פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1949

יום מאתיים ושבעה-עשר למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן,

הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2172 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באייר תשפ"ד. 9.5.2024

עם הצרופות: 1. כריכת הספר. 2. עדינה בביקור. 3. הבית בנווה צדק.  4. הסב והורים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אַלּוֹן. // אהוד בן עזר: נגד ההזנייה באוניברסיטאות [2005]. // מוטי הרכבי: 1. השיטה של לפידים. 2. ההנחה שחיל האוויר יכריע את המלחמה היא קונספציה ממלחמת העולם השנייה. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שני שירים. //  אורי הייטנר: צרור הערות 8.5.24. // עדינה בר-אל: אני "דור שני" או: "צברית מצויה". // משה גרנות: על "נתראה באוגוסט" מאת גבריאל גרסיה מארקס. // אילן בושם: 11 שירים. // מוטי גלברט: טנדר סובארו אופנוע קטן ובלגן גדול. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט. פרק שלישי: חַסַן בתוּחֶעס שלה. // מנחם רהט: יום העצמאות תשפ"ד: חוזה המדינה הראשון – 80 שנה לפני הרצל. // יהודה ראב: המכתב לאביו אלעזר ראב מהרב קלישר משנת 1868. // נעמן כהן: בין פביוס מקסימוס לאהרון חליווה. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

אַלּוֹן

אַלּוֹן קָדוּם

מְגַלֶּה שָׁרָשָׁיו בְּחִיּוּךְ  –

כְּזָקֵן אֶת שְׁאֵרִית

שִׁנָּיו  –

בַּפֶּה הָרֵיק;

עָלָיו קְלוּשִׁים  –

עַל גּוּפוֹ הַשָּׁחוֹר

הַמְּצֻלָּק;

הוּא לוֹחֵשׁ

בִּשְׂפַת קְדוּמִים  –

רַבִּים עָבְרוּ תַּחְתַּי:

כְּנַעֲנִי כְּבַד גֶּרֶם

תָּלָה תְּרָפִים בֵּין עֲנָפַי,

עִבְרִי מְזֻקָּן

אֲשֶׁר בִּקְצֵה כַּרְמוֹ עָמַדְתִּי

הִנִּיחַ מַכּוֹשׁוֹ בְּצִלִּי,

הִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ

וְשָׁפַךְ שִׂיחוֹ

לְאֵל יָחִיד בַּשָּׁמַיִם;

עָלָיו רוֹעֲדִים בָּרוּחַ

וְהֵם מְמַלְמְלִים

בְּלִיל שָׂפוֹת קְדוּמוֹת:

אַבִּיר רָם וָגֵא

גָּוַע בְּצִלִּי

כְּשֶׁחֵץ תָּקוּעַ

בַּצְּלָב הָרָקוּם

שֶׁעַל גַּבּוֹ;

עַתָּה יַלְדֵי-עִבְרִים

מַקִּיפִים אוֹתִי

כְּפַקְעוֹת פְּרָחִים,

שׂוֹחֲקִים בְּצִלִּי הַדַּל  –

שְׂפָתָם שָׁמַעְתִּי בִּנְעוּרַי;

שָׁחוֹר, מְצֻלָּק,

וַחֲרוּשׁ קְמָטִים

רוֹעֵד בְּרוּחַ-עֶרֶב

אַלּוֹן שָׂב וְלוֹחֵשׁ  –

פֶּרֶא וְקָדוֹשׁ.

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

[מאי 2005]

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמו על שולחן המרצים, מר אהוד בן עזר:

אהוד: תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד [יהודה] נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.

המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

אהוד: ברבע שעה האחרונה שנותרה לי העברתי את כל הנושא "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", אמנם בקיצור נמרץ, אך לדעתי הייתי היחיד, למעט דן אוריין שעסק בדמות הערבי בתיאטרון – שנתן הרצאה אקדמית אמיתית שעוסקת במחקר ואינה מערבבת בו דעות פוליטיות וחנופה לגויים.

נשארתי אחרי ארוחת-הצהריים לעוד מושב אחד שבו דיברו רות פירר וגבריאל סלומון, חתן פרס ישראל, אותן שטויות המתחזות למחקרים. זו עוסקת בדמות השלילית כביכול של הערבי בתוכניות הלימוד בישראל אבל מגינה על עמיתיה שחקרו את תוכניות הלימוד הפלשתינאיות בטענה שלהם שזה "בגלל הכיבוש!" – וזה מקונן על "החור השחור" של אי-ידיעת הערבים במערכת החינוך, והמושגים המסולפים עליהם, כאילו אין הילדים והנוער רואים טלוויזיה, שומעים חדשות וקוראים עיתונים אלא רק מה שיש בתוכנית הלימודים!

היחיד שאמר דברי טעם, לא בהקשר הזה, הוא פרופ' יצחק קשתי מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. לדבריו מה שאנחנו מכנים בשם מערכת החינוך הישראלית הוא לא מערכת אחת אלא כמה וכמה תתי-מערכות. שליש מן הילדים בכיתה אל"ף השנה הם ערבים מוסלמים, נוצרים, בדווים ודרוזים. שליש חרדים, דתיים, ש"ס וחינוך ממלכתי דתי, ורק שליש אחד, שבו נעשים גם כל הקיצוצים והרפורמות, הוא החינוך הממלכתי הכללי, שהתמיכה היחסית בו יורדת משנה לשנה בעוד אשר אצל המגזר החרדי ודומיו היא עולה או לפחות נשארת באותה מידה.

אהוד: אני מציע להיכנס ליו-טיוב, לבקש את שמי, וללחוץ על שמיעת ההרצאה הקצרה שלי תחת הכותרת המוזרה "סוציאליזציה תרבותית", הרצאה שניתנה לפני כ-19 שנים בכנס הזה באוניברסיטת תל אביב, ובה חלק חשוב מראייתי את המציאות שבה אנו חיים. הייתי אז כבן 69 וזו אולי העדות המצולמת היחידה בנושאים האלה שניתנה לי בימי חיי כסופר עברי והיא תישמר לדורות הבאים מול נביאי השקר, שרוחם ריחפה גם בכנס האקדמי הזה, שבו הייתי אולי היחיד שזכה למחיאות כפיים במהלך דבריו, ושכנראה הוזמנתי אליו בטעות.

ניתן לקבל את צרופת ההרצאה גם בקובץ "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", בתעתיק המלא ובשמה המקורי, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

* * *

מוטי הרכבי

1. השיטה של לפידים

השיטה של לפידים, אש, דגלים, חולצות או מדים בצבע אחיד, סיסמאות בומבסטיות, שלטים צעקניים, ברינות בכבישים וברחובות, הרבה כסף של בעלי עניין וגיבוי המערכת ״המשפטית״ – לא הומצאה על ידי בריוני קפלן. כך היה עם החולצות השחורות של מוסרלוני, החולצות החומות (תבדקו לבד באינטרנט מיהם למי שלא יודע), מניפי הספר האדום במהפכה התרבותית בסין, הבולשביקים ועוד.

אבל בכל זאת יש הבדל. החולצות השחורות, החולצות החומות ואנשי הספר האדום לא החליפו צבע וכתוביות על חולצות כל כמה חודשים כמו בריוני קפלן. כמו כן הם לא זעקו סיסמאות שהן ההפך ממה שהם רוצים באמת! ד-מו-קר-טיה לדיקטטורה, חופש לדיכוי, נגד גזענות כשהם אבי אבות הגזענות ושאר הסיסמאות ההפוכות מהאמת שאינני רוצה לחזור עליהן. 

צריך רק לזכור בכל המקרים אנשי החולצות והלפידים הביאו אסון לעם שלהם, באיטליה, בגרמניה, בסין וברוסיה!

2. ההנחה שחיל האוויר יכריע את המלחמה היא קונספציה ממלחמת העולם השנייה

80 שנה עברו ממלחמת העולם השנייה. אסור לקבל קונספציות שחיל האוויר יכריע כתורה משמיים! אסור להסתמך רק על חיל האוויר. חייבים להקים חיל טילים כמו שמקובל ברוב הצבאות המודרניים.

נתחיל עם מעט היסטוריה. בתחילת מלחמת העולם השנייה האמינו כל הגנרלים והאדמירלים  האנגלים, האמריקאים, הגרמנים והיפנים שאת גורל המערכה הימית יקבעו אוניות המערכה. ככל  שהאוניות תהינה בעלות נפח גדול יותר (כושר ספיגה), שריון עבה יותר ותותחים גדולים יותר כך יגברו הסיכויים לנצח ולקבוע את גורל המלחמה הימית ולכן גם את גורל המלחמה היבשתית. אבל הכישלונות הברורים  של קונספציית אוניות המערכה. הוכיחה שגורל המלחמה נקבע על ידי מטוסים ונושאות מטוסים ומכאן המסקנה לסמוך על חילות אוויר ונושאות מטוסים. אבל למי ששכח מאז מלחמת העולם השנייה חלפו כבר כמעט 80 שנה!

כשהיפנים תקפו בפרל הארבור, הם התעלמו מנושאות המטוסים האמריקאיות שעזבו את הנמל לצורך תרגיל והתמקדו באוניות המערכה שנשארו בנמל, גישה שתאמה את קונספציית ״אונית המערכה״. היפנים הצליחו להטביע או לפגוע בכל אוניות המערכה האמריקאיות. יומיים מאוחר הטביעו גם 2 אוניות מערכה בריטיות. אבל הקונספציה איפשרה לנושאות המטוסים האמריקאיות להינצל, דבר שאיפשר לאמריקאים לנצח כשנתיים מאוחר יותר בקרב מידווי, ניצחון שהחזיר את השליטה באוקיינוס השקט לאמריקאים, דבר שהציל את אוסטרליה מפלישה יפנית והחזיר את היוזמה לצי האמריקאי.

למרות שההצלחה היפנית בפרל הארבור היתה תודות לנושאות המטוסים, היפנים עדיין לא התעוררו מהקונספציה והשקיעו את מיטב כספם ומאמציהם בבניית אוניות מערכה הגדולות בעולם מסוג ״יאמטו״  (סה״כ נבנו 3 אוניות, רביעית הוסבה לנושאת מטוסים אבל מאוחר מדי). לו היו היפנים משקיעים כספים אלה בבנייה של עוד נושאות מטוסים, ספק עם האמריקאים היו מנצחים במידווי, וגורל המלחמה באוקיינוס השקט היה שונה! אגב אוניות המערכה היפניות כמעט ולא השתתפו בקרב וטובעו על ידי מטוסים! 

הגרמנים המשיכו  באותו קו והשקיעו את מיטב מאמציהם בבניית 2 אוניות מערכה שהיו גדולות, מהירות  ובעלות כוח אש שאף אונייה  אמריקאית או בריטית לא השתוותה להם. אבל אוניות המערכה שהגרמנים בנו, ה״ביסמארק״ וה״טירפיץ״, כמעט שלא השתתפו בקרב. ה״ביסמארק״ בהפלגה היחידה שלה, הצליחה אמנם להטביע אוניית מערכה בריטית ״ההוד״ אבל טובעה בגלל מטוס קטן ממלחמת העולם הראשונה שהמריא מנושאת מטוסים ישנה והצליח לפגוע בהגאים של ה״ביסמארק״, דבר שהוביל בסוף להטבעתה. ה״טירפיץ״ מעולם לא השתתפה בקרב. ה״טירפיץ״ טובעה בסוף על ידי חיל האוויר הבריטי במקום בו התחבאה בפיורד בשבדיה. לו היו הגרמנים משקיעים את התקציב האדיר שהושקע בשתי אוניות המערכה – בעוד צוללות, ייתכן מאוד שהיו מצליחים לחנוק את אנגליה וגורל המלחמה היה שונה.  

הלקח והמסקנה הברורה של מלחמת העולם השנייה היה – גורל המערכה הימית והיבשתית ייקבע על ידי מטוסים  ונושאות מטוסים! מסקנה נכונה אבל מאז עברו 80 שנה!

צבא הגנה לישראל  אימץ מסקנה זאת ולכן חלק הארי של התקציב של צה"ל הושקע במטוסים. הדבר הוכיח את עצמו במלחמת ששת הימים, שגורל המערכה נקבע כבר בשעות הראשונות על ידי חיל האוויר, וגם במלחמת יום כיפור. אולם מאז מלחמת העולם השנייה עברו כ-80 שנה וממלחמת ששת הימים עברו כ-60 שנה. שדה הקרב השתנה. הטילים החדשים זולים יותר וזמינים יותר. טיל שעלותו אפסית יכול לפגוע ולהפיל מטוס שעלותו מגיעה ל 100 מיליון דולר. מה שיותר גרוע זה שניתן לשתק את כל חיל האוויר על ידי מיספר טילים שיפגעו בבסיסי חיל האוויר.  גורל המלחמה הבאה ייקבע על ידי טילים  ומטוסים ללא טייס – ולא מטוסים. במחיר של מטוס F35 ניתן לרכוש לפחות 1000 טילים ולפזר אותם ב-1000 מקומות. מטוס ללא טייס עולה חלקיק מעלות מטוס מאוייש והפלת מטוס כזה היא שולית ביחס לפגיעה במטוס מאוייש.

ישראל משקיעה כמובן גם בטלים ובמטוסים ללא טייס, אבל להערכתי המינון בין מטוסים מאויישים לטילים אינו נכון. היום גם הטילים וגם המטוסים ללא טייס נמצאים בחיל האוויר. העובדה שטייס (בכיר ככל שיהיה הוא עדיין טייס) הוא זה שקובע היכן יושקע, ולכן מירב התקציב מושקע במטוסים מאויישים ולא בטילים ובמטוסים ללא טייס.

הדבר הנכון הוא להקים חיל טילים ואז יהיה מקום לוויכוח בין מפקד חיל הטילים לבין מפקד חיל האוויר. כל צד יתמוך בגירסה שלו וכך ורק כך נגיע למינון נכון. מטוסים ללא טייס צריכים להיות מופעלים גם ישירות על ידי כוחות שריון ורגלים. חיל האוויר צריך  מטוסים ללא טייס אבל כך גם חילות השריון והרגלים.

הזמן הולך ואוזל! בואו נתפלל שעדיין לא מאוחר. זיכרו, כשהאמריקאים כשלו בפרל הארבור מאות אלפי אזרחים בדרום מזרח אסיה שילמו את המחיר. אחרי ה 7 באוקטובר אנחנו יודעים בדיוק מי ואיך ישלם את מחיר הטעות הישראלית.

מאחר שהזכרתי את מתקפת הפתע על פרל הארבור והקרב על מידווי, כדאי אולי ללמוד מה עשו האמריקאים  והיפנים כשנחלו כשלון מודיעיני וצבאי. המתקפה היפנית על פרל הארבור היתה ללא ספק כשלון מודיעיני, כשלון מוכנות של הצבא האמריקאי בהוואי וכישלון מבצעי. אם נשווה את מתקפה פרל הארבור ל-7 לאוקטובר, אין מקום להשוואה. לאמריקאים לקח כמעט שנתיים להתאושש ורק אחרי קרב מידווי חזרו האמריקאים לנצח. ב-7 לאפריל חזרו השליטה והיוזמה לצה"ל אחרי כ-48 שעות. המחיר ששילמו האמריקאים והעולם היה נורא. לא רק אלפי אזרחים וחיילים אמריקאיים. היפנים ניצלו את ההצלחה וכבשו חלקים מסין, הונג קונג, פיליפינים, קוריאה, בעצם את רוב דרום מזרח אסיה, וגרמו בכך למאות אלפי הרוגים. היפנים גם התחילו את ההכנות לכיבוש אוסטרליה וללא קרב מידווי יתכן שהיו מצליחים.

אז מה קרה באמריקה? אף אחד לא האשים את רוזוולט במחדל המודיעיני (למרות שהיפנים המשיכו לנהל משא ומתן עם הממשל האמריקאי עד להתקפה). הגנרלים שכשלו הוחלפו והנשיא מינה את אדמירל נימיץ לנהל את הצי באוקיינוס השקט – והשאר היסטוריה.

בקרב על המידווי, שהיה כישלון יפני צורב, כישלון מודיעיני וצבאי, קרב שחרץ את גורלה של יפן – גם ביפן לא הוחלף האיש החזק (מקביל לראש ממשלה) וכמובן לא הקיסר. הגנרלים הכושלים הוחלפו!

מוטי הרכבי

* * *

איליה בר זאב

בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים

בִּנְוֵה מִדְבָּר, בָּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים מְנֻמָּרִים,

הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי סוּסִים –

דָּהַרְנו אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם. מֵרִכְסֵי הֶהָרִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים.

בַּנַּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה בְּאֵר אַחֶרֶת.

מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּיוּנוֹת חִפַּשְׂנוּ נָתִיב

בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים.

רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמַן

וּמַכְאוֹבָיו,

נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם,

מִתְנַשְּׁלִים כְּעַקְרָב מְיֻסָּר, עֵינֵי נֵץ חַסְרוֹת עַפְעַפַּיִם,

לְשׁוֹנָם אֲרֻכָּה.

חוֹלוֹת נוֹדְדִים סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה, מְכַסִּים רָאשֵׁי שִׂיחִים

דַּלֵּי מַרְאֶה –

קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.

פורסם ב"טיסה נגד השעון" בהוצאת "קשב לשירה" 2012.

לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד

לִרְגָעִים אֵשֵׁב בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה עַל סַפְסָל אָדֹם

לְיַד חָרְבוֹת מוֹאָה.

אֶחֱזֶה בְּתַעְתּוּעֵי הָאוֹר בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים,

בַּשְּׁבָרִים מִמִּזְרָח.

שְׁרִיקַת מְטוֹסֵי הַקְּרָב מְפַלַּחַת אֶת שְׁמֵי הָעֲרָבָה

כְּנָחָשׁ שֶׁבָּא לְהַכִּישׁ

וְהוּא נוֹשֵׁף.

לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד.

פורסם ב"מקומות שהיינו בהם" בהוצאת קשב לשירה, 2016.

חורבת מואב. צילם אמנון מיכאלי. ויקיפדיה.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי-עוטף עזה]

מַאֲפִילוֹת הַמִּלִּים

מַאֲפִילוֹת קִמְעָה הַמִּלִּים,             

רְעֵבוֹת אֶל נוֹפָן.

קְרִיאוֹת שׁוֹקְעוֹת לַיָּם הַמַּסְמִיק.

כְּכֶתֶם לֹבֶן בְּשְׁמֵי מִזְרָח יַעְגִּילוּ פָּנַי

כְּשֶׁאָשׁוּב,

כְּשֶׁאָשׁוּב לְיַפּוֹת אֶת הַבֹּקֶר הַלַּח,

לְלַטֵּף עֲרָפֶל מְעַוֵּר אֲנָשִׁים.

בְּשִׁירֵי זִכָּרוֹן לִנְשֹׁם יָדַיִם –

לַהַב דַּק יִוָּתֵר בִּבְשָׂרִי מִן

הַסַּהַר הַמָּלֵא.

הַמַּשְׁכִּימִים

אַחֲרַי יֵרְדוּ, מִכַּף-רֶגֶל וָהָלְאָה

לְשַׁבֵּר עַצְמוֹתַי, כָּל הַחַלָּשׁוֹת בַּטּוּר,

בְּטֶרֶם תֵּעֹרְנָה שֵׁנִית הַמִּלִּים.

חוֹלַת הָרִים אֲנִי

כִּי חוֹלַת הָרִים אֲנִי,

עָבַרְתִּי מֶרְחַקִּים רַבִּים בְּשׁוּלֵי הָעֲרָבָה,

לְהַרְאוֹתְךָ אֶת הַר חוֹרֵב בָּאֹפֶק –                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

דִּבְּרָה אֵלַי רוּחִי הַצְּהַבְהֶבֶת.

וַאֲנִי

וַאֲנִי בְּקַו עַזָּה-בְּאֵר-שֶׁבַע נְקֻדָּה קְטַנָּה.

פורסם בספרו "שנים שמעו שירה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. מבחר מ-50 שנות כתיבה. קיבלתי כשי בשנת 2008, לי ולרעייתי.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: ביום שני 6.6 בלילה, כאשר ערוץ 14 המושמץ נתן סיקור שוטף, מקצועי, מרתק, הוגן ותומך לתקיפה של חיילי צה"ל שסיכנו את נפשם ברפיח – ערוץ 11 עסק לצערי בהרחבה בכיסוי "הפגנות המחאה" נגד הממשלה ברחבי הארץ, בהשתטחות על כבישים ובקריאות להיכנע "עכשיו"  לדרישות המסוכנות של ה"עסקה" עם חמאס!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.5.24

* דשדשת – מלחמת בזק, מתקפת נגד מקדימה, העברת המלחמה לשטח האוייב – כל העקרונות הללו של תורת הביטחון של ישראל, שעוצבו בשנותיה הראשונות של המדינה, נזנחו, ואנו אוכלים היום את הפירות הבאושים של ההזנחה. האבסורד הוא, שדווקא מי שזנחו את העיקרון של גבולות בני הגנה ועומק טריטוריאלי הם אלה שזנחו גם את העקרונות הללו. הרי ניתן היה לצפות שדווקא הם יפעלו לחיזוק מקביל של עקרונות אלה, שהכורח בהם חיוני במיוחד ככל שאנו מוותרים על עומק טריטוריאלי. כפי שהם היו הראשונים לקדם את רעיון הנפל של "צבא קטן וחכם" וגרמו לכך שצה"ל אינו מסוגל להגן על המדינה מפני שני ארגוני טרור ללא חיל אוויר ושריון התוקפים אותנו במקביל, הם גם בזו לעקרונות הללו.

הרעיון של מלחמת בזק, נבע בין השאר מן ההבנה שאין לישראל אשראי בינלאומי למלחמה ארוכה, ולכן עליה להביא להכרעה מהירה. על פי העיקרון הזה, יום או יומיים אחרי 7 באוקטובר, צה"ל היה נכנס בכל הכוח בשלושה צירים לרצועת עזה, ובוודאי תופס את ציר פילדלפי, ומכה בכל הכוח בלי להרפות עד כניעת האוייב, בתוך ימים ספורים או לכל היותר שבועות ספורים.

ומה קרה בפועל? התמרון הקרקעי החל רק בשבוע הרביעי ללחימה. הוא החל במשורה, רק בצפון הרצועה. המטרה של ההתנהלות הייתה לחסוך בחיי חיילינו, וזו כמובן מטרה צודקת ונכונה, אבל אם בעטיה אנו מוותרים על הניצחון, הרי שכל ההרוגים נפלו לשווא. עד עסקת החטופים הראשונה, שהושגה בזכות הלחץ הצבאי הכבד שליווה את המו"מ, פעלנו בעוצמה רבה, במקומות שבהם פעלנו. זמן לא רב לאחר ההפוגה, החל שלב הדשדוש.

בינתיים איבדנו את האשראי הבינלאומי והאמריקאי, איבדנו את תמיכת דעת הקהל, איבדנו את תחושת החירום והלכידות בתוכנו ושבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה לא השגנו את מטרותיה, ותושבי הצפון שפונו כדי להקים רצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול (במקום העיקרון של העברת המלחמה לשטח האויב) אינם רואים אופק של חזרה לבתיהם בביטחון. וללא לחץ צבאי אפקטיבי, גם המו"מ על עסקת חטופים דשדש אל מול הסרבנות של חמאס.

זה מחיר הדשדשת.

בימים הראשונים של המלחמה דיברתי בביטחון על ניצחון ועל היום שאחרי הניצחון. האמת היא שכעת, למרבה החרפה, איננו יודעים אם ננצח. אם חלילה לא ננצח, תהיה זו הזמנה של מתקפות חמורות יותר בעתיד. תסתיים המלחמה כפי שתסתיים, מיד אחריה יהיה עלינו לבנות מחדש את צה"ל ולשקם את תורת הביטחון של ישראל. את המהלך הזה תוביל ההנהגה המדינית והצבאית החדשה, שתחליף את זו, הכושלת. לצד שיקום הלכידות החברתית, זו תהיה משימתה העליונה.

* די לדשדוש – נשבענו: לא עוצרים עד שכולם חוזרים. אבל עצרנו כבר לפני כארבעה חודשים. ולכן החטופים לא שבו לביתם והעקורים לא שבו לאדמתם. די לדשדוש!

* כמה רוע – כמה רוע, כמה שנאה וכמה דמגוגיה יש בנראטיב השקרי, שלפיו המחלוקת היא בעד או נגד שחרור החטופים, כאילו יש מי שאינם חפצים בשחרורם או פחות אכפת להם מאחרים.

אין לי ספק שאילו המשכנו להילחם במלוא התנופה, כפי שנלחמנו עד העסקה הראשונה, החטופים כבר מזמן היו בידינו. אני משוכנע שרק לחץ צבאי מאסיבי, בכל העוצמה, ולא רק ברפיח אלא בכל הרצועה, יאלץ אותם לשחרר את החטופים, כחלק מתנאי הכניעה שלהם. אך מעולם לא העזתי להעלות על דל שפתיי את הטענה שמי שדעתם הפוכה לשלי אינם חפצים בשחרור החטופים או שאכפת להם מהחטופים פחות משאכפת לי. לרגע לא העזתי לייחס להם כוונות זדון. ההיפך הוא הנכון. האמנתי ואני מאמין שהדרך שהם סוללים לגיהינום של החטופים, רצופה כוונות טובות.

* רגישות יתר – נתניהו רוצה בשחרור החטופים יותר מכל ממני וממך – הקורא, כי אם ישוחררו זה הישג שלו ואם לא – זה הכישלון שלו. אז למה אין עסקה? כי חמאס אינו רוצה עסקה ואינו מוכן לעסקה. ואת המחיר של כניעה לדרישות של חמאס, אף ראש ממשלה לא היה לוקח על עצמו. ברק ואולמרט יכולים להאשים מן היציע, אבל אילו האחריות היתה על כתפיהם, גם הם לא היו מסכנים כך את מדינת ישראל. גם לא לפיד ולא יאיר גולן ואפילו לא מרב מיכאלי. הטענה שלנתניהו לא אכפת מחיי החטופים היא הוצאת דיבה מכוערת. נתניהו לוקה ברגישות יתר להרוגים ופצועים. מה פירוש רגישות-יתר? מה רע בכך? הרגישות לחיי אדם מבורכת. רגישות-יתר היא רגישות משתקת, שמחיר הדמים שלה לטווח רחוק גדול יותר. זה המחדל של 7 באוקטובר. ההתמכרות של נתניהו לשקט נבעה מרגישות יתר לחיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, אך היא עלתה מחיר כפול ומכופל. למרבה הצער, ב-7 באוקטובר לא נפל לו האסימון, והוא ממשיך באותה דרך. הוא יודע שהדרך להגיע לעסקה היא בלחץ צבאי כבד, אבל ההחלטה הזאת גדולה עליו, כפי שראשות הממשלה גדולה עליו. לרפיח היינו צריכים להיכנס ב-7 באוקטובר, אבל לשם כך היינו צריכים הנהגה מדינית וצבאית אחרת.

* העניין אינו רפיח - המתקפה על כרם שלום מעידה על ההכרח בפעולה ברפיח. אבל העניין אינו רפיח בלבד, אלא גם המקומות שאותם עזבנו וחמאס שב והשתלט עליהם. וגם בדיר אל בלאח ומחנות המרכז טרם פעלנו. יש לחזור ללחימה במלוא עוצמתה, כי אין דרך אחרת לנצח.

* דרדלה – פעולונת סמלית בפאתי רפיח לא תביא להכרעה.

* נרקומן של שקט – ביום המר והנמהר, היום הנורא בתולדות המדינה, כשהיינו על הקרשים ובוססנו בדם, חיזבאללה החל לזנב בנו, בתוקפנות שלא חדלה ליום אחד כבר שבעה חודשים. במקום להגן על יישובינו, פינינו אותם. הסבירו לנו שכיוון שאנו נלחמים בעזה איננו יכולים להילחם גם בלבנון. אבל כבר לפחות ארבעה חודשים איננו נלחמים באמת בעזה, אך כנראה התמכרנו לפינוי. אפילו הבטחה לחזרה באחד בספטמבר הממשלה הכושלת אינה יכולה לספק.

נאמר לנו שאולי לא נצטרך להילחם, אם נגיע לפתרון דיפלומטי וגם נתנו בו סימנים – נסיגת חיזבאללה עד צפונה מהליטני. עכשיו כבר דנים על היערכות מחדש של חיזבאללה מדרום לליטני. ופרס לתוקפן – ראש הממשלה הכושל שלח את ראש המל"ל להביע הסכמה למו"מ על "תיקוני" גבול עם לבנון. ספוילר – לא מדובר בתיקונים בצד הלבנוני. לא, לא. אצלנו. איזה "תיקונים"? בשנת 2000 ישראל נסוגה מרצועת הביטחון. זו לא היתה נסיגה חד- צדדית, אלא נסיגה בהסכם עם האו"ם. בהסכם הזה ישראל התחייבה לסגת בדיוק לקו שהאו"ם ישרטט. היו לנו השגות לגבי הגבול הזה. לדוגמה, נאלצנו לסגת משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אבל הסכם זה הסכם. התחייבנו, וכיבדנו את הסימון של האו"ם בלי ויכוחים. כעת, כדי לרצות את חיזבאללה, אנו מוכנים לדון בדרישות הלבנונית החצופות לנסיגה משטחים ריבוניים של מדינת ישראל. פייסן נשאר פייסן. נרקומן של שקט נשאר נרקומן של שקט. לא למדנו כלום בשבעה באוקטובר.

* המקור הבכיר – למה נתניהו פירסם את הודעותיו תחת הכיסוי "מקור מדיני בכיר"? כדי לא להקפיץ את החרדים על כך שפרסם את ההודעות בשבת. ואכן, החרדים התנפלו על גנץ בשל תגובתו במהלך השבת להודעות "המקור הבכיר" והתעלמו מהודעות "המקור הבכיר" עצמו.

* הצביעות המתחסדת – כל אותן מדינות שמגנות אותנו, שלוחצות עלינו, שמזועזעות מהכוונה לתקוף ברפיח – לו הותקפו כפי שאנו הותקפנו ב-7 באוקטובר, מה שעשינו בעזה היה קייטנת נופש וספורט לעומת התגובה שלהן. זה היה לפחות דרזדן. עם סיוע הומניטרי כמו בדרזדן.

* הפרעה נפשית – אנו נמצאים בעיצומו של נחשול האנטישמיות הגדול ביותר מאז השואה. העלייה באנטישמיות בשנים האחרונות קיבלה זריקת מרץ אדירה ב-7 באוקטובר. הטבח הנורא הצית את דמיונם של האנטישמים באשר הם, מילא אותם עזוז, והם הרימו ראש ויד גסה בכל רחבי תבל. צבעי האנטישמיות הם אדום-שחור-ירוק: היא משותפת לשמאל הרדיקלי, לימין הרדיקלי ולקנאות האסלאמית.

הרצל וראשוני הציונות האמינו שהקמת מדינה יהודית תשים קץ לאנטישמיות. ההנחה היתה, שהאנטישמיות היא תוצאת האנומליה הקיומית של העם היהודי, כעם גולה ומפוזר ללא ריבונות במולדתו. בניגוד לנבואותיו האחרות של חוזה המדינה – זו לא התקיימה. האנטישמיות חיה ובועטת, והיא ממוקדת בעיקר בקולקטיב היהודי – המדינה היהודית, ולצידה המשך האנטישמיות הפרסונלית, נגד היהודים באשר הם. "לכו לפלשתינה" צעקו האנטישמים ליהודים בגולה וכששבנו למולדתנו הצעקה היא "לכו מפלשתינה" ו"מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית" – חופשית מנוכחות יהודית. כי אין מקום ליהודים תחת השמש.

אין טעם לנסות לחפש הסברים לתופעת האנטישמיות. זו מחלת נפש קולקטיבית, שאין לה הסבר. לצערי, יש גם מחלת נפש בתוכנו, של האשמה עצמית באנטישמיות. בקבוצות הווטסאפ השונות מתקיימים דיונים על האנטישמיות, במיוחד סביב יום השואה. וכן, גם היום באה לידי ביטוי מחלת הנפש הזאת. כן, האנטישמיות היא תוצאת אקיבוש/התנחלות/אפרטהייד/עליונות-יהודית וכל שאר סיסמאות ההבל והשקר. הנה דוגמית דוחה במיוחד:"ברור שאלה גם 57 שנות כיבוש שמתפוצצות לנו בפנים. הן וניסיון מחיקת העם הפלסטיני. זה נעשה ביוהרה בלתי רגילה ובאטימות" בלה בלה בלה. ברור, קורבן האונס אשמה באונס. קורבן הרצח אשם ברצח. אני לתומי האמנתי ש-7 באוקטובר ירפא את ההפרעה הנפשית הזאת. מסתבר שהוא רק החריף אותה.

* מדמנה של אנטי – אני סקרן מאוד לדעת מה תהיה השפעת המאורעות האנטישמיים באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב על ההרשמה לאותם מוסדות. מעניין כמה הורים ישלמו את מיטב כספם כדי שילדיהם יבלו את מיטב שנותיהם במדמנת אנטישמיות, אנטי אמריקאיות, אנטי מערביות, אנטי דמוקרטיות, אנטי ליברליות ואנטי הומניסטיות.

* כל מני רנגטים ודגנרטים – הסנאטור היהודי ברני סנדרס הביע תמיכה בפורעים האנטישמים באוניברסיטאות בארה"ב. לטענתו, אין אלו הפגנות "פרו חמאס" (המרכאות במקור) אלא התנגדות להתקפות הישראליות בעזה.

שקרן! הדגלים המונפים בידי הפורעים הם דגלי חמאס. הם חובשים כובעים ומטפחות חמאסיות. הם קוראים קריאות תמיכה ועידוד לחמאס. הם קוראים קריאות תמיכה בטבח 7 באוקטובר. הם גורמים למרצים וסטודנטים יהודים לפחד להגיע לקמפוסים, או לפחות להסתיר כל סממן יהודי.

ברל כצנלסון היטיב להגדיר את היהודים מסוגו של סנדרס. בנאום שנשא בהפגנת 1 במאי 1936, זמן קצר לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו, התייחס ליהודים מסוגם של סנדרס, עופר כסיף, גדעון לוי ודומיהם, שהצדיקו את הפורעים. וכך אמר:

"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

* הסתה צמאת דם – מה מוצא לנכון "הארץ" לפרסם ביום השואה? למשל את התועבה הזאת: "מיד עם כינון ממשלה בלי ימין לאומני, מתנחלי וחרדי צריך להיכנס למשא ומתן לפתרון כולל. זה יהיה מפחיד, כי ייתכן שבדרך נעבור מלחמת אזרחים לא קלה מול 50 אלף מתנחלים שיתנגדו לפינוי הגדול. אם הם יתנגדו באש, תהיה חובה להכניע אותם עד עפר כדי שלא ירימו ראש במשך מאה שנה." את דברי ההסתה צמאת הדם כתב פרופ' סמי שלום שטרית.

מחרחר מלחמת האחים צמא הדם הזה, רואה את עצמו איש שלום. ולכן, בעוד הוא מחרחר מלחמת אחים, הוא מתנגד בתוקף למלחמה בחמאס. את המלחמה בחמאס הוא מגדיר "מיותרת" והוא מזכיר בגאווה שכבר יומיים אחרי טבח 7 באוקטובר הוא כתב מאמר נגד כניסה לעזה. כלומר, בעיני המנוול הזה, ישראל לא היתה צריכה להגיב על הטבח, אלא להשלים איתו ועם המשך שלטון חמאס. כל מה שנדרש היה, הוא לקבל את החטופים, ולשם כך לשחרר את כל המחבלים. טוב, הוא איש שלום. אבל נגד בני עמו, שדעתם שונה משלו, הוא לא מסתפק בפחות מניצחון מוחלט. מה זה מוחלט? "שלא ירימו ראש במשך מאה שנה."

חלאת המין האנושי הזה, תומך בפורעים האנטישמים באוניברסיטאות בארה"ב. את היהודונים שמצטרפים לפורעים האנטישמים הוא מכנה "יהודים טובים." הפורעים צודקים, לטענתו. "הרי יש כיבוש. הרי הרגנו בלא הבחנה ושיטחנו את רוב רצועת עזה. יש אסון הומניטרי מתגלגל ברצועת עזה, שאנחנו אחראים לו."

ומה בעיניו "הגרוע מכל". שהחיילים לא סירבו לצאת למלחמה. "מצייתים לכל צו גיוס ולכל פקודה ולכל הוראה של הנזכרים למעלה והולכים אחרי בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר באש ובתופת." הוא היה מצפה לסרבנות המונית למלחמה הזאת. מן הסתם, במלחמת האחים שהוא מחרחר, בתקווה להרוג עשרות אלפי מתנגדים פוליטיים, הוא לא יסבול סרבנות. אפילו בסטנדרטים המזעזעים ביותר של "הארץ", הייתי מצפה שפשקוויל ההסתה הזה יהיה מחוץ לקו האדום. כנראה שאין קווים אדומים ברח' שוקן.

* שירת הסירנה – אנו רגילים לשמוע את רעש הצופרים ביום השואה. אבל השנה, בקצרין, הצופרים הקדימו ב-55 דקות... בצפירות עולות ויורדות. הייתי אותה שעה בדואר בקצרין, וירדתי למקלט ציבורי במרכז המסחרי. שמענו היטב את היירוטים. הבומים היו תוך כדי אזעקה. כששהינו במקלט שמענו עוד מטח ויירוטים, אך ללא אזעקה נוספת בקצרין. בקדמת צבי הקרובה היו שתי אזעקות ורסיסי המיירט נפלו במושבה וגרמו נזק לרכוש. אני חייב לציין שהציבור בקצרין היה רגוע מאוד. לא היה שמץ של בהלה. הירידה למקלט והשהיה בו הייתה מסודרת מאוד.

* עגבנייה של ארדואן – כמה לעגו לנו כששאלנו אם מעדיפים לקנות עגבנייה של חקלאי ישראלי או עגבנייה של ארדואן. "אנכרוניסטים," קראו לנו. התייחסו לרעיון של ביטחון המזון בזלזול.

נו, נו. לכו עכשיו לחפש עגבניות של ארדואן.

* מלחמה שאף פעם לא די לה – את קבלת השבת האורטלית הקדשנו ליהודה עמיחי, שבאותו יום מלאו מאה שנה להולדתו. שרנו את "שיר ליל שבת" ("התבואי אלי הלילה"). "מלחמה שאף פעם לא די לה," שורר עמיחי. והמלחמה שאנו בעיצומה ואף פעם לא די לה, אינה מלחמת מאתיים הימים, אלא מלחמת מאה השנים. המלחמה שאסרו עלינו הערבים מראשית הציונות, כדי לסכל את הקמת מדינת ישראל וכל קיום יהודי בארץ ישראל. הם לא נואשו וממשיכים באותה המלחמה, מלחמה שאף פעם לא די לה. אין מקום לעייפות, לא לתבוסתנות ולא לפייסנות, כי החולשה מגבירה את תוקפנות האוייב. יש מקום לנחישות ולדבקות.

"שיר ליל שבת" הוא שיר אהבה, המדבר על מעשה האהבה ועל המצווה למעשה האהבה בשבת, לעונג שבת. בשיר, "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר." אך במציאות, המלחמה אינה במקום אחר אלא כאן. ולצד המלחמה, ועל אף המלחמה, נדבוק באהבה ובמעשה האהבה ובזוגיות ובמשפחה ובבית ובאדמה ובמולדת. ונגן על היופי הזה ולא ניתן לחורשי רעתנו להרוס את חיינו. אף על פי כן!

* ביד הלשון: מוכרחים להיות שמח - מאמר של עירית לינור ב"ישראל היום" בנושא פולמוס חגיגות יום העצמאות, קיבל את הכותרת: "מוכרחים/אסור להיות שמח."

מהיכן המילים "מוכרחים להיות שמח"? ולמה מוכרחים להיות שמח? למה לא מוכרחים להיות שמחים? המילים לקוחות, כידוע מהשיר "הבה נגילה". זה אמנם ידוע, אך זה שיבוש. אין מילים כאלו בשיר. המילים הנכונות הן: "עורו אחים בלב שמח."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס

ומגינה על חוטפים צמאי דם!

* * *

עדינה בר-אל

אני "דור שני" או: "צברית מצויה"

"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל. "הפעם החלטתי לכתוב עליי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו הדוויים התעקשו לבנות חיים חדשים ולהוליד ילדים 'צברים' חופשיים, וזאת למרות כל מה שעברו בשואה."  

הדור שלי נקרא "דור שני". אנחנו הילדים של הניצולים, אשר כיום מכנים אותם "שורדי שואה". הורינו עברו סבל נורא בגטאות, במחנות העבודה וההשמדה, איבדו את בני משפחתם המורחבת, איבדו שנות ילדות ונעורים, ובעצם חייהם נעצרו לגמרי בבת אחת.

בילדותי עדיין ראינו  אנשים שכינו אותם "משוגעים", שהיו הולכים ברחובות וצועקים, ואנחנו הילדים ידענו שזה "בגלל השואה". בכמה משפחות היו הורים שלא ישנו היטב בלילה, ובמקרים קיצוניים גם סבלו סיוטים בלילות ומהפרעות נפשיות בימים.  

היה לי סבא

מכל בני כיתתי בבית הספר היסודי בגבעתיים היינו רק שניים שיש להם סבא. האחד היה ילד שמשפחתו היתה ותיקה בארץ והיה לו סבא במטולה. ו... אני. רוב רובם של חבריי לכיתה היו בנים ובנות לניצולי שואה ומשפחותיהם היו קטנות – בלי סבים וסבתות, בלי דודים ודודות.

איך זה שהיה לי סבא? הסיפור הוא שסבי, אביה של אמי, רצה לעלות ארצה עם כל בני משפחתו מפולין, לאחר שבנו הבכור נפטר. אבל הוא לא ידע מה בדיוק קורה בארץ ישראל. הוא שמע שיש חולות וגמלים... לכן החליט סבי, לייב רוטשטיין, כצעד ראשון לנסוע לבדו, למצוא עבודה ומקום מגורים בארץ ישראל, ואז יצטרפו אליו רעייתו, שלשת בניו ובתו. זה היה התכנון.

הוא עלה ארצה באוניה "פָּרִיטָה". הבריטים עצרו את כל 400 המעפילים ולבסוף הם הורשו לרדת אל החוף בנמל תל-אביב ב- 22 באוגוסט 1939. שבוע לאחר מכן, באחד בספטמבר, פלשו הגרמנים לפולין, וסבי החל לחיות במשך שש שנים בדאגה עצומה לגורל רעייתו, בניו ובתו, שהנאצים הגיעו אליהם. 

הוא חי בבית בשכונת נווה צדק בתל-אביב, על גבול יפו. הבית שלו היה צמוד לבית הספר "יחיאלי" לבנות, שהיום הוא מרכז "סוזן דלאל". ומה עשה סבי, שהיה בעל בית חרושת לשוקולד וסוכריות בפולין? הוא הפך לסנדלר. הוא לא תיקן נעליים, אלא יצר בחורף נעלי בית חמות מבד משובץ עם פונפון צבעוני מצמר; בקיץ הכין סנדלים, עם סוליות עשויות חבל, שהוא כרך והדביק.

הוא לא ידע במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה מה קורה עם בני משפחתו. ואז, בתום המלחמה, בשנת 1945, הגיעה רק בתו, היא אימי. עימה הגיע אבי, אותו פגשה במחנה העבודה לאחר השחרור. על פי סיפור משפחתי משעשע, סבי קיבל הודעה על בואה, והוא הגיע ל"שער העלייה" בעתלית כדי לקבל את פניה. כאשר הוא ראה את בתו עם בן זוג, הוא הסתובב ונעלם. אחר כך הסתבר שהוא מיהר לשוב לתל-אביב כדי להחליף את מיטת היחיד שקנה עבורה, במיטה זוגית. ואכן, הוריי – לאה ושמעון פרנקל – נישאו מיד לאחר הגעתם ארצה בחצר הבית בנווה צדק, ואני נולדתי באותו בית.

בהמשך נודע שאחיה הצעיר של אימי – משה (מוניק) רוטשטיין – שרד גם הוא. הוא הגיע ארצה, ולרוע המזל הוא נפטר בארץ בגיל צעיר. הייתי בת תשע, ואני זוכרת את היגון על פניו של סבי, כאשר חזר הביתה לאחר הלוויית בנו... יש לציין שמכל משפחתו של אבי, שהיו בה שבעה ילדים, ניצלו רק הוא ואחיו הבכור, אשר לימים השתקע באוסטרליה.

מה ידעתי על השואה?

ניצולי השואה גילו גבורה עצומה גם לאחר המלחמה, כאשר הקימו משפחות. אמנם רוב המשפחות היו קטנות, עם ילד אחד או שניים, אבל הילדים האלו – אנחנו – צמחנו מצד אחד להיות "צברים", חופשיים, בניגוד לילדי הגולה. מי שנולד במשפחה כזו תמיד ידע, או חש, שההורים שלו עברו חיים קשים מאוד, והם צריכים לרצות אותם במידה זו או אחרת.

האם הם סיפרו לילדיהם מה עברו? חלקם סיפרו, אבל רובם שמרו על שתיקה, כי רצו שהילדים שלהם יגדלו באווירה שמחה וחופשית. בבית שלי היו שני המודלים גם יחד. אימא שלי סיפרה וסיפרה ללא הרף על מה שעבר עליה בגטו ובמחנה העבודה. ואבי לא סיפר דבר.

אחד הסיפורים הקשים שסיפרה לי אימי היה על צעירה יהודייה שהגיעה למחנה בהריון. ברור שאם הגרמנים היו מגלים שהיא הרה, היו שולחים אותה מיד למוות. לכן כדי להסתיר את הבטן ההריונית, חברותיה קשרו את בטנה בהרבה סמרטוטים. לבסוף היא ילדה בצריף, בעזרת האסירות. ברגע שהתינוק יצא מבטן אימו והתחיל לבכות, פרצו פנימה משגיחים נאצים, לקחו את האם והתינוק, ומיד אחר כך שמעו חברותיה שתי יריות.

הסיפורים של אימי היו בלי התחשבות כלל בגילי הצעיר, לפרטי פרטים. ואגב, אחרי שנים היא סיפרה אותם גם לילדיי, נכדיה. לעומת זאת אבי – שעבר את אושוויץ – לא סיפר דבר. כאשר ביקשתי ממנו לספר, הוא היה מגיב: "אה... אני פעם אכתוב על זה ספר." רק לאחר מותו שמעתי מפי חברו על אחד האירועים הקשים שעבר, ואיך לבסוף, למרבה האבסורד, דווקא מנגלה, הרופא האיום, הציל אותו ממוות. והנה הסיפור:

איך מנגלה הציל את אבי

זה היה באושוויץ. יום אחד חבט בו אחד החיילים הגרמנים חבטות כה חזקות, עד שהוא איבד את הכרתו. חבריו ידעו, שמי שלא כשיר לעבודה באושוויץ, אחת דינו למות. לכן הם לקחו את אבי והסתירו אותו בצריף שלהם. הם השכיבו אותו על אחד הדרגשים הגבוהים, כדי שהשומרים הגרמנים לא יבחינו בו.

עשרה ימים הוא שכב שם מחוסר הכרה, ואז, ביום העשירי, באורח פלא, הוא התעורר ועמד על רגליו. בבוקר למחרת הוא יצא עם כל האסירים החוצה ונעמד בשורה לפני ד"ר מנגלה, שערך סלקציה. בהטיית אגודל הראה מנגלה מי לעבודה ומי למוות.

אבי התקדם, וכשהגיע אל מנגלה, סימן הדוקטור באגודלו ימינה, לעבודה. ואז, לפתע, קרא אחד האסירים שעמד מאחור: "אבל הוא חולה." מנגלה שמע זאת, ורמז לאבי לשוב אליו. אבי נעמד מולו ואמר לו: "נכון, אתמול הייתי חולה. אבל היום אני מרגיש חזק. אני יכול לעבוד." ומנגלה הביט בו, היסס לרגע, ואחר סימן באגודלו שוב ימינה, לעבודה.

זה הסיפור היחיד, כאמור, שידעתי על מה שעבר על אבי בשואה. במשך שנים הטרידה אותי העובדה שיהודי הלשין על אבי. את הסיבה מצאתי בספרו המופתי של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". שם הוא ציין, שהיתה מיכסה יומית של אסירים עובדים. וכך הסתברה לי הסיבה לניסיון ההלשנה. האסיר ההוא חשש שהמיכסה תתמלא עד שיגיע תורו... זו דוגמא אחת לדילמות הקשות ביותר, שיהודים עמדו בפניהן בתקופת השואה.

כתיבה על השואה

לפני למעלה משלושים שנה הוזמנתי לשוחח עם תלמידי בית ספר תיכון על חיי כבת לניצולי שואה. אחרי המפגש הזה קרה לי משהו חד-פעמי. התעוררתי באמצע הלילה, ניגשתי אל חדר העבודה שלי, לקחתי דף ועט ו... ממש נשפכו מתוכי שירים. כתבתי 23 שירים בבת אחת, הרגשתי שהמשוררים צודקים כשהם אומרים שהשירים "פורצים" מהם. וזה מפליא, יש לציין, כי בעבר לא כתבתי שירים, אלא רק פרוזה. השירים הללו ראו אור בספרי "צברית מצויה" (הוצאת "רשפים", 1993). בחרתי בכותר זה, מפני שתמיד ראיתי את עצמי צברית כמו כולם. והנה השיר הראשון שפותח את הספרון הזה:

יַלְדָּה לְמַתְחִילים

כְּשֶנּוֹלַדְתִּי הָיִיתִי יַלְדָּה לְמַתְחִילִים / לְאַבָּא וּלְאִמָּא שֶנִּפְגְּשוּ שָם / וּפֹה הִתְחִילוּ חַיִּים חֲדָשִים. / מִין נֵס כַּזֶּה. / אַחֲרֵי כָּל הַזְּוָעוֹת / פִּתְאֹם הֵרָיוֹן.

יַלְדָּה לְמַתְחִילִים. / בְּלִי סַבְתָּא שֶתַּעְזֹר / לַעֲשוֹת סְטָאז' / בְּאִמָּהוּת.

בָּכִיתִי בַּעֲרִיסָה. / וְאִמִּי עָמְדָה לְיָדִי וּבָכְתָה / גַם הִיא. / אָז אָמְרָה רִבְקָה הַבּוּכָרִית, / שֶהָיוּ לָהּ הַרְבֵּה בָּנִים: / "יִהְיֶה בְּסֵדֶר, תִּתְרַגְּלוּ. / אַתְּ תִּתְרַגְּלִי אֵלֶיהָ, / הִיא תִּתְרַגֵּל אֵלַיִךְ."

אֲבָל מִי הִתְרַגֵּל? / מַמְשִיכִים לִבְכּוֹת. / בִּכְלָל לֹא קַל לְאֵשֶת מַחֲנוֹת / לְהִתְרַגֵּל לְחַיִּים חֲדָשִים, / וְלֹא קַל לְחַיִּים חֲדָשִים / לְהִתְרַגֵּל

לאחר מכן החלטתי לכתוב ספר על קורותיה של אימי בעת השואה. התיישבתי לפניה והפעלתי רשם-קול, (אז עוד לא היה נפוץ להקליט בווידאו). ביקשתי ממנה להתחיל לספר. כיוון שאני זכרתי את סיפוריה מאז ילדותי, היו פעמים בשיחתנו שאני השלמתי לה פרטים. ואת כל סיפוריה הוצאתי לאור בספרי "אני לוֹלָה" (הוצאת "רשפים", 1995). 

ביקורים בפולין

במשך שנים רציתי לבקר בפולין, בארץ בה נולדו הוריי, בה עברו עליהם ימי ילדותם ונעוריהם עד פרוץ המלחמה, בה הם היו אסירים במחנות העבודה וההשמדה וניצלו, ובה נספו רוב בני משפחותיהם. אבל חששתי, חששתי איך אגיב שם בביקורים במחנות השמדה ואיך זה ישפיע עליי, כמי שגדלה עם הסיפורים של אימי ועם שתיקתו של אבי. לכן החלטתי לצאת לפולין עם התלמידים וחבריי המורים, בתקווה שזה יעזור לי להתגבר על רגעים קשים, אם יהיו שם לידי. ואכן כך היה. בשלב זה כבר הייתי אישה בוגרת, נשואה ואם לשלושה ילדים גדולים. המשפחה שבניתי הסבה לי תחושת ביטחון, וידעתי שגם אם יהיה קשה, יש לי מקום בטוח לחזור אליו.

הביקור הראשון שלי בארץ זו היה שנת 1990, כאשר יצאתי עם משלחת תלמידים מבית הספר כפר-סילבר, בו עבדתי כמורה וכמחנכת. 

הסיור הראשון בפולין

הביקורים במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ומיידנק לא היו קלים. והשאלה "איך הם עברו את זה?" שהיתה קיימת אצלי תמיד, התגברה במחנות ההשמדה בהם ביקרנו: באושוויץ סיירנו בין בניינים גבוהים עם לבנים אדומות ובכמה מהם ראינו מוצגים, ביניהם מזוודות של היהודים שהגיעו לשם בהאמינם שהם מגיעים לעבוד, מיכלי גז הצקלון, ערמות השיער האפור של האסירים (כתוצאה מהגז). בבירקנאו יש צריפי עץ עם הדרגשים המונחים זה על זה בצפיפות. במיידנק נשאר הכול אותו דבר, עם שכבות אבק. היה שם צריף עם כובעי האסירים ובגדיהם המפוספסים, ערמות של מסרקים ועוד חפצים שנאספו בידי הגרמנים לקראת משלוח לגרמניה, ובמיוחד מזוויעה ערמת האפר הגדולה בחוץ.

אמנם ראינו באותו סיור גם את פולין האחרת, היפה, את העיירה הציורית זקופנה בהרים, שאימי סיפרה לי שהם נפשו שם. גם שטנו על נהר הדוּנָיֶץ, אכלנו במסעדות את האוכל המסורתי ואהבתי את הכיסנים ואת עוגות השמרים עם האוכמניות.

אבל מה שהביא אותי להחלטה חדשה בחיים היה הביקור בבית הקברות היהודי בוורשה. דווקא שם, בעולם המתים, למדתי על עולם החיים היהודי שהיה קיים לפני השואה בפולין. היו שם קברים של בונדיסטים, ציונים, דתיים, חילוניים, סופרים כמו פרץ ואנסקי, שחקנים כמו אסתר קמינסקה. ופתאום הבנתי כמה עשירה ומגוונת היתה הקהילה היהודית בפולין. כמה תרמו היהודים לחיי התרבות, הפוליטיקה, המסחר ועוד. לפיכך החלטתי לחקור ולשקף את חיי היהודים בפולין דווקא לפני השואה. בחרתי בנושא לעבודת הדוקטורט שלי שהוא: "עיתוני ילדים יהודיים בעברית וביידיש שראו אור בפולין בין שתי מלחמות העולם."

עוד פרי מהביקור הזה היה הספר "הם ירו גם בעורבים", שכתבתי. ומעשה שהיה כך היה: זמן קצר לאחר שובי, בינואר 1991, פרצה מלחמת המפרץ. בתי ואני נשארנו בבית, כי לא ניתן היה לצאת ללמוד וללמד. ואז, בלי תכנון, התחלתי לכתוב ספר על משלחת נוער וביקורה בפולין. אני כתבתי פרק ובתי הקלידה אותו, וכך סיימנו אותו. הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד". מעניין שכתבתי אותו מנקודת מבט של תלמידת תיכון, ולא של המורה המבוגרת. בחרתי בכותר זה לספרי בעקבות עדות של ניצול שואה, שסיפר במפגש עם תלמידים ומורים: "באושוויץ היו עורבים שחטפו חתיכות בשר אדם ועפו איתם בסביבה. (הרי העיירה אושוויצם הפולנית היתה קרוב מאוד לאושוויץ). לכן, כדי לא להסגיר את העובדה שהורגים שם יהודים, היו החיילים הגרמנים על מגדלי השמירה יורים בעורבים." ואגב, ברור שמי שהתגורר סמוך למחנות המוות  לא היה זקוק דווקא לעדויות אלו של העורבים. הרי העשן שהיתמר מעל ארובות התנורים בהם שרפו בני אדם והריחות הנוראים, בוודאי הגיעו לכל הסביבה.

במהלך השנים ביקרתי בפולין עוד פעמים רבות, בעיקר לצורך המחקר. הייתי חודש בקרקוב בקורס כדי ללמוד את השפה הפולנית. אגב, הסתבר לי שאני מבינה את השפה, כי הוריי דיברו בה ביניהם. הייתי פעמיים בוורשה, בכל פעם למשך חודש, ומצאתי חומר רב בספרייה הלאומית הפולנית. יש לציין שהפולנים שומרים על עיתונים ומסמכים יהודיים מכל משמר.

בהזדמנויות אלו ביקרתי בעיר לודז', בה נולד אבי. מצאתי את בניין בית הספר בו למד. כמו כן ביקרתי בעיירה סוסנוביץ' בה התגוררה משפחת אימי. מצאתי את הדירה בה התגוררו ואת בניין בית החרושת של סבי. הגעתי גם אל בנין בית הספר התיכון של אימי, שם ריכזו את הבנות לפני ששלחו אותן למחנות העבודה, ושם אימי ראתה את אימה, סבתי, בפעם האחרונה. באחת הפעמים ליוותה אותי בתי הדס, ובסוסנוביץ' היא זיהתה את שלד בניין בית הכנסת, בו שרפו הגרמנים את המתפללים היהודים – סיפור שסיפרה לנו אימי, ומופיע בספרי "אני לולה".

לסיום, רק כאשר בגרתי וילדתי ילדים, הבנתי שהילדות שלי לא היתה קלה. אצלנו בבית לא חיבקו, לא נישקו ולא צחקו.

הבאתי לעיל את השיר הראשון מספרי "צברית מצויה", ואסיים בשיר האחרון בספר זה: 

מַשֶּׁהוּ שָׂמֵחַ אוֹ אֵיזֶה נִצָּחוֹן!

הִיא נוֹלְדָה בַּיּוֹם בּוֹ נִבְחֲרָה / רִנָּה מוֹר מִיִּשְׂרָאֵל / לְמִיס תֵּבֵל. / אֵיזֶה נִצָּחוֹן! / יָשַׁבְתִּי עַל הַדֶּשֶׁא / מִחוּץ לְבֵית הַיּוֹלְדוֹת / וְחָלַמְתִּי וְתִכְנַנְתִּי. / הַבַּת שֶׁלִּי תִּהְיֶה / יָפָה וְחָפְשִׁיָּה. / וְאוּלַי גַּם הִיא תָּבוֹא בֵּין הַגּוֹיִים / לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם אֵיךְ / הַיְּהוּדִים מְנַצְּחִים.

וְאָז הִגִּיעַ דּוֹדִי הַיָּחִיד לְבִקּוּר / וּבִקֵּשׁ שֶׁאֶקְרָא שָׁמָּה / אֶסְתֵּר / עַל שֵׁם סָבְתָא שֶׁנִּסְפְּתָה. / וַאֲנִי אָמַרְתִּי: לֹא. / סְלִיחָה. / אֲנִי גָּמַרְתִּי עִם הַשּׁוֹאָה. / וּבְכָל זֹאת הִיא נִקְרֵאת "הֲדַס" / עַל שֵׁם "אֶסְתֵּר" / הִיא "הֲדַסָּה" / שֶׁמֶּלֶךְ הַגּוֹיִים / הִכִּיר בְּיָפְיָהּ וּבָחַר בָּהּ. / אֵיזֶה נִצָּחוֹן!

אכן, זה הניצחון – אנחנו במדינה שלנו, בונים אותה, מולידים ילדים חופשיים; אך לצערנו המלחמות לא פוסקות. מי יִתֵּן ונזכה כבר לחיי שלום ושלווה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1331, 2.5.2024.

* * *

משה גרנות

סודותיה של האם, סודותיה של הבת

על "נתראה באוגוסט"

מאת גבריאל גרסיה מארקס

 מספרדית – משה רון

עם עובד 2024, 107 עמ' (בפורמט קטן)

את הנובלה הזאת מצאו בניו של גבריאל גרסיה מארקס בעיזבון שלו, ופירסמו אותה עשר שנים לאחר מותו (ב-2014), ולמרות קוצר היריעה, היא בהחלט עומדת בשורה אחת עם היצירות הגדולות שלו, שהקנו לו תהילת עולם ופרס נובל, כמו "מאה שנים של בדידות", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", "אהבה בימי כולרה".

בכותרת של הרשימה הזאת מוזכרים סודותיה של האם תחילה, אבל הספר חושף אט אט דווקא את סודותיה של הבת, שעד עמ' 10, אנחנו איננו יודעים את שמה: היא אישה המתקרבת לגיל חמישים נאה למדיי (הרגיז אותי שרוב הגיבורים בספר יפים!) שמבקרת פעם בשנה, ב-16 לאוגוסט, באי מוזנח, שם קבורה אימה בבית עלמין של דלת העם. העלילה מתרחשת במרחב הקריבי (לא מצוין שם העיר שבה היא גרה עם בעלה, בנה ובתה, לא מצוין שם האי, אליו היא מגיעה, כאמור, כל שנה באוגוסט), ובפתיח יש מידה מסוימת של מסתורין, הן לגבי הגיבורה, שכאמור עד עמ' 10, הקורא אינו מתוודע לשמה, והן משום שממש לא ברור מדוע האם דרשה בגסיסתה להיקבר דווקא באי הזה ובבית העלמין המיועד לדלת העם, כאשר משפחתה שלה של הבת אמידות למדיי.

אנו מתוודעים לשמה של הגיבורה – אנה-מגדלנה באץ', כאמור, רק בעמ' 10, ואני סבור שהסופר מרמז דבר מה בשם הזה, כי הלוא אנה היא אימה של מרים אימו של ישוע, ומגדלנה היא שמה של מרים המגדלית, האישה החוטאת בברית החדשה, לרמוז ששתי ישויות כמוסות בתוך נפשה. ובאשר ל"באץ'", ובכן, כך מבטאים בספרדית את שמו של המלחין יוהן סבסטיאן באך, כי מדובר במשפחה שחיה ונושמת מוסיקה: אביה היה מורה לפסנתר ומנהל קונסרבטוריון, בעלה, דומיניקו אמריס, בן 54, הוא מנהל תזמורת, ובנם הוא צ'לן וירטואוז.

ציינתי שרוב הגיבורים ביצירה הם יפים, ולגבי הבעל הקורא מתוודע לכך שהוא גם בעל קול מרשים, מפליא לנאום, לשחק טניס, לרקוד, לשחק שחמט, הוא משעשע בבדיחות, והוא גם סופר – כתב ספר איך ליהנות ממוסיקה  – זאת אולי החולשה היחידה שאני מוצא ביצרה מעניינת זאת. ברקע של העלילה מצויה הרבה מוסיקה: דומיניקו מזמזם מוסיקה קלאסית, ובמועדוני הלילה זמרות מולטיות שרות בעיקר את "אור ירח" של דיביסי. גם לכך יש תפקיד עקיף בעלילה: אחד הפרטנרים של אנה-מגדלנה באי מבטיח לה לראות ליקוי ירח, שלא היה ולא נברא.

בנובלה אנחנו קוראים על חמש נסיעות של הגיבורה אל האי, המחייבות שיט במעבורת של ארבע שעות, ושהייה במלון עד לחזרה במעבורת למחרת. אנה-מגדלנה אינה מבזבזת את הזמן, ובכל גיחה אל האי היא קוראת ספר – גם לכך יש משמעות, כי הפרטנר הראשון שלה באי, משאיר לה אחרי ליל אהבה עשרים דולר בספר שהביאה עימה. הספרים שאנה מגדלנה קוראת הם: "דרקולה" של בראם סטוקר, "יומנו של השלושרגל" של ג'ון וינדהם, "רשימות מהמאדים" מאת ריי ברדבורי, "ממשלת הפחד" של גרהם גרין, ו"יומן שנת המגיפה" של דניאל דפו – ספרים שללא ספק מרמזים על מנעד הרגשות של הגיבורה המתלבטת בין  ההגינות הכפויה על ידי החברה ותרבות, ובין סערת הרגשות בהרפתקה שוברת מוסכמות.

בשלוש מתוך חמש הנסיעות שלה לאי היא זוכה להרפתקאות אהבים עם אנשים זרים לחלוטין. את הראשון, מהנדס גרינגו היספני, שלא שאלה לשמו, היא מפתה להביאו לחדרה במלון. בפעם השנייה איש צעיר מזמין אותה לרקוד, דופק בדלתה בחדר המלון, וכיוון שהמלון המהודר קרלטון אינו מרשה לאורחים לשהות בחדרי הלקוחות אחרי חצות, הוא מזמין אותה במכוניתו המאובזרת להתייחדויות, לצפות בליקוי ירח שכאמור לא התרחש. לימים הסתבר לה שפרטנר זה לליל אהבה הוא נוכל, וייתכן גם רוצח.

בגיחה השלישית היא פוגשת במעבורת ובאי במכר שלה, עו"ד וד"ר אקילס קורונדו, שתמיד חיזר אחריה ללא הצלחה, וכך קורה גם באי למגינת ליבם של שניהם. בפעם הרביעית היא מתוודעת לגבר שכמוה חיפש חדר במלונות עמוסים בתיירים. כשלבסוף נמצא להם פתרון, הוא נכנס לחדרה, והם מתעלסים. הוא מבקש לדעת את שמה, והיא מאלתרת, ששמה פרפטואה. והאיש מגחך: זה הרי שמה של קדושה שנרמסה על ידי פרה. ומניין לו ידע זה? מסתבר שהוא בישוף (כידוע, המין אסור לכמרים קתוליים!). הוא משאיר לה כרטיס ביקור, והיא קורעת אותו לגזרים, ולאחר מכן מצטערת, כי היא כמהה אליו.

בפעם החמישית נטפל אליה צעיר שזוגתו נטשה אותו בכעס באולם הריקודים של המלון. היא היתה אולי נענית לו, אלא שהוא עשה טריק טיפשי במפתחות החדר שלה, והיא נוטשת אותו במפח נפש.

בגיחה החמישית נודע לה, וגם לקורא, הסוד הכמוס של האם, מדוע ביקרה באי פעם בשנה בשש שנותיה האחרונות, ואת זה אני משאיר לקורא הפוטנציאלי לגלות בעצמו.

"נתראה באוגוסט" – נובלה קצרה, כתובה בכישרון רב, שמחייבת קריאה שנייה, כדי לרדת לעומקם של הרמזים המשובצים בה.

משה גרנות

* * *

אילן בושם

11 שירים, מאי 2024

השיר

מִתְבַּשֵּׁל לוֹ

בְּרֹאשׁ הַמְּשׁוֹרֵר

כְּמוֹ כֻּפְתָּה בְּסִיר

וְהוּא מוֹסִיף לוֹ

וְגוֹרֵעַ

מִלָּה פֹּה

מִלָּה שָׁם

וְטוֹעֵם:

אִם צָרִיךְ

מוֹסִיף וְגוֹרֵעַ

עַד שֶׁהוּא לְטַעְמוֹ.

*

הָאִישׁ הִתְקִין זְכוּכִית מָט

עַל הַחַלּוֹנוֹת

וְשֶׁיֵּלֶךְ הָעוֹלָם

קִיבִּינִימָט, חָשַׁב.

"דַּי לִי דַּי

בְּדָלֶ"ת אַמּוֹתַי,

לֹא מִדֻּבְשֵׁךְ

וְלֹא מֵעֻקְצֵךְ!"

נרות

[א]

חָשַׁב הָאִישׁ עַל

הַדְּבָרִים הַמִּשְׁתַּנִּים:

"מָה זֶה מְשַׁנֶּה

מָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה

אִם הַדְּבָרִים מִשְׁתַּנִּים

(בֵּין אִם עֵר אַתָּה לָהֶם

בֵּין אִם לָאו)?

יוֹם אֶחָד תִּתְעוֹרֵר

וּדְבָרִים שֶׁהָיוּ נֵר לְרַגְלֶיךָ

כְּבָר לֹא"

[ב]

לֵר הָיָה גָּבוֹהַּ

וְרַָזֶה כְּמוֹ נֵר

וְהָיְתָה לוֹ חֲנוּת

לְמִמְכַּר עַתִּיקוֹת

בֶּחָצֵר

וְגַם הוּא הָיָה נִרְאֶה

עַתִּיק וּוָתִיק

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר

מִן הָעוֹלָם.

נופלים

[א]

הוּא בְּקֹשִׁי הוֹלֵךְ

עוֹד מְעַט הוֹלֵךְ

אֲבָל עֲדַיִן אוֹתוֹ

אַף עַל פִּי

שֶׁאוֹ-טוֹ-טוֹ

כִּמְעַט נָפַל

וַחֲבָל.

[ב]

הַקָּשִׁישׁ רָצָה לַחֲצוֹת

אֶת הַכְּבִישׁ

אַךְ לֹא עָלָה בְּכֹחוֹ

וְנָפַל וּבַתַּחַת נֶחְבַּל.

אָז חָשַׁב:

מֵילָא, סָפַגְתִּי מַכָּה בַּתַּחַת –

הָעִקָּר שֶׁאֵינֶנִּי מִתַּחַת.

מרוץ הזמן

שָׁבוּעַ רוֹדֵף שָׁבוּעַ

חָשַׁב הָאִישׁ.

יוֹם רִאשׁוֹן מַגִּיעַ

וּכְבָר סוֹפְשָׁבוּעַ

מַפְצִיעַ

וַאֲנָשִׁים בְּשֶׁלָּהֶם:

יֵשׁ נִנּוֹחִים

קָפֶה אוֹ תֵּה שׁוֹתִים

וְיֵשׁ מְמַהֲרִים

כְּדֵי לֹא לְאַחֵר

לְאָן שֶׁהוּא

לְמִישֶׁהוּ

וְכָךְ שָׁבוּעַ

אַחַר שָׁבוּעַ.

*

הַיְּפֵהפִיָּה לְשֶׁעָבַר

מְנַסָּה לִשְׁמֹר

עַל מַרְאִית עַיִן:

זֹאת לֹא אֲנִי,

מִתְגּוֹנֶנֶת הִיא

אֲבָל הַזְּמַן

אֲבָל הַזְּמַן

(חֲבָל עַל הַזְּמַן)

עוֹשֶׂה לָהּ

נָא בָּעַיִן.

דחיית הקץ (שיר אופטימי)

גִּבּוֹרֵנוּ סָבוּר

שֶׁאִם הוּא רָזֶה

מַלְאָךְ הַדּוּמָה

לֹא יַבְחִין בּוֹ

וְכִי יֵשׁ לוֹ סִכּוּי

לַחֲמֹק לְאֹרֶךְ זְמַן

מִן הַשְּׁמֵגֶג הַזֶּה.

*

אֲנָשִׁים עֲסוּקִים

עוֹסְקִים וּמִתְעַסְּקִים

עַד שֶׁאֵין לָהֶם

זְמַן לִנְשֹׁם;

וּכְשֶׁהֵם מַפְסִיקִים לִנְשֹׁם

הֵם מֵתִים

חָשַׁב לְעַצְמוֹ

הָאִישׁ הֶעָסוּק.

*

הָעַגְבָנִיּוֹת

מִבּוּשָׁה מַסְמִיקוֹת

כְּשֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים אוֹתָן בַּסּוּפֶּר

כְּשֶׁהֵן בַּעֲרֵמוֹת

שׁוֹכְבוֹת עֵירֻמּוֹת

וְשׁוֹקְלִים אֵיזוֹ מֵהֶן

תִּהְיֶה טוֹבָה לְבִתּוּר,

לְבִתּוּק וּלְמִשְׁכָּב בַּצַּלַּחַת

וְתָבִיא לְאֹכְלָהּ

רֹב נַחַת.

אילן בושם

* * *

מוטי גלברט

טנדר סובארו אופנוע קטן ובלגן גדול

רוב הקוראים אולי לא יודעים אבל כלי הרכב הקטנצ'יק והמינימליסטי הקרוי סובארו טנדר כשיר ומסוגל לעמוס על גבו אופנוע המיועד לשטח. אופנועים מסוג זה הם קלי משקל ודקי גו וגזרה ואם מעמידים אותם באלכסון על משטח ההעמסה, משאירים את הדלת האחורית פתוחה וקושרים היטב, הם ואתם תגיעו בשלום ליעד.

הסיפור שלפניכם הוא סודי. כלומר, חשאי במידה מסויימת. הוא מכיל חומר נפץ קטן שעלול להתפוצץ לי בפרצוף אם לא אנקוט באמצעי זהירות. אצטרך אפוא, לשנות פה ושם כמה פרטים.

אז בואו נתחיל: יום אחד אחר הצהריים אני קופץ למשה לקפה קטן. משה הוא מכונאי שכיר במוסך אופנועים גדול באיזור התעשיה של חדרה ולפעמים אני מרשה לעצמי להפריע לו באמצע היום וללגום איתו קפה שחור מר של מוסכים ולהתענג על שיחה קצרה.

לא לא לא! אלו פרטים מזהים מובהקים מידי אז בואו נשנה קצת כדי שחלילה לא אסגיר את האיש. בכלל קוראים לו איציק, הוא גר לא רחוק ממני, והוא מכונאי אופנועים שעובד מהבית. יש לו קרוון בחצר של אבא שלו באחד המושבים הסמוכים לבנימינה, מוסך לא חוקי בעליל  ובשום אופן כי הוא שונא את מס ההכנסה ושאר הקרציות מהאגף הממשלתי, ורק לידידיו הטובים ולמוקירי זיכרו בלבד הוא נענה ומלטף את יקיריהם הממונעים על שניים בתמורה לשמירה על סודיות מתבקשת. דומה למה שקוראים 'מוסך המדרכה' רק על דשא. 

איציק הוא רווק בן שלושים וחמש בערך והוא בליין עולמי. על שתי עובדות אין ויכוח: האיש מכונאי פטיש, ולא סתם ככה ככה – אלא על אמת. ובנוסף, הברנש רודף שמלות מושבע וחולני ונותן לשפיץ התענוגות שלו לגרור אותו בסירבול רב בדרכי החיים הנפתלות. למעשה בתקופה מסויימת, הוא היה קרוב למצב המביש של מאהבת בכל מושב ופילגש בכל עיר. כן כן. מדהים. בעיקר מדהים כמה זמן וכסף הוא זרק על המחלה המענגת הזו.

טוב, בואו נתחיל. יום אחד אחר הצהריים אני קופץ לאיציק לקחת ממנו איזה חלק לאופנוע שלי ובדרך אגב אני מספר לו שתיכף אני נוסע לפתח-תקווה לאסוף עוד כמה חלקים מחנות לחלקי אופנועים, ומה עושה האיציק הזה אם לא קופץ מיד בשמחה גלויה וצורח: "מצויין! אני בא איתך, נפלת לי מהשמיים."

מסתבר שיש לו איזה לקוח ותיק בפתח-תקווה שחופר לו כבר שבועות שיגמור איזה פיפס קטן באופנוע שעבר אצלו תיקון, והוא מהעצלנות לא מגיע אליו. אז איציק נכנס רגע לקרוון שלו, וחוזר משם עם ארגז כלי עבודה ועוד שקית ניילון עם בגדים נקיים, מנחית את עכוזו בעליצות רבה לידי במושב הסובארו, וכשאני שואל בשביל מה שקית הבגדים הוא מחייך חיוך מסתורי ואומר "אל תשאל שאלות ולא תשמע שקרים," ולפיכך אני סותם את הפה הגדול שלי ושנינו מתגלגלים לכיוון אם המושבות המהוללת והמיוזעת.

אני זורק אותו בסימטה כלשהי בפתח-תקרוה, מבטיח לחזור לאסוף אותו כשאסיים את ענייניי, מתנדף לי משם, מלקט את החלקים בחנות ולפתע צץ לידי ולדימיר סוסקין רעי וידידי משכבר הימים.

נו, יא אללה שלכם, אתם כבר לבד מבינים ששמו האמיתי הוא לא ולדימיר ולא סוסקין, נכון? זה הרי סיפור סודי, זוכרים? בואו נסגור ששמו רועי כהן והוא בחור צעיר בן עשרים ומשהו שהגיע לחנות כי משהו התקלקל לו באופנוע באמצע טיול בשדות ראש-העין. החלק כבר בידיו ועכשיו הוא מתלבט מה לעשות כי לוח הזמנים שלו השתבש. למעשה הוא צריך למצוא איזה מוסך שיתקן אבל כל המוסכים כבר סגורים והוא בכלל קבע עם חברים שיבואו לאסוף אותו וממשיכים לבילוי לילי בתל-אביב והרי הוא ניצב לפניי תוהה ובוהה ומצב רוחו שפוף קלות.

"ומה עם אבא'לה והטנדר הגדול?" שאלתי.

"אבא'לה נסע לחו"ל, כרגיל." הגיעה התשובה הלקונית.

והנה, זה קורה לי לפעמים, הפילנטרופ קופץ מתוכי, ואני מודיע לו שיסיר דאגה מליבו הפעוט כי אני יכול על הדרך חזרה הביתה להחזיר לו את האופנוע לביתו במושב "משמרת" בגוש תל מונד שם הוא גר (ואולי זה מושב "פורת"? אני ממש לא זוכר, משונה...) ועל כך אורות עיניו של הילדון והוא אומר לי, "וואלה!" ו"ים תודה," ובזה נחתם הדיל. שנינו מעמיסים את האופנוע על הטנדר, קושרים אותו היטב שלא ייפול, נפרדים כיזיזים, ואני נוסע לקושש את איציק.

איציק כבר מחכה בקוצר רוח, זורק את ארגז הכלים מאחור, ומדרבן אותי נמרצות לצאת לדרך, יען כי מתוכננת לו פארטיה קטנה הלילה ואין לו כל כוונות להחמיץ אותה ומבקש ממני שאוריד אותו באמצע הדרך, "אני כבר יגיד לך איפה."

אנחנו עולים על כביש 4, עוברים את צומת רעננה, ו...קרטוע קצר, הגרוטאה הנבזית משתעלת, גונחת, וזהו. מתה כמו נבלה של חתול דרוס בכביש.

אנחנו מפשפשים במנוע וסביבותיו, נוברים ומחטטים ומתלכלכים, והמסקנה העגומה היא שמשאבת הדלק החשמלית לא מעוניינת להמשיך בחיי הפמפום האינסופי שהועיד לה יצרנה, ולפיכך נגזר עלינו להיות זרוקים שם בחושך בשולי האוטוסטרדה.

מן הון להון מתחיל הסלולר של איציק לזמזם ולרטון, ואני שומע אותו מנסה להרגיע נקבה כלשהי מעבר לקו, בסגנון: "מתוקה שלי, עיכוב קטן, תיכף אני מגיע,"  וגם: "מה פתאום נשמה? – לא שכחתי בכלל!" ולבסוף: "שעה! שעה אני מגיע! ביי, ביי חתולונת. ותכיני את כל מה שהבטחת." והוא סוגר את הנייד, ועכשיו הוא כבר באמת לחוץ לאללה.

"שמע," הוא אומר לי, "אני מצטער, אבל הערב הזה נסגר כבר מזמן, ואין לי שום אופציה להבריז. האיש של הגברת הזו הלילה לא בבית, והיא כבר חודשים בונה על זה. אני חושש שאיאלץ לנטוש אותך כאן לסבלותיך ולהתחפף עם טרמפ."

"אין בעייה," אני אומר לו, והוא מוציא מהשקית שסחב איתו מהבית את הבגדים הנקיים, תוקע את עצמו על הכביש, זוקר בוהן כלפי רקיע, ואחרי שעה קלה הוא כבר מנופף נואשות עם שתי הידיים, ו...גורנישט! אפחד לא עוצר.

הסלולרי מתחיל לנגן שוב, ואיציק מתחיל לשדר סימני מצוקה. ופתאום הוא פונה אליי, עיניו מתנוצצות להן בברק משונה, ונקל לראות שחולף לו במוח רעיון חזק מאוד.

"תגיד," הוא שואל, "מה אמרת שיש לאופנוע הזה מאחורה?"

"התקלקל משהו," אני אומר לו ומראה את החלק שרועי קנה בחנות.

"זה הכול?" הוא תמה, "בסך הכל גומייה... אני מסדר את זה כאן בחמש דקות. אתה תצטרך לסלוח לי מאוד, כיוון שאני מתקן אותו וברשותך אשאל אותו עד מחר ואסתלק מפה. אין לי ברירה אתה מבין? נכון שאתה מבין?"

בטח שאני מבין.

איציק מטפס מאחור על הסובארו, ותאמינו או לא, בהרף עין הוא פותר את כל הבעיות שעל הפרק. שולף מתוך ארגז הכלים את כל מה שדרוש, מוריד, מחזיר, מתקין ומחזק ואחרי עשר דקות האופנוע מניע כאילו כלום. כשיר לנסיעה.

"אני לא שואל איפה אתה מבלה את הלילה," אני אומר לו, "אבל מחר בבוקר הוא צריך להיות במושב 'חרות'."

"טוב," אומר איציק ומבליח אלי מבט מתנצל ספוג במנה גדושה של ניצחון, ממלמל כמה מילות התנצלות, והנה הוא כבר עף לו לתוך החושך, ואני נשאר שם לגורלי בודד ועזוב.

הגעתי הביתה באמצע הלילה, גרר ובלגנים וכאלה. למחרת חיפשתי את איציק בסלולרי ולא היתה תשובה. מאידך, הילד הזה רועי כהן, התקשר כבר על הבוקר: "אחי, איפה האופנוע? לא מוצא אותו!"

אמרתי לו שהאופנוע אצל חבר מכונאי שהבטיח לסדר את הבעייה בכלום כסף. גם הבטחתי לו שברגע שהתיקון נגמר, אני מחזיר לו את האופנוע הביתה.

משנואשתי לתפוס את איציק בטלפון, נסעתי אליו. הקרוון היה נעול ולא היה זכר לא לבחור ולא לאופנוע. מוזר. השארתי הודעה בווטסאפ, התקשרתי שוב, עוד הודעה – ונאדה. יא וואראדי איזו סמטוחה! לא היה צריך את רש"י ואבן עזרא כדי לפרשן לי איך הסתבכתי. אללה יוסתור אנד דה ביג באנד! מה עושים עכשיו? איפה האופנוע?

אחר הצהריים זמזם המכשיר והודיע על כניסת הודעה. זינקתי עליו ופתחתי. יש! איציק!

"אחי, נעלמתי לאיזה יום-יומיים... מישהי בטבריה היתה זקוקה למתן בסתר, אני יכול לסרב?!... הטלפון סגור כי הבטרייה כמעט גמורה. תודה גדולה על השאלת האופנוע. הצלת אותי. יאללה ביי."

מה יאללה ביי, מה יאללה ביי??? אני חייב לדעת איפה האופנוע, קיבינימט! פתאום נולדו לי שני אחים: אח אחד מחפש אופנוע ואח שני מחפש נקבות. חייגתי שוב אבל הטלפון דמם.

עבר לילה קצת מתוח ולמחרת שוב רועי כהן בטלפון. הבנתי שהלך עליי והחלטתי שאם אין מנוס אז אין ברירה. נאלץ לספר לו שהאופנוע כרגע בחזקת "לא נודע גורלו."

"אהלן רועי," עשיתי קול רגיל כזה, "מה נשמע?"

"אחי!" מצטעק הבחורון מעבר לקו, "מלך אתה, מלך! יצא התיקון משהו בן זונה! נוסע כמו חדש! קצת פיספסת בבית – הורדת אותו אצל אימא שלי – אני גר בשכירות בקצה השני של המושב, יכולת להתקשר... לו'משנה – יצאת גבר! כמה עלה התיקון?"

מוטי גלברט

אהוד: האם יצא לנו דיימון ראניון חדש?

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שלישי

חַסַן בתוּחֶעס שלה

כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר-הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת-חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.

אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל  בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר-רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם "אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ-ישראל."

כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.

צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.

"אימא – "

"אל תבכי, פייגלה – "

"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "

"ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים."

"הפראנג'י, על הסוס – "

"אוי וֵי, הילדה הוזה – "

תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.

מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן-הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות-שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית-הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.

קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:

 "לוּ לוּ לו לו – – – "

בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי ­– שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.

רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית-הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית-המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים.

שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר-נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.

יד חבורת-הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית-כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי-התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.

בידואי אחד לקח על גבו תיבת-עץ כבדה. "אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!" – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן-מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.

אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.

"שמע יא-אִיבְּני," ניצבה בפתח, "שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!"

"זוזי מדרכי!" צעק לעברה. "מה לַאכּ? כּוּל אִ-שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק... מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!"

ואולם היא התנגדה בתוקף: "אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל."

קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.

"זוזי!"

"לַא! יַא-אִיבְּני, תבטיח..."

"זוזי!" – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי-הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי-פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!

כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.

הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת-שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר-כך נכנסו באין-מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.

האספסוף הפרוע התנפל על בתי-הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי-תורה, קרעו ספרי-קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי-תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי-התורה השרופים נמצא גם ספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית-הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי-התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי-נפחים, מרצועות-התפילין לקחו שרוכי-עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.

בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי-היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי-ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני-מרצפות, אולי ימצאו מקומות-מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.

את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.

חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "

וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש-זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד-מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:

"ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג'רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח."

את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.

מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה "לוּ, לוּ, לו, לו..." ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.

חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:

"לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?"

"הבטחת לי..."

"מה?"

"שתלך לחפש את אבא?"

"איפה לחפש אותו?"

"לא יודעת..."

"ואז, פעם אחת, בלילה..."

"לא..."

"בחיי שאלך לחפש אותו..." שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת-האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת-הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים-פסים וממולאות צמר-גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?

"...ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית-הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג'אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.

"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא-אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –

"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז-ביז, על הטיזי... יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה... ככה, צווחות – תענוג... אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!

"הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז-ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג'מוס, כמו גמל, כמו סוס-יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו... נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי..." ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף-בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ'אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –

"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן-חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "

חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת-הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.

"למה? למה אתה מספר לי על המעיין?"

"זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: 'יַא בַּנַאת-אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!' – וכל אחת, כשהיא מבריאה... אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה... יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי-בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי... אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו... אל תתפחדי ממני... זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..."

 – כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת-צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות-אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד-אדמה בתוכה... זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –

ואפרת התעלפה.

אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי-עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.

וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:

"אבא בבית-הקברות, בכרם-הזיתים... שמה... אבא... ואני יודעת ­– אותי לא יראה עוד..."

לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק-משי כתום, לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל "לַא אִילַאָה..." – ואחר-כך הרים בלב-ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ'אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן-זית והוא נסוג מהנערה היהודייה ההמומה...

וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור-העיניים מבית-הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, "רק תפתחי קצת הטיזי שלך... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי... יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..." – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד-אדמה – עד שתפסה בעלי-העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.

אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.

רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים –  אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.

אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני-ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.

בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי-אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני-עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני-בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.

יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי-הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.

ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי-מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי-פעם.

הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.

היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר-הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי-פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:

"הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?"

"אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!" – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.

צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:

"נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם," סיפרו בשובם, "אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב-ישראל, ריחם עלינו ואמר: 'בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!' – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת."

אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.

כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.

הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי-הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי-תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר-אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.

כאשר הצליח סוף-סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:

"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל-הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט-לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!

"המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ"ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני-עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.

"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.

"עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי-השודדים שפטים נוראים. שלושה-עשר מהם, ועימם מושל-העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה."

גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע "אבן ספיר". [נינו היה יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה עוד מלפני קום המדינה, ולימים גם שר בממשלת ישראל. – ממני, המלביה"ד].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

[כרוניקת הזוועות המתוארת כאן אינה בידיון אלא כך ממש התרחשו לפני 190 שנה].

* * *

מנחם רהט

יום העצמאות תשפ"ד: חוזה המדינה הראשון – 80 שנה לפני הרצל

הרב יהודה ביבאס, שצאצאיו חטופים בעזה, היה חוזה המדינה הראשון. הציוני הראשון, לפני פרוץ הציונות, שהפיץ את רעיון שיבת היהודים מהגלות הארורה גם בכוח הנשק. מורשתו חילחלה דרך הרב יהודה אלקלעי למשפחת חוזה המדינה בנימין זאב הרצל

לית מאן דפליג: יום העצמאות תשפ"ד יהיה הקשה בתולדות המדינה, מאז הוחל לחגוג אותו בתש"ט (שייזכר בשל מחדל 'המצעד שלא צעד'). קשה יהיה השנה לשמוח ביום חגה של מדינת היהודים, פרי חזון הנביאים ותקוות הדורות, יצירת חזונם של בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית, בעודנו מלקקים את פצעי טבח שמחת תורה, וכשעדיין שבויים במנהרות החמאס 132 חטופים, חלקם לדאבון הלב כבר אינם בין החיים.

קשה לשמוח, אבל קשה יותר שלא לשמוח. היש הוא ענק, על פי כל אמת מידה היסטורית. עצם היוולדה לאחר 1,878 שנות גלות ארורה, של פרעות ופורענויות, מהווה סיבה למסיבת הכרת הטוב כלפי בורא עולם. התכנסותם של למעלה מ-7 מיליון יהודים בארץ הקודש, כינון מדינה יהודית ריבונית במולדת ותחיית הלשון העברית, הם הנס המשולש המופלא בתולדות עמנו, ומענה אולטימטיבי משמיים למשאלת העם לאורך כל שנות גלותו: "אָבִינוּ אָב הָרַחְמָן, הַרְאֵנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (מתוך תפילת תחנון בשחרית של חול).

זכינו ונענינו בזמננו ולעינינו. האם לא ראוי להודות ולשבח על זאת, בהלל ובשמחה? ואיזו נפש יהודי תעז לכפור בטובתו של מקום ולבעוט במתנת שמיים זו?

אבל הנס הענק אינו מושלם. 132 חטופים וחטופות נאנקים בשבי צר ואוייב, וחייהם תלואים מנגד. כל חטוף וחטופה הם עולם ומלואו. אולם מצטמרר הלב ביתר שאת מול העובדה שביניהם מצויים גם ילדים, ובהם שני צעירי החטופים – ילדיה הג'ינג'ים של משפחת ביבאס, אריאל וכפיר, הראשון נחטף בהיותו בן 4 ואחיו אז בן תשעה חודשים, עם הוריהם שירי וירדן. תצלומיהם עם אימם המבועתת בחוצות חאן יונס, הרטיטו כל מי שבשם אנוש ייקרא.

השם ביבאס הוא שם מיוחס בתולדות ישראל. סבהּ זקנה של המשפחה, הרב יהודה ביבאס (1782-1852), היה 'הרצל הראשון' – חוזה המדינה הראשון, הציוני הראשון, כ-80 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, שכונן הרצל. הרב ביבאס, הוא ולא אחר, היה הניצוץ שהצית את שלהבת הרעיון הציוני במשפחת הרצל: אבות המשפחה היו תלמידי הרב יהודה אלקלעי, אשר כתב רבות  על תשובה במובן שיבה ('וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה', שמ"א ז'), והוא זה שממנו חילחל חידוש מופלא זה, שלמד מפי הרב ביבאס, למשפחת הרצל.

נכון, ביבאס לא המציא את הכמיהה לציון. זו באה לידי ביטוי בתפילות היום-יום. אבל התקווה היתה, שהמדינה תיוולד בדרך נס. תרד משמיים. והיו גם רעיונות למדינה יהודית במקומות אחרים. עמנואל נוח האמריקני דיבר על הקמת מדינה יהודית ושמה אררט בגרנד איילנד, ניו יורק, והיו עוד. אבל הראשון שדיבר על שיבה פיזית לציון, וחילוצה מידי זרים אפילו בכוח הנשק, היה הרב ביבאס, בתחילת המאה ה-19, כ-135 שנה לפני קום המדינה.

ביבאס – רבה של קהילת האי קורפו, מרבני גיברלטר, פוסק ומוקבל, שאף זכה בתואר אקדמי איטלקי (ד"ר), בקיא ומעורה בהוויות העולם - לא רק הקדים את חזונו של הרצל. הרעיון הנועז לכיבוש ארץ ישראל מידי העותומנים בכוח הנשק, וכינונה בה של מדינה יהודית ריבונית, הקדים אפילו את בני הדור שקדם להרצל, מבשרי הציונות, ובהם הרב יהודה אלקלעי (מפיץ רעיון התשובה הלאומית); הרב צבי הירש קלישר (שכתב את המשפט הלא ייאמן הבא: "אל יחשוב החושב כי פתאום יירד ה' משמים ארצה לאמור לעמו: צאו!... אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל... ע"י סיבה טבעית מבני אדם וע"י רצון המלכויות לקבץ פזורי ישראל לאדמת הקודש... כי לה' התשועה והוא יסובבנה ע"י בני אדם" (סַפרו את זה לאחינו שנשרפו בכבשני אושוויץ בציפייה ש'פתאום יירד ה' משמיים'); הרב אליהו גוטמכר (שכתב כי "אצלי כבר ברור שאם יתחילו ישראל לעבוד אדמת הקודש... שיהיה התחלת הגאולה, גם [אפילו] כשלא יהיו ישראל ראויים לכך," ומזהיר מפני "הקליפה שגוברת גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה" (מזכיר משהו?), ורבים אחרים.  אבל הרב ביבאס היה הראשון. ראשון לציון.

הרעיון שהגאולה תבוא מכוח איתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), כפי שגם גרסו תלמידי הגר"א בעקבות רבם, נולד במוחו של הרב ביבאס, לא בחלל מדיני ריק. באותה עת ניהלו היוונים (1821) את מלחמת השחרור שלהם מלפיתת החנק של העות'מנים ('האיש החולה על הבוספרוס'), וכעבר עשור (1831) התעוררה תנועת התחיה האיטלקית, 'איטליה הצעירה', שפעלה לשחרור מדינת המגף משלטון זר והיתה מופע מַטְרים למהפכות אביב העמים של 1848-9. "כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר לחזור למולדתו הקדומה," כותבת ד"ר יעל ויילר ישראל, שחקרה את תולדותיו ומשנתו של הרב ביבאס.     

והיא מוסיפה: "במשנתו המדינית שזורות שתי תוכנות שונות במהותן בשני ממדים: ממד הראליה הפוליטית וממד החזון והאמונה." אז תגידו אתם – זה לא 'הרצל הראשון' שהִטְרִים בכ-80 שנה את הרצל האמיתי?

הרב ביבאס לא השאיר כתבים רבים. גם אין לנו עדויות לגבי פעילויותיו (אף כי ידוע כי הוא פעל להפצת אתרוגי קורפו כאתרוגי מהדרין בכל העולם היהודי). ידועים רק דברים שבעל פה שהשמיע מול יהודים שפגש בנתיבי מסעותיו באירופה והאימפריה העותומנית, ודיווחים של אישים שנפגשו עימו. כך למשל הרב יהודה אלקלעי: "שמעתי מפי קדוש, הרב הגדול מעוז ומגדול, הר"ר יהודה ביבאס נר"ו [נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקֵיהּ] שזהו שנאמר במלאכי: 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.' רוצה לומר, שישובו ישראל להסתופף בצילו בא"י ואח"כ ישרה שכינתו בינינו."

יעל ויילר ישראל מצביעה על הקשר הישיר בין רעיונותיו של ביבאס לאלה של הרצל וקובעת שהכול החל ממשנתו של הרב ביבאס, הציוני הראשון, שזרח בעולם היהודי עוד לפני היות הציונות. 

גם פעילים נוצריים ששוטטו באירופה נדהמו מרעיונות המדינה היהודית שקלחו מפיו ודיווחו על הרב המוזר שמטיף ליהודים "להתאמן בנשק ולהוציא את א"י מידי התורכים, בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם. הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים... כשקבע שהיהודים חייבים להיות מלומדי מדע ונשק, כדי לכבוש את פלשתינה מידי התורכים."

ראויים צאצאיו של הרב ביבאס – הרצל שלפני הרצל – שמדינת ישראל, תּוֹלָדָת משנתו, תעשה הכל לשיחרורם המיידי ממלתעות הנאצים החדשים.

מנחם רהט   

* * *

יהודה רַאבּ

המכתב לאלעזר ראב מהרב קלישר משנת 1868

לפני 156 שנים

מתוך "התלם הראשון", 1956

...היה בידי מכתב מאת הרב צבי הירש קלישר אל אבא [הוא אלעזר/אליעזר/לאזאר ראב, שהיה אבי-סבי יהודה. – אהוד] משנת תרכ"ח (1868) ומסרתי אותו בזמנו למנוח ישראל בלקינד. המכתב נכתב בגרמנית ותורגם ע"י ישראל בלקינד לעברית, ועל ידיו הוא נדפס בשתי השפות בירחון שלו "המאיר", בשנת 1912. וזהו נוסח המכתב:

ב"ה טהארן. יום ד' וארא תבורך.

לידידי היקר דורש שלום ציון באהבה מ"ה אלעזר נ"י

את מכתבו היקר קבלתי ברוב עונג, כי הכרתי מתוכו

את לבו החם לארץ הקדושה. בעצתו להוציא קול קורא

כיון הוא גם לדעתי וכבר בשנה שעברה הדפסנו קול קורא,

וגם תקנות לחברת ישוב א"י. הנני שולח לו שש העתקות

של הקול הקורא ושל התקנות אשר יואיל כ' להפיץ בעיר

ובסביבותיה, ואם יהיה נחוץ עוד העתקות רבות אשלח לו.

–––"הצדיק העשיר מר אהרון חאף מברלין רוצה לשלוח באביב

לארץ ישראל אנשים מומחים, אשר יחקרו באיזה אופן ובאיזה

מקום טוב יהיה ליסד את המושבות. מהעיר צפת בא לנו מכתב

ועליו חתומים מאה איש, כולם מוכנים להקדיש את עצמם

לעבודת אדמה. יחד עם זה בא מכתב תעודה מאת הקונסול, אשר

בו הוא מעיד, כי האדמה בין צפת ובין טבריה טובה מאד

למזרע תבואות, נטיעות עצי פרי וגדול בהמות, וכן גם

אצל יפו. "חסר לנו רק סכום הכסף הנצרך לנו לזה. לע"ע

יש לנו אלפי טאלער אחדים, אבל הסכום הזה יגדל בעזה"ש

מכל צד. לכן מחויב כל איש ואיש, אשר לו רכוש כלשהו,

לעזור לנו בידו ובלבו, כי כל מי שיש לו חלק בא"י – יש לו

חלק בעולם הבא.

כידידו ואוהב קודש

הק' צ. הירש קלישר

* * *

נעמן כהן

בין פביוס מקסימוס לאהרון חליווה

בניגוד לדברי אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, "זה לא רק האלוף חליווה", ("חדשות בן עזר", 1948), המצביא הרומי קווינטוס פֿאביוס* מקסימוס וֶרוּקוֹסוּס, שנודע בכינויו פֿאביוס קוּנקטַאטוֹר (Fabius Cunctator – "המתמהמה"), שמונה כדיקטטור להילחם בחניבעל, לא היה כלל הססן, אלא דווקא נחוש מאוד, ובעיקר היה אסטרטג גאון. שהבין את שדה המערכה. חניבעל כמצביא גאון הסתובב באיטליה 12 שנים לאורכה ולרוחבה, ניצח כל לגיון רומי שיצא נגדו, מעולם לא הפסיד בקרב. פֿאביוס קוּנקטַאטוֹר החליט להימנע מקרב ישיר עם חניבעל אלא להתישו בהדרגה, ולנתק את חניבעל ממקורות האספקה שלו, ולמנוע הגעת תגבורת מקרתגו.

חניבעל ניצח בכל קרב, אבל הפסיד את המלחמה כי לא הצליח לכבוש את העיר רומא ולהביס אותה כמדינה, עד שנאלץ לחזור לאפריקה ורק שם הובס בקרב חזיתי. (נקווה שישראל לא תובס בדרך דומה בעזה).

ואם נחזור לאהרון חליווה, הבעייה איתו כראש אמ"ן לא היתה עובדת היותו איש קרבי שלא התחנך וגדל בעולם זרועות המודיעין, אלא דווקא בגלל היותו איש שגדל והתחנך מחוץ למודיעין כראש אגף מבצעים.

המחדל הגדול של חליווה לא היה מחדל מודיעיני (ולא בגלל שערב הטבח בילה עם זמרת ידועה במלון באילת), אלא בחוסר היערכות שלו למה שכבר היה ידוע לו. אהרון חליווה היה מודע היטב לתוכנית המדוייקת של חמאס להתקפה כפי שהוצגה בפניו במאי 22: "חומת יריחו": התוכנית של חמאס לכבוש יישובים ובסיסים. תוכנית שבוצעה בדייקנות ע"י החמאס:

https://www.youtube.com/watch?v=JVf5ZDr1BUs

עוד קודם לכן קבע הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי הרצי הלוי, במאמר שפירסם בשנת 2020 בירחון 'קטבים' כי: "...חמאס וחיזבאללה, מתכננים מהלכים התקפיים-קרקעיים לתוך שטחנו. אין אלה מהלכים להחזקת שטח, אלא מהלכים שתכליתם להסב נזק, לשבות שבויים ויותר מכך, לייצר אפקט תודעתי קשה בקרב הציבור הישראלי... טרור מטרתו להפחיד, אך הוא אינו שואף לנצח במובן הקלאסי של המילה..."

המחדל הגדול בגבול עזה לא היה חוסר ידיעה וחוסר בהתרעה, וגם לא הקונספציה השגויה שהחמאס מורתע, אלא חוסר מוכנות לעמוד בפני מה שכבר היה ידוע שתוכנן ע"י החמאס. חוסר מוכנות טוטאלי של צה"ל מהצד המבצעי לעמוד בפני אפשרות ש-3500 מחבלים ללא חיל אוויר, וללא שריון, יתקפו בהתאם לתוכניתם, ולחסל אותם לפני כניסתם לגבול ישראל.

היערכות קבועה נכונה (לא של כוחות צבא גדולים) בהתאם לסכנה של אי קבלת התראה מדוייקת על מועד ההתקפה, היתה מונעת את כל האירוע. מיקוש הגבול מעבר לחומת הביטחון, כוננות עם שלושה מסוקים, וכטבמי"ם, תוספת טנקים, ארטלריה, וחי"ר עם מוכנות של כיתות הכוננות, היתה משנה את כל התמונה. (אכן אישור מסיבת הנובה היה מחדל מודיעיני).

לסיכום: דווקא לאיש מבצעים בראש המודיעין יש יתרון בשאלת יישום הידע. בתנאי כמובן שהוא נעשה בחכמה.

* תנועת הפביאנים שקמה באנגליה במאה ה-20, נקראה על שם פאביוס "המתמהמה", משום שניסתה לעשות תיקונים חברתיים בצורה הדרגתית.

החיים כמשל – לא כמציאות

פנחס פלדמן-שדה, יליד לבוב גליציה פולניה (היום לביב אוקראינה), התחנך בקיבוץ שריד, ובספרו "החיים כמשל"* שהוא מעין אוטוביוגרפיה שלו שכתב בגיל 27 הוא מפתח תורה נוצרית או מושפעת מהנצרות, מכל מקום עולמו הרוחני היה נוצרי, ולא היתה לו כל הבנה על העולם המוסלמי. המשפט שלו: "למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים".  ("חדשות בן עזר". 1948) מראה רק את עומק בורותו, וכתוצאה מזה את אווילותו.

* כשקראתי אותו בגיל העשרה הוא עשה עליי רושם עצום. כשקראתי אותו בשנית בגיל מבוגר הוא נראה לי אוסף שטויות.

מה לא ראה דיין?

לפני עשר שנים כתבתי על העיוורון הזה שלו ושל בני דורו. כתבתי "על העיוורון של משה דיין ודורו" בעקבות נאומו המפורסם של דיין על רועי רוטנברג. קשה שלא להתפעל מהעברית המופלאה של דיין, עברית שספק אם מפקד צבא של ימינו מסוגל להגיע לרמתה, אבל ישנם שני אלמנטים בולטים החסרים בנאום. את האחד לא יכול היה לראות דיין כי לא היה קיים בזמנו, ואת השני לא יכול היה דיין להבין עקב הרקע התרבותי-פוליטי שלו.

בעיני האיכר שלו, רואה דיין את האשם "בשנאתם העזה אלינו" ובכך ש"מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים." לדידו של דיין במבט עיני האיכר שלו אנו האשמים בכך ש"שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם." הסיבה לדידו של דיין, שנאת איכרים על מה שנלקח מהם.

דיין מתעלם בדבריו לחלוטין ממה שנקרא "הבעיה הפלשתינאית", ומהמושג "עם פלישתינאי". המושג אינו קיים כלל בשפתו. דיין מדבר רק על "הערבים אשר בעזה." את ההתעלמות הזו ניתן להסביר בכך שבאותה עת, שנות החמישים, המושג "פלישתינאים" או "עם פלישתינאי" לא היו כלל קיימים בתודעה הלאומית של הערבים, קל וחומר בתודעה שלנו. יהודה ושומרון נכבשו ע"י ממלכת עבר הירדן, ואזרחיה נקראו "ירדנים", ורצועת עזה נכבשה ע"י מצרים. כדאי לזכור שגם בספרו המונומנטאלי של אהרון כהן, משער העמקים, איש מפ"ם שהורשע בריגול למען בריה"מ, "ישראל והעולם הערבי" 1964, אין מוזכר המונח "פלישתינאי" אפילו פעם אחת. הדבר השני אותו לא ראה דיין, ומן הסתם גם לא יכול היה לראות, ובמאמר מוסגר גם מבקרו הקיצוני של דיין, פרופסור ישעיהו ליבוביץ שאמר על דיין שהוא: "אדם חסר כל תוכן אנושי ערכי, ובהתנהגותו היה נואף, וגונב רכוש ציבורי, ואפילו לא ידוע לי על איזו הצטיינות צבאית שלו." (ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו ת"א 1988 עמ' 24), לא יכול היה לתפוס, הוא החשיבות של האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית.

דיין ואנשי דורו היו אמונים על כלי מחשבה מרקסיסטיים-מטריאליסטים, הם לא העלו על הדעת שהסיבה למלחמה נגד היהודים אינה מטריאלית בבסיסה, אלא אידיאולוגית-רוחנית. (לא איכנס לדיון על הקשר בין מטריאליזם ואידיאליזם, או מה קובע את מה, האם המציאות קובעת את ההוויה, או להיפך), בעניין בעיית עזה דיין לא העלה על הדעת קיום של תנועה מוסלמית השואפת מסיבה אידיאולוגית-דתית לחסל את מדינת היהודים, ואת היהודים. נכון, היה ידוע אז על ארגון "האחים המוסלמים" המצרי ועל מצעו, נכון, היתה ידועה אז האידיאולוגיה של הדתית (מלבד הנאצית) של המופתי מוחמד אל חוסייני, אבל מכל אלו התעלמו לחלוטין.

ההבנה שסיבת המאבק ביהודים היא אידיאולוגיה דתית שמקורה באיסלם הגיעה מאוחר הרבה יותר. הראשון שהעלה את הפרימאט של המאבק המוסלמי-דתי במאבק הערבים-המוסלמים ביהודים, היה ההיסטוריון בני מוריס. מוריס בספרו "1948 – תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה", 2010, סוקר בפירוט את מלחמת העצמאות 1949-1947, על כל מערכותיה, מבחינה צבאית ופוליטית. אחת המסקנות של הספר שבניגוד למחשבה שהמלחמה נבעה ממאבק בין תנועות לאומיות על כברת ארץ, ושבמהותו המאבק היה פוליטי. מוריס מוסיף שבתש"ח התרחשה גם התנגשות בין ציוויליזציות, ושהערבים ראו במלחמה ג'יהאד, מלחמת קודש. מוריס הינו ההיסטוריון הראשון הטוען כי מלחמת הערבים ביהודים אינה רק מלחמה לאומית רגילה כפי שנטען עד היום, אלא היא מלחמת ג'יהאד דתית המונעת ע"י הגזענות המוסלמית. (עמ' 81, 425).

את זה כמובן לא יכלו להבין משה דיין, אהרון כהן, ובני דורם.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00966.php

("חדשות בן עזר", 4.8.14)

מר שושני – איזה בזבוז גדול

בילדותי הסעיר את כולם סיפור חייו המסתורי של אחד בשם יוסף ג' שסיפר ב"למרחב" חיים גורפינקל-גורי בסדרת מאמרים על יוסף ג' שהתפרסמה תחת הכותרת "מי מכיר את יוסף ג'?" – סיפורי אלף לילה ולילה. יוסף ג' נפגש עם כל גדולי העולם, והניע לפי גורפינקל-גורי מדינות שלמות בזכות כוח השפעתו על מקבלי החלטות.

חיים גורפינקל-גורי מתוך ההקדמה לספר: "אני בא לספר לכם סיפור מופלא מאוד על איש לא פחות מופלא ממנו. אין הוא פרי דמיוני, לא ולא! מעשה שהיה ועודו מתחולל כעת, ברגע שבו נכתבות שורות אלו ומי יודע מה עתידות הוא צופן בחובו. שורות אלו... נכתבות ברשות הנהלת האגודה שלנו, אגודת 'מי מכיר את יוסף ג'?' חברים בה: אנשים מהארץ ומחוץ לארץ. בין המפורסמים אמנה בה את: יוסף סטאלין, הו צ'ו מין, גנרל צ'ויקוב, ז'ולייט גרקו, ויזל, פייר מנדס פרנס, אלישע גת, (ארכיטקט) לאורנטי בריה, מאו טסה טונג, ועוד... בין המפורסמים פחות: ג'ון סטיינבק, סארטר, צ'סט ראל, ואחרים... עכשיו, לך ותאמין שיוסף גוטמן ג'י פגש בכל האישים האלה והם אכן התפנו עבורו בין מאמר פילוסופי לאחר בקפה קופול, במהפכה התרבותית בסין, במסע הגדול של מאו טסה טונג, במלחמת הוצ'ו מין, בסטאלין בין רצח לרצח."

("מי מכיר את יוסף ג'י", גורי חיים)

https://www.kibutz-poalim.co.il/page_56265

והנה אחריו יש סיפור על איש תעלומות דומה. ברשת 11 הוקרן הסרט "חידת שושני" של מיכאל גרינשפן :

https://www.youtube.com/watch?v=iK5xJoer04E

כדאי מאד לראות. סרט מרתק. איש לא ידע את שמו האמיתי, אלא רק את כינויו של איש המסתורין – "מר שושני". אולי בן-שושן ואולי רוזנבאום. אולי יליד ליטא ואולי מרוקו. נווד נצחי, גאון ואולי מטורף, בעל זיכרון פנומנלי, שידע אלפי ספרים בע"פ, עילוי במתמטיקה, פיזיקה, תלמוד ופילוסופיה ושלט בכ-30 שפות. שושני הוא אחת החידות הגדולות של המאה ה-20, יש אפילו הטוענים שלא היה אלא אגדה. איפה נולד לא ידוע, שמו האמיתי לא ידוע, ידוע שנקבר במונטבידאו אורוגוואי. כיצד רכש את הידע האינסופי שלו? ולמה הסתיר את זהותו? בלי משפחה ובלי חברים, ללא קורת גג, מרושל ומחליף שמות וזהויות. הוא עלה לארץ ולימד בקיבוצים דתיים שהתפעלו מידיעותיו, וכמו "אחשוורוש" היהודי הנודד הנצחי במיתוס הנוצרי, הוא ירד מהארץ והסתובב בעולם.

בסרט הועלתה הסברה שאולי הוא היה אוטוסיט התשובה היתה לא. כי הוא לא רק ידע הכול בע"פ, אלא גם הבין. תשובה לא נכונה. מן הסתם הוא כן היה סוג של אספרגר גאון.

גדולי עולם שאותם לימד, בהם פילוסופים כעמנואל לוינס, חוקרים, וסופרים כאלי ויזל, מספרים שהוא שינה את חייהם. אבל תופעה מוזרה. אף אחד מבין תלמידיו הרבים בהם מדענים ופרופסורים בשלל מקצועות לא יכול היה לומר משפט אחד ממה שלמד אצלו. כולם העריצו אותו על גאוניותו ולא זכרו משפט אחד ממנו. תופעה מוזרה ביותר. אם ניקח לשם השוואה גאון דומה בשלל מקצועות - פרופסור ישיעהו ליבוביץ, אין תלמיד אחד שלו שאינו זוכר את תלמודו.

הוא השאיר גם כתבים בלתי מפוענחים, וקשים להבנה. האם בהם יש בשורה?

מה בצע בגאון שאינו תורם דבר לאנשים ולעולם? מר שושני-בן-שושן-רוזנבאום הוא החמצה גדולה. בזבוז עצום של ידע לשווא.

עיתון "הארץ" – בין ערוץ התעמולה של גבלס לאל-ג'זירה

מיד לאחר קבלת החלטת הממשלה לסגירת ערוץ התעמולה של החמאס – אל-ג'זירה, (בהתנגדות בנימין גנץ, וגד אזנקוט),

https://www.mako.co.il/news-israel/2024_q2/Article-b207a8ea1d84f81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

יצאו שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בעיתונם במאמר מערכת בקמפיין נגד הסגירה: "על הפרק עומדים חופש הביטוי וחופש העיתונות. כל מי שאלו יקרים לליבם חייבים להתנגד להחלטה המבישה של הממשלה. אין לה מקום בדמוקרטיה."

 ("הארץ", מאמר מערכת 6.5.24 לא לסגור את אל־ג'זירה)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-05-06/ty-article-opinion/0000018f-493e-d91a-a5af-e9ffe37e0000

כמובן שכל שכירי העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן – יוענה גונן, צבי בראל, כותבים על "הפגיעה בדמוקרטיה בשל סגירת הערוץ." שכיר העט עידו באום, אף כותב שהסגירה משדרת את חולשת ישראל. פשוט בדיחה שערוץ התקשורת הפרטי של דיקטטור קטאר, הגיש בג"צ נגד סגירתו בנימוק של פגיעה בדמוקרטיה... וגם ארה"ב והאו"ם קבעו שזו פגיעה בדמוקרטיה, שהרי כידוע זה ערוץ דמוקרטי, וכמובן שגם ערוצי התקשורת הישראלית חופשיים לפעול חופשית בקטאר... מעניין רק מה היה יחס בעלי "הארץ" של היום, לערוץ התעמולה של פאול יוזף גבלס. לו חיו בזמנו. לפחות הרי יש בכל זאת הבדל קטן בין התעמולה של גבלס לזו של אל-ג'זירה. גבלס שמר בסוד את תוכנית ההשמדה הנאצית, הוא התקיף את היהודים קשות, אבל בפומבי מעולם לא תבע את השמדתם, מה שעושה ערוץ אל-ג'זירה כאשר הפך את השייך המצרי, השייח' ד"ר יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי, לכוכב התחנה שהסית ברבים לרצח כל היהודים.

קרדאווי בתוכניתו הפופולארית בערוץ "אל-ג'זירה", "א-שריעה ואל-חייאת" (ההלכה האסלאמית והחיים), פירסם פתווה המתירה תקיפת יהודים בכל רחבי העולם. מבחינתו "אין כמעט שום הבדל יסודי בין יהדות לציונות." קרדאווי גם קרא לפיגועי התאבדות בקרב אוכלוסייה יהודית אזרחית בארץ ישראל. בטענה שמבצעי הפיגועים הם שהידים, מי שמקריבים למען דתם ואומתם במלחמת ג'יהאד, ואינם מוגדרים כמתאבדים. לפי זה שלמה זלמן שוקן, ובנו גוסטב גרשם שוקן, היו מברכים על ה"דמוקרטיה" של ערוצי התעמולה של גבלס.

סמי שלום שטרית – להרוג 50 אלף ישראלים ולחזור למרוקו

לא מובן מדוע הגזען האנטי-אשכנזי, האוטו-אנטישמי, והאנטי-ציוני, סמי שלום שטרית, שחלם לרדת למולדתו מרוקו ולחיות שם תחת הדיקטטורה של המלך האבסולוטי של מרוקו, ולמרות זאת ירד לאמריקה, חזר בכלל לארץ. אבל עובדה. הוא כאן. סמי שלום שיטרית, היהודי-ערבי-מערבי-מוגרבי-מרוקני, הגזען האנטי-אשכנזי ואנטי-ציוני, השונא אשכנזים, קילל אותם בערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

שהביע את שאיפתו להחליף את הדמוקרטיה הישראלית במלך מרוקו: "תְּנוּ לִי מֶלֶךְ מָרוֹקָאִי אֶחָד, / מָרוֹקָאִי עִם כָּבוֹד, / וּקְחוּ אֶת כָּל הַבֶּנְגּוּרְיוֹנִים, בֵּגִינִים, גּוֹלְדוֹת, / רַבִּינִים, שָׁמִירִים, פֶּרֶסִים, בָּרָקִים וְשָׁרוֹנִים, / ... / ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות. / אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –/ ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים / "אללה יברכ פי-מולאי סידי."

והנה הוא כותב: "אני אומר: לעצור הכול, לסגור עסקה לשחרור החטופים ולהפסיק את המלחמה המיותרת (לא להיכנס לעזה, כתבתי יומיים אחרי מתקפת הזוועה הרצחנית של חמאס בן המוות). מיד עם כינון ממשלה בלי ימין לאומני, מתנחלי וחרדי צריך להיכנס למשא ומתן לפתרון כולל. זה יהיה מפחיד, כי ייתכן שבדרך נעבור מלחמת אזרחים לא קלה מול 50 אלף מתנחלים שיתנגדו לפינוי הגדול. אם הם יתנגדו באש, תהיה חובה להכניע אותם עד עפר כדי שלא ירימו ראש במשך מאה שנה. אבל מפחיד עוד יותר להמשיך בדהירה לתהום."

(פרופ' שטרית הוא ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר)

(סמי שלום שטרית, "לעצור הכול ולחתור לפתרון מדיני כולל. כן, גם במחיר מלחמת אזרחים", "אל-ארצ'", 5.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-05/ty-article-opinion/.premium/0000018f-48ba-d414-a5bf-fbbfc4e40000

מדהים. למען החמאס והג'יהאד קורא סמי שלום שטרית לרצח 50 אלף יהודים. בחינת "צדיקים (החמאס והג'יהאד) מלאכתם נעשית בידי אחרים" (שטרית). אפילו מלך מרוקו אשר לשלטונו מייחל שטרית, וכמובן גם שום אוניברסיטה במרוקו, אינם קוראים כמוהו לרצח 50 אלף יהודים בארץ. אגב האם הוא מתכוון למתנחלים באיזור העוטף בעזה (כפי שמכונים ע"י הערבים) אותם ניסו לרצוח מחבלי החמאס והג'יהאד ב-7 באוקטובר? לטובת כולם (אולי לא לטובת המרוקאים) נמליץ לו לחזור למולדתו מרוקו ושם להפיץ את חלומות הרצח שלו. מן הסתם מלכו, מלך מרוקו, יעצור אותו בזה. ושאלה אחרונה. האם מטיף לרצח 50 אלף יהודים יכול ללמד במערכת החינוך בישראל? האם אין בארץ חוקים נגד הסתה לרצח?

שיתביישו שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן על פרסום דבר הסתה לרצח כזה בעיתונם.

חג שמחת השואה בבית ברל

על יעל (המתיילדת בשם החיבה הילדותי יולי) תמיר (מישהו יודע את שם משפחתה המקורי?) ממשפחת הוז-טשרתוק-שרת, המתנאה בהיותה פרופסורית פילוסופית לחינוך, ובעברה שרת החינוך, וכיום "מחנכת" העובדת בראש "בית ברל" שמופיעה שם בתפקיד כישו הנוצרי, כבר כתבתי כשכתבה בערב פסח: "כולנו שותפים להרעבה ההמונית בעזה. הרעבה המונית אסורה מוסרית, ושומטת את זכות הקיום המוסרית של מדינת ישראל. גם כאשר אנחנו ישנים בלילה אנחנו שותפים להרעבה. ראוי," היא הוסיפה, "שאת המתנות לחג שרבים מאיתנו קיבלו נמיר למזון ונעביר לעזה." (יעל תמיר, כ"ולנו שותפים להרעבה ההמונית בעזה", "אל-ארצ'", 7.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-06/ty-article-opinion/.premium/0000018e-a960-d772-a39e-ade449f30000

מסקרן אותי מאוד אם באמת העבירה ה"ישועית" יעל תמיר את המתנות שקיבלה לפסח לעזה. או שזו סתם היתה הצגה צדקנית, אבל הנה אחרי פסח במכללת בית ברל נחגג בשמחה "חג השואה". עשרות סטודנטים ערבים הפריעו, רקדו והשתוללו בזמן הצפירה ביום השואה, הרי הושמדו יהודים... סטודנטים יהודים הגיעו ללשכת הנשיאה, הפרופ' יעל תמיר והביעו זעם וכאב. תגובת המכללה: "אנו מביעים צער וכאב."

https://x.com/IshayFridman/status/1787569209901273258?t=vn6DbLQ56OIGHWo9g04T6w&s=03)

עוד פעם ברל יעקב כצנלסון הכהן מתהפך בקברו. מה היא עושה בשמי?...

מנסור עבאס מצטרף ליאיר למפל-לפיד

יו''ר רע''מ מנסור עבאס מצטרף לקריאת יאיר למפל-לפיד ואומר: ''נעניק רשת ביטחון לכל מי שיקדם עסקה והפסקת אש. זה צו השעה, זה הצו המוסרי.'' 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847771&forum=scoops1

כמובן שהמוסר של מנסור עבאס העומד בראש תנועת "האחים המוסלמים" – "החמאס" בארץ. רע"מ הוא הצלת שלטון החמאס ושיקומו לכן הוא מצטרף בקריאה זו ליאיר למפל-לפיד שגם הוא בעד הצלת שלטון החמאס ושיקומו, האם זה אומר שהם ישיבו עטרה למקומה ויקימו שנית קואליציה משותפת?

חליפות איסלמית בירושלים

שייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית: ''על העולם להתכונן ליום שאחרי באמריקה. האיסלאם יופץ לכל בית, בכל יבשת בעולם'.'

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=847655&forum=scoops1

אמריקה לפי הנראה באמת מתכוננת לקבל את האיסלם.

"פסיכולוגים" "מצילי העם היהודי" (1)

מאושר העם היהודי שיש לו פסיכולוגים המצילים אותו מטירופו.

ד"ר אהרון טנא מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב, ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש, נותן את הדיאגנוזה שלו לכל עם ישראל: "דיסוציאציה". דיסוציאציה היא מנגנון הגנה מוכר בתחום בריאות הנפש. לפי האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה, דיסוציאציה היא ניתוק בין מחשבותינו, זיכרונותינו, רגשותינו, פעולותינו או תחושותינו לגבי מי שאנחנו. זהו תהליך נורמלי שכולנו חווים. דוגמאות לדיסוציאציה קלה ונפוצה כוללות חלימה בהקיץ, "היסחפות להרהורים" בעת נהיגה "אוטומטית" בכביש מהיר, או "שקיעה" בספר או בסרט. כל אלה כוללים "איבוד מגע" עם המציאות ועם סביבתנו הקרובה.

"גם בעבר," מסביר הפסיכיאטר טנא, "נחגג לעתים חג הפסח בנסיבות קשות לעם היהודי. זכורים לי כילד הסיפורים על כך שליל הסדר צוין אפילו במחנות ההשמדה. ייתכן בהחלט שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. זה בסדר שלכמה שעות נניח את הכאב, החרדה והדאגות בצד ונציין את החג עם היקרים לנו. אבל חשוב שנזכור שלא הכול כרגיל, שאין 'פשוט שגרה', ושלפנינו דרך ממושכת כפרטים, כעם וכמדינה, בדרך להשלמה, ובתקווה גם להחלמה.".

(אהרון טנא, "זאת לא שגרה. המדינה כולה בדיסוציאציה", "אל-ארצ'", 29.4.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-04-29/ty-article-opinion/.premium/0000018f-155c-d1f3-afcf-3f7def140000

מזלנו שלפחות בניגוד אלינו הפסיכיאטר טנא אינו חולה ב"דיסוציאציה", ולכן הוא יכול לרפא אותנו. אנחנו כולנו איננו מבינים את המציאות. הוא לבד מבין אותה.

"פסיכולוגים" "מצילי העם היהודי" (2)

מאושר העם היהודי שיש לו פסיכולוגים המצילים אותו מטירופו.

פרופסור דניאל בר-טל (מישהו יודע את שמו הפרטי ושם המשפחה הפולני המקורי שלו שבהם הוא מתבייש?) מתנאה להיות פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית, יחד עם פנסיונר "הארץ", עקיבא אנגלרד-אלדר נותנים דיאגנוזה לעם היהודי היושב בציון: "טראומת שואה."

"ביום השואה 2024, תתמזג הטראומה של ה-7 באוקטובר עם הטראומה הבלתי נגמרת של מלחמת העולם השנייה ותעצים אותה. סביב שולחן הסדר אמרנו 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.' מכאן שהשואה איננה אירוע חד-פעמי בדברי ימי העם היהודי. 'השואה' היא שם קוד למצב מאיים, שבמשך השנים נהפך לכלי עבודה בידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל. היא יכולה לקרות בכל עת, בכל מקום ובכל הקשר. המכנה המשותף של כל 'השואות' הוא השאיפה להשמיד את העם היהודי. החל בפרעה, עבור במלכי בבל ופרס, היוונים, הרומאים, הצלבנים, הנאצים וכלה בערבים. המסורת היהודית מוצאת שהאנטישמיות היא הנורמה, התגובה הטבעית של הלא-יהודי." לדבריו, "המונח 'עשו שונא את יעקב' מסמל את העולם שחווים יהודים. הוא טבוע עמוק במסורת העממית היהודית. לטראומה כזאת נודעת השפעה מכרעת על תחושת הקורבניות של חברי החברה הישראלית. גם לפני 7 באוקטובר נעשה שימוש בשואה במאבק על התודעה בעניין הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. לא קל להיגמל מתחושת הקורבניות הנצחית ומטראומה נבחרת. הדבר קשה שבעתיים בעיצומו של סכסוך אלים. פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל, המזהים את הצורך של החברה בתחושות האלה, מטפחים ואף מעצימים אותן. הגמילה מוכרחה להתחיל בהחלפת אתוס הסכסוך שהתנחל במערכת החינוך, בתקשורת ובטקסים ממלכתיים – בחתירה לסיומו. לשם כך כמובן צריך להחליף תחילה את המנהיג שאין שני לו בשיווק טראומות ואשר התקרבנותו אמנותו."

(עקיבא אלדר ודניאל בר-טל, "סוחרי השואה בין אושוויץ לעוטף עזה", "אל-ארצ'", 5.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-05/ty-article-opinion/.premium/0000018f-485b-d91a-a5af-e9ff63540000

איזה מזל שהפסיכולוג החברתי פוליטי פרופסור בר-טל יליד פולניה, אינו לוקה כמונו בטראומת השואה, והוא יכול להצילנו מתחושת הקורבניות ולא לחשוב בכלל שהחמאס והג'יהאד רוצים בכלל להשמידנו. אלא שאז נשאלת השאלה: האם הפסיכולוג החברתי והפוליטי בר-טל אינו לוקה כאן במחלת הנפש שאיבחן הפסיכיאטר טנא, "דיסוציאציה" המנתקת אותו מהמציאות?

בין "דיסוציאציה" לטראומה

ביום השואה השנה אנו מציינים 80 לשואת יהדות הונגריה. ב-19.3.1944 פלשו הגרמנים להונגריה, וכ-900 אלף היהודים שחיו שם בבטחה יחסית הוכו בהלם. מ-15 במאי עד 9 ביולי הובלו לאושוויץ כ-435 אלף יהודים להשמדה. בימים אלה, כשאנו חווים אירועים קשים בישראל, חשוב להעלות ולהדגיש את הסיפור ההצלה המופלא של יותר מ-40 אלף מיהודי הונגריה על ידי חבורת צעירים נחושים. אביו של יהודה בידרמן, פסיכולוג ארגוני, מספר כי אביו אוסי בידרמן יחד עם חבריו במחתרת הציונית נשלח להתריע בפני השילוח לאושוויץ לתודעת האסון הקרב ובא. הוא מספר כך: "התפזרנו לאורכה ולרוחבה של הונגריה. כיצד הקבילו את פנינו? ביקרתי בצפונה של הונגריה בקהילות קאשה, לונץ ורימאסומבאט, ואני בן 18 בלבד. בקאשה הזהיר אותי הרב לבל אקיים אספה ואעורר בהלת שווא, כי 'אצלנו זה לא יקרה.' ברימאסומבאט נתקלתי ביחס של ביטול ולגלוג: 'אישי הצעיר אתה בחור נחמד, אך יש לך דמיון פורה ומפותח. לספר כי רוצחים ילדים ושורפים יהודים, זו התעלמות מהעובדה שאנו במאה העשרים.' אחד מפרנסי הקהילה בלושונץ גילה ביטחון מופלג: 'אדון צעיר, אינך משער אילו קשרים יש לנו עם החלונות הגבוהים. מושל המחוז הוא ידידנו, חבר למשחק הקלפים." אבא סחב עימו כל חייו תסכול עמוק מכך שהיהודים לא שעו לאזהרות. חברי המחתרת בהונגריה נסעו לערי הפריפריה כדי להזהיר את היהודים מהגירוש הקרב. ראשי הקהילות דרשו שיסתלקו." (ונסעו לאושוויץ).

(הכותב הוא פסיכולוג ארגוני, דור שני לניצולי שואה). (יהודה בידרמן, "גיבורי התהילה האפורה: צעירי המחתרת הציונית בהונגריה", "אל ארצ'", 5.5.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-05/ty-article-opinion/.premium/0000018f-4819-d91a-a5af-e9fd0df60000

אז כלקח מזה להיום, איזו "מחלת נפש יהודית" עדיפה? "דיסוציאציה" המנתקת אותו מהמציאות, או "טראומת שואה"?

פסוקו של יום

עם ההשתלטות צה"ל על מעבר רפיח, פסוקו של יום שייך ללא ספק לח"כ לשעבר ממר"צ, משה מזרחי-רז: "יידע החמאס שבכל פעם שיסכים לעסקה, יותקף צבאית."

https://x.com/mossi_raz/status/1787574729844334796?t=gKSRJymUTCBlBzNHe_dMqQ&s=03)

האם המשפט הוא תוצאה של "דיסוציאציה" המנתקת אותו מהמציאות, או "טראומת חמאס"?

נעמן כהן

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבובי

שמחמיא לה בטאקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכּוּס

נדפס בגיליון 162 מיום 27.7.06

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ד"ר עירית מלברגר-אמינוף: שלום לך אהוד היקר! היום קראתי בשנית את סיפורה של יהודית רעייתך על חצי כיכר הלחם, ושוב אני חוזרת להגיד שהסיפורים הקצרים שלה משנות המלחמה ומן השנים הראשונות בארץ, היו נפלאים, אהבתי כל שורה בהם, וארצה תמיד לקרוא עוד  ועוד מהם.  כבר כתבתי לכם בעבר, ואני חוזרת על דבריי. כמו אביה של יהודית [איטה טייטלבוים] גם סבי [אבי אימי] – שמעון קלקו – נולד בביאליסטוק, שם חייתה משפחתו העניפה מאוד: משפחת קיילעס, שאבי המשפחה ר' יקותיאל קיילעס יפה התואר, היה מן יהודים שנבחרו להצביע לסיים הפולני. תמונתו של יקותיאל קיילעס עטור הזקן הלבן, מעטרת את חלקו השני של ספרי "המשפחה שלא הייתה לי" [על מזרח פולין וביילורוסה].  גם לנו שורשים עבותים בביאליסטוק, כמו במקומות נוספים אחרים בפולין ורוסיה הלבנה, אבל כולם נסתיימו בדפי עד ב"יד ושם", דבר לא נותר!

בשקיקה קראתי  את זיכרונותיו של יוסף אורן [אורנבוים] על יוזפוב. אבל  איני בטוחה באיזו יוזפוב הוא מדבר. היו בפולין כ-10 כפרים-עיירות-ערים קטנות בשם יוזפוב. לכל אחת מהן הוצמד שם תואר כדי להבדילן זו מזו. משפחת אבי באה מיוזפוב נאד ויסלה – כלומר יוזפוב שעל הוויסלה, בפלך לובלין, ואילו יוזפוב של אורן נראה לי שהיא יוזפוב שליד העיר בילגוריי [לא רחוק מזאמושץ]. היה עליו לציין באיזו יוזפוב מדובר, כדי שהקורא ידע למקם אותה נכון. 

בכל זאת אני רוצה לשאול, מאחר שהוא ציין את סופם של בני יוזפוב בסוביבור. גם כל משפחת אבי וכל יהודי יוזפוב שעל הוויסלה סיימו את חייהם במחנה המוות הנורא סוביבור [מבצרו של איוון דמייאניוק ימ"ש]. אני מבקשת לשאול אותו על  איזו יוזפוב הוא מדבר?

הבנתי מתוך הכתוב שהוא נולד ב-1940 [לא רחוק ממני – אני נולדתי ב-1945 – פה בירושלים בהר הצופים.] הוריי עלו ב-1933 כחלוצים על סרטיפיקאט של תנועת הנוער "השומר הלאומי".

[מכתב נוסף] בהתכתבות שלי עם יוסף אורן אישר לי שצדקתי והוא אכן מדבר על יוזפוב של בילגוריי, ולא היוזפוב שלנו שעל הוויסלה. ציינתי בפניו שבספר המיוחד: "אנשים רגילים", שנכתב על רוצחי האס.אס ועמיתיהם, מתואר מעשה הטרור הנורא של חיסול יהודי יוזפוב של בילגוריי. וכי הפרעות שפרעו ביהודי יוזפוב שעל הוויסלה, היו דומים להפליא. והסוף – זהה.

שמחתי להתכתב איתו, ותודה לך שהעברת אליו את פנייתי.

* גם כאשר נכנעה לדרישות של הסטודנטים האנטישמיים שלה, זה לא עזר לה: "נשיאת אוניברסיטת קולומביה אמרה היום (רביעי, 1.5) שהציעה למוחים בקמפוס נגד המלחמה בעזה כי המוסד ישקול למשוך את השקעותיו בישראל אם יפסיקו את המחאה. לדברי הנשיאה, מינוש שאפיק [ילידת אלכסנדריה שבמצרים], המפגינים סירבו ומכיוון שהמחאה 'העלתה את הסיכון הבטיחותי לרמה בלתי נסבלת,' היא קראה למשטרה לפנותם מהקמפוס. כ-300 מפגינים נגד המלחמה נעצרו היום בקולומביה ובסיטי קולג' של ניו יורק במבצע משטרתי נרחב." ["הארץ" באינטרנט, 6.5].

* ג'וחא: עם כאלה ציפורניים ארוכות, איך עדן גולן מנגבת את התחת?

* ב"הארץ" של אתמול, 8.5, מרבית המודעות הן של העיתון עצמו או קשורות בו, ולמרבה השמחה אין בו בכלל מודעות אבל, רק משטחים ריקים. מה זה אומר?

* בפרוייקט הטרור הזה תומכים הסטודנטים האידיוטים השימושיים שטופי-המוח ומארגניהם המוסלמים עתירי הממון באוניברסיטאות ארה"ב: "שינויי מסלול של אוניות בים האדום גרמו לזיהום כמו של 9 מיליון מכוניות. בגלל מתקפות החות'ים הפסיקו מאות כלי שיט לעבור דרך תעלת סואץ, ובמקום. זאת הם שטים סביב דרום אפריקה. העיקוף מוסיף לפחות שבוע למסע בין דרום אסיה וצפון אירופה ובהתאם מצריך יותר שריפת דלק. לאור השינוי נוספו 13.6 מיליון טונות של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה בארבעת החודשים האחרונים." ["הארץ" באינטרנט.6.5].

הידד לטרור האנטישמי המוסלמי! אף מילת ביקורת עליו בבתי הדין הבינלאומיים!

* "בכיר בממשל ביידן: הקפאנו משלוח תחמושת לישראל מחשש שתפתח במבצע נרחב ברפיח. המשלוח אמור היה לכלול אלפי פצצות כבדות, ולדברי הבכיר בוושינגטון חששו מההשלכות של הטלתן בסביבה עירונית צפופה. בוול סטריט ג'ורנל דווח כי בממשל מעכבים גם את מכירתן לישראל של 6,500 ערכות המאפשרות לדייק את פגיעתן של פצצות." ["הארץ" באינטרנט. 8.5].

אהוד: כנראה טבח 9/11 לא הספיק לאמריקאים להבין איפה הם חיים, מי בני בריתם ומי הם אויביהם מבית ומחוץ הנחושים להשמידם!

בעצירת השליחה של תחמושת לישראל, האמריקאים לא ערים לעידוד שצעדם הנמהר מעניק לגל האנטישמיות הנאצית ולקריאות להשמדת ישראל – גל הסוחף לא רק את הרחובות והאוניברסיטאות שלהם אלא גם את ערי-הבירה המתאסלמות של העולם המערבי.

גם להכריז מלחמה על גרמניה הנאצית (המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939) לקח להם זמן עד שנוכחו באיוולתם. ארה"ב הצטרפה למלחמה רק לאחר המתקפה היפנית על נמל פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.

ובינתיים זונת-צמרת סחטנית אחת מזעזעת את העולם הפוליטי הצבוע שלהם ואת הציבור המתחסד [עדותה: "טראמפ זיין בלי קונדום"!] – ועלולה לקבוע את תוצאות הבחירות לנשיאות.

* * *

אהוד: בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – הכאפייה מחליפה את צלב-הקרס

ומגינה על חוטפים צמאי-דם!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2173 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל