פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1948

יום מאתיים ושלושה עשר למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

 איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בניסן תשפ"ד. 6.5.2024

עם הצרופות: 1. בית העץ של משפחת אורנבלום ברייביץ. 2. גלעד לזכר קדושי רייביץ שבו משולבים שברי מצבות עם אותיות עבריות שאסף קלינבסקי. 3. יוסף אורן צובע את הכיתוב על המצבה של סבתו איידל ביוזפוף.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת שגילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְּמוֹלִי אָרֹך. // אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: זה לא רק האלוף חליווה... // איליה בר זאב: ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פְּרֶלוּד מס. 9. מס. 21. // אנדד אלדן: זְנוּחִים זָעִים. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.5.24. // פנחס שדה על המלחמה שבין יהודים לערבים // רוֹן גֵּרָא: בְּאַרְכִיּוֹן הַשִּׁכְחָה. // חזי רפופורט: עננת הבחירות הקרובות. // אסתר ראב: מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה [כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921]. // יוסף אורן: עֵדוּת על משפחתי – לבל יישכח זיכרה! // איטה טיטלבוים [יהודית בן עזר]: חצי כיכר לחם. // עדי בן עזר: האגדה על האיש הכי לא חשוב בכפר. // איתמר פרת: כשמלאכים צוחקים. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. שירים. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". פרק שני: פרעות צפת, 1834 [לפני 190 שנה!] // נעמן כהן:  En attendant Godo-Sinwar  // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

תְּמוֹלִי אָרֹךְ

וְכֵן גַּם שִׁלְשׁוֹמַי  –

וְאִלּוּ לִי, יֵשׁ עוֹד מָחֳרָת.  –

נִפִּיתִי חִטָּה בִּ"טְרִיאֶר"

וְלֹא הָיְתָה כָּמוֹנִי

יוֹדַעַת לְגַלְגֵּל

הַגַּלְגַּל  –

כִּי חֲזָקוֹת הָיוּ יָדַי;

זָרַעְתִּי גַּרְעִינֵי

אֹרֶן בֵּין סְלָעִים  –

וְהוֹבַלְתִּי עֵדֶר יְלָדִים,

"כְּבָשַׂי",

אֶל נוֹפֵי-הַמּוֹלֶדֶת.

קָרָאתִי בְּשֵׁם כָּל צֶמַח וָפֶרַח

וְאֶת שָׁאוּל וְדָוִד הַמֶּלֶךְ

הִכִּירוּ מִפִּי;

לֶחֶם עֹנִי הָיוּ

רֹב נְעוּרַי;

הַשַּׂלְמָה כְּבוּסָה

וְדַלָּה.

וַאֲנִי  –

"בָּרוּךְ ד' יוֹם יוֹם".

הַ"אֲבָרֵךְ" כָּעֵת אֱלֹהִים  –

וְאָמוּת?

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

זה לא רק האלוף חליווה...

לאורך 40 השנים האחרונות שימשו בתפקיד ר' אמ"נ 11 אלופי צה"ל, רק אחד מהם, אהרון זאבי פרקש צמח באגף המודיעין. כל היתר, מאהוד ברק בשנות השמונים, ועד אהרון חליווה כיום, הגיעו לתפקידם  מן הדרג הלוחם, עונדים דרגות אלוף, ומאחוריהם עשרות שנות פיקוד על מסגרות לחימה גדולות כקטנות.

ההבדל בין ר' אמ"נ שגדל במערכי האיסוף וההערכה של החיל, למקבילו, שהתפתח בכוחות הלוחמים  של צה"ל, והחל חובש את הכומתה הירוקה, לראשונה, עם כניסתו לתפקיד, הוא עצום! מסלול ההכשרה של קצין קרבי מייעד אותו להניע את לוחמיו בשדה הקרב,  ולגרום להם, בעת הצורך, להיות מוכנים לחרף את נפשם, על מנת להשיג את המטרות שהוצבו להם. כל מה שמפקד קרבי עושה בשיגרה, מאימונים ועד טיפול בפרט, נועד לשרת את השגת התכלית הזו. מתפקיד מפקד מחלקה ואילך, הוא נדרש להקרין מנהיגות, מקצועיות וסמכות, וליצר 'ביחד', על מנת שכאשר הוא צועק 'קדימה הסתער' הוא לא ימצא עצמו לבד.

עם ההתקדמות בסולם הדרגות לתפקידי מח"ט, מפקד אוגדה ודומיהם, נדרש מפקד בכיר ליישם טכניקות נוספות. בכללן כשרי משא ומתן, קסם אישי, כריזמה, שיסייעו לו  לרכוש את אמון פקודיו, שהם מפקדי יחידות בתורם, ויגרמו להם למלא את פקודותיו ברוחו. משמעת לבדה אף פעם אינה עובדת בכל מקרה. אבל בעיקרו של דבר מדובר באותו DNA פיקודי, נמרץ, החלטי, מקרין סמכות ובטוח בעצמו, המחלחל מראש הארגון ועד אחרון החיילים, שבלעדיו שום משימה לא תבוצע כהלכתה.

ההיסטוריה הנציחה מעט מאוד מפקדים עטורי תהילה כמו הסנטור פביוס מקסימוס הרומי, שנודעו בהססנותם. האחרון זכה לכינוי קונקטאטור, המתמהמה. משום שפיקפק בכוחו לנצח את חניבעל בשדה הקרב. אך הצליח, באמצעות תככים, לסכסך בינו לבין ערי דרום איטליה שהעניקו לו סיוע לוגיסטי, ואילץ אותו לסגת לקרתגו, כלעומת שבא, ללא שום קרב גדול, במלחמה הפונית השנייה.

כללו של דבר, ה-DNA של ר' אגף מודיעין מוצלח הוא אנטי תיזה לזה של מפקד גייסות מוכשר. אדם שהתרגל לאורך שנים לגבש את תכניותיו המבצעיות, על סמך הערכות המודיעין המהוססות של הקמ"נים שלו – והפך מכאן ואילך באחת למעריך הלאומי של מדינת ישראל. נושא באחריות להערכת המודיעין הלאומית במישור הצבאי והמדיני, על מתן התרעה מפני מלחמה, פעולות  איבה וטרור, ועל המודיעין האופרטיבי והמבצעי, שבמרכזו סוגיית המטרות. שלל נושאים, שכל אחד מהם בנפרד, לבטח כולם יחד, מהווים אתגר אינטלקטואלי כביר. המחייב אותו כראש האירגון, להנחיל לאנשיו מקטן ועד גדול, רוח של סקרנות, ספקנות, יכולת לקבל באהבה ביקורת על ההערכות ועל ההמלצות שהם מעבירים בינם לבין עצמם ולאלו שמעליהם. וחשוב לא פחות, להתעקש לחזור ולשאול שאלות שאין להן בהכרח מענה ברור. על מנת להפנים את גודל הפער הקיים בין מה שהוא יודע למה שאינו יודע. ולגרום לכפופים לו, הנדרשים כל הזמן לתת תשובות חותכות, להיות חסונים מנטלית, כדי להשיב ללקוחותיהם בשטח, שהם אינם יודעים מספיק, על מנת לעזור להם.

ולצד זה, מן העבר השני, אסור לשכוח שאין מדובר במגדל שן אקדמי, אלא בגוף תכליתי. כזה שנועד לייצר עבור לקוחותיו תשתית מבוססת של נתונים, מידע וידע, שיאפשרו להם לקבל החלטות, שיבטיחו את ביטחונה של ישראל, ויסייעו לצה"ל לנצח את אויביו. ושעל מנת שזה יקרה, צריך בסופו של דבר להגיע למסקנות, לדרג את סבירותן ואת 'רמת הסמך' שלהן, ולעמוד מאחוריהן. מה שרק מסבך עוד יותר את העניינים ואת תפקידו של ראש אמ"ן. הנדרש באופן פרדוכסלי מזה ומזה, להיות ספקן והחלטי, נמרץ והססן, מודע לחוסר יכולתו לצפות את הבאות – ועם זאת לעשות זאת, ולהנחיל רוח זו לפקודיו.

אלא שכאשר לאורך 40 שנה רצופות ממלאים את התפקיד מפקדים קרביים, המנחילים את רוח ה-'אחרי' בארגון, וממנים בכל שדרות הארגון בכלל זה בחטיבת המחקר, קצינים הקרובים אליהם באופיים, מזגם ורוחם, התוצאה היא כשלי הערכה חוזרים ונשנים. האחרון שבהם, קשור להערכת הסבירות הנמוכה, לתגובה איראנית ישירה נגד ישראל, על חיסול הגנרל ראזי מוסווי בדמשק לפני חודש.

ועם זאת חשוב לעשות צדק עם אהרון חליווה וקודמיו כמו גם עם אלו שהציבו אותם בתפקידם.  המודיעין אינו חי בתוך עצמו, אלא בתוך צה"ל. ואם אנשיו אינם מסוגלים להכניס את עצמם לנעליהם של מפקדי האוגדות, אלופי הפיקוד ומפקדי הזרועות, הם מתחילים לייצר עבודה שתשרת את עצמם, יותר מאשר את לקוחותיהם. כפי שמוכיח חוק פרקינסון הראשון. חומרת הבעייה התבררה לאשורה במלחמת שלום הגליל. והתבטאה בכך, שהמידע המודיעיני שנאסף במחשבי  8200, 9700 ואמ"נ מחקר, לא הגיע כלל ליחידות המתמרנות בשטח, והיקשה עליהן  להשיג את יעדיהן. מינוי מפקדים קרביים לתפקיד ר' אמ"נ, לצד רה-אירגון האגף ושינוי תפיסת ההפעלה שלו, היו אם כן צעדים מתחייבים לשם פתרון בעייה כרונית, שפגעה בביצועי צה"ל.

אלא שהיה לכך מחיר, שהתבטא בהעתקת הדגש האירגוני מאסטרטגיה לטקטיקה, תוך התמקדות בגילוי, זיהוי וטיפול ב-'אוייב בעין' וחלוקת עבודה שונה בין ייצור מודיעין – לייצור וקיטלוג מטרות. לבטח ככל שהדברים נוגעים לחמאס וחיזבאללה.

מגמה זו רק הלכה והתעצמה ככל שבצה"ל רווחה ההכרה כי פני המלחמה השתנו ללא היכר. ובמלחמות הצפויות, מול אירגוני הטרור, הגנה 'הורגת' שתתבסס על אש מנגד, היא, היא  ההתקפה הטובה ביותר. מכאן ואילך עבר מרכז הכובד האסטרטגי מן התמרון הקרקעי – לאש השמדה קטלנית, שתחסל במהירות ובדיוק, אוייב המסתתר בקרב אזרחיו. כל זאת למשוש ליבה של החברה הישראלית, שהבהירה חזור ושנה, כי לא תסכים לשלם את מחיר הדמים, הכרוך בהשמדת אוייב, אם העניין יחייב תמרון שמטרתו כיבוש רצועת עזה או דרום לבנון.

לימים הוקמו באמ"נ יחידות ייעודיות חדשות, מכלולים 'ומפעלי מטרות', שהתבססו על ליבה מודיעינית אחודה, שסינכרנה באמצעות קישוריות גבוהה ובינה מלאכותית את שלל המידע, שאספו מערכות האיסוף והניטור הזירתיות בספקטרומים השונים, והפכו אותן תוך דקות, למטרות עבור הכוחות בזירה. הניסיון המבצעי שהצטבר ב'מלחמה שבין המלחמות', ואתגר התלול מסלול, שהציבו חמאס וחיזבאלה, סייע לשדרג את המערכות הללו, והפך את צה"ל לאלוף העולם, בסגירת מעגלים מהירה לשם השמדת אוייב מרחוק מן האוויר, הים והיבשה, בדיוק בלתי נתפס. מהפכה מעוררת התפעלות זו לא היתה אפשרית אלמלא אותם 10 ראשי אמ"נ שהגיעו ממערכי הלחימה, הובילו את תהליכי האיפיון וההצטיידות הנדרשים, והכתיבו את קצב השינוי בהתאם לדרישת אחיהם לנשק.

שותפים לתהליך היו קציני מודיעין נמרצים, מהירי החלטה, ושוחרי קרבות כמוהם, שהפכו תוך כדי התהליך הנזכר, מספקי ידע מודיעיני, לשותפים פעילים למחצה בניהול הלחימה מול הטרוריסטים בגזרות השונות, על כל המשתמע מכך.

אלא שהעתקת מרכז הכובד האירגוני, בעשורים האחרונים, מאיסוף מידע ועיבודו לשם 'בירור המציאות' והתראה למלחמה – לאותו הנדרש לצורך הפקת משמעויות מבצעיות, וסגירת מעגלי לחימה קצרים. שנועד להשלים את  תפיסת ההגנה 'ההורגת', בה בחר צה"ל להתמודד עם טקטיקת הלחימה של האוייב, תבע מחיר יקר, שהתבטא בכך, שעיקר הקשב הארגוני, כמו גם משאביו החומריים והאנושיים של האגף, (שלא לדבר על יוקרה) תועלו – ככל שהדברים נוגעים לחיזבאללה וחמאס – יותר ויותר לשם טיפול בשטף המידע הטקטי, פה ושם המערכתי שזרם, ופחות להערכת משמעותו האסטרטגית.

על כך נוסף גם צמצום מכוון של המרחק שבין 'האוספים' ל'חוקרים ולמעריכים', והעברת משאבים ואחריות מן האחרונים לראשונים. לא מיותר לציין בהקשר זה את תלונתו של ר' חטיבת המחקר בשעתו, תא"ל אלי בן מאיר. שמחה על הקיצוצים בארגונו, וטען כי לא ניתן יהיה לעכל שפע המידע הזורם אליו, ולהבין לעומק את משמעותו האסטרטגית, בלי שיעמדו לרשותו המשאבים הנדרשים: "...חשתי שגג הבית דולף נכשלתי בניסיון לתקנו והחלטתי לעזוב..." כתב בפוסט שבו התייחס לראשונה לנסיבות התפטרותו שהתרחשה בסוף שנת 2016 בעקבות עימות עם ר' אמ"נ דאז, שכפה עליו את הקיצוצים.

כשיש לך פטיש ביד, כל דבר נראה לפעמים כמו מסמר, כתב אברהם מאסלו. זה גם מה שקורה לראש אמ"נ שכל מסלול חייו המקצועי, מסיום קורס הקצינים ואילך, נסב סביב לחימה בטרור. ואשר קרוב ל-90% מפקודיו באגף המודיעין, עוסקים במישרין או בעקיפין באיסוף וניתוח אותות, בנוגע לפעילים, מצבורי רקטות, ותשתיות ברצועת עזה ובלבנון. שיאפשרו לצה"ל להגיב – כהרגלו – על שיגור טילים ורקטות לעבר העורף הישראלי, בידי אוייב הנטמע – כהרגלו – באוכלוסייה אזרחית.

מתוך הערכה שמה שהיה הוא שיהיה. הם כהרגלם יירו טילים ורקטות אנחנו כהרגלנו נחסל מרחוק, וחוזר חלילה. כאשר תופסים את חמאס וחיזבאללה כאירגוני טרור, שדפוס פעולתם כבר מוכר וידוע, ולא כצבאות טרור, שיש להם מדינות, מדיניות ואסטרטגיה הפתוחה לשינויים, קשה להעלות על הדעת תרחישים של מלחמה כוללת, שתיפתח במהלכים אופרטיביים מפתיעים.

יותר מזה, התמכרות לאיסוף אותות שיספקו אינדיקציות לפתיחת עוד סבב מוכר. במקום עיסוק בתכלית האסטרטגית של היריב, מעבירה את הדגש מן היער לעצים, ומקלה להתמודד עם אי-הוודאות המאפיינת את הדיון על האוייב, ועל תרחישי פעולה דימיוניים שבהם הוא עלול לנקוט. סימנים להיתכנות פעולה התקפית רחבת היקף של חמאס היו על השולחן, אך הם נהדפו תחת ההיגיון של היעדר תכלית. היה זה הרצי הלוי, שטען במאמר שפירסם בשנת 2020 בירחון 'קטבים' כי: "...חמאס וחיזבאללה, מתכננים מהלכים התקפיים-קרקעיים לתוך שטחנו. אין אלה מהלכים להחזקת שטח, אלא מהלכים שתכליתם להסב נזק, לשבות שבויים ויותר מכך, לייצר אפקט תודעתי קשה בקרב הציבור הישראלי... טרור מטרתו להפחיד, אך הוא אינו שואף לנצח במובן הקלאסי של המילה..."

נדמה שאין צורך להוסיף מילה.

הסיבה לכישלונות ההערכה המודיעיניים איננה קשורה לאיכותם של האנשים, המוטיבציה שלהם, או המידע שעומד לרשותם. הסיבה לכישלונות נעוצה כמעט תמיד בתהליכי חשיבה ועיוותי תפיסה במימד האישי, הארגוני והחברתי, המשתלבים זה בזה ויוצרים דבקות בקונספציה. נגענו על קצה המזלג במימד החברתי, ובחברה הישראלית שאילצה את צה"ל לאמץ אסטרטגיה של הגנה הורגת, במקום ניצחון עתיר קורבנות. ציינו את התמקדות אמ"נ כארגון באיסוף ועיבוד אותות והפיכתן למטרות עבור אש ההשמדה של ההגנה ההורגת, במקום בתכלית צבאות הטרור. אך את עיקר הדגש במאמר הקדשנו לעובדה שמזה שנים רבות מדי לא עומד איש מודיעין בראש אמ"ן. חשוב להבהיר כי  בארגון היררכי כמו צה"ל, נודעת 'לקודקוד' השפעה עמוקה על הלכי רוח המנשבים בו. ההופכת דרמטית כאשר הארגון נזיון במשך 40 שנים רצופות ממפקדים שצמחו באותו בית גידול, והגיעו לצמרת משום שהצליחו בתפקידיהם הקודמים.

מודיעין במיטבו עוסק באינטרפטציה של כוונות האוייב, יכולותיו, הטקטיקה והאסטרטגיה שלו וכיוצ"ב. כל איש מודיעין מנוסה מודע לפער בין המציאות האובייקטיבית – לאינטרפרטציה הסובייקטיבית. מה שקרוי 'מרד המציאות'. אינספור ההערכות השגויות שסיפק לאורך השנים ללקוחותיו, מובילים בהכרח, את הקמ"ן המוכשר לאמץ מידה ידועה של זהירות, ספקנות והססנות, ביחס ליכולתו לצפות את המתרחש בצד השני של הגבעה. ככזה ה-DNA שלו שונה בתכלית מזה של מפקד קרבי. החייב להיות בשליטה כל הזמן, להקרין סמכות, לחפש ודאות, בהירות, ולדחוף למציאת פתרונות אד-הוק, המתחייבים מן הנסיבות, אך עלולים להתברר כשגויים בהמשך.

 אם הרמטכ"ל ושר הביטחון רוצים לחולל שינוי עומק באמ"נ, הם צריכים למנות הפעם איש מודיעין לתפקיד, ולא מפקד קרבי. לבטח לא להציב גם הפעם בראש המערכת, בכיר מאגף המבצעים. אדם שהתרגל לשרטט חיצים כחולים ולתת תשובות –  במקום לצייר ביצים אדומות, לשאול שאלות...

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

המאמר פורסם לראשונה באתר "מידה".

* * *

איליה בר זאב

ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

פְּרֶלוּד מס. 9 במי מז'ור (שופן)

איטי ורחב   Largo

אֲנַחְנוּ דְּחוּסִים בִּקְרוֹנוֹת הַבָּקָר, בְּכָל הַלֵּילוֹת, שֶׁהֵם כֹּל הַיָּמִים.

רָעַשׁ אֲדָנִים מוּזָר, אַתְּ וַאֲנִי חֲבוּקִים עַד כְּאֵב

וְהֲנָאָה לָעוֹלָם.

נָעִים –

עֲיָרוֹת עֲזוּבוֹת –

מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַתַּיִל הַדּוֹקְרָנִי, מוּל עֲלִיּוֹת הַגַּג,

סֻלָּמוֹת עֵץ, בַּאֲלַכְסוֹן.

אָנוּ חוֹלְפִים –

תִַּיִשׁ שָׂעִיר מְכַרְסֵם בַּאֲדָמָה הַמִּתְקַלֶּפֶת.

אֲנִי נָע בְּאֶרֶץ לֹא לִי מֵעַל הֶעָרִים כְּרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה מֵעֵבֶר

לַזְּמַן הַשָּׂרוּף,

גְּבוֹהוֹ שֶׁל עוֹלָם רוֹמֵס לֵילוֹת לְלֹא רַחֲמִים אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

הַמַּמְשִׁיכָה לְהָכִיל.

בַּקָּרוֹן הָאַחֲרוֹן, עַל לוּחוֹת הָעֵץ, חָקוּק שִׁיר* –

לְלֹא סִיּוּם

* בעקבות שירו של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום".

פְּרֶלוּד מס. 21 בסי במול מז'ור

שירתיcantabile

קְטֹרֶת גָּז בְּאַסְדוֹת הַהוֹן מְעַרְבֶּלֶת עָרֵי שְׂרֵפָה,

מְפַעְפַּעַת בַּמִּגְדָּלִים, מְנַטֶּפֶת

תַּאֲוָה, גַּאֲוָה וּבֶצַע.

חֶלְקִיקֵי אָבָק אֱלוֹהִי נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר.

״בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשַׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרָךָ״*

עוֹלָל, אִם נוֹלַד מֵת אוֹ

חָתוּךְ –

אָסוּר בִּימֵי אֵבֶל.

אַל תִּבְכִּי אִשָּׁה, הָכִינִי תַּכְרִיכֵי בּוּץ

לַבָּא בַּתּוֹר –

הַסְתִּירִי נַעֲלֵי כִּפּוּר.

אֵי-מִשָׁם, מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הַתַּיִל,

מַנְגִּינַת צֶ'לוֹ.

כְּלָבִים חָדְלוּ לִנְעֹץ שִׁנַּיִם, שׁוֹלְחִים מַבָּט

רְווּי גַּעְגּוּעִים בִּזְנַב הַהוֹלְכִים,

                    הַנְּמוֹגִים אֶל רוּחָם.

* תהלים קי"ט ט״ז.

פורסם בהוצאת ספרי עיתון 77 2019.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

זְנוּחִים זָעִים

זוּג זְקֵנִים לֹא זוֹחֲלִים זָבֵי זֵעָה

מָזוֹן זוֹל הַזְּמַן זִמֵּן לַזְּבוּבִים, בַּזִּיבָה

זוֹלְלִים זְרוֹעוֹת רָזוֹת. מִזְדַּעְזְעִים וְזָזִים

כְּזוֹחֲלִים זֶה לָזֶה מְזַמְזְמִים עַל זְמַנָּם,

עַל זִכְרוֹנוֹת זָהָב עַזֵּי זֹהַר הַזָּר לָרְמָזִים זָר

זוֹרְמִים בִּזְחִילָה זֶה עוֹזֵר זֶה מְזָרֵז

זֶה זָהִיר לֹא לְהַזִּיק לֹא לְהַזְעִיק כִּי מִי

שֶׁזָּרַע בְּזֵעַת אַפָּיו זָכָה.

אַךְ לֹא זוֹכְרִים כִּי הַזְּרִיחָה חוֹזֶרֶת בְּזִנּוּק,

וְהֵם, זָקֵן בִּזְקָנוֹ זֹרְקָה זִיבָה

זְקֵנָה כְּעֵז עֲזוּבָה זָבַת רָזוֹן וְזָרוּת

הַזִּקְנָה הִיא זִירָה בָּהּ זָזִים מִזָּוִית לְזָוִית.

כָּל זָוִית מַזְכִּירָה זוּטוֹת –

זְנוּחִים זָעִים

לֹא זָן הַזִּכָּרוֹן, הַזִּכָּרוֹן אִזֵּן, וְאֹזֶן לְלֹא

זֶהוּת.

מֵאֲחוֹרֵי הַזַּעַם זוֹעֲקִים

הַזַּכָּאִים לִזְכּוֹת בְּזִקְנָה מְזַכֶּכֶת.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר שירים של 50 שנות כתיבה. מכאן אני בוחר פעמיים בשבוע ומפרסם ב"חדשות בן עזר". שיר זה נבחר כמתאים לציון יום הזיכרון לשואה  ולגבורה.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: נתניהו צודק במאה אחוז! אסור לישראל להסכים לסיום המלחמה מבלי שמוטטנו את חמאס והבטחנו שיחיא סינוואר וחבורתו הרצחנית לא ישובו לשלוט על גבולנו ברצועת עזה ובציר פילדלפי. המתנגדים לנתניהו צוברים פופולאריות על חשבונו ומסייעים בעקיפין לחמאס! הם יודעים שהם טועים אבל סומכים על "האיש הרע" נתניהו שלא ייכנע לחמאס ולא יפקיר את ביטחון ישראל לדורנו ולדורות הבאים!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.5.24

* רוח 8 באוקטובר – על איזה בסיס ערכי תתקיים האחדות הלאומית? הרי ערכינו שונים. אחדות לאומית היא ערך שעומד בפני עצמו. כמו שהשלום הוא ערך. כפי שהשלום אינו בכל מחיר, כך גם אחדות אינה בכל מחיר. לא אוותר על ערכיי למען האחדות, אך גם לא אכפה למענה את ערכיי על אחרים. בדיאלוג בין בני פלוגתא ניתן להגיע להסכמות שתיצורנה אחדות. התנאי לכך הוא רצון כן להגיע לאחדות, מתוך הבנת הערך והכורח באחדות. ברור שהקיצונים אינם יכולים להיות חלק מהסכמות לאומיות, ולכן המטרה הראויה בעיניי היא גיבוש מיינסטרים ציוני ממלכתי רחב, שיהיה הבייס הישראלי הגדול, שרוב גדול של הציבור יהיה בו, ולהשאיר את הקיצונים בקצוות, עם אפשרות לאתגר את המיינסטרים, אך לא להכריע אותו.

זו המציאות שאליה ראוי לחתור, שתחליף את המציאות הרת האסון הנוכחית, של שני מחנות ניצים, כשכל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו, ובין המחנות מתנהלת מלחמה עד סף קרע. אחרי 7 באוקטובר, רוח 8 באוקטובר היתה רוח של אחדות לאומית. למרבה הצער, מחנה 6 באוקטובר, על שני דפנותיו, לא ויתר והמשיך בכל מאודו להפעיל את הכוחות הצנטריפוגליים להעמקת השנאה והקרע, שמהם הוא נבנה. אנשים קטנים נהנים להתבוסס בקיא של ה-6 באוקטובר ורוצים להטביע בו את כולנו. אני מאמין שרוח 8 באוקטובר תגבר.

* רוח 6 באוקטובר – תמצית רוח ה-6 באוקטובר היא כוחנות כלפי פנים, כלפי יריבים, לעומת חולשה כלפי חוץ, כלפי אויבים. הממשלה הכוחנית חשבה שהעובדה שהיא מונה 64 ח"כים נותנת לה את הזכות לנהוג ככל העולה על רוחה, להתעלם מחצי העם, לשנות לחלוטין את כללי המשחק, לנסות להשתלט על הרשות השופטת והכל בשל הטענה של "רצון העם", שכביכול נתן לה מנדט בלתי מוגבל. גם כאשר כבר היה ברור וידוע שהמהפכה המשטרית מפרקת את החברה, פוגעת בכלכלה, פוגעת בביטחון – הם המשיכו בכוחניות עם הראש בקיר, בלמו כל פשרה, בזו וזלזלו בכל מי שהתנגד למהלכים הקיצוניים. הכוחנות הזאת יצרה חולשה שהאויב הריח. אבל מעבר לכך, אותה ממשלה המשיכה בדרך הביטחונית שנתניהו התווה בעשור וחצי של שלטונו – התמכרות לשקט וקניית שקט בכל מחיר. אולי הדוגמה הקיצונית ביותר, היא ההשלמה עם פלישה של כוח חיזבאללה לתוך שטחה של ישראל והקמת מאחז בשטחה הריבוני של ישראל, שלא סולק במשך יותר מחצי שנה, מפחד מפני התגובה. זה היה נוח לכל חלקי הקואליציה, גם לימין הקיצוני ביותר. הם האמינו שנפלה בידיהם הזדמנות פז להשתלט על הרשות השופטת ולנהל מלחמת חורמה במה שהם מכנים "האליטות", ולהרוס כל חלקה של ממלכתיות, ולשם כך יש צורך בשקט ביטחוני, שאותו צריך לקנות בכל מחיר.

הכוחניות כלפי פנים החלישה את החברה והקרינה את החולשה כלפי חוץ, וכאשר החולשה הזאת הייתה במקביל לחולשה המובנית כלפי חוץ, שנבעה מההתמכרות לשקט, הייתה זו ממש הזמנה לאויב לממש את זממו. אך האחריות היא בפירוש לא בצד אחד של המתרס. המאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית, הפך למאבק בלתי לגיטימי בדרך הכוחנית שלו, שגרם לנזק לא פחות חמור מהמהפכה עצמה. השנאה, הזעם הקדוש, ההקצנה, חוסר הנכונות לכל הקשבה ולכל פשרה והצגת כל שינוי קל כגזירת שמד שבה גם שרוך של נעל הוא "ייהרג ובל יעבור"; הדיבור הנורא על "הם לא אחים שלנו," חתימת אלפים על החזון הנורא של היפרדות לשתי מדינות, הקריאה להוציא כספים מהארץ והאיום בסרבנות המונית, כמו גם הפגנות אלימות עם חסימות צירים מרכזיים וכד', הפיכת מאבק צודק נגד המהפכה המשפטית למלחמת זהויות שהשפל שלה היה פשעי השנאה הדוסופוביים ביום הכיפורים בת"א – כל אלה ביטאו תוקפנות, דורסנות וכוחנות בלתי נסבלים כלפי פנים, תוך פגיעה מודעת בכוחנו החיצוני (הגאווה על כך שנפגעה הכשירות המבצעית של צה"ל, למשל). ואותה אופוזיציה לא אתגרה כהוא זה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט. להיפך, הם תמכו בה בהתלהבות. אילו הממשלה היתה מאמצת קו הפוך ויוצאת למתקפת-נגד מקדימה למיטוט חמאס (זה לא היה קורה כי נתניהו, במבנה אישיותו, אינו מסוגל לאמץ מדיניות כזו), מתנגדי הממשלה היו מאשימים את ראש הממשלה שהוא יוצא למלחמת ברירה מיותרת כדי להינצל מהמשפט ואולי אף קוראים לסרב לצאת למלחמה.

כן, שני הצדדים שנלחמו זה בזה בטירוף, החלישו אותנו כך שהיינו כרכיכה כלפי חוץ. וכך המטנו על עצמנו את ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר למדנו בדרך הקשה ביותר שאם נרצה או לא נרצה, אנחנו אחים, והאוייב, שחלומו האחד והיחיד הוא השמדתנו, אינו מבחין בין מתיישבים באלון מורה למתנחלים בניר עוז, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי ההפיכה המשטרית. ניתן היה לצפות שההכרח שנכפה עלינו ושהוכיח לנו את ברית הגורל בינינו, ימונף לעיצובה של ברית ייעוד מחודשת בינינו. למרבה הצער, הכוחות הצנטריפוגליים של ה-6 באוקטובר, בשני דפנות המחנה הזה, ממשיכים בכל העוצמה לקרוע את המדינה לגזרים, כי הם נבנים מהקרע הזה. הם שבים לכוחנות ההרסנית כלפי פנים, שכל כך מחלישה אותנו כלפי חוץ. השאלה היא אם הרוב הדומם של הישראלים השפויים, יתנו למחנה ה-6 באוקטובר להרוס את המדינה, או יתארגן להפיח במדינת ישראל את רוח ה-8 באוקטובר, היום שבו העם התאחד והראה את כוחות הטוב הגלומים בו.

* על סטרואידים – בתגובה לדברים שכתבתי על כך שאם יוצא צו מעצר נגד נתניהו זהו צו נגד מדינת ישראל וכולנו צריכים להתאחד נגדו, נכתבו אמירות מזעזעות, של שמחה לאיד ותקווה למעצרו של נתניהו. לאלו תהומות של שנאה וניכור הידרדרו אותם עלובי נפש. זה 6 באוקטובר על סטרואידים. עצם האיום בצווי מעצר מעביר מסר שדמם של היהודים מותר ואין למדינת ישראל זכות להגנה עצמית. כך שהעימות בנושא הזה אינו בין תומכי נתניהו למתנגדיו, אלא בין חמאס לישראל, בין טבח 7 באוקטובר לבין ההגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. יעשה כל אחד את בחירתו.

* איום על מחנה 6 באוקטובר – באתר הימנני "מידה" התפרסם פשקוויל נאצה נגד תנועת הרבעון הרביעי, ובכלל נגד הגורמים החותרים להסכמה רחבה ולאחדות לאומית. כדי שתבינו במה המדובר – במקום אחר אותה כותבת כינתה את משפחות החטופים "ילדי טנטרום". ואני דווקא שמחתי על הפשקוויל, כי אם הקיצונים רואים בארגוני-הביחד איום, זה סימן טוב, שאנו בדרך הנכונה.

* מי ימנה את המפקדים – יש צדק רב בביקורתו של סמוטריץ' על כך שהרמטכ"ל ממנה קצינים לתפקידים בכירים במטכ"ל. הלוי הוא מפקד הצבא, הנושא באחריות הצבאית העליונה למחדל ההפתעה במתקפת 7 באוקטובר, למחדל המבצעי שבו צה"ל לא התעשת בזמן ולא הגיע להגן על היישובים המותקפים ועל ניהול המלחמה, שבה אחרי כמעט 7 חודשים לא הצלחנו למוטט את חמאס, לשחרר את החטופים ולפתור את בעיית חיזבאללה, כאשר יישובינו מפונים כבר למעלה מחצי שנה. איך ייתכן שהוא ימנה את המטכ"ל הבא? אכן, בעייה חמורה.

מצד שני, התפקידים הללו מחייבים איוש מידי. צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לא למלא את החורים הללו, בוודאי בשעת מלחמה. מי ימנה אותם אם לא הרמטכ"ל? הדרך היחידה למנוע מהרמטכ"ל של המחדל למנות אותם, הוא למנות רמטכ"ל חדש תחתיו. אבל מי ימנה את הרמטכ"ל? על פי החוק, את הרמטכ"ל ממנה הממשלה. אבל הממשלה היא הנושאת בעיקר האחריות למחדל. ראש הממשלה בעשור וחצי האחרון הוא האיש שהוביל את תפיסת הביטחון שקרסה ב-7 באוקטובר. והממשלה היא האחראית מיניסטריאלית לאסון. איך זה יתכן שממשלת המחדל וראש ממשלת המחדל ימנו את הרמטכ"ל החדש? ברור שזה חמור יותר ממינוי מפקדים פחות בכירים בידי הרמטכ"ל.

אז מה עושים? יש להחליט על בחירות חדשות בהקדם, בין חגי תשרי לסוף 2024. אני כותב זאת מתוך תקווה שאכן נחזור למלחמה העצימה למיטוט חמאס ושחרור החטופים ולהגנה על יישובי הצפון. אם לא מחדשים אותה, אפשר להקדים את הבחירות אף מוקדם יותר. אם מר מחדל לא התפטר, כפי שהיה נוהג במקומו כל אדם נורמטיבי, לפחות חובה עליו לחזור לעם ולבקש מנדט מחודש. הממשלה שתיבחר אחרי הבחירות, שקרוב לוודאי שנתניהו לא יעמוד בראשה, ואני מקווה מאוד מאוד שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית רחבה, תמנה את הרמטכ"ל החדש. עד אז, יש להקפיא מצב בצה"ל. לתפקידים שהתפנו, ואין ברירה אלא לאייש אותם, יש למנות מחליפים. אך יש לחתור לכך שההתפטרויות תיעצרנה. שכולם יישארו בתפקידם. וגם כל אלה שאמורים לסיים את תפקידם, יאריכו את התפקיד בעוד חודשים אחדים, כדי שמינוי המחליפים ייעשה תחת כהונת הממשלה החדשה. 

* העובדות מפריכות את הקמפיין הבכייני – שלושה מבין חמשת האלופים החדשים שמונו הם דתיים. בעבר הלא רחוק, מציאות כזו היתה דמיונית. מה נשתנה? כדי להבין זאת, יש להכיר את שכבת התא"לים, מפקדי האוגדות ומקביליהם, ולראות שאחוז הדתיים בהם גבוה מאוד, ובאופן טבעי, מהם יוצאים האלופים, ורבים מהם דתיים והם משקפים את המטכ"ל הבא. גם ההרכב הנוכחי של דרג התא"לים שונה מאוד מזה שהיה בעבר הלא רחוק, אך מי שראה אז את שכבת המח"טים יכול היה להבין שזה מה שצפוי.

כששירתי בצבא, מעט מאוד דתיים נשארו לשירות ממושך בקבע. רוב הקצינים הדתיים פרשו אחרי שנה או שנתיים בקבע, לכל המאוחר אחרי תפקיד מ"פ. מה שגרם לשינוי, אינו שינוי בצה"ל אלא בחברה הדתית לאומית, שעודדה את בניה ללכת לקריירה צבאית. על כך היא ראויה לכל שבח, ויש לקוות שכך יהיה גם בקרב החלקים האחרים באוכלוסייה. עובדה זו מפריכה את הקמפיין הבכייני על כך שלא מקדמים את הדתיים. זה פשוט קמפיין שקרי. העובדות בשטח מפריכות אותו.

* על אחריות וחוקי הפיזיקה – אחריות אינה חומר ולכן חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה. כפי שאהבה אינה חומר. אני אוהב במאה אחוז כל אחד מילדיי, ולא צריך לחלק ביניהם את האהבה. כשמנהל מאציל סמכויות, אין זה מסיר כהוא זה מאחריותו המוחלטת. לכן, העובדה שיש אחראים נוספים אינה גורעת ממאה אחוזי האחריות של נתניהו למחדל 7 באוקטובר, בהיותו המנהיג העליון. והרמטכ"ל אחראי במאה אחוז לכשלי צה"ל. וראש אמ"ן אחראי במאה אחוז לכשלי אמ"ן. וכן הלאה. אך בראש ובראשונה – אחריותו של נתניהו היא מוחלטת. אני יוצא נגד שתי תופעות בשיח הציבורי בחצי השנה האחרונה. נגד הניסיון למזער את אחריותו המוחלטת של נתניהו ונגד הקפיצה האוטומטית כלפי כל ביקורת על אחרים, כאילו היא כפירה בעיקר ומנקה את נתניהו מאחריותו. מותר לדבר על קונספציית אוסלו, על קונספציית ההתנתקות, על ביטול חומת מגן בעזה ועוד, כעל חלק מן הגורמים לאסון, בלי להיות חשודים כמי שרוצים לגונן על נתניהו.

* מה יפקח את עיניהם של סרבני ההתפכחות – אין לפלשתינאים חזון קונסטרוקטיבי כלשהו. אילו היה להם, כבר מזמן היתה להם מדינה ריבונית. החזון שלהם הוא אחד – שאנחנו לא נהיה כאן. איך כתב המשורר הלאומי שלהם, דרוויש? גם את הקברים שלנו ניקח איתנו. והכל מותר כדי לממש את החזון הזה, כפי שנוכחנו לפני פחות מ-7 חודשים. אין שום דרך, לפחות במאה השנים הבאות, לגשר בין החזון הציוני לחזון הפלשתינאי. רק אחד משניהם יוכל להתממש.

סרבני ההתפכחות, שאפילו אחרי 7 באוקטובר מסרבים לפקוח את עיניהם, יתפכחו כנראה רק אחרי 7 באוקטובר בריבוע מהמדינה הפלשתינאית בפאתי ת"א. אם כך, עדיף שלא יתפכחו. אם אנו עם חפץ חיים, לא תקום מדינה כזו, שכל ייעודה יהיה אותו 7 באוקטובר רבתי.

* בכיה לדורות – מבצע "חומת מגן" (2002) הוא ההצלחה הגדולה ביותר במלחמה בטרור בתולדות ישראל. לאחר 1,500 נרצחים ישראליים בעקבות אוסלו, בהובלת ערפאת, הפרטנר ל"שלום של אמיצים"; כאשר ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס ולהיכנס למסעדה, וכאשר כל ה"מומחים" הסבירו שאין דרך להילחם בטרור המתאבדים כי אין מה לעשות נגד מחבל שנחוש להתאבד, מדינת ישראל התעשתה, צה"ל יצא למלחמה בכל העוצמה, בכל הקטלניות, בלי היסוסים ובלי דשדוש, שברה את תשתיות הטרור והחזירה את חופש הפעולה הביטחוני לצה"ל. מאז "חומת מגן" נחסכו בזכות המבצע חייהם של עשרות אלפי ישראלים, "קורבנות השלום".

מבצע "חומת מגן" הוא גם החמצה רבתי, שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים עד היום. ההחמצה היא ביטול המבצע בעזה. גויסתי בצו שמונה למבצע בעזה. שעות ספורות לפני שהחל, שרון קיבל רגליים קרות וביטל אותו. המבצע המתוכנן נועד להתחיל בעת ובעונה אחת בכמה גזרות. החטיבה שלי היתה אמורה לכבוש בשעות הראשונות את ציר פילדלפי, בניגוד למהלך התמוה במלחמה הנוכחית, שבו השארנו את ציר ההברחות בידי האויב עד היום. ביטול המבצע היה בכייה לדורות. לו בוצע, תשתיות הטרור היו מושמדות וצה"ל והשב"כ היו נהנים מחופש פעולה ברצועה לאורך כל השנים הללו. או אז, לא היתה נורית רקטה אחת מעזה. לא היתה נחפרת מנהרה אחת. וכמובן שלא היה מתבצע טבח שבעה באוקטובר. איזה ליקוי מאורות!

* טעיתי – ב-1993 נערך בלבנון מבצע "דין וחשבון", שבו מתקפות קשות של חיל האוויר הביאו לגל של בריחה המונית של תושבים בלבנון צפונה. המטרה היתה שאותם פליטים יהיו מנוף לחץ על חיזבאללה להפסקת הטרור. המבצע הסתיים ב"הבנות" עם חיזבאללה, שכמובן הופרו מיד והמצב חזר לקדמותו. כישלון המבצע הביא אותי למסקנה חריגה, באותה תקופה. מיצינו את רצועת הביטחון. אין לנו עוד מה לחפש בלבנון. האוייב הפלשתינאי שבעטיו נכנסנו ללבנון כבר לא קיים שם. הסכסוך שלנו עם גורמים לבנונים יסתיים אם הם יאבדו את עילת מאבקם – השהייה שלנו בארצם. פרסמתי אז שורה של מאמרים שקראתי בהם לנסיגה חד-צדדית מלבנון.

הדעה הזאת היתה מנוגדת לקונצנזוס הלאומי בדבר חשיבות רצועת הביטחון. תנועת ארבע אימהות עוד לא קמה. יוסי ביילין, הראשון במערכת הפוליטית שהטיף לכך, עוד לא אימץ את הגישה הזאת. זה היה קול יחיד. דווקא אני, בעל דעות מדיניות-ביטחוניות ניציות מובהקות, ביטאתי בנושא הזה עמדה יונית מובהקת. לעמדתי זו היה מרכיב נוסף. התחלתי לחוש אז בזיקה הנוצרת בשיח הפוליטי בין סוגיית הגולן לסוגיית לבנון. החלה להישמע אז הטענה, שכל עוד אין שלום עם סוריה, לא יהיה שקט בלבנון. אם ניסוג מהגולן ויהיה שלום עם סוריה, סוריה לא תתמוך בחיזבאללה ולא יהיה עוד סכסוך עם לבנון, וחיילי צה"ל לא ייהרגו בלבנון. ואכן, בשנים הבאות הלינקג' הזה היה חזק מאוד, בעיקר בתקופת ברק, שהבטיח נסיגה מלבנון תוך שנה "ב-הס-כם", כפי שנהג לומר, וברור היה שהכוונה להסכם עם סוריה, והיה ידוע מה מחירו. בתקופת ברק כבר היתה תמיכה ציבורית רחבה בנסיגה מלבנון, והוא הפך את לבנון למנוף לשכנוע העם לתמוך גם בנסיגה מהגולן. סברתי שחובה לנתק באחת את הקשר הגורדי הזה, והדרך לכך היא התנתקות חד-צדדית מלבנון. רק אחרי התמוטטות המו"מ עם סוריה, ברק החליט על נסיגה חד צדדית, שבוצעה כעבור חודשיים. מאז 1993 תמכתי בעקביות בנסיגה חד-צדדית מלבנון ודבקתי בעמדה הזו עד הנסיגה עצמה. הייתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה ועל הפקרת צד"ל, אך תמכתי בעצם הנסיגה ושמחתי עליה.

כמובן שמיד לאחר הנסיגה נוכחתי בטעותי, באמונה שהנסיגה תוציא את העוקץ מהסכסוך עם גורמים לבנונים, כי לא תהיה להם עוד עילה לסכסוך. חיזבאללה המציא את פיקציית "חוות שבעא" כעילה להמשך הסכסוך. הנסיגה לא הביאה לשקט בגבול, שהמשיך לדמם עד מלחמת לבנון השנייה, ורק לאחריה נוצר שקט ממושך, שנוצל להתעצמות רבתי של חיזבאללה. למרות שהנסיגה לא הפסיקה את הסכסוך עם חיזבאללה, עדיין האמנתי שלא היה לנו מה לחפש בלבנון ונכון יותר להגן על ישראל מתוך גבולותיה, בלי מחיר הדמים של השהייה בלבנון.

טלטלת ה-7 באוקטובר, מחייבת כל אחד מאתנו לבחון את דרכו ואת עמדותיו. הגעתי למסקנה שטעיתי בתמיכתי בנסיגה מלבנון. כאשר למעלה מחצי שנה עשרות אלפי אזרחי ישראל שחיים לאורך גבול לבנון פונו מבתיהם והיו לפליטים במולדתם וכלל לא בטוח שיוכלו לחזור אפילו לתחילת שנת הלימודים הבאה; כאשר כל יישובי הגבול התרוקנו, כי במקום להגן על היישובים, המדינה החליטה שעדיף לפנות אותם, וישראל הקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול, ברור שמשהו כאן לא עובד. חרפת הפינוי הביאה אותי לשנות בדיעבד את דעתי.

כנראה שאין מנוס מרצועת ביטחון בינינו לבין לבנון. השאלה היא האם היה תהיה בצד הישראלי, במקום היישובים, או בצד הלבנוני. התשובה ברורה – מטרתנו להעביר את המלחמה לשטח האוייב ובוודאי לא לאפשר לו ליצור טיהור אתני בצד הישראלי של הגבול. רצועת ביטחון בדרום לבנון עם פרוקסי מקומי – צד"ל, היתה אסטרטגיה נכונה, וכמובן שתמיד יש מה לתקן ומה לשפר בדרך הפעלתה. אילו הייתה לנו רצועת ביטחון, חרפת הפינוי לא היתה עולה על הדעת.

אני מודה שטעיתי בדרך שבה האמנתי בשלושים ואחת השנים האחרונות, בסוגיה הלבנונית.

* טראמפ לא סולח לנתניהו – הנשיא לשעבר ואולי לעתיד של ארה"ב, דונאלד טראמפ, טוען שעל נתניהו להתפטר בשל אחריותו לטבח ב-7 באוקטובר. לכאורה, מה הרבותא בכך? כל אדם נורמטיבי מבין את המובן מאליו. אלא שטראמפ אינו אדם נורמטיבי. להיפך, אפשר לומר עליו שהוא נתניהו על סטרואידים. האם הוא אי פעם לקח אחריות על מחדל כלשהו, על שגיאה כלשהי, או בדיוק כמו נתניהו הוא מצא תמיד שעירים לעזאזל על כל כישלונותיו? לא בשל טבח 7 באוקטובר טראמפ סולד מנתניהו, אלא כיוון שנתניהו עשה את המובן מאליו והתקשר לברך את ביידן על ניצחונו בבחירות. אגב, הוא עשה זאת באיחור רב והיה האחרון מבין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות לעשות זאת, כי לא רצה להכעיס את טראמפ הפסיכופט, שבדה קונספירציה מטורללת על "גניבת הבחירות". טראמפ אינו סולח לנתניהו על כך. מבחינתו, החלטותיו הפרו-ישראליות כנשיא היו מתנה אישית שלו לנתניהו וכשנתניהו בירך את ביידן הוא כפוי טובה.

אם טראמפ ייבחר לנשיאות, הוא עלול לנקום בנתניהו ובישראל ולנהל מדיניות אנטי ישראלית קיצונית. טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל הנשיאים, אך אין לו כל סנטימנט לישראל והוא עלול להתהפך ב-180 מעלות. מצד שני, הוא גם יכול לשוב ולהיות פרו-ישראלי, משיקולים אלה או אחרים, שלבטח לא יהיו ענייניים. הוא אדם בלתי צפוי.

* שותפה לערכים הדמוקרטיים – עיתונאי ישראלי שכתב מאמרי ביקורת נגד הממשלה והעומד בראשה, זומן לפגישה בקונסוליה ישראלית במדינה כלשהי, ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר זמן נחשף, שהעיתונאי נרצח וגופתו בותרה. עוד התברר, שמחסליו הם סוכני שב"כ שנשלחו למשימה באופן אישי בידי ראש הממשלה. איך תגיב ארה"ב על אירוע כזה? מה יהיה יחסה לממשלת ישראל? כיצד תתייחס לראש ממשלת ישראל? אירוע כזה, כמובן לא קרה. הוא גם לא יקרה. אין סיכוי שאי פעם יקרה בישראל אירוע כזה. אבל האירוע הזה קרה. העיתונאי אינו ישראלי אלא סעודי – ג'מאל ח'אקשוקג'י, שביקר את דרכו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. בן סלמאן הורה לרצוח אותו. פרשן "ניו-יורק טיימס" תומאס פרידמן כתב השבוע שסעודיה עתידה להחליף את ישראל כבעלת הברית האזורית של ארה"ב, בשל אכזבתו של הנשיא ביידן ממדיניות ישראל. כנראה שארה"ב רואה בסעודיה שותפה לערכים הדמוקרטיים וככזו, בעלת ברית טבעית.

* התוקפן על פי "ניו-יורק טיימס" – הטבח ב-7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בכל העולם, שילהב אותם והוביל לגל האנטישמיות הנורא ביותר מאז השואה. הגל האנטישמי מתמקד בעיקר בקמפוסים של האוניברסיטאות במערב והבולטת שבהן היא קולומביה. באיחור ניכר, החלה התארגנות של סטודנטים יהודים להגנה עצמית. "ניו יורק טיימס" פרסם "תחקיר" שבו הציג את היהודים כצד התוקפן... מה הפלא? הרי על פי אותו עיתון, ישראל, שמעזה להגן על חיי אזרחיה אחרי הטבח הנורא, היא התוקפן.

* לא פוליטיקלי-קורקט – כיוון שזה לא פוליטיקלי-קורקט, והרי אני ידוע כמי שכובל את עצמו בכבלי הפוליטיקלי-קורקט, איני כותב שהחדשות הרעות, הן שפינוי הפורעים האנטישמיים, שהתבצרו באוניברסיטת קולומביה, הסתיים ללא הרוגים.

* ניהול סיכונים – איפה מסוכן יותר - ברפיח או במאלמו?

* יס-מן של ראש הכנופייה – כאשר נודע על החלטתו של ראש הכנופייה למנות את ניצב פלד לתפקיד המפכ"ל, כתבתי שאיני מכיר את פלד, את כישוריו ואת התאמתו ולא את הרזומה המקצועי שלו, אבל מעצם העובדה שראש הכנופייה בחר בו, הוא בעיניי קודם כל חשוד, כי איני חושד בראש הכנופייה שיבחר לתפקיד אדם שהמחויבות שלו היא לחוק, שאותו הוא מחויב לאכוף. הרי החוק הוא האויב של ראש הכנופייה, שכל חייו עבר עליו והתעמת אתו, והנה היום הוא בעמדה שבה הוא מנסה להפוך את משטרת ישראל מארגון המחויב לחוק למיליציה כהניסטית המחויבת אליו – אז את מי הוא יבחר? את מי שיראה כצייתן שיקל עליו בהרס המשטרה. לצערי, מסתבר שצדקתי. ב"הארץ" התפרסמו תמלילי האזנות סתר של שיחות בין פלד לראש מועצת מטה יהודה לשעבר, העבריין המושחת משה דדון, שישב בכלא כמעט ארבע שנים, אחרי שיצא בזול בעסקת טיעון. פלד ביקש מדדון שיכשיר בעבורו עבירת בנייה בביתו ובתמורה הבטיח לו שיכופף מפקד במשטרה כדי למלא בקשה של ראש המועצה. כך, אדם שאינו ראוי להיות שוטר מקוף, עומד לכהן כמפכ"ל המשטרה. הוא ייבחר בזכות חנופה לראש הכנופייה וההבנה של ראש הכנופייה שמדובר באדם חסר ערכים, שיהיה יס-מן שלו, ויאפשר לו לבצע את זממו במשטרה.

אני בוטח בנשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, שנבחר השבוע לראש הוועדה למינוי בכירים, ובחברי הוועדה, שהם יפסלו את המועמדות. מה הפלא שהיריב לווינים והרוטמנים רוצים לבטל את הוועדה הזאת? ובמקרה התיאורטי שהמועמדות לא תיפסל – בג"ץ יפסול אותה בשל חוסר סבירות קיצוני – מה הפלא שהיריב לווינים והרוטמנים ניסו לבטל את עילת הסבירות? אבל בלי קשר לזהות זו או אחרת של המפכ"ל – כל יום שבו ראש הכנופייה מכהן בתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני, הוא יום של הרס מדינת החוק וחורבן משטרת  ישראל.  

* לא החג שלי – ערכי הצדק, השוויון, החירות, העבודה והשלום, שבבסיס האחד במאי והדגל האדום, הם ערכי-האנוש הנעלים ביותר. אבל האחד במאי אינו החג שלי והדגל האדום אינו הדגל שלי, כי בשמם נעשו פשעים איומים ונוראים נגד האנושות ונגד עמנו; שועבדו עמים, נטבחו מיליונים רבים. את הביטוי לערכים הנעלים הללו אני מציין בחגי ישראל.

* זו לא השואה – כאשר שגריר ישראל באו"ם הופיע בדיון לאחר הטבח כשעל דש בגדו תלאי צהוב, חשתי עלבון. ארדן הוא נציגה של מדינה יהודית ריבונית במולדתו של העם היהודי, שיש לה צבא חזק, ולא נציג של יהודים החיים בגולה ללא יכולת להגן על עצמם, כמו היהודים בשואה.

אירועי 7 באוקטובר עוררו אצל כולנו אסוציאציות שואתיות. לשמוע על אנשים שהסתתרו יממה ומעלה בממ"ד ודאגו שהילד לא יבכה כדי שלא יזהו אותם, על ילדים שהסתתרו בארון לאחר שהוריהם נרצחו – אין יהודי שסיפור כזה לא יפרוט על נימים של זכר השואה הטבועים בו. ואף על פי כן, 7 באוקטובר לא היה השואה. גם כשצה"ל נעלם, וזה המחדל והכישלון הנורא בתולדות המדינה, בסופו של דבר צה"ל הגיע ובלם את המתקפה ויצא למחרת למלחמת מגן.

עם כל הזעזוע למשמע הסיפורים על האימה בממ"דים, אין להשוות אימה של עשרים שעות לאימה של עשרים חודשים. 7 באוקטובר לא היה השואה, אבל מבצעי הטבח הם נאצים. נאצים שאינם דוברים גרמנית אלא ערבית, אבל נאצים, שהאידיאולוגיה שלהם היא השמדת היהודים והיא בעבורם צו מעשי עליון. למדנו שיש נאצים שמדברים ערבית, יש נאצים שמדברים פרסית ואנו נוכחים בימים אלה שיש גם נאצים שדוברים אנגלית.

* לחגוג שבעתיים – הטרנד של "השנה לא חוגגים את יום העצמאות" מעורר בי סלידה וחלחלה. דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. מנין הרעיון המעוות של סיפוק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים, באמצעות ויתור על חגיגות יום העצמאות? ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. החזון הציוני של ישראל כמקום הבטוח ביותר ליהודים, כשל כישלון חרוץ ביום המר והנמהר הזה. אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של היעדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו. אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות של גאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות. השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד, אך תמיד אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בסמוך ליום העצמאות, וזוכרים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים על קיומנו ועל עצמאותנו. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.

* דורסת – טקס המשואות הוא מסמלי הממלכתיות של ישראל ומרכז יום העצמאות. באופן מסורתי, הטקס מזוהה עם הכנסת, המייצגת את הריבון, והדמות המרכזית בו הוא יו"ר הכנסת. מאז שמירי רגב השתלטה על הטקס, היא מתנקשת בסמליו הממלכתיים והופכת אותו להצגת ראווה של המנהיג העליון ו"הגיברת" הראשונה, במופע דוחה של פולחן אישיות א-לה צפון קוריאה. לשם כך, היא עושה הכןל כדי לגמד את חלקה של הכנסת ובעיקר את חלקו של יו"ר הכנסת. התעמולה הדמגוגית של המהפכה המשטרית, ניסתה להציגה כהגנה על ריבונות הכנסת מפני בית המשפט, אך זהו שקר. שלטון הביביזם הפך את הכנסת לאסקופה נדרסת של הממשלה והמהפכה המשטרית ניסתה לעשות זאת גם לרשות השופטת, ובעצם לרכז את שלוש רשויות השלטון תחת מרותו של המנהיג העליון. אילו הם היו חכמים יותר, הם היו מנסים, לצד הפגיעה המהותית ברשויות האחרות, לשמור על מראית עין של כבוד להן. זה היה מקל על המהפכה. אבל היצר שלהם חזק יותר. הם חייבים להפגין את השליטה ולהשפיל את הרשויות האחרות.

אמיר אוחנה הוא, לאורך שנים, מהבולטים במחנה הביביזם האנטי ממלכתי, ואנו זוכרים את תפקידו ההרסני כסוס טרויאני במשרדי המשפטים וביטחון הפנים (אם כי בהשוואה לשרים הנוכחיים בשני המשרדים הללו, אני כמעט מתגעגע אליו). והנה, בהיותו יו"ר הכנסת הוא נפגע מהמגמה שהוא חלק ממנה. והוא משתולל מזעם. לכאורה בשל כבוד הכנסת, למעשה בשל הפגיעה בכבודו. אלמלא זה היה עצוב כל כך, הייתי שמח לאידו. אבל הוא צודק בהתנגדותו למהלך הדורסני של רגב. 

* הרסיטל של תמר – ביום רביעי הבא, תיגש תמר שלנו לרסיטל, המקנה לה חמש יחידות בגרות מעשית במוזיקה, במגמת פיתוח קול. לקראת הרסיטל, תמר ערכה ביום רביעי מופע בפאב הקיבוץ – "לצ'ה", שבו שרה את שירי הרסיטל. תמר הקדישה את הרסיטל לזכרה של ענבר גל, בת אורטל ומוסיקאית מחוננת, שהיתה המדריכה של תמר במשך ארבע שנים, שנפטרה בדמי ימיה מסרטן, ושרה לכבודה שיר נוסף – "צל עץ תמר". חברי אורטל ונוער אורטל באו בהמוניהם, מילאו את הפאב עד אפס מקום והרעיפו פרגון ואהבה לתמר. ליוו את תמר הפסנתרן רביב לייבזירר וזמרת הליווי יעל ספראיר.

תמרי המוכשרת שלנו, העניקה לאורטל ערב תרבותי נפלא.

* ביד הלשון:  אודים – אודים הוא מושב בשרון, מדרום לנתניה, במועצה האזורית חוף השרון. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. המושב עלה לקרקע באוגוסט 1948, שלושה חודשים בלבד לאחר קום המדינה. החלוצים שייסדו אותו היו שורדי השואה.

שמו של היישוב, לקוח מפסוק ג' בפרק ב' בספר זכריה: "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ." מייסדי היישוב, ניצולי השואה, ראו עצמם – אודים מוצלים מן האש.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס!

* * *

פנחס שדה על המלחמה שבין יהודים לערבים

מתוך "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, השיחה מחודש יוני 1970, לפני 54 שנים

אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפנטסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פרבוסלבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפנטסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

פנחס שדה

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּאַרְכִיּוֹן הַשִּׁכְחָה

בְּחַלּוֹנִי אִיָּר-דְּמָמָה

עֻלְּפוּ הַפְּרָחִים בְּבֻסְתָּן הַזְּמַן

וּשְׁרִיקַת הַזְּבוּבִים בְּקֶשֶׁת הַשָּׁעוֹת.

כְּנָזִיר נוֹשֵׁךְ עֲקֵבֵי יָמַי

נוֹשֵׁק אֱשׁוּנֵי לֵילוֹתַי

וְאֵין גַּלְעֵד.

זָר לַמְּשׁוֹרְרִים

זָר לְעַצְמִי

כְּמוֹ דָּג בְּרֶשֶׁת הַשִּׁירָה

מִתְבּוֹסֵס בְּשַׁלֶּכֶת

מְקֻפָּד בְּאַרְכִיּוֹן

הַשִּׁכְחָה.

* * *

חזי רפופורט

עננת הבחירות הקרובות

הלוחות הטקטוניים זזים והאדמה הפוליטית רועדת. איזה הר ייולד בעוד כשישה חודשים?

לדעתי תזכה בנשיאות המפלגה שתצליח לקושש את המספר הגדול יותר של הצבעות מוקדמות. הצבעות אלו נעשות באמצעות הדואר או מסירה ידנית בנקודות-איסוף מוגדרות מראש.

הן נבראו מלכתחילה על מנת להקל על חולים או קשישים שאינם יכולים לכתת רגליהם לקלפי ביום הבחירות. היו אלה הדמוקרטים שגילו את ה"פטנט" להציף את קהל הבוחרים הפוטנציאלי במאות אלפי טפסי הצבעה-מוקדמת, העסיקו "קבלנים" שדאגו שהנמענים ימלאו את הטופס "נכונה" ולאחר מכן יועברו לוועדות הקלפי השונות בטרם יום-הבחירות. כך היה בבחירות האחרונות. בעוד שהדמוקרטים הציפו את הקלפיות בטפסי הצבעה מוקדמת, הרפובליקנים קראו לתומכיהם להצביע מוקדם בקלפי, אישית, ביום-הבחירות. מהלך אווילי שפספס מאות אלפי קולות של נרפים ועצלים.

דומני שהרפובליקנים למדו את הלקח ועמדו על חשיבות ההצבעה המוקדמת והיערכות הנכונה לקראתה. בחרתי להביא בפניכם ניסוי שנעשה במדינת ויסקונסין, מדינה בת כ-6 מיליון תושבים במערב התיכון של ארה"ב, מדינה בה כיום ההפרש בסקרים בין ביידן לטרמפ הוא הנמוך ביותר( 1.5% לטובת טרמפ ).

זה מה שקרה בבחירות 2020: שני מועמדים רפובליקנים התמודדו. האחד, טים מייקלס,  למשרת המושל, והשני רון ג'ונסון לסנאט. שניהם נתמכו בהתלהבות ע"י דונלד טרמפ. וראה זה פלא: טים מייקלס הובס ואילו רון ג'ונסון זכה (על הקשקש). מה קרה? רון ג'ונסון השקיע כמה מיליונים טובים על רישום מוקדם וזכה (!) ואילו טים מייקלס שהשקיע אך ורק בפרסומות טלוויזיה נחל מפלה!

עוד הוכחה? חזרה לבחירות לנשיאות בשנת 2016: טרמפ הביס את הילארי קלינטון ברוב זעום של 22,748 קולות, אולם בשנת 2020 הפסיד לביידן בהפרש של 20,682 קולות כי לא היה בנמצא גוף שיכוון את הבוחרים הרפובליקנים לקלפי בהצבעות-מוקדמות.

מה קורה עכשיו?

 53 עמותות איגודים שונים ומגוונים הקימו קואליציה לגיוס מאסיבי של מצביעים מוקדמים חדשים למפלגה הרפובליקנית בתקציב אסטרונומי של 100 מיליון דולר! פשוט לקחו דף מספר הפעולה הדמוקרטי ושיננו אותו היטב.

במלחמה הזו על קולות חדשים בהצבעה מוקדמת יקבע גורל הנשיאות השנה.

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס!

* * *

אסתר ראב

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה

כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921

אתמול – כ"ז בניסן תשפ"א, 5 במאי 2024

לפני 103 שנים

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה-20 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ",

17.5.1991 – לאחר מותה של אסתר ראב.

* * *

יוסף אורן

עֵדוּת על משפחתי – לבל יישכח זיכרה!

לשלושה אירועים אסוניים שפקדו את אימי, רבקה לבית קוֹרֶן, היתה השפעה גדולה על חיי, אף ששלושתם התרחשו לפני שהגחתי אל העולם.

האסון הראשון התרחש לאימי בכפר הולדתה בפולין, יוּזֶפוֹף, כפר ששכן דרומית לעיר המחוז זאמוֹשְץ'. בהיותה ילדה בת תשע התייתמה אימי מהורתה, איידל, שנפטרה בסיום הריונה הרביעי, משום שהרופא שהוזעק מזאמושץ' לא הצליח להגיע במועד להציל אותה ואת הוולד שברחמה. על-פי ההלכה נקברה סבתי איידל עם הוולד שנותר ברחמה ליד גדר בית-העלמין היהודי הקטן של הקהילה.

בביקורי הראשון, יחד עם אימי, ביוזפוף מצאתי בתחום הפרוץ של בית העלמין הזה, בין שברי המצבות המנותצות, רק שתי מצבות שהפולנים של הכפר לא מוטטו אותן, אחת מהן היתה של סבתא איידל. לפני הביקור השני שלי ביוזפוף, הפעם בלי אימי, הצטיידתי במכחול ובפחית צבע שחור ובעזרתם חידשתי את הכיתוב העברי שהיה על המצבה: פ"נ (= פה נקברה) אשה צנועה / כפה פרשה לעני / מרת איידל / בת מור' (קיצור של התואר "מורנו") יעקב / נפטרה ר"ח (= ראש חודש) מנ' אב (= מנחם אב) תרפ"ו (= שנת 1926).

ואכן, בטרם מלאו לה עשר שנים, החלה אימי, ילידת 1916 והצעירה משני אחיה, לשאת בעול ניקוי הבית. וזאת, בנוסף לסיוע שכבר הושיטה לאביה, ראובן קורן, במכירת לחמים וכעכים שאפה במאפייה שלו, השכם בבוקרו של היום, לפני צאתה ליום הלימודים בביה"ס הכללי.

שלא כחלק מבני דורו, שעדיין מנעו בעשורים הראשונים של המאה העשרים את הצטרפותן של בנות לביה"ס הכללי, פעל סבי ברוח הזרם החסידי המתון יותר בחסידות בעלז, זרם ששילב מלאכה עם לימוד תורה, והתיר לאימי ללמוד את כל שש השנים של ביה"ס היסודי יחד עם ילדי המשפחות הפולניות. ואכן, בבקרים אפה ומכר מוצרי בצק טריים, ואחרי שנח והכין את הדרוש לאפייה ביום הבא, פרש לחדרו ועיין בספרי קודש שהיו ברשותו.

האהבה גברה על הניגוד האידיאולוגי

יתר על כן, אחרי שאימי סיימה את לימודיה בביה"ס הכללי, התיר לה אביה גם לפעול בסניף המקומי של תנועת הנוער בית"ר. עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 93 בשנת 2007 התרפקה אימי על תקופה מאושרת זו בחייה, שבה היתה פעילה בבית"ר, תחילה כחניכה ואחר-כך גם כמדריכה לצעירים ממנה, ברוח השקפתו הציונית של זאב ז'בוטינסקי.

בביקור משפחתי שערכה אימי כנערה מתבגרת בעיירה רַיוֹביץ  (רייביץ בפי היהודים), השוכן צפונית לעיר זאמושץ', היא הכירה את אבי, יעקב אורנבוים, שהיה מבוגר ממנה ב-8 שנים ובמועד היכרותם כבר סיים את לימודיו במכון שהכשיר אותו לעסוק בתפירת עילית של חליפות לגברים ולנשים. אף שבתקופת לימודיו במכון היה פעיל במפלגת הציונות הסוציאליסטית, מפלגה שהתנגדה לאידיאולוגיה הציונית של בית"ר, לא היווה הניגוד האידיאולוגי בין אימי לאבי מכשול לשניהם. הם התאהבו ואחרי שנישאו עברה אימי להתגורר ברייביץ, הבסיס  של משפחת אורנבוים לענפיה. אבי תפר בדירתם חליפות לפי הזמנה ואימי שכרה במרכז העיירה חנות גלנטריה שבה מכרה מוצרי סידקית שונים. כשנה אחרי נישואיהם חבקו יחד את בנם הבכור, אריה. 

החיים השלווים של הורי ברייביץ השתבשו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ככל שכיבוש פולין ע"י הנאצים התקדם מזרחה, החלו יהודי האזור להימלט אל הגבול הרוסי. הוריי נימנו עם אלה שהספיקו לקבל החלטה זו במועד. הם שכרו עגלון מקומי שהסיע אותם עד לגבול הרוסי, ויחד עם אחרים חצו ב-1939 את הגבול והגיעו לקַרַנְטינה, מחנה זמני שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין לצורך רישומם לפני שילוחם אל מעמקי רוסיה. כאשר חצו הוריי את הגבול החזיקה אימי בידיה את אריה, בכורם בן השלוש, אך כבר היתה בחודשים הראשונים של הריונה השני ונשאה אותי ברחמה. מתלאות הדרך ובתנאים הסניטריים שהיו במקום הריכוז של הפליטים נפטר אריה, בנם הבכור, אחרי שנדבק ממחלת דיזנטריה שהתפשטה במקום. זה היה האסון השני שפקד את אימי בשנות בגרותה המוקדמת, ועד יומם האחרון מיעטו הוריי להזכיר בנוכחותי את האסון שפקד אותם כחצי שנה לפני לידתי.

ככל שזכור לי שמעתי לראשונה בבית את שמו של בנם הבכור, אריה, רק לפני שעמדתי לחגוג בר-מצווה, כאשר הוריי לא הבחינו שאני חולף לידם בעודם משוחחים ביניהם עליו. ורק אז הבנתי את התפקיד שמילאה בחיים העבודה בחנות לביגוד שפתחו בראשון לציון, זמן קצר אחרי שעלו לארץ. במשך שנים שהו שניהם בחנות ברוב שעות היום וכל אחד עשה בה את חלקו. אימי שירתה את הלקוחות ורכשה את הסחורה העונתית, בעוד שאבי ביצע תיקונים במכנסיים ובשמלות, כדי להתאימם ללקוחות, במחסן זעיר מאחורי החנות. בכל חמש שנות לימודיי בביה"ס "חביב", ביה"ס היסודי היחיד שהיה קיים אז במושבה, התהלכתי עם מפתח הדירה השכורה שלנו שנכרך עם שרוך סביב צווארי, שאותו נהגתי ללפות בחוזקה בכף ידי בהגיעי אל המקומות המותחים בעלילות הספרים שקראתי אז, שבעזרתם התאמצתי להעשיר את אוצר המילים שלי בעברית.

כינוס הפליטים במחנות עקורים

אני חוזר להמשך קורות הוריי אחרי שקברו את אריה בכורם בשדה לצד קבריהם של ילדים נוספים שנפטרו מדיזנטריה במחנה שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין. כמו הורים אחרים גם הם לא הציבו שלט עם שמו על תלולית העפר הקטנה שכיסתה עליו, אלא הניחו אבן מאבני השדה כדי שיוכלו לזהות את התלולית שלהם.

עד מהרה הועלו הוריי על הרכבת שבה שילחו אותם הרוסים אל מעמקי אוקראינה, ושם, כעבור חצי שנה מיום פטירתו של אריה, נולדתי להוריי בווֹלְסְק הסמוכה לעיר התעשייה סָרָטוֹב. ומאז אני מנציח בשמי הן את שמו הפרטי של הסבא שלי מצד אבי והן את שם המשפחה שהוא עמד בראשה, אורנבוים, שם שהחזקתי בו עד סיום לימודי בביה"ס היסודי. רק בהגיעי לתיכון אימצתי את צורתו המקוצרת של שם המשפחה, על-ידי השמטת סופו ("בוים" = עץ ביידיש), אף שגם היום, בגיל הגבורות, עודני מרגיש כ"אורנבוים" וגם פועל על-פי ערכיו של אבי.

בסיום מלחמת העולם איפשרו הרוסים לפליטים מפולין, במשך תקופה קצרה, לצאת מרוסיה. הוריי היו בין אלה שהזדרזו לנצל הזדמנות זו. הזיכרונות הוודאיים היחידים שנותרו בזיכרוני מרוסיה, הארץ שבה ילדה אותי אימי, הינם מגיל חמש, מהחודשים שבהם נסענו ברכבות משא ממעמקיה של אוקראינה אל הגבול של פולין.

השהות של הפליטים שחזרו מרוסיה היתה קצרה בפולין. מאחר שהפולנים חששו שהחוזרים ידרשו לחזור אל בתיהם בכפרים ובערים וגם יתבעו את רכושם, הם איפשרו לארגון ג'וינט של יהודי אמריקה להסיע את השבים מרוסיה אל מחנות העקורים בחלקי גרמניה המערבית שהיתה אז בשליטתו של הצבא האמריקאי. כך הגעתי עם הוריי אל אחד ממחנות העקורים בעיר אוּלְם, מחנה שבו התגוררנו במשך כארבע שנים במבנים בני ארבע קומות של הצבא האמריקאי, שבהם הוקצה חדר לכל משפחה, בעוד שהשירותים והמקלחות היו משותפים לדיירי המשתכנים בכל קומה.

כאשר נתקבלה ההחלטה ב-1949 לסגור את מחנות העקורים, יכלו דיירי המחנה לבחור אחת משתי האפשרויות: לעלות למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה בסיום מלחמת תש"ח או להגר אל ארה"ב ולהתאזרח בה. עד היום אני מתגאה בהוריי, שבלי להסס בחרו באפשרות הראשונה, כי החליטו שאחרי כל מה שעבר עליהם בשנות המלחמה כפליטים אין הם רוצים לחיות עוד בגלות. ואכן, על סיפונה של "נגבה" הפלגנו מטרייסט שבאיטליה אל נמל חיפה בארץ ישראל.

אחרי תקופה קצרה במחנה "שער העלייה", אסף אותנו אל ביתו בפ"ת אחיו המבוגר יותר של אבי, יהודה אורנבוים, שעלה ארצה במסגרת העלייה השלישית והיה מוותיקי הפרדסנים עד יומו האחרון. בפ"ת סיימתי את כיתה ג' ואחרי שהוריי עברו מפ"ת לראשון לציון, שבה פתחו חנות לבגדים סמוך לבית העירייה הישן, הצטרפתי בכיתה ד' לבי"ס "חביב", שנודע בתולדות החינוך העברי בארץ-ישראל כבית-הספר הראשון בארץ ובעולם שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית.

סיפור בית העלמין היהודי ברייביץ

בניגוד לאימי שמימשה אחרי שנים את רצונה לחזור אל יוזפוף של ילדותה ונעוריה ולעלות אל קבר אימה, סירב אבי, עד יום פטירתו בגיל 94 בשנת 2003, לצאת מהארץ ולא שקל אפילו פעם אחת לחזור אל העיירה רייביץ שבה התגוררה משפחת אורנבוים המסועפת במשך מיספר דורות. משום כך כללתי בנסיעתי השנייה לפולין, שביצעתי בעיקר כדי לצבוע את הכיתוב על המצבה של סבתי איידל בבית העלמין היהודי ביוזפוף, גם ביקור ברייביץ של אבי.

בבואי לעיירה הזו נחשפתי לסיפור הֶרוֹאִי של פולני מקומי, אנדרו מלינובסקי, היחיד שלחם נגד מגמתה של המועצה המקומית למחוק כל עדות על מאות השנים שבהן התגבשה קהילה יהודית גדולה למדי ברייביץ תחת הגנתה של משפחה מהאצולה הפולנית שאבותיה ייסדו את הכפר. מאחר שזכיתי לפגוש את מלינובסקי, שהיה עד לפרישתו לגימלאות מורה להיסטוריה בביה"ס היסודי של הכפר, שמעתי מפיו את סיפור הריסת בית-הקברות היהודי בעיירה.

בצו המפקד הנאצי ששלט ברייביץ בשנות המלחמה עקרו תושבי העיירה את המצבות והשתמשו בהן לסלילת הכביש הראשי אל העיירה ולהתקנה המדרכות בה. מסיום מלחמת העולם ואילך השתמשו חלק מהמקומיים במצבות לחיזוק יסודות הבתים שבנו, אחרי שהמועצה המקומית מכרה אותן לכל דורש, ואיכר אחד גם רעה בקביעות את הפרות שלו בין שברי הקברים. משום כך אסף קלינובסקי במשך שנים לחצר ביתו, משטח בית העלמין היהודי הפרוץ, כל שבר מצבה שזיהה עליו אותיות עבריות, וכמובן שלא השלים עם המעשה שביצעה מועצת הכפר, כאשר העלתה יום אחד טרקטורים על שטח בית-העלמין היהודי, והללו ניקו אותו מכל שברי המצבות כדי להרחיב את בית העלמין הנוצרי הסמוך שכבר התמלא בקברים.

אחרי שיוצאי העיירה הוכיחו בבית המשפט, בעזרת מסמכים, שהשטח החשוף היה שטח בית העלמין של הקהילה היהודית ברייביץ, ונמצא גם הסכום הדרוש לבניית גדר סביבו ולהקמת מצבת זיכרון בתחומו, נאלצה מועצת הכפר לבצע גידור של השטח, ולהתקין שער כניסה אל המיתחם. קלינובסקי החזיק ברשותו עותק אחד מהמנעול של השער. ואכן, משהחלו בניהם של ניצולי השואה להגיע לביקורים חוזרים אל רייביץ, חלקם עם ההורים וחלקם בלעדיהם, נהג מזכיר המועצה המקומית לקרוא לקלינובסקי והוא זה שפתח בפניהם את השער.

ואשר לשברי המצבות עם האותיות העבריות שאסף מלינובסקי בחצר ביתו במשך שנים, הוא תרם אותם לגל-עֵד שהקימו יוצאי קהילת רייביץ בישראל בשטח המגודר והחשוף מכל מצבה של בית העלמין היהודי, וגם השגיח, במהלך בנייתו של גל-העד, ששברי המצבות שאסף ישוקעו במלט הרך באופן שהאותיות העבריות יִבְלטו מכל צדדיו לעיני המבקר במקום.

ואכן, אותו מחנך פולני אציל הנפש לא רק פתח בפני את השער אל גל-עד, במועד ביקורי ברייביץ, אלא גם הדריך אותי אחר-כך אל הרחוב שבו עמד בית העץ הישן ביותר של הכפר, הבית של מינדל ויוסף אורנבוים, הוריו של אבי.

אף שמלינובסקי דיבר אלי בפולנית, שפה שאינני שולט בה, הבנתי מהסבריו, כי למרות שבית העץ הנושן של משפחת אבי הוגדר כבעל ערך אדריכלי ונועד לשימור, התעלם הרוכש האחרון שלו, קבלן מקומי, מצו בית-המשפט שהוצא נגד הריסתו, ובלילה אחד מוטט את המבנה וגם סילק את הקורות ואת לוחות העץ מהמגרש. ועד שלא יסתיים משפטו של הקבלן הזה מתעכבת תוכניתו לבנות בית אבן חדש על המגרש החשוף. בזכות האיש היקר הזה, הפולני הקתולי אנדרו מלינובסקי, שמורים אצלי צילומים אחדים של בית-העץ האחרון ששרד ברחוב שבו התגוררו היהודים, שהוא הספיק לצלמו לפני שנהרס. לדבריו המתין עד שאחד מצאצאי המשפחה יגיע כדי שיוכל להפקיד בידיו את הצילומים האלה.

סיפורו של האוֹפֶה מיוּזֶפוֹף

בניגוד לאבי שלא רצה לחזור אל הכפר שבו נולד, והסתפק במידע ששמע על מה שהתרחש ליהודי רייביץ מפי אחרים בכינוסים של יוצאי הקהילה הנערכים בת"א מדי שנה, הצליחה אימי, עוד בשנות היותנו במחנה העקורים בגרמניה, לגלות מה עלה בגורלו של אביה, האופה מיוזפוף, במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא האסון השלישי שפקד אותה.

זמן קצר לפני שהוריי החליטו לברוח מפולין אל רוסיה, עוד הספיקה אימי להציע לאביה, האופה של הכפר, לעזוב את יוזפוף ולהימלט מפולין לרוסיה. אך הוא, שכבר התנסה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, השיב לה שהחליט לא לנדוד יותר. וכך טען באוזניה: "כל צבא, גם הצבא של הגרמנים, יהיה זקוק ללחם ולכן כאוֹפֶה לא יהיו חיי נתונים לסכנה כאשר יגיעו החיילים מגרמניה לכפר יוזפוף."

העובדות שאספה אימי מבין הניצולים במחנה העקורים העידו שסבא ראובן טעה טעות שעלתה לו בחייו. למען הקיצור אציג תמצית מהן באמצעות ההקדשה שהצבתי בפתח הכרך ה-22, שהוא הכרך האחרון מבין ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתי שלי "תולדות הסיפורת הישראלית". וזו לשון ההקדשה: "לזכרו של האבא הנערץ של אימי והסבא שאני לא זכיתי להכיר, ראובן קורן, שאפה בתנורו לחם וחלות ליהודי העיירה יוּזֶפוֹף בפולין עד שנרצח בשואה על-ידי הנאצים במשרפות מחנה השמדה סוֹבִּיבּוֹר."

אף שלא זכיתי להכיר איש מבין גיבורי העדות הזו, לא את הסבים והסבתות שלי וגם לא את אריה, אחי הבכור – אני מתנחם בכך שהורי האריכו שנים כאן, במדינה הריבונית של העם היהודי, זכו להשתתף בחתונות של שתי הנכדות שלהם, והספיקו, בהגיעם לגיל מופלג, גם להשתובב עם ארבעה מתוך ששת הנינים שילדו להם שתי הנכדות האלה.

ואכן, הוספתי בסיום עֵדוּת זו על הורַי גם את הפירוט של צאצאיהם מדורות ההמשך, כדי לקיים את המסורת הבאה של עמנו: לסיים כל עֵדוּת על אסון, שאירע לעמנו במהלך ההיסטוריה, בסיפור המופלא על השתקמותו המהירה ממנו.

השלמה אישית לסיפור המשפחתי

  באחד מפרקי הסיום של ספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-22 של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", סדרה המתרכזת בסופרי דורי ובחשובות מבין יצירותיהם, כללתי את ההשלמה האישית הבאה לסיפור על משפחתי : 

   הייתי נער בן תשע שנדחק בשלהי שנת 1949 בשעת בוקר מוקדמת בין המבוגרים שעמדו על סיפון האונייה "נגבה" כדי לצְפות משם להיחשפות רצועת האדמה הנכספת של מדינת ישראל מבעד לערפל. וזו אכן נחשפה אט-אט. תחילה הגיחה מתוך הערפל פסגה מפסגות הר הכרמל ואחר-כך נתגלו בתיה הזעירים של העיר חיפה המפוזרים במורדותיו של ההר.

   באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה – מסע ממושך עם הוריי ב-1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הורי הנבונים ניצלו אז היתר קצר-ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על-ידי הנאצים, לצאת מתחומיה.

וחטיבת הזיכרון השנייה –  זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה "בֶּלְקֶע קאסֶרְנָה" בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג'וינט שלושה מחנות בין השנים 1949-1946, שבהם כינס רבים מ"שארית הפליטה" ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עליי השנים המכריעות ביותר של ילדותי. 

   מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלהם במלחמת העולם השנייה – להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה.

 אך לא את מראה הקתדרלה הרוסה, אלא את נטל המראות שאליהם נחשפתי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אשא כנראה על גבי עד יומי האחרון.

   על סיפונה של "נגבה" הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון – שלילת הגלות, והעיקר השני – כיסופים לארץ-ישראל, והמטמיעים היו: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן-השיבה הלבן שבמאור-פניו החדיר ב"חדר" בילדי המחנה געגועים ל"ארץ-ישרוּאֵל" בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ"הסידור", והמדריכים מתנועת "נֹחָם" (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה – שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ-ישראל, סיפורים שקראו באוזנינו מתוך הקובץ "אנו עולים לארץ ישראל", ספר שזכורה לי גם כיום עטיפתו הכתומה שהיתה בצבע התפוז.

   מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ"הסידור" היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים "קיבוץ הגלויות"), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של חלק ניכר מסופרי "דור ייסוד המדינה" במשך השנים לזיקתה של המדינה אל הציונות.

יוסף אורן

* * *

איטה טיטלבוים

[יהודית בן עזר]

חצי כיכר לחם

"מכרתי את טבעת הנישואין כדי שיהיה לי מספיק כסף לנסוע לבקר את אבא בבית הסוהר." סיפרה אימא כשבגרתי והתחלתי לשאול שאלות על הקורות אותנו במלחמת העולם השנייה. אבא שלי, שהיה איש ישר ותמים, בניגוד למראהו הזקוף ויפה התואר, ישב בכלא כי אחד מעמיתיו לעבודה בבית החרושת לדגים העליל עליו שגנב דגים.

היינו ברוסיה במנוסה מהגרמנים ש"רדפו" אחרינו ואחרי עוד הרבה יהודים בניסיונם לכבוש את רוסיה. הם נעצרו ואנחנו המשכנו לברוח.

"עזבתי אותך לבד בחדר בו גרנו והשארתי על השולחן חצי כיכר לחם שיספיק עד שאחזור בערב. וביקשתי מהשכנים שישגיחו עלייך. היה חורף קשה. חציתי את הנהר הקפוא והגעתי לעיירה בה היה כלוא אבא בבית הסוהר. השומר אמר ששעות הביקור הסתיימו ושאחזור מחר. לא הכרתי איש ולא ידעתי היכן אעביר את הלילה."

אימא ואבא הצעירים, ואני בזרועותיהם, הצליחו להימלט מוורשה הכבושה על ידי הגרמנים לאיזור שהיה בשליטת הרוסים. הם נמלטו לכיוון ביאליסטוק, עיר הולדתו של אבי. ביאליסטוק היתה מוצפת פליטים ממערב פולין, שנמלטו מהגרמנים. אימא ואבא לא הצליחו למצוא מקום מגורים ופנו לכיוון מינסק, לעיירה דויד הורודוק, בה גרו אחות אבי, לאה, בעלה אברשה, ושני ילדיהם. לפני שהעיירה הפכה להיות תחת שלטון הרוסים, היה אברשה מנהל בית-הספר "תרבות", מהרשת המפורסמת, ולאה היתה מורה בו.  בעזרתם נמצאו לנו מגורים צנועים. אבא עבד בביאליסטוק והיה מגיע בסופי שבוע.

לימים אבא זיהה מטוסי קרב גרמניים טסים מעל האיזור והוא הבין שהגרמנים הפרו את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ על חלוקת פולין והם מתכוונים לפלוש לרוסיה. הוא החליט להמשיך להימלט דרומה-מזרחה לתוך רוסיה, החלטה שהצילה את חיינו.

היינו במנוסה מן הגרמנים. הייתי צעירה מדי מכדי לזכור, אימא לא סיפרה, ואולי שכחתי, ולכן כנראה לא אדע לעולם היכן בדיוק היינו ברוסיה כאשר אבי נאסר.

אימא המשיכה לספר: "לא היכרתי איש בעיירה ולא ידעתי היכן אעביר את הלילה, וכמובן שדאגתי לך שנשארת לבד. שוטטתי בעיירה והגעתי לשוק שהיה די דליל מאנשים, כנראה בגלל הקור העז. פניתי לאחת הנשים ושאלתי אם אוכל ללון אצלה, תמורת תשלום. למזלי היא ענתה בחיוב."

לא זכור לי שמישהו התעניין בי כשנשארתי בחדר לבד. הייתי אולי בת שלוש או ארבע ופחדתי. במרכז החדר עמד תנור מתכת גדול שהיה אמור לחמם את החדר. בחלקה העליון של של דלת-הכניסה היה חלון שדרכו הייתי צופה על החוץ. הייתי עולה על כיסא ומביטה לעבר האנשים העוברים ברחוב. ראיתי אנשים שלא דומים לנו מגיעים עם חמורים שעל גבם מכלים, ומתוכם היו שואבים נוזל לבן ומוכרים לעוברים ושבים. לימים ידעתי שזה היה יוגורט, וכי האנשים היו קלמיקים או טטרים, ולמשקה היה ריח מיוחד. כאשר החלו לשווק בארץ יוגורט-קֵפִיר, הריח הזכיר לי את ריחו של המשקה הלבן של ילדותי.

אימא סיפרה: "הצלחתי לבקר את אבא למחרת היום. על פי מראהו היה ברור שקשה לו בכלא ואולם לפי דבריו, תבונת הכפיים שלו עזרה גם כאן. כאשר השתחרר היה חולה במלריה. היה כל כה רזה וחולה שהייתי צריכה לתמוך בו כשהתחיל ללכת."

אימא כאמור לא שבה הביתה באותו ערב, כפי שהבטיחה. לא זכור לי איך ישנתי או אם ישנתי בכלל. התחושה היחידה שזכורה לי היא הפחד מפני האנשים עם החמורים. סיפרו שהם חוטפים ילדים, ואני הייתי לבד.

אימא שבה למחרת וראתה שלא סיימתי לאכול את הלחם. לדבריה אמרתי לה: "חשבתי שתהיי רעבה כשתשובי והשארתי לך קצת מהלחם."

פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 1431 מיום 28.3.19

* * *

עדי בן עזר

האגדה על האיש הכי לא חשוב בכפר

אהרון החייט. מה לא אמרו עליו?

השמועות התחילו עוד כשהיתה ילדה בבית הספר. תמיר דגן מכיתה ג' 3 התחיל אותן. ואז זה יצא מכלל שליטה.

שהוא נאצי לשעבר שלבש זהות בדויה של ניצול שואה.

שנמלט לפלשתינה בתום מלחמת העולם השנייה, כדי לברוח מעונש על פשעיו המחרידים.

שהיה החייט האישי של הימלר.

והיו שהרהיבו ואמרו שהיה האסיסטנט של מנגלה. זה שהיה מבצע את תפירות הניתוח בתום הניסויים.

ספק מרחמים על גלמודיותו, ספק מאימה מפני דיבורו החותך אישרו לו במזכירות, "לפנים משורת הדין" להשתמש ב-12 מטרים רבועים מתוך המקלט של הכפר לטובת "הפעלת מתפרה".

ואהרון הקפיד שלא לחרוג מהשטח שהוקצה לו. הוא הצליח לדחוס בו כיסא, מכונת תפירה ושידה צמודה, מלאת שקיות חוטים, שאריות בדים ורוכסנים, וקומקום ישן. אוויר המקלט היה דחוס ומחניק, אך אהרון קישט את הקירות בפוסטרים של אגמים, מפלים, מעיינות, ובריכות ספא שהיוו ניגוד מפתיע למרתף הקודר בו נתלו.

רק מעטים מתושבי הכפר היו מגיעים למתפרה. את רוב ימיו בילה בישיבה זקופה על הספסל הציבורי מול המקלט. בקריאת עיתונים, עלעול בגיליונות ישנים של מגזין "בורדה", או בהאזנה לרדיו בטרנזיסטור שלו. חתול רחוב שתום עין היה מתנמנם בשמש לידו, ואהרון סבל את נוכחותו. 

היות וגבה על עבודתו פרוטות, בייחוד בהשוואה למתפרות בעיר הסמוכה, יערה החלה להביא אליו פריטים לתיקון.  בעיקר שמלות יד-שנייה שמצאה בביגודית של ויצ"ו. כאלו שאהבה את הבדים האיכותיים שלהן. למרות שידיו רעדו, היה אהרון ממלא את הנחיותיה בדייקנות וזריזות. התכים שלו היו ישרים להפליא.

כשהחלה לבקש ממנו לבצע תיקונים בסגנון אמנותי יותר עם חוטים בצבעים נועזים, היה מלמל לעצמו "למה זה טוב?" ובכל זאת הוציא תחת ידיו גרסאות ממוחדשות יפיפיות, שעלו בעיצובן ובאיכותן על התוצרים שדמיינה לעצמה. הוא הוסיף להם טוויסט אירופאי של שנות החמישים. יחד עם צבעי החוטים הצהובים וורודים שהתעקשה לשלב בהן, הפריטים הפכו למודרניים וייחודיים. יערה החלה למכור אותם בחנות אונליין, והיתה להן דרישה הולכת וגוברת.

היא החלה ליהנות מהביקורים אצלו. מהישיבה המשותפת על הספסל בצל עץ הפיקוס העתיק, ומהיכולת לספר לו כל דבר שעלה בדעתה. אהרון הקשיב בתשומת לב, ולא אמר דבר. רק נתן לה להיות. כששיתפה אותו בסיפוריי דייטים כושלים ארשת פניו נותרה חתומה. אולם נדמה שבכל זאת המבט בעיניו התרכך קצת יותר, עם כל ביקור שלה.

באחת הישיבות שלהם באיזור השמשי של הספסל, נפלט לה שתמיר דגן, הדייט הגרוע האחרון שלה מלפני כמה שבועות, היה מקסים, אך כשהחזיר אותה לביתה במכוניתו בתום הערב נדמה לה שהוא ניסה לאנוס אותה. כלומר זה לא היה מוחלט, ואולי היא זאת שנתנה לו רושם לא ברור ולא התנגדה באופן מספיק ברור.

היה נדמה לה שפניו של אהרון התקדרו. אך הוא רק ירד למקלט, וחזר עם תה כהה ומתוק בספל החרסינה הסדוק ששמר במיוחד בשבילה בארונית.

סוף השבוע האחרון עבר עליה בחוסר שקט. כשבאה לאסוף את הפריטים האחרונים, התפלאה למצוא שלט על דלתו הנעולה של המקלט, "לקוחות יקרים – יצאתי לפנסיה."

במזכירות אמרו שהחזיר את המפתח עוד בשבוע שעבר.

"הוא אמר שהוא יוצא לטיול חובק מסעות-ספא באירופה. שהשיגרון כבר מפריע לו לתפור. הוא נראה במצב רוח ממש טוב," שיתפה אותה נעמי המזכירה. "כמעט לא זיהיתי אותו עם החיוך הרחב שהיה לו על הפנים. אנשי הכפר הזה יכולים להיות ממש רעי לב אחד כלפי השני. סתם אדם בודד ומסכן, שלכלכו עליו בלי סיבה." הוסיפה.

"אגב, ידוע לך איפה תמיר דגן מסתובב בימים אלו? כבר תקופה שאני לא תופסת אותו, והדואר שלו נערם ומצטבר פה."

למחרת בבוקר כותרות העיתונים בישרו שגופתו הערומה של תושב הכפר, תמיר דגן, נמצאה בקבר רדוד, בפרדס. הכתבה נכנסה לפרטי ביצוע הרצח. כאלו שקוראי העיתון אוהבים לדעת. לקרוא בחלחלה ולשמוח שזה לא קרה להם. מסתבר שהגופה היתה מגולגלת ביריעות בד, גרונו של הנרצח היה משוסף ותפרים אחידים של צלבי קרס נפרסו מבטנו התחתונה ועד למבושיו.

יערה קיפלה את העיתון היומי שנדחס לתיבת הדואר שלה בקפידה, בלעה את רוקה בחוזקה, וזרקה אותו לפח. היא צעדה לספסל מול המקלט עם המחשב הנייד שלה, פניה נצרבות קלות בקרני השמש החורפיות, והחלה להעלות פריטים מרובי תיפורים צהובים וורודים לחנות האונליין שלה.

עדי בן עזר

* * *

איתמר פרת

כשמלאכים צוחקים

עוד לפני שאני מאבד את כל ההכרה אני שומע צהלות צחוק מן החדר. אני נכנס ורואה את שני מלאכי השרת, רפאל המלאך המהנדס וגבריאל המלאך המבשר, גועים בצחוק לא-מלאכי, ממש כמו שצוחקים אצלנו, אם יש על מה.

"שמעת איזו פדיחה?" שואל אותי המלאך רפי. "החמאס הציעו חטוף אחד תמורת יום בלי-מלחמה אחד! איזה ממזרים!"

"מה מצחיק כל כך?" אני אומר. "סוף סוף יש פרטנר. זה בהחלט צעד חיובי."

"לא הבנת," אומר רפי. "המצחיק הוא שהקבינטים שלכם הסכימו וחתמו!" ושוב שניהם פוצחים בצחוק בלתי-מרוסן.

"זה לא מצחיק," אני אומר.  "סוף סוף נפתרה הבעייה. בעוד מאה שלושים יום כמה זה? פחות מחמישה חודשים. עוד לפני החגים. אם ירצחו עוד כמה מהם זה יהיה אולי אפילו פחות. תלוי איך הם מחשבים את זה. אפשר להתמקח. הם יכולים לגלות נדיבות. המשפחות כאן יערכו הפגנות שמחה, עם סוכריות לשוטרים. ישתתפו גם אברכים!"

הדלת נפתחת ונכנס מלאך שמן ומחוייך, עם סטטוסקופ של דוקטורים. עוד לפני שסגר את הדלת אחריו הוא נדבק בצחוק של האחרים. "שמעתם?" הוא צוהל. "החמאסים באו לקהיר עם הצעה מתוקנת. חצי חטוף תמורת יום וחצי בלי-מלחמה. הם גם הורו למשפחות להדליק מדורות מחאה ברחוב בן יהודה, מול המשטרה. הם עדיין לא יודעים שהבנזין התייקר."

"זה לא מצחיק," אני כועס. "כפינו עליהם מלחמת אין-ברירה. מה אתם מצפים שיעשו?"

"מי? החמאס או המשפחות?" שואל גבי, עדיין מתנשם.

"הקבינט, אלא מי," אני אומר. "ואני מבקש לא לעשות צחוק מדברים עצובים. לא סבלו מספיק עָם ישראל? מה אומר הבוס ברוך-הוא?"

"הוא משועשע טיכו," אומר  השמן. "הוא מכור לתוכנית הזאת 'ארץ מתבדחת'. איזה איפורים ואיזה חיקויים! הוא רק לא מבין את מי מחקה ההוא בחליפה. זה עם הסנטר השפיצי."

"היי, שכחתי להציג את האורח," אומר גבי. "זה בְּרִיאֵל, מאגף מלאכי הבריאות."

בריאל מזכה אותי בחיוך רחב. "אהלן בעל הבית," הוא אומר. "מה אתה יום-כיפורניק כזה? צחוק יפה לבריאות. אין כמו הומור יהודי."

"פעם היה הומור יהודי. כזה שמצחיק, אבל בלי לצחוק," אומר רפי. "היום אנחנו תקועים עם הומור ישראלי. איך הגעתם לדבר כזה?"

"זה הומור של לדבר מהר-מהר, כי זה נורא מצחיק," אומר בריאל. "ולצהול מצחוק, כמו סוסים, מול המאזינים. כי זה בטח ישתף אותם. כמו לקלל בהפגנות, עם מילים גסות."

"סתום את הפה, בריאל," אומר רפי. "לא הזמנו אותך בשביל לעשות אותו עצוב. דבר איתו על ההפגנות האנטישמיות. זה באמת דבר מגוחך. אבל זאת בעייה שלהם שם. מופרעים מפריעים. את זה אנחנו מכירים. אבל זה ביולוגי, וייגמר להם המרץ."

"את זה אל תגיד, רפי. ביולוגיה הורגת," אומר גבי. "כל השואה באירופה היתה ביולוגית. לא היה בה שום היגיון. לא הנאצים ולא שום אנטישמי אחר הרוויח מאומה ממנה. גם החמאס וגם הפתח ואפילו החיזבאללה שונאים יהודים מסיבה ביולוגית. ההיגיון לא משחק."

"טוב אבל גזלנו את פלסטין מהסבאים שלהם, ככה הם בטוחים," אני אומר.

"אוה, עכשיו אתה סוף סוף מצחיק!" אומר בריאל. "אתה בדרך להחלמה, חביבי. אולי אפילו לניצחון!"

אני מרגיש את ההומור היהודי מבעבע בי. "כשהמלאכים צוחקים בעולם אחר," אני צוהל, "אנחנו בעולם הזה מצחיק לנו יותר!"

כולנו נדבקים בצחוק. זה אפילו מעיר אותי. חזרה להכרה. חא - - חא !

איתמר פרת

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס!

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2015

יצחק אוורבוך אורפז

צרורות של שירים [2]

חתנים

לאחותי שרהלה, לזכרהּ

כְּשֶׁחָזַרְתִּי

לֹא הָיָה אִישׁ

וְרַק כְּעֵין בֶּכִי נִמְשַׁךְ

חֲתָנִים

יְחֵפֵי צַוָּאר

הִתְרוֹצְצוּ בַּחוּץ

אֲחוֹתִי עָרְכָה שֻׁלְחָן

'אִם יָבוֹאוּ

שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן'

הַכְּפוֹר הִדְלִיק

נֵרוֹת

עַל הַחַלּוֹן

אֲחוֹתִי הֶעֱבִירָה אֶצְבָּעָהּ

בָּאֵשׁ

'אַתָּה רוֹאֶה' אָמְרָה

'זֶה לֹא חֲלוֹם'

הדוד לֵייבּוּשׁ

הַבּוֹר סֵרַב לִקְלֹט אוֹתוֹ

עִם חִפּוּשִׁית הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה מִן הָאֲדָמָה

הוּא שֶׁאָמַר לְאִמֵּנוּ, עַל הָאֶבֶן הַמְָּרָה:

'הֲלֹא אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ!' –

שָׁלֹשׁ טִפּוֹת זֵעָה פָּרְחוּ אָז בְּמִצְחוֹ

מִי יוּכַל לְהַכְחִישׁ שֶׁזּוֹ צוּרַת הַנְּשָׁמָה.

אימי אישה בהירה

אִמִּי

אִשָּׁה בְּהִירָה

בְּיוֹם בָּהִיר תִּרְאֶה מִתּוֹךְ הַבּוֹר

פֶּרַח קָטָן עַל הַמְּסִלָּה

מְנַעֲנֵעַ

אֶת הָרֹאשׁ-יֶלֶד

שֶׁלּוֹ.

זֶה

אֲנִי הַשּׂוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים

עַל הַשִּׁמְשָׁה.

גילוי מצבה

אִמִּי אֶסְתֵּר אָבִי זְאֵב וַאֲחוֹתִי שָׂרָלֶה

נִרְצְחוּ בַּשּׁוֹאָה. וְאִֵין לָהֶם קֶבֶר.

עַכְשָׁו, בְּגִילִי הַמְּאֻחָר, כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ

לַעֲלוֹת עַל קִבְרָם, עַל זִכְרָם,

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם גַּם

הֵקַמְתִּי לָהֶם שָׁם מַצֵּבָה אֶת בֵּיתִי הַקָּטָן וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁיָּדַעְתִּי כְּבָר אָז וְיָדְעָה זֹאת יַד יְמִינִי

שֶׁרָעֲדָה עַל הַמַּפְתֵּחַ

בִּכְנִיסָתִי.

כניסה

הִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי בִּגְלַל הַפֶּתַח הַנָּמוּךְ,

וְאִם גַּם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים

מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת הֶעָבִים, הִנֵּה

הָאֲוִיר בַּחֶדֶר הָיָה צוֹנֵן וְנָעִים

וְסִלְסוּלֵי נִגּוּנִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ

נִשְׁמְעוּ לִי כִּדְבַר סוֹד.

שָׁם בְּלֵילִי הָרִאשׁוֹן יָשַׁנְתִּי

לֹא הַרְבֵּה, אַךְ גַּם עֶצֶב לֹא יָדַעְתִּי.

וּבַבֹּקֶר, מִן הַפֶּתַח הַסָּמוּךְ

שְׁכֵנָה וּשְׁמָהּ מִרְיָם קָרְאָה לִי וְאָמְרָה

"יֵשׁ לִי בַּת קְטַנָּה וּשְׁמָהּ לִי"

וְלִי אָמְרָה: "לִי תִּקְרָא לִי לִי" –

וְהוֹשִׁיטָה לִי יָד קְטַנָּה.

וְהָיְתָה לִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

יא"א

דצמבר 2007

המלביה"ד: "צרורות של שירים" הם מן המגירות, שאני מגלה לעיתים בפגישותיי עם יצחק אוורבוך אורפז בן ה-94, בביתו, והם התפרסמו ברשותו. ייתכן כי חלקם כבר פורסמו במרוצת השנים.

 תודה למנקדת מרים אהרוני.

5.9.15. [מתוך מכתב לענת]. עד לפני חודשים אחדים הייתי נפגש ביום שלישי מדי שבוע עם אורפז ואולם מצבו הלך והידרדר. לאחרונה הייתי עולה אליו לדירתו פעם בשבוע, עד שראיתי שכבר אין עם מי לדבר וחדלתי לבוא. הזיקנה טישטשה אותו וכאמור כבר לא היה עם מי לדבר. אבל אני משמר את זיכרו במכתב העיתי.

סוף הקובץ "ידידי יצחק אורפז"

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שני

פרעות צפת, 1834

[לפני 190 שנה!]

בסוף שנות העשרים למאה התשע-עשרה מָרד מוחמד עלי האלבאני, נציב האימפריה העות'מנית בוויליאת מצרים – באדונו סולטאן מחמוד השני.

תולדות שלטונו של מוחמד עלי כך היו: בשנת 1811 הזמין למסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכים במצרים, פקד לשחוט אותם והמליך עצמו על ארץ-היאור.

לאחר שחיטת הממלוכִּים התחיל לארגן את צבאו כשהוא מסתייע בייעוץ צבאי צרפתי. צבאו היה צבא כפייה, צמיתים שאנסו אותם לשרת. אולם עד מהרה נעשה לחזק ולמאורגן יותר מצבא הסולטאן היושב בקושטא הבירה, היא קונסטנטינופול, היא איסטנבול. עשרים ושתיים חטיבות. בכל חטיבה ארבעת אלפים חייל. יחד שמונים ושמונה אלף חיילים. ובצירוף כוחות העזר והאספקה – כמאה ועשרים אלף חייל.

כל אלה השתתפו בפלישה לארץ-ישראל ולסוריה – לעומת צבאו של נפוליאון, שכלל רק ארבעים אלף חייל כאשר פלש לפני דור אחד בלבד לארץ-ישראל.

שבע שנים ערך מוחמד עלי מסעות צבאיים נגד שבטי הוואהבים בחצי האי ערב והגדיל את כוחו. אחר-כך פלש לסודן. אחר-כך ערך צבאו, בפיקוד בנו-החורג איברהים פחה, מסע ליוון כדי לדכא את מלחמת העצמאות היוונית, וגם כבש את כרתים.

בעקבות ההתרשמות מצבאו המשוכלל של מוחמד עלי חיסל סולטאן מחמוד השני את חיל היאניצ'רים הוותיק שלו, והחל לארגן מחדש את צבאו, בהשתמשו לשם כך בייעוץ גרמני. קפטן צעיר, פון מולטקה, היה אז ראש משלחת יועצי הצבא הגרמניים בקושטא. כך קרה שכאשר פלש מוחמד עלי לארץ-ישראל היה צבאו של הסולטאן בשלב ההתארגנות. חיל היאניצ'ארים חוסל, והצבא החדש טרם הוקם.

האם רצה מוחמד עלי רק להשתלט על ארץ-ישראל, סוריה ודרום אנאטוליה ולספחן למצרים? ­– או שהרגיש כי הוא משמש וַסַל, מושל איפרכיה, של סולטאן שמאבד את יכולת שלטונו באימפריה? – ואם כך, מדוע לא לנסות את כוחו ולהשתלט גם על קושטא, לתפוס את השלטון וגם את הרמון הנשים צחות-העור – בתולות לְפָנים ובתולות אחור, מבושמות הערוות ורחוצות העכוזים –

חיקורים רבים עשיתי לשם הכרוניקה המשפחתית הזו בשאלה אם מגולחות היו השֵׁגָלִים או תלושות שיער ואם במלקחיים עדינות, בשעווה או בדונג הוסרה עטרת תלתליהן – או שאהבו לראותן השׂולטנים כמו שהטבע חנן אותן בצמרירותן התחתונה? – גם לאיסטנבול נסעתי, ובהרמון ביקרתי, ותשובה לשאלה טרם מצאתי...

[בדקתי ומצאתי שהזונות נוהגות לגלח, וכמוהן גם כוכבות הסטריפ-טיז והפורנו, שמותירות לעיתים רק חתימת זקנקן קטן בשולי הבטן, זכר לחורבן בעין המצלמה, ואינן משאירות אפילו שערה אחת בין פות לפי-טבעת, שלעיתים נבעלות גם דרכה ללא שמץ של בושה, אבל תשובה היסטורית מהתקופה העות'מנית לא מצאתי. – ממני, המלביה"ד]

– של הסולטאן היושב בטוֹפּקַאפּי סארַיי, או להכתיר כסולטאן את אחד מצאצאיו הצעירים, וכך להיות בעל השפעה מכרעת באימפריה העות'מנית?

כך באה ארץ-ישראל תחת שלטון מצרים, והמושל עליה היה איברהים פחה, שכבש אותה בחיל גדול, ובלי מלחמות רבות, מיד התורכים.

איברהים פחה, שנחשב אדם נאור וגיבור נערץ, התחיל לעשות סדרים בארץ. אחד החוקים החדשים שהטיל היה חובת שירות-צבאי לערבים, פלחים ועירונים כאחד. תחת שלטון התורכים היו הערבים פטורים ממנה ויכלו לפדות את נפשם בכופר. פקודתו עוררה עליו את חמתם והם החליטו לסרב לה. אך איברהים פחה, שהיה בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים. ביד חזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל מי שנתפס, והיה מסוגל לשרת בצבא, גוייס לחילותיו. הוא נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ופחד-מוות ועוד במשך שנים רבות, כשהיו מזכירים את תקופתו הגדירו אותה באמירה: "בִּסְבַּח בִּלְחָרָא!" ­– שתשחה בצואה!

הערבים העירוניים ניצלו את ההתמרמרות ואת התלונות הכבושות של הפלחים כדי להסית אותם למרוד. שליחים-מסיתים מטעמם הצליחו להפיץ שמועות ולעורר בעזרתן לבבות נירגנים בכפרים, בשווקים ובמסגדים:

"איברהים פחה כופר בדת-מוחמד! הוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי! אלבאני ערל – אוכל חזיר! עורך משתאות של יין! מחלל בתולותינו עַלַא עֵרי [הזין] שלו!"

התעמולה נשאה פרי. דיבת הכפירה שהוציאו עליו היתה כניצוץ לדליקה – ותושבי-הארץ התעוררו לקדש גִ'יהַאד, "מלחמת מצווה", על המושל הזר – שנאמר עליו שאברו מחוספס כקרוקודיל (תנין), שָׂעיר כחזיר, קצר כחמור, שופע כנילוס (נהר מצרים), אינו מבדיל בין פנים לאחור ומרבה לחלל את תומתן של בנות המאמינים הזכּוֹת ואת מצווֹת הדת.

עוד בטרם פרץ המרד בכל תוקפו, כבר התפשטו מהומות בארץ. הבידואים והפלחים חזרו לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אותה שעה באלכסנדריה. כאשר נודע לו שהמצב התערער וכי מתכוננים למרוד בו, הוא מיהר לשוב עם צבאו לארץ-ישראל.

מיד בבואו לארץ נוכח לדעת שהוא כעומד על הר-געש העומד לפרוץ. בעודו מנסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות, שצצו כמו-מאליהן בכל מקום, נודע לו שמקור הרעה הוא בְּנַבְּלוּס, היא שכם. בה נירקמות מזימות המרד. לכן מיהר ללכת שמה.

בבואו לשכם התקבל בכבוד גדול על-ידי ראשי העיר ונכבדיה. מנהיגי הפלחים מכפרי ההר באו להביע בו את אמונם בו. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב-ולב הם מדברים אליו.

הוא לא בא עם צבא רב לעיר, כדי שלא להחריף את ההתקוממות. בערב נערכה לכבודו סעודה. טבחו כבש. בישלו אורז והכינו מֶגָ'דרָה מבּוּרגוּל ועדשים. הדליקו פתילות-שמן רבות ואף הביאו חרזן בקיא בחנופה לתקיפים ולמושלים. איברהים פחה טבל פיתו בשמן-הזית ובטחינה שבהם נשתבחה העיר. ריח הסבון המתבשל במִסבּנוֹתֶיה חדר מבחוץ, אף הוא עשוי משמן הזית, וספינות המפרש לוקחות מנמל יפו את הסבון הנבולסי לאלכסנדריה ולצידון ומשם בספינות הגדולות לאיסטנבול ולארצות אירופה.

המוזמנים הצהירו בתורם על הנאמנות לשלטונו, לצבאו ולאביו חורגו, היללו את רוח הפיוס והשלום שהביא עימו הפחה איברהים לעירם – והכול בברכת אללה האחד והיחיד ועל פי דין מוחמד נביאו, שכידוע אוהב שלום ורודף שלום היה כל ימיו ולא נזקק לסיף אלא כדי לרוצץ ראשי נחשים המנסים לחדור לאוהלו.

בתום הסעודה ניגש אליו חוסין, אחד מאנשי-סודו המעטים, שליווה אותו וריגל עבורו בכל מקום שאליו פנה, ולוחש על אוזנו השעירה:

"תערוף את ראשי, הפחה, אם שקר בפי. יצאתי כדרכי להסתובב בסימטאות ולשמוע מה אנשים מדברים. שניים נַבְּלוּסִים הלכו זרת בזרת, טִיזֶן פִי לִבֶּס [שני פי-טבעת בבגד אחד. שְׁכמִים היו מפורסמים במשכב-זכר. – ממני, המלביה"ד] ודיברו. הקשבתי."

"ומה נודע לך?"

"שמעתי שראשי העיר הבוגדנית הזו, נבלוס – שׂמוּ עליהם מנהיג חדש, אחד מאנשיהם ושמו קַסַה לַחֲמֶה."

"נמנה אותו מושל על העיר מטעמנו."

"לא יעזור. הם זוממים לרצוח אותך, ישמרך אלוהים מפני כזבנים בני שרמוטות כמו אלה!"

"מתי יהיה הדבר?" נזכר איברהים פחה במסיבה שערך אביו-חורגו למנהיגי הממלוכים במצרים.

"מחר בבוקר יזמינו את כבודך לבקר בבית תעשיית הסבון הנבולסי הנודע של קסה לחְמֶה. בשעת ביקורך במסבנה יתקבצו סביבך הנבולסים וילוו אותך בפמליה צפופה. כאשר תעברו על פני היוּרָה הרותחת והמעלה אדים, שבה מתבשל הסבון – יתפסו בך כאיש-אחד כל בני-החבורה וישליכו אותך פנימה כדי להמיתך בתוכה, לא עלינו! בל אפתח פה לשטן! – שמה יעמדו ויסתכלו על גופתך המתפוררת ונהפכת אף היא לסבון נבולסי, שמה יצטערו – בסליחה מכבודך, הוד מעלתך – רק על כך שלא זיינו לך קודם את התחת כדי להשפילך!"

"מה נעשה?"

"תתאונן, הפחה, תתאונן לפתע, בחצות הלילה, על כאב בטן, ותצא לחצר האחורית אל בית-הכבוד. לשאר אדאג אני."

ובחצות הלילה נמלטו משכם, רכובים על סוסיהם, איברהים פחה ואיש-סודו חוסין.

קסה לחמה הקדים לשלוח עוד באותו לילה שליחים לכל בני-בריתו, להודיע להם על מות איברהים פחה ביורת הסבון הרותחת עם שמן הזית במסבנתו. המקרה בשכם שימש אות להתעוררות הערבים ועד מהרה התלקחו מהומות-דמים בכל הארץ. המרד פרץ לראשונה בצפת, ביום ראשון, ח' בסיוון, אסרו-חג של שבועות תקצ"ד, יום ה-15 ביוני 1834. ערבים ובידואים רבים מסביבות העיר, בסיוע ערבים ממזרח לירדן, התנפלו על הרובע היהודי וזרו חורבן והרס. המושל המקומי ניסה להשקיט את הלבבות, אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב, נמלט על נפשו, ואף נפוצו שמועות כי הוא-עצמו הצטרף אל המורדים.

צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"

בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"

ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.

ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:

"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"

שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.

היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.

בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:

"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"

ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.

נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.

בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.

רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.

לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.

הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.

*

בימי הפרעות בצפת שהה באלכסנדריה שבמצרים ר' ישעיה טְרַכטֶנבֶּרג, דודה העשיר, אחי-אימה, של אפרת, הרבנית רחל. הוא הפליג בספינת-מפרש כדי למכור בעיר-הנמל הגדולה מטען תבליני פלפל ואריגים. אשתו, שנותרה בצפת, היתה אשת-חיל ויודעת כיצד לדבר עם הערבים בשפתם וכיצד להתהלך עם החיילים המעטים שנשארו בעיר ועדיין היו נאמנים לאיברהים פחה.

היא מצאה דרך להודיע לקאדי, שנמצא בקשרי ידידות עם בעלה ר' ישעיה, כי ברצונה להפקיד אצלו אחדים מחפציה היקרים, והבטיחה להוסיף עליהם לאחר שיחזור בעלה ממצרים. הקאדי פקד על חסן בנו להתנזר מחברת השודדים ולהביא בסתר אל ביתו את נשות המשפחה היהודית.

כך הצליחה הדודה להציל את נפשה וכבודה ואת כבוד גיסתה הרבנית רחל ובנותיה, אפרת בת השש-עשרה וציפורה בת השש. רחל היתה בת הרב הגאון יהושע טרכטנברג מהעיר פינסק, ואשת הרב שבתאי לוין, שהפליג בים לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809, בשיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. הגר"א דרש מתלמידיו לעלות לארץ, ואמר שצריך לא רק לגור בארץ-ישראל כדי לקרב את הגאולה, אלא יש גם לבנותה ולהיבנות בה. קרוב-משפחתו של ר' שבתאי, מנחם מנדל משקלוב, הפליג ארצה שנה לפניהם כדי להכין את כל הדרוש לעולים מבני-עירו.  [קברו בצפת לא נמצא עד היום, ואולם עדת אוכלי קטניות בפסח הכשירה קבר של וילי, (כלומר, קדוש מוסלמי), ושמו פרוכת על האבן ועליה חקקו שם רב שבתאי, ומתפללים שם לעילוי נשמתו בדבקות רבה ופורשים סביבו מנגל באסרו חג של פסח. הרב שבתאי לוין, בעלה של רחל ואביהן של אפרת ואחותה ציפורה, בצפת, הפליג בים לארץ-ישראל עם הוריו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809. הם נימנו על שיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. – ממני, המלביה"ד].

חסן כיסה פניו בכאפייה וליווה את הנשים, גם הן עטופות היטב, בדרך המוליכה אל בית אביו, אך עד מהרה הוא נעלם. הוא לא רצה שיראו אותו צועד בחברתן בסימטאות. כאשר הגיעו הארבע אל מול חומת החצר של הקאדי, כפי שהורה להן חסן, התברר שהשער סגור וצרותיהן טרם נסתיימו. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי שמרה לפני השער ולא הניחה ליהודיות להיכנס. כאשר הזכירו בפניה את שמו של חסן, עשתה עצמה ברשעות כאינה יודעת. אך בעודן מתווכחות לא היססה שומרת השער להסיר את המטפחת מעל פניה של ציפורה הקטנה וגילתה על צווארה מחרוזת אלמוגים שקישטה את חזה הילדותי. מיד שלחה את אצבעותיה וביקשה לנתקה אך החוט היה חזק וחתך בצווארה של הילדה, שצעקה בקול מר:

"אימא! – "

וכאשר נשמע הקול בחצר הקאדי, פקד שם מישהו לפתוח את השער, והנשים נכנסו פנימה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מהנהמה העמומה והמבשרת הרעות של קולות הנשדדים, של בכי המוכים ושל צריחות הנאנסים בחוצות העיר, שהיתה עולה מדי פעם וחודרת מבחוץ.

[אחד הנכדים של חסן, בנו של הקאדי, נהרג במלחמה עם היהודים בצפת בחודש מאי 1948 ונכד אחר ברח עם כל בני-המשפחה בלילה שבין השבעה לשמונה במאי. יהודי צפת היו אז מעטים ומגיניהם מעטים, "היתה תחושה של תבוסה וקדרות, אם לא תישלח מיד תגבורת עדיף שניכנע לפני שנהיה בידי הערבים כצאן לטבח." הערבים היו רבים מהיהודים במיספרם ובכוחם, אם כי לא מאורגנים. שלא כרגיל, היה הלילה מעונן מאוד ועמד לרדת גשם. הדווידקה, אותה מרגמה שהיתה בעצם צינור חלול, ירתה שניים-שלושה פגזים לעבר השכונות הערביות, ובפגז האחרון התפוצצה מעצמה. הרעש היה כה גדול, הבהקי הברקים בשמיים כל כך מאיימים, קולות הרעמים שהתגלגלו מהג'רמק ועד הגולן כל כך חזקים ומתכתיים, ואחריהם החל לרדת גשם סוחף – זקני צפת מספרים שלא היה כרעש הזה וכגשם הזה מאז אותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד [1834] – עד כי כל אלה הפחידו עד מוות את הערבים, שהזיכרון על הגשם ששטף את הירושימה לאחר שהוטלה פצצת האטום היה טרי בזיכרונם עד כדי כך שהחליטו שזוהי "פצצת האטום היהודית" וברחו דרך ואדי מירון והיה בכך פיצוי-מה על הפרעות והסבל שגרמו לשכניהם היהודים במשך דורות. משפחת הנכד של חסן בן הקאדי התיישבה בסוריה, והנכד היה לאביו של אחד ממנהיגי הטרור הפלסטיני במאה העשרים והעשרים ואחת. –  ממני, המלביה"ד].

הבית היה גדול. באמצע החצר המרוצפת נמצא בור-מים. כותרת עץ ערמון זקוף התנשאה מעל לחומה, הזרועה לכל אורכה למעלה מכיתות-חרס חדות שננעצו בטיח המעוגל, למגן מפני גנבים.

בעל-הבית, שהכיר את ר' ישעיה העשיר ואף נעזר בו לא-פעם, לא מיהר להקביל את פני הבאות. עטור זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום-ארוך וחבוש לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, היה עסוק באמירת הפרק היומי מן הקוראן. כך נוהג הקאדי כל שנותיו, ובשום אופן אסור להפסיקו. ברגליים יחפות ומקופלות נוהג הוא לשבת זקוף בספה נמוכה. על המרבד מתחתיו מונחות אנפילאותיו האדומות. ממקומו רואה בהיפתח השער ובבוא כל אורח, אך אינו מגיב. רק שפתיו מתנועעות ושם אללה ונביאו נזרקים מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה:

"לָא אילָאַה אילא אללה ומוחמד רָסוּל-ללָה, אין אלוה בלעדי אללה ומוחמד שליח-אלוהים."

אורח, אם נקלע לבית, היה מחכה בחרדת-קודש לסיום התפילה, הנאמרת בכוונה עמוקה. וגם ביום רגיל לא נשמע שום הגה בחצר, רק מדי פעם בקעו מבחוץ קולות זירוז החמרים, המוליכים את נאדות המים על חמוריהם בסימטה.

שנים אחדות לפני כן, בחורף, פרצה בצפת מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים בקרב הערבים אך כמעט שלא פגעה ביהודים. הדבר עורר קינאה וחמת זעם אצל המוסלמים, והם עמדו לעשות שפטים ביהודים כי חשבו שהביאו את המחלה בכוונה על שכניהם.

למזלם של היהודים הובא הדבר לידיעתם בעוד מועד אך הם היו אובדי-עצות. בייאושם שלחו שליחים אל חיים פרחי, ששימש אז כשר האוצר וכיועצו של הפחה עבדאללה בעכו, הוא עבדאללה אשר לימים שלח רוצחים להרוג את פרחי, והחרים את רכושו הרב. חיים פרחי היה עדיין בעל-השפעה בגליל, למרות שקצה חוטמו חתוך ואוזנו כרותה, שזאת עולל לו בשעת רוגזה אדונו הראשון אחמד ג'זאר, הפחה של עכו, שהיה ידוע באכזריותו.

השליחים התכוונו להתחנן בפני חיים שיעזור לצפתים, אך משהגיעו לעכו התברר כי שעריה נסגרו בפניהם לתקופת זמן מפני המגיפה. והנה, עוד טרם שבו אז משליחותם, עלה בדעת ר' ישעיה לפנות אל הקאדי, השקוע כל ימיו בתפילות, ולהציע לו ממון רב ובלבד שיצילם מסכנת הפרעות של ההמון חמום-המוח. הקאדי הורה לשכניו היהודים להמתין, והבטיח לר' ישעיה כי לא יאונה להם כל רע.

למוחרת היום כינס הקאדי במסגד את המאמינים, המוסלמים, ונשא בפניהם דרשה נרגשת: "לָא אילאה אילא אללה ומוחמד רסול-ללה. לא אילאה... דעו לכם, כי לפלא נחשב הדבר גם בעיניי: מדוע זה מקירבנו, המאמינים, נפגעו כה רבים במגיפה, בעוד אשר הכופרים ניצלו ממנה?"

"תבורכנה שפתיך!" נישאו לעומתו קריאות עידוד, "נִדבח אל-יהוד! נשחט ביהודים!"

"לא, לא! חכו קצת," היסה אותם הקאדי, "אתמול בלילה נפתרה אצלי סוף-סוף התעלומה. הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו הופיע בחלומי וגילה לי..."

"אללה הוא אַכְּבַּר..." ברקו עיני המאמינים לשמע דבריו. "גלה לנו, גלה – יא אבו-חסן שלנו,  מה שמע הקאדי מפי הנביא?"

"אמר לי המבורך: 'התעודדו אתם, המאמינים, ודעו לכם כי לאחר שקירות גן עדן ניזוקו...'"

"וַאלְלָה..." עברה אנחת השתוממות ופחד בקהל, "יִלְעַן דינם, המזיקים!"

"אמר לי: 'ניזוקו אבו-חסן בני, ניזוקו – והם זקוקים לתיקון, וכדי לבצע את מלאכת התיקון יש צורך שיעלה ויבוא לגן עדן קהל מאמינים משלנו, גדול ורב ככל האפשר, ובגן עדן יזכה כל אחד מאיתנו להושיב על ברכיו שבעים ילדות בתולות שאחוריהן רכים כלחיי התינוקות ויזכה גם להריח אותן ולדגדגן בשפמו – וזאת, זאת הסיבה מדוע אסר אללה שהמגיפה תפגע ביהודים ובנוצרים, עשה כך כדי שלא יתדפקו בהמוניהם על שערי גן עדן שלנו, שנעולים בפניהם, כי אללה הכל-יכול שוקד למנוע מהם את תענוגותינו השמיימיים! ברכות למי שמת מות קדושים מקירבנו משום שהוא זוכה לכבוד ולתהילה בעולם הזה ולגן עדן בעולם הבא!' – אלה הדברים אמר לי הנביא כאשר נגלה אליי אתמול בלילה, בחלום."

כאשר שמעו המוסלמים את הדברים הללו יוצאים מפי הקאדי הקדוש, שגם מילא בצעירותו, ובסכנת נפשת גמורה, את מצוות החג', היא העלייה למכה, קפצה עליהם שמחה משונה:

"מעתה כל מאמין, גם אם נפטר בַּיסורים הקשים של החולירע – מובטח לו מקום בגן עדן."

"אללה אוהב את הסבלנים ותומך בסבלנים. הוא הבטיח לסבלנים גן עדן והוא יכניס אותם לגן עדן ויקרה בעולם אשר יקרה."

"ניוושע בעבודת תיקון הקירות שניזוקו אחרי שזועזע גן עדן."

"נזדעזע הגן כמו ברעש הפוקד את צפת וטבריה אחת בכמה שנים."

"ולא נזדעזעו הבתולות הרכות אלא נותרו כולן שלמות בתומתן כי אחרת לא יהיה שכר למאמינים!"

"אם הייתי יודע שהתפילה תעזור הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!"

"מה רבה חוכמת הקאדי. הלא אם נהרוג ביהודים יופיעו גם הם בשמיים וירצו, לא עלינו, להשתתף בתיקון קירות גן עדן!"

ניסיתי לאמת את הסיפור, מהצד הפולקלורי וההיסטורי, אצל סופר ערבי-ישראלי בן-זמננו, החי בגליל לא רחוק מצפת, ואמר לי שאינו מכיר מסורות כאלה ולא שמע על כך דבר. אבל הוא גם לא חש ולא הבחין שנעלמו מהסלט הארצישראלי עגבניות הבַּלַדִי והמֶרימֶנד הכרסתניות, שקולפים אותן בשלות והן מדיפות ניחוח נפלא, וכי באו במקומן עגבניות קשות שליבן קפוא. ואולם בן-שיחי כן עמד על כך שאכנה אותו בשם סופר פלסטיני.

[בדקתי ביומניו של הכותב, שחלקם ניצל מבין החורבות יחד עם הכרוניקה המשפחתית הכתובה על קלף ועם קופסית-פח חלודה מלאה פַארוֹת, בִּישׁליקים, מֵטַאליקים, מִילים, גרוּשׁים, שילינגים וחפיסת קַנְדוֹנִים מיובשת, ומצאתי שהסיפור על העגבניות, לבד מהסיפא, מיוסד על שיחה שהיתה לו בשעתו עם הסופר הערבי, חתן פרס ישראל, אמיל חביבי. ­– ממני, המלביה"ד].

כך ניצלו יהודי צפת בימי מגיפת החולירע. אבל לא לעולם חוסן, ואוי לה לאפרת מידי חסן, אלמלא היו צפויים לה ריגושים ואסונות גדולים מאלה בעתיד.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס!

* * *

נעמן כהן

En attendant Godo-Sinwar

כשאני שולח את הדברים הבאים, מוצ"ש 4.524 אנחנו בעיצומו של תיאטרון האבסורד "מחכים לגודו-סינאר". והפעם זה באמת מותח.

טריגר (Liquid Sky)

עיתון "הארץ" בין פורנוגרפיה, סנאף, לתמיכה בחמאס.

ספרות פורנוגרפיה של מין ורצח אינה דבר חדש. במאה הקודמת בעידן שלפני הווידיאו והאינטרנט היתה נפוצה בארץ ספרות עברית של סיפורי הסטאלאג. ספרי סְטָאלָג היו ספרי כיס ארוטיים עבריים שהיו נפוצים בישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20, ועסקו בעיקר בחיילים שבויים במחנה שבויים נאצי (בגרמנית: Stalag – "מחנה שבויים"), העוברים התעללות מינית בשילוב של סקס וסאדיזם. המפורסם היותר היה הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ":

https://www.no-666.com/2007/07/19/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%90%D7%94-%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%9C-%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%A5/

הספר הוחרם באופן חסר תקדים בידי הצנזורה, והמוציא לאור הועמד בגללו למשפט שכמוהו לא היה בתולדות המדינה וגם לא יהיה, משפט שבחן בצורה העמוקה ביותר בתולדות המשפט הישראלי את השאלה : "מהי פורנוגרפיה"?

גם הסופר ניצול אושוויץ, יחיאל פיינר-די-נור-"ק.צטניק" הואשם בכתיבה פורנוגרפית של השואה כשטווה רומן בדיוני, בספריו "בית הבובות", ו"קראו לו פיפל". שיש המטילים ספק באמיתותם.

מאוחר יותר הופיעה תופעת סרטי סנאף Snuff film, המכונה בעברית גם "סרט לבן". זהו סרט קצר המציג מוות אמיתי של אדם שנגרם על ידי רצח או התאבדות, שמטרתו בידור או סיפוק מיני בלבד, ואשר צולם בכוונה תחילה לשם זה. מקרי המוות המתועדים בסרטים המוגדרים כסנאף מלווים לרוב בפעולות כגון אונס או עינויים (המסתיימים במוות). סרטי סנאף מהווים השראה ליצירות קולנוע וספרות רבות מתחומי האימה, תרבות השוליים והמחתרת, מדע בדיוני והקולנוע הדוקומנטרי.

והנה עיתון "הארץ" בחר בסיפור קצר בשם טריגר (Liquid Sky) המתאר את רצח חוגגי הנובה כזוכה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר. סיפור בו יש שילוב של פורנו וסנאף:

"בשש וחצי בבוקר הם התחילו להגיע. כמו שדים שחורים. כמו מפלצות. בטנדרמוביל שלהם. בבט-מוביל. טויוטה. טנדרים של טויוטה. זה מה שאני זוכרת... אני עומדת באמבטיה ומורידה את הבגדים מול המראה. מה הבדל בין גוף לגופה? מה ההבדל בין גוף לגופה? מה ההבדל בין גוף לגופה? מה ההבדל בין גוף לגופה? ואם היו כורתים לי את השדיים? ואם היו חורצים לי את הבטן? ואם הייתי נשארת בחיים כדי לראות את זה? מה ההבדל בין גוף לגופה?...

"ערמת ילדים! ערמת ילדים! ערמות של רימות מתוך העיניים שבוע אחרי, במחנה שורה. ערמת ילדים. ערמת ילדים על האדמה ורק האקליפטוסים מסביב מסתכלים. הוא שופך בנזין ומדליק אותם. ואדום הופך שחור הופך לבן. אם ישבת בשטח רק קצת – תהיי ירוקה. אם ישבת הרבה, מעבר לגדר, והביאו אותך רק אחרי שבוע – תחזרי שחורה. זה כמו הדגל שלהם.

"הוא סיפר שהם קשרו אותם לעץ. זה היה הגיהינום. הוא חזר אחר-כך כמו רוח רפאים לגיא ההריגה. הוא ראה אותה קשורה לעץ, ערומה. הוא ראה גם אותו קשור לעץ, שיסתכל. שתסתכל. לא ברור את מי הכריחו להסתכל קודם. על מי חסו. האברים של שניהם היו כרותים. האברים של שניהם היו כרותים. לא רוצה לחזור על זה. לא הרגליים. לא הידיים. הראש כן. אבל עוד. עוד הם הפרידו. חלק-חלק אדם ממינו, מגשמיותו. אלוהים, הם קשרו אותם זה מול זה, שיראו. שיראו מה עושים לשני. על מי חסו? את מי הרגו קודם? ומי שראה? מה ראה? מה היה ביניהם? הם היו זוג? היו סתם ידידים שבאו למסיבה? הם היו חומר. אנחנו היינו חומר. אנחנו היינו רוח. אנחנו עדיין רוח. ורק אני לא עברתי את הגבול. רק אני נשארתי כאן, כשכולם הצליחו לפרוח למעלה, בתוך העשן."

"מחבר הסיפור הוא ד"ר ניר סופר-דודק, פסיכולוג קליני, סופר ומחזאי, העובד עם שורדי ושורדות נובה, מאמין פנאטי ביכולת של אמנות להפוך טראומה למשמעות. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים, שתי כלבות ושלושה חתולים. מתגורר בשולי היער, גיאוגרפית ומטפורית."

נימוקי השופטים הדסה טל, ישראל נטע, אסף סעדון:

"הסיפור 'טריגר' בוהק בין האחרים משום שהוא מחיה את השפה כגוף. הוא נמסר בזרם תודעה. קולה של המספרת חומרי הגוף של המילה מופרשים עד שהיא מגיעה אל סף היללה של גוף חי נאנס. נשחט. מבותר. עד שהחיים הופכים להיות רק פה. בלי גוף. פה שהוא רק דיבור. פה שנותר להתמודד עם הלא-נתפש. לאורך הסיפור השפה נודדת בתוך מחוזות האימה, האישה שגופה מבותר לעיני בן-זוגה. גם הוא. בתורו. לעיניה. ושוב זו המלה שגוררת צל גדול פנימה. צלה של ברית בין הבתרים. ואין מציל.

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-04-22/ty-article/.premium/0000018f-00cb-db32-a58f-fcef29410000

הסופר ד"ר ניר סופר-דודק, פסיכולוג קליני, "מאמין פנאטי ביכולת של אמנות להפוך טראומה למשמעות." איני יודע אם הסיפור הוא אמנות, וכיצד הטראומה בו הופכת למשמעות ומהי. (את הביקורת הספרותית אני משאיר למשה גרנות), אני לא בטוח שהסיפור מוסיף "משמעות" למה שתואר כל כך הרבה, אבל מה שלא ברור לי הוא, מהי משמעות הבחירה בסיפור כפרס הראשון לשוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, המפרסמים אותו בעיתונם, בד בבד עם הקמפיין שהם עושים להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו. איזו משמעות אם כן יש לסיפור עבורם?

מה אחוז השבים לטרור מבין – 16,842 המחבלים ששיחררה ישראל?

לפי מספר פרסומים אם תצא העסקה עם החמאס לפועל היא צפויה להביא לשחרורם של כ-900 מחבלים בתמורה ל-30 ישראלים. כמה מהם שבו לעסוק בטרור לאחר שחרורם? וגם: מיהם הארכי-טרוריסטים הבולטים ששוחררו ברבות השנים? במסגרת עסקאות חטופים שחררה ישראל 7,819 מחבלים, אסירים ועצורים ביטחוניים. בתחקיר של וואלה משנת 2013 נמצא כי אליהם צריך להוסיף עוד כ-9,200 ששוחררו בעקבות הסכמי אוסלו ומחוות שונות בין 2013-1993. למספר המבהיל הם הגיעו בחיבור 6,912 מחבלים ששוחררו בהסכמים מדיניים בין 1999-1993, 898 אסירים שיחרר שרון ב-2005 כמחווה לרש"פ ועוד 1,213 אסירים ומחבלים ששיחררו אולמרט ובעיקר נתניהו בין השנים 2011-2007 כמחווה לאבו-מאזן. בסך-הכול שיחררה המדינה 16,842 מחבלים, אסירים ועצורים ביטחוניים מאז הקמתה.

למרבה הצער, אין סטטיסטיקה רשמית של גורמי הביטחון הקובעת כמה אחוזים מהם חזרו לעסוק בטרור. עם זאת, עמותת משל"ט, מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו, שהתפרקה ב-2019, הפיקה לקראת עסקת שליט דו"ח אותו העבירה לכנסת ולפיו מתוך 1,150 משוחררי "עסקת ג'יבריל" ב-85', שליש מהמשוחררים חזרו לעסוק בטרור בחלוף שנה מיום שחרורם.

ארגון אלמגור למען נפגעי טרור, שפורק גם הוא בשנים האחרונות, פירסם בתחילת העשור הקודם כי במחקר שביצע נמצא כי 80 אחוזים מהמחבלים ששוחררו עד היום חזרו בצורה זו או אחרת, אם בפיקוד, הדרכה או ביצוע פיגוע ממש, למעגל הטרור. הגם שאת הנתונים עליהם מסתמך הארגון לא ניתן למצוא ובהחלט יתכן שהם מופרזים, לא ניתן להתעלם ממעורבותם הגבוהה בטרור לאחר שחרורם. כך למשל את האינתיפאדה הראשונה, בה נרצחו 164 ישראלים, הניעו משוחררי עסקת ג'יבריל. אלפי מחבלים ששוחררו בשנות התשעים נטלו חלק באינתיפאדה השנייה שבה נרצחו יותר מאלף ישראלים ולמעלה מ־8,000 נפצעו. לפי הערכות, משוחררי עסקת טננבאום ב־2004 רצחו יותר מ־40 ישראלים ובניגוד גמור לטענות שהופצו ברבות השנים לפיהן רק שני אחוזים ממשוחררי עסקת שליט חזרו לעסוק בטרור, הירש, שכאמור שימש כפרקליט איו"ש, פרסם ב-X כי מדובר בלמעלה מ-50% מהם, טענה שמגובה בהערכות מצד גורמים נוספים. ארגון אלמגור אף פרסם נתונים על 30 אירועי טרור ופח"ע בין השנים 2005-2000 בהם היו מעורבים מחבלים ואסירים ללא דם על הידיים ששוחררו על-ידי ישראל בעסקאות שונות. בין היתר הלינץ' בחיילים ברמאללה, פיגוע ההתאבדות במלון "פארק", פיגוע ההתאבדות באוטובוס אגד בצומת מגידו, פיגוע התאבדות בקפה "הלל" בירושלים, כאשר בסך-הכול נרצחו בפיגועים הללו בלבד 178 ישראלים. בין המשוחררים הרבים היו גם כמה שמות בולטים במיוחד.

בעסקת ג'יבריל ב-1985 שוחררו 1,150 מחבלים ואסירים עבור שלושה לוחמי צה"ל. ביניהם השייח' יאסין, מייסד החמאס שגם עמד בראשו עד לחיסולו, קוזו אוקמוטו, ממבצעי הטבח בנמל התעופה, ג'יבריל רג'וב, פאוזי נימר שנידון ל-27 מאסרי עולם, ג'יהאד אלעמרין שהקים את הזרוע הצבאית של הפת"ח, גדודי חללי אל-אקצא, ויזם פיגוע ליד נצרים, בו נפלו ששה חיילים.

ב-1998 כחלק מהסכמי אוסלו שוחרר איאד סוואלחה שפוצץ את האוטובוס בצומת מגידו ב-2002, פיגוע בו נרצחו 17 איש ונפצעו 42.

סלאח שחאדה, ששוחרר בשנת 2000, הפך לראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה והוא אחראי לפיגועים רבים, ביניהם במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, שם נרצחו חמישה תלמידים.

במסגרת העסקה לשחרור אלחנן טננבוים, בה שוחררו 450 מחבלים ואסירים, היו גם בכיר חזבאללה, שייח עובייד, מוסטפא דיראני, ראש הזרוע הצבאית של ארגון הטרור אמל ששבה את רון ארד ז"ל ומצעב השלמון, שלאחר שחרורו יזם, תכנן וגייס את המחבלים שביצעו פיגועי התאבדות בשני אוטובוסים בבאר-שבע, רצחו 16 ופצעו עשרות. לאחר שנכלא שוב הוא שוחרר פעם נוספת בעסקת שליט.

על בכיר משוחררי עסקת שליט כולם יודעים, יחיא סינוואר, ראש חמאס עזה. לצדו השתחררו גם ארכי-טרוריסטים רבים, כגון זאהר ג'בארין, מנהיג חמאס יו"ש, תאופיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועה, ג'יהאד ירמור, מנהיג החמאס בטורקיה ורווחי מושתהא. האחרון נבחר לחבר בלשכה המדינית של חמאס בעזה שנה לאחר שחרורו וכיום מוגדר כיורשו של סינוואר למקרה שיחוסל. זמן קצר לאחר תחילת התמרון הקרקעי רווחה בישראל הסברה שחוסל, אך בדיעבד הסתבר ששרד.

בנוסף, שוחררו בעסקת שליט, גם עשרות רבות של רוצחים כבדים, כגון: נסר יתאימה וחוסאם בדראן, שהשתתפו בתכנון ובביצוע הפיגוע במלון פארק, עלי קאצ'י, מפקד בכוח הנוחבה של חמאס שלקח חלק ב-7 באוקטובר וכן שלושה ממתכנני הפיגוע בקו 37 בחיפה בו נרצחו 17 איש.

מחבלים ורוצחים רבים נוספים שוחררו על-ידי ישראל בעסקאות ומחוות במהלך השנים ומאמר זה צר מלהכיל את כולם. העובדה שהמדינה בוחרת שלא לאסוף את הנתונים לא מורידה ולו במעט את מניין הנרצחים, אלא רק גורמת להחלטות לשחררם להיתפס כבלתי מקצועיות ומבוססות, כפי שהחלטות כה הרות גורל מוכרחות להיות. מוטב יהיה אם גופי הביטחון יאמצו את הסלוגן המפורסם של האגודה למלחמה בסרטן: "אם תתעלם הסכנה לא תיעלם."

 ( ''80% חזרו למעגל הטרור'': הנתונים על המחבלים שישראל שחררה מקום המדינה):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847275&forum=scoops1

על רקע המידע הזה והסכנה לרציחתם של ישראלים רבים ע"י המחבלים שישוחררו בעיסקה עם סינואר, תמוה עוד יותר המחדל העצום של המדינה. איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים מאז עיסקת ג'יבריל כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע כבר לפני 39 שנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו.

מעבר לירידה בחטיפות, חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שיחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל. מדוע החלם הזה עוד טרם בא לתיקונו? רק על המחדל הזה היה צריכים בנימין מיליקובסקי-נתניהו, נפתלי בנט, ויאיר למפל-לפיד, ובנימין גנץ, ובייחוד הראשון, לשים את המפתחות וללכת הביתה.

רחל יחימוביץ' מפרה את הברית בין המדינה לחברה הישראלית

רחל יחימוביץ', בעברה מנהיגת מפלגת העבודה של בן גוריון, כותבת: "תמיד סיפרו לנו שאנחנו שונים. שליבם של אויבינו גס בחיי מתיו, בניגוד לנו, שקדושת החיים אצלנו היא החשובה שבערכים. זו היתה אמונה קיומית פשוטה: ישראל לעולם לא תשקוט עד שתשיב הביתה את חטופיה, מדוכאיה, אסיריה. זה ההסכם. זו הברית.

"הברית הזאת נפחה את נשמתה, וזה, כנראה, הדבר הנורא ביותר שעולל נתניהו לחברה הישראלית. הדבר הפשוט הזה, הצלת חיי אדם, נקבר תחת תדרוכים, ספינים, פרטים קטנים וחסרי שחר, חוסר אמפתיה עקבי לסבל, וגילויי אמפתיה מזויפים, כמו זו של הזוג האוחז לרגע, [?]

"897 אזרחים, ילדים וזקנים, נשים וגברים, נרצחו באכזריות. 133 חטופות וחטופים מתים בזה אחר זה, נמקים ומעונים. ונתניהו חוגג בוולדורף אסטוריה, מסתתר בבונקר של חברו המיליונר, ופועל בלא לאות לשמר את שותפי הבלהות המאיימים שלו. כלומר את עצמו. היעדר מוחלט של אחריות, גסות הלב ונפש, זלזול ממאיר בחיי אדם ובאחריות המדינה להשיב את מי שעוד אפשר להציל - הם אסוננו.

"יש קווי דמיון בהתנהלות נתניהו וסינואר. שניהם לא רוצים עסקה. שניהם מעמידים פנים שהם רוצים בה. שניהם שמים את ההישרדות האישית שלהם מעל לכל שיקול אחר, גם מעל טובת עמם."

(רחל יחימוביץ', "הפרת הברית זה הדבר הנורא ביותר שעולל נתניהו לחברה הישראלית").

https://www.ynet.co.il/news/article/yokra13904756

למעשה רחל יחימוביץ', היא שהפרה את הברית בין המדינה לחברה הישראלית. הברית בין המדינה לחברה הישראלית מחייבת את השבת החטופים למדינה, אך לא פחות מחייבת לשמור על ביטחונם העתידי של 7.5 מיליון היהודים בישראל. למנוע ממחבלי החמאס הג'יהאד והפת"ח, להמשיך ולרצוח את אזרחי ישראל, למנוע ממחבלי החמאס הג'יהאד והפת"ח לתפוס את שלי יחימוביץ', לאנוס אותה, ולכרות את איבריה. רחל יחימוביץ', בגסות לב ונפש, ובזלזול ממאיר בחיי אדם, מפרה את הברית הזו בין המדינה לאזרחיה כאשר היא תובעת להציל את שלטון החמאס ולשקמו, ולשחרר את כל מחבליו מתוך זלזול בנרצחים שיבואו. הברית בין המדינה לחברה הישראלית מחייבת הצלת אדם. מחייבת להחזיר את החטופים, אבל בה בעת למנוע מצב בו ייחטפו ויירצחו ישראלים במספר גבוה בהרבה בעתיד. לדאוג לביטחון החברה הישראלית לעתיד.

בדוגמה זו של הפרת הברית הביאה רחל יחימוביץ' את מפלגת העבודה, שייסדה את היישוב והמדינה – לפח האשפה של ההיסטוריה. שלא תצליח לעשות זאת גם לחברה הישראלית כולה.

האם השופטת הערבייה כאמלה ג'דעון פוגעת בערבים?

גיִס חמישי הוא כינוי לכוחות חתרניים חשאיים הפועלים בגוף מסוים, מתוך מטרה לערער את חוסנו של אותו הגוף ולסייע לכוחות המתנגדים לו מבחוץ. הביטוי נולד במלחמת האזרחים הספרדית (1936-1939). כשנשאל הגנרל אמיליו מולה, מפקד הצבא הלאומני שעלה על מדריד, מה גודל צבאו, השיב כי לצבאו ארבעה גייסות, וכי בעיר עצמה ממתין גיס חמישי – כוח מיליטנטי אוהד שיפעל נגד נאמני הממשלה הרפובליקנית שהגנו על העיר. השימוש בכינוי הפך רווח, במיוחד כדי להגדיר כבוגדים קבוצות מיעוט דתיות או אתניות, או קבוצות בעלות עמדות מקובלות פחות שלכאורה משתפות פעולה עם האוייב. הגדרת קבוצת המיעוט כ"גיס חמישי" רווחת במיוחד במשטרים דמוקרטיים, שבהם לא ניתן לאפשר בנסיבות רגילות ועל־פי חוקי המדינה לבודד או לנדות את קבוצת המיעוט. הצגת טיעון "הגיס החמישי" מאפשרת להציג את המצב ככזה בו יש איום ישיר על שלומם של אזרחי המדינה, המצדיק השעיה או התעלמות מחוקים המבטיחים שוויון בפני החוק ופוטר את מעלה הטיעון מהבאת טעמים והוכחות לטענותיו."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%99%D7%A1_%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%99

ידוע המנון הבריגדה ה-15 שדיבר על המלחמה נגד הערבים והפשיסטים שתמכו בפרנקו:

Ay Carmela! Ay Carmela!

Viva la Quince Brigada

Viva la Quince Brigada,

Ay Carmela! Ay Carmela!

que se ha cubierto de gloria,

Ay Carmela! Ay Carmela!

Luchamos contra los moros,

rumba la rumba la rumba la.

Luchamos contra los moros,

rumba la rumba la rumba la

mercenarios y fascistas.

בעברית שרו:   

"יש לי דודה אייזן דודה / היא שותה קפה עם סודה / כרמלה היי כרמלה היי כרמלה!"

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=1768

והנה שופטת בית משפט השלום בחיפה, הערבייה כאמלה ג'דעון, פסקה בתביעה שהגישו רג'א זעאתרה וסיעת חד"ש (החברים בקואליציה של ראש העיר יונה יהב) נגד חבר המועצה לשעבר, גרי קורן. השופטת קבעה כי הביטויים שבהם השתמש קורן, כשכינה את זעאתרה "בוגד" ו"גיס חמישי" ואת סיעתו "רשימת טרור" ו"מהללת הטרור", הם בגדר לשון הרע, ועליו לשלם 70 אלף שקלים ליו"ר סיעת חד"ש בחיפה רג'א זעאתרה ולסיעת חד"ש, בגין אמירות מכפישות שפרסם נגדו. את פסק הדין קיבל קורן לידיו, כשהוא בשירות מילואים פעיל כצלף בגבול הצפון זה 200 ימים. זעאתרה, יו"ר סיעת חד"ש בחיפה, עורר בעבר לא מעט סערות בעקבות דברים שאמר, כמו "כל ערבי שמשרת בצבא – בושה" ו"הציונות היתה שותפה לשואה." זעאתרה אף הביע תמיכה בנשיא סוריה בשאר אלאסד ואת אנשי חמאס וחיזבאללה כינה "לוחמי חופש".

התביעה נגד קורן עסקה ב-11 "פרסומים מכפישים". זעאתרה וחד"ש טענו בתביעה, כי בישיבת מועצת העיר שהתקיימה ב-27 ביולי 2020 ביקש קורן להעלות הצעה לסדר תחת הכותרת "מניעת הפגנות תמיכה בטרור בחיפה," בין האמירות שיוחסו לקורן באותה ישיבת מועצה "נציגי חיזבאללה יושבים פה בחיפה," "הוא תומך בנסראללה, תומך בחיזבאללה, תומך בארגוני מחבלים שמזיקים לעם ישראל. אין להם מקום פה בחיפה ולא במדינה."

בפסק דינה קבעה השופטת הערבייה כאמלה ג'דעון כי "לשון הפרסומים חרגה מתחום הסביר, ויעידו על כך הביטויים שבהם השתמש הנתבע עת כינה את התובע 'בוגד' ו'גיס חמישי', ואת הסיעה 'רשימת טרור' ומהללת הטרור'. לא יכולה להיות מחלוקת כי ביטויים אלה אינם בגדר 'גידוף גרידא', אלא ביטויים שהכתימו את התובעים והציגו אותם באור שלילי ומאוס, ושמו אותם מטרה לרדיפה ולהתנכלות. ביטויים אלה אינם משרתים תכלית ראויה ואינם עומדים במבחן הסבירות המידתיות, ולא 'לטובתם' הוענקה ההגנה על חופש הביטוי בזירה הציבורית."

קורן מסר בתגובה: "פסק הדין הזה הגיע אליי בזמן שאני כבר יותר מ-200 ימים במילואים כצלף בגבול הצפון. זה ניסיון הזוי למנוע ממני ומאזרחי ישראל למחות ולהיאבק במי שפוגע בנו ובוחר להיות לצד האוייב. לא אוותר ואגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. אני קורא לכם אזרחי ישראל – זו לא פסיקה נגדי אישית, אלא נגד הזכות שלנו אזרחי ישראל, הציונים והגאים, להילחם על המדינה שלנו מול כל מי שמנסה לפגוע בה. בואו והיו שותפים עימי במאבק."

(שופטת ביהמש השלום בחיפה חייבה חבר מועצת העיר לשעבר הלוחם במילואים מעל 200 ימים ב-70 אלף שח לרגא זעאתרה וחד''ש שכינה בוגד וגייס חמישי).

https://krayot.com/archives/61191

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847235&forum=scoops1

ועכשיו נשאר רק לתהות. האם השופטת היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, כאמלה ג'דעון, אינה יודעת מה זה גיס חמישי? או שאינה יודעת שתמיכה באסאד, בחמאס ובחיזבאללה ובחרם ב.ד.ס על ישראל הם בגדר תמיכה בטרור וגיס חמישי? או שהיא שוללת מהערבים את הזכות להגדיר את עצמם גיס חמישי? ואולי בכלל היא כן מכירה בהם כגייס חמישי, אבל היא זיכתה את רג'א זעאתרה בגלל היותו יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה כמוה, ובגלל לימודם באותו בית ספר?

"ניצחון מוחלט" – ברית הגנה בין סינואר לארה"ב

עיתון הוול סטריט ג'ורנל מפרסם כי לטענת מתווכים ממדינות ערב הנמצאים במגעים עם חמאס, סינוואר מאמין שהוא כבר ניצח במלחמה, בין אם ישרוד או לא, בכך שפקח את עיני העולם לסבלם של הפלסטינים והעלאת הסכסוך לסדר היום העולמי. מטרתו של סינוואר בטווח הארוך, אומרים המתווכים, היא להסיר את המצור על הרצועה, לשים קץ ללחץ הצבאי הישראלי על חמאס ולהבטיח את הישרדותו של ארגון הטרור. הקבוצה מחפשת "ערבויות" בינלאומיות לכל הפסקת אש. בחלק מהמסרים שהעבירה הזרוע הצבאית של חמאס למתווכים הערבים, ציין סינוואר כי הזמן לצידו וכי ככל שהוא ממתין, כך גדל הלחץ הבינלאומי על ישראל ופעילותה בעזה. הוא גם אופטימי כי הסכסוך בתוך ממשלת ישראל יאלץ את נתניהו להתפטר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847259&forum=scoops1

ייתכן שבאמת סינואר יגיע לניצחון מוחלט. סינואר שואף לכרות ברית הגנה עם ארה"ב שתבטיח את קיומו והמשך שלטונו. בינתיים אכן נראה שביידן מטעמי בחירות אכן כרת ברית כזו עם סינואר, ברית הגנה שתמנע מישראל להילחם בחמאס. ברית ההגנה של ארה"ב עם ישראל הוחלפה בברית הגנה עם החמאס.

המכתב לו ציפה וייחל סינואר – הגיע:

יותר מ-600 הורים ללוחמים: "דורשים לא להיכנס לרפיח!"

במכתב חריף ששלחו לרמטכ"ל ולשר הביטחון, דרשו אימהות ואבות של לוחמי סדיר, מיחידות קרביות הנמצאות בחזית המלחמה, להימנע מהמבצע המתוכנן. "לא נעמוד מנגד, כאשר הילדים שלנו נשלחים למשימות בלתי אפשריות שמשרתות מטרות פנים פוליטיות – הכניסה לרפיח היא מלכודת מוות."

יותר מ-600 הורים, אימהות ואבות ללוחמים בסדיר שלחו מכתב בהול לשר הביטחון והרמטכ"ל, בדרישה חריפה שלא להיכנס לרפיח. מכתב זה נכתב בהמשך למכתב קודם שנשלח בסוף חודש אפריל בנושא.

"לא נעמוד מנגד, כאשר הילדים שלנו נשלחים למשימות בלתי אפשריות אשר משרתות מטרות פנים פוליטיות. הכניסה לרפיח היא מלכודת מוות עבור הלוחמים – בהתאם לפרסומים בתקשורת של מומחים שונים, ולאור הדברים שעולים מאלו שחזרו פצועים," כתבו ההורים.

עוד כתבו כי הם אינם סומכים על הדרג הצבאי, וכי מקרים במלחמה הראו כי שמירה על חיי הלוחמים "אינם ראשונים במעלה במסגרת השיקולים אותם הם (צה"ל) מפעילים." בנוסף נאמר במכתב כי "המטרה העיקרית והראשונה במעלה כעת היא החזרת החטופים בהקדם – כניסה לרפיח כפי שעולה מהמציאות, לא תגרום ולא תתרום לחזרתם של חטופים בחיים." המכתב נשלח מוקדם יותר השבוע לחברי הקבינט, גנץ ואייזנקוט, שטרם הגיבו.

https://news.walla.co.il/item/3661739

לתנועת סרבנות כזו רק ציפה סינואר שעתה יוכל להכריז על ניצחון מוחלט. ישראל הובסה במלחמה. הוא ניצח, הציל את שלטונו וישקם אותו כבתחילה.

סינואר – לאהוד אולמרט קיוויתי

"בנקודת הזמן הזאת אנחנו נמצאים בזירה העזתית באותה רמה של הישג צבאי והרתעתי שאליה הגענו בתום מלחמת לבנון השנייה," קובע ראש הממשלה לשעבר העבריין אהוד אולמרט. "ראש הממשלה הציב מראשית התמרון הקרקעי יעד בלתי ריאלי, שאין דרך להגשימו ואין יכולת למדוד אותו. בנימין נתניהו עשה זאת, להבנתי, מטעמים נבזיים וקונספירטיביים שאי אפשר לטעות בהם. הוא ידע שהדיבור על 'ניצחון מוחלט', אבסולוטי, על חמאס הוא סיסמה ריקה. לא יהיה ניצחון כזה. בהיעדרו יוכל תמיד להאשים את הצבא באי-השגתו.‏ נתניהו כבר מזמן לא חושב על טובתה של מדינת ישראל, על עתידה, על האינטרסים האסטרטגיים שלה. לכיבוש רפיח אין שום משמעות אסטרטגית מבחינת האינטרסים החיוניים של ישראל. נתניהו מבין זאת, וכך גם חלק מקציני הצבא, אלה שנושאים כרגע בתפקידי הפיקוד המרכזיים ואלה שכבר פרשו. רפיח אינה יעד חשוב שיגדיר בסופו של יום את תוצאות העימות בין ישראל לבין חמאס. כניסה לרפיח תגרום לחללים רבים, להרג אלפי פלסטינים לא מעורבים, לריסוק מעמד ישראל בעולם וסיכון החטופים. על הציבור למנוע זאת. זו תהיה הפקרות נפשעת, שדינה סילוק מיידי מהשלטון של חבורת המופקרים, ונתניהו בראשם, המוכנים לרסק את יסודות הקיום שלנו – רק כדי להמשיך לאחוז, בכוחם התש, בעמודי השלטון של מדינת ישראל. הגיע הזמן לעצור את נתניהו ואת הממשלה של בן גביר וסמוטריץ'. ‏זה הזמן להציף את רחובות המדינה במיליוני מתנגדים נחושים, שיקיפו את חבורת הפורעים שמוליכה את מדינת ישראל להתרסקות ויעצרו אותם לפני שיהיה מאוחר מדי." (אהוד אולמרט, "לא להיכנס לרפיח, לצאת לרחובות", "אל-ארצ'", 2.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-02/ty-article-opinion/.premium/0000018f-3909-d9c3-abcf-7b7d16b90000

האם העבריין אהוד אולמרט, השם עצמו כתיאורטיקן הצבאי לידל הארט, אינו מבין שרפיח אינה חשובה, אלא ציר פילדלפי הוא החשוב, כי רק שליטה עליו תוכל למנוע מהחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות, ולמנוע כל פתרון מדיני? ואיך בדיוק מתכנן "הדמוקרט" אולמרט לעצור את נתניהו? ע"י הפיכה המונית שהוא יעמוד בראשה? אהוד אולמרט העבריין, הוא סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית, ולביטחון ישראל, והתקווה הגדולה ביותר של סינואר.

הוא לוקח אותנו למצדה. עִצרו אותו!

"כניסה לרפיח עכשיו משולה למצדה. מצדה, כמו גם מרד בר כוכבא, הם סמלים לטירוף משיחי-התאבדותי שתקף זרמים מסוימים בעם ישראל. במיקח טעות נורא עטפה אותם הציונות הצעירה בהילה כוזבת של קדושה והרואיות. רפיח תהיה אסון," כותב עיתונאי "אל-ארצ'" אורי הורוביץ-משגב. "אחיי הישראלים, אנחנו על סף של עוד אסון. אני קורא לרוב הדומם, לשומרי הסף ולבכירי מערכת הביטחון להגיד 'עד כאן' ולעצור את נתניהו."

(אורי משגב, "הוא לוקח אותנו למצדה. עִצרו אותו." "אל-ארצ'", 2.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-02/ty-article-opinion/.highlight/0000018f-33ca-d0b5-a59f-33cffc880000

גם אורי הורוביץ-משגב הקורא לעצור את נתניהו, מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית וכך גם שוקן נבזלין ובומשטיין בן המפרסמים קריאות כאלו בעיתונם במאבקם להצלת ושיקום שלטון החמאס.

ועוד תנועת סרבנות מהצד השני

על רקע העיכוב בכניסה לרפיח ארגוני ימין קוראים לסרבנות בצה''ל במקרה של פינוי ציר נצרים ונסיגה של צה''ל. ארגון 'שבי עזה חומה ומגדל' המונה כ15,000 חברים ברשתות החברתיות קורא לסרבנות במקרה שחיילי צה"ל ידרשו לפינוי ציר נצרים. גם יו"ר ארגון 'חוזרים הביתה' הפרופסור עמוס עזריה מאוניברסיטת אריאל קרא לסרבנות במקרה דומה של נסיגה מהרצועה לדבריו: "נתניהו הבטיח בשנת 2009 שלעולם לא ידבר עם חמאס ולכן מהלך כזה הוא מוצדק."

נזכיר שאביו של רה"מ בנימין נתניהו, פרופסור בנציון מיליקובסקי-נתניהו ז"ל קרא גם הוא בעבר לסרבנות על רקע הוראת שיינרמן-שרון לצאת משטחי הרצועה, קריאה שאליה הצטרף אחיו של נתניהו דוקטור עידו מיליקובסקי-נתניהו.

בהודעה שפרסם היום ארגון 'שבי עזה חומה ומגדל' נאמר: "במידה וחס וחלילה תצא פקודה נפשעת זו – לסגת ולהפקיר את מסדרון נצרים, שחיילנו הגיבורים בהימצאותם שם מונעים את חזרת אויבינו לצפון הרצועה, היא לעג למאות חיילנו שנפלו, ולאלפים שנפצעו במערכה לכיבוש השטח הזה, ומעמידה את עם ישראל בסכנה נוראית שח''ו תגבה מחיר דמים נוראי. (אין שום ספק שאויבנו יתבססו מחדש בעזרת כספים עצומים מהעולם, כשכל מזימתם היא להשמידנו והם יחכו בסבלנות להזדמנות שח''ו תגיע אם לא נתעורר!) – פקודה זו היא בלתי חוקית ומוסרית בעליל וחובה לא לציית לנסיגה ממסדרון נצרים ומכל שטח אחר שנכבש. אנו מבקשים מחיילנו הגיבורים לאזור אומץ וגבורה ולא לציית לפשע הזה במידה וידרשו. ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל מבורא עולם ואין לנו ולאף אחד רשות לעשות עליה משא ומתן."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847345&forum=scoops1

ייאמר ברורות כל סירוב פקודה בצבא מכל צד פוליטי הוא מסוכן, ועלול להביא לחורבן.

אבא ובת – התפוח לא נופל רחוק מהעץ (1)

מסתבר שאבא של חברת הקונגרס הסומלית-מוסלמית הגזענית אנטישמית, אילהאן עומאר, היה קולונל בסומליה תחת הדיקטטור סיאד בארה בזמן שהוא טבח בשבט Isaaq ורצח כ-200 אלף איש:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847255&forum=scoops1

עומאר ברחה מסומליה כדי להקימה מחדש בארה"ב. מכאן גם נובעת תמיכתה בחמאס ובמעשי הרצח שלו.

אבא ובת – התפוח לא נופל רחוק מהעץ (2)

שר החוץ של נורבגיה, תומך החמאס, שונא ישראל, אספן בארת איידה, שמרבה להתבטא באופן קשה ביותר נגד ישראל, הצטלם במצעד 1 במאי באוסלו ליד מונה אוסמן, בתו של מחבל פלסטיני שרצח יהודים בפיגוע בפריז – כשהיא מחזיקה ביד שלט עם דגל פלסטין, שבו היא מקללת את מדינת ישראל, את נאט"ו ואת הקפיטליזם:

("Fuck Israel, Fuck capitalism, Fuck NATO").

מונה אוסמן, פוליטיקאית מקומית מטעם מפלגת השמאל האדומים ומועמדת המפלגה לראשות העיר סקיין, היא בתו של אחד המחבלים שביצע בשנת 1982 את הפיגוע במסעדה הכשרה בפריז, שבו נהרגו שישה יהודים ונפצעו 22. המחבל נמלט לנורבגיה ובשנת 2020 הוסגר לצרפת. אחרי פרסום התמונה, משרד החוץ של נורבגיה מיהר להתנער מהכתוב בשלט: "המסר שמופיע לא משקף את הצהרות השר, שתומך באופן חזר בנאט"ו ובישראל. השר לא היה מודע לטקסט, ומקור התמונה לא ידוע." עם זאת, נציין כי מקור התמונה הוא חשבון הפייסבוק של אוסמן – שהתהדרה: "היום הקצנתי את שר החוץ איידה."

שלט "Fuck Israel", לצד בת של מחבל: התצלום של שר החוץ הנורבגי שעורר סערה:

https://www.ynet.co.il/news/article/b105ykgga#autoplay

נציע לשניהם, למונה אוסמן, בת המחבל, ולשר החוץ הנורווגי איידה, ללכת לעזה, ולחיות שם תחת שלטון החמאס. שייהנו.

לאן נעלמו גרעיני ההשלמה של "השומר הצעיר"?

בשבעה באוקטובר הרבש"ץ של קיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז, שחר בטלר, היה אחראי על הקיבוץ שהופקר, אבל עשה בחירה גורלית אחת שרודפת אותו עד היום, הוא קרא לכיתת הכוננות שיצאה להילחם במחבלים וחלק מהם נהרגו, והוא עצמו נשאר להגן על משפחתו וניצל בהצילו את אשתו ושלושת ילדיו. בלי להיות אשם, הוא מאשים את עצמו מכוח אחריותו. (בניר עוז נספרו 72 חטופים מהקיבוץ (מתוכם 38 הושבו לישראל), ו-38 נרצחים). לאחר שניצל הוא הגשים את חלומו של סינואר, וירד לדנמרק עם אשתו הדנית ושלושת ילדיו הלומדים עתה דנית. (מטרת החמאס המוצהרת היא לגרום ליהודים לעזוב את הארץ).  בתשובה לשאלה, הוא לא יודע אם יחזור לקיבוץ, ובכלל אם יחזור לארץ.

https://13tv.co.il/item/news/hamakor/season-23/episodes/putvd-904038618/

"אני מוצא את עצמי ממלא מקום רבש"ץ וקברן הקיבוץ, ניר-עוז נכבשה ב-7 באוקטובר, אם היא לא תקום מחדש זה יהיה ניצחון שלהם," אומר רון בהרט, פרויקטור השיקום של ניר-עוז, המסמן את היעד למשימה הלאומית: "להקים מחדש את הקיבוץ בתוך שנתיים."

https://www.makorrishon.co.il/news/749158/

עם קשיי השיקום והחשש שחברי קיבוצים לא יחזרו לעוטף עזה, קיבוצים בעוטף עזה חוששים שהמדינה תנשל אותם, ותיישב מתנחלים דתיים במקומם.

https://www.themarker.com/allnews/2023-10-19/ty-article/.premium/0000018b-438e-df22-a5eb-4bff57620000

ועכשיו נשאלת שאלה היסטורית. לאן נעלמו גרעיני ההשלמה של תנועת "השומר הצעיר"?

אי אפשר להפריז בתפקידה הגדול של תנועת "השומר הצעיר" בהתיישבות בארץ ובהגנתה.

במלחמת השחרור עמד קיבוץ משמר העמק במצור והציל את חיפה, בדרום עמד בגבורה קיבוץ יד מרדכי.

"הקיבוץ הארצי" – ברית קיבוצי "השומר הצעיר" בישראל מאגד בתוכו 85 קיבוצים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%99_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%A8

כיום תנועת הנוער "השומר הצעיר", עברה ממרחביה, מקום מושבו של מייסדה ואדמו"רה, מאיר ולד-יערי לבנימינה. (רחוב הטחנה 42 בנימינה גבעת עדה). תנועת "השומר הצעיר" מקיימת בארץ 150 קינים. התנועה הוסיפה למוטו הישן שלה "לציונות סוציאליזם ואחוות עמים" את "הפמיניזם". ובמקום מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן, יש לה עכשיו מזכ"לית אישה – רונית שניר.

https://hashomer-hatzair.org/%d7%90%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa/

כבעבר לתנועה יש גם כיום קינים רבים ברחבי העולם. רשימת קיני השומר הצעיר בעולם: בלארוס: מינסק. בולגריה: סופיה. צרפת: פריס, ליון. גרמניה: ברלין. הולנד: מאסטריכט. הונגריה: בודפשט. איטליה: רומא, מילאנו, טורינו, ג'נובה. ספרד: ברצלונה. פולין: וורשה. שווייץ: ציריך. אוקראינה: חארקוב. בלגיה: בריסל. אוסטרליה: מלבורן. קנדה: טורונטו, מונטריאול. ארצות הברית: ניו ג'רזי, ניו יורק. ארגנטינה: בואנוס איירס. ברזיל: ריו דה-ז'ניירו, סאו-פאולו, פלוריאנאפוליס, ברזיליה. צ'ילה: סנטיאגו. וונצואלה: קאראקס. אורוגוואי: מונטווידאו.

כמו כן יש מאות "שומרים בוגרים" בתנועת הבוגרים של "השומר הצעיר":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%99%D7%A8

אז עם כל המצאי המכובד הזה, וההוצאה הכספית העצומה איך זה שאין יותר ל"שומר הצעיר" גרעיני השלמה המגיעים להגשמה לקיבוציו בכלל, ולקיבוצי עוטף עזה בפרט? איך קרה ששני קיבוצים של "השומר הצעיר" – "כרמים" ו"כרם שלום", התפרקו כבר לפני ה-7 באוקטובר, ובמקום מתנחלים חניכי "השומר הצעיר", התיישבו בהם מתנחלים דתיים? מי יענה על השאלה המעניינת הזו? ושאלה נוספת, איך זה שמכל אנשי "השומר הצעיר" הרבים שכתבו בעבר ב"חדשות בן עזר" לא נשאר אף אחד? מה היו הנימוקים של דוד אמיתי לעורך? מדוע הוא אינו מוכן לפרסם עוד את דבריו?

העיתונאי נדב שסטל-אייל – מי המושך בחוטים?

העיתונאי נדב שסטל-אייל, מדווח כי ''מקור בוושינגטון אמר לו לפני כמה חודשים 'תהפכו את ביבי לסלובודן מילושביץ' שלכם.' מילושביץ היה מנהיגהּ של סרביה הלאומנית, הוא הוביל למלחמה ביוגוסלביה, ולרצח העם בסרברניצה. הוא נאשם בפשעים נגד האנושות בהאג וסיים את חייו בכלא.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847207&forum=scoops1

אז שסטל-אייל איפה היושרה שלך? למה אינך מדווח מיהו האחראי לאותה מזימה להאשים את נתניהו כפושע מלחמה על מנת לסלקו מהפוליטיקה? האם זה בלינקן?

התיירות לישראל

לצערנו התיירות לישראל נמצאת עקב המצב בשפל המדרגה. לעומת זאת בורכנו בכמה תיירים בכל זאת. למשל המחבל הטורקי חסן סקלאנן, שדקר לוחם מג"ב באזור שער הפרחים ופצע אותו בטרם חוסל. מסתבר שהמחבל הטורקי הגיע לישראל במסגרת משלחת רשמית של המנהלת לענייני דת בטורקיה – משרד הדתות הטורקי, בו גם עבד. המחבל עצמו, כך על פי הדיווחים בטורקיה, הוא אב ל-4 ילדים ועבד מטעם גוף זה כאימאם במסגד במחוז שנלאורפה. הוא הצטרף למשלחת שהגיעה לבקר בירושלים, עזב את יתר חברי המשלחת וביצע את הפיגוע.

משרד הדתות הטורקי, או בשמו בטורקיה – "המנהלת לענייני דת", הינו גוף בעל שנאת ישראל מובהקת, בראשו עומד ד"ר עלי ארבס שר הדתות הטורקי. בתחילת המלחמה פרסם קריאה להחרים מוצרים של חברות התומכות בציונים, והסית נגד ישראל על רקע המלחמה. בעבר צולם לצד בכירים איראניים. גם יו"ר ועד העובדים של הארגון פרסם פוסט תנחומים המשבח את המחבל ומסית נגד ישראל. למרות זאת ישראל מאפשרת לגוף זה להוציא סיורים לירושלים. כמובן  שאסמעאיל הנייה וראשי חמאס השוהים בטורקיה יצרו קשר עם משפחת המחבל וניחמו אותה, והכריזו כי הוא "שהיד של פלסטין, עזה, ירושלים ומסגד אל אקצא."

חלק ניכר מהפעילות קשור בתיירים שנשלחים בהמוניהם לירושלים בכדי לבסס נוכחות טורקית בהר הבית, בעיר העתיקה, בקבר שמואל הנביא ומקומות נוספים. בעיר פועלים מספר ארגונים טורקיים שמחזיקים בנכסים בעיר העתיקה ומקיימים פעילויות שונות. בארגון 'לך ירושלים' שעוקב ומתריע שנים מפני התופעה אמרו בעקבות הפיגוע כי: ״אנחנו לא מופתעים כי את פיגוע הדקירה בירושלים ביצע אזרח טורקיה. ההסתה ברחובות איסטנבול והתמיכה של טורקיה בארגון הטרור הנאצי חמאס, מובילה את המוסתים ותומכי הטרור לבצע פיגוע דקירה בירושלים. ישראל חייבת לגבות מחיר מדיני מטורקיה ולעצור את הארגונים הטורקיים הפועלים בישראל בכלל ובמזרח ירושלים בפרט.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847208&forum=scoops1

ותייר נוסף הגיע לארץ. "בואו נעשה עכשיו סיבוב בשכונת היהודים," אומר בלוגר מצרי בשידור חי לעוקביו ולחבר מרעיו לטיול. "כמות היהודים סביבנו, זאת הפעם הראשונה שאני רואה כמות כזאת של יהודים סביבנו, כאן, מי שרוצה לעשות בלאגן..." אומר חברו. "כל מי שצופה בנו עכשיו, ושואל, איך יכול להיות שאתם נותנים להם (ליהודים) לעבור סביבכם ולא מחסלים אותם, אז גם לי היתה את הגישה הזאת עד שהגעתי לכאן. כאילו אתה בא להילחם במפלצת כשאתה חלש. אנחנו ברגע של חולשה עכשיו."

(בלוגר מצרי שקורא לרצוח יהודים מסתובב חופשי בירושלים)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847216&forum=scoops1

ואני רק שאלה: איך זה שנותנים אישור כניסה ל"תיירים" כאלו?

יש גם תיירת חוץ

"טסתי עם נעה לנדאו, המנהלת שלי, לפסטיבל עיתונות בינלאומי בפרוג'יה שבאיטליה. זו כמובן תקופה לא קלה להיות בה בחו"ל יחדיו, פלסטינית וישראלית, וגם לא תקופה קלה להיות בה ערבי בנתב"ג (לא שפעם היתה), בוודאי לא כשהטיסה היא באל על, אימת הנוסעים הפלסטינים והערבים, שנמנעתי תמיד לטוס בה," כותבת כתבת "אל-ארצ'", הערבייה-מוסלמית שונאת ישראל חנין מג'אדלה, "אבל אלה ימי התגובה האיראנית, וזאת היתה החברה היחידה שלא ביטלה טיסות. ארבע שנים עברו מהפעם האחרונה שטסתי, וכמעט שכחתי את ספר הכללים 'איך להיות ערבי בנתב"ג' ולשרוד עד לטיסה. משהבינה הפקידה בשדה שאני ערבייה פלסטינית ונעה יהודייה ישראלית, היא נלחצה, או התרגשה מדי, והתבלבלה בשאלון. במקום שאלות לקולגות קיבלנו שאלות לבני זוג. האם פגשנו את המשפחות אחת של השנייה? האם אני יודעת מה שם אביה? (לא). מי שמורגלת בתיחקור ערבים נאלצה לתחקר יהודייה, והיה ניכר שזה לא טבעי לה. "את בטח מכירה את השאלות," אמרה לנעה. נעה אמרה לה, שהיא נשאלת על כך לראשונה, רק כי היא 'טסה עם חנין.'

לטיסה שלי חזרה לארץ אני מגיעה מוקדם בבוקר. אני מחפשת את הדלפק של אל על, שואלת עובדים בשדה ושמה לב שכאשר הם שומעים אל על, הם מביטים בי בהבעה נוזפת וכועסת. אני אומרת לעצמי: איזה בושות, רק שלא יחשבו שאני ישראלית. 'אני פלסטינית,' אני מצהירה מיד, ופתאום הם מחייכים אלי ומבט הכעס מתחלף ברחמים. מוצאת את הדלפק, נידח וסביבו הרבה אבטחה. אני מתכוננת נפשית לבידוק הביטחוני המיוחד שאזכה לו. אחרי שבועיים ש'חגגתי' בהם את הפלסטיניות שלי מתחילה עכשיו המלחמה הקרה ביני לבין הביטחון הישראלי. כן, אני יודעת למה אתם עושים את זה לי, דווקא לי, ואני גם יודעת שאתם יודעים שאני יודעת, אבל אתם תגידו שזאת בדיקה רנדומלית, ואני אשחק אותה קרת רוח. אחרי דין ודברים, שתי בדיקות, אחרי חמש-מאות שאלות, ניסיון לעשות חיפוש בטלפון שלי ואנשי ביטחון שעוקבים אחרי בשדה התעופה – קצין הביטחון הבכיר אומר לי 'שתהיה לך נסיעה טובה.' ושנינו יודעים: נסיעה טובה זאת כבר לא תהיה."  (חנין מג'אדלה, "הטיסה הנעימה שלא היתה לי", "אל-ארצ'", 2.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-02/ty-article-opinion/.premium/0000018f-34e8-d8c4-afef-3dfc949a0000

ואני רק שאלה: איך זה שחנין מג'אדלה לא התפארה בכתבתה בהמצאה הערבית-הפלסטינית ששינתה את העולם? לחטוף מטוסים, לפוצץ אותם, ולהתרסק עימם על בניינים? הרי זה פאר העשייה של הפלסטינים, והיא חנין מג'אדלה, הגזענית האנטי-ישראלית התומכת בחמאס ובג'יהאד ונאבקת להצלתו ושיקומו, עוד מתלוננת על הבדיקה הביטחונית שמבטיחה את חייה?

בין ביידן לטראמפ

טראמפ: המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ חוזר בו מתמיכתו ברעיון שתי המדינות. בראיון לטיים מגזין הופך טראמפ למועמד הראשון במאה הנוכחית שמתנער מהתמיכה במדינה פלסטינית. ״בעבר חשבתי שזה יכול לעבוד והרבה אנשים תמכו בו אך פחות ופחות אנשים תומכים בו וזה הפך קשה יותר. כאשר שואלים אותם מה הם רוצים הם אומרים ׳שתי מדינות׳ אבל כשישראל מסכימה הם אומרים ׳אנחנו רוצים הכל׳.״ באופן נדיר, טראמפ מודה שטעה: הוא מספר ששלדון אדלסון נהג לומר לו שרמת השנאה בחינוך הפלסטיני אינה מאפשרת חיים בשלום. ״התווכחתי איתו אבל לא נראה שהוא טעה.״ טראמפ אף רומז כי יצטרף למתקפה על איראן אם זו תילחם בישראל, אף שהתגאה כי היה הנשיא הראשון שלא יצא לאף מלחמה בתקופת כהונתו. ״כן, אגן על ישראל." המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ חוזר בו מתמיכתו ברעיון שתי המדינות בראיון לטיים מגזין הופך טראמפ למועמד הראשון במאה הנוכחית שמתנער:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847182&forum=scoops1

ביידן: למען הקמת מדינה פלסטינית אני כורת ברית הגנה עם החמאס שתמנע מישראל להילחם בחמאס.

טראמפ:  נשיא ארצות הברית לשעבר והמתמודד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ תקף את המפגינים הפרו-פלסטינים בקמפוסים באוניברסיטאות בארצות הברית וקרא להם "משוגעים משתוללים שנשלחו על ידי גופים ליברליים כדי להסיט את הקשב ממצב המהגרים בגבול." לאחר מכן פנה למנהלי האוניברסיטאות והפציר בהם לסלק את מאהלי המחאה לאלתר. "לכל מנהלי הקולג'ים אני אומר – סלקו את מאהלי המחאה מיד, הביסו את הרדיקלים והחזירו את הקמפוסים לכל הסטודנטים הנורמליים. מה שאתם רואים בניו יורק אינו הליך חוקי," אמר.

טראמפ ציין כי פינוי המפגינים מאוניברסיטת "קולומביה" היה "דבר יפה לצפות בו," ושיבח את פעולת השוטרים. ביום שלישי עורר הנשיא לשעבר סערה לאחר שהשווה בין ההפגנות המתחוללות ברחבי הקמפוסים נגד ישראל והמלחמה בעזה לבין הסתערות תומכיו על גבעת הקפיטול בינואר 2021 במטרה להפוך את תוצאות הבחירות לנשיאות.

(דונלד טראמפ נגד המפגינים הפרו-פלסטינים: "משוגעים משתוללים")

https://m.maariv.co.il/news/world/Article-1095982

ביידן: מגנה את המפגינים האנטישמים, אבל גם את אלו שלא מבינים את הפלסטינים.

מפתח תקווה לחוסר תקווה

בדיוק 88 שנים לאחר נאומו המפורסם של ברל יעקב כצנלסון-הכהן, "היש עם בעמים..."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847154&forum=scoops1

מצדיק היהודי-האמריקאי, (הישראלי לשעבר), עומר הלפגוט-ברטוב, (בנו של הסופר יליד פתח-תקווה, חנוך הלפגוט-ברטוב) את המפגינים באוניברסיטאות נגד ישראל. באיצטלה של "חוקר שואה" הוא עוד קובע כי "האשמות באנטישמיות המוטלות בהפגנות בקמפוס נגד הכיבוש של ישראל בפלסטין אינן הגינות." ("אין שום דבר מאיים בהתנגדות לכיבוש או לדיכוי").

https://x.com/democracynow/status/1785293529603789056

כנראה בלי זה הסטודנטים שלו יסלקו אותו ממשרתו. האם הכיבוש הערבי הוא כן הגינות?

תקדים היסטורי יאיר למפל-לפיד מדבר לעניין:

"ההתנחלויות הן חוקיות מכיוון שפלסטין בתור מדינה מעולם לא התקיימה." קשה להאמין. תקדים היסטורי. יאיר למפל-לפיד דיבר לעניין. בתשובה למראיין צרפתי על יחסו להתנחלויות, הוא ענה שההתנחלויות הן חוקיות מכיוון שפלסטין בתור מדינה מעולם לא התקיימה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847107&forum=scoops1

השאלה היא רק אם בניגוד להרגלו הוא לא יאמר מיד דבר הפוך.

קיבוץ גרופית החליט להעיף את החבר משה סמולינסקי-יעלון מהקיבוץ

משה סמולינסקי-יעלון המתנאה בהיותו רפתן חבר קיבוץ לא חי כבר שנים בקיבוץ גרופית. וכמובן שלא מעביר לקיבוץ את משכורתו השמנה. את תביעתו להמשיך ולהחזיק בית בקיבוץ הוא נימק שהוא נמצא בעיר בשליחות התנועה. בקיבוץ גרופית החליטו עד כאן. והחליטו לסלק אותו מהקיבוץ. כלומר לתת את הבית לאחר. (בוגי יעלון סולק מדירתו בטיעון ש-שליחותו הסתיימה!!)

https://youtu.be/O5rrKHIjIds?si=st5lm2X2ZmNQPiPB

הנימוק של "שליחות" ע"פ "דין התנועה", אינו תקף יותר.

מה מטרת העלייה לישראל של מוז'גאן אבגינסז?

יו"ר "בצלם", וחברת בל"ד, מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) (54) ילידת איראן, הספידה את המחבל וליד דקה שרצח את החייל משה תמם: "וליד דקה זיכרונו לברכה. החברה הישראלית היא 'חברה חולה' בגלל היחס 'המזעזע' שלה למחבל."

https://x.com/IshayFridman/status/1785356534337212810?t=mpBleHNxdsBN8TxngvEIoA&s=03)

נשאלת רק השאלה מדוע איראנית אוטו-אנטישמית, ואנטי ציונית, חברת בל"ד, כמוה,  עלתה בכלל לארץ, הרי יכולה היתה להישאר במולדתה, ולשרת שם את "משמרות המהפכה"?

נעמן כהן

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום סופר נידח, אני שמח לראות שאתה ממשיך לעמוד איתן עם שתי הרגליים על הקרקע, יוצא חזור ושנֹה נגד מחוללי הטירוף הזועקים: 'הפסדנו במלחמה', 'עיסקה בכל מחיר', 'בחירות עכשיו, עכשיו עכשיו', ומבעירים את הרחובות.

אנו חיים באחת התקופות ההיסטוריות המרתקות בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי.  בתקופה כזו לכל קול, ללא יוצא מן הכלל, יש חשיבות. לבטח כאשר הוא מגיע – כמו המכתב העיתי – פעמיים בשבוע, לאלפיים ומשהו קוראים, ומשמיע זמירות אחרות מאלו של פרשני המציאות השולטים בשיח, ומתאמצים לכפות עלינו אופי אחד ויחיד של מחשבה ודיבור, שאינם מותירים מקום לאחרים.

שא ברכה!

בנדה

אהוד: ההיסטוריונים בעתיד הקרוב וגם הרחוק ישאבו הרבה מידע אמין, חשוב ולא מטומטם – מהמאמרים שלך ומהמכתב העיתי שלי, שנמצא גם באתר של אוניברסיטת אוהיו, ולכן נגיש למרבית גיליונותיו באינטרנט, זאת ביוזמתו של יוסי גלרון־גולדשלגר – ובחלקם נמצאים כבר באתר "פרוייקט בן יהודה" – ואנחנו נשמש עדות אמיתית ולא מטורפת לדור שלנו ולדורות הבאים.

* "פעילים בארגונים פרו-פלסטיניים רדיקליים, חלקם אנטישמיים, הכשירו במשך חודשים סטודנטים בקמפוסים ברחבי ארה"ב לקראת הקמת מאהלי מחאה וקיום הפגנות נגד ישראל, כך לפי העיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל". מהפרסום עולה כי גל ההפגנות האנטי-ישראליות בארה"ב הוא תולדה של תכנון, הדרכה, אימון ועידוד סטודנטים לשם מטרה זו שנמשכו זמן רב. 'קיימנו איתם דיאלוג, רשמנו הערות וניתחנו את האופן שבו הגיבה האוניברסיטה למחאות קודמות,' אמרה סואדה פולט, סטודנטית לתואר שני וממובילי המפגינים במאהל הפרו-פלסטיני באוניברסיטת קולומביה." ["הארץ" באינטרנט 4.5].

* אלעד ארד: "ההפגנות הפרו-פלסטיניות בקמפוס ומחוצה לו שופעות ביטויים אנטי-ישראליים, אנטי-ממסדיים ואנטישמיים בכלל. התייחסות לצה"ל כאל צבא טרור ולישראל כאל רוצחת אזרחים תמימים היא דבר שבשגרה, כמו גם הקריאות לחסל את הציונים. 'אוינק-אוינק,' חיקוי של חזירים, הוא ביטוי נפוץ הן כלפי היהודים והן כלפי השוטרים שאוכפים את הסדר בהפגנות (ובאחרונה פינו כמה מהמפגינים מהקמפוס). קריאות לאינתיפאדה, לניקוי פלסטין מיהודים ומציונים, מסרים נגד המערב, נגד אמריקה ונגד הקולוניאליזם, המתערבבים זה בזה, וסיסמאות כמו 'מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית,' 'תימן – עשי אותנו גאים' (רפרנס לחותים), 'עז א-דין אל-קסאם עשו אותנו גאים," "מוות לציונות" ו"מוות לביידן" נשמעות תכופות, משל נאמרו באפגניסטאן או באיראן ולא בלב מנהטן." [הכותב הוא פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת קולומביה. "הארץ" באינטרנט 4.5].

* הרצל חקק: אשמח לקבל את  "אין שאננים בציון". חבל שלא יוצאת מהדורה חדשה. רבים מבני הנוער היו צריכים לקרוא זאת כדי לחוש את המתח המתמיד בין גולה לגאולה, בין החזון למעש.

כל טוב,

הרצל חקק

אהוד: להרצל שלום, "אין שאננים בציון" (1986) הוא אחד הספרים החשובים שיצאו בעברית אבל בעת צאתו הופיע "הזמן הצהוב" של גרוסמן ולכן לא השתינו לעבר ספרי. עדיין יש ביקוש לספר אך כל בקשותיי במשך השנים  מהוצאת "עם עובד" להוציא הדפסה שנייה שלו עלו בתוהו.

כך למשל, אחד ה"חוקרים" של גרשם שלום בימינו, בשם דוד אוחנה – דומני כי מעולם לא קרא את הספר, ובו הריאיון החשוב עם גרשם שלום "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" (1970), ריאיון שהופיע לראשונה בתרגום במהדורה האמריקאית משנת 1974 שקדמה לעברית, ובלעדיו אי אפשר להבין את ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום.

לפחות כיום אני יכול להפיץ את הספר העברי חינם לכל הרוצה בכך באמצעות האינטרנט.

הרצל: הזמן הצהוב כשמו כן הוא – משהו עלה להם לראש ושיבש את הראייה הנכונה.

אפשר היה לבנות שיעור באזרחות או בהיסטוריה שמושתת על פרקי שיחה מן הספר "אין שאננים בציון". אני מקווה שב"מכונים הציוניים" נעזרים בספר זה.

* משה גרנות: אהוד היקר, תודה על פרסום "פכים קטנים מהספרות הרוסית." אתה צודק באשר ל"שדים", אבל באמת הבאתי רק "פכים קטנים" – אני הרי קראתי גם את לרמונטוב ואת טורגנייב, ולא הזכרתי ב"פכים". כולנו קוראים אלפי ספרים, ואת רובם שוכחים. באיזה שהוא שלב. התחלתי לקרוא, תוך שאני רושם לעצמי רשימות.

ראיתי שהתחלת לפרסם את הרומאן הגדול "והארץ תרעד", זה באמת ספר מעולה, קראתי, כתבתי עליו, והוא מומלץ ביותר, כמו ספרים אחרים שלך "ספר הגעגועים", ספר הראיונות המעולה "אין שאננים בציון", הביוגרפיה של דיין "אומץ" ורבים אחרים. שוב, חוזר על המלצתי החמה ל"והארץ תרעד".

אהוד: החלטתי לחזור ולפרסם גם בגלל תיאור הטבח ביהודי צפת ב-1834 לפני 190 שנה, וההילולה בל"ג בעומר במירון באותה תקופה. בספרות העברית יש התעלמות גמורה מהסאגה  שלי אשר תיזכר לדורות של קוראים גם כאשר כמה סופרים "חשובים" במשמרת שלי יישכחו.

לדוגמה, שום אוניברסיטה לא פנתה אליי לקיים יום עיון על הספר שהוא היסטורי-בידיוני-ארוטי-ארצישראלי יחיד במינו, למרות שעברו כבר עשר שנים מאז יצא לאור. פשוט לא סופרים אותי. כלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית, ניצה בן-דב, אף הודיעה לי בשעתה שאיני ראוי להיות מוזמן לסדרת המפגשים עם סופרים בחוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה, שבו לימדה.

לפחות אני חי עדיין ויש לי את המכתב העיתי עם קשר מַתמיד פעמיים בשבוע עם עשרות כותבים [כמוך] ואלפי קוראים, מה שאין, דומני, לשום סופר אחר בדורי.

* תגובה הולמת, אך לא מספיקה – לטבח 7 באוקטובר להריסת קיבוצים, מחנות-צבא ובתים ישראליים: "סוכנות הפיתוח של האו"ם (UNDP) מעריכה בדו"ח חדש כי יותר מ-370 אלף מבנים ברצועת עזה ניזוקו כתוצאה מהמלחמה, מהם 79 אלף נהרסו כליל. להערכת הסוכנות, בהתבסס על קצב הבנייה אחרי סבבי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, עבודות השיקום צפויות להימשך עד 2040." ["הארץ" באינטרנט, 2.5].

* אהוד: ראיתי את סרטו של ג'רי סיינפלד –Unfrosted: The Pop-Tart Story  בנטפליקס וצר לי להודות, למרות הערצתי לסדרה "סיינפלד" –צר לי לומר שזה אולי הסרט המטומטם ביותר שצפיתי בו אי-פעם. בהבלותה היקרה משתתפת בתפקיד ראשי גם הקומיקאית היהודייה השמנמנה והלא-מצחיקה איימי שומר. אם לא ראיתם לא הפסדתם דבר. נדמה לי שחל דלדול ברמת ההישגים באמנות הקולנוע שאליהם הגיעו מל ברוקס, זירו מוסטל, וודי אלן, ברברה סטרייסנד ועוד במאים, תסריטאים ושחקנים יהודים רבים אחרים, מוכשרים להפליא.

* חברות וחברים, אני מתכבד להפיץ ביניכם את "חדשות בן עזר", הניוזלטר הזה שמופץ למנויים באימייל פעמיים בשבוע (ימי שני וחמישי) החל את דרכו בשנת 2005 והוא כולל פובליציסטיקה, ביקורת ספרות, סיפורת ושירה.

מקום נכבד מוקדש לחייה וליצירתה של המשוררת אסתר ראב (דודתו של המו"ל אהוד בן עזר) ולתולדות מכורתו פתח-תקווה. תחילה פירסם סולו כהתרסה נגד סתימת הפיות במדיה, אבל במרוצת השנים הצטרפו אליו כותבים רבים מכל קצות הקשת הישראלית. 

אני הצטרפתי לחוג הקוראים לפני כ-6 שנים בהמלצת חברי ד"ר יעקב זמיר (אותו אני מכנה דמון ראניון הישראלי), ולאחרונה גם תרמתי מפרי עטי כפי שתיווכחו מגיליון היום המצ"ב. קריאה מהנה ואם תרצו אנא הצטרפו ישירות לחוג המנויים.

שבת שלום.

נאמנכם,

חזי רפופורט

מנחה החוג להיסטוריה

בוקה ראטון, פלורידה

* הפילוסופית האווילית התל-אביבית, המטנפת מדי שבוע בשוקניה את ישראל, נרי לבנה: "'סקנדינביה,' אמר ד'. וכולנו ענינו לו שמדובר בארצות שהחיים בהן נוחים מאוד, אבל אנשים רבים נוהגים להתאבד שם, ואילו במקום הכי לא נוח בעולם הכאילו מערבי שבו אנחנו חיים – אנשים מדווחים מדי שנה שהם מאושרים. וזאת אף על פי שקשה כאן מאוד עם הכלכלה ההרוסה, השסע החברתי, הממשלה האיומה, המלחמה המאוד מיותרת, החטופים שנמקים בלי שנראה סוף לסבל הנורא הזה, והעובדה שבלית ברירה אנחנו משתפים פעולה עם רצח המוני של אזרחים בעזה כי יש לנו אחריות שילוחית, ושחיים בינינו עשרות אלפי פליטים שאין לדעת אם יחזרו לביתם. אולי מכיוון שכל הדברים האלה אינם קיימים בארצות סקנדינביה או בקנדה ואין מי שיפגע בהם – לא החמאס, לא השירות הצבאי ולא הממשלה – הם נאלצים לפגוע בעצמם." ["הארץ", 3.5].

* אהוד: האם טמטום, בינוניות ו"אפלייה מתקנת" השתלטו על מיגזרים באוניברסיטאות ובמימשל של ארה"ב? כך על כל פנים זה נראה משידורים ברשתות טלוויזיה אמריקאיות, כאשר מטומטמים ומטומטמות עילגי לשון ושכל מייצגים את הסגל האקדמי, את המפגינים ואפילו את המימשל – בעדויות משודרות בפני הקונגרס. פתחו את היו-טיוב ותחזו במפגן הטמטום הבלתי-יאומן הזה. האם ארה"ב רוצה להתאבד? האם יחיא סינוואר ב-7 באוקטובר גרם גם לחשיפתה של ההידרדרות השכלית האמריקאית?

* אהוד: לפי ההערכות כמחצית הפלסטינים ברצועת עזה הם בני נוער וילדים. מה לדעתכם הם יסיקו המיליון האלה מהמלחמה? ובכן, הם יסיקו שהסבל השתלם כי העולם הטיפש מרחם עליהם וממשיך לזון ולפרנס אותם מבלי שיצטרכו לעבוד, ואם יתמזל מזלם אז כשיתבגרו הם יוכלו להמשיך להיות טפילים בני טפילים ולהרוג יהודים ולאנוס יהודיות ולכרות את אבריהן החשופים, והעולם לא יגנה אותם ולא ינקוט נגדם באמצעים אלא ימשיך להאשים בכך רק את היהודים.

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

שונות

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל