פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1952

יום מאתיים עשרים ושמונה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2171 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באייר תשפ"ד. 20.5.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירַת אִשָּׁה. // איליה בר זאב: בֵּיצֵי קְּיָמָא. אוֹר. // אנדד אלדן: אַך בְּכִי אֲחוֹתו שָׁחַק וְהֶחְשִׁיךְ. // אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל. הרצאת הסופר אהוד בן עזר ביום העיון "רק על הסכסוך לדבר ידעתי" ב-31 במאי 2005 באוניברסיטת ת"א. // אורי הייטנר: 1. מאמין תמיד. 2. צרור הערות 19.5.24. // רוֹן גֵּרָא: חַיֵּינוּ. // אהוד בן עזר: חנוך ברטוב. // צביקה זליקוביץ: תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ לירקון. // משה גרנות: התרשמות מ"האומה", גיליון 234. // אהוד בן עזר: יוסי שמאלני. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878. פרק שישי: בהגיע החוגגים אל חצר מירון. // נעמן כהן: הפילוסוף החסר קרל הלוי-מרקס. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירַת אִשָּׁה

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה  –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֵלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים  –

כְּגַלְגַּלֵּי מַזָּלוֹת

וּעִגּוּלֵי פֵּרוֹת  –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה  –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ,

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת, וְשָׁרָה בְּקוֹל,

דַּק מִן הַדַּק  –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה  –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת  –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ  –

בּוֹרְאִי!

1969

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

בֵּיצֵי קְּיָמָא*

סַרְטָנִיּוֹת שְׁלוּלִית פְּרוּקוֹת רַגְלַיִם, מַה-יִּתְרוֹן לָכֶן בִּרְבִיַּת בְּתוּלִין,**

לְלֹא אֶמְצָעֵי עֵזֶר רוֹאִים אֶת בֵּיצֵי הַקְּיָמָא,

אֶת הָעֻבָּרִים.

לִכְאוֹרָה אֲנִי מַשְׁקִיף עָגוּם מִצַּד הַדֶּרֶךְ כַּאֲשֶׁר אַתֶּן טוֹבְלוֹת

וּמַשְׁרִיצוֹת צֶאֱצָאִים. דַּפְנִיּוֹת יְקָרוֹת שֶׁלִּי:

כַּאֲשֶׁר הַשְּׁלוּלִית מִתְיַבֶּשֶׁת אֲנִי חוֹגֵג וּמִתְעוֹרֵר בְּהִתְלַהֲבוּת

רְווּיַת תְּשׁוּקָה.

הֲרֵי חֶלְקְכֶן הוֹפְכוֹת לִזְכָרִים,

יוֹצְאוֹת מֵהָאָרוֹן כְּעוֹד מִינֵי דָּגִים, נְמָלִים, דְּבוֹרִים וַאֲנִי צוֹנֵחַ

עַרְמוּמִי וּמְחֻיָּךְ

 בַּחֲלַל הַדְּגִירָה שֶׁלָּכֶן, מֵמִית וּמְחַיֶּה –  

שְׁתֵּי בֵּיצִים גְּדוֹלוֹת, עֲטוּפוֹת כָּרָאוּי עַל פִּי דִּינֵי הַהֲלָכָה –

צְנִיעוּת בְּחֵיק הַטֶּבַע.

וַהֲרֵי אֵלּוּ "בֵּיצֵי הַקְּיָמָא" שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ רַק אִם נִזְדַּוֵּג.

חָשׁוּב אֲנִי אוֹ לֹא? הֲרֵי אֲנִי

זוֹ אַתְּ מֵאֶמֶשׁ –

אָז מָה? לִהְיוֹת בָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת?

זֹאת הַשְּׁאֵלָה!

* ביצים עטופות קרום קשה המתקיימות בקרקע עד להרטבתן בעונה הלחה הבאה. סרטנים שחייהם מתנהלים במי שלולית ומקווי מים זמניים, לריבוי והמשכיות.

** סוג של רבייה אל-זוויגית – מצב שבו יצוּר שמורפולוגית הוא זוויג נקבי מעמיד צאצאים בלא צורך בהפרייה, והם בעלי חומר תורשתי זהה לו.

אוֹר

בְּצָהֳרֵי יוֹם, כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, חֲצִי יָרֵחַ

מִתְמוֹדֵד עִם הַזְמַן הָאָבוּד.

הַמְּצָדּה מִצָּפוֹן, יַם הָמָּוֶת מִמִּזְרָח וְכָל

שֶׁהוֹתַרְנוּ מִתְרַחֵק וְנֶעֱלָם –

בְַּמַּעֲרָב.

תצלום אוויר של מצדה. ויקיפדיה.

עֶרֶב קָרֵב בְּאִטִּיּוּת –

הָרֵי מוֹאָב וֶאֱדוֹם  נבְלָעִים בַחֲשֵׁכָה, 

כָּמוֹנוּ.                                                         

פורסם ב"אינטימיות" – ספרי עיתון 77.

* * *

אנדד אלדן

אַך בְּכִי אֲחוֹתו שָׁחַק וְהֶחְשִׁיךְ

מְכֻרְסָם מִכְּאֵב הִשְׁחִיר מַלְבּוּשָׁה הַלָּבָן חֻלְצַת הַיַּלְדוּת הָרְקוּמָה הַדּוּמִיָּה דִּמְדְּמָה דַּקַּת דְּמָמָה חֲדַר הַהוֹרִים תָּמִיד גָּחָה בְּחַג הַגֵּז גּוֹנֶזֶת רַז גִּזְרָתָהּ הַיַּלְדוּתִית בַּחֲשַׁאי בְּחַדְרוֹ הִדְלִיקָה

 זִכְרוֹנוֹ הוּא שֶׁדָּר כִּמְעַט בַּדִּיר נָדִיר הָיָה לָהּ

נוֹדֵד עִם צֹאנוֹ מִתְרוֹצֵץ בַּצִנָּה בֵּין עֵצִים צוֹנֵחַ לְהָצִיץ

מִתְמַקֵּם בְּשִׁירָיו הַקַּנְיוֹנִים קְרֵבִים מִצּוּק אֶל צוּק חֹומֵק מוֹחֵק קִרְבָה אַחֶרֶת עַל עָפָר נִפְעַר רִפְיוֹנוֹ

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר משיריו בין 1955                        ל-2005.

איליה בר זאב 

* * *

אדם כשדה-מערכה

מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל

הרצאת הסופר אהוד בן עזר

ביום העיון "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

ביום שלישי, 31 במאי 2005

באוניברסיטת תל אביב

[זה הנוסח המלא, שרק לחלקו הוקצב זמן בהרצאה]

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים, היהודי והערבי. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.

אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בתקופות מאוחרות יותר – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.

גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.

אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" (1906) לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.

ב"משא ערב" (1907) של ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, רעו של ברנר ומתנגדו בשאלה הערבית) הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.

פרופ' יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ (הוא לא תיאר לעצמו עד כמה תתמלא משאלתו ותצליח) – פנתה חמדה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין עד היום קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.

יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.

אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש"(1910). מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.

הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל מסתבר שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.

בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.

הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת:

"ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצרייה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: 'מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי.'"

הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.

הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומאן גארי) – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד (לפחות בתקופה שבה נכתב "כל החיים לפניו"), אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. כי אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.

הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יוצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".

מיהו שמעון צהמרא?

לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות לבנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המנדט, בירושלים.

בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.

כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על ביטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.

מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.

המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.

לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוהָ לי."

הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובלה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם; ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו ורובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.

מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

 "אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"

אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זוהי כמובן פרודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על מעין חלום איכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; ושהעולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פרודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשרי. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:  "יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו: "אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?"

קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פרודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידיאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.

וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.

 "הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.

שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מִשְׁכּנוֹ בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – דניאל חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.

כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות וכל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.

דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המנדט.

ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערבייה. על מוצאה נאמר בספר: "בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה."

איננו יודעים אם היא יהודייה שהסתערבה, או ערבייה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.

דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר ארוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר ארוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.

לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.

אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.

סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה" (1951), שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות וידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.

ואילו ב"הפרדס" נקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.

ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי ה"מוסרי", בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטיפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.

וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזיי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.

בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שאותה תיאר תמוז ביצירתו.

מה הלקח שניתן להסיק מהסיפור בנושא, או בחתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?

לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.

בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.

אמנם, במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים "לא יהודית" זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.

כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – אין סיפור כזה שמסתיים בחיוב אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" (בתרגום חדש לעברית ניתן השם – "השיבה לחיפה") של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.

הסיפור, או הנובלה, הופיע במקורו בשנת 1970, וחלק ממנו נדפס בשעתו בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.

סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: "נראה מה יגיד הבן?"

הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.

סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – "אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך."

נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגִזרה זעירה אחת.

ברומאן "יונים בטרפלגר" (ספרייה לעם, עם עובד, 2005) ממשיך סמי מיכאל במכוון וביודעין את הסיטואציה שעומדת במרכז הנובלה של ע'סאן כנפאני "החוזר לחיפה" ("השיבה לחיפה"), והסיפור מקבל כבר מעין מימד מיתי, תנכ"י: למי שייך הילד? – כמו במשפט שלמה שנועד להבחין בין האם האמיתית לאם המזוייפת.

גיבור הרומאן של מיכאל הוא זאב אפשטיין, הנער הערבי-יהודי או היהודי-ערבי, הנשכח באותו מקום ובאותם תנאים, בעת בריחת הערבים מחיפה בשנת 1948, ומגדלת אותו אם יהודייה ניצולת-שואה, ריבה, והוא משרת בצה"ל ורואה עצמו יהודי גמור גם לאחר שנודע לו סוד מוצאו, וגם לאחר העימות עם האב הפלשתינאי, שרואה בו בוגד ואשר מקווה כי אחיו הצעיר יתגייס למלחמה בישראל ויכפר על בגידת האח הבכור שהפך לחייל יהודי, בדיוק כמו אצל כנפאני.

המשימה שלקח על עצמו סמי מיכאל אינה קלה וזאת משום שהוא סופר ריאליסטי שרוקם עלילה סבירה והגיונית, ואינו יכול לברוח למחוזות של עירפול וסמליות כדי לטשטש התרחשויות אשר ברומאן ריאליסטי-כפשוטו יש לעיתים קושי לעצב אותן בצורה משכנעת. קושי – לא מבחינת יכולת הסיפור המצויינת-תמיד של סמי מיכאל אלא מבחינת ההסתברות שכך ולא אחרת יתגלגלו היחסים המסובכים בין זאב אפשטיין לבין אימו הפלשתינאית, אחיו ואחותו.

מבחינה מסויימת מזכיר "יונים בטרפלגר" את "חצוצרה בוואדי" (1987). כל זמן הקריאה ברור שלא ייתכן כי לסיפור של יחסים בין שני העמים יהיה "הפי אנד". זה פשוט לא מסתדר עם המציאות שבתוכה הוא מתרחש, כפי שלא הסתדר גם ב"חצוצרה בוואדי", ששם היתה כבר כמעט אידיליה בין הוּדָא ההרה לבין אלכס בעלה היהודי, העולה החדש מרוסיה – עד שהוא נהרג בשירות המילואים במלחמת לבנון בשנת 1982, והיא אינה שומרת את הוולד כי לדעתה אין לו עתיד בישראל.

ואכן, גם לקראת סיום "יונים בטרפלגר" נוצרת הרגשה, עולה איזה קצב – כמו במהלכים אחרונים של משחק שחמט: כלי לבן מסלק כלי שחור, כלי שחור מסלק כלי לבן, הלוח מתרוקן, גם המלכים – שני האחים, זאב-בדיר וכרים – נהרגים בניסיונו של כרים להציל את זאב אחיו מסקילה בידי המון פלשתינאי, ונותרות רק שתי מלכות שחורות, נבילה אימו של זאב, וסנא אחותו, והן  כמשחקות על לוח שחמט אחר, זר, בקפריסין, ושתיהן הפסידו בזאב לא רק בן ואח אלא גם מעין מאהב, משהו שגובל ברמז, לא במעשה, עם תשוקות מודחקות של גילוי-עריות.

זאב הוא שדה המערכה בין ישראל ופלשתין גם בלב האינתיפאדה האחרונה (אף כי מבחינת הגילים הוא היה צריך להיות כבר בעשרים שנה מבוגר יותר) – זו שמביאה לסופו המר. הוא, כסופר שברא אותו, משתדל כל הזמן להתעלם מהשפעות המציאות הטראגית וליצור מציאות אחרת שיש בה בכל זאת שיתוף, טריטוריה נורמאלית יותר, כמיזם המשותף בקפריסין, ששם יוכלו בני המשפחה, יהודים כערבים כאחד, לחיות ולעבוד יחדיו. אבל המחיר יהיה עקירה, עקירה מרמאללה וגם מחיפה לארץ אחרת, קרובה אמנם, אבל אחרת. כמעט טרנספר משותף.

האם "הפתרון הקפריסאי" שברומאן אפשרי במציאות? ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומאן גארי) יכלה להיווצר סימביוזה מופלאה בין רוזה היהודייה הקשישה ניצולת-השואה לבין הנער מומו המוסלמי מצפון-אפריקה, אך בשנים האחרונות נושאים עימם יהודים ומוסלמים את השינאה ההדדית גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, גם ללא קשר לישראל. ומצד שני, ההישארות של כל בני-משפחתו של זאב בארץ מתבררת כפאטאלית. כמעט אין דמות בספר שלא נפגעה או נפגעת מהטרור הפלשתיני או מכוחות הביטחון הישראליים, ואפילו שיתוף הפעולה הסמוי, שמתבטא בעזרה רפואית ישראלית עקיפה לכוח פוריותו של אחד מרבי-המחבלים, טאבע פרעון, מסתיים בחיסולו הממוקד ממסוק צה"לי. נותרות רק אלמנות משני העמים, שהרי גם אביו של זאב-בדיר חוסל בידי ישראלים, בדומה לחיסולו של כנפאני.

אפילו המפגש המשפחתי הראשון בלונדון, מקום נייטראלי, והבילוי המשותף בכיכר טרפלגר, שלכאורה הוא אירוע אידילי ועומד בסימן היונים, שהן כידוע סמל השלום – אפילו בו, אותן יונים עצמן הן כסיוט לסוהייל, נכדה של נבילה, שנפשו פגועה כבר.

מצד אחד יש ב"יונים בטרפלגר" עלילה בעלת מתח, מעוררת סקרנות ונקראת בשטף, אך מצד שני אי אפשר לקרוא בו כפשוטו משום שהקורא העברי מעביר אותו כל הזמן במסננת הביקורת של – הייתכן או לא ייתכן? – והוא כמשתתף פעיל עם הסופר ברקימת המשך העלילה, שהרי כולנו חיים באותה מציאות יומיומית שמתוארת בספר.

מה עוד שדמותו של זאב היא סמל הפשטות במובן הטוב. הוא חי את היותו כשדה-מערכה אך ללא דרמות גדולות, הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ואין בו תהומות, מעמקים, דעות קדומות וטירוף, הוא מעין "כל אדם" שמקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלשתינאים, או לפחות יהיה אפשר להתעלם ממנו. למרות שמבחינת המוצא הוא מאה אחוז ערבי, הנה מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי-ישראלי שוחר טוב גם לבני משפחתו הפלשתינאים. והעתיד – אולי תלוי בנכדיה של נבילה, ברמאללה הפלשתינית כמו גם בחיפה היהודית, אף כי ייתכן מאוד, וזה לא נאמר בספר אלא זו דעתי הפרטית – שגם הם ימשיכו להילחם אלה באלה ולא יתרחש ביניהם פיוס מדהים, רוחש אהבה ונאמנות משפחתית על סף המוות הנורא, כמו בין כרים לזאב.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: מה דעת בתי הדין הבינלאומיים בהאג על כך שרוסיה אינה מפסיקה להפציץ ולהרוג אזרחים באוקראינה וגם להרוס יישובים אזרחיים אוקראיניים? ומה דעת ביידן על כך? האם הוא דורש מהרוסים לשלוח "סיוע הומניטרי" לאוקראינים המופצצים? האם הוא מקים לאוקראינה מזח לסיוע בים השחור? האם הוא שולח מספיק חימושים לאוקראינים כדי לעמוד על נפשם? – לא. לא ולא. טענות יש לכולם רק על ישראל הנלחמת על נפשה תוך הפגנות פרו-חמאסיות מבית המעניקות רהביליטציה ליחיא סינוואר ומאשימות רק את נתניהו! הפגנות מתוקשרות חסרות אחריות ושכל – כמו לפני טבח ה-7 באוקטובר!

* * *

אורי הייטנר

1. מאמין תמיד

בכל שנה, לאחר יום הזיכרון, מתכנס הצוות לישיבת סיכום והפקת לקחים. באותה הישיבה אנו בוחרים את הנושא השנתי לשנה הבאה. הטקס בשנה שעברה הוקדש למלאת יובל למלחמת יום הכיפורים. הנושא שנבחר בישיבת הסיכום היה: הם לא נפלו לשווא.

הצעתי את הנושא לנוכח תחושות קשות שלי, שבקרב חלק לא זניח בציבור הישראלי אבדה או נשחקה האמונה בצדקת הדרך הציונית, ולכן יום הזיכרון התמקד יותר בסיפור האישי של החייל הבודד בלי הפרספקטיבה הלאומית של "במותם ציוו לנו את החיים." נחרדתי מגילויים שבעיניי הם חילול יום הזיכרון, כמו הטקס המשותף לזכר ההרוגים הישראלים והפלשתינאים, שהוא בעיניי המרת הסולידריות הלאומית באיזו סולידריות עם האויב.

ב-7 באוקטובר היה ברור שאין צורך לבחור השנה נושא. ימים אחדים לאחר מכן כתבתי בקבוצה של הצוות: "דומני שאין צורך לבחור השנה נושא. הנושא נבחר מעצמו." אמנם לא העליתי על דעתי שאחרי 7 חודשים המלחמה לא תסתיים, אבל היה ברור שיום הזיכרון יוקדש למאורעות 7 באוקטובר ולמלחמת "חרבות ברזל". נותר לנו לבחור את הכותרת: "המלחמה על הבית".

ב-7 באוקטובר התבררה לחלוטין צדקת הדרך, ולא היה עוד צורך לעמוד על כך. הרי למדנו בדרך הקשה ביותר, שהמלחמה שלנו היא המלחמה על הבית, מלחמה על עצם הקיום, מלחמה על זכות הקיום. המלחמה שלנו היא באויב שאחת מטרתו – להשמיד את מדינת ישראל. אין צודקת ממלחמתנו. זו מלחמת הטוב ברע. (האמת היא, שהיום, בחלוף 7 חודשים, כבר איני בטוח שהאסימון נפל אצל כלל הציבור. אולי כיוון שאני קורא את העיתון הלא נכון).

השיר ששרתי בטקס הוא שירו של אריאל הורוביץ "אני מאמין". כמו אימו, נעמי שמר, שכתבה שירים שהיו להמנונים בעתות מלחמה ומשבר ("ירושלים של זהב" במלחמת ששת הימים – אף שהשיר נכתב קצת לפני המלחמה, "לו יהי" במלחמת יום הכיפורים, "הו רב חובל" אחרי רצח רבין, "בדמייך חיי" במתקפת הטרור "האינתיפאדה השנייה"), גם הורוביץ כתב במבצע "עופרת יצוקה" את "כמו רקפות בין הסלעים" וב"צוק איתן" את "עשרים אלף איש". אל השירים הנפלאים האלה נוסף במלחמה הזו השיר "אני מאמין".

ענר שפירא, לוחם בסיירת הנח"ל ששהה במסיבת נובה, תפס פיקוד על מיגונית, אף שלא היה חמוש. הוא תפס שבעה רימוני יד שהושלכו לעבר המיגונית והשליך אותם חזרה לעבר המחבלים. הרימון השמיני הרג אותו. הוא הציל את חייהם של שמונה בני אדם. אביו של ענר, משה שפירא, מדריך טיולים וצייר, הוא חברי לנשק. שירתנו יחד שנים רבות במילואים בצנחנים. אריאל הורוביץ ערך ביקור תנחומים אצל הוריו של ענר. הוא התפעל מהחוסן, מהעוצמה ומהאמונה של בני המשפחה, וקיבל מהם השראה לשיר המבטא אמונה בעתיד שלנו בארץ הזאת.

השיר, שנפתח במילים "אני מאמין באמונה שלמה" מתכתב עם 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם, שכולם נפתחים בהצהרה "אני מאמין באמונה שלמה". המפורסם שבהם, בשל לחניו הרבים, הוא העיקר ה-12: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא."

אריאל מתחבר לעצם הרעיון היהודי של "אני מאמין באמונה שלמה", אך האמונה אינה באותם עיקרים, אלא בעיקרים אחרים המופיעים בשיר.

השראה אחרת היא שיר נוסף ששירו של הורוביץ נושא אותו שם – "אני מאמין". זהו שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" המוכר יותר על פי מילות הפתיחה שלו: "שחקי שחקי על החלומות זו אני החולם שר." זהו שיר של אמונה באדם ובעם ובחזון של עתיד טוב וחברה צודקת.

במה מאמין אריאל הורביץ באמונה שלמה על פי שירו? "באלה השמיים ובזו האדמה," כלומר בכך שזו ארצנו, והמלחמה שלנו היא על החיים בארצנו. הוא מאמין ש"כאן היה עבר ופה יהיה עתיד," כלומר שארץ ישראל היא ארץ אבותינו, היא ערש אומתנו, שבה "קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי," כנאמר בפתח מגילת העצמאות. אך לא פחות חשוב מכך – ארץ ישראל היא ארץ העתיד שלנו. "פה יהיה עתיד,"

הוא מאמין באמונה שלמה גם בערבות ההדדית בינינו, בסולידריות הלאומית. כאשר יש בתוכנו מי שמתבטאים במילים פוצעות ומשסעות כמו "הם לא אחים שלי", כותב הורוביץ:

אני מאמין באמונה שלמה

גם בעיניים של אחי אני מוצא סימן

שאני לא לבד, שבלי מילים נגיד

האמנו פעם ונאמין תמיד.

ומול המראות הנוראים של יישובים חרבים, בתים שעלו באש, נוף שהושחת, עשרות אלפי עקורים מאדמתם, אריאל הורוביץ מאמין באמונה שלמה שנתגבר ונתחזק.  

אני מאמין באמונה שלמה

בצחוק הילדים על הדשא שיצמח.

הוא מאמין בכך, כיוון שכאן היה עבר, פה יהיה עתיד.

הוא לא מכחיש את המציאות הקשה שבה אנו חיים. את העובדה שסופה עוברת עלינו וביתנו רועד. אך...

כשסופה עוברת וביתי רועד

חוזר אליי ניגון ישן, שבזכותו הוא עוד עומד.

מהו אותו ניגון ישן. "אני מאמין." אולי זה "אני מאמין בביאת המשיח," משיח במובן של גאולה. אולי זה "אני מאמין" של טשרניחובסקי: "שחקי כי באדם אאמין, גם ברוחו – רוח עז," אולי זה באותן "המילים העתיקות נותנות בי כוח" של נעמי שמר ב"בדמייך חיי". אולי אותו "שיר של אבא" שכתבה נעמי שמר, שבעבורו זה שיר של סבא: "יבנה יבנה המקדש," אך המקדש הוא אותו בית לאומי של "אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש... אם בהר נטעת ארז במקום דרדר." מן הסתם, כל אלה ואחרים הם הניגון הישן הזה, שלטענת אריאל הורוביץ בזכותו הבית עוד עומד, גם כשהוא רועד, גם כשסופה עוברת.

אני מחובר כל כך לשירו של אריאל הורוביץ ולאמונתו. זו אמונתי הציונית. האמנתי פעם, אני מאמין תמיד, אאמין תמיד.

2. צרור הערות 19.5.24

* התועבה המוחלטת – מתקפת 7 באוקטובר תפסה את החברה הישראלית בשפל חולשתה, במצב האיום והנורא בתולדותיה. הקרע והפילוג החלישו אותנו ועוררו את תאוות הטרף של שכנינו, לממש את זממם. אין ספק שהקרע, הפילוג והחולשה הביאו את הטבח. זו לא דעה. זו עובדה. גם אין על כך מחלוקת. המחלוקת היא רק משחק ההאשמות – צד א' מאשים את צד ב' בקרע וצד ב' מאשים את צד א' בקרע. ושני הצדדים צודקים. לא אכנס לכך עכשיו, אך כל צד תרם את חלקו להידרדרות. אלמלא 6 באוקטובר, לא היה 7 באוקטובר. ב-8 באוקטובר, עם ישראל התנער כארי, ודומה היה שאנו משליכים הצדה את השנאות והפלגנות, ומתגייסים כאיש אחד להגנה על המולדת ולמלחמת חורמה ברוע המוחלט שתקף אותנו. אי אפשר לקיים עם רק על ברית גורל, ללא ברית ייעוד. אבל התובנה בדבר ברית הגורל בינינו, עשויה להיות התשתית ליצירת ברית הייעוד.

למרות הכאב הנורא והאסון הנורא של 7 באוקטובר, ב-8 באוקטובר הייתי אופטימי מאוד. ראיתי את ההתעוררות הלאומית, ולא העליתי על דעתי ש-6 באוקטובר יחזור. טעיתי. הוא חזר בענק. ושוב, האשמה היא בשני הצדדים, שגם אחרי 7 באוקטובר מקדישים את מלוא אונם ומרצם, בתאוות שנאה והסתה, לקריעת העם הזה לגזרים. בחודשים הנוראים שקדמו לטבח, התועבה המוחלטת היתה היוזמה לפילוג עם ישראל לשני עמים שלכל אחד תהיה מדינה משלו. אף שההיתכנות לרעיון הזה היא אפס, עצם העובדה שהוא עולה, עצם העובדה שאנשים שומעים את התועבה ומהנהנים ומסכימים וחותמים על עצומת תמיכה בה – היא כשלעצמה מהווה יותר מקורטוב של חורבן. איני יודע מיהו כפיר לדרמן, אבל אם אינו בוט, מדובר בבן בליעל שמפיץ ברשת פשקוויל נתעב שחוזר על רעיון העוועים של חורבן עם ישראל ופילוגו לעם "יהודאי" לעומת עם "ישראלי נאור". והפשקוויל של בן העוולה, המפיץ את התועבה המוחלטת, מתקבל באהדה בקרב חלקים מהציבור. יש לומר ברורות. לא יהיו שני עמים. לא תהיינה שתי מדינות. או שנהיה עם אחד, או שלא נהיה כלל. או שנהיה מדינת אחת, או שלא תהיה אף מדינה. המשמעות של האמירה "יחד ננצח", היא שאם לא נהיה יחד – נובס. כך שאותו מנוול מטיף בעצם לחורבן מדינת ישראל, לחורבן עם ישראל. ולכן, הפשקוויל שלו הוא תועבה מוחלטת.

כל מי שמקדם את הקרע, מחזק את רעיון החורבן. כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין טעם לבזבז את הזמן על שכנוע הקנאים הפנאטים שוחרי הקרע, הפילוג והחורבן, המציתים את אסמי המזון. הם נמצאים בשני הצדדים. מה שצריך, הוא ליצור את ברית האחדות והתקווה של המיינסטרים הישראלי, שיהווה מגנט רעיוני וארגוני הן לרוב הדומם, והן למרבית הנגררים אחרי הקיצונים בשני המחנות. הבייס הישראלי הגדול יפרק את משטר המחנאות ההורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית. לא נתחלק עוד לשני מחנות, כאשר בכל מחנה הקיצונים והמרעילים נותנים את הטון, וכל מחנה מסלים את הקנאות של המחנה האחר ואנו מדרדרים את עצמנו בספירלה יורדת לתהומות החורבן. יהיה בייס אחד, גדול, ציוני, יהודי, דמוקרטי, שיגבש את רוב העם, ויבודד את הקנאים בקצוות שלהם.

* נאום מכונן – את נאום אחוות האחים, נאום "שומר אחי אנוכי!", נאומו המכונן של חתן פרס ישראל מנחם קלמנזון בטקס הענקת פרסי ישראל, ראוי להכניס לתכנית הלימודים של משרד החינוך.

* האם רוגל אלפר הוא אח שלי – לפני שנים אחדות, במהלך "אינתיפאדת הסכינים", רוגל אלפר פירסם פשקוויל ב"הארץ" – מכתב גלוי למחבל שירצח אותו. במכתב הוא הביע תמיכה ברצח, בשל היותו אזרח המדינה הכובשת, ורק תהה מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן. אם מחבלים היו חודרים לביתו, כפי שחדרו לבתים ביישובי הנגב המערבי, אני בספק אם הוא היה מבקש מהם לירות בו כי מגיע לו. אבל אין לי ספק, שבני משפחת קלמנזון לא היו מהססים לחלץ אותו, בלי שום קשר לדעותיו הבזויות.

למחרת נאומו המכונן של מנחם קלמנזון בטקס הענקת פרסי ישראל, פירסם הטינופת פשקוויל ארסי ב"הארץ", שבכותרתו הוא קבע שקלמנזון אינו אח שלו, והוא השתלח בו בגסות, וכינה אותו "מתנחל משיחי הדוגל בעליונות יהודית." הוא אמנם מעריך את אומץ ליבו, אך מגנה אותו על המניע. אילו אמר שכאדם הוא נחלץ להציל אדם שנמצא במצוקה, הוא היה מעריך אותו. כיוון שבנאומו הוא דיבר על סולידריות לאומית, יהודית, מבחינת רוגל אלפר מעשהו האצילי מעיד על גזענות. וכיוון שהיה זה נאום על אחוות אחים, והמסר שלו הוא "שומר אחי אנוכי!" – רואה אלפר לנכון לבזות אותו, להשתלח בו ולהתחרע עליו, ולהסביר לו שהוא אינו אח שלו. ונשאלת השאלה – האם רוגל אלפר הוא אח שלי? השאלה הזו מורכבת, כי יש לה מימד ביולוגי. אלפר הוא בהמה. האם בהמה יכולה להיות אחות של בן אדם?

* מתחיל להבין את התופעה – כשאני נתקל בכמות הבלתי נתפסת של אנשים שמאמינים לעלילת הדם על צה"ל, שכביכול שיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר, כדי לפגוע בנתניהו, אני מתחיל להבין את התופעה האבסורדית של הכחשת השואה. כנראה שאין שקר שאי אפשר להאכיל בו אספסוף מוסת, וככל שהשקר גדול יותר, כך קל יותר להאכיל בו את האספסוף.

* זו לא סאטירה – מערכון ב"ארץ נהדרת" לא רק הכעיס אותי, אלא ממש הכאיב לי. אמנם ראיתי רק את סופו, אך די היה בכך כדי להבין את המסר. המערכון הראה חטופים בידי חמאס – בניהם של רוה"מ ושרי הימין, שכמובן שוחררו מיד בעסקה. כל הנראטיב הזה דמגוגי, שקרי, מכוער והנו עלילת דם. זו תמונת ראי לעלילת הדם על הבגידה של צה"ל. הטענה היא שאין שום בעייה לשחרר את החטופים. כל מה שצריך זה שהממשלה תרצה. אלא שהממשלה אינה רוצה כי החטופים הם, כביכול, "שמאלנים". ולכן, הממשלה רוצה שיישארו חטופים ויימקו אל מותם. אילו היו בני המשפחה או המגזר של שרי הממשלה, הממשלה היתה רוצה לשחרר אותם ולכן הם כבר היו משוחררים. איזה רוע. איזו שנאה. זאת סאטירה? זו הסתה לשמה. העסקה היחידה שחמאס מוכן לה, היא כניעה ישראלית, הפסקת המלחמה, הוצאת כל כוחות צה"ל מרצועת עזה, השארת שלטון חמאס על כנו, ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפעל נגד שלטון חמאס ושחרור המוני של המחבלים ובראשם הרוצחים מבתי הכלא בישראל. האם מישהו באמת יטען בהגינות שהממשלה היתה נכנעת לתביעה הזאת, אילו החטופים היו בני השרים? חבל שכשרונם של יוצרי ושחקני "ארץ נהדרת" מושחת על עלילת דם, על הסתה, על שנאה.

* החטופים בעזה בראי ועדת שמגר – ביולי 2008 הקים שר הביטחון אהוד ברק ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. חברי הוועדה היו פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון. באותה תקופה גלעד שליט כבר היה חטוף. מלכתחילה הוחלט שהמלצות הוועדה תוגשנה רק לאחר שגלעד שליט ישוחרר. בעסקת שליט המופקרת, ישראל פתחה לרווחה את שערי בתי הכלא ושחררה 1,207 מחבלים ובהם רוצחים רבים ובתוכם שרשרת הפיקוד של הטבח ב-7 באוקטובר ובראשם יחיא סינוואר. רבים מן המחבלים חזרו לעסוק בטרור. ישראלים רבים נרצחו ישירות בידי משוחררי חמאס ועוד רבים רבים ובהם כל נטבחי 7 באוקטובר נרצחו כתוצאה ישירה של אותה עסקה. המלצות הוועדה הוגשו לממשלה ב-2012, לאחר עסקת שליט. 12 שנים חלפו מאז, ונתניהו אפילו לא הביא את ההמלצות לדיון (!) בממשלה!

אף שהדו"ח הוגדר "סודי ביותר", במשך השנים דלפו כמה מהמסקנות. העיקרית שבהן, היא שיש לקבוע תג מחיר חד-משמעי לעסקה: אסיר אחד תמורת חטוף אחד, גופה אחת תמורת גופה אחת. באשר לשחרור חטופים חיים, אני מסכים עם ההמלצה. בעניין גופות לדעתי הגישה צריכה להיות כל הגופות תמורת כל גופה, כי לשם מה אנחנו צריכים גופות? המלצה נוספת, שמקורותיי אישרו באוזניי שהיא אכן כתובה, היא שאל לראש הממשלה, שר הביטחון ומקבלי ההחלטות להיפגש באופן אישי עם משפחות חטופים, כדי שלא להיחשף ללחץ רגשי שישפיע לרעה על החלטותיו. איני תומך בהמלצה הזאת. היא גם אינה אפשרית בחברה הישראלית. אני גם סבור שמנהיג צריך לשמור על האינטרס הלאומי גם אם הוא נחשף ללחצים רגשיים כבדים. אם אין הוא מסוגל לכך, הוא אינו ראוי להיות מנהיג. אבל יש היגיון רב בהמלצה. ייתכן בהחלט ניגוד עניינים בין האינטרס הלאומי לבין פדיון השבויים. מקרה כזה הוא ניגוד עניינים בין השכל והרגש. מנהיג חייב להיות אדם עם רגש, אבל מצופה שהחלטותיו תהיינה מונחות שכל. עסקאות ג'יבריל, טננבאום ושליט, ובמידה פחותה גם עסקאות אחרות, היו מופקרות, פגעו בביטחון המדינה ועלו בחיי-אדם רבים. המקרה הנוכחי שונה. אני משוכנע שתסריט 7 באוקטובר כלל לא עלה על דעתם של חברי ועדת שמגר. ההבדל הראשון הוא מספר החטופים – 240. ההבדל השני והחשוב יותר, הוא הפרופיל האנושי שלהם – אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות, זקנים, חולים, שנחטפו מבתיהם, ממיטותיהם, בשל מחדל נורא של המדינה. לכן, אין לדבוק במקרה הזה במסקנות הוועדה.

אבל הגיון המסקנות נכון תמיד. תמיד מצופה ממנהיג להעמיד את השכל מעל הרגש, ולדעת לקבל החלטות קשות ולעתים גם אכזריות כשהאינטרס הלאומי מחייב זאת. על המנהיגים להיפגש עם משפחות החטופים, אבל לזכור תמיד שהמחויבות שלהם היא לאינטרס הכלל, למניעת חטיפות בעתיד, לחייהם של כלל אזרחי ישראל, לחזרתם של יישובי הנגב המערבי וכו'. לכן, על הממשלה לעמוד איתן בלחצים הקוראים לה להיכנע ולהסכים להפסקת המלחמה, שמשמעותה – המשך שלטון הטבח ברצועת עזה, כגורם חזק ואימתני יותר מאי פעם, על כל ההשלכות של עובדה זו על ביטחון המדינה. הקריאה לראש הממשלה לנהוג כפי שהיה נוהג אילו הבן שלו היה בין החטופים, היא דמגוגיה פופוליסטית. ההיפך הוא הנכון. אסור לו לנהוג כאילו הבן שלו היה בין החטופים. ואילו הבן שלו היה בין החטופים, היה עליו לפסול את עצמו מכל עיסוק בסוגיה, מחמת ניגוד עניינים.

* היום שלפני – אני שותף לביקורת החריפה על נתניהו, על סירובו לעסוק ביום שאחרי המלחמה. הרי עיצוב תמונת העתיד היא חובתו של מנהיג. זה גדול עליו. ראשות הממשלה גדולה עליו. אבל אם הוא בתפקיד, אין לו מנדט לברוח מחובתו. את עמדתי באשר ליום שאחרי כתבתי כבר בימים הראשונים למלחמה וחודשיים וחצי אחרי המלחמה פרסמתי מאמר מפורט בנדון. אבל לא יהיה יום אחרי, אם לא יהיה היום שלפני היום שאחרי. כלומר, כל תמונה עתידית של היום שאחרי, מחייבת את הניצחון הישראלי, כלומר את מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי. מי שמלין על העדר תמונת היום שאחרי, בלי שהוא תובע חתירה ללא פשרות לניצחון – כל דיבוריו על "היום שאחרי" הם דברי הבל וסרק או טיעון פוליטי לעומתי כדי לתקוף את הממשלה. כי הניצחון הוא התנאי ההכרחי ליום שאחרי.

היום שאחרי שאני מטיף לו, מבוסס על שליטה אזרחית של הרש"פ וחופש פעולה ללא-סייג לצה"ל. לא תהיה שליטה של הרש"פ בלי מיטוט חמאס. מי שמטיף להסכם כניעה – הפסקת הלחימה תמורת החטופים, לפחות יהיה ישר ואל ידבר על "היום שאחרי", כי ברור מה יהיה היום שאחרי כניעה כזאת; שלטון מוחלט של חמאס, מחוזק יותר מכפי שהיה אי פעם, מתקפות ש-7 באוקטובר יהיו משחק ילדים לעומתן מכל הגבולות, מצד כל האויבים. היום שאחרי כניעה, יהיה טיהור אתני בפועל של הנגב המערבי מתושביו היהודים. נכון, צריך לדבר על היום שאחרי, צריך לעצב את היום שאחרי, צריך ללוות את הלחימה ביצירת שלטון חלופי לחמאס. אך חשוב יותר להסכים על היום שלפניו, הניצחון על חמאס ומיטוטו.

* חופש פעולה לצה"ל ושלטון אזרחי של רש"פ – הסיסמה של נתניהו "לא חמאסטן ולא פתחסטן" היא דמגוגיה פופוליסטית. קודם כל, הוא אומר מה-לא ולא אומר מה-כן. לא מדובר באזרח מן השורה, אלא בראש הממשלה, שתפקידו לתת מענים, פתרונות, לקדם מדיניות. מצופה ממנו לומר מה-כן? למה הממשלה חותרת? לאן הוא רוצה להוליך את המדינה? לא רק לומר מה-לא. שנית, אם הוא היה מסרב לומר דבר על היום שאחרי, אפשר לחלוק על הגישה הזאת, אבל היא לפחות היתה עקבית. כאשר הוא אומר שלא תהיה דריסת רגל לרש"פ, הוא כבר מתייחס ליום שאחרי. אם כך, על אחת כמה וכמה שעליו לומר מה הוא מציע. שלישית, ברור שאם לא חמאס ולא רש"פ, החלופה הנוספת היא ממשל צבאי ישראלי, כלומר שליטה ישירה על כשני מיליון פלשתינאים, ובכך איום דמוגרפי על זהותה היהודית של המדינה. אגב, כאשר הוא התרברב בספרו איך דחה את הצעותיהם של בנט וליברמן למתקפת נגד מקדימה ברצועת עזה, שבדיעבד ברור שהיא היתה הדבר שנכון לעשותו, הוא הסביר זאת בין השאר ברצון לא להחזיר את השליטה הישראלית. הוא שינה את דעתו? שיעמוד כמו מנהיג אחרי דעתו החדשה, יבהיר שהוא בעד ממשל צבאי ישראלי, קבוע או זמני, וינסה לשכנע את המערכת הפוליטית ואת הציבור. אדרבא, שנלך לבחירות על זה. אבל הוא לא עושה זאת. הוא רק אומר שהוא נגד שתי החלופות האחרות. כנראה שהוא יודע שזו חלופה רעה, אבל הוא מפחד מסמוטריץ' ובן גביר שמתנגדים לשליטה אזרחית של רש"פ, אז הוא לא אומר כלום. כל מה שהוא רוצה זה להרוויח עוד קצת זמן, כפי שלפני 7 באוקטובר כל מה שרצה זה לקנות מחמאס קצת שקט. אפס במנהיגות. נתניהו מיטיב להסביר למה הפתרון של רש"פ בעייתי. אני תומך בפתרון הזה, לא כיוון שנתניהו טועה, אלא כיוון שהחלופות האחרות רעות יותר. שלטון חמאס – אין צורך להכביר מילים. שלטון ישראל – איום דמוגרפי חמור. כוח בינלאומי – גם זה רעיון גרוע, כי במקרה הזה לא יהיה חופש פעולה לצה"ל להמשיך להילחם בטרור ללא מגבלות. שני העקרונות העיקריים שצריכים להנחות אותנו הם חופש הפעולה של צה"ל ללא שלטון אזרחי ישראלי. הדרך הפחות רעה לממש זאת היא שלטון אזרחי של רש"פ. במימוש חופש הפעולה של צה"ל נוכל להפיק לקחים מכשלים שיש לנו בנדון ביו"ש, כדי לא לאפשר הקמת מובלעות טרור כמו בג'נין. חופש הפעולה של צה"ל בשטחי A ו-B מוכיח את עצמו וחסך חייהם של אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים. אך יש מה לשפר. יש לנהוג ביתר אסרטיביות ולהגיב מהר יותר על כל התארגנות טרור. אך פתרון בסגנון הרש"פ ביו"ש הוא הפתרון הרצוי. לצד זה, ישראל חייבת לעמוד על פירוק אונר"א.

* בין דרך גנץ לדרך נתניהו – המסר המדיני של גנץ, באשר ליום שאחרי, במסיבת העיתונאים, לא היה שונה בהרבה מזה של נתניהו. נתניהו אומר "לא חמאסטן ולא פתחסטאן." גנץ אומר "לא חמאס ולא עבאס." עבאס הוא אבו-מאזן, יו"ר הרש"פ. אולם בניגוד לנתניהו, שאומר רק מה לא, גנץ אמר גם מה כן: מנהלת אמריקנית-אירופית-ערבית-פלשתינאית. הדופן הפלשתינאית במנהלת הזו אינה חמאס ואינה עבאס. גנץ אמר בפירוש שחייב להישמר חופש פעולה מלא לצה"ל ברצועה, ושהמִנהלת תהיה אחראית לצד האזרחי בלבד. ואכן, חופש הפעולה הוא הדבר החשוב ביותר, וחשוב מאוד שיהיה ניהול אזרחי לא ישראלי. בניגוד לנתניהו וגנץ, אני סבור שהרע במיעוטו מבחינת ישראל הוא ניהול אזרחי של רש"פ. חוששני, שאם תהיה מנהלת רב-לאומית עם המדינות הערביות המתונות, חופש הפעולה של צה"ל לא יהיה מלא והחיכוך בין צה"ל למנהלת יפגע הן ביחסים בין ישראל לאותן מדינות והן בחופש הפעולה. לעומת זאת, הניסיון שלנו בשטחי A ו-B מאז מבצע "חומת מגן", כלומר כבר למעלה מעשרים שנה, הוא ניסיון מוצלח, של סיכול אלפי פיגועים שחסכו חייהם של עשרות אלפי ישראלים. היו גם כשלים במלחמה בטרור ביו"ש, בשל ההתמכרות של נתניהו לשקט. לא נעשו פעולות נגד חמאס בג'נין, טול כרם ושכם, בשל פחדו של נתניהו מתגובת חמאס בעזה. מאז תחילת המלחמה, המלחמה בטרור ביו"ש מוצלחת יותר, והיא המודל למימוש חופש הפעולה בעזה, ביום שאחרי. סעיפי האולטימטום של גנץ הם כאלה שאין כל סיבה לנתניהו לא לקבל אותם, אלא אם הוא באמת פיון של סמוטריץ' ושל ראש הכנופייה.

אבל אני הייתי מעדיף נאום אחר; לא של אולטימטומים, אלא של קריאה ללפיד, ליברמן וסער ולהצטרף לממשלת אחדות רחבה לנוכח האתגרים העומדים בפנינו. ההסלמה המואצת בצפון בימים האחרונים מקרבת אותנו למצב שבו מלחמה כוללת בחיזבאללה הופכת לכמעט בלתי נמנעת. לשם כך יש צורך באחדות לאומית ובממשלת אחדות לאומית.

* ממשלת אחדות לאומית – אם יש נושא שבסבירות גבוהה יפיל את הממשלה, זה חוק הגיוס, כלומר חוק ההשתמטות. זה הנושא שתוקע יותר מכל נושא אחר את המערכת הפוליטית בשנים האחרונות. התלות הפוליטית במשתמטים הופכת את הפצע העמוק של ההשתמטות, שהוא פצע חברתי וביטחוני, לכרוני. בשנה וחצי האחרונות למדנו בדרך הרעה ביותר שממשלת ימין על מלא היא ממשלת אסון. גם ממשלת שמאל על מלא, אם תהיה חלילה, תהיה ממשלת אסון. ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופייה הכהניסטית היא ממשלת פיגולים. גם ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של חד"ש-תע"ל תהיה ממשלת פיגולים. וממשלה שתמשיך להיות תלויה ברצונם הרע של המשתמטים, גם היא תמשיך לדרדר אותנו.  הבעייה היא, שכמעט בלתי אפשרי להקים ממשלה בלי להסתמך על כוחות שאינם ציונים ודמוקרטים. אבל זה אפשרי. הפתרון הוא ממשלת אחדות לאומית. לא ממשלה שמורכבת משתי ממשלות בתוכה. לא ממשלה, שבה המחנה ה"לאומי" (מה בדיוק לאומי בהשתמטות ובכהניזם?) הוא מקשה אחת. ממשלה אחת, של הגורמים הקונסטרוקטיביים בישראל, מהימין, מהמרכז ומהשמאל, ללא קיצונים ומשתמטים יכולה לחולל את המהפך החשוב.

כנראה שזה לא יקרה עם הליכוד הביביסטי. יש צורך במפץ גדול. ברשימה גדולה שתכלול את בנט, יועז הנדל, גדעון סער, אולי גם ליברמן (חרף אישיותו הבעייתית), את יוסי כהן ואת הארגונים הפועלים לאחדות לאומית ולהסכמה רחבה. רשימה כזו תוכל להקים ממשלת אחדות עם המחנה הממלכתי ויש עתיד. בסיטואציה כזו יתכן מאוד שהליכוד יתפלג, והזרם הלא-ביביסטי יצטרף לממשלה. ממשלה כזו תוכל לתת את המענה הראוי לצרכי האומה.

* תנועת מלקחיים – דרך ההתמודדות הנכונה ביותר עם ההשתמטות היא כלכלית. יש לנתק את הציבור המשתמט מעטיני המדינה. ניתוק חד ומהיר. אף אגורה למערכת חינוך שאינה מקבלת על עצמה את ערכי חוק החינוך הממלכתי, אינה מקבלת פיקוח של משרד החינוך, אינה מלמדת לימודי ליבה ומחנכת להשתמטות. חינוך עצמאי? בבקשה. ממנו אותו מכיסכם. אף אגורה לישיבות ההשתמטות. לא כסף ישיר למשתמטים, לא כסף לישיבות. ממנו זאת בעצמכם. כמובן שאף אגורה לעמותות ההשתמטות. במקביל, יש לחזק מאוד את זרם החינוך החרדי-הממלכתי, המחנך להשתלבות במדינת ישראל על כך הכרוך בכך, לממן אותו בגדול כך שהחינוך בו יהיה חינם, לא כמליצה, אלא הלכה למעשה. יש להקים מסגרות מותאמות לחרדים בצה"ל ובשירות לאומי משמעותי וחיוני, כולל ישיבות הסדר חרדיות.

* ה-DNA של הפינוי – העימות הראשון בין זאב ז'בוטינסקי לתנועת העבודה היה ערב הקרב על תל-חי. תנועת העבודה, בראשות מנהיגיה בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין, הובילה קו שעל פיו לא עוזבים אף נקודה. ובשל המצוקה הביטחונית של ארבעת היישובים באצבע הגליל – מטולה, כפר גלעדי, תל-חי וחאמרה, הם החלו לגייס מאות פועלים מתנדבים כתגבורת ליישובים. עמדתו של ז'בוטינסקי הייתה הפוכה. הוא תבע במפגיע לפנות מיד את ארבעת היישובים. בישיבת הוועד הפועל הציוני הוא קרא "לקרוא תיכף ומיד ליוסף טרומפלדור ולחבריו לפנות את תל חי ולחזור לשטח הכיבוש האנגלי." הוא טען, שגיוס המתנדבים היא "הפגנה לצאת ולמות." הוא האשים את מנהיגי תנועת העבודה בקלות דעת וחוסר אחריות. מנהיגי תנועת העבודה דחו את גישתו מכל וכל. אמר בן גוריון: "אם נברח מפני שודדים נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל.'

בנושאים רבים הליכוד של היום הוא היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי. למשל, בהקמת ממשלה עם כהניסטים ובמהפכה המשטרית. אבל ניתן בהחלט לראות בעמדתו של ז'בוטינסקי אז ובקריאתו לפנות את מטולה ובנותיה את סימני ה-DNA של פינוי מטולה ויישובי אצבע הגליל היום. אבל אם אפשר לקבל את דבריו של ז'בוטינסקי בהבנה מסוימת, לנוכח פערי הכוחות הביטחוניים באותם ימים – מה נגיד היום, כשאנו מדינה ריבונית עם צבא חזק ומולנו צבא טרור ללא חיל שריון ומטוסים?

* נראה אותם – גדעון לוי: "כשאלכס ליבק ביקש לצאת לרגע מהמכונית, שאל אותו החייל: 'אתם יהודים?' אין מקום בתבל שבו השאלה הזאת היא לגיטימית. היא חוצה קווים מקובלים וברורים של פרטיות ושל גזענות. אין מקום בתבל ששואלים בו אדם למוצאו, לדתו או ללאומיותו, כדי לדעת איך לנהוג בו," נו נו. נראה את גדעון לוי ואלכס ליבק הגיבורים הולכים בגלוי כיהודים באוניברסיטת קולומביה.

* האומרים לרע טוב – ב-7 באוקטובר, חברי כיתות הכוננות בנגב המערבי עזבו את משפחותיהם בממ"דים ובכוחותיהם הדלים יצאו להגן על היישוב מנחשולי הפורעים, הרוצחים והאנסים שפשטו עליו. הם נלחמו בגבורה עד הכדור האחרון. עשרות מהם נהרגו. בתחילת המלחמה, התנדבנו, רבים מתושבי קווי העימות, לכיתות הכוננות. גם אני, בגיל 61, עשיתי זאת. חבריי ואני משרתים במילואים כבר 7 חודשים. אנו מספקים הגנה על היישוב 24/7. בכל שעה ביממה, כולל בשעות הקשות של הלילה, שניים מאיתנו עוטים אפוד קרמי כבד ויוצאים לשמירה. כל אחד מאתנו שומר לפחות משמרת אחת ביממה. המילואים שלנו הם בלי חופשות. אנו בכוננות, עם מדים ונעליים, כשציוד הכוננות בהישג יד, בכל ימי השבוע, גם בשבתות, גם בבית. אנו נדרשים לאישור על כל יציאה מהיישוב. אחת לשבוע אנו מתאמנים. וכל אחד מאתנו התנדב מתוך נכונות מוחלטת לחרף את נפשו על הגנת היישוב.

מירב ארלוזורוב פרסמה פשקוויל נאצה ב"הארץ" נגד רודפי הבצע שהלכו לכיתת הכוננות כדי להתעשר ולקבל משכורת ומענקים כמו הלוחמים הקרביים באמת. והיא ציטטה אנשים עלומי שם, סביר להניח שהיא בדתה אותם מלבם, שהביעו תסכול מהתופעה. דומני, שעיתון "הארץ" צריך לאמץ מוטו שיהיה הסלוגן שלו, המיטיב לתאר את מהותו. המוטו לקוח מספר ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

* מרחם על החייל –צפיתי באימא שברברה בכאן 11 – אותה הפעילה בהתארגנות ההורים נגד המלחמה, וריחמתי על בנה החייל. ריחמתי עליו שיש לו אימא כזאת, שבשעת מלחמה, במקום לחזק אותו, יוצרת דמורליזציה, מחלישה אותו ואת חבריו, פוגעת ברוח החיילים, שוחקת את חוסנם. כאילו המלחמה אינה קשה כשלעצמה, הוא עוד צריך להתמודד עם אימא כזאת על הראש שלו. ליבי ליבי ללוחמים שאיתרע מזלם ויש להם הורים כאלה.

* מורה בישראל – האם היית מוכן, או היית מוכנה, שאישה שצועדת בצעדת ה"שיבה" (כלומר צעדה המטיפה להרס המדינה) והנכבה (כלומר צעדה המציגה את הקמת מדינת ישראל כאסון ואת קיומה כעוול היסטורי) שבה מונפים דגלי אש"ף (כלומר דגל חורבן ישראל כמטרה והטרור כאמצעי), תהיה המורה של הילדים שלך? זו לא שאלה תאורטית. יש מורה כזו בגני תקווה. האם היית מוכן שהמורה הזאת תלמד את הילדים שלך?

* חמלה אוניברסלית – בדין ודברים בעקבות דברים שכתבתי על אודות יהודים שמזדהים עם הנכבאיזם, נשאלתי האם אי אפשר, לדעתי, פשוט לגלות חמלה אוניברסלית על החפים מפשע משני הצדדים שנהרגו במלחמה. אפשר לגלות חמלה כזאת. אבל בלי להתברבר בניווט ובלי לאבד את הצפון; את המצפן ואת המצפון. בלי לוותר על ההבדלה בין טוב לרע ובין אמת לשקר.

אין כל בעייה בחמלה אוניברסלית, כאשר האמירה היא ברורה: הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. במאבק בינינו לבין הערבים – אנחנו הצד הצודק. בתש"ח מימשנו את זכותנו הטבעית וההיסטורית – זכותנו הטבעית להגדרה עצמית כמו כל עם ועם, במדינה ריבונית במולדתנו, וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הערבים, ששללו ושוללים כל קיום יהודי בארץ ישראל, התנפלו על היישוב היהודי למחרת עצרת האו"ם כדי להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. ולמחרת הכרזת העצמאות פלשו מדינות ערב למדינה בת יומה כדי להשמיד אותה ולהטביע אותה בדם. אנחנו ניצחנו והתוקפנים הובסו ושילמו מחיר כבד על תוקפנותם. הם האשמים המוחלטים בכל תוצאות תוקפנותם. הם המיטו על עמם אסון. ומאז הם ממשיכים באותה דרך, בכל הזדמנות, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר. בתוך המסגרת הזאת אפשר לבטא חמלה אוניברסלית על קורבנות התוקפנות הערבית משני הצדדים. אין קשר בין זה לבין צעדות "שיבה", המטיפות להטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, צעדות "נכבה" שמציגות את הקמתה של מדינת ישראל כשואה ואת קיומה כעוול היסטורי והנפת דגלי הלאומיות הפלשתינאית המסמלות את חלומה האחד – השמדת ישראל.

* פלסטיין פרי – בתום נאומו של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה ד"ר גיל-עד נועם בפני הטריבונל בהאג, שבו הציג את האמת על עלילת הדם האנטישמית של האויב הדרום אפריקאי ותומכיו, התפרצה פורעת אנטישמית לעברו בצווחות "שקרן" ו"פלסטיין פרי". למה היא מתכוונת, כאשר היא צווחת "פלסטיין פרי" – פלשתין חופשית? חופשית ממה? ב-7 באוקטובר, במשך כיממה, חבל ארץ קטן בפלשתין היה חופשי. וכך ראינו בקליפת אגוז למה הם מתכוונים. מה משמעות פלשתין חופשית. מה שהיה במשך 24 שעות בנגב המערבי, הוא מה שצפוי 365 יום בשנה בפלשתין החופשית כולה. כשהם צווחים "פלשתין חופשית", כוונתם לפלשתין חופשית מכל נוכחות יהודית. צאצאיהם של האנטישמים שצרחו כלפי היהודים "לכו לפלשתינה" צורחים כעת "לכו מפלשתינה", כי לשיטתם אין מקום ליהודי תחת השמש.

* לא יסלחו ליהודים – אסטריד פון בוסקיסט היא פרופסור לתיאוריה פוליטית במכון למדע המדינה ""דיינס פו" בפריז. היא התארחה באוניברסיטת תל אביב, ואת דבריה בכנס באוניברסיטה היא פירסמה ב"הארץ". כמי שמכירה מבפנים את המצב באוניברסיטאות המערב, היא הציגה נכוחה את המציאות האנטישמית שרווחת בהן. "רבים מהסטודנטים [המשתתפים במחאות א.ה.] מעורבים במעשי אלימות ובריונות אכזרית נגד סטודנטים יהודים."

היא מלינה על הבורות בתוך מוסדות שאמורים ללמד "להבחין בדקויות, לקרוא את המציאות מתוך פרשנויות ולהתייחס בכבוד לדעות מנוגדות." במקום זאת מולכת הבורות. "בשעה שסטודנטים אמריקאים רבים לא יודעים איפה בדיוק נמצאות ישראל ופלסטין ומה משמעות הסיסמה 'מהנהר ועד לים', סטודנטים צרפתים מתעלמים ממשמעות הסמל של כפות ידיים מוכתמות בדם, ומציגים אותו בפריז." היא מדברת על הגיבוי שאותם מפגינים מקבלים מחברי הסגל ואת החיבור בינם לבין מפלגת השמאל-הרדיקלי הצרפתית LFI, התומכת בחמאס. היא מספרת ש"ארגונים וקבוצות אקטיביסטיות הכשירו סטודנטים במשך חודשים לפני ההפגנות בקמפוסים ותנועות שמאל ומפגינים ותיקים סיפקו להם הדרכה ותמיכה לפני הקמת המאהלים הפרו פלסטיניים." שתי אמירות של בוסקיסט ראוים לציון מיוחד: "האם יש הבדל משמעותי בין הצעקות 'יחי ה-7 באוקטובר'... לבין הצעקות 'יחי תאי הגזים'?" ומשפט המחץ של המאמר: "הפילוסוף הצרפתי ולדימיר ינקלביץ' אמר בסוף שנות ה-50 ש'העולם לא יסלח ליהודים לנצח על השואה'. ואפשר להוסיף על כך, שהוא לנצח לא יסלח ליהודים על ה-7 באוקטובר."

* הכחשת הטבח – וליד אל עומרי, מנהל משרדי אל-ג'זירה בישראל, קיבל במה ב"הארץ" למתקפה על ישראל. הוא, המשרת את הדיקטטורה הקטארית החשוכה, לועג לישראל "סותמת הפיות" שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. והוא מלהג בשם ערכי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. כשאני קורא מאמר, אני מחפש בו תמיד את משפט המפתח, שלעתים נבלע בתוכו בקריאה שטחית, אך דרכו אפשר להבין את רוחו של המחבר. מהו משפט המפתח במאמרו של אל עומרי? בנסותו להציג את הפתיחות של אל-ג'זירה שנותנת מקום לכל הדעות, הוא כתב: "נתניהו שכח שממשלתו ונציגיה נהנים מאפשרות למסור את הנרטיב שלהם לגבי האירועים מאז ה-7 באוקטובר..." המסר שלו, הוא שהטבח ב-7 באוקטובר הוא נרטיב ישראלי. הוא לא אמת, כי אין אמת. יש נרטיב ישראלי שהיה טבח. יש נרטיב שלא היה טבח. ואל-ג'זירה, כביכול, אינה קובעת עמדה, אלא מאפשרת את הצגת שני הנרטיבים. הם בונים על האידיוטים השימושיים במערב, שעל פי טרנד הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי קובעים שאין אמת אלא נרטיבים – הנרטיב של ההגמוני החזק, שהוא כמובן הקולוניאליסט הלבן והנרטיב של החלשים הנדכאים, שהם הילידים שהקולוניאליזם רמס אותם. וכיוון שהסכסוך הישראלי ערבי הוא בין הקולוניאליזם הציוני הדורסני לבין הילידים הפלשתינאים המדוכאים, הם יאמצו כאוטומט את ה"נרטיב" של "החלש". הנרטיב של הכחשת הטבח.

* בוגדים במולדת – כנופיית בן גבירים תקפה חיילים וקצינים בצה"ל, לוחמים במילואים שעזבו בית, משפחה, לימודים ועבודה כדי להגן עליהם, מתוך נכונות ללא סייג לחרף את נפשם. קצין וחייל נפצעו. מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד במולדת. מי שמתייחס לחיילי צה"ל כאל אוייב – הוא אוייב של מדינת ישראל והעם היהודי. הבן גבירים האלה הם גיס חמישי ויש להעמיד אותם לדין על בגידה. וחייבים להתעורר מיד, לא להמתין עד שהבן גבירים ירצחו חייל. מי שמעלים עין כאשר הבן גבירים פורעים בערבים – אשם בכך שהם פוגעים גם בחיילי צה"ל. הבן גבירים הללו הם האוייב הגדול ביותר של ההתיישבות ביהודה שומרון. אם ההתיישבות לא תחסל את הבן גבירים – הבן גבירים יחסלו אותה. העובדה המחפירה שהדוצ'ה שלהם הוא שר בממשלה ואחראי על אכיפת החוק בישראל – מעודדת את המחבלים הבן גבירים. הם חשים ש"א-דולה מענא" הממשלה אתנו, כפי שצרחו פורעי תרפ"ט כשהשלטון הזר הבריטי שלט בארץ. כל יום שראש הכנופייה הוא שר בממשלה, הוא פגיעה קשה בביטחונה ובחוסנה של מדינת ישראל. עלילות הדם שתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מעלילה על צה"ל, מעודדות את הפורעים הבן גבירים להילחם בצה"ל ולסכן את חיי לוחמינו ומפקדינו.

[אהוד: אני חוזר ומציע לך להתייעץ עם פסיכולוג].

* חסר משוגעים אני?! – אבי שקד. אבי שקד?! כן, אבי שקד. מי זה? ?! מי מכיר? מי יודע? שאלתי את ידידתי ויקיפדיה. לא ידוע לה. שאלתי את הרב פרופ' גוגל. הוא יודע מה שאני יודע. כלומר, כתוב בו מה שראיתי וגרם לי לשאול מי האיש. ובכן אבי שקד הוא מועמד בפריימריז לראשות מפלגת העבודה. וכנראה שהוא עומד להיות ראש הממשלה הבא. כך לפחות הוא מבטיח. ומה הוא יעשה לאחר שיבחר? דבר ראשון, הוא יקים ממשלת חילופין עם ראש ממשלה ערבי. הערבי יכהן ראשון והוא יהיה השני. 50% מהשרים בממשלתו יהיו ערבים. הממשלה שלו תבטל מיד את חוק הלאום ואת חוק קמיניץ. והוא יסיים את הסכסוך במזה"ת. איך? הוא יפנה לרש"פ לקדם הכרזה באו"ם על הקמת מדינה פלשתינית ותוך חודש הוא יחתום על הסכם לסיום הסכסוך בין שתי המדינות. ואוו!!! איך לא חשבנו על זה קודם? אגב, למה תוך חודש? לא חבל על הזמן?

בין אילו שתי מדינות ייחתם ההסכם? מדינה אחת זה ברור. מדינה פלשתינאית. ומהי המדינה השנייה? היא מדינה יהודית? טוב, הוא יבטל מיד את חוק הלאום, הקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל כל תוכניתו היא לביטול המדינה היהודית והפיכתה של ישראל למדינת דו-לאומית. כאמור, בתוך חודש הוא יחתום על הסכם לסיום הסכסוך עם המדינה הפלשתינאית. כידוע, הפלשתינאים דורשים כתנאי לכל הסכם את דרישת "זכות" ה"שיבה". האם הוא מוכן להציף את המדינה הדו-לאומית, שהוא רוצה להקים על חורבותיה של מדינת ישראל, במיליוני פלשתינאים? והאם הוא חושב שכאשר הם יהיו כאן רוב, הם יסכימו לחצי ראש ממשלה יהודי ול-50% יהודים בממשלה? ואם הוא רץ לראשות מפלגת העבודה – מה לדעתו היו אומרים על הזיותיו בן גוריון, ברל כצנלסון, אשכול, גולדה, רבין, פרס ואפילו מרב מיכאלי? האם הוא בכלל שמע על השמות הללו? אל דאגה, הסיכוי שאבי שקד יבחר לראשות מפלגת העבודה זהה לסיכוי שמפלגת העבודה תעלה לשלטון. איך אמר אכיש מלך גת? "חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי?!"

* רפואה שלמה – העובדה שמתי כספי נפל על הראש, ומאז הקורונה הוא מתעסק בהזיות קונספירטיביות מטורללות, כמו שהקורונה היא המצאה של הממשלה כדי לבטל את חרויות האזרח ושב-7 באוקטובר הייתה בגידה בצה"ל, גורמת לי לרחם עליו, כפי שהייתי מרחם עליו אילו לקה, נניח, באלצהיימר, אך אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מהערכתי אליו כגאון מוזיקלי ומאהבתי הגדולה את יצירתו. אם תהיה מחר הופעה שלו באזור, ודאי שאבוא אליה, בדיוק כפי שעשיתי כשהיה בריא. כעת, נשאי הרעל של עלילת הדם הביביסטית נגד צה"ל חונקים אותו בחיבוק דב. לקראת הופעה שלו באמפי שוני, הם מפציצים את הרשת בפרסום של המופע, מוסיפים לפרסום שקר קונספירטיבי לפיו הברנז'ה והתקשורת מחרימות אותו בלה בלה בלה ואינן מפרסמות את הופעתו בלה בלה בלה ולכן הם נחלצים לעזרתו בלה בלה בלה. אני מקווה מאוד שאמפי-שוני (אגב, המקום האחרון שהייתי בו בהופעה של מתי כספי לפני שנים אחדות) יהיה מלא מפה לפה, כי זה מגיע ליוצר החשוב הזה, שתרם לאורך יובל שנים תרומה כה גדולה לתרבות הישראלית. אני מאחל למתי כספי, מכל הלב, רפואה שלמה והחלמה מהירה.

* יעל דיין – יעל דיין היתה מבחינתי יריבה פוליטית ואידיאולוגית, במרבית הסוגיות שעל סדר היום הציבורי. עם זאת, אני בהחלט מעריך חלק מיוזמותיה הפרלמנטריות החברתיות, כמו החקיקה נגד הטרדה מינית, שהיום היא המובן מאליו, אבל בשעתו היתה פורצת דרך. עם מותה, התקשורת עסקה בדיין רק כפוליטיקאית. אני רוצה להזכיר אותה דווקא כסופרת. קראתי רק ספר אחד שלה – "שני בנים למוות". ולמרות שעברו למעלה מארבעים שנה מאז קראתי אותו, ולבטח איני זוכר את פרטיו, אני זוכר אותו כספר מטלטל, ספר מעולה. יהי זכרה ברוך!

* התנצלות – באחת ההערות מעדתי בלשוני וכיניתי את רוגל אלפר "בהמה". אני מתנצל בפני ציבור הבהמות.

* ביד הלשון: אם וככל ש... – אני חבר בצוות באורטל, שמוביל תהליך הסכמות על שינוי באורחות החיים. לקראת הבאת חוברת העקרונות של התהליך להצבעה, ערכתי את המסמך. רובו של המסמך הוא הניסוחים שלנו בנושאים השונים. במיספר נושאים, הניסוח הוא משפטי, של עורכי הדין שבהם אנו נועצים. בסעיפים הללו, מלאכת העריכה היתה במידה רבה מלאכת תרגום ממשפטנית לעברית. מה שמאפיין את השפה המשפטנית הוא הסרבול, הערפול, בליל המילים המיותרות והיומרה הפלצנית. לדוגמה, הביטוי החוזר "אם וככל ש..." לשם מה צריך לדחוף את ה"וככל ש..."? ניקח את המשפט "אם ירד גשם אפתח מטריה." אם נכתוב "אם וככל שירד גשם אפתח מטריה," ה"וככל ש" מוסיף משהו להבנת המשפט? זו תוספת פלצנית מיותרת, שרק מסרבלת את המשפט. וכאשר טקסט מלא בסרבולים כאלה, הוא מעורפל ומקשה על ההבנה.

או במשפט אחר: "יוחלט על הקמת מנגנון." למה "יוחלט על" ולא פשוט – יוקם מנגנון? אם לא יוחלט על הקמת המנגנון, הוא לא יוקם. אם יוחלט על הקמת המנגנון, אך הוא לא יוקם, אין שום משמעות להחלטה הזאת. כמובן ששיניתי ל"יוקם מנגנון". וכך, היה עליי לעבור משפט אחר משפט ולנכש עשבים מילוליים מיותרים, שמסרבלים את המסמך. בזכות הטכנולוגיה, לא הייתי חייב לנכש בנפרד כל עשב. למשל, את הביטוי הפלצני "יהא" הסרתי בקלות, באופציית ההחלפה בוורד. בהקשת מקלדת הפכתי באחת את כל ה"יהא" ל"יהיה".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: 76 שנים אחרי הנכבה שהתרחשה באשמתם, כשני מיליון עזתים, ובהם הרוצחים מהחמאס ובני משפחותיהם – ימשיכו לחיות כפרזיטים על חשבון המערב כי העולם המטומטם מרחם עליהם וזן אותם!

וכי אירופה המערבית, זו שעדיין לא-מוסלמית – מאז שהחלו בה ההפגנות ההמוניות הפרו-פלסטיניות – החלה לאבד את עצמה לדעת!

* * *

רוֹן גֵּרָא

חַיֵּינוּ

זְמַנֵּי אֵינְסוֹף אָחַזְנוּ

בְּשׁוֹלֵנוּ.

חָלַמְנוּ לִהְיוֹת גְּבֹהִים

יוֹתֵר.

חֲכָמִים יוֹתֵר

יָפִים יוֹתֵר.

הוֹלַדְנוּ יְלָדִים בְּשִׁמָּמוֹן

חַיֵּינוּ.

לֹא עָצַרְנוּ לַחְשֹׁב כַּמָּה

אִוֶּלֶת יֵשׁ בְּחַיֵּינוּ.

כַּמָּה אַכְזָבוֹת

כַּמָּה דְּמָעוֹת גָּמַעְנוּ.

וְהַהוּא הַהוּא צָחַק בְּפֶה

גָּדוֹל רָחָב

חָשַׂף כָּל כּוֹכָבָיו

רָתַם אוֹתָנוּ לְהַמְשִׁיךְ עִמּוֹ

בְּמַסָּעָיו.

* * *

בשורה לאנטישמים:

אפשר שוב לשנוא יהודים

הכַּפייה החליפה את צלב הקרס!

* * *

אהוד בן עזר

חנוך ברטוב

שעות אחדות לאחר ששמעתי את הידיעה על מותו של חנוך ברטוב כתבתי את השורות האלה:

חנוך ברטוב לא מת

הוא רק החליף מצב צבירה

והחיוך שלו נשאר כמו תמיד

כך היה החיוך שלו, שדומה כי לא עזב את פניו גם כשהיה כועס או ממורמר. לא היכרתי אותו אישית בפתח-תקווה, כי הוא התגייס כבר בגיל 17 לצבא הבריטי, בשנת 1943, ואני אז ילד בן שבע שגר בפינה אחרת של המושבה, זו המושבה שאליה הוא לא חזר, אם כי היא לא הרפתה ממנו כל שנות חייו וכתיבתו.

הסצינה הפותחת את "פצעי בגרות" מתרחשת ביום כיפור בבית כנסת במושבה, כאשר אביו של הנער אלישע זועק בתפילה, בהיוודע האסון הגדול שבו הושמדה מרביתה של יהדות אירופה. אלישע אינו יכול לשאת את מה שנראה בעיניו כהתבזות, כחולשה נוראה, כפאסיביות הרת-אסון של האב ובני-דורו, ובו-במקום הוא מחליט להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. כך, בגיל צעיר, מתוך התרסה על מה שנראה בעיניו כהתמוטטות ערכה של האמונה שבה מחזיק אביו, הוא יוצא למסע התבגרות ארוך, ובו תחנות שקשה לשכוח אותן. החיילים שמחליטים ללכת לבית זונות ואילו הוא, הבחור אלישע, נרתע. המפגשים עם חיילים גרמניים ובעיקר המפגש המצמרר עם בני-עמו, פליטי מחנות הריכוז, "שארית הפליטה", יהודים כמוהו אבל אחרים.

"פצעי בגרות" אולי לא התיימר להעלות את התקופה והנופים שעל רקעם ובהתמודדות עימם הוא מתרחש – בתור רומאן היסטורי, כמעט תיעודי, אך אם נשפוט אותו על פי מטרתו הפנימית – שיקוף לבטיו של בחור ארץ-ישראלי צעיר, בן משפחה דתית במושבה – באירופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה, בתור חייל בבריגדה היהודית – ניווכח, כי הספר עומד בכבוד בהגשמתה של אותה מטרה פנימית, אמנם מאוד-מאוד מינורית-לכאורה וכביכול צדדית ל"רוח התקופה" – אך זו מטרה אשר טבועה בו מתוך זווית-ראייה אישית וכנה. איני בטוח אם בבוא חנוך ברטוב לכתוב את ספרו לא ביקש דווקא לשקף ולהתמודד בו עם יריעה רחבה יותר מזו שהצטיירה בו, אבל דווקא בתוצאה – יופיו המכאיב של הספר.

האב הוא גם גיבור סיפורו של ברטוב "יהודי קטן". אביו, אדון הלפגוט, שאכן היה קטן-קומה, היה דמות מוכרת במושבה, מכין נערים לבר-מצווה וגם נציג קופת חולים עממית, ממשרדו ב"בית האיכר", וכבר אז, בשנות ה-50, הוא סיפר בגאווה להוריי, חברי הקופה, שיש לו בן "סופר".

לימים יעמוד ברטוב על כך עד כמה מוזרות דרכי עולם – אביו, שעלה ארצה מפולין ב-1925, שנה לפני היוולדו של חנוך, לא עזב אותה מאז אפילו פעם אחת, ואילו הוא, חנוך, ה"צבר", הפך במרוצת חייו ליהודי הנודד, ממקום למקום בארץ, ושנים רבות בחוץ לארץ, בארה"ב ובאנגליה.

אכן, לחנוך ברטוב היה ויכוח מתמיד על דמות ה"צבר". בראיון עם דנה מיכלין עמיחי, משנת 2009, הוא אומר:

"[ספרי] 'של מי אתה ילד' הוא גם סיפור פשוט של ילדות במושבה בשנות העשרים והשלושים עד ראשית שנות הארבעים, אבל הספר כולו הוא התרסה נגד הסטריאוטיפים, שהחלו להיקבע על דמותו של הצבר. היהודים שבאו מן הגולה ונשאו איתם את כל הפצעים והמכאובים והזיכרונות שלהם ושל אבותיהם ושל אבות אבותיהם, החלום שלהם היה, כמו שברנר תיאר את הילד עמרם ב'מכאן ומכאן'[*]: ז'לוב כזה, שבקושי מדבר, ומרביץ מכות.

"זה היה האידיאל, אבל אידיאל שמקופלת בו פורענות גדולה. ואני ראיתי כמה מן הדברים  שהתפרסמו והפכו למוקדי חיקוי ואמרתי בליבי שאני רוצה לספר סיפור של ילד ארץ-ישראלי כפי שהוא היה באמת, לא כפי שרצו שיהיה, לא כפי שהתעמלנים והמורים והסופרים ציירו אותו, אלא ילד, שהוא לא פיסי, שלא משחק כדורגל, שאוהב לשבת בבית ולקרוא ספרים; הוא חולמני, ויותר רוחני במובן מסוים. זאת היתה מטרתי המוצנעת, אבל הייתי נאמן מאד להוויה שתיארתי. תיארתי מושבה.

"אנחנו גדלנו בחברה שבאמת היתה, ואני בורח ממילים גבוהות כי הן המסוכנות ביותר, היא באמת היתה חברה ציונית במובן הפשוט של המילה. היתה הזדהות מוחלטת. למדתי בגימנסיה אחד העם בפתח תקווה בגיל 13, והיה ברור שאנחנו מצטרפים ל'הגנה'. כיבוש הארץ [בידי צבאו של רומל] היה קרוב מאוד. זה היה מובן מאליו, היום הכול נראה אחרת. למשל הלשון העברית; אני שמעתי בילדותי את כל הלשונות כי גדלתי בשנות השלושים, כשהגיעו העליות מגרמניה ומפולניה ומכל מיני מקומות, אבל השפה המותרת, המותרת על פי הלב, היתה העברית. בבית אבא אסור היה להשמיע מילה שלא בעברית, לא ביידיש ולא בשום שפה אחרת.

"פתח-תקווה היתה נוחה לתיאור מפני שהיא היתה גם מקום ותיק אבל גם מקום מרובד ביותר, רב שכבתי; הכול היה שם, מחרדים קיצוניים עד קיבוצי השומר הצעיר שהיו בהכשרה; מאשכנזים הונגרים ואשכנזים פולנים וירושלמים ועד לבוכרים ותימנים, זה מין מיקרוקוסמוס כזה שבשביל סופר זה גן עדן כי הוא רואה את העושר הרב ואת הגיוון הרב.

"כשהספר יצא לאור ערכו לי מסיבה קטנה וחברי הטוב עזריה אלון העביר לי פתק – אתה הוא הצבר המיתולוגי; אבל אני לא קיבלתי את זה. אני מודה שנולדתי בארץ ישראל לא בזכותי, נולדתי בזכות הוריי שעלו לארץ, ומה שיש בי, יש בי במידה מרובה מאימי ומאבי, שידע עברית על בוריה. גדלתי בבית דתי ציוני, אז ספגתי משתי המלכויות, ואם אני  יודע עברית זה במידה רבה הודות לבסיס הזה שהוא הקנה לי. הוא היה מתקן את שגיאותיי.

"חשובה לי מאוד התשובה על השאלה 'של מי אתה ילד'  ו'אני לא הצבר המיתולוגי', כי המילה מיתולוגי היא המילה האופרטיבית, יצרו מיתוס מדבר שאין בו שום מיתוס."

וכשהיא מבקשת ממנו לנסח בקיצור את ה"אני מאמין" שלו, הוא עונה: "אני יהודי, וכיוון שאני יהודי אני ציוני, וכיוון שאני ציוני אני ישראלי."

אני נזכר באירוע שבו חטף חנוך ברטוב את התקף הלב הראשון שלו. הוא היה אז בן 67, וזה קרה בפברואר 1993, בבית הסופר בתל אביב. באולם הגדול התקיימה אסיפה כללית סוערת, שאני נבחרתי להיות היו"ר שלה. על הפרק היתה הבעת אי-אמון בארז ביטון, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים. הצעתי להקדים את סעיף התבטאות החברים לסעיף של דו"ח ועדת הביקורת. ההצעה עוררה התנגדות כמו גם תמיכה. כאשר חנוך ברטוב עלה לבמה, תומך בהצעה, הפריע לו פרץ דרור-בנאי ולא הניח לו לדבר. ברטוב ענה לו בחיוך: "מדוע אתה צועק עליי, מה עשיתי לך, חשבתי שאנחנו חברים, הלא אתה עובד יהלומים?"

ואז שלי אלקיים התפרצה על ברטוב בסגנון עדתי חצוף והאשימה אותו שהעליב את בנאי.

ברטוב ניסה להסביר שאמר כך משום שהוא עצמו היה פועל [לוטש] יהלומים. זה לא עזר. ברטוב סיים ואמר כי האסיפה היא ריבונית, כל חבר רשאי להביא את דבריו, ואז "במלחמה כמו במלחמה!"

זמן לא רב לאחר מכן נכנס מישהו לאולם ושאל אם יש רופא באולם. אחר כך מסרו לי, ואני הודעתי מעל הבמה – שחנוך ברטוב קיבל התקף-לב לאחר שיצא מהאולם, הוחש לבית חולים איכילוב, ומאוחר יותר נמסר שהוא מאושפז בטיפול נמרץ ומצבו רציני.

לאחר ימים אחדים ביקרתי אותו במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים. הוא כבר ישב ליד מיטתו. סיפר שלאחר שיצא, בסיימו את דבריו, ישב ב"ספרייה" [המסעדה] לבד וחש ברע. המלצרית הביאה לו כוס מים, כניראה הרגישה במצבו. באו שלמה ניצן [הסופר] ומנוחה גלבוע. לפתע חש שהוא מתעלף ושלמה ניצן אמר שראשו צנח על כתפו, של שלמה. כשהתעורר כבר הגיע ניידת טיפול נמרץ ומיד טיפלו בו. התברר שהיה לו אוטם שריר הלב, שלא התפשט בזכות הטיפול המהיר.

רשמתי ביומני על אותה פגישה: "הוא ניראה לא רע, מחייך ועירני ושומר על מצב-רוח טוב. איש יקר. תוצרת פתח-תקווה. איש מאגודת הסופרים לא התעניין במצבו ולא דרש בשלומו. הוא מספר כי לפני האסיפה אמר לו [סופר ידוע] כי אם יביעו בארז ביטון אי-אמון וידיחו אותו, יתפרש הדבר כפעולה נגד המרוקאים וזה יקומם את כל המרוקאים!"

תודה לאל, חנוך ברטוב, "תוצרת פתח-תקווה", חי עוד 23 שנים מאז התקף הלב הראשון וגם כתב והוציא ספרים נוספים.

באותה שנה, 1993, הוצאתי את ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". אחד ממקורות ההשראה לספר היה סיפור של חנוך ברטוב על דמות  דומה לחלוטין לאברהם שפירא, שבבוקר כ"ז בניסן, יום השנה להתקפה על המושבה בחודש מאי 1921, יוצא הדור בחליפתו הלבנה וזקוף, לאזכרה השנתית שבה הוא נואם, כדרכו, והנה איש כבר אינו זוכר אותו ואינו בא לשמוע אותו.

בשעתו שמעתי הרצאה של ברטוב על אברהם שפירא, דומני שזה היה בכנס בבית אברהם שפירא בפתח-תקווה, וביקשתי ממנו רשות לצטט על גב ספרי את דבריו אלה:

"היופי בסיפורו הוא בפרטים," אומר הסופר חנוך ברטוב. "כמו ב'מזרחון'. הגיבור הבודד על סוסו, שהוא בעצם השריף, האיש שבידיו הופקדו ביטחון היישוב, החוק והצדק, ואם תרצו גם המוסר. באברהם שפירא יש היסוד הזה – הגיבור הבודד היוצא למרחקים להחזיר את הסדר לעולם. עומד מול מתנכלים, שודדים, פורעי-חוק, אבל הוא נוהג איתם על-פי העקרונות שלו, המוסר שלו. הוא מבין אותם, לומד אותם, מסתדר איתם, אבל הוא לא נהפך לאחד מהם."

במידה מסויימת כזה היה גם חנוך ברטוב עצמו, ש"לא נהפך לאחד מהם," שהתקומם נגד השיוך שלו ל"דור הפלמ"ח". הוא מעולם לא היה בפלמ"ח. במלחמת השחרור לחם בירושלים, בחטיבת עציון, חטיבה 6, וגם בחטיבת גבעתי, אבל "הפלמ"ח היה הצבא המיתולוגי" – וכנגד המיתוס הזה התקומם כל ימיו, כמו בספרו "אני לא הצבר המיתולוגי".

בסיום השיחה עימו בשנת 2009 שאלה אותו דנה מיכלין עמיחי: "מה אתה מאחל לעצמך לשנים הבאות?"

חנוך: "שלא יהיו לי כאבים. לוּ הייתי שומע לרופאים, הייתי כבר מזמן בכיסא גלגלים. אדם בדורי, שעבר את כל הדברים שאנשים כמוני עברו והגיע לגיל 82, ועוד מעז לבוא בטענות? את יודעת כמה פעמים המוות נגע בי? והנה הגעתי עד הלום. יש לי משפחה שאני מאד גאה בה, יש לי חיים, אז כואב, נו אז מה?"

[*] איני בטוח אם חנוך ברטוב ידע שדמות הילד עמרם, שגדל במושב עין-גנים במזרחה של פתח-תקווה, נוצרה על פי נער קטן ואמיץ בשם דב-ברל פסילוב, שאצל הוריו בעין-גנים התגורר תקופת זמן ברנר. פסילוב היה אביו של האלוף מיל. נתי שרוני וסבהּ של השחקנית יעל שרוני.

23.12.16. יום שישי. בגיליון "תרבות וספרות" מהיום, בעמוד פנימי עם תמונה יפה בצבע, מתפרסמת הרשימה שכתבתי על חנוך ברטוב, וכפי שתיארתי לעצמי, מקוצצת, בשליש לערך, ומשופצת במקומות אחדים.

כפי שתיכננתי מראש, אתן בגיליון יום שני הקרוב בגיליון 1205 את הקטעים מהיומן שהשהיתי בגלל הרשימה בעיתון, וכן את הרשימה המלאה, עם הקדמה:

הנוסח השלם, ללא קיצורים ועריכה, של המאמר ששלחתי לפרסום ב"תרבות וספרות" של "הארץ", לפי בקשתם, ונדפס ביום שישי, 23.12.16, תחת הכותרת "איש יקר, תוצרת פתח תקווה".  רק לנמעני המכתב העיתי ניתנת האפשרות לקרוא כאן את המאמר המקורי.

 באתר האינטרנטי של עיתון "הארץ" הופיע המאמר ביום שישי בבוקר אבל לאחר שעות אחדות הוסר, כנראה במכוון, ומאז נעלם כלא היה.

אהוד בן עזר

מתוך "ספר האנשים" הנמצא בתהליך כתיבה.

* * *

צביקה זליקוביץ

תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ לירקון

מאי 2024

תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ,

עַל גְּדוֹת הַיַּרְקוֹן עִם הַנֶּכֶד

הַקָּטָן הַנִּשָּׂא עַל כָּתֵף.

תְּנוּ לָנוּ הַיּוֹם לָלֶכֶת,

בַּעֲרֹב, צַמֶּרֶת רוּחַ תְּלַטֵּף.

תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ,

בֵּין דֶּשֶׁא יָרֹק לְשִׂיחֵי הָרְדוּפִים,

תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ,

"שׁוֹשַׁנָּה" וְ"נִימְפֵאָה" צָפִים

סָבִיב סָבִיב גַּם וְגַם –

"טַל קָדוֹשׁ" וְ"אַגְמוֹן הָאֲגַם"

בֵּין עַב לְעַב בַּשָּׁמַיִם

שָׁטָה לְמַטָּה  "נוּרִית הַמַּיִם".

בֵּין צָב לצָב זוֹחֵל

"מַדָּד נוֹחֵל"

שַׁחַף מֵעַל יָעוּף

מֵעַל הַקָנֶה" וְ"הַסּוּף".

בְּשׁוּלֵי דַּרְכֵי הֶעָפָר

עַד צַוואר שׁוֹקֵעַ "סָמָר".

"סַיֶּרֶת הַחוֹף" וְ"נוֹפָר צָהֹב"

מִסְתַּכְּלִים עַל הַזּוּג שֶׁבָּא לֶאֱהֹב.

* * *

משה גרנות

התרשמות מ"האומה", גיליון 234

מאי 2024

רוב הכותבים בגיליון זה התרכזו  בעוללות הטבח הנורא ב-7 באוקטובר 2023. כיוון שהנושא נידון עד דק בפאנלים המרובים בכל אמצעי התקשורת, אצביע ברשימה זאת רק על עיקרי הטיעונים שיש בהם מן הייחוד ומן החידוש:

פרופ' יואב גלבר מצביע על החולשה היסודית של מדינת ישראל אל מול העולם הערבי הסובב אותנו: גבול ענק, עומק אסטרטגי מצומצם (מנתניה עד הקו הירוק – רבע שעה נסיעה!), ועל כן המדיניות האסטרטגית של ישראל היתה לשים דגש על חיל אוויר מעולה, המעביר את המלחמה אל מרחבי האוייב, וכן ההכרח בתקיפה מקדימה. הבעייה הגדולה אצלנו שאין לנו מפקד עליון על הצבא כמו הנשיאים בארה"ב ובצרפת (המחבר מזכיר את חילוקי הדעות בין רוה"מ, שרים, רמטכ"לים ואלופים). וכן הוא מצביע על רעה חולה שקציני צה"ל עלולים לא לראות בתפקידם בצבא עיקר, אלא קרש קפיצה לקריירה שנייה. וכן, לדעתו יש לצמצם את תלות הצבא בחיל המילואים.

ד"ר מישקה בן דויד מצביע על כך שהזוועות שביצע חמאס בשבת השחורה אינן נובעות מרגש לאומי או אסלאמי דתי, או מבעיה גנטית, אלא מתכונות מעוותות נרכשות המוזנות משנאה חולנית. תכונות מעוותות אלו מקבלות דחיפה אדירה כאשר הפרט נמצא ב"להקה", כפי שקורה בלהקת טורפים. המחבר מפרט את הזוועות שביצעו הערבים ביהודים בפרעות צפת 1834, במאורעות תרפ"ט, באוקטובר 2000, בלינץ' שביצעו בשני חיילי מילואים במשטרה ב-2001. ברציחות הפנימיות אצל ערביי ארץ ישראל (244 רציחות ב-2023). כיצד אפשר להעלות על הדעת זוועה כזאת: אב שדורש מבנו לרצוח את בתו?! הפתרון לסבך בו אנחנו נמצאים עם בעלי מנטליות כזאת הוא בלית ברירה שתי מדינות, אבל בהליך ארוך ובשלבים.

פרופ' אפרים ענבר ותא"ל מיל' מנחם בכרך מפנים את תשומת הלב להכלה שהיתה מדיניות לאורך שנים, וגם כאשר המדינה החליטה לפעול, עשו זאת בצורה מוגבלת, וכן קיים גם חשש  ממה יגידו מצרים וירדן, איתן אנחנו בהסכמי שלום קרים ורופפים.

גם זלמן שובל קובל על מדיניות ההכלה, והוא מציע כי על המודיעין יוקם גוף של בקרה. הוא מאשים את רוה"מ על מאבקו החפוז והבלתי מידתי, מעורר המחלוקת לבצע את הרפורמה המשפטית שפילגה את העם.

נדב שרגאי מצביע על התקווה של הערבים כי בשל הסכסוך הפנימי בישראל, תהיה ירידה מהארץ, ויוכלו להכריע אותנו. אבל הם אינם מודעים לכך שהמאחד את עמנו בציון הוא ההכרה בהכרח הקיום היהודי בארץ.

הרצל ובלפור חקק מביאים ראיון עם פרופ' יחזקאל דרור בן ה-96. הוא מצביע על כך שלא נוכל לשלוט במיליוני פלסטינים, ולדעתו גם יו"ש, אחרי עזה, עלולה להתפוצץ. לכן רוה"מ חייב להכיר  בפלסטין מפורזת – משטרה כן, צבא לא. עסקת שליט היתה עסקה ארורה, שאת פירותיה הבאושים אנו  חווים היום עם החטופים אצל חמאס. הוא מזהיר מפני הנטייה להקים כאן מדינה על פי התורה, וכי צריך לנסות לגייס חרדים בשלב ראשון אל פיקוד העורף. הוא מגנה את משפט נתניהו על עינוי הדין, וכן הוא מגנה את ההפגנות ההמוניות שהיו קרובות לאנרכיה.

דברים דומים על ההפגנות כתב העורך יוסי אחימאיר ב"פתח הגיליון". ואני מפנה את שניהם לדבריו הנכוחים של זלמן שובל שמצביע על כך כי הרפורמה המשפטית גרמה להתקוממות של מאות אלפים, ואני מוסיף: בין המתנגדים העזים נגד הרפורמה נמנו ימניים אדוקים, כלכלנים בעלי שם בינלאומי, נגידי בנק ישראל בהווה ובעבר, רמטכ"לים ואלופים לשעבר. וכן, אסור לנו לשכוח כי על כישלון פי אלף יותר קטן של אולמרט (מלחמת לבנון השנייה), קרא נתניהו לאולמרט להתפטר, כי הוא הראש, וכל האחריות עליו.

הרב ד"ר יואל בן נון ערך סקירה של ההרוגים בהתיישבות בחבל עזה לפני ההתנתקות, ואחריה – מסתבר שב-38 השנים שלפני ההתנתקות נהרגו לאין שיעור פחות ישראלים מהתקפות המחבלים מאשר ב-18 השנים מאז ההתנתקות. המסקנה המדכאת שלו היא שאין הבדל בעיני אויבינו בין מצב של כיבוש למצב של נסיגה.

ד"ר יהודה שלם מספר על קיבוץ יוצאי לח"י בשם "נווה יאיר" בעוטף עזה שנעזר בקיבוצים "שמאלניים", אך שרד רק שנה אחת.

פרופ' אמיר גולדשטיין מצביע על מסר של קורבן טרומפלדור וחבריו כלפי תושבי הגליל.

ערן תירוש וד"ר זאב בגין פונים בדבריהם אל תקופות רחוקות יותר – הראשון עוסק בחיילים יהודים שנפלו בצבא תורכיה – מזה, ובצבאות בריטניה – מזה; והשני – בני בגין, מתאר איך המרד שהכריז אביו, מנחם בגין, ב-1944, והמבצעים הנועזים של חברי מחתרת אצ"ל גרמו לסילוקם של האנגלים מארץ ישראל.

לקראת סוף הגיליון, לפני קבוצת רשימות על ספרים שראו אור לאחרונה ומכתבי קוראים, שיבץ העורך שני יוצרים נלבבים ואהובים – המשוררים מירון ח' איזקסון ומיכל סנונית.

יש עוד כתבים בגיליון שראויים בהחלט לתשומת לב, אבל אני הסתפקתי בסקירה קצרה זאת בכתבות שעננינו אותי במיוחד בכל הנוגע להגות מדינית וצבאית.

תמיד התפעלתי מרמתם הגבוהה של המשתתפים בגיליונות "האומה" – מדינאים בעבר ובהווה, חוקרים בעלי שם, לוחמים, אנשי מעש ויצירה – מדובר ב"תותחים" בתחומי מדיניות, חברה והגות. בגיליון שלפנינו משתתפים מיטב המוחות שמתמודדים בעיקר בעוללות האסון שפקד את מדינתנו ב-7 באוקטובר, והנה, למרות שעל כך נערכו אינספור פאנלים באמצעי התקשורת, ונשברו אינספור קולמוסים בעיתונות הכתובה – הנה, הצליחו המשתתפים בגיליון זה לרתק בתובנות מאירות עיניים.

ואי אפשר מבלי להזכיר את מפעלו המבורך של העורך יוסי אחימאיר שעורך את "האומה" ממאי 1999, ובקרוב יחגוג את הגיליון המאה. מסתבר שהרמה של כתב העת הזה בעריכתו של יוסי אחימאיר הולכת ומשתבחת מגיליון לגיליון. הצרפתי יכול להביע הערכה וכבוד במילה אחת "שאפו!" – אנחנו נזדקק ליותר ממילה אחת כדי להביע את התפעלותנו מיוצר האכסניה המשובחת הזאת של הגות ועיון.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

יוסי שמאלני

"במסגרת שנת הדמוקרטיה," אמרה המחנכת שולה, "נקיים בכיתה דיון, כמו בכנסת. הנושא שנעלה הוא שימור הנוף בארץ-ישראל. אתם תתחלקו לשתי מפלגות. האחת תתמוך בשימור הנוף, שהוא אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו. השנייה תציע בנייה בכל מחיר, כי פיתוח הארץ הוא עתיד חיינו. לכל קבוצה יהיה דובר, ומגיב על דברי הקבוצה-שכנגד. בסיום נקיים הצבעה. לנציגי המפלגה שתזכה ברוב קולות מצפה הפתעה – הובטח לנו שיוזמנו לפגישה עם השר לאיכות הסביבה ויציגו לפניו את עמדתם!"

"אני מתנגד!" הרים ידו יוסי שמאלני.

"איך אתה יכול להתנגד אם טרם התחלקנו לקבוצות ועוד לא בחרנו את הדוברים בעד ונגד?"

"מתנגד לדיון בנושא הזה!"

"וואואואואו..." נשמעו קולות מחאה בכיתה.

"כן! ולא ישתיקו אותי! אני חושב שמציעים כאן דיון דבילי! סטרילי! פָּרְוֶוה! באמת חוכמה גדולה! אני מציע דיון, שנציגי המפלגה שתזכה בו יוזמנו אל שר הביטחון!"

"ווּאוּאואואו.." הרימה קול כהנ'לה הקטנה יחד עם כמה שמכירים את דעותיו של יוסי שמאלני.

"ששש, שקט! עם כל הכבוד, יוסי, תסלח לי, אנחנו לא מתכוונים להפוך את השיעור בדמוקרטיה לדיון פוליטי בנושא שמפלג את העם..."

"פילוג בעם? הצחקת אותי! הלוא זאת בדיוק דמוקרטיה, כשיש דעות שונות בנושאים חשובים. על מה את חושבת מדברים בכנסת? על קאקי?"

"איך אתה מדבר, יוסי?"

"אני מציע דיון בכיתה על הסירוב לשרת בשטחים! זה קצת יותר נוגע לחיים שלנו, לא?"

"וואואואו..."

"תשתקו כבר, אידיוטים, כהנל'ה! מתאים לך... אתם לא מבינים שאני מדבר על החיים שלכם... שלנו..."

"שקט בכיתה! שקט! אתה רואה? אתה עצמך חסר-סובלנות! תלמידים, אני מודיעה שלא נקיים בבית-הספר דיונים על הסירוב לשרת ביהודה, בשומרון ובחבל עזה!" קבעה שולה בתקיפות. "נכון, לכל אחד זכות לדעה שונה, כל אחד בא מבית עם רקע אחר, וגם למורים יש זכות לדעות משלהם. אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שבכיתה הזו יתלהטו הרוחות ויתחילו להעריך או לפסול תלמידים על פי הדעות שלהם, או הדעות שהם מביאים מהבית בהשפעת הורים שבעיניהם ארץ-ישראל, וירושלים, זה סתם שטחים, כאילו אין זהות, ואין היסטוריה יהודית, לכל אחד מהמקומות האלה!"

"יופי! עכשיו את בעצמך קבעת עמדה בדיון!" התפרץ יוסי. "אז נעמיד להצבעה – מי בעד דיון על הזכות לסרב לשרת בשטחים! – ירים את ידו!"

"מי בעד דיון על שמירת הנוף בארץ-ישראל, ירים את ידו!" קראה שולה.

"מי בעד הידברות..." המשיך יוסי.

"מי בעד חיסול האינתיפאדה!" צעקה כהנל'ה.

"מי בעד שמירת הנוף בארץ-ישראל..." המשיכה שולה.

"מי בעד פתרון צודק לאינתיפאדה..." התעקש יוסי.

"מי בעד טוביה צפיר..."

"מי בעד קונדומים לכול..."

"די! אני מפסיקה את הדיון!" הודיעה שולה. "אי אפשר להמשיך בבאלאגאן כזה! אתם לא רציניים. אף אחד כאן לא ידע אפילו על מה הוא הצביע!"

*

"נמאס עליי בית-הספר!" הודיע יוסי בבית. "אתה יודע איך מלמדים ספרות? כאילו כל הסופרים המתים עדיין חיים."

"אל תזלזל בסופרים המתים." ענה אביו, שמואל. "עד היום הם כתבו את רוב הספרים החשובים, המעניינים והמהנים."

"טוב, נעזוב ספרות. אבל מדוע לא יכולים להסתכל למציאות המזורגגת ישר בעיניים, לדבר על מה שנעשה בשטחים, על בני-אדם, על מתים, במקום שנערוך דיון על שימור הנוף, שזה אצלם דמוקרטיה, וחינוך לחיים!"

"רגע, ואם המצב בשטחים מסובך, אז זו סיבה לא לשמור על הנוף, ולא לרפא חולים, ולא ללמוד, ואולי גם לא לאכול?"

"אל תהיה לי דמאגוג, אבא. תגיד את האמת, אם אתה היית בגיל שלי, עוד מעט בחובה, שלוש שנים, היית הולך לשבור ידיים, להוציא עיניים, לפגוע בילדים, להרוג? והיית מוכן שבבית-הספר יפחדו אפילו לדבר איתך על כך? שישחקו בנידמה לי, שתסריח בחממה מושתנת עד גיל שמונה-עשרה ואז בבת-אחת – טראחח, מתברר שאתה לבד אוכל את החרא בשביל כל המדינה! וכשאתה מנסה לדבר על כך, מלגלגים עליך וקוראים לך – יוסי שמאלני!"

שמואל נאנח. "יוסי, אני רוצה שתדע שעל הנושא הזה אני כבר מזמן רוצה לדבר איתך, ולא שיש לי תשובה. התשובה שלי מורכבת בעצם משלוש תשובות, שהראשונה שבהן היא שאין לי תשובה, אם אתה מבין..."

"בערך..."

"והשנייה ­– שעל הנושא הזה כבר היו לי ויכוחים קשים עם סבא שלך. הוא אמר אז שזוהי פשוט מלחמה שנמשכת כבר הרבה שנים, ועוד תימשך, ובמלחמה מתנהגים כמו במלחמה – מהצד שלהם, וגם מהצד שלנו."

"ומה התשובה השלישית?"

"אתה לא רואה בעיניך? מאז שפרצה האינתיפאדה עשיתי כבר שלוש פעמים מילואים – בעזה, ובחברון, אז מה? זה מוצא חן בעיניי? תהלוכת פורים של המתנחלים בלב חברון? על דבר שכזה אני צריך להגן? אבל אני חורק שיניים וממשיך."

"אתה מפחד מבית-סוהר?"

"קודם כול, אל תהיה לי גיבור בבית-סוהר, אפילו בתור סרבן שירות. אני לא אייבי נתן, שהתחנה שלו ממשיכה לשדר גם כשהוא יושב בכלא. אבל לא זה העניין, אני חורק שיניים וממשיך מפני שאני יודע שגם אם נסיר מחר את כל ההתנחלויות מהשטחים, המלחמה הזו עדיין לא תיגמר, מפני שאנחנו לא יכולים להמשיך לשלוט בכל כך הרבה ערבים אבל גם לא יכולים לצאת משם באופן חד-צדדי ושתהיה לבנון שנייה בחצר האחורית שלנו."

"אז מה יהיה?"

"להתווכח צריך. וגם לרצות בשלום, ובהסדר, כמו עם מצרים. אבל תאמין לי ששיגעון גדלות זה לא רק מי שחושב שנשלוט לנצח בכל-כך הרבה ערבים אלא גם מי שחושב שרק בנו הכול תלוי ואם רק היינו עושים מחר צעדים אלה, או אחרים – היינו אנחנו והפלשתינאים, אנחנו והעולם הערבי – נמצאים כבר בגן-עדן עלי אדמות!"

"אז אין לך ממש תשובה, אבא?"

"אין. שמע יוסי, אולי אף אחד לא יודע, ויכול מאוד להיות שמה שהיה הוא שיהיה, ואפילו יותר גרוע, אבל בכל החרא הזה צריך בכל זאת להיזהר מאוד שלא להיעשות פאטאליסטים, ולא להיות אכזריים יותר מכפי הצורך."

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שישי

בהגיע החוגגים אל חצר מירון

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.

בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, משולח סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

"אל תיגע בי, כי מות תמות!"

"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

"לוּ-לו-לו..."

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.

כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –

 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

 – – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

"יַא – הִי!... אָ – הי!..."

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.

למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:

"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל תִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

הפילוסוף החסר קרל הלוי-מרקס

אח איפה? איפה הם הבחורים ההם?

הם לא חזרו לרפת ולאספסת

במאמרו המצויין "אח... איפה? איפה הם הבחורים ההם?" ("חדשות בן עזר", 1951), ניסה אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, להסביר את הסיבה לשינוי דעתם של בכירי הממסד הביטחוני לאחר תקופת שירותם. והוא מביא דוגמאות מכמה מהם:

"האלוף (מיל') גיל זיגמן-רגב, "ארצי שינתה פניה." תמיד דין פרדו, המגלה לרשת AP שישראל היא מדינת אפרטהייד. נדב קרסניץ'-ארגמן הטוען, ערב הכניסה לרפיח, שמחאה יותר חשובה מאחדות. משה סמולינסקי-יעלון הטוען, שצריך לסגור את  מכינת עלי שאיבדה 19 מבוגריה, משום שהיא אינה ממלכתית. אהוד אולמרט רוה"מ לשעבר, שקרא לנשיא ארה"ב להפעיל לחץ כבד יותר על ישראל, על מנת לעזור לה להפטר מנתניהו. ואחרים הדומים להם..." מסביר בן דוד, "מגלים כי תחת הקליפה החיצונית המרשימה, מסתתרים בסך הכול אנשים חסרי אחריות. כאלה, שבהמשך לאובדן הסמכות בה החזיקו, הם איבדו במרוצת השנים את שיקול הדעת והאחריות הנלווים לכך. סמכות ואחריות שלובות זו בזו, עם הסמכות באה אחריות. ובהיעדרה נותרת קפסולה ריקה, של מי שהיה פעם איש חשוב ומשפיע, והיום מוסיף לטעון כי הוא עודנו כזה, בלי שיהיה לכך שום כיסוי אמיתי. ה-'לשעברים' דלעיל מודעים לכך... בחלקם. ולכן הם מבססים את הרלוונטיות שלהם בהווה, על בסיס הטענה, שהידע, הפרספקטיבה הרחבה והתובנות שרכשו במהלך כהונתם או שירותם, לפני דור או שניים, מאפשרים להם  לדעת טוב מאיתנו, מה נכון וטוב למדינת ישראל ולנו גם כיום.

"נשאלת השאלה," שואל בן דוד, "איך זה שהמטמורפוזה הזו פועלת בעיקר בכיוון מסוים, ומדוע במהלכה מוצאים עצמם כל אותם 'לשעברים' ביטחוניים באותו מחנה, מדקלמים את אותם מסרים?"

והתשובה שלו: "תפיסת המציאות שלהם משתנה. הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד קרא לנצל את ההזדמנויות הגלומות בהווה, כדי ליצור עתיד טוב יותר. הם, לעומת זאת, חשים חוסר שייכות, ייאוש, זעם ושקועים בנוסטלגיה."

יש הסבר טוב יותר מתפיסת המציאות המשתנה והנוסטלגיה. מוזר שאל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, שהוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, אינו מביא את ההסבר של הפילוסוף קרל הלוי-מרקס שקבע ש"ההוייה היא הקובעת את התודעה." המציאות המטריאלית ולא הנוסטלגיה אצל אותם האישים, היא שהביאה לשינוי. תפיסת המציאות שלהם מונעת עתה לא מנוסטלגיה, אלא מאינטרסים פוליטיים וכלכליים. כל אנשי הביטחון בדימוס כולל הקיבוצניקים לשעבר כמשה סמולינסקי-יעלון ונדב קרסניץ'-ארדמן לא חזרו לרפת ולא לאספסת. (סמולינסקי-יעלון אף סולק לאחרונה מקיבוצו) כולם פנו לעבודה בחברות כלכליות (תמיר דין-פרדו הפך למולטי מיליונר מחברת השקעות) שיש להם אינטרסים כלכליים בעיקר בארצות הברית לכן כולם משקפים את האינטרסים הפוליטיים של ארה"ב שלעתים עולים על אלה של ישראל. באינטרסים אלו נעוץ ההסבר לשינוי בדעותיהם, הרי קרל הלוי-מרקס כבר קבע ש"אלוהים של היהודים הוא הממון."

מפלגת העבודה החדשה של טייקון ההימורים מגריברלטר

עוד נתגעגע למרב קסטנר-מיכאלי

אברהם מנדל-שקד, טייקון ההימורים מגריברלטר –

https://he.wikipedia.org/wiki/888_%D7%90%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%95%D7%AA

רץ לראשות מפלגת העבודה, ומהמר על עתיד מפלגת העבודה ועתיד המדינה. לקרוא ולא להאמין. הנה המצע שלו, איתו הוא רץ לבחירות:

תנשמו עמוק,  ותסתכלו למציאות בעיניים, ראש ממשלה ערבי לישראל! כי 2.5 מיליון ערביי ישראל הם 30 מנדטים פוטנציאליים למפלגת העבודה. כי זו הדרך היחידה להביא למהפך ולהחליף את הליכוד. כי הגיע הזמן לראש ממשלה ערבי בישראל בממשלת חילופין יכהן ראשון למשך שנתיים, ואני אחליף אותו. כי ממשלה בראשותי תורכב מ-50 אחוז שרים ערביים ומתוך כלל חבריה 50% לפחות תהיינה נשים. כי רק ממשלה כזאת תמגר את האלימות בחברה הערבית. כי רק ממשלה כזאת תבטל את חוק קמיניץ וחוק הלאום. כי רק לי יש את האומץ, החזון והיכולת להביא לסיום הסכסוך באזור, אפנה מיד לרשות הפלסטינית לקדם הכרזה באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית בשטחי A ואחתום עם המדינה הפלסטינית תוך חודש מיום הקמתה הסכם לסיום הסכסוך בין שתי המדינות כפי שעשיתי ביוזמת ג'נבה. פתאם קם העם במדינת ישראל.

https://x.com/anat_nh/status/1791437896739676409?t=W2tfrCI3m99BUD8Rx7j5Xw&s=03)

מילא בחירה של טייקון הימורים מגריברלטר לראשות מפלגת העבודה. ב-1953 סילקה מפא"י משורותיה את אליעזר לִיבֶּנשטיין-לִיבְנֶה כשרק החל לבנות בית על מגרש של מעל חצי דונם בשכונת קריית היובל. הבית שכלל שתי קומות ומרתף על שטח של 240 מ"ר נחשב במושגי הימים ההם לווילה מנקרת עיניים הנוגדת את הנורמה המקובלת של "הצנע לכת". הנורמות בארץ השתנו מאז, אבל אברהם מנדל-שקד, טייקון ההימורים מגריברלטר, הופך את מפלגת העבודה, המפלגה של בן גוריון, וברל כצנלסון, זו שעמדה בראש היישוב, וייסדה את המדינה – למפלגה ערבית.

ומאין בכלל היומרה שלו שערבים במיספר של 30 מנדטים יצביעו עבורו? ומנין היומרה שלו שהפלסטינים יסכימו לעשות איתו שלום תמורת מדינה רק בשטח A (הלוואי עלינו). אז תגידו כולכם האם לא תתגעגעו למרב קסטנר-מיכאלי כראשת העבודה?

אם זו מפלגת העבודה אז טוב שתלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

למה נתניהו לא רוצה את אל-ג'זירה?

ושוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן כן רוצים?

במסגרת הקמפיין שלהם נגד נתניהו, נותנים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בעיתונם במה תעמולתית לווליד-אל-עומרי, מנהל משרדי אל-ג'זירה בישראל, שנסגרו ע"פ החלטת הממשלה. שימו לב. מעניינים מאד הנימוקים שהוא נותן לנחיצות רשת אל-ג'זירה לישראל:

"פגיעה בחופש העיתונות," כותב וליד אל-עומרי, "אינה רק הפרה של חוקים בינלאומיים, אלא גם עלבון לערכים של צדק ודמוקרטיה שרבים טוענים שישראל דוגלת בהם. בזמן מלחמה שמיעת קול של צד אחד בלבד מסוכנת, כי היא מחבלת ביכולת לגבש הבנה מקיפה של המצב ומקטינה את הסיכוי למצוא פתרון לקונפליקט. כאשר הקול של צד אחד נדחק הצדה, הסכסוך עלול להיהפך למורכב יותר והאלימות וההרס עלולים להסלים." הכותב הוא מנהל משרדי אל-ג'זירה בישראל. (וליד-אל-עומרי, "למה נתניהו לא רוצה את אל־ג'זירה", "אל-ארצ'", 16.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-16/ty-article-opinion/.premium/0000018f-816a-d430-a38f-c5ee97540000

הבנתם? רשת אל-ג'זירה, ערוץ התקשורת הפרטי של דיקטטור קטאר, שייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני – דואגת לחופש העיתונות, לדמוקרטיה ולצדק בישראל.

בערוץ אל-ג'זירה אין שמץ חופש עיתונות, הערוץ משקף רק את דעות הדיקטטור, המציג את האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים"-החמאס. אין בו לא דמוקרטיה, ולא חופש עיתונות, אלא בדיוק ההיפך מהם. דומה שמאז היטלר הכריז על עצמו כעל "הומניסט גדול", וגבלס הציג את ערוץ התעמולה שלו כמייצג את "החופש הגרמני" Freiheit, לא התפרסם מאמר כל כך ציני. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שבשעה שכתבי העט של דיקטטור קטאר, שייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, יכלו לפעול בחופשיות בישראל, כתבי העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן לא יכלו לפעול בכלל בקטאר. אז למה אם כן תומכים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בערוץ "אל-ג'זירה"? לא בגלל דמוקרטיה וחופש עיתונות. הם תומכים בשליט קטאר כי לרשת שלו ושלהם יש אינטרס משותף אחד והוא, המאבק נגד ישראל ששיאו סילוק האוייב האמיתי – נתניהו.

אל תגידו יום יבוא הביאו את היום!

בעיצומה של המלחמה פנה שר הבטחון יואב גלנט בנאום פומבי נגד ראש הממשלה. ומתח עליו ביקורת: "יש מדיניות שמקדמת ממשל צבאי של ישראל – זו חלופה רעה ומסוכנת למדינה," אמר גלנט, "ממשל צבאי יהפוך להיות המאמץ הביטחוני הראשי של ישראל על חשבון זירות אחרות. הוא יעלה בדם ובמחיר כלכלי כבד ללא תכלית. יש לקבל", אמר גלנט, "החלטה על היום שאחרי, גם אם הדבר כרוך במחיר פוליטי. אם לא תהיה חלופה לחמאס יהיו שתי אפשרויות – חמאס או ממשל צבאי ישראלי. שתי החלופות גרועות. לא אסכים לממשל צבאי בעזה, אני קורא לנתניהו – תכריז שלא נעשה זאת."

ראש הממשלה, בנימין מילקובסקי-נתניהו, הגיב מייד על הביקורת של גלנט נגדו: "אני לא מוכן להחליף חמאסטן בפתחסטן. התנאי הראשון ליום שאחרי הוא לחסל את חמאס ולעשות את זה בלי תירוצים." מנגד, השר גנץ גיבה את שר הביטחון: "אומר דברי אמת, אחריות ההנהגה לעשות את הדבר הנכון עבור המדינה – בכל מחיר."

https://www.mako.co.il/pzm-soldiers/Article-2334a4c38bc7f81027.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1898243326

מייד החלו "הפרשנים"-מטעם לפרש את גלנט כתומך במדינה פלסטינית עצמאית בעזה וביו"ש.

גלנט יצא נגד ממשל צבאי בעזה, אבל לא הגדיר מהי החלופה שהוא מציע ליום שאחרי. הוא הרי יודע היטב שהרשות (למרות שהפת"ח וארגון הג'יהאד שלו "השהידים של הקצה" השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר) אינה מסוגלת לשלוט אפילו בשכם ובג'נין, קל וחומר בעזה. הרי חייו של אבא של מאזן תלויים בצה"ל. לולא צה"ל מזמן היה מושלך ע"י החמאס מגגות רמאללה לרחוב כפי שעשו בעזה. אז מוטב שגלנט יתרכז במשימה לא על היום שאחרי אלא על היום. איך מחסלים את שלטון החמאס. ללא חיסולו שום גורם לא ייקח על עצמו את השלטון בעזה. גם אם הוא מתכנן עתיד פוליטי עם בנימין גנץ ואזנקוט, מוטב להיתלות באמתלה שונה.

בינתיים פרסם גלנט הבהרה: "אני מתנגד למדינה פלסטינית ולשליטה של אבו מאזן בעזה. אני כן סבור שיש בעזה כוחות מקומיים שבליווי בינלאומי יוכלו לנהל את חיי האזרחיים בעזה; אבל בניגוד למי שטוען שאני מעודד כניסה של הרשות הפלסטינית לרצועה, אני לחמתי ברפיח לפני 30 שנה ויודע מה המשמעות של ממשל צבאי. אני מתנגד לממשל צבאי. אם מישהו רוצה ממשל צבאי צריך לדון על כך. לדעתי ללא 'היום שאחרי' לא ניתן יהיה להשלים ניצחון, כי נמשיך לרדוף אחרי עצמנו. הפעולה ברפיח תיקח להערכתי כמה שבועות. עד החגים נהיה במצב אחר ברצועה. להערכתי נשארו להם כמה מאות רקטות קצרות טווח מתוך כ-17,000, וכמה עשרות רקטות ארוכות טווח מתוך כאלפיים, ולחלקן חמאס לא מצליח להגיע כי צה"ל בשטח."

(גלנט: "אני מתנגד למדינה פלסטינית ולשליטה של אבו מאזן בעזה. אני כן סבור שיש בעזה כוחות מקומיים שבליווי בינלאומי יוכלו לנהל את חיי האזרחים").

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849243&forum=scoops1

אז במקום לקשקש על היום שאחרי – הבא את היום בו יחוסל החמאס. רק אז ניתן יהיה להתחיל בכלל ביום שאחרי. אל תגידו יום יבוא הביאו את היום!

בנימין גנץ – לא ניצחון "מוחלט" – ניצחון "אמיתי"

בנימין גנץ קם כארי ונשא דבריו לעם ישראל: "מחובתי לומר את האמת לציבור – אל תוך קודש הקודשים של ביטחון ישראל החלו לחדור שיקולים אישיים ופוליטיים." (למשל השיקולים האישיים שלי). עוד אמר: "כדי שנוכל להילחם כתף אל כתף – על קבינט המלחמה לגבש ולאשר עד ה-8.6 תוכנית פעולה כוללת בעלת שישה יעדים: (ואם לא הוא מאיים שיפרוש מהממשלה):

1. להשיב הביתה את חטופינו.

2. למוטט את שלטון חמאס, לפרז את רצועת עזה ולהבטיח שליטה ביטחונית ישראלית.

3. לצד קיום שליטה ביטחונית ישראלית, להקים מנהלת אמריקנית-אירופית-ערבית-פלסטינית שתנהל אזרחית את הרצועה ותניח בסיס לחלופה עתידית שאינה חמאס ואינה עבאס.

4. להשיב את תושבי הצפון לבתיהם עד ה-1 לספטמבר ולשקם את הנגב המערבי.

5. לקדם נורמליזציה עם סעודיה כחלק ממהלך כולל אשר יצור ברית עם העולם החופשי ועם העולם הערבי נגד איראן.

6. לאמץ מתווה שירות אשר יביא לכך שכל הישראלים ישרתו את המדינה ויתרמו למאמץ הלאומי העליון.

גנץ פנה לנתניהו ואמר: "עליך לבחור בין ניצחון לבין אסון. אם תבחר להוביל את האומה לתהום, נפרוש מהממשלה, נפנה לעם, ונרכיב ממשלה שתוכל להביא לניצחון אמיתי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849376&forum=scoops1

שמיעת הנאום היבש והמשעמם של גנץ עם האמירות הבנאליות המובנות מאליהן וחסרות המשמעות (כאילו שעד 8.6 הכול יכול להיפתר) לא יכול היה שלא להזכיר את הפיהוקים של נציגת יוון באירוויזיון. ובכל זאת יש בנאום של גנץ עיקרון אחד חדש. לדבריו מטרת המלחמה אינה "ניצחון מוחלט" על החמאס, אלא "ניצחון אמיתי". האם גנץ חוזר לימים בהם דובר על "שלום אמת" עם הערבים? או רק על "ניצחון אמת"? למותר לציין כי הוא לא הבהיר האם הוא בעד עסקת חטופים תמורת ויתור על כל שאר המטרות שהציג.

תשובת לשכת ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו

מעוותת את דבריו של גנץ:

"בזמן שלוחמינו הגיבורים נלחמים להשמיד את גדודי החמאס ברפיח, גנץ בוחר להציב אולטימטום לראש הממשלה במקום להציב אולטימטום לחמאס. התנאים שמציב בני גנץ הם מילים מכובסות שמשמעותן ברורה: סיום המלחמה ותבוסה לישראל, הפקרת רוב החטופים, השארת החמאס על כנו והקמת מדינה פלסטינית. חיילינו לא נפלו לשווא ובוודאי שלא למען החלפת חמאסטן בפת״חסטאן. אם גנץ מעדיף את האינטרס הלאומי ולא מחפש תירוץ להפלת הממשלה, שיענה על שלוש השאלות הבאות:

1. האם הוא מוכן להשלים את הפעולה ברפיח כדי להשמיד את גדודי החמאס, ואם כן איך ייתכן שהוא מאיים לפרק את ממשלת החירום בעיצומה של הפעולה?

2. האם הוא מתנגד לשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית בעזה, גם בלי עבאס?

3. האם הוא מוכן לקבל מדינה פלסטינית בעזה וביהודה ושומרון כחלק מתהליך הנורמליזציה עם סעודיה?

עמדתו של ראש הממשלה בנושאים גורליים אלה ברורה: ראש הממשלה נתניהו נחוש לחסל את גדודי החמאס, הוא מתנגד להכנסת הרשות הפלסטינית לעזה ולהקמת מדינה פלסטינית שבהכרח תהיה מדינת טרור. ראש הממשלה נתניהו חושב שממשלת החירום חשובה להשגת כל מטרות המלחמה, כולל השבת כל חטופינו, ומצפה מגנץ להבהיר את עמדותיו לציבור בנושאים אלה.

https://rotter.net/forum/scoops1/849387.shtml

למעשה אם בוחנים בעיון את סעיפי התוכנית של גנץ, הוא אינו סוטה במאומה מתוכנית נתניהו (מלבד איום הפרישה), וכמובן שגם נתניהו יכול לחתום על כל הסעיפים. שניהם מקבלים בדיוק רב את כל העקרונות. שניהם אינם מתייחסים לסתירה ביניהם. אז במקום לדבר קדימה לעשייה. לשמור על אחדות ולבצע את כל סעיפי התוכנית. קביעת התאריך היא פיקציה סרת טעם בלבד.

הפרוטסטנטים חוזרים

היכונו היכונו! הפרוטסטנטים חוזרים לחסום את המדינה. פרופ' שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, האייקון של התנועה הפרוטסנטית, חוזרת לרחובות לפעילות מחאה, במסע "מחזירים את המנדט לעם". ביום שני (20.5 החל מ 8:00), יום פתיחת כנס הקיץ של הכנסת, ייצאו מ-11 נקודות ברחבי הארץ שיירות רכבים שיתפרסו לאורך הכבישים בנסיעה משותפת במהירות המינימלית המותרת ע״פ חוק במטרה להאט את קצב הנסיעה במדינה. השיירות תגענה בשעות הצהריים לירושלים. את המסע תוביל פרופ' שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן. ממארגני האירוע נמסר: "נאומו של גלנט הסיר את כל הספקות. נתניהו גורר את ישראל לתוך אסון נוסף, והכל ממניעים אישיים בלבד. החטופים הופקרו, הצפון והדרום ננטשו, הכלכלה קורסת, השסע העמיק וההשתמטות מקודמת בזמן מלחמה. אנו עדים להרס החזון הציוני בשביל היאחזותו בכיסא של אדם אחד. תם המנדט שהכנסת והממשלה קיבלו מהעם וכעת, בתוך כל הטירוף, הגיעה השעה של העם לצאת לרחובות, לשנות את התנהלות המדינה עד שהכנסת תקבע תאריך לבחירות. זה בידיים שלנו ועכשיו זה אפשרי!" היערכו לפקקים בכל הארץ!

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849199&forum=scoops1

יש לקוות שלפחות הפעם לא תצהיר שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן את שהצהירה בעבר: "עד ספטמבר ישראל תישאר בלי צבא" (ונלך כולנו כצאן לטבח), ולא תעודד בכך את סינואר ונסראללה לתקוף ביתר שאת את ישראל.

אבו מאזן מחכה למרוקאים

"בסיום המפגש," מתאר בהתרגשות דניאל בן-סימון העולה ממרוקו, "מחמוד עבאס (אבו מאזן) הזמין אותי להצטלם איתו. הנחתי יד על כתפו והוא הניח ידו על כתפי. כך, בחיבוק ולחיצות ידיים הסתיים המפגש האחרון שלי עם יו"ר הרשות הפלסטינית. האווירה שפעה כל כך הרבה ידידותיות, עד שטעיתי לחשוב שהשלום בין ישראל לרשות הפלסטינית ממתין לנו ביציאה מהלשכה. זה היה לפני כשלוש שנים. במשך יותר משעה," ממשיך לתאר בן-סימון, "ניסה עבאס לפענח את פשר הסרבנות של המזרחים (והמערביים-מוגרבים) בישראל לשלום עם הפלסטינים, ובמיוחד הפריעה לו הסרבנות של יוצאי מרוקו בישראל. הוא סיפר בכאב על קשריו עם אישי ציבור בכירים במרוקו, ומקרב יוצאי מרוקו בישראל. הוא ראה בהם בעלי ברית טבעיים. עוד לפני שנים מצא בהם מתינות שלא מצא בקרב קבוצות אחרות בישראל. בביקוריו במרוקו האיץ עבאס במלך חסן השני המנוח להשקיע ביהודי מרוקו בישראל." מחמוד עבאס האמין שיוצאי מרוקו עשויים לשנות את היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית. 'יש להם תרבות ערבית, והם קרובים להווי הערבי,' אמר לי."

יוצאי מרוקו, מספר בן-סימון יצאו נגד הפגישה שלו עם אבא של מאזן, ואף היו שכינוהו בוגד. והוא מנסה להבין למה?

 "האמנתי," כותב בן-סימון, "שיוצאי מרוקו נושאים בתוכם גֵן יהודי-ערבי שהוא תולדה של יותר מאלף שנות חיים משותפים במרוקו. היה ברור לי שאם לא ישמיעו קול אחר, אנחנו נידונים להיכלא בפוליטיקה ימנית קנאית אשכנזית, שהם נטמעו בתוכה תוך התבטלות עצמית ומחיקת עברם המרוקאי. תרמו לכך פולחן הקדושים של מנחם בגין והערצתם הכמעט משיחית לנתניהו. הלה, שמתעב כל סממן של ערביות, העצים עוד יותר את ניכורם לארץ מוצאם והפך אותם לשונאי ערבים עם תעודות. במידה רבה זה היה ביטוי של שנאה עצמית שנתניהו ניצח עליה. לשיא הגיעו הדברים עם חקיקת חוק הלאום. ציפיתי שחברי ליכוד יוצאי מרוקו יילחמו כדי למנוע את הפגיעה בערבים. אך זה לא קרה. ראיתי בקבלת החוק ניסיון לפגוע במורשתם. יהודי מרוקו," מסביר בן-סימון, "ינקו מתינות בחלב אימם. בטרם עלו לישראל חיו בדו-קיום הרמוני עם שכניהם הערבים. צריך לראות איזו אהבה הם מרעיפים אלה על אלה בביקורים במרוקו. האם טראומת הקליטה בישראל היא שדחפה אותם להקצנה הפוליטית? האם זו נקמה בשמאל הישראלי על כישלון הקליטה שלהם? המלחמה הנוכחית מוכיחה שניהול המדינה נמצא בידיים הלא-נכונות. כשלעצמי, אני ממשיך לטפח תקוות לשלום עם השכנים שלנו ולשיבת המתינות ורוח הפשרה – אמיתיות או 'מדומיינות' – ליוצאי מרוקו."

(דניאל בן סימון, "אבו מאזן עוד מחכה למרוקאים", "אל-ארצ'", 16.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-16/ty-article-opinion/.premium/0000018f-8107-d430-a38f-c5e725940000

כפוליטיקאי יליד מרוקו, דניאל בן-סימון פשוט משקר בתיאור "היחסים החמים בין היהודים לערבים ולבֶּרְבֶּרִים במרוקו." במרוקו היו פוגרומים נגד היהודים לא פחות מאשר היו נגד האשכנזים במזרח אירופה. נכון, במרוקו לא היתה שואה מכיוון שהגרמנים לא הספיקו. ברגע שמרוקו קיבלה עצמאות מהפרוטוקטורט הצרפתי, היהודים נאלצו לעזוב מפחד, ובצדק. אגב לא רק היהודים. מרוקו נשארה גם ללא נוצרים שכולם היגרו. בניגוד להעמדת הפנים היהודים במרוקו תמיד ידעו את יחס הערבים אליהם ואת הזהירות הנדרשת מהם. הטענה של בן-סימון שיחס העולים ממרוקו לאבא של מאזן ולפלסטינים, נובע מהסתה אשכנזית שונאי הערבים שהביאה אותם לשנאה עצמית שממנה נובעת השנאה לערבים (אם היה אומר אותה אשכנזי היו מאשימים אותו בגזענות) מוזרה בלשון המעטה. האם בן-סימון שולל מעולי מרוקו את ההכרה העצמית של סכנת העולם הערבי-מוסלמי ליהודים, דווקא מתוך הכרתם את הערבים במרוקו? אבא של מאזן לא מחכה למרוקאים, אבא של מאזן מחכה לחסל את המרוקאים כמו את שאר יהודי ישראל.

בכיר החמאס ח'אלד משעל: ישראל מובסת

בכיר החמאס ח'אלד משעל: "אנחנו עומדים בפני רגע היסטורי וישנה הזדמנות להביס את ישראל ולפרק את הפרויקט הציוני. האוייב שלנו נסוג ומאבד את בטחונו העצמי אחרי 8 חודשי לחימה. אנו קוראים ל(הפגנות) זעם של הציבור הערבי מסביב לשגרירויות הישראליות האמריקאיות. הכל סב סביב העמידה האיתנה. מי שיהיה סבלני ינצח. מי שיוותר וייכנע יפסיד את המערכה. מערכה על כוח רצון ואורך רוח. מערכה שתוצאותיה ישפיעו על איך ייראה המזרח התיכון (וישראל בתוכו) בעשרות השנים הבאות."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849325&forum=scoops1

ח"כ רם ברקו-בן-ברק – אכן אנחנו מפסידים

ח"כ רם ברקו-בן-ברק מ'יש עתיד' מסכים איתו: "זו מלחמה ללא תכלית ואנחנו חד משמעית מפסידים בה. אנחנו נאלצים לחזור להילחם באותם שטחים, מאבדים חיילים, מפסידים בזירה הבין-לאומית, מחרבים את היחסים עם ארה"ב, הכלכלה קורסת – תראה לי דבר אחד שאנחנו מצליחים בו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849331&forum=scoops1

מעניין אם הודעת ברקו-בן-ברק פורסמה בעקבות המלצה שקיבל מהיועצת הערבייה המוסלמית שלו, ליניר אבו הזאז, שעברה קורס אצל שייך מסגד הקצה?

אילנה המרמן אזרחית דויטשלנד – "אני לא מזדהה עם האזרחות שלי בישראל"

האקטיביסטית הפרו-איסלמית המזדהה עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, המתרגמת אילנה המרמן, מייחצנת תרגום חדש שלה ל"משפט" של קפקא במלאת 100 שנה למותו.

"הגעתי לכזה משבר," אומרת המרמן, "שאני לא מזדהה בכלל עם האזרחות שלי בישראל."

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/yokra13910080

פראו המרמן, כאזרחית דויטשלנד אם את לא מזדהה עם אזרחותך הישראלית, תוכלי תמיד לבקש אזרחות פלישתית. השאלה האם סינואר יאשר לך אותה. אולי תשכנעי אותו בטקסט של "המשפט".

האם סינואר שמח או עצוב?

בראיון יחצ"ני להצגה חדשה הכריזה השחקנית חנה לסלאו: "אני לא עוזבת את הארץ, תודיעו לחמאס וגם לאיראנים!" הילדים שלי ירדו מהארץ לא אני.

https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/h1msctdma#autoplay

ועכשיו נשאלת רק השאלה מה מעניין את סינואר יותר – שחנה לסלו נשארת בארץ, או שילדיה ירדו מהארץ?

נכְּבָּה וחינוך

סברין מסראווה-(המצרית), מורה לערבית בבית ספר  יהודי בגני תקוה, השתתפה בצעדת הנכבה בשפרעם שהתנהלה עם דגלי סייקס (המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית, ואת השאיפה לחיסול ישראל) שבה גם הושמעו דברי הסתה נגד המדינה. הורים ותלמידים בבית הספר בגני תקווה, שסברין מסראווה-(המצרית) מלמדת בו, דרשו את סילוקה. משרד החינוך זימן אותה לבירור.

https://www.haaretz.co.il/news/education/2024-05-15/ty-article/.premium/0000018f-7b7b-d604-af8f-7f7b24c10000

מכיוון שיש תמיד לזכור ולהזכיר שהנַכְּבָּה הינה עונש מוצדק אבל לא מספיק. מוצדק על פשע של ניסיון לרצח עם. עונש לא מספיק מפני שהניסיון לרצח העם היהודי עדיין ממשיך. אני לא רואה בעייה בהשתתפות הערבים בעצרות הנכבה, להיפך, יש להזכיר להם תמיד את הנכבה כלקח לעתיד (פרשה אחרת היא הנפה של דגלי סייקס, דגלי האויב שאם היו נושאיו הערבים ישרים, ובעלי אינטגריטי היו באים למשרד הפנים ומבקשים לבטל את אזרחותם הישראלית ולקבל אזרחות פלישתית). בכל מקרה על ההורים לדרוש מהמורה דרישה שונה כתנאי להוראה.

 יש לדרוש ממנה להצהיר בערבית כי היא רואה בדברי מוחמד, המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים כתנאי לגאולה, גזענות שהיא מגנה, ולא מופת מוסרי. מורה התומכת ברצח יהודים אינה יכולה לשמש מורה בבית ספר במדינת היהודים. גם לא לערבים.

איזנקוט, קח פיקוד!

מה הסיבה שגד אזנקוט צריך להיות ראש הממשלה?

כתב "אל-ארצ'" אורי הורוביץ-משגב, קורא לגד אזנקוט: "קח פיקוד!" תהיה מנהיג המדינה. "בדמותו, תבונתו ויושרתו," אומר הורוביץ-משגב, "אזנקוט מייצג אנטי-תזה מוחלטת לנתניהו. ישראל הנורמלית מוכרחה אלטרנטיבה לטירוף. אנחנו בפתחו של חורבן. איזנקוט, קח פיקוד. עשה את הדבר הנכון." ומה מכשיר אותו לתפקיד המנהיג? "איזנקוט," מסביר הורוביץ-משגב, "איננו גנץ. לא בעמדות, לא בתכונות ולא בכישורים. כרמטכ"ל ביטא יסודיות, רצינות ועומק. בניגוד לקודמו גנץ וגם למחליפו אביב כוכבי הפגין אומץ לב ערכי בניסיון הפוטש של אלאור אזריה." (אורי משגב, "איזנקוט, קח פיקוד", "אל-ארצ'", 16.5.23).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-16/ty-article-opinion/.highlight/0000018f-7c31-d430-a38f-fdf56c500000

הבנתם? אלאור אזריה עשה (כמו בגין באלטלנה) ניסיון פוטש לתפוס את השלטון במדינה ואזנקוט כמו בן גוריון חיסל את הפוטש... מה לומר עולם מושגים מעוות לחלוטין. אוי לנו אם הכישורים של מנהיג המדינה יהיו דיכוי "הפוטש" של אלאור אזריה.

מה המסר הערבי לספרדים? ומה המסר לערבים מהספרדים?

כתב "אל-ארצ'" תאמר נפאר מסכם הופעה שלו בספרד: "בהופעתי מול אלפי אנשים בקסרס, ספרד, עצרנו את המוזיקה וביקשנו מאחד מאנשי פסטיבל ה-Womad לעלות לבמה ולתרגם לקהל את המילים האלו: 'תמיד חייתי עם הוויכוח הפנימי: האם אני אמן פלסטיני, או פלסטיני שמשתמש באמנות בשביל להעביר מסר, ובמשך כל חיי התעקשתי שאני אמן לפני הכול, אך היום אנחנו עומדים לפניכם עם החלטה ברורה. לאור הזוועות שקורות בעזה אנו בוחרים להיות פלסטינים עם מסר לפני הכול, ורק כאשר נהפוך להיות עם חופשי ועצמאי, נוכל ליהנות מהפריבילגיה של האמנות! תלחצו על הממשלות שלכם לפעול מיידית! נא לדרוש: הפסקת אש מידית, לשחרר את החטופים היהודים ואת החטופים הפלסטינים שנמצאים בבתי הכלא הישראלים, לשבור את הסגר על עזה, ולדרוש חקירה אובייקטיבית על כל מה שקרה, לא משנה מה תהיה התוצאה, ומי הפושע, העיקר חקירה אובייקטיבית, ולא לעצור את החקירה לפני שהתחילה.' התשואות של הקהל, כשהם שרקו וצרחו 'ליברה פלסטינה', ממש שיתקו אותי מהתרגשות." (תאמר נפאר, "רק כשנהיה חופשיים נוכל להנות מהזכות של להיות יותר אמנים מפלסטינים", "אל-ארצ'", 15.5.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-15/ty-article-opinion/.premium/0000018f-7b76-d430-a38f-fff604580000

מילא הגזען הערבי-מוסלמי תמאר נפאר, תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, של החמאס, שבשבילו החטופים היהודים זהים למחבלים הרוצחים שנדונו בבית משפט שהוא מגדיר אותם גם כ"חטופים" (זה המוסר הערבי-פלישתי), אבל מה המסר לספרדים והמסר מהספרדים?

הנה מה ששלחתי לספרדים אויבי ישראל באירוויזיון:

free free al-ándalus from spanish occupation

https://es.wikipedia.org/wiki/Conquista_omeya_de_Hispania

Liberación de la ocupación española

Al Andalus es de un país árabe musulmán.

theworld.org

ISIS says it wants to rebuild the Muslim caliphate in Spain – The World from PRX

A week after the attack in Barcelona, ISIS released a slick new video saying it wants to restore al-Andalus to the Muslim world. Al-Andalus was the word for Muslim-ruled

https://x.com/naaman_c/status/1790123868268454142?t=aw7MtmU29kDQNhpeBvhnNw&s=03)

הרי כל ספרד היא ארץ ערבית שהחמאס נשבע לשחררה מהכיבוש הספרדי. אז המסר לערבים הוא שכשם שספרד סילקה את הכיבוש הערבי כך גם ישראל תסלק את הכיבוש הערבי. והמסר לספרדים הוא שהחמאס שואף לכבוש מחדש את ספרד. ראו כמה מקומות בארץ קרויים "אל-אנדלוס" כדי לבטא את מלחמתם לחיסול ספרד. שלחו לכל ספרדי המתבטא נגד ישראל את העובדות הללו. לערבים אין צורך. כולם מודעים לרצון לסילוק הכיבוש הספרדי מאל-אנדאלוס.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נביא השקר הסופר דויד גרוסמן ממשיך לסלף, הפעם בפני כריסטיאן אמנפור ב-סי.אן.אן: "...ההיסטוריה מבחינתנו התחילה ב-7 באוקטובר, כשפתאום מצאנו את עצמנו בגיהינום שנמשך עד היום. בהתחלה היתה הצדקה למעשים כי זה הגיוני – אם אתה הולך ברחוב לתומך ומישהו סוטר לך בפנים, אתה תכה אותו בחזרה, זה בלתי נמנע. אבל השאלה היא מה קורה אחרי זה? ועם מה אנחנו משתפים פעולה כעת כשאנחנו נכנעים לאלימות שבתוכנו, כשאנחנו מסרבים לקחת אחריות על חלקנו בעיוותים במזרח התיכון – לא חלקנו בתקיפה הנוראה של החמאס, אלא במצב הכללי. אנחנו זקוקים לשלום באופן נואש – בלעדיו לא נוכל לחיות פה חיים נורמליים."

...אתה חושב שהמדינה תחזור להיות חילונית? כי כרגע יש לך לאומנים דתיים קיצוניים בממשלה הזו?

"את צודקת. הם הסכנה הגדולה לעתיד ישראל, וכך גם המתנחלים בשטחים הכבושים. אני חושב שהחטא הגדול של נתניהו הוא הדרך שבה הוא הלבין את בן גביר וסמוטריץ', הכניס אותם לממשלה והפך אותם לשרים – אף אדם שפוי לא היה עושה זאת. זה רק מוכיח את הציניות שלו. הוא מוכן לעשות כל טריק מלוכלך בספר כדי להציל את עצמו מהכלא."

אהוד: עכשיו אתם מבינים מי אשם בטבח ה-7 באוקטובר? נתניהו! – אז המשיכו לסגוד לדברי ההבל של נביא השקר דויד גרוסמן! אתם לא חושבים שהוא קצת אידיוט בהבנת המצב? – נהנה שוב ושוב להציג אותנו ונתניהו כאשמים, ומקשקש על שלום מול אויבים הנחושים להשמידנו? חושב שזה יעזור לו בליקוק התחת לשופטי פרס נובל כשם שעזר לעמוס עוז?

* מוטי הרכבי: מתי כספי פירסם בפייסבוק  שב-7 לאוקטובר היתה בגידה. אני ממש אישית לא מאמין שהיתה בגידה. קשה לי להאמין שאפילו הסרבנים ואלו שלא היו מוכנים לקבל את תוצאות הבחירות – היו מוכנים להקריב 1500 איש על מזבח ה״רק לא ביבי״ ולבגוד. אני מאמין שהיה כאן שילוב של יהירות וטיפשות. אבל! אילו חלילה וחס יתברר שאכן היתה בגידה. אני בטוח שב"הארץ" ב"ווינט" ובערוצי 12, 13, ו-11 ימצאו דרך להסביר שביבי אשם גם בזה. וכמובן יופצו עוד שלטי-רחוב שביבי אשם בבגידה של אלו שניסו להפילו!

* אהוד: האם בני גנץ חכם?

* מה מביע המבט האטום המטומטם בעיניה של גרטה טונברג השוודית כאשר היא מפגינה עטופה בכפייה ומטנפת על ישראל ועל היהודים במאלמו? האם הגברת הצעירה הזו פסיכית? אוטיסטית? או כלי-שרת בידי ענקיות הנפט העולמיות כדי לסכל – באמצעות הצגתה כמגוחכת, טיפשה ואנטישמית, ממש נאצית קטנה– לסכל את המאבק האקלימי נגדן?

* שונאי נתניהו לא יירגעו עד אשר תוסר השמירה מבנו יאיר והוא ייחטף בידי טרוריסטים פלסטינים ואולי גם ח"ו יירצח!

* ג'וחא: ביום העצמאות הבא יינתן פרס ישראל לספרות למי שהצליח לקרוא מילה במילה את כל הסיפורים שפורסמו בתחרות הסיפור הקצר, ואת כל זיכרונותיו הארוכים של דן מירון –  בגיליונות "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"!

* אהוד: האם במהלך מלחמת 7 באוקטובר בני גנץ נעשה חכם יותר?

* "הפלגים וראשי החמולות ברצועה ובכירי הרשות ברמאללה תמימי דעים באשר לפתרון האולטימטיבי למצב – הכנסת כוח רב-לאומי לעזה שיפעל בחסות האו"ם לתקופה מוגבלת, עד שיקודם הליך מדיני שיביא ליישום פתרון שתי המדינות. זאת, בהתאם להודעה שיצאה בסוף השבוע מפסגת הליגה הערבית. לפי מקור מדיני פלסטיני שנחשף לשיחות שהתקיימו בשולי הפסגה, מדינות ערב הביעו הסכמה ליטול חלק בכוח כזה, שיהווה לשיטתם סולם בדרך ליצירת הנהגה פלסטינית ברצועה שתתגבש בהסכמה פנים-פלסטינית. [ג'קי חורי. "הארץ" באינטרנט, 19.5].

אהוד: שיהיה ברור, גם לגנץ קשה התפישה – זו מכבסת מילים. כל כוח "רב-לאומי" שיפעל ברצועה לא יהיה אלא כיסוי להשתלטות טרור החמאס מבלי שישראל תוכל למנוע זאת ללא עימות הרה-אסון עם חיילי הכוח "הרב לאומי" והמדינות המרכיבות אותו!

ככל שהמלחמה הקשה נמשכת, כן גובר הטירוף האנטי-ישראלי ברחוב הישראלי ובתקשורת! אילו כך היה המצב ב-48' – לא היינו זוכים במדינה!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל