פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1964

יום מאה ושבעים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2174 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה  בסיון תשפ"ד. 1.7.2024

עם צרופת כריכת הספר של אלי עמיר "הימים לא חלפו".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַנֶּכֶד. // איליה בר זאב: זֵאוּס. הַיָּרֵחַ שותת אור. // אנדד אלדן:  יוֹמֵנוּ בִּתִּי. // אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: למה זה הולך כל כך לאט?

// מוטי הרכבי: הטייקונים, בעלי החברות הענק, נמצאים בצד השמאלי. // אורי הייטנר: 1. קווים אדומים במאבק ציבורי. 2. צרור הערות 30.6.24. // עדינה בר-אל: על ספרו החדש של אלי עמיר, "והימים לא חלפו". // בן-ציון יהושע: "מעיל המינק של משפחת אברמוביץ". // אהוד בן עזר: פּוּצִי מַאמַה. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית. פרק שבעה-עשר: "גלות" וחרם על העי"ש. // חיימקה שפינוזה: אני דוגמנית והוא צייר. על פי ז'אק פרוור. // איתמר פרת: תחזית בחירות של המלאכים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הַנֶּכֶד

לִשְׁמֹע אֶת הַמִּלָּה "סַבְתָּא"

מִתְנַגֶּנֶת מִפִּי פָּשׁוֹשׁ

כְּחֹל-עֵינַיִם,

"סַבְתָּא"

מִלָּה מַחֲרִידָה  –

אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נְעוּרִים

עוֹד בִּלְבָבָם  –

וּמַרְנִינָה,

גְּזָעִים מָטִים  –

מְבַשֶּׂרֶת קֵץ קָרוֹב,

עוֹלֶה

כְּפֶרֶץ חֹטֶר רַעֲנָן

מִתּוֹךְ גֶּזַע-נָקוּב

מַבְטִיחַ הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ

וְהַגּוּף:

הֶמְשֵׁךְ הָעֵינַיִם הַכְּחֻלּוֹת,

הָאַף הַסּוֹלֵד

לַשּׁוֹשֶׁלֶת:

תְּבוּנַת הַכַּפַּיִם,

וְתַמְרִיץ-הַמֹּחַ

הַנֶּכֶד  –

הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ!

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: הלב כואב עם כל לוחם שנהרג ובייחוד שלא נראה סוף למלחמה הזו שנכפית עלינו. כל שטח שלא נהיה בו, יהיה בשליטת הטרור המוסלמי-פלסטיני כדי להרוג אותנו, וכל שטח שנשלוט בו, כי אין ברירה אחרת, יהיה מלכודת מוות ללוחמינו מול טרור שלא ייפסק מתוך היישובים האזרחיים של הפלסטינים. וכך שנים רבות קדימה. ועם טירוף אנטי-ביבי של הפגנות שינאה אלימות מבית, ועם נביאי שקר שלנו שחותרים מבית ומחוץ תחת קיום המדינה.

* * *

איליה בר זאב

זֵאוּס

מֵטִיל הַבָּרָק וְהָרַעַם –

מֵאַיִן הָרַגְלַיִם וְהַיָּדַיִם לְנַוֵּט מִשְׁפָּט, לִרְדֹּף צֶדֶק?

אֵל נְקָמוֹת אַתָּה.

נָשִׁים מַעֲרִימוֹת עָלֶיךָ?

הַאַתָּה הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל אֶלֶף צֶאֱצָאִים,

שֶׁל אַפְרוֹדִיטֶה [1]  וְהֶרְקוּלֵס? [2]

הֲתָלִיתָ אֶת אֵשֶׁת חֵיקְךָ הֵרָה [3] בֵּין שָׁמַיִם

לְאֶרֶץ הַחַיִּים?

סוֹבְבוּךָ בִּמְחוֹל שֵׁדִים לְהַחְרִישׁ קוֹלְךָ מִבֶּכִי פֶּן קְרוֹנוֹס [4],

אָבִיךָ, יְגַלֶּה שֶׁהִנְּךָ פָּעוֹט יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ

בִּמְעָרַת מַחְבּוֹא –

יִבְלַע אוֹתְךָ כְּאֶת שְׁאָר יְלָדָיו.

נִימְפוֹת וּבְנוֹת הַתְּמוּתָה מַמְתִּינוֹת, הַשְׁקֵה אוֹתָן בְּמֵי צוּף מְתַקְתַּק –

נֶקְטָר הַקֵּץ.

1. אפרודיטה –אלת היופי והאהבה. ונוס אצל הרומאים.

2. הרקולס – פרי בגידותיו של זאוס. בנה של בת התמותה אלקמני. מופת הגבריות, אבי שושלת המלכות בעולם ההלניסטי.

3. הרה – מלכת האולימפוס. אשתו ואחותו של זאוס. אלת הנישואין, האמהות והלידה. יונו אצל הרומאים. ואשתו של [4] קרונוס, שליט הטיטאנים,

"המדינה זה אני ואחרי המבוּל" או..."שתשרף המדינה"! – כל דור זוכה לשליט שעלול להחריב את הקיים ולגלות שהחיים מופקדים בידי נוכלים.

[אהוד: אני מניח שהתכוונת ליחיא סינוואר ולחסאן נסראללה].

הַיָּרֵחַ שותת אור

עַרֶב בָּא.

לַהַבְיוֹר בְּעֵבֶר מַעֲרָב.

לַיְלָדִים נְסַפֵּר עַל שֶׁמֶשׁ טוֹבֵל בַּיָּם.

כַּאֲשֶׁר סִיַּמְתְּ אֶת הָעֲבוֹדָה עַל קָנִיבָּלִיזְם,

עָלָה רֵיחַ הַבָּשָׂר –

הַכִּרְסוּם הַגָּדוֹל שֶׁל אָדָם בְּאָדָם, בִּזְרועו,

בְּשָׂרוֹ בֵּין שִׁנָּיו, בִּילָדָיו, אַחְיוֹתָיו,

בְּאִמּוֹ.

עֶרֶב בָּא. מִמִּזְרַח, יָרֵחַ שׁוֹתֵת אוֹר וְאָנוּ הֵרַמְנוּ ראשׁ לִרְאוֹת

 בְּעְַד לְמְַּרְאוֹת הַלַּילָה.

עֵת לַחֲמֹק – לָנוּעַ בַּצְּפִיפוּת בְּדַרְכֵי אַיָּלוֹן.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

"כְּגַל עוֹבֵר גּוּפֵךְ בַּמֶּרְחָק שֶׁשּׁוֹמְרוֹת הַשָּׁנִים" – לאלו שנעלמו ולא נדע היכן. 1983

יוֹמֵנוּ בִּתִּי

יוֹמֵנוּ בִּתִּי. אוֹגֵר. אַתְּ רִגְעִי

אָשְׁרֵךְ לִי רָז לוֹחֵשׁ אַתְּ

שְׁמֵךְ. לְשׁוֹנוֹ עַלְעַל מָתוֹק וְלוּ דָּמוּעַ

לוֹקֵק לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת

לָרוּחַ הַנִּרְכֶּנֶת לַיָּרֹק

וּבָאֵפֶר מִתְגַּבֶּרֶת לְהִתְעוֹפֵף וְלַעֲלוֹת

אַדְמַת יוֹם נִרְעֶדֶת בֵּין עֶרְגָּה

וּבְנוֹתֶיהָ. וּפֶתַע הָרֶגַע הָעַלִּיז

בְּהִשְׁתַּחְרֵר קְפִיץ גּוּפֵךְ

וּכְרוּחַ. אַתְּ בְּגִלְגּוּלַיִךְ

כְּרָז עוֹבְרֵנִי הַמֶּרְחָב שֶׁבִּצְחוֹקֵךְ

יוֹמֵךְ כְּשֶׁמֶשׁ בְּמַרְפְּקֶיהָ נֶאֱבֶקֶת

לַהֲצִיפֵנוּ אוֹר

וּבְצִדֵּי הַשָּׁנִים הָאָבָק שׁוֹקֵעַ.

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", מבחר שירים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 50 שנות כתיבה בקיבוץ בארי.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: הופעתו הכושלת של ביידן בעימות הראשון עם טראמפ צריכה להדאיג מאוד את ארה"ב, את העולם המערבי וגם את ישראל. במשך חודשים ארוכים, עד שיתחיל לפעול אצלם נשיא חדש, אויבינו ינצלו את המצב שבו נמצאת ארה"ב השסועה בראשות ביידן התשוש ויגבירו את חוצפתם ואת המלחמה נגדנו!

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

למה זה הולך כל כך לאט?

[יתפרסם היום, יום שני, גם באתר "מידה"]

קולות הנהי העולים מאולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו, מבשרים שאנחנו מדשדשים, דורכים במקום, במקום להכריע את חמאס בנוק-אאוט מוחץ. כזה, שירתיע גם את חיזבאללה, ויאפשר להחזיר את השקט לצפון. פרשני המציאות, ביניהם 'לשעברים', שמעולם לא ניהלו משהו הקרוב ל'חרבות ברזל', מסבירים את הפער, בין הציפיות לניצחון נוסח ששת הימים – להתנהלות ההססנית בשטח, בראש הממשלה שמורח זמן מטעמים פוליטיים. בצה"ל, שטרם התאושש לגמרי מטראומת ה-7 אוקטובר, מצד אחד... ובכך שהוא קטן מדי על משימותיו מצד שני. ולכן אינו מסוגל עם סד"כ של שש אוגדות מתמרנות, חמושות במיטב האמל"ח, ומסתייעות בחה"א הטוב בעולם, להתגבר על  חט' רפיח, ועל שתי אוג' חיזבאללה בהמשך. הגם שעם שש אוגדות בלבד וסיוע אווירי מוגבל למדי, הכרענו במלחמת יום הכיפורים צבא סורי ומצרי, שהיה יותר מכפול בגדלו משלנו.

מניין החללים העולה, גם הוא אינו תורם להרגשה שאנו מתקדמים להשגת מטרות המלחמה. הציבור הישראלי החרד והמתוסכל, מגיב על פסטיבל הדיכאון התקשורתי הזה בהתאם, והמורל הלאומי על הפנים.

חלק מהאשמה רובץ כנראה על דובר צה"ל והכתבים הצבאיים, המתקשים להעביר את תחושות הסיפוק, הגאווה והניצחון, שחשים המפקדים והלוחמים, המביסים מדי יום את מחבלי חמאס בקרבות בעזה. אבל ייתכן שמקור הבעייה נמצא במקום אחר; בחוסר היכולת לספר כהלכה את סיפור התופעה הקרויה 'צבא טרור', זה עתה באה לעולם. המהווה מבחינה היסטורית דור חמישי (G-5) בתולדות הטרור. ולמעשה, מכונת מלחמה אולטימטיבית, שנסראללה, אשר שקד על פיתוחה בעזרת קאסם סולמאני, הגדיר בנאומיו כמיישמת: "...אסכולת לחימה חדשה אשר אין דומה לה בעולם..." משוריינת מפני כל תורפה. שנועדה להפוך את חיי אזרחי ישראל לגיהינום.

על מנת להבין לעומק מה טיבה של מכונת המלחמה הנזכרת, ולתפוס מדוע 'צבאיזציה' של ארגון טרור, מהווה את הרע שבכל העולמות, יש צורך להתעמק בעניין, ולבחון את ההבדלים בין ארגון טרור לצבא טרור ואת הריאקציה הנוצרת מן ההיתוך בין שניהם.

אבל עוד לפני כן חשוב לתקן טעות  נפוצה, חמאס וחיזבאללה אינם צבאות  גרילה. הם אמנם חוסים בקרב אוכלוסייה אוהדת, אך אינם משתדלים להגן עליה – אלא רק על עצמם. תכליתם אינם עצמאות או שיחרור שטח כבוש – אלא חורבנה של מדינת ישראל. הם אינם מתאמצים לא לפגוע באזרחי האוייב – אלא להיפך. אינם חותרים למגע עם צה"ל על מנת להביסו – אלא נמנעים מכך. הם פועלים בצורה מרוכזת ולא מבוזרת. את ארסנל הנשק שלהם, בכלל זה טילים המכוונים למרכזי אוכלוסייה ותשתיות, הם לא תפסו כשלל במלחמה, אלא קיבלו מאיראן. מקבלי ההחלטות אצלם הם מנהיגים צבאיים ולא פוליטיים.

ומכאן לעצם העניין. אירגון טרור הוא גוף תת-מדינתי, שחבריו עושים שימוש באלימות שלוחת רסן לקידום האג'נדה הפוליטית שלהם. תוך שהם ממקדים את עיקר פעולתם הרצחנית באזרחים שלווים. כדי לייצר המולה תקשורתית שתדחוף את הציבור המזועזע להפעיל לחץ על ממשלתו, להיכנע לדרישותיהם. הטרור כדרך לחימה, משוייך לקבוצה רחבה של קונפליקטים המכונים  'עימותים בעוצמה נמוכה'. שמחולליהם בחרו בדרך הטרור בתור ברירת מחדל, מתוך ייאוש וחוסר ברירה. לאחר שהנהגתם הגיעה למסקנה, שאין ביכולתה לגייס מספיק משאבים, עוצמה צבאית ותמיכה חיצונית, שיאפשרו לה להשיג את מטרותיה הפוליטיות בדרכים אחרות, ממוסדות ולגיטימיות יותר. אירגוני טרור פועלים לרוב באופן חשאי או מחתרתי, במסגרות קטנות של חולייה או שתיים, המזויינות בכלי נשק קלים בד"כ. הם אינם שולטים על טריטוריה, ותמיכת האוכלוסייה בהם אינה מרכיב קריטי בהצלחתם.

דרכי פעולתם המועדפות כוללות ירי ממארב, הטמנת מטעני חבלה ופיגועי התאבדות במקומות ציבוריים. לצד חטיפת בני ערובה, רציחות הצתות ודומיהן. לאירגוני טרור אין מוטת שליטה נוקשה, ומדרג תפקידים ברור, ופעיליהם אינם לובשים לרוב מדים, העלולים להסגיר אותם. אופיים הרצחני, והתמקדותם בפגיעה בחפים מפשע, הפכה את רוב ארגוני הטרור בעולם, בלתי לגיטימיים לקראת סוף המאה הקודמת. ועם זאת השינוי הדרמטי  התרחש לאחר תקיפת בנייני התאומים בידי ארגון אל-קעידה, שהובילה למהפך בגישת המערב לטרור הגלובלי. ואיפשרה בהמשך להוציא לפועל  'הוצאות להורג מרחוק וללא משפט', של פעילי טרור עיקריים, באמצעות יחידות לוחמה בטרור ייעודיות, או כטב"מים תוקפים. כחלק ממלחמת חורמה נגדם, בלי שהעניין ייחשב בתור פשע מלחמה בעיני המשפט הבינ"ל ודעת הקהל  העולמית במערב.

הורדת הכפפות הזו, אינה אפשרית מול טרוריסטים שהתמסדו פוליטית ומדינית, והפכו מאירגון – לצבא. למרות שמטרותיהם  רצחניות לא פחות, ותוצאות פעולתם (כפי שנוכחנו ב-7 אוקט') קטלניות הרבה יותר מאלה של ארגון טרור שולי. בין היתר משום שמה שמייחד  צבא טרור היא העובדה, שהוא מחזיק בטריטוריה, ומנהל את חייה של אוכלוסייה הנאמנה לו, ומוכנה לסוכך עליו בגופה. אך נתפס בזירה הבינ"ל, כגוף 'אקסטריטוריאלי'. מעין ורסיה של דעאש, שהגיע משום מקום, והשתלט בכוח הזרוע, על טריטוריה ואזרחים של ישות מדינית אחרת במזה"ת. (חמאס – על שטח הרשות, חיזבאללה על דרום לבנון), ולפיכך יחסי הגומלין בינו לבין האוכלוסייה, אינם להלכה יחסי שותפות מדינית.

כל זה מזכה את האוכלוסייה 'הכבושה' בהגנה בינ"ל, ואינו מאפשר  לדרוש ממנה לעמוד בחובות המוטלות על אזרחי מדינת אוייב. ולהטיל עליהם במידת הצורך מצור, שינתק אותם משירותים חיוניים כמו חשמל ומים, ויגרום להם ולשליטיהם להיכנע, כפי שמציעים חלק מהפרשנים שלנו.

בהינתן שזה המצב – לצה"ל גם אסור לפגוע בהם, כאשר הוא תוקף מטרות טרור, אם קיים חשש שהנזק האגבי שיגרם להם, יהיה לא פרופורציונלי לתועלת הצבאית מהפעולה. סעיף 57 בפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנת ז'נבה מ-1977, העוסק בהגנה על אוכלוסייה אזרחית של מדינת אוייב, מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה, שהאוכלוסייה העזתית לא נכנסת בכלל! – להגדרה של אוכלוסיית אוייב.

ארה"ב, הודו ישראל לא נמנו על  174 המדינות שאישררו סעיף העלול לכבול את ידיהן במלחמה בטרור. מה שאינו מונע מהן להיות להלכה לפחות, מחויבות לעקרונותיו. אלא שיש הבדל עצום בין הלכה – למעשה, כאשר מדובר במחויבות של מעצמות כמו ארה"ב והודו, שלא חתמו על האמנה, לזו של מדינה קטנה כמו ישראל, שאינה יכולה להרשות לעצמה לצפצף עליה.

המשמעות היסודית של כל זה היא, שעל מנת לנצח במלחמה מול צבא טרור כמו חמאס או חיזבאללה, ובמקביל להימנע מהאשמה של 'רצח עם', שתגרור בוודאות, חרם בינ"ל ועיצומים. שמדינת ישראל עם כלכלה מוטת ייצוא טכנולוגי, ובמקביל תלויה ביבוא מוצרי יסוד, קשרי מדע ותרבות בינ"ל, ועם חברה שוחרת נסיעות לחו"ל,  לעולם לא תוכל לעמוד בהם – הכרח בשלב ראשון לנתק את צבא הטרור מהאוכלוסייה, המגוננת עליו ונהנית מהגנת הקהילה הבינ"ל.

משימה מורכבת התובעת הפעלת מינימום כוח הכרחי, לשם קילוף מדוקדק וזהיר של שכבות ההגנה האזרחית מעל מחבלי חמאס, גלד אחר גלד, ממש כמו בצל, קודם שמגיעים לליבה הירוקה, ועוקרים אותה ממקומה. בהבדל זה, שכאן אין מדובר בבצל, אלא במחנות פליטים, שריכוז האוכלוסייה בהם הוא הצפוף  ביותר בעולם. ואשר אורגנו מראש ולאורך שנים, כמתחמי לחימה לכל דבר, מעל ומתחת לקרקע.

כל זה מקשה מאוד על צה"ל ליישם את עקרונות המלחמה, ולהביא לידי ביטוי את יתרונותיו המוכחים. בכלל זה יכולתו להפתיע, לתחבל, לתמרן ולרכז מאמץ בנקודות התורפה של היריב, על מנת להביס אותו בסנוקרת מוחצת. כפי שנהג בכל המלחמות מול צבאות ערב במאה הקודמת. העובדה שהמחבלים גם פושטים מדים, כל אימת שהם חשים בסכנה, עולים על אזרחי ועוברים מרחוב למשנהו, על מנת להמשיך את הלחימה ממקום בטוח יותר,  גוררת בעקבותיה תהליכי ריצרץ מתישים. שמקשים על טיהור השטח והעברת כוחות מהירה מיעד לזולתו, תוך שמירת רצף התקדמות.

ומה שמסבך את העניינים הרבה יותר ומאט את קצב הלחימה היא העובדה, שבחלק מהאתרים (ולא ברור היכן) מוחזקים בני ערובה שנחטפו, ויש  להיזהר לא לפגוע חלילה בהם. מדובר אם כן באתגר מורכב מאין כמותו, שקשה ומבחינה מעשית בלתי אפשרי, להתגבר עליו במהלך של זבנג וגמרנו.

אלא שזה רק חלק אחד מהסיפור, הנוגע ליתרונות אסטרטגיית ההגנה של צבא הטרור על צה"ל. מן הצד השני ההתקפי, אסור לטעות, צבא טרור אינו אירגון חבלני, אלא צבא לכל דבר, שביכולתו להוציא לפועל התקפות טרור זוועתיות נגד אזרחים, בקנה מידה מדינתי. צבא שאין לו אמנם ספינות ומטוסים, אבל יש לו זרועות אוויר וים, המצויידים בכטב"מים לאיסוף מודיעין ותקיפה, טילי נ.מ, סירות נפץ, צוללות- כיס המופעלות על ידי יחידות קומנדו ימי. ולצד זה זרוע יבשה המונה עשרות אלפי לוחמים, המאורגנים בחטיבות, ומפעילים מגוון כלי נשק, שלא היו מביישים שום צבא מודרני. המסתייעים ביחידות האזנה, סייבר, מודיעין שטח ולוחמה אלקטרונית בעלי יכולות מרשימות.

אלא שזה רק קצה הסיפור. מה שהופך את צבא הטרור לקטלני כל כך, אינם רק מגוון כלי הנשק וכמות הלוחמים שלרשותו. אלא גם מוטת השליטה האירגונית, היורדת מרמת ההנהגה הצבאית והמדינית העליונה, עד אחרון הפעילים בקו או במטה. ומנהלת את: מנגנוני הגיוס, האימונים וההכשרות, הרכש וההצטיידות, הייצור הצבאי, התו"ל, הפקת הלקחים ודומיהם. המבטיחים את מיצוי כוחם ואפקטיביות פעולתם של הכוחות הפועלים בשטח בשיגרה וחירום.

יתרון נוסף של צבא טרור, קשור ליכולתו להאריך את העימות ולווסת את עוצמתו בהתאם לצרכיו, במטרה להתיש את יריבו. אחד המאפיינים המרכזיים של מלחמות בין צבאות קונוונציונליים שהתנהלו בדור האחרון, התבטא במשכן הקצר. שהיה הפועל היוצא מטכנולוגיות וכלי נשק, שאיפשרו להשיג ניצחונות משמעותיים, במהירות רבה מבעבר – מצד אחד. ועלויות גבוהות שיצרו לחץ ציבורי לסיימן במהירות – מן הצד השני.

מלחמת רוסיה-אוקראינה חורגת מן הכלל הזה מסיבות שונות, שלא נכנס אליהן כאן. צבאות טרור לעומת זאת מנהלים מערכות הנמשכות שנים. בכפוף לאסטרטגיה שלהם, המבוססת על רצף התנגשויות מצומצמות בהיקפן, הנמשכות ימים או שבועות ספורים, שלאחריהם חזרה לשיגרה, וחוזר חלילה, במטרה לצבור נקודות, ולא לחפש נוק אאוט. כל זה מתאפשר לנוכח כושר העמידה של האוכלוסייה התומכת בהם ברצועה ובדרום לבנון, המוכנה לשלם את מחיר התארכות המערכה. כמו גם הודות לכושר ההרתעה שצברו. המקשה על צה"ל, במקרה שלנו, להפעיל מולם את מלוא עוצמתו, או למנוע מהם לממש את אסטרטגיית ההתשה הזו.

מקובל להגדיר 'הרתעה אפקטיבית' כאיום, המצליח לשכנע הגורם שאליו הוא מופנה, להותיר  את המצב הקיים על כנו, למרות רצונו העז לשנותו לטובתו.  קיימים הבדלים מהותיים בין הרתעה אסטרטגית – המגלמת איום על הביטחון הלאומי, המתבטא בחיי הכלכלה, התשתיות האסט', הסדר הציבורי ושיגרת החיים. לבין הרתעה טקטית – שהינה בעלת אופי משברי ולובשת דפוס של ענישה. מעין סטירת לחי, שנועדה להניא את המורתע מלחזור על עבירה שביצע.

ואשר לענייננו, דומה, שלמרות ההבדלים הניכרים בין השניים, הצליחו צבאות הטרור של חיזבאללה וחמאס, לנטרל את אפקטיביות ההרתעה האסטרטגית שלנו, ובמידה רבה גם את זו הטקטית, באמצעות שילוב מנצח שרקחו, בין ההגנה לה הם זוכים מן האוכלוסייה מזה, ואיום משמעותי על העורף הישראלי באמצעות ארסנל רקטי וטילי אדיר מזה, שהפכו כל ניסיון צה"לי להכריעם באמצעות תימרון קרקעי, או להחזירם  באמצעות בליץ אווירי לתקופת  האבן – להימור מסוכן. במילים אחרות, צה"ל והחברה הישראלית מצאו עצמם בעשרים השנים האחרונות, יותר ויותר מורתעים – במקום מרתיעים.

תחושת העוצמה והשינוי התודעתי דלעיל בנוגע להרתעה, הובילו את חיזבאללה וחמאס להחליף את הדוקטרינה ההגנתית שלהם בהתקפית, ולהקים לשם  מימושה חטיבות ייעודיות, 'נוחבה' ברצועה ו'רדואן' בדרום לבנון, שהוכשרו לכרסם בריבונותה הטריטוריאלית של ישראל. לכבוש חבלי ארץ שלמים, לרצוח מכל הבא ליד, ולחטוף  את אלו שנותרו בחיים, בידיעה ברורה, שהם לא ישלמו על כך מחיר בלתי נסבל.

היה זה חסן נסראללה שהכריז ב- 16 בפברואר 2019 בנאומו: "...הם (הישראלים) מאמינים ביכולת שלנו לכבוש את הגליל, אבל לא מאמינים ביכולת הצבא שלהם לכבוש את דרום לבנון..." דברים דומים ברוח זו השמיע גם סינוואר. מותר לשער ששניהם הבינו, כי מדינת ישראל לא תוכל להבליג על פגיעה כה חמורה בריבונותה ובחיי אזרחיה. אבל שיערו כי התועלת  שיפיקו ממהלך כזה, תעלה על הנזק שיגרם להם. ומכל מקום סמכו על כך שהקהילה הבינ"ל תכבול את ידיה של ישראל, במוקדם או מאוחר, מה שאכן אירע.

וכשצה"ל החל כובש את הרצועה, נשלפה אמנת  ז'נווה הרביעית, (1977). המחייבת את צה"ל, באופן שאינו מותנה בדבר (unconditional) לשמור על זכויות האדם של האוכלוסייה העזתית הכבושה, לפנותה למרחבים בטוחים מסכנה, ולספק לה את כל השירותים הנחוצים למחייתה, בכלל זה מזון, מחסה ושירותים רפואיים. מה שהאט מאוד את ההתקפה. ואף עצר אותה ל-3 חודשים,  ערב הכניסה לרפיח. עד שהממשל האמריקאי, שהוטרד מהשלכת המבצע על הבחירות המתקרבות, התרצה והעניק 'אור ירוק' לבצע את המהלך.            

עולה אם כן, שהמעבר של חמאס וחיזבאללה מארגוני טרור לצבאות טרור, והתמסדותם הפוליטית והמדינית, לא זו בלבד שלא הגדילה, אלא עוד הקטינה באופן משמעותי את יכולתה של  ישראל להרתיע, לא כל שכן  להכריע אותם במהירות. וזאת בשונה מהתזה, שרווחה בקרב כל גורמי המודיעין שלנו, ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני לאורך השנים. לפיה תהליכי ההתמסדות דלעיל, והעלייה בחשיבותם של אינטרסים כלכליים, חברתיים ובינ"ל, יחלישו את אויבינו ויגדילו את פגיעותם – בהתאמה אלינו. משום שהם יחייבו אותם לדאוג לשקט, ביטחון ושגשוג עבור האוכלוסייה התומכת בהם, ויגרמו להם לזנוח את המחוייבות לג'יהאד נגד ישראל. בידיעה שאם זה לא יקרה, הם עלולים לאבד את שלטונם.

תיאוריה היא דבר אחד, מימושה הוא דבר אחר. בפועל, ובאופן פרדוכסלי, קרה ההיפך הגמור. ככל שצבאות הטרור התמסדו, הרחיבו את השפעתם המדינית, קשריהם הבינ"ל, ופעילותם, הלכה והתרחבה גם האהדה הציבורית והתמיכה בהם ובמטרותיהם הנפשעות. בכלל זה בקרב מימשלים ומנהיגים ידידותיים במערב. שהתפרעויות מוסלמים בעריהם, בחירות מתקרבות, או עליית הימין הקיצוני, דחפו אותם להציג בפני בוחריהם, שהם מפרידים בין הנהגות חמאס וחיזבאללה, לתושבי עזה ולבנון 'האומללים'. בין היתר על ידי כבילת ידיו של צה"ל, עצירת חימושים, ודרישה לסיום הלחימה הנוכחית. על כגון דא נאמר, עורמת ההיסטוריה על סטרואידים.

צה"ל ניסה להתאים עצמו למציאות המשתנה, ולחפש דרכים להתמודד עם  בעייה, ששום מדינה וצבא בעולם לא הצליחו עד כה  למצוא לה פיתרון. איך מנהלים מלחמה שתסתיים בהשמדת צבא  טרור, הממוקם מעל ותחת הקרקע, במתחמים מבוצרים מאין כמותם, החוסים תחת אוכלוסייה אזרחית (הנהנת מאהדת העולם), בלי אבדות נוראיות לכוחותינו, הסתבכות בפשעי מלחמה, או צורך להחזיק לאורך זמן בשטח כבוש, על מנת לבסס את הישגי המלחמה. בידיעה ברורה, שכל אחד מהפרמטרים הללו מהווה תנאי מחייב והכרחי כאחד לניצחון במלחמה, שנועדה לה משמעות קיומית עבור מדינת ישראל. ולחליפין, שאי עמידה אפילו באחד מאותם פרמטרים, פירושו תבוסה משפילה, שתעורר צהלות שמחה בקרב מיליארד מוסלמים בעולם, תעצור את תהליכי השתלבותה של ישראל במרחב, ותעורר את שונאיה – בכלל זה גם חלק מאזרחיה הערביים – לקרא עליה תיגר.

המציאות הקשה הובילה בהכרח לפתרונות יצירתיים, אך לא בהכרח אופטימליים. על בעיית התימרון וצימצום האבדות לכוחותינו, ניסו להתגבר באמצעות העתקת מרכז הכובד מן  הקרקע לאוויר. שם אין אוייב, מטעני גחון, וירי נ"ט ממארב.

את האוגדה המסורבלת, על מפקדותיה וגורמי הסיוע שלה, החליפו בחטיבה. שהפכה בפועל לעוצבת היסוד הצה"לית, והפעילה צוותי קרב חטיבתיים רב-חיילים פגיעים פחות וקטלניים יותר.

את האוייב הנעלם ניסו לצוד באמצעות יח' רפאים. על כל זה ועוד, ניתן להרחיב במאמר נפרד. ואולם דבר אחד היה ברור למפקדי צה"ל ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני עוד לפני המלחמה, והתחזק לאחריה. שום קונץ פטנט תורתי או טכנולוגי, לא יאפשר להביס את חמאס וחיזבאללה, כמו שהבסנו את צבאות ערב, ואת ארגוני הטרור הפלסטינים בשעתם. על מנת לעקור צבא טרור מן השורש, אין מנוס מכניסה רגלית לבתים, פירים ומנהרות, להרוג מחבלים ולאסוף אמצעי לחימה. כל זה לוקח ועוד ייקח המון, המון  זמן, כרוך בלא מעט נפגעים ומחייב לשלוט בשטח ובאוכלוסייה המתגוררת בו. לשם כך נדרשים רוח לחימה, נחישות, התמדה וחתירה חד-משמעית לניצחון של  הכוחות הלוחמים. ולוליינות מדינית גאונית, שתפלס דרך נקייה ממוקשים בזירת הקרבות הבינ"ל.

מי שרוצה לכבות שריפת ענק צריך להשתמש באש ולהיות מודע לסיכון הכרוך בכך. היטיב לבטא זאת מח"ט ב' של חט' 401 שאמר בראיון לכמה מערוצי הטלוויזיה:

 "...אני מוכן שהמלחמה הזו תיקח עוד הרבה מאוד זמן. לאוייב יש סבלנות? לי יש סבלנות פי עשר ממנו. יש אילוצים – אני מוכן לשאת בהם. אני יותר חזק מהאוייב – יש לי יותר מוכנות ממנו, יותר צדקת דרך ממנו ואני אנצח אותו..."

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

מוטי הרכבי

הטייקונים, בעלי החברות הענק,

נמצאים בצד השמאלי

מה הטייקונים, בעלי החברות הענק, נמצאים בצד השמאלי (בעצם נכון יותר להגיד נמצאים בצד של מערכת המשפט) – פשוט שרידות משפטית.

קצין-משטרה סיני בכיר הסביר לי פעם איך פועל החוק הסיני! הקצין מסביר, אנחנו בונים כביש מהיר עם 4 מסלולים רחבים לכל כיוון. אפשר בקלות לטוס על הכביש ב 120 קמ״ש. אבל אנחנו מעמידים כל כמה קילומטרים שלט עם מגבלת מהירות של 60 קמ״ש. ברור לנו שאף נהג לא יעמוד במגבלה המהירות. אבל, כך אנחנו יכולים לבחור את מי אנחנו עוצרים!

את הקשר  לישראל אסביר בהמשך.

השתתפתי בכנס שערך אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים והמפורסמים בישראל. הכנס נועד ״לפנק קצת״ דירקטורים ומנכ״לים של חברות.

באחת ההרצאות על ניהול סיכונים ומשברים בחברה, הסביר עורך דין בכיר את האמת המרה: נניח שמנכ״ל/דירקטור נתקל במשבר או מצב חרום שחייב פתרון מיידי! המנהל מוצא פתרון שיכול להציל את החברה, אבל המנהל לא בטוח אם הפתרון עומד בכל החוקים והתקדימים המשפטיים הקיימים.

לכאורה פשוט, המנהל מתייעץ עם עורכי דין שמתמחים בנושא והם יגידו לו האם הפתרון חוקי . אך לא. לא, לא לא בישראל!  כבר קרה שמנהל לקח 2 קבוצות עורכי דין מהשורה הראשונה שהיו בעבר רגולטורים ושניהם כתבו במפורש שהפתרון חוקי! אבל מסתבר שלא כך חשבה השופטת. יש תקדים של שופטת שהיום כבר בבית המשפט העליון שהחליטה שזה לא מספק ופסקה נגד הדרך שנלקחה.  

שימו לב, ברגע שהשופטת פסקה נגד המנכ״ל/דירקטור והתעלמה מחוות דעת משפטיות שקיבל, המנהל אשם לא החברה אותה הציל. הוא אישית אשם! הוא חייב לשלם, אסור לו לקבל סעד משפטי מהחברה וכל נזק עליו בלבד! מדובר בהחלטה שהיא 100% לטובת החברה ללא שום שביב של טובת הנאה, לא תגמול אישי, לא בונוס אישי 100% לטובת החברה, אבל רק הוא אשם! הבנתם! איך אמר קצין המשטרה הסינית אנחנו יכולים לבחור את מי לעצור!

אז בפני המנכ״ל/דירקטור עומדות שתי אפשריות לפנות לבית המשפט ולבדוק את המקרה ההיפותטי (היפותטי כי עדיין לא נעשה דבר) לחכות איזה 5 שנים במקרה טוב ואז אולי יוכל לקבל החלטה כשהחברה  כנראה כבר לא קיימת, או לחילופין  להיות אנטי-ביביסט מוצהר ואז בדרך נס, גם ללא חוות דעתם משפטית של עורכי הדין, דרכו תהיה נכונה וצודקת וכל המערכת המשפטית תבין ותתמוך.

בעבר חתמתי על מיספר חוזים בינלאומיים, כל החברות הזרות מכל מדינה איתה עבדתי לא היו מוכנות לחתום על חוזה בו נאמר שבמקרה של מחלוקת, המחלוקת תישפט בבית משפט ישראלי.

הבנתם!

מוטי הרכבי

* * *

אורי הייטנר

1. קווים אדומים במאבק ציבורי

הקרע בחברה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה.

חובה לתת לכך מענה, באמצעות מהלך גדול לגיבוש הסכמה לאומית רחבה בנושאים המרכזיים שבסדר היום הלאומי.

אולם הקרע אינו נובע רק מהמחלוקות, אלא גם מאופן ניהול המחלוקת, הן במערכת הפוליטית והן במישור החוץ-פרלמנטרי – המחאה הציבורית.

מאבק ציבורי של אזרחים על נושאים שבנפשם הוא דבר חיובי מאוד וראוי לשבח ולעידוד. זהו ביטוי לאכפתיות ולרצון לתיקון. זוהי נשמת אפה של דמוקרטיה. כל מאבק הוא מאבק צודק על עניין צודק, לפחות בעיני הנאבק, והשאיפה לצדק היא יסוד מוסד ביהדות.

אולם מאבקים עלולים לגלוש לאנרכיה, להרס ציבורי ולאלימות ולסכן את לכידותה של חברה ואף את קיומה.

כפי שיש לחתור להסכמה לאומית באשר לתכנים, ראוי לחתור להסכמה לאומית על כללי המשחק, הן הפוליטיים והן החוץ פרלמנטריים. יש לקבוע, בהסכמה רחבה, את הקווים האדומים למחאה.

הייתי שותף למאבקים ציבוריים רבים. בשנות ה-90 של המאה שעברה הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הנהגת המאבק על הגולן – "העם עם הגולן". באותו מאבק עיצבתי את השקפת עולמי באשר לאופי הראוי למאבק. העקרונות שאני מציג כאן היו עקרונות המאבק והוכח שזו דרך אפקטיבית שניתן להשיג בה ניצחון, כפי שאנו השגנו.

אף שמבחינתנו זה היה לא פחות ממאבק על עצם קיומנו, נהגנו בו באחריות לאומית.

עקרונות למאבק ציבורי:

מאבק ציבורי נועד להשפיע על הציבור הרחב ועל מקבלי ההחלטות.

מאבק ציבורי הוא כלי חיוני בידי האזרחים בדמוקרטיה. כל מאבק צריך להיעשות במסגרת כללי הדמוקרטיה, מתוך אחריות לאומית ובלי לשבור את הכלים החיוניים לקיומה של חברה ומדינה.

מאבק ציבורי יעשה על פי חוק, כלומר בלי לעבור על החוק.

 במאבק ציבורי אין מקום לאלימות, פיזית ומילולית, ולא לאיומים באלימות.

במאבק ציבורי אין מקום לחסימת כבישים ללא אישור המשטרה. הכביש הוא נתיב תחבורה השייך לכלל הציבור, ואין זכות למפגינים להפקיע אותו בכוח הזרוע מדי הציבור – למאבקם.

במאבק ציבורי אין מקום לרדיפה אישית של מנהיגים, נבחרי ציבור ואנשי השירות הציבורי – להפגנות ליד בתיהם ולרדיפה אחריהם לבתי כנסת, מסעדות, מספרות וכן הלאה. אין כל הצדקה לפגוע באורח חייהם של שכני איש הציבור, בחיי משפחתו של המנהיג וגם למנהיג עצמו זכות לחיים פרטיים.

ההפגנות צריכות להיעשות במרחב הציבורי – בכיכרות הערים ומול מוסדות המדינה כמו הכנסת, הממשלה וכד'.

אציין, שמעבר לצד העקרוני, יש לאופי המאבק הזה גם יתרון מעשי. כאשר מוחים חוסמים כביש, הם אינם גורמים לאנשים הנפגעים מכך לאהוד אותם ולתמוך במאבקם, אלא להיפך, הם משניאים את עצמם ואת הנושא שעליו הם נאבקים על הציבור. הוא הדין בשכניו של איש ציבור, המוטרדים ומופרעים בצעקות המוחים, שלעיתים ממררים את חייהם לאורך שבועות, חודשים ושנים.

כמובן שאין כל מקום לצעדים אלימים כלשהם. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה," כמאמר יצחק רבין, במילותיו האחרונות.

את הפרת החוק, החסימות וכד' הצבתי כקווים אדומים, אך הם מתגמדים לעומת מה שבעיניי הוא הקו האדום המוחלט, שאני רואה את חומרתו כמעט כמו חומרה של רצח מנהיג – סרבנות בצה"ל, גם אם היא מתכסה בשמות חיבה מכובסים כמו "הפסקת התנדבות", "אי התייצבות" וכו'. הסרבנות היא סכנה של ממש לביטחון המדינה ולקיומה של דמוקרטיה.

סרבנות היא הנפת יד על הדמוקרטיה. בסיס הדמוקרטיה הוא ההכרה בכפיפות המוחלטת של הצבא לממשלה הנבחרת וחובת הציות של הצבא להוראות הדרג המדיני ואת חובתו של כל חייל לציית לפקודות הצבא, כל עוד אין מתנוסס עליהן דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל. כשאזרח יוצא לשירות מילואים פעיל, עליו לציית לפקודות שניתנו בידי ממשלה שנגדה הוא נאבק יום לפני הגיוס וייאבק למחרת השחרור.

סרבנות פורעת את הסדר הדמוקרטי. שימוש בצה"ל כאמצעי לקידום מטרה פוליטית וסרבנות כאקדח המופנה אל רקתה של הממשלה כדי לסכל את מדיניותה, היא התנקשות בדמוקרטיה, ויש להוציא אותה מתחומי הלגיטימיות הציבורית.

ישראל היא אומה במלחמה, היא מוקפת אויבים המאיימים על עצם קיומה. ב-7 באוקטובר נוכחנו היטב במציאות חיינו כמדינה יהודית במזרח התיכון השולל את זכות היהודים למדינה. לכן, כל פגיעה בביטחון המדינה היא בלתי לגיטימית. יש להקנות לביטחון המדינה, לצה"ל, לשירות בצה"ל, לשירות במילואים ולהתנדבות למילואים מעמד של קדושה. ביטחון המדינה קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו ככלי להשגת מטרות פוליטיות ולכפיית דרך פוליטית על הממשלה הנבחרת והכנסת.

אז מה כן?

הדרך הראויה והאפקטיבית למאבק ציבורי בחברה דמוקרטית היא הגעה לציבור הרחב ביותר, והוצאת הציבור הרחב ביותר לרחובות, להפגין את התנגדותו ומחאתו.

הכוח האדיר של מאבק קפלן נבע מהמיספרים חסרי התקדים של המפגינים בקפלן ובמקביל בכל רחבי המדינה, בהתמדה יוצאת דופן, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע במשך חודשים רבים. האפקטיביות של המאבק ההמוני הזה היתה גדולה אלף מונים יותר מחסימות הכבישים, חסימת נתב"ג, הטרדות פוליטיקאים, אלימות בריונית נגד מכון קהלת ואיומים בלתי לגיטימיים בפגיעה בכלכלת המדינה באמצעות איום בהוצאת כספים מן הארץ ובביטחונה באמצעות איום בסרבנות.

ללא פעולות הרסניות ומזיקות אלו, ובהתמקדות בפעולות שתבאנה את ההמונים, מיספר המפגינים והמוחים עשוי היה לגדול שבעתיים, האהדה במאבק היתה גדולה הרבה יותר וכך גם השפעתה על המציאות.

זה היה העיקרון במאבק שניהלנו על הגולן. ידענו שקל יותר להיכנס לתקשורת בחסימת כבישים או בהפגנות אלימות, אך למרות שהיה זה מאבק קיומי מול איום מידי ובלתי הפיך, נהגנו באחריות לאומית ולא שברנו את הכלים. כיוון שהנוכחות התקשורתית הייתה חיונית ביותר במאבק, הדבר חייב אותנו ליצירתיות.

כאשר שבתנו רעב בגמלא (גילוי נאות – הייתי בין שובתי הרעב), שביתתנו נשארה בכותרות התקשורת הכתובה והאלקטרונית בארץ ובעולם לאורך כל 19 ימי השביתה. התקשורת הביאה אלינו את הפוליטיקאים שעלו לרגל והם הביאו את התקשורת וחוזר חלילה. ורבע מיליון איש, ממטולה עד אילת, עלו לרגל לגמלא כדי להזדהות אתנו.

כאשר יצאנו במסע טרקטורים מגמלא לירושלים במשך ארבעה ימים, התקשורת ליוותה אותנו לאורך כל הדרך, ובעצרת שקיימנו בסוף כל יום, השתתפו אלפי אזרחים.

כשקיימנו את "אם כל ההפגנות" כפי שכינינו אותה, והתקשורת אימצה את הכינוי, בכיכר רבין (ינואר 2000), הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה והיא שודרה בשידור חי לא רק בתקשורת הישראלית אלא גם ב-CNN וברשתות הזרות, ובתקשורת פורסם שחאפז אסד צפה בשידור באדיקות.

אך גולת הכותרת של המאבק, היתה "צביעת הארץ בגולן" – חלוקת למעלה ממיליון סטיקרים שהודבקו על המכוניות ושלטי מרפסות מאולתרים על עשרות אלפי בתים ברחבי הארץ. ההד של המהלך הזה וההשפעה שלו היתה אדירה.

הוכחנו, שניתן להצליח במאבק בלי לעבור על החוק, בלי לגלוש לאלימות, בלי לאיים באלימות, אלא באופן דמוקרטי, מכובד ואחראי. אגב, אף פעם לא החלטנו לא להשתמש בנשק הסרבנות, כי רעיון כזה כלל לא עבר במוחנו. אני אישית לא הפסדתי בכל שנות המאבק אפילו יום מילואים אחד, והיו לי הרבה מאוד ימי מילואים.

הצעדים הבלתי לגיטימיים במאבק נגד הממשלה, כולל המכתב של בכירים לשעבר ב"ניו יורק טיימס", רק בשבוע שעבר, בקריאה להחרים את נאום נתניהו בפני בתי הנבחרים, לא יסתיימו כשיתחלף השלטון. כמעט ודאי שלאחר שיתחלף השלטון, מי שיהיו אופוזיציה ינהגו באותן שיטות. באופן חלקי הם עשו כן נגד ממשלת השינוי. האם נגזר על החברה הישראלית הטירוף הזה לאורך שנים, בלי לראות את הסוף? זו ממש סכנה קיומית.

יש לקדם הסכמה לאומית רחבה על קווים אדומים למאבקים ציבוריים, ברוח הרעיונות שהצגתי כאן.

2. צרור הערות 30.6.24

* איום קיומי – איראן מאיימת ב"מלחמת השמדה" אם ישראל תתקוף בלבנון.

תקציר הפרקים הקודמים. חמאס פלש לישראל וביצע טבח נורא באזרחים ובילדים, מלווה במעשי אונס אכזריים. באותו יום, כאשר ישראל בשיא חולשתה, מדממת וכואבת, בלי שום פרובוקציה, חיזבאללה תקף אותה בירי רקטות מלבנון. מאז, במשך כמעט 9 חודשים, התוקפנות מלבנון נמשכת ללא הפסקה ואף הולכת וגוברת. עשרות אלפי ישראלים גלו מביתם ונעקרו מאדמתם כבר 9 חודשים. וכאשר המצב עלול להסלים לכדי פעולה ישראלית להפסקת התוקפנות הטרוריסטית, להסרת האיום ולהשבת האזרחים לבתיהם, איראן מאיימת.

ביום שבו אירע הטבח והחלה התוקפנות מלבנון, איים נשיא מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם על איראן ברטוריקה חסכנית, במילה אחת: דונט! חרף האזהרה הזאת ותוך צפצוף עליה, איראן תקפה את ישראל ישירות בירי מאות טילים לעברה. ארה"ב, אמנם, התייצבה לצידנו ויחד עם צה"ל השתתפה בהגנה על ישראל ואף הפעילה לכך את מדינות ערב האנטי איראניות. אך במקום תגובה קשה ואכזרית שתיתן תוקף לאותו "דונט", היא הפעילה באותו לילה לחץ מאסיבי דווקא על ישראל, להבליג, להכיל ולא להגיב. וכך, במקום שברגע שבו שוגרו הטילים תצא תגובה ישראלית מוחצת, ישראל הבליגה. כעבור ימים אחדים היתה תגובה ישראלית חשובה כשלעצמה, אך רחוקה מאוד מכדי להיות אפקטיבית להרתעת איראן.

וכך, כעת, איראן מצמידה אקדח לרקתה של ישראל, ומזהירה אותה מפני מימוש זכותה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.

כך נוהגת המדינה הביריונית עוד לפני שיש לה נשק גרעיני. מה היה קורה אילו היה לה נשק גרעיני? נחזיר את הסרט תשעה חודשים אחורה. 7 באוקטובר. חמאס מבצע את הטבח. חיזבאללה יורה מהצפון. או אולי אפילו פולש לגליל כמו חמאס בדרום. ובאותו ערב חמינאי היה מצטלם ליד הכור בבושהר ומצהיר: "אני מציע מאוד לישראל לא להגיב. אם פצצה אחת תיפול בעזה או רגל של חייל ציוני תדרוך על אדמת עזה, יהיו לכך השלכות."

ועכשיו, הבה נעביר את הסרט לעתיד. החלום המשיחיסטי של "שתי המדינות" מתממש. ישראל מתגמדת לקווי 4 ביוני. המדינה הפלשתינאית תוקפת את ישראל בהפתעה בסגנון 7 באוקטובר, ומבצעת טבח המוני בנתניה, בחדרה, בכפר סבא ובפ"ת. ובאותו ערב היורש של חמינאי מצטלם ליד הכור בבושהר ומצהיר: "אני מציע מאוד לישראל לא להגיב. אם פצצה אחת תיפול במדינת פלשתין או רגל של חייל ציוני אחד תדרוך על אדמת מדינת פלשתין, יהיו לכך השלכות."

איראן גרעינית היא איום קיומי על ישראל ואיום נורא על העולם, גם אם לא תשגר בפועל פצצה אטומית. את זה ישראל חייבת למנוע בכל מחיר. על ישראל לעשות הכול כדי לשכנע את ארה"ב לתקוף בפעולה צבאית משותפת את איראן ולהשמיד את כל מתקני הגרעין שלה. ואם ארה"ב לא תעשה זאת, על ישראל לעשות זאת בעצמה. על התקפה כזו נשלם מחיר כבד. אם לא נעשה זאת, המחיר יהיה כבד לאין ערוך.

כבר כתבתי, שהמחדל הנורא של נתניהו, שהמיט עלינו את 7 באוקטובר, אינו המחדל הביטחוני החמור ביותר שלו. המחדל הגדול מכולם הוא שישראל לא השמידה את מתקני הגרעין האיראני. ואם נכונה הטענה שאין לישראל יכולת לעשות זאת, המחדל גדול שבעתיים.

המחדל זועק בעיקר כיוון שנתניהו מבין טוב מאוד את חומרת האיום האיראני. עובדה, בצורה מוצלחת ומשכנעת מאוד הוא מסביר זאת בכל הזדמנות, בארץ ובחו"ל. ולמרות שיש בתוכנו מי שלעגו לו לאורך שנים בנושא הזה, אין ספק שהוא אמר את הדברים הנכונים ונכון היה לומר אותם, גם בבתי הנבחרים של ארה"ב. ודווקא כיוון שהוא הבין היטב את משמעות האיום האיראני, העובדה שבעשור וחצי של שלטונו לא עשינו מעשה אקטיבי ואפקטיבי להסרת האיום הקיומי הזה, היא כישלון ומחדל נוראים. התירוצים והשעירים לעזאזל (אובמה, אשכנזי, דגן, פרדו וכו') הם הבריחה שלו מאחריותו למחדל. אילו הוא היה מנהיג, הוא היה מוביל החלטה ומי שהתנגדו לה היו מבצעים אותה, בדיוק כפי שעשו ראשי המערכת שהתנגדו להפצצת הכור העירקי בתקופת בגין. נתניהו לא הוביל להחלטה כזאת, כי אינו מסוגל לכך. זה גדול עליו. ראשות הממשלה, בוודאי של מדינה כמו ישראל, גדולה עליו בכמה מידות.

הזמן הולך ואוזל. האיום הקיומי מאיראן הולך ונעשה מוחשי ומסוכן יותר. ישראל חייבת להקים ממשלת אחדות לאומית לשנים הבאות, בראשות מנהיג שמסוגל לקבל החלטה כזו ומסוגל לאחד את העם מאחורי ההכרעה הזאת.

כבר עכשיו צריך להכשיר את הלבבות ואת דעת הקהל לפעולה ההיסטורית הזאת. ואם ארה"ב תבין שישראל נחושה למנוע את גרעון איראן, היא עצמה תתעשת ותעשה המתחייב ממנה כמנהיגת העולם החופשי. 

* מחדל הקונספציה – מתוך כתבה בוויינט: "ענף חקר הביצועים של חיל האוויר קיבל ב-8 באוקטובר משימה חסרת תקדים: לחשב בתוך שבועיים את המשמעויות של כיבוש רצועת עזה. תוכנית המגירה של צה"ל כללה מבצע צבאי מוגבל וקטן, ולא נערכו לאפשרות של כיבוש הרצועה כולה, בטח לא לאורך זמן".

לא ייאמן. במגירות של צה"ל לא היתה אפילו תוכנית מגירה לכיבוש רצועת עזה (במקום שתהיינה כמה תוכניות כאלו). עד כדי כך היינו שבויים בקונספציה, שאפילו לא נערכנו לאפשרות אחרת. אפילו לא בתוכנית מגירה.

זוכרים את ההצהרות של אריק שרון על מה שיקרה אם אחרי ההתנתקות יירה אפילו כדור אחד מעזה? זוכרים את ההצהרות מימי אוסלו על מה שיקרה אם הרש"פ תפר את ההסכם? כל האמירות הללו היו בועות סבון. אפילו תוכנית מגירה לא הכינו.

במשך השנים הללו לא היה דרג מדיני שהורה לצה"ל להכין תוכנית מגירה כזו ולא וידא שאכן יש תוכנית כזו והכיר אותה ודאג שתרוענן מפעם בפעם.

מחדל הקונספציה ארוך השנים הוא אות קלון לממשלות ולמטכ"לים בכל השנים הללו.

ואני תוהה – האם יש לנו תכנית מגירה למתקפה בלבנון? ואם לא היתה לנו כזו ב-7 באוקטובר, האם היא הוכנה בתשעת חודשי התוקפנות הלבנונית מאז?

* הוכח תוכיח – תגובה שקיבלתי בפייסבוק על כתיבתי נגד השתמטות החרדים, היא שמה שמניע אותי הוא שנאת חרדים.

אני אוהב את אחיי החרדים ואני חרד להם. ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. אני מקיים כלפיהם את הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך." אני בהחלט מאוכזב מהם וכועס עליהם.

מה אני דורש מהם? מה שאני דורש מעצמי ומילדיי. אני כבר קרוב ל-9 חודשים במילואים. בני שירת חמישה חודשים בעזה וקיבל צו לחודשיים נוספים בעזה. האם אני שונא את עצמי ואת ילדיי כשאני דורש מאתנו להגן על המולדת? אז למה כאשר אני דורש זאת מהמשתמטים אני "שונא" אותם?

ההיפך הוא הנכון. הפסוק מתחלק לשלושה חלקים. "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא." כל השלושה קשורים זה בזה. מי שאינו מוכיח את עמיתו, נושא עליו חטא, כלומר הוא בעצם משת"פ שלו והוא נושא בחלק מהחטא. לצורך העניין, אם איני מוכיח את המשתמט על חטאו, אני סוג של משת"פ. ואם איני מוכיח את עמיתי, אני בעצם שונא אותו בלבבי, כי איני מנסה להציל אותו מחטאו.

ולכן, הטענה שקיום הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך" כלפי המשתמטים נובעת משנאה, היא ממש טענה מטומטמת.

* ירידה רוחנית – השר לשעבר והאסיר המשוחרר מטעם ש"ס בניזרי אמר בראיון שהשירות בצה"ל גורם לירידה רוחנית ולכן ההתנגדות לכך.

לשמוע עבריין שהורשע בשוחד מדבר על ירידה רוחנית... האירוניה מסמיקה.

הוא הלך בדרכי מנהיג מפלגתו העבריין הסדרתי אריה דרעי ועוד רבים ורעים מהח"כים במפלגתו. אפשר לומר שמפלגת ש"ס היא במידה רבה מפלגת שב"ס.

אולי מה שגורם לירידה רוחנית של חרדים ולצלילה למחוזות הפשע היא דווקא הליכתם לפוליטיקה?

חשבו על זה.

* לפחות נפסיק לממן – טיעון מוזר נשמע בימים האחרונים, בעקבות פסק הדין בבג"ץ ההשתמטות: "עכשיו, אחרי הפסיקה, זהו, אין סיכוי שהחרדים יתגייסו."

אפשר לחשוב שעד פסק הדין החרדים התגייסו בהמוניהם וחירפו את נפשם על הגנת המולדת, ועכשיו בגלל הפסיקה, הם ישתמטו. עשרות שנות הידברות וניסיון להגיע לגיוס בהסכמה, לא העלו דבר. עכשיו, אחרי הפסיקה, במקרה הגרוע ביותר יימשך המצב הקיים. לפחות נפסיק לממן את השתמטותם.

* חרדי יכול לשרת? – גל של רשומות פייסבוק, שמציגות חרדים ששירתו ומשרתים בצה"ל, מציף את הרשת.

המסר של הקמפיין הוא שסתם מעלילים על החרדים שהם משתמטים. עובדה – אותו חסיד גור שירת כלוחם קרבי בסדיר והוא ממשיך לשרת במילואים.

אני מעריץ כל צעיר חרדי שמתגייס לצה"ל. בחברה הציונית שלנו השירות בצה"ל מובן מאליו והבחירה בשירות קרבי משמעותי היא הנורמה. צעיר חרדי שמתגייס עושה זאת אחרי 18 שנות שטיפת מוח אדירה להשתמטות, ונגד הזרם האדיר, העכור והאלים של הסביבה והמשפחה. על כך הוא ראוי לכל שבח.

המסקנה הפוכה מהמסר של הקמפיין. הנה, אותו חסיד גור הוכיח שחרדי יכול לשרת, אז קדימה, חרדים, הפסיקו להשתמט והתגייסו בהמוניכם לצה"ל.

* אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבמילואים – אמנם זה לא מקורי ובטח לא חדש, אבל היום זה נכון מתמיד.

* סכין בגב – הסמוטריץ' השתמט מצה"ל בטענה כוזבת של תורתו-אומנותו. מלימוד התורה הוא השתמט לטובת לימודי קריירה (משפטים). שעה שחבריו ובני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוביל מצעדי-בהמות הומופוביים. הפעולה הקרבית ביותר שלו הייתה ניסיון פיגוע חבלני עויין. עד היום הוא מספר בגאווה איך חילץ את עצמו בזכות השתיקה בחקירות השב"כ. בדעותיו הוא על הרצף הכהניסטי. והוא מרשה לעצמו לנעוץ סכין בגב צה"ל בזמן מלחמה.

* המדינה היא של כולנו – הצטערתי על הצבעת האופוזיציה נגד הוראת השעה להארכת גיל הפטור ממילואים.

נכון, העובדה שהחוק הוגש במקביל לחוק ההשתמטות צורמת מאוד, בלשון המעטה, ומבטאת את אטימות הממשלה הצינית והכושלת. אך החוק הזה הוא הכרח המציאות, הוא חיוני לביטחון ישראל וצריך לקדם אותו. צריך להאריך את גיל הפטור לא בשנה אלא בחמש שנים ולא כהוראת שעה אלא באופן קבוע.

כמו כן, יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים, כפי שהיה למעלה מחמישים שנה. קיצור שירות המילואים היה חלק מאותה קונספציה שגויה של צבא קטן וטיפש. למה טיפש? כי צבא שמקצץ את כוחותיו, כך שאינו יכול להגן על מדינת ישראל כראוי; אינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור, שעה שאנו מאוימים בטבעת חנק רב זירתית, אינו צבא חכם.

אחרי ששילמנו את מחיר הקונספציה הזאת, לצד קונספציית ההתמכרות לשקט, יש לתקן את מה שקלקלנו. יש לתקן זאת עם או בלי גיוס החרדים.

אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה ואל לה להצביע בניגוד לאינטרס הלאומי. יש להיאבק נגד חוק ההשתמטות ולהצביע בעד חיזוק צה"ל. נכון להתריע על האבסורד והאטימות שבהעברת חוק השתמטות שעה שאנו מכבידים את עול המגויסים, אך לא להצביע נגד האינטרס הביטחוני.

אל לאופוזיציה לחזור על תעלולי האופוזיציה למדינה של ביביטיבי שפגעה במזיד בביטחון ובאינטרסים הציוניים, כמו בהצבעות האנטי ישראליות על חוק האזרחות ותקנות יו"ש.

את מי האופוזיציה מענישה כשהיא מצביעה נגד צרכי הביטחון? את המשתמטים? את הממשלה? המדינה שייכת לכולנו ואם אנו פוגעים בביטחונה, זו פגיעה בכל אחד מאתנו.

פסיקת בג"ץ בנושא גיוס חרדים, עשויה להיות הסולם שיוריד את האופוזיציה מההתנגדות ההזויה לצרכים הביטחוניים.

* מעשה נבלה – הפשקוויל שפירסמו בכירים ישראלים לשעבר ובראשם ראש הממשלה הכושל אהוד ברק ב"ניו יורק טיימס", ובו קראו למנוע את נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, הוא מעשה נבלה מופקר ופגיעה במזיד באינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל בשעת מלחמה. זהו המשך ישיר לסרטן האיום בסרבנות.

אנשים שפוליטיקה קטנה ועלובה שיבשה את המצפן הערכי שלהם, הפכו מאופוזיציה לשלטון לאופוזיציה למדינה.

ראש ממשלת ישראל עולה לנאום בשעת מלחמה בפורום החשוב הזה ולהביא את דברה של ישראל לעולם. כל הישראלים, תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה, צריכים לעמוד מאחוריו, לגבות אותו ולרצות בהצלחתו.

אותה חבורה מופקרת של אנשים קטנים מנפצת את הכללים הבסיסיים של הדמוקרטיה. הם גורמים במזיד נזק חמור למדינת ישראל.

בנוסף לכך, הם פוגעים בסיכוי להחליף את נתניהו. כאשר באיוולתם, כדי להתנגד לו, הם פוגעים בישראל, הם מאוששים ומחזקים את הנרטיב הביביסטי הפגאני ש"המדינה זה ביבי."

אם נתניהו ישרוד את המחדל הנורא שהמיט עלינו, זה יהיה באשמת המופקרים האלה.

[אהוד: גם הסופר הנערץ עליך, נביא השקר דויד גרוסמן, הוא אחד מששת החותמים על הפשקוויל המתועב הזה!]

* לאן הידרדר ברק – כל מתקפות הימין על אהוד ברק מתגמדות לעומת עשרות שנות הסתה והפצת שנאה נגדו מצד התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, שמבחינתו ברק הוא ארכי פושע מלחמה, מגדולי הפושעים שהיו כאן.

והנה, השבוע, התועמלן הנ"ל משבח ומהלל את הפשקוויל הנקלה של ברק וחבר מרעיו ב"ניו יורק טיימס", שבו הטיפו להחרמת נאומו של ראש ממשלת ישראל בבתי הנבחרים.

לא. גדעון לוי לא השתנה. הוא אותו תועמלן אוטו-אנטישמי נחות כשהיה. מי שהשתנה הוא ברק – לוחם ומפקד מהולל, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, שהידרדר מוסרית לדיוטא נחותה של פעולה נגד ישראל, הנהנית מתמיכת גדעון האו האו.

באותו מאמר שבו לוי שיבח את גילוי הדעת של ברק וחבריו, הוא התגאה על כך שנסע לכנס בטורונטו שהוקדש לסוגיה האם אנטי-ציונות היא אנטישמיות. האוטו-אנטישמי הזה מתכחש לאנטישמיותו בכך שהוא מגדיר אותה "רק"  אנטי-ציונות. שליחותו של לוי היתה לגונן על הגל האנטישמי, שלא היה כדוגמתו מאז השואה, ולתקוף את ישראל שמטילה טרור אינטלקטואלי לסתימת פיות של הפורעים האנטישמים במערב.

מהי אנטי ציונות? שלילת זכותו של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינת משלו, אף שזו זכות מוכרת כזכות טבעית. טבעית לכל עם זולת העם היהודי. אין זו אלא אנטישמיות מובהקת. לא בכדי, היא הולכת יד ביד עם הפרקטיקה האנטישמית של עלילות דם נגד היהודים. אני בספק אם יש בעולם עוד אדם שמפעל חייו הוא עלילות דם נגד המדינה היהודית, כמו של גדעון לוי.

לאיזה שפל הידרדר אהוד ברק, שהוא זוכה לתשואות מהטינופת האנטישמית הזה.

ומה עוד פגשתי בבוקר חמישי בסיורי ברחוב שוקן? פשקוויל השתלחות ארסי וגס נגד נעמי שמר במלאת עשרים שנה לפטירתה, מעטו נוטף הארס של רוגל אלפר.

בפרפרזה על שיר אחר של המשוררת הדגולה אכתוב:  ברחוב שוקן בת"א אני ממש שפשפתי את עיניי כשפתאום פגשתי בפינה את הישראלי המכוער במלוא כיעורו – רוגל אלפר.

* בוא סינוואר – משפט הסתה נואל שקראתי: "כל חלל נופל כדי שהוא לא ייפול."

הוא – נתניהו. ייפול – מהשלטון.

מה המסקנה המתבקשת מה"טיעון" הזה? שהחיילים ברצועה צריכים להשליך את נשקם לאלתר ולברוח הביתה, כדי לא ליפול במלחמה רק כדי שנתניהו יישאר בשלטון.

ואכן, כבר התפרסמה בשוקניה מודעה של כמה נבלים בני עוולה, המצהירים על סרבנות להשתתף במלחמה הזאת.

המחדל הגדול של נתניהו, הוא העובדה שהוא איפשר לחמאס לצמוח למפלצת 7 באוקטובר, במקום לצאת למתקפת-נגד מקדימה. אולם אילו הוא עשה את המתחייב ממנו כראש הממשלה, המונים היו מסרבים ומפגינים נגדו בטענה שזאת מלחמה להצלת נתניהו מהמשפט. והנה, אפילו אחרי שבעה באוקטובר, כשכל ילד עיוור וחרש מבין שאנו נלחמים על עצם קיומנו, שורפי האסמים הקנאים מסיתים נגד המלחמה, מסיתים לסרבנות.

למעשה הם אומרים לסינוואר: בוא. הגיע לנו שבעה באוקטובר. בוא, תן לנו בטובך עוד קצת מהטוב הזה.

* קודם כל פלמ"חניק – אחד מחותמי פשקוויל העריקים ממלחמת הקיום, הוא בוגר המכינה על שם רבין.

יש מעט מאוד דברים, אם בכלל, שרבין סלד מהם כמו מהסרבנות. רבין היה קודם כל פלמ"חניק, מחויב לאתוס של "לפקודה תמיד אנחנו." כאשר ישעיהו ליבוביץ' זכה בפרס ישראל ב-1993, ראש הממשלה ושר הביטחון רבין הודיע שיחרים את הטקס. הוא לא היה מוכן ללחוץ את ידו של מי שממריד ומסית לסרבנות. כתוצאה מכך ליבוביץ' ויתר על הפרס.

יש לציין לזכותו של מייסד המכינה דני זמיר וראשי המכינה, שהוציאו גילוי דעת נגד הסרבנות והסרבנים.

* ללא תנאי – אדם ניסה לשכנע את הסובבים להצטרף להפגנה. "ואם לא, לפחות תדאגו לאזרחות זרה לילדים ולנכדים שלכם שיוכלו לברוח..."

אילו התלבטתי אם להצטרף, דבריו היו משכנעים אותי לא להצטרף. אני לא מפגין עם ישראלים על תנאי. אני לא ישראלי על תנאי. אני לא אזרח על תנאי. אני לא חייל על תנאי. וכך חינכתי את ילדיי.

בתקופת המאבק על הגולן אמרה לי פעילה: "אם יעקרו אותנו, אני עוברת לאוסטרליה. אני לא אישאר יום אחד במדינה שתגרש אותנו."

השבתי לה, שדבריה סותרים את כל הרעיונות והמסרים שעליהם אנו נאבקים.

* סמל האטימות – השרה גילה גמליאל נקטה עיצומים ונעדרה מהצבעות בכנסת, כיוון שהכיסא של מאי גולן הוזז והיא הוצבה קרוב ממנה להוד רוממותו.

האירוע המביש הזה, הוא סמל לאטימות של הממשלה הכושלת הזאת. אלה הדברים שמעסיקים אותם בזמן מלחמה.

* דילמת הטמטום – כשאני שומע את ניסים ואטורי, אני מתלבט. האם נכון לתקוף מטומטם? האם זה לא סוג של התעללות בחסר ישע? מצד שני, האם טיפשותו צריכה לתת לו חסינות מביקורת, על אף הנזק שהוא גורם לו בכל יום בכנסת?

מה דעתכם?

* תן להם לשוב הלום – עשרים שנה למותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית.

זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ

תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי.

("לו יהי").

אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ,

אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה.

הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה,

אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.

שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת,

עַל הַגַּן, עַל הַחוֹמָה

מִיָּגוֹן, מִפַּחַד פֶּתַע

וּמִמִּלְחָמָה.

שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי,

עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף,

עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד

וְשֶׁנֶּאֱסַף.

("על כל אלה").

וְאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וְאֶרְאֵךְ

מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ

וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי

חַיִּי, חַיִּי, בְּדָמַיִךְ חַיִּי

וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי

וּפִתְאֹם מֵעַל רֹאשִׁי נפְתַּחַת קֶשֶׁת

מְנִיפָה צִבְעוֹנִית נִפְרֶשֶׂת

מְבַשֶׂרֶת חַיִּים, מְבַשֶׂרֶת תִּקְוָה

וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וָחֶסֶד.

(בדמיך חיי").

יהי זיכרה ברוך!

* אייל שיינס – עשרה שמות נוספו השנה לאנדרטת חללי הגולן בגמלא. ביום הזיכרון, לאחר הטקס בגמלא, שבו הוקראה הרשימה הארוכה והמתארכת של חללי הגולן, כתבתי: "הרשימה נעולה." הבעתי תקווה שלא יהיו עוד הרוגים.

ביום שישי בבוקר הותר לפרסום שסמל אייל שיינס, בן קיבוץ אפיק בגולן, נפל בקרב בדרום הרצועה.

 יהי זכרו ברוך!

יחד עם מאות מתושבי הגולן, עמדתי כשדגל הלאום בידי, בשרשרת הדגלים מקיבוץ אפיק לבית העלמין בבני יהודה, במסע ההלוויה של אייל. 

* הדרישה הכי צודקת – עלינו לגבעת שומרון, לבית העלמין של נהלל, לאזכרה של חמי אריק שליין שנפטר לפני 15 שנים.

סיבוב בבית העלמין של נהלל, הוא שיעור בציונות, בהיסטוריה של ארץ ישראל החלוצית. הנה, קברה של חנה מייזל שוחט. על הקבר נכתב: "מייסדת מפעל ההכשרה החקלאית לנשים בארץ ישראל. הנשים הציוניות ימלאו את השאיפה והדרישה הכי צודקת שלהן לקחת חלק אקטיבי בבניין הארץ."

הציטוט מדבריה מעיד על הסוג המיוחד של הפמיניזם שהיא גילמה– לא פמיניזם של זכויות אלא של חובות. מאבק על הזכות למלא חובה, לתת, לתרום, "לקחת חלק אקטיבי בבניין הארץ."

כזה המאבק בן ימינו של בנות למען הזכות הגדולה להילחם על הארץ כלוחמות קרביות.

* ביד הלשון: קנאת סופרים תרבה חכמה – לכבוד שבוע הספר – ביטוי המשבח תחרות אינטלקטואלית, שתגרום למשתתפיה להתאמץ ולהצטיין ובכך האנושות תהיה נשכרת בחכמה רבה יותר.

המקור הוא התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא כ"ב ע"א. חז"ל הסבירו את תקנת עזרא הסופר להושיב מלמדים זה לצד זה. החשש הוא שכל מלמד יתרשל כי יחשוב שהמלמד השני יעשה מלאכתו נאמנה ודברים ייפלו בין הכיסאות. מרגיעים חז"ל, שההיפך הוא הנכון. תיווצר תחרות בין המלמדים, כיוון שכל אחד ירצה להיות טוב יותר, והתוצאה תהיה חיובית.

האם רק תחרות בין הסופרים תרבה חכמה? או שמא לא פחות חשוב מכך שיתוף פעולה בין הסופרים שתיצור סינרגיה? ואולי גם תחרות וגם שיתוף פעולה?

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ארגון כלי התקשורת בישראל מכריז על תחרות: מי מהעיתונאים ומכּלי התקשורת יטנף יותר את נתניהו לקראת נאומו בקונגרס האמריקאי?

ארגון ה"לשעברים" בישראל מכריז על תחרות: מי מ"הלשעברים" יטנף יותר את נתניהו לקראת נאומו בקונגרס האמריקאי?

הזוכים יירשמו בספר הקקה לתפארת מדינת ישראל!

* * *

עדינה בר-אל

ספר על "מִשֶּׁלָּנוּ"

אלי עמיר, "והימים לא חלפו"

עם עובד, 2024

"כשנכנסו לווילה כיבד אותו האב בקוניאק. האם נעצה בו עיניים סקרניות, בחנה אותו מכל צדדיו ורצתה לדעת מן הסתם במיטתו של מי ישנה בתה. היא עקבה אחריו בזמן הארוחה ושמה לב איך החזיק את הסכין והמזלג וכמה פעמים ניגב את שפתיו ואם גיהק או פיהק. ולקראת המנה האחרונה הצהירה כמו קולומבוס שגילה בשעתו את אמריקה: 'אתה משלנו'." (עמ' 84-85).

אבל נורי, בן דמותו של המספר, לא רצה כלל להיות "משלנו". מי שעלה בילדותו מעיראק ממשיך להתגעגע למקום הולדתו, לתרבות של אבותיו.

וזאת למה? כי עכשיו, בשלב זה בו עמיר כותב את ספרו, ברור לכולם שהמגמה של "כור ההיתוך" שהיתה בשנות החמישים ואילך במדינה, פשטה את הרגל. עכשיו התחלפה המגמה ב"רב תרבותיות" – הכרה והוקרה של כל התרבויות עימן הגיעו העולים ארצה. ולכן הנער נורי מ"תרנגול כפרות" הפך לאדם שלא חושש, לא מתבייש. להיפך – הוא מתגאה בתרבות אבותיו, התרבות הערבית. כל הספר "והימים לא חלפו" הוא שיר הלל למשוררים וזמרים, ובעיקר למלכה הזמרת אום כולת'ום.

אבל בצד הגאווה של היום ניתן לחוש בכאב על האפלייה שהיתה מנת חלקם של העולים מארצות המזרח. וזה מתבטא בתיאורים המרירים משהו של האשכנזים הקולטים.

תכני הספר הם אוטוביוגרפיים. מלבד השם של הדמות הראשית, המוכרת מספריו הקודמים, השמות של הדמויות האחרות אמיתיות, לפחות ברובן. וכך אנחנו מתוודעים לחבריו לצבא ולבילויים, לאלו שבמקום עבודתו, למרצים באוניברסיטה. כיאה לחובב מוסיקה ערבית הקוראים מקבלים הזדמנות להכיר דמויות מהתחום. בכמה מהם מבחין נורי בסיורו בשוק של שכונת התקווה. האחד הוא מנגן קנון זקן, שישב על דרגש וניגן להנאת העוברים והשבים. הוא זיהה את יוסף זערור, עליו מספר נורי לחברתו: "מעיראק, כולם מכירים אותו, הוא רכש לו שם בכל המזרח התיכון וצפון אפריקה. גם ניהל וניצח על תזמורת רשות השידור העיראקית, שהיא התזמורת הפילהרמונית שם. הופיע בכל העולם הערבי וגם באירופה וניגן לאום כולת'ום ולעבד אל-והאב ולסלימה מוראד."  (עמ' 247).

ובאותו שוק בשכונת התקווה הוא ראה שני מוכרים בחנות סירים וצלחות, ולתדהמתו זיהה אותם נורי כ"ענקי המוזיקה העיראקית" – האחים ס'אלח ודהוד אל-כוויתי – עליהם הוא אומר: "הם הופיעו לא רק בבגדאד אלא גם במצרים ובכווית ובדמשק ובשאר ארצות ערב והתקבלו בכבוד מלכים, כתבו עליהם בספרי מוזיקה והיסטוריה ואי אפשר לתאר את המוזיקה העיראקית והכוויתית בלעדיהם. [...] אני לא מאמין למראה עיניי. [...] הם נבחרו לאחרונה בתוכנית טלוויזיה בעיראק למוזיקאים החשובים ביותר שפעלו במדינה בשנות השלושים והארבעים...." (עמ' 249).

אלו דוגמאות לעולים מארצות המזרח שהיו ידועי שם ופה בארץ "הגיעו לרחוב" תרתי משמע.

 נורי נרשם באוניברסיטה העברית לשני חוגים: שפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון החדיש. זאת במטרה "להכין את עצמו לקידום השלום ולהיטיב את היחסים עם ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב בבוא העת..." (עמ' 125). הוא מאוד התאכזב בתחילת הלימודים מתכני הלימודים, שלא כולם היו רלוונטיים לתקופה החדשה במזרח התיכון; וכן מכמה מרצים שהערבית לא היתה לשון האם שלהם, ולדעתו לא הכירו כלל את התרבות הערבית. כמו כן, בשיעורים הראשונים הוא חש שיש שני קהלים בקרב הסטודנטים: צברים שלמדו ערבית בתיכון ישבו בתוך האולם, ואילו יהודים ילידי ארצות ערב הצטופפו במבוא לאולם יחד עם סטודנטים ערבים ישראלים. בהמשך לימודיו הוא זכה למרצים טובים ונערצים, ביניהם מר יצחק שמוש וד"ר שמעון שמיר.

אום כולת'ום שלו

ניתן לומר שעיקרו של הספר הוא אהבתו לזמרת המצרייה אום כולת'ום, שהיתה מסוגלת לשיר שעות על גבי שעות ולחזור על אותו שיר.  נורי וחבריו מבלים פעם בחודש בחפלה לכבודה בביתו של חברו צדוק מצליח בירושלים, נהנים משמיעת קולה לאורך כל הלילה. "החפלה שהחלה כרגיל בשעה עשר בלילה הסתיימה בארבע לפנות בוקר, והחבורה מרחוב הפלמ"ח לא שבעה מהזמרת שלהם" (עמ' 165). ובאחת החפלות הם שמעו אותה שרה את שירה "הלב מתאהב בכל דבר יפה." נורי מתאר את שירתה: "אום כולת'ום התרפקה על אחד מבתי השיר ושרה אותו שלושים ושתיים פעמים ברציפות, ואחת לא דמתה לאחרת. הלחן בקע ממעמקי ליבה והמילים התרוננו באלתוריה, היתה שיכורה שלא התפכחה ולא ניעורה כמו שהיא עצמה נביאה ההוזה הזיות משיחיות.  השירה שלה העלתה אותה לפסגות..." (עמ' 153).

היא השתלבה בחלומות הלילה של נורי ובהזיותיו בהקיץ. הוא מתאר את החום האופף אותו לשמע קולה, עד כי היא נדמית לו כאומנת עליה התרפק בילדותו. לאורך כל הספר משובצים משפטים מתוך שיריה בתרגומו של המחבר, ואלו משתלבים באירועים בספר, שרצוף באהבה וערגה לנשים שפגש.

לדוגמא:  כאשר הוא יושב על הדשא באוניברסיטה וחולפת על פניו סטודנטית נאה, "עיניו יצאו מחוריהן ומאליו מתנגן בו 'הלב מתאהב בכל דבר יפה', שאותו שרה המלכה ערב קודם לכן:

הלב מתאהב בכל דבר יפה

הו עיני! כמה דברים יפים

ראית

אך זה שהתאהבתי בו היום

קִרבתי אליו היא לנצח

קרא לי – נעניתי לו

עד דלת ביתו

(עמ' 154-155).

ומלבד  תיאור שירתה, דמותה החיצונית ואפיזודות מחייה של הזמרת המוערצת, מוזכרים בספר גם דמויות מרכזיות אחרות בשירה הערבית, ביניהם הזמר והמלחין המצרי עבד אל-והאב והזמרת היפהפייה סלימה מוראד, אותה הוא מכנה "אום כולת'ום העיראקית."

בנוסף למידע הרב על השירה הערבית, יש בספר התייחסויות של המחבר לעניינים נוספים, כגון: כאשר הוא מתלבט אם ללמוד בחוג לספרות באוניברסיטה, הוא מציין את דעתו על "ניתוחי" יצירות ספרות. "וחשש כי זה יוציא את נשמתם של הרומנים והסיפורים ולא יישאר בהם מסתורין וקסם אחרי נעיצות סכיני המנתחים בקרביהם." (עמ' 245). ובאירוניה הוא כותב גם על היומרה של מבקרי ספרות "שיודעים למה התכוון סופר והיכן האריך והיכן קיצר ובמה נכשל ומה מבנה היצירה." (עמ' 246).

ונסיים בתיאורו של נורי את המרצה לספרות באוניברסיטה, המשוררת לאה גולדברג: "בסוף הרצאותיה, שנערכו באודיטוריום מייזר שהיה מלא עד אפס מקום וגם מדרגותיו נגדשו, סחבה המשוררת תיק כבד והלכה שפופות גב בהבעה נוגה, כשחקנית שסיימה זה עתה תפקיד ראשי רב-תהילה, ואחרי מחיאות כפיים רמות וחמות ירד עליה המסך והיא נבלעה באפלוליות אחורי הקלעים של חייה. [נורי] היה הולך אחריה עד שעלתה שקועה בסרעפיה לאוטובוס, חרד שמא לא תמצא את דרכה, תמעד חלילה, תשמוט את התיק הכבד שסחבה. שאל את עצמו למה היגון התהומי הזה. הלך לספרייה וקרא רבים משיריה, גם עיין במה שכתבו עליה ולמד כי אהבה ולא נאהבה והשאירה את ליבה על ניירותיה." (עמ' 202).

גם לגבי גולדברג מוצא עמיר שהאהבה היא חזות הכול. ניתן לומר שזהו ספר על אהבה. וכפי שאמר עמיר בריאיון לדפנה לוי (שישבת, ישראל היום, 14.6.2024): "אהבה היא עניין שתמיד מופיע בספרים שלי, כי יש בי רעב כזה שאי אפשר להשביע."

עדינה בר-אל

אהוד: נדמה לי שאום כולת'ום לא היתה חובבת ישראל גדולה...

* * *

אהוד: גדי טאוב, שהשתתפותו כפרי-לאנס ב"הארץ" הופסקה משום שלא הסכים לקחת חלק בליקוק התחת של העיתון לפלסטינים ובמסע הטינוף של העיתון נגד נתניהו, ודיעותיו העצמאיות הפריעו לקובעי המדיניות ה"ליברלים" של העיתון – הוא כיום אחד מבכירי העיתונאים בישראל. תענוג להקשיב לתוכניותיו, בעברית ובאנגלית, לראיונות המרתקים שהוא מנהל, ולראיית המציאות הנבונה והנכונה שלו, בעלת הידע הנרחב. מומלץ מאוד למי שמוחותיהם טרם נשטפו על ידי מרבית התקשורת הישראלית!

 למדתי לפני יותר משבעים שנה בכיתה נהדרת, שביעית ושמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל אביב, עם אימו הדעתנית מרית ליפשיץ, לימים טאוב.

* * *

בן-ציון יהושע

"מעיל המינק של משפחת אברמוביץ"

א

אלמלא התקלה בפרשת המעיל, הייתי מן הסתם עולה בהיררכיה של משפחת החייטים בסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ. מבוקר ועד ערב תפרתי כפתורים ובקרוב הייתי מתחיל סוף סוף לתפור גם מַנזֶ'טים. 

צורפתי למשפחת החייטים משום שאימא טפטפה לי מבוקר ועד ערב: "אליקו קרידו, מצדי אתה יכול להיות פרופסור חשוב באוניברסיטה אבל אתה חייב ללמוד קודם מקצוע." היא היתה מאוכזבת ממני כי לא הצלחתי להיות סנדלר בגלל רשעותו של רוּבֵּן הסנדלר.  נגר לא הצלחתי להיות בגלל אכזריותו של  גדליהו הנגר, שסילק אותי מהנגרייה כבר בסוף היום הראשון בגלל האלרגיה שלי לצבעי פוליטורה ולדבק נגרים. הצורף סימן-טוב, שהיה יהודי ירא שמים ואוהב יתומים, החזיק אותי שבוע שלם ובסופו שלח אותי הביתה משום שאני חסר-דמיון ויש לי שתי ידיים שמאליות. מראש סוכם שלא אהיה סייד וצבע, כי לא יאה לבנו של המנוח סניור מיכאל, שיעבוד אצל גיסו האשכנזי אליעזר בירנבוים. עבודתי כמסגר נסתיימה בצלקת מכוערת על בוהן יד ימין שלי. ששון מתקן הפרימוסים  שלח אותי הביתה, משום שלא ידעתי להחליף עין בראש של פרימוס. הוא עוד הוסיף ואמר: "זה שאתה מלכלך את הידיים ואת האוברול כמו פועל שחור, לא יעזור לך להיות מתקן פרימוסים." הוא פנה לאימי ואמר לה: "גברת שמחה, אליקו שלך ילד חולמני והוא צריך להתעסק בספרים."

אימא הבינה את דבריו של מתקן הפרימוסים כפשוטם ושלחה אותי לעבוד בכריכיה של אדון זלמן במאה שערים, שהתמחתה בכריכת כתבי קודש. נשפכו שם כמויות דבק וציפויי זהב, שנהר הסמבטיון היה אגדה לעומתם. ריחות הדבק וקישוטי זהב גרמו לי בחילות וכאבי ראש ומזמן לזמן מצאתי מקלט בבית הכבוד, שהריחות בו היו נסבלים יותר. כשגילה אדון זלמן בעל הכריכייה שאני שוהה זמן רב מדי בבית-שימוש, פתח את הדלת בחוזקה ומצא אותי במכנסיים מופשלים כשאני קורא להנאתי ספרי אפיקורסות, רחמנא ליצלן. אדון זלמן שהיה יהודי ירא שמיים לא יכול היה לשאת עבריין מוּעַד כמוני. הוא גזל את שכר עבודתי במשך כמה שבועות ושילח אותי הביתה ללא פרוטה. בתוך תוכי הייתי בטוח שאני ראוי לעלבון ולמבטי הבוז של הכורכים האחרים, שלא הריחו ולא ראו את מה שאני ראיתי. הייתי שרוי בתוך כישלון מחפיר, אפילו יתום בבית היתומים לא הצלחתי להיות.

אימא קבעה שהולם אותי להיות 'עיתונאי' והתכוונה לומר שבצד הכשרתי כשוליית חייטים אהיה גם בעזרת השם מחלק עיתונים מדופלם באשמורת האחרונה. משסיימתי לחלק את עיתוני הבוקר אצתי לסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ ובערב למדתי בבית-ספר לנערים עובדים.

ב

אלמלא אותו יום מר ונמהר יכולתי להיות חייט אופנה לעשירי ירושלים ולבכירי הסוכנות, שהתהדרו על חשבון הנדיבים באמריקה בחליפות שלושה חלקים מפוספסות ובעניבות משי אדומות, שהזכירו את סבלם של הפועלים ושעון כיס קשור בשרשרת כסף בכיס שעל כרסם. מן הסתם הייתי כיום חייט שפוף וכרסתן, שרצועת מדידה מתהדרת על צווארו, כסטטוסקופ מעמדי התלוי על צווארו של רופא מתחיל.

חלום היותי חייט התעורר אל שוקת שבורה ונגוז לעולמים. ומעשה שהיה כך היה:

יום אחד קרא לי אדון אברמוביץ וסיפר לי בשמחה כי תיירת עשירה מאמריקה גילתה עניין במעיל מינק, השוכן כבוד בארון הבגדים של רעייתו הגברת אברמוביץ. הצטוויתי לסור לביתו, לקבל מזוגתו שתחיה את מעיל הפרווה ולהביאו בריא ושלם לסלון. שוליית החייטים סימוניקו, שפסק לצמוח מגיל עשר, היה ותיק ממני וכבר ידע לתפור מנז'טים. הוא נצטווה ללוות אותי ולהבטיח שהאוצר היקר יגיע בשלום ליעדו, חף מכל כתם ופגע. סימוניקו נטר את צעדיי ורדף אחריי ברגליו הקטנות כדי להשיג אותי.

רחמיי נכמרו על גברת אברמוביץ שהתקשתה להיפרד ממעיל המינק היקר. נראה שהיא ציפתה לימים טובים וקרים שבהם תוכל להסתובב מעדנות בחוצות ירושלים עם  המינק שאהבה ועיני הירושלמיות של רחביה ובית הכרם יוצאות מחוריהן מרוב קינאה. בלב כבד ובעדינות רבה היא נפרדה מהמינק, קיפלה את המעיל והניחה על זרועי את מעיל המינק, כשבחוץ מבהיקה בטנת משי נוצצת כנחושת קלל.

גאה ומאושר על האמון שנתנה בי משפחת אברמוביץ צעדתי בגאון ברחוב הנביאים, בואך קפה פת, שנודע בקומתו העליונה כמטה 'ההגנה' וקצינים בריטיים סעדו את לבם בקונדיטוריה שמתחת ולא ידעו מה מתרחש מעל ראשם. הימים היו ימי צנע והקונדיטור שעבד במרתף הבית, שחלונו היה קרוע אל רחוב הנביאים, הצליח להפיק ממרגרינה מה שקונדיטור בעל שם אינו יכול להפיק מחמאה שוויצרית.

ג

 "אליקו," אומר לי סימוניקו נחרצות, "אני תמיד מקבל פירורים של עוגות מאדון פת. הוא יהודי טוב והפירורים ניתנים חינם אין כסף. גם היום, בעזרת השם, נקבל פירורי עוגה." יצב את הברט השחור שכיסה את פדחתו החלקה והריר זרם מזוויות פיו כנחל איתן. ריחות קינמון חמים ומתוקים עמדו באוויר.

ניסיתי לשכנע את שוליית החייטים ואמרתי: "סימוניקו, בוא נדחה את הפירורים לפעם אחרת, כשלא יהיה בידי מעיל מינק יקר." אך הוא בשלו, המשיך להציק לקונדיטור ולנדנד לו: "בר מינן, איך אתה אומר בלי פירורים. אנחנו נהנים ואדון פת העשיר אינו חסר." שוליית החייטים דפק על רשת החלון של הקונדיטוריה ותבע בתוקף: "יאללה אדון פת, אל תהיה קמצן. תן  פירורים לילדים עניים. תרחם על ילד שאבא שלו מת במלחמה," אמר והתכוון אליי.

"פרחחים, תסתלקו מכאן ומיד," זעם הקונדיטור.

"אני לא זז בלי פירורים," דפק הרעבתן על רשת החלון, חזר ודפק, חזר וביקש, עד שקצה נפשו של הנחתום שהעיד על עיסתו.

פירורים לא קיבלנו, אבל אסון נוראי נחת על ראשי. כנראה שהיה זה יום רע בענף העוגות.  שוליית הקונדיטור, ששטף באותה שעה את קערת הקרם הגדולה, המשוחה בשכבה עבה של מרגרינה, איבד את סבלנותו וירה את  מי המרגרינה המזוהמים דרך שבכת הברזל אל הרחוב, הישר על מעיל המינק ועל בטנת המשי היקרה של האדון והגברת אברמוביץ. משהתעוררתי מן ההלם הראשוני, הבחנתי כי פרוות המינק, ביטנת המשי, פניי ובגדיי מרוחים בשכבה עבה של מרגרינה, כמו פרוסות הלחם שהכינה אימא לארוחת עשר. עמדתי עלוב, מזוהם ומבויש ליד חלון הראווה של הקונדיטוריה והתייפחתי. אדון פת הרחום יצא לקראתי והגיש לי שקית נייר חומה מלאת פירורי עוגה חמים וטעימים, מעודפי הייצור. צעדתי בקול בוכים כשאני מרפה לרגע קט מגניחותיי וממלא את פי בפירורי עוגה של אדון פת, בכיתי ואכלתי, בכיתי ואכלתי, והתנהלתי לאיטי לעבר בית האופנה 'פאר והדר'.

ד

בעיניים דומעות ראיתי את סימוניקו טס כחץ מקשת לאדון אברמוביץ, כדי להקדים רפואה למכה ולהביא את דיבתי רעה. אדון אברמוביץ היה מזועזע מן האסון שהמטתי על ראשו. כשהגעתי אבל וחפוי ראש והמעיל המזוהם בידי ופירורי עוגה דבוקים במרגרינה על לחיי ושאריות של פירורים בשקית שבידי. הביט בי אדון אברמוביץ בפנים חמוצות סבר. לידו, כגיבור היום, עמד שוליית החייטים סימוניקו ולצדו צוות החייטים כולו. הנוכל הערמומי הזה נראה לי קטן אפילו מן האצבעון שריקד על אצבעות החייטים, הצביע עליי ושיקר בלי בושת פנים: "לא הייתם מאמינים. הוא חזר ודרש מאדון פת פירורים של עוגה וסירב להסתלק עד שימלאו את רצונו. אדון פת שנמאס לו מן הילד המנדנד הזה, שפך עליו מים מצחינים עם הרבה מרגרינה. כל הפצרותיי שיגיע מהר ככל האפשר לסלון נכשלו. ההוכחה לכך, פניו שעדיין מלאים פירורי עוגה ובידו שקית מלאה פירורים."

פני העובדים היו מלאות בוז, כמו הובילו פושע נתעב לעמוד התלייה. צעדתי שפוף בנתיב הייסורים, נושא על גבי את עמוד התלייה. בידיהם של החייטים הכרסתניים היו חלקי מקטורנים ומכנסיים. רצועות מדידה התנאו על צווארם הכפוף, משקפי-כסף זעירים ריקדו על קצה החוטם האדום שלהם ואצבעון ומחט פיזזו בין אצבעותיהם במחול פלמנקו. הם הנהנו בראשיהם, צקצקו בלשונם והעמידו פנים כמשתתפים באבלו הכבד של אברמוביץ ביום הילקח ממנו ומזוגתו מעיל המינק, שהלך לעולמו בטרם עת. רק  סימוניקו הגמד עמד זחוח-דעת כאילו העניין אינו נוגע לו. פי נסכר. לא יכולתי לגמגם, לומר מילה ואפילו חצי מילה להגנתי. חשתי שהגמגום שכמעט נגמלתי ממנו חוזר ומתדפק על דל שפתיי ביתר שאת. העדפתי לשתוק. סימוניקו נעץ בי מבט בוז על שגזלתי ממנו את מנת פירורי העוגה שלו.

לפתע זעק אדון אברמוביץ וקולו חלף עבר לאורכו של רחוב יפו, בואכה מחנה יהודה: "קופאי, שלם לנבל הקטן הזה," והתכוון אליי, "שלוש לירות ושלח אותו לעזאזל."

שמעתי בתת-הכרתי את צלצול הקופה הנפתחת ואת קולו החנוק של אדון אברמוביץ, "ושלא אראה את פניו עוד לעולמים. חייט הוא רוצה להיות..."

הושטתי את כף ידי לעבר הקופאי מבלי שנעצתי בו מבט. לנגד עיניי ראיתי את רוּבֵּן הסנדלר אומר אותו משפט מחץ "סנדלר הוא רוצה להיות..."

משמר הקלון של החייטים הכרסתניים וכפופי הקומה צקצק בלשונו והנהן בראשו בצדקנות: "בטח, בטח, אדון אברמוביץ צודק. לך הביתה שמנדריק. פוי."

היה זה השיעור הראשון שלי על נשמות טובות וצדק מוחלט. עכשיו שכבר היו לי שלוש לירות, חזרתי לזירת הפשע וניחמתי את עצמי בקונכיית קינמון רבודה בצימוקים מתוקים, שקניתי בכספו של אדון אברמוביץ בקונדיטוריה של פת. כל הדרך הביתה החזקתי את שטרות הכסף כדי שלא יתעופפו ברוח. נגסתי בקונכיית הקינמון, נגסתי ויבבתי ככלב מוכה.

בכניסה לבית הביטה אימא על פניי ועל בגדיי המסואבים. כדרכן של אימהות היא קראה מיד את הסיפור כולו: "איז'ו, ילד שלי, אני רואה שגם חייט לא ייצא ממך."

בן ציון יהושע

* * *

אהוד: לאור האיומים בישראל במלחמה נגד החיזבאללה, והאיומים של איראן להשתתף במלחמה, אנחנו ממליצים לכל מי שיש לו מניות בתעשיית הנפט האיראנית למכור אותן מהר בטרם תעלה כולה בעשן סמיך, וכלכלת איראן תתמוטט.

* * *

אהוד בן עזר

פּוּצִי מַאמַה

פּוּצִי מַאמַה אוהבת ללמוד כמו שחתן אוהב לוויות.

הפיגור שלה בלימודים התחיל באמצע כיתה אל"ף. המשפחה נסעה ללונדון בשליחות אגרקסקו, החברה שמשווקת בחוץ-לארץ את רוב הירקות והפירות של ישראל, חוץ מהדרים. אבא של פוצי עובד בגרקסקו, אבל בלונדון לא הצליח כל-כך. לכן חזרו לאחר כשנה. שנה של לימודים שאותה הפסידה פוצי כי לא הסתדרה בבית-הספר האנגלי, באמצע גם חלה חופשת הקיץ. לכן החליטה מאמה כי יהיה מעניין יותר לשתיהן ללמוד את לונדון. היא סחבה את הילדה במשך חודשים לניו-קַאלֵדוֹנְיֵין מארקֶט ולשאר השווקים, למארקס אנד ספנסר, הֵרוֹדְס, ולשאר בתי הכלבו הגדולים, לנשיונאל גאלרי, לבריטיש מיוזאום ולשאר המוזיאונים, להייד פארק, לרג'נט פארק ולשאר הפארקים, ואפילו להצגות תיאטרון שמתקיימות בשעות היום. פוצי פיתחה מכל אלה עייפות, רתיעה מקליטת רשמים חדשים, ותשוקה עזה לישון בכל שעה משעות היום.

*

הם חזרו ארצה לאמצע כיתה בי"ת ומאז ועד לתיכון נמצאת פוצי בפיגור של כשנה לערך אחרי הכיתה, אפילו באנגלית נזקקה למורה פרטית שתשפר לה את מעט האנגלית, שאותה פוצי כמעט לא זכרה.

*

כשחזרה משפחת גרילר מהשהות באנגליה היתה זיווה, אימהּ של פוצי, קצת משועממת. אולי לכן הסכימה להיכנס לוועד ההורים של הכיתה. ועד ההורים הכיתתי שלח אותה כנציגתו לוועד ההורים של בית-הספר, ולאחר שנה שבּה נבחרה שנית, נשלחה גם מטעם בית-הספר כנציגתו בוועד ההורים הארצי.

לגברת זיווה גרילר קראו בצעירותה זִיוְוקֶה פַאיֵיר, שפירושו – אש, מפני שהיתה ג'ינג'ית ובעלת אופי דברני וסוער. השיער כבר נצבע מאז בחום, אבל האופי התוסס נשאר.

פוצי מאמה היא ההיפך מאימהּ, שחורת-שיער, פלגמאטית, בשלב מסויים חשבה היועצת לשלוח אותה לבית-ספר אחר, שבו ההוראה מתרכזת אישית בכל ילד.

"את לא תעשי לי את זה," אמרה זיווה ליועצת. "מה פוצי אשמה שירשה אופי קצת פלגמאטי מאבא שלה?"

"אבל טובת הילדה..."

"טובת הילדה שתהיה כמו כולם, בכיתה רגילה. אני כבר הולכת לדבר עם המנהלת."

*

"טוב שפגשתי אותך, זיווקה," אומרת המנהלת, "מה יהיה הסוף?"

"לזה בדיוק באתי אלייך..."

"אז הישגתם סוף-סוף את הכיסאות?"

"איזה כיסאות?"

"נו, את לא זוכרת שאין מספיק כיסאות להקבצות השונות, ונודדים איתם מכיתה לכיתה כל הפסקה?"

"אה, אין שום בעייה, תוך שבוע אני מסדרת לך..."

"איך?"

"תסמכי עליי. כבר שמתי עין על בית-ספר לידנו, שהולכים להרוס בשביל לבנות במקומו מכון עירוני למדע הדתי."

"מה שלום פוצי הנחמדה?"

"היית מאמינה שכרמלה הציעה להעביר אותה לכיתה טיפולית בבית-ספר אחר?"

"לא... לא בא בחשבון. אנחנו נדאג לפוצילה. תסמכי עליי."

*

פוצי מאמה חדלה סופית להכין שיעורים ולהתכונן לבחינות. מצאה חבר, אילן, והתחילה לצאת איתו לפאבים ולדיסקוטקים. מבלה שעות מול הראי, מתאפרת, והראש – ריק.

"מה יהיה איתך?" שואלת זיווה. "מה את בכלל מתכוונת לעשות בחיים שלך?"

"לשכב ערומה על הגב ולראות איך צומחות לי הציפורניים ברגליים!"

"מה קרה לך, את דפוקה לגמרי בשכל שלך? הלוא בסוף יזרקו אותך מבית-הספר!"

"מה איכפת לי? דאגה שלי? אותי מעניין רק איך צומחות לי הציפורניים ברגליים. את יודעת שבנים משתגעים על ציפורניים יפות, בלכה אדומה? מוכנים לנשק לך אותן..."

*

נוצר מצב עדין. ככל שפוציה מאמה התרשלה בלימודים, בילתה עד שעות מאוחרות, זילזלה בתלבושת האחידה, התחצפה למורות – כן רבתה פעילותה של זיווה גרילר בוועד ההורים. היא נבחרה לראש ועד-ההורים של בית-הספר, ערכה מבצע התרמה בין הסבים והסבתות, השיגה ציוד מחֲבָרוֹת וממוסדות, כולל מערכת מיחשוב ישנה ממועצת הביצים של תנועת המושבים; אירגנה את צביעת הכיתות בידי ההורים, את מיזוג-האוויר לאולם ההתעמלות במערכת ישנה שתרמה אגרקסקו, ואת כנס המחזורים השנתי, למרות שלא היתה בוגרת בית-הספר. המנהלת ציינה אותה לשבח בכל אסיפת הורים כללית.

*

החברֶ'ה בכיתה לא יודעים חוכמות. "אם לא היתה לך אימא בוועד-הורים – כבר מזמן היו זורקים אותך!" הטיחה בה בכאב מלכיאלי הקשוחה. לאחר שהתברר לה, על פי רמת ציוניה, שאין לה סיכוי להמשיך בבית-הספר בשנה הבאה.

"בבקשה, שכל אחד יאשים את עצמו ולא ימצא סיבות לכישלון באחרים."

"חרא עלייך פוצי מאמה. את חיה מפרוטקציות, זה מה שאת! טפילית המוחות!"

*

"תגידי זיווקה, זה נכון שאת מחרבנת קוביות מרוב פעילות בוועד-הורים רק כדי שלא יזרקו אותי מבית-הספר, ושהמנהלת בגלל זה סחבקית שלך?"

"מה התחלת לקרוא לי בשם הפרטי, פוצינקה?"

"החלטתי שצריך להתחיל ללמוד לתפוס מרחק ממך. מכשפה. את לא מבינה שאת הורסת את החיים שלי?"

"כך את מדברת אליי? עליי? אחרי שהוצאתי את הנשמה שלי על ועד ההורים המחורבן שלך רק כדי שלא יזרקו אותך מבית-הספר?"

"ככה זה באמת? אז מחר את הולכת ומתפטרת מכל התפקידים שלך ולא איכפת לי אם אחרי שעה מודיעים לי שאנ'לא ממשיכה ללמוד בבית-הספר בשנה הבאה, את מבינה אותי, זיווקה פאייר?!"

*

כן, וכך אמנם קרה. פוצי מאמה תלמד בשנה הבאה בבית-ספר אחר, וזיווקה פאייר, שנשארה חברת ועד ההורים הארצי, תנחת משם גם בו, תִסְתַחְבֵּק עם המנהלת, תארגן כסאות, תסדר מיזוג לאולם ההתעמלות, וגם מערכת מיחשוב, וכנס מחזורים שנתי.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שבעה-עשר

"גלות" וחרם על העי"ש

הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.

העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.

בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.

לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" –  קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.

ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.

כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.

בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.

עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.

בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.

ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.

ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.

השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:

"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"

כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867. – ממני, המלביה"ד], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.

עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.

כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.

בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.

בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."

שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.

החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!

יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:

"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"

הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"

*

יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.

"מה קרה? דייכע חולה?"

"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד, ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"

"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.

"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."

"מה למשל?"

"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"

"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"

*

לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד מאיר גוטמן להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.

"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"

"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "

"ומה הן – "

"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"

"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."

"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"

"ומה אם אסרב?"

"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "

"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.

"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"

"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"

"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."

*

בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו,  נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין. – אב"ע].

לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:

"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."

*

"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [הרב עקיבא יוסף שלזינגר. ממני, המלביה"ד]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."

"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"

ממוני "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.

ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!

פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!

*

הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!

יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:

"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש  – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "

"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"

"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"

"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"

אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:

"יהודים – צֶלֶם [כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה. – ממני, המלביה"ד] העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"

דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.

בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים לידי כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:

"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."

ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.

ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

חיימקה שפינוזה

אני דוגמנית והוא צייר

על פי ז'אק פרוור

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידיי ולהסתכל אליו

ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה

ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת

ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי

הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור

את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע

ואני  הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר

ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר

וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח

הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר

ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר

ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול

שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים

באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים

ענש אותו השופט חמש שנים בכלא

ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005.

* * *

איתמר פרת

תחזית בחירות של המלאכים

זה לא כמו בחורף, כשאתה מתכרבל בשמיכת פוך שכולה פינוק ומתמסר לתענוג הגופני, שכמעט מיד הופך לתענוג נפשי, ואתה מתחלק כמו בגן שעשועים לבריכת הכיף של החוסר הכרה. כאן בחום הלילה הזה אתה רובץ כמו פרה ומאזין לשבשוב המאוורר, כי המיזוג מוחלש בשביל לא לאמץ אותו, כך אמר המתקין. מה לעשות, יש לנו חודש יוּני משוגע בגלל שאנחנו פולטים פחמן. נקווה רק שיולי לא יהיה יותר גרוע.

כנראה זה משפיע גם על מלאכי השרת רפאל המהנדס וגבריאל המבשר. הם נכנסים עייפים ומתיישבים כרגיל על הספה והכורסה, זה מול זה. רפי מנגב זיעה ממצחו, וגבי נאנח אנחה שוברת לב.

"אתה יכול להגביר את המיזוג, בעל הבית?" מבקש גבי. "אנחנו באים מישיבה עם הבוס בריך-הוא. אצלו תמיד אוויר נעים. הוא מסדר את זה בעצמו. כמו הסב החביב של תדיראן.  שולט באיתני הטבע."

"ועוד איך שולט," סח רפי. "ולא רק באלה. הצרות שלכם פה זה לגמרי בגללו. יען כי גבה לבבכם ותאמרו אני ואפסי עוד."

"אני אמרתי דבר כזה?" אני קצת נעלב, באמת. "זאת הערכת מודיעין. סתם קונצפט דפוק. אבל בהחלט בודקים את זה. תוכלו לדווח לו, לההוא שאפסוֹ עוד. שישים אלף אברכים מתחנפים אליו יומם ולילה. וזה עולה לנו, תאמין לי. לפרנס את כל אלה, רק כדי שההוא יהיה מרוצה."

"אז למה אתם עושים את זה?" תמה רפי. "בגלל הקואליציה? יעני דמוקרטיה?"

"מה לעשות? בגלל זה הדת כאן שולטת," אני אומר. "כמו באיראן. שם הגיעו לזה בלי בחירות. אבל כל זה ישתנה אצלנו. יהיו בחירות וניפטר מביבי, וכבר נמצא מישהו שינהל את המדינה."

"אני כבר יכול להגיד לך מי." אומר גבי. "זה יהיה הרב דרעי שליטא. עם הסגן גולדקנופף. יש לך ספק שהם יכניסו לפחות עוד ארבעה מנדטים? שהם יקבלו תשעה משרדים?"

זה כמו מכה על הראש. תפקידם של המלאכים האלה לגרום לנו לראות את המציאות. שנראה דברים באור ריאלי. תיאוריות אפילו אני יכול להמציא.

"מאיפה, סליחה, השטויות האלה? אני אומר. "יש לנו מחנה ממלכתי אדיר. לגנץ יש המון כריסמה, אפילו שבראיונות לא רואים את זה. ומפלגת העבודה תתאושש. סמוך. יהיו גם ערבים, אם יתחייבו להם על ביטול חוק הלאום!"

גבי ורפי מחליפים מבטים, ומחייכים בלי אומר. מה קרה, דיברתי שטויות?

"בוא אסביר לך משהו." אומר רפי. "יש לכם אמירה 'גִיט פֶר יִידְן', טוב בשביל יהודים. בשביל הדתיים – חילונים ימניים כמוך אינם יהודים. אתם מניחים תפילין? שומרים שבת? והסמולצ'יקים ההם בוודאי אינם יהודים. אצל ההם הבנות לומדות, ואפילו יחד עם בנים. לא היתה לחֵילות הדתיים ממשלה שהיטיבה אתם כמו הקואליציה הזאת. מיליארדים הם הוציאו ממנה, כסף שהיה צריך ללכת לארגזי תחמושת ותמיכה במשפחות מילואימניקים. יש לך ספק שהם יחזרו ויצביעו בעדה? וימצאו עוד המון בוחרים מן הגורן ומן היקב? ומבני ישיבות שאינן קיימות?"

"רפי כרגיל מדבר לא-בעדינות," מוסיף גבי. "הוא מלאך כזה. אבל אל תחשוב שבגלל זה אינו צודק. על החמס והג'יהאד האיסלאמי עוד תתגברו, בעזרת הבוס בריך-הוא. אבל אל תבנו על זה. הוא הרבה יותר בעד הדתיים שלכם מאשר בעדכם החילונים. ויש לו את הדמוקרטיה לצידו. הוא כבר מחכה לבחירות בקוצר רוח, כמו משפחות החטופים שמאמינות כי יחיא סינואר בסתר לבו יהודי טוב. עם ביבי הכלב הוא לא יעשה עסקה, אבל עם יהודים כשרים – למה לא?"

אין ספק. הם יודעים איך להשפיע. לרגע נדמה לי שאכן אני רואה את המציאות. זה קשה ואפילו לא צפוי. אולי עשיתי משגה בכך שהמצאתי אותם, את מלאכי השרת האלה, היושבים מולי בחדר האורחים שלי, ומספרים לי מה שאני בעצם יודע.

הם רואים שאני במצוקה, ובאמת רוצים לעזור. "יאללה בעל הבית. אל תיקח את זה כל כך קשה. עוד מעט בטח תחזור לשינה הרגילה שלך ותשכח את הכול. העיקר שהמזגן יעבוד."

"בפעם הבאה נבוא עם המלאך מיכאל שר המלחמה," מבטיח רפי. "הוא ידבר על היום שאחרי. יש לו תיאוריה שכדאי להקשיב לה. גבי, מה דעתך שנעוף?  כבר הרסנו אותו מספיק."

"זה לא אנחנו, זאת המציאות," אומר גבי. "סליחה בעל בית. אל תצטער, המזגן שלך אחלה. אנחנו עפים."

איתמר פרת

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שבוע טוב סופר נידח, מקווה שאתה והיקרים לך שרויים בטוב...

אני משגר לעיונך מאמר חדש שפירסמתי המנתח את קשייו של צה"ל בהתמודדות עם צבא הטרור החמאסי, ומבהיר כי מדובר בקשיים אובייקטיביים, ששום צבא אחר בעולם לא התמודד מולם קודם, ושכל זה לא קשור להססנות של רוה"מ, או לניסיונו למרוח את העניין מטעמים פוליטיים, כפי שמסבירים כל מיני 'מומחים' בעיני עצמם.

אם אתה מוצא שהוא יכול לעניין את קוראי המכתב העיתי, אתה מוזמן לפרסמו.

המאמר אמור לראות אור ב'מידה' ביום ב' הקרוב.

רק טוב!

בנדה

* אהוד: אם תתקבלנה דרישותיהם המפקירות של הפגנות המחאה-החטופים-הבחירות-לפיד-החכם, לעסקה עם חמאס – צה"ל ייטוש את רצועת עזה, הלחימה שם תיפסק ללא הכרעה, ציר פילדלפי ייפתח שוב לטרור – את יישובי עוטף הרצועה ייטשו בשנית גם הישראלים שחזרו לשם, איש לא יחזור להתגורר ביישובי הגליל העליון, וישראל תספוג לאורך הקו הירוק במרכז הארץ מעשי טבח ברבריים בנוסח 7 באוקטובר – לשמחתם של יחיא סינוואר וחסן נסראללה!

ובכול כמובן אשם נתניהו – אשר מזימתם של המפגינים האלימים והפרובוקטיביים, ושל יאיר לפיד החכם [שצעק זחוח לנתניהו בכנסת: "אתה משקר כמו שאתה נושם"] – לטנף אותו לקראת נאומו בקונגרס האמריקאי ושיהיה בשמם של שרה ויאיר בלבד!

* משה גרנות: אהוד היקר, קראתי את המאמר של זיוה שמיר על אנדד אלדן [ב"ידיעות אחרונות"], תוך אזכור מפרגן ל"חדשות בן עזר". היא פירסמה את המאמר גם באתר שלה.

אני מצטרף אליך בשבחים על כתבותיה של עדינה בר-אל.

באשר לב"צ יהושע – אולי חבל שלא יצא ממנו סנדלר – בוודאי היה משתכר יותר מאשר כסופר, שבימינו צריך לממן מכספו את פרי מקלדתו. מכל מקום, סיפוריו הקצרים משובחים.

* אהוד: טעימה מההומור האנטי-ביבי שנמצא כמעט בכל ביקורת מסעדות פוליטית של שגיא גרין: "פתחנו ב'טרטר דג מקסיקני – קרקר תירס, אבוקדו, בצל, פלפל חריף, כוסברה ושאטה.' לקרוא לעיסה הירוקה-לבנה התפלה הזו בשם 'מקסיקני' זה בערך כמו לשים פאה סגולה על למור ולקרוא לו ראש ממשלה." ["הארץ" באינטרנט, 27.6].

* אהוד: להזכירכם – הח"כית הפרובוקטיבית נעמה לזימי, הנדחפת בהפגנות להיות מותקפת על ידי שוטרים – היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן! והיא אמינה ממש כמו "הרב" העבריין עוזי משולם (אזולאי)!

ואת מי היא מאשימה בחטיפה? כמובן את המימסד, כלומר את מפא"י, המפלגה שאת גילגולה העלוב כיום, "העבודה" [בקרוב "הדמוקרטים" בראשות "מזהה התהליכים" יאיר גולן] היא מתיימרת לייצג בכנסת! איזו בדיחה חצופה ומרה – הזוכה לתמיכת מרבית התקשורת האנטי-ביבית המסיתה והמוסתת בעיצומה של המלחמה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2174 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-25, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל