פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1955

יום מאתיים שלושים ושמונה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2171 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב באייר תשפ"ד. 30.5.2024

עם הצרופות: 1. זוכרים את שחר. באדיבות משפחת פרידמן ופלדמן. 2. משפחת פלדמן. (אלבום פרטי). 3. נפתלי פלדמן בשדה האלוורה. (כנ"ל). 4. שדה האלוורה בתקומה. (כנ"ל).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: טַיָּס בּוֹדֵד. // משה (בנדה) בן דוד: מה יקרה לנו, לאחר היום שאחרי, מר גלנט? // מוטי הרכבי: יהודייה אמריקאית שה"ניו יורק טיימס" נתן לה במה הציעה לתת פרס נובל לשלום להיטלר – גרטרוד שטיין. // איליה בר זאב: שלושה שירים. // אנדד אלדן: לִמְרַאֲשׁוֹת חֲלוֹמִי. // ד"ר רפאל מדוף: אבל כשמתרחש ג'נוסייד אמיתי, הם שותקים! // אורי הייטנר: צרור הערות 29.5.24. // עדינה בר-אל: נפתלי פלדמן, מזור טבעי מן העוטף (אלוורה ממושב תקומה). //  אהוד בן עזר: יוסף חנני. // יונתן גורל: שלושה שירים. // איתמר פרת: דקדוקי מלאכים. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". פרק תשיעי: לקראת הנסיעה לארץ-ישראל  הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו. // מנחם רהט: נפוטיזם או רבנים ראויים, // נעמן כהן: ניסיון שריפת העיניים של המדינה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

טַיָּס בּוֹדֵד

בִּשְׂדוֹת-שָׁמַיִם-לֵילִיִּים

גּוּף-הַיֶּלֶד  –

בֵּינֵינוּ וּבֵין הַמָּוֶת  –

חוֹצֵץ;

בָּאֲפֵלָה, הוּא הוֹמֶה

מַחֲלִיק.

עַל-פְּנֵי  –  "שְׁבִיל-הֶחָלָב":

עֵינֵי-כְּרוּבִים  –

בּוֹרְקִים בּוֹ

בְּעֵינֵי שָׂרָף אָיֹם;

שָׁבְלֵי-עָנָן

לֵאִים  –

נִמְשָׁכִים, נְמוֹגִים:

בִּשְׁבִיל-הֶחָלָב  –

טַיָּס בּוֹדֵד תּוֹעֶה;

טַיָּס בּוֹדֵד,

אֵי הַיַּעַד?

עָנָן לָבָן בַּשָּׁמַיִם  –

כְּסוּת-נֶצַח

קְרִירָה?

זְרוֹעוֹת-רַעְיָה  –

קְטִיפָה חַמָּה

עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה?

טַיָּס בּוֹדֵד

הוֹמֶה בַּמֶּרְחַקִּים,

נַעַר גַּלְמוּד

בִּשְׂדוֹת-שָׁמַיִם-לֵילִיִּים

אֵי הַיַּעַד?

אֵי הַיַּעַד?

1969

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

מה יקרה לנו, לאחר היום שאחרי, מר גלנט?

[פורסם לראשונה באתר "מידה"]

שר הביטחון האלוף (מיל') יואב גלנט לבוש שחורים, כהרגלו מאז פרוץ המלחמה, הכריז לפני מיספר ימים בקול דרמטי ובטון קודר כי: "...סופה של המערכה הצבאית במעשה המדיני. היום שאחרי חמאס, יושג רק על ידי שליטה של גורמים פלסטיניים, בליווי בין לאומי, שיהוו חלופה שילטונית לחמאס..."

אמירה המבטאת תפיסת עולם ליניארית ופשטנית, בנוגע למערכת היחסים הדיאלקטית, המתקיימת בין  'מערכה צבאית למעשה מדיני'   –בכלל, ועימותים מזוינים נגד אירגוני טרור –בפרט.  אשר אינם לובשים בהכרח צורה של יחסי אדון (מדיני) ומשרת (צבאי) כגירסת גלנט, אלא של זוג נשוי (באושר). הנדרש לוויתורים הדדיים לשם הגשמת מטרותיו. כפי שהוכח למשל במערכות שהתנהלו נגד דעאש, אל-קעאידה, ה-IRA האירי, בעשורים האחרונים. או נגד ETA הבסקי, הצבא האדום היפני, הבריגדות האדומות, FLNC הקורסיקאי ואחרים לפניהם. שהסתיימו  בהבסתם המוחלטת של אירגוני הטרור, בלי שנתלווה להם שום מעשה מדיני בהמשך. עניין המחייב הסבר קצר.

הקשר בין מלחמה ומדיניות הוא דו-צדדי ולא חד-סטרי. המרצים למדעי המדינה המלמדים בבתי הספר הצבאיים בעולם, כמו המכללה לפיקוד ומטה אצלנו, מדקלמים לרבי הסרנים הצעירים את קביעתו של קלאוזוביץ, לפיה המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, על מנת להטמיע במוחם את הרעיון החשוב והנכון, שמונופול על הכוח בחברה דמוקרטית, חייב תמיד להימצא בידי המדינאים. נציגיו של הריבון. מה שאמור להבטיח, שערכי הדמוקרטיה, בכללם חופש הצבעה, הפרדת רשויות, זכויות אדם וחופש ביטוי ישמרו תמיד בידיים אזרחיות. לא רק בשיגרה, אלא גם ואפילו בעיקר בעיתות  חירום. כאשר מתעורר הצורך לקבל החלטות אם לצאת למלחמה, וכיצד לנהל אותה. ויש צורך לשתף בתהליך אנשי צבא. העלולים בטעות לחשוב, שהידע הקרבי שרכשו במהלך שירותם, מעניק להם עליונות על הפוליטיקאים הזהירים וההססניים, שאליהם הם כפופים.

בקיצור, חשוב להטמיע בלובשי המדים תודעה של כפיפות וצייתנות לדרג האזרחי במדינתם. אלא שבמציאות, בשונה ממה שמלמדים במכללות  הצבאיות, קצינים אינם אמורים לענות בהכרח אמן אחר דברי הפוליטיקאים שלהם. משום שהחיים האמיתיים, מתנהלים אחרת מהתאוריה שקלאוזוביץ פיתח, על בסיס ההיסטוריה אותה הכיר, שהסתיימה בנפילת נפוליאון.

בחיים האמיתיים, מלחמה אינה סתם מכשיר בארגז הכלים המדיני. המשך שלה באמצעים אחרים. מעין כפפת ברזל העוטה את כף היד הפוליטית, כפי שגורסים אולי שר הבטחון ואחרים. אלא היא תופעה חברתית ותרבותית רבת עוצמה ובעלת דינמיקה משלה. המונהגת על ידי מפקדים ולוחמים – שאינם רובוטים, אלא בני אדם בשר ודם. עם תפיסות, רגשות וערכים. הגורמים לה מזה – ומזה! להתנהל אחרת מציפיות אלו שהגדירו את מטרותיה, מהלכה ואת האופן שהם מעוניינים שתסתיים.

קל להוכיח זאת, כאשר סוקרים את ההיסטוריה הצבאית  של מדינת ישראל, ומבינים עד כמה היטו הצלחות או כישלונות בשדה הקרב – החלטות מדיניות הרות גורל ממסלולן המקורי. כך למשל במלחמת ששת הימים, הורה שר הבטחון משה דיין לאלוף פד"ם שייקה גביש, לעצור את כוחותיו ולהיערך להגנה בקו המיתלה והגידי. מתוך הכרת ההשלכות המדיניות הנובעות מהגעה לתעלת סואץ. גביש הפר את הפקודה, והמשיך לדהור עד לתעלה. כל היתר, בכלל זה האיום של דיין להעמידו למשפט צבאי, היסטוריה.

שש שנים מאוחר יותר ביום הכיפורים, תבע מפקד חה"א דאז האלוף בני פלד, שאיבד קרוב למאה מטוסים בעשרת ימי הלחימה הראשונים מקבינט המלחמה, להורות על צליחת התעלה, במטרה להפעיל לחץ על ההנהגה המצרית. גולדה נכנעה לדרישתו, למרות התנגדותה למהלך המסוכן.

במלחמת שלום הגליל, הובילו כישלון אוג' 162 ולאחר מכן גיס 479 להגיע לכביש בירות דמשק, כדי לנתק את הקשר בין סוריה ללבנון, לכך, שהמלחמה 'הקטנה', מלחמת 40 הק"מ, שאושרה על ידי הממשלה, הפכה למלחמה הגדולה 'אורנים גדול', על כל המשתמע מכך בהמשך.

במלחמת  לבנון השנייה, הוביל הקרב על מעוז חיזבאללה בסלוקי, שהדרג המדיני התעקש על קיומו, מתוך ציפייה לסיים את המערכה בניצחון דחוק, לסמל כישלון המלחמה כולה עבור תומכיה ומתנגדיה גם יחד בישראל. וזירז את התפרקות הממשלה בהמשך.

ניתן להביא עוד דוגמאות, משניים-עשר סבבי הלחימה הכושלים, שניהלה מדינת ישראל בהכוונת הקבינט הבטחוני, מול חמאסטן מאז 2007. שנסתיימו בהפסקת אש הדדית, והכרזות מדיניות נלהבות, על שלל המטרות שהושגו, ובראשן שקט לתושבי הדרום, שהחזיק מעמד, לא יותר ממיספר חודשים כל פעם.

אבל נראה שהבהרנו את הנקודה. מתברר שלמלחמה יש לא רק דיקדוק משלה, כפי שטען קלאוזוביץ, אלא גם היגיון משלה, הכופה עצמו לא אחת על המדיניות, ומוביל אותה למחוזות אחרים, מאלו שאליהם התכוונה להגיע מלכתחילה. זה מה שקורה לרוב ב'מלחמות מגן', שאינן מונעות משיקולים מדיניים, אלא מכורח צבאי, וכך גם במלחמות בין מדינות לארגוני טרור. עובדה שגם פילוסוף המלחמה עצמו היה מודע לה, ואשר הובילה אותו לקבוע כהערת אגב בספרו המפורסם כי: "...עם זאת אפשר שנקודת הראות המדינית תיעלם לחלוטין... כאשר מדובר במלחמות הנובעות משנאה גרידא ומתנהלות כמאבקים לחיים ולמוות..."

בהינתן האמור לעיל, נראה שהתעקשותם של שר הביטחון ובכירי המטכ"ל לתבוע מרוה"מ לקבוע כבר עכשיו, מה יקרה בעזה ביום שאחרי, בעוד המלחמה נמשכת ותוצאותיה טרם נתחוורו, מעידה על חשיבה דוגמטית. אשר אינה מבחינה בהבדלים, שבין מלחמה בין מדינות – למלחמה מול ארגון טרור, אשר מנהיגיו הצבאיים הם הקובעים את מטרות המלחמה, מהלכיה, ותוצאותיה, מן הבונקרים ברפיח, ולא מנהיגיו הפוליטיים. התנהלות בלתי נתפסת במדינה נורמלית, השואפת שאזרחיה יזכו לחיים טובים ולשלום. אך כזו הקונה לה אחיזה, בחברה אידאולוגית תומכת טרור, כמו חמאסטן, שאיבדה את ההיגיון ואת השכל הישר, ואשר אזרחיה, המונעים משנאה תהומית, נקמנות קיצונית, ופנטיות דתית – מוכנים להתעלם ממיספר הקרבנות, הנזק החומרי והסבל המצטבר לאורך זמן – ובלבד שיזכו בניצחון אלוהי על שכניהם היהודים.

במלחמה נגד המטורפים האלה, צריך להשתיק את המוזות כאשר התותחים רועמים. ונוסף עליהם  גם – ואפילו בעיקר – את הפוליטיקאים, המבקשים כמו שר הביטחון להקדים מאוחר למוקדם. ולהכין כבר היום תוכנית מדינית, עבור היום שאחרי. הרבה קודם שהתברר, עד כמה, אם בכלל צה"ל עמד במשימותיו, והכריע את אויביו.

מגוון אפשרויות הביניים, בין נצחון 'מוחלט' – לנצחון 'יחסי', רחב דיו כדי לגזור שלל פתרונות מדיניים, על פי טיבעם וטיבם של ההישגים בשדה הקרב.

אחרון בהקשר הנוכחי. שר הבטחון מציע: "...שליטה של גורמים פלסטיניים, בליווי בין לאומי, שיהוו חלופה שילטונית לחמאס..." אבל הוא וחסידי הרעיון במטכ"ל אמורים לדעת את האמת. והאמת היא, שגם אם נחסל את כוחו הצבאי של חמאס, לא יהיה ביכולתנו להחליט מי ישלוט ברצועה, מרגע שנצא ממנה. את ההחלטה יקבלו בסופו של דבר – בין לבדם בין בעזרת אחרים – שניים ורבע מיליון העזתיים החיים בה. הם גם יספקו את התשובה לשאלה, האם נוסיף לחיות לנצח בגבולנו הדרומי עם אירגון שחרת על דגלו להשמידנו במלחמה הנוכחית. נכון לרגע זה התשובה די ברורה. ולא נראה שתושבי עזה מצטערים מדי על בחירתם בחמאס, או מייחלים לחיי שכנות שלווה לצידה של ישראל, להיפך. מתברר שגם אחרי  ששיטחנו את עזה, חיסלנו את מרבית יכולותיו הצבאיות של הארגון, ודחקנו את הנהגתו לרפיח, ממשיכה האוכלוסייה ברובה לתמוך בהנהגת האירגון ולהזדהות עם מטרות ה- 7 אוקטובר.

כל זה מוביל  מומחים  ביטחוניים ופרשנים מדיניים (רובם ככולם אגב, מתגוררים במדינת תל אביב) לטעון כי לאחר 8 חודשי לחימה, צריך להתייחס ל'חרבות  ברזל' כאל 'עוד מאותו דבר'. מעין שידרוג של 'עופרת יצוקה', 'צוק איתן 'וחומת  מגן', שהפילו חללים בחמאס, הקטינו את סיכוייו להתארגן לקראת עוד עימות, ונסתיימו בהצהרות ניצחון חלולות. מכאן הם גוזרים שעלינו לחתוך הפסדים, מהר ככל האפשר, שפירושו להכריז  'ניצחנו', ולהוציא את צה"ל מעזה, בתמורה להחזרת החטופים שחמאס מחזיק.

אבל הפיתרון שהם מעלים מתעלם מכך, שאי אפשר לנצח במלחמה, בלי להשיג שקט לדרום. שקט שיאפשר לתושביו מוכי הטראומה, לחיות סוף כל סוף חיים נורמליים. ושחמאס לעולם לא יוותר על כל החטופים, המהווים תעודת ביטוח עבור הנהגתו, אחר שנצא מעזה. 

ואחרון, שנסיגה מן הרצועה בלי להכריע את חמאס, תנחית מכת מוות על ההרתעה האסטרטגית של ישראל. ותגרום לשונאי ישראל במרחב, להפעיל לחץ על ממשלותיהם, לצאת  למלחמת חורמה נגדנו. בטיעון, שאם ישראל 2024 אינה מסוגלת להכריע 30,000 אנשי חמאס חמושים ברובי סער ומטולי ר.פ.ג. – היא לא תעמוד במתקפה צבאית משולבת של כל צבאות ערב.  ועוד קודם שזה יקרה, עתיד נסראללה להפיק את הלקח מחוסר הרצון שלנו להגן על תושבי הדרום, ובחסות מאות אלפי הרקטות שלו, ימרר מכאן ואילך את חייהם של תושבי הצפון שיחליטו לחזור לבתיהם בתום המערכה הנוכחית.         

טרור, למי שכבר שכח, תובע שילוב של מוטיווציה ויכולת. את היכולת אפשר לצמצם באופן משמעותי באמצעות שליטה צבאית בשטח, כפי שכבר הוכח הן ברצועה הן בגדה. אבל אם מי שישלוט בשטח, יהיו כדרישת שר הביטחון  גורמים פלסטינים ואחרים, אין סיכוי שזה יקרה. אפילו אם צה"ל ישמיד לפני נסיגתו את כל מחסני הרקטות, משגרי הנ.ט, המנהרות ודומיהן... יוכלו עדין העזתיים, אם רק ירצו, להמשיך ולמרר את חייהם של תושבי הדרום. באמצעות קאסמים שאותם הם ייצרו – כבעבר – מצינורות השקייה, מרגמות מאולתרות, בלוני נפץ, עפיפוני תבערה, ירי צלפים, צמיגים בוערים, ועוד אלף ואחד אמצעים נוספים, שאינם תובעים תשתית טרור תעשייתית, אלא ובעיקר.... שנאה ורצון.

נמצא שעל מנת  להבטיח לתושבי דרום המדינה חיים נורמליים, כמו של הפרשנים המתגוררים במרכז, הכרח יהיה להגביל את היכולת להוציא טרור מן הרצועה, שתושג באמצעות שליטה בשטח. אין  מדובר על חזרה למצב ששרר בין השנים 1967- 2007 אלא על  פרק זמן כזה, שיאפשר טיפול במרכיב השני במשוואה – המוטיווציה של האוכלוסייה העזתית.

לצורך זה יש להכיר קודם כל בעובדות. והעובדות הן שהתמיכה במוקוואמה, מלחמת הקודש בישראל, נובעת אצל האוכלוסייה העזתית, מתוך אמונה עמוקה. שכאשר הם מסוככים בגופם על אחיהם הלוחמים, המסתתרים לבטח במחילותיהם. מעטירים עליהם כבוד והערצה, כאשר הם יוצאים לטבוח ולאנוס את שכניהם היהודים מעבר לגבול – וסובלים, עקב זאת שוב ושוב את נחת זרועו של צה"ל – הם עושים מעשה נכון, מוסרי וצודק, המשרת את האידאל הנשגב שעליו התחנכו. המטיף לגירוש היהודים חזרה לארצות מוצאם, והקמת ממשל איסלאמי בכל שטח פלסטין ההיסטורית.

בהניתן האמור לעיל, צריך להיות ברור, שעל מנת לעקור את המוטיווציה של תושבי עזה למרר באמצעות טרור את חיי תושבי הדרום, אין די בהכנעת חמאס, ושליטה ביטחונית גרידא ברצועה.

מה עוד ניתן לעשות, ישאל הקורא הסקרן?

והתשובה – להעביר את האוכלוסייה ברצועה תהליך דה-חמאסיזציה, באמצעות מימשל צבאי. מעין זה שהעבירו האמריקאים את גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית בתום מלחמת העולם השנייה. כזה שיהיה אחראי על השליטה הביטחונית ועל הניהול האזרחי ברצועה, ויצרוב בתודעת האוכלוסייה את מחיר הכישלון להכריע את ישראל באמצעים צבאיים. מימשל אפקטיבי כזה פעל ברצועה בין השנים 1967-1994 והבטיח שנות דור של שקט לתושבי הדרום. מדינת ישראל של אותם ימים, הצליחה לעמוד בכך בהצלחה, עם חמישית מהתמ"ג הנוכחי ועם שלושה מיליון תושבים. היא לבטח מסוגלת לכך היום, ובלבד שמילת הגנאי 'כיבוש' תפסיק להיות הקריטריון העיקרי לקבלת החלטות הנוגעות לאבטחת קיומה של  מדינת ישראל! אז הושקעה בכך פחות מחטיבת חי"ר, בתוספת כמה עשרות קמ"טים, היום יהיה אולי צורך בקצת יותר מאוגדה שתתפוס את המרחב. אבל צה"ל יוכל לעמוד בכך.

דבקות במטרה של 'ניצחון מוחלט' של האויבי, הבאה לידי ביטוי בכיבוש מוחלט של שטחו, והחלת ממשל צבאי עליו, מעמיסה בדרך כלל נטל כבד נוסף על המחוייבות הצבאית. מה שמסביר את התנגדותם של שר הביטחון ובכירי המטכ"ל לרעיון דלעיל. אבל נראה שלא תהיה לנו ברירה אחרת. וייתכן כי אם יתברר למיליון שוכני האוהלים במואסי, נוסייראת, ורפח, שכללי המשחק מול מדינת ישראל השתנו אחת ולתמיד, הם יהיו מוכנים אז להניח בצד את תחושות הנקם שלהם, ולחשוב בהגיון על חיים 'נורמליים' יותר. את השינאה אלינו, לא נצליח לעקור מן השורש, אבל את המוטיווציה להפוך את חיינו כאן לסיוט מתמשך, כמו גם את היכולת הטכנית הנדרשת לשם כך, נוכל לדכא.

דבר אחד צריך להיות ברור, את חמאס הכרח להביס באופן  מוחלט ומושלם. הן כדי להעטות עליו קלון בצורה מוחלטת, והן כדי לא להותיר שום מקום לתחייה מאוחרת של גירסא נוספת שלו. יהא המחיר אשר יהא! אך על מנת להשיג זאת הכרח לנהוג בחוכמה. הן מול עולם חיצוני, ששום תוכנית כזו לא תהיה מקובלת עליו, כמו גם מול חזית פנימית, שעצם הרעיון של 'כיבוש', באשר הוא, מעוררת בה דחייה פתולוגית.

משכך, אדוני שר הבטחון, תדאג בבקשה לכך שננצח בשלב הראשון את  חמאס באופן מוחלט. בהמשך, ועל סמך ההכרעות שצה"ל בראשותך ישיג בשדה הקרב, ניתן יהיה כנראה להכין תוכניות ריאליות  לגבי היום שאחרי. כאלה, שעם קצת מזל, יחזיקו אולי מעמד, ויבטיחו שקט לתושבי הדרום, גם כמה ימים אחרי היום שאחרי...                           

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

מוטי הרכבי

יהודייה אמריקאית שה"ניו יורק טיימס" נתן

 לה במה הציעה לתת פרס נובל לשלום להיטלר – גרטרוד שטיין

במאי 1934 הביעה דעתה במגזין "הניו-יורק טיימס" שאדולף היטלר ראוי לקבל פרס נובל לשלום: "אני אומרת שהיטלר צריך לקבל את פרס נובל לשלום, כי הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה. על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטיים והשמאליים, הוא מגרש את כל מה שתורם לפעילות. שזה אומר שלום... על ידי דיכוי יהודים... הוא מסיים מאבקים בגרמניה." בנוסף לכך היא אף החתימה אישי ציבור על עצומה הקוראת להענקת הפרס להיטלר. בשנת 1938 היא העירה על מוסוליני, היטלר, רוזוולט, סטלין וטרוצקי: "יש יותר מדי דמויות אב בזמן האחרון, ואין ספק לגבי זה, אבות הם מדכאים.". ב-1940 היא שיבחה את המרשל פטן והשוותה אותו בגדולתו לג'ורג' וושינגטון. במשך כל תקופת השואה, המשיכה להתגורר בפריז, כאשר אזרחותה האמריקאית ופרסומה הרב, מגנים עליה.

שטיין נולדה באלגני שבפנסילבניה למשפחה יהודית אמידה ממוצא גרמני. היא למדה במכללת רדקליף לאמנות בקיימברידג' שבמסצ'וסטס. שם עודד אותה אחד ממוריה, הפסיכולוג ויליאם ג'יימס, לפתח את טכניקת הכתיבה האוטומטית של זרם התודעה, שבה עשתה שימוש כל חייה. בכתיבה זו נעשה ניסיון לתת עדיפות לתת-מודע על פני המודע.

[מקור: ויקיפדיה]

בקיצור אין בהפגנה היום של יהודים באוניברסיטת תל אביב, הפגנה למען עזה.  שום חדש!

מוטי הרכבי

* * *

איליה בר זאב

כביש 40

   עָבַרְתִּי אֶת מִגְבְּלוֹת 40 הַק"מ בְּמִלְחֲמוֹת הַמֵּאָה הָ-20,

נָע וָנָד בְּמִדְבָּרִיּוֹת אֵין קֵץ,

מְחַפֵּשׂ אֶת הַדָּם,

אֶת שִׁבְרֵי לוּחוֹת הַבְּרִית בְּהַר מֹשֶה.

כּוֹבַע עֲנָק עַל רֹאשִׁי, רַגְלַי נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי בְּנַעֲלֵי הֲלִיכָה

בְּצִדֵּי כְּבִישׁ 40 –

שְׂרוֹכִים אֲזוּקִים בְּלוּלְאוֹת בַּרְזֶל –

"בְּאַרְבָּעָה שְׁבִילִין חַמָּה מְהַלֶּכֶת" וַאֲנִי עִם הַיָּרֵחַ

בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

עוֹרֵב שְׁחוֹר נוֹצוֹת לֹא שָׁב לַתֵּבָה, הַיּוֹנָה חָזְרָה

עִם טָרָף בְּפִיהָ. 

ועוד על המבּוּל:

וַיֹאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (בראשית ט'  י"ב-י"ג)

בַּחֲלוֹם יָעוּף רְאִיתִיהָ, בַּשַׁחַר חָמְקָה

אֶל הַקֶּשֶׁת בִּקְצֵה הָרָקִיעַ

וְהָיָה בְּעַנְנִי

עָנָן.

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בְּסוֹף הָהָר וְהָיוּ הַמַּיִם,

לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר

וּבָכִיתִי.

וְהָיָה

אִם תִּצְעַק –

אֶת קַשְׁתִּי אֶתֵּן לְאוֹת.

אירוּס נָצְרָתִי*

בדרך נוף יער בית קשת

וּכְבָר נִכְנַס נִיסָן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִמְלָכִים וְשׁוּב חוֹגְגוֹת

מִשְׁפְּחוֹת הַהֵיכָל בְּרֹב פְּאֵר.

שְׁלוֹשָׁה עָלִים בְּעוֹר בַּרְדְּלָס מְנֻמָּר וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה מֵעַל –

צְעִיף נוֹי שֵׁישִׁי.

עָלִים כְּפוּפִים כְּמַגָּל,

פִּתּוּי מְאַיֵּם לְזִכְרֵי דְּבוֹרִים בּוֹדְדוֹת לַחְמֹק

אֶל חֵיק הַלַּיְלָה –

הַאֲבָקָה עַצְמִית בַּאֲפֵלָת הַמִּנְהֲרוֹת –

 אֵרוֹס.

אירוס נצרתי. ויקיפדיה.

* ע"ש אלת הקשת בענן היוונית איריס. בתלמוד "אירוּס" מופיע כשם צמח וכך אומץ השם. גם נחשב כ"שׁוֹשָׁן" במקרא, בין עיטורי מקדש המלך שלמה "...וְעַל רֹאשׁ הָעַמוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים" (מלכים א' פרק ז' פסוק כ"ב וכן גם בעוד פסוקים).

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

לִמְרַאֲשׁוֹת חֲלוֹמִי

לִמְרַאֲשׁות חֲלוֹמִי רַגְלַיִךְ דּוֹלְקוֹת.

אֲנִי יוֹשֵב בָּךְ לְבַדִּי וּמַקְשִׁיב

רַגְלַיִךְ אִטִּיּוֹת לוֹטְפוֹת עַנְפֵי הַמִּדְרָכָה.

אֲנִי מוֹנֶה רְחוֹבוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת עַתִּיקוֹת.

הַנּוֹשֵׂא נִפְתָּל. צִפִּינוּ לְאָבִיב עֲקַלָּתוֹן,

זְרָמִים נוֹשְקִים לִמְצָחֵינוּ.

הַיֶּרֶק הַנּוֹבֵט מַזְכִּיר אֲדָמָה מְקֻלֶּלֶת.

מִכְּבָר נִגְמַלְנוּ מִסִּפּוּרֵי הַמִּקְרָא.

אַךְ אוֹהֲבִים לְסַפֵּר

כַּגְּבָעוֹת הָאוֹהֲבוֹת אֶת הָאֶבֶן.

אוֹר כָּבֶה בָּאוֹתִיּוֹת.

הַכְּרִיכָה מְכַסָּה וְסוֹגֶרֶת כַּעֲפַר-אֲדָמָה.

עֵינַי הַנֶּעֱצָמוֹת מְאִירוֹת לְרַגְלַיִךְ

וְאַת קְרֵבָה.

 ועוד קטע קצרצר...

"בְּשָׂרָהּ יִזְרֹם לָאֶבֶן, בְּשָׂרִי לָאֲדָמָה."

פורסם בשנת  1964 ופורסם שנית ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", מבחר שירים ממיטב 50 שנות כתיבה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

איליה בר זאב

* * *

ד"ר רפאל מדוף

אבל כשמתרחש ג'נוסייד אמיתי, הם שותקים!

  ברחבי ארצות-הברית, מפגינים זועמים חוסמים כבישים, מגדפים מנהיגים פוליטיים ונוטים אוהלים במרחבי הקמפוסים, וכל זאת במחאה על ג'נוסייד שלא היה ולא נברא.

אבל כאשר ג'נוסייד אמיתי מתחולל בזמן אמת איש מהם אינו מראה עניין.

כתב הניו-יורק טיימס ניקולס קריסטוף דיווח כך בשבוע שעבר על הג'נוסייד המשתולל שוב במחוז דרפור שבסודן:

"חלק מאותם כוחות ערביים האחראים לג'נוסייד בשנות ה-2000 ממשיכים במשימתם מאז. כמו בעבר הם טובחים, מענים, אונסים ומבתרים גופות של כל מי שאינו שייך לקבוצה האתנית הערבית תוך כדי הריסת ושריפת כפריהם."  הוא ממשיך ומדגיש את הפן הגזעני שברדיפות הללו:   "חברי המיליציות הערביות לועגים לקורבנותיהם בכינוי הגזעני 'עבדים', רמז לצבע עורם הכהה. נראה כי אותן מליציות מנסות בצורה שיטתית לחסל את כל השבטים הלא-ערביים באזור."

בעת ג'נוסייד פעיל, המשך לזוועות הנובעות ממניעים גזעניים באזור בו  200,000 נטבחו רק לפני 20 שנה , אותם פעילים הצווחים על ישראל איבדו לפתע קולם. מדוע?

רמז לכך ניתן למצוא באירוע משנת 2010. אז ראש הרשות הפלשתינאית מחמוד עבאס שיבח בפומבי את נשיא סודן עומר אל-באשיר בעת שהלה הואשם בבית הדין הבינלאומי הפלילי בג'נוסייד ופשעים נגד האנושות בדרפור. במכתבו לבאשיר הביע עבאס "אמון מלא בחוכמתך" ו"נכונות מלאה לעמוד שכם אחד עם סודן בכל מה ובכל דרך שתרצה."

חבריי ואני ב"מכון דייוד ס. ויימן לחקר השואה" סברנו שייתכן ונוכל להרשים את עבאס אם יקבל מכתב-מחאה מיהודים באמריקה שפעלו למען מדינה פלשתינית. אולי כך הוא יתייחס אליהם ברצינות שהרי תמכו במטרותיו.

התקשרנו עם אלפי חותמים פוטנציאליים. איש מבין מנהיגי ארגוני השלום היהודיים לא הסכים לחתום. אחד מהם השיב שהוא "עסוק מדי" מכדי לבדוק את העניין. אחרים סרבו לחתום משום שמחאה כזו תביך את עבאס ולכן תפגע בסיכוי לכונן מדינה פלשתינית. בסופו של יום רק 19 פעילי שלום הסכימו לחתום. תשעה עשר! מתוך אלפים. באשר ליתר אפילו החיבוק שעבאס העניק למחרחר ג'נוסייד ניתן למחילה. כל מה שעניין אותם היה להגן על דמותו הציבורית של עבאס.

נראה שהמפגינים בימים אלה, בשל המלחמה בעזה, מעוניינים יותר באג'נדה הצרה שלהם מאשר בחיים וזכויות-אדם – בין אם המדובר בדרפור או אפילו בעזה. אם באמת היה איכפת להם מהעזתים כי אז היו מוחים מזה שנים כנגד הדיקטטורה הפשיסטית של חמאס. הסיבה להתלהמותם בנושא עזה היא ניצול הזדמנות לצרוח על ישראל.

זו הסיבה מדוע לא נראה אותם בזמן הקרוב נוטים אוהלים למען דרפור. למזלם הרע תושבי דרפור הנטבחים, הנאנסים והמבותרים (אליבא ד'ניקולס קריסטוף) הם קורבנות של רדיפה ערבית, ורדיפה ערבית תסיט את תשומת הלב של מפגיני הקמפוסים באמריקה מישראל.

מאותה סיבה אל תצפו ממפגיני הקמפוסים או מחוסמי הכבישים להראות עניין במאבקים אחרים למען "הגדרה עצמית", כגון תושבי ניו-קלדוניה (מושבה צרפתית סמוכה לאוסטרליה). בשבוע שעבר דיווח הניו-יורק טיימס שהילידים בניו-קלדוניה תובעים הגדרה עצמית אלא שצרפת מסרבת. הצרפתים מסרבים לוותר על האי אותו הם מנצלים מזה 170 שנה. זה מקרה מובהק של קולוניאליסטים לבנים המדכאים שאיפות של ילידים כהי עור, אבל קולם של המוחים בקמפוסים לא נשמע כי תמיכה בילידי ניו קלדוניה לא תפגע בישראל.

זה לא רק דרפור וניו-קלדוניה. מה בדבר ערב הסעודית? באותו יום דיווח הטיימס שממשל ביידן עדיין מנסה להביא הסכם לאספקת יכולת כוח גרעיני לסעודיה ולהקמת מדינה פלשתינאית. הן רק לפני ארבע שנים הצהיר הנשיא ביידן כי יש להתייחס לסעודיה כמדינה "מוקצה" כיוון ששלוחיה הרגו וביתרו את גופתו של אחד ממבקריה. כמו כן בקיץ החולף דיווח הטיימס שהסעודים טבחו מאות מהגרים אפריקנים, ידיעה שממשל ביידן ניסה להסתיר מן הציבור.

הייתם סבורים שידיעה כזו תעלה את חמת מפגיני הקמפוסים. לא ולא. הם מכנים את הנשיא "ג'נוסייד ג'ו" אך ורק אם זה פוגע בישראל. הסתרת ידיעות על מעשי טבח וחילול גופות ע"י סעודיה אינם פוגעים בישראל. למעשה התעלמות ממעשי-זוועה סעודיים מסייעת לבישול עסקה להקמת מדינה פלשתינאית. פעם נוספת אין לפעילי הקמפוסים מה לומר.

מילות סיכום למצב הדברים האומלל הזה מפי הגב' דניאל האס, פקידה בכירה ב-HUMAN RIGHTS WATCH . לאחרונה התפטרה בשאט נפש מן הארגון בשל עמדתו האנטי-ישראלית הקיצונית. לאחר 13 שנים בהן ערכה את דוחותיו השנתיים היא הגיעה למסקנה כי זעמו של הארגון "אינו תלוי בעקרונות זכויות-האדם, אלא במי מאשים ומיהו הנאשם.". אמירה זו נכונה גם לגבי מחאות האוהלים וחוסמי הדרכים כפי שבאה לידי ביטוי באדישותם לגורל קורבנות הג'נוסייד בדרפור, דיכוי האוכלוסייה בניו-קלדוניה וטבח המהגרים בערב הסעודית.

פורסם לראשונה  ב-20 במאי, 2024, ב-JEWISH JOURNAL OF LOS ANGELES.

תורגם ע"י חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.5.24

* ממשלת אחדות והקדמת הבחירות – יש רק דרך אחת להיחלץ מן השרטון שעליו עלתה מדינת ישראל – ממשלת אחדות לאומית לאלתר, שאחד מתנאי הקמתה הוא הסכמה על מועד לבחירות מוקדמות. רק ממשלה כזו תוכל לקבל החלטות קשות ולהוביל אותנו לניצחון, מתוך לגיטימציה ציבורית רחבה מאוד. כל מנהיגי המפלגות יודעים זאת. מדוע זה לא קורה? כי הם מפחדים מהבייסים הקיצונים והרועשים שלהם. אין ביטוי טרגי מזה למשבר המנהיגות שאנו שרויים בו.

* כניעה עכשיו – חמאס אינו מוכן לעסקה כי אינו מוכן לשחרר את החטופים, תעודת הביטוח שלו. הוא מוכן לשחרר אותם רק אם יתקבלו תנאי הכניעה שהוא הציב בתחילת המלחמה: הפסקת המלחמה, נסיגת צה"ל מרצועת עזה, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את הלחימה, המשך שלטון חמאס ברצועת עזה ושחרור מאסיבי של אלפי מחבלים ובהם מאות רוצחים.

קבלת התביעות הללו היא סיכון קיומי של ממש למדינת ישראל. הניצחון ההיסטורי של הטבח, יהפוך אותו לפרקטיקה קבועה במלחמה נגד ישראל, בתובנה שאם הם יחטפו ישראלים, הם יוכלו להשיג כל דרישה. מה הסיכוי שבתנאים כאלה תושבי הנגב המערבי יחזרו לאדמתם? ותושבי הצפון?

מתחילת המלחמה, לא חל שום שינוי בדרישות חמאס. ולמה שיחול שינוי? כאשר מתחילת המלחמה הם רואים איך ישראל מוותרת על כל עמדה, מקבלת בהדרגה את הדרישות שלהם, ארה"ב מפנה עורף לישראל, הטריבונל בהאג מפריע לישראל להגן על עצמה, אירופה מאיימת בסנקציות, גל אנטישמי אדיר בעולם, חזרת החברה הישראלית להוויה הרת האסון של 6 באוקטובר, לחץ פנימי בישראל לכניעה. אין להם שום סיבה להתגמש.

אני שומע קולות המציעים לישראל להסכים לפתרון של שחרור החטופים, הפסקת המלחמה, נורמליזציה עם סעודיה והקמת הנהגה אזרחית מתונה בחסות ארה"ב ומדינות ערב המתונות ברצועת עזה. זה חלום באספמיה. זו עסקה שאינה כוללת את מי שמחזיקים בידם את החטופים. אחד הגורמים לעיתוי הטבח היה הרצון לסכל את הנורמליזציה עם סעודיה. איזה אינטרס יש לחמאס לשחרר את החטופים למען נורמליזציה כזאת? והעיקר – מישהו באמת מאמין שחמאס ישחרר את החטופים למען הקמת שלטון חלופי תחתיו ברצועת עזה? זה הבל הבלים ואחיזת עיניים. הדרך היחידה ל"עסקה עכשיו" היא "כניעה עכשיו".

יש שתי דרכים לחלץ את החטופים. או להיכנע לתביעות חמאס ולסכן את עתידה וקיומה של ישראל, או לחדש את המלחמה בכל העוצמה, למוטט את חמאס ולשחרר את החטופים. הפעם היחידה שחמאס התגמש, היתה כאשר החבל נכרך סביב צווארו, ותמורת כמה ימי חמצן הוא שיחרר חלק מן החטופים. מאז עברנו לדשדוש במלחמה, ולכן שום דבר לא זז בנושא החטופים. כבר בקורס מ"כים למדנו שאם אנו מתברברים, עלינו לחזור לנקודה האחרונה שבה התמצאנו, ומשם להתקדם. עלינו לחזור לסיטואציה שבה הצלחנו לשחרר חטופים – מלחמה עצימה, ומשם להתקדם.

* האשמת שווא – בשיח הרדוד, כל מי שמתנגד לנתניהו אמור לקבל כמובנת מאליה כל האשמה נגדו. אני מתנגד לנתניהו, אך איני על אוטומט. אני דוחה מכל וכל את הטענה המרכזית המוטחת בנתניהו בימים אלה – הטענה שהוא אשם בכך שאין עסקה לשחרור החטופים. אין לכך שחר. אין עסקה, כיוון שחמאס אינו רוצה לשחרר את החטופים, אלא תמורת כניעה ישראלית מוחלטת. ומבין התוקפים את נתניהו אין אחד, שאילו היה במקומו היה מוכן לכניעה כזאת, שהיא סכנה קיומית של ממש לישראל.

יכול להיות שהוא עושה שגיאות טקטיות במו"מ, שפוגעות בנו במשחק ההאשמות מול חמאס. אולי שגיאות פוליטיות בכך שאינו עושה את הנדרש כדי לתת תחושה שאנו עושים הכול כדי להגיע לעסקה. אבל במהות – הוא אינו מטרפד שום עסקה, כיוון שאין על הפרק עסקה שהוא יכול, גם אילו רצה, לטרפד. ואני בטוח שהוא לא רוצה לטרפד.

אשמתו של נתניהו בנושא החטופים, היא באופן ניהול המלחמה. דווקא כיוון שהוא יודע שרק לחץ צבאי יכול להביא לעסקה, והוא נושא את הדגל הזה, הוא אחראי לכך שאיננו מפעילים לחץ של ממש כבר חודשים רבים, ובכך מחמיצים את הסיכוי לשחרר את החטופים.

* איום קיומי – לא הייתי זקוק ל-7 באוקטובר כדי להתנגד להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, אולם עד 7 באוקטובר לא ראיתי בה איום קיומי. בכלל, עד 7 באוקטובר לא האמנתי שיש איום קיומי על ישראל (מלבד איום פנימי, של קרע). לא יכולתי להעלות, לא רק על דל שפתיי אלא על סף מחשבתי, את המושג "איום קיומי" על ישראל.

ב-7 באוקטובר התפכחתי. יכול להיות איום קיומי על ישראל. 7 באוקטובר מקווי 4 ביוני 1967 הוא איום קיומי מוחשי על מדינת ישראל. וצריך להיות פתי מוחלט כדי להשלות את עצמנו שהפלשתינאים לא ינסו לממש את האיום הזה, אם תהיה להם מדינה עצמאית.

* מטח מרפיח לגוש דן – קיבלנו תזכורת למה חייבים לכבוש את רפיח.

* שליטה על ציר פילדלפי – היום שאחרי חייב לכלול שליטה ישראלית מלאה על ציר פילדלפי מורחב.

* הפרקטיקה המוכרת של המעי הגס – הילדז היורד למיאמי, המעי הגס של "המשפחה", נהג בנושא סרטון ההמרדה בפרקטיקה המוכרת שלו. הוא שיתף את הסרטון, כדי שהכול ידעו ש"המשפחה" עומדת מאחוריו, ואחרי שהמסר עבר בתעלות הביבים, הוא מחק את הסרטון.

* בשעה שצה"ל נלחם בחמאס – לא ייאמן כמה אנשים מקדישים את זמנם ומרצם לבדיית עלילת הדם השפלה והזדונית נגד צה"ל והשב"כ, שנועדה לתכלית אחת – לנקות את האחראי למחדל, ראש הממשלה, מאחריותו. שעה שצה"ל והשב"כ נלחמים בחמאס, הם נלחמים בצה"ל ובשב"כ.

* הקונספירציה התורנית – תעשיית השקרים וההסתה מפיצה קונספירציה חדשה, שעל פיה צה"ל אינו ממלא את הוראותיו של ראש הממשלה במלחמה. כך הם מכשירים את השטח לכיסתוח ואיתרוג נתניהו על הכישלון במלחמה. כמו הקונספירציה ועלילת הדם בנוגע ל-7 באוקטובר, כך גם כאן הם ממציאים תאוריה על מפקדי הצבא שתקעו סכין בגב האומה, ומנעו ניצחון. חלק מאלה שמפיצים את התאוריה, הידרדרו למצב המנטלי הבלתי הפיך, שבו הם גם מאמינים לה.

* המלחמה נגמרה? – כאשר הודיעו לנו שעומדים לשחרר בקרוב מאוד את כיתת הכוננות (זולת ארבעה לוחמים) אחרי 8 חודשי מילואים, חשתי הקלה. זה לא היה קל. 8 חודשים בכוננות 24/7. שמונה חודשים על מדים, נעליים ונשק עליי כל הזמן. כן, גם בעבודה במטע הנשק + שתי מחסניות עליי. שמונה חודשים שציוד הכוננות כל הזמן לידי. שמונה חודשים שאני צריך לדווח על כל נסיעה מאורטל. שמונה חודשים של שמירות בכל יום/לילה, עם אפוד קרמי עליי. באמת לא כיף לקום ב-2:00 בלילה לשמירה. ושלוש פעמים בשבוע תדריך (עד לאחרונה – בכל יום). ובכל שבוע אימון. נכון שבניגוד למילואימניקים אחרים אנחנו בבית ובעבודה שלנו. מצד שני, אין לנו חופשות, והמילואים הרבה יותר ארוכים. לאדם עסוק כמוני, שלא הורדתי דבר מעומס העבודה והפעילות אלא רק הוספתי, מדובר בעול כבד. ולכן, חשתי הקלה.

אבל אם מה שהיה מעניין אותי זו ההקלה, לא הייתי מתנדב למילואים. בוודאי לא כאשר אני יותר מעשרים שנה אחרי גיל הפטור ממילואים. עשיתי זאת כי חשתי חובה לתרום למאמץ המלחמתי, והזדהות עמוקה עם המשימה של הגנה על היישוב שלי, על הנשים והילדים, על תלמידי פנימיית אדם ואדמה, שנמצאים כאן, והוריהם סומכים עלינו שאנו מגנים עליהם. וקיבלתי את העול באהבה. מבחינתי, המקום הטבעי ביותר הוא מתחת לאלונקה. ואחרי 7 באוקטובר, ברורה החשיבות שבהגנה על היישוב.

ולכן, לצד ההקלה, אני חש התנגדות עזה לשחרור הפתאומי ותסכול רב. מה נשתנה פתאום, ממצב שבו יש צורך בכיתת הכוננות הגדולה ובכל משימותיה, למצב שבו הכול יורד ביום אחד, ממאה לאפס? מה קרה? נגמרה המלחמה ושכחו להודיע לנו? ההיפך הוא הנכון. המצב בצפון הולך ומסלים מיום ליום. ברור לי שאם אכן נשוחרר, מהר מאוד ניקרא שוב לצו 8.

כיוון שהמלחמה לא נגמרה, השאלה היא האם המשימה שלנו היתה מיותרת? האם בזבזנו לשווא את זמנו ומשאבי מדינה? חלילה, אומרים לנו. ההיפך הוא הנכון. אז ממה נובעת ההחלטה? משיקולים כלכליים.

איני מזלזל בשיקולים הכלכליים. הכלכלה היא מרכיב בביטחון הלאומי. העלות הצבאית והאזרחית של המלחמה עצומה. ואף על פי כן, זו החלטה הזויה. היא פוגעת קשה בביטחון ובתחושת הביטחון של תושבי הספר. ההחלטה הפתאומית הזאת נעשתה ללא התייעצות עם ראשי הרשויות בצפון. כעת הם מנסים להביא לביטול ההחלטה או למיתונה. אני מקווה מאוד שההחלטה תבוטל.

* ליסטים בליסטיותו ידע – מאבטחיו של ראש הכנופייה התלוננו ביחידה לאבטחת אישים, שגם אחרי שפצע אזרח, הוא ממשיך להשתולל ולהתפרע בכבישים, ממשיך לצוות על נהגו, עבריין תנועה סדרתי בפני עצמו, לנהוג באור אדום, להיכנס לצמתים במהירות אסורה ולנהוג נהיגה פרועה.

ליסטים בליסטותו ידע. ראש הכנופיה הוא עבריין סדרתי מנעוריו, ואינו מכיר אורח חיים אחר – של אזרח נורמטיבי, שומר חוק. כל חייו חיי עבריינות, מלחמה בחוק, עימותים עם המשטרה. הוא מכיר היטב את ריח הליזול. גם היום, כשלמרבה החרפה הוא מופקד על אכיפת החוק, הוא ממשיך להיות עבריין, שור מועד. גם היום הוא ממשיך לסכן חיי ישראלים, גם בכביש.

האיש שהבטיח משילות היה ונשאר עבריין, והמשילות שהוא מקיים היא משילות של כנופיית פורעי חוק. זה אותו  גור כהניסטים פרוע, שהציג לעיתונאים את סמל הרכב שנתלש ממכוניתו של רבין, ואיים ש"בפעם הבאה נגיע אליו." אלא שבניגוד להבטחות ה"משילות", ההבטחה הזאת קוימה, ובגדול.

* מחריב משטרת ישראל – כשתקום ממשלה חדשה ואדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים (כמובן שהשם הפלצני "ביטחון לאומי" ישונה), משימתו הגדולה תהיה שיקום המשטרה מהחורבות שהשאיר אחריו ראש הכנופייה. יהיה עליו לעבור החלטה החלטה, וסביר להניח שרוב החלטותיו של ראש הכנופייה יבוטלו. יהיה עליו לעבור מינוי מינוי, וסביר להניח שרוב מינוייו יבוטלו. ואולי החשוב ביותר, יהיה עליו לעבור על כל אחד ואחד מרישיונות הנשק שראש הכנופייה חילק. ראש הכנופייה מנסה להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית. האיש הזה הוא סכנה למדינת ישראל.

* קצינים קרנפים – כשראש הכנופייה התקשר למפקד מג"ב ובחוסר סמכות החל לתת לו פקודות, היה על מפקד מג"ב לעצור את השיחה ולהודיע לו שיש לו מפקד והוא היחיד שנותן לו הוראות. כשאדם נורמטיבי ואזרח שומר חוק יהיה השר לביטחון פנים, צריך יהיה להדיח כל קצין שהיה משת"פ בפוטש של ראש הכנופייה.

* מחיר הפרת החוק – הציות לחוק הוא בסיס קיומה של מדינה תקינה ומסודרת. החוק חל על כולם ומחייב את כולם. החוק אינו מאפשר למי שחשקה נפשו בכך לחסום ציר מרכזי ולהדליק עליו מדורה. הוא גם אינו מתיר הסתננות אלפים למקום שהוגדר שטח צבאי סגור, כפי שהוכרז מירון בל"ג בעומר.

ויש גם זכות הצעקה. ובשמה, יחידים וקבוצות מרשים לעצמם להפר חוק כאשר הם מוחים על עניין שבנפשם. הדבר מקובל בכל העולם. אבל גם מקובל, שמי שעובר על החוק, עושה זאת מתוך נכונות מלאה לשלם את המחיר. זו המהות של מרי אזרחי ושל התנגדות בלתי אלימה. אנשים המובילים מרי אזרחי מוכנים מראש להיעצר כאשר הם עברו על החוק. הם רואים בעצם המעצר אות כבוד.

איני מבין את מי שעוברים על החוק ומתבכיינים כאשר גורמי האכיפה מגינים על החוק. אם בחרת לחסום כביש, עליך להבין שיפנו אותך. אם תתנגד לכך בכוח, תפונה בכוח. אתה חש שתפקידך למחות ואף לעבור על החוק? תפקידם של השוטרים הוא לאכוף את החוק. עברת על החוק – אין לך על מה להלן אם אתה נעצר.

מהיכן לקוחה התרבות הזאת של הפגנות מול תחנות המשטרה נגד מעצר מפגינים שעברו על החוק? מאין נובעת כל הטרוניה היללנית נגד המשטרה שאוכפת את החוק. אגב, כל מי שמפגין בניגוד לחוק מתבכיין על אכיפה בררנית. בין אם אלה מפגיני שמאל או מתנחלים, חרדים או יוצאי אתיופיה. תמיד. כולם.

 כמובן שאסור למשטרה להפעיל כוח בלתי מידתי ולהפעיל אלימות. תלונות על הפעלת כוח כזו צריכות להיבדק. בעניין הזה, ראש הכנופייה גורם נזק רב. כאשר מדובר במפגינים נגד הממשלה, הוא מעודד אלימות שוטרים, וכשיש עדויות לאלימות, הוא קופץ בראש להגן על האלימים. והוא מדבר על חובתו לתת גיבוי לשוטרים בשטח. אבל כאשר מדובר בחרדים בהר מירון, שהפעילו אלימות כלפי השוטרים ופצעו 19 מהם, הוא שכח את המסר הפופוליסטי של "גיבוי לשוטרים". פתאום הוא רגיש לזכויות האזרח. והוא עוקף את המפכ"ל ומורה למפקד מג"ב להשעות שלושה שוטרים שתועדו מפעילים אלימות. אילו הוא נהג כך בכל המקרים, אפשר היה לקבל זאת. אבל הצביעות ומשוא הפנים שלו מעידים שהוא אינו בא בידיים נקיות. שלא לדבר על כך, שכשהפורעים הבן גבירים תוקפים משאיות סיוע לעזה, או סתם משאיות עם נהגים ערבים, בטענה של חשד להעברת סיוע לעזה, ראש הכנופייה דואג שהמשטרה  תעמוד מנגד.

כל יום שראש הכנופייה הוא שר בממשלה הוא פגיעה בחברה הישראלית, במוסר ובביטחון.

* מי מסוכן יותר – מי מסוכן יותר למדינת ישראל - עופר כסיף או בן גביר? אילו כסיף היה השר לביטחון לאומי ובן גביר ח"כ שולי באופוזיציה, כסיף היה מסוכן יותר.

* תרבות הצחנה – מירי רגב היא קצה הקרחון. הדג מסריח מהראש. השחיתות, הריקבון, הסיאוב, הם התרבות הביביסטית. תרבות של צחנה. בתרבות הביביסטית הבושה כבר אינה קיימת. התרבות הביביסטית, בהתגלמותה המבאישה ביותר – הפריימריז הביביסטי, היא חממת שחיתות. הפריימריז הביביסטי מתגמל שחיתות. ככל שתהיה מושחת יותר – תהיה פופולרי יותר וסיכוייך להצליח גדולים יותר.

איך כלומניק כמו שר הג'ובים הביביריון דודי אמסלם הגיע לאן שהגיע? במפלגה נורמטיבית זה לא היה קורה. אך הפריימריז הביביסטי אינו "חגיגה של דמוקרטיה" אלא חגיגה של צחנה.

חשיפת הריקבון של מירי רגב, רק עשה לה טוב בבייס הביביסטי. הביביסטים מעלים אותה על נס. החשיפה של מעשי השחיתות של מירי רגב, שבחברה מתוקנת היתה גורמת לה להתפטר ולהסתגר בביתה מבושה עד אחרון ימיה, הקפיצה את הפופולריות שלה בבייס הביביסטי לשחקים. אם תפתח חקירה פלילית נגד מירי רגב, הוא תוכל לטעון להגנתה ש"כולם נוהגים ככה." האם תיפתח חקירה? ראש הכנופייה, העבריין הסדרתי הממונה על אכיפת החוק, כבר הוציא הודעת תמיכה ברגב, כמסר מאפיוזי לחוקרי יחידת להב 433, שאם יחקרו אותה, יש להם עסק איתו. זה סוג של הצעה שאי אפשר לסרב לה. התרבות הביביסטית היא איום על מדינת ישראל. אי אפשר להבין את השיתוק וחוסר התפקוד של משרדי הממשלה אחרי 7 באוקטובר במנותק מתרבות הצחנה.

* אי סבירות קיצונית – התחקיר על מירי רגב המושחתת מסביר מה היתה המטרה של ביטול עילת הסבירות.

* מנטליות של ארגון פשע – בקרב כת שוחרי השחיתות, המניות של מירי רקב עלו באופן דרמטי בעקבות התחקיר. במקביל, הם סימנו שני יעדים להסתה. רביב דרוקר, בשל התחקיר המצוין שעשה. אין דבר שהם שונאים יותר מתקשורת איכותית, שחושפת שחיתויות. היעד השני הוא חושף השחיתות, ראש המטה לשעבר של רגב, יונתן יהוסף. בתרבות הפלילית של הכת, מדובר בשטינקר, ואין דבר נתעב יותר מהלשנה. מה שנדרש מאנשים הוא נאמנות מוחלטת. הליכה לתקשורת או למשטרה כדי לחשוף שחיתויות היא בגידה. מנטליות ונורמות של ארגון פשע.

* פריימריטיס – בכנות – אתם באמת חושבים שהפריימריז הם שיטה טובה לדמוקרטיה הישראלית?

* מיהו פליט – ברחובות תל-אביב מתחוללת מלחמת אזרחים בין תומכי המשטר באריתריאה למתנגדיו. תומכי המשטר הם בעליל אינם פליטים ולא מבקשי מקלט. יש לגרש אותם מיד למולדתם.

* ביד הלשון: מרגליות – מקום בחדשות – מרגליות, המושב שתושביו פונו בתחילת המלחמה, ספג פגיעות ישירות ברבים מאוד מבתיו, והשבוע יצא למחאה, כולל הודעה על התנתקות מהמדינה, ויציאת כיתת הכוננות מהמקום.

מרגליות הוא יישוב סמוך-גדר, ממערב לקריית שמונה, על רכס רמים. הוא מושב השייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית מבואות חרמון. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מכורדיסטן העיראקית. ב-1951 עלה היישוב לקרקע. היישוב מתפרנס ברובו מחקלאות ובעיקר מלולים לביצים.

המושב מנציח בשמו את חיים מרגליות קלווריסקי (1868-1947), אגרונום, הממונה על ההתיישבות הציונית בגליל מטעם יק"א (החברה להתיישבות יהודית, שהוקמה בידי הברון הירש), שעסק בגאולת-קרקעות מאסיבית בגליל, הקים יישובים חדשים והרחיב קיימים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

עדינה בר-אל

נפתלי פלדמן, מזור טבעי מן העוטף

(אלוורה ממושב תקומה באהבה)

נפתלי פלדמן ממושב "תקומה" בדרום מצא בצמח האלוורה מזור לבעיות בריאות שונות. הוא מספר מהן הנסיבות לתגליתו, כיצד עבר מתחום ההייטק לגידול הצמח ולהכנת מוצרי בריאות, ועל השכול שפקד את משפחתו בעת המלחמה. 

 מושב תקומה הוא אחד מ-11 היישובים שנוסדו בנגב לפני קום המדינה, באוקטובר 1946. סבו וסבתו של נפתלי פלדמן, שרה ומנחם, עלו ארצה מרומניה בשנת 1959, התיישבו במושב הדתי והפעילו משק חקלאי. "אני זוכר שהם גידלו פירות וירקות, ביניהם לימון, ארטישוק ואבוקדו. ויחד עם זאת הם טיפחו רפת עם פרות ועגלים." מספר נכדם נפתלי. "כבר בסוף שנות ה-60 ובהמשך בשנות ה-70 המצב הכלכלי של החקלאים היה בכי רע. לכן ההורים שלי, אברם-יצחק וציפי, עברו לאחר נישואיהם לגור בעיר בני ברק שבמרכז הארץ. שם ניתן היה להתפרנס יותר בכבוד." הוריו התגוררו תחילה בבני ברק ואחר כך בראשון לציון, שם היו ימי ילדותו  של נפתלי. הוא סיים את לימודי התיכון שלו בישיבה התיכונית "אור עציון" במרכז שפירא, ואחר כך שירת במשך שלוש שנים בשריון וברבנות הצבאית.

מחשבים ועוד תחביבים

"לאחר השחרור התחלתי לעבוד בתיקוני מחשבים ניידים." מספר נפתלי. "עולם המחשבים מאוד קסם לי ואהבתי את עבודתי, אבל רציתי להרחיב את הידע שלי וללמוד אנגלית. לכן נסעתי לארצות הברית והייתי בה ארבע שנים. למדתי ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק. חזרתי ארצה בשנת 1998 עם תואר מדעי המחשב, מנהל עסקים ואמנות."

אמנות? "כן." עונה נפתלי כלאחר יד: "אני אמן בנשמתי. אני מאוד מתחבר לציור ופיסול. בתקופת הלימודים ציירתי ופיסלתי. ובכלל," הוא מפתיע, "יש לי המון תחביבים. אחד מהם, הוא סקי. גם את זה התחלתי בארצות הברית, ואני עוסק בזה עד היום. אחת לשנתיים שלוש אני נוסע עם הילדים לאחד מאתרי הסקי בעולם. היינו כבר ברומניה, בולגריה, אנדורה. וכמובן גם בחרמון." ואם זה לא די, הוא מוסיף: "יש לי גם תחביב של מוסיקה. אני מתופף. אמנם אין לי זמן לכל התחביבים האלה, אבל בכל פעם אני עוסק באחד מהם."

 כאשר נפתלי חזר מארצות הברית הוא התקבל לעבודה בחברת "טלרד" לציוד ותקשורת  בזכות תאריו במחשבים ובמנהל עסקים. ושם הוא עבד במשך חמש שנים, עד לנפילת מגדלי התאומים בשנת 2001. שוק ההייטק נכנס למשבר, רבים מהעובדים פוטרו וכך גם נפתלי פוטר מ"טלרד".

"במשך שנתיים חזרתי לתקן מחשבים, ניסינו להיות עצמאים והקמנו מרפאת שיניים פרטית עבור רעייתי, שהיא רופאת שיניים  במקצועה. אבל לא הצלחנו בגלל בעיות עם שותף." ואז חל המפנה.

למושב

בשנת 2004 התקבל נפתלי לעבוד בחברת "אמדוקס", בסניף בעיר שדרות. התנאי לעבודתו שם היה, שהוא ומשפחתו יהיו תושבי הדרום. טבעי היה שהם יחשבו על חיים במושב. מאז פטירתם של סבו וסבתו בסוף שנות ה-90 של המאה העשרים, הבית לא היה מתאים למגורים והמשק לא היה פעיל. "היינו אז הורים לשני ילדים והחלטנו באותה שנה לעבור ממקום המגורים שלנו במודיעין לתקומה. הגענו, שיפצנו את הבית ונכנסנו לבית גדול ומרווח במושב. אחר-כך נולדו לנו עוד ארבעה ילדים, והיום יש לנו שישה ילדים ברוך השם. ובמקביל – המשק הלך ופרח."

הפתרון – אלוורה

עשר שנים עבד נפתלי בסניף של "אמדוקס" בשדרות. והוא מספר מה הביא אותו לעזוב את עבודתו בהייטק ולהתמקד בצמח האלוורה. "כאשר הבת הבכורה שלנו היתה בת שמונה, היא אובחנה עם מחלת קרוהן. מחלת קרוהן היא דלקת במעיים, מחלה מאוד לא נעימה. הטיפול הקונבנציונלי הוא טיפול תרופתי לכל החיים. הילדה סירבה לקבל את התרופות, היה מאוד קשה לשכנע אותה לבלוע אותן. ממש בכיתי יחד איתה. יום יום היינו צריכים לרסק לה את הגלולות ולהחביא את זה במשקה. לא תמיד זה הצליח. ואני התחלתי לחפש פתרון אלטרנטיבי. גלשתי באינטרנט וגיליתי את צמח האלוורה."

למרבה הפלא והמזל נפתלי החל לגדל אלוורה קודם לכן. "חז"ל אומרים: 'הקדים תרופה למכה.' ואכן הקדוש ברוך הוא שלח לי אלוורה לפני כל האירוע הזה." מסתבר שכאשר נפתלי הגיע למושב והתלבט מה לגדל במשק, הוא התחיל לגדל בעציצים כמאה וחמישים צמחי אלוורה. הוא למד מתוך האינטרנט איך להכין משקה אלוורה. "חתכתי עלים, קילפתי אותם, ערבבתי את ג'ל האלוורה שקיבלתי בתה קר, בתי שתתה את זה ברצון. קראתי לזה תֵה-לוֹוֶרָה. לאחר שלושה חודשים הגענו לביקורת אצל הרופא המטפל,  והוא התפעל שכל תוצאות הבדיקות שלה טובות, אין לה דלקת." 

הרופא היה משוכנע שהילדה לוקחת את התרופות שלה. סיפרנו לו שאנחנו לא נותנים תרופות, אלא משקה מצמח האלוורה. למזלנו הרופא פירגן ואמר: 'תוצאות הבדיקות טובות, אין דלקת ורואים שהילדה בסך הכול בריאה, חזרה לבית הספר, חזרה לחיים והכול תקין – אם כך תמשיכו עם זה וניפגש בעוד שלושה חודשים.' בקיצור," ממשיך נפתלי, "המחלה נעלמה. זה מאוד שימח אותנו, והתחלתי לספר לבני משפחה וחברים." השמועה על הפתרון הטבעי פשטה, ואנשים התחילו לבקש ממנו להכין עבורם את משקה האלוורה. זה גרם לנפתלי ללכת צעד נוסף – לגדל את צמח האלוורה באופן נרחב.

גידול אלוורה והכנת מוצרי בריאות

במקום להשתמש בעציצים שתל נפתלי בשטח המשק כמה שורות של  צמחים. הצמחים בשדה גדלו כמובן במידה ניכרת, לעומת אלו שבעציצים. והוא החל לגדל אלוורה בצורה מסודרת.

גם את הידע שלו כיצד לגדל את הצמח, הוא הצליח ללמוד באופן עצמאי. "המדריכים החקלאיים בארץ לא כל כך הכירו את הצמח, ואני רכשתי את רוב הידע שלי מקריאה וכן תוך כדי ניסוי וטעייה. למדתי מה הוא המרחק הנדרש בין השתילים, באיזה דשן להשתמש, כמה מים לתת, באיזה שלב לקטוף ואלו עלים לבחור."

כבר מן ההתחלה הגיע נפתלי להחלטה חשובה – הגידול שלו יהיה אורגני. "זה מאוד חשוב לי." הוא מסביר. "מכיוון שאני מטפל באנשים חולים, אני רוצה להנגיש להם את הבריאות ואת הטבע כמו שהוא. צמח האלוורה שלי הוא נקי, בלי השפעה מזיקה של כל מיני כימיקלים למיניהם, חומרים רעילים. ונוסף לזה כוונתי היתה לשמור על הטבע ואיכות הסביבה,  זה מאוד חשוב לי.

"בסופו של דבר, המוצר שלי הוא מאה אחוז אלוורה טבעית, קפואה, ללא כל תוספות." והוא מתאר את תהליך ההפקה: "אני קוטף עלים טריים מצמח בוגר ומפלט אותם, כלומר, מקלף את הקליפה הירוקה לחלוטין. לאחר מכן אני שוטף היטב את החלק הפנימי של העלה, (כי בקליפת האלוורה יש חומר שגורם לשלשול). אחרי השטיפה אני מרסק בכבישה קרה ומקפיא מיד בקוביות. התוצר הסופי נראה כמו קוביות קרח."

והוא מוסיף: "הכבישה הקרה היא בעצם דחיסה של החומר דרך מסננת; וכך נשמרים בג'ל נוגדי החמצון, המינרלים והוויטמינים החיוניים. ההקפאה משמרת את כל התכונות שיש בצמח בצורה הכי טבעית שלו."

לאט לאט העסק הלך והתפתח. בעקבות השמועה שעברה מפה לאוזן קיבל נפתלי הזמנות לג'ל אלוורה מכל הארץ, ובהתחלה ההפצה היתה עם נהגים מזדמנים. עם השנים הוא עזב את עבודתו בהייטק ועבר לעסוק רק בגידול האלוורה וייצור מוצרים מן העלים שלו. "בעצם אני היום פועל בכמה כובעים." הוא אומר, "אני גם חקלאי מגדל, גם יצרן ג'ל טבעי ומוצרי קוסמטיקה וגם מטפל. אנשים מגיעים אליי או מתקשרים בטלפון, ואני מייעץ להם ללא תשלום בנושאי תרופות, אורח חיים בריא, תזונה ומניעת מחלות." 

ומכיוון שהוא משרת אנשים, הוא החליט להרחיב את ידיעותיו וללמוד רפואה משלימה. "למדתי ב'מכללת רידמן' במשך שנה אחת, ואחר-כך וכן אצל ד"ר גיל יוסף שחר, שהקים את המרכז לרפואת הרמב"ם ללימודי רפואה תזונתית על פי רפואת הרמב"ם.

 לדברי נפתלי האלוורה עוזרת הן לבעיות עור חיצוניות והן לבעיות פנימיות בגוף האדם. "נהוג להשתמש בקרם האלוורה לבעיות עור כגון כוויות ועקיצות, והיא מועילה גם במקרים של מחלות עור כמו פסוריאזיס, סבוראה ולופוס (זאבת). וכשם שהאלוורה מחדשת רקמות חיצוניות, כך היא מועילה," לדברי נפתלי, "גם לבעיות במערכת העיכול, כאשר היא מחדשת את הרקמה הפנימית של המעי ואת הרירית. ומלבד המחלות שהזכרנו, האלוורה מקלה גם במקרים של בעיות כמו אולקוס, בקע סרעפתי וחומציות יתר בקיבה." עוד מוסיף נפתלי, שצמח האלוורה עוזר – אמנם לא מרפא – לאיזון מחלות כגון סוכרת, כולסטרול גבוה וטריגליצרידים גבוהים בדם.  הוא מגדיר את האלוורה כ"מזון-על", מזון שמאפשר להתקיים גם אם צורכים אותו בלבד ללא מזון אחר. וזאת כי הוא מכיל ויטמינים, מינרלים, נוגדי חמצון, וחומצות אמינו חיוניות, שתורמים לייצוב מערכת החיסון ולבניית חלבון בגוף. לדבריו הוא טיפל באנשים עם חסימות מעיים, קרוהן-קוליטיס, כיבים, הליקובקטר, מעי רגיז ובעיות מעיים רבות אחרות. כל זה באמצעות ג'ל האלוורה, שפתר להם את הבעיות.

במלחמה

בדרך כלל מעסיק נפתלי במפעל האלוורה שבמשק שלו מעל חמישה עובדים, כולם מיישובי העוטף, כי נפתלי דוגל בעבודה עברית, כפי שהוא מעיד על עצמו. אבל, כמו בשאר יישובי העוטף, המצב השתנה לגמרי ב-7 באוקטובר. "ב-7 באוקטובר היינו בבית. זה היה יום שמחת תורה, ואנחנו כאנשים דתיים היינו מנותקים מאמצעי התקשורת. לא ידענו מה קורה בדיוק, אבל החלו שמועות שהמחבלים נמצאים ביישובים קרובים אלינו ואפילו הגיעו מזרחית ליישוב שלנו, כך שהיינו ממש בסכנת חיים." 

למחרת בבוקר פונה מושב תקומה, וכל תושביו עברו לבתי מלון. משפחת פלדמן עברה להתגורר במלון בטבריה. בחודש הראשון אי אפשר היה לעבוד, הן בגלל המצב הביטחוני בעוטף והן בגלל שכל העובדים שלו, תושבי העוטף, פונו גם הם למקומות אחרים. "במשך חודש היה המשק שלי לא פעיל, אבל אני הייתי חייב להגיע כדי לפתוח מים לצורך השקיה ולבדוק שהכול בסדר. הייתי מגיע לתקומה עם שלושת ילדיי הגדולים,  ועבדנו פה יחד כדי לייצר כמות של מוצרים שתספיק לפחות עבור הלקוחות הקבועים שלי, שהאלוורה היא עבורם תרופה יום-יומית. התקשרו גם רבים אחרים, אבל לצערי לא יכולתי לספק להם מוצרים, והם הבינו אותנו. אפשר לומר שעטפו אותנו באהבה."

לאחר כחודשיים הצליח נפתלי לגייס שתי  עובדות מקרב תלמידות המדרשה לבנות, שנמצאת במועצת שדות נגב, וביחד הם התחילו לחזור לשגרת ייצור חלקית. "המשפחה שלי נשארה כל אותה תקופה בבית המלון," מספר נפתלי, "ואני הייתי נוסע וחוזר כמעט כל יום מהמלון למשק בתקומה, כאשר מדי פעם הייתי נשאר ללון בבית.  האווירה כאן היתה אווירה של מלחמה. הדי פיצוצים חזקים, גלי הדף והתרעות 'צבע אדום', אבל  הייתי חייב לעשות כל שביכולתי כדי להמשיך לייצר, כי אני  עוסק בתחום שהוא טיפול באנשים ואני חייב לעזור להם."

המשפחה במושב

לפני שלושה חודשים חזרה כל המשפחה הביתה, למושב תקומה. שני עובדים קבועים בעסק שלו לא חזרו לעבודה, ונפתלי מחפש עתה עובדים מתוך כוונה להקים צוות חדש. 

רעייתו עידית, שהיא כאמור רופאת שיניים במקצועה, גם היא מסייעת בעסק האלוורה, גם בתחום הייעוץ הרפואי. בתם הבכורה נועה, שבזכותה בעצם צמח כל העסק, היא עתה בת 21, למדה עיצוב אופנה ועוזרת להורים בעסק, בנם זאב הוא בן 20,  למד בישיבת הסדר בנהריה. לפני כחודש  התגייס לצה"ל לחיל הים. הבת עדן בת 18, מסיימת כיתה י"ב בבית ספר לאומנויות – אולפנת "הללי" בגבעת ושינגטון, נעמי לומדת בכיתה ח' באולפנה בשדות נגב, שני הצעירים לומדים בבית הספר היסודי בכפר מימון: חדווה בכיתה ד' ויוסף חיים  בכיתה א'. "לילדים יש חסך רציני מאוד בגלל המלחמה, אבל הם משתדלים להדביק את הפערים." אומר נפתלי.

שכול במשפחה

לקראת סיום הריאיון אומר נפתלי: "אני חייב לספר מה קרה לנו במלחמה." ואז הסתבר איזה פצע נפער במשפחתו המורחבת. "שבועיים לאחר כניסת צה"ל לעזה, נהרג בן אחותי – שחר פרידמן. הוא היה בן הזקונים, בן יחיד שהיו לו שלוש אחיות. לאחר נפילתו אנחנו עזבנו את המלון בטבריה ועברנו למלון בירושלים, כדי להיות קרוב לאחותי ומשפחתה השכולה. האירוע מאוד שבר אותנו," אומר נפתלי בקול חנוק, "אבל גם חיזק אותנו. בסופו של דבר אנחנו מעריכים מאוד את שחר הי"ד, שנפל על הגנת הארץ והעם. בעצם בזכותו אנחנו פה. בזכותו ובזכות כל מי שהגן עלינו באותו יום נורא ומגן עלינו בימים שלאחריו – החיילים הנפלאים."

לפני כניסתו לעזה כתב שחר פרידמן מכתבים אישיים ובהם דברים שהפכו בעצם לצוואה עם נפילתו.  הוא שלח אותם לחברו, כדי שיעביר זאת למשפחתו  אם יקרה לו משהו. החבר שמר זאת בסוד, ורק לאחר נפילתו של שחר קיבלו את המכתבים האנשים היקרים לו: הוריו ליאת ודורון, אחיותיו ענבר, סהר ונויה, וגם בת זוגו – נגה.

בצוואה שלו יש משפט אחד שיכול להעיד על אישיותו וגדולתו של שחר הי"ד. הוא כתב, שהמידה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם, היא היכולת לשמח אדם אחר. אומר דודו נפתלי: "לכן אנחנו משתדלים מאוד לשמח אנשים ולעשות הכי טוב שאפשר. זה ציווי שכל אחד יכול וצריך לקיים, ואז העולם יהיה מקום טוב יותר."  יהי זכרו של שחר פרידמן ברוך.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1332, 9.5.2024.

* * *

אהוד בן עזר

יוסף חנני

סופר פתח-תקוואי ומורה לספרות בבית ספר תיכון ברנר. הסופר ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח-תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני, כך שחנני היה דוד של נורית.

בשעתו יזמתי עם ראש העיר דב תבורי פרס לספרות של עיריית פתח-תקווה, שניתן לרות צרפתי ולסמי מיכאל. נדמה לי שחנני נטר לי על כך שלא פעלתי להעניק לו את הפרס.

יוסף חנני. הארכיון לתולדות פתח תקווה.

שנים לפני כן, כאשר כתבתי את מדורי "ספרי דורות קודמים" השאיל לי את העותק היחיד שנשאר בידו מספרו ה"ברנרי" "בנתיב הייסורים" וכתבתי עליו רשימה במדור.

אהוד בן עזר

"בנתיב היסורים"

ליוסף חנני

1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.4.1978

עם הכותרת "ספר שנשרף סמוך להופעתו"

"בנתיב היסורים" הינו הרומאן הראשון של המספר הפתח-תקוואי הוותיק יוסף חנני, אשר השנה תימלאנה לו שבעים שנים. הרומאן יצא לאור בעריכתו של אשר ברש בשנת 1930, בהיות מחברו כבן עשרים ושתיים, חמש שנים לאחר עלותו ארצה. תחילה עבד כפועל בפרדסי פתח-תקווה, ולימים הלך ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. הוא שב למושבה, ובה הוא מתגורר עד היום.

"בנתיב היסורים" לא הופיע במהדורה נוספת. עם הופעתו נקנו כמעט כל עותקי מהדורתו הראשונה ונשרפו בידי משפחה פתח-תקוואית [כנראה משפחת גולדברג], שראתה עצמה נפגעת מן המתואר ברומאן. זהו, אפוא, ספר נדיר ביותר, ובעל היסטוריה בלתי-רגילה בקריית-ספר העברית. וכשאתה קורא בו, כמעט יובל שנים לאחר הופעתו, אתה מצפה לראות ברקים ולשמוע רעמים וסערות מתגלגלים בחללה הצר והדחוס של מושבה ארץ-ישראלית בשנות העשרים.

אך האמת הספרותית שונה קצת ומפתיעה. יותר מריחות הפרדסים וממרירות הפועל העברי ומדברים שבינו-לבינה, משמשת השחפת ציר מרכזי ברומאן-ביכורים ארץ-ישראלי זה. גלילה פולונסקי, בת למשפחת פרדסנים ב"אם המושבות" עוזבת, מטעמים שבחוסר-נחת נפשי, את בית הוריה. ליבה קץ בהתנכרות לפועל העברי, ובתשוקת הוריה לשדכה בעושר. והיא עוברת לגור עם קבוצת הפועלים הצעירים במחנה צריפים בפאתי המושבה.

אחר הצעירים, בני העלייה השלישית, יחזקאל, מתאהב בה, וסירובה מטריף עליו את דעתו והוא נעשה דמות תימהונית של נווד-קבצן המשוטט יחף ברחובות ירושלים.

אהבתה של גלילה נתונה ליעקב שניאורסון, שאותו הכירה לראשונה כשעבד יום-יומיים בפרדסו של אביה, עם הפועלים הערביים. אלא שיעקב, שעלה ארצה עם משפחתו והם גרים בצריף דל ודולף, חולה שחפת ומבלה חודשים ארוכים במיטה, משתעל ויורק דם. ובנוסף לכך נתונה אהבת חייו היחידה לבת השכנים, סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעת בשרים ומעוררות חשק. סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב משעה שמחלתו מכריעה אותו, והריהי מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למושבה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושין.

שוררת אווירה של ייאוש ומחלה והתפוררות בדפי הספר – כדברי אחד מידידי יעקב אליו: "יעקב, ברוך הוא הצער שבראנו לכבודו, ברוך הכאב המוצץ את לשדנו... הנני אומר לך שוב כי דרך האדם היא נתיב היסורים, המסוייג בגוויות אנשים שנפלו בידי המוות הגואל... דורך האדם במשעול החיים ושמש-נחמה גוססת זורחת על ראשו, וכך, אדם אחרי אדם, אדם אחרי אדם..." (שם. עמ' 104).

מחלת השחפת של יעקב אינה מאפשרת לו לעבוד. הוא נוסע לבית-מרפא בצפת. הרהורים על התאבדות פוקדים אותו, וכנגדם מנקר בו רצון חיים עיקש, ליטול גם לעצמו את מנת חלקו מחיי העולם הזה.

גלילה שולחת לו פתח תקווה – היא מבקשת שישאנה לאישה, וכל מחסורו ומחלתו עליה, כי אהבתה רבה עד מאוד. פרשת נישואיהם של בת-האיכרים המורדת עם הפועל השחפן, שלא רק מחוסר-עבודה הוא אלא אינו יכול כלל לעבוד – שוברת לגמרי את אביה הפרדסן, ר' ישראל פולונסקי. הוא מסתגר ב"קבינט" שלו ומפתח יחס מוזר של אבהות סוטה כלפי סעדה, העוזרת התימנייה הקטנה, העובדת במשק-ביתו.

ופעם, לפנות ערב, עם שקיעת השמש, ישבה סעדה על ברכי ר' ישראל והשמש השוקעת זורחת על שחור שערותיה ועל שיבת ראשו יחד, הוא דיבר אליה והיא היתה משיבה מדי פעם בצחוק וחושפת את שיניה הלבנות, היפות.

"סעדה קטנה," דיבר, "את ילדה טובה, ילדתי הקטנה. את אוהבת אותי. האין זאת? אוהבת כמו את אבא שלך, כמו את אביך, ואני גם אוהב אותך, והגברת צועקת עלייך... ילדתי הנחמדה, צועקת, מה? אין דבר, סעדה, אני... את אוהבת אותי כמו את אבא שלך, כמו..."

מאחורי הדלת עמדה גברת פולונסקי והיטתה אוזן לשיחתם. דמה סער בקירבה, וכל מילה שבעלה הוציא מפיו היתה כחץ לליבה. כן, היא צדקה. הקטנה הזו מטה את לב בעלה ממנה... היא תתפרץ מחדרה ותתלוש את שערותיה של החצופה הקטנה הזו...

"סעדה, חביבתי," הגיע לאוזניה מאחורי הדלת, "סעדה קטנתי, תאהביני כמו את אבא שלך ואז תהיי בתי... אני אדאג לך, אשמור עלייך..."

הדלת נפתחת ברעש ובפתח עמדה הגברת פולונסקי וסקרה היטב את בעלה ואת סעדה הקטנה היושבת על ברכיו.

ר' ישראל נבוך ולא ידע מה לעשות. הביט לצדדין כמבקש עזרה.

"ישראל, השתגעת?" נשמע קול צעקה, "הנטרפה דעתך עליך? הורד אותה תיכף מעל ברכיך. הורידה! אני מצווה. אינך שומע?! סעדה רדי, רדי מהר! אל המטבח! אגרשך מביתי, משרתת שכמותך, תימנייה חצופה! הביתה תיכף ומיד! רגלך לא תדרוך יותר בבית הזה! חיש צאי את הבית, יאללה, חצופה, יאללה!"

הקטנה הביטה נבוכה לעברים ולא ידעה מה לעשות, נעצה את עיניה ב"אדון" מגינה, אך הוא ישב כגולם.

"לכי, לכי, אל תעמדי," תפסה הגברת בעורפה ותוציאנה מן החדר. והוא ישב דומם על כיסאו ולא הניד אבר.

גברת פולונסקי התהלכה על פני החדר כולה נרגשת, לבסוף עמדה, שמה שתי ידיה על מותניה, הביטה לצדדים כאומרת: ניצחתי. ניצחת גברת פולונסקי הפרדסנית את סעדה התימנית בת התשע..." (שם. עמ' 136-137).

ר' ישראל אינו מתעורר עוד משיתוק הדעת והלב שתקפו, וסופו שנפטר מבלי להשלים עם בתו היחידה. גם ר' שלמה שניאורסון, אביו העגלון, הסנדלר-לשעבר, של יעקב השחפן, נפטר במחלה. ושניהם מובלים ביום אחד לקבורות בהר הזיתים.

גלילה ויעקב עוברים לגור בירושלים. בן נולד להם, בן-עמי שמו, והוא תקוותם היחידה בכל השכול והכישלון. גלילה משכירה עצמה לעבודות של שטיפת כלים והגשה בבתי-אוכל, או כעוזרת-בית בשכונה של יהודים אמידים בירושלים.

יעקב אינו יכול לראות בסבלה של אשתו הצעירה, המתנוונת והולכת בעבודות שאינן לפי מעלתה, והוא חוזר בחשאי למלאכת אביו בגולה ונעשה עוזר לסנדלר, ספק ספרדי ספק גורג'י, בשכונת הבוכרים, ששם מקום מגוריהם. אך עבודה זו בצריף הקר והטחוב, הפרוץ לרוח, מחישה את התפרצות מחלתו, והסיפור מסתיים עם ראשית גסיסתו.

לסיפורי ברנר היתה ודאי השפעה מכרעת על הסופר הצעיר, שהיה כבן עשרים ואחת או שתיים שעה שכתב את ספרו הראשון. הגרוטסקיות שבחיי המושבה, שמכוונת לא רק כלפי האיכרים, אלא שיאה בתיאור הפגנת האחד-במאי, שבה הפועלים מתכתשים בינם לבין עצמם על רקע האהדה למהפכת אוקטובר בקרב חברי הגוש השמאלי. הרגשת חוסר המוצא. המחלה. הקושי שבעבודה גופנית. ירושלים. והייסורים. הייסורים, שרחוקים כל כך מאיזו תמונה אידילית על חיי העליות הראשונות לארץ, ושבתיאורם השקיע חנני את מיטב כוחו.

ראוי היה הספר להופיע במהדורה מחודשת, ולא רק בגלל נדירותו.

* יוסף חנני: "בנתיב היסורים". רומן. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"א. 1930. 174 עמ'.

מתוך "ספר האנשים", הנמצא בתהליך כתיבה.

אהוד בן עזר

* * *

יונתן גורל

נִפְתַּח מַרְאֵה הוּלֶּדֶת

נִפְתַּח מַרְאֵה הוּלֶּדֶת

שֶׁל יוֹם

שֶׁיָּצָא לְדוֹבֵב

אִלֵּם

אֲבָל מִתְפַּעֵל וְשׁוֹאֵל

שְׁעוֹת נוֹקְפוֹת וּמִצְטַלְּלוֹת

עֶרֶב וְלַיְלָה חֲבוּקִים

לְסַיֵּם מְלַאכְתּוֹ

עַד בּוֹא אוֹר חָדָשׁ

בָּהִיר וְחַד

לְלֹא מִשְׂחָק

אֵלִי אֵלִי יַגִּיעַ יוֹם

אֵלִי אֵלִי יַגִּיעַ יוֹם

וְלֹא תִּגְוַע תִּקְוָה

אוֹר שֶׁנָּתַתָּ בִּי

זוֹרֵחַ וּמֵאִיר

לִפְעָמִים כָּבוּי אֲנִי

לָחוּץ וְלַזָּר

מֵאוֹתַת לִי

וְלֹא יִרְמֹז

לִפְעָמִים מֵאִיר אֲנִי

כַּשֶּׁמֶשׁ עַל עֳפָאִים

מִתְרַפְּקִים וַחֲמִימִים

גַּם צִפּוֹר עֲלֵיהֶם שָׁרָה

אֵלִי אֵלִי

רְאֵה בַּעֲנִיֵּי

חֲדַל אִישִׁים פָּזִיז

חֲדַל אִישִׁים פָּזִיז

בּוֹסֵס בְּעַבְטִיט

מִתְיַסֵּר

בּוֹהֶה לְמַרְתֵּף חֲשֵׁכָה

חֲלוֹם בַּלָּהָה

וְהָעוֹלָם עַל צִירוֹ סוֹבֵב

אָדִישׁ לְכָל נִיד

לְכָל בַּעְבּוּעַ

כָּךְ מִקַּדְמַת דְּנָא

חֲדַל אִישִׁים פָּזִיז

לֹא מֵהַאי עַלְמָה

יונתן גורל

* * *

איתמר פרת

דקדוקי מלאכים

מה שמעניין בצלילה הלילית הזאת הוא שאין לך כל שליטה עליה. אתה מגיע למקומות שלא ציפית להם, לומד דברים שלא ידעת שאתה יודע אותם. הרבה פעמים אתה חוזר מהם עצוב, עצב לא מדומה. אבל תמיד מעניין להיות שם, לראות את המציאות מלמטה. לא, זה בעצם לא מה שהתכוונתי. טוב. אז לא.

אורחַי מלאכי השרת נראים לי מתוחים משהו. הם יושבים זה לצד זה על הספה ומשאירים את הכורסה פנויה, כאלו בהמתנה למישהו חשוב. רפאל המהנדס מתופף באצבעות על מסעד הספה. גבריאל המבשר בוחן את התקרה. ברור שמחכים למישהו או משהו.

נשמעת דפיקה עדינה בדלת. השניים מזנקים ורפי פותח את הדלת לכל רוחבה. הם מברכים בקידת ראש והצמדת כפיים יפנית גברת קטנה, שמנה וחייכנית. "ברוכה הבאה, כבודה!" "תודה שהסכמת לבוא, כבודה!" בעדינות מנומסת הם מובילים אותה משני צדדיה אל הכורסה הממתינה. "בבקשה הגברת." "לנוחיותך, כבוד הגברת." מי ציפה משני הלצים האלה לנימוסים ארציים כאלה. ממש מלאכי שרת, מרואי פני הגבורה הקב"ה.

הגברת נענית בחן לגילויי הנימוס. מלכה מלאכית. "תודה בחורים, תודה. באמת נחמדים הייתם שהזמנתם אותי. ומיהו מארחנו המכובד, מיהו בעל החלומות הלזה?" למרות נועם הליכותיה אני חש מין צמרמורת. על אחת כזאת טרם העזתי לחלום.

"בעל הבית, הרשה לנו להציג בפניך את מְלִיצִיָאלִ‏יצִי שָׂרַת המילים," אומר גבי. הוא באמת נרגש. "גברתנו מליציאליצי יודעת את משמעותן של כל המילים שנדברות בכל שפה ושפה, עוד מלפני שנבראו אלה שדוברים בהם.  הבוס ירום הודו היטב יודע את כוחן של מילים," רפי מניע ראש במרץ, נורא מסכים. "הוא הפקיד אותן ברוחה הגאונית של גבירתנו כאן. אל תראה אותה כמו סבתוש חבובית. היא יודעת להניע המונים במוצא פיה. היא אם להיסטוריה. על פיה יישק דבר, במטותא כמובן, גבירתי. הזמנו אותה כדי שתכניס להכרתך את משמעותן הנוראה של מילים פשוטות. נוכחנו לדעת שאתם מאוד מאוד צריכים את זה."

אווירת ההערצה מדביקה גם אותי. "ברוך בואך לחדרי הצנוע, גברת מיציהו," אני מוציא מפי.

גבי מאותת לי לא-לא באצבע, ומחוה בשפתיו 'מליציאליצי' נואש. "אוזנינו כרויות. אנא השמיעי דברך."

 בלי ספק היא תלווני בדרכי חזרה אל ההכרה. לפעמים האדם עצמו לא מסוגל להאמין למוצא פיו, או בכלל ליכולותיו, אפילו הצנועות. המילים עושות זאת בשבילו. טוב, מספיק.

"אם כן, באתי להסביר שלוש מילים שכנראה חשובות לכם מאוד,". אומרת שׂרת המילים, "אתם מורחים אותן על פלקאטים וצועקים אותם ברמקולים, ואתם חושבים שבעזרתן תשיגו את הלא-מושג." החיוכים נעלמו ונימת קולה נשתנתה. "המלה הראשונה היא ,'בגידה'. מילה של חמש אותיות פשוטות ואף על פי כן מכילה הרבה משמעויות מנוגדות. מילת פיפיות."

צמד המלאכים מניעים ראש במרץ נמרץ. ורפי מעז ואומר "ניכרים דברי אמת, גבירתי, אך אנו צמאים למאור הסברך." גבי ממשיך ומניע ראש כמו בובה. טמבל.

"בגידה היא נטישת חבריך ואהוביך, והתחברות למבקשי רעתך," נואמת מלאכית המילים. "לא חשובה הסיבה ואין שאלה מוסרית של צודק או לא-צודק, נבון או לא-נבון. המעשה הוא מחריד וקורע לב, איך שלא תסתכל עליו. את היתר תסבירו בעצמכם. אולי תורידו אותה מן הפלקאטים ותפסיקו לשקר לעצמכם. זו רק עצה."

הראשים חדלו ממנוד. "המלה השנייה היא 'הפקרה'. בהֵא-הִפְעִיל," ממשיכה הגבירה. מסתבר אם היא רוצה היא יכולה להישמע כמעט מתכתית. "היא חלה רק היכן שיש חובת עזרה או דאגה, והמפקיר יודע זאת."

"סליחה כבודה," אומר גבי. "בעל הבית כאן יודע רק מה שמוסבר לו בבהירות. הסבירו לו שבשביעי לאוקטובר היו יחידות צה"ל שידעו היטב כי יש פלישה של חמאס, אבל אמרו להם שזה באחריותן של כתות הכוננות, ולכן הם הלכו לבית הכנסת להשתתף בהקפות. זאת הפקרה?"

"זה לא בדיוק כך," אני אומר די נרגז. מה זה, הוא רוצע לבייש אותי לפני המלכה? "פשוט לא היה צה"ל בשטח. איש לא ידע כלום. זאת לא הפקרה. אלה שידעו מה קורה, חיילים כאזרחים, באו כבזק."

"מה שתיארת, אדוני הצעיר," אומרת המלאכית, וכנראה רק עכשיו רואה אותי. "מה שתיארת, אדוני הנכבד, זה בדיוק המילה שעמדתי להסביר. המדובר במושג 'מחדל'. מחדל הוא לא מקרה שמישהו לא מילא את תפקידו, אלא לא ידע שזה תפקידו." וואלה, שמנה וחייכנית, אבל יש לה מבט חודר שריון. יותר אינני פותח את הפה.

היא חובקת את ידיות הכורסה, כמו פסל לינקולן בוושינגטון הבירה, וממשיכה: "מחדל פרושו שמשהו שהיה צריך לקרות, לא קרה. אינה מכילה אף רמז למה שהיה צריך לקרות, ומדוע זה לא קרה. 'מחדל' איננו מילה נרדפת ל'אשמה'. מחדל אינו נבדק בבתי משפט, ואשמה אינה נבדקת בוועדת חקירה. יש הערות, בעל הבית? אבל אנא אל תבזבז את זמננו כאן. לא בשביל זה איבדת את ההכרה."

"אבל סליחה גברתי," אני אומר, נזהר לא לגמגם. "הרי מחדל לא יורד מהשמיים. הוא לא היה קורה אילו איזה אדם או אנשים שהיו צריכים לדאוג, הכירו בתפקידם. אחרת איך זה קרה?"

"אענה, בחור, למרות שזה בכלל לא שייך לתחום מומחיותי." אומרת המלכה בקול של רב סמל גדודי. דומני שהחיוך-סבתא נהפך להבעת בוז לא-נעימה. למה, למה לא סתמתי את הפה, הרי אני בתת-הכרה רך ורחום, מוגן מן המציאות. "אתם חברה הירארכית. כל תחום אחריות מוגדר מלמעלה, לא צומח מלמטה. לכן המצאתם מושגים אידיוטיים כמו אחריות מיניסטריאלית או אחריות שילוחית. אם מפקד החטיבה סבור כי כל טוראי חייב לצחצח שיניים כל בוקר אינו פוקד כך על כל טוראי, אלא מטיל את זה על מישהו שתפקידו להטיל את זה על מישהו ואידך זיל גמור. אחריות אינה טיל מונחה, יש לה אלף אפשרויות לסטות מן המסלול, להיתקע בשכחה או אי-יכולת או באי-הבנה, או  להיתקל במחסומים פיזיים, או לשקוע בבוץ של מחסור בידע ופערים בתקשורת, או להסתבך בתת-מערכות ארגוניות או משמעתיות. אני מדברת מספיק ברור, מלאך הבשורה גבי?"

"ברורה כרקיע השמיים, גברתי," אומר גבי. "שום מהנדס לא היה בונה ככה מטוס."

"ברשותך, כבודה," אומר רפי. "תני לי לנסות להסביר לו את זה. תקשיב בעל ההבית. נייר ועפרון יש לך שם, איפה שאתה משתמש בהכרה? נסה לשרטט תזרים של מערכת הירארכית ותראה כמה חורים ייווצרו לך. וזה לא באשמתך. זאת אשמת המערכת שבנית. סמן באדום כל מסלול מחדל ונסה להגיע להטלת אשמה או היעדר אחריות או הפקרה או בגידה. תמציא תקנים והגדר תפקידים ותדמה תקשורת. תתחזה אפילו לוועדת חקירה."

"יש חכמים אצלכם שחושבים כי ועדת חקירה תפתור משהו," תורם רפי. "לקחים יעני. קונצפציות, פרמטרים, פרדיגמות, נטילת אחריות. התזת ראשים. חשבון נפש, סינדרום דדו. דו"חות שאיש לא קורא מפני שמראש הוא יודע שלא יבין. או מה צריך לעשות אם הוא יבין."

"אני חושב שאת שלנו עשינו," אומרת המלכה מליציאליצי. "קדימה בחורים יקרים, עפים. ולך בעל הבית יקיצה רעננה. איפה כאן השירותים?"

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"והארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק תשיעי

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל

 הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו

סקרנות רבה אחזה בבן-ציון לשמוע עוד ועוד מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם על הבני-משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל בעל שם היה נע-ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ-ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול-מג'יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול ממשולח סניור עוזיאל בעל שם.

לאחר סידור הקידושין הסכים שבן-ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן-ציון.

כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג'ימה-מירל'ה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו אל מול החור שלה.

בסיימו לקח עימו את בן-ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול-מג'יד. בן-ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.

השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, ומשולח סניור עוזיאל בעל שם לחש כי הגודל של הכנסיה-לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.

"האין בכך עבירה? להיכנס לבית-תפילה שלהם?" לחש בן-ציון.

"כאן לפחות לא הופכים שולחנות," חייך משולח סניור עוזיאל בעל שם בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטאן אחמד ג'אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.

הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות  מכסות על פניהן, עברו כרוחות-רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחורים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ'ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטאן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר-כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית-קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן-ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.

משולח סניור עוזיאל בעל שם לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ-ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.

דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן-ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי משולח סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?

ואולם משולח סניור עוזיאל בעל שם לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות'מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג'אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ'ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר-מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ'ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי"ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם, אלה הווזירים, הם מכת צבי"ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, "אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי"קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"

בן-ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז משולח סניור עוזיאל בעל שם בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול-מג'יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו משולח סניור עוזיאל בעל שם כי ראשיהם הכרותים של המוצאים-להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר-כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.

"ואיך נכיר מיהו דנמה?" חזר בן-ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.

"אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול-מג'יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג'ימה לאישה?"

"גם הוא?"

"ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ'י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ'י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה."

"מה??"

"אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג'ימה-מירל'ה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה."

"הרי שאתה מכיר אותה לפניי?"

"אני המלצתי עליך בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם."

"מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?"

"בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!"

"וַי," פלט בן-ציון.

"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ'רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "

"אבל – "

"ואתה בן-ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!"

בן-ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש ממשולח סניור עוזיאל בעל שם לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.

"הלוח הסלוניקאי," משולח החל סניור עוזיאל בעל שם את סיפורו כאילו מכיוון אחר, "נקרא שמו 'לה חלילה רי סאלוניק' והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג-האויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ"ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.

"מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ"ו [1826. – ממני, המלביה"ד], תקפ"ג, תק"צ ותקצ"ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה יהודים אולי פחות מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.

"אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט-לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי-זעף ניתכו – לרוע-מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער."

הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן-ציון. "ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?"

"מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה."

"ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ-ישראל?"

"שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה נאה וענוגה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם כלפיהם היא מרבה להתאכזר."

ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז-נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם משולח סניור עוזיאל בעל שם, נפרד מבן-ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן-ציון – להציל את המשפחה מפושטי-העור. והוא הניח לבן-ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר-הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול-מג'יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות'מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן-עור משובץ אבני-חן ופיתוחי-כסף, כלי-נשק יקר-ערך, "לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך..." כך אמר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

נפוטיזם או רבנים ראויים

המירוץ לכהונת הרבנים הראשיים מגיע אל הישורת האחרונה ללא תמיכה ממוקדת במועמד אחד מטעם הציונות הדתית, מה שפותח את הדרך לבחירה נוספת, זו הפעם הרביעית, של רבנים חרדיים לראשות המוסד שהחרדים עצמם בזים לו.

מהו נפוטיזם? אגדה אורבנית ירושלמית מבארת זאת בנימה הומוריסטית: ליד חדרם של ראשי העיר ירושלים – ש"ז שרגאי, יצחק קריב, גרשון אגרון, מרדכי איש-שלום, טדי קולק ואהוד אולמרט, שכנה תמיד לשכת סגן ראש העיר, שהשלט סגן ראש העיר מ. פרוש, שנקבע בפתחה בשנת 1950, לא הוסר בחמישים השנים 1950-2000. העולם כולו התהפך בחצי מאה, חוץ מהשלט הנצחי סגן ראש העיר מ. פרוש.

לא שאותו פרוש האריך ימים כה רבים על ממלכתו. תחת השם מ. פרוש הסתתרה שושלת תלת דורית: ראשון כיהן אבי המשפחה ר' משה פרוש (1950-1969), ואחריו מנחם פרוש (1969-1974) ואחריו הנכד מאיר פרוש.

סוגיית הנפוטיזם שבה ועלתה בימים אלה, בנימה פחות מחוייכת, והגיעה עד לבג"ץ, לאחר שהתברר שהרבה בנים, חתנים, אחיינים, בני דודים ושאר קרובים של דיינים מכהנים, רבנים בכירים ועסקנים פוליטיים, הגיעו לדיל פנימי שמבטיח שדווקא הקרובים לצלחת יזכו בכהונות הנחשקות, המבטיחות ברווחה ולנצח את שלושת ה-כ"פים (כסף – כ-50 אלף בחודש; כבוד וכוח). 

אבל יש גם נפוטיזם אחר. תופעה זו צפויה בלשכות הרבנים הראשיים, בעוד חודש בדיוק. בלשכת הרב האשכנזי כיהן הרב ישראל מאיר לאו, ואחריו בנו הרב דוד לאו, ועכשיו פועלת מערכת משומנת להבטיח בחירת בנו האחר הרב משה חיים לאו, חבר לשכת הרבנות נתניה. גם בלשכת הראשל"צ אמור הנפוטיזם לחגוג: תחילה כיהן הרב עובדיה יוסף, ואחריו עבר המטה לבנו הרב דוד יוסף, ועכשיו טוען לכתר בן אחר של הרב עובדיה, הרב דוד יוסף[?]. גם אם ייבחרו הרב שמואל אליהו והרב יעקב שפירא (שנשר מהמירוץ עקב מחסום הגיל), יהיה זה סוג של נפוטיזם.

המירוץ שיגיע לשיאו בהתכנסות בעוד חודש של 150 חברי הגוף הבוחר, יהיה מבחן כוח לא רק לרבנים עצמם אלא גם לציונות הדתית במובנה הרחב, וגם ליו"ר המפלגה הנושאת שם זה, השר בצלאל סמוטריץ'. מועמדו היחיד אמור היה להיות הרב מאיר כהנא, דיין ותלמיד חכם, שוועדה של 37 מרבני הציונות הדתית, בראשות הרב יעקב אריאל, המליצה עליו כמועמד יחיד.

אלא שבשל התרסקות כוללת של מחנה הציונוה"ד לרסיסים אידיאולוגיים 'על הרצף', כבר לפני עידן, הפכה הרבנות הראשית בעשורים האחרונים לנחלה חרדית. השתלטות זו הכתיבה בחירת הצמד הרב י.מ. לאו והרב א. בקשי דורון לפני 31 שנה. לאחר עשור הכתיבו החרדים את הצמד הרב יונה מצגר והרב משה עמאר, ובעשור האחרון שלחו החרדים את הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף. כולם מועמדי החרדים.

 כדי למנוע פאשלה רביעית, החליטה הציונות הדתית, בגדול, להתמקד סביב מועמד אחד בלבד. ואף דאגה לכך בהסכם חלוקת השלל עם ש"ס – הרב האשכנזי לציונוה"ד והרב הספרדי והראשל"צ לש"ס.

וכך, מכוח הסכם זה, התכנסה ועדת הרב יעקב אריאל, לבחירה של דמות אחת, שתמנע פיצול הקולות ותבטיח מיקוד כל הכוח במועמד אחד. בסבב הראשון נבחרו הרב מיכה הלוי עם 14 קולות, מול 12 קולות לרב כהנא ו-11 קלות לרב הדיין אליעזר איגרא. כללי המשחק חייבו סבב הצבעה שני, ובו התהפך הגלגל: הרב הלוי צבר 16 תומכים והרב כהנא 19 קולות, והוכרז כמועמד הציונוה"ד לכהונת הרב הראשי לשנת תשפ"ד.

בשלב זה חל סוויץ' בעלילה. נגד הרב כהנא החלו להישמע טענות בדבר היותו Overqualified (בעל כישורי יתר, רחמנא ליצלן). גם תלמיד חכם וגם סא"ל בצה"ל – זה יותר מדי בעיני החרדים. תפיסת ספרא וסייפא לא עובדת אצלם. ביטאונם 'יתד נאמן' נתן לכך ביטוי מילולי: "אם ההחלטה של הציונות הדתית תישאר בתוקף, תמצה 'דגל התורה', מתוך דאגה לכלל הציבור, את זכותה שבענייני הרבנות לא יבוצעו ההסכמים מבלי מעורבותה והסכמתה."

ולמי שזה לא הספיק הוסיף ה'יתד': "היהדות הנאמנה [הערת המביא לדפוס: מי זו? מבחינתם כמובן רק מצביעי 'דגל'] תיאלץ לפעול בכל דרך לטובת מועמד המחוייב לפסיקה ברוח מסורת אבותינו." כאילו הרב כהנא אינו מחוייב. נו, באמת.

קשה לדעת מה עומד מאחורי החלטתם של רבנים חשובים מן הציונות הדתית להצטרף למירוץ, אך נימוק בעל משקל הוא, שאם לא יתמודד מועמד שהחרדים יוכלו לחיות איתו, יצביעו הללו בהנהגת 'דגל' למועמד 'מן החוץ' כמו הרב משה חיים לאו – ושוב נקבל רב ראשי חרדי לעשור נוסף.

וכך או אחרת הצטרפו למירוץ הסרוגים הרב מיכה הלוי רבה של פ"ת, והרב הדיין אליעזר איגרא. וברשימת המועמדים החרדים צצו שמות כמו הרב משה חיים לאו, והרב קלמן בר (שצמח במוסדות הציונוה"ד אך נתמך בידי החרדים וגם בידי... חוגי מרכז הרב).

הצטרפותם של מתמודדים נוספים פירקה את החבילה. ועדת אריאל החזירה את המנדט שלה לשר סמוטריץ' שמינה אותה לבחירת מועמד אחד ויחיד, ונימקה זאת כך בכך, שלמרות החלטת  הוועדה על מועמד מוסכם אחד, הצטרפו מיספר רבנים נוספים מהציונות הדתית למירוץ – "ולא הושגה התוצאה המיוחלת של הסכמה ציבורית רחבה וגיבוי מלא למועמד אחד מוסכם."

הרב אריאל לסמוטריץ': "אנחנו נאלצים להשיב את האחריות אליך ומברכים אתכם שיתקנכם הקב"ה בעצה טובה לפעול בדרך הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם כפי הבנתכם ויכולתכם. ויהי נועם ה' עליכם."

הרב אריאל מדגיש שאכן "היה טעם בהצגת מועמד מוסכם מטעם הציבור הדתי לאומי, מתוך הנחה שכדי להצליח בבחירת מועמד של ציבור זה, יש הכרח להציב מועמד מוסכם." אלא שלאחר שכבר נבחר המועמד המוסכם, הלוא הוא הרב סא"ל (מיל') הדיין מאיר כהנא, אב בית דין באשקלון, "קמו כמה מועמדים מתוך רבני הציבור הציוני דתי והקרובים אליו, שהחלו במסע רציני להתמודדות בפועל למשרת הרב הראשי."

מצד שני הודיע הרב אריאל במכתב אחר לחברי הוועדה, כי "אין בהחזרת המנדט לסמוטריץ משום נסיגה מההחלטה שנתקבלה בוועדה לבחירת מועמד מוסכם."

בקיצור, הוועדה התפרקה והחזירה את המנדט, אבל רואה עצמה עדיין ממליצה על הרב כהנא.

וכמו לא די באירוע טראומתי זה, נפל דבר גם בחזית ההתמודדות על כהונת הראשל"צ הבא. רבה של צפת הרב שמואל אליהו, מהבולטים ברבנים החרד"ליים, החליט לרוץ עצמאית לכהונת הרב הראשי הספרדי והראשל"צ, כשגם הוא גורר אחריו שובל של נפוטיזם, בהיותו בנו של הראשל"צ מרדכי אליהו. עצם הצטרפותו ברגע האחרון, עלולה כמובן להקריס את הסכמות סמוטריץ'-דרעי – ולשפר סיכוייהם של שני מועמדים חרדים חדשים לזכות בשתי הכהונות המתפנות.

כרגע קשה לנבא סיכויי המועמדים השונים. בהיעדר מועמד ציוני דתי מוסכם לרב האשכנזי, חורשים כולם את השטח ועושים לילות כימים במירוץ אחר תומכים נוספים מקרב 80 החרדים חברי הגוף הבוחר, לא כולל חב"ד, ושאר 70 החילונים והדת"ל ורבני חב"ד.

הרב כהנא למשל סבור כי יש לו תמיכה של 41 דת"ל בגוף הבוחר, ועוד 29 במגזר הכללי, 11 אנשי חב"ד (שכבר הכתירו אותו בתואר הרב הראשי) ואנשי ש"ס מכוח ההסכם עם סמוטריץ'. "הניצחון בהישג יד," הם אומרים.

במחנה הרב הלוי סבורים כי הברירה האחת והיחידה היא – או הרב הלוי או הרב השלישי, החרדי, לבית לאו. "אל נחזור על מישגי העבר," טוענים בסביבתו ומציינים כי רבם מעולם לא הסתיר את כיפתו הסרוגה ואת שירותו הצבאי (במסגרת 'הסדר-מרכז').

ואילו במחנה הרב איגרא מציינים כי הוא דמות מתונה ומקובלת, הוותיקה והבכירה במערכת בתיה"ד, שלחם בצה"ל לצד גיבור ישראל יוני נתניהו, "שיכול להביא רוח רעננה טובה ללשכת הרה"ר."

כמובן, התקשורת אינה מתיימרת לבחור רבנים ראשיים. אבל היא כן רשאית להתריע בשער ולתהות, אם אין חילול השם בעצם העובדה שבראש המוסד הדתי העליון במדינה יעמדו שוב (אולי) רבנים, שהם עצמם בזים לו?

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

ניסיון שריפת העיניים של המדינה

מחבלים ערבים ניסו להצית את בסיס הבקרה האווירית בעל חצור שבבנימין וגרמו לשריפה בשטח הפתוח הסמוך לו, חוקרי השריפות אישרו שמדובר בהצתה מכוונת:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850666&forum=scoops1

כדאי לזכור – העיניים של המדינה הם לא רק בחרמון. מסירת העיניים (והלב) של המדינה לשלטון ערבי כפי שמציעים רבים מהווה סכנת מוות גם ל"מדינת תל אביב".

גילוי נאות – ניצן הורוביץ: אני לא ליברלי, תסתום את הפה!

ניצן הורוביץ, לשעבר ראש מרצ, התנאה תמיד בהיותו דמוקרט, ליברל, פלורליסט, גאה, וכיו"ב. נכון הוא הוא גם התנאה בהערצתו את צ'ה גווארה רוצח ההמונים ורודף הגייז, והפגין נגד מגורי יהודים דתיים ברמת אביב (לא ערבים-מוסלמים דתיים), אבל כל אלו לא פגעו בדימוי העצמי שלו. והנה אדם ניכר בכעסו.

במהלך דיון באולפן חדשות 12, בנוגע לחיסול בכירי חמאס ברפיח על רקע הדיווחים הפלסטיניים שעשרות בלתי מעורבים נהרגו באזור, שר הבריאות לשעבר ניצן הורוביץ תקף את העיתונאי וחבר הפאנל יהודה שלזינגר.  הורוביץ אמר: "אני לא סומך על הצבא ולא על השב"כ." כששלזינגר השיב לו ש"אני סומך על הצבא, עצוב לי שראש מפלגה לשעבר מהמחנה הליברלי..." הורוביץ התפרץ לדבריו וצעק: "אני לא ליברלי. סתום את הפה! סתום את הפה! אתה תסתום את הפה!"

השניים המשיכו להתווכח בשידור, ושלזינגר הטיח בהורוביץ: "אתה איש תל אביב, איש ליברלי, איש ישראל הראשונה, אתה אומר 'תסתום את הפה'? עשית מעצמך צחוק." "שקט, שקט," הגיב הורוביץ. בשלב זה התפרצה לדיון גם המגישה אלמז מנגיסטו, שנזפה בשר לשעבר: "אני רוצה להבהיר, אצלנו באולפן לא אומרים 'תסתום את הפה' לעיתונאי מכובד."

לאחר ההערה של מנגיסטו, שלזינגר הסביר כי "אם אני הייתי אומר את זה, היו אומרים עליי 'בבון, קיצוני.' אתה תמשיך עם הזוהמה שיוצאת לך מהפה. זה פשוט חרפה – ראש מפלגה לשעבר בישראל שאומר 'תסתום את הפה,' לא נתקלתי בתופעה כזו. אני חייב להגיד לך ניצן, תתבייש לך. פשוט בושה וחרפה." על כך הורוביץ הגיב לעיתונאי: "תשתוק!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850690&forum=scoops1

אז מסתבר שסוף סוף הסיר ניצן הורוביץ את המסך ונתן גילוי נאות. הוא לא ליברלי. כל המילים היפות על דמוקרטיה, חופש דיבור, ליברליות, ופלורליזם הם רק כיסוי. המהות האמיתית של הורוביץ היא דיקטטורה קומוניסטית. הוא משתיק את יריביו בדיוק כפי שצ'ה גווארה היה משתיק אותו. מעניין אם יאיר גולדנר-גולן ישלח גם אותו להתחנך ב"חינוך מחדש".

ברית בין הבתרים

לאחר הנהירה ההמונית למירון בל"ג בעומר למרות הסגירה – הנה הסיבה שגרמה לציבור הקנאי לעלות בלי פחד מירי טילים. מה שעמד מאחורי הנהירה של הציבור הקנאי למירון, זהו דיווח שהגיע מנטורי קרתא על כך שאנשיהם בחו"ל תיאמו עם איראן שחיזבאללה לא ישגר טילים למירון בימי ההילולא.

רבני נטורי קרתא שהשתתפו בשבוע שעבר בהלוויית הנשיא ראיסי באיראן, העבירו מסרים לשלטון האיראני, שיפעלו שלא יהיה ירי לאזור מירון בהילולת הרשב"י שיסכן את אנשיהם שמתכוונים לעלות, וגם השתדלו למען האסיר היהודי שנגזר עליו גזר דין מוות באיראן.

השמועה עשתה לה כנפיים בקרב ציבור זה, ובעקבות זאת בין היתר, עלו המונים למירון בכל הדרכים העוקפות, מהיערות הסמוכים, ללא פחד וחשש מירי לאזור.

לטענתם "יש צילום מייל מהתכתבות של גורמים בנטורי קרתא מלונדון אל מול גורמים אחרים באיראן, שבסופו משמרות המהפכה אישרו את הפנייה בחיוב."

(נטורי קרתא בתיאום עם איראן: לא לירות על מירון בל''ג בעומר ''משמרות המהפכה אישרו את הפנייה בחיוב'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850701&forum=scoops1

נחכה ונראה אם נטורי קרתא יצילו את האסיר היהודי ממוות. מכל מקום אם איראן תכבוש את הגליל איך יעלו יהודים למירון? האם נטורי קרתא יהפכו לאנוסי משהד?

חבל שחאן לא הוציא צווי מעצר ל-11 שופטי בג"ץ

כתב "אל-ארצ'", היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, עודה בשאראת, אינו מסתפק בהגשת תביעות נגד נתניהו וגלנט בהאג. "אם הייתי יכול לייעץ לתובע הראשי של בית הדין הפלילי בהאג, כרים חאן," כותב בשאראת, "הייתי מציע לו שיוציא קודם כל צווי מעצר ל-11 שופטי בג"ץ, ואחרי זה שיתפנה להנהגה הפוליטית. זקן מערכת המשפט הישראלית, אהרן ברק, ממשיך את מסורת ההגנה על העוולות השלטוניות – הוא נחלץ להגן על ממשלת נתניהו בבית המשפט הבינלאומי.

"מערכת המשפט הישראלית, בשל יחסה לפלסטינים שבתוכה ולאלה שבשטחים הכבושים; תפקידה הוא להלבין את פשעי הכיבוש ופשעי האפלייה. השופט ברק, בקונטקסט הזה, הוא הנציג האולטימטיבי שלה."

(עודה בשאראת, "חבל שחאן לא הוציא צווי מעצר ל-11 שופטי בג"ץ", "אל-ארצ'", 27.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-27/ty-article-opinion/.premium/0000018f-b4f3-d390-ab8f-f5fb8a7b0000

האם שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן המפרסמים בעיתונם המלצה זו אינם חוששים מכך ששכיר העט היווני-נוצרי שלהם שהסתערב, יתבע גם אותם  בבוא היום בהאג על כך שאמרו שהם ציונים?

גם שכיר העט היהודי של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן – מיכאל בריזון, האקטיביסט הפרו-איסלמי למען הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והאוטו-אנטישמי, קורא להעמדה לדין:

"האנטישמים החדשים," כותב בריזון על הישראלים, "ניפחו את 'זכות ההגנה העצמית' לממדי מפלצת שמותר לה הכול, מתחו את 'זכות ההגדרה העצמית' לממדי אימפריה רעבתנית, ורודים בה בדם וברשע כבר עשרות שנים. הם עושים והעם היהודי כולו אשם? אנטישמיות ממש קלאסית. ובמעשיהם, הם מכפישים את העם היהודי כפי שלא הוכפש מעולם, מטילים עליו אחריות למעשי פשע שמעולם לא ביצע, מסכנים את חייו ואת שגרת חייו, ומצמידים למצחו כתם שחור שלא יימחה הרבה־הרבה שנים. הלוואי שייעצרו. הלוואי שיועמדו לדין על מעשיהם. והלוואי שהעם היהודי יצליח סוף-סוף להיחלץ מחיבוק הדוב שהאנטישמיות החדשה הזאת כופה עליו." (מיכאל בריזון, "אכן אנטישמיות חדשה, הלוואי שניחלץ מחיבוק הדוב שלה", "אל-ארצ'", 28.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-28/ty-article-opinion/.premium/0000018f-ba1c-d33c-a5bf-ff1d396a0000

הבנתם? כלומר הישראלים, או הציונים, הם לפי בריזון (ולפי החמאס) ה"אנטישמים החדשים" ויש להיחלץ מהם, ולחיות תחת האנטישמים הישנים...

האם גם מחזון זה שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן אינם חוששים?

גם אביחי מנדלבליט בעד האג

היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט אמר בכנס לשכת עורכי הדין: הצווים הראשוניים שהוציאו בהאג היו נכונים

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850681&forum=scoops1

האם אביחי מנדלבליט עדיין נסחט ע"י אפרים נבעה-נווה, החשוד בשוחד, ולכן הוא מנסה להצדיק את משפח האג? או שהוא חושש שהוא יעמוד לדין על חלקו בהלבנת פשעי המלחמה כפי שדורשים בשאראת, בריזון, והחמאס?

יחיעם וייץ – הזהו היסטוריון?

הפרופסור להיסטוריה יחיעם וייץ מתנאה במשפחתו. אביו רענן וייץ היה וממעצבי מפת ההתיישבות על אדמות הערבים במדינת ישראל, סבו יוסף וייץ היה מראשי קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות, וכונה בשמות "אבי היערות" ו"אבי הטרנספר" "לערבים". מנהלו הראשון של מינהל מקרקעי ישראל. דודו יחיעם וייץ, על שמו הוא קרוי, נהרג בשנת 1946 בליל הגשרים, בקרב על גשר אכזיב.

"מאז שהייתי נער צעיר יום הזיכרון לחללי צה"ל מעורר בי התרגשות מיוחדת, בהיותי בן למשפחה שכולה שכמה מבניה נפלו במלחמות ובמבצעים צבאיים. נקראתי על שמו של דודי, יחיעם ויץ, שנפל בגשר אכזיב שבגליל המערבי ב'ליל הגשרים' ביוני 1946. גם קיבוץ יחיעם נקרא על שמו," כותב וייץ. (גם אכזיב וגם קיבוץ יחיעם נבנו על אדמות הערבים. נ.כ.)

"בשנים האחרונות השתנו תחושותיי ביום הזיכרון. במקום יגון וגאווה אני חש בעיקר זעם ותסכול, שמקורם בהתעלמות של רבים מהעובדה שישראל היא מדינה כובשת. לפני 57 שנה היא הפכה מדינת כיבוש. מאז מלחמת ששת הימים ישראל שולטת על מיליוני פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. אין להם זכויות אדם או זכויות אזרח — מדובר באזרחים סוג ג'."

"נרצחי 7 באוקטובר," מסביר ההיסטוריון וייץ, "הפצועים הרבים והחטופים במנהרות בעזה הם קורבנות הכיבוש. חמאס הוקם והתפתח בעזה כארגון פלסטיני שהצטרף למאבק נגד הכיבוש ברצועה, אזור שנמצא תחת הכיבוש עשרות שנים. חמאס התעצם גם מפני שנתניהו שאף לפגוע בכוח של הרשות הפלסטינית ופעל במוצהר כדי לממש את השאיפה ולמנוע מהעם הפלסטיני את היכולת לפתח ישות לאומית עצמאית. הטבח ב-7 באוקטובר לא היה אסון נורא שנפל עלינו משמיים, אלא סימן מובהק לשבר שיצר הכיבוש. אנחנו משלמים את מחיר הכיבוש יותר מיובל שנים. זהו מחיר בלתי נסבל, ואימת 7 באוקטובר היא חלק מהמחיר הנורא הזה."

 (יחיעם וייץ, "ביום הזיכרון השנה התפרץ בי זעם, כי 7 באוקטובר הוא חלק ממחיר הכיבוש", "אל-ארצ'", 26.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-26/ty-article-opinion/.premium/0000018f-b42d-d7ed-a7ef-bf3ffc940000

הבנתם? לפי "ההיסטוריון" יחיעם וייץ, החמאס התקיף את ישראל בגלל הכיבוש ביו"ש. האם "ההיסטוריון" יחיעם ויץ אינו מקשיב כלל למה שאומרים הערבים, או שהוא מקשיב להם אך אינו מבין? האם ה"היסטוריון" יחיעם וייץ אינו יודע שמה שקוראים הערבים בעזה "כיבוש" ו"התנחלויות" הם לא מתכוונים לישובים ביו"ש, אלא לקיבוצים ושאר הישובים שנכבשו מהערבים ב-1948, ונבנו על אדמות ערביות בגבול עזה (ובכל ישראל) שמהן ברחו הפליטים לעזה? ולהם הם קוראים "התנחלויות"?

האם ה"היסטוריון" יחיעם וייץ אינו יודע שהערבים מגדירים את מתקפת הטרור של חמאס ב-7.10.23 כ"פעולה צבאית – העתק של מתקפת הנביא מוחמד נגד יהודי ח'יבר בשנת 628?

"כמו הנביא [מוחמד] כאשר החליט לתקוף את [היהודים בני שבטי] ח'יבר, הרים את האצבע המורה שלו ואמר: 'אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר. אם נבוא לשטחם, רע ומר יהא יומם.' ובשעה שש בבוקר [7.10.23] תקפו את ח'יבר של עזה [קרי יישובי עוטף עזה]. טילים כתשו את האוייב הציוני מירושלים ועד תל אביב ומצפון פלסטין הכבושה עד דרומה. למעלה מ-500 ישראלים נפצעו, למעלה מ-20 נהרגו ועשרות נחטפו. [הלוחמים] הגיעו לאדמה שנכבשה בשנת 1948, המתנחלים ברחו דרך המדבריות, חיילים ומתנחלים ציונים נלקחו בשבי. זוהי פעולה צבאית השולחת מסר לכובש שהוא לוחם ההתנגדות הפלסטינית. המפלצת הזו הפכה להיות מבועתת ממהפכה של ענקים שגיבשה תכנית לטאטוא כל הציונים מפלסטין."

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5917

האם ה"היסטוריון" יחיעם וייץ אינו יודע שנסראללה קורא "כיבוש" ו"התנחלויות" לאכזיב וליחיעם שנבנו על אדמות ערביות, ולפי תוכנית החלוקה היו צריכים להיות בתחום המדינה הערבית:

(יחיעם, אתר זוכרות):

https://www.zochrot.org/villages/village_details/49074/he

החמאס זועק חמס על אביו וסבו של יחיעם וייץ שהם הם שהביאו לכיבוש שנגדו הם לוחמים, ואותו הוא מצדיק. כשם שלמורים יש תוכניות השתלמות, כך יאה גם לפרופסורים להיסטוריה כיחיעם וייץ, שייצאו להשתלמות וילמדו קצת היסטוריה.

בזכות הסרבנות – נלך כצאן לטבח

"אני מודה על מזלי הטוב שהוביל אותי, לפני קצת יותר מ-22 שנה, לסרב לשרת בשטחים הכבושים, ולתת גט כריתות לצבא," כותב האקטיביסט הפרו-איסלמי תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – דוד זונשיין. "הגעתי להבנה עמוקה, כואבת ומפחידה, שהשירות שלי בעזה ובגדה לא רק שאינו מייצר ביטחון למדינת ישראל, אלא מביא אש לביתם של הדודים האהובים שלי, שגרו קילומטרים ספורים משם, ולבית הוריי במרכז הארץ." [כבר 20 שנה אין צבא ישראלי בעזה. נ.כ.]

"אני מודה על מזלי שהבנתי בזמן אמת שההתקפה המטורפת על רצועת עזה לא תשיב את החטופים ולא תחזיר את הביטחון שאבד לפני שנים, כשממשלות ישראל החליטו לטפח את חמאס כדי למנוע הסדר עם העם הפלסטיני, והפקירו את גורל תושבי העוטף לחסדי הארגון הפונדמנטליסטי הרצחני. בבוקר 7 באוקטובר.

"אני מודה על כך שהסירוב שלי כבר חלוט, ולא נאלצתי לעמוד בפני החלטה אם להשתתף בהתקפה על עזה ובהרס הנורא, ולהתנגד לשיגור טילים על עשרות אלפי אזרחים ולהרעבה הכבדה. [וגם להשתתף בהגנת אזרחי המדינה מפני הנוחבה מעזה נ.כ.] קיוויתי לפני כחצי מאה שהסירוב יעורר את הציבור להבין שאין בעייה גדולה יותר ליהודים בישראל מהכיבוש ומהעליונות היהודית. מה שלא פתרנו אז נהפך למפלצת. וממשלות ישראל – בראשות בנימין נתניהו, יאיר לפיד, נפתלי בנט או בני גנץ – מתכוונות להמשיך לפטם את המפלצת, בתמיכה מלאה של הציבור.

"הסירוב, מנסה לעצור את גלגלי מלחמת הזוועה ולהראות לציבור שמסרב לראות, שאפשר ליצור מציאות אחרת. [מציאות של "ללכת כצאן לטבח". נ.כ.]

(הכותב היה ממקימי ארגון "אומץ לסרב")

(דוד זונשיין, "לפני 22 שנים היתה לי הבינה לסרב לשרת בשטחים", "אל-ארצ'", 23.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-23/ty-article-opinion/.premium/0000018f-a540-d1e2-a1ff-af6ed75d0000

האימפרטיב הקטגורי של קאנט אומר עשה את מעשיך כך שיוכלו להיות חוק כללי, אם כולם היו מסרבים לשרת בצבא כזונשיין, היו כולם נרצחים כמו שקרה בדרום. "איש המצפון" זונשיין לא בא להגן עליהם מאונס, ורצח. מבחינתו המוסר שלו הוא, שהוא לא נלחם בערבים הבאים להורגו. המוסר שלו הוא, "ללכת כצאן לטבח."

מבחינת זונשיין, הפשיסט הפרו-איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של הפלסטינים זה מובן. מה שלא מובן הוא, האם שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, המפרסמים בעיתונם את המלצת זונשיין לסרב לשרת בצבא, אינם חוששים מכך שבעת הצורך לא יהיה מי שיגן עליהם כמחבלי החמאס, הג'יהאד והפת"ח, שיפלשו לרחוב שוקן, וייכנסו למערכת "הארץ" וירצחו שם את כולם? הרי זונשיין (שהם ממפרסמים את דבריו), מסרב לשרת, ולא יבוא לעזרתם?

האם הם גם אינם דואגים מה יקרה לקרולינה לנדסמן, נעה לימונה, יוענה גונן, רווית הכט, שירין פלאח? ושאר כתבות העיתון, שמא תיאנסנה, תירצחנה וגופן יבותר לכל עבר?

מסתבר שהם מסתמכים על אחרים "חסרי מצפון ומוסר" שלא יסרבו ויבואו להגנתם.

סרבנות היא קיום החוק?

על מושג הסרבנות, אם חוקי או לא, אם מוסרי או לא, נשפכו מיליוני מילים.

חייל המילואים שאיים בסרבנות ונעצר, אמנם לא סירב להגן על חיי שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, אבל איים בסרבנות אחרת: "אנחנו נקשיב למנהיג אחד וזה לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל, זה לראש הממשלה. תחשבו טוב טוב למי אתם מתכוונים לתת את המפתחות." ואחר כך פנה ישירות לבנימין נתניהו: "אנחנו, חיילי המילואים, לא מתכוונים למסור את המפתחות לא לרשות הפלסטינית, לא מתכוונים להעביר את המפתחות של עזה לאף יישות חמאס, פתח או כל ישות ערבית אחרת."

 למרבה ההפתעה הסרבנות הזו לא רק שאינה מנוגדת לחוק, אלא מקיימת אותו. סניגורו של החייל שנחקר, עורך הדין שי גלילי, אמר כי זימונו לחקירה הוא בגדר "אכיפה בררנית בוטה" בהשוואה לקריאות שנשמעו במהלך המחאה נגד ההפיכה המשטרית. "הייתכן שבמשך שנה שלמה לא ננקטו כל הליכים כנגד מיספר עצום של קוראים לסרבנות, ואילו כנגד מרשי, הקורא להגברת הלחימה, ינקטו הליכים פליליים?" הוסיף גלילי. עוד טען הסניגור כי עצם החשד בעבירת מרי איננו מבוסס מאחר ולדבריו החשוד מתאר בסרטון הליך התואם למה שנקבע בחוק יסוד: הצבא, לפיו במקרה ששר הביטחון נותן הוראה בניגוד לעמדת הממשלה, הממשלה היא המחייבת ויש להישמע לה, ולא להוראות שר הביטחון.

(חייל המילואים הסרבן שומר חוק):

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-05-26/ty-article/0000018f-b350-d24f-a5df-fff689fe0000

אז גם אם הנימוק נכון. יש לשלול כל סרבנות מכל צד, אלא אם כן מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל כמשמעותה בחוק, ורק במקרה בו הצבא אינו כפוף לממשלה הנבחרת שנבחרה באופן חוקי ודמוקרטי.

בין שני מרוקאים – אזנקוט והור בלישה

בן גוריון חלם על רמטכ"ל תימני. נבחר דווקא מרוקאי. הרמטכ"ל והיום השר גד אזנקוט, שר בקבינט המלחמה. השר גד איזנקוט אמר בכנסת בוועדת חוץ וביטחון: ''חמאס מחדש את כוחו, עסקה היא צורך אסטרטגי. לא נכון לדבר במונחים של שחרור חטופים או סיום המלחמה. מה שנכון ברצועה זה להגיע לקווי סיום לחימה ברפיח, ובמקביל להתקדם בעסקת חטופים ולעצור את האש לכמה זמן שידרש.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850657&forum=scoops1

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850655&forum=scoops1

למה מתכוון אזנקוט? מה פירוש לעצור את האש כמה זמן שיידרש? ומי ידרוש? החמאס? ואם החמאס ידרוש עשר שנים "הודנה" כבהסכם ח'ודייביה, שבו ישקם החמאס את כוחו הצבאי ויחזק אותו עוד יותר, האם על ישראל להסכים לכך? עברנו מספיק זמן וצברנו מספיק ניסיון מאז מנהיגים יהירים הכריזו ביומרנות שאם נסוג, והערבים יתקפו אותנו, מיד נגיב ונכה אותם חזרה שוק על ירך. יוסף ביילין הבטיח עם הנסיגה מעזה ע"פ הסכם אוסלו שהמבחן יהיה "מבחן הדם". אם רק יעזו לתקוף אותנו מעזה, נחזור לעזה.

אריאל שיינרמן-שרון הבטיח בנסיגה מעזה בתוכנית ההתנתקות כי אם רק יתקיפו אותנו מיד נכה בהם אנושות, הנסיגה מעזה רק תורמת לביטחון.

אהוד ברוג-ברק הבטיח כי אחרי הנסיגה מלבנון כל התקפה של החיזבאללה תיענה בחומרה. (את התוצא אנחנו רואים היום).

אי אפשר לחדש מלחמה בכל פעם שרוצים. זה בלתי אפשרי. לכן אפשר כעת להפסיק את המלחמה רק לאחר ביסוס קו הגנה סביב עזה, הכולל את ציר פילדלפי. קו הגנה שיבטיח את פירוז עזה, ואת היכולת למסור אותה לשלטון עצמי מפורז. כל הפסקת אש לפני זה רק תביא לאש חזקה יותר בהמשך. דרישה כזו להפסקת אש מצידו של אזנקוט הינה הפקרות.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, שר המלחמה הבריטי היה יהודי-מרוקאי, ואפילו בעל תואר אצולה ברון. יצחק בלישה, או בתוארו המלא: "איזק לסלי הור-בלישה, הברון הור-בלישה הראשון"– Isaac Leslie Hore-Belisha, 1st Baron Hore-Belisha (1893-1957)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%A1%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%94

מוצאו היהודי של הור-בלישה היה מקור לתסיסה אנטישמית נגדו בקרב חברי המפלגה השמרנית. הוא סומן כמחרחר-מלחמה ובולשביק, והופעל לחץ רב כדי להדיחו מהתפקיד בהזדמנות הראשונה. גם בקרב חוגים שלא התנגדו לו בעוצמה כה רבה נפוץ עבורו הכינוי "חורב" (Horeb), כרמז למוצאו היהודי (על שם הר חורב).

בלישה, אשר חש במלחמה הקרבה, ביקש את רשותו של צ'מברלין להנהיג גיוס חובה בשנת 1938, אולם נענה בשלילה, שכן צ'מברלין סירב להגדיל את הוצאות הביטחון.

בלישה התאמץ לשפר את הצבא והעלה את המשכורות ואת הפנסיה לאנשי הצבא. כמו כן גם יצר אפשרויות קידום לחיילים בני המעמד הנמוך, אשר קידומם בדרך כלל נחסם בשל נפוטיזם בקרב בני המעמד הגבוה. הוא פעל לשיפור תנאי המגורים בקסרקטינים על ידי הוספת חדרי מקלחת ומתקנים לפעילויות בשעות הפנאי. הוא גם איפשר לחיילים נשואים לגור עם משפחותיהם.

בסופו של דבר, רק בתחילת שנת 1939, אושרה בקשתו להנהיג גיוס חובה כדי להתמודד עם האיום מצד גרמניה הנאצית. בלישה פעל למודרניזציה של הכוחות המזוינים הבריטיים, ופיטר שלושה חברים במטה הכללי הבריטי כדי להחליפם באחרים. גישתו גרמה לעוינות מופגנת מצד מפקדים ותיקים כדוגמת פילדמרשל ג'ון דיל וג'ון גורט שסירב אף להיות נוכח באותו חדר עם בלישה. השינויים שעשה בלישה הרתיחו את הממסד הצבאי, והזעם הגיע גם לחיילים בדרגות הנמוכות. בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה הורה בלישה לאסור על החיילים לשיר שיר לעג שמילותיו הושרו לצלילי השיר: "Onward, Christian Soldiers":

https://www.youtube.com/watch?v=vhiHoqp0neU

Onward Christian Soldiers (2)

Onward Christian soldiers

You have nought to fear

Israel Hore-Belisha

Will lead you from the rear.

Clothed by Monty Burton

Fed on lion's pie

Die for Jewish freedom

As a Briton always dies

(Apparently this was banned in 1939 by the above-named Leslie Hore-Belisha, a British war minister).

http://sniff.numachi.com/pages/tiONCHRS2;ttONCHRST.html

השיר הזה מהדהד עד היום אצל גורמים אנטישמים ערבים, ואנגלים המדברים על מלחמה למען "כיבוש יהודי":

https://twitter.com/goidenlaughter/status/955427130275516417?lang=bg

(בינואר 1940 הודח הור-בלישה ממשרד המלחמה, וצ'רצ'יל לא החזירו לתפקיד).

הנה מה שצריכה להיות הדאגה העיקרית של השר גד אזנקוט:  "כיבוש יהודי", או במילים של שיר הגנאי הבריטי נגד לסלי הור בלישה, "חופש ליהודים". חופש ליהודים מהנאצים בכלל, ומהאיסלמו-נאצים בעזה, בלבנון, ובאיראן בפרט, רק לכל אלה צריך לדאוג אזנקוט.

‏

האם ארה"ב נוטשת את המאבק נגד הגרעין האיראני?

דיווח בארה"ב: ממשל ביידן לוחץ על צרפת ובריטניה שלא להצביע בעד נקיטת צעדים נגד תוכנית הגרעין של איראן, זאת במטרה להימנע מעלייה במתיחות מול טהראן לפני הבחירות המקומיות לנשיאות.

https://x.com/yonibmen/status/1795011337010958568?s=19

האם לצרכי הבחירות ממשל ביידן נוטש את המאבק נגד הגרעין האיראני?

שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן: למה המחאה תצליח?

אייקון התנועה הפרוטסטנטית, שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, הפיצה מסמך הדרכה לפעילים תחת הכותרת "חבר מביא חבר". בסעיפי "למה המחאה צפויה להצליח," נכתב כי היא זוכה לתמיכה מצד נשיא ארה"ב, ראשי ממשלות במערב ובמזרח התיכון ובית הדין בהאג – ובגלל "מחלתו של ראש הממשלה." היא פירסמה קישור שמציע "כלים לשיחה שתחזיר את החברים למחאה." הקישור כלל בין היתר "עמדות נפוצות נגד המחאה" כמו הטענות כי ההפגנה מעלה את מחיר החטופים ופוגעת באחדות. בסעיף שנקרא: "למה המחאה צפויה להצליח," נכתב: "גורמים בין-לאומיים רבי-עוצמה מסייעים למאבק, בהם: נשיא ארה"ב, ראשי ממשלות במערב ובמזרח התיכון ובית הדין בהאג." בסעיף נוסף נטען כי המחאה תצליח כי "התביעה הציבורית והתקשורתית לחשיפת מחלתו של ראש הממשלה מתגברת."

(למה המחאה תצליח?)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850469&forum=scoops1

הבנתם? לתפישתה בגלל ביידן, ראשי ממשלות במערב ובמזרח התיכון ובית הדין בהאג, תצליח התנועה הפרוטסטנטית לתפוס את השלטון.

יש לומר לזכותה של שוורצמן-ברסלר-וינדמן, שהיא הבינה את החומרה הגדולה במסמך שהפיצה, ולאחר כמה שעות היא מחקה את הציוץ, ופירסמה פוסט חדש שבו חזרה בה. "לצערי שיתפתי מוקדם יותר היום אתר שבו נכתבו דברים חסרי שחר שאין בינם לבין המציאות דבר," כתבה. "כמובן שלא הכרתי את הטקסט במלואו ולא הייתי משתפת אותו אם כן."

https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q2/Article-6e3b682c154bf81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

להרגיע את הישראלים

נורית יוחנן, הכתבת לענייני ערבים של "כאן", תאגיד השידור הציבורי, ניסתה להמעיט בצורה עקיפה ומתחכמת את מה שאמרו הערבים מעזה כשטבחו וחטפו את התצפיתניות בסרטון אותו הם צילמו. "סבאיה" היא כותבת, זה כינוי לנערה רווקה.

אז לואי אשרף, ערבי מהמפרץ, עונה לה כמה היא טועה ומטעה. "סבאיה" בהקשר הזה, הוא אומר, זה שבויות מלחמה למטרות מין.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=850468&forum=scoops1

למה ערוץ "כאן" צריך להרגיע במקום למסור את האמת?

מאנ"ש לאנ"ש

בתחילה מפא"י המציאה את השיטה והשתמשה בה במתן טיפול רק לאנ"ש. משם עברה השיטה לליכוד. ומשם חזרה השיטה לעבודה. שרת התחבורה מרב קסטנר-מיכאלי סירבה לתקצב תחבורה ביהודה ושומרון.

https://www.inn.co.il/news/598737

ומשם חזרה השיטה לליכוד לשרת התחבורה מרים סיבוני-רגב שהמציאה את שיטת היהלומים.

 בממשל תקין אסור שיהיה אנ"ש.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום. מסכימה איתך לגמרי לגבי המיאוס מערוץ 11 שאמור להיות ערוץ ממלכתי ונהנה מסיוע של תקציבים ממשלתיים. גם מעוז הקונצנזוס לא בידינו. נפל. ערוץ 11 משופע בכתבים מדיניים וצבאיים שלא מסתירים ולא מטשטשים את מאוויהם  ונטיות ליבם  הפוליטיות ובכך מועלים בתפקידם העיתונאי ומשרתים כעיתונאי חצר של צד מסוים.

כך ביום שישי צפיתי בזעם  בכתבת המדינית גילי כהן מתעמתת עם עוזי רבי בשאלת עסקת חטופים או המשך המלחמה. שאלתי את עצמי איך ייתכן שכתבת מדינית בערוץ ממלכתי לא שומרת את דעותיה לעצמה. מדינת ישראל הפקירה את תושבי העוטף והיא חייבת להחזיר את החטופים עכשיו,  כך חרצה הכתבת המדינית  גילי כהן. וכרמלה מנשה הכתבת צבאית נוהמת אותו דבר. המילה הפקרה חוזרת שוב ושוב כסיבה ומסובב. כאליבי להפסקת המלחמה וחובת  עסקת החטופים. ובטחון ישראל והשלכותיו לעתיד? אין.  האם אני יכולה להתייחס באמון לדיווחיה של גילי כהן או כרמלה מנשה, שהם בניגוד עניינים עם הקבינט המדיני ועם דעת רבים וטובים במדינה? האם זו אינה שחיתות? וזה מחזיר אותי לתיק 4000 של נתניהו. מה שאסור לביבי מותר לכרמלה מנשה אורי לוי וגילי כהן ועוד  כתבים. אלא שהפעם מדובר בדיני נפשות, בנפשה המדממת של מדינת ישראל ומי יודע אם תצליח לקום...

חוה ליבוביץ

* אהוד: יירשם לדיראון עולם, האישה הזו לא נרגעת במאמציה להרוס את מדינת ישראל:

"שיירות של כלי רכב יצאו מכמה נקודות ברחבי הארץ במחאה נגד הממשלה. השיירות נוסעות באיטיות בכביש 4, כביש החוף, כביש 67, כביש 65, כביש 6 וכביש 1, כדי להאט את התנועה. מארגני השיירות הם אנשי ארגון "מצילים את ישראל" בהובלת שקמה ברסלר." ["הארץ" באינטרנט, 28.5].

ומי מממן לה את קמפיין האנטי-ביבי המטורף הזה הפועל לערעור ביטחונה של ישראל ולהכנעתה מול אויביה?

* האם מבקר המדינה כשיר? מדבריו עולה כי לא הנהגים הפראים, השיכורים, העבריינים, חסרי הרישיון, לא המשאיות המצפצפות על חוקי התחבורה ומשתוללות בכבישים, לא ההשתוללות המסכנת של הבדואים בכבישי הנגב, לא אלה אשמים בתאונות הדרכים – אלא משרד התחבורה!

את זה התקשורת אוהבת!

וכן, לדבריו ראש הממשלה נתניהו אמנם הצליח להביא עם חברת פייזר את החיסון לקורונה והציל חיי אדם רבים [ראשון בעולם, הישג מדהים!] – אבל נתניהו לא בסדר כי לא שמר על הנהלים בהתקשרות עם פייזר!

גם את זה התקשורת אוהבת! כנראה כל חרא נגד ביבי יקודם בברכה ב"ערוץ 11" הציבורי!

תגידו, אתם נורמליים? אתם יצאתם מדעתכם?

בקרוב נשמע ודאי גם ב"כאן 11" שלא יחיא סינוואר אשם בטבח ה-7 בספטמבר אלא בנימין נתניהו! – שאותו מפגיני המחאה של ישראל, בהנהגתם של שקמה ברסלר המטורללת וחבריה לעידוד סינוואר לעיתוי הטבח – ביזו וחירפו לפני ה-7 באוקטובר וקראו לסרבנות – והם ממשיכים לחרף ולגדף את נתניהו גם כיום, בעיצומה של המלחמה, כאשר מדינות המערב המתאסלם מעניקות הכרה לממשלה פלסטינית, פרס לחמאס של הרוצחים הפסיכופטים ההורגים גם את בני עמם, ובבריסל מוציאים צו מעצר נגדו!

תגידו, אתם נורמליים? אתם יצאתם מדעתכם?

* חברות וחברים, אני מצרף לעיונכם את הגיליון האחרון [1894] של "חדשות בן עזר" ובו, בין שאר ידיעות מעניינות, תוכלו גם למצוא את תרגומי לעברית של מאמרו של ד"ר רפאל מדוף "100 שנים לחוק ההגירה האמריקאי שגזר אבדון על יהדות אירופה".

נאמנכם,

חזי רפופורט

מנחה החוג להיסטוריה

בוקה ראטון, פלורידה 

* אהוד: המפלצת הערמומית הרצחנית – יחיא סינוואר, ישים מצבורי תחמושת בתוך כל ריכוז של "פליטים" כמו ברפיח, ושם ימקם גם את הטרוריסטים שלו ואת מפקדיהם, ויקריב מאות מבני עמו "הלא מעורבים", שיתפוצצו וישרפו וייהרגו במלחמה נגד ישראל – וכך הוא יזכה באהדת העולם שינשק לו את התחת וישכח את טבח 7 בנובמבר, וכך הוא יסכסך עלינו את ארה"ב ויגביר את השנאה לנתניהו ויבעיר אנטישמיות ושנאת ישראל בעולם – לשמחת כל אויבינו וגם לשמחת האידיוטים השימושיים בקירבנו המפגינים להפסקת המלחמה! וככל שהוא שולח יותר נשים, ילדים וקשישים פלסטיניים להיהרג – כך הוא מתחזק!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

הופיע:

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

איורים: דני קרמן

אהוד: ראשיתו של הסיפור "שמלת העץ" בפתח-תקווה לפני כ-120 שנים, ונוסחו השלם נשלח במלאת 130 שנים להולדתה של המשוררת אסתר ראב בשנת 1894. תרנ"ד.

הקובץ של הסיפור המאוייר נשלח בדוא"ל לכל הפונה אלינו.

לצפייה במסך – לפתוח קובץ במסך מלא לחוויית קריאה מיטבית. חלון מצד ימין למעלה.

להדפסה – לבקש לרוחב  landscape –  – וללחוץ מעליו – Flip on short edge

וכן ללחוץ – Fit

ואפשר גם לקבל אותו ישירות מהמהדורה של פרוייקט בן יהודה.

תגובות:

עדינה בר-אל: אהוד היקר, יופי של סיפור ויופי של איורים. בקיצור – יופי של ספר. האם יופיע גם מודפס עם כריכה? 

מיכל סנונית: תודה אהוד על סיפור נפלא.

משה גרנות: אהוד היקר, סיפור יפה, איורים יפים. אני הייתי רוצה סוסה חכמה כמו זאת של הנסיך. מדוע רק לנסיכים יש מזל?

נוני ירון: אהוד, תודה לך, יופי של סיפור. ואיורים נהדרים.

הדסה וולמן: אודי, קראתי את הסיפור, גם הטכסט וגם האיורים של דני, והשילוב הגרפי בין השניים, מאוד מוצלח ומוקפד. מתכתב עם מסורת ארוכה של בן-המלך שמתאהב דווקא בנערה פשוטה, והמכשולים בדרך להגשמת האיחוד.

Dear Udi,

Your book looks great. Dani’s pictures are wonderful. I wish you great success!

Ben gave me a copy of your story, which gave me a better idea of the illustrations. Danny did a great job, and as a result the book looks attractive. I hope that a publisher will be interested to publish it in Israel. 

Uri Shulevitz

סקיצה לאיור של "שמלת העץ" שצייר דני קרמן