פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1969

יום מאה שמונים ושבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2177 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בתמוז תשפ"ד. 18.7.2024.

עם הצרופות: 1. ביתה של קאטי באחוזה. 2. קאטי שליט, אחווה. 3. קאטי במרכז השליטה בבית. צילום עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַמְקַדְּשִׁים עַל הַפַּכִּים. // איליה בר זאב: נקרות צורים. רכבת לילה. // אנדד אלדן: כְּגַל עוֹבֵר גּוּפֵךְ בַּמֶּרְחָק שֶׁשּׁוֹמְרוֹת הַשָּׁנִים. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.7.24. // ישעיהו ליבוביץ: אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. [1966]. // פוצ'ו: חירבת כוריכור, 18 ביולי 1948 – היום שבו נמחקה פלוגה שלמה. // עדינה בר-אל: קטרינה (קאטי) שליט: "בחיים לא השתעממתי." // דליס: על ספרה של גליה שכטר "נמר פרא בברצלונה". // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". פרק 22: הנישואים עם לאה. // פג תוקף. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: חרדיוּת על פרשת דרכים: סאטמר או ישראליות? // אהוד בן עזר: שלוש אהבות. פרק 5: ליל הקרמפוס. // נעמן כהן: המסע לחיפוש האושר של "הפילוסופית הפוליטית" יעל תמיר. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

הַמְקַדְּשִׁים עַל הַפַּכִּים

וּמְרִימִים אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה  –

הַבְדִּילוּ! כִּי בֵּין שְׁמָשׁוֹת  –  בָּא.

כִּי שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ;

בַּחֹשֶׁךְ הַכּוֹס הָרִימוּ,

בַּאֲפֵלַת-גְּדֵרוֹת,

בִּסְבַךְ-עֵצִים:

וְהַפָּנִים, בַּל יֵרָאוּ  –

רַק הַיָּדַיִם עוֹשׂוֹת,

(וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו?!)

יֶעֱרַב לָכֶם הַדָּם  –

הַצְּמֵאִים לוֹ.

חָבוֹק כַּרְמֶל וְגִלְבֹּעַ

כְּשֵׂיָה שְׁחוּטָה

כָּרוֹעַ

לְרַגְלְכֶם הָרַי.

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

נקרות צורים

בּוֹאִי בְּסוֹד וְנֵלֵךְ בְּאוֹר יָרֵחַ לִצְלִילֵי הַמִּדְבָּר, נִפְסַע

חֲרִישִׁית מוּל כּוּכִים צִיּוּרִיִּים וְהַדֶּרֶךְ

תִּלְחַשׁ תַּחְתֵּינוּ.

בִּתְנוּעַת הַפַּרְסָה מֵעֵבֶר לְשַׁעַר רָמוֹן, נָחוּשׁ לִרְאוֹת

יְצִירוֹת אָמָּן אֱלוֹהִי –

גַּן נְקִיקֵי סְלָעִים בֵּין קִירוֹת מוּצָקִים בְּנַחַל נְקָרוֹת,

אֲבוּדִים בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית נְדַלֵּג כִּילָדִים,

נִתְמֹךְ בְּתִקְרַת הַמְּעָרוֹת

פֶּן יִפְּלוּ.

בַּאֲזוֹרֵי הַחֻלְשָׁה נִתְקָרֵב זֶה לָזֶה, נִתְחַתֵּר בִּבְסִיס הַמָּצוּק,

נִתְעַלֵּם בַּנּוֹף,

עַד אַחֲרִית הַלֵּילוֹת.

        פרסת נקרות. צילום צור נצר. רשות הטבע והגנים. ויקיפדיה.

רכבת לילה

פִּרְסוֹמוֹת מְפַתּוֹת,

כַּרְטִיסִים מְנֻקָּבִים בְּפַחֵי הַזֶּבֶל.

רְצִיף שׁוֹמֵם –

קַטָּר חַשְׁמַלִּי נוֹצֵץ מוֹשֵׁךְ קְרוֹנוֹת אֶל יַעַד לֹא נוֹדָע.

אָנוּ מְמַהֲרִים אֶל דְּלָתוֹת נִפְתָּחוֹת נִסְגָּרוֹת –

כָּל אֶחָד מוּל דֶּלֶת אַחֶרֶת,

בְּמָקוֹם אַחֵר.

דִּירָה קְטַנָּה בִּרְחוֹב צְדָדִי, צֵל בָּתִּים,

נִצְנוּץ בָּתֵּי קָפֶה,

זוּגוֹת מְפַסְלִים אַהֲבָה עַל סַפְסָלִים שְׁחוּקִים.

אֲנִי בַּמִּזְרָח –

בַּחַלּוֹן שֶׁלִּי שָׂדוֹת שְׁקֵטִים,

שָׁרָב,

אוֹתִיּוֹת מִתְנַקְּשׁוֹת פּוֹרְחוֹת בָּאֲוִיר.

בְּמֵאָה קוֹדֶמֶת רַכָּבוֹת הֶעֱלוּ עָשָׁן-אַהֲבוֹת, פְּרֵדוֹת, נִפְנוּף מִטְפַּחַת –

רַכָּבוֹת מִתְרַחֲקוֹת תָּמִיד מוֹלִידוֹת בְּדִידוּת חֲדָשָׁה –

סֶרֶט מִלְחָמָה יָשָׁן.

הָיוּ עוֹד רַכָּבוֹת וְלֹא רָחוֹק מִשָּׁם –

קֹר הַחֹרֶף,

שְׁרִיקוֹת צוֹרְמוֹת, רַעַד אַדְנֵי מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

כְּגַל עוֹבֵר גּוּפֵךְ בַּמֶּרְחָק שֶׁשּׁוֹמְרוֹת הַשָּׁנִים

1987

וּכְשֶׁמִּתְנַשֶּׁמֶת

וּכְשֶׁמִּתְנַשֶּׁמֶת

לָחֲשָׁה לִי בְּשָׁכְבָהּ –

(עַכְשָׁיו שְׁכִיבָתָהּ רֹך חִוֵּר)

אֵל שָׁדַי חַם חַד

שֶׁלַּח הִפִּיל לֵילוֹ לְהַשְׁחִיר שָׁדַי

לֶטֶף בְּשָׂרְךָ דֹּם לוֹחֵךְ

שׁוּב לַחַשׁ שַׁדֶיהָ שָׁוְא

אֲנִי אֵל שַׁדַּי שֶׁמּוֹעֵךְ

כַּפּוֹת אֵל. דַּל דֹּם לוֹחֵךְ

שׁוּב לַחַשׁ שָׁדֶיהָ שָׁוְא

אֲנִי אֵל שַׁדַּי אֶל שָׁדַיִךְ

אָמַרְתִּי לְעוֹלָם דַּי, לוֹכֵד

נִיצוֹץ מִתְרוֹצֵץ נוֹעֵץ נוֹלָד

נִסְתָּר וְתָר. וַתֵּר. מִפְלַט טַל עַל

הַשְּׂרֵפָה לָן בֵּין יָדַי נִדְמֶה

כֹּה רַךְ

אַךְ רֵיחַ עָשָׁן כְּמִגּוּף נֶחְרָךְ

פורסם ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006.  לקט 50 שנות שירה של אנדד

אלדן. 

איליה בר זאב

* * *

יחיא סינוואר: "ממעמקי הבּונקר שלי בּרפיח, כשאני ניצלה בּחום ויודע שימיי ספורים ועוד מעט אצטרף לחבּרי מוחמד דף אללה יִרחמו – אני שולח בּרכת עידוד למפגינים היהודים, הישראלים, הפלסטינים, הערבּים, האנטישמים והנאצים – טנפו יחד את בּיקורו של נתניהו בּאמריקה וקלקלו אותו כמו שעשיתם בּהצלחה כאשר הפגנתם נגדו בּבּיקורו הקודם כאשר נאם בּאו"ם! אללה מבּרֵכּ את החרא שתשפכו עליו ועל "כנף ציון" שלו! ותודה מיוחדת לערוץ "כאן 11" שלא מפסיק לשרת את התעמולה שלנו בּקשר להכנעת ישראל בּהפגנות ל"עסקת החטופים"!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 17.7.24

* אילו שעה לתחינות – אילו נתניהו שעה לתחינות של שב"כ וצה"ל ואישר את חיסולם של  סינוואר ודף בהזדמנויות רבות, לא היה 7 באוקטובר.

* מדיניות של סיכול ממוקד – מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שהוא חסר ערך, כיוון שביום שבו חיסלנו בכיר בארגון טרור, ממונה לו מחליף. והם צודקים.

אין ערך לסיכול ממוקד אם הוא אירוע ספורדי. הערך של הסיכול הממוקד הוא כמדיניות. כלומר, חשוב לחסל את הבכיר, אך גם את יורשו, וגם את המחליף של יורשו וגם את המחליף של המחליף ואת כל המועמדים הפוטנציאליים לרשת אותו. הערך של הסיכול הממוקד הוא ריסוק שדרת הפיקוד של ארגון הטרור, והפניית האנרגיה של הארגונים מפיגועי טרור להימלטות והישרדות.

* "קצת" מוזר – אהוד בן עזר כתב רשומה "קצת" מוזרה, שעל פיה הוא צפה בערוץ 11 והבין שמבחינתם לא סינוואר וחמאס ביצעו את הטבח בבארי, אלא החיילים שהתרכזו במשך שעות ליד השער ולא נכנסו לקיבוץ, שעה שהתרחש בו הטבח.

[אהוד: בשום מקום לא כתבתי שנאמר בשידור בערוץ 11 שחיילי צה"ל ביצעו את הטבח. פשוט לא הבנת את דבריי. וכמובן שאתה מתעלם מחלקך הזעיר ומחלקה הענק של שקמה ברסלר בליבוי השינאה והבוז לנתניהו, שאולי עודדו את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר.]

הרשומה ה"קצת" מוזרה הזאת מצטרפת לאינסוף הערות "קצת" מוזרות ממין זה מאז הטבח. כשנמתחת ביקורת על נתניהו, על הממשלה, על צה"ל, מיד קופץ אהוד בהערה "קצת" מוזרה, שהמבקר משחרר את סינוואר מאחריותו לטבח ומאשים את נתניהו או את צה"ל.

אף שזה מובן מאליו, אסביר לאהוד את מהות הביקורת.

חוץ מלקבוצה מוגדרת, שאליה אתייחס בהמשך, איש אינו מאשים את נתניהו או את צה"ל או את השב"כ בזדון, אלא במחדל. מהו מחדל? אי עשייה, חוסר מעש. המעשה והעשייה הם של חמאס, מחוללי הטבח הנורא. 100% מהזדון הוא עליהם. הם פלשו לישראל בתאווה שלוחת רסן של רצח, אונס וחטיפה המוניים של יהודים. הם אויב נורא, שפל, שיש להשמידו.

אבל לשם מה יש לנו מדינה? לשם מה יש לנו צבא? לשם מה יש לנו שב"כ? לשם מה יש לנו ממשלה? לשם מה יש לנו ראש ממשלה? בדיוק לשם כך, ששונאינו לא יוכלו עוד לעשות לנו פוגרומים. בארי היתה "קיבוץ ההריגה" כפי שקישינב הייתה "עיר ההריגה". אבל מדינת ישראל קיימת קודם כל כדי שלא יהיו עוד קישינבים.

7 באוקטובר הוא מחדל נורא, הוא כשל קולוסאלי. והוא לא כשל של חמאס. להיפך, הם הצליחו לממש את זממם.

אנו יודעים שאויבינו חפצים להשמידנו. זו אקסיומה. תפקידנו לסכל את זממם.

אנו משקיעים הון עתק ושולחים את מיטב המוחות למערכת המודיעין – אמ"ן, שב"כ והמוסד כדי לסכל את האיום. מערכת המודיעין כשלה, קרסה, כאשר לא קלטה את האותות ולא זיהתה את ההתקפה בעוד מועד.

תפקידו של צה"ל להגן על גבולות המדינה כדי לסכל חדירת אוייב. גם חדירת חוליית מחבלים אחת היא כישלון. כאשר אלפי מחבלים חדרו לישראל באין מפריע ולא היה צבא שיעצור אותם, זה כישלון. במקרה הזה זו קריסה.

השקענו מיליארדים רבים בגדר הביטחון, במכשול התת קרקעי ובמעטפת מגן בלתי חדירה, כביכול. והיא קרסה בקלי קלות, כמו בניין קלפים, במאה אחוז מנקודות הפריצה. זה כישלון קולוסאלי.

מרגע שהאוייב הצליח לפלוש בהמוניו לישראל, לכבוש יישובים ולטבוח ביושביהם, תפקידו של צה"ל היה לשחרר במהרה את היישובים, להציל את חיי האזרחים ולהשמיד את הפולש. זה לא קרה. במשך שעות רבות וארוכות, היישובים נותרו חסרי הגנה. צה"ל לא היה שם. בניר עוז, רבע מהתושבים נרצחו או נחטפו והאוייב חזר לבסיסו עם החטופים, ולאורך כל אותן שעות לא הגיע לקיבוץ חייל אחד. וכפי שהוכיח התחקיר על הטבח בבארי, מאות חיילים עמדו שעות מחוץ ליישוב, שעה שתושביו נטבחו ולא נכנסו, כי המתינו למודיעין ולתוכנית מבצעית סדורה. הם לא ביצעו את הטבח, חלילה. אבל הם כשלו בעצירתו ובהקטנת מממדיו.

אם נראה בביקורת על עצמנו מעשה פסול, שכביכול מסיר את האחריות מעל המחבלים, שללא ספק מלוא האשמה על הפשע היא עליהם, לא נלמד, לא נתקן, לא נפיק לקחים – נשוב וניכשל שוב ושוב ונעניק עוד ועוד ניצחונות לאויבינו.

כתבתי, שבניגוד להערותיו ה"קצת" מוזרות של אב"ע, איש אינו מאשים את עצמנו בזדון אלא במחדל, חוץ מקבוצה מוגדרת. הקבוצה הזאת היא תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שמאשימה את צמרת צה"ל בבגידה ובשיתוף פעולה עם חמאס כחלק מהפיכה צבאית להפלת נתניהו. אהוד אינו נמצא ברשתות החברתיות, ולכן הוא אינו חשוף לעובדה שאלפי מעריצי נתניהו מפיצים בכל יום כל היום את עלילת הדם הזאת. ולא רק הם אלא גם שרים וח"כים ואשתו ובנו של נתניהו. אילו רצה – הוא היה עוצר זאת. הוא לא רוצה. הוא מעודד זאת. כי עלילת הדם הנוראית נועדה לכסתח אותו ולהסיר ממנו את האחריות הראשית למחדל.

הוא אחראי בראש ובראשונה כי הוא העומד בראש ובמקרה הזה, כי הוא עומד בראש כבר עשור וחצי. מעצם היותו המנהיג העליון, הוא אחראי לכך שהמודיעין ימלא את תפקידו ושצה"ל ימלא את תפקידו. הוא אחראי לכך שצה"ל יהיה צבא גדול, חזק וחכם ולא צבא קטן, חלש וטיפש, שאינו מסוגל להילחם במקביל נגד שני ארגוני טרור.

באחד הגיליונות אהוד נזף בי בהערה "קצת" מוזרה על שאני מאשים את ממשלת ישראל ולא את נסראללה בחרפת הפינוי. אנו בוחרים ממשלה כדי שתדע להגן על יישובינו ולא לפנות אותם, כשנסראללה תוקף אותם.

אבל נתניהו אינו אחראי רק כיוון שהוא עומד בראש. הוא אחראי כי הוא התווה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט. הוא אחראי לכך שישראל לא סיכלה את הפיכת חמאס מארגון טרור חלש לצבא טרור מפלצתי. הוא אחראי לכך שלא יצאנו למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס. הוא אחראי לכך שסירב להפצרות שב"כ וצה"ל לאפשר את חיסול סינוואר ודף, כאשר היו הזדמנויות מבצעיות. הוא אחראי לכך שישראל הרשתה לחמאס להצית באין מפריע וללא כל תגובה את שדות הנגב המערבי לאורך שנים. הוא אחראי לכך שבכל סבב לא חתרנו להכרעה אלא להפסקת אש. הוא אחראי ליוזמתו – תשלום פרוטקשן לחמאס באמצעות קטאר, כדי להרוויח בכל פעם עוד חודש של שקט – כסף שאיפשר את התעצמותם האדירה, את ארסנל הרקטות האדיר ואת מערך המנהרות התת-קרקעיות חסר התקדים בעולם. הוא אחראי לשחרור סינוואר וכל שדרת הפיקוד של הטבח בעסקת שליט המופקרת.

נתניהו מודע לאחריותו, כאשר מדובר בהצלחות, אמתיות או מדומות. או אז, הוא ורק הוא אחראי להן. הוא התהדר שבזכותו – בתקופתו היו פחות הרוגים מאשר אצל קודמיו. אז אין לו אחריות כאשר תחתיו נעשה הטבח הנורא? הוא אמר לפני הבחירות שכאשר הטרור מריח חולשה הוא מרים ראש ותוקף. הטרור הריח את החולשה של בנט ולפיד ולכן היה גל פיגועים. ברגע שהוא יהיה ראש הממשלה, הטרור ימצא מולו עוצמה ולא יתקוף. הוא אמר שהוא רוצה להיזכר בהיסטוריה כמגן ישראל. הוא כינה את עצמו מר ביטחון. אז אין לו אחריות לכך שהטרור הריח חולשה, הרים ראש ותקף, ישראל לא הייתה מוגנת ולא סיפקה ביטחון לאזרחיה?

אם נתניהו אינו אחראי, לשם מה הוא ראש ממשלה? אם ראש הממשלה אינו אחראי, לשם צריך ממשלה?

על פי השקפתו ה"קצת" מוזרה של אהוד, אין אחריות לראש הממשלה, אין אחריות לממשלה, אין אחריות לרמטכ"ל, אין אחריות לראש השב"כ, אין אחריות לצה"ל. סינוואר תקף, מה יכולנו לעשות? אה, בעצם גם שקמה ברסלר, שהוא אובססיבי בנוגע אליה, אשמה.

"קצת" מוזר. אין לי הכלים המקצועיים להגדיר את המוזרות הזאת. יש לי כלים להציג את העובדות ולנתח אותן. יקראו הקוראים וישפטו.

* דמגוגיה פופוליסטית – בכל מדינת חוק ומשפט, ברור ומובן מאליו שמשפט צדק מחייב סנגוריה לכל נאשם. יהיה הנאשם פדופיל, סוחר סמים, אנס, רוצח, מחבל או פושע נאצי, אי אפשר לשלול ממנו את הזכות הזאת. בית המשפט יכול לשלול מאדם את חירותו לכל חייו ואף את חייו, אך לא את זכותו לייצוג הוגן במשפט.

לאחר 7 באוקטובר, נוצר מצב שיש בידינו מאות או יותר מחבלי נוחבה שהשתתפו בטבח ונלכדו. צריך היה להביאם למשפט כדי להאריך את מעצרם. מה עושים? האם מתחילים להסיע כל מחבל ומחבל לבית המשפט? יש כאן בעיה לוגיסטית וביטחונית וסחבת בבתי המשפט. מה עושים?

ממשלת ישראל דנה בכך, והחליטה החלטה נכונה על הוראת שעה, שמחייבת מינוי סניגור לכל מחבל נוחבא לאלתר, כדי שניתן יהיה לקיים דיון מרחוק ולמנוע את הצורך בהסעתו לבתי המשפט. התקנה מחייבת מינוי סניגור מטעם המדינה למי שאין לו סניגור, לצורך קיצור התהליכים. סעיף 15 בתקנה קובע כי "הדיון יתקיים בנוכחות סניגורו של העצור ואם אינו מיוצג ימנה לו בית המשפט סניגור." פירוש הדבר, שהמדינה תמנה ותממן לו סניגור. הוראת השעה, שעליה החליטה הממשלה, ממשלת "על מלא," אושרה גם בוועדת החוקה בראשות שמחה רוטמן ללא התנגדות וללא הסתייגות. שר המשפטים יריב לוין והשר ל"ביטחון" לאומני בן גביר, חתמו על צו המכריז על המצב המיוחד, שלפיו עצורי חמאס לא יובאו בפני שופט, אלא בהיוועדות חזותית.

כל מה שקשור בזכויות האסיר והנאשם של המחבלים, אינו פופולרי, בלשון המעטה. ראש הכנופייה, החותר לברבריזציה של ישראל, ומדינת חוק דמוקרטית מנוגדת להשקפת עולמו, יצא בקמפיין דמגוגי פופוליסטי נגד הוראת השעה, כחלק מצעדיו הפופוליסטיים, כמו רפורמת הפיתות האינפנטילית. אבל הוא לא תקף את הממשלה, שהחליטה על הוראת השעה, ולא את ועדת החוקה שאישרה אותה, גם לא את השרים לוין ו... בן גביר שחתמו על הצו, אלא את שק החבטות של הפופוליזם הימנני – הפרקליטות, היועמ"שית ובתי המשפט הבוגדניים שכביכול כופים על המדינה לממן סניגורים למבצעי הטבח. וברגע שהוא פתח בקמפיין השקרי, הצטרפו אליו סמוטריץ' ורוטמן, שהוועדה בראשותו אישרה את הוראת השעה. ומיד, הביביסטים הצטרפו לחגיגה והוסיפו עוד קיסם למדורה, כי הנה, עוד הוכחה ששלטון הפקידים... השופטים השמאלנים... הפרקליטות תומכת החמאס... בלה בלה בלה.

זו התרבות הביביסטית. הם לא מתנערים רק מכישלונותיהם ומוצאים שעירים לעזאזל, אלא גם מהחלטותיהם מחויבות המציאות, אך מטבע הדברים אינן פופולריות. זו תרבות קלוקלת המשחיתה את חיינו.

* זו לא "תקלה" – מינויו של העסקן עובד האלילים צחי הנגבי לראש המל"ל, מינוי המרוקן את התפקיד מתוכנו, הוא לא "תקלה". הוא חבלה.

* חניך תורן – ראש הכנופייה בחר לתפקיד המפכ"ל מי שנושא קופה של שרצים מאחוריו, כי הדבר מקל עליו לשלוט בו. ועדת גרוניס עוד לא קיבלה החלטה ופלד מונה לממלא מקום.

זה המצב הטוב ביותר לראש הכנופייה ומצידו הוא יעשה הכול כדי להנציח אותו ככל הניתן.

כך הוא המפכ"ל בפועל ופלד חניך תורן ונער שליחויות שלו. כך ייקל עליו לממש את זממו – להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

* צל על הדמוקרטיה הישראלית – מינויו של "הצל" – ביריון פשיסט כהניסט אלים לדרגת פקד במשטרת ישראל, הוא שלב בניסיונו הנואל של ראש הכנופייה להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

כל יום שראש הכנופייה בתפקידו והוא הורס את משטרת ישראל, הוא פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל ונגד אזרחי ישראל.

מינויו של הצל מטיל צל כבד על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לא נחסל את הכהניזם, הכהניזם יחסל אותנו.

* טיהור משטרת ישראל – כשהממשלה הרעה הזאת תחלוף מחיינו, ואדם נורמטיבי ימונה לשר לביטחון פנים (כמובן שישונה השם המוקיוני השר ל"ביטחון" לאומני), תהיה לו משימה חשובה של שיקום משטרת ישראל מהחורבות שישאיר ראש הכנופייה, בתהליך מהיר ורדיקלי של דה-בן-גביריזציה של המשטרה.

יהיה עליו להקים צוות טיהור מיוחד, שבלוח זמנים קצר יבחן כל החלטה והחלטה של ראש הכנופייה, כל מינוי ומינוי שלו וכל כלי נשק שהוא חילק, ויבטל כל החלטה כהניסטית.

* הקסבה של בני ברק – אלוף דוד זיני וקצינים בכירים הותקפו בבני ברק בידי קנאים חרדים באלימות קשה, כולל יידוי חפצים. אותם קנאים משתמטים מהמלחמה על קיום העם היהודי ומדינתו ועורקים ממלחמת מצווה, אך אין להם שום קושי לבטל תורה כדי להילחם באחיהם, בצבא ההגנה לישראל.

האמת היא שהם אינם מבטלים תורה. תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל.

* חדשות טובות מן החברה החרדית – יש גם חדשות טובות בחברה החרדית, הנושאות פוטנציאל של מפנה היסטורי.

20 בתי ספר של חסידויות מרכזיות – בעלז, קרלין, ויז'ניץ, צאנז ובויאן, סגרו עם משרד החינוך על מעבר מהחינוך העצמאי לממ"ח, החינוך החרדי הממלכתי. לפחות בחסידות בעלז, מדובר בפיילוט שאם יצליח, כל מוסדות החינוך של החסידות יעברו לממ"ח. בנוסף אליהם, יעבור לממ"ח שני בתי ספר של הרב אברג'ל בנתיבות.

אין המדובר בשוליים, אלא במיינסטרים החרדי. אותן חסידויות קיבלו את ההחלטה חרף ההתנגדות העזה של יהדות התורה ושל ש"ס. שתי המפלגות הללו וההנהגות הרבניות שלהן באטרף ובמלחמת מאסף לטרפד את המהלך.

החינוך העצמאי אינו פועל על פי ערכי החינוך הממלכתי כפי שחוקקה הכנסת, אינו מלמד לימודי ליבה, מחנך לבדלנות ולהשתמטות. בנוסף לכך, יש בו בעיות רבות מאוד של אי סדרים, של אפלייה עדתית ועוד. הממ"ח כפוף לערכי החינוך הממלכתי, מלמד לימודי ליבה ומחנך להשתלבות. המבחן האמיתי של הממ"ח, בסופו של דבר, יהיה בגיוס לצה"ל.

יש לשים קץ לאבסורד שבו משלם המיסים הישראלי מממן מערכת חינוך ומערך ישיבות, המחנכים להתבדלות מן המדינה, ועושים שבת לעצמם בכל נושא חינוכי. למה אני צריך לממן במיסיי השתמטות ומשתמטים או חממות לגידול משתמטים. הורה שרוצה שילדו ילמד בחינוך העצמאי, שיתכבד ויממן זאת מכיסו, או שישיג תרומות. כאשר תהיה לו אלטרנטיבה חרדית טובה של ממ"ח, במימון מלא של המדינה, רבים הסיכויים שרבים מן החרדים, אולי רובם, יעדיפו את הממ"ח. הרי זה גם אינטרס של ההורים שהבן שלהם יקבל כלים שיאפשרו לו התפרנסות בעתיד. זה אינטרס לאומי חשוב. יש להעלות את חיזוק ממ"ח למקום גבוה בסדר העדיפויות של משרד החינוך.

אגב, בשלהי כהונתה של ממשלת השינוי, משרד החינוך, בהובלת יפעת שאשא ביטון, הגיע להסכם עם חסידות בעלז, על מתווה של לימודי ליבה, שנועד להיות פיילוט לחינוך החרדי כולו. המהלך היה חלק ממהלך גדול של הורדת התקצוב של משרד החינוך למוסדות שלא ילמדו ליבה. היוזמה טורפדה בידי יהדות התורה, שכתנאי להצטרפותה לקואליציית מלא מלא, סחטה התחייבות של נתניהו, בניגוד מוחלט לאינטרס הלאומי, לתקצב תקצוב מלא את מערכות החינוך המשתמטות מלימודי ליבה, כמו בחינוך הממלכתי. והנה, עכשיו אותה חסידות וחסידויות אחרות עושות מהלך גדול יותר, ועוברת למסגרת ממלכתית.

נקווה מאוד שזו תחילת מפנה של ישראליזציה ברחוב החרדי.

* ה"אנחנו" של הדרוזים בגולן – אני מרבה לשוחח עם שכנים מן הכפרים הדרוזים על המצב.

דעותיהם נעות בין: "צריך ללכת עד הסוף, להשמיד את חמאס ואת חיזבאללה. אסור לעצור שניה לפני כן," לבין "חייבים להגיע לעסקה מיידית להחזיר את החטופים, להפסיק את המלחמה הנוראה הזאת ולהגיע להסדר בצפון."

נשמע מוכר? כמו מנעד הקולות בקרב אזרחי ישראל היהודים והדרוזים.

הדבר המאפיין את כולם הוא שה"אנחנו" שלהם הוא ישראלי. הם בעד או נגד הממשלה שלנו. הם במאה אחוז בצד שלנו. אויבי ישראל הם האוייב בעיניהם.

ואין יותר פרו-סורים? יש, אבל בשוליים. כמו שיש בתוכנו עופר כסיפים וגדעון לוים.

הגיע הזמן ליזום מהלך גדול, בהסכמה עם מנהיגי העדה, של התאזרחות קולקטיבית (אגב יש מגמה הולכת ומתחזקת של התאזרחות אינדיבידואלית) וגיוס לצה"ל, כמו בקרב אחיהם בכרמל ובגליל.

* כתובת על הזרוע – תומר גלרנטר ויפתח זעפרני, הם שני נערים מקסימים, בני 17, מאורטל. שניהם בוקרים מסורים ומקצועיים. ושניהם שחקני רוגבי. שניהם משחקים בנבחרת הנוער של ישראל. תומר הוא קפטן הנבחרת.

ביום חמישי הם נסעו לאליפות אירופה. מאז ניצחו בשני משחקים והפסידו במשחק שלישי, עלו לחצי הגמר, הפסידו בהפרש קטן והתמודדו על המקום השלישי – וזכו במקום השלישי, המכובד מאוד.

הם הביאו כבוד למדינת ישראל.

שחקני הנבחרת משחקים עם שמות של חללי המלחמה על סרטים הכרוכים על זרועותיהם. תומר ויפתח – עם שמותיהם של חברינו האהובים נועה וניר ברנס.

הם הניפו דגל הלאום ועליו סרט צהוב.

והם חשו גאווה גדולה לייצג את מדינת ישראל.

* קורבן מדיניותו – אחד הדגלים המרכזיים של טראמפ, הוא התנגדות לכל שינוי במדיניות המופקרת שתוצאותיה עקובות מדם רב, של נשק חופשי לכל דורש, כאיזו "זכות אזרח" חולנית.

במוצ"ש הוא כמעט שילם על כך בחייו. אחד מתומכיו שילם על כך בחייו.

האם מה שעשרות מעשי טבח המוניים בבתי ספר ובמקומות בילוי לא הזיזו אצלו, יזיז ניסיון ההתנקשות?

או שבמקום הפקת לקחים הוא יעסוק בהפצת תאוריות קונספירציה על השירות החשאי.

* יש ויש הסתה – יש הסתה חמורה נגד נתניהו שעלולה להוביל לרצח. מי שמכחיש זאת, עושה שקר בנפשו. הדיבור עליו כעל אוייב, האמירות שהאוייב הראשי של ישראל אינו נסראללה ולא סינוואר אלא נתניהו, האמירות שידיו של נתניהו מגואלות בדם חללי צה"ל הן קומץ דוגמיות מן ההסתה החמורה נגדו.

יש הסתה חמורה אף יותר היוצאת מבית מדרשו של נתניהו, שאף היא עלולה להוביל לרצח. הסתה נגד גלי בהרב מיארה, לפני כן נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי, אלשייך, אהרון ברק, אהוד ברק. עלילת הדם הנוראה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל, שהיא הסתה שלא היתה כדוגמתה בתולדות מדינת ישראל.

יש לגנות ולהוקיע את ההסתה מכל הצדדים. הבעייה היא שכל מחנה מוקיע את ההסתה של הצד שכנגד ומתכחש להסתה מהמחנה שלו. וכך כל מחנה נגרר אחרי שוליו הקנאיים והמדינה נקרעת. ברגע שכל מחנה יוקיע קודם כל את המסיתים והממרידים שבתוכו, תהיה זו תחילת הריפוי של החברה הישראלית.

* 25 שנים למותו של מאיר אריאל – ב-18 ביולי 1999 נערך ביקור בגולן של סיעת שינוי בכנסת, בראשות טומי לפיד. כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי לסיור. הוא החל בבית האריזה "פירות גולן", היום "בראשית", נמשך ברפת הצפון באורטל ולסיום נועדנו לשיחה פוליטית במועצה המקומית קצרין.

מה מיוחד כל כך בסיור הזה, שהיו רבים כמותו, שאני זוכר אותו כל כך טוב ואת התאריך שלו?

אחרי רצח קנדי, היתה נפוצה השאלה: "איפה היית כשקנדי נרצח?" ואנשים זוכרים זאת עד סוף ימיהם. כך גם אין ישראלי בגיל המתאים שאינו יכול לשחזר בדיוק איפה תפסה אותו האזעקה ביום הכיפורים תשל"ד, היכן הוא שמע על רצח רבין ועד יומנו האחרון נזכור מה עשינו ב-7 באוקטובר, שעה אחר שעה. וכל אחד זוכר היטב, כאילו זה היה אתמול, את היום שבו נפטרו הוריו.

ב-18 ביולי 1999 נפטר מאיר אריאל, היוצר והזמר הנערץ עליי. אני זוכר בדיוק היכן שמעתי את הידיעה. יצאתי מאורטל, פניתי בצומת צפונה, בדרכי לפירות גולן. מיד אחרי הפניה שמעתי את הדיווח על מותו המפתיע של מאיר אריאל והייתי בהלם. עצרתי את המכונית בשוליים ועמדתי דקות אחדות לעכל את הבשורה המרה.

כשהייתי בכיתה ח', שמעתי בפעם הראשונה ברדיו את השיר "טרמינל לומינלט", הסינגל הראשון מתוך תקליטו הראשון של מאיר אריאל "שירי חג מועד ונופל". ונדהמתי. לא הכרתי את מאיר אריאל, אך היתה זו אהבה מהצליל הראשון. עוד לא ידעתי שזה אותו "הצנחן המזמר" של "ירושלים של ברזל" שעליו גדלתי, שחזר לאחר עשר שנות שתיקה. מבחינתי הוא היה זמר חדש ובלתי מוכר. ומאז עקבתי אחריו, הכרתי כמעט כל שיר שלו על פה. הוא היה רחוק מקונצנזוס. אנשים סביבי לא הבינו מה מצאתי בזמר המוזר הזה, עם השירים המורכבים האלה. אני זוכר הופעה שלו באורטל ב-1985. אולי עשרה חברים טרחו לשמוע אותו. אחרי שני שירים נשארנו ארבעה. והוא נתן בפני ארבעתנו את הנשמה, כאילו הוא מופיע בסנטרל פארק לפני מאה אלף איש. הוא היה רגיל לזה. והוא הסווה לגמרי את התסכול. רק אחרי מותו היתה לו עדנה. הוא זכה להכרה הציבורית שייחל לה כל ימיו. שנה אחרי מותו הוא מילא לראשונה את קיסריה, במופע לזכרו שהיה למסורת, שנמשכת בעקביות עד היום.

לאורך השנים אני עוסק הרבה במאיר אריאל. כתבתי עשרות מאמרים על שיריו. הרציתי עליו, לימדתי את שיריו. ערכתי ערבי מאיר אריאל. התראיינתי עליו. שידרתי תוכנית עליו ברדיו אורנים והקדשתי עשרות פינות לשיריו, בפינה שהיתה לי ברדיו אורנים. הופעתי עם עופר גביש בערב על מאיר אריאל ומקורות ישראל. גולת הכותרת הייתה מופע עם בנו, אהוד אריאל, "מאיר לעולם כולו". אהוד שר משיריו ואני לימדתי אותם. והוא קצת סיפר עליו ואני קצת שרתי.

לקראת יום השנה ה-25 למותו, כתבתי לטורים שלי ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר" את המאמר "טוב שהשארנו סימן," על שירו "כתונת פסים". ביום חמישי שעבר היינו אמורים לארח באורטל הופעה של אהוד אריאל משירי אביו. ההופעה נדחתה בשל האבל באורטל, על ניר ונועה ברנס. קבלת השבת באורטל תוקדש השבוע לזכרו של מאיר אריאל. ואני מצפה בגיליון עיניים למופע הגדול לזכרו.

* קובי גביש – את קובי גביש הכרתי בתחילת שנות ה-90, במאבק על הגולן. הוא היה אז חבר קיבוץ אפיק ובהמשך עבר למושב רמות. משום מה, בוועד קראנו לו יענקל'ה גביש. הוא היה איש שמאל אך עמדתו בנושא הגולן היתה נחרצת, וכך שיבצנו אותו לפעילות בעיקר בקרב השמאל. הוא נפגש עם פעילים ממפלגת העבודה וממרצ, ארגן והדריך סיורים שלהם בגולן, ששילבו הדרכת טבע – מקצועו, עם העברת המסר הפוליטי והכרת ההתיישבות.

עם תום המאבק התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן ומעט אחריי קובי החל את תפקידו כמנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית גולן. וכך עבדנו יחד, בצמוד, הוא כאחראי על החינוך הפורמלי ואני כאחראי, בין השאר, על החינוך החברתי-קהילתי.

במבנה של המועצה באותם ימים (מאז הוא השתנה), היינו שנינו מנהלים באגף חברה וקהילה. צוות המנהלים באגף עבד בשיתוף פעולה פורה, בניצוחה של סגנית ראש המועצה ומנהלת האגף מיכל רייקין, ועשינו גדולות ונצורות. בהלוויה שלו שאלה אותי אביטל, מנהלת אגף הרווחה במועצה, שאז היה מחלקה באגף חברה וקהילה, מה הזיכרון הראשון שעלה לי הנוגע בקובי. הזיכרון של שנינו היה אחד – הטיול במדבר יהודה שהוא ארגן לנו והדריך אותו. היה זה טיול קשה מבחינה פיזית, אך מגבש מאוד ומעשיר מאוד. קובי היה מדריך בחסד, שהכיר כל שביל, כל סלע וכל פרח והיטיב ללמד ולהסביר.

גולת הכותרת של העבודה המשותפת של קובי ושלי, היתה הקמת שלושה מתחמים משותפים של בית ספר, שלוחת המתנ"ס והספרייה הציבורית, מתוך תפיסה הוליסטית הן של הרצף החינוכי של הילד והנער והן של החיבור בין מערכת החינוך לבין הקהילה. הספריות הציבוריות הגולניות, שמשרתות הן את בית הספר והן את הקהילה, בהשקעת עתק, הן חלק מאותה תפיסה. הספריות אמנם שייכות למתנ"ס, אך קובי היה שותף מלא בגיבוש התפיסה ובביצוע. היתה זו רפורמה קהילתית וחינוכית משמעותית ביותר, שקהילת הגולן נהנית מפירותיה גם היום, מעל 15 שנים אחרי. עוד שיתוף פעולה פורה היה בתחום ההתחדשות היהודית. כשנכנסתי לתפקיד הקמתי במתנ"ס יחידה להתחדשות יהודית ועמדתי בראשה לאורך כל 9 שנותיי בתפקיד. מאוחר יותר, בתהליך אסטרטגי של הגולן, הוחלט שהזהות היהודית היא אחד מתחומי הליבה של החינוך הגולני. הוחלט על הקמת מרכז לזהות יהודית. קובי ואני נאבקנו בינינו האם המרכז יהיה במחלקת החינוך או במתנ"ס. למגינת ליבי, הוחלט להקימו במחלקת החינוך. אולם מרגע שההחלטה התקבלה, המרכז היה, בפועל, משותף לחלוטין לשני הגופים. אגב, לימים האגף עבר למתנ"ס, התאחד עם היחידה להתחדשות יהודית והוא נקרא מרכז "עיינות".

קובי נולד בתל-אביב לפני שבעים שנה. הוא היה מוותיקי יחידה 669 ועד יומו האחרון חבריו ליחידה היו כמו משפחה בעבורו. לאחר שחרורו החל לעבוד כמדריך טיולים ומדריך סנפלינג, ומשם עבר למצוקי דרגות במדבר יהודה.

ב-1983 עלה עם אשתו ובנו הבכור לגולן והתיישב באפיק. ב-1995 המשפחה עברה לרמות. קובי עבד כמורה ב"קדמת כינרת", כמדריך מורים וכמנהל בית ספר שדה גולן. כמנהל מחלקת החינוך במועצה, הוא איחד את בתי הספר "דליות" ו"מצפור" והקים את בית הספר "מצפה גולן" בבני יהודה. המהלך היה שנוי במחלוקת ועורר התנגדות עזה מבית, במושב שלו, רמות, ששם היה בית הספר "דליות". אך הוא היה נחוש, בגיבוי של ראש המועצה אלי מלכה וסגניתו מיכל, והוביל את המהלך שהיה מהלך חינוכי מחויב המציאות. הישג נוסף שלו היה הקמת בית הספר "ברנקו וייס" בגולן.

תפקידו הבא היה הקמת היחידה הסביבתית במועצה האזורית גולן, שהיתה מודל לחיקוי ברשויות אחרות. הוא עמד בראשה שנים אחדות, והביא לשיתוף פעולה הדוק בתחום הסביבתי עם המועצה המקומית קצרין ועם המועצות הדרוזיות מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קיניה. גולת הכותרת של תפקידו היה הכנת תוכנית אב לשטחים הפתוחים בגולן.

קובי היה אדם ענק. גבוה מאוד, רחב מאוד, מוצק וחזק. דומה שדי-9 לא יוכל להזיז אותו. הוא גם נראה תמיד צעיר מגילו. הוא הקרין בריאות. אך חיידק טורף שתקף אותו הכריע אותו.

יהי זכרו ברוך! 

* המשימה הבלתי כתובה של כיתת הכוננות – בהלווייתו של קובי גביש, נשאו את ארונו לוחמי כיתת הכוננות של רמות.

לפני כשבועיים וחצי, עמדתי בשיירת דגלים מקיבוץ אפיק לבית העלמין בבני יהודה, בהלווייתו של לוחם הנח"ל, בן הקיבוץ, אייל שיינס, שנפל ברפיח. לוחמים בכיתת הכוננות של גבעת יואב, רכובים על טרקטורונים, עברו רצוא ושוב וחילקו בקבוקי מים לעומדים.

משימות מסוג זה אינן כתובות בשום פקודה של כיתת הכוננות, אך כנראה שרוח ההתנדבות הצבאית של כ"כ מתבטאת גם במשימות אזרחיות.

* מאז שאתי אנקרי הפסיקה להופיע בפני גברים – הפסקתי לבוא להופעות שלה.

* ביד הלשון: בשלו התנאים – שר הביטחון יואב גלנט: "בשלו התנאים לעסקת חטופים."

בשלו? לא הבשילו? השר טועה?

אנו נוהגים לומר "הבשיל", אך הצורה "בשל" אינה שגיאה. שתי הצורות אפשריות. אפשר לומר: השמנתי ושמנתי, הרזיתי ורזיתי וכך גם הבשילו ובשלו. המשותף לכל הדוגמאות הללו, הוא קבלת תכונה. נהיה שמן, נהיה רזה, נהיה בשל, כלומר קיבל את התכונה של שמן, רזה, בשל.

אני נוהג לומר "הבשיל", אבל שר הביטחון לא טעה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

ישעיהו ליבוביץ

אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום

אהוד בן עזר: ...הציונות לא פתרה את בעיית ביטחון קיומו של העם היהודי?

ישעיהו ליבוביץ: אין בכלל ביטחון של קיום בעולם כיום. אולי יש ביטחון לאומה הסינית, כי פשוט כמעט בלתי-אפשרי להשמידה. אבל כלום יש לפולנים ביטחון? עוד לפני דור לא העלה איש על הדעת שאפשר להשמיד עם. אך במלחמת-עולם שלישית – מי יודע? וייתכן שבעוד דור, בחלק הדרומי של אפריקה, בדרום-אפריקה וברודזיה החדשה – יעשו "אֶנדליזוּנג" ("פיתרון סופי") של הבעייה הלבנה, השמדתם הפיסית על נשיהם וטפם, באותו מובן שהיטלר הבינו. ומצד שני ייתכן שהאפריקאנרים הלבנים יקדימו, כל זמן שבידיהם מצוייה עדיפות-כוח מכרעת, וישמידו את האוכלוסייה האפריקאית, כשם שהספרדים באיים האנטיליים השמידו את כל האוכלוסייה האינדיאנית. באכסיסטנציה האנושית היום אין ביטחון, לכן כל הבעייה הזו היא בעייה ריקה.

תביעתה של הציונות להבטחת הביטחון – נובעת מאופי המאה התשע-עשרה אשר ראתה בביטחון אחד מקווי האופי הנורמאלי של הקיום האנושי. אך בימינו אפשר לראות, ולוא רק מספרות ה"סאיינס פיקשן" – שמרבית האנושות שרוייה בהרגשה שחיינו תלויים מנגד. לכן מגמות ושאיפות כיום אינן נמדדות על-פי הקריטריון האם זה מוסיף ביטחון או לא. ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון.

ישעיהו ליבוביץ

אהוד בן עזר: מתוך "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1966, 1974, 1986. הפרסום הראשון היה ב"מאזניים" בסידרה "מחיר הציונות" לפני 58 שנים.

* * *

אהוד: אני חוזר על השאלה – האם יאיר לפיד חכם? האם הוא מבין מה שהוא אומר?

* * *

פוצ'ו

חירבת כוריכור

18 ביולי 1948 – היום שבו נמחקה פלוגה שלמה במלחמת העצמאות

חיילי פלוגה ב', הפלוגה הדתית של הגדוד הראשון מחטיבת יפתח, היו במצב רוח טוב. לא מכבר סיימו את קרבות מבצע דני, שבו נכבשו הערים לוד ורמלה, ונשאר להם עוד יום אחד של קרבות שאחריו תיכנס כל החטיבה להפוגה והם יקבלו כמה ימי חופשה.

הפעולה שחיכתה להם נראתה פשוטה ולא מסוכנת. הפלוגה היתה צריכה להגיע במשך הלילה לנקודה מסוימת ליד כביש המוביל ללטרון, לתפוש עמדות ולחכות לאור היום כדי להפתיע את הצבא הירדני כשיעבור שם עם שריוניו. כפעולת עזר נשלחה גם כיתת חבלנים נושאת חומר נפץ כדי לחבל בגשר שהמפה הראתה את מיקומו בוואדי מלאקי המוליך מרמאללה ללטרון.

עליז הוכברג, אחד משני החבלנים שהיו אמורים להפעיל את חומר הנפץ, הרגיש קצת לא בנוח. בדרך כלל מקדימים לשלוח למבצע כזה חוליית סיירים שתמצא את המקום המדויק ותעריך את כמות הטנ"ט הדרושה לפיצוץ, אבל הפעם לא היה פנאי לפעולה מקדימה ורחבעם זאבי (גנדי), שהוביל את מחלקת החבלה, הופתע לראות שמדובר בגשר אירי שחוצה את הוואדי ככביש שקוע, ואי אפשר להכניס תחתיו חומר נפץ. נוסף לכך החלו גם להישמע יריות בסביבה וגנדי החליט להתקפל ולחזור לבסיס עם הכיתה ועם החומר.

בינתיים מפקד הפלוגה פנחס זוסמן, המכונה סיקו, הוביל את היחידה אל הגבעה אשר בימים הבאים נודעה בשם חרבת כוריכור. למרגלות הגבעה עבר הכביש המוביל למשטרת לטרון אשר אותו הם היו אמורים לחסום. פלוגה המונה בדרך כלל שלוש מחלקות מנתה הפעם שתיים בלבד. מחלקה אחת של תלמידי מקווה ישראל, שאחד ממפקדי הכיתות שלה, יגאל הלמן, היה חבר הכשרת בית השיטה, ההכשרה שלי. בחור עליז מלא ביטחון עצמי למרות היותו החייל הכי נמוך במחלקה. במחלקה השנייה, המחלקה הדתית, היו עוד שני מפקדי כיתות מההכשרה שלי, קלמן טרוינסקי ונחֵם נוביק, שניהם חברי ילדות משכונת בורוכוב. אני הייתי באותם ימים בעמק הירדן מול הצבא הסורי ואת מה שקרה לפלוגה הדתית של סיקו שאבתי בעיקר מספר זיכרון שהפיק עזאי טרוינסקי, אחיו של קלמן, ומפי סיקו, שהיה לימים מפקד הפלוגה שלי, ומעוד כמה חברי הפלוגה הדתית שלמזלם רק נפצעו באותו יום ארור, 18 ביולי 1948.

את המחלקה הדתית הוביל בני ביטר שלא הספיק לעבור קורס של מפקדי מחלקה, אך עקב ניסיונו הקרבי הרב קיבל את ניהול המחלקה, הוביל אותה בראש ואחריהם את כל הפלוגה. בסמוך לראש הגבעה ניצב מבנה אבן אשר בני דימה לשמוע ממנו קולות. הוא הציע לסיקו שהוא יקפוץ עם כמה חיילים ויטהר את המבנה, אך סיקו היה נאמן למטלה שהוטלה עליו לתפוס עמדות בסמוך לכביש, סירב בתוקף להצעתו של בני, פיזר את שתי מחלקות הפלוגה בשיפולי הגבעה ונתן הוראה לתפוש עמדות ולהתחפר.

על מה שקרה למחרת בבוקר סיפר יגאל הלמן, מפקד כיתת המקוואים: ''פתאום, תוך אכילת ארוחת הבוקר נופל פגז קרוב למשלט. לא התייחסנו לזה ברצינות. פתאום עוד אחד יותר קרוב ועוד אחד ומתחיל לטפטף וזה הופך לגשם ומשהו נופל לידי. אני נוגע בו והוא עושה לי כוויה באצבע ואני אומר לו חתיכת מנוול, באת להרוג אותי? לא תצליח. אז הבחור שיושב לידי שואל: יגאל, עם מי אתה מדבר? ואני אומר לו: עם הרסיס. זה היה בהתחלה, אבל אחר כך כבר לא היה לנו חוש הומור כי התחילו להישמע צעקות. פצוע ועוד פצוע ומאותו בית שמעלינו במרחק של כמאה מטרים יורים מנשק קל וכבר יש הרוג ועוד הרוג ומהמחלקה שמצידנו יש בקשה לסיוע ואנחנו יורים ומעכבים המוני ערבים כפריים ואחריהם משוריינים ירדנים. ואז סיקו נותן הוראה לסגת. בהתחלה אנחנו מנסים לעשות זאת בצורה מאורגנת, אבל בכל פעם כשאתה מתארגן אתה צריך לשמור שאלה שבתוך הבית לא ירדו אליך, ואנחנו לא יודעים בדיוק לאן לברוח כי כשהגענו בלילה לא ידענו איפה הם ואיפה כוחותינו, אבל עכשיו לפי כיוון הפגזים ושאגות הערבים הצורחים 'עליהום' ידענו לפחות לאן לרוץ כשמאחורינו מהדהדת שאגתו של סיקו 'כל אחד לנפשו!' והכיתה שלי לא רוצה להתפזר. הם היו צעירים בני שבע עשרה ואני הרגשתי כמו אימא לעשרה ילדים ואני רץ לוואדי שנראה כאזור שקט והם לא עוזבים אותי, וכשאני מתכונן לחצות אותו אני מבחין שמי שעולה על הגדה שממול חוטף צרור, אז אני ממשיך לרוץ לצידי המדרון והאפרוחים שלי אחריי. הם היו צעירים מהכשרת גבע והיה להם אמון מלא בי ואני אומר להם: בואו ננסה לעלות אחרי העיקול הקרוב כי נראה לי שהוא מוסתר מהמקלע והיה שם בחורצ'יק אחד שהצטרף אלינו ואמר שאם נרוץ עוד קצת נגיע למקום יותר בטוח, אבל היתה לי הרגשה שאנחנו צריכים לעלות כאן ועליתי והאפרוחים אחריי. הוא המשיך לרוץ הלאה לבד ועד היום לא מצאו אותו...'' [מתוך ראה אותם שותקים... עמ' 110]

באותה שעה שבה ניתנה הפקודה לסגת היה נחם נוביק בבעייה כי הוא לא היה מוכן להפקיר את חברו הטוב קלמן טרוינסקי שנפצע קשות, והוא הרים אותו על כתפיו. שלושת חברי הכיתה הדתית שבאו לעזור לו עם אלונקה מתקפלת לא הספיקו להתקדם כי פגז פגע בהם וחיסל את כל החמישה. בני ביטר, שמצא מחסה טוב מאחורי סלע, הצליח בעזרת המקלע שלו לזרוע בהלה בין המוני הערבים שניסו להסתער בצעקות 'עליהום' תוך שהם משתטחים מדי פעם מפגזי הלגיון שנפלו גם עליהם.

עמנואל בהרב, מפקד אחת הכיתות הדתיות, הגיע פצוע ברגלו עם עוד חמישה מחייליו. הוא שמע את פקודת הנסיגה של סיקו, אך היה מבולבל ולא ידע לאן לברוח. בני הראה את הכיוון לעבר הכפר הערבי אל בורג' והמשיך לחפות עליו במקלעו. אחרי שתי דקות היה מעצור במקלע והוא חדל מלפעול. בדיוק ברגע זה צצו שני משוריינים שפילסו דרך בין הכפריים שלא ירו, אך חיפשו פצועים שלנו כדי לחסל אותם. בני זרק לעברם שני רימונים שנותרו לו, פנה ורץ בצליעה עם מס' 2 שלו לכיוון אל בורג'. בדרך הם חלפו ליד העמדה של סיקו ומצאו אותה ריקה. למזלם הם הגיעו לשדה דורה והצליחו למצוא מחסה מפוקפק בינות גבעוליהם הארוכים. כשהגיעו לקרבת אל בורג' נורו אליהם יריות. בני ביטר הצליח להתחמק וכשהתקרב אל היורה שרבץ על אחד הגגות הוא הבחין שזהו אלכס מהגדוד השלישי שהיה איתו בקורס צלפים. אלכס ראה אותו והחוויר. אל תשאל – הוא אמר לו – אני מפחד שהרגתי כמה מהחבר'ה שלנו. הייתי בטוח שאלה ערבים שרצו לפני המשוריינים.

בין אלה שחטפו כדור נוסף היה עמנואל בהרב שבימים הבאים היה מתלוצץ שהחבר'ה ירו לו גם ברגל הבריאה כדי שהיא לא תרגיש מקופחת. מי שניצלו כמוהו בזכות הדורה הגבוהה היו עשרת האפרוחים של יגאל הלמן שלא עזבו אותו לרגע, ואחרי הצוהריים, כשנרגעו קצת הרוחות, הצטרפו אליו לחיפושים בינות הדורה, אולי ימצאו עוד פצועים.

מי שגם יצא לחפש היה עליז הוכברג שהתעורר בשעות הבוקר המאוחרות בכפר אל בורג', אחרי אותו לילה שבו הלך עם כיתת החבלנים אחרי גנדי כדי לפוצץ את הגשר האירי שלא ניתן לפיצוץ. לעליז היה בכיתת המקוואים בן דוד, דן הוכברג, שלמד איתי בגימנסיה הרצליה והיה בנו של נתנאל הוכברג המורה לגידול גפנים במקוה ישראל. הוא היה מורה עדין מאוד, מעולם לא הרים את קולו, ואם נתן לי את הציון 'טוב' זה לא מפני שהייתי בין גאוני הכיתה, אלא פשוט מפני שמעולם לא נתן לאף תלמיד ציון נמוך מזה.

כאשר עליז שמע מאחד הבורחים שדן נפצע הוא לקח את החבלן השני ושניהם הלכו בשדה הדורה בנתיב הבריחה, אך לא גילו דבר. יומיים לאחר מכן, כאשר היה כבר ברור מי הם אלה שנפלו, ניגשה אליו פנינה בר-סלע, המזכירה של פלוגה ב', וביקשה ממנו שיגש אל הוכברג דודו ויודיע לו שבנו נהרג ונשאר בשדות שילטא. עליז התלבט כמה שעות והרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד מול הדוד האהוב ולספר לו על האסון הנורא. בייאושו פנה ליעקב (ג'רי) טננבוים, הבן של מנהל האורווה במקווה ישראל, שהיה חבר ילדות של דן הוכברג, והשביע אותו שייקח ממנו את התפקיד. יעקב הכיר טוב את נתנאל וגם הוא לא שש למלא את התפקיד, אבל אחרי שהיה בימים הקודמים במלכיה ובמבצע דני התפתה לנצל את ההזדמנות כדי לקפוץ הביתה ולעשות סוף סוף מקלחת ראויה.

כשהגיע הרגע לצאת אחז בו פיק ברכיים והוא אמר לעליז שהוא מצטער, אבל הוא לא מסוגל. הוא יודע שלא יהיה לו אומץ לדפוק על הדלת. "אתה יודע מה," אמר לו עליז, "תיסע קודם לנס ציונה, אני אתן לך את הכתובת של הוריי ותבקש מאבי שיבוא איתך אל אחיו, והוא כבר ידע איך לבשר לו לאט לאט את הבשורה." ג'רי נכנע, פנינה המזכירה נתנה לו כסף מקופת הפלוגה והוא נסע לנס ציונה. כשדפק על הדלת פתח לו איש שהזכיר לו את הוכברג ממקוה ישראל. ג'רי נתפס לאלם ולא ידע מה להגיד, גם כשהאיש שאל פעם שנייה את מי הוא מחפש. עברה כמעט דקה שלמה עד שג'רי הצליח לבלוע את רוקו והתחיל להגיד שהוא חבר של עליז מהפלמ"ח ובא להגיד ש... כאן אחז החיוורון את פני האיש ולפני שיתעלף עוד הצליח להיאחז בדלת ולשאול בקול ניחר:

"מה קרה לעליז? נפצע?..."

"מה פתאום נפצע?" התאושש ג'רי, "הוא בריא לגמרי!"

"ברוך השם," הזדקף האבא, "כל כך הפחדת אותי. בוא, תיכנס, מה רצית להגיד?"

"שעליז ביקש ממני להגיד לך שתבוא איתי לאחיך במקווה ישראל כדי להגיד לו שדן נהרג בשילטא..."

"לא!!!" – זעק הדוד והפעם כמעט התעלף באמת.

מה שקרה אחר כך אני לא יודע כי ג'רי שלמד איתי חמש שנים בפקולטה לחקלאות אף פעם לא סיפר לי על זה, וגם את הסיפור הזה קראתי מתוך ספר הזיכרון ''ראה אותם שותקים...'' המספר על קרב כוריכור. גם על מה שקרה לסיקו באותו קרב למדתי בעיקר מהספר ולא מפיו, אף שאחרי שפלוגה ב' נמחקה במבצע דני הוא עבר להיות מפקד פלוגה ד', הפלוגה שבה הייתי חייל בהכשרת בית השיטה.

עכשיו אני נזכר שבעצם כן שמעתי על הקרב מפיו. זה היה באחד מימי הזיכרון שנערכו לזכר ארבעים וחמישה חללי אותו קרב והוא התבקש לספר עליו לפני ההורים השכולים. הפליא אותי שהוא לא נרתע מלספר שעד היום הוא חש אשמה על שלא שמע לקולו של בני ביטר שביקש ללכת לטהר את הבית, שאחר כך ירו מתוכו ופגעו ברבים מאנשי הפלוגה.

בריאיון שנערך עם סיקו כארבעים שנה אחרי הקרב אני קורא: "זה היה דיכאון נוראי. קשה לתאר את זה. אני הייתי בסך הכול בן עשרים ואחת, מ''פ חדש בפלוגה חדשה, ופונקט, היה צריך לקרות מין קרב כזה מטונף. איפה היתה הטעות שהביאה לדבר הזה? אני לא יודע מה אנשים דיברו ביניהם. אליי אף אחד לא בא בטענות. ההפך, באו מהגדוד והסבירו לי שזה לא באשמתי ואי אפשר היה למנוע את זה וככה וככה, שהיה לי קצת קשה לקבל. מה זה לא באשמתי? תמיד המפקד הוא אחראי. אני לא שחררתי את עצמי מאחריות בעניין הזה. אני לא יכול לתאר היום את הרגשות שהיו לי אז. הם היו מאוד קשים. זה לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה. אני בטח לא תפקדתי טוב כי הייתי נורא מכונס בעצמי. הדבר לא נתן לי מנוח, אבל מה? לא באו ואמרו לי עכשיו אתה נח קצת. היה אחרי זה מבצע גי''ס, גם כן מבצע מחורבן והלכתי כמפקד פלוגה..." [ראה אותם שותקים... עמ' 94]

את סיקו הכרתי לראשונה כשירדנו לנגב הנצור והוא קיבל את פלוגה ד' אחרי שפלוגה ב' כבר לא זכתה לתקומה מחודשת. הבסיס שלנו היה צמוד למשטרת הגמלים בין שובל למשמר הנגב. אני זוכר אותו הולך תמיד רציני עם מבט קודר בלי רמז של חיוך. כל זה השתנה אחרי הניצחון שלנו על המצרים בקרבות חרבת מחאז. זאת היתה הפעם הראשונה שסיקו כינס את כל הפלוגה בחדר האוכל ומסר לנו דיווח מלא על פרטי הקרב מנקודת מבט של הפיקוד. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא קדרות כלשהי. הפעם הבאה שנפגשנו במסגרת פלוגתית היתה כמה ימים אחר כך, כשנקראנו למסדר פלוגתי לפני מבצע יואב. הוא עמד לפני הפלוגה ולא אמר שאנחנו יוצאים למוטט ולהשמיד ולחסל את הצבא המצרי אלא אמר פשוט ללא מילת התנשאות שעלינו להכין את עצמנו טוב טוב כי מחר אנו יוצאים לפתור את הבעייה המצרית בנגב. זאת היתה מילת האיום היחידה – 'לפתור'. ואכן פתרנו. בתוך שבוע פתחנו את הדרך לנגב הנצור וכבשנו את באר שבע. על עזה דילגנו והשארנו אותה למצרים, חבל שלא לתמיד. 

זיכרון אחרון שנשאר לי מחירבת כוריכור היה לפני כשישים שנה כשהלכתי ברמת גן או בקריית אונו ופתאום שמעתי מישהו הקורא פוצ'ו. הסתובבתי וראיתי בחור גבוה נאה הולך ומחזיק בידה של ילדה מתולתלת בת ארבע או חמש. היה זה עמנואל בהרב שזיהה אותי. אחרי שגמרנו את תהליך טפיחות הכתף הוא שאל אותי אם אני רואה את פנינה. פנינה, שהיתה חברת הכשרת בית השיטה וגם מזכירת פלוגה ב'. בלונדינית יפה עם שתי גומות חן שהוא הציע לה חברות ורק טבעי היה שהיא הסכימה. סיפרתי לו שאני לא כל כך רואה אותה, אבל יודע שהיא התחתנה. אמר לי זה גם אני יודע, רציתי רק לדעת אם התגרשה, היה זה כמובן בחצי הומור וזה הזכיר לי לספר לו שרק לפני שבוע פגשתי את יגאל הלמן המצחיקן של ההכשרה והוא נשאר באותו גובה. זה הזכיר לו את עליז הוכברג והוא רצה לספר לי עליו משהו, אבל כאן הקטנה המתולתלת שלו התחילה למשוך בידו ולהגיד: "אבא, נו!..." ואני הבנתי מי השולט במשפחה וקיצרתי את הפגישה.

*

אודי שלום,

הסיפור המצורף נועד ליום חמישי הקרוב  18.7.24 שהוא יום השנה לקרב שילטא-כוריכור שחל במלחמת העצמאות. ב-18.7.48.

עמנואל בהרב שנפצע באותו קרב הוא אביה של היועמ''שית שלנו.

שלך

פוצ'ו

* * *

עדינה בר-אל

קטרינה (קאטי) שליט: "בחיים לא השתעממתי"

או – בשיבה טובה ונעימה

קטרינה (קאטי) שליט מתגוררת בשכונת הדיור המוגן "נאות אחווה" במועצה האזורית באר-טוביה. למרות היותה ניצולת שואה, אלמנה ואם שכולה, היא מביטה על החיים באופטימיות מהולה בהומור. בגיל 96 היא קוראת ספרים בארבע שפות, נוסעת לעתים קרובות לחו"ל ומאירה פנים לכל אדם.

המרכז הכפרי "אחווה" של המועצה האזורית באר טוביה מאכלס בתוכו מורים ורופאים עובדי המועצה. הוא ממוקם ליד "המכללה האקדמית אחווה". בנוסף יש בו מרכז של דיור מוגן בשם "נאות אחווה", בו גרים בני גיל הזהב, רובם מן המושבים באזור, בבתים צמודי קרקע עם גינות פורחות סביבם.

מי שמבקר במקום יכול להתרשם מן השלווה והשקט בהם מתגוררים אנשים מבוגרים, חלקם בעלי זכויות כמייסדי המושבים.

באחד הבתים ברחוב הרימון מתגוררת קאטרינה (קאטי) שליט בת התשעים ושש. כשנכנסתי לביתה היא ישבה על כורסה ועל ברכיה סריגה וספר עברי עב כרס. על כיסא לידה מונחת ערמת ספרים גבוהה. בסלון המואר והמסודר יש שני קירות מלאי ספרים על מדפים. כבר במשפט הראשון שאמרה בשיחתנו ניכר חוש ההומור שלה. כתשובה להערה שהיא נראית טוב, היא ענתה:

"כן, אני נראית ממש צעירה בת 95, למרות שאני בת 96." ומלבד חוש ההומור יש לה גם שפה עברית נאה מאוד.

הונגריה

קאטי היא ניצולת שואה, בין המעטים ביותר שהיו בשואה בתקופת נעוריהם וחיים בינינו היום.

"נולדתי בבודפשט בשנת 1928," היא מספרת. "היתה לי אחות צעירה ממני. אבי היה אדריכל. אנחנו התגוררנו באזור בודּה. לא היו משפחות יהודיות אחרות בסביבה שלנו. אני זוכרת שבילדות רק פעם אחת ראיתי אדם לבוש בלבוש חרדי. כל הלימודים שלי היו בבתי ספר כלליים. בגיל 6 הלכתי לכיתה א' בבית ספר יסודי הונגרי. בגיל 10 התחלתי ללמוד בגימנסיה, והספקתי לסיים בה שש כיתות. בגיל 16 לקחו אותי למחנה ריכוז." אגב, קאטי יודעת היטב שלוש שפות: גרמנית שהם דיברו בבית, (שנחשבה אז שפה של מעמד גבוה), ואילו הונגרית וצרפתית היא למדה בבית הספר.

במחנות הריכוז

"כאשר הגרמנים הגיעו להונגריה, אבי נעשה עובד כפייה שלהם. את אימא, אותי, את אחותי ואת סבא שלי לקחו מהבית והביאו אותנו לאושוויץ." היא מספרת.

וכאן, כמו כולן, אחרי שהפרידו ביניהן לבין הסבא, העמידו אותן בשורה לצורך סלקציה. "בסלקציה עמד קצין גרמני גבוה, (אז לא ידעתי שזה מנגלה). לידו עמדה מתורגמנית; ואני הרי לא הייתי זקוקה לתרגום, כי ידעתי גרמנית. שאלו אותי בת כמה אני, ועניתי מיד בגרמנית שאני בת 16. אז הוא סימן בידו לצד אחד, לעבודה. אימא שלי ואחותי הלכו לצד השני, ומאז לא ראיתי אותן."

קאטי היתה באושוויץ במשך שבוע, ואז לקחו אותה ועוד בנות הונגריות למחנה ריכוז בשם פלשוב, שהיה ליד העיר קרקוב.  היו שם גבעות ואנחנו היינו צריכות לחפור ולחפור. לא ברור לי עד היום מה הסיבה. הגרמנים גם התעללו בנו. זה היה מקום של מחצבה. היו ימים שהיינו צריכים להחזיק בידינו שניים או שלושה אבנים, לרוץ איתם למקום מסוים ואחר כך לחזור. נוסף לכך הם שלחו כלבים שרדפו אחרינו וזרזו אותנו. זה היה מאוד מאוד מפחיד. בת אחת שהאטה, ננשכה על ידי כלב." קאטי מתארת קושי נוסף: "הנעליים שהגעתי איתם מהבית התבלו לגמרי, ואני קיבלתי קפקפי עץ. ברור שבריצות עם הקפקפים הרגליים שלי נפצעו."

תנאי השינה שלהן היו כמו של כל האסירים במחנות ריכוז. הן ישנו על מיטות קרשים, ללא מזרונים. והיא מתארת את הצפיפות: "במיטה אחת ישנו שלוש בנות. כולן עם ברכיים מכופפות. זה היה קשה, אבל שרדתי. אפילו הצלחתי לשמור על הקפקפים שלי בלילה, כי שכבתי עליהם."

מסתבר שקאטי היא בין המעטים ששבו לאושוויץ בפעם השנייה. "מפלשוב שלחו אותנו חזרה לאושוויץ. ומשם לקחו אותנו, קבוצה של חמש מאות בנות הונגריות, לעבוד בבית חרושת לחלקי מטוסים בעיר אאוגסבורג אשר בגרמניה. גרנו בתוך בית החרושת, וזה היה מזל. עבדנו המון, מן השחר עד הלילה, אבל זה היה בתוך מבנה עם חימום מרכזי, כך שלא סבלנו מהקור. בימי ראשון לא עבדו בבית החרושת, והיה לנו קצת זמן לנוח." לגבי האוכל היא מספרת: "היה שם אוכל, אבל אף פעם לא מספיק. מאז אני אוכלת תמיד, עד היום, מהר מהר..." 

השחרור

"יום אחד שמו אותנו בצפיפות רבה בקרון סגור ברכבת והתחילה נסיעה. הצלחנו להציץ החוצה מן החלונות הקטנים הגבוהים שהיו שם, וראינו גרמנים שורפים ניירות, כנראה את התעודות שלהם. אחרי זמן קצר נפתחה דלת הקרון, ואמרו לנו שאנחנו חופשיים. חלק מהאנשים מיהרו לצאת מהקרון. היה שם קצין מהוורמכט ששמר עלינו יחד עם חברתו הגרמנייה. הם היו ממש בסדר איתנו. היינו חמש בנות ושאלנו  אותם מה לעשות, וגם הם אמרו שאנחנו חופשיות. אבל פתאום שמענו יריות והאנשים שיצאו קודם חזרו במהירות לקרון. אנחנו עזרנו להם ומשכנו אותם פנימה. הסתבר שטייס גרמני ראה מהמטוס שלו יהודים בורחים, והחל לזרוק עליהם פצצות."

הרכבת עם האסירים נסעה הלוך ושוב. בסופו של דבר, באחד הלילות עבר מתורגמן בין האנשים, ואמר לכולם בכמה שפות שהם חופשיים, כי הגיעו לשחרר אותם. "ירדנו מהרכבת אל הכביש," מספרת קאטי, "ואז הגיעו טנקים ועליהם חיילים אמריקאים. החיילים החלו לזרוק לעברנו... קופסאות שימורים. אנשים החלו לחטוף אותם ואלי לא הגיעה אף קופסה..." היא מספרת בחיוך. ובכל זאת היא וחברותיה זכו לארוחה מהנה אחרי השחרור. "אחר כך לקחו אותנו למקום יפה ליד אגם בגרמניה, שהיה מקום נופש של חיילי ה-SS.  בערב קיבלנו ארוחת ערב בחדר האוכל שלהם, וגרמנים שירתו אותנו!" היא מוסיפה בהדגשה. 

בסך הכול היתה קאטי במחנה ריכוז במשך אחד-עשר חודשים. אגב, קאטי וחברותיה העידו בסוף המלחמה לטובת קצין הוורמכט וחברתו ששמרו עליהן, כדי שלא ייענשו. בכל זאת היתה איזו שהיא נקודת אור, היתה קצת אנושיות בכל המצב המטורף הזה.

עלייה ארצה

אחרי השחרור הכירה קאטי את בעלה הראשון דוד יצחק (איזק). הם התחתנו באיטליה בשנת 1946, והתחילו להתלבט יחד לאן לנסוע מאירופה. הסוכנות היהודית הכינה שלוש רשימות, בהן יכול היה כל אחד לציין את ההעדפה שלו: לאמריקה, לארץ ישראל או לארץ ההולדת באירופה.

"אני נרשמתי בשתי רשימות," מספרת קאטי, "להונגריה ארץ הולדתי ולאמריקה. אבל בעלי רצה את פלשתינה, ואנחנו הגענו הנה. אחרי כמה שנים בארץ הוא רצה לעזוב." היא מספרת, "אבל אני לא הסכמתי. כבר היו לנו אז שני ילדים – בן ובת – ואני לא רציתי להגר למקום בו יקראו להם 'יהודים מסריחים'.

"גרנו בשכונת פלורנטין בתל-אביב, והיה לי ארמון." היא ממשיכה לתאר בהומור: "היה לי חדר אחד ומטבח משותף. ממש גן-עדן..." השכנה השותפה שלה, שחשקה בחדר של קאטי, רצתה לגרום לה לעזוב, היתה צועקת עליה בקולי קולות יום יום, אבל היא לא הצליחה לסלק אותה מן "הארמון".  בעלה של קאטי החל לעבוד כפועל בניין, ואחר כך נעשה מנהל עבודה. בגיל 55 הוא נפטר מסרטן, וקאטי נשארה עם שני ילדיה.

"אני עבדתי בתור זבנית בחנות הלבשה יוקרתית בתל-אביב – 'איווניר'. שמונה שנים עבדתי שם, ואז הִכרתי את בעלי השני יהודה שליט." קאטי מעידה שהיו לה עם יהודה 32 שנים יפות וטובות. אבל נוספה לה טרגדיה, כאשר בנה מנישואיה הראשונים,  אליהו (אלי), נפטר גם הוא מסרטן.

ספרייה הונגרית

קאטי לא למדה באולפן כאשר עלתה ארצה, ולמדה בעצמה את השפה העברית. היא קוראת הרבה מאוד בארבע שפות – הונגרית, גרמנית, צרפתית ועברית.

כאמור, יש לה מאות ספרים בבית. רבים מהם ספרים בהונגרית. "אני חושבת שהספרייה ההונגרית שלי היא הגדולה ביותר בארץ." היא אומרת. מסתבר שקאטי קשורה בנימי נפשה לבודפשט בה נולדה, והיא נוסעת לשם לעתים קרובות. יש לה שם חברות ומכרים טובים, שמקבלים את פניה בשמחה.

שנים היא נסעה עם בעלה יהודה לבודפשט. "למרות שהוא מפולין," היא אומרת "הוא שנא פולנים ולא הסכים לבקר בוורשה עיר הולדתו." באחד הפעמים יהודה נפטר בבודפשט באמצע ביקור שלהם, והוא קבור שם.

היא מספרת כיצד בנתה את ספרייתה: "בכל ביקור שלי בהונגריה אני רוכשת ספרים באותו מקום, בחנות לספרים משומשים. לפני שנים מותר היה לשלוח ארצה בדואר עד 5 ק"ג ספרים, ואני עשיתי זאת בכל ביקור. אבל ספרים כבדים יותר הבאתי אתי במזוודה. אני קוראת להם 'ספרי מזוודה', אבל יש גם מגבלה למשקל של הספרים במזוודה, ובאחד הביקורים התוודעתי לאישה הונגרייה, בשם אליזבט, שהתנדבה להביא לי ספרים כשהיא באה לביקור בארץ. מאז אליזבט ואני חברות בלב ובנפש, ואני מתארחת בביתה ובבית בעלה פטר קולמ'ז בכל פעם כאשר אני מגיעה לבודפשט."

משפחה, קריאה ונסיעות לחו"ל

"יש לי מזל עם אנשים." היא אומרת. מסתבר שהבן הצעיר של בעלה יהודה, אמיר שליט,  דואג לה מאוד. מדי שבוע היא שולחת לו רשימת מצרכים, הוא קונה ומביא לה אותם ביום שישי. למרות שהוא לא מתגורר לידה, אלא בבת-ים.  בנוסף הוא תמיד טס עימה לבודפשט, כי אביו קבור שם, כאמור. אמיר חוזר לאחר כמה ימים ארצה, וקאטי נשארת עוד זמן בבודפשט.

בביקור האחרון בבודפשט ארגנה לה חברתה ההונגרייה  ביקור בבית הספר בו למדה. כל הסגל והתלמידים קיבלו את פניה בחמימות, העניקו לה תעודת כבוד, ואפילו מצאו בארכיון בית הספר את התעודה האחרונה של קאטי שלמדה שם. אחת המורות ביקשה שתספר לתלמידים על קורותיה בשואה, וקאטי מתכוונת לעשות זאת בביקור הבא, "כדי שהם יידעו." היא אומרת.

לקאטי יש משפחה בקיבוץ בית-ניר, שם מתגוררות בתה רבקה ארז ונכדותיה הבוגרות עינת ועירית. 

כך חיה לה קאטי חיים מלאים ועשירים – קוראת הרבה, נוסעת לחו"ל. "אף פעם בחיים לא השתעממתי." היא מציינת. ובסוף הריאיון היא אומרת לי: "אצלי הדלת תמיד פתוחה. את תמיד רצויה."

לסיום, למרות מה שעברה בחייה – עבודה במחנה ריכוז, מוות של בנה ושני בעליה, קאטי עסוקה גם בגילה במבוגר, אוהבת אנשים ומאירה להם פנים. בסך הכול יש לה חיים טובים, ונאחל לה להמשיך כך עד מאה ועשרים.

יחד עם זאת, עלינו לזכור שיש ניצולי שואה מבוגרים שחיים בארץ בתנאים קשים, לעיתים ללא כסף למזון ולתרופות. והחֶברה שלנו חייבת לדאוג שהם יחיו חיים טובים יותר, כדוגמת אלו של קאטי. 

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1342, 18.7.2024.

* * *

דליס

על ספרה של גליה שכטר

"נמר פרא בברצלונה"

הוצאת ספרי ניב

ספר השירה של גליה שכטר הוא אמירה אישית וגם חברתית קולקטיבית ישראלית. גליה שכטר היא אמנית בינתחומית, ציירת, אוצרת, יוצרת באינטרנט ובווידאוארט. יצירות שלה נכללות בספר והם חלק מהנרטיב. בדברי הפתיחה מפרטת המשוררת את ההתמודדות שלה מול עניינים חברתיים, במישור הפרטי, ובמקביל ובחופף מבוטא ההיבט הציבורי, ההתמודדות של כלל הציבור, מול נושאים לאומיים למיניהם, ואם נרצה, בעת הזו של המלחמה.

השירה בספר זה בנויה מכמה רבדים של נרטיב – רגש עוצמתי אינדיבידואלי בחוויות אישיות, אהבה זוגית, יחס לאירועי המדינה, זיכרון ילדות ומשפחה ומחשבות פילוסופיות. הנרטיב מתובל במרכיבים שנובעים מהסתכלות דרך ספקטרום של הסובב החיצוני, מה שנותן נפח מגוון לטקסט.

מרכיבי טבע, נוף, אנרגיות של הטבע, בעלי חיים בתוך ים-יבשה-שמיים, צבעוניות, דימויים לא שגרתיים עד הפרוע, אלה משרתים את האמירה. כמו המשוררת נמצאת באיזו סיטואציה אישית ולצורך המחשת הרגש היא מפנה מבט אל הוויזואלי החיצוני ודרך דימויי התמונה היא מדייקת את הרגש. את זאת היא עושה בצירופי מילים ומטאפורות ייחודיות מאוד, לעיתים המטאפורות הן קצת מעורפלות וקצת פתוחות לפענוח של הקורא ובמקרים רבים הן מבחינה פואטית מקושרות לאיזה קסם בידיוני שלא גורע מהאפקט המוחשי ובכך הן מעשירות את האמירה שמובאת בזרם סיפורי.

עמ' 46 – השיר: "ומה עכשיו בלילה שוב את מגיעה?"

"דיברנו. ואת יודעת שהאיילה חצתה את טבורו של הזמן, / את מניפה אליי פרחים, הם עוברים בערב מכושף, / סוסים דוהרים על כיס חולצתי."

מובאת תמונה שממחישה סיטואציה חזקה בין-אישית. הסוסים שדוהרים על כיס החולצה, המקום שבו נמצא הלב, הם מטאפורה ללב ההולם בחוזקה. איזו תמונת לשון ציורית מיוחדת.

עמ' 15 – השיר: "עולם הוא תמונות חיים ויצירה" – "פרדה. שתינו אחזנו את השמיים, כמו בעלי אור שיבצנו פינות, העיניים צבעו מרחבים. / הערב נצנץ והפך עצמו לקטיפה, הירוק העז שיבץ את עיניו בתוך האינסוף הכחול של הזמן, / הכאב שלי נרפא מהאחדות שיצרנו – שלמות בתוך כר דשא עזוב. עוצמות עיניים למרחק הזמן."

מאופיינת עדינות בשימוש במילים שמפרטות את הטבע,  כך המשוררת מתארת מצב פיזי נפשי אישי. דרך מראה של תמונה נלמדים מרכיבי רגש. ההתנסחות רחבה, המשפטים רציפים וזורמים להיווצרות תמונה לירית ברורה.

עמ' 19, מתוך השיר "נדידה" – "...בסוף נצבוט את עצמנו ונאמין שבתוך הגוף יש ציפור לבנה / גדולה ונודדת, ציפור נודדת בשמיים, לוויתן נודד במים.  / בין המסלולים הרחוקים אני כאן / נוגעת באדמה הזו."

בעמ' 77 יש שיר שהוא רצף של שאלות – "האם המוות מחלק מתנות?"  – "האם לירח יש שאלות? / מה הוא חושב על השמש? / .../ מה רב יותר, הגלוי או הסמוי? / מה קורה כשהסמוי הופך לגלוי? / נוצר עוד סמוי, למשל? / מה עגול יותר כדור או עיגול?"

זוהי שירה של אמנית ויזואלית. הראייה מתורגמת למילים דרך הסתכלות חיצונית והסתכלות פנימית, כל מרכיב חיצוני מייצר מילים להמחשה, הרבה שאלות עולות והן גם נשארות פתוחות. שירה איכותית, מעניינת, מרגשת, מתחברת. גליה שכטר יודעת להרכיב משפטי פואטיקה משובחים.

דליס

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ושניים

הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן [אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. – ממני, המלביה"ד]. אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה  – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב, וחיי היו מקבלים תפנית חדשה, חיובית וטהורה.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

למזלו של יהודה איש גם לא ידע על המקרה שהיה לו עם אפרת לוין, שהיתה מופיעה אצלו בחלומות עם הקמיע שלה ומבקשת למשוך אותו אליה, אל בית התורפה שלה ומקור חרפתה. מאז רעידת האדמה שהזדווגה ממש לבריחתו ממנה, לא היה לו שום קשר עימה, וגם נזהר בזה כי כאמור גם כך היה לו שם מפוקפק למדי. והיה עליו גם להתגבר על רגש הרחמים, כי חשש שאולי נידונו השתיים לחרפת רעב, ואין הסיוע של האח-הדוד,  החייט ר' יחזקאל לוין, מספיק להן.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לאחר ימים, כאשר יהודה ולאה כבר לא בחים, הגיעה לצאצאי משפחתם בפתח-תקווה כתובתה של לאה, שנשמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? איש במשפחה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה  גם לא ידעו. – ממני, המלביה"ד].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."

"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.

"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"

"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."

"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"

"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא", בדירתו הקטנה בקומה שנייה בבתי אונגרן בירושלים – הוא היה אחיינה של סבתי לאה ראב, אמר לי ר' ישעי' בעברית בהומור הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!" – ממני, המלביה"ד].

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך, ולא להתנפל עליה בסערה כאילו כבר אישה מנוסה היא בחיי אישות.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878. – ממני, המלביה"ד], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

פג תוקף

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פג תוקף

* * *

מנחם רהט

חרדיוּת על פרשת דרכים: סאטמר או ישראליות?

הצורך החיוני-קיומי במתגייסים נוספים, מעמיד את ההנהגה החרדית בפני דילמה: סאטמריות או ישראליות. ספויילר: הישראליות גוברת, וההצטרפות לזרם הממ"ח תוכיח.

יושב לו יהודי חרדי בשכונת פלטבוש החרדית בניו יורק, הרב חיים שאולזון, שהוא גם וגם: גם רב קהילה וגם בעלים ועורך של בלוג חרדי פופולארי באינטרנט (יותר ממיליון כניסות ליום), ובעודו מוגן מפני חוליגנים אנטישמים מקומיים באמצעות  סיורי משטרת ניו יורק ובחורים חרדים מארגוני ההגנה היהודיים 'הצלה' ו'שומרים' (שדווקא כן מתגייסים שם, להגנת יהודים), הוא מטיף בלהט היסטרי כמעט מדי יום לצעירים חרדים בישראל, באמצעות הבלוג האינטרנטי, שלא להתגייס בשום אופן לצה"ל, גם במחיר הכרזת מלחמה על הציבור הישראלי כולו, דתיים וחילונים גם יחד, והכל מפני שעצם הגיוס "מנוגד לאידיאה החרדית."

שאולזון כמשל. יש חרדים שלא מעניינת אותם העובדה שהעם מדמם והמדינה פצועה וכואבת. שלא איכפת להם שהסרבנות החרדית מקשה על צה"ל לעמוד איתן מול שבע חזיתות: חמאס, חיזבאללה, יו"ש, איראן, סוריה, החות'ים ועיראק. הם לא יתנו למציאות הקשה לקלקל את האידיאה. מעניינת כקליפת השום העובדה, שבהיעדר כוח אדם הוארך השירות לכל הסדירים והוטל עול נוסף על המילואימ'ניקים השחוקים לאחר שירות מתיש פיזית ונפשית של תשעה חודשים, הנדרשים עכשיו להמשיך בשירות התובעני.

ובוודאי שלא מעניינת הצהרת הרמטכ"ל השבוע, שהבהיר מדוע דרושים חיילים חרדים יותר .מי פעם: "הקמת גדוד חרדי אחד תחסוך גיוס של 12 גדודי מילואים בשנה."

אבל זו לא בעייה של שאולזון. הבעייה שלו היא, שהגיוס מנוגד לעצם 'האידיאה החרדית'. ולכן מוקיריו הירשו לעצמם השבוע ליידות בקבוקים ולתקוף שני קציני צה"ל בכירים, שהגיעו לשיחה עם הרב דוד לייבל בבני ברק, הפועל להקמת חטיבה חרדית בצה"ל עבור מגוייסים חרדים. 

ידועה הבדיחה על אמריקאי הזוי שביקש פגישה דחופה עם הרמטכ"ל האמריקאי. יש לו שיטה לסכל את כל האיומים האסטרטגיים: הקמת מערך טילים מהירים כברק, שמגיעים תוך שניות לכל נקודה בעולם. תהה הרמטכ"ל: "או קיי. זה רעיון מצויין. אבל איך מייצרים טילים כאלה?"

"אה," השיב היועץ בגרוש. "זו כבר הבעייה שלך."

איך מגינים על עַם ישראל? – זה כבר לא בעייה שלהם. העיקר שתישמר 'האידיאה החרדית'.

ומהי אותה אידיאה (שהיום קוראים לה 'השקופע)? הנה תמציתה: אנחנו, החרדים, לא רצינו מלכתחילה בהקמת המדינה, וזה ההבדל בינינו לבין המזרחיסטים. ובלשונו של שאולזון: "לא היינו בעד הקמת המדינה, זו נכפתה עלינו, השלמנו עם זה בדיעבד, זה היה ההבדל האידיאולוגי בין החרדים למזרחי בשעתו."

ובלשון אחרת: שיטת סאטמר. לא צריך מדינה יהודית. ומי שהקים אותה, כלומר הציוניסטים, שימותו הם כדי להגן עליה. 

עמדה זו הרווחת בציבור החרדי האשכנזי (לא כולם ולאו דווקא בניסוח זה), סחפה באחרונה גם רבנים ספרדים. כמה עשרות מהם פסקו ש"כל התייצבות בלשכות הגיוס אסורה על פי התורה," ואפילו "מסגרות חרדיות למהדרין הן בכלל האיסור החמור... וכמה שהם יהיו כשרים יותר, הם מסוכנים יותר." וכך גם החרדיות הספרדית, המתונה, שהיתה נוחה לשמיים ונוחה לבריות, והזדהתה עם המדינה וצבאה – התהפכה ונכנסה תחת מטריית המנאצים הסאטמרים.

מול גישת סאטמר זו, שיש לה מאחזים איתנים ב'אידיאה החרדית', מפציעים ניצנים של 'אידיאה' הפוכה. ביטוי אחד שלה, נצפה השבוע בכתב העת הדעתני החרדי 'צריך עיון', בטור העורך הרב יהושע פפר: "רבים מסתכלים על החברה החרדית במבט של בלבול ותסכול, ושואלים שאלה פשוטה: איפה אתם? איפה תחושת האחווה, השותפות והאחריות המשותפת שלכם?.. הטענה ראויה להישמע. אז בואו נשאל: איפה אנחנו? כיצד אנו עומדים בפני הטענה, 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?'"

הכותב דוחה באומץ רב את הטענה שהשירות בצבא יוביל לירידה ברמה הרוחנית של החייל החרדי (מחמת קוצר היריעה נדלג על נימוקיו ונגיע לעיקר מניעי הסרבנות החרדית, לדעתו:)

"הסיבה האמיתית לכך שאנחנו לא משרתים, היא פשוט בגלל שאנחנו חרדים. במשך עשרות שנים לפני ואחרי קום המדינה, המשוואה 'חרדי ≠ ישראלי' (או 'חרדי ≠ ציוני'), התקבעה בזהות הליבה שלנו. השירות בצה"ל, אפילו כשמדובר בגדוד או חטיבה חרדית, אפילו בתנאי מהדרין, יערער את המשוואה.

"ישראל מרתיעה אותנו. שנים רבות התנגד הממסד הרבני-חרדי לציונות; למרות זאת הצליחה הציונות להקים מדינה, לקבץ נידחי ישראל ולשגשג בקנה מידה חריג, כולל ביסוס עולם תורה עצום ונפלא. קשה לנו להכיל אותה – את הצלחתה ואת חילוניותה... במשך עשורים רבים סיפרנו לעצמנו, שישראל היא לא 'אנחנו', שיש לנו סיפור אחר, יהודי ולא ישראלי."

לדעת הכותב, הגישה המתבדלת אינה מועילה באמת לעולם החרדי, מפני שהחרדים, אם ירצו ואם לאו, עוברים תהליך ישראליזציה, ומביא הוכחות לכך, וביניהן הכי טרייה שיש: הצטרפות קבוצות חרדיות גדולות, כולל חסידויות מרכזיות, לזרם הממ"ח. ודווקא בגלל הישראליזציה הבלתי נמנעת, מוטל כתם מוסרי כבד על החברה המשתמטת: "את הכתם המוסרי על החברה החרדית יהיה קשה לנקות. והכתמתנו, נרצה בכך או שלא, היא הכתמת היהדות עצמה."

ובניסוח יותר ממוקד: חילול שם שמיים נורא ואיום!

מוסיף הרב פפר: "עבור רובם הגדול של הישראלים, אין דרישה שכל בחור חרדי יתגייס לצה"ל, [גם] בתקופה שבה אנו זקוקים בדחיפות לעיבוי צבא היבשה... להרחבת תקופת השירות הסדיר, לצד הרחבת שרות המילואים. ישראל מצפה שנשתתף, שנכיר בכך שאנחנו אחים, בכל מובן. גם לנשק.

"כן, עלינו להיות נוכחים בהלוויות, בבתי אבל, במרכזי ההתנדבות וארגוני חסד. אבל אנחנו צריכים להיות גם בצבא, לחלוק בו הן את הפריבילגיה והן את הנטל... יש אלפי צעירים חרדים שאינם עוסקים בתורה יומם וליל. אין הצדקה להימנעותם מהשירות הצבאי. וכפי שביארתי במאמר אחר, רבים מגדולי הדורות הקודמים קבעו שעל מי שאין תורתו אומנותו להתגייס לצבא, והימנעות מכך מסכנת את עולם התורה כולו."

אחד מבכירי תלמידי החכמים בציבור החרדי, ראש הישיבה הרב דוד לייבל, הבין היטב את חומרת הסכנה שבסרבנות לעתידו של עולם התורה, ופועל להקמת חטיבה חרדית נטו, שכל משרתיה חרדים, מהמח"ט עד רס"ר המטבח. בראיון נדיר לטלוויזיה, הוא חשף את מניעיו: "הפתרון להצלת עולם התורה והמשך קיומו – הקמת החטיבה החרדית." 

הצרה היא שבעלי האידיאה וההשקופע למיניהם, אינם מבינים את מה שהבינו הרבנים לייבל ופפר ואחרים, ומעדיפים להוביל את החברה החרדית לתהומות סאטמר הסהרוריים, לחילול השם שאין לו כפרה.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הוצאת אסטרולוג, 2000

כל קשר בין המסופר לבין דמויות,

מקומות, או מעשים שנתרחשו

הוא מקרי בהחלט

פרק חמישי

ליל הקרמפוס

בליל השישי בדצמבר, שהיה גשום וקר, הלבישה אותי עליזה תחתונים ארוכים וגופייה בעלת שרוולים, חבשה לראשי מצנפת אוסטרית של ילדים, וכך, כולי בלבנים, השכיבה אותי במיטה הזוגית הגדולה שלה בחדר-השינה, כיסתה אותי בשמיכה והביאה לחיקי דובי צהוב, כניראה של הילדה.

 "אני מבקשת שמה שלא יהיה, אתה לא תזוז, ותשתוק," אמרה, "כמו בהצגה."

נישקה אותי, רועדת סוד, כיבתה את האור ויצאה.

חיכיתי. בפלאנל היה ריח נאפטאלין. לדובי ריח טרי של בתולה. הגשם התחזק. מדי פעם האיר בחוץ ברק ואחריו היכה רעם בצמרות העצים ובבתים של שכונת רחביה. לפי הרעש ירד ברד. שיקשקו המים במרזבים. אבל ההסקה המרכזית פעלה, ומן הראדיאטור הצמוד לקיר שפע החום בריח צבע שמן קלוי על המתכת הלוהטת.

לפתע התקרב רשרוש שרשרת-ברזל לאורך המסדרון, הדלת נפתחה ובחדר הופיע שד שהיה מואר רק באור העמום מאחור, לבוש שחור כולו, בגד הדוק לגוף, על גבו נשא קופסת-עץ מבריקה, רגליו רגלי סוס, פניו מסיכה לבנה, לראשו התנודד משהו שניראה לי כזוג קרניים, והוא רישרש והרעיש בחוליות-השרשרת, התקרב אליי למיטה, הוציא לשון אדומה והכריז גרמנית:

 "אכטונג! איש בין דר קרמפוס!" [קו"ף שוואית, רי"ש פתוחה, מ"ם שוואית, פ"א דגושה, ו"ו שרוקה].

הקול היה גברי ועבה. רציתי לצחוק אבל זכרתי את ההבטחה. כמו בהצגה. תיאטרון. מי ימלל נפלאות הייקים.

 "אכטונג! למה את גונבת מהפודינג של משפחת אורלובסקי!" פנה אליי בלשון נקבה, "אני יודע שזאת את!"

תקע גרעפס. האיר ברק. ה"איש בין די קרמפוס" עם השדיים התכופף וקרע מעליי בבת-אחת את השמיכה כשהוא מרשרש בשרשרת ממש על פניי:

 "ולמה את מאוננת באמבטיה?! – אמרו לך כל השנה: 'תתנהגי יפה, ואם לא – יבוא הקרמפוס ויעניש אותך! ואם תמשיכי ככה לחטוא, את עוד תיראי, ילדה רעה! עוד תיראי מה יקרה לך בשישי בדצמבר!' – אבל את עקשנית... כן, כן, את עקשנית..." הזדמזם בו רוגז מטורף, "אכטונג! לא שמעת בקול אמא! ילדה רעה! רעה! גנבת! מגעילה! מכניסה גם אצבע בפופו כשאת מאוננת! – וגם לא משאירה מספיק פודינג לעליזה! אגואיסטית את! יען על כן הקרמפוס בא מהגיהינום, יכבול אותך בשרשרת, לוקח בקופסה ילדים רעים, חוזר לגיהינום! אלזו, עכשיו! תרעדי! תרעדי לי!"

רעדתי יחד עם הרעם המתגלגל, והצטמררתי, כאילו התקררתי.

 "עכשיו הקרמפוס לוקח אותך!"

השד בעל הקרניים הפשיל ומשך מעליי את הגאטקעס. האמת, נדף ממנו קצת ריח של עובש. ושרשרת-הברזל הצוננת טיילה וצילצלה על האובייקט שלי.

 "הקרמפוס יראה לך, חוטאת שכמוך! הקרמפוס תיכף יכניס אותך לגיהינום של הילדות!" [ו"ו בחולם].

לאור ברק נוסף התיישב עליי הקרמפוס בקרניים מתנודדות ואפילו לא פשט את הטייטס השחורים כי מראש היה לו שם סדק שעיר, ועתה גם לח-שפתיים, ואת קופסת-העץ לא הוריד. פתאום הייתי תקועה (כלומר תקוע) בחום הגיהינום של הילדות, והקרמפוס רוכב עליי וצורח ובוכה בקול עבה, קול נורא, גס, צרוד, לא-אנושי, ומרשרש את פניי בשרשרת-הברזל:

 "ככה כשאני הקרמפוס... ככה כשאני הגבר!... ככה כשאני אבא! אבא! אבא שלך! – "

ככ... ככ... ככ... התחכחרקה...

גלגול הרעם, הצפוי אחר הברק, החריש לרגע את זעקות הקרמפוס –

 – – –

 – ואנחנו השתוללנו כמו שלא קרה לנו מעולם, והמזרן הקפיצי עוד הגביר את תנופתנו בקצב "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." עד כדי כך שכאשר התזתי לגיהינום את טיפתי האחרונה – נחלץ הקרמפוס מעליי ועף למעלה כפקק מבקבוק (ליתר דיוק, כבקבוק מפקק), והתגלגל באוויר וצנח במיטה לידי, למרבה המזל לא על גבו, בגלל קופסת-העץ.

ונותר רק הבכי. גשם סוחף בחוץ שהיכה בעוז על התריסים – ובכי שבור שהחל עוד בשעה שהגיהינום של הילדות בער באש הוואגינאלית – ונמשך שעה ארוכה גם לאחר שהתקלפה עליזה מכל תחפושת הקרמפוס והגיע תורה לרעוד והתכרבלנו שנינו ערומים תחת השמיכה.

 "לא היית צריכה לעשות את זה," ליטפתי אותה, "שיחררת כוחות דימוניים."

בחוץ הגשם וכאן הדמעות החמות זולגות עליי והייתי צריך גם להשתין אבל התאפקתי מפני שעליזה נאחזה בי כטובעת.

מדבריה הבנתי שכל שנה בילדותה, בווינה, בליל השישי בדצמבר, פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי, לימים חבר של אלפרד ברנהיים ומרטין בובר, היה מתחפש לקרמפוס שבא מהגיהינום ונכנס לחדר-הילדים ומפחיד אותם. לא. לא היא ולא אחיה שיערו שזה האב שמדבר איתם. הם האמינו בשד ורעדו. החג הוא של גויים, פולקלור אוסטרי, לא של יהודים. המשפחה היתה מתבוללת, עד האנשלוס, והספיקו לברוח כשפרנץ וורפל נמלט לאמריקה. האב היה דספוט, עריץ. אמא שתקה. הוא ידע את כל החטאים שנאספו במשך השנה. עשיתם את זה, שברתם את זה. עליזה היתה בת שש או שבע ושמה היה עדיין אילזה [זי"ן בסגול]. היא רעדה כאשר רישרש בשרשראות. עד היום לא סר ממנה הפחד מפני הקרמפוס העובר מבית לבית כדי לטפל בילדים הרעים ולהעניש אותם. בייחוד קשה לה בליל השישי בדצמבר. את התחפושת מצאה במזוודה ישנה בבית-ההורים. בגד שחור, מסיכה לבנה. לשון אדומה. קרניים. רגלי סוס. שרשרת ברזל לקשור ילדים רעים. מכל-מעץ מבריק לסגור בו אותם ולקחת לגיהינום. בעונה זו כל חלונות-הראווה של וינה מלאים בתחפושות הקרמפוס והקונדיטורים אופים עוגות, מכינים ממתקים וצרים בובות מרצפאן בצורתו.

 "אני מבין שפרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי בעל אותי הערב בתור בתו," סיכמתי.

סוף-סוף הצלחתי להצחיק קצת את עליזה.

קפצתי להשתין וחזרתי ונירדמנו חבוקים כף-יד על פופו כל הגשם והמרזבים, הברקים והרעמים. זה היה השישי בדצמבר המומטר ביותר בירושלים מיום שהחלו מודדים בה את כמות המשקעים. ומי שקורא את הפרק ולא הולך להשתין, הוא סתם יבש.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

על האושר – המסע לחיפוש האושר של "הפילוסופית הפוליטית"

יעל תמיר מטיילת בעולם ומחפשת את האושר

ד"ר יעל תמיר ממשפחת הוז-שרת, (מישהו יודע את שם משפחתה המקורי?) המתנאה בהיותה פילוסופית פוליטית, שרת חינוך לשעבר, וכיום ראשת בית ברל, מחפשת את האושר.

"קשה לכתוב על אושר בימים עצובים," מקוננת ד"ר יעל תמיר, "נסעתי עד להרי ההימלאיה לרדוף אחרי האושר ולחזות במחזה המופלא של הפיכתו ליעד חינוכי בינלאומי. מדובר באושר במשמעותו הנעלה – אושר כרווחה רגשית ונפשית, זה שנולד כאשר עושים את הדבר הנכון. מגוון רחב של תרבויות, מיוון העתיקה ועד ימינו, שאפו אליו. אפילו היהודים, שאינם ידועים ברדיפתם אחר האושר, קושרים לו כתרים: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד.' ואולי הסבל בעולמנו רב כל כך משום שאושר ומעלות טובות באו לעולם שלובים זה בזה, ומעלות טובות אין בנו.

"כמו באגדות," ממשיכה תמיר, "הסיפור הזה על האושר מתחיל במלך צעיר בממלכה רחוקה — בהוטן. למלך ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק היה כל מה שאפשר לבקש, אבל נתיניו היו עניים. יום אחד התבקש המלך לאמוד את עושרו, או במומחים כלכליים מקובלים יותר, את התוצר הלאומי הגולמי של מדינתו. המלך לא התבלבל, וענה: "בבהוטן מה שחשוב הוא לא העושר, אלא האושר." אבל איך יודעים כמה אושר יש?

וכך נוצר מדד חדש. המלך יצא לחפש את האושר ומצא אותו – שלא לומר הוא המציא אותו. הוא הקים צוות מומחים בינלאומי, יסד מדד השוואתי כתחליף לתמ"ג – אושר לאומי גולמי, או אל"ג – והתחיל לשווק אותו לעולם. בינתיים העביר המלך את השלטון לבנו ואף כפה על עמו דמוקרטיה, ועדיין הוא לא היה מאושר. הוא רצה יותר. הוא רצה להיות אור לגויים.

ומה מצאה שם? "מאחורי כל זה לא מסתתר אושר גדול. רמת הילודה דועכת, האוכלוסייה מתחילה להצטמק, ההגירה למערב גוברת, ורמת ההתאבדויות בקרב בני נוער גדלה. הנוער של בהוטן שואף לעבור לאוסטרליה. לא היה מבוגר אחד שדיברתי איתו שלא סיפר בצער על ילדיו שעזבו. הלכו לחפש עתיד במקום אחר, וכנראה שלא יחזרו. כששני בהוטנים מבוגרים נפגשים הם מדברים על מחלה אחת – ההגירה. עשרה ימים הייתי בבהוטן, ופרט לתו, איש לא הציע להראות לי את תמונות נכדיו. בוודאי שלא ביקשו לראות את נכדיי.

"מדוע לנסוע עד בהוטן אם גם שם האושר לא נמצא?" שואלת את עצמה הפילוסופית הפוליטית, תמיר, ועונה: "ראשית, משום שהבהוטנים מעזים להמשיך לחפש. הכנות שלהם יפה ומאירת עיניים. הבודהיזם לימד אותם שהסבל מצוי בכל מקום, ולא ייעלם. משכך, המטרה הנעלה ביותר היא לנסות להקל עליו. שנית, משום שהם כבר צעדו מחצית הדרך במעלה ההר וחצבו לעצמם מטרות ראויות. ושלישית, משום שהם יודעים שהעולם מסתכל עליהם. הם רוצים כל כך להצליח."

(יעל תמיר, "איך לחנך ילדים מאושרים במציאות אומללה? בהוטן מלמדת לקח חשוב – הקצה, "אל-ארצ', 11.7.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2024-07-11/ty-article/.highlight/00000190-9c19-d087-a59e-ff3de0e50000

את הסיבה הרביעית לנסיעתה היא לא הזכירה, והיא – טיול חינם יפה בעולם על חשבון ברל כצנלסון. הנה מהות האושר בעולם.

הייתכן שד"ר תמיר מתקשה בהבנת הנקרא? היא כותבת: "אפילו היהודים, שאינם ידועים ברדיפתם אחר האושר, קושרים לו כתרים: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד." בפסוק אין קשירת כתרים לאושר, ולא חיפוש האושר, נאמר בו שטוב לאיש שאיננו פועל על פי עצת רשעים ונשמר מחטא. המלה "אשרי" אינה חתירה לאושר, אלא למוסר. העיקר שהיא מסיימת: "ומעלות טובות אין בנו," בזה היא ודאי מתכוונת לעצמה.

מעניין שד"ר יעל תמיר, הפילוסופית הפוליטית, אינה מציינת שכדי להגיע לאושר – הדיקטטורה התיאוקרטית הבוהטנית המקסימה, ביצעה טרנספר של כמאה אלף נפאלים מחוץ למדינה. כי הם הפריעו להרמוניה האתנית-הדתית של הממלכה.

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Ethnic_cleansing_in_Bhutan#:~:text=In%201990%2C%20violent%20ethnic%20unrest,violence%20against%20the%20Bhutanese%20government.

ואולי זה סוד האושר שלה? האם תמליץ ד"ר תמיר, גם לנו לעשות טרנספר לערבים-המוסלמים כדי להגיע לאושר? ואיפה המאבק שלה נגד ה"הדתה" כשהיא מקבלת השראה ממדינה תיאוקרטית.

לסיכום: השאלה ההיסטורית מהו אושר וכיצד להגיע אליו. לא נפתרה ע"י הפילוסופית הפוליטית תמיר. לכן רצוי לחזור למסקנה היהודית הישנה "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד." (תהלים א' א') 

תיקון טעות קטנה

במאמרו המצוין "מי שגר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים!" ("חדשות בן עזר", 1968) כותב אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: "צאנג' קי שק (Kai-shek) מנהיג הקומינטרן, פוצץ ביוני 1938 סכר ענק על הנהר הצהוב."

צִ'יאַנְג קַאי-שֵׁק היה מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הסינית (1912-1949), ולא היה מנהיג הקוֹמִינְטֶרְן (שנקרא גם האינטרנציונל הקומוניסטי והאינטרנציונל השלישי (1943-1919) שהיה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%9F

צִ'יאַנְג קַאי-שֵׁק קיבל את מנהיגות המפלגה הלאומית (קוומינטנג) לאחר מות מייסדה סון יאט-סן בשנת 1925.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A0%D7%92

עמוס שוקן – ביידן בבקשה, חסל את מדינת ישראל!

עמוס שוקן מבעלי העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", פונה בבקשה הדומה במדויק לזו של אבא של מאזן, לנשיא ארה"ב ביידן: "ארה"ב הטילה סנקציות על ארגון להב"ה, על פעילים ב'צו 9' ועל חוות בודדים בגדה, שמהם יצאו פורעים לפגוע בפלסטינים," כותב שוקן. "מפתיע," הוא מוסיף, "שרק גוף אחד, שממנו כל המעשים האלה מקבל ממנו גיבוי ותמיכה. – ממשלת ישראל, והעומד בראשה, בנימין נתניהו, ובשרים המעודדים אלימות – שר האוצר בצלאל סמוטריץ', האחראי על הנעשה בשטחים הכבושים, ולמעשה מספח אותם בהדרגה, והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, התומך בלהב"ה, והוא עבריין שהפך את משטרת ישראל לארגון פוליטי, שחדל להגן על אזרחי ישראל ועל הדמוקרטיה ומגן על המשטר.

"ביידן," קובע שוקן, "מכיר את נתניהו טוב מכולם. הוא היה סגן הנשיא לפני שבע שנים וחצי, כאשר העבירה מועצת הביטחון של האו"ם, בדצמבר 2016, את החלטה 2334, שקבעה כי כל נוכחות אזרחית ישראלית בשטחים הכבושים, ובכלל זה מזרח ירושלים, אינה חוקית ומהווה מכשול לפתרון שתי המדינות. ההחלטה דרשה מישראל להפסיק לחלוטין כל התנחלות בשטחים לרבות מזרח ירושלים. מדינת ישראל התעלמה גם מהחלטות דומות, כגון החלטה 242 של מועצת הביטחון, מנובמבר 1967, והסכם השלום עם מצרים מספטמבר 1978.

"ג'ו ביידן הוא האדם היחיד בעולם שיכול לדחות את האסטרטגיה של נתניהו ולכפות את פתרון שתי המדינות. הוא יכול, גם בזמן שנשאר עד תום הקדנציה שלו, ואף אם יחליט לפרוש, לקדם החלטה במועצת הביטחון על פי סעיפים 41, 42 וסעיפים נוספים בצ'רטר של האו"ם, להפעיל סנקציות לא נגד כל מיני ארגונים ואנשים קיקיוניים, אלא נגד ממשלת ישראל, נגד ראש הממשלה ונגד השרים שמעודדים אלימות ומתנגדים לשלום.

"לכיבוש ולמשטר האפרטהייד, שנמשכים זה 57 שנים, רק ביידן יכול לשים קץ. אם יעשה זאת, הוא יציל, לא פחות, את מדינת ישראל היקרה לליבו — ויירשם לעד בספרי ההיסטוריה כמי שהביא שלום למזרח התיכון."

(עמוס שוקן, "רק ביידן יכול לשים קץ לכיבוש ולהציל את ישראל", "אל-ארצ'", 14.7.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-14/ty-article-opinion/.premium/00000190-ac3d-df48-afba-bd7f33590000

הבנתם? עמוס שוקן משדל את ביידן להטיל סנקציות על ישראל עד שתיסוג לגבולות אושוויץ, ושמשם יוכלו להתקיפהּ ביתר קלות החמאס, הגי'האד, וחללי הקצה של אש"פ, והוא עוד בטוח שזה יביא שלום, ויציל את המדינה. הרי "מלחמה היא שלום."

הדמוקרטים הליברלים – חכמים על ביבי

בלי ערבים, בלי כיבוש, בלי סוציאליזם, אפילו בלי "שמאל" — כך הושק האיחוד של מפלגת העבודה עם מרצ. ליתר דיוק, האיחוד הוא של מרצ עם העבודה.

יאיר גולדנר-גולן. אינו חבר כנסת ותלוי בחסדים של אולפני הטלוויזיה.

עורך הדין של מרצ הוא שניסח עבור "שני הצדדים" את ההסכם המשותף, מאחורי הגב של יועמ"ש מפלגת העבודה. האחרון עודכן בדבר קיומו של הסכם איחוד רק יממה לפני שנחתם, והתוצאה בהתאם: הרשימה המאוחדת ("הדמוקרטים") חסרה הבטחת ייצוג לאנשי העבודה. הבטחה כזו ניתנה רק לאנשי מרצ, באמצעות שיריונים למקומות 4 ו-7. היו"ר הנבחר, יאיר גולדנר-גולן (אף הוא יוצא מרצ) זכאי לשריון מטעמו במקום 2.

באופן תיאורטי, פעילי מרצ יכולים להתאחד לדיל שיבטיח להם את כיבוש כל צמרת המפלגה החדשה. ואם האפיזודה של המשיח התורן גולדנר-גולן תסתיים כמו זו של אבי גבאי ב-2019 (שישה מנדטים) – מפלגת העבודה (המקורית) תישאר בלי אף נציגות בכנסת, ולכל היותר, תכניס שלושה נציגים (לעומת ארבעה כיום), במקומות 3, 5 ו–6 בלבד.

אם לא די בכך, הסכם האיחוד לא אוסר על מרצ להתפצל ממפלגת הדמוקרטים מיד אחרי הבחירות (עם שליש מהחברים); למעשה, אין בהסכם שום התייחסות למקרה שזה יופר, ובאופן תמוה, לא מופיע בו מנגנון בירור או סנקציות.

בה בעת, ההסכם מאפשר למרצ לשמור על סיעותיה (קרי, ג'ובים) בהסתדרות, במוסדות הציוניים וברשויות המקומיות, וכן מקנה לה זכות הצבעה בנוגע לנדל"ן הקורץ של העבודה (נכסי בית ארלוזורוב וקרן ברל). בקיצור, למביט מהצד זה נראה השתלטות. עוינת או לא עוינת, זה כבר תלוי בפוזיציה.

טל אלוביץ', למשל, מנהל סיעת העבודה לשעבר, האיר בשבוע שעבר חלק מהתהיות הללו בדיון שקיימה ועדת החוקה של המפלגה. בתגובה, הוא זכה ל"שטיפה" מפי היועץ האסטרטגי של גולן, ליאור חורב, שצץ במפתיע בדיון (ויש מי שמכנים אותו היו"ר בפועל של המפלגה).

כך או כך, הסטארט־אפ של חורב צלח ביום שישי מהמורה שנייה, בקלות ובשקט מרשימים. אחרי שגולן נבחר ליו"ר ברוב של 95%, הסכם האיחוד עם מרצ אושר בוועידת העבודה ברוב מוחלט יותר של כמעט 100% תומכים.

כצפוי, אלה שמוחים נגד שלטון היחיד במדינה בולעים את הלשון כששלטון כזה נבנה אצלם במפלגה. חכמים על ביבי. כעת נותר לראות אם התמרכזות מרצ-העבודה לטובת יצירת "יש עתיד עם גנרל" – תצליח לשאוב מנדטים מ"יש עתיד עם יו"ר אופוזיציה," כזכור, יאיר גולן אינו חבר כנסת, ותלוי בחסדים של אולפני הטלוויזיה.

(אבי בר-אלי, "כשתחקירי המלחמה בפתח, ביקור של כחלון אצל דרעי מצלצל בכל הפעמונים", "דה מרקר", 14.7.24)

https://www.themarker.com/news/politics/2024-07-14/ty-article/.highlight/00000190-acf2-dc96-af97-bcfad2d60000

בעצם אין זה משנה כלל. גם העבודה וגם מר"צ הלכו לפח האשפה של ההיסטוריה.

אריאנה הַרוויץ היהודייה הגלותית חושפת את האמת

אריאנה הרוויץ יהודייה ארגנטינאית הגרה עם משפחתה בצרפת, (שומרת מטעמי בטחון היכן) "החליטה ימים ספורים לאחר השבת האיומה ההיא, להשמיע את קולה במאמר שפורסם בעיתון הארגנטינאי המקוון Infobae: "יש מציצנות כלפי היהודים בפיג'מות הפסים ומאחורי גדר התיל, אבל בוז פעיל כלפי היהודים החיים." הסופרת הארגנטינאית קושרת במאמר בין שנאת היהודים הקלאסית לפשעי חמאס האחרונים, ומותחת ביקורת על הצביעות ועל מה שהיא רואה כיצר ההרס העצמי של המערב. לדבריה, בצרפת, שם היא חיה, יהודים "מנמיכים פרופיל": המזוזות נמצאות בתוך הבתים, הכיפות מוסתרות תחת הכובעים והדיבור בחוץ נעשה שקט, כדי שאף אחד לא יקלוט חלילה איזו הברה יידישאית. במקביל, בבתי הספר המורים להיסטוריה משנים את תוכנית הלימוד מכיוון שהם חוששים לדבר על השואה. יש משהו פרדוקסלי, כותבת הרוויץ, בכך שדווקא בתקופה שבה ישנה מחויבות גדולה כל כך לגיוון חברתי, היהודים נדרשים להסתיר את זהותם. היא גם קובעת כי האנטישמיות גואה בכיכר הרפובליקה בפריז וכן בלונדון, סידני, ניו יורק וברצלונה, בעוד שכסף אירופי עושה את דרכו לידי חמאס.

אריאנה הרוויץ מצטטת את תיאורי הזוועות מ-7 באוקטובר כפי שפורסמו בתקשורת הישראלית, ומגדירה את הטבח כרצח בעל אופי ג'נוסיידי "בלב הריבונות הישראלית. זוהי חזרתו של המצב הקיומי המעורער מאז ומעולם של היהודים, שהאמינו כי הם בטוחים לאחר הקמת מדינת ישראל," היא כותבת. "למתוח קו בין זה ובין הקולוניות, ההתנחלויות, הפליטים והנעשה בירושלים זה לפספס, בכוונה או שלא, את השיעור הפוליטי האמיתי של הטרגדיה הזאת."

בעיניה, האירוע, שהיה מפתיע מבחינה מודיעינית, אינו צריך להפתיע אף אחד מבחינה היסטורית, והוא אינו אלא המשך ישיר למה שהיא מכנה ה"סדיזם" של חמאס, ואי-יכולתו "לקבל נוכחות יהודית בארץ שנתפסת כערבית-מוסלמית לנצח." הרוויץ מצטטת מתוך אמנת ארגון הטרור, שלפיה מאמיני שלוש הדתות יוכלו לשגשג רק בצל האיסלאם. על כך היא כותבת כי אלה שרואים בפעולות של חמאס "ביטוי למאבק אנטי-קולוניאלי, צריכים לשאול את עצמם על תפיסת העולם המאפשרת לאחר להתקיים רק 'בצל האיסלאם'." היא גם עורכת השוואה בין הז'רגון של אנשי חמאס לזה של גבלס.

כדי לקבל עבודה אצל שוקן, שואל אותה המראיין יובל פלוטקין: "את מסוגלת להפריד בין ביקורת על ישראל ובין אנטישמיות?"

"אני לא חושבת שישראל איבדה תמיכה בגלל מה שקורה בעזה. אני חושבת שהאסטרטגיה היא להפוך את ישראל למדינה מנודה ולחנוק אותה – קצת כמו תאי הגזים אבל באמצעים אחרים. כבר ראינו שזה לא יתבצע באמצעות טילים או פצצת אטום, אבל אפשר לחנוק אותה באמצעות בידוד וכך להתיש אותה. פשוט לא לאפשר ליהודים לחיות. הציד הזה כבר בעיצומו. הדבר הטרגי ביותר הוא לאו דווקא זה, כי אפשר לראות בכך המשך היסטורי לפוגרומים קודמים. הדבר החדש זו הדרך שבה המערב שועט לעבר הרס עצמי. הפמיניסטיות שמגנות גילויים של מיקרו-מאצ'ואיזם אבל לא אכפת להן מהשפחות היזידיות ומהנשים האיראניות והאפגניות. אלה הם משתפי הפעולה. ואני רוצה לומר דבר נוסף: אנחנו רואים עכשיו אינטלקטואלים מערביים כמו ג'ודית באטלר שמרותקים מחמאס. זו אותה היקסמות חולנית שאינטלקטואלים שמאלנים גילו בשנות ה-60 וה-70 כלפי סטלין, מאו ואחרים. זו המשיכה למוות.

"האנטישמיות היא קטגוריה של אי-רציונליות. זה כמו להיות במחיצתו של אדם משוגע, מישהו עם בעיה פתולוגית שבאופן עקבי הופך את המציאות. מה שמפתיע אותי זו הבגידה של המערב בנשים באיראן, עיראק ואפגניסטאן, וכמובן, בנשים שנאנסו, עונו, נשרפו וגופן הושחת ב-7 באוקטובר.

"אני כבר לא מצפה מהמערב לשום דבר בכל מה שנוגע לישראלים וליהודים. הדבר המפתיע הוא הדרך שבה המאה הזאת הצליחה להפוך את הכול ולנטוש את הנשים ואת ההומואים שנתלים ומושלכים מגגות הבניינים, בשם המאבק למען עזה. ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו הומוסקסואלים, טרנסים, טרנסיות ואחרים יכולים לחיות בחופשיות ולהשתתף במצעד הגאווה בתל אביב, למשל. ההיפוך הזה, שבמסגרתו מאשימים את היחידים שמגינים על הומואים אבל מהללים, חוגגים ועושים ארוטיזציה של חמאס, הוא מעוות ומקאברי. אתה רואה איך הומואים נתלים ואיך נשים באיראן נעצרות על ידי המשטרה בגלל שום דבר, מפני שהרעלה שלהן פשוט אינה מונחת נכון, ואיך מענים אותן – אבל לנשים פמיניסטיות חופשיות מהמערב לא אכפת. הן מאשימות את ישראל." בשביל להיות פמיניסטית כיום, אני חייבת להיות אנטישמית. אני חייבת להיות פמיניסטית בתנאים שמציעים לי כאן, ואני חייבת להגיד שב-7 באוקטובר נשים לא נאנסו. אז אם זה ככה, אני לא פמיניסטית.

"יש אופנה חזקה שלפיה זה קול להיות נגד ישראל והיהודים, ולא להתעמת עם איראן. זה אופנתי להפוך למשתף פעולה. אני חושבת שעם הציניות הזאת של אירופה, שמפקירה את הנשים האיראניות לגורלן, הנוער החדש גרוע יותר מהנוער ההיטלראי.

"הסיסמה 'מהירדן ועד הים': על מה בעצם נשענת האובססיה הזאת? זה המסלול עתיק היומין של העם המוקצה, שהופך עכשיו למדינה מוקצה. בכלכלה הנפשית של הנצרות, השיקום של ישראל הוא רעיון חסר משמעות, ובכלכלה הנפשית של האיסלאם זו השפלה, כי עצם קיומה של ישראל הוא בלתי נסבל עבורם. הנוער ההיטלראי היה פטריוטי והוא היה תָּחום בגבול מסוים. לנוער המערבי של היום אין גבולות, זהו אולטרה-מיעוט אבל הוא גם אולטרה-אקטיביסטי. הרעיון הוא לעשות טרור ולהשתיק אנשים, והם משיגים את מטרתם. מתקיים אותו מסלול נפשי כמו בתהלוכות הפסיון בימי הביניים – הספקטקל של המחזת מותו של ישו בשבוע הפסחא, שיכול היה להימשך גם כמה ימים. הרגש הלך וגבר, עד שהאירוע נחתם בהתפרצות של פוגרום. עכשיו פשוט כבר לא מדובר בקהילה או בעם אלא במדינה, וזה לא קורה בשם הגזענות אלא בשם האנטי-גזענות. אבל הסכֶמה הנפשית היא אותה סכמה: דמוניזציה והדבקת סטיגמה."

יובל פלוטקין שכיר העט של שוקן חייב לשמור על פרנסתו ושואל אותה:

"ישראל חצויה באופן עמוק. סקרים מראים שרוב הציבור אינו מאמין לממשלה, וסבור שראש הממשלה בנימין נתניהו עסוק יותר בהישרדות פוליטית מאשר בהשבת החטופים. רבים גם חוששים שהשלטון מנסה לצמצם את זכויותיהם ולהשתיק אותם בחסות המלחמה, ולכן הם מוחים ברחובות. חלקם גם קוראים להפסקת אש כי הם סבורים שהמלחמה אינה מביאה הישגים ממשיים ומשרתת בעיקר את השלטון עצמו. האם את עוקבת אחרי השיח הזה? את חושבת שהעמדה שלך היתה שונה באיזשהו אופן אם היית חיה כיום בישראל?"

"אני מודעת לשסעים, לפילוג ולמורכבות העצומה של החברה הישראלית. אני יכולה לומר לך מה זה להיות יהודייה בגולה. איך זה להיות סופרת שחיה באירופה אבל היא מאמריקה הלטינית. כאן אפשר להרגיש את השנאה ליהודי, שתמיד מתגלגלת ומתחדשת, בכל פעם תחת סיסמאות אחרות ובשפה חדשה. גם את האנטישמיות והיודופוביה מרגישים שונה מבחוץ לעומת מבפנים. כשנמצאים מחוץ לישראל, אפשר לראות את החשש הקיומי שבו אנו היהודים חיים. אנחנו תמיד מאוימים במוות וברצח עם. אז במובן הזה, מבחוץ, אני תומכת בישראל כי אני חיה עם החשש הקיומי של היותי יהודייה.

"זה לא עניין של להדיח את נתניהו כי הבעייה היא תרבותית ואנתרופולוגית, והיא מתחילה בכך שעצם קיומו של היהודי הוא הפרעה, פצע, השפלה. אפילו אם ישראל היתה מפסיקה להתקיים, היו נשארים יהודים וזו היתה בעייה.

"שניים מספריה פורסמו עד כה בעברית – 'תמות, אהובי' (הוצאת זיקית, 2015) ו'מפגרת' (הוצאת תשע נשמות, 2021) – שניהם בתרגום מיכל שליו.

"לקראת סוף השנה אמור לצאת בעברית גם הרומן החמישי שלה, Perder el juicio, שהופיע בספרדית לפני כחודשיים. את שמו הדו-משמעי אפשר לתרגם כ'לאבד את השיפוט' (בהוצאת תשע נשמות טרם נתנו לו שם עברי רשמי). הסיפור, הנמסר בזרם התודעה ובגוף ראשון, מספר על אישה יהודייה שחיה באזור כפרי בצרפת ונתונה בעיצומו של מאבק משפטי משפיל וכוחני מול בן זוגה. היא מחליטה לחטוף את ילדיהם, מסתכסכת עם עורכת דינה ונשאבת למערבולת של נקמנות ואלימות. בראיון בחו"ל אמרה הרוויץ על הגיבורה: 'זו כמעט אני, אבל זה לא אני.'

"לי קוראים הרבה 'ציונית ארורה'. מבחינתם, מספיק להאשים אותך בהיותך ציוני, בלי שיש להם שמץ של מושג מה זו ציונות, בשביל להפסיק להזמין אותך לפסטיבלים, להפסיק להוציא אותך לאור ולהחביא את הספר שלך מאחור בחנות הספרים."

(יובל פלוטקין, "הסופרת הארגנטינאית אריאנה הרוויץ מסרבת ליישר קו עם 'האופנה האנטי ישראלית'." "אל-ארצ'",  30.5.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-05-30/ty-article-magazine/.highlight/0000018f-b8dd-df13-a3af-bcdf6ae30000

לצערי לא קראתי את ספריה, ואין לי מושג אם יש ללמדם בשיעורי ספרות לילדי ישראל, אבל ללא ספק את התובנות שלה על המצב יש ללמד, ועוד איך.

אי בניית קיבוץ כעמדת הגנה

החדירה הקלה של מחבלי הנוח'בה (וסתם אזרחים) לקיבוצי גבול עזה, כמו גם למוצבים הצבאיים שאמורים היו להגן עליה, מבליטים את המחדל העצום במחשבה צבאית באי בניית מכשולי הגנה כפי שנהגו ונבנו בתחילת הציונות – אז נחשב כל קיבוץ למבצר.

ב-1935 טבע בשיטפון הרשל פינסקי, הדמות המרכזית בקבוצת קדושי פינסק שייסדה את קבוץ גבת. פינסקי היה פעיל מרכזי במועצת הפועלים בחיפה לכן מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל החליטה ב-31 בינואר 1935 לגייס תרומות להקמת בית תרבות על שמו. פועלים רבים נענו לקריאה ותרמו יום עבודה, סכום התרומות הגיע לאלף לירות – מה שאיפשר להתחיל בהקמת הבניין. במגילת אבן הפינה שהונחה ב-10 בינואר 1937 נכלל מניפסט פועלי נלהב שקבע כי בית הרשל ישמש "בית ועד לכינוסים רבי-עם בימות החול ובמועדים, בימי שמחה ותוגה. אוהל מועד למחנה אחים ואחיות עמלים, רעבי ביטוי ההולם את חייהם בצליל ובמילה. מקדש מעט לרוח האדם העמל השואף להתעלות ולרוח הבאים אחריו לעד ולדורי דורות."

על התכנון של בית הרשל הופקד האדריכל יוחנן אויגן רטנר (1891-1965), שטיפח קריירה צבאית ואדריכלית במקביל. לפני קום המדינה הוא שימש כראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה ושל הפלמ"ח ושילב בין שני התחומים בחייו. כך למשל הוא הגה את הרעיון של יישובי "חומה ומגדל" שהתבססו על פעילות גרילה אדריכלית וקביעת עובדות בשטח. הוא לימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון ואף היה דיקן הפקולטה ומנהל משנה בפועל של הטכניון.

את בית הרשל תיכנן רטנר בהלימה עם מיקומו בפריפריה המרוחקת ועיצב אותו כמבצר עם חלונות צרים, מעין חרכי ירי, להגנה מפני התקפות של הכנופיות הערביות. האולם בן 600 מושבים ומגדל במה גבוה. באותה תקופה תיכנן רטנר גם את מגדל המים של הקיבוץ, גם שם אפשר לראות ביטוי אדריכלי לאתוס הסוציאליסטי באמצעות שפה פונקציונאלית נוקשה ושימוש בבטון חשוף.

מלבד האולם הגדול כלל בית הרשל חדרי קריאה ומוסיקה ומשרד למזכירות המשק. במרתף נבנתה ספריה ומאחוריה, מתחת לבמה הגדולה, הוקם סליק נשק של "ההגנה". בשנות ה-40 שימשו אחורי הקלעים למגורי מפקדי הפלמ"ח באזור. "התגוררו שם בין השאר מולה כהן, מפקד חטיבת ‘יפתח', והמ"כ-המשורר חיים גורפינקל-גורי."

מיד עם פתיחתו הפך בית העם של קיבוץ גבת למרכז תרבות אזורי. הוא אירח הצגות של "הבימה" ושל תיאטרון הפועלים "אהל". (בניין תיאטרון "הבימה" נבנה ב-1945).

https://www.haaretz.co.il/gallery/architecture/endangered-buildings/2011-11-23/ty-article/0000017f-eb5c-d639-af7f-ebdf821c0000

בכ"ט בנובמבר 1947 התברר, שגבול המדינה היהודית העתידית אמור לעבור ממש ליד גדר הקיבוץ של גבת, מול אל-מוג'ידיל ונצרת. גבת נידונה להיות ישוב ספר.

מיד עם פרוץ המלחמה נפתחו בגבת כל הסליקים הרבים בהם נאסף נשק מזה שנים. הנשק חולק לחברי המשק ולהכשרות הפלמ"ח שיצאו ממנו לקרבות ההגנה. בגבול המשק נבנה מבנה מבטון מזוין. עמדה עגולה עם מגדל, וחרכי ירי. מה שהאנגלים קראו פילבוקס, מסביב נחפרו תעלות קשר. את המתחם כינו "יאמינגרד" על שם יאמין המא"ז. ילדי בית-הספר חפרו תעלות ליד בתי-המגורים למחסה בפני הפצצות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%9F_%D7%A8%D7%98%D7%A0%D7%A8

כך בנו אז כל קיבוץ כעמדת הגנה מפני הכנופיות הערביות. למרבה הצער קיבוצי גבול עזה נטשו את תורת ההגנה של ימים עברו, ואין עוד בנמצא מפקד צבא שהוא גם ארכיטקט כיוחנן אויגן רטנר. (הוא היה גם אחד מאהוביה של רחל רעיה בְּלוּבְשְׁטֵיין-סלע, המשוררת, שאף הקדישה לו שלושה שירים). ולא נבנו מוצבי צבא ומבנים בקיבוצי גבול עזה שהיו מאפשרים את בלימת הכנופיות הערביות.

קדושת החיים ולא קדושת המתים ולא פולחן מתים

גילוי נאות. אם חלילה היה הבן שלי נחטף או נופל בשבי הייתי מתנהג בדיוק כמו מרים גרוף  שבנה נחטף ע"י ג'יבריל, ועינב צנגאוקר שבנה נחטף ע"י החמאס לעזה, ועושה את כל המאמצים לשחררו.

בדיוק בגלל זה אסור בתכלית האיסור שבעל עניין יטפל בבעיית השבויים. למדינה יש חובה מתוך הסכם עם אזרחיהּ לדאוג לחיי השבויים והחטופים, אבל בה בעת יש לה חובה (מתוך אותו הסכם) לדאוג לחיי אזרחיהּ. לדאוג שמיספר הנרצחים כתוצאה מהשחרור מחבלים לא יעלה על מיספר המשוחררים. מתוך ניסיון בעבר מיספר הנרצחים עלה כמה מונים, ואילו עכשיו יש גם סכנה של המשך קיומו של החמאס ושיקומו אם תוותר ישראל על ציר פילדלפי.

בדיוק בשל דילמה זו, דילמה מוסרית, קמה ועדת שמגר.

ועדת שמגר היתה ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שטרנברג-שמגר, אשר נתמנתה ביולי 2008 על ידי שר הביטחון אהוד ברוג-ברק, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים.

עם הקמת הוועדה, נקבע מראש כי הוועדה לא תפרסם את המלצותיה עד לאחר שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס. בהתאם, בשנת 2012, לאחר שחרורו, הגישה הוועדה לשר הביטחון את המלצותיה. מסקנותיה סווגו בסיווג "סודי ביותר" והדו"ח לא פורסם במלואו בציבור.

הוועדה הוקמה לאחר ביקורת שנמתחה בציבור בישראל על עסקאות חילופי שבויים שביצעה מדינת ישראל בעבר. ביניהן, העסקה בשנת 2004 שבה הוחזרו גופותיהם של עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם והאזרח אלחנן טננבאום תמורת 400 מחבלים פלסטינים ועוד 36 נוספים, בהם מוסטפא דיראני ועבד אל-כרים עובייד. עסקה נוספת נחתמה בשנת 2008 בה הוחזרו גופות חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר תמורת סמיר קונטאר, ארבעה אסירים נוספים ו-197 גופות של לוחמי חזבאללה.

בין חברי הוועדה ששמם פורסם: מאיר שטרנברג-שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר וראש הוועדה, אסא קאשר-כשר, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית, עמוס רוזנברג-ירון, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר.

המלצות הוועדה:

דו"ח הוועדה מתפרס על פני כ-100 עמודים. חלקו הראשון של הדו"ח עוסק בתהליכי קבלת ההחלטות. כלומר, כיצד צריכה הממשלה לעסוק בשאלות העולות במשא-ומתן לעריכת הסכם חילופי שבויים או אסירים – מי האחראי על קשר עם משפחת החטוף, הכרזה על חללים ומדיניות תקשורתית בנושא. חלקו השני של הדו"ח עוסק בכללים ועקרונות לביצוע המשא ומתן. עוד פורסם כי הדו"ח עושה שימוש במילה "תמורה" במקום המילה "מחיר".

אחת הסוגיות שהוועדה בחנה היא הסוגייה המשפטית בביצוע עסקת חילופי שבויים על פי הגדרות הדין הבין-לאומי. שבוי, בהקשר זה, מוגדר כחייל שנמצא בידי צבא מדינת אוייב. כאשר מדובר על ארגון טרור, שאינו ארגון מדינתי או צבאי, החייל אינו מוגדר כשבוי אלא כחטוף. יתרה מכך, ישראל אינה מחזיקה בשבויים, אלא באסירים ביטחוניים ופליליים, שחלקם הורשעו ברצח, בבית משפט אזרחי או צבאי, ונשפטו למאסרי עולם. לאור כך, שחרור אסירים שנשפטו והורשעו בישראל בתמורה לשחרור שבוי או חטוף, פוגע במערכת המשפט הישראלית.

מסקנות הוועדה סווגו בסיווג "סודי ביותר" ולא פורסמו בציבור. על כך אמר שטרנברג-שמגר בעת הגשת המסקנות ב-2012 לשר הביטחון. "עניין הסודיות הוא חלק אינטגראלי מן ההמלצות שלנו... טוב להשאיר גם דברים לניחוש ולהערכה ולא להיות ספק אינפורמציה לגורמים עוינים."

חלק מהמסקנות נחשפו בתקשורת, ללא אישור מצד גורמי הוועדה או גורמים מדיניים. בין ההמלצות לכאורה שפורסמו:

יש לשמור ביתר שאת על סודיות המשא ומתן.

הטיפול בפדיון חטופים ושבויים יועבר ממשרד ראש הממשלה ושליחיו המיוחדים לאחריות שר הביטחון, והוא או מי מטעמו יעמדו בקשר עם משפחות השבויים ויהיו אחראים על ניהול המשא ומתן תוך יידוע הממשלה. במקרה של הגעה להסכמות עם הצד החוטף, תועבר ההחלטה לבצע חילופי שבויים לידי הממשלה.

שחרור חייל חטוף תמורת מיספר אסירים בודד, ושיחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה.

יש להביא לניתוק בין משפחות השבוי לבין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי.

המדינה אחראית על הפעלת לחץ על הגורם החוטף, כולל באמצעות שינוי תנאי האסירים הביטחוניים.

בשנת 2010, עוד טרם סיום עבודת הוועדה, ברק, כשר הביטחון, קיבל את המלצות הוועדה בתחום ההסדר הארגוני.

מרבית המלצות הוועדה לא מיושמות בפועל. ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו שהוביל את עסקת שליט וכיהן כראש הממשלה במרבית השנים מאז פרסום הדו"ח לא תמך בהמלצות הועדה ולא עמד בכללים שקבעה.

(ועדת שמגר – פדיון שבויים ונעדרים)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%A8_(%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%A0%D7%A2%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D)

כמובן שגם כיום מסקנות הועדה גם אם לא כולן פורסמו אינן מבוצעות. המציאות מכתיבה תמיד שינויים. היום מדובר בחטיפה של מיספר רב של אנשים אזרחים גברים ונשים וחיילות וחיילים. קשה ביותר לראות תמונות של חטופים בייחוד חטופות, והורים התובעים את שחרורם. ברגעים כאלו לא חושבים על ההורים שייאבדו את יקיריהם בעתיד כתוצאה משחרור המחבלים הרוצחים.

דבר אחד יש להוריד מהשיח הציבורי והוא ראיית מתים כחיים. יש לקדש את החיים ולא את המתים. אין לדבר על החזרת 120 חטופים. יש לדבר על שחרור חטופים חיים, ולהבדיל עם הגופות.

כמובן יש לעשות רבות למען הבאת הגופות לקבורה בישראל למען המשפחות, אבל לא על חשבון חיים.

בזמנו אמר יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יובל שטייניץ, כי החזרת עשרות מחבלים תמורת גופתו של רון ארד פסולה מכל וכל וגובלת בנקרופיליה.

שטייניץ הזכיר את "צוואתה של בתיה ארד ז"ל, שביקשה שלא לשלם מחיר כלשהו עבור העברת עצמותיו של בנה ארצה." לתפיסתו, "לישראל אסור לסחור בגופות חייליה. מוטב שנאמץ את צוואתה האמיצה של אימו של רון ונציב סוף סוף קו אדום, לפיו איננו מוכנים לשחרר מחבלים תמורות גופות או חלקי גופות."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2978341,00.html

מי האשם?

יו"ר המחנה הממלכתי, חבר הכנסת בנימין גנץ, התראיין לתוכנית "קלמן ליברמן" בכאן רשת ב' ונשאל אם היה חלק מה"קונספציה" שהובילה ל-7 באוקטובר.

גנץ: "היתה פה מהפכה משפטית, מדינה שנחלשה, חמאס שניצל את הסיפור וקרה מה שקרה. אם המדינה לא היתה מתפרקת לחלוטין – חמאס היה שוקל פעמיים." גנץ הוסיף: "חמאס זיהה נקודת חולשה. הממשלה לא יכולה לפרק את החברה ולצפות שלא יקרה כלום מסביב."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858039&forum=scoops1

וכאן נשאלת השאלה, ממה התרשם החמאס יותר – האם מהמהפיכה המשפטית, או מההפגנות נגדה עם האיום בסרבנות, כשהאייקון הפרוטסטנטי שקמה שוורץ-ברסלר-וינדמן, הצהירה שעד ספטמבר ישראל תישאר ללא צבא?

עם תשובה ילדותית כל כך אי אפשר שלא להיזכר בשיר הילדים של פניה ברגשטיין מי אשם?

מי אשם? / פניה ברגשטיין

מה לעשות,

ואיך לברר

מי אשם פחות

ומי אשם יותר?

ומי רב עם מי

אני עם אחותי,

או היא עימי?              

 היא אמרה דבר מה –

ואני צחקתי,

היא פרעה לי צמה –

ואני לא שתקתי,

היא קראה לי שם גנאי

ואני חול בה זרקתי,

ומיד היינו ברוגז,

ולמה ומדוע?

באמת לא ידוע.

ועכשיו

כשהיא עוברת

אני מסתלקת.

כשהיא מדברת

אני שותקת,

ואיני מביטה בה כלל

וגם היא איננה סולחת.

וחבל, חבל,

כי עכשיו

כבר קשה לברר

מי אשם יותר

ומי התחיל בקטטה

אחותי איתי,

או אני איתה.

נכלל בספר ״שיר ידעתי״, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ומי הבוגד? ר' אלימלך

בימים אלו כשביבי בוגד, ושמאלנים בוגדים, יש חדש.

דרמה: הותר לפרסום כי אלימלך שטרן, אזרח ישראלי בן 21, חסיד ויז'ניץ תושב בית שמש, התבקש לבצע משימות שונות בישראל על ידי גורמי מודיעין איראניים, בין היתר תליית מודעות בתל אביב, הטמנת כספים בנקודות שונות בירושלים ובתל אביב, העברת חבילות בהן ראש חיה או בובה כרותים לצד סכין ומסר מאיים, במטרה להניחן בפתח ביתם של אזרחים ישראלים, שריפת יער ועוד. בשעה זו מוגש נגדו כתב אישום.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858045&forum=scoops1

אַז דער רבי אלימלך איז געוואָרן זײער שפּיאָן... טוב לפחות שלא שירת בצבא...

הנה שיר לגלוג על הרבנים החסידים מאת המחבר הקומוניסט יצחק רייז (הידוע כמוישה נאדיר) אַז דער רעבע אלימלך בביצוע פטר נוימן-שמשון בר-נוי:

https://www.youtube.com/watch?v=3KW8tV-ooWw

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, הסקירה של משה מוסק על פעולת עזה ב-1955, כאשר משה שרת הוא ראש הממשלה, בן-גוריון שר הביטחון, ומשה דיין רמטכ"ל – ממש מרתקת.

 נעמן כהן טרח ושלח מכתב מפורט לפרופסורית האנטישמית מהארווארד – פרופ' דיאן ל. מור. מעניין אם יקבל תשובה.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: לאחר שנבחר לנשיא, ביידן שהיה בשיא כוחו לא הזמין את נתניהו לבקר אצלו בבית הלבן, כדי להשפילו – עכשיו, כשהוא כבר מבולבל, נלעג ועומד לרדת מבמת ההיסטוריה, ביידן  מזמין אליו לראשונה את נתניהו!

* ראשת המודיעין הלאומי, אבריל היינס, הודיעה כי ממשלת איראן וגורמים מטעמה מנסים "לנצל את המחאות סביב המלחמה בעזה ולהשתמש בטריקים מוכרים" מעולמות ההשפעה והדיסאינפורמציה. היינס, העומדת בראש הגוף המתכלל את קשרי הנשיא עם קהילת המודיעין וכפופה ישירות לבית הלבן, חשפה כי "גורמים הקשורים לאיראן מתחזים לפעילים ברשת, מעודדים הפגנות ומציעים מימון למפגינים." לדבריה, מבצעי השפעה זרים אלו הם סכנה לתהליך הדמוקרטי והבחירות הקרבות לנשיאות ולקונגרס.

בעדותה בקונגרס בחודש מאי אמרה היינס כי איראן הפכה "אגרסיבית יותר ויותר בניסיונותיה לעודד מתחים חברתיים ולחתור תחת המוסדות הדמוקרטיים." הטענות כלפי איראן מזכירות את פעילותה בישראל: בשנתיים האחרונות נחשפו סדרה של מקרים שבהם איראן או גורמים מטעמה הפעילו רשתות השפעה בישראל, ניסו לחדור לתנועות המחאה והפעילו פעילי מחאה תמימים בתור סוכנים פשוטים. לדברי היינס, גם בארה"ב זוהו אזרחים תמימים "שטורגטו על ידי איראן וכלל לא ידעו שהם מתקשרים או אפילו מקבלים סיוע מממשל זר." ["הארץ" באינטרנט. 16.7].

* עוד אחד משיאי הצביעות והטמטום של האמריקאים! עוד ניצחון של הפרקליטות הצבאית על חיילי צה"ל! – "משרד החוץ של ארה"ב הודיע כי אלאור אזריה ובני משפחתו לא רשאים להיכנס לשטח המדינה. 'אנחנו נוקטים היום צעדים נוספים לקדם מתן דין וחשבון על הפרות בוטות של זכויות אדם ופעולות נוספות שחותרות תחת השלום, הביטחון והיציבות בגדה המערבית,' נכתב בהודעת דובר משרד החוץ בוושינגטון, מתיו מילר. עוד נכתב בהודעה כי 'אלאור אזריה הוא סמל לשעבר בצה"ל... שהיה מעורב בהפרה בוטה של זכויות אדם, כלומר בהרג ללא משפט בגדה המערבית. כתוצאה מפעולה זו (הטלת הסנקציה, ב"ס), אזריה ובני משפחתו הקרובים לא זכאים, ככלל, להיכנס לארה"ב'." ["הארץ" באינטרנט, 17.7].

* עוד אחד משיאי השינאה לנתניהו, שלמעשה קוראים לרציחתו ובכך מזכים את יחיא סינוואר! – "להחזיר את החטופים? נתניהו רוצה אותם מתים." [יוסי קליין. "הארץ" באינטרנט, 17.7].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-26, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל