הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1966  

יום מאה שבעים ושבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2176 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שגי, ב' בתמוז תשפ"ד. 8.7.2024

עם הצרופות: 1.  יעקב אמסלם. צילום: איל בריברס. 2. מן הצגה – "איך להיח בעסקים מבלי להתאמץ". צילם: אביטל כהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: זוּג. // מיכל סנונית: אמרה האם. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אנדד אלדן: שלושה שירים. // יחיא סינוואר: אני מבקש להודות. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.7.24. // עדינה בר-אל: יעקב אמסלם – המוזות לא שותקות בנגב. // אילן בושם: 11 שירים. // בן-ציון יהושע: ילד טוב מוסקבה. // אהוד בן עזר: מיכאל זלנטרייך, אלפרד שניטקה ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי בפילהרמונית עם להב שני מנצח וטבֵּאה צימרמן ויולנית – קונצרט מדהים! // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות".  פרק שני: עד שפגשתי בעליזה. // אפרים קישון: "הקץ לשלטון הקומיסרים." // פוצ'ו: יוסי צפריר – פלמחניק אחד פחות. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". פרק 19: הנישואים עם הדסה. // בַּנַבּוּט שֶׁלְךָ. חיימקה שפינוזה. // נעמן כהן: בעיר ההריגה קיץ 2024. // ממקורות הש"י.

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

זוּג

נִצִּים צוֹרְחִים

עִם עֶרֶב

מִמְּרוֹמֵי אֶקָלִיפְּטוֹס;

תַּחַת הָעֵץ  –

שְׁנֵי אֲנָשִׁים:

אַרְבַּע יָדַיִם  –

זְקֵנוֹת, מְגֻיָּדוֹת  –

זוֹ לָזוֹ

מְחַבְּקוֹת.

כְּתָמִים חוּמִים בָּעוֹר.

לָאֶצְבָּעוֹת

צִפָּרְנַיִם דַּלּוֹת:

עָלִים כְּמוּשִׁים

בְּגֶזַע נָבוּב.

שְׁנֵי פִּיּוֹת

מְחַיְּכִים,

מְלֵאֵי שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת  –

וּבַזִּכָּרוֹן מֵאָז

לֹבֶן-חַרְסִינָה

בּוֹהֵק.

אַרְבַּע עֵינַיִם

כָּבוֹת

תַּחַת מִשְׁקָפַיִם עָבוֹת  –

וּבַזִּכָּרוֹן מֵאָז

תְּכֵלֶת-עַיִן עֲמֻקָּה,

שְׁקוּפָה,

וִירַק-יַעַר

מְאַוֵּשׁ  –  –

1970

 

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

מיכל סנונית

אמרה האם

תשעה חודשים והחטופים עוד שם. והשכול... והשכול.

 

אָמְרָה הָאֵם:

אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹר עָלֶיךָ בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי              

אֲנִי רוֹצָה לְהַבְרִיחַ אוֹתְךָ דֶּרֶךְ הַקִּירוֹת

אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁתֵּעָלֵם לִי בְּאֶמְצַע הַחַיִּים

לֹא נוֹעַדְתָּ לָמוּת כִּי נוֹעַדְתָּ לִחְיוֹת.

 

אָמְרָה הָאִשָּׁה:

חִכִּיתִי לְךָ שָׁנִים עַל שָׁנִים

וְיָדַעְתִּי שֶׁתּוֹפִיעַ בָּרֶגַע הַמַּתְאִים

עַכְשָׁו כְּשֶׁאַתָּה כָּאן לֹא אֶתֵּן לְךָ לְהֵעָלֵם

רַק בִּשְׁנֵינוּ יַחַד הָעוֹלָם שָׁלֵם.

 

אָמַר הַבֵּן, אַבָּא שֶׁלִּי זֶה לֹא יִתָּכֵן,

אַתָּה מְחֻיָּב לִי, אֲנִי הַבֵּן.

וְהַבַּת לֹא דִּבְּרָה, רַק מָחֲתָה דִּמְעוֹתֶיהָ,

נָעֲלָה אֶת הַדֶּלֶת, הוֹשִׁיטָה יָדֶיהָ

וְחִבְּקָה אֶת הָאָב בְּלִי מִלִּים

לֹא אָדַם יִקָּחֶנּוּ, אַף לֹא אֱלֹהִים.

מיכל סנונית

 

* * *

איליה בר זאב

יולי 2024. סיון-תמוז תשפ"ד...

 

אַךְ הֵחֵלָּה וכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.

תֵּל לָבָן מַחְלִיף

צְבָעָיו,

צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הַעֶצֶב.

 

עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים

מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְּסֻכְסֶכֶת.

אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,

חַיִּים שֶׁהָיוּ.

הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ.

 

נחל בוקק. צילום יעקב שקולניק.  ויקיפדיה.

 

בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת,

בַּנְּחָלִים.

לְיַד שִׂיחֵי הַמָּלּוּחַ, אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.

בַּצָפוֹן –

קוֹץ רוֹדֵף קוֹץ וְדַרְדַּר בְּאִי -שֶׁקֶט.

 

מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוכָבִים

אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.

עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֵר לְהָרֵי מוֹאָב וְאֶדוֹם נָבוֹא

מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק

 

אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן

יָם הַמָּוֶת.

 

במקומות שהיינו

לזכרו של אבי אתגר ז"ל – קול בלתי נשכח

 

בְּשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם, (בְּרֶשֶׁת ב'), אֲבִי אֶתְגָּר* מַמְלִיץ

לְהַקְפִּיא אֶת הַכּוֹס לִפְנֵי מְזִיגַת

הַבִּירָה בַּאֲלַכְסוֹן,

לָחוּשׁ בִּנְשִׁיקַת זְכוּכִית צוֹנֶנֶת.

 

בְּלֵּילוֹת יָרֵחַ, בְּדַרְכֵי הַמִּדְבָּר, מַבּוּעֵי מַעְיָן

גּוֹלְשִׁים מַטָּה –

זִרְמֵי שִׁטְפוֹנוֹת בְּנַחֲלֵי הָאַכְזָב.

חִפַּשְׂתִּיךָ בַּבּוֹלְעָנִים לְיַד שְׂדוֹת הַמֶּלַח –

 

תָּמִים בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהָיִינוּ.

 

עוד יום במדבר

 

נְשָׁרִים חַדֵּי עַיִן מַשְׁחִיזִים מַקּוֹר מְאֻנְקָל

בְּפִנּוֹת הַאֲכָלָה.

כִּכְלָבִים הַמְּלַקְּקִים מִן הַיָּם רְעֵבִים לִמְנַת הַבָּשָׂר.

צִפּוֹרֵי טֶרֶף נִכְחָדוֹת כְּנֶשֶׁר פֵּרוֹת

בְּטוֹרְבִּינוֹת הָרוּחַ.

עֳפָרִים מְבַקְּשִׁים לִגְלֹשׁ אֶל הַמַּיִם, תְּאֵבִים לִשְׁתּוֹת,

מַמְתִּינִים בְּסֵתֶר צִמְחִיַּת הַמִּדְבָּר.

לְשׁוֹן אֵם מְשֻׁרְבֶּבֶת מְלַקֶּקֶת בְּגוּפָם, מַרְחִיקָה רֵיחוֹת

מְגָרֵי טוֹרְפִים טַפִּילִיִּים.

עוֹד יוֹם בַּמִּדְבָּר –

מֵטִיבֵי לֶכֶת נֶאֱסָפִים לַחֲזוֹת בְּפִלְאֵי הַטֶּבַע.

 

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

"כְיֶלֶד שֶׁאָבַד

פֶּתַע בְּפִנַּת אַחַת הַמַּחֲשָׁבוֹת

וְכָל עוֹבֵר מַסְתִּיר פָּנָיו"

אנדד אלדן---1967

 

אַחַר-כָּךְ הִתְחַלְנוּ

 

אַחַר-כָּךְ הִתְחַלְנוּ הַרְבֵּה שָׁנִים

מַחֲבוֹאִים לְשַׂחֵק

וְכָל פַּעַם אָמַרְתִּי לְבִתִּי

עַכְשָׁו אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ

חוֹמַת-אִישׁ וְשָׁכַבְתִּי עַל צִדִּי

וּכְשֶׁעַל בִּרְכַּי נִצַּבְתִּי אָמַרְתִּי לָהּ

עַכְשָׁו אֶהְיֶה לָךְ מִגְדָּל

אַךְ

חַשְׁתִּי פֶּתַע

 

שֶׁאֵין מַקְשִׁיב לְסִפּוּרִי עוֹד.

חָדַלְתִּי לְשַׂחֵק אֶת

מַחֲבוֹאַי.

 

שָׁמַיִם נֶאֱחָזִים

 

שָׁמַיִם נֶאֱחָזִים בָּעֲנָפִים –

אִלּוּ מָצָאתָ מָנוֹחַ.

עֲנָנִים כִּפְצָעִים, עָלִים בְּצֶבַע בָּרָק

אִלּוּ מָצָאתָ מָנוֹחַ.

מַנְגִּינוֹת הַנְוֹלָדוֹת בְּגַמְגֵּם הַשָּׁמַיִם,

וְרַעַם נוֹהֵם – אִלּוּ מָצָאתָ מָנוֹחַ.

מוּסִיקָה בְּקֶצֶב הַדָּם –

 

שְׁקִיעוֹת סְחוּפוֹת מָטָר

כָּל דַּלְתוֹת גּוּפִי תֹּאמַרְנָה –

אִלּוּ מָצָאתָ מָנוֹחַ.

 

 

הַרְבֵּה מִן הַבּוֹעֵר

 

הַרְבֵּה מִן הַבּוֹעֵר בָּךְ

אַתְּ מְכַבָּה בְּשֵׁנָה כִּבְחוֹל

וּבְחֻבֵּךְ, כְּמוֹ בִּמְחִלּוֹת מִתַּחַת לַחוֹל

בְּיָמִים פְּגוּעִים, הַכֹּל קַיָּם וָחָי.

 

מִכָּל עֲלִילוֹתַי רַק לִבֵּך הָעֵר

שׁומֵר עַל קֶצֶב שָׁפוּי בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.

 

פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. ספר שקיבלתי כשי בביקור מיוחד בבארי, 2008, בביתו של אנדד אלדן. מבחר שירה לאחר 50 שנות יצירה.

איליה בר זאב

 

* * *

יחיא סינוואר: אני מבקש להודות לבן גביר  ולסמוטריץ' המאיימים לפרק את הממשלה הציונית בגלל עסקת החטופים שאין לי כל כוונה לקיימה בתנאים של נתניהו, ואני גם מבקש להודות לכל תומכַיי המפגינים המשתוללים בתביעתם להחזרת החטופים בתנאים שלי, ולהקדמת הבחירות, ולהפלת הממשלה, ולנסיגת צה"ל מציר פילדלפי, ולהחזרת החמאס לשלטון בעזה – ובכך הם מקדמים, בעזרת התקשורת הציונית, את תוכניתי להשמדת המדינה הציונית בידי  אויביה שינצלו את חולשתה! ותודה לחסאן נסראללה שממשיך לשרוף את מדינת קורי העכביש הציונית!

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.7.24

* יומן מבצעים –

יום ד' 3.7.24:

סיכום האירוע בצפון הגולן: שלושה מטחים מלבנון, למעלה ממאה רקטות, שמונה שריפות.

יום ה' 4.7.24:

מתקפת רקטות וכטב"מים גדולה מלבנון על כל הצפון, כולל כל מרחב הגולן. שריפות רבות ברחבי הגולן. הרוג ופצוע באחד מבסיסי צה"ל. אזעקה גם באורטל.

האזעקה תפסה אותי בכרם. השתטחתי על אימא אדמה וחיפיתי בידיי על הראש. כשהמטח חדל, מיהרתי לחזור לאורטל. היתה נפילה סמוך לאורטל, צמוד לגדר, ליד האורווה. עמוד חשמל נפל וגרם להפסקת חשמל. רסיסים עפו לאזור המשקי ולאזור התיירות וגרמו נזק קל לרכוש. פרצה שריפה. שריפה נוספת פרצה בשטח הבקר.

כיתת הכוננות השתלטה במהירות על השריפה. אילו איחרה בחמש דקות, האש היתה מגיעה לאורווה. גם השריפה בבקר כובתה. ברגע שהחשמל כבה, נדלק אוטומטית הגנרטור. בתוך זמן קצר הגיעו עובדי חברת החשמל ותיקנו את התקלה. בקיצור, הכול בשליטה.

(למחרת נמצאו מספר רסיסים באזור המגורים, כולל אחד במרפסת בית ואחד בחצר. לא ברור אם אלה רסיסים מהרקטה שנפלה בסמוך אלינו או מיירוט מעלינו).

 

* להגביר את הלחץ – זוכרים את ההפחדות שפעולה ברפיח תמנע עסקה? זוכרים את ההאשמות על הבחירה בפעולה ברפיח במקום בחירה בעסקה? שהפעולה ברפיח היא גזר דין מוות לחטופים?

והנה, הפעולה ברפיח חוללה לראשונה תזוזה בעמדת חמאס ושינוי בתביעותיו. הלחץ החל לתת את אותותיו.

זה לא צריך להפתיע. הרי ראינו כבר בעסקה הראשונה שלחץ צבאי כבד המלווה את המו"מ מביא לעסקה. עכשיו נתאר לעצמנו היכן היינו עומדים, אילו מיד אחרי העסקה הראשונה, צה"ל היה חוזר לפעול ולתמרן במלוא העוצמה בכל הגזרות ולא מדשדש במשך חודשים ארוכים. סביר להניח שהחטופים כבר היו בבית מזמן, כחלק מתנאי הכניעה של חמאס.

אני מקווה מאוד שננצל את המומנטום שנוצר עכשיו ונגביר מאוד את עוצמת הלחץ הצבאי כדי להביא לעסקה בתנאים סבירים, שלא יסכנו את ביטחון ישראל.

 

* אחדות לאומית – לאחר הבחירות, שאני מקווה מאוד שתתקיימנה מוקדם ככל האפשר, חייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. האלטרנטיבה היא ממשלה צרה צרורה שתלויה בקיצונים מימין ומשמאל ו/או במשתמטים, תמשיך להעמיק את הקרע, שהוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל, או לחלופין תחזיר אותנו שוב לסבבי בחירות חוזרים ונשנים, המפוררים את הדמוקרטיה. ממשלת אחדות אמיתית, כלומר לא מסגרת לעומתית של שתי ממשלות יריבות, תגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות המפלגות את החברה הישראלית, תוציא אותנו מן התקיעות ותרפא את החברה הישראלית.

החזון הפוליטי שלי הוא שתקום מפלגה ציונית-ממלכתית-ניצית-דמוקרטית, בהנהגת אישים כמו בנט, יועז הנדל, גדעון סער, ליברמן ואישים נוספים מחוץ למערכת הפוליטית, שתהיה מפלגת המונים, שתירש את הליכוד ואת רוב מצביעיו ותנצח בבחירות. היא תקים ממשלת אחדות עם המחנה הממלכתי ויש עתיד. ייתכן שתנועת הרבעון הרביעי תהיה למפלגה ותרוץ לכנסת וכמובן שגם היא תהיה בבסיס ממשלת האחדות הלאומית. המפלגות הללו תגבשנה את קווי היסוד של הממשלה, ותקראנה לכל המפלגות חוץ מפסולי החיתון – הכנופייה הכהניסטית וחד"ש-תע"ל האנטי ישראלית, להצטרף אליה אם תקבלנה את קווי היסוד שלה.

אם החרדים יסכימו להצטרף לממשלה שתוביל חוק גיוס אמיתי, תפעל לשים קץ להשתמטות ותעצור את התקציבים המממנים את ההשתמטות – הם יהיו יותר מרצויים כשותפים למהפכה מרחיקת הלכת הזאת. אם הדמוקרטים ירצו להצטרף לממשלה, שהקו המדיני ביטחוני שלה ניצי – ברוכים הבאים. אם הליכוד ירצה להצטרף לממשלה כזו, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי, ברוך יהיה. וגם רע"מ תהיה שותפה רצויה, אך לא כאשר קיום הממשלה תלוי בה.

ואם תוצאות הבחירות לא תהיינה בהתאם לחזון שלי, גם אז נכון יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית, במתכונת שתתאים לתוצאות הבחירות.

 

* רגנטים ודגנרטים – באיצטדיון "מנורה" בת"א נערך בתחילת השבוע כנס הקורא לשלום עם הפלשתינאים.

נו נו. מי שמלהגים היום על שלום עם הפלשתינאים, לוקים בבוחן המציאות. אם בכך זה היה מסתכם, ניתן היה להתייחס לכך בחיוך סלחני, ואפילו קצת בחיבה לאנשים תמימים, אך שוחרי טוב אלה.

לצערי, האירוע מסמן תופעה חמורה והמסוכנת לאין ערוך. את האירוע ארגנו כארבעים ארגונים. חלקם ארגונים אנטי ישראלים רדיקליים ולצידם ארגוני שמאל ציוני וח"כים ממפלגת העבודה.

מזעזע לחשוב לאן הידרדרה מפלגתם של בן גוריון, אשכול, יגאל אלון, גולדה ורבין, שהם מתרועעים עם מי שמורנו ורבנו ברל כצנלסון, מורה דרכה של תנועת העבודה הציונית, היטיב להגדיר, בתקופת מאורעות תרצ"ו, שהיו כאן וכאפס לעומת טבח שבעה באוקטובר, "כל מיני רנגטים ודגנרטים" והתחייב שלא יהיה למצפוננו שקט כל עוד אפשרי הדבר שבילד יהודי אחד "ידבקו חיידקים של שנאה לעצמו... ויטרפו עליו את דעתו עד שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים שהצליחו לרכז כאן את האנטישמיות הביולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח."

ברל היטיב להגדיר את מי שביצעו כמעט תשעים שנה מאוחר יותר את הטבח הנורא, ששמונים אחוז מהפלשתינאים תומכים בו, ואת אותם יהודים שונאי עמם התומכים באויב אז – והיום. תנועת העבודה ראתה באותם יהודים מוקצים מחמת מיאוס, והנה היום ח"כים מטעמה חוברים אליהם. איזו פשיטת רגל מוסרית וערכית.

בכתבה הסופר-מפרגנת ב"הארץ" על האירוע התראיין בהתלהבות פעיל ותיק במצפן. למי שאינו מכיר, מצפן הוא ארגון שמאל רדיקלי שקם בשנות השישים, עוד לפני מלחמת ששת הימים, ושולל את קיומה של מדינת ישראל. פעיליו (אודי אדיב, רן ורד, רמי לבנה ועוד) היו שותפים לרשת ריגול וחבלה שהיתה קשורה לארגון הטרור החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין בראשות נאיף חוותמה, שאחראי בין השאר על טבח הילדים ההמוני במעלות לפני חמישים שנה.

מרואיין אחר היה הח"כ האנטי ישראלי הפנאט עופר כסיף, שעוד כסטודנט (שנינו למדנו באותה תקופה באוניברסיטה העברית) הצית את דגל ישראל והיום הוא מפגין עם דגל אש"ף. כסיף הגדיר בראיון את ישראל "מדינה עם מנטליות נאצית."

מה לנעמה לזימי ולגלעד קריב עם שונאי ישראל אלה? מה לכהן בבית קברות? אני מכיר אישית כבר שנים רבות את הרב גלעד קריב, מפעילותנו המשותפת בארגוני ההתחדשות היהודית. אני מכיר אותו כציוני שורשי, בלב ובנפש. איך הוא התדרדר לדיוטה נחותה כל כך, של השתתפות בכנסים עם אוטו-אנטישמים כאלה? אם ראשי תנועת העבודה מתהפכים בקבריהם לנוכח ההידרדרות הנוראה של מי שמתיימרים להיות ממשיכיהם, מה יגיד יוסף בורג מנהיג המפד"ל, כשעצמו ובשרו, יוצא חלציו אברום היה לאוטו-אנטישמי רדיקלי? אשריו של יוסף בורג, שהוא זכה למות לפני שבנו יצא לשמד ונחסכה ממנו הזוועה. התמונה המרכזית בכתבה ב"הארץ" היתה של אברום בורג מניף אגרוף כדרך הפשיסטים ועל חולצתו כתוב בעברית ובערבית "מדינת כל אזרחיה."

חשוב להבהיר, שישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא בעת ובעונה אחת גם מדינת כל אזרחיה וכזו היא מיום הקמתה. אבל הסלוגן, פרי יצירתו של המרגל עזמי בשארה, הוא שם קוד לחיסולה של מדינת ישראל והקמה של מדינה לא יהודית במקומה. בעיניהם, זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם בעולם, זולת העם היהודי. כאשר לובש החולצה הזאת מניף את אגרופו באלימות, המסר שלו הוא שאת המטרה הכתובה על חולצתו נשיג בכוח, באמצעות האגרוף. על איזה שלום הם מדברים? עופר כסיף מגדיר את ישראל מדינה נאצית. זה כנראה מה שהוא הסיק מאירועי שבעה באוקטובר. האם הוא בעד שלום עם המדינה הנאצית? ודאי שלא. הוא מוכן לשלום עם "מדינת כל אזרחיה" שתקום על חורבנה של ישראל.

עם המנוולים האלה אתה מפגין, גלעד קריב? על התועבה הזאת תקום המפלגה ה"דמוקרטית"?

[אהוד: מה אתה מתפלא על נעמה לזימי? הרי הח"כית הסכלה הזו תומכת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן בתקופת שלטון המימסד של מפלגתה דאז – מפא"י!]

 

* דה-קורביניזציה – כשהצורר האנטישמי, תומך הטרור, ג'רמי קורבין, הנהיג את הלייבור, הוא ריסק את מפלגתו. כשקיר סטרמר החליף אותו, הוא הצהיר שינקה את הלייבור מאנטישמיות, ועשה זאת בהצלחה לא מועטה, אך לא מלאה. אחרי 7 באוקטובר הוא התייצב באופן ברור לצד ישראל. סטרמר הצעיד את מפלגתו לניצחון היסטורי, הגדול בתולדותיה. אמנם בדרך כלל הגורם למהפך אינו האופוזיציה אלא כשלי השלטון, אך תהליך הדה-קורביניזציה שהוביל סטרמר שיקם את מפלגתו והפך אותה אלטרנטיבה לשלטון.

יש לקוות שכראש הממשלה סטרמר ינהג בהגינות, אך יש לזכור שיש במפלגתו אגף רדיקלי שונא ישראל שלבטח יאתגר אותו. למרבה השמחה, חבר הפרלמנט האנטישמי גאלווין הודח. למרבה הצער, הצורר האנטישמי קורבין, שרץ כעצמאי, נבחר לפרלמנט.

 

* השליט העליון – לפני שאנחנו מתלהבים מבחירתו של נשיא "רפורמיסט" באיראן, כדאי שנזכור כמה עובדות. הנשיא אינו מנהיג איראן. הוא אינו הדמות המרכזית. הוא אינו האיש הקובע. לא הוא מעצב את המדיניות. המשטר האיראני הוא משטר אייאתולות. על פי החוקה, העומד בראש המדינה הוא המנהיג העליון, האייתולה עלי חמינאי. על פיו יישק דבר. משמרות המהפכה, הכוח הצבאי החזק לאין ערוך יותר מצבא איראן, כפוף אליו אישית. כל הפעילות הטרוריסטית של "ייצוא המהפכה" לארצות אחרות נעשית בידי משמרות המהפכה.

בהתאם לחוקה, המועמדים לתפקיד הנשיא הם אנשים שחמינאי אישר את מועמדותם. כלומר, כאשר אנו שומעים על התמודדות בין שמרן לרפורמיסט, עלינו לזכור ששני המועמדים עברו את הסינון של חמינאי ואושרו על ידו. חמינאי לא היה מאשר מישהו שיפעל בדרך המנוגדת לדרכו.

בעיניי, נשיא "רפורמיסט" מסוכן יותר מנשיא "שמרן", כיוון שבאמצעות מתקפות חיוכים הוא עלול לסמם את המערב, כפי שאובמה נפל במלכודת הדבש של רוחאני.

 

* לירות בהם – בעיצומה של מלחמה, חיילי צה"ל מותקפים בידי פורעים בן גבירים באבנים – אבן זה נשק קטלני, ביידוי אבנים באמצעות רוגטקות – על אחת כמה וכמה ובבקבוקי תבערה.

מי שנוהג כך הוא אוייב. הוא גיס חמישי. בוודאי בשעת מלחמה. חיילים היו יכולים להיהרג.

צריך היה לירות בהם. ירי על מנת להרוג. ירי מתוך הגנה עצמית.

הם מרשים לעצמם להילחם בצה"ל, כי יש להם גב. הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלת ישראל. באופן בלתי מפתיע, הח"כהניסטית סון הר מלך נפגשה עם אנשי הגיס החמישי, העניקה להם גיבוי על האלימות נגד חיילי צה"ל בזמן מלחמה וכינתה אותם "חלוצים". הם המוציאים לפועל של הכנופייה הכהניסטית.

 

* האם הצוק היה איתן? – כשנתניהו נשאל על גישתו הפייסנית כלפי חמאס לאורך שנים, שאיפשרה לו להפוך למפלצת שחוללה את 7 באוקטובר, הוא מגיב שההיפך הוא הנכון. הממשלה בראשותי, הוא אומר, הנחיתה על חמאס מכות קשות בשלושה מבצעים – "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות". ובכל זאת חמאס התעצם והתעצם, ירה לאורך למעלה מעשרים שנה רקטות על ישראל וביצע את טבח 7 באוקטובר. איך זה מסתדר?

את המכה הקשה ביותר בתקופת הסבבים, ספג חמאס במלחמת "צוק איתן", שמחר ימלאו לה עשר שנים, ולכן נבחן את הסוגייה באמצעות המבצע הזה.

בניגוד למבצעים אחרים, למבצע "צוק איתן" היה הישג נכבד – שלוש שנים וחצי של שקט. היו אלו שנות השקט היחידות מאז שהעברנו את רצועת עזה לשליטת ערפאת ב-1994. הדבר מעיד על המכה הקשה שחטף חמאס. אז מה השתבש, אם כן?

שבועות אחדים לפני המבצע, חטף חמאס את שלושת הנערים ורצח אותם. צה"ל יצא למבצע "שובו אחים" לאיתור הנערים הנעדרים. בתקופה זו, חמאס תקף את ישראל ברקטות, הרבה מעבר ל"טיפטוף" הידוע לשמצה, שאותו למרבה הבושה הכלנו ועליו הבלגנו.

תגובת ישראל הייה תחינה בפני חמאס – שקט ייענה בשקט. כלומר, הממשלה עשתה כל מאמץ להשתמט מפעולה משמעותית והתחננה לשקט. זה לא עזר, וממש נגררנו בעל כורחנו להסלמה ולמבצע.

במבצע עצמו היו 12 הפסקות אש. איך התנהלה הפסקת האש? היתה חלוקת תפקידים בינינו לבין חמאס. אנחנו היינו אחראים על ההפסקה. הם היו אחראים על האש. אותן הפסקות אש היו, בפועל, חד-צדדיות. משמעות הדבר היא, שישראל לא חתרה להכרעה אלא להפסקת אש. בכל פעם שמתווך זה או אחר הציע הפסקת אש, קפצנו על המציאה. רק כאשר המכות שחמאס חטף היו כואבות וקשות דיין כדי שחמאס ירצה בסיום המלחמה, הוא נאות להפסקת אש, ואנו כמובן קפצנו עליה כמוצאי שלל רב. היה זה מבצע בחסות ההתמכרות לשקט. אחרי תום המבצע, מנהיגי ישראל הכריזו על "שיקום תמורת פירוז," כלומר ישראל לא תאפשר את שיקום עזה ללא פירוזה מנשק ותחמושת. הכריזו, אבל לא עמדו על כך, לא התעקשו והשאר היסטוריה.

כאמור, המבצע הביא לנו שלוש שנים וחצי של שקט, אך השקט נוצל להתעצמות והתארגנות של חמאס. לאחר שלוש שנים וחצי, החל חמאס בפרובוקציות – מצעדי שיבה שכללו יידוי מטענים לעבר לוחמי צה"ל, יידוי מטענים בשעות הלילה לעבר הגדר כדי ליצור פיגוע רעש. והחמור מכל, טרור ההצתות. ואיך ישראל הגיבה להצתת שדותיה? הבליגה. במקום להכריז שדין הצתה כדי רקטה ולהגיב בכוח על כל הצתה, נתניהו למעשה הרשה לחמאס להצית את שדותינו באין מפריע. החולשה הזו מוטטה את תוצאות "צוק איתן" והחזירה אותנו למשטר ה"טיפטופים" והסבבים. כל סבב נגמר בהפסקת אש, שעל פיה הם מפסיקים לירות רקטות ואנחנו מפסיקים להפציץ. וההצתות? האש הזאת לא נכללה בהפסקת האש.

כך הידרדרנו והידרדרנו עד 7 באוקטובר.

כשלי המבצע והתקופה שאחריו: א. ההתמכרות לשקט. ב. הפסקת אש במקום הכרעה. ג. ויתור על פירוז הרצועה. ד. הבלגה על חידוש הטרור. האם ב"חרבות ברזל" ננהג אחרת?

 

* גם מכחישת קורונה – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך היא, בנוסף לכל הצרות, גם מכחישת קורונה.

 

* קצת סדר בבלגן – כמה הבהרות קטנות כדי לעשות קצת סדר בבלגן:

כדור הארץ אינו שטוח. הוא באמת כדור.

הפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף. אין באמת פרוטוקולים כאלה.

היהודים לא שרפו את הרייכסטאג.

ניל ארמסטרונג אכן נחת על הירח. זה לא תעלול יח''צנות של נאס"א.

דיין לא תיכנן יחד עם קיסינג'ר וסאדאת את מלחמת יום הכיפורים.

אלביס פרסלי מת. סופית.

פול מקרטני חי. זמנית.

השב"כ לא רצח את רבין.

המוסד אינו אחראי על מתקפת הטרור של 11.9.2001.

ישראל לא החדירה לחופי מצרים כרישים.

הפרקליטות לא תפרה תיקים לנתניהו.

היתה מגיפת קורונה. זו לא המצאה של ארגון הבריאות העולמי.

אין דיפ-סטייט.

הבחירות בארה"ב שבהן נבחר ביידן לא זויפו.

צה"ל והשב"כ לא תכננו עם חמאס את טבח שבעה באוקטובר כהפיכה צבאית להפלת נתניהו.

מקווה שעזרתי.

[אהוד: בהחלט עזרת. טינפת את ביבי!]

 

* סולידריות גולנית – אני שומר בשער הקיבוץ. עוצרת לידינו מכונית. יוצאת ממנה נסיבה סמארה, מסעדנית מבוקעתא, ומפנקת את החיילים במיטב האוכל הדרוזי.

 

* ביד הלשון: והגליל יחרב – מצב הגליל בכי רע. עשרות אלפי עקורים. מאות בתים הרוסים. עשרות אלפי דונמים שרופים. כבישים הרוסים. פרי שנרקב על העצים.

במה נתנחם? ההיסטוריה היהודית רווייה באירועי חורבן שקדמו לתקומה וגאולה; גאולה בחינת "פאר תחת אפר." כמובן שהאירוע הדרמטי ביותר הוא הקמת המדינה אחרי השואה (וחשוב לציין שהמדינה לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה).

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר," שר שלום חנוך. ובמקורותינו יש ביטוי הנקרא עקבתא דמשיחא, ובעברית – עקבות המשיח. מדובר באתוס שלפיו סוף תקופת הגלות לפני ביאת המשיח, כלומר לפני הגאולה, תהיה קשה במיוחד ועם ישראל יהיה בה בשפל תרבותי, מוסרי, כלכלי וביטחוני. מקור המושג הוא במזמור פט בתהלים: "אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך."

בסוף מסכת סוטה במשנה מתוארת תקופת עקבתא דמשיחא בפסוקים הבאים, ובין השאר מתואר בהם חורבן הגליל. בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה החוצפה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת, בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו."

מי ייתן, שהחורבן שחווה הגליל, הוא תקופה קשה המבשרת תקומה לאומית ואזורית גדולה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 

* * *

אהוד: אם תהיה הפסקה במלחמה, ולא רק אזרחינו בצפון יחזרו לבתיהם, אלא גם עשרות אלפי הלבנונים יחזרו ליישוביהם, שחלקם נהרסו כמו בתי הפלסטינים ברצועת עזה – והם ייווכחו איזה מחיר נורא שילמו עבור החלטת חסאן נסראללה, החיזבאללה והאיראנים לצאת למלחמה על ישראל ­– האם תפרוץ מלחמת אזרחים במדינה השסועה ופושטת הרגל הזו, שלא תהיה מסוגלת לשקם את אזרחיה?

 

* * *

עדינה בר-אל

יעקב אמסלם – המוזות לא שותקות בנגב

או:

גם משחק הוא ציונות

יעקב אמסלם, שחקו ובמאי תיאטרון ממושב "יבול" בעוטף עזה, ממשיך בפעילותו התרבותית המגוונת גם עכשיו. ב"תאטרון עוטף הנגב" הוא משחק במחזה אקטואלי על השלכות השבעה באוקטובר, ואילו בתיאטרון "לוגון" יעקב סוחף אחריו עשרות שחקנים, זמרים ורקדנים, והם מופיעים במחזמר קומי.

הביטוי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" לא מתאים למצב התיאטרון בנגב. הרבה דובר על רוח העם שמתגלה בעת קשה זו. מסתבר שגם אנשי תיאטרון בנגב מגלים את חוזקותיהם וממשיכים לתרום לחיזוק הרוחני והתרבותי של כולנו. תמיד יש מישהו שדוחף ומעורר לפעולה. בתחום התיאטרון בנגב בולט השחקן והבמאי יעקב אמסלם.

יעקב אמסלם ממושב "יבול" בעוטף עזה, עלה ארצה מצרפת בגיל 17 יחד עם אחותו. השניים הגיעו לקיבוץ משאבי שדה בנגב עם גרעין של תנועת "הבונים דרור". "באנו מטעמים ציוניים, כמו שהתחנכנו בתנועה זו." הוא אומר. "אחר כך נסעתי לצרפת כשליח של התנועה. שם הכרתי את אורלי רעייתי, שהיתה חניכה בתנועה, וחזרתי איתה ארצה."

לאחר שמונה שנים בקיבוץ משאבי שדה, הם עברו להתגורר בעיר ערד. "אבל זה היה מקום עירוני מדי עבורנו." אומר יעקב בחיוך. "בחרנו במושב יבול, בו אנו חיים כבר שלושים וחמש שנים."

יעקב הוא שחקן ובמאי במקצועו. הרומן שלו עם התיאטרון החל בצרפת בגיל חמש-עשרה. "הייתי אז בלהקה אשר שרה שירי מחאה פוליטיים." הוא מספר. "בנוסף למדתי אז פנטומימה אצל מי שהיה אחד מתלמידיו של מרסל מרסו הפנטומימאי הידוע. אז הבנתי שהעתיד שלי הוא להיות על הבמה."

כאשר הגיע ארצה בשנת 1978, למרות שהתגורר בקיבוץ בנגב, רחוק ממרכז הארץ, לא זנח יעקב את החלום לתיאטרון. עד מהרה הוא ניהל קבוצות תיאטרון, ותוך כדי כך השתלם בקורסים שונים בסמינר הקיבוצים. וכך היתה לו הזדמנות ללמוד ממורים ידועים בתחומם, ביניהם השחקנית והבמאית נטע סלוצקי ואמן הפנטומימה יורם בוקר. 

 

תיאטרון הנגב

אחד האנשים המרכזיים שהשפיעו על חייו ועל דרכו המקצועית היה השחקן והבמאי שמואל (שמוליק) שילה ז"ל מקיבוץ צאלים. שמוליק יזם הקמת תיאטרון חדש בנגב, והגשים זאת בעזרת חבורת שחקנים, ביניהם יעקב אמסלם. הם הקימו את "תיאטרון הנגב", מתוך אידיאולוגיה שגם לאנשי התיאטרון שמתגוררים בנגב יש זכות להתבטא ולעסוק במה שהם אוהבים באזור מגוריהם, ללא צורך לעבור לשם כך להתגורר במרכז המדינה. וכמובן שבער בהם הרצון לאפשר לתושבי הנגב ליהנות מתרבות בכלל ומתיאטרון מקצועי בפרט. "בעצם בזכות שמוליק החלטתי לעבור עם משפחתי לחיות בחבל אשכול, במושב יבול, כדי להיות קרוב לתיאטרון."

"שמוליק היה ממש מורי ורבי. הוא שלף אותי לתיאטרון שיזם. אחרי שלמדתי משחק ובימוי הוא שמע עליי ושלח הודעה לקיבוץ שהוא רוצה להיפגש איתי. (אז לא היו עדיין פלפונים)." נזכר יעקב. "אז אני עדיין לא ידעתי מיהו, למרות שהיה כבר בשיא הקריירה שלו באותה תקופה. בפגישה הראשונה בינינו הוא הסביר לי שגם להיות שחקן זה ציוני, לא חייבים רק לעבוד בלול."

 

תיאטרון עוטף הנגב

"תיאטרון הנגב" פעיל כבר שלושים וחמש שנים.  כולם שחקנים מקצועיים, שמופיעים בהצגותיהם בכל רחבי הארץ. המנהל האמנותי הוא אמיתי בן אוזיליו. אחרי השבעה באוקטובר התיאטרון ממשיך לפעול, ועתה הוא נקרא "תיאטרון עוטף הנגב".

"אנחנו עובדים עתה על הפקת הצגה דוקומנטרית על מה שאירע לאחר שבעה באוקטובר. זוהי הצגה חזותית מאוד, בשילוב עבודת וידאו." מספר יעקב.  "בניגוד להצגות רגילות, השחקנים לא מגלמים דמויות, אלא מדברים. החומרים הם אישיים שלנו, מהתחושות שלנו. אין כאן תיאור מה שהיה בשבעה באוקטובר," הוא מבהיר. "אנחנו עוסקים בהשלכות של האירועים. ובעצם בודקים את המושג 'בית' אחרי השבעה באוקטובר."

 

תיאטרון לוגון –  LOGON

מזה שבע-עשרה שנים משמש יעקב אמסלם כבמאי תיאטרון "לוגון" LOGON, ראשי תיבות של השם באנגלית:  The Light Opera Group Of the Negev

"לוגון היא קבוצת תיאטרון מדהימה שמעלה מחזות בשפה האנגלית." הוא מספר. "קבוצה זו קיימת כבר כארבעים שנה, כל ההפקות שלנו הם מחזות קלאסיים, שהועלו בתיאטראות ברודוויי בניו-יורק.  חברי הקבוצה מגיעים מכל הנגב, לא רק מהעוטף. יש בינינו מושבניקים, קיבוצניקים, תושבי באר-שבע, עומר ועוד." יעקב מציין את אחד החברים הוותיקים, לואיס הֶר, שנחטף בשבעה באוקטובר מקיבוץ ניר-יצחק, וצה"ל הצליח לשחרר מהשבי ברפיח אותו ואת חברו פרננדו מרמן.

ההצגה החדשה של תיאטרון "לוגון" היא המחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ." "ההצגה הזו היא בעצם אסקפיזם בימים קשים אלו. " אומר יעקב. המחזמר מבוסס על ספר בשם זה, שראה אור בשנת 1952. כמחזמר הוא הועלה לראשונה בברודווי בשנת 1961 וזכה בפרסים רבים. בשנת 1967 הופק גם סרט בשם זה. המחזמר הוצג שוב ושוב בברודווי בשנים 1995 ו- 2011. 

"למרות שהעלילה מתרחשת בשנות השישים של המאה העשרים בניו-יורק," אומר יעקב, "היא בעצם אקטואלית גם היום. היא מציגה מנהלים, עובדים ומזכירות של חברה גדולה, ומשקפת את מערכת היחסים ביניהם. הדמות הראשית היא עובד זוטר, שמוצא דרכים 'לקצר את הדרך' לתפקיד גבוה בחברה. גם בימינו," הוא אומר, "יש מי שמעדיף לקצר את הדרך, להשתמש ברשתות החברתיות וכולי, כדי להצליח. זאת במקום ללכת בדרך הארוכה והקשה של לימודים וצבירת ניסיון מתחתית הסולם עד למעלה."

 ייחודו של התיאטרון הוא השפה האנגלית, בה מדברים בהצגות. "הקהל אוהב לראות את ההצגות בשפה המקורית בהן נכתבו." אומר יעקב. בהצגה זו משתתפים עשרים וחמישה שחקנים, כי היא מתרחשת לכאורה בתוך בניין. בעבר היו להם הפקות עם הרבה יותר משתתפים בהצגה אחת – עד שישים איש,  ביניהם שחקנים, זמרים ורקדנים, כיוון שאלו הם מחזות מוסיקליים. בנוסף לכך הוא מציין את העובדה, שכל השירים מושמעים מפיהם של השחקנים על הבמה. הם אינם משתמשים ב"פלייבק", בהקלטות רקע. עוד הוא מציין את ההתמדה של חברי הקבוצה, שמגיעים שלוש פעמים בשבוע (!) לחזרות שנערכות ביישוב עומר. כאן המקום להביע הערכה רבה לאירוח של "מגן אברהם", קהילה מסורתית בעומר, שמארחת את הקבוצה – הכוללת גם חילוניים – ברצון וברוחב לב בבית הכנסת שלה.

אנשי ההצגה יוצאים לסיבוב הופעות בארץ רק עכשיו, באיחור משנים קודמות. וזאת עקב המצב. רבים פונו מבתיהם לאחר השבעה באוקטובר, אבל יעקב וכל החברים לא ויתרו. כאשר אנשים החלו לחזור ליישוביהם – במיוחד מבוגרים שאינם הורים לילדים קטנים – הם התקבצו יחד והחלו לעבוד על המחזמר החדש. 

 

משפחה אמנותית ב"יבול"

"המושב שלנו הוא ממש כמו קיבוץ." אומר יעקב. "התרבות אצלנו פורחת. בחגים כולם משתתפים באירועים. אנחנו קהילה ממש חזקה." הוא מוסיף.

יעקב עצמו לא מסתפק בעבודתו ב"תיאטרון הנגב" וב"לוגון". "אני די אקטיבי," הוא מעיד על עצמו, "ואני רגיל לעשות כמה דברים בו זמנית. בצד התיאטרון המקצועי אני עובד עם קבוצות תיאטרון של באר שבע, של חבל אשכול ושל שדות נגב, וגם עם קבוצות צעירים באוניברסיטה." 

מסתבר שלא רק אבי המשפחה הוא אמן פעיל ויוצר. וכמוהו גם כל בני המשפחה. רעייתו של יעקב, אורלי, היא אמנית. בעבר עסקה בווידאו ארט. בשנים האחרונות היא מדריכת שיקום לאנשים שמתמודדים עם מחלות נפש, אבל לא זנחה את האמנות. היא ממשיכה לצייר ולפסל.

ארבעת ילדיהם של בני הזוג עוסקים בתחומים שונים של אמנות. יעקב מספר עליהם בגאווה: "בתנו הבכורה עינת הכירה את בעלה יובל בחוג ללימודי קולנוע במכללת 'ספיר', והיום הם בעלי חברת הפקות בשם 'ג'ניס סטודיו'. הבת השנייה ליטל  למדה 'קשרי תרבות' במכללת 'ספיר' ועד מלחמת 'חרבות ברזל' ניהלה את תחום התרבות בחבל אשכול. בעלה יקיר הוא מתופף מחונן, למד הנדסת קול ויש לו אולפן הקלטות. הבת השלישית אופיר, שמתגוררת בתל-אביב, היא שחקנית ובובנאית ובעיקר יוצרת." מגדיר אותה אביה. "היא יוצרת דמויות ותלבושות, ומופיעה בפני ילדים ומבוגרים." על הבן הצעיר תום אמסלם  הוא אומר: "תום הוא המפורסם מכולנו. הוא שיחק בסרט 'המזח' ומשתתף בסדרות טלוויזיה שונות, ביניהן: 'כפולה,' 'מיוחדת' ו'בלייק ספייס'."

לסיום, אין ספק שיעקב ומשפחתו וכל אנשי התיאטרון שמתעקשים על יצירת תרבות בנגב, מצליחים לעשות זאת גם עתה. חרף המצב הקשה במדינה הם תורמים לכולנו מכל הבחינות: מצד אחד "תיאטרון הנגב" יעלה הצגה אקטואלית, ומצד שני תיאטרון  "לוגון" מציע לצופיו אסקפיזם, קצת עידוד וחיוך בעת קשה זו. וגם זה חשוב.

פרטים על ההצגה "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" ראו באתר:

https://www.facebook.com/NegevLightOpera/?locale=he_IL

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1339, 27.6.2024

 

* * *

אילן בושם

11 שירים ל"חדשות בן עזר", יולי 2024

 

*

הָאִישׁ מוֹצִיא סֵפֶר

כֻּלּוֹ נִרְגָּשׁ

הָאִישׁ מוֹצִיא סֵפֶר –

הָעוֹלָם אֵינוֹ נִרְעָשׁ;

הָאִישׁ מוֹצִיא סֵפֶר,

אוּלַי אֵיזֶה יָדִיד נִגַּשׁ.

הָאִישׁ מִדַּעְתּוֹ יוֹצֵא

וְאִישׁ אָדִישׁ מוּלוֹ

אֶת הַכְּבִישׁ חוֹצֶה.

 

בבית הקפה

הָאִישׁ הַמְּדַבֵּר יָפֶה

מְנַסֶּה לִגְנֹב אֶת דַּעְתָּהּ

שֶׁל בַּעֲלַת בֵּית-הַקָּפֶה.

קְלִיֵּנְט וָתִיק

לוֹחֵשׁ בְּאָזְנָה דְּבַר-מָה

וְהוּא הַמְּדַבֵּר יָפֶה

נָסוֹג בְּבֶהָלָה.

 

זרים

חֲנוּת הַפְּרָחִים שֶׁבַּפִּנָּה

חֳדָשִׁים עַל חֳדָשִׁים

תָּלוּי הָיָה בָּהּ שֶׁלֶט "לְהַשְׂכָּרָה".

זָכוּר לִי הַבְּעָלִים

שֶׁטִּפֵּל בְּמֶרֶץ וּבִדְאָגָה בְּזֵרָיו

וְרַק אַחֲרֵי שֶׁנִּפְטַר

הֶחֱזִירוּ לוֹ כִּגְמוּלוֹ

וְכִסּוּ בָּהֶם אֶת קִבְרוֹ.

 

חבלים

אָדָם תּוֹלֶה כְּבִיסָה

אָדָם תּוֹלֶה תִּקְוָה

אָדָם אֶת עַצְמוֹ תּוֹלֶה

כְּשֶׁהַתִּקְוָה מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה.

 

הדירה

אָמְנָם הִיא נִמְכְּרָה

חָשַׁב הָאִישׁ

אַךְ בְּלִבִּי נִשְׁמְרָה;

אֵינִי יָכוֹל כָּעֵת לָבוֹא

וְלָצֵאת מִמֶּנָּה כִּרְצוֹנִי

אַךְ אֲנִי נִכְנָס

וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה

בְּדִמְיוֹנִי.

 

הזקן

עִתּוֹנוֹ בְּיָדוֹ

וְהוּא קוֹרֵא בּוֹ

בְּנִיחוּתָא

עַל מְאֹרָעוֹת

הַיּוֹצְאִים מִגֶּדֶר הָרָגִיל

כְּשֶׁסֵּדֶר יוֹמוֹ

רָגִיל שֶׁבָּרָגִיל.

 

*

הָרִמּוֹת עָטוּ

כְּאַרְבֶּה עַל הָאִישׁ

שֶׁבְּחַיָּיו אָכַל הַרְבֵּה.

 

פגישה מאוחרת

חָשַׁב אֶחָד שֶׁעָמַד

לִפְגֹּשׁ מַכִּיר

שֶׁאוֹתוֹ לִפְנֵי

שָׁנִים רַבּוֹת הִכִּיר:

הַאִם אֲנִי אוֹתוֹ אַכִּיר

אוֹ שֶׁמָּא אֶתָּקֵל בְּקִיר?

 

*

זְבוּבוֹן יָשַׁב

עַל כַּף-יָד אִישׁ

וְחָשַׁב: הִנֵּה

הָאִישׁ מֵרִים כַּף-יָד –

לְמָה הוּא מִתְכַּוֵּן,

הַיְגָרְשֵׁנִי אִם יַהַרְגֵנִי?

הֲרֹג אוֹתִי

אִם אֲנִי מֵבִין

מָה הוּא מְתַכְנֵן.

 

צידוק הדין

אֵין חוֹלֵק עַל כָּךְ

שֶׁהֶחְלַקְתִּי בִּלְשׁוֹנִי

חָשַׁב הָאִישׁ

עַל חֲבֵרוֹ הַצּוֹדֵק

בְּכָךְ שֶׁמִּמֶּנּוּ הִתְרַחֵק.

 

הָאָבֵל

אָבֵל וְחָפוּי-רֹאשׁ

הוּא חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ

אֲבָל כְּאֵב הָרֹאשׁ

לֹא עָבַר לוֹ.

אילן בושם

 

* * *

בן-ציון יהושע

ילד טוב מוסקבה

 

א

יום אחד לקח אותי  אחי סימון הקומוניסט  אל בוריס הספר, ולאחר שהרבו להג ברוסית רצוצה, הוא הציג בפני בוריס תמונה של נער רוסי בלונדי בעל לחיים סלביות גבוהות ועיניים כחולות כמו שמי מוסקבה, שמצא בתוך חוברת תעמולה רוסית. סימון ביקש מבוריס לעשות לי, הילד השחרחר בעל העיניים הירוקות והעצובות כמו האזוב הגדל בחריצי הכותל המערבי, תספורת של נער רוסי מפירות המהפכה.  במקום  'תספורת אפס עם פיאות' שדרשו מאיתנו בתלמוד-תורה הפכתי ל'ילד טוב מוסקבה'. בוריס טרח ארוכות ואפילו עשה לי 'שביל בצד'. לשמחתי, בוריס הזליף על ראשי במזלף, דמוי חוקן גומי, בושם כבד ומשח את השיער שלי בין שתי כפותיו הגדולות בברילנטין שמנוני וירקרק. סימון הביט בי באושר, הדביק  נשיקה רטובה על לחיי וסטר קלות על עורפי ואמר "יאללה אליצ'קה, ספיחס, נַעימָה. אתה יכול להצטרף עכשיו ל'פיונירים' אפרוחי המפלגה. הגיע הזמן שתדע שאחיו של סטלין הצעיר לא יכול להסתובב בחוצות ירושלים עם קרחת ופיאות."

אני חושב שהוא באמת צדק. לאחר הטראומה הקשה שליוותה אותי מאז ההילולא במירון, שבה גזזו את תלתליי העשויים בקבוקים בקבוקים, כמו שירלי טמפל, לטובת קרחת ושתי פיאות. הייתי מאושר מאוד מול הראי של בוריס ונהניתי לשמוע את זמרת הזמירים הצהובים שריקדו בכלוב של בוריס הספר והשתתפו בשמחתי. מדוע לכל הספָּרים בירושלים יש וילונות עם חרוזים כחולים  וזמירים  בתוך כלובים?!

  כשיצאתי מבוריס הספר, הבטתי לצדדים מחשש שעין רעה תגלה את המסתתר מתחת לברט שלי וסופי מי ישורנו.  חששתי שחבריי בתלמוד-תורה יביאו את דיבתי רעה בפני חכם יעקב. גם אבא לא יאהב את הדרך הרעה שסימון מנסה להוביל אותי בה. חכם יעקב ייצא מדעתו כשיראה את רעמת השיער שלי.  תחבתי את הראש הקומוניסטי היפהפה שלי עמוק עמוק לתוך הברט שאימא קנתה לי לכבוד פסח.

 למען האמת גיליתי שבקומוניזם יש גם צדדים יפים. חבריי המרושעים בתלמוד תורה שראו בקינאה את הברט החדש שלי, הכריזו על  טקס "ברית מילה" ותלשו  את הפין הזקוף במרכזו של הברט ומאז היה לי ברט יהודי מהול כהלכה.  פחדתי פחד מוות שאחד הקונדסים האלה גם ימשוך את הברט מעל ראשי במהלך שיעור התלמוד ואוי לאותה בושה כשחכם יעקב יגלה את ראשי המעוצב להפליא. הוא עלול לתלוש מראשי שערה שערה עד שאצא קירח מכאן ומכאן.

 

ב

כל כך השתוקקתי להסיר את הברט מעל ראשי, להסתרק כמו ילד בגימנסיה העברית ולצעוד מעדנות  במשולש הרחובות יפו, קינג ג'ורג' ובן-יהודה –  בגילוי ראש עם רעמה מסורקת ומשוחה בברילנטין עם שביל בצד. בראש חודש ניסן, שבו למדנו רק עד לשעות הצהריים, לבשתי את הרובשקה שרקמה אימא. הסתרקתי יפה ומרחתי את שיער ראשי בברילנטין שסחבתי מה'נֶסֶסֶר' של סימון. הסתובבתי במרכז העיר מתוח חזה עם עיניים נוצצות כאילו הייתי הבן של סטלין לפחות. הסתובבתי בגאווה  במורד רחוב בן-יהודה, מרחובותיה הסואנים של ירושלים דאז, ואת מי אלוהים מזמן מולי אם לא את סימון אחי הקומוניסט מחובק עם עלמת חן וכף ידו הענקית מלטפת בתשומת לב וביסודיות את אחוריה הדשנים, כאילו חיפש שם את אי המטמון קודם שנכבש על-ידי הפיראטים.

בעוד ידו הימנית מפשפשת במה שהיא מפשפשת, עמד סימון ופטפט עם 'סטלינגרד', נהג הטקסי קטוע הרגל מבן-יהודה. הם נראו כזוג תאומים סיאמיים, לשניהם רעמות ושפמים סטליניסטיים ושניהם שפעו ביטחון עצמי. לא אשכח את האור בעיניו של אחי כשראה אותי  צועד ברחוב בן-יהודה בגילוי ראש עם תסרוקת 'ילד טוב מוסקבה'.

"היי רוסקי מאלצ'יק, אִידִי סוּדָה, גש הנה ילד רוסי," אמר בקולו העמוק ובהברה גרונית.  ניגשתי אליו כאילו הייתי באמת ילד טוב מוסקבה. מהקיוסק הסמוך הזמין לי סימון כוס גזוז חמוץ-מתוק. הקיוסקאי שטף היטב את הכוס לפי הוראותיו של סימון ומילא אותה מהברז בסודה קרה והזליף לתוך הכוס סירופ צהוב חמצמץ וסירופ אדום מתקתק. הוא בחש בכפית אלומיניום ארוכה והגיש לי את המשקה התוסס. שתיתי במשיכות ארוכות, מענגות וממצמצות מן המשקה הקופצני, הזה, שפיזז בגלי קור ודגדג את גרוני. כל אותה עת המשיך סימון ללטף ברחוב הסואן את חלקיה הרכים של חברתו, דונם פה ודונם שם, עד שאפילו 'סטלינגרד' לגלגל עליו ואמר "סמיון, ככה לא מכניסים אישה להריון." הנערה התעלמה מהערתו המעליבה של 'סטלינגרד'  וקיבלה את ליטופיו של סימון ללא מחאה ועיני החתול שלה התמלאו ברק של שביעות רצון.  נכנסנו לקפה 'זיכל' בבן-יהודה וסימון הזמין  כוסית וודקה לעצמו  וכוסית ל'סטלינגרד'. לעלמת החן הזמין שרי ברנדי מתקתק ולי קונכיית קינמון, עמוסה צימוקים ואגוזים. רק עכשיו הבנתי לאן הולכים הכספים שהוא גונב מן הקופה בחנותו של אבא.

סימון הצביע על אישה מוזרה, כבת שבעים, שישבה בפינת קפה 'זיכל' ונראתה כמו 'קשר לאחד' המטורפת, שהסתובבה בחוצות ירושלים ודרשה על הקוסמוס, מערכת הכוכבים, השמש והירח. על ראשה של האישה מקפה 'זיכל' היה מונח באלכסון כובע מפרוות נמר ובגדיה  היו עמוסים קישוטים מוזרים.

"מי המשוגעת הזאת?" צייצתי בקול-רם עד שבאי בית הקפה הפנו את ראשיהם אלינו.

סימון היסה אותי על טיפשותי ואמר: "אלי, קצת כבוד. שתדע לך, שכמו שהיא נראית, היא המשוררת והסופרת היהודייה הדגולה אלזה לסקר שילר שעלתה מברלין לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. היא מוקסמת מהעולם המזרחי שאנחנו מנסים לברוח ממנו. היא קצת אישה זקנה והרבה ילדה קטנה והוציאה בברלין שירים ורומן. אפילו לא איכפת לה שהילדים בירושלים רודפים אחריה ברחובות ובגנים משליכים עליה אבנים ושאריות אשפה וקוראים לה 'אלזה המשוגעת'. הייקים של רחביה מכירים אותה עוד מברלין. עגנון מכבד אותה מאוד והמשורר אורי צבי גרינברג היה מאוהב בה. אני מכיר במפלגה הקומוניסטית יקה שמכיר בעל-פה את כל השירים שלה. היא כותבת על הנופים של התנ"ך ועל הדקלים של המזרח. אומרים שהיא מסתובבת בירושלים ומחפשת את אליהו הנביא."

 "למה סופרים ומשוררים חשובים מתנהגים לפעמים כמו משוגעים?" צחקקתי, "פעם חשבתי שרק אימא מחפשת כל הזמן את אליהו הנביא. עכשיו יש לה חברה," לגלגתי.

"אליצ'קה, שתתבייש לך, אתה רוצה לומר שגם אימא שלנו קצת משוגעת עם האמונות שלה," אמר סימון. "אתה רוצה שאציג את ילד טוב מוסקבה בפני המשוררת אלזה?" גיחך סימון ואני ביקשתי לקבור את עצמי באדמה.

אלזה שישבה בשולחן סמוך ליד כוס מים, הבחינה במבטים הסקרניים שלי. היא חייכה אליי ואני השבתי לה חיוך מבוייש. היא אמרה משהו בגרמנית שלא הבנתי וסימון הסביר ש'זיס' זה 'מתוק'. אני חושב שהיא התכוונה אליי. סימון, שהיתה לו השכלה נרחבת בהרבה נושאים סיפר לי כי לאלזה לסקר-שילר היה בן בגילי שהיא כמעט לא נפרדה ממנו והיתה יוצאת איתו בלילות הקרים אל בתי הקפה. הילד חי חיים מוזרים מאוד ובגיל צעיר מת כנראה מדלקת ריאות או משחפת. מאז היא רואה כל ילד בדמותו של הבן האובד שלה. "היא הביטה בך כאילו היית ילד שלה. כשהיא רואה ילד היא מאוד נרגשת," אמר סימון.

מרגע זה לא יכולתי לגרוע ממנה עין וסיכמתי: "מה לעשות, ירושלים היא עיר של משוגעים, אבל היא משוגעת חשובה." צבט סימון בלחיי בשל  ה'חוכמה' שאמרתי.

יצאנו לרחוב בן-יהודה ועלינו לטקסי השחור והמיושן שעליו התנוססה הכתובת 'סטלינגרד'. הצופר שלו דמה לחוקן גומי שאימא עשתה בו שימוש קליני כל אימת שמישהו מאיתנו או מהשכנים סבל מעצירות. הצופר השמיע נפיחות שהבריחו ירושלמים חולמניים מן הכביש והריצו אותם אל המדרכה. "הירושלמי חושב שגם הוא טקסי והולך על הכביש," לגלג 'סטלינגרד' על תושבי עירנו. סימון ועלמת החן ישבו מאחור והתמזמזו ואני ישבתי בגאווה ליד  'סטלינגרד', שהביט בהם בראי, חידד את שולי שפמו וקרץ אליי בערמומיות. בחנתי את הדרך לשכונה כמו גנרל מכובד המביט מגבוה על חייליו. רק כשהגענו לצומת "חיי עולם", שלימים נודע כ'כיכר השבת', חשתי בסכנה הקרבה ושלפתי את הברט מן הכיס והורדתי אותו עמוק עמוק על ראשי כאילו הורדתי ברגע זה מסך ברזל על תיאטרון רחוב נפלא. ילד טוב מוסקבה חזר להיות ילד טוב ירושלים, שפוף כמו רובן הסנדלר.  

 

ג

לא לאורך זמן יכולתי להתגאות ברעמת השיער המבהיקה שלי וזאת בשל תמימותי ותאוות הבצע שלי. יום אחד בשעת בין ערביים הופיע בשכונה, כמו עושה הלהטים בסיפורו של י"ל פרץ, יהודי אדמוני ממאה שערים, בעל זקן, לבוש שטריימל וקפוטה וחילק סוכריות טופי לילדי השכונה הספרדים. אף-על-פי שחנותו של אבא היתה גדושה בממתקים נסחפתי גם אני לחגיגת הסוכריות של האדמוני ממאה שערים. הוא הרים את הברט מעל ראשי וגילה את שערי השופע. הוא היה מזועזע ואמר: "א יידישע קינד, אתה צריך תספורת יהודית אתה." מבלי לשאול שאלות רבות נתן לי סוכריית טופי ופתק לרחמימוב הסַפָּר ואמר לי בהברה מלעילית, כאילו קרא דף גמרא בישיבה ליטאית: "ילד, תגיד לרחמימוב הספר שר' נפתולי מישיבת 'עושי-חסד' שלח אותך. לאחר שרחמימוב יעשה לך תספורת של ילד יהודי, אתה בא למאה שערים לישיבת 'עושי-חסד' ואני בעזרת השם אתן לך עשרה מיל במתנה."

לאחר שהאדמוני הסתלק, חבריי שכולם היו קרחים ובעלי פיאות, עיניהם יצאו מרוב קינאה למראה שערי השופע שאותו הסתרתי היטב עד אותו זמן. כדרכם של קנאים הם ניצלו את תמימותי והסבירו לי כי "תספורת יהודית היא תספורת יפה רק קצרה יותר." נשמע לי מאוד הגיוני בחום הקיץ ואצתי אל רחמימוב הספר כדי ליהנות מ"תספורת חינם של ילד יהודי" וממתת כסף שאקבל מר' נפתולי הנדיב מישיבת 'עושי חסד'. בטוח הייתי שסימון יהיה מאושר שחסכתי לו כסף רב והסתפרתי חינם.

רחמימוב הספר, יהודי שמנמן חבוש קסקט ופניו מלאים זיפים אפורים שהסתירו חטטים, הוסיף לוח עץ על ידיות המושב הגדול עד שהגעתי לגובה הראוי ואחז בימינו מכונה חשמלית גדולה ושחורה שדמתה לפתן אכזרי. הזמיר זימר בכלוב  זמירות של ציפור שיר שנפלה בשבי ספָּרים. עפרונים בני-חורין ריקדו על עץ הפלפלת שבחצר ממול לחנות והשיבו לזמיר בציוצים מלאי משמעות. נתתי לרחמימוב  את הפתק שמסר לי האדמוני וצייצתי: "אדון רחמימוב, ר' נפתולי שלח אותי אליך. אני מבקש להסתפר תספורת של ילד יהודי, אותו דבר רק יותר קצר."

 רחמימוב גיחך מתוך זיפי זקנקנו. למה שישמע בקולו של ילד, כשהמשלם הוא אותו אדמוני מרושע מישיבת 'עושי-חסד' במאה שערים? רחמימוב נעץ בי את עיניו הגדולות שביקשו להטביע אותי, עטף אותי בתכריך לבן שדמה  לחלוק  משוגעים. רחמימוב הספר התעטש התעטשות רוויה נוזלים במידה ששטפה את פניי וחפפה את שיערי גם יחד.

"הו, תספורת יהודית אני עושה לך!" צחק אדון רחמימוב מתוך זיפי זקנו האפרפרים וגילה את שיניו החומות מרוב עישון. הוא נטל את הפתן השחור וארוך הזנב, תקע אותו לשקע החשמל והמכשיר המאיים הזה השמיע קולות נהמה של מטוס קמיקזה של מתאבד יפאני, כמו שראיתי ביומן של 'פוקס מוביטון' בקולנוע 'ציון'. היה זה  מכשיר שחור חד להבים, שלא הותיר חלקה טובה וצל צילו של ספק. רחמימוב הזניק את מטוס הקמיקזה, שהפעיל את להביו החדים בקול מבשר רעות. רציתי לרדת למקלט למצוא מחסה, אבל קרב ההבקעה הוכרע תוך שניות אחדות והיה זה כבר סיפור על חלב שנשפך. תוך שבריר שנייה הרעמה המטופחת שלי, היפה והמשומנת שדמתה לגל יפה בים ולענן נוצה בשמיים תכולים, גאוותי ברחוב בן-יהודה על-יד טקסי 'סטלינגרד', הוד והדר של 'ילד טוב מוסקבה' ואנדרטה לזכר תלתלי הילדות שלי שנשדדו והופלו חלל אל תוך מדורת ל"ג בעומר במירון – רעמתי השחורה משחור המשוחה בברילנטין, היתה כדומן על הרצפה המזוהמת של המספרה. הגיחה הראשונה של הקמיקזה כבר היתה מצויה עמוק בתוך קרחת יער מרשימה. בגיחה השנייה  של הקמיקזה חשתי כי פי נאלם דום, גרוני ניחר, לשוני יבשה כחרס הנשבר, עיניי דמעו ומימיי טפטפו רביבים על הכיסא החשמלי של רחמימוב הספר.

 כל כך רציתי שסימון, שבשביל דברים של מה בכך הפך עולמות, יוציא להורג את ר' נפתולי הרשע מישיבת 'עושי-חסד' ושיבוא להרוס את המספרה של אדון רחמימוב, יתלוש את וילון הכניסה, העשוי חרוזים כחולים כנגד עין רעה, ינפץ את המראות המפחידות המייצרות מפלצות קטנות, ירסק את בקבוקי הברילנטין, הנמרחים על השיער כמו מרגרינה על פרוסת לחם שחור בארוחת בוקר, ואת מזלפי הבושם הדומים לחוקן ומפיצים ריחות של בשמים שעבר זמנם ויוציא לחופשי את הזמיר המסכן, השר שירי יגון, לחופשי. יותר מכול רציתי שירסק את הפתן השחור, העושה שמות בילדים תמימים כמוני.

ילדים מרושעים עמדו בפתח המספרה, חרצו לשון וחיללו באצבעותיהם מעל אפם בלגלוג מר. היו שהצמידו את חוטמם, שפתותיהם ולשונם על זכוכית חלון הראווה של רחמימוב הספר. הם נראו כממרח של בשר-ילדים בחגיגה קניבלית. בתוך גוש הבשר המרוח ניבטו עיניהם המרושעות, שהפריעו לרחמימוב הספר. הוא  נטל קערת אלומיניום שבה הקציף משחת 'משעי' מצחינה, ששימשה להורדת שיער זקנם של שומרי מצוות, שלא גילחו את זקנם בתער. רחמימוב שפך על פני הילדים שצרו על המספרה את שאריות המשחה המצחינה, שבה טיילו פתיתי שיער זקן. רק אז, בגועל נוראי על פניהם, רצו הביתה לשטוף את פניהם.

חשתי הזדהות מלאה עם בכיו של הזמיר, שביקש לפרוץ מן הכלוב של רחמימוב אל החופש. בכיתי יחד איתו וקינאתי בעפרונים, שצייצו מעל הפלפלת בחופש גמור ואיש לא ניסה לקצץ את כנפיהם. תוך שלוש דקות כבר הייתי מחוץ למספרה, בוכה כמו שלא בכיתי מעולם. "סימון בטח יהרוג אותי," יבבתי כמי שדעתו השתבשה.

חבריי הבינו שהגזימו בניצול תמימותי, עברו למסכת נבואות נחמה. אברם הכורדי שהיה מבין גדול בעסקים, לגלג עליי ואמר: "אלי פאצ'ה, בין כה וכה אדון רחמימוב קרחת כבר עשה לך, עכשיו תלך לישיבת 'עושי חסד',  שם יעשו איתך חסד ור' נפתולי ייתן לך עשרה מיל בתמורה ל'תספורת של ילד יהודי'."

ידעתי, שיש היגיון כלכלי בהצעתם של הנוכלים הקטנים הללו, שניצלו את תמימותי עד תום. יצאתי למאה שערים ובעקבותיי חבורת הבנדיטים כולה. ר' נפתולי הג'ינג'י, הקונה נשמות תמימות בגרוש, כבר עמד בפתח ישיבת 'עושי-חסד' וחיכה לילדי הצַיִד, החוזרים מן ה'תספורת של ילד יהודי'. הוא הביט בי במבט של בז טורף. הג'ינג'י  הסיר את הברט מעל ראשי ובחן בקפידה את פדחתי החפה מכל שיער, שדמתה לירח של ליל תשעה באב. פרצופי האומלל דמה לאיכה פרק א, פסוק א. רק שני גושי פיאות מכוערים בצבצו בשתי רקותיי.

 

ד

"אָ ברוֹך!" הסתיר הג'ינגי חיוך מרושע, "מלאכה נאה עושה רחמימוב  לפרענקאלאך הקטנים בשכונה," אמר ר' נפתולי ובידיו המכוסות פרווה אדמונית פתח קופת צדקה, שפך את תוכנה על השולחן ומנה אחד לאחד עשרה מיל. מן המטבעות החומים עלה בואש של דגי הרינג רקובים.  נזכרתי שאימא אמרה פעם  כי "זה לא נכון שלכסף אין ריח."

"מה תעשה עם כל כך הרבה כסף?" שאל אותי במפגיע אברם הכורדי.

"מַ'זְת אומרת? אני אחסוך בקופה," הבעתי את דעתי המלומדת. 

"בחלומות בלילה," אמר נחרצות, "מה 'תה חושב, שסתם באנו איתך למישורים?!"

"תגיד למאה שערים", תיקנתי אותו.

"מה זה חשוב, העיקר שבאנו איתך למישורים ואנחנו רוצים לקנות דברים טובים בעשרה מיל."

מטעמים של ביטחון אישי, מסרתי לאברם הביריון  את כל רכושי – עשרה מיל ארצישראליים, שהם גרוש מנדטורי אחד. ליד שער הכניסה  למאה שערים קנה אברם 'חַמְלֶה מַאלַאנֶה' – אגד גבעולים ירוקים עמוסים לעייפה תרמילי חומוס טרי, שנקלו על פחמים. סוף סוף ריח נעים ומגרה תיאבון אחרי ריחות הרקב של דגי ההרינג. הכנופייה הצעירה זללה בתיאבון את כספי והעמידה אותי מביט בהם אוכלים בתיאבון של שדים שחורים ועיניי כלות. הבטתי בהם וחשתי בצינה עזה המטיילת מן הקרקפת שלי ויורדת אל כפות רגליי. חשתי רעד בכל גופי. ככל שהקניבלים אכלו בתאווה את גרגרי ה'חַמְלֶה מַאלַאנֶה', כך חשתי חוסר אונים עד שביקשתי את נפשי למות. גם אם היו מתגלים כרחבי-לב ומציעים לי ללקט גרגרים קלויים, לא הייתי מסוגל להכניס דבר לפי. חשתי שגרוני סתום בפקק גדול.

בכניסה לחצר ביתנו כבר עמד ערוך לקרב סימון אחי הקומוניסט, כשהוא מעודכן בפרטי פרטים. הוא היה כעוס עד להחריד וסטר על פניי סטירה שהותירה על לחיי את טביעת אצבעותיו הגמלוניות. סימון, כדרכו במצבים מביכים, נאם את אחד מנאומיו האידיוטיים כאילו עמד על בימת הכבוד בכיכר האדומה במוסקבה בפני מיליון בולשביקים חדורי אמונה במצעד אחד במאי. הבחנתי במילים המוכרות שלו "קלריקלים", "אנשי השְחוֹר" ואפילו ביידיש "פינצטער עלעמענט", "דיקטטורה של הפרולטריון" ועוד ביטויים שלא הבנתי את משמעותם או את הקשרם, אבל ידעתי שאלו ביטויים של כעס של קומוניסט נגד החרדים בירושלים. המילים התערבלו זו בזו כמו במכונת בשר הטוחנת הכול. סוף סוף מצא סימון זמן ופנה אליי:

"גולם, מה אתה בוכה, מה?! ספר לי קודם מי זה ר' נפתולי ואיפה הוא נמצא."

סיפרתי לו לפרטי פרטים וככל שהוספתי הבחנתי שדעתו של סימון זחוחה עליו. הוא ליטף את הפדחת הקירחת שלי וגישש בין לקט, שכחה ופיאה, ואמר: "קלבסה, עכשיו אני הולך לעשות חסד של אמת בר' נפתולי בישיבת 'עושי-חסד'. לך תזמין לו חברה קדישא ואת ילדי 'אבי-יתומים' של הרב לבנטל, שיבואו ללוות את מסע ההלוויה של ר' נפתולי ולשיר לעילוי נשמתו."

לא הייתי עד ראייה למעלליו של סימון חמום-המוח בר' נפתולי הג'ינגי מישיבת 'עושי-חסד'. יודעי דבר סיפרו כיד הדמיון הטובה עליהם, שראו את הג'ינג'י מישיבת 'עושי חסד' במסדרונות האפלוליים של בית חולים 'ואלאך', כשהוא מובל בעגלת נכים וידיו ורגליו נתונות בגבס, עיניו ממוסגרות במסגרת שחורה-כחולה ובקושי ניתן להבחין בעיניו התכולות חיוורות. שיניו הקדמיות שבורות ופניו נפוחים ומוכתמים בשטפי-דם פנימיים.

מיותר לציין, שרגליו של האדמוני לא דרכו עוד בשכונתנו למרות היותה מכניסת אורחים ידועה. עדות ממשית על מעלליו של סימון היתה לי כשלמחרת בבוקר, בדרכי מבית-הכנסת הביתה, עברתי ליד המספרה של רחמימוב הספר, כעבריין החוזר  לזירת הפשע ולמדתי עד כמה יש מתיקות נפלאה בנקמה. נשמתי לרווחה וחייכתי מאוזן לאוזן והשלמתי ברגע אחד עם מעשהו של אדון רחמימוב הספר, כשראיתי אותו  מייבב וטופח על ראשו – "וי, וי, מי זה בר-הנידה  שהמיט עליי הרס וחורבן?"

פניו של רחמימוב הספר היו יותר אפורים מזיפי זקנו. קהל גדול שיצא זה עתה מתפילת שחרית הקיף אותו ברחמים מעושים, זרה מלח על פצעיו ואמר: "אדון רחמימוב, רחמים עליך... הוי,  כמה אתה מסכן! "

 

ה

מאז חלפו שנים רבות ורק היום, לראשונה, אני מרשה לעצמי לספר את האמת לאמיתה שלא סופרה עד כה  לאיש, שהיתה זו עבודתו הנקייה של  סימון.  הוא לקח את ה'נַבּוּט' בעל גולת העופרת, ששימש אותו במצעדי אחד במאי נגד הרביזיוניסטים, הבורגנים והחרדים – וריסק בו את חזית חנותו של רחמימוב הספר. הוא תלש את וילון החרוזים הכחולים שעמדו שם כמגן נגד עין רעה וזבובים תועים. מאות חרוזים כחולים התפזרו לכל רוח והתגלגלו עם שברי זכוכית לשלולית המזוהמת. 'הפתן השחור', ששימש כמטוס קמיקזה – מקור שמחתו וגאוותו של רחמימוב הסַפָּר ואות לאסון שפקד אותי –  היה מונח על הרצפה מרוסק אברים, נעדר כל יכולת להמיט אסון נוסף על ראשיהם של ילדים קטנים חפים משיער. כל כך אהבתי אמש את סימון כשהתקרב אל מיטתי, הבחין בי שאיני ישן ועיניי המתות נעוצות בעצב בתקרה. הוא לחש אל אוזניי: "אלי קרידו, הקרב תם. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם. האוייב מלקק את פצעיו. הזמיר נשלח לחופשי ונחת על עץ הפלפלת ושר שירי אושר. אתה מוזמן לבקר בבוקר בזירת הקרב. עוד תהיה לך רעמה חדשה ויפה ובוריס הספר יעשה ממך בעזרת השם 'ילד טוב מוסקבה'."

הבטתי אל קרקעית עיניו הירוקות-אפרפרות של סימון ושנינו חייכנו. נשקתי לזיפים שלו שהעלו ריחות של תשלובת וודקה וקוניאק מדיצינל וסיגריות 'נלסון'. החיוך שלנו הפך בבת אחת לצחוק רועם. אימא הזדעקה מתוך מיטתה: "סימון, בַּסְטָה. דֶשָה לו, הנח לו. מה אתה רוצה מהילד בחצי הלילה. אבא יתעורר ויהפוך עולמות."

המשכתי לצחוק אל תוך הכר עד שנרדמתי.

בן-ציון יהושע

 

* * *

אהוד בן עזר

מיכאל זלנטרייך, אלפרד שניטקה ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי בפילהרמונית עם להב שני מנצח וטַבֵּאָה צימרמן וִיוֹלנית – קונצרט מדהים!

 

קונצרט שישי בשתיים בצהריים של הפילהרמונית בהיכל התרבות ב-5.7 נפתח ביצירה "דילמת האסיר" (כ-15 דקות) שנכתבה בידי זלנטרייך הצעיר (נולד 1988) לאחר השבעה באוקטובר 2023 והצליחה להפחיד אותי מהרגע הראשון וממש חיכיתי שתסתיים. הביצוע היה מעולה והתזמורת בהרכב מלא, כך גם הניצוח של שני בשתי ידיו ללא שרביט מנצחים – אבל המוסיקה דמתה לפס-קול של סרט אימים וממש עלתה על העצבים. ונדמה לי שאני לא היחיד שהרגיש כך.

הפתעה מדהימה היתה בהמשך – הקונצ'רטו לוויולה ולתזמורת של אלפרד שניטקה (1934-1998), בביצוע נהדר של הוויולנית טבאה צימרמן. היצירה אינה קלה אבל סוחפת, וצימרמן ממש גאון! איזה מרץ! איזה כוח! איזה שפע של נתינה! איזה צליל נהדר – רך וגם חזק לוויולה שלה! צימרמן היא ממש קוסמת וגם בעלת כוח דמוני – והיא מנגנת כמעט בכל 35 הדקות של היצירה, סולו ובשילוב עם התזמורת. היא כבשה את לב הקהל שלא פסק מלהריע לה, וזכה בהדרן שאותו ביצעה עם התזמורת, למנגינת השיר "החיטה צומחת שוב":

  

שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף
 וחרובים וזית וגלבוע
 ואל ערבו העמק נאסף
 ביופי שעוד לא היה כמוהו

 

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית
 אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
 השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
 אך החיטה צומחת שוב...

 

שיר אבל שנכתב בשנת 1974 על ידי דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, בעקבות ההלם והאבל הכבד שאחזו בקיבוץ עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום כיפור. השיר הולחן ב-1978 על ידי חבר קיבוץ שער הגולן חיים ברקני. (ויקיפדיה).

 

החלק השני והאחרון של הקונצרט, לאחר ההפסקה, היה הסימפוניה מס' 5 במי מינור, אופ' 64, של צ'ייקובסקי (1840-1893). 50 דקות סוחפות. מה יש להוסיף, זו יצירה מוכרת וממכרת, התזמורת בהרכב מלא, המוסיקה סוחפת ומכשפת. אתה שומע את משק כנפיה של הנצחיות. לא מעט אנשים בקהל ממש התנועעו והגיבו בתנועות ידיים אילמות לקצב שלה. אמרתי לעצמי שזה ממש נס שבגילי, 88, שהוא כגילה של התזמורת, אני זוכה לשמוע את החמישית בביצוע חי ומעולה שכזה! להב שני לא נופל מקודמו זובין מהטה, גם לא ממנצחים בעלי שם אחרים שהופיעו עם התזמורת כמו ליאונרד ברנשטיין. זכינו שמנצח צעיר "תוצרת הארץ" יוביל את התזמורת ברמה בינלאומית!

ניתן להשוות, בשיטוט ביו-טיוב – עם ביצועים קודמים של הסימפוניה החמישית – זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, והמימיקה המופלאה של ליאונרד ברנשטיין המזיע בניצוחו על התזמורת הסימפונית של בוסטון.

ולחשוב שאנחנו כבר בחודש התשיעי של מלחמה על עצם קיומנו במזרח התיכון וכמעט מדי יום נהרגים לוחמים, נהרסים בתים ונשרפים שדות ויערות – וממש בשעה שלפני הקונצרט עברה ברחוב הוברמן ופנתה ימינה לדיזנגוף תהלוכת הפגנה עם כרזות ורמקולים להשבת החטופים, והחום בחוץ היה מעל שלושים מעלות!

אהוד בן עזר

 

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הוצאת אסטרולוג, 2000

 

כל קשר בין המסופר לבין דמויות,

מקומות, או מעשים שנתרחשו

הוא מקרי בהחלט

 

    פרק שני

עד שפגשתי בעליזה

עד שפגשתי בעליזה.

הייתי רואה אותה כל יום רביעי בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, במכינה לתלמוד של ד"ר שמואל ספראי. רעמת שערה האדמוני משכה מיד את העין אבל לא היה מי שיכיר בינינו. יום אחד מצאתי את עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות שבקומה השנייה של בניין מייזר בגבעת רם, ששימש אז כבית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטה; מיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, שהיו בנויים סביב חלל מרכזי אחד – והם מלווים בחרדת-קודש פרופסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד.

הנשיא השני יצחק בן צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במדרגות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, שבהם שכן אז מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה שאתן לה להעתיק את דפי השיעור הקודם. נתתי. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר-פנים חמור, כשל מורה, ובקולה צליל של מיבטא ייקי. אכן היתה מורה, כך התברר לי מאוחר יותר, כאשר כבר גרתי בדירתה.

כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר ששאלה ממני את מחברת השיעור של המכינה לתלמוד הציעה עליזה שנתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר הראשון.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות שבהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור-הנפט, להתייבש, מעלה אדים לא נעימים של עור חם המתבשל בשרידי משחת-נעליים וגורם לי לחשוש משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים.

אחד התענוגות היחידים שהרשיתי לעצמי היה לאכול במסעדה הקואופראטיבית הזולה. בשעות הערב, באור קלוש, התקבץ בה קהל של חלכאים ונידכאים. מלצרית שמנה היתה עוברת מאחד לאחד ומפרטת את התפריט עד לגבורטענע [גברוטנע?] קצ'קע, לברווז הצלוי. כאשר הזמנת ממנה את המנה היתה שואלת: "גבורטענע קצקע מחזה?" – טופחת על שדיה הענקיים, "או מתחתון?" – על אחוריה הרחבים.

 

עליזה התגוררה לבד בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית-אבן ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שזו עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן.

בהתחלה התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי קצת מפני שלא הייתי נקי ביותר בלבושי באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי שהרטיבות לא הירפתה מהסוליות שלהן. בחום של דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא-נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

 

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי עליזה יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל. בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליי ללמוד. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קירקרו במעיי כמו גיס חמישי אבל אני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ממנה ולשחרר את הרוח המנפחת את פיתולי-מעיי ומציקה לי בכאבים נוראים. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה, בסמכות הטבעית שהיתה אופיינית לה, "אם החדר שלך כל-כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?"

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. נידמה לי שזה היה החדר-ליחיד הזול ביותר בירושלים.

 "באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!" אמרה ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספרייה, למכונת-התפירה ולקרש-הגיהוץ. תקופה מסויימת השכירה אותו לסטודנט בשם גברוש. פתאום עמד לי. ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף. באותה הזדמנות סיפרה שבעלה-לשעבר עובד בלונדון בשגרירות הישראלית ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית רחביה. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במיטבח, ולהרגיש את עצמי אצלה כבן בית.

 

כשחזרתי לחדרי הדל ולאחר שהתפניתי לצרכיי זרקתי את עצמי על המיטה והתזתי שלוש פעמים בעיניים עצומות בגלל הקירבה הגופנית לג'ינג'ית ולריחותיה עד שנרגעתי וניגבתי את הקיר ואכלתי קצת גבינה עם לחם ואבוקדו ויכולתי לחזור לקריאת הרצאותיו של פרופסור איזידור לבונה על תולדות הספרות העברית שנדפסו בחוברת סטנסיל במפעל השיכפול של הסטודנטים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

* * *

אפרים קישון, 1979,

"הקץ לשלטון הקומיסרים"

הסמרטוטיזאציה הכללית החלה ביים כיפור העגום, או לפחות אז שמנו לב לדבר.

נחשול של ייאוש התרומם מעל ראשינו באותם הימים וחבורה קטנה של נביאים חובבים קפצה ועלתה עליו כאילו חיכתה לו, דור המשך זה של הסגפנות היהודית העתיקה הפך את הבוז העצמי תוך ירחים אחדים לאופנה חדשה, את ההלקאה העצמית לבידור המוני מלווה בגיטארה חשמלית וסחף איתו את הנוער, את הלוחמים של המחר, למחול סוער של הבה נגעילה. האור נעלם בקרבתם ונישאר החושך, היופי הוסתר והכיעור הופגן. בעיתונות, על הבמה ובאמצעי התקשורת. עד כי ביום אחד התעוררנו במיטותינו, כשאנחנו כולנו סמרטוטים ללא תקנה. קבלני השפל השכילו לערער את אמון היישוב בעצמו, בזכותו להתנחל בארץ אבותיו, למעשה הפכו את המלה "מולדת" לביטוי של קאברטים. הם נטעו ספקות בלב טובים ורבים, שמא הצדק בכל זאת עם יאסר ערפאת, ויסרו אותנו בעקרבים על העוול שעשינו לפליטים בתום הג'יהאד הערבי שנהפך למלחמת שחרור יהודית. הם דורשים את החזרת תושבי בירעם ומפגינים נגד החוזרים לחברון, הם מבינים לרוחם של היורדים, ושונאים את המתנחלים במדבר, את הכיפה הסרוגה, את הפטריוטים, את עצמם, את הכיל. הם עשו תוך מיספר שנים מן העם המלוכד ביותר עלי אדמות, מן המדינה שגאווה היתה להשתייך אליה, אומה מתוסכלת ונבוכה, אומה שאיבדה את רוחה.

זאת עשתה לנו החבורה הקטנה הנקראת המאפייה השמאלנית.

כיצד בכל זאת הגיע האיגוד המצומק והמבולבל הזה למרבית עמדות המפתח של חיי התרבות, האומנות והתקשורת בארצנו?

בזכות הפוליטיזציה של המדיום, ובעזרתו האדיבה של המערך.

היתה זו למעשה תגובת שרשרת. מיספר חברים של המאפייה עלו בזכות כישרונם וחריצותם לצמרת של איזה עיתון, לאיזו ועדה של שופטים או חבר נאמנים ולאן לא, והחלו לחלק את השלל. במצח נחושה ובשיטתיות ראויה לשבח – בין שותפיהם לדעות הפוליטיות לבין עצמם. אט אט גילו כל הנוגעים בדבר, שסיר הבשר התרבותי נמצא בידי אנשי השמאל, ליתר דיוק הם יושבים עליו, והחלו להתרפק על בעלי המאה מטבע הדברים, עד כי לבסוף נעשה מעין חוק שבעל-פה, כי שום אמן אינו יכול לזכות עוד במילגה אמנותית או בפרס ספרותי כלשהו, אפילו בביקורת תיאטרלית אוהדת, אלא אם כן הוא מכיר בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתינאי, או לפחות מסתייג מאריק שרון השמן.

שותף מלא להשתלטות ההדרגתית הזאת היה המערך. שמנהיגיו התרפסו כחתולה מיוחמת לרנלי מחזיקי גביע הקידמה, בחפשם גושפנקה רישמית להיותם אלמנטים נאורים. הם התחננו, ועיתים גם היום מתחננים, למזער מחיאות כפיים מעל העמודים הפנימיים, ללטיפה קטנה מעל גבי המסך הקטן מידי משמיציהם מצד שמאל. יתר על כן, הם המטירו בשעתם שפע של כיבודים ואותות הצטיינות על המאפייה שבזה להם, הם בנו אותה הלכה למעשה.

והמערך הזה זועק עכשיו חמס על הפוליטיזאציה של התקשורת? יש להם חוש הומור.

לגבי אמן או סופר עברי שאינו משתייך – מתוך קלות ראש, מאזוכיזם או יצר ההתבלטות – למאפייה השמאלנית, אלא מנסה ללכת בדרכו, נעשה העניין מוחשי מאוד. החבר'ה גילו מזמן, שאין כר נוח יותר לרצח אופי של יריב פוליטי מאשר ביקורת אמנותית עליו, מסגרת זו מאפשרת מצעד גראנדיוזי של עלבונות אישיים, בלי שהצד שכנגד יוכל להשיב עליהם...

נבירה קטנה בארונות ביתי מעלה לדוגמה מאלפת את ביקורותיהם של שני אלופי הקידמה, בועז והנדלזלץ על מחזי האחרון "שמו הולך לפניו" בהבימה. תחת הכותרת הקולעת "גסות זולה" פותח הנדלזלץ ב"הארץ" את ביקורתו העדינה: "ראיתי את ההצגה בשאט נפש, בבוז ובזעם אין אונים..." ככה, בסריה, התחלה לא רעה לגמרי.

בועז מן ה"ידיעות" עדין יותר. תחת הכותרת המאופקת "בשפל המדרגות" הוא הסתפק בהערה השולית ש"לא היה לו כוח להישאר עד סוף ההצגה." האם יכול המחבר להראות עוד את פרצופו ברבים? האם הוא עוד זכאי לתואר של סופר? ומה גם, שאין זו הביקורת הראשונה של בועז על "שמו הולך לפניו", לפני שתים עשרה שנה כתב אותו מבקר, באותו עיתון על אותה קומדיה בשפל המדרגות, שהיא יוצאת מן הכלל, שהיא "מחזה חינני, בנוי במומחיות שנעים לראות..."

אתמהה, מה קרה ? קרה, שבינתיים כתב המחבר כמה שורות לטובת גוש אמונים.

אפס לא רק בכבודו מסתכן מי שמעז להתגרות במאפייה, אלא גם במצלצלין שבכיסיו. המוסד הממלכתי "אמנות לעם", למשל, הקונה הצגות בשביל עיירות הפיתוח כידוע, שבועז – איזה הפתעה! – מכהן כיושבי ראשו, רכש בשנה שעברה סך הכול הצגה אחת בלבד מן התיאטרון הלאומי, מחזה מעולם הנרקומנים כמובן. אבל באופן מקרי לגמרי הוא רכש באותו פרק זמן תשע הצגות מתיאטרון חיפה, בניהולו של אותו עודד, אשר הופיע במקרה כמנחה קשור שפתיים בהפגנה התיאטרלית נגד הדברת חופש האמנות...

קומץ של קומיסארים צועדים בסך ובגרונם הזעקה הגדולה: "הלאה הקומיסארים!"

דעת הקהל? אין זו אלא דעתו של איש אחד אשר הגיע לתפוצה. הקהל מתוודע לדעתו מן העיתונים או מן השידורים, ואין צורך לזמן את מפיצי קוקה קולה כדי להעיד על כך. משקלו על המסך הקטן בעיצוב דמותו הרוחנית של העם הוא מחריד ממש, על כן יש לראות בפלישת המאפייה השמאלנית לרשות השידור מכת מדינה ממש. שום קנה מידה אינו יכול למדוד את תרומתה של הטלוויזיה לאווירה העכורה השוררת כיום בארץ, לדיכאון הכרוני הניזון מדי יום ביומו מראיית חדשות של שפל וזוהמה.

במקום להראות לעם עייף ומעונה, לאזרח הנושא נושא נטל כבד מנשוא, את שדותיו הפורחים ואת מפעליו הנהדרים, מראים לו לעייפה את שכונות העוני, כי הן פוטוגניות יותר, תחת להבליט את החומר האנושי המופלא החי הרחק מן הכרכים, מציגים לאזרח את בתי הסוהר, למען הסנסציה שבדבר. במשך עשר שנים לא ניתן לאיש 'לאומני' להתראיין בטלוויזיה, אלא אם כן הוא טיפש או מגמגם, אולם לכל ראש עיר ערבי תומך  פת"ח הוקצב מדור אישי. לכל שביתה, לכל אסיפת מחאה נמצא כיסוי מיידי. לכל דחפור צברי[?] הועמד צלם קבוע כדי להזעיק עולם ומלואו לרגל מזימה חדשה של התנחלות.

וכל זה נעשה, אגב גלגול עיניים מתחסד, בשם החובה העיתונאית הקדושה למסירת מידע מהימן לקהל הרחב. אטריות. האזרח איננו חייב לראות על המסך את האמת של אויביו בנפש, אלא את האמת שלו. טלוויזיה ממלכתית איננה מוכרחה להיות סוכנות ידיעות בינלאומית, אלא מחנך העם, עמוד התווך של המוראל הלאומי,  האחראי למצב רוחה של אומה מדוכדכת, אשר עדיין נמצאת במצב של מלחמה. האם בכלל יש טעם להתווכח? כלום אפשר להצדיק באיזה נימוק סופר שמאלני שהוא, שידורים עבריים שהאוייב משתמש בהם כחומר תעמולה מעולה נגדנו?

זאת ועוד: נדמה לנו, ששני כוהני המוסר והדמוקרטיה ח"כ יוסי שריד ועוזי ברעם שכחו להתרגש בשעתם כאשר הטלוויזיה הירדנית שידרה בצהלה את "חירבת חזעה". הם לא השמיעו אפילו צפצוף קל שבקלים בכנסת. כנראה חופש האמנות לא היה בסכנה.

וכעת יורשה לנו פעם שניה לסטות מן האתיקה העיתונאית ולהלעיט את הקורא בבקשת סליחה ממנו, בצימוק אישי מתוך הארכיון העבה שלנו. ולצערנו, אין לנו ארכיון אחר.

אכן, בשנה שעברה נפל בחלקנו כבוד תמוה: המסדר העתיק של העיר אאכן שבגרמניה בחר בנו כ"אביר". עד כה ניתן התואר הזה רק לפוליטיקאים. לפניי הוכתר הנשיא של והקאנצלר שמידט, אחרי שר החוץ ננצ'ר, הקיצור, משרד החוץ ביקש שאסע ונסעתי. הטקס נמשך בעליצות כשלוש שעות, והועבר בשידור חי דרך מחצית תחנות הטלוויזיה של אירופה. את שיא הערב מהווה נאום ההכתרה של האביר החדש,  עבדכם הנאמן. ניצלתי את השעה והרבצתי הרצאה "ציונית" שזורת ביקורת נוקבת על מארחיי הנכבדים ועל שותפיהם בשוק המשותף, הנוטשים, בשל הנפט, אומה קטנה ובודדת.

הדבר היכה גלים. שגרירנו בבון, יוחנן מרוז, כתב לי כתום הטקס: "ברצוני להביע לך תודתי והוקרתי, אינני זוכר מעמד אשר היה לתועלת ציבורית כזאת לישראל בגרמניה."

אתה שואל, קורא יקר, מדוע לא צולם האירוע הזה בשביל הטלוויזיה הישראלית? שאלתך במקומה. אכן, הוא צולם במלואו.

כתב הטלוויזיה מיכאל קרפין הגיע על צוותו וצילם את הטקס מהתחלתו ועד תומו, לרבות ראיונות עם אישים בכירים, שיחות רקע, כמו שצריך. הוא שלח את הכתבה המוכנה באופן דחוף לירושלים בשביל "יומן האירועים". עורך היומן דאז, איש הקידמה ברמ"ח אבריו, אפילו לא הסתכל בו. "על גופתי," אמר הקומיסאר, "אף מלה אחת על הקנאי הזה!" נקודה. במקום הרפורטאז'ה שנפסלה מחמת סיבות אמנותיות צרופות, שודרה הכתבה האקטואלית "מתי כספי מכין תוכנית חדשה". מיכאל קרפין קיבל נזיפה.

צלצלתי אליו: "אחת העבודות היפות ביותר שעשיתי אי פעם," אמר בעצב. התקשרתי עם המנכ"ל דאז. הוא חקר את הפרשה וצילצל בחזרה: "כנראה, הצדק איתך," מילמל ובזה העניין נגמר סופית.

אפרים קישון

[יש המשך למאמר שלא הובא כאן. תודה ליעל זאבי (ניר) ששלחה לנו את המאמר].

 

* * *

פוצ'ו

יוסי צפריר – פלמחניק אחד פחות

לפני כמה ימים הגיע אליי הידיעה שיוסי צפריר מכפר בילו הלך לעולמו בגיל 94. יוסי היה המ''כ שלי במלחמת העצמאות. כשהקרבות התחילו היה עוד תלמיד בבית הספר כדורי. הלימודים קוצרו והוא עם כל הכיתה הלך לפלמח והספיק לעבור טבילת אש במלכיה ובמשמר העמק. בהפוגה נשלח לקורס מפקדי כיתות ובתום הקורס, צורף לחטיבת יפתח והיה מ''כ בהכשרת בית השיטה. ההכשרה היתה מורכבת מחברי הנוער העובד שבאו מקריית חיים, מחברת נוער בולגרית שהתגבשה בקיבוץ גבת, ומגרעין של צעירים שזה עתה סיימו את בחינות הבגרות בגימנסיה הרצליה.

אני השתייכתי לקבוצה האחרונה ואת יוסי הכרתי לראשונה כשהגיע אלינו לסרפנד כשהיינו  במסגרת הגדוד הראשון של חטיבת יפתח. לקראת ירידת החטיבה לנגב קיבלנו מפקד מחלקה חדש במקום המ''מ הקודם, במבינו, שנהרג בניסיון הכושל לכיבוש פלוג'ה. שם המ"מ החדש היה אלי זעירא, עלם יפה תואר ונעים הליכות. במלחמת יום כיפור הוא התפרסם כמי שאמר שיש סבירות נמוכה שתפרוץ מלחמה. במסדר הבוקר הראשון עימו, הוא הציג לפנינו את שלושת מפקדי הכיתות החדשים: את יונתן לוינסון המכונה טוטו (שנהרג אחר כך בחירבת מחאז), את שלמה בן ארי (שנהרג בהסתערות על חוליקאת) ואת יוסי צפריר (שנסרט בתל-נג'ילה). יוסי בא אלינו היישר מקורס מ''כים והיה נראה כילד שסיים עכשיו את בית הספר העממי. בכיתה שלי היו כמה פלמחניקים מקריית חיים ביניהם יהודה וולפנזון בחור גבוה, בריון למראה בעל קול רועם. כשראה מי יהיה המפקד שלנו, נאלם דום וכשקיבלנו פקודה לפנות ימינה ולצעוד אחרי יוסי, נשאר עומד במקומו.

"למה אתה לא הולך? " שאל אותו אלי המ''מ.

"למה?" רעם יהודה, "אתה יודע את מי שמת לי מ"מ-כ"ף? את יוסלה! היה אליף שלי בכדורי. אתה רוצה שהפופיק הזה ייתן לי פקודות?"

"כן." אמר המ''מ ולא יסף.

אני לא זוכר מה היה המשך אותו יום, אני זוכר רק  שלמחרת יהודה נשלח לעבור קורס חבלנים שנפתח זה עתה, ויוסלה המבוהל יכול היה לישון בשקט.

שלושה ימים לאחר מכן התבשרנו על חילופים נוספים. איתמר גולני המ"פ נשלח לארגן יחידת צנחנים ובמקומו קיבלנו את סיקו שהיה מפקד פלוגה ב', שחודש קודם לכן הושמדה כמעט כולה בשילטא שליד לטרון. גם המ''מ שלנו התחלף ובמקום אלי זעירא קיבלנו את מוניה גורל, בחור שחרחר בעל פני לוחם עז נפש שהתחלפו מדי פעם בחיוך ביישני.

כחודש אחרי שירדנו לנגב הנצור הוטל על שתי כיתות מההכשרה לכבוש כפר ערבי קטן, חירבת מחאז. הכפר שמנה כמה בתי חמר התפרש על גבעה דו-רכסית. יוסלה נשלח עם כיתתו, שצורפה אליה מכונת ירייה ''באזה'', אל הרכס הקדמי שפנה צפונה לעבר גת. מוניה המ''מ יחד עם טוטו והכיתה השנייה, התמקמו על הרכס הדרומי. הלילה עבר עלינו בחפירת עמדות שלמחרת כבר באו לידי שימוש כאשר המצרים החלו  להפגיז אותנו ללא רחמים. פלוגת  חיילים שניסתה להסתער עלינו נהדפה על ידי צוות ה"באזה" שהיה מחופר במרחק כעשרים מטר מערבית לחפירה שלי ושל ראובניקו הבולגרי. שהיה מקלען מספר אחד. אני הייתי מס. 2 שלו  ותפקידי היה למלא את שרשראות המקלע בכדורים ולצעוק ליוסלה שיביאו עוד כדורים, כי התחמושת עומדת להיגמר.

יוסלה, שעמדתו היתה מעט מאחור, בינינו ובין ה"באזה", שלח את יענקלה חי החובש שירוץ לרכס הדרומי ויביא יחד עם עוד מישהו כמה תיבות תחמושת. בינתיים איש הבאזה, פלמחניק ותיק,  החליט לא לחכות לכדורים, לקח את ה"באזה" ויחד עם איש הצוות השני (השלישי נהרג קודם לכן  והובל לרכס העורפי) התחיל לרוץ לכיוון תל נג'ילה. יוסלה צעק לו שיחזור לעמדה, כי עוד מעט התחמושת תגיע, אך מי ישים לב לקולו של ילד הנותן פקודות. יוסלה שרץ אחרי צוות הבאזה כדי להחזירו, חלף על פני  צוות מרגמת טו אינטש, שמוליק שוט לקח את המרגמה ויחד עם  הרגם השני רץ אחרי יוסלה לשאול מה העניינים. אותה שעה היה ראובניקו יורה צרורות על ארבעה נושאי ברן משוריינים שטיפסו על הגבעה לעברנו. כשהגשתי לו את שרשרת הכדורים הלפני אחרונה, ראיתי את ארבעת המשוריינים עושים סיבוב פרסה.

"הם בורחים!" צעק לי ראובניקו.

"הם בורחים!" – צעקתי אני לעבר העמדה של יוסלה, ואז ראיתי שהיא ריקה.

ראובניקו הפנה מבט לעמדה של ה"באזה" ופלט: "קוס  אמכ! – כולם ברחו – תיקח את השרשרת ואת הרובים ותרוץ אחריי!..."           

כשהגענו לרכס העורפי מצאנו את גופתו של טוטו ואת הקשר שלו מוישלה המרשמידט עומד לידו וצועק לעברנו בהיסטריה: "טוטו מת! הם השאירו אותו..."

מוישלה היה הכי צעיר במחלקה, אולי רק יוסלה המ''כ היה צעיר ממנו, אבל הוא לא היה באזור וגם מוניה המ"מ לא נראה. רק בערב סיפרו לנו שהוא נפצע ליד טוטו וכנראה קיבל הלם, כי מסר את הפיקוד למנשקה חבובא הפרחח הכי פרוע של המחלקה ואמר שהוא רץ להזמין תותחים.

את שרידי המחלקה מצאנו במורד הגבעה עומדים סביב יוסלה שהיה בעל הדרגה הכי גבוהה בינינו, אבל לא ידע מה להגיד לנו לעשות. ברגע זה הגיעה אלינו שאגת ניצחון  של המצרים שהגיעו אל הרכס הפנוי מעלינו והשתוללו משמחה.

את ההמשך שמעתי מפי יוסלה שסיפר למנדי מדריך טיולים ידוע שראיין אותו: "...כששמענו את השאגות קראתי לפוצ'ו ולעוד שניים שיעזרו לי לסחוב פצוע אחד ששכב גוסס על שמיכה צבאית . ידענו שעוד מעט יפתחו עלינו באש והתחלנו לברוח עם הפצוע לעבר משלט העץ הבודד."

תיאור יותר מפורט של הבריחה מצאתי בספרו של ס. יזהר ''ימי צקלג'' שבו מסופר על קובי החבלן המחזיק בשארית כוחותיו את קצות השמיכה שעליה שכב הפצוע הגוסס, והשמיכה מתחלקת מאצבעותיו ומאצבעות שלושת הנושאים האחרים. לפי התאור הזה, שיכול היה לספר אותו רק מי שהשתתף באותו סחיבה, הבנתי שיוסלה נפגש כנראה עם יזהר והיה המקור שעליו התבסס הספר הכי מפורסם של מלחמת העצמאות.

כמה שנים לאחר שהספר יצא לאור נפגשתי עם יוסלה שסיפר לי שיזהר היה ברחובות המורה שלו ושל עובד לדזינצקי (שנהרג במיתלה במבצע קדש) וכי כל מה שכתוב על קובי החבלן מבוסס על מה שהם סיפרו לו.

לפני כשנה קראתי שוב על יוסלה צפריר, הפעם לא בספר אלא בשני עיתונים, האחד "קו למושב" והשני "חדשות בן עזר". הכותבת היא המושבניקית עדינה בר-אל המצילה מנבכי השיכחה את בוני הישוב ומפריחי השממות הנימנים על אותם אישים הקרויים מלח הארץ. בעיתונים שציינתי מצאתי כתבה בה היא מספרת איך הלכה לפגוש אגרונום קשיש בן 93 והופתעה לראות שמי שנראה לה כבנו של האיש הוא האיש עצמו. הכתבה על האגרונום מכפר בילו שהביא לארץ את הפרי המופלא פיטאיה ופיתח אותו במשך חמש שנים עד שיצר את הזן שקרא לו 'בילו' וטעמו טעם גן עדן. הפרי קשה להשגה, כי שמו הולך לפניו ורובו נמכר לחו''ל. לכתבה שפורסמה בעתון צורפה תמונה של האגרונום הקשיש הנראה עדיין כעלם צעיר. אני מסתכל על יוסלה, זוכר אותו טוב טוב ולא מאמין למראה עיני, סוף סוף הילד הצליח לגדל שפם. כשהיה המ"כ שלי כל כך רצה שיגדל לו שפם שיעניק לו צורה של מפקד רב עלילות – אך ללא הצלחה. מכאן אפשר ללמוד שאף פעם אסור להתייאש, אם מחכים בסבלנות כמה שנים טובות, בסוף משיגים את המטרה.

פוצ'ו

      

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

 

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

פרק תשעה-עשר

הנישואים עם הדסה

 

הדסה היתה אלמנה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

היתה לה בת קטנה, מנישואיה לבעלה הראשון, שאותו הרגו לילה אחד שודדים ערבים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

 

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

 

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

 

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

 

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה, אני חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

 

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר שכאשר עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. וכשנולד בנו-בכורו, הוא דודי – מנחם-שלמה, כבר היה יהודה רחוק וזר לה. – ממני, המלביה"ד]. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

בַּנַבּוּט שֶׁלְךָ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

תן לי לגעת

בנבוט שלך

ואעשה אותךָ

למאושר בגברים

 

* * *

נעמן כהן

בעיר ההריגה – קיץ 2024

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים

וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,

בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,

מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,

וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים

אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה.

(חיים נחמן ביאליק, בְּעִיר הַהֲרֵגָה)

https://benyehuda.org/read/1784

 

אז קמתי והלכתי לעיר ההריגה. אני עומד לרגלי האנדרטה לזכר הפוגרום בקישינב. הנמצא בפארק Alunelul היפה והמטופח, כמה תחנות מהמרכז בטרוליבוס. מסביב מסתובבות אימהות עם ילדים על ספסל, ממול בית קפה נחמד.

על הפוגרום בקישינב ועל חשיבותו לתולדות הציונות נכתב רבות.

במבט לאחור מהי "עיר ההריגה", קישינב – שם נרצחו בפרעות 49 יהודים לעומת "קיבוץ ההריגה" בארי, שבו נרצחו יותר מ-100 מתושבי הקיבוץ (ולמעלה משלושים ושניים תושבים נחטפו לשבי ברצועת עזה בידי החמאס, חלקם נרצחו לאחר חטיפתם).

על פרעות קישינב רעש העולם התרבותי. הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו ביקר בעיר וכתב על פרעות קישינב ב"בית 13".

הסופר אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב, הידוע בשם מקסִים גוֹרקִי, יצא בריש גלי כנגד האנטישמיות, וה"אני מאשים" שלו לאחר פרעות קישינב היה הברור, האמיץ והנוקב ביותר, והתחיל במילים הבאות: "בשנים האחרונות נעשו במדינתנו מעשים המגלים את חרפת הארץ. אולם, הדבר המביש ביותר, המעורר חרדה ואימה, בושה והתמרמרות, הוא הטבח האיום שנעשה ביהודי קישינוב. אנשים הרואים את עצמם כנוצרים, אנשים המאמינים, כביכול, באל חנון ורחום – אנשים אלה, בעצם ימי חג אלוהיהם שקם לתחייה, רוצחים ילדים וזקנים, אונסים נשים, שודדים ומענים את בני אותו השבט אשר נתן להם את הנוצרי."

חיים נחמן ביאליק כתב את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" וכן את "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏.

הפואמה "בעיר ההריגה" נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב" בעיתון "הזמן" בעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מיספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום השיר. השיר תורגם לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לידיעת הקהל הרחב, כולל הקהל היהודי שאינו קורא עברית‏.

החזן יוסלה רוזנבלט שר: "דער פאגראם אין קישינעוו"

https://www.youtube.com/watch?v=ZoQ2Y2MEIGk

(ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי. מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב ב-1903 שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות את "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", ו"עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה, מה גם שיהודי מרוקו עצמם העלימו אותו בסיפוריהם הבדויים על "היחסים המצוינים" שהיו להם עם המרוקאים).

אם נחזור לימינו, האם אתם מכירים סופרים או אנשי רוח שגינו את הפוגרום בשמחת תורה? אולי להיפך, יש המתרצים אותו בק"ן טעמים.

לא רחוק מהאנדרטה לזכר הפוגרום ברחוב Strada Milano 1, Chișinău 2012 נמצא בית הקברות היהודי, המתפקד מ-1887, אך יש בו גם קברים ישנים יותר. במהלך מלחמת העולם השנייה נגרמו נזקים גדולים בחלק המזרחי של בית העלמין. ב-1958 חולק בית העלמין לשניים ובאחד החלקים הוקם שוק חקלאי היום נבנו עליו שיכונים ובתים פרטיים מפוארים.

ב-1900 היו 43% מתושבי קישינב יהודים – אחד האחוזים הגבוהים באירופה בזמן ההוא.

ב-1941 לפני השואה הגיע מספר היהודים בקישינב לכ-60,000. השמדת היהודים בוצעה ע"י הצבא הגרמני והצבא הרומני ובחלק ניכר ע"י אזרחים רומנים שפשוט רצחו את היהודים כדי לבזוז את רכושם.

שתי הפתעות נגלות לי "בעיר ההריגה". האחת זוהי אחת הערים היפות באירופה. הרחוב המרכזי שטפן צ'ל מארה Ştefan cel Mare הרבה יותר דומה לשאנז אליזה מאשר לרחוב דיזנהוף בתל אביב (מאיר דיזנהוף יליד בסרביה היום מולדובה) שנראה עתה כל כך עלוב לעומתו. יש אפילו שער ניצחון שנבנה ב-1841, ושוחזר שוב בשנות ה-70, לאחר שנהרס במהלך המלחמות.לידו Cathedral of Christ's Nativity קתדרלת ישו הנולד – הקתדרלה המרכזית של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית בקישינב. נבנתה לראשונה ב-1830, ולאחר שהופצצה ונהרסה במהלך המלחמות, שוחזרה ונבנתה מחדש באמצע המאה הקודמת. מגדל הפעמון הנוכחי נבנה ב-1997, העיר תוכננה ע"י ארכיטקט איטלקי בתקופת האימפריה הרוסית, כשהיתה בירת בסרביה הרוסית, ושמרה על המבנה שלה. והיא שופצה לאחר התקופה הסובייטית.888

כיכרות יפים. בניינים קלאסיים מפוארים של משרדי המדינה, בתים מודרניים יפים, פארקים נפלאים. שדרות עם עצים יפים וגבוהים. והכול מטופח ומבריק אין למצוא בדל ניר או סיגרייה על הרצפה. קניונים גדולים עם חניות עם כל המותגים, סופרמרקטים מלאי כל טוב שאין אפילו בארץ, וכן מחוץ למרכז העיר יש גם שכונות עם שיכונים סובייטיים.

במוזיאון הלאומי לאמנויות יפות‏ (Muzeul Naţional de Artă‏), כתובת: 115, 31 August 1989 Street‏. יש תערוכה של אמנות נוצרית עתיקה של אמנים אנונימיים. יש רצון לחזור לדת הנוצרית האורתודוכסית.

בקישינב כ-639 אלף תושבים כ-15 אחוז רוסים. השפה הרומנית והרוסית נשמעות ברחובות. מעטים מאוד דוברים אנגלית, בעיקר צעירים. ספרתי בעיר ארבעה תיאטראות רומניים ותיאטרון אחד רוסי ע"ש צ'כוב.

ההפתעה השנייה: חם כמו בתל אביב. לא פחות. היתרון שפחות לח.

לא ראיתי בעיר שום גרפיטי נגד ישראל, בכלל מעטות כתובות הגרפיטי. לעומת זאת היחס לישראל מועם בגלל מעלליו של הישראלי היורד אילן שור שהפך לפוליטיקאי, והקים מפלגה על שמו – מפלגת שור, שתמכה ברוסים בניגוד למדיניות הפרו-מערבית של הרוב הדורש להצטרף לאיחוד האירופי. שור ביצע מעילת ענק והשאיר רבים ללא כסף. הוא נמלט לישראל ונשפט בהיעדרו ל-15 שנה.

(אילן שור)

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9F_%D7%A9%D7%95%D7%A8

 

אוכל קדימה אוכל

האוכל המולדוביאני מצוין. שילוב של המטבח הרומני עם הרוסי. המחירים חצי מהארץ. יש כמובן גם מקדונלד, פיצריות, סושי וכד'.

המלצות:

מסעדת עילית. FUIOR פושקין 30. אוכל מולדוביאני גורמה. יש גם מאכלים צמחוניים וטבעוניים. (לא תמיד המלצרים מבינים מה זה  vegetarian).

https://www.google.com/search?client=ms-android-samsung&sca_esv=aee4e6a7204d31da&sca_upv=1&cs=0&hl=iw-IL&sxsrf=ADLYWIIM7TLcDXYG7p_i8GfbV7WbIo91jg:1720004554208&q=Fuior&ludocid=12512995812171264623&ibp=gwp;0,7&lsig=AB86z5WnEd9-tQqiP5I9W-5KJ6h4&kgs=ba0627a56105be77&shndl=-1&shem=lsde,lsp&source=sh/x/loc/act/m1/4#lpg=cid:CgIgAQ%3D%3D

מסעדה עממית La Plăcinte, פושקין 33, מסעדה של אוכל מולדוביאני לכל המשפחה כולל ילדים. אוכל עממי מצוין וזול. אכלתי כאן את מרק הירקות הטוב ביותר שאכלתי מעודי (לא צ'ורבה).

https://g.co/kgs/fHQjLPQ

 

בכפר מילשט

מולדובה מדינה כפרית חקלאית הידועה בעיקר ביין. אנחנו נוסעים בנוף כפרי יפה ופסטוראלי בין שדות מעובדים ויערות, לכפר מילשט, שהוא אחד הגבוהים במולדובה השטוחה. הנמצא כמאה ק"מ מקישינב.

Milești, Nisporeni

https://ro.m.wikipedia.org/wiki/Mile%C8%99ti,_Nisporeni

בכפר נבנה סנטוריום מפואר Paradisul להחלמה ולטיפול רפואי, שעתיד להיפתח בקרוב. מבריכת הסנטוריום נשקף נוף מדהים של שדות עד האופק ויש אויר מצוין גם בחום הגדול השורר מסביב.

https://www.facebook.com/share/v/TeyCdH1v1AzrfyZn/?mibextid=w8EBqM

בכפר כנסייה אורתודוכסית יפהפייה שנבנתה ב- 1864 ע"י הבויאר השליט הרוסי של האזור בסרביה קונסטנטין קזימיר.

https://ro.m.wikipedia.org/wiki/Constantin_Cazimir

הכומר של הכפר לא מבין מילה באנגלית, אך מברך אותנו בשלום. בנו הצעיר כבר מבין אנגלית.

 

גורל יהודי (1)

מטוס אל-אל לקישינב מלא עד אפס מקום. הנוסעים ברובם צעירים חרדים הנוסעים לאומן לפרוק את יצרם, וקבוצות של נשים חרדיות חסודות הלבושות בגאטקעס בחום הגדול. וכמובן מולדוביינים. לידי יושבת עולה חדשה מאוקראינה בסביבות גיל הארבעים, מדברת עברית דלה. היא גרה בנהריה בבית ללא מקלט, פוטרה מהעבודה בחנות בקניון, ובורחת לקייב, משאירה בארץ אם זקנה, ואחות בקריות. "גם בקייב יש הפצצות," אני מעיר. "נכון," היא עונה לי, "אבל שם פחות מפחיד יש יותר זמן למצוא מסתור, ואפשר ללכת לרכבת התחתית. בנהריה זה בא פתאום ואני מפחדת." בקייב היא תגור בכיכר חמלניצקי. הנה חזרנו להיסטוריה היהודית. הציונות אינה מהווה עוד מקום מקלט בטוח.

 

גורל יהודי (2)

טיסת חברת התעופה המולדבית FlyOne לתל אביב מתעכבת בשעתיים. (אי אפשר לעשות באתר שלה צ'ק-אין, והם קונסים אותנו ב-10 יורו) בשדה התעופה עצמו קיים משרד של חב"ד.

והנה ניגש אלינו חב"דניק צעיר בגיל העשרים, ומפציר, ומשדל להניח תפילין. אני אומר לו שאסור להניח תפילין בידי עובד עבודה זרה כמוהו, המאמין כנוצרים במשיחיותו של אדם מת... והוא (בדיוק כמו המיסיונרים הנוצרים המוכיחים את משיחיות ישו) מביא לי "הוכחות" מפסוקים שזה דת האמת.

אני שואל אותו "מתי אתה חוזר לארץ?" "אף פעם," הוא עונה, ומוסיף בכנות "אין לי בארץ דירה. וממה אפרנס את אשתי והילדים?"

"מצוות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה," אני אומר לו. "אני מביא לכאן את ארץ ישראל אמר הרבי," הוא עונה לי. "בגלל המשפט הזה נרצחו מיליוני יהודים," אני מעיר לו, "הרעבע מלובביץ אמנם ניצל בגלל קשריו עם הנאצי קאנאריס, אך חסידיו הלכו כצאן לטבח. הרעבע מגור ומסאטמר הצילו את עצמם, אך חסידיהם הלכו כצאן לטבח."

לבסוף נכמרו רחמיי עליו והסכמתי להניח תפילין. הוא היה מאושר. הוא כרך לי את התפילין, והגיש לי את נוסח התפילה. אני מתחיל לברך, ואופס... לנוסח התפילה המסורתי יש תוספת של תפילה לבואו של המשיח הלא הוא הרעבע מלובביץ. "זו גניבת דעת," אני אומר לו. "אתה שם מכשול לאנשים." "מי שרוצה קורא, מי שלא רוצה לא קורא," הוא עונה לי, ומציע לי סוכריה כשרה. "להתראות בארץ," אני נפרד ממנו.

מטוס FlyOne חדש ויפה מזה של על-אל הטיסה חזור קצרה ברבע שעה מההלוך, וברוך השם נוחתים בטרמינל 3 עם שרוול.

 

השמועה על מותו של נעם חומסקי היתה מוקדמת

מקור הביטוי בעברית "השמועות על מותו היו מוקדמות" הוא בציטוט מפורסם של מרק טוויין, שעבר בנוסח העברי שלו שינוי משמעות.

על פי המסופר, סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס הידוע בכינויו מארק טוויין, הסופר האמריקני הידוע, מצא יום אחד בעיתון מודעה על מותו. בתגובה אמר טויין: "The reports of my death ,have been greatly exaggerated" כלומר "השמועות (או הידיעות) על מותי היו מוגזמות מאוד."

בעברית יש דמיון פונטי בין המילים "מוגזם" ו"מוקדם" (התחלפות של העיצורים החיכיים ק' וג'), וכך הפכו להן השמועות המוגזמות לשמועות מוקדמות. תודה לבלשן ד"ר עדי אמסטרדמסקי שתיקן את הידיעה שהבאתי לפיה הבלשן שונא ישראל נעם חומסקי הגיע כבר לגיהנום. זה טרם קרה. יש האומרים כי הודעה בטעות על מות של אדם היא סגולה לאריכות ימים. נראה בעתיד אם זה נכון.

 

עוז לתמורה למפלגה הליברלית החדשה

איחוד היסטורי. מפלגת ''העבודה'' ו''מרצ'' הגיעו להסכם על איחוד. המפלגה ''הליברלית- הדמוקרטים'' יוצאת לדרך.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855662&forum=scoops1

בשנת 1964 פירסם יצחק נוסנבוים-בן-אהרון את מאמרו המפורסם – "עוז לתמורה בטרם פורענות" – שקרא לאיחוד מיידי של כל מפלגות הפועלים. המאמר פורסם במקביל בשלושת עיתוני תנועת העבודה דאז – דבר, למרחב ועל המשמר – ועורר סערה מיידית. התוצאה – מערך בין מפא"י לאחדות העבודה ופילוג רפ"י אך תוך 4 שנים שבו והתאחדו השלוש למפלגת העבודה וב-1969 היה המערך שלה עם מפ"ם.

https://www.labor.org.il/history/23819-courage-for-change-before-calamity.html

באותם ימים דובר על מפלגות הפועלים, אפילו השם "עבודה" "לייבור" היה משוקץ, לא כל שכן המושג "מפלגה ליברלית" שייצגה את הבורגנות, האויב המעמדי של מפלגות הפועלים. המפלגה הליברלית ירשה את המפלגה הבורגנית "הציונים כלולים" (יש לומר במלעיל), (אהוד אל תתקן לי בבקשה "כלולים" לכלליים. תודה) שבניגוד למפלגות הפועלים החלוציות חרתה על דגלה את האינטרס הבורגני "תנו לחיות בארץ הזאת!"

והנה מהפך היסטורי. האיחוד בין מפלגות הפועלים מפא"י, אחה"ע, (מפלגת העבודה) ומפ"ם (מר"צ), נקרא מעתה "מפלגה ליברלית דמוקרטית" כשם המפלגה הליברלית קפיטליסטית שנואת נפשם בעבר. הסוציאל-דמוקרטיה נעלמה כלא היתה. ראשת מפלגת העבודה לשעבר, מרב קסטר-מיכאלי הגיבה על האיחוד בין מרצ לעבודה: "אין לומר "איחוד," יש לומר "איחודית."

במקום ברל, טבנקין, וולד-יערי, קם מנהיג אידיאולוגי "ליברל-דמוקרט" חדש - יאיר גולדנר-גולן. היתרון שלו שבמקום "תורת האטפים"[?] הוא רואה "תהליכים".

 

עמיחי הירש-אילון – טבח ה-7 באוקטובר מוצדק

עמיחי הירש-איילון, חניך השוה"צ, ראש השב"כ לשעבר, התראיין ב-CNN  תקף את מדינת ישראל וצייר את הישראלים כרוצחים. על הדרך הוא הצדיק את טבח ה-7 באוקטובר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855016&forum=scoops1

עמיחי הירש-איילון: ״מה עלינו ללמוד מהשבעה באוקטובר? לא יהיה לנו ביטחון כל עוד לא נסיים את הכיבוש. זה מה שחמאס אמרו לנו.״

https://x.com/sharongal/status/1805657987455008992?t=1ZwK2CCKDJPemGe8Mv_ibA&s=03)

עמיחי הירש-איילון: הפלסטינים נמצאים באותה עמדה של ''שמשון הגיבור'' אין להם מה להפסיד.

כמובן שמשה מזרחי-רז מייד מסכים איתו:

https://x.com/mossi_raz/status/1805692885398175990?cxt=HBwW7IPe-ZeHjo8yAAAA&cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

מצמרר לקרוא. אם זאת דעת השב"כ, אין תימה על המחדל העצום שלו באי חיזוי טבח שמחת תורה.

 

ומי מאחד את הציבור היהודי בארץ?

בימים אלו של שסע חברתי חמור כל כך בארץ יש נחמה גדולה בכך שיש אדם בארץ שאינו מפלג, אלא דווקא מאחד את הציבור היהודי בארץ.

נשיא אוניברסיטת  תל אביב, הפרופסור הגמור אריאל פורת, קבע: "מנהיג צריך להיות אחד שמסוגל לאחד אותנו גם כשאנחנו חלוקים," ומוסיף ב"הקשר הנוכחי" (רמז לנתניהו) "מנהיג צריך להיות אחד שמסוגל לאחד אותנו גם כשאנחנו חלוקים ואפילו חלוקים קשה בעניינים משמעותיים לחיינו ובטח אסור שהוא ישסה אותנו אחד בשני. מנהיג שלא מאחד אותנו, קל וחומר משסה אותנו, הוא לא מנהיג ואפילו מנהיג רע."

נהדר ומי הוא לדעתו המנהיג המאחד הזה? "אין אישיות מתאימה יותר," עונה פרופסור פורת, "מאשר אהוד ברוג-ברק שעל שמו יוקם 'מרכז ברק למנהיגות' האמור להעניק לדור את העתיד את הכלים והמיומנויות לעמוד בראש הנהגת המדינה בדור הבא."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855030&forum=scoops1

הבנתם? תקווה גדולה. הפרוטסטנט אהוד ברוג-ברק ("גופות יצופו בירקון") יביא לסיום הקרע בעם ולאיחוד החברה הישראלית. הללויה! מזל העם היהודי שיש לו את אוניברסיטת תל אביב.

 

איריס חיים מאחדת את העם –

בושה שזה מורֶה בישראל

איריס חיים, שבנה נהרג בשוגג ע" חיילי צה"ל, באמת מאחדת את עם ישראל. כך היא מגיבה למורה שקרא לה ''ביביסטית מתועבת שזורחת מאז שירו בבן שלה'': 

"אני מוחלת לך יותם גוטמן בדיוק כמו שמחלתי לחיילים, לצבא.

"בוקר טוב חברים שלי. הבוקר כשהתעוררתי הבנתי שקרה משהו דרמטי לא נהרג עוד חייל בלילה, לא חולצו חטופים, לא היה הסכם מדיני להשבת החטופים. היה ציוץ בטויטר מבחור בשם Yotam Gutman הוא קרא לי ביביסטית מתועבת, שואל את קהל העוקבים שלו אם לא הגיע הזמן להכריז שנמאסתי על האנשים בבית והכי מעניין – זורחת מאז שהבן שלה נהרג. לי אין טוויטר ולכן לא ראיתי. מעניין ששמו יותם. שם משפחה גוטמן – יש לי חבר טוב בשם גוטמן. הרבה אנשים כתבו לי והציעו לתבוע אותו על לשון הרע. כנראה שגם הגיבו לו כי הוא פירסם התנצלות קרירה ומאולצת. ואחרי 7 דקות כתב שתמיד נראיתי קוקו ומאז שהבן שלה "הוצא להורג" היא עשתה מייק אובר... באמת כמה רשעות בבן אדם אחד. האדם משמש כמורה בישראל.

"יש עוד כמוהו אגב שמוציאים דברים מהקשרם וכותבים לי שאני ביביסטית – מילת גנאי לכל אדם שלא יוצא נגד שנאה, זעם ופילוג. אני קיבלתי על עצמי החלטה להמשיך לדבר בעד האחדות ולכן אני רק מצטערת עבורך יותם גוטמן על הבחירה במילים שפוגעות בי באופן אישי.

"באותה מידה היית יכול לכתוב שאתה לא מסכים עם דעותיי. היו בוודאות מצטרפים אליך עוד אנשים. אני מבקשת לשתף את הפוסט הזה כי המסר שלי שאין מקום למילים של שנאה משום צד! אני מוחלת לך יותם גוטמן בדיוק כמו שמחלתי לחיעלים, לצבא.

מאחלת שתמצא בנפש שלך מקום לשלווה. ובפעם הבאה שאתה כותב מילים פוגעות תחשוב על אמא שלך. גם לה יש בן בשם יותם."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855602&forum=scoops1

בושה וחרפה לחינוך במדינת ישראל שמורה כזה בכלל עובד במערכת החינוך.

 

מחבלי אש"פ יוק

קלמן ליבסקינד, כתב מעריב, מעלה שאלה: מדוע דובר צה"ל שומר על השם הטוב של הפת"ח ושל גדודי חללי אל-אקצא ומעולם לא מדווח על מחבליו?

https://m.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1110766

התשובה ברורה, דובר צה"ל משתיק בכוונת מכוון את עובדת קיומם של מחבלים השייכים לארגון הטרור אש"פ, ולארגון הג'יהאד של אש"פ – "השהידים של הקצה" – "כתאאב שוהאדת אל-אקצא" על מנת לתת להם לגיטימציה שבניגוד למחבלי החמאס והג'יהאד.

בקרוב לפי העיסקה המסתמנת עם החמאס, ישראל תשחרר את מייסד ומנהיג ארגון הג'יהאד של אש"פ, הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, והוא ייהפך עקב ההסתרה למנהיג לגיטימי של ארגון לגיטימי. הנה המנהיג הבא של "היום של אחרי."

 

רישיון ירידה לפרוטסטנטית נמושה ואישור כניסה לאנגליה

הפרוטסטנטית ד"ר דפנה שוחט, השתתפה בהפגנה ברחוב קפלן ב-8 ביוני בצהרים, בה חבשה כובע עם דגל סייקס (המסמל בצבעי החליפויות האיסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, ואת הגזענות המוסלמית), ונעצרה לחקירה ע"י המשטרה, והיא שוחררה והתיק שלה נסגר. מסתבר שהפרוטסטנטית ד"ר דפנה שוחט רוצה לרדת עם משפחתה מהארץ לאנגליה, ולצורך הירידה היא ביקשה תעודת יושר ממשרד הבריאות. המשרד ענה שיוכל לנפק לה רק תעודת יושר שבה יצוין כי מתנהלת נגדה "חקירה פעילה". "באנגליה שוללים רישיון עיסוק ברפואה גם על הפגנה לא חוקית. ולכן מכתב כזה עלול להביא לשלילת הרישיון האנגלי שלי הלכה למעשה," מתלוננת הפרוטסטנטית ד"ר שוחט, ששוקן נבזלין ובומשטיין-בן מביאים בעמוד הראשון של עיתונם המעודד ירידה מהארץ.

(עידו אפרתי, "משרד הבריאות סירב להנפיק תעודת יושר לרופאה שנעצרה בהפגנה בקפלן, על אף שאין לה רישום פלילי", "אל-ארצ'", 2.7.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2024-07-02/ty-article/.premium/00000190-73bb-da66-affa-f7fb17560000

ועכשיו נשאלת רק שאלה. אם הפרוטסטנטית, ד"ר שוחט רוצה לרדת מהארץ, לשם מה היא עורכת הפגנות בה. מן הראוי שתתחיל להפגין באנגליה. באנגליה היא בטח תתקבל בברכה. גם שרת המשפטים החדשה של אנגליה, המוסלמית הפקיסטנית-מוסלמית, שבאנה מחמוד, תומכת הב.ד.ס, מפגינה עם דגל סייקס למען "חופש לפלשת".

(הנה ראו אותה)

https://x.com/Suffragent_/status/1809268731375415317

מי שצריך באמת להיות מודאג היום הם צעירים ישראלים שירצו לבקר באנגליה. הם ייעצרו בגבול וייחקרו אם ביצעו פשעי מלחמה, ומירב הסיכויים שייעצרו או שישללו מהם אישור כניסה לממלכה.

 

בעזה אין גייז

לאור מצעדי המחאה של קווירים נגד ישראל ובעד הפלסטינים כלוחמי זכויות אדם, מתראיינים שלושה חיילי צה"ל גייז במדים שלחמו נגד החמאס בעזה, שי אברג'יל, נתנאל עזיז, עמית בנימין, ואומרים כי הכול פייק. בעזה אין בכלל גייז. הם רוצחים את כולם ואפילו קצין חמאס גבוה שרק נחשד בכך.

https://nypost.com/2024/06/29/world-news/gay-israeli-soldiers-slam-queers-for-palestine/

מסתבר שאין גבול לפיליסטיניות של הקווירים המתאבדים באמריקה. העיקר לשנוא יהודים.

 

האנטישמיות פוגעת בפלסטינים

"מאז תחילת המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס, חמאס ביצע אינספור מעשי זוועה נגד עמו בעזה," כותב חמזה הווידי, פלסטיני מהעיר עזה, במאמר דעה שפורסם במגזין ניוזוויק. "אולם איכשהו, למרות העובדה שחמאס חטף למעשה את רצועת עזה ואת כל תושביה ומטיל עליהם אימה באופן שגרתי, הפשעים הללו לעולם אינם מדווחים על ידי כלי תקשורת ערביים או מערביים, ולא על ידי ארגוני זכויות אדם גלובליים, שכולם נוטים להציג את חמאס כקבוצת התנגדות לגיטימית שמנסה 'לשחרר' את הפלסטינים."

הווידי כותב כי "היעדר זה של סיקור פשעי חמאס נגד פלסטינים בתקשורת אינו נובע מחוסר ראיות. עזתים רבים העלו חששות לגבי האכזריות של המשטר הזה, שהם עדים לה ממקור ראשון. ולא רק עדים; פורסמו סרטונים רבים בפלטפורמות המדייה החברתית המראים את העזתים מותחים ביקורת על חמאס ומאשימים את חמאס במצב האסון הנוכחי בעזה."

עוד כותב ווהידי כי "האמת העצובה היא שכאשר ישראלים לא מעורבים, אף אחד לא מעוניין לתמוך בזכויות הפלסטיניות שהם טוענים שאכפת להם כל כך." ווהידי ציין כי "העזתים ניסו כמה פעמים להוציא את חמאס מהשלטון. ב-2019 וב-2023 ערכו תושבי עזה צעדות שקטות נגד חמאס. על הפשע הזה, הותקפנו באכזריות על ידי חמושים של חמאס. חמאס כלא יותר מ-1,300 מפגינים בכל מחאה. הייתי אחד מהם. אני אישית נכלאתי על ידי חמאס ועוניתי פעמיים, בגלל שהשתתפתי במחאות האלה. אז אני יודע ממקור ראשון שכאשר עזתים רגילים כמוני הפגינו נגד חמאס, לא היתה תשומת לב תקשורתית. אף ארגון זכויות אדם לא דרש לשחרר אסירים שהוחזקו במשך חודשים בבתי הכלא של חמאס, שלא לדבר על אלה שעונו על ידי חמאס, ואפילו נהרגו על ידי חמאס – כמו עיסאם אל-סאפין, שנהרג בעינויים בבתי הכלא של חמאס. מגמה זו נמשכה במהלך המלחמה הנוכחית. מאז ה-7 באוקטובר מאות עזתים נהרגו מהרקטות הכושלות של חמאס. חמאס החרימה את המזון, הדלק והתרופות שנשלחו לעזה, והם לא עצרו כאן.

"מאז תחילת המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס, חמאס ביצע אינספור מעשי זוועה נגד עמו בעזה," כתב חמזה ווהידי, "אולם איכשהו, למרות העובדה שחמאס חטף למעשה את רצועת עזה ואת כל תושביה ומטיל עליהם אימה באופן שגרתי, הפשעים הללו לעולם אינם מדווחים על ידי כלי תקשורת ערביים או מערביים, ולא על ידי ארגוני זכויות אדם גלובליים, שכולם נוטים להציג את חמאס כקבוצת התנגדות לגיטימית שמנסה 'לשחרר' את הפלסטינים."

 גם תחקיר של ה-BBC מוכיח את הסבל שגורם החמאס לתושבים מאז שנבחר ב-2006 ומאז לא קיים יותר בחירות בעזה.

)תושב עזה במאמר דעה במגזין ניוזוויק: ''חמאס מטיל אימה על תושבי עזה במשך שנים, אבל זה לא עניין את העולם, כי לא היהודים היו אשמים'').

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=856525&forum=scoops1

הנה כי כן האנטישמיות של העולם פוגעת בפלסטינים לא פחות מביהודים.

 

ההוכחה לכשירותו התפקודית של ביידן

הייתי תקיף נגד נתניהו

לאחר הוויכוח הטלוויזיוני בן ביידן לטראמפ בו נראה ביידן סנילי המתקשה לדבר, גבר הלחץ על ביידן להתפטר. ביידן הודה: "נרדמתי על הבמה. עברתי 100 אזורי זמן. זה לא היה חכם." אבל בבית הלבן טענו שהוא כשיר, והציגו כהוכחה את "מנהיגותו" בליל המתקפה האיראנית: "הוא אמר לנתניהו – 'אם תגיב במתקפה גדולה, אתה לבד.'"

https://www.ynet.co.il/news/article/hktwutzpr#autoplay

כמה פתטי. ההוכחה לכשירות של ביידן היא תקיפות נגד נתניהו... לא נגד איראן, לא נגד הח'ותים, אלא נגד נתניהו.

 

מוות לאמריקה

מפגינים פרו פלסטינים צועדים ביום העצמאות האמריקני ברחובות ניו יורק עם דגלי פלסטין וצועקים "מוות לאמריקה" ושריפת דגל ארה״ב:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=856464&forum=scoops1

מה הפלא אם ביידן תקיף נגד נתניהו...

 

אמת מארץ ישראל (1)

משה, במצוות ה', שלח נשיא מכל שבט לתור את ארץ כנען לקראת הכניסה אליה.

לאחר ארבעים יום, שבו המרגלים ודיווחו שהארץ "זבת חלב ודבש," אך תיארו את יושביה כענקים עוצמתיים בלתי מנוצחים. בעקבות זאת, בני ישראל נתקפו בהלה ופחד ורצו לשוב למצרים ולא לכבוש את ארץ כנען. עונשם של בני ישראל על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה' ובמשה היה ארבעים שנות נדודים במדבר.

משימת הריגול:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא;

וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב?

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה?

וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?

וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

כשחזרו המרגלים אל בני ישראל, הם תיארו בפניהם את טוּבה של הארץ: "וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ." (במדבר, י"ג, כ"ז) עם זאת, עשרה מהם צפו כישלון בכיבושה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד [...] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן." (במדבר, י"ג, כ"ח­-כ"ט).

כלב בן יפונה חלק על דעתם וטען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ, "וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר, י"ג, ל'), אך המרגלים חלקו עליו, והוסיפו להוציא את דיבת הארץ בקביעתם כי היא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר, י"ג, ל"ב). לבסוף, העם השתכנע מדברי המרגלים: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר, י"ד, א'–ד').

בעקבות הדברים החריפים של בני ישראל, משה ואהרון נפלו על פניהם, וכלב ויהושע בן נון קרעו את בגדיהם וקראו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַ-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:" (במדבר, י"ד, ז'-ט'). העם לא השתכנע מדבריהם, ואף התכוון "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים."

העונש:  בני ישראל ינדדו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ מתו במגפה. קבוצה (המעפילים) מבני ישראל ניסתה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפה במלחמה מול העמלקי. כלב ויהושע, שבניגוד לשאר המרגלים דיברו טוב על הארץ, זכו לשרוד את המסע ולהיכנס לארץ.

 

אמת מארץ ישראל (2)

בשנת 1891 ערך אשר צבי (הירש) גינצברג הידוע בכינויו "אחד העם" מסע לארץ ישראל. עם שובו, הוא כתב מסה שכותרתה 'אמת מארץ ישראל'.

(אשר צבי (הירש) גינצברג "אמת מארץ ישראל")

https://benyehuda.org/read/1153

בדיוק כמו המרגלים ששלח משה, ריגל אשר צבי (הירש) גינצברג את הארץ, והוציא את דיבתה. ממש כמרגלים יצא כמותם במסקנה עגומה. בארץ ישראל לא תוכל לקום מדינה יהודית, אפשר להקים בה רק מרכז רוחני. הפתרון לבעיית היהודים הוא רק באמריקה.

(מקווה שפרופסור זיווה גרבורג-שמיר לא תתרעם עליי).

 

אמת מארץ ישראל (3)

"גנרלים בכירים" של ישראל הציגו את דיבת הארץ לעיתון הניו יורק טיימס.

עיתון ניו יורק טיימס פרסם בכותרת הראשית שלו כתבה תחת הכותרת "גנרלים ישראלים רוצים הפסקת אש בעזה, על רקע המחסור בחימושים."

לפי העיתון, הגנרלים הבכירים של ישראל רוצים הפסקת אש ברצועת עזה גם אם זו תשאיר את חמאס בשלטון לעת עתה – מה שצפוי להגדיל את הקרע בין הצבא לראש הממשלה בנימין נתניהו. הגנרלים חושבים כי הפסקת אש תהיה הדרך הטובה ביותר לשחרר את 120 החטופים שנותרו בשבי, חיים ומתים.

לפי העיתון, קציני הצבא מעריכים כי כוחותיהם צריכים זמן התאוששות במקרה שתפרוץ מלחמה עם חיזבאללה, והפסקת אש עם חמאס עשויה להקל גם על השגת הסכם בצפון. הם מציינים גם כי מלאי החימושים בישראל, אחרי תשעה חודשי לחימה, צריך להתמלא.

עד לאחרונה אמר צה"ל כי ניתן להשיג בו-זמנית את שתי מטרות המלחמה העיקריות של הממשלה: הבסת חמאס והשבת החטופים. כעת, נכתב בניו יורק טיימס, הפיקוד הצבאי העליון הגיע למסקנה ששתי המטרות לא תואמות את זו.

הצבא חושש ממלחמה ש"תימשך לנצח" לאור סירובו של נתניהו לדון בהעברת השליטה בעזה למנהיגים פלסטינים חלופיים. במלחמה כזו, נכתב, התחמושת והאנרגיות נשחקים בהדרגה, החטופים נשארים בשבי – ומנהיגי חמאס עדיין חופשיים. מול התרחיש הזה, השארת חמאס בשלטון לעת עת – בתמורה להחזרת החטופים – נראית לקצינים כאפשרות הכי פחות גרועה עבור ישראל. הדברים הללו מיוחסים לראש המל"ל לשעבר איל חולתא – ובניו יורק טיימס ציינו כי "ארבעה גורמים בכירים שדיברו בעילום שם הסכימו להם."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855956&forum=scoops1

ונניח, רק נניח, שאותם גנרלים פחדנים המסתירים את שמם צודקים, האם דבריהם תורמים למאמץ המלחמתי או מזיקים לו? אם צה"ל באמת חלש והם מציגים אותו ככזה חלש ללא תחמושת, האם זה ידרבן את סינואר ונסראללה לוויתורים, או להיפך – זה יקשיח את דרישותיהם במסקנה שתורת "קורי העכביש" של נסראללה נכונה, והחברה הישראלית עומדת להתפורר כל רגע? ובנוסף אם זה באמת המצב, רבים הסיכויים שמיד יתקפונו גם מדינות נוספות, וכל אלו שביחסים איתנו ינתקו אותם. במיוחד איחוד האמירויות וסעודיה.

אבוי לנו גנרלים כאלו הרואים את האוייב לא בחמאס ובחיזבאללה, אלא בנתניהו.

 

הנשיא הרצוג הוא הינדבורג ונתניהו הוא היטלר

אחת ממובילות התנועה הפרוטסטנטית ד"ר יולנדה יבור, המתנאה כמרצה לקוראן ולמסורת האסלאמית הקדומה במכללת אורנים, באוניברסיטה הפתוחה, ובתוכנית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם, קובעת על סמך ידיעותיה בקוראן כי נתניהו הוא בוגד וצורר. ומשווה בין הנשיא יצחק הרצוג לנשיא הגרמני פאול לודוויג הנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורג שהעניק להיטלר את השלטון:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855854&forum=scoops1

הבנתם? הרצוג – הינדבורג נתניהו הוא היטלר.

אם ככה ד"ר יולנדה יבור מלמדת גם את הקוראן, אוי לאקדמיה הישראלית.

 

נתניהו רוצח המונים

הפרוטסטנטית, נעם דן, בתה של השדרנית יעל דן שעזבה את קיבוץ דן לפני חמישים שנה מתגוררת בירושלים, אך משקרת ומתנאה בעצמה כמפונה מהצפון, וכך היא אומרת: ''על האויבים מבחוץ נתגבר אבל על המפקירים מהבית שמוציאים להורג, שטובחים בנו, בחיילינו, בילדינו... מורשת נתניהו – מורשת של רוצח המונים.'.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=855685&forum=scoops1

מסתבר יותר ויותר כי התנועה הפרוטסטנטית לוקה במחלת רוח קבוצתית.

 

האם שטינקר?

סיפור השחרור של מנהל בית חולים שיפא מוחמד אבו סלמיה הוא תמוה ביותר, ותמוה עוד יותר ההסבר לשחרור של ראש השב"כ רונן אברהם בֶּרֶזוֹבְסְקִי-בר.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/769322/

ההסבר ההגיוני היחידי שהוא שוחרר מהכלא תמורת שיתוף פעולה עם השב"כ. כל סיבה אחרת היא חסרת היגיון. אבל מי אמר שההיגיון נמצא תמיד היכן שזקוקים לו.

נעמן כהן

 

אהוד: אם זה נכון, חמאס ירצחו אותו.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* רות אלמוג: "ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, פרצו מאורעות בירושלים ובחברון. למחרת התנפלו תושבי הכפר הערבי קולוניה על בתי המתיישבים במוצא השכנה ורצחו חמישה מבני משפחת מקלף. במוצא נוסדה ההתיישבות החקלאית הראשונה בארץ ישראל ב-1860 על-ידי משפחות ילין ומקלף. הבן מרדכי ששרד את הטבח היה לימים לרמטכ"ל השלישי של ישראל.

"בחברון נרצח במאורעות גם תלמיד ישיבה מפתח תקווה, בנו של הרב הלר ואחי-אמו של הסופר יהושע קנז. יהושע מעולם לא דיבר על כך אבל אין לי ספק שהרצח הזה השפיע עליו והתגנב בדלת האחורית של הנפש אל יצירתו." [ציטוט חוזר מ"תרבות וספרות", "הארץ", 21.6].

 

* עזי שטרן, ירושלים: על יהושע. אני אמשיך בעניין הדוד [צבי הלר], תלמיד הישיבה שנרצח בחברון. איני זוכר מה הוביל את יהושע להסביר לי את ההיסטוריה של משפחת אימו. אבל יום אחד סיפר שהם גרים על אדמת הנחלה של סבו [הרב יחיאל הלר]. הצביע על בית הכנסת ומשם הנחלה נמשכה עד בית דודו [הלר] ששכחתי את שמו, זה היה בית פתח תקוואי טיפוסי מפעם, אח"כ הבית הקטן יותר בו גרה  משפחת גלס, חצר גדולה שפעם היתה שם רפת. דיר ולול תרנגולות ואווזים ולבסוף בית חדש יותר שנבנה על רחוב אחד העם שבו גר הבן שנשאר דתי. את הנחלה חתכו רחוב הרצל ורחוב אחד העם, כשהחליטו לסלול את הרחובות "חתכו" את הנחלה.

בבית המקורי של הרב התגורר הבן [הלר] ששכחתי שמו, שהיה איכר ובעיקר פרדסן. הפרדסים היו באיזור צומת סירקין. הוא היה נשוי לאישה ממוצא אמריקאי. היו להם שלוש בנות, האמצעית, בת גילנו פחות או יותר, היא נעמה, שנישאה לקלמן [ישראל] כרמל מקריית חיים, שלמד עם נילי פרידלנדר ויהודית בן עזר [אז טייטלבוים] בכיתה אחת ולימים יסד הוצאת ספרים מכובדת [כרמל] ויהושע ידע להעריך זאת.

כשיהושע חזר מפריז החליט להתמקם בירושלים וגר אצלנו בדירתנו בקריית משה איני זוכר כמה זמן עד שהחליט לעבור לתל-אביב. כעבור מיספר שנים אביבה ואני החלטנו לעבור לדירה חדשה בגבעת מרדכי. יהושע בחוש ההומור שלו אמר – "איך זה שקניתם דירה מבלי להיוועץ איתי? איך אדע אם אפשר יהיה לשכור חדר?"

איני זוכר כמה זמן עבר עד שיהושע הודיע שיבוא לביקור. ויום אחד הוא הגיע (אולי ביחד עם אודי?) כשהגיע, בשלב מסויים, הוא שואל – "מה זה הבניין שממול וקולות התפילה?" עניתי "זו 'ישיבת חברון'." יהושע קצת נמתח, "ו... הרחוב הקצר הזה שאנו גרים בו נקרא 'הרב הלר'."

יהושע אומר – "אז אולי החליטו לקרוא רחוב ע"ש אותו בחור ישיבה שנרצח? "

אמרתי לו שאיני יודע, לנו כתבו (מהעיריה?) שזה ע"ש חיים הלר.

יהושע בניסיון אחרון – "נהוג כשאדם נפצע מצמידים לו את השם 'חיים'." אינני יודע. לא זוכר שאי פעם חזרנו לאזכר את זה.

 

אהוד: שכחת להזכיר את השנים שלפני נסיעתו של יהושע הצעיר עם משפחתו לפריס, כאשר גרת איתו בדירת חדר מקסימה בחצר מלאה עצים ברחוב הנביאים בירושלים, שהתברר לימים שהיתה פרק זמן דירתה של המשוררת רחל. לאותה דירת חדר שלכם בבית קטן נפרד בחצר, היה יהושע מזמין חברים לערבי זמר, שבהן כיכבה לוסי-אליעזרה אייג, לימים ז'קוב, בקול האלט הנפלא שלה, ויהושע היה מלווה אותה בגיטרה, וגם שר לנו שאנסונים צרפתיים, ואת "יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ –אִישׁ לֹא הֵעֵז גַּעַת בָּה" למילים של זלמן שניאור.  

לאחר שנסע לפריס גר איתך בדירת החדר חברו עוזי לוי, לימים מכוכבי "ניקוי ראש".

וכן שכחת להזכיר כי לאחר שחזר יהושע מפריס והמשיך ללמוד באוניברסיטה בירושלים, הוא גר אצלכם בחדר שכור בדירתכם בקריית משה ושם כתב ב-1963 לערך את הרומאן הראשון שלו "אחרי החגים".

 

 * בכנס "הפנקס" השנתי לספרות ילדים, שנערך בסוף חודש מאי האחרון בתל אביב. אחד הפאנלים, בו התארחו עורכות ספרות ילדים מהוצאות וגופים שונים, הסתיים בשאלה מה הן מייחלות שיקרה לענף ספרות הילדים הישראלית. השאלה הזאת הפכה לדיון מרובה מחיאות כפיים כשנרי אלומה, סופרת ועורכת תחום ספרי הילדים והנוער בהוצאת הקיבוץ המאוחד, השיבה בנאום ישיר ויוקד:

"אמרתי שאני מייחלת למגוון. ספרות הילדים חווה צמצום כי כולם נעשים תלויים יותר ויותר ב'ספריית פיג'מה'. ל'ספריית פיג'מה' יש מטרה נפלאה – זה פרויקט שמחבר לספרים, שמעודד קריאה, גם בבתים שאין בהם הרגלים של קניית ספרים וקריאה לפני השינה. זה בעל ערך רב, אבל יש לתוכנית הזאת אג'נדה משלה. בספרים של פיג'מה, שפועלת בשיתוף פעולה מלא עם משרד החינוך, ילד לא יכול ללכת לבד, בלי מבוגר, או לעלות לבד על שולחן, כי זה לא בטיחותי; באיורים צריך להקפיד על קוד לבוש מתוך התחשבות בקהל הדתי; המסרים חייבים להיות חינוכיים ומתאימים לכלל ילדי ישראל, כי באמת הם מגיעים לכל בית כמעט, וזה בסדר גמור, אבל הבעייה היא שבפועל נוצר מצב שפיג'מה הפכה מבלי שהתכוונה למו"ל הגדול ביותר של ספרות ילדים בארץ. מאות אלפי ילדים מקבלים בשנה בין ארבעה לשמונה ספרים במתנה, וכתוצאה מכך ספרי ילדים נמכרים פחות ופחות בחנויות. המחיר הכבד ביותר לדעתי הוא הצנזורה העצמית. כשכותבים מנסים להתאים את עצמם לאג'נדה, לפעמים אפילו בלי מודעות. זה מוביל לצמצום של חופש היצירה." ["'ספריית פיג'מה' נהפכה לצינור החמצן של ספרי הילדים, אך יש סיבה לדאגה". ["הארץ", 4.7.24].

 

אהוד: אכן יש סיבה לדאגה ואפילו להספד אחר קבורה! ספרות הילדים העברית נשלטת כיום, כתיבה ואיור, על יד מונופול דתי-שמרני המסרס אותה מן היסוד. לדוגמה, מרבית ספרי הילדים שלי לא היו יכולים היום לצאת לאור כי אין עליהם חותם הכשרות הדתי של "ספריית פיג'מה". זו למשל הסיבה ש"שמלת העץ", אגדת-עם קלאסית נהדרת בקנה-מידה עולמי, של המשוררת ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, שסופרה לה מפי אומנתה הערבייה, אגדה שהושלמה על ידי, ואוירה בידי דני קרמן בצורה נפלאה, והיא מוכנה להדפסה – אבל נדחתה בידי כל הוצאות הספרים הישראליות שהצעתי אותה בפניהן מהסיבה הפשוטה – שהן יודעות שהאגדה לא תאושר ולא תופץ בידי הצנזורים של בד"צ הכשרות של "ספריית פיג'מה" – כי היא מספרת על נערה שטובלת ערומה באגם!

זיכרו – אין כבר כיום ספרות ילדים עברית חופשית! יש רק ספרות ילדים ז"ל שיצאה לאור לפני שהצזורה הדתית החשוכה והמטומטמת של "ספריית פיג'מה", בתמיכת משרד החינוך – השתלטה על ספרות הילדים העברית! אפילו אסתר ראב פסולה היום!

מה דעתכן על כך, פמיניסטיות?

 

סקיצה של דני קרמן לאיור "שמלת העץ"

 

* פרופ' יפה ברלוביץ: ובאשר לשאלתך: "מה דעתכן על כך, הפמיניסטיות?" אענה לך באירוע שקרה לפני יומיים בכנסת: 

במשך שנים נלחמות חברות כנסת מתקדמות לאשר הצעת חוק שאומרת: שבכל דירקטוריון של חברה ציבורית תחוייב השתתפות של ייצוג נשים שווה. 

 לפני יומיים הוצעה הצעת חוק זו להצבעה טרומית בכנסת, ומי הצביע נגד הצעת החוק המתבקשת והקריטית כל כך לזכויות שיוויון נשים? 

כמובן מאי גולן, שהיא השרה הממונה על מעמד האישה, או השרה לשיוויון חברתי. 

 אודי, אנחנו חיים בטרלול שאין לדעת את סופו, ב-1984 של אורוול, בעולם הפוך מפחיד, שחסרי דעת וחסרי ידע מושלים בנו (פרופ' קורצוויל קרא להם "ברברים מודרניים").

 במקרא כתוב: "והמשכיל בעת ההיא יידום." אבל אי אפשר לשבת בבית ולשתוק "עד יעבור זעם." אז עכשיו אתה מבין למה אני רצה להפגין ולזעוק.  

 

* אהוד: כאשר גוייסתי למלחמת ששת הימים ביוני 1967, עליה אני מספר בין השאר ברומאן "שלוש אהבות", כבר ידעתי שספרי "אנשי סדום" עתיד להתפרסם ב-1968 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" שבה התפרסם ספרי הראשון "המחצבה" (1963).

ב"אנשי סדום" יש קטעים רבים שמתארים את ארץ-ישראל שמעבר לקו הירוק וגם בעבר הירדן, ואותם תיארתי מתוך מקורות היסטוריים, ואחרי המלחמה יכולתי בחלקם לבקר, אבל לא היה לי שום צורך לשנות פרטים אלה ברומאן.

 

* מה שלום בני גנץ? האם הוא משתתף כבר בהפגנות נגד נתניהו, ומכין עצמו להחליפו בראשות הממשלה – או שהוא ממשיך להתייסר מול המצלמות ולברוח מלקחת חלק באחריות למלחמה, שבגינה מטנפים המפגינים את נתניהו, הנושא את כל כובד האחריות ההיסטורית על שכמו?

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2176 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-25, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל