פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1968

יום מאה שמונים וארבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

 איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2177 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בתמוז תשפ"ד. 15.7.2024.

עם הצרופות: 1. כיתה לומדת בספרייה. צילום עדינה בר-אל. 2. פינת ההנצחה בספרייה. צילום כנ"ל. 3. רויטל בספרייה. צילום כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת שגילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָבִיב תש"ל. // אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: מי שגר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים! // ד"ר רון בריימן: עסקת הפקרת החיילים. // איליה בר זאב: 2 שירים. // אנדד אלדן: 3 שירים. //מוטי הרכבי: תודה! // אורי הייטנר: צרור הערות 14.7.24. // פרופ' אשר מעוז: כשהפוליטיקה מתערבת בדת. // עדינה בר-אל: רויטל לביא – הספרייה, מרכז תרבות. // משה מוסק: שרת "ברור לי כי עליתי על נתיב ייסורים חדש." // מוטי ברגר: שילוב החרדים בצה"ל? אפשרי אם ננמיך את הלהבות. // רוֹן גֵּרָא: חַיִּים חֲדָשִׁים. // יהודה גור-אריה: רקוויאם לסועד השותק. // אהוד בן עזר: שלוש אהבות. בובר והטבור של עליזה. // איתמר פרת: והדרת פני זקן. // המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין. חיימקה שפינוזה. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". פרק 21: סיפור שמלת העץ והרעש. // נעמן כהן: תיאולוגיה נוצרית אנטישמית באוניברסיטת הרווארד. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

אָבִיב תש"ל

בְּלִיל-רֵיחוֹת;

אִזְדָּרָךְ וְהָדָר,

לְשַׁד-אֹרֶן,

וּפֶקַע-שׁוֹשָׁן,

וְעַל הַכֹּל:

אֹבֶךְ מִדְבָּר

וְרֵיחַ-נֶפֶץ  –

וּדְעִיכַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתָיו  –

עֶשְׂרִים, פָּחוֹת אַחַת!

וְכָהֵנָּה כָּפוּל וָכֶפֶל;

צוֹרֵב עַד חָרְמָה  –

בְּלִיל-רֵיחוֹת:

אִזְדָּרָךְ וְהָדָר,

לְשַׁד-אֹרֶן,

וּפֶקַע-שׁוֹשָׁן  –

וְדוֹעֲכוֹת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתָיו

וּמֵחֲלֵב-אֵם  –

עוֹד לַחוֹת שְׂפָתָיו...

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

מי שגר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים!

בעקבות חילופי אש כבדים בין ישראל לחיזבאללה ב-29 ליוני האחרון, צייץ סעיד אירוואני, שגריר איראן באו"ם כי: "...איראן רואה בתעמולה הציונית על כוונתה לתקוף בלבנון לוחמה פסיכולוגית. אבל אם היא תצא למתקפה צבאית בקנה מידה גדול – תתפתח מלחמת השמדה. כל האפשרויות, כולל מעורבות מלאה של כלל חזיתות ההתנגדות, נמצאות על השולחן..."

השאיפות האיראניות להשמדת ישראל אינן חדשות. בכירים איראניים הצהירו על כך בפומבי עשרות פעמים בעשורים האחרונים. בכיכר פלסטין בטהרן הוצב עוד ביוני 2017 שעון דיגיטלי ענק, הסופר לאחור את  תאריך היעד 1.1.2040 – להשלמת המשימה. וזאת בהמשך לקביעתו של המנהיג העליון האיטוללה עלי חמינאי ולפיה: "...עד תחילת שנת 2040 לא יישאר כל זכר למדינת ישראל..." 

אסור לזלזל באמירות ובאיומים, לבטח כאשר הללו מגובים במעשים. כפי שלמדנו ממטח טילי השיוט והכטב"מים, ששיגרו האיראנים ושותפיהם בליל ה-14 באפריל 2024 לעבר מדינת ישראל. העלאת רף  האיומים בעקבות ההסלמה בצפון, מעידה שחמינאי ואנשיו חוששים מאוד שישראל מתכננת לחיזבאללה, בן חסותה, עתיד קודר לא פחות מזה של חמאס. ולכן הם מפצירים בנו לקחת אותם ברצינות. יש אצלנו  כאלה שנכנסו קצת להיסטריה מהעניין. אחד מהם הוא ההיסטוריון הנודע פרופ' בני מוריס, שהמליץ להנהגה הישראלית לאמץ: "...את האפשרות הגרועה, אבל לא הגרועה מכל... להשתמש ביכולותיה הלא קונוונציונליות של מדינת ישראל..." על מנת להנחית על איראן  מכה איסטרגית במידת הצורך.

ח"כ ושר הבטחון לשעבר אביגדור ליברמן, היה מפורש לא פחות, וצייץ באותו הקשר, כי:  "...הגיע הזמן להפסיק את מדיניות העמימות, אין יותר זמן לאמצעים קונבציונאליים..."

מפתיע שליברמן, הידוע באמירותיו הנחרצות, לא חשב על רעיון קצת יותר מתקבל על הדעת, כמו למשל מיטוט סכרים. מן הסוג שהעלה בשנת 2001, במטרה לגרום למצרים לחסום את מנהרות ציר פילדלפי. ואיום שאם הם לא יעשו זאת, ישראל  תמוטט את  סכר אסואן.

ליברמן פגש מן הסתם את ראש זירת איראן בחטיבת המחקר בתפקידו כשר ביטחון. אבל גם אם לא, שיטוט מהיר בגוגל היה מגלה לו, שאיראן היא אחת המדינות המובילות בעולם במיספר הסכרים לקמ"ר. פועלים בה היום 647 סכרים, ועוד 683 נמצאים בתהליכי בנייה. כמות הסכרים הזו החורגת מכל פרופורציה, נובעת בעיקר מבעיית המחסור במים, שאיראן מתמודדת עימה מזה למעלה מדור, ושהגיעה בשנים האחרונות לרמות קריטיות.

סוכנות הידיעות האירנית החצי-רשמיתISNA  פרסמה לפני שנה, ב-7 ליולי 2023, דו"ח חמור, שייחס את המחסור הזה, לשילוב בין הפחתת גשמים בהשפעת שינויי האקלים, לצרכי האוכלוסיה בת 90 מיליון נפש, המוסיפה להתרבות במהירות. עניין המקבל חיזוק ממסמך שפירסם ארגון המים של האו"ם (UN-Water)  ב-22 במרץ השנה. הטוען כי איראן חווה "...משבר מים חריף במיוחד..."

עדות לחומרת המשבר, ניתן למצוא בקרבות המרים שפרצו בשנה החולפת, בין כוחות משמר הגבול האיראניים לאפגניים, סביב מפעל ההטייה של הנהר חירמנד (Hirmand), הזורם מהרי כוש לבלוציסטן באיראן. שהסתיימו בחללים מזה ומזה.

 הדיווחים הרישמיים מאיראן מצביעים על כך, שהמחסור במים התפשט לרוב רובם של  31 מחוזות (בפרסית אֹסְתאן) המדינה. אך הבעייה המרכזית מתמקדת במפותח והעשיר שבמחוזות – טהראן. בדגש על העיר עצמה בת כ-8 מיליון תושבים, ממנה מנהלים האייטוללות את  המדינה. לפי סטטיסטיקה ממשלתית רשמית, נפח המאגרים בחמישה מסכרי טהראן המזינים את העיר, חווה השנה ירידה חדה של 31 מיליון מ"ק. מה שהוביל את מוחסן ארדקני ((Ardekani מנכ"ל חברת המים של המחוז, לפנות  לתושבי המחוז, בחודש יוני האחרון, ולהפציר בהם להפחית לפחות 10% בצריכת המים שלהם, כדי להבטיח אספקת מים בת קיימא.

מדובר על אוכלוסייה המונה למעלה מ-13 מיליון נפש, המקבלים למעלה מ-50% ממי ההשקייה והשתייה שלהם מסכר האמיר כביר (Amir Kabir) המכונה גם סכר קראג'. החשוב בסכרים במחוז טהראן, המחזיק 154 מיליון מ"ק מים, וממוקם בהרי אלבורז, כ-60 ק"מ מערבית לעיר.  מדובר בסכר רב-תכליתי, המספק לצד מים, גם כרבע מצריכת החשמל של טהרן, באמצעות טורבינות ענק המייצרות אנרגיה הידרואלקטרית.

ייצור החשמל הכולל של איראן עומד לפי הסטטיסטיקה הרשמית של משרד האנרגיה  (2023( על כ-390 טרה וואט שעה ((TWh. כרבע מזה מוקצה למחוז טהראן בלבד. תחנות כוח הידרואלקטריות, כמו זו של סכר האמיר כביר, מייצרות בסה"כ 3.5% מן הסך הכול הכללי של החשמל באיראן. אך חשיבותן עלתה במיוחד בשנים האחרונות. לנוכח העובדה, שאיראן לא הצליחה לעמוד ביעדי הגידול המתוכננים של ייצור חשמל מטורבינות גז, או אנרגיות חלופיות.  מה שיצר מחסור בחשמל, בעיקר בחודשי הקיץ הלוהטים, הגדיל את השריפה של מזוט וסולר בתחנות הקיימות, וגרם לזיהום אוויר בלתי רגיל בערים, בדגש על עיר הבירה, צרכנית החשמל הגדולה ביותר במדינה.

הלחץ מכיוון האליטה הפוליטית הפועלת ממנה, אילץ את מנכ"ל חברת המים של המחוז, מוחמד רזא באחטיארי ((Reza Bakhtiari להגדיל את קצב הזרימה בסכרים, בכללם סכר האמיר כביר, על מנת לייצר יותר חשמל הידרואלקטרי. ואכן כמות החשמל ההידרואלקטרי גדלה בשנה החולפת (2023) ב-57% והגיעה ליותר מ-17 טריליון וואט-שעה, אך כמות המים במאגרים פחתה בהתאמה לכך, והחריפה את משבר המים החמור ממילא.

מיותר לציין שקריסת סכר אמיר כביר תהיה אירוע קטסטרופלי עבור המשטר האירני. ההשלכות הפוטנציאליות כוללות הצפות  בעיר קאראג', המרוחקת רבע שעת נסיעה מן הסכר. בה מתגוררת, העילית השלטונית, הצבאית והכלכלית של הרפובליקה האיסלמית. שבחרה בה בשל מיקומה בהרים ואקלימה הנוח. על כך יש להוסיף גם את ניתוק הבירה טהראן מ-11 המחוזות המערביים של המדינה למשך חודשים. שכן 2 הדרכים היחידות המאפשרות תנועה כזו עוברות דרך צירים הרריים תלולים בהרי אלבורז' (Alborz) שיהרסו כנראה בשטפון. אך הנזק העיקרי ייגרם בשל אובדן מקור מי השתייה העיקרי של העיר. טהראן מקבלת אמנם מים ממקורות אחרים, כמו מאגרי הנהרות ג'אג'רוד (Jajrud)דארקן (Daraken) ודארבנד (Darband) מצפון לה, ופה ושם גם מי תהום ומים ממוחזרים. ועם זאת, למאגר אמיר כביר אין תחליף, ופגיעה בו, עלולה לדון  מיליונים למוות  בצמא.

האייטוללות מודעים לסכנות הכרוכות בקריסת סכר אמיר כביר, שבנייתו הסתיימה בשנת 1961. והם פועלים לצמצום ההשלכות ההרסניות של אירוע כזה על ידי שיפור עמידותו בפני רעידות אדמה, ותוכניות לפינוי תושבים מן האזור במקרה אסון – מצד אחד. טיהור מי שפכים, הגדלת הזרמת המים ממאגרים חלופיים כמו מאגר לטיאן (Latian), ומים מותפלים (בעתיד) מן הכור בבושהאר, שיקטינו את  התלות במאגר – מן הצד השני. 

עם זאת, גם אם יינקטו כל הצעדים הדרושים, קריסת סכר אמיר כביר תהיה אירוע שהשלכותיו  קטסטרופליות. מאגר המים הנזכר מכיל כאמור רק כ-160 מיליון מ"ק. נפח קטן בהשוואה למאגרים אחרים בעולם. אך גורמים גיאוטכניים והנדסיים, בכללם מיקומו של הסכר על רכס הרי אלבורז, מבנהו הייחודי, והלחץ ההידרוסטטי הגדול בנקודת הבסיס שלו, בסך 1.5 מגה פסקל (.(MPaלמ"ר, מקטינים את עמידותו בפני התקפה אווירית שתכליתה למוטטו.

אנשי חקר ביצועים שלנו בחה"א מסוגלים לחשב בקלות כמה פצצות JRDM במשקל 940 ק"ג (מן הסוג שהאמריקאים מעכבים כרגע, ושמטוס F-35 מסוגל לשאת צמד מהן), יידרשו למשימה. ולפרט גם מאיזה מרחק יש להטיל את הפצצות, כך שיצברו מקסימום תנע, כאשר הם פוגעות במרכז הסכר, מעל נקודת המפגש שלו עם מי המאגר, בזווית הנדרשת לשם יצירת פיצוץ תת ימי, שישלב חדירת  בטון - עם גל הלם חזק, שיאפשר למוטט את הסכר.

פיצוץ סכרים, אינו המצאה חדשה. חייליו של הנסיך ויליאם מאורנג', מוטטו סכרים והציפו כפרים הולנדיים, בין השאר ליד העיר ליידן (Leiden). והצליחו לשבש בכך את התקפות הצבא הספרדי של פיליפ השני, שבו מרדו. הניצחון שהושג הודות לכך בתאריך 3 אוקטובר 1574 נחגג עד היום בהולנד. יורשיהם הבלגים, ישמו את אותה שיטה, ופוצצו באוקטובר 1914 את הסכר על הנהר איסר (Yser) ליד העיר מכלן (Mechlan) ועצרו בכך את 'המירוץ אל  הים' של הארמייה הרביעית הגרמנית, בפיקוד אלברכט דוכס וירטנברג, במלחמת העולם הראשונה.

צאנג' קי שק (Kai-shek) מנהיג הקומינטרן, פוצץ ביוני 1938 סכר ענק על הנהר הצהוב בדרום מזרח סין, ליד העיר חְווָאיְוֵּאנְקוֹאוּ, במטרה לעכב את התקדמות הצבא היפני שפלש לארצו. וגרם לאסון ההומניטרי הגדול ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם. בו קיפחו את חייהם כמיליון סינים.

ידוע ממנו הוא סיפור הפצצת סכרי נהר האודר, שטייסת 617 ביצעה בליל ה-16 במאי 1943, בהוראת צ'רצ'יל, שהסתיים בהצפת עמק הרוהר, ומחיקת יותר מ-125 מפעלים תעשיתיים שסייעו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית.

אחרון ברשימה חלקית זו, פיצוץ סכר נובה-קחובקה (Kakhovka Dam) על נהר הדנייפר באזור חרסון ביוני 2023, המיוחס לרוסים. שהוגדר על ידי ולדימיר זלנסקי, כשקול להפעלת פצצת אטום. הגם שלא גרם לאבדן חיי אדם ונסתיים "רק" בהצפות כבדות ופגיעה זמנית באספקת מי השתייה.

כמה משפטים לסיכום. פיצוץ סכרים הוא אירוע הרסני שיכול להוביל לאסונות הומניטריים, ולכן הוא אסור על פי המשפט הבינ"ל. סעיף 56 (1( של הפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נווה משנת 1977 קובע: "...עבודות ומתקנים, בכללם סכרים... לא ייהפכו יעד להתקפה אפילו אם הם משמשים לתכלית צבאית, אם הם יובילו לאובדן חיים חמור של אוכלוסייה אזרחית..."

מיטוט סכר האמיר כביר בידי חה"א, לא יגרום להצפות נרחבות ולמותם הישיר של אזרחים. אך תוצאותיו העקיפות, בכלל זה קריסת מוסדות השלטון המרוכזים בבירה טהראן ומוות מצמא של מאות אלפי תושביה בהמשך, אינו מוטל בספק. לבטח אם במקביל יותקף גם הסכר הקטן לטיאן (Latian) הסמוך. שכן ודאי הדבר שאין ביד שלטונות איראן שום פיתרון זמין, שיאפשר להם לספק מי שתייה עבור רובם המכריע של 13 מיליון תושבי המחוז במועד הנדרש.

ועדיין, פעולה 'בלתי חוקית' כזו יכולה להיתפס סבירה לחלוטין, בנסיבות שבהן ישראל תיאלץ להגיב על שיגור אלפי טילים וכטב"מים לעבר מרכזי האוכלוסייה שלה.

מכל מקום, המהלך המוצע עדיף לאין שיעור על ההצעה ההזויה, שהעלה אביגדור ליברמן, בנוגע להפעלת נשק לא קונוונציונלי לשם פיתרון הבעייה. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, שרצוי לפזר כבר בזמן הקרוב בשמי טהרן עלונים, עם תמונת הסכרים אמיר כביר ולטיאן (Latian) עם הכותרת: מי שמתגורר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים. בפרסית זה נכתב:

   کسانی که در یک خانه شیشه ای زندگی می کنند، تهدید به پرتاب سنگ نمی کنند  

ניתכן שזה יעורר את האייטולות לשקול, אם שווה להם לנסות להוציא מן הכוח את הפועל,  את איומיהם ביחס לישראל.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

*

שלום סופר נידח, מקווה שאתה והיקרים לך שרויים בטוב.

משגר אליך מאמר שכותרתו מדברת בעד עצמה, הנוגעת לאיומים האיראניים, שתפסו תאוצה בזמן האחרון, להשמיד את מדינת ישראל, היה ותעז לעשות לחיזבאללה ותושבי דרום לבנון, את שהיא עושה לחמאס ולאזרחי עזה.

אם אתה סבור שהוא יכול לעניין את קוראי ה'מכתב העיתי', אתה מוזמן לפרסמו.

המאמר עתיד להתפרסם בסוף שבוע זה [12.7] ב'מידה'

תמשיך לשמור לשדר אופטימיות לאלפיים וקצת קוראיך, נכבדי, זה חשוב! כי את המלחמה הנוכחית, כמו גם את זו הצפויה מול חיזבאללה ננצח (כפי שניסיתי להבהיר במאמר קודם) לא בזבנג וגמרנו, אלא עם נחישות והרבה סבלנות.

אני  יכול לספר לך שמאז ה-7 אוקטובר אני מנהל ויכוח בעניין זה עם חבר טוב, אחד המומחים הגדולים בעולם לנושא המלחמה, שסבור כי אי אפשר לנצח מלחמות נגד טרור, וכי מעט היוצאים מן הכלל מעידים על כך. בהתכתבות האחרונה בינינו אמר לי שהוא מקבל את הניתוחים שלי, ומסכים שאנו משיגים הישגים בלתי רגילים במערכה הנוכחית, אבל אם לצטט אותו:  "...הצורך לשנס מותניים ולהצטייד בסבלנות ברור. אבל סבלנות מעולם לא היתה הנקודה החזקה של עם ישראל היושב על אדמתו..."

על כך עניתי לו שהוא צודק בעיקרון. ואולם הישראלים שאותם הוא  מכיר מן העבר, מפגינים בימים אלה ברובם בקפלן ובמקומות אחרים, ולא לוחמים בעזה.

אלו שכרגע נלחמים, ומפקדיהם, אנשי חי"ר, שיריון, הנדסה, ברמת מ"פ, מ"ד מח"ט, הם חבר'ה קשוחים, שמגיעים  בחלקם הגדול מההתיישבות ביו"ש והפריפריה, חוו במשך שנים טרור, ומשדרים לבכירי המטכ"ל ורוה"מ (ואת זה שמעתי ממקור ראשון) שהם לא מתכוונים להפסיק את המלחמה עד להשגת  כל מטרותיה.

עוד הוספתי, שרס"ן צעיר רמ"ד באגף המבצעים בבור, סיפר לי בשבוע שעבר, שכאשר הרמטכ"ל יוצא מהדיונים בקריה עיניו כבויות, אבל... כשהוא חוזר ממפגש עם הלוחמים בעזה גוו מזדקף הוא שופע אופטימיות, מנחישותם לנצח במלחמה הנוכחית, ויהי מה! למרות ההטרלות בעורף.

אני משער שגם נתניהו שואב מהם אופטימיות ושהוא בונה עליהם, יותר מכל דבר אחר.

ואחרי שאמרתי כל זאת, אני בכל זאת מקווה שנצליח להגיע לסינוואר בחודשיים הקרובים.

הכול ייראה אחרת כשהטנקים יעמדו מעל הבונקר שלו.

רק טוב!

בנדה

אהוד: האם האייתוללה עלי ח'אמנאי המנהיג העליון של איראן, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, רה"מ-לשעבר אהוד ברק, ראש האופוזיציה החכם ח"כ יאיר לפיד וח"כ אביגדור ליברמן – יודעים על האיום במיטוט סכר האמיר כביר אם תאיים איראן להיכנס ישירות למלחמה מול ישראל?

* * *

אהוד: האִם מערכת המשפט הישראלית והפרקליטות ממליצות – גם בתקופת המלחמה נמשיך לטרלל את נבחרי הציבור הממונים על הזרוע המבצעת של המדינה ועל ביטחונה עד אשר נפיל את נתניהו ונקרב את חורבנה של המדינה באמצעים משפטיים לשמחת כל אויביהָ מבית ומחוץ!

* * *

ד"ר רון בריימן

עסקת הפקרת החיילים

ראש הממשלה דיבר לאחרונה על תמיכתו האפשרית בעסקה חלקית לשחרור החטופים. משפחות חלק מן החטופים שכחו שהאוייב – ומי שמטרפד עסקה – הוא סינואר ולא נתניהו, והן חוזרות ותובעות ממנו לחתום על העסקה שעומדת כעת על הפרק, שאף היא עסקה חלקית בלבד לשחרור חלק מן החטופים. למעשה, הן ראש הממשלה והן משפחות חלק מן החטופים, דורשים ללכת לעסקה שאולי תביא לשחרור חלק קטן מן החטופים בתמורה להפקרת יתר החטופים – בעיקר חיילים וגברים צעירים – לחסדי החמאס. זאת המשמעות של עסקה חלקית, שבה גורל החיילים והגברים הצעירים יישאר נושא לדיון ולסחטנות עתידיים.

אחרי 9 חודשים שבהם החמאס מתעתע בישראל ומכתיב לה את תנאיו – הוא עצמו אינו זז מעמדותיו – בשעה שישראל הולכת ומתגמשת לקראתו, הגיע הזמן שבו יופיע ראש הממשלה קבל הציבור הישראלי כולו, יציג את תכתיביו הבלתי מתקבלים על הדעת של האוייב, ויודיע ל- סינואר את תנאי ישראל: הבאת כל 120 החטופים בבת אחת ולמקום אחד, ושחרורם תמורת הפסקת הלחימה, או המשך המלחמה והפסקת המתן ומתן המתמשך והמשפיל, אשר מפרק את החברה הישראלית.

מה שעושה סינואר הוא השפלה בנוסח נחש העמוני מלפני כ-3000 שנים (שמואל א', פרק י"א):

א וַיַּעַל, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, וַיִּחַן, עַל-יָבֵישׁ גִּלְעָד; וַיֹּאמְרוּ כָּל-אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, אֶל-נָחָשׁ, כְּרָת-לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָּ.

ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.

מלך ישראל דאז, שאול, הגיב בנחישות והיכה את העמונים מכה ניצחת, בלי להתחנן על עסקה כזו או אחרת.

חובתו של ראש הממשלה היא להבהיר שעסקה חלקית לשחרור החטופים משמעותה ויתור על החיילים ועל הגברים הצעירים, ועל ראש הממשלה לשכנע את הציבור המיוסר, אשר חשוף למידע מגמתי בלבד, שהיענות לתכתיבי האוייב היא בלתי אפשרית.

חובתן של משפחות חלק מן החטופים היא להפנים שיש חלק אחר ממשפחות החטופים, חלק הדורש המשך הלחימה, ולא כניעה והפקרה. טעותן הגסה של משפחות חלק מן החטופים היא זיהום מאבקן על-ידי פוליטיזציה שלו, על-ידי השתלבותן במחנה הרל"ביסטי ובהפגנותיו בקפלן וברחוב עזה. טעותן הגסה של משפחות חלק מן החטופים היא הסכמתן להיחטף על-ידי שרלטנים, פוליטיקאים וגופי תקשורת רל"ביסטיים (רק לא ביבי). התוצאה: אהדת הציבור לאותו חלק ממשפחות החטופים הולכת ונשחקת. הפוליטיזציה של מאבקן והצטרפותן למחנה הרל"ביסטי פוגמת בטוהר כוונותיהן. כל עוד ישתמשו המשפחות והתקשורת במושגים המטעים "משפחות החטופים" ו"מטה משפחות החטופים", ויציגו מצג שווא בהקשר זה, האהדה להן תלך ותישחק.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

אהוד: בליל שבת האחרון האזנתי לערוץ הציבורי "כאן 11" והבנתי מהפאנל כי מהסיקור של תחקיר צה"ל על הטבח בקיבוץ בארי עולה כי האשמים בטבח אינם יחיא סינוואר, מוחמד דף וכנופיית הפושעים הרוצחים שלהם – אלא חיילי צה"ל ששהו באותו יום מחוץ לגדר הקיבוץ וגם אלה שנכנסו ולחמו בתוכו – ואז עזבתי את הצפייה בשידור כי אינני מוכן לחזות בתעמולה מטומטמת אנטי-ישראלית לטובת החמאס.

* * *

איליה בר זאב

מִצעד הַפּוֹנְפּוֹנִים

כָּל הָאַלְמוֹנִים חַיָּלִים, כָּל שֶׁחַיִּים אַלְמוֹנִים יִהְיוּ.

כָּל הַטְּקָסִים –

פְּרָחִים קְלוּעִים לַהָטֵי חֲרָבוֹת שֶׁלֹּא כֹֻּתְּתוּ, מִצְעֲדֵי הַצְדָּעָה

עֲמוּסֵי עָבָר."אֶבְזוֹנֶס"*.

חֲצָאִיּוֹת לְכִסּוּי הָעֶרוָה, נַעֲלַיִם עִם קִשּׁוּטֵי פּוֹמְפּוֹן,

תִּזְמוֹרוֹת לְשִׂמְחַת הָקָּהָל.

הָרֶגֶל הַמּוּנֶפֶת מַכָּה חֲזָרָה בְּנַוְלוּת שֶׁלֹּא תֵּדַע שָׂבְעָה.

יוֹנִים תְּמִימוֹת מְנַקְּרוֹת בְּחֶדְוַה בֵּין רַגְּלֵי

הַתַּיָּרִים, מְחַפְּשׂוֹת מַשֶּׁהוּ.

מִדֵּי צַעַד תּוֹאֵם נִנְעָץ חֹד נַעֲלֵי הַפּוֹמְפּוֹן

בְּזָוִית יְשָׁרָה אֶל הַשָּׁמַים –

לְהַקִּיז דָּמִים.

 * חיילי המשמר (אבזונים – מגיעים מהכפר אבזוני במקדוניה) בסמוך למצבת החייל האלמוני למרגלות בניין הפרלמנט באתונה.

פרֶלוּד מס. 19– במי במול מז'ור

בשמחת חיים Vivace

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וּבְכָל-זֹאת, מַחֲצִית כַּדּוּר הָאָרֶץ הַצְּפוֹנִי

פּוֹנָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל חוּג הַסַּרְטָן, שְׁעוֹת הָאוֹר

מִתְאָרְכוֹת לְהַפְלִיא.

הָעוֹלָם מַמְשִׁיךְ לָחֹג טְקָסִים –

לְהִשְׁתַּחֲוֹת,

לִזְבֹּחַ.

כָּל הָאֲפֵלוֹת זְרוּעוֹת זַרְקוֹרִים וּמִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת –

לַיְלָה שֶׁל הַתָּרַת נְדָרִים

וּשְׁבוּעוֹת. 

לֵילוֹת נֶאֱלָמִים – תִּקְוַת אֱנוֹש לָרִמָּה.

טֵלֶסְקוֹפּ מְמַפֶּה אֶת הַגָּלַקְסִיָּה בִּ"שְׁבִיל הֶחָלָב",

מְסַפֵּק רְמָזִים בִּדְבַר הָאֵנֶרְגִּיָּה הָאֲפֵלָה

הַמְּאִיצָה אֶת הִתְפַּשְּׁטוּת

הַיְּקוּם.

פורסם לראשונה – "בעקבות הזמן השרוף", ספרי עתון77, 2019.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

גַּם אַתָּה כְּשֶׁהָלַכְתָּ

לְנַפְשְׁךָ בָּאתָ אֶל בְּאֵר

וְאָמַרְתָּ הֲזוֹ בְּאֵרִי?

רָצוּץ מֵעָרִיצוּת

רָצוּץ מֵעָרִיצוּת הַצֵּרוּפִים

מִי שֶׁמְּשַׁמֵּש בַּמַּמָּשִׁי

לְמַמְּשׁוֹ עַכְשָׁו מְגַלְגֵּל עֵינָיו וּמְלַגְלֵג

לָנוּ הַגְּלָמִים עָלֵינוּ לְהִתְגַּלְגֵּל

לְפַרְפַּר בְּפִרְפּוּרָיו הָרָפִים

בַּשְּׁלָפִים לִשְׁנִיָּה לָשׁוּט לַשֶּׁמֶשׁ 

לָֹש קַיִץ שָׁלֵם

לָֹש קַיִץ שָׁלֵם הַשֶּׁמֶשׁ גּוּפוֹ שָׁזוּף הוּא מְגַלְגֵּל

אֶת שְׁנוֹתָיו גָּמִישׁ בֵּין גַּלִּים עַתָּה נָח הוּא

כִּסְתָו שֶׁעָיֵף וְעֵינָיו גּוֹן נֵר חֲנֻכָּה, בְּרַק

חֹרֶף בְּשָׁטְפוֹ רָעַם בְּעֵינָיו יָדַע גּוֹן נֵר

שַׁבָּת, גַּן וְלֹבֶן מַפָּה וְיָד פּוֹרֶשֶׂת רַכּוֹת              

רָחוֹק נִדְמֶה כַּמָּה מַהֵר חָמְקוּ שָׁנִים כִּשְׁנִיּוֹת

וְנֵר שֶׁנִּצָּב אַחַר הַצָּהֳרַיִם לֹא יַכִּיר

בְּנִיעַ סָב לוֹחֵשׁ אֶל קִיר סְפָרָיו זִכָּרוֹן

נָעוּל בֵּין סְפָרִים.

מתוך "סתיו מהסס סודי", 1998. פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד  2006. מקבץ שירים מיוחד של 50 שנות כתיבה.

איליה בר זאב

* * *

מוטי הרכבי

תודה!

אומרים שמוחמד דאפ כנראה נשלח לפגוש את 80 הבתולות. לא אחכה לאישור הסופי וכבר אחלק קרדיט:

תודה לכם האחים לנזק, תודה לביריוני קפלן, ל"לשעברים", לערוצי 12, 13, 11, לווי-נט, ל"הארץ" ליועמ"שית וכל השאר. אתם שיכנעתם את דאפ והאחים סינאוור לא לקבל שום עסקה. הבריונות בקפלן וההצהרות בתקשורת הבהירו לסינאוור שהוא בדרך הנכונה. אתם הסברתם לסינאוור שהנאציזם, סליחה החמאס – זה רעיון ולכן אי אפשר להביס אותו. בלעדיכם כבר היתה עסקה ודאפ וסינאוור כבר היו יוצאים מהחורים עם צעקות ניצחון ומתכננים את מסעי הרצח, החטיפה והאונס הבאים. 

אתם חייבים להמשיך, יש עדיין את האחים סינאוור. המשיכו לעודד אותם בתקשורת, ספרו להם שאתם מיד מכניעים את ביבי, המשיכו להסביר להם שאת הנאציזם, סליחה את החמאס – אי אפשר לנצח, המשיכו להבעיר מדורות על כבישים ראשיים (רצוי בתל אביב), חסמו אמבולנסים והכו שוטרים, רק כך האחים סינאוור ימשיכו לסרב לכל עסקה – ותורם יגיע!

מוטי הרכבי

אהוד: שכחת להביע ברשימה שלך תודה מיוחדת לשקמה ברסלר על חלקה ברדיפת נתניהו עוד מימי הבלפוריאדה, ועל חלקה בעידוד הסרבנות לצה"ל – מה שעודד את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר – אשר לולא ביצע אותו לא היתה נוצרת הסכמה לאומית רחבה בישראל לצאת למלחמת חרבות ברזל לשם השמדת החמאס, ואם היתה מתרחשת מלחמת-מנע – היו מפלגים את העם, בעזרת התקשורת – בטענה שנתניהו יוצא למלחמה כדי להימלט ממעשיהו!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.7.24

* דובר בעין הסערה – בעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה, הקמנו ביישובי הגולן צח"י – צוותי חירום יישוביים. עם הקמת צח"י באורטל, התמניתי לדובר צח"י, תפקיד שאותו אני ממלא עד היום. שני תפקידים לדובר – מסירת מידע לציבור וקשר עם התקשורת החיצונית. בעיניי, מסירת המידע לציבור היא המשימה החשובה ביותר, לאין ערוך יותר מהתקשורת החיצונית, אך כמובן שגם זו חשובה.

לאורך השנים העברתי אינספור הודעות לציבור, החל מסופות שלגים, כלבת באזור, דרך שנות הקורונה וכמובן תשעת חודשי המלחמה האחרונים. וכל הזמן קיוויתי שלא אידרש לתקשורת חיצונית, כי ברור שתקשורת חיצונית פירושה פגיעה ישירה בקיבוץ או חלילה אסון.

מראשית האירוע, שכלל אזעקה באורטל, נפילה במטע שלנו והאסון הנורא של רצח נועה וניר ברנס מפגיעת קטיושה במכוניתם, הוצאתי הודעות ליישוב, הוראות פיקוד העורף, וכשהחלו הידיעות על הפגיעה ברכב – נוהל "ירוק בעיניים" לאיתור הימצאם של כל תושבי אורטל. כשהבנו מה קורה, והשמועות פשטו בכל רחבי אורטל כאש בשדה קוצים, התלבטנו בחמ"ל, האם להוציא הודעה כלשהי שאנו מודעים לשמועות ובודקים את הנושא. אולם נמנענו מכך עד שהצלחנו לכנס את הילדים של המשפחה, שהיו בטיולים שונים, ולדבר איתם ואז הוצאנו את ההודעה וכינסנו את הציבור לקבלת מידע ושיחה בתוך רבע שעה.

כבר בשלב מוקדם, התקשורת החיצונית החלה לצבוא על הטלפון שלי. הדפתי את כל הפניות, והסברתי שעד שיהיה זיהוי סופי (שארך שעות ארוכות) והודעה רשמית של המשטרה, איננו מתייחסים לנושא בתקשורת. בינתיים ניסחתי הודעה לתקשורת, שהופצה למחרת בבוקר, כאשר המשטרה התירה לפרסום את זהות הנרצחים וכמובן גם מודעת אבל של הקיבוץ.

מרגע זה, עבדתי נון-סטופ מול כל התקשורת שצבאה עלינו. כיוון שאני מגויס בצו 8 לכיתת הכוננות, נדרשתי לאישור דובר צה"ל כדי להתראיין. האישור ניתן, אך נאסר עליי להתראיין במדים. לראשונה אחרי 9 חודשים, "עליתי על אזרחי," שהרי בכיתת הכוננות אין חופשות, אין "יציאה הביתה" ואנו על מדים, חמושים ובכוננות 24/7. היה לי ממש מוזר ללכת בלי נשק. כל הזמן חיפשתי אותו עליי, בבהלה כאילו הוא נעלם... קבוצת ילדים שראתה אותי שאלה: "אורי, למה אתה לא חייל? הרי אתה בצבא."

לצידי, שיבצנו מרואיינים נוספים. ולצד העבודה עם התקשורת, המשכתי להוציא הודעות לציבור, הנוגעות למצב.

אני מקווה מאוד שהצלחנו להעביר לציבור הרחב, קודם כל את דמותם הנפלאה של נועה וניר, זוג מקסים, חברי קיבוץ למופת, ואת אהבתם הגדולה ואת משפחתם המגובשת. וכן, את המסר של אורטל כקהילה חזקה ומלוכדת, שמתמודדת עם האסון, עוטפת ומלווה במקצועיות את המשפחה ותצא מחוזקת מן המשבר. מסר נוסף הוא דרישתנו מהממשלה, כמי שבחרו להתיישב, בשליחות ציונית, באזור ספר ולעבד את אדמת הגולן עד התלם האחרון, לספק לנו ביטחון.

* לא מתפנים – בכל ראיון אני נשאל על הפינוי. ותשובתי חד משמעית – אנחנו לא מתפנים. עלינו לגולן כדי ליישבו ולעבד את אדמתו עד התלם האחרון. הממשלה צריכה לספק לנו ביטחון, לא לפנות אותנו כדי לברוח מחובתה. זו העמדה העקרונית, אך אליה מתווסף הלקח שלנו ממה שקרה לשכנינו מן הגליל. הם הבינו שהם מתפנים לשבועיים שלושה כדי לאפשר לצה"ל לפעול ולהחזיר את הביטחון. והנה, הם כבר עמוק בחודש העשירי להיותם עקורים מביתם ונחלתם ופליטים בארצם והסוף אינו נראה באופק. אני בטוח שאילו יכלו להחזיר את הגלגל אחורה גם הם לא היו מתפנים. כעת אנו לומדים מניסיונם.

* שמירה לילית – לפני כחצי שנה, נפטר במפתיע אביו של ניר ברנס, חבר אורטל שנרצח השבוע עם אשתו מירי המחבלים. אביו היה אדם בריא וחזק, ומותו הפתאומי הפתיע מאוד.

ניר היה חבר בכיתת הכוננות של אורטל. הוא השתחרר לפני זמן מה, בשל העומס בלול, שאותו הוא ניהל (בשל סגירת לולים בסמוך לגבול לבנון, הגדילו את המכסות בכמה לולים אחרים ובהם של אורטל). לכן, הוא לא נהרג כחייל, לא היתה לו הלוויה צבאית והוא אינו מוגדר חלל צה"ל.

עם שובו מן השבעה, שמרנו יחד שמירת לילה. אביו ביקר הרבה באורטל, שהה איתנו בתפילות יום הכיפורים, והכרתי אותו, אך כמובן היכרות שטחית. ביקשתי שיספר לי עליו. הוא סיפר על אביו, על אהבתו הגדולה אליו, על הקשר המיוחד ביניהם ובכלל על משפחתו המורחבת. גם אני סיפרתי על הוריי ומשפחתי. היה זה לילה מרגש מאוד, אחת משיחותינו האחרונות, שאותה אני נוצר בליבי.

* שטח פתוח – נועה וניר ברנס נרצחו בסמוך למחנה נפח. כיוון שעל פי איכוני צה"ל הובן שהרקטה לא תיפול במחנה אלא בשטח פתוח, לא ניתנה התרעה ולא נשמעה אזעקה.

בשל כלכלת חימושים והעלות הגבוהה כל כך של יירוט באמצעות כיפת ברזל (בניגוד לעלות הנמוכה של שיגור רקטה), כיפת ברזל מופעלת רק כאשר הרקטה עתידה ליפול ביישוב אזרחי או במחנה צה"ל. היא אינה מופעלת כאשר הרקטה עתידה ליפול בשטח פתוח.

יש להבין ששטח פתוח אינו שטח ריק מאדם. כחקלאי, אני עובד בכל יום שעות רבות בשטח פתוח. אין מיגוניות בשטחים הפתוחים, אין התרעות ואזעקות ואין יירוטים. נכון, יש סכנה לחקלאים בשטח, ואף על פי כן, אין לי ביקורת על כך. אני יודע שאין דבר כזה ביטחון הרמטי, ואי אפשר להתעלם גם משיקולים כלכליים. בסופו של דבר, הסיכוי הסטטיסטי שרקטה תיפול דווקא על אדם העובד בשטח פתוח, נמוך, וזה סיכון מחושב.

אולם לדעתי, אין זה נכון שציר מרכזי כמו כביש 91 העולה ממחניים לצפון הגולן, אחד משלושת הצירים המרכזיים בגולן, ייחשב שטח פתוח. מכוניות רבות נוסעות בכביש זה. לעתים קרובות, בשל עלייה או ירידה של מוביל טנקים, יש פקקים בכביש, עוברות בו הסעות ילדים. לכן, יש להתייחס אליו כאל שטח בנוי.

את נועה וניר אי אפשר יהיה להחזיר, אבל מן הראוי להפיק את הלקח ומעתה ואילך לא להתייחס עוד לכביש זה כאל שטח פתוח.

ובאשר לשטחים הפתוחים – יצא מכרז של משרד החקלאות וביטחון המזון למיגוניות בשטחים פתוחים בקו העימות. משום מה, הגולן אינו נכלל במכרז. מישהו שם נרדם על האף?

מעבר לכל הכתוב כאן, ברור שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, וההתמגנות, טובה ככל שתהיה, אינה תחליף להכרעת האוייב.

* אנחנו אשמים בטרור נגדנו – בעקבות רצח נועה וניר ברנס, שמעתי וקראתי קולות המסבירים שמי שאשם במותם הוא צה"ל, בשל הסיכולים הממוקדים בלבנון שגורמים לחיזבאללה לפגוע בנו.

ברור. אנחנו צריכים לתת להם לירות בנו ולא לפגוע בהם. לפני למעלה מתשעה חודשים, ב-7 באוקטובר, ביום הקשה והמדמם ביותר בתולדות המדינה, כששכבנו מוכים וחבולים, חיזבאללה פתח במתקפה ללא כל פרובוקציה, שנמשכת עד היום. אז מה הם מציעים? שניתן את הלחי השנייה? אני בעד מלחמה יזומה נגד לבנון, כי האלטרנטיבה היא מלחמה יזומה בידם בעיתוי הנוח להם ובהפתעה. אבל מי שאינו תומך בכך, לפחות צריך לתמוך בכך שנכה בהם באמצעות פגיעה בנכסים אסטרטגיים ובסיכול ממוקד של דרג הפיקוד שלהם. זו החלשה משמעותית שלהם, לקראת מלחמה עתידית. בוודאי בחיזבאללה, ששם המפקדים הבכירים נשארים עשרות שנים בתפקידם, ואצלם מרוכז כל הידע. אבל אני יודע שיש אנשים שהטבע השני שלהם הוא האשמה אוטומטית של עצמנו בטרור כלפינו.

הנאנסת אשמה באונס הברוטלי שחוותה, כי לבשה מיני.

* עשוי לקדם עסקה – ניסיון החיסול (אני מקווה שבשעה שאתם קוראים את המאמר, ניתן כבר למחוק את המילים "ניסיון ה-") של רב המרצחים מחמד דף, עשוי להגמיש את עמדת חמאס במו"מ על עסקה ואת שחרור החטופים.

ככל שסינוואר יחוש שהחבל מתהדק סביב צווארו וצוואר חמאס, הוא עשוי לרדת מעץ תביעותיו המופרכות לכניעה ישראלית וניתן יהיה להגיע לעסקה סבירה.

* האחראי מס' 1 - מי שאחראי לכישלונות הוא האחראי להצלחות ולהיפך.

נתניהו הוא האחראי מס' 1 למחדל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. נתניהו הוא האחראי לכישלון הנורא ב-7 באוקטובר. נתניהו הוא האחראי לקריסת כל מערכות המדינה בימים ובשבועות לאחר 7 באוקטובר. נתניהו הוא האחראי למלחמת הדשדוש האינסופית. נתניהו הוא האחראי לחרפת הפינוי ההמוני של יישובי קו העימות עם לבנון במקום להגן על היישובים.

אבל נתניהו הוא האחראי על ההצלחות במלחמה. נתניהו אחראי על שלושת מבצעי שחרור החטופים. נתניהו אחראי לחיסולו (קרוב לוודאי) של מוחמד דף.

כאשר נתניהו נוטל את הקרדיט על ההצלחה, הוא צודק. אבל כאשר הוא עושה זאת על רקע המופע המרהיב של ברחנות מוגת לב ממחדליו הנוראים וכישלונו הקולוסלי, התהדרותו בהצלחות היא פאתטית. 

* איש קטן – במשך חודשים ארוכים נתניהו הוביל דשדוש ודריכה במקום ומריחה ומריחה של המלחמה. וכאשר המלחמה דשדשה, גם המו"מ על עסקה דשדש. כאשר הוא הואשם בדשדוש הוא הכחיש אותו וסיפר עד כמה אנחנו לוחצים ונמצאים "כפסע מהניצחון המוחלט." ופתאום במסיבת העיתונאים אחרי ניסיון החיסול של דף, הוא מודה שבמשך חודשים "הלחץ הצבאי לא היה מספיק." הוא לא אומר בהגינות: הוריתי לצה"ל לא ללחוץ מספיק. הוא לא מודה ביושרה: דחיתי את הצעותיהם של גנץ ואיזנקוט לפעול ברפיח. אלא "הלחץ הצבאי לא היה מספיק." הוא לא קשור לזה. הוא היה בחו"ל. כנראה שבכל יום במשך החודשים הארוכים הללו הלוי ובר לא העירו אותו. ואז "אני החלטתי להיכנס לרפיח..." ו... לא יאומן: "אני נכנסתי לרפיח."

וכאשר שואלים אותו על המסרים הקונספירטיביים ועלילות הדם שהוא מעביר באמצעות בנו הילדז, המעי הגס של "המשפחה" היורד למיאמי, הוא ממלמל איזה קשקוש מטופש, שיאיר עצמאי או משהו כזה ואז הוא נוהם על התקשורת שמסיתה להפגין נגדו בלה בלה בלה.

איש קטן. אפס במנהיגות.

[אהוד: אני בכל זאת ממליץ לך, כבר בפעם השלישית, ללכת להתייעץ עם פסיכולוג].

* התרבות הביביסטית לא חילחלה – אני גאה בצה"ל על התחקיר המבצעי. אנו מוצאים כשלים רבים וקשים בצה"ל, שמעוררים הרבה סימני שאלה על היכולת להגן על המדינה. אין ספק שצה"ל יידרש לטלטלה גדולה ולשינוי משמעותי.

אבל אני גאה בצה"ל, שאחרי 15 שנים תחת נתניהו, התרבות הביביסטית העלובה, הנחותה, הפחדנית, הברחנית, של בריחה מאחריות, של כסת"ח, של חיפוש שעירים לעזאזל, לא חילחלה לצה"ל, לא השחיתה אותו ולא הרקיבה אותו. צה"ל לוקח על עצמו את מלוא האחריות, וראשיו אומרים בגלוי: כשלנו. לא עמדנו במה שנדרש מאתנו. אנו מתנצלים. והם מתחקרים את עצמם באומץ וביושר, ללא טיוח וללא מריחה.

וביביסטים, שסוגדים למר מחדל, לאחראי הראשי, שבמפגן דוחה של מוגות לב נמלט מאחריות, כותבים בעזות מצח שנטילת האחריות של צה"ל היא חסרת ערך כי הרמטכ"ל לא מתפטר. איזה ביביסטים עלובי נפש. משיח השקר שלהם, השפן הקטן, בורח מכל אחריות והם מלינים על שמי שנושאים באחריות חלקית ונוטלים את מלוא אחריותם ביושר לא מתפטרים. ברור שהם יתפטרו. אין בכך ספק. אני מקווה מאוד שהם לא יעשו זאת דקה לפני שהאחראי הראשי, מר מחדל, יתפטר, כדי שהוא לא יהיה שותף, חלילה, בבחירת הרמטכ"ל הבא.

דווקא כיוון שהתחקיר נוקב ואמיתי כל כך, חף מכסת"ח, אני מאמין לתוצאות המנקות את ברק חירם מההאשמות שהוטחו בו בעקבות פרשת בית פסי. אני מקווה מאוד ש"הארץ", שלי יחימוביץ' וכל מי שהטילו בו רפש, יבקשו ממנו סליחה ומחילה. ואני מקווה שיקודם לתפקיד מפקד האוגדה.

* מה קרה לכושר האלתור – אחד המאפיינים את הישראליות הוא כושר האלתור. זה אחד המאפיינים של צה"ל. זה אחד המאפיינים של היחידות המובחרות. יש חסרונות מובהקים להסתמכות על האלתור, ללא תכנון מסודר ונוהל ברור. אך היתרון המובהק הוא היכולת לתת מענה במקום שאין בו תכנון ובמקום שלא יכול להיות בו תכנון.

המחדל הגדול שהביא ל-7 באוקטובר, המחדל המדיני והביטחוני, מעיד על כשל קשה מאוד בחשיבה המדינית והביטחונית, בתכנון האסטרטגי. הכשל באירוע בארי, שבו עוסק התחקיר שפורסם השבוע, הוא ביכולת האלתור הטקטי במציאות כאוטית שאיש לא תיכנן את המענה לה, כיוון שעצם היתכנותה היתה בלתי נתפסת. למציאות כזו, אין נוהל קרב. במציאות כזו המפקדים נבחנים בכושר האלתור וביכולת להמציא תוך כדי קרבות קשים, תחת אש, מענים שאינם כתובים בשום ספר הפעלה ובשום תורת ביטחון. והרי זה היתרון הגדול של הישראליות, של צה"ל ובעיקר של היחידות המובחרות. למרבה האסון, הכושר הזה לא עמד במבחן בבארי. החל בכוחות הגדולים שעמדו מחוץ ליישוב וחיכו למודיעין שלא היה, לצבירת כוחות שעה שאזרחים נרצחים ומדממים ולנוהל קרב שאינו רלוונטי. ומפקדי הכוחות בתוך היישוב לא הצטיינו באלתור פתרונות מחוץ לקופסה. גבורת הלוחמים והמפקדים בקרבות, הנחישות וההקרבה ראויים לכל שבח. אך העובדה שאותו יתרון של הישראליות נשחק ולא עמד למבחן, מצערת, מטרידה ומחייבת חשיבה יצירתית כיצד לשוב ולהעצים את התכונה הישראלית החשובה כל כך.

* צל"ש לכיתת הכוננות – הגיבורים הגדולים של תחקיר בארי הם לוחמי כיתת הכוננות של הקיבוץ. הם לא הפגינו רק גבורה יוצאת דופן ונכונות הקרבה עילאית, אלא גם מקצועיות שבזכותה כוח קטן כל כך, גם אחרי שספג אבידות, עמד מול כוחות עדיפים ממנו פי כמה וכמה, הסב להם אבדות רבות, בלם אותם והצליח להציל שכונות בקיבוץ שאליהם האויב לא הצליח לחדור ובכך להציל מאות אזרחים מרצח, אונס וחטיפה.

וזאת, אף שמדובר בכיתת כוננות קטנה, חמושה אך ורק בנק"ל, אחרי שנים של החלשה פושעת של כיתות הכוננות. כפי שכתבתי פעמים רבות אחרי 7 באוקטובר, אילו המתקפה היתה באורטל, למשל, ובעצם בכל יישוב בגבול הצפון, היה רק נשק אחד, בידי הרבש"ץ, כי צה"ל לקח את כל כלי הנשק מכיתות הכוננות לפני 5 שנים, מחשש לגניבות נשק (אף שגל גניבות הנשק היה דווקא בבסיסי צה"ל ולא ביישובים).

בבארי כלי הנשק היו, ברובם, בנשקייה ואחד המקומות הראשונים שנתפסו בידי המחבלים הוא אזור הנשקייה, שם נפלו לוחמים מכיתת הכוננות מאש המארב של המחבלים, כשמיהרו להתחמש.

בקיבוץ מגן, לעומת זאת, שבו הרבש"ץ פעל בניגוד לפקודה והשאיר את כלי הנשק בבתי הלוחמים, וגם הצליח לארגן אלפי כדורים מחוץ לתקן, קומץ לוחמי כיתת הכוננות הצליחו להגן על הקיבוץ בקרב, שארך שעות, ולסכל את החדירה אליו. המחבלים שאיבדו רבים מכוחותיהם נסוגו בתום הקרב. כיתת הכוננות איבדה שניים מן הלוחמים.

תפיסת הביטחון של ישראל מחייבת טלטלה ושינוי עמוק. עיקר השינוי אינו דווקא המצאה חדשה אלא ריענון תפיסות שהיו ונשחקו, כמו למשל העיקרון של מתקפת נגד מקדימה. אחד השינויים המרכזיים הוא חזרה לתפיסת ההתיישבות הביטחונית. הן חיזוק כוחות המגן היישוביים ואף האזוריים, כלומר התארגנות לא רק של מחלקת הגנת היישוב, זו כבר לא  כיתה, להגנת היישוב הבודד, אלא גם כוח מגן אזורי על גוש יישובים, שמורכב מלוחמים באותם יישובים. והן הקמת התיישבות רבתי באזורי הספר, כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי.

* מי יעמוד בראש ועדת החקירה – לא יעזור לנתניהו. ועדת חקירה ממלכתית תקום גם תקום. העם לא ייתן לו לברוח מכך.

תעשיית השקרים וההסתה כבר עושה מראש דה-לגיטימציה לוועדת החקירה. המסע נועד לסכל את הקמתה ואם בכל זאת תוקם, להציג מראש את מסקנותיה כתפירת תיק לנתניהו. כמובן, ההסתה נגד שופטי בג"ץ מושלת בראש, כיוון שנשיא בית המשפט ממנה את הוועדה ובראשה יושב שופט.

האמת היא שוועדת החקירה חשובה במיוחד כדי להגיע לחקר האמת ולגבש מסקנות כדי למנוע הישנות מחדלים כאלה בעתיד. היא אינה נחוצה כדי להבהיר את המובן מאליו – מי שלב תפקידו הוא הגנה על ביטחון המדינה, מי שכינה את עצמו "מר ביטחון" ו"מגן ישראל" ו"חזק מול חמאס" ובזכות זה ביקש וקיבל מנדט, כשל כישלון מוחלט, לא מילא את תפקידו, והוא חייב ללכת עוד לפני שתקום ועדת החקירה. והנה, לא זו בלבד שהוא אינו מתפטר, ולא זו בלבד שהוא מוביל מסע הסתה נגד צה"ל המפנה את האש לעברם, הוא גם מנסה לסכל את ועדת החקירה, כיוון שהוא יודע טוב מכולנו, שהוא אשם במחדל ואחראי לתוצאותיו.

אבל זה לא יעזור לו. הוועדה קום תקום. אני מציע להעמיד בראשה את המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אדם חכם מאוד, ישר והגון, מקובל על כלל הציבור (חוץ מהקנאים הקיצונים לכאן ולכאן) והוא בעל ניסיון עשיר בביטחון המדינה ובמנהל הציבורי.

* ללכת על בטוח – הם לא מוכנים לוועדת חקירה בראשות שופט, כי הם יודעים שהוא לא יספק את הסחורה. צודקים. אני מציע להקים ועדת חקירה בראשות יאיר נתניהו.

* רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים – ראש המוסד דדי ברנע, המוביל את המו"מ על עסקת החטופים, הבהיר שבלי אפשרות לחזור למלחמה, לעולם לא יחזרו אלינו כל החטופים.

זו אמירה חשובה מאוד. מה אנו למדים מכך? שהעסקה הראשונה יצאה לפועל בזכות הלחץ הצבאי העצים והמצור החלקי. שחודשי הדשדוש הם שמנעו מאז את העסקה. שחידוש הפעלת הלחץ על חמאס הוא שאיפשר את חידוש את המו"מ, ושאם ישוחררו חטופים בשלב הראשון של העסקה, תנאי לכך שישוחררו גם שאר החטופים הוא לחץ צבאי.

כשאנחנו נמצאים כבר בחודש העשירי למלחמה, בחודש העשירי לשבי הנורא בידי המחבלים, מדכא לחשוב איזה מחיר אנו משלמים על הדשדוש. ואיזו איוולת יש במאבק לכניעה ובהצגת סתירה, כביכול, בין המלחמה למיטוט חמאס לבין שחרור החטופים.

* מילון שוקני עברי – נאום הפרידה של אלוף יהודה פוקס עורר עליו את זעם הימין. כמקובל במקרים כאלה, השמאל מיהר להתייצב לצידו. וזה מעניין, כי בניגוד לצמרת המדינית והביטחונית של ישראל, ובוודאי בניגוד לעמדת השמאל הישראלי, את פוקס מאפיינת לוחמנות, התקפיות, יוזמה וחתירה למגע. הוא אינו שותף לקו של התמכרות לשקט, ההיפך הוא הנכון. וב-7 באוקטובר, הוא פתח במתקפת נגד מקדימה, שסיכלה מתקפה בחזית שנייה, ובה נהרגו קרוב לשש מאות מחבלים.

אבל כיוון שהוא תקף את המיעוט הקטן של הימין הרדיקלי הטרוריסטי (ואולי כיוון שהוא לובש מדים, נזהר מלהגדיר אותו נכון – טרור בן גבירי) וביקר את הרוב הדומם על היותו דומם, הימין הקיצוני, כולל האגף הביביסטי, השתלח בו. כיוון שכך, השמאל תמך בו. בהחלט מעניין.

אבל גדעון לוי עשה סדר בדברים. הוא פירסם פשקוויל שבו ירד עליו רצח. גם על נאומו, שבו ציין פוקס את כלל ציבור המתנחלים כציבור שומר חוק. "אין מתנחל אחד שומר חוק," קבע גדעון לוי, כאומר: אני החוק ומי שדעתו שונה משלי הוא עבריין. הוא גינה את פוקס בהיותו "ידיד המתנחלים," ובכך הוא צדק, כפי שאני אישית שמעתי מדמויות מרכזיות ביש"ע. הוא מסביר, שפוקס קודם כל "כובש האוכלוסייה הפלסטינית... המשמרת של פוקס בגדה הייתה מהאכזריות שהפלסטינים חוו," הוא קבע,  ובתרגום משוקנית לעברית, הכוונה היא שהוא הצליח לסכל הרבה מאוד פיגועי טרור רצחניים. "פוקס מותיר מאחוריו גדה חרבה, מדממת, מרוסקת, מובטלת, מאיימת להתפוצץ, חסומה וענייה, כמו שלא היתה מאז האינתיפאדה השנייה." ובתרגום משוקנית לעברית, הוא יצא למתקפת נגד מקדימה, שסיכלה את 7 באוקטובר מיו"ש, ביישובים ביו"ש וביישובי קו התפר כדוגמת עמק חפר והגלבוע.

* ביד הלשון: משמר השרון – משמר השרון הוא קיבוץ בעמק חפר, שעלה לקרקע ב-1933.

שם הישוב מנציח את שם הגרעין המייסד שלו. הגרעין הוא קבוצת "משמר". את הקבוצה ייסדו עשרה חלוצים, עולים מרוסיה שעלו בעליה השלישית, והשם נועד לבטא את הרעיון של שימור העבודה העברית. הם צירפו אליהם אנשים נוספים וב-1924 הקבוצה התיישבה בבקעת יבנאל וגידלה טבק, אך היוזמה כשלה. ב-1926 הם עברו למגדל ועבדו בפרדסים. התנאים היו קשים ורבים חלו בקדחת. רוב הקבוצה עברה להרצליה וגם שם עבדה בפרדסים. שם הקבוצה החלה להתבסס, נולדו הילדים הראשונים ונרכשו כלים חקלאיים. ב-1933 הם עלו סוף סוף להתיישבות בעמק חפר והקימו את הקיבוץ. כאשר הקבוצה עלתה לנקודת הקבע, היא כינתה את היישוב משמר, אולם ב-1935 היא קיבלה את הצעת ועדת השמות של הסוכנות היהודית ושינתה את שם הקיבוץ למשמר השרון; שם המשמר את זכר הגרעין וקושר אותו לאזור הגיאוגרפי.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: אתם יודעים מי אשם בניסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ – "התרבות הביביסטית"!

אז שימרו עכשיו היטב על נתניהו!

* * *

פרופ' אשר מעוז

כשהפוליטיקה מתערבת בדת

פורסם ב"ישראל היום"

תייר אמריקאי הגיע לישראל בשלהי שנות החמישים. בשובו נשאל על-ידי חברי הקהילה במה שונה השבת בישראל משאר ימות השבוע. תשובתו המפתיעה היתה" "בכל ימות השבוע נוסעים באוטובוסים ואילו בשבת נוסעים במשאיות." תשובה מפתיעה אך נכונה. בשל העובדה שנאסר על חברות האוטובוסים לפעול בשבת גילו בעלי משאיות יוזמה הרכיבו ספסלים על גבי המשאיות וביצעו נסיעות בתשלום בשבתות. אם יזדמן אותו תייר שוב לארצנו הוא יגלה שגם בשבת נוסעים באוטובוסים אלא שבהבדל מסתם יום של חול הנסיעה בשבת היא בחינם. הדבר מתאפשר בזכות מיזם "נעים בסופ"ש" שבו מעמידות רשויות מקומיות שירותי הסעה לתושביהן.

פרשת התחבורה הציבורית בשבת ממחישה עובדה שחוקרי דת ומדינה עמדו עליה מכבר. למפלגות החרדיות חשוב הסמל יותר מהמהות. במקום אוטובוס אחד נוסעות בשבת עשרות מכוניות פרטיות. התוצאה היא בין היתר עלייה ברכישת כלי רכב פרטיים. עם זאת, פיתרון זה זמין לבעלי ממון בלבד. מהאוכלוסייה חסרת האמצעים נמנעת האפשרות לנוע בשבת ולבקר בני משפחה. ומה שיותר חמור – חיילים שיוצאים לחופשת סוף שבוע מרותקים לבתיהם לאורך כל החופשה.

תופעה דומה מתרחשת סביב עבודות תשתית חיוניות. במקום לבצע את העבודות ביום המנוחה מתפזרות העבודות על פני מיספר ימים ומשבשות את התנועה. דוגמא לכך ראינו לאורך העבודות בנתיבי איילון ובגשרים מעליהם.

דוגמא בולטת עוד יותר מהווה מחלף ענבה. במקום לבצע בסוף השבוע עבודות תשתית לחיבור גשר מסילת הרכבת לקו שיחבר בין ירושלים לראשון לציון – התפרסו העבודות על פני 5 לילות. לצורך כך נחסם אחד מעורקי התחבורה הראשיים במדינה שמחבר בין תל-אביב לירושלים. לא זו בלבד שדחיית העבודות לימי חול יקרה את הפרוייקט משמעותית, היא גם הביאה לדחייה של 9 חודשים בהשלמתו ולדברי החברה המבצעת אף סיכנה את הנוסעים.

האירוניה היא שההימנעות מביצוע העבודות בשבת לא רק שאינה מצמצמת את חילול השבת אלא שהיא אף מעצימה אותו.

הפרשה מחזירה אותנו חצי יובל שנים לאחור כשחברת החשמל הובילה משחנים – חלקי טורבינות  ענקיים – בשבתות מהמפעל ברמת השרון לתחנת הכוח באשקלון. בעקבות זאת פרשה יהדות התורה מהקואליציה אך ממשלת ברק לא נפלה משום שש"ס והמפד"ל נותרו בממשלה. עם זאת חסימת הכבישים דווקא הביאה לשמירת השבת.

ועוד נקודה למחשבה – שנים אחדות קודם לכן תחת ממשלת הליכוד הועברו שמונה טורבינות דומות בליל שבת ואיש לא פצה פה וצפצף. 7 שנים לאחר מכן הועבר בשבת, בימי ממשלת אולמרט, שנאי של חברת החשמל לתחנת הכוח באשקלון זאת כדי להימנע מיצירת עומסי תנועה כבדים במהלך השבוע. בפעמים נוספות הועבר ציוד כבד מנמל חיפה לתחנת החשמל שליד מחלף אליקים בלילות שבת, ודבר לא קרה.

בעוכריה של פרשת המשחנים עמדה העובדה שהפרשה התפרסמה. יש אף טוענים, כי שר התשתיות אלי סויסה היה מעוניין להפיל את הממשלה ולכן יצר משבר סביב העברת המשחנים בשבת.

פרופ' אשר מעוז הוא ראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחירות דתית.

* * *

עדינה בר-אל

רויטל לביא – הספרייה, מרכז תרבות, חברה וקהילה

רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של "חוף אשקלון", יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים. רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, ועל מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה.

רויטל נולדה בשנת 1961 במושב הודיה. הסבים והסבתות עלו בשנות השלושים של המאה ה-20 מתימן. משפחתה של אימה אסתר עלתה בראשית שנות השלושים והתיישבה בתל אביב, סבה עבד בבניין. משפחתו של אביה עלתה בשנת 1938. עם העלייה לארץ עבד סבה עבד בחקלאות בפרדסים. בני המשפחה התיישבו בכפר יעבץ ואחר כך פונו ועברו למושב גאולי תימן. שם טיפחו משק חקלאי שהיה מבוסס בעיקר על פרדסים.

במושב הודיה

ההורים ששון ואסתר, ילידי הארץ, הכירו בתקופת שירותם הצבאי. לאחר נישואיהם החליטו לבנות את ביתם במושב והגיעו בשנת 1961 עם גרעין של בני מושבים למושב הודיה בדרום. מושב הודיה הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מהודו אשר רובם, למעט משפחה אחת,  לא התאקלמו ועזבו את המקום. במהלך שנות החמישים הצטרפו למושב הודיה עולים מעיראק, פרס ומרוקו וגם הזוגות הצעירים מהגרעין החדש. בתחילה הם התגוררו בבתי סוכנות ישנים, כל משפחה קיבלה כמה פרות, והיה לה סוס במשותף עם משפחה אחרת. כמה מהמשפחות גידלו ירקות. ההתחלה ביישוב ספר, בתקופת הצנע, היתה לא פשוטה והפרנסה מהעבודה ברפת היתה לתקופה קצרה מאוד. עיקר פרנסת המשפחה היה כאשר ששון החל לעבוד כשכיר; בתחילה ב"בתחנת הטרקטורים", אחר כך כנהג משאית, ובשנות השבעים החל את עבודתו כנהג במועצה האזורית חוף אשקלון. מאוחר יותר הוא ניהל את מחלקת התחבורה.  במקביל  ניטעו פרדסים במשק של המשפחה והוקם לול הודים.

"אמי אסתר ז"ל," מספרת רויטל, "היתה משכילה, אשת ספר. היא עבדה תקופת מה ב'עליית הנוער' של הסוכנות היהודית בתל אביב, עבודה שנאלצה לוותר עליה לטובת המעבר למושב. משהגיעה למושב עסקה בעיקר בטיפול בנו, הילדים. כאשר התבגרנו היא עבדה במזכירות ואחר-כך ניהלה את מועדון הקשישים בהודיה."

בתיכון אשל הנשיא

רויטל היא הבת הבכורה בין חמישה ילדים במשפחה. לאחר סיום הלימודים בבית הספר היסודי במושב מַשְעֵן הסמוך, היא עברה ללמוד בכפר הנוער "אשל הנשיא". מספרת רויטל:

"בתקופה זו החלה פעילות של 'האגודה לקידום החינוך', במטרה לתת הזדמנות לילדי הפריפריה לקבל חינוך מעולה בפנימיות בכפרי נוער ובבתי ספר, ביניהם בן-שמן, בויֵאר ואחרים. ההורים הצעירים ראו בכך הזדמנות להעניק לילדיהם חינוך מצוין והזדמנות להצלחה בעתיד."

הקבוצה בת 30 התלמידים, שהחלה דרכה באשל הנשיא בשנת 1973, בשנה בה פרצה מלחמת יום הכיפורים, היתה המחזור הראשון באשל הנשיא במסגרת זו. על ההשתלבות במוסד זה היא  מספרת:

"בהתחלה היו קשיי הסתגלות. לא היה קל לעזוב בית חם בגיל צעיר, וגם למשפחה שלי לא היה קל להיפרד ממני; אבל בהמשך, לאורך כל הלימודים בחטיבה ובתיכון, זו היתה חוויה מיוחדת במינה." היא מציינת את ההתנסות החברתית שהם חוו שם: "ניהלנו את עצמנו, היו לנו ועדות כגון ועדת תרבות ועלון, התארגנו בצוותי עבודה בחקלאות. זו היתה מסגרת שהעצימה את התלמידים מבחינה חברתית, טיפחה מנהיגות. עוד יתרון היה כמובן לחיות עם בני נוער ממקומות שונים בארץ." 

אחרי בית הספר התיכון התגייסה רויטל לצבא ושירתה בגדנ"ע, סיימה קורס קצינות פיקודי והשתחררה בדרגת סגן. לאחר מכן שימשה כרכזת נוער מטעם תנועת המושבים במועצה האזורית חוף אשקלון.

הקמת משפחה ושירות בחו"ל

את רפי בן זוגה, במקור משדרות, הכירה רויטל באשל הנשיא. השניים היו בני אותה שכבה. הם הכירו בגיל 13 ונישאו בשנת 1984. רפי שירת בצנחנים, היה קצין וסמ"פ במלחמת לבנון הראשונה, "שלום הגליל". עם סיום השירות הצבאי, במסגרת עבודתו בתחום הביטחון, יצא הזוג לחו"ל למשך כמה שנים.

"היינו זוג צעיר ונאיבי אחרי מסלול מאוד ישראלי," אומרת רויטל "והזדמן לנו לראות עולם וגם להכיר יהדות מכל מיני גוונים." הם התחילו בג'נבה בשוויץ ובשנת 1986 עברו לאיסטנבול, שם נולדה בתם מעיין. על איסטנבול דאז מספרת רויטל: "העיר היתה מזוהמת בחורף, כיוון שהחימום היה באמצעות פחם. היו הפסקות מים בלתי צפויות, האוכל נקנה בחנויות מכולת קטנות בלי מוצרי חלב. עבור התינוקת קיבלנו מהארץ משלוחים של 'מטרנה'. אבל מאוד נהנינו מהשירות בטורקיה, בקרב קבוצת ישראלים צעירים." עוד היא מציינת שבאותו זמן העם הטורקי העריץ את הישראלים, שנחשבו גיבורים בעיניהם, בעקבות הנטייה שלהם למערב לאחר הרפורמות של אטאטורק.

אחרי התקופה באיסטנבול עברה המשפחה הצעירה להתגורר בלונדון למשך שנה וחצי. הם חזרו ארצה בשנת 1988 והתמקמו באשקלון, (למעט תקופת מה כתושבים בקיבוץ כרמיה). רפי החל לעבוד בתחנת הכוח של חברת החשמל, ורויטל החלה ללמוד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. כאשר קיבלה משרה של מנהלת הספרייה במועצה האזורית חוף אשקלון, היא הוסיפה חוג משני בלימודיה באוניברסיטה – ספרות.

בספרייה האזורית

"ביוני 1989 התחלתי לעבוד בתפקיד מנהלת הספרייה במרכז הקהילתי האזורי חוף אשקלון בניהולו של איציק לוי מנהל מחלקת החינוך והמתנ"ס, שהעריך, ליווה, עודד ותמך בעשייה לאורך שנות עבודתנו המשותפות. מבחינה מקצועית זכיתי לעבוד בתקופתו של ויקטור בן נעים, מנהיג, איש מקצוע  ומוביל שניהל ביד רמה את המחלקה לספריות במשרד התרבות שנים רבות." 

הספרייה המרכזית של המועצה האזורית חוף אשקלון ראשיתה בשנות השמונים של המאה העשרים בניהולה של עמליה קוצ'אן בבית הספר היסודי במושב משען. עם סגירת בית הספר עברה הספרייה למתנ"ס. "כשהתחלתי לעבוד כאן כמנהלת," מספרת רויטל, "הספרייה היתה ממוקמת בתחום משרדי המועצה האזורית, מאחור, באחת הכיתות של מבנה המתנ"ס. עבדה בה הספרנית שולה חודרה, שהיתה בעלת ידע רב, היא בעצם הכניסה אותי לעבודה, לסדר, לדיוק. עבדנו יחד שנים רבות." היא אומרת בהערכה.

בשנת 2002 החליטה הנהלת המועצה בראשותו של שמעון כהן להקים מבנה ספרייה גדול וחדיש.  המועצה הקצתה קרקע והכינה את התשתיות, והמבנה, בגודל של 500 מ"ר, הוקם במימון של "מפעל הפיס" במסגרת פרויקט "כותרי פיס".

"נכנסנו למבנה החדש בשנת 2005," מספרת רויטל. "ההחלטה להקים מבנה גדול ומרווח, במיקום מרכזי, היתה משמעותית. זו היתה בעצם הכרה במרכזיוּת של הספרייה, בחשיבותה באזור." היא אומרת. "היתה בזה אמירה שהספרייה אינה רק מקום לספרים, אלא מקום לפעילות, לשירותי האוכלוסייה, וגם מקום נעים לשבת בו בשעות הפנאי."

פעילויות בספרייה

ראשית כל, לגבי התפקיד המסורתי של הספרייה – השאלת ספרים. האוסף גדול מאוד, וראוי לציין שכמעט כל ספר חדש מגיע לספרייה מיד לאחר צאתו לאור. ואם יש בקשה של קורא לספר חדש שעדיין לא הגיע, הספרניות החרוצות ונעימות הסבר – בעבר שולה גדסי ממושב משען ועתה בתיה עסיס מבת-הדר ואיריס יהודה המסייעת לה – דואגות להביאו, לשמור אותו עבור מי שמעוניין, ולפעמים גם להזכיר לו טלפונית שהספר הגיע.

יש בספרייה פעילויות לכל האוכלוסייה – החל מילדי הגן שנהנים מ"שעת סיפור" והצגות קצרות על פי ספרים; המשך בביקורים יזומים של ילדי הגן כדי שיכירו את הספרייה. תלמידים וסטודנטים יכולים למצוא פה ספרים לצרכי לימודיהם, וכולם מוזמנים לשבת בפינה שקטה ונעימה אחרי שעות העבודה, ואפילו עד שעות הלילה המאוחרות. זה המקום שמנוצל גם למפגשים של הדרכה, הנחייה ושיחה, וברור שנערכות בספרייה סדנאות, כגון סדנאות לצילום, להדרכה בשימוש בטלפון נייד ועוד. גם חבורת הזמר עורכת את החזרות השבועיות שלה בספרייה.

בנוסף למפגשים עם סופרים ומשוררים הנערכים בספריה וביישובי המועצה, משמשת הספרייה בית לחבורת הזמר של המועצה "צלילי החוף" ולאמני הסביבה מתחומים שונים.

"הספרייה נותנת במה לאמני האזור," אומרת רויטל. "בשיתוף פעולה עם מחלקת התרבות אנחנו מאפשרים להם להציג כאן את תערוכותיהם, ומובן שאנחנו עוזרים להם בתהליך – החל משיחת תכנון, המשך בהצגת העבודות, וכמובן בטקסי הפתיחה, אליה מוזמנים תושבי האזור. טקס כזה הוא אירוע תרבותי חשוב, שחושף את העשייה האמנותית והתרבותית שנעשית באזור."

תמורות בספרייה

במהלך השנים חלו תמורות משמעותיות במעמד הספריות הציבוריות. החשובה בהן לדעתה של רויטל היה התיקון בחוק הספריות 2007 שעסק בתקצוב הספריות. התיקון לחוק שנעשה לאחר מאבק ארוך ולא פשוט בהובלה של ויקטור בן נעים, מנהל המחלקה לספריות, וציוותו; ולקחו בו חלק מנהלי הספריות, סופרים, ארגונים ואזרחים רבים. התיקון הזה קבע שהשתתפות המדינה במימון הספריות הציבוריות תהיה 50%. התיקון לחוק  חייב את הרשויות להפסיק את הגבייה מהתושבים עבור מנוי הספרייה, וזה תרם לפריחה של הספריות הציבוריות, הן מבחינה פיזית והן מבחינת מגוון השירותים והיוזמות שהספריות הציעו.

רויטל מציינת בדאגה: "בימים אלו, מתנהל מאבק של סופרים, מנהלי הספריות, ראשי ערים ורשויות, אזרחים וחברי כנסת נגד הצעת חוק המצמצמת את תקציב הספריות באופן דרמטי ומבטלת את התיקון הכול כך חשוב, עובדה שתפגע בשירות משמעותי, בעיקר ברשויות שבפריפריה, הניתן חינם לכלל האזרחים."

תמורה נוספת שנכנסה לכל תחומי חיינו, ומהווה כיום עובדה שכאילו היתה קיימת מאז ומעולם, היא המצאת המחשב, כניסת האינטרנט ודיגיטציה לספריות.

כמו כל הספריות המתקדמות, עברה הספרייה של חוף אשקלון תהליך של דיגיטציה, דבר שמקל מאוד על הספרניות בהשאלת הספרים, בקטלוג ומיון ובכל היבט ניהול והפעלה של הספרייה. הקורא יכול להיכנס באמצעות הטלפון הנייד או המחשב בביתו לקטלוג הספרייה ולאתר ספרים.

"בכל העולם היה חשש שהמחשב יתפוס את מקומו של הספר." מציינת רויטל, "אנשים רבים עדיין קוראים ספרים. בנוסף חשף האינטרנט מידע לתושבים. כידוע עכשיו לא משתמשים כמעט באנציקלופדיות מודפסות, שהיו פעם בבית ובספרייה. כל אחד יכול להגיע למידע כרצונו אם בבית ואם בספרייה, שיש בה ציוד למען מי שמחפש פינה שקטה ללמוד ולעיין.

"בנוסף לאוסף הגדול והמתחדש של ספרים בספרייה שלנו, יש גם השאלה של ספרים דיגיטליים וגם ספריית שמע." היא מוסיפה "ואני מרוצה מאוד ומברכת על התהליך של קריאת ספרים דיגיטליים ושמיעת ספרים, ואפילו מעודדת תופעה זאת." לדבריה "אנשים מתחברים לאמצעי מדיה שונים בתקופות שונות של חייהם, בגילאים שונים. ועומד לרשותם עושר מגוון."

מרכז ההנצחה

בכל היישובים במדינה, וכך גם ביישובי המועצה חוף אשקלון, נערכים מפעלי הנצחה וטקסי זיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה. מספרת רויטל: "איתמר רביבו, ראש המועצה, נוהג להיפגש עם משפחות שכולות לעיתים מזומנות ורגיש וקשוב לרחשי ליבם ולרצונותיהם. לפני כשנה וחצי הוא יזם את הקמת מרכז הנצחה לחללי היישובים בתחום המועצה האזורית. הצורך נבע מכמה סיבות. האחת היא שהורי הנופלים מזדקנים, ולא תמיד המשפחה תוכל להתמיד בהנצחה. ושנית, לא די בלוח הנצחה, כפי שנעשה בדרך כלל. יש צורך שהרשות המקומית 'תרים' מרכז מקיף, שיש ביכולתו לספק מידע שיגיע לכל התושבים על כל נופל, לארגן טקסי זיכרון, פעילויות הנצחה שונות ועוד."

רויטל ביקרה במרכז ההנצחה של גוש קטיף שנמצא ביישוב ניצן, ושם התוודעה לחברה בשם "תבונה", שהפעילה שירותי תוכנה וניתן להשתמש בשירותיה כדי להקים מאגר הכולל את שמות הנופלים, מידע, תמונות, סרטים, תיעוד של אירועי הנצחה ועוד. היא נפגשה עם אחד המייסדים של החברה, אבי רוגבסקי, אשר מוביל שנים רבות מיזם ההנצחה לחללי מערכות ישראל ופיגועי הטרור, והתהליך של הנצחת חללי "חוף אשקלון" התחיל.

ההכנות למרכז ההנצחה

"הנושא מאוד מאוד רגיש וכואב, ואני חשתי צורך לשתף בתכנון בני משפחות שכולות." אומרת רויטל. תחילת התהליך היתה שיחה עם חלק מבני משפחות הנופלים – רונן כהן הי"ד ממושב כוכב מיכאל, שחר כהן הי"ד ממושב משען, זיו חג'בי הי"ד ממושב ניר ישראל ועדי בריגה הי"ד. 

"התחלנו באיסוף שמות החללים, תוך כדי בדיקה והתאמה לרשימות הנמצאות בישובים, תהליך ארוך ועם המון רגישויות." מספרת רויטל.

"כל כך הרבה נופלים! איך עושים את זה?" התלבטה רויטל עם נציגי המשפחות השכולות. ואז הוחלט שההנצחה הפיזית – לוחות עם השמות, תהיה של אלו שגדלו ו/או התגוררו ביישובי המועצה. חללים שלא היו תושבי המועצה ונפלו באזור, יונצחו במדיה הדיגיטלית. וכך יהיה מידע על כל לוחם בקרב או נפגע פעולות איבה.

"שיתפתי את המשפחות וחברים של הנופלים בתהליך, גם בצורת האותיות על הלוחות, וכמובן גם בניסוחים. היא מביאה דוגמא לאחת ההחלטות שהתקבלה לאחר התלבטות: "בהנצחה מטעם המדינה מציינים את המילה 'נהרג' לגבי חלל של פעולת איבה. המשפחות השכולות ששוחחתי איתן ואני החזקנו בדעה שראוי לכתוב 'נרצח', וכך היה. נכון, זה כל כך מזעזע לראות את המילה הזו חוזרת פעמים כה רבות."

הפעילות במרכז ההנצחה

"ראשית כל," מציינת רויטל, "אנחנו נענים בכל עת לכל פנייה של המשפחות השכולות. "בשנתיים אחרונות  מתקיים פרויקט ההנצחה בשיתוף כמה גופים: ארגון יד לבנים, מכללת 'חמדת הדרום', מִנהל החינוך ובית הספר התיכון האזורי 'שקמה' ביד מרדכי."

הפרויקט כולל מפגשים של סטודנטיות ותלמידי כיתות י' מבית הספר באזורי 'שקמה' עם משפחות שכולות לאורך השנה. במהלך המפגשים מוציאים לאור כמה ספרי זיכרון לנופלים, הכוללים תמונות וסיפורים אודות הנופלים. בסוף שנת הלימודים נערך טקס השקה והענקת הספרים למשפחות במעמד ראש המועצה, ראש מִנהל החינוך, רכזת הפרויקט משי אבנעים מקיבוץ כרמיה, תלמידים ובני המשפחות.

נרצחים רבים בשבעה באוקטובר היו מיישובי המועצה חוף אשקלון, עשרים מהם ממושב נתיב העשרה.  (ראו את רשמיו של ראש המועצה רביבו בכתבה: "מחורבן לתקומה", "קו למושב" גיליון 1314, 28.12.2024).

"הִכרתי חלק מהנרצחים, חלקם היו מנויים בספרייה שלנו." מספרת רויטל בקול חנוק. ביניהם בלהה ינון (המוגדרת עדיין נעדרת) ממושב נתיב העשרה ויעל לייבושור ז"ל, התצפיתנית ממושב גיאה. משפחת לייבושור כולה היא משפחה קוראת." היא מוסיפה. "מגיל צעיר היו יעל, החייכנית והלבבית, ושני אחיה מגיעים לספרייה עם ההורים או עם הסבתא, שהיתה שמחה תמיד ללוות אותם לספרייה." (ראו הכתבה על יעל לייבושור  הי"ד: "עד הרגע האחרון", "קו למושב", גיליון 1306, 2.11.2023).

הנרצחים של השבעה באוקטובר מונצחים כבר על הלוחות. עתה מתחילים בתהליך איסוף ועדכון מידע על חייהם וגבורתם של הקורבנות באירוע הנורא הזה. יהי זכרם ברוך.

פעילה ללא הפסק

כאשר הספרייה משמשת לה כעוגן, רויטל היתה פעילה מאוד בקהילה בכל שנות עבודתה. אחד התחומים הוא "שותפות אלפיים", פרויקטים של קשר עם הקהילות היהודיות, בעיקר בארצות הברית. רויטל ריכזה את התוכנית והיתה חברה בצוות ההיגוי המשותף למועצה ולקהילות השוּתְפוּת. במסגרת הפרויקט התקיימו מספר תוכניות בהן משלחות נוער ישראלי לארצות הברית.

"המפגש עם בני נוער מעבר לים תרם רבות לשני הצדדים. הישראלים הכירו את הנוער האמריקאי, ומצד שני הציגו את ארץ ישראל היפה ואת החיים בארץ, והגבירו את הקשר של צעירים בחו"ל אל הארץ." היא מציינת את התוכנית "ירח משותף" בו נפגשו בסקייפ  משפחות צעירות מישראל ומטוּסוּן שבאריזונה לשיחות על נושא חגים ומסורות, מפגשים שלעיתים המשיכו בפגישות פנים אל פנים בארץ ובחו"ל.  

גם משלחות של מבוגרים יצאו לארצות הברית. במיוחד היה קשר עם שלוש קהילות – בסיאטל אשר במדינת ושינגטון ובשתי ערים באריזונה – פיניקס וטוסון. אנשים מערים אלו ארחו בלבביות רבה את הישראלים, וכן הגיעו לארץ והתארחו כאן במושבים. נוצרו קשרי ידידות אישיים רבים בזכות הביקורים ההדדיים, ולעיתים התפתחו גם לקשרי מסחר.

לדוגמא, האמנית ורד עותמי ממושב גיאה הציגה תערוכות ומכרה יצירות שלה ברחבי ארצות הברית, בזכות הקשר שלה עם יהודים מטוסון. (ראו הכתבה "אוהבת יצירה ואוהבת אדם, "קו למושב", גיליון 1281, 4.5.2023).

"הפרויקטים האלו הציגו את מדינת ישראל שם, הפגישו ישראלים עם היהדות החמה בארצות הברית. ובכלל, הקשר האישי שנוצר הוא חשוב ביותר. אנשים שהיו שותפים לפרויקטים האלה  חוו משמעות מיוחדת." אומרת רויטל.

יציאה לגמלאות

לאחר שלושים וחמש שנים כמנהלת הספרייה, יצאה רויטל לגמלאות. עתה היא מתכננת להקדיש את זמנה לתחביבים, לבלות ולטייל עם בעלה רפי – שיצא לגמלאות לפני שנה והכין כבר מסלולי טיול ונופש –  וכמובן לרוות נחת מילדיה: מעיין מחנכת ומורה לאנגלית והיסטוריה בבית ספר תיכון באשקלון, נשואה לגיל ואימא לאביב. דור שלמד הנדסת מכונות בטכניון, מנהל פרויקטים, נשוי לאלינור ואב לאורי. רביד, מהנדסת בניין בתחום התכנון, מתגוררת במושב גיאה, נשואה לגיא ואימא לאריאל ולרוי. דולב מסיים עתה תואר בהנדסת בניין, מתעתד להינשא לאביה בעוד כארבעה חודשים. ובמיוחד רויטל מאושרת עם ארבעת נכדיה, ומצפה עתה להולדתו של החמישי.

לסיום אומרת רויטל: "מאז ומתמיד חשוב לי במיוחד הקשר עם האנשים. בזכות עבודתי בספרייה והפעילויות שמסונפות אליה, היתה לי זכות להכיר אנשים רבים – תושבים, עמיתים, מנהלים – לשוחח איתם על עניינים שונים, גם על גידול ילדים והתלבטויות בחייהם, וכמובן על ספרים. קשר שבסיסו הוא  אהבת הספר והאדם."  ולגבי הספרייה היא מוסיפה: "כבר שנים שהספרייה היא מרכז של תרבות, של חברה, של קהילה."

אין ספק שתרומתה האישית של רויטל אכן הפכה את ספריית "חוף אשקלון" למרכז כזה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1341, 11.7.2024.

* * *

משה מוסק

שרת: "ברור לי כי עליתי על נתיב ייסורים חדש וצפויים לי מאבקים כאובים ונפתולים מענים"

בהיותנו מצויים היום בעיצומה של המלחמה ברצועת עזה, מן הראוי להעלות מנבכי העבר את המבצע הצבאי "חץ שחור", הידוע יותר כ"פעולת עזה". פעולת תגמול, שנערכה בליל ה-28 בפברואר 1955 ע"י שתי פלוגות מגדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של אריק שרון. פעולה שגבתה מחיר אנושי יקר: 8 הרוגים מקרב אנשינו ועוד 13 פצועים, חלקם קשה. לאוייב המצרי האבדות היו כבדות הרבה יותר: 38 הרוגים ועוד 31 פצועים. היתה זו אחת מפעולות התגמול הגדולות במיספר נפגעיה, מאז ראשיתן באוגוסט 1952 ואילך.

פעולת עזה, אף שהיתה מבצע צבאי קטן ומוגבל יחסית, היוותה שלא במתכוון, תפנית חדה ביחסה של מצרים לישראל וקו שבר משמעותי ביותר ביחסי ישראל-מצרים, שהשלכותיו הצבאיות והמדיניות היו בעלות השפעה לטווח ארוך.

התגובה הראשונה של מצרים, חודש לאחר הפעולה, היתה הקמת יחידות "הפדאיון", מקרב צעירים פלסטינים ברצועת עזה, שנועדו להסתנן לישראל ולבצע בה פעולות רצח וטרור, יזומות ומתוכננות היטב. משמעותית עוד יותר, בעקבות הפעולה, היתה ההחלטה הסופית של מצרים לממש את עסקת הנשק הגדולה שלה עם צ'כוסלובקיה, בספטמבר אותה שנה. עסקה ששינתה באופן גורף את מאזן החימוש האזורי וכתוצאה ממנה, באה ההחלטה של ישראל לצאת למלחמת סיני, באוקטובר 1956.

בימים שקדמו לפעולת התגמול בעזה, פקדו את ישראל מיספר רב של פיגועי טרור שיוחסו לפיקוד המודיעין המצרי ברצועה. אחד מהם ב-23 לפברואר, כאשר  חוליית מודיעין מצרית חדרה לעומק ישראל והצליחה לשים את ידה על קובץ מסמכים מסווגים, ממתקן ממשלתי בנס ציונה. בדרכה חזרה נתקלה החולייה ברוכב אופניים ממעברת קובבה שליד רחובות והרגה אותו. בה בעת, נמצאו על גופו של איש מודיעין מצרי, שנהרג בפעולת חדירה אחרת, דו"חות מפורטים שנאספו ברחבי הנגב, על תנועת כלי רכב ישראליים, אזרחיים וצבאיים. היתה זו ראייה כפולה לפעילות המוגברת של  המודיעין המצרי בעומק המדינה.

אירועים אלה היוו את המניע המיידי להחלטה, לצאת לפעולת תגמול על מחנה צבאי קטן ליד תחנת הרכבת של עזה, שממנו יצאו חוליות הריגול והמודיעין המצריות. אולם הרקע להחלטה זו היה רחב ומעמיק הרבה יותר. שנה לפני כן, בספטמבר 1954, נעצר ונכלא במצרים צוות הספינה הישראלית "בת גלים", ששוגרה בניסיון להעמיד במבחן מעשי את האיסור המצרי על שיט של אוניות ישראליות בתעלת סואץ. הצוות שוחרר אמנם בראשית ינואר 1955, לאחר ארבעה חודשי מאסר קשים בכלא המצרי, אך עם זה לא שככה המתיחות מול מצרים, בהיוודע גזרי הדין הכבדים שהוטלו על חברי רשת הריגול הישראלית, שפעלה במצרים משנת 1951 והידועה כפרשת "עסק הביש". חברי הרשת נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושניים מהם אף למוות בתלייה והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955.

בנוסף לשני אירועים דרמטיים אלה, שהעסיקו במשך חודשים רבים את התקשורת ואת הציבור בישראל, התרבו באותה תקופה גם מקרי גניבות ומעשי שוד, רצח, חבלה ומיקוש, שהגיעו למאות מקרים בשנה. אירועים אלה שיכנעו את ראש הממשלה משה שרת, להיענות לדרישתם של הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון "הטרי" דוד בן גוריון, שחזר רק שבוע לפני כן לתפקידו הקודם – ולאשר את פעולת התגמול בעזה.

התיעוד הרב והמגוון הקשור ל"פעולת עזה" שנחשף מאז, בעקבות פתיחת הארכיונים המדיניים והצבאיים ובעיקר פרסום היומן האישי של משה שרת מהשנים 1957-1953, מאפשרים לנו עיון רחב ומעמיק ביותר, בחקר הפעולה והשלכותיה. "יומן אישי" הוא המקור החשוב והמהימן ביותר למעקב אחר מניעיו והתנהלותו של שרת בתקופה זו, כראש ממשלה וכשר חוץ. פרסום היומן בשנת 1978, ביוזמת בנו יעקב שרת ובעריכתו, על אף התנגדותם העזה של מקורביי שרת המנוח וראשי מפלגת העבודה שניסו בכל דרך למנוע את פרסומו, עורר בזמנו סערה ציבורית רחבה, הן בגלל עצם הפרסום והן בגלל חשיפת תכניו האישיים והאינטימיים של שרת. במשך קרוב לחמש שנים תיעד שרת מדי לילה, בחריצות, בעקביות, ובדקדקנות הרבה האופיינית לו, את מחשבותיו, תחושותיו, מניעיו, החלטותיו ומעשיו ואת פרי יישומם. כל זאת בצורה חושפנית וכנה, כאילו שח היה אך ורק לעצמו. מכאן ערכו, שלא יסולא מפז, של מסמך אישי נדיר זה.

חזרתו הפתאומית והמפתיעה של בן גוריון לממשלה כשר ביטחון, ב-21 לפברואר 1955, לאחר התפטרותו של פנחס לבון בעקבות "עסק הביש" ולאחר היעדרות של 14 חודשים מהזירה הפוליטית, הביאה את שרת, שהיה במשך כשני עשורים כפוף לו כעוזרו הראשי, להתרגשות רבה וללבטים קשים – כיצד להתנהל מול פטרונו מהעבר? ובמילותיו שלו: "ובכן היום היה האות! בן גוריון חזר לממשלה. חזר כשהוא לכאורה כפוף לי. מי פילל? העלה פעם דבר כזה על דעתי? העלה על דעתו? העלה על דעת מישהו?"

לצד היתרונות שראה שרת בחזרתו של בן גוריון לממשלה, כשר ביטחון, "מבחינה ממלכתית, מבחינה ממשלתית ומבחינה מפלגתית" הוא חרד מאוד לגורלו ולמעמדו האישי החדש והבלתי נתפס לכאורה שנוצר מכך, שבן גוריון יתפקד מעתה כשר תחת מרותו. בפיכחון רב הוא חוזה את עתידו המר: "ברור לי כי עליתי על נתיב ייסורים חדש וצפויים לי מאבקים כאובים ונפתולים מענים, תוך שסכנת משבר של התפטרות (בן גוריון מ.מ.) או לפחות של התחדדות יחסים חמורה ביותר, צפויה לי יום יום." לצד החששות האלה מביע שרת גם סיפוק רב, שמחה ואושר, כאשר בן גוריון בא אל לשכתו מלווה ברמטכ"ל משה דיין, כדי לקבל את אישורו לפעולת התגמול בעזה: "היה זה רגע משונה. ב"ג נכנס ועמד מול שולחני כשאני יושב על אותו כיסא, ממש כמו שאני הייתי נכנס לחדרו זה בעבר ועומד מול שולחנו. אך לא היתה שהות להשתקע בהרהורים על תהפוכות הגורל."

דאגתו של שרת ערב הפעולה, נסבה עקב חרדתו מפני מיספר רב של הרוגים מצדנו אך גם מצד חיילי האוייב. דבר העלול היה לעורר לדעתו את המתיחות עם מצרים, שגילתה דווקא אז, נכונות להגיע להסדר של הפסקת החדירות לישראל, הן של מסתננים והן של אנשי צבא. המידע על הפעולה שהגיע לשרת למחרת בבוקר, לאחר נדודי שינה ארוכים ומטרידים בלילה, עלו אף על תחזיותיו הקודרות. כאמור, 8 הרוגים מקרב אנשינו ועוד 13 פצועים, חלקם פצועים קשה ולאוייב המצרי 38 הרוגים ועוד 31 פצועים:

"התחלתי מעכל את הידיעות ההוממות [כך מ.מ.] שאלתי אם הוצאו כל ההרוגים והפצועים, אף שההיחלצות היתה קשה כשאול. סחבו את הפצועים והגוויות שבעה קילומטר ברגל... וכל הזמן חשבתי מה יהיה באזור הספר של הרצועה והאומנם יבליגו המצרים על העלבון הצורב שגרמנו לצבאם? ובכמה קורבנות בין המתיישבים תעלה לנו תגובתם?"

לא פחות מכך חרה לו שדובר צה"ל פירסם, כנראה על פי הוראת שר הביטחון, הודעה לעיתונות ובה גרסה כוזבת: "יחידה שלנו, שהותקפה על ידי יחידה מצרית בתוך תחומנו, השיבה אש ונכנסה לקרב שהתפתח והגיע למה שהגיע. מי יאמין לנו כי דיברנו אמת?" תהה שרת והוסיף ביומנו "היה אולי היגיון קצר טווח לפרסם סיפור כזה, אך הלא ברור כי לאורך ימים לא נוכל להחזיק בזה."

למחרת השתפר מצב רוחו. "המועקה שהייתי שרוי בה אתמול לרגל תקרית עזה הוקלה לרגל התגובה בעיתונות, כאן ובעולם והדים אחרים שהגיעו מהבירות. 'הארץ' הפתיע בוודאי את עצמו בצאתו חוצץ להצדקת הפעולה. זה במאמר ראשי ואילו בעמוד הראשון הוא ראה להדגיש כי זהו 'קו משה שרת'. כי אין אני נגד תגובות בכל מקרה שיהיה, אלא רק נגד ריבויין, ללא צורך. גם נגד פגיעה באזרחים ובייחוד בנשים ובילדים. והרי הפעם נשמר סייג זה, בכל חומר הדין. וגם 'מעריב' במאמר של קרליבך [עורך העיתון, מ.מ.] השולל את הנטייה לראות בתגמול של עזה, את ידו של ב"ג דווקא."

שרת לא הסתפק בתגובות החיוביות שזרמו אליו מהארץ ומחו"ל, שהצדיקו את המבצע ושיבחו אותו אישית על התנהלותו השקולה ועל כך שלא היתה פגיעה בחפים מפשע, אלא ניצל את מעמדו הבכיר מול בן גוריון ודרש ממנו הסברים לגבי מיספר הקורבנות הרב בקרב חיילינו ובקרב חיילי האוייב, כמו גם הוסיף לכך נזיפה, על ההודעה השקרית של דובר צה"ל.

בן גוריון ענה מיד בכנות ובלא להתרגש, יתר על המידה, על הביקורת שהוטחה כלפיו. הוא הודה ללא-מורא שהודעתו הכוזבת של דובר צה"ל הוכתבה על ידו, כדי להקדים את ההודעה המצרית על המבצע, ובאשר למיספר הנפגעים הרב לשני הצדדים, הן נגרמו לדבריו בגלל "התנאים המציאותיים שבהם נתקלו אנשינו." עם זאת, גם הודה "כי אחדים מהרוגינו הם פרי משגה של המפקד שנהרג (סרן סעדיה אלקיים)."

בן גוריון לא הסתפק בהסברים מצידו ותקף חזרה את שרת: "אתה, בלי יסוד, מפקפק אם המיספר הרב של הנפגעים היה בלתי נמנע. יש לך חשד שזה היה מתוכנן. לי אין צל של ספק שלא היתה כל כוונה לכתחילה לפגוע באנשים סתם."

יותר מכך, מדגיש בן גוריון, "החמרתי את הוראת הרמטכ"ל וניסחתי אותה מחדש: לא לפגוע באנשים אלא מתוך הכרח ביצוע המשימה או לשם הגנה עצמית."

העובדות העולות מהתחקיר, שנערך ע"י הצבא לאחר הפעולה, אינן מתיישבות עם יישום ההוראה המתוקנת של בן גוריון.

וכך הוא חותם את מכתבו האישי אל שרת "הייתי מאושר אילו לא היו פגיעות באנשים או פגיעות מועטות, אבל משיקוליי עד עכשיו, איני שותף לחששותיך." ולסיום, איך אפשר בלא עקיצה ביקורתית לכיוון שר החוץ המיתולוגי, האחראי מזה שנים על יחסי החוץ של ישראל: "הבידוד שלנו, אינו פרי המעשה – הוא קודם לכך, כשהיינו תמימים כיונים." כתב ולא ייסף.

משה מוסק

* * *

מוטי ברגר

שילוב החרדים בצה"ל?

זה אפשרי אם ננמיך את הלהבות

ונפתח את הלבבות

(תגובה למצליף האובססיבי מנחם רהט)

אהוד היקר, שלום רב וברכות לבריאותך!

אפתח בתודה על הגיליון הנהדר, שנפתח בכל פעם בשיר נפלא של אסתר ראב, מהמשוררות הגדולות שקמו בדור האחרון, ואפשר הגדולה שבכולן. אסתר יצרה אסכולה חדשה, ורבים הם המשוררים שהושפעו משירתה והלכו בדרכה. כולנו חבים לך על טיפולך המסור והאוהב בשיריה.

אני מוצא את עצמי מבקש את רשותך להגיב שוב על מאמרו האחרון של מר מנחם רהט (גיליון 1967). כרגיל, רהט ממשיך להטיף לחרדים בחריפות קיצונית על חובתם לשרת בצה"ל, כשהוא מסתמך על מובאות מהתנ"ך ומספרי חכמים. כבר כתבתי בעבר, כי עם כל הכבוד לידענותו של רהט, הציבור החרדי מוקיר רבנים אחרים להם הוא מציית. אלא שרהט מצא לכך פתרון מבריק: החרדים על רבניהם הם בעצם נוכלים. הם יודעים את חובתם התורנית לשרת, אבל הם מציגים טענות שקריות כיון שאינם רוצים לגלות את האמת.

וכאן חושף רהט בתרועת ניצחון גדולה "חמישה נימוקים סודיים" שאותם החרדים מסתירים. למען הקיצור אתייחס לשלושה מהם.

הנימוק הראשון: החרדים פשוט מפחדים מאימת המוות האורב במלחמה. הנימוק השני: החרדים מקפידים על מצות כיבוד הורים ואינם רוצים לגרום לְאִמָּהוֹתֵיהֶם נדודי שינה מרוב דאגה. הנימוק הרביעי: החרדים לא מוכנים למסור את נפשם להצלת יהודים חילונים זוללי נבלות.

הנימוקים הנ"ל הם לא יותר מבדיחה עצובה ומכוערת. די לציין כי אילו היה ולו שמץ של אמת ב"סודות" הנ"ל, יכלו החרדים להתגייס לאינספור תפקידים לא קרביים. אבל הנימוקים הללו משרתים את מגמתו של רהט, להגחיך ולהמאיס את החרדים, ולשם כך – כל טיעון שיעלה המזלג מספיק בהחלט.

בלהיטותו להצליף בחרדים מציג רהט עוד "סוד" מרעיש מפי דתל"ש: החרדים מסרבים להתגייס כיון שהם לא סולחים לחילונים על שניצלו מהשואה בעוד החרדים הושמדו באושוויץ...

כבר כתבתי שהפתרון לגיוס החרדים הוא כפי שאתה הצעת, בהקמת יחידות מותאמות באופן מוחלט לחרדים. זה ייקח זמן. אבל זה יקרה. והרי גם צה"ל הודיע על יכולתו לקלוט 3,000 חרדים בלבד במהלך השנה שמקיץ 24 ועד קיץ 25.

ללא ספק, שילוב החרדים בצה"ל אפשרי אם ננמיך את הלהבות ונפתח את הלבבות. ההתנפלות התוקפנית האובססיבית על החרדים גורמת רק את ההיפך, עד שאני תוהה האם רהט באמת מייחל לגיוס חרדים, או שהוא מסתיר את הסוד שלו – שהוא מעדיף אותם מחוץ לצה"ל כדי להתהדר ולהתענג על תפקיד המצליף.

בברכה

מוטי ברגר

* * *

רוֹן גֵּרָא

חַיִּים חֲדָשִׁים

הַשְׁלֵךְ אֶת מִכְנָסֶיךָ הָרְחָבִים

בְּשָׁלוֹשׁ מִדּוֹת מִמִּדּוֹתֶיךָ.

אֶת נְעָלֶיךָ הַבְּלוּיוֹת

אִתָּן פָּסַעְתָּ בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת.

אֶת חֻלְצָתְךָ הַקְּרוּעָה הַמְּיֻסֶּרֶת.

קַח אֶת לִבְּךָ הַבָּלוּי

הַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ אֶל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

כְּזִכְרוֹן  עֶרֶב נִדָּח

הוֹתֵר מֵאֲחוֹרֶיךָ אֶת

זֵכֶר הַיָּמִים הָאֲבוּדִים

אֶת קוֹל הַדְּרָכִים

הַבֵּט אֵיךְ נִמְחִים צְעָדֶיךָ.

צֵא אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ

לְלֹא מוֹרָא

לֹא תּוּגָה

חַיֵּךְ אֶל הַמַּסָּע הַמֻּפְלָא

הַמַּתְחִיל בְּחַיֶּיךָ.

* * *

יהודה גור-אריה

רקוויאם לסועד השותק

זה כבר שנתיים-שלוש, כמו בריטואל קבוע, כל יום, בשעה 13:10 בצהריים בדיוק, לאחר שחמשת הסועדים הקבועים שלי גומרים את ארוחתם ויוצאים לביתם, הוא מופיע ומתיישב במקומו הקבוע ליד השולחן, ואני מגישה לו את  ארוחתו לאותו יום: בדרך-כלל מרק-עוף עם איטריות, נתח בשר מבושל עם תוספות: אורז עם אפונה, תפוחי-אדמה, תרמילי-קטניות וכדומה. הוא אוכל במתינות, בנחת, בנימוסי-שולחן, כאילו הוא סועד על שולחנו של מלך. והוא שותק, בלי להחליף איתי מילה. רק "תודה," והוא שולף מארנקו שטר של 10 שקל ומניח על השולחן. בהתחלה אמרתי לו שהוא לא חייב, כי ארוחתו זו ממומנת על-ידי הביטוח הלאומי. אבל הבנתי שזה נותן לו הרגשה שהוא משלם בעד ארוחתו, ולא נזקק לארוחה חינם, בבחינת נצרך.

בפעמים הראשונות, כאשר בא לאכול, ניסיתי לפתוח עימו בשיחה, אך הוא אמר רק "לא יודע עברית," ושם אצבע על שפתיו, כאילו פוקד עליי לשתוק. זה הרגיז אותי, כי בבית שלי איש לא נותן לי פקודות.

למן הרגע הראשון, כאשר הציג את עצמו בשם מיכאיל, הוא עשה עליי רושם מוזר. גבר בשנות ה-60. שמור היטב, שער ראשו עדיין כמעט מלא: שערות שטניות מעורבות בלבן-שיבה קלה. מצחו רחב, ללא קמטים, ורק עיניו החומות משדרות איזו עצבות עמוקה. כולו אומר זרות-מוזרות, ריחוק. פניו מגולחות-למשעי. מה שבולט אצלו במיוחד, אלה אצבעותיו הארוכות, העדינות, כשל נסיכה צעירה מן המאה ה-19, או מוזיקאי, או להטוטן בקלפים, המבצע להטוטים מופלאים באצבעותיו הזריזות.

הוא היה לבוש חליפה אפורה, ישנה, אך שמורה ומוברשת היטב, ללא קמט כלשהו, או גרגר-אבק. מכיסו השמאלי של המקטורן בולטות שלוש הפינות של ממחטה, כמקובל.  הוא הזכיר בדמותו "יֶקֶה" משנות השלושים בארץ.

וכל הזמן הוא שותק. כמו דג. ביני לבין עצמי קראתי לו מישה-פיש.

ה-י-י-י מה זה? מה אני יושבת ומתארת כאן את דמותו של הזר, כאילו מוסרת עדות-ראייה במשטרה, על חשוד-מבוקש? ישתוק לו כלבבו.

*

אני מנהלת בביתי מעין מסעדה קטנה, ביתית, מאכילה חמישה-שישה סועדים, קשישים, עולים, נצרכים, שמופנים אליי על-ידי הביטוח הלאומי, שגם מממן את ההסעדה שלהם. אך זה כמובן "מפעל ללא כוונת רווח."

זה התחיל לפני כמה וכמה שנים, לאחר נפילת בעלי אמנון במבצע "צוק-איתן". הוא היה סרן במילואים, מפקד פלוגה. נפל אי-שם ברצועת עזה.

עליי חשך עולמי. התפטרתי מעבודתי  בביטוח הלאומי, הסתגרתי בביתי, לבד, מתבשלת ביגוני. שותקת.

*

ראיתי חיים מאושרים עם אמנון שלי, חיינו בזוגיות טובה, חמה, באהבה ורעות, בהערכה הדדית, בכבוד, עם תבלין של הומור. אמנון היה מורה להיסטוריה כללית בתיכון, ונהנה מהערכה רבה מצד סגל המורים, מהמנהל, וגם ברשויות השונות של משרד החינוך ידעו עליו טובות.

היתה לו שיטה של לימוד אֵירוע היסטורי כאילו זה סיפור ספרותי, על האישים, המלכים, תככי-החצר, כמו הסיפור על אחשוורוש והמן ומרדכי ואסתר, והתככים של אנשי החצר התוססת. התלמידים אהבו את השיעורים האלה, ואהבו את המורה.

אני עבדתי בביטוח הלאומי, בדרגה בינונית, במחקרים שונים על נזקקי המוסד החיוני  הזה. חיינו חיים צנועים, לא הלכנו בגדולות, לא  חשנו צורך ביותר ממה שיש לנו.

ובינינו מתרוצצים שני הילדים שלנו, אורית ויואב. מה צריך יותר? כאשר בגרו, הם "עשו" צבא, "עשו" תואר ראשון במחשבים, ונסעו לאמריקה להמשך לימודים, עבודה ו"לעשות חיים", ללא מועד משוער לחזרה. עם הזמן הם התחתנו ויש להם ילד לכל אחד. כל שנה הם באים לביקור, ילדיהם ממלאים את הבית המולה נעימה ונחת.

*

כל זה נחרב עם נפילתו של אמנון. התפטרתי מעבודתי והסתגרתי בביתי הדומם. איבדתי כל עניין באנשים ובאירועים, כמעט לא יצאתי מן הבית. הילדים באו כל שנה לשבוע שבועיים, עם הילדים שלהם, והיתה בזה נחמה – עד שחזרו לחו"ל.

כך זה נמשך שנה-שנתיים. דום-שתיקה. ואז, באחד הימים בא אלי לביקור המנהל שלי לשעבר, ובפיו "הצעה קונסטרוקטיבית" לדבריו:

"תשמעי, אלונה יקירתי. די לך להסתגר לבד בבית. זה לא עוזר לך בכלום. ודאי לא לאמנון המנוח. אנו, הביטוח הלאומי מציעים לך לארגן לך בבית מעין מסעדה קטנה, ביתית, מה שנקרא בית תמחוי, לשישה-שבעה אנשים – קשישים, נצרכים, עולים, שנפנה אליך, והם יבואו כל יום לאכול צהריים. ואת תבשלי להם ותגישי להם בכבוד. את לא חייבת להיות בשלנית-שפית. רק לבשל כמה נתחי-בשר, תוספות רגילות, מרק עוף וזה הכול. זה יספק בהחלט וישביע את הסועדים, שלא יכולים לבשל לעצמם. כמובן שאנו, הביטוח הלאומי נממן את כל ההוצאות, כולל עבודתך, וגם עוזרת בחצי משרה. ואת תצאי מעט מבדידותך ותפגשי אנשים. מה דעתך?"

חשבתי כמה ימים  – והסכמתי.

ומאז, כל יום באים אליי הסועדים שהופנו אליי, שלוש נשים קשישות ושני גברים על סף זיקנה, והם נהנים מארוחת-צהריים חמה ומזינה.

לפני כשנתיים הופנה אלי סועד נוסף, אדם שונה מיתר הסועדים. צעיר יותר, כמעט הדור בהופעתו. כפי שתיארתי קודם.

*

בימים האחרונים הוא לא בא. חשבתי שהוא חולה, או נסע לאיזה מקום, ואולי לא נזקק יותר לשירותי ההסעדה שלי. אני לא מתעניינת במה שעושים הסועדים שלי, לאחר שיוצאים מפתח ביתי.

באחד הימים שידרו בטלוויזיה כתבה על גבר שנמצא ללא רוח חיים בחדרו, במעון עולים מרוסיה. המשטרה לא מצאה סימני-אלימות בחדר. הרופא של מז"פ [המחלקה לזיהוי פלילי] לא ידע לקבוע בוודאות את סיבת המוות: דום-לב, או אירוע גופני-רפואי קטלני כלשהו. או אפילו מעשה-ידיו... זה יתברר במכון לרפואה משפטית. למרות שזה לא מקובל, הטלוויזיה הקרינה את דמותו של האיש, ולהפתעתי זיהיתי שזה הסועד השתקן שלי.

מן הפרטים שהכתב הצליח ללקט על האיש, התברר ששמו מיכאיל קגנוב, מוזיקאי, כנר ראשון בתזמורת העירונית של העיר ניז'ני נובגורוד. אשתו היפהפייה, לידיה, היתה פסנתרנית, יחד עימו בתזמורת. היא חלתה בסרטן ומתה כעבור כמה חודשים, בגיל 42. ילדים לא היו להם. הוא הפסיק לנגן והסתגר בביתו. כעבור כמה חודשים הוא ארז את מעט חפציו, את התמונה של לידיה המנוחה, ועם כינורו היקר בידיו, הוא בא לישראל.

בדירה הקטנה בת שני החדרים, שקיבל ממשרד העלייה והקליטה, במעון עולים, הוא התמקם בשקט ובצמצום, ללא שום תלונות. על הקיר הוא תלה את התמונה הגדולה של לידיה, ועל השולחן היה מונח הכינור היקר, השותק.

איש לא נכנס אליו, פרט למנקה, שבאה פעם בשבוע לטאטא ולשטוף את הריצפה. היא מצאה אותו מת במיטתו. לא היו לו כנראה ידידים, והוא לא התראה עם איש. רק בא לאכול צהריים, בשתיקה, שילם והלך לו.

אני לא זכיתי לשמוע את מיכאל כגנוב מנגן. אך אם יש מלאכים בשמיים, מן הראוי שיירדו למטה, וישאו את צלילי כינורו אל אוזניו של  אל עליון, שומע רינת עם ישראל.

אבל שם למעלה אין קליטה. דום-שתיקה.

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הוצאת אסטרולוג, 2000

כל קשר בין המסופר לבין דמויות,

מקומות, או מעשים שנתרחשו

הוא מקרי בהחלט

פרק רביעי

בובר והטבור של עליזה

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה לבוא לחדר שלה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה בכתונת-לילה בעלת מיפתח רחב וקראה. על הכר הלבן היו פזורות כפרח פרוע מחלפות שערה הג'ינג'י הנהדר ולו גוונים של דם וחלודה. עליזה קראה כתב-יד של סיפור שלי שהינחתי אותו בוקר על שולחנה, במיטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לגזר-דינה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא, והמשורר דילאן תומאס בפרוזה שלו. כל בני-דורי כך כתבו אז, וחשבתי שאי-אפשר לכתוב אחרת אם רוצים להיות סופר.

דעתה של עליזה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, שאותן קיבלה כמובנות מאליהן ולכן גם לא ציינה אותן לגנאי – אלא משום שהעברית שלי ניראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. "כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!" – כך אמרה, ו"דע לך שאנחנו האריסטוקראטיה, אנחנו היחידים שכדאי וגם ראוי לכתוב עליהם בספרות העברית, לא על הערב-רב האחר... בייחוד אתה, שבאת מהמושבה, היה צריך להיות בך משהו אציל יותר, שורשי... ובכלל, לכתיבה שלך חסרים מוטיבים מרכזיים, הסמלה, מטאפורות והצללה מצטברת, והכי גרוע שאין בך שמץ של עדינות..." סיימה בהתפנקות.

דעתה היתה שלילית אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, ננעצו בי כשתי בארות מלאות ערפל. אם לא היתה קצרת-רואי היתה תובענותה בולטת עוד יותר.

החזרתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו קורה לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג.

אך זאת עוד באותו לילה למדתי בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! איך הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. לא אשכח כיצד צחקה ממני כאשר ראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! – תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא?

המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, שאין צורך להשחיל בהם בסיכת-ביטחון סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל-כך נועזת. כל-כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה. ממונה על ההתנהגות הטובה. לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה, שניהם של צמר אפור. בעלת סבר-פנים חמור וכך גם הגרדרובה שלה, והנה כאן היא מתפתלת ערומה על מיטת-הזוג הרחבה בחדר-השינה ומלמדת אותי מכל צד ומראה לי הכול. וככה הזדווגנו והזדווגנו והזדווגנו. היה לה טבור ככפתור בולט, עגול, כמו אבר-מין קטן, שהיה גדול מהדגדגן שלה. לפעמים היתה מבקשת ממני בלי מילים להיות היא הגבר ומשכיבה אותי על בטני ונצמדת אליי מאחור ונושכת בצווארי ומתפרקת בצעקות חמדה רמות: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." וזה היה רק סיפתח לסידרת הפורקנים התקינה של אחר-כך. בחוץ גשם וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

היא אהבה לצטט את הפילוסוף בובר, שגר אז לא רחוק מאיתנו בבית ערבי גדול בשכונת טלביה, והיה חבר של אביה, הפרופסור להיסטוריה גרהארד גבריאל אורלובסקי, שעלה ארצה מווינה ונחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות.

 "אתה ואני זה אני ואתה לפי בובר," הסבירה לי במיטה, "זה הדו-שיח החי של אדם מול אדם, שמוביל עד אלוהים. איתך אני יכולה לדבר בלי מעצורים על הכול. אינטימי. הנה, מצוץ לי חזק יותר את הפיטמה... זה נורא מגרה אותי ואני מרטיבה... אתה רואה, לך אני יכולה להגיד את זה! אבל אם תשכח אותי ואני אותך, אם נהיה זה לזה רק זיכרונות, אז אפילו אם תכתוב עלינו סיפור או רומאן, יחדל כבר הדו-שיח בינינו ויישאר מהקשר רק האובייקט הסתמי," וכל אותה שעה שיפשפה את האובייקט שלי כמו שאני מאונן.

 "וזה רע?" שאלתי.

 "מה רע, לא טוב לך אצלי?"

 "לא, האובייקט הסתמי."

 "תלוי איך מתייחסים אליו."

 "די, די, תפסיקי, אני עוד מעט יתיז."

 "סופר-לעתיד מוטב שיגיד מתיז. בובר אומר שהאובייקט הוא גם ההתגבשות של התרבות האנושית," התכופפה ונישקה אותי, "ככה היא ניבנית. ספרים, יצירות אמנות, אדריכלות, היסטוריה, מדע וזיכרון. אתה מבין? – לא, לא, תן לי להלביש לך אותו קודם... אם אתה רוצה נתחיל לקרוא יחד את 'בסוד שיח', שזה הספר הכי חשוב של בובר, הכי מדבר אל לב הפרט... לא, לא בא בחשבון, מוכרחים, זרע זה לא מיץ תפוזים... ב'בסוד שיח' מופיע 'אני ואתה'... וההסבר על האובייקט... הגיע הזמן שתדע להכניס לבד... אוי זה טוב... אוי זה טוב... עוד... עוד... אה... אה... או... או... הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול... – הופלה! יכולת לחכות קצת, עוד קצת, שגם אני אגמור... טמבל... אגואיסט אחד! זרע זה לא מיץ תפוזים..." ניערה את האובייקט הרפוי וספדה לו ברגש שכספירי: "ליל-מנוחות נסיך יקר, כת מלאכי-עליון לנוחך ירונו!"

התמונה של בובר בשחור-לבן, על שער ספרו "בסוד שיח", התנוססה גם בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד ברנהיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה אז בבית פרומין. בובר בתמונה ניראה כנביא קדמון.

אמרתי לעליזה שבתור סופר-לעתיד אני רוצה צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר בכל ישראל של היום. חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרב אותי למעלתם.

הוריה של עליזה היו בידידות עם אלפרד וכך סודר לי ראיון במחיר לא גדול. כשבאתי לסטודיו אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני כמו בצילום הפילוסוף מרדכי מרטין בובר.

 "אדוני הצעיר," ענה לי הצלם הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"

כאשר צילם אותי סיפר כי לקראת הצילום אצלו, הלך פרופסור בובר לספר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע אליו לסטודיו ניראה בובר כשמשון לאחר שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שמע שבובר שוכב חולה בביתו, באמצע החורף הקר, ביקר אותו ברנהיים ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כששערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

איתמר פרת

והדרת פני זקן

בגיליון 1966 מופיע סיפור חביב מאת בן-ציון יהושע, וכותרתו 'ילד טוב מוסקבה'. בן-ציון הוא נכס למכתב הלילי, אך כמו כולם הוא כותב לאלה שעיתותם בידם. המכתב הלילי כנראה מיועד לכשכמותם.

סיפורו הזכיר לי פרשייה זעירה מירושלים של ימי נעוריי, הם גם ימי נעוריו של בן-ציון יהושע.

הייתי כבן עשר. אותו יום התהלכתי, גלוי ראש וזקור בלורית לצד אבי ברחוב יפו. אבא היה רופא בהדסה ועילוי בנושאי יהדות. בנשמתו הוא היה חילוני, אבל אהב בתי כנסת וזימרה ומנגינות ומנהגי חג. עוד מימינו באמסטרדם היה לו זקן שחור ומפואר, כמו לסנחריב מלך אשור והרצל חוזה המדינה (שטרם קמה) ויוהנס ברהמס מלך מלכי המלחינים.

בעברנו ליד בנין ג'נרלי בא לקראתנו ירושלמי כָּשֵׁר בעל פאות, כבד כרס, עם כובע דתי לראשו. מן הסוג שכיום נקרא 'חרדי' אבל אז קראנו להם 'אדוקים'. האיש ניצב לפנינו והחל להניד ראשו במרץ בתנועת לאו, כאלו לעיניו מתבצע מעשה שלא ייעשה. אינו מסכים.

"מה הבעייה אדוני?" שאל אבא. "אפשר לעזור לך?"

האיש המשיך  להניד לאו במרץ, ואמר "לא לא לא לא לא."

"מה לא?" שאל אבא בתימהון.

"לא לא, לא יפה, ממש לא יפה. זה לא יפה. בושה וחרפה. לא ייעשה ככה במקומנו," אמר האיש, אבל בהבעה סבלנית, של מי שרואה דבר תועבה אבל מוכן לתקן עולם. "הנה אדוני, יהודי כשר ומכובד (אבא חבש ברט), עושה זקנו ומהדְר-מִצוֶה. והילד אוי ואבוי. הילד בלי כובע. בלי מצוות כיסוי ראש. לא יפה. יהודי כשר ולילד אין כובע."

אבא ידע לשלוט בעצמו ואלימות היתה ממנו והלאה. אבל כאן עלתה חמתו להשחית, אף כי באיפוק אמסטרדמי.

בשלוה הולנדית/יקית הוא אמר: "אדוני הנכבד. אתה תשמור את דעותיך לעצמך ואני את דעותיי לעצמי. ועכשיו תן לנו לעבור."

באנו הביתה וקמנו למחרת, והנה איש זר בבית. לא מוכר.

אבא גילח בלילה את זקנו.

מעולם לא גידל זקן יותר.

איתמר פרת

* * *

המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מיפנה דרמטי בפיקוד הישראלי חל

במהלך המלחמה הבאה

היא לא תנוהל בידי רמטכ"ל וראש הממשלה

בסיוע סביל של שר ביטחון

היא לא תנוהל בידי עיתון "הארץ"

והעיתונאי המוסרי יואב יצחק

לא, אלא היא תנוהל

בידי עורכי דין בכירים

מבקר המדינה והיועץ המשפטי

יקבעו את האסטרטגיה

שופטים בדימוס יהיו בוררים

מטרות לגיטימיות להתקפה

ואילו על קציני ומפקדי צה"ל

שחירפו נפשם להגנת המדינה

ייגזר לצעוד ולהלקות עצמם בפומבי

עד זוב דם בנוסח השִׁיעָה

ואם לא יהיו די קוּרְבָּאצִ'ים מזיבי דם

להלקאה עצמית בצבא

תוקם מיד עוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

עד לא די לה!

ומי יצא זכאי מכל אלה ללא רבב?

השיח' חסן נסראללה!

פורסם בגיליון 170 מיום 24.8.2006.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ואחד

סיפור שמלת העץ והרעש

נג'ימה-מירל'ה השפופה, שענבי חברון הבשרניים עינגו את גרונה היבש, התעוררה מרבצה והחלה לספר, כאילו בה היה מדובר, ופניה העיוורות שלוחות כלפי מעלה בחלל החדר החשוך-למחצה וקולה רם כמו היא איזו נביאה זקנה שנותרה בעיר מימיה הקדמוניים:

"היה היתה בחצר הסולטאן בקושטא הבירה רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם. מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים של הסולטאן מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

"לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. 'אין אדם בעולם שיעזור לי!' – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

"יום אחד עבר באחו חייט זקן, אשר בימי תפארתו היה שמו סניור עוזיאל בעל שם, והוא נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

 "'מדוע את בוכה? ילדה יפה?' שאל אותה סניור עוזיאל בעל שם.

"סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

 "'אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!'

 "'אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!'

 "'לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!'

 "'אבל אדוני עוזיאל רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!'

 "'לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם.'

"הוציא החייט הזקן סניור עוזיאל בעל שם מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם הסניור באוויר ואיננו.

"חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

"המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון. וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים. המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – נג'ימה, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

"ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

"ולסולטאן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עמדי שמו. בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה. ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטאן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

"יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה נג'ימה עם להקת אווזיה. לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם. התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם. אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –  מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

 "'מי את?' שאל.

 "'אני – אני, וזאת רק אני יודעת.'

 "'אל תדברי אליי בחידות. מי את?'

 "'אני נג'ימה, רועת האווזים של הארמון.'

 "'אני רוצה לשאת אותך לאישה, נג'ימה. את תהיי מלכה.' אמר עמדי.

 "'חייט זקן סניור עוזיאל כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!'

 "'לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך.'

"חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב – ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה נג'ימה בשמלת העץ – וכך הם עלו ובאו עד כסאו של הסולטאן.

 "'אבּוּיִי, אני רוצה לשאת את נג'ימה לאישה!' הכריז עמדי.

"כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, 'בן-הסולטאן השתגע!' – והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

 "'אני אוסר עליך לעשות שטויות!' אמר הסולטאן. ועל הרועה נג'ימה פקד: 'שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!'

 "'אבל נג'ימה היא נערה יפהפיה!' התעקש עמדי.

"שוב פרצו כולם בצחוק, והסולטאן אמר: 'מה קרה לך, בני חבּיבּי? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפיה, ארשה לך להתחתן!'

"למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים נג'ימה עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה. אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"'אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות.'

"'איך?'

"האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

 "'אבל אני אטבע!' נחרד עמדי.

"הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה. חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: 'אני אעשה כדברייך!'

"למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו. לפנות-ערב ירדה נג'ימה לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים. כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את נג'ימה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את נג'ימה בזרועותיו החזקות – והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

"עלו עמדי ורועת-האווזים נג'ימה היפהפיה על הסוסה וטסו לארמון הסולטאן ביילדיז קיוסק. לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה. ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה נג'ימה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם –

" – וככה הוא יישא לאישה את אפרת בתי!" סיימה הזקנה המצומקת נג'ימה-מירל'ה את סיפורה, שלפה מעל צווארה קמיע ישן והושיטה אותו בידה, יד של עיוורת – לעבר משכבם של בתה אפרת ויהודה.

"ייקח, ייקח זה הקמיע של אפרת לוין מצפת – וישים אותו על צווארה של הבחורה לוין שלי, ותהיה זו לה מנחת אירוסין ממנו, שהרי הוא ממילא כבר פסול בתור גרוש מהדסה ההיא, ושום משפחה אונגרית חשובה בירושלים השחורה לא תרצה בו בתור חתן לבתה... ולכן תהיה לו בתי אפרת..."

וכשניסה לסרב לדבריה לא היססה לומר לו:

"אל ייתמם! הלא הוא, יוּדָה, הוא גמור, חַלַס, כבר אין לו ייחוס..."

ואז הסתלסלה שוב בחלל הרובע הירושלמי קריאת המואזין המוסלמי, ואפרת היפה ענדה על צווארה את הקמיע, שנגע עכשיו בפטמת שד חשוף צחור שלה שאותה מצץ קודם יהודה כמחפש בחלום שהיא תניק אותו במקום אימו המתה –

ושוב תפסה באברו שנתקשה מול החור הגדול שלה, כפה פעור של חיה רעבה –

וכשנגעה עטרתו בשפתיה דלתתא

החלה רועדת כולה וצורחת,

ועימה נתרעד החדר,

ונזדעזע פתאום גם הבית,

ומבחוץ נשמעו צעקות:

"יהודים... רעש... רעש... אָרֶץ תרעד... נוסו על נפשותיכם, יהודים, גוואלד! רעש! יהודים, שלא יהיו בתיכם קבריכם... שאָרֶץ לא תרעד עליכם... הכו על החטאים שלכם... חבר גנבים... הכול בגלל פריצוּת... בגלל עושקי דין יתום ואלמנה..."

יהודה משך עצמו מבית התורפה הפעור של אפרת השוכבת תחתיו אפרקדן על הַמַּסְטָבָּה המרופדה, לחה ורוטטת בקצב הרעד-בית שלה, גופה היפה מבקש להזדווג עימו עדיין באמצע ייחמתה, מפצירה באבר זכרות שלו, ממלמלת בתענוגה שהתגבר בזכות הבהלה – דברים מבולבלים על ירושלים שחורה ומשפחות חרדים וגם שֵׁדִים וכאילו דעתה מסתתרת עליה בגלל אביונה פחד קמע ורעש –

וכבר נופלות בחוץ אבנים מקירות מתמוטטים –

ונשמעות צעקות: "רעש יהודים רעש... פריצוּת..."

ויהודה נמלט.

ויותר לא חזר לאותה חצר, הגם שתאוותו הציקה לו מאוד בלילות ומעולם לא ידע אישה להוטה כמוה שכל הווייתה החור הלח עטור זר השיער האדמוני ולוהט כפתחו של גיהינום.

למזלה של העיר ירושלים – הרעש-אדמה הזה לא היה נורא כל כך ואף לא נרשם בתולדותיה כרעשים האחרים שפקדו אותה.

אהוד בן עזר

[כל המסופר כאן עליו בדוי לחלוטין! יסלח לי סבי יהודה!]

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

תיאולוגיה נוצרית אנטישמית

באוניברסיטת הרווארד

ניצן פליטמן-אמסלם, דוקטורנטית בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, חוקרת הלכה ומשפט, מתארת כך את לימודיה:

"שנתיים לפני 7 באוקטובר נרשמתי לקורס בבית הספר לתיאולוגיה באוניברסיטת הרווארד. כותרתו היתה 'דת ושלום בישראל/פלסטין', ובמבוא נכתב כך: 'בקורס זה נחקור את הסכסוך הישראלי/הפלסטיני תוך התמקדות מיוחדת בזיהוי וניתוח התפקידים המגוונים והמורכבים של דתות בקידום אלימות ושלום כאחד... נחקור זאת באמצעות עיסוק בספרות ישראלית ופלסטינית.'

"כמה מעניין, חשבתי לעצמי, אך ביומו הראשון התגלה הקורס כמעניין אף יותר מששיערתי. המרצה, דיאן מור, פרופסורית המתמחה ב'אנאלפביתיות דתית' והיא עצמה אשת-כמורה מוסמכת ויועצת לוותיקן, פתחה את השיעור במה שכינתה גילוי לב: 'השיח רווי בנרטיב הישראלי,' הסבירה לתלמידים, רובם נוצרים מקהילות אמריקאיות שזו להם הפעם הראשונה שהם מתחככים אקדמית עם חומרים הנוגעים לסכסוך. 'לכן החלטתי, בלב כבד, להסיר את המקורות הישראליים מהסילבוס. נתמקד רק בספרות הפלסטינית משום שכך פערי הכוחות, המתודה והמצפון מחייבים.'

"המשמעות כללה, למשל, קריאה בכתבים של חאלד חרוב מאוניברסיטת נורתווסטרן בקטאר, שקובע כי 'מבחינה פונקציונלית התנועה הציונית עשתה שימוש מסיבי בטענות דתיות כדי להמציא קשר לאומי-יהודי חזק לפלסטין... מנגד, הפנייה הפלסטינית למקורות אידיאולוגיים דתיים היא משנית בלבד. בעבור הפלסטינים מגורים ובעלות בלתי פוסקת של אלפי שנים על פלסטין יצרו קשר קיבוצי טבעי ובלתי מעורער לארץ, שלא הצדיק שום צורך בהטלת תביעות מטה-דתיות על קשרים כאלה.'

"ככל שהתקדמנו בשיעורים גברה סלידתם של שותפי לכיתה ממני, הישראלית היחידה בקורס. ומה לי כי אלין – על פי חומרי הלימוד היה קשה להאשים אותם. למדנו שהציונות היא פרויקט של דתיות פיקטיבית ומגויסת, בעוד הפלסטיניות היא אותנטית ושורשית. לא הועילו ניסיונותיי להזכיר את הסיפור של הציונות כתנועה של פרגמטיזם ליברלי, שביקשה דווקא לצאת נגד מה שנחווה ככבלים החונקים של ההלכה והדת בגולה.

"גם לא הועילו הניסיונות לספר על היישוב היהודי טרום הציונות בארץ, על עליית תלמידי הגר"א, על צפת וכו'. 'ישראל נבנתה על מניפולציה דתית אכזרית,' הכריזה באחד השיעורים פרח-כמורה פרסביטריאנית בדמעות (באמת!) והוסיפה: 'לו רק השכלנו להניע את התובנה הזאת לכדי אקטיביזם פנים-אמריקאי היינו יוצאים נשכרים.'

"בקורס תיאולוגי פרו-פלסטיני בהרווארד ובכנס במכון ון ליר התעקשו הנרטיבים על זיהוי טוטאלי של הציונות עם דתיות.

"כבר למחרת 7 באוקטובר יותר מ-30 ארגוני סטודנטים פירסמו מכתב המצהיר שישראל היא האשמה היחידה והבלעדית באלימות חמאס כלפיה. באחרונה גם הועלתה הצעה, במסגרת הרצאה משותפת לבתי הספר למשפטים ולתיאולוגיה, שעל ארצות הברית לחמש את רצועת עזה נגד ישראל. רבים מחברי אותם ארגונים ישבו עמי בקורס ובקורסים דומים בהרווארד. Zionists Out of Occupied Palestine נעשתה לסיסמה שגורה במסדרונות."

(ניצן פליטמן-אמסלם, "האם הציונות היא דת?" "אל-ארצ'", 10.7.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-10/ty-article-opinion/.premium/00000190-9bef-d1c5-a1d6-bbefc0f70000

בהמשך יוצאת ניצן פליטמן-אמסלם, ובצדק, נגד אלו בציונות הדתית בארץ הרואים בציונות רק תנועה דתית, אבל הטיעונים שלה נגד המרצה, דיאן מור, הבישוף הנוצרייה האנטישמית – כל כך לא לעניין, עד שראיתי צורך דחוף לשלוח מכתב לאותה מרצה, מכתב בו הטיעונים הם תיאולוגיים. לתיאולוגיה יש לענות בשפת התיאולוגיה.

הנה דף המרצה האנטישמית דיאן ל. מור:

https://hds.harvard.edu/people/diane-l-moore

הנה אותה מרצה אנטישמית דיאן מור, מפרסמת אפילו בעברית קורס מקוון בחינם שאותו היא מכנה: "שיעור מקוון חינם לקידום אוריינות דתית – קמפיין עולמי לחינוך לשלום":

https://www.peace-ed-campaign.org/iw/harvard-launches-free-online-class-promote-religious-literacy/

דיאן ל. מור שלום.

הייתי מזועזע לקרא בעיתון "הארץ" 11.7.24, שאת כמרצה וכבישוף נוצרייה בהרווארד, וכיועצת לוותיקן ולאפיפיור (בדומה ל"אינקוויציה הקדושה" ויוסף גבלס בשעתם) סילקת מהקורס שלך באוניברסיטה את כל הספרות היהודית והישראלית. האם גם ספר ה"Bible" נחשב אצלך לספר יהודי "ציוני"?

1. דיאן ל. מור, אני מניח שאינך פיליסטינית:

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Philistinism

כבישוף נוצרייה את ודאי יודעת  שישו כלאומן ישראלי (מתי 15:24) ראה עצמו בן דוד מלך ישראל, ולא בן גוליית הפלישתי, ולכן הוא קרא לארצו "ארץ ישראל", ולא ארץ פלישתים (מתי 2:20).

גם מוחמד נביא הערבים אמר שאלוהים הערבי "אללה" קרא לארץ על שתי גדות הירדן כולל עבר הירדן "ארץ ישראל" השייכת רק לעם ישראל, ולא לפלישתים ולא לערבים. (קוראן סורה 7:132) בקוראן לא מוזכר כלל השם "פלשתין".

גם המנהיג הערבי הראשון בארץ ישראל המופתי של ירושלים מוחמד אמין אל-חוסייני (חברו הטוב של היטלר) התנגד לקרא לערבים פלישתים, ותבע לקרא לארץ "סוריה הדרומית", ולא פלשת. כי אין קשר בין הפלישתים לערבים. הערבים מכוונים את פניהם חמש פעמים ביום כלפי מולדתם ערב, ומתפללים בשפה הערבית לאללה אלוהים הערבי, ולא בשפה הפלישתית לאל הפלישתי דגון. לכן, דיאן ל. מור, למה את כבישוף נוצרייה (לא פיליסטינית) מכנה את ארץ ישראל פלשת ואת הערבים בה פלישתים?

2. דיאן ל. מור, כבישוף נוצרייה, האם עמדתך הגזענית-אנטישמית שמכל העמים רק לעם היהודי אין זכות לחיות במדינה עצמאית ריבונית, נובעת מהדוקטרינה הנוצרית-האנטישמית הישנה של תורת אוגוסטינוס הקדוש שעל היהודים להיות תמיד מושפלים תחת שלטון נוצרי עד חזרתו של ישו?

3. דיאן ל. מור, בעולם יש 57 מדינות מוסלמיות ורק מדינה יהודית קטנה אחת. מדוע את סבורה שעולם בו תהיינה 58 מדינות מוסלמיות, ואף לא מדינה יהודית אחת יהיה עולם טוב יותר?

4. דיאן ל. מור, השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם כ-13 מיליון קמ"ר, בעבר היו יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי, ולהקים מדינות נוצריות עצמאיות. העם המצרי, העם הכורדי, העם הבֶּרְבֶּרִי, העם הלבנוני, טרם הצליחו. האם את תומכת בהשבת כל העמים האלו לכיבוש ערבי?

5. דיאן ל. מור, בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס אומר בגלוי שיש להרוג לפי דברי מוחמד את כל היהודים כתנאי לגאולה. (אמנת החמאס פרק 7)

(אמנת החמאס):

https://www.palestine-studies.org/sites/default/files/attachments/jps-articles/2538093.pdf

גם המופתי של אש"פ אומר בגלוי כי מטרתם היא לרצוח ע"פ דברי מוחמד  את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

למרבה הצער טרם נמצא בעולם אפילו ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. אם את מכירה כזה אנא ספרי לנו.

דיאן ל. מור, מעניין מה דעתך?

החמאס גם מצהיר כי "ישראל זהו היעד הראשון. כל העולם יהיה תחת החוקים שלנו"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1

מטרת ארגון הג'יהאד חמאס הוא לכבוש את כל העולם.

חמאס: "אללה, הרוג את היהודים ואת הנוצרים ואת הקומוניסטים!"

https://www.palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=139&doc_id=4145

המלחמה של ישראל נגד החמאס והג'יהאד היא מלחמה עבור כל הציביליזציה והעולם החופשי. לכן מדוע אם כן, את, דיאן ל. מור, תומכת בחמאס?

לסיכום: דיאן ל. מור, כתוב בתורה: "הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ" (דברים ל. י"ט)׃ אני מקווה שתבחרי בחיים ולא במוות.

נשמח לקבל את תגובתך.

נעמן כהן

Diane L. Moore Shalom.

I was shocked to read in the newspaper "Haaretz" 11.7.24, that as a lecturer and a Christian bishop at Harvard, and as an advisor to the Vatican and the Pope (similar to the "Holy Inquisition" and Joseph Goebbels at the time) you removed all Jewish and Israeli literature from your course at the university. Is the "Bible" also considered a "Zionist" Jewish book for you?

1. Diane L. Moore, I assume you are not a Philistine:

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Philistinism

As a Christian bishop, you surely know that Jesus as an Israeli nationalist (Matthew 15:24) saw himself son of David King of Israel, and not son of Goliath the Philistine, and therefore he called his country "land of Israel" and not the "land of the Philistines" (Matthew 2:20).

Muhammad the prophet of the Arabs also said that the Arab God "Allah" called the land, both banks of the Jordan including the Transjordan, "The Land of Israel" which belongs only to the people of Israel, not to the Philistines and not to the Arabs. (Quran Sura 7:132) The name "Palestine" does not exist in the Koran.

The first Arab leader in the "Land of Israel", the mufti of Jerusalem, Muhammad Amin al-Husseini (Hitler's best friend), also opposed calling the Arabs Philistines (filastiniayn), and demanded to call the land "Southern Syria", not Palestine. Because there is no connection between the Philistines and the Arabs, the Arabs direct their faces five times a day towards their homeland Arabia, and pray in the Arabic language to Allah, the Arab God, and not in the Philistine language to the Philistine god Dagon. Therefore, Diane L. Moore, why do you, as a non-Philistine, Christian bishop, call the "Land of Israel" Philistia and the Arabs in it Philistines?

2. Diane L. Moore, as a Christian bishop, does your racist anti-Semitic position that from all nations only the Jewish people have no right to live in a sovereign independent state, derive from the old Christian-anti-Semitic doctrine of St. Augustine's that the Jews must always be humiliated under Christian rule until the return of Jesus?

3. Diane L. Moore, there are 57 Muslim countries in the world and only one small Jewish country. Why do you think that a world in which there will be 58 Muslim countries and not even one Jewish country will be for you a better world?

4. Diane L. Mor, the territories occupied by the Arabs today are about 13 million square kilometers, in the past there were more. Only the French, the Spanish, the Portuguese, the Maltese, the Italians, the Greeks, the Georgians, and the Armenians managed to eliminate the Arab occupation and establish independent Christian states. The Egyptian people, the Kurdish people, the Berber people, the Lebanese people, have not yet succeeded. Do you support the return of all these nations to Arab occupation?

5. Diane L. Moore, unlike the Nazis who kept their plan to exterminate the Jews secretly, Hamas openly says that according to Muhammad's words, all Jews must be killed as a condition for redemption. (Hamas Charter Chapter 7)

(Hamas Convention):

https://www.palestine-studies.org/sites/default/files/attachments/jps-articles/2538093.pdf

The mufti of the PLO also says openly that their goal is to murder, according to Muhammad's words, all the monkey and pig Jews:

https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg

Unfortunately, not even one Arab-Muslim has yet been found in the world who sees Muhammad's words as racism which he condemns, and not as a moral example. If you know one, please let us know.

Diane L. Moore, I wonder if this is also your position?

Hamas also states that "Israel is the first target. The whole world will be under our laws"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=815672&forum=scoops1

The goal of the Hamas as Jihad organization is to conquer the whole world

Hamas: "Allah, kill the Jews and the Christians and the communists!"

https://palwatch.org/page/2324

So Israel's war against Hamas and Jihad, is a war for all civilization and the free world. So why then, you, Diane L. Moore, support Hamas?

In summary: Diane L. Moore, it is written in the Torah: "I call heaven and earth to record this day against you, that I have set before you life and death, blessing and cursing: therefore, choose life, that both thou and thy seed may live:" (Deuteronomy: 30:19)

I hope that you will choose life and not death.

We will be happy to receive your response.

Naaman Cohen

אם אקבל תשובה אעדכן.

נסראללה על המצב – הצלחתי!

נסראללה – יש ברשותי דו"ח ארוך על המצב בישראל, שדרוש זמן רב כדי לקרוא אותו. הכול מהתקשורת הישראלית, ממצב הצבא ועד הירידה מהארץ; אני מזמין אתכם לקרוא מה כותבים בכלי התקשורת הישראלים:

מצבו של הצבא (הישראלי), מצב החברה, מצב הממשלה, מצב המפלגות, מצב הירידה מישראל, מצב הכלכלה, ועוד ועוד. והוא מסכם: נתיב המערכה – ניצחון

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=857217&forum=scoops1

נסראללה קורא באדיקות את העיתון הערבי בעברית ובאנגלית "אל-ארצ'". לפי העיתון של שבת 40 אחוז מהישראלים שוקלים לרדת מהארץ בעקבות פעולתו.

"הינשוף של מינרבה בא תמיד לעת ערב."

התפכחות מאוחרת

ותיקי ארגון "מצפן" הארגון האנטי-ציוני שנאבק משנות השישים המוקדמות לכיבוש ערבי-מוסלמי, חיסול מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית-סוציאליסטית, בהזייה ילדותית אווילית שהם ישכנעו את הערבים-המוסלמים לוותר על זהותם הלאומית והדתית ולהפוך לסוציאליסטים, התכנסו יחד כדי לשחק בהצגה. זו היא הזדמנות לחשבון נפש. איפה צדקו? איפה טעו?

תיאטרון תמונע בתל אביב מעלה הצגה על ועדות החקירה שדנו בממשל הצבאי, בה משחקים ותיקי הארגון, 22 "שחקנים" לוהקו למשימה, בהם גיורא נוימן, הידוע כסרבן הגיוס הראשון לצה"ל, עורכת הדין לאה צמל, שייצגה מחבלים, אודי אדיב, שהורשע בריגול למען סוריה וריצה מאסר ממושך, העיתונאי אהוד עין-גיל, עד לא מזמן עורך בכיר ב"הארץ", ואשתו אביבה,

החזרה הראשונה נקבעה ל-12:00 בצהריים, אולם כבר ב-11:00 התייצבו רובם ככולם.

הווטרנים של מצפן עדיין רואים בעצמם מהפכנים, אבל דייקנות היא ערך לא פחות חשוב מן הדבקות בתורה המרקסיסטית.

דקות ספורות לפני תחילת החזרה מתבשרים היוצרים, (האקטיביסטים הפרו-איסלמים) עינת ויצמן ואדם רז, שאחד מחברי הקאסט מסרב לבצע את התפקיד שנבחר לגלם. אחמד מסארווה, בן 85, כוכב הסרט התיעודי האיקוני "אני אחמד" (1966), לא מוכן להקריא את הדברים שאמר בדיוני הוועדה ח"כ תופיק טובי, איש המפלגה הקומוניסטית. זאת בנימוק שטובי היה "ציוני" ונטה להפגין יחס סלחני מדי כלפי השלטון הישראלי.

גם האוסטרי-פולני האנטישמי והאנטי-ציוני (מכחיש העם היהודי) שלמה זנד, עזב בגלל מחלוקת אידיאולוגית עם (האקטיביסט הפרו-איסלמי, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי) – אדם רז (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?), מארגון "עקבות". (ארגון "עקבות ארכיוני הכיבוש היהודי" – מטרתו למצוא כל "עקבה" שתשחיר את ישראל ותעשה לה דה לגיטימציה במטרה להפכה למדינה ערבית-מוסלמית).

מבין דברי "השחקנים", אני רוצה להביא רק את דבריו של אחד המפורסמים – אהוד אדיב.

אהוד אדיב, בן 78, לוחם צנחנים, חבר קיבוץ גן שמואל (קיבוצו של אורי אילן שהתאבד בכלא הסורי), הואשם ב-פברואר 1973 בריגול למען המשטר הפשיסטי הסורי, לאחר שעבר בדמשק אימונים בהפעלת אמצעי חבלה. והורשע בגין ריגול חמור, בגידה, מגע עם סוכן זר וסעיפים נוספים.

אהוד אדיב, שסירב בשעתו להביע חרטה על מעשיו, זכה לעונש החמור ביותר – 17 שנות מאסר. לימים הסביר כי את הקשר של מפעיליו לסוריה גילה רק בחקירותיו וטען כי אלו הונו אותו. אחרי 12 שנה בכלא הוא אמר כי הוא מתחרט על מעשיו, ושוחרר.

אדיב, שבזמנו היה נחשב לקיצוני ביותר בחבורת מצפן, הוא היום אולי הדמות הקרובה ביותר למיינסטרים הישראלי בתוכה. בשיחה עימו השבוע הסביר כי התפנית בעמדותיו החלה בעת ריצוי עונשו. "בכלא חוויתי אכזבה מהאסירים הביטחוניים הפלסטינים. למדתי ערבית, התחלתי לקלוט ניואנסים, והבנתי עד כמה הם לאומנים. שהשקפת העולם שלהם מבוססת על פאן-ערביות, שלא לדבר על פאן-איסלאמיות, ונעדרת כל תפיסה חברתית או מעמדית. הכול זה יהודים מול ערבים. ואם אתה לא יכול לשנות את הדעה הפלסטינית, התגבשה אצלי ההבנה שצריך לחזור לחברה הישראלית ולעבוד בתוכה, פנימה."

אדיב, מציין היום כי הוא "רואה את המציאות הישראלית והציונית גם במשמעות של טרגדיה, לא רק של מזימה התיישבותית, דכאנית, קולוניאלית."

"האנט-ציוניות של מצפן," הוא אומר, "זו קבוצה ריקה. זה סתם פראזות מרקסיסטיות, על איך שהאימפריאליזם שלח לפה את הרצל. פשוט שטויות."

הייתם נאיביים? "בטח, כל המרקסיזם הזה הוא פנטזיה של המאה ה-19."

"דיברנו על מזרח תיכון סוציאליסטי, וזה לא הסתייע. אבל הבסיס, האמירה שעם שמדכא עם אחר לא יכול להיות חופשי בעצמו, עדיין תקף."

(הילו גלזר, "אנשי מצפן היו שמאלנים ורדיקליים מדי בשביל הציבור בישראל כבר לפני 50 שנה. והיום?" "אל-ארצ'", "סוף שבוע", 12.7.24).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-07-11/ty-article-magazine/.highlight/00000190-9d25-dc15-a191-bd3fc2530000

"הינשוף של מינרבה בא תמיד לעת ערב." במשל המפורסם על ינשופהּ של מינרבה, אֵלת החוכמה, היוצא למעופו עם רדת הדמדומים, כלומר החוכמה באה באיחור, הביע הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל [Hegel] את הרעיון שההבנה מגיעה רק בתום העלילה.

מוטב התפכחות מאוחרת מאשר הישארות בטמטום. למרבה הצער יש עוד רבים החיים ללא ההבנה.

האינטרס האנטי-ציוני של האנטישמים

ד"ר נגה וולף, מתנאה בעצמה כ"היסטוריונית של הרעיונות", המלמדת בבית הספר לחינוך במכללה למינהל. ומהו הרעיון לאורו היא "מחנכת"?

"גל מחאות הסטודנטים נגד המלחמה בעזה מפורש בישראל כגלגול של האנטישמיות הרודפת את היהודים במשך הדורות, כגזירת גורל שאיננה תלויה בנסיבות. על פי גישה זו, המכונה בהיסטוריוגרפיה 'הגישה ארוכת הטווח,' האנטישמיות נובעת משנאת חינם בלתי רציונלית, 'אובססיה נצחית,' אבל, קובעת ד"ר וולף, 'הזיהוי (שעושים בישראל) בין הביקורת על ישראל לאנטישמיות מנע ממדינות המערב לבקר את המדיניות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים במשך שנים, ובכך תרם להעמקת מדיניות הסיפוח, הגירוש וההתעמרות בפלסטינים ביהודה ושומרון, וגם לאדישות כלפי המצור שהוטל על רצועת עזה. הפרשנות של העוינות לישראל כאנטישמיות, ברוח ההגדרה של ה–IHRA (שלילת קיומה של מדינת ישראל היא גזענות אנטישמית) פוטרת את ישראל מביקורת עצמית.

"התמיכה בישראל במלחמה – של הארגון האוונגליסטי הגדול 'נוצרים מאוחדים למען ישראל', נובעת מרצונו לקדם את שיבתו של ישו, וזו אנטי-שמיות.

"ההיסטוריה והמציאות," קובעת "היסטוריונית הרעיונות" וולף, "מערערות על הזיהוי המוחלט בין אנטישמיות לאנטי-ציונות. התמיכה של היטלר בתנועה הציונית עד 1938 נבעה מהצטלבות אינטרסים, שכן הוא היה מעוניין בהגירת יהודים מגרמניה.

"יש בהפגנות נגד ישראל גם אנטישמים, אך יש בהן גם מפגינים נגד דיכוי של עשרות שנים והרג מיותר במלחמה. התעלמות מכך מונעת להכיר בנסיבות העוינות כלפי ישראל, ומותירה אותנו בהלוך רוח קורבני ובלתי מושכל המשחק לידי האנטישמים המובהקים ברחבי העולם."

(ד"ר וולף, היסטוריונית של הרעיונות, מלמדת בבית הספר לחינוך במכללה למינהל. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בפרשנויות לאנטישמיות).

(נגה וולף, "לא כל ביקורת היא אנטישמיות. אינפלציה במונח עלולה לשחוק את משמעותו", "אל-ארצ'", 30.6.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-06-30/ty-article-opinion/.premium/00000190-68b0-d499-a5bf-e9bee2760000

הבנתם? לפי המחנכת ד"ר וולף, האנטישמיות האנטי-ציונית מוצדקת, ואי קבלתה ע"י ישראל היא המשחקת לידי "האנטישמים המובהקים ברחבי העולם" והמביאה לאנטישמיות.

אפשר לפי ד"ר וולף, להיות אנטי-ציונים, לשלול את קיומה של מדינת היהודים, ולא להיחשב אנטישמים. ד"ר וולף גם מגלה בורות בהציגה את התיזה שהיטלר תמך בציונות. היטלר תמך בהגירת יהודים מגרמניה, גם להיפטר מהיהודים, וגם להתסיס את הערבים נגד בריטניה, אבל הוא התנגד לחלוטין לציונות, כלומר התנגד לחלוטין להקמת מדנה יהודית, ותמך בשותפו וידידו המופתי הירושלמי מוחמד אמין אל-חוסייני, שישלים למענו את מלאכת השמדת היהודים בארץ.

תמיד מצחיק אותי הנימוק של אלו התומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי ובחיסול מדינת היהודים, התוקפים את האוונגליסטים התומכים בישראל (בכסף ובתמיכה פוליטית), והמתנגדים לחיסול המדינה היהודית בנימוק שהם אנטישמים המאמינים ברצון לקדם את בואו של ישו. כל זמן שהם תומכים בישראל בכסף ובתמיכה פוליטית והם נאבקים באנטישמיות. את מי מעניין מה יקרה אחרי בואו של ישו? אם יבוא? הוא הרי היה לאומן יהודי שקרא לגויים כלבים... ואולי יבוא הרעבע מלובביץ'...

אין מגוחך ופתטי יותר מתמיכה באנטי-ציונים, נוצרים, או מוסלמים הרוצים לחסל את ישראל (ולהרוג את ד"ר וולף) ולהגדירם כלא אנטישמים, ולראות בתומכי ישראל אנטישמים.

הפרוטסטנטים וגל הסרבנות

לראשונה מאז 7 באוקטובר: קצין בחיל האוויר מודה – גל הסרבנות שקדם למלחמה פגע לנו בכשירות. בתקופת המחאה החברתית היתה בעיית כשירות של מילואימניקים.

מפקד ביה"ס לבקרה אווירית ופיקוח טיסה סא"ל י' טען כי "סביב המחאה היו מילואימניקים לא מעטים שלא היו כשירים למשימה."

מאז 7 באוקטובר נשמעים עוד ועוד קולות שקושרים בין מחדליו של חיל האוויר למחאת הטייסים שהגיעה בעקבות החקיקה המשפטית. לראשונה מאז אותה שבת שחורה, מודה קצין בחיל האוויר שהיתה פגיעה משמעותית בכשירות בחיל בעקבות גל הסרבנות שקדם למלחמה. בצה"ל הדגישו כי בבוקר 7 באוקטובר "הפעלתו של חיל האוויר לא נפגעה באף מערך בגלל בעיית כשירות".

מפקד בית הספר לבקרה אווירית ופיקוח טיסה, סגן אלוף י', גילה השבוע כי לאחר הטבח היו משרתי מילואים רבים בתפקידים רגישים בחיל שהיו במצב של חוסר כשירות. במסגרת תפקידו, הקצין שאחראי להכשרת שני מערכים בעלי השפעה דרמטית. הראשון – הגנה על שמי המדינה והשני – תיאום המרחב האווירי, כך שמטוסים רבים וכלי טיס יוכלו לפעול בתאי שטח קטנים יחסית.

"ברגע שעובר קצת זמן, אתה מבין שההדרכה צריכה לקרות ומהר," הוא מסביר. "למעשה אחרי 7 באוקטובר נגענו בבית הספר בתחום שלא היה קודם – כשירות. עד אז עשינו רק הכשרה. לקחנו אדם שלא יודע את המקצוע ולימדנו אותו. סביב המחאה אנחנו נמצאים עם מילואימניקים לא מעטים, שלא כשירים למשימה. ואנחנו צריכים מהר מאוד לבנות להם קיט הכשרה, שמבוסס על הידע שלמדנו במלחמה, ולהכניס אותם אחד אחרי השני."

בכנס טכנולוגיות למידה שנערך השבוע במכון טכנולוגי חולון, הוסיף הקצין כי "נקודת הפתיחה ללמידת הלקחים היא הכישלון. אנחנו כצבא חד משמעית נכשלנו." הדברים עומדים בניגוד למסר של הצבא לפיו לא היתה פגיעה בכשירות בחיל האוויר, הן לפני המלחמה הן במהלכה.

סא"ל י': נזכיר כי בימיה הראשונים של המלחמה אמר מפקד בסיס פלמחים כי היו טייסים שסבלו מפגיעה בכשירות. כאשר התיעוד התפשט ברשתות החברתיות דאגו בצה"ל להדגיש כי דבריו לא הובנו נכון על ידי חלק מהכתבים. אלא שכעת מצטרף לדבריו גורם נוסף בחיל, סא"ל י. – עמית סגל

https://www.mako.co.il/news-military/2024_q3/Article-a370979a63d9091027.htm

מחוגי הפרוטסטנטים תוקפים את העובדה שהסרבנות גרמה לנזק בחיל האוויר, אבל הנה מהדורת החדשות יומיים(!) לפני הטבח, בה קובע ניר דבורי כי  ביטול טיסות הכשרה בחיל האוויר בגלל סרבנות מדריכים, מביא לנזק לחיל האוויר:

(ביטול טיסות הכשרה בחייל האוויר בגלל סרבנות מדריכים:)

https://x.com/golyatdavidov/status/1811325898961944796?t=2BdO5J2eLVen3aZvZqgIxg&s=03)

על ועדת החקירה העתידית שתקום על אירועי ה-7 באוקטובר לחקור את נושא הסרבנות הפרוטסטנטית ונזקיה. מן הסתם תומכי התנועה הפרוטסטנטית יתנגדו לחקירה כזו.

[אהוד: ותודה מיוחדת לשקמה ברסלר שעודדה את הסרבנות הזו ובזכותה תיזכר אולי בתולדות ישראל!]

מי יממן את הגנת מחבלי הנוח'בה?

טרם הוגש כתב אישום נגד מחבלי הנוח'בה מרצון להביא קודם לשחרור החטופים, וטרם נקבע כיצד ייערך משפטם, אם משפט אזרחי או צבאי (רצוי), אבל כבר הועלתה שאלת מימון הסנגוריה עליהם. אסור בשום פנים לממן מהקופה הציבורית את הגנת המחבלים.

נכון, בעבר נבחר ד"ר רוברט סרווציוס על ידי בני משפחתו של אוטו אדולף אייכמן להיות לסנגורו, לאחר שהציע את שירותיו בשיחת טלפון לאחיו החורג של אייכמן בעיר לינץ שבאוסטריה. אך מכיוון שבידי משפחת אייכמן ימ"ש לא היתה האפשרות לשלם את שכר טרחתו בסך 30,000 דולר, ממשלת ישראל נאלצה לשלם את שכר הטרחה.

באותה תקופה לא היתה סנגוריה ציבורית. הסנגוריה הציבורית מטרתה היא אך ורק לתת עזרה משפטית לנאשמים עניים שאין ביכולתם לממן עזרה משפטית, ולא למחבלים. לארגוני הטרור יכולת כספית אדירה. שיממנו הם את הסנגוריה למחבליהם. אם לא יעשו כן יש לממן את הסנגוריה למחבלים, מתוך הכספים שתקזז ישראל מהכספים של הרשות הפלישתית.

שיא החוצפה

כשהיינו ילדים היתה לנו סדרת בדיחות בנושא "מהו שיא?..." מהו שיא החוצפה? מהו שיא המהירות? מהו שיא הסבלנות? וכדומה. למשל מהו שיא החוצפה? לבקש מסרק מאדם קרח.

והנה לבנון פתחה במלחמה נגד ישראל ב-8 באוקטובר 2023 ויורה ללא הפסק על הגליל, ומשרד החוץ הלבנוני הודיע כי הגיש תלונה למועצת הביטחון של האו''ם על התקיפות הישראליות בדרום המדינה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=857482&forum=scoops1

באמת אין גבול לחוצפה.

הטעות האווילית של ישראל היא שהיא לא מעמידה את לבנון כמדינה תוקפנית ומאשימה אותה במלחמה, אלא רק מאשימה את החיזבאללה. חיזבאללה היא לבנון ולבנון היא  חיזבאללה.

כן יאבדו כל אויביך ישראל

נקווה כי סוף-סוף המצרי מוחמד דיאב אבראהים אל-מצרי המוכר בכינוייו מוחמד דֶף, ואבו ח'אלד – הגיע לגיהינום. בוויקיפדיה העברית ציינו את מותו ומיד מחקו. נקווה שמותו יתברר כנכון. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

נ.ב. שמו אל-מצרי כלומר המצרי, ולא אל-פלסטיני – הפלישתי.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

אהוד: אנחנו ממליצים מאוד לחפש ביו-טיוב את הראיונות עם אלדד בק המוסר תמונה ברורה ומצמררת מתהליך ההתאסלמות של מדינות אירופה המערבית!

* האיש הסהרורי הזה, עמוס שוקן, מתווה באיוולתו מדיניות תבוסתנית בעיתונו "הארץ", ומאחל, גם אחרי ה-7 באוקטובר – לעמק חפר ולנתניה את גורל קיבוץ בארי. הוא אפילו לא זוכר שדפוס "הארץ" נמצא בתל יצחק, מרחק לא גדול מ"הקו הירוק" וקלקיליה:

"הנשיא ביידן הבהיר שמדיניותו תומכת בפתרון שתי המדינות. כל מי שישראל חשובה לו צריך לשאוף לשחרורה ממשטר האפרטהייד האכזרי שהיא מטילה על הפלסטינים בשטחים, אגב גניבה מתמדת של קרקע, שלילת זכויות, טיהור אדמות מפלסטינים וסיכול פתרון שתי המדינות. זה יכול לקרות רק אם תוקם המדינה הפלסטינית. נתניהו מתנגד לכך ומעדיף הנצחה של האפרטהייד ושל המלחמה הקבועה לשימור השליטה בפלסטינים. לכן הוא מקדם את ההשתלטות של אזרחי ישראל על שטחים שמיועדים למדינה הפלסטינית. בקווי היסוד של ממשלתו נאמר שהזכות להתיישב בארץ ישראל נתונה רק לעם ישראל.

"בזמן שנשאר עד תום הקדנציה שלו, ואף אם יחליט לפרוש, יכול ביידן לקדם הפעלת סנקציות לא נגד כל מיני ארגונים, אלא נגד ממשלת ישראל.

"ג'ו ביידן הוא האדם היחיד בעולם שיכול לדחות את האסטרטגיה של נתניהו ולכפות את פתרון שתי המדינות. הוא יכול, גם בזמן שנשאר עד תום הקדנציה שלו, ואף אם יחליט לפרוש, לקדם החלטה במועצת הביטחון על פי סעיפים 41, 42 וסעיפים נוספים בצ'רטר של האו"ם, להפעיל סנקציות לא נגד כל מיני ארגונים ואנשים קיקיוניים, אלא נגד ממשלת ישראל, נגד ראש הממשלה ונגד השרים שמעודדים אלימות ומתנגדים לשלום.

"לכיבוש ולמשטר האפרטהייד, שנמשכים זה 57 שנים, רק ביידן יכול לשים קץ. אם יעשה זאת, הוא יציל, לא פחות, את מדינת ישראל היקרה לליבו – ויירשם לעד בספרי ההיסטוריה כמי שהביא שלום למזרח התיכון." [עמוס שוקן, "הארץ" באינטרנט, 14.7].

* אהוד: לקראת הפגישה של ביידן ונתניהו בבית הלבן בשבוע הבא, מעניין מי יצטרך יותר את מי? – נתניהו את ביידן או ביידן את נתניהו? כאשר ברקע מהדהד ניצחונו הצפוי של טראמפ ונאומו בקונגרס של נתניהו, שיצטרך לשמור בו על שיווי-משקל זהיר בין שני המועמדים, היוצא והנכנס.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-26, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2177 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל