פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1957

יום מאה ארבעים וחמישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2172 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט באייר תשפ"ד. 6.6.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מֵיתָר מָתוּחַ. // ד"ר רון בריימן: במדינת הגמדים. // צביקה זליקוביץ: חזון אחרית הימין. // יורם אטינגר: אי-השמדת חמאס – גול עצמי! // איליה בר זאב: ארבעה שירים. // אנדד אלדן: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. מי יביא על כפיו – ליום ירושלים. 2. צרור הערות 5.6.24.  // עקיבא נוף: חכמי האולפנים. // איתמר פרת: מלאכים שמעו הרצאה. // רון גרא: בְּעֵמֶק  הַחֲלוֹם. // אריה רפפורט: הכישלון מול המדיה העולמית. // מנחם רהט: השתמטותם אומנותם. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט. פרק אחד-עשר: בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת. // נעמן כהן: יעל שטרנהל – כאב כן בתו. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

מֵיתָר מָתוּחַ

עוֹצֵר-נְשִׁימָה  –

מֵאֹפֶק.

אִלֵּם;

בְּמוֹרְדוֹת-הַכַּרְמֶל

עֲרָפֶל וְלֶהָבוֹת;

עַל עֶרֶשׂ עֲשֵׁנָה,

פֶּגֶר חִוֵּר מוּבָס,

מֵעֵבֶר לְהַכָּרָה

לוֹהֲטִים צִפָּרְנָיו;

דְּמָמָה  –

מֵיתָר נִמְתָּח  –

לְהִתְבַּקֵּעַ

אֵי-שָׁם

מִישֶׁהוּ דּוֹמֵם  –

פִּלַּח כַּדּוּר מֵעָיו...

דְּמָמָה;

שְׂמָמִית מְצַיֶּצֶת

דַּקּוֹת,

מִתְפַּתֶּלֶת  –

תַּנִּין זָעִיר,

עַל רֶשֶׁת הַחַלּוֹן  –

עָטָה עַל טַרְפּוֹ;

חֹשֶׁךְ רוֹבֵץ

עַל כְּנָפָיו הַקְּצוּצוֹת;

לְלֹא תְּנוּעָה  –

אָדָם קוֹבֵר חַיָּיו,

בְּנִיחוֹחַ גִּנּוֹת וָמַיִם...

1969

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ד"ר רון בריימן

במדינת הגמדים

"במדינת הגמדים" הוא שיר ילדים ידוע שנכתב על-ידי אלה אמיתן בספטמבר 1940. להלן שני הבתים הראשונים שלו:

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים

רַעַשׁ, מְהוּמָה:

הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים

יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.

וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד

אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד:

הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה

וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה.

מדינת ישראל הוכתה מכה איומה בשמחת תורה תשפ"ד (7 באוקטובר השחור 2023). לזמן קצר נראה היה שישראל לא רק מתעשתת צבאית אלא אף מתעלה לגודל השעה ומקימה ממשלת חירום ("קבינט" בלעז המיותר, שאף הוא מכה בנו). שני רמטכ"לים לשעבר הצטרפו לממשלת החירום עם כוונה לתרום מניסיונם הצבאי. אבל, מהר מאד חזרה ישראל לסורה, ושבה להיות מדינת הגמדים. במה דברים אמורים:

אווירת השסע שקדמה למלחמה התעצמה שוב.

הרפורמה המשפטית (המוצדקת ברובה, אבל כזו שקידומה נעשה ללא הרגישות המתחייבת, ועל כן נכשלה) ממשיכה להיות מוצגת כ"מהפכה" בשפת השקר של מתנגדיה הקולניים ושל התקשורת.

ההשתלחות התכופה והמתוקשרת של ראשי ממשלה כושלים ומתוסכלים מן העבר הרחוק ושל רמטכ"לים ואלופים שלוחי רסן, אף הם מן העבר הרחוק ומן השמאל המשיחי. מי שחותר בפועל ("היום שאחרי") להקמתה של מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית מוכיח שהוא לא למד דבר ממציאות חיינו, מאוסלו ועד היום.

ההתעלמות מתרומתם האדירה ועתירת החללים של המתיישבים ביהודה ובשומרון, שנחלצו להציל את הנפגעים הרבים של המלחמה הנוכחית. לזה יש להוסיף את "כרטיס הביקור" של הטרנספריסט המתחזה לדמוקרט, שכל רצונו הוא לגרש חיילים מצטיינים מבתיהם בארצם, ואשר נבחר השבוע לעמוד בראש השמאל הקיצוני.

ראש הממשלה המכהן לא התעלה על עצמו ולא השכיל להיפתח ולקיים שיתוף פעולה אמיתי – צו השעה! – עם שר הביטחון שלו ועם אותם שני רמטכ"לים לשעבר. הוא והם לא התנזרו מחישובים פוליטיים לגבי היום שאחרי הבחירות הבאות. הוא לא הפנים שככל הנראה מדובר בכהונתו האחרונה כראש ממשלה, והם הסתנוורו מסקרים מחמיאים והתנהגו כאופוזיציה בתוך הממשלה.

לאווירה של מדינת גמדים, גמדים שאינם מטמיעים את חומרת המצב, תורמים רבות גם שני זנבות האודים העשנים, שני ראשי מפלגות קואליציוניות שתקעו ושתוקעים שוב ושוב מקלות בגלגלי הממשלה, שסיבכו ושמסבכים שוב ושוב את המצב המסובך ממילא, והממשיכים עם גחמותיהם המסוכנות.

וכמובן, הציבור החרדי ומנהיגיו הגמדים, הממשיכים בשלהם, כאילו אין מלחמה, אין חללים ואין צורך במילוי שורות הלוחמים. וראש הממשלה המכהן מחזר דווקא אחרי הציבורים המשתמטים (לא אחרי כולם) ומשמיט באופן זה את הבסיס המוסרי והערכי לקריאת משתמטים – חרדים ואחרים – אל לשכות הגיוס, או לפחות שלילת ההטבות הכספיות המוזרמות אליהם, במקום אל נפגעי המלחמה ואל רבבות הפליטים בארצם כתוצאה ממנה. לא זו אף זו, הוא נמנע מקריאת בנו בכורו אל הדגל.

אחרי 8 חודשי מלחמה נראית מדינת הגמדים כמי שאיבדה את הבושה, כמי שרגשותיהם וצרכיהם של הנפגעים מן המלחמה נדחקים לקרן זווית, וכמי שהאטימות לסבל שלהם היא המאפיינת את בעלי התפקידים הרבים והמיותרים.

אחרי 8 חודשי מלחמה נראית מדינת הגמדים כמי שבחרה לחזור להתנהגות הנפסדת שנהגה בה לפני המלחמה, התנהגות פסולה ומשותפת לתומכי הממשלה ומתנגדיה, התנהגות שאותה השכיל ומשכיל האוייב לנצל, התנהגות הממחישה את הלעג של נסראללה למדינת קורי העכביש.

ולאווירה זאת נגרר גם חלק ממשפחות החטופים, חלק המאבד את האהדה לפעולתו עקב הצטרפותו בפועל לפעילות הפוליטית של מתנגדי הממשלה ושונאיה. השרלטנים שחטפו והשתלטו על חלק ממשפחות החטופים גורמים להן – ולחטופים עצמם – נזק רב, מעלים את מחירם ומרחיקים את שחרורם. אחרי 8 חודשי מלחמה יש להפנים שאם יש ניצחון מוחלט במלחמה זו, הוא לא של ישראל.

אחרי 8 חודשי מלחמה אין לאיים בפרישה מהממשלה ובפירוקה. אחרי 8 חודשי מלחמה דרושה ממשלת חירום ושיקום אמיתית, בהשתתפות כל המפלגות הציוניות. אחרי 8 חודשי מלחמה יש להפנים שהאויב אינו נמצא בצד היהודי של המתרס, אלא במנהרות החמאס.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

* * *

יורם אטינגר

אי-השמדת חמאס – גול עצמי!

פורסם לראשונה ב"מעריב", 3 ביוני 2024.

מזכיר המדינה בלינקן פועל לקידום יציבות ושלום במזרח התיכון, אך מונחה ע"י מציאות-חלופית של תרחיש עתיד ספקולטיבי, המנותק ממציאות המזרח התיכון.

לדוגמא, בלינקן מקדש את האופציה הדיפלומטית שתרמה רבות להפיכת משטר האייתולות לגורם מרכזי בזירה האזורית והעולמית. הוא מתנגד לאופציה של שינוי-משטר, ושולל את האופציה הצבאית, למרות ההתנהלות האנטי-אמריקאית של משטר האייתולות מאז פברואר 1979, המאופיינת על ידי טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.

בלינקן לוחץ על ישראל לעבור מאופציה צבאית לאופציה דיפלומטית (מו"מ), למרות שלקח 17 שנות שלטון חמאס מבהיר שהפסקת-אש ומו"מ משדרגים את טרור חמאס, המהווה סניף של טרור "האחים המוסלמים", ארגון הטרור הסוני האנטי-אמריקאי הגדול בעולם.

היענות ישראל לבלינקן תחלץ את חמאס מהשמדת תשתית הטרור שלו, תהווה (בעיני המזרח התיכון וחלק גדול מהעולם) ניצחון דרמטי לחמאס והמשך כתישת כוח ההרתעה הישראלי. הפגיעה בכוח ההרתעה הישראלי תתמרץ טרור ומלחמה רב-זירתיים נגד ישראל ונגד כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, תמנע את חזרת המפונים בדרום ובצפון, ותצמצם את האינטרס הערבי להרחבת מעגל השלום.

בלינקן מקל ראש בהקשר האזורי והעולמי של המלחמה בחמאס ובחיזבאללה, המופעלים, מאומנים וממומנים ע"י משטר האייתולות, המשתף פעולה עם כל ישות אנטי-אמריקאית ברחבי העולם, כולל ברוני הסמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל. לדברי ראש ה-FBI כריס ריי, ה-7 לאוקטובר מהווה מקור השראה לטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי על אדמת ארה"ב.

בלינקן מסרב להכיר בעובדה שתנאי מוקדם לקידום יציבות ושלום הוא שינוי-משטר באיראן, שמחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות לכת לא יגרמו למשטר האייתולות להפנות עורף לחזונו הפנאטי והמגלומני, ולהסכים לדו-קיום בשלום עם השכנות הסוניות. שינוי-משטר ישחרר את האוכלוסייה האיראנית משלטון אכזר, יסיר מעל המדינות הסוניות הפרו-אמריקאיות איום קיומי, ברור ומיידי, יסלק את המשוכה הגבוהה ביותר להרחבת מעגל השלום ישראל-ערב, וישלול מהטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי מוקד פעולה מרכזי.

בלינקן אף מתעלם מכך שגיבוש מושכל של מדיניות מזרח-תיכונית מחייב הכרה במאפייני המציאות המזרח תיכונית בת 1,400 השנים: היעדר דו-קיום בשלום בין-ערבי ובין-אסלאמי; אי-סובלנות אלימה כלפי "כופרים" ו"משומדים" ובין ה"מאמינים" לבין עצמם; היעדר דמוקרטיה, זכויות אדם וכיבוד ארוך-טווח של הסכמים; אופי ארעי ובלתי-צפוי של משטרים (ומדיניותם והסכמיהם) העולים לשלטון באמצעות אלימות ולא הקלפי; פער גדול בין מלל למעש ("על מילים אין משלמים מכס"); שימוש שגרתי בכפל-לשון בלתי-מחייב להטעיית יריבים ואויבים; דומיננטיות אידיאולוגיה ודת על פני שיקולים פיננסים; וכו'.

בלינקן אינו מסכים שכוח ההרתעה הוא המרכיב המרכזי בשיקולי ביטחון לאומי במציאות האלימה וההפכפכה של המזרח התיכון, וחיוני יותר ממו"מ והסכמים שאינם יציבים יותר מהמשטרים המגבשים אותם. כוח ההרתעה הישראלי התרסק במחדל(!) ה-7 לאוקטובר, והמלחמה בחמאס נועדה לשקמו ולמנוע מחיר דמים שיגמד את ה-7 לאוקטובר.

בלינקן מתעלם מהעובדה שמו"מ פורה יכול להתקיים רק עם ישויות שמימוש חזונן אינו מותנה בחיסול הצד השני למו"מ. מכאן הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ודרום סודן, ושתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם סעודיה. אמנם הן היו מעדיפות מזרח תיכון ללא ישות יהודית "כופרת", אך אין זה תנאי למימוש חזונן הלאומי. הן גם רואות בישראל – בעלת כוח הרתעה – בעלת ברית מול איומי האייתולות ו"האחים המוסלמים". והן לא רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי-מוקדם לשלום ושיתופי פעולה עם ישראל. הן מרעיפות על הפלסטינים מלל מחבק, אך המעש הוא בין אדיש לשלילי.

לעומת זאת, מו"מ פורה אינו יכול להתנהל עם חמאס שמימוש חזונו – המודגש גם ע"י מערכת החינוך, ההסתה במסגדים והטרור – מותנה בחיסול הישות "הכופרת" הציונית. כך גם לגבי הרשות הפלסטינית – הנשלטת ע"י אש"פ ופת"ח – שהחזון החיסולי שלה מעוגן באמנות הפת"ח ואש"פ מ-1959 ו-1964 ומודגש במערכת החינוך (קו ייצור של טרוריסטים), הסתה במסגדים, האדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים, מענקים חודשיים למשפחות טרוריסטים ופעילות טרור ישירה ועקיפה.

על מזכיר המדינה בלינקן לגבש מדיניות על יסוד מציאות המזרח התיכון הוולקנית והמתסכלת, ולא על יסוד מציאות חלופית שהיא מרנינת נפש – כדי לקטוע סידרה ארוכה של כישלונות מחלקת המדינה במזרח התיכון. הסיוע ההומניטרי המבורך ביותר לערביי עזה הוא השמדת חמאס. העברת סיוע הומניטרי לפני השמדת חמאס מהווה סיוע חוץ לחמאס ומוסיפה דלק – ולא מים – למדורת המזרח התיכון.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

איליה בר זאב

צלילי תַּיִל

 יום ירושלים – 43 בעומר

פְּסָלִים קְפוּאִים דָּמְמוּ

מוּל גֵּיא בֶּן-הִנֹּם

צְלִילֵי תַּיִל זָרְמוּ

בְּסִלְסוּל מִזְרָחִי

אֶל מוֹרַד הַוָּאדִיּוֹת.

עִיר, שְׁכוּנוֹתֶיהָ קְרוּעוֹת

חֻבְּרָה בֵּין מִדְבָּר צָהֹב

חוֹמוֹת מִתְגַּבְּהוֹת

בָּתֵּי קְבָרוֹ­ת.

מֵעַל פִּסְגַּת הַר-הַצּוֹפִים

בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הַיֶּרִי,

רָאִיתִי אֶת יָם הַמָּוֶת

הַמָּלוּחַ.

מַרְאֶה מְלֻטָּשׁ,

מָתוֹק.

חסרֵי בַּיִת

פַּעַם הָיִיתִי צָעִיר סוֹעֵר בְּגֶ'סִי כֹּהֵן.

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטָנּוֹת,

חוֹזֵר בְּקַו "סְטְרוּמָה וָתִיקִים"

אֶל חֶדֶר

מְטֻנָּף

בִּרְחוֹב אֶחָד בְּמַאי,

מֵטִיל מֵימַי בְּקִירוֹת מִגְרָשׁ הַכַּדּוּרְסַל הַסָּמוּךְ

שֶׁל מִיכָה שָׁמְבָּן*.

פַּעַם חָלַמְתִּי עַל בַּיִת בַּכְּפָר,

עַל

אִשָּׁה אַחַת.

* מיכה שמבן (1919) אגדת ספורט חולונית. ממקימי הפועל חולון ההיסטורית – "העולים ממצרים". מקים מגרש הכדורסל ברחוב אחד במאי. מורה לחינוך גופני, מאמן ומורה בכיר בכדורסל וכדור עף בקבוצות צמרת, במדרשה לחנ"ג. מנהל הכשרת מורים לחנ"ג בסמינר הקיבוצים.

נִדָּחִים

חַבְלֵי כְּבִיסָה מִטַּלְטְלִים בֵּין שְׂדֵרוֹת הַבְּרוֹשִׁים.

בִּרְחוֹבוֹת נִדָּחִים עוֹבְדִים

זָרִים זֶה לָזֶה,

בַּמַּכְשִׁירִים הַנַּיָּדִים צוֹעֲקִים לְאִשָּׁה.

עִיר מְגֹרֶשֶׁת –

שָׁמַיִם מִתְחַלְּפִים מִכָּחֹל לְאָפֹר.

נְעָרִים לֹא מִכָּאן מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּרֵי סְמַרְטוּט

יוֹצְאִים בִּמְחוֹל

מַחֲבוֹאִים,

כְּמוֹ בְּקָטָמוֹן שֶׁל יַלְדוּתִי.

אֲבָנִים קטנות מעבר לכבישׁ

אֶתְמוֹל פָּגַשְׁתִּי הֲמוֹן אָדָם בְּמִגְרְשֵׁי הַחֲנָיָה –

מִתְחַבְּקִים בֵּין שִׂיחֵי הַנּוֹי.

בַּמִּתְחָם הַמְּעֻצָּב נִשְׁעָנִים אֶל כָּל אֶבֶן מֻגְבַּהַת, נָעִים

לְאַט בִּצְפִיפוּת מְגֻבֶּשֶׁת אֶל מוֹקֵד הָעֶצֶב כִּבְרִקּוּד טִקְסִי.

אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים –

טְפִיחוֹת עִסּוּי בַּכָּתֵף הַפְּנוּיָה.

סוֹקְרִים אֶת מֶרְחֲבֵי הַמָּקוֹם, אֶת מַלְבּוּשֵׁי הַבָּאִים,

לְעִתִּים דִּמְעָה בּוֹעֶרֶת, קוֹלוֹת חֲנוּקִים.

הָרִמוֹנִים הֵנֵצוּ אֵי שָׁם –

בְּמַעֲמַקֵי הַמִּנְהָרוֹת וְאֵין קוֹל וְאֵין זְמַן...

אוֹרְחִים רוֹכְנִים אֶל פְּרָחִים, נֶעֱרָמִים לִרְגֹּם עֲרוּגַת אֲדָמָה בְּאֲבָנִים קְטַנּוֹת,

מֻתְאָמוֹת לְשִׁמּוּש חוֹזֵר.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", ״קשב לשירה״ 2012 בעריכת רפי וייכרט.

בשיר הרביעי, תוספת קצרה על רקע המוות שנערם עלינו.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

אֶמֶשׁ (1990)

מתוך ״דְּמָמָה דַּקָּה וְדוֹקֶרֶת"

אֶמֶשׁ

שָׁרוּי בְּרַחַשׁ רְגָבִים רְווּיִים

        בִּשְׁבִי שְׁבִילִים, בַּשְּׁטָחִים –

שְׁטוּפֵי גֶּשֶׁם, שָׁתוּ שַלְוָה

               לַחַשׁ בִּשְׁרִירָיו; שׁוּבוּ שׁוֹבָבִים

שֶׁמֶשׁ שׁוֹזֶרֶת בַּשָּׁמַיִם שׁוּרוֹת שָׁנִי

              אַשְׁלָיַת קֶשֶׁת אֲשֶׁר הִשְׁלַכְתָּ

     שַׁלְהֶבֶת שֶׁשָּׁכְנָה בְּשִׁירָיו הַיְשָׁנִים

כְּשֶׁעָלִים שְׁבָבִים בַּשּׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם

             עַכְשָׁיו כְּשֶׁיְּשֵׁנִים שׁוּב חָשׁ בִּלְשׁוֹנָם

הַנּוֹשֶׁקֶת ( כְּשׁוּעָלִים אֶשְׁכּוֹל שָׁדוּף)

בִּנְשִׁירָה שְׁקֵטָה עַל אִישׁוֹנִים כְּשֶׁעָפָר נוֹשֵׁב שַׁח

שָׁר מָשָׁל שָׁכִיחַ וּבְשִׁנֵּי הַנִּשְׁכָּחִים נִשְׁחָק

         שָׁנִים כְּשֶׁלֶג עַל רָאשִׁים

        כְּשֶׁשָּׁרְקוּ שָׁעוֹת קָשׁוֹת בֵּין הַשְׁבָרִים

מָשְׁכוּ כִּשְׂמִיכָה דֶּשֶׁא עַל רֹאשָׁם וְרָשְׁמוּ אֶת שְׁמָם

        שָׁם הַחֹשֶׁך נוֹשֵׁם.

בְּלֶכֶת הָרוּחַ

בְּלֶכֶת הָרוּחַ עַל הַמַּיִם

נוֹלַד כְּגַל צוֹהֵל

אַךְ הַצֵּל אֲשֶׁר זָחַל

עַל הַמִּדְרוֹן מִנֶּגֶד

קָרַע בּוֹ שֹׁרֶשׁ

                  וְגִבְעוֹל

וְהוּא שָׁב לִשְׁאֹל

כַּיֵּצֶר הַמֵּצִיק בְּשַעַר

     כָּל מִשְׁעוֹל

     בְּהֵאָסֵף שׁוּלֵי הַחֻלִּין

            אַלְבִּין בֵּין שִׁבְרֵי הַסֶּלַע

                     חַלּוֹן בְּהֵיכַל גְּוִיָּתוֹ

                             נִתְרַסְּקוּ הַזְּגוּגִיּוֹת

                                  קוֹלוֹ גּוֹאֵל מַאֲוַיִּים וְכָלֶה

                            כִּשְׁמֵי כַּרְמֶל גּוֹלְשִׁים לַיָּם

                                   בְּיוֹם שֶׁל עֲרָפֶל.

פורסם בספרו האחרון "שָׁנים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר מרתק של 50 שנות כתיבה. כיום הוא בן 100 – ספק אם מודע לאסון הגדול של אוקטובר – 7-10-2023.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

1. מי יביא על כפיו – ליום ירושלים

במוצאי יום העצמאות תשכ"ט (1969), שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, הופיעה בפסטיבל הזמר והפזמון זמרת צעירה, רבקה זוהר, שזה עתה השתחררה משירותה הצבאי כסולנית להקת חיל הים, ובקולה הנפלא שרה את שירם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום "על כפיו יביא". השיר הגיע למקום הרביעי, והיה ללהיט גדול והוכתר כשיר השנה.

יורם טהרלב כתב את השיר בהשראת מפגש, לצורך כתבה ל"במחנה גדנ"ע", עם נגר ששומר לאורך שנים על "כיסא אליהו", שאין לו דורש. הוא כתב על שלוש דמויות ירושלמיות – סנדלר, נגר ובנאי, הכמהים לבואו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.

לכאורה, שלושת בעלי המקצוע דומים זה לזה בציפייתם, והוא כותב על שלושתם בחמלה ובאהבה. אך אני קורא את השיר אחרת. על פי הבנתי, יש הבדל תהומי בין הנגר והסנדלר לבין הבנאי.

הנגר והסנדלר הם שני בטלנים, שיושבים בטלים מעבודה ומחכים לנצח לבואו של אליהו. הנגר כבר שנתיים אינו מנגר, איש אינו בא לקנות, והוא חולם שהוא יבנה כיסא לאליהו שיבוא, ועל כפיו אותו יביא לאליהו הנביא. כמו הנגר, גם הסנדלר אינו עושה דבר, מדפיו הריקים מלאים באבק וכבר שנתיים מונח המרצע בשק. ומה הוא עושה כל הימים? יושב וחולם שהוא תופר את הנעלים שבן על הרים ינוו רגלי המבשר, ועל כפיו אותן יביא לאליהו הנביא.

הבנאי הוא היפוכם המוחלט. האיש כבר "לגמרי לא צעיר", וכבר שבעים שנה הוא בונה את העיר. הוא בנה הרבה בתים בכל פינות העיר. גם לו יש חלום. חלומו הוא להניח למקדש את אבן הפינה.

כמו הסנדלר והנגר, גם הבנאי חולם על גאולת ישראל. אך בעוד ציפייתם של הנגר והסנדלר פאסיבית, הם אינם עושים מעשה אלא ממתינים לנס, הבנאי מביא במו ידיו את הגאולה, בכך שהוא בונה את ארץ ישראל ואת ירושלים.

הסנדלר והנגר חולמים שיביאו את יצירתם על כפיהם לאליהו. אצל הבנאי – אליהו בכבודו ובעצמו הוא שיביא על כפיו את אבן הפינה. "על כפיו אותה יביא אליהו הנביא," בניגוד לשני הבתים הראשונים, "על כפיו אותו יביא לאליהו הנביא." מה המשמעות של ההבדל הקטן הגדול הזה? הם חולמים. הוא עושה. הוא באמת מביא את הגאולה, ולכן אליהו הנביא אכן יבוא בזכות מעשיו ויניח את אבן הפינה. אני רואה בשיר ביקורת על הציפיה הגלותית, הפאסיבית, החרדית לגאולה ניסית והעמדה מולה של הציונות, שקמה ועשתה מעשה ובנתה את הארץ והביאה להקמת הבית השלישי – מדינת ישראל.

הבאתי את השיר הזה לכבוד יום ירושלים ואזכיר שיר ירושלים נוסף, שיש לו משמעות אקטואלית מאוד, בעיניי, לימים טרופים אלה. השיר הוא שירו של יוסי בנאי "עזורה", שיהודה פוליקר הלחין למילותיו.

עזורה הוא בעל בית קפה בלב שוק מחנה יהודה בירושלים. עזורה הוא בעבור יוסי בנאי התגלמות הירושלמיות. אם הלב, מרוב צמא, מרגיש חנוק, הוא יושב אצל עזורה בקפה. שותה אצלו קפה טורקי מתוק מתוק, או כוס של לימונד בטעם פרחים. עזורה, לכבודו, מפעיל קסטה ומשמיע מהטרנזיסטור צלילי ניגון של החזן ניסים שלום המיוחד, המסלסל שירי תפילה בקול חנוק. בנאי מספר על השיחה הבלתי נגמרת ביניהם, שנמשכת מביקור לביקור.

עזורה לי אומר, מתי תתפוס חוכמה?

מתי תחזור לעיר שלך, כבר בן אדם?

הנה, תיקח אותי, נגיד, בתור דוגמא –

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם.

והוא צודק, עזורה, באמת צודק.

מרוב בושה, געגועיי נאנחים.

אני יושב אצל עזורה, ושותק,

כמו סיפור, שלא נגמר בהמשכים.

ובימים הרעים האלה, של חרפת הפינוי ההמוני והממושך, כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים היו לפליטים במולדתם, אני מזדהה, כל כך מזדהה, עם מילותיו של עזורה:

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם!

[אהוד: שכחת לציין ש"חרפת הפינוי ההמוני והממושך" היא בגלל נתניהו ולא בגלל החמאס, החיזבאללה ואיראן].

2. צרור הערות 5.6.24

* ניצחון מוחלט – היום מלאו 57 שנים למלחמת ששת הימים. הניצחון במלחמת ששת הימים היה מוחלט. ערב המלחמה, שלוש מדינות ערב – מצרים, ירדן וסוריה, צרו על ישראל, חתמו ברית הגנה והכריזו על הכוונה לצאת למלחמה להשמדתה. הקהל הערבי המשולהב קרא לזרוק את היהודים לים. מצרים חסמה את מצרי טיראן וכך הטילה מצור ימי על ישראל.

האווירה בישראל היתה של מדינה במצור. מדינה בחרדת השמדה. נחפרו עשרות אלפי קברים זמניים לקראת המלחמה. האווירה היתה כבדה וקשה.

אבל המדינה התעשתה. הקימה ממשלת אחדות לאומית (אז היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי) ולא המתינה לתוקף אלא הפתיעה במתקפת נגד מקדימה. בתוך שעות ספורות הושמדו חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן עוד בעודם על הקרקע והשליטה האווירית של ישראל היתה מוחלטת. בתוך שישה ימים צה"ל מוטט את צבאות האוייב. בתוך שישה ימים ישראל שילשה את שטחה ולראשונה מאז הקמתה התייצבה על גבולות בני הגנה. ישראל שחררה חבלי מולדת, ערש האומה, ובראש ובראשונה איחדה את ירושלים ושיחררה את העיר העתיקה משביה.

אם מדברים היום על "ניצחון מוחלט" – זה ניצחון מוחלט.

שש שנים מאוחר יותר הותקפה ישראל בהפתעה בידי צבאות מצרים וסוריה, במלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהישג צבאי פנומנלי ביחס לנחיתות הנוראה בתנאי הפתיחה. השנה אנו יכולים להעריך את ההישג שבעתיים. שני צבאות סדירים, עם מיטב התחמושת הסובייטית, הפתיעו את ישראל ופלשו אליה. ישראל, מוכת ההלם, התעשתה ובתוך 19 יום הכתה את האוייב, הגיעה עד לפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר. היה זה ניצחון גדול. זה לא היה ניצחון מוחלט.

מלחמה שבה הופתענו קשה כל כך, שהאויב כבש שטחים בישראל, שיישובים פונו, ושגם בסיום המלחמה צבא מצרי ישב בסיני – גם אם הניצחון מרשים, הוא בשום אופן אינו יכול להיחשב "מוחלט".

ובמלחמת "חרבות ברזל"? הבה ניקח את התרחיש הפנטסטי ביותר שאנו יכולים להעלות בדמיוננו. מחר בבוקר צה"ל יחלץ את כל החטופים, יחסל את סינוואר, דף והנהגת חמאס, חמאס ייכנע, יסגיר את לוחמיו וימסור את כל הנשק והתחמושת שלו, נסראללה ייבהל, יודיע על פירוק חיזבאללה, יסגיר את עצמו לישראל וימסור לידיה את כל הארסנל של ארגונו. קלקלן (ספוילר) – זה לא עומד לקרות.

גם אז זה לא יהיה ניצחון מוחלט. האופציה של ניצחון מוחלט נשללה בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, בשעה 6:29. מלחמה שהחלה בקריסה כזו של הגבול ושל צה"ל, בפוגרום המוני נורא כל כך באזרחי ישראל, בשיתוק של צה"ל שלא הגיע להגן על אזרחי ישראל שנרצחו, נאנסו ונחטפו בהמוניהם, נשים, גברים, קשישים וטף – שום תוצאת סיום שלה לא תהיה ניצחון מוחלט. מלחמה שבה במקום להגן על יישובי הצפון, הם נעקרו לחודשים רבים ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב הקמנו רצועת ביטחון בתוך ישראל – גם אם תסתיים בניצחון מוחץ, זה לא יהיה ניצחון מוחלט.

מלחמה שבה במשך 8 חודשים לא הצלחנו להכריע ארגון טרור, לא הצלחנו לשחרר את החטופים והאוייב ממשיך לשגר רקטות, כולל למרכז הארץ – שום סיום שלה לא יהיה ניצחון מוחלט. אסור לנו לוותר על ניצחון, לא בדרום ולא בצפון (וחוששני שאנו בדרך לוויתור על ניצחון). אבל ניצחון מוחלט? זו סיסמה דמגוגית של מאחז עיניים, שרלטן ציני.

* בגין צדק – מחר, 6 ביוני, ימלאו 42 שנים למלחמת שלום הגליל, או אם תרצו מלחמת לבנון הראשונה. היתה זו מלחמה בעייתית, בעיקר בשל הפנטזיה של המלכת הפלנגות הנוצריות בהנהגת באשיר ג'מאייל על לבנון, שתחתום עימנו על חוזה שלום, ועוד הסתבכויות שונות, ובשל ההונאה והשקר של אריק שרון בהצגת מטרות המלחמה.

אבל בבסיסה, היתה זו מלחמת צודקת ומוצדקת, נגד מדינת הטרור, פתחלנד, שקמה סמוך לגבולנו ונגד מפקדות אש"ף בביירות שמהן יצאו הפקודות לפיגועי הטרור נגד ישראל לא רק מגבול לבנון, אלא בכל הארץ ונגד יעדים ישראליים ויהודיים בעולם כולו, כולל חטיפות מטוסים והטבח במינכן. שומה היה על ישראל לתקוף את אש"ף, למוטט אותו ואת כוחו הצבאי, שסיכן את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה. ואכן, ישראל מוטטה את אש"ף, וצבאו, בהנהגת ערפאת, גלה אחר כבוד לתוניס. כה חבל שלאחר 11 שנים הולכנו שולל אחרי ההונאה של ערפאת באוסלו, והכנסנו אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל, וההמשך ידוע.

בשבועות הראשונים של המלחמה היא נהנתה מקונצנזוס לאומי, אך מהר מאוד הוא החל להיפרם, ועיקר הביקורת היתה על עצם היציאה ל"מלחמת ברירה". אל לנו, אמרו המוחים, לצאת למלחמה, אלא אך ורק למלחמת אין ברירה, כלומר אך ורק כשאנחנו מותקפים.

חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, נשא ראש הממשלה בגין נאום בטקס סיום שנת הלימודים במכללה לביטחון לאומי. היה זה נאום מכונן, תחת הכותרת "מלחמה בלית ברירה או מלחמה עם ברירה," שבו הציג תפיסה אסטרטגית המעדיפה מלחמות ברירה על מלחמות אין-ברירה. הוא הציג את מלחמת העולם השנייה כמלחמת אין-ברירה קלאסית, שפרצה כאשר היטלר פלש לפולין ואח"כ למדינות אחרות, ולא היה מנוס אלא להתגונן מפניו. אבל הוא הזכיר הזדמנויות שהוחמצו להכות בהיטלר לאחר עלייתו לשלטון, כאשר צבאו עוד היה פרימיטיבי ולא חמוש ולא ערוך, ובכך למנוע את מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה והמיליונים הרבים של הנספים בה, את השואה ואת הירושימה ונגסאקי. לאחר מכן הוא חילק את מלחמות ישראל למלחמות ברירה ואין ברירה. מלחמת העצמאות, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים היו מלחמות אין ברירה. מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים היו מלחמות ברירה. לטענתו, מלחמות האין ברירה גבו מחיר דמים כבד ביותר מישראל ואילו מלחמות הברירה, שבהן אנו היינו היוזמים, חסכו בחיי אדם רבים והניצחון בהם היה גדול הרבה יותר. הדוקטרינה שהוא הציב, היא יציאה למלחמות ברירה, שבהן היוזמה בידינו והן מסכלות מלחמות אין ברירה עקובות מדם ומסוכנות לאין ערוך.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת אין ברירה קלסית. הותקפנו ולא היתה לנו ברירה אלא להתגונן. המחיר של המלחמה הזאת, ובעיקר של טבח 7 באוקטובר, מעיד על צדקתו של בגין. בגין צדק באבחנתו האסטרטגית. תמיד עדיף לשמור על היוזמה ולהקדים את האוייב, ולא לאפשר לו להכות בנו בעיתוי הטוב לו. ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל ובכלל של המערב במלחמה בטרור היתה במבצע "חומת מגן", כאשר נטלנו את היוזמה.

עם זאת, בגין שגה בטרמינולוגיה. אין זה נכון לכנות את מלחמת ששת הימים מלחמת ברירה. לא היתה לנו ברירה אלא לצאת אליה. אילו נטלנו יוזמה וירינו ראשונים ערב מלחמת יום הכיפורים או ביום הכיפורים בבוקר, לא היתה זו מלחמת ברירה. גם לא אילו הקדמנו ותקפנו את חמאס ערב שמחת תורה. בגין לא המציא את הדוקטרינה הזאת. קדמו לו בן גוריון ויגאל אלון. בספרו "מסך של חול" מיטיב יגאל אלון לתאר את יתרונותיה של מתקפת נגד מקדימה. וכך נכון לכנות אותה – לא מלחמת ברירה, אלא מתקפת נגד מקדימה. נכון היה לצאת למתקפת נגד מקדימה כדי להכריע את חמאס כבר לפני שנים רבות, ועוד טרם עלייתו של חמאס לשלטון, עוד תחת שלטון ערפאת, במבצע "חומת מגן". אז ומאז היו לנו שעות כושר רבות למוטט את הטרור העזתי, אך העדפנו להמתין למלחמת אין ברירה, והנה, אלו התוצאות.

* הדרך השלישית – היום מלאו שלושים שנה להקמת תנועת הדרך השלישית, שלאחר שנתיים היתה למפלגה פוליטית. כנס היסוד שלה היה ב-5 ביוני 1994, ביום השנה למלחמת ששת הימים, כדי לסמל את מחויבותנו לשמור על הישגי מלחמת ששת הימים ועל גבולות בני הגנה – הגולן ובקעת הירדן.

הדרך השלישית קמה מתוך המאבק על הגולן בשנות ה-90. יוזם הקמת התנועה והיו"ר שלה היה יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ולימים חתן פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההתיישבות. היא התבססה בעיקר על אנשי תנועת העבודה שהתנגדו למפנה הדרמטי בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן, והביעו חשש שהשינוי הזה יהיה גם בעמדה לגבי בקעת הירדן. בין מייסדי התנועה היו ארבעה מראשי הפלמ"ח – המשורר חיים גורי והאלופים (מיל') יצחק חקה חופי, צביקה זמיר ועמוס חורב. הייה גם קבוצה מקרב הציונות הדתית, מתוך ההתיישבות ביש"ע, שנקטה קו מרכזי ומתון והיתה נכונה לפשרה טריטוריאלית, שתמנע שליטה ישראלית על מיליוני פלשתינאים.

הדרך השלישית היוותה את דרך האמצע, בין חסידי ארץ ישראל השלמה לחסידי הנסיגה המלאה והמדינה הפלשתינאית. היא תמכה בפשרה טריטוריאלית על בסיס עקרונות תוכנית אלון מורחבת, על פי התפתחות ההתיישבות היהודית ביו"ש, ואף בנתה תוכנית ומפה ברוח זו. על פי אותה תוכנית, ישראל תוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביו"ש וברצועת עזה ותחיל את ריבונותה על בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה, דרום הר חברון וגושי ההתיישבות. הדרך השלישית גם היתה העורף הארצי והפוליטי של המאבק על הגולן, שמתוכו צמחה.

המטרה הראשונית הייתה לגבש קבוצה גדולה ומשמעותית במפלגת העבודה, שתתייצב נגד רבין ופרס ותעמוד על העקרונות המדיניים ההיסטוריים של תנועת העבודה. ואכן, בכנס היסוד היה הישג עצום – 18 ח"כים ממפלגת העבודה, ובהם שר אחד – יעקב צור, נכחו באירוע. בחודשים הבאים הם נשרו כמו זבובים. בסופו של דבר נותרו שלושה – קהלני, זיסמן ושפי.

כנס היסוד נערך בסמינר אפעל של התנועה הקיבוצית, ולא בכדי. האולם הגדול המה אדם ועוד מאות הצטופפו מחוץ לאולם. היתה הרגשה מרגשת מאוד, שמשהו חדש וגדול מתחיל.

את השם הדרך השלישית הגה חיים גורי. הוא גם עיצב את הבמה – שתי כרזות, שעל אחת נכתב "בקש שלום ורדפהו" ועל השנייה "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו."

לימים היתה התנועה למפלגה. רבים ממייסדיה, שהתנגדו למהלך, פרשו. אביגדור קהלני עמד בראשה והיא הכניסה לכנסת בבחירות 1996 ארבעה מנדטים והצטרפה לממשלת נתניהו הראשונה. בבחירות 1999 היא התרסקה ומיד לאחר מכן התפרקה. הישגה המרכזי היה החוק לשריון חוק הגולן, שעל בסיסו נחקק לימים חוק יסוד משאל עם.

* שיר חדש בלב – היתה לי הזכות להימנות עם מייסדי וראשי תנועת הדרך השלישית. בבחירות 1992 בחרתי במפלגת העבודה בראשות רבין. האמנתי ברבין הביטחוניסט, רבין הנץ, רבין שמזוהה עם אחדות העבודה ועם דרך אלון, רבין שהיה אנטיתזה לפרס, רבין שערב הבחירות עלה לגולן ונשבע לה אמונים וכך גם לבקעת הירדן ולגושי ההתיישבות. במערכת הבחירות מפלגת העבודה הפיצה כרזה, מעין שלט דרכים של מע"צ, שבה חץ עבה הולך קדימה ושני חצים דקים סוטים ימינה ושמאלה. החץ השמאלי – מרצ. החץ הימני – הליכוד. ובמרכז – העבודה בראשות רבין. רבין רצה להקים ממשלה שהוא יהיה בה הציר המרכזי; שיהיו בה מרצ משמאל, ומימין – צומת בראשות רפול והמפד"ל. אולם הוא מינה את חיים רמון, מראשי היונים במפלגה, לנהל מטעמו את המו"מ. רמון מיסמס במזיד את המו"מ עם צומת והמפד"ל ובכך הוא העניק למרצ כוח להמריץ. הוא הכניס גם את ש"ס בראשות חברו דרעי, בהמשך לתרגיל המסריח שנתיים קודם לכן, כי הוא ראה בה שותפה למהלכי ה"שלום".

מיד עם הקמת הממשלה, הבנתי לאן זה הולך... התחרטתי על הצבעתי. הבנתי שאנו עומדים ערב מאבק על הגולן. עבדתי אז בחברת "וקטור" להובלת שינויים בקיבוצים, בהנהגתו של יהודה הראל. אני זוכר שיחה אתו, מיד לאחר הקמת הממשלה, שבה אמרתי לו שאנחנו חייבים להקים מחדש את תנועת העבודה הציונית. הייתי שותף למחשבותיו ורעיונותיו של יהודה ולדיונים על הקמת התנועה והייתי חבר בהנהלתה. מראשית הדרך תמכתי בכל ליבי בהפיכתה למפלגה פוליטית והייתי חבר גם בהנהלת המפלגה.

בכנס היסוד, נשאתי נאום קצר, וכך אמרתי:

אני יושב כאן בכנס, ובאוזניי מהדהדות השורות "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב."

יש לכנס הזה פוטנציאל ליצור מהפכה פוליטית וערכית במדינת ישראל. יש לו גם פוטנציאל להיות החמצת השנה. איזו משתי הפוטנציות תמומש? התשובה לכך תלויה במחויבות האישית שלנו לדרך.

כשאני מדבר על מחויבות אישית כוונתי לכולנו, אך אני רוצה להפנות קריאה מיוחדת לחברי הכנסת הנמצאים בינינו. ההבדל ביניכם, חברי הכנסת, לביננו – האזרחים מן השורה, הוא בזה שאתם, בהינף אצבע, עשויים לקבוע את גורל המדינה ועתידה. חברי הכנסת ממפלגת העבודה הנמצאים איתנו כאן, יוצרים בכנסת רוב חוסם ברור נגד כל הסכם שאינו מבוסס על עקרונות הדרך השלישית. אני קורא לכם, חברי הכנסת, לצאת בהכרזה ברורה וחד משמעית, שהנאמנות לדרך קודמת לכל נאמנות אחרת. הנאמנות לדרך קודמת לנאמנות לכל מסגרת.

ברצוני להתייחס לשתי נקודות הנוגעות למהות הדרך השלישית, ולחדד עמדות שעלולות להיות מערפלות.

עקרון היסוד של הדרך השלישית, מחייב המשך שליטת ישראל על חלקי ארץ ישראל שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים. מעיקרון זה נובעת עמדה החלטית, חדה וחלקה בנוגע לגולן: הגולן כולו, בגבולותיו הנוכחיים, על כל יישוביו – יישאר בריבונות ישראל בכל הסכם שלום!

הנקודה השנייה נוגעת להתיישבות. הלוגו של הכנס, הכתוב בגדול על הקיר שמאחוריי, אומר: "אין עם נסוג מחפירות חייו." חפירת חיינו היא ההתיישבות. לפיכך, עלינו לומר בבירור: בכל הסדר שלום, יישארו כל היישובים היהודיים בארץ ישראל על מכונם ולא יעברו לשום ריבונות זרה. אם נעמוד על העקרונות הללו ונגלה מחויבות אליהם – נצליח!

* היום הסוער ביותר – יום א' היה היום הסוער ביותר בגולן מתחילת המלחמה. שתי אזעקות בשל כתב"מים, שהתפוצצו בגולן. שתי אזעקות בשל ירי תלול מסלול. עוד מטח כבד ללא אזעקה כי הכול נפל בשטחים פתוחים. הנפילות גרמו לשריפות רבות. גם בהר ממול, כפי שאנו מכנים את הגליל העליון, היה יום חם במיוחד עם שריפות רבות. באורטל לא היו אזעקות, אך שמענו היטב את הנפילות, היירוטים והאזעקות.

והנה, השבוע רוצים לשחרר את כיתות הכוננות... אני מקווה שההחלטה האומללה וחסרת האחריות הזאת תבוטל.

שמונה חודשים של מלחמת חפירות, כשישראל פינתה אזור התיישבות שלם והקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי. שמונה חודשים שממשלת "הניצחון המוחלט" פועלת בניגוד מוחלט לתורת הביטחון הלאומי של ישראל הגורסת מלחמת בזק, העברת המלחמה לשטח האויב ותפקיד צה"ל הוא להגן על היישובים, לא לפנות אותם.

בשירותנו בלבנון, נפתח מדי יום התדריך במשפט: המטרה – הגנה על יישובי הצפון. והיום?

* נוע, נוע סוף! – מאז תחילת המלחמה, אני יוצא בעקביות נגד פינוי יישובי הצפון. האם עכשיו, אחרי שמאות בתים נפגעו מפגיעות ישירות ביישובים ובקריית שמונה בתים עולים באש, זו עדיין דעתי? האם אני חושב שאוכלוסייה אזרחית יכולה לחיות כך?

אירועי הימים האחרונים רק מחזקים אותי בדעתי. ודאי שאין כוונתי לכך שהמצב יימשך כמות שהוא בשינוי אחד – שבבתים המופגזים והעולים באש יישבו אזרחים. הביקורת שלי אינה על כך שהיישובים פונו, אלא על כך שבמקום להגן על היישובים פינינו אותם. כלומר, אחריותה של המדינה היא לשנות את המצב הביטחוני.

פינוי היישובים, הקמת רצועת הביטחון בתוך ישראל וניהול מלחמת חפירות סטטית, מבטאים את נטישת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שגרסה  מלחמת בזק, העברת המלחמה לשטח האויב ומתקפת נגד מקדימה והמרתה בהתמכרות לשקט. מה שקרה לפני המלחמה הוא המבוא למלחמה. כך, למשל, כשמחבלים חדרו לישראל צה"ל קיבל הוראה לירות סביבם בלי לפגוע בהם. חיזבאללה הבין את המסר והקים  מאחז בתוך שטח ישראל ובמשך חצי שנה ממשלת שיתוק על מלא לא עשתה דבר וחצי דבר, ורק עם תחילת המלחמה הפציצה את המאחז. מסתבר שמי שהתמכר לשקט, ממשיך את ההתמכרות גם שמונה חודשים אחרי שאין שקט. אותו פחד משתק ממלחמה, שהמיט עלינו את המלחמה, גורם לאוייב להסלים מיום ליום. הגיעה השעה שהממשלה תיתן פקודה לצה"ל – נוע נוע סוף!

ואם לא די בכך שאיננו תוקפים, כעת ממשלת המחדל פוגעת גם בהגנה ולקראת סוף השבוע תרוקן רבים מן היישובים מכיתות הכוננות, כדי לחסוך כמה לירות. אגב, כיתות הכוננות הן גם יחידות כיבוי האש היישוביות.

די להפקרות!

* השמינייה – מראשית המלחמה, כיתת הכוננות של אורטל, שהורחבה לכדי מחלקה, מגויסת בצו 8. כיתת הכוננות שומרת על היישוב 24/7 ומתאמנת לשמירה על כשירותה בערך אחת לשבוע. המוטיבציה שלנו, הלוחמים, גבוהה מאוד. אנו חשים תחושת שליחות של הגנה על הבית ורוצים להמשיך לשרת, על אף העומס והקושי.

בתחילת המלחמה, לצד כיתת הכוננות, היו באורטל כוחות נוספים שתגברו אותנו בשמירה, אך לאורך רוב התקופה, עשינו זאת בעצמנו.

הצלחנו ליצור תחושת ביטחון באורטל. מעט המשפחות שיצאו מכאן בימים הראשונים, חזרו במהרה. אנו שומרים על שגרה מלאה.

על פי הודעה שקיבלנו לאחרונה, ביום ה' הקרוב, ישוחררו מרבית לוחמי כיתת הכוננות, שתצטמצם ל-8 לוחמים בלבד. שעות השמירה צומצמו, כך שלא תהיה שמירה בלילה. שמונת הלוחמים לא יוכלו לצאת משער היישוב, גם לא לעבודה, ועומס המשימות עליהם כבד.

אין שום היגיון ביטחוני או נימוק מבצעי להחלטה הזאת. המלחמה לא הסתיימה, להיפך – כאן בצפון היא מחריפה ומסלימה מיום ליום. איך ההכרח הביטחוני בשמירה עד יום ה' בחצות, ייעלם לפתע בחצות ודקה?

נאמר לנו בפירוש, שהסיבה להחלטה היא כלכלית ואין לה שום צידוק ביטחוני ומבצעי. איננו מזלזלים כלל בנושא הכלכלי, ואף על פי כן, אנו סבורים שבסוגייה הזאת השיקול הביטחוני צריך להיות המכריע. מכל היישובים השכנים לנו, אנו היחידים שנדרשים לבצע את ההחלטה. נאמר לנו שזו ההנחייה ביישובים המרוחקים יותר מארבעה ק"מ מהגבול. המרחק מאורטל לגבול הוא 4.2 ק"מ. מתחילת המלחמה, נאמר לנו שההתייחסות לאורטל היא כאל יישוב צמוד-גדר לכל דבר ועניין, כיוון שאנו נמצאים בנתיב החדירה של כל מתקפה אפשרית.

כיתת הכוננות היא גם כוח כיבוי האש. אנו עדים למה שמתרחש בימים האחרונים בגליל ובגולן בנושא השריפות, והשבוע פרצה שריפה עקב נפילה של רקטה במרחק 800 מ' מאורטל, מצפון לצומת השריון. אנו תמהים, האם יש הגיון בצמצום כיתת הכוננות דווקא כעת?

אחריותנו לשלומם וביטחונם של חברי אורטל, של ילדי ונשות אורטל, של תלמידי בית הספר "אדם ואדמה" באורטל, מחייבת אותנו לעשות כל מאמץ לבטל את ההחלטה או לפחות למתן אותה (למשל צמצום כיתת הכוננות ל-18 לוחמים).

אנו פועלים מול צה"ל והדרג המדיני ומפעילים ח"כים ואת התנועה הקיבוצית, כדי להעביר את רוע הגזירה. אך בינתיים אין שינוי בהחלטה.

התנדבתי לשרת בשמיניה. אם עד כה שילבתי את המילואים עם העבודה, כעת לא אוכל לעשות כן.

* האחרון לזהות – נתניהו – האחרון לזהות את השריפות בגליל ובגולן.

* פירומן - אני שומע ביקורת על כך, שבשעות הארוכות שבהן השתוללה האש בגליל, השר הממונה על שירותי הכבאות העדיף לצהול ולרקוד באיזה אירוע. אילו היה מדובר באדם נורמטיבי, הייתי שותף לביקורת. כיוון שמדובר בראש הכנופייה, אני מעדיף שיתהולל וירקוד, כי כשהוא עובד הוא רק מזיק. פירומן, שכל חייו רק הצית וגם כשר הוא רק מצית – מה לו ולכיבוי אש?

* עולם שלישי – השר הממונה על אכיפת החוק הוא קרימינל.

השר הממונה על שירותי הכבאות הוא פירומן.

כך ממשלת מלא-מלא מדרדרת את אומת ההיי-טק למדינת עולם שלישי.

* סדר קדימויות – הצעה לי לשרים שמדברים על יישוב עזה. מה דעתכם שנתמקד, בשלב זה, ביישוב קריית שמונה?

* הדילמה שלי – הדילמה שלי בעניין מתווה נתניהו ("מתווה ביידן") – הראש מתנגד, הלב תומך.

* האם נתניהו תומך במתווה-נתניהו?

* הלאומי או המפלגתי – איני תומך בהסכם המוצע, כפי שאני מבין אותו מהפרטים שנחשפו. אבל אם יאיר לפיד טוען ששחרור החטופים מעל הכול – זה המבחן שלו. אם סמוטריץ' וראש הכנופייה מאיימים לפרק את הממשלה אם יאושר ההסכם – האם לפיד יגלה אחריות לאומית ויצטרף לממשלה, תמורת הסכמה על בחירות בתוך שנה?

הוא מתרץ את השתמטותו מכניסה תחת האלונקה מראשית המלחמה בהתנגדותו לישיבה עם סמוטריץ' וראש הכנופייה. אם הם פורשים, למה שלא יצטרף? המבחן שלו הוא של סדר העדיפויות. מה עומד בראש? השיקול הלאומי או המפלגתי והאישי? ההסלמה בצפון תחייב אותנו לצאת ממלחמת החפירות למלחמת הכרעה. מן הראוי בשעה הרת עולם כזו תכהן ממשלת אחדות לאומית.

* סינוואר יודע זאת – אם חמאס ידחה את הצעת נתניהו ("הצעת ביידן"), מיד תצאנה הפגנות בישראל נגד הממשלה, בקריאות "עסקה עכשיו". גם סינוואר יודע זאת, והידיעה הזאת לבטח משפיעה על החלטותיו.

* נרצחו בידי חמאס – עמירם קופר, חיים פרי, יורם מצגר ונדב פופלוול נחטפו ונרצחו בידי חמאס. גם אם טכנית הם נפגעו בשוגג מאש צה"ל, אין זה משנה כהוא זה את עובדת החטיפה והרצח של קשישים, חלקם בעשור התשיעי לחייהם, בידי הנאצים דוברי הערבית, כליאתם לאורך זמן בתנאים נוראים כמגן אנושי למחבלים בשטח מלחמה. יהי זכרם ברוך!

* מכונת הרצח הנאצית – באחת הסצנות המזוויעות בסרט "נובה", נראית שורה ארוכה של עשרות תאי שירותים. המחבלים עוברים לאורכם ויורים על כל הדלתות, דלת אחר דלת, כדי שאם מישהו מסתתר בתא שירותים הם לא יפספסו אותו. מכונת רצח נאצית.

* נער שליחויות – את תפקיד ראש המל"ל מילאו אישים בעלי שיעור קומה, רקע, ניסיון, חוכמה, הבנה ויכולת לעצב אסטרטגיה, לאתגר את ראשי הממשלה, להציג להם חלופות. אישים כדוד עברי, עוזי דיין, יעקב עמידרור, עוזי ארד, גיורא איילנד, יוסי כהן, יוסי חולתא.

בממשלת הפיגולים, ממשלת המחדל, נתניהו הציב בתפקיד נער שליחויות, צחי הנגבי, עסקן מתוסכל שהיה זקוק לפיצוי על הפסדו בפריימריז. כזה הוא נתניהו. מקיף את עצמו באומרי-הן חנפנים. זו פגיעה בביטחון הלאומי.

כעת הוא שולח את נער השליחויות לקדם סיכול ממוקד של חקירת המחדל. נער השליחויות רץ להסביר שיש למנוע חקירה, כי היא תפיל את שלטון נתניהו. נער השליחויות ושולחו יודעים היטב מי אחראי למחדל שהמיט עלינו את האסון, ולכן הם מנסים לסכל את החקירה. והם כבר מסיתים נגד השופטים שיעמדו בראש ועדת החקירה.

נתניהו, השפן הקטן שבורח מאחריות, מוכיח שוב ושוב שהוא אפס במנהיגות. אפס מאופס.

* ועדה מקצועית ואוביקטיבית – כדי להבטיח שחקירת המחדל תהיה מקצועית, אובייקטיבית ולא מוטה, אני מציע להעמיד בראשה את טלי גוטליב.

* באזיקים – הח"כית המופקרת גוטליב, שלא ברור מתחתית של איזו חבית גרדו אותה ואיפה מצאו שפכטל מתאים, אך היא גורמת להתגעגע לאורן חזן, העלילה עלילת דם נוראית על לוחם שב"כ וסיכנה במודע ובמזיד את חייו. עכשיו, כשנקראה להתייצב לחקירה, הודיעה שלא תגיע לחקירה. ח"כית או לא ח"כית, אם היא לא תתייצב, יש לשלוח אליה משטרה, לאזוק אותה ולהביא אותה לחקירה. אגב, איני מבין למה סעיף החשד שעליו זומנה לחקירה אינו בגידה במולדת.

* גדול תלמוד שמביא לידי מעשה – לימוד תורה הוא ערך לאומי מהותי ומשמעותי. על מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, להכיר בערך הזה ולתקצב לימוד תורה. את התקציב יש להפנות אך ורק למוסדות שמזדהים עם מדינת ישראל וערכיה, שמחנכים לשירות צבאי ושכל תלמידיהם משרתים בצה"ל. אפילו לא אגורה שחוקה למוסדות המחנכים להשתמטות ושתלמידיהם משתמטים. אפילו לא פרוטה שחוקה.

"גדול תלמוד שמוביל לידי מעשה." תלמוד שמוביל לידי השתמטות, חסר כל ערך. זה "תלמוד" המוביל לכפירה בעיקר. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב כפירה.

את הגישה הזו יש להחיל מגן הילדים ועד הישיבות הגבוהות.

* השוואה אומללה – בא כוח החרדים בדיון בבג"ץ טען לאכיפה בררנית, כיוון שמדברים על גיוס חרדים ולא על גיוס ערבים. יכול להיות שיש כאן טיעון הגיוני מבחינה משפטית, אך בטח לא מבחינה ערכית ומוסרית.

איזו השוואה אומללה. הם יהודים שעורקים ממלחמת מצווה שאליה מחייבת ההלכה גם כלה לצאת מחופתה, שמשתמטים ממלחמה על עצם קיומה של המדינה היהודית שבלעדיה עצם קיומו של העם היהודי מוטל בספק. הם יהודים שמפרים את הקוד המוסרי היהודי העליון – כל ישראל ערבין זה בזה, וחיים על דמם של בנינו – החילונים, המסורתיים, הדתיים לאומיים והחרד"לים. הם כופרים בעיקר היהדות ומבזים את התורה בחילול השם שלא היה כדוגמתו.

מה הקשר לערבים? הערבים נמצאים בקונפליקט נורא, של מלחמה בין מדינתם לעמם. אין שום הצדקה מוסרית לכך שנעמיד אותם בדילמה של מלחמה עם בני עמם ושירות בצבא שנלחם בבני עמם. ומבחינה ביטחונית, לא נוכל לסמוך על נאמנותם של חיילים במלחמה בין העמים. לכן, בצדק הם פטורים מגיוס. לדעתי, צריכה לחול עליהם חובת שירות אזרחי ויש לעודד התנדבות של ערבים לצה"ל. אבל איך נוכל לדרוש מהם שירות, אפילו אזרחי, כששבט שלם מעמנו משתמט?

* ביטול תורה – שאלה לי לפרחחים המשתמטים, שצווחים "נמות  ולא נתגייס" – ואם תמותו, זה לא יהיה ביטול תורה?

* גולן מסוכן יותר – קוראים הרימו גבה בפליאה, כאשר כתבתי שיאיר גולן מסוכן לדמוקרטיה יותר מנתניהו. תהו שמא נסחפתי בלשוני בסערת הוויכוח, לתפארת הטיעון.

אך לא. התכוונתי לכך בכל הרצינות. אין ספק שנתניהו הוא סכנה לדמוקרטיה. איני יכול להשוות אותו כראש ממשלה ליאיר גולן. אני יכול להשוות אותו כאופוזיציונר.

נתניהו כראש האופוזיציה לממשלת השינוי, לא נהג כראש אופוזיציה לממשלה אלא כראש אופוזיציה למדינה. כדי להפיל את השלטון, הוא לא היסס ושיתף פעולה עם שותפו אחמד טיבי בפעולות הפוגעות במזיד ובכוונת מכוון בביטחון המדינה ובאינטרסים הלאומיים שלה, כפי שנהג הצמד בנושא חוק האזרחות והארכת תקנות יו"ש. על כך הוא ראוי לכל הוקעה וגינוי.

אבל אפילו לו, ראש האופוזיציה למדינה, היו עכבות. היא לא הידרדר עד כדי הסתה לעריקה המונית מהמילואים כדי להפיל את השלטון. היו לו קווים אדומים. לגולן כנראה אין קווים אדומים, כפי שראינו בסרטון ההמרדה שבו הוא הטיף, בזמן מלחמה, לעריקה המונית עד החלפת השלטון. לכן, יאיר גולן הוא סכנה לדמוקרטיה אפילו יותר מנתניהו.

* דוד לוי – ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל ליבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השנייה היתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בניין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה. 

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך היתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. היתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה". (לוי השיב, באירוניה, שיש לבני בגין אמביציה לאופוזיציה, עקב התנגדותו להסכם שהחזיר את מודעי, אברשה שריר וחבריהם לליכוד). אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עימו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו, והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה היתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השנייה היתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עימנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם ליבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית היתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

שמחתי כשקיבל את פרס ישראל על מפעל חיים ביום העצמאות השבעים. אין ספק שהוא ראוי לפרס. באותה שנה גם יהודה הראל קיבל את הפרס, ואני הוזמנתי לטקס. אשתי יעל ואני ישבנו אחרי משפחת לוי. שמחתי בשמחתם.

הצטערתי לשמוע על פטירתו של לוי, מגדולי המנהיגים החברתיים בישראל.

יהי זכרו ברוך!

* מיכאל לבני – בקיבוץ לוטן שבערבה, הלך לעולמו, בשיבה טובה, ד"ר מיכאל לבני (1935-2024). מיכאל היה בעבורי בן שיח פורה לאורך שנים, בנושאי קיבוץ, איכות הסביבה, יהדות וציונות, נושאים שהוא פעל בהם והרבה לכתוב עליהם מאמרים, שחלקם קובצו בחוברות. הוא היה אידיאליסט אמיתי, אדם שחי ברובד הרעיוני האינטלקטואלי, והגשים את הרעיונות ברובד המעשי.

מיכאל נולד בווינה, גדל בקנדה ולמד רפואת הנפש בבריטניה. כבר באוניברסיטה הוא החל את פעילותו הציבורית, שנמשכה עד יומו האחרון. הוא היה פעיל בארגוני הסטודנטים הציוניים וכיהן כיו"ר ארגון "הלל". ב-1963 עלה מיכאל לארץ והתיישב בגשר הזיו. עסק בהוראה ובחקלאות ומילא תפקידים מרכזיים בקיבוצו. בשנות ה-70 נשלח מטעם התנועה לארה"ב והיה השליח הראשון בתנועה הרפורמית. בשובו, הוא ריכז את צופי תל"ם, תנועת הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת בארץ. לאחר מכן היה מנכ"ל מחלקת החינוך והתרבות היהודיים בגולה בהסתדרות הציונית העולמית.

ב-1983, עבר מיכאל לערבה, והיה ממייסדי קיבוץ לוטן של התנועה הרפורמית, שבו חי עד אחרית חייו. בקיבוץ עסק במיזמים אקולוגיים וחינוכיים, תחומים בהם עסק גם מחוץ לגדר הקיבוץ ואף בשליחות בהודו.

מיכאל היה איש הגשמה מחויב מאוד, לרעיון הקיבוצי, לציונות, ליהדות ולזרם הרפורמי. הוא הרבה לכתוב ולפעול ועסק רבות בחיזוק הזיקה בין התנועה הרפורמית לבין הציונות. דרכינו הצטלבו לרוב, בזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, בארגוני ההתחדשות היהודית, בהסתדרות הציונית העולמית. חלקנו השקפת עולם דומה ותחומי עניין משותפים – היסטוריה, יהדות וציונות.

לפני שבועיים התפרסם מאמרו האחרון של מיכאל ב"זמן קיבוץ". הצטערתי לשמוע על פטירתו. היה איש יקר. יהי זכרו ברוך!

* נוסטלגיה – קראתי ידיעה על אסון שנמנע – מאוורר ענק קרס לתוך בריכת "ספיבק" בר"ג. היו רק שני אנשים בבריכה והם לא נפגעו.

ספיבק...

אוי, כמה נוסטלגיה יש לי למקום הזה. כאן למדתי לשחות.

הייתי בן 4.5 (קיץ 1967), אבל אני זוכר זאת היטב. במשך כמה שיעורים למדנו נשימות, "חץ" כשהמדריכה מחזיקה אותנו. אח"כ היא עזבה אותנו. ומיד – נלקחנו למים העמוקים, צמבאי – המדריך הראשי, תפס כל אחד מאיתנו כמו כדור וזרק אותנו בתנועת קשת למים. פרפרנו לשפת הבריכה וקיבלנו ביטחון. הנה, אנחנו יודעים לשחות.

ואז התחלנו ממש ללמוד שחייה.

* ביד הלשון: תיק חבצלת – דקות אחדות לאחר שנודע דבר מותו של דוד לוי, ערוצי הטלוויזיה שידרו כתבות ארוכות על חייו, מבוססות על קטעי ארכיון רבים. מתי הם הספיקו להכין את הכתבות?

במערכות אמצעי התקשורת יש תיקים עם כתבות מוכנות על אח"מים. כשאח"ם מת, נפתח התיק שלו והחומר מעודכן במהרה ומשודר. התיקים הללו מכונים תיקי חבצלת.

הכינוי "תיק חבצלת" לקוח מנוהל חבצלת – הנוהל הממשלתי לכללי האבל וטקס ההלוויה של מי שהיו נשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שר מכהן ואישיות ציבורית אחרת שהממשלה החליטה להפעיל עליו את הנוהל. עם הקמת ממשלות החלופין, הוחלט להכניס לנוהל גם את מי שהיה ראש ממשלה חלופי.

לא מצאתי הסבר לשם "חבצלת", ואם מישהו מהקוראים יודע את ההסבר, אשמח ללמוד ולהחכים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

עקיבא נוף

חכמי האולפנים

חכמים בעינֵי עצמם,

לא יודו, לעולם,

כי טָעו בחישוב,

והריהם חוזרים שוב ושוב,

לפרשֵן וּלְהטיף

בקול רך ולָטיף,

בלי הַכּוֹת עלֵי חטא,

גם אם, שוב, האמת –

מתייצבת מולם,

בריסוק כל עצמות חלומם,

ההופך, שוב ושוב, לפיאסקו מוּשְלָם.

כל ה-ידלין ושות'

יעֲטו, שוב, את כְּסוּת

המומחים, ה"נבונים",

יודעי ח"ן, מְתונים,

שֶׁבְלי בושֶת פנים

קופצים לְפָנים,

חוזרים להיות

מפיצֵי אשליות...

ונותנים הנחיות... – איך לחיות.

כך, במקום לְהִימוֹג

ולהיות לִפְּרוֹלוג ,

תחזיתם לא תיסוג

ותמשיך עוד לִזְלוֹג

קונצפציות של הֶבֶל

תלויות עלֵי חבל

שָׁזור במישגים מתנפצים,

אבל הם ממשיכים... לנפק "יִיעוּצִים",

כמו לא התבדו שוב ושוב בגדול,

כמו לא ניתוחם בא אל גבול הלַחְדוֹל,

שבים, ממשיכים, כמו דבָר לא קרה,

לפרשֵן , לְיַיעֵץ בְּדִבְרֵי בָּקָרה,

למלֵא אולפני הערוץ בנבואות,

מעלים מנבכי הגותם בָּבוּאות

שבינן לבין פני המציאות –

פעורה, בגדול, תהום של טעות.

כך, אותם חכמים אחוזי להיטות

שבים לאולפן, במצעד הזחיחות,

ותמיד הם בְּפּוֹזַת האיש החכם,

מבלי להטריד  את לבּם ומוחם

לעובדה, כי היו כל חוות דעתם

הולכות וחוזרות למחוזות להד"ם.

ועכשיו, בעוד יש כאן מלחמת קיום,

כבר חותרים לנפנף הם בשוֹט של אִיוּם –

לזַמֵּן אחרים לִוְעָדַת חקירה,

וּמִבֵּין עיניהם שלהם... –  לא נוטלים שום קוֹרָה,

שהרי, לדידם, החוכמה בכיסם

ומבין עיניהם שלהם לא נוטלים אף קיסם.

עקיבא נוף

* * *

איתמר פרת

מלאכים שמעו הרצאה

ראיתי חדשות ואני לא מסתדר עם ההרגשות. לא מעכל את הטמטום, הרוע לב, העיוורון, וכן, אפילו הפחד. זה העולם שאני בינתיים חי בו כי אחר אין כנראה. אנא בואי תרדמה. תשכחי ששתיתי קפה בשעה שש. בואי, אני צריך אותך, קחיני אל הדי-כבר-מספיק, אל הלא-זוכר, אל המחוסר-הכרה.

היא זוכרת אותי, החמודה. הרחמנית. הנה אני בחדר ההיגיון הנעים והנכסף. הממוזג למשעי.  תיכף הם יבואו, מלאכַי הצודקים והחכמים.

הנה הם כבר באים. נראים די גמורים. רפאל המלאך המהנדס מדשדש כמו אחרי בירה שישית, וגבריאל המלאך המבשר נראה כחוזר ממרוץ הכנרת. הם צונחים לספה כמו קיטבגים.

"רפי, עבור לכורסה," אומר גבי. "אני רוצה להשתרע,"

רפי, מלאך וחבר, מעביר עצמו לכורסה. מבחין בי על הכיסא-כתר. "היינו בהרצאה," הוא מסביר.

"עד כדי כך?" אני שואל.

"הבוס ברוך-הוא זימן את כולם," סח רפי. "מלאכים כמונו מנועים מלהשתמט. אפילו אם הבוס לא קיים, מלבד בדימיונם של אנשים כמוכם. בהפסקה אבל היה קפה, עם רוגלך."

"היה להם טעם משונה," אומר גבי, עצום עיניים. "מוטב לא תדע ממה הם עשויים."

"על מה היתה ההרצאה?" אני מתעניין. "דברי אלוהים חיים?"

"על טבע החיים, באופן כללי כזה. בעיקר מבחינה ביולוגית. זה השטח בו הוא חזק."

"לא אומרים היום  'חזק', רפי." אומר גבי, עדיין עצום עיניים. "אומרים 'עוצמתי'. ולא אומרים 'גדול', אלא 'משמעותי'. וקטן זה 'מצומצם'.  'כדאי' זה 'שווה', ו'רע' זה 'מורכב', כמו 'קשה' ו'גרוע' כאִילו. היום הכול 'מורכב'. תלמד את השפה."

"התכוונת 'תפנים,' אני חושב," אומר רפי. "אני רואה שהתעוררת."

"אתה לא 'רואה', אתה 'מזהה'," אומר גבי, ועובר לישיבה. "דַבֵּר בשביל יבינו אותך."

"טוב די עם הברבורים שלכם," אני אומר, כי הם מעצבנים. "בשביל זה איבדתי את ההכרה? תתנהגו בבקשה. אתם מלאכים, יעני."

"צודק," אומר רפי. "אז תתחיל לספר לו, גבי. יוּ פירסט."

"ספר אתה," אומר גבי. "אתה יותר מדעי. אני בסך הכל הומניטריסט".

"טוב אז ככה," מתחיל רפי. "בהתחלה דיבר בהחלט מעניין, הבוס קב"ה. הוא הסביר מדוע הוא ברא את החיים. בעיקר בשביל הכבוד. אבל הוא ברא אותם ככה שלא יהיה לו אחרי כן צורך להתעסק איתם. פעם אחת וזהו. הוא דאג שלא ישנו לו את הפלנטה, והשתמש בכוונה בחומרים זולים, שמיד חוזרים לטבע. ותרכובות כל כך שבירות ומסובכות שהן מתפרקות כמעט מיד עם המוות. תרכובות כמו חלבונים או וירוסים. לא צריך לנקות אחר כך. מתים וחאלס. הם מנקים בעצמם, ממחזרים עם חיידקים  וזהו."

"אז הוא ברא את המוות גם?" אני שואל. עד כאן עוד הבנתי.

"כמובן, זה מובנֶה. אילו ברא חיי נצח הוא היה חייב להתעסק עם זה כל הזמן. לכן הוא ברא את האבולוציה, למרות שיש ביניכם כאלה שלא מאמינים בזה. הם חושבים שהוא בורא ובורא ונמצא כל הזמן בהשגחה. ככה הוא נתן פוש ראשון וזה רץ מעצמו. והוא שָׁבַת וינפַשׁ."

"עושה רושם שחרוץ גדול איננו," אני אומר. "התער של אוֹקַּם."

"הוא פחות טיפש משחשבנו. אמרתי לך, הא?" אומר גבי לרפי. "יש גם כאלה. רק שהיצרים המוּלָדִים מפריעים להם."

"אבל למה אתה מפריע לי?" מתעצבן רפי. "אולי אתה תמשיך מכאן? כשהוא התחיל לדבר על קוגניטיביות ועל יצרים שולטים ועל איפול התבונה? אני התחלתי לנמנם בקטעים ההם."

"טוב אז ככה," מתחיל גבי, ונשמע חסר בטחון. "כשהאבולוציה הגיעה עד לאדם ההוגה, ההומו סאפיינס, פרחו פתאום כל היצרים שירחמיאל החכם הסביר לך קודם. יצרי הרעב, ההתלהקות, הטריטוריה, הסקס, הזירה – כל יצרי הקיום שלכם. ליצר אחד הוא התייחס רק בשטחיות, למרות חשיבותו הנוראית, והוא יצר הקדושה. יצר אדיר שאין לבריות אחרות. יצירתי והרסני בענק."

"מיהרנו אז. אבל אולי נזמין אותו עוד פעם,"אומר רפי.

"אולי. אבל יצר הקדושה הזה הוא מין מחלה התוקפת את כל היצרים, ולכן את כל יקומכם. הרעב, את זה ואת זה לא אוכלים אבל רק עם טקס. ההתלהקות. ההם לא משלנו. הטריטוריה. שלי שלי ושלך שלך. הסקס. אם לא תצייתי תשָׁחָטִי. הזירה. רק אנחנו צודקים, מי לאדוני אליי. את הכול מנצחת הקדושה. היא מעצבת את ההיסטוריה שלכם. עושה צחוק מהתבונה. רוצחת חופשי."

"קדושת החיים, או לפחות חיי אדם," תורם רפי. "קדושתו של מקום או בניין. קדושת הפגר, של צרור חלבון מרקיב שאין לו שום קשר לאדם שהיה. טרוף רגשי המנוגד לגמרי לכוונת הבורא. כאן הוא התחיל להתרגש וכשזה קורה זה די מפחיד."

"תחשבו כמה אושר ונחמה  יכלו להיות לכם אם הייתם מוותרים על בור העצמות המתרוככות האלה," חוזר גבי לסיפור. " אם הייתם אוהבים ומשמרים את הזיכרון, ולא את הדבר הזה שנקרא נשמה ואינו אלא תכונה של צבר חלבון שהיה גוף חי. מה שאתם מכנים 'בצלם'. בעצם בגלל זה הוא קרא לנו להרצאה. גם הבוס קב"ה מודה בשגיאות של עצמו. מנסה לתקן."

"הוא צריך עזרה אבל," אומר רפי. "הוא מאמין שאתם הבני אדם יכולים לעזור לו. תמימות אלוהית."

"מה שאמר המרטיר הקדוש הוּס כאשר העלו אותו על המוקד." אומר גבי.

"רפי, קלקלנו לבעל הבית את התת-הכרה שלו. מבקשים את סליחתך, אדוני. נשתדל שזה לא יקרה שוב. בוא רפי. עפים."

איתמר פרת

* * *

רון גרא

בְּעֵמֶק  הַחֲלוֹם

הַזְּמַן קָפָא לוֹ

בְּעֵמֶק הַחֲלוֹם.

בְּמַבָּט לְאָחוֹר

הִתְרַחֵק הָכֹּל

גַּלָּשׁ אֵין קוֹל

לַיְלָה לוֹבֵשׁ אֶת

נְעָלָיו הַשְּׁחוּקוֹת

הַשְּׁחֹרוֹת

רוֹכֵס שְׂרוֹכָיו

בְּיִלְלַת חֲתוּלִים

רְעֵבִים מִתְמַשֶּׁכֶת.

רֶחֶם קָשִׁישׁ רוֹכֵשׁ

מַכְאוֹב

נוֹשֵׂא אוֹתוֹ עִמּוֹ

בִּדְמָמָה רוֹחֶשֶׁת

וְשִׁיר שֶׁנָּדַם.

* * *

אריה רפפורט

הכישלון מול המדיה העולמית

במשך שנים הקפדתי מעת לעת לצפות באל-גזירה! למה? כי שם למדתי מה באמת קורה אצל האויבים.  דע את האוייב ...

החל מה-7/10/2023 הקפדתי עוד יותר לצפות בהם ובשאר הרשתות... ומה קרה שם? בגאונות של הנדסת תודעה כל יום וכל שעה, בכל הרשתות בעולם, כולל: פראנס 24 (הכי רעים!), סקאיי ולצערי גם CNN (מאז שנרכשו על ידי הערבים), בספרד, באירלנד ובבלגיה  – ולמיטב ידיעתי כך גם בכל הרשתות בעולם – החלה רוח רעה  ופרסומים בלתי פוסקים ברצף של 24/7 של צילומי זוועות, לא של האסון הישראלי! אלא של זרם בלתי פוסק של צילומי שורות של גופות בתכריכים, של אנשים הרוגים, של הריסות בלתי נתפסות של שכונות ובתים, של קבירה המונית על ידי דחפורים, של תינוקות מתים, ובמקביל באופן זדוני הפעילו כאילו נומרטור בלתי פוסק של ספירת גופות, בקצב שמתעדכן כל דקה, עד שלמשל היום הגיעו ל-36,741! במדויק –  והכול על פי פרסומי משרד הבריאות בעזה או ישירות על יד חמאס... והכול ללא עוררין, בנסיבות כאלו אין אדם בעולם שליבו לא נקרע אל מול הזוועה שהישראלים "צמאי הדם" מבצעים  סתם בזדון ובתאוות רצח...

אף רשת לא הסתייגה ולמרבה הזעם לא היתה מעולם הסתייגות ישראלית לא מהמיספר הכולל ובוודאי לא התייחסות לכך שלפחות חצי מההרוגים הם  בעליל טרוריסטים אנשי חמאס!

לדעתי ממשלת ישראל ומשרד החוץ  צריכים כל יום להתריע בפני כל הרשתות  הללו  ולחייב ולדרוש  גם ממשרדי החוץ בכל המדינות הללו שבמקביל לכל שורה כזו שהם מפרסמים תהיה  גם שורה נגדית שמציינת את עמדתנו ותפרט במקביל את העובדות לגבי אופי הקורבנות, ציון מיספרם של חיליי החמאס ואת אחריותו של החמאס לכל האסון הזה.

אריה רפפורט

2/6/2024

* * *

מנחם רהט

השתמטותם אומנותם

הסירוב החרדי לשרת בצה"ל מנומק באלפי תירוצים עלובים, שנועדו להסתיר את ה'השקופע', שאסור שחרדי יסכן עצמו עד כדי מוות להגנת מחללי שבת ואוכלי טריפות. את הסחטנות החרדית והערבית ניתן לשבור רק עם אמנה חברתית חדשה: 'מי שלא נותן כלום לא יקבל כלום', כולל שלילת זכות הבחירה לכנסת ולעיריות.

מעשה בראש הישיבה הקדם צבאית בברוכין, סא"ל (מיל') הרב חיים ברוך, שהגיע באחת מחופשותיו בבגדי השבת האזרחיים שלו לתפילת שחרית של שבת לבית הכנסת החרדי שליד בית הוריו בחדרה. הרב, שהבחין כי הוא חמוש בנשק אישי, הוביל אותו בכבוד רב לחזית האולם. אך משכובד האורח הנכבד בעלייה לתורה, החל הציבור לגעוש. קבוצת קנאים מקומית חוללה מהומה, בצעקות 'שאבעס', בדחיפות אלימות ובשירת 'ישמחו במלכותך'.

בסופו של האירוע התנצלו בפניו כמה מהמתפללים וטענו כי היו אלה פעילי 'הפלג הירושלמי' שחוללו את המהומה. "זה לא נגדך. זה נגד המדינה. זה משהו עקרוני של עויני המדינה האלה." הקנאים ביטאו את מחאתם נגד נכונות הקהילה לכבד בעלייה לתורה יהודי שמוסר נפשו על הצלת העם והארץ, ודנו אותו לחרפות וגידופים.

מעשה דומה אירע קודם לכן עם סרן הרב אמיתי גרנות הי"ד, שנפל ב-ל' בתשרי ברמת הגולן. כשהגיע בשבת אחת על אזרחי אבל עם הנשק לתפילת שחרית בבית כנסת במאה שערים, התחולל בבית הכנסת רחש בחש שהתפתח לכמעט מהומה. עד שניגש אליו הגבאי, ולחש על אוזנו בנימוס: "אני מציע שתעזוב. אחרת יתחילו כאן מכות." הפעם הגבאי אפילו לא טרח להסביר את מה שהובהר לסא"ל ברוך: "זה לא נגדך. זה נגד המדינה."

סיפורים אלה ודומיהם (כמובן שיש גם סיפורים הפוכים) מעידים כי סירובם של החרדים בעצת מנהיגיהם ועסקניהם להתגייס לצה"ל, מגיע עד כדי אימוץ סיסמת 'נמות ולא נתגייס.' מקורה של 'השקופע' זו, בעויינות עזה לחברה הישראלית, בגין היותה ברובה מחללת שבת ואוכלת נבילות וטריפות רח"ל. עויינות זו מובילה לתפיסה עקומה, המנוגדת להלכה הפסוקה והמוסכמת, שהכול יוצאין למלחמת מצווה, ושבמקרה זה רק טיפול צבאי בנאצים החדשים הוא-הוא ה'מגנא ומצלא' האמיתי.  

אבל החרדים הרי הם מומחים בהמצאת תירוצי סרק. למשל, החשש של הרבנים/העסקנים מהִתְחַלְּנוּת בצבא. חשש זה ניתן אמנם להיפתר בהקמת מסגרות חרדיות לעילא עם כל סוגי ההכשרים, עד לרמת למהדרין מן המהדרין. אבל לא זה מה שמעניין אותם באמת.

תירוץ חביב נוסף היא הטענה, שיש בגיוס משום ביטול תורה, בעוד שהדרישה לגיוס בכלל פוסחת על לומדי התורה ומתייחסת רק לבטלנים, אלה שממלאים את היציעים במשחקי הכדורסל בעיצומה של המלחמה (כפי שתועד בצילומים השבוע).

אין כמובן כל אפשרות טכנית לכלוא את כל סרבני הגיוס (למרות ששם מקומם). אבל אפשר להפעיל לחץ סביר ביותר על המשתמטים, מצידה של הממלכה.

כך למשל מממנת עד היום קופת המדינה גדודי גדודים של משתמטים, באמצעות תקציבים שסוחטות המפלגות החרדיות מידי הרכיכוֹת שבהנהגת המדינה. בהסכם הקואליציוני האחרון הגדילה החוצפה (ברוח 'בעקבתא דמשיחא חוצפא ישגא'): המדינה התחייבה לממן בסכום של 27 מיליון שקל, גופים שכל תכליתם היא... עידוד ההשתמטות. הבנתם את גודל האבסורד? – המדינה מממנת את עוייניה.

אבל מעבר לתיקצוב מחוצף זה, חסר כל הצדקה והיגיון, נהנים העריקים מתקציבים לרוב, אם למימון עצם קיומה של הישיבה שבה הם רשומים (ולא לומדים בה) ואם כמלגות אישיות הניתנות לכל צעיר חרדי משתמט, רווק או בעל משפחה. לעיתים קרובות נדרשים אותם בטלנים להציג אישורי לימוד, אך אותם הם מקבלים בקלות רבה מישיבות שונות (שמרוויחות פעמיים מן המהלך: תחילה הן מקיימות מצוות 'להציל מידם', ואגב הכי נהנות מהמילגה שהמדינה מעבירה על שמם לישיבה). ה'חוצפא ישגא' חוגגת.

מצב שערורייתי זה, שבו תלויה כמעט כל ממשלה בקבוצות מיעוט, אם של חרדים ואם של ערבים, יחזור על עצמו, גם בממשלה הבאה, גם אם תוקם בהרכב אחר. אין קואליציה בלי חרדים ו/או ערבים. זהו הפרי המורעל של השיטה המעניקה עוצמות יתר לקבוצות מיעוט – פעם לחרדים עויני המדינה (ושוב, בהחלט לא כולם הם כאלה) ופעם לערבים שוטמי המדינה (והפעם רובם ככולם, פרט לקבוצת מיעוט זוהרת, הם כן כאלה). אין ספק שגם בני גנץ ו/או יאיר לפיד, יעניקו לחרדים ו/או לערבים צ'קים פתוחים, רק אם יסכימו ברוב טובם להצטרף לקואליציה רל"בית בראשותם. 'זה שווה את המחיר,' יתרצו את השערוריה.

אז איך שוברים את מעגל הקסמים הקואליציוני הזה?  

חוקרים לא מעטים באקדמיה היו מהפכים בחררה זו. אלא שהם עסקו בנושא בימים ששאלת גיוס החרדים היתה תיאורטית בלבד, כשצה"ל לא ממש שיווע לשירותם. כיום המצב השתנה: צה"ל סובל ממחסור חמור בלוחמים, והמקור היחיד להשביע את הארי הוא הציבור החרדי, אילו רק שלח כמה אלפי חרדים לשירות מלא. אבל הם, על פי תפיסתם, לא מוכנים למות למען 'המדינה הזו'. ולמה שיתגייסו אם 'המדינה הזו' מספקת להם גם ככה את מלוא תאוותם?

איש מדע המדינה ידידי הרב ד"ר אפרים זאנד, הציע רעיון שובר שיוויון לריבוע המעגל. הצעתו בנויה על כמה שלבים, וסביר שלא יימצא בכנסת הרוב הדרוש לאישור כמה מהם. כמו למשל הצעתו להעלאה דראסטית של אחוז החסימה, באופן שיותיר בזירה הפוליטית שתי מפלגות בלבד – האחת שתאחד את כל מצביעי הימין-מרכז והשנייה למצביעי שמאל-מרכז, וישלול את כוח הסחטנות ממפלגות סקטוריאליות קטנות.

ספק אם זה יעבור. אבל שלב נוסף בהצעתו ראוי לעיון: לחדש את האמנה החברתית שתייצר ערבות הדדית אמיתית, שתהווה תשתית חברתית ומוסרית חדשה לחברה הישראלית. האמנה החברתית החדשה תכלול התחייבות של כל אזרח בחתימת ידו, להצטרף לבנייתה הפיסית של המדינה ולהגנתה.

ומי שלא יחתום – ערבים ו/או חרדים ו/או סתם אנארכיסטים פוסט ציונים, לא יוכל לקבל שום הטבה מן המדינה, וגם יימחק מספר הבוחרים לכנסת ולעיריות; לא יקבל הנחות ומענקים והטבות מס, ואפילו לא רישיון נהיגה. חרם טוטאלי: מי שלא נותן כלום לא מקבל כלום. שירותים הכרחיים, כמו למשל דרכון או רישום בטאבו וכדומה, יחוייבו בכיסוי מלא של הוצאות הפקה ורישום, בתוספת קנס של 30%. 

האין זה מהלך גזעני, דכאני, אפרטהיידסטי ומי יודע מה עוד?

הרב ד"ר זאנד: "הסרבנים יישארו אזרחי המדינה אבל מחוץ לגדר. מי שלא ירצה להיות חלק ממנה, שלא יהיה, אבל יישא במחיר. זכויות שוות לכל, מול חובות שווים. מי שלא נותן כלום, לא מקבל כלום."

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק אחד-עשר

בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת

על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?

מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות ­– בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.

לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.

ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.

במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.

לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.

 בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.

כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:

"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.

"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.

"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיא חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.

"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."

בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.

המיסיונר האמריקאי טוב הלב הפציר בבן-ציון להישאר בביירות לא רק למשך ימי מחלתו של יחזקאל הקטן, שוודאי יחלים בקרוב, אלא לפתוח חנות של חייט בסימטת השוק ואף הבטיח לו עבודה, שיתפור בגדים לאנשי המיסיון ולבית הנזירות, אלה המטפלות בחולים ושאר הזמן הולכות שקועות בשרעפים וידיהן משוכלות על החזה לבל ייגע בהן זר.

ליבו של בן-ציון הלם בו, לא די בילד החולה, בטילטולי הדרך ובשתי הנשים, עתה נוסף עליהם גם הפיתוי להישאר בביירות. והלא קול דמם של הבני-משפחה בצפת זועק מבין הסלעים, ועצמותיהם אולי טמונות עדיין במפולת ההרס, ומי יודע אם הביאו אותם לקבר ישראל והניחו מצבות לזכרם.

אלא שמחלתו של יחזקאל הקטן התמשכה, ובן-ציון קיבל את הצעת המיסיונר האמריקאי תומסון והחל לתפור גלימות ושמלות לנזירות. הוא שכר לו ולמשפחתו דירה קטנה הצופה אל הים, לא רחוק מבית-החולים. השמועה על הופעת החייט היהודי מאיסטנבול הבירה הביאה אליו לקוחות רבים, יותר מכפי שהיה באפשרותו לתפור. צפת וירושלים התרחקו, והבדים התרבו. דמותו של החייט בן-ציון עוררה כבוד ואמון בלב רואיו. איש לא תיאר לעצמו שכאשר גובר עליו יצרו הוא זוחל בחשכה אל אשתו הנסתרת, המתראה כאחותו, ונדחק בה מאחור, וכי אלמלא שמרה נג'ימה-מירל'ה הנחשקת בקנאות על בתוליה היה בועל אותה מבלי חשוב הרבה על התוצאות החמורות אם תהרה לו "אחותו" והיא ללא "בעל".

לא היה אפשר להשוות את צורת הבגדים ומדידתם אצל הנזירות במיסיון – לפילגשיו המפונקות של יזיד ביי בהרמון, שעסקו ללא בושה וללא הרף בטיפוח גופן ובסיפוק תאוותיהן. ואולם גם מבעד לחומת הצניעות של השמלות השחורות והשביסים בשחור-לבן, והתפילות, פעמו בנזירות לבבות של נשים, לעיתים צעירות, שהתקשו להסתיר את התרגשותן למראה החייט היהודי הנאה.

והיה מקרה שנזירה אחת כה התרגשה בקרבתו של בן-ציון, שנפלה לְכיסא ואחזה במסעדיו כהולכת להתעלף, אך לא עילפון תקף אותה אלא היא קיפצה בישיבה, רעד בלתי-פוסק אחז בה שלא-לרצונה, וכל אותה עת עיניה היו נטועות בבן-ציון כשואבת אותו אל תוכה, עד שנרגעה המהפכה בקרביה.

יום אחד לחשה לו שהיא יהודייה!

הפעם בן-ציון חש עצמו כהולך להתעלף. האם מפני שבחר במקצוע החייטות עליו להידמות ליוסף בשעתו ולהיתקל בכל עיר ועיר בנקבה אחרת שתופסת בו כאשת פוטיפר וקוראת לו לשכב עימה? ועוד מתברר, יהודייה!

לא חלפו ימים רבים והנזירה בעלת הפנים היפות, רָשֵׁל שמה, החלה מפצירה בבן-ציון להבריחה מהמנזר, לשאת אותה לאישה ולברוח יחדיו לירושלים. שודדי-ים תפסו את ספינתה עם משפחתה ליד סלוניקי, הפרידו אותה מהוריה, אנסו אותה ימים ולילות שניים-שניים על הים ולבסוף מכרו אותה לשפחה בביירות, וכך היה נישאר לנצח גורלה אלמלא גאלו אותה הנזירות והכניסוה תחת כנפי אמונתן, אלא שעד היום מופיעים הפיראטים בחלומותיה...

וכדי לתת תוקף לדבריה חשפה בפניו את חזה הבהיר כשלג בפסגת הר הלבנון, בעודה לבושה בשמלת הנזירות השחורה ובשביס שחור-לבן, ככה פיתתה אותו נג'ימה בשעתה, ככה נסחף גם עתה כי מעודו לא ראה חזה מושלם וצח ופטמותיו אדומות וזקורות כשל רשל! –

מה עוד שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, ולאו מילתא זוטרתא היא [ולא עניין פחוּת-ערך הוא. – ממני, המלביה"ד] להציל יהודייה, שהרי יהודייה היא רשל אפילו אם חטאה עם כנופייה של פיראטים – ולהוציא אותה מבית נזירותיו של יושקו! –

כך אמר לעצמו בן-ציון ושעה ארוכה עיסה את תאומי אוצרה המהמם, ומאחור ניראה הדבר כאילו ממשיך הוא במדידתה, עד שמשכה אותו לקיטון סמוך שמשקיף אל הים ומשמש חדר התבודדות לנזירות ובו נרות חדשים משומשים, וריח שעווה, דרגש ולידו ספר הברית החדשה, ועל הקירות רקומים פסוקים מדברי יושקו ותלמידיו.

כדי לשכנע אותו ביהדותה, ולבל יחשוש להיכנס, פלטה יריקה קולנית, אך יבשה, לעבר הַבִּיכְל [ספר, לא קדוש, באידיש. ­­– ממני, המלביה"ד] של יושקו ותלמידיו, סגרה אחרי שניהם את הדלת, שכבה בבגדיה הפתוחים פרקדן כשהיא זורקת מעליה רק את מחרוזת הצלב – והניחה לו בבגדיו לבעול אותה פעמיים ושלוש כאילו לא ידע אישה מימיו, וכל אותה שעה היתה נצמדת אל צווארו ולוחשת: "בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי! בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי!"

וכשנמלט ממנה כל עוד נפשו בו – כי רָשֵל תפסה בכנף בגדו ולא מיד הסכימה לשחררו מהקיטון אלא תבעה שיזריע בה עוד, ועוד, ואפילו שמה את הביכל תחת גבה וקרביה הנרגשים נתפערו כלפיו ככפפה שהופשלה – שהרי ספינה של פיראטים עברה עליה וחרשה בתורפתה – היה בעיניו כנחלץ מצרה גדולה. אבל הסכנה טרם חלפה, שהרי אסון עלול לקרות לו ולמשפחתו אם ייוודע דבר משכבו עם הנזירה רשל, שתאוותנית זו כבר מאיימת עליו שתגלה קלונה עימו ברבים אם לא ישא אותה לאישה ויחדיו יברחו לארץ-ישראל! 

ובינתיים, תודה לאל, הבריא הילד יחזקאל ולא היתה סיבה להשתהות עוד בביירות. שתי נשותיו של בן-ציון היו אמנם מותשות מן הדאגה לילד החולה, ושמחות להישאר עוד קצת בביירות שהיא עיר לחוף ים ולא נחבאת אי-שם בהרי הטרשים של ארץ-ישראל, אבל הן קיבלו ללא עוררין את החלטתו לצאת בהקדם לצפת ולירושלים.

אלא שבטרם עוזבו את ביירות היה עליו לעמוד בניסיון נוסף. נאלץ היה להבטיח לרשל שיישא אותה לאישה וייקחנה עימו ובלבד שתשמור הדבר בסוד, וגם התאריך נקבע, והיכן תחכה לו כדי שיימלטו יחדיו. ואולם, בבואו עם הבגדים המוכנים, שגם ציפה לתשלום עבור תפירתם אלא שלא גילה שלא יראו אותו יותר ­– תפסה בו ריימונדה, הנזירה הממונה על התשלום, פנים מכוערות היו לה וגוף מוצק; סחבה אותו עם צרור הכסף לאותו קיטון המשקיף אל הים, עם הַבִּיכְל, הנרות, ריח השעווה והכתובות על הקירות, גילתה שידוע לה סודה של רשל היהודייה וכי תסגיר את שניהם אם לא...

וכאן השליכה את הצלב מעל חזה, השכיבה עצמה על בטנה על דרגש ההתבוננות והתפילה, הרימה שמלתה מאחור ודרשה מבן-ציון לעשות בה, דבר דָבוּר על אופניו, ככל אשר סיפק לנזירה רשל...

לא עזרו לבן-ציון תחנוניו והשבעותיו. ריימונדה הקשיחה לב ופערה אחוריים, וכשהרגיש שכלו כל הקיצין, והרי גם זה עניין של פיקוח נפש, שאם לא ייצא מכאן וכספו בידו, ובעיקר כשסודו עודנו שמור, לא יוכל למלט את משפחתו מביירות ­– קרב אל הנקבה, והכעס עליה אפילו גרם לאברו להזדקף, כמבקש לאונסה, אך מה רבה היתה זוועתו כאשר חיפש מתחת לפי-טבעתה הפעור את פי הנקבה ­– והנה זוג ביצים כהות ושעירות! ­– ויותר לא רצה לראות אלא פרץ בזעקה חנוקה והיכה על שק הביצים בחבטה שגרמה לריימונדה ההמום להתקפל בכאבים ולקרוא לעזרה את יושקו ואימו הבתולה כשהוא מחבק אל חיקו את הבִּיכְל! – ובן-ציון תפס את צרור הכסף ואת מפְתֵח הקיטון ופתח את הדלת הנעולה וברח כל עוד נפשו בו, ולמזלו לא עמדה הפעם "כלתו" רשל על דרכו.

שעות רבות חלפו למחרת עד שהשיירה יצאה לדרך, כי מפני הדרכים הקשות ואימת השודדים לא יצאו הנוסעים לבד אלא בחבורה גדולה שאסף ראש השיירה, שגם השכיר את הבהמות לרכיבה. את נג'ימה-מירל'ה הושיבו בצד אחד של הפרדה בתוך ארגז, ובצד השני טמנו את יחזקאל הקטן בארגז מלא בדים וכלי-תפירה. בן-ציון וסלובה רכבו כל אחד על פרדה לעצמו, כשסלובה יושבת באוכף-צד הדומה לכיסא, שתי רגליה לצד אחד, ומדי פעם משמיעה קריאת בהלה כי נידמה לה שהיא עומדת ליפול לפי תהום. במחצית המאה התשע-עשרה, התחבורה בארץ-ישראל ובלבנון היתה עדיין כמו בתקופת האבות. [ארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים דמתה לארץ-ישראל של תקופת המקרא יותר מאשר לישראל מימי היווסדה ועד תקופתנו. – ממני, המלביה"ד]. אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות עברו בשבילים הצרים שהיו פזורים בהרים ובעמקים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שבילים אלה, שנוצרו מאליהם במרוצת הזמן, היו צרים והספיקו למעבר רגלי הבהמות בלבד. כאשר נאלצו משפחות מטופלות בילדים לעבור מעיר לעיר, קשרו המחמרים ארגזים משני צידי החמור או הפרדה, לתוך כל ארגז הושיבו ילד אחד, ולשם שיווי משקל היו מכניסים אבנים לארגזו של הילד הקל יותר, ודבר זה הסב לו ייסורים קשים. בהגיע השיירה לאכסניית-דרכים, היא החאן, היו שולפים את הילדים מן הארגזים, משכיבים אותם על מחצלות ומחלצים את עצמותיהם הכואבות ואת אבריהם הנרדמים.

וכך ניטלטלו בשבילים מפותלים וקשים במשך ימים אחדים, עלו הרים וירדו בקעות, חנו באכסניות-דרכים גרועות ופעם אחת גם לנו תחת כיפת השמיים. עברו על פני אגם החולה שבו רבצו תואים במי-ביצה, וערבים רזים ומוכי-רעב מכפר הסוכות חלסה עשו דרכם ברפסודות קטנות בין קנה וסוף. כאשר קרבו לצפת כשלו רגלי הפרדות בעלייה התלולה והיה על המבוגרים לרדת ולעשות את שארית הדרך ברגל, לצד הבהמות. סלובה הצולעת התנהלה בקושי ודמעות עלו בעיניה. נג'ימה-מירל'ה, מוכשרת כשד-משחת  אשר דבר אינו נבצר מיכולתו, ירדה מארגזה ומילאה אותו באבנים כדי שיחזקאל הקטן לא יפול מצידו, והניחה על כתפה את זרועה של סלובה מצד אחד, ובן-ציון תמך בה מצד שני, וכך עלו ברגל לצפת.

מרחוק הלבינה העיר כאילו על תילה היא עומדת, אך ככל שקרבו התבררה מלוא הזוועה שאירעה בה לפני כתריסר שנים. בעלותם אל ההר שצפת עומדת עליו עדיין ראו באדמתה  ובסלעיה בקיעים ונקעים נוראים ורבים. העיר היתה הפוכה, כְּמָה שאיננו עוד במציאות.

יהודי זקן, ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, שהיה בשעתו סנדלר וכותב קמיעות וכיום מחזיק מלון-אורחים קטן בבית הרוס-למחצה, הנראה שחוח ונדכא כבעליו, קיבל את פניהם, נתן להם אצלו קורת-גג והתנדב לקחתם למפולת ביתה של משפחת הרב ר' שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל ובתם אפרת. הוא סיפר כי היחידים שניצלו מן הרעש אזרו את שארית כוחותיהם והחלו לפנות את הערמות, להציל את החיים ולקבור את המתים. אך בראותם כי ידיהם לבד לא תתגברנה על המפולות, מיהרו לשלוח שליחים להודיע על אסונם לכל הערים הסמוכות, חיפה, עכו, צידון וביירות, אך רק כעבור עשרה ימים מיום האסון נודע הדבר בירושלים, ובשעה שבצפת היו מוטלים אלפי מתים ללא קבורה ופצועים ללא מזור, חנכו בירושלים, בראש חודש שבט, את בית המדרש שבנו, שמכונה בשם "בית המדרש הישן", בשמחה ובתרועה גדולה.

עם היוודע האסון נשלחו אנשי צפת ששהו בירושלים, כעשרים בני אדם, לקבור את המתים ולהציל את החיים ולהביאם ירושלימה, ואולם לא את כל הנספים ברעש הצליחו לחשוף מבין החורבות ויש צפתים שבתיהם היו לקברותיהם עד עצם היום הזה. ואף שאחדים מפליטי צפת, שנמלטו ירושלימה, חזרו בשנים האחרונות, העיר לא חזרה להיות מה שהיתה וכניראה גם לא תחזור עוד לעולם, ובוודאי שלא  תהיה גדולה מירושלים.

בן-ציון רצה לומר קדיש על חורבות הבית של הבני-משפחה אבל ר' יוסף רופא אמר שלא כאן המקום אלא הוא יוביל את החבורה לבית הקברות. ושם אמנם היתה אפרת קבורה בין הוריה, והשם שלה על המצבה היה כאילו טרי יותר, ואמר ר' יוסף רופא שכל שנה ביום הרעש מגיע מירושלים רכוב על פרדה הגיס אליקום שפירא ואומר קדיש על קברות הוריו ועל קברות המשפחה לוין, ובוכה ודואג לחדש את האותיות.

עמד גם בן-ציון ואמר קדיש, משפחתו הקטנה מצטופפת מאחוריו, וסביב-סביב הרי הגליל וחורשותיהם הירוקות. הילד יחזקאל ישב על המצבה והתחיל לבכות כי עקצה אותו דבורה, לכן קיצרו את הביקור ועלו חזרה לאכסניה של ר' יוסף רופא, מרחו את העקיצה בדבש של פרחי הגליל, ומחר הם אמורים להמשיך בדרכם לטבריה וממנה לירושלים.

בערב, לאחר שהנשים והילד הלכו לישון, ישב ר' יוסף רופא על המַסְטָבָּה, האצטבה, שהיא ספסל אבן מרופד בפתח הבית, ובן-ציון לידו, ושאל אותו לפרטי-פרטים על קשריו עם הבני-משפחה לוין בצפת ועם אפרת במיוחד. וכאשר הבין שבן-ציון היה חתן-מיועד לאפרת, סיפר לו קצת על חייה הקצרים, חלומותיה, סיוטיה, יפי תוארה וטוּב שכלה, אחר-כך הוציא את הקמיע, שכתב לה להגן עליה, ואמר שכאשר הגיעו לחדר שבו נכלאה בַּרעש ומתה, היה הקמיע על צווארה שלם ללא פגע אלא שאת חייה הקמיע לא שמר. אימה הרבנית רחל, שעוד היתה בחיים, ביקשה ממנו לקחת את הקמיע ולשמור אצלו, כי לא רצתה לענוד אותו לצוואר בתה הצעירה ציפורה מחשש למזל רע. אחרי ימים אחדים מתה גם הרבנית רחל מרוב צער על קבורת בעלה ובתה. את היתומה ציפורה לקחו עם הפליטים לירושלים ושמה נישאה לאוהבה של אחותה אפרת, לאליקום שפירא.

"סבור אני שאתה צריך לקחת איתך את הקמיע ולשמור אותו במשפחה, ותהי זו להם גם מזכרת ממני בדורות הבאים. אפרת המסכנה היתה לי כבת. אילו שמעו בקולי ועזבו את העיר כשעוד היה אפשר, היו מצילים לפחות את נפשותיהם."

בן-ציון היסס אם לקחת את הקמיע ביש-המזל, אבל המחשבה שהתנוסס על חלקת צווארה הצח של כלתו הראשונה אפרת, שאותה לא ראה מעולם, וגם ליווה אותה ברגעיה האחרונים ­– הכריעה אצלו את הכף.

בלילה האחרון בצפת, בעודם שוכבים על מזרנים וכרים שפרושים על הרצפה, סלובה נוחרת עמוקות כדרכה ויחזקאל הקטן ממלמל בשנתו ומבקש דבש ­– זחלה נג'ימה-מירל'ה אל פינתו של בן-ציון והיא ערומה כי חם היה הקיץ אפילו בלילה בצפת, ולחשה לו:

"מדוע לא סיפרת לי שאפרת היתה כלה ראשונה שלך?"

"מאיפה את יודעת?"

"שמעתי מה שדיברתם בחוץ כאשר ישבתם במסטבה. סלובה לא יודעת שאפרת היתה כלה שלך לפניה, נכון?"

"אכן כן."

"אז אני אישה שלישית?"

"כביכול."

 "תן לי את הקמיע."

"לא."

"יותר טוב שיהיה עליי. אחרת מה סלובה תחשוב עליך?"

"זה לזכר המשפחה."

שלחה את ידה החשופה ותפשה באבר שלו, שהיה עדיין רפוי. "גם זה משפחה! כל מה ששלך, שלי. תן לי את הקמיע של המשפחה..."

"לא אתן."

"אתה חושב שאני לא יודעת איך מדדת גלימה לרשל הנזירה היפה בביירות? לא חשבת על סלובה. לא חשבת עליי. הזרעת נוכרייה! שכבת על אישה עם צֶלֶם בין השדיים שלה!"

"היא יהודייה, כמוך! את הצלב זרקה."

"אשרי המאמין! עוד תוליד לי ממנה בן-חורג, שיגָדלו אותו נוצרים! תן לי את הקמיע של אפרת."

"אסור לך אפילו להזכיר את השם שלה."

"מדוע אסור? גם היא שייכת לנו, לַמשפחה לוין," הרפתה מאברו והידקה את ידה על הביצים שלו עד שאלמלא פחד להעיר את שאר המשפחה היה פורץ בזעקת כאב. ובעוד מבושיו שבויים בידה ולחוצים למטה, עלתה והחליקה בשדיה הזקופים על זקנו הקצר, על פניו הגדולים, על פיו ועיניו, וידה האחרת מפשפשת בצווארו ומתירה את השרוך של הקמיע עד שהשתחרר ונמשך אליה.

"את שֵׂדָה, שדה משחת," מלמל, "את מהרסת את חיי!"

"אני הגורל הטוב שלך, בן-ציון, אתה אינך יודע איזה מזל היה לך שגאלת אותי מההרמון של יזיד ביי ונשאת אותי לאישה שלך. והיום ליל הכלולות שלנו, ואני אפרת!"

"מה?!" הזדעזע כולו, "דברי הבל וחוצפה את מדברת!"

"בוא, בן-ציון, בוא, הלילה של צפת אני גלגול נשמה של אפרת מחכה לך!"

בן-ציון היה נרגז ואולם אברו, המגורה מאוד באצבעות של נג'ימה-מירל'ה, משך אותו בכיוון האחר, וכדרכו תפס בה מאחור, הקיף בכפות-ידיו הגדולות את שדיה הזעירים, המחודדים, מכניס את מכחולו בשפופרת שלה, במקום המותר לו.

"לא!" הפעם נג'ימה-מירל'ה היא שהזדעזעה מנגיעתו וכיווצה את פי-טבעתה עד שפלט אנחה כבושה כי צבטה בשרירי העכוז את קצה העטרה של בן-ציון. "היום אני אפרת כלתך בצפת והקמיע שלה מונח בינינו על החזה שלי, בוא בן-ציון, זו לא אני אלא אפרת קוראת לך להקים בה להקים ממך זרע! ליל כלולות לאפרת אני לך!"

בן-ציון לא האמין למתרחש, יותר נכון, לרגע החל גם הוא להאמין שאפרת היא השוכבת תחתיו ומניחה לו לחדור אליה בראשונה מלפנים ולקרוע את בתוליה. הקמיע שרט את שערות חזהו הרחב ופניה נשרטו בזקנו הקצר והוא חדר בה ובהתחלה היה איזה עיכוב קטן שסגר בפניו את הכניסה, או שרק נדמה לו הדבר והיא כיווצה שריריה בפני הזין שלו מלפנים, ועד מהרה היה תקוע כולו בתוך הפתח שנִפלח כפלא בגופה הקטן, הרזה, ולוחש לה: "אפרת, אפרת היפה, כלה ראשונה, הצפתית, האחת היחידה שלי..." והיא לוחשת: "תזריע אותי בן-ציון, תזריע אותי כי החיים חזקים מן המתים והאבר שלך גדול וממלא את כולי..." ובעודם מלחשים התפרץ פרא הצינור של בן-ציון, הלוך-ושוב, ממלא את קרביה של אפרת המדומה במתת זרע שדומה כי אין די מקום בגופה להכיל את השפע, והנערה לא הפסיקה להיאנח בלחישה ולקרוא לעצמה: "אפרת... אפרת.." ועוד פעם: "אפרת..." – כמעלה באוב ליל כלולות שלא היה ולא נברא אלא חלום של שֵׁדים.

 "האם שטופה את בדם?" שאל בדאגה בן-ציון לאחר שנרגעה, "כאשר באתי בראשונה על סלובה היה הדבר כמו להבקיע מבצר. ולאחר שנפרצה בה סוף-סוף החומה הבצורה, סלובה המסכנה לא חדלה להיאנח ברוב כאב, והכול היה מלא דם, ואצלך..."

"כל אישה ובתוליה," מיהרה נג'ימה-מירל'ה ללחוש לו, "ואולי בזכות הקמיע וצפת נעשה לנו נס – והבקעת אותי כקרום של משי, וגם בחושך איני מבדילה בין דמי לתנובת זרעך העולה בי על גדותיה..."

"לא שמעתי מעודי שום אישה יהודייה מדברת כמוך..."

"ומה עולה בדעתך, בן-ציון? – שאולי אני מצד הנעמה והלילית, מלכּוֹת השֵׁדים..."

הוא הזדעזע והדף אותה מעליו, והיא קמה ומילאה מהחבית קערה של מים ויצאה לרחוץ עצמה בכריעה כשהיא ערומה לאור הירח בחצר, ואיש לא ראה אותה לבד מר' יוסף רופא קונדרג'י, שהבחין בקמיע המלבין בין שדיה שהזדקרו באור החלבי, וראה אותה שוטפת בידה את מבושיה, וחש באוויר ריח זרע שעולה מגופה, ושמע אותה לוחשת כמו שאומרים כישוף: "אפרת... אפרת..." ועוד פעם "אפרת..." – והבין שהיא אינה אחותו של החייט בן-ציון לוין אלא כניראה אשתו היא גם היא, והוא אמר לעצמו שטוב עשה שהעניק לחייט את הקמיע, "כי אולי השֵׁדה התורכייה הערומה הקטנה היא גלגול נשמתה של אפרת ותהי' לה לתיקון וזה דבר גדול מאוד."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

יעל שטרנהל – כאב כן בתו

פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל המנוח, חוקר הפשיזם שהפך לתומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מינה את עצמו בהתנדבות לשמש יועץ לענייני טרור של מוחמד יעסר עראפת, ויעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001). בנוסף כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הוא קרא להפיכת יו"ש ל"יודנריין" באמצעות טנקים. החמאס קיבל את הצעתו לרצוח יהודים בהתנחלויות בתיקון מסויים. החמאס מגדיר את כל הישובים היהודיים "התנחלויות", ובייחוד את קיבוצי עוטף עזה.

כאב כן בתו, יעל שטרנהל. היא אמנם קצת מתונה יותר. היא לא קוראת כמוהו בגלוי לרצח יהודים, אלא רק שלא יוכלו להגן על עצמם.

פרופ' יעל שטרנהל, חברת הוועד המנהל של הקרן לישראל חדשה, קראה לממשל האמריקאי להגביל את אספקת הנשק לישראל, כדי להציל ולשקם את שלטון החמאס בעזה, וחוששת מהפסקת הסנקציות נגד מתנחלים (רק ביו"ש) אם ביידן יפסיד.

שטרנהל, העבירה לאחרונה שיחה בעניין הבחירות באמריקה, והסבירה מדוע נצחונו של ג'וסף ביידן והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב היא סוגיה קיומית לישראל. היא הסבירה בשיחה שאם "חלילה" טראמפ ייבחר לנשיאות ארה"ב כל עבודת "הלובינג" שנעשתה נגד המתנחלים ביהודה ושומרון, מצד ארגוני השמאל, תרד לטמיון.

עוד טענה שטרנהל כי רק ממשל ביידן יכול להוביל לבחירות בתוך ישראל על ידי השקת "יוזמת השלום האזורית" שתוביל, לדבריה לבחירות בתוך ישראל.

שטרנהל קראה בשיחה לאמריקה להגביל את אספקת הנשק לישראל בטענה שהממשלה הישראלית "משוגעת" ויש בה חברים שעמדותיהם דומות לארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן. –"kkk". והיא הסבירה כי היא סומכת יותר על הממשל האמריקאי והנשיא ג'וסף ביידן מאשר על הממשלה הישראלית.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=851720&forum=scoops1

מה לנו כי נלין על המרצים האנטי ישראליים באוניברסיטאות ארה"ב, הרי יש לנו כאן אחת משלנו. כזכור גם פרופסור יובל נח הררי קרא לעובדי תע"ש לא לייצר נשק הגנה כדי שכולנו נלך כצאן לטבח. היש עם בימים?...

כבוד לסטודנטים, בושה לשוקן נבזלין ובומשטיין-בן

במאמר מערכת בעיתונם (4.6.24) יוצאים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן נגד הצעת החוק שמקדמת התאחדות הסטודנטים הארצית, לחייב מוסדות אקדמאים ישראליים לפטר "באופן מיידי" חברי סגל שיתבטאו "באופן הכולל את שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, אלימות או טרור, ו/או תמיכה במאבק מזוין או מעשה טרור נגד ישראל", וכן לשלול מהם את תקציבי המחקר ופיצויי הפיטורים.

הם כמובן מעוותים את הצעת החוק וכותבים שהיא "מבקשת לפגוע בכל מרצה שיעז להביע ביקורת על ישראל ומדיניותה. (פשוט שקר. מותר להעביר כל ביקורת מלבד האמור בחוק נ.כ.)

הצעת החוק קובעים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בעיתונם, "מעידה כי ראשי הארגון נכשלו בהבנה בסיסית של עקרונות הדמוקרטיה. החתומים על היוזמה התנדבו להוביל מתקפה על חופש הביטוי והחופש האקדמי, כדי להלך אימים על חברי הסגל במוסדות האקדמיים ולמנוע מהם להתבטא, לחקור ולפעול בהתאם לעקרונותיהם." (עקרונותיהם לחיסול ישראל, המשטר הדמוקרטי בה והמוסד בו הם עובדים נ.כ.)

"אחד הייעודים של האקדמיה הוא לשמש מצפן מוסרי. לא במקרה מתייחסת ממשלת נתניהו להשכלה הגבוהה כאל איום מתמשך שיש להכניעו, בדומה להשתקת מוסדות ביקורת וגופים עצמאיים אחרים. התאחדות הסטודנטים מעלה בתפקידה כשהצטרפה למסע סתימת הפיות."

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-06-04/ty-article-opinion/0000018f-dece-db29-a3ef-ffce53940000

העובדה שמערכת "הארץ", העיתון הערבי בעברית, אינה מבחינה בין ביקורת על ישראל שהיא לגיטימית לבין שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד בעת מלחמה – שאינה כלל ביקורת אלא תמיכה באוייב בעת מלחמה ופגיעה חמורה במדמוקרטיה, אינה מפתיעה.

הדמוקרטיה האנגלית המהוללת הבינה שבעת המלחמה יש לאסור את מפלגת הפשיסטים האנגלית של אוסולד מוסלי והכניסה אותו ואת כל חבריה למאסר. הדמוקרטיה האנגלית גם הוציאה להורג את העיתונאי ויליאם ג'ויס-"לורד האו האו" ששיתף פעולה עם האויב הנאצי. והכל בשם הגנה על בריטניה כמדינה דמוקרטית.

מעניין אם עיתון "הארץ" היה מתנגד לכך בשם חופש הדיבור והדמוקרטיה, כמו גם להפצצת ברלין בשם אי פגיעה במעורבים?...

לגופו של עניין תמיכה באויב בעת מלחמה אינה יכולה להיחשב לגיטימית. ביקורת על ישראל מלבד זו הדורשת לחסלה תמיד לגיטימית וכך גם החוק המוצע.

הכבוד לסטודנטים הבושה לשוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן.

למרבה הצער החוק כנראה ייפסל. ההגנה על הדמוקרטיה הישראלית אינה עומדת בראש מעייני שופטי בג"צ.

השופט עמית בדיון בעתירה נגד חוק אל-ג'זירה:

"אין ספק שזו פגיעה בחופש הביטוי"

בחודש שעבר אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק שמאפשר לשר התקשורת, בהסכמת ראש הממשלה, להורות על הפסקת שידורי ערוץ זר המשדר בישראל, אם שוכנע ראש הממשלה שהתכנים המשודרים בו פוגעים באופן ממשי בביטחון המדינה. 71 ח"כים תמכו בחוק ועשרה התנגדו.

הרכב של שלושה שופטי בג"ץ דן בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בדרישה לבטל את הוראת השעה המאפשרת להטיל סנקציות על ערוצים זרים המשדרים בישראל ("חוק אל-ג'זירה").

ראש הרכב השופטים יצחק עמית אמר בדיון כי "אין ספק שיש כאן פגיעה בחופש הביטוי," וכי "אין הרבה מדינות דמוקרטיות שמחוקקות חוק כזה דרמטי, אולי זה דורש ביקורת שיפוטית בהרכב מורחב." הוא העלה את האפשרות להוציא צו על תנאי שיחייב את המדינה לנמק את החוק. בעתירה נטען כי החוק פוגע בחופש הביטוי, בזכות למידע ובחופש העיתונות, וחוסם את האפשרות של האזרחים והתושבים לקבל מידע מגוון שלא עולה בקנה אחד עם הנרטיב הישראלי, או שלא משודר בערוצי התקשורת המקומיים.

נציגת האגודה לזכויות האזרח, עו"ד הגר שחטר, אמרה כי "לעתירה שני ראשים מרכזיים: חופש הביטוי ועצמאות מערכת המשפט ושלטון החוק. יש פגמים חוקתיים בחוק, יש מנגנון שמאפשר לעמדות פוליטיות לגבור על עמדות ביטחוניות. המנגנון יאפשר סנקציות על ערוצי תקשורת מטעמים פוליטיים, וזה אכן נעשה. המטרה היא ענישה, לפגוע בקו סיקור, ולא הגנה על ביטחון המדינה."

עו"ד חוסיין אבו חוסיין, המייצג את אל-ג'זירה, אמר שכ-40 מתוך 50 עובדי הרשת בארץ הם אזרחי ישראל, וסגירת המשרדים פוגעת גם בחופש העיסוק שלהם.

עו"ד ערן בן ארי, המייצג את ארגון הימין "אם תרצו" שהצטרף להליך, אמר כי "אל-ג'זירה היא זרוע של קטאר," וטען כי "יש בידינו מחקר בנוגע לתכני הרשת, כמו סרטון שמורה ומסביר כיצד כדאי לפגוע בטנק של צה"ל ולפגוע בחיילי צה"ל." הוא ציין כי "זו לא אג'נדה אלא פגיעה ממשית בביטחון המדינה." עו"ד אבו חוסיין דחה את דבריו, ואמר כי הם לא מדויקים. "כאילו שלוחמי חמאס זקוקים לייעוץ של אל-ג'זירה," העיר לו.

(יעל פרידסון, "השופט עמית בדיון בעתירה נגד חוק אל-ג'זירה: 'אין ספק שזו פגיעה בחופש הביטוי'." "אל-ארצ'", 3.6.24)

https://www.haaretz.co.il/news/law/2024-06-03/ty-article/.premium/0000018f-dd1b-d673-ab8f-ffdba6a00000

חופש ביטוי? דמוקרטיה? רשת אל-ג'זירה, היא ערוץ התקשורת הפרטי של דיקטטור קטאר, שייח' חמד בן ח'ליפה אל ת'אני. בערוץ אל-ג'זירה אין שמץ חופש עיתונות, הערוץ משקף רק את דעות הדיקטטור, המציג את האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים"-החמאס. אין בו לא דמוקרטיה, ולא חופש עיתונות, אלא בדיוק ההיפך מהם. ודוק: בקטאר יושבת הנהגת החמאס והערוץ משקף את עמדותיו. האם בריטניה היתה מאשרת לרשת התעמולה של גבלס לפעול חופשי בבריטניה בעת מלחמת העולם השנייה בנימוק של חופש ביטוי?

שבשעה שכתבי העט של דיקטטור קטאר, שייח' חמד בן ח'ליפה אל ת'אני, יכלו פעול בחופשיות בישראל, כתבי העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן לא יכלו לפעול בכלל בקטאר.

אז למה אם כן תומכים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בערוץ "אל-ג'זירה"? לא בגלל דמוקרטיה וחופש עיתונות. הם תומכים בשליט קטאר כי לרשת שלו ושלהם יש אינטרס משותף אחד והוא, המאבק נגד ישראל ששיאו סילוק האוייב האמיתי – נתניהו. מכל מקום שופטי בג"צ יאשרו ודאי את פעילות אל-ג'זירה בישראל. קיומה של הדמוקרטיה הישראלית אינו מעניינם.

סברין מסראווה חזרה ללמד

סברין מסראווה (המצרית), המורה לערבית בחטיבת הראשונים בגני תקווה, שהשתתפותה בהפגנה פרו-פלסטינית, בה הונפו דגלי סייקס, שהושעתה מההוראה בלחץ התלמידים והוריהם. קיבלה אישור ממשרד החינוך לחזור וללמד. לדבריה, משרד החינוך אישר את חזרתה ללמד, אך היא לא יודעת אם תשוב לגני תקווה בקרוב. "אני חשה כעס ואכזבה, לא יודעת אם אחזור ללמד בעיר." הורים זועמים טענו מנגד: "ניכרת סובלנות בלתי סבירה מצד המנהלת כלפי מורות כמו סברין." מעיריית גני תקווה נמסר כי "המורה מועסקת ע"י משרד החינוך, ואת כל השאלות בדבר העסקתה/אי העסקתה יש להפנות למשרד החינוך."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=851576&forum=scoops1

אני חוזר על הצעתי שתמנע כל מבוכה והרגשת איום. על כל מורה ערביה-מוסלמית הרוצה ללמד בבתי ספר יהודיים להצהיר כי היא רואה בדברי מוחמד, המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים כתנאי לגאולה, גזענות שהיא מגנה, ולא מופת מוסרי. מורה התומכת ברצח יהודים אינה יכולה לשמש מורה בבית ספר במדינת היהודים. (גם לא לערבים).

מנהיג איראן עלי חסיני ח'אמנהאי: ''מבצע שיטפון אל-אקצה הוא מכה הרסנית ליישות הציונית שהיא לא תתאושש ממנה''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=851600&forum=scoops1

אכן הוא צודק שזו מכה הרסנית לישראל אך היא תתאושש ממנה. אבל היא הרסנית לערבים הרבה יותר כפי שהסביר אבא של מאזן שגינה  את  דברי חמינאי ש"מבול אל-אקצא" היה "דרוש לאזור", וסיכל את תוכניות הנורמליזציה: "אלו הצהרות שמטרתן להקריב את הדם הפלסטיני, הן לא יובילו להקמת מדינה פלסטינית, מי ששילם את מחיר המלחמה והימשכותה הם הפלסטינים"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=851638&forum=scoops1

דני אורבך, לצה"ל יש אסטרטגיה ברורה בעזה

בשבועות האחרונים טוענים משקיפים רבים כי לישראל אין אסטרטגיה ממשית בעזה. אחדים אף מוסיפים שהממשלה אינה מעוניינת לסיים את המלחמה אלא לגרור אותה עד אינסוף, אולי משיקולים פוליטיים ואישיים של העומד בראשה, אלא שמבט מעמיק על צעדיה הצבאיים של ישראל דווקא מלמד שיש מחשבה אסטרטגית סדורה מאחוריהם.

המפתח להבנת האסטרטגיה הישראלית טמון לדעתי בשלושה צעדים מרכזיים. הקמת מסדרון נצרים, הפרימטר מסביב לרצועה והשתלטות על מעבר רפיח וציר פילדלפי, וכן השמדת מנהרות אסטרטגיות, צה"ל מבתר את הרצועה, מונע העברת תגבורות חמאס ממקום למקום ומנתק את ארגון הטרור מאספקת נשק, כסף וחומרי גלם מבחוץ. ברגע שיסתיים טיהור רפיח, שלב הלחימה העצימה האחרון, אולי יוקם מסדרון נוסף בין רפיח לחאן יונס. כך תפשוט ישראל אחת לזמן מה על האיים שבשליטת חמאס, וזאת בעזרת מודיעין ממוקד, כדי לחסל לוחמים, להשמיד נכסים ותשתיות ואולי גם למצוא חטופים.

כל "דור" לוחמים חדש של החמאס יהיה מיומן ומסוכן פחות מקודמו, וייאלץ להיעזר פחות בפיקוד, שליטה, לוגיסטיקה ומודיעין. בתוך כך ישראל חוסכת את הכסף ואת כוח האדם שיידרש להקמת ממשל צבאי, ופושטת כאשר צריך – במקום שתיאלץ להעמיד חיילים כ"ברווזים במטווח" ברחובות ובסמטאות.

נקודת חולשה: הציבור הישראלי. לאחר שהולעט בסיסמת "הניצחון המוחלט" והמהיר, עלול להתאכזב מהמלחמה הארוכה והסיזיפית, ולהחשיב את הפשיטות החוזרות והנשנות לדשדוש שסופו בתבוסה. ולבסוף, הלחץ הבינלאומי הגובר והשעון הפוליטי הפנימי עלולים שלא להעניק לצה"ל את השהות להשלים את המלאכה. במילים אחרות, ישראל בחרה באסטרטגיה שדורשת משאבי סבלנות, התמדה וקרדיט פנימי ובינלאומי – ואלה לא בהכרח עומדים לרשותה. במלחמה מסוג זה, מול יריב סבלני, פנאטי ונחוש להחריד, מי שיקרוס מתשישות רגע לפני יריבו – הוא שיפסיד. השאלה אם נוותר, נשנה אסטרטגיה או נלמד להתמיד – עודנה פתוחה.

(דני אורבך, "לצה"ל דווקא יש אסטרטגיה ברורה בעזה", "אל-ארצ'", 2.6.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-06-02/ty-article-opinion/.premium/0000018f-d873-dd44-a3ef-db73be880000

מוסר השכל: "מי שיקרוס מתשישות רגע לפני יריבו – הוא שיפסיד," וזה צריך להיות החמאס.

לאלו המתכננים את "היום שאחרי" בלי מיגור החמאס

לפי דיווחים ב"טלגרף", תוכנית ישראלית התגבשה כדי לשכנע חמולה עזתית חזקה לקחת את השלטון מחמאס, אך ארגון הטרור הוציא את מנהיגה להורג ובכך סיכל את התוכנית. מקור מודיעיני ישראלי מסר כי מדובר בחמולת דוגמוש, החזקה ביותר במובלעת. ישראל מנסה כעת לגייס מנהיגים פלשתינים מתונים מיו"ש כדי לשלוט בעזה לאחר המלחמה.

ישראל היתה מצויה תחת לחץ מצד בעלות בריתה הקרובות ביותר, כולל ארה"ב, להביא במהרה תוכנית לניהול עזה לאחר המלחמה. לפני כשלושה חודשים פורסמו דיווחים דומים בחשבונות המזוהים עם חמאס, שדיווח ברשתות החברתיות על הוצאה להורג של ראש חמולת דוגמוש בבית משפט לענייני משפחה בעיר עזה.

לפי הדיווחים, חמושי ארגון הטרור עצרו את המנהיג השבטי לאחר שלטענתם הורה לאנשיו להשתלט בכוח הזרוע על הסיוע ההומניטרי ולמכור אותו לתושבים. כמו כן, נטען כי חברי החמולה שיתפו פעולה עם ישראל.

(חמאס חיסלו את ראש חמולת דוגמוש בעזה שייועדו ע''י ישראל לטפל בסיוע ההומניטרי ולתפוס שליטה ברצועה).

https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/15846000

לאלו המתכננים להביא את אבא של מאזן לניהול עזה במקום החמאס להבין שהוא שורד ברמאללה רק בזכות חיילי צה"ל. ללא חיילי צה"ל היה מזמן נזרק מגגות רמאללה כך גם יקרה ללא צה"ל בעזה.

יוסף כהן – "אל יתהלל חוגר כמפתח"

"כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר."

ראש המוסד לשעבר יוסף כהן התפאר בריאיון לגל"צ כי ישראל עוקבת אחר כל צעד של מנהיג חיזבאללה, ועשויה להחליט על חיסולו בכל רגע נתון.

https://www.maariv.co.il/news/military/Article-1104013

מאז ה-7 באוקטובר שבענו מהתפארויות שווא על יכולות פוטנצליות, ובייחוד של המוסד ואמ"ן. יש לזכור שתי אמרות חשובות:

"אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ"‏  (מלכים א' י"א)  כלומר – אל לך להתרברב לפני שניצחת במלחמה.

בן הדד מלך ארם שהתכונן לתקוף את ממלכת שומרון התרברב בניצחונו עוד לפני שהביס את אחאב מלך ישראל: "וַיִּשְלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד, וַיֹּאמֶר: כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי."‏

אחאב מלך ישראל השיב לו: "אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ."‏ (מלכים א' י"א) החוגר הוא החייל שלובש את החגור לפני הקרב. המפתח הוא החייל הפותח או משיל את החגור מעליו לאחר שחזר משדה הקרב. התוצאה: בן הדד, שהיה בטוח לחלוטין בניצחונו, הרשה לעצמו לשתות לשוכרה באוהלו לפני הקרב, והובס על ידי אחאב.

הטוב, הרע והמכוער (באיטלקית:  Il buono, il brutto, il cattivo, באנגלית: The Good, the Bad and the Ugly) הוא מערבון ספגטי קלאסי. בייחוד זכורה אימרת הסיום שלו:

"When you have to shoot, shoot. Don't talk" – "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר".

https://www.youtube.com/watch?v=PZyz-VU3BDE

יוסף כהן, שבענו מהתפארויות שווא. הפסק לקשקש. אם אתה יכול תירה!

לא לאבד את התקווה

הרב עמיאל הירש, מהרבנים הבולטים בתנועה הרפורמית בארצות הברית, חושב שהקהילות היהודיות הליברליות צריכות להוקיע את הקולות האנטי-ציוניים שהלכו והתגברו בקרב בני דור ה-Z. בריאיון מיוחד הוא קורא לחשבון נפש בתנועה: "לא שמנו מספיק דגש על המחויבות שיש לנו כלפי שאר היהודים."

כבר כמה שנים שהרב הרפורמי עמיאל הירש מזהיר מפני מגמות אנטי-ציוניות שצוברות תאוצה בתוך הקהילה היהודית הרפורמית בארצות הברית, שהוא משתייך אליה. לאחר פרוץ המלחמה בישראל, התברר שמדובר באזעקת אמת. בימים רביעי וחמישי בשבוע שעבר אירח הירש בבית הכנסת החופשי על שם סטיבן וייז בניו יורק ועידה של מנהיגים רפורמים, בהשתתפות מאות רבנים ומחנכים, כדי לדון בדרכים לחזק את הזיקה לציונות ולישראל בקרב חברי הקהילות הרפורמיות בצפון אמריקה.

הוועידה אורגנה על רקע התפתחויות מטרידות בנוגע לבני הדור הצעיר, והקולות האנטי-ציוניים שהתגברו מאז 7 באוקטובר. כבר בדצמבר 2023, יותר מ-1,200 חברים ובוגרים של האיחוד ליהדות רפורמית (URJ), ארגון הגג של קהילות היהדות הרפורמית בצפון אמריקה, רובם צעירים, חתמו על מכתב להנהגת התנועה בדרישה לתמוך בהפסקת אש מיידית. במכתב הם טענו שהאיחוד למעשה שותף ב"רצח עם", ב"טיהור אתני", ב"דיכוי העם הפלסטיני" וכן ב"אפרטהייד" וב"קולוניאליזם" הישראליים. הם האשימו את ראשי התנועה הרפורמית שהם מפירים בכך את עקרון תיקון העולם שהם מחנכים אליו.

בנאום נוקב שנשא בוועידה לפני מספר ימים, הגן הירש על זכותה של ישראל להגן על עצמה ואמר על אותם צעירים: "הם לא הביעו חום יהודי, אפילו מילה של אהדה לישראלים או חמלה כלפי אלה שנרצחו, עונו, הותקפו מינית ונחטפו מבני עמנו. לא היתה הכרת תודה או צער על חיילים ישראלים בני גילם, שמסרו את נפשם בהגנה על עם ישראל. כאילו כל הסולידריות היהודית, האמפתיה, האחריות וההדדיות נשללו מהצעירים היהודים הללו."

בריאיון ל-ynet, מעריך הרב הירש שחלק מבני דור ה-Z שגדלו במוסדות התנועה כבר אבודים, ואי אפשר להשפיע עליהם לראות את ישראל בצורה חיובית יותר. "אני חושש שהביקורת שלהם חריפה כל כך לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי הממסד היהודי-אמריקני שמזדהה עם ישראל, ולפחות בטווח הקצר, חמש עד עשר השנים הבאות, הם אבודים ולא יחזרו אלינו – לבתי הכנסת ולקהילה היהודית," הוא אומר בצער. "אני מקווה שאני טועה. מה יקרה בעוד 20 שנה, אני לא יודע. מבחינה אישית אני פתוח לכל יהודי. גם אם הם אנטי-ציוניים, אארח אותם בבית הכנסת, ואולי תהיה לי הזדמנות לשכנע אותם. אבל אני חושש שרוב הצעירים האנטי-ציוניים מדור ה-Z אבודים לנו, והם לא יחזרו לקהילה היהודית הממוסדת. את עיקר המשאבים אנחנו צריכים להשקיע בדורות שבאים אחריהם."

(רב רפורמי בכיר בארה''ב: ''יש צעירים יהודים אנטי-ציוניים שכבר אבודים לנו'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=851533&forum=scoops1

ארה"ב היא משמידת הערך הגדולה ביותר של העם היהודי. יותר מפולניה בימי השואה. הרב הירש המזועזע מתמיכת בוגרי היהדות הרפורמית בשלטון החמאס, באנטישמיות של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי צריך לשאול את עצמו כיצד קרה שבוגרי תנועתו מזדהים עם אלו המכריזים בגלוי כי מטרתם לרצוח את כל היהודים. מן הסתם משהו היה לקוי בחינוכם. הדבר דומה ליהודי גרמניה מהתנועה הרפורמית שהיו תומכים בהיטלר. הרב הרפורמי ליאו בק, ששיתף פעולה (אמנם בכפייה) עם הגרמנים הנאצים, מעולם לא היה חותם על גילוי דעת שהוא מזדהה איתם. בכל מקרה אסור לאבד את התקווה ולומר שהם אבודים לנו. תמיד יש להיאבק להשיבם בתשובה על חטאם. לחינוך יש כאן תפקיד חשוב.

בורות שלא תיאמן בקרב הנוער האמריקאי

צפו: ריאיון רחוב בארה״ב עם פעילה בקהילה הגאה שממחיש את המצב, חוסר ידע ובורות מוחלטת של תומכי חמאס בנושא ישראל – ישראל מדינה מוסלמית...

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=851805&forum=scoops1

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* החיילת המרגלת ענת קם, כיום פובליציסטית מיוחסת בשוקניה: "אין לי דבר נגד בני אדם מאמינים. כמה מחבריי הטובים ביותר מאמינים באל בגרסתו היהודית (וכמה גם בגרסאותיו הנוצרית והמוסלמית), וחלקם אף חוטאים באורח חיים דתי. אבל מה שהקואליציה הזאת הביאה עלינו הוא הזייה ברמת האדמו"ר מסאטמר, שנמלט מטלפי הנאצים ושיכנע את חסידיו להישאר מאחור תוך גזירת גורלם להשמדה, וניתוק ברמת רבני הציונות הדתית, ששיכנעו את קהילותיהם "היה לא תהיה" על ההתנתקות (היתה גם היתה). הם פשוט לא יודעים מה קורה סביבם. כל אדם אחר שהיה מציג ניתוק כזה מהמציאות היה נלקח אחר כבוד למחלקה סגורה עד שהיו מתאזנים הכימיקלים במוחו. מישהו יודע אם חסינות פרלמנטרית כוללת חסינות מאשפוז כשאיבדת קשר עם העולם." ["הארץ",  6.6].

* האם הוא מבין את מה שהוא אומר? נשיא ארה"ב ג'ו ביידן אמר בריאיון למגזין טיים שהתפרסם אתמול [5.5.] כי "יש לאנשים את כל הסיבות להגיע למסקנה: שראש הממשלה בנימין נתניהו מאריך את המלחמה ברצועת עזה בגלל שיקולים פוליטיים." ["הארץ", 6.6].

אהוד: לפחות לצבא האמריקאי, למערכת הביטחון האמריקאית וליצרני הנשק האמריקאיים לכל סוגיו, גם מטוסים, המודאגים והדואגים לארה"ב  – יש סיבה טובה להמשיך בקשרים ההדוקים עם ישראל ולא לשעות למדיניות הנשיא [המטורלל?] שלהם!

* אהוד: תזכורת – לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת מאז אחראי יחיא סינוואר ולא בנימין נתניהו!

* אהוד: נתניהו לא בסדר! בביקורו שלשום בקריית שמונה הוא לא נפגש עם ראש העיר אביחי שטרן, שהשתין עליו. "בחודש שעבר נשאל שטרן בראיון לניר גונטז' במוסף 'הארץ' מה הציון שהוא נותן לממשלה על טיפול המשבר האזרחי שנוצר בתקופת המלחמה והשיב: 'אם היית מדבר איתי לפני פסח הייתי אומר 0 מוחלט. עכשיו מקסימום 1-2. אף אחד, עדיין, לא מנהל את האירוע. בהתחלה בצדק. תשומת הלב היתה לדרום. ישבנו בשקט ונתנו רוח גבית. אבל המשברים הולכים וגדלים ואנחנו לבד.' שטרן נשאל גם האם לדעתו צריך להחליף את ראש הממשלה לאחר המלחמה והשיב, 'מיד לאחר המלחמה – כן. יש מקום. זה גם מתבקש.'" ["הארץ" באינטרנט, 6.6].

* האם בני גנץ חכם?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס'1-25 , 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל