חדשות בן עזר

יום מאתיים עשרים ואחד למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן,

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' באייר תשפ"ד. 13.5.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲדָמָה מְדוֹבֶבֶת. // איליה בר זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: כָּאן, רָחוֹק. // אורי הייטנר: 1. חזון לישראל. 2. צרור הערות 12.5.24. // אלן דרשוביץ: כך הפכו הקמפוסים בארה"ב לחממת טרור. // חזי רפופורט: שוליים מוכספים לעננה שחורה. // ד"ר רון בריימן: גזלני הניצחון. // איתמר פרת: יזהר ערמוני. אחד הכ"ח. // חנה סמוכה מושיוב: חששות של יְלָדות. // אסי דגני: שִׁיר עַל הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט. פרק רביעי: אפרת: "קחני עימך לסימטאות דמשק!" // אהוד בן עזר: חיימקה יַמִי. // ממקורות הש"י.

וְהַדַּקּוֹת הַמְּחַיְּכוֹת – בְּשׁוּלֵיהֶם;

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

אָמְנָם הַבֹּקֶר יֵשׁ זְרִיחָה, אַךְ הָעֶרֶב

בְּנוֹף אָפֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ לַחְצָנֵי מְצוּקָה.

אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְחַפֵּר בְּבִצּוֹת "בּוּדַפֶּשְׂט",

בְּסִבְכֵי צִמְחִיַּת הַמַּיִם הַמְּתוּקִים.

הָאוֹרִים הַגְּדוֹלִים, גַּלְגַּלֵּי הַמַּזָּלוֹת שֶׁלִּי,

אוֹר גַּלְגַּל הַשָּׁמַיִם נֶחֱלַשׁ וְנָמוֹג, מְתַעְתֵּעַ בִּי

* בלוזה – מחנה צבאי בצפון-מזרח סיני (לא בתעלת סואץ) ממנו חלשו על מוצבי התעלה וביום הכיפור ההוא (1973) יצאו שארית כוחותינו למוצבים הקדמיים. הגענו כאשר כל המוצבים שם חרבו על מרבית אנשיהם. חלק הצליח להציל עצמו. אותם ראיתי ביום השני למלחמה חסרי כל. שרידי חיילי "מוצב המזח" נלקחו בשבי ( לחקירות כואבות) בחסות "הצלב האדום" (רק ביציאה מהמוצב) ואחר כך... תופת של עִנּוּיִיִם בבתי סוהר של המִצרִים. ההמשך ידוע – סואץ, המצרים נכנעים בגלל שאין אוכל לארמיה הענקית. שם הייתי -עד לפינוי הסופי...

לאחר הגשם האחרון ו"פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית״

רֵיחַ גּוּפְךָ כְּרֵיחַ הַפִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן,

עַל מַנְגִּינַת הַשְּׁרִיקָה – "פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית",

בִּצְעָקוֹת חוֹזְרוֹת אֶל הֵד הֶהָרִים הַסּוֹגְּרִים עָלֵינוּ

בְּפֵרוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּכַפֵּנוּ בְּבֻסְתְּנֵי סָטָף.

הָיִּינוּ כָּרִאשׁוֹנִים לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הַטְּרִיָּה,

מְחַפְּשִׂים לְהַצִּיל שְׂרִידִים מִקְּרָב.

חָקַקְנוּ אוֹתִיּוֹת אֲדֻּמּוֹת בְּקִירוֹת הָאֶבֶן,

בְּמַרְתְּפֵי הַמַּעְצָר שָׁמַעְתִּי שׁוּב אֶת הַשְׁרִיקָה –

"פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית" בְּתָאִים מְסֹרָגִים.

יַד בְּיָד יָרַדְנוּ בִּרְחוֹב הִלֵּל אֶל הַחֶדֶר הַיָּשָׁן,

נִפְרָדִים לָעַד מִסְּפִיחֵי הַצָּבָא הָאָדֹם

(מֵאִיּוּמָיו שֶׁל י. דָּן) וְכָל מַקִּיזֵי הַדָּם.

שָׁרַקְנוּ בְּשִׂמְחָה – "פִּימְפֶּרְנֶל סְמִית".

הַשְּׁרִיקָה הַסּוֹדִית נִשְׁמְעָה אַחַר-כָּךְ

בִּמְקוֹמוֹת מוּזָרִים, רְחוֹקִים, חַסְרֵי פֵּשֶר.

מִלְחָמָה-רָדְפָה-מִלְחָמָה-רָדְפָה אוֹתְךָ

לִקְבֹּעַ קִיּוּמְךָ בָּאָרֶץ הַקְּטַנָּה.

הַגּוּף שָׂרַד אֶת שְׂדֵה הַקְּרָב עִם צִיּוּנִים לְשֶׁבַח

בְּעוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים לֹא יִשְׂרֹד אֶת מִלְחֶמֶת הַחַיִּים

עַכְשָיו, לְאַחַר הַגֶּשֶׁם הָאַחֲרוֹן, שׁוּב מְגִיחוֹת

פִּטְרִיּוֹת בַּיְּעָרוֹת הַמִּתְחַדְּשִׁים,

* לסלי האוורד (1893-1943) שיחק בסרט "פימפרנל סמית"(1938) .הסרט והדמות היו לאתוס חשוב בתקופת העמידה הנואשת של בריטניה מול הרודנות ששלטה על רוב היבשת (בשנים 1940-41). מנגינת השריקה מלווה את הסרט והפכה לאות קשר ביני ובין זרח אפשטיין ז"ל בשנות ה-50 ( איליה בר-זאב). בגיל 33 זכה זרח אפשטיין בציון לשבח במלחמת "ששת הימים" בקרב בחורשת "ארמון הנציב" ובתעלות "מוצב הפעמון". עשר שנים אחר-כך נפטר ממחלת הסרטן.

כָּאן, רָחוֹק, נְגוּעִים בְּמִלְחָמוֹת חוֹלוֹת

עֵת גַּלְגַּל הָאֲדָמָה לְגַלְגַּל חַמָּה נוֹשֵׁק

הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשּׁוֹקַעַת תִּזְרַח מָחָר שֵׁנִית.

עַקְשָׁנִית בַּתֶּלֶם תַּעֲבֹר הַמְּכוֹנָה הַזּוֹרַעַת.

כָּל שֶׁנִּבְרָא עוֹצֵר נְשִׁימָתוֹ לְרֶגַע וְנוֹגֵעַ

הוּא חָרֵד וְלֹא נִרְגָּע. נְשִׁימָתוֹ סָבְבָה שָׁנָה שְׁלֵמָה –

לִבּוֹ פּוֹעֵם לוֹמַר לָנוּ הַתְחָלָה חֲדָשָׁה.

לִבְרֹא לֹא חָדֵל אוֹתָנוּ, הַמַּמְשִׁיכִים בְּלִי הֶרֶף לִבְרֹא

מִסַּף עוֹד בַּיִת חָדָשׁ שֶׁהַלְמוּת בּוֹ נִשְׁמַעַת,

סְתָו. בַּחַלּוֹן עוֹמֶדֶת נַעֲרָה עַל סַף בַּגְרוּתְָהּ,

וְאִישׁ בְּדִינוֹ כְּלִפְנֵי מָרוֹם, עֵת הַסּוּפוֹת מִתְחוֹלְלוֹת

גּוֹעוֹת הַמִּלְחָמוֹת הַחוֹלוֹת, בִּנְיָנִים קָרְסוּ עַד יְסוֹדוֹת.

לָנוּ בַּיִת שֶׁבְּמַאֲמָץ נִבְנָה. צְמִיחָה שֶׁטִּפַּחְנוּ אֶת שָׁרְשָׁהּ

בְּשַׁעֲרֵי תִּשְׁרֵי לִקְרֹא שָׁלוֹם לַאֲחוֹתֵנוּ הַחֲדָשָׁה.

שיר מיוחד זה שאינו קצר, פורסם בספרו ״שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. בחרתי לשלב שיר זה לקראת יום הזיכרון לחללי צ.ה.ל – "השמש ששוקעת תזרח מחר שנית" –האומנם?

אנדד כבר עבר את גיל 100 ואיני יודע אם הוא מודע למחדל/שואה/טבח שאירע בעוטף עזה וכיום אנו כבר יודעים שבקיבוץ בארי נרצחו 101 בני אדם ו...יש חטופים שגורלם לא ידוע.

השנתיים האחרונות הן הרעות והקשות בתולדות ישראל – המהפכה המשטרית והקרע הנורא בעקבותיה ולא במקרה מיד אחריה הטבח הנורא בשבעה באוקטובר ומלחמת הדשדוש והפינוי הממושכת וחסרת ההכרעה. ומה הלאה? האם הכוחות הצנטריפוגליים שמנסים בכוח לשקוע ולהתחפר ב-6 באוקטובר יצליחו להרוס אותנו? או שמא דווקא מתוך השפל הזה, נצא מחוזקים לדרך חדשה? עם ישראל ידע לצאת לא פעם מחורבן לתקומה, כך יכול להיות גם הפעם. כך ראוי שיהיה גם הפעם. כך יהיה, אם לא ניתן לקיצונים לקרוע אותנו ונפסיק להיגרר אחריהם.

אני מאמין שבכוחנו לצאת מן המשבר חזקים ומחוזקים ומאוחדים, ולבנות מחדש את מדינת ישראל, את החברה הישראלית.

לקראת יום העצמאות אני מציג את עיקרי אמונתי וחזוני למדינת ישראל. אגב, טיוטה ראשונית לחזון הזה כתבתי לפני 7 באוקטובר ובין השאר כתבתי שיש לצאת באופן יזום למבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה; פעולה שהטפתי לה למעלה מעשרים שנה. אילו נהגנו כך, היה נחסך מאתנו השבר הגדול.

* ישראל היא מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית; מדינת הלאום של העם היהודי ומדינתם של כל אזרחיה. הגדרתה הלאומית – יהודית, ייעודה – ציוני, ומאווייה – הגשמת החזון הציוני של עליית העם היהודי לישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ישראל מעניקה שוויון אזרחי מלא לכל אזרחיה ללא הבדלי השתייכות לאומית, דתית, מגדרית ונטייה מינית.

* מגילת העצמאות על כל חלקיה היא מסמך החזון המכונן של המדינה, כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.

* חוק השבות הוא הביטוי למהותה וזהותה של המדינה. יש להגדירו כחוק-על, ולשריין אותו באופן שאי אפשר יהיה לכרסם בו על פי תנודות פוליטיות.

* יש לחוקק, בהסכמה רחבה, את חוק יסוד: חקיקה, שיעגן את יחסי הגומלין בין רשויות השלטון ואת מערכת האיזונים והבלמים ביניהן.

* לאחר חקיקת חוק יסוד: חקיקה, יש לקדם חקיקת חוקה, שתגבש בהסכמה לאומית רחבה את חוקי היסוד הקיימים ואת חוקי היסוד החסרים, כדוגמת חוק יסוד: זכויות חברתיות, למסמך מלכד; חוקה שתובא לאישור העם במשאל עם.

* זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה אינה ניתנת לערעור. מדינת ישראל ריבונית להחליט על גבולות מימוש זכות זו, בהתאם לשיקולים דמוגרפיים, מדיניים וביטחוניים.

* בכל שטח שעליו תחול ריבונות ישראל תוענק אזרחות מלאה לכל התושבים החיים בו, כולל זכות ההצבעה לכנסת.

* בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, צפון ים המלח, דרום הר חברון, מדבר יהודה וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, הם חבלי ארץ ישראל החיוניים לביטחונה ולמימוש ייעודה הציוני ולכן יש להחיל עליהם את ריבונות ישראל.

* האזורים העתירים באוכלוסייה פלשתינאית צפופה, מסכנים את האינטרס הלאומי של ישראל כמדינה יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ויתור על אותם שטחים.

* ישראל תחתור להסדר קבע בינה לבין המדינה הירדנית-פלשתינאית. האזורים ביהודה ושומרון, המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, יהיו מובלעת ירדנית-פלשתינאית ריבונית מפורזת.

* עד הסדר הקבע, שאינו נראה מעשי בעתיד הנראה לעין, כיוון שאין היום פרטנר לאף הצעה ישראלית, כולל של מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 (הצעות ברוח זו נדחו בידי הפלשתינאים על הסף) – יש לנהל את הסכסוך בשום שכל, באופן שיקיים ויחזק את הרשות הפלשתינאית ויאפשר לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון חופש פעולה בשטחי הרש"פ כדי להילחם בטרור ולסכל פיגועים. הפתרון הזה, עם כל הבעייתיות שבו, הוא הרע במיעוטו, והוא הפתרון הראוי גם לרצועת עזה, ביום שאחרי המלחמה.

* העובדה שברצועת עזה, בניגוד ליו"ש, לא היה חופש פעולה לצה"ל, ואי אפשר היה להילחם בטרור באופן חופשי, הביא ליותר מעשרים שנות טרור וירי רקטות ולהתעצמות ארגוני הטרור ובראשם חמאס. המציאות הזו הביאה לאסון 7 באוקטובר. יש להמשיך במלחמה עד מיטוט מוחלט של שלטון חמאס וכוחם הצבאי של חמאס והג'יהאד האיסלמי ופירוז מוחלט של רצועת עזה.

* הטבח בנגב המערבי הוכיח עד כמה מסוכנת הפרדיגמה של התמכרות לשקט וקניית שקט בפרוטקשן, תוך התבססות על מגננה והתמגנות. יש לשנות את הפרדיגמה הביטחונית להתקפית ויוזמת, המבוססת על העיקרון של מתקפת נגד מקדימה, כדי לסכל איום על האוכלוסייה האזרחית בישראל.

* הימצאותו של צבא הטרור חיזבאללה בלבנון על גבול ישראל, תוך הפרת החלטות מועצת הביטחון, וכוחו הרקטי של חיזבאללה, הם איום מוחשי על האוכלוסייה האזרחית בישראל ובפרט בגליל. על ישראל להקדים ולהכות בחיזבאללה ולא להמתין למתקפה שלו, בנוסח מתקפת חמאס בדרום.

* איראן היא אוייב מר ומסוכן של ישראל, שחותר להשמדתה ונלחם בה באמצעות בניית מעטפת חנק טרוריסטית סביבה, שנועדה לפגוע בה ושאכן פוגעת בה קשות ובאמצעות נייסיונה לייצר נשק גרעיני. ישראל חייבת להכות בראש הנחש, ובעיקר – לסכל בכוח את מימוש תוכנית הגרעין. יש לעשות זאת בשותפות עם ארה"ב ובהובלתה, ואם ארה"ב תשתמט מן האתגר, יהיה על ישראל לעשות זאת בעצמה, כדי למנוע איום על עצם קיומה.

* ישראל חותרת להסכם שלום עם סוריה, תוך כיבוד הריבונות של שתי המדינות והבטחה שהגולן כולו יישאר בריבונות ישראלית. ישראל לא תנהל מו"מ על נסיגה מהגולן או מחלקים ממנו.

* ישראל תרחיב ותפתח את ההתיישבות הציונית בנגב, בגליל, בגולן, בבקעת הירדן ובגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. המשימה הציונית ההתיישבותית הראשונה במעלה בשנים הקרובות, היא תקומת ההתיישבות בנגב המערבי, והגדלתה באופן משמעותי, בהרחבת היישובים הקיימים והקמת יישובים חדשים.

* ישראל חייבת להבטיח את ביטחונה לדורות, באמצעות הבטחת גבולות רחבים ובני הגנה, צבא גדול, חכם חזק והתקפי, תפיסה של מתקפת נגד מקדימה ומונופול על הרתעה בלתי קונבנציונלית.

* המיזם של "צבא קטן וחכם" נחל כישלון מוחלט ופגע פגיעה קשה ביותר בביטחון ישראל. הכשל הגדול ב-7 באוקטובר וחוסר היכולת להכריע את חמאס וחיזבאללה בחודשים שלאחר מכן, הם תוצאה ישירה רעיון-הנפל הזה. יש לחזור ולחזק את הרעיון של צבא העם, צבא גדול, חזק וחכם, לחזק ולהגדיל באופן משמעותי את חיל היבשה, לחזק את ההגנה המרחבית ומחלקות ההגנה ביישובים. צה"ל חייב לחזור להיות צבא שמסוגל להתמודד בהצלחה גם עם מתקפה רב זירתית, להעביר את המלחמה לשטח האוייב ולהגיע להכרעה ברורה במלחמת בזק.

* ישראל, כמדינה יהודית, מחויבת למורשת הרוחנית והתרבותית של היהדות לדורותיה ולגווניה, תעמיק את החינוך היהודי ואת זיקת בניה ואזרחיה עם מורשתם.

* יחסי הדת והמדינה בישראל והיחסים בין דתיים וחילונים יוסדרו בהסכמה רחבה ברוח אמנת גביזון-מדן; באופן של כבוד לדת והתנגדות לכפייה דתית ולחקיקה דתית.

* ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, שייכת לעם היהודי כולו, על כל הזרמים שבו. ישראל תכיר בכל הזרמים ביהדות, בארץ ובתפוצות הגולה, ובשוויון ביניהם.

* ישראל תעודד גיור של אנשים הרוצים להצטרף לעם היהודי ולחזק אותו ותכיר בגיור של כל הזרמים ביהדות.

* ישראל תכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים, שהם העדות לכך שנצח ישראל לא ישקר. עולים שיחפצו בגיור – יזכו לגיור ממלכתי ראוי, פתוח ומאיר פנים.

* ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, נושאת באחריות לקיומו ולעתידו של העם היהודי. ישראל תעודד עליית יהודים לארץ ישראל, ובמקביל תחזק את הקהילות היהודיות בתפוצות הגולה, את זיקתן ליהדות, לשפה העברית ולמדינת ישראל.

* ישראל תילחם באנטישמיות על כל צורותיה – הן אנטישמיות אינדיבידואלית נגד יהודים בגולה והן אנטישמיות קולקטיבית נגד הקולקטיב היהודי – מדינת ישראל, שבא לידי ביטוי בחרמות ודה-לגיטימציה.

* יש להעלות את החינוך על ראש שמחתה של החברה הישראלית, תוך פתיחות לרעיונות חדשניים של חינוך משמעותי ויצירתי. יש לחזק את החינוך היהודי ציוני, את החינוך לתרומה למדינה ולקהילה, את החינוך לאכפתיות לכלל ולזולת, את החינוך לשירות משמעותי בצה"ל. יש לחזק את החינוך לערכי הדמוקרטיה והשוויון, כולל השוויון המגדרי ושוויון הזכויות האזרחי לכל. יש לעמוד על כך שכל תלמידי ישראל ילמדו את לימודי הליבה. בתי ספר שלא ילמדו לימודי ליבה, על פי מטרות החינוך המפורטים בחוק החינוך הממלכתי, לא ייהנו מכל מימון ממלכתי. יש לחזק את מערכת החינוך החרדי הממלכתי.

* התרבות היהודית היא תרבות של חובות, מחויבות ומצוות. יש להחזיר את השיח הציוני החלוצי בישראל, ואת הרוח של "אל תשאל מה המדינה עושה בעבורך. שאל מה אתה עושה בעבור המדינה" (ג'ון קנדי).

* החובה המרכזית של אזרחי ישראל היא ההגנה על קיומה של המדינה וההשתתפות במלחמת המצווה על הארץ. החובה הזאת אינה נטל, אלא זכות גדולה. השתמטות המגזר החרדי היא חרפה ויש לשים לה קץ. המטרה צריכה להיות גיוס לשירות צבאי משמעותי מלא או למצער, לשירות לאומי משמעותי, שאורכו כאורך השירות בצה"ל. המהלך הזה יהיה הדרגתי. כל צעד שיקדם את החברה החרדית ליעד הזה – ראוי לקידום. יש להסיר מסדר היום את חוקי ההשתמטות.

* ישראל תקיים מדינת רווחה צודקת לצד כלכלה חופשית, מתוך שאיפה להיות מדינת מופת ברוח ערכי הצדק והחירות של נביאי ישראל.

* ישראל תחזק את החקלאות, שערכה הוא מעבר לכלכלה – ביטחון המזון של ישראל, שמירה על השטחים הפתוחים בישראל, מימוש הזיקה של העם היהודי לאדמתו, ומימוש הריבונות של ישראל לאורך הגבולות, עד התלם האחרון.

* ישראל מחויבת לפיתוח בר-קיימא של הארץ, תוך הגנה על הסביבה ואחריות לשמירה על משאבי הטבע למען הדורות הבאים. ישראל תתן את חלקה במאבק הגלובלי נגד התחממות כדור הארץ, תצמצם באופן דרסטי את פליטת גזי החממה בתוכה ותעבור, על פי תכנית לאומית מוסדרת, לפיתוח אנרגיה ירוקה.

* ביטחון הפנים והמשילות בישראל נמצאים במשבר קשה. יש להגדיר את החזרת המשילות והמלחמה בפשע, ובעיקר באלימות בחברה הערבית, כיעד לאומי רב חשיבות.

* הפוליטיקה הישראלית תעבור תמורה משמעותית, מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות. החלוקה למחנות, ההקצנה בכל מחנה ושיח השנאה וחוסר האמון הם סכנה קיומית לעתידה של ישראל. יש לגבש מיינסטרים ציוני-ממלכתי-דמוקרטי המחויב לאחדות ישראל ולאיחוי הקרעים בעם.

* בין הפתעת אוקטובר 73' להפתעת אוקטובר 23' – ביום הכיפורים תשל"ד, הפתעת אוקטובר 1973 – פלישת צבאות מצרים וסוריה לישראל, ישראל עמדה במצב הביטחוני הקשה ביותר מאז מלחמת השחרור ועד 7 באוקטובר. התארגנות צה"ל וגיוס המילואים נעשו תחת המתקפה הקשה. בתוך 19 יום המלחמה הסתיימה כשצה"ל עמד בפרברי דמשק ובשיא החרמון וכשאין אף חייל סורי בשטח ישראל. בחזית המצרית צה"ל הגיע עד 101 ק"מ מקהיר. אמנם עוד היו כוחות מצריים בשטח ישראל, אך הארמיה השלישית היתה מכותרת.

אותה מלחמה, שדיין הגדיר "כבדת ימים, כבדת דמים," ארכה פחות משלושה שבועות. ניצחוננו במלחמה, לנוכח תנאי הפתיחה. היה מזהיר. תרומתו להרתעת האוייב היתה גדולה אף יותר משל מלחמת ששת הימים, שאותה נכון להגדיר "ניצחון מוחלט". מאז מלחמת יום הכיפורים אף צבא סדיר לא תקף אותנו. בזכות הניצחון הישראלי סאדאת עלה על דרך השלום.

בשמחת תורה תשפ"ד, הפתעת אוקטובר 2023, כיבוש יישובי הנגב המערבי והטבח ההמוני הנורא, האונס והחטיפה ההמוניים, ניצבה ישראל במצב הביטחוני החמור בתולדותיה, אף יותר ממלחמת יום הכיפורים. אולם הפעם, אחרי שבעה חודשים ישראל לא הצליחה להכריע ארגון טרור שאין לו חיל שריון ולא מטוסים, לא הצליחה לכבוש את כל רצועת עזה, והחטופים לא הוחזרו. ישראל לא הגנה על יישובי הצפון אלא פינתה אותם והפכה את תושביהם לפליטים במולדתם. ביום הכיפורים תשל"ד פונו יישובי הגולן כי לא היה צבא להגן עליהם, אך ביום החמישי למלחמה הגברים חזרו ליישובים, ושלושה שבועות אחרי הפינוי חזרו הנשים והילדים. והיום... חרפת הפינוי היא כשל איום ונורא של ישראל.

מתקפת 7 באוקטובר הנחיתה מכה על ההרתעה הישראלית, אולם הכישלון הצורב בהשגת יעדי מלחמת הדשדוש פגע בה הרבה יותר. מתקפת הטילים מאיראן היא ביטוי לשחיקת ההרתעה.

מי שמציעים שישראל תיכנע לחמאס, לא מבינים שזו הזמנת תוקפנות חמורה משידענו, מצד כל אויבינו, לאורך שנים. מחיר הדמים של כניעה כזו, עלול לעלות על מה שדמיינו בסיוטים הקשים ביותר שלנו.

* משמעות הכניעה – אין ולא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים. אבל החזרת החטופים כשלעצמה אינה הניצחון. ניתן להחזיר את החטופים כחלק מכניעה ותבוסה, אך איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. משמעות כניעה, או בשפה מכובסת "הפסקת המלחמה", היא המשך שלטון חמאס בעזה, כשהוא גיבור העולם המוסלמי, שנתן דוגמה איך להביס את הציונים ומה הדרך לפתרון הסופי. משמעות כניעה היא טיהור אתני של הנגב המערבי, כי התושבים לא יחזרו ליישוביהם לצד חמאס מחוזק ויהיר מתמיד. משמעות כניעה היא עוד ועוד נסיונות של אויבינו לשחזר את ההצלחה. משמעות כניעה היא חשיפת כל ישראלי ויהודי בארץ ובעולם לחטיפה, ככלי – כבר לא לשחרור מחבלים, אלא להישגים מדיניים. איזה מזל שאסד לא חטף ישראלים ודרש תמורתם נסיגה מהגולן. כניעה היא איום מוחשי על קיומה של ישראל.

התעלמות ממשמעות הכניעה והצגת המחלוקת כבעד או נגד שחרור החטופים היא דמגוגיה שקרית. השאלה היא אם להחזיר אותם במסגרת כניעה או בשילוב של לחץ צבאי עוצמתי עם מו"מ על עסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה.

* דילמה – אילו היטלר חטף עשרות אזרחים בריטיים ואמריקאים, האם בעלות הברית היו עוצרות את המלחמה ומשאירות את שלטונו על גרמניה ועל כל המדינות הכבושות?

* לא תהיה עוד הזדמנות – המטיפים לכניעה לחמאס, או בכיבוסית להפסקת המלחמה תמורת החטופים, משכנעים את עצמם, שחמאס לא בורח ותמיד נוכל לחסל אותו. ואל דאגה, חמאס כבר ייתן לנו את הסיבה. באמת?! בסרט הזה כבר היינו. באוסלו נאמר לנו שאם יהיה פיגוע אחד – אין הסכם. שאם הפלשתינאים יפרו את ההסכם, בתוך חצי יום נכבוש מחדש את כל השטח. והיו אפילו דיבורים על כך שאם אחרי אוסלו הם יתקפו אותנו, הפתרון יהיה טרנספר. בהתנתקות אריק שרון הסביר שאחרי שישראל תיסוג, אם תיירה ירייה אחת מעזה, תהיה תגובה עוצמתית שמעולם לא הייתה כדוגמתה, והפעם עם לגיטימציה בינלאומית מלאה. ולפני הנסיגה מלבנון ברק הבטיח הבטחות דומות.

זה לא קרה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט. אם אחרי טבח 7 באוקטובר במתקפה משטח שעזבנו אותו לחלוטין עד גרגר החול האחרון, איננו מקבלים לגיטימציה בינלאומית להגן על ישראל – מישהו משלה את עצמו שנוכל להיכנס ולחסל את חמאס בגלל בלון תבערה? אז בהתחלה יהיה שקט לתקופת מה. לאחר מכן יחלו בלוני תבערה, אח"כ "טפטופים" של רקטות, ואח"כ... חובה עלינו למוטט את חמאס. זה עכשיו – או לעולם לא.

* מחדל רפיח – הפעולה ברפיח הכרחית. אבל גם אם נעבור להתקפה נרחבת, זה מעט מדי ומאוחר מדי. רפיח היא מחדל נורא של הממשלה בניהול המלחמה. את ציר פילדלפי ואת רפיח צריך היה לכבוש ב-8 באוקטובר. ברור ששליטה על ציר פילדלפי – אוטוסטרדת ההברחות שהפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור קטלני, היא בעלת משמעות אסטרטגית עליונה. בכיבוש רפיח תחילה, ניתן היה לסגור על חמאס מצפון ומדרום, ורצוי היה במקביל לפעול גם במרכז.

אבל המלחמה הזאת נוהלה באופן מזעזע. אחרי טבח 7 באוקטובר נתניהו היה בפאניקה, עשה במכנסיים, פחד מהצל של עצמו. הוא הזמין אליו את יצחק בריק שילחש באוזניו הפחדות וסיפורי אימה (שבשטח הופרכו לחלוטין) מפני הכניסה הקרקעית. כשצה"ל היה דרוך כמו קפיץ לפעולה, נתניהו דחה ודחה ודחה ודחה במשך שבועות. ולאחר מכן, המלחמה נוהלה כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. במלחמת בזק יכולנו לעשות בכל העוצמה ובתמיכה בינלאומית את מה שהיום אנו עושים בהיסוס ותוך עימות עם ארה"ב והעולם ובחוסר קונצנזוס פנימי שנשחק ברגע שהתחלנו לדשדש. במשך למעלה מארבעה חודשים צה"ל אינו נלחם ברצועת עזה. בזמן הזה, נתניהו, גנץ, גלנט והלוי איימו כל הזמן בפעולה ברפיח. ארבע פעמים נתניהו כינס מסיבת עיתונאים דרמטית שבה הוא שחרר את הידיעה הסנסציונית שהוא אישר את התוכניות לפעולה ברפיח. אבל שום דבר לא קרה. בינתיים חמאס התאושש וכמובן שנערך לקרב רפיח, ישראל נכנסה לעימות עם ארה"ב, החטופים לא שוחררו בהעדר לחץ צבאי והקרע בחברה הישראלית שב ונפער.

כאמור, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לפעול ברפיח, אך כאשר אנו נגררים בלית ברירה לעשות כמי שכפאו שד ובצורה צולעת, את מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות בעוצמה, בנחישות ובהצלחה רבה לפני שבעה חודשים, נשיג חלק זעיר ממה שהיינו משיגים לו פעלנו כראוי בזמן.

* לייבש את הים בכפית – להשתלטות על מעבר רפיח יש חשיבות רבה, מעשית וסמלית. אבל אם מישהו משלה את עצמו שכך מכריעים מלחמה, שכך נמוטט את חמאס ונחזיר את החטופים, הוא משול בעיניי למי שמנסה לייבש את הים בכפית. חוששני שהפעולה הזאת תהיה כסת"ח של נתניהו, שכביכול קיים את ההבטחה לפעול ברפיח.

* חופש פעולה ללא סייג – מאז השבוע הראשון למלחמה, אני תומך בכך שהשלטון האזרחי ברצועת עזה, אחרי המלחמה, יהיה בידי רש"פ וכתבתי על כך פעמים רבות. כל הטיעונים נגד נכונים, אבל כל האופציות האחרות גרועות יותר. אולם איני מדבר על שלטון אזרחי של רש"פ כדבר העומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול היום-שלמחרת, שאבן-הראשה שלו היא חופש פעולה ללא סייג לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון בכל פינה ברצועת עזה. זה העיקרון העליון, שעליו אסור לנו להתפשר בשום אופן. אמחיש את עמדתי באמירה, שאני מעדיף שלטון אזרחי של חמאס עם חופש פעולה לצה"ל, על פני כל שלטון אזרחי "ידידותי" ללא חופש הפעולה. כמובן שאיני מציע זאת, כי אחרי 7 באוקטובר כל מוסלמי בעולם צריך לראות את חמאס מושמד.

חופש הפעולה נועד לסכל פיגועים, לרדוף את המחבלים וללכוד אותם, לגרום להם להיות נרדפים 24/7 ועסוקים בהישרדות ובעיקר לסכל כל התארגנות טרוריסטית, שלא לדבר על צבא טרור, מערך מנהרות, נשק רקטי וכד'.

"מה, אתה רוצה שהבנים שלנו יסתובבו בסמטאות ג'בליה וחאן-יונס?"

אני מעדיף את זה על החלופה – שהבנים שלהם יסתובבו בשבילי בארי וכפר עזה.

* ד"ר ביידן ומיסטר ג'ו – נמשך מאבק האיתנים בין ד"ר ביידן למיסטר ג'ו. ד"ר ביידן הוא מנהיג ומדינאי בעל מצפון, אוהד ישראל שמגדיר את עצמו ציוני. ביידן של ה"דונט". ביידן, שביקר בישראל לאחר הטבח והביע תמיכה בהגנה על מדינת ישראל באמצעות מתקפה למיטוט חמאס.

מיסטר ג'ו הוא עסקן פוליטי קטן, שמוכר את נשמתו לבייס הפסבדו-"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי, שהוא גם אנטי אמריקאי.

ד"ר ביידן שב והביע תמיכה אמיתית וכנה בישראל ובזכותה להגנה עצמית, בנאומו ליום השואה. הוא שב והזכיר לעולם את 7 באוקטובר ואת החטופים. הוא יצא נגד ההשכחה והשיכחה וחזר על אמירתו שהתמיכה של ארה"ב בישראל יצוקה מברזל.

במקביל, מיסטר ג'ו מנסה להכשיל את ההגנה על מדינת ישראל, לוחץ להפסקת הלחימה ללא מיטוט חמאס, מפעיל מכבש לחצים לסיכול המתקפה ההכרחית ואף מעכב אספקת אמל"ח חיוני להגנה על ישראל, שלה ארה"ב התחייבה. נצחונו של ד"ר ביידן על מיסטר ג'ו חיוני לא רק לשלומה של ישראל, אלא גם לשלומה של ארה"ב ולשלום העולם.

* עיוות מוסרי – בשם איזו תפיסה מוסרית מטיל ביידן אמברגו נשק על ישראל? בשם מוסר שבו פשע המלחמה של הפיכת אזרחים וילדים למגינים אנושיים מעניק חסינות לטרוריסטים ברבריים, שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר נגד האנושות? כשביידן ביקר בישראל אחרי הטבח, הביע תמיכה בישראל ובמטרת המלחמה – מיגור חמאס, הוא לא ידע שחמאס מסתתר מאחורי אזרחים? איך בדיוק חשב ביידן שנילחם בחמאס, אם נעניק לו חסינות? המלחמה של ישראל למיגור חמאס היא מלחמת הטוב ברע. ברוע המוחלט. למה מנהיג העולם החופשי יוצא מגדרו כדי להגן על הרוע הזה? אין מלחמה מוסרית יותר ממלחמתנו למיטוט חמאס. ביידן מקריב את ישראל כדי לרצות את הבייס האנטי ישראלי במפלגתו.

* מותר לומר "לא" – ערב הקמת המדינה, הפעיל הנשיא האמריקאי טרומן לחץ אדיר על בן גוריון, בדרישה להימנע מההכרזה ולדחותה, בניסיון להגיע לפשרה. ארה"ב הטילה אמברגו נשק על ישראל. למרות שבן גוריון ידע שמדינות ערב תפלושנה למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, ואף שמפקדי ההגנה, צה"ל בדרך, שנשאלו על כך בישיבת מנהלת העם, השיבו שהסיכוי לנצח הוא "פיפטי-פיפטי", בן גוריון הבין שזה עכשיו – או לעולם לא, הוא עמד על דעתו, דחה את לחציו האדירים של טרומן והכריז על המדינה. בתוך דקות ספורות, טרומן היה הראשון שהכיר במדינת ישראל.

שנה וחצי לאחר מכן, כאשר האו"ם, בתמיכת ארה"ב, החליט על בינאום ירושלים, העביר ב"ג בממשלה ובכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. הלחץ הדיפלומטי לא הזיז אותו כהוא זה מנחישותו. ובראשית שנות השישים, בכהונת הנשיא קנדי, ארה"ב הפעילה לחץ פיזי לא מתון כלל על בן גוריון בניסיון לטרפד את הקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה. בן גוריון, כידוע, עשה את הטוב למדינת ישראל.

כשבגין החליט על תקיפת הכור העיראקי, הוא עשה זאת חרף התנגדות נחרצת של ארה"ב, שהגיבה בחריפות ותמכה בגינוי ישראל באו"ם. כך היה גם בהחלת הריבונות הישראלית על הגולן. הוא לא נרתע מסנקציות אמריקאיות.

אין אלה המקרים היחידים שבהם מנהיגי ישראל התעמתו עם ארה"ב ועמדו על האינטרס הלאומי של ישראל. ב"ג הוא אבי האוריינטציה הפרו-אמריקאי של ישראל והחשיב מאוד את היחסים עם ארה"ב. כך גם בגין וכל ראשי הממשלה. והיו מקרים רבים שבהם ישראל ויתרה על עמדתה בעקבות הלחץ האמריקאי, וזה היה לגיטימי לחלוטין. המשותף לדוגמאות שהבאתי, הוא האינטרס הישראלי המובהק של הצעד, שלמענו נכון היה לפעול בניגוד לעמדת ארה"ב, גם כאשר היא לחצה מאוד על ישראל. המשך המלחמה למיטוט חמאס, הוא אינטרס לאומי מובהק, כי האלטרנטיבה, המשך שלטון הטבח בעזה, היא סכנה איומה לישראל. בנושא הזה, ישראל חייבת לעמוד על שלה, חרף הלחץ האמריקאי הכבד.

* אינפנטיל – ישראל מצויה במשבר חריף עם ארה"ב, בעלת בריתנו, בעיצומה של מלחמה קשה, שבה הצורך בתמיכה האמריקאית הוא קריטי. ישראל אינה יכולה להיכנע לדרישה האמריקאית להפסיק את המלחמה, כלומר להפסיד במלחמה. אבל אם יש עימות, יש לעשות אותו בשום שכל, בחדרי חדרים, בלי התלהמות והתגרות, בלי פרובוקציות. לא לשרוף את המועדון.

מצער מאוד שנתניהו משתמש ברטוריקה יהירה של רהב, שרק מחריפה את המצב. מצער עוד יותר, שהפער בין הרטוריקה המתלהמת לחוסר המעש ולפחדנות הביטחונית גדול כל כך. אנו גם רבים עם ארה"ב וגם נכנעים לה. הפרובוקציה האינפנטילית של ראש הכנופייה, היא נזק של ממש למדינת ישראל. התינוק המגודל הזה מחבל בביטחון המדינה כמעשה יום ביומו. כאילו אין די בכתם המוסרי של מינוי כהניסט לממשלה, נוסף על כך הנזק הביטחוני הכבד של נוכחותו ההרסנית בממשלה. אילו אדם נורמטיבי היה ראש הממשלה, הוא היה מפטר אותו מיד אחרי הפרובוקציה. בעצם, אדם נורמטיבי לא היה ממנה אותו.

* עצמאות חימושית – אחד הלקחים מן המלחמה צריך להיות חיזוק משמעותי של התעשיות הביטחוניות, על מנת לצמצם ככל הניתן את התלות שלנו בארה"ב ולהתקרב לעצמאות חימושית. וכמובן, שיש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הרעיון של ברית הגנה עם ארה"ב, שבה נאבד לחלוטין את חופש הפעולה שלנו בהגנה על המדינה.

* למה אני אופטימי? – בעולם מתוקן, אחרי טבח 7 באוקטובר, העולם החופשי היה מתייצב ללא סייג מאחורי ישראל בתמיכה במלחמת חורמה למיטוט חמאס. זאת, לא רק מהסיבה המוסרית, אלא גם כיוון שהאיום אינו רק על ישראל אלא על כל העולם החופשי, ומלחמתה של ישראל היא למען כל המדינות הנאורות. העובדה שדווקא אחרי הטבח הנורא, עצם מימוש במשורה ובגמגום של זכותנו להגנה עצמית גרם לבידוד קיצוני של ישראל (ולא, זה לא בגלל ביבי, לידיעת תמונת הראי של הביביסטים. לא הכול קשור לביבי), מתסכלת מאוד, כמעט מייאשת. אז למה אני בכל זאת אופטימי? קודם כל כי אני אופטימיסט חשוך מרפא.

אבל זו לא הסיבה היחידה. ראשית, כבר עברנו תקופות של בידוד לא פחות קשות. את השיר "העולם כולו נגדנו" כתב יורם טהרלב ב-1969. והוא צדק הן בשורה הזאת והן בשורה הבאה: "לא נורא, נתגבר."

אסור לנו להתייאש ממצפון העולם. בוועידת סן רמו הכיר העולם בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חבר הלאומים אימץ את ההכרה הזאת ואת הצהרת בלפור, וזו היתה מטרת המנדט שהטיל על בריטניה. עצרת האו"ם החליטה ב-1947 על הקמת מדינה יהודית בא"י. השפל העמוק של האו"ם – החלטת העצרת ב-1975 לפיה הציונות היא גזענות, בוטלה ברוב גדול ב-1991.

נכון, ידענו תקופות של גאות ושפל ביחס העולם לעמנו. האופטימיות שלי נובעת מהתובנה שהאיום האסלאמי אינו רק על ישראל אלא על העולם החופשי כולו, ואני מאמין שהעולם החופשי חפץ חיים, הוא יתעשת ולא יתאבד. אני מאמין שהעם האמריקאי יתנער מהפורעים האנטישמיים באוניברסיטאות, ולו כיוון שהם אינם רק אנטישמים אלא הם גם אנטי אמריקה ואנטי המערב. אני מאמין שעמי המערב יתנערו מהגל ה"פרוגרסיבי" העכור, שמאיים עליהם. וגם בקרב חלק מה"פרוגרסיבים" מתישהו ייפול האסימון שהנפת דגל חמאס ולצידו דגל הגאווה, זה תרתי דסתרי. ולכן, עלינו לנשום עמוק, לגלות כושר עמידה ולעשות את הטוב והנכון לנו, על אף הלחץ החיצוני. בסופו של דבר זה ישתלם לא רק לנו, אלא גם לאלה שלוחצים עלינו.

* נאום של מנהיג – משפחות יקרות, אזרחי ישראל! כאן, במקום הקדוש הזה, בהר הרצל, ביום הקדוש הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני רוצה להישיר אליכם מבט, ולומר את שעל ליבי; את הדברים שנמנעתי מלומר אותם עד כה.

בשמחת תורה, השבעה באוקטובר, מדינת ישראל כשלה. היא לא ידעה לממש את מהותה – היותה המקום הבטוח ביותר לעם היהודי. היא לא הצליחה להגן על אזרחי ישראל, שנטבחו בהמוניהם בנגב המערבי. הכישלון הוא רב ממדים. יש לו אבות רבים. אך רק אדם אחד עומד בראש ונושא באחריות. מי ששלומה וביטחונה של מדינת ישראל מונח על כתפיו; לשם כך הוא ביקש מנדט מן העם, לשם כך הוא קיבל מנדט מהעם. האיש הזה הוא ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא הנושא באחריות להצלחות. הוא הנושא באחריות לכישלונות. אני, ראש הממשלה, נושא באחריות למחדל ולכישלון של שבעה באוקטובר. כאן, בהר הרצל, ליד קברות יקיריכם, אני מישיר מבט אליכם, אזרחי ישראל. באתי לכאן לבקש מכם סליחה.

סליחה מתושבי הנגב המערבי, שלא הצלחנו להגן עליהם.

סליחה מתושבי הגליל העקורים, שהיו לפליטים במולדתם.

סליחה מן המשפחות השכולות. סליחה מן הפצועים. סליחה מן החטופים.

אני יודע מה המשמעות של האחריות. תבעתי אותה מקודמיי בהיותי באופוזיציה והיום אני נוטל אותה בעצמי. משמעות האחריות היא הפסקת תפקידי מיד בתום המלחמה. עם תום המלחמה נלך לבחירות חדשות, ואני לא אשתתף בהן. כעת, אנו נמצאים במלחמה ומוטלת עלינו המשימה הגדולה של מיטוט חמאס והחזרת החטופים. אין אלו שתי משימות נפרדות. זו משימה אחת, המחייבת את המשך המלחמה. את המשך המלחמה נוביל יחד. אני קורא מכאן לראש האופוזיציה יאיר לפיד, ולחברי הכנסת ליברמן וסער, ומבקש מהם להצטרף עוד היום לממשלת אחדות לאומית, שתוביל יחד, בהסכמה, את מדינת ישראל אל הניצחון.

* לא מנהיג כושל – נתניהו אינו מנהיג כושל. כדי להיות מנהיג כושל, צריך להיות מנהיג.

* סנסציה – יש אנשים שיש להם אומץ להודות שהם בחרו בנתניהו.

* אסור להפקיר את העמדה – בבחירות האחרונות הצבעתי בעד המחנה הממלכתי בהנהגת בני גנץ. זו לא היתה הבחירה הראשונה שלי, אלא יותר ברירת מחדל. המפלגה שלי, דרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר, לא השתתפה בבחירות. תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער, האופציה השנייה שלי, הצטרפה למחנה הממלכתי. ולכן הצבעתי למחנה הממלכתי. אבל לא הייתי מצביע למחנה הממלכתי, אלמלא תמכתי בהצטרפות של תקווה חדשה לרשימתו של גנץ. סברתי, שגם דרך ארץ צריכה ללכת עם גנץ. תמכתי במחנה הממלכתי ככוח פוליטי חלופי לשלטון נתניהו אך גם ליאיר לפיד. הערכתי ואני מעריך את גנץ, למרות שדעותיו שונות משלי.

בתקופת המהפכה המשטרית, גנץ סיפק, מבחינתי, את הסחורה. לצד התנגדותו הנחרצת למהפכה, הוא התנגד באותה נחרצות להקצנה המטורפת שמנגד. הוא ניסה בכל מאודו למנוע את הקרע ולקדם פשרה בדמות רפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט, בלי לשפוך את התינוק עם המים ולחסל את הרשות השופטת. למרבה הצער, הכוחות הצנטריפוגליים משני הצדדים היו חזקים יותר, אך ניסיונותיו היו חשובים מאוד וחשתי שהוא מממש את המנדט שקיבל ממני, בפתק ששלשלתי בבחירות.

כך היה גם בתחילת המלחמה, כאשר המחנה הממלכתי הצטרף לממשלה. למרות הטראומה של ממשלת האחדות בקורונה, שבה נתניהו הנוכל הונה אותו ועקץ אותו, גנץ הבין שכאשר ישראל הותקפה ונאסרה עלינו מלחמה קשה – זו השעה לאחדות לאומית ולממשלת חירום לאומית, גם אם ישלם שוב מחיר פוליטי כבד. חבל מאוד שיאיר לפיד וליברמן לא נהגו כמותו.

אבל משנכנס לקבינט המלחמה, גנץ אחראי להצלחות ולכישלונות במלחמה. וכיוון שהמלחמה נוהלה ומנוהלת בצורה כושלת, הוא שותף לאחריות לכישלון. מתן כהנא טוען שאילו זה היה תלוי בגנץ ואיזנקוט, ישראל היתה פועלת ברפיח כבר לפני ארבעה חודשים. יכול להיות שזה נכון. לזכותם ייאמר שבניגוד לאחרים הם אינם מדליפים מהישיבות. אבל אין ספק שהם לא לחמו על כך. ובכך הם שותפים לדרך הובלתו הקלוקלת של נתניהו – מלחמת דשדוש ודחיינות, שאינה מובילה להכרעה ומחמיצה את הסיכוי לשחרר את החטופים. אף על פי כן, גם היום אני רוצה לראות את המחנה הממלכתי בממשלה. כאשר יש מי שמובילים קו של מחאה ציבורית נגד הפעולה ההכרחית ברפיח, יש חשיבות ציבורית אדירה לכך שההחלטה על הפעולה ועל הרחבתה התקבלה בקבינט המלחמה פה אחד. אלמלא המחנה הממלכתי, נתניהו היה מאפשר לראש הכנופייה להצית אש בהר הבית מתוך כוונה משותפת שלו ושל סינוואר להצית את ערביי ישראל ולפתוח חזית פנים ישראלית במערכה. אני מקווה מאוד שהם יישארו בממשלה ולא יפקירו את העמדה.

* לזיכרה של עדנה – מועצת התנועה הקיבוצית התכנסה בקיבוץ גשר, קיבוצה של עדנה סולודר, למושב המוקדש לזכרה של עדנה, שהלכה לעולמה בחודש שעבר. עדנה, כלת פרס ישראל, יקירת הגולן, ממנהיגות התנועה הקיבוצית, מזכירת גשר במלחמת ההתשה, חברת כנסת, יו"ר של ארגוני התרבות, האמנות ובעיקר המוזיקה בתנועה הקיבוצית, שליחת ציבור במובן האמתי והמלא של המושג; זן הולך ונעלם. בימים הקשים האלה, שבהם מדינת ישראל מחליפה את חובתה להגן על יישובי הספר במדיניות ברחנית של פינוי המוני וממושך של עשרות אלפי מתיישבים, אי אפשר שלא להתגעגע לעדנה, שהציבור הישראלי נחשף אליה כמנהיגת יישובי העמק בימים שבהם הם עמדו בנחישות תחת אש. כל חייה ובכל תפקידיה הרבים, הייתה בראש ובראשונה נציגת יישובי הספר. מול החולשה, הברחנות והפינוי, עדנה היא מקור השראה של מנהיגות אמת, של אחיזה בקרקע במסירות, עד כלות נשמתה. יהי זכרה ברוך!

* מחויבים לתקומה – הנושא המרכזי על סדר יומה של מועצת התנועה הקיבוצית היה תקומת קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בגבול לבנון. נציגי התנועה הציגו פריסה מרשימה מאוד של עשיה למען היישובים ולאחר מכן התקיים דיון. המדינה, שנעלמה ב-7 באוקטובר וגם בשבועות שאחרי השבת השחורה, לא ממש חזרה. בוודאי לא בצפון. לעומת זאת, התנועה, שבמשך שנים רבות היתה לי ביקורת חריפה על חדלון המעשה שלה, נרתמה בצורה מעוררת התפעלות, עוד בהובלת ניר מאיר, מזכ"ל התנועה לשעבר וביתר שאת עם כניסתו לתפקיד של המזכ"ל של ליאור שמחה. תקומת הקיבוצים (תקומה היא הרבה יותר משיקום) היא המשימה המרכזית, אם לא היחידה, של התנועה הקיבוצית בשנים הקרובות. תמכתי בבחירתו של ליאור בשל מחויבותו לנושא ואמוני ביכולתו להניע את המהלכים הנכונים. אני מקווה שמתוך המשבר הזה נצא לתקומה של התנועה הקיבוצית כתנועת התיישבות משמעותית בחברה הישראלית, וכתנועה שחוזרת להקים קיבוצים ולעצב את גבולות המדינה.

* הוקרת התנועה הקיבוצית – החל מהשנה, אחת לשנה מעניקה התנועה הקיבוצית אות הוקרה על מפעל חיים. במועצת התנועה ניתן לראשונה האות לאורנה שמעוני ואביטל גבע.

חברתי הטובה אורנה, חברת אשדות יעקב מאוחד, הקימה בעשר אצבעותיה בקיבוצה את בית איל, המנציח את זכרו של בנה, קצין השריון איל שמעוני, שנפל בלבנון. בית איל הוא מרכז ספורט, בריאות, תרבות, שילוב והנצחה, שייעודו הוא שילוב אנשים עם מוגבלויות עם כל רבדי הקהילה בכל הפעילויות. במקום יש קיר הנצחה לכל הנופלים בגבול הלבנון, מאז כ"ד יורדי הסירה טרם קום המדינה ועד הנופלים בימים אלה במלחמת "חרבות ברזל". אני ממליץ בחום למי שאינו מכיר את המקום, לפקוד אותו בבקרו בצפון, בעמק הירדן. אורנה הקימה גם את גן הפרחים שנקטפו בנהריים, לזכר הבנות שנרצחו בידי חייל ירדני במקום.

אורנה היא פעילה חברתית מסורה. הייתה ממנהיגות תנועת "ארבע אימהות" שנאבקו למען היציאה מלבנון, ולאחר מכן במאבקים למען גלעד שליט, למען אורון שאול והדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד ובשבעת החודשים האחרונים למען חטופי 7 באוקטובר. בניגוד לתדמיתה הציבורית, בשל חברותה ב"ארבע אימהות", עמדותיה הפוליטיות של אורנה הן בדופן הניצית של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית.

המחנך, הפסל, הצייר והיזם החברתי אביטל גבע, חבר עין שמר, הקים לפני 48 שנים את החממה החינוכית האקולוגית בקיבוצו. זהו מיזם חינוכי שמפגיש בני נוער מכל חלקי החברה הישראלית, לעשיה ויצירה בתחום האקולוגי, ומפגיש גם מבוגרים מכל קצוות הארץ.

* הפקרנו את הזירה – חבל שלא התארגנו לשהות של אלפי או עשרות אלפי ישראלים ויהודים מאירופה במאלמו, כדי לעמוד מול הפורעים האנטישמים. כל התקשורת האירופית ומעבר לה נמצאת במקום, ונופלת כפרי בשל לידי האנטישמים, ששולטים בלעדית בכל המגרש. אל נחזור על הטעות הזאת באולימפיאדת פריז.

* סדר עדיפויות – עקיבא נוביק קרא במאמר ב"הארץ" לבטל את חגיגות יום העצמאות בשל המצב, ומיהר לנסוע לאירוויזיון.

* המטס – אני שומע שלא יהיה השנה מטס של חיל האוויר ביום העצמאות. אם כך, למה אנו, אנשי הגולן, שומעים מעל ראשינו כבר שבעה חודשים 24/7 את האימונים למטס?

* הפנים והשמות – באנדרטת הזיכרון לחללי הגולן באתר גמלא, נוספו השנה עשרה שמות חדשים, של בני הגולן שנפלו במלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך!

* מסדר הנופלים – בילדותי, השמות שליוו אותי ביום הזיכרון, היו החקוקים על קירות הזיכרון בבית הספר היסודי "תל-גנים", אח"כ בתיכון "בליך" ובשבט צופי ר"ג. לא הכרתי אותם אישית. רק את שמותיהם.

התגייסתי לצה"ל בתחילת 1982. אני שייך לדור לבנון. במלחמת הלבנון איבדתי לראשונה חברים, בני המחזור שלי בבית הספר ובתנועה. לראשונה ראיתי בעיניי אדם מת. לראשונה נשאתי אלונקה עם גופת חלל. ומאז נפלו בני גרעינים של אורטל ובהם חניכיי וחברי גילי, נפלו בני הגולן שהכרתי, נפלו חברים לנשק במילואים – בתאונת אימונים ובמבצע "חומת מגן".

המלחמה הזו היא הראשונה שלי כאב של לוחם. לראשונה חוויתי את הדאגה, שלא הרפתה במשך חמישה חודשים. ובמלחמה הזאת נפלו בנים של חברים – של חברים מיישובי הגולן, מהמילואים ומהפעילות הציבורית שלי. עוד שם, ועוד שם ועוד שם ועוד ועוד. רק השבוע נפל טל שביט, בן קיבוץ כפר גלעדי, שעבדתי הרבה עם אימו איילת וקודם לכן עם סבתו נטע.

בימים אלה, ערב יום הזיכרון, אני חושב הרבה על אלעד ארליך. עבדנו יחד במכללה האקדמית תל-חי, הוא כמנהל לימודי החוץ ואני כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית. התיידדנו מאוד. הוא היה גם פעיל חברתי מרכזי בקריית שמונה ובאצבע הגליל. פעלתי גם לצד אימו, לאה, מובילת חינוך ומעמודי התווך של קריית שמונה. אלעד נהרג בתאונה בשירות המילואים. כל קריית שמונה, מכללת תל-חי ורבים מיישובי אצבע הגליל ליוו אותו לדרכו האחרונה. והשנה, משפחת ארליך לא תוכל להתייחד עימו ליד קברו. קברו וכל החלקה הצבאית בבית העלמין של קריית שמונה, יהיו מיותמים. כל כך עצוב. כל כך כואב.

* ביד הלשון: אבנ"י אית"ן – אבנ"י אית"ן הוא מושב דתי בדרום הגולן, בקרבת נחל אל-על. שם היישוב מנציח את שמותיהם של חברי הגרעין המייסד שנהרגו.

א – אבנר גבורין – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בסיני.

בנ – בני חנני – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן.

י – יהודה אריה – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן.

ת –תמר נחמה דרור. – שלוש חברות הגרעין שנהרגו ממוקש בשדות רמת מגשימים בגולן, שבו הן שהו בשל"ת.

ן – נגר עשירה– חברת הקבוצה שנפטרה ממחלה קשה.

ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, עלו חלוצי ההתיישבות לנקודה הזמנית במושב נוב. ב-1978 הם עלו לקרקע ביישוב הקבע. לאחר עקירת גוש קטיף, קלט היישוב 17 משפחות מעקורי החבל.

עבור רבים מהמפגינים, המלחמה בעזה היא תואנה לקידום רעיון גדול יותר: השמדת ישראל ואמריקה!

אלפי סטודנטים צעירים באוניברסיטאות ומוסדות אחרים הצטרפו לאחרונה להפגנות ומחאות נגד ישראל, נגד ארה"ב ונגד יהודים. חלקם אפילו יהודים בעצמם, שחברו לתנועה מוסלמית ואנטי-ציונית הנדחפת בידי פעילים קיצוניים אנטי-אמריקנים המתנגדים לזכותה של ישראל להתקיים.

על חלק מן השלטים נכתבו סיסמאות כמו "פרו-פלסטין," "הפסקת אש עכשיו" ו"שימו קץ למשבר ההומניטרי בעזה." אך הצהרות נחמדות כאלו מסתירות אג'נדה זדונית בהרבה – סופה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, סופה של אמריקה כמעצמה עולמית מובילה, וסופה של הדמוקרטיה וכלכלת השוק החופשי.

אפילו אם תושג בעזה הפסקת אש חד-צדדית, יחד עם סיוע הומניטרי מאסיבי לתושבי הרצועה, רבים מאותם מפגינים ימשיכו להפגין משום שעזה עבורם היא רק תירוץ לקידום רעיון גדול יותר: השמדת ישראל ואמריקה.

במהלך אחת ההפגנות שנערכו לאחרונה בניו-יורק נשמעו קריאות לחזור על טבח ה-7.10 "עוד אלף פעמים." אחרים קראו "אנחנו חמאס," "מוות לאמריקה," "שירפו את תל-אביב," "לכי לעזאזל ישראל," ו"יהודים בחזרה לפולין." גם הקריאה ל"פלסטין חופשית מהנהר ועד לים" מעלה שאלות. חופשית ממי? חופשית מיהודים. המטרה היא להפוך את ישראל לנקייה מהם.

לעולם לא תראו בהפגנה כזו שלט הקורא למשל לפתרון שתי המדינות או לשלום בין ישראל לפלסטינים. אלו אינן המטרות. מה שהמפגינים דורשים הוא סיום כל נוכחות יהודית במזרח התיכון. בהתאם, "מוות לאמריקה" משמעותו קץ ההשפעה האמריקנית והשפעת ערכי המערב.

רבים מהשלטים האחרים קוראים ל"מהפכה." אלו אינן קריאות נגד ישראל בהכרח, אלא נגד אמריקה, נגד יהודי אמריקה ונגד כל דמוקרטיה מערבית אחרת. המלחמה בעזה, בה פתח חמאס ב-7.10, רק מספקת את התירוץ העכשווי לאנרכיסטים, מהפכנים למיניהם ושונאי אמריקה להתארגן ולגייס מפגינים צעירים, רובם אינם כלל מודעים בשם מה הם צועדים או נגד מי הם מוחים. מה שהם כן יודעים זה שרבים מהמרצים שלהם תומכים באג'נדה קיצונית. למשל פרופ' ג'וזף מסד מאוניברסיטת קולומביה, אשר שיבח את אירועי ה-7.10 שכללו אונס, כריתת אברים, חטיפה ורצח של יותר מ-1,200 ישראלים.

מרצים אחרים באוניברסיטאות רבות מעודדים את הסטודנטים לקחת חלק בהפגנות אלימות ומלאות שנאה, מראות המזכירים את שנות ה-60 העליזות, אז למשל סטודנטים שחורים בדרום נאלצו להגיע לכיתה בליווי שומרים חמושים, וקמפוסים בצפון הצמיחו טרוריסטים של ממש.

בימים אלה סיימתי לקרוא את ספרם המצוין של גיא גולן וגיא חת "שומר אחי?" בו הם מנתחים באזמל חד את תולדות וסיבות השסע בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בתבל: זו שבארה"ב וזו שבישראל, וכיצד הפציעה בקרב צעירים יהודים אמריקאים מגמת הפניית עורף למדינת ישראל. מגמה זו באה לידי ביטוי בכתריסר קואליציות, עמותות וארגונים הרואים בציונות "תשובה שקרית וכושלת לשאלה האמיתית הנואשת שעימה התמודדו רבים מאבותינו כיצד להגן על חיי יהודים מפני אנטישמיות רצחנית באירופה" וגם "הציונות נבנתה בהשראת הקולוניאליזם האירופי, הלאומיות האתנית והעליונות הלבנה" (אליבא ד-JEWISH VOICE FOR PEACE, להם 25 סניפים בארה"ב).

גל האנטישמיות הזה (במסווה של אנטי-ישראל) השוטף את ארה"ב הוא גם קריאת השכמה אכזרית לאותם "מתקני עולם" יהודים בנוסח JVP הנ"ל: גורלנו באחדותנו.

אמחיש בפרק מסיפור חיי: בקיץ שנת 1980, סמוך לגיל בר-המצווה של אחד מבניי, פניתי למיספר בתי-כנסת בדרום-מיאמי בבקשת עזרה להכנת הבחור לייעודו. כולם דחו אותי כי: לא הייתי חבר לפחות שנתיים, לא תרמתי לביהכ"נ, ילדיי לא היו רשומים בבתי-הספר שלהם, וכך הלאה. ואז במקרה, בפינה של מרכולים זולים, "גיליתי" חנות עלובה עם שלט ידני "חב"ד", ומשם באה ישועתי.

נועצתי עם כמה מהמתפללים כיצד ניתן לשפר את עליבות המקום. אחד מהם הציע שנפנה בבקשת תרומה לסופר יצחק בשביס-זינגר אשר שנתיים קודם לכן זכה בפרס נובל לספרות. התארגנה "משלחת" בת שלושה אנשים (ואני בתוכם). נסענו לדירתו הצנועה של הסופר במיאמי ביץ' (מרחק שעה נסיעה ממקומנו). אשתו הכניסה אותנו לסלון שם פגשנו בסופר הישיש ושטחנו בפניו את מטרת בואנו. הוא הקשיב בנימוס ואז לבקשתו שלפה אשתו מתחת לספה מזוודה גדולה גדושה במאות פניות לתרומה... בחיוך אבהי העיר כי לו נענה בחיוב לכל הפונים אליו היה הופך עני מרוד, אלא להבדיל מאותם מאות שנוררים ששלחו מכתבים הרי אנחנו טרחנו לעלות אליו לרגל ולכן יטה כתף בצורה מקורית: לכו, כך אמר, למצוא את המסעדה היקרה ביותר במיאמי ביץ', דאגו לתפריט עשיר במיוחד ואח"כ לכו לפרסם ולמכור כרטיסים ל"ערב עם הסופר חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר." את הרווחים מערב זה הוא יתרום למטרתנו!

וכך היה. האירוע פורסם והכרטיסים היקרים נחטפו. בתום הארוחה הדשנה הגיעה העת לדברי האורח הנכבד. בשביס-זינגר קם והודיע כי לא הכין נאום כלשהו, אבל הוא מוכן להשיב על כל שאלה. השתררה דממה. או אז נטלתי אני את המיקרופון וביקשתי ממנו להסביר איך אחרי למעלה מ-60 שנות קומוניזם אנו עדים להתעוררות יהודית בברית-המועצות (אותה עת החלו לזלוג למערב הידיעות אודות ה"סרובניקים" היהודים). תשובתו: העם היהודי חייב תודה גדולה ל...יוסף סטלין. דיכוי הדת והתרבות היהודית בצרוף ניחוח אנטישמי פשוט שמרו על הגחלת ועודדו את יהודי ברית-המועצות לנסות ולהימלט לישראל! דיבר כמו נביא שכן כולנו זוכרים את גל ההגירה הענק בין 1990-1966 כאשר למעלה מ-600,000 עזבו את ברית המועצות לישראל!

חזרה להווה. גלי האנטישמיות העכורים המתנפצים ומתמוללים בעשרות קמפוסים ומקומות ציבוריים בארה"ב – משיבים רבים מ"תועי-המדבר" הצעירים למסורת הדורות ורואים בישראל מקור לגאווה. באווירת הטרוף שעדיין מתאבכת – זו קרן אור, או אם תרצו שוליים מוכספים לעננה שחורה.

"ידידתנו הגדולה" עושה זאת שוב. שוב היא גוזלת ממדינת ישראל ומעם ישראל את הניצחון על אוייב תוקפני. כך היא נהגה ונוהגת בכל מלחמות ישראל ב-76 שנות "עצמאותנו"(?). שוב היא נוהגת בישראל כפילגש במזרח התיכון, כשמו של ספרו הידוע של הפרופסור עזרה זהר המנוח.

עם הכרזת המדינה פלש הצבא המצרי לישראל שזה עתה קמה, יחד עם צבאותיהן של מדינות ערביות נוספות. במאמצים רבים וכבדים נהדף הפולש המצרי. אבל, בשלבי הסיום של מלחמת הקוממיות, כאשר צה"ל היה קרוב להכריע את הצבא המצרי בסיני במסגרת מבצע חורב (דצמבר 1948-ינואר 1949), הגיע אולטימטום בריטי-אמריקאי, ובן-גוריון הורה על נסיגת צה"ל. הניצחון נגזל.

במבצע סיני (קדש) (אוקטובר-נובמבר 1956) צה"ל הכריע את הצבא המצרי בסיני במקביל למבצע הבריטי-צרפתי במצרים. ושוב, אולטימטום אמריקאי (ואיומים סובייטיים) גרם לבן-גוריון להורות על נסיגת צה"ל. האמריקאים נתנו אמנם ערבויות להבטחת חופש השיט הישראלי במצרי טיראן, אבל ברגע האמת הם "לא מצאו" את הערבויות.

במלחמת ששת הימים (יוני 1967) אמנם לא היה לחץ אמריקאי גלוי לסיומה, אבל בכל השנים מאז פעלה ארה"ב בדרכים שונות ומגוונות במטרה לגזול מישראל את פרי ניצחונה על המדינות שתקפו אותה ("פתרון" שתי המדינות, "היום שאחרי", ה"נורמליזציה" עם סעודיה, ומלכודות נוספות).

מיד עם סיום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) הפרו המצרים את ההסכם וקידמו את סוללות טילי הקרקע-אוויר שלהם. ההמשך היה לחץ אמריקאי על ישראל דווקא שלא לייחס חשיבות רבה להפרה זאת, וארה"ב אף סירבה לשתף את ישראל בתמונות שצולמו על-ידה ואשר הוכיחו את ההפרה המצרית.

במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) מנעה ארה"ב את הכרעת הצבא המצרי, בלמה (יחד עם הסובייטים) את צה"ל, והתגייסה להציל את הארמיה המצרית השלישית, הנצורה ממזרח לתעלת סואץ.

בשנים 1974-1975 כפתה ארה"ב על ישראל נסיגה בסיני ללא תמורה מצרית, בתהליך שנקרא בשם המכובס "הערכה מחדש", Reassessment.

בשנת 1981, אחרי הפצצת הכור הגרעיני העיראקי, הקפיאה ארה"ב זמנית משלוחי ציוד צבאי אמריקאי לישראל. מאוחר יותר היא הודתה לישראל על השמדת הכור העיראקי.

למען הגילוי הנאות יש לציין את הסיוע הצבאי, המדיני והכלכלי של ארה"ב לישראל בתקופות שבין הלחצים שלעתים היו אדירים ומקוממים. סיוע זה חיוני לא רק לישראל, ואין להשתמש בו כשוט נגד ישראל. קשה להבין וקשה להסביר את הסתירה בין הסיוע לישראל לבין כבילת ידיה במקרים כה רבים.

לשיאם מגיעים לחצים אלה בימים אלה, כאשר ארה"ב מסרסת את ישראל, כובלת את ידיה, כופה על ישראל להאכיל את האוייב, מונעת ממנה את הכרעת החמאס, ואונסת אותה להיכנע לתכתיבים של ארגון הטרור. לא ניתן להבין את התנהגות "המתווך ההוגן" האמריקאי, שהוליך שולל את ישראל בשעה שהחמאס ביצע תרגיל הונאה, אלא אם כן בוחנים את העקביות האמריקאית במשך עשרות שנים, עקביות של מניעת ניצחון ישראלי. [ר' גם מאמרי "עקדת ישראל" שפורסם ב-20.10.23, סמוך לפרוץ המלחמה הנוכחית].

לעיתים נראה שהאמריקאים והאחרים נוהגים כמו העצים במשל יותם, אשר בחרו לחסות בצל האטד במשל יותם, שופטים פרק ט':

"וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן."

קיימים 2 צעדים אשר יכולים להתבצע בישראל באופן מידי, כדי להראות נחישות ואחדות מול הנחשול האמריקאי המקשה את לב סינואר:

* על יאיר לפיד לגלות אחריות, להשתחרר לאלתר מן הקיבעון האופוזיציוני שלו ולהצטרף לממשלה לאלתר, כדי להראות, לעולם בכלל ולנשיא ביידן בפרט, שאין פניה של ישראל לכניעה ללא תנאי לדרישות החמאס, גם אם ארה"ב ו"המתווכים" נוקטים בתרגילים שאינם אלא חיזוק החמאס. מנגד, על ראש הממשלה נתניהו להגיב על צעד כזה בנכונות אמיתית לשתף פעולה.

* על שר הביטחון והרמטכ"ל למנות לאלתר את תא"ל עופר וינטר למפקד פיקוד הדרום, במקום האלוף ירון פינקלמן שכשל, ואשר יסיים בקרוב את תפקידו. גם צעד כזה ישדר לעולם שאין פניה של ישראל לכניעה.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

אהוד: הכסף הערבי המשחית, הקונה חלקים ניכרים באקדמיה, "האפלייה המתקנת", האנטישמיות והבערות בקמפוסים שמביאות לתמיכה בפראים רוצחי יהודים – כל אלה מאיימים לא רק על העתיד של האוניברסיטאות בארה"ב אלא גם על עתיד ארה"ב עצמה!

ולא היה אפשר שלא להתרשם גם מתת-הרמה והמוגבלות השכלית של שלוש נשיאות האוניברסיטאות החשובות בארה"ב, בעת השימוע על האנטישמיות שנערך להן בקונגרס. האם גם הנשיאות הללו הגיעו למעמדן בזכות "האפלייה המתקנת"?

ולפי ההפגנות המשודרות מבירות אירופה, צריך לשאול – האם העולם המערבי השתגע? האם בשם שנאת ישראל והיהודים הוא תומך בטרור הפלסטיני-המוסלמי-החמאסי-הנאצי-הפסיכופאטי השואף להשמידו?

בימי זיכרון חללינו בכל המלחמות מרבים להשמיע את השיר שלא נס לֵֹחוֹ 'דוּדוּ'. דודו, הוא דוד צ'רקסקי, היה לוחם הפלמ"ח שנפל עם 27 מחבריו בקרב נבי יושע במלחמת העצמאות. בין החללים היה גם נער ירושלמי, יזהר ערמוני.

בשנות ה-70 התגוררתי ב'שערי חסד' במערב ירושלים, והייתי פוסע כל יום ברגל אל עבודתי בשכונת 'גאולה'. בקצה רחוב 'נסים בכר' הייתי עובר בשביל דרך מגרש ריק. לצד השביל צמחה ערוגה קטנה של 2X2 מטר, סגורה כולה בגדר רשת וגדר חיה, וארבעה ברושים צעירים בפינותיה. פנים הערוגה היה פָּוִיליוֹן זעיר ואינטימי, ובו ספסל למנוחה, ושלט אשר לשונו: "פינת מנוחה זו נשתלה לזכר בננו יזהר ערמוני, אשר נפל בקרב נבי יושע באפריל 1948."

מדי פעם הייתי מכבד את הגינונת בביקור קצר, וחושב על ההורים הזקנים שמצאו דרך זו לזכור את בנם.

יום אחד מצאתי את פנים הגינונת תפוס כולו על ידי אופנוע ענקי ושחור. הוא חנה שם כמעט מדֵי בוקר, אם כי אחר-הצהריים לא נמצא שם.

הצמדתי פתקה להגה האופנוע וכתבתי בו – למיטב זכרוני – "אופנוען יקר. גינה קטנה זו נבנתה על ידי הורים שכולים כפינת זיכרון לבנם שנהרג, כפי שכתוב בשלט. הם לא התכוונו שיהיה מקום חנייה לכלי רכב. אנא כבד את רצונם."

"לא שקר החן ולא הבל היופי." אימא דאגה להתכונן לבואו של אבא בסופי השבוע. כדי להיות מטופחת לקראתו, מדי שבוע, היתה מזמינה אליה את "הקוסמטיקאית", אישה מהמעברה, שקראו לה "רַחְמָה החפַפָה", זו התולשת ו"מחפפת" שערות מיותרות מהגוף באמצעות חוט מהגבות, מהשפם ומהרגליים. אימא טיפחה את גופה גם בתנאים הקשים שהיו אז. היא גם דאגה שאבא יסיר את השערות מגופו הגברי, בחומר שנקרא "משעי", שאיכשהו סייע בהסרה השיער, איך איני יודעת. (כעת אני מבינה את המושג "מגולח למשעי"). הם אהבו להיות חלקים, כי השיער מחמם, ואולי כי השיער צובר לכלוך וזיעה, ואולי כי שיער על הגוף נחשב לדבר לא אסתטי במזרח החם והמהביל.

לרחמה היה עור לבן כשלג ופנים מלאות, שהיה בהן הרבה אור. היא היתה מלאה וגופה נראה כמו בצק רך שנילוש, או כמו כרית רכה, שכיף להתכרבל בה. תמיד היתה מטופחת ומאופרת, כחל סביב עיניה החומות הגדולות, ואודם אדום מרוח על שפתיה העבות. היא שידרה נשיות והמון אור נגה ממנה. על זרועותיה ענדה מספר צמידים מזהב, שהבליטו את עורה החלק והצח. אהבתי להתבונן בה ולנסות לגלות ממה נובע סוד קסמה ויופייה.

בתמימות של ילדה קטנה, כמנסה לפתור חידה, שאלתי את רחמה, "כמה ילדים יש לך?" מתוך רצון לדעת אם יש לה בת בגילי, כדי שאוכל לבוא לשחק איתה, וכך אהיה קרובה לרחמה היפה.

היא השיבה לי: "אין לי ילדים! אבל יש לי המון ילדים שאני אוהבת, ובעיקר אותך."

עצב כיסה את פניה היפות. התשובה שלה הכאיבה לי. איך ייתכן שלאישה היפה הזו אין ילדים, למרות שיש לה שדיים גדולים?! האם היא אף פעם לא הניקה בהם תינוקות? ואם אין לה ילדים, איך זה שהיא נראית כל כך נשית? האם השמחה והזוהר שעל פניה מסתירים כאב או אובדן? קלטתי שיש פרדוקס, בין הגוף המלא והעסיסי והיופי הנוהר, לבין הצחיחות והעקרות של האישה הנפלאה הזו, שכול עיסוקה הוא ליפות נשים לקראת בעליהן. נחרדתי!

הבנתי שרחמה נושאת בקרבה סוד, שהיא בוודאי לא תספר אותו לכול אחד וחשבתי שאולי אמא שלי יודעת את סודה.

אימא אמרה לי ש"רחמה עקרה והיא לא יכולה ללדת!"

זו הפעם הראשונה, ששמעתי את המלה עקרה ובטח לא הבנתי את פשרה. אימא אמרה לי, ש"עקרה, היא אישה שלא יכולה ללדת." שאלתי את אמא: "מדוע היא לא יכולה ללדת, הרי יש לה ציצים גדולים והיא יכולה להניק בהם הרבה ילדים?"

"יש דברים שלא תביני בגילך, ואל תתעמקי בדברים שאינם קשורים אלייך. כשתגדלי, תביני!"

לא היתה לי סבלנות עד שאגדל ואבין. רציתי לחקור יותר וידעתי שאת רחמה אני לא אעז לשאול, כי כשמדברים איתה על ילדים היא הופכת לעצובה והיופי שלה מועם.

משהו נגע מאוד לליבי ברחמה והכה בי חזק. הרי שמה גזור מהמלה רֶחֶם, ויש לה ציצים גדולים והיא נראית כמו אלת היופי, השפע והפריון, ואיך זה שהיא אינה פורייה? האם רובצת עליה קללה? עין רעה?

אימא אמרה לי, שהיפות מקוללות, כי לא ייתכן שהכול יהיה מושלם. היפות מפתות והשטן אוהב לתעתע בהן ומפיל אותן. ולא הבנתי איך השטן מתערב בענייני נשים... בזמנו לא חשבתי שיש לגבר תפקיד בהפריית האישה ולא חשבתי שבעצם אולי רחמה כלל אינה עקרה, אך בעלה עקר, ולכן היא לא ילדה אף פעם ובעצם היא מושלמת, ואין בה שום פגם, רק שהיא נחשבת לכזו, בגלל בעלה.

חסתי על רחמה, כי תמיד יכנו אותה עקרה והמלה "עקרה" כואבת נורא. כאילו עקרו ממנה את השורשים ולא יהיו לה ענפים, ולא יצמח ממנה דבר. משהו בי נשבר!

אימא חשבה שאני צעירה מדי ואני לא צריכה להתעסק בנושא הכאוב הזה, שממנו סבלו נשים רבות, שאימא הכירה, שחייהן הפכו לגיהינום. נשים אלו סבלו מלחץ חברתי, מהשפלות וממעמד נמוך. אישה שלא ילדה, לאחר עשר שנות נישואין, בעלה רשאי לגרשה, או לשאת אישה נוספת על פניה. מה שהפך את חייה למאוסים, בגלל שאף אישה לא יכולה לשאת את ההתנשאות עליה מהאישה הנוספת – הוולדנית, שיש לה כל מה שהיא חפצה. אף אישה לא יכולה להישאר שוות נפש, כשלבעלה נולדים ילדים מאישה אחרת, דבר שמוכיח שהעקרות לא נובעת ממנו, והפגם הוא בה, ואת הקנאה העזה, מי ישורנה?

אני ילדה בת שש או שבע והשאלה – מדוע יש נשים שלא מצליחות להרות וללדת, הטרידה אותי מאוד מהרגע שגיליתי שרחמה עקרה ולא יהיו לא ילדים. הבנתי שלא מובן מאליו, שכל אישה מסוגלת ללדת. פחדתי! חששתי לעצמי, מה יעלה בגורלי? הייתי כל כך קטנה, ילדה, ומשהו בתמימות שבי נבקע כשהבנתי שדבר כזה יכול לקרות לאישה וקלטתי שזה עצוב נורא... לא תיארתי לעצמי שאישה שנראית כמו אישה, עלולה להיות עקרה ולא תוכל ללדת ילדים ולשמוח בהם. מתברר שיש דברים סמויים מן העין...

דבר עקרותה של רחמה, עורר בי את השאלה, האם כשאגדל ואינשא, אצליח ללדת? חששות עלו בראשי ובלבלו את מוחי הצעיר. קלטתי בתמימות של ילדה קטנה, שללדת זה הכרח וזו תמצית החיים והייעוד של כל אישה הוא להקים משפחה, אחרת כל חייה היא תאכל מרורים. מה ייתן לי את תעודת הביטוח כילדה, שאצליח להרות בבוא היום, בלי שיהיו לי בעיות? לא מצאתי תשובות...

אימא אמרה שיופי כמו של רחמה מכשף והוא מסוכן והוא היה לה לרועץ. הרגשתי שכולם מביטים ברחמה ב"עין רעה", חוששים שעצם עקרותה גורמת לכך שיש לה כוחות להרע. מדירים אותה מקרבם, סולדים מנוכחותה, חוששים מעיניה ומפניה היפות. אני האמנתי שהיא אוהבת אותי באמת ובתמים ולא הייתי מוכנה לוותר על אהבתה וחום ליבה. התקרבתי אליה. רציתי לחוש אותה, להבין את כאבה ולתת לה קצת מהילדה שבי, קצת מהדבר שהיא עורגת אליו. כאבתי אותה. כאבתי שכולם מתנכרים לה, שכולם לא רוצים אותה בסביבתם, שהיא מסמלת משהו מפחיד, מפלצתי, מדבק, מזיק. לא חששתי מפניה... בכיתי עליה!!!

הסיפור של רחמה חשף בפניי את התהום שנשים עומדות בפתחו בשעה שהן לא מצליחות להרות וללדת. החשש שגם לי זה יקרה, שגם אני אהיה עקרה וגם עליי יסתכלו בעיניים רעות ויחששו מפניי ולא יקבלו אותי, ויראו בי כמי שחולה במחלה מדבקת, כמי שמאיימת על הילדים הקטנים, הטריד אותי. הסיפור של רחמה היקשה עליי, בעצם הידיעה שלא ברור מאליו שכול אישה מצליחה ללדת בשלב זה או אחר של חייה, גזל ממני את הביטחון בעצמי ובעתידי.

נושא העקרות, בשנות חיי הראשונות, היכה בי קשות, למרות שלא ידעתי איך בדיוק נשים מתעברות. לא הבנתי את מהות העקרות, אך הבנתי את תוצאותיה. תוצאותיה נראו לי קשות ומפחידות, שאף אישה לא היתה רוצה בהן ללקות. התחלתי לפחד מפניה וכל הזמן חיפשתי סימנים שיוכיחו לי שאני איני עקרה. גם כשהופיעו אצלי סמני הבגרות, ידעתי שהם אינם ערובה לפוריות. גם לרחמה היו סימני פוריות מובהקים, ואף אחד לא הבטיח לה שהיא תהיה מסוגלת ללדת. מקטנות חלמתי על הילדים שיהיו לי והבנתי שזה יהיה השיא של חיי. זה מה ששידרה לי הסביבה שבה חייתי. לא יכולתי לדעת כמה אצטרך "לשלם" כדי שאצליח ללדת ולהיות אם?

לא חולף זמן רב מאז הוכיתי בהלם מסיפורה של רחמה, ובכיתה ב', אחרי שחגגנו את קבלת ספר התורה, ב"חג הספר", התחלנו ללמוד את ספר בראשית. קראנו על שרה, על רבקה ורחל, שלוש האימהות שלנו, שעל כולן נאמר שהיו יפות ואהובות ושלושתן היו עקרות. איזה פרדוקס, מדובר על נשים עקרות שכולן הצליחו ללדת (בעזרת השם) והפכו לאימהות של האומה. כל אחת מהן חוותה עקרות, עברה תלאות והשתוקקה לילד והתפללה, בכתה, כעסה, התלוננה ותבעה פרי בטן. בכול הסיפורים היה ברור שהעקרות היא לא של הבעל, אלא של האישה, כי הבעל הצליח להוליד ילדים מהאמות, אברהם – מהגר, יעקב – מלאה ומבלהה. רק ליצחק לא היתה אישה נוספת וגם אשתו, רבקה, היתה עקרה. העקרות בכל הסיפורים נבעה בגלל הנשים. לכאורה, אצל הגברים תמיד הכל בסדר...

שרה מתבשרת על ההיריון שיקרה לה מפי המלאכים. רבקה, לאחר שהתפללה לאלוהים, בישר לה: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו" (גויים=עמים). ואכן, רבקה ילדה תאומים (יעקב ועשיו). רחל גם היא לא מצליחה להתעבר. תובעת מיעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" והוא עונה לה: "התחת אלוהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל', ב)'. מכאן שהקדוש-ברוך-הוא הוא שקובע את גורל האישה אם תצליח ללדת או להיות עקרה.

הידיעה שנשים עקרות אלו סבלו מאוד מעצב ומקנאה – שרה בהגר, רחל בלאה, חנה בפנינה, מעידה שהאישה השנייה ממיטה צרה על העקרה ולכן היא נקראת "צרתהּ" צר להן המקום יחד, ויש גם חשש, שבניה של הוולדנית הם שירשו את הגבר שלהן, או שהבעל יפנה עורף לאשתו שלא מצליחה ללדת לו ילדים, ויעדיף את האישה הוולדנית, וזאת למרות שהוא מצהיר בלהט על אהבתו אותה. הכיסופים לבן לא עוזבים...

בסופו של דבר, כל "העקרות" הצליחו ללדת ואף להיות אימהות של בנים שהפכו לאבות האומה. זה מנחם אותי. מסתבר שעקרות היא לא גזרת גורל, ואם השם רוצה, הוא יכול לשנות את הגזרה.

לידת הבנים שִפְּרָה את מעמדן של הנשים אלו, ביטחונן עלה, ולא רק בזכות היותן יפות או אהובות. הפיצוי שהן זכו בו, הוא אדיר וגם הערך של הבן שנולד מהיריון כזה הופך את הילוד לאהוב יותר ומועדף יותר מאחיו שנולדו מהאישה האחרת, שנולדו בקלות, ודווקא אותו בן ממשיך את השושלת שממנה נולד עם ישראל (לא ישמעאל, לא עשיו ולא ראובן – שהיו הבנים הבכורים).

כילדה, כאבה לי הידיעה, שרק הנשים סובלות ועוברות חיבוטי נפש קשים, כשמסתבר להן חודש אחר חודש, שהן לא הצליחו להתעבר. הגברים ממלאים את ייעודם עם נשים אחרות שיולדות להם. חששתי שגם אני נמנית עם נשים אלו. פחדתי!!! חייתי בסביבה של משפחות צעירות שבהן נולדו הרבה ילדים, ושילדים "זה ברכה" ועדיף שלכול משפחה יהיו הרבה ילדים. הברכה ששמעתי בכל ברית מילה היתה: "שתעשו אותם שבעה." המיספר שבע, היה מינימום הילדים שהולדתם נחשבת לברכה, וכל המרבה הרי זה משובח. נשים שילדו שלושה או ארבעה ילדים, נחשדו שיש להן בעייה.

עוד לא התאוששתי מסיפורי העקרות של ספר בראשית, ובכתה ה', למדנו בשמואל א' פרק א' עוד סיפור על עקרה. מה קורה עם כל האימהות שלנו, עם כל הנשים, שילדיהן הופכים למנהיגים גדולים ונעלים, שבצעירותן סבלו מעקרות? למה הן נענשות בעקרות שנמשכת שנים וגורמת להן כאב כה גדול, שפוגע במעמדן ובתדמיתן כנשים עד שהן זוכות ללדת ילדים? אולי להראות לנו, שלא בקלות הן מגיעות לתואר הנכסף להיות אם של בן שעולה לגדולה?!

אצל חנה, אנו חשים את הכאב, את האומללות, את הקנאה בצרתה. שמתוארת במילים הכי כואבות: "כעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה," "ותבכה ולא תאכל," "ירך לבבך," "מרת נפש ובכה תבכה," "מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה." כעס, רוגז, בכי, צום, מרת נפש, מרירות... כאבי גוף ונפש ופגיעה במעמד האישי והנפשי של האישה העקרה, שמרגישה חסרת ערך בעיני הסובבים אותה ובעיני בעלה, אף אם בעלה אוהב אותה ואומר לה: "הלא אני טוב לך מעשרה בנים." זה לא משכנע אותה, זה לא עובד... כל עוד לא תצליח להרות, היא תרגיש פגומה, שחסר בה דבר מה, והיא אשמה...

ההתוודעות שלי לסיפוריהן של הנשים המקראיות, של אימהות האומה, של חנה אם שמואל הנביא ושל שמשון שנולד לאשת מנוח, גורמים לי לחשוב, שאם הנשים האהובות והיפות נענשו בעקרות, מי אני שאזכה כל כך בקלות בילד משלי. לא חשבתי על זה, שלאימי נולדו ילדים בלי שום בעיות, ואולי גם אני אזכה להיות פורייה כמותה... שנים התהלכתי עם התחושה, שמשהו בוודאי בי פגום ולא אצליח להרות.

התבוננתי בגופי הרזה, הלא מספיק מפותח ולא הבנתי איך גוף כזה יצמיח ולד. לאורך כל השנים, ניסיתי לקבל סימן או אות או רמז, שהגוף שלי מושלם ואני בשלה להרות, אך שום תשובה לא יכולתי לקבל לפני שאינשא. חיכיתי בחיל וברעדה לרגע שבו אדע, שאני טועה, ובוודאי אצליח כמו רוב הנשים ללדת, ועלי להפסיק לחשוש. אך הנושא הזה לא יצא לי מהראש...

מאז שנפקחו עיניי, ראיתי את עצמי כאם. אני גדלה ומבינה שילדים הם משאת נפש של כל אישה, וגם לי כמו לכול ילדה ולכול נערה, יש חלומות על הקמת משפחה ועל הולדת ילדים. ידעתי שזו תהיה התכלית שאשאף אליה וזאת למרות שידעתי שגידול ילדים אינו משחק ילדים, והוא תובע הקרבה ונתינה שיימשכו כל חיי. ראיתי את אימי מתמודדת עם גידולנו לבד, בלי שאבא ליווה אותה, בארץ שהיא לא חלמה עליה ולא הכירה אותה ולא ידעה את שפתה ותרבותה, מנותקת ממשפחתה שפוזרה ברחבי הארץ, כשקורת הגג שלה הוא אוהל או צריף, ובתנאים מאוד קשים הוסיפה ללדת ילדים, שעם כל הקשיים הם היו כל עולמה.

נשים שלא יכולות ללדת ולהעמיד צאצאים נחשבות למקוללות בעיני המשפחה והחברה, קלטתי כמה המילה עקרה, קשה ומרה. יחד עם זאת, בסיפורי המקרא שבספר בראשית, ראיתי את התוחלת, את האור בקצה המנהרה, שגרם לאותן נשים עקרות, שעברו חיבוטי נפש קשים ונוראיים וקנאה קשה כשאול, להצליח ללדת ויש תקווה לאחריתן. התנחמתי, שלפעמים העקרות היא לא מצב סופי או סופני, היא יכולה להיות זמנית, כי אם השם רוצה, הוא יכול לחולל נס, לגרום לאישה העקרה אחרי שנים רבות להיכנס להריון, ואפילו גילָהּ המתקדם לא עומד לה לרועץ.

אני ילדה, אחר כך נערה, מודאגת – האם אזכה בפרי בטן? עקבתי אחר גופי ולא הבנתי כיצד הוא יכשיר את עצמו לקראת הריון. הייתי רזה מאוד וחששתי שזה עלול להיות אבן נגף שתמנע ממני להיכנס להיריון. רצה הגורל והתבגרותי איחרה להגיע. ראיתי בנות בגילי שהיו מפותחות ממני, שצמחו להן שדיים גדולים כאשכוליות, ולי שתי קלמנטינות קטנות. חששתי! שנים נשאתי את החשש בליבי, לא דברתי על כך עם אימי או עם חברותיי. התביישתי בעצמי. נתליתי בתקווה שהיכרתי שתי נשים שטוחות חזה, שיש להן ילדים. האם אין קשר בין גודל השדיים לבין הפוריות? כי רחמה, למרות שהיו לה שדיים שופעים והיא נראתה פורייה, לא ילדה, ולעומתה ראיתי נשים שטוחות חזה, כן הצליחו ללדת. הרגשתי מבולבלת. חששתי ופחדתי להאמין שהחלום שלי ללדת ילדים, עלול לא להתגשם. הביטחון העצמי שלי הלך ונמוג, הלך ונעלם ושום דבר לא יכול היה לנחם אותי על גופי שלא בשל, שאולי משהו בו כָּשַל...

כשהתבגרתי והופיע אצלי המחזור החודשי, אימא אמרה לי, שמעתה אני אישה. הבנתי שיש קשר בין המחזור לבין האפשרות להיכנס להיריון – לא הבנתי איך... שמחתי. הופעת המחזור מדי חודש, לוותה תמיד בכאבים אדירים, שלא יכולתי לשאתם, והם שיתקו אותי ומנעו ממני כל פעילות. חששתי שהכאבים מאותתים, שיש לי מחלה קשה ואני לא אשרוד עד היום שבו ארצה להתחתן וללדת, ואולי בגלל הכאבים אני עלולה לא להיכנס להיריון, כי בוודאי משהו לא כשורה, שגורם את כאבי התופת האלה, שלא חוויתי קשים מהם.

אחרי שהתחלתי לעבוד ולהרוויח כסף בגיל חמש עשרה וחצי, שאפתי להיראות יותר נשית. ראיתי בחנויות חזיות מרופדות, שנותנות רושם של חזה יותר גדול. קניתי. כי הרגשתי שהגיע הזמן שתהיה לי חזייה במידותיי, מבלי שאצטרך למלא אותה בצמר גפן. אומנם החזות שלי נראתה נשית יותר, אך ידעתי שזה רק למראית עין... הספק שגופי לא מתפתח נכון נשאר קיים.

אני ילדה קטנה ואיני יכולה לדעת היכן מקומי, בצד העקרות, אם בצד הוולדניות. שאלה שהעסיקה אותי מאז ילדותי. האמנתי, שגם אם אהיה עקרה, כמו ש"האמהות העקרות" זכו ללדת – גם אני אזכה להיות אם בישראל, וזה היה מנחם...

הנושא של העקרות שוב תופס אותי, ביום שהגעתי ללמוד בתיכון ערב. שיעור ראשון בתנ"ך – שמואל א' פרק א'. אני מתוודעת שנית לחנה העקרה, שלמדנו עליה בכיתה ה', אך הפעם אני עלמה צעירה, בת שש עשרה, והסיפור הזה מכה בי שוב, כי הוא נראה יותר קרוב.

השיעור על פרק זה, העלה אצלי שוב את השאלה, מה יהיה איתי? האם גם אני אהיה עקרה? דבר שפחדתי ממנו נורא, מאז היותי ילדה או נערה, מאז ששמעתי על רחמה שלא רוחמה. האהבה, היחס החם והמפלה, שחנה קבלה מבעלה, הראה, שאפשר להיות עקרה ולמרות זאת אהובה יותר מהאישה הוולדנית, אך למרות הכול, הכאב לא עובר, עד שהאישה זוכה שתפילתה תישמע. וכשהבן נולד כל העקבות נמחקות, והאישה שהצליחה ללדת מתמלאת עוז וגבורה – "רחב פי על אויביי." קודם תפילתה של חנה נאמרה בלחש, בשקט, עד כדי כך שהיא נחשדה כשיכורה, וכשנולד בנה היא פותחת את הפה ומהללת את השם העושה נפלאות ש"משפיל אף מרומם" ויש תקוה...

והמורה מספר ומפרש ומתרגש, וגם בי משהו בוחש ורוגש. באותו רגע ירדה עלי תוגה, חשתי בזעזוע, נאלמתי ולא יכולתי לנוע. הרגשתי שעליי הוא מסתכל ואליי הוא מדבר. חשתי שאני היא אותה חנה שמופיעה בפרק. אני חנה העקרה...

הייתי נערה אופטימית תמימה, מלאה ריבוא תקוות וחלומות. במהלך השיעור אני מתפקחת ומבינה שתמיד קיננה בי הרגשה משונה, שלא הכול יילך פשוט כמו שהייתי רוצה, וגם אני עלולה להיות עקרה, והעתיד עלום ולעולם אין לדעת מה בו צפוּן וגם אצלי לא הכול חלק יילך, ויהיו מהמורות ומוקשים שמקשים, ולא – דרכי לא תהיה סוגה בשושנים, ויד ענקים תשים לאל את התקוות, ועוד נכונו לי אכזבות...

בזכות אותו שיעור אני קולטת, מה שקלטתי גם בעבר, שהעקרות היא גזירה קשה, וללא ילדים האישה חשה שהיא חלשה כעוסה, עלובה, כאובה ועצובה. הבריות תוקעות בבטנה מבטים, שחותכים אותה בסכינים ואת נפשה מעכירים וממררים. והיא חשה חנוקה ומחוקה.

גם בסיפור הזה, חנה העקרה, כמו שרה, רבקה ורחל, היא אהובה ונחשקת, היא מתפללת לאלוהים אדירים, שייתן לה אות, כי היא ידיים לא תרים. ועד שהיא לא תהפוך לאם, מצבה עליה ימשיך לאיים...

ואני רואה את קרן האור שבחייה מפציעה – היא לא לבד בעיצבונה, בעלה מגלה הבנה, אומר לה מלים מרגיעות ומנחמות, "...למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה יירע לבבך? הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים." "ולחנה הוא נותן מנה אחת אפיים," מתייחס אליה ברגישות, מפנק אותה, ומנסה להסיר את העצבות מעל רוחה הנכאה. ואני חשה כמה הוא אוהבה וזה מחמם את הלב.

אני מרגישה שהמדבר בשיעור, אינו אלקנה, אלא המורה שלי, שהלך עליי קסם ובדבריו את ליבי קנה. הוא שמבאר ואומר את המילים היפות והמתחשבות, שלא ידעתי שהן קיימות. והוא חודר לעומקן ומגלה אהבה והבנה ורוך והתחשבות, ובכך הוא לוקח אותי הרחק מהמקום שבו אני נמצאת, למקום של הבנה והקשבה ונתינת כתף לחלש שחש כאב כה צורב.

אני קולטת ומבינה, שההיריון הזה נחוץ לחנה כדי לבטא בו את נשיותה הפגועה, שחשה שהיא פגומה, שהיא לא ככול הנשים, שיש בה דופי שקשה לה אתו להשלים.

בשיעור המרגש, המורה מתייחס לאישה המסכנה, בהמון הבנה, ומבין כמה מר לה, מתייחס לעקרה ברגישות שאין שני לה, והיא זקוקה לנחמה שתושיע מהכאב שלא נרגע לרגע. מילות העידוד והנחמה, שהיא שומעת מבעלה, נועדו לתת לה ביטחון, שבעלה איתה, אוהב אותה, והיא יקרה לו למרות עקרותה. אני מוקסמת מהמורה (אלקנה), שלא נותן לאישה החלשה להרגיש נטושה. אין לי ספק שאותו מורה מבין לרוחה של חנה העקרה ומזדהה עם אלקנה שעושה הכול כדי לנחם אותה. אני מייחסת למורה את הסגולות של הבעל הנפלא ומאמינה שהוא יהיה בעל מבין, אוהב ומתחשב. מהשיעור הראשון הוא ממלא לי את הלב וגורם לי להתאהב בו. אני מאצילה עליו את כל התכונות הטובות שלא ידעתי שהן קיימות, ואני מבינה שהוא יחיד סגולה. בכזו נפש אני חפצה...

ולשמחת כל העקרות, חנה מתבשרת על ההיריון, זוכה להגשים את חלומה ולהיות אם לבן שהופך לנביא, שמשיב לה את הביטחון בעצמה ובשם. אור חדש בחייה מפציע...

אני שוב מבינה שאם יסתבר לי שאני עקרה, אני עלולה להיות יעד ומטרה לחיצים של כל מיני אנשים מלחיצים ומשמיצים, אבל אני גם מתעודדת ומאמינה, שהאהבה שתהיה לי לא תיפגע... אני אומנם אסבול, אתמרמר, אקטר, אתבייש בעצמי ולא ארגיש שלמה, אך אצליח להיוושע מהגזרה הארורה ואצליח ללדת, ויש סיכויים שבעלי, שאיני יודעת מי הוא, יגלה הבנה כמו אלקנה, ויאמין שיש תוחלת, שנזכה שיהיה לנו ילד.

באתי מעולם קשה, מעולם שלא היה בו שום דבר יפה, לא יחס חם במיוחד ולא אהבת עולם, מעולם קשוח שנושב עם הרוח, מעולם של מחסור וחורף וגשם וקור, מעולם שיולדים בו ילדים בזול, ולא חושבים איפה אותם משכיבים ומה נותנים להם לאכול, וכעס ופחדים ואמונות תפלות שלא נותנים לישון בלילות. ואני מגלה שיש עולם אחר מלא אמפתיה רגישות והבנה וליבי מתמלא בו ואני רוצה להיות חלק ממנו.

השיעור הזה שוב עורר נושא שמילדות אותי הטריד, אך גם הרגיע. גם אם אהיה עקרה, יש תקווה. וכמו כל הנשים העקרות במקרא, גם אם אני אלד, ובני יהיה משהו מיוחד.

באותה שעה גם גיליתי את המורה האנושי והמיוחד, שהוא דמות מופלאה מתחשבת ומבינה שאת ליבי שבתה. דבריו מלווים אותי ושופכים מים צוננים על פחדיי.

הלוואי שלא אדע מהי עקרות, אך גם לזאת אני מוכנה...

וְשִׁבְחוֹ עֶצֶם הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ נִכְתַּב

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

אפרת השתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה עוד יותר, וחרף השמועות הנוראות החלו לדבר בה נכבדות. שליחים מטעם המשפחות המיוחסות בצפת: פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר – השכימו לפתחו של בית אביה, הרב שבתאי לוין, והפצירו בו להשתדך אליהן באפרת.

אך היא מיאנה לשמוע. כל ליבה היה נתון רק לאביה העיוור. היו ימים בהם לא היה אדם בעולם שאותו אהבה יותר ממנו. ידה לא זזה מידו. הינחתה אותו בכל אשר הלך, ליוותה אותו עד פתח בית-המדרש החדש של החסידים, והיתה מחכה בסבלנות שעה ארוכה לצאתו.

קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאוד מאז התעוור. בשעת הדרשה היה אפשר לשמוע בקושי רב את דבריו. בגמר תפילת שמונה-עשרה היה שמש בית-הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, ניצב ר' שבתאי לפתע דום, ולאחר דקות אחדות התכופף וחזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ולא נכשל אפילו פעם אחת – ואז השמש היה דופק על הבימה, להתחלת החזרה של הש"ץ, שליח הציבור.

אפרת היתה מתבוננת באב ממקומה מעזרת הנשים. היא נעשתה שקטה, מתנהגת באדיקות, מתפללת וקוראת מהספרים הקדושים בפני אביה במשך שעות ארוכות. לובשת שחורים, הגם שאיש מבני-משפחתה לא נהרג בפרעות. ורק שפעת שערה המסולסל, שהוברש היטב במברשת ונאסף במקלעת הדוקה המתנוססת מעליה, היתה מתריסה כבוערת באש אצורה.

לשידוך היתה אפרת רצוייה בגלל ייחוס משפחתה ועם זאת היה עדיין צל מוטל על שמה ומלווה אותה בכל אשר תיפנה. ככל שרבתה אדיקותה כן רבו הרינונים על כך שיש דבר-מה פגום ופסול בהליכותיה וכי חרף בתוליה כבר יְדָעָה גבר.

גם חברותיה מילדות, שאחדות מהן כבר נישאו והחלו יולדות, הכתימו את שמה. הן זכרו שהתנכרה להן, ולא שכחו חלומותיה על שרי-צבא ואבירים, ועל כך שתהיה מלכת היהודים – ואמרו שכבר אז ניראתה בעיניהן זרה ומוזרה.

עדיין התהלכו שמועות רעות על מה שהתחולל בינה לבין חסן בן הקאדי: אמרו שעל הגג הפתוח לג'רמק עינה אותה והיא, כדי להציל חיי אביה הנערץ עליה, הקריבה עצמה והפקירה גופה לַישמעאלי כפי שאסתר המלכה ויתרה על אהבתה לדודה מרדכי אשר על ברכיו גדלה, ותסכן חייה בבואה לא-קרואה אל המלך אחשוורוש כדי להציל את בני-עמה ולהפר עצת המן האגגי, אלא שאחשוורוש לא הסתפק בעכוזה בלבד.

אפרת אינה מאשרת ואינה מכחישה. היא שותקת. אולי מסתירה סוד פרוע? אולי התאסלמה? אולי באמת נישאה לו וגורשה? אולי הכל שקר וכזב? ואולי נשמר שמה הטוב רק בזכות דודתה העשירה ולכן שערה משערות ראשה לא נפלה ארצה גם לאחר שחוללה וטומאה?

שערה לא נפלה אבל הלשונות הרעות בצפת ליגלגו עליה שבכוונה היא מערפלת ומטילה ספק אפילו בבתוליה, כדי שיהיה לה תירוץ לדחות חתנים.

השדכנים התחרו ביניהם על חיתונה. הכחישו שמועות. אך אם רק נידמה לאחד מהם שמשפחת לוין נוטה חסד למועמד-לחיתון מטעם זולתו, מיד היה מנסה גם הוא להשחיר את שמה, וגם בחריצות רבה.

בלילות עדיין הופיע נפוליאון בונאפרטה בחלומותיה של אפרת, והיא סיפרה עליו רק לאחותה הקטנה:

"ראיתי אותו בסימטה, בעיר פריז, על יד בית-היין 'השפן הלבן'. גבוה כארז וחסון כאלון. הוא הבטיח לי ארמונות של זהב ואוצרות של משי, ואת כתר ישראל...

"הרכיב אותי על האוכף, בדרך לדמשק, נשק לי חזק, באכזריות, על השפתיים, הצליף את הסוסה, וצליפותיו ירדו על גופי כאילו אני סוסתו...

"הלך בראש, ועימו במסע ארבעה-עשר אלף חיילים. פסענו דרך חולות מידבר סיני הנוראים. המים אזלו והשרב הדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות התלוננו על נפוליאון שלי, אמרו שהוא נתון להזיות בהקיץ. אבל בונאפרטה המפקד עודד את רוחם והבטיח: 'בעוד ימים אחדים נכבוש את ירושלים הקדושה וניזכה להקים מחדש את מקדש שלמה המלך ואפרת המלכה!'"

אפרת יודעת ששפתיה נגועות במחלה והתוחעס שלה טמא. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה, בצד ימין, גמול-חטאה, והוא ככווייה בבשרה. לא מועילים לה מי-מלח וחומץ, דבש וסוכר, ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח. בעת ההיא פרצה בצפת גם דלקת קרום-המוח, זו המגיפה הקרוייה בשם מנגיטיס. הרופא המקומי הציל נפשות רבות בתרופה זו: היה מצווה לגלח את ראש החולה ולעטוף אותו בתחבושות טבולות בחלב רותח, קומפּרֵסין, עד אשר יירָאו על עור-הראש כתמים שחורים. כך ניצלו חולים רבים.

אפרת ניסתה בחשאי גם את החלב הרותח על ירכה, ולא הועיל. ולגלח את שער ראשה? לא. זה אסור. רק כאשר תהיי לאיש יגולח שערך.

המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, נעלמה מסימטאות הרובע של היהודים. אמרו שנשחטה בפרעות ובותרה והתנים כירסמוה, סיפרו שנלקחה לאוהל של שיח' בידואי בחורן וילדה לו תאומים בהירי-שיער, שנחטפה לזנות בדמשק ובַלתה שם עד שנזרקה לסימטאות שליד כיכר התליות, המארג', ונעשתה מיכבש לחיילים תורכים, סיפרו...

שתי פעמים כבר עבר חסן בן הקאדי על פני אפרת, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה, ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני-הסימטה. היא חשה פיק-ברכיים, כעומדת להתעלף. אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. אלמלא אביה המחזיק בידה ואינו רואה דבר, אולי היתה רצה ומתחננת בפני חסן:

"קחני עימך לסימטאות דמשק! – רעה וחטאה אני! – דם המשוגעת הרזה זורם בעורקיי וחום זרעך מפעפע באחוריי וממיס אותי – "

ופירכוס משונה, כרעד-אדמה מתוק, מפרפר בחלחולת שלה ועולה משיפולי-גבה לכף-ידה ומכפה לכף-ידו של האב, והרב שבתאי העיוור מזדעזע ואומר: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי-הקרב? חייליו-שלו סובלים רעב. האם להחליפם בשבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? – בידי האוייב אין שבויים מצבאו! – לשלחם לחופשי? – ילכו ויבצרו את חומות עכו הקרובה!

שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים יפו וממיתים אותם. במשך ימים רבים עדיין נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה, ואט-אט מתבשלת ברקבונם נקמה נוראה, מגיפת הדבר.

שמועה אומרת כי משלחת יהודים באה אל נפוליאון ליפו, מיד לאחר כיבושה, והביעה בפניו תקווה שהינה בעקבותיו יבוא מלך משיח ויגאל את עמו ישראל. נפוליאון הבטיח להם לשוב ולכונן את ממלכת ירושלים, ואמר שבדעתו להקים גדוד צבא יהודי. הוא פירסם כרוז ליהודים, ואמרו כי בכך הוא התכוון בראש-ובראשונה למשוך על צידו את חיים פרחי, הממונה על ענייני הכספים ויועצו הקרוב של אחמד ג'זאר מושל עכו. ואולם מועלם חיים פרחי לא סמך על כנותו של המצביא הצרפתי ולא האמין כי תשועת ישראל תבוא על ידיו ובחר להמשיך לפעול בחסותה של עות'מאניה.

יהודי ירושלים, ובראשם הרב אהרון בן לוי, התלהבו תחילה מהכרוז של נפוליאון. סבלם תחת שלטון המוסלמים היה קשה, ועתה נוסף עליו גם חשדם של הללו כי תקוות היהודים היא להיות בני-ברית לנפוליאון. לכן כאשר נודע בירושלים על טבח השבויים התורכיים ביפו ועל מגיפת הדבר שפרצה בעקבותיו, נמס לב יהודיה בהבינם שאין ברירה בידיהם, לא תהא להם תשועה מהצרפתים. היהודים צעקו אל ה' וגם התחילו לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה, יחד עם המוסלמים.

בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול עד רמלה. ופתאום, יש אומרים: בחמלת השם על יהודי ירושלים – באה עליו רוח אחרת והוא החליט לפנות עם צבאו צפונה – ושב מכוונתו לעלות ירושלימה. העיר שמחה. לאחר ימים מעטים נחל שר-צבאו קלבר ניצחון על המוסלמים בהר תבור, ומשם המשיכו הגדודים לעכו. בכוונת נפוליאון היה לכבוש את כל הנקודות החשובות בדרך צפונה כדי לעלות על קושטא.

אפריל 1799. נפוליאון מתעכב וחונה עם צבאו לפני מיבצר עכו מבלי שיהא ביכולתו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לגבור על מיבצר קטן השוכן בקצה הים התיכון? על תותחיו המעטים? על אותו יהודי עקשן, ר' חיים פרחי מדמשק, שמנהיג את הגנת העיר?

נפוליאון מיואש. לשם מה אנו סרוחים כאן, על החול הלוהט, נוכח ערימת אבנים זו! "מיבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם לעולם!"

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשיתה של מרידה: "ניתן את גנרל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי יותר!" – הם מתלחשים באוהלים.

השמש השוקעת בים התיכון, בין דקלים בודדים, מבליטה את צלליות אוניותיו של הצי האנגלי, המגן על העיר מן הים, בפיקודו של הקברניט סידני סמית.

בונאפרטה יושב באוהלו ומחשב חשבונות. שעה איומה! – עכו זו עוצרת בעד מסעו לקושטא, ולהודו – אם כך, נשובה מצרימה!

שלא כדרכו אין בונאפרטה רוכב עתה בראש המחנה אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. הוא מסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במיבצר שלא ניתן לכובשו.

עליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו ממגיפת הדבר ומן הצמא. נסיגה מבעיתה. ללא דרכים, ללא מים, והדבר הוא המאסף של המחנה. האם אפשר שהגורל יכה את בונאפרטה בדבר כאן, בין חולות-המידבר? בלי פחד הוא מבקר את הנגועים, השוכנים בבית-החולים ביפו. הוא מעודד את החיילים בכל מקום שידו מגעת. אך לגבי אלה שאותם הוא רואה נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, הוא אומר: "יש לסייע להם שימותו מהר." – ומתוך אחריות, השמורה לדבריו, למלך – הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו הנגועים בדבר ואשר הרופא העיד שאין כל תקווה להציל את חייהם.

אלפיים חולים וששת-אלפים בריאים משרכים את דרכם בין חולות מידבר סיני. מותירים אחריהם בגדים ושכיות-חמדה שנלקחו שלל. רבים מהם הולכים יחפים בחול. רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב-מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני האכזרית קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשת אותם. כאשר שואל הסייס את בונאפרטה, למוחרת היום, על איזה סוס הוא רוצה לרכב – מצליף המצביא על האיש בשוטו.

לבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה, ורחוק יותר – תבנית הפיראמידות של גיזה מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, רק לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות הנילוס, הצביע בונאפרטה על הפיראמידות בעומדו בפני שמונת אלפי אנשיו:

עתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב, שנלקחו שלל, בהצהרות ובתהלוכות, הוא אומר להטעות את העם המצרי.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט מהם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.

וכך, ככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, כי היא לבד בחטאה תימק ולשווא תחפש עקבותיו בסימטאותיה. בלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים, פן תיאנס, פן תהיה מירמס לפרסות-סוסיו, חייליו יטילו גורל על בתוליה, יסרקו את בשרה במסרקות-ברזל וידושו גופה במורג-עץ משובץ חרבות-צורים חדות שכולן ננעצות בתוחעס שלה והחלחולת מלאה דם.

היא רוצה לדבר על כך עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך הוא התעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו הצופה אל הג'רמק, ובימי החורף מתכסה ההר שלג. היא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים. חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל-תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, כל עוד הוא חי. אחר-כך תמות גם היא. אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שמגלה את אוזן אימה, הרבנית רחל, על דבר יסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.

ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לאפרת בת רחל ומדמין

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לאפרת בת רחל

א ס נ

ר"ש לאב"ר

אחר-כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: "בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק"ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי-ארץ אני גוזר על כל כוחות-הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת-האש הן של כת-המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום-רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי-רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי-השדה או מעשבי-היער או מעצי-היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות-הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ"ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד."

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג'י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה.

בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג'י עורות בני-בקר, גמלים וגָ'מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי-אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר"ר יוסף 'ן גיקטליי"א נ"ע, ספר שבחי-האר"י לר' שלימל דרעזניץ, שער-הגלגולים, עץ-חיים ופרי עץ-חיים להרח"ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות-הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח-ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה היא כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג'י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית-המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור-גמל גסה עם רצועות-חיבור בלבד, כמין שרוכי-עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. וכן נעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. וגם נעלי-בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות-השדה. ונעליים גבוהות של ממש, הקרויות מדאס, והן מגיעות עד מעל לקרסוליים, עשויות עור-בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך-כלל מעור-גמל קשה.

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידוע גם במומחיותו לתפור כיסי-עור, שאותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי-הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי-עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך-עור לעונדם על צוואר.

שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז"ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר-האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג'רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל שאותו היא מפזרת על כרה מדי לילה. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי-ביטנה, משחקת בפי-טבעתה, נושכת עד זוב-דם בשפתיה החטאות, דמעות בעיניה, והיא ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: "ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל ארמניאל ברוכיאל..." – כדי לדחות מעליה את כוחות השדים ואת רוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי-כוח, אדם הראשון בעלה של לילית, נפוליאון, סוּסוֹ בדמות אדם, סולטאן מחמוד השני, סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק, חסן בן הקאדי, שמזדווגים אליה ערומים בחלום, פנים ואחור, פורעים בחלחולתה ומטילים זרעם ברחמה כמעשה הנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה – – –

ביידן, בבקשה ממך, הטל הגבלות גם על השימוש בחימוש אמריקאי בהפצצות חיל האוויר על חיזבאללה בלבנון כדי שלא להפריע לחיזבאללה להרוס באופן הומניטרי את יישובי הגליל העליון. הלו! שומע? הלו! כן, יש גליל עליון, על יד רפיח!

[לזיכרו של עמנואל הרזה והשזוף-מאוד מחוף גורדון שהיה ואיננו עוד]

לחיימקה יַמִי יש השכלה ים-תיכונית: על חוף-הים הוא נמצא יותר מאשר בבית-הספר. אילו הִרשו לו, היה מבלה את כל ימיו בים.

כך חיימקה. אבל – "הייתם מאמינים?" הוא אומר, "יש אנשים ששונאים את הים, כן! – לאבא, למשל, יש חבר, צייר מבוגר, שגר איזה שלושים שנה שלושים מטר מהים, והוא חיוור, שקוף כזה עם זקן, ואף אחד לא ראה אותו אף-פעם בבגד-ים על החוף, מפני שהוא אחד כזה ששונא את הים. מפנה לו תמיד את הגב שלו. כן, אפילו לא מסתכל עליו! – כן, וגם את השמש מחרים – אז איך אפשר להיות אחד כזה?" – מתרעם חיימקה ימי. "הלוא אם אני הייתי גר שלושים מטר מהים, הייתי כל היום יורד אליו ועולה, יורד אליו ועולה, יחף, לבוש בבגד-ים בלבד, איזה כיף!"

כמעט מיותר לומר שחיימקה ימי יש לו גלשן-גלים מרשים, טָאוּן אֶנְד קאנטרי, תוצאת הוואי (ששם מומחים בגלשנים), מילוי קצף פוליתילאן, המעטפת עשוייה פיברגלאס פוליאסטר. גלשן שמחירו, חדש, תשע מאות שקל.

יש לו פתיל גומי לקשור את הגלשן לרגל, שלא יילך לאיבוד בגלים.

יש לו מיתקן מיוחד על האופניים מאחור, לשאת את הגלשן בדרך לים ובחזרה.

יש לו ארנק-שפופרת נגד-מים, תלוי בפתיל על צווארו.

יש לו פרצוף שזוף ועור כמעט מצומק מרוב שהייה בשמש.

יש לו מגבת-חוף ענקית עם הדפס וכיתוב: אקאפולקו.

יש לו תיק-צד מתנפח שיכול לשמש גם ככר, כששוכבים על החול.

מה אין לו? כל ציוד ימי שתגידו – יש לו, או שזה בדרך אליו. תוכלו לראות אצלו קאטאלוגים צבעוניים של טאון אנד קאונטרי, אולטרא-וֵייב, סִי-רֵיי, גִ'י אֵנְד אֶס, וגוטְצֶ'ה, ובהם תמונות ומיפרטים של גלשני-גלים, גלשני-רוח, סירות, חליפות-צלילה שחורות, מסכות, בלוני חמצן נוצצים, רובי-צלצל, ומה לא?

כאשר חיימקה ימי יורד לחוף, הוא פורש מגבת על החול בפינת הגולשים והמתרחצים הקבועים, יושב שם ולוקח חלק בדיונים החשובים ובשיחות הממושכות על נושאים כגון: האם עדיף גלשן-גלים פיברגלאס פוליאסטר או אֶפּוֹקְסִי עבודת-יד? האם יולנדה בעלת עכוזי-השוקולד תחזור גם הקיץ לרקוד על החוף לצלילי התזמורת הבראזילאית? במה כדאי להשקיע כוח ולהתאמן, בחסקה, גלשן-גלים או גלשן-רוח? האם אולריקה המלצרית שוכבת רק עם ג'ו החבר השחור הקבוע שלה או שיש לה עוד כמה מהצד? כמה שעות ביום צריך לשחות כדי לשמור על כושר מינימאלי? איפה הכי כדאי לקנות ציוד – בימית, במרכז הגלישה, או אצל צביקה? האם לאיריס אין כסף להחליף בגד-ים או שלא מוצאת בכל העיר משהו דומה יותר לקורי-עכביש? גוטליב הזקן, שמשחק בכדור-כוח, הוא בן שמונים פלוס או שהגיע כבר לגיל תשעים?

בגלל התמדתו ובקיאותו בכל הקשור לים, רכש לעצמו חיימקה ימי, למרות גילו הצעיר, מעמד של בר-סמכא על החוף. תמיד פוגשים בו שם והתרגלו להקשיב לדעתו כפוסק אחרון בנושאים שנויים במחלוקת. מעריכים את מומחיותו. מתקבצים ויושבים סביבו כמו "גורו" ושותים בצמא את דבריו.

בבית-הספר כמעט שאין רואים אותו. רק בחורף, כאשר הרוח מגיעה למאתיים קמ"ש, הגלים לשלושה מטר, וביום אחד יורדים חמישים מ"מ גשם עם מטחי ברד – מואיל חיימקה ימי לכבד בנוכחותו את תוכנית הלימודים. יושב בכיתה שזוף, מלוח, שופע בריאות, לעומת כל השאר שמצוננים וחולים בשפעת; מופיע כחבר מעולם אחר, של הקיץ, של האור, תחת שמיים מעוננים, ובקור.

ובבית? – אימו של חיימקה מיואשת. ללמוד כמעט שאינו לומד. ציוניו נמוכים מאוד. אפילו בהתעמלות. בקושי העלו אותו כיתה. בחוג המשפחה כמעט שאין רואים אותו. אינו עוזר בשום דבר. אפילו להפסיק ללמוד וללכת לעבוד – הוא אינו מוכן. רק הים מושך אותו. רק הים.

היא באה לבית-הספר, להתלונן עליו. "מדוע אתם סלחנים כל-כך?" הטיחה בפני המנהלת. "הלא הוא מרמה כל הזמן! במקום ללכת בבוקר לבית-הספר, הוא רובץ בים!"

"אנחנו מודעים לבעייה," משיבה המנהלת, "היו לנו שיחות ממושכות איתו ועל אודותיו, את יודעת, גברת ימי – "

"את יודעת, גברת בוגוסלבסקי, אצלנו לא בית-ספר רגיל. אנחנו מעריכים כל תלמיד לפי כלל הפעילויות שלו. על פי הדרך הייחודית שבה הוא מגיע לביטוי עצמי. כולנו מלאי התפעלות מאהבתו העזה של חיימקה בנך לים. כאשר חיימקה מופיע, שופע חיים, שזוף, באמצע החורף – אנחנו מרגישים לעיתים קרובות ממש רגש-נחיתות למולו. כאשר הוא מספר לנו כיצד הוא מסתכן, חותך את הגלים, ורוכב עליהם בגבהים, יוצא לים בכל מזג-אוויר, יחידי מול איתני הטבע..."

"רגע אחד, המנהלת, מה הוא מספר לכם? ישנה כאן איזו אי-הבנה..."

"הלוא הוא בחיים לא נגע אפילו באצבע הקטנה שלו בים, הלא מאז שהיה ילד קטן יש לו פחד מים, מלוחים, מתוקים, לא חשוב איזה. הלוא אפילו לשחות הוא לא יודע!"

"גברת בוגוסלבסקי, את בטוחה שאנחנו מדברים על אותו תלמיד?"

"אז מה הוא עושה שם כל הימים, לכל הרוחות?" – איבדה המנהלת את סבלנותה הפדאגוגית והחלה צועקת. "עובד עלינו?"

"אני יודעת? אני נורא מפחדת. מה יהיה איתו?" ענתה האם בדמעות. "אני כבר רואה – כל העתיד שלו זה על הרצועה הקטנה של החוף, בין הים שממנו הוא סולד – לבין החיים האמיתיים, בעיר, שמהם הוא בורח..."

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי: דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

אהוד: האם "האידיוטים השימושיים" שיצאו במוצ"ש מטעם "כוח קפלן" להפגין נגד ממשלת ישראל ולחסום כבישים – לא הבינו שאולי תמכו במעשיהם ביחיא סינוואר ובהפגנות השנאה האנטישמיות בערים ובאוניברסיטאות בארה"ב ובמערב-אירופה? ובמיוחד – תמכו בו-זמנית גם בהפגנות השנאה לישראל במוצ"ש האירוויזיון בעיר המתאסלמת מאלמו! והאם אני הסופר העברי היחיד המתריע על כך? איפה נביאי השקר שלנו? מדוע אינם מכים על החטאים שלהם בעת צרה לישראל?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: אהוד היקר, אני מצטרף לתמיהתו של נעמן כהן על התפעלותו של המרחב הספרותי מספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" – הוא אהד את הנצרות שקבעה כי היהודים אשמים עד דור אחרון במותו של ישו, וכן כי חובשי הכיפה ומניחי התפילין יהיו מקוללים עד סוף הדורות. לא ברור איזו גאולה הוא מצא שם.

באשר לסמי שלום שטרית (שנעמן כהן מזכיר), המגדף את המדינה, המוכן לנשק את ידיו של סולטן מרוקו (אבל היגר לארה"ב), והמייחל לרצח המתנחלים – על איש זה ניתן לומר שאין צורך בגויים אנטישמים, יש לנו אוטו-אנטישמים תוצרת בית.

* ג'וחא: אצלנו במושבה היה שגור פתגם ערבי (טרם היתה קיימת אז המילה "פלסטיני", היינו כולנו באנגלית "פלשתינאים", נתיני המנדט הבריטי של פלשתינה-א"י) – והפתגם היה:

"דַרַבַּנִי וַבַּכַּה, סַבַּקַנִי וַאִישְׁתַקַא!" – היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

כיום צריך לתקן: "היכני וחגג, השיגני ויתלונן!" [התלונן אצל ביידן ובלינקן, בעיתון "הארץ", בבתי הדין האנטי-ישראליים בהאג, בדרום-אפריקה המושחתת ובאו"ם].

* "בדו"ח שהוגש לקונגרס על ידי ממשל ביידן אתמול (שישי, 10.5) נכתב כי סביר שישראל הפרה את החוק הבינלאומי ברצועת עזה, אך לא באופן המצדיק מניעת סיוע צבאי. לפי הדו"ח, ארה"ב מעריכה כי ישראל השתמשה בנשק שסופק על ידה במקרים ש'לא עולים בקנה אחד' עם התחייבויותיה למשפט ההומניטרי הבינלאומי. 'התוצאות בשטח כוללות נפגעים אזרחיים רבים ומעוררות שאלות,' נכתב." ["הארץ" באינטרנט. 11.5].

אהוד: ומה בקשר לחמאס הנאצי? האם מפלצות הטרור הסאדיסטי האלה לא הפרו את החוק הבינלאומי כאשר רצחו ביום אחד יותר מאלף יהודים וחטפו יותר ממאה?! – ובתמורה זכו לכך ש"ההתחייבויות המשפטיות ההומניטריות של ישראל ברפיח" הן, על פי ממשל ביידן – להשאיר את הרוצחים הפראים צמאי הדם האלה בחיים, לשמחת תומכיהם האנטישמיים עטויי הכאפיות (הבאות במקום צלב-הקרס לסמל השמדת יהודים) המפגינים בקמפוסים האמריקאיים ומסמנים בכך אולי גם את קץ "תור הזהב" של יהודי ארה"ב?

* יש לקוות כי בגזרת רפיח צה"ל פועל בחוכמה, פחות מדבר, מחשש לעין אמריקאית רעה, ויותר נלחם, מבלי לפרט על כך יותר מדי.

* שאלה: כמה פרופסורים אמריקאיים מושחתים קנה הכסף הערבי בצורה ישירה או עקיפה? וכיצד זה השפיע על תהליך ההתבהמות הפלסטינית-החמאסית-הנאצית באוניברסיטאות ארה"ב?

* מבלי להכות על חטא קריאתה לסרבנות, וכמו לפני ה-7 באוקטובר, היא ממשיכה לשרת את מטרות החמאס: "שקמה ברסלר, ממובילות המחאה נגד ההפיכה המשטרית בשנה שעברה, נאמה בהפגנה נגד הממשלה בצומת נהלל לאחר כמה חודשים שבהם נעדרה מבמות ההפגנות. 'במדינה דמוקרטית השלטון מקבל את הלגיטימציה שלו מהאזרחים. ובישראל של היום אין ממשלה לגיטימית,' אמרה ברסלר, וקראה לאזרחים להיאבק למען קיום בחירות. 'אנחנו נקראים אל הדגל. נצטרך, באופן חוקי וללא אלימות, להכריח את הממשלה להחזיר לנו, לציבור, את המנדט,' אמרה." ["הארץ" באינטרנט, מוצ"ש, 11.5].

* אהוד: ראיתי באחת מרשתות הטלוויזיה את המנוולת האנטישמית השוודית הצעירה, בובת התקשורת גרטה טונברג, עומדת מחייכת בכיכר כשהיא עטופה בכאפייה בהפגנה נגד ישראל במוצ"ש 11.5 של תחרות האירוויזיון במאלמו.

ונשאלת השאלה: האם לא ענקיות הנפט הן אלה שמממנות את "פעילת האקלים" הפסיכית הזו כדי לפגוע, לגחך ולהציג באור שלילי את המאבק נגד זיהום כדור הארץ?

"גרטה טונברג נעצרה על ידי המשטרה השוודית במהלך מהומות בסמוך להיכל, שבו מתקיים גמר האירוויזיון. 'אני כאן להראות שאנחנו חושבים שזה שערורייתי ובלתי נסלח מצד האירוויזיון להרשות לישראל להשתתף בזמן שהיא מבצעת רצח עם,' אמרה גרטה עוד לפני שהאווירה באזור התלהטה. כשאלפי מפגינים צעקו ברחובות מאלמו 'פלסטין תשוחרר' ו'מהנהר ועד הים, פלסטין תשוחרר!'" [ויקיפדיה, 12.5, עם תמונתה כשהיא עטופה בכאפייה ומוחזקת בידי שני שוטרים].

* אהוד: אני עדיין תומך בנתניהו ומקווה שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה גם לאחר הבחירות הבאות. לטוב ולרע הוא מגלם את גורלה ההיסטורי הקשה של ישראל, ואני מאמין שכל-כולו מגוייס לטובתה ולניצחונה מול אויבים קשים מחוץ וגם מבית. לטבח ה-7 באוקטובר אחראים אויבינו ולא אנחנו. והטבח עלול להתרחש גם עתה בעשרות נקודות יישוב יהודיות. עניין לנו באוייב לא-רציונלי שמוכן להקריב את חייו ואת חיי אזרחיו ובלבד שיהרוג בנו!

זה לא נתניהו, זו ההיסטוריה שלנו, וכנראה גם של העם היהודי לתפוצותיו בימינו, העומד מול התפרצות אנטישמית ממומנת טרור מוסלמי. זה לא נתניהו. זכור זאת, ההיסטוריון שבדורות הבאים – אם תקרא את דבריי אלה!

* "משרד החוץ של מצרים הודיע היום (ראשון, 12.5) כי המדינה תצטרף לעתירה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית המשפט לצדק בהאג, בעקבות הפעולה ברפיח." ["הארץ" באינטרנט. 12.5].

צריך לקוות שזה רק מס-שפתיים וכי מצרים אינה מתכננת מתקפת פתע על ישראל.

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקווה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

אהוד: ראשיתו של הסיפור "שמלת העץ" בפתח-תקווה לפני כ-120 שנים, ונוסחו השלם נשלח במלאת 130 שנים להולדתה של המשוררת אסתר ראב בשנת 1894. תרנ"ד.

הקובץ של הסיפור המאוייר נשלח בדוא"ל לכל הפונה אלינו.

לצפייה במסך – לפתוח קובץ במסך מלא לחוויית קריאה מיטבית. חלון מצד ימין למעלה.

להדפסה – לבקש לרוחב landscape – – וללחוץ מעליו – Flip on short edge

ואפשר גם לקבל אותו ישירות מהמהדורה של פרוייקט בן יהודה.

עדינה בר-אל: אהוד היקר, יופי של סיפור ויופי של איורים. בקיצור – יופי של ספר. האם יופיע גם מודפס עם כריכה?

משה גרנות: אהוד היקר, סיפור יפה, איורים יפים. אני הייתי רוצה סוסה חכמה כמו זאת של הנסיך. מדוע רק לנסיכים יש מזל?

נוני ירון: אהוד, תודה לך, יופי של סיפור. ואיורים נהדרים.

הדסה וולמן: אודי, קראתי את הסיפור, גם הטכסט וגם האיורים של דני, והשילוב הגרפי בין השניים, מאוד מוצלח ומוקפד. מתכתב עם מסורת ארוכה של בן-המלך שמתאהב דווקא בנערה פשוטה, והמכשולים בדרך להגשמת האיחוד.

Your book looks great. Dani’s pictures are wonderful. I wish you great success!

Ben gave me a copy of your story, which gave me a better idea of the illustrations. Danny did a great job, and as a result the book looks attractive. I hope that a publisher will be interested to publish it in Israel.