פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1953

יום מאתיים שלושים ואחד למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2171 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו באייר תשפ"ד. 23.5.2024

עם הצרופות: אריק בהט מתנדב במלחמת חרבות ברזל בקטיף רימונים. 2. יונה חן. (אלבום פרטי). 3. פרופ' ברוך רובין (אלבום פרטי). 4. שולה נחמה מתנדבת בקטיף ירק במלחמת חרבות ברזל. 5. שער הכניסה לפקולטה (2024). צילום רן בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּנִי. // ד"ר רון בריימן: היום שאחרי. // איליה בר זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. אנו חיים. 2. צרור הערות 22.5.24. // רוֹן גֵּרָא: בְּסֻלָּם הַיִּרְאָה. // עדינה בר-אל: הפקולטה לחקלאות, המחקר החקלאי והמלחמות. // חנה סמוכה מושיוב: עקרות ופיריון ומה שביניהם. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878. פרק שביעי: 1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים. // מנחם רהט: חגיגות קץ המדינה. // נעמן כהן: בין עמירה הס לרודולף הס. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

בְּנִי

בְּנִי אֲשֶׁר יָלַדְתִּי  –

וְהַמָּוֶת תְּלָשׁוֹ בְּאַחַת:

הוּא עַל-יָדִי.

יֵשׁ וְיָבוֹא

עִם עֶרֶב

וְיֵשֵׁב לְרַגְלַי,

עִם עֶרֶב  –

יַנִּיחַ רֹאשׁוֹ עַל בִּרְכַּי.

בְּנִי יָרַשׁ אֶת עֵינַי:

יְרֻקּוֹת וּמְרֻחָקוֹת

וּפוֹזְלוֹת מְעַט.

אַפּוֹ סוֹלֵד

וּמִצְחוֹ גָּבוֹהַּ

וְהוּא חוֹלֵם

חֲלוֹם-עָם

וַחֲזוֹן-תֵּבֵל  –

וּכְנָפָיו חֲזָקוֹת,

תְּמִיר-גּוּף

וְקַל רַגְלַיִם,

יָדָיו מְהֻקְצָעוֹת

וְהוּא סוֹלֵל דְּרָכִים

וּבוֹנֶה גְּשָׁרִים.

בְּנִיד-עַפְעַפָּיו

אֲנִי מְפַעְנַחַת

אֶת אַכְזָבוֹתָיו,

וְסוֹד הַשְּׁתִיקָה

קָדוֹשׁ בֵּינֵינוּ;

בְּהֵט-קְוֻצּוֹתָיו

הַיְּהִירוֹת

אֶרְאֶה

אֶת נְשׁוֹתָיו  –

הַנּוֹשְׁקוֹת צְעָדָיו.

בְּנִי, הוּא עַל כְּתֵפוֹ

יִשָּׂא לַקֶּבֶר אֲרוֹנִי  –

יִשְׁתֹּל עָלָיו

אֶקָלִיפְּטוֹס מְאַוֵּשׁ,

יְקַנְּנוּ בּוֹ

נִצִּים הַצּוֹרְחִים

אֶת צְרִיחַת-יַלְדוּתִי;

הוּא יֹאמַר "קַדִּישׁ"

בְּבִנְיַן-גֶּשֶׁר

בֵּינִי וּבֵינוֹ  –

וְיַנְחִיל

אֶת עֵינַי

לְצֶאֱצָאָיו.

1969

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ד"ר רון בריימן

היום שאחרי

המושג "היום שאחרי" אינו אלא שם קוד לשיבה אל התפישה ("הקונספציה") שכשלה, השקר של "פתרון" שתי המדינות. אפילו במצב המורכב שאליו נקלעה ישראל במלחמה שנכפתה עליה בשמחת תורה חייב להיות ברור:

ביום שאחרי, אסור שהחמאס ישלוט, צבאית ואזרחית, ברצועת עזה. לשם כך על צה"ל להכריעו.

ביום שאחרי, אסור שרשות הטרור הפלשתינאית (אפילו "משודרגת") תשלוט ברצועת עזה, מה גם שאין בכוחה לעשות זאת, אלא אם כן תעשה זאת על כידוני צה"ל. אסור שחיילי צה"ל ישמשו מגש הכסף להשלטת המחבלים "הטובים" של אש"ף – הארגון לשחרור פלשתין (כולה! מן הים עד הנהר!) – על המחבלים "הרעים" של חמאס. מטרתם זהה. אסור שחיילי צה"ל ישמשו מגש הכסף להקמתה של מדינה פלשתינאית. אין דבר פחות מוסרי משימוש כזה בקורבנות חיילינו.

ביום שאחרי, אסור שמדינת ישראל תנהל את החיים האזרחיים של תושבי רצועת עזה באמצעות מימשל צבאי.

כמו כן, חייב להיות ברור שתם העידן השקרי של "צבא קטן וחכם". ישראל זקוקה לצבא גדול ויעיל (כולל החרדים), שמפקדיו אינם שבויים בתפישה האוסלואידית ("קונספציה") של "פתרון" שתי המדינות.

אומרים לנו: ומה כן? ועוד, אומרים לנו: צריך מטרה מדינית, אופק מדיני, אסטרטגיית יציאה.

אכן, אין מנוס ממימשל צבאי ישראלי ברצועת עזה לתקופה קצרה ככל הניתן, ועד להכרעת החמאס. אם לא נכריע את החמאס, כלל לא נגיע ליום שאחרי! רק אחרי הכרעת החמאס תוכל לקום ברצועת עזה הנהגה מקומית שתנהל את החיים האזרחיים של תושבי רצועת עזה.

הנהגה כזאת – שאיננה רשות הטרור הפלשתינאית – אם וכאשר תקום, תצטרך להשלים עם שליטה ביטחונית ישראלית בשטח, ובמקביל תצטרך לבוא בדברים עם גורמים בינלאומיים במטרה לגבש מציאות חדשה, כזו שתחייב גם מחירים למדינות אחרות:

מצרים השכנה, שתתרום את חלקה לפתרון אזורי על-ידי מתן אפשרות לכמה מאות אלפי עזתים לבנות את חייהם בחצי-האי סיני.

איחוד האמירויות, שתתרום את חלקה על-ידי מימון שיקום רצועת עזה ומימון יישוב עזתים בחצי-האי סיני. גם סעודיה מוזמנת לתרום את חלקה, ובלבד שתוותר על דרישתה להקמתה של מדינה פלשתינאית, שהיא המתכון לחורבן מדינת היהודים.

מדינות אירופה ("הקהילה הבינלאומית"), שיואילו לקלוט אצלן עזתים בהתאם לגודלן, מאתיים אלף עזתים בכל אחת ממדינות אירופה הגדולות, ופחות מכך במדינות הקטנות יותר. כך תצטמצם בעיית צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה.

ארצות הברית, שתצטרך להוביל מעין "תוכנית מרשל", וככל שזו תתקדם ניתן יהיה לצמצם את המעורבות הביטחונית הישראלית.

אין פתרונות קסם או פתרונות קלים. המציאות המורכבת מחייבת להבין ש-3 האפשרויות הגרועות שנמנו בתחילת מאמר זה אין להן – ואסור שתהיה להן – היתכנות כלשהי.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג המופתי חאג' אמין אל חוסייני – דורש להוציא צווי מעצר נגד היטלר, גרינג, גבלס, רוזוולט, צ'רצ'יל ומונטגומרי! המפגינים בארץ-ישראל נגד נתניהו מקבלים זאת בברכה. סוף סוף ניפטר מביבי!

* * *

איליה בר זאב

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

...וְלֹא בָּרָא אָדָם.

 בְּרֵאשִׁית הָיוּ שָׁם מַיִם וְאֶצְבַּע נַעֲלָמָה הָפְכָה עוֹלָמוֹת,

 בָּתְרָה קַנְיוֹנִים, תֹּהוּ וָבֹהוּ בֵּין הַמְּאוֹרוֹת.  

 וּבָרָא אֶת הָאָדָם –

וְאֶת שְׁאֵרִית הַגּוּף צִוָּה אֶל רַעַד אַדְנֵי הַמְּסִלּוֹת.

לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַגֶּשֶׁם, צָץ הַסִּילוֹן הַקּוֹצָנִי בִּפְרִיחָה

סְגֻלָּה, מִתְחַכֵּךְ בִּפְרַקְרַק פָּרְסִי.

 וַאֲנִי הוֹלֵךְ, מְמוֹלֵל כּוֹכָב רֵיחָנִי בְּדַרְכֵי הַבְּשָׂמִים,

שָׁם –

יַתְמוּת בִּמְאוּרוֹת אֵין-קֵץ, גּוּפוֹת בְּנֵי תְּמוּתָה –

כַּלָּנִיּוֹת.

נוסח ראשון – "מקומות שהיינו בהם", 2016, "קשב לשירה". כאן – שינויים קלים בהתאם למקום ולזמן האבוד.

שבע גבעות

"הָעוֹלָם נִרְאֶה נִפְלָא מִכָּאן, כָּחֹל, יָפֶה וְשַׁבְרִירִי," אָמַר  אִילָן. זוֹ טִיסָה אַחֲרוֹנָה, רָחוֹק מִסּוּפוֹת אָבָק הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן אֶל

אָבָק בֵּין-כּוֹכָבִי, אֶל מַעֲמַקֵּי הַ"גַּן הַכִּימִי" – מִיקְרוֹ כְּבִידָה, גְּבִישִׁים, תִּרְכּוֹבוֹת יוֹנִיּוֹת. בְּמַכְתֵּשׁ רָמוֹן תְּזוּזַת לוּחוֹת קַדְמוֹנִיִּים,

שַׁרְשֶׁרֶת גַּעֲשִׁית, שֶׁבַע גְּבָעוֹת שְׁחֹרוֹת לִבְנֵי רֶשֶף הַרְחֵק מֵהַסְּנֶה הַבּוֹעֵר. בַּחֲגוֹרַת הָאַסְטְרוֹאִידִים סְבִיב הַשֶׁמֶשׁ רִשְׁפֵי אֵשׁ הַחֲלָלִית, חֲתִיכוֹת קֶצֶף פִּסּוֹת הַבִּדּוּד נוֹרוּ אֶל הַכָּנָף

נ­ֹכַח תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ,

עִם הָרוּחַ, הַמַּיִם וְהֶעָפָר.

שֶׁבַע גְּבָעוֹת בַּמַּאְדִים, בַּמַּכְתֵּשׁ, יָד וָשֵׁם לְכָל אֶחָד,

סֶלַע יָגוֹן יָחִיד –

שִׁבְעָה*.

* חללי אסון החללית קולומביה – 1. ריק האסבנד– מפקד. 2. ויליאם מק'קול-טייס 3.מייקל אנדרסון-מפקד מטען ואחראי לניסויים המדעיים. 4. קלפה צ'אולה– מומחית משימה, ילידת הודו. 5. לאורל קלארק– קצינת רפואה ימית בצי האמריקאי, מנתחת מוטסת. 6. דיוויד בראון –רופא וטייס מהצי האמריקני. 7. אילן רמון– מומחה מטען, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל. כמו כן– אחראי לניסוי שבוצע עם סוכנות החלל הישראלית במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון ועוד.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי-עוטף עזה]

אֲפִלּוּ נֶפֶשׁ

אֲפִלּוּ נֶפֶשׁ אֲפוּפַת יֹפִי נוֹשֶׁפֶת אֲסוּפִית

נוֹפֶלֶת לְמַחְשׂוֹפֵי סֶלַע, בְּלִטּוּף

עַל פֶּסֶל נִפְתָּל לִהְיוֹת

רְגָעֶיהָ. כְּמַגַּע גַּרְעִינֵי גַּרְגְּרִים הַגּוֹרְמִים

גַּעְגּוּעִים

סַלְעִית מְכֻנֶּסֶת בְּסוֹדָהּ

נִפְלְאוֹת הָאַפְלוּלִית

נְבוֹנַת וִתּוּר לָבוֹא לְבֵיתָהּ.

כְּשֶׁיָּצְאָה אֵשׁ

כְּשֶׁיָּצְאָה אֵשׁ וּמָצְאָה אִישׁ עַל מַצַּע קוֹצִים

וּלְשׁוֹנָהּ שִׁקּוּצִים, רָחוֹק מִגָּדִישׁ לֹא שָׂדֶה

בֶּן עֲשָׂרָה שְׁעָרִים בְּקֹשִי שַׁעַר

לָשׁוּב אֶל בֵּיתָם. כָּאן תַּם סִפּוּרָם

לֹא חָשׁוּב אִם מָשָׁל אוֹ דּוּ"חַ אִם אַתָּה חָשׁ,

אִם אִתָּהּ חָשׁ אֶת רוּחַ הַזְּמַן.

רוֹאֶה רוּחַ לֹא יִקְצֹר אוּלַי אַתְּ נַפְשׁוֹ,

יְבַקֵּשׁ לִנְצֹר אַךְ בְּכָךְ פִּנָּה מִגּוּפוֹ

פְּצָעָיו צָצִים.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר שירים שפורסמו ב-50 שנות יצירה.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: יחיא סינוואר, אל תתיייאש! שקמה ברסלר המטורללת והאידיוטים השימושיים בעקבותיה, יחד עם "האחים לנשק" סרבני השירות חביבי התקשורת – מסייעים בהתלהבות לתקוותך למוטט את ישראל!

* * *

אורי הייטנר

1. אנו חיים

ב-15 במאי 1948, ביום סיום המנדט הבריטי ולמחרת הכרזת העצמאות, פלשו צבאות ערב למדינת ישראל בת יומה, במטרה לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. איך הצליחה מדינת ישראל הקטנה להכריע את כל צבאות ערב?

המומחים והפרשנים יידעו לתת הסברים רבים ונכונים. למשל, על התבונה שבה נוהלה המערכה כך, שלמרות הנחיתות המספרית, רוכזו הכוחות כך שכמעט בכל קרב בפני עצמו היתה עדיפות מספרית לצה"ל. הכול נכון. אבל בכל אלה אין כדי להכריע מערכה כזו. היה זה בפירוש ניצחון הרוח. היה זה ניצחון האמונה היוקדת בצדקתנו המוחלטת ובנכונות לשלם כל מחיר כדי להגן על היישוב היהודי שהיה למדינה; להבטיח את קיומו של העם היהודי תחת האיום הזה, שלוש שנים אחרי השואה.

עם צבאות ערב שפלשו לישראל נמנתה, כמובן, סוריה. הפלישה הסורית החלה בעמק הירדן, מדרום לכינרת. מול הצבא הסורי עמד כוח המגן העברי – חברי "ההגנה" עוד טרם הקמת צה"ל, וכוחות המגן ביישובים עצמם, שהתבססו על בני היישובים עם קצת תגבורת חיצונית. הצבא הסורי הפולש כבש את צמח, שער הגולן ומסדה ותקף את דגניה א' ודגניה ב'. בדגניות נבלם הצבא הסורי, ב-21 במאי, ונסוג לאחר קרב גבורה עקוב מדם, מעורר השתאות והשראה.

שנה לאחר הקרב, פירסם קדיש לוז, המנהיג המרכזי של דגניה ב' ומראשי תנועת חבר הקבוצות, ולימים שר החקלאות ויושב ראש הכנסת, מאמר שכותרתו "אחר שנה", המופיע בקובץ מאמריו "אבני דרך" (להערכתי, אלה דברים שהוא אמר באזכרה במלאת שנה לקרב עמק הירדן).

המוטו של המאמר הוא ציטוט מדברי המשורר והפילוסוף הגרמני-יהודי היינריך היינה: "סביבנו מוטלות גוויות חברינו – אך אנחנו ניצחנו! אנחנו ניצחנו, אך סביב סביב מוטלות גוויות חברינו."

ישראל, מיום הקמתה, היא אומה במלחמה. בעצם, הרבה קודם. מראשית הציונות אסרו הערבים מלחמה להכרתת היישוב היהודי בארץ ישראל, מלחמה שאף פעם לא די לה, וזו אותה המלחמה עד היום. אני מביא כאן מדבריו של קדיש לוז, כיוון שהם אקטואליים היום, במלחמת "חרבות ברזל", בדיוק כפי שהיו אקטואליים במלחמת השחרור. הדברים שהוא אמר על דגניה ב' אז, רלוונטיים לבארי, לניר עוז, לכפר עזה, למנרה, למטולה ולמלכיה היום. הדגניות לא פונו ולא התפנו, ואיני שוכח או מנסה להשכיח את ההבדל. אבל כוח החיות של דגניה ומקורות הכוח שאיפשרו את תקומתה לאחר המלחמה הקשה, רלוונטיים גם רלוונטיים ליישובים בני ימינו, כשישובו לאדמתם. ואם יגייסו מתוכם אותם כוחות, תקומתם תהיה מפוארת לא פחות מזו של דגניה.

"... לא בכדי בא הניצחון. לא בכדי נפלתם בקרב, חברים יקרים. אנו החלטנו לחיות. מיד אחרי שקברנו אתכם, בעוד תותחי האוייב רועמים ואווירוניו חגים מעל ראשינו ומשליכים בנו את פצצותיהם – החליטו הוריכם, רעיותיכם, חבריכם – לחיות ולהחיות את דגניה ב' שלכם. בעוד רובנו עומדים בתעלות, מעמיקים אותן וחופרים חדשות – התחלנו בעבודה. דרושים היו עוז והעזה, ואותם שאבנו מקורבנכם. קשה היתה המלאכה בלעדיכם. אכן, מה שתוקן ונבנה נראה בעיני עצמנו כפלא. אין זאת, אלא ששיתפתם באין רואים את עצמכם במעשה תקומתנו. דמויותיכם עמדו ועומדות נגד עינינו ואוצלות מרוחכם על מעשינו.

"רבה היתה העבודה. רב היה ההרס. נשרפו חדר האוכל והצריף בן שתי הקומות, מחסן המכולת. ניזוקו קשה מגדלי המים, בנייני הרפתות והלולים. נפגעו כמעט כל בנייני המגורים. הבקר ובהמות העבודה כמעט כולם נהרגו. רבבות תרנגולות, אווזים, תרנגולי-הודו, נשרפו על לוליהם או מתו בצמא וברעב. שדות מספוא נרמסו, בותרו ע"י תעלות והפסידו כמעט כליל את יבוליהם. תפוחי אדמה נרקבו באדמה. מכון המים על יד הירמוך נהרס, ואי אפשר היה להשקות את הבננות ואת שדות המספוא. ומי ימנה את הנזקים הקטנים יותר בכל פינות המשק? האוייב עמד מולנו, ועם כל הפסקת ההפוגה היה ממטיר עלינו את פגזיו. עוד נמשך הגיוס לצבא ועוד המשכנו לשלוח מתוכנו חברות וחברים לשדות הקרב. עשרות מחברינו עומדים גם עתה בשורות הצבא, אך אנו התחלנו בעבודה.

"עברה שנה והמשק על ענפיו עומד על תִּלו. הנחנו קווי צינורות חדשים, שהצילו חלק גדול ממטעי הבננות והרחיבו את שטחי העיבוד; רכשנו עדר בקר חדש על ידי צירוף עֶגלה לעגלה, פרה לפרה; בנינו לולים גדולים והננו שולחים לשוק בכל יום אלפי ביצים ועופות לבשר; תוקנו הבניינים, הורחב חדר האוכל ואף בנינו בניינים חדשים. על אף פגעי הטבע, שחיבל קשה במשקנו, נוסף על פגעי המלחמה, עומדים אנו כיום חדורי ביטחון שנצא בניצחון גם מן המערכה השנייה, מערכת שיקום המשק והיישוב. לא נסתפק בהחזרת המצב שלפני הקרבות. אנו שואפים לשפר את משקנו, לשכללו ולהאדירו.

"... גבר יחס ההוקרה לזולת, חוזקה ההבנה ההדדית ונתעצם הרצון להקל לרע. התעמק האמון ההדדי, צצה ידידות חדשה, מעמיקה ונאמנה יותר. מכאן יסוד ושורש לצמיחה חדשה של חיי החברה. מכאן הבנה חדשה לסידור החיים וארגונם. מכאן ההרגשה הטמירה שמסוגלים אנו גם בשטח זה לחולל נפלאות ולהעלות את יצירתנו למדרגה נשגבה ומפוארת."

קדיש לוז מתאר מסכת מרשימה ומעוררת הערצה של יישוב במלחמה שהתנער כארי לתקומת המשק והחברה. איזה כוח, איזו חיות הייתה להם, לאותם אנשים, שבהחלט ניתן לראות בהם אנשי מופת. כאשר אני שומע את חיים ילין, איש בארי, מהדהד באוזניי קולו של קדיש לוז. כאשר אני צופה בתמונות החיטה שצומחת שוב ביישובים שנפלו בנגב המערבי, בתמונות המפעלים שחודשה בהם העבודה, אני רואה בהם הד לתקומת הדגניות בתש"ח. אין ספק שהמוטיבציה הלוקל-פטריוטית, אהבת היישוב והקהילה נתנו את הכוח לאנשי דגניה לקום ולבנות מהתחלה ולא להסתפק במה שהיה אלא להתרחב ולגדול. אך אין די בכך כדי להסביר את המוטיבציה. הם עשו כך, כי ראו עצמם חלק ממהות גדולה יותר, של העם היהודי, של מדינת ישראל. הם חיו בהכרה שהם נושאים על שכמם את עתיד העם והמדינה.

אמר קדיש לוז, בפנותו לחברים שנפלו בקרב: "חברים יקרים! דומה, קיימנו את מצוותכם לחידוש החיים. קורבנכם נשא פרי הילולים. קמה מדינת ישראל, אשר את בשורת הקמתה שמעתם ערב נפילתכם. קם עם יהודי עצמאי. מאות אלפי יהודים עלו ומוסיפים לעלות לארץ. בכל מקום נעשית פעולת שיקום ואף בניין חדש הולך ומוקם. עמק הירדן חוזר ומשגשג. קבוצתכם חיה וקיימת. נולדים בה ילדים. זוגות צעירים בונים בתים חדשים. זמן רב לא יכולנו לשמוח. מתוך מאמץ נפשי גדול החלטנו לחדש את השמחות, אשר יהודי חייב בהן. אנו חיים! והרי למען החיים הקרבתם את חייכם."

2. צרור הערות 22.5.24

* להתייצב כאיש אחד לצד נתניהו וגלנט – בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג אינו בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. אלו שני מוסדות נפרדים. אך למרות שהוא קם למעלה מחמישים שנה אחרי בין הדין לצדק, הוא המשך לאותו מהלך. המהלך נועד להגן על האנושות מפני פשעים מן הסוג של פשעי גרמניה הנאצית בכלל והשואה בפרט. והנה, בית הדין הזה הפך כלי שרת המסייע לממשיכיהם של הנאצים. בבית הדין ל"צדק" מתקיים דיון הזוי על עלילת דם בזויה של דרום אפריקה, המאשימה את ישראל (!) ברצח עם. בבית הדין הפלילי הוצא צו מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. המהלכים הללו באו בעקבות הטבח הנורא שחוללו ממשיכי הנאצים ביהודים, והם מכוונים נגד דמוקרטיה המגנה על אזרחיה, תוך הקפדה שאין לה אח ורע בתולדות המלחמות בעולם, על חוקי המלחמה ועל מוסר הלחימה. ההחלטה האומללה, שמעמידה בשורה אחת ראשי ארגון טרור ברברי שרצחו בדם קר ילדים ותינוקות, אנסו נשים, חטפו קשישים וחולים והפכו את בני עמם מגנים אנושיים, עם ראשי הדמוקרטיה שיצאה למלחמת מגן, היא פשיטת רגל מוסרית ואנטישמיות לשמה. אסור שהצעדים הללו ירפו את ידינו וירתיעו אותנו מביצוע חובתנו להגן על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. יש להפעיל לחץ על ארה"ב, גרמניה, בריטניה ושאר מדינות העולם החופשי, לפרק את בתי הדין הללו, שפועלים נגד המטרות שלשמן הוקמו.

צו המעצר אינו נגד בנימין נתניהו האיש, אלא נגד ראש ממשלת ישראל מעצם היותו ראש ממשלת ישראל. כיוון שכל ראש ממשלה היה יוצא למלחמה וסביר להניח שביתר נחרצות ותקיפות – כל ראש ממשלה היה עומד במצב הזה. מן הראוי שהעם כולו, ובראש ובראשונה מפלגות האופוזיציה, יתייצבו כאיש אחד לצידם של נתניהו וגלנט בגיבוי מוחלט ובגינוי מוחלט של ההחלטה הצבועה. ההחלטה הזו היא המשך ישיר לטבח 7 באוקטובר ולמתקפה על ישראל מלבנון, מאיראן ומתימן. מדינת ישראל מצויה במצור מדיני וביטחוני המלווה במשבר כלכלי, והדבר מחייב את אחדות השורות. אין זה זמן למופעים מופרעים כמו ימי "שיבוש" ו"זעם". זה הזמן לאחדות. זה הזמן לממשלת אחדות. זה הזמן להתכנסות יש עתיד, ישראל ביתנו והמחנה הממלכתי לממשלת חירום ואחדות לאומית רחבה – עכשיו.

* התליין מהאג.

* עיצומים אישיים – אם ביידן רציני בזעמו על הטריבונל בהאג, מן הראוי שארה"ב תטיל עיצומים אישיים על קרים חאן.

* ליל העצמות המתהפכות – בזיון סירובם של ח"כי מפלגת העבודה לחתום על מכתב הח"כים נגד צווי המעצר האנטישמיים, הוא כתם על ההיסטוריה המפוארת של תנועת העבודה הציונית. הרבה עצמות מתהפכות בלילות אלה בבתי הקברות, מקבוצת כינרת, דרך הר הרצל בואכה שדה בוקר ורביבים. מה הפלא שהמתה-המהלכת שמתקראת מפלגת העבודה רואה את אחוז החסימה מלמטה.

* אופוזיציה למדינה – יש עתיד, ישראל ביתנו והימין הממלכתי – אופוזיציה לשלטון. מפלגת העבודה - אופוזיציה למדינה. גרורה של עופר כסיף.

* תעלול פריימריז פופוליסטי – כאשר ישראל נמצאת במצור מדיני כבד, יום אחרי שערוריית צווי המעצר, ובמשבר ביחסים עם ארה"ב בזמן מלחמה, מתנהג השר – אוי לבושה – שלמה קרעי, שר התקשורת, כפיל בחנות חרסינה, שופך שמן על הבערה המדינית, ובתעלול פריימריז פופוליסטי מחרים ציוד של סוכנות הידיעות האמריקאית AP. הוא אפילו לא טורח לעדכן את משרד רוה"מ, בצעד בעל משמעות מדינית רצינית. מה אכפת לו לפגוע באינטרסים הלאומיים של ישראל, בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה, אם הוא יכול לקבל "כפיים" ולייקים מהבייס? אוי לנו שענייני המדינה מצויים בידי אנשים חסרי יכולת, חסרי הבנה, חסרי כישורים ופירומנים מסוכנים.

* להתקפל – אחרי שגרם נזק חמור למדינת ישראל, אולץ קרעי להתקפל ולהחזיר את הציוד שהחרים לסוכנות האמריקאית AP. מן הראוי שיתקפל או שיקופל מתפקידו. שר? גדול עליו בעשר מידות.

* למה אין עסקה – למה אין עסקה? כי חמאס אינו רוצה עסקה. כי חמאס רוצה את החטופים אצלו, בתור ביטוח חיים. כי חמאס דורש כניעה ישראלית, שתשאיר את שלטון הטבח בעזה, כגיבורי העולם המוסלמי כולו וכמודל המצליח למלחמה בישראל. כניעה תסכן את קיומה של ישראל. לחמאס יש זמן. הוא רואה איך ארה"ב מגבירה את הלחץ על ישראל. הוא רואה את הקרע ששב וקורע את החברה הישראלית. הוא רואה את קמפיין הכניעה. הוא רואה התארגנויות של הורים תבוסתנים לחיילים, שמערערים את מורל בניהם ובנותיהם, זורעים דמורליזציה בציבור ומורך לב בצבא, הוא רואה איך השטן מצליח להקהות את מוחנו ולהשכיח מאתנו שעימנו הצדק. אז מה בוער לו? כשהוא רואה את השחיקה בחודשיים האחרונים, למה שלא ימתין עוד חודשיים?

ומה עם נתניהו? אין לו אחריות? יש לו אחריות, אך ממש לא בכיוון שבו מטיחים בו האשמות שווא. הוא לא מסכל שום עסקה כי אין עסקה שניתן להכשיל אותה. אחריותו היא באובדן מנוף הלחץ על חמאס בחודשי הדשדוש והברבור של צה"ל. ופשיטה לג'באליה ומיני מבצעון בשולי רפיח אינם לחץ שיגרום לחמאס לשחרר את החטופים.

* עשינו כל מה שביכולתנו – למה נתניהו אינו מתראיין לתקשורת הישראלית? כי אין לו כלים להתמודד עם השאלות הנוקבות של הציבור, שיציגו לו המראיינים. הוא לא יכול למכור להם את הסיפורים שהוא מוכר למראיינים זרים, שלא בטוח שהם יודעים איפה הריבר ואיפה הסי. ומה שמסוכן, הוא שחוששני שהוא מספר גם לעצמו את הסיפורים האלה. בריאיון לרשת MSNBC הוא נשאל על הכספים שהעביר לחמאס לאורך שנים, ואמר: "הכסף ניתן כדי למנוע אסון הומניטרי – לוודא שמשאבות המים והביוב עובדות, שהחשמל עובד, זאת היתה המטרה. עשינו כל מה שביכולתנו להחליש את הכוח הצבאי של חמאס, אבל לא הצלחנו לעקור אותם מהשורש."

לא ייאמן. הרי אם הוא עשה כל מה שביכולתו כדי להחליש את הכוח הצבאי של חמאס, והתוצאות הן מטווח בלתי פוסק של רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית לאורך כל שנות שלטונו, הצתת שדות הנגב ללא כל תגובה, הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, שבו המחבלים רמסו בקלות את המכשול – גאוותו הגדולה, וב-7 חודשים וחצי איננו מסוגלים לנצח אותו – הרי שיכולתו היא של אימפוטנט. שיפנה את המקום לאדם בעל יכולת. נתניהו מספר שהמטרה של הכסף הקטארי, שהגיע בעידודו ועל פי בקשתו ולעיתים בעקבות תחנוניו, לחמאס, נועד למטרות הומניטריות. יופי. אבל הרי ידענו לאורך כל השנים האלה שהכסף לא מגיע ליעדו, אלא להעצמת צבא הטרור, לבניית עיר הטרור התת קרקעית ולחיזוק היכולות המבצעיות של חמאס, שהיכו בנו מכה כה קשה. ואף על פי כן, הוא המשיך להתחנן שהכסף יעבור, כדי לזכות בעוד חודש של שקט, בעוד שבוע של שקט. נרקומן של שקט. המדיניות של נתניהו התנפצה לנו בפנים ב-7 באוקטובר. המדיניות של נתניהו יצרה את התנאים שהתפוצצו לנו בפנים ב-7 באוקטובר. המדיניות של נתניהו הובילה ישירות ל-7 באוקטובר.

* ראש ממשלה חטוף – לפני כשבועיים ראש הכנופייה עטה את החליפה של האיומים, זימן את עצמו לנתניהו והילך עליו אימים. בצאתו, זימן אליו את התקשורת אל תוך מתחם רוה"מ, וכמו שכלב מרים את הרגל ומשתין כדי לסמן טריטוריה, הוא השתין באדנות על ראשו של נתניהו, סימן את משרד רוה"מ כטריטוריה שלו ואיים עליו. נתניהו מוג הלב בלע את העלבון, ולא הגיב.

בעקבות נאומו של גנץ, נתניהו הוציא תגובה משתלחת ופרועה ונתן את האות לתעשיית השקרים וההסתה להתפרע. והאספסוף הביביסטי שלוח-הרסן התנפל על גנץ, בהמשך להתנפלותו על גלנט. נתניהו יודע היטב מיהו ומהו ראש הכנופייה. הוא יודע שהוא סכנה של ממש לביטחון המדינה. אבל בשל האובססיה החולנית שלו להיות ראש הממשלה בכל מחיר, הוא מוכר את נשמתו ואת מדינת ישראל לשטן הכהניסטי. נתניהו הוא ראש ממשלה חטוף, בן ערובה במנהרות האפלות של הכנופייה הכהניסטית.

[אהוד: האם אתה שולח תרגום אנגלי של דבריך גם לקארים אסד אחמד חאן?]

* מפקיר את הזירה – המטרה המשותפת של סינוואר&בן גביר, היא הצתת חזית פנימית של ערביי ישראל. סינוואר יודע שעצם קיומה של חזית כזו היא פגיעה קשה ביותר במדינת ישראל וניצחון לחמאס. ראש הכנופייה רואה במלחמה כזאת הזדמנות למימוש חלומו הכהניסטי הרטוב, להיות המצביא של מלחמת החורמה בערביי ישראל.מתחילת המלחמה מנסה ראש הכנופייה להצית את המגזר הערבי, אך לאכזבתו, ערביי ישראל מגלים אחריות. לקראת הרמדאן הוא ניסה לדחוק אותם למלחמה, באמצעות סגירת הר הבית בפניהם. לזכותו של נתניהו, הוא בלם את המזימה, ביטל את ההחלטה והדיר את ראש הכנופייה מהדיונים בנושא הר הבית. ספק רב אם נתניהו היה נוהג כך, ללא המחנה הממלכתי בממשלה. אם המחנה הממלכתי יפרוש, הוא יעצים את כוחה של הכנופייה, והדוצ'ה עלול לשבת, חלילה, בקבינט המלחמה. האם גנץ אינו מבין זאת? במקום אולטימטומים לפרישה, טוב היה עושה אם פעל להרחבת ממשל החירום ולהצטרפותם של לפיד, ליברמן וסער.

* בשם תורת הגזע – למה בן גביר מתנכל לדרוזים? הרי הם שותפינו. הרי יש ברית בינינו. הרי הם אזרחים נאמנים. הרי הם משרתים אתנו בצה"ל. הרי הם לוחמים לצידנו במלחמה ורבים מאוד מהם נפלו בה. מי שמעלים את התמיהה הזאת, פשוט אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית, שהיא תוכנת ההפעלה של ראש הכנופייה. נקודת המוצא של תורת הגזע הכהניסטית היא פרשנות פונדמנטליסטית קנאית לציווי המקראי "לא תחנם", כציווי לגרש מהארץ את הגויים. אסור לגוי לגור בארץ. יש לפגוע בהם בכל דרך כדי לגרום לכולם להסתלק מכאן. אין שום הבדל בין מוסלמי, נוצרי, דרוזי, ארמני או מהגר זר. ראש הכנופייה הוא דמגוג פופוליסט. הוא יודע לכסות את תורת הגזע בטיעונים "ביטחוניים", בהתייחסות לערבים כאל אויבים תומכי טרור, לכנסיות הנוצריות כמיסיונרים, אבל זו דמגוגיה שנועדה לגרוף תמיכה. האמת היא שבעבור הכהניסטים גוי הוא גוי, ואין שום צורך בנימוק כלשהו כדי לקבוע שאסור לו לחיות בא"י, ושיש לפגוע בו כדי שיסתלק.

* השתלטו על המחאה – כשהחלה המחאה נגד הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, חשתי אליה אהדה. ראשוני המוחים היו בני משפחות חטופים והזדהיתי עם כאבם. הטענה נגד הסיוע מוצדקת. חמאס מחזיק בידיו למעלה ממאה ישראלים שחטף מבתיהם ומיטותיהם, ובהם ילדים ותינוקות, נשים, זקנים, חולים. הוא מחזיק אותם בתת תנאים, מתעלל בהם, פוגע בהם מינית, מרעיב אותם, מונע מהם טיפול רפואי ותרופות, מסרב לאפשר לצלב האדום לבקר אותם, מסרב להעביר את רשימת החטופים ומידע על מצבם ומי מהם חי ומי מת. זהו פשע הומניטרי נורא. מן הראוי למנף את הסיוע ההומניטרי כאמצעי לחץ לצעדים הומניטריים של חמאס כלפי החטופים. בנוסף לכך, ברור שמי ששולט בסיוע הוא חמאס והוא משתמש בו בעיקר לטובת חיזוק כוחותיו הטרוריסטיים, כדי להחזיק מעמד במלחמה.יתר על כן, המאבק נגד הסיוע היה מכובד. זו היתה התנגדות לא אלימה במיטבה. הם לא חסמו את הצירים המרכזיים במדינה ולא עסקו ב"שיבוש". הם נשכבו על הכביש באופן נקודתי, כירורגי, כצעד של מחאה ועכבו את מעבר המשאיות, אך בלי לסכל את החלטת ממשלת ישראל להעביר את הסיוע. ראיתי חשיבות במסר לעולם, שיש בישראל התנגדות למתכונת הסיוע, ולא רק קריאות לכניעה.

אבל המאבק קיבל פנים אחרות לגמרי. הכהניסטים השתלטו עליו והרסו אותו. הם הפכו אותו למאבק אלים בכל הארץ. הם השמידו בפראות את מטעני המשאיות, בכל מקום בארץ, והיכו נהגים. כיוון שהם אינם יודעים לזהות את משאיות האספקה, הם פגעו סתם במשאיות של ערבים והיכו נהגים ערבים, בטענת שקר כאילו הם חשדו בהן שהן משאיות אספקה. הם תקפו ופצעו חיילים וקצינים בצה"ל. אין שום קשר בין המחאה המקורית לבין הפוגרומים הכהניסטיים שמבצעים גורי בן גביר. לא בכדי, ארגון "צו 9" הודיע על הפסקת פעילות המחאה, שהכהניסטים הסיטו אותה ממסלולה. הפורעים נוהגים כך, כי הם מרגישים שעכשיו, כשהדוצ'ה שלהם שר בממשלה, הכול מותר. חובתה של מדינת ישראל להילחם בהם ולשבור בכוח את הגל העכור, האלים והגזעני.

* ליבו נשבר – הנשיא ביידן אמר שהמשבר ההומניטרי ברצועת עזה שובר את לבו. מוטב שיבחן מה חלקו במשבר. אם יש משבר הומניטרי, הוא תוצאה של הימשכות המלחמה כבר 7.5 חודשים. הגורם לכך הוא הפסקת המלחמה והמעבר לדשדוש שנמשך כבר חמישה חודשים. גם הפעולות המדודות והמהוססות ברפיח ובג'באליה הן חלק מן הדשדוש. אילו התמרון ההתקפי היה נמשך בכל העוצמה בלי הפסקה, המלחמה היתה נגמרת מזמן. חמאס היה ממוטט, החטופים היו בביתם ולא היה משבר הומניטרי. האחריות על מדיניות הדשדוש הכושלת היא כמובן על ממשלת ישראל, על קבינט המלחמה ובעיקר על רוה"מ. אבל למה הם פעלו בדרך קלוקלת כזו? אחת הסיבות העיקריות לכך, אולי המרכזית, היא הלחץ האמריקאי. אילו ביידן היה נותן גיבוי מלא ואמתי לישראל, במלחמה למיטוט חמאס, המלחמה הייתה מאחורינו ולבו של ביידן לא היה נשבר.

* דונ'ט של נייר – נשיא מעצמת העל אמר דונ'ט – מי לא יירא? את חיזבאללה הוא לא הפחיד. כבר שבעה חודשים וחצי חיזבאללה תוקף את ישראל, תוך צפצוף על נשיא ארה"ב. בתקופה הזאת השיג חיזבאללה את ההישג שהוא לא חלם עליו – חרפת הפינוי ההמוני הממושך. לא ארה"ב אשמה בכך. ישראל אשמה בכך. מדינת ישראל צריכה להגן על יישובינו ותושביה. אבל נשיא ארה"ב איים, חיזבאללה ציפצף עליו. ומה הוא עשה? לא זו בלבד שהוא לא הגיב, הוא מפעיל לחץ על ישראל לבל תחזיר מלחמה שערה. גם את איראן הוא לא הפחיד. לאחר הדונ'ט, איראן העזה לעשות מה שלא העזה מעולם – לתקוף ישירות את ישראל. ומה ארה"ב עשתה? סייעה בהגנה על ישראל, אך לא גבתה שום מחיר מאיראן ומנעה מישראל לעשות זאת. גם את החות'ים הוא לא הפחיד. הם הטילו הסגר ימי על ישראל ופגעו בנתיבי השיט של העולם כולו. ומה ארה"ב עשתה? כמה תקיפות אוויריות, לצאת ידי חובה.

מה ההתנהלות הזאת עושה לביטחון הלאומי של ארה"ב ולמעמדה הבינלאומי? מה המשמעות של התואר "מנהיגת העולם החופשי", אם מעצמת העל היא דונ'ט של נייר?

כאשר מדינות ערב המתונות רואות איך ארה"ב מפנה עורף לישראל, בעלת בריתה הקרובה,  בעיצומה של מלחמה קשה נגד אויבים שהם גם אויביה של ארה"ב, איזו סיבה יש להן להאמין בארה"ב? ביידן ממש דוחף אותן לציר רוסיה-סין-איראן.

* מיעוט בתוך מיעוט – על פי סקר חדשות ערוץ 13 רק 18% מן הציבור תומכים בשליטה של הרש"פ בעזה במקום חמאס. אם כן, מסתבר שאני משתייך למיעוט קטן בציבור. קרוב לוודאי שמרבית המשיבים בחיוב על אותה שאלה, הם בעלי השקפת עולם רחוקה מאוד משלי, כך שבתוך המיעוט הקטן אני נמצא במיעוט קטן עוד יותר. למיטב הכרתי, הן התומכים והן המתנגדים לרעיון, שבויים באותה קונספציה בדיוק – ששלטון הרש"פ הוא שלב בדרך למדינה פלשתינאית. זו הסיבה העיקרית להתנגדות הרוב ולתמיכת המיעוט. אני כופר בקונספציה הזאת. כאשר אני מדבר על שליטת רש"פ, כוונתי לשליטה אוטונומית אזרחית, לצד חופש פעולה מלא לצה"ל ולשב"כ. אני מדבר על מודל שטחי A ו-B ביו"ש, המתנהלים כך מאז מבצע "חומת מגן", כלומר למעלה מעשרים שנה. באופן הזה, צה"ל סיכל אלפי פיגועים והציל חיי עשרות אלפי אזרחים. כך נכון לנהוג גם ברצועת עזה, תוך הפקת לקחים מהשגיאות והכישלונות ביו"ש, כדי לעשות זאת טוב יותר. אין זה פתרון אידיאלי, אך כל פתרון אחר שאני מכיר גרוע יותר.

* חשיבותו של ראיסי – נעשה קצת סדר. נשיא איראן אינו דמות חשובה במיוחד. הוא אינו מנהיג את איראן ואינו קובע את מדיניותה. משטר האייאתולות האיראני נשלט בידי המנהיג הרוחני העליון, שעל פיו יישק דבר. בעשור שאחרי המהפכה היה זה חומייני. מאז מותו זהו חמינאי. משמרות המהפכה האיסלאמית, הכוח החזק במדינה, חזק וחשוב לאין ערוך יותר מהצבא, כפוף ישירות לחמינאי. הנשיא הוא מבצע המדיניות של חמינאי. הבחירות באיראן הן בין המועמדים שחמינאי אישר, והנבחר הוא מי שחמינאי רוצה שיבחר. כל הסיפורים על נשיא "מתון" כמו רוחאני ונשיא קיצוני כמו ראיסי ואחמדיניג'אד, מנותקים מהמציאות. ה"מתינות" היא טקטיקה זמנית למימוש המטרות שקבע חמינאי. בתקופה שבה חמינאי הבין, שמה שיקדם את תכנית הגרעין הוא הסכם עם המערב, הוא מינה את רוחאני ה"מתון". חשיבותו של ראיסי אינה בכך שהיה הנשיא, אלא בכך שסומן כיורש של חמינאי.

* ראויים להוביל את המאבק – ראוי היה שהציונות הדתית תוביל את המאבק נגד ההשתמטות. אין כוונתי למוטציה הסמוטריצ'ית שהשתלטה – השתלטות עוינת, על המותג. כוונתי לחברה הדתית לאומית. ראשית, כיוון שזו החברה המובילה היום תחת האלונקה בשירות קרבי משמעותי – ביחידות הקרביות והנבחרות, כלוחמים ומפקדים. אך בראש ובראשונה בשל חילול השם וביזוי התורה בחרפת ההשתמטות בשם לימוד התורה. עליהם לשאת את דגל השירות כמצווה דתית, ולהציג לציבור את היהדות האמיתית.

* רבין צדק – הסופרת תמר לזר פרסמה פוסט בפייסבוק שבו דיווחה שהיא ומשפחתה יורדים מהארץ. לא, היא לא השתמשה בהגדרה הערכית "ירידה". היא אמרה שהם "עוברים" לאיטליה. אין דבר כזה מולדת. אין דבר כזה גולה. ישראל היא איזשהו מקום, איטליה היא איזשהו מקום, והיא עוברת ממקום למקום. היא מגדירה את עצמה "מהגרת". למה? כי היא עוברת לעיר יפה ופסטורלית עם אנשים חביבים והמון שקט. ואילו כאן היא לא יכולה לתת לילדים שלה את העתיד שמגיע להם – לחיות בשלום. ויש לה איזו תקווה קטנה שבכל זאת יהיה שלום ואז אולי הם יחזרו.

מילא, מישהי כתבה משהו. מה שכואב יותר הוא מאות לייקים, מאות שיתופים, ובטח על כל אחד ממאות השיתופים עוד מאות לייקים. ומאות תגובות, רובן הגדול אוהדות. "בהצלחה!" "בהצלחה רבה!" "אני ממש מבינה אותך," "מבינה מאוד הלוואי שתמצאו בית טוב,","בהצלחה וברוכה הבאה להגירה," "אני שמחה בשבילכם,","מאחל לכם הרבה הצלחה, ברכה ושגשוג" וכו' וכו'. כלומר, לא מדבר סתם באיזו אישה חלשה שמעדה, אלא בטרנד. סינוואר לא יכול היה לחלום בחלומותיו הרטובים ביותר על ניצחון גדול יותר מלגרום לישראלים לנטוש את מולדתם. אבל כל מי שעושה זאת הוא משת"פ של הטבח, כי הוא מסייע להגשמת מטרתו. מה העתיד שהיא רוצה לתת לילדים שלה? להיות עוד גלגול של היהודי הנודד, המנותק, חסר השורשים, הזר, המנוכר? ומתי היא בורחת לגולה? בעיצומו של גל האנטישמיות הגדול ביותר מאז השואה. שם היא מציעה עתיד טוב לילדים שלה. אני רוחש לה ולשכמותה בוז עמוק. אני מאחל לה בכל ליבי, שהילדים שלה יבוזו לה, ימרדו בה ויחזרו לארצם. אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל דומה, של בורחים מן הספינה כמו עכברים. ראש הממשלה יצחק רבין היטיב להגדיר אותם: נפולת של נמושות.

רבין צדק.

* הטעות של הרצל – בשבת האחרונה, י' באייר, חל יום הרצל. ביום זה, לפני 164 שנים, נולד חוזה המדינה. מנהיגותו העילאית של הרצל היא שילוב נדיר של חזון ומעש. היכולת לשרטט חזון דמיוני, בלתי נתפס, ולצידו היכולת הנדירה להקים תנועה לאומית, לארגן אותה ולבנות מוסדות לקידום מטרותיה ולבנות אותה כיישות מדינית, שהעולם מתייחס אליה וראשי מדינות נפגשים אתו כעם נציג ומנהיג של אומה – זה סוד עוצמתו המנהיגותית של הרצל. יש הרבה מה לתקן ולשנות במדינת ישראל, ואף על פי כן, אני משוכנע שמדינת ישראל הריאלית היא הרבה מעל ומעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. בנושא אחד הרצל טעה ובגדול. הוא האמין שהציונות היא התרופה לאנטישמיות. הוא סבר, כמו הוגים אחרים ובראשם פינסקר ("אוטואמנציפציה") שהאנטישמיות היא תוצאת האנומליה של העם היהודי; עם מפורד ומפוזר כמיעוט בין העמים, ללא קרקע לכף רגלו, ללא מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו, ללא מדינה ריבונית במולדתו. כשנהיה עם נורמלי, ככל העמים, נשב על אדמתנו במדינתנו החופשית, האמין הרצל, האנטישמיות תעלם.

והנה, 76 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, אנו בעיצומו של גל האנטישמיות הקשה ביותר מאז השואה. טבח 7 באוקטובר הלהיב את האנטישמים בכל העולם והצית את דמיונם, והוציא מהבקבוק את השד הגזעני של שנאת היהודים. האנטישמיות לובשת צורה ופושטת צורה. אם טרם קום המדינה היא היתה פרסונלית – שנאת היהודי הבודד, כיום היא ממוקדת בקולקטיב היהודי, מדינת ישראל. אך כפי שאנו נוכחים היום באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, אין זו רק האנטישמיות החדשה הממוקדת במדינת ישראל, אלא גם האנטישמיות הישנה והרעה, הפרסונלית. חוזה המדינה צדק במרבית תחזיותיו, אך טעה בהסבר תופעת האנטישמיות. כמוהו, טעו כל מי שניסו להסביר את האנטישמיות. נראה שאין כל הסבר לתופעה החולנית.

* סימן שאלה על הארץ כולה – עדנה סולודר, חברת קיבוץ גשר וממנהיגות התנועה הקיבוצית, שזכתה השנה בפרס ישראל על מפעל חיים, הלכה לעולמה יום לפני פרסום ההחלטה להעניק לה את הפרס. עדנה, שזכתה בעיטור "יקירת הגולן", היתה ידידת הגולן בלב ובנפש. כח"כית מטעם מפלגת העבודה היא פעלה ללא לאות למען הגולן, הן במאבקים מדיניים והן בנושאים היומיומיים השוטפים של ההתיישבות. מדי יום שישי היא פתחה לשכה פרלמנטרית בקצרין ועסקה בענייני הגולן ויישוביו. בשלהי חברותה בכנסת, לאחר ועידת מדריד, הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, בהנהגתו של יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. עדנה היתה אחת החברות הפעילות והמסורות בשדולה.

ב-1992 פרשה עדנה מהחיים הפוליטיים ונבחרה לתפקיד מזכירת ברית התנועה הקיבוצית. הצטערנו מאוד על פרישתה, כיוון שדווקא אז החל המאבק על הגולן, וכל קול היה חשוב לנו. בתחילת המאבק, ח"כים רבים ממפלגת העבודה תמכו בנו, בהתאם להשקפתם המקורית והמצע שעמו רצו לכנסת. אך ככל שהמו"מ והמאבק התמשכו, כך, אחד אחד ובאין רואה, כנפולת של נמושות, רובם נעלמו, זולת שלושה – אביגדור קהלני, עמנואל זיסמן ויעקב שפי, שגילו נחישות ואומץ ובסופו של דבר פרשו מן המפלגה. עדנה כבר לא הייתה בכנסת, אך תמכה במאבקנו ונתנה לעמדתה פומבי. עדנה נהגה להתנסח בעדינות ובמתינות, אך לא היססה לבקר את רבין ואת הממשלה על עמדתם בנוגע לגולן. לפני שלושים שנה בדיוק, ב-20 במאי 1994, התכנסו קרוב למאתיים חברי קיבוצים ומושבים מהגולן והעמקים לכנס של חשבון נפש קולקטיבי, במעיין מתחת למבוא חמה – המקום שבו אמיתי שלם, מזכיר הקיבוץ ומראשוני המתיישבים בגולן, שבת, במשך למעלה מחודש, שביתת שבת.

לנוכח הנוף הקסום של הכינרת במלואה, ישבו המתכנסים עד השעות הקטנות של הלילה, שרו ושוחחו. היתה באירוע תחושה של התרוממות נפש – תחושה שהנה נפתח שלב חדש במאבק על ההתיישבות בגולן. כל המתכנסים, ובעיקר אלה שאינם תושבי הגולן, הדגישו את תחושתם שהמאבק אינו על יישובי הגולן בלבד, אלא על קיומה של ההתיישבות העובדת כולה; שאם נפסיד בקרב הזה – ייתכן שהפסדנו במערכה על קיומה של ההתיישבות ועל דמותה הערכית של החברה הישראלית.

עדנה סולודר נמנתה עם משתתפי הכנס. היא דיברה על התחושה הקשה שבה היא חיה בימים אלה, לנוכח מדיניות רבין והממשלה בנושא הגולן. מה שעומד על הפרק אינו רק שאלת הגולן, אלא שאלת ההתיישבות, היא אמרה. לאן הממשלה הגיעה? איזה קו מוליך אותה? את התנועה ההתיישבותית אחז אלם. השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא האם יש עוד ערך להתיישבות? איפה התק"ם עומד מול הערעור שהושם על ההתיישבות? סימן השאלה שישנו על יישובי הגולן, הוא סימן שאלה על קיומה של ההתיישבות ומכאן – על הארץ כולה.

* ייעודה של מדינת ישראל – בדברים שנשאתי באותו כנס, אמרתי שמדינה אינה ערך עליון וייעודה של מדינת ישראל הוא ההתיישבות. מצב שבו המדינה מרימה ידה על ההתיישבות הוא מצב שבו הגולם קם על יוצרו. השלום חייב להבטיח את קיומה של כל ההתיישבות – כל היש שיצרנו כן בארץ. כל דבר שאינו מבטיח זאת – אינו שלום. ממשלת ישראל החליט לעלות על הגולן כהיענות לתביעת יישובי הצפון, שהטילו ספק ביכולתם להמשיך להחזיק מעמד תחת הסיוט הסורי. גם אז ניתן היה לומר להם שקבוצת יישובים זאת או אחרת אינה מצדיקה לחימה, ושהם יכולים ללכת כיוון שטנקים חשובים מיישובים [טיעונים כאלה, ברוח של מדינת קסרקטין ספרטנית, נאמרו כלפינו באותה תקופה, אפילו מפי רבין. א.ה.]. המנהיגות היתה מספיק חכמה כדי להבין, שאם תניח ליישובים ליפול, היא כורתת את הענף שעליו יושבת מדינת ישראל כולה. יישובי העמק והגליל קיימים עד היום בזכות העובדה שאנו יושבים בגולן. היום מוצב סימן שאלה על קיום יישובי הגולן, ותפקידם של יישובי העמק והגליל לפעול להבטחת קיומם. אלה הדברים שאמרתי אז, לפני שלושים שנה בדיוק, ואני עומד גם היום מאחורי כל מילה. חרפת פינוים של יישובי קו העימות עם לבנון, במקום להגן עליהם, רק מחזקת את צדקת דבריי ונותנת להם משנה תוקף.

* העם עם הסטיקר – ארגונים שונים בגליל, הנאבקים נגד הפקרתם בידי הממשלה, שהתמכרה לפינוי והקימה רצועת ביטחון ריקה מאזרחים בצדו הישראלי של הגבול, התאגדו למאבק משותף. הם הוציאו סטיקר חדש למכוניות: "העם עם הגליל." הסטיקר זהה בגופניו וצבעיו לדבקית המיתולוגית של המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן." מאמר של בן-דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות", העוסק בתמיכה העממית הגדולה בישראל ובעדן גולן בהצבעה העממית באירוויזיון, שהציבה את ישראל במקום השני (דירוג השופטים הוריד אותה למקום החמישי), נושא את הכותרת: "העמים עם גולן." גם גדעון סער פרסם רשומה במהלך האירוויזיון: "העם עם גולן." מעניין מאוד להיווכח עד כמה נוכחת עד היום בציבוריות הישראלית סיסמה של מאבק שנערך לפני שלושים שנה. "העם עם הגולן," היתה סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהיתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, ללא אלימות ואיומים באלימות, ללא חסימת צירים, ללא איומים בסרבנות וללא הסממנים שאנו מכירים בכל מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו היתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם. הסיסמה המובילה של המאבק היתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהיתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בניין ובניין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה היתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק. עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 24 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן," "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן, "העם עם הבולען" כשבולען בת"א היה במרכז ההתעניינות הציבורית וכן הלאה. זה כוחה של סיסמה מנצחת.

* האיש אשר תמיד חוזר – לפני שנה וחצי סיימתי שתי קדנציות רצופות כיו"ר פורום חינוך של אורטל. בסך הכל – שש שנים. לקראת סוף הקדנציה, הבהרתי שבשום אופן לא אעשה קדנציה שלישית, כי חשובה תחלופה בתפקידים ציבוריים. חלפה שנה וחצי ונקראתי לדגל. וכשקוראים לי לדגל – אני מתייצב. השבוע נבחרתי שוב לתפקיד. ייש לי נטייה לחזור לתפקידים שעשיתי בעבר בקיבוץ. פעמיים מזכיר, שלוש פעמים רכז צמיחה דמוגרפית, שלוש פעמים רכז תרבות.

כמו בשירו של חיים חפר: "אני האיש אשר תמיד חוזר."

* ביד הלשון: בנפול אויבך אל תשמח – מותו של ראיסי עורר בישראל תגובות רבות של שמחה. התגובות הללו נענו באופן ביקורתי בציטוט: "בנפול אויבך אל תשמח." הציטוט הוא מספר משלי, פרק כ"ד פסוק י""ז: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ." מן הפסוק במשלי, שהוא אחד מספרי החוכמה בתנ"ך, ניתן להבין בפירוש, שאין זה נכון לשמוח בנפול האויב. אלא שבאותו ספר בדיוק, בפרק י"א, פסוק י' נאמר: "בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." והציטוט המלא: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." כאן אומר בפירוש אותו סופר או משורר שכתב את ספר משלי (על פי המסורת – שלמה המלך) את ההיפך הגמור – יש מקום לרינה ושמחה כאשר אובדים רשעים.

דבר והיפוכו. איך ניתן ליישב את הסתירה? ההבדל הוא בין אוייב לרשע. לפי פירוש אחר, ההבדל הוא גם במיקוד האישי – אויבך, האוייב שלך, לעומת רשעים, כאיפיון כללי. על פי הפירוש הזה, אם מדובר באוייב אישי שלך, באדם שהסתכסכת איתו, שיש ריב ביניכם, אל לך לשמוח בנופלו, גם אם פגע בך. לעומת זאת, רשעים אינם מי שהסתכסכו אתך, אלא אנשים רעים, שפוגעים בכלל, מפיצים רוע. כשהם אובדים, טוב לעולם ולכן יש מקום לרינה.

אני מבכר את האבחנה בין אוייב לרשע. מלחמת יום הכיפורים, למשל, הייתה מלחמה קשה וכבדת דמים. אבל היתה זו מלחמה בין צבאות, בין אויבים, בין חילות שריון, חי"ר ואוויר של שני הצדדים. זו מלחמה באוייב. אנחנו שמחים כשאנו מנצחים, אך השמחה היא על הניצחון שלנו, לא על המפלה של האוייב. החייל המצרי שהתגייס מתוקף אזרחותו והחוק לצבאו, הוא אוייב. במלחמה אנו מנסים לפגוע בו. אך הוא אינו רשע. איננו שונאים אותו. ואיננו שמחים על מותו. לא כן המחבל שהתנדב לחמאס, חדר ליישוב אזרחי, רצח ילדים, אנס נשים חטף קשישים. אין הוא רק אוייב. הוא רשע. הוא הרע המוחלט. חיסולו הוא חיסול של רָשע ושל  רֶשע. העולם בלי חמאס הוא עולם טוב יותר. באיזו קטגוריה נציב את ראיסי?

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: מה משותף לשקמה ברסלר, לברסלרים המטורללים ולתובע המוסלמי קארים אסד אחמד חאן? – לכולם אותה מטרה, לעצור את בנימין נתניהו ולהביא לקץ שלטונו.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּסֻלָּם הַיִּרְאָה

יֶשׁ וַאֲנִי מְטַפֵּס

בְּסֻלָּם הַיִּרְאָה

כְּנָפֶיהָ כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים.

בִּכְסוּתָהּ

שִׁלְדֵי תְּמוֹלִים וַאֲמָשִׁים.

מִמֶּנָּה נִפְרָשִׂים שְׁטִיחֵי עָשָׁן

כְּתַכְרִיכִים

עַל יָמִים וִיגוֹנָם.

וְהָעוֹלָם כְּלֹעַ אָפֵל

בִּמְחִלַּת צַלְמָוֶת.

* * *

עדינה בר-אל

הפקולטה לחקלאות

המחקר החקלאי והמלחמות

הקדמה

ההתיישבות בארץ ישראל ועבודת האדמה הם מעיקרי הציונות. בשבעים ושש שנות המדינה הגיעה החקלאות הישראלית לרמה גבוהה. נוצרו זנים חדשים של פירות וירקות, והיה ייצוא של ידע לארצות שונות.

הפקולטה לחקלאות, (שנקראת בפי כל "הפקולטה"), היא מוסד אקדמי השייך לאוניברסיטה העברית, והיא הכשירה ומכשירה דורות של חוקרים ומדריכים בתחומי החקלאות ובתחומים המשיקים לה, כמו וטרינריה ותזונה.

בחרנו לכוון זרקור לפקולטה משתי נקודות מבט – האחת של חוקרים ומרצים והשנייה של בוגרים. מתוך הראיונות מסתבר שיש הרבה מן המשותף. כולם מספרים כיצד הצליחו להשלים לימודיהם תוך כדי השתתפות במלחמות ישראל. יש הסכמה ביניהם שהאווירה בפקולטה היתה והינה תמיד חברית ונעימה, שיש קשר חברי ומקצועי עמוק בין המרצים לסטודנטים. יתכן שזה באופיים של אנשים שאוהבים את האדמה, את הדברים הבסיסיים והפשוטים וכמובן את המדינה. עוד מסתבר שכולם בלי יוצא מן הכלל מדגישים את חשיבות החקלאות ופיתוחה בארץ ובעולם ותורמים לכך, כל אחד בדרכו הוא.

פרופ' יונה חן

לימודים, מלחמות והתפתחות הפקולטה

"היו שנות לימודים קשות מאוד בגלל המלחמות." אומר פרופ' יונה חן, שסיים בפקולטה לחקלאות שלושה תארים בהצטיינות, עם הפסקות עקב לחימה במלחמות ישראל. בתפקידו כדֶקָן הפקולטה הוא תרם רבות להרחבתה הן במבנים והן בתכנים. ואילו זה היה תלוי בו, היתה הפקולטה מכשירה היום גם תלמידים במדעי הרוח...

פרופ' יונה חן נולד ב-1941. הגיע לפקולטה לחקלאות מרקע חקלאי. הוא בן המושב השיתופי שבי ציון, אחד משלושת המושבים השיתופיים הראשונים בארץ.

מספר יונה: "בילדותי ובנעוריי היו למושב כמה אלפי דונם חקלאיים, והיו בו  כל הענפים המקובלים כמו גידול עופות, בקר, צאן, פרדס גדול, מטע אבוקדו ועוד. אבל אני ועוד כמה מחבריי  למדנו רחוק מהבית,   בבית ירח – תיכון חקלאי של עמק הירדן לחוף הכינרת. התגוררנו כילדי חוץ בקיבוץ דגניה א' ושם עבדנו בחקלאות מיספר קטן של שעות כמה ימים בשבוע. המורים בבית הספר הזה היו מצוינים, חלקם היו מרצים באוניברסיטאות." הוא מציין. "אבל הקיבוצים אז התנגדו לבחינות הבגרות, לכן סיימתי את בית הספר ללא תעודת בגרות."

הוא שירת בחיל התותחנים, ואחרי השירות הצבאי חזר לשבי ציון, התכונן לבחינות הבגרות האקסטרניות לבדו, ועבר אותן בציונים גבוהים. בשנת 1965 הוא נשא לאישה את נחמה, בת מושב בית חנן, ונרשם ללימודים בפקולטה לחקלאות.

יונה התמחה במסלול קרקע ומים וסיים לימודי תואר ראשון, שני ושלישי בהצטיינות. "חוקרים מצוינים הדריכו אותי." הוא מציין. "בתואר שני – פרופ' עמוס בנין ז"ל ופרופ' נועם להב ז"ל. ובתואר השלישי פרופ' בנין."

הוא שימש בתפקיד דֶּקָן הפקולטה במשך ארבע שנים, החל משנת 1993, ומספר על ניסיון מעניין ללמד גם מדעי הרוח ברחובות, נוסף על לימודי החקלאות. 

מדעי הרוח ברחובות?

"פנה אלי אז פרופ' יהושע בן אריה רקטור האוניברסיטה והציע שנפתח פקולטה למדעי הרוח ברחובות." מספר יונה. "הרעיון נראה לי מאוד מעניין. קיבלתי מעיריית רחובות בניין שהיה בעבר בית ספר אורט, ופתחנו בו פקולטה למדעי הרוח בראשותו של פרופ' יוסי הקר, שהיה מאוד דינמי ואדם יעיל בעבודתו ונעים הליכות. הרעיון היה שהסטודנטים למדעי הרוח ילמדו בשנה הראשונה והשנייה ברחובות, ובשנה שלישית יעברו לירושלים לסיום לימודיהם לתואר הראשון."

אבל הפרויקט לא שרד זמן רב, לצערו של יונה. אחרי כחצי שנה התמנה נשיא חדש באוניברסיטה העברית, ואחרי דיונים סוערים בסנט האוניברסיטה הוחלט לסגור את הפרויקט." לדעתו של יונה ההחלטה הזו היתה טעות גדולה  והאוניברסיטה הפסידה תלמידי מדעי הרוח רבים מאזור השפלה. אלו חסרו לה מאוד במהלך השנים.

מלחמות ישראל בעת הלימודים

"במבט רטרואקטיבי היו שנות הלימודים קשות מאוד בגלל המלחמות." הוא מספר. "בשנת 1967, כשהייתי לקראת סיום לימודי התואר הראשון, גייסו אותי. היינו בסיני ודהרנו במשך שישה-שבעה ימים מרפיח עד תעלת סואץ בתנאי לחימה קשים, עם פגזים שנפלו בסביבתנו ולחימה בגייסות שריון מצריים. אחרי סיום המלחמה בניצחון שלנו כידוע, הייתי עוד כחודש חודש וחצי באזור תעלת סואץ. כאשר השתחררתי השלמתי את הלימודים שהפסדתי מתוך ספרים ומתוך מחברות של חבריי שנכחו בהרצאות."

שנתיים אחר-כך, בשנת 1969, כאשר למד כבר לתואר השני, גייסו אותו בגיוס חירום למלחמת ההתשה. "ירדנו לתעלה עם תותחים מתנייעים. עברנו שם כמה שבועות של מלחמה רצינית ביותר. היה זה מהשבועות המלחמתיים הגרועים ביותר שהיו לי. באחת הפעמים היתה גיחה של מטוסים מצריים, (לראשונה בצד הישראלי), והם צללו על הגדוד שלי. והיו עוד 'הרפתקאות'. באחד הסיורים בסיני ליד התעלה, בתפקיד של יחידת סיור גדודית, עלינו על מוקש והחלק הקדמי של הזחלם נפגע, ואנחנו קפצנו ממנו דווקא אל שטח ממוקש שסבב אותנו. במזל יצאנו מהאירוע בשלום בעזרת חיילי חיל הנדסה שהוזעקו למקום.

"כמובן שכאשר חזרתי לפקולטה הייתי צריך להשלים חומר רב בלימודי התואר השני, וגם הייתה לי עבודה רבה מאוד בניסויים במעבדה. הדבר הזה דרש ממני מאמץ לא קטן. אז כבר היו לנו שני ילדים קטנטנים וזה לא היה קל."

מלחמת יום הכיפורים פרצה כאשר יונה למד לדוקטורט, בשנת 1973. "התגייסתי ועלינו ביום השני למלחמה מצמח לרמת הגולן. התפרסנו באזור תל א-סאקי. טנקים סורים התקרבו אלינו ופגזי התותחים שלנו, למזלנו הטוב, הרתיעו אותם. יקצר המצע מלתאר מה שעברנו בימים, בשבועות ובחודשים הבאים. היינו ברמת הגולן כשמונה חודשים! עד אחרי חג הפסח."

ואז הוא חזר ללימודים ולמחקר שלו. "חזרתי. כמה ימים אחר כך נכנסתי למעבדה והתחלתי לעבוד במרץ אדיר, וסיימתי את הדוקטורט בזמן קצר יחסית, בארבע וחצי שנים."

לאחר מכן, בשנת  1975 יצא יונה עם משפחתו לפוסט דוקטורט  באוטווה, בירת קנדה. "עבדתי במעבדה לכימיה וביולוגיה של משרד החקלאות הקנדי, והתמחיתי אצל פרופ' מוריס שניצר, מומחה עולמי לחומר אורגני בקרקעות. אחרי שנתיים חזרנו ארצה. והתחלתי ללמד בפקולטה."

חוגים חדשים יחסית

מדעי המזון ותזונה – החוג התחיל  לפעול תחת הכותרת "כלכלת בית", והתייחסו אליו כחוג לעבודות בית לנשות ישראל. "הן למדו שם לבשל ולתפור וילונות. הורגש יחס קצת מזלזל מצד מורי הפקולטה. תוך זמן קצר עבר החוג טרנספורמציה והפך לחוג מדעי של ממש. הדבר החל כאשר בצמוד אליו, נפתח בפקולטה החוג למדעי התזונה, עבור תלמידים ששאפו לעסוק בתזונת האדם. התחולל במערך הלימודים שינוי דרמטי. מדענים מובילים החלו ללמד בחוג, שהפך תוך זמן קצר ל'מכון לביוכימיה ומדעי המזון והתזונה', לתלמידים בעלי יכולת ומוטיבציה," מספר יונה. "עד היום יש בחוג כ- 90% נשים – שהן היו אז וכך גם היום, מהתלמידים הטובים בפקולטה. הכשרתם התרכזה ומתרכזת עד היום בתזונת האדם בהקשר הקליני. הדגש היה על התאמת תזונת האדם בכיוון הבריאותי, ובעיקרו התאמת התזונה לבעיות הרפואיות של האדם. ללימודים במכון יש ביקוש רב, לכן מתקבלים אליהם רק תלמידים ותלמידות המוכשרים ביותר ורמת הלימודים בתחום גבוהה."

גם בית הספר לווטרינריה, שנמצא מאז הקמתו בתחומי הפקולטה, זוכה לביקוש אדיר. בעבר למדו הישראלים וטרינריה בחו"ל. "בתקופת היותי דֶּקָן," מספר יונה, "הגבילה 'המועצה להשכלה גבוהה' את מכסת התלמידים לעשרים תלמידים בלבד בכל שנה. ממיספר נמוך זה נבע קושי כלכלי כבד משקל, כיוון שנדרשה הקמה ותחזוקה של בית חולים לבעלי חיים, וכן נדרש מיספר רב של מורים בעלי התמחות בתחומים רחבים של היריעה הרפואית.  

"בשנה השנייה להיותי דֶּקָן פניתי אל 'המועצה להשכלה גבוהה', כדי שיאשרו לי קליטת סטודנטים נוספים.  הגעתי אליהם עם נתונים מספריים שאספתי לגבי סטודנטים ישראלים שלמדו אז וטרינריה במקומות שונים בעולם: בולוניה באיטליה, היידלברג בגרמניה, אוטרכט בהולנד ובמקומות נוספים. בסך הכול בין מאתיים לשלוש מאות סטודנטים. הצלחתי לשכנע את אנשי המועצה להשכלה גבוהה, והם הגדילו את המכסה ל-45 סטודנטים. והיום עומדת מכסה זו על 65 סטודנטים בכל שנה. זהו הישג גדול, ובשטח הפקולטה נבנה בניין גדול ויפה. בית החולים הווטרינרי נמצא עדיין בבית-דגן, שם עורכים הסטודנטים את הסטאז' בשנה השביעית ללימודיהם, ובית החולים משרת את אוכלוסיית בעלי החיים במשקים החקלאיים ובבתי האזרחים בישראל."

המיוחד בפקולטה לחקלאות

"הפקולטה מאז ומתמיד הצטיינה במערכת יחסים קרובים בין הלומדים והסגל." אומר יונה. "ברור שזה מתבטא במיוחד בתקופת לימודי התואר השני והשלישי, כאשר הסטודנטים והמנחים עובדים יחד במעבדות, נפגשים יום יום, ויש גם קשר עם המשפחות. אבל הדבר אמור גם במידה מסוימת לגבי תלמידי התואר הראשון, למרות שעם הזמן גדל מיספר הסטודנטים הכולל בין כמה עשרות למאות."

לדעתו של יונה גם הסביבה הפיזית משפיעה מאוד  – הכול ירוק מסביב. הקרן הקיימת תרמה שולחנות עץ, וסביבם יושבים סטודנטים, משוחחים ואוכלים. נוצר הווי נינוח באווירה טובה מאוד. פרופ' יונה חן פעל רבות בפקולטה לחקלאות. בין השאר הצליח גם לגייס תורמים משמעותיים לפיתוח הפקולטה. כספי אחת התרומות שגייס הושקעו בבניית שער הכניסה החדש לפקולטה ברחובות ושיפוץ בניין המחלקה לבעלי חיים ובניינים נוספים שופצו ואחרים נבנו, לרווחת חוקרי ותלמידי "הפקולטה לחקלאות, מזון ותזונה" בשמלתה ה"חדשה" מזה כ-22 שנים.

לסיום, לא פלא שהפקולטה לחקלאות התרחבה ממכון קטן שנוסד ב-1937, למוסד אקדמי מפואר, שנקרא עתה "הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה", כאשר יש בה אנשים דוגמת פרופ' יונה חן, שהם גם מדענים וחוקרים מצטיינים וגם אנשי מעש ויזמים. יישר כוח.

פרופ' ברוך רובין

הישגים מדעיים וחשיבות יישומם בחקלאות

פרופ' ברוך רובין הוא מדען, חוקר ומרצה בתחום מדע העשבים הרעים (weed science)  במכון למדעי הצמח והגנטיקה בחקלאות, בפקולטה לחקלאות. הוא סיים שלושה תוארים אקדמיים בפקולטה, כאשר במהלך הלימודים השתתף במלחמות ישראל. פעילותו הבינלאומית כללה פרויקטים עם ארצות כמו ירדן, מצרים, אירופה, קזחסטן, צפון ודרום אמריקה. שימש כנשיא האגודה הבינלאומית למדע העשבים הרעים.לדעתו יש צורך ביישום ממצאי המחקרים שנעשים בפקולטה במעשה החקלאי, כדי לתרום להתפתחות החקלאות בארץ ובעולם.   

"לימודים ומלחמות הם חלק מהחיים שלנו." אומר פרופ' ברוך רובין. במלחמת ששת הימים הוא היה סטודנט לתואר ראשון, במלחמת יום הכיפורים הוא למד לדוקטורט, ובמלחמת לבנון כבר היה מרצה בכיר בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא הגיע לפקולטה עם רקע חקלאי. הוא למד בישיבה החקלאית בכפר הרא"ה, ואחר כך במקווה ישראל. למרות זאת, הוא התלבט לגבי המשך לימודיו, כיוון שהתקבל גם למשפטים, גם לביולוגיה וגם לחקלאות. "בסופו של דבר החלטתי על חקלאות ואני לא מצטער על זה." הוא מספר.

מלחמות בעת לימודים

מלחמת ששת הימים פרצה כאשר ברוך היה בשנה שנייה ללימודים במסגרת התואר הראשון. "גויסתי למלחמה," הוא מספר, "ולחמתי עם חבריי הצנחנים בסיני. באותה מלחמה נהרג חברי, מי שהיה שותף שלי לחדר שנה קודם לכן במעונות בירושלים. זה היה יעקב בן-פז הי"ד,  שנהרג בירושלים, ליד בית הספר לשוטרים, ממש ליד גבעת התחמושת. מותו גרם למשבר לכולנו, חברי הכיתה."

 מיד לאחר סיום המלחמה הקצרה הזו, ברוך נשא לאישה את מרים, שהיתה אז מורה צעירה, וגם סיים את לימודי שנה ב'. "מיד אחרי קבלת התואר הראשון המשכתי לתואר שני בגידולי שדה." הוא מספר. "הייתי הסטודנט הראשון שסיים לימודי מאסטר בהדברת עשבים רעים."

כמו בתואר השני, ברוך היה הראשון שכתב עבודת דוקטורט בתחום הדברת עשבים רעים. באמצע המחקר שלו פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא גויס למשך כמה חודשים. וכאשר חזר לפקולטה קיבלו את פניו והודיעו לו שני דברים. הראשון – לא נשאר כל זכר לניסויים שהתחיל לפני המלחמה, כי לא היה מי שיטפל בהם. והשני – שהמנחה שלו עוזב את האוניברסיטה. "נוסף לזה שהייתי ללא מנחה והייתי צריך להמשיך את המחקר לבדי, ביקשו ממני ללמד במקומו את הקורס." וכך, עוד לפני שקיבל את הדוקטורט, שימש ברוך כמרצה בפקולטה.

אחרי הדוקטורט הוא נסע עם רעייתו וארבעת ילדיו לפוסט דוקטורט במישיגן. במלאת שנתיים לשהותם שם הוא נקרא לשוב, כדי ללמד בפקולטה ולבנות בה מעבדה שקיימת עד היום. הוא ממשיך להרצות בפקולטה גם עתה, למרות שיצא לגמלאות. 

הצורך ביישום מידע מדעי אקדמי בחקלאות

ברוך מציין שבשנת 2000 לערך חל שינוי בפקולטה לחקלאות והמדע הבסיסי תופס בה מקום יותר משמעותי והצטמצם המחקר היישומי. "שכחו שהחקלאות היא מדע אפליקטיבי, וחלק מהתפקיד שלנו הוא לגדל אגרונומים ולהוביל את התפתחות החקלאות בארץ ובעולם." 

הוא מציין שחסרו מורים למקצועות בתחומי הגנת הצומח וגידולי שדה, ואז מגיעים מורים ממכון וולקני ללמד בפקולטה, מאחר ורק במכון חוקרים נושאים כגון נמטולוגיה שלאחר קטיף או אחסון של תוצרת חקלאית. כדוגמא לשינוי שאינו מבורך לדעתו, הוא מציין את המחלקה לפרחים שנסגרה בפקולטה. "המחלקה הזו היתה פעם מחלקה לתפארת והיא לא קיימת היום," הוא אומר. "ומי שעמד בראשה היה חוקר בעל שם עולמי וחתן פרס ישראל פרופ' אברהם הלוי ז"ל."

עוד דוגמא שברוך מציין: "בעבר לימדו וירולוגיה בפקולטה בראשותו של פרופ' אילן סלע ז"ל, וירולוג בהשכלתו ובעיסוקו. אבל הוא נטה יותר ויותר לביולוגיה המולקולרית וזנח את נושא של הווירולוגיה כגורם מחלה ומאז מורי המקצוע באים ממכון וולקני. וצמצום המחקר קרה גם במקצוע שלי – מדע העשבים הרעים." הוא מוסיף. "אמנם מלמדים זאת בפקולטה, אבל בתחום מצומצם. ובכלל, רוב המחקר שנעשה עתה בפקולטה הוא מחקר בסיסי – מדע ביולוגי, שקשור בחלקו לחקלאות ולבעיות חקלאיות, אבל היישום שלו מיועד לעתיד הרחוק בעיקר."

לדעתו של ברוך המטרה של הפקולטה היא ללמד ולחקור חקלאות ברמה האקדמית הגבוהה ביותר ולסלול דרכים בהן ניתן ליישם את תוצאות המחקר הבסיסי לטובת החקלאות. יש עוד אנשים בסגל הפקולטה שגורסים כמוהו, שצריך להתאים מחקרים לטובת החקלאות הישראלית והעולמית. "אין ספק שמידע מסוג זה יכול לתרום לפיתוח החקלאות העתידית."

ברוך מדגיש שהחוקרים במכון וולקני הם חוקרים מצוינים, שתרמו תרומה אמיתית לפקולטה לחקלאות. אבל, כאמור, ראוי לדעתו שגם בפקולטה לחקלאות ייעשה מחקר יותר יישומי.  והוא שמח לציין: "במשך השנים קיבלנו שירות מצוין מהמכון בעניין חקלאות מדייקת, (שימוש בלוויינים וכלי טיס שונים, רובוטיקה ובינה מלאכותית). והנה עתה יש סוף סוף בפקולטה חוקר שעוסק בתחום."

הסגל והסטודנטים בפקולטה

"הקשר בין המורים לסטודנטים הוא ייחודי לפקולטה." אומר ברוך. "אני הצלחתי 'לגדל' כ-30 דוקטורים ולמעלה מ-120 מוסמכים, והם כולם 'בני משפחת העשבנים'." הוא מכנה אותם בגאווה. "שומרים על קשר גם במהלך הלימודים שלהם וגם אחריהם. ברור שזה מאפיין בתארים המתקדמים של מוסמך ודוקטור, אבל אני זוכר גם תלמידים שלי בקורסים לתואר ראשון, שהיו פונים אליי אחרי שסיימו את הלימודים ושמרו על קשר."  

ולסיום, למרות הביקורת שלו, שהדגש עתה נע לכיוון המדע הבסיסי, התיאורטי, במקום ליישומי, הוא מציין: "הפקולטה עדיין מצוינת. יש בה מורים וחוקרים מצוינים המובילים במקצועם." אין ספק שפרופ'  ברוך רובין הוא דוגמא לחוקר ומומחה בתחומו וגם אדם פתוח ובעל יחס חם לסטודנטים.

בוגרי הפקולטה מְסַפְּרִים

שני בוגרי פקולטה שסיימו את לימודיהם לפני חמישים שנה, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, מספרים על לימודיהם, על תקופות המלחמות ועל עיסוקיהם לאחר סיום הלימודים. שניהם חברי מושב. למרות היותם בגמלאות, שניהם מתנדבים עתה, בעת המלחמה, לעזרת חקלאים במצוקה.

אריק בהט, חבר מושב בית-אלעזרי

"נולדתי להורים שעלו מהונגריה במסגרת גרעין של הנוער הציוני." מספר אריק בהט, חבר מושב בית-אלעזרי. "הם הגיעו ארצה ביום קום המדינה, והיו מיועדים להתיישב במושב מבטחים בנגב. אבל פרצה מלחמת השחרור וקיבוץ ניצנים נפגע מאוד לאחר הקרב עם המצרים, לכן הוחלט שהגרעין יגיע לקיבוץ ניצנים, ושם עברו עלי ילדותי ונעוריי."

הוא למד בבית הספר התיכון החקלאי כפר סילבר, והרקע הזה הוביל אותו ללימודים בפקולטה לחקלאות. הוא החל בשנת 1970 וסיים תואר ראשון במסלול הגנת הצומח. אריק המשיך לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב במחלקה לבוטניקה, כאשר את המחקר שלו על התפשטות של מחלה מסוימת בחיטה, הוא ערך במכון וולקני. "תוך כדי כך התוודעתי למחלקות שונות במכון וולקני," הוא מספר, "ואז התחלתי לעבוד במכון זה כחוקר אגוזי אדמה. אבל אז הגעתי למסקנה שאני מעדיף עבודה מעשית על פני מחקר, ועברתי לעבוד בחברת 'מילצ'ן', בה עבדתי עד צאתי לגמלאות."

אריק ניסה להיות חקלאי הלכה למעשה. בשנת 1978 רכשו אריק ויהודית רעייתו משק במושב בית אלעזרי. "התחלנו לעסוק בחקלאות," הוא מספר, "השקענו כסף, אבל עד מהרה הסתבר שזה לא משתלם. היה לנו מטע אפרסמונים, ובמקום לקטוף את הפרי, לארוז אותו ולשווק אותו, עמדתי באשדוד על משאית ושפכתי את כל הפרי, כדי לקבל את הפיצוי שהובטח לאחר ההשמדה." יש לציין שבאותה תקופה מחיר האפרסמון צנח, כי חקלאים רבים גידלו את הפרי, וגם פורסם שאכילת כמות מרובה של אפרסמונים גורמת לבעיות עיכול. 

העבודה במילצ'ן

חברת מילצ'ן עסקה בפיתוח החומרים ובמכירתם, ובהדרכת חקלאים בשימוש בחומרי הדברה. במרוצת הזמן אריק נוכח לדעת, שהחקלאים פחות מתעניינים בידע, חקלאי, ובעיקר חשוב להם לקנות חומרים במחיר זול. "בעבר חקלאים רצו מאוד לשמוע את הדעה המקצועית של נציגי החברה, ונעזרו בידע שלנו בחקלאות ובבוטניקה. היום פחות מעניין אותם לאבחן את הבעיות בגידולים, ולטפל בהם בהתאם. פעם במסגרת עבודתי הייתי בעונת החורף מסתובב שעות עם כל חקלאי בשדות כדי להגדיר את העשבים שיש לו, ולפי זה לבחור את החומרים המתאימים להדברה. המגדל התלווה אליי וזה היה שיעור מעמיק, לא סתם אספקת חומר לריסוס. הסברנו למגדלים גם איך לרסס. נכנסנו לכל פרט בתהליך. היום ההדרכה החקלאית הפכה פחות מבוקשת, וזה מתסכל מאוד."

ד"ר שולה נחמה, חברת מושב ניר-ישראל

"תמיד אהבתי צמחים. בהתחלה נמשכתי לפרחי בר." מספרת ד"ר שולה נחמה. "גדלתי בקריית מוצקין. היום זו עיר, אבל אז היתה בה אווירה כפרית. רוב הבתים היו צמודי קרקע, ואנשים טיפחו גנים. מלבד זאת אימי, שושנה סוכובולסקי, שגדלה במושב רחביה, היתה מורה לחקלאות."

היא שירתה בצבא במשך חמש שנים: שנתיים בשירות חובה ושנה בשירות קבע בנח"ל בתפקיד מ"פית ומפקדת קורס מ"כיות, ועוד שנתיים בחיל המודיעין כקצינת ח"ן. לאחר השחרור היא התלבטה בין לימודי חקלאות לביולוגיה, ולבסוף בחרה ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם החלה ללמוד בשנת 1970. בשנה הראשונה למדו אז בירושלים, ושם הכירה שולה את חברתה רבקה אופנבך. בהמשך הן התגוררו יחד ברחובות עד נישואיה של שולה. רבקה גם מייצגת בוגרי פקולטה שהמשיכו בתחום החקלאות. היא עסקה בהדרכה, השתלמה בהולנד בחממות ובתי זכוכית, ועבדה עד צאתה לגמלאות במו"פ ערבה.

דוקטורט במלפפונים

ונשוב לשולה. לאחר סיום התואר הראשון היא נכנסה למסלול הישיר לדוקטורט. והיא מספרת: "עבדתי עם ד"ר יהושע רודיך ז"ל, שהיה המנחה המיתולוגי שלי בגידולי שדה וירקות. היתה לנו שפה משותפת. בן אדם משכמו ומעלה. עבדתי אצלו בתור סטודנטית. כאשר הוא נסע לפוסט דוקטורט, אני תחזקתי את מחקרו עד שחזר."

במחקרה במסגרת הדוקטורט עבדה שולה על מנגנונים שמשווים התפתחות פרי פרתנוקרפי  במלפפון. פרי פרתנוקרפי מתפתח באופן ספונטני, ללא הפריה. ומכיוון שכך אינו נושא זרעים. "אלו היו הימים הראשונים של המלפפונים הללו בשווקים." היא מציינת. "היום כל המלפפונים הם כאלה, (למעט מלפפונים שזורעים בשדה בשטח פתוח להחמצה). אבל כל המלפפונים שאנחנו אוכלים היום, מלפפוני חממה, הם כאלו, שהתפתחו ללא הפריה." שולה בדקה את המנגנון הזה, מנגנון נדיר יחסית, כי הוא לא מאפשר קיום דורות חדשים של אותו מין. כדי לאפשר את הקיום שלו מבחינה חקלאית, נדרשות מניפולציות שיאפשרו קבלת זרעים וגידול דור נוסף.

מלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים בשנת 1973 נשארו שולה וחברתה רבקה בדירתן ברחובות. "מהבוקר היו מטוסים בשמיים, אנשי מילואים התרוצצו והיתה הרגשה באוויר שמשהו לא בסדר." היא מספרת. "ובשתיים בצהריים פתחנו רדיו בתחנה זרה ושמענו שמתחילה מלחמה. היתה הרגשה נוראית. היינו בהלם כמו כולם."

למחרת בבוקר יצאו שולה ורבקה אל הפקולטה כדי לעזור במה שאפשר, כי אנשים התגייסו בין לילה ללא הכנה מוקדמת, והן הבינו שצריך לעשות ככל הניתן. "התחלנו לפעול." מספרת שולה. "השקינו חלקות וקטפנו פירות. עשינו כל מה אפשר כדי להפחית נזק בגידולים שנועדו למחקרים ולניסויים.  ברור שהלימודים לא התקיימו כסדרם. בימים שלאחר מכן גם הצטרפנו למי שעזרו לחקלאים בסביבה. לדוגמא, לפעמים היינו נוסעים עם פרופ' נחום קידר ז"ל, המומחה לעגבניות, לחבל מבטחים כדי לקטוף עגבניות. עם סיום המלחמה התחלתי את התואר השלישי." היא סיימה את הדוקטורט בשנת 1981 ולאחר מיספר שנים  החלה לעבוד בחברת "הזרע" בקריית גת.

עבודה בחברת "הזרע"

"הזרע" היא חברה פרטית. כאשר שולה הגיעה לעבוד בה היא היתה בבעלות של מושבים וקיבוצים. עם השנים הבעלות השתנתה והיום החברה שייכת לקונצרן צרפתי, חלק מתאגיד גדול של כל מיני חברות זרעים בעולם. "כשהתחלתי לעבוד שם, היה דגש על ייצור הזרעים ועל כל מה שקשור לגידולים בחקלאות, ופחות על המסחר." היא אומרת. "במרוצת הזמן הדברים השתנו עקב חילופי הבעלים. בכל אופן, היו ל'הזרע' תקופות כלכליות קשות."

חברת "הזרע" תמיד שיתפה פעולה עם מכון וולקני והפקולטה לחקלאות. הם פיתחו זרעים ומכלואים וחברת "הזרע" ייצרה אותם ושיווקה אותם. כמובן שהיו גם פיתוחים שנעשו בחברה עצמה.

שולה מביאה דוגמאות לפיתוחים חדשים: "את עגבניית המכלוא 'דניאלה' פיתח צוות הטיפול בפקולטה לחקלאות בראשות פרופ' נחום קידר,  ומלון המכלוא 'גליה' היה פרי פיתוח של מכון וולקני בהובלת ד"ר צבי קרחי ז"ל. "הזרע" רכשה את המכלואים האלה, ייצרה ושווקה אותם. מלבד ייצור הזרעים, ומעקב אחר הגידולים, יש לחברה מערך של שיווק ומכירות לחו"ל. הזרעים מגיעים לכל העולם – ספרד, מקסיקו, סין, ארצות הברית, מדינות ערב ועוד.

שולה החלה לעבוד בחברה כמטפחת מלון, אבטיח וקישוא. היא עבדה בתחום זה כעשר שנים, אחר כך הציעו לה להקים מערך של אבטחת איכות. במסגרת המערך הזה נותחו תהליכי העבודה, תועדו ונקבעו בקרות על התהליכים. בסיומו הוסמכה החברה לתקן איכות 9001  iso על ידי 'מכון התקנים.'

"אבטחת איכות היא מהלך שמלווה את כל התהליכים שקורים בחברה," מסבירה שולה. "החל בתהליכי המחקר, הייצור של הזרעים ועד תהליכי השיווק והמכירה.  כל זה מתועד ומבוקר כדי להיות בטוחים במוצר הסופי." לאחר כמה שנים שולה קיבלה על עצמה לנהל את המו"פ – המחקר והפיתוח של כל הזנים החדשים. משלב הגדרת המטרה ועד לשחרור זן מוכן לייצור ולמכירה. "באגף המו"פ היו למעלה ממאה עובדים.  רבים מהם בוגרי הפקולטה לחקלאות. בנוסף עבדו ב'הזרע' גם עובדים לא אקדמאים," היא מבהירה.

לסיום, כאשר היא נשאלת מה מייחד את הפקולטה לחקלאות, מציינת שולה: "האופי של הפקולטה מאוד חקלאי, מאוד ערכי, מחדד את הצורך בבניית תהליכי עבודה, שם דגש על חדשנות ומדגיש את החיבור שלנו לאדמה." וזה חשוב לכל הדעות.

לסיכום

לסיכום, שני הבוגרים זוכרים את הפקולטה כמקום בו היה נעים ללמוד, במקום בו הקשר בין המרצים והסטודנטים היה קרוב. ושניהם השתלבו בחברות תומכות בחקלאים וראו חשיבות בהדרכת חקלאים במסגרת עבודתם וטיפוח החקלאות בארץ.

זאת ועוד, במלחמת "חרבות ברזל" הסתבר שהערכים שספגו הבוגרים בפקולטה לחקלאות –  קשר חזק לאדמה, חברוּת אמיצה ותרומה למדינה – מתבטאים גם לאחר צאתם לגמלאות. למרות גילם הם התנדבו וממשיכים להתנדב בעת מלחמת "חרבות ברזל" כדי לעזור לחקלאֵי העוטף במצוקתם ולתרום מניסיונם ומכוחם.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1333, 16.5.2024.

אהוד: אחד הבוגרים המפורסמים של הפקולטה לחקלאות ברחובות הוא האגרונום ישראל וייסלר הידוע יותר בכינויו פוצ'ו. למיטב זיכרוני באחד הפרקים של סדרת ספריו "בחיי", שפירסם תחילה בהמשכים ב"חדשות בן עזר", סיפר שבתור עבודת גמר בפקולטה הוא המציא את ההשקייה בטפטפות ולשם כך נקב במו ידיו חורים בצינור. א-פרופו צינור, נדמה לי שסיפר שם גם כי באותה תקופה ברחובות איבד את בתוליו.

קרוב משפחה רחוק שלי, אלכס ראב, במקורו מהונגריה – ולימים קנדה/פלורידה, שהיה שם בעל חוות גדולות לגידול פרחים, תרם בשעתו חדר מחשבים משוכלל לפקולטה ברחובות. בטקס שהתקיים שם באותו יום נשא נאום נרגש שבו סיפר גם על תולדות חייו במלחמת העולם השנייה. נאום נהדר נשא שם אז גם רקטור האוניברסיטה העברית, חנוך גוטפרוינד.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

עקרות ופיריון ומה שביניהם

החלום להיות אם

היא נשואה והיא משתוקקת להגשים את חלומה להיות אם. כילדה היא השתוקקה להגיע לרגע שהיא תהיה אימא. להעניק לילדיה מה שאימה לא יכלה. שאפה לתקן את כל העוולות שסבלה מהן בילדותה, להעניק לילדיה ילדות אחרת, הרבה יותר מאושרת. היא בטוחה שיש באמתחתה הרבה יותר מה לתת בהשוואה לאימה שסבלה ממחסור, מקשיים שאותם מי יספור, מרירות ובדידות, כשבעלה לא לידה, כשפניו הנגבה לבד, למדבר חייו, שם קיבל עבודה בהוראה, והיא סרבה ללכת אחריו, כי נאמר לה שליד גבול הרצועה –  מסוכן. עם כל הקושי והזרות, היא העדיפה את המעברה היותר רגועה.

כבר כילדה קטנה היא תיכננה את גודל משפחתה. היא שאפה למשפחה קטנה, שניים או שלושה ילדים. היא הבינה שלגדל מיספר רב של ילדים, זו מלאכה לא קלה שדורשת הרבה משאבים. היא מעדיפה איכות על כמות.

נישואין

היא נישאה למי שאותו אהבה ויש להם דירה גדולה ונאה ועבודה ואמצעים. בעלה ממשפחה מבוססת, נטועה באדמת המולדת, משפחה ציונית-חלוצית, שהגיעה ארצה לפני קום המדינה, שהיתה בין מקימי מושב בית חנן ב-1929. משפחה שביטאה שורשיות עמוקה, חום ואהבת המולדת. בעלה עלם חמודות, אוהב ומעניק ללא גבולות. רצונה עז להיות אֵם לילדיו. היא האמינה שעם כל הנתונים הטובים, ניתן להביא לעולם ילדים נפלאים. קשה לה לדמיין איך הם יראו. מה ייקחו ממנו ומה ייקחו ממנה. רק שיזכו לרגע שהם יחבקו בחיקם בת או בן. 

גילוי העקרות

השנים עוברות. שנה ועוד שנה ועוד שנה. והיא לא הצליחה להיכנס להיריון. האם היא עקרה? "האם מה שיגורתי בא לי?" חשבה. "האם זה מה שהתנבאתי כשלמדתי שמואל א' פרק א'? האם הנבואה שלי קורמת עור וגידים?"

היא הרגישה שהתקווה להיות אם הולכת ומתרחקת ממנה. ככל שהשנים חלפו, הביטחון שלה במה שיש לה פחת. היא חשה שהכול עלול להתמוטט, במידה ולא תצליח ללדת. היא חשה שהיא נענשת על ידי הקב"ה על חטאיה, על זה שזילזלה באחותה שהרתה לפני החתונה, ופנתה לה עורף, כי היא התביישה בה ולא העריכה את הזכות שנפלה בחלקה מבלי שתתפלל ותבקש. היא חשה עלובה, אומללה וגלמודה, שאין לה זכות לבוא בין הבריות. זה היה נורא מכל נורא. לא יכלה לחוש שהיא שווה יותר מקליפת השום, למרות כל הישגיה במהלך השנים. היא הרגישה נכה, בושה ונכלמת במר גורלה. רצתה למות... הבינה שאי אפשר לראות בשום זכייה שלה עד כה דבר שיצליח להמתיק את הגלולה, כל עוד לא תצליח להרות וללדת. חששה שנישואיה עלולים להתפרק, והיא עלולה להישאר לבד ולא יישארו לה לא אהבה, ולא בעל ולא ילד... מרוב הרגשת אפסות, לא אחת חשבה לשים קץ לחייה, אך היא בחרה בחיים. בחרה להתמודד ולעבור טיפולים ככל שתידרש. האמינה שיום אחד זה יקרה... כמו שקרה לחנה אם שמואל.

הכאב והתסכולים חילחלו עמוק בנשמתה. מאישה צעירה מלאת חלומות וצפיות ותקוות ותשוקה לכבוש את החיים ולעשות בהם כרצונה, הפכה לאישה מרה ועצובה שאין לה שום שליטה על מצבה. כשהחלומות שלה הלכו והתרחקו ממנה שום דבר לא שימח אותה. ידעה שאין בכוחה לשלוט על הבריאה. זה בידי השם. הוא שנופח נשמה והוא נוטל אותה. והיא זקוקה לישועתו.

היא חשה שהיא נכה, לא שלמה, פגומה, עגומה, עקרה. המילה "עקרה" כואבת נורא. אין פגם קשה ממנה.  שנאה את המילה הזו ולא היתה מסוגלת לבטאה. המילה עקרה מבטאת צחיחות, יובש, ריקנות, תוהו. מלה קשה. חשבה לעצמה: "האם אני באמת עקרה? האם אני צריכה לעקור מלבי את כל החלומות על האימהות שאני נושאת איתי מאז אני ילדה? האם אני מגשימה את הפחדים והחרדות והחששות שהיו לי בשנותיי הראשונות?!" איש לא השיב לה על השאלה, אפילו לא הרופא שטיפל בה. 

ראתה את השונות שלה, בהשוואה לנשים שהתחתנו ולאחר זמן קצר, הרו וילדו. ולא הבינה למה היא לא נמנית איתם! ראתה את האושר שלהן וחשבה שהוא לעולם לא יהיה מנת חלקה. כששמעה על אישה שעשתה הפלה, העצב והכעס גאו בקרבה. חשה אי-צדק! נפטרים מעובר שהיא משתוקקת שיצמח ברחמה. עבור אותן נשים הוא מיותר ועבורה הוא כל חייה, כל עולמה, כל חלומותיה, כל קיומה. היא ראתה את עצמה קטנה כחגב, וידעה שאנשים מרננים עליה מאחורי הגב. בכל הסבל הזה, היא היתה לבד. הרגישה שהיא הולכת ונופלת לתהום ואין מי שיושיט לה יד. כשלבעייתה לא נמצא פתרון, הפכה לחסרת ביטחון.

אחיה התחתן חודש אחריה, הוליד בן ועוד בן שנה אחר שנה. נולדו לו ארבעה בנים – ורחמה הצחיחה אף ילד לא הצמיחה. שמחה בשבילו ובשביל כל השכנות שנולדו להן תינוקות. פחדה שמא הן חוששות מפניה, שהיא עלולה לעשות להן עין הרע, וחלילה להמיט עליהן סכנה. הרגישה לא נוח במקום שיש בו תינוקות וילדים קטנים, שלא התברכה בהם. וכשהיתה יחד עם בעלה, חששה לדעת כמה גם לו כואב שהוא לא אב.

עוברים חודשים, שמצטברים לשנים, ואין הריון! היא יודעת שהכול אצלה הולך קשה, אבל בסוף זה יסתדר. משום מה היא לא הופתעה... היא ידעה שזה עלול לקרות לה. צריך לקחת נשימה ארוכה... זה קרה גם במקרא – כל האימהות היו עקרות, וסבלו מהשפלות ומהרגשת אפסות והתמודדו עם האישה האחרת הוולדנית, שהיתה פורייה וזרתה חול בעיני צרתה. ולבסוף כל אחת מהן זכתה לפי בטן, וילדיהן הפכו לאבות האומה. והיא האמינה שזה יקרה גם לה. אין ספק שיש התערבות של הבריאה בכל הריון. היא מבינה שהוא יעזור לה רק באמצעות שליחיו – הרופאים המומחים, והיא פונה לטובים שבהם. היא לא תלך להתפלל למאיר בעל הנס, גם לא לרב אבוחצירה ישראל, למרות שבתוכה הכול קורס. היא גם לא תשב תמתין ותחכה לנס, כשבתוכה הכול קורס.

היא עוברת בדיקות לא קלות, ואף אחד לא מבין, מדוע ה' את רחמה סגר! לוּ ידעו מה הבעייה, היו מטפלים בה ופותרים אותה מיד, אך הבדיקות הרבות על שום לקות לא מצביעות. הצער כבד, קשה אותו לשאת, הסביבה לוחצת, מתערבת, מחרבת. היא בורחת מהקרובים, אפילו מההורים... לא רוצה שישאלו שאלות. היא רוצה בשקט את חייה לבנות, ולא רוצה שירחמו עליה, ושלא ידברו בה סרה, וירכלו עליה שהיא עקרה. המלה עקרה, כל כך נוראה, אף שמעולם לא נאמרה לה על ידי רופא, ולאף אחד אין זכות להדביק לה קללה כזאת נוראה. היא תטופל ותצא מזה. יש הרבה סיפורים על נשים שהצליחו ללדת אחרי שנים רבות והם מעודדים אותה שגם לה זה יקרה. ואסור לה לשכוח, שהיא צריכה הרבה סבלנות ואורך רוח! לא מזמן שמעה על אישה שאחרי 15 שנים של עקרות, אחרי שכלו כל הקיצים, הצליחה להרות וילדה בן. ועל אחרות שקבלו "פרגונל" והאל עליהן חמל, וילדו תאומים או שלישיה. 

היא לא יושבת בשקט ומחכה ומצפה לגאולה שתגיע. היא מנצלת את החופש שאין לה ילדים. ממשיכה ללמוד באוניברסיטה, ואין לה זמן ולא סבלנות לפגוש מכרים, ללכת לחתונות, לאירועים ולהלוויות... טוב לה באוניברסיטה! איש לא נכנס לה לרֶחֶם ולא שואל ולא מְרַחֶם ואף אחד לא ממציא עליה ספורים.

אחרי בדיקות רבות ומתח נוראי בכל פעם מהתוצאות, היא ציפתה גם לתקוות. היא עברה בדיקה בהרדמה בבית חולים, שבעטייה היא אושפזה שלושה ימים, שבה גילו, שהחצוצרות פתוחות, ואין מניעה שהיא תיכנס להיריון, אם רק יוסיפו לה איזה הורמון. אחרי חודשיים של טיפולים, היא זוכה להיכנס להיריון, ומחכה בכיליון עיניים, לזכות בפריון. שנים היא המתינה לבשורה, לדעת שהיא הרה, וזה סוף סוף קרה... קשה לתאר מה גדול אושרה... ומה גדולה שמחתה לבשר זאת לבעלה, שהאופטימיות שלו לרגע לא הופרה.

בפעם הראשונה בחייה, היא חשה שלמה. לא פגומה... בדמיונה, היא נושאת את דיוקנה של "המדונה", שציירו אותה גדולי הציירים, שמופיעה בכנסיות ובמוזיאונים, ותמונת אם-האלוהים, מחבקת את בנה. בכל מקום שהיא ראתה אותה, תמיד אותה הִפְּנְטָה. היא חכתה לרגע שבו היא תכנס לתמונה במקומה ותחוש יפה וענוגה ועטופת הילה של אושר כשבחיקה היא מחבקת את תינוקה.

ההריון הפלאי-הניסי, גורם לה להרגיש שהיא אישה ובקרוב היא תהיה אֵם, ועליה שום רכילות לא תאיים. יש לה סבלנות שהעובר יגדל ויצמח בתוכה תשעה חודשים תמימים ויצא מושלם ובריא. היא מוכנה לשאת את כל הכאבים המפרים, שכל כך רצתה להרגיש, שגורמים לה לעונג אדיר, כשחיים בתוכה מפכים.

הדאגות והפחדים לאורך כל ההיריון אותה מלווים, לרגע אותה לא נוטשים. מדי חודש היא הולכת לבדיקות אצל הרופא האלוהי שבה טיפל, בהתרגשות ובדפיקות לב, והוא בודק ושומע את הדופק,  ותודה לאל, הכול כשורה. וכשפה ושם היא מרגישה איזו הרגשה מוזרה, וחוששת שמשהו רע עלול לקרות, היא מתנחמת בדברי הרופא שהכול יפה מתקדם... ככל שההיריון מתקדם ומועד הלידה מתקרב, היא מוכנה לשאת את הכאבים הלא-קלים שרצתה לחוש שגם בה מתקיימים. העיקר שוולד יגיח לעולם חי, בריא ומושלם.  

היא מרגישה אלוהית, בתוכה נבט זרע ונברא אדם. היא חשה בבריאה הראשונה, שמתפתחת בתוכה, ומרגישה איך העובר יציר האל, הולך ומתפתח בחממה שברחמה, וחשה איך גופה הצנום מתעצב ומתפתח. שדיה תופחים ומתמלאים בחלב, והיא לא מבינה איך זה קורה. כל גופה משתנה ומבשיל והיא נראית פורייה ונשית. היא לא יודעת אם היא תלד בן או בת, איך העולל יראה – למי הוא יהיה דומה? מה הוא ייקח ממנה ומה מבעלה? אך אין לה ספק שהוא ייראה נפלא.

ההיריון נתן לה תחושה, שהיא הכי יפה שהיא יכולה להיראות. קומתה זקופה, הופעתה מטופחת. נהנית מהבטן ההולכת ותופחת. שמחה לקנות שמלות היריון יפות שמבליטות את הבטן, כדי שכולם יראו שגם לה זה קרה, שהיא נושאת חיים בקרבה, ואיך טעו כל אלה שקראו לה: "עקרה!!!" היא מתבוננת במראה ורואה מולה אישה פורייה, שבתוכה מתפתח עובר, מרגישה שחיים מפכים בתוכה, מלטפים, בועטים ואת בטנה מבליטים. אין ספק שהיא בהריון, ולא סתם משמינה, ולד חי גדל ברחמה. על הרגע הזה היא שנים חלמה.

היא ישבה שעות על כיסא-נוח במרפסת, שמה יד על בטנה וחשה את תנועותיו ברחמה – והרגישה איך נפשה התרוממה, כשרחמה משמש לוולד חממה. היא שוחחה אתו שעות וגילתה לו כמה היא עורגת אליו ובכמה אהבה הם יקבלו את פניו.

הלידה

בשבוע השלושים ושמונה, ירדו לה המים, היא רעדה מפחד. ידעה שהיום היא תלד. יהיה לה ילד... רק שייצא בריא ושלם. בעלה החיש אותה מיד לבית החולים, אך העובר לא מיהר לצאת, טוב לו שם ברחם החם. הרופאים התייחסו אל הלידה שלה בחרדת קודש, קראו לו "היריון יקר". בשעות הרבות בחדר הלידה, לא עזבו אותה. רופאים רבים הלכו ובאו ובדקו את התקדמות הלידה. אחרי שעות רבות של צירים וכאבים עזים וזירוזים, שאת הלידה לא מזיזים – מילדים אותה בואקום. והשמחה שלה ממלאה את כל היקום, למרות שהיה רגע שחששה שהוא נולד מת, עד ששמעה את בכיו והבינה שהוא חי ובועט.

בעלה מגיע מאושר לראות את העולל, שמיד אליו נקשר. בן בכור, לא פג, במשקל יפה, של שלושה וחצי קילוגרם. תינוק מקסים ומיוחד שחמש שנים התפללו עליו. קרנם של ההורים הצעירים עלתה, והם לא יוסיפו להרכין ראש. העלבונות והשמחה לאֵיד, יימחקו ויהפכו לאֵד. הם חשים שהם בעננים...

בלידת בנה היא הרגישה, שתם עידן המתח ורגשי הנחיתות, שמהם סבלה כל חייה. כעת היא כמו כולם, כמו שהיא רצתה שיראו חייה. היא התגברה על העוני והדלות, השיגה תעודת בגרות, למדה באוניברסיטה והשיגה תואר ועוד תואר, התחתנה עם מי שאהבה, ומצבם הכלכלי מאפשר גידול ילדים בנחת ובשפע. למרות האימה, היא סוף סוף אימא, והוא אבא, והתינוק המתוק מוסיף להם המון אהבה שמלבלבת ולא כבה. יחד הם עברו את המשוכה, הדמע נמחה, ובמעונם שורה השמחה. ההיריון המוצלח הניב את יניב, שבחרה לו שֶם מבורך, שיצליח להניב, ואת השושלת להמשיך.

גם אחרי שנולד בנם זה קרה. "הנשמות הטובות" דיברו בה סרה, לא האמינו שהיא לא עקרה. וכדי לקנטר שאלו, "מאיפה יצא לך בן ג'ינג'י? הרי את לא כזאת?" וחשבו שקיבלה אותו בלי כל מאמץ, ורמזו שאולי הוא מאומץ, ולא חשבו שאולי הוא דומה לאביו, שגם הוא ג'ינג'י יפה וחביב. היא החליטה לא להגיב. העיקר שיש לה בן מגניב... והיא יודעת שהוא שלה וגם של אביו.

הם חובקים בן בכור, שהצליח להוציא אותה מבור. ילד מוצלח, יפה וצח, לא בכיין, חברותי וחייכן, את ביתם האיר וכל בוקר עם חיוך אותם העיר. ילד כיפי ונוח, מעניק הרבה שמחה ומשפר את מצב הרוח. עולה יפה במשקל וגדל בקצב מטאורי, והיה גם קטע, שבטיפת חלב המליצו לו על דיאטה! היא מחליטה שהיא רוצה מאה כמותו. ואם אי אפשר אותו לשכפל, היא תתפלל שיהיה לה עוד מאותו המודל.

החיים משתנים. הכול סובב סביבו. הוא קובע את סדר היום. הם כל כך נכספו אליו, שכל קושי מתקבל באהבה ענקית. חייהם השתנו בתכלית. כאבי הלידה, כאבי ההנקה, חוסר שינה, הצורך לקחת אותו בידיים שלא יבכה ויירגע, זה אושר עבורם, הם חשים את חומו ואת ריחו והם יודעים שהוא אוהב אותם והם אותו והם מתמסרים לו, והוא במרכז עולמם, והוא המתנה הגדולה ביותר עבורם.

האם הצעירה, מרגישה שהיילוד הוא חלק ממנה. היא נוצר בקרבה, והיא נותנת לו חיים, בעצם זה שהיא מניקה אותו, והוא תלוי בה. יש ביניהם חיבור מיוחד, הוא חלק מגופה. רק אתמול הוא צמח ברחמה, והנה הוא עטוף ומוגן בזרועותיה. דמה זורם בדמו, והיא מניקה אותו, והיא מחוברת אליו, הוא כל עולמה. היא שלמה. היא שמחה ומחייכת ובוכה, שזכתה שכמיהתה התגשמה, ולמרות שכואב לה, והיא רוב הזמן איתו לבדה, וכשהוא בוכה היא חרדה, מנסה להבין מה הוא משדר לה בבכיו. האם הוא רעב? רטוב? כואב? קר לו? דבר אחד היא יודעת, שאם היא תיקח אותו בזרועותיה, תעטוף ותחבק ותחמם ותניק, הוא יירגע וגם היא תירגע. והיא תודֶה לבורא על התינוק הנפלא, שבו זכתה, שיופיו וחיוכו וצחוקו ממלאים חלל ענק שנפער בטרם בא לעולם. לרגעים האלה היא נכספה, והיא מרגישה שהיא זכתה.

האם כך היתה חשה, אם הוא היה נולד בלי שהיתה עוברת את הציפיה והערגה והייסורים? יש להניח שכן, אך בגלל שההיריון לא בא לה בקלות, והוא התעכב, והיא חששה שהיא לא תזכה ללדת, אין קץ לאושרה!

מדי יום, כשאביו חוזר מהעבודה עייף ויגע, להגיע מהר הביתה מתגעגע, אומר תודה על התינוק המשגע. הוא חש מאושר ושמח, את העייפות הוא שוכח, כשהוא זוכה לחיוך מנצח. הוא רוצה לאחוז אותו בזרועותיו. התינוק כמו בובה, שכל אחד מהוריו מתחרה מי ייקח אותו בזרועותיו, יריח, יחבק, יאכיל, יצחיק, וינשק ויתפעם מהבריאה הנפלאה, שבחייהם הכניסה שמחה ושלווה. הם מאוהבים בתינוק, פרי אהבתם, שהפך למרכז עולמם, שתפס את מקומו מיד, כאילו שתמיד הוא היה איתם יחד.

לפעמים היתה מתלוננת בפני בעלה, שהתינוק לא נותן לה מנוחה, והיא מותשת ועייפה. בעלה הציע לה שתשתחרר, תצא להתאוורר, והוא ישמור עליו, כי אצלו הוא אף פעם לא בוכה! וכך הוא נהנה להיות איתו לבד, לשחק איתו ולהצחיק אותו, ולבסוף הוא היה נרדם רגוע בחיקו. ומאושר ממנו אין, ונהנה בו לטפל.  

בכל יציאה מהבית בלעדיו, ואפילו לעבודה, היא חיכתה לרגע, שבו תשוב אליו, והתינוק שלה יקבל אותה בחיוך ובשמחה. היא התפללה, שהוא יהיה ער, כי לא היתה לה סבלנות לחכות עד שיתעורר. הוא היה תינוק מקסים, אכלן, חברותי, לא בכיין, תמיד שמח וחייכן. אם בזמן ההיריון היא הרגישה, שהיא נושאת אותו איתה לכל מקום, אחרי שהוא נולד, היא עדיין הרגישה אותו בתוכה, והוא חלק ממנה וכשיצאה בלעדיו והחלב משדיה זב, הבינה שתינוקה רעב והיא חייבת לשוב אליו מיד.

במשך היום, עד שהלכה לישון, הוא אצלה במקום הראשון. בכל פעם שהוא חייך, או צחק בקול רם, או התקדם, התהפך, צמחה לו שן, התיישב, נעמד, מחא כפיים, עשה שלום, ספר על שלוש, הם היו בעננים. כי כל דבר ראשוני, ספק להם עונג עילאי. הוא התפתח בזמן, כאילו נברא ביד אומן. היא העריכה כל דבר, כל כאב שהיא חשה, לא הרגישה חלשה. רצתה להרגיש כל כאב שנותן לה להרגיש שהיא אישה.

"רציתי בכאב, בכאב מנצח, בכאב מטהר, מעניק ומפרה," רחל המשוררת.

חנה סמוכה מושיוב

  1.12.2019

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014.

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שביעי

1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים

מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.

צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.

שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:

"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."

"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.

"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.

אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.

"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.

"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "

והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."

"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"

"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."

[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה שלמה. – ממני, המלביה"ד].

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.

אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:

"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"

ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.

ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.

בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­ וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"

גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.

והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.

[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. –  ממני, המלביה"ד].

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."

לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".

הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."

כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.

יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

*

בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל". – ממני,  המלביה"ד].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

חגיגות קץ המדינה

השמאל הפרוגרסיבי, האובדני, הצעקני אך זעיר המימדים, נלחם נגד כל מה שלא בא לו טוב בעיניים, בתקווה שמה שלא הושג (ולא יושג) בקלפי, יוכשר באלימות, גם אם המחיר יהיה פירוק המדינה!

בשקט בשקט, ומבלי שנרגיש, מקדם השמאל הפרוגרסיבי הפונדמנטליסטי הקיצוני, מהלכים לפירוק המדינה – ולא על דרך משל אלא בפועל ממש. השמאל, כלומר כל אלה שנמצאים שמאלה מן השמאל-הציוני הלגיטימי, והם מהווים ללא ספק מיעוט קטן (וצעקני) בעם, אינו מוכן עוד לשאת במצב של התבססותה של מדינה יהודית, בעלת אוריינטציה ימנית לאומית מסורתית מובהקת, כאן ועכשיו. השמאל הפוסט ציוני יעשה הכול, אבל ממש הכול, כדי לפרק אותה, אם לא תלך בדרכו.

את חזון הבלהות הזה לגבי כוונותיו האמיתיות של השמאל, כבר שמענו בעבר, אבל תמיד ראיתי בו סוג של איום סרק בפי אנשי ימין נרגנים. השבוע התברר, בכמה אירועים בו זמניים, שזה באמת חלומם הרטוב של שמאלנֵי הקפלניסטים (ואין כאן הכוונה לנגרריהם תמימי הלב).

זה בא לידי ביטוי אפילו בעיר מגוריי. בימים אלה הוקמה קואליציה מקומית חדשה, כמעט בלתי אפשרית, בהרכב 7 אנשי שמאל מול 9 חברי מועצה, מהדתיים והסיעות האחרות, כולם לאומיים, ו/או מסורתיים. 16 מכלל 19 חברי מועצת העיר נכנסו תחת האלונקה, מטעמים ענייניים מקומיים בלבד, ולכאורה ללא זיקה לפוליטיקה הארצית. אבל מיד עם הקמת הקואליציה, החל השמאל בדרישות הזויות: לסכל הקמת בתי כנסת חדשים, לסגור בתי כנסת שהוקמו במבנים עירוניים (בתי"ס למשל), להגביל את התפתחות החינוך הדתי ציוני, ועוד כהנה וכהנה. "אבל איך אתם, המיעוט, כופים עצמכם על הרוב?" תהו באזניהם. "לא איכפת. אנחנו השמאל ואנחנו נכתיב,"היתה התשובה. מתברר שהחבר'ה האלה הבינו שלעולם לא יזכו לרוב בקלפי. שאין להם סיכוי להגיע לשלטון בדרך דמוקרטית. ואם הדמוקרטיה לא מסוגלת להגיש להם את השלטון במדינה על מגש של כסף, כי אז אין צורך בהם, לא בדמוקרטיה ולא במדינה. עדיף שתלך המדינה לעזאזל.

הרעיון הזה ש"אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס," כמאמר הבדיחה המפורסמת, אינו נחלתה עיר אחת בשרון. הרעיון הנבזי הזה, של להרוס הכול אם הרוב יתנהל בניגוד לאידיאולוגיה האישית שלי, כבר מחלחל בקרב הציבור הפרוגרסיבי, הפוסט ציוני, שכבר אינו מתיירא לומר בשפתיו את הנורא מכל: אם זה המצב, אז עדיף לפרק ולבטל את המדינה היהודית.

עד כדי כך גדולה השנאה שלהם כלפי עצמם ועמם, שהיא מזכירה את דבריו של מנהיג השמאל הציוני דאז ברל כצנלסון: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?" (1.5.1936).

את רעיון העיוועים של שלטון המיעוט 'הדמוקרטי' על 'הרוב הפשיסטי',  מאמצים אפילו במפלגתו של ברל כצנלסון המנוח, זו שייסדה את המדינה ומנהיגה דוד ב"ג הכריז קבל העולם על הקמתה והגשמת חלום הדורות. קם לו אחד במפלגת העבודה, אבי שקד, שבקמפיין התמודדותו על ראשות המפלגה שהגיעה לידי פשיטת רגל רעיונות, מכריז שהגיעה העת למנות ראש ממשלה ערבי בישראל, ואת הממשלה להרכיב פיפטי-פיפטי – חצי מהשרים ערבים וחצי יהודים, וגם לבטל את חוק הלאום ולהפוך את ישראל-פלשתינה למדינה דו לאומית. ובמלים אחרות: קץ חלום הדורות הציוני. כצנלסון ובן גוריון בוודאי מתהפכים בקברותיהם, על שכך עלתה לה, למפלגתם הציונית.

במילים יותר חדות וברורות, מטפטף עיתון "הארץ" את חזון קץ המדינה היהודית. חלק ניכר מכותביו מזדהים עם רעיון העיוועים שפירסם חבר המערכת עופרי אילני, דווקא בתאריך הכי סמלי שאפשר – ב-15 במאי 2024, בדיוק, ממש בדיוק, במלאות 76 שנה להתקפלות המנדט הבריטי מן הארץ. במאמר המתיימר לנבא את 'קץ המדינה היהודית', הוא מעלה הרהורים אפיקורסיים אלה:

"ישראל איננה נצחית... האפשרות של קץ המדינה מצטיירת אצל רובנו כמחזה אימים. אבל שום דבר הוא לא נצחי, גם לא מדינת ישראל... יוגוסלביה, גרמניה המזרחית, דרום תימן וכמובן ברית המועצות, התפרקו... ויש מדינות שהתבטלו מתוקף שינויים היסטוריים, למשל פרוסיה... ביום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, לא מעט אנשים חושבים שמדינת ישראל מועמדת להצטרף לאותה רשימה עגומה של מדינות-לשעבר. הדיבור על כך שישראל נמצאת בשנותיה האחרונות נעשה רווח בתקשורת, ונוכח בהפגנות והתבטאויות של אינטלקטואלים ואנשי רוח בארץ ובשאר העולם... מירב ארלוזורוב כתבה השבוע ב-TheMarker ש'בתוואי הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה שלה'."

ולא, אילני לא צופה "לא שואה שנייה ולא חורבן." מה כן? תקוותו היא להקים כאן, מן הים עד הנהר, "מדינת מופת דמוקרטית שבה כולם ייהנו מזכויות שוות." אילני, במאמציו להסיר מעל עצמו, איכשהו, את החרפה הזו, שגם הוא מבין שזוהי איוולת איומה, טוען כי הרעיון אינו שלו: "חזון השיבה לגלות הוא מין פנטזיה של חלקים מהאליטה שמחזיקים בדרכונים זרים. רבים מאלו מחפשים סיבה טובה לעזוב את הארץ – ואין עילה טובה יותר מקריסת המדינה," אבל מצד שני הוא עצמו אינו פוסל את הרעיון הנואל הזה. צריך רק להזכיר לאילני ולחבריו מן השמאל הפרוגרסיבי, שבחלקו אולי מוכן להקריב את עצם קיומה של המדינה על מזבח עקמומיותו, כי כבר ראינו, רק לפני חצי שנה, מהי 'מדינת מופת דמוקרטית'. למשך כמה שעות התקיימה בעוטף, מכורח הנסיבות העגומות, מדינת מופת פלשתינית: שליטה פלשתינית מלאה ללא דריסת רגל לאף יהודי, גם לא שמאלני פרוגרסיבי.

בעוטף קמה בחסות מחדלי הממשלה והצבא, מדינת from the river to the sea Palestine will be free – שבה נדון כל יהודי, גם אם הוא שמאלן קיצוני שהסיע ילדים חולים מעזה לשיבא ולבילינסון, לחיסול פיסי של ארבע מיתות בית דין: ראשים נערפו, איברים נקטעו, גופות נשרפו, פרצופים רוטשו, כל מה שזז ובכל גיל נאנס, פעוטות נמחצו למוות בחיק אימותיהם – גהינום עלי אדמות. ככה זה עובד ב'פלשתין החופשית'.

הרעיון של קץ המדינה והתמזגות שארית יהודיה (כמה כבר ישרדו?) במדינת פלשתין, אשר הולך קונה אחיזה בקרב 'השוקניה' וסביבותיה הרוחניים, אינו בעצם חדש תחת השמש. אביו של המו"ל והעורך הנוכחי עמוס שוקן, גרשום גוסטב שוקן, העורך המיתולוגי של הארץ במשך למעלה מיובל שנים, כבר אימץ אותו, בפורמט אחר, לפני שנים. במאמר ושמו 'קללת עזרא' (29.8.85) התאונן שוקן הזקן כנגד עזרא הנביא שאסר על שבי ציון לשאת נשים נוכריות, דבר שמנע מאז עד ימינו התבוללות והתאיינות עם ישראל. שוקן הזקן דגל בהיעלמות עם ישראל מעל מפת ההיסטוריה. העיתון שבידי בנו מסתפק מן הסתם בפרוייקט הרבה יותר צנוע.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

בין עמירה הס לרודולף הס

איך להגדיר את מחבלי החמאס והג'יהאד?

כתבת "אל-ארצ'", האקטיביסטית הפרו-איסלמית הפשיסטית, הנאבקת למען הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, עמירה הס, נותנת הגדרה חדשה למחבלי החמאס והג'יהאד.

"בישראל," כותבת הס, "מדווחים על 'מחבלים' שנהרגו. אבל זו אינה ההגדרה הנכונה למי שנלחמים בתוך שטחם שלהם, בעזה, בצבא כובש ובחיילים של צבא זר. 'מחבל' הוא הגדרה גנרית, מתנשאת, ובכוונה חסרת כל הקשר היסטורי, חברתי ופוליטי, והיא משבשת את יכולת ההבנה והניתוח שלנו לגבי המצב. עוד פרט בקונספציות הכושלות והיהירות שהובילו ל-7 באוקטובר. חמוש שקורבנותיו ישישים נשים, ילדים ותינוקות – ההגדרה 'רוצח' מתאימה לו. חמוש שעומד מול חיילים בצבא רב-עוצמה וגאדג'טים – הוא לוחם."

(עמירה הס, "איך להגדיר את מי שנלחמים באדמתם בחיילים של צבא זר?" אל-ארצ'", 19.5.24)

https://www.haaretz.co.il/blogs/shabahit/2024-05-18/ty-article-opinion/.premium/0000018f-8c26-d273-a1af-aef6a7520000

הבנתם? אם מחבל חמאס או ג'יהאד מצליח לחדור לארץ ולרצוח יהודים הוא "רוצח", אם מחבל חמאס או ג'יהאד לא מצליח להיכנס לארץ ולרצוח יהודים, הוא "לוחם". על היהודים אסור להילחם בחמאס ובג'יהאד לפני שירצחו יהודים, על היהודים לחכות בשקט ש"הלוחמים" בעזה יחדרו לישראל ויהפכו ל"רוצחים" וירצחו אותם.

בהשוואה היסטורית, לפי פראוליין עמירה הס, רודולף פרנץ הס מפקד אושוויץ היה רוצח רק באושוויץ, וברגע שנסוג לגרמניה הוא נהפך ל"לוחם".

מי המצטערים ומביעי התנחומים

על מותו של התליין והקצב מטהרן?

ואלו המצטערין והמנחמין את איראן על מותו של התליין והקצב מטהרן, אבראהים ראיסי-סאדאתי שר"י:

מחלקת המדינה של ארה"ב

דובר מחלקת המדינה של ארה"ב, מת'יו מילר, מסר בהצהרה כי "ארה"ב מביעה את תנחומיה הרשמיים על מותם של ראיסי, שר החוץ אמיר עבדאללהיאן וחברים נוספים במשלחתם בהתרסקות מסוק בצפון-מערב איראן. בעת זו, כאשר איראן בוחרת נשיא חדש, אנו מדגישים מחדש את תמיכתנו בעם האיראני ובמאבקו למען זכויות אדם וחירויות יסוד."

https://www.ynet.co.il/news/article/bjbzfbkxr

במקום שמחה ארה"ב מביעה צער וניחומים על מותו של תליין ורוצח למען "זכויות אדם וחירויות יסוד."

Farah Dakhlallah דוברת נאט"ו

דוברת נאט"ו מביעה תנחומים לתושבי איראן על מות ראיסי:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849793&forum=scoops1

רפאל מריאנוגרוסי ראש הסוכנות הבינ''ל לאנרגיה אטומית:

ראש הסוכנות הבינ''ל לאנרגיה אטומית, רפאל מריאנוגרוסי קורא לנוכחים בכינוס לעמוד דקת דומיה לזכר נשיא אירן: 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849647&forum=scoops1

ג'וזף בּוֹרֶל שר החוץ של האיחוד האירופי:

שר החוץ של האיחוד האירופי, האנטישמי הספרדי, ג'וזף בורל, שלפני שנים קרא לעולם להשלים עם גרעין איראני, פרסם הודעת תנחומים בעקבות מותו של נשיא איראן איברהים ראיסי בהתרסקות המסוק אתמול בצפון-מערב המדינה:

https://www.ynet.co.il/news/article/skha29dxa

שארל מישל נשיא המועצה האירופית:

שארל מישל, בלגי, שכיהן בעבר כראש ממשלת בלגיה, נשיא המועצה האירופית שלח תנחומים בשם האיחוד האירופי על מותו של ראיסי:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849658&forum=scoops1

(רק חירט ווילדרס, ההולנדי תומך ישראל הגיב על הודעת התנחומים של האיחוד האירופי: ''לא בשמי"):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849641&forum=scoops1

אז נשאלת השאלה, אם ארה"ב, נאט"ו, והאיחוד האירופי מצטערים על מותו של ראיסי, איך בכלל אפשר לקוות מהם שיילחמו באיראן נגד הגרעין האיראני?

וכמובן יש גם ישראלים המצרים על מות התליין והקצב מטהרן

שפעל לחיסול ישראל:

חגית עופרן, נכדתו של ישעיהו ליבוביץ, האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והמתפרנסת מתפקיד "המויסרניקית"-מלשינה כראש צוות ריגול ומעקב אחרי בנייה של יהודים ביו"ש, ומסירתו לאוייב, הגיבה כך: "התגובה הישראלית הראויה למות הנשיא של איראן היא לשלוח תנחומים והשתתפות באבל של העם האיראני במות נשיאם. זה לא רק הדבר האנושי לעשות, זה גם אקט חינוכי. עם כל השנאה ששוטפת את הישראלים, מישהו צריך להתוות דרך שמפחיתה אותה. גם מול אויבים."

https://x.com/hagitofran/status/1792471144575930593?t=sdalD7SB-vdeaI9kU5Rn1A&s=03

"אקט חינוכי," אומרת "המויסרניקית"-מלשינה, ליבוביץ-עופרן, הוא לנחם את העם האיראני על מות מי שתכנן לרצוח אותה.

מי השמחים למותו של התליין והקצב מטהרן:

לא יאומן העזתים: בעזה היו שחגגו את מותו של נשיא איראן ראיסי. "איראן שהרגה אלפי סונים בסוריה וגורמת לסבל הגדול לנו בעזה":

https://hamal.co.il/main/מפתיע-בעזה-חוגגים-את-מותו-של-נשיא-איראן-107795

 האם העזתים מבינים משהו שחגית עופרן אינה מבינה?

איריס פרומרמן-לעאל – הפתרון המדיני פשוט

הלאה האשכנזית קדימה המרוקאית

לכתבת "אל-ארצ'", איריס פרומרמן-לעאל, יש בעיית אבא. בגלל בעיית האבא היא הסירה את שם משפחתה האשכנזי פרומרמן משמה, ואימצה לעצמה רק את שם המשפחה המרוקאי של אמהּ לעאל, ע"מ להתנאות בפני הכול כי היא מרוקאית. והנה יש לה גם פתרון לבעיית המדינה. להחליף שם אשכנזי בשם מרוקאי:

"זה נראה אבוד," מקוננת פרומרמן-לעאל, "הריקבון העמוק פשה בכל מקום ואינו משאיר תקווה. אלפי אזרחים הגיעו למסקנה הזאת והם עוזבים את הארץ בחודשים האחרונים, או מתכננים את עזיבתם. אז רגע לפני שאנחנו יושבים שבעה על המדינה, יש לי הצעה לא אטרקטיבית. בואו ננסה בפעם האחרונה להציל את ישראל. זה יהיה קשה מאוד, אך שום אדם רציני אינו נוטש את פיו רק מפני שהרופא אמר שצריך טיפול שורש בכל השיניים. אם השמאל רוצה להציע תקווה למיואשים, עליו לפרק עוד פרויקט של ביבי – קרע חברתי כמשאב אלקטורלי. לשם כך הוא צריך לשנות את ההתניות ואת הדעות המוקדמות שלו. עינב צנגאוקר מאופקים, לשעבר מעריצה של ביבי, נהפכה לגיבורה האמיתית של המאבק בו. והיא מפחידה כל כך את ממשלת הביביסטים-כהניסטים עד שהיא ומשפחתה נעשו מטרה לאלימות שוטרים. עם יד על הלב, כמה ממעריציה כעת היו הולכים אחריה לולא נחטף בנה מתן? לו הייתם משתתפים במסדר זיהוי וצריכים לבחור בין תמונה וביוגרפיה של ברסלר לתמונה וביוגרפיה של צנגאוקר איזו מנהיגה הייתם בוחרים? זה חלק מהתיקון העמוק שמוכרח להיעשות פה. הוא בלתי נמנע והוא ייקנה בייסורים."

(איריס לעאל, "יש סיכוי להחליף את נתניהו. זה ידרוש מהשמאל תיקון עמוק", "אל-ארצ'", 19.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-19/ty-article-opinion/.premium/0000018f-8c03-d7a5-abcf-8d2b53d10000

הבנתם? פתרון בעיות המדינה מאוד פשוט. להחליף את תמונת האשכנזית שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן בתמונת בעלת השם צנגאוקר, ומיד יבוא הכל על פתרונו. ביבי ילך, החמאס וחיזבאללה יעשו שלום עם ישראל, כל החטופים יוחזרו. ובא לציון גואל כפי שאיריס עצמה נגאלה כשהחליפה את שם משפחתה האשכנזי פרומרמן, בשם המרוקאי לעאל.

השגיאה הגדולה של עורכי הדין הישראלים בהאג

לאחר הטבח הברברי שביצע חמאס בשבעה באוקטובר באזרחי ישראל, התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) קארים אסד אחמד חאן, הודיע על בקשות לצווי מעצר שהגיש ללשכת קדם משפט של בית הדין הפלילי הבינלאומי, כנגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, כמו גם כנגד ראשי ארגון הטרור חמאס: יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה.

כנגד נתניהו וגלנט נטען כי הם "נושאים באחריות פלילית לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות," ובהם – "הרעבת אזרחים כשיטת לחימה,", "גרימת סבל רב במזיד, או פגיעה חמורה בגוף או בבריאות," "הרג מכוון," "הכוונה מכוונת של התקפות נגד אוכלוסייה אזרחית כפשע מלחמה," "השמדה ו/או רצח, לרבות בהקשר של מקרי מוות שנגרמו מרעב, כפשע נגד האנושות."

כנגד ראשי חמאס נטען כי "על בסיס ראיות שנאספו ונבדקו על ידי משרדי, יש לי יסוד סביר להאמין כי הם נושאים באחריות פלילית לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ובהם: רצח, לקיחת בני ערובה, אונס ומעשי אלימות מינית, עינויים ויחס אכזרי. אנו טוענים כי הפשעים נגד האנושות היו חלק מהתקפה נרחבת ושיטתית נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל על ידי חמאס וקבוצות חמושים אחרות בהתאם למדיניות ארגונית. חלק מהפשעים הללו, להערכתנו, נמשכים עד היום," כותב התובע. התובע מזכיר את ביקורו בקיבוץ בארי ובקיבוץ כפר עזה, כמו גם באתר פסטיבל המוזיקה נובה ברעים, ומודה לניצולים ולמשפחות הקורבנות וחטופים על עדויותיהם.

התובע מפרט כי פשעי המלחמה לכאורה של ישראל, התרחשו "נגד מדינת פלסטין" באמצעות "הטלת מצור מוחלט על עזה שכלל סגירה מוחלטת של שלושת מעברי הגבול, רפיח, כרם שלום וארז, החל מה-8 באוקטובר 2023 לתקופות ממושכות ולאחר מכן על ידי הגבלה שרירותית של העברת אספקה חיונית – לרבות מזון ותרופות. המצור כלל גם ניתוק צינורות מים חוצי גבולות מישראל לעזה – המקור העיקרי של תושבי עזה למים נקיים – לתקופה ממושכת החל מה-9 באוקטובר 2023, וניתוק והפרעה של אספקת החשמל מ-8 באוקטובר 2023 עד היום לפחות. זה התרחש לצד התקפות אחרות על אזרחים, כולל אלה שעומדים בתור לאוכל; חסימת העברת סיוע על ידי סוכנויות הומניטריות; והתקפות והרג של עובדי סיוע, שאילצו סוכנויות רבות להפסיק או להגביל את פעילותן בעזה.

https://www.makorrishon.co.il/news/760334/

ישראל השיבה לעתירה בהאג: מניעת מבצע ברפיח משמעותה שאין לנו זכות להגנה עצמית:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-05-17/ty-article/.premium/0000018f-8539-d7f9-a5ff-b57feecf0000

הטעות הגדולה של עורכי הדין הישראלים בהאג היתה שיטת המגננה במקום המתקפה. במקום להתגונן היה על הסנגורים לעבור למתקפה:

1. היה עליהם לדרוש מבית הדין לתת לישראל ציון לשבח על כך שבפעם הראשונה בתולדות המין האנושי סיפקה מדינה לאוייב שהתקיף אותה ורצח את אזרחיה – מזון, תרופות, ודלק. שום מדינה בעולם לפניה לא עשתה כן. אין חוק מלחמה כלשהו המחייב לספק לאויב אוכל, תרופות, ודלק בעת מלחמה. (שונה כמובן עם שטח כבוש לאחר מלחמה) אם כבר היה על מצרים לספק זאת לעזה, ומשלא עשתה כן היא מחויבת לעמוד לדין.

2. היה עליהם לדרוש מבית הדין להגדיר את מלחמת החמאס והג'יהאד נגד ישראל "מלחמה ג'נוסייד בעם היהודי," ע"פ מטרות החמאס והג'יהאד המובאות במצעם ע"פ דברי מוחמד שהשמדת היהודים הוא תנאי לגאולה (אמנת החמאס סעיף 7), וע"פ ההכרזות המפורשות של מנהיגיהם, והבטחתם שימשיכו במעשי הרצח עוד ועוד. להאשים את ישראל בג'נוסייד זה אבסורד. ישראל יכולה לעשות ג'נוסייד בפלסטינים, אך לא עושה, הפלסטינים רוצים לעשות ג'נוסייד ביהודים ע"פ הצהרתם, אך אינם יכולים. לו יכלו היו עושים ג'נוסייד מוחלט.

3. על ישראל לבקש לפסול את התובע קארים אסד אחמד חאן, הפקיסטני מוסלמי-אחמדי*-אזרח אנגליה, האנטישמי, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה מופת מוסרי, ולא גזענות שהוא מגנה, לכן עליו לפסול את עצמו.

מכיוון שכל בית הדין בהאג הוא קוריוז תדמיתי ולא בית דין לצדק, יש להעביר את האשמה מבחינת דעת הקהל אל האשמים האמיתיים. זה עדיין לא מאוחר.

* בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים קיומם של האחמדים הנחשבים כופרים ע"י האיסלם – אינו מותר.

לא מפתיע. בין הממליצים להוצאת צו המעצר נגד נתניהו: הלבנונית-דרוזית, אמל קלוני. אשתו של [השחקן]:

https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/world-2024/Article-04b284a00079f81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

בגידת מקרון וצרפת

בדומה לבגידת דה-גול וצרפת בישראל במלחמת ששת הימים, צרפת הביעה תמיכה בתובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, קארים חאן, ובהחלטתו לבקש צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט ומנהיגי חמאס.

"בכל הנוגע לישראל, זה תלוי בלשכת הרכב הקדם-משפט, שיחליט אם להוציא את הצווים אחרי בחינת הראיות שהציג התובע," מסר משרד החוץ הצרפתי. "צרפת תומכת בבית הדין הפלילי הבינלאומי, בעצמאותו, ובמאבק בפטור מעונש בכל מצב."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849759&forum=scoops1

עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מַקְרוֹן, הצבוע המתחזה ל"ידיד ישראל", לא יודע כי תמיכתו תעלה לו בהמשך גם בהעמדתו שלו לדין, הרי הערבים בצרפת כבר בעיצומה של המלחמה נגד הכיבוש הצרפתי של אדמת הווקף הקדושה שכבשו מהם הצרפתים. בבור אותו הוא כרה לנו, שם הוא יפול. בינתיים נבחר שופט צרפתי במקום השופטת המקסיקנית שפסלה את עצמה. נראה מה תהיה פסיקתו.

עמותת "בצלם" (הערבים) תומכת בהעמדת נתניהו וגלנט לדין

 על פשעי מלחמה

לא מפתיע. עמותת "בצלם"(הערבים) פירסמה את ההודעה הבאה שתומכת בשפיטת ראש ממשלת ישראל בבית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג ומשווה אותו למנהיגי החמאס: "תמה תקופת החסינות של מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות הישראלית. קשת התובע של בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג להוצאת צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, בחשד לביצוע פשעי מלחמה בעזה מסמנת את התדרדרותה המואצת של ישראל לתהום מוסרית. הקהילה הבינלאומית מעבירה לישראל מסר כי אינה יכולה להמשיך באותה דרך – של אלימות, הרג וחורבן – מבלי להידרש לתת את הדין על מעשיה. כך גם הבקשה לצווי המעצר נגד בכירים בחמאס על פשעי 7 באוקטובר, חשובים ומסמנים קו אדום נגד פגיעה באזרחים.

"מול אלימות מתמשכת ומחריפה חובה להגיד בקול ברור: המשטר הישראלי ששולט בין הירדן לים אינו יכול ואינו רוצה לחקור את פשעיו נגד הפלסטינים. במשך עשרות שנים ישראל מתעטפת במערכת אכיפת החוק הפנימית כמנגנון טיוח שנועד למנוע ביקורת בינלאומית. המערכת אינה חוקרת כלל את הפקודות עצמן ואת אחריותם של קובעי המדיניות ושל נותני ההוראות", נכתב בדוח ארגון בצלם "עלה התאנה של הכיבוש. האלימות הישראלית שמופעלת כלפי פלסטינים כדי להנציח את הכיבוש והאפרטהייד היא אלימות משטרית. כך בגדה המערבית וכך ברצועת עזה ובכל מקום אחר.

ההתערבות של בית המשפט הפלילי הבינלאומי, כמו גם ההחלטות של בית המשפט הבינלאומי לצדק, מהוות הזדמנות עבורנו, הציבור הישראלי, להבין את מה שהיינו צריכים להבין כבר מזמן: המשך קיומו של משטר העליונות, האלימות והדיכוי כרוך בהכרח בביצוע פשעים ובפגיעה אנושה בזכויות האדם. אנו קוראים לקהילה הבינלאומית לפעול בדחיפות כדי להביא להפסקת אש [להצלת החמאס ושיקום שלטונו] ולעסקה לשחרור כל החטופים, כדי למנוע את המשך שפיכות הדמים והקטסטרופה האנושית וההומניטרית.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849701&forum=scoops1

לא צריך את אברהם מנדל-שקד

כן מפתיע. הניסיון של אברהם מנדל-שקד המהמר מגריבלטר, להפוך בבחירות הבאות את מפלגת העבודה למפלגה ערבית. מיותר לחלוטין. מאה ושישה חברי כנסת חתמו על ההצהרה המגנה ודוחה את החלטת בית הדין הפלילי בהאג להוציא צווי מעצר כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון. ומי לא הצטרף? הסיעות הערביות נמנעו מלחתום, ואיתם חברי מפלגת "העבודה"....

ח"כ נעמה לזימי, (חסידת עוזי אזולאי), המשתתפת כפרוטסנטנית בהפגנות נגד הממשלה תוך שהיא מפרה לכאורה את החוק בהבערת אש על כבישים וחסימתם, הבהירה: "אין לי כל כוונה לחתום על הצהרה חסרת משמעות והשפעה שנועדה להיות כלי במשחק של ביבי לקבל לגיטימציה ולבצר את השלטון המושחת והגרוע שלו. ‏זאת הדרך של ביבי לחמוק מהכרעות והחלטות מנהיגותיות ובמקום זה לייצר הצהרות ריקות ולהמשיך לפזר אוויר חם ולא לפעול ממשית. ‏החלטת בית הדין בעניין ישראל מבישה ועושה השוואה בלתי מתקבלת על הדעת שמכאיבה לכולנו, אך גם היא חלק מהכישלון המוחלט של ביבי והנהגתו. שייקח אחריות וילך." 

https://x.com/naamalazimi/status/1792590092780937691

נקווה שאלו שהצביעו בעדה יורו לה בעצמה בבחירות הבאות ללכת.

כיצד אהוד ברוג-ברק ידע?

לפני חמישה חודשים וחצי, אהוד ברוג-ברק הסביר איך ממשל ביידן יכול לכופף את ישראל בכוח:

1. הפסקת רכבת הסיוע האווירי.

2. החלטות מועצת הבטחון של האו״ם.

3. מחזיקים במפתחות להבאת הנהגת המדינה ובמיוחד נתניהו להאג.

איך ידע ברוג-ברק מהי תוכניתם? האם הם דיווחו לו?

https://x.com/mcl_bgn/status/1792595856689873236?t=4gpy6YHOIt2v4zlIWbs5vw&s=03)

https://youtube.com/watch?v=r6KIkVquKq0&feature=shared

האם אהוד ברוג-ברק הוא פרוקסי של הממשל האמריקאי?

יצחק שטראוסברג-הנגבי:

המל"ל (המטה לביטחון לאומי) נגד סגירת אונר"א

המל"ל בראשות יצחק שטראוסבר-הנגבי (שחזה כי החמאס יורתע ולא יתקוף את ישראל) מתנגד להצעת החוק להפסקת פעילות אונר"א בישראל. לטענתו אפשר להשאיר את פעילות אונר"א בישראל חוקית, ומנגד לספק שירותים יעילים יותר מהשירותים שמספק אונר"א וממילא פעילותו של הארגון "תתייבש".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849743&forum=scoops1

טעות היסטורית, החמאס רק מעודד את המשך המלחמה בישראל. יש לתבוע מהאו"ם כי עזרה לעזה תעבור אך ורק דרך ארגון "נציבות האו"ם לפליטים".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%95%22%D7%9D_%D7%9C%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D

נציבות האו"ם לפליטים הוא ארגון המטפל בעזרה לפליטים כדי לחלצם ממצב הפליטות. אונר"א עושה בדיוק את ההיפך. המשך פעילות אונר"א בארץ, ללא סילוקו, רק עלול לסבך את ישראל מבחינת החוק הבינלאומי.

זהירות! לא פרוטסטנטיות, אלא פשיזם

עם חזרת הפגנת הפרוטסטנטים להפגנות מול הכנסת. מאות צעדו ברחבי ירושלים.

רק אלפים בודדים (למרבה אכזבת הקפלניסטים) הפגינו נגד הממשלה ולמען החזרת החטופים מול הכנסת. "ממשלת ישראל היא האויבת הגדולה ביותר של מדינת ישראל," אמר בהפגנה יעקב גודו, אביו של תום שנרצח ב-7 באוקטובר. "רה"מ ויתר על החטופים," אמרה אילה מצגר. "אין לכם את המנדט להמשיך ולמרוח את הזמן."

יעקב גודו, שבנו תום נרצח ב-7 באוקטובר, נאם בהפגנה מול הכנסת: "ממשלת ישראל הנוכחית היא האוייבת הגדולה ביותר של מדינת ישראל," אמר. "ממשלה שמקעקעת את כל היסודות שעליהם הוקמה וקיימת המדינה מזה 76 שנים, אין לה שום זכות קיום והיא לא לגיטימית." גודו אמר שהממשלה מתנהלת "ללא אופק, ללא חזון, ללא תקווה וללא שום אור בקצה. רק חזון של מוות והקרבת קורבנות אדם לעולה, ומלחמת גוג ומגוג, וחיים לנצח על החרב. בהפגנה הבאה אני מקווה שיתכנסו מאות אלפים, בלי במות ובלי נאומים, פשוט לסגור על הכנסת בכל צדדיה ולהפיל את השלטון המושחת הזה."

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-05-20/ty-article/.premium/0000018f-948d-d74b-a5cf-fd8fffad0000

עם כל הסימפטיה לכאבו של גודו הקריאה "לסגור על הכנסת בכל צדדיה ולהפיל את השלטון" זו מהות הפשיזם כפי שעשה מוסולוני במצעד על רומא, או כפי שעשה היטלר בשריפת הרייכסטג. שום כאב אינו מצדיק את הרס הדמוקרטיה.

אילת ולדמן – הצגת התמיכה בחמאס

הסופרת האמריקאית ממוצא אוקראיני-ישראלי, איילת ולדמן, רצתה להתחנף לאנטישמים באמריקה. ומה יותר טוב מאשר הפגנת תמיכה בחמאס? היא ארגנה הפגנה של רבנים אמריקאים, (ביניהם רבנים להט"בים), 'רבנים למען הפסקת אש' שמטרתם הפסקת אש כדי להציל את שלטון החמאס ולשקמו. בהפגנה למען החמאס היא נשאה בידה שקיק קמח, וצעדה עימו ביחד עם 'הרבנים' לעבר עזה. למרבה האווילות משטרת ישראל עצרה אותם בדרך, והביאה אותם לחקירה, במקום לנהוג בחוכמה, לתת להם להיכנס לעזה, ולאפשר לחמאס לטפל בהם.

מבחינתם הם הצליחו. ההפגנה למען החמאס זכתה בפרסום רב. האם זה שיפר את אהבת האנטישמים באמריקה אליהם? ספק.

"אני חושבת," אומרת ולדמן, "שיש הפרזה עצומה בדיון על האנטישמיות בשמאל. אני לא אומרת שאין אנטישמיות בשמאל – ברור שיש. באנגליה, בצרפת, בארצות הברית. אבל מה שקורה בקמפוסים זו אובססיה של הקהילה היהודית באמריקה וזו אפילו אובססיה גדולה יותר פה בישראל. יש מלחמה שעה ורבע מכאן. אתה שומע רחפנים, אתה שומע פצצות, וכל מה שרוצים לדבר איתי עליו זה אוניברסיטת קולומביה!

"לפעמים אני עושה דברים מאוד מסוימים שעושים לי טוב. אני אכין שמיכת טלאים לחברה אקטיביסטית שילדה תינוק או לחברה פלסטינית כדי להגיד לה שאני אוהבת אותה. אני אכין שמיכה לחבר שחולה בסרטן. יש לי חברה מאוד טובה שבחרה את הרגע הזה בזמן כדי להמיר את דתה ליהדות. אני לא יודעת אם זה מהמם או בלתי מובן – אולי גם וגם. רציתי לעשות לה שמיכה כדי לקדם בברכה את הצטרפותה לשבט. אם מישהו רוצה שמיכה – שיכתוב לי."

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-05-21/ty-article-magazine/.premium/0000018f-9595-d17a-a9df-95d581e30000

ועכשיו יש לפחות לשמוח כי האוקראינית-ישראלית-אמריקאית, ולדמן, לא חיתה בזמן מלחמת העולם השנייה כי מן הסתם היא היתה מפגינה אז למען הפסקת אש עם היטלר כדי לא לפגוע באזרחים גרמניים. לזכותה אפשר לומר שאז היטלר שמר בסוד את תוכניתו להשמדת היהודים, והיום לעומת זאת החמאס מכריז על כך בריש-גלי.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* זו כותרת מאמרו של אלוף בן ב"הארץ", המשקפת כנראה את עמדת העיתון האנטי ישראלי ומתברר גם אנטישמי: "מבחינת העולם, נתניהו נמצא עכשיו באותה הרשימה עם פוטין, סינוואר, והרודן אל-בשיר מסודאן. במקום לצעוק 'אנטישמיות' ו'נאצים', ועדת חקירה ממלכתית תוכל לענות על השאלה האם ישראל מונהגת בידי פושע נגד האנושות." [מהדורת האינטרנט, 21.5]. אמיר אורן: "צו המעצר שנתניהו עלול לקבל בהאג מצדיק נבצרות לא פחות מאשפוז ממושך." זו כנראה גם דעתה של נועה לנדאו ועוד כותבים המתמחים בהשחרת פני ישראל בעולם, בעיתון המופיע גם במהדורה אנגלית – לתפארת שונאי ישראל ולשמחת קומץ המפגינים הברסלרים.

* מה קרה לנשיא איראן לשעבר ד"ר מחמוד אחמדינג'אד מכחיש השואה? אולי אפשר להחזיר אותו לצמרת השלטון המושחת באיראן לאחר התרסקותו המצערת של "התליין מטהראן" "הקצב מטהראן" – הנשיא הרוצח איברהים ראיסי?

* איפה היום המנהיגה של "מחאת האוהלים" דפני ליף מוכת שגעון הגדלות – שדרשה בשעתה שראש הממשלה יבוא לפגוש אותה, ושהתקשורת המטומטמת לא חדלה לנפח את תדמיתה ולנשק לה את התחת ולייחס לה את הפגנת המיליון שמעולם לא היתה?! תארו לעצמכם שדפני זו, שגם חתמה בשעתה על מכתב הסרבנות של השמיניסטים, היתה מצליחה להפיל את נתניהו, מה שברסלר מנסה לעולל כבר כמה שנים.

הברברים האנטישמיים, והמממנים המוסלמיים שלהם באוניברסיטאות ארה"ב, למדו כנראה מדפני ליף את התעלול של מחאת האוהלים.

* אהוד: צפיתי בסרטון התצפיתניות החטופות. מזעזע. משפיל את ישראל ואת העם היהודי. אבל המסקנה היא לא כניעה לתנאי של הפסקת המלחמה אלא להפך, להמשיך במלחמה בכל הכוח כדי לרוצץ את ראשיהם של הברברים הרצחניים האלה. לנקום! על אפו ועל חמתו של המוסלמי קארים אסד אחמד חאן! זו לא בושה להשתמש במילה נקמה. נקמת דם! – זו השפה המרתיעה היחידה שמבין מזרח תיכון מוסלמי-ערבי של הפראים האלה!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

א במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל