פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1959

יום מאה חמישים ושניים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2174 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בסיון תשפ"ד. 13.6.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת. // איליה בר זאב: כיפת ברזל מנוצות. // אנדד אלדן: שלושה שירים. // אורי הייטנר: 1. סרבנות ממארת. 2. צרור הערות 12.6.24. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין. נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003. // יוסף דוריאל [ז"ל]: POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY. // מיכאל רייך: יוֹמָן פַּרְדֵס הַלִּימוֹנִים. // משה גרנות: הרהורים על מורשת קפקא. // אהוד בן עזר:  אלי אוֹכֵלִי. // עקיבא נוף: 1. חיבוק  של בוקר חג. 2. עם  נעמי. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט. פרק  שלושה-עשר: ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה. // נעמן כהן: תובנה היסטורית – הדם על ידיהם. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ  –

בַּקֶּבֶר

 עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הַאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת-הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת  –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ  –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאֶת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ  –

עַד הַסּוֹף.

1969

אהוד: את השיר כתבה אסתר לזכר אחיה הצעיר בנימין, הוא אבי, שנפטר בשנת 1966. הכרמים שעליהם היא כותבת היו של קואופרטיב הכורמים הפתח-תקוואי "עָנָבָּה" שאותו נטע וניהל אבי בראשית שנות ה-50, לפני יותר מ-70 שנה. זה היה שטח גדול מאוד של כרמי יין שניטע בין הכפר הערבי החרב, על הגבעה, עָנָבֶּה – לבין המושב כפר שמואל, שניהם ממזרח לרמלה. כיום עובר שם כביש 1 לירושלים ועוברת שם גם הרכבת החשמלית לירושלים. על שם הכפר הערבי החרב נקרא כיום מחלף עָנָבָה הענק. אבי היה נוסע לכרמי ענבֶּה יום-יום קיץ וחורף מפתח-תקווה, נוהג בג'יפ ישן מעודפי הצבא הבריטי ממלחמת העולם השנייה. עד היום עומד בפי טעמם הנפלא של ענבי המוסקט הלבן, שהיו אמנם ענבי יין, ללא השקייה, אבל טעימים מאוד גם למאכל. לעיתים רחוקות היה אבי מגייס גם אותי לעבודת השגחה על הנטיעה ולימים הבציר.

השיר נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

כיפת ברזל מנוצות

חוּשִׁים מְפֻתָּחִים, אֹזֶן פְּנִימִית יְחוּדִית, כְּלִי עֵזֶר בִּשְׂדֵה הַצַּיִד:

יְכֹלֶת אִתּוּר קוֹלוֹת מְמַקֶּמֶת אֶת הַטֶּרֶף גַּם אִם יָנוּעַ בַּמֶּרְחָב.

גְּדָלִים שׁוֹנִים, כִּוּוּן רַב-צְדָדִי, קֶפֶל עוֹר כַּאֲפַרְכֶּסֶת נָע בְּאֹפֶן רְצוֹנִי.

בְּעֵת מְנוּחָה –אֲטִימוּת מֻחְלֶטֶת. סִדּוּר נוֹצוֹת הַפָּנִים מְרַכֵּז אֶת גַּלֵּי הַקּוֹל.

בַּחֲשֵכָה, הַצַּיִד מַתְחִיל: עֶמְדוֹת תַּצְפִּית, רְאִיָּה וּשְׁמִיעָה,

תְּעוּפַת-עַל חֲרִישִׁית בְּגֹבַהּ נָמוּךְ, צְלִילָה. הָרַגְלַיִם נִשְׁלָחוֹת קָדִימָה

 לִפְנֵי הַנְּגִיעָה, הַכְּנָפַיִם וְהָרֹאשׁ לְאָחוֹר, הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת מֵהֲנָאָה.

בְּתֵבוֹת הַקִּנּוּן תִּקּוּן נְזָקִים, מַעֲשֵׂה אַהֲבָה לִקְרַאת תְּקוּפַת הַחִזּוּר בָּאָבִיב.

מְטוֹס רִסּוּס חָג בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה –

הַתִּנְשֶׁמֶת* נְבוֹכָה, "עֵינֶיהָ הוֹלְכוֹת לְפָנֶיהָ כְּשֶׁל אָדָם"**, מְקַטְרֶגֶת:

 הַמְּכַרְסְמִים הַלָּלוּ, חוֹפְרִים וּבוֹכִים, סְדָקִים בַּתֵּבָה.

*" וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְצוּ מִן-העוֹף...  אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה וְאֶת הָדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָה. אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֵת הַתַּחְמָס וְאֵת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת... וְאֶת הַקָּאָת ואֶת הָרָחָם... " (ויקרא, י"א, י"ג-יח).

** תנשמת וכ"ו ( נידה כ"ג, 71).

תנשמת. ויקיפדיה.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

אַבָּא, הָעֲנָנִים

אַבָּא, הָעֲנָנִים פֵּרְקוּ אֶת הַיָּרֵחַ.

תֵּן יָדֶיךָ לַשָּׁמַיִם וְתַקֵּן.

(אֶת הַיָּרֵחַ?

מְעֻוָּת יִתְקֹן לְמַעְלָה?)

נִשְׁלַח אֶת הַיָּרֵחַ חָפְשִׁי לְמַסָּעוֹ.

תֵּן לוֹ אֶת פָּנָיו הַזּוֹהֲרוֹת

בְּצֵאתוֹ לִקְרָאתֵנוּ.

תַּקֵּן, אַבָּא, אֶת הַיָּרֵחַ,

אֶת הָעֲנָנִים שֶׁנִּמְעֲכוּ בְּהִתְנַקְּשָׁם

בְּמִצְחוֹ הַחַם.

עָיְפוּ הָעֲנָנִים לְהִתְעוֹפֵף.

עֲזֹר לְגוּפָם שֶׁל הַדְּבָרִים

יוֹם אָרֹךְ לִפְנֵיהֶם מָחָר.

מֵעֵבֶר הַקּוֹל

מֵעֵבֶר הַקּוֹל הָעוֹצֵם עֵינֶיךָ

מֵעֵבֶר הָרוּחַ הִיא בָּאָה

לֶאֱחֹז בְּיָדְךָ הָרוֹאָה, מְמַשֶׁשֶׁת

                                אָפְלָהּ

לִסְפֹּר אֲבָרֶיךָ בְּוָאדִי שָׂרוּעַ

לְקַחְתְּךָ אֶל חֵיקָהּ

לוֹחֶצֶת גּוּפְךָ הַנִּרְעָד

לְהַשְׁכִּיבְךָ בֶּהָלָה

לְהַשְׁכִּיבְךָ צוֹהֲלָה

עֲרָבָה עֲרֻמָּה.

הַחֹשֶׁךְ בַּתַּנִּים

הַחֹשֶׁךְ בַּתַּנִּים נִמְלַט אֶל הַחֻרְבָּה.

הַחֲשֵׁכָה שֶׁבְּחֻבִּי מְטַפֶּסֶת בְּשִׁנַּי.

הַחֹשֶךְ בְּרַחְמֵךְ זוֹרֵם לִהְיוֹת לִפְרִי.

פורסם בספרו "שָׁנִים  שָׁמְעוּ שִׁירָה", לקט מובחר של 50 שנות יצירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

איליה בר זאב      

* * *

אורי הייטנר

1. סרבנות ממארת

ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת של מהות קיומנו כמדינה יהודית במזרח התיכון העויין אותה והשולל את זכותה להתקיים. קיבלנו שיעור שניתן לתמצת אותו במשפט קצר אחד. הברירה שלנו היא להילחם או להישחט. זו ברירת חיינו. די בכמה שעות מחדל נורא שבו צה"ל לא היה כדי להגן על האזרחים, והבנו. או לפחות היינו אמורים להבין.

אנחנו אומה במלחמה. אנו אומה במלחמה מיום הקמתה של המדינה ובעצם מאז ראשית הציונות. אנו אומה במלחמת קיום. זו אינה מלחמה על סימון הגבולות, אינה מלחמה על שטח זה או אחר, אינה מלחמה על משאבי טבע ואפילו לא על כבוד. זו מלחמה על הקיום, מלחמה על זכותנו להתקיים ועל יכולתנו להתקיים.

אומה במלחמה חייבת לקדש את ערך השירות. לא בכדי לא כתבתי שעליה לקדש את הצבא. איננו ספרטה, איננו פרוסיה, הצבא אינו קדוש, הצבא הוא רע הכרחי. הוא אילוץ קיומי. וגם אם הוא רע, כי זה מבנה שבו הורגים ונהרגים, הוא הכרחי כי בלעדיו... ראינו בניר עוז, בבארי, בכפר עזה ובחולית. ערך השירות הוא מקודש. הוא חייב להיות מקודש. הדבר נכון גם לדיון על השתמטות החרדים, אך אין זה נושא מאמרי זה. השירות בסדיר הוא קדוש. השירות בקבע הוא קדוש. השירות במילואים הוא קדוש. ההתנדבות למילואים היא קדושה. השירות הזה קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו ככלי למטרות פוליטיות או מגזריות.

אחרי 7 באוקטובר, האמנתי שזה ברור. כאשר כל אלה שאיימו בסרבנות, ללא יוצא מן הכלל, זינקו אל תוך התופת, הייתי בטוח שבמעשיהם הם מחקו את חרפת האיום שלהם. קיוויתי שהם יודו בטעותם ויתנצלו. אבל לבטח לא העליתי על דעתי שהם יצדיקו את מעשיהם.

טעיתי. אני מכיר בודדים שהכירו בטעותם והודו בכך. באופן גורף, אלה שאיימו ואלה שתמכו בהם, מצדיקים גם היום, אפילו היום, אפילו אחרי 7 באוקטובר, את המעשה.

הסרבנות היא סרטן בגוף הדמוקרטיה. לא רק בשל פגיעתה הקשה בביטחון המדינה, אלא כיוון שהיא פורעת את הסדר הדמוקרטי. הסדר הדמוקרטי קובע שהציבור בוחר את הכנסת ואת הממשלה, הממשלה קובעת מדיניות, האזרחים רשאים להתנגד למדיניות ולהיאבק נגדה, אך הצבא כפוף לממשלה הנבחרת ואך ורק לה. והחיילים – בסדיר ובמילואים, חייבים לציית להוראות צה"ל. כל חייל יודע שחובתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, וחובתו לציית לכל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל. גם אם היא מקוממת אותו.

בתקופת המאבק על הגולן, חבריי ואני ביטאנו בדרכים רבות את התנגדותנו לנסיגה. למשל, 19 יום שבתתי עם חבריי רעב, וחיינו רק על מים. סרבנות לשרת במילואים לא עלתה על דעתנו ולא היתה חלק מארסנל המאבק שלנו. וכך, כאזרח במדינה דמוקרטית, היה ברור לי שביום ראשון כאזרח אני מפגין נגד הממשלה, וביום שני, כמילואימניק, אני ממלא את פקודות הצבא שכפוף לאותה ממשלה. זו הדמוקרטיה. האלטרנטיבה היא הפיכה צבאית. האלטרנטיבה היא אנרכיה. האלטרנטיבה היא התפרקות והתפוררות.

היו כמה שלבים בהתפתחות הסרבנות הממארת בישראל. זה החל במלחמת לבנון הראשונה (הגם שהיו בודדים שקדמו לה, אך זו לא היתה תופעה) ונמשך בסירוב לשרת ביו"ש ובאיומים (שלא מומשו) לסרב להתנתקות. בכל אותם מקרים, אמרו החיילים שהם מסרבים לבצע משימה המנוגדת להשקפתם הפוליטית. במאבק נגד המהפכה המשטרית, הסרבנות עלתה מדרגה. היה זה איום בסרבנות גורפת, כדי להתנגד למדיניות הממשלה בנושא שאינו קשור לשירות. מי שהפציץ אתמול שיירת תחמושת לחיזבאללה מתוך הזדהות עם המשימה – גם מחר זו אותה משימה, ולה הוא יסרב כי החליט לא להתייצב בשל סוגייה אחרת לגמרי, שאינה קשורה לשירות. כלומר, מדובר באזרחים שמשתמשים בכוחם כחיילים כדי לכפות על הדמוקרטיה את עמדתם. זה חמור ביותר.

ועכשיו, אחרי 7 באוקטובר, כשכבר ברור שאין לנו פריבילגיה לפגוע בצה"ל – קפיצת מדרגה נוספת. הפעם מדובר בסרבנות גורפת בשל התנגדות לשלטון. כלומר, לא בשל התנגדות לצעד של השלטון, כמו המהפכה המשטרית, אלא ככלי להפלת הממשלה הנבחרת. וזאת, מפיו של סגן הרמטכ"ל לשעבר, שהיה מועמד לרמטכ"לות, והיום הוא עומד בראש המפלגה שבבית מדרשה נוצקה התרבות של "לפקודה תמיד אנחנו." יאיר גולן קרא לסרב לשרת במילואים עד שהממשלה תיפול. זו המרדה לשמה.

כמו דרעי, בניזרי וחבריהם, שאחרי כל נאום מסית ואלים של הרב עובדיה בדרשתו במוצ"ש בבית הכנסת היאזדי הסתערו על התקשורת בהסברים והבהרות ואתם לא מבינים את הקודים ואת השפה והוא בעצם לא התכוון למה שהבנתם... כך נהגו גם חסידיו של יאיר גולן, עם פרסום סרטון ההמרדה.

 באמת?!

הנה התמליל של דבריו: "אני התחלתי לדבר כבר בנובמבר, נובמבר 22... מיד אחרי הבחירות, התחלתי לדבר על כך שלא יהיה מנוס מ... אני קראתי לזה 'מרי אזרחי'. אנשים קפצו עליי 'מה אתה מדבר?' במונחים מקצועיים אני צודק, אבל עזבו. מחאה נמרצת, זה יותר נוח? אין בעייה... אנחנו צריכים, באמת, לשתק את המדינה, אחרת זה לא יקרה. הוא לא יתנדב. הוא לא יתנדב...

"קודם כל, תראו כולכם את הסרט ביוטיוב שנקרא 'איך להפיל דיקטטור.' איך הפילו את מילושביץ' בסרביה בשנת 2000. זה לקח כמה שנים טובות... אבל יש שם קודם כל דוגמה מלאת השראה ונותנת תקווה שמראה שאפשר. קודם כל אפשר.

"הדבר השני, מה אנחנו צריכים בעצם להסביר לנתניהו ולממשלתו? אתה לא יכול לשלוט יותר. אנחנו לא משתפים איתך פעולה. הדרך להסביר לשלטון שאנחנו לא משתפים פעולה, היא דרך משולשת: שביתות, הפגנות ואי ציות אזרחי. אלו שלושת הדברים. לא המצאה שלי. זה מקובל בכל טקסט שעוסק בנושאים האלו. שביתות, הפגנות ואי ציות אזרחי. עכשיו אני אומר לכם, לא התחלנו לגרד, לא התחלנו לגרד את התחומים האלה. שביתות אין. הפגנות אנחנו מייחדים אותן למוצאי שבת בעיקר. למי זה מפריע?... והדבר השלישי זה אי-ציות אזרחי... אתם זוכרים את מכתב המילואימניקים ואת טייסת 69? תראו, האיום הכי קטן באי-ציות אזרחי, הכניס את נתניהו ללחץ מטורף. מטורף. למה אננו לא עושים בזה שימוש הרבה יותר נרחב?

"עכשיו תגידו לי 'עכשיו עוד נלחמים.' הכול נכון. אני טוען דבר מאוד מאוד פשוט – המלחמה הזאת הסתיימה. המלחמה הזאת בעיניים שלנו, אנחנו צריכים לומר, הסתיימה. אנחנו עכשיו צריכים להפעיל לחץ מטורף על בני גנץ: צא מהממשלה... ואז אנחנו נראה את עם ישראל ברחובות... אי-ציות אזרחי זה, למשל, אנחנו לא עושים מילואים. עד שהממשלה לא מתחלפת, אנחנו לא עושים מילואים. אני לא מדבר עכשיו. זה הצעד הכי נכון."

עיקר הטענה של מסביריו היא שהוא אמר "אני לא מדבר עכשיו." אבל קודם כל הוא דיבר בעד אי-התייצבות למילואים, כלומר הוא הסית לסרבנות ממילואים. הוא קרא לעשות זאת, לא כי הפקודה בלתי חוקית בעליל, לא כנגד פעולה שאנו מתנגדים לה, גם לא נגד צעד מסוים של הממשלה, אלא נגד עצם קיומה ולצורך הפלתה. הוא אמר את הדברים האלה אחרי 7 באוקטובר, כלומר לאחר שנוכחנו מה המציאות הביטחונית שבבסיס חיינו. הוא אמר את הדברים תוך כדי מלחמה. והוא גם הסביר שהמלחמה הזאת הסתיימה, כלומר יצא נגד הטיעון שכיוון שאנחנו במלחמה, אין זה הזמן לסרבנות. אגב, אני מציע לגולן לשאול את תושבי קריית שמונה, מטולה, מנרה, מרגליות וחורפיש, אם המלחמה הסתיימה. אלה דברי המרדה חמורים ביותר, וכאן לא מדובר באיזה אזוב קיר שהקליט סרטון המרדה, אלא בסגן הרמטכ"ל לשעבר. מעשהו של גולן חמור ביותר. זו פגיעה בביטחון והתנקשות בדמוקרטיה.

האיש אינו ראוי להנהגה ציבורית.

[אהוד: אחרי מתקנת העברית ההזויה מרב מיכאלי שעמדה בראש מפלגת העבודה, האיש ההזוי יאיר גולן הוא כנראה עוד תאונה קטלנית בדרכה של מפא"י-לשעבר אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. עצוב. מי יגלה עפר מעיניך שרגא נצר!]

2. צרור הערות 12.6.24

* בידי מי גנץ מפקיר את המדינה – לפני שמונה חודשים, לאחר שישראל הותקפה, נכנס בני גנץ למקומו הטבעי מתחת לאלונקה, למרות ניסיונו המר עם הנוכל שעקץ אותו, רימה אותו וגנב אותו. כי ישראל לפני הכול.

כפי שהיטיב לנסח בהצהרתו – הוא נכנס לממשלה למרות שהיא ממשלה רעה ובגלל שהיא ממשלה רעה.

הסיבות שבעטיין הוא עשה זאת אז, תקפות גם היום. הצפון בוער ויש להכריע האם לצאת למלחמה כוללת בלבנון. המלחמה בדרום נמשכת. רוב החטופים עדיין בשביים. אנו נמצאים תחת מצור מדיני חסר תקדים. בעולם מתנהל גל אנטישמי שלא היה כמותו מאז השואה. יש אתגר אדיר של תקומת יישובי הדרום והצפון. קיימת סכנה של משבר כלכלי עמוק. אנו עדין בשעת חירום לאומית, המחייבת ממשלת חירום לאומית. מן הראוי היה שלפיד, ליברמן וסער יצטרפו לאחדות ובטח שגנץ ואיזנקוט לא יפרשו ממנה.

בידי מי גנץ מפקיר את המדינה בשעת חירום? בידי ראש ממשלה חסר יכולת מנהיגות, שיצטרך לעמוד מול פרא האדם הביריון, ראש הכנופיה הכהניסטית, פירומן מסוכן, שמנסה כבר שמונה חודשים להצית את ערביי ישראל לפתיחת זירה פנימית, מתוך חלום מגלומני להיות המצביא של מלחמת חורמה בערביי ישראל לביצוע הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית? בן גביר המטורף עלול להצית את כל העולם המוסלמי למלחמה וללכד את כל העולם נגדנו. מי יבלום אותו? נתניהו, האנטי-מנהיג? הרי כל הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס את הכהניסט, כדי לא להפקיר נשק בידיו, נכונות אלף מונים כדי לא להפקיר בידיו את ניהול המערכה.

בידי מי גנץ מפקיר את המדינה בשעת חירום? בידי מפלגות המשתמטים? הן תקבלנה החלטות על מלחמה, על שליחת חיילים לסכן את חייהם, שעה שהם מייצגים מגזר שהשתמטותו אומנותו?

בידי מי גנץ מפקיר את המדינה בשעת חירום? בידי יריב לוין האובססיבי לחורבן הרשות השופטת? בידי מירי רגב המושחתת? בידי אמסלם, שר הג'ובים הביביריון? בידי קרעי? סמטוריץ'? סטרוק?

ציפיתי מגנץ לגלות מנהיגות אמת ולעמוד איתן מול לחצי הבייס ולא לקבל את ההחלטה הפופוליסטית שקיבל.

מה עכשיו? למרות שהדבר נראה פנטזיה, עדין אני סבור שיש להקים ממשלת אחדות רחבה, תמורת החלטה על מועד מוסכם לבחירות מוקדמות. ואם לא – יש לפעול בכל העוצמה להפלת ממשלת המחדל הכושלת ולהביא לבחירות מוקדמות. בבחירות הקודמות אף אחד לא נתן מנדט לממשלה להמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר. מאז אנחנו במציאות אחרת לגמרי, שמחייבת לחזור אל העם. משפט אחד בדבריו של גנץ שימח אותי – הוא דיבר על הקמת ממשלת אחדות לאומית אחרי הבחירות. חשוב ליצור בקרב הציבור תודעה של הכרח בממשלה כזו, כי האלטרנטיבה היא עוד ממשלת פיגולים, שקיומה תלוי ברצונם הרע של פסולי חיתון כמו עוצמה כהניסטית או חד"ש-תע"ל, חלילה. או תלות נוספת במשתמטים.

* האם ייוותר קבינט המלחמה? – ראש הכנופייה, שכאשר היה צרה קטנה צה"ל לא גייס אותו כדי שלא להפקיר בידיו נשק, תובע היום, כשהוא צרה גדולה בהרבה, לצרף אותו לקבינט המלחמה. מה האפשרויות העומדות בפני נתניהו?

האחת, הרת האסון, להיכנע לו.

השנייה, שלהערכתי הוא יבחר בה, היא לבטל את קבינט המלחמה, ולהשאיר על כנו רק את קבינט המדיני ביטחוני, שבו השפעתו של ראש הכנופייה קטנה יותר.

השלישית, העדיפה, שאין לו אומץ מנהיגותי כדי לעשות אותו, הוא להשאיר על כנו את קבינט המלחמה, ולצרף אליו את השרים ישראל כץ ואבי דיכטר, ולהמשיך למדר את ראש הכנופייה.

* במה הם מתעסקים – בשעה זו שבה חיילי צה"ל מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, בעזה, בגבול לבנון וביו"ש; בשעה שלוחמי סיירת גבעתי רס"ן טל פשבילסקי, סמ"ר איתן קרלסברון, סמל אלמוג שלום וסמל יאיר לוין נפלו ברפיח, יומיים לאחר נפילתו של פקד ארנון זמורה במבצע לחילוץ החטופים וימים ספורים לאחר שרס"ל רפאל קאודרס נהרג בחורפיש והגשש רס"ב זייד מזאריב נהרג בהתקלות עם מחבלים בדרום, במה מתעסקת קואליציית הפיגולים שבחוסר מודעות או לפחות חוסר בושה מתקראת המחנה ה..."לאומי"? בקידום חוק ההשתמטות.

* פטור בשל כיפה שחורה – שר הפנים משה ארבל קרא, בנאומו בפני מרכז השלטון המקומי, לכל החרדים שאינם באמת לומדי תורה להתגייס, והגדיר זאת יפה: "כיפה שחורה אינה סיבה לפטור." על פי איילת שקד, שנאמה אף היא באותו אירוע, מדובר בלפחות 50% מהחרדים.

אני מתנגד, כמובן, לפטור ללומדי תורה. הפטור הזה הוא חילול השם. מי שלומד באמת את תורת ישראל – מעצם תלמודו ירוץ להתגייס, כי התורה תובעת זאת ממנו.

אך כדאי לדעת, שלמעלה מ-50% המשתמטים בתירוץ של "תורתו אומנותו" – שקרנים, שכלל אינם לומדים. והרבנים ועסקני מפלגות ההשתמטות מעודדים אותם לשקר ולהשתמט, מקימים בעבורם "ישיבות" פיקטיביות רק כדי להבטיח את השתמטותם וקבל תקציבים מהמדינה, כי הם פוחדים שהשירות בצה"ל "יקלקל" אותם.

* הברית המושחתת – שעה שבני הציונות הדתית נלחמים בקו הראשון, ורבים מהם מסרו את נפשם על הגנת המולדת, הרבה מעבר לחלקם היחסי בציבור – הסמוטריצ'יה, שביצעה השתלטות עוינת על מותג "הציונות הדתית", העדיפה את הברית המושחתת והעסקנית עם המשתמטים, על מחויבותה לבניה. טוב, הרי סמוטריץ' עצמו הוא משתמט.

"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה."

* בּוּכְהַלְטֶרְיָה עסקנית דרגה ז' – בשמונת החודשים האחרונים למדנו שצה"ל, שהוקטן והורעב לאורך שנים, אינו מסוגל בממדיו הנוכחיים להגן על מדינת ישראל. צה"ל אינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור. מה היה קורה אילו ב-7 באוקטובר חיזבאללה היה תוקף בצפון במקביל למתקפה מדרום? במקום להגן על יישובי הצפון אנו מפנים אותם, וההסבר הוא שאי אפשר להילחם במקביל בעזה ובלבנון. והרי אם זו המציאות, היא רק תדרבן מתקפה דו זירתית ורב-זירתית. צה"ל צריך לגדול במהירות בצורה משמעותית ולהיות צבא גדול, חזק וחכם, כיאה לצבאה של אומה במלחמת קיום תמידית.

בשמונת החודשים האחרונים, נפלו מאות לוחמים על הגנת המולדת ונפצעו עשרות אלפים. חייבים למלא את מקומם במהרה.

בשמונת החודשים האחרונים מאות אלפי ישראלים משרתים במילואים חודשים ארוכים, ופוגעים בחיי המשפחה שלהם, בעסקים שלהם, בעבודה שלהם, בלימודים שלהם.

אז את מי, לכל הרוחות, צריכה לעניין הבּוּכְהַלְטֶרְיָה העסקנית דרגה ז' שלכם, ההסברים שלכם שזאת בעצם הצעה של הממשלה הקודמת (לפני הספירה, שהחלה ב-7 באוקטובר), התירוצים העלובים והנחותים שלפיד וגנץ היו נותנים יותר וכו', כל אותם ק"ן טעמים לטהר את שרץ הברית הטמאה והמושחתת עם המשתמטים. את מי זה צריך לעניין? כאן מדובר בקיום המדינה, ואתם מתעסקים לי בעוד אורכה לקדנציה שלכם. עלובים.

* עיטור הגבורה האזרחי – לא כל גיבור קרבות הוא אמיץ גם באזרחות ובפוליטיקה. כבר ראינו לא אחת גיבורים בקרב שהם שפנים בפוליטיקה.

גלנט הוכיח, ולא בפעם הראשונה, אומץ פוליטי ממדרגה ראשונה.

הוא ראוי לעיטור הגבורה האזרחי.

* ניתוק מהעטינים – האם אפשר לכפות על החרדים להתגייס? איני יודע. אבל אני יודע שאפשר וחייבים לנתק לחלוטין את הציבור המשתמט מעטיני המדינה. אף אגורה לישיבות ההשתמטות, ולא למוסדות החינוך החרדי המחנכים להשתמטות. אף אגורה.

 במקביל, יש לחזק ולטפח את החינוך החרדי הממלכתי, המחנך להשתלבות במדינה ושירות בצה"ל, מחויב לערכי החינוך הממלכתי ומלמד לימודי ליבה.

האבסורד, שבו המדינה מממנת את מי שפועל נגדה ומשתמט מההגנה עליה, חייב להיפסק.

מעבר לכך שזהו מהלך צודק וערכי, הוא גם עשוי לחולל שינוי במגזר המשתמט.  

* אימוש ואבוש המופקרים – מאות הורים ללוחמים כתבו לגלנט ולהלוי, שבעקבות החלטת הכנסת בזכות ההשתמטות, הם "מודיעים" לבניהם הלוחמים "כי עליהם לחדול מלחימה ברגע זה, להניח את נשקם ולחזור הביתה לאלתר."

אז קודם כל, אני מקווה שכל אחד ואחד מהחיילים האלה יצפצף על הוריו החצופים. בניהם הלוחמים אינם ילדים. הם אנשים בוגרים. הם לוחמים בצה"ל. ואת הפקודות הם מקבלים מהמפקדים שלהם ולא מאימוש ואבוש. התבלבלתם.

עוול אינו מצדיק עוול. חוסר אחריות אינו מצדיק חוסר אחריות. כאזרחים עלינו להיאבק בהשתמטות. אבל מי שנמצא בצבא, ביטחון המדינה נמצא כעת על כתפיו, ואף פקודה מאימוש מופקרת אינה סיבה להניח את האלונקה ולהשאירה על כתפי חבר, שהוריו אנשים נורמטיביים. 

אני משוכנע שדור הניצחון, אותם לוחמים הנושאים את עמם עלי שכם, שאנו מתברכים בהם וגאים בהם, לא יפקיר את הנשק ואת ההגנה על המדינה למען מחאה פוליטית, צודקת ככל שתהיה. אם מישהו אחר גנב, זה לא יגרום לי לגנוב ולא לחנך את ילדיי לגנוב. ואם מישהו אחר משתמט, זה לא יגרום לי להשתמט ולא לחנך את ילדיי להשתמט. סור מרע ועשה טוב – זו האתיקה היהודית. לפקודה תמיד אנחנו – זו האתיקה הציונית. אם יש משתמטים, האחריות עלינו גדולה יותר, לא קטנה יותר.

"יש פעולה לחילוץ חטופים בנוסייראת." מצטער, אימוש אמרה לי לא להילחם בגלל שהחרדים... שנועה ארגמני תחכה. "יש חדירה ליד כרם שלום." אני לא הולך, כי המשתמטים. שיחדרו, וגולדקנופף יראה מה זה.

די!!!

7 באוקטובר מחייב את כולנו להחליף דיסקט. לא רק לצפות מאחרים. השירות בצה"ל קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו כדי לקדם שום אג'נדה פוליטית, צודקת ככל שתהיה. כל השיח של "נמאס להיות פראיירים" הוא שיח הישראלי המכוער. אני פראייר גאה וחינכתי את ילדיי להיות פראיירים גאים.

הורים חצופים, מופקרים, חסרי אחריות – אני מאחל לכם שהילדים שלכם יבוזו לכם, יצפצפו עליכם.

* לפשוט את המדים – יוענה גונן, "הארץ", לא אוהבת את המאבק נגד השתמטות החרדים. בעיניה זו החמצה. במקום להיאבק על הרחבת מעגל הנושאים בנטל צריך מאבק נחוש לצמצם את הנטל עצמו.

עיקר המאמר עוסק בהתאבדותו של לוחם המילואים אלירן מזרחי, שאובחן כפוסט טראומטי. בניגוד לקריאות לקבורה צבאית של אלירן ולשיפור הטיפול בפגועי הנפש מבין הלוחמים, יש לה פתרון קסם – לא לשלוח את הבנים למלחמה. וכך היא מסיימת את הפשקוויל: "לא עוד פסיכיאטרים שיתקנו לוחמים שבורים כדי שיוכלו לחזור למילואים, אלא חברה מוכנה להשתחרר מאשליות הכוח והניצחון ולפשוט סוף סוף את המדים."

וואו! איך לא חשבנו על זה קודם? זה הפתרון – לפשוט את המדים. אלא מה? לפני שמונה חודשים חווינו, בחבל ארץ קטנטן, למשך שעות ספורות, מה צפוי לנו פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי ברגע שנפשוט את המדים.

גם נעמי שמר, להבדיל, חלמה על היום ש"הצבא יפשוט מדיו". מתי? "מחר... ואם לא מחר אז מחרתיים." כן, אין לוותר על השלום כמשאת נפש וכחלום. אבל כמו הציפיה למשיח, מוטב לא לקחת לריאות. נעמי שמר חלמה על השלום אך היתה ריאלית, ונתנה תקווה בתוך עולם המציאות – "חיי, חיי, בדמיך חיי!"

* קורבן הרפורמה – אלירן מזרחי התאבד בנשק שרכש בקלות ברפורמת הנשק של ראש הכנופייה. ראש הכנופייה הדיר את אנשי משרד הבריאות מתהליך הבדיקה לרישיון נשק, שכוללת בחינת הסכנה האובדנית. אלירן מזרחי רחוק מלהיות הקורבן האחרון של רפורמת ראש הכנופייה.

* מוגזם לצפות? – בשבת כזו של התרוממות רוח, אי אפשר היה לוותר על הפגנות? אי אפשר היה להמיר אותן במפגן של שמחה, הודיה ואחדות? או למצער, לפחות באותה שבת, לוותר על הפרות הסדר, ההתפרעויות, הפרת החוק, חסימות הכבישים (שראויים לגנאי בכל ימות השנה)?

מוגזם לצפות מאנשים לדעת, לפעמים, להתעלות?

* למה הוא מטיף לעסקה? – אחרי מבצע אנטבה, כשגל של אושר וגאווה איחד את עם ישראל, הוציאה רק"ח - הרשימה הקומוניסטית החדשה, גלגולה הקודם של חד"ש, הודעת גינוי לתוקפנות של ישראל והפרת הריבונות של אוגנדה.

ה-DNA הבוגדני הזה נמשך עד היום. עופר כסיף גינה את שחרור החטופים. מבחינתו זו היתה פעולה של הרג חפים מפשע. את החטופים, הוא טוען, צריך היה לשחרר בעסקה לפני שמונה חודשים, וכך לחסוך אלפי הרוגים. כוונתו כמובן לכניעה ללא קרב לסחטנות חמאס.

ונשאלת השאלה: האם כשכסיף מטיף לעסקה, המטרה שלו היא שחרור החטופים, או שחרור החטופים היא מבחינתו מחיר העסקה? שאלה רטורית.

* אנטי-מנהיג – גילוי האחריות והמנהיגות של מפקד אוגדת עזה, שנטל אחריות על חלקו באחריות למחדל 7 באוקטובר והתפטר, רק מבליט את אפסותו של האנטי-מנהיג, האחראי הגדול לשבר, מר מחדל, נתניהו. השפן הקטן והברחן, מוג הלב שבורח מאחריות על כישלונותיו ומטיל אותה על שעירים לעזאזל, בעוד הוא אץ רץ כאחוז אמוק לקחת את כל הקרדיט על ההצלחות. איש קטן.

* דף מסרים ביביסטי מביך – קראתי הסבר של איזה אינפנטיל מטומטם, למה נתניהו לא אחראי לאסון 7 באוקטובר והוא אחראי לחילוץ החטופים. ב-7 באוקטובר האחראים לא העירו אותו ולכן קרה מה שקרה. הפעם הוא הוביל וזה מה שקרה.

אני מאחל לאותו אינפנטיל, שהוא עוד לא הידרדר למצב הקליני הסופני שבו הוא גם מאמין לדף המסרים שדיקלם.

* מחדל השריפות – בצח"י אורטל, כבר בתחילת האביב התחלנו לדון בהיערכות לשריפות, קיבלנו החלטות, הקצנו לכך תקציב, רכשנו ציוד, כיסחנו את העשבייה ונערכנו בהתאם.

היה לנו מודיעין אמין, שגם השנה אחרי האביב יבוא הקיץ, שגם השנה הירוק יהפוך לצהוב, שגם השנה הצהוב יבש ודליק, שגם השנה הקיץ חם והרוחות חזקות. והעלינו על דעתנו שפיצוץ של רקטה או כטב"ם בקיץ, עלול לגרום לשריפות.

טוב, זה רק צח"י של אורטל. זו לא ממשלת ישראל. זה לא המשרד ל"ביטחון" לאומני בראשות הפירומן, שאחראי על מערך כיבוי האש. זה לא הקבינט המדיני ביטחוני ולא קבינט המלחמה. להם לא היה המודיעין הזה. הם הופתעו שאחרי האביב בא השנה הקיץ ושבמלחמה יש שריפות. והם לא נערכו ולא ידעו לתת מענה. האם גם המחדל הזה נובע מכך שסמי הכבאי שכח להעיר את נתניהו, האחרון לזהות?

* שליחות כמעט בלתי אפשרית – ח"כ דני דנון היה ח"כ ביקורתי ואופוזיציוני, אפשר גם לומר אמיץ, שלא היסס למתוח ביקורת על נתניהו וממשלתו. כדי להיפטר מכאב הראש הזה, נתניהו מינה אותו ב-2015 לשגריר באו"ם. דנון, שהיה ח"כ קיצוני מאוד, לא נתפס כמתאים לשליחות הבינלאומית הזאת. אני מודה שחששתי מאוד ממינויו. לשמחתי, התבדיתי בגדול. דנון היה שגריר מצוין, יצר קשרים מצוינים באו"ם, קידם יוזמות חשובות למען ישראל וייצג בכבוד ובהצלחה את ישראל בארגון העוין הזה.

גם היום דני דנון מהווה איום פוליטי על נתניהו וקשה לחשוד בנתניהו שהוא מינה אותו מחדש לתפקיד משיקולים ענייניים. סביר להניח שהוא שוב העדיף להרחיק אותו כדי להכניס במקומו עוד אומר-הן. אבל מתוך שלא לשמה – בא לשמה. דני דנון, דיפלומט מצוין ועכשיו גם מנוסה, הוא האיש הנכון למלא את השליחות בתקופה הקשה כל כך לישראל. נאחל לו הצלחה במשימתו הכמעט בלתי אפשרית.

עם זאת, חבל לי שהוא עוזב את הכנסת, כי הוא עשוי היה להימנות עם המורדים הפוטנציאליים בנתניהו.

* בלתי מעורבים - האם האזרחים שכלאו בבתיהם את החטופים הם בלתי מעורבים?

* הפוליטיקה של 6 באוקטובר – הפוליטיקה של 6 באוקטובר, שהיתה המבוא ל-7 באוקטובר, היא פוליטיקה של הכנעה. כל צד נחוש להכניע את יריבו תוך שימוש בכל הכלים האפשריים. החלפת צד בשלטון, תוך המשך הפוליטיקה של ההכנעה, לא תתקן את החברה הישראלית, אלא תמשיך לדרדר אותה.

המטרה אינה צריכה להיות החלפת צד בפוליטיקת ההכנעה, אלא החלפת פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. ניתן בהחלט להגיע להסכמה רחבה בכל הנושאים המפלגים את החברה הישראלית, הגם שהקיצונים בשני הצדדים לא יתמכו בה. האתגר הוא שיקום המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי וההגמוניה שלו בחברה הישראלית.

* סרט מעל הבגד – הייתי השבוע באיזה עניין רפואי. מי שטיפלה בי – ערבייה נוצרית. מעל הבגד היה לה סרט: "יחד ננצח."

היא ריגשה ושימחה אותי מאוד.

* חג שלנו – לאורך שנים רבות נהוגה היתה מסורת ערב יום ירושלים – צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים."

את הצעדה ארגנו מרכז המועצות האזוריות והתנועות הקיבוציות והמושביות. ההתיישבות העובדת עלתה לבירה, לחגוג את חגה, ואת שמחת שחרורה ואיחודה. אלפים רבים השתתפו בצעדה. רובם ברגל, חלקם רכובים על טרקטורים ועל סוסים, והביאו עמם את ניחוחות החציר אל בירת ישראל.

בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי להשתתף במצעד בראש משלחת הגולן, שהורכבה בעיקר מחניכי תנועת בני המושבים, שהיתה אז תנועת הנוער של כל היישובים החילוניים בגולן. באירוע הסיום בגן סאקר, נערכו הופעות של להקות זמר ומחול מההתיישבות העובדת, ובהן חבורת הזמר "קול ברמה" של מתנ"ס הגולן.

המסורת הזו נמשכה גם בשנות מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". איני יודע מתי היא הופסקה, אך ב-2010, שנתי האחרונה בתפקיד, היא עוד התקיימה.

חבל שהמסורת היפה הזאת הופסקה. עובדה זו היא ביטוי לתופעה של נטישת יום ירושלים בידי הציבור החילוני. לצערי, יום ירושלים הוא היום בעיקר חגה של הציונות הדתית. זאת, כיוון שהציבור החילוני, ברובו, נטש אותו לשווא.

יום ירושלים אינו חג דתי. את יום ירושלים קבעה כבר ב-1968 ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול, מנהיג המערך. הייתי בכיתה ח' בעשור לשחרור ירושלים. מופע הסיום של בית הספר "תל גנים" (היום "יאנוש קורצ'אק") בר"ג הוקדש לחגיגות העשור. עד היום אני זוכר את השירים, הדקלומים וצעדי הריקוד. אימי היתה מחנכת כיתה ח' בבית הספר "שילה" (היום "בן גוריון") בר"ג. גם הם הקדישו את מופע הסיום לחגיגות העשור. אימי ביימה את המחזה של יצחק נבון, לימים נשיא המדינה, "ששת הימים ושבעת השערים". שני בתי הספר הם ממלכתיים (כלומר חילונים).

כה חבל שהציבור החילוני נטש את החג הלאומי החשוב הזה. באורטל ציינו את יום ירושלים בקבלת השבת. עדיף על כלום, אך לא מספיק. רוב הציבור החילוני כלל לא ציין את היום.

בימים האחרונים אני עד לגל של חשבון נפש בציבור הדתי הלאומי, בקרב הורים, מחנכים ורבנים, על ההתבהמות הכהניסטית במצעד הדגלים; איך חגה של עיר הצדק והשלום הידרדר למפגן מבחיל של שנאה, גזענות וכהניזם. אני מקווה שחשבון הנפש הזה יחולל שינוי.

אני מצפה גם לחשבון נפש של הציבור החילוני, שיחזיר אותנו ליום ירושלים. אני מקווה מאוד שההתיישבות תשוב ותצדיע לירושלים.

* למה ניתנה תורה במדבר? – ולמה נתנה התורה במדבר? אמרו חז"ל: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר... במקום הפקר." (מכילתא דר' ישמעאל, פרשת יתרו, ה').

היהדות היא תרבות המקדשת את המחלוקת. אז מה כל כך נורא במחלוקת הזו? ההבחנה היא בין מחלוקת לשם שמיים, כלומר מחלוקת עניינית, אמיתית, בין מחפשי האמת, בין מחפשי טובת ישראל, לבין מחלוקת שאינה לשם שמיים, כלומר מחלוקת על כבוד, כוח, כסף, השפעה ושלטון. על פי המדרש הזה, התורה נתנה במדבר, ולא בארץ ישראל המחולקת לנחלות של שבטים, כדי למנוע מחלוקת על כבוד, בעלות וכוח פוליטי.

ויש כאן עוד משהו – סלידה מתביעת הבעלות על התורה ועל פרשנותה. התורה היא של כל עם ישראל. על פי המדרש כל עם ישראל, כל הדורות שהיו וכל הדורות שיהיו, היו במעמד הר סיני. מי שלוקחים בעלות על התורה, על לימוד תורה, ועושים אותה קרדום לחפור בו, למשל כדי להצדיק השתמטות מצה"ל בשעת פיקוח נפש, הם כופרים בעיקר. התורה אינה שלהם ואין להם כל זכות לדרוש בשמה פריבילגיה כלשהי.

* מסר של חוסן ועוצמה – בערב החג התכנס מטה צח"י אורטל לישיבת חירום. אחרי שלושה ימים מרובי אירועים בגולן – אזעקות, מטחי רקטות, כטב"מים, שריפות, התכנסנו להחליט האם לקיים את אירועי שבועות כמתוכנן. האם לקיים את חגיגת הביכורים ואת סעודת החג במדשאת מגרש הכדורגל ללא שינוי.

בהתייעצות עם פיקוד העורף החלטנו לדבוק בתוכנית. בעצם קיום החג כסדרו יש מסר של עוצמה וחוסן.

האירוע היה שונה במקצת מן הרגיל. בדרך כלל הטקס נערך במטע. כיוון שאין שם מיגוניות והאתר פחות מוגן, ערכנו את טקס הביכורים בקיבוץ עצמו. לכן, גם שיירת הטרקטורים והכלים החקלאיים היתה דלה מן הרגיל. גם מיספר האורחים היה נמוך, לא רק בהשוואה לשנים עברו אלא גם למיספר הנרשמים השנה. בימים האחרונים רבים ביטלו.

אך האירוע היה נפלא, יפה ומרגש. הוא היה כמובן בסימן המלחמה ובתפילה ותקווה לחזרת החטופים וחזרת העקורים לאדמתם. התוכן העיקרי הוא כמובן ביכורי הענפים, הצגת התינוקות והמחולות. ולאחר מכן הארוחה החלבית המסורתית.

ומה עוד היה לנו היום? מטח הרקטות למרכז הגולן הצית שריפה שאיימה על מטע האבוקדו שלנו. שעות אחדות אחרי כיבוי השריפה היא התחדשה ונדרשנו לכבות אותה בשנית. 9 דונמים עלו באש. ובערב, במהלך הריקודים שאחרי הארוחה – מטח על אצבע הגליל. הבומים נשמעו היטב והיירוטים נצפו.

אלה ימים לא קלים, אבל שום דבר לא יערער את החוסן שלנו, הקהילתי והלאומי. ושום דבר לא יעצור את חגיגות שבועות שלנו.

* ביד הלשון: אקדמות – אקדמות הוא פיוט בארמית, הנקרא בבתי הכנסת בקהילות אשכנז בחג השבועות בסמוך לקריאת התורה. שם הפיוט הוא מילת הפתיחה שלו. הפיוט נפתח במילים: "אַקְדָמוּת מילין ושָרָיוּת שוּתָא", ובעברית – הקדמת הדברים ופתיחת השיחה.

בפיוט 45 בתים בני שתי שורות. תחילת הפיוט הוא אקרוסטיכון כפול לפי הא"ב, כלומר שתי שורות מתחילות בכל אות. ההמשך הוא אקרוסטיכון על פי שמו של המחבר: רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ נהוראי, פייטן אשכנזי בן המאה ה-11 שפעל בוורמייזא.

הפיוט מחולק לשלושה חלקים. הראשון מתאר את גדולת האלוהים, שאינה נתפסת ואינה ניתנת לביטוי בשפת אנוש. החלק השני מתאר את המלאכים וחלקו השלישי הוא דיאלוג בין עם ישראל לאומות העולם. האומות תמהות על דבקות העם היהודי בקב"ה ועם ישראל מתאר בתשובתו את השכר המובטח לעתיד לבוא לעובדי ה'.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

אהוד בן עזר

* * *

יוסף דוריאל [ז"ל]

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" ["חדשות בן עזר", 10.2.11, גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית. הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

מיכאל רייך

יוֹמָן פַּרְדֵס הַלִּימוֹנִים

פַּרְדֵס הַלִּימוֹנִים נָטוּעַ בְּתוֹדָעָתִי יָמִים רַבִּים, בָּהֵם

מַמְתִּיק אֲנִי תּוֹכָם שֶׁל הַפֵּרוֹת הַלָּלוּ

בִּשְׁלַל זִכְרוֹנוֹתַי וְרוֹאֶה בְּאוֹתָם פֵּרוֹת –

אֶגֶד שֶׁל שְׁמָשׁוֹת קְטָנוֹת תְּלוּיוֹת עַל עֵץ חַיִּים,

מַה אָהַבְתִּי לִפְסֹעַ שָׁם, בַּחֶלְקָה לְאֹרְכָּהּ,

נוֹשֵׁם כְּמִיהַת אַנְקוֹר לְזוֹ הַמְּצַפָּה בֵּין עֲנָפָיו

אֲפִילוּ בֵּין הַפֵּרוֹת לְבֵין עַצְמָם הִתְלַחְשְׁשׁוּ שִׂיחוֹת נֶפֶשׁ,

הָיְתָה שִׁירַת רֵיחוֹת וְרִקּוּדֵי הָרוּחַ בַּצַּמֶּרֶת

פָּשׁוּט לָבוֹא, לְהָאֲזִין

אֶזְכֹּר קְטִיף פֵּרוֹת, זִמְרַת בָּנוֹת

שָׁם גִּילִיתִי אֵיךְ עַכְבִישׁ הַזְּמָן תּוֹלֶה קוּרָיו

מִגֶּזַע לְגֶזַע

וּבִסְבָך הַקּוּרִים נִלְכָּדוֹת מִדֵּי פַּעַם נְעָרוֹת

ואֵין מִי שֶׁיָּצִילָן מִתְשׁוּקָתָן,

זוּלָת חֶרְדָתָן

מֵאַהֲבָה שֶׁל בֹּסֶר מְאַכְזֵב

כִּפְרִי פַּרְדֵס הַלִּימוֹנִים, הַשָּׁוִים בְּגָדְלָם וּבְיָפְיָם

דּוֹמִים הֵם חֲבֵרַי זֶה לַזֶּה, אֲבָל אֲנִי

הֵן מְחַפֵּשׂ אֶת בֵּן דְּמוּתִי הַמְּיֻחָד

הַמְּסֻגָּל

לִרְאֹת שְׁמָשׁוֹת אָבִיב בַּחֹרֶף וְלִצְחֹק מִטּוּב

הַגֶּשֶׁם הַמְּרַפְרֵף-נוֹגֵעַ בְּפָנַי כְּמוֹ הָיָה לַבְנִין הַכְּרוּב,

וּמְנַחֵם רַקָּפוֹת רְכוּנוֹת רֹאשׁ

בְּרוּחַ עֲדָנָיו

מיכאל רייך

* * *

משה גרנות

הרהורים על מורשת קפקא

פרנץ קפקא, הסופר שהשפיע יותר מכל סופר אחר על ספרות המאה העשרים, נפטר בגיל ארבעים ב-3 ביוני 1924 ממחלת השחפת. בימים אלה מתקיימים בארץ כנסים הדנים ביצירותיו "הגלגול", "המשפט", "הטירה", "לפני שער החוק"  ובהשפעתו על רבים וטובים בספרות העולם – בקט, יונסקו, קאמי, ברונו שולץ ורבים רבים אחרים, וגם בספרות שלנו – בראש ובראשונה – עגנון (בעיקר "ספר המעשים"), שהוא עצמו השפיע על סופרי דור במדינה, כמו א"ב יהושע הצעיר.

נראה לי שבכתיבה אבסורדית, בה מתואר חוסר האונים של האדם אל מול כוחות ענקיים (כמו הממסד ביורוקרטי) קדם לקפקא  ניקולאי גוגול – בסיפורו "האדרת"  הגיבור אקאקי אקאקייביץ' נתקל באטימות מבהילה מצד הממסד, ולאחר מותו רוח הרפאים שלו מתנקמת בכל אלה שהיו אדישים לאסונו. בסיפורו "החוטם", הפקיד קוראלאייב מאבד בוקר אחד את האף (על כל הקונוטציות של איבר זה), האף שלו נודד לתוך הבצק של אשת הספר (שנהג למשוך באף בזמן הגילוח). האף כמעט שוקע אל נהר הנייבה, ובסופו של דבר מובא אליו בגאווה גדולה על ידי שוטר, אלא שיש בעייה – איך מדביקים אותו בחזרה. בשני הסיפורים האדם הקטן נאבק ללא סיכוי באטימות הביורוקרטיה.

 פיודור דוסטוייבסקי, שבצעירותו רצה לחקות את גוגול (הרומן "הכפיל"), אמר שכל סופרי רוסיה יצאו מקפלי האדרת של גוגול, ואני סבור שמאותם הקפלים יצאו גם קפקא, בקט, יונסקו, ברונו שולץ ועגנון שלנו.

אם מותר לי, אביע הסתייגות מהזרם הזה בספרות שסחף עמו אינספור יוצרים ומיליוני קוראים, ואביא לשם כך דוגמית מסיפורו החידתי של עגנון "עידו ועינם". זהו סיפור מוזר שחוקרי ספרות שברו את הראש כדי לפענח את מוזרויותיו. בסופו של דבר פתר משולם טוכנר את התעלומה: צריך לשכל את האותיות של שם הסיפור – לא "עידו ועינם", אלא "יעוד ומעין" (בכתיב חסר שבו נקט עגנון). כלומר, הסיפור איננו עוסק בסודותיה של עדה מרוחקת (שאיננה קיימת במציאות!) אלא בנו, בעם ישראל, שנדע מאין באנו, ולאן אנחנו הולכים. סוף סוף יגלה לנו הסופר סוד שלא ידענו: מוצאה וגורלה של האומה. בשביל הרעיון השחוק הזה, שנהגה על ידי אינספור תלמידי חכמים, צריך הקורא להתלבט עם שפע של מוזרויות, ולפגוש עשרות גיבורים ועשרות מקומות המתחילים באותיות ע' וג' - שתי האותיות הראשונות של שם המחבר – "עגנון"! (ראו הפרק "מחפשים את המטמון" בספרי "עגנון ללא מסווה" ירון גולן 1991, עמ' 55-48).

הדבר אמור גם על שאר הסיפורים החידתיים של עגנון, אשר כל מי שעיניים בראשו, יראה ללא ספק את השפעת קפקא, למרות הכחשתו הנמרצת של עגנון. ברל כצנלסון, ממרום מעמדו כאישיות מרכזית בהתיישבות העובדת ובעולם התרבות בארץ ישראל, הרשה לעצמו להודות שאינו מבין את הסיפורים של עגנון  (שלימים שובצו ב"ספר המעשים") שדוב סדן מסר לו לפרסם ב"דבר", עיתון שברל כצנלסון ערך (ראו, זיוה שמיר "אל מול השער הסגור" בבלוג מב"ע – מחקרים בספרות העברית, 2.6.2024) – סתם קורא משכיל לא יעז להודות שאינו מבין.

הדבר אמור גם לגבי מיטב היצירות מזרם האבסורד בספרות העולם – מי יותר מקולס בזרם הזה מסמואיל בקט? ובכן, נצפה ביצירת המופת שלו – "מחכים לגודו", וניאלץ להודות בלב (רק בלב, כדי שלא יתייגו אותנו כבורים במכמני הספרות) שאחרי חמש דקות של צפייה, תופסים את העיקרון, וחשים שכל ההמשך הוא מיותר.

אני מחשיב עצמי לתלמידו של אהרן מגד שדגל בכתיבה ריאליסטית, ואלה דבריו: "הסגנון הריאליסטי איננו מגביל, ויש בו אינסוף אפשרויות, כמו שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, כך גם הספרות. אפשר לכתוב בגישה ריאליסטית באינספור דרכים: אתה לא יכול להשוות את הנרי ג'יימס לג'ין אוסטין או לסול בלו – כולם ריאליסטים, אבל הם שונים זה מזה... ההיפך הוא הנכון – מה שמגביל הוא הניסויים האוונגרדיים קצרי החיים..." (ראו ראיון שקיימתי עימו ב-8.7.2001 המשובץ בספרי "שיחות עם סופרים" קווים 2007, עמ' 162).

היוצרים חייבים להבין שהספרות נועדה, בין השאר, לגרום הנאה לקוראים, ואילו הניסיונות האוונגרדיים, כפי שמכנה אותם אהרן מגד, מעיקים על הקורא המתוסכל, אבל מהנים את החוקרים והמבקרים, המתחרים ביניהם מי יצלח את זרם החידות שהיוצר הציף בהן את יצירתו.

משה גרנות

אהוד: גם אני נסחפתי בראשית דרכי בפרוזה, כמרבית הסופרים הצעירים בני דורי – אחר הקסם של קאפקא, של עגנון ושל מפרשיו, וסברתי שעל הסופר לכתוב בסמלים ובחידות, על המבקר לפרש ולהאדיר אותו, וזוהי הספרות, ולא חשוב הקורא כי לא הוא מכניס אותך להיכל הספרות העברית אלא קורצווייל, גרשון שקד, משולם טוכנר, ועוד.

לשמחתי נפטרתי מכל הבבל"ת הזה עם ספרי הראשון "המחצבה" (1963) לפני 61 שנים, שבכתיבתו הושפעתי בין השאר מ"ז'רמינאל" הנטוראליסטי של אמיל זולא, מלימודיי בחוג לפילוסופיה כללית באוניברסיטה בירושלים, מעבודתי כמדריך וכמורה בדימונה, ומעבודתי כמורה בבית ספר ערב למבוגרים של הנחלת הלשון במעוז ציון, שיסד ברוך עובדיה – ולכן אולי הרומאן מעולם לא קיבל פרס – כי נחשב, כדברי קורצווייל, בסיכומו לשנת 1963 בפרוזה העברית –"רפורטז'ה לשעתה"!

זאת למרות שלאחר הופעתו הוא שודר כתסכית בקול ישראל בבימויו של גיורא מנור עם יוסי בנאי, שרגא פרידמן, שושנה דואר ועוד ממיטב השחקנים, הוצג ב-1964 בתיאטרון "זוטא" של זיגמונט טורקוב עם מאיר ינאי, יעקב טימן, ישראל אוקסנברג, ועוד, הפך ב-1990 לסרט קולנוע בבימויו של רוני ניניו ובכיכובם של ששון גבאי, אורי גבריאל, חנה אזולאי-הספרי, סלים דאו  ואהובה בץ, ונדפס במשך שנים בהדפסות רבות ובשתי מהדורות, הראשונה ב"ספריה לעם" של "עם עובד" והשנייה, עם הפרק הגנוז, ב"אסטרולוג".

ייתכן שהקינאה בהצלחת "המחצבה" [הייתי בן 27] גרמה ליחס של ביטול כלפי הרומאן מצד ה"פיינשמקרים" שכביכול רק הם כתבו "ספרות" – וזה אולי מה שקבע את מקומי הנידח בספרות העברית בת-דורי גם כלפי ספריי הבאים, כמו "המושבה שלי".

מה עוד שבתור גבר-סופר (לא גברת-סופרת-עברית-שלה-מותר-הכול) – העזתי לכתוב ארוטיקה ארץ-ישראלית מטלטלת, לוקאלית, משעשעת, בלי סמלים וחידות, כפי שאפשר לקרוא גם ברומאן האחרון שלי "והארץ תרעד", המתפרסם כאן פעם נוספת בהמשכים, ויצא לאור בדממה לפני עשר שנים, בהיותי בגיל 78.

* * *

אהוד בן עזר

 אלי אוֹכֵלִי

אלי אומר שהוא אף-פעם לא רעב. בכלל –­ אין לו תיאבון.

הסיבות לכך ברורות בהחלט: אלי אינו חדל לאכול. הוא משביע מיד את הרעב הקל ביותר. מה פלא שהוא סובל מחוסר תיאבון? הלוא אין לו כבר מקום בבטן לעוד תיאבון!

בא הביתה בצהריים. מתיישב מול הטלוויזיה ורואה קצת קטקטים או איזה סרט אינפאנטילי אחר שמתאים לגיל שלו כמו כפפה לאוזן, קטשופ לגלידה ואַפֵּל ל-פִּי-סִי, ולא ניגש לסעודה עצמה לפני שמישהו יערוך את השולחן במיטבח, יוציא את הסירים מהמקרר ויחמם את התבשילים.

מה, הוא לא רעב כשהוא מחכה שמישהו אחר יכין את הארוחה? תתפלאו – לא. מפני שבדרך מבית-הספר הביתה קנה פחית-שתייה (שלא ננקוב בשמה כדי שלא יחשידו אותנו בפרסומת סמוייה) ו"המבורגרצ'יק גמדי", בלשונו, שאפילו הביא איתו את החשבונית:

"קחו, קחו, אתם הרי עצמאיים ואוספים קבלות למס-הכנסה, אז מצידי לא איכפת לי שתרוויחו עליי קצת!"

כאשר ארוחת-הצהריים מוכנה אלי ניאות להצטרף לשולחן. שופך שקית שקדי-מרק (שלא ננקוב בשמה כדי כנ"ל) למרק עד שיש בקערית יותר שקדים ממרק, ואוכל את המרק כשהוא חוצב ממנו נתחים-נתחים של דייסה מוקשה. מואיל לקום ולחמם במיסננת, תחת הברז, בזרם המים הרותחים, איזה חצי חבילה ספאגטי (שלא ננקוב בשמה כנ"ל). מועך שלושה כדורי בשר ברוטב עגבניות ויוצק על האטריות ומוסיף חמש כפות גבינה מגורדת (שלא ננקוב וכנ"ל). ומערבב ואוכל כאשר המזלג משמש ציר מסתובב שמושך את האטריות, בתוך כף. וכשגומר – מנגב בשתי פרוסות לחם טרי את הרוטב שנשאר בצלחת.

לאחר מחשבה נוספת, וטענות שנמאס לו לאכול כל יום אותו דבר, הוא מוציא מהמקפיא שניצל צמחוני (שלא וכנ"ל) ומחמם בתנור, ועד שיהיה מוכן, טועם חצי קופסה מלפפונים חמוצים (כנ"ל), וגומר מה שנשאר מסלט החצילים בטחינה וסלט החצילים במיונז והחצילים (המטוגנים) ברוטב עגבניות. וגם איזו קערה של חסה ברוטב לימון, חרדל, מלח, סוכר ושום.

לפנות-ערב נעשים רעבים מול הטלוויזיה ומה יותר נעים מאשר לחסל את העוגיות, הפיצוחים, והפירות שמונחים סביב, בהישג-יד, איזה בננה או תפוח-עץ, וככה מגיעים לא רעבים לארוחת-הערב. שאפשר לחמם לקראתה פיצה ובורקאס קפואים (כנ"ל) ליצוק חצי קוטג' (כנ"ל) עם שמן זית על הסלט, ולחסל את מלאי הטונה, השמאלץ-הרינג, הזיתים והנקניקים למיניהם, ולא יזיק גם לחמם איזו נקניקיה קפואה (כנ"ל) כדי שהמחצית השנייה של קופסת המלפפונים החמוצים מהצהריים לא תיכנס על ריק לבטן בערב. ואם לא נקניקיה אז אפשר לחמם שניצל-דג קפוא, ועד שיהיה מוכן לערבב לו רוטב חרדל, קטשופ ומיונז, ולזה אפשר להוסיף קצת לימון וסוכר.

טוב, לפני שהולכים לישון אפשר לבקש שיקלו ערמונים בתנור, או פיצוחים טריים, או איזו גלידה, בקיץ, ושלא ישכחו להכין שני כריכים למחר, אחד עם גבינה צהובה ואחד עם פלחי ביצה קשה, ושלושה גזרים מגורדים, בשביל הדיאטה ונגד עייפות העיניים מהטלוויזיה, והכי חשוב שלא ישכחו להשאיר קצת כסף להמבורגרצ'יק של מחר לפני-הצהריים.

טוב, כל זה אוכל של עניים באמצע השבוע. אבל ביום שישי באה סבתא ומביאה כבד קצוץ וחזרת וגְפִילְטֶע פִיש, דגים ממולאים, עם ציר, שסוחבים באכילה פרוסות חלה טרייה למכביר. בלילה מתבשל על אש קטנה בתנור החמין שהכינה סבתא. בשבת בבוקר מתחילים לאכול את הביצים החומות. בארוחת עשר את הַבֶּבָּאלָאךְ וְהַקַּארְטוֹשְׁקֶעס, שכך סבתא קוראת לשעועית  ולתפוחי-האדמה. בצהריים שוב אוכלים מכל אלה ומוסיפים עליהם את הַקִּישְׁקֶע הממולא ואת הַקּוּגֶל הנימוח בפה, ואת נתחי הבשר שהשחים וממש מתפורר בלעיסה, ושוטפים במרק-עוף צח ששותים מספל בין בליעה לבליעה. ובערב טועמים עוד איזו שארית, לפני שמוציאים את הסיר החם של הטשולנט מהתנור לשטיפה.

שלא לדבר על המסעדה הסינית, על מסעדת הדגים, על המסעדה של האוכל החַאלֶבִּי שפתוחה רק בצהריים, ועל הפשוטות שיש בהן רק המבורגרצ'יקים גמדיים עם צ'יפסים ושתייה, לשבור את הרעב כאשר חוצים יותר משני רחובות רצוף או הולכים לקחת שיעורים מחבר.

ולפעמים השכנה-ממול מביאה מְלַאוַוח מצויין עם רסק חריף של עגבניות טריות, או קוסקוס צח עם מרק ירקות ובשר שיוצקים עליו, ואלה נמסים בפה. ותגידו, סתם באגט טרי כבר אי-אפשר לכרסם בדרך מהמיטבח לטלוויזיה? זה טוב לדיאטה מפני שאוכלים אותו בלי כלום, אפילו בלי חמאה או מרגרינה.

*

"אולי תשאיר משהו לאבא, כשיחזור מהעבודה?"

"אולי לא תגמור את גבינת הזיתים הכחושה שאימא קנתה לדיאטה שלה?"

"אולי תשאיר גם לצ'ופצ'יק [זה האח הקטן] קצת מימרח כבד?"

שום דבר לא עוזר. ראיתם (בטלוויזיה) טרמיטים מחסלים גדר של עץ? ככה אלי אוכלי מנקה את השולחן. ובאמת, האין זה קל יותר ונעים כך מאשר להכניס כל דבר חזרה למקרר?

*

"דוקטור קוֹזִי," מושכת את אלי, אימו, "תבדוק בבקשה את הילד. יש לו כבר קמטים על הבטן ועוד מעט הלחיים תהיינה יותר רחבות מהאוזניים. אני פשוט לא מבינה! אפילו שהוא שמנמן, זה לא מסביר את כמויות האוכל שהוא בולע. ועוד אומר שאין לו תיאבון. אולי הוא חולה? אולי אין לו תחתית – כמו הסוס של מינכהאוזן שהמשיך לשתות למרות שהיה כבר רק החצי הקדמי?"

"על גיל ההתבגרות שמעת, גברת?"

"נו באמת. אולי גם עוג מלך הבשן ממשיך להתבגר? אני רוצה שתבדוק את הילד ותיתן לו מירשם."

"בסדר. בוא אלִי. בוא ואמשש אותך. מצויין. לשון – יש. הכבד – בסדר. ביצים – גם כן לא רע. יופי. שרירים – ככה ככה. לשחות! הנה המרשם."

"סלח לי, דוקטור קוזי, מה רשום כאן?"

"סוּפְלֵה! זה התחביב שלי. אשתי משתגעת כשאני מכין אותו!"

"תחביב? לך תאסוף ג'וקים, דוקטור! בוא איתי, אלי, הרופא לא רציני. אני מתפלאה על קופת-חולים שמעסיקה אותו. אני עוד אמצא לך רופא אחר!"

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

עקיבא נוף

1. חיבוק  של בוקר חג

עולה  הבוקר, יום חדש

והעולם כולו נירעש,

מול החיבוק המקוּדָש

אותךְ אכְתיר בלֵב נירגש.

חיבוק עוטף ומכרבל,

חיבוק  פותח לב הולל,

אשר פלאים הוא מחולל

ונתיבות חמדה סולל

בין הדבֵקים כך, גוּף אל גוף,

באהבה, שלא תָסוּף,

נותן כנפיים, בָּם לעוּף

בין הפרחים נוטְפי הצוּף,

שעליהם תְּכול הרקיעים,

זמירות של חג טוב משמיעים,

בִּזְכות חיבוק עוטֵף בְּחוֹם

בבוקר של ראשית היום.

האם, בעקבותיו, תבוא

גם הנשיקה שהיא מבוא,

אל היכָלֵי התאווה     

של ביטויי האהבה?

עת יום מתן תורת חיים

עם ביכּוּרֵי מאוָויִים,

יום שְׂעוֹרים וּקְציר חיטים,

יכין ובועז מְפוּתים,

לבוא לגורן המחֲמיד

אלומתם להעמיד,

זרעם יאיר לנו תמיד

בדרך אל מלכות דויד.

2. עם נעמי

שתי נקודות השקה היו לי בחיי עם נעמי שמר, שעתה זה מלאו 20 שנה למותה: נעמי סירבה לבקשותיו של האמרגן פשנל לכתוב שיר משלה לביצוע ע"י שלישיית "הגשש החיוור".  "מי שנושא שם כזה," השיבה לבקשות, "איננו רציני."

כאשר צפתה נעמי, ב"פסטיבל הזמר" 1970, בביצוע המבריק של פולי-שייקה-וגברי את השיר שכתבתי והלחנתי – "מים לדוד המלך", שינתה את דעתה, וכתבה לשלישייה את "למה צחקה מיכל". משם נפתח שיתוף הפעולה אל עבר "לו יהי", "יש לי יום-יום חג" , "חבלי משיח" ושירים רבים אחרים.

נקודת השקה ישירה יותר היתה בינינו בנושא התגובה להאשמות נגד ישראל. תחנות השידור השמיעו שירים מאת נורית גלרון, סי היימן, שלמה גרוניך, שתקפו את ישראל ביחסה לפלשתינים. במיוחד הרגיז אותי שירה של חווה  אלברשטיין – "חד גדיא", בו טענה כי ישראל היא הזאב הרע בסכסוך.

כנגד טענה זו כתבתי והלחנתי  את שירי "לי יש רק אחת", או בשמו השני , הידוע יותר, "ופיתה הנחש את חווה,"  בו נאמר – "להם יש עשרים ושתי מדינות / לי רק ארץ אחת , הם רוצים גם את זאת. / ...כך, ג'יהאד ופצצה הם סימלי הקידמה, / בבריסל ובאוסלו, מעל כל בימה, / ואותי ההופך הר טרשים ליישוב, / לי קוראים הם 'כובש', לי קוראים הם לשוב / ולתת לשורפים, לרוצחים, לקידר / כי הארץ תשוב להיות למידבר ,/ שתותח אל ביתי בו יציבו מחר. / ...זכויות האדם יימלא העולם / כשהצדק יופע ליהודים גם."

"טוב שכתבת זאת," אמרה לי נעמי, בפגישה במשרד אקו"ם, "אבל הֶיֶה מוכן לשלם על כך בהתקפות ובהכפשות מצד כל יפי הנפש."  והיא ידעה, מנסיונה האישי, על מה היא מדברת.

עקיבא נוף

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שלושה-עשר

ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים

ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה

ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים-זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.

"מן העולם הגדול," נהג להשיב לשואליו.

"ובמה עוסק ר' יהודי?"

"נושא נשים..."

גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר"ה האוסטרי פראנץ-יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן "ירושלים" – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.

את עולמו קנה לראשונה בל"ג בעומר בשנת תרכ"ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה: "כי רצו עבדיך את אבניה" – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:

"הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!"

כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.

מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: "גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון..."

את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום-אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב [וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים,  כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב. – ממני, המלביה"ד].

הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב"חדרים" ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.

והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – "רדפו ותפסוהו כי אין מציל!" – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה.

[ובדומה לכך אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש"ח: "איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!" – ממני, המלביה"ד].

משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם "עג'יבּה! עג'יבּה!" כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש והעניקו לו את כל הכבוד הראוי לעושה ניסים במעמדו.

הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכן" שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.

מול הכניסה לבית-הכנסת הגדול בחצר "החורבה", ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר "החורבה", יורד במדרגות בית-המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים "תה" לשומרים. התה נחשב התה לדבר-מותרות והיה נמכר בבתי-מרחקת בגרמים בשביל חולים. על-כן הכינו "תה" מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי-כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב-היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.

ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות:

"שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא."

ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.

על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות-לילה ­– רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.

ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: "פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!" – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.

והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה "וועקער" מעיר – מי לא יקום?

בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה-קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.

ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.

אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.

לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.

הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.

אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.

"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"

נג'ימה צחקה ולא בחשאי.

"ייתן לי לעבור ולא – "

"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."

אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.

"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"

"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"

ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה "אחותו" של בן-ציון, הלא היא נג'ימה-מירל'ה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה-שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן-ציון, המבוגר הרבה ממנה.

בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?

לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן-ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה-האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג'ימה-מירל'ה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן-ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן-ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג'ימה-מירל'ה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!

ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף-ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר-כך על פיה ונשקה-נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף-ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.

ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.

עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים-זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא-הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!"

בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.

ואפילו הערבים היו אומרים עליה: "אִל-מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!" – המסכנה, מעורערת בנפשה. "מַגְ'נוּנָה!"

 אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בְּגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל-כן דחה את הקידושין עד לבירור.

בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על-כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.

ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי-לצון, אם מצא סוף-סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: "פון היינט און – נאר פרענקינעס!" – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.

כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: "כל מקדש שביעי", כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל-כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.

המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש"לי זה לא יקרה", וזה קרה.

המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.

ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו "חבל על דאבדין..." כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.

*

על החיים בירושלים באותה תקופה ועל שמן הזית שהתייבש ב'טַוְסין', מספר אלי מייזליש מפי סבתו שרל'ה. טַוְסין היה כלי נחושת דקיק בקוטר של כ-50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך (שעועית יבשה) – להוצאת אבנים קטנות.

לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה-19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.

השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; "קרפוז" למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג'אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג'ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.

סבתא שרהל'ה היתה יהודייה חכמה, תמיד עם חיוך. ישבה תמיד על המרפסת המערבית של הבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות. 

והנה, ערב אחד, והוא במטבח הגדול, מכין סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שאותם סבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. גם טיגן ביצה עין וקינח בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם נהדר בריבה. לקח למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה (שרפרף), התיישב ליד סבתא, והיא שואלת אותו באידיש:

"האסט זאך שיין גימאכט הוועצ'ערע?" – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?

והוא מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתך דק-דק את העגבנייה והבצל הירוק, והביצייה והקפה והלחם בריבת ענבים.

היא מחייכת והוא שואל אותה: "באבע? וואס לאכסטע?"

"אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טַוְסין יבש. ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק (כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך) כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ- טיפה בַּשמן או במלח או בפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או במלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, 'שרהל'ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?' (מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?) עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ." (אימא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכֵּף שלי' ("דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?")

*

ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן-ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם המושל התורכי שלח רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן-ציון ואחותו נג'ימה-מירל'ה, שכמובן הכירוה רק בשם מירל'ה, ועל שני היתומים יחזקלי ואפרת.

אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין "יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות". אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי "בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה."

סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.

חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפרו וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר-מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.

אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?

למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן-ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.

שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.

התרגז החייט בן-ציון ואמר לה: "משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!"

וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה סלובה הצולעת ולא הובאה לקבר ישראל.

אפרת לוין בת בן-ציון ואשתו השנייה נג'ימה-מירל'ה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן-ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, נשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור-הבעל אליקום היה בן-דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.

ויש אומרים כי השְׁתֵי אפרת היו דומות זו לזו מילדותן כתאומות. ואולי היתה זו הסיבה שהמשפחות החליפו אותן ביניהן, מחשש לעין-הרע. סוד הוא ויהי לסוד כמוס.

ואולי גם חששו המשפחות מנקמתו של מוישה לוזוביק הרווק המוזר, בנה של ביילה המשוגעת, שהיה מהלך ברחובות הרובע וגם בשדות וגועה את אהבתו לנג'ימה-מירל'ה ומאיים לפגוע בממזרתה שלה, אפרת לוין. שהוא כבר יודע שהיא מגילוי עריות –  מזרע אחיה הגדול של נג'ימה-מירל'ה, הוא החייט בן-ציון לוין, שכך היו הלשונות הרעות בירושלים סוברות בחדרי-חדרים, וכך ידע גם מוישה הרווק המוזר ולא שיער אחרת.

ויש אומרים כי היה מזדווג בשדות עם סלובה הצולעת וכי רק הוא ידע היכן היא מסתתרת ובבואו עליה היה חולם שהיא נג'ימה-מירל'ה אהובתו אשר מעולם לא הניחה לו לחדור לתוכה גם כאשר הוכיח לה את חטאיה בגידול הממזרתה שלה אפרת, ואיים עליה לגלות זאת ברבים. אך היא רק צחקה בפניו ולא פעם אף ירקה עליו וקיללה אותו שיאכלו הנשרים את הביצים בנבלה שלו אבל היא לא תניח לו להתקרב אליה אלא אם ייפגשו בגיהינום.

ולא פעם, כשהתעורר, היתה זו עז, כדרך נערי הרועים הערבים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

תובנה היסטורית – הדם על ידיהם

הילה אלראי, כתבת הבריאות של ערוץ 13. אמרה בשידור חי בטלוויזיה כי "דם הנרצחים על הידיים של נתניהו" ולא ננזפה.

"אני," המשיכה אלראי, "הולכת להפגין כמעט כל שבת. ברגע שהבנתי שנתניהו לא יסיים את המלחמה בגלל שהאינטרס שלו זה לא לסיים אותה, שזה בערך מאז מרץ, הרגשתי שצריך לצאת לרחוב."

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2024-06-10/ty-article-magazine/.premium/0000018f-fcc8-d5ad-ad8f-fcc95bd80000

לפי ההיגיון ההיסטורי של הילה אלראי – הדם של היהודים שנרצחו בשואה הוא על ידיהם של איגנצי מושצ'יצקי [אהוד: מי זה?], אדואר דאלדיה, ארתור נוויל צ'מברלין, יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי-סטלין, ולא על ידי היטלר.

לפי אותו היגיון האשמה בהרוגי מלחמת יום הכיפורים מוטלת על גולדה ודיין, ולא על מצרים, סוריה, עיראק, עבר הירדן, כווית, ערב הסעודית, לוב, אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, ובני בריתם הלא ערבים: איראן, קוריאה הצפונית, וקובה, שיזמו את המלחמה, פתחו בה, ולחמו נגדנו.

הפיליסטינית הילה אלראי אינה חשובה כלל, ולא הייתי מזכיר אותה אלמלא רבים השותפים לדעותיה.

הדדיות? הפסקה קבועה של הלחימה?

חמאס והג'יהאד: כל הסכם חייב לכלול הפסקה קבועה של הלחימה. משלחת חמאס בראשות ראש הלשכה המדינית אסמאעיל הניה, נפגשה בדוחה עם משלחת של הנהגת הג'יהאד האיסלאמי בראשות זיאד א-נח'אלה. "שתי המשלחות דנו בהתפתחויות במשא ומתן העקיף ובמאמצים להפסקת המלחמה, והדגישו כי כל הסכם חייב לכלול הפסקה קבועה של הלחימה, נסיגה כוללת מרצועת עזה, שיקום, סיום המצור ועסקת חליפין רצינית."

https://hamal.co.il/main/חמאס-112493

החמאס והג'יהאד דורשים את הפסקת הלחימה מצד ישראל אך מכריזים כי הם לא יניחו את נשקם עד חיסול ישראל.

הבעייה היא הנסיגה הכללית מעזה והסרת המצור

הבעייה הגדולה שעומדת בפני ישראל באישור עיסקה בעזה, אינה דרישת החמאס והג'יהאד להפסקת המלחמה מצד ישראל (ולא מצידם), ושחרור אלפי  מחבלים רוצחים, אלא דרישתם לנסיגה כללית מעזה. כולל כביש נצרים, ציר פילדלפי, הפרימטר בגבול, בתוספת סיום המצור שהיה על עזה עד ל-7 באוקטובר מה שיאפשר לעזתים להתחמש לא רק ממצרים אלא גם בדרך משלוחי נשק ימיים. קבלת התנאים האלו תביא לשיקום כוח החמאס ולאלפי הרוגים ישראליים.

שימו לב התנאי האחרון לא הובא בתקשורת באף משאל על העיסקה עם החמאס, ולא בכדי.

על האקדמיה

מקור המילה אקדמיה משם חורשת "אקדמוס" מצפון לאתונה, שהיתה מקודשת לאלת החוכמה, אתנה. בחורשה זו הקים אפלטון בסביבות שנת 385 לפנה"ס את האקדמיה האפלטונית במסגרת גימנסיון. ישנה טענה כי מקור המילה הוא מהשורש העברי ק.ד.ם.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/613595

היום אֲקָדֶמְיָה היא מוסד לפיתוח, שימור והפצת הידע האנושי, בכל תחומי המדעים לסוגיהם, ומסתבר גם לצערנו כר פורה לתורות אנטישמיות.

ענת מטר לבטל את הציונות (1)

ד"ר ענת אינגרמן-מטר, (בעברה בוגרת 8200), היא "פילוסופית של השפה" באוניברסיטת תל אביב. כשם שהפילולוגיה הגרמנית עסקה בשפה, והבדילה בין שפות שמיות לשפות אריות, וכך יצרה את תורת הגזע ואת המושג הגזעני אנטישמיות, כך גם ענת אינגרמן-מטר הפכה לגזענית אוטו-אנטישמית. והנה דבריה:

"פרופסור נדירה שלהוב-קיבוקריאן אומרת ש'הגיע הזמן לשים סוף לציונות,' בהחלט באמת הגיע הזמן לשים סוף לציונות, ובאמת וליד דקה [המחבל הרוצח] הוא אהוב מקור השראה. הוא היה חבר שלי והיה מקור השראה בשבילי [לרצוח יהודים] הוא היה אינטלקטואל איש חושב. הוא היה מנהיג. כולנו איבדנו מנהיג שהיה יכול לעשות ניסים עם המקום הזה." [השמדת המדינה].

https://x.com/Now14Israel/status/1799832723277652352

אז לפני שאינגרמן-מטר תבטל את הציונות יש לבטל אותה. ליתר דיוק יש להעמידה לדין על הסתה לחיסול ישראל כמדינה יהודית, ותמיכתה בטרור האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. החוק מאוד ברור בעניין הזה. מישהו יכול להסביר למה הפרקליטות אינה מגישה נגדה כתב אישום?

[אהוד: הפרקליטות עדיין עסוקה במשפטי נתניהו].

אמירה הס באוניברסיטת קולומביה: (2)

"אחיי גיבורי התהילה של החמאס"

עיתונאית "אל-ארצ'", העיתון הערבי בעברית, שכירת העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, נשאה נאום בשפה מקוטעת (האם היא מתקשה בקריאה?) באוניברסיטת קולומביה בני יורק. וכך היא אמרה:

"התקפת וטבח חמאס של השביעי לאוקטובר לא היתה כפי שישראל וקהילות יהודיות בעולם מציגות אותה, אלא היתה תגובה לא בלתי צפויה, תגובה של זוועות מרוכזות ביום אחד או שניים כדי להשלים זוועות ישראליות שבוצעו במשך עשורים והפכו להיות יותר נפוצים. זה היה מבצע צבאי מתוכנן ביותר אכזרי ואמיץ שניפץ את הנורמליזציה של שליטה ישראלית על פלסטינים."

(עיתונאית "הארץ" אמירה הס פעולת חמאס היתה ''מעשה אכזרי ואמיץ'').

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=852795&forum=scoops1

מן הסתם אם מחבלי החמאס אונסים ורוצחים אותה היתה אומרת "טוב להיאנס ולמות בעד ארצם." מה לנו כי נבוא בטענות אל המרצים והסטודנטים בקולומביה אם זו מלמדת אותם?

"רעיון רע" (3)

ארגון הפרוטסטנטים של חיפה – "מחאת העם חיפה" Hifaprotest))

https://x.com/haifaprotest?ref_src=twsrc%5Egoogle%7Ctwcamp%5Eserp%7Ctwgr%5Eauthor

אירגן רב שיח של פרוטסטנטים. (ביניהם גם לא מ"העם של חיפה", אלא מהעם של זיכרון יעקב, ומהעם של קיבוץ גבת). והנה ציטוטים מהנאמר:

פרופ' פניה קלויזנר-עוז-זלצברגר מאוני' חיפה: "חיילנו מפגינים בוז הרסנות ואלימות, ולעג כלפי אוכלוסייה אזרחית פלסטינית, ואני שואלת את עצמי אם אותם חיילים שמוציאים את דיבת עצמנו רעה עם אותם סרטונים לא סימפטיים הם לפי דעתי קצתם חסידיו השוטים של איתמר בן-גביר, אבל מקצתם בעיקר ברמת הפיקוד בשטח חסידיו הלא שוטים בכלל של הרב קוק. חסידיו המתוחכמים שנמצאים עכשיו בשדרות הפיקוד." 

ד"ר יובל שכטר-שחר מאוניברסיטת תל אביב: "כאשר נכונות הקרבה מצטרפת לרעיון רע, הרעיון הוא לא פחות רע אלא הרבה יותר מסוכן."

https://x.com/Now14Israel/status/1799842052798087185

על ההבלים של פרופ' פניה קלויזנר-עוז-זלצברגר, אין מה להתפלא. היא עכשיו נאבקת למען שחרור החבר הטוב של אביהָ – מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתתאב שוהאדת אל-אקצה), הרוצח הסדרתי, מרואן ברגותי, בעיסקה עם החמאס, ובינתיים מה רע להשחיר חיילים ישראלים. זה הרי ייתן לה קרדיט בעולם.

על דברי ד"ר יובל שכטר-שחר אני בכל זאת תמה. אביו של יובל, יעקב שכטר-שחר היה חניך "השומר הצעיר" שעזב את התנועה בגלל שאימץ את תורת שלמות הארץ של יצחק טבנקין אותו העריץ, והיה מורה להיסטוריה בקיבוץ יגור בו הטיף וחינך למשנת שלמות הארץ של טבנקין. לימים התחתן עם הבת של גרשון ויינר-ישראלי ית"ד שנפל במלחמת ששת הימים, שהיה הבן היחיד של המשוררת פניה ברגשטיין, וארקה ויינר-ישראלי, שניהם חסידיו הקנאים של טבנקין.

אז נכון חלק מהסרטונים שצילמו חיילים בעזה הם אולי קצת לא "סימפטיים" אז מה? בפלמ"ח של יצחק טנקין היו ביטויים קשים הרבה יותר של לעג כלפי ערבים. למשל השיר הבא שלא נראה שהיה יכול להיות מושר ע"י תלמידי הרב קוק:

עֲרָבִי זָקֵן

צוֹלֵעַ וּמִסְכֵּן

הִתְחַתֵּן עִם עַרְבִיָּה

צוֹלַעַת וּמִסְכֵּנָה

נוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים

צוֹלְעִים וּמִסְכֵּנִים./.

הנה נתיבה לייבוביץ'-בן יהודה מהפלמ"ח שרה את השיר בלחן של "הניגון" של ביאליק:

https://www.youtube.com/watch?v=s6hCoPuQ9Yg

אז ד"ר יובל שכטר-שחר, האם רעיון שלימות הארץ של תלמידי טבנקין שונה מרעיון שלימות הארץ של תלמידי הרב קוק, והאם הכלל שקבעת: "כאשר נכונות הקרבה מצטרפת לרעיון רע, הרעיון הוא לא פחות רע אלא הרבה יותר מסוכן'" נכון היה גם על הפלמ"ח?

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ – יצאו החוצה (4)

המרצה להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופסור יובל נח הררי' שתבע מהתעשיות הבטחוניות לא לייצר אמצעי לחימה לישראל כדי שנלך כצאן לטבח, החליט לרדת מהארץ.

https://x.com/IshayFridman/status/1800423811566952483?t=Ec-i-Uf6lvD9eq7ifjTvyw&s=03)

מן הסתם הוא ימשיך להתקיף את ישראל, אבל מבחוץ הוא לפחות לא יוכל להשפיע על תע"ש, שם לדבריו עובדים בני משפחתו.

[אהוד: ברוך שפטרנו מעונשו של השרלטן!]

אבסורד

הערבים הצביעו בכנסת נגד החוק המופקר המאפשר פטור מגיוס חרדים לצבא.

מוזר. הרי מן היגיון היה שיצביעו בעדו. למה בכל זאת הצביעו? כי תקוותם היא שהצבעתם תביא להפלת הממשלה, ואז מפלגות האופוזיציה ייאלצו להקים איתם קואליציה כפי שהיה בימי ממשלת "השינוי והריפוי", וכך הם יוכלו, כדברי מנסור עבאס, לבלום את המלחמה נגד החמאס והג'יהאד בעזה.

רביב דרוקר שמחת סינואר ונסראללה

רביב דרוקר המופקר מסית לשתק את המדינה:

https://x.com/GadiTaub1/status/1800032519607443627?t=3JcsD9ifTF0UrkUUz5Jsdw&s=03)

 זה הזמן לשתק את המדינה? חיילים מחרפים את נפשם בחזית ובמקום להתייצב מאחוריהם ולתמוך בה, לבוא בעורפם ולשתק את המדינה.

דרוקר חושב ודאי שהוא כמו לנין שאמר כמה שיותר רע יותר טוב. אבל שיתוק המדינה בעת מלחמה לא יביא בטוח שום טוב לדרוקר, אלא רק לאויבי ישראל.

לא כל רע בא להזיק

נועם חומסקי עבר שבץ לפני כשנה ולא מתקשר עם סביבתו, ולכן לא מופיע תקשורתית בנוגע ל''רצח העם'' בעזה:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=852502&forum=scoops1

כן ישותקו כל פיות מלעיזנו בעולם.

תיקון טעות – אזולאי לא משולם

ושוב מזכיר לנו, ובצדק, אהוד בן עזר: "אל תשכחו לרגע שהמפגינה המטורללת הזו [ח"כ נעמה לזימי], כמו 'הרב' העבריין עוזי משולם – היא תומכת נלהבת בעלילה הדם של חטיפת ילדי תימן בתקופת השלטון של מפלגתה כיום, שאז זו היתה מפא"י!" ("חדשות בן עזר", 1958).

ושוב הוא חוזר על הטעות בשמו של מייצר עלילת הדם. שמו הוא עוזי אזולאי ולא עוזי משולם. הנה ראו את הרשום על קברו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%94.jpg

למה לחזור תמיד על אותה טעות? ואגב הוא גם לא היה רב.

נעמן כהן

אהוד: הוא ידוע לדיראון בשם עוזי משולם ולתוארו "רב" הצמדתי מרכאות כי לא היה רב.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אני מוצא עצמי מאזין יותר ויותר לפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו בערוץ 14 ועליי להודות שהוא כמעט "מורה נבוכים". הסבריו ותחזיותיו, כמו ביום שני האחרון, לאחר התפטרותו של בני גנץ – היו פוקחי עיניים.

כמוהו, מרתקת באותו ערוץ ("בעייתי" לדעת רבים) פרשנותו הצבאית של אלוף מיל. יפתח רון-אל – ובמשבצת אחרת של ה"יו-טיוב", אני ממליץ לשים לב לדבריו מאירי העיניים של אלדד בק היושב בווינה, על ההפגנות הפרו-פלסטיניות של האספסוף בבירות אירופה, שבעצם לא הנושא של "מהנהר עד לים" מעניין אותו – אלא האספסוף שרובו מהגרים מבטא בהפגנות ההמוניות את שאיפתו ותקוותו האיסלמית להיות הכוח המכריע במדינות אלה עצמן, שבהן הוא לא נטמע ואשר את מסורתן הדמוקרטית המערבית הוא שולל. מה שמביא מנגד לעליית הימין באירופה, ימין שהוא לא אנטישמי אלא אנטי מוסלמי – לנוכח ההגירה המוסלמית המשנה את פני אירופה המערבית והורסת להם את הבית.

* יש לקוות כי התמשכות המלחמה הסטאטית בצפון, הגורמת נזקים כבדים ופינוי אוכלוסייה ישראלית בגליל, מנוצלת על ידי הצבא, בייחוד חיל האוויר, להשמדת חלק ניכר מכוחו הרקטי של חיזבאללה, המאיים על ישראל כאשר תפרוץ מלחמה כוללת.

מצד שני, זה ברור שלא תהיה עסקה עם החמאס. דרישותיו חצופות ומשפילות ושום ממשלה ישראלית לא תוכל להסכים להן – כי פירושן הפסקת המלחמה וכניעה ישראלית גמורה כבר בשבוע הראשון לעסקה – תמורת שבעה חטופים, חיים וגוויות! – רק מפגינים שונאי נתניהו יכולים להסכים לכך ולהבעיר לשם כך מדורות בכבישים ולהתנגש עם המשטרה ולפרוע חוק כדי להיאסר וליצור כותרות בתקשורת אנטי-ביבית ופרו-חמאסית!

* "חמאס דורש כי במסגרת העסקה להפסקת אש ושחרור חטופים, ישראל תיסוג מכל שטחי רצועת עזה בתוך שבוע מתחילת מימושה ואם הדבר לא ייעשה – שחרור החטופים ייעצר. בתשובה שמסר הארגון למתווכות, הוא מבקש לקבוע כי כבר ביומה הראשון של העסקה תופסק האש במלואה וצה"ל ייסוג מריכוזי האוכלוסייה, וכי ביום השלישי תתחיל נסיגה מציר סלאח א-דין וציר א-ראשיד, החוצים את הרצועה מצפון לדרום, מציר נצרים החוצה את רצועה ממזרח למערב, וכן מציר פילדלפי. בתמורה, מציע חמאס לשחרר 33 חטופים, חיים ומתים, שלושה מדי שלושה ימים. עוד נאמר כי אם הנסיגה לא תושלם עד היום השביעי – יופסק השחרור." ["הארץ" באינטרנט, 12.6].

* טליה: לאהוד שלום רב, תודה על העיתון. אני מרגישה הזדהות עם דבריו של נעמן  כהן ונהנית מכתבותיה של עדינה בר-אל שמביאה את ישראל היפה. עם ישראל חי!

* שלום לאהוד. היום קיבלתי במייל את חב"ע 1958 וכרגיל "רפרפתי עליו". כל כך ארוך למי יש זמן וכוח לקרוא את הכול? אבל שם נתקלתי בכתבה של שמעון גרובר "קץ כדור הארץ". ושם נתקלתי במונח חדש שלא הכרתי:  "טילי שיוט בליסטיים".

אני אולי (לא אולי!!) תרח זקן שלא מעודכן אבל יש לי שאלה קטנה: מה זה טיל שיוט בליסטי?? כשאני למדתי (מזמן!!) על טילים, למדתי שיש טילים בליסטיים ויש טילי שיוט.

לא למדתי, ולכן הופתעתי, כשכתב על "טילי שיוט בליסטיים". ובכן, יש לי שאלה/בקשה קטנה משמעון גרובר: אנא הסבר לי מה זה טיל שיוט בליסטי?

כשכמעט סיימתי את הכתיבה, עלתה על דעתי ההשערה שמר גרובר התכוון רק לצחוק עליי  ועל שאר הקוראים. אם כך, מבקש סליחה על ההטרחה.

בברכה,

עמי עתיר

* אהוד: האם יאיר לפיד חכם?

חכם כמו בני גנץ?

חכם יותר?

חכם פחות?

* ג'וחא: אשתי עשתה סדר בארונות והודיעה לי שאין לי צורך לקנות חולצות חדשות במאתיים השנים הקרובות.

* האם זה נכון שאחרי חילוץ ארבעת החטופים החלו בדפוס "הארץ" לשפוך מנה כפולה של רעל למכונות הדפוס? ובכל מקום שמודפס שמו של בנימין נתניהו שופכים מנה משולשת?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2174 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-25, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל