעה הספונטנית.

ב-21:00 פאב "לצ'ה" היה מלא מפה לפה. חמי, עם גיטרה בלבד, נתן הופעה – חבל"ז. עם כל הנשמה. עם מיטב הרפרטואר שלו ושל "איפה הילד". עליהם הוא הוסיף מחווה ליהונתן גפן ויצחק קלפטר – את השיר "לוקח ת'זמן".

השיר האחרון היה "מישהו שומע אותי?", והוא הכניס לתוכו מונולוג ארוך, שבו סיפר על הופעותיו בפני ניצולי הטבח, עקורים, חיילים ופצועים. הוא דיבר על אלה שזעקו ולחשו "מישהו שומע אותי?!" בשבת השחורה, ועל כך שכולנו צריכים לדעת להקשיב. חמי לא הסתיר את הנאתו הרבה מהמופע ומהקהל, שבאמת היה נפלא, והיה זה ערב בלתי נשכח. תודה לחמי רודנר ולמיקי נירון. וביום רביעי הקרוב באותו פאב – הופעה של תמרי שלנו. ומזה אני יותר מתרגש.

* ביד הלשון: יחידת רפאים – התפטרותו של אל"מ דביר חבר מ"מ מפקד יחידת רפאים, הביא לתודעת הציבור את קיומה של יחידה זו, יחידה מובחרת חדשה – היחידה הרב-מימדית, יחידה 888. את היחידה הקים ב-2019 הרמטכ"ל אביב כוכבי, כיחידת קומנדו המתאימה ללחימה בשדה הקרב "העתידי" (למעשה, שדה הקרב הנוכחי). המייחד את היחידה הוא היותה שילוב של חי"ר, שריון, הנדסה קרבית, תותחנים, נ"ט, אוויר ואיסוף מודיעין קרבי. היחידה מיועדת להילחם בכל זירות הלחימה ובכל תוואי שטח בהתאם למאפייניו ולאתגריו המשתנים, תוך שהיא משמשת ככוח מתמרן רב-זרועי, בעל כושר לחימה גבוה לאיתור, לחשיפה ולהשמדת אוייב. על פי חזונו של כוכבי, יחידה זו עתידה להיות המודל העתידי של יחידות צה"ל. במידה רבה, צוותי הקרב החטיבתיים והגדודיים במלחמת "חרבות ברזל" מיישמים את החזון הזה (אף שלא היו מאומנים דיים בכך), אך המודל של "רפאים" הוא של יחידות רב מימדיות אורגניות.

בקרב רעים, ב-7 באוקטובר, נפל בקרב מפקד היחידה אל"מ רועי לוי.

מקור שמה של היחידה הוא חלק מפסוק בספר משלי, שהוא גם הסיסמה שלה: "לֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם." הפסוק במלואו: "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם, בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ" (משלי, ט', י"ח).

רפאים הם מתים. חלק מהמפרשים שמבארים את הפסוק, שמים את הדגש על "לא ידע"; על כך שלא ידעו או לא הבינו את הסכנה, סכנת המוות, שכרוך בפעולה מסוימת. על פי ההקשר של הפרק, הכוונה היא למי שהתפתה אחרי אישה פתיינית ולא הבינו שהם כורים לעצמם קבר.  לא מצאתי הסבר מדוע דווקא הפסוק הזה הוא המוטו של היחידה. ייתכן, אך זו השערה בלבד, שהכוונה היא להפתעה ולקטלניות. כלומר, האוייב אינו יודע מה מצפה לו מהיחידה הזו, שתזרע בו מוות.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

חזי רפופורט

1. מהנעשה בימים אלה בארה"ב

המטורפים משתלטים על המוסד הפסיכיאטרי

נתחיל במשאל שנערך לאחרונה ובו הוצגו למרואיינים 8 שאלות, והן:

·       מה אחוז השחורים בקרב אוכלוסיית ארה"ב?

·       מה אחוז הנישואים הבין-גזעיים?

·       כמה משפחות משתכרות מעל 500,000 דולר לשנה?

·       מה אחוז  האמריקנים הצמחונים?

·       מה אחוז האמריקנים המתגוררים בעיר ניו-יורק?

·       מה אחוז האמריקנים המגדירים עצמם "טרנסג'נדר"?

הנה תוצאות המשאל אם אינכם מכירים אותן תהא זו עבורכם קריאת-השכמה.

·       אחוז השחורים במדינה? 41% (התשובה הנכונה 13%, אך אם אתם צופים בפרסומות בשידורי הטלוויזיה הייתם סבורים שהמספר הוא 90%).

·       נישואים בין-גזעיים? 50% (התשובה הנכונה 1%, אך שוב, אם אתם צופים בפרסומות בטלוויזיה הייתם סבורים שהמספר הוא 90%).

·       כמה משפחות משתכרות מעל 500,000 דולר בשנה? 26% (התשובה הנכונה 1%, אם כי רבע מהאוכלוסייה מוגדרת כאמידה).

·       אחוז הצמחונים? 30% (למעשה רק 5%)

·       כמה מתגוררים בעיר ניו-יורק? 30% (למעשה רק 3%)

·       והמגדירים עצמם "טרנסג'נדר"? 22%  (למעשה רק 5%. שוב: נקודה 5 מ-1%)!!!

מה הסיבה לדיכוטומיה בין מה שאנשים חושבים למציאות? המדיה! המדיה שופעת תדיר "חדשות" על גזע, זהות מינית ועושר. לאחרונה הודיעה חברת דיסני כי תחדל לפנות לקהילה במשפט המסורתי "גבירותי ורבותי, ילדות וילדים," כי כך דורש חצי אחוז המכתיב  את דרישותיו ל-99% (כלומר לרוב המכריע).

וזו רק ההתחלה. שימו לב: בשבוע שעבר הודיע הממשל (באמצעות הוועדה לשוויון בהזדמנויות) כי מעתה יוכר מעמד חדש של כל  המזדהים מינית בשונה מזה המצוין בתעודת-הלידה שלהם (קרי: הטרנסג'נדרים), הזכאי להגנה מפני פיטורין דוגמת המוגנים עד כה על  בסיס גזע, מין או דת. התוספת התמימה הזו, לכאורה, חותרת גם להגבלת השימוש בכינויי-גוף (הוא/היא) ו"חופש בחירה" בבתי-שימוש.

הנדסה חברתית עטופה בשטיפת-מוח המונית כבר כאן. המטורפים משתלטים על המוסד הפסיכיאטרי?  כבר אמרנו.

2. אביב האנטישמיות בארה"ב

העיתונים, ההסכתים (podcast) ותחנות השידור בכל העולם מביאים בזמן אמת את תמונת המצב הגועשת באוניברסיטאות. ברור שאין אלו הפגנות אנטי-מלחמתיות בנוסח ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם, אלא פשוט קריאה להשמדת ישראל. קריאות כגון "7 באוקטובר כפול 10,000" אינן חופש דיבור אלא קריאה לשואה חדשה.

מי הם ומי מממן אותם?

בין מאות עוטי הכאפיות, סטודנטים ערבים והאידיוטים השימושיים הנלווים, אליהם נמצאים גם יהודים "פרוגרסיבים" שונאי-עמם.

המימון מגיע ממיספר מקורות המופנים לעבר מטרות אנטי ישראליות:

·       קרן פורד

·       קרן קרנגי

·       קרן רוקפלר ($515,000)

·       קרן ג'ורג' ואלכס סורוס למען "החברה הפתוחה" אשר תרמה בשלוש השנים האחרונות $700,000 למטרות אנטי-ישראליות. הכסף מיועד לתאגידים שונים אבל כולל גם מלגות בסך $1,000 לחודש לסטודנטים הפעילים למען האינטרס הפלסטיני.

הכספים מתנקזים לעמותה בשם SOUTHERN RIGHTS RESEARCH CENTER  אשר בשנת 2022 דיווחה על הכנסה של 1.3 מיליון דולר במטרה לתמוך ב"זכויות הפלסטינים" ע"י –

·       מימון מחסומים

·       מימון דגלים ושלטים

·       ציוד (אוהלים)

·       הקמת תשתית ארגונית

·       הכשרת מנהיגות צעירה לשינויי שלטון והתווית מדיניות

יעדי הפעילות של העמותה הם גילאי 15-35 תוך חיזור מתמיד אחרי תמיכה מפמיניסטיות, שחורים, ילידים (אינדיאנים) ולהט"בים.

הגוף המבצע לבלגנים בהם אתם צופים הוא STUDENTS FOR JUSTICE IN PALESTINE  תחת הכותרת US CAMPAIGN FOR PALESTINIAN RIGHTS  – השואב את מימונו מהקרנות החברתיות דלעיל וגם מדמי החבר של איגודי הסטודנטים. כמה כסף מדמי-החבר מועברים ע"י האוניברסיטאות לפעילות פלסטינית?

תריסר האוניברסיטאות המובילות באמריקה הידועות בכינוי "ליגת הקיסוס" מסרבות להגיב, בעוד הקרנות למיניהן טוענות שתרומותיהן נועדו ל"טובת שלום במזרח התיכון."

אני צופה שבסופו של יום שלטונות האוניברסיטאות ישימו קץ לגל העכור הזה בשל תביעות משפטיות שלבטח בוא תבואנה (למשל, על מניעת השכלה מסטודנטים יהודים ששילמו שכר-לימוד), לחץ לביטול הקביעות לפרופסורים סורחים, לחץ כספי מאסיבי על האוניברסיטאות מצד הממשל ובעיקר לחץ כספי של התורמים הגדולים (ברובם יהודים עתירי ממון).

האם זה יהיה סוף הסיפור? לא ולא. אני צופה מהומות אלוהים בכנס הקרוב של המפלגה הדמוקרטית בשיקאגו דוגמת מהומות הסטודנטים ב-1968 שחרצו לשבט את מועמדותו לנשיאות אז של המועמד הדמוקרטי יוברט האמפרי, איש הגון שהושלך לגורל פוליטי אכזר בעקבות ההפגנות. האם ההיסטוריה תחזור על עצמה? ימים יגידו.

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה

המשך יבוא

* * *

אהוד: המפגינים ומרבית התקשורת בישראל:

נתניהו – שקרן! השקרים של חמאס – אמת!

* * *

רוֹן גֵּרָא

עֶרֶב פֶּסַח תשפ"ד

כְּבֵדִים וְכוֹאֲבִים הַיָּמִים,

הַחֲטוּפִים אֵי שָׁם 

סִימָנֵי עָפָר

וּמִי  חַי?

טֻלְטַלְתִּי לְאָחוֹר

וְרָאִיתִי עַצְמִי בְּעַזָּה

בְּמִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

לְחוֹפוֹ שֶׁל יָם.

עַזָּתִי דָּג דָּגָיו

וְצָלָה אוֹתָם לָנוּ.

אֵין זֵכֶר לְאָז.

עִם דִּמְדּוּמֵי עֶרֶב

הַשָּׁמַיִם  מַבְהִיקִים

רוּחַ בָּאָה מְנַשֶּׁבֶת

תּוּגָה עוֹטֶפֶת

הֵם קְרוֹבִים מֵרָחוֹק

לְפֶתַע יִתְקָרְבוּ הַחֲטוּפִים

רוּת תִּתְרַפֵּק

תָּסִיר אֶת סִימָנֵי הָאֵפֶר

וְהָיְתָה שַׁלְוָה

וַהֲיִיתֶם חַיִּים

וְהָיִינוּ שָׁלוֹם.

* * *

אהוד: וכמה מזעזע שצה"ל ברפיח

 מתנהל בינתיים על פי רצונו של יחיא סינוואר!

וכך גם מהדורות חדשות החטופים בקול ישראל

כאילו שום דבר חשוב אחר לא קורה –

בישראל ובאנטישמיות בעולם

וכאילו שום סכנה קיומית לישראל לא נשקפת

מהפסקת המלחמה ומהכניעה לחמאס!

* * *

מיכאל רייך

דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם

מַסְלוּל מְעוּפוֹ שֶׁל הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,

נִבְצַר אַף מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

וְנִסְתְּרוּ הֵימֶנּוּ נְתִיבוֹתָיו.

וְכָךְ, דְּאִיָּתוֹ הַמְּכַשֶּפֶת מַקְנָה לוֹ כֶּתֶר מַלְכוּת

בֵּין עָנָן לְבֵין טַל

וּבֵין שָׁמַיִם לָרוּחַ.

מַה יָפִים לוֹ רִגְעֵי הַשַּׁלְוָה הַקְּסוּמִים מִמַּעַל,

מַה מְרַגְּשׁוֹת אוֹתוֹ הַתְּחוּשׁוֹת

הָעוֹבְרוֹת בְּגֵווֹ הָאֲצִילִי בְּעֵת הַדְּאִיָּה,

וּמִשָׁם, אֶל אֶבְרוֹתָיו הָאֲדִירוֹת

וְעַד שָׁרְשֵׁי הַנּוֹצוֹת תַּגַּעְנָה –

תְּחוּשׁוֹת הַמּוּכָּרוֹת רַק לְבַּעֲלֵי-כָּנָף מְפֻתָּחִים;

הַנֶּשֶׁר חָף מֵהִסּוּסִים וּמוּדָע מִבַּגְרוּת לְתַפְקִידוֹ:

לְהָזִין אֶת יוֹשְׁבֵי קִנּוֹ,

לִיצוֹר קֶשֶׁר-עַיִן תְּמִידִי כְּכֹל הָאֶפְשָׁר

עִם הַקֵּן הֶחָבוּי בֵּין חַגְוֵי הַסֶּלַע,

עִם הַשָּׂדֶה הַנִּיחוֹחִי בִּנְבִיטָתוֹ הַשָּׂרוּעַ מַטָּה

וְעִם חַיַּת הַשָּׂדֶה הַקְּטָנָה הַמִּתְפַּתֶּלֶת בְּהַנֲאָה בֵּין הַגִּבְעוֹלִים

מִבְּלִי דַּעַת כִּי אֵלֶּה הֵם רְגָעֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים.

 לְעֵת סִיּוּם סְעוּדָתוֹ, יָבִיא שְׁלָלוֹ לְקִנּוֹ, יַאֲכִיל גּוֹזָלָיו

וּלְלֹא הִסּוּס יְכַוֵּן דַּרְכּוֹ בַּמָּרוֹם כְּדֵי לִגְמֹעַ

 מִמֵּיְמֵי בְּרֵכוֹת הַדָּגִים אוֹ הַנַּחַל וּלְבָסוֹף יָשׁוּב לִצְפּוֹת

 מִצַּמְּרוֹת עָצֵי הָאֵקָלִפְּטוּס בַּמִּתְרָחֵשׁ בְּקִרְבָתוֹ,

תָּמִיד יָחוּשׁ סַקְרָנוּת

מְהוּלָה בְּעֵרָנוּת גוֹבֶרֶת

לְכָל רַחַשׁ בִּסְבִיבָתוֹ הַקְּרוֹבָה וְהַרְחוֹקָה,

חַשְׁדָּנוּתוֹ הַטִּבְעִית לִמְּדָה אוֹתוֹ כִּי

בְּכָל הַקָּשׁוּר בְּמַעֲשֵׂי הַיְּצוּר הַמְקֻרְקָע הַהוֹלֵךְ עַל שְׁתַיִם,

עָלָיו לְהִזָּהֵר!

"הָאָדָם הוּא יְצוּר מְשֻׁנֶּה, נָבוֹן וְעַרְמוּמִי

וְאֵין לַתֵּת בּוֹ אֵמוּן רַב..."

לִקְרָאת הָעֶרֶב, יָשׁוּב אֶל קִנּוֹ וְאֶל הַנִּשְׁרִית שֶׁלּוֹ

הַמְּצַפָּה לַחֲסָדָיו וּבוֹטַחַת בִּיכֹלְתּוֹ לְהַגֵּן עָלֶיהָ,

יָפְיוֹ, כּוֹחוֹ הָרַב, חַשְׁדָּנוּתוֹ וִיכֹלֶת הַהַרְתָּעָה שֶׁלּוֹ –

מְפִיקִים כַּשֶּׁמֶן תְּשׁוּקָתָהּ אֵלָיו

והֵם עֲרוּבַת אֱמֶת

 לְהֶמְשֵׁךְ חַיֵּי הַשְּׁנַיִם יַחַד.

מיכאל רייך

* * *

אהוד: מה משותף להפגנות הסטודנטים בארה"ב כיום

ו"להפגנות המחאה" בישראל לפני ה-7 באוקטובר?

תשובה: האיוולת והשינאה.

ואיזה עתיד נשקף לסטודנטים יהודים בארה"ב

כאשר עמיתיהם ללימודים תומכים בטבח ה-7 באוקטובר

והאנטישמיות שולטת בקמפוסים כמעט כמו בגרמניה הנאצית

והכאפייה החליפה את צלב-הקרס?

הטרור הפלסטיני והכסף הערבי, בעזרת השקרים של חמאס הצליחו להשתלט על אוניברסיטאות יוקרה בארה"ב!

* * *

* * *

משה גרנות

פכים קטנים מהספרות הרוסית

מעולם לא היתה באימפריה הרוסית דמוקרטיה של ממש, וצנזורה חמורה היתה בימי הצארים, ובוודאי בתקופה הקומוניסטית, ובכל זאת היה בה כר פורה ליצירות ספרותיות מהחשובות בעולם. מסתבר שגם ספרות התחייה העברית צמחה בסביבה זאת, למרות שרוב יוצריה היו מסוגרים ב"תחום המושב".

כמצוין בכותרת, אביא פכים קטנים מתוך יצירות אלו:

אלכסנדר פושקין  (1837-1799)  – "יבגייני אונייגין" – רומן מחורז בנוי מ-400 סונטות ייחודיות לפושקין (שונות מהסונטות האיטלקיות או השקספיריות), נחשב לאבן השתייה של הספרות הרוסית. הגיבור יבגייני אונייגין, אציל צעיר שחי חיי בטלה משעממים, מתחבר לוולדימיר לנסקי, צעיר שאוהד את הספרות הגרמנית. החברות שלהם מתהדקת עד לביקורם אצל משפחת לרין, להם שתי בנות: טטיאנה ואולגה. לנסקי בוחר באולגה, ואילו טטיאנה כותבת מכתב אהבה מכמיר לב לאונייגין, ואונייגין מתעלם. ביום ההולדת של טטיאנה השניים מחזרים אחרי אולגה, ורוקדים רק איתה. לנסקי כועס על אנייגין, ומזמין אותו לדו-קרב, בו לנסקי נהרג. בסופו של דבר אולגה נישאת לקצין, ואילו אונייגין מצטער על טעותו, ומתאהב נואשות בטטיאנה, כורע לרגליה ללא הועיל, היות שהיא כבר אישה נשואה. אונייגין נכשל בחברות ובאהבה. ראוי לציין שפושקין עצמו נהרג בדו-קרב אקדחים עם ז'ורז' שארל ד'אנטה, שהעז לחזר בגלוי אחרי אשתו נטליה. מאיה ערד, סופרת ישראלית החיה בארצות הברית, חיברה רומן מחורז הבנוי מסונטות בנוסח פושקין בשם "מקום אחר ועיר זרה", ובו 48 סונטות.

אלכסנדר פושקין "הסופה" – רומן המתאר את המרד של הבשקירים והקוזקים בראשות ימליאן פוגאצ'וב בימי הקיסרית יקטרינה הגדולה (1774-1773). רוב העלילה מתרחשת במצודת ביילגורסק, לשם נשלחים גנרלים וקצינים שסרחו (שיכרות, השתתפות בדו-קרב וכד'). מפקד המבצר הוא קפיטן מיראנוב המתגורר שם עם אשתו ובתו. חיל המצב במבצר איננו מסוגל לעמוד מול פוגאצ'וב, וכוחותיו חודרים פנימה. תולים את מיראנוב ועורפים את ראשה של אשתו ואסיליסה. הנסיך פטר גרינייב, שנענש על שכרות ונשלח לאותו מבצר, משתחרר מהמצודה לאחר שפוגאצ'וב משיא אותו עם מאשה ששכלה את שני הוריה. הגנרל  סובארוב מצליח לנצח את פוגאצ'וב, ודן אותו למוות, גם פטר גרינייב נידון למוות בעוון קשר עם המורד. פוגאצ'וב מטיח בפני הקיסרית על כך שאיננה מכירה את סבלו של העם הרוסי. רפליקה זאת הפכה את פוגאצ'וב ליקיר המשטר הסטליניסטי כעבור מאה וחמישים שנה.

ניקולאי גוגול (1852-1809) "האדרת" – הגיבור הוא אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'יק, פקיד זוטר ואפור שיודע רק להעתיק מסמכים, וחי ממשכורת עלובה. האדרת שלו מתבלה, החייט שתום העין מודיע לו שאין לה תקנה, וחובה לתפור אדרת חדשה שעולה מעל מאתיים רובל, משכורת של מעל חצי שנת עבודה. הוא מצטמצם באוכל, מוותר על חיסכון של שנים ועל מענק מהעבודה, וזוכה שהחייט יתפור לו אדרת חדשה, רגע האושר היחיד בכל חייו. בעבודה חוגגים את האירוע, והוא חוזר לביתו אחרי חצות. בדרך מכים אותו ושודדים ממנו את האדרת. אסון! וכאן הוא  נפגש באטימות השלטון המושחת באשר לצרתו – פקידים ושוטרים מבקשים דיסטאנס, נהנים שהמבקשים עזרה יחכו עד בוש. בהתרוצצויותיו הרבות ללא אדרת בחורף של פטרבורג הוא נופל למשכב, והרופא קובע כי על בעלת הבית להזמין ארון קבורה, כי אין לאקאקי שום סיכוי. התמונה הזאת השפיעה ללא ספק על אנטון צ'כוב אשר מתאר בסיפורו "כינורו של רוטשילד" את ברונזה שמכין ארון קבורה לאשתו החולה עוד בחייה. לאחר מותו רוח הרפאים שלו מרחפת מעל חוצות פטרבורג, ושודדת את האדרות מכתפיהם של כל האנשים שהיו אטומים לסבלו של אקאקי. דוסטוייבסקי, שהעריץ את גוגול, ואף ניסה לחקותו, אמר שכולנו (סופרי רוסיה) יצאנו מקפלי 'האדרת' של גוגול.

ניקולאי גוגול – "האף" – קוראליוב, פקיד בדרגת מאיור (פקידים בקיסרות הרוסית קיבלו דרגות קצונה) מתעורר בבוקר ורואה במראה שנעלם לו האף, ואילו הספר שלו מוצא אף בתוך כיכר הלחם שאפתה אשתו. קוראליוב מתרוצץ במשטרה, במחלקת המוסר בעיתונות בתקווה להחזיר לעצמו את האף ופוגש טונות של אטימות ושחיתות. באחד הימים שוטר מחזיר לו את האף שמצא אצל הספר (שהתכוון לזרוק אותו אל נהר הנייבה), אבל השאלה נותרה איך להדביק אותו לפרצוף. בוקר אחד הוא מתעורר, והאף חזר מעצמו למרכז פניו, והוא חוזר להתרועע בחברה, ואפילו עם נשים.

ללא ספק, גוגול השפיע לא רק על הספרות הרוסית, אלא גם על סופרים כמו קפקא, יונסקו, בקט.

פיודור דוסטוייבסקי (1881-1821) –"הכפיל" , הגיבור הוא יאקוב פטרוביץ' גוליאדקין, פקיד זוטר, רווק, בלי טיפת ליבידו (כמו גיבוריו של גוגול). יש לו שרת בשם פטרושקה. בראש המשרד בו הוא עובד שולטים "הוד מעלתו" (השר?), וראשי מדורים. הוא מוזמן לארוחת צהריים אצל אחד ממנהלי המדורים, איש עשיר החוגג יום הולדת לקלארה בתו, אבל השרת שבפתח מודיע לו שהוא אינו רצוי. הוא מחכה במסדרון הקר שלוש שעות, ולבסוף מתפרץ פנימה, גורם למהומות, ולא מצליח לברך את קלארה. מגרשים אותו, ובדרך הביתה הוא פוגש בכפיל שלו בעל אותו מראה ואותו שם. פטרושקה מתייחס אליו, כאילו הוא גוליאדקין האמיתי. גוליאדקין מבקש להתיידד עם הכפיל, אבל זה מתנכל לו, אוכל על חשבונו במסעדות, וממלא את תפקידיו במשרד, כולל שליחויות של "הוד מעלתו".  גוליאדקין לא מצליח להסביר את מצוקותיו לממונים עליו. באירוע אחר הכפיל שלו מפתה אותו להיכנס לכרכרה שתוביל אותו לבית משוגעים.

פיודור דוסטוייבסקי – "החטא ועונשו", הגיבור  הראשי הוא רודיון רסקולניקוב, סטודנט, הנתמך על ידי אימו, פולחאריה, ואחותו דוניה. הוא כתב מאמר בשם "על אודות הפשע" שלפיו יש אנשים ייחודיים שזכאים לפשוע, הדוגמה החוזרת בספר: נפוליאון הרג חצי מיליון רוסים, והוא נחשב לגיבור עולמי. רסקולניקוב לוקח בהיחבא גרזן ורוצח את המשכונאית אליונה איוונובנה (עשירה כמו יהודי!), שהוא מכנה אותה "כינה טפילה" שבכסף שאספה יכלו להאכיל אלפי רעבים, אבל היא מורישה בצוואה שלה את כל כספה למנזר, ולא משאירה רובל אחד לאחותה הרווקה ליזאווטה, בה היא מתעללת. אלא שמיד לאחר הרצח של אליונה מגיעה ליזאווטה, והוא רוצח גם אותה. בחופזה הוא גונב מהחדר קצת משכונות (לא נגע בקופסה מלאה בכסף), ומצליח להימלט. מיד אחר כך הוא חש שמעשהו הוא כישלון גדול – איפה הוא ואיפה נפוליאון! ובמשך ימים הוא מתנהג בטירוף, ויש בו רצון פנימי להפליל את עצמו. דוניה, אחותו, מוכנה להתחתן עם לוז'ין (שדומה לז'יד!) כדי שתוכל לסייע לאחיה. רסקולניקוב מתנגד בתוקף, וגם למחזר אחר, פושע מועד בשם סוודריגיילוב. נדמה כי רסקולניקוב עושה כל מאמץ לחשוף את פשעו לראזומיחין חברו, לסוניה – נערה שנאלצה על ידי אימה החורגת לעבוד בזנות כדי לפרנס את ילדיה, היות שבעלה השיכור המפוטר, מארמלאדוב, לא רק שאינו מפרנס, אדרבה, לוקח מאשתו ומבתו כסף כדי להשתכר. כשסוניה שואלת אותו אם רצח משום רעב, רסקולניקוב משיב שהלוואי שזאת היתה הסיבה. הוא חולם סיוטים בהם הנרצחת לא מתה למרות מכות הגרזן, והיא צוחקת לו. הוא חושב ברצינות על התאבדות. החוקר המשטרתי פרופירי פטרוביץ' קרא את המאמר הנ"ל, וזה שכנע אותו שרסקולניקוב רצח מתוך אידיאל. הוא מבטיח לו שאם יתוודה, ידאג להקל בדינו, כיוון שיש אדם בשם ניקולאי שהודה, שכביכול הוא רצח. בהליך משפטי מורכב עם עדות של פסיכולוג, רסקולניקוב נדון רק לשמונה שנים של עבודת פרך בסיביר, וסוניה מלווה אותו לשם, והופכת לאם האסירים. תמונה מדהימה בריאליזם שלה היא סעודת ההבראה לאחר מות מאמלאדוב השיכור שנדרס על ידי כרכרה.

פיודור דוסטוייבסקי – "האחים קרמזוב" – פיודור פטרוביץ' קרמזוב הוא איש הולל נואף, שיכור, שונא את הכמרים ואת הכנסייה. הוא בן 54, נישא פעמיים – עם אדלאידה, שמתה מטיפוס. ילדה את דימיטרי, אשר כשבגר היה לקצין. בסכסוך עם אביו על הירושה שהשאירה אימו. אשתו השנייה של פיודור היא סופיה, צעירה מאוד, יולדת את איוואן, המשכיל של המשפחה, שלמד באוניברסיטה, אתיאיסט, וכן ילדה את אלכסיי המתעתד להיות נזיר. פיודור הזניח את ילדיו, והם גדלו במשפחות אחרות. פיודור מתערב עם שיכורים אחרים שניתן לשכב עם ליזאווטה, המשוגעת והמסריחה, וממנה נולד הבן הרביעי של פיודור – פאבל, הסובל מאפילפסיה. פיודור אינו מוכן להכיר בו כבנו, מועיד לו תפקיד של משרת, ומעניק לו שם משפחה שונה - סמרדיאקוב. דימיטרי חושק באישה קלת דעת בשם גרושנקה, המשמשת פילגש לאיש זקן בשם סמסונוב. מסתבר שגם אביו חושק בה, ואם היא תסכים להינשא לו, הוא יעניק לה 3000 רובל. דימיטרי מחליט להרוג את אביו, אם יפתה את גרושנקה. אבל דווקא פאבל הורג את פיודור אביו, וגונב את הכסף שיועד לגרושנקה, דימיטרי מגיע לבית, וכשהוא מבין שגרושנקה איננה, הוא בורח, אבל גריגורי המשרת מחזיק בו, ודימיטרי מכה אותו בעלי שבידו. הוא בטוח שהרג את גריגורי, והוא מחליט לחגוג עם גרושנקה, שהלכה להיפגש עם מאהב פולני שלה מן העבר. דימיטרי מציע לפולני כסף כדי לשחרר את גרושנקה, מפזר כסף על יין, מנגנים וכו', מבלה עם גרושנקה, ומתכוון להתאבד בסוף הערב. המשטרה מגיעה ומאשימה אותו ברצח אביו, כשהוא משוכנע שהרג את גריגורי. יש נגדו הרבה ראיות: הכסף הרב שבידו (קיבל מקטרינה האוהבת אותו), שנחשב לגניבה מאביו, הדם על הידיים, העלי המגואל בדם, המכתב ששלח לקטרינה שהוא מוכן לרצוח את אביו. פאבל מתוודה בפני איוואן שהוא הרוצח, והסיבה: איוואן לימד אותו שאין אלוהים, והכול מותר. כשהוא מבין שאיוואן מתכוון לגלות לבית המשפט את האמת, הוא מתאבד בתלייה, וכך אין לאיוואן שום ראיה במשפט שדימיטרי איננו אשם. המושבעים מצביעים עליו כאשם, ואיוואן מתכנן בריחה של אחיו מתוך שיירת האסירים המובלים לסיביר. בבית המשפט לוקח איוואן את האשמה על עצמו שהטיף לפאבל שהכול מותר, כולל רצח אב, כי מי לא מייחל למותו של אביו? זה אחד הטיעונים של פרויד בנסחו את תסביך אדיפוס.

היהודים מוזכרים תדיר לשלילה: ז'ידים, יהודונים. ליזה, המאוהבת לאלכסיי המבקש להיות נזיר, שואלת אם זה נכון שיהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, ואלכסיי עונה שאיננו יודע.

לב טולסטוי (1910-1828) – "מלחמה ושלום" –הספר מתאר את עלילותיהן של שלוש משפחות בשתי המלחמות עם נפוליאון בשנים 1805, 1812. הגיבור הראשי הוא פייר בזאוחוב, איש הולל שקיבל ירושה ענקית מאב לא חוקי. הוא דמות מתפתחת – מהולל (קושר שוטר לדוב, מזמין לדו-קרב וחוזר בו). בחיפוש אחרי תכלית הוא מצטרף למאסונים [הבונים החופשים] ויוצא לחזות בקרב בורודינו. כשמוסקבה נכבשת על ידי נפוליון, הוא מתכנן לירות בו, וכמובן אינו מצליח. מוסקבה עולה באש, והוא מציל ילדה משריפה, מתעמת עם חייל צרפתי ששדד אישה, והוא נאסר. הוא בסכנה שיוצא להורג, נודד כשבוי עם הצבא הצרפתי הנסוג. פרטיזנים מצילים אותו. אחרי המלחמה, נודע לו שאשתו מתה,  והוא משתדך לנטשה.

במשפחת רוסטוב אנו פוגשים בעיקר שתי דמויות: ניקולאי, צעיר נלהב, המעריץ את הקיסר, את הצבא, את הקרבות. הוא נהרג במלחמה הראשונה. אחותו, נטשה, נערה מלאת חיים, מיועדת להינשא לנסיך אנדרי בולקונסקי אחרי שהתאלמן מאשתו. משפחת בולקונסקי חמורת סבר, שונה לחלוטין מהרוסטובים. הנסיך האב מתנגד לנישואין עם נטשה, ומחייב המתנה של שנה לפני הנישואין, תוך שהוא מגלה יחס מחפיר כלפי הכלה המיועדת. נטשה אינה מסוגלת לחכות שנה, וכאשר אנאטול קוראגין (הנשוי) מחזר אחריה, היא מתפתה לברוח איתו מהבית. המזימה מתגלה, והאם מענישה אותה בחומרה. נטשה נופלת למשכב. אנדרי המאוכזב, יוצא לקרב, מתנהג בגבורה, כשחייליו מעריצים אותו, ונפצע אנושות. נפוליון החושב אותו למת המחזיק בדגל, מתפעל: "איזה מוות נפלא!" בגסיסתו הארוכה, נטשה מטפלת בו. אנאטול קוראגין, שמאריה בולקונסקי היתה מיועדת לו, וחיזר אחרי נטשה רוסטוב, מאבד רגל במלחמה.

בשבי הצרפתי ובנסיגה של צבא צרפת לאחר קרב בורודינו, פוגש פייר בזאוחוב את קאראטאייב, רוסי עממי פשוט משרה אמונה וביטחון, שהופך בעיניו של פייר לסמל של התנהגות ראויה בימי סבל ומשבר. בזאוחוב נושא לאישה את נטשה, והיא הופכת מנערה מלאת חיים לאם רוסייה דאגנית טיפוסית.

עם פלישת הצרפתים למוסקבה, העיר עולה באש (כיבוי האש אינו פועל), וראסטופצ'ין, ראש העיר, מבקש להרגיע את זעם ההמון, ומצביע על איש חף מפשע כאילו הוא בגד, וגרם לנפילת מוסקבה. ההמון מתנפל על האיש והורג אותו. כאן מצביע טולסטוי עד כמה ההמון הוא הפכפך ומטומטם.

טולסטוי טוען כי לא היתה לנפוליון שום גאונות, ואף מלגלג על הגנרלים הרוסים שהיו בסכסוך עם הגנרלים הגרמנים, בעלי ברית במלחמה נגד נפוליון. הוא משבח את קוטוזוב, שניהל את הקרבות הרוסים בתבונה. יש בספר מסות ארוכות על היסטוריה ועל הרוח שדוחפת אנשים צעירים להקריב את חייהם בקרב שלא תמיד נוגע להם. הצבא הרוסי מתואר בספר כגן עדן של טיפשים, ויש לעג גדול לרופאים: נטשה התאוששה ממחלתה למרות התרופות שקיבלה מרופאים. עיצוב הדמויות הרבות שברומן הוא מן המעולים שבספרות העולם.

לב טולסטוי – "אנה קרנינה" – אנה נשואה לאלכסיי אלכסנדרוביץ' קרנין, איש אמיד ודי יבש, ולהם בן אחד. הגראף ורונסקי היפה שהיה מיועד לשאת את קיטי, מתאהב נואשות באנה, ומצליח לשכנע אותה להיות המאהבת שלו. מהאהבה הזאת נולדת בת. אנה וורונסקי נוסעים לחו"ל יחד עם הילדה. קרנין מבקש לתת לה גט, בתנאי שהילד יישאר בחזקתו, ואנה אינה מסכימה. התוצאה: היא חיה עם ורונסקי "בחטא" באחוזה שלו – הוא רשאי להתערב בחברה, ואילו היא מוקצית. היא חשה שלהט האהבה שלמענו נטשה את בעלה, מתקרר, ויש מריבות בלי סוף בינה ובין ורונסקי. היא חשה שהחלום הענק שלה מתרסק, ומחליטה להעניש את ורונסקי בכך שהיא מתנפלת אל פסי הרכבת אל מותה.

במקביל לקרנינים מסופר על הזוג אחר – קונסטנטין לוין וקיטי, שכאמור, היתה מאוהבת בוורונסקי, אך הוא העדיף את אנה. החיים של לוין וקיטי על מי מנוחות, אהבה פשוטה, לא גדולה. דולי, אחותה של קיטי, הנשואה לאחיה של אנה נמצאת בריב מתמיד עימו על בגידותיו. אנה מצליחה ליישר ביניהם את ההדורים. הרומן נפתח במילים: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה." הרומן מפקח עיניים שהאהבה איננה מרפא לחיים, ומשפחות מאושרות הן אשליה. הרומן חושף את היכולת המפליאה של טולסטוי להיכנס אל נבכי הנפש של גיבוריו.

לב טולסטוי – "התחיה" – התחיה מתרחשת בליבו של הנסיך דימיטרי נאכליודוב, שהתרוצצו בליבו האדם הבהמי והאדם המוסרי. הוא מבקר אצל דודותיו, ופוגש שם חדרנית יפיפייה בשם קטרינה (קטיה) מאסלובה. כיוון שהדודות מתנגדות שיישא אותה לאישה, הוא מפתה אותה לשכב עימו, ומשאיר לה מאה רובלים. היא נכנסת להריון, ומפוטרת. הילד נשלח לאימוץ ונפטר. מסתבר שהיא בת לא חוקית של שפחה שנכנסה כל פעם להריון מגבר אחר, והמיתה את וולדותיה באי הנקה. קטיה ניצלה על ידי אחת הדודות הנ"ל. בגלל יופייה גברים מציקים לה, והיא מחליטה לצאת מזה מורווחת, ומשכירה עצמה לבית בושת חוקי. סוחר אחד נזקק לה ביום ובלילה, והיא מותשת מחליטה להרדים אותו בעזרת סם שינה שנותנים לה שני עובדי המלון שם פעלה. הסוחר מת ממנת יתר של סם, והשלושה נתבעים לדין על הריגה. המשפט מתואר בכל כיעורו: השופט ממהר בהליך, כי יש לו פגישה עם פילגש, הקטגור חייב להרשיע, אחרת לא יעלה בדרגה וכו'. הנסיך נאכליודוב נקרא להיות בחבר המושבעים במשפט, מכיר מיד את מאסלובה, ונתקף ייסורי מצפון על מה שעולל לה. היא נידונה לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך, והוא הופך עולמות כדי להקל לה את תנאי מאסרה שמתוארים כגיהינום עלי אדמות (אגב, הסופר מתאר גם את גורלן המר של היצאניות). בנפשו של נאכליודוב מנצח הצד ההומני, הסולח ברוח הברית החדשה והדעות הסוציאליות מהמערב. כאמור, הוא מיטיב עם איכריו באחוזתו, שחיו עד לא מכבר (1861) חיי עבדות כצמיתים.

בוריס פסטרנק (1960-1890), סופר יהודי רוסי – "דוקטור ז'יוואגו" מתאר את קורות חייו של יורי אנדרייביץ' ז'יוואגו מימי מלחמת רוסיה-יפן ועד מלחמת העולם השנייה, תוך תיאור חורבנה של התרבות הרוסית לנוכח מלחמת האזרחים ועליית הבולשביקים לשלטון. לארה, אחות רחמנייה, נישאת לסטרלניקוב, שמתנדב לקרבות, ונהרג בקרב. גם ז'יוואגו מתנדב. כשז'יוואגו פוגש את לארה, הוא מתאהב בה, למרות שהוא נשוי לטניה. פסטרנק היהודי (נישא על ידי רב!) מתאר את ההתעללות הזוועתית של הפוגרומיסטים ביהודים. באיזה שלב במלחמת האזרחים נשבה ז'יוואגו על ידי הפרטיזנים, ומשמש להם רופא, כשבליבו הוא מצדד דווקא ב"לבנים". אצל הפרטיזנים הוא עד למעשי אכזריות של קיצוץ איברים ואכילת בשר אדם. ליברי, מפקד הפרטיזנים, צורך קוקאין, ובטירוף דעת הוא הורג את אשתו וילדיו. ז'יוואגו  מצליח להימלט מהפרטיזנים, נחשב למת, אבל הוא רק נפל למשכב. לארה מטפלת בו. כש"האדומים" מנצחים, ז'יוואגו נחשב ל"יסוד לא רצוי", היות שאביו היה מיליונר, שכידוע, בחשיבה הקומוניסטית הבורגנות עוברת בתורשה. הוא מצוי תדיר בסכנת מאסר. למרות תחושת האשמה כלפי אשתו, נרקמת אהבה עזה בין לארה ויורי ז'יוואגו. מסתבר שלארה, הכול כך קרובה לליבו של ז'יוואגו, אובדת  בים הנאסרים הפוליטיים של הטרור הקומוניסטי. היא יולדת לו בת, ואילו הוא, במרחק ממנה, בבדידות ובקור מקפיא, כותב ספר שירה שלם על אהבתו ללארה. כשפורצת מלחמת העולם השנייה, רבים מתנדבים לצאת לקרבות, ובלבד שלא להמשיך לחיות בטרור הקומוניסטי. יורי ז'יוואגו נפטר, ואילו אחיו החורג, יבוגראף, מאמץ את בתם של לארה ויורי, ומוציא לאור את כתביו. קטעים רבים בספר כתובים בנימה פיוטית, כמעט שירה.

אלכסנדר סולז'ניצין –(2008-1918) – "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" – איוואן דניסוביץ' ברח מהשבי הגרמני, ובמקום להוקיר את גבורתו, הוא נאסר בסיביר על כביכול ריגול. במשפט לא הביאו הוכחות, והשופטים קבעו מאסר של 10 שנים על פי הנחיות מלמעלה. היום הזה של איוואן דניסוביץ' נחשב ליום מאושר, ומתוך "האושר" הזה מבין הקורא עם אילו זוועות מתמודדים שפוטי משטר האימים של הבולשביקים. מדוע הוא "מאושר"? כי השיג עוד מנת אוכל, עבד בניקיון בשמחה, לא נדון לצינוק, ולא חלה מהקור הנורא. עיקר העיקרים – הוא מאושר שאסרו אותו, ולא את אחיו, הנשוי ואב לילדים.

אלכסנדר סולז'ניצין – "אגף הסרטן" – לרומן הזה יש בסיס אוטוביוגרפי, שכן סולז'ניצין, שנאסר בגולאג הסובייטי, חלה בסרטן ואושפז בבית חולים בעיר אוזבקית. האירועים בספר זה התרחשו בשנת 1955, לאחר שחרושצ'וב גילה את הזוועות שחולל סטלין. החדר בבית החולים, שבו תשע מיטת, מאכלס חברה רוסית בזעיר אנפין. מבחינה זאת המסגרת של רומן זה דומה לזאת של "בדלתיים סגורות" של סארטר ו"סוף משחק" של בקט. בחדר הזה אנו פוגשים כאלה שהלשינו על מנת להיבנות מכך (רוסאנוב זכה בפרס – מרפסת – על הלשנה), ופוגשים אנשים בגילים שונים מסביבות חברתיות שונות. הגיבור הראשי הוא קוסטוגלוטוף, שללא ספק מגלם את דמותו של הסופר עצמו. כל החולים באגף אינם רוצים לדעת על מחלתם, כאילו רק הדיבור על כך עלול להרע. קוסטוגלוטוף, לעומת זאת, דורש מהצוות המטפל פרטים על מחלתו, גונב ספר רפואה, מהאחות, שואל את הרופאים. הוא בילה את מיטב שנותיו במאסר, והוא משתוקק לחופש, אולי מחוץ לגבולות רוסיה, ומייחל למעט אושר, ואז מסתבר לו שהטיפול עלול למנוע ממנו את חדוות מין. לעומתו, חולה אחר, שלובין, טוען שאושר איננו העיקר, אלא הטוב, המוסר. בין החולים בחדר נמצאים הנער דיומקה והנערה אסיה. לדיומקה הכדורגלן עומדים לקטוע רגל, ואילו לאסיה עומדים לקטע שד. יש בספר תמונה מכמירת לב כאשר אסיה מגלה את שדיה בפני סיומקה, שיהיה מישהו בעולם שיזכור איך נראתה לפני הניתוח. הספר מתאר את ההוויה הקומוניסטית המזעזעת: חובה להלשין על "אויבי המשטר", בגלל מילה שהמשטר מחשיב כלא נכונה – גזר דין מוות או סיביר, ביורוקרטיה נוראה, שחיתות, זלזול בצורכי הפרט. הקומוניזם שדגל בשוויון מעניק לסמלים משכורת של 20 רובלים, ולקצינים – משכורת של 600 רובלים, וברור שקצינים יכולים להיות רק "יסודות פרולטריים" שבשלטון הסובייטי נקבע כעניין של תורשה: קוסטוגלוטוף, מדען שעבד כל חייו ולחם נגד הנאצים, נחשב לאויב העם כי הוא בן של סוחר, ואילו רוסאנוב (המוזכר לעיל) נחשב לפרולטר למרות שמעולם לא עבד.

אלכסנדר סולז'ניצין – "במדור הראשון" – את השם של הרומן שאל סולז'ניצין מדנטה ב"קומדיה האלוהית", שם הוא מקצה מדור מיוחד להוגי הדעות של התקופה האלילית. גם רומן זה מתבסס על עובדות מהביוגרפיה של הסופר, שבהיותו מדען נאסר במדור המיוחד למדענים, ואשר בו זוכים ליחס יותר אנושי מאשר בשאר מחנות הגולאג. מדובר בכלא מאורינו, שבו האסירים מכינים מכשירים לפענוח קולות. במדור הזה מצויים אסירים שמעולם לא נשפטו, והובאו לשם כדי ליהנות מיכולותיהם המדעיות מבלי הצורך לשלם להם על כך. אחד מאלה שנאסרו ללא משפט הוא פרופ' צ'לנוב. אסיר אחר, ספירידין, היה שבוי אצל הגרמנים, כשחזר מהשבי, נאסר יחד עם משפחתו באשמת שיתוף פעולה עם האוייב. לב רובין הוא קומוניסט נאמן, ולמרות זאת הוא נאסר, והוא מצדיק את המשטר שטעה לגביו טעות "הכרחית". המקרה הזה מזכיר את מנהיג מפ"ם מרדכי אורן שנאסר בצ'כיה, וטען כי היתה טעות לגביו, אבל הוא מצדיק את המשפט הקומוניסטי. הספר גדוש בסיפורים על הלשנות שגרמו למאסרים. מסופר על מדענית בשם נאדיה, שנאלצה להתגרש מבעלה האסיר נרז'ין, כדי שתוכל להמשיך בעבודתה המדעית. המחבר מתאר את האנטישמיות הקומוניסטית במסווה של מלחמה נגד הקוסמופוליטיות. האסירים מחויבים להשתתף באסיפות הארוכות והמשמימות כדי להתחנך מחדש. הספר מזכיר את הגנרל מאקאראגין שחי ברווחה של קפיטליסט, ושלח אלפים לכלא. בתו, קלארה, העובדת החופשייה במדור הראשון, מתפכחת מהאשליה הקומוניסטית, ונוכחת בגדולתם  של המדענים האסורים בלא אשמה, והיא מתאהבת באסיר רוסקה. לאריסה, עובדת אחרת, מתאהבת בסולודקין, וסימוצ'קה מתאהבת בנרז'ין, שכאמור, אשתו נאלצה להתגרש ממנו.

אלכסנדר סולז'ניצין – "ארכיפלג גולאג" – זה הכינוי לרשת מחנות המאסר הפזורים בסיביר, אליהם נשלחו מאות אלפי אזרחים חפים מפשע, כמעין קורבן שמתחייב מ"הדיקקטורה של הפרולטריון". המחבר מתאר את חיי הבורגנים, מועדפי המשטר הקומוניסטי, והעוני המשווע בכפרים. משאיות נוסעות בכבישי רוסיה, עליהן כתוב: "לחם", "בשר", ולאמיתו של דבר הן נושאות אסירים אל הגולאג. הסופר מתאר את מקור האסון שפקד את רוסיה: סטלין, איש אכזר, סנילי, מעריץ ואוהב את עצמו בצורה חולנית, פוקד לשנות את ספרי ההיסטוריה, ממציא ספרות סוציאליסטית, אוסר ורוצח את מי שסבור כי היה מהלך שונה להיסטוריה מזה שהוא קבע. מסתבר שגורלה של אומה נתון בידיו של פסיכופת.

אלכסנדר סולז'ניצין – "אוגוסט 1914", רומן (מוטב לקרוא לו כרוניקה) שסולז'ניצין כתב בהשפעת טולסטוי – שכתב על מלחמות של רוסיה עם נפוליון מאה שנה לפניו, וסולז'ניצין, שמעריץ את טולסטוי (שהמשטר הסטליניסטי מבקש להעלים), כתב גם הוא על מלחמה גדולה שהתרחשה לפני שנולד. כמוהו, גם סולז'ניצין מתלבט בשאלה אם מצביאים יכולים לחרוץ גורלות היסטוריים.  הסופר חושף את הכישלונות הרוסיים במלחמת העולם הראשונה, כשהבלגן חוגג, והגנרלים הרוסים הם בעלי חשיבה ברברית. לעומתם הוא מביע הערצה למכונת המלחמה הגרמנית. יש מספר קצינים רוסיים בעלי ידע ויכולת, כמו הפולקובניק (אלוף משנה) וורוטינצב, הגנרלים סמסונוב וווררוטינצב, שהממונים עליהם חוסמים את פיותיהם, ואף מגרשים אותם מישיבות המטה. במלחמה הזאת נזרעים זרעי הסוציאליזם שהביא אסון על רוסיה, וכן, מתווי דרך הסוציאליזם מדברים גבוהה גבוהה על העתיד הסוציאליסטי, אלא שהם עצמם מעולם לא עבדו. זה מזכיר ראש מפלגה סוציאליסטית בארץ, שלא עבד יום אחד בקיבוץ, שבו הוא גר, כי הוא עסוק בלחשוב איך להיטיב עם האדם העמל...

משה גרנות

אהוד: תודה. במאמר אחד העלית לי עולם שלם שהוא גם חלק מעולמי הספרותי. אבל שכחת  את הרומאן הגדול מכולם, את "שדים" של דוסטוייבסקי. על גילויו אני חייב תודה לפנחס שדה.

כאשר שמאי גולן היה נספח התרבות של שגרירות ישראל במוסקבה, יחד עם אשתו ארנה, הוא הזמין אותי לסדרת פגישות שכללו גם צעירים יהודים שרובם עמדו לעלות לארץ. לקראת הנסיעה ערכתי חזרה על הקלאסיקה הרוסית המתורגמת שעל ברכיה גם אני גדלתי. למרבה הפתעתי מרבית הספרים שהזכרתי בפגישותיי לא היו ידועים לצעירים שגדלו ברוסיה בלשון הרוסית.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

פרקיה הראשונים של הסאגה מיוסדים על מחזור הסיפורים "אפרת"

 שיצא לאור ב-1978 ב"ספריית תרמיל" של קצין חינוך ראשי

 בעריכת ישראל הר

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

©   כל הזכויות שמורות בידי המחבר

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק ראשון

המשולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה

אפרת היתה נערה צפתית גמישה וחטובת-גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת-נעוריה נתפרה על פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום-אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.

צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק.

כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת-עשרה ושתים-עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו – צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן – עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.

ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד – יש שנישארו עקרות בשל הריונות-הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.

שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית-הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.

[לֵמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי – קברו בצפת משמש עד היום מוקד השתטחות ותפילה לגנבים וללוקחי שלמונים, בעיקר מקרב הסקטור הציבורי וממיגזר אוכלי קטניות בפסח המבקשים לטהר את שמם מבלי לבוא על עונשם. –  ממני, המלביה"ד].

אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.

ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני-הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה.

כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:

"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער-רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.

נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

"את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם."

"אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס-ושלום, ותפיל בנו חללים."

אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:

"יא בַּנַאת-אִלעֵין – הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!"

כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.

המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת-הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב – אם אין גורלה בארץ-הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.

ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני-שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ'רְמָק והציתו הילה אדמדמה-עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית-סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. "קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה..." מילמלה לעצמה, "נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה... הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה – באים עליי עכשיו בחלום..."

ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה אם-סבתי ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.

רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.

מיום שעמדה על דעתה היתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני-משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי-שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה – חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן,שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.

יום אחד ביקר בבית-אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור-זקן מיפו, סניור עוזיאל [חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. – ממני, המלביה"ד], שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ-ישראל בשנת תקנ"ט [1799. – ממני, המלביה"ד], ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון-אפריקה ותורכיה, לאסוף תרומות לבני-עדתו בארץ-ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה – והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ-ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי כדי לקרב את הגאולה – ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית-המקדש.

"לאחר שכבש את יפו," סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, "שאל אותי: 'מה דעתך על הארץ?' – 'נפלאה, הוד מעלתו,' עניתי לו, 'אלא שהנהלתה גרועה ביותר.' – 'האם באמת אין התורכים עושים דבר למענה?' – 'שום דבר לא, הוד מעלתו." ­– 'אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?' המשיך לשאול אותי. – 'הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים. היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!' – 'הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,' כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.

"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, 'היורשים החוקיים של פלשתינה', ובו אמר: 'ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי-מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!'

"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פירסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.

"הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך ­שמו – יקרב את זמן גאולתנו!"

על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש"ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב צוא"ה שהוא בגימטריה אותו שבתאי  צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. "שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי"ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר – הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות'מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"

"אמת," נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, "אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר... בעקבות צבי"ק... אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה..."

"...נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד," המשיך האב, ר' שבתאי לוין, "ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא – אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ-ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על מנת לקבל שכר – אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת"ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. – ממני, המלביה"ד] שקרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ-לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא – אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה."

"...אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים," אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, "גדול כוחו של היהודי הנע ונד מגולה לגולה – מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ-ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד"ר [שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. – ממני, המלביה"ד] כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים."

וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ-ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לתורכים על מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש – והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה – ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.

הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ-ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה תורכית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.

 הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: "והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?"

על כך לא היתה לו תשובה.

המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן-זית שדלקה בנר-החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית-מרקחת, רק בשביל חולים.

כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם – במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש-כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:

"צְבִי"ק!"

מעשה הנס המְצַמֵח יש-מאין נמשך – לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור – וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.

וכל אותה עת עיניו הכהות של המשולח סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות – נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.

אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה ­ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: "חבל שאימא לא ראתה את הצינור צבי"ק, שאז היתה מאמינה שיש גם בכוחו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב..."

לפנות-בוקר ניסרו נחירותיו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.

למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש – וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא המשולח סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.

בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל-אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג'ה, כד-חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.

יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת-ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת-נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.

גם במערה יש פתח בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר-הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת-דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: "קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח – מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!"

בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת ­– יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג'רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך – וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום-יום ושעה-שעה כמו לאדם מוחשי ביותר. בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת –

"בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: 'הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!' – ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי-רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: 'לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!' – והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!"

– עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.

אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר המשולח סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני-רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני-חצץ ובין ניצנים של פרחי-מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי-שנים, בית-תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.

שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני-החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי-כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר-בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר-כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי-תפוחים נותני-ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם – שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת-חיקו...

והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות (אלה ציפורניה של אם-סבתי, שאצבעות רגליה היו יפות במיוחד, כידיים). הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו  המשונים של המשולח שחור-הזקן.

אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד-ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.

"את תהיי מלכת היהודים," מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.

ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי-סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר-קנה להר-תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.

מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד-ימינו של אחמד ג'זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר-החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר-אלעומר למשפחת זידאן, שליט-הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי-תותח מרטשים אבני-חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחור-זקן, פצוע, ניחר בצמא, עומד ומריע:

"תחי אפרת!"

"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה – "

"תחי מלכת היהודים!"

קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ-ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג'זאר, פחת עכו – וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני-עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה – אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד התורכים.

אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור-הזקן – בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז – אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב התורכים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז –

הו, היא היתה נותנת להם יד! – הלוואי שהיתה נערה-בגילה לפני שלושים-וחמש שנה – ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש-הקצוות – לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת-החוף השוממה וגלי-הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות-סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.

ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת-הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית-המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:

"פה מלון אורחים."

הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כיסאות-עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך ­– / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה ­– / בית-המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש-סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.

אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול-מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:

 "אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! – יחזור והכל יְבַקֵע... יתיז אש..."

"מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!"

"וממה תיז אש אפר-א-א-א-ת?"

"תיז אֶמַכּ!"

"משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!"

"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן-השתייה שנמצא רחוק-רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: 'זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ-מוחמד,' הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן-העדן התורכי – "

 "אָלַה-הוא בֶּלַע-הוא! – תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות – "

וחברותיה-מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי-עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן – הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:

"והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים..."

וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה – ככה זה אצל שָׂרוֹת-הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני-הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

 רותי חוּטִי

כשרותי חוּטִי היתה רותי השמנה, שמעו מפיה את הצחוק הכי עצוב בכיתה. היה לה חזה פּוֹמֶלִיתִי, תחת מדרגה, ירכיים כמו שתי אבני-ריחיים, ונמשים על הפנים, אפילו בשפתיים. היא שקלה 75 קילוגרם נטו והרגישה טנק. רק הסתכלה במראה – מיד היתה מקבלת גועל מעצמה, ולפעמים מכה באגרופיה על הלחיים, ומתחילה לבכות.

היא קינאה בחברותיה דקות-הגוף, אלה השחיפיות, הַקְּרֵשִׁיוֹת וְהַסְּקֶלֶטוֹנִיוֹת, בנות שמתנועעות כרקדניות-באלט, שמרחפות במסדרונות, קלילות, כפוסעות על כרי-אוויר. ורק היא חשה כבדות באברים ועירפול בראש, כאילו השומן סַמַטַךְ לה את השכל, עטף את המחשבות בגלדים לבנים, כמו בנקניק... היא שקעה בעצבויות מלוות בולמוס אכילה, בייחוד ממתקים, וככל שהיתה מרבה לכרסם כן נעשתה אצלה גם העברית מסורבלת, ויצא לה להגיד משפטים כמו:

"תזיזי את הזה שלך בגלל הידיים שלי בשולחן, אין לך איפה?"

"עגנון היה סופר של יהודים דתיים שמוכרחים ללמוד, אבל מה כתב שוכחים."

"תביאי לי את הזה עם הרוטב ההוא למה אני משוגעת על כזה חרדל מבעיר! למה, נגמר לכם הכסף שחדלתם לקנות?"

*

באופן הכי טבעי נכנס לה ג'וק בראש שכל הצרות באות לה בגלל שהיא מין גוש-בָּשָּׁרִית כזו, תוּחֶסִית-לאללה והאצבעות – נקניקיות. וברגע של צלילות כתבה ביומנה כך:

"כמו שמהחומרים של שמנה יכול אלוהים, בעזרת דיאטה מתאימה, לפסל אחת יפהפייה שיש לה גוף דק, כך על שלד של רזה הוא הצליח, בעזרת הזלילה שלי, להצמיח בּוּלְפַסִית שְׁמֵינֵה-תוּזָה כזאת כמו שאני!"

*

יום אחד ביקשה מעופר לבוא להתכונן איתה לבחינה באנגלית.

ענה לה: "מצטער, יש לי אימון בכדורסל. לא יכול לבוא."

אבל במסדרון ראתה אותו משחק תנועה של נפילה ואומר:

"פחדתי שאם זאתי תסתובב פתאום אז מההדף של החזה שלה..."

*

כאשר חזרה הביתה גמעה קערת מרק מינסטרוני וחיסלה קערת ספאגטי ברוטב עשוי עגבניות, שמן-זית ושום (לאחר שבזקה עליהן המון פירורי גבינה צהובה) וקינחה בשלושה גביעי מוס שוקולד. היא קיוותה שכבדות נעימה תרד עליה, הבטן מלאה והראש מרוקן ממחשבות מציקות. אבל אחר הזלילה הסתובבה שעה ארוכה בחדרה הלוך ושוב, תוקעת גְרֵפְּצִים כמו סבל בשוק שהתמלא חומוס (הסבל, לא השוק), טפחה על ביטנה כדי להרגיעה, ונשמה בקושי.

כאשר התהלכה פגשה בראי. "כמה אני מסכנה! כמה אני פִּילָה, כמה אני כמו פרה מגעילה..."

ושוב בכתה.

*

ואז החליטה לרזות.

תחילה היתה משפחתה מאושרת. אימהּ רשמה אותה לאגודת שומרי משקל, למועדון מַרְזִין ולדַיֶאט קלאב. המבשלת הכינה עבורה תבשילים מיוחדים, לפי תפריט דל קלוריות. אביה היה נוסע לקנות עבורה מצרכי מזון בחנויות שהתמחו במוצרי דיאטה.

רותי החלה מרזה בקצב של קילו לשבוע, וככל שרזתה, כן חשה עצמה קלה וחתיכית יותר. הצחוק שלה נעשה שמח. החבר'ה אהבו לבוא אליה. יושבים שעות ומדברים. סַמַטוֹכַת המחשבות בשכל שלה החלה נרגעת. ציוניה עלו והיא נעשתה פופולארית. לא רק עופר, גם בנים אחרים התקבצו אצלה, החדר שלה נעשה מין מועדון, והיא המרכז.

*

אילו התייבצה (סליחה, התייצבה) על ה-55 קילו-רותי-חוטי, שאלוהים והדיאטה פיסלו מהרותי האֶקְס-שמנה, היה הסיפור מסתיים כבר עתה. אבל מה שקרה הוא שרותי חוטי נעשתה משועבדת לתחושות שהתעוררו בה עתה בימים שבהם כמעט לא אכלה. היא חשה שיכרון משחרר, כמו בטריפ, הרגשה הַאיִית כזאת, זוהרת, כנמצאת על סף עולם אחר, חדש. הוריה נעשו מודאגים. הם הבחינות שגם את מעט המזון המוקצב לה, אינה אוכלת. כאשר החלו, מתוך דאגה, להשגיח עליה שתאכל לפחות את מנת הדיאטה הקבועה, נהגה לצאת בתום הארוחה לבית-השימוש, לדחוף אצבע לתוך גרונה, ולהקיא.

*

ביומנה כתבה עתה משפטים רוחניים כמו: "המוּשְּׁלמים ניזונים רק מן האור עד שההארה בולעת אל קירבה את המושְּׁלמים." או – "ככל שאני פוחתת כך אני יותר, לכן כאשר אהיה לא-כלום – אהיה הכול!"

*

רותי חוטי נהנתה עכשיו מכל רגע וחיתה אותו חזק. הגישה פזמון בפסטיבל בית-הספר, היתה במשלחת לשר-החינוך בעקבות ההחלטה לקצץ את שארית לימודי ההיסטוריה הכללית בתוכנית הלימודים, הופיעה ב"זה זה" עם הלהקה. היה יפתה מאוד. נעשתה קצת הִיפֶּרִית, כמעט שקופה, וממש קרנה כל הזמן. עופר התאהב בה. היא סירבה.

"מי שאף אחד לא מוצא חן בעיניו הוא יותר מסכן ממי שאינו מוצא חן בעיני שום אדם."

"בחייך, רותי, תרדי לעם..."

"אני לא יכולה להזדהות איתך כי אני כמו הנר שמאיר אותך..."

"תעזבי, רותי, אני בא לי להיות איתך, דברי לעניין..."

"ליל מנוחות, נסיך יקר..."

*

כאשר באה יום אחד אימהּ של רותי בעיניים אדומות לבית-הספר, לא הבינו המורות מה גרם לכך. "מה, רותי חדלה לאכול? הלוא היא תלמידה נפלאה! כוכב של בית-הספר!"

"חלה בה השתפרות מדהימה..."

"הבאנו אותה למופת ולדוגמה..."

"הילדה נשרפת מבפנים, אתן לא מבינות? זה לא האוכל נותן לה כוח, זה הגוף שלה מתאכֵּל ומפיץ את האור הנהדר סביבה... עיזרו לי, לה..."

"מדוע? איפה רותי?"

"מאושפזת... היינו מוכרחים... היא בעצמה הבינה... הסכימה..."

*

לאחר חודש חזרה רותי חוטי בעיניים כבויות, קצת פחות רזה, כאילו היכו אותה בפטיש על ראשה. מאז לא שמנה, גם לא רזתה, לא הרבתה לדבר, גם לא שתקה. היא נעשתה כזאת בינונית, דהוייה, חדלה להיות המרכז בכיתה, אולי מפני שחדל לשפוע ממנה האור המושך, המיסתורי והנחשק, שקורן כנראה מגוף נערה צעירה ויפה, כאשר הוא מאכֵּל את עצמו.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

מנחם רהט

מר שושני, האיש והאגדה

הגאון היהודי בסדר גודל בלתי נתפס, שזיכרו הלך ונשתכח מאז פטירתו, אשר חי ומת תחת מעטה סמיך של מסתורין, חוזר בימים אלה למודעות, הודות לספר חדש שמרכז עדויות ממקור ראשון, וסרט שיוקרן במוצ"ש ה-4 במאי בטלוויזיה ובו ניסיון מרתק לפצח את מסתרי חידת מר שושני הבלתי מפוענחת.

חמישים ושש שנה אחר הסתלקותו של הגאון היהודי המסתורי, האינטלקטואל והידען בסדר גודל תלמודי, זכתה לעדנה דמותו החידתית של הידען המופלג, שאפילו שמו מוטל בספק: מר שושני? חכם בן שושן? פרופ' מרדכי רוזנבאום? הרב הלל פרלמן?

במרוצת השנים שחלפו התעקש רק קומץ חוקרים לפענח את האניגמה הזו, ובהם ענקי רוח, חלקם היו תלמידיו, ובכלל זה חתן פרס נובל אלי ויזל, התלמודיסט פרופ' עמנואל לוינס, פרופ' שלום רוזנברג, הרב יהודה אשכנזי (מניטו) שהיה ממורי דרכה של יהדות צרפת, ופרופ' אנדרה נהר, זכר כולם לברכה. הראי"ה קוק קשר לראשו כתרים נדירים, ואפילו הרמ"מ מלובאוויטש, רבי יחיאל ויינברג בעל ה'שרידי אש', והאדמו"ר מסאטמר רבי יואליש, העריצו אותו. ספק אם היה אח ורע בקרית ספר היהודית לפנומן שכזה.

אבל מחמת מוזרותו, והיותו נווד נצחי, לבוש בלואים, שעטה על עצמו גלימת מסתורין, כמעט אבדה דמותו מן הזיכרון הקיבוצי. עד שבימים אלה ממש, מונגשת מחדש דמותו לציבור הרחב – מתוך ספר חדש שאוצר סיפורים ואגדות שנרקמו סביבו; ובאמצעות סרט טלוויזיה מרתק, 'חידת שושני', שמנסה לפצח את החידה באמצעות ראיונות עם הסוגדים לדמותו וגם עם הנרתעים מפניו. מסתבר שהאיש המופלא הזה, היה בעל ידע מופלג בכל מקצועות היהדות. ידע בעל פה את כל התנ"ך על מפרשיו, את כל הגמרא עם רש"י ותוספות, את מדרשי חז"ל וספרות קבלית – סיני וגם עוקר הרים. ובקיא גדול בחוכמות חיצונות: מתמטיקה, פיזיקה, תולדות הפילוסופיה, דתות העולם, שפות, ספרות ועוד.

מעריציו מספרים, שבאחד משיעוריו, שהשמיע תמיד בעל פה, ציטט מישהו מהמאזינים שורה מן התוספות. "שכחת מילה אחת," נזף בו והעמידו על ההשמטה. עוד מספרים שהיה 'אמן הסיכה': מישהו היה תוקע סיכה בדף גמרא כלשהו ושושני נדרש לנחש באיזו מילה פגעה הסיכה בדפים הבאים. הסופר אלי ויזל טען שהיה בקיא בכ-30 שפות, כולל נדירות. "פעם הפגשתי אותו בסורבון עם פרופסור טיבטי ונדהמתי כששוחח עימו טיבטית שוטפת," סיפר.

ידיעתו את הקוראן בעל פה, בשפת המקור, הצילה את חייו בימי השואה בפריס הכבושה. הנאצים לכדו אותו כדי לשלוח אותו לאושוויץ, אך הוא התעקש שהינו בכלל מוסלמי. לבית המעצר הוזעק הקאדי של פריס, ולאחר שעתיים של שיחה ביניהם בערבית שוטפת, יצא הקאדי נסער: "האיש הזה הוא קדוש מוסלמי, לא פחות." – ושושני שוחרר.

פרופ' רוזנברג סיפר ששמע מפי שושני סיפור נוסף: בפאריס הכבושה לכד אותו קצין נאצי. כדי למלט נפשו הציג עצמו שושני בפניו כפרופסור למתמטיקה, שהוא בכלל קתולי. "הפעם נפלתָּ," צהל הנאצי. "אני עצמי פרופסור למתמטיקה בברלין." שושני הציע לו עיסקה: "אציג לך בעייה מתמטית, ואם לא תדע לפתור, אשוחרר לדרכי." והסוף ידוע: הפרופסור הנאצי הנדהם העניק לו את חייו במתנה.  

בשנים האחרונות נחשפו יותר ויותר פרטים על אודות הפלא הפנומנלי הזה. בין חושפי זהותו החוקר וההיסטוריון משה נחמני, שמשוכנע כי בידיו ארבע ראיות זהב המעידות ששושני המסתורי הוא הלל פרלמן, מתלמידי הראי"ה קוק, שהגדיר אותו במכתב לידידו הרב מאיר בר אילן בניו יורק: "הרב החריף ובקי, שלם ורב תבונות." לדעה זו הצטרפה ד"ר יעל לוין, שחקרה גם היא את חידת שושני. 

נחמני מפרסם בימים אלה ממש את ספרו 'נגלה ונסתר: מאמרים וסיפורים על הגאון מר שושני', בו לוקטו סיפורי מופת מדהימים לגבי עומק גאונותו, שהעלו על הכתב בזמן אמת מוקיריו ותלמידיו ברחבי תבל. כמו למשל סיפור פגישתו בשטרסבורג, בשנות הארבעים לחייו, עם ראש ישיבה מפורסם, שהגיע לשם לחגוג את ליל הסדר: "כמה נדהם ראש הישיבה לראות את רמת בקיאותו בש"ס בעל פה. הוא מדקלם את הש"ס כלשונו, יודע את כל המדרשים, פסיקתא, מתפלפל קצת. באוזני מקורביו התבטא ראש הישיבה, שזו פעם ראשונה שהוא רואה עילוי כזה... את שיא גאונותו הפגין בליל הסדר. שושני הגיע באחת בלילה לשולחן הסדר של ראש הישיבה, והפגין כל כך הרבה כישרון, פשוט מעל להשגתנו. הוא דיבר ללא הרף כל הלילה עד לפנות בוקר בעניין יציאת מצרים על פי הקבלה. הוא עבר על כל ספרי הקבלה שנכתבו עד ליום הזה, סינוור בידיעותיו, עומק הבנתו וחריפותו... גם עבור ראש הישיבה הוא נשאר חידה. פתאום נעלם וזהו..."

הרבה יותר ספקני לגבי דמותו של הגאון המיסתורי, היה בימאי הקולנוע הצרפתי-ישראלי מיכאל גרינשפן, שמתאמץ כבר עשר שנים לפתור את חידת מי אתה מר שושני, והצליח לראיין מול מצלמתו רבים מתלמידיו, מעריציו ומוקיריו, שבינתיים הלכו לעולמם אך הותירו בידיו עדויות מצולמות מרתקות. מהסרט עולה שמדובר בדמות שבחלקה עודנה בלתי מפוענחת: האם מדובר באגדה או במציאות, בגאון או אולי במטורף? אבל כל מרואייניו הסכימו מול מצלמתו, שהאיש ניחן בזיכרון פנומנלי, בלתי אנושי, ידע אלפי ספרים בע"פ, והיה עילוי במתמטיקה, פיזיקה, תלמוד ופילוסופיה, שגם שלט בכ-30 שפות.

בסרט המרתק מספרים המרואיינים גם דברים מופלאים אודותיו. כמה מהם אומרים שהוא גאון מצניע לכת, נווד שמעולם לא הקפיד על מראהו החיצוני. אחרים אומרים שהיה אדם גס רוח ושחצן. יש שראו בו צדיק מקובל, ויש שטענו שהוא התגלמות השטן. תלמידו פרופ' צבי בכרך טען שמדובר ב-"100% גאון ו-100% מטורף."

בסרט טוענים חלק מהמרואיינים ששושני נולד בליטא. אחרים משוכנעים שהוא בכלל ממרוקו. הוא הספיק לחיות בישראל, שוויץ, אלג'יריה, הודו, ארה"ב, אורוגוואי וצרפת, ויש טוענים שראו אותו בו זמנית בשני מקומות. עדים אחדים ראו אותו מתהלך עם התיקים הכבדים שלו ברחובות ירושלים, מרקש, ניו יורק ופאריס. בשיאו של הסרט, כאשר הבמאי כבר כמעט נואש מלפענח את המיסתורין, הוא מגלה בכספת סודית באחת מסמטאות ירושלים אוצר – מחברות אישיות דחוסות בכתב ידו הזעיר והבלתי קריא של שושני – המאשר כי הגאון האניגמטי אכן היה קיים. הסרט שזכה פרס הסרט התיעודי הטוב לשנת 2023 על ידי פורום מבקרי הקולנוע בישראל, ישודר במוצאי השבת הקרובה, ה-4 במאי,  בערוץ 11, ויחשוף בפני הציבור דמות סבוכה ומורכבת, של שגעון וגאון, שיורדת לעולם פעם באלף שנה. אסור לפספס.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

שמחה רבה שמחה רבה –

כמו בכ"ט בנובמבר 1947

ישראל מנחם ויסלר מנבא שהשמחה והריקודים בהם יקבל היישוב היהודי (והערבי) בארץ את הבשורה ש"ראש הממשלה ואשתו "עזבו את כיסא המלכות," תהיה דומה לשמחה לשירה ולריקודם בהם קיבל היישוב היהודי בארץ בכ"ט בנובמבר 1947 את המלצת עצרת האו"ם לחלוקה. ("חדשות בן עזר", 1946)

כשזה יקרה תהיה אכן שמחה גדולה, אבל לא אצל כל היישוב היהודי כמו שהיתה בהחלטת האו"ם ב-1947. אצל רוב היהודים לא תהיה שמחה. אצל מיעוט היהודים (עם רוב הערבים) תהיה אכן שמחה גדולה.

מתי תהיה באמת שמחה גדולה של כל היישוב (מרביתו עכ"פ)? – כאשר נביס את כל אויבינו, החמאס, הג'יהאד, אש"פ וארגון הג'יהאד שלו "השהידים של הקצה", איראן, חיזבאללה, והחות'ים. או אז תהיה שמחה גדולה שירה וריקודים בכל היישוב בדיוק כמו שהיתה ב-47'.

(אמנם ייתכן שחלק מאלו שהיו שמחים על לכתו של ראש הממשלה, לא ישתתפו בחגיגות השמחה בגלל תמיכתם באותם אויבים שנימנו לעיל).

נודיזם בתל אביב הקטנה?

שאלה לאהוד בן עזר: לאור תמונת העירום הנועזת שלו בחוף תל אביב ("חדשות בן עזר", 1946). האם בתל אביב הקטנה היתה נהוגה תופעת הנודיזם? לפחות אצל הילדים? האם פקחי העיריה אישרו אותה?

העלמת סמל מגן דוד מהדסה והחלפתו לסמל היטלר?

אחרי 94 שנה: "המרכז הרפואי הדסה" החליט להחליף את הלוגו של המוסד. למחוק את סמל המגן דוד באות הלועזית H –

https://rotter.net/forum/scoops1/846532.shtml

האם זה בגלל שהיום מסוכן להיות "Openly jewish" ולהראות סמלים יהודיים?

https://www.youtube.com/watch?v=qWoVUx3VxKE

ואולי מפני הפחד מהרופאים הערבים? האם המרכז רפואי הדסה אינו יודע שסמל הפעמיים HH הוא הלוגו של היטלר המוכר בעולם? בושה וחרפה לפיליסטינים בהדסה שקיבלו את ההחלטה.

פלסטיני בביקור במחנה אושוויץ – "אתם שייכים לכאן."

 תיעוד של פלסטיני בביקור במחנה אושוויץ בסרטון שפורסם בערוצים עזתיים: ''מתוך הגטאות שמהם יצאו הציונים, אני קורא רחמי אללה על כל הפלסטינים והשהידים שלנו. תשוחרר פלשת.  ברצון אללה (אלוהים הערבי) אנחנו נשתחרר מכם (היהודים) אתם תשובו למחנה (גטו) או שתשובו לארצכם לכל מקום אחר העיקר שתצאו מאצלנו (הערבים) כי זו ארצנו ואתם שייכים לכאן. אתם יצאתם מהגטאות הללו. תחי פלסטין ויחי אבו עבידה!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846833&forum=scoops1

רק אל תגידו שהם לא מתכוונים למה שהם אומרים, וזה רק קומץ זניח.

follow-up לכתבה של עדינה בר-אל על גליה בזק-הילגר

עדינה בר-אל הביאה את סיפורה של גליה בזק-הילגר "המקדמת חינוך לחברה משותפת יהודית-ערבית, ובמשך שנים היא פועלת  בבתי-ספר להקניית ערכים וליצירת הבנה ושיתוף בין החברה היהודית לערבית." ("חדשות בן עזר", 1943)

הבטחתי לעדכן: ד"ר סמיר קעדאן, המנהל את המחלקה של "חברה משותפת" בבית ברל, אותו היא מזמינה להרצות לילדים יהודים, לא ענה למכתבי ("חדשות בן עזר", 1944) כלומר הוא מזדהה עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הרואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, מופת מוסרי ולא גזענות.

אשמח אם עדינה בר-אל תעשה follow-up לכתבתה. האם גליה בזק-הילגר עדיין עוסקת רק בחינוך נגד גזענות יהודית, או גם נגד גזענות ערבית? האם היא עדיין מזמינה את ד"ר סמיר קעדאן למרות גזענותו להרצות בפני ילדים יהודים? האם "עמותת יוזמות אברהם" מתירה בכלל לפעול נגד גזענות ערבית? ואם כן האם יש שינוי בתוכנית החינוכית?

רקטות מלוד לנתב"ג

ראש עיריית לוד, יאיר רביבו, שלח מכתב אזהרה דרמטי להנהגת המדינה עם מציאת טיל לאו אצל תושב ערבי בעיר : ''סכנה אמיתית ומוחשית להפלת מטוס נוסעים... מתוך העיר לוד."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846321&forum=scoops1

רק אל תגידו "זה לא יקרה," "הערבים לא נגד המדינה," "הם מורתעים..."

תמיד כשהמטוס ממריא, או נוחת הביטו למטה בחשש.

לא רק נגד ישראל גם נגד גרמניה

במסגרת ההפגנות נגד ישראל, אלפי מפגינים צעדו בעיר המבורג בדרישה להקמת "חליפות" – מדינה איסלאמית בגרמניה:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846830&forum=scoops1

על העולם להבין כי ישראל היא מגן האנושות מפני הברבריזם של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המאיים להשתלט על העולם אחרי חיסול מדינת היהודים.

חמאס: "ישראל זהו היעד הראשון. כל העולם יהיה תחת החוקים שלנו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1

מטרת ארגון הג'יהאד חמאס לכבוש את כל העולם.

"ואלה שמות בני ישראל"

עפרי בוים-אילני – יהודים זה לא אותנטי ושמותיהם מלאכותיים

על עופרי בוים-אילני, כתב "אל-ארצ'", כבר כתבתי. הבאתי את דבריו שהוא שונא את מדינת ישראל ומקווה שתעלם, שהוא שקל להתנצר כדי לזכות בעבודה בגרמניה. הכריז על עצמו כעל ידל"ש -יהודי לשעבר, (אך עוד לא ערבי). שלא חוגג יותר את חנוכה (כי ניצחנו את היוונים), את פורים, (כי הרגנו את המן), ואת פסח (כי יצאנו לחירות והרגנו מצרים). "זה הזמן להפנות עורף ליהדות."

כתבתי גם על אביו גיורא בוים-אילני, (הרי התפוח לא נפל רחוק מהעץ). אביו של עופר בוים-אילני, התחנך בקיבוץ "השומר הצעיר" גן שמואל. בילדותו שלחו ילדי קבוצתו לכאורה מכתבים לילדי כפר נוער בברית המועצות, בעקבות קריאת הספר "הפואמה פדגוגית" של מקרנקו בכיתתם: "שום דבר בה בישראל לא הגיע לרמה גבוהה כשלכם (בריה"מ). מתי המשטר שלנו יתחלף? לזאת אנו מצפים בעתיד הקרוב" (גיורא אילני), "אנו חברי המפלגה של מפ"ם וחברי הקיבוצים והקיבוץ גן שמואל, מקווים להגיע ביום מן הימים למשטר כמו שלכם."

והנה במוסף שצורף לעיתון "אל-ארצ'" קובע בוים-אילני שיהודים ושמותיהם זה לא אותנטי: "שבעה עשורים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, שאלת השייכות של היהודים למקום אקוטית יותר מאי פעם. מול הטענה הפלסטינית בדבר זרותם של היהודים בארץ, דוברים ציוניים מבקשים להוכיח שהיהודים הם ילידיה האותנטיים. בד בבד, יהודים מחוץ לישראל מנסים לייצר צורה חלופית של אותנטיות יהודית – מעין 'ילידיות גלותית'. אך הניסיון להשריש את היהודים בהוויה אותנטית כזו או אחרת, אם בישראל אם בגולה, מועד לכישלון."

"אני פבריקציה מלאכותית," מעיד על עצמו בוים-אילני. "השם הפרטי שלי, עפרי, יכול להיחשב דוגמה נוספת למנגנון הציוני של יצירת אותנטיות ילידית. הוריי, שהתרחקו מכל סממן 'גלותי' והחזיקו בתפיסת עולם עברית-כנענית, העניקו לי שם המתקשר לעולם הטבע המקומי, רחוק מכל שם יהודי מסורתי. [שטות מאין כמוה השם הוא עברות של השם הירש המתייחס לטבע הפולני יותר מאשר לטבע הארץ ישראלי... נ.כ.] משנולדו הצברים הראשונים בפלשתינה ביקשו הוריהם לבדל אותם מהתרבות היהודית-גלותית באמצעות שמות עבריים כמו אלון, נורית או טליה, שרבים מהם התייחסו לכוחות טבע, צמחים ובעלי חיים. מעטות התרבויות המודרניות שבהן שמות מעולם הטבע נפוצים כל כך כמו בתרבות הישראלית. [פשוט לא נכון נ.כ.]

"שם המשפחה שלי, אילני, מתייחס גם הוא לעולם הטבע, מקור השם הוא בעברות מסורבל שסבי, קלמן אילני, בחר תחת שם המשפחה המקורי שלו, באום – עץ בגרמנית. הוא נולד בז'ליביצה שבפולין ב-1907. לאביו קראו פישל באום, [השם היידישאי-פולני היה בוים אבל בשם באום רוצה בוים להתהדר במוצא גרמני מומצא, ולא בפולני. נ.כ.] ביקשתי ללכת בדרכם של אינטלקטואלים אנטי-ציונים גלותיים, שאימצו מחדש את השם המקורי של משפחתם בניסיון לבטל את שלילת-הגלות הציונית המוטמעת בזהותם. [למה בעצם לא חזר להירש או הרשלה? נ.כ.]

"שמות מעוברתים כמו הר-זהב או אבן-פז, שהסרבול שלהם מעורר גיחוך לפעמים, יצטיירו באור אחר אם נזכור שגם המקור היהודי שלהם היה מלאכותי. שום משפחה לא נקראה גולדברג במשך מאות שנים. הזהות היהודית המודרנית היא תמיד כבר-מלאכותית. זה גם אחד ההסברים לכך שיהודים מיהרו כל כך לאמץ לעצמם שמות חדשים וזהויות חדשות שהציעו אידיאולוגיות מודרניות כמו קומוניזם וציונות.

"יהודים הם אנשים שזה מקרוב באו, אנשים חדשים. הזהות העברית-ציונית היא אמנם מפוברקת, אבל גם הזהות שקדמה לה מלאכותית. אנחנו יצורים מלאכותיים.

"כמה אינטלקטואלים יהודים [אנטי-ציונים] פיתחו בעשורים האחרונים תפיסה שמציבה את הגלות כמצב הקיומי המהותי של היהדות. לשיטתם, העם היהודי לא קם בארץ ישראל, אלא דווקא בגלות. 'לא נולדנו מן הארץ,' טענו האחים דניאל ויונתן בויארין במאמרם המכונן 'אין מולדת לישראל'. החלופה שהם מציבים היא 'זהות גלותית', כזאת שאינה כבולה למקום מוגדר.

"ג'ודית באטלר [תומכת החמאס נ.כ.] מעלה על נס את הגלות ומכנה אותה 'מסורת יהודית של עקירה' [לכן היא בעד חיסול מדינת היהודים. נ.כ.]

"הגדרת הזהות הגלותית קורצת במיוחד ליהודים אמריקאים, שמושפעים במיוחד משיח הילידיות ובה בעת רואים בארצות הברית את ערש הזהות היהודית בצורתה המוכרת להם. אך בשנים האחרונות היא מושכת גם ישראלים לשעבר (היורדים מהארץ) המשתקעים בחו"ל. אף שהם נושאים זהות תרבותית ישראלית-עברית לגמרי, חלקם מנסים ליצור לעצמם זהות חדשה של יהודי גלותי, הם חובשים קסקט, לומדים כמה משפטים ביידיש ולפעמים אפילו מתחילים לאכול דג מלוח. למעשה, זוהי צורה נוספת של חיפוש אותנטיות יהודית, שדומה מבחינות רבות לאימוץ המסורבל של זהות תרבותית גרמנית או עברית שורשית – אותם מופעים מאומצים של חיפוש אותנטיות שבהם התמחו 'יהודים חדשים' בדורות קודמים. בכל פעם שהם ניצבים בחברת יהודים לא ישראלים, ההבדל נחשף: החזקת הגוף, חיתוך הדיבור וגם תפיסת העולם של אותם גלותיים חדשים היא ישראלית-ציונית לחלוטין. "במלחמה הנוכחית נעקרו מבתיהם מיליוני פלסטינים ומאות אלפי ישראלים. גם אם הם ישובו לבתיהם, העקירה הזאת מסמנת קיום עתידי שאין בו קרקע יציבה. מכל מקום, התרפקות על קיום ילידי שורשי לא תסייע לאיש מאיתנו. אנחנו אנשים חסרי מקור, יצורים סינתטיים, שחיים על מרבדי דשא סינתטי."

 (עפרי אילני, "יהודים זה לא אותנטי", 28.4.24).

https://hazmanhazeh.org.il/authentic_jews/

בוים-אילני הוא אמנם יליד הארץ אבל חינוכו הוא שיצר אותו כיצור סינתטי מלאכותי. איש ללא זהות. חלומו שלא מצליח להתגשם מכורח המציאות הוא לרדת לגרמניה ולחיות בה. (לא לפולניה כי "האלוהים של היהודי הוא הממון" – קרל הלוי-מרקס) לא כיהודי, אבל גם לא כפולקיסט גרמני הוא הרי הצהיר: "מקווה שאין כבר ישראל. למדתי לשנוא את המדינה – מדינות באופן כללי, ואת מדינת ישראל באופן פרטיקולרי." כלומר גם את גרמניה הוא שונא. ואין דבר שהאנטישמים שונאים יותר מדמות היהודי הקוסמופוליטי חזר הזהות שנדבק אל הפולק הגרמני ומנוכר למדינתו. ואף שונא אותה. הנה בוים-אלוני הוא האב טיפוס של היהודי השנוא של האנטישמים.

חיים דב לוינסון: כדי לאחד את העם יש לבטל את חג הפסח

בדומה לעפרי בוים-אילני, שקרא להתנער מהיהדות, ולא לחגוג חגים יהודיים, גם עמיתו, כתב "אל-ארצ'", חיים דב לוינסון, קורא לבטל את חג הפסח: "אם כבר רפורמות אחרי 7 באוקטובר," הוא כותב, "הנה הצעה שתהפוך אותנו מכמה שבטים מפוצלים לעם אחד, חם, חזק ומלוכד נגד כל אויבינו: שחררו אותנו מחג הפסח. איזו הצדקה ביקום יש לקחת את המועקה הזאת ולמתוח אותה על פני 144 שעות של אוכל גרוע, הידחפות לחיים הפרטיים, שעמום, בטלה, העדר מסגרות וגוש בטון על הנפש. למה, למה זה בעצם טוב? למה אני צריך לסבול בכל שנה את הקלישאה על זה 'שעברנו את פרעה' ונעבור גם את איראן/חמאס/ביבי? במה חטאתי? האוכל של פסח זה פשוט גועל נפש.

"הגיע הזמן להפסיק את מעגל האיבה. זה שאבותינו סבלו, לא אומר שאנחנו צריכים גם. יש לא רק מסורת בחיים, אלא גם הפקת לקחים. אחלה שיצאנו ממצרים, נחגוג את זה כל שנה, למה עם בדיחות קרש של בן זומא?"

(חיים לוינסון, "בואו נבטל את פסח, חג שכל כולו סבל טהור", "אל-ארצ'"  16.4.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/chaimlevinson/2024-04-16/ty-article/.highlight/0000018e-e677-de97-a5bf-f67710c50000

אם עפרי בוים-אילני הקוסמופוליט, חסר הזהות היהודית (וגם הגרמנית) קרא לא לחגוג את החגים היהודיים מטעמים לאומיים (מעניין אם גם היה מציע זאת לגרמנים?) הרי יוסף דב לוינסון שהיה חב"דניק והתפקר, קורא בחריפות של "מומר להכעיס" ו(לחוסר) "תיאבון" לבטל את חג הפסח בגלל האוכל הגרוע, ובניגוד לקוסמופוליט בוים-אילני הוא דווקא סבור משום מה שדווקא ביטול חגיגת הפסח יאחד את העם. שיהיו שניהם בריאים. שיחגגו מה שהם רוצים, ויאכלו מה שהם רוצים. רק לא ברור למה הם מבלבלים לנו את המוח.

בין השמדה לשמד. חג החירות ושואת יהודי אמריקה.

יותר יהודים בארה"ב עברו שמד מאשר הושמדו בפולניה

ב-1948 מנו יהודי ארה"ב 6 מיליון יהודים. כעבור 76 שנים עם תוספת של מיליון יהודים שהגיעו משטחי בריה"מ לשעבר, ומיליון יהודים יורדים מישראל, מונים יהודי ארה"ב ע"פ הסטטיסטיקה רק קצת יותר מ-6,600,000 יהודים. כלומר, יותר יהודים עברו שמד בארה"ב מאשר הושמדו בפולניה. בפולניה הושמדו בשואה 2,920,000 יהודים.

(להשוואה. ב- 1948 מנו יהודי א"י 600,000 יהודים, היום 7.5 מיליון)

לפי המשפטן והסופר היהודי-אמריקאי נוח רעם פלדמן (53) שהוציא לאחרונה את הספר: To be a Jew Today: A new Guide to God, Israel and the Jewish People ("להיות יהודי היום: מדריך חדש לאלוהים, ישראל והעם היהודי"), בארה"ב יש 7.6 מיליון. זה כמובן מטעה. הוא כולל בהם חצאי או רבעי יהודים, כמו למשל שני בניו שאימם אינה יהודייה. הוא עצמו דוגמה לבעייה. הוא נולד להורים אורתודוכסים, היה אורתודוכסי בוגר ישיבה שהתפקר ונשא נשים לא יהודיות. כך או כך גם מיספר היהודים בארה"ב שהוא נותן, מראה על שואת יהודי אמריקה.

פלדמן דן בהרחבה במקום שבו תופסת הציונות בזהותם של היהודים כיום. "הציונות,," הוא מסביר, "היתה אמורה להוות תחליף למקום שמילאה בעבר הדת כחוליה המקשרת בין מיליוני יהודים ברחבי העולם, אבל בשנים האחרונות היא נמצאת על קו השבר שמפלג ומפצל את היהודים בארצות הברית. עבור חלק מהיהודים, שחשים חיבור מועט ליהדות, בין אם בגלל שהם לא מאמינים באלוהים, או בגלל כל סיבה אחרת, ישראל משמשת כמוקד הנבחר של הזהות והחיבור שלהם ליהדות," הוא כותב, אבל בהמשך מסבך את הטיעון שלו כשהוא טוען כי "רוב היהודים כיום מגלים שאין להם יותר מדי ברירות, אלא להגדיר את עצמם דרך שאלת הקשר לישראל, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לא. הרבה משפחות יהודיות יעדיפו לא לדבר על ישראל בליל הסדר הקרוב," הוא אומר. "הציבור בישראל לא מבין את עוצמת השבר מול ממשל ביידן."

(צח יוקד, "המשפטן והסופר נוח פלדמן: 'הרבה משפחות יהודיות יעדיפו לא לדבר על ישראל בליל הסדר הקרוב'," "אל-ארצ'", 10.4.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-04-10/ty-article-magazine/.premium/0000018e-c223-d877-a7be-f2f747000000

נח רעם פלדמן טועה. הוא כותב: "עבור חלק מהיהודים, שחשים חיבור מועט ליהדות, בין אם בגלל שהם לא מאמינים באלוהים, או בגלל כל סיבה אחרת, ישראל משמשת כמוקד הנבחר של הזהות והחיבור שלהם ליהדות." לא נכון. עבור יהודים שחשים חיבור מועט ליהדות – ישראל אינה חשובה כלל. ישראל חשובה רק ליהודים החשים קשר ליהדותם.

מירוץ הבחירות בארה"ב. טראמפ מול ביידן

הנשיא לשעבר דונלד ג'ון טראמפ גינה בחריפות את גל ההפגנות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים על מלחמת ישראל-חמאס, כינה אותן "חרפה למדינה שלנו" והטיל את האשמה על הנשיא ביידן.

"מה שקורה ברמת הקולג' ובקולג'ים – קולומביה, ניו יורק ואחרים – הוא בושה." אמר טראמפ, "וזה באמת על ביידן. יש לו את המסר השגוי את הטון הלא נכון, יש לו את המילים הלא נכונות. הוא לא יודע במי הוא תומך. וזה בלגן. אם זה הייתי אני, הם היו כל כך רודפים אחריי, אבל הם מנסים לתת לו אישור," הוסיף טראמפ. "מה שקורה הוא בושה למדינה שלנו."

בנוסף אמר שמה שביידן עשה לישראל זה לנטוש אותה, וששלום זה משהו שלעולם לא יקרה עם אדם כזה בשלטון." (דונאלד טראמפ תוקף את ביידן: "מה שקורה בקמפוסים בארה''ב הוא בושה לארה''ב וזה הכול על ביידן. הוא לא יודע במי הוא תומך'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846176&forum=scoops1

"למרבה הצער ישראל תגלה שיש הרבה פחות חטופים ממה שחושבים כרגע. לכן קשה לחמאס לעשות עסקה. הם כבר לא מסוגלים לספק את החטופים, כי רבים מהם נרצחו. חמאס אינו מסוגל להחזיק יהודים במשך תקופה ארוכה מבלי להרוג אותם, וזה רק יחמיר! אפס מנהיגות של ביידן. 7 באוקטובר לעולם לא היה קורה לו אני הייתי נשיא – אפילו לא סיכוי קטן!"

(דונאלד טראמפ: ''למרבה הצער ישראל תגלה שיש הרבה פחות חטופים חיים ממה שחושבים ולכן קשה לחמאס להוציא לפועל עסקה'').

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846799&forum=scoops1

דונלד טראמפ על נתניהו בכתבת שער למגזין "טיים": "היה לי ניסיון רע עם ביבי כשישראל פרשה ברגע האחרון מהמבצע לחיסול קאסם סולימאני. מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר: 'זה קרה במשמרת שלו.' אני לא דוחה אפשרות שאמנע סיוע צבאי מישראל כדי להביא לסיום המלחמה בעזה." ומבטיח שיגן על ישראל מול איראן. (דונלד טראמפ בעיתון טיים)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846926&forum=scoops1

הבחירה מאוד קשה.

אלוף במיל' יאיר גולדנר-גולן

 המועמד לראשות העבודה מצדיק עיצומים על צה"ל

לאלוף במיל' וחבר הכנסת לשעבר יאיר גולדנר-גולן, אין ספק בנוגע למי אשם בתקדים המתקרב של הטלת סנקציות על יחידה בצה"ל: "ממשלה נורמלית הייתה מטפלת בזה, ולא היינו מגיעים למצב המשפיל הזה. פשוט בושה וכלימה."

לגבי הסנקציות על "נצח יהודה", גולן טען כי: "אני חושב שמי שטועה זה רה"מ. במקום להרים טלפון לאמריקנים לפני פרסום הדוח ולומר שיש בעיות בגדוד, תסכמו עלינו, נטפל בעניין, הוא מעדיף להתחנף לבייס שלו ולתקוף את האמריקאים, ולא לטפל בגדוד שייתכן שהיו בו תופעות חמורות. אני לא חושב שיש מישהו שלובש מדים ולא חושב שיש בעייה, בגדוד 'נצח יהודה' משרתים גם חיילים טובים ומסורים, אך היה בו מקבץ לא טוב ומאוד מטריד של אירועים חריגים, וצריך לטפל בו בצורה שתורמת את רוח צה"ל ואת הערכים של מדינת ישראל המתוקנת."

לגבי החטופים אמר: "יש סיכוי שתהיה עסקה לשחרור חטופים. רק אם נביא להחלפת הממשלה יש סיכוי שהמלחמה תסתיים. תחת הממשלה הזו זה יימשך לנצח, נתניהו רוצה מצב חירום ואזרחי ישראל כלואים, חרדים. שום דבר לא מעניין אותו חוץ מזה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845977&forum=scoops1

גם יאיר למפל-לפיד הפיל את האשמה על ראש הממשלה, הוא שכח רק לציין שהתקרית שנמצאת בלב האשמות נגד חיילי "נצח יהודה" התרחשה בזמן... ממשלת בנט-לפיד...

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=845981&forum=scoops1

לעזאזל צה"ל, העיקר שיש אוייב. לא החמאס, לא חיזבאללה, לא החות'ים, לא איראן, הם האוייב, ואפילו לא האמריקאים, האוייב היחידי הוא... בנימין מיליקובסקי-נתניהו....

המחדל הגדול של ניר בנקוביץ'-ברקת

יש להחזיר מייד את סימון המחירים!

בין האחראים למחדל של ה-7 באוקטובר נמצא גם המחדל הגדול של שר הכלכלה והתעשייה ניר בנקוביץ'-ברקת. ההישג הפוליטי החשוב ביותר של אנטולי-נתן שרנסקי היה חוק סימון המוצרים, והנה שר הכלכלה והתעשייה ביטל את תקפות החוק מתחילת המלחמה בנימוק מוזר של חוסר בכוח אדם וכתוצאה מכך עלו המוצרים בעשרות אחוזים. ובנקוביץ'-ברקת עוד מתנאה בכך שהוא פועל נגד עליות המחירים, למרות שעוד תקופה ארוכה קודם לכן לחץ בשירות בעלי ההון לבטל ת סימון המחירים.

(נחמיה שטרסלר, "ניר ברקת, 18% מספיקים לך? כך רשתות המזון נמנעות מסימון מחירים", "אל-ארצ'", 30.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-30/ty-article-opinion/.premium/0000018f-2a54-dacd-a7ef-3fd58d3d0000

ניר בנקוביץ-ברקת, א טובת אזרחי המדינה חשובה לך, החזר מיד את סימון המחירים!

להרוג מחבל טורקי ולא לנוח

מחבל טורקי בשם חסן סקלאנן, בן 34, תייר טורקי שנכנס לישראל כתייר מעבר הירדן,  ניסה לחסל שוטר וחוסל ע"י השוטרים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=846933&forum=scoops1

אז נחזור לאימרה המפורסמת "להרוג טורקי ולנוח":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%92_%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%99_%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%97

ונשנה אותה קצת. ראשית להרוג רק מחבל טורקי, ובשום פנים לא לנוח אחרי, כי יכול לבוא עוד אחד.

השיר היפה והמבעית של אהוד בן עזר "הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת" ("חדשות בן עזר", 1941) מורה לנו לשמור על התחת. אסור לנו לנוח אפילו רגע.

האם הגיע שלב הסרבנות?

תום מהגר הגזען האוטו-אנטישמי, האנטי-ציוני, תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והגזען האנטי-אשכנזי, המתנאה בהיותו מרכז פרויקט "נכבה, אשכנזים ומזרחים" בעמותת "זוכרות", וממשיכו של עוזי אזולאי בהפצת עלילת הדם של חטיפת ילדים תימנים ע"י אשכנזים, התחיל את הקמפיין ב"הארץ" למען סרבנות לכניסה לרפיח כדי להביס את החמאס.

"סביר להניח כי במוקדם או במאוחר יגיע שלב הסרבנות להתגייס למלחמת השולל, ואותן קבוצות שהכריזו על כוונתן לסרב לנוכח ההפיכה המשטרית, ינסו לרסן את הדהירה של הממשלה והצבא למלחמה ארוכה ומסוכנת. אולי זאת הדרך היחידה לעצור את טירוף המערכות שנקלענו אליו." כותב תום מהגר. "במשך חודשים ארוכים סיפרו לנו שמטרות המלחמה בעזה הן פירוק החמאס ושחרור החטופים. המדיניות הזאת התרסקה לנגד עינינו. חמאס לא התמוטט, ו'הלחץ הצבאי' – פשעים קשים נגד אוכלוסייה אזרחית – רק הקטין את סיכויי שחרורם של החטופים. כן, הממשלה והצבא נכשלו עד כדי כך, שעמדת המיקוח של החמאס השתפרה.

"כאשר דב וייסגלס נשאל על הסיבות שהובילו להחלטה על תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה הוא אמר, כי גלי הסרבנות היו גורם משמעותי: 'ופה קופצים עליך מכתבי קצינים, ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים.' ("הארץ", 7.10.2004). גם הציבור החרדי עומד על כך שמערך האמונות והערכים שלו קודם לגיוס לצבא. לכן עולה השאלה האם ומתי אלו שנדרשים להקריב את גופם במלחמה המסוכנת בתולדות ישראל יסרבו לעשות זאת." (הכותב ריצה ארבעה שבועות בכלא הצבאי בשל סירובו לפקד על מחסום ממזרח לרמאללה, ויסד באחרונה את תנועת הסרבנות "אני סירבתי"). (תום מהגר, "האם יגיע שלב הסרבנות?" "אל-ארצ'", 30.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-29/ty-article-opinion/.premium/0000018f-15b7-d1f3-afcf-3ff7891c0000

תום מהגר המתנאה בסרבנותו בעבר והנאבק עתה להצלת ושיקום שלטון החמאס, מקווה ומייחל כי הסרבנות תמנע מישראל לחסל את החמאס.

נראה אכן שתהליך הסרבנות חוזר ל-8 באוקטובר. העיתון הקומוניסטי "זו הדרך" מדווח בשמחה ובסיפוק כי "הורים של 400 חיילים סדירים פנו לשרים בממשלת הימין גד איזנקוט ובנימין גנץ בדרישה לסכל את התוכניות לכניסה לרפיח. 'כניסה לרפיח עלולה להיות לא פחות ממלכודת מוות,' הזהירו ההורים במכתב לשרי המחנה הממלכתי, 'בנסיבות הקיימות, לא נעמוד מנגד וניתן לילדים לסכן את חייהם.'" תחת הכותרת "400 הורים של לוחמים מרימים דגל שחור," הדגישו: "לא נהפוך להורים שכולים כדי לרצות את סמוטריץ' ובן גביר."

הם הזכירו את דבריו של אלוף במילואים ישראל זיו, שלפיהם "כל עסקת חטופים קודמת למבצע צבאי ברפיח, שטוב שלא יתקיים בכלל. רפיח אינה חשובה במיוחד למיטוט חמאס, והמארב האסטרטגי שמחכה לנו שם עלול להוביל לתוצאות קשות." החותמים על המכתב הם הורים לחיילים המשרתים בכמה חטיבות חי"ר ויחידות בצבא, ובהן: שלדג, מגלן, אגוז ויהל"ם. "אתם לא נוהגים כלפי הלוחמים באחריות הנדרשת," כתבו ההורים לשרי המחנה הממלכתי, "איננו סומכים עליכם עוד."

בתוך כך, הכתב ניר דבורי חשף אמש במהדורת החדשות של ערוץ 12 כי 30 חיילי פלוגת מילואים של הצנחנים שמסונפת לחטיבת צנחנים הסדירה קיבלו צו להיערכות לפעולה ברפיח והודיעו למפקדיהם שלא יגיעו מכיוון שאינם מסוגלים יותר.  (זו הדרך).

https://zoha.org.il/129094/

האיום הפוליטי בסרבנות חוזר. וככל שתדחה הכניסה לרפיח יתפשטו האיומים בסרבנות בנימוק שמיטוט שלטון החמאס ע"י כיבוש רפיח וציר פילדלפי הוא אינו אינטרס לאומי אלא אינטרס פרטי של ביבי.

מהם האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל?

חבר קבינט המלחמה, השר גד אזנקוט, תקף בחריפות את השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר חאנן-בן-גביר, שלדבריו, "מפעילים ביממה האחרונה סחיטה באיומים פוליטיים" נגד העיסקה. אזנקוט כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "אהיה שותף רק בממשלה שמקבלת החלטות משיקולי האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, ולא משיקולים פוליטיים."

https://www.ynet.co.il/news/article/syyxvtcbr#autoplay

לא ברור מי סוחט את מי, סמוטריץ' וחאנן-בן-גביר, סוחטים את הממשלה, או אזנקוט סוחט את הממשלה? מי באמת מייצג את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל?

שאלה לסיום:

כבמטה פלא שינו הפרשנים את פרשנותם. כיבוש רפיח לא חשוב. אין יכולת לנצל את החמאס, גם לא צריך. הדבר החשוב הוא לעשות ברית עם סעודיה כדי להקים מדינה פלסטינית.

1. איך תוקם מדינה פלסטינית בראשות אש"פ כשהחמאס שולט ברצועה?

2. אם ישראל מפסידה במלחמה עם החמאס, מדוע שסעודיה תעשה נורמליזציה וברית עם ישראל החלשה במקום להתקרב לאיראן?

נעמן כהן

אהוד: קח בחשבון שמדובר בלא מעט "אידיוטים שימושיים".

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה מציין שאסתר ראב התגוררה בבית מוזנח בהרחבה שבכפר יחזקאל בשנים 1967-1964. האם אתה יכול לברר אם מדובר בבית החמישי מהכביש (עפולה-בית שאן). בשנים 1960-1951 התגוררנו בכפר יחזקאל, אחרי שהייה של שנתיים בצריף ללא חשמל ומים, עברנו לבית הזה, שאמנם היה מחובר לצינור מים, אבל לא היו בו מרצפות, ולא תקרה (ראו את הרעפים מלמטה), וכמובן, לא היה שום חיבור לביוב. היה לנו משק עם גן ירק, מספוא, כרם, עשר פרות ועגלים, לול עופות. עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה, ותמיד היו לנו חובות למושב (התערובת עלתה יותר ממחיר הביצים לתנובה!)

לבסוף לאבא נמאס, מכר את הפרות, הפרד והלול, שילם את החובות למושב, ועבר לגור עם המשפחה ברמת גן. הבית, שהיה די עלוב בהיווסדו, בוודאי התפורר במשך השנים שאיש לא טיפח אותו, וכך, כנראה היה מצבו, כשאסתר ראב עברה לגור שם.

נעמן כהן מתאר את התופעה המרגיזה של יהודים המשתתפים בהפגנות האנטישמיות נגד ישראל ונגד היהודים. זאת תופעה מזעזעת, שקרתה גם בתחילת עליית הנאציזם בגרמניה. וכן, המערב איננו מבין שהאסלאם מבקש להכחיד גם אותו, ולא רק את היהודים.

וכן, לא עולה על דעתי האפשרות שאתה מאמין כי מי שאינו תומך בנתניהו – תומך בסינוואר – כך לפחות משתמע מתשובתך לפוצ'ו.

תודה על פרסום מאמרו של אבי גולדברג על ספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם" (וקודם על רשימתו של פוצ'ו). כבר חשבתי שספרי יעבור מהעולם ללא התייחסות, לאחר שפרסמתי אני מעל אלף רצנזיות על ספריהם של חבריי הסופרים.

שלך

משה גרנות

אהוד: למשה היקר, דודתי אסתר ראב עברה לגור בכפר יחזקאל בהשפעתה ידידתה-מילדות שחיתה שם עם משפחתה, נעמי גלבוע לבית ינובסקי מפתח תקווה, שהיתה אחותו של משה כרמי, אהוב נעוריה של אסתר. אין לי מושג על גורל הבית אך זה היה בית בודד ולא יחידת משק כך שלא נראה לי שזה היה ביתכם בעבר.

באשר לפוצ'ו, כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח) ולא נובמבר 1948 כפי שציין במאמרו. אך זו לא שגיאתו היחידה.

מי שקורא לנתניהו להתפטר בשעה שהוא עומד בראש ממשלת ישראל הנלחמת קשות בציר הרשע האיראני-איסלמו-נאצי שמקיף אותנו מעברים רבים, בדומה לאויבינו בתש"ח, והניצחון עודנו רחוק – ומי שרואה אותי כאחד מ"קומץ המטומטמים" שעדיין תומכים בראש הממשלה נתניהו, ומשווה את השמחה על התפטרותו הצפוייה, לשמחת כ"ט בנובמבר 1947– דומה בעיניי לתומך סינוואר.

שווה בנפשך סופר אנגלי שהיה קורא לצ'רצ'יל להתפטר באמצע מלחמת העולם השנייה, מגדיר את יום התפטרותו כיום של שמחה לאומית בריטית, ומכנה את מי שתומכים בצ'רצ'יל – "קומץ מטומטמים", כמוני.

* מדוע מרבית הישראלים שותפים להשתקה, מאז 7 באוקטובר, של ההשפעה הנוראה של הפגנות "כוח קפלן" האלימות וההמוניות, בעידוד התקשורת חסרת האחריות, ושל הקריאות לסרבנות לשרת בצה"ל – על החלטתו של יחיא סינוואר לצאת לטבח שאותו הכין במשך שנים רבות?

שכחו את ההפגנות הפרועות, את הזמבורות, את רדיפתו וביזויו של נתניהו, והתקשורת מחפשת את האשמים בטבח רק בקרב אלה ש"כוח קפלן" ודומיו רדפו, חירפו וגידפו.

"כוח קפלן" שהיה מיעוט מבוטל בעם, ניסה, בשם הדמוקרטיה-כביכול – לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית, את שלטון הממשלה והכנסת ואת צה"ל, והביא עלינו את העיתוי של טבח 7 באוקטובר.

ולולא האסון הנורא, "כוח קפלן" גם לא היה מאפשר לנו לצאת למלחמת "חרבות ברזל".

* אורי אשכנזי: אהוד יקר, בהתייחס לתגובתך למאמר של פוצ'ו... "אהוד: אני לא חכם כמוך, אני אחד מקומץ המטומטמים שתומכים בנתניהו ולא ביחיא סינוואר."

חבל שאתה מסלף את דבריו של פוצ'ו – הוא מעולם לא הביע תמיכה בסינואר. מסתבר שאפשר לא לתמוך בסינואר ולא לתמוך בנתניהו באותו זמן. תתבונן בעולם כולו... אפילו ביידן בין האנשים שעושים זאת. קוראים לזה ביקורת. גם לך מותר! 

אהוד: מי שקורא לנתניהו להתפטר באמצע המלחמה, ועוד רואה בכך חגיגה גדולה כמו בכ"ט בנובמבר 47' – תומך, אולי אפילו מבלי שהוא מבין את משמעות דבריו – ביחיא סינוואר.

כאשר ישראל והעם היהודי מותקפים מכל צד, וכאשר גל של אנטישמיות נאצית מטומטמת שוטף את העולם, גם באוניברסיטאות היוקרה בארה"ב, וכאשר המנהיגים והלוחמים שלנו מוצגים כפושעי מלחמה – זה מה שמעסיק אתכם? להיפטר מנתניהו? אתם יצאתם מדעתכם?

* בשורות ליחיא סינוואר: "שני קרובי משפחה של חטופים נחקרו בשעות האחרונות בתחנת משטרה בתל אביב. שחר מור, אחיינו של החטוף אברהם מונדר, נחקר בחשד להשחתת פני מקרקעין בשל ריסוס כתובת גרפיטי 'ביבי רוצח' בהפגנה שנערכה במרכז תל אביב ביום שני האחרון. נטלי צנגאוקר, אחותו של החטוף מתן צנגאוקר, נחקרה בחשד לשימוש פחזני באש ולתקיפת שוטר, בשל זריקת אבוקה לעבר כוחות המשטרה בהפגנה. אחד השוטרים פונה לקבלת טיפול רפואי, עקב פגיעת האבוקה. זו הפעם הראשונה שהמשטרה חקרה באזהרה בני משפחה של החטופים. עד כה, היו כמה מקרים שבהם המשטרה עיכבה בני משפחה של חטופים ושחררה אותם בשטח ללא חקירה." ["הארץ" באינטרנט, 1.5.24].

* אהוד יקירי, אני שמח לקרוא בכל גיליון את שירי דודתך, המשוררת הנפלאה אסתר, שגם היא לא זכתה ליוקרה המגיעה לה, ויחד עם זה, אני שמח שהשתלתי בראשך את הרעיון, לפרסם בכל גיליון שיר אחד או יותר משלל שיריה, לאחר מותו של (אוי, איני נזכר כרגע בשמו) שאת המקאמות שלו היית מפרסם עד אז בכל גיליון או פעם בשבוע. זאת תרומתי הצנועה לעיתונך.

אהבתי את הכרוניקה של חייה עפ"י בתי מגוריה, אך לא מסתדר לי עם זה שאתה כותב שהתחתנה עם יצחק גרין והתגרשה מאלוואיל?

תסביר לי בבקשה,

ברכות לחג ליהודית ולך יקירי,

משה מוסק

אהוד: מי שהיה כותב פעמיים בשבוע במכתב העיתי שלי הוא יוסי גמזו המנוח.  הקובץ "נדודי אסתר" אינו ביוגראפיה שלה אלא רשימה של הבתים שבהם חיתה. יצחק גרין היה בעלה הראשון שנפטר ב-1930, ואריה אלוויל היה בעלה השני, ממנו התגרשה ב-1936. כל הפרטים מצויים בשש מאות עמודי הביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", סיפור חיים שדומני כי מעטים כמוהו בספרות העברית.

כאשר נערך לפני שנים בבית הסופר בתל אביב ערב עיון על ביוגראפיות של משוררות עבריות, לא הזמינו אותי. לשאלתי למה? הסבירו, "אתה גבר, וכל כותבות הביוגראפיות שהוזמנו לערב הזה הן נשים שכתבו על נשים." ואכן, כך האגודה גם נקראת ונראית היום, "אגודת הסופרות והסופרים העברים". כלומר ש"סופרים עברים" כבר אינם כוללים סופרות נשים – אלא הן מדור נפרדת. גטו שתלטנה.

* למיכאל לוי שלום, בגיליון 1946, שכבר נשלח אליך, מופיעה השאלה שלך וגם התשובה שלי, במדור האחרון "ממקורות הש"י".

בברכה,

אהוד

מיכאל לוי: תשובה מעניינת, תודה. הספר "להסביר לדגים" מדהים, אני כל הזמן קורא בו, וגם בספר "שיחות בחצות" של מונדי. בספר על הבעל שם טוב, ששדה הוציא בסוף האייטיז דווקא כתב שחשוב ליצור אמנות מתוך שמחה, שזה שינוי במחשבה, אחרי שחלה בכלל התנער מקו המחשבה האופייני, וזרק את כל ספרי הנצרות מהבית. אני מתרשם שכל ההגות שלו היא בספרים, אבל בחיים האמיתיים לא ישם את ההגות הזו, למרות שבאמת היה איש צנוע. גם קנה דירה יקרה בירושלים למרות שטען שהוא עני מאוד. עכשיו אני נזכר שגם יותם ראובני אמר לי פעם שעניין הסבל היה  ביצירה אבל לא בחיים האמיתיים, וכך גם אילת נגב וחיים פסח אמרו. לא מזמן יעל ארליכמן הוציאה ספר שנקרא "שתיקת האדמה", דוקטורט שהיא עשתה על שדה בעריכת אבי שגיא בהוצאת כרמל. משעשע ש-מ.ס. היתה הנערה ששברה את ליבו, אורפז מספר ששדה הציע לה נישואין והיא סירבה ובחרה במדען אולם בעיתונות ובתקשורת, למשל בראיון לדן מרגלית, סיפר שהוא לא היה מעוניין בנישואין ואז התחרט כאשר כבר היה מאוחר והדבר מוטט אותו והוביל לכתיבת "ספר האגסים הצהובים" (כתיבה מתוך סבל).

אהוד: באשר לדבריך על הספר "להסביר לדגים" שהוא "מדהים, אני כל הזמן קורא בו." נדמה לי כי בשונה ממרבית הסופרים "החשובים" בני דורי, שחלקם התמחו בלנפח לקוראים את השכל – מרבית ספריי קריאים, מעניינים, חלקם פיקאנטיים (אמנם לא כמו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית פליקס זאלטן, מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית" ו"במבי, חיים ביער") – אבל לרוב הם אינם משעממים.

אולי לכן אני לא נחשב כחלק מהספרות העברית בת-ימינו, למרות שאני כיום אחד הסופרים החיים הבודדים שנותרו במשמרת שלי. עובדה, עד היום לא יצא שום ספר-מחקר על יצירתי, שום יום עיון אוניברסיטאי, שום דוקטור לשם כבוד, שום פרס ספרותי – למעט כמה מאמרים מעולים של ש. שפרה, ארנה גולן, משה גרנות, סמי מיכאל, הלל ברזל, חיימקה שפינוזה ואלימלך שפירא, וסליחה אם שכחתי מישהו.

* אהוד: יותר ויותר מודעות ופירסומים בעיתון "הארץ" הן של העיתון עצמו או של אירועים הקשורים בו. מה זה אומר על מצב העיתון? הייתכן כי גישתו הפרו-פלסטינית והאנטי-ישראלית דוחה ממנו קוראים ומפרסמים? והייתכן כי יש גורמים אחרים התומכים בו כלכלית ומאפשרים את המשך קיומו דווקא בשל עמדותיו אלה?

* בנדלה: הי אודי, לא יכול להיות שאתה בן שנתיים בצילום עם אסתר בחוף הים. אתה מגיע לה עד המותניים. גם יחסי הגודל בין הראש שלך והגפיים הם לא של ילד בן שנתיים, אלא הרבה יותר גדול. אני חושבת שיש לך טעות או בהקלדה, או אולי בזיכרון.

אודי: אין תאריך לצילום. זו השערה שלי. ייתכן שהייתי  מבוגר בשנה-שנתיים.

* ג'וחא: איך זה שטראמפ הנואף, שכנראה אויים בסחיטה מצד הנשים ששכב איתן, עומד למשפט בעוד שהנשים שהתכוונו כנראה לאיים עליו בפרסום ולסחוט אותו – מוצגות כצדיקות וכלל לא נתבעו למשפט על כוונותיהן הזדוניות להרוויח כספים מפגיעה בו? ובואו לא ניתמם – כאילו הן היו זונות ששולם להן כדי שיזדיינו עימו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-23, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל