פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1962

יום מאה שישים ושלושה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2174 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח  בסיון תשפ"ד. 24.6.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פֶּתַח-תִּקְוָה. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. נתוני גיוס 2020 – פייק. 2. צרור הערות 23.6.24. // מוטי הרכבי: "הארץ":  חיילי צה"ל לא אונסים בגלל שהם גזענים. // מוטי ברגר: תודה. // שושנה ויג: שירים חדשים. // אהוד בן עזר: עירא בִּירוֹ. // איתמר פרת: ביקורת חמורה של מלאכים. // מיכאל רייך: אַל תְּדַבְּרִי אֵלַי בַּנִּסְתָּרוֹת. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית. פרק חמישה-עשר: לילה ראשון ביפו. // בישלה את בעלה. שיר מהעיתון. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

פֶּתַח-תִּקְוָה

אֲנִי מְלֵאָה שֵׁמוֹת

וְתַאֲרִיכִים;

אֲנִי נוֹצֶרֶת מְאֹרָעוֹת

שֶׁל יָחִיד

וְקָהָל בְּמֶרִי  –

צוֹעֵד;

יָחִיד מִתְאַבֵּד  –

מִמּוּעֶקֶת-אֶרֶץ רֵיקָה

וּתְסִיסַת-יְסוֹדוֹת;

וּפְצָצוֹת שׁוֹרְקוֹת

וְכַדּוּרִים מְיַלְּלִים,

וּקְרִיאָה  –  לְעֶזְרָה

וְשָׁמַיִם לֵילִיִּים

קֵיצִיִּים רַכִּים,

הוֹמִים מִכּוֹכָבִים

וַאֲדָמָה אֲדֻמָּה  –

חוֹמֶרֶת  –

מִשִּׁמְרֵי נְשָׁמוֹת:

עוֹלָה תּוֹפַחַת  –

כְּעִסָּה.

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

אביב

אֲנִי לֹא בָּנוּי לָאָבִיב –

לְעָצְמַת הַלִּבְלוּב,

סוֹפֵי הַפְּרָחִים.

תְּנִי לִי סְתָו וָחֹרֶף:

גֶּשֶׁם בְּזַעְפּוֹ,

עָנָן אֲפוֹר,

רוּחוֹת נִשְׁבָּרִים.

אֲנִי לֹא בָּנוּי לָאָבִיב –

תְּני לִי חֹם וָק­ֹר וְלֵילוֹת נֶאֱסָפִים.

רוּחוֹת רְפָאִים נֶהֱדָפִים בְּאֵיבָה –

שַׁחַר נֶאֱלַם,

אֵשׁ מְלַחֵכֶת בֶּעָפָר

יוֹלֶדֶת עַל בִּרְכַּי אַהֲבָה.

נָתַתְּ לִי סְתָו

וָחֹרֶף

קַיִץ –

קוֹץ וְדַרְדַּר

וְאָבִיב –

         קָלוּי בָּאֵשׁ.

יש משהו בשׁרב הזה

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָּׁרָב הַזֶּה, בַּתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים

בַּצְּלָלִים הַדַּקִּים הַזּוֹרְמִים

אֵי-מִשָּׁם

בְּחִבּוּק הָרִצְפָּה הַקָּרָה

בְּלִטּוּף רַקּוֹתַיִךְ בְּמַיִם צְלוּלִים

בְּמַנְגִּינוֹת מִשָּׁנִים רְחוֹקוֹת

בְּטַעֲמָן הַיָּשָׁן.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָּׁרָב הַזֶּה שֶׁמֵרִיץ אוֹתִי בַּכְּרָמִים

לְהַצִּיל לִבְלוּבִים

לִמְעוֹד בֵּין הַשּׁוּרוֹת

לְהִשָּׁעֵן אֶל גְּזָעִים מְפֻתָּלִים –

אִישׁ תַּחַת גֶּפֶן סוֹרַחַת

חוֹפֵר בְּכַפּוֹת יָדָיו

שׁוּחָה.

* * *

אנדד אלדן 

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

זֶהוּ אֲנִי שֶׁעֵינוֹ

זֶהוּ אֲנִי שֶׁעֵינוֹ מְרַחֶפֶת

קָמָה בַּבֹּקֶר מִזַּעַם לָהּ עָפָה

אֵבֶר כְּחֶסֶר לְלֹא נַהַם רוֹדֶפֶת

נָסָה הַיָּמָּה לַסֶּלַע שֶׁל יָפוֹ

סלע אנדרומדה מול הגל. איריס עשת כהן. ויקיפדיה.

זוֹ הַיּוֹנָה שֶׁעֵינָהּ מְרַחֶפֶת

סוּף לֹא חָבַשׁ וְלִבְרֹחַ חָשַׁב מֵהָרוּחַ

סַעַר גָּח צָף בּוֹ קָרוּעַ חַם אָפֵל מֵרִיחַ

לַעַג מֵרֶחֶם הִצְלִיף צָעֲקָה מִתְעַלֶּפֶת

מַעֲלָלִים בִּשְׁתִיקוֹת כְּשֶׁאַבָּא רוֹדֶה לִבְלֹעַ

רֶמֶז לְהֶרֶס עַצְמִי אֲבָרָיו בּוֹא יוֹנָה שֶׁנִּמְלֶטֶת

תֹּהוּ בְּשֶׁקֶט בְּךָ מִתְרַפֵּק וּמִפִּיךָ יִפְרֹץ כְּמִלֹעַ

אֹהֶל הָאֵל מַעֲשֶׂה קִיקְיוֹנֵי אֵשׁ עֵינִי הַנִּפְלֶטֶת.

בְּצֵל עַלְוַת הָאֵשֶׁל

בְּצֵל עַלְוַת הָאֵשֶׁל הַלֵּילִית

הַלְּבָנָה הַלּוֹהֶטֶת מַלְבִּישָׁה לְגוּפֵךְ גְּלִימָה

וּשְׁלוּלִית צְלוּלָה כְּלֶהָבָה

לוֹחֶכֶת בַּצַּלֶּקֶת קַלִּילוֹת יַלְדָּתֵךְ מְסַלְסֶלֶת תַּלְתַּל

בַּבְּלוֹרִית וְלוֹחֶשֶׁת –

לָשִׁיר לֹא תֶּחְדַּל לִלְטֹף גָּדַלְתָּ.

אֲבָל כְּשֶׁתִּפֹּל לְבַד בְּחֶלְקָתְךָ אֲבֵלָה אֵלֵךְ אֶל צְִלִילְךָ,

לְהַדְלִיק בְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתִי אֶת קוֹלְךָ, עוֹדוֹ קוֹלֵחַ

וּמִלִּבְּךָ גּוֹלֵשׁ גַּל הַלַּבָּה וַאֲנִי כַּלָּה לְמוּדַת צֵל.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", ספר שקיבלתי כשי בשנת 2008 בביקור מקצועי בבארי. הספר מרכז 50 שנות יצירה של אדם-משורר יוצא דופן והוא יחגוג 100 בחודש יולי הקרוב.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: טבח ה-7 באוקטובר לא לימד לקח את מפגיני המחאה ואת "הלשעברים" ואת נביאי השקר – שהיו בין הגורמים לעיתויו ביוצרם את התדמית שישראל מתפוררת – הם ממשיכים בניסיונותיהם להרוס את מדינת ישראל הנלחמת על קיומה ולמוטט את רוח הלחימה של צה"ל – ותקשורת ישראלית דמגוגית מלבה את הייאוש! זו האמת.

* * *

אורי הייטנר

1. נתוני גיוס 2020 – פייק

ה"נתונים" כביכול, שמוטי הרכבי הציג [גיליון 1961] על גיוס 2020, רצים כבר חודשים ברשת בתפוצה ויראלית.

הפניתי את הדברים לראש אכ"א והוא הגיב שהנתונים אינם נכונים. פירסמתי לא מכבר את תגובתו המלאה ב"צרור הערות".

פשוט פייק.

2. צרור הערות 23.6.24

* תרבות של דשדוש – התמונה המצטיירת מההדלפות של התחקיר הצה"לי על מחדל 7 באוקטובר מעידה על כשל טקטי, שהוא סימפטום של שבר אסטרטגי, של פרדיגמה תרבותית קלוקלת החל מהדרג המדיני ועד הדרגים הטקטיים בשטח.

הכוחות לא נכנסו ליישובים כי הם המתינו למודיעין ולצבירת כוחות. ברור שמודיעין חשוב. ברור שחשוב לצבור כוחות. אבל כרגע המחבלים שוחטים אזרחים וילדים. זה אפילו לא "הסורים על הגדרות" – כבר אין גדרות. המחבלים רוצחים עכשיו את הילדים במיטותיהם.

במצב כזה מוותרים על מודיעין ועל צבירת כוחות. במצב כזה צריך לחתור למגע. במצב כזה המפקדים הזוטרים בשטח יקבלו את ההחלטות במקום.

התרבות של הליכה על בטוח והימנעות מנטילת סיכונים מתחילה מהראש, מראש הממשלה, ומחלחלת מטה עד לרמת המ"כ.

הנה מקרה בוחן נוסף - המאחז שהקים חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל חצי שנה לפני המלחמה. זה אירוע שצריך היה להיסגר ברמת המ"כ. סיור של צה"ל רואה אויב שחדר לשטחנו – עליו לפתוח באש ולסלק את הפולש. אבל המ"כ התקשר למ"מ, שהתקשר למ"פ, שהתקשר למג"ד וכן הלאה עד לרמטכ"ל שהעביר לדרג המדיני. אצל ראש הממשלה זה נתקע וחצי שנה הוא היסס ולא קיבל את ההחלטה המובנת מאליה, והפחד שסילוק כמה מחבלים משטחנו יגרום למלחמה קשה ואיומה שיתק אותו. ... וזה אמור היה להיפתר ברמת המ"כ.

וכך מתנהלת המלחמה, מלחמת הדשדוש.

שלושה שבועות וחצי רק תקיפות מהאוויר ואש מנגד, כדי לא לסכן את חיילינו. ואח"כ תמרון איטי איטי בשטח מוגבל, כדי לא לסכן את חיילינו. ובכל זאת, הופעל לחץ, הופעלה עוצמה, שהניבו את עסקת החטופים הראשונה ומאז – דשדוש, דשדוש, דשדוש. במקום להשתלט ב-8 באוקטובר על ציר פילדלפי חיכינו לסוף מאי.

כמובן שחשוב לחסוך בחיי חיילינו. אבל אם אחרי כמעט תשעה חודשים לא הוכרעה המלחמה, לא מוטטנו את חמאס, לא שחררנו את החטופים, אז מה עשינו? חסכנו חיי חיילים, אך לשם מה נפלו החללים? היום, אחרי כתשעה חודשים, הסיכוי לנצח התרחק מאוד, לעומת מה שהיה בתחילת המלחמה. מלחמת הדשדוש, הדחיינות, ההססנות והמריחה, החמיצה הכול.

במקום חתירה להכרעה מהירה במלחמת בזק, כשרוב העולם לצינו, כאשר הלכידות בתוכנו בשיאה, כאשר רוח הקרב מפעמת בלבו של כל ישראלי, מרחנו ומרחנו ואיבדנו את הלגיטימציה הבינלאומית, ומסמסנו את הלכידות הפנימית, ושחקנו את החוסן הלאומי ושיעור התייצבות למילואים צנח מ-150% ל-60%.

ובצפון פינינו את היישובים כי פחדנו ממחיר ההגנה עליהם והקמנו רצועת ביטחון בצד שלנו כי פחדנו להקים אותה בצד שלהם וזה נמשך כמעט תשעה חודשים ולא רואים את הסוף.

אופן ניהול המלחמה הוא המשך תרבות ההתמכרות לשקט של נתניהו, אך גם של הדרג הצבאי, בשנים שקדמו לטבח. ההתמכרות לשקט היא שאיפשרה לארגון טרור להפוך לצבא טרור והיא שהולידה את הטבח. והיא גם הסיבה לכך שלא השמדנו עד היום את מיזם הגרעין האיראני.

מדינת ישראל התאפיינה בעבר בתעוזה, בנכונות ליטול סיכונים, באומץ לקבל החלטות קשות. כך הוחלט להכריז על הקמת המדינה, מתוך ידיעה שלמחרת יפלשו כל צבאות ערב ועל אף לחץ אמריקאי כבד להימנע מהצעד וכאשר מפקדי ההגנה מגדירים את הסיכויים לנצח כ"פיפטי-פיפטי". כך ניצחנו במלחמות ישראל, כך הרחבנו את גבולות המדינה במלחמת השחרור, כך ניצחנו בששת הימים, כך ניצחנו מתוך מצב בלתי אפשרי במלחמת יום הכיפורים, כך שחררנו את החטופים באנטבה, כך הפצצנו את הכור העיראקי ואת הכור הסורי. כך קלטנו גלי עליה אדירים, כך יישבנו את הגבולות, כך יצרנו את אומת ההיי-טק.

איך הידרדרנו לתרבות פחדנית, תרבות של אי נטילת סיכונים, תרבות של פחד מקבלת החלטות, תרבות של דשדוש.

נתניהו הוא התגלמות התרבות הזאת, אך אל נשלה את עצמנו שהבעייה מתחילה ונגמרת בו. אם נחליף אותו בלי להחליף את הפרדיגמה, בלי לתקן את תרבות הדשדוש, עתידנו בסכנה.

[אהוד: שכחת? נתניהו ורק נתניהו אשם בטבח ה-7 באוקטובר!]

* אפשר למוטט – דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי אמר ש"להשמיד את חמאס? זו זריית חול בעיניים."

המילה "להשמיד" אכן אינה מעשית. הוא צודק – אי אפשר להשמיד את הרעיון, את האמונה הדתית הקנאית ששולחת את מחבלי חמאס לרצוח ולמות.

"להשמיד" זו סיסמת סרק כמו "ניצחון מוחלט,"

אי אפשר להשמיד את חמאס, אבל אפשר וחייבים למוטט את חמאס. מיטוט חמאס אינה סיסמה, כי היא נפרטה ליעדים מעשיים: מיטוט כוחו השלטוני של חמאס ומיטוט כוחו הצבאי. זו הגדרת הניצחון וההכרעה במלחמה הזו. אלו יעדים ישימים. העובדה שהם לא הושגו אחרי שמונה חודשים וחצי היא כישלון מהדהד של ממשלת ישראל ושל צה"ל.

שלטון חמאס חי ובועט ומהתל בנו. כוחו הצבאי של חמאס נפגע קשות אך לא מוטט. בלי מיטוט שלטון חמאס, הוא גם לא ימוטט.

המלחמה מנוהלת בצורה כושלת. במקום להתחיל בכל הכוח ואז להגביר – מלחמת דשדוש אינסופית. לוחמי צה"ל גילו ומגלים אומץ, נחישות ומקצועיות, אך ההנהגה המדינית והצבאית עייפה, חלשה וכושלת. וכך לא השגנו אף יעד – לא מיטוט חמאס ולא השבת החטופים.

במלחמה הזאת, תיקו או ניצחון בנקודות הוא תבוסה. בלי מיטוט כוחו השלטוני והצבאי של חמאס – הטבח ניצח אותנו. ואם כך תסתיים המלחמה, צפוי לנו עתיד קודר.

* הכישלון הגדול ביותר – נתניהו ייזכר לעד בדברי ימי עמנו כראש הממשלה הכושל, האחראי למחדל הנורא, שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, שלא היה כדוגמתו מראשית הציונות.

אולם יתכן שבראייה ארוכת טווח אין זה כישלונו הגדול ביותר; הכישלון הגדול ביותר שלו הוא העובדה שישראל לא השמידה את מיזם הגרעין האיראני.

יש טענה שאין לישראל יכולת לעשות כן. אם הטענה הנכונה, הרי המחדל והכישלון גדולים אף יותר. אם לאורך עשרות השנים שבהן איראן בונה את האיום הגדול ביותר על ישראל לא מצאנו דרך להסיר אותו, זהו כישלון בלתי נתפס.

שופריו של נתניהו מספרים לנו שהוא לא אחראי לכישלון. להיפך, הוא מאוד רצה, אבל מאיר דגן... גבי אשכנזי... פרדו... הם הכשילו אותו וסיכלו. כרגיל, נתניהו הוא האחראי הבלעדי לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ואין לו שום אחריות על אף כישלון, תמיד יש שעירים לעזאזל.

בקרב צמרת הביטחון היתה התנגדות נחרצת להפצצת הכור העיראקי. כך גם האופוזיציה בישראל, בראשות פרס. וארה"ב התנגדה בכל תוקף. אבל מרגע שבגין קיבל את ההחלטה, כל המערכת התיישרה והמבצע בוצע בצורה מושלמת.

אילו נתניהו קיבל את ההחלטה, אין כל ספק שהמערכת היתה מתיישרת, מצדיעה ומבצעת.

ולמה נתניהו לא קיבל את ההחלטה? כי הוא אינו מסוגל לקבל החלטה כזו. זה גדול עליו בכמה מספרים. מבנה האישיות שלו אינו מאפשר קבלת החלטה כזו.

אילו נתניהו היה ראש הממשלה בשנים הרלוונטיות, הכור העיראקי והכור הסורי לא היו מושמדים.

* למה נתניהו פוגע במאמץ המלחמתי – לשם מה נתניהו הוציא את הסרטון ההזוי, שבו תקף את ארה"ב בנושא העברת הנשק והתחמושת לישראל? אכן, היה משבר כזה. היה זה משבר נקודתי והוא נפתר, בזכות ביקורת חריפה מאוד על ביידן בארה"ב. יש קשיים בירוקרטים שדווקא הממשל לוחץ כדי להתגבר עליהם. אלו מחלוקות שיש לדון בהן בחדרים סגורים.

נתניהו, בעיצומה של מלחמה, כאשר תמיכת ארה"ב כל כך חשובה לנו, כאשר אין שום משבר בנושא החימוש, יוצר משבר מלאכותי ותוקף בפומבי את ארה"ב. למה?? מה דוחף אותו לפגוע באינטרסים הביטחוניים של ישראל בעיצומה של מלחמה קשה?

אני רואה שלושה הסברים אפשריים להתנהלותו.

א. האיש מנותק לגמרי מהמציאות. בלתי כשיר בעליל. איבד את יכולת ההתנהלות הרציונלית.

ב. נתניהו מודע לכישלון בניהול המלחמה ומכין שעירים לעזאזל. לצד מתנגדי הממשלה, בני גנץ, צה"ל והשב"כ, גם ארה"ב היא שעיר לעזאזל. היינו כפסע מניצחון מוחלט אבל ביידן הכשיל אותנו.

ג. נתניהו רוצה לחבל בשליחותו הביטחונית של גלנט לארה"ב ובעיקר בסיכוי שיחזור עם הישגים. אמנם אלה הישגים למען ביטחון ישראל, אבל מבחינת נתניהו "המדינה זה אני" וכל הישג של גלנט הוא פגיעה בו, כלומר בישראל.

מה ההסבר הנכון? רמז – זה לא בהכרח הסבר אחד בלבד.

[אהוד: אני עדיין מייעץ לך להתייעץ עם פסיכולוג ואולי גם  עם אופטימטריסט].

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו לא נסוג מהעברת חוק הרבנים כיוון שזה חוק ג'ובים מושחת, לא כיוון שהוא מוסיף פילוג ומעמיק את הקרע בזמן מלחמה, לא כיוון שהוא מעורר סלידה בקרב הציבור ובקרב כל אדם הגון, לא כיוון שראשי הערים, שמימון הג'ובים לעסקני ש"ס אמור לבוא על חשבונם, שעה שהם מתמודדים עם מחיר המלחמה, זעקו מרה, לא כיוון שרבים מחברי סיעת הליכוד נגעלים מן החוק. הוא נסוג רק כיוון שהבין שאין לחוק שום סיכוי לעבור.

ולכן, הוא ראוי לכל הביקורת שהיתה מוטחת בו, בצדק, אילו חוק הג'ובים המושחת היה עובר. הוא הרוויח אותה באי-כבוד ובחוסר יושר.

* הפקרות – נתניהו יודע שראש הכנופייה מדליף סודות מדינה ואף אומר זאת בפירוש, ואף על פי כן משאיר אותו בתפקיד השר לביטחון לאומי וחבר הקבינט המדיני ביטחוני.

פקרות.

* לא מצב נורמלי – האם זה תקין שמפכ"ל המשטרה ייצא בתקשורת נגד השר הממונה?

במציאות נורמלית – לא. אבל זו אינה מציאות נורמלית. במציאות נורמלית, לא ממנים עבריין סדרתי, ראש כנופייה, פירומן, ילד מגודל, לתפקיד השר הממונה על אכיפת החוק. במציאות נורמלית, השר לא היה ממשיך לצפצף על החוק גם כשהוא בתפקיד. במציאות נורמלית, השר לא פועל בעקביות להרס המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית שלו. במציאות נורמלית, השר אינו עוקף את המפכ"ל ומחלק הוראות לשוטרים. במציאות נורמלית השר לא מורה לשוטרים לפעול בניגוד להחלטות הממשלה. במציאות נורמלית השר אינו ממנה עבריין תנועה סדרתי לנהגו ומורה לו להפר את חוקי התנועה תוך סיכון חיי האזרחים.

במצב האנומלי הזה, אם המפכ"ל לא ייצא אל הציבור ויאמר את האמת, הוא ימעל בתפקידו.

* די להתבכיין – אלימות שוטרים נגד מפגינים ובכלל נגד אזרחים היא תופעה שלילית וחמורה ויש לבער אותה. אין זו בעייה חדשה. מכירים אותה מפגינים, לאורך כל השנים, מכל הזרמים – מתנחלים, חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה, מוחים נגד נתניהו ועוד. זה לא חדש. זה לא החל בעידן בן גביר. נכון, ראש הכנופייה משסה את השוטרים במפגינים נגד הממשלה בעוד הוא פועל לסירוס המשטרה בפעולה נגד מחאות ימין או חרדים. אבל אלימות שוטרים היתה בעבר והיא קיימת גם היום.

ועם זאת, חשוב לציין, שיש אלימות שוטרים, לא אלימות המשטרה. לא אלימות השוטרים. מרבית השוטרים אינם אלימים.

דבר נוסף שחשוב במיוחד לציין, הוא שאין אלימות שוטרים נגד מפגינים שפועלים על פי חוק.

כאשר הפגנה הופכת להפרות סדר, חובת המשטרה, שתפקידה הוא הגנה על הסדר הציבורי, להשיב את הסדר על כנו. כאשר הפגנה עוברת לפסים של עבירה על החוק, חובתה של המשטרה לאכוף את החוק. כאשר מפגינים מפילים את מחסומי המשטרה ומסתערים, תפקידה של המשטרה לבלום אותם. כאשר מפגינים אינם נשמעים להוראות המשטרה, אין למשטרה ברירה אלא להפעיל כוח סביר.

ההתבכיינות של מפגיני המחאה על "משטרת בן גביר" אינה משכנעת. ברגע שאתם מפירים חוק, עליכם לשלם את המחיר. גם לעבור על החוק וגם להתבכיין, זה כבר בגדר עזות מצח.

המאבק על הגולן היה נחוש מאוד, אך על פי חוק ובלי גילויי אלימות והפרת סדר. במקביל, התנהל מאבק נגד אוסלו באופן אחר לגמרי. במאבק נגד אוסלו המשטרה פעלה בתקיפות. לעתים גם באלימות מופרזת ובלתי מוצדקת. לנו לא היו חיכוכים עם המשטרה. זו לא היתה משטרה אחרת. זו היתה אותה משטרה. המאבק התנהל אחרת. כיוון שאני רואה איך מתנהלת המחאה היום, אני לא מתרשם מדמעות התנין של המפגינים.

בהנהגת ועד יישובי הגולן היתה מחלוקת לגבי אופי המאבק. היו שסברו שהמאבק צריך להיות פחות "צמחוני". עם הטוענים כך נמנה, לעיתים, סמי בר לב, אז ראש המועצה המקומית קצרין.

פעם אחת הוא הפר את החלטות הוועד. הפגנו בצומת גולני ובתום העצרת הוא ועוד קומץ מפגינים חסם את הכביש. מיד המשטרה פינתה את הכביש ועצרה את החוסמים. לסמי ולחוסמי הכביש לא היתה שום טענה כלפי המשטרה. היא ביצעה את תפקידה. הם עברו על החוק ונעצרו. הם עברו על החוק במודע והיו נכונים לשלם את המחיר. הם לא הציתו  מדורות על הכביש, הם לא חסמו את הכביש לאורך שעות. כל המהלך נמשך דקות ספורות. והם נעצרו.

אז, די. לא מתרשמים מההתבכיינות שלכם.

* דיכוטומיה דמגוגית – לא אחת, כאשר אני משווה את האופן שבו ניהלנו את המאבק על הגולן עם האופן שבו מתנהל מאבק קפלן, בעיקר בנושא האיומים בסרבנות, אני נתקל בתגובה: זלא"ד. "זה לא אותו דבר." למה זה לא אותו דבר? למה ציפור הנפש של א' שונה מציפור הנפש של ב'? לא. זלא"ד.

כאן, הם מסבירים, ניסו להקים דיקטטורה ולכן לא היתה לנו ברירה. אלמלא נהגנו כך, היום כבר אי אפשר היה להפגין. לעיתים הנימוקים נשמעים ממש כמו הזמנת יגאל עמיר 2.

התנגדתי בתוקף ואני מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית, אך זה לא היה ניסיון להקים דיקטטורה. זו גם לא היתה "הפיכה". זו היתה פגיעה בדמוקרטיה, אבל הציר בין דמוקרטיה מושלמת לדיקטטורה ארוך מאוד. ואף אחד לא ניסה להקים כאן דיקטטורה. אגב, גם הדמוקרטיה שלפני המהפכה המשטרית אינה מושלמת. כן, יש צדק בביקורת של המהפכה על המצב הנוכחי. כן, יש כוח יתר לרשות השופטת, כן יש התערבות יתר של הרשות השופטת. כן, יש צורך ברפורמה משטרית ובתיקון המצב. הבעייה במהפכה המשטרית, היא הניסיון לטפל במיגרנה באמצעות עריפת הראש. לכן, נכון היה לבלום אותה. אבל המיגרנה קיימת ומציקה ויש לטפל בה באמצעות הידברות והסכמות. ואכן, היו דיונים והגיעו להסכמות בתוך החדר, אבל כאשר יצאו מהחדר, כל צד נכנע לבייס הקיצוני שלו. זה נכון בשני הצדדים.

הבייס הקפלניסטי ודמגוגים כמו אהוד ברק, שללו כל פשרה בטיעון הדמגוגי שאין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל פשרה הוצגה כ"רקובה". כמובן שזו דיכוטומיה שקרית. היה צורך ברפורמה בהסכמה כדי לתקן את הפגמים בדמוקרטיה הקיימת בלי לסכן אותה באמצעות הפגמים שניסתה ליצור המהפכה. המטוטלת נטתה לצד אחד, המהפכה ניסתה להטות אותה בקיצוניות לצד השני. נכון היה לאזן אותה. והדבר נכון גם עתה.

אבל נוח היה לקיצונֵי קפלן להציג זאת כדיקטטורה, ולכן לשלול כל פשרה. הם הציגו זאת כדיקטטורה כדי להצדיק אלימות, מעבר על החוק, סרבנות וכו'. אבל עכשיו, אחרי שהמהפכה המשטרית נבלמה, הם נוהגים באותה דרך בכל הפגנה על כל נושא. למשל, בהפגנות נגד חוק ההשתמטות. הרי כאן לא מדובר בהפעלת דיקטטורה ולכן אין ברירה כי אחרת לא נוכל להפגין. אז מה? הכול מותר? במאבק למען הקדמת הבחירות – הכול מותר?

לא. לא הכול מותר. הפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. השאלה היא איך להפגין. כל ההמרדה למרי אזרחי, לסרבנות, להפרת חוק – היא פגיעה בדמוקרטיה, שעלולה לדרדר אותנו לאנרכיה.

ובנוסף לכך, היא פוגעת במטרת המפגינים, כי בסופו של דבר היא מחזקת את נתניהו ומלכדת סביבו את אנשי הימין, כולל רבים שנפל להם האסימון באשר לאישיותו של נתניהו והתובנה בצורך להחליפו. אם, חלילה, נתניהו שוב ינצח, זה יהיה במידה רבה באשמת הקפלניסטים הקיצונים. ואם הוא יאבד את השלטון, זה לא יהיה בזכות המחאה אלא למרות המחאה.

* אקטיביזם מבורך – בית המשפט בצרפת ביטל את החלטת ממשלת צרפת לאסור על נציגי תעשיית הנשק הישראלי להציג בתערוכת הנשק.

נו, מה תגידו? דיפ-סטייט... משילות... מה פתאום בית המשפט מתערב... רצון העם... מי הריבון... אקטיביזם שיפוטי...

* לאחד את התנועה הקיבוצית – אני חבר בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. השנה, בצוק העיתים, ובשל שירות המילואים שלי, לא נכחתי באף מפגש (זולת אחד בזום). למפגש האחרון השנה, שנערך ביום שישי באפעל, היה ברור לי שאגיע. הנושא שלו הוא הקיבוץ הדתי ובאופן כללי הציונות הדתית, ובכותרת דובר, עם סימן שאלה, על ברית גורל ועל ברית ייעוד. הנושא קרוב מאוד לליבי. אני חש קרבת נפש רבה לקיבוץ הדתי, לא פחות ואולי אף יותר מאשר לתנועתי. אני נושא את דגל ברית הגורל בין חילונים ודתיים, בין כל היהודים, ועל הצורך החיוני להעפיל מברית גורל לברית יעוד.

היה ברור לי שאני בא לאירוע מרתק ולו בשל המרצים בו, ואכן כך היה. אך לא פחות חשוב מכך – היה לי חשוב להעביר מסר. לנצל את המפגש הזה כדי לקרוא לאיחוד התנועה הקיבוצית, כלומר לאיחוד בין התק"צ לקיבוץ הדתי. מהיכרותי עם הפורומים האלה, תיארתי לעצמי שדבריי יהיו חריגים, חלק יראו בהם מוזרים, לא לגמרי קשורים למציאות. ובכל זאת, אני רואה חובה להציג את עמדתי ואת אמונותיי.

מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. עוד לפני הדיון, באחד הפאנלים, אמר נחמיה רפל, מהמנהיגים הבולטים של הקיבוץ הדתי, בעבר מזכיר הקיבוץ הדתי ואיש חינוך מרכזי בתנועה, שיש לאחד את התנועות. בפאנל אחר של אנשי הקיבוץ הדתי בנגב המערבי, סיפרה ד"ר גילי זיוון, אשת חינוך וממנהיגות הקבה"ד, על הקשר החזק בין הקיבוצים הדתיים והחילונים בנגב המערבי ואיך הוא התחזק והתהדק בעקבות 7 באוקטובר ועל הצורך בברית חדשה בין התנועות.

בדיון שבסוף הכנס, העליתי את הנושא. הזכרתי שלאחר 7 באוקטובר פרסמתי מאמר שכותרתו "ברית קלמנזון", שבו קראתי לראות בגבורתם של בני משפחת קלמנזון מעתניאל שנסעו מיוזמתם לבארי ב-7 באוקטובר, חילצו למעלה ממאה אנשים ואלחנן קלמנזון נהרג, את יסוד הברית שראויה להתחדש בין תנועת העבודה והציונות הדתית, ברית של ציונות, התיישבות והגשמה. כעת, כאשר החברה הישראלית חוזרת על סטרואידים לרוח 6 באוקטובר הנוראית, מן הראוי ללכת נגד הזרם וליצור את הברית הזאת ברוח 8 באוקטובר. והצעתי לאחד את התנועות הקיבוציות. איחוד אינו עניין טכני. הוא משמעותי כאשר הוא נעשה מתוך משימה גדולה. כעת אנו ניצבים בפני משימה אדירה, שלא היתה כדוגמתה עשרות שנים בתנועה הקיבוצית – אתגר התקומה של קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון. את המשימה הזאת ראוי שנמנף לתחיית ההגשמה ההתיישבותית של התנועה הקיבוצית, מה גם שזו שעת רצון בחברה הישראלית, ביחסה לתנועה הקיבוצית. סביב המטרה הגדולה הזאת, ראוי לאחד את התנועות הקיבוציות. באיחוד כזה, נעביר לחברה הישראלית מסר של שותפות בין חילונים ודתיים, וזה המסר החשוב ביותר לנוכח סכנת הקרע בעם.

אחריי דיבר אלישע שפירא, יו"ר יד טבנקין ובעבר ראש ההנהגה הארצית של השומר הצעיר ומזכיר הקיבוץ הארצי. גם הוא קרא לאיחוד התנועות. והוא הציע, שאף שזה כנס של חוקרים, אנו גם אנשים בעלי דעה והשפעה בתנועה הקיבוצית, והציע שנצא מהכנס הזה בקריאה לאיחוד התנועות.

זו הרוח שנשבה בשיחה ואני מקווה שהיא תתחיל להניע מהלך כזה. אני משער שזה לא יהיה פשוט. להערכתי, מהלך כזה קשה יותר לקיבוץ הדתי, כי הוא התנועה הקטנה ולבטח יש בו חששות לאובדן הצביון הייחודי שלו. על התנועה הגדולה, התק"צ, חובת ההוכחה בעניין הזה.

אני, מכל מקום, אמשיך לקדם את היוזמה.

* האידיאה האלוהית – לפני שבועות אחדים יצא לאור ספרו של יאיר שלג "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית." עם צאת הספר, הקדשתי את פינתי למונח "החוט המשולש", שמקורו בספר משלי, ציינתי את גלגוליו השונים והזכרתי ספרים קודמים שנשאו שם זה.

באשר לציונות הדתית, הנחתי שהכוונה לשילוב המקובל בציונות הדתית: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל.

מסתבר שטעיתי. יאיר שלג הרצה בכנס חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שהוקדש לתנועת הקיבוץ הדתי, והסביר שהוא דיבר דווקא על משולש אחר. על האידיאה האלוהית על פי הרב קוק, המורכבת משלושה יסודות – הדתי, הלאומי והאוניברסלי. כלומר, היסוד הדתי-ההלכתי אינו חזות הכול, אלא הוא אחד משלושת המרכיבים של האידיאה האלוהית, שאליה עלינו להתכוונן.

יאיר שלג, ואחריו ביתר שאת ד"ר יוחנן בן יעקב, מחלוצי קיבוץ כפר עציון ולשעבר מזכ"ל בני עקיבא וחוקר ארץ ישראל וההתיישבות, דיברו על הציונות הדתית המקורית כמחפשת הדרך לשלב בין היסודות הללו וכתנועה של דואליות: תורה ועבודה, דתי ולאומי, מסורת ומודרנה. שלושת יסודות הקיבוץ הדתי הם סוציאליסטי, לאומי ודתי. הציונות הדתית, ובעיקר הפועל המזרחי, בני עקיבא והקיבוץ הדתי, ראו כאתגר את לקיחת האחריות על כל אחד מהיסודות. אולם הקוטב החרד"לי מושך לכיוון שונה לגמרי, שאין בו אותה דואליות אלא אחדותיות. הכול נובע מהדת. כך גם הצד הלאומי, שעבר להקצנה עד לאומנות. יוחנן טוען שמאמצי הגישה הזאת, הסותרת את הציונות, הוציאו את עצמם מהציונות. יאיר שלג שותף לביקורת על האגף הזה בציונות הדתית, אך מתנגד לאמירה הקיצונית הזאת ורואה בהם ציונים, חלק מהציונות הדתית, הגם שהוא חלוק עליהם. יוחנן קרא לגורמים בציונות הדתית המאמינים בשילוב הזה לחולל את המרד הקדוש, כפי שנקרא בעבר המרד של הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי.

יוחנן הביע צער וכעס על המיתוג של מפלגת סמוטריץ' בשם הציונות הדתית, אף שדרכו סותרת את דרך הציונות הדתית. יאיר ציין שרוב הציונים הדתיים מתנגדים היום למפלגה סקטוריאלית, רובם בוחרים בליכוד ובמחנה הממלכתי, אך רוב הציבור החילוני מזהה את כלל הציבור הדתי לאומי עם המפלגה הסקטוריאלית הזאת.

נתון מעניין שהציג יאיר, הוא שהיום קרוב ל-40% מהבנות הדתיות, כולל בקרב הציבור החרד"לי אם כי באחוז נמוך יותר, מתנדבות לשירות בצה"ל, שירות משמעותי, על אף הפטור. אני מכיר את המגמה הזאת, אך לא ידעתי שהיא כבר מתקרבת למחצית הבנות. יש לציין שרוב האחרות משרתות שירות לאומי, רובן המכריע – שירות לאומי משמעותי ביותר. וחלק ניכר מן הבנות שמצהירות על דתיות ומשתמטות מכל שירות, אינן דתיות.

הכנס כולו היה חשוב ומרתק.

* איש מוזר – אני שומר בשער הקיבוץ. רכב יוצא החוצה. הנהג, בלתי מוכר, פותח את החלון, ומחוץ לכל הקשר, כאילו בהמשך לאיזו שיחה, הוא אומר לי: "לזה קוראים בצרפתית..." והוסיף איזה ביטוי בצרפתית. כיוון שבעוונותיי אני עוד צריך לשפר קצת את הצרפתית שלי, שאלתי אותו: "ובעברית?"

על כך הוא השיב בזעף: "את זה תשאל את ביבי."

לחץ על הגז, ונסע.

* השילוב המנצח – בימים טרופים אלה, אין משב רוח מרענן יותר מאירוע סיום מחזור ג' של הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" של השומר החדש באורטל. נוער יוצא דופן. "אני לא האמנתי לעיניי... רציתי לחבק שם את כולם." כשפוגשים את החבר'ה הנפלאים האלה, הערכיים האלה, האידיאליסטים האלה, הציונים האלה, אוהבי ארץ ישראל האלה, באמת יש כל סיבה לתקווה ואמונה בעתיד החברה הישראלית.

גולת הכותרת של הטקס, היתה המונולוגים של כל בוגר ובוגרת. הם דיברו ברהיטות, בפתיחות ובכנות. לא הסתירו גם את הקשיים, האתגרים והמכאובים. והם שידרו בעיקר אהבה, תודה וערכיות. "באדם ואדמה האוויר הוא הערכים והמים הם המשימה" אמר חצב, אחד הבוגרים. איך שהם יודעים לכתוב.

בתום הטקס הם פרצו בריקוד "שורו הביטו וראו" סוער, ההמנון הבלתי מוכתר של "אדם ואדמה". בריקוד בלט היחד המטורף שלהם. במונולוגים – האינדיבידואליות. ואני מאמין בשילוב המנצח בין שותפות חזקה לאינדיבידואליזם. זה השילוב שאתו אפשר להגשים את החלומות הגדולים ביותר.

* סיום י"ב ב"עינות ירדן" – תמר שלנו, בתנו הצעירה, סיימה בשעה טובה י"ב, בבית הספר "עינות ירדן". במצב נורמלי היינו חוגגים את סוף י"ב על הדשא בקיבוץ עמיר. אבל אי אפשר להתכנס שם ונדדנו לכרמיאל.  המחזור הזה חווה את שנות הקורונה והשנה את המלחמה. חלק מהתלמידים והמורים מפונים. לא פשוט.

היה מופע יפה ומצחיק מאוד. לצד ההווי של התלמידים, מערכונים על המורים וכד', היה מקום גם למלחמה, הן במערכונים והן במסרים רציניים ומרגשים. היה גם מערכון על כיתות הכוננות הגריאטריות. אמנם המערכון היה על כיתת הכוננות של עמיר, אך צילמתי אותו ומיד שלחתי לקבוצה של כיתת הכוננות של אורטל.

היה ערב יפה ומרגש.

אני גאה מאוד בתמר. גם על התעודה המהוללת שלה.

זהו, אין לנו עוד ילדים במערכת החינוך. 

* ביד הלשון: כפר ויתקין – כפר ויתקין הוא מושב עובדים במערב עמק חפר. המושב, בכור יישובי עמק חפר, עלה לקרקע ב-1930. הוא הורכב משני גרעינים, ויתקין וג' העמק.

המושב קרוי על שמו של המחנך יוסף ויתקין (1876-1912), דמות מרכזית בתנועת העבודה ומי שנחשב לאבי העלייה השנייה, בזכות "קול קורא: אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון", ששיגר לגולה בתחילת 1905, עת ניהל את בית הספר בכפר תבור, לאחר מותו של הרצל ופרעות קישינב, והניע צעירים אידיאליסטים רבים לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל למרות הקשיים הרבים, המחסור, הרעב והסבל שהבטיח להם, כדי לבנות את הארץ. ויתקין חתם על הקול הקורא בשם "חבורת צעירים מארץ ישראל". הקול הקורא הסתיים במילים: "קול קורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, ארצנו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח, מהרו לעזרתו."

 ויתקין נפטר מסרטן בגיל 35.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אם אנחנו מקיפים את רפיח מכל הכיוונים וכבשנו את מרביתה, גם את ציר פילדלפי – אז איפה נמצאים יחיא סינוואר והחטופים? ואולי צה"ל יודע היכן הם אבל נמנע מלהתקרב אליהם כדי שלא ירצחו אותם?

* * *

מוטי הרכבי

"הארץ":  חיילי צה"ל לא אונסים

בגלל שהם גזענים

עיתון "הארץ" יצא בהודעה מרעישה, חיילי צה"ל לא אונסים. לרגע חשבתי שהעיתון ל״אנשים חושבים״ אמר מילה טובה על חיילי צה"ל. אבל לא! במוח המעוות של כתבי "הארץ" אפשר לנצל גם את העובדה של ״לא אונסים״ כהזדמנות נוספת להסית שוב נגד חיילינו. אז לפי עיתון "הארץ" חיילי צהל לא אונסים כי הם גזענים. (לעומתם רוצחי הנוכבה לא גזענים, הם אנסו לפני שרצחו).

אם חשבתם שעיתון "הארץ" היה הראשון אז לא. כבר ב-2015 התפרסמה עבודת דוקטורט של האוניברסיטה העברית בהנחיית פרופסור אייל בן ארי באותו נושא (העבודה זכתה בפרס). ע״פ עבודת הדוקטורט אכן חיילי צה"ל לא אונסים בגלל שהם גזענים!

לימים הפרופסור המכובד אייל בן ארי נזרק מהאוניברסיטה בגלל שהטריד מינית סטודנטיות! ו... מסתבר שגם הפרופסור המכובד גזען, הוא הטריד מינית רק סטודנטיות יהודיות! לא נגע בערביות. איך קראנו לזה – גזענות.

כל מה שנשאר לבדוק האם האוניברסיטה זרקה אותו בגלל הפשע הקטן הטרדה מינית או הפשע הגדול גזענות!

תרשו לנבא שזה רק עניין של זמן שהאוניברסיטה העברית או העיתון ל״אנשים חושבים״ יגלו שבעצם היהודים כן השתמשו בדם של ילדים נוצריים אז, הפלסטינאים היום – לאפיית מצות!

מוטי הרכבי

אהוד: ואולי יגלו בעיתון שצה"ל מספק ויאגרה ללוחמיו כדי שיתגברו על הבחילה ויעמוד להם ויוכלו לאנוס נשים עזתיות!

* * *

אהוד: לאחר התפטרותם מקבינט המלחמה – הריאיון הנוקב עם בני גנץ בערוץ 14, והריאיון הרופס עם גדי אזנקוט בערוץ 11 (ערוץ ציבורי שנוקט עמדה נגד נתניהו) – הציגו שני אנשים מבולבלים שאין להם דרך אלטרנטיבית. בינתיים נתניהו שולט במצב, חרף ניסיונותיהם לקעקע את הנהגתו בעיצומה של המלחמה. אזנקוט פלט יותר שטויות מגנץ.

* * *

מוטי ברגר

תודה

בס"ד, 20.6.2024

אהוד היקר, ברכות לבריאותך. באחרונה כמעט מדי גיליון אני מרגיש חובה לכתוב לך תודה. מול כותבים שמקצינים בכתיבה פרועה ומשתלחת, אתה מהווה אי של יציבות ואחריות, יושרה ואמת. תענוג לקרוא את דבריך (גם הקצרים) שגם מלווים בהומור משובח. אינך עושה חשבון לאף אחד אלא לאמת לבדה. הלוואי וירבו כמותך בישראל.

כבן למשפחה חרדית ברצוני לספר לך כי רבים מבני משפחתי שירתו ומשרתים בצה"ל מאז קום המדינה ועד היום, לא מעטים נפצעו ונפלו במערכות ישראל, כולל במערכה האחרונה בה איבדה משפחתנו שני חיילים הי"ד. אחד מהם הותיר אלמנה צעירה בהריון, שלאחר מותו ילדה את בנו השלישי.

ויחד עם זאת בהיות שחלק ממשפחתנו הינם בני ישיבות ואברכים, קשה לי לשמוע את השיח הקיצוני של אורי הייטנר ומנחם רהט ואחרים, המתעלים על עצמם מדי גיליון במילים חריפות על "משתמטים טפילים פרזיטים סחטנים" וכו'.

לפני שתוקפים, ראוי להכיר את המותקף מקרוב. ואני בהחלט מכיר. אותם בני ישיבות ואברכים החפצים באמת ללמוד תורה כל ימיהם, אינם גסי רוח ולב שנוח להם לחיות חיי טפילות וסחטנות, אלא מאמינים כי זהו רצון האל מהם. רובם מוותרים על לימודים אקדמאים ועל קריירה וחיי רווחה וחיים בדוחק ובצמצום, ועמלים יומם ולילה בתורה (ומדי פעם גם סופגים חרפות וגידופים). וגם לאחר שהבג"צ ביטל את קיצבתם הם ימשיכו ללמוד.

הייטנר ורהט מפרשים בכישרון רב את התנ"ך באופן שמחייב התגייסות של כולם לצה"ל, אבל מה לעשות ורבנים אחרים (שהם גדולים בתורה לא פחות משני הלמדנים הנ"ל, וגם מוסריים לא פחות), מפרשים אחרת. זה יכול להרגיז ולקומם. אבל זה לא מתיר להשמיץ, להשפיל ולהגחיך את הצד השני. וגם לא מועיל אלא להיפך. חבל.

הבה נכבד איש את רעהו, ודברי חכמים בנחת – נשמעים.

אסיים בהבעת דעתי, שהפתרון הנכון לדעתי הוא כפי שאתה עצמך כתבת: בניית מסלולים מתאימים באמת עבור הצעירים החרדים שאינם לומדים, תביא בוודאות לשינוי בטווח הקצר ובוודאי הארוך.

בברכה לך ולכל הקוראים,

מוטי ברגר

* * *

אהוד: זה לא בסדר! השוטרים האלימים צריכים להתאפק – ולאפשר למפגינים הדמוקרטים השקטים ברחוב עזה בירושלים לפרוץ לדירתו הפרטית של ראש הממשלה ברחוב עזה ולעשות בה שמות שתיראה כמו בית של מחבל פלסטיני הרוג בעזה! כאן זו לא דיקטטורה ולא רצועת עזה! כאן זו דמוקרטיה!

* * *

שושנה ויג

שירים חדשים

מָזוֹר

בְּסֶרֶט הַזֶּה עֲדַיִן לֹא הָיִיתִי

הִנֵּה זֶה מַתְחִיל

בְּלִי כְּאֵבִים

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּסֶּרֶט סִפּוּר אַהֲבָה

וְהַדְּמָעוֹת מַמְלִיחוֹת אֶת עוֹר הַפָּנִים

בְּלִי דְּרָמוֹת לֹא בּוֹנִים חַיִּים

מָה שֶׁהָיָה כְּבָר לֹא יִהְיֶה

וְתִהְיֶה הַמַּחֲלָה וְיִהְיוּ הַחַיִּים

שֶׁעֲדַיִן מִתְבַּהֲרִים

וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ לוֹמַר זֹאת

זֶה הִתְחִיל בְּלִי שֶׁקָּבַעְתִּי תַּאֲרִיךְ

בְּשֶׁקֶט זֶה זוֹחֵל בְּתוֹכִי

וְזוֹ עֲדַיִן אֲנִי

וַאֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּמֵּרוֹץ שֶׁל אִמִּי

בְּתוֹךְ מְכוֹנַת תְּהוּדָה

בְּרַעַשׁ בִּלְתִּי פּוֹסֵק

כְּשֶׁהַקַּרְנַיִם מְפַצְּחוֹת אֶת הָאֵיבָרִים

אוֹתוֹת מִתָּאִים מַמְאִירִים

תָּנוּסִי אֶל עוֹלָם אַחֵר

בֵּין גַּל לְגַל

תָּשׁוּטִי עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָינוֹס

בַּתַּחְתִּית כְּרִישִׁים

וְהִנֵּה אֶחָד שֶׁהִתְעוֹרֵר בְּחַיַּיִךְ

זֶה שֶׁלַּיְלָה שָׁלֵם רִחַפְתְּ עַד הַיָּרֵחַ

מְרַסֶּקֶת אֶת הַהוֹרְמוֹנִים בְּגוּפֵךְ

רָחוֹק מְזַנֵּק פּוֹסֵידוֹן אֵל הַיָּם

וְאַתְּ כְּאֵלַת הַמַּזָּל סוֹרֶקֶת

וּמְחַפֶּשֶׂת עוֹד אֱלִילֵי תַּעֲנוּגוֹת

סוֹקֶרֶת פְּנֵיהֶם לְאֹרֶךְ טַיֶּלֶת הַחַיִּים

תָּמִיד בּוֹחֶרֶת בַּשּׁוֹעֲטִים

אֵלֶּה כִּקְמֵעוֹת עַל גּוּפֵךְ

הַקּוֹלוֹת מַמְשִׁיכִים

מִמְּכוֹנַת בְּדִיקַת תְּהוּדָה

וְאַתְּ נִזְכֶּרֶת אֵיךְ מָשַׁכְתְּ

וּמִגְנַטְתְּ אֶת הַחֲזָקִים

וְהֵם יוֹצְאִים  וְנִכְנָסִים בְּעוֹלָמֵךְ

מַשְׁאִירִים עִקְבוֹתֵיהֶם בְּתָאֵי זִכְרוֹנוֹת

בְּמִרְפָּאָה

כְּשֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְפַעְנֵחַ אֶת הַפָּנִים שֶׁל הָרוֹפֵא

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הוּא כְּבָר אִבֵּד אֶת זֶה

כַּמָּה פְּעָמִים הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת הַמַּלְאָךְ הַמְּבַשֵּׂר

הוּא חֲצִי מְחַיֵּךְ וָחֵצִי עָצוּב

אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

וְהוּא כְּמוֹ כֻּלָּם קוֹרֵא מִן הַמַּחְשֵׁב

וּמִסְתַּכֵּל עָלַי וּמִסְתַּכֵּל עַל הַצָּג

וְהוּא זוֹרֵק כַּמָּה מִלִּים

וְגַם מְקַלֵּל אֶת הַמָּכוֹן הַזֶּה שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר דִּיסְק כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ

וְאַל תֵּלְכִי לְשָׁם יוֹתֵר הוּא מַזְהִיר אוֹתִי

תֵּלְכִי רַק לִמְקוֹמוֹת שֶׁיּוֹדְעִים לַעֲבֹד

וְאֵיךְ אֵדַע זֹאת?

גּוּפִי תָּלוּי בָּכֶם עַכְשָׁו

שושנה ויג

* * *

אהוד בן עזר

עירא בִּירוֹ

לאחר שהסיר המוהל את העורלה מהקטן של עירא בִּירוֹ, התחיל עירא לבכות ולצרוח כמו שבוכה וצורח כל תינוק בריא בן שמונה ימים שמלים אותו בלי התראה מוקדמת ובלי הרדמה מקומית, דבר שמעניין מאוד אם היו מנסים על אדם מבוגר שיכול לדבר, להתלונן, לשלוח מכתבים למערכות העיתונים, כמו למשל בנושא שצריך לבחור ראש-ממשלה בבחירות אישיות, ובכלל, בנאדם שכבר יודע להגן על מגילת זכויות האזרח שלו.

עירא התינוק שכב על גבו כשהוא צורח ובועט באוויר ברגליו הזעירות, גורם סביבו להרגשה של ייסורי-מצפון, אפילו לקצת דמעות של השתתפות בצער ואולי שמחה על כך שהנה בא יהודי קטן חדש לעולם.

המוהל לקח כפיס-עץ דק שקצהו עטוף בד-תחבושת, טבל בכוס היין האדום והעביר על שפתי הנימול. עירא לִקְלֵק בשפתיו, כטועם לראשונה בחייו הקצרצרים משקה טוב יותר מחלב-אימו, מיד שכח את כאביו ונשתתק.

לפני צאתו, המוהל, שהיה בנאדם מודרני, לחץ את ידי אימו של עירא, לאחר שהסביר לה איך לטפל בפצע.

"כבוד המוהל, מה נתת לתינוק שנרגע כל כך מהר?" שאלה בחשד.

"הרטבתי בקצת יין מתוק את שפתיו. מנהג ישן הוא, גברת בירו, ואני מבטיח לך – זה קטן גדול יהיה!" גירגר בצחוק, כמנהגו באמירה זו.

"מה? מה עשית לי!? הלוא חס ושלום זה הקטן שיכור יהיה! אסור להרגיל אותם מקטנות, אני אומרת לך!" נבהלה האם.

*

וכמו שתמיד צודקות האימהות כך צדקה גברת בירו גם במקרה הזה. בגיל שנתיים וחצי טיפס עירא בלי התראה מוקדמת אל שולחן הסדר ועירה אל פיו את כוסו של אליהו הנביא, שנשפכה עליו כולה.

בן חמש, אחר-הצהריים, כשההורים ישנו לאחר שאסרו עליו לשתות קולה "שמזיקה לשיניים" – פתח עירא את בר המשקאות בסלון ומזג לעצמו כוסית ויסקי עם אַיְירִיש קוֹפִי בתוספת רום ג'אמייקה כשקמו משנתם מצאו אותו הולך בחדר ושר, כשהוא מתנודד קצת מצד אל צד, ומחזיק בכוסית.

"אַשְׁקֵדיה פורחת / גוֹרדת לי בתחת / קן לציפור בין אַעֵצים / וחביתה עם נקניק / ניק ניק ניק ניק / חג לאילנות / ט"ו בשבט אִיגִיעַ / לשיניים אוּא לא מזיק..."

*

כשגדל קצת  יותר, היה מבקש תמיד, בכל ארוחה שבה מזגו יין, שייתנו גם לו, "כמו גדול!" – לא מיץ ענבים אלא יין. ולא רק מתוק אלא גם יבש.

יום אחד מזג אביו בכוס רבע בירה לבנה ושלושה רבעים ספרייט (ואולי שוופס, אנחנו לא עושים כאן פרסומת לשום חברה).

"מה זה?" שאל עירא.

"האנגלים קוראים למשקה שַׁאנְדִי. פעם ניסו ליייצר בארץ, והפסיקו. בירה עם לימונדה."

עירא טעם. "אוך, זה מצויין!"

"הילד יגדל שיכור!"

"נו באמת, מטיפה בירה? הלא אין פה כמעט אלכוהול." אמר האב.

"נכון, תפסיקי, אימא! אין פה כמעט אלכוהול."

*

אבל גברת בִּירוֹ לא נרגעה. "זה ששם המשפחה שלנו בירו זה לא אומר שאתה צריך לגדול שתיין של בירה!"

"תפסיקי! פחית אחת מספיקה לי ליומיים שאנדי, ואפילו קניתי פאטנט לסגור את הפחית שלא ייצא הגז מהבירה!"

"אתה כבר מכור, מה? פאטנטים? אתה שומע, אלדד? יש לך בן שתיין!"

"שַׁאנְדְיַין!"

"אלדד, תפסיק עם הבדיחות שלך!"

"מה את נטפלת דווקא אליי אימא? אתמול ישבתי עם החברֶ'ה בגזוזטרתי..."

"מה זה?"

"פאבּ חדש, אז הם שתו בכיף בירה אחרי בירה, ורק אני עירבבתי שאנדי, ויצא ששתיתי נטו רק בירה אחת..."

"שַׁאנְדְיַינְתָ?" ניסה אלדד להפיג את המתח.

"ככה? אתה כבר מערבב משקאות? אז יש לי חדשות בשבילך, ובשביל האבא המופרע שלך שמעודד אותך לשתות. אני מתכוונת לפנות לחברי-הכנסת שיחוקקו חוק מיוחד שיאסור עליכם לשתות לפני גיל עשרים, מינימום. אוּך, מדוע דווקא בחלקי היה צריך ליפול מוהל שמעודד שתיינים..."

"בכל זאת, אימא, לא אותך הוא מהל..."

"אתה תשתוק! האידיוט ההוא מהל לך את כל החיים, באלכוהול..."

*

גלילה בירו היא אישה עם ביצים. היא כתבה אישית וגם טילפנה למרבית חברי-הכנסת והתריעה בפניהם על תופעת השתיינות בקרב קטינים ובני-נוער. פנתה לוועד ההורים הארצי, למשטרה, לנעמ"ת, לוויצ"ו, לאיגוד הארצי של העובדים הסוציאליים, והקימה תנועה ציבורית ששמה לה למטרה להעביר את החוק החדש.

פעולת השדוּלה (לוֹבִּי) של גלילה בירו עלתה יפה. הכנסת, שלא הצליחה לגייס רוב לחוקים כזכויות האזרח, חינוך אוניברסיטאי חינם לחיילים משוחררים, תמלוגים לסופרים על השאלת ספריהם מספריות ציבוריות, חופש פולחן דתי לכל זרמי היהדות בישראל, העלאת אחוז החסימה, בניית בתי-אבות לאוכלוסייה המזדקנת בארץ, הרחבת "הכבישים האדומים" למנוע תאונות-הדרכים, ועוד ועוד – הכנסת התאחדה כמעט פה אחד והעבירה את החוק האוסר מכירת משקאות אלכוהוליים במקומות ציבוריים לבני-נוער שגילם פחות משמונה-עשרה שנה.

*

"נו, איך היה בגזוזטרתי?" קינטרה גלילה את עירא לאחר שהחוק הופעל.

"חרא. שתינו נקטר גוייאבות ומיץ מישמש, והתבאסנו בהתאם." פתח את המקרר והוציא פחית בירה ובקבוק ספרייט או שוופס.

"מה זה? לא שמעת על החוק החדש?"

"תגידי, אימא, את מקום ציבורי?"

"אתה השתגעת, עירא? איך אתה מדבר אל אימא שלך?"

"אז לידיעתך אימא, החוק תקף רק במקומות ציבוריים. הַי עופר, הי גידי, תשתו משהו..."

"רגע, מה זה כאן? פתחת פאב?"

"נמאס לנו לשבת במקומות ציבוריים. והחלטנו על חאפלה קטנה בבית. את הלוא נעשית עצבנית כשאני נמצא עד מאוחר בלילה בחוץ, אז החלטתי להתחשב בך... יאללה, בואו לחדר שלי, מחכים גם לאילן, לזיווית, לדוקי..."

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

מיכאל רייך

אַל תְּדַבְּרִי אֵלַי בַּנִּסְתָּרוֹת

אַל תְּדַבְּרִי אֵלַי בַּנִּסְתָּרוֹת

הֲיִי גְלוּיַת לֵב עִמִּי כְּמוֹ גֶּשֶׁם

לֹא הַשֶּׁמֶשׁ הַנּוֹשֵאת כּוֹחָהּ אֵלֶינוּ

מִמֶּרְחָקֵי הַהִתְהַוּוּת,

הִיא בִּלְבָד הַמַּצְמִיחָה דְּשָׁאֵינוּ הַטּוֹבִים,

כִּי אִם לִבֵּנוּ הַזּוֹכֵר, יוֹדֵעַ וְחוֹמֵל

כָּל הַבּקֶֹר תִּנּו עֵינַיִךְ צָרוֹתַיִךְ מִלְּפָנַי,

עַתָּה לִמְדִי כֹּחָהּ שֶל הַהִתְבּוֹנְנוּת

וּרְאִי עַד מַה כָּרוּךְ הַצֵּל אַחַר הָאוֹר !

הַפִּתְרוֹן טָמוּן רֵאשִׁית לַכָּל בַּהֲבָנַת

הַמִּשְׁתַּנֶּה, הַנִּגְלֶה וְהֶחָבוּי

הֲלֹא תֵּדְעִינִי,

לֹא אוֹתִירֵךְ תּוֹעָה בִּנְוֵה הָעֶצֶב

מִגְדָּל אֶבְנֶה לְמַעֲנֵךְ 

מֵאֲרִיחֵי יֶתֶר שְׁתִיקוֹתַיִךְ.

* * *

איתמר פרת

ביקורת חמורה של מלאכים

הפעם זה הלך חיש קל. הגעתי לחוסר-הכרה כמו במגלשה. התיישבתי הפעם על הספה. מה יש, גם לבעל הבית מותר, נכון? שמתי להם גם כיבוד. עוגיות מעמול עם ריבה בפנים. בטוח אין להם כזה, שם למעלה.

הדלת נפתחת די בפראות והם נכנסים במין רקיעה כזאת, כאילו כועסים כאילו. אני דווקא אוהב לראות אותם ככה, לראות שיש להם רגשות כמו שיש לנו.

רפאל, המלאך המהנדס, צונח טראח על ידי. גבריאל המלאך המבשר מזיז את הכורסה בבעיטה ומתיישב בה חזק, משלב ברכיים, מפרק, ושוב משלב. עצבני.

"אני יודע שהוא בנאדם עסוק," אומר רפי. "אני לא מבטל את זה אבל יש קדימויות, עדיפויות, אפילו לראש ממשלה. גם שרה לא בסדר, שהיא לא מתקנת לו."

"כל הזמן הוא לא מבקר בהלוויות ובקושי רואים אותו בביקורי אבלים. תמיד עם תירוצים שיש לו ישיבות ממשלה וסיורים בשטח וביקורת רפואית," אומר גבי. "פעם זה ופעם זה ולוח זמנים וככה. תירוצים לא חסר לו."

"ובינתיים מצטברות שִׁבְעוֹת שהוא לא בא אליהן ובקושי טילפן," מפעפע רפי, עדיין די רותח. "ככה מתנהג ראש ממשלה בזמן שהבחורים שלכם נותנים את הגוף והנשמה? הוא לא יודע שנלחמים שם? שיש פה משפחות שכולות?"

"ההוא לא מזיז לו. ועוד אומרים שתפקידו הראשון זה לנהל את מלחמה," אומר גבי. "בטח, לשבת על התחת ולקבל מודיעין וטלפונים מבלינקן וביקורים אצל המפקדים בשטח. לזה הוא מוצא זמן. חושב רק על עצמו ועל עתידו הפוליטי. ואיך לטפל בחמאס ובאמריקאים ובחיזבאללה, כאילו אין דברים יותר חשובים בעולם. בושה! בושה!"

"במלחמת העולם איבדו האמריקאים  ארבע מאות אלף חיילים, אולי יותר," סח רפי. "והנשיא רוזוולט, ראש הכוחות המזוינים, ערך ביקורי בית לכל המשפחות, כו-לן. כמו שהוא צולע עם קביים של הליכה. ואחר כך עוד עובד במשרד. עובר על דוחות. אוכל מקסימום טוסט אחד עם קפה. זה מנהיג! זאת דוגמא!"

"באמת חברה. הרי זאת אגדה אורבנית," אני אומר. "הרי יודעים שלא יכול להיות דבר כזה. תפקידו של ראש המדינה זה לנהל את המלחמות, לזה להקדיש את כל זמנו וכוחו. ככה עשו גם בן גוריון, ודיין. אפילו רבין."

"אז מה עם זה אגדה אורבנית! אז זה לא נכון? אל תגיד אגדה!" צועק רפי, ממש כמו אחד בקפלן. "אז אני יגיד לך בדוגרי, ביבי לא ביקר אצל שלושים-ארבעים משפחות! וזה מצטבר! ישב בבלפור ועישן סיגרים עם מילצ'ן. אפילו שזה היה מזמן!"

"רפי תירגע. עוד ישמעו אותך השכנים," אומר גבי. "אבל תבין, בעל הבית, שהוא מדבר מתוך לב כואב. הוא רואה איך הנתניהו הזה רק מטפח יחסים עם פוטין וביידן וגרמניה והשחורים האלה, ההודים. כאילו זה העיקר. הוא מזניח את תפקידו העיקרי במלחמה. הקשר עם המשפחות. לא תסכים? רפי, תעביר את העוגיות. תראה אותך איך התמלאת בפרורים."

"אני בכל זאת חושב שביבי בסדר," אני אומר. "יש לו רק עשרים וארבע שעות, כמו לי ולכם. בקושי מוצא זמן להתגלח. כואב הלב על האבלים, אבל קורה שהם מאבדים את השיפוט הנכון. ואם דוחפים להם מיקרופון הם שופכים את הרגשות. זאת לא אומרת ששכולים תמיד צודקים בגלל שהם שכולים. אפילו שזה עצוב."

"אני רואה שאתה ביביסט מכור," אומר רפי, וקם בחמת זעם. "אני לא מוכן להישאר ולהקשיב לזה. לך ותכתוב אצל אהוד. בוא גבי, נחזור בפעם הבאה. קח כמה עוגיות ונעוף."

רפי כבר אצל הדלת. גבי קם והולך בעקבותיו. פונה אליי ואומר בהתנצלות "הוא תמיד מגזים, רפי. מצד אחד מטיף להכרת המציאות ומצד שני מאמין באגדות. תודה על המעמול. זה אשתך עושה? תמסור לה תודה. עפנו."

עפו.

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק חמישה-עשר

לילה ראשון ביפו

סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מיד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתיישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.

מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!

אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה"טמפלרים", אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

*

יהושע שטמפפר לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

בליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"

והוא נרדם.

*

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

"מניין ולאן, ר' יהודי?"

ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!"

"יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?"

"אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

"אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

בישלה את בעלה

שיר מהעיתון

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אישה מרוקאית שחיה באיחוד האמירויות

רצחה את בן זוגה

בישלה את גופתו

והגישה את הבשר לפועלים פקיסטניים

האישה בשנות השלושים לחייה

הגבר אותה רצחה ובישלה

היה בן זוגה בשבע השנים האחרונות

היא רצחה אותו לאחר שסיפר לה

שהוא מתכנן לשאת אישה אחרת

חלקים מגופתו הוגשו כחלק

ממנה מרוקאית מסורתית

של בשר ואורז

לפועלים שעבדו בסמוך לביתה של האישה

מי שהודיע למשטרה על היעלמותו של הגבר

הוא אחיו

שבא לבקר את הזוג בביתם

שליד הגבול עם עומאן

הוא לא מצא את אחיו

אך איתר את השן בבלנדר שלה

ולאחר בדיקות דנ"א

התגלה כי השן שייכת לקורבן

["הארץ", 23.11.18]

גיליון 1396 מיום 26.11.18.

* * *

נעמן כהן

כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל

אֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ

מיהם אויבי ישראל?

ומיהם אוהבי ישראל?

בטרפת העוברת על אזרחי ישראל כיום, בעיצומה של מלחמת קיום, יש רבים הרואים את האויב לא בחמאס, בג'יהאד, ובחיזבאללה, אלא בנתניהו.

הנה שתי דוגמאות לטירוף המערכות:

איל גרינברג-מגד – מאוהב לאוייב

בנימין נתניהו הוא האוייב הגדול ביותר שלנו.

"חובתנו הקדושה לסלק אותו" (1)

איל גרינברג-מגד נושא וידוי קדוש בנוסח הווידויים של הקדוש אוגוסטינוס מאבות הכנסייה.

"האיש הזה (נתניהו)," כותב גרינברג-מגד, "שפעם ראיתי בו חבר, נהפך למרבה הזוועה לאוייב. האיש הזה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא האוייב הכי גדול שלנו.

"עם פרוץ המלחמה, שהוא האחראי הראשי לנסיבות שהובילו אליה, הפצרתי בו להכות על חטא, להתנצל לפני העם, לבקש מכולנו סליחה ולפַנות את מקומו. לא תיארתי לעצמי שיש לו תוכנית הרבה יותר מרחיקת לכת. לא דמיינתי שהוא נחוש להחריב את המדינה. לא שיערתי שגמר אומר להיזכר בהיסטוריה כמי שכיבה את האור והשאיר אחריו צלמוות.

"כל צעד שהוא עושה, כל החלטה שהוא מקבל, הם שקר וכזב. אבל הולָכת השולל אין תכליתה להישאר בעל הבית, כפי שכולנו משערים. גם זאת הטעייה. תכליתו האמיתית של האיש היא להחריב את הבית.

"התוכנית השטנית הזאת מתגשמת במלואה בקצב מואץ. מה שאנחנו עדים לו בימים הנוראים האלה הוא מסע נקמה. כך הוא נוקם את נקמתו בעם שהוא בז לו ושאינו ראוי לו; בארץ שאותה הוא אוהב על תנאי –  רק אם היא נכס שרשום על שמו. רק אם היא מפקידה בידיו את הדבר היחיד שהוא באמת מוקיר: כוח ושלטון. וכשפתאום נטרפים לו הקלפים, הוא מוכן להרוס הכול. חסר בושה, עירום ממצפון, כאחרון הרודנים הוא מקריב בדם קר חיי חיילים, ובלבד שיידָחה רגע העמידה מול השוקת השבורה שלו. וזהו, אם לא נשכיל לעצור אותו, רק קדימון להקרבת המדינה כולה.

"כשאני רואה אותו צוחק בכנסת במלוא פיו ביום שבו חרב עולמן של משפחות שאיבדו בעזה את בניהן, זהו צחוק של שמחה לאיד, של ניצחון מוחלט עלינו. זהו צחוקו של נירון החוזה ברומא העולה בלהבות. ואז אני יודע שבעל הבית השתגע. שהאיש נחוש. שזאת תוכניתו – לא להשאיר כאן זכר מלבד את זכרו כאוייב הגדול ביותר שקם לנו. אוייב שאפשר להשוותו לכל אויב שעולה על הדעת, ללא יוצא מן הכלל.

"את האיש הזה חובתנו הקדושה לסלק מכאן היום, אם ברצוננו לגרום לתפנית בעלילת הבלהות הזאת.

"הכותב הוא סופר."

(איל מגד, "בנימין נתניהו הוא האויב הגדול ביותר שלנו. חובתנו הקדושה לסלק אותו",  "דעות", "אל-ארצ'", 20.6.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-06-20/ty-article-opinion/.premium/00000190-35d4-d39e-a999-77de84df0000

הבנתם? אוגוסטינוס הקדוש עבר מהדת המניכאית (המאמינה בקיום שתי רשויות) לנצרות, והפך בדומה לפאולוס מאוייב הנצרות לחסידהּ, ולתיאולוג המרכזי שלה. בספרו "עיר האלוהים" – De Civitate Dei, שעוסק בפילוסופיה היסטורית הוא  יצר עולם דיכוטומי בין הקיסרות הרומית לכנסייה שהיא מלכות השמים.

בדומה לו איל גרינברג-מגד הקדוש, רואה את "חובתו הקדושה" לצאת נגד האנטי-כריסט –אוייב המדינה, בעל "התוכנית השטנית" לנקמת חורבן בעם ישראל, הלא הוא השטן נתניהו. 

ע"פ אותה תיאולוגיה נוצרית מאמץ גרינברג-מגד את דברי האפוסטול יוחנן הקדוש: "אַתֶּם מֵאֵת אֲבִיכֶם הַשָּׂטָן וְלַעֲשׂוֹת אֶת־תַּאֲוֹת אֲבִיכֶם חֲפַצְתֶּם הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֹאשׁ וּבָאֱמֶת לֹא עָמָד כִּי אֱמֶת אֵין־בּוֹ מִדֵּי דַבְּרוֹ שֶׁקֶר יְדַבֵּר מִלִּבּוֹ כִּי־מְשַׁקֵּר הוּא וַאֲבִי הַשָּׁקֶר׃ (יוחנן 44)"

[אהוד: "הכותב הוא סופר" – יוזף גבלס היה ודאי תומך בו].

יאללה ביבי המושתן / חמאס וחיזבאללה / עשו ממך כזה קטן (2)

מועדון לילה, תזמורת ערבית, מוסיקה ערבית, הזמר מלהיב את החוגגים בשיר הלל לחמאס ולחיזבאללה:

יאללה ביבי המושתן

חמאס וחיזבאללה

עשו ממך כזה קטן

מכרת לכולם

שאתה מר ביטחון

אלפים גמרו פה

בארון או בסרטון

חשבנו שתעוף

בתוך מיספר ימים

נשארת להחריב

זה עם של מטומטמים

יאללה ביבי המושתן

חמאס וחיזבאללה

עשו ממך כזה קטן

https://x.com/barak1cohen/status/1802997313004073339

הזמר הוא להגדרתו כורדי (ממוצא יהודי), אנטי ציוני, ברק כהן.

ועכשיו יתחרה ודאי ברק כהן על הבכורה בעולם הערבי על שנאת ישראל מול הזמר המצרי-מוסלמי המפורסם, שעבאן עבד א-רחים בשירו: "אני שונא את ישראל".

https://www.youtube.com/watch?v=mOPtpYPvT68

תומס לורן פרידמן שופרו של ביידן:

"נתניהו מכר את נשמתו לקיצונים.

"על הנשיא להציב אולטימטום לישראל שתקבל את דרישת חמאס"

תומאס לורן פרידמן, העיתונאי המקורב לממשל ביידן, קורא לממשל ביידן (האם בשם הממשל? נ.כ.) להציב אולטימטום לישראל ולדרוש ממנה למעשה לסיים את המלחמה באופן קבוע ברצועת עזה ולסגת למצב של ה-6 באוקטובר משום ש"היא אינה יכולה לחשוב בצלילות כשיש לה חטופים המוחזקים בידי הארגון בעזה."

במאמר ל"ניו יורק טיימס" כתב: "זו העת להצבת אולטימטומים. ביידן צריך להגיד לישראל שהיא צריכה לקבל את דרישת הארגון [חמאס] לסיום המלחמה ולסגת מרצועת עזה בתמורה להחזרתם של כלל החטופים הישראלים... אם ישראל יכולה לסיים את המלחמה בעזה, היא יכולה להביא לכך שיהיה הסכם בתיווך אמריקני עם חיזבאללה כדי להביא לשקט בגבול הצפוני."

עוד הוא אמר כי נאום נתניהו בקונגרס בחודש הבא הוא עלבון לארה"ב משום שהמטרה צריכה להיות הדחת נתניהו על ידי בחירות.

"כל מי שמחשיב את עצמו כידיד ישראל צריך להדיר את עצמו מהקרקס הזה [של הנאום בקונגרס]. ישראל צריכה ממשלת מרכז פרגמטית שתוביל אותה מחוץ למשבר הרב-זירתי הזה ולנצל את ההזדמנות כדי לממש את ההצעה לנורמליזציה עם סעודיה שביידן הצליח להנדס."

(תומאס פרידמן המקורב לביידן: "על הנשיא להציב אולטימטום לישראל שתקבל את דרישת חמאס", "ישראל היום")

https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15933651

תומאס פרידמן, הוסיף: "ישראל בסכנה קיומית, כי נתניהו מכר את נשמתו לקיצוניים." על תוכניות "היום שאחרי": "הרעיון של כוח פלסטיני ניטרלי הוא פנטזיה מוחלטת."

בפתח דבריו חזר לנובמבר 2022, אז כתב לאחר תוצאות הבחירות טור שכותרתו "ישראל כפי שהכרנו אותה כבר לא קיימת."

"המצב עכשיו חמור עוד יותר ממה שתיארתי," הוא  כותב. "לא רק שישראל כפי שהכרנו אותה כבר לא קיימת, ישראל כיום נמצאת בסכנה קיומית. בצל הסכנה למלחמה בשלוש חזיתות, ישראל מובלת על ידי בנימין נתניהו, שמכר את נשמתו לימין הקיצוני במטרה לחמוק מאישומיו הפליליים.

"אין ברירה", כותב פרידמן,  אלא להותיר את חמאס על כנו בעמדות השלטון ברצועת עזה: "האלטרנטיבות הן גרועות בהרבה, והרעיון של נתניהו בנוגע לכוח פלסטיני מושלם שאינו מקושר לחמאס או לרשות הפלסטינית הוא פנטזיה מוחלטת. תשאלו אותי, אתה תיתן לסינוואר לצאת מהמנהרות ולחזור לשלטון? והתשובה שלי היא כן – לעת עתה. ביום שבו הוא ייצא מהמנהרות הפלסטינים ירצו לסגור איתו חשבון, ואם לא – אז הוא יהיה האחראי הבלעדי לשיקום הרצועה, ש-70% מבתיה נחרבו.

"אם התשתיות לא יעבדו, חומרי בניין לא יגיעו או השמש לא תזרח – זאת תהיה אחריותו של סינוואר, ולא של ישראל," הוא מסכם. "אם להסתכל על ההיסטוריה של הסכסוך, מאז ראשית המאה ה-20, היא מורכבת מסבבים של רגיעה, לחימה, רגיעה, לחימה וחוזר חלילה. ההבדל היחיד הוא איזה צד יוזם את הרגיעה. ייתכן שזה כל מה שניתן להשיג כרגע – רגיעה מוגבלת בזמן. יום אחד המצב אולי יהיה אחר, אבל בינתיים ישראל חייבת להעיף את עצמה מעזה".

https://www.maariv.co.il/news/world/Article-1108086

זה אומר אדם המתנאה כמומחה לעולם הערבי, ואינו מבין בו דבר, אדם שגם לא חזה כלל באווילותו את "האביב הערבי". תומס לורן פרידמן מכר את נשמתו לקיצוני החמאס והג'יהאד. (מעניין בכמה?) הוא כמובן שבוי בקונספציה הישנה שלו שסינואר רוצה רק בשיקום ובשגשוג עזה.

[אהוד: "תשאלו אותי, אתה תיתן לסינוואר לצאת מהמנהרות ולחזור לשלטון? והתשובה שלי היא כן – לעת עתה." –יוזף גבלס היה ודאי תומך נלהב בו].

על "הרעיון" – האידיאליזם ע"פ היטלר

בספרו "מיין קאמפ", מלחמתי, הנגיד היטלר בין האידיאליזם לבין המטריאליזם. האידיאליזם מאפיין את הארי הפועל מכוח הרעיון, ומכאן הכוח הגדול של הארים, והמטריאליזם מאפיין את היהודים (כדוגמת מרקס). "דווקא בשפתנו הגרמנית קיימת מילה, המבטאה בצורה כה נפלאה את התנהגות האדם ברוח זו: מילוי חובה; היינו לא לשאוף לסיפוק העצמי, אלא לשרת את הכלל.

"לתפיסה היסודית, ממנה נובעת גישה מעין זו, אנו קוראים – להבדיל מאנוכיות ותועלת עצמית – אידיאליזם. פירושה של זו אך ורק כושר ההקרבה העצמית של הפרט למען כלל החברה, למען זולתו. אך כמה חשוב הדבר, לשוב ולהכיר בעובדה, שהאידיאליזם היה, הינו ויהיה התנאי המוקדם האמיתי, למה שאנו מכנים תרבות אנושית, וכי הוא, מתחילה ולבדו ברא את המושג 'אדם". מעמדו של הארי בעולם נובע מאמונה עמוקה זו, והעולם מצידו חייב לה את האדם, מאחר שהיא לבדה יצרה מתוך רוחה הצרופה את כוח היצירה, שבהתמזגות כוח הזרוע עם חוכמה גאונית הקימה את מצבות הזיכרון לתרבות האנושית.

"בלא אמונה אידיאליסטית, הכישורים הרוחניים המזהירים ביותר, נותרים רוחניים בלבד, כעין מראה חיצוני, חסר ערך פנימי, ונטולי כוח יצירה, אך, מכיוון שאידיאליזם אמיתי אינו אלא הכפפתם של טובת הפרט ושל חייו לטובת הכלל, ודבר זה מהווה תנאי מוקדם ליצירת מסגרות ארגוניות מכל הסוגים, הוא, האידיאליזם, תואם במהותו את רצון הטבע. הוא לבדו מוליך את בני האדם לקראת ההכרה מרצון בזכות העדיפה של הכוח והעוצמה, והופכים לאחד מגרגרי האבק של אותה המערכת, המעצבת ומהווה את העולם כולו. האידיאליזם הצרוף חופף באופן לא מודע תחושת הכרה עמוקה.

ההיפך הגמור מן הארי, הוא היהודי. כמעט ואין עם בעולם בו מפותח יצר ההישרדות יותר מאשר אצל זה המכונה העם הנבחר. הראייה הטובה ביותר היא עצם עובדת קיומו של גזע זה. היכן העם, שבאלפיים שנות קיומו היה חשוף במידה כה מעטה לשינויים בתכונותיו הפנימיות ובאופיו, כמו העם היהודי ולבסוף איזה עם סבל תהפוכות כה גדולות כמו זה – ובכל זאת, תמיד עלה והזדקף מחדש בלא שינוי מהותו, מתוך האסונות הנוראים ביותר שידעה האנושות איזה רצון קשוח לחיות ולשרוד עולה מן העובדות האלה!

תכונותיהם הרוחניות של היהודים התחדדו במרוצת אלפי השנים. הוא נחשב כיום ל"חכם", ובמובן מסויים אכן היה כזה בכל הזמנים. אולם, תבונתו אינה תוצאה של התפתחותו האישית, אלא לימוד השקפות בידי זרים. כיוון שהיהודי מסיבות שיובנו מיד – לא היה אף פעם בעל תרבות משלו, הבסיס לפעילותו הרוחנית תמיד נקבע על-ידי אחרים. כושר מחשבתו התפתח בכל הזמנים תוך הישענות על ערכי תרבות שבסביבתו הקרובה. לעולם לא התנהל התהליך בדרך הפוכה."

(אדולף שיקלגרובר-היטלר "מיין קאמפ", "עם וגזע", פרק 11).

"חמאס זה רעיון – ואי אפשר להשמידו"

דובר צה"ל, ההיסטוריוסוף, תת-אלוף דניאל הגרי, אמר בריאיון כי אף שצה"ל קרוב להכרעה צבאית של חמאס, אי-אפשר להשמיד את ארגון הטרור. "חמאס זה רעיון," הסביר, "מי שחושב שאפשר להעלים אותו – הוא טועה. זה האחים המוסלמים." במסר לדרג המדיני, ציין כי "מה שאפשר לעשות זה להצמיח משהו אחר. משהו שיחליף אותו (את חמאס). משהו שיגרום לאוכלוסייה לדעת שמישהו אחר מחלק את האוכל, אחראי על השירותים הציבוריים. מי זה המישהו הזה? מה זה הדבר הזה? זה הדרג המדיני יחליט. אבל בשביל להגיע למצב שרוצים באמת להחליש את חמאס, זאת הדרך."

https://www.ynet.co.il/news/article/bkmpbolur

בכיר חמאס ראזי (ע'זי) חמד, התייחס מיד לדבריו של הגרי ואמר: ''הצהרותיו של הגרי הן הודאה משמעותית ועדות לכישלון הכיבוש במלחמה בעזה.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=854205&forum=scoops1

מוזר איך ההיסטוריוסוף הגרי קובע שיש חוקיות בהיסטוריה בלי לתמוך את דבריו בעובדות היסטוריות, וראשית הערה. הפילוסוף היווני אריסטוטלס, (הידוע אצלנו בשם החיבה אריסטו), הבחין בספרו "פואטיקה" בין היסטוריה לספרות. ההיסטוריה, טען אריסטו, עוסקת רק במה שקרה (ולכן אין בה חוקיות), הספרות עוסקת רק במה שעלול היה להיות מתוך ההסתברות או ההכרח, (לכן הספרות היא מדעית ונעלה על ההיסטוריה).

מאז אריסטו נעשו מאמצים אדירים למצוא חוקיות בהיסטוריה, אך כולם נכשלו. קרל הלוי-מרקס סבר שהצליח למצוא כזו, אבל גם הוא נכשל. אם היתה חוקיות בהיסטוריה זה היה הישג מדעי עצום. ניתן היה לדעת את העתיד. למרבה הצער אין.

 "נאציזם" זה רעיון. ל"רעיון" היתה מפלגה, היה ממשל מדיני, היה צבא הוורמכט, הלופטוופה, ואפן ס.ס. גסטפו. המדינה הנאצית פורקה ואיתה כל גופי השלטון הנאצי. לאלו שנשארו עם הרעיון אין יותר ערך.

"דעא"ש" זה רעיון. לדעא"ש היתה מדינה היה שלטון ממשל וצבא. המדינה פורקה וכל גופי השלטון והצבא. לאלו שנשארו עם הרעיון אין יותר ערך.

"אל קעאדה" זה רעיון. ארגון הטרור אל קעאדה חוסל לאלו שנשארו עם הרעיון אין יותר ערך.

"הנמרים הטמילים" זה רעיון. ארגון הטרור שלהם חוסל. לאלו שנשארו עם הרעיון אין יותר ערך.

"קומוניזם" זה רעיון. לקומוניזם היתה מסגרת מדינית וצבא ושלטון. הרעיון נעלם ונישארו מדינות טוטאליטריות ללא קומוניזם. סין, צפון קוריאה.

בדיוק כמו הנאציזם, דעא"ש, ואל-קאעדה, שהיו "רעיון" עם כוח צבאי, כך יש להילחם גם בחמאס ובג'יהאד ולחסל את הכוח הצבאי שלהם. וזה התפקיד היחיד של צה"ל ורק על זה צריך הגרי לדבר. הגרי אינו פילוסוף הרוח האנושית, אלא דובר צה"ל.

צודק לחלוטין בנימין מיליקובסקי-נתניהו שענה להגרי כי "הקבינט המדיני ביטחוני הגדיר כאחת ממטרות המלחמה את השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס. צה"ל כמובן מחויב לכך."

https://www.ynet.co.il/news/article/h1fiiyxi0

והחשוב ביותר הוא (מה שהזכרתי פעמים רבות בהקשר לדוקטרינת דוריאל ז"ל) ללכת בעקבות גנרל פרדינאן פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה שאמר שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonte  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח.

הבעייה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד. כדי לסלק את "האויב האמיתי" – נתניהו...

הגזענות של חיילי צה"ל

כתבת "הארץ": "חיילי צה"ל לא אונסים ערביות בגלל גזענות"

כתבת האדריכלות של "הארץ", נעמה ריבה, צייצה ברשת X כי "חיילי צה"ל לא אונסים ערביות בגלל גזענות."

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-1108570

אין זו ההתבטאות המחרידה הראשונה של ריבה, לפני כשבוע כתבה העיתונאית: "למה החיילים שלנו מתנהגים כמו נאצים בליל הבדולח? החוסר חינוך הזה מזעזע אותי עד הנימים. אי האכיפה הורג והורס אותנו."

https://rotter.net/forum/scoops1/854223.shtml

"הרעיון" של נעמה ריבה אינו חדש. בשנת 2006 פרסמה טל ניצן מחקר לתואר שני בסוציולוגיה, בו טענה כי חיילי צה"ל לא אונסים ערביות בגלל גזענותם. "אין זה מוסרי לאנוס. אין זה אפשרי לאנוס את מי שאינה אנושית," קבלה "החוקרת" טל ניצן, על מה שנתפס אצלה כדה-הומניזציה של החיילים כלפי הנשים הפלשתיניות.

"אחת הסיבות להימנעות מאונס על ידי חיילי צה"ל," הסבירה "החוקרת" היא החשש לאיום הדמוגרפי: כלומר, "הריונות של נשים ערביות ממעשי אונס יהודיים יביאו לעולם עוד ערבים."

המנחה האקדמי של טל ניצן לתזה זו היה פרופסור אייל בן ארי שנעצר על אונס הדוקטורנטיות שלו. אין ספק פרופסור בן ארי אינו גזען, אופס בעצם כן, הוא הטריד רק סטודנטיות יהודיות...

אדם נוסף שהעלה את תיזת הגזענות של חיילי צה"ל היה הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, שכתב באוטוביוגרפיה שלו: ""בכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס, יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים." (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 232)

שישים שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן, "צוותא" – המרכז ל"תרבות מתקדמת" של "השומר הצעיר", העלה הצגה "מתקדמת" בשם "המחלקה" מאת שי אזולאי (אישה זונה וחללה לא יקח(:

בהצגה "המחלקה", על פי מחזהו של שי אזולאי, שזכה בפרס תיאטרון צוותא בפסטיבל צו קריאה 2012 לפיתוח המחזה ליצירה בימתית, מתוארים החיילים היהודים כקלגסים וכובשים. חיילי צה"ל מבצעים מעשי אונס בנשים ערביות-פלסטיניות כאקט רומנטי, בנימה של רברוב, כחלק מהביקורת המופנית כלפי הצבא לכל אורך המחזה.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART2/668/278.html

לכאורה החיילים היהודים הם תמיד גזענים בין אם אונסים ערביות ובין אם לאו, אבל לאור "המחקרים" מסתבר שהצגת החיילים היהודים כאונסי ערביות בהצגה זו מתארת אותם דווקא כהומניסטים שאינם גזענים, שהרי אם היו גזענים לא היו אונסים ערביות... העם היהודי הוא העם היחיד בעולם המואשם בגזענות בגלל שהוא "לא אונס". הערבים אינם אונסים מגזענות אלא מיצר "בריא" ולוקחים שבויות יהודיות לשפחות מין כפי שעשה מוחמד.

אין צורך בחוק ניתן היום לגייס 3,000 חרדים.

ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב מסבירה למה ניתן כבר היום לגייס 3,000 חרדים?

"גנץ בכנסת הקודמת העביר חוק תיקון לחוק שירות הבטחון. חוק שירות הביטחון הנוהג היום, הקיים, קובע גיוס, גיל גיוס, משך גיוס, וכו', וקובע שיקול דעת לפוקד – הפקיד השלטוני שיש לו סמכות לקבוע דחיית גיוס, פטור מגיוס, ע"פ כל מיני קריטריונים.

"היתה החלטת ממשלה שפקעה ב-31 למרץ 2024 שקבעה את הפטור לחרדים. בעצם ממרץ 2024 אין החלטה בתוקף. אפשר היה לחזות שמיד יהיה גיוס מסיבי של חרדים, וזה לא קרה כי מערכת הביטחון אמרה שהיא מסוגלת לגייס רק 3,000 חרדים בערך לשנה, וגוייסו רק כ-1200.

"כלומר הפוקד אומר אני יכול לגייס 3,000 חרדים בשנה. זה המצב הנוהג כרגע. כשלעצמי אני סבורה שהחוק של גנץ קבע מכסה מאוד מאוד נמוכה של כ-2,000 חרדים בשנה עם גדילה במשך השנים. אני חשבתי שהחוק של גנץ לא מתאים מהותית, וגם לא אחרי השביעי באוקטובר.

"יועציו של נתניהו החליטו להחזיר את החוק לדיונים. ע"פ חוק הרציפות. האופוזיציה אמרה שזה חוק גורף לפטור לחרדים. מה שלא נכון. אמרתי לנתניהו שיוריד את החוק מסדר היום. כיום המצב המשפטי הוא ואקום. כיום אפשר לגייס חרדים בכפייה, אבל אנחנו מבינים כי צריך לגייס בהבנות ובהסכמות. רציתי להימנע, אבל היות והעונש היה סילוק מוועדת החוץ והביטחון זה היה פרס לשב"כ אמ"ן המטכ"ל וגורמי הביון שאותם אני שואלת שאלות קשות ונוקבות. מוטב היה לא להעלות את החוק לסדר היום בכלל."

(דקה 6)

https://www.youtube.com/watch?v=TK3gmBCF8qk

כלומר, במקום להתפלפל להצביע נגד ולעשות הצגה, על שר הבטחון יואב גלנט לתת הוראה לפוקד לגייס 3,000 חרדים מיידית ע"פ החוק, ולדאוג שצה"ל יקלוט אותם במסגרות נאותות. ההמשך בשנים הבאות יגיע מאליו.

לצערנו עברו הזמנים שמשתמטים מהצבא יצאו לשרת כדי לזכות בבת זוג?

הנה השיר הישן "משתמט אני הייתי" – הורה נהלל: – מילים ולחן: צבי בן-יוסף. ביצוע: פטר נוימן-שמשון בר-נוי:

https://youtu.be/CRtMiW9lWv0?si=8HNxEr-B_O7TeVDP

יש לי ארץ אחרת!

"האדם הוא תבנית נוף מולדתו. אני, שנקראתי על שם המקום שבו נפל בן משפחה גיבור. רעייתי נאלצה לעזוב את הארץ לקנדה כשהיתה נערה, וחזרה רק אחרי שנים רבות של כמיהה שלא הצליחה להתגשם. בחזרתה לצור מחצבתה היא היתה שיכורה ומאוהבת. הולכת ברחובות העמוסים והמלוכלכים בין הבתים המפויחים מאגזוזי אוטובוסים כאילו היא פוסעת על מצע של עננים. מתרגשת לראות שוב שלטים בעברית ברחובות, חנוכיות בחלונות הבתים וסוכות בחצרות. רק שכמו בסרטים המצוירים — אחרי כמה פסיעות באוויר על מצע העננים, היא החלה ליפול אל קרקע המציאות.

"רצה הגורל, וביחד עם האיחוד המרגש עם מכורתה היא התאהבה גם בי. מפוכח וממורמר. אחד הוויכוחים הראשונים שלנו התנהל על עניין העמידה בצפירה.

"התעקשתי לברר איתה איזו פראנויה מפתח מי שעובר כל שנה התנייה פבלובית, שבה משמיעים לו אזעקות מלחמה ואומרים לו לחשוב על המתים, או מה מרגיש ילד שבכל פעם שהוא צוחק מהסיטואציה הסוריאליסטית הזאת גוערים בו על שהוא לא מכבד את הנופלים.

"נטייה מוגדרת כהפרעה נפשית כאשר היא יוצאת מאיזון ופוגעת בתפקוד התקין. הקפדה על רחיצת ידיים מחשש לזיהום היא הרגל בריא ונורמטיבי, חרדה מחיידקים שפוגעת בעור כתוצאה מרחיצה אובססיבית מוגדרת כהפרעה. פחד עוזר לנו להימנע ממצבים מסוכנים, פראנויה מעצימה מחשבות שווא ויכולה להביא גם להתנהגות תוקפנית, כשהמציאות נחווית ככזו שיש להתגונן מפניה. לפעמים הקושי בריפוי נעוץ בקושי האובייקטיבי להבחין בין תפקוד תקין ללא תקין, כשמציאות לא תקינה נחווית כנורמלית.

"בחוש הומור מעוות וישראלי מדי לטעמה, הייתי צועק לה: 'הם לוחמי חופש!!' בזמן שנסנו על נפשנו למשמע הצבע האדום ב'צוק איתן' – ומתפקע מצחוק.

"התווכחנו על ההשוואה בין הנשק בבתים ברצועת עזה ל'סליק' בבתי הילדים בקיבוצים, בין האם הפלסטינית שצוהלת צהלולים על התאבדות בנה, לבין האם השכולה פעמיים שמדליקה משואה. גם על איך הטרוריסטים של היום הם המנהיגים של המחר; על מנחם בגין שהרג אפילו יהודים בפיצוץ מלון המלך דוד ונהפך לאבא האשכנזי של ההתנגדות המזרחית למפא"י, ועל אריק שרון, שכילה את זעם הציבור בכפריים ערבים חפים מפשע בפעולות התגמול של ה-101, ונהפך לסבא הטוב עם הכבשה על הכתפיים שהיה לפרגמטיסט בהתנתקות.

"בצער רב הבינה רעייתי, שאין באמת הבדל גדול בין מיתוס ההתיישבות של הורים על טפיהם באזורי ספר חשופים, לבין השהיד, שלמען חירות לבני עמו מוכן להקריב את עתידו ולסכן את חייו ואת חיי בני משפחתו. הרבה לפני 7 באוקטובר היא הבינה שהשהידים בעזה, למצער, חיים משני צדי הגדר.

"אחרי חמש שנים בארץ רעייתי הסכימה לחזור לקנדה, בעיקר כדי שלא לשלם את המוהר ששילמה משפחת אבי לאדמת המולדת. היא נאלצה לחוות מחדש את העקירה הרגשית, שהפעם אמנם בחרה בה, אך גם קצת נכפתה עליה כי לתחושתה נעשתה יותר למען ילדיה מאשר למען עצמה. ילדינו פה לא עומדים בצפירה ולא שרים שירי ג'נוסייד בטקסי בית הספר. הם אוכלים סופגניות ומדליקים נרות בחנוכייה בסמיכות לעץ אשוח מואר, ולא מכירים את אנטיוכוס ופרעה כמו שהם לא מזדהים עם ג'יזס כרייסט.

"את טקס הסיום לתסביך היהודו-ציוני שלי חגגתי עם חבר אחר לעבודה, קנדי ממוצא גרמני שסבתו היתה בהיטלר-יוגנד."

(בעילום שם. בעיתון הכתוב, הכותרת "אין לי ארץ אחרת" – בדיגיטל: "מקנדה לישראל ובחזרה: איך רעייתי עשתה סיבוב בין פטריוטיות לשקט אסתטי", "אל-ארצ'", 18.6.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-06-18/ty-article-opinion/.premium/00000190-2c01-d2de-af9e-6de3e4df0000

אין תימה שהכותב מתבייש בדבריו, ולכן אינו חותם בשמו, אבל השאלה הרצינית היא מדוע שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מפרסמים בעיצומה של מלחמה, בעמוד "הדעות" של עיתונם המלצה לרדת מהארץ, ומהעם היהודי? אם זו השקפת עולמם שיחתמו בשמם.

עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן:

''המחלוקות יגרמו לארבעה מיליון איש לעזוב את ישראל''

עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית, נשא נאום ב-3 ליוני 2024 לרגל יום השנה למותו של ח'ומייני, מחולל המהפכה האסלאמית, בו הוא סוקר את המערכה מול ישראל והראייה של השלטון באיראן את המצב הנוכחי במזרח התיכון אל מול הציר הסוני ואל מול המערכה הכוללת נגד המערב.

בנאומו ניסה חמינאי להראות כיצד משנתו של ח'ומייני כלפי העם הפלסטיני מתגמשת וכי הוא זה שהדריך את הפלסטינים למאבק מול ישראל: "דברים שח'ומייני חזה אודות פלסטין בימינו מתגשמים בהדרגה… תמצית דרישותיו של ח'ומייני בנושא פלסטין היה שאסור לקוות כי ניתן לפתור את בעיית פלסטין ולהגיע לצדק בנושא זה על ידי שיחות השלום. הוא טען שעל אזרחי פלסטין להשיג את זכויותיהם בעצמם על ידי פעילות מעשית, וכך יחלישו את האוייב הציוני ויכריחו אותו לסגת. על כל האומות בעולם ובפרט האומות המוסלמיות לתמוך בפלסטינים." בדבריו, הוא הדגיש שוב ושוב כי ח'ומייני חזה כי אם הפלסטינים יאזרו אומץ ויפעלו נגד ישראל אז "המשטר הציוני יאלץ לסגת."

החשיבות של "טופאן אל אקצא":

מהדברים של חמינאי עולה כי החשש באיראן מהתחזקות הציר הישראלי-וני נגד טהרן בדמות הנורמליזציה עם סעודיה, שהייתה מובילה לשרשרת של הסכמים בין ישראל לעולם המוסלמי. זאת בנוסף לתוכנית של ארה"ב, איחוד האמירויות וישראל להעברת סחורות מאזור המפרץ הפרסי ברכבת ישירה לנמל חיפה, שהיתה פוגעת כלכלית באיראן ובסין – והיא זו שהובילה לתגובה קשה של הציר השיעי. לדברי המנהיג העליון, מערכת "מבול אל אקצא" שמה את ישראל בקצה, בלי היכולת של ישראל להינצל. "נכון שארה"ב תומכת בציונים, הרבה ממשלות במערב תומכות, אך כולם מודים ומקבלים שהמצב שנוצר למשטר הציוני הוא מצב שאין בו שום גלגל הצלה עבורו," אמר.

לדבריו, ישנן שתי נקודות חשובות שיש לשים אליהן לב: האחת, המבצע של חמאס, שלדבריו היה "צורך אזורי"; ועומק וגודל המכה שקיבל "האויב הציוני" שהיתה לטענתו "מכה מכרעת… מחלה שלא יתרפא ממנה.

"ההתקרבות בין ארה"ב-ישראל-מדינות ערב הובילה למעשה ל"השתלטות של ישראל על המדיניות והכלכלה של המזה"ת ושל כל העולם האסלאמי. זה היה עניין של זמן עד שארה"ב היתה משלימה את יישום התוכנית." לדבריו, מתקפת ה-7 באוקטובר סיכלה את המזימה הזו.

עלי ח'אמנאי המנהיג העליון: ארבעה מיליון אנשים יעזבו את ישראל בניתוחו, המנהיג העליון מציב את ה-7 באוקטובר כמכה שישראל לא תוכל להשתקם ממנה. לדבריו, סופה של ישראל הוא "התמוטטות והשמדה.

"כל הפרשנים המערביים, האירופאים, האמריקאים ואפילו אנשי המשטר הציוני מאמינים שבמבצע זה, המשטר הציוני הובס ע"י מיספר קטן של אנשי התנגדות, חרף כל התימרונים והחוזק שלו. הם אומרים שאחרי שמונה חודשים ועם כל כך הרבה מאמץ המשטר הציוני לא השיג אף אחת מהמטרות שלו," אמר המנהיג העליון והמשיך וציטט את הפרשנים במערב ובישראל: "את זה אומרים הפרשנים המערביים. יותר מזה, פרשן מערבי אמר שטופאן אל-אקצא הוא מאורע שבכוחו לשנות את המאה ה-21. פרשן מערבי אחר אמר שמבצע זה ישנה את העולם. פרשן ביטחוני מתוך המשטר הציוני תיאר שיש מבוכה בתוך צמרת המשטר הציוני, כאשר כולם מסוחררים ואינם יודעים מה צריך לעשות. אותו פרשן אמר שאם יפרסמו בתקשורת את תוכן הוויכוחים והמחלוקות בצמרת הישראלית, 4 מיליון אנשים יעזבו את ישראל, קרי הגירה הפוכה,"

חמינאי תולה את דבריו בציטוט של היסטוריון ישראלי שטוען כי "הפרויקט הציוני נושם את הנשימות האחרונות שלו". (מעניין למי התכוון?)

חמינאי המשיך בנאום והדגיש את התמיכה בפלסטינים במערב כחלק מההצלחה שלו בתפיסה אל מול ישראל. לדבריו, ישראל השקיעה מאמצים רבים כי הסוגייה הפלסטינית תרד מסדר היום, אך הם נכשלו. "ברחובות לונדון, בכיכרות פריז ובאוניברסיטאות בארה"ב קוראים סיסמאות לטובת הפלסטינים ונגד המשטר הציוני. מול הקונצנזוס העולמי, גם ארה"ב תהיה מוכרחה לסגת, ובמוקדם או במאוחר תיאלץ להפסיק לתמוך במשטר הציוני."

(אברהם מ. אנליסט המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מציין כי "לראשונה חמינאי השתמש במילה ישראל בניגוד לפעמים הקודמות כאשר כינה אותה רק במונח 'המשטר הציוני'").

)המנהיג העליון של איראן: ''המחלוקות יגרמו לארבעה מיליון איש לעזוב את ישראל'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=854244&forum=scoops1

את דברי ח'אמנאי אלו אין שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מפרסמים בעיתונם.

כמה זמן יוכל גדעון לואי (לוי) לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי?

בדיון בקנדה בנושא: האם אנטי ציונות היא אנטישמיות? השתתף האקטיביסט הפרו-איסלמי, האוטו-אנטישמי-והאנטי-ציוני, "לורד האו האו הישראלי" – גדעון לואי (לוי) וכך אמר: "לעמוד כאן היום שמונה חודשים אחרי שהמלחמה הזו התחילה, ולדבר רק על הקורבנות היהודים תוך התעלמות מוחלטת מ-38,000 אנשים שנהרגו בשמונה חודשים. התעלמות מוחלטת מהרעב, מההרס, מעשרות אלפי הילדים שנהרגו, זה כל הסיפור.

"לציונות היום יש רק משמעות אחת, ואף אחד לא יכול למצוא משמעות אחרת, זו עליונות יהודית בין הנהר לים (הפיליסטיני לואי לא יודע שישראל היא גם ממזרח לירדן?), ציונות פירושה עליונות לאומית של עם אחד על פני האחר. ואני לא יכול לתמוך בשום סוג של עליונות בשום מקום. וכשאין דמוקרטיה זה נראה כמו אפרטהייד, זה מתנהג כמו אפרטהייד, וזה אפרטהייד."

https://www.youtube.com/watch?v=bWgeqtBty1M

(דקה 0.28)

הנה ראו את התשובה המבריקה של העיתונאי הבריטי דאגלס מאריי: חובה לראות.

https://x.com/GadiTaub1/status/1803976070506398049?cxt=HBwWwoW2nbSrgYkyAAAA&cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

הנה הנאום המבריק ומעורר השראה של דגלאס מוריי בדיון בקנדה בנושא: האם אנטי ציונות היא אנטישמיות: טקסט חובה לבתי ספר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=854026

https://x.com/libby_alon/status/1803811289719779328?t=beQWvdr_f6TeoZ1zVduceA&s=03)

ואני רק מוסיף שאלה קטנה לגדעון לואי (לוי) ויתרת על הציונות? יופי. כמה זמן היית מצליח לחיות תחת השלטון "הדמוקרטי" של 57 המדינות המוסלמיות, שם כידוע לך, בכולן יש עליונות מוסלמית?

עמית סגל סוגר חשבון עם נחום בורשטיין-ברנע

"קראתי הבוקר שנחום ברנע מכנה אותי 'המנחה המגזרי' של כנס המילואימניקים הדורשים הכרעה. ברנע גם הוסיף – אאוץ׳ – שאני היחיד שצחק מהבדיחה של עצמי: 'דובר צה״ל לא מרשה למחוא כפיים לעופר וינטר,' כותב עמית סגל. 'קצת נבוכתי בשבילו. מה, ברנע לא יודע שיש דבר כזה וידאו בעולם? השנה הרי לא 1974 ואתה כבר לא ב'דבר'. למה להתעקש בכוח לצאת בדאי קטן מול כל המדינה? [מוזמנים לצפות ולראות בעצמכם].

"הצחוקים הם כמובן הבל לא חשוב. זה השקר הקטן הזה, שמצטרף להרבה כזבים בקריירה ארוכה מדי, שמשמש דוגמא לשנאה שמקלקלת את השורה. זה לא אישי לדעתי (למרות שיש כאן גם עניין גילאי ברור). זו פשוט שנאה יוקדת, חומצית, מרירה ומאכלת לדתיים ולימניים שהוא תמיד ראה כנחותים ממנו. מפעל חייו (הכושל, ברוך ה׳) היה ניסיון לגמד, לזלזל ולבלום את מי שחושב אחרת ממנו. ככה בדיוק עשה לנעמי שמר שהזהירה מטבח בדיוק כפי שקרה בשבעה באוקטובר והוא בתגובה כינה אותה גזענית והמליץ לעבור לצד השני של המדרכה אם רואים אותה ברחוב.

"בכנס ההכרעה דווקא הייתי היחיד על הבמה עם כיפה, והוא – היחיד באולם שלא מאמין בנצח ישראל ובניצחון ישראל. שמטיף תמיד לתבוסה, לנסיגה, לכניעה ומצוטט בהרחבה בערוצי האוייב. אולי כדאי שגם הם יקבלו הדגמה לקשר המקרי בין מה שהוא כותב כבר שנים ובין האמת.

(סגירת חשבון עמית סגל סוגר חשבון עם בורשטיין-ברנע)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=854395&forum=scoops1

אין ספק מגיע לו לנחום בורשטיין-ברנע.

שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן:

"תפיסות העולם שלי הן יותר ימין ממה שביבי עשה פה לאורך השנים."

"לא מתחרטת על הפסקת ההתנדבות – אם הטבח היה קורה כשישראל לא דמוקרטית, לא הייתה כאן מדינה."

בריאיון לפודקאסט הפוליטי "120 ואחת" בהגשת מורן אזולאי טוענת שקמה-שוורצמן-ברסלר-וינדמן – האייקון של התנועה הפרוטסטנטית, את הדברים הבאים:

"אני אימא במדינת ישראל. אני אוהבת את המדינה וחשוב לי שהיא תצליח כי אני רוצה לגדל פה את הילדות שלי. אני שלמה עם הזהות היהודית שלי. אני מאוד מחוברת, מכיוון חילוני כמובן, בהיבטים יותר תרבותיים והיסטוריים."

לא מזמן תועדת מתעצבנת על אדם שהציב דוכן תפילין ליד מכון ויצמן.

"אדם מציב דוכן ללא היתר ופונה לילדים. אני חושבת על הבת שלי שמגיעה לאיזשהו שיעור העשרה באיזשהו מקום וניגש אליה מישהו בלי היתר לדברים אחרים. לא מקובל.

"אמרתי במחאה ביום שני מול הכנסת מה שנאמר פה בעצם על ידי כולם. בהקשר של חוק ההשתמטות, יש תמונה מאוד כואבת של נתניהו עומד ומחייך כשכולם יודעים ברקע שיש ארבעה חללים. הדבר הזה היכה גלים, זה היה הכותרות הראשיות: 'נתניהו מחייך כאשר הוא יודע שיש ארבעה נופלים חדשים.' אז אמרתי את הדבר הזה על הבמה ופתאום יש ספין מטורלל שרץ שלפיו אני מנכסת לו שמחה למוות.

"הצבעתי להרבה מפלגות, אבל תמיד באזור המרכז. אני חושבת שתפיסות העולם שלי הן יותר ימין ממה שביבי עשה פה לאורך השנים. לא בגלל שאני ימין, אלא כי נתניהו 'עשה שמאל'. למשל עסקת המאה של טראמפ. הדברים האלו הם בטח לא ימין אידיאולוגי.

"היום חזרנו בדיוק לאותה ממשלה. היתה תקופה שלא יצאתי למחות. כי גנץ ואיזנקוט היו בממשלה, אז היו ידיים אחרות על ההגה. אבל חזרנו לממשלה של 6 באוקטובר."

ברקע אירועי 7 באוקטובר מודה ברסלר שהשקיעה מחשבה בטענות שמופנות אליה על חלק המחאה בקיטוב ובפילוג שקדמו למלחמה, ובוודאי על רקע השיח על סרבנות והפסקת התנדבות לצה"ל. המסקנה שלה היא כזאת: "אנחנו אזרחים של מדינת ישראל, ופתאום ממשלה החליטה להתקיף אותנו. איך שלא יהפכו את זה, זה מה שהיה פה. כנגד המתקפה הזו אמרנו להם 'תקשיבו, זה מה שהולך לקרות בכלכלה, באקדמיה, במערכת הבריאות, בביטחון."

בואי נדבר על האירוע של שירות המילואים של הטייסים. יכול להיות ששיחקנו יותר מדי עם הדבר הזה? נכנסנו לאזורים מסוכנים? אהבת לאן שזה הגיע?

"דיברתי השבוע עם חבר שחתם בזמנו על סירוב להתנדב ונמצא בעזה כבר 200 ימים. ראיתי ושמעתי אז את הקושי שיש לאנשים. עבור האנשים האלו זה לא משחק ציני, זה החיים שלהם."

ועדיין, את יודעת, זה משחק מאוד מסוכן.

"זה לא משחק, אלה חיים. בן אדם מוצא את עצמו בדילמה אם הוא צריך לשרת את האידיאל של מדינת ישראל או את הרצון של איש אחד שמוכן לדרוס אותי ואת המשפחה שלי ואת הדברים שחשובים לי. לא מדובר באנשים שאמרו 'אנחנו לא רוצים לעשות דברים.' אלו אנשים שעשו את הצעד הכואב ביותר שהם יכלו לעשות. צריך להבין את הדילמה שלהם."

אבל הם לא שגו?

"אני חושבת שלא. אני אחזור ואתעקש: אם אירוע כמו 7 באוקטובר היה קורה כשישראל כבר לא דמוקרטית, לא היתה כאן מדינה."

https://www.ynet.co.il/iphone/json/api/article/byhve7eu0/android

חלקה של שקמה-שוורצמן-ברסלר-וינדמן בהחלטת החמאס הג'יהאד וחיזבאללה לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר, לאחר שהכריזה כי עד ספטמבר ישראל תישאר ללא צבא, עוד ייחקר ודאי בעתיד, אבל נניח לרגע לזה. האם לפי הגיונה, אם אכן היתה מתקבלת הרפורמה, האם לדעתה היה על חיילי צה"ל לסרב פקודה, ולהניח למחבלי החמאס והג'יהאד לאנוס אותה, ואת בנותיה, לרצוח אותן, ולבתר את חלקי גופתן, כי אין בארץ דמוקרטיה?

[אהוד: "אם אירוע כמו 7 באוקטובר היה קורה כשישראל כבר לא דמוקרטית, לא היתה כאן מדינה." יוזף גבלס היה ודאי תומך נלהב בדבריה].

ציון הלא תקראי – מגבלס לאמריקה

ב- 10 במאי 1933 ארגן מיניסטר התעמולה הגרמני-נאצי פאול יוזף גבלס, את שריפת הספרים הלא מוסריים בכיכר האופרה בברלין, והכריז כי בא הסוף לאינטלקטואליזמוס היהודי.

https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/film/books-burn-as-goebbels-speaks

ב-2024 החלה באמריקה תופעה דומה של ביטול ספרים ע"פ יחסם לישראל.

הוכנה רשימה ויראלית שהופצה ברשת X תחת הכותרת "האם הסופר.ת החביבים.ות עליך הם ציונים?" שהציגה כמאתיים סופרים אמריקאים מז'אנרים שונים המסווגים על פי יחסם לישראל ולפלסטינים. הסיווג מקודד על פי צבע, והוא נוח לשימוש ולהבנה. סופר שנתפס תומך בישראל נצבע באדום. סופר שגמגם, התחמק, הציג עמדה מורכבת, או שבן או בת זוגו הביעו תמיכה בישראל או בישראלים, קוטלג בכתום או בצהוב. (טלאי צהוב) סופרים שתמיכתם בפלסטינים היתה חד משמעית נצבעו בכחול או בירוק.

טור דעה שפרסם הסופר והעיתונאי ג'יימס קרצ'יק ב"ניו יורק טיימס" טען שהרשימה השחורה של סופרים וסופרות היא דוגמה גסה לסנטימנט אנטי ישראלי ואנטישמי שסחף את עולם האקדמיה והתרבות. מי שלא מתנערים בגלוי מישראל ומצהירים על עצמם לא ציונים (ואפילו מי שלא נענים לציווי לתאר את מעשי ישראל כג'נוסייד) מאוימים בביטול ומחיקה. בשורה התחתונה, טען קרצ'יק, הסופרים המצליחים שברשימה לא באמת צריכים לדאוג שהוקעתם כתומכים בציונות ובישראל תפגע בקריירה שלהם — כי הם לא היעד האמיתי של הקריאות לחרם.

"היעדים האמיתיים של מסע הצלב הזה הם סופרים פחות מוכרים, סופרים מתחילים, משוררים וסטודנטים לכתיבה יוצרת – לא רק יהודים – שיכולים להרגיש את השינוי באוויר," כתב קרצ'יק. "אנשי תרבות רבים נדחפים לנפק הצהרות כדי לסווג את עצמם כמי שמשתייכים לצד כזה או אחר אפשר לראות את התהליך הזה במה שעובר על הסניף האמריקאי של ארגון הכותבים הבינלאומי פן. פן אמריקה, ארגון ותיק ורב זכויות, עומד באחרונה מול טלטלה עצומה. אף שהארגון פירסם כמה מכתבים פומביים והצהרות בעניין ישראל ועזה (האחרונה שבהן, מחודש אפריל, נפתחת בצער עמוק על הסבל הפלסטיני, אובדן חיים ומותם של אמנים ויש גם השתתפות בצער עם הצד הישראלי), פלג מחבריו דורש מהנהלת הארגון לנקוט שפה וגינוי חד משמעיים כלפי ישראל ואחריותה למותם של סופרים, משוררים ועיתונאים פלסטינים.

העימותים בתוך פן אמריקה נעשו כל כך סוערים עד שבחורף ביטל הארגון את הפסטיבל השנתי שהוא מקיים בניו יורק ובאפריל גם את טקס הענקת הפרסים השנתי שלו, אחרי שכמעט מחצית מהמועמדים פרשו מהתחרות. בטור שלו מתאר קרצ'יק את הקריאות להדיח את מנכ"לית הארגון, סוזן נוסל (היהודייה), בשל "מחויבותה ארוכת השנים לציונות" ואת ההאשמה שתחת הנהגתה "פן מנרמל רצח עם." המהלכים האלו הובילו אמנם לפרסום הצהרה של נשיאים לשעבר של הארגון, בהם גם סלמאן רושדי, המבקשים מהחברים לשמור על מסגרת הדיון, אבל קשה לומר שהרוחות נרגעו.

קרצ'יק מתאר מסע הפחדה, "מסוג הדברים שקורים לכותבים מתנגדים בחברות הטוטליטריות שארגון פן פועל למענם בקביעות." הוא מצטט את הנשיאה הנוכחית של הארגון, ג'ני פיני בוילן, שאמרה לאחרונה כי שמעה מ"הרבה מאוד סופרים שאינם מסכימים עם הפורשים ושאינם רוצים לפרוש מהאירועים שלנו בעצמם, אך חוששים מההשלכות אם ידברו." "זוהי טקטיקה של קומיסרים, לא סופרים בחברה חופשית," הוא מסכם. "צנזורה, שיטור מחשבות ובריונות מנוגדים לרוח הספרות, שבצורתה הטובה ביותר היא שיחה אינטימית בין המחבר לקוראים בודדים."

(גילי איזיקוביץ, בעיתון הכתוב הכותרת "ציון הלא תקראי", בדיגיטל הכותרת: "בדרך לרוסיה: הרשימות השחורות שמסמנות סופרים '"ציונים'." "אל-ארצ'", 18.7.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-06-18/ty-article-magazine/.premium/00000190-2a27-d5f5-a5d6-ebef3c810000

מסתבר שרוחו של גבלס שורה עתה על אמריקה כאשר התחילו לסמן בה סופרים יהודים בטלאי צהוב ומבטלים אותם.

האם גם באמריקה ישרפו ספרים? האם גם באמריקה ישרפו יהודים? כפי שניבא בזמנו המשורר חיים-הארי-כריסטיאן-יוהאן-היינריך היינה, שחזה את העתיד במחזהו "אלמנסור" (1821), והִטרים בכ-110 שנה את שריפת הספרים בכיכר האופרה של ברלין במאי 1933 ואת אירועי  השואה: שריפת הספרים היא "רק  הקדמה; "בְּמָקום שבּוֹ  שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם."

יהודי אמריקה היזהרו!

כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל

הבלשן והאקטיביסט הפרו-איסלמי, האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני, נועם חומסקי שר"י, הלך לעולמו בגיל 95.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=854004&forum=scoops1

פחות שונא ישראל בעולם.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אחים לנשק" – טנפו את ראש הממשלה ומשפחתו ותקבלו אות הוקרה מנשיא המדינה! ציטוטים שלכם בהפגנה מול ביתו בקיסריה: ""האיש הזה הוא בעצם שטן! על חורבות הטירה בקיסריה אנחנו נבנה מדשאה! את הבריכה אנחנו נסתום בבטון! השם נתניהו יהפוך לקללה!"

* אודה לך אם תפרסם את העידכון הבא: תוכנית החמאס היתה ידועה לנו הרבה קודם לשבועיים לפני התקפתם, כפי שפירסם פה נעמן כהן.

עוד ב-2017! – נתניהו פירט בכנסת את תוכנית ההתקפה של החמאס:

"התוכנית האופרטיבית שהוא [החמאס] הכין היתה מתקפה משולבת רבת זרועות. התקפה קודם כל אווירית, כלומר התקפת טילים עם אלפי טילים על ערי ישראל. במקביל, התקפה דרך הים באמצעות כוחות של פשיטות קומנדו ימי. באוויר גם באמצעות מצנחי רחיפה, וביבשה מתחת ליבשה, חדירה – כך הם קיוו – דרך עשרות מנהרות שהם חפרו, חלקן חצו כבר לתוך שטחינו, באמצעות כוחות מיוחדים שהם אימנו להם, עם מעבר של כוחות עד סדר גודל של גדוד, דרך המקומות הללו על מנת לחטוף, להרוג, גם ביישובים, גם במוצבים ולקחת גם חזרה לשטחיהם."

וידיאו, החל מדקה 30:45

https://www.youtube.com/watch?v=vHs2D36RTu4

 טקסט, תחתית עמ' 8

https://fs.knesset.gov.il//20/Committees/20_ptv_384401.doc

 בברכה,

יוסף קנטור

כפר סבא

* דבריו של נביא השקר דויד גרוסמן בהפגנה במוצ"ש האחרון בקפלן: "אם לא נקום מהאפר כעת, לא נקום כבר לעולם, או שנקום כל כך שונים. עכשיו זה רגע אחרון. עכשיו הזמן להילחם – אנשים, נשים. עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים, ויש למען מי להילחם, ויש על מה, כי מתנה כזאת, לא נקבל שוב לעולם, ולא תצמח לנו שוב מדינה." ["הארץ" באינטרנט, 22.6].

אהוד: עם איזכור ה"אפר", מצב שבו לדעתו אנחנו כביכול מצויים בישראל כיום, ועם אסוסיאציה לאושוויץ-בירקנאו – דומה שגם היטלר היה מסכים. אכן, אין גבול לסכלות "הפרות הקדושות" שלנו הקוראות למלחמת אחים בעיצומה של מלחמה על קיום המדינה!

זהו שגעון העליונות הישראלי הסבור בעיוורונו שהכול תלוי במעשינו "הטובים" או "הרעים", הנכונים או השגויים – ואינו מכיר בעומק השינאה המוסלמית והפלסטינית הרוצה להשמידנו ללא כל קשר למעשינו כלפיהם – שינאה אשר תיפסק רק אם כולנו נתאבד!

* משה גרנות: אהוד היקר, נעמן כהן כתב דברים נכונים על התיימרותו של סינוואר להשתוות לצלאח אדין, ולא רק זאת, נעמן מזכיר שאחרי המפלה של הצלבנים בידי צלאח אדין, חזר הכיבוש הצלבני לשרור בארץ הקודש שנים רבות. וכן, הצלבנים לא היו בני עם אחד, והדמיון שאויבינו עורכים בין גורל הצלבנים לזה של עמנו שחזר למולדת הוא ממש מופרך.

אני מסכים עם נעמן כהן שעאידה תומא סולימאן אמרה אמת בברלין: חמאס הוא חלק אינטגרלי של העם הפלסטיני, הרי 90% מתושבי הגדה מגבים את מעשי הטבח של חמאס.

שמחתי לקרוא על ההתרשמות של ב"צ יהושע ושלך על הרשימה של משה מוסק בעניין התאבדותו של האופה, בגלל מעללי מס הכנסה, בשנותיה הראשונות של המדינה.

אהבתי את הרשימה של אבי גולדברג על הארוחה הטובה שזכה לה, אבל מדוע הוא מכנה את בעל הבית בכינוי "הרומני"? הוא בוודאי יהודי שעלה רומניה, או אולי הוריו עלו מרומניה. בדידי הווה עובדה: לאחר שיצא הספר "ויקטוריה" לאור, אני פרסמתי מאמר ב"הארץ" בו שאלתי את המחבר: מדוע רפאל (המתואר בספר ממש כמפלצת – זונח את אשתו וילדיו לחרפת רעב, מתעלל באשתו ומכה אותה, מציק לה בקנאה חולנית) – מדוע, לדעתו של סמי, מיכאל היה על מדינת ישראל לקבל אותו בפרחים? על המאמר הזה, ובשל הכעס של תושבי אור יהודה על התיאורים המדכאים בספר של השכונה היהודית בבגדד – הוזמן סמי מיכאל, והזמנתי אני, לדיון פומבי בבית התרבות בעיר. לאורך כל האירוע כינה אותי סמי מיכאל, וכינו אותי שאר חברי הפאנל – "הרומני", כאילו אין לי שם. מילא באור יהודה עיינו אותי על מה שכתבתי, אבל איזו סיבה יש לאבי גולדברג? "רומני" בעיניי הוא שם גנאי – הרומנים היו גדולי האנטישמים, וביצעו זוועת במלחמת העולם השנייה בתוך "הרגאט" ובטרנסניסטריה – מעשי אכזריות שהגרמנים אשר צפו בהם מהצד היו ממש המומים. אני מזמין את אבי גולדברג לקרוא את ספרי "דרכון רומני – פשעי רומניה הפשיסטית כלפי העם היהודי", ואני מקווה לתמורה בחשיבה ובביטוי.

יש לי תחושה קשה שיקרה אצלנו מה שקרה בארצות הברית – שם אפילו דור חמישי – עדיין מכונים האנשים "איטלקי", "פולני", "אירי", "שוודי" וכד'. מילא, שם הם באמת לא בני עם אחד, אבל בארץ – הרי כולנו יהודים. אם "חובה" להזכיר ארץ מוצא, אפשר לציין "יהודי יוצא מרוקו", "יהודי יוצא עיראק", יהודי יוצא הונגריה", "יהודי יוצא רומניה" וכד'. רק אם באמת "חובה".

סליחה שהרביתי מילים.

* אהוד: בגילי המתקדם אני כבר לא כל כך כשיר לנסיעות ארוכות, למקומות חדשים, להליכות ממושכות, כפי שהייתי בעבר. וטיילנו די הרבה, בארץ ובעולם. אבל להפתעתי, בזכות היו-טיוב, אני מטייל היום בעולם וזוכה לראות ולגלות מדי יום דברים חדשים – אשר בחיים הממשיים לעולם לא הייתי מספיק לבקר בהם ולראות אותם. ממש אין צורך לקום מהכיסא כדי לראות עולם ומלואו.

* אהוד: בשיחה ארוכה עם שאול אמסטרדמסקי ב"כאן 11" מתגלה יובל שטיינץ, כיום יו"ר רפאל, כאחד האנשים הרציניים והאחראיים ביותר בישראל. חבל שעזב את הפוליטיקה כי ראוי היה שימשיך להיות בצמרת של הנהגת המדינה.

ניתן למצוא את השיחה ביו-טיוב.

* היה "שבוע הספר"?

* נרי לבנה כותבת לנו מברלין הקרירה וחוזרת על קיאה המתועב והשקרי. גבלס היה גאה בה:

"...מה בעצם טוב במדינה שלנו, הקורסת לתוך עצמה, נשחקת תחת גלגלי השחיתות, מאבדת את בניה ובנותיה לטובתו של המולך (משחק מילים לא ממש מתוחכם) שלהוט להקריבם למען הארכת שלטונו, הורגת אלפי אזרחים וילדים (גם ילדים פלסטינים הם ילדים), מתעלמת מחובתה להחזיר את החטופים והשבויים והכול על מנת שסגנון חייהם הראוותני של ראש הממשלה ורעייתו העדינה ובנם הגולה במיאמי לא ייפגע במאום. אפילו מזג האוויר במדינה הזאת איום ונורא." ["הארץ", 21.6].

* רות אלמוג: "ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, פרצו מאורעות בירושלים ובחברון. למחרת התנפלו תושבי הכפר הערבי קולוניה על בתי המתיישבים במוצא השכנה ורצחו חמישה מבני משפחת מקלף. במוצא נוסדה ההתיישבות החקלאית הראשונה בארץ ישראל ב-1860 על-ידי משפחות ילין ומקלף. הבן מרדכי ששרד את הטבח היה לימים לרמטכ"ל השלישי של ישראל.

"בחברון נרצח במאורעות גם תלמיד ישיבה מפתח תקווה, בנו של הרב הלר ואחי-אמו של הסופר יהושע קנז. יהושע מעולם לא דיבר על כך אבל אין לי ספק שהרצח הזה השפיע עליו והתגנב בדלת האחורית של הנפש אל יצירתו." ["תרבות וספרות", "הארץ", 21.6].

אהוד: שמו של הנער תלמיד הישיבה בחברון היה צבי. צבי בן הרב יחיאל הלר מפתח תקווה. שם אביו של יהושע היה צבי הרמן גלס. מרוב אהבתה של רבקה, אימו של יהושע, לאחיה שנרצח, היא מעולם לא קראה לאביו בשם צבי אלא רק הרמן. יהושע עצמו מעולם לא דיבר בפנינו על דודו צבי הלר שנרצח (1929) בטרם הוא-עצמו נולד (1937), כשם שהתכחש לעובדה שסבו היה הרב יחיאל הלר, שבית הכנסת שלו נמצא לא רחוק מבית הוריו. על שמו של הסב קרוי אחיו הצעיר של יהושע, חיליק, יחיאל.

כאשר שינה יהושע את שם משפחתו מגלס לקנז, היה בכך ביטוי להשקפתו ה"כנענית" שהתגלגלה לימים לשותפותו להשקפות ה"שלום" ה"יוניות" (והמתגמלות) של ידידיו עמוס עוז וא"ב יהושע. ואולם ביצירתו, החל מהרומאן הראשון מלפני 60 שנה "אחרי החגים" (1964, בהיותו בגיל 27), יש ביטויים לאימה מפני הערבים, אותם ראה בשנות ילדותו עד 1948, מהכפר הערבי פג'ה, ממזרח לפרדסים ולאזור שבו היה ביתו בפתח תקווה.

 ב-1948 גם נפטר סבו, הרב יחיאל הלר.

אגב, כאשר עמוס עוז היה עושה מילואים בענף היסטוריה של חיל השיריון, הוא לא היה חוזר בערב לקיבוצו חולדה אלא, לדברי יהושע, נשאר מדי פעם לישון אצלו בתל אביב כדי שבקיבוץ יתייחסו ביתר רצינות לשירות המילואים שלו.

אילו עמוס חי היום, מעניין איך היה מסתדר לו טבח ה-7 באוקטובר עם תקוותו לזכות בפרס נובל ולשאת חן בעיני גויים בשאיפתו ל"שלום"?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2174 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-25, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל