פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1958

יום מאה ארבעים ותשעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2174 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בסיון תשפ"ד. 10.6.2024

עם הצרופות: 1. אבנר ליד האנדרטה לזכר הנספים בשואה. צילום עדינה בר-אל. 2. אנדרטה לזיכרון הנפלים – התותח וסלעי הכורכר. כנ"ל. 3. רחבת אנדרטת הזיכרון לזכר הנספים בשואה. כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: דְּרָכַיִךְ כְּאָז. // איליה בר זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: תְּמוּנָה. // אורי הייטנר: 1. מים ופת קיבר. 2. צרור הערות 9.6.24. // דורון קורן: הקשיבו לאישה החרדית: "הממשלה הדתית רמסה וקרעה את התורה." // עדינה בר-אל: אבנר חורש –מַשֹּוּאוֹת זיכרון ותקומה. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר', מאי 2024. // שמעון גרובר: קץ כדור הארץ (תחזית קודרת). // יהודה גור-אריה: שני שירים. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שנים-עשר: מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים.// רוֹן גֵּרָא: אָח גִּבּוֹר. לְאַרְנוֹן זְמוֹרָה הי"ד. // נעמן כהן: צה"ל גמור, ישראל אבודה, סינואר ונסראללה מאושרים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

דְּרָכַיִךְ כְּאָז  –

מַהְבִּילִים

וּלְצִדֵּיהֶן

מִזְדַּקְּרִים  –

בַּרְקָנִים גֵּאִים  –

נוֹטְפֵי מוֹר,

בְּרוֹשִׁים מְאֻבָּקִים,

חַמֵּי-שְׂרָף

לְעֵת צָהֳרַיִם;

 גַּנֵּי-בַּנָנוֹת

מְנַפְנְפִים יְרֻקּוֹת,

בִּכְנָפַיִם קַלּוֹת;

פַּרְדֵּסִים  –

כִּבְדֵי עַלְוָה  –

כְּבַהֲמוֹת בְּתוֹךְ נָהָר  –

רוֹבְצִים רְווּיִים,

מוֹצְצִים מַיִם בַּחֲשַׁאי;

וְתַחַת אֶקָלִיפְּטִים,

מְדֻבְלְלֵי-שֵׁבֶט  –

גַּגּוֹת עַלִּיזִים

מַאְדִּימִים;

שְׁבִילִים עוֹד מִתְפַּתְּלִים

בְּאַדְמַת-בּוּר צְחִיחָה,

וְעַל גִּבְעַת-חוֹל

לְבָנָה

אַלּוֹן בּוֹדֵד גּוֹחֵן;

רַק דְרָכַיִךְ  –

סְרָטִים שְׁחוֹרִים,

עוֹצְרֵי-נְשִׁימָה  –

נִבְלָעִים

תַּחַת אוֹפַן מָהִיר  –

לְלֹא הֵלֶךְ,

לְלֹא סוּס וְגָמָל:

טְרָקִים טְרַקְטוֹרִים

בּוּלְדוֹזֶרִים גִּ'יפִּים וְקוֹנְטֶסוֹת

כְּעֵדֶר מְטֹרָף  –

בִּדְרָכַיִךְ מִשְׁתּוֹלְלִים.

1969

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: אני, נכדו של יהודה רַאבּ (1858-1948), שחרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בשנת 1878 – תומך במאה אחוז בפעולותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון וממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל וכל כוחות הביטחון – למיגור אויבי ישראל ולהשבת החטופים מהכליאה בידי הבאנדיטים הפושעים של החמאס ברצועת עזה, ואני מגנה בשאט נפש את ההפגנות, הפעולות והמזימות נגד העם היהודי, נגד ישראל ונגד צבאה וממשלתה – אשר מתקיימות ברחבי העולם ולצערנו גם בישראל!

זיכרו לי זאת את דבריי אלה לדורות.

* * *

איליה בר זאב

פְּרֶלוּד מס. 21 –  סי במול מז'ור,

– שירתיcantabile

קְטֹרֶת גָּז בְּאַסְדוֹת הַהוֹן מְעַרְבֶּלֶת עָרֵי שְׂרֵפָה

מְפַעְפַּעַת בַּמִּגְדָּלִים, מְנַטֶּפֶת

תַּאֲוָה, גַּאֲוָה וּבֶצַע.

חֶלְקִיקֵי אָבָק אֱלוֹהִי נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר.

"בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשַׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ"*

עוֹלָל, אִם נוֹלַד מֵת אוֹ

חָתוּךְ –

אָסוּר בִּימֵי אֵבֶל.

אַל תִּבְכִּי אִשָּׁה, הָכִינִי תַּכְרִיכֵי בּוּץ

 לַבָּא בַּתוֹר –

הַסְתִּירִי נַעֲלֵי כִּפּוּר.

אֵי-שָׁם, מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הַתַּיִל,

מַנְגִּינַת צֶ'לוֹ.

כְּלָבִים חָדְלוּ לִנְעֹץ שִׁנַּיִם, שׁוֹלְחִים מַבָּט

רווּי גַּעְגּוּעִים בִּזְנַב הַהוֹלְכִים –

הַנְּמוֹגִים אֶל רוּחָם.

* תהלים ב' קי"ט

 פורסם לראשונה – "בעקבות הזמן השרוף" בהוצאת "ספרי עיתון 77", 2019, ומי יודע... העולם שוב אדיש וקולני... עסקנים מרפדים את הונם, מדללים את מצפונם ונעלמים לחמדנות יצרית אי שם.  מי יודע היכן התיִל הדוקרני ובתי המרחץ  במעמקי האדמה?  רק הכלניות ממשיכות להאדים את שרידי הנוף.

לעזא-זל   האביב הזה...

נְחִיתוֹת

 רָצוּי לְהִתְמַקֵּם לְיַד הַחַלּוֹן,

(מִצַּד שְׂמֹאל, מושָׁב (A.

בְּוִינָה, בְּצִדֵּי שְׂדֵה הַתְּעוּפָה,

שְׂדוֹת חִטָּה מִזְדַּקְּפִים

לְגֹּבַהּ אָחִיד,

מַצְדִיעִים.

אֵין מִילִימֶטֶר מְיֻתָּר.

מֵאוֹתוֹ חַלּוֹן בְּסַרָיֶבוֹ נִשְׁקָפִים

מִשְׁטְחֵי קְבָרִים לְבַנְבַּנִּים.

סֵדֶר מוֹפְתִי.

אֲלָפִים.

בַּדֶּרֶךְ לְצִירִיךְ הַמָּטוֹס מַבְקִיעַ עֲנָנִים

מִתְפַּלֵּל לִנְחִיתָה רַכָּה.

בְּאֶרֶץ נֵיטְרָלִית אֵינְךָ יוֹדֵעַ

כֵּיצַד תִּסְפֹּג אוֹתְךָ

הָאֲדָמָה.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

תְּמוּנָה

רִאשׁוֹנוֹת בָּאוּ הַיְלָדוֹת.

מִסֻּלְיַת סַנְדָּלָן עַד סֶרֶט בַּשֵּׂעָר

לְבוּשׁוֹת בְּלָבָן.

מוֹתְחוֹת קַו קַלִּיל

מֵעֵשֶׂב בְּצַד הַדֶּרֶךְ

עַד עֲבִיב שָׁמַיִם.

וּפֶתַע הַנְּזִירוֹת. פְּסִיעָה שְׁחוֹרָה

עַל גֵּו הָאֲדָמָה מַכְבֶּדֶת.

לְבוּשָׁן אָפֵל לְאֹרֶךְ כָּל תַּחֲנוֹת גּוּפָן.

גּוֹן הַחִוָּרוֹן שֶׁלַּגְּלִימָה פְּנִימָה

בִּקֵּשׁ אֶל עֵין הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּקְרִית.

שׁוּרָה שְׁחֹורָה אַחַת נִשְׁזֶרֶת

לְרֹחַב הָרְחוֹב.

בַמִּגְרָשִׁים מֵעֵבֶר

עָבְרוּ הַנְּעָרוֹת, שִׁכְמָן רוֹצֶה לָאוֹר.

עוֹרָן שָׁחֹם וְרַךְ כֹּה.

לְאָן הוֹלֵךְ אִישׁ

לְאָן הוֹלֵךְ אִישׁ, גּוּפוֹ מֵפִיץ צְלָלִים,

 גַּלְָּיו יוֹצְאִים כְּקוֹלוֹת לְהַטְעוֹת אֶת הָאִלֵּם.

 זֶה הָאוֹסֵף בְּתֵבָה נְעוּלָה מִלִּים.

הוֹלֵךְ אִישׁ מִלִּים

שֶׁהוּצָא מֵהֶן הַגּוּף הַחַי.

כְּקוֹנְכִיָּה הַמְפַתָּה וּמְשַׁלַּחַת קוֹלוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

אִישׁ גַּלִּים הוֹלֵךְ, פּוֹלֵט

עָשָׁן שֶׁל הֲגָיִים.

שָׁאַלְתִּי אֶת הָאִלֵּם

מִמֶּנּוּ יוֹצְאוֹת לְסוֹבֵב קוֹנְכִיּוֹת עַל הַחוֹל

 וְכָל אֲבָרָיו שִׁרְיוֹן שֶׁל צְדָפִים –

מִי בָּא מֵהַגַּלִּים לְהַטְעוֹת, הוֹלֵךְ עֲטוּף צְלִילִים?

שָׁאַלְתִּי

אִישׁ-תֵּיבָה-נְעוּלָה, חַכָּה, בְּיָדוֹ.

כַּעֲוִית, מִן הַסְּדָקִים, לְעִתִּים קוֹלוֹ נִפְרָץ,

אוֹסֵף אֲחֵרִים שֶׁבְּגוּפָם הַחַי מִלִּים שֶׁלֹּא הוּצְאוּ,

חוֹל, אַצּוֹת, וַאֲבָרִים רַבִּים.

אנדד כבן 100 ואולי יותר, ספק אם הוא מודע לטבח הנורא... בבארי ובכל שאר הנטבחים והסובלים בארץ הזו... שירים מיוחדים אלו הם מספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: זה ברור כשמש: התקשורת, "האידיוטים השימושיים", "מפגיני המחאה", שקמה ברסלר, האופוזיציה ודומיהם – יקבלו את מסקנות "ועדת החקירה הממלכתית" לחקר האחראים לטבח ה-7 באוקטובר רק אם הן יזכו וינקו מאחריות את יחיא סינוואר, את חסאן נסראללה ואת איראן – ויאשימו במחדל את ממשלת ישראל והעומד בראשה ואת צבא ישראל והעומדים בראשו ואת התזמורת הפילהרמונית הישראלית!

* * *

אורי הייטנר

1. מים ופת קיבר

כמו לפני 57 שנים, גם השנה ב' בסיוון חל בשבת. אז, היתה זו אחת השבתות הגדולות בתולדות המדינה. בשבת זו שוחרר הגולן. עם שחרור הגולן, שוחררו תושבי הגליל מן הסיוט שבו חיו 19 שנים. שחרור הגולן היה אקורד הסיום של מלחמת ששת הימים, שבה הניצחון הישראלי היה, אכן, ניצחון מוחלט. היה זה 10 ביוני למניינם. ב-14 ביולי, חמישה שבועות בלבד לאחר מכן, עלו חלוצי ההתיישבות לעליקה, והחל מפעל ההתיישבות בגולן.

הסופר, המחזאי והפובליציסט הדגול, חתן פרס ישראל לספרות משה שמיר, איש הפלמ"ח, היה בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומנהיגיה. לימים הוא כיהן בכנסת. שמיר היה אוהב ארץ ישראל, אהבה שבקעה מכל משפט בכל אחד מארבעים הספרים שכתב. והוא האמין אמונה יוקדת בצדקת הציונות ובזכותנו הבלתי מעורערת על ארץ ישראל.

לגולן, היה לשמיר מקום מיוחד בלב. הוא אהב את הגולן ואת נופיו, ודווקא את הפרא הקשה ולעתים המאיים של אבני הבזלת השחורות; הנוף הלא-פסטורלי, שכל אוהב גולן מאוהב בו דווקא בעטיו. הכרתי את משה שמיר בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, והתפעלתי תמיד מאהבתו הגדולה לגולן ומהיכולת הווירטואוזית לבטא במילים את האהבה הזאת. הדאגה, שמא ישראל תיסוג, חלילה, מהגולן, הדירה שינה מעיניו.

ב-1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, פירסם שמיר את ספרו "חיי עם ישמעאל". ספר זה הוא שילוב של אוטוביוגרפיה עם מניפסט אידיאולוגי. בספר הוא הציג את השקפתו, השקפת שלמות הארץ, במובן הרוחני, האידיאולוגי, התרבותי, המדיני והביטחוני, דרך סיפורי חייו. לא סיפור חיים כרונולוגי, אלא מעין שיטוט ברחבי ארץ ישראל, בעיקר מעבר לקו הירוק, עם זיכרונותיו מתקופת המנדט בתנועת השומר הצעיר ובפלמ"ח, עם טיוליו הנרגשים ברחבי הארץ בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים.

הגולן מוזכר לאורך הספר פעמים רבות, אחד הפרקים: "הגולן – מים ופת קיבר", מוקדש לגולן. הוא מספר על הטיול עם משפחתו וחברים לגולן לאחר המלחמה. כיצד חבריו והוא סיפרו את סיפור מסעותיהם לגולן בנעוריהם ובפלמ"ח. והוא מפליג ומספר את ההיסטוריה היהודית של הגולן, מתקופת המקרא, דרך תקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ההתיישבות הציונית בתקופת העליה הראשונה, הגולן בחזונו של הרצל בספרו "אלטנוילנד", הימים הקשים והמרים למרגלות הגולן תחת הכיבוש הסורי בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים וראשית ההתיישבות החדשה בגולן. הוא דיבר על הגולן וחשיבותו העצומה לביטחון ישראל ועל תפקידו כמקור המים של ישראל. הוא כתב על חוסר השורשים של הערבים שהתגוררו תקופות אלה או אחרות בגולן ולא יצרו בה יצירה של ממש, וכיצד בתקופת השלטון הסורי הגולן לא היה אלא מכשיר לתוקפנות בלתי נפסקת נגד ישראל.

אביא כאן ציטוטים נבחרים מן הפרק:

"'שם הרי גולן – הושט היד וגע בם,' שרה רחל בכינרת לפני חצי מאה שנים, כשהיא חורזת את ה'גע בם' עם 'חרמון הסבא'. היה זה לא רק אחד מחרוזי האסוננס הראשונים של השירה העברית החדשה בארץ ישראל, אלא אולי הביטוי הראשון והחי ביותר עד היום לתסביך הכפייה ולקשר הכפייה המיוחד שהיו לנו כלפי הרמה, רמת הגולן, מיום שנטינו את אוהלנו הראשון בעמק שלרגליה. הדבר בולט במיוחד באזור הכנרת, אבל הוא נכון גם ככל שנצפין משם, עד מקורות הירדן ממש: הרי הגולן, ההרים שמזרחה לירדן, גבוהים יותר וממהרים יותר להתרומם אל גובהם השליט, מאלה שמערבה לירדן. ההרגשה, כי לפנינו חומה אדירה, קשוחה, אינה תוקפת רק את ההולכים או החיים בעמק שלרגליה – אלא גם את כל הצופים בה מרכסי הגליל. זה היה האזור היחיד בארצנו שמעליו התרומם רכס הרים מוצק, קרוב כל כך ועם זאת מנותק ורחוק כל כך. החרמון עם כיפתו הלבנה נראה באמת כסבא טוב וחייכני. הרי הגולן החשופים, שסלעיהם שחורים וצבא אדמתם כבשר חי – היו קרובים יותר ונוכרים יותר. תמיד היה בהם משהו אכזרי ונוקשה למראה, ועל כן אולי המשיכה המתמדת להגיע אליהם, לגעת."

שמיר כתב על הגולן כמקור המים של ארץ ישראל, וסיכם זאת במשפט: "...נגיע באופן הטבעי והצודק ביותר למסקנה האחת והיחידה: רמת הגולן שייכת באופן אורגני למכלול האחיד של ארץ ישראל כיחידה גיאופוליטית בעלת כושר קיום."

על כך הוא הוסיף ש"אכן, גם כאן כבמקומות אחרים בארץ ישראל, חוזר אותו הסיפור: תקופת הזוהר של הגולן כארץ נושבת, משגשגת, מייצרת בחומר ויוצרת ברוח היו תמיד תקופות הקשר ההדוק של הגולן אל ארץ ישראל, במילים אחרות: בימים שהיה יישוב יהודי בגולן."

שמיר מתאר מטבעות יהודיים שנשתמרו בגולן מתקופת בית שני ובהם "בולטת צורת שיבולים של ברכת-יבול – סמל לתפקידו של הגולן כממגורת הדגן של ארץ ישראל. שרידים רבים של בתי כנסת, ההולכים ומתגלים וגדלים במיספרם – מהווים תזכורת לאופי העיקרי של ה'יישות' היהודית בגולן: לא רק שליטת-מלכים ומסעי-מלחמה – אלא יישות של ממש,  יישובים, קהילות עובדות, יוצרות וסוחרות, חיי רוח. ומכאן כמובן תודעת-קשר עמוקה אל העם והארץ, אל הייחוד הלאומי ואל העצמאות הלאומית." לעומת, זאת, הוא מדגיש, "מאז חיסול היישוב היהודי בגולן בעקבות הכיבוש הערבי – לא התבססה שם תרבות אחרת רצינית – לא התיישבות, לא בניית ערים, לא חקלאות מפותחת ולא שום תהליך מן התהליכים שיש בהם כדי לכסות כליל על מה שהיה לפניהם. שוב אותו סיפור מוכר ממקומות אחרים: הסר את השכבה השטחית של הכיבוש הערבי – ואתה בארץ יהודית."

פסקת הסיום של הפרק עוסקת בהתיישבות החדשה בגולן לאחר מלחמת ששת הימים. "לפני למעלה משנה (מאז שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים) התחילו במלאכה – המתנחלים הראשונים בהיאחזויות השונות הפזורות על פני כל הרמה. שטחים נחרשו, שדות עובדו, מים הובאו ממרחק, אחרי שהסורים ניתקו את קו המים הקיים. בוצע סקר אווירי של קרקעות, לקראת תכנון כולל ורציונלי של התיישבות רחבת-ממדים. אנשי רשות שמורות הטבע שלנו סימנו אתרים בעלי ערך מיוחד וניגשו לטיפוחם במרץ הסוחפני-האופייני להם. פיתוח בעל אופי עירוני יותר ניתן לאל-חמה (מרכז מרחצאות ותיירות) וגם קוניטרה מתוכננת כמרכז עירוני, אף כי אין נראית לפי שעה כל התקדמות בשטח זה.

דבר אחד, מכל מקום, ברור:

סיני, חברון, שומרון, ירדן, חרמון – זהו היום קו ההגשמה הציונית."

2. צרור הערות 9.6.24

* רוח אנטבה – בימים הראשונים של המלחמה כתבתי, שאני מקווה שהמחויבות לשחרור החטופים אינה רק על פי אופציית עסקת שליט אלא גם על פי אופציית אנטבה. קיבלתי על כך תגובות לועגות. הרי אלה מקרים אחרים לגמרי. ברור שיש הבדלים בין המקרים. אגב, ההבדל הגדול ביותר, הוא שמבצע אנטבה כבר היה. לפני שבוצע, לא רבים האמינו שהוא אפשרי. כמובן שהבדל משמעותי מאוד, שהיה ברור מן ההתחלה, הוא שבניגוד לאנטבה, אז כל החטופים היו מרוכזים במקום אחד והמקום ידוע, כאן המצב שונה לגמרי. כאשר כתבתי על אופציית אנטבה, התכוונתי לרוח אנטבה. כלומר לעצם התעוזה לחשוב, לתכנן ולבצע פעולות כאלו.

אינני שולל עסקת חטופים, ואף עסקה רעה וקשה שנשלם בה מחיר כבד, אך לא כניעה לדרישות חמאס. אבל אני שמח שככל שהדבר מתאפשר, יש מבצעים, וכבר היו שלושה מבצעים שבהם חולצו חטופים חיים ועוד מיספר מבצעים שבהם חולצו גופות חטופים. רוח אנטבה אינה מנוגדת לעסקה. גם באנטבה הממשלה הסכימה לעסקה, ואף קיבלה על כך גיבוי מראש האופוזיציה בגין. העסקה המדוברת היתה רחוקה מאוד מהעסקאות מג'יבריל עד גלעד שליט. ישראל הסכימה לשחרר ארבעים מחבלים תמורת 105 חטופים. אבל כאשר היתה תכנית מבצעית מעשית, היא אושרה ובוצעה. רוח אנטבה – אין משמעותה אך ורק חילוץ, אלא מחויבות לשחרור חטופים, נכונות לשלם מחיר, אך לא כל מחיר, בעסקה, אולם כשיש אפשרות – עדיף חילוץ, חרף הסכנות הכרוכות בו. המשותף לשחרור החטופים בעסקה או בחילוץ, הוא ששניהם מותנים בהפעלת כוח. ללא לחץ צבאי של ממש, שיגרום לחמאס לחוש שהחבל מתהדק סביב צווארם, לא תהיה עסקה. ככל שנפעיל יותר לחץ צבאי, נעצור מחבלים רבים יותר וגם נשיג מודיעין שיאפשר עוד חילוצים.

* כל הכבוד! – כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד לשב"כ ולימ"מ! כל הכבוד לדרג המדיני – לקבינט המדיני, לראש הממשלה ולשר הביטחון! מי שבורח מאחריות לכישלון – מגוחך כאשר הוא נוטל אחריות להצלחה. אך באותה מידה, מי שאומר בצדק: "אתה הראש אתה אשם," מגוחך כאשר הוא אינו משבח את הראש על אחריותו להצלחה. האחריות אינה ניתנת לחלוקה. דווקא כיוון שאני אומר מהיום הראשון את המובן מאליו – נתניהו הוא האחראי מס' 1 למחדל ולכישלון, באותה המידה אני רואה בו את האחראי מס' 1 לפעולה המוצלחת לשחרור החטופים. אני מציע תרגיל מחשבתי לכל אחד מאתנו: אילו המבצע נכשל והחטופים היו נהרגים, למי הוא היה מפנה את האצבע המאשימה? ואני מציע לכל אחד מאיתנו לומר ביושר – מי שהוא היה מאשים אותו בכישלון, ראוי לשבח על ההצלחה. ואני הייתי משבח את מקבלי ההחלטה גם אילו נכשלה, חלילה.

[אהוד: עד מתי תמשיך לעשות צחוק מעצמך בקשר לנתניהו? "אחרי שהדברים פורסמו, נתניהו השקרן הכחיש ואח"כ התקפל. אפס במנהיגות." דבריך שלך אורי הייטנר, ב"חדשות בן עזר" מס' 1956 מיום 5.6.24].

* צווי מעצר – צפו – בית הדין בהאג יוציא צווי מעצר למי שנתנו את הפקודה לחטוף את נועה ארגמני, אלמוג מאיר, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו מנוסייראת.

* מתחת לאלונקה – בעקבות מבצע החילוץ, בני גנץ ביטל את מסיבת העיתונאים שבה עתיד היה להודיע על פרישתו מן הממשלה. אני מקווה מאוד, שהוא ינצל את הדחיה לבחינה מחדש של ההחלטה. ב-7 באוקטובר, מיהר בני גנץ אל מקומו הטבעי מתחת לאלונקה. נתניהו מסמס את הקמת ממשלת החירום הלאומית במשך חמישה ימים. גנץ ידע היטב מיהו הפרטנר שלו. הרי בפעם הקודמת שהוא נכנס תחת האלונקה, בקורונה, נתניהו הונה אותו, רימה אותו ועקץ אותו, במעשה הנוכלות המבאיש ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ואף על פי כן, בשעה של צרה לאומית, מחל גנץ על כבודו ונכנס תחת האלונקה. הוא ידע מראש שהוא ישבע מרורות מנתניהו, שינסה להפוך אותו לשעיר לעזאזל לכישלונותיו. אבל המוטו שלו הוא "ישראל לפני הכול,"גנץ בלט בגילוי האחריות הלאומית, להבדיל מלפיד וליברמן שהעדיפו שיקולים אישיים ומפלגתיים.

חלפו שמונה חודשים וגנץ התעייף. התעייף מההתנהלות המזעזעת של נתניהו וממשלתו, שבעצם ישיבתו בה הוא נושא באחריות לתוצריה. התעייף מהעמידה מול הבייס הקיצוני שמזנב בו. התעייף מן הישיבה בממשלה.

 אבל כל הסיבות להקמת ממשלת החירום לפני שמונה חודשים תקפות גם היום. המלחמה טרם הסתיימה. החטופים טרם הוחזרו. והמצב בצפון הולך ומסלים לקראת מלחמה כמעט בלתי נמנעת. מלחמה נגד חיזבאללה עלולה להוביל לפגיעות קשות בעורף הישראלי. מלחמה עם חיזבאללה תחייב לגייס את כל החוסן הלאומי לעמידה איתנה לנוכח המחיר הכבד. המצב הזה מחייב החלטה פטריוטית של לפיד, סער וליברמן להצטרף לממשלת החירום ובוודאי לגנץ לא לפרוש ממנה. מלחמת אין ברירה קשה וכואבת זו, אם תהיה ללא קונצנזוס וללא מגויסות לאומית, עלולה להיות לכשל היסטורי. עצם עזיבת המחנה הממלכתי את הממשלה, תפגע אוטומטית בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. עצם עזיבתו את הממשלה, עלולה לדרבן את נסראללה ואת סינוואר להגביר את פגיעתם בנו, מתוך הבנה שאנו חלשים יותר. גנץ יודע זאת היטב ומבין זאת, אבל כנראה שהוא בדרך להחלטה הפופוליסטית המזיקה לפרק את ממשלת החירום. החלטה על פרישה מן הממשלה בעת הזו היא כשל מנהיגותי. שלא תהיינה אי הבנות. ברור שמי שגרם למצב הזה הוא נתניהו. אבל האם הדבר הטוב והנכון למדינת ישראל הוא להפקיר את ביטחונה בידי ראש הכנופייה וסמוטריץ'? הרי גנץ יודע היטב, שראש הכנופייה חותר, מהרגע הראשון של המלחמה, להצית את ערביי ישראל לפתוח חזית פנימית למלחמה, כדי להגשים את חלומו להיות מצביא מלחמת החורמה נגד ערביי ישראל. אלמלא גנץ ואיזנקוט, יתכן שראש הכנופייה & סינוואר היו מגשימים את חלומם המשותף. כך כתבתי ביום שישי: "אילו תשובת חמאס להצעת העסקה של נתניהו היתה חיובית, סביר להניח שהמחנה הממלכתי לא היה פורש. אז מה? סינוואר הוא שיקבע אם ממשלת החירום תאריך ימים? אני מקווה מאוד שכל הפרשנים טועים בהערכתם ושגם אני טועה בהערכתי, וגנץ ואיזנקוט יתעשתו ולא יפרשו."הלוואי שההתפתחות הדרמטית של חילוץ החטופים, תזיז משהו בכיוון החיובי.

* עד סוף המלחמה – המצב בצפון הולך ומסלים. השריפות משתוללות. ובחצות הלילה, בין חמישי לשישי, אמורה היתה להיכנס לתוקף ההחלטה ההזויה לרדד את כיתות הכוננות (שאגב, הן גם כוח כיבוי האש). בהערכת מצב שנערכה בפיקוד, ההחלטה הוקפאה לשבועיים. אני מקווה שה"שבועיים" זה הסולם לרדת מן ההחלטה ושעד סוף המלחמה כיתות הכוננות תישארנה בגיוס מלא, להגן על היישובים ולהעניק תחושת ביטחון לתושבים. אני מקווה שהקפאת ההחלטה מבטאת הפשרה של השכל הישר, שדומה שקפא. עם רידוד כיתות הכוננות, הפקודה היתה שהכיתה המצומצמת תשמור רק מ-6:00 עד 22:00. בלילה יש להשאיר את השער נעול. אם כבר לא שומרים כל היממה, ההיגיון הוא השמירה תהיה בלילה. אבל כנראה שההיגיון נשאר בש"ג, כפי שנהגנו לומר בשנות שירותינו. בצח"י (צוות חירום יישובי) אורטל לא קיבלנו זאת. לקחנו אחריות, והחלטנו שהשמירה תהיה 24 שעות ביממה וקבענו מתווה כיצד לעשות זאת. לשמחתנו, 24 שעות טרם כניסת הרידוד לתוקף, ההחלטה הוקפאה.

* מדינה ריבונית – לבנון היא מדינה ריבונית. היא אינה יכולה להתחבא מאחורי חיזבאללה. הגיע הזמן לתקוף, אך לא רק את חיזבאללה, אלא את לבנון. את התשתיות של מדינת הטרור. שביירות תיראה כמו עזה.

* עצור או שאני מאיים – אחרי שמונה חודשים, האזהרות החוזרות ונשנות של נתניהו, גלנט והלוי לעבר חיזבאללה נשמעות כמו: עצור או שאני מאיים.

* אלטרנטיבה – יאיר לפיד: "הצפון עולה בלהבות וההרתעה הישראלית נשרפת איתו. לממשלה אין תוכנית ליום שאחרי בעזה, אין תוכנית להחזיר את התושבים לצפון, אין ניהול, אין אסטרטגיה. ממשלת הפקרות על מלא." אני מסכים איתו. אבל זו הודעה בעייתית. היא לא בעייתית בשל מה שיש בה, אלא בשל מה שחסר בה. אין בה הצעה מה לעשות. זאת תגובה של תנועת מחאה. אופוזיציה פרלמנטרית אמורה להיות חלופה לשלטון. ראש האופוזיציה אמור להיות מעין ראש ממשלת צללים. במשבר כזה מצופה ממנו לומר מה הוא מציע. מה הוא היה עושה לו עמד בראש. מה הוא מצפה מראש הממשלה שיעשה. מה, אם ראש הממשלה יעשה, הוא יזכה בתמיכתו. הוא מבין שאין מנוס ממלחמת הכרעה בלבנון? שיציע זאת. שיודיע מראש שהוא נותן גיבוי להחלטה כזו של הממשלה, אף שיש לה משמעויות קשות, של פגיעה חמורה בעורף ואובדן חיי חיילים. שיודיע על הצטרפות לממשלה אם תצא למתקפת נגד בלבנון.

לא מלחמה? יש לך פטנט יותר טוב? בכבוד. הצג אותו. אבל לומר רק מה לא, להיות בעד הנגד ונגד הבעד, זה קצת ילדותי. זו לא אלטרנטיבה שלטונית.

* נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא – בית הנבחרים של ארה"ב החליט ברוב גדול להטיל סנקציות על בית הדין הפלילי בהאג, בתגובה על בקשת צווי המעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. רוב חברי המפלגה הדמוקרטית התנגדו להחלטה. בסנאט יש רוב לדמוקרטים וכנראה שההצעה לא תעבור. אם תעבור, ביידן ישקול הטלת וטו. לטענת הדמוקרטים, על אף התנגדותם לצווי המעצר, הם תומכים באופן עקבי בארגונים הבינלאומיים. חבל שהם מקדשים את המסגרת ולא את המהות. בתי הדין בהאג פועלים בניגוד למהותם. הם נועדו לפעול נגד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בפועל הם פועלים נגד מדינת חוק דמוקרטית, שצבאה הוא המוסרי בעולם, ונגד זכות ההגנה העצמית שלה, לאחר שהותקפה בידי ארגון טרור ברברי נאצי. בכך מגוננים בתי הדין על הטרור ועל הטבח הנורא של הרוצחים והאנסים של חמאס. כשהמפלגה הדמוקרטית מאתרגת את הארגונים הללו, היא נושאת לשווא את שם הדמוקרטיה. מן הראוי שכל שוחרי השלום, החירות והדמוקרטיה בעולם יפעלו לסגירת הארגונים הללו.

* התחזית התאמתה ­מיד אחרי נאום ביידן, שבו הוא הציג את תוכנית נתניהו לעסקה, כתבתי שחמאס ידחה את ההצעה. בהמשך השבוע כתבתי תחזית נוספת – שברגע שחמאס ידחה את העסקה, תפרוצנה הפגנות נגד ממשלת ישראל בתביעה: עסקה עכשיו. התחזית הראשונה התאמתה. גם התחזית השנייה תתאמת. ויש קשר בין התחזיות. איזו סיבה יש לסינוואר להסכים, כשהוא יודע שאם יסרב יגבר הלחץ הפנימי לכניעה עכשיו?

* נאום ביידן 2 – הנאום שביידן ישא השבוע. או שלא: "בשבוע שעבר, הצגתי את היוזמה הישראלית לעסקה שתביא לשחרור החטופים ולהפסקת אש ארוכה ברצועת עזה ולתהליך שסופו יהיה הפסקת המלחמה. יש להודות על האמת – היתה זו הצעה קשה וכואבת לישראל, רוויה בוויתורים מרחיקי לכת, שבהם ישראל ויתרה על רוב עמדותיה וקיבלה את מרבית דרישות חמאס. ואף על פי כן, ישראל הסתכנה בוויתורים האלה, ועל כך היא ראויה למלוא ההערכה.

"למרבה הצער, חמאס דחה את ההצעה. מתחילת המלחמה, למחרת הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, חמאס אינו מוכן לזוז כמלוא הנימה מדרישותיו הקיצוניות; דרישות שמסכנות את ישראל, וישראל בשום אופן אינה יכולה לקבל אותן, כפי שאף מדינה במקומה לא היתה מקבלת אותן. במהלך השבוע, המתווכות – מצרים וקטאר, הפעילו לחץ כבד על חמאס לשנות את עמדתו, אך חמאס עומד במריו. במצב שנוצר, אין לישראל מנוס אלא לפעול בכל העוצמה למיטוט חמאס ולשחרור החטופים באמצעות לחץ כבד על צווארו של חמאס לצד פעולות לחילוץ החטופים בפעולה צבאית. עד כה, עצרנו את ישראל ודרשנו ממנה להימנע מפעולה בעוצמה, וישראל, יש לציין זאת לשבחה, נענתה לדרישותינו. התוצאה היתה חודשים ארוכים של דשדוש וחוסר התקדמות הן בשטח והן במו"מ על עסקת חטופים, שבאין לחץ צבאי הוא היה עקר וחסר תוחלת.

"מודעים לחלקנו באחריות למצב, אין לנו מנוס משינוי מדיניות. אנו תומכים ללא סייג בכל הפעולות שישראל תנקוט להגנה על אזרחיה בדרום ובצפון ונסייע לה בכל כוחנו, בחימוש ובאספקת נשק, בגיבוי מדיני מוחלט, בווטו על כל הצעה נגדה במועצת הביטחון ובפעולה אמריקאית לסגירת אונר"א ולסנקציות על בתי הדין בהאג, שפועלים נגד מהותם וסיבת קיומם.

"אנו מזהירים את איראן, שאם היא תעז להתערב, הפעם ה'דונ'ט' שלי הוא עם שיניים. במקרה של התערבות איראנית, ארה"ב תראה לנכון לפעול בכוח נגד המשטר האיראני. אני מציע לחמינאי לא לנסות אותנו."

* חזונו של ברנאר אנרי לוי – הפילוסוף והסופר היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי, אחד האינטלקטואלים החשובים בעולם בעשרות השנים האחרונות, קורא זה שנים אחדות, ובפרט מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, לשים קץ לפארסה של האו"ם, ולהקים ארגון חדש של מדינות העולם החופשי ברוח הדמוקרטיה, החירות והשלום. איך זה יתכן שלביריון כמו פוטין תהיה זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם? הוא תהה. בעקבות התנהלות האו"ם מאז טבח 7 באוקטובר, הוא שב וחזר על הקריאה הזו. ההחלטה האנטישמית המרושעת והשקרית של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש להכניס את ישראל לרשימה השחורה של מדינות הפוגעות בילדים, היא עוד הוכחה לצדקת הרעיון של ברנאר-אנרי לוי. התנהלות האו"ם מאז הטבח מזעזעת. החל מהכחשת מעשי האונס והפגיעות המיניות ודרך כל אותן החלטות המחזקות את ארגון הטרור הברברי חמאס ופוגעות בישראל ובזכותה להגן על עצמה. אנטוניו גוטרש גרוע יותר אפילו ממזכ"ל האו"ם הנאצי קורט ולדהיים. הלוואי שחזונו של לוי יתממש. יהיה אז עולם טוב יותר, דמוקרטי יותר ושוחר שלום יותר.

* רצועת ביטחון – ניסיון החדירה ליד כרם שלום, אחרי שמונה חודשי מלחמה ולמרות המכה הקשה שספג חמאס, מלמדת אותנו מה יקרה אם המלחמה תסתיים בלי מיטוט חמאס. סביר להניח שחדירות לא תהיינה בתקופה הראשונה, שתוקדש לשיקום כוחו של חמאס, אך ברור שחמאס ינסה בכל דרך לחזור על טבח 7 באוקטובר כולל חטיפת ישראלים שיהוו תעודת ביטוח להצלתו, לקראת 7 באוקטובר השלישי. אסור לעצור את המלחמה בלי למוטט את חמאס. וביום שלמחרת, יש להבטיח חופש פעולה ללא סייג לצה"ל ולשב"כ בכל רחבי הרצועה, כדי להרוג כל התארגנות טרור בעודה באיבה. יש ליצור רצועת ביטחון לאורך כל הגבול, שכל פלשתינאי שייכנס אליה, דמו בראשו. וכבר עתה יש להבהיר שציר פילדלפי יהיה באופן קבוע בשליטת ישראל.

* אז מה? נפנה את גם נוף הגליל?

* קו אדום – לקראת ביקורו של נתניהו בארה"ב, מתארגנים ארגוני המחאה ללוות אותו בהפגנות נגדו. הפגנות נגד ראש ממשלת ישראל בשליחות מדינית בזמן מלחמה היא חציית עוד קו אדום. הם אינם נוהגים כאופוזיציה לשלטון, אלא כאופוזיציה למדינה. אין להם אלוהים. הם מותחים את החבל בכל הכוח, כדי לקרוע אותו. אם, חלילה, נתניהו ייבחר שוב, זה יהיה באשמתם.

* הדיבר הראשון – הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הוא "המדינה זה ביבי." לכן, על פי תפיסתם הפגאנית, מי שמותח ביקורת על נתניהו הוא נגד המדינה ובעד אויביה. כמובן שמי שזו גישתו, אינו דמוקרט. לאותם ביביסטים יש כוח עזר. אותם רל"בים שאימצו אף הם את התפיסה שהמדינה זה ביבי, ולכן הם פועלים נגד המדינה. למשל, מי שמטיפים לסרבנות, מתייחסים לצה"ל כאל צבא הוד מלכותו, ופגיעתם בביטחון המדינה מוצדקת בעיניהם, כי צה"ל זה ביבי והם פוגעים בנתניהו. וכך יאיר גולן, שבסרטון ההמרדה מטיף לא לשרת במילואים עד שממשלת נתניהו תיפול, כאילו צה"ל רשום בטאבו על נתניהו ובכך שהמילואימניקים ישבתו הם פוגעים בנתניהו, מאמץ את הדיבר.

מי שמחרימים את טקס המשואות הממלכתי, מעבירים מסר שהממלכה היא נתניהו. ברגע שהם עושים טקס חלופי לטקס הממלכתי, המסר שלהם אינו של אלטרנטיבה לשלטון אלא של אלטרנטיבה למדינה. מי שבשעת מלחמה מפגינים בחו"ל נגד ראש ממשלה בשליחות מדינית, פוגעים במדינה, אבל מה אכפת להם? הרי המדינה זה ביבי. ככל שמתנגדי נתניהו ינהגו כך ויאמצו את הדיבר הביביסטי מספר אחת, הם ינציחו את שלטונו.

* אין כלום – אין צורך בוועדת חקירה כי אין כלום ולא קרה כלום.

* הצעת ייעול – הקשבתי ברוב קשב לטיעונים ולהסברים מדוע נתניהו אינו האחראי למחדל, והשתכנעתי. וואלה, צודק. אבל כיוון שכך, אני מציע להסיק את המסקנה המתבקשת. לא צריך ראש ממשלה. באמת, תפקיד מיותר. אם בלאו הכי ראש הממשלה אינו אחראי לכלום; לכל כישלון, קטן או גדול, כולם אחראים חוץ ממנו, אין לו שום השפעה, כל מה שהוא רוצה לא קורה, כל מה שקורה הוא לא רוצה, אין לו כל אחריות, אז תכל'ס, לא חבל על הכסף?

אפשר לוותר על משכורתו ועלות המעביד שלו והפנסיה שלו, על כל עוזריו ומזכירותיו, על מנכ"ל משרד ראש הממשלה ועל מזכיר הממשלה, ועל רל"ש הממשלה ועל כל מאות הפקידים והפקידות בכל הדרגים, ועל כל המשרדים במשרד ראש הממשלה וכל המבנים וכל כלי הרכב, על מעון ראש הממשלה ועל אחזקת בתיו הפרטיים ובריכת השחייה שלו ועל כל מערך האבטחה העצום שלו ועל כנף ציון. חשבתם איזה חיסכון אדיר בתקציבי עתק לתפקיד חסר השפעה ונטול אחריות? לא חבל? מרובים צרכי עמך ישראל ונמצא לאן לייעד את הכסף הזה. ואולי נשאיר את המאבטחים במיאמי כמזכרת עוון.

[אהוד: אני שב ומייעץ לך להתייעץ עם פסיכולוג].

* דברים מדהימים – שר הדתות: בשנה האחרונה הממשלה עשתה דברים מדהימים! מדהימים! הבאנו מאות אנשים לקבורה!

* מחוץ לרמזור – ראש עיריית קריית שמונה הבוערת, לא ברמזור של נתניהו.

* עסקנצ'יק – כשראש הממשלה מבקר בזמן מלחמה בעיר מותקפת ובוערת, ומחרים את ראש העיר, אגב – איש ימין ממשפחה ליכודניקית, כיוון שהוא מעז לבקר אותו על מחדליו וכשליו, ובמקום לפגוש אותו פוגש את ראש הסניף של מפלגתו, הוא מעיד על עצמו שגם אם זה תוארו הרשמי, הוא אינו ראש הממשלה. הוא סתם עסקנצ'יק קטן ועלוב.

* חסידים שוטים – מה פירוש המושג חסידים שוטים, מונח שאני מרבה להשתמש בו בנוגע לתומכי נתניהו. אתן דוגמה דמיונית, שאין שום סיכוי בעולם שהיא תתרחש אי פעם, אבל אתן אותה כדי לסבר את האוזן. תארו לכם שבקדנציה של נתניהו, מר ביטחון, בבוקר בהיר אחד יפרצו אלפי מחבלים את המכשול המהולל בעזה, יכבשו את הנגב המערבי, יטבחו וירצחו 1,200 אנשים, נשים וטף, יאנסו נשים וגברים, יחטפו אזרחים ובהם קשישים, ילדים ותינוקות מבתיהם, ממיטותיהם, ובמשך שעות צה"ל לא יהיה שם כדי להצילם. ולאחר מכן במשך 8 חודשים צה"ל לא יצליח להתגבר על ארגון טרור בעזה, ובמשך 8 חודשים חיזבאללה יתקפו אותנו מצפון ובמקום להגן על היישובים שלנו נפנה אותם. סתם, פנטזיה מטורפת, לא יודע איך הדמיון שלי הפליג לשם. ואחרי כל זה יהיו עוד אנשים שיתמכו בו. דמיוני, נכון? מכל מקום, האנשים הדמיוניים האלה הם התשובה לשאלה מהם חסידים שוטים.

* יאיריזם – בימים האחרונים אני מתחיל לזהות תופעה מדאיגה – יאיריזם. מה פירוש? ניצני פולחן אישיות א-לה ביביזם סביב יאיר גולן. סממני הערצה, סגידה, אנשים שקופצים כנשוכי נחש לגונן עליו כל אימת שמישהו מעז למתוח עליו ביקורת. והטקסטים – ביביסטיים על מלא. "היית מת שיהיה לך אחוז מהמנהיגות, החוכמה והאומץ של יאיר גולן." ואמירות של בוז לגנץ ה"פארווע" ולפיד ה"חלול", סוף סוף יש לנו מנהיג. כן, כמו אצל הביביסטים – הקטנה של כל מי שאינו "המנהיג". שלא לדבר, כמובן, על ההקטנה של מרב מיכאלי, שלא נעדרת ממנה נימה סקסיסטית. מישהו כתב שסוף סוף יש לנו מנהיג כמו ביבי. אמנם פופוליסט, אבל שיודע לתת פייט...

למה אני מכנה את התופעה "יאיריזם" ולא "גולניזם"? כאיש הגולן איני יכול לחבר את התופעה המגונה הזאת לאהבת הגולן. אלו שתי תופעות הפוכות במהותן. הגולניזם מבטא דבקות בדרך, ברעיון, בהגשמה, בהתיישבות, בחלוציות, באדמת המולדת, בציונות. לעומת זאת, פולחן אישיות, בין אם זו סגידה לנתניהו, ליאיר ג' או לאחרים, היא תופעה פגאנית ואינפנטילית. הכמיהה למנהיג שהוא כמו אבא, מבטאת חוסר בגרות מנטלית. ילד לא מבקר את האבא המושלם שלו. מעריצי מנהיגים מתייחסים למנהיג כפי שילד קטן מתייחס לאבא שלו. האינפנטיליות הזאת היא ההיפך מתודעה אזרחית.

* מוקדם להתפטר – הרצי הלוי, שהוא אדם טוב וישר, והיה לוחם ומפקד מצוין לאורך הקריירה שלו, הוא רמטכ"ל כושל. בתקופתו היה הכישלון הגדול ביותר של צה"ל מהקמת המדינה – טבח 7 באוקטובר. ובשמונת החודשים שחלפו מאז, הוא מנהל מלחמה שיש בה לא מעט הישגים והצלחות, אך בתמונה הכוללת היא כושלת. מלחמה שבה במשך 8 חודשים ישראל אינה מצליחה להכריע ארגון טרור. מלחמה שבה צה"ל אינו מסוגל להתמודד נגד שני ארגוני טרור במקביל. מלחמה שבה במקום להגן על היישובים בצפון פינינו אותם ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב הקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל. הלוי לקח בהזדמנויות רבות אחריות אישית לכישלון. הוא כמובן מבין שהמשמעות של נטילת האחריות לכשל כה גדול היא התפטרות. אין הוא עושה זאת עדין, כדי להימנע מזעזועים בשעת מלחמה.

הלוי חייב להתפטר, אבל אסור לו לעשות כן לפני שמי שאחריותם גדולה משלו – שר הביטחון וכמובן מר מחדל, ראש הממשלה, נוטלים אחריות ומתפטרים או מוחלפים בקלפי. אסור שממשלת המחדל, ממשלת הכישלון, ממשלת השבר, הממשלה הגרועה ביותר והכושלת ביותר בתולדות המדינה, תבחר את הרמטכ"ל הבא. נתניהו אינו כשיר להרבה פחות מבחירת הרמטכ"ל הבא. אני מקווה שהרצי הלוי ידחה את התפטרותו מחויבת המציאות, כדי למנוע מצב שבו ראש הכנופייה, בן גביר, יהיה מעורב, חלילה, בבחירת מפקדי צה"ל.

* מה שלא יורה – כשאהוד ברק היה הרמטכ"ל, הוא יצר שתי סיסמאות. האחת היא "צבא קטן וחכם." התפיסה הזאת, שנמשכה מאז ועד היום, היא הרסנית. תוצאתה היא הפיכת צה"ל, מצבא שהכריע בשישה ימים שלושה צבאות ערב והכריע ב-19 יום שני צבאות שהפתיעו אותו, לצבא שאינו מסוגל להילחם נגד איום טרור דו-זירתי ואינו מצליח להכריע ארגון טרור. קטן וחכם? מה חכם כל כך בצבא שאינו יודע להגן כראוי על המדינה?

הסיסמה השנייה היא "מה שלא יורה – יקוצץ." כמובן שהאמירה הגורפת הזאת אינה הגיונית ואינה ישימה, אבל הכיוון שלה נכון. יש לערוך שינוי עומק בצה"ל, שבו חלקו היחסי של הדרג הלוחם בצה"ל יגדל לאין שיעור לעומת חלקו היום, על חשבון הדרגים שאינם לוחמים. 

* 11 הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) הוקמו באישון לילה 11 נקודות התיישבות בנגב, שבזכותן נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל. עם היישובים הללו נמנה בארי. מועצת המכינות הקדם צבאיות, הרואה עצמה כגורם חלוצי מוביל בחברה הישראלית, החליטה להקים 11 מכינות קדם צבאיות חדשות בנגב המערבי ובקו העימות בצפון, כמחווה ל-11 הנקודות, מכינה כנגד כל יישוב. מתוך הודעת מועצת המכינות: "היוזמה הועלתה בעקבות מלחמת ׳חרבות ברזל׳ ומתוך הבנת חשיבותה של ההתיישבות בסמוך לגבולות ולשיקום קהילות העוטף ככל שיידרש. המכינות והשלוחות החדשות יצטרפו ויחזקו את המכינות שכבר קיימות בצפון הארץ, בעוטף ובמערב הנגב ומהוות בסיס איתן לתמיכה, להתנדבות ולחינוך. ...הדנ"א של מפעל המכינות בכל שנותיו הוא משימתי וחלוצי. על בסיס זה נבנתה 'תכנית 11 הנקודות', שמטרתה להקים מכינות חדשות כבר בקיץ הקרוב בחבל התקומה ובשנה הבאה, בתקווה, גם בגבול הצפון." בהמשך ההודעה פורטו מטרות היוזמה:

1. חיזוק החוסן הקהילתי – התמקמות המכינות בתוך הקהילות תהווה מקור עוצמה וחוסן.

2. סיוע בידיים עובדות – לשיקום ומענה לכלל הצרכים המשקיים – חקלאות, תעשייה ושאר משימות.

3. סיוע בתחומי החינוך – השתלבות בתוך מערכי החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ככוח מסייע בשנות השיקום.

4. מוקד משיכה – קיומה של המכינה יהווה עוגן לחיבור קבוצות של צעירים, בוגרי המכינה, חבריהם ומשפחותיהם להתיישבות באזור.

יוזמה ציונית חברתית למופת. אבל יש אנשים רעים וקנטרנים, המחפשים בכל דבר טוב את הרע, או להמציא רע, כשאיננו.

בתגובה לרשומה של מועצת המכינות בפייסבוק, הגיבה קנטרנית כזו, כביכול ב"שאלה תמימה": "מכינות חילוניות? בהתאם למרבית התושבים בחבל הארץ הזה, שנטבחו?" הגבתי לדבריה: "זה מה שחשוב?" והיא השיבה במניפסט דוסופובי קונספירטיבי: " כן. יש חשיבות גבוהה לניסיון לצבוע בצבעים אחרים אזור, אחרי שהשמידו רבים מתושביו. יש חשיבות גבוהה לניסיון של מגזר מסוים לתפוס נתחים מהארץ הזו בזמן שתושביהם מדממים ומפונים מביתם. יש חשיבות גבוהה למניעת ההשתלטות הזו, דוגמת הגרעינים לערים המעורבות, ההשתנות של מצפה רמון ועוד ועוד. התוכנית הסדורה הזו חונקת את החילונים. ודי ברור מה כוונת לא מעט משוררים." בקיצור – הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית. שמא גם משפחת קלמנזון הגיעה לבארי ב-7 באוקטובר, כדי לתפוס נתח מהארץ הזו, שעה שתושביו מדממים? 

השבתי לה: "צר לי שהשנאה המטורפת השתלטה עלייך ומטריפה את דעתך. חבל הארץ הוא ציוני, והמכינות הן ציוניות. ייתכן שכולן חילוניות, אולי חלקן דתיות, מן הסתם יש בהן מעורבות. וכולן מחויבות לאתגר הציוני הגדול של הדור - תקומת ההתיישבות בנגב ובגליל. אגב, בנגב המערבי יש ציונים מכל הצבעים. סעד ועלומים הם קיבוצים דתיים. כרם שלום הוא קיבוץ מעורב. שדרות ואופקים הן ערים בעלות אופי מסורתי. האוייב אינו מבחין בינינו. הוא מעוניין להשמיד כל יהודי. האתגר הגדול הוא להפוך את ברית הגורל בינינו לברית ייעוד. אני מקווה שאנשים כמוך, המונעים משנאה תהומית למי ששונה מהם, יישארו בשולי השוליים, ללא השפעה."

רציתי לבדוק מי הכותבת. נכנסתי לדף הפייסבוק שלה. קודם כל, היא לא תושבת הנגב המערבי, אלא נס ציונה. שנית, כדי לדעת מיהי, די לראות את חלון הראווה שלה, כלומר את תמונת הפרופיל: כתובת בעברית וערבית "חילופי שבויים עכשיו."

כן, חילופי שבויים, לא פחות. קשישים, חולים, נשים, ילדים ותינוקות שנחטפו באכזריות בידי המחבלים הנאצים הברברים – הם "שבויים". המחבלים, הרוצחים, האנסים שנעצרו ומחבלים היושבים בכלא על פי גזרי דין של בתי המשפט בישראל הם "שבויים". יש לי רושם שהיא מוכנה שהחטופים ישוחררו, כדי לשחרר את המחבלים.

* המעיין של ארגוני היחד – בעקבות הדברים שכתבתי על הדרך השלישית, במלאת שלושים שנה לכנס היסוד שלה, כתב לי פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה, שהיה ח"כ מטעם הדרך השלישית: "אורי, מדהים שכבר חלפו 30 שנה מהקמת הדרך השלישית. אני זוכר היטב את כנס היסוד וזוכר שבזמן נאומך בכנס הרגשתי התרוממות רוח והבנתי שהגעתי למקום הנכון (כבן למשפחה רוויזיוניסטית, זה לא היה מובן מאליו עבורי)."

הייחוד של הדרך השלישית, היתה הצטרפות של אנשים ממגוון מגזרי רחב, שנפגשו במרכז. הדרך השלישית היא בעיניי המעיין שממנו נבעו כל ארגוני היחד הפועלים היום, שמנסים לגבש הסכמה לאומית רחבה כאלטרנטיבה לדרך הפילוג והקרע. יוזמה שלא תפסה כותרות, הייתה מו"מ בין אלכס, איש הציונות הדתית, לבין יוסי ביילין, על יצירת אמנה לחיים משותפים בין חילונים ודתיים. הם הקדימו בשנים אחדות את אמנת גביזון-מדן. וההסכמות שהם הגיעו אליהן דומות מאוד להסכמות של גביזון-מדן. הסכמות גביזון-מדן הן הנתיב שראוי שהחברה הישראלית תצעד בו.

* חילול יום ירושלים – פראי האדם הכהניסטים שחיללו את קדושת יום ירושלים בהתבהמות בירושלים, הם כתם על העם היהודי ועל מדינת ישראל. הצווחות של החוליגנים הארורים מחליאות. "מוות ל----ם", "מוחמד מת", "שיישרף לכם הכפר" וכל הארסנל המנואץ הזה. והקריאה הפשיסטית המאיימת והמסוכנת ביותר, היא "הוא הא מי זה בא ראש הממשלה הבא" שבה הם קיבלו את פני הדוצ'ה שלהם, ראש הכנופיה. העובדה שהאספסוף לא קיבל את ראש הכנופיה במועל-יד היא טכנית בלבד. מלחמת חורמה ליהדות בכהניזם, עד הדברה טוטלית של הנגע!

* הבנאי – דוד לוי היה הבנאי הגדול של ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא היה שר הבינוי והשיכון בממשלות בגין ושמיר, שנות תנופת ההתיישבות ביו"ש. בעקירת יישובי סיני – חבל ימית ומרחב שלמה, וכעבור יותר מעשרים שנה בעקירת גוש קטיף, העיקרון הציוני העליון, שלפיו במקום שבו תעבור המחרשה היהודית שם יהיה גבולנו, ננטש. אם הגבול אינו נקבע על פי התלם האחרון – הוא נקבע באמצעות המסה ההתיישבותית הקריטית. באזורים הרחוקים מהמרכז, כמו גוש קטיף וחבל ימית ולמרבה הצער גם הגולן ובקעת הירדן, לא הצלחנו ליצור מסה כזו. ביהודה ושומרון הצלחנו. חצי מיליון ישראלים הם מסה שיצרה מציאות כמעט בלתי הפיכה. בכך, סיכלנו את רעיון העוועים של נסיגה לקווי 4.6.67. אחרי 7 באוקטובר, רק משיחיסטים עוד לא הבינו שמדינה פלשתינאית בקווים האלה היא איום קיומי על ישראל. האיום הזה סוכל בזכות ההתיישבות הצפופה ביו"ש. ההיסטוריה תוקיר את מחוללי המפעל – המתיישבים ומקבלי ההחלטות. דוד לוי הוא אחד המשמעותיים ביניהם. יהי זכרו ברוך!

* דליה יאירי – בלילה שבו חבריי ואני סיימנו 19 ימי שביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שבהם חיינו על מים בלבד, התקשרו אליי מהפקת תוכניתה של דליה יאירי "עניין אחר" ברשת ב', והציעו לי להיות למחרת המראיין האורח. התלבטתי. הייתי תשוש, וסוף סוף חזרתי הביתה לאחר כמעט שלושה שבועות. להשכים כל כך מוקדם ולנסוע לירושלים? זה טירוף. מצד שני, אני דובר ועד יישובי הגולן, ובאיזו זכות אוותר על הזדמנות כזו – שעה (או שעתיים? איני זוכר) באחת התוכניות הפופולריות ביותר ברשת המואזנת ביותר? שיתפתי את ההפקה בלבטיי ונשאלתי אם יהיה לי קל יותר להיות באולפן בחיפה. השבתי בחיוב. למחרת, השכם בבוקר, חרגתי ממנהגי ונסעתי במונית. דליה יאירי היתה באולפן בירושלים, אני באולפן בחיפה וזה זרם נהדר. התוכנית היתה הצלחה גדולה. כמעט כולה הוקדשה לנושא הגולן, היתה לי במה כמעט בלתי מוגבלת להשמיע את דבר הגולן. גם הצגת השאלות למרואיינים היתה הזדמנות להבעת דעה ולעיתים לוויכוח. באותה תקופה התראיינתי לא פעם אצל דליה יאירי ואהבתי מאוד את תוכניתה והאזנתי לה באדיקות. היא הייה עיתונאית חכמה, משכילה, רחבת אופקים וחרוצה, ואף שדעותיה היו שונות משלי, הערכתי אותה מאוד. דליה יאירי הלכה ביום שישי לעולמה בגיל 87.

יהי זכרה ברוך!

* סמי מלכה – אפרופו נהג מונית. באחד הימים בתקופה שבה שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, לקחתי מונית לנסיעה קצרה בת"א. כשנכנסתי לרכב, אמר לי הנהג: "אני יודע מי אתה." מי? שאלתי. "אתה מהגולן. סמי מלכה."

סמי בר לב היה אז ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה היה יו"ר ועד יישובי הגולן (ולימים ראש המועצה האזורית גולן). אז הוא לא היה רחוק.

* חילול השם – מה שחרה לי במיוחד בדברי הבלע וההסתה נגד חיילי צה"ל של יו"ר הוועד המנהל של מכללת רמת גן, בטקס הענקת התארים, הוא שה--- נושא את השם חיים ויצמן.

זה סוג של חילול השם...

* יום שישי את יודעת – היום, 6 ביוני, מלאו 42 שנים למלחמת שלום הגליל. הייתי אז בטירונות, בסדרת אימונים במשאבי שדה. יומיים קודם לכן, אחרי לילה לבן, עמדנו לצאת הביתה. אבל על-הבוקר התבשרנו שהתנקשו בחיי שגריר ישראל בבריטניה, יש כוננות, ולא ניסע הביתה, אלא נוקפץ לצפון. במקום מסדר יציאה הביתה – מסדרי כוננות. העמסנו את כל הציוד על משאיות בשירה אדירה של הלהיט של התקופה "יום שישי את יודעת / יש בעיר מסיבה." כל כך אקטואלי לנו. בלילה הראשון ישנו בחורשה במושב לימן. כיוון שהיינו רק טירונים, לא נכנסנו ללבנון להילחם ממש, למגינת ליבנו. הוצבנו על הגבול למשימת בט"ש, במקום לוחמים שנכנסו פנימה. עשינו סיורי גדר על בט"שית. כיתה אחת מהמחלקה שלי, איישה מוצב בתוך לבנון, ראס ביידא, שהיה מוצב חודר עוד לפני המלחמה. כולנו קינאנו בהם. אחרי יומיים שלושה, חלקנו עברנו לאייש את מוצב ראש הנקרה. בין השאר אני זוכר שאפרים שמיר הופיע בפנינו. במלחמה עצמה לא השתתפנו. אולם בהמשך השירות, כל התעסוקות המבצעיות שלנו היו בלבנון; תעסוקות קשות, חלקן עקובות מדם. אחרי שהשתחררנו, צה"ל נערך מחדש ונסוג מעומק לבנון לרצועת הביטחון. במילואים מעולם לא הוצבתי בלבנון.

* השרי נא שלום – יום ירושלים הוא גם היום של שירי ירושלים. אחד הבולטים והחשובים שבהם, הוא שיר קאנוני, בעל מעמד המנוני; שיר המבטא את ערגת העם היהודי לירושלים – "מעל פסגת הר הצופים." וכאן מצפה לנו הפתעה קטנה. השיר ההימנוני הזה, הוא בכלל שיר סאטירי. הוא שיר שנכתב ב-1928 ל"ארץ נהדרת" של התקופה, התיאטרון הסאטירי הארצישראלי הראשון, "הקומקום". כתב אותו המשורר, הסופר והמסאי, חתן פרס ישראל, אביגדור המאירי, שכתב את רוב המערכונים והשירים לתיאטרון "הקומקום", והמשיך בקריירת הסאטיריקן בתיאטרון "המטאטא".

אבל איפה הסאטירה בשיר הזה? הרי סאטירה היא שילוב של מחאה וביקורת ושל הומור. השיר הזה הוא רציני להחריד, ואין בו שמץ של מחאה. נכון. אלא שהשיר שאנו מכירים, הוא רק המעטפת. השיר המושר עד היום הוא הבית הראשון והבית האחרון של השיר. בבתים אלה תיאר המשורר את הערגה לירושלים, את חזון הדורות לחזור לירושלים. "מאה דורות חלמתי עליך, לראות, לזכות באור פנייך." כל התיאור הזה, הוא מעין הקדמה, הרמה להנחתה, לשאלה: אוקיי. מאה דורות חלמת. וכעת, כשהגעת, מה אתה עושה? וכאן מגיע הבית השני שאותו איננו שרים. ובו מתאר המשורר את הפלגנות והשנאה בין העדות היהודיות בעיר, ובין חילונים ודתיים.

בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם

הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ,

אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ

אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?

סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים

אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!  

בדרך כלל סאטירה משלבת הומור עם מחאה, אך כאן המשורר הניח את ההומור בצד. אותו הוא השאיר למערכוני הקברט. השיר הזה, שנכתב מנהמת לבו, הוא מחאה נטו. בבית השלישי הוא מתאר את עצמו כמי שקיבל את המפתח לפתוח את השער הסגור בשערי ירושלים – שערו של משיח. ברור שאין הוא מתכוון לעצמו, אף שהוא כותב בגוף ראשון יחיד, אלא על דורו. דור שקיבל ממאה הדורות שחלמו על הגאולה, את המפתח לבואה. אך מן הבית השני אנו מבינים, מדוע אין הוא יכול לעשות כן, מה מעכב בעדו – הפלגנות והשנאה.

אך בבית האחרון הוא מודיע שהוא לא יוותר על שליחותו, לפתוח את שערי ירושלים בפני המשיח, כלומר בפני הגאולה.

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם

יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!

כמה השיר הזה אקטואלי!

* שיבולי פז – בקבלת השבת האחרונה לפני שבועות, בקיבוץ אורטל, שרנו את "שיבולי פז". את השיר כתב עמירם קופר, ממייסדי ניר עוז, שנחטף מביתו בגיל 85 ונרצח בשביו בידי חוטפיו הנאצים. די לאמירות המכובסות שהוא לא נרצח אלא "נהרג". מי שחטפו אדם בגילו ממיטתו, החזיקו אותו חודשים ארוכים בתת תנאים כמגן אנושי בשטח לחימה, רצחו אותו, גם אם יתברר שטכנית הוא נפגע בשוגג מאש צה"ל.

גם את תיקון ליל שבועות נפתח בשיר הזה:

רַב הַגֹּדֶשׁ

בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע

בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת בָּא.

רַב הַגֹּדֶשׁ

בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע

בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת.

איזו אהבה לארץ ישראל, לארץ הנגב, לקיבוצו!

* אל תפחד – תמר שלנו סיימה השנה את לימודיה במגמה למוזיקה, המשותפת לבתי הספר "הר וגיא", "עמק החולה" ו"עינות ירדן". גולת הכותרת של המגמה היא מופע הסיום המושקע. המופע הוא באולם הנפלא במרכז קלור בכפר בלום. עובדים עליו חודשים. הוא מקצועי ומהוקצע לעילא ולעילא. כיוון שגם אסף למד במגמה למוזיקה, כבר חווינו חמישה מופעי סיום כאלה, ותמיד התפעלנו מהרמה. והשנה? השנה הם למדו בחודש ספטמבר. אחרי שבעה באוקטובר, רוב התלמידים פונו מבתיהם ונפוצו לכל עבר. הלימודים היו בזום. אפשר, איכשהו, ללמוד בזום היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית. אבל מוזיקה? אי אפשר לנגן ולשיר בזום. אז כל השנה הם למדו תאוריה. אלא שאף אחד לא בוחר במגמת מוזיקה כדי ללמוד תאוריה... בקיצור, שנה מוחמצת. ומה יהיה השנה עם מופע הסיום? טוב, ברור שאם לא נפגשים אין מסיבת סיום.

ברור? לא למורים ולתלמידים הנחושים של המגמה. הם החליטו שיהיה מופע, והיה מופע. נכון, רק חלק מן התלמידים השתתפו בו. נכון, הוא לא היה באולם מפואר, אלא במועדון, עם במה מאולתרת, הגברה פשוטה. הופעה הרבה פחות מקצועית מהרגיל. בניגוד לכל שנה, הפעם ערבבו את תלמידי י', י"א י"ב, ששרו יחד. אבל המופע היה יפה מאוד ומרגש כפי שאף מופע לא ריגש כך עד כה.

איך עבדו על המופע? היו רק 5 חזרות (המורֶה: "איך אומרים? חמש חזרות או חמישה, תמר? היא מטילה עליי מורא"). בכל חזרה השתתפו רק חלק מן התלמידים. ההורים הסיעו אותם, כל אחד ממקום מושבו או גלותו. והתוצאה הייתה מרגשת ברמות. הם שרו שירי תקווה. בין השאר, הֶלְחם של שלושה שירים בעיבוד קסום: "אל תפחד" של אהוד בנאי, "תחזור תחזור" של "משינה" ו"Imagine" של ג'ון לנון (אגב, התקווה שג'ון לנון מדמיין, על מחיקת לאומים ותרבויות, היא בעבורי חלום בלהות, ובכל זאת... זה היה כל כך יפה). ובאמצע השיר זעקו מהניידים היישומונים של פיקוד העורף: "התראה בקריית שמונה."

תמר בירכה בסוף בשם הבוגרים. היא הזכירה את מסלול המכשולים שלהם: בכיתה י', המחצית הראשונה עוד היתה בקורונה ובסגרים. השנה האחרונה – המלחמה. רק י"א היתה מוצלחת, וגם בה היו באמצע שביתות מורים...

* ביד הלשון: זרעי קיץ – מבצע חילוצם של ארבעת החטופים נקרא "מבצע ארנון", ע"ש פקד ארנון זמורה שנפל בפעולה. יהי זכרו ברוך! שמו המקורי של המבצע היה "זרעי קיץ". "זרעי קיץ" הוא שמו של שיר אהבה קסום של מאיר אריאל, שהוא כתב את מילותיו ושלום חנוך הלחין אותו. זהו שיר הנושא של תקליטו הרביעי של מאיר אריאל. אחת מהפינות "ביד הלשון" הקדשתי למילה "ערגונות" המופיעה בשיר. השיר נפתח ומסתיים בפזמון:

זרעי קיץ

נישאים ברוח

מעירים זיכרונות

מעוררים ערגונות

זרעי קיץ באים בנחיריים

ורומזים איזה קיץ

הולך להיות

הלוואי שחילוץ החטופים רומז איזה קיץ הולך להיות.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: המצב בצפון הארץ קשה מאוד וממש בלתי-נסבל, אבל ייתכן שכאשר נצא למלחמה, אמנם ההרס בגליל העליון ייבלם מעט אבל תחנות כוח, שדות תעופה, בסיסי צבא, נמלים, תעשיות נשק ומפעלי מים חיוניים שלנו – עלולים להיות מופצצים בטילים מדוייקים ולצאת מכלל שימוש! זו עלולה להיות מלחמת השמדה אכזרית משני הצדדים – כאשר נסראללה חוגג על החרבת ביירות כשם שיחיא סינוואר חוגג על השמדת עזה!

* * *

דורון קורן

הקשיבו לאישה החרדית: "הממשלה הדתית רמסה וקרעה את התורה"

["הארץ" באינטרנט, 6.6.2024]

יש רגע תקשורתי-ספרותי כזה שבו מישהו – מישהי במקרה זה – מדבר בהשראה וכל המתווכחים משתתקים מול תנופת האמת. בימים הנוראים האלה יש לא מעט רגעים מסוג זה, שבהם אנשים מדברים מתוך ליבם, ואחד מהם קרה ביום הדיונים בבית המשפט בתחילת השבוע, בפאנל של כאן 11 שליווה את השידור הישיר מבית המשפט העליון. עורכי הדין הפרטיים ששכרה הממשלה ניסו להשיג בעצם ימי המלחמה עוד דחייה במימוש חוק השוויון בנטל, עוד דחייה בגיוס החרדים ובקיצוץ התמיכה הכספית במשתמטים, עוד המעטה של מספר המתגייסים. בפאנל המלווה בטלוויזיה השתתפו תומכים ומתנגדים לחוק הגיוס.

המשתתפים העיקריים בפאנל היו, לענייננו, מרב סבר, עיתונאית חרדית ב"ישראל היום", והיא שנשאה את הדרשה שהשליכה באולפן שקט פתאומי. לצידה, הרב החרדי רם משה באב"ד, חבר ועדת שקדי לשילוב חרדים בצבא, שניסה לכל אורך השיחה למצוא צידוקים לפוילעשטיק של המשתמטים "לומדי התורה" ולהגן עליהם, וכנגדו דיברה סבר. עוד נכח שם תא"ל במיל' ראם עמינח, לשעבר היועץ הכספי של הרמטכ"ל, איש בקיא בכל תעלולי ההשתמטות ובפתרונותיהם הרצויים, שדיבר על כך בתבונה יעילה גם באותו מפגש.

הנה דבריה הנרגשים, קצרי הרוח, של סבר, שהפכו לדרשה חזקה בדיוק משום שנאמרו מפי אישה חרדית:

"זה לא נכון שהרבנים אומרים שמי שלא לומד – שיתגייס. לא. ההוראה שיוצאת היא לשמור עליהם בתוך ישיבות לנושרים. אמרו לי הרבנים שעסקו בניסיון לגייס – אנחנו משוועים לאיזו אמירה מנהיגותית של רב אחד שיגיד שמי שלא לומד – שיתגייס. דבר שני, להגיד שהם יתקלקלו (בצבא) ויעברו חילון – שטויות! אני רואה איפה הם מבלים, איפה הם נמצאים, הם כבר מאוד לא חרדים והרבנים בטח לא אומרים להם מה לעשות.

"אני רוצה להגיד משהו ערכי: מאוד מאוד עצוב לי שבממשלה הזאת, שיש בה כל כך הרבה מפלגות חרדיות, בממשלה הזאת של הימין מלא-מלא עם כל כך הרבה דתיים, כבוד התורה נרמס! נרמס בעיני החילונים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה חילונים ששונאים את התורה, ששונאים את החרדים. הפכו את התורה לאיזה קרדום לחפור בה תקציבים, קרדום לחפור בו של עסקנים, של שחיתות. פתאום החילונים כבר לא מרגישים קשורים לתורה, כי לקחו אותה בת ערובה של עסקנים עם תקציבים ושקרים. ואני רוצה להגיד שזה חילול השם, שלקחו את התורה בממשלה עם הכי הרבה חרדים ופשוט רמסו אותה וקרעו אותה.

"התורה שייכת גם לחילונים והיא שייכת גם לדתיים (הלאומיים), והציבור הדתי מוכיח שהוא מצליח גם ללמוד. הרב אלישע לוינשטרן, תלמיד חכם עצום שנפל בעזה, הוא לא פחות טוב מכל אברך. והרב זרביב (אברהם זרביב, לוחם בעזה) שהוא דיין – הוא לא פחות טוב מכל אברך. ולהגיד 'זה בגלל התורה' – זה לא נכון. זה בגלל הפחד להתחלן ובגלל הפחד מ(לאבד) שליטה. תגידו את האמת ואפשר יהיה למצוא פתרונות שקשורים לאמת.

"עצוב שבממשלה הזאת התורה נרמסה, עצוב שכל כך הרבה חילונים שונאים אותנו ושונאים את התורה שהפכה להיות מזוהה עם שחיתות".

עד כאן דברי מרב סבר, שעליהם הגיב ראם עמינח: "העברת בי צמרמורת." הרב באב"ד שתק.

דורון קורן

* * *

* * *

עדינה בר-אל

אבנר חורש ומַשֹּוּאוֹת זיכרון ותקומה

במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל. אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב, שמייצג את ההתיישבות הארץ, ואת תולדות משפחתו, שמייצגת משפחה אחת מני רבות, בה ניצולת שואה הקימה משפחה וגידלה צברים לתפארת.

ההורים במרכז אירופה

אימו של אבנר, מרים לבית זליגמן, נולדה בדיסלדורף בגרמניה. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה היא הוצאה מגרמניה עם ילדים נוספים במסגרת ה"קינדר טרנספורט" (משלוח ילדים) – בו נשלחו ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה כדי להצילם.

"אמי, שהיתה בת יחידה להוריה, יצאה ברכבת האחרונה של מבצע זה." מדגיש אבנר, והוא מספר על זיכרון מצמרר ששמע מפיה: "היא עלתה לרכבת עם כל הילדים, והביטה מבעד לחלון אל הוריה על הרציף. היא נופפה להם לשלום, ואז היא ראתה את אימה נופלת מתעלפת על הרציף. זו היתה הפעם האחרונה בה ראתה את ההורים. בעת המלחמה היא היתה באנגליה, ותקופת מה היו חילופי מכתבים בינה לבין ההורים  אחר כך הם הועברו למחנה  ההשמדה אושוויץ ושם ניספו. " מרים שמרה על המכתבים שקיבלה מהוריה, ומשפחת חורש העבירה אותם ל"יד ושם".

"הסיפור של אבי שונה לגמרי." אומר אבנר. "אבי, חנן, גדל ללא משפחה כלל. הוא נולד בשנת 1918 בעיר ברסלאו שהיתה אז שייכת לגרמניה. (היום ורוצלב בפולין). הוא לא זכה כלל להכיר את אביו. אימו הניחה אותו מיד אחרי הלידה בפתח של בית יתומים יהודי. כך  סיפרו לו המטפלים בבית היתומים, בו שהה כל ילדותו. בנעוריו הוא עבר לפרנקפורט ושם הצטרף לתנועת בני עקיבא. בסוף שנת 1936, בגיל 18, היה אבי בין המאושרים שזכו לעלות ארצה עם סרטיפיקט. אחרי תקופת הכשרה קצרה הוא הגיע לטירת צבי, שהוקמה זמן קצר לפני כן. אחרי כמה שנים  הגיעה לשם גם אימי והם נישאו, אחותי הגדולה ואני נולדנו שם, ואחי הצעיר נולד כבר כאן במשואות יצחק."

מגוש עציון למישור החוף הדרומי

בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התארגנה קבוצה של נוער יהודי דתי שהגיעה ארצה מצ'כוסלובקיה ומהונגריה לפני פרוץ המלחמה. הם שהו בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל" לצורך גיבוש לפני עלותם ליישוב קבע.

מספר אבנר חורש: "הקבוצה קראה לעצמה בשם 'מַשֹּוּאוֹת' כיוון שהם ראו את עצמם כמשואה, שקוראת לחברים שלהם בכל רחבי העולם להגיע לארץ ישראל בעקבותיהם ולהתיישב בה. הגרעין עלה לגוש עציון באוקטובר 1945, שנתיים לאחר עלייתו של היישוב הגדול בגוש – כפר עציון. אחריהם עלו הקיבוצים עין צורים ורבדים. כך שהיו באזור גוש עציון ארבעה קיבוצים – שלושה של הקיבוץ הדתי ואחד של השומר הצעיר."

בתחילה התגוררו באוהלים ואחר-כך נבנו בתים. בשלב זה הוחלט להוסיף לשם היישוב את השם "יצחק" ובכך לכבד את הרב הראשי באותה תקופה – הרב יצחק הלוי הרצוג  – בעודו בחייו. לימים היו שניים מצאצאיו נשיאים: בנו הנשיא חיים הרצוג ז"ל (1918-1997), ונכדו יצחק הרצוג יבדל"א, נשיא המדינה היום.

"הרב יצחק הרצוג  היה מחובר מאוד להתיישבות בארץ ישראל. הוא ביקר ביישובנו בגוש עציון. היום הוא מונצח גם בבית הכנסת שלנו. בכל שנה בחגים אנחנו כוללים את שמו בתפילת 'יזכור'." מציין אבנר.

"מלחמת יום העצמאות התחילה ב-30 בנובמבר 1947, יום אחרי הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל." אומר אבנר. "אמנם לא היתה עדיין פלישה של צבאות ערב, אבל ערביי ארץ ישראל החלו להתנכל ליהודים, ירו על רכבים בדרכים והתנפלו על יישובים בודדים. במהלך תקופה זו הועברו ילדי הקיבוצים ורוב הנשים מגוש עציון לירושלים, ובהמשך למרכז הארץ. יומיים מלפני הכרזת המדינה, ב-ג' באייר, גוש עציון הותקף על ידי ערבים תושבי האזור וחיילי הלגיון הירדני. הם עלו על כפר עציון, היישוב הגדול מבין הארבעה; ובמהלך הקרב הקשה נהרגו 127 אנשי כפר עציון, בתוכם 22 נשים. רק ארבעה חברים הצליחו לברוח וניצלו. וכך, יום לפני הקמת המדינה, כפר עציון נפל בידי האוייב. יום זה הפך לאחר קום המדינה להיות יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל."

היה ברור שאין סיכוי לשלושת היישובים האחרים בגוש, הקטנים יותר, להתגבר על הפורעים. מטה 'ההגנה' בירושלים הציע להם להיכנע. "היתה כניעה מסודרת בחסות 'הצלב האדום'." מספר אבנר. "כל הגברים הועלו על משאיות והועברו בשיירה דרך בית לחם וחברון למדינת ירדן. שם הם הוכנסו למחנה שבויים באזור המזרחי של ירדן, קרוב לעיראק. כ-700 שבויים יהודים שהו במחנה זה במשך תשעה חודשים, קרוב לחצי מהם אנשי גוש עציון. בשנת 1949 הגברים חזרו מן השבי. אז התיישבו אנשי 'משואות יצחק' בבקעת שפיר שבמישור החוף הדרומי. אחרי השלג וההצפות של שנת 1950, הוחלט להעביר את היישוב למקום גבוה יותר, אל גבעות הכורכר הסמוכות."

המושב בהווה

"בשנת 1952 החליט היישוב להפוך מקיבוץ למושב שיתופי. שנתיים אחר-כך, בשנת 1954 הגיעה משפחתי לכאן." מספר אבנר. "במהלך השנים היישוב גדל והתפתח. בשנים הראשונות התבססנו רק על חקלאות. ובשנות השמונים של המאה הקודמת הוחלט להיכנס לתחום התעשייה והוקם מפעל 'עלבד', שמייצר מטליות לחות, מגבונים לחים. יש פה בעצם שני מפעלים." הוא מציין. "באחד מייצרים את הבד עצמו בגלילים ענקיים. הגלילים הכבדים עוברים בעזרת מלגזה למפעל השני, בו פורסים את הבד לרצועות צרות וארוכות שהופכות למטליות. המפעל מצליח מאוד" מעיד אבנר, "ועתה הוא תאגיד בעל סניפים באירופה וארצות הברית. מסיבה אקולוגית עובר ייצור הבדים מהפכה. היו תלונות רבות על כך שהמוצר לא מתכלה במים, גורם לסתימות בביוב וכדומה. לכן חומר הגלם ממנו עשויות המטליות משתנה בשנים האחרונות, והוא עשוי יותר מחומרים מתכלים, ידידותיים לסביבה, ופחות מחומרים סינטטיים."

עד היום היישוב משֹואות-יצחק נשאר מושב שיתופי באופיו. כל הילדים גרים עם הוריהם, לא בבית ילדים. אין חדר אוכל משותף; אך כל הענפים משותפים. יש קופה משותפת אליה נכנסות המשכורות של כל החברים. כל משפחה מקבלת תקציב על פי מספר הנפשות, על פי הגיל, וכן יש בשנים האחרונות תוספת של "שווי משרה" – בודקים את שווי המשרה של האדם בשוק החופשי, ומי שמכניס משכורת גבוהה, מקבל תוספת בהתאם. מספר אבנר: "לפני שנתיים עלתה שאלה אם להפוך ליישוב קהילתי במקום מושב שיתופי, לאחר דיונים ארוכים נערכה הצבעה, והתקבלה החלטה להשאיר את המסגרת כמות שהיא."

כל אנשי המושב הם דתיים – הגברים חובשים כיפות, ובשבתות וחגים לא נוסעים ברכבים בשביליו. יש לציין שמתכנני היישוב השכילו להפריד בין שכונת המגורים בצידו המערבי, שצורתה חצי מעגל, לבין שטחי החקלאות והתעשייה שנמצאים בצד המזרחי. וכך נשמרת איכות החיים של התושבים והכלכלה ממשיכה לשגשג. המושב ממשיך לקלוט זוגות צעירים.

"בית הכנסת נמצא במרכז, והוא במידה מסוימת גם מרכז חברתי כמו שהיו חדרי האוכל בקיבוצים." אומר אבנר. "בנוסף לתפילות אנשים נפגשים שם בעיקר בשבתות. כאן יש לנו הזדמנות לראות את כל הזוגות הצעירים ואת כל הילדים הקטנים שמתרוצצים, ובאמת הלב מתרחב."

במשֹואות-יצחק מתגוררות כיום כ-170 משפחות, ויש בו פעילות חברתית, תרבותית וחינוכית עשירה. הילדים לומדים בבית הספר היסודי בשפיר. ותלמידי התיכון במוסדות שונים, ביניהם בישיבות תיכוניות. רבים מהם הולכים למכינות קדם צבאיות.

במהלך השנים חזר המושב להשתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, ואז הוחלט להקים בו מכינה קדם צבאית בשם צהלי עבור בנות דתיות שמעוניינות לשרת בצה"ל. עם הזמן התרחבה המסגרת ופוצלה. המכינה עברה לקיבוץ עין-צורים הסמוך, ובמשואות-יצחק הוקמה מדרשת רוני וזאת על סמך הפסוק מישעיהו "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן..." (ישעיהו י"ב 6). אגב, זה הפסוק שחותם את ההפטרה של יום העצמאות. המדרשה מנציחה את אחת מבנות המשק – תמר אריאל ז"ל – נווטת הקרב שנהרגה בסופת השלגים ברכס אנאפורנה שבנפאל בשנת 2014.

אנדרטאות לזיכרון

בין בתי המושב, ליד מגרש הספורט, ניצבות במשֹואות-יצחק שתי אנדרטאות, פרי תכנון וביצוע של האמן גרשון היימן ממושב באר-טוביה, אשר אנדרטאות רבות פרי רוחו ומעשה ידיו ניצבות בכל רחבי הארץ. (ראו "קו למושב", גיליון 1144, 6.8.2020).  

האנדרטה  לזכר הנִסְפִּים בשואה, בני המשפחות של התושבים. האנדרטה היא בצורת מסילת ברזל הניצבת לגובה. במרכזה יש חלל בצורת מגן דוד, ובתחתיתו נר תמיד. היא ניצבת על חלקת דשא, סביבה נקבעו לוחות שיש עם שמות של נִסְפִּים – כל לוח מנציח את שמותיהם של בני משפחה אחת. כך משפחתה של אימו של אבנר מונצחת תחת השם "זליגמן".

"בכל טקס של יום השואה כולנו מתאספים פה." מספר אבנר. "כל בני המשפחה המבוגרים יושבים ליד הלוח הנושא את שם משפחתם, והילדים כולם יושבים על הדשא במרכז. אנחנו קוראים את כל השמות של הנִסְפִּים, והרשימה ארוכה מאוד." הוא מציין, "הילדים יושבים בשקט ומרוכזים בטקס."

שני אלמנטים יש באנדרטה לזכר חללי צה"ל. האחד הוא תותח ישן, שעל הקנה שלו כתוב: "ולא ילמדו עוד מלחמה." זהו הסייפא של הפסוק מישעיהו ב' 4: "וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה." ליד התותח מתנוסס סלע כורכר ענק, ועליו יש לוחות שיש עם שמות הנופלים, החל מהחלל הראשון בגוש עציון. לצערנו נוספו בעת האחרונה לאנדרטה שני שמות של נופלים במלחמה האחרונה:

אבידן תורג'מן, בן למשפחה ציונית שעלתה מצרפת והשתלבה היטב במושב. אבידן היה בצוות המארגן של המסיבה בנוֹבָה. הוא וחבריו הקימו את הבמה המרכזית. כשהחלה ההתקפה הם הסתתרו מתחת לבמה, אך המחבלים ירו פנימה והרגו את כולם.

סרן נריה זיסק היה שריונר והשתתף בקרבות בעזה. כאשר פרצה המלחמה הוא היה בטיול בדרום אמריקה, אך עלה על מטוס והגיע ארצה כדי להילחם. הוא נכנס עם חבריו לעזה ונפל שם בקרב.

יהי זכרם ברוך.

לסיום מציין אבנר חורש: "האמן גרשון היימן הצליח מאוד להעביר את המסר בשתי האנדרטאות שתכנן והקים. אנחנו מתחברים לרעיונות שלו. מי ייתן והשלום ישרור בארץ, ואנחנו נזכה לגדל את ילדינו ונכדינו בנחת ובשלווה ביישוב היפה שלנו ובמדינתנו."

עדינה בר-אל

*  נדפס ב"קו למושב", גיליון 1335, 30.5.2024.

* * *

אילן בושם

 11 שירים ל'חדשות בן עזר', מאי 2024

*

יֵשׁ לִי הֶאָרָה

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ:

הַשִּׁיר אוֹתִי מֵעִיר

וּכְמוֹ מֵאִיר

אֶת הָאוֹתִיּוֹת

הָאֲמוּרוֹת לְהִכָּתֵב.

הקבועים בבית הקפה

הֵם יָשְׁבוּ בִּקְבִיעוּת

עַל אוֹתָם כִּסְּאוֹת

סְבִיב אוֹתָם שֻׁלְחָנוֹת

וְדִבְּרוּ עַל הַדְּבָרִים הַקְּבוּעִים

וְזֶה נָתַן לָהֶם הַרְגָּשַׁת קְבִיעוּת

וְשֶׁהַדְּבָרִים יִשָּׁאֲרוּ כָּךְ לְעוֹלָמִים.

*

"בְּחַיַּי, לִפְנֵי רֶגַע

הוּא עוֹד הָיָה חַי"

אָמַר אֶחָד עַל חָבֵר שֶׁנִּפְטַר.

"לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהוּא כָּזֶה לֵץ

כָּזֶה מִתְלוֹצֵץ

כִּי לִפְנֵי רֶגַע

הוּא עוֹד הָיָה חַי."

נחמה פורתא של זקן

כָּל אֶחָד יָכוֹל לָמוּת

כָּל רֶגַע, חָשַׁב זָקֵן

לְעַצְמוֹ;

גַּם תִּינוֹק עָלוּל לָמוּת

בִּן רֶגַע

כִּי לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקֵן

כְּדֵי לָמוּת.

*

הָאִישׁ שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת שְׁמוֹ

בּוֹרֵחַ וּמַכְחִישׁ

שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל

הָרוֹדֵף אַחֲרָיו בְּגִיל

וּמַזְכִּיר לוֹ

אֶת עַצְמוֹ.

חרדה

הַשְּׁכֵנָה מֵעָלֵינוּ

שֶׁהִשְׁקְתָה פְּרָחִים

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ שְׁקֵטִים

הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ

וְאָנוּ חֲרֵדִים

מִי יָבוֹא לָגוּר מֵעָלֵינוּ

בִּמְקוֹמָהּ?

זְקֵנָה מופלגת

מִן הֶעָבָר

לֹא נוֹתַר לָהּ מַכָּר

חַיֶּיהָ אֵינָם מֻשְׁלָמִים

אַךְ הִיא חַיָּה וְנוֹשֶׁמֶת.

*

יֶלֶד שׁוֹבָב

שׁוֹכֵב עַל הַגַּב

בּוֹטֵשׁ בְּרַגְלָיו –

שֶׁיִּרְאוּ, שֶׁיָּרִיעוּ!

*

"יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה יָפָה"

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ

עַל חֲבֵרָם,

"הַלְוַאי תָּבוֹא עָלַי

אִשָּׁה יָפָה כָּזֹאת."

הסנדלר

יוֹשֵׁב בְּכוּךְ

וּמַתְקִין וּמְתַקֵּן

וְשָׂמֵחַ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ

מִמֶּנּוּ שָׂמֵחַ

וְעַל הַנַּעֲלַיִם שֶׁתִּקֵּן

הוֹלֵךְ.

המקק

כְּשֶׁהוֹצֵאתִיו הַחוּצָה

הוּא לֹא יָדַע לְהִסְתַּדֵּר

אַךְ בְּבֵיתִי הוּא יָדַע

וְהֵיטִב לְהִסְתַּתֵּר.

אילן בושם

* * *

שמעון גרובר

קץ כדור הארץ

(תחזית קודרת)

 בשעות הקטנות של ה-24 בנובמבר, 2025, חתמו נציגי המעצמות ונציגי איראן על הסכם סופי שבו יוסרו אחרוני הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, ובתמורה הבטיחו האיראנים כי לעולם לא ימשיכו לפתח את הנשק הגרעיני, ולעולם לא ישתמשו בנשק הגרעיני שכבר הספיקו לפתח, אלא אם צד שלישי יפציץ אותה בפצצה גרעינית. האיראנים ראו בכך, בצדק, ניצחון. מאות חברות בינלאומיות חידשו את המסחר עם אירן, וההכנסות מכירת הנפט החלו להזרים מיליארדי דולרים לאוצר המדולדל של המדינה. אשר על כן צהלה ושימחה אחזה בטהרן הבירה, ורבבות תושביה יצאו בהמוניהם לרחובות לצהול, לשמוח ולהאזין לדברי אדונם, שהכריז: "היום הזה מהווה את הניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה של העם הפרסי, שהוכיח לכול העולם מי היא המעצמה החזקה ביותר בעולם. היום אני חוזר ומכריז, כי שורש הרעות החולות המחליאות את העולם הוא העם היהודי, העושה זאת כבר ארבעת אלפים שנה. לכן, אנחנו הפרסים מכריזים בזה קבל העולם כולו על ביטול הברית שהובטחה לאברהם לרשת את כול ארץ כנען; אנחנו מבטלים את הכרזת כורש, שהירשה ליהודים לחזור להיות עם חופשי בארץ יהודה; אנחנו נשלים את משאלתו של המן הצדיק להשמיד, להרוג, ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן ועד נשים וטף; אנחנו מבטלים את הצהרת בלפור להקמת בית יהודי ליהודים בפלסטינה; אנחנו מבטלים את החלטת ועידת חבר העמים משנת 1921 בסן-רמו המאשרת הקמת מדינה יהודית בפלסטינה; וכמו כן אנחנו מבטלים את החלטת האומות המאוחדות משנת  1947על חלוקת פלסטינה למדינה יהודית ומדינה ערבית; ובזאת אנו מתחילים בהשמדה הדרגתית של העם היהודי, ובהשתלטות ההדרגתית של האיסלאם על כל העולם. כבר היום, אירופה היא יבשת איסלאמית. באנגליה ובדרום צרפת קיימים יותר מסגדים מכנסיות, ועוד הרחם המוסלמית נטויה לעשות כך ביבשת אמריקה. וכיוון שהאירופאים והאמריקנים בני התרבות המערבית שקועים עמוק בחיי הנהנתנות שלהם – ממש כפי שהקדימו אותם הרומאים לפני 1,500 שנה – הרי שסלולה דרכנו להשתלט על העולם ביתר קלות, ובראש וראשונה להשמיד את מדינת ישראל. אללה אכבר! אללה אכבר! אללה אכבר!"

ובעוד מנהיגי העולם רואים את המראות ושומעים את הקולות המגיעים מהבירה הפרסית, ומרוב מבוכה אינם יודעים מהו המעשה שראוי להיעשות, הרי שבישראל ראו בנאום הזה ובנאומים הקודמים הכרזת מלחמה, ולכן לא ביזבזו רגע מיותר, והחלו להתבצע המבצעים הבאים:

עם רדת החשיכה בליל ה-12 במאי, שנת 2025, השתחררו שש צוללות מרציפי עגינתן, והפליגו לעבר הים הפתוח. שתי צוללות עזבו את נמל חיפה בדרכן לאוקיאנוס האטלנטי; שתי צוללות עזבו את נמל אשדוד בדרכן למרכז הים התיכון; ושתי צוללות עזבו את נמל אילת בדרכן לים האדום.

ששת הצוללות היו חדישות ומצויידות בקני שיגור ובטיליי שיוט בליסטיים בין יבשתיים בעלי ראשי נפץ קונבנציונאליים ובטילי שיוט בעלי ראשי נפץ גרעיניים.

בליל ה-24 במאי, 2025 הגיעו כול שש הצוללות ליעדן, ומפקדיהן המתינו לפקודות שאמורות להגיע אליהם, בשרשור, מראש הממשלה.

באותו היום נכנסו כול מערכות כיפת הפלדה וכיפת הברזל לכוננות מבצעית, על מנת שבעת הצורך תוכלנה להקטין את ממדי ההרג וההרס שיבואו כתגובה על סירובה של ישראל להימנע מלאיים על השמדת הכורים הגרעיניים האיראניים, ועל סירובה של ישראל להישמע להחלטות מועצת הביטחון להתפרק מנשקה הגרעיני, ולסגת לגבולות 1967.

בערב ה-24 במאי, 2025, היה יציע האורחים בכנסת מלא וגדוש בעיתונאים ושדרים מהארץ ובעיקר מחו"ל. בכנסת וברחבי העולם המתינו בציפייה דרוכה לנאומו של ראש הממשלה. בשעה היעודה עלה ראש הממשלה על דוכן הנאומים כשהוא מחזיק בידיו צרור ניירות והחל לשאת את דבריו.

"אדוני היושב ראש," פתח ראש הממשלה את נאומו, ובהמשך – "חברי הכנסת, אזרחי מדינת ישראל ואזרחי כל העולם. בתאריך 12 במאי, שנת 2025, קיבלתי אולטימאטום (וכאן הוא מנפנף בצרור בניירות שבידו) מנשיא ארצות הברית, מנשיא רוסיה, מיושב ראש מועצת האיחוד האירופי ומיושב ראש מועצת הביטחון של האו"ם, שפוקד על ישראל לחדול מלאיים בהשמדת הכורים הגרעיניים האיראניים, ופוקד על ישראל לסגת לגבולות 1967, לא יאוחר מה-25 במאי שנת 2025. והיה וישראל לא תיענה לדרישות אלו, יתחילו אומות העולם – בהוראת מועצת הביטחון – בנקיטת סנקציות כלכליות, ולאחר מכן, סנקציות צבאיות נגדה."

ראש הממשלה לגם לגימה מכוס המים והמשיך את נאומו: "לנוכח העובדה שכל העולם קם עלינו לכלותנו, לא נותר לנו אלא לממש את מילותיו של בן-גוריון: 'עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים.'

"לשם כך היצבנו מטרת הדגמה אי שם, ואשר בעוד כמה דקות נפציץ אותה בטיליי שיוט באליסטיים בין יבשתיים, נושאי ראשי נפץ קונבנציונאליים. הפגיעה במטרה תשודר לכל העולם, ותהווה הוכחה על יכולתה של ישראל להשמיד כול מטרה על פני כדור הארץ. והיה ולאחר שידור ההדגמה לא נקבל הודעות על ביטול הסנקציות, או אז אני מכריז כאן ועכשיו מעל במת הנאומים של כנסת ישראל את ההכרזה הבאה: 'ברגע שיינקט הצעד הצבאי הראשון נגד ישראל, אתן את הפקודה להפציץ בטיליי שיוט בליסטיים בין יבשתיים נושאי ראשי נפץ גרעיניים את כל הבסיסים הצבאיים שימטירו טילים על יישובים ישראליים."

ואכן, כול מי שפתח את מקלט הטלוויזיה ברחבי העולם יכול היה לצפות תחילה במבנה המטרה שמהבהב ומתנדנד על פני גלי אחד האוקיאנוסים, ומיד לאחר מכן היה יכול לראות כיצד הטילים הישראלים מפוצצים אותו לרסיסים.

ובעוד ראש הממשלה עומד על דוכן הנאומים, ניגש אליו אחד ממזכיריי הכנסת ומוסר לו פתק, שעליו היו כתובות שתי הודעות:

בהודעה הראשונה נכתב  "טיליי סקאד שנורו מלבנון פגעו בבתי הזיקוק, ומפרץ חיפה עולה בלהבות, מאות פצועים והרוגים."

בהודעה השנייה נכתב "כמה טיליי סקאד נורו מרצועת עזה לעבר קריית המחקר בנגב."

מיד לאחר שסיים לקרוא את תוכן הפתק, שלף ראש הממשלה טלפון סלולארי מכיס מקטורנו ופקד על הרמטכ"ל לפתוח במבצע גוג-ומגוג. מיד העביר הרמטכ"ל את הפקודות המתאימות למפקדיי הגזרות ולמפקדיי הצוללות. כהרף עין החלו סוללות התותחים וגדודי הטנקים להפגיז את כול הכפרים הלבנוניים שמעבר לגבול, ומטוסי חיל האוויר השלימו את המלאכה והשמידום על יושביהם. באותה צורה הופגזה והופצצה כול רצועת-עזה והייתה כלא הייתה. בהמשך, ניצל  חיל האוויר הישראלי את הרוח הדרומית-מערבית והשמיד בפצצות גרעין את צור, צידון, ביירות, טריפולי, לטקיה ודמשק.

ביום המחרת החלו טילים בליסטים בין-יבשתיים להישלח לעבר ישראל. כיפות הפלדה וכיפות הברזל, שהיו מפוזרות בכול אזורי הארץ, והיו בכוננות מאז ה-12 במאי, 2025 יירטו את רובם, אבל לא את כולם. בתגובה, קיבלו מפקדי הצוללות פקודה מראש ממשלת ישראל להפגיז את העולם בטיליי שיוט בליסטיים בין יבשתיים נושאי ראשי חץ גרעיניים, ובכך, בגיל ארבעה-וחצי מיליארד שנים, הקיץ הקץ על כדור הארץ.

שמעון גרובר

* * *

יהודה גור-אריה

טנא זיכרונות

אָדָם קָשִׁישׁ

נוֹשֵׂא עַל כְּתֵפָיו

בְּטֶנֶא חַיָּיו

בִּכּוּרֵי-זִכְרוֹנוֹת

מִדֶּרֶךְ-חַתְחַתִּים מִתְמַשֶּׁכֶת

בְּלֵב עוֹלָם עָנִי

מֵחֶסֶד וְחֶמְלָה.

וּבְתַחְתִּית הַטֶּנֶא –

קֹמֶץ זְרָעִים

שֶׁל תִּקְוָה

לְהַצְמִיחַ בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ

אַבְנֵי-מִיל

לַהוֹלְכִים אַחֲרָיו,

נוֹשְׂאִים אֶת טַנְאוֹ שֶׁנִּשְׁמַט

אֶל הָאַיִן.

אתמולים

אֶתְמוֹלִים שֶׁלִּי עוֹבְרִים מוּלִי בַּסַּךְ

לִפְנֵי עֵינַי הָעֲצוּמוֹת

בְּתַהֲלוּכַת-בִּכּוּרִים דְּמוּמָה

אֶל עֵבֶר מִקְדַּשׁ-נְשִׁיָּה,

נוֹשְׂאִים בַּטְּנָאִים שֶׁעַל כְּתֵפָם

פֵּרוֹת תְּלוּשִׁים מֵעֵץ חַיַּי.

וְהַלֵּב הַנָּבוֹךְ, הַתּוֹהֶה

אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד לְהָגִיב:

הַאִם בְּשֶׁמֶץ נוֹסְטַלְגִּיָּה חֲמִימָה,

אוֹ בַּאֲדִישׁוּת קָרָה-מְנֻכֶּרֶת.

הוֹ, אֶתְמוֹלִים אֶתְמוֹלַי.

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שנים-עשר

מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים

תשעה חודשים לאחר העלייה על קברות הבני-משפחה לוין בצפת ילדה נג'ימה-מירל'ה בירושלים בת ונקרא שמה בישראל אפרת.

בגלל רזונה ובגדיה הרחבים, שניראתה היא-עצמה כנערה-ילדה, לא ניכרו בה סימני הריונה ואיש גם לא ידע על כך כי כל מנהגה היה כרגיל. סלובה הצולעת, גדולה ורחבה, לקחה על עצמה את ההריון וסיפרה לכל שומע שהיא מצפה לפרי-בטן בזכות העלייה על קברות הבני-משפחה הקדושים בצפת. מאז שילדה את יחזקאל באיסטנבול, והגם שבן-ציון פקד אותה לפחות פעמיים-שלוש בחודש ממה שנותר באונו אחרי שהזריע אחור ופנים את נג'ימה-מירל'ה – והגם שהקפידה סלובה על כל דיני הטהרה והלכה למקווה כנדרש, לא הצליחה להתעבר, ולכן שמחה על הריונה של נג'ימה-מירל'ה כאילו היתה זו היא-עצמה, וכך גם התנהגה לעיני כל רואיה. סלובה גם עזרה לצרתה-החביבה-עליה ללדת ועזרה לה לצעוק בלדתה, ואיש לא הורשה להיכנס לחדר הלידה לבד ממיילדת ספרדייה זקנה אחת, אסתריקה עוזיאל, שהושבעה לשמור לעולם ועד את סוד חילופי היולדות.

בן-ציון היה מבכר על פניה מיילדת אילמת ואולם כזו לא נמצאה בכל ירושלים גם לא בקרב המוסלמים. יכול היה לקחת את המיילדת המוסמכת והידועה לשם ולתהילה בעיר, פֵייגֶע די בּאבֶּע, אלמנת ר' ישעיהו פְּרֵס, ואולם חשש כי ברוב הגינותה לא תיאות לשמור סוד חטא שכזה. 

התינוקת הרזה והכהה מצצה ברעבתנות את שדי אימה, שאמנם תפחו במקצת אחרי הלידה והתמלאו חלב, אבל הכמות היתה מעטה מדי. מה עוד שההנקה נעשתה בסתר, וכלפי חוץ היתה סלובה מנענעת את אפרת הפעוטה כדי להרגיעה, ותוחבת לפיה הקטן פטמת שד גדולה אך ריקה. תחילה היתה היונקת מרוצה מעצם המציצה ואולם כאשר התחדש עליה הרעב, ושדי אימה הזעירים כשל נערה מתבגרת לא הספיקו – הביאו מינקת ערבייה אוּם-חַאלֶד, שהיתה באה עם חאלד העולל ומיניקה חליפות את אפרת ואותו עד שאמרו שהשניים הם כאח ואחות כי מאותם שדיים ינקו בראשיתם ואותו חלב זרם בהם.

קשים היו חיי משפחת בן-ציון בירושלים ולא בגלל ריבוי נשותיו. חומותיה של העיר, על מגדליהן הגבוהים, היו סגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד לזריחתה והעיקו על רוח יושביה הדלים, שהצטופפו בחצרות סגורות בצידי סימטאות שהיו קמורות ואפלוליות ברובן. גם בצהרי יום שישי, כאשר המוסלמים היו מתכנסים במסגד אל-אקצה לתפילה, נסגרו שערי העיר כי לפי אגדה עתיקה, ששורשה כניראה בכיבוש העיר על ידי קיסר ביזנטיון הרקליוס, עתיד האוייב לחדור לתוך העיר בשעה שמגיניה מתכנסים לתפילה בציבור.

 השממה אפפה את ירושלים מכל צד. כבישים וכלי-רכב ממונעים טרם נודעו בארץ, אפילו עגלות טרם היו. הדרכים העולות לירושלים היו משובשות בשודדים, והעולים לעיר באו בשיירות מלוות מישמר. כאשר הגיעה משפחת בן-ציון לשער יפו, והוא ירד מבהמתו, ניגש אליו שמש הקהילה היהודית, שעמד הכן בשער לקראת הבאים, וקרע לו קרע בדש בגדו לאות אבל על חורבן בית המקדש.

אמנם הסולטאן עבד אל-מג'יד, שעלה לשלטון בשנת 1839, ציווה על סדרים מתוקנים יותר בכל רחבי ממלכתו, אבל בארץ-ישראל שלטו אלה בצד אלה ראשי שבטים בידואים וברשותם פרשים מזויינים, שלטו שודדים ורוצחים מפורסמים, אפנדים עריצים ומושלים תורכיים. פקידי השלטון, החל בפחה ובשופט וגמור בפקיד בדרגה הנמוכה ובשוטר, ידם היתה פתוחה לכל המרבה לתת בקשיש. הפחה היה כל-יכול, יותר ממלך, והוא שלט כפרא אדם, כעריץ, ובו בזמן הוא עצמו היה עבד לסולטאן, שעלול לדרוש בכל עת ובכל שעה את ראשו, שיישלח אליו כרות ומשומר בתוך שק מלח. הואיל ו"השער העליון" באיסטנבול מוסר את השלטון בפחווה לשנה אחת בלבד, מחשש פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו במיסים כבדים במשך חודשים אחדים בלבד, וכל מינוי של פחה חדש מבשר צרות נוספות.

גדולה היתה העזובה בעיר ורבה ההזנחה בחיי תושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים. מרצפות הסימטאות היו רעועות. קירות הבתים העתיקים העלו טחב. מי השופכין זרמו מחצרות הבתים. ערמות אשפה ונבלות חיות ובהמות הושלכו בצידי הרחובות ובמשעולים שמחוץ לחומה, העלו סירחון, וקיננו בהם מחלות שעשו שמות בקרב התושבים. בכל חלקי העיר היו עיי מפולת רבים שבהם שכנו ינשופים ועטלפים, זחלו נחשים ארסיים ושרצו עקרבים ושרצים אחרים.

שנת 1853 היתה שנת בצורת קשה. גם כאשר אדר ב' הגיע לא היו עדיין גשמים ככול הצורך, והזרעים שנטמנו בקרקע נעשו שדופים, מבקשים לשתות מי גשם, ואין. המחסור החמור במים, בעיר שנערמו בה ערימות אשפה שמעולם לא פונו על ידי השלטונות, וכן מציאותו של בית-המטבחיים העירוני בתוך העיר, בקרבת מקום לרובע היהודי, גרמו לכך שבסוף אותה שנה שחונה פרצה מגיפת אבעבועות, שעשתה שמות בתושבים הרעבים והחלשים.

השנה שלאחריה היתה קשה שבעתיים מפני ריבוי הגשמים, השלגים והקור, שירושלים לא ידעה כמותם, ובגלל העוני והמצוקה שהיו נתונים בהם יהודי העיר, שכן ערב מלחמת קרים בין הרוסים לתורכים, במארס 1854, אסר הצאר ניקולאי הראשון את משלוח הכספים ליהודי ארץ-ישראל, וכך ננעלו דלתות העזרה ונפסקו צינורות השפע ומצב היהודים היה קשה ביותר. מלחמת קרים המיטה אסון על תושבי הארץ בכלל ועל יהודיה בפרט.

הקור והשלג באותו חורף של שנת 1854 גרמו למחסור חמור במזון ובחומרי הסקה. הדרכים המובילות לירושלים התכסו שלג וכפור והיו מסוכנות למעבר חמורים וגמלים. הפלחים מכפרי הסביבה לא יכלו להביא את תוצרתם ואת העצים והפחמים להסקה. אנשים החלו גוועים מרעב ומתים מקור. קופת הקהילה היתה ריקה, ומעט הכספים שהגיעו מאירופה לא הספיקו אפילו לתשלומים שחבו שוכרי החצרות היהודים למוסלמים בעלי החצרות.

כה חזק היה הקור שחמשת בני המשפחה לוין צופפו בפינה אחת של החדר על גבי כרים, בדים ועורות כבשים ששימשו כיצוע משותף וגם ככיסוי, ליד התנור. סלובה שכבה לימינו של בן-ציון והתינוקת אפרת על חזה, ולשמאלו נג'ימה-מירל'ה והילד יחזקאל בחיקה. שעה ארוכה רעדו כי חום התנור לא הספיק והמיחם כבר התקרר. אף שכבר הניקה אום-חאלד את התינוקת די שובעה, תקעה סלובה בחושך את פטמתה הגדולה לפיה של אפרת כדי להרגיעה, והמציצה הסבה כניראה לשתיהן הנאה. כשהחלה התינוקת נרדמת העבירה אותה מעל בן-ציון לנג'ימה-מירל'ה, וקיבלה חזרה את יחזקאל. נג'ימה-מירל'ה חיבקה את בתה ושיחקה בה כצעצוע וניסתה אף היא לעניין אותה בפטמתה הרזה, אך זו שמטה אותה ונרדמה.

לעיתים היה בן-ציון עולה על סלובה ומספק לה עונתה והיא קולטת אותו בדממה ומתפללת שתזכה בפרי-בטן ונודרת נדרים לשם כך, ונרדמת. בן-ציון העייף מבקש לישון אף הוא, מכוסה בנשותיו ובילדיו, אבל נג'ימה-מירל'ה לשמאלו אינה מניחה לו. רועדת בקור יותר מכולם בגלל רזונה, היא מבקשת מבן-ציון לאסוף אותה אליו, פורשת עצמה עם התינוקת שלה על פלג-גופו השמאלי, ששייך עתה בעיניה רק לה, ושעה ארוכה לאחר שנרדם ממשיכה לשחק באצבעותיו בין ירכיה, והאנחות שלה מצטרפות לנחירותיהם של סלובה ובן-ציון.

מתחילת ישיבתו בעיר תפר בן-ציון, תיקן וחידש את בגדיהם של אנשי ירושלים. יוצא-דופן היה בין האשכנזים, כי לא שקע בלימוד תורה ולא קיים את משפחתו מקצבת ה"חלוקה" –הכספים שתורמים יהודי הגולה למחייתם של הירושלמים, ואשר לא היה אפשר להתקיים עליהם בכבוד ולא היה אפשר בלעדיהם, ובייחוד למשפחות האשכנזיות, כי הספרדים סמכו פחות על החלוקה והשתדלו לעבוד לפרנסתם. ובן-ציון, גם הוא הרוויח את מחיית משפחתו בעמל כפיו, תופר מבוקר עד לילה לאור מנורת השמן שבקושי האירה, ומפליא לחדש בגדים ובדים ישנים. כסף לקנות בד חדש בדוכני הסוחרים הערבים לא היה לו, ובד הכותנה המקומי היה פשוט וגס לטעמו.

נשים וגברים כאחד נהגו פשטות וצניעות בבגדיהם. בתולה אשכנזית, כשבאה בברית הנישואים, היו מגלחים את שערות ראשה ומכסים את הראש בשביס, לבל ייראו חס ושלום השערות החוזרות וצומחות. בצאת האישה האשכנזייה לרחוב התעטפה בסוּדָר גדול המקופל במשולש, באופן שהוא מכסה גם את אחורי גופה ואת הזרועות והחזה. נשים ספרדיות לא נהגו לגלח את שערות ראשן ואף לא הקפידו בכיסוי הראש כולו. אישה מבוגרת, בצאתה לרחוב, היתה מתעטפת כדרך הנשים המוסלמיות העירוניות במאלאיה לבנה, מעין סדין המכסה את כל הגוף מהכתפיים ועד הקרסוליים, וקשור אליו בחבל דק באמצעו. כשהלכה נגד הרוח היתה המאלאיה מתנפחת בחלקה העליון, הקשור לגוף, כסירת מפרש על סמטאות אבן. נשים מוסלמיות זקנות היו מתעטפות במאלאיה שחורה. הגברים לבשו קפטאן ארוך חגור בחגורה, גרביים לבנים ונעליים שחורות. בשבת לבשו מעל לקפטאן גלימה של צמר או של משי. האשכנזים חבשו לראשם בימות החול כובע של משי שחור ובשבת שטריימל, ואילו הספרדים –תרבוש אדום כמנהג הערבים שקיבלו מהתורכים. החכמים הספרדיים לבשו בימות החול ובשבת מעיל שחור היורד עד לקרסוליים, ועטפו את התרבוש אשר לראשם בעטיפה שחורה מסביב. אליעזר בן יהודה, בעלותו לירושלים, לבש כדרך הספרדים קפטאן חגור חגורה רחבה ועליו גלימה ותרבוש חבוש לראשו.

ימים לא רבים לאחר שנולדה התינוקת אפרת, הופיע בסימטה ברובע היהודים פרש מוסלמי עטוף עבאיה וחמוש חרב גדולה, ובמשאו שתי חבילות משני צידי סוסתו, אשר בקושי עברה מכאן ומכאן בין הקירות. הפרש שאל על החייט היהודי אבו-איזקיאל. וכאשר התוודע אליו, וראה את הכותרות של תעודת ההמלצה התורכית שהפקיד יזיד ביי בידי בן-ציון – כי לקרוא לא ידע, פרק את המטען בהסבירו לכול שהבד הגיע באונייה לביירות מטעם השר הנעלה יזיד ביי באיסטנבול הבירה – והוא מיועד אל הפחה בביירות, על מנת שיישלח אותו לידידו ובן חסותו החייט היהודי אבו-איזקיאל הגר ברובע היהודים ירושלים.

הופעתו של הפרש המוסלמי, ומתנת הבדים המופלאה ­– אלה היו מגוללים בשקיים, מצידי האוכף, משי דמשק ויריעות צמר אנגלי ובד תורכי, כולם ממיטב חנויות הבדים בבאזאר המקורֶה, קפאליצ'ארסי, ברובע אמינונו באיסטנבול, שסוחריו הזריזים קשרו עסקים עם ארצות רבות – כל אלה הותירו רושם רב בירושלמים, ולא רק באשכנזים מבני עדתו של בן-ציון אלא גם אצל הספרדים ואצל המוסלמים והנוצרים תושבי העיר והסביבה.

ובן-ציון עצמו?

ליבו היה חצוי בקירבו.

הוא שמח על המעמד המכובד שזכה לו בירושלים, והרי הוא אינו רב וגם לא גביר, אלא חייט פשוט, בעל מלאכה.

אך הפליאה אותו מסירותו של ייזיד ביי לנג'ימה-מירל'ה, שהרי רק כך אפשר לפרש את המתנה היקרה. מה סוד יחסו המיוחד אליה? האם בתו היא? והרי לא ייתכן שרק חיכה שאברי גופה יתמלאו כדי לשכב עם בתו? ויזיד ביי עצמו, אם מכת הדנמה הוא, יהודי-למחצה, ממאמיניו הנסתרים של אותו שחיק עצמות שבתאי-צביק, כי אז...

לפחות בדבר אחד בן-ציון בטוח, שאת נג'ימה-מירל'ה מצא בתולה (אמנם בתולים של משי, ללא דם, מהר וקל מדי בתק אברו את בתוליה אותו לילה בצפת), ולכן התינוקת השובבה אפרת, אף שניראית מלוכסנת עיניים קמעה והשער שחור, כתורכייה, תינוקת שלו היא ­­– ואינה בתו-נכדתו של יזיד ביי. פשוט לא ייתכן הדבר, מבחינת תשעה ירחי לידה.

ואולי מזלו – שהביאה לו נג'ימה-מירל'ה, שבין ירכיה הוא טועם לפעמים את פרפורי הנפש הכלואה באבן של הקרובת-משפחתו, כלתו הראשונה אפרת לוין – מזלו הוא מצד הסטרא-אחרא, ומצד לִילית ומחלת, ונעמה אם השדים, שבאות לתעתע בו ולהחטיא אותו? יום אחד יתגלה סוד נשותיו השתיים, ויהודי ירושלים, שבגדיהם מחוּייטים ומתוּפּרים ומתוּקנים על ידיו בחוט ובמחט ­– יחרימו אותו ויסקלוהו באבנים בגיא בן-הינום!

ואולם בן-ציון היה איש לבבי וקל-לשון, כדרכם של חייטים, ספרים, בלנים ובעלי מקצוע אחרים, שמלאכתם יש בה קירבה גופנית ללקוח. כך גם התחבב על יזיד ביי, שלא להזכיר את מה שאירע לו בבית החולים ובמנזר של הנוצרים בביירות. מאחר שמזגו היה נוח לבריות, ויצרו חזק, השתדל שלא לחשוב על מה שעלול להיות אם יתגלו סודותיו, שאותם נצר היטב בליבו, מכוסים בחיוכו ובהכנסת האורחים הנדיבה שנהג בלקוחותיו ובתבשילים הנהדרים שידעה להכין סלובה אשתו הצולעת גם בימים של עוני וחסרון כיס. כי כל הסוחרים הערביים למדו לכבד את האישה הכבדה, שכבר ידעה לדבר בשפתם טוב יותר מאשר בעברית, שכמעט איש לא השתמש בה בחיי היום-יום. דיברו בעיקר אידיש או ספניולית.

והנה מגיע הקיץ. ובוקר אחד היא קמה ובחיקה אפרת התינוקת הרזה, ורואה את האשנב שהשמש זורחת בו. ומטפסת עם התינוקת על השולחן כקופה עם גורהּ ולראשונה היא מעיזה לתקוע את ראשה באשנב, החוצה, ורואה קיר עבה מאוד, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והוא מלא אשנבים, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניה, ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן, וגיגיות מלאות עגבניות, משמשים ופרחים. והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – והיא נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, והם יפים להפליא, הם יפים מכול, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיה – בשמחה, בחגיגיות. והיא מתחילה לשיר, בליווי הפעמונים, מילים ומנגינות משירי הפילגשים בהרמונו של יזיד-ביי, ומנענעת את התינוקת בקצב הפעמונים והשירים.

ואז נכנסת סלובה הצולעת ותופסת את נג'ימה-מירל'ה בעודה שרה על השולחן בתורכית והתינוקת בחיקה וגופה עודו נודף ריח המיצים שערוותה הגירה אל אצבעותיו של בן-ציון בלילה – וסלובה גוערת בה: "פוי, טומאה! מה את עומדת שם לשמוע הגלוקען של יושקו! התינוקת שלנו תתקרר!" והיא תופסת בנג'ימה-מירל'ה בעדינות אך בחוזקה ומורידה אותה יחד עם התינוקת בחבטה על הרצפה.

מרכזה של עדת האשכנזים הפרושׁים היתה חצר חורבת ר' יהודה חסיד, בקיצור "החורבה", באמצע רחוב היהודים. בחצר גדולה זו, שהיתה הקדש ליהודים האשכנזים מימי הרמב"ן, והיתה ידועה בפי הערבים בשם "דיר א-שיכנאז", השתקעו ר' יהודה חסיד משדליץ ושלוש מאות מלוויו שהגיעו לירושלים בערב ראש השנה תס"א, 1700. ר' יהודה חסיד לא האריך ימים בירושלים, ועדת  חסידיו שקעה בחובות, שחבה למלווים בריבית ערביים, והם שהביאו שואה על כל העדה. שמונה עשרה שנה לאחר בואם לירושלים התנפלו עליהם הנושים בשעת התפילה בשבת בבית-הכנסת, ומאימת הרדיפות והעינויים התפזרו בני העדה ולא נישאר מהם שריד בירושלים. מאז עשו הנושים הערביים כל יהודי שבשם אשכנזי יכונה – אחראי לחובות עדת החסידים. לכן כשנקלע יהודי אשכנזי לירושלים התחפש כספרדי וחי בין הספרדים.

בימי שלטון מצרים ביטל הח'דיב מחמד עלי, בהשתדלותו של העסקן הנמרץ זלמן צורף, על פי צו משנת 1833, את תביעת הנושים הערביים, והאשכנזים פליטי הרעש והמגפות והביזה בגליל, שמצאו מקלט ומפלט בירושלים, התיישבו בחצר החורבה וקרוב אליה ובנו בה את בית המדרש "מנחם ציון" הוא בית המדרש הישן.

בשנת 1860 החלו להקים את בית הכנסת הגדול חורבת ר' יהודה חסיד ברשיון מאת השער העליון בקושטא. כיפתו העגולה בלטה מתוך קו הרקיע של ירושלים העתיקה והתרוממה מעל לחלל ביתה כנסת הגדול בלי לסמוך על עמודים. מתכנן הבניין הנפלא הזה היה מהנדס תורכי, שנשלח בימים ההם על ידי הממשלה בקושטא לנהל את בדק הבית בחארם א-שריף ובכנסיית המולד של יושקו.

חצר החורבה היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהילה. בחדר שבצד המבוא לבית הכנסת הגדול ישבו בדין בימים שני וחמישי בשבוע הבד"צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו ממתפללים. מחדרי התלמוד תורה והישיבה "עץ חיים" בקעו ועלו קולות הלומדים הקטנים והגדולים.

בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול ומגיש לכל דורש כוס תה חינם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבתי המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם עירנים.

שלום "המגיד תהילים", הסוחר בבגדים בלים ברחוב חב"ד, היה מכנס בין מנחה למעריב תינוקות דבית רבן בבית הכנסת הגדול וקורא איתם פסוק בפסוק בקול רם את פרק היום בתהילים.

עדה של יהודים אשכנזים לא התקיימה בירושלים מתחילת המאה השמונה-עשרה, כאשר התפזרה עדתו של ר' יהודה חסיד מפחד הנושים הערביים, שכאמור עשו כל יהודי אשכנזי אחראי לחובותיה של עדת החסידים, שלוותה אצלם כסף בריבית גבוהה מאוד. בעלות יהודִי מארצות אירופה לירושלים באותן שנים, הוא הצטרף על-פי-רוב לעדת הספרדים ונהג בכל כספרדי לבל יכירוהו הערבים כאשכנזי.

האשכנזים היו קומץ קטן עד כדי כך שבתפילה בציבור, שהיו עורכים באחד מבתי התפילה של בית הכנסת ר' יוחנן בן-זכאי לפי נוסח אשכנז, היו מצרפים למניין יהודי ספרדי בשכר או ילד מתחת לגיל בר-מצווה וספר תורה בידו. עדת האשכנזים נבנתה בשנות השלושים מחורבנן של קהילות ערי הגליל ובמיוחד צפת שנהרסה ברעש. פליטי הגליל יסדו בירושלים את עדת הפרושים ואת ישיבת "אור החיים". עליהם נוספו במשך הזמן עולים מרוסיה, מפולין ומגליציה. יהודים אשר הכמיהה לארץ הקודש והרצון העז לבלות בה את שנות חייהם האחרונות בקדושה ובטהרה ולמצוא את מנוחתם האחרונה בהר הזיתים מול הר הבית – הניע אותם לעזוב את ארצות מגוריהם ולנוד בערבות ובמדבריות על ימים ונהרות עד הגיעם למחוז חפצם.

מיספר היהודים האשכנזים בירושלים גדל על ידי העלייה המוגברת והגיע בשנת 1862, לפי עדותו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, עד כדי שלושת אלפים נפש. רוב היהודים האשכנזים נתקבלו בחסות בריטניה ואוסטריה, והיהודים שעלו מרוסיה ומפרוסיה שמרו על נתינות ארצות מוצאם.

הרכוש היהודי בנכסי דלא ניידי היה דל, והמעט שהיה ליהודים היה ברובו הקדש ששייך לכוללי החלוקה ולישיבות. רוב חצרות המגורים של היהודים, גם אלה שברובע היהודי עצמו, היו שייכות לערבים ומוחזקות בידי יהודים שחכרו חצרות אלה מבעליהן הערבים והשכירו את דירותיהן.

בעל החזקה על החצר והבתים, בספרדית-ירושלמית החזקיר, היה מאשר את חוזה החכירה עם בעלי החצר בבית הדין של הרבנות, ואיש לא השיג את גבולו, וכך נישארה החזקה ברשות המחזיק בה לכל ימי חייו והוא אף היה מוריש אותה לבניו אחריו או מוסר אותה בתורת נדוניה לבתו.

חצר המגורים שבה התגוררו החייט בן-ציון לוין עם שתי נשותיו ושני ילדיו, היתה סגורה כלפי חוץ ליתר ביטחון מפני גנבים ושודדי לילה. במבוא הקמור והאפלולי נמצאו חדרי השימוש המשותפים לכל דיירי החצר, ובו הצטברה האשפה עד שבא פעם בשבוע הזבּל להוציאה בשקים על גבו של חמור דרך שער האשפות אל גיא הטירופיון, מחוץ לחומות, שנמלא עד לגובה רב מאשפה של דורות רבים. בצידי החצר המרובעת היו בנויות דירות בנות חדר אחד כל אחת. רק מעט שמש, אור ואוויר צח חדרו בשעות הצהריים לתוך הדירות דרך הפתח הפתוח והחלון.

באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוו מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שאבו מהבור, בדלי של פח, מים לשתייה, לבישול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה התמלא בור המים ועלה על פי מידותיו. ואילו בשנה שחונה שתו התושבים מים במשורה. ומשגדלה מצוקת המים, היו הערבים יושבי כפר השילוח מביאים מים בנאדות-עור מהשילוח ומוכרים נאד המכיל כשלושים ליטר במחיר חמישה גרוש, מחיר מופרז, כשתקציב ההוצאות של משפחה בינונית לא על על מאה גרוש בשבוע.

מעטים היו מעיינות המים בירושלים. בנחל קדרון, לרגלי המילוא (עיר דוד), נובעים במעמקי האדמה מי הגיחון, היוצאים בתעלה תת-קרקעית, היא הניקבה שחוצבה בימי חזקיהו, אל בריכת השילוח וסמוך לה, במקום התלכדות נחל קדרון וגיא בן הינום, נמצאת עין רוגל, היא באר עמוקה, שאליה מתכנסים עורקי מים תת-קרקעיים. בשנה מבורכת בגשמים מתמלאת הבאר ועוברת על פיה ומימיה זורמים בנחל קדרון אל ים המלח. משקרה הנס הזה, בשבט או באדר, היו תושבי העיר יורדים בהמוניהם לעין רוגל לחוג את חג המים וליהנות מהמראה הנדיר של זרימת המים בנחל. תזמורת הצבא היתה מנעימה לקהל החוגגים במנגינותיה, והילדים השיטו, על פני המים הזורמים בנחל, סירות נייר וקליפות של תפוח זהב.

תושבי ירושלים לא זו בלבד ששתו מים-לחץ אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם היתה צריכה סלובה להכין מראשיתם ועד סופם. בעונת הקציר קנה בן-ציון את החיטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב"חלוקה" או לווים כסף בריבית גבוהה.

אחת לשלושה חודשים היו בוררים את החיטה לתצרוכת הבית. רוחצים ומייבשים אותה בשמש ומביאים אותה לטחנת הקמח. פעמיים בשבוע לשה סלובה את הבצק – בתחילת השבוע, לאפות ככרות לחם לכל ימות השבוע, וביום שישי לאפות חלות ועוגות לכבוד שבת. באשמורת הבוקר הראשונה של יום שישי הביאה את מעשה ידיה לבית המאפייה וחיכתה שם עד שהחזירה את החלות ואת העוגות הביתה.

מצרכי מזון ראשונים במעלה היו גם שמן שומשומין, ושמן זית שאותו היו קונים במחיר מוזל בעונת המסיקה, לתצרוכת בכל השנה. במאכלים נהגו צנע. בשר ודגים אכלו על-פי-רוב רק בשבת בשלוש הסעודות. בחמין בישלה סלובה פשטידה שמנה ולפעמים הוסיפה עליה גם מעיים של בקר או צאן ממולאים בקמח ובשומן.

לסעודות השבת, גם אם היו דלות, היה בן-ציון, כבעלי-משפחה אחרים, מזמין יהודי עני ובודד.

החלב היה יקר-המציאות. הספרדים הסתפקו בשתיית קפה שחור. סלובה, כדרך האשכנזיות, קנתה מהחלבן, הקלצקר, רבע עד חצי ליטר חלב ליום. חלבן זה היה יורד בכל יום ויום על גבי חמורו לכפר השילוח ומעלה משם כארבעים ליטר חלב, שהספיקו לתצרוכת של כל בני העדה.

בגלל צפיפות הדיור, והמחסור בשמש ובאור צח, התרכזו חיי המשפחה, בייחוד בימי הקיץ החמים, בחצר, בה בישלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כיבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל לחצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאיוורור ולחימום בשמש, ולפנות ערב התיישבו כל בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, שהוא טס, סינייה – גדול של מתכת, המונח על כיסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המיטה וישנו שנת ישרים.

טובה יותר היא הקומה העליונה של הבית, המבורכת בשפע של שמש, אור ואוויר. גגות הקומה התחתונה משמשים לה חצר, וחלונות הבתים נשקפים מעל לכיפות הבתים הקרובים על פני מרחק רב.

על יד החצר העליונה נמצאה חכורה, שטח בלתי מרוצף על פני עיי המפולת של חורבה עתיקה. באמצע החכורה עמד עץ עתיק יומין, זית, ובחכורות אחרות היו עצי תאנה, תות, תמר או שקמה, שבצילם בילו השכנים בשיחת חולין את שעות המנוחה שלהם בשבתות ובמועדים.

החיים בכפיפה אחת יצאו על-פי-רוב יחסים כמעט משפחתיים בין השכנים. אחרי שבוע של עמל ועבודה קשה בהחזקת הבית, היו השכנות מתיישבות בשבת בחצר על שרפרפים נמוכים ומבלות שעות בשיחת חולין אגב פיצוח גרעיני אבטיח או דלעת או בוטנים קלויים, כשילדיהן הפעוטים משחקים לרגליהן.

בו-בזמן הלכו הגברים ובניהם המבוגרים לבית המדרש, להאזין לדברי המגיד מישרים, לקרוא את פרק היום בתהילים או ללמוד פרק משניות ולהתפלל את תפילת המנחה. שמחה כי היתה בבית אחד השכנים, השתתפו בה כל דיירי החצר, וכן לקחו כולם חלק בצער המשפחה במקרה של אסון ואבל.

יום שישי אחד, כאשר סלובה אימו היתה עסוקה בבישול לשבת, עלה בדעתו של יחזקאל לצאת קצת אל המרחב, והוא אז בן ארבע. הוא ירד מהדירה, שהיתה בקומה העליונה בחצרו של ר' נחום משקלוב, אל החצר התחתונה, ומשם יצא אל רחוב המדרגות הקמור אשר לאורכו נמצאות חנויות עתיקות שאינן בשימוש, ובצד ימין נמצא בית המרחץ חמאם א-שיפאע, מרחץ הבריאות. הוא עבר לאורך הרחוב הזה ונכנס לחצר אל-חרם אל-שריף, שבה מצא עניין לשחק סמוך למסגד. לאחר שיצאו הערבים מתפילת הצהריים במסגד אל-אקצא, שזוהי התפילה בציבור היחידה בשבוע של המוסלמים והיא נערכת ברוב עם במסגד הגדול, ראה את עצמו מוקף המון אנשים, שהתבוננו בילד בעל התלתלים הזהבהבים, ופרץ בבכי. אז לקח אותו אחד הערבים בזרועותיו והביא אותו לבית הוריו, אל אביו החייט בן-ציון, שהיה מוכר גם בקרב הערבים ותופר מלבושים גם לנשותיהם, ברוח האופנה של הרמון הפילגשים של יזיד-ביי והרמונות רעיו בבירה איסטמבול, והיה לשמלות הצבעוניות מראה של בגדי מלכות מחצרו של השולטן.

כשש שנים לאחר מות הנביא מוחמד נכבשה ירושלים, כניראה בשנת 638, בידי הערבים, בימי הח'ליף השני, עוּמַר אִבְּן אל-חַ'טַאבּ. בתקופת הכיבוש היה הר הבית מכוסה אשפה. הח'ליף עוּמר ציווה להסיר את האשפה והקים בו, או מחוץ להר הבית, מיבנה ראשוני לתפילה, ומאז מכנים את בניין כיפת הסלע "מסגד עוּמַר".

מספרים כי יהודי שהמיר את דתו לאיסלאם ושמו היה כַּעְבּ אַל-אַחְבַּאר, כלומר כעב החכם, יעץ לח'ליף עומר להקים את בית-התפילה צפונה מן הסלע, הוא אבן-השתייה, אך הח'ליף עומר סירב, כי ראה בכך כוונה יהודית כמוסה להביא כל מתפלל מוסלמי המכוון עצמו כלפי מֶכָּה להשתחוות גם לפני אבן-השתייה! – והוא אף אמר לכעב במפורש:

"בִּאַלְלַה יַא כַּעְבּ, עדיין יהודי אתה, שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך (להר-הבית). אולם אנו המוסלמים לא צוּוינו על קדושת הסלע (בהר-הבית) כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה!"

לפיכך ציווה עומר שמקום התפילה ייקבע דרומית לסלע, כך שהמתפללים יפנו אליו את גבם בפנותם למכה. תופעה מוזרה זו לא נשתנתה גם לאחר שהסלע נתקדש באיסלאם, ועד היום מפנים המתפללים במסגד אל-אקצא את אחוריהם וגבם לכיפת-הסלע.

סלובה, כשאר היהודיות בירושלים, נהגה להקפיד על הניקיון. בערב פסח סיידה את דירתה מבפנים ומבחוץ, וכשהיתה רוח החריצות נחה עליה היתה מסיידת כמעט כל ערב שבת את הקירות מסביב לחצר עד לגובה של מטר אחד לערך ומגייסת לכך גם את נג'ימה-מירל'ה, וחזקלי הקטן עוזר על ידן אלא שהיתה מגרשת אותו מפחד שהעבודה תמצא חן בעיניו ויהיה בעל מלאכה ולא יקדיש חייו ללימוד תורה.

חדרי רחצה עם אמבטיות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. סלובה רחצה את ילדיהם הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. בן-ציון היה הולך בערבי שבתות למקווה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד, או שבקרבת בתי-הכנסת האחרים, וכך נהגו גם שאר הגברים, שהיו באים עם בניהם הגדולים.

לעיתים מזומנות היו יהודים יורדים לנחל קדרון וטובלים במים הקרים של הגיחון, שקראוהו "המקווה" של ר' ישמעאל הכהן הגדול. וגם נשים הרות מצאו סגולה בטבילה במי המעיין המרעננים. בערבי החגים היו הגברים הולכים להתרחץ בבתי-המרחץ החמים, שהיו שלושה בעיר העתיקה: חמאם על-עין, מרחץ המעיין, בגיא, ליד הכניסה אל רחוב "החנויות". חמאם א-שיפאע, מרחץ השפע, הבריאות, בתוך "החנויות", וחמאם אל-בטרך (מרחץ האפטריארך) ברחוב המוביל למושב האפטריארך היווני-אורתודוכסי שברובע הנוצרים.

בבוא בן-ציון לבית המרחץ המחומם היה נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כיפה עגולה בגובה רב. באמצעו בריכת מים, וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה, מעל לרצפה, תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים, ובכיפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאיוורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות-יתר של גרושים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לאורכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג.

אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחזר ההזעה, יושב רגעים מיספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלווהו לאולם המרווח. שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו מזמין כוסית קפה ונרגילה, וכשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש את עצמו מעודן ורענן.

ובלילה שלאחר שובו נקי ורענן היתה מתנהלת מעין תחרות סמוייה בין שתי הנשים מי תזכה בו ראשונה בעוד עורו צח מהרחצה ובשרו אדמוני משפשופי הבלן. ולא היה זה דבר קל כי חזקל'י ואפרת הקטנה היו מתגלגלים שובבים על הרצפה, ורק מאוחר בלילה, אחרי ארוחת השבת או החג, היתה המשפחה שוכבת לישון. וכרגיל היתה סלובה זוכה בו ראשונה ומשרגת רגלה הצולעת על רגלה הבריאה והוא כפות כאסיר בין שתיהן, אלא שבדרך-כלל, עוד בטרם בא עליה או מיד לאחר-מכן, היתה העייפות מכריעה אותה וקול נחרתה נשמע ברמה. או אז היתה נג'ימה-מירל'ה זוחלת אל מיטתם ושמה את אברו הנקי בפיה ובולעת ומוצצת אותו, מה ששום אישה יהודייה כשרה לא העזה לעשות – והוא היה נזכר בהרמון של יזיד-ביי ותוקע אגודליו בחוריה ומגרה אותה עד שהיתה זוחלת ועולה עליו ובועלת אותו ברכיבה כפי שלמדה בהרמונו של יזיד-ביי מהפילגשים שבעלו אותה מבחוץ, ועכשיו הוא בתוכה והקמיע של אפרת שעל צווארה מפרפר על חזהו. ולעיתים סוחטת אותו פעמיים ושלוש באותו לילה כי גברא-רבא היה החייט בן-ציון ושום הרהור של חטא לא היה עולה בו שהרי גם נג'ימה-מירל'ה אשתו היא והכול שרוי לו עימה, ויתירה מזו שמאותו לילה שבא עליה כדרכה בצפת והרביע אותה היה נדמה לו שנשמת אפרת המתה שהיתה אמורה להיות אשתו נכנסה בה והיא – גם היא.

המצב התברואי בעיר היה גרוע ביותר ואליו נוספו המחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, וכל אלה גרמו למחלות שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגיפות שהפילו חללים רבים. רבה במיוחד היתה תמותת הילדים בגיל הרך.

המוני העם פנו ברובם לרופאי-אליל, שהיו אמורים לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם "רופאים" אחרים שהשתמשו בתרופות. יונה "הרופא", יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון, היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות. לעומתו ידידיה הרופא, שהיה לפי דבריו חובש מוסמך בעודו ברוסיה, ובירושלים מומחה לכל מיני תחלואים – עשה רושם טוב בחיצוניותו ובהליכותיו. קראו לו "ידידקה השיכור" כי היה נוטה לטיפה המרה. כשבא לבקר אצל החולה, היה מדבר עם בני הבית בתקיפות ומצווה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ. בבית מרקחת ברחוב היהודים סידר לו גם מרפאת שיניים בזמן שטרם היה רופא שיניים בעיר.

שנה אחת פגעה מחלת האסכרה, דיפטריה, במחצית ילדי העיר. יחזקאל שב מ"החדר" כשהוא חולה. בצר לה רצה סלובה לרופא היווני ד"ר מזראקי לקוראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו אחרי שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד היה הולך ונחנק באותו לילה, ואביו בן-ציון זועק לשמיים:

"בני, בני, קראתי בספר 'נצור לשונך' שמי שמדבר לשון הרע נענש במיתת אסכרה. מה אתה דיברת בחייך חזקלי שלי לשון הרע? מה אתה חטאת?"

ואז נכנסה נג'ימה-מירל'ה אל מיטתו של הילד, שהיה במידה מסויימת בנה החורג, וחיבקה אותו מכל צד והתפללה ללילית השדה שתרפה ממנו ותמצא לה קורבנות רכים אחרים, כדרכה לחנוק ילדים באסכרה, והיא ליטפה באצבעותיה הדקות את גרונו הנפוח, החנוק, של חזקלי, והשקתה אותו חלב חם משדיה הקטנים שתפחו אחר לידתה את אפרת, והיא לא פחדה שתידבק ממנו ותדביק גם את אחותה-ילדתה התינוקת, אלא השפיכה כל אותו לילה מילים תורכיות ומוזרות שאיש לא הבין, וחזרה ומלמלה, מבלי שתבין היטב, חוץ מהחלפת שם אפרת ביחזקאל – על כל מה שהיה כתוב בקמיע של אפרת, שהיה תלוי על צווארה לאחר שחטפה אותו מבן-ציון בועלה:

"בשמא רבא ותקיפא בשם אלו המלאכים הקדושים משבענא אני עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה הבאים באסכרה ליחזקאל בן בן-ציון ומחלים את גופו, משבענא אני עליכון בשבועתא דיהושע בר נון שתשמרו ותצילו את הילד יחזקאל בן בן-ציון מכל פחד ואימה ומכל כאב ומכאוב ומחנק וכאב ראש וכאב גוף ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו בכוח אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע..." וכך הערתה עליו את תחנוניה, ובבוקר הוקל לילד וחייו ניצלו, אבל אחדים מחבריו החולים נפטרו.

אך מאותו ליל שימורים, ואולי עוד קודם לכן נראו אותות לכך, התערערו היחסים בין סלובה לנג'ימה-מירל'ה. סלובה החלה חשה שצרתה הצעירה והיפה ממנה מנשלת אותה מבעלה ושואפת לרשת אותה בעודה בחיים וגם קנתה לה חזקה על חזקלי הקטן, שבזכות כשפיה נותר בחיים.

בשנות השישים של המאה ה-19 בא מיפנה בחיי הכלכלה של ירושלים. העברת הקונסוליות של המדינות הזרות מערי-החוף עכו וצידון לירושלים, התחדשות האפטריארכיה הלטינית בירושלים, הרחבת הבנייה בין החומות ומחוצה להן במימדים גדולים, העלייה היהודית המוגברת, התיישבותם של הטמפלרים מווירטנברג בעמק רפאים, וגידול תנועת התיירות והצליינות – כל אלה פתחו אופקים נרחבים למלאכה, לתעשייה זעירה ולמסחר.

הערבים המוסלמיים המשיכו לעסוק בענפי המלאכה והמסחר, שהיו רגילים בהם בימים עברו. הם עסקו בתעשיית שמן זית, שמן שומשומין וסבון, סחרו בתנובת הארץ ובדגי הים, וסיפקו לשוק המקומי את כל צרכי המזון. הם הביאו שטיחים מדמשק, כותנה ממצרים, בשמים ותבלין מהודו, בדי כותנה פשוטים מהמטוויות שבמג'דל (מגדל אשקלון), כלי חרס מבתי היוצר שברמלה ובעזה, וכלי זכוכית מחברון. כל מלאכות הבנייה, החל בחיצוב האבנים בהרי ירושלים ובסיתותן, ובמיוחד האבן האדמדמת הקשה מיזי אל-יהוד מהמחצבות שבסביבת בית-לחם ובית-סחור, וכלה בריצוף הבתים במרצפות אבן – נעשו בידי הערבים מהכפרים הקרובים לעיר.

פקידי הממשלה היו רובם ככולם ערבים מוסלמיים, בעוד שהערבים הנוצריים והארמניים מצאו את פרנסתם בשירות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם, ובפקידות הקונסוליות הזרות. גם ענף התיירות והצליינות וכל הקשור בו היה בידי נוצרים, שידעו לדבר בשפות הזרות.

היהודים עסקו בכל ענפי המלאכה, שלתוצרתם נזקקו כל תושבי העיר. הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי ספרים. הם קשרו מסחר עם ארצות אירופה והביאו משם סחורות טקסטיל, עור לנעליים, עץ וברזל, כלי שולחן ומיטבח, מיני סידקית, רפואות וצרכי כתיבה ומשרד.

הסוחר צבי-זאב מארק הביא אריגים מליפסיא, תה ושעונים מהמבורג. הסוחר מפלוצק, ואחריו גם בן-ציון זילברשטיין, הביאו בעיקר כלי זכוכית וחרסינה משובחים. הנחתומים האחים יהושע ואליהו ברמן, שעלו מאודסה, התחילו בקטנות בפתחם באחת החנויות ברחוב יפו, סמוך לשער יפו, בית מאפה. הם הביאו קמח מרוסיה בכמויות גדלות והולכות, והוציאו לחם למכירה בשוק. הם עשו חיל, ולימים מאפיית ברמן היתה לגדולה במאפיות ירושלים ומפרנסת את צאצאי הראשונים בכבוד.

ליצחק חגיז, חתנו של הסוחר מפלוצק, היה בית מסחר לנייר ולצרכי כתיבה. הוא סיפק את סחורתו לכל המשרדים, לבתי-הספר, לקונסוליות, למנזרים ולבתי הדפוס. סוחרים אחרים הביאו מהולנד דגים מלוחים, ומרוסיה קמח, גריסים, תה וסוכר גביש. יהודים ספרדים, יוצאי ארצות הבלקן, הביאו דגי לאקרדה ופאלמידה מקושטא, חלבה ומיני ממתקים אחרים, תאנים, בוטנים, שקדים ויין מאיזמיר, וזיתים כבושים מיוון.

ענף התעשייה היחידה, שהיה בידי היהודים, הוא תעשיית היין והאלכוהול מענבי הארץ משני עברי הירדן. בעונת בציר הענבים בסוף הקיץ היו באות מקרוב ומרחוק, מהעמק מהשפלה ומההר, שיירות של פרדות וחמורים טעונים ענבים. הענבים הבשלים במאוחר והמכילים משום כך כמות גדולה של סוכר באו מהרי חברון ומא-סלט שבהרי הגלעד.

יהודים וערבים נוצריים עסקו בתעשיית חפצי מזכרת, שדרישה היתה להם מצד התיירים והצליינים. חרשי עץ זית וצורפי כסף יהודיים עשו תיקים למזוזות, פמוטים לנרות שבת, קערות לסדר פסח, סיכות מגן דוד, טבלאות וקופסאות עם תחריטים של הכותל המערבי ושל שני בתי הכנסת המפוארים. צורפי כסף וזהב יהודים מצפון אפריקה ומתימן עשו תכשיטים ותקשיטים למיניהם. נשים חרוצות עשו מעשי רקמה נאים, שעליהם קפצו הקונים. ערביי בית-לחם עשו צלבים וחפצי זיכרון אחרים מצדף, מקונכיות המצויות בשפת ים אילת, תחריטים של קדושי הכנסייה וצורות של כנסיות באבן הביטומינית השחורה שבקרבת ים המלח. התיירות והצליינות הביאו בעקבותיהן התפתחות ענף חדש של פרנסה, והיא החלפנות. חלפנים יהודיים ישבו לאורך רחוב דוד, משער יפו ועד שוק התבואה, ליד שולחנות קטנים והחליפו מטבעות של ארצות שונות במטבעות מקומיים.

וכאשר נכנסה לירושלים בחודש אלול תרנ"ב, קיץ 1892 – הרכבת הראשונה, חיכה לה קהל גדול של סקרנים בתחנת הרכבת ומסביב לה, לראות בפלא הגדול של תנועת שורה ארוכה של מרכבות שאין סוסים רתומים להן. ערבים צעירים שכבו על הקרקע לראות במו עיניהם איך שמתגלגלים הגלגלים על פסי הברזל, ובהיכנס הרכבת לתוך התחנה התפרצו בקריאה: "באללה אל-שיטאן!" באלוהים, זה השטן!

והרכבת עשתה את הדרך בין ירושלים ליפו בארבע שעות! תשעים ושישה קילומטר!

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָח גִּבּוֹר

לְאַרְנוֹן זְמוֹרָה הי"ד

אָח גִּבּוֹר מְרַחֵף עַל פְּנֵי

שָׁמַיִם

נוֹשֵׂא אִתָּךְ אוֹת נִצְחִית

שֶׁל גְּבוּרָה

גּוֹהֲרָהּ עַל מִצְחֲךָ. 

מַשְׁמִיעַ מִלִּים קְדוּמוֹת

שֶׁל רוּחַ

מוֹתִיר אַחֲרֶיךָ עֹז שַׁלְהֶבֶת

הַפְּרוּשָׂה כֶּעָנָן כָּבֵד

בַּעֲלָטָה.

רוֹן גֵּרָא

* * *

נעמן כהן

צה"ל גמור, ישראל אבודה, סינואר ונסראללה מאושרים

מכיוון שאויבי ישראל קוראים את העיתונות הישראלית, ובמיוחד את העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", אין ספק שהם מאושרים לנוכח סקירת המצב בעיתון. הנה הסקירה של הכתב לעניינים צבאיים ומדיניים עמוס הראל (מישהו יודע את שמו המקורי?):

"בפרוס החודש התשיעי למלחמה, סדרת שיחות שהתקיימו בשבועיים האחרונים עם בכירים במערכת הביטחון מעלה עוד ועוד סימנים שלפיהם פניה של ישראל לכישלון רב-ממדי מפואר. אסטרטגית, אנו תקועים בכל הזירות. הגדולה והחשובה שבהן (מול חיזבאללה בלבנון) עומדת לפני סכנת התלקחות כוללת, המגעים על עסקת חטופים עם חמאס כנראה שוב נקלעים למשבר, והפעילות הצבאית ברצועת עזה, ברפיח ובמחנות הפליטים במרכז, אמנם גובה מחיר מחמאס אך אינה מקדמת ניצחון במלחמה בטווח הנראה לעין.

"ישראל אינה מצליחה לתרגם הצטברות גבוהה של הישגים טקטיים לניצחון אסטרטגי. מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, קיבל בתחילת המלחמה החלטה לנהל מאמץ השתתפות בצפון, שירתק לגבול לבנון כוחות גדולים של צה"ל ויסייע בכך לחמאס בעזה, בלי להיגרר לעימות כולל. אחרי קריסת הפסקת האש הראשונה, בתחילת דצמבר, הצהיר כי יחזור לעימות וינצור את האש רק כשתסתיים המלחמה בעזה.

"די במה שחיזבאללה מחולל – הרחקת 60 אלף ישראלים מבתיהם לאורך הגבול, הטפטוף המתמשך של אבדות בצפון, שיגור עשרות רקטות ומל"טים על בסיס יומי – כדי להגביר את התסכול הציבורי ואת הלחץ על הממשלה לפעול.

"כ-20 אזרחים ישראלים נהרגו מירי הרקטות מהרצועה. את מספר הרקטות ששיגר חמאס, כ-5,000 ביום הראשון, חיזבאללה מסוגל לחקות למשך חודש או יותר – ורבות מהן כבדות יותר, ארוכות טווח וחלקן גם מדויקות יותר. יתכן שמי שמדבר על עשרות אלפי קורבנות בעורף במלחמה עם חיזבאללה מפריז בהערכותיו אבל בכל מקרה, ערי הצפון והמרכז יפגשו איום בהיקף ובעוצמה שלא נתקלו בהם בעבר.

"ישראל עשויה למצוא עצמה במלחמה בלי לגיטימציה בינלאומית (שהתפוגגה אחרי טבח 7 באוקטובר, לנוכח ממדי ההרס וההרג שחוללנו בעזה), בלי תמיכה אמריקאית נחרצת ועם צבא שחוק ועייף, הנאבק לקיים אספקה סדירה של חימוש וחלפים.

"היעדר היעדים הברורים בלחימה מחזק תחושות של שחיקה והתשה בקרב יחידות מילואים ויחידות סדירות. מפקדים במילואים מזהים פגיעה עמוקה בתפקודם של גדודים סדירים, מחיל ההנדסה, מחטיבת השריון 401 ומחטיבות החי"ר (גבעתי, הנח"ל והצנחנים). ישנן פלוגות מילואים שבהן שולט גוון אידיאולוגי-דתי שפשוט פועלות על דעת עצמן. 'חלקים מעזה הם אקס-טריטוריה,' חוקי הצבא והדין הבינלאומי לא חלים שם.

"לפני חודשיים-שלושה, כשנראה שמצבה של ישראל בלחימה טוב יותר, (לא נכון. היום עם כיבוש ציר פידלפיה המצב הרבה יותר טוב נ.כ.) היא החמיצה הזדמנות לסגור עסקה בגלל התעקשותו של נתניהו לחמוק מהכרעה. עכשיו המצב מסובך יותר, גם משום שבחמאס חושבים שהזמן פועל לטובתם ופעולת צה"ל בשטח מסתבכת. לנוכח הנסיבות, נדמה שהדבר הנכון לעשות כעת יהיה לחתור בכל הכוח לעסקת חטופים, גם במחיר של הפסקת המלחמה."

(עמוס הראל, "עם חוסר לגיטימציה בינלאומי וצבא עייף, מלחמה רחבה בלבנון תדחק את ישראל לקצה מדיני ביטחוני", "אל-ארצ'", 8.6.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-06-07/ty-article/.highlight/0000018f-ef13-de64-a98f-efb768400000

הבנתם? הנה מה שהבינו סינואר ונסראללה. "בכירים במערכת הביטחון הישראלית (מיהם בדיוק?) קובעים שישראל אבודה. עומדת בפני כישלון רב-ממדי מפואר אסטרטגי." צה"ל עייף ולא מתפקד, חלק ממנו עוסק בפשעי מלחמה, והוא נכשל בכל משימותיו, אין כל סיכוי שיצליח במלחמה נגד לבנון, ולכן המסקנה היא שיש להיכנע לכל דרישות האוייב. להפסיק את המלחמה, כדי להציל את שלטון החמאס, ולשקמו, ולאפשר לחיזבאללה להתעצם ולהתחזק.

אם זה המצב, למה בכלל יסכימו סינואר ונסראללה להגיע להסדר כלשהו? ומה אם סינואר ימשיך ויבקש את ההתנחלויות בעוטף עזה? ונסראללה את התנחלויות הגליל?

האם זו באמת דעת ראשי מערכת ביטחון (מיהם בדיוק?) או דעת שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בלבד?

כל הכבוד לצה"ל ולשירותי הבטחון

מסתבר כי בכל זאת הצבא "העייף והשחוק" הצליח לעשות מעשה מפואר כמו שחרור ארבעת החטפים מעזה. לא יאומן, אפילו ערד הלבר-ניר אמר בשידור ישיר: "כל הכבוד לצה"ל!" (מחר הוא יאמר שצה"ל פושע נלחמה בגלל ההרוגים הבלתי מעורבים המגן האנושי למחבלים בעזה).

"המאפיונרים" נתניהו וסינואר לא דואגים לעמם

האקטיביסט הפרו-איסלמי, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – אדם רז (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?), מארגון "עקבות" – "ארכיוני הכיבוש היהודי", שמטרתם למצוא כל "עקבה" שתשחיר את ישראל ותעשה לה דה לגיטימציה במטרה להופכה למדינה ערבית-מוסלמית, עושה השוואה בין מי שהוא מגדיר "מאפיונרים" = נתניהו וסינואר:

"הסופר האיטלקי לאונרדו שאשא," כותב רז, "כתב על שיתוף הפעולה בין השלטון באיטליה למאפיה, ותיאר את הסימביוזה ביניהם. מטרתו של ראש המאפיה אינה צבירת ממון אלא צבירת עוצמה חברתית. החתירה לכוח משותפת לפוליטיקאי ולמאפיונר. המאפיונר הופך לפוליטיקאי, ולהיפך. אל קפונה שלט בשיא עוצמתו בחלקים של שיקגו באמצעות צבא של שכירי חרב; לפוליטיקאי-המאפיונר יש את כוחה של המדינה מאחוריו: כוחות הביטחון, המשטרה, תקציב המדינה, פצצות אטום. זה המשותף בין נתניהו הפוליטיקאי-המאפיונר לבין לטרוריסט יחיא סינוואר, המנהלים את המלחמה הנוכחית.

"המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכדומה... אלא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב." כלומר, חמאס הקריב למען "שיבוש המצב" את תושבי הרצועה. חמאס "הזמין" את המתקפה הישראלית בידיעה שהמוני פלסטינים ישלמו על כך בחייהם.

"החמאס הוא חוליה מרכזית ברשת של טרור בינלאומי ואין לו כל עניין במודרניזציה של המרחב הפלסטיני וברווחת תושבי עזה, שלא לדבר על פיוס. תפקידו שימור הסכסוך. כלומר, יצירת כאוס. הטרור הוא צורה של פוליטיקה, וחמאס הוא ארגון פוליטי. שמייצג אינטרסים של פשע. תושבי רצועת עזה לא נשאלו על ידי הנהגת הארגון האם יש להם עניין להפוך לבשר תותחים בשם הג'יהאד שמנהיגיו קוראים לו. (לא נכון חמאס נבחר ברוב קולות הפלסטינים שתומכים בו גם היום בשבעים אחוזים. נ.כ.).

"אין הבדל מהותי בין הנכונות של היטלר להשמיד את עמו בסופה של מלחמת העולם השנייה לבין הנכונות של מנהיגי חמאס "להזמין" הפצצות אסטרטגיות מצד ישראל על אוכלוסייה אזרחית לא מוגנת, בזמן שהם מסתתרים במנהרות שבנו בעבור עצמם (נניח לרגע לשאלה מדוע נתניהו שיתף פעולה עם תוכנית חמאס להפוך את עזה לדרזדן-2).

"פוליטיקת הפשע המאחדת בין הפוליטיקאי-המאפיונר הישראלי לבין הטרוריסט הפלסטיני," מסביר רז, "באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה בין מנהיג ארגון הטרור לפוליטיקאי-המאפיונר (נתניהו) נמשך וקשור לתנאים שבהם נמצא כל אחד מהשחקנים הפוליטיים ערב ה-7 באוקטובר. הישראלים נאבקו נגד ההפיכה המשטרית שהיתה כה נחוצה לנתניהו בכדי לשמר את שלטונו, כך גם הפגנות האלפים בעזה שהיו כחודשיים לפני המלחמה שבהן קראו תושבי הרצועה להפלת שלטון חמאס. הארגון דיכא את המחאה הזו בכוח רב. זו בדיוק הסיבה לכך שחמאס פתח במתקפה ב–7 באוקטובר. המתקפה לא היתה קשורה לאלימות של מתנחלים בירושלים או לניסיון לשבור את המצור. היא נועדה לבלום את גל הטינה וחוסר שביעות הרצון של העזתים משלטון חמאס.

"נתניהו הפוליטיקאי-המאפיונר ופוליטיקת הפשע שלו. מניעת עסקת חטופים היא אמצעי יעיל לשימור שלטון נתניהו. העיקר הוא זה," מסכם רז, "נתניהו המאפיונר וסינוואר הטרוריסט ימשיכו להיות מאוחדים בחוסר העניין המשותף לשניהם בעתיד החברות שעליהן הם שולטים. את זה לא ניתן לשנות."

(אדם רז, "לחמאס אכפת מהפלסטינים כמו שלנתניהו אכפת מהציבור הישראלי", אל-ארצ'", 6.6.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-06-06/ty-article-opinion/.premium/0000018f-ed72-db1a-a5af-eff349530000

הבנתם? יש שיתוף פעולה בין שני "המאפיונרים" הפושעים – סנינואר ונתניהו. העם הפלסטיני בכלל לא רוצה את החמאס ומתנגד לו כי לתפיסת הפלסטינים סינואר הוא פושע ומאפיונר הדואג רק לעצמו. וכך בדיוק גם עם ישראל לא רוצה את הפושע והמאפיונר נתניהו הדואג רק לעצמו.

ואני רק שאלה האם זהו היסטוריון? האם זו היסטוריה? ולאיזה עם דואג אדם רז?

השוואה: הרוע הטהור – ומי האוייב? לא החמאס אלא "הדוצ'ה!

עידית זילברטל-זרטל, חניכת "השומר הצעיר" בקיבוץ עין שמר, תרגמה את כתביה של חנה ארנדט, שהתפרסמה בביטויה השקרי על הרשעות השטנית של אייכמן כ"באנאליות של הרוע". למרבה הפלא היא אינה מגדירה כך את הרוע של החמאס, אלא "רוע קיצוני טהור (צימוד מילים טורדני), וזרע מוות, הרס וחורבן שהנפש אינה מסוגלת להכיל והדעת אינה תופשת."

אבל כמובן כאקטיביסטית פרו-איסלמית היא חייבת במידתיות. אז לדידה לא פחות מהרוע הצרוף של החמאס הוא הרוע הצרוף של "הדוּצֶ'ה בשחור" ו"אובססיית המוות וחלומות הגאולה שלהם הם סיוטינו הגרועים. דבר לא ישביע את תאבונם של בן גביר וסמוטריץ' לערבים מתים."

(עדית זרטל, "הטראומה הקולקטיבית נשמעת לימין המתנחלי כפעמי הגאולה", "אל-ארצ'", 30.11.23).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-30/ty-article-opinion/.premium/0000018c-1f91-da36-a1de-5fb7ed6a0000

הנה כי כן זילברטל-זרטל עושה מעין הכחשת שואה בקטנה, הרי גם גוטרש, מזכ"ל האו"ם הפורטוגזי האנטישמי טען כי הטבח ביהודים לא בא בחלל ריק.

ובכלל קשה להבין איך אישה כעידית זילבטל-זרטל, המתנאה להיות "היסטוריונית" של השואה, מכנה את נתניהו "דוצ'ה". האם היא מבינה בכלל על מה היא מדברת? ואולי בגלל זה היא השמיטה באיזה מוסד אקדמי היא למדה – מהערך בוויקפדיה אותו כתבה על עצמה?

את הדברים האלו כתבתי כבר עליה, והנה היא ממשיכה בתובנות היסטוריות:

"בשיחה עם TF1, רשת הטלוויזיה הצרפתית," מספרת זילברטל-זרטל, "נתניהו השווה את הפלישה הישראלית לרצועת עזה לפלישה של בעלות הברית לחופי נורמנדי במלחמת העולם השנייה. חוץ מהמילה 'פלישה'," כותבת זילברטל-זרטל, "אין שום דבר שמחבר בין שני המאורעות ההיסטוריים האלה, או שיכול ליצור זיהוי או השוואה ביניהם. הרי ממילא האספסוף שאסף סביבו ושמתחזק את שלטונו – רובו אנשים מאותגרי-תבונה, המאמינים בקמיעות, בחרוזי זכוכית צבעוניים, בקונספירציות ובאויבים מדומיינים מאמץ כל הֶבֶל המופק מתעשיית הבבל"ת שלו... הפלישה לנורמנדי והקרבות על אדמת צרפת בהמשך, היו תחילת הסוף של הרייך הנאצי ושל מלחמת העולם השנייה, המלחמה החשובה והצודקת ביותר בתולדות האנושות," כותבת זילברטל-זרטל וכמובן צודקת בכך.

"המולדת שלנו, ארצנו, אכן זקוקה בדחיפות להצלה. לא מיריבינו, אלא מעצמנו, מהממשלה הרעה הזאת והעומד בראשה, אויבי העם," מסיימת זילברטל-זרטל.

(פרופ' זרטל היא היסטוריונית. ספרה "האומה והמוות" רואה אור במהדורה חדשה ומורחבת בספרד). (ומחזק שם את האנטישמיות נ.כ.)

(עדית זרטל, "ההשוואה של נתניהו בין נורמנדי לעזה דורשת בדיקה דחופה של האיש," "אל-ארצ'", 6.6.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-06-06/ty-article-opinion/.premium/0000018f-ed62-d36e-abcf-fde6da990000

אז לאחר דברי הזלזול בהשוואה ההיסטורית שעשה בן ההיסטוריון בנימין מיליקובסקי-נתניהו, והבוז שהיא המתנשאת רוחשת ל"אספסוף מאותגרי-תבונה, המאמץ כל הֶבֶל המופק מתעשיית הבבל"ת שלו," נבדוק את "דברי החוכמה" שלה.

האם ניתן לעשות השוואה בין הפלישה לנורמנדי והפלישה לעזה? ודאי. ההבדל בין החמאס לבין הנאצים הוא שבניגוד להיטלר ששמר בסוד את תוכנית השמדת היהודים – החמאס מפרסם זאת בריש גלי באמנתו (סעיף 7). הפלישה לנורמנדי היתה מלחמה נגד שלטון הרייך השלישי שהשמיד יהודים, והמלחמה נגד החמאס בעזה היתה נגד שלטון שרצח יהודים ומזהיר על כוונתו להשמיד את כל היהודים. האם זילברטל-זרטל כהיסטוריונית אינה רואה את הדמיון?

האם זאת היסטוריונית? או אולי היא כדבריה "אספסוף מאותגרי-תבונה, המאמץ כל הֶבֶל" המופק מתעשיית הבבל"ת של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי שלכיבושם היא מייחלת?

נ.ב. אני הייתי כמובן מוסיף את ההשוואה למלחמה של צרפת לסילוק הכובשים הערבים-מוסלמים מארצם, מעניין אם הפרופסורית ההיסטוריונית זילברטל-זרטל מתנגדת גם לזה,  ותומכת גם בכיבוש ערבי-מוסלמי של צרפת?

איך להגיב לאו"ם? הכרזת אונר"א כארגון טרור –

סילוק האו"ם מארמון הנציב

מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש הודיע לשגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן שישראל תיכלל ב"רשימה השחורה" של מדינות וארגונים הפוגעים בילדים באזורי סכסוך.

שבע מדינות נכללו באותה רשימה של האו"ם בשנה שעברה, קונגו, סומליה, מיאנמר, דרום סודן, סוריה, תימן ורוסיה, כמעט כולן דיקטטורות. מלבדן נכללו גם ארגוני טרור כאל-קאעידה, דאעש, הטליבאן, אל-שבאב, בוקו חראם והחות'ים וארגוני טרור נוספים באפגניסטן, הרפובליקה המרכז אפריקנית, קולומביה, עיראק, מאלי וסודן.

הנה הרשימה המלאה של  הארגונים והמדינות שהוכרזו ע"י האו"ם כפוגעות בילדים:

https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/wcm_upload_files/2024/06/07/Sk3t42grR/______2022_CAAC.pdf

למזל העולם האו"ם שהוקם ע"י בנות הברית המנצחות במלחמת העולם השנייה, קם רק לאחריה, שלולי כן היו מואשמות בנות הברית כפוגעות בילדים, והאו"ם היה אוסר עליהן לנצח את היטלר בגלל פגיעה בבלתי מעורבים ובילדים גרמניים.

על ישראל חובה להגיב בשתי דרכים.

1. להכריז על אונר"א כארגון טרור הפוגע בילדים יהודים (וערבים), ולהכריז כי ישראל תיתן אישור פעולה בתחומה רק לסוכנות האו"ם לפליטים, זו המטפלת בכל פליטי העולם.

2. סילוק האו"ם מארמון הנציב בירושלים וקביעת הארמון כמשכן נשיא המדינה.

הנה קראו את דברי גיא בכור על ארמון הנציב:

https://www.gplanet.co.il/%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%95/

האם לבנימין מילקובסקי-נתניהו יהיה האומץ לעשות כן?

הכול בגלל נייר קטן הכול בגלל נייר

קריסת התיאוריה של יובל נח הררי

לפני שנתיים (4.3.22) הסביר ההיסטוריון פרופסור יובל נח הררי למה התיאוריה שלו על "עידן השלום" בעולם נפלה, (אין צורך להסביר זו היתה מלכתחילה תיאוריה מטופשת), ובהסבר הוא קובע למה בעצם פוטין כבר הפסיד במלחמה נגד אוקראינה.

https://www.mako.co.il/news-n12_magazine/2022_q1/Article-bf224d67dd45f71026.htm

גם ההסבר היה דומה.

והנה עתה ההיסטוריון פרופסור יובל נח הררי מאד מודאג מניצחון של רוסיה שיביא עימו מלחמת עולם חדשה ואסון לכל העולם. "זה לא רק עניין של אוקראינה. אם פוטין ינצח, כולנו נסבול," קובע הפרופסור. לכן הוא אומר, "רק אם יהיה ברור שאירופה מתכוונת להתמיד במערכה לצד האוקראינים, ולתמוך בהם בכסף ובנשק, נראה נכונות של הרוסים לבחור בדרך השלום."

(יובל נח הררי, "זה לא רק עניין של אוקראינה. אם פוטין ינצח, כולנו נסבול", "אל-ארצ'", 5.4.24).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-06-05/ty-article-magazine/.highlight/0000018f-e83b-dfee-ad8f-efbf417b0000

הררי כמובן צודק בראיית הסכנה לעולם כולו אם רוסיה תצליח חלילה לכבוש את אוקראינה. מה ימנע ממנה להקים מחדש את האימפריה הסובייטית של בריה"מ. פוטין טוען שוב ושוב שקריסת האימפריה הסובייטית היתה "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה," והבטיח לבנות אותה מחדש. הוא גם טוען שהאומה האוקראינית לא באמת קיימת, ושלרוסיה יש זכות היסטורית על כל שטחה של אוקראינה. אם פוטין ינצח באוקראינה, אימפריאליזם מהסוג הזה יעשה קאמבק בכל העולם. מה ימנע מרוסיה מלכבוש את אסטוניה או קזחסטן? (ואת ליטא, לטביה, מולדובה ארמניה וכו')?

הכול בגלל נייר קטן הכול בגלל נייר

הררי מסביר שכל התסבוכת הזו קרתה בגלל נייר. לאחר התמוטטות ברית המועצות ב-1991, זכתה אוקראינה להכרה כמדינה עצמאית. האוקראינים הרגישו כה בטוחים, שהם הסכימו לוותר על הארסנל הגרעיני שהם ירשו מברית המועצות, בלי לדרוש מרוסיה או ממעצמות אחרות לנקוט צעד דומה. שלוש שנים לאחר מכן חתמה רוסיה בתמורה על "מזכר בודפשט" (לצד ארה"ב ובריטניה), והבטיחה "להימנע מאיום או משימוש בכוח נגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות המדינית" של אוקראינה. זו היתה אחת הדוגמאות הבולטות בהיסטוריה להתפרקות חד-צדדית מנשק רב-־עוצמה. ב-1994, נראה היה לאוקראינים שזה חכם להחליף פצצות גרעיניות בהבטחות על נייר.

20 שנה מאוחר יותר, ב-2014, יזמה רוסיה מלחמה נגד אוקראינה. כוחות רוסיים כבשו את קרים, ובפברואר 2022 יצאה רוסיה למתקפה נרחבת שמטרתה לכבוש את אוקראינה כולה. הדוגמה הזו היא הממחישה בדרך הטובה ביותר את האווילות ההיסטורית הגדולה של הררי. אסור לוותר על נשק תמורת נייר.

ההיסטוריון פרופסור יובל נח הררי קובע על סמך הידע ההיסטורי שלו שאסור לסמוך על נייר ו"רק אם יהיה ברור שאירופה מתכוונת להתמיד במערכה לצד האוקראינים, ולתמוך בהם בכסף ובנשק, נראה נכונות של הרוסים לבחור בדרך השלום." כאן הוא כמובן צודק.

הבעייה שבה בעת הוא ממליץ לישראל להסתפק בנייר ולוותר על גבולות בני הגנה, לסגת מעזה כדי להציל את שלטון החמאס ולשקמו, והוא עוד דרש מעובדי תע"ש לפני המלחמה שיעשו שביתה ויפסיקו לייצר אמצעי לחימה לישראל כדי שנלך כצאן לטבח. הרי החמאס כבר חתם על נייר. למזל האירופים הוא ממליץ להם בדיוק את ההיפך. רק כוח יביא את השלום.

[אהוד: מתחילת הופעתו על במת ההיסטוריה המפוברקת שלו ראיתי ביובל נח הררי מאחז עיניים. כל שטות נוספת שלו רק מחזקת את דעתי].

נגד מי צריך להילחם? נגד לבנון

גיורא איילנד: ארגוני הטרור של היום שונים מפעם. היום הם משתלטים על מדינה. ישראל לא תוכל לנצח את ארגון החיזבאללה. חיזבאללה ישיב מלחמה שתגרום להרס לישראל, וישראל תפסיד במלחמה. הסיבות לכך הן:

1. גיוס הפעילים קל מאוד. אפשר לגייס לוחמים בקלות, כך שהם יכולים להשתקם בקלות. מעבר לזה הם פרוסים בלבנון בצורה עצומה.

2. מדובר על כמות לוחמים עצומה ואמל"ח משוכלל ומדויק שכבר מצמק משמעותית את הפערים שהיו בין ארגוני הטרור הישנים שאנחנו מכירים לבין ישראל.

3. הדרך היחידה לנצח היא פגיעה בדבר שכואב לחזבאללה. חזבאללה רואה את עצמו כמגן לבנון, ואפילו נשיא לבנון הגדיר את חזבאללה כאחד מהכוחות שמגינים על לבנון. ישראל לא יכולה להילחם ישירות נגד חיזבאללה וזה לא ישרת אותה. אם ישראל תפגע בתשתיות של לבנון וזה דבר שהיא יכולה לעשות בקלות, למשל תפגע קשות בביירות, האזרחים יפנו את הזעם שלהם לארגון חיזבאללה וחיזבאללה לא ירצה במלחמה.

4. האמריקאים אומרים "גם אם תצאו למלחמה, תפגעו רק בחיזבאללה, אל תפגעו בלבנון, וזה כי אנחנו אומרים להם שאנחנו יכולים לנצח את חיזבאללה. ברגע שנפסיק להגיד להם את זה, זה ישתנה,"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=852328&forum=scoops1

מסקנה. לבנון פתחה מלחמה נגד ישראל והמלחמה חייבת להיות נגד מדינת לבנון. יש להכשיר את דעת הקהל למלחמה שלבנון פתחה נגדנו, ולאיים בהרס לבנון כולה. רק איום כזה יוכל אולי למנוע מנסראללה, הרואה עצמו פטריוט לבנוני ומגן לבנון, להפסיק את הלחימה, ולחזור להסכם שנקבע לאחר מלחמת לבנון השנייה. מן הסתם גם הסכם זה יופר, אבל בינתיים נוכל להתעצם, לבנות כוח, לפתח לייזר או אמצעים אחרים שינטרלו את האיום בטילים ובכט"במים של לבנון.

דיונים מיותרים

לאחרונה מתקיימים שורה של דיונים אסטרטגיים בהקשר למלחמה בזירה הצפונית מול ארגון הטרור חיזבאללה שבלבנון. הדיונים הם סביב השאלה: האם יש תועלת בתקיפת תשתיות של מדינת לבנון כחלק ממלחמה כוללת בצפון? חלק מהגורמים במערכת הביטחון אומרים שאין הפרדה היום בין מזכ"ל ארגון הטרור, חסן נסראללה, לבין מדינת לבנון – ולכן התשתיות צריכות להיות חלק מבנק המטרות. מנגד, חלק טוענים כי אין תועלת בתקיפת התשתיות משתי סיבות:

1. המדינה גם ככה הרוסה ואין באמת השפעה לתקיפת תשתיות לאומיות.

2. תקיפה יכולה להביא לאפקט הפוך, שכן היא תהפוך את נסראללה "למגן לבנון" ותיתן לו את הלגיטימציה שהוא רוצה לקבל מהעולם, בעיקר מהעולם הערבי.

כמו שזה נראה כרגע, כשניכנס למלחמה בצפון הנושא יעלה להחלטת הדרג המדיני ובהתאם צה"ל יקבל הנחיות. (בישראל מקיימים לאחרונה שורה של דיונים אסטרטגיים סביב השאלה האם לתקוף תשתיות של מדינת לבנון כחלק ממלחמה כוללת בצפון).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=852217&forum=scoops1

גם אם מתקיימים דיונים כאלו הם חייבים להתקיים מאחורי הקלעים כאשר כלפי חוץ חייב תמיד לעמוד האיום להרס לבנון במקרה של מלחמה.

האנטישמיות הסינית החדשה

יובל ויינרב הוא סינלוג, והוא מזועזע מהאנטישמיות החדשה שצמחה בסין.

"לפני הטבח," מסביר ויינרב, "סין היתה אחד המקומות שהיה הכי בטוח להגיד בהם שאתה ישראלי. יהודי. כל ישראלי שיודע לדבר סינית, כשהוא אומר שהוא מישראל, התגובה היתה תמיד וואו, אתה יהודי, אתה הכי חכם בעולם. זה משהו שסינים לומדים מינקות. הם חושבים שיש לנו איזה כוח-על, יש ספרים שמלמדים על חוכמתם של היהודים. אני קורא לזה אנטישמיות חיובית. אחרי 7 באוקטובר האנטישמיות החיובית הזאת התהפכה לאנטישמיות שלילית, ברמות הכי מזעזעות שאפשר לדמיין. הערות כמו "אם יש שמונה מיליון יהודים בישראל, אפשר לפתוח מפעל סבונים גדול במיוחד," "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה," הטרנדינג טופיק בטוויטר הסיני ביום הטבח היה "3% מהיהודים בארה"ב שולטים על כל העושר." "נועה ארגמני, שנחטפה מהנובה, (ושוחררה) היא סינית למחצה."

ניסיתי לבדוק אם ואיך זה נוכח בשיח. חשבתי, בהתחלה, שזה קלף חזק, וגיליתי מהר מאוד שלא רק שזה לא קלף, אלא גם הפכו את זה עלינו והציגו את זה כניסיון שלנו לעשות מניפולציות ופרובוקציות. הם טענו שהיא לא סינית בכלל. אימא שלה סינית, אבל לה אין אזרחות סינית. היא אזרחית ישראלית. תתמודדו.

העמדות של הממשל הסיני לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא השתנו מאז שנות ה-50. סין היתה מהמדינות הראשונות שהכירו באש"ף, ומאז ומתמיד הם תומכים בפלסטין, בכל הזדמנות ובכל מוסד בינלאומי. "היהודים מנהלים את העולם דרך ארה"ב, הם מדכאים את העזתים בגלל ארה"ב." הסיבה לשינוי האנטישמי בסין (נטולת היהודים) היא האסטרטגיה הברורה של הממשל הסיני לחיסול ההגמוניה האמריקאית בעולם ויצירת סדר עולמי חדש. הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה קרדום לחפור בו. הם רואים שהם משיגים ככה המון אהדה, בלי לסכן כלום. הרחוב המוסלמי והערבי איתם, מדינות אחרות בדרום הגלובלי, שסין מתיימרת להוביל, מזדהות עם זה."

(אילת שני, "אחרי 7 באוקטובר האנטישמיות בסין פשוט התפרצה. זה זיעזע אותי," ראיון עם יובל ויינרב, "אל-ארצ'", 5.6.24).

https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/2024-06-05/ty-article-magazine/.highlight/0000018f-e83b-d6f2-adaf-fa3f6a630000

סין היא מעצמה דיקטטורית השולטת שלטון טוטלי על הרשתות החברתיות וקובעת את חינוך של מיליארד וחצי סינים, לכן המפנה האנטישמי שלה בהחלט מעורר דאגה. רק חבל שבעיתון "הארץ" מודאגים בגלל נושא אחר:

"אנחנו חיים במדינה שבה ראש הממשלה מפעיל מערך מתוחכם של השפעה תודעתית במדיות החברתיות. ג'ונגל של בוטים ובובות גרב ושופרות עם דפי מסרים, ותגובות ממומנות. אנחנו גם חיים כעת מציאות מסוימת, שמשקפת, בין היתר, את מחיר ההשתלטות של גורמים פוליטיים על השיח ברשתות..."

הבנתם? כמו בסין השלטון הטוטאליטרי על הרשתות החבריות בארץ נתון בידי ביבי, והרי לפי שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן אין כל הבדל בינו לבין שִי ג'ינפינג מנהיג סין.

הרשעות של הגזענית הערבייה למא טרטור

השחקנית והזמרת הערבייה-מוסלמית (אזרחית-ישראל בכפייה) למא טאטור שכיכבה בעבר בסדרות ישראליות ואף הגישה תכנית בשם "פרספקטיבה" בערוץ 12, הגיבה לחילוץ מהשבי של נועה ארגמני. "ככה נראית בחורה שהיתה חטופה 9 חודשים? תראו את הגבות שלה, הן יותר מסודרות משלי! העור שלה! השיער! הציפורניים! מה זה?! בשביל זה ילדים ונשים חפים מפשע צריכים להיהרג בעזה?"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=852424&forum=scoops1

"החפים מפשע" לפי למא טרטור הם אלו שחטפו אותה ממסיבת הנובה, והחזיקו אותה בשבי.

קריאות של ערביי ישראל להשתתפות בהפגנה נגד ''הטבח בנוסייראת''

ערביי ישראל קוראים להשתתפות בהפגנה נגד ''הטבח בנוסייראת'' בחיפה, כך הם מכנים את חילוץ ארבעת החטופים מעזה.  האירוע התרחש עקב שימוש חמאס באזרחי נוסייראת כמגן אנושי כשהחביא בלב ליבה של האוכלוסייה האזרחית את ארבעת החטופים, תחת אבטחה כבדה של מחבלי החמאס. את ההפגנה הם מכנסים בכיכר פריז אותה הם מכנים "רחבת האסיר".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=852406&forum=scoops1

איזה חוסר יושר! אם אותם ערבים היו ישרים היו הולכים מחר בבוקר למשרד הפנים, מבקשים לוותר על האזרחות הישראליות, ועוברים לעזה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום, מבקש להזמין אתכם לאירוע ביום שני הקרוב, 10.6 בזום, "שירת אוקטובר 7.10.23" מאת מיכל סנונית, במסגרת הסדרה הספרותית שלי בחסות מוזיאון חצר היישוב. זה יהיה האירוע ה-49 בסדרה. קישור לאירוע:

https://us02web.zoom.us/j/84193772710?pwd=c09NZXVZYkZQMUF6eVdFZjVMYzBsUT09

אביחי קמחי

* המנוולים האנטישמיים באוניברסיטאות, שחלקם, כמו המוסדות שלהם-עצמם, משוחדים במענקים-משחיתים ממדינות מוסלמיות – משתפים פעולה בהתלהבות עם האיסלם המאיים גם עליהם בארצותיהם-שלהם – אינם משערים בטיפשותם האקדמית כי-רבה מה מצפה להם כאשר האיסלם ישתלט עליהם:

"החרם האקדמי מתרחב: אוניברסיטת גנט הבלגית הודיעה בשבוע שעבר על ניתוק הקשרים בינה לבין אוניברסיטאות וגופי מחקר ישראלים. זאת בטענה שרמת שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות בישראל לצבא ולגופי הביטחון – גבוהה, וכי המחקר בישראל משמש להפרת זכויות אדם בעזה. האוניברסיטה קראה לחברי הסגל שלה להביא לביטול מחקרים בינלאומיים משותפים עם חוקרים ישראלים – המתבצעים בשיתוף קבוצות מחקר ממדינות שונות באירופה. זאת דרך דחיקת החוקרים הישראלים החוצה מהמחקרים, או באמצעות פרישה של חוקרי גנט עצמם." ["הארץ" באינטרנט, 6.6].

* ג'וחא: בגילי אני כל בוקר מתעורר ומתפלא שאני עדיין חי!

* "ב-1935, כשספרה הראשון ["טבעות עשן" של לאה גולדברג] ראה אור, מדפי הספרות העברית ריקים מקולות של נשים. המשוררת רחל הלכה לעולמה ארבע שנים קודם לכן. בברית המועצות, וביישוב בפלשתינה-א"י פועלות משוררות שנחשבו אז לזניחות לחלוטין כמו אסתר ראב או יוכבד בת-מרים, ששירתן התגלתה לציבור הקוראים רק שנים לאחר מכן. [שרי שרביט, "ספרות ותרבות", "ידיעות אחרונות", 7.6.24].

אהוד: כותבת המאמר המשכילה לא מכירה כנראה את ההגדרה "ביישוב העברי בארץ ישראל" אלא רק "ביישוב בפלשתינה-א"י."

זאת ועוד – עד שנת 1932 עמדו על "מדפיה הריקים מקולות נשים" של השירה העברית ספריה של רחל: "ספיח" (תרפ"ז-1927), "מנגד" (תר"ץ-1930), "נבו" (תרצ"ב-1932), שפורסמו ברובם קודם לכן בעיתון "דבר".

ועמד על "מדפיה הריקים" גם ספר שיריה הראשון של המשוררת העברית הראשונה שהיתה בת-הארץ, אסתר ראב, בת ה-36 – "קמשונים", ששיריה פורסמו בחוברות "הדים" משנת 1932 ואילך, ושיצא לאור בשנת 1930 בהוצאת "הדים", בעריכתם של יעקב רבינוביץ ואשר ברש. כולם כניראה נידחים, בעלי מדפים ריקים מקולות נשים, וחסרי חשיבות עד לבואה ארצה של לאה גולדברג, שאכן לימים, למזלנו, בתחום השירה, הספרות, הספרות לילדים, המחזאות, ההוראה והתרגום – הצליחה לפעול הרבה יותר מכל שאר עמיתותיה ואפילו יותר מחלק ניכר מעמיתיה הגברים.

* אהוד: האם בני גנץ חכם?  ואולי הבעייה העיקרית שלו היא שאם ח"ו קורה משהו לנתניהו והוא נקרא למלא את מקומו, יתברר שאינו מתאים לתפקיד?

הקשבתי לנאום ההתפטרות הנרגש שלו ולא הבנתי דבר. מדוע בחירות באמצע המלחמה, שתימשך לדבריו אולי שנים – יושיעו אותנו? הלא כל הסיכויים הם שגוש נתניהו ימשיך לשלוט? ואין כרגע גוש אחר. ואין גם התנהלות מלחמתית אחרת מזו הנוכחית, הלוקחת בחשבון את כל הסיכונים, גם עמדת ארה"ב. האם ברצונו להבעיר כאן מלחמת אזרחים ברוח "הפגנות המחאה" לפני ה-7 באוקטובר ולתת בכך חיזוק לחמאס, לאיראן ולחיזבאללה – שישראל מתפוררת?

* העולם: זה לא בסדר! בשבת האחרונה ראינו מנוסייראת ברצועת עזה תמונות של טנדרים "טויוטה" לבנים של חמאס עמוסים בהרוגים ובפצועים ערביים, גם נשים וילדים – ולא עמוסים בבאנדיטים פלסטיניים חמושים עם סרט ירוק על המצח, כשהם יורים או מחזיקים בחטופות ובחטופים ישראליים כמו ב-7 באוקטובר!

אנחנו מוכנים לראות רק תמונות של יהודים הרוגים, אחרת – נאשים את ישראל בג'נוסייד!

* תארו לעצמכם אילו כמויות של ביקורת היו נשפכות אצלנו על ההנהגה המדינית והצבאית של המדינה אילו מבצע החילוץ בנוסייראת בשבת האחרונה היה נכשל, והיו נהרגים לא רק סמל ארנון זמורה מהמחלצים אלא גם ארבעת החטופים שחולצו!

ומתברר שכמויות רבות של ביקורת קשה ורוויית שנאה אכן נשפכו דווקא בהפגנות אותו מוצ"ש גם לאחר שהמבצע בנוסייראת באותו יום הצליח, וכאשר לבטח רוב העם תומך בו.

מצד שני אין ספק שגם חמאס מברך על המבצע הקטלני בשבת האחרונה ומקווה לעוד מבצעים כאלה שבהם אנחנו נהרוג מאות פלסטינים אשר בהפקרת חייהם הוא משתמש להגנתו ולתעמולתו בעולם. זה רק מחזק אותו!

* דווקא המועד המאוחר שנקבע לנאומו של נתניהו בפני בשני בתי הקונגרס, ה-24 ביולי, מותיר עוד זמן רב לפעולות צבאיות של מדינת ישראל בטרם יעז המימשל האמריקאי הנוכחי ליזום צעדים שיגבילו אותה!

* "בבאר שבע תיערך הפגנה נגד הממשלה ולמען שחרור החטופים ברחבת המשכן לאומנויות הבמה. במקום ינאמו ח"כ נעמה לזימי ("העבודה")..." ["הארץ" באינטרנט במוצ"ש, 8.6].

אהוד: אל תשכחו לרגע שהמפגינה המטורללת הזו, כמו "הרב" העבריין עוזי משולם – היא תומכת נלהבת בעלילה הדם של חטיפת ילדי תימן בתקופת השלטון של מפלגתה כיום, שאז זו היתה מפא"י!

* יש תקווה? ביו-טיוב הפגנת ענק ברחובות לונדון של אנגלים אנגלים מלונדון, כנראה לא-מוסלמים ולא אוהדי "מהנהר עד לים" – עם שלט ענק הנישא לפניהם בידיהם לרוחב הכביש:

This is London

Not Londonstan!

והנה ציטוט: "נתוני מפקד האוכלוסין של אנגליה ושל וויילס... מגלים כי לראשונה בהיסטוריה, הבריטים הלבנים הם כעת מיעוט בלונדון, ושיעורם עומד על 44.9% מתושבי העיר. כ-3.7 מיליון איש בלבד בלונדון מגדירים עצמם כעת כבעלי מוצא אתני בריטי-לבן, ירידה של יותר מחצי מיליון מאז מפקד האוכלוסין הקודם, שנערך בשנת 2001. ב'דיילי מייל' הבריטי ציינו כי לפי הערכות, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הבריטים הלבנים הופכים למיעוט באזור כלשהו בבריטניה."

[אלה נתונים משנת 2012 ב"ווי-נט". לדברי דאגלס מארי, עיתונאי אנגלי אוהד ישראל, ב"יו-טיוב" – מדובר כיום ב-54% של מהגרים בקרב תושבי לונדון].

* סקופ: די לשחיתות ולשימוש בצבא ובתקשורת לתועלתו הפרטית שלו ושל אשתו – נתניהו לא יבקר יותר חטופים ובני משפחותיהם ביום שיחרורם מחמאס, לא יגע בהם ולא יחבק אותם – וזאת לפי דרישתם הצודקת של מפגיני-המחאה, של יאיר לפיד ושל יחיא סינוואר, וזאת גם אם היה מדובר בחטופים ששוחררו במבצע אנטבה שבו שכל את אחיו יוני.

* האם זה נכון שאחרי חילוץ ארבעת החטופים החלו בדפוס "הארץ" לשפוך מנה כפולה של רעל למכונות הדפוס?

* * *

מצעד הדגלים במזרח ירושלים

דגָאָלִים

צביקה זליקוביץ

אהוד: ומה דעתך על "הפגנות-המחאה" ההמוניות של הדגאלים כחול-לבן שהותירו רושם  בלב הרוצח יחיא סינוואר שישראל מתפוררת ושהוא יכול לצאת למסע הטבח ב-7 באוקטובר?

לפעמים התחכמויות פועלות כחרב פיפיות.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2174 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-25, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל