פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1965

יום מאה שבעים ושלושה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2175 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח  בסיון תשפ"ד. 4.7.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׁנֵי מַלְאָכִים. // יורם אטינגר: ראש ה-FBI מערער על מדיניות מזכיר המדינה כלפי איראן וחמאס. // איליה בר זאב: פוסידוֹן. Deus ex machina.  // אנדד אלדן: בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.7.24.  // מדוע היהודים תמיד אשמים? מאת חיימקה שפינוזה. // אשר מעוז: 1. מה שהיה הוא שיהיה. 2. בממלכת נתניהו, משתלם להיות עד מדינה שסרח. // עמירם רביב: הַכְּבִידָה הִתְעַצְּמָה, אוֹ הַגְּרָבִיטַצְיָה הֶחְמִירָה. // בן-ציון יהושע: איזה מזל. // רון גרא: גֶּשֶׁם חָרְפִּי. סוֹד הַנּוּר. יַד הַגּוֹרָל. // אהוד בן עזר: מוֹישֶׁה סְפוֹרִים. // בן בן-ארי: תִּשְׁעָה קַבִּין נָטְלָה. // רותי יצחקי ריכטר: כמעט אהבה. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". פרק שמונה-עשר: חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה. // מנחם רהט: 'הדת הלאומית' מול 'דת ההשתמטות'. // אבי גולדברג: קפקא: מכתבים של בובה לילדה. // איתמר פרת: מה אומר מלאך המלחמה. // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות". פרק ראשון: הייתי אז סטודנט בירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שְׁנֵי מַלְאָכִים

הַמַּלְאָךְ עַזְרִיאֵל  –

אֵינוֹ עוֹזֵר,

אֵינוֹ שׁוֹעֶה  –

לְבַקָּשָׁתֵנוּ  –

הוּא עָסוּק:

הוּא טוֹוֶה

אֶת הַהֹוֶה:

הַחוּטִים נִמְשָׁכִים,

מִן הָאֲדָמָה  –

לַשָּׁמַיִם  –

אַךְ נוֹפְלִים שׁוּב

וְנִקְבָּרִים בְּמַפֹּלֶת-

עָפָר;

הוּא שָׁקֵט,

הַמַּלְאָךְ  –

אַךְ לִבּוֹ אֵינוֹ רַךְ  –

הוּא עָסוּק,

הַמַּלְאָךְ

וְדוֹבֵר אֵלֵינוּ קָשׁוֹת

פָּנָיו, פְּנֵי-עַכְשָׁו,

וּפְנֵי-מָחָר,

אַךְ הֵם אֵינָם

שְׂמֵחִים,

אַף לֹא עֲצוּבִים:

הוּא עָסוּק,

הוּא טוֹוֶה מָחָר,

מָחָר שֶׁאֵינוֹ,

שֶׁל שׁוּם אָדָם  –

רַק שֶׁלּוֹ:

שֶׁל הַמַּלְאָךְ עַזְרִיאֵל,

וַעֲמִיתוֹ  –  הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל.

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יורם אטינגר

ראש ה-FBI מערער על מדיניות מזכיר המדינה כלפי איראן וחמאס

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום  24 יוני 2024

ראש ה- FBI(שילוב של שב"כ ומשטרה למניעת טרור בארה"ב), כריס ריי, העיד בוועדות הסנאט ובית הנבחרים ב-4 ליוני ו-11 לאפריל, וחזר על אזהרתו שטרור ה-7 לאוקטובר מהווה מקור השראה לטרור אסלאמי דומה על אדמת ארה"ב:

"איום הטרור על ארה"ב הסלים משמעותית מאז ה-7 לאוקטובר... אנו חוששים ממתקפת טרור דומה לזו שדאע"ש ביצע באולם קונצרטים ברוסיה במרץ 2024 [137 קורבנות ו-80 פצועים]... סין, רוסיה ואיראן העלו את סף האלימות נגד ארה"ב... בשנים האחרונות היו מקרי טרור בארה"ב שהתרחשו בהשראת טרור חמאס... ה- FBIעצר טרוריסטים של חיזבאללה הפועלים בארה"ב בשיתוף פעולה עם משטר האייתולות... אנו נלחמים בברוני הסמים של אמריקה הלטינית [המשתפים פעולה עם האייתולות וחיזבאללה] כדי לבלום את הפצת הסמים האחראים לפטירת צעירים רבים בארה"ב [למעלה מ-100,000 ב-2023!]... מאז ה-7 לאוקטובר עולה מספר התראות טרור אסלאמי נגד ארה"ב ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב ונגד בעלות בריתנו בעולם..."

ראש ה- FBIהשמיע אזהרות דומות בעדויות בשני בתי הקונגרס ב-31 לאוקטובר ו-15 לנובמבר.

בניגוד למזכיר המדינה, טוני בלינקן, ראש ה- FBIמבין שטרור ה-7 לאוקטובר רלבנטי לביטחון פנים בארה"ב, ומלחמת ישראל בחמאס מסייעת להגנת ארה"ב מהטרור האסלאמי. לעומת זאת, מזכיר המדינה רואה עצמו כ"מתווך הוגן", ומתעלם ממעמד ישראל כבעלת-ברית לעומת חמאס שהוא זרוע של האייתולות ושל "האחים המוסלמים", הנחושים להשתלט על "הכופר" המערבי, ובמיוחד על "השטן הגדול האמריקאי".

בניגוד לבלינקן, ראש ה- FBIרואה במשטר האייתולות, חיזבאללה וחמאס סכנה מוחשית ומיידית לביטחון פנים בארה"ב, ומכיר בשיתוף הפעולה שלהם עם מדינות אנטי-אמריקאיות, ארגוני טרור וברוני הסמים באמריקה הלטינית, אותה הם מגדירים כ"בטן הרכה" של ארה"ב. לעומת זאת, בלינקן – הנאמן לתפישת עולמו הקוסמופוליטנית והאו"מניקית – רואה במשטר האייתולות אתגר דיפלומטי, מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן וגם לגיבוש איום צבאי יעיל על האייתולות.

ניגוד לבלינקן, ראש ה- FBIמודע למעמד האייתולות כמנוע מוביל של טרור אסלאמי, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות נגד ארה"ב. לעומת זאת, ולמרות ההתנהלות השיטתית האנטי-אמריקאית של האייתולות, בלינקן אינו מגדיר את משטר האייתולות כיישות טרור, אלא רואה בהם שותפים למו"מ אמין.

בניגוד לבלינקן, ראש ה- FBIמאמין שהאייתולות בפרט, והטרור האסלאמי בכלל, מונחים ע"י אידיאולוגיה פנאטית ומגלומנית בת 1,400 שנים, ורואים באסלאם את הדת הלגיטימית היחידה, ונחושים להשליט את האסלאם על "הכופרים" המערביים, ובראשם ארה"ב. הוא מבין שמול הטרור האסלאמי יש להפעיל את מערכות הביטחון, ולא ליזום מחוות וויתורים, הנתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, ומתמרצים אלימות.

לעומתו, בלינקן מאמין שהטרור מונחה-ייאוש, ולכן יש לפעול מולו באמצעים דיפלומטים ופיננסים משמעותיים, למרות שהטרור תמיד נושך את הידיים המסייעות לו, כפי שארה"ב למדה על בשרה אחרי שסייעה לאייתולות ולמוג'אהידין להשתלט על איראן ולסלק את צבא ברה"מ מאפגניסטן.

עמדת ראש ה- FBIמייצגת נאמנה את רוב הציבור בארה"ב, ואת רוב צירי בית הנבחרים והסנטורים בקונגרס, שהוא שקול עוצמה לנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

האם האיום המחריף של הטרור האסלאמי על אדמת ארה"ב, וההתפתחויות הוולקניות במזה"ת, יבהירו למזכיר המדינה בלינקן שעליו להעריך מחדש את מדיניותו כלפי איראן, חמאס, הרש"פ וחיזבאללה, כדי להימנע מחזרה על שגיאות קריטיות הפוגעות באינטרס ארה"ב?!

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

איליה בר זאב

פוסידוֹן

הַאַתָּה זֶה שֶׁמַכֶּה בַּאֲדָמָה הַזְּרוּעָה וּבְגַּלֵּי הַיָּם?

כְּבַלָּן בָּתֵּי מֶרְחָץ חוֹבֵט בְּגוּפוֹת עֵירֻמִּים,

מַטְבִּיעַ סְפִינוֹת כְּפִירָט עַל, מְטַלְטֵל יַבָּשׁוֹת רְעֵבוֹת

וְאוֹמֵר שִׁירָה?

הַאַתָּה זֶה שֶׁאוֹחֵז אֶת הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשֵׁי דָּם?

הֲרֵי שֶׁלְךָ לְפָנֶיךָ, אֵין צוֹרֵךְ בְּקִלְּשׁוֹן כְּדֵי לִנְעֹץ

שָׁלוֹשׁ שִׁנַּיִם בֵּין כְּרִישִׁים גְּדוֹלֵי שֵׁן,

לִדְהֹר בְּמַרְכְּבוֹת זָהָב

אֶל שׁוּם מָקוֹם,

לְהָקִיא צֶאֱצָאִים פְּגוּמִים  בִּמְרוֹמֵי הַמִּקְדָּשִׁים

לְחַסְדֵי נִימְפוֹת הַעֶצֶב.

הַאַתָּה זֶה הַמְּתַעְתֵּעַ בָּנוּ –

           שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בָּנוּ כִּרְצוֹנוֹ, כַּשִּׁכּוֹר?

מְבַכֵּר לְהִשְׁתַּמֶש בְּשָׂפָה זָרָה לְתַּכְלִית

מַשָּׂא-וּמַתַָּן,

לְהַעֲשִׁיר אֶת הַמָּמוֹן

 הַפְּרָטִי.

כְּאָבִיךָ, קְרוֹנוֹס, הִנְּךָ בּוֹלֵעַ אוֹתָנוּ שְׁלֵמִים לְמֶחֱצָה,

בְּשַׂר תַאֲוָה חַי. חֲצִי אָדָם חֲצִי דָּג.

הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם  

וְאַתָּה אוֹמֵר

שִׁירָה?

* פוסידון  – מבכירי האלים באולימפוס, שני בחשיבותו לזאוס (אחיו) ראש האלים. פוסידון – אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעשי האדמה. נפטון אצל הרומאים. ויש עוד ועוד במקומות שונים ובכל תקופה.

פורסם לראשונה, 2021, "אינטימיות" בהוצאת "עיתון77" – (תוספות קלות לנוסח הראשון).

Deus ex machina

הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם

לַתָּכְנִית –

תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,

נְפָשׁוֹת מָצְאוּ מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,

בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת,

תַּפְאוּרָה.

הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן –

מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.

מִמִּזְרַח, מִגְדַּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו.

מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה –

מָסַךְ  נִפְתָּח-נִסְגָּר, יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר לְבַד,

מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה,

מַמְתִּין.

מִתַּחַת לַמָּכָּ"ם שֶׁלָּךְ חַמְקָן שָׁחוֹר

מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה

מַתְמֶדֶת –

נְטוּל כְּנָפַיִם.

אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.

בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת מַעֲרָב פָּרוּעַ –

דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן.

יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר וְשָׁב לֶעָפָר.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת

בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת הַזְּמַן קָרֵב

בְּהִלּוּךְ מַנְמִיךְ וּמַגְבִּיהַּ,

וְהַצְּלִיל הַשּׁוֹטֵף בִּתְנוּעָה גַּלִּית

נוֹשֵׂא אֶת יָדַיִךְ מְנִיפוֹת הַפְּרִי.

כְּגַל עוֹבֵר גּוּפֵךְ בַּמֶּרְחָק שֶׁשּׁוֹמְרוֹת

הַשָּׁנִים 

וְגוּפִי הָעוֹנֶה בְּעֵינַיִם לוֹטְפוֹת

נִצָּת אֵל הַיַּיִן בִּדְרָכִים עֲיֵפוֹת.

בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת הַזְּמַן קָרֵב, הַסְּתָו

בְּהִלּוּךְ צְבָעִים מַרְגִּיעַ וּמַאֲפִיר.

בָּך יַלְדָּתִי מְחוֹלְלוֹת הַשָּׁנִים

                                  כְּשַׁי יָקָר,

וּבָךְ קַיִץ לְקַיִץ יַבִּיעַ זֶמֶר,

וּבְתוֹךְ שְׁקִיעָה אֹודֶמֶת

נוֹשְׂאוֹת יָדַיִךְ לַשֶּׁמֶש אֶשְׁכָּר.

פורסם בספרו ״שָׁנִים שָׁמְרוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר של 50 שנות יצירה 2006.

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.7.24

* קונטרה לסרבנות – בשנה שעברה, כאשר סרטן הסרבנות תקף את החברה הישראלית, לא ידעתי את נפשי. כאשר ראיתי איך צעד רדיקלי מטורף, שהיה עד אז בשולי השוליים של שולי השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית, הפך לגיטימי במיינסטרים, ראיתי בכך איום מוחשי על הדמוקרטיה הישראלית; איום גדול לאין ערוך יותר מהמהפכה המשטרית, שהיא עצמה סיכנה את הדמוקרטיה.

חשתי צורך לעשות משהו בנדון, חוץ מלכתוב ולזעוק. הרעיון שעליו חשבתי, היה לארגן התנדבות רבתי למילואים, של אנשים מעבר לגיל הפטור (כמשקל נגד למכבסת המילים שתייגה את הסרבנות הממארת כ"הפסקת התנדבות").

לא חשבתי שצה"ל יקים חטיבה מתמרנת לבני שישים. אבל רציתי לשרת, יחד עם עוד אלפי מתנדבים כמוני, באבטחת יישובים, במחסומים וכד'.

פניתי למסיפר אישים שחשבתי שידעו לקדם את הרעיון. באופן כללי המסר היה שצה"ל לא באמת צריך אותנו (זה היה "לפני הספירה", כשצה"ל עוד היה שקוע עמוק בקונספציה ההזויה של צבא קטן ו"חכם"). אך היו מי שהרימו את הכפפה וניסו לקדם את הרעיון. ואז בא עלינו 7 באוקטובר.

ב-7 באוקטובר היה לי ברור שמקומי בכיתת הכוננות. בכל שנותיי במילואים, התנדבתי גם לכיתת הכוננות, שלא היתה עדיין יחידה צבאית. לפני כחמש שנים פרשתי, אחרי תרגיל גדול שבו עלה הקושי של התפקוד הכפול כדובר צח"י, שמעביר את כל ההודעות לציבור, ולוחם בכ"כ. אבל בשבעה באוקטובר זה נראה לי זניח. כאשר יש סכנה לפלישה בצפון, כמו זו שבדרום, לא עלה על דעתי שלא אהיה חלק מההגנה על היישוב. הפער בין הגיל הכרונולוגי שלי לבין מצבי הפיזי והמנטלי הפך בעיניי את הגיל ללא רלוונטי לשאלת השתתפותי בכיתת הכוננות. היה עליי להפעיל קצת לחצים, והדבר התאפשר.

לא חשבתי אז על פרשת הסרבנות. האמנתי שאחרי שבעה באוקטובר לא יהיה עוד זכר לתופעה.

היום, כשאני מבין שהסרטן הזה עוד לא מוגר, אני חש שבהתנדבותי למילואים, כבר תשעה חודשים, אני במידה רבה מגשים את הרעיון שהגיתי אשתקד.

מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

* שורפי האסמים – מראשית המאבק נגד המהפכה המשטרית, היו בה תופעות שליליות. אך הן היו שוליות, יחסית. באותה תקופה הייתי פעיל במאבק, ומבחינתי היה זה מאבק כפול. מצד אחד מאבק נגד המהפכה המשטרית ומצד שני מאבק על פני המאבק.

כאשר הפגנתי בקפלן ובתום ההפגנה 300 איש ניסו לחסום את איילון, לא אהבתי זאת, אבל ידעתי שאלה 300 מתוך 150,000 מפגינים הנושאים את דגל הלאום ומפגינים כחוק. אז ה-300 הם די בטלים בשישים.

ב-21 בפברואר 2023 נאמתי בהפגנה ליד אנדרטת האריה השואג בכפר גלעדי. לצד דברים קשים נגד המהפכה המשטרית, אמרתי גם זאת: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה." במילים אלו סיימתי את נאומי.

ב-4 במרץ 2023 נאמתי בהפגנת הימין-האחראי בגבעת שמואל. גם בנאום זה תקפתי בחריפות את המהפכה המשטרית. אך גם בנאום הזה אמרתי: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.

"הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי."

למרבה הצער, הפנים של המחאה הפכו יותר ויותר לצבע של שריפת האסמים, כשהשפל היה האיומים בסרבנות המונית. מאז היה לי ברור, שעל אף התנגדותי למהפכה המשטרית, שלא פחתה כהוא זה, אין זו עוד המחאה שלי. ומאז הידרתי את רגליי ממנה.

* "הדמוקרטים" – מה כל כך דמוקרטי בהמרדה לסרבנות בזמן מלחמה?

* ברחנים – לפני כשנה שודרה בחדשות ערוץ 12 כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הכתבה עשתה גלוריפיקציה של הירידה. אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחוייבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים והציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. והנה, בשבוע שעבר נסראללה איים על קפריסין. אז מה, משפחת ברחנים, ברחתם מהטילים והטילים רודפים אחריכם? ולאן תברחו עכשיו?

כתב מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", שאותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באונייה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אונייה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו."

* האשמת שווא – לפני שבועות אחדים הציג ביידן את הצעת נתניהו לעסקת חטופים והפסקת אש. היתה זו הצעה מרחיקת לכת מאוד, שבה התקפלה ישראל כמעט מכל עמדותיה והרחיקה לכת לקראת חמאס, שלא זז כהוא זה מתחילת המלחמה.

חמאס דחה את ההצעה.

והנה, ארה"ב מציעה הצעה חדשה. פרטיה עוד לא התפרסמו, אך דווח שיש בהן הליכה נוספת לקראת חמאס. ההצעה הוגשה רק לחמאס ומכאן ניתן להסיק שההצעה היא על דעת ישראל. סביר להניח שחמאס ידחה גם אותה.

מאז שביידן הציג את הצעת נתניהו, המסר העיקרי בהפגנות היה דרישה שישראל תאמץ את... הצעת נתניהו. הפגנות קשות, חסימת כבישים, נאצות וגידופים והאשמות שווא. על מה? על כך שישראל, כביכול, אינה דבקה בהצעת נתניהו, שנדחתה על ידי חמאס. וכעת, כששוב מוצעת הצעה לחמאס, נשמעת בהפגנות קריאה לנתניהו לא להחמיץ "שוב" עסקה. "שוב." כאילו היתה אי פעם עסקה על הפרק ונתניהו החמיץ אותה.

אחרי שחמאס ידחה שוב את ההצעה, כפי שקרוב לוודאי יהיה, ההפגנות שוב תופנינה לממשלת ישראל, ש"מפקירה" את החטופים.

נתניהו מספק לנו סיבות רבות לביקורת. אך הביקורת הזאת מופרכת. לא זו בלבד שהיא מאשימה את נתניהו אשמת שווא, אלא היא פוגעת בסיכוי לעסקה. כאשר בישראל מאשימים את נתניהו, איך ניתן לגייס את מדינות העולם להפעלת לחץ מאסיבי על חמאס? וכשסינוואר רואה איך כל סירוב שלו מעמיק את המחאה נגד נתניהו ש"מפקיר את החטופים" ובדרישה לעוד ועוד ויתורים ישראליים, איזו סיבה יש לו לזוז מעמדתו העיקשת, כאשר באופן בסיסי הוא אינו רוצה שום עסקה, כי הוא רואה בחטופים את ביטוח החיים שלו ושל ארגונו?

התביעה של חמאס היא לכניעה מוחלטת ומשפילה, ללא תנאי, של ישראל, וניצחון מוחלט של הטבח, תוך הכשרת הטבח הבא. הסכמה לכך היא התאבדות. ישראל כבר ויתרה הרבה מעבר לקו האדום, והדבר לא הביא לשחרור החטופים.

רק לחץ צבאי אמתי יכול לחולל שינוי. בלעדיו, החטופים עלולים להינמק בשביים לאין קץ.

* עסקה חלקית – האם הרעיון של עסקה חלקית, כל כך גרוע?

המתקפות על האמירה הזאת הציגו אותה כנכונות לוותר על חלק מן החטופים. מדברי התוקפים ניתן להבין כאילו יש עסקה על הפרק, שבה ניתן לשחרר את כל החטופים, ולכן הסתפקות בפחות מזה היא ויתור על חלק מן החטופים.

אולם אפשר לראות זאת אחרת לגמרי. אין שום עסקה על הפרק, כי חמאס מסרב לכל עסקה, ואם ניתן בשלב זה להגיע לעסקה חלקית שתשחרר חלק מן החטופים, היא עשויה להציל אותם מהינמקות ללא סוף בשבי חמאס. אם יש סיכוי כזה, נכון לוותר עליו?

כבר היתה לנו עסקה חלקית. אלמלא העסקה החלקית, למעלה ממאה נשים וילדים ששוחררו בעסקה הראשונה, היו עלולים להישאר עד עתה בידי חמאס. האם העסקה החלקית ההיא היתה טעות? ואם היא לא היתה טעות, מדוע אסור אפילו לחשוב על אפשרות של עוד עסקה כזו ובטח לא להעלות זאת על דל שפתיים?

אני מאוד בספק אם יש היתכנות לעסקה חלקית. יש לזכור שהעסקה הראשונה היתה תחת לחץ צבאי כבד, בניגוד למצב הנוכחי. אך ראוי לבחון אפשרות כזו, כדי לא להחמיץ את הסיכוי, אם הוא קיים, לחלץ חלק מן החטופים משבים. 

* נוכחות של קבע – הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בערב שבת: "בצה"ל מעריכים: נוכחות בציר פילדלפי לפחות עוד חצי שנה." הנימוק לכך, הוא שיש עוד עשרות מנהרות מתחת לציר, שטרם התגלו. איתורן והריסתן היא פעולה איטית ומורכבת והיא מחייבת נוכחות קבועה שלנו על הציר.

זו גישה קצרת טווח. אוקיי, נישאר חצי שנה, נהרוס את כל המנהרות. ומה אז? נצא? למחרת תחל חפירת המנהרות החדשות. ציר פילדלפי מורחב צריך להישאר בידי ישראל לצמיתות. אוטוסטרדת המנהרות מתחת לציר היא שאיפשרה לארגון הטרור חמאס להפוך לצבא טרור, היא שיצרה את צבא הרקטות של חמאס והיא שיצרה את צבא הטבח. אסור לנו להחזיר את המצב לקדמותו.  

* חופש פעולה ביטחוני – עוד מעט תסתיים הפעולה ברפיח, אנו מתבשרים, ואז נעבור לשלב ג' – פשיטות ממוקדות.

בפשיטות ממוקדות לא נכריע את חמאס. הפשיטות הממוקדות חשובות, הכרחיות, אך זמנן הראוי הוא אחרי המלחמה.

המלחמה חייבת להסתיים במיטוט שלטון חמאס ובמיגור צבא חמאס. אין לי ספק שאלמלא הדשדוש חסר התוחלת, יכולנו להשיג זאת כבר מזמן.

לאחר שנמוטט את חמאס יגיע "היום שאחרי". ביום שאחרי חייב להישמר חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברחבי רצועת עזה, ללא הגבלה. חופש הפעולה הזה הוא המרכיב החשוב ביותר ביום שאחרי. איננו יכולים לאפשר שוב לארגוני הטרור להתאושש ולאיים על ישראל. יש להמשיך לרדוף אחרי המחבלים ולסכל כל התארגנות טרוריסטית גם שנים רבות אחרי המלחמה. כמה שנים? ככל שיידרש. זה ייקח לבטח עשרות שנים. עשרות רבות.

השלטון האזרחי ברצועת עזה צריך להיות של הרש"פ. הרש"פ אינה רשות ציונית. נהפוך הוא, היא רשות עוינת את ישראל ושוללת את זכות קיומה. אך חופש פעולה של צה"ל, שיעניק לנו בפועל שליטה ביטחונית על הרצועה, ינטרל במידה רבה את הסיכונים.

שליטה ישראלית מלאה על רצועת עזה היא איום דמוגרפי על קיומה של ישראל כמדינה יהודית. מה המשמעות של שליטה פלשתינאית מלאה למדנו על בשרנו. השילוב הנכון הוא שלטון אזרחי של רש"פ וחופש פעולה צבאי מלא של צה"ל ושב"כ.

* ד"ר מנגלה הפלשתינאי – מנהל בית החולים הטרוריסטי "שיפא" הוא ד"ר מנגלה הפלשתינאי. אדם שצריך היה להינמק בכלא שנים רבות. שחרורו סתם, אפילו לא תמורת חטופים – שערוריה.

* נתניהו צודק בכל מילה – נתניהו צודק בכל מילה שהיה אומר כראש האופוזיציה, אילו ממשלה אחרת היתה משחררת חינם את ד"ר מנגלה הפלשתינאי.

* לחקור את הפינוי – כשתקום ועדת החקירה הממלכתית, היא אינה צריכה להסתכם רק בחקר מחדל 7 באוקטובר, אלא גם בניהול המלחמה. וגם בפינוי.

והתוצר המתבקש בנושא הפינוי אינו צריך להיות איך לעשות זאת נכון, אלא איך לא לעשות זאת. או לכל הפחות, איך לצמצם פינוי רק למקרי קצה של קצה ורק כל עוד זה המצב.

* יש להם תפקיד – מזכ"לית הסתדרות המורים קבלה על כך שמורים מן הצפון קיבלו "איומים" שאם לא יחזרו ללמד בצפון או במרכזי מפונים – יפוטרו.

ואני תמה, מה לא בסדר בזה?

בלחימה המתנהלת בגבול הצפון אין כמעט יום ללא הפסקת חשמל אחת לפחות באזור זה או אחר בשל הירי. ובכל מקום, בכל המקרים, בתוך זמן לא ארוך התקלה תוקנה בידי עובדי חברת החשמל.

למה עובדי חברת החשמל מסתכנים כדי לתקן את התקלה ולהחזיר את החשמל לאזרחים? כי יש להם תפקיד. וכשיש להם תפקיד יש להם אחריות. וכשיש להם אחריות יש להם מחויבות. הם מבינים שהם חלק מן המאמץ המלחמתי ושיש להם תפקיד משמעותי בחוסן הלאומי.

למה מה שברור לעובדי חברת החשמל לא מובן לחלק מן המורים? גם להם יש תפקיד. גם להם יש אחריות. יש להם אחריות אדירה על תלמידיהם, בתקופה הכול כך קשה. יש להם אחריות להורים. יש להם אחריות לאומית ואחריות כלפי החוסן הלאומי. הם חלק מן המאמץ המלחמתי.

מי שבשעת מבחן בורח מאחריותו – שיחפש מקצוע אחר.

* משיחיסטים – בתל אביב נערך השבוע כנס הקורא לשלום עם הפלשתינאים.

ניסיתי לשלוח להם שדרים מכדור הארץ.

[אהוד: נואם מרכזי בכנס בהיכל מנורה היה השרלטן יובל נח הררי].

* לא יוגש כתב אישום – עם כל תיעובי העמוק וסלידתי עד קבס מראש הכנופייה הכהניסט, שכל יום שלו בתפקידו הוא פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל ועם ישראל, ברור לי שאין עילה להמלצת פרקליט המדינה להגיש נגדו כתב אישום.

העובדה שהדוצ'ה הזה שר בממשלה היא כתם נצחי על תולדות העם היהודי, אולם בהיותו שר, אי אפשר לשפוט במשפט פלילי אמירות שלו בשעת מלחמה בנושא ניהול המלחמה. זה בלתי שפיט. אם יוגש כתב אישום, לא יהיה לו שום סיכוי להרשעה בדין, ולכן היועמ"שית תדחה את המלצת הפרקליט.

למה הפרקליט הגיש את ההמלצה? כנראה מתוך לחץ מפני החלטות בית הדין בהאג ובראשן בנושא צווי המעצר לנתניהו וגלנט. הפרקליטות רוצה להוכיח לבית המשפט בהאג, שהנה אנו בעצמנו חוקרים, אפילו שרים. הלחץ מובן, אבל שימוש בכלי משפטי למען מטרה מדינית, ובוודאי שימוש סרק, פסול מעיקרו.

* המניע החיובי של גל העלייה – נשיא ארגון הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה וסנטור לשעבר מטעם המפלגה הדמוקרטית אריק פינגהורט סיפר בראיון לוויינט על גל האנטישמיות הקשה שחווה ארה"ב. הוא סיפר שגל האנטישמיות שהחל ב-7 באוקטובר בא לקהילה היהודית בהפתעה. גם הוא, שכבר ב-2019 הזהיר מפני גל אנטישמי, לא חלם על גל בעוצמה גדולה כל כך.

התגובה הראשונית של היהודים היתה הסתגרות, הסרת סממנים לאומיים ודתיים כמו כיפה, מגן דוד וכו'. אולם מהר מאוד התגובה השתנתה לקצה האחר, הבנה שיש להפגין חוסר פחד. יש עלייה בביקור בקהילה ובבית הכנסת ובנשיאת סממנים יהודיים.

זו תגובה מעודדת ביותר. והדבר המעודד ביותר הוא הערכתו שצפוי גל עלייה גדול. "אני לא חושב שאנשים יבואו בגלל מה שקורה באמריקה. לדעתי יהיה גידול בעלייה כי אנשים רוצים לעזור בשיקום של ישראל. אנשים אוהבים את ישראל ומבינים שזה רגע שבו ישראל צריכה כישרונות ומחויבות. יש אנשים שחושבים שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת העצמאות השנייה שלה, שזה הרגע שבו הם צריכים להתייצב. יש אולי אנשים שמפחדים לחיות באמריקה, אבל הם לא יבואו בגלל זה. הם יעלו כי הם רוצים להיות חלק. יהודים בעולם צריכים שישראל תשגשג ותהיה מרכז של חיים יהודיים."

עצם הסיכוי לגל עלייה מעודד והמניע החיובי שלו (כלומר שהמניע העיקרי אינו הדחף לצאת מארה"ב אלא המשיכה לישראל) מעודד שבעתיים.

עם ישראל חי!

* אזור מאוחד – שר הפנים המצוין (למרות שהוא מש"ס) משה ארבל יזם דיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה על תיקון שיאפשר הגדלת היצע הדירות בקיבוצים ובמושבים, כדי לאפשר להם לגדול מעבר למגבלות הקיימות היום.

רון חולדאי, ראש העיר ת"א, יצא נגד התוכנית בטענה ההזויה שהיא תפגע בהתפתחות הערים. צבטתי את עצמי כדי להאמין שאני באמת ער וקורא את הדברים. האם באמת מה שמאיים על ת"א הם עוד כמה עשרות משפחות בבארי או במנרה, במרגליות או בנתיב העשרה, ביוטבתה, בארגמן או ברמת מגשימים? כמה גרידי אפשר להיות?

גם ראשי ערי הפיתוח בגליל ובנגב העלו טענות דומות. מה יהיה? לא נגמל מן ה"הפרד ומשול" הזה? האמת היא שחולדאי החוצפן לא מעניין אותי. אבל על ראשי המועצות האזוריות וראשי תנועות ההתיישבות להידבר במהרה עם ראשי הערים בגליל ובנגב, כדי להוריד אותם מעץ ההתנגדות לתוכנית ולרתום אותם לתמיכה בה, כי היא משרתת גם אותם.

עימות בין העיר לקיבוצים ולמושבים שסביבה, פוגע ביישובים ופוגע בעיר. הערים והיישובים הכפריים צריכים לפעול בצוותא כאזור מאוחד הפועל לפיתוח האזור על כל צורות ההתיישבות שבו. כל משפחה חדשה שעולה לגליל העליון, בין אם היא נקלטת בקריית שמונה, במטולה, ביפתח, בדן או בכפר יובל, מחזקת את האזור כולו. ואם האזור כולו יתאחד לפעולת פיתוח וצמיחה דמוגרפית משותפת, הנשכרים העיקריים מכך יהיו הערים, כיוון שרוב האנשים מעדיפים לחיות בעיר.

לא למדנו ב-7 באוקטובר שקיימת ברית גורל בין שדרות ואופקים לבין נחל עוז, ניר עוז, נתיב העשרה, נירים ובארי?

הבה נמנף את התובנה הזאת לברית גורל, של שותפים למשימה הציונית הגדולה של ההתיישבות בגליל ובנגב; לא יד איש באחיו אלא יחד, כאיש אחד בלב אחד.

* וביטחון המזון – אישים דגולים כמו לוי אשכול, קדיש לוז וחיים גבתי כיהנו כשרי החקלאות, ומעולם לא חשבו שהתואר אינו מספיק מכובד, שצריך להוסיף לו "ו" כלשהו, כמו "וביטחון המזון הגולמי". ודאי שקיומה ושגשוגה של החקלאות חיוני לביטחון המזון של ישראל. כך היה תמיד וכך גם כעת. אבל האחריות על ביטחון המזון מובנית בתוך האחריות על החקלאות. אז לשם מה צריך להשקיע 2 מיליון ₪ בשינוי השם? כדי שהמילה "ביטחון" תתווסף לשם משרדו של אבי דיכטר, כפיצוי על כך שאינו שר הביטחון או לפחות השר לביטחון לאומי.

שמא השר גולדקנופף ישנה את שם משרדו למשרד השיכון וביטחון הדיור, וזו תהיה תרומת יהדות התורה לביטחון.

* ביד הלשון: בודקה – בתשעת החודשים האחרונים (כמעט), שבהם אני משרת במילואים במחלקת ההגנה (כיתת הכוננות) של אורטל, בודקה השמירה הוא ביתי השני. שמירה מדי יום, 7 ימים בשבוע, ביום או בלילה.

מקור המילה בודקה הוא בשפות הסלביות – רוסית, פולנית, אוקראינית. המילה נקלטה ביידיש ומשם – לעברית המדוברת.

המילה בודקה, במקורה, אינה דווקא מבנה שמירה, אלא גם בקתה וקיוסק. ביידיש היא מלונה, סוכה ובין השאר סוכת השומר. בעברית היא צומצמה למבנה שמירה.

ב-2015 פנתה האקדמיה ללשון עברית לציבור בבקשה לסייע במציאת חלופה עברית לבודקה.

מבין ההצעות שנשלחו, נבחרה המילה שׁוֹמֵרָה. זו אינה המצאה אלא חידוש של מונח עברי מתקופת המשנה והתלמוד, שמשמעותו סוכת השומר בכרם. אחת ההצעות שנשלחו לאקדמיה הייתה בּודֵקָה, בתבנית המילה שומרה אבל תוך שמירת הצליל של בודקה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

*

אהוד,

הסופר סמי מיכאל הנערץ על שנינו היה קומוניסט ושלל את הציונות. ובכל זאת היה סופר דגול.

נתן זך היה אנטי ציוני קיצוני, והיה משורר גדול.

גרוסמן סופר דגול, אף שדעותיו רחוקות ת"ק פרסה מדעותיי.

אורי

אהוד: דיעותיו של גרוסמן על נתניהו קרובות מאוד לדעות שלך, רק שלך אין אפשרות להפיץ אותן גם בחו"ל כדי לשאת חן בעיני גויים, כפי שנהג גם מורו ורבו עמוס עוז.

* * *

אהוד: מישהו יכול להסביר לנו כיצד טרם איתרו את מקומו של הטוען לניצחון במלחמה ומציב תנאים לשחרור החטופים, יחיא סינוואר – למרות שרפיח מכותרת והיא "בידינו" וכבר מסתיים שלב ב' בלחימה ומתחיל שלב ג' של פשיטות בלבד? אז איפה יחיא ואיפה החטופים שסביבו?

* * *

מדוע היהודים תמיד אשמים?

שיר בעקבות העיתונים מאת חיימקה שפינוזה

העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על

העוינות לישראל בתקשורת הבריטית

כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית

משבר של ביטחון עצמי בגלל

תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית

והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה

של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא

אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות

לסכנה האורבת למערב במאורעות 1936-

1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר

אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים

ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא

להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא

התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע

מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה

היו נקשרים אל קדמת הקטר.

פורסם ב"חדשות בן עזר" בפברואר 2006

* * *

אשר מעוז

1. מה שהיה הוא שיהיה

"מה שהיה הוא שיהיה" פסק הגביר גולדקנופף בהתייחסו לפטור השערורייתי שניתן לחרדים משירות בצה"ל. והרחיב: "אנחנו לא מבקשים שום דבר. מה שהיה הוא יהיה. לא רוצים לשנות שום דבר."

ברור שלא רוצים לשנות דבר – הפראיירים ימשיכו להילחם ולהיהרג ואילו חבורתו של גולדקנופף תיכתב בספר החיים. אגב, היה זה אותו גולדקנופף שהלין על שסוגרים את הר מירון בעוד ש"את צפת ומטולה לא סגרו." היה זה גם אותו גולדקנופף שלפי ההסכמים הקואליציוניים המופקרים היה אמור להיות חבר בקבינט הביטחוני ולתת הוראות מלחמה לפראיירים. לא פלא שאדון גולדקנופף הבהיר לאתר הבית שלו "כיכר השבת": "אני גם לא רואה שאף אחד פורש מהממשלה הזו, למי רע פה? 64 חברי כנסת, יש להם משרדי ממשלה, יש תקציב. יום אחרי המלחמה הממשלה צריכה ליפול? מה שייכת הממשלה למלחמה"?

אמרי השפר של הח"כ הנכבד החזירו אותי שלושה וחצי עשורים אחורה.

בשנות ה-80 שירתתי במילואים בענף ייעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית. כדי להפיס דעתם של ידידיי מ"יהדות התורה" אציין, כי את השירות הסדיר עשיתי בגדוד 82 של חיל השריון, ולאחר מכן בקורס מ"כים חרמ"ש בגדוד 9, עד לפציעתי.

יום אחד, כשהגעתי לשירות מילואים, נתקלתי בשאילתא שהועברה לפרקליטות הצבאית, ועסקה במועמד לכנסת מטעם דגל התורה בשם משה גפני. עד אז לא נתקלתי בשמו. מתברר שבמשך שנים שימש כחבר המועצה המקומית אופקים, וככתב בעיתון "יתד נאמן". בה בעת הוא כיהן כראש כולל "זיכרון אליהו", ונהנה מפטור משירות צבאי, שבלשון סגי נהור נקרא דחיית שירות, בתור מי שתורתו אומנותו. השאילתא היתה, כיצד זה הוא קיבל פטור משירות כמי שמקדיש את כל עיתותיו ללימוד תורה, כאשר בה בעת היה לו פנאי לעסוק בפוליטיקה.

כשהגעתי שוב לשירות מילואים, נתקלתי בתשובה לשאילתא, שהוכנה בפרקליטות. התשובה היתה, שהצבא אינו בולש אחר בחורי ישיבה ובודק מה הם עושים בזמנם הפנוי – הולכים לישיבות המועצה המקומית, או לאכול חמין אצל הסבתא. תשובה זו הרתיחה אותי. לבעל מעמד של "תורתו אומנותו" לא אמור להיות זמן פנוי לעסוק בפוליטיקה. לגביו הציווי "והגית בו יומם ולילה" אינו רק בבחינת מצווה דתית, אלא הוראת חוק שמהווה תנאי לקבלת הפטור.

ואין המדובר בנוכחות של פעם בשבוע בישיבות המועצה המקומית. הנה מה שסיפר גפני על פעילותו הפוליטית: "אני, לפני שהרב שך שלח אותי לכנסת, התמודדתי בבחירות בעיירה ספרדית ולא היה בית שאני ואשתי לא היינו בו. קיבלתי רבע מקולות הבוחרים. התכנון היה לכבוש את ראשות המועצה."

עם בחירתו לכנסת התראיין גפני בגלי צה"ל, ושב ונשאל על התחמקותו משירות צבאי. תשובתו הצינית היתה, כי עם בחירתו לכנסת לא חלה עליו עוד ההגדרה "תורתו אומנותו" ועל כן הוא עומד לרשות הצבא. מה אשם גפני שראש אכ"א נמנע מלגייסו?! אפילו גפני, שהקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה או כך סיפר לפחות, ידע שלא ניתן לגייס חבר כנסת לשירות סדיר. ועתה, אותו גפני עומד על בימת הכנסת ביחד עם גולדקנופף, ונלחם את מלחמתה של התורה בגזירת השמד.

שנים אחדות קודם לכן הזדמנתי לבית המשפט העליון. המתנתי לשמיעת התיק שבו הופעתי, ובינתיים הקשבתי לעתירה שהגיש יצואן תשמישי קדושה נגד שלטונות מס הכנסה. טענתו היתה, שבשומו את הכנסותיו אין פקיד השומה מכיר בהוצאה שהיתה לו על כתיבת מזוזות ותפילין שאותם ייצא. ראש ההרכב, הנשיא שמעון אגרנט, תהה על שום מה אין פקיד השומה מכיר בהוצאה ונענה על ידי המדינה, כי פקיד השומה יכיר בהוצאה לכשימציא לו היצואן קבלות. אגרנט הניח לפיכך את התיק מידו וביקש לעבור לדיון בתיק הבא. אלא שאז טען בא כוחו של היצואן שאין ביכולתו להציג קבלות כאלה. לתמיהתו של אגרנט הסביר, מבלי להניד עפעף, כי כותבי התפילין והמזוזות הינם בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" וכי אם ימציאו קבלות על עבודתם ישמיטו את הקרקע מתחת לפטור שלהם משירות צבאי.

קשה לסכם פרשיות אלה מבלי לאזכר את השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', גם הוא מחבורת "תורתו אומנותו". לזכותו ייאמר שבניגוד לגפני ושות', עם סיום דחיית השירות הוא התייצב בבקו"ם. אמנם לשירות מקוצר, אמנם כ"ג'ובניק" בקרייה בתל-אביב, אבל היה גם זה משהו. אך רגע, מסתבר שבמהלך דחיית השירות הוא לא רכש כמצופה סמיכה לרבנות. במקום זאת הוא הספיק לסיים לימודי משפטים. מסתבר שבאחת המכללות קיים מסלול לימוד לאברכים ובעת שחבריהם משרתים שירות קרבי בצה"ל הם רוכשים תואר אקדמי ועימו מקצוע, כל זאת בכסות הצינית של "תורתם אומנותם".

בכל עת שאני שומע את הטיעון הנדוש בדבר אלפי בחורי הישיבות, ש"ממיתים עצמם באוהלה של תורה", אינני יכול שלא להיזכר בפרשה של חבר המועצה המקומית אופקים, בפרשת השר המשפטן ובפרשה של כותבי המזוזות העלומים.

המאמר התפרסם ב"הארץ".

2. בממלכת נתניהו, משתלם להיות

עד מדינה שסרח

המוסד של עד מדינה הוא מוסד שאין הדעת נוחה ממנו. עד מדינה – המכונה לעיתים "עד המלך", זכר למקורו האנגלי  –  הוא חשוד או נאשם בפלילים המעיד מטעם התביעה נגד עמיתיו או שותפיו לעבירה בעקבות הסכם שערך עם הפרקליטות.

פקודת הראיות מגדירה עד מדינה כ"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה." טובת הנאה זו יכולה להשתרע החל מהגשת כתב אישום על עבירה פחותה, הסדר טיעון מקל, הסכמה על מאסר בתנאים נוחים מהרגיל ועד להבטחה שהעד לא יועמד לדין למרות שהוא מודה שביצע עבירה.

ועל שום מה מסכימה הפרקליטות להיטיב עם העד-החשוד?

נאמר על כך בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה: "ככלל עבריין צריך לבוא על עונשו, ועל כן, הפיכתו של עבריין לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף למען טובת הציבור הבאתו לדין של עבריין אחר – פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה."

כרגיל הסכם עד מדינה נחתם כדי להביא להרשעתו של החשוד העיקרי או החשוד שפגיעתו בטובת הציבור קשה יותר.

על רקע זה יש להבין את החתימה על הסכם עד מדינה עם שלמה פילבר, שרשות נירות הערך המליצה להעמידו לדין על עבירות של מרמה והפרת אמונים, בכך שבהיותו מנכ"ל משרד התקשורת הוא קידם את האינטרסים העסקיים של בזק שהיתה בשליטת שאול אלוביץ' על חשבון האינטרס הציבורי.

כעד מדינה היה פילבר אמור להעיד שראש הממשלה בנימין נתניהו הנחה אותו לקדם את ביטול ההפרדה המבנית בקבוצת בזק, זאת כדי להעשיר את בעל השליטה שאול אלוביץ'. בתמורה, כך נטען, קיבל נתניהו סיקור חיובי באתר וואלה מקבוצת בזק.

ואולם בעדותו בבית המשפט הפך פילבר את עורו ומעד תביעה הפך לעד הגנה עד כי בית המשפט התיר לפרקליטות לחקור אותו בחקירה נגדית משל היה עד הגנה.

באופן מפתיע, בעוד פילבר מעיד במשפט נגד נתניהו, ביצעה חברת "דיירקט פולס" שבבעלותו סקרים עבור הליכוד כשהתשלום בגינם בוצע רק לאחר סיום עדותו.

בעקבות הפליק פלאק שביצע פילבר הודיעה הפרקליטות על כוונתה לבטל את הסכם עד המדינה דבר שעשוי להביא להעמדתו לדין.

פילבר הגיב בהצהרה "אני מוכן" ופצח במסע למימון המונים כדי שיוכל "להמשיך לייצג אתכם בכבוד," בכך הלך בעקבות מורו ורבו נתניהו שגם הוא פתח במסע התרמה להגנתו המשפטית, שניהם באמצעות סליקה של ארגון "בצלמו" של פעיל הימין שי גליק.

התרמת המונים היא פעילות ברוכה לסיוע למטרה ראוייה של מי שידו אינה משגת – תינוק שיש להטיסו לחו"ל לביצוע ניתוח מציל חיים, סיוע למשפחה חסרת אמצעים שביתה עלה באש וכיוצא באלה. אולם מה למימון המונים כדי לשאת בהוצאות על הגנה משפטית של אחד הפוליטיקאים העשירים ושל נאשם אמיד?

הפנייה להמונים במקום שהנאשמים יכניסו ידם לכיסם העמוק מהווה שימוש לרעה במוסד פילנטרופי חשוב זה ופוגעת במימון למטרות ראויות.

והנה התבשרנו זה עתה על תמורה נוספת שניתנה לפילבר – הפעם לא מהליכוד ואף לא מערוץ 14 אלא במישרין מהאיש עימו היטיב, נכון לא ממנו אישית אלא ממשרדו. זה עתה דווח שחברת "דיירקט פולס" זכתה במכרז מטעם משרד [ראש?] הממשלה להובלת קמפיין המיתוג של מערך הגיור. מי אמר שנתניהו מתנכר למיטיביו?

אשר מעוז משמש כראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס, וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת.

המאמר פורסם בוואלה.

* * *

עמירם רביב

הַכְּבִידָה הִתְעַצְּמָה, אוֹ הַגְּרָבִיטַצְיָה הֶחְמִירָה

אוּלַי זוֹ הַהִתְחַמְּמוּת הַגְּלוֹבָּלִית,

וְאוּלַי זוֹ הַמֶּמְשָׁלָה הַטָּרָלָלִית?

יִתָּכֵן שֶׁקָּשׁוּר לְפִגְעֵי הָאַקְלִים

וְגַם כָּךְ, הַחַיִּים לֹא קַלִּים.

וְאֶפְשָׁר שֶׁגַּם, נְסִבּוֹת הַגִּיל,

גָּרְמוּ לַמַּצָּב הַבִּלְתִּי רָגִיל.

יִתָּכֵן שֶׁהַכַּדּוּר נוֹטֶה עַל צִדּוֹ

כִּי גִּלָּה מִזְּמַן שֶׁאָנוּ לֹא בַּעֲדוֹ.

יֵשׁ הַחְמָרָה שֶׁל הַגְּרָבִיטַצְיָה!

אוּלַי זוֹ מִין תַּשְׁנִית – מוּטַצְיָה.

הַתּוֹפָעָה הַזֹּאת מְאֹד בְּרוּרָה

נִכֶּרֶת כָּאן הַשְׁפָּעָה יְשִׁירָה.

 נְפִילָה תְּרוּעָה = שְׁבָרִים,

וּמִי אֶתְכֶם יוּכַל לְהָרִים?

כִּי זֹאת לָדַעַת, מַהֲמוֹרָה

הִיא פֶּתַח וַדָּאִי לְכָל צָרָה.

וּבְדֶרֶךְ, שִׂימוּ לִבְּכֶם לַבּוֹרוֹת

פֶּן תִּהְיֶה זוֹ בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

בִּזְמַן צְעִידָה, מוּעָדִים לִמְעִידָה,

קְחוּ בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת עָצְמַת הַכְּבִידָה.

נַדְגִּישׁ, זוֹ בְּבֵרוּר הַשְׁפָּעַת הַכְּבִידָה

 שֶׁמַּמָּשׁ לָאַחֲרוֹנָה הִכְבִּידָהּ יָדָהּ.

אָכֵן הַמַּצָּב הוּא שֹׁד וָשֶׁבֶר

חָשׁוּב לִשְׁמֹר עַל כָּל אֵבֶר.

הַבִּיטוּ, שִׂימוּ עֵינֵיכֶם לָרִצְפָּה

לְבַל תִּמְעֲדוּ עַל אֵיזוֹ אַסְקֻפָּה.

חָשׁוּב לְהַגְבִּיר זְהִירוּת וּמוּדָעוֹת

פֶּן בְּיֹקֶר מַמָּשׁ תַּעֲלֶה הַטָּעוּת.

וּכְבָר נֶאֱמַר עַל הַצּוֹעֵד לְאִטּוֹ

שֶׁאִם לֹא יֵחָפֵז, יַגִּיעַ בְּעִתּוֹ.

כִּי אִם תִּמְעֲדוּ אֵלַי נְפִילָה

לֹא תַּעֲזֹר לָכֶם כָּל תְּפִלָּה.

עמירם רביב

* * *

בן-ציון יהושע

איזה מזל

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי היתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא היתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה  היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא היתה חסרת מעצורים והתדרדרה כמלכת הכביש, חלפה בלגלוג מר על פני גדולות ויקרות ממנה. כשהתלוננתי על התנהגותה ועל כך שהיא מבזבזת את כל כספי, אמר המומחה שכדאי לעשות לה טיפול ראש. אודה ואתוודה, בשל התנהגותה, פזלתי אל אחרות טובות ממנה. כנקמה מתוקה, נהגתי להסיע בדרכי מן השפלה ואליה טרמפיסטיות נאות,  שאיתן גלגלתי שיחה, שקיצרה לי מרחקים ומילאה את ליבי תקוות, למורת רוחה של קְסַנְטִיפֶּה.

כמנהג אותם ימים חלפתי על פני העיר רמלה בדרכי לירושלים. שלט מאיר עיניים הזמין עוברי אורח: "כאן עושים נעליים מעור הקונה," ברחתי בעור שיניי כל עוד נפשי בי ולפתע נתקלו עיניי באישה ממוצעת קומה, ממוצעת גיל וממוצעת יופי. לבושה בבגדים שיצאו מן האופנה, שיער ראשה דמה לנרות נשמה ועיניה זועקות. היא נעמדה בשולי הדרך ונפנפה בשתי ידיה בבקשת עזרה דחופה.

רחמיי נכמרו על האישה האומללה. דרסתי את הבלם. המכונית נעצרה בחריקת בלמים ומבלי שהספקתי לומר 'אל מלא רחמים' היא כבר ישבה מעדנות לצידי כשפניה מועדות לירושלים. ריח כבד של זיעת קיץ חמוצה עמד באוויר. נראה שהמתינה זמן רב ורק אני התמים נפלתי בפח. מן הסתם היתה בעוכרי הסקרנות שלי להכיר אישה שנחלצה מעושה נעליים מעור הקונה ברמלה. ביקשתי לקצר את הדרך בשיחה ומצאתי את עצמי נקלע לצרה גדולה.

"יברכך השם וישמרך. שתזכה למצוות ותמיד תיקח טרמפיסטים בעזרת השם. אמן כן יהי רצון," אמרה בנשימה אחת. אבי נהג לומר: "אל תודו על ברכה, אמרו 'אמן'." נאלמתי דום למשמע הברכה המוזרה ולא יכולתי לשחרר לא תודה ולא אמן.

"שמי גברת מזל," הציגה את עצמה בטון רשמי, כמו ביקשה לפרוק משא כבד ולפתוח בשיחה. ליבי לא היה נתון אותה שעה לאישה ששמה 'גברת מזל'. מה לי ולאישה ממוצעת ולסיפוריה.

"אתה שתקן ואם מותר לי לומר גם לא כל כך אדיב. בירכתי אותך ולא הגבת. אמרתי לך את שמי ולא אמרת לי את שמך."

איזו זכות יש לגברת מזל לחדור לתוך עולמי. חשתי שקְסַנְטִיפֶּה משתעלת בלגלוג למראה בחירתי הלא מוצלחת. בשער הגיא קְסַנְטִיפֶּה רתחה. עצרתי כדי לצנן את רוחה הזועמת.  גברת מזל היתה חסרת סבלנות. היא דחקה בי שנמשיך בדרך. קְסַנְטִיפֶּה נענתה בחצי לב. לא די שהמכונית מורדת ונוהגת בי מנהג אדנות גם הטרמפיסטית קצרת רוח ונוהגת בי כבעלת חוב.

"מה את עושה בירושלים?" שאלתי כבדרך אגב.

"הוריי נהרגו בהפגזות בירושלים במלחמת העצמאות. שניהם ביום אחד. הם קבורים בשייח' באדר, בית הקברות הארעי של חללי ירושלים. היום יום השנה לפטירתם. הם היו צעירים ממני כשמתו. בטח גם צעירים ממך. הם נהרגו ואתה חי למזלך," היא פרטה על מצפוני. חיזוק לשתיקתי קיבלתי מן המשוריינים הדוממים של באב אל ואד. גם גברת מזל שתקה.

הגענו לבנייני האומה באיחור ניכר בשל רשעותה של קְסַנְטִיפֶּה. עצרתי את המכונית והודעתי כדרך הנהגים: "תחנה סופית."

"עשה עימדי חסד," התחננה כדרכה, "הבאת אותי עד ירושלים, תביא אותי עד לפתח בית הקברות."

ברגע של חולשה הרצתי את קְסַנְטִיפֶּה המותשת לשכונת שייח' באדר. עצרתי את המכונית בפתח בית הקברות והכרזתי: "גברת מזל, תחנה סופית באמת. הבאתי אותך לבית הקברות".

הושטתי את זרועי ופתחתי לה את הדלת בתקווה שהגברת מזל תרד מן המכונית, אבל גברת מזל ישבה על מקומה והגיפה מחדש את דלת המכונית כמתכוונת להמשיך במסע אל הנצח.

"אני מתחננת בפניך, תבוא איתי לקבר".

 זה מכבר איחרתי לפגישה דחופה שהיתה לי. יכולתי להבין לליבה של קְסַנְטִיפֶּה הרותחת. ביקשתי לעשות מעשה חסד והגברת מזל מבקשת להשתלט על חיי. במעמקי ליבי חרפתי אותה והתפללתי למלאך הממונה על ההנעלה שימכור לה זוג נעליים מעור הקונה. גברת מזל שילבה ידיה, הרכינה ראשה ותקעה מבט של בוז בחלון שממולה. היה ברור לי שהיא קבעה לעצמה ישיבת קבע. הייתי נבוך וקצר רוח. אם הייתי נוהג בה בכוח הייתי מואשם כגבר אלים. התחננתי, התרפסתי. הייתי מוכן לנשק את כפות רגליה המאובקות. לשווא. גברת מזל חזרה ושיננה בקול נכאים: "אבא שלי ואימא שלי נהרגו במלחמת העצמאות. אני ילדה יתומה. היום יום הזיכרון שלהם. בוא איתי."

גם אני יתום מאב ואם. היא יתומה בת חמישים. ניסיתי להרגיע את עצמי: 'אם נקלעתי לצרה צרורה, כדאי שאלך לאן שתיקח אותי. אסיים , אשתחרר מאחיזתה ואלך סוף סוף לעיסוקיי'.

"גברת מזל! את יודעת מה?"

"מה אני יודעת מה?" שאלה.

"אבוא איתך לקבר של הורייך."

גברת מזל יצאה מן המכונית לאיטה. הביטה בי בחוסר אמון. טרקתי מייד  את הדלת. לרגע חשבתי שאברח מפניה וארוץ כל עוד נפשי בי אל ההגה, אבל הבטחה היא הבטחה ויש לקיימה.

עלינו על המשעול המוביל לבית העלמין הקטן והדרך מתמשכת לה בין אבנים וברקנים. הגברת מזל צעדה על עקבים וכשלה. אחזתי בזרועה והיא נעצה בי עיניים טובות בורקות ואמרה: "אינני יודעת את שמך, אבל אתה בסופו של דבר די בסדר. אומרים שדם ההרוגים זועק מן האדמה ואני פוחדת מצעקות," לפתה בחוזקה את זרועי. "שעתיים תמימות המתנתי לטרמפ והנהגים חלפו על פניי ולא עצרו ואני קיללתי אותם ואת אימא שלהם... ואתה עצרת וחסכת קללות. איך אני יכולה לוותר עליך? הייתי ילדה קטנה כשהם נהרגו. חייתי כיתומה מפוחדת וגם היום אני מפחדת מהצל של עצמי."

הייתי שתוק ומשותק. גברת מזל נראתה בעיניי כאחותו של לוציפר, שהחליטה הטריף את דעתי.

"עיניים שלי, כפרה, תאמר קדיש ואשכבה לנשמת הוריי," שלפה כיפה שחורה וסידור תפילה שהיו מוכנים עמה. נראה שמאז מות הוריה אימצה לעצמה טרמפיסט תורן המעניק לה שירותי הסעה, ליווי ותפילה. לא היה טעם שאתחמק בשלב הזה ואותיר אישה מפוחדת בלב בית קברות בודד ממלחמת העצמאות, בין אבנים וברקנים. "המתים יענו אמן," אמרה.

סלסלתי כחזן של בתי עלמין וקולי היה מתגלגל בין המצבות. "שתהיה בריא, יש לך קול יפה וחזק. אתה מוזמן כל שנה לבוא לכאן." גם אם יפטרו אותי בשל האיחור המופלג שאיחרתי, מלאכה נאה מצאה לי גברת מזל.

השמש קפחה על ראשינו. צעדנו לעבר קְסַנְטִיפֶּה התכולה שהתלהטה בשמש. אמרתי בליבי: 'אביא את גברת מזל עד לתחנת האוטובוס לרמלה. אקנה לה כרטיס נסיעה על חשבוני ואברך 'ברוך שפטרני מעונשה של זו'. כג'נטלמן ניסיתי לפתוח את הדלת שלה והנה היא נעולה. ניסיתי לפתוח את דלת הנהג וגם היא נעולה. חיפשתי בכיסיי מפתחות ולא מצאתי. הצצתי אל מעבר להגה ומצאתי את המפתחות נעוצים במתנע והדלתות נעולות. ברוב חרוני השארתי את המפתחות בתוך המכונית וטרקתי את הדלת. כל שנותר לי עכשיו הוא לפרוץ את שמשת המכונית או ללכת עד לתחנת מוניות, לשלם סכום הגון לנהג מונית ולנסוע עד לביתי המרוחק ולחזור עם צרור מפתחות חלופי.

"מה יהיה עכשיו?" נזפה בי גברת מזל, "בזבזת את כל היום שלי." חשתי שקְסַנְטִיפֶּה צוחקת בכל פה ומלגלגת לשלומיאל שביקש טרמפיסטית ומצא עצמו עם הגברת מזל.

"תצטרכי להמתין עד שאקח מונית, אסע לביתי ואביא מפתחות חלופיים," אמרתי לגברת מזל בקול שבור ורצוץ.

"טוב," אמרה, "אמתין לך. יש לי ברירה?"

גברת מזל מצאה מקלט מתחת לתאנה שופעת תאנים ועלים, שיפשפה בקצה שרוולה תאנה עסיסית שקטפה ונעצה בה את שיניה. רצתי כל עוד נפשי בי לחפש מונית. חשתי שאני מותיר את קְסַנְטִיפֶּה בשבי של גברת מזל.

יצאתי וגם חזרתי ולמזלי לא ראיתי עוד את מזל. על המגב היא נעצה פתק: "לנהג האלמוני, המתנתי לך שעה ארוכה כדי שתחזיר אותי לביתי ברמלה ולא באת. אני מאוכזבת ממך. אינני יכולה לבזבז את זמני כאן כל היום. תפסתי טרמפ. הפסדת – מזל. נ.ב. בהזדמנות תחליף את האוטו".

בן-ציון יהושע

* * *

בן-ציון  חברי היקר!

 אני משתדלת לפתוח את הבוקר במשהו רוחני לנשמה. הבוקר בחרתי בסיפור שלך, ורוח של נוסטלגיה והנאה עברה עליי. לך תסביר היום לילדים, נערים ואפילו בוגרים, מה פירושו של דבר להיות שוליה של סנדלר. לא סתם סנדלר, אלא סנדלר בירושלים של אז, בתנאים ההם, בכוך המצחין, תחת אש הצלפים מבית הספר לשוטרים.

הסיפור נראה כלקוח מספר היסטוריה מיוחד, או מסיפורי אגדות על ימים רחוקים, והרי היה זה רק אתמול ואנחנו חווינו זאת.  יופי של סיפור – היה לי בוקר שהזכיר נשכחות וריגש.

 ד"ר עירית אמינוף

* * *

רון גרא

גֶּשֶׁם חָרְפִּי

עֵינַי אֵינָן יְכוֹלוֹת אֶלָּא

לְהִתְבּוֹנֵן בְּיָמִים אֲבוּדִים

שַׁלְוָה בִּשְׂפַת יָם,

אַהֲבַת אָדָם,

פְּרִיחַת הָרֹתֶם,

כַּלָּנִית אַדְמוֹנִית.

בְּנֵי אָדָם מְהַלְּכִים עַל חֶבֶל

מֵעַל תְּהוֹמוֹת,

מְנַסִּים לִשְׁמֹר שִׁוּוּי מִשְׁקָל

בְּשֶׁל יָמִים מְתַעְתְּעִים

זְמַנֵּנוּ

בַּחֲשֵׁכָה

בְּשִׁכְחָה.

גֶּשֶׁם חָרְפִּי

נוֹסֵךְ אוֹרוֹת עֶרֶב

זִכְרוֹנוֹת סְדוּרִים עַל

שֶׁאֵינָם

אַתָּה נוֹתָר דּוּמָם

לְלֹא נְשִׁימָה.

זִכְרוֹנוֹת אֲצוּרִים בָּנוּ.

סוֹד שַׁלְהַבְתָּם מֵפִיחַ

אוֹר עִלָּאִי שֶׁל הִתְעַלּוּת,

מֵאִיר יָם גָּדוֹל וְאַגָּדִי.

וְרוּחַ שֶׁל חֹרֶף מַשְׁמִיעַ

שִׁירִים יְשָׁנִים בְּלִוְיַת

מַקְהֵלַת עֵצִים.

סוֹד הַנּוּר

אָדָם

נוֹשֵׂא עַל כְּתֵפָיו מַהֲמוֹרוֹת

אֶת סוֹד הַנּוּר הַמֵּפִיחַ בּוֹ

אוֹרָה.

לִפְנֵי שֶׁיִּשְׁקַע כֻּלּוֹ בַּאֲפֵלָה

וְשִׁירָיו יִמָּחוּ עִם הַחֹרֶף הָרִאשׁוֹן.

יַד הַגּוֹרָל

יַד הַגּוֹרָל מְתַעְתַּעַת

יָמֵינוּ

צָבָא דָּרוּךְ

נִלְחָם.

גֶּשֶׁם עָזוּב,

עוֹרְבִים מְלַהֲגִים

בְּקוֹלוֹת צְרוּדִים

בִּצְוָחוֹת אַכְזָרִיּוֹת

מִסְתַּחְרְרִים בָּאֲוִיר.

עֵינֵיהֶם לוֹהֲטוֹת בְּפַחַד

קוֹדֵר

מָוֶת אֵין חוֹמֵל.

לֵילוֹת חוֹלְפִים בְּחֹרֶף

בּוֹדֵד

תָּרִים אַחַר אִי

שֶׁל שְׁפִיּוּת

שֶׁלֹּא נִשָּׂא עַל כְּתֵפֵינוּ

מַהֲמוֹרוֹת.

וְנוּר יַפְרִיחַ תִּקְוָה

שֶׁל אוֹר.

רון גרא

* * *

אהוד בן עזר

מוֹישֶׁה סְפוֹרִים

מוֹישֶׁה סְפוֹרִים אוהב ספרים כמו שחברֶ'ה אחרים אוהבים כל מה שאוהבים חבר'ה שאינם אוהבים לקרוא ספרים, למשל – טלוויזיה, קולנוע, וידאו, משחקים, מחשבים, ספורט, טיולים, דיסקוטקים, פאבים, ולפעמים אוהבים לקרוא, אבל רק עיתונים ושבועונים.

*

"מה אתה שוכב וקורא כל הימים?" גוער בו אביו ישראל. "למי יש היום כוח לספרים? נכון, גם כשאני הייתי בגילך קראתי כמו משוגע, אבל אז לא היו לנו טלוויזיה ווידאו, וסבתא הקמצנית שלך בקושי היתה נותנת כמה גרושים ללכת פעם בשבוע ליומית, בשחור-לבן. אבל היום – למי יש כוח לקרוא? אני בעצמי כבר לא מסוגל להאמין לְמה שכתוב ברומאנים. אולי מרוב סרטים שהתרגלתי לראות גם בבית, בטלוויזיה, מה שמתרחש על המסך כל-כך צבעוני, ומשכנע, שכבר קשה לנו לדמיין משהו מקריאה של מילים, כמו שהיינו מסוגלים בעבר. אני קורא כמעט רק ספרות מקצועית, ועיתונים, וגם את זה מספיק בקושי."

"למה לא?"  אומר מוֹיְשֶה סְפוֹרים.

"אתה בכלל מקשיב לי!?"

"אמרת משהו?" מרים מוישה ספורים את עיניו מהספר כאילו רק עכשיו נחת על הספה בחזרה ממסע אל הירח.

*

"הילד גומר את העיניים שלו!" מתאוננת אימו שרה. "יותר טוב שהיה הולך לשחות קצת. השחייה עוזרת מאוד נגד עייפות העיניים."

"העיניים שלי בכלל לא עייפות, אימא! וחוץ מזה, הטלוויזיה מזיקה להן הרבה יותר מהקריאה."

"אז שיעורים עשית?"

*

"מה אתם מתאוננים על מוישה שלכם?" אומרים החברים של ישראל ושרה, במסיבות ליל שישי. "תגידו תודה! הילדים שלנו בכלל לא פותחים ספר!"

"ואתם?" שואל ישראל.

"תפסיק!" מתנצלת שרה בשמו. "לישראל יש בזמן האחרון תיאוריה שאנשים חדלו בכלל לקרוא ספרים. קונים, מפסיקים אחרי איזה עשרים עמודים, ויודעים אחר-כך לדבר עליהם רק מקריאה של הכתבות על הספר בעיתונים."

"כן, יש לי תיאוריה," מסביר ישראל, "שהיום הזרם המרכזי בספרות הוא הריאליזם המשעמם. אני פותח ספר, דווקא אין בו סמלים, ולא זרם התודעה, זה כמו מהחיים, על בני-אדם, אבל מה, משעמם... עד מוות... אחרי כמה שורות – האותיות מתחילות לקפוץ לי ואני חדל לעקוב אחרי הכתוב."

"אתה מגזים!" אומרים החברים, "בטח עוד לא קראת את הרומאן האחרון של אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת מנחם!"

"קניתי, אך טרם הספיקותי לקרוא." הוא אומר.

*

מוישה סְפוֹרים הוא לא רק קורא כרוני אלא גם משוגע על קניית ספרים. באופן עקרוני הוא לא מחליף בספרייה. גם לא מבזבז כסף על ספרים חדשים. הוא אוהב לפשפש בחנויות של ספרים משומשים ולגלות שם מציאות. החדר שלו כבר מתפוצץ מרוב ספרים. מריח יושן, כריכות עתיקות, נייר מצהיב, ספריי נגד תולעים וג'וקים, שבו הוא מחטא את הספרים שקנה במציאה.

על המדפים בחדרו אפשר למצוא את ברנר, דוסטוייבסקי, שדה, בודלייר, גיתה, סולז'ניצין, הסה, עגנון, דיקנס, קאפקא, מארקס, וולטיר, המסון, טולסטוי, מאן, מיכאל, גוגול, בל, קאלווינו, איתן, שחם, סרוואנטס, פו, בולגאקוב, איבסן, אורפז, בשביס-זינגר, בלו, מלמוד, והרבה אחרים.

רבים מהספרים קרא יותר מפעם אחת: "מסתורין", "רעב", "שדים", "החיים כמשל", "פרחי הרע", "הר הקסמים", "טוניו קרגר", "נרקיס וגולדמונד", "העוזר", "סידהארתא", "דון קישוט", "מכאן ומכאן", "תמול שלשום", "אידיוט", "פר גינט", "פאוסט", ועוד ועוד.

*

כך במשך כל השנה. ואולם חגו הגדול של מוישה ספורים הוא שבוע הספר. בניגוד למבקרים רבים אחרים, שפע הספרים המוצגים לראווה בדוכנים אינו מבלבל אותו, לא מהמם וגם לא מייאש. הוא נהנה לנדוד במשך שעות מדוכן לדוכן, לסמן לעצמו מציאות זולות במיוחד ולרכוש אותן לפי סדר עדיפויות המוכתב בעיקר על כפי תקציבו  – ורק בערב האחרון.

בינתיים הוא מנצל את הקשרים שלו עם אחת ההוצאות הגדולות שמתמחה בספרי-קריאה, ועובד אצלה ערב-ערב, בכיכר, בהתנדבות, עד לסגירה. הוא בקיא בכל הכותרים, זוכר בעל-פה את המחירים, אינו מרגיש כלל איך הזמן חולף כי ההנאה שבסיפוק ספרים על פי משאלות הקונים סוחפת אותו ונדמה לו שהוא מכפיל את עצמו מדי ערב עשרות פעמים, כל אימת שהוא מוכר ספר, ורק מצטער שקונים לאו-דווקא ספרים שהוא אוהב אלא גם המון שטויות, כמו קסאוויירה הולנדר. כאשר מציעים לו הבעלים, לפני הסגירה, לבחור לעצמו שניים-שלושה ספרים חינם, בזכות עזרתו, הוא יודע מה לבחור.

*

הקנאות של מוישה ספורים לספרים כה גדולה עד שהוא מסרב ללכת לראות סרטים בקולנוע, או לצפות בטלוויזיה בסדרות – שנעשו לפי רומאנים שהוא קרא ואהב.

"מה אתה מבזבז את הזמן שלך על קריאה?" אומר לו אביו ישראל. "קח את הסרט של הספר בספריית הווידאו ותביא הביתה."

"זה יותר בריא לעיניים." אומרת שרה. "ואתה בכלל לא יוצא עם בנות. תגיד, מה זה, בנות לא מושכות אותך? אתה ממש מנותק מהמציאות!"

"אני לא אוהב שמזיינים לי את המוח!"

"מה?"

"איך אתה מדבר, מוישה?"

"אני מעדיף לראות את פְּיֵיר בְּזַאוּחוֹב, את הנסיך אנדרי ואת נַטַשה בדימיון שלי, ולא שאיזה סרט הוליוודי ימרח עליהם פרצופים של שחקנים שיקלקלו לי להרבה שנים את ההנאה מ'מלחמה ושלום', עד שאולי אשכח אותם לגמרי."

*

בסוף השנה הביא מוישה ספורים תעודה. היו בה הרבה שליליים.

"מילא, אני מבינה – בהתעמלות, אבל בספרות, בהבעה עברית ובחיבור? ולחשוב איזה ציונים בספרות היו לי, ולאבא שלך!" בכתה שרה בלי בושה.

"אימא, אין מה לעשות." ניחם אותה מוישה. "אני פשוט לא מסוגל להקשיב לשיעורי ספרות ולא מבין ולא מסוגל לחזור על מה שמלמדים שם. ואם אני אוהב לקרוא, מגיע לי פרס על זה? מקסימום שיתנו לי כסף לעוד ספרים."

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

בן בן-ארי

תִּשְׁעָה קַבִּין נָטְלָה...

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי

יָרְדוּ לָעוֹלָם

תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית.

מָה רָאוּ חז"ל,

בְּהַכְתִּירָם יְרוּשָׁלַיִם

בְּכֶתֶר נִפְלָא זֶה?

פְּשִׁיטָא, שֶׁהֲרֵי לָאו

סְתִירָה בֵּין שְׁתַּיִם

אֵלֶּה: זוֹ מַזְהֶרֶת

בְּיַם הַשָּׂפוֹת בְּחֶלְדֵּנוּ,

וְזוֹ מַקְרִינָה בְּזִיוָה

וּבְהוֹד קְדוּמֶיהָ

עַל כָּל רוֹאֶיהָ.

אַדְרַבָּא,מְזִינוֹת

הֵן זוֹ אֶת זוֹ,

בְּרִבּוֹא סְגֻלּוֹת הַפֶּלֶא

בָּן בֹּרְכוּ.

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי

יָרְדוּ לָעוֹלָם

תִּשְׁעָה נָטְלָה הָעִבְרִית.

NINE CABIN TOOK…

Ten beauty cabin descended into the world

nine took the Hebrew.

What did the sages see

 in crowning Jerusalem

With that wonderful crown?

Simple, for there is no contradiction

Between these two:

One shines in sea of languages in our world,

While the other’s bright light and ancient grace

Radiates her glory onto all.

Rather, feed they are each other,

In the multitude miraculous virtues

By which both have been blessed.

Ten beauty cabin descanted

Into the world,

Nine has Hebrew taken.

* * *

רותי יצחקי ריכטר

כמעט אהבה

גיבורי הסיפור הם פרי הדמיון

היא בכלל לא התכוונה לשבת שם, ליד האיש הזה. למעשה, בקושי הבחינה בו כשצנחה כמנהגה קצרת נשימה על הספסל "שלה", שעמד בקצה העלייה התלולה, וגם כשישבה בלב הולם בפראות ובפנים סמוקות הבחינה באיש רק בזווית עינה, ולא היה לה כוח לקום ולעבור לספסל אחר.

היא הביטה קדימה, וכמו אתמול הבחינה גם עכשיו בקבוצה האחרונה של עלי הדולב הכתומים, הממאנים לנשור, שקרני שמש אחרונות עשו אותם כמעט שקופים וזהובים מאוד. "הכול זהב הכול זהב..." התנגן בה הניגון המוכר, והיא ראתה לידם את הענפים הדקים, העירומים, שהשתרגו זה בזה כרקמת תחרה ענקית, חובקים פיסת שמיים כחולה במרווחים שביניהם.

ואיפה זוג המיינות? לאן הם נעלמו? הרי היא רואה אותם כאן יום יום, מקפצים זה בעקבות זו, ומנקרים בדשא כדי למצוא מעט אוכל! אבל הנה הם. עוד מעט יפסיקו לקפץ ולנקר בדשא וימריאו, מקורם הצהוב  נטוי קדימה, רגליהם פרושות לאחור, ותחת כנפיהם יבהיק משטח לבן כשיגעו בשמיים.

 טוב. אז עכשיו, אחרי שפגשה את כל מכריה מאתמול ומשאר הימים, היא רק צריכה לשבת עוד קצת עד שנשימתה וליבה יירגעו ואז תלך הביתה.

 היא הפנתה את מבטה לאיש הזקן היושב לידה, שהעז, כביכול, לפלוש לספסל הקבוע שלה בלי לבקש רשות, והבחינה בדבר מוזר. על לחיו המופנית אליה התנוצצה דמעה גדולה, יחידה. האם הוא בוכה? ואולי זאת טיפת זיעה? אבל מצחו וסנטרו יבשים... היא נחרדה. איך היא אמורה להגיב? האם היא צריכה לעזור לו? אבל הוא איש זר שלא ביקש עזרה, ואולי היא צריכה להתעלם כדי לא להביך אותו? אולי גם הוא, כמוה וכשאר בני דורה, למד שצריך להתבייש בדמעות?

היא הסירה ממנו את מבטה והוציאה מתרמיל הצד שלה מגבון יבש, נגעה קלת במרפקו, והושיטה לו את פיסת הבד הצחורה. הוא לקח אותה והספיג את פניו, ורק אחר כך הביט בה ממושכות במבט מתנצל.

"תודה," מלמל בקול חרישי, כמעט בלתי נשמע. "תודה. זה קורה לי לפעמים... מאז שאשתי מתה..."

"כן, גם אצלי זה ככה, מאז שהוא נפטר," מלמלה ונתנה את עיניה בעיניו. הן היו חומות כהות כצבע הדבש שקפא במקרר שלה, לחייו היו חיוורות ושקועות, וראשו היה דל שיער ומעט מקורזל בצדעיו נוסח בן גוריון.

הם המשיכו לשבת זה ליד זה ולא דיברו יותר, ואז עשה האיש מעשה לא צפוי. הוא חפן בידו את כף ידה הסמוכה אליו וחייך חיוך עגום. האם תמשוך את ידה ותתרחק? הרי היא לא מתכוונת להתאהב עכשיו, בגילה המופלג... יש לה מספיק סערות גם בלי אהבה נכזבת בערוב ימיה, ובעיקר מעיקה סערת הגעגועים לאיש שלה, שנפטר לפני שנתיים. הרי אי אפשר למחוק שישים שנות נישואים ובית חם, מלא ילדים ונכדים, ככה סתם, בלי לחזור ולהתגעגע...

אבל למה? למה היא צריכה למשוך את ידה? זה דווקא נעים מאוד לחוש באצבעותיה את מגען החם של אצבעותיו ולשתוק קצת ביחד... וכך ישבו ללא דיבור והביטו בעלים הזהובים ובזוג המיינות שחזרו ממעופן ואולי הביטו בהם בתימהון. לבסוף ניסתה בכל זאת לשחרר את ידה מכפו אבל הוא ביקש: "בבקשה, תישארי עוד קצת... זה נעים ככה..." והיא נעתרה ברצון לבקשתו ונשארה. עתה לא הסתפק עוד בשילוב אצבעותיהם וליטף קלות את אמת ידה. "אני צריך כבר ללכת הביתה אבל אני לא רוצה," מלמל, והיא ענתה, "גם אני לא רוצה. נעים פה."

הם המשיכו לשבת עוד שעה קלה עד שנחבאה השמש בענן אפרפר, עלי הזהב קיבלו שוב את גווניהם הרגילים והמיינות נעלמו.

כשחילץ בעדינות את ידו ממקלעת אצבעותיהם שאל: "ניפגש מחר פה? באותה שעה?"

"בסדר," ענתה וקמה מהספסל. גם הוא קם, ובלי להוסיף מילה פנה לעבר שביל היציאה מהפארק.

*

בשארית היום, כשעסקה בעבודות בית קלות, וגם אחר כך, כשנדדה שנתה בלילה, הרהרה באיש. מי הוא? הוא נראה לה מוכר. אבל איפה ראתה אותו? הוא לא דומה לאף אחד ממכריה. אולי הוא חבר לעבודה במפעל שבו עבד בעלה? אבל זה לא ייתכן, כי היא מכירה שם את כולם ואירחה אותם בביתה לעיתים קרובות. והוא גם לא דומה לאחד מהרופאים הרבים, שטיפלו בבעלה במחלתו האנושה ולא הצליחו להועיל לו או להקל על סבלו. ואולי ראתה אותו באחת ההרצאות השבועיות במכללת הגמלאים? לא. היא לא מצליחה להיזכר...

רק לפני שנרדמה נזכרה. זהו הסופר המפורסם, שכולם, אפילו אויביו הפוליטיים, כל כך אוהבים לאהוב. היא ראתה אותו מדי פעם בטלוויזיה, ובצעירותה קראה את רוב ספריו. לפני שנה קראה באחד ממוספי השבת שאיבד במחלה קשה את אשתו, ומאז שקע בדיכאון ובחוסר מעש למורת רוחם של מעריציו הרבים.

ואולי היא לא צריכה לפגוש אותו מחר כפי שהבטיחה לו? אבל זה לא ייתכן. היא תמיד מקיימת את ההבטחות שלה, ואיך תניח לו לחכות לה ככה, לשווא?

ולמה היא משקרת לעצמה? הרי היא מתגעגעת כבר עכשיו למגע ידו החמה, המשלבת את אצבעותיהם או מחליקה על אמת ידה...

כשהגיעה שעת אחר הצהריים המאוחרת היא ויתרה על ההליכה בפארק ויצאה לספסל. בגלל לבטיה איחרה למפגש, והוא חייך לקראתה חיוך של שמחה ואמר: "טוב שבאת. כבר חששתי שוויתרת עלי..." והיא התיישבה לידו במקומה מיום אתמול ולא ענתה, ורק חייכה כשחפן את כפה בידו החמימה וליטף ביד מהססת את פניה.

גם הפעם לא דיברו ורק הסתכלו בעננים הנוסעים מעל עלי השלכת. כל אחד מהם שקע בהרהוריו ולא עמדו מילים ביניהם. מדי פעם הביט בה וחייך אך לא אמר דבר, וגם היא חייכה ושתקה.

*

בימים הבאים הפכו פגישותיהם לשגרה. לרוב מלכה בהם השתיקה, ולעיתים החליפו ביניהם מילים אחדות, חסרות משמעות, כגון "מה שלומך היום?" או "נדמה לי שהולך לבוא חמסין כמו בקיץ." ובמילים אלה הייתה השיחה מסתיימת לאותו יום.

 יום אחד, בשבוע השני להיכרותם מלמל: "זה לא הולך לי. אני יבש... יבש לגמרי..."

"מה לא הולך?" שאלה.

 "הכתיבה. לא כתבתי אפילו מילה אחת מיום שאשתי נפטרה."

"גם אני ככה. לא יכולה לכתוב מיום שהוא מת."

"את כותבת?"

"קצת. אבל אני לא מפרסמת."

"רוצה להראות לי?"

 היא התחלחלה. "לא!" פסקה בתוקף, וקולה מעט רם מן הרגיל.

"למה?"

"כי אני אוהבת את השתיקה שלנו. אני לא רוצה שהסיפורים שלי יעמדו בינינו."

"בסדר-בסדר-בסדר. בבקשה אל תכעסי."

 "אני לא כועסת," ענתה, וכדי להדגיש את תשובתה ליטפה את אמת ידו הכחושה. כשראתה אותו בטלוויזיה לפני חודשים אחדים היה שמנמן וראשו מלא שיער, אבל עכשיו היו אמות ידיו רזות, לחייו שדופות ושיערו דליל על סף קרחת. בסוף השבוע הקודם קראה באחד ממוספי השבת שהוא חולה מאוד. היא רצתה אז לבכות, אבל הדמעות לא באו, והיום, כמו בכל יום בשבועות האחרונים, הם לא דיברו במחלתו אלא חזרו ושקעו בשתיקתם, שתיקה ברוכה שאינה מביכה ואינה כואבת.

*

החורף הקדים לבוא. בפארק התמעטו הזקנים הנכים, המלווים במטפלים פיליפינים ויושבים ליד המדשאה הגדולה בכיסאות גלגלים, ולפעמים נשארו רק שניהם וכמה מלווי כלבים שלא חששו מהגשם הצפוי.

עדיין לא ירדו גשמים של ממש, אבל הוא נהג להביא עמו מטריה גדולה כדי להגן עליהם מטיפות אקראיות שטפטפו לפעמים מענן שחור, בודד, הנוסע לאיטו מעליהם, וביום סגריר כזה, כשטיפות אחדות נשרו על המטריה הפרושה עליהם, הפנה אליו את פניה ואמר בקול חרישי: "אני לא אבוא יותר. אני מצטער. אנחנו צריכים להיפרד."

היא נחרדה. "מדוע?" שאלה בקול חנוק והביטה בתחנונים בעיניו המתערפלות.

"אני מתחיל בטיפולים קשים השבוע."

"אני רוצה לבוא איתך. אתה לא יכול להיות לבד שם, בבית החולים."

"לא אהיה לבד. בני יהיה איתי."

היא הרגישה שעולמה חרב עליה. האם תשלים ללא תנאי עם הפרידה המיידית ותכבד את רצונו? הרי זה לא ייתכן! הרי רק בזכותו הונח לה מעט מהגעגועים הנוראים! והיא לא יכולה להיפרד עכשיו! היא ממש – אבל ממש! – לא יכולה!

הוא ליטף את פניה הכמושות ואת שערה הדליל וענה כקורא את מחשבותיה: "אני מבקש שלא תקשי עלי. גם לי קשה... אני שונא פרידות."

היא השעינה את ראשה לחזהו והקשיבה להלמות לבו המהירה. האם תנשק לו נשיקה של פרידה? לא. זה לא מתאים. זה רק יביך את שניהם... והיא קמה ובלי לומר דבר ליטפה את שיערו ליטוף אחרון והתרחקה במעלה השביל.

הם לא התראו יותר. היא רצתה לשאול לשלומו ולדעת איך הוא מתמודד עם הטיפולים הקשים, אבל לא היה לה את מי לשאול. במדורי הרכילות כתבו שהוא מורדם ומונשם, ובמדור הספרות של עיתון "הארץ" התרבו מאמרים העוסקים בו וביצירתו כאילו מספידים אותו חבריו ומבקריו לפני זמנו, ויום אחד, כשפתחה את העיתון, התנוסס שמו מול עיניה במסגרת שחורה. נכתב בה שהקהל מתבקש לבוא לבית אריאלה כדי לעבור ליד הארון ולחלוק לאיש כבוד אחרון לפני שתצא משם ההלוויה לבית העלמין.

היא לא הלכה לשם. אין לה צורך בקברו ובהמון האדם המלווה אותו בדרכו האחרונה, והיא יכולה להישאר לבדה בבית הגדול והריק, להיזכר במגע ידיו המלטפות, באצבעותיו השזורות באצבעותיה ולבכות כאן לבדה כמה שהיא רוצה את כל הבכי שאצרה בנפשה ימים רבים. 

רותי יצחקי ריכטר

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שמונה-עשר

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, ומתווה שדיה הזקופים בלט מבעד לחלוקה, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן, ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית, לרחוץ אותה היטב, לגזוז את ציפורניה השחורות ולשכב עימה עד אור הבוקר כשאברו הנוקשה בועל בה שוב ושוב.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע, שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי שלהם בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.

"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם –  בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, שניהם אזרחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית שאותה ייצג, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."

"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאים  ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנפלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבנק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מהתורה והיהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס  ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשחור-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזירה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

'הדת הלאומית' מול 'דת ההשתמטות'

החרדים בזים לציבור הדתי לאומי שמקיז מדמו להגנת העם היושב בציון, ומכנים את יהדותו 'הדת הלאומית', מבלי להבחין שהם עצמם סוגדים ל'דת ההשתמטות', שמתירה להם לבעוט במצווֹת מדאורייתא

תהום עמוקה נפערה, למרבה הצער, בתוך ציבור שומרי תורה ומצוות. מצד אחד של אותה תהום ניצבים טובי בניה של הציונות הדתית, השופכים דמם ומקדשים את שמו הגדול במסירות נפש עד כלות, למען מצווֹת הצלת ישראל מיד צר, לא תעמוד על דם רעך, יוצא חתן מחדרו וכו' וכו'; ומצד שני של אותה תהום, ניצבים מדושני עונג טובי הציבור החרדי, שבועטים ברגל גסה – כמה צר וכואב לומר זאת – בכל אותן מצווֹת דאורייתא, ומתוך יראת שמיים מזוייפת ונימוקים שאינם מחזיקים מים תוך ניתוקם מהקשרם, בועטים במצוות אלה, כאילו נמחקו מן התורה ומספרי ההלכה.

ולא זו אף זו: לא רק שהבטלנים 'אברכי המשי' ה'ממיתים' עצמם באוהלה של תורה, אינם לומדים כלל, אלא שיש ביניהם להיטות עד כדי מסירות נפש 'להמית עצמם' בצפיה במשחקי כדורסל וכדורגל בטלוויזיה, ביציאה לנופשונים מענגים בחופי הכינרת ועוד עיסוקים שאין בינם לבין תלמוד תורה – ולא כלום.

ועוד יש לבחורים הללו חוצפה לטעון, שהם-הם, בזכות 'תורתם' (תורת אמת חוגרת שק מול אותה 'תיירה' מזוייפת) ניצל עם ישראל. שהחצופים הללו, מבלי עולם, הינם החיילים האמיתיים של עם ישראל. איזו ציניות! איזה חילול השם (שהיא כידוע עבירה שאין עליה כפרה עולמית).

וזוהי – געוואלד! – טענתם של המתונים שבהם. הבנתם נכון: היותר מתונים. הקיצוניים שבהם, אנשי 'הפלג' ומקורביו (המכונים בפי המתונים – 'המחבלים'), 'ממיתים' עצמם בתפילות ותקוות ל"ביטולה של מדינת ישראל." אבדה הבושה: השבאבניקים הללו, אוכלי החינם מכף ידה הנדיבה של המדינה, ואין להם קיום בלעדיה, מתפללים לביטולה ומצהירים בראיונות בטלוויזיה על כך בפירוש.

ובתשובה לשאלה שהוצגה לאחד המרואיינים מקרב 'המחבלים', אם הוא מייחל שתקום כאן מדינה פלשתינית, רח"ל, שבה לשיטתם יהיו נתיניה, ניתנה התשובה ש"עדיף שתהיה כאן שליטה של אנגליה למשל..." כאילו שממשלת אנגליה, או 'ממשלת פלשתין', תציף אותם ב'מתנות כהונה' במיליארדי שקלים, שהם מקבלים כאן מכספנו. כאילו ותיקי היישוב לא למדו כאן על בשרם מה זה בדיוק שלטון זר שפעל בארץ הקודש לפני 76 שנה ויותר.

בקיצור, הבחורים המסוממים, הולכים כמו החלילן מהמלין אחר עסקניהם אל תוך התהום, ועוד מעיזים לטעון שהם-הם החיילים האמיתיים ותורתם היא זו שמגנא ומצלא. אבל אם זו באמת אמונתכם, איך אתם מעיזים בכלל להפקיר את משמרתכם בהיכלי הישיבות, ולהימלט אל עולמות ואולמות השעשועים למיניהם? איך אתם מרהיבים עוז לבגוד בשליחותכם ובמקום זאת להשתכשך במי הכינרת ולהסתופף ב'היכלי הכדורסל'? כלום נעלם מכם הדין, שחייל המפקיר משמרתו חייב מיתה ממש ולאו דווקא על דרך המליצה?

הציבור החרדי מתקשה, בינו לבין עצמו, לעמוד מול טענות ההבל שבפיו, המנותקות מכל הקשר תורני אמיתי. הציבור החרדי מודע לכך שיש בסירובו להיכנס תחת האלונקה משום מחיקת מצוות קיומיות מן התורה.

יש לו אמנם תירוצים חלולים בשפע, אבל כשאלה נגמרים, עוברים עסקניו ולבלריו לגידופים כנגד הציבור הדתי לאומי: 'הציבור הד"ל', 'הד"לים הגאים', 'הדת הלאומית' וכדומה (ע"ע בעיתונם 'יתד'). וכשגם זה כבר לא משכנע, שולפים את הטיעון הכי אולטימטיבי: הכול נובע משנאת חרדים...

 טענה זו הוטחה גם כלפי ידידי אורי הייטנר, עקב ביקורת שמתח על 'דת ההשתמטות' (על משקל הביטוי 'הדת הלאומית' שהמציאו לבלרי ה'יתד'), וזו היתה תגובתו:

"אני אוהב את אחי החרדים ואני מתפלל שיחזרו בתשובה. אני בהחלט מאוכזב מהם אבל  מקיים כלפיהם את הציווי 'הוכח תוכיח את עמיתך'.

"מה אני דורש מהם? מה שאני דורש מעצמי ומילדיי. אני כבר קרוב ל-9 חודשים במילואים. בני שירת חמישה חודשים בעזה וקיבל צו לחודשיים נוספים בעזה. האם אני שונא את עצמי ואת ילדיי כשאנחנו מגינים על המולדת? אז למה כאשר אני דורש זאת מהמשתמטים, אני 'שונא' אותם?

"התורה מצווה: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מי שאינו מוכיח את עמיתו, נושא עליו חטא, כלומר הוא בעצם משת"פ של העבריין ונושא בחלק מהחטא. אם איני מוכיח את המשתמט, אני סוג של משת"פ. ואם איני מוכיח את עמיתי, אני בעצם שונא אותו בלבבי, כי איני מנסה להציל אותו מחטאו.

"ולכן, הטענה שקיום הציווי 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' כלפי המשתמטים נובעת משנאה, היא ממש טענה מטומטמת."

מצד שני, מי ששותף להשתמטות היא גם החברה הישראלית, שידה קלה על ההדק בשיחרור חסידי דת ההשתמטות החרדית מזה, ובני דת ההשתמטות החילונית, הצפונבונית מתל אביב, מזה. 

הנה מה שהעלה השבוע הרב ישראל אהרן קלצקין, בטור שכותרתו 'בגיל 13 הולכים לפסיכיאטר ופטורים מצבא' (בקיצורים המתבקשים):

"אימי ע"ה לא לקחה סיכונים. לכל אחד מבניה, כאשר הגיע לגיל בר מצווה, היא עשתה תור אצל פסיכיאטר. בדרך אליו שאלה, אם יש בלילה רעשים שמפריעים לשינה? עניתי לה: בטח, הגערערס שבפנימיית 'שפת אמת' שממול החלון שרים מארשים, ויש רעשים של החתולים שמחטטים בפחי האשפה של מטבח הישיבה ומייללים מרה, כשהם מגלים שאפילו העצמות שנזרקו, נמצצו על לשדם.

"ואז אמי הצדקנית אמרה לי: פשוט תספר על נדודי השינה ועל הפחדים.

"אני זוכר, שכשנכנסתי לרופא, היא שלפה מסמכים מימי המנדט, שמוכיחים שכבר אבא קיבל פטור משירות צבאי על רקע פסיכיאטרי, והרחיבה לספר על נדודי השינה שלי ועל ה'נערווין' [עצבים מטרידים] של נטילת ידים כל בוקר לסירוגין 8 פעמים ועוד כהנה – והתחילה לבכות. מרוב רחמנות הרופא כמעט לא דיבר איתי. שאל מיספר שאלות לקוניות, רשם תרופה וביקש תשלום – וכתב חוות דעת ארוכה ומפורטת לפי תכתיבי אימא.

"כשהתקרבתי לגיל 18, אימא לקחה אותי שוב אל הרופא. הוא כתב חוות דעת נוספת, וציין כי כבר 5 שנים אני מטופל אצלו, מה שכמובן מסיר כל חשד שמדובר בתעלול לצורך פטור מהצבא. משם הכול החליק חד וחלק. אימי שלחה ללשכת הגיוס את החוות דעת בדואר רשום, ואני הוזמנתי פעם אחת לוועדה הפסיכיאטרית שבלשכת הגיוס, שם דיברתי בארמית, וקיבלתי את הפטור בדואר."

אם זה המצב, מה אנחנו רוצים מהמשתמטים? מה יעשה הבן ולא יחטא?

* * *

אבי גולדברג

פרנץ קפקא: מכתבים של בובה לילדה

      אחת היצירות  היפות  שכתב קפקא, אחד האופטימיים שבסיפוריו, הוא בעצם אסופת מכתבים שהקדיש לילדה אלמונית, ילדה שאיבדה את בובתה בפארק שטיגליץ בברלין בסתיו 1923, ערב מותו בשנה שלאחר מכן. את המכתבים שכתב מדי יום בשם אותה בובה ואותם העניק לילדה כדי לסבר את אוזנה כי הבובה לא אבדה אלא יצאה למסע ארוך שאת תולדותיו גילגל בכעשרים מכתבים, לא ראה איש, ועל כתיבתם סיפרה בת זוגו באותו פרק האחרון של חייו, דורה דיאמנט שנים לאחר פטירתו.

להלן שחזור של המפגש בין הילדה לקפקא כפי שמופיע בספר "פרידה מפריז" שכתבתי. 

הולגר, שהיה שקוע בעיקר בעצמו וברעיונותיו, חתר והמשיך ללא הרף. "עבור פרנץ קפקא, ברלין לא היתה עיר אמיתית, היא היתה העיר שמילאה את מקומה של פראג שלו. חוסר נוחותו מהעירוניות של פראג בצבץ בכל כתביו. הוא הרגיש את עצמו זר בעיר הולדתו, ואת פראג דימה לאימא בעלת טפרים, מקום שאינו בית אלא תפאורה של עיר ידידותית."

זה היה הרקע לפגישה שלנו בבית הקפה ברחוב הטירה, "השלוס-שטראסה", ליד תחנת הרכבת שממנה ירדתי, ועל פי הנחיותיו הגעתי לקפה הסמוך. נשים מבוגרות רבות, גברים קשישים חנוטי מקטורנים ועניבות צבעוניות של פעם, כולם לגמו קפה ואכלו מעוגות הקונדיטוריה. ריח אפייה ועשן עמד באוויר החנוק של המקום כאילו עמד בו מאז ומתמיד.

ביקשתי מהולגר שימשיך את סיפוריו, ממילא היה עלינו לצעוד כברת דרך עד לגן הציבורי.

"זה העניין, רציתי לעניין אותך במשהו שקשור לגן מלבד הבוטניקה ועיצוב הגן שמעניין אותך."      

"באתי כי אני מעוניין בגן הציבורי של שטיגליץ," אמרתי להולגר, "אז תזמין קפה חזק ופרצל ולאחר מכן נרכוס היטב את המעילים, נלך לשם ונלגום באוויר הצח תוך כדי הליכה."

קמתי, לבשתי את המעיל, קשרתי את צווארי בצעיף עבה, עטיתי כפפות וסימנתי להולגר שיואיל להניע את עצמו.

עמדנו מחוץ לקפה ושאפנו אוויר קר מרענן. הראש הסתחרר לאחר הדחיסות המעושנת של הקפה. אף על פי שכבר כמה שנים נאסר על עישון בבתי הקפה, עדיין עמד בבית הקפה ריח סיגריות מטבק זול שנספג בציפוי העץ של הקירות.

"מהו הדבר שרצית לעניין אותי בו?" שאלתי.

 לא הייתי באמת מעוניין בשום גילוי חדש. הגן הבוטני של שטיגליץ היה כבר מאחרוני הגנים שרציתי לראות, אחרי שכבר ידעתי כי עבודתי היתה מלכתחילה רק כיסוי לדבר אחר לא ידוע, מטושטש. חמש-עשרה שנים אני עובר באירופה, מתעד גנים ציבוריים, מצלם אותם, מנתח את המבנה שלהם, את ההיסטוריה שלהם, את זני הפרחים והעצים השתולים בהם. הכול לפי תוכנית עבודה שבניתי, מפרט מדויק שעליו קיבלתי את ברכתו של עלי.

אבל הולגר – הוא רצה שאקשיב לו. מן הסתם הייתי אחד מהאנשים הבודדים שהיה מוכן לשמוע את דעותיו ואת תוצאות מחקריו המיוחדים והלא אקדמיים.

"בעלי הבתים, אצה להם הדרך. חודש פברואר עבורם הוא חודש חגיגי קצר, בו 28 או 29 ימים, ושכר הדירה משולם במועד, לעומת אותם הירחים המשתרכים להם בניחותא למשך 31 ימים, ושכר הדירה בהם כמו מתעכב עד בלי קץ. כזו היתה מן הסתם השקפתה של בעלת הבית רעת הלב של קפקא ובת זוגו דורה, שגרו בדירתה הצנועה בשטיגליץ, לא הרחק מהשלוס-שטראסה, שבו ישבנו זה עתה, לא הרחק מהבית הפינתי שבמיקל-שטראסה. כל זה התרחש בסתיו 1923, בימי האינפלציה הקשים והנוראיים שגרמו מן הסתם סבל גם לבעלת הדירה שהשכירה לזוג את הדירה הצנועה."

 הולגר צעד לצידי ודיבר בצרורות. כדי לא לאבד זמן, המשיך לירות מידע שאסף.

"עד שחלף חודש שכירות ירד שווי המארק הוויימארי למצולות, ובכל חודש היה צורך לדחוק בדיירים שישלמו במועד, ואף יגדילו את תשלומי שכר הדירה. בסופו של דבר נדרש קפקא החולה לשלם חצי מיליארד רייכסמארק, ובני הזוג נאלצו למצוא להם משכן אחר, קורת גג בסמוך, בגראונוולד-שטראסה. קפקא ודורה עזבו גם  דירה זו ב-1 בפברואר ועברו לבית בהיידן-שטראסה 7 בצלנדורף."

כך שח לי הולגר עובדות הידועות ומוכרות אולי לחובבי קפקא, אך אני, שלא ידעתי אלא מעט מתוך קריאה באותם ספרים שכולם מדברים בהם, לא היה לי עניין בשכר דירה ששילם הסופר השחפן לפני עשרות שנים. הייתי שקוע במחשבות על הדירה הריקה שלי ועל דיירותיה שאהבתי, שפרשו מהקן שבו מצאו להן בית במשך שנים, ועתה נעלמו ממנו ללא השאר עקבות.  

"היום נצעד במסלול שעשה לפי הידוע קפקא מדי יום בסתיו 1923 מדירתו השכורה ועד לגן הבוטני, כשהוא צולל לאווירה הכפרית ושואף את האוויר הקר לריאותיו הדוויות. משקלו פחת מאוד ובריאותו היתה בכי רע, אך האגדה האורבנית, שנטוותה סביב שהייתו של קפקא בשטיגליץ, רק גדלה ותפחה, ועל פיה ההליכה מבית העירייה אל הגן הציבורי של שטיגליץ הקלה עליו את סבלו ממחלת השחפת. חורף 1923-24 היה קשה יותר מחורף זה, שבו אנו פוסעים באותו מסלול,  ובריאותו של קפקא התדרדרה באופן דרמטי. כל אותה עת, מספרים הביוגרפים כי הוא ממשיך לצעוד מדי יום לגן. מדדתי את המרחק הממוצע מכל אחת מהדירות הללו וחזרה, ומצאתי שאורכה של הדרך  שעשו קפקא ודורה בכל יום מגיעה ל-2.4 קילומטר לכל צד. כלומר, הדרך שאותה עשו הלוך  וחזור מסתכמת ב-4.8 קילומטרים!

הולגר התנשף בניסיון להדביק את קצב הליכתי. עמדנו בכניסה לגן, והוא המשיך. "שחפן שמשקלו ירד מתחת לחמישים קילו, שאין בכוחו אפילו להתרחץ ולהתלבש ללא עזרתה של דורה, באחרית ימיו, אינו יכול לצעוד קרוב לחמישה קילומטר בקור החורף הברלינאי מדי יום."

נכנסתי לגן ואמדתי אותו בעיניי המנוסות. "מה זה משנה לך בכלל?" שאלתי אותו.

"מה זה משנה לי? האם אינך מכיר את אגדת הבובה שדורה דיאמנט טוותה?" היה לו ברור שלא הכרתי את אגדת הבובה של דורה דיאמנט. מי מכיר אותה בכלל, לעזאזל. הקור חדר לעצמותיי, אך הולגר נותר בשלו.

"במהלך אחד הטיולים היומיים לפארק, קפקא פגש ילדה בוכייה. בובתה אבדה לה. קפקא ניחם אותה: 'הבובה לא נעלמה, אלא רק נסעה לטייל ותכתוב לך מכתבים.' קפקא חזר הביתה לדירתו וכתב את המכתב הזה. למחרת פגש שוב את הילדה והקריא לה על ספסל בפארק מכתב נוסף שהגיע מהבובה, ובו סיפרה הבובה הנודדת על הרפתקאותיה.

"על פי דורה, כתב קפקא לילדה עשרים מכתבים כביכול מהבובה המטיילת בעולם, והקריא אותם בפארק לילדה. במהלך קריאת המכתבים הבובה גדלה הגיעה לבית הספר, אפילו פגשה גבר שאיתו התחתנה בסופו של דבר, ולכן למרבה הצער היא לא יכלה לחזור לילדה. ולכן העניק קפקא לילדה בובה חדשה.  קפקא מת כעבור כמה חודשים, והכתבים שכתב באותה עת נותרו בידי דורה בברלין והוחרמו מאוחר יותר על ידי הגסטאפו. המכתבים לבובה, אם היו כאלה, אבדו עד יום זה."

"סיפור נפלא, הולגר," אמרתי, "אז למה אתה רוצה להרוג אותו, ולהוכיח שקפקא לא יכול היה לצעוד בסוף ימיו עשרים פעם לפארק ולהקריא מכתבים לילדה?"

חשבתי על הבנות של קתלין, אם היו פוגשות סופר מיוסר שמקריא להן מכתבים מבובה שאיבדו. האם יש מצבה יפה מזו לקפקא, שכה אהב את ברלין? האם יש חשיבות בכלל לאמיתות הסיפור, הרי זו אגדה ארוגה  בתוך אגדה ויש להשאירה כך. וגם אם אי פעם יקום גן נפלא כמו הגן הזה במדבר של עלי, האם ישב בה סופר יהודי שחפן ויקריא מכתבים לילדה?"

אבי גולדברג

את הספר "פרידה מפריז" אפשר להזמין אצלי תמורת דמי משלוח בארץ ולחו"ל.

golavi.gold@gmail.com

* * *

איתמר פרת

מה אומר מלאך המלחמה

קשה להירדם כשאתה כועס. במקום לראות טלוויזיה אפשר כמובן לשים מוסיקה. דבוז'אק אינו מכעיס. גם שוברט לא, וכעס כשהוא מושמע מפי סופרנית באופרה, או איזה באס רועם באורטוריה, הוא הנאה לנשמה. ואז באמצע אתה נזכר בדברי הבלע המזוויעים של מפגיני החטופים מעוותי המוח, או האמונות ההזויות של נוער הישיבות, ואפילו ויוואלדי כבר לא מרגיע.  לקחת כדור? טוב, אחד. מוטב שניים.

לא טוב לפגוש אורחים כשאתה ככה, אבל אין לך ברירה. בעצמך המצאת אותם. אז תתעשת (איזו מלה! רק אתמול נולדה).

מלאכי השרת, רפאל המהנדס וגבריאל המבשר, כבר מיקמו את עצמם ומפצחים פיסטוקים. השארתי להם קערת עץ חצי מלאה כי זה פיצוח מה-זה יקר. ראוי לציין שאת הקליפות הם אוספים ביד ומחזירים לקערה. חינוך טוב ניכר תמיד. על הכורסה השנייה יושב מלאך שכבר פגשתי כאן. מעין אלוף בדימוס עם קרחת דו-מפרצית וזקן סנטר גזוז. כך נראה מיכאל, שר המלחמות. מזכיר קצת את יצחק שדה, וזה לשבחו.

"הבטחנו לך שנביא אותו, נכון?" אומר רפי. "מיכאל, בוא דבר. אבל שיהיה לפי הרמה של בעל הבית פה. הסברנו לך קודם."

"רפי, תפסיק להגיד לאנשים איך לדבר ואיך לחשוב," אומר גבי. "בגלל זה מתעצבנים עליך ובסוף לא משתכנעים. אמרתי לך לא פעם."

"עזוב, גבי," אומר מיכאל בקול אבהי. "אני כבר רגיל לרפי."  הוא מניח יד ידידותית על ברכו של רפי. "אבל דחילכום תתנו לי בסגנון שלי. זה לא קבינט המלחמה פה."

"טוב די," אני אומר. לפעמים הם כמו ילדים. "אדון מיכאל תתחיל נו. אני איתך."

"נעקוף את ההתחלה," אומר מיכאל. "אתם תקועים במלחמה מסוג שאף צבא לא נתנסה בו. אוייב שמשתמש בשיטות טרור בתמיכת שטח תלת-ממדי. אתם לומדים תוך כדי עבודה וכך צריך. אתם עושים את זה מצויין ורק חבל שזה מקריב כל כך הרבה לוחמים. באמת כואב הלב. אבל מלחמה כזאת מעוררת בעיות שחודרות לספֵרה האזרחית, שאינכם בנויים להתמודד אתן. אני אסביר."

"תסביר, אבל תציע גם פתרונות," אני אומר. "במטותא, ממך, המפקד."

"הבעיה היא האוייב הלא-נלחם. המנוטרל." ממשיך מיכאל. "בימי קדם זאת לא היתה בעייה. הרגו את כולם או דנו אותם לעבדות. באותן תקופות טרום-טכניות היה ביקוש עצום לכוחות עבודה. בניית ערים, מצודות, חומות. חקלאות קיומית, שמספקת תוצרת לעונה אחת בלבד, מקסימום שתיים. חלק מן המלחמות היו לצורך שביית בני אדם בלבד. כלכלת שוד, הבנת?"

הבנתי. מיכאל ממשיך. "בהמשך התקופות היו הורגים את הנכנעים, או פשוט משחררים אותם. אתה מכיר את שיר שני הגרנדירים של היינה? לא היו בתי סוהר או מחנות שבהם העסיקו או פירנסו שבויים. רק במאה העשרים השתמשו בשבויים למטרות חילופים. זה בעצם ההומני ביותר, אבל מתאים למלחמת מעצמות בלבד. או כשמטרות המלחמה הושגו ואין יותר שימוש בצבא. אגב, לקיחת שבויים אינה קיימת במלחמות דת או גזע. את האוייב או הכופר מגיירים או הורגים. זול, יעיל, וצודק."

"מן ההיסטוריה לומדים כי אין ללמוד מן ההיסטוריה," אני אומר. "אמרו חכמים לפניי."

"בדיוק," אומר מיכאל  בניד ראש של הסכמה. "מה שאתם עושים זה להחיל חוקים חברתיים, משפטיים, בסיטואציה שאינה כלל חברתית. אתם ממשיכים להתייחס לטרור כאל סוג של עבריינות. מעשים לא יפים, אנטי-חברתיים, שיש להטיל עליהם עונשים משפטיים. אנחנו נעניש אתכם עד שתשובו למוטב ותוכלו שוב להיות חלק מחברתנו. צדק חברתי. טובה תחת רעה. התאבדות אסטרטגית מוחלטת."

"אבל איזו ברירה יש לנו?" אני שואל. אוי כמה קשה להיות מציאותי.

"דבר אחד לא," אומר מיכאל, וגוחן קדימה. "אל"ף, לא לבנות מרחבי כליאה עצומים לאלפי שבויים ולפרנס אותם ולהקפיד על תזונתם ובריאותם ורווחתם. שלוש ארוחות ביום, מים חמים וחדרי ספורט וטלוויזיות בחדרים, שנה אחר שנה עד ביאת המשיח. כבר היום אין לכם את השטחים לזה ואת כוח האדם לזה. והכי בוער: אין לכם את הסיבה לזה! ובוודאי לא את הצורך. מחבל שבוי לא מונע טרור."

"אז מה כן לעשות?" אני שואל. מה קרה לקול שלי? הוא רועד?

"זהו, הגעתי לבֵּי"ת," אומר מיכאל, ומתחיל ללוות את דבריו באצבע סמכותית. "לנקות את הכלובים. בחזרה כולם מאיפה שהם באו. לא ליו"ש ולא חלילה לישראל אלא לפלסטין שלהם. בתוך מנהרות החמס, כל האלפים יחפים וכבולים, כמו החטופים שלנו שעדיין לא נרצחו. שיאכילו אותם מהעזרה האמריקאית והאירופית ויחזירו אותם לשורות הלוחמים, להשמדה על ידי צה"ל. לבטל את המושג 'חמושים' או 'מחבלים'. אם אין להם חברים שיקלטו אותם בארצותיהם, אז שידחסו אותם לכמה ספינות משא עם הרבה מנות קרב. שיגררו אותם למיצרי הורמוז, יפוצצו שם את המדחפים, והאייטולות או הקטרים יפתרו את הבעייה. הם יצרו אותה."

"אבל המלאך מיכאל, זה פשע מלחמה איום," אני אומר. "יאשימו אותנו בענישת חפים מפשע וג'נוסייד והגלייה בכפייה. שום שר ושום חייל לא יוכלו לנסוע לחוץ-לארץ, כי יכניסו אותם מייד לקלבוש. איך יקחו את המשפחה לחופשה באנטליה או בפריז? מה אם ינקטו בסנקציות כלכליות ולא יהיה לנו מה לאכול? את החקלאות כבר דפקו לנו, וכל הכסף כבר הלך לדתיים."

"לא אמרתי שאין בעיות," אומר מיכאל. "אבל רובן קיימות כבר עכשיו.  אין לכם ראש יהודי? כבר נואשתם מפתרונות? איכפת לכם רק מהיום שאחרי?"

"מיכאל, אני חושב שהבהרת את הפואנטה שלך," אומר רפי. "אמרנו לך שבעל הבית כאן הוא אדם ממוצע. כאלה אינם בנויים להתמודד עם מציאות. לכל היותר הם יודעים להתארגן להפגנות ולשאוג או להתייפח  במיקרופון. אין להם תפיסה לבעיות אמיתיות ופתרונות נחוצים. בוא נעוף. ניסינו לעשות את שלנו. כנראה שגם הפעם לא הצלחנו."

"הוא יכתוב את הכול בעיתון של אהוד ויחשבו שזה בידור לקורא. נכון, בעל הבית?" אומר גבי. "אנחנו עפים. תודה על הפיסטוקים. להגיד לך את האמת? הם לא קלויים מספיק. תמיד תבדוק בחנות. עפנו עפנו."

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הוצאת אסטרולוג, 2000

כל קשר בין המסופר לבין דמויות,

מקומות, או מעשים שנתרחשו

הוא מקרי בהחלט

"אני מקווה מכשיר שלך בסדר,"

הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין,

"אלזו, מאוזי, אאוף וידר זיין!"

והלכה.

פרק ראשון

הייתי אז סטודנט בירושלים

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות לא היה לי כסף. נמצאתי בריב עם המשפחה שלי, שהתנגדה לכך שאלמד ספרות באוניברסיטה. לאבי היו אמנם פרדסים רבים במושבה אבל אלה רק גרמו לו הפסדים וממילא לא היה באפשרותו לתמוך בי חוץ מאשר לשלוח לי תפוזים בחורף. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס ובצלחת מרק. ממש התנפחתי מתפוזים וחומוס. סבלתי מגאזים בכל מיפגש חברתי. בלילות הייתי צועד לפעמים שעה ארוכה בדממה של רחוב קינג ג'ורג' עד למרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו עד שעה מאוחרת בלילה מנה חמה של ספגטי עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע, או שקשוקה. אלה לא ניפחו את הבטן כמו התפוזים והחומוס.

כשאני כותב את הדברים האלה עדיין עומד טעם רוטב הספגטי והשקשוקה בפי. כאן – נותנים איטריות עם רוטב דליל מאוד, מימי וחסר-טעם, והרבה חומוס תעשייתי עם פיתות קרות, אבל לא צריך להתאונן כי היה יכול להיות גם יותר גרוע.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת המשורר דילאן תומאס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדניות, שהסכימו לעלות איתי אל חדרי הדל ולשתות כוסית ג'ין עם ורמוט. (חלמתי להשכיב אותן, וכשישבו מולי על הספה הייתי מדמיין אותן ערומות). אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא תא עלוב עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת ובספוג, כמו הזונות בצרפת. הסבל שלי מפצעי-הבגרות שעל פניי החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אני לא יודע אם הבחורות לא אהבו את הג'ין, את מראה פניי, את שיריי המיואשים או את חדרי הדל, עובדה שמהר מאוד היו תופסות אצלי דיכאון ומפהקות עוד לפני שהגעתי אפילו לגעת בהן. אף אחת לא נישארה בחדר יותר משעה קלה, כאילו עלה ממנו ריח רע – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבל אותי לשיחה ממושכת בביתו, ושיר שכתבתי כשאר בני-דורי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה.

הייתי שותה את הג'ין בוורמוט שהשאירו בכוסיות שלהן. הייתי מנשק את חתימת התחת בספה שעליה ישבו ושואף את ריח האישה לריאותיי. הייתי אדם שפוף וחרמן מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות הסבל. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצורכי מעטפה מבויילת לתשובה, אחרת היו נזרקים ישר לסל המערכת. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, לא-מגולח, אבל מהר מאוד מתחיל להזיע.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הי אודי, אני מודיעה בשמחה על עליית האתר שלי לאוויר. הכתובת היא:

https://ruthkadari.com/

אם רוצים לראות את הציורים המצולמים בגודל של כל המסך – צריך ללחוץ עליהם ואחר כך על הריבוע הקטן שבצד שמאל למעלה שמסמן הרחבה.

ליציאה –לחיצה על escape.

יש באתר 3 מדורים, ואתם מוזמנים להיכנס לכולם.

מקווה שתיהנה.

בנדלה

* השרלטן יובל נח הררי אמר בנאומו בהיכל מנורה  בכנס הקורא לשלום עם הפלשתינאים כי "כל צד חושב שהמרחב שייך רק לו. שלעם השני אין זכות להתקיים כאן. הניסיון להעלים עמים שלמים זה הדלק של מעגל הדם והאימה, והמצב הולך ומתדרדר. אף פעם לא מאוחר מדי לתקן." הוא הוסיף כי "מלחמה איננה חוק טבע, היא בחירה אנושית. אפשר לבחור אחרת, ולהתחיל לעשות שלום. כל המלחמות הובילו אותנו אל התהום. הגיע הזמן לתת הזדמנות נוספת לשלום." [הארץ" באינטרנט, 2.7].

אתה הבנת את זה, ברוך?

* אהוד: שתי תופעות  מעניינות: חלק ניכר מהמודעות בעיתון "הארץ" הן של העיתון עצמו או של מיזמים הקשורים בו ולא של גורמים מסחריים. חלק ניכר מהחדשות המשודרות בערוץ הציבורי "כאן 11" תחת הכותרת [הבדוייה?] "קול ישראל מירושלים" הן נגד ממשלת ישראל, כאילו השידור מנוהל על ידי האופוזיציה ויאיר לפיד החכם או על ידי מובילי "הפגנות המחאה" למיניהן. הכול רע. הכול כושל. הכול לא בסדר. אנחנו אשמים, בייחוד אשם נתניהו ולא סינוואר בטירפוד "עסקת" החטופים שפירושה ניצחון החמאס. כל ביקורת רעילה נגד נתניהו תשודר, לעיתים בהקלטת קולו של המרעיל בגוף החדשות. העיקר לערער את המוראל הלאומי בעת מלחמה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2175 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-25, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל