פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1954

יום מאתיים שלושים וחמישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2171 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט באייר תשפ"ד. 27.5.2024

עם הצרופות: חיים רבינוביץ במעבדה. 2. עגבניות שרי. 3. חיים רבינוביץ בחלקת הניסוי של קווי הרומהפיד בנגב המערבי. 4. הנשיא הרצוג ורעייתו בוחנים עגבניות שרי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַחֶרֶב וְהַקֵּן. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.5.24. // ד"ר רפאל מדוף: 100 שנים לחוק ההגירה האמריקני שגזר אבדון על יהדות אירופה. // עדינה בר-אל: פרופ' חיים רבינוביץ': להבין את החקלאות ולייצר מזון. // צביקה זליקוביץ: בֵּין לְבֵין. // משה גרנות: על ספר השירים "האישה המסתתרת בעליית ביתך" מאת תמרה גיסר אורון. // יהודה גור-אריה: חטופים בים הדרומי. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878. פרק  שמיני: החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל. // נעמן כהן: אזהרה: איראן מכינה לנו התקפה שאין כדוגמתה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הַחֶרֶב וְהַקֵּן

אָנוּ חַיִּים מוּל חֻדָּהּ-שֶׁל-מַחַט

עַל עֶבְרֵי פִּי-פַּחַת;

בִּגְבוּל הַתְּהוֹם  –

אָנוּ שׁוֹתְלִים גַּנִּים,

יוֹלְדִים יְלָדִים,

קוֹטְפִים פְּרִי;

שְׁבִילֵי אֲבוֹתֵינוּ

נְטוּעֵי הַשּׁוֹשָׁן

וּפְסִיעוֹת-הַשֶּׁפִי

נִטְרְפוּ זֶה כְּבָר:

בְּיָדֵינוֹ חֶרֶב

וּבְלִבֵּנוּ  –  עֲלֵה-זַיִת,

הֲדוּקֵי-שֵׁן

אָנוּ לוֹחֲמִים,

כָּל הַשָּׂדוֹת מְחַכִּים,

כָּל הַקִּנִּים מְלֵאִים

אֶפְרוֹחִים  –

וְחֶרֶב תְּלוּיָה מֵעָל.

1969

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

הרצאה ביו-טיוב של ענת גואטה על אסתר ראב במסגרת מכון אבשלום:

https://www.youtube.com/watch?v=tDKpE-2Wp2I

* * *

איליה בר זאב

יום שוּק

סָּכִּינִים חָתְכוּ בַּבָּשָׂר הַמְּפַרְכֵּס בְּשׁוּק הַדָּגִים –

רֵיחַ קַשְׂקַשִּׂים, גְּלִידֵי קֶרַח.

יָרַדְתִּי לְשׁוּק הַיְּרָקוֹת –

מוֹכְרִים צָעֲקוּ מְחִירִים, מִגְדְּלֵי פְּרִי,

רְסִיסֵי מַיִם בִּשְׁלַל עָלִים וַעֲשַׂבִים.

אִישׁ זָקֵן הִבְטִיחַ חַיֵּי עוֹלָם, קוֹל צָרוּד, מְעֻשָּׁן.

שָׁרָב אָחַז בָּאֲוִיר, כֶּלֶב שׁוֹטֶה נִשְׂרַע מְעֻלָּף,

נִתַּן הָיָה לַחֲרֹט בְּעוֹרו תָּכְנִיּוֹת –

פִּיּוּטֵי אַזְהָרוֹת.

כְּמוֹ בְּשָׁנְסוֹן שֶׁל זַ'ק פְרֶוֶור חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ

בַּשְׁוָקִים.

לְיַד נַחֲלֵי הָחֶמְאָה חָמְקוּ רֵעַי, בָּגְדוּ

כְּנַהֲרֵי מִדְבָּר.

הפרעות קֶשב

בֵּין פִּרְפּוּר לְרִפְרוּף קֶצֶב חָדָשׁ פּוֹעֵם בִּי –

נוֹגֵס בִּשְּׁרִיר שֶׁאֵינוֹ רְצוֹנִי.

"זוֹ אַתְּ הַשּׁוֹאֶלֶת?

הֲרֵי אֵלּוּ הַפְרָעוֹת קֶשֶׁב –

הֶלֶם בְּרָקִים חַשְׁמַלִּיִּים יַעֲשֶׂה סֵדֶר אַחֲרוֹן

בַּיָּמִים הַקְּרוֹבִים."

"אַתָּה לֹא עוֹנֶה כִּי שָׁאַלְתִּי.

אָמַרְתָּ,

וַאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת מָה אָמַרְתָּ."

בַּשְּׁבִילִים, מוּל רוּחוֹת רְפָאִים –

הַפְרָעוֹת קֶצֶב.

לַבְּקָרִים נֶאֱסָפִים עַרְפִלִּים, עוֹטְפִים

שְׂדוֹת תְעוּפָה.

                  אֵין לְאָן לְהַמְרִיא –

לְחִישָׁה כְּתוּבָה דֶרֶךְ הַמִּקְלֶדֶת.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

בְּקִיר רֵיק קִעֲקַע מוּעָקָה

בְּקִיר רֵיק קִעֲקַע מוּעָקה לָרִיק רָזָה בָּז

לַחֲזָקִים לֹא מֻזְמָן זְמַן אֵזוֹב זוֹרֵעַ זָרוּת

וְנִרְגָּז רִכֵּז בִּזְרִיזוּת רָזֵי זָהֳרוֹ לְגַלּוֹת גַּלִּים בַּגִּלְגַּל

מְגַלֶּה אֶת הַגַּלְגַּל עָלָיו נוֹסֵעַ אֶל אֲסוֹנוֹ נָס הִסֵּס לְסַפֵּר נִסְיוֹנוֹ

לִסְלֹל לְאָבִיב מִתְחַבֵּב בְּמַכְאוֹבָיו לַמְּנוּדִים נוֹדְדֵי דְּרָכִים וְדַעַת

הוּא טָס מְרַסֵּס אֶת שְׂדוֹת הַסִּפּוּרִים

הוּא טָס מְרַסֵּס אֶת שְׂדוֹת הַסִּפּוּרִים וַאֲנִי בְּתַרְסִיס

סִיסְמָאוֹת עַל סִיבּוֹת הַתְּבוּסָה 

תְּסִיסָה בִּי הוֹסִיפָה

נֶאֱסֶפֶת

לֹא סוֹפִית אֲסוּפִית כְּפִּיקָסוֹ, לָא פַּסְיוֹנָרָה, אֲלֶכְִּסַנְדֶּר

פֶּן נוֹשְׂאִים אֶת הַסֵּבֶל הַסָּפוּן בַּנֵּס מִתְנוֹסֵס סוֹעֵר

וּמְסֻגָּף סוּפַת סִפְרֵיהֶם סֵמֶל סְפָרַד – נוֹ פָּאסָארַן לֹא הֶרֶס לֹא מְנוּסָה

רַק כִּסוּפִים וּפְגָם נִסְפָּה וּסְפוּרִים יוֹסִיפוּ בַּמַּסָּע נִשָּׂא

אֶת שְׂדוֹת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּסִיסְמָאוֹת שְׂרוּפוֹת בִּבְשָׂרֵנוּ טָס לְרַסֵּס

גְּזָעִים

גְּזָעִים גְּדוּעִים גּוֹעִים

כְּעֵדֶר כָּבֵד בַּכְּבִישׁ הַקָּרוֹב

לֹא רָחוֹק רוֹעֵם רֶכֶב דּוֹרֵס. סֵדֶר

דּוֹרֶשֶׁת הָרָשׁוּת הַשּׁוֹאֶפֶת לִשְׁבֹּר

לְרַסֵּק אֶת הַנְּעָרִים הָרַכִּים הָרוֹצִים

חֵרוּת.

גזע עץ זית. ויקיפדיה

פורסם  בספרו "שנים שמעו שירה",  50 שנות כתיבה, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד״. נתן לי כשי בשנת 2008 בקיבוץ בארי.

איליה בר זאב  

   * * *

אהוד: שישו ושמחו מפגיני המחאה של לפני ה-7 באוקטובר שהתחדשה עכשיו – לא רק הרוצח יחיא סינוואר טעה בגללכם לחשוב שישראל מתמוטטת וגם הצית שריפה אנטישמית בעולם, גם בתי הדין של המנוולים בהאג קיבלו את השקרים שלכם נגד ממשלת ישראל! – ואתם, האידיוטים השימושיים, האם תתמכו גם בהפגנות הענק האנטישמיות תחת דגלי פלסטין מהנהר עד הים בארה"ב בעת שינאם ראש הממשלה שלנו, העלול להיות "נתון תחת צו מעצר בינלאומי" – נתניהו, בפני הקונגרס בארה"ב!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.5.24

* חובתה היסודית של המדינה – על ישראל לצפצף על צו הטריבונל בהאג להפסקת הפעולה ברפיח וכל הצווים שנועדו להפריע לנו במלחמה. חובתה היסודית של מדינה היא להגן על חייהם, ביטחונם ושלומם של אזרחיה. ב-7 באוקטובר למדנו שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. 7 באוקטובר הוא תוצאה של הבלגה, של הכלה והימנעות מלחימה. אסור לנו לחזור לדפוס הזה.

מי שישאו בתוצאות החלטת הטריבונל לא יהיו חבריו ולא מדינותיהם ועמיהם של חברי הטריבונל. יהיו אלה אזרחי ישראל. ולכן, מחויבותה של הממשלה חייבת להיות לאזרחי ישראל ולא לטריבונל ולהחלטותיו.

* נציג התוקפן – בבית משפט הוגן, הפוליטיקאי הלבנוני היה פוסל את עצמו מדיון הנוגע לישראל, בעיצומה של מלחמה בין לבנון לישראל; מלחמת התוקפנות הלבנונית נגד ישראל.

* תלוי בחיזבאללה – הפוליטיקאי הלבנוני היה מועמד פעמיים לראשות ממשלת לבנון. הוא יודע שללא תמיכת חיזבאללה לא יזכה לתפקיד. הוא האיש ששופט אותנו...

* למה מזיזים את האוכלוסיה – אחד המוטיבים המרכזיים בנאומו של הפוליטיקאי הלבנוני היה הסיפור סוחט הדמעות על האוכלוסייה העזתית שמועברת ממקום למקום. הוא רק "שכח" לציין, שישראל מזיזה את האוכלוסייה הזאת כדי להגן עליה, בניגוד לחמאס שהופך אותם למגן אנושי, שזה עוד פשע שלהם נגד האנושות. ישראל עושה זאת, אף שהדבר פוגע במלחמתה. היא מזהירה מראש את האזרחים לפני שנכנסת למקום, אף שבכך היא מאבדת את אלמנט ההפתעה ומאפשרת לאוייב להתארגן, לברוח ולהכין לה מארבים וזירות מטענים. אף צבא בעולם אינו נוהג בהומניות כזו. והפוליטיקאי הלבנוני וחבר מרעיו לטריבונל משתמשים בכך כטיעון נגד ישראל במשפט אבסורדי שבו היא מואשמת ברצח עם.

* לצאת ידי חובה – החלק הכי ציני במופע האימים של הפוליטיקאי הלבנוני, היה הקריאה לשחרר את החטופים, כאמירת-אגב, לצאת ידי חובה, בשולי ההחלטה האנטי ישראלית.

* עלה תאנה – טוב היה עושה השופט אהרון ברק, אילו התפטר מן ההרכב עוד טרם הקראת ההחלטה, ולא היה עלה תאנה של הטריבונל.

* לתבוע את האו"ם – על תושבי הצפון העקורים וכל מי שבתיהם, יישוביהם ועסקיהם נפגעו מאש לבנון (כן, לבנון. לבנון היא מדינה ריבונית, חברה באו"ם. היא אינה יכולה להסתתר מאחורי חיזבאללה), לתבוע תביעת ענק, בסיוע המדינה, את האו"ם, שלא אכף את ביצוע החלטה 1701.

כמו כן, ישראל צריכה לדרוש מסוכנות הפליטים של האו"ם לשקם את הפליטים שיחזרו לבתיהם. לא במקום המדינה, אלא בנוסף אליה. סוכנות הפליטים צריכה לטפל גם בשיקום הפליטים הלבנונים והעזתים. הפליטים העזתים הם אלה שנעקרו מבתיהם או איבדו את בתיהם במלחמה הנוכחית. את אונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך יש לפרק, ולבטל את מעמד ה"פליט" הפיקטיבי של כל "פליטי" אונר"א.

* צווי מעצר – האם בית הדין הפלילי בהאג יוציא צווי מעצר נגד התצפיתניות החטופות?

* גיבורות – לצד הזוועה והאימה, ראיתי בנות אמיצות, עוצמתיות, גיבורות, שבמצב הנורא הזה גילו קור רוח ויכולת מרשימה לשלוט במצב. אני מצדיע להן.

* שכחו את 7 באוקטובר – טבח 7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בכל העולם והיה האות לגל אנטישמיות שלא היה כמותו מאז השואה. וכמו בכל גל אנטישמיות, אחד המוטיבים המרכזיים גם בגל הזה הוא עלילת הדם. וכמו הכחשת השואה – הכחשת הטבח, בכל הדרכים שאנו מכירים מהכחשת השואה: השכחה, גימוד ובעיקר האשמת הקורבן. עובדת קיומו של גל אנטישמי עכור, אינה יכולה לשמש אליבי למחדל ההסברה של ישראל. רוב הציבור בעולם אינו אנטישמי, אבל כאשר הוא נמצא תחת שטיפת מוח נטולת עכבות של הגורמים האנטישמים ומולם שיתוק בהסברה הישראלית, הוא נוטה לצד האוייב.

אין לישראל הסברה. זהו מחדל בן עשרות שנים. בתקופת אוסלו, סגן שר החוץ, שמעמדו היה חזק יותר משל שרי הממשלה, יוסי ביילין, ביטל את מערך ההסברה. טענתו היתה, שהסברה היא תחליף למדיניות. אם המדיניות תהיה מדיניות נכונה, מדיניות של שלום, אין שום צורך בהסברה. אם היא תהיה מדיניות לא נכונה, כלומר לא המדיניות שלו, הסברה לא תעזור.

וזה נמשך תחת ממשלות נתניהו, "מר הסברה". נתניהו ניטרל בכוונת מכוון את משרד החוץ. כל נושא מדיניות החוץ הוא שלו, הוא הסולן ואין בלתו. הוא אינו זקוק למשרד חוץ, ובטח לא לכך שמישהו שעלול אי פעם להיות מתחרה יוכל להתהדר בניסיון מדיני. הוא סירס את שרי החוץ ואת משרד החוץ, הרעיב וייבש אותם. ומערך ההסברה במשרד ראש הממשלה, היה למשרד תעמולה פוליטי פנימי, משרד תעמולה משפחתי, משרד לטיפוח פולחן אישיות. עצם מינוי כלומניקית כמו דיסטל אטבריאן לתפקיד שרת ההסברה, היה מסר שהוא רוצה משרד תעמולה, עם תועמלנית שלוחת רסן ובעיקר – גרופי מוחלטת שלו. כשהחלה המלחמה, לא היה לה כל יכולת לתרום ובהתפרצות נדירה של יושרה, היא התפטרה. בהיעדר ממשלה, גם בנושא הזה, כמו בכל הנושאים האזרחיים, אנשים פרטיים מילאו את התפקיד. אבל הם אינם יכולים להיות תחליף למערך הסברה לאומי. והתוצאה – העולם שכח את 7 באוקטובר.

אנו חייבים להתעשת. חייבים להזכיר לעולם את 7 באוקטובר. וכלי הנשק העיקרי שלנו צריך להיות סרט הזוועות. לא סרט החטופות, אלא אותו סרט שהפיק דובר צה"ל, שבו נראות הזוועות של רצח הילדים והתינוקות, של מעשי הזוועה, של כל מה שהתעמולה האנטישמית מכחישה. ומאז אותו סרט לבטח נמצאו עוד חומרים רבים, שמהם אפשר להפיק עוד סרטים. צריך להפסיק להיות אנינים, לומר שאיננו רוצים להראות סנאף, "פורנוגרפיה של המוות" וכו'. צריך להפסיק לרחם על נשמותיהם הרכות של הצופים. אותם צופים רואים את תוצרי הזוועה על המגינים האנושיים המסכנים של חמאס, שאנו מבצעים בהם ג'נוסייד, ומולם אנחנו עומדים אחוזי שיתוק ומנסים לגונן על הצופה מפני הזוועות... כן, צריך לדחוף את המראות הנוראים הללו בכל דרך, בתקשורת הפומבית, ברשתות, שיגיעו לכל אדם בעולם.

והאמת, היא שיש בכך צורך גם כלפי פנים. כן, גם אנחנו שכחנו את 7 באוקטובר. כן, גם אצלנו מתחילים להאשים את עצמנו. גם אצלנו מכרסמת תולעת הספק. לאחר הטבח דומה היה שהתופעה של השנאה העצמית וההאשמה העצמית נמוגו לנוכח המראות, עד שאפילו גדעון לוי (!) נסע לשם שינוי לבארי והזיל כמה דמעות תנין לפרוטוקול. אבל מהר מאוד זה נגמר. ויש יותר ויותר הטלת ספק בצדקתנו ובצדקת מלחמתנו. ויותר ויותר דיבורים על "מלחמת ברירה", על "הרוגי שווא" וכל הארסנל הזה. ויש התארגנות של הורים תבוסתנים לפגיעה במורל הלוחמים ובחוסנם. וכבר יש הסתה מפורשת לסרבנות. לא ננצח במלחמה אם לא נחזור לרוח 8 באוקטובר. כדי לחזור לרוח 8 באוקטובר, לנחישות של 8 באוקטובר, לרצון חסר הפשרות לנצח במלחמה, עלינו לחזור לתודעה של 7 באוקטובר. וכדי לחזור לתודעה של 7 באוקטובר, צריך להחזיר לתודעה את 7 באוקטובר. ואין כמו סרטון הזוועות כדי להזכיר לנו שזו מלחמה בין טוב לרע, ושאת הרע המוחלט חובתנו להשמיד.

* על העיוורון – הדרך לגיהינום 7 באוקטובר הייתה רצופה כוונות טובות. כותרת מוסף 24 שעות ב"ידיעות אחרונות", 21.3.95: "בקרוב: רצועת עזה תתחרה בסינגפור." כותרת המשנה: "על קו התפר בין ישראל לאוטונומיה יוקמו בקרוב פארקים תעשייתיים, שינסו לאמץ את נוסחת ההצלחה של המפעלים במזרח הרחוק. משקיעים פוטנציאליים: ענקי הנעליים 'ריבוק' ו'נייק'. 'למשקיעים זה יהיה כדאי, הראש היהודי ימציא פטנטים, והפועלים מהשטחים יתנו עבודה זולה.'" איך קראנו לזה? המזרח התיכון החדש.

הכתבה הזאת היא כמעט שנה אחרי יישום אוסלו א'. ערפאת כבר שלט ברצועת עזה וביריחו, וכבר ראינו שההסכם אינו מיושם, והיו לנו כל הכלים להבין שההסכם היה הונאה, שנועדה להקים מאחז פלשתינאי ביו"ש לצורך המשך הסכסוך והטרור בתנאים טובים יותר. אבל היינו שטופים באופוריה, ולמה להביט נכוחה על המציאות? אני זוכר נאום של פרס שבו הוא לעג לבני בגין. "הוא אמר שיירו קטיושות על אשקלון! קטיושות על אשקלון, שמעתם?" והקהל התמוגג והתפקע מצחוק. נורא מצחיק. בני בגין השתייך ל"אנשי האתמול", אלה שלא ראו את האור.

עשר שנים מאוחר יותר נעקרו יישובי גוש קטיף במסגרת ההתנתקות. ושוב שמענו את אגדות "סינגפור של המזה"ת". "אנשי המחר" הסיקו מכך ש-11 שנות שלטון צבאי ואזרחי של הפלשתינאים על 90% מרצועת עזה לא הביאו לשלום ולשגשוג אלא לטרור ושפיכות דמים, שצריך לסגת מיתרת השטח ואו אז ... סינגפור של המזה"ת.

האמת היא שהכוונות שלהם באמת היו טובות. טובות ונאצלות. איך אמר צ'רצ'יל בהספדו לצ'מברליין: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייה אמונתו, שאותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

הכוונות היו טובות, אך היתה זו מדינאות של עיוורון, בחירה בעיוורון, כאילו אם נתעלם מהמציאות, תיווצר מציאות חלופית, פרי הפנטזיה שלנו. אבל הפנטזיה הייתה חלום באספמיה. והעיוורון הוליך אותנו עד הלום. בשיח המחנאי הרדוד בציבוריות הישראלית, שבו הכול נמדד בשאלה כן ביבי, לא ביבי, ייחוס המדרון ל-7 באוקטובר לתהליכי אוסלו וההתנתקות מתויגת כאמירה ביביסטית. מי שמנסה להזמין חשבון נפש קולקטיבי על המהלכים הללו, נתפס כמי שרוצה לגונן על נתניהו ולשחרר אותו מאחריות. ואכן, אחת משיטות הבריחה של נתניהו מאחריותו היא השלכת המחדל לאוסלו ולהתנתקות (שנעשתה בתמיכתו).

אני לא מקבל את כללי המשחק הללו. אין לי ספק שנתניהו, מי שהיה ראש הממשלה עשור וחצי לפני הטבח ומי שקבע את תפיסת הביטחון שקרסה, הוא האחראי והוא חייב ללכת הביתה. אבל אם נתניהו יתחלף ותמשך מדיניות ההתמכרות לשקט – מה עשינו? ואם נתניהו יתחלף ונחזור למשיחיות אוסלו – לאן נתקדם? לצד הצורך בהחלפת נתניהו, יש לקיים דיון עומק על דרכה של ישראל. המשיחיים, שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית ומטיפים להקמתהּ, עלולים להמיט עלינו אסון, ש-7 באוקטובר יהיה לידו בילוי בלונה-פארק.

* מטרה קלנדרית – לשתיים ממלחמות ישראל היו מטרות מדיניות מובהקות – מלחמת סיני ומלחמת שלום הגליל. היו אלו שתי המלחמות היחידות, שישראל יזמה. השמאל הישראלי, שיוצא נגד היעדר מטרות מדיניות במלחמה הזאת, יצא בשצף קצף נגד "מלחמת הברירה" בלבנון. משמעות ההתנגדות, היא שיש הצדקה רק ל"מלחמת אין ברירה". מהי מלחמת אין ברירה? מלחמה שבה אנו מותקפים. במלחמה כזו, המטרה היא לנצח, ניצחון צבאי. מטרה מדינית היא בונוס, כאשר הדבר אפשרי. אבל המטרה היא קודם כל צבאית. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת אין ברירה, למרות שהירייה הראשונה היתה של ישראל. המטרה שלה היתה צבאית – הסרת האיום והמצור, כולל המצור הימי. המטרות המדיניות, הרחבת הגבולות לגבולות בני הגנה, שחרור ירושלים וכו', לא הוגדרו מראש. מה היתה המטרה במלחמת יום הכיפורים? מטרה צבאית – להדוף את ההתקפה הסורית והמצרית ולהתקדם ככל האפשר בתוך סוריה ומצרים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת אין ברירה מובהקת. ישראל הופתעה, שטחים שלה נכבשו ונעשה בהם ניסיון ג'נוסייד אכזרי וברברי ונחטפו מאות מאזרחיה (רבים מהם, כך מסתבר – גופות שנחטפו לאחר הרצח). כאשר מדינה מותקפת, היא יוצאת להחזיר מלחמה שערה נגד התוקפן. מיטוט חמאס ושחרור החטופים הם מטרה צבאית. למרבה הבושה, המטרה טרם הושגה, כבר קרוב לשמונה חודשים אל תוך המלחמה. האם אי השגת המטרות הצבאיות נובעת מהיעדר מטרה מדינית? אולי להיפך? אולי הדיבור העקר על מטרה מדינית פגע בנחישות לנצח? אגב, האם לאוקראינה יש מטרה מדינית במלחמה שבה היא הותקפה? האם מישהו מצפה ממנה למטרה מדינית?

והנה, עוד חוכמה. יוסי ורטר מצטט את יאיר גולן, מי שייבחר בשבוע הקרוב ליו"ר מפלגת העבודה, הטוען שהיה צריך להפסיק את המלחמה אחרי חודשיים, ומי שנהרגו אחרי חודשיים הם חללי שווא. הרעיון הגאוני של גולן, הוא שיעד המלחמה לא יהיה מדיני ולא צבאי אלא קלנדרי. לקבוע שאחרי חודשיים מפסיקים את המלחמה – מה שנשיג עד אז נשיג ומה שלא – לא. באמת, אסטרטגיה גאונית. הרי על פי אסטרטגיה זו, כל התחמושת שחמאס זקוק לה כדי לנצח, היא סבלנות. וסבלנות, כפי שאנו רואים, יש לה בשפע.

* מסית לעריקה מהמלחמה בטרור – ישעיהו ליבוביץ' היה נביא הסרבנות. הוא הטיף לסרבנות והסרבנים נשאו אליו את עיניהם וראו בו את מורם הרוחני. לא בכדי, כאשר הוחלט להעניק לו את פרס ישראל (1993) ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של המטיף לסרבנות. כתוצאה מכך ליבוביץ' ויתר על הפרס.

לאחר הסכם אוסלו (ספט' 1993) הודיע ליבוביץ' שכעת, לאחר ההסכם, הוא מתנגד לסרבנות. כעת, אחרי אוסלו, אם הפלשתינאים יפעלו נגדנו, תהיה לנו כל ההצדקה להשיב מלחמה ואין כל מקום לסרבנות. את הפרת ההסכם והפיכת הרש"פ לרשות טרור הוא לא הספיק לראות, כי נפטר ב-1994. אולם תלמידיו סטו מדרכו, והמשיכו לערוק מהמלחמה בטרור גם אחרי אוסלו. גם בימים המרים שבהם הרש"פ הפעילה את טרור המתאבדים שבו נרצחו כ-1,500 ישראלים, הסרבנות הארורה והממארת נמשכה ואף גברה. מכתבי הקצינים, הטייסים וכו', היו בימים שהרשות הפלשתינאית, שהקמנו וחימשנו, שלחה מתאבדים להתפוצץ באוטובוסים, מסעדות ודיסקוטקים בישראל. אחרי טבח 7 באוקטובר, ניתן היה לצפות שלא יהיו עוד עריקים, לא יהיו עוד סרבנים, שכעת הכול יבינו שהברירה שלנו היא בין שתי חלופות – להילחם או להישחט. אבל מסתבר שסרטן הסרבנות נמשך. ו"הארץ" פירסם בערב שבת פשקוויל הסתה לעריקה מהמלחמה ברוצחים ובאנסים בעזה, תחת הכותרת: "חובה לסרב." חובה, לא פחות.

הנבל המנוול, חלאת המין האנושי, שמסית לעריקה, הוא קצין לשעבר ביחידה מובחרת, העונה לשם דוד זונשיין, שמתהדר בכך שלפני 22 שנה, כלומר בשיא מתקפת הטרור הרצחנית, הוא החל בעריקה. את מימוש זכות ההגנה העצמית בעקבות הטבח, הרצח ההמוני, האונס ההמוני, רצח הילדים והתינוקות, עריפת הראשים, הצתת בתים על יושביהם, מכנה בן העוולה: "שאיפת נקם שאחריתה רצח עם... מבצע הנקמה חסר העכבות שישראל יצאה אליו... ההתקפה המטורפת על רצועת עזה... ההרס הנורא... שיגור טילים על עשרות אלפי אזרחים ... הרעבה הכבדה... מלחמת הזוועה... " וכו' וכו' וכו'. ולכן "חובה לסרב". כלומר, צריך לתת להם להמשיך לרצוח בנו, לאנוס את בנותינו, לערוף את ראשי ילדינו ולחטוף את זקנינו בלי כל תגובה. אין לנו זכות להגן על עצמנו. למה אסור לנו להגן על עצמנו?

ומה היה ב-7 באוקטובר? מי אשם ב-7 באוקטובר? כמובן שאנחנו. כי רצועת עזה היתה "הכלא הגדול בעולם." כן, על פי ההסתה האנטישמית, הנסיגה המוחלטת של ישראל מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עם העקירה האכזרית של יישובינו עד היהודי האחרון, מוגדרת כהמשך אקיבוש, והפיכת עזה ל"בית הכלא הגדול בעולם," מה שמצדיק את המשך הטרור. כדאי לשים לכך לב, כי אם נמשיך בדרך זו וניסוג מכל יהודה ושומרון ונעקור את מאות אלפי הישראלים החיים שם, יו"ש יוגדר כ"כלא הגדול ביותר בעולם," כדי להצדיק את המשך הטרור נגד ישראל.

כמובן שהפשקוויל עמוס בארסנל הקבוע הממלא את מחסני רח' שוקן: אקיבוש... אפרטהייד... עליונות יהודית... וכל הג'יבריש המאוס הזה. וכמובן – הנכבה. איך שכחנו? הו הנכבה הנכבה. והוא מתאר בצבעים פלסטיים את הפשע הנורא של הקמת המדינה. "לאידיאולוגיה שמסננת את המידע על האופן שבו הוקמה מדינה ישראל יש היגיון. אידיאולוגיה זו מניחה, שהיכרות עם האסון שגרמנו לעם שישב על האדמה שהמדינה הוקמה עליה, תסכן את האמונה בזכות של מדינת ישראל להתקיים." אבל בן הבליעל הזה הצליח לגלות את האמת על האופן שבו הוקמה המדינה, ולכן הוא אינו מאמין בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. אז למה אסור לנו להגן על עצמנו, שאלתי? התשובה ברורה. אם אין למדינת ישראל זכות להתקיים, ברור שאין לה זכות להגנה עצמית. אלמנטרי, לא?

זה המסר ש"הארץ" רואה לנכון להפיץ בארץ ובעולם.

* סרטון המרדה ביביסטי – בסופשבוע הופץ סרטון המרדה מאיים, איום ונורא, שבו הופיע רעול פנים לבוש מדי צה"ל ווסט צה"לי, המציג את עצמו כלוחם במילואים שמייצג מאה אלף מילואימניקים, שאין להם לאן לחזור ואין להם מה להפסיד, ולכן הם ימשיכו עד הניצחון המוחלט. והוא מבהיר שהם לא יישמעו לרמטכ"ל ולא יישמעו לגלנט אלא רק לראש הממשלה נתניהו, שיוביל אותנו לניצחון. כמובן שהילדז, היורד מהארץ, הלוחם המהולל בחזית מיאמי, מיהר לשתף את סרטון ההמרדה הביביסטי.

האם נתניהו עומד מאחורי הסרטון? אני מניח שלא. אבל זה סרטון ביביסטי, הנובע ישירות מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אותה תעשייה שמתחילת המלחמה מסיתה נגד צה"ל ונגד מפקדיו. אותה תעשייה שמסיתה נגד גלנט וקוראת להתפטרותו, באותם נימוקים שבהם רעול הפנים קרא להתפטרותו. אותה תעשייה שיצרה זהות בין נתניהו, ראש הממשלה הכושל והרופס, מר התמכרות לשקט, מר הבלגה, מר הכלה, מר פרוטקשן, מר מחדל, לבין ה... "ניצחון". כל הרעל הביביסטי מופיע בסרטון האימים הזה. כשהוא מדבר בשם "מאה אלף מילואימניקים" הוא מציג את עצמו ואת חבריו כמיליציה ביביסטית חמושה המורדת בצה"ל. זה איום ונורא, ויש להודות על האמת, שזו תמונת ראי של תופעה מרכזית במדינת ישראל בדיוק לפני שנה.

כאשר מכניסים את הצבא לפוליטיקה, מאיימים על המדינה באמצעות הכוח הצבאי ואיומי סרבנות, יודעים איך זה מתחיל אך לא לאן זה עלול להידרדר. צריך להוציא לחלוטין את הפוליטיקה מצה"ל ואת צה"ל מהפוליטיקה. אפס סרבנות, אפס איום בסרבנות, אפס איום בהפסקת התנדבות, אפס צביעת יחידות בצבעים פוליטיים. זה איום נורא על הדמוקרטיה. צריך לשים לזה קץ – מימין ומשמאל.

הסרטון הזה חמור מאוד. הפשקוויל ב"הארץ" המסית לסרבנות, שהתפרסם באותו יום כמו הסרטון, חמור לא פחות. את ההידרדרות במידרון הזה צריך לעצור. יש הבדל בין הסרטון לפשקוויל. את הסרטון בחיים לא היו מפרסמים באף גוף תקשורת. אפילו לא בערוץ התעמולה (14). את הפשקוויל המסית לעריקה מהמלחמה פירסמו ב"הארץ". עוד הבדל – יתכן שהסרטון מזויף. אולי אפילו של בוט איראני. לא בכדי הוא הופיע רעול פנים. לעומת זאת, הנבל המנוול דוד זונשיין הוא אדם אמיתי, עם שם פרטי ושם משפחה.

* מיהו מחבל – במאמר ל"הארץ" יוצאת עמירה הס נגד הגדרת החמאסניקים בעזה במונח "מחבלים". לשיטתה, מי שמגן על אדמתו מפני צבא כובש הוא לוחם, ולא מחבל. לשיטתה, חמאסניק שפלש לישראל, רצח תינוק, ערף ראשו של ילד, אנס נערה, וחטף קשיש חולה – ברגע שחצה חזרה את הגבול, חדל להיות מחבל, כי הוא נלחם על אדמתו. אבל מבחינת החמאסניקים, ובכלל הפלשתינאים, ארץ ישראל כולה, מהים עד הנהר, היא כיבוש. לכן, אם נאמץ את הגדרתה, תמיד הם נלחמים על אדמתם נגד הצבא הכובש. והאמת היא שזו גם גישתה של הס, השוללת את קיומה של מדינה יהודית ותומכת בדרישת "זכות" ה"שיבה".

* מי מפחד מהרבעון הרביעי? – במוסף ספרים של "הארץ", פרסם עמרי הרצוג מאמר ביקורת מפרגן לספרו של עירן הלפרין "אזהרת שוליים". במאמר, ובמשתמע – בספר (את הספר לא קראתי) יוצאים מחברי הספר והמאמר נגד הארגונים הפועלים לגיבוש הסכמות לאומיות רחבות, הפועלים לאחדות לאומית, היוצאים נגד הקרע והפלגנות.

מתוך המאמר: "...עמדותיו לגבי ארגונים שוחרי טוב, שחורתים על דגלם אחדות, פיוס ושיקום האמון החברתי – הוא מזכיר לדוגמה את שחרית, פנימה, מעוז או הרבעון הרביעי – אינן צפויות מראש. מבחינתו, תוצאות הפעילות של הארגונים הללו ואחרים הן 'לא פחות מהרסניות', ו'גורמות יותר נזק מתועלת' למי שמבקש לקדם נורמות דמוקרטיות של סובלנות ושוויון. אפופים בכוונות טובות, הם מאפשרים את ההקצנה בחברה הישראלית ואפילו משרתים אותה... 'תפקיד המבוגר האחראי, שחושב על אחדות ולכידות, פשוט לא מתאים למי שתפישת העולם הערכית והנורמטיבית שלהם נמצאת בנחיתות מובנית,' הוא כותב. הניסיון של השמאל הציוני לשמר ממלכתיות הוא עמדה נאיבית ואולי גם נוסטלגית. הממלכתיות נעלמה. היא לא מעניינת את השלטון, ומיעוט חלש אינו יכול לשנות את כיוון הרוח באמצעותה. מהעבר השני ניצב יריב אידיאולגי שמשתמש באסטרטגיה יעילה, שאותה מכנה הלפרין 'פוליטיזציה במעמד צד אחד.' הכוונה היא לקמפיין שמייחס הטייה פוליטית מובהקת לערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו שוויון וסובלנות. כל ניסיון לקדם אותם מתויג כפעולה שמאלנית-חתרנית מאיימת... במקום להשיב מלחמה שערה, ארגונים ליברליים, והפילנתרופיה שתומכת בהם, עסוקים בפיוס ובזיהוי הטוב המשותף. במקום להילחם על ערכים של סובלנות ושוויון, הם מנסים ליצור הסכמות עם המחנה שתומך בהיררכיה בין קבוצות או בעליונות יהודית. זה לא קרב הוגן: צד אחד מבצע באופן מתמשך דה-לגיטימציה לערבים, שמאלנים, להט"בים וקבוצות נוספות, מאשים אותן בבוגדנות, ומייחס את החינוך לדמוקרטיה או את זכויות האדם לאג'נדה הפוליטית שלהן. בתגובה, הצד השני מחבק אותו בניסיון נואל להגיע לאחווה או לחיבור. ניסיון החיבוק הפייסני הזה אינו משנה דבר. הוא שומר על הסטטוס קוו. הוא מספק לגיטימציה להשתקת קולות מיעוטים, שבמסגרת מחבקת ונעימה של צו פיוס אינם יכולים לאתגר את נורמות האפלייה והשנאה. החתירה לדיאלוג אף מדירה את הסוגיות המהותיות ביותר בישראל; המושג 'כיבוש' יצא לגמרי מהשיח המשותף, משום שהוא מעורר מחלוקת ומונע את האחדות המיוחלת. 'החתירה הבלתי פוסקת של המנהיגות הפוליטית והאזרחית בצד הדמוקרטי-־ליברלי לחיבורים, למציאת המשותף ולטשטוש ההבדלים,' כותב הלפרין, 'אינה מאפשרת עמידה עיקשת על עקרונות וערכים שבלעדיהם לא ניתן לרסן את תהליכי ההקצנה.' המסר שלו נוקב: אנחנו לא יכולים לבזבז זמן או אנרגיה על ניסיונות פיוס מדומה. מצב חירום, שבו ערכי היסוד הדמוקרטיים עומדים בפני סכנה ממשית, דורש מלחמה נטולת פחד – ולא מעגלי שיח."

אם לתמצת למשפט אחד – אנחנו, השמאל, נמצאים במלחמת הישרדות על הדמוקרטיה. אסור לנו להתפייס אלא להילחם. ארגוני האחדות והיחד מנסים לנטרל את המלחמה, ובכך להשליט את הערכים האנטי דמוקרטיים של הימין. עלינו להיזהר מן המזימה הזאת. אם ניתן ידינו לפיוס, נהיה האידיוטים השימושיים של הימין.

בערך באותו היום, הופץ בקבוצות ובתקשורת של הימין הדתי, מסמך שכתב הרב עזרא היימן. הוא יוצא בתוקף נגד השתתפות הציבור הדתי והימני במיזמים שהם לכאורה תמימים, אך נועדו להפיל את הימין בפח ולשרת את מגמות האליטות של השמאל השולטות בפועל במדינה. הוא יוצא, למשל, נגד השתתפות בפעולות משותפות בכיכר החטופים. בין השאר הוא יוצא נגד תנועת הרבעון הרביעי. "השאלה איננה רק האם יש ברבעון אנשים טובים (יש), וגם לא רק האם יש דיבור כנה [השגיאה במקור א.ה.] על הפיל שבחדר: הזכויות הפוליטיות של הימין הישראלי (שאלה קריטית שצריכה בדיקה כשלעצמה, ונרחיב פעם אחרת). מעבר לשתי השאלות האלה, יש כאן גוף מאוד מאורגן עם מטרה הרבה מעבר למפגשים מקרבים בין חלקי העם, שיח מכבד ואנרגיות טובות. יש דיבור על הקמת מרכז כובד פוליטי חדש. יש שם התלבטות האם להקים מפלגה. זה גלוי ומוצהר. לאן הרכבת הזו נוסעת? מה התחנות הבאות? תצורה חדשה של מפלגת יש עתיד מודל 2013? בני גנץ עם יותר אנרגיות? והאם המפגשים הם חלק מקמפיין בלי שידעתם? תבדקו בעצמכם, אבל דבר אחד אל תעשו. אל תחשבו שהחיבורים ואווירת האחדות הם המטרה. הם חלק ממטרה אחרת שטרם מומשה. זה לא סמינר גשר, זה פוליטיקה."

אם לתמצת למשפט אחד – אנחנו, הימין, נמצאים במלחמת הישרדות על ערכינו השמרניים, הלאומיים והדתיים. אלה שמדברים על אחדות רוצים להשליט את ערכי השמאל, ובחיבוק דוב להפוך אותנו למשת"פים של השמאל. עלינו להיזהר מן המזימה הזאת. אם ניתן ידינו לפיוס, נהיה האידיוטים השימושיים של השמאל. הדבר המעניין בשני הציטוטים, הוא עד כמה הקצוות קרובים אלה לאלה ועד כמה הפרנויה השרויה בכל אחד מהם מצויה אצל משנהו. כבר לפני שנים רבות הגדרתי זאת כחוק הרדיקלים השלובים. השמאל הקיצוני והימין הקיצוני הרבה יותר קרובים בצורת החשיבה שלהם זה לזה, מאשר כל אחד מהם למרכז המתון והשפוי. כשקראתי את שני המסמכים הללו שמחתי. בסך הכול, קשה למתונים, הגם שאנו מייצגים את הרוב הדומם, לבלוט בתקופה של הקצנה והסלמה. הקיצוניות, הפרת החוק, האלימות הרבה יותר סקסית והרבה יותר רייטינגית. מה קל יותר כדי להיכנס לתקשורת מלחסום כבישים ולשבש את החיים או לתקוף משאיות החשודות כמשאיות סיוע הומניטרי לעזה, להשחית את הסחורה ולהכות את הנהג? לארגוני היחד והאחדות אין אפשרות לבולטות כזו, כי עצם קיומם מנוגד למעשים הללו. עמדות דיכוטומיות, קיצוניות, חד-חד-ערכיות הרבה יותר קלות למכירה מאשר עמדות מורכבות. ואם למרות זאת, מחנה 6 באוקטובר, על שני דפנותיו, מפחד מהרבעון הרביעי ומארגוני ברית האחדות והתקווה, כפי שמעידים שני המסמכים, סימן שהנוכחות שלנו והניסיון שלנו לשקם את המיינסטרים הציוני הממלכתי הגדול מאיים עליהם. הם מ-פ-ח-דים. זו בהחלט סיבה לאופטימיות.

* אחד מחמישה – כותרת באתר ערוץ 7: "54 אחוז מהציבור מתנגדים לקריאה ללכת לבחירות עכשיו, רק 38 אחוז תומכים בה". אכן, הנתון הזה מופיע בסקר. מה שלא נכתב בכותרת, זה שעל פי אותו סקר - 32% מהציבור קוראים לקיים את הבחירות לאחר סיום המלחמה. רק 22% מהציבור תומכים בקיום הבחירות במועדן. הנה כותרת מדויקת ואמינה יותר לכתבה: "רק 22% מהציבור מתנגדים להקדמת הבחירות. 70% תומכים בהקדמתן." ואפשר לנסח זאת כך: רק אחד מחמישה ישראלים מתנגד להקדמת הבחירות. אגב, אני שותף ל-32% המצדדים בבחירות לאחר המלחמה.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאלתר, לנוכח האתגרים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים. כחלק מתנאי הקמת ממשלת האחדות, יש לקבוע מועד מוסכם לבחירות מוקדמות.

* לברוח מפני יד הגורל הישראלי – איני יודע האם יש באמת גל גדול של ירידה מהארץ או שזה רק גל, חמור כשלעצמו, של דיבורים על ירידה. כבר הזכרתי איך היטיב רבין להגדיר את היורדים בגל הירידה לאחר מלחמת יום הכיפורים. וכך כתב על התופעה ברל כצנלסון במאורעות תרצ"ו-תרצ"ז: "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באונייה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אונייה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו."

* לרסק אותם כלכלית – מי שקרא את הדברים שכתבתי לאורך 25 השנים האחרונות על אהוד ברק, לא יחשוד בי באהדה אליו. הוא ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה זולת נתניהו, ועד היום אנו סובלים מנזקי כהונתו. אני גם רואה בשלילה רבה את התפקיד שהוא ממלא בשנים האחרונות בפלגנות, בסכסכנות ובהצתת האסמים. אבל עלילת הדם הביביסטית הבזויה, שלפיה הוא היה שותף לתכנון הטבח כדי להפיל את נתניהו, לצד שאר העלילות הביביסטיות נגד צה"ל והשב"כ, הן המעשה הנתעב ביותר שקרה במדינת ישראל מאז רצח רבין. ארורים בני העוולה שממציאים את עלילות הדם. ארורים המנוולים שמפיצים אותן. אני שמח שאהוד ברק החליט לתבוע את המעלילים בתביעות דיבה. אני מקווה שהתביעות תהיינה בסכומים אסטרונומיים, שירסקו כלכלית כל בן בליעל שידו במעל. אני מקווה שגם שאר קורבנות עלילות הדם הביביסטיות, כמו האלוף חליווה, שבעיצומה של מלחמה הם תקעו סכין בגבו וסובבו וסובבו, יתבעו אותם לדין. אני מקווה מאוד שחיל האוויר יתבע במיליונים את המעלילים על החיל. אני מקווה שהקורבנות יתבעו במיליונים את הילדז, היורד לגולת התפנוקים במיאמי. צריך לשבור אחת ולתמיד את המנוולים שמעלילים את העלילות הללו, ולרסק אותם כלכלית. אדרבא, שנראה את חדלי האישים כמו רמי בן יהודה, הילדז, מרדכי ליפמן ושות' מתפתלים בבית המשפט, מגמגמים, מאדימים, מזיעים ומנסים להצטדק. אני מעריך שראש הקנוניה, כדרכו, יישאר "נקי". העקבות לא תגענה אליו. אך כפי שהסוגדים לו מבינים שמה שכותב הילדז, המעי הגס של "המשפחה", הוא מפי "הגבורה", גם הציבור הרחב יבין זאת, ויכה אותו בקלפי.

* שוחרי השחיתות – בחברה מתוקנת, מיד בתום שידור התחקיר על השרה המושחתת מירי רקב, היא היתה מתפטרת ומסתגרת בביתה מבושה עד יומה האחרון. אבל בקרב הגרעין הקשה של הבייס הביביסטי, התחקיר רק עשה לה טוב. אני קורא את התגובות ברשתות: "מלכה אמתית", "לראשות הממשלה" וכו'. אצל שוחרי השחיתות, חובבי הגזל, אוהבי הריקבון, אוהדי הסיאוב – ככל שאתה מושחת יותר, ככל שאתה שקרן יותר, ככל שאתה משתמש יותר בכספי משלם המיסים הישראלי למען האינטרס האגואיסטי שלך, כך אתה אהוד ומוערך יותר. ככל שאתה רמאי יותר, ככה "שיחקת אותה" יותר. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

* תנאי המכרז – האם קרעי מונה לשר למרות טיפשותו או בזכות טיפשותו?

* ההמלצה שלי – קובי אריאלי הזכיר לי נשכחות. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא חזר לגיליון חג העצמאות של "נקודה" בשנת 2000, שבו הכותבים בעיתון התבקשו להמליץ על המועמדים שלהם לפרס ישראל. גם אני כתבתי מאמר באותו גיליון. ההמלצה שלי היתה יהודה הראל.  18 שנים לאחר מכן זכיתי לכתוב את ההמלצה על יהודה לוועדת הפרס ובחג העצמאות ה-70 לראותו מקבל את הפרס.

* ביד הלשון: החוט המשולש – ספרו החדש של החוקר והעיתונאי יאיר שלג נקרא "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית". החוט המשולש של הציונות הדתית הוא ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.

הביטוי "החוט המשולש" לקוח ממגילת קהלת: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד', ט'-י"ב).

הפסוקים הללו עוסקים בשבח שיתוף הפעולה בין בני אדם. שיתוף פעולה בין אנשים מתואר כסינרגיה, המוציאה מכל אחד מהשותפים את הטוב, ויחד השניים טובים יותר מן האחד, חזקים יותר מן האחד, מוגנים יותר מן האחד ושיתוף הפעולה ביניהם עושה טוב להם ולזולת. ואין אלה רק השניים, אלא גם יותר משניים. הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. הכוונה לחוזקו של חבל הארוג בצורת צמה משלושה גדילים. המסר הוא שעוצמתה של השותפות בין אנשים אינה רק בזוגיות בין שניים, אלא היא אפילו חזקה יותר, כאשר מדובר בקבוצה מגובשת, בחבורה, בעבודת צוות.

ספרו של יאיר שלג אינו הראשון הנושא את השם "החוט המשולש". ב-1882 הוציאה ישיבת וולוז'ין ספר שו"ת (שאלות ותשובות) של שלושה מחשובי רבניה – הרב חיים מוולוז'ין (1749-1821), הרב הלל פריד (1763-1833) והרב אליעזר יצחק פריד (1809-1853). הוצאת ספר שו"ת של שלושה רבנים שונים היא אירוע חריג. הישיבה, שהוציאה את הספר, רצתה להציג שיטה משותפת של ראשיה לאורך הדורות. שם הספר – "חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ", ללמדך על עוצמת החיבור בין תורת שלושת הרבנים, כאותו חוט שלא במהרה יינתק.

"הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ" הוא גם ספר מאמריו של נתן אלתרמן ב"מעריב" ממלחמת ששת הימים ועד מותו ב-1970. בשנים אלה הנהיג אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שאותה הקים. המסר שלו היה שאי אפשר לנתק את הקשר בין מדינת ישראל לארץ ישראל ולעם ישראל. תלמידו של אלתרמן וממשיך דרכו בתנועה למען א"י השלמה, הסופר והמחזאי משה שמיר, שאף כתב על אלתרמן את ספרו "המשורר כנביא", הוציא אף הוא ספר סיפורים בשם "החוט המשולש".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ד"ר רפאל מדוף*

100 שנים לחוק ההגירה האמריקני

שגזר אבדון על יהדות אירופה

החודש מלאו מאה שנה לחוק ההגירה הדרקוני שהקשה מאד על פליטים יהודים למצוא מקלט בארה"ב. הדרך בה נהג ממשל הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט ביישום החוק הובילה לנטישת מיליוני יהודים שחיפשו דרך להימלט מאירופה הנאצית.

תחילת פרק מטריד זה בהיסטוריה האמריקנית בשלהי שנות 1800: דעת הקהל מפגינה טינה להגירה בשל פחד מאידיאולוגיות רדיקליות, חשש מתחרות בתעסוקה והתחזקות האמונה בעליונות האנגלו-סקסים. הקונגרס מגיב בשורת מגבלות (שעל רובן הוטל וטו ע"י מיספר נשיאים).

ההשתלטות הקומוניסטית על רוסיה בשנת 1917 הגבירה את תחושת ההתנגדות להגירה בארה"ב ודירבנה את הקונגרס לחוקק חוק-חרום לפיו קצבת ההגירה (QUOTA) המותרת מכל מדינה לא תעלה על 3% ממספר המהגרים מאותה מדינה שכבר חיים בארה"ב מאז מפקד-התושבים בשנת 1910.

החוק הוצג בפני הקונגרס ע"י ראש השרות הקונסולרי, ווילבור קאר, כשהוא מתייחס למהגרים יהודים בפוטנציה מפולין כ"מטונפים, לא-אמריקנים, מסוכנים במנהגיהם... חסרי מודעות לקונצפציה של פטריוטיזם ונעדרי גאווה לאומית." הנשיא וורן הרדינג חתם והכניס את החוק לספר-החוקים בשנת 1921.

עד מהרה הסתבר שהיה זה אך צעד ראשוני שכן במאי 1924, השבוע לפני 100 שנה – העביר הקונגרס את "חוק ג'ונסון-ריד" שהוריד את קצב ההגירה השנתית  ל-2% וזאת על בסיס מפקד-התושבים הוותיק יותר של שנת 1890 וזאת על מנת לקצץ במספרי היהודים והאיטלקים (אשר ברובם הגיעו לארה"ב אחרי 1890).

 ב-1930 בתגובה לסממני המשבר הכלכלי קיצץ הנשיא הרברט הובר את ממדי ההגירה עוד יותר בהצהרה נשיאותית האוסרת כניסה לארה"ב לכל "מי שעלול ליפול למעמסה על הציבור" (כלו' תמיכה ממשלתית).

הקצבה (QUOTA) מגרמניה עמדה על 25,957 שמעולם לא נוצלה עד תום בשל כל מיני דרישות ותקנות שנערמו ע"י הממשל הבא, זה של רוזוולט. בקושי 5% מה-QUOTA הזו נוצלה בשנת 1933, שנתו הראשונה של היטלר בשלטון. למעשה הקצבה הזו התמלאה רק פעם אחת במשך 12 שנותיו של רוזוולט בבית-הלבן, ובשאר השנים פחות מ-25%.

אותו ווילבור קאר שחיבר את הדו"ח האנטישמי בשנת 1921 נשאר בממשל רוזוולט כעוזר שר-החוץ ומילא תפקיד חשוב ביישום מדיניות ההגירה הקשוחה שלו. כמוהו גם ג'ורג' מסרשמידט, דיפלומט אמריקני בכיר בברלין ובווינה אותו מינה רוזוולט ב-1937 לעוזר שר-החוץ.

אולם הידוע מכולם בקרב משרד החוץ היה ברקינריג' לונג, תורם כבד למסע הבחירות של FDR שתוגמל במינויו כשגריר ארה"ב ברומא, אלא שהשבחים שחלק למוסוליני על "הרכבות היוצאות בזמן" הביכו את הממשל והוא נאלץ להתפטר. או אז תגמל אותו הנשיא במינוי עוזר שר-החוץ הממונה על 23 אגפים ו-42 מחלקות, כולל המחלקה הקונסולרית.

במזכר מתועב לעמיתיו בשנת 1940 הורה להם "לשים כל מכשול אפשרי בדרכם של פליטים המבקשים להיכנס לארה"ב: לדרוש הוכחות נוספות ולנקוט בכל דרך ביורוקרטית לדחות, לדחות ולדחות מתן ויזות."

על מאמציו לצמצם את ממדי ההגירה אל מתחת לנקוב בחוק דיווח לונג לנשיא דרך קבע. באוקטובר 1940 ציין ביומנו פגישה עם הנשיא בה דנו "במכלול נושאי ההגירה, ויזות, בטחון ופרוצדורות ליישומן." "הנשיא תומך 100% ברעיונותיי," כך כתב.

אחד מהרעיונות הללו – שאושרו אישית ע"י רוזוולט – היא תקנה מחודש יוני 1941 לפיה לא תונפק ויזה לכל מי שיש להם "קרובי-משפחה" בשטחים המוחזקים ע"י גרמניה. תקנה זו השפיעה במישרין על מיספר משמעותי של יהודים באירופה, שכן במשך הג'נוסייד 1941-1945 רק 10% מה-QUOTA הגרמנית ומדינות הציר נוצלה. כ-190,000 מקומות נשארו בלתי-מנוצלים.

וכך, "חוק ג'ונסון-ריד" שנכנס לתוקפו החודש לפני מאה שנה יצר את המסגרת שחרצה את גורלם לשבט של רבים מיהודי אירופה, אבל היה זה ממשל רוזוולט שיישם את התהליך שבעצם טרק את הדלת בפני אלה אשר נואשות בקשו מקלט.

* פורסם לראשונה ב-JEWISH JOURNAL OF LOS ANGELES 8 במאי 2024. ד"ר רפאל מדוף הוא מייסד ומנהל מכון DAVID S WYMAN לחקר השואה ומחברם של למעלה מ-20 ספרים בנושאי ההיסטוריה היהודית והשואה. ספרו האחרון THE WHISTLEBLOWERS סיפורם של ארבעה שלחמו לחשוף את דבר השואה באמריקה, בשיתוף עם האמן DEAN MOTTER בהוצאת YOE-DARK HORSE

תרגום: חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה 

* * *

עדינה בר-אל

פרופ' חיים רבינוביץ': להבין את החקלאות ולייצר מזון

פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. עתה אחד ממחקריו מיושם ע"י חברת 'רומהפיד' ובשת"פ עם אינטל-איגנייט, ויהווה תשתית לשיקום החקלאות בקיבוץ חולית, שנפגע קשה  בטבח שאירע ב-7 באוקטובר.

חיים רבינוביץ' נולד בתל-אביב בשנת 1940. ה'רומן' שלו עם החקלאות התחיל בתנועת הנוער החלוצית הצופים, נמשך בהכשרה בקיבוץ גלעד ואחריה בשדה בוקר.

"באותה תקופה התפרנס הקיבוץ מכמה ענפים חקלאיים, ביניהם: מטע אפרסקים, ריבוי בצלי נרקיס  וגידולים נוספים, עדר כבשים ועדר סוסים." הוא מספר, "אני אהבתי את חקלאות הצומח והתחלתי להתעניין לעומק, לא רק בפעולות עצמן, אלא בסיבות לעשייתן. מדריכה חקלאית שהגיעה פעם בשבועיים או שלושה, הכירה היטב את הכללים וההנחיות, אך לא ידעה לענות לי על הרבה משאלותיי, לדוגמא: למה יש צורך להשקות דווקא בפרקי הזמן שנקבעו? למה יש לדשן בחנקן בכמות כזו בעת הזו, וכו'."

חיים החל לחפש תשובות. תחילה פנה לספרנית הקיבוץ וביקש ללמוד מספרים מקצועיים בנושאי חקלאות. היא ענתה לו שאין בספרייה ספרים מסוג זה,  אלא רק ספרות יפה וספרי קריאה אחרים. באותה תקופה נסמכה ספריית הקיבוץ על שאילת ספרים מהספרייה המרכזית של ההסתדרות, והמלאי התחלף מעת לעת. "ביקשתי מהספרנית לבדוק אם הספרייה המרכזית משאילה ספרים במדעי החקלאות, ולאחר שבועיים היא חזרה עם תשובה: הספרייה המרכזית אינה אוצרת ספרים מסוג זה."

חיים פנה אל מזכיר הקיבוץ וסיפר לו שהוא רוצה ללמוד, להרחיב את הידע שלו על חקלאות ושאל מה האפשרויות הפתוחות לפניו. למזכיר לא היתה תשובה מוכנה, כי אף אחד בעבר לא התעניין באפשרות כזו. הוא הבטיח לבדוק בתקנון. "לאחר כמה ימים, הוא קרא לי מקצה חדר האוכל ואמר: 'התקנון קובע כי יוצאים ללימודים לפי הוותק בקיבוץ.' שאלתי אותו: 'איפה אני בתור ללימודים?' והוא ענה: 'עדיין אין בכלל תור. אף אחד לא ביקש לצאת ללמוד...' ואז החלטתי שעבורי הזמן הטוב ביותר ללימודים הוא עכשיו, בגיל צעיר, ועזבתי את הקיבוץ." 

לימודים בפקולטה

חיים נרשם ללימודים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בסתיו תשמ"ב. הפקולטה ממוקמת ברחובות, אבל הסטודנטים לחקלאות למדו בשנה הראשונה בירושלים. "למדנו שם לימודי יסוד יחד עם סטודנטים של חוגי מדעים אחרים: ביולוגיה, רפואה, גיאוגרפיה, מטאורולוגיה, ועוד. כולנו למדנו אותם מקצועות: ביוכימיה, מתמטיקה, פיסיקה, סטטיסטיקה ומקצועות יסוד נוספים, וגם מבואות למקצועות נדרשים כמו מבוא לבוטניקה, לזואולוגיה, לגיאולוגיה וכיו"ב. יחד הכיתה כללה  כ-400 עד 500 תלמידי שנה א'."

בשנה השנייה, עם המעבר לרחובות בחר חיים במסלול לימודי צומח. "אז לא היתה הפרדה מסלולית מלאה." הוא אומר. "לדוגמא: תלמידי מסלול בעלי חיים למדו גם מקצועות של הצומח, כי הרי מאביסים בעלי-חיים במספוא, לכן הם צריכים ידע גם בנושאי צמחים; ואנחנו, תלמידי מדעי הצומח, רכשנו הרבה ידע בפיסיולוגיה, בהתפתחות ובהזנה של בעלי-חיים."

במהלך הלימודים לתואר ראשון עבד חיים לפרנסתו אצל פרופסור נחום קידר ז"ל כטכנאי ואיש הביצוע. "היו לנו הרבה שעות יחד. באחת מנסיעותינו הרבות לשדה, הוא שאל אותי מה תוכניותיי לעתיד, סיפרתי לו שאני חולם לעבוד  כמדריך חקלאי בחבל לכיש המתפתח. רציתי לנוע במרחבים הפתוחים בג'יפ, חבוש בכובע אוסטרלי ולתת למגדלים תשובות לשאלות שאני לא הצלחתי לקבל.

"קידר חייך, ולא ידעתי מה מתרוצץ במוחו." מספר חיים. "כאשר סיימתי את התואר הראשון ובאתי להיפרד ממנו, הוא אמר לי בחדות: 'לא. אתה לא הולך לשום מקום! אתה תעשה תואר שני בהדרכתי.' כאשר הזכרתי לו את חלומי וכוונותיי, הוא אמר: 'כן, אבל אתה תהיה מדריך הרבה יותר טוב אם תעמיק את ידיעותיך בלימודים גבוהים.' היה הרבה היגיון בדבריו ולכן עשיתי כעצתו. סיימתי את הלימודים והמחקר לתואר המוסמך תוך שנה וחצי, וגויסתי למלחמת ששת הימים. כשחזרתי לאחר חצי שנה, כאשר באתי להיפרד ממנו, והוא אמר לי: 'לא. עכשיו תתחיל את הדוקטורט. ברור לך שזה יוסיף לך ידע.' ואכן לאחר שנה של התלבטות אם כן אם לאו ובחירת הנושא ומהותו, נעניתי להצעה המפתה והתחלתי את עבודת הדוקטור בהדרכה משותפת שלו ושל פרופ' פייר בודובסקי ז"ל."

 לשאלה מה קסם לו כל כך בלימודי התארים המתקדמים, אומר חיים: "קסם לי המחקר. קסמה לי האפשרות להעלות רעיון, לבחון אותו בשדה או במעבדה. להסתכל על משהו, להניח ששולט במציאות הזו איזה שהוא חוק טבע, לזהות את קיומו, לנסות להבינו ולנסחו, וכך להסביר ולהבין את הקורה בשטח; ובאמצעות כל אלה לשנות את המציאות. הגירוי/פיתוי  לבחון נושא מסוים מגיע מכיוונים שונים: הוא יכול להתחיל בהבחנה של השוני בעוצמת גידול בטמפרטורות שונות, בהשפעת תנאי הגידול על תכולת ויטמין A או C, בחשיפה להבדלים בתהליכי הפריחה, בסקרנות להבין מדוע צמחים מסוימים אינם פורחים ובמאמץ להפוך את הגלגל ולגרום להם לפרוח ולייצר זרעים, וכדומה. במילים אחרות: להשתמש בכלים שנתן לנו הטבע עצמו כדי ליצור מציאות חדשה, בכוונה להגדיל את התנובה והאיכות של התוצרת החקלאית."

חיים חקר בעבודת הדוקטור את מנגנוני יצירתם של רדיקלים חופשיים של חמצן ואת פגיעתם בצמחים  במגוון מחלות פיסיולוגיות ופתולוגיות, ואת קיומם והמרצתם של מנגנוני הגנה מפניהם.

מסביר חיים: "החמצן חיוני לקיומנו, למשל: בתהליכי הנשימה ויצירת האנרגיה המאפשרת לנו לפעול ולחיות. מאידך, החמצן עלול לחמצן מולקולות וכך לפגוע בתפקודן ויותר מכך, להיות רעיל ביותר. כאשר הופך לרדיקל חפשי (מכיל אלקטרון בודד בקליפה החיצונית). הרדיקלים החופשיים מתרבים בתהליכי שרשרת ופוגעים והורסים כל מולקולה שתתייצב בדרכם (למשל: DNA). בשל כך, כל החיים על פני כדור הארץ מכילים מנגנוני הגנה מפני חמצן.

 חיים איפיין את הנזקים השונים הנגרמים ע"י רדיקלים חופשיים של חמצן ביצורים ירוקים, וזיהה את שורת מנגנוני ההגנה הפועלים  בהם  למניעת הנזקים. את עבודתו סיכם בשורת מאמרים ובסקירה  (עם פרופ' פרידוביץ' ז"ל, אוניברסיטת דיוק, דורהם, צפון קרולינה) המצוטטת ביותר בנושא זה. והוא מוסיף: "תוצאות המחקרים שלי מיושמות בעיקר  במניעת מחלות פיסיולוגיות כמו מכת שמש,  הפוסלת ירקות ופירות לצריכה. המחקר שלי בוצע  בעגבניות ובאצות ירוקות, ותלמידי מחקר שלי אימתו את ההנחות והממצאים והוכיחו כי העקרונות הללו מתקיימים גם בפלפלים, במלפפונים ובתפוחים."  כל אלה תרמו לפתרון מעשי לצמצום הנזקים.

דוקטורט במלחמת יום כיפור

מספר חיים: "בחודש מאי 1973 התחלתי לסכם ולכתוב  את ממצאי המחקר שלי בעבודת הדוקטורט, ובהמשך להדפיס במכונת  כתיבה 'הרמס בייבי', שהרי מחשבים אישיים פרטיים היו עדין בגדר חלום. כיוון שהודרכתי ע" שני מנחים – פרופ' נחום קידר ופרופ' פייר בודובסקי ז"ל–נאלצתי להשתמש בנייר פחם, כדי שאוכל למסור  לכל אחד מהם עותק, לקבל את הערותיהם ותיקוניהם ולהדפיס נוסח מתוקן."

ההדפסה של הנוסח השלם הסתיימה ב-5 באוקטובר 1973, אחה"צ, בערב יום הכיפורים. "הקלדתי את הדף האחרון, דף התודות, ואז שושי רעייתי הזמינה אותי לארוחה מפסקת. עזבתי הכול, והדף עם התודות נשאר משולב בין גלילי מכונת הכתיבה.  למחרת, בצהרי יום הכיפורים, נשמעה צפירה, ואנחנו ירדנו עם שני הילדים למקלט. זמן קצר לאחר מכן הגיע רוכב אופנוע ומסר לי צו ביד  שהורה לי להתייצב מיד ביחידה. עליתי לדירתנו, לקחתי כמה פריטים אישיים ויצאתי אל מקום המפגש בפארק הלאומי ברמת גן. שם נזכרתי בעבודת הדוקטור שלי, והרהור מטריד חלף במוחי: מה קורה עם עבודת הדוקטור אם לא אחזור? פניתי למפקד וביקשתי פסק זמן קצר לחפש טלפון בסביבה כדי להתקשר הביתה. נכנסתי לבית קרוב, קיבלתי רשות להתקשר לשושי רעייתי וביקשתיה: 'קחי את כל הדפים המונחים ליד מכונת הכתיבה ובתוכה, סעי מחר בבוקר אל ביתו של המנחה שלי נחום קידר, ומסרי אותם לידיו.' ידעתי שלא יגייסו אותו מפאת גילו, ובטחתי בו שיטפל בכול."

במלחמה הוא שירת  בצפון רמת הגולן. חודש וחצי לערך מאותו יום כיפור, נמסר למשפחתו שהדוקטורט שלו אושר. "אז היה נהוג הליך של בחינה בעל-פה בפני כל חברי הסגל האקדמי של הפקולטה. הבחינה כללה הרצאה המסכמת את החדשנות בעבודה, פרק של דיון פילוסופי ותשובות לשאלותיהם של הנוכחים. המ"פ שלי אישר לי חופשה בת 18 שעות: 'סע, תַרְצֶה, תחזור.' התעוררה בעייה תחבורתית. איך אגיע בזמן? אוטובוסים לא שירתו את הקהל ולא היה לי רכב פרטי עמדי. נחוש לעשות זאת התקדמתי לאט בטרמפים למרחקים קצרים ברכבים מזדמנים, פעם בקומנדקר, פעם במשאית אספקת מים... והעיקר, הצלחתי להגיע הביתה, להחליף בגדים, לנסוע לרחובות, לעבור את המבחן ולקבל את התעודה הנכספת. והשאר היסטוריה. כן, חזרתי בזמן למזרעת בית ג'אן למשמרת שלי." הוא מסיים בחיוך.

תפקידים באוניברסיטה

ב-1995 נבחר חיים רבינוביץ' לכהונת ראש ועדת מחקר של הפקולטה ועמד בראשה עד שנת 1998, כשנבחר לכהונה של ארבע שנים לתפקיד דֶּקָן הפקולטה. ב-2001 בחר בו סנאט האוניברסיטה העברית בירושלים לתפקיד הרקטור, והיה הראשון בין הרקטורים הנבחרים מאז הקמתה של האוניברסיטה שנבחר לכהונה שנייה.

הישגים חדשניים בירקות

מספר חיים: "העבודה המשותפת עם נחום קידר ז"ל והצוות הנהדר שלנו, הניבה חדשנות פורצת דרך של זני עגבניות שלפירותיהם חיי מדף ארוכים. בעת ההיא גידלו בארץ מספר קטן של זנים, ובעיקר 'מרמנד' שנראה שהובא ארצה ע"י נתן אלתרמן או שלמה צמח, (שניהם למדו אגרונומיה בצרפת). שנים אחר כך החלו לגדל גם את הזן 'חוסן אילון' שטופח ע"י יהושע מניס. ההערכות אמדו את אבדן התוצרת בשל התרככות מהירה של הפרי בכ-40% מכלל היבול, וייצוא העגבניות כולו (זוכרים את משה דיין כשר החקלאות ועגבניות ה-Moneymaker) היה תלוי בהטסה לשוקי היעד. פריצת הדרך העולמית שלנו זכתה את נחום קידר בפרס ישראל. לימים החדרנו את התכונה הזו ועימה גם השבחנו את הטעם של עגבניות זעירות שגדלו בחצרות בתים באירופה – אלו עגבניות השֶרי שכבשו את העולם בסערה. עוד חיזקנו את הקשר בין הפרי לשדרת התפרחת ואפשרנו את הקטיף באשכולות לחיסכון מהותי בעבודה. האשכולות הראשונים עוצבו כאשכולות ענבים, אך למען החיסכון בנפח האריזה, פיתחנו אשכולות 'שדרת דג' המקובלים כל כך היום. חברות הזרעים הישראליות גדלו והפכו בינלאומיות ועשרות חקלאים התפרנסו ומתפרנסים  יפה מייצור זרעי המכלוא של זנים הללו.

"יחד עם ד"ר יעקב ונטורה ואחריו עם ד"ר רוס פיטרס (חברת 'הזרע') יצרנו את זני המכלואים הראשונים של בצל בכיר ישראלי, המתאחסן היטב ללא קירור. מכלואים אלה מניבים יבול כפול מזה של הזנים הפתוחים ואיכותם מצוינת. נוצר ביקוש והחל ייצוא זרעי מכלוא של זני בצל מקוריים  לארצות בהן היום קצר.  יחד עם פרופ' רינה קמניצקי, החזרנו את הפוריות המינית לשום הגינה והיינו ראשונים בעולם שייצרו זרעים אמיתיים של שום הגינה כדבר שבשגרה.

ביטחון  תזונתי

נושא הביטחון התזונתי של האדם הטריד את חיים תמיד. "כדור הארץ יאכלס ב-2050 יותר אנשים ממה שהוא מסוגל להאכיל. סוכנויות האו"ם  חוזות שעשירית מתוך כעשרה מיליארד אנשים שיחיו כאן בעוד 25 שנה יסבלו חרפת רעב קשה, ימותו ברעב או יסבלו ממחלות ניווניות ופיסיולוגיות קשות כתוצאה ממחסור במזון." הוא אומר.

לדבריו, לאורך כרבבת שנות חקלאות, התקשה האדם להגדיל את היבול הביולוגי של הצמחים באמצעות הטיפוח לבדו, לבד מתקופה אחת של כשלושים שנה, כאשר ישמו את התיאוריות הגנטיות של מנדל, והתחילו לייצר  זני מִכלוא. תחילה של תירס ואחריו רבים אחרים. אז נמדדה עלייה דרמטית ביבול הביולוגי שנמשכה עד שנות ה-60 של המאה העשרים. "מאז  נעזרים בעיקר בשיפורים אגרו-טכנולוגיים כגון: מעבר לטפטוף במקום הצפה/המטרה,  שיפור בדישון ובהגנת הצומח, מעבר מגידול בשדה לגידול חממה, ועוד. אך גם אלה קרובים למיצוי. היבולים ככללם גדלו בשל כל אלה אך היבול הביולוגי נשאר בעינו בהשוואה לזנים ותיקים שגודלו בתנאים זהים. המהפכה הירוקה גרמה לעלייה בייצור מרכיב המזון (גרגרים) של הדגנים אך לא בסך החומר הביולוגי שהצמחים יוצרים. תוצאותיה של המהפכה הירוקה מיצו את עצמן כבר בשנות ה-90 ועד כה לא נראו השפעותיה של ההנדסה הגנטית על  היבולים הביולוגיים. מכאן הצפי  למחסור במזון והחשש לביטחון התזונתי של האדם  ומקנהו, שאנו חווים כבר היום, שיתעצמו מאוד בתוך חצי יובל שנים."

אחד ההישגים הגדולים של חיים רבינוביץ' בחקר תפוחי האדמה. הוא הגדלת הניצולת של היבול הביולוגי והוא מסביר:

"ניתן לחלק את אברי הצמח לשתי קבוצות ייעודיות: החלק המשמש למאכל האדם והאחר כמו העלוה באורז, תירס, חיטה, סויה, גזר, אגוזי-אדמה ואחרים – משמש להזנת בעלי חיים משקיים. המצב שונה בצמחי הסולניים. כך, פקעות תפוחי אדמה או פירות עגבנייה משמשים למאכל אדם ואילו הנוף מושלך בשדה ככלי אין חפץ בשל תכולה גבוהה של  גליקואלקלואידים רעילים (גליקואלקלואידים: משפחה של חומרים אורגניים, נגזרות של חומצות אמינו,  המכילים חנקן וקשורים למולקולת סוכר. הגליקואלקלואידים של הסולניים פוגעים קשה במערכות העצבים ואחרות).

"החקלאים משקיעים הון עתק והרבה אמצעים: אדמה, מים, כימיקלים, ועבודה, כדי לייצר את הנוף שבלעדיו לא תתפתחנה פקעות ולא נקטוף פירות. בגידולי הסולניים אנו משמידים  את הנוף לפני או אחרי האסיף, אף שהוא מהווה כשליש עד 40% מסך היבול הביולוגי של הצמח. כך הולכים לטמיון ברחבי העולם כ-200 מיליון טון עלוות תפוחי אדמה שערכה התזונתי דומה לזה של אספסת. בזבוז נורא."

מה ניתן לעשות? כיצד ניתן להשתמש בנוף? 

אומר חיים: "לשמחתי יש  בידינו כלים מולקולריים חדשניים, כגון: עריכה גנטית, המאפשרת כתיבה מחדש של הוראות החיים, או כתיבה של הוראות חיים חדשות בצמח, בחיה ובאדם."

המחקר של חיים וצוותו, בעזרתה של חברת 'דנציגר אינוביישנס' ותמיכתה של חברת 'רומהפיד', אִפְשֶר לשתק את מערך הייצור של הגליקואלקלואידים בצמח תפוח האדמה בלי לפגוע בתכונותיו האחרות. לכן, החקלאי  ימשיך לגדל את תפוחי האדמה כהרגלו, כולל השמדת הנוף המבוצעת כשבועיים לפני האסיף להנעת תהליכי התייצבותה של הקליפה המגינה על הפקעת מפני הנזק המכאני במהלך האסיף והמיון, מצמצמת התנדפות, ומקשה על חדירת גורמי מחלות ומזיקים.

השוני יתחיל בשלב הזה בו יוחלף היישום של קוטלי עשבים מזהמי סביבה בקציר הנוף, כנהוג בגידולי מספוא. הירק ייאסף לייבוש או להחמצה בבור תחמיץ, ומשם להאבסת בעלי חיים משקיים.

לשאלה אם לא ייגרם נזק לבעלי החיים? עונה חיים: "העלווה הזו כמעט חפה מגליקואלקלואידים, ואיכותה התזונתית דומה מאוד לזו של אספסת, המוכרת כירק הטוב ביותר להאבסה של בעלי חיים. ניסויי האבסה של טליות בהנחייתו של פרופ' מבג'יש, מומחה להזנת בע"ח בפקולטה לחקלאות, העלו כי אלה שניזונו על מספוא שהכיל עלוות תפו"א דלת-גליקואלקלואידים, עלו במשקלן בפרק זמן נתון יותר מחברותיהן שהוזנו במספוא המסחרי המקובל. כל הבדיקות הפיסיולוגיות האפשריות שנערכו ע"י וטרינר, העידו על היעדר פגיעה כלשהי בתפקודן, בבריאותן ובהתפתחותן."

 ממצאי המחקר הוצגו אשתקד בכנס הבינלאומי הגדול בצפון אמריקה. ופורסמו כמאמר ב-2024 בכתב עת יוקרתי שענינו הזנת בעלי חיים, שזוכה  להתעניינות רבה בעולם. (קישור: doi: 10.3389/fanim.2023.1242989).

אימוץ הזנים החדשים של תפוחי אדמה דלי-גליקואלקלואידים ישרת כמה מטרות: ראשית וקודם לכל, לא תהיה פגיעה בייצור הפקעות למאכל אדם, שכן העלווה תשנה את תפקידה (מהטמעה למזון) רק כאשר יסתיים ייצור הפקעות. איסוף העלוה יוסיף למאזן העולמי כ-200 מיליון טון מזון גס להזנת המקנה ובעתיד, בשל האיכות הגבוהה – אפשר שתשמש גם כגידול-עלים למזון לאדם).  היום, 77% מכלל הקרקעות החקלאיות בעולם משמשות לייצור מזון לבעלי-חיים, והדרישה גוברת ועולה.  התוספת של עלווה בכמות כה גדולה להזנת מקנה תשחרר שטחים חקלאיים מייצור מזון לבע"ח – לייצור מזון לאדם. למשל: מְגדל התירס למספוא, ימשיך לגדל תירס – של זנים המשמשים מאכל לאדם; צפויה פחיתה של השימוש בכימיקלים להשמדת הנוף (באירופה נאסר השימוש הזה) ואיתו הזיהום הסביבתי. זאת ועוד, הנוף שנאסף מהשדה במקום בקרקע יחדל לשמש בית גידול פורה לחרקים, פטריות ומזיקים אחרים, ולכן יקטנו סיכויי ההדבקה והצורך בהדברה בעונה הבאה של הייצור, ועימם ההוצאה הכלכלית ופגיעה בסביבה, ותצמח תועלת למחזור הגידולים באותו שדה."

בחינה כלכלית שנערכה על בסיס נתונים שהתקבלו מארה"ב העלתה, שהכנסה נטו ממכירת הנוף של תפוחי אדמה כמזון גס משובח לבע"ח, תגדל ב-$60 לדונם, ללא תוספת/השקעה כלשהי באמצעי ייצור או בהון.

פעילות למען שיקום בעוטף עזה

הנגב המערבי נפגע קשה במלחמת ה-7 באוקטובר, במיוחד סבלו יישובי העוטף. "האזור הזה והדרום כולו הם בעלי חשיבות  רבה לחקלאות ישראל. למשל: בנגב המערבי מייצרים 60%  עד 70% מכלל תפוחי האדמה בישראל." אומר חיים.

קיבוץ חולית הקטן עבר טבח נורא ב-7 באוקטובר. 15 מתוך 85 חבריו ועוד שני עובדים זרים נרצחו, 14 נפצעו, ונחטפו שם שני חברים וארבעה עובדים בדואים, (שני חטופים הוחזרו).

"המחקר לאיון תכולת הגליקואלקלואידים בתפוחי אדמה, נבחר ב-2023 ע"י קרן אספר וב-2024 ע"י אינטל-איגנייט, כאחד המיזמים המבטיחים של השנה. תוצאותיו ממומשות במיזם לשיקום קיבוץ חולית,  מהוות בסיס לכינונה של חקלאות היי-טק במקום, ולקימומו של היישוב." חיים מציין כי עבור פעילות זו, "חבריי בחברת 'רומהפיד' ואני זכינו להכרה, הוקרה ולאירוח בבית הנשיא.

"אנו רוצים לעזור לחברי הקיבוץ לקומם את יישובם ולחזור לחיים משגשגים במקום." אומר חיים. "בכוונתי להקים שם מעבדה לייצור תרבית רקמה, כצעד ראשון בשרשרת הייצור של ייצור תפוחי אדמה נקיים מפגעים. השלב הבא הוא הקשחה וגידול הצמחונים בבית-רשת עמיד-לחרקים בכוונה לשמור על רמת הבריאות הנדרשת מחומר הריבוי. הדור הבא יגודל באזור מבודד, בסביבה נקייה מצמחים אכסנאים לפגעים של תפוחי אדמה, ויהיה עטוף ומוגן במערכת מומחים של הגנת הצומח מצוידים בשיטות הדברה יעילות.  נקים את המערכת הזו של ייצור חומר ריבוי מקורי בכוונה לבסס את הכלכלה החקלאית של הקיבוץ ברמת הייטק חקלאי, ומאידך להפוך את המקום למרכז ידע והפצה של החדשנות ושל פתרון גדול, אך חלקי, לביטחון התזונתי של האדם.

לסיום

מדענים-חוקרים בתחומי החקלאות, דוגמת פרופ' חיים רבינוביץ, מיישמים את ממצאי מחקריהם בכוונה להציג פתרונות לבעיות הביטחון התזונתי בעולם, ובה בעת תורמים לביסוס החקלאות בארץ, לכלכלתה ולעצמאותה התזונתית של המדינה.

"חברת 'רומהפיד' נבחרה בשתי תחרויות והוגדרה כמיזם בעל סיכויי הצלחה גבוהים. 'רומהפיד' התחברה ליוזמה של 'אינטל-איגנייט 'לפעול לקימומו של קיבוץ חולית." מציין חיים. "פעילותה זו של 'רומהפיד' תביא לקפיצת מדרגה משלב של חקלאות מצוינת קלאסית לחקלאות הייטק. חבריי ואני הצעדנו את החקלאות צעד או יותר, קדימה. כולנו החלטנו שאת הישגינו ניישם ואותם נשקיע בכל ליבנו ועם כל יכולותינו בקימום עוטף ישראל, ושקיבוץ חולית יהווה מוקד העשייה, ההתחדשות והקימום. אנו נעשה ככל שנוכל כדי שהמקום יקום מאפרו כעוף החול, יִשְׂגֶּה ויפרח וימריא אל פסגות החדשנות והיצירה, ויהווה מקור של אור לחקלאי ישראל ולעולם.

"מי ייתן שקיבוץ חולית הקטן, שלפני המלחמה התבסס על החקלאות, ישתקם, וכך ואיתו גם היישובים בעוטף ובצפון. נעשה כל שביכולותינו כדי שהחקלאות שלנו על כל גווניה, יכולותיה והישגיה ימשיכו לשגשג ולהוות עמוד תווך מרכזי במעשה בכלכלה, בביטחון הלאומי והתזונתי, ובערכיה של החברה הישראלית. 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם'."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1334, 23.5.2024.

אהוד: לפני כשמונים שנה, בילדותי באחוזת קלמניה של משה גרידינגר, שאותה הקים למענו דודי ברוך בן עזר ראב, הייתי מגלה בצידי הדרכים שיחים של עגבניות שצמחו פרא והצמיחו עגבניות אדומות זעירות וטעימות. נהגו לומר אז שבכל מקום שערבי מחרבן צומח שיח עגבניות-בר כאלה. בתמימותי חשבתי לימים שעגבניות השרי פותחו משיחי עגבניות-הבר האלה.

בסיפורי "טביעת אצבעות", שפורסם בקובץ סיפוריי "הפרי האסור" בהוצאת "אחיאסף" בשנת 1977, מופיע הקטע הבא:

"באה שעת צהריים ואוּרי מאס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור בפתחה של מערה עמוקה, ישב אורי לאכול בתוך חבורת שקצים ערביים. עלי פרס לו מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז, וחלק עימו קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צואת אדם. היא באה מפולניה שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של עלי היו חמצמצות וערבות לחיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הירוותה אותן במיטב דשניה שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן-עדן פראי של עגבניות-בר בצהרי-יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד."

בשעתו ביקשו ממני לכלול את הסיפור במקראה לבתי הספר העבריים בתנאי שאשמיט ממנו את המשפט "בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות" בטענה שהוא גזעני ופוגע בערבים. סירבתי, ואינני יודע אם הסיפור אכן פורסם או לא. זה באמת לא יפה לפגוע בערבים. ראו עד כמה הם מקפידים על כבודנו כאשר הם אונסים ורוצחים את בנותינו.

גם הקובץ כולו, "הפרי האסור", סורב לפרסום באמצע שנות השבעים כאשר אברהם יבין, עורך סדרת ספרי הסיפורים הקצרים של "עם עובד", טען שהסיפורים שלי אינם ספרות!

אגב, אחד "ההישגים" של פיתוח זני העגבניות הישראליות החדשים הוא שנעלמה לגמרי מהשוק עגבניית הבלדי המקומית הכרסתנית, שבלעדיה אין כבר סלט ארצישראלי אמיתי. אמנם, אם משתמשים לסלט בעגבניות שרי, אז משהו מחמיצותה העדינה של עגבניית הבלדי נותר.

פוצ'ו:  אהוד, זה שאתה זוכר שעבודת הגמר שלי בפקולטה לחקלאות כללה צינור מנוקב, מלמד על כוח זיכרונך החזק, אבל זה שמכאן אתה עובר לסיפור איבוד הבתולים שלי באוניברסיטה, זה מלמד על כך שכוח הדמיון שלך אפילו עולה על כוח הזיכרון.

ולעדינה בר-אל הנהדרת אני רוצה להגיד שסיפורי החקלאות והחקלאים שלך מעוררים לחיים את קיום המדע והנוסטלגיה בעולם, חבל רק שאף אחד בפקולטה לא סיפר לָך איך באחת ממסיבות יום הסטודנט קראתי את עבודת הדוקטורט שלי שנושאה היה: "האם ניתן לגדל דגים מלוחים בים המלח, ואם לא – אז מאיזה זנים כן?" – אבל מאחר שהעתיד עוד לפנינו, בטח נספיק לספר על כך באחד מעלוני חב''ע הבאים.

אהוד: כבר סיפרת על כך אצלנו במכתב העיתי וגם באחד מספרי "בחיי" שלך, וסיפרת שם גם על איבוד הבתולים שלך כאשר למדת בפקולטה לחקלאות ברחובות.

* * *

צביקה זליקוביץ

בֵּין לְבֵין

בֵּין רְחוֹב נוֹרְדָּאוּ לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן,

בֵּין קֻפַּת חוֹלִים לְבֵית הַהִסְתַּדְּרוּת,

בֵּין קוֹלְנוֹעַ "הֵיכַל" לְ"הַדֵּר",

בֵּין הַבַּיִת לַ"קֵּן",

בֵּין חָצֵר לְחָצֵר,

בֵּין הַקִּיּוֹסְק שֶׁל פְרִידְמָן לְקָלִינְסְקִי,

בֵּין הַגָּזוז וְהַגְּלִידָה,

בֵּין הַלֶּדֶר וְהַפָלָאפֶל.

בֵּין הַשָּׂדֶה לַפַּרְדֵּס,

בֵּין הַ"וָּאדִי" לַחֻרְשָׁה,

בֵּין "הַפּוֹעֵל" לְ"מַכַּבִּי",

בֵּין הַבְּרֵכָה לְמִקְשַׁת הָאֲבַטִּיחִים,

בֵּין "אִחוּד רֶגֶב" לַחֲצַר הָעֶגְלוֹנִים,

בֵּין הַיֶּקֶב לְגַן הַמְּיַיסְּדִים,

בֵּין מְחַלְּקֵי הַנֵּפְט וְהַקֶּרַח,

בֵּין הַשִּׁעוּר לַהַפְסָקָה,

בֵּין "בֵּן לוֹקֵחַ בַּת" לקרָאקוביאק,

בֵּין הָעוֹצֵר וְהַ"כַּלָּנִיּוֹת",

בֵּין הַחַמְסִין וְהַיּוֹרָה,

בֵּין אָבִי שֶׁאֵינוֹ וְאִמִּי שֶׁבּוֹכָה,

בֵּינִי לְבֵינָם וּבֵינִי לְבֵינִי,

בֵּין פֶּתַח לְתִקְוָה.

31/10/2009 

* * *

משה גרנות

קשה להאמין!

על ספר השירים

"האישה המסתתרת בעליית ביתך"

מאת תמרה גיסר אורון

ניב 2022, 78 עמ'

כתבתי בכותרת הרשימה הזאת את המילים "קשה להאמין!" – ובכן, באמת קשה להאמין שספר השירים המושלם כל כך, שבו רבדים של שפה עשירים כל כך – גלויים וסמויים, ויכולת פיוטית ייחודית נפלאה כל כך – כל זה הוא פרי רוחה של משוררת שזה ספרה הראשון, ולמרבה הצער, מסתבר שהוא גם ספרה האחרון, כי כשספר שירים נפלא זה ראה אור, זה קרה  מספר חודשים לאחר שהמחברת נפטרה.

כשעיינתי בקורות חייה, החידה הזאת קצת התפענחה: היא בתו של משורר יהודי בדרום אמריקה, ועל שירתו היא הכינה דוקטורט המבקש לפענח פרטים ביוגרפיים מתוך רמזי שירתו של משורר (במקרה זה – אביה). ובכן, שתי החמצות שממש נוגעות לליבו של קורא ספר שירים יפהפה זה: היא לא זכתה לראות את הספר יוצא לאור, וכן לא זכתה לסיים את עבודת הדוקטור, שללא ספק נועדה להיות פנינה מחקרית.

מפתה מאוד להתרכז בארמזים מהמקרא ומארון הספרים היהודי, שספר שירים זה מועשר בהם, אך כיוון שבנושא זה טיפלה בהרחבה חגית בת אליעזר (באתר "יקום תרבות" 6.10.2023 –תאריך היסטורי!), אדלג על כך ואתרכז בארמזים מתרבות העולם; אזכיר דוגמאות אחדות: בעמ' 23 מופיע השיר "בשדות אליסיום" – אליסיום הוא גן העדן במיתולוגיה היוונית. המושג "שדות אליסיום" מוביל אותנו משם אל השדרות המפורסמות בפאריס ששמן "שאנס אליזה". בעמ' 33 אנו פוגשים את תיאמת שהייתה אלילה במיתולוגיה המסופוטמית. בעמ' 34 בשיר "מקור" אנו פוגשים תמונה המרמזת על גורלו של פרומותאוס הכבול, שכבדו מנוקר על ידי עיט ("מקור" בשתי משמעויות). בעמ' 42 אנו פוגשים את הגרגווילים, שהם פסילי דרקונים ששימשו מרזבים לקתדרלות גותיות. בעמ' 46 מוזכרות הסירנות, שבאודיסיאה היו צריכים לכבול את אודיסאוס כדי ששירת הסירנות לא תפתה אותו לקרוב אליהם, קירבה שמשמעה מוות. בשיר שלנו הדוברת זקוקה לכבלים כאלה. בעמ' 53-52 אנו פוגשים ואריאציה לתורתם של מרטין בובר ועמנואל לוינס.

הארמזים האלה אינם קישוטים שהמשורר/ת מבקש/ת להתהדר בהם, אלא  אמצעי להטמיע משמעויות, על הרוב מוצנעות, המעשירות את ההיגדים.

אמצעי פיוטי אחר שהמשוררת שלנו נוקטת בו הוא האימאז', שהוא תמונה במילים. הרי קצת דוגמאות:

"אני מכינה ריבות / מאהבות בשלות / שנשרו מענפים / עמוסי פירות / עסיסי ערוות שכוחות..." (עמ' 11). ריבות מכינים מפירות עסיסיים, ואילו בשירנו אנו פוגשים "עסיסי ערוות שכוחות." ובהמשך: "... כרוב / שסוע איברים / מבעבע במימי מלחי / ההחמצות / להניח על סיפי החלונות / בצנצנות שקופות." כאילו מדובר במתכון להחמצת כרוב, ולמעשה, מדובר פה בהחמצות, החשופות לעיני כול. "אני אתייצב וחרב מתהפכת בידי / בפתחי עדן מילותיי / באלמוות השותק / של תשוקותיי / בשערי / המילים" (עמ' 27). התמונה מרמזת על הגירוש מגן עדן, ומצביעה על תשוקות אדירות, שאינן חורגות משערי המילים.

אמצעי פיוטי אחר שנמצא בקובץ הוא האוקסימורון המביא בכפיפה אחת דבר והיפוכו: "ואני מרוב שתיקה / בערו אוזניי" (עמ' 16).

השיר "משירי החורף הגווע" (עמ' 36) פותח בדימוי מקורי: "העננים / כנשים בשלות / וגדושות חזה" וממשיך באוקסימורון: "כמהים למגע ברק / וללחישות הרעם" – הרי הרעם אינו לוחש, ולמגע ברק אין כמהים.

אפשר למצוא בקובץ הזה גם סינאסתזיה, שמשמעה – ערבוב של חושים: "בעליית הגג של המכאוב" (עמ' 31) – את המכאוב חשים, ואילו את עליית הגג רואים, ואליה מטפסים – ציור  הממחיש את גודלו של הכאב. דוגמאות נוספות: "אור ניגר על / השביל" (עמ' 75)."כנפי העלטה" (עמ' 50) – את מעוף הכנפיים בעיקר שומעים, ואל העלטה מכוון רק חוש הראיה.

האנשה יפה נמצא בשיר "כבר בוקר קם" (עמ' 68): "... אבל האור דולק / בחלונות / ממצמץ באישוניו".

במיספר שירים נמצא פזמון (עמ' 13,  57, 67 , 70, 71), וקלמבור (אותם צלילים במשמעות אחרת) – שום במשמעות של מאומה, ושום הירק  (עמ' 15).

יש בקובץ שני שירים ארס-פואטיים ייחודיים מאוד, אצטט את הבית האחרון של השיר "ארס פואטיקה" (עמ' 57): "שירים זולגים / כחלב הניגר / משדיים גדושים / של אישה מיניקה, / מותירים כתם חמצמץ / על אריג חולצתה / השקופה" – הציור הזה אומר לקורא שתי עובדות בעניין כתיבת השירים – שזה לא רצוני, כמו שדיים שלא יונקים מהם – הם מטפטפים חלב, וכן, התוצאה היא תמיד חמוצה – המשורר לעולם לא יהיה מרוצה מהשיר של אתמול.

 ובשיר הארס-פואטי השני "שפתו של הפחד" (עמ' 59) המשוררת מכריזה: "אני אומרת לכם / השירה היא שפתו / של ה פ ח ד."

שיר אהבה מרטיט הלב הוא "אני לא אנעל את השער" (עמ' 76-73), וכן, גם שני שירי קנאה (עמ' 24-23, 25).

אני נפעמתי מעוצמתם ויופיים של השירים, וצריך לשבח גם את ההפקה המכובדת והמושקעת.

משה גרנות

* * *

יהודה גור-אריה

חטופים בים הדרומי

"אדוני הנשיא, קום! תתעורר! יש אֵירוע חמור. אי-שם בים הערבי. אני לא יודע איפה זה."

אם המזכיר הצבאי מעז להעיר את הנשיא שעתיים לפני הזמן, זה אכן חמור, חמור מאוד.

"מה העניין, תומי? מה קרה?"

"פיראטים השתלטו הלילה על אוניית הקרוז  Ocean dream ועליה 1330 נוסעים, ועוד 600 מלחים ואנשי-צוות, אוניה חדשה של חברת הספנותAmerican Cruise Company   ששטה בים הערבי, בין הודו לעומאן. פרטים נוספים לא ידועים בינתיים. גם חברת הספנות לא יודעת הרבה. הקפטן לא עונה בתקשורת, ויש חשש שנרצח. איש  משלהם יושב בגשר הפיקוד והוא נותן פקודות והוראות לסגן-הקפטן של האונייה. הקרוז לא זז מהמקום. זה כל מה שידוע לנו בינתיים."

"ומה עם מאבטחים של האונייה? הם לא יכולים לעשות משהו? כמה הם?"

"לא יותר מכמה עשרות, עם אקדוחים בלבד. מה הם כבר יכולים לעשות נגד יותר ממאות פיראטים שהשתלטו על האונייה? הם מסתתרים בין סירות ההצלה ומדווחים לחברה בקשיים רבים ובסכנת מוות. החוטפים אספו את כל הסמרטפונים של הנוסעים וזרקו אותם לים. יותר מזה אין לנו בינתיים פרטים. זרועות המודיעין של חיל-הים נמצאים בפעילות אינטנסיבית, ויש להניח שתוך כמה שעות נדע יותר."

"עסק ביש, תומי, שיט. תורֶה למחלקת הגיאוגרפיה שיעלו לי את מפת הים הערבי הזה, וגם ציון מקום האירוע."

"אתה רוצה אולי גם צילומים של הקרוז  והפיראטים עליו?"

"הממ... כן, שיביאו."

"כן. והם גם לא התקשרו בינתיים להגיד לנו מה הם רוצים."

"תומי, תודיע לכריס הֶמי [מזכיר הממשלה] לזָמֵן לכאן את הקבינט לענייני הגנה ואת כל הנוגעים בדבר: מפקד חיל הים, חיל האוויר, מפקד המרינס, וה-סי.אי.איי כמובן, לישיבת-חירום, בעוד שעתיים וחצי, באולם הישיבות, כאן. ואילו אתה, תומי, תתקשר מיד לאמילי [אמילי מילטון-בראון, סגנית הנשיא], שתבוא מיד, להתייעצות מוקדמת. ותשאל את פיטר קייטון [המקשר בין ה-סי-איי-איי והמקביל שלו בישראל], אולי הם יודעים משהו על העניין."

 ובעוד הנשיא לוגם את הקפה של הבוקר, נכנס פיטר קייטון, ובידו סל מלא מודיעין שהישראלים קלטו הלילה: ה-8200 שלהם ירטו שפע של תשדורות עצבניות, כמעט גלויות לעין, לא מוצפנות כראוי, חילופי שיחות בין מנהיג איראן, מפקד חיל-הים שלהם וסגן-המפקד, תת-אדמירל בשם עלי קמזדי, שנמצא על סיפון הסיירת החדשה שלהם, "רוחאללה חומייני", שיצאה להפלגת-בכורה בים הערבי, בין הודו לעומאן, ועליה כ-600 מלחים. היא מלווה בשתי ספינות-טילים מהירות, משני צדדיה. יש להניח שהם לא התכוונו לשיט מבצעי, ורק במקרה נתקלו באוניית-הקרוז האמריקנית, ששטה לכיוון אירופה. זה היה טרף קל, שהושט להם בכפית, איך אפשר לוותר עליו? תת-האדמירל קיבל אישור להשתלט על האונייה חסרת ההגנה, ולדרוש משהו שיפגע באמריקה, במיוחד מבחינת הכבוד והמורל שלה. לא עלה בדעתם שום דבר ממשי, אז הם החליטו לדרוש שני  מיליארד דולר, וכן שחרור כל האסירים הביטחוניים המצויים בבתי-הסוהר שלנו. 170 המלחים הקרביים לבשו בגדים אזרחיים, כדי לעשות רושם של סתם פיראטים. באישון לילה הם טיפסו על האונייה והשתלטו עליה ללא קושי..." 

"הם עובדים שם יפה הממזרים האלה של 8200 בתל-אביב. כמעט כמונו. ואתם לא ידעתם שום דבר על הסיירת המזויינת הזאת? למה לא דאגתם ליירט אותה בדרכה?"

"כן ידענו עליה, צילמנו אותה מהלוויין, וגם מכטב"מי מודיעין וצילום, ואנשינו עוסקים כרגע בפיענוח תצ"א [תצלומי-אוויר]. עקבנו אחריה, אך לא היתה לנו כל סיבה להפריע לה בשיט שלה בים הפתוח, במים הבינלאומיים, לא היתה לנו כל עילה לעצור אותה. לא חשדנו בה בשום דבר. ידענו שזו אוניית-קרב חדשה, שנבנתה במספנה שלהם, ורק במקרה הוא נתקלה באוניית-הקרוז שלנו, שהיתה בדרכה לאירופה, ועליה כ-1330 נוסעים ו-600 מלחים ואנשי-צוות."

"אז מה אנחנו עושים עכשיו, פיט? יש לנו איזה כלי-שיט בסביבה?"

"יש, אבל במרחק של יומיים וחצי לפחות. שתי משחתות עם טילים וטורפדות. ומטוסי הפצצה. אפשר לחסל אותה בלי בעיות, אבל החוטפים שעל הקרוז עלולים לרצוח את כל הנוסעים. זה לא בא בחשבון." 

 "לא בא בחשבון. נכון. אז מה עושים בכל-זאת?"

"האפשרות הסבירה היחידה שנראית לי, זה להנחית גדוד של מארינס במסוקים על הקרוז, ולחסל את החוטפים. אך לזה נחוץ קצת זמן להתארגנות. להטיס את הלוחמים לארץ קרובה לאירוע, הודו למשל. ומשם – בהליקופטרים לאונייה. אך גם זה עלול לעלות לנו ביוקר. מלבד הלוחמים שיילחמו בחוטפים, נוסעים רבים עלולים להיהרג, לא רק בקרב, אלא שהחוטפים ירצחו רבים מהם, לפני שיחוסלו על-ידינו. אז אנו צריכים לחשוב בדם קר: נוסעים רבים ישלמו בחייהם, על שיחרורם של רבים יותר."

"אללה ירחמם. כששירתי בצעירותי בעיראק שמעתי את הביטוי הזה מפי מפקדים ערבים, שלא היססו לשלוח את לוחמיהם אל מותם, בקרבות נגדנו. אללה ירחמם..."

וכאילו חיכו עד שהנשיא יגמור את הקפה שלו, הגיע האולטימטום למסך התקשורת בבית הלבן:

"לנשיא של ארצות הברית, אנתוני הייוורד, אנו מודיעים לך בזה שהשתלטנו על אוניית-הקרוז האמריקאית 'אושן דרים' ואנו שולטים בה שליטה מלאה. כדי לשחרר אותה ואת האנשים שעל סיפונה, אתה נדרש:

1. להפקיד שני מיליארד דולר בבנק בטורקיה, בחשבונו של אכרם חורי, איש-כספים לבנוני.

2. לשחרר את כל האסירים הביטחוניים שבבתי-הסוהר שלכם.

 3. לפנות את הבסיס שלכם בעין אל אסד בעיראק.

כדי להתחיל לבצע זאת, אנו נותנים לכם 48 שעות. לאחר-מכן, כל יום, 10 נוסעים ימצאו את מותם מידינו. אם לאחר חודש לא יושלם האולטימטום הזה במלואו, האוניה תוטבע, וכל מי שנותר עליה.

אל תנסו לנהל איתנו עיסקה או מו"ם כלשהו. אתם מנועים מלתקשר איתנו.

אירגון לוחמי הים הדרומי."

ישיבת הממשלה היתה רצינית, אך לא באווירה דיכאונית. היה ברור שלא מדובר כלל בכניעה לתנאים הדרקוניים של החוטפים. הייתה זו כעין שיחת-התייעצות איך מתכננים ומארגנים שחרור מהיר של האוניה ונוסעיה, על-ידי המארינס. הנשיא עידכן את הנוכחים בכל הפרטים הידועים לו, אף כי כולם כבר ידעו חלקי מידע שהגיעו אליהם מגופי המודיעין של השרים, וכמובן מהצבא. היה ברור לכולם שהמשימה מוטלת על המארינס, ועיקר הדברים בישיבה נאמרו על-ידי שר ההגנה ומפקד הפיקוד הדרומי של חיל-הים, ועל-ידי מפקד המארינס. הם אלה שיתכננו את מבצע השיחרור.

היועץ האסטרטגי לביטחון לאומי קיבל את רשות הדיבור: "כל העניין הזה של אירגון הטרור הנ"ל נראה לי תמוה. זה לא חוט'ים מתימן. יש לי הרגשה, רק הרגשה, או חשד, שזו סתם המצאה של המפקד שלהם, כלומר התת-אדמירל של הצי האיראני, וצריך לברר זאת ביסודיות. כמובן, אסור לזלזל בזה כקשקוש. אסור לזלזל באוייב, זה חוק-ברזל. תמיד עלינו לחשוב, שהאוייב לא פחות חכם ומתוחכם מאיתנו. או טיפש יותר מאיתנו. יש לבדוק כל פרט הכי קטן. עם כל זאת יש לנו נקודה כלשהיא של יתרון עליהם: הם לא יודעים [עדיין] שאנו יודעים מי הם, ובכך אנו יכולים להונות אותם עד כמה שאפשר. יתרון קטן שמשחק לטובתנו. העיקר לנסות למשוך זמן כמה שאפשר."

כעבור שלושה ימים, באותו מקום, אותם משתתפים וכן מפקד גדוד  המארינס ששיחרר את האונייה, במדיו המצוחצחים, עייף מאוד, אך קורן גאווה.

"אדוני הנשיא, גב' סגנית-הנשיא, ממשלה נכבדה. אני שמח... ל... אני מתכבד בזה להודיע לכם ולעם האמריקני כולו, שהמשימה שהוטלה על המארינס בכלל, ועל הגדוד שלי במיוחד, בוצעה במלואה. לוחמי הגדוד שלי נחתו על האונייה ממסוקים, ולאחר קרב קצר של כמה שעות וחיסול כל החוטפים שעל סיפונה, שוחררו כל נוסעי האונייה, 1276 שנמצאו עליה, לאחר שחלק מהם נרצחו על-ידי החוטפים, כולל שני הקברניטים, שמצאתי בגשר-הפיקוד, כאשר פרצתי לשם. 23 לוחמים שלנו נפלו בקרב ועוד כמה נפצעו. וכן גם 11 נוסעים שנפגעו בקרב. יהי זכרם ברוך. הם שילמו בחייהם על שחרור כל האחרים..."

"יהי זכרם ברוך. כל הכבוד לך, מייג'ר סקוט,  כל הכבוד לכם, המארינס האדיר שלנו."

המג"ד המשיך: "האדמירל והקפטן האיראני התאבדו..."

"אללה ירחמם." הנשיא אמר זאת לא מתוך הבעת צער, אלא מתוך הקשר הדברים.

"על האונייה נשארו כ-60 מלחים, שהם בעצם שבויים, אם כי לא הרימו ידיים. אבל הסיירת שלהם נפגעה קשה מהטילים והפצצות שלנו והיא נטולת כושר שיוט. אם יהיה צורך, אפשר לגרור אותה לנמל קרוב כלשהו בהודו או בעומאן, כשעל התורן שלה מטאטא, כנהוג לפי המסורת הימית, עם אוניה שבויה, ואת המלחים להעביר למחנה-שבויים. אנו מבקשים מכבוד הנשיא להורות לנו מה לעשות."

הנשיא נתקף זעם פתאומי. פניו האדימו, עורקי צווארו התנפחו. רוב הנוכחים שהכירו את הנשיא לא מאתמול, מעולם לא ראו אצלו התרגשות כזאת. כאשר הרים את הכוס עם המים ללגום, ידו רעדה. הוא הטיח אגרוף בשולחן.

"שום לגרור ושום מטאטא! ישר – למצולות!" הנשיא היפנה בוהן ידו כלפי מטה. "יחד עם כל מי שנמצא עליה. אלה אויבים, ודמם בראשם."

שתיקה כבדה ותדהמה השתררו באולם.

"אני, אנתוני וילסון הייוורד, נשיא ארצות הברית של אמריקה, מודיע בזה, ששום אדם בעולם לא יעז לעולם להתגרות ולפגוע בארצות-הברית, לא צבאית, לא מורלית, לא פגיעה בכבודה. כל מי שיעז, דמו בראשו. ואלוהים יסלח לנו!"

"לא לנו, אדוני הנשיא. תגיד: יסלח לי. אתה הוא זה שנותן את הפקודות ואנו חייבים למלא אותן, אם מתוך הסכמה, אם מתוך הסתייגות," הגיב שר ההגנה, מידידיו הקרובים של הנשיא.

לאחר שתיקה מתוחה, סגנית הנשיא שישבה לידו, הניחה יד מרגיעה על זרועו.

"אדוני הנשיא, אנחנו מכירים ומוקירים את רגש הפטריוטיזם שלך ומסירותך לארצנו, כמנהיג האומה שלנו. באותה מידה אתה יכול להפגין עכשיו את גדולתך האנושית וחמלתך הנוצרית, ולא להרוג 57 אנשים צעירים, שבויים, שאינם מסכנים את בטחונה של אמריקה שלנו. עליך לחון אותם, אדוני הנשיא."

הנשיא נדהם. הוא עצם את עיניו ושקע רגע בהרהורים. לבסוף הכריז: "ובכן, אמילי יקירתי, שיכנעת אותי. אני מעניק חנינה ל-57 המלחים שעל אוניית-הקרב האיראנית העויינת 'רוחאללה חומייני', שלא תפליג יותר לעולם ולא תפגע בביטחונה של ארה"ב."

באולם פרצו מחיאות-כפיים סוערות והנוכחים קמו על רגליהם, לאות כבוד.

"היי, מה זה פה, תיאטרון? הישיבה סגורה, ואתם חוזרים מיד הביתה, כלומר ללשכותיכם ולבסיסים שלכם וממשיכים למלא את תפקידיכם בהגנה על המולדת. ואני, אנתוני וילסון הייוורד, נשיא ארה"ב, מקווה שאלוהים יסלח לי על כל מעשי והחלטותיי כנשיא. שיהיה לכם יום טוב."

יהודה גור-אריה

אהוד: בני גנץ, גדי אזנקוט, יואב גלנט, כרים חאן, ג'ו ביידן, אנתוני בלינקן, ד"ר אחמד טיבי והרצי הלוי אישרו את החנינה. רק בנימין נתניהו והשופטת ג'וליה סבוטינדה מאוגנדה התנגדו.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שמיני

החייט בן-ציון לוין עולה

עם שתי נשותיו לארץ-ישראל

בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן-ציון בן יצחק-יחזקאל לוין, לעלות לארץ-ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן-דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.

רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן-ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם-בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן-דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן-ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. "אשת חיל מי ימצא," היללוהָ, "רחוק מפנינים מיכרָה," ו"את עלית על כּוּלָנָה," וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, "ואולי מוטב דווקא כך," סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא-עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב-משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק "כי טוב" גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.

הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן-ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת-העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו  בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל-נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל...

וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ-ישראל.

אבל בן-ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ-ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי-משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ-ישראל.

בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ-ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!

סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית-הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן-ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת-ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות'מנית, ובה השתקעו שש שנים.

בן-ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ-ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן-ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן-ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.

יום אחד הביא את בן-ציון לביתו והכניס אותו בסודי-סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן-ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן-ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב-הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא-דופן וכמעט בל-ייאמן. אולי דווקא זרותו-רוסיותו ויהדותו של בן-ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.

ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות-הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ'רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג'ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות שכולן עברו בהצלחה את מבחן הפות, אף לא אחת תורכייה.

מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר-ודם, יזיד ביי.

אחת-אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן-ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן-ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר-המציאות.

ראשו של בן-ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות-השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.

והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן-ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח-גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות'מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים מורעבות שאינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו...

בשוב בן-ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית-זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן-ציון בנו-בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.

יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירל'ה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג'ימה. אביה נסע לארץ-ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ-ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירל'ה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו-פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית-זונות.

דבריה היו מהלומה לבן-ציון. מה עוד שמירל'ה-נג'ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.

 חודשים חלפו. בנו נולד. נג'ימה-מירל'ה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן-ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי-עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן-ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי-גווה של נג'ימה-מירל'ה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.

יום אחד נקרתה לבן-ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג'ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:

"בן-ציון ידידי, מה היית עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת-רוח לאדוניה."

גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן-ציון לומר: "הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי."

"ואם אתן לך אותה, תיקח?" בחן אותו יזיד ביי במבט ערמומי.

בן-ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג'ימה יהודייה בשם מירל'ה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירל'ה, שטרם קמה.

"אתן לך אותה בחינם," אמר יזיד ביי, "ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד."

"ומהו?"

"שתישא את נג'ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!"

בן-ציון סירב בתקיפות שגם נבעה מפחד אם כי חשק מאוד בנג'ימה. "אם אתה עומד על כך, אני מוכן," אמר לבסוף כמי שכפאו שד, למרות שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו, וכי פיקוח הנפש שבהצלתה של נג'ימה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.

וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג'ימה-מירל'ה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית-בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן-ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת-לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?

רק פעם אחת שאלה אותו מירל'ה-נג'ימה:

"הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?"

"לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתה? הלא יהודים אנחנו!"

"והוא יביא אותי לביתו?"

"כן."

"אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!"

"בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי."

"ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?"

"אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ-ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה."

"יש לך עוד אישה?"

"לא. הרביעי בחבורתנו יהיה בני-בכורי יחזקאל."

בדמיינו את יופייה של נג'ימה-מירל'ה מתחת לרעלה, הרהר בן-ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.

סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן-ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירל'ה.

סלובה הקצתה לנג'ימה-מירל'ה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת-לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה"כלה" בתבשיליה, כי גופה של נג'ימה-מירל'ה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה, אך הכול באיסנטנבול היה עדיין זר לה, בעיקר התורכית. ליד נג'ימה-מירל'ה היתה כבת-כפר פשוטת-הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה"כלה" דלת הגוף וחדת הלשון, בעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ'ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ'רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.

הימים חלפו. ה"כלה" יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן-ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן-ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם-באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.

כל פעם שבא בן-ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג'ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן-ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.

הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן-ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ-ישראל, משולח סניור עוזיאל בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני-דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.

הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מסירות הדייגים. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות'מנית. בן-ציון מצא את משולח סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את  מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. משולח סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן-ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.

"והיא אשכנזייה או ספרדית?"

"והרי האידיש?"

"אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית." התפאר והמשיך, "וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי."

"אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?" התפלא בן-ציון.

"רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!" התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר-כוח על תנובת זרעו. 

החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן-ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי-משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת-לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע משולח סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן-ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן-ציון הוא בן-דודו של ר' שבתאי, ומה רבה היתה פליאתו של בן-ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר משולח סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.

יותר משנרגש בן-ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. משולח סניור עוזיאל בעל שם, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן-ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל-עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו, הוא ואברו גם-יחד.

בן-ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי-משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן-דוד מרחוק ויקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי משולח סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה, וגם נפש גדולה ועמוקה היתה לה.

כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים-שלוש פסיעות ממנו נג'ימה-מירל'ה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא-עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.

בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג'ימה-מירל'ה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן-ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ-ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן-ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד ומחשקנותו של יזיד ביי גם יחד?

לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן-ציון בלית-ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג'ימה-מירל'ה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג'ימה-מירל'ה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי-אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן-ציון בדברה איתו תורכית, שפה שהוא כבר רכש בה שליטה, אבל סלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי-מלאכה בשוק, ולכן יכלו נג'ימה-מירל'ה והוא לדבר בה כשפת-סתרים מפני סלובה גם בגלוי, כזוג נאהבים.

בלילה הראשון שכב בן-ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג'ימה-מירל'ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש"י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש"י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת "בתולה שלמה" – אבל הוא, בן-ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג'ימה-מירל'ה כלפיו, בתולה היא או לא? 

לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?

כן. נג'ימה-מירל'ה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.

"הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי," הדגישה את המילה שלפני האחרונה, "ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה."

לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור, כשתי כפות הדוקות זו לזו.

"והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל," רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.

  "מה יהיה בעתיד אינני יודעת," עברה ללחוש לו בתורכית, "ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח-גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה."

"אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!"

"ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!"

"ועלי איברהים, מה פתאום שחור?"

"שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן-ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד-מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית... ואם מותר לכבודו הסולטאן..."

"מניין את יודעת?"

"סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורוס!" – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –

"והלא 'בתולה שלמה' את כבר לא, והדין, אומר רש"י..."

"ישתוק..."

"שאז מותר..."

"אני לא רֶבֶּה שלו..."

 – ועד מהרה היה בן-ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.

ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי-כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה 'נטילת ידיים' לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיזדה שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.

"אתה מורט תרנגולות בשנתך?" שאלה אותו למחרת סלובה.

"לא. מדוע?"

"מצאתי נוצה במיטה שלך!"

בן-ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג'ימה-מירל'ה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת ההדוקה שלה, שנפערת לעומתו כפות של אישה מנוסה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין "בתולה שלמה" היא כבר לא. אבל נג'ימה-מירל'ה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

אזהרה:

איראן מכינה לנו התקפה שאין כדוגמתה

המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאוניברסיטת בר אילן, התראיין ביום 14.4.23 ל-103FM על רקע המצב הביטחוני בסוף חודש הרמדאן והסביר כי "לראייתם של אויבנו ישראל מתפוררת, כך הם רואים את זה, אם זה נכון או לא זה לא משנה. באיראן מכינים לנו מתקפה שאין כדוגמתה."

על שאלת המראיין, האם הפיוס בין מדינות כמו סעודיה ואיראן הוא פיוס אמיתי או שמדובר באירוע פוליטי חולף? השיב קידר: "לגמרי פוליטי. לא רק שהסעודים שונאים את האיראנים, האיראנים זוכרים לבני חצי האי ערב איך הם מכרו אותם בשוק העבדים, משפחות משפחות. גם הפרסים טוענים כל הזמן שאין שום סיבה בעולם שמשפחת בני סעוד, אלו ששולטים בסעודיה, תהיה להם יד על כל המקומות הקדושים לאסלאם.

"יש פה הרבה מאוד מתחים דתיים ועדתיים, לאומיים או היסטוריים, אבל אין ברירה מפני שאיראן היום מקבלת תעצומות כוח מהברית שיש לה עם רוסיה, סין. פה מדובר בברית מאוד מעניינת, חזקה, שהיא ברית עולה לעומת הברית השוקעת שהיא הברית המערבית. ארה"ב לא רוצה להתערב בשום מקום בעולם, אירופה קורסת, אפילו לאוקראינה לא עושים כלום. המערב זו קואליציה שוקעת.

"אם היתה ישראל איזשהו משען למדינות שלא כל כך רצו להתחבר לאיראן עד לפני כמה חודשים, ישראל בתקופה האחרונה נתפסת כמשענת קנה רצוץ. המחאות לא מעניינות אותם כל כך, הם בכלל לא מבינים על מה אנחנו רבים פה – הם רואים עצומות של טייסים, אנשי סייבר, שייטת, כל היחידות המיוחדות, שמודיעים 'אנחנו לא מתנדבים.' הם מבינים שישראל הופכת להיות מדינה על תנאי. תרבות המידבר היא תרבות של שרץ [של משהו שלילי. –  נ"כ], תרבות של רצון כללי וכולל לאחוז בנשק בכל רגע כדי לשרוד, ברגע שמישהו מזגזג זורקים אותו לעזאזל. לראייתם ישראל מתפוררת, כך הם רואים את זה, אם זה נכון או לא זה לא משנה.

"התדמית הבלתי מנוצחת של מדינת ישראל נפגעה בצורה אנושה לא בגלל המחאות, אלא בגלל מכתבי הקצינים, הטייסים וכו'. תוסיף לזה מכה קודמת שההרתעה הישראלית קיבלה ב-2 ביוני, כשנסראללה שלח שני כטב"מים חמושים במצלמה בלבד אל עבר אסדת כריש, עד שלאוקטובר שבו הוא הצליח להכניע את ממשלת ישראל תחת ראשותו של לפיד לחתום איתו על ההסכם שנותן לו הכול. ברגע שהוא רואה שמדינה כך מתנהגת, כמו עלה נידף, כשכל הגנרלים עומדים בבג"ץ בתור כדי להיכנס להגיד למה צריך להיכנע, אז זה הסיפור. הם עכשיו מכינים לנו מתקפה שאין כדוגמתה."

https://bahazit.co.il/%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%9F-%D7%93%D7%A8-%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%9F/

תגובה מאת יוסף יהושע הכתב הצבאי של ידיעות:  (10.4.23)

"מה שעשה ד״ר מרדכי קידר בטור שלו שעף לכל טלפון אפשרי במהלך החג, הוא פשוט חוסר אחריות. יצר חרדה מטורפת בלי הצדקה ושיחק לידי האוייבים בתקופה רגישה. 

המלחמה הבאה אכן תהיה מורכבת, אך אומר בעדינות שהוא לא מעודכן, לא מדייק ובנוסף הוא לא מכיר את המענה שמכין צה״ל.

https://x.com/YehoshuaYosi/status/1645349230402318336

יוסף יהושע הכתב הצבאי של ידיעות: ( 24.5.24):

לאחרונה גם חשפנו כי ראש חטיבת המחקר ביצע הערכת מצב לקראת חגי תשרי, רגע לפני המלחמה, בהשתתפות צה"ל, שב"כ ומתפ"ש, ושם קבעו כולם: "להבנתנו לסינוואר אין עניין בעימות נרחב." הקו הזה קיבל תוקף גם על ידי צוות בקרה של המוסד, שנועד לבחון מסקנות כמו אלה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850249&forum=scoops1

עימות חריף בין מרים סיבוני-רגב לרמטכ''ל בישיבת הקבינט

מרים סיבוני-רגב, שרת התחבורה, תקפה בקבינט את הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, לאחר שצה״ל אישר כי נתניהו קיבל 4 מכתבי התרעה מאמ"ן לפני לפני 7 באוקטובר, בתקופה שבה היתה מחלוקת קשה בעם סביב המהפכה המשפטית שהממשלה ניסתה לקדם. 

"למרות שחוק חופש המידע לא חל על אמ"ן," שאלה סיבוני-רגב את הרמטכ"ל, "אני מבינה שצה״ל מסר תשובה לבקשת חופש המידע שהוגשה על ידי עמותת 'הצלחה', ולפיה ראש הממשלה נתניהו קיבל בין החודשים מרץ ליולי 2023 ארבעה מכתבי התרעה שונים מאגף המודיעין הנוגעים לתפיסת הפגיעה בלכידות המדינה בקרב אויבי ישראל והשפעתה על ישראל ועל צה"ל בפרט. כיצד זה ייתכן?

"אם זו היתה הערכתכם, אז למה הפקרתם את תושבי הדרום? למה לא הייתם ערוכים ומוכנים? למה היו רק 400 חיילים על גבול עזה? למה הצבא יצא להדממה? למה אישרתם את הנובה? 3,000 מבלים על הגדר. בנוסף, כולנו שמענו את אזהרות התצפיתניות שתחת מערכת הביטחון ראינו אותן צועקות, אומרות, מתריעות – ואמ"ן שהוציא את המכתב הזה התעלם מהן, ביטל אותן וזלזל בהן. איך סיכנתם את הילדים שלנו, כמו ברווזים על הגדר?״

סיבוני-רגב הוסיפה: "זה לא נתפס, אתם מתדרכים ששלחתם ארבעה מכתבים ובכל זאת יצאתם להדממה. הפקרתם 3,000 איש על הגדר, בנוסף לאזרחי יישובי העוטף. השארתם 400 חיילים על הגדר, התעלמתם מהדלקת הסימים, עשיתם שיחות היערכות ליליות, לא הודעתם על כוננות עם שחר ולא עדכנתם את ראש הממשלה. זאת נראית לכם התנהלות תקינה?

"יש לנו מטרה משותפת להחזיר את החטופים ולחסל את החמאס, הילדים שלנו נלחמים ומסכנים את חייהם. רק היום קברנו עוד שלושה גיבורים שנפלו. צבא שחושב שיש בעייה בהתרעה מתקן את אמצעי התצפית שניזוקו, מסיק מסקנות מהתרגילים על הגדר של החמאס, לא מבטל התרעות של תצפיתניות, מעלה את הצבא לכוננות עם שחר, יוצר עמדות חיפוי באש על הגדרות כי כולנו למדנו שקו המגן לעולם ייפרץ ומכשול שאינו מגובה באש אינו באמת מכשול, מחזיק את חיל האוויר בכוננות – וכמובן מטפל בסרבנות שמביאה לפגיעה בכשירות של צה"ל."

נוכחים בדיון העידו כי הרמטכ"ל נראה פגוע מאוד מהדברים ואפילו נסער לאחר דבריה של רגב, והשיב לשרה: "ענייני ההתרעה על 7 באוקטובר מטופלים בתחקירים, נקודה. אם כיוונת בשאלתך שאנחנו ידענו והתעלמנו או שרצינו שדבר כזה יקרה, זה לא ראוי בכלל שאענה לך."  הרמטכ"ל הוסיף שהיה עסוק ולכן לא באמת היה מעורב בתשובה של אמ"ן לבקשת חופש המידע בעניין מכתבי ההתרעה לנתניהו.  

https://www.ynet.co.il/news/article/hy0epxcmr

מרים סיבוני-רגב היא אמנם וולגרית, וכנראה לפי התחקירים עליה היא גם נגועה בשחיתות במשרד התחבורה, בחלוקת טובות הנאה בשיטת "היהלומים", וזה כמובן ראוי להיחקר, אך כאן בדבריה היא צודקת לחלוטין, וגם אויביה חייבים להזדהות עם שאלותיה. הנה שאלות לוועדת החקירה העתידה.

נ.ב. אין בכל הדברים האלו משום הסרת האחריות מבנימין מיליקובסקי-נתניהו.

רגשות האשם של היהודים

על אלון עידן (מישהו יודע את שמו המקורי?), עורך מדור "הדעות" של העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", (המשמש כ-His Master's Voice של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן), אופיו וטבעו, היטיב לכתוב פרופסור אהוד מנור, ואין לי צורך להוסיף: הנה קראו:

(פרופ' אהוד מנור – "אלון עידן מטיף מוסר לישראלים וליהודים"):

https://udimanor.blogspot.com/2017/01/blog-post.html?m=1

והנה אלון עידן מפרסם תיזה חדשה ברוח אדוניו:

"האגרסיביות. הכעס. הלחץ. הקורבנות. הסרבנות. האלימות. השנאה. כל המאפיינים הישראלים האלה — מה מקורם?" שואל עידן, "על פניו, הנסיבות המוכרות: איראן, חיזבאללה, חמאס, פיגועים, איסלאם, אנטישמיות. אנחנו חוששים למות," אבל "יש סיבה אחרת, בסיסית יותר, כזאת שאסור להגות, כזאת שלא מצליחה לחדור את שכבות ההגנה שלנו בגלל צנזורה מחמירה.

"הפחד האמיתי, קשור לתחושה המוכחשת שאנחנו לא בסדר." כי "מבחינה מוסרית. למרות השואה ולמרות הפרעות ולמרות הפוגרומים ולמרות שהיה צורך אמיתי, דחוף, לבנות מקלט לעם היהודי – הפרויקט המפואר הזה שנקרא מדינת ישראל נעשה גם על חשבון אחרים. יהודים נמלטו מאירופה, ובהמשך ממדינות ערביות, אל מקום שבו ישבו אנשים אחרים, פלסטינים שמם.

"זה רודף אותנו בלי שאנחנו מודעים לכך שזה רודף אותנו. אנחנו רוחות רפאים של הכחשה. רגש אשמה שמתגלם בצורת אומה. ורגש האשמה הזה מתגלגל לכדי פחד. והפחד מתגלגל לכדי אלימות. והאלימות הזאת מתגלגלת לכדי הרס. וההרס הזה מופנה החוצה, אל מי שמאיים עלינו. אבל מכיוון שמקור האשמה מוכחש, ופרטים אפשר למצוא אצל אדיפוס, מי שישלם את המחיר בסופו של דבר אלה אנחנו."

(אלון עידן, "אנחנו לא מפחדים מאיראן או מהפלסטינים, אלא ממה שאנחנו מכחישים שעשינו", "אל-ארצ'", 23.5.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/2024-05-23/ty-article-magazine/.highlight/0000018f-a5ce-d476-a7df-e7ef0df70000

אלון עידן, אכן עלה על תופעה היסטורית מדהימה. היהודים הם היחידים בעמים שיש להם רגשות אשם על עצם קיומם, ועל שחרור ארצם מכיבוש זר. השטחים הכבושים יום ע"י הערבים הם כ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל אירופה, בעבר היו יותר. האם אי פעם היה קיים ערבי אחד בהיסטוריה שהיה לו, או שיש לו כיום רגשות אשם על שטח שנכבש ע"י הערבים? לעולם לא. להיפך, הם שבים ומכריזים כי יחזרו לכבוש את אותם השטחים שכבשו ואיבדו.

רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות בשטחם. (המצרים, הכורדים, הבֶּרְבֶּרִים והמרונים טרם הצליחו) האם אי פעם הביע אחד מבני העמים האלו שגירשו את הכיבוש הערבי הביע אי פעם רגש אשמה על סילוק הכיבוש הערבי? לעולם לא.

הספרות הצרפתית למשל התחילה משנסון דה רולן  Chanson de Roland, שהוא אפוס המפאר את סילוק הכיבוש הערבי-מוסלמי מממלכת הפרנקים ומחצי האי האיברי (ספרד) האם יש צרפתי אחד שהביע אי פעם רגש אשם על כך? רק ליהודים, (או נכון יותר לחלק מהיהודים דוגמת אלון עידן), יש רגשות אשם על עצם קיומם. המצב הטבעי לדידם הוא שהערבים יצליחו להשמיד את היהודים, רק אז לא יהיו יותר ליהודים רגשות אשם על קיומם. "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, לתמיכה ברציחתו וברוצחיו, ולרגשות אשם על עצם חייו?" (כשאלתו של ברל יעקב כצנלסון הכהן).

אגב, אם היו 57 מדינות יהודיות, ורק מדינה אחת מוסלמית, אף אחד בעולם לא היה מדבר על "כיבוש יהודי" ועל רגשי אשמה יהודיים.

בושה וחרפה על העם האירי

סיימון האריס, ראש ממשלת אירלנד, הכריז בגאווה שאירלנד מכירה במדינה פלשתינאית"

https://x.com/SimonHarrisTD/status/1793184837286682674?t=qjpaXyhZl6w3CMHOkganxQ&s=03)

הנה מה שעניתי לו:

1945  Éamon de Valera, on behalf of the Irish people offered condolences to the German-Nazi ambassador in Dublin on the death of Adolf Hitler.

2024 Ireland recognizes the Islamist-Nazi-Jihadist regime of Hamas (which was elected by the Palestinians) committed to continuing Hitler and exterminating the Jews.

Shame and disgrace on the Irish people

שגרירת אירלנד בישראל סוניה מקגינס זכאית לשיא גינס על הסבריה מדוע אירלנד מכירה במדינה האיסלמו-נאצית-ג'יהאדיסטית של החמאס, ומדוע היא תובעת את הפסק המלחמה בחמאס במטרה להציל את שלטון החמאס ולשקמו: "הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס על הטרור," מסבירה סוניה מקגינס, "בדיוק להיפך. היא אימוץ של חזון ההגדרה העצמית הפלסטינית, ולפיו פלסטין עצמאית תקבל עליה הן את הזכויות והן את החובות של מדינה, לרבות ציות מלא למגילת האומות המאוחדות וחתירה למטרותיה באמצעים פוליטיים ומדיניים בלבד.

"אנו מאמינים, שהכרה במדינה פלסטינית וקבלת פלסטין כחברה באו"ם הן גם צעדים משמעותיים לכיוון של שלום אזורי כולל, המבוסס על פתרון שתי המדינות ותרחיש שעל פיו כל המדינות החברות באו"ם יכירו זו בזו; עתיד, שהזכות להגדרה עצמית לישראלים ולפלסטינים כאחד תזכה בו להכרה כוללת. כשגרירת אירלנד בישראל ברצוני לומר באופן ברור, שאירלנד דוגלת בעמדה זו לא מפני שאנו עוינים את מדינת ישראל, אלא בשל רצוננו הכן לתרום לעתיד שבו ישראלים ופלסטינים כאחד חיים בביטחון ובכבוד. אנחנו עושים זאת בתום לב ובאמונה שלמה. נמשיך להוקיר תמיד, מעומק לבנו, את יחסינו עם ישראל ועם פלסטין כאחד."

(הכותבת היא שגרירת אירלנד בישראל)

(סוניה מקגינס, "למה נכיר במדינת פלסטין | שגרירת אירלנד בישראל", "אל-ארצ'", 22.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-22/ty-article/.premium/0000018f-9fd1-da35-a3af-dffbc9940000

הבנתם? אירלנד אינה תובעת את מיגור שלטון החמאס, כתנאי להכרה במדינה פלסטינית, אלא פועלת להגן עליו. אירלנד מכירה במדינה פלסטינית-חמאסית המחוייבת ע"פ אמנתה להשמיד את היהודים (וגם את האירים הנוצרים-הקתולים) כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד.

סוניה מקגינס עוד מגיעה לשיא גינס כשהיא אומרת שאירלנד לא עויינת את ישראל.

לימדו מסוניה גורביץ

אפשר לצחוק מדבריה הצבועים והשקריים של סוניה מקיגנס, אלמלא היו כל כך עצובים. מוטב ללמוד תמיד מסוניה גורביץ שלעולם אינה מזלזלת בסכנה: "יורים, אז אני נשכבת באופן אבטומטי..." זו תמיד המסקנה ההגיונית.

(תיהנו לפחות מהמערכון הכי מצחיק של אורי דז'אדק-זוהר-הלוי, וישעיהו גולדשטיין-אופיר) 

https://www.youtube.com/watch?v=5aXBoVbfhKQ

גירוש ספרד

יולנדה דיאז  Yolanda Díaz סגנית ראש ממשלת ספרד, הנאצית, המתנאה כקומוניסטית הכריזה בגאווה עצמית:  "אנחנו חיים בתקופה היסטורית שבה לעשות את המינימום הוא לא מספיק, זו הסיבה שאנחנו לא יכולים לעצור. פלסטין תהיה משוחררת מהנהר לים."

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/15801488

הספרדייה הפיליסטינית הנאצית ודאי לא יודעת שעמק הירדן ורמת הגולן הן בגדה המזרחית של הירדן.

משרד החוץ: זה בושה שסגנית ראש ממשלת ספרד

 קוראת בגלוי להשמדת ישראל.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850199&forum=scoops1

נראה ששר החוץ, ישראל כץ, הוא פיליסטיני לא פחות ממנה. הוא היה צריך להזכיר לאותה נאצית כי מטרת החמאס היא גם שכל ספרד תהיה משוחררת מספרדים, ותהיה נתונה שוב לשלטון ערבי-מוסלמי. הנה גירוש ספרד חוזר והפעם גירוש הספרדים מספרד. עשו ניסיון קטן. רשמו בגוגל "מסעדות אל-אנדלוס", וראו כמה מקומות בארץ נקראים ע"י הערבים-הפלישתים "אל-אנדלוס" כסמל לשאיפת הערבים לחזור לשם, ולכבוש מחדש את ספרד.

כמה פיליסטינים ראשי האוניברסיטאות בספרד

כמה עלובים ראשי האוניברסיטאות בארץ

"פורום הרקטורים בספרד" הצהיר על כוונתו לבחון, "ובמידת הצורך להשעות," הסכמי שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות ומרכזי מחקר ישראליים ש"לא הביעו מחויבות נחרצת לשלום ועמידה במשפט ההומניטרי הבינלאומי."

במקביל לכוונתו לנתק את קשרי המחקר וההוראה עם המוסדות בישראל, הודיע הפורום הספרדי על כוונתו להגביר את שיתופי הפעולה המדעיים עם מוסדות פלסטיניים להשכלה גבוהה. בהודעתם ציינו חברי הפורום כי הם מביעים "צער עמוק על האירועים החמורים ברצועת עזה." הם ציינו כי הודעתם מגיעה בעקבות "תחושות ודרישות" המגיעות מהקמפוסים בספרד, וכי מטרת הצעד היא "להפסיק את ההסלמה."

בתגובה ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) פנה לוועד המנהל של "פורום הרקטורים בספרד", המאגד יותר מ-70 אוניברסיטאות פרטיות וציבוריות במדינה, בבקשה שלא ינתק את קשריו עם מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר בישראל. נשיאי האוניברסיטאות כתבו לפורום כי חרם אקדמי יוביל להחלשת הדמוקרטיה בישראל וליצירת חברה "מיליטנטית יותר וליברלית פחות," וציינו כי בישראל "קיים מתאם גבוה בין רמת ההשכלה לבין המחויבים לערכים דמוקרטיים ליברליים, לשלטון החוק ולפתרון צודק לסכסוך."

במכתב מטעם ור"ה נכתב כי אכן "המצב בעזה הוא טרגי," אך הוועד הביע תמיהה על כך שלא אוזכרה בהצהרת הפורום הספרדי התייחסות למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, לחטופים המוחזקים עדיין ברצועת עזה בידי הארגון או לירי חיזבאללה לצפון ישראל. על אזהרת הפורום כי ינתק את קשריו עם מוסדות ש"לא הביעו מחויבות נחרצת לשלום" כתב הוועד הישראלי כי כלל האוניברסיטאות בישראל תומכות בדמוקרטיה, חופש ביטוי וזכויות אדם. "האוניברסיטאות בישראל תמיד היו מעוזים של דמוקרטיה, חופש ביטוי, ליברליזם וזכויות אדם, ובכלל זה לפלסטינים," נכתב. במכתב צוין כי בשנת הלימודים הקודמת, האוניברסיטאות היו אלה שהשמיעו "את הקולות הצלולים ביותר נגד ההפיכה המשפטית בישראל, שרבים חששו שתחליש את הדמוקרטיה וזכויות המיעוט." עוד נכתב כי "בניגוד להאשמות השווא, איננו מענישים את הסטודנטים או אנשי הסגל שלנו על הבעת עמדות פרו-פלסטיניות." במכתב צוין עוד כי האוניברסיטאות מבקשות "לשפר את חייהם של הפלסטינים," וכהוכחה לכך מפורט בו שיעור הסטודנטים מהחברה הערבית, המשקף את שיעורם באוכלוסייה. "האוניברסיטאות משקיעות משאבים בטיפוח קמפוסים רב-תרבותיים", נכתב.

נימוק נוסף של ור"ה נגד ניתוק הקשרים הוא היותם של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל "מוסדות עצמאיים" הנהנים מחופש אקדמי. "אמנם, יש חוקרים באוניברסיטאות שלנו אשר עורכים מחקרים בנושאים הקשורים לביטחון ישראל," נכתב, "אך מחקרים כאלה מתקיימים כמעט בכל מדינה שעורכת מחקר הנוגע לביטחון לאומי." לצד חוקרים אלה, נכתב ,"יש אחרים המעלים שאלות נוקבות וביקורתיות על המדיניות הישראלית והתנהלות הצבא בסכסוך הנוכחי."

(ראשי האוניברסיטאות לרקטורים בספרד: חרם אקדמי יחליש את הליברליזם בישראל – חינוך וחברה):

https://www.haaretz.co.il/news/education/2024-05-21/ty-article/.premium/0000018f-9b60-d35f-a1df-dfe9f24f0000

פשוט לא תאומן הפיליסטיניות של ראשי האוניברסיטאות בספרד. כמה פיליסטיניות יש בהחלטתם לשתף פעולה עם מוסדות פלסטינים כדי לחזק את שלטון החמאס והג'יהאד. האם הם כל כך פיליסטינים עד כדי כך שאינם יודעים כי מטרת החמאס והג'יהאד היא כיבוש ערבי מחודש של ספרד, ושחרורה של ספרד מכיבוש ספרדי.

כמה עלובים ראשי האוניברסיטאות בישראל שלא מסוגלים להסביר להם את העובדה הזו, ולהתחנן כקבצנים ליחס מהספרדים. החרם הספרדי יכול רק להזיק לספרד, אז די עם העליבות.

האוחזים בחרם בחרם יאבדו

חנין מג'אדלה, כתבת העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", הערביה-מוסלמית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס, הג'יהאד, ו"השהידים של הקצה", קוראת לחרם אקדמי על ישראל. "חרם אקדמי על ישראל דווקא יכול לעזור."

"חרם על אוניברסיטאות ישראליות", כותבת מג'אדלה, "הוא דווקא כן חלק מהפתרון. באוניברסיטת תל אביב, למשל, שלמדתי בה – לכאורה האוניברסיטה הכי ליברלית ושמאלנית — השב"כ מאתר סטארט-אפים ויזמים מקוריים בשיתוף עם האוניברסיטה. האקדמיה הישראלית בכללותה ממלאת תפקיד משמעותי בכיבוש, באפרטהייד, ולכן גם בהרג ההמוני שמתרחש ברצועת עזה – במיוחד דרך מחקר ופיתוח נשק וטכנולוגיות צבאיות וטכנולוגיות מעקב וביון.... ולא רק זה, מאז 7 באוקטובר מקפידה האקדמיה הישראלית על השעיית סטודנטים ועובדים פלסטינים, נותנת גב לאיומים ולפעולות השתקה, תוך כדי הגבלת חופש הביטוי שלהם. האקדמיה בישראל תומכת כמעט בלא סייג בכל פעולות המלחמה. כפי שקרה לנדירה שלהוב-קיבורקיאן, שהעזה להתבטא נגד ישראל. שהושעתה, נחקרה, נעצרה, איך ירדו לחייה. האקדמיה הישראלית איבדה את שאריות הביקורתיות שלה ב-7 באוקטובר והיא מצדיעה למלחמה האכזרית, המופנית גם נגד אוכלוסייה אזרחית ומנוהלת על ידי ממשלה פשיסטית-גזענית ושרים מטורפים וצמאי דם. אותה ממשלה, שלפני המלחמה רבים באקדמיה התנגדו לה, אבל עכשיו 'שקט, יורים.'

"חרם איננו רק עונש, הוא גם אמירה מוסרית, שמשמעותה 'איני מוכן לקחת חלק ישיר או עקיף בפשעים שמושא החרם מבצע.' חרם הוא תגובה לא אלימה על פשעים אלימים של ישראל בעזה וגם בגדה, והישראלים בשתיקתם תומכים בהם. וכמו כל צורה אחרת של חרם, גם חרם אקדמי הוא כלי אפקטיבי והכרחי כלפי מדינות ובעיקר עמים שירדו מהפסים. אי אפשר לנהל דיאלוג בונה ופלורליסטי עם מי שעוסק בהרג המוני חסר הבחנה. בוודאי לא בזמן אמת, כשזה ממש קורה,"

(חנין מג'אדלה, "חרם אקדמי על ישראל דווקא יכול לעזור", "אל-ארצ'" 23.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-23/ty-article-opinion/.premium/0000018f-a0e8-d5dc-a7df-eeefbcaa0000

דברים כדורבנות. ממש חרם הוא "אמירה מוסרית". מן הראוי ש"אשת המוסר", חנין מג'אדלה תטיל חרם על האוניברסיטאות הלא דמוקרטיות בישראל, ותלך ללמוד באוניברסיטאות "הדמוקרטיות" בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, שהן אוניברסיטאות הכי דמוקרטיות ומוסריות בעולם, שנמצא שם חופש דיבור מוחלט, ומאבק מתמיד נגד רצח חסר הבחנה של יהודים (ואחרים). לכי מג'אדלה, והביאי גאולה לערבים, ולנו.

בכל מקרה אם מג'אדלה קוראת לחרם יש להטיל עליה את החרם. כי "האוחזים בחרם בחרם יאבדו" ו"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא".

הבעייה היא שמעסיקיה שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן חושבים כמוה.

כלבות יפות שפחות

שבויות יהודיות – "סבאייה"

ממוחמד לדעא"ש ולחמאס

בסרט המזעזע בו צילמו הפלסטינים את תפיסת התצפיתניות הם מכנים את הנשים כלבות, יפות, ושפחות "סבאייה" שהוא מונח באיסלאם המתאר נשים וִילָדים כרכוש של גבר מוסלמי. לַפירוש יש גם הקשר של עבד ושפחה. השימוש הקשה ביותר שעשו במונח "סבאייה" הוא על ידי מחבלי דעאש, שכינו כך את הנשים היזידיות שתפסו.

(סרטון תפיסת התצפיתניות)

https://mobile.mako.co.il/culture-articles/Article-cbe45a0d4c1af81026.htm

עוד קודם לכן לראשונה נחשפו שתי הקלטות המפלילות מחבלים בארגוני טרור שלקחו חלק במתקפת ה-7 באוקטובר, השתתפו בטבח בעוטף, וחטפו בעצמם אזרחים ישראלים – ושימשו, במקביל, כמורים בבתי ספר של אונר"א. צה"ל פירסם תעודות זהות של ארבעה מחבלים שהשתתפו בטבח.

בהקלטה הראשונה, מתאר המחבל ממדוח חסין אחמד אלקאק, שעובד כמורה בבית ספר יסודי של אונר"א בחאן יונס, כי הוא נמצא בתוך שטח ישראל: "טוב אני בפנים, אצל היהודים בפנים," הוא אומר בשיחה. בהמשך, כשנשאל כיצד יחזור הביתה – הוא עונה: "כשאמות."

בהקלטה השנייה מחבל נוסף, יוסף זידאן סלימאן אלחואג'רי, שעובד גם כמורה לערבית בבית ספר של אונר"א בדיר אל-בלח, מתאר את כניסתו לשטח ישראל ומציין שיש בידיו חטופות ישראליות. הוא נשאל בשיחה היכן הוא נמצא – והוא עונה: "איפה שנמצאות השבויות. יש לנו שבויות – תפסתי אחת." בהמשך השיחה אלחואג'רי צוחק על כך שמחבל נוסף הביא סוסה – ככל הנראה מדובר על אישה – ונאמר: "סוסה אצילית, לא סתם סוסה."

בנוסף, אלחואג'רי מספר בהקלטה כי הוא "נכנס פנימה" לשטח ישראל וראה איך "ירו להן בעיניים." בהמשך השיחה הוא אומר: "תקשיב, קרעו אותם, אפילו שברו את המצלמות ואת השערים. וואו מה הם עשו שמע – עשו פעולות שחרור אינשאללה."

https://ch10.co.il/news/888517/

המחבלים שהשתתפו במעשי הטבח והטרור השתמשו במינוח הערבי-מוסלמי "סבאייה" מונח המתאר נשים וילדים כרכוש של גבר מוסלמי. מונח שההקשר שלו הוא עבד, או שפחה. השימוש במונח מוכר לכל מוסלמי. כשמוחמד כבש את אל-מדינה הוא רצח את כל הגברים היהודים משבט קוריטה ומכר את כל הנשים והילדים בשוק כעבדים ושפחות. הוא מיד קבע שכל רכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים – שייך למוחמד ולערבים. סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27.

מוחמד אף אינו מסתפק בארבע נשים, כפי שמותר בקוראן לכל מוסלמי. רק הוא באופן אישי, קיבל אישור  מאללה, אלוהיו, לקחת נשים ללא הגבלה כרצונו. ביניהן נשים שלקח כשלל, ואף את אשת בנו המאומץ.  סורה 33 פסוק 50. סורה 33פסוק 37. 

מוחמד לקח שתי נשים יהודיות כשלל מלחמה. האחת נערה יפהפייה בת 17 בשם צפיה, שמוחמד רצח את בעלה בעינויים קשים והכריחה לחזות בגופתו. ונשאהּ לאישה (אחת מ-13 נשותיו):

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%94

וכן אישה יפה בשם ריחנה שנלקחה גם היא כשלל. הוא לא נשאהּ לאישה ונשארה אצלו כשפחת מין. שתי הנשים הללו שנלקחו ע"י מוחמד כשלל מלחמה ידועות לכל מוסלמי. המחקר בשנים האחרונות מצא שהיו לו עוד נשים יהודיות כשפחות שלקח כשלל:

(מיכאל לקר, "הנשים היהודים בחיי מוחמד", "אל-ארצ'", 26.5.2015)

https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/2015-05-26/ty-article/0000017f-f8f3-d460-afff-fbf7df8a0000

 חלום "החזרת עטרה ליושנה" מנחה את התנועות האסלאמיות. כך מחבלי דאע"ש שהלכו לפי דוגמת מוחמד ולקחו את הנשים היזידיות כשלל מלחמה ומכרו אותן לעבדות לכל המרבה במחיר ולקחו בחינם לעצמם. וכך היום מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי. כל כך מגוחכים השקרנים האומרים ש"זה אינו האיסלם האמיתי..." אם מעשי מוחמד אינם האיסלם האמיתי, מהו כן האיסלם האמיתי?

עוד דונם ועוד עז

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,

רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –

כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם

מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%9D_%D7%A4%D7%94_%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%9D_%D7%A9%D7%9D

כך שרו פעם ילדי היהודים, ועכשיו שרים הערבים. ממלכת עבר-הירדן השתלטה על שטח ספר של מדינת ישראל והקימה בו חווה חקלאית. מצילומי לוויין עולה, כי ממלכת עבר-הירדן השתלטה על שטח של מדינת ישראל, באזור הירמוך. בתוואי זה, הגדה השנייה של הירמוך הינה שייכת לישראל, מכיוון שהגבול נקבע לפי קו הרכבת החיג'אזית. ישראל אומנם בנתה ציר יורד וגשר לאזור, אך לא מפקחת מעשית על האזור ובמקום קמו חוות חקלאיות ירדניות על שטח ישראלי. כמו כן שופצה תחנת הרכבת שנמצאת גם היא בשטח ישראל. כדאי לזכור כי בשנת 2019 הממלכה העבר-ירדנית "השיבה לעצמה" שטחים שהיו בחכירה ישראלית כתוצאה מהסכם השלום ופה מדובר בטריטוריה ישראלית עליה ישראל מוותרת ביודעין.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850122&forum=scoops1

זה קורה כשההסתדרות הציונית וקק"ל, במקום לדאוג לשמירה על קרקעות המדינה שכבר נגאלו, מממנים מכספי העם היהודי לעסקנים [---] חופשה בשוויץ במסווה של שחזור הקונגרס הציוני:

https://www.ynet.co.il/news/article/b1pce0wjs

"ואלה שמות בני ישראל"

בנם המשותף הראשון של ינאי פרישר-גוטמן (אלמנו של הזמר אמיר פיי-גוטמן), ופלג לוי, שהגיע לעולם באמצעות הליך פונדקאות, אח לרוי, "ויקראו שמו בישראל – ריבר פרישר-גוטמן-לוי. תקופה מורכבת עברנו כעם, כאדם ובאנושות," הסבירו שני האבות, "חשבנו הרבה על השם שלך, חיכינו לבואך ולבסוף החלטנו לקרוא לך River. הרגשנו כנהר של רגשות עוצמתיים, נהר מלא במים ומים זה ברכה,"

https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-2024/Article-527451921dbaf81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

אז מה אומרים השמות "roy" (אדום בגאלית) והשם "River" (נהר באנגלית), לשפה העברית, לתרבות העברית, ולחברה הישראלית?

בלי הערבים ויאיר למפל-לפיד

כל הסיעות למעט הערבים ומפלגת יאיר למפל-לפיד חתמו על חוק לזיכרון טבח 7.10.

''לא משתף פעולה עם מפלגה גזענית'': למעט למפל-לפיד – כל הסיעות חתמו על חוק לזיכרון טבח 7.10. ראש האופוזיציה ויו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר למפל-לפיד, סירב לחתום על הצעת חוק להקמת רשות זיכרון לאומית לטבח 7 באוקטובר, אירועי המלחמה, וסיפורי החטופים שחזרו והמחוייבות להחזרת אלו שעוד בשבי. למעט לפיד, רע"מ וחדש תע"ל, כל המפלגות בכנסת הצטרפו לחוק לרבות מפלגת העבודה, ישראל ביתנו, והימין הממלכתי אשר נמצאות באופוזיציה. לפיד נימק את חוסר הסכמתו לכך שמפלגתו לא תשתף פעולה עם עוצמה יהודית באף נושא. את החוק, יש לציין, יזם ח"כ יצחק קרויזר. כאמור, כ-60 ח"כים הצטרפו להצעת החוק של קרויזר, ביניהם כל מפלגות הקואליציה מיספר החתימות הוא לאחר הורדת שרים וסגני שרים שלא חותמים על חוקים פרטיים.

מלשכת ראש האופוזיציה נמסר: "יש עתיד לא משתפת פעולה עם מפלגת עוצמה יהודית באף הצעת חוק, יוזמה, שדולה או כינוס. מדובר במפלגה כהניסטית, גזענית ואלימה, שהיא כתם מחפיר על מדינת ישראל, ממשלת ישראל ועם ישראל. הצעת חוק בנושא של מירב בן ארי הוגשה ותקודם בהמשך."

נציין כי בניגוד לתגובתו של לפיד, חברי סיעתו כן משתפים פעולה עם אנשי עוצמה יהודית – קרויזר וטור פז מנהלים יחד את שדולת אנשי המילואים. החוק שהוגש מציע להקים רשות לאומית אשר תעסוק בקידום מפעלות זיכרון לטבח 7 באוקטובר, לגבורת הלוחמים ואירועי המלחמה וכן לסיפורי החטופים שחזרו וקידום המודעות והמחוייבות להחזרת שאר החטופים אשר עוד נמצאים בשבי. הרשות תוקם בשטח עוטף עזה באחד מיישובי חבל תקומה אשר נפגעו ממתקפת חמאס.

בנוסח ההצעה נכתב: "תפקיד הרשות הוא להנציח את זכרם ואת גבורתם של הנרצחים, השורדים והלוחמים ולספר את סיפורם של החטופים והשבויים ושל הקהילות שנפגעו באירועי הטרור של כ"ב בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. לשם כך תהיה הרשות מוסמכת – להקים מפעלי זיכרון ביוזמתה ובהנהלתה, להדריך ולפעול בשיתוף פעולה עם גופים העוסקים בהנצחת אירועי הטרור כאמור; לאסוף, לחקור ולפרסם עדויות על אירועי הטרור; לקדם את המודעות בארץ ובעולם לאירועי הטרור, לזכרם וגבורתם של הנרצחים, השורדים, הלוחמים, החטופים והשבויים; לעשות כל פעולה אחרת שתידרש לשם ביצוע תפקידה." (יאיר למפל-לפיד, ''לא משתף פעולה עם מפלגה גזענית'': למעט לפיד - כל הסיעות חתמו על חוק לזיכרון טבח 7.10.)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850163&forum=scoops1

כהרגלו בעוד יום או יומיים יאמר ודאי למפל-לפיד דברים הפוכים.

מנהיג איראן להנייה: ''ההבטחה לחסל את ישראל תתקיים''

המנהיג העליון של איראן אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי, אמר במהלך פגישתו עם ראש הלשכה המדינית של אִסמאעיל עבד א-סלאם אחמד הנייה, כי "ההתנגדות של תושבי עזה הרשימה את העולם. מי היה מאמין שהאוניברסיטאות בארה"ב יתמכו בפלסטין? תושבי עזה הביסו את ארה"ב, נאט"ו, בריטניה ומדינות נוספות. ההבטחה לחסל את ישראל תתקיים ונראה את היום שבו פלסטין תהיה מהים לנהר."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=849971&forum=scoops1

מישהו יכול להסביר מדוע לא נתבעה איראן בבית הדין בהאג?

בית הדין בהאג רק נגד נתניהו לא נגד ישראל

עם פרסום החלטת בית הדין בהאג על הכרזת בנימין מילקובסקי-נתניהו כפושע מלחמה, החל מיד בעיתון "הארץ" קמפיין שהאשמת נתניהו היא רק אשמתו בלבד, ורק שלו. דינה זילבר, לשעבר מפרקליטות המדינה, מאשימה כהרגלה: "ראש הממשלה, שהוא הראש והוא אחראי לכול, מאכיל את אזרחי מדינתו בדגים המסריחים של אישום בפשעי מלחמה. מדינתו בוערת והוא אומר קורבנות מתמדת. יש צורך להבהיר: הצווים מבוקשים כנגד נתניהו וגלנט, ולא כנגד מדינת ישראל. מדובר במסר ברור שמכוון לדרג המדיני, להבדיל מהדרג הצבאי, כנגד מי שאחראי על גיבוש המדיניות. מהאבחנה הזאת נוח לראש הממשלה להתעלם. בדבריו הפומביים הוא מנסה, שוב, להעלים את האחריות הברורה שהדרג המדיני נושא בה. המסר שהוא מבקש להעביר לציבור הישראלי, שלפיו אם מוציאים בקשה לצו נגד נתניהו, זה כביכול צו נגד חיילי צה"ל – הוא מניפולציה מטעה. אין בקשה נגד חיילי צה"ל, נגד הדרג הצבאי, או נגד הרמטכ"ל. אמנם התובע השאיר פתח להמשך בחינה עתידית של עניין התקיפות רחבות ההיקף, אבל נכון לעת הזאת המוקד הברור בבקשה לצווים הוא הדרג המדיני. במקום להפגין מנהיגות, להחליט על מדיניות, לעשות את ההכרחי גם אם באיחור משווע – הפתרון הרגיל של נתניהו אינו אלא חיפוש מחסה מאחורי בני עמו. עדיין לא מאוחר לעשות את הדבר הנכון

(דינה זילבר, "נתניהו מטעה: הבקשה מהאג היא נגדו, ולא נגד המדינה או חייליה", "אל-ארצ'", 22.5.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-05-22/ty-article/.premium/0000018f-9ca1-d35f-a1df-dfe9154a0000

הבנתם? לדידה של זילבר, אם בנימין גנץ היה למשל ראש ממשלה, והיה עושה בדיוק אותו דבר, לא היה נאשם ע"י הערבים ובית הדין בהאג – באותה האשמה של פשע מלחמה. זה רק ביבי אשם תמיד בכול. עוד כתבים כתבו ברוח זאת, בכל זאת כתב אחד של העיתון דווקא מזכה את נתיהו מאשמת פושע מלחמה:

צו המעצר היה צריך לצאת מישראל

כתב "הארץ", אורי הורוביץ-משגב, כותב ש"נתניהו הוא ארכי-פושע. ופסיכופת, וכל מי שמתבטלים לפניו בשדה הפוליטי, הביטחוני, הציבורי והתקשורתי הם שותפים מלאים לפשע. צו המעצר הראשון לנתניהו היה צריך לצאת מירושלים, לא מהאג. לא בגלל פשעי המלחמה בעזה, אלא בגלל פשעיו המתמשכים נגד מדינת ישראל ועם ישראל. ראו את הצפון המופגז והמפונה, את הדרום המוחרב. את תבוסת 7 באוקטובר. את הכישלון המוחלט בעזה מאז 8 באוקטובר. את הקרבת החטופים. והקרבת החיילים. והבידוד הבינלאומי. והחרמות וצווי המעצר והסנקציות שתכף יבואו. האנטישמיות המשתוללת. המשבר הכלכלי האדיר, שרק יחריף. נתניהו הוא ארכי-פושע. וכל מי שמתבטלים לפניו בשדה הפוליטי, הביטחוני, הציבורי והתקשורתי הם שותפים מלאים לפשע." (אורי, משגב, "צו המעצר היה צריך לצאת מישראל", "אל-ארצ'" 23.5.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-23/ty-article-opinion/.highlight/0000018f-a03b-da3b-a7ff-bbbf298b0000

הבנתם? רק נעצור את נתניהו ונביא אותו למאסר, וכל הבעיות תיפתרנה שכן הוא ורק הוא האוייב.

הקשר בין מחאת קפלן, אהוד ברוג-ברק וסחר בבני אדם

בתגובה להסברו של אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, את הסיבה לשינוי דעתם של בכירי הממסד הביטחוני לאחר תקופת שירותם – בנוסטלגיה, הצעתי להסביר זאת בעזרת תורתו של קרל הלוי-מרקס. "ההוייה (האינטרס המטריאלי-חומרי-כלכלי) קובעת את ההכרה" (האידאולוגיה). והנה התפרסמה השבוע ידיעה על הקשר בין מחאת קפלן לאהוד ברוג-ברק. אין לי שום מושג ויכולת חקירה האם האשמת אהוד ברוג-ברק בדברים המתוארים בקישור המצורף היא נכונה. ואולי איננו נכונה. מכל מקום בגלל חומרתם חייבת להיערך בהם חקירה מקיפה.

https://x.com/arbelaue/status/1793374450601296050?t=aQvOK42kOSqK157lau7naA&s=03

מעניין מה יגיב אהוד ברוג-ברק על האשמות אלו? נחכה לתגובתו.

סרבנות – פעם שנייה

אחד האיומים הגדולים של התנועה הפרוטסנטנית היתה תופעת הסרבנות. אייקון התנועה הפרוטסטנטית – שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, איימה כי עד ספטמבר 2023 ישראל תישאר ללא צבא. (למרבה הצער זה היה נכון חלקית באוקטובר), פרופסור יובל נח הררי קרא לכל עובדי תע"ש לסרב לייצר יותר כלי הגנה למדינת ישראל, שנלך כולנו כצאן לטבח. והנה הסרבנות חוזרת. חייל מילואים קורא בסרטון לסרב פקודות לרמטכ"ל ולשר הביטחון אם יעזו לסגת מעזה.

https://www.mako.co.il/news-military/2024_q2/Article-ad6d4db242faf81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

התופעה הזו המסכנת את הדמוקרטיה הישראלית היא פרי הבאושים של התנועה הפרוטסטנטית. יש להיזהר מאד גם מהפרוטסטנטים של הצד הנגדי. הדמוקרטיה מחייבת כי הצבא יישמע אך ורק לדרג המדיני הנבחר בבחירות דמוקרטיות.

המשפט בהאג

השופט אהרון בריק-ברק: "אי אפשר להוציא צו אשר מורה לצד אחד לעצור את הלחימה, בעוד הצד השני חופשי להמשיך את הלחימה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850301&forum=scoops1

עובדה שאפשר. אם היו בעולם 57 מדינות יהודיות ורק מדינה אחת מוסלמית זה היה נכון. אבל אין. כמובן שאז גם היו מתקבלים כל נימוקיו המשפטיים הצודקים בעליל של אהרון בריק-ברק:

https://www.ynet.co.il/news/article/by6oxwr7c

למרבה הצער זהו משפט פוליטי. אי לכך על ישראל לעשות מעשים פוליטיים. במקום לשקוע בפלפול תלמודי מה מותר לעשות ברפיח, ומה לא. (לשלוט על ציר פילדלפיה מותר) יש להתקיף בשתי חזיתות:

1. האשמת איראן, ומצרים, האחראים לכוחו של החמאס לבצע ג'נוסייד ביהודים כפי שהצהיר, בפשעי מלחמה,

2. לפעול לפיטורי השופט הערבי-מוסלמי מלבנון, נוואף סלאם, התומך בחמאס, שהיה נציג לבנון באו"ם, וייצג את ממשלת לבנון בה חברים אנשי ארגון הטרור החיזבאללה. נוואף סלאם התומך בחמאס והרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לעשות ג'נוסייד ביהודים, איננו יכול להמשיך להיות שופט מחמת ניגוד עניינים. יש לזכור תמיד כי בהאג לא מדובר במשפט צדק, אלא רק בפוליטיקה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: שוטים, המשיכו להפגין נגד נתניהו ובעד הקדמת הבחירות והתפטרות ממשלת ישראל וליקוק התחת לביידן המונע חימוש מדוייק מהמערכה שלנו נגד חמאס ברפיח, המשיכו להפגין בעד הפסקת אש עכשיו, עכשיו! – יחיא סינוואר מרפיח שלח לכם היום בצהריים, 26.4, תזכורת מעודדת בצורת רקטות שהתפוצצו מעל הראשים המטומטמים שלכם ושל שקמה ברסלר ובוגי יעלון ושל אזרחי גוש דן והשרון! המשיכו, המשיכו לעזור לחמאס במיטוט כוח הרתעתה של מדינת ישראל! ד"ר מרדכי קידר ובנימין נתניהו צודקים: אם ח"ו תצליחו – יעוטו עלינו כל אויבינו כמו עיטים על פגר!

* צביקה זליקוביץ: ביבי: "יש לי יום-יום האג / יש לי האג יום-יום, הללויה."

* אהוד היקר, הכתבה של עדינה בר-אל על הפקולטה לחקלאות באמת שונה מאוד ממה שמקובל לשלוח לעורך חב"ע. היא מזכירה את קורותיהם של שני פרופסורים – פרופ' יונה חן ופרופ' ברוך רובין, וכן מוזכרים בכתבה מיספר בוגרים של פקולטה זאת. המאפיין של כולם הוא העובדה שבשונה מסטודנטים במערב, אצלנו חייבים לשרת שנים בצה"ל, ובאמצע הלימודים מגייסים לאינספור מלחמות שנכפות על המדינה – קידום אקדמי בצל המלחמות. פרופ' חן מספר כיצד במלחמת ההתשה הזחל"ם שלו עלה על מוקש, וכשקפצו ממנו, הסתבר להם שהם בשדה מוקשים. למרבה המזל, איש לא נפגע, ואנשי ההנדסה ניטרלו את המוקשים. אני שירתי במילואים באותה תקופה ממש (סתיו 1970), גם הזחל"ם שלנו עלה על מטען (ליד עייטה א-שעב בלבנון), אבל לנו היה הרבה פחות מזל: הנהג נהרג במקום, ואז, כשקצין אחד נפצע ברגלו בעלותו על מוקש, הבנו שהמקום ממוקש. עד שהגיע גשש שמצא את כל המוקשים, וחבלן שפוצץ אותם – עד אז פחדנו לזוז כדי להשתין.

מכל מקום, ההישגים בתחום החקלאות, שאנחנו בין המתקדמים בעולם, ממלאים את הלב גאווה. פרופ' ברוך רובין מזכיר לטובה את מכון וולקני, ואם מותר לי, אציין שלחמי ז"ל היה תפקיד מרכזי במכון מחקר זה.

מדוע כל כך התעניינתי בכתבה של עדינה בר-אל – ובכן, גם אני זכיתי לעבוד את האדמה במשך 9 שנים (1960-1951), ועבדתי כתף אל כתף עם אנשי העלייה השנייה והשלישית – הנפילים שהיו בארץ. מסור בבקשה תודה לעדינה.

שלך,

משה גרנות

* אווה אילוז, פילוסופית-הבית הטיפשה של עיתון "הארץ" שאינה מבינה את העולם בו היא חיה, ממשיכה לקשקש: "מרוץ הכוח הצבאי מרחיק את הישראלים מחיפוש אחר דרך מדינית שתעניק לפלסטינים כבוד וריבונות. הוא גורם להם להסכים ללא עוררין להחלטות של ממשלה איומה ששמה לה כמטרה למחוק כל זכר לדמוקרטיה בישראל. במקום לסייע ביצירת קואליציות רחבות מתוך שאיפה להגיע לשלום צודק בין ישראלים לפלסטינים, במקום לאחד פלסטינים וציונים שוחרי שלום בחיפוש אחר שפיות, המחאות יוצרות פילוג חסר תקדים, חוסר אמון ואיבה בין אנשים שבעצם היו אמורים להיות בעלי ברית. התוצאה תהיה מחיקת מחנה השלום, שממילא כבר נחלש. מעולם לא היה מאבק מוסרי, כביכול, אוייב כה נחרץ של הטוב." ["הארץ", 24.5].

אהוד: איזה שטויות! איזו בורות היסטורית! והגברת הטיפשה הזו נקראת "פרופסור" וכותבת ב"עיתון לאנשים חושבים" וזו הרמה ההגותית של העיתון עכשיו! חיזרי למרוקו, פתייה!

* מאמרו של בני ציפר "הארכיון זוכר" ב"תרבות וספרות", "הארץ" 24.5.24, על ביקורו בשטוטגרט, פותח בקטע הבא:

נפגשתי עם ענת פיינברג לראשונה שלא בידיעתנו על דפי גיליון חורף 1974 של כתב העת לספרות "קשת", כלומר לפני חמישים שנה. הימים היו דומים מאוד לזמננו עתה, תקופה של דכדוך ואובדן דרך לאומיים יחד עם התפוצצות של יצירתיות ספרותית חדשה וצמא לספרות העולם. בדפי "קשת" שהוקדשו לביקורות על ספרים התפרסם מאמר של יוסף פרידלנדר על רומן הביכורים שלה "צל הימים" שיצא אז לאור בספריית פועלים, לצד ביקורת שלי על תרגומי יהודה עמיחי לשירי אלזה לסקר-שילר. אתמול אחר הצהריים, כששוטטתי עם ענת פיינברג בחוצות שטוטגרט, עיר מגוריה זה-מכבר, היא העלתה באוזני זיכרונות מהימים ההם, כשהיתה אשתו של הסופר הפתח-תקוואי אהוד בן עזר. הם נהגו להתארח אצל חברו יהושע קנז, שכונן בדירתו התל אביבית סלון ספרותי בסגנון צרפתי. בין אורחי הסלון היו העיתונאית נילי פרידלנדר, בתו של כותב הביקורת על "צל הימים", ומבקר התרבות של "מעריב" משה נתן, שנדרס זמן לא רב אחר-כך על-ידי אוטובוס 25 ברמת אביב והוא בן 37. מותו הטיל צל כבד על החבורה, שהתפרקה כעבור זמן לא רב. לימים קנז הקדיש לזכרו את ספרו "מומנט מוסיקלי".

אהוד: חוץ מציפר, ענת ואני, כל שאר המוזכרים כאן כבר אינם בחיים.

* אהוד יקר, קודם כל שאפּו על אמרות השפר הפוליטיות והעקביות בעיתונך. אתה קורא לעצמך סופר נידח אך קולך העז נשמע ברמה ועושה טוב לאנשים כמוני על הנשמה.

אני גם נהנית וצוחקת מטוריו הסרקסטיים והשייקספרים לעיתים  של נעמן כהן. גם הם משב רוח רענן וצחוק  בימים עגומים כשלנו.

שמעתי אתמול את דן מרידור בערוץ 11 בתוכנית האקטואליה של יום שישי עם אורי לוי ושרון וכסלר [הטריק ברור. הנ"ל שהוא כתב ספורט קודם למדור האקטואליה ודואג לצבוע את תוכניתו בצבעי מאוויו הפוליטיים ומוזמניו "המומחים" האובייקטיביים לכאורה, תואמים להפליא לצבעי דגלו].

דן מרידור טען שהיה צריך לקבל את תוכנית ביידן. כי השליטה בעזה באמצעות מדינות ערביות ידידותיות וערב הסעודית היא החלופה הרצויה והגיונית ביותר לישראל. להשלכות של דרישת ביידן הוא העדיף לא להתייחס למרות שכך מצופה ממי שהיה בעברו  אישיות פוליטית מרכזית וימנית מטעם הליכוד.... מיד הוא עבר למנטרה השחוקה ופופולרית, עד כמה הממשלה וביבי גרועים לישראל . ונראה לי שזו היתה למעשה מטרת בואו לאולפן , להזכיר אולי למי ששכח את היום  של אתמול.

האמת הופתעתי. הגם אתה ברוטוס...? אנחנו כבר מכירים את החזון הנפרץ במקומותינו של בכירים בראש הפירמידה שאליהם היו עינינו נשואות ששינו את עורם וטעמם בפרישתם מתפקידם, ויורים בנגמ"ש כי כנראה רק כושי לא יהפוך את עורו אבל הם לא כושים אלא יותר דומים לקושרים... וסליחה על הקיצוניות במשחק המילים.

מעניין אותי איפה עומד היום דן מרידור מבחינה פוליטית? האם הוא בתקווה חדשה? במחנהו של גדעון סער? האם גם גדעון סער חושב שעל ישראל לקבל את תוכנית ביידן? נראה לי שלא.

אשמח לקבל תשובה מכותביך המלומדים.

בברכה,

חוה ליבוביץ

נ"ב. נהניתי מאוד לקרוא את הפרק "צפת שוקטת על שמריה" מתוך "והארץ תרעד" ובכלל את כל פרקי הספר.  איזה לשון עברית מהודרת ונהדרת. ואיזה כשרון סיפורי מושך ומרתק.

אהוד: עשר שנים עברו מאז יצא "הארץ תרעד" לאור – וסביבו דממה מוחלטת, אף לא מאמר ביקורת אחד ב"הארץ", למשל. הדורות הבאים לא יבינו איך התעלמו ממנו הספרות והאקדמיה העברית בעוד שהרבו כל כך לעסוק בסופרים ובספרים משעממים ומייגעים שנשכחו במרוצת השנים חרף היותם עטורי פרסים, ואילו "הארץ תרעד" ייזכר לעד כחלק מההיסטוריה של הספרות הארצישראלית. למרבה המזל יש עליו שני מאמרים רציניים של ארנה גולן ומשה גרנות, שהתפרסמו ב"חדשות בן עזר", ושאותם אחזור ואתן בסיום הפרסום בהמשכים של פרקי הספר.

* אהוד: בערבים האחרונים אינני יכול לשאת יותר את הצפייה בחדשות "כאן 11" בטלוויזיה, ערוץ שמתיימר להיות ממלכתי והוא בעיקר פרו-חמאס דרך הסיקור הנרחב של ההפגנות נגד הממשלה, והוא נגד הממשלה ונגד נתניהו והוא תעמולה בוטה נגד המשך המלחמה ונגד הניצחון על חמאס, והוא משמש שופר למגמה מטורפת שמסכנת את קיומה של מדינת ישראל מול אויביה הנחושים להשמידה!

* יורם אטינגר: "האינטרס האמריקאי בישראל – מעבדה בתנאי קרב במזרח התיכון!" – הרצאה מומלצת מאוד ביו-טויב.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל