פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1970

יום מאה תשעים ואחד למלחמה מול חמאס, חיזבאללה,

איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2177 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בתמוז תשפ"ד. 22.7.2024.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: קוֹצֵי-אֶשְׁתַּקָּד. יוֹם, יוֹם. // איליה בר זאב: שני שירים. // אנדד אלדן: הָעֶצֶב הַזּוֹרֵם בָּךְ. // אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: מה באמת קרה בקיבוץ בארי וביתר יישובי העוטף ב-7 אוקטובר? // אורי הייטנר: 1. טוב שהשארנו סימן. 2. צרור הערות 21.7.24. // יצחק הילמן: מגבלת הכוח. // פרופ' אשר מעוז: עשה לך רב או קנה לך רב? // בן-ציון יהושע: "כלה של היום זה לא כלה של פעם." // משה גרנות: על ספרו של בני דון-יחייא "אהבה מחרוז ראשון – מבחר אמרות ותובנות על אהבה, זוגיות ונישואין – בחרוזים". // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד". סאגה ארצישראלית. פרק עשרים ושלושה: חפירת הבאר הראשונה. // נעמן כהן: אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

קוֹצֵי-אֶשְׁתַּקָּד

*

גַּל-אֵפֶר

וְהָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בּוֹ;

הָרֶמֶץ כָּבָה

לֹא רֶשֶׁף,

לֹא נִיצוֹץ  –

וְהַחֶרֶס אָבַד לוֹ

וְהוּא עִוֵּר  –

וְסָבִיב, קוֹצֵי-אֶשְׁתַּקָּד  –

תּוּגָה רְדוּמָה.

1970

*

יוֹם, יוֹם

יוֹם, יוֹם

נִגְדָּע עָנָף  –

וְהַגֶּזַע הוֹלֵךְ

וָמָט:

אֲבָל מִן הַשֹּׁרֶשׁ  –

יֵצֵא חֹטֶר  –

לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ עוֹלָה  –

יִרְעַד.

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

אִיב מוֹנטאן

מְחַיֵּךְ אֵלַי מִגְּזִיר עִתּוֹן מַצְהִיב –

"שַׁאנְסוֹן אַחֲרוֹן" כּוֹתֵב יוֹסִי בַּנַּאי, כּוֹתֶרֶת יְצוּקָה בְּאוֹתִיּוֹת

קִדּוּשׁ אֲבֵלִים, ("מַעֲרִיב", נוֹבֶמְבֶּר 1991).*

תְּמוּנָתְךָ נְעוּצָה בְּקִיר אָרוֹן סְפָרִים,

"שָׁלוֹם לְיָדִיד" אַתָּה לוֹחֵשׁ,

מְקָרֵב כַּפּוֹת יָדַיִם לִשְׂפָתַיִם שֶׁיָּדְעוּ אֵין סְפוֹר נְשִׁיקוֹת.

אֲנִי מִתְמַלֵּא קִנְאָה:

" תֵּן לִי רַק פַּעַם אַחַת לָשִׁיר"

"…c’est une chanson Qui nous ressemble"

(אוֹתוֹ שָׁאנְסוֹן)

* זמן קצר לאחר כתבה זו... יוסי בנאי נפטר.

שאון המים, שתיקת האבנים

שמורת הבניאס, אנדרטת אסון המסוקים

רַעֲשֵׁי מַּיִם אַדִּירִים, מִשְׂחֲקֵי אוֹרצֵל גָּנוּז,

שִׂיחֵי הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ

בַּסְּבָכִים.

מַפָּל עֲנָק שׁוֹצֵף אֶל מַפָּלִים זְעִירִים. הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל בְּמַעֲבָר תָּלוּי

מֵעַל קַנְיוֹן הַבַּזֶּלֶת אֶל שְׂרִידֵי מִלְחָמוֹת.

רַק לָאֲנָשִׁים יָצַר פָּאן עוֹלָם –

דָּבָר מֻפְלָא, שְׁמוּרָה פְּרוּצַת נוֹף, מַיִם כְּמַעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

יָפֶה, לֹא אֱנוֹשִׁי.

בריכת המים במרכז האנדרטה עם שמות הנופלים בתוך המים, מסביב ל-73 הסלעים לזכר הנופלים. ויקיפדיה.

לְיַד הַשְּׁמוּרָה, שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה זְקִיפֵי סֶלַע פְּרוּשִׂים בִּשְׁתִיקָה –

שֶׁקֶט שֶׁלְּאַחַר סְעָרָה.

אַבְנֵי אֵשׁ כְּבוּיוֹת, פְּעוּרוֹת חֲרָדָה, מֵחֲשָׁשׁ הַשְׁמָדָה עַצְמִית.

צִלְלֵי עֶרֶב מֵעַל הָרֵי נַפְתָּלִי. מַיִם מְפַכִּים בְַּאָפִיק צַר, נָמוּךְ,

מְעֻצָּב לְלֹא קוֹל –לְכָל אֶבֶן שֵׁם.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

הָעֶצֶב הַזּוֹרֵם בָּךְ

לַמֶּרְחַקִּים צִבְעֵי עֶרְגָּה

לַשִּׁיר הַנִּבְרָא

רוּח לַח

וּלְגוּפֵךְ הַשָּׂרוּעַ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת

לְעִתִּים אַתְּ מַחְשִׁיכָה מִבִּפְנִים

וּזְמַן הָעֶצֶב הַזּוֹרֵם בָּךְ

עוֹבֵר בִּי כְּמַכַּת שִׁטָּפוֹן

אָז בְּיָדַי הַמַּשְׁחִירוֹת בַּפְּסָגוֹת אֲטַפֵּס

בֵּין הַסְּלָעִים לְהִסְתַּנֵּן עִם הַשְֶּׁמֶשׁ

חוֹצִים בִּשְׂדוֹת הַשִּׁבֳּלִים וְרֵיחַ

הַלֶחֶם הַנֶּהֱרֶה

דָּבֵק לְגוּפִי,

בְּאָמְרֵךְ-תֵּן בֹּקֶר גּוּפֵךְ אַפְתִּיעַ

בְּגוּפִי הַבּוֹקֵעַ

וּפָנֵינוּ חֲבוּקִים בְּחַדְרֵנוּ.

פורסם בספרו האחרון "שנים שמעו שירה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

איליה בר זאב

* * *

ישעיהו ליבוביץ, 1966: "ייתכן שקיומו של יהודי במדינת-ישראל הוא יותר מסוכן מאשר קיומו של יהודי בברוקלין ובניו-יורק; אך אני רוצה להיות יהודי בישראל ולא בברוקלין, בקרב האומה האמריקנית, לכן כל הבעייה של עדיפות ביטחון היום אינה קיימת בשבילי ואינה משמשת בידי קריטריון."

* * *

רוֹן גֵּרָא

מְכוֹרָתִי

בִּכְאֵב כּוֹאֵב אוֹהֵב אֶת

מְכוֹרָתִי הַכְּאוּבָה.

עַד נֵצַח אֶשָּׁאֵר כָּאן

בְּאַרְצִי הַיָּפָה, הַמָּרָה.

לֹא אֶטֹּשׁ אֶת מְקוֹם

הוֹלַדְתִּי

אֶת מְדִינָתִי שְׂבֵעַת הַיָּמִים

שֶׁלְּאוֹרָהּ הִתְפַּלַּלְתִּי יָמִים

וְשָׁנִים.

בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה רֻתַּקְתִּי

אֶל אַדְמָתָהּ וְשָׁמֶיהָ.

יֵשׁ וְהֶכְרֵחִי שֶׁלְּמַעַן עַם

יִמְסֹר אָדָם עַצְמוֹ

אַךְ שֶׁלֹּא שֶׁעַם נִשָּׂא וְרָם

יֻקְרַב עַל מִזְבְּחוֹ שֶׁל

אִישׁ בּוֹדֵד

אֶחָד.

* * *

אהוד: השריפה של מתקני הנפט של החות'ים בעיר חודיידה שבתימן בידי חיל האוויר הישראלי בשבת, 20.7, בתגובה על הכטב"ם החות'י הקטלני שנשלח לתל אביב אור ליום שישי, 19.7 – היא אזהרה חמה וברורה לתעשיית הנפט האיראנית!

כל הכבוד ותודה גדולה לחיל האוויר שלנו!

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

מה באמת קרה בקיבוץ בארי

וביתר יישובי העוטף ב-7 אוקטובר?

מה שבאמת קרה בקיבוץ בארי, לא היה כישלון צבאי להגן עליו ועל יתר יישובי העוטף, שאיפשר, כדברי הרמטכ"ל, את חדירתם של אלפי מחבלים. אלא משהו חמור לאין שיעור, שקדם לו בזמן, חמק מעיני הפרשנים הצבאיים, ומבקרי התחקיר לגווניהם. והוא שצה"ל נערך בכלל  לאבטחת הגבול עם הרצועה, במקום להגנת הנגב המערבי ותושביו, מפני אפשרות של התקפה צבאית מצד חמאסטן. משכך, לכוחות ולאמצעי האבטחה שהוקצו למשימה, לא היה שום סיכוי לעצור את התקפת צבא חמאס. אלא לכל היותר לצמצם את מימדי האסון, לו התקבלה ההתראה במועד.

עניין המחייב הסבר קצר. הגנה, כפי שידקלם כל בוגר פו"ם, היא החזקה בין צורות הקרב. מטרותיה להחזיק בשטח, להכשיל את התקפות האוייב, ולגרום לו תוך כדי כך מקסימום אבידות, שייקלו להדוף אותו בהתקפת נגד. תורת הלחימה של צה"ל מונה ארבע צורות הגנה, אך מדגישה, שלנוכח הקירבה בין העורף לחזית, לא ניתן  להגן על ריבונות המדינה בשיגרה, אלא באמצעות  'הגנה קבועה'. שפירושה מערך אבטחה – לאורך הגבול. ומערך אחזקה, הכולל מוצבי לחימה, השולטים באש על מכשולים ושטחי השמדה, בסיוע ארטילריה, חמ"מ ומסקר"ים – בעומק. ואחרון, כוחות עתודה, שיבצעו התקפות נגד וימנעו מהאויב לפרוץ את קו הבלימה, ולהגיע לעורף האזרחי.

מיותר לציין שמדובר בתיאוריה צבאית, שיישומה המעשי בשטח מאתגר בלשון המעטה. שכן חלק מהיישובים, כגון נתיב העשרה ונחל עוז, ממוקמים ממש על קו המערכת. שטחי העיבוד החקלאי ביישובים המרוחקים מעט יותר, משתרעים עד לגדר. לכן לא ניתן היה למכשל אותם. מעברו השני של הגבול, הבנייה האינטנסיבית שיזמו הפלסטינים, בסמוך למכשול, צמצמה משמעותית את הטווחים, והותירה דקות ספורות להתראה על התקפה. מדובר ברשימה חלקית ביותר, אך כזו המעידה שהיו סיבות טובות, להניח בצד את התיאוריה כפשוטה.

ואחרי שאמרנו זאת, נותרת בעינה השאלה, האם צה"ל באמת הבין, שעל  מנת להגן על שלמותה הטריטוריאלית של מדינת ישראל, ועל ביטחון אזרחיה החיים סמוך לגבול עם חמאסטן, הוא צריך להיערך אחרת  מכפי שנערך... ונראה לי שהתשובה לכך שלילית. רמז לכך ניתן למצוא בדברי דו"צ שכתב בהקדמתו לתחקיר: "...צה"ל לא נערך למתאר חדירה נרחב, הכולל ריבוי מרחבי חדירה על ידי אלפי מחבלים, התוקפים בעשרות מוקדים במקביל כפי שקרה בשבעה באוקטובר. תרחיש הייחוס עסק בחדירות בודדות ונקודתיות. לתרחיש זה התאמנו הכוחות ולאורו נקבעה פריסת הכוחות..."

דובר צה"ל מאושש אם כן את הטיעון, שצה"ל נערך לאבטחת הגבול כדי למנוע חדירות בודדות ונקודתיות. ולא להגנה על ריבונותה של מדינת ישראל, מפני התקפה של צבא חמאס. אם היינו שואלים בוגר פו"ם, מה ההבדל בין אבטחה להגנה... הוא היה עונה, שאבטחה אינה צורת קרב. אלא מאמץ  משני, הכולל סדרת פעולות, שמטרתן לסייע לכוח העיקרי במלחמה, לבצע את משימותיו, עם מינימום הפרעה, מצד האוייב. ומוסיף, שבתום המערכה, הצורך לבסס שליטה על המרחב, ולמנוע פעילות עוינת, הופך את מאמץ האבטחה ממאמץ משני לעיקרי. מה שמתבטא בהצבת שמירה על מחנות, מתקנים אסטרטגיים, וישובים אזרחיים. פטרולים, תצפיות ופעולות ביטחון שוטף נוספות, שיעודן לאתר ולסכל איומים.

אבל (היה בוגר פו"ם מוסיף בתוקף) אבטחה, מעולה ככל שתהיה אינה הגנה! שכן לעולם לא יהיה בכוחה לעצור התקפה צבאית.

צריך להודות ביושר, שהפעם האחרונה שבה צה"ל נערך למשהו הקרוב להגנה על הנגב המערבי, היתה טרם ההתנתקות. לאחריה אבד העומק  שהעניקה האחיזה ברצועה. היישובים 'העורפיים' של פעם, מכרם שלום ועד נתיב העשרה, שאובטחו באמצעות גדר אינדיקטיבית ופטרולי בט"ש לאורכה, הפכו מכאן ואילך לקו החזית. הסד"כ הסדיר שהוקצה לאוגדת עזה לשם ביצוע משימותיה, הצטמצם עקב כך בלמעלה משליש. מפקדת האוגדה והחטיבות, שנפרסו בעבר מרפיח בצפון ועד עזה בדרום, רוכזו למן שנת 2009 – מטעמים כלכליים – ובניגוד לכל הגיון צבאי, בשטח של פחות מקמ"ר במחנה 'רעים'. וזאת בהמשך לאותו כשל דוקטרינרי, שהועיד לצה"ל את משימת אבטחת המרחב במקום הגנה עליו. תהליך שהואץ לאחר הקמת 'זוהר דרומי', המכשול שנועד למנוע את חדירת הנוקבה דרך התת-קרקע. שההסתמכות עליו, גרמה להורדת העתודה המרחבית והפיקודית, מן הסד"כ. כמו גם להטמעת שינויים אירגוניים ותורתיים נוספים, שלא נכנס אליהם כאן.

 את חותמת הכשרות הסופית לכל האמור לעיל, סיפקה תפיסה בשם 'הגנה רב מימדית'. שפורטה במסמך שחיבר צוות בראשות ר' אמ"נ האלוף הרצי הלוי בשנת 2020. ('בין הקטבים' 28-30).  שקבעה, שלנוכח הצורך להגן על גבולות המדינה, ובהיעדר עומק והתראה בעין, כמו גם לנוכח מגבלות הסד"כ – צריך לאמץ קונץ פטנט טכנולוגי. שיכלול ליבה מודיעינית אחודה, שתסנכרן באמצעות קישוריות גבוהה ובינה מלאכותית הררי מידע, שיאספו מערכות האיסוף וניטור מולטידיסיפלינריות ביבשה, בים באויר ובסייבר. יהפכו אותן תוך דקות, באמצעות אלגוריתמיקה מתאימה, לידע שיתורגם למטרות, ולאש הגנה הורגת, שימטירו כוחותינו על אויב שינסה לחדור לשטחנו. כל זה, כפי שכותב הרצי: "...יכול להעלות את הסיכוי שנהיה מוכנים בזמן, במקום ועם היכולות המתאימות."          

ובכן, זה לא קרה. לא משום שהטכנולוגיה, שבה השקענו מיליארדים, איכזבה. אלא משום שחמאס איכזב. והחליט הפעם לתקוף באמצעות צבאו את הנגב המערבי – במקום לבצע 'סתם' חדירה. כדי להבטיח את הצלחתו, הוא ניטרל את שלל המערכות והאמצעים הטכנולוגיים שעלולים היו להקשות עליו. ובמקביל  לכך, פרץ עשרות פרצות במכשול החכם, חדר עם סד"כ חטיבתי לעומק השטח, חטף מאות חיילים ואזרחים, והגיע קרוב לב"ש. בקיצור – פעל ההיפך ממה שאמור היה לעשות.

לא יהיה זה מוגזם לנחש, שגם אילו: מפקדת אוג' עזה לא היתה מוציאה למעלה משליש מחייליה לחופשת  החג, ומכניסה – בעקבות קבלת ההתראה בשלוש בבוקר – את אלו שנותרו 'לכוננות עם שחר', קולטת שתי פלגות דובדבן ושני צוותי טקילה במקום אחד, ואילו... ואילו...ואילו... גם אז, כנראה ניתן היה לכל היותר לצמצם את מימדי האסון, אבל לא למנוע מחמאס לכבוש את המרחב. משום שעל מנת לסכל התקפת אוייב בהצלחה, צריך להיערך להגנה ולא לאבטחה.

חוכמה בדיעבד היא חוכמה קטנה. אבל לפעמים גם בה יש צורך. לבטח לנוכח המציאות הנוכחית בצפון, וזו שתלווה אותנו כנראה גם בהמשך. נחזור ונאמר, הכשל בהיערכות צה"ל לאורך הגבול עם חמאסטן, נבע מכך שהוא נערך לאבטחת המרחב ולא להגנתו. היערכות להגנה, במציאות שקדמה ל-7 אוקט' ולנוכח האילוצים שנמנו קודם, ובראשם היעדר העומק וקירבת היישובים לגבול, חייבה לנקוט בצעדים אחרים, כמו בניית מוצבי לחימה נוספים על אלו הקיימים. שילוש סד"כ הטנקים, פריסת סוללות ארט' במרחב, העמדת כוחות חי"ר בעתודה לשם ביצוע התקפות נגד. הצבת מסקרי"ם בכוננות 7 דקות, כיתת חיילים בכל יישוב הקרוב לגדר. עיבוי כיתות הכוננות, ציודן באמל"ח המתאים, ושיפור מוכנותן להגנה על יישובם. חלק מזה מתבצע כרגע – בדיעבד – בשטח.

יש להכיר בעובדה, שצה"ל 'הקטן והחכם' שלנו, היה מתקשה מאוד להגן כהלכה, על שטחה הריבוני של מדינת ישראל בצפון, בדרום, ביו"ש ובמקביל להוסיף להתאמן. עם מערך מיל' מדולדל, לוחמים המשרתים שנתיים וחצי במקום שלוש, תהליך רב שנתי של ירידה בגיוס ליח' קרביות, ופטור משירות לכל החפץ בכך. שנבעו מן הלחץ האינטנסיבי והמתמשך על מערכת הביטחון, מצד האליטה הכלכלית, התרבותית, והתקשורתית בישראל. והקיצוצים שכפו 'נערי האוצר', על מנת ליצור, כטענתם, איזונים מתאימים בין צורכי הביטחון הפוחתים (לכאורה...), לצרכים האזרחיים הגוברים, אשר שחקו עד דק את העקרון של 'כל העם צבא', ופגעו ביכולת לקיים  היערכות הגנתית אפקטיבית, לאורך קו גבול נרחב, הכולל כ-120 ק"מ בגבול לבנון, ועוד כ-60 ק"מ נוספים בגבול הרצועה, לאורך זמן.

שלוש הערות לסיכום:

הראשונה – עם תקציב של 70 מיליארד ש"ח לשנה, לוחמים נפלאים, ארסנל נשק מתקדם, וסמכויות שאין לשום צבא אחר במדינה דמוקרטית,  מצופה היה מקברניטי צה"ל, לעשות את הנדרש מהם. ולהגן על ריבונות המדינה ועל חיי אזרחיה בדרום, בצורה מקצועית הרבה, הרבה, יותר. הטענה שהמחדל אירע בגלל ההתנתקות, או 'מזוודות הכסף'... שקולה לטענה, שמשק כנפי הפרפר ביערות האמזונס, הוא שגרם לצונמי ההרסני בדרום מזרח אסיה בשנת 2004.

השנייה – מי שאחראים למחדל, לא פחות מאלו שכבר הודו בכך, הם הלשעברים, המככבים באולפני הטלוויזיה. רמטכ"לים, אלופי פד"מ, ראשי אמ"צ ואמ"נ, משנת 2007 ואילך. אשר יצקו את יסודות תפיסת האבטחה הקלוקלת בתודעה. והכתיבו את הפריסה הפגומה, של המפקדות ומוצבי הקבע בשטח. שלא ניתן היה לשנותם בדיעבד, אחר שהגיעו למסקנה, שחזרה על עצמה בתוכניות העבודה הצה"ליות, ולפיה, אם לצטט מתר"ש  'גדעון' של גדי איזנקוט, את הדגש בהגנה, צריך לשים על הגנה מרקטות לנוכח:  "...הירידה באיום התמרון לשטחנו, והותרת איום חדירה מוגבלת לשם פח"ע או הישגיים תודעתיים..." כתרחיש הייחוס להגנה.

מכאן להערה השלישית –  בשבועות הקרובים עתידים להתפרסם עוד כ-20 תחקירים צבאיים, בנוגע לאירועים ביתר יישובי העוטף. בכולם, מן הסתם תחזור המסקנה, שצה"ל כשל בתפקידו משום שהוא לא היה ערוך ל – 'תרחיש הייחוס' של חדירת אלפי מחבלים. זה המקום להעיר, שברמה הטקטית משתמשים, ולא במקרה, במושג המוחשי 'אוייב', ונערכים להגנה מפניו או להתקפה עליו, בהתאם. מי שנערך להגנה על בסיס 'תרחישי ייחוס' מעורפלים... מהמר על כך שהוא תמיד יהיה מעודכן ביחס לעוצמת האוייב, כוונותיו, תוכניותיו, כמו גם, העיתוי בו הוא יבחר לממשן, ויספיק להיערך לקראתם מבעוד מועד.

המציאות מוכיחה שזה לא כל כך מצליח. ולכן במקום לסמוך על המזל, עדיף אולי לדבוק בעקרונות התו"ל המוכחים, שהגנה הוא אחד החשובים בהם.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

אורי הייטנר

1. טוב שהשארנו סימן

מה משותף לארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?

כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעלייה הגדולה של אותן שנים.

25 שנים מלאו בשבוע שעבר למותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58, של מאיר אריאל, ואי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. וכמה חבל על כל אותה היצירה המאיר אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.

"הנר שלך מאיר עדיין בוער," כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני", ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות.

מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח, וכמעט לא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. ובימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה לכתוב דווקא עליו ביום הזיכרון ה-25 של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות. יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של גל האנטישמיות חסר התקדים מאז 7 באוקטובר ובהשראת הטבח, יהיה עלייה גדולה של רבים מיהדות צפון אמריקה ודרומה ואירופה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.

הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל, והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עימנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון, ומהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.

בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן." מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

אחרי הפיסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי." "אתה לא נראה כל כך ישראלי." וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר... צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי... למבטא המוזר. 'ביטֶה ביטֶה' זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם.

איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם." זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עימו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.

בבית האחרון שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. וחלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן." הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור."

ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באילתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערבייה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני, ולא מלחמה נגדו.

לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים" כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנפטר לפני עשרים וחמש שנים. ואפשר להזיל דמעה גם לזכר שאר המשתתפים בשיר שאינם עוד עימנו – צביקה פיק, אריק לביא, יבגני שפובלוב ודן תורן.

לפני כמה וכמה שנות אלף

נפרדנו אני ואחי

הוא לכיוון של הקרירים האלה

אני לדרום מזרחי

יובלות על יובלות לא התראינו

ופתאום נפגשנו כאן

לא היכרנו כל כך השתנינו

טוב שהשארנו סימן

מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי

בבכי צחק לי אחי

אתה לא נראה כל כך ישראלי

בטח שלא תנ"כי

כן, כל הצבעים עוד יזהירו

לכל הצדדים בעולם

לראות כולם את כולם

וכל הצדדים עוד יכירו

בגוונים השונים את עצמם

ויותר הצבעים לא יסתירו

אדם מאדם דם מדם

מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי

למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנ"כי?

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו...

פולנים התנפלו על מרוקו

רוסים נכנסו בתימן

מצרים חטפה מטורקיה

שבדרך תקעה את יוון

איך שביניהם הסתבכנו

כבר סופר אף כי לא יאומן

אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו

אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן

הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע

כל פס רוצה לקלף לי את העור

הו פסים פסים פסים שלי

אני לא אשתגע לא אשתגע

רק אתן לגוונים מעט אור

כן, כל הצבעים עוד יזהירו...

2. צרור הערות 21.7.24

* אז מה? נפנה את תל-אביב?

* מחויבת המציאות – המתקפה בתימן – מחויבת המציאות. טוב שנעשתה. ברכות לראש הממשלה, לשר הביטחון ולצה"ל על ההחלטה והביצוע.

* הטריבונל הפוליטי – בלילה שבין חמישי לשישי הותקפנו מתימן. אין לנו גבול משותף עם תימן. אין לנו סכסוך גבול איתם. אין לנו שום עניין איתם. מעולם לא פגענו בתימן. מעולם לא איימנו על תימן. אבל תימן תקפה אותנו, כחלק ממהלך איראני שנועד ליצור עניבת חנק סביב מדינת ישראל, בניסיון להשמידה.

ויהי בוקר ויהי צהריים, ובהאג ישב טריבונל לדון את ישראל. הוא לא דן על ההתקפה התימנית על ישראל. היא, כנראה, חוקית בעיניהם. הוא לא דן בעובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שעומדת במלחמה על עצם קיומה. הוא לא דן באיראן שבמשך עשרות שנים ממוקדת במהלכים שנועדו להשמיד את ישראל. הוא דן את ישראל.

נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 היא איום קיומי מידי וממשי על ישראל. אם טבעת החנק על ישראל תהיה כאשר כביש 6 הוא גבולנו המזרחי, סיכויינו להתקיים קלושים. אם מתקפת 7 באוקטובר היתה מהמדינה הפלשתינאית בקווי 67', בכמה מקומות רוחב המדינה צר יותר מהמרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים. פלישה כזו לגוש דן, האזור צפוף האוכלוסין ביותר בארץ, היתה מסתיימת בעשרות אלפי נרצחים, אם לא למעלה מזה. יושב לו הטריבונל הפוליטי בהאג ודן בכובד ראש בדרך לנסח בניסוח משפטי את העמדה המדינית של גימודה של ישראל לממדים שאינם בני הגנה.

ראינו איך הטריבונל דן בכובד ראש בסוגיה המטורללת האם ישראל מבצעת רצח עם, ולא שלל את עלילת הדם האנטישמית הזאת (עוד אין פסק דין סופי). ראינו איך הטריבונל שולל את זכותה של ישראל להגן על עצמה אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר ועומד להוציא צווי מעצר נגד מנהיגי ישראל, הצד המותקף והמתגונן. אין לנו ברירה אלא לצפצף על כל פסיקה אנטי ישראלית של הטריבונל הזה, ולא לסכן את קיומנו כדי להתייפייף בפני חורשי רעתנו.

* ראש הטריבונל – נוואף סלאם, ראש בית הדין שדן את ישראל בהאג, הוא פוליטיקאי לבנוני, אנטי ישראלי, עויין ביותר. כשגריר לבנון באו"ם, היה אחד הגרועים במתקפות על ישראל. הוא התמודד בעבר על ראשות ממשלת לבנון ולא מן הנמנע שיתמודד גם בעתיד, ולשם כך הוא חייב לקבל את תמיכת חיזבאללה. עצם בחירתו להיות אב בית הדין או אפילו חבר ההרכב שדן בנושא, מעידה כאלף עדים שמדובר בטריבונל פוליטי, שכל מילה משפטית שלו היא כסות לאג'נדה אנטי ישראלית. בית המשפט בהאג הוא ארגון רקוב שיש לשים קץ לקיומו, ולהקים תחתיו ארגון חדש, שיהיה מחויב לצדק, לזכויות האדם ולשלום.

* "בית דין" מוטה ועויין (אך צודק בטיעון אחד) – הטריבונל בהאג כל כך מוטה וכל כך מנותק; מכל כיוון שנבחן את נאומו של הפוליטיקאי הלבנוני, נמצא עדות על ניתוק ועל עוינות בסיסית לישראל.

התעלמות מוחלטת מזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, זכות שהוכרה עוד בידי חבר הלאומים שכל החלטותיו אומצו בידי האו"ם עם הקמתו והיו לאחד מיסודות תכנית החלוקה. ארץ ישראל שהוכרה כארצו של העם היהודי בידי חבר הלאומים, כללה את שתי גדות הירדן. כל תוכניות החלוקה מאז, שגימדו את שטח ארץ ישראל שיועד לעם היהודי, יצאו מנקודת מוצא שזו חלוקה של ארץ ישראל, כלומר לא שלילת הזכות והזיקה של העם היהודי על אותם חלקים במולדתו, אלא ניסיון לפתור את הסכסוך על אותה כברת ארץ. בוודאי שההתייחסות לאחיזתנו בשטחי ארץ ישראל כאל כיבוש זר, כאילו זו איזו קולוניה זרה של מעצמה אירופית מעבר לים – הזויה.

התעלמות מוחלטת מכל ההיסטוריה של הסכסוך, לפני קום המדינה ומקום המדינה ועד היום. היסטוריה של סירוב מוחלט של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית, ומלחמה מתמדת נגדה. העובדה שכבר ביומה הראשון ישראל הותקפה במטרה להשמידה, והמתקפה בשבעה באוקטובר היא המשך ישיר שלה. התעלמות מכך שכל שטח ארץ ישראל שבידינו מחוץ לגבולות החלוקה, הוא תוצאה של תוקפנות נגד עצם קיומנו. התעלמות מן העובדה שאנו קיבלנו את תוכנית החלוקה, אך נכפתה עלינו מלחמה. שאנו השלמנו עם קווי שביתת הנשק ב-1949 וגבולותינו הורחבו במלחמה שנכפתה עלינו מתוך התאווה להשמיד את ישראל ו"לזרוק את היהודים לים," כפי שהאוייב שלהב את עצמו. התעלמות מהסכם אוסלו, שכל שטח שישראל נסוגה ממנו על פי ההסכם, הפך לבסיס טרור ורצח נגדנו.

ניקח את עזה, לדוגמה. באוסלו ישראל נסוגה מ-90% משטח הרצועה. 90% אלו היו בסיס לטרור רצחני נגדה. אף על פי כן, ישראל נסוגה בהתנתקות מ-10% הנותרים, במחיר אכזרי של עקירה וחורבן של חבל התיישבות, גירוש אלפי אנשים מבתיהם ונישולם מאדמתם, ואפילו עקירת הקברים. הפלשתינאים קיבלו את כל רצועת עזה בדיוק כפי שהם אוהבים את "פלשתין פרי" – יודריין לחלוטין. נקייה מיהודי אחד, חי או מת. והרצועה הזאת מיצתה את כל קיומה, את כל משאביה, את כל מהותה, למטרה אחת ויחידה ואין בילתה – המשך הטרור, הרצח, פשעים נגד האנושות כמו ירי בלתי פוסק במשך כל השנים של רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. והשיא – מתקפת הרצח והאונס בטבח 7 באוקטובר. היישות הפלשתינאית העצמאית ברצועת עזה ש"שוחררה" מ"אקיבוש" היתה ליישות של השמדת יהודים. עומד הפוליטיקאי הלבנוני העויין, ואומר את הטענה האבסורדית המרושעת, שאחרי ההתנתקות... הכיבוש ברצועת עזה נמשך. לנוכח האמירה הזאת, איך עלינו להבין את דרישתו מישראל לסגת מיהודה ושומרון ולעקור משם את יישוביה? כצעד, שאחריו עוכרי ישראל כדוגמתו יצדיקו את המשך הטרור הרצחני, המשך הרצח והאונס, כפי שהם הצדיקו זאת בעזה אחרי שישראל נסוגה. הטיעון שלהם יהיה ש... הכיבוש נמשך. למה? ככה. איך נמשך? כפי שבעזה הוא נמשך. זה מטורף. 

כמובן שאין אף מילה על ביטחון ישראל, על זכותה להגנה עצמית, על זכותה לגבולות בני הגנה, על העובדה שהיא מדינה קטנה המוקפת באוקיינוס של אויבים החותרים להשמידה, כולל כאלה שחתמו עימה על הסכם שלום, ואנו רואים את הסיוע של מצרים וירדן לטרור.

רק טענה אחת שהוא השמיע נכונה, למרבה הבושה. חוסר האונים של ישראל בהתמודדות עם הטרור הבן גבירי ביו"ש. העובדה שישראל אינה מצליחה לשים קץ לתופעה הנוראית הזאת ואף ממנה את הדוצ'ה של המחבלים הללו לשר בכיר בממשלה, היא התחמושת הקטלנית שאנו מספקים באיוולתנו לגרועים שבאויבינו. הכישלון הזה הוא מתנה לאנטישמים. על ישראל להילחם מלחמת חורמה בתופעה הבן גבירית הזאת, לא כדי לרצות אחרים, אלא כדי לטהר את עצמנו מהזוהמה שפשתה בנו.

* צביעות העולם: קפריסין הטורקית כמשל – אתמול לפני יובל שנים, ב-20 ביולי 1974, פלשה טורקיה לקפריסין, חמישה ימים לאחר הפיכה צבאית של ארגון קפריסאי פרו יווני שחתר לסיפוח קפריסין ליוון. טורקיה התכוונה לכבוש את האי כולו, אך בשני מבצעים גדולים הצליחה לכבוש רק את השליש הצפוני של האי, שם הקימה את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין," מדינה כביכול עצמאית, אך למעשה מחוז הנשלט בידי טורקיה. טורקיה "עודדה עזיבה" כלומר גירשה כ-200,000 יוונים מצפון קפריסין, קלטה הגירת 60,000 טורקים מקפריסין ויישבה את צפון קפריסין ביישובים טורקיים של אזרחים טורקיים שעברו לקפריסין כדי ליישב אותה.

אף שהעולם התנגד לפלישה ואינו מכיר ב"מדינה" העצמאית, אין דרישה מטורקיה לסגת מקפריסין, אין עיצומים על  טורקיה וגם לא איומים בעיצומים, העולם מכיר דה-פקטו בכיבוש הטורקי של צפון קפריסין, ובוודאי שאיש אינו מעלה על דעתו לדרוש את גירושם של המתנחלים הטורקים מקפריסין. בוודאי שאין אובססיה של טיפול ארגוני האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים בנושא, המתקרבת לאפס קצה האובססיה החולנית כלפי המדינה היהודית.

אין דמיון בין התוקפנות הטורקית בפלישה לקפריסין ובכיבוש צפונה, לבין שחרור חבלי מולדת במלחמת מגן מול תוקפן שניסה להשמיד את ישראל. ובכל זאת, בולט הפער בין הדרישות שמופנות לישראל לבין העובדה שהן אינן מופנות לטורקיה. זה ביטוי לצביעות העולם, וזאת עוד לפני שאמרנו מילה על הצביעות של טורקיה.

* מורכבות סוגיית החטופים – סוגיית החטופים היא אחת הסוגיות המורכבות והקשות ביותר שעמדו אי פעם בפני ישראל. חבל שגורמים פוליטיים אינטרסנטים רידדו אותה בדמגוגיה פופוליסטית לפלקט. אחד הדברים המכוערים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפיכת סוגיית החטופים מקונצנזוס לאומי לסלע מחלוקת פוליטי. גורמים פוליטיים מצאו כבר בשלב מוקדם של המלחמה בנושא הכואב של החטופים הזדמנות לגריפת הישגים פוליטיים ולתדלוק המחאה, ויצרו משוואה דמגוגית, שעל פיה סוגיית החטופים עומדת בפני עצמה ויש מחלוקת בין מי שרוצים לשחרר את החטופים לבין מי שאינם רוצים לשחרר את החטופים, מטעמים זרים, ומאינטרס פוליטי אישי. למרבה הצער, אותם גורמים שתפסו טרמפ על הסוגייה, הצליחו להטות לצידם את מרבית משפחות החטופים, שמבחינתן, בצדק, סוגיית ילדיהם החטופים היא חזות הכול. וכך, לאורך חודשים ארוכים, חמאס הציב תנאי כניעה לישראל, כאלה שאי אפשר לקבל. תנאי כניעה, שאילו האחריות היתה על כתפיהם של הקיצוניים במבקרי הממשלה בנושא, גם הם לא היו מקבלים. קל להיות דמגוג ופופוליסט, כשאין עליך אחריות. ואף שממשלת ישראל הלכה עוד ועוד ועוד ועוד לקראת דרישות חמאס בעוד חמאס לא זז, עד לאחרונה, כהוא זה מדרישתו לכניעה ישראלית מוחלטת, הם הובילו מאבק חריף ואלים נגד הממשלה, שרק חיזק את עמדת חמאס ובכך מנע אפשרות לעסקה.

הצעת נתניהו היא הצעה מרחיקת לכת והתקפלות מרוב עמדות ישראל עד שהוצעה. חמאס מיהר לדחות אותה, ונענה מיד בהפגנות סוערות בישראל נגד... ממשלת ישראל בדרישה ממנה (!) לעסקה עכשיו. הפגיעה הקשה ביותר בקידום שחרורם של החטופים, הייתה החודשים הארוכים של הדשדוש וההימנעות מהמשך התמרון וממלחמה עצימה, בין העסקה הראשונה לכניסה לרפיח ולציר פילדלפי. בעיניי, המלחמה מנוהלת בצורה כושלת מאוד, ובעיקר באשמת הדרג המדיני, כלומר ראש הממשלה ההססן, הפחדן, הדחיין, שמתקשה באופן קיצוני לקבל החלטות קשות. היו אלה חודשים ארוכים שבהם לא היה שום סיכוי לעסקה, כי בהיעדר לחץ אפקטיבי על חמאס, אין שום סיבה שיתפשרו.

חידוש הלחץ הצבאי בשבועות האחרונים הביא לראשונה מאז תחילת המלחמה, לאותות של שינוי והתגמשות בחמאס ותחילת ירידה מן העץ. השינוי הזה מעמיד בפנינו דילמה מורכבת מאוד. מצד אחד, אם יש סימני שבירה אצל האוייב, יש להגביר את הלחץ ולהביא לשבירתו ולכניעתו. מצד שני, יתכן שיש לאוייב קווים שאותם בשום אופן לא יחצה ואנו עלולים לאבד סיכוי והזדמנות לעסקה בתנאים שניתן לחיות איתם. דילמה קשה במציאות מורכבת.

מציאות מורכבת – זה בסיס הדילמה מהיום הראשון של המלחמה. וכפי שאלה שמציגים את הסוגייה כבעד או נגד שחרור החטופים מתעלמים מן המורכבות, כך גם אלה שמתעלמים מסוגיית החטופים ובוחנים את מחירו של הסכם אפשרי כעומד בפני עצמו – בעד או נגד יציאה מפרוזדור נצרים, כדוגמה, או מציר פילדלפי וכן הלאה. כאילו אין חטופים במשוואה, וכאילו אין משמעות לזמן שחלף מאז חטיפתם, לגיהינום שבו הם שרויים ולעובדה שחלקם כבר נרצחו בידי חוטפיהם וגם אחרים עלולים להירצח. אלה שמתעלמים מסוגיית החטופים כאילו אינה חלק מן המשוואה, הם תמונת הראי של מי שמתעלמים מהמחיר של כניעה, שעלול להביא לעוד אירועים כמו שבעה באוקטובר בעתיד או למציאות, שבה תושבי הנגב המערבי לא יחזרו לבתיהם.

בתחילת המלחמה, כתבתי שעל ישראל להציע לחמאס עסקה של "כולם תמורת כולם," כלומר שחרור כל המחבלים שבידינו תמורת שחרור מיידי של כל החטופים, אך מצד שני, סירוב מוחלט של ישראל לקשור את סוגיית החטופים עם תביעות כלשהן תמורת החטופים ובעיקר מתביעות הנוגעות למלחמה. הטלתי ספק אם חמאס ייענה להצעה, אך חשבתי שיש להציע אותה, כדי לנסות בכל זאת למצות את הסיכוי, שחמאס יראה בה הצעה שאי אפשר לסרב לה. הצעה כזו תוכיח לציבור הישראלי כולו ובעיקר למשפחות החטופים עד כמה אנו רציניים בנכונות שלנו לשלם מחיר כבד ביותר, כדי לשחרר את החטופים. סברתי שאם חמאס יסכימו הרווח יהיה כפול. גם שחרור החטופים וגם יכולת להילחם בחמאס בעוצמה בלתי מוגבלת, ללא החשש מפני פגיעה בחטופים, שהקשה מאוד מאוד על הלחימה מתחילתה ועד עתה. אם חמאס יסרבו, יהיה קונצנזוס לאומי רחב סביב המלחמה, מתוך ידיעה שבאמת ניסינו הכול.

לצערי, ישראל לא נהגה כך. אבל בדיעבד, אני סבור שההצעה היתה נדחית, כי מבחינת חמאס שחרור האסירים הפך משני לעומת הישרדות הארגון, שלטונו וחיי מנהיגיו, והחטופים היו לתעודת הביטוח שלהם.

יש לישראל חובה מוסרית לשחרר את החטופים גם במחיר כבד וכואב, אך לא בכל מחיר, בטח לא במחיר שעלול לעלות לנו בנהרות של דם. ברור שאסור היה לקבל את דרישת הכניעה של חמאס – הפסקת המלחמה, נסיגה מוחלטת של ישראל, הישארות חמאס בשלטון וערבויות בינלאומיות שישראל לא תילחם בטרור בעזה ולא תפריע לחמאס לשוב ולהתעצם. היום, כאשר הלחץ הצבאי על חמאס גורם להם להתחיל לרדת מן העץ, ניתן לשקול, לצד המשך הלחץ הצבאי, עסקה שבה נשלם מחירים קשים וכואבים, אך לא כל מחיר.

התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבוים ולעסקת שליט, אך כאן המציאות שונה. ההבדל אינו רק מיספרי, אף שיש משמעות רבה למיספר החטופים, אלא גם להרכב האנושי של החטופים והיות רובם אזרחים שנחטפו מבתיהם בשל מחדל חמור של המדינה. יש הבדל בין חייל שנפל בשבי לבין תינוק וקשיש שנחטפו ממיטותיהם. האם הם צריכים לשלם את מחיר המחדל והכישלון? האם הם צריכים לשלם את מחיר החודשים הארוכים של הדשדוש?

יש להגיע לעסקה. וברור שזאת תהיה עסקה רעה מאוד. וברור שהמחירים שלה יהיו כאלה שבשום אופן לא היינו מעלים על דעתנו לשלמם, אלמלא היו לנו 120 חטופים בידי האוייב. זאת המציאות. אך, כאמור, לא בכל מחיר. ואסור להסכים לדה-לגיטימציה להתנגדות לעסקה בשל מחירה. את עמדתי, בעד או נגד העסקה, אוכל לקבוע רק כאשר אכיר את תנאיה.

ועוד דבר. בעיניי, עסקה שנעשתה תחת סחיטה, והחטיפה היא סחיטה קלאסית, מותר וצריך להפר. אך מוקדם לדבר על כך.  

*  הצלחתו – הצלחתנו – נתניהו הוא מבחינתי יריב פוליטי מר וראש ממשלה כושל. אך כאשר הוא יוצא בשליחות מדינית חשובה בשעת מלחמה, מבחינתי הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה שלי. אני תומך בו ומאחל לו מכל הלב הצלחה בשליחותו. הצלחתו היא הצלחת מדינת ישראל. הצלחתו היא הצלחתי, כאזרח מדינת ישראל.

אין ספק שאחד הנושאים המרכזיים בשליחות, הן בחלקיה הסמויים והן בחלקיה הגלויים, הוא החטופים. בחלק הגלוי מטרתו היא הנחלת התודעה העולמית לחטיפה הנוראה והגברת הלחץ על הספונסרים של חמאס, כדי לקדם את סיכויי שחרורם. טוב עשה נתניהו כשהזמין את נועה ארגמני ואביה, יעקב, להצטרף אליו. טוב עשו השניים כשניאותו להזמנה. תרומת שליחותם למאבק לשחרור החטופים גדול יותר מאלף הפגנות.

למרבה הצער, אלה שהפכו את סוגיית החטופים מקונצנזוס לאומי לסלע מחלוקת פוליטי, המשתמשים בסוגייה לקידום אג'נדות פוליטיות שאינן קשורות לנושא – באטרף. מבחינתם – נועה ארגמני ואביה עורקים מהתפקיד שאליו לוהקו בידיהם. הם מפעילים לחץ כבד על משפחת ארגמני לא לנסוע. כבר איימו עליהם שיפגינו נגדם. רוגל אלפר כבר השתלח בהם בפשקוויל נאצה, ואמר שהם (!) בחרו צד בפעולה פוליטית ובכך הפכו יעד לגיטימי למתקפה פוליטית.

אני מקווה מאוד שיהיה לנועה ואביה החוסן לעמוד בלחצים ולעשות את המעשה הנכון, כפי שמצפונם מורה להם.

* אמירה מקוממת (שלא נאמרה) – סערה ציבורית חריפה בעקבות דבריו המקוממים והאטומים של נתניהו, שלפיהם "החטופים סובלים אבל הם לא מתים," כהצדקה לכך שאין מה למהר, הכול בסדר. הביקורת על הדברים מוצדקת.

אלא מה? הם לא נאמרו. סולימן מסוואדה הביא ב"כאן 11" את התמלול המלא, והדברים אחרים, אחרים לגמרי: "מפעילים לחץ נגדנו במקום על האוייב, על חמאס. המחבלים מתים שם, המפקדים שלהם מתים שם, הבכירים שם לוחצים עליהם ואומרים לסינוואר להיכנע. אז אני אומר: אנחנו ננסה להכניס לו את זה לראש ולהכניס לו כדור בראש. אנחנו לא נאבד את החטופים שלנו. הם בחיים. הם לא מתים, אבל מצבם קשה ולכן אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להוציא אותם במהירות הגבוהה ביותר. אני לא פוסל שום צעד בנושא הזה."

תהום פעורה בין התמלול לבין ההדלפה השקרית והמרושעת.

* היררכיית המחדל – בדיעבד, הייתה זו טעות לפרסם בנפרד את תחקיר בארי. מחדל בארי אינו עומד בפני עצמו. הוא נגזר מהמחדל הכולל. פרסום תחקיר בארי לפני התחקיר הכולל, יצר תחושה כאילו צה"ל מסתיר את המחדל הכולל, שעליו אחראים בכירי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום ובכירים נוספים.

האמת היא, שתחקיר בארי מעיד על הרצינות והיסודיות של התחקיר הצה"לי, ואין לי צל של ספק שהתחקיר לא יטייח ולא יאתרג איש. אבל תעשיית השקרים וההסתה, שעסוקה כבר תשעה חודשים בהסתה נגד צה"ל, ניצלה את התחקיר הנקודתי, כביכול כ"הוכחה" לכך שצה"ל בורח מאחריות. פרסום התחקיר על בארי בנפרד מהתחקיר הכולל סיפק תחמושת לשונאי צה"ל.

אין לחזור על השגיאה. אין לפרסם עוד תחקירים חלקיים. יש לפרסם את התחקיר במלואו.

אך גם בכך יש בעייה. פרסום התחקיר הצה"לי בנפרד מחקירה כוללת של המחדל, בנפרד מפרסום מסקנות ועדת חקירה ממלכתית, שתכלול את הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה, כמוה כפרסום תחקיר בארי במנותק מהתחקיר הצה"לי המלא.

הבעייה היא, שנתניהו מפחד מחקירה ועושה הכול כדי למנוע אותה. הוא לא טיפש, הוא מכיר את מחדליו, הוא יודע שהוא האחראי והוא יודע שכל חקירה שאינה "חקירה" מטעם, תקבע את אחריותו. התירוץ הנבוב שלו למניעת הקמתה של ועדת החקירה, הוא שקודם צריך לסיים את המלחמה. אם זו היתה באמת הסיבה, הוא יכול היה להעביר בממשלה החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתתחיל את עבודתה מיד אחרי המלחמה.

בנאומו הסהרורי בכנסת, הוא אמר שכעת נלחמים בחמאס ולא מתעסקים בשאלה אם הגיעו צנצנות ריבה לגדוד מסוים. כלומר, הוא מתייחס לרצח של אלף מאתיים ישראלים, אונס המוני וקריסת המערכות שעליהן הוא מופקד, כאל צנצנות ריבה. יום קודם לכן, נער השליחויות שלו צחי הנגבי כינה את הטבח "תקלה". האם המיזם החדש של תעשיית השקרים וההסתה יהיה הכחשת הטבח?

* בדיוק שנה – ב-20 ביולי 2023, בדיוק לפני שנה, שריפה, שנוצרה כתוצאה מעבודת ריתוך במאגר מרום גולן, כילתה כשליש ממטע הכמהין של אורטל.

 אתמול, 20 ביולי 2024, שוגר מטח רקטות מלבנון לכיוון צפון הגולן. היו נפילות בקרבת קיבוץ אל-רום ופרצו שריפות. היה חשש שהשריפה תתפשט גם לשטח הכמהין שלנו.

צוות מתוך כיתת הכוננות שלנו הוקפץ להשתתף במאמצי הכיבוי, אך חוזל"ש במהרה, כיוון שכוחות מקומיים משתלטים על השריפה. כרם קיבוץ אלרום וקו מים של הקיבוץ נפגעו בשריפה.

* מיהו מחבל – עומד ראש הכנופייה הפרחח על דוכן הכנסת, כדי להשיב בתור שר (!) למרבה הבושה, להצעות לסדר, וצורח על הח"כים הערבים: "כל המחבלים החוצה. החוצה." וכמו שמגרשים בקר הוסיף "בררא בררא."

מופע האימים שלו הוא הפרשנות המוסמכת לטאקיה שלו. הוא הרי התמתן. הוא לא כמו כהנא. נכון? זוכרים את ההצגה המבוימת לתקשורת, כאשר חיפש לגיטימציה לא להיפסל? הוא יצא למצעד גזעני של הכנופייה בירושלים. אחד ממלוויו פתח בקריאות "מוות לערבים" והוא היסה אותו ואמר: "לא מוות לערבים. מוות למחבלים." ומיד, הערב-רב הכהניסטי החל לצעוק "מוות למחבלים."

אז מיהו מחבל? ראש הכנופייה הסביר מעל דוכן הכנסת שהח"כים הערבים הם מחבלים. כלומר, כשפלוגות הסער הכהניסטיות צועקות "מוות למחבלים" הם מתכוונים, למשל, לכל הח"כים הערבים. הם התכוונו גם לכל מי שבחרו בהם. בקיצור, מחבל = ערבי. הוא לא קורא להרוג את הערבים, רק את המחבלים. מי הם המחבלים? הערבים.

ובינתיים, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שקנו את הטאקיה שלו, הוא קיבל כוח לפרק את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית פשיסטית פרטית שלו. והוא ממשיך בדרכו לצבור כוח שיאפשר לו להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית.

* משחקת לידיו של ראש הכנופייה – היועמ"שית פסקה שמ"מ המפכ"ל יהיה מוגבל בסמכויותיו לקבל החלטות. אז מי יקבל את ההחלטות? ראש הכנופייה, כמובן. זה בדיוק מה שהוא רוצה. שלא יהיה מפכ"ל. שיהיה חניך תורן שיקבל ממנו את ההוראות. אם היה מדובר בשר אחר, הסכנה היתה פוליטיזציה של המשטרה, וגם זה חמור. במקרה הזה מדובר ברוח גבית לראש הכנופייה, במזימתו האפלה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית פשיסטית פרטית שלו. היועמ"שית נוהגת כאידיוטית שימושית של ראש הכנופייה, בהמשך לשופטי בג"ץ שהכשירו את השרץ ואפשרו את ריצתו לכנסת, ובכך המיטו עלינו את האסון הזה.

* אופוזיציה אוטומטית – הצבעת האופוזיציה נגד החזרת השירות בצה"ל לשלוש שנים היתה חסרת אחריות. היא הזכירה לי את האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, בתקופת ממשלת השינוי, שהצביעה במזיד נגד ביטחון ישראל, נגד חוק האזרחות והארכת תקנות יו"ש.

אופוזיציה אינה צריכה להיות אוטומטית, אלא עניינית, בוודאי כשמדובר בענייני ביטחון. במקרה זה מדובר בפיקוח נפש. קיצור השירות היה חלק מהטירלול של "צבא קטן וחכם." את מחיר הטירלול הזה אנו משלמים בריבית דריבית זה החודש העשירי. החזרת המצב לקדמותו הוא תיקון והוא הכרח המציאות. יישר כוחם של גדעון סער והימין הממלכתי, שנהגו באחריות והצביעו בעד, מספסלי האופוזיציה. אילו הייתי ח"כ מהאופוזיציה, הייתי מפר בנושא זה את המשמעת הסיעתית, כי בנפשנו הדבר.

* מלכוד ההצבעה של המשתמטים – ההצבעה של החרדים בעד החזרת אורך הגיוס לשלוש שנים מקוממת. איך אינכם מתביישים, שעה שאתם משתמטים מצה"ל, להצביע בעד הכבדת העול על הציבור המשרת. אילו הצביעו נגד, גם אז הצבעתם היתה מקוממת, לא פחות. לא זו בלבד שאתם משתמטים, אתם גם פוגעים בניסיונו של צה"ל לתקן את הנזק ולמלא את השורות.

הבעיה אינה הצבעה זו או אחרת, אלא עצם ההשתמטות הממארת.

* הנסיגה הסורית – בכל שנות הסכסוך, היה רק מקרה אחד שבו הערבים נסוגו משטחים, בהסכם מדיני. לפני 75 שנים, ב-20 ביולי 1949, נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. בהסכם זה, נסוגה סוריה מכל השטחים שכבשה בשטחה של ישראל אל עבר הגבול הבינלאומי. בין השאר, היא נסוגה משטח המושבה משמר הירדן ושיחררה את תושבי המושבה שנפלו בשבי.

ביום הכרזת המדינה, פלשו אליה כל צבאות ערב במטרה להטביעהּ בדם ולהשמידהּ בטרם החלה את צעדיה הראשונים. צה"ל, שקם תוך כדי המלחמה, גבר על מדינות ערב וניצחונו היה ברור. המלחמה הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לכל אחת משכנותיה. האחרונה, שעימה נחתם ההסכם, היתה סוריה. הסיבה לכך היא שבניגוד לשאר הגזרות, שבהן הפולש גורש מכל שעל במדינה וצה"ל הרחיב את גבולות המדינה וכבש שטחים נוספים, בגזרה הסורית נשאר כוח פולש סורי בארץ. לאורך חודשים ארוכים, בן גוריון התעקש שלא ייחתם הסכם שביתת נשק עם סוריה ללא נסיגה סורית אל הגבול הבינלאומי. הסורים התנגדו לכך בתוקף ואף דרשו נסיגה ישראלית מהגליל העליון, ששוחרר במבצע "חירם".

עמדת ישראל היתה חד משמעית, ללא שום נכונות לוויתור, והתלווה אליה איום לחדש את האש, לא רק כדי לשחרר את השטחים הללו אלא גם כדי לשחרר את הגולן כולו. ואכן, צה"ל נערך למבצע "אורן" לשחרור הגולן. המבצע כלל גם התקפה אווירית על דמשק.

העקשנות הישראלית והאיום בחידוש הקרבות השתלם. סוריה נאלצה לוותר. אולם ההסכם היה כרוך גם בוויתור ישראלי כואב – ישראל קיבלה את הצעת המתווך האמריקאי ראלף באנץ', חתן פרס נובל לשלום, והסכימה שהשטחים שמהן תיסוג סוריה יוגדרו שטחים מפורזים.

שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו צבא. משמעות הדבר, פגיעה בריבונות הישראלית. אולם ברור היה שאלה שטחים ישראליים ריבוניים לכל דבר, וכל פעילות אזרחית בהם מותרת. ישראל מימשה את ריבונותה בהתיישבות, והקימה בשטחים המפורזים את קיבוץ גדות על חורבות המושבה משמר הירדן, המושב משמר הירדן (הנושא בשמו את זכר המושבה שנפלה), הקיבוצים תל קציר, האון ומעגן והמושב אלמגור, וכן שטחים חקלאיים של קיבוצים ומושבים רבים ובהם דן, דפנה, שאר ישוב, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב ועוד. הסורים המציאו פרשנות יצירתית חסרת שחר לפירוז, כאילו מדובר בשטח הפקר ואסור לישראל לבצע פעילות אזרחית והתיישבותית באותם שטחים. הסוגייה הזאת היתה אחד התירוצים לתוקפנות הסורית המתמדת נגד יישובי הגליל והעמק, בשנים המרות והמדממות, שבהן הסורים ישבו על הגולן, עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

בהסכם עם לבנון, ארבעה חודשים קודם לכן, ישראל הסכימה לסגת מהשטח שהיה בידה, עד הליטני, אל הגבול הבינלאומי. השטח, שממנו ישראל נסוגה אז, הוא השטח, שממנו תוקף אותנו חיזבאללה היום. מי יודע? אולי, אם ישראל לא היתה נסוגה אז מאותם שטחים, היו נחסכות מאתנו כל המלחמות עם לבנון, כולל הנוכחית.

* המלחמה האנטישמית – ב-18 ביולי 1994, לפני שלושים שנה בדיוק, מחבל חיזבאללה חדר לבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית תופת, רצח 85 איש ופצע 330. איראן עמדה מאחורי הפיגוע, תיכננה אותו וסייעה לו לוגיסטית.

הטבח הזה הוא העדות המוצקה ביותר לאופי האנטישמי של המלחמה בישראל. קו ישר עובר בין מלחמה נגד קיומה של מדינה יהודית לבין רצח המוני של יהודים באשר הם שם, בשל היותם יהודים.

* איך הם ימרקו את מצפונם – נתקלתי במודעה המגדירה "בשורה חשובה" – שינוי בחוק האזרחות הגרמני מקל באופן משמעותי על נפגעי השלטון הנאצי וצאצאיהם לקבל דרכון גרמני, צעד המכניס מאות אלפי ישראלים למעגל הזכאות. אין שום בשורה חיובית בצעד הזה. לקח השואה אינו השתקעות בגלות וחזרה למתכונת היהודי הנודד, אלא עלייה למולדת וחיים כאזרחים במדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל. גם אם הגרמנים מרגישים שהם ממרקים את מצפונם בצעדים כאלה, אלו צעדים שליליים.

אם הם באמת רוצים למרק את מצפונם, הדרך לכך היא תמיכה מלאה וגורפת, ללא תנאי וללא עכבות, במדינת ישראל, בזכותה להגנה עצמית ובמלחמת החורמה שלה נגד ממשיכי הנאצים.

* ביד הלשון: א.נשים – פעמים רבות הבעתי את סלידתי מההתנקשות בשפה העברית מתוך הנפצה פסאודו-פמיניסטית, שלפיה הזהות בין צורת זכר לצורת סתמי היא כביכול שפה מדירה, מדכאת נשים וכו'. אני פמיניסט מושבע וחובב מושבע של שפת עבר. אילו היתה סתירה בין הערכים הללו, הייתי בדילמה. במקרה הזה אין לי שום דילמה, כי הטענה נגד העברית בנדון חסרת שחר. כך למשל המסע נגד המילה אנשים. המילה הוצגה לפתע כמדירת הנשים, כביכול, ומכאן צמחו יצירים לשוניים וולגריים כמו א.נשים ואנשימות. אם יש משהו מדיר מגדר במקרה הזה, הוא  ההדרה העצמית של נשים, בשם הפמיניזם, מהמילה אנשים. המילה אנשים אין פירושה גברים, כפי שאינה נשים. זוהי מילה אחת המכילה גברים ונשים כאחד. כלומר, המילה אנשים – משמעותה זהה לכוונת ממציאי א.נשים או אנשימות, רק בלי לכער את השפה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אנחנו מברכים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בצאתו היום לשליחות קשה ואולי גם מסוכנת של ייצוג מדינת ישראל במלחמתה הקשה בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, וזאת בשם מרבית הציבור הישראלי, לא כולל המפגינים נגדו כאן ובארה"ב.

* * *

יצחק הילמן

מגבלת הכוח

ב-7 לאוקטובר 24, קרה לנו אסון. החמאס והג'יהאד כולל "בלתי מעורבים", הצליחו להשתלט למיספר שעות על עשרים ושניים יישובים ישראליים, לרצוח מאות תושבים, רובם בלתי חמושים, לזרוע הרס כבד, ולחטוף מאות אזרחים וחיילים לרצועת עזה. למרות ההפתעה, היתה לחימה עזה כמעט בכל יישוב, אלא שזו לא היתה לחימה מאורגנת, ומכאן התוצאות המרות. ברור שהמצב יצר תחושת מחדל נוראה. הפקרה לא היתה כאן, אבל ההפתעה והנזק החומרי והנפשי היו קשים.

הלחימה היתה קשה במיוחד כי המחבלים, באלפיהם, חדרו במהירות ליישובים ולמוצבים וגם אם היו מפעילים נגדם את חיל האוויר, הינו פוגעים קרוב לוודאי לא רק במחבלים אלא גם בתושבים שהיו מעורבבים בהם. בקיצור, משעה שכוח עויין חודר לתוך מרחב אזרחי, סילוקו משם, בעייתי וקשה מאוד.

אין ספק שעיתוי ההתקפה מבחינת החמאס, הביא בחשבון את המחאה, את הקריאה להשתמטות ממילואים ואת הפילוג שהלך והעמיק בין תומכי הממשלה למתנגדיה. החמור מכול, היו הקריאות להימנע מאימוני טייסים, כי זו הזרוע החזקה של צה"ל ובא מושקעים מרבית תקציבי הביטחון. ללא אימוני טייסים כשירות חיל האוויר היא בעייתית. כשבאים רמטכ"לים לשעבר וקוראים למרד טייסים ולהשתמטות נרחבת ממילואים, זה סרט שמעולם לא התנסינו בו והוא גובל בבגידה. בכלל, מחאה היא אפשרית, אבל חילופי מימשל אפשריים אך ורק  בקלפי. במקרה שלנו, היו מי שסברו אחרת. החמאס זיהה את החולשה, ותקף בדיוק בזמן הנוח מבחינתו.

יש הטוענים, שאת עזה ובוודאי שאת לבנון היה צריך לפרק כבר לפני שנים ולא לאפשר להם להתעצם ולסכן אותנו. זה נכון גם לגבי איראן, שנמצאת קרוב מאוד לפריצה לנשק גרעיני. אכן, זה נשמע הגיוני, בהנחה שאנחנו חופשיים לעשות כרצוננו. הבעייה היא שאם כל חוכמתנו ועוצמתנו, יש לנו מגבלת כוח. אנחנו לא לבד במשחק הזה, ואת זה חייבים ללמוד היטב לפני כל מלחמה.

עם כל עוצמתנו, והיא בקנה מידה מעצמתי, כולל הנשק הגרעיני שלדברי מקורות זרים נמצא בידינו, כוחנו למרות הכול מוגבל. תיאורטית, אנו מסוגלים, אם לא ימנעו זאת מאיתנו, לחסל את כל האיומים שמסביבנו, כולל את האיום הגרעיני האיראני, אלא שמהלך כזה טעון בתמיכה כפולה מצד ידידתנו, ארה"ב.

התמיכה הראשונה היא התמיכה החומרית, שכן כמות החימוש שנידרשת לנו, היא הרבה מעבר למלאי הצה"לי. מדובר בכמויות חימוש בסדרי גודל שלא ידענו מעולם, וללא כושר הייצור האמריקאי, אף מדינה בעולם איננה מסוגלת לספק אותו.

והתמיכה השנייה הנדרשת לנו היא התמיכה המדינית. זאת בהנחה, שכל מלחמה שהיא במזרח התיכון, כרוכה בהרס ובקורבנות שכל שונאינו יעשו הכול כדי לעצור אותה. מיד כשידנו תהיה על העליונה, תקום זעקה נוראה, שישראל מבצעת "רצח עם". אפילו אם יתברר, שנהגנו בזהירות המירבית, ההרס יהיה כה כבד, שכמעט בטוח יביא ללחץ להפסקת הלחימה, כולל דרישה לנסיגה ישראלית מכל שטח שייכבש על ידה במלחמה זו.

בניגוד למצב לפני שבעים וחמש שנים, שעה שהאו"ם מנה בסביבות חמישים מדינות, רובן פרו מערביות, היום יש באו"ם כמאתיים מדינות, רובן מדינות מוסלמיות או פרו מוסלמיות, כך שבכל מצב, יהיה להן רוב מוחלט בעצרת הכללית נגד ארה"ב ובוודאי שנגד ישראל. לעומת זאת, במועצת הביטחון, שהיא הגוף הקובע והמסוכן מדינית מבחינתנו, אין לרוב זה משמעות כי קיים שם וטו אמריקאי.

יש להניח, שהווטו במועצת הביטחון, יופעל כבעבר, לטובתה של ישראל. אלא שלווטו זה יש מחיר מדיני שמשמעותו, הידברות עם ארה"ב תוך הסכמה איתה על מדיניותה, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מדיניותה של ישראל.

לכן, עם כל הכוח שיש לנו, ללא גיבוי אמריקאי באספקת חימוש וגיבוי בווטו במועצת הביטחון, אין לנו כל סיכוי להצליח. לאור זאת, אין לנו ברירה אלא להתחשב באינטרסים האמריקאים, שלא תמיד יהיו מובנים ואוהדים בעינינו.

בנסיבות אלה, כל מלחמה שלא תהיה, חייבת להיות עוצמתית מאוד וקצרה ככל האפשר. עוצמתית, כי גם המשאבים של ארה"ב מוגבלים, וקצרה ככל האפשר מפני  שגם ההגנה המדינית האמריקאית איננה אינסופית.

התמיכה האמריקאית בישראל, תלויה במידה רבה באופי הממשל וההרכב הדמוגרפי בארה"ב שבשנים האחרונות הולך ומשתנה לרעתנו ועלול לגלות פחות ופחות אהדה לאינטרס הישראלי.

אם יהיה בארה"ב ממשל ידידותי לישראל, ונשיג הכרעה מהירה בשדה הקרב. נוכל להגן על האינטרסים שלנו יותר בקלות מאשר בנסיבות של מלחמה ממושכת ללא הכרעה. במלחמה ממושכת, חייבים להביא בחשבון, שהתמיכה שנקבל תהיה חלשה יותר ומלווה בדרישות שיהיה לנו קשה מאוד לקבל.

זה קורה לא רק לנו, אלא גם למדינה גדולה בהרבה מאיתנו, אוקראינה. למרות שהותקפה ולמרות שעמדה בגבורה מול רוסיה, היא נתונה במלחמה ללא הכרעה מזה שנתיים ובמצב העניינים הזה, ייתכן מאוד שתיאלץ לנהל משא ומתן להפסקת המלחמה עם רוסיה, שתהיה כרוכה בוויתורים כואבים מבחינתה. עד כה ארה"ב ואירופה תמכו באוקראינה בהיקף שלא ידענו כמותו. אבל אם הממשל בארה"ב  יתחלף, לא מן הנמנע שהממשל החדש יחתור לסיום הסכסוך בגלל עלותו הגבוהה ובגלל חוסר הכרעתו.

הלקח מבחינתנו הוא, שאסור לישראל להיקלע למלחמה ארוכה, הדומה למלחמה באוקראינה. אנו אמנם נקבל כמעט בטוח את תמיכתה ההתחלתית של  ארה"ב אבל לא בצורה בלתי מוגבלת.

אחד המחירים שאנו עלולים להידרש להם, יהיה דרישת ארה"ב, כמו גם של בעלות בריתה באירופה, להקמתה של  מדינה פלסטינית. האינטרס האמריקאי תומך אמנם בשמירת עליונותה הצבאית של ישראל, אלא שהאמריקאים אינם מזהים את הקמתה של מדינה פלסטינית כאיום קיומי על ישראל. אי לכך, צפויים לנו עוד ימים לא פשוטים סביב המלחמה הנוכחית. נידרש למאמץ הסברתי מורכב ומתוחכם כדי לעמוד מול לחץ זה. נצטרך לשכנע את ידידינו שהקמת מדינה פלסטינית היא מסוכנת ובלתי קבילה לא רק מבחינתה של ישראל, אלא שהיא גם מנוגדת לאינטרס האמריקאי והאירופאי.

יצחק הילמן

* * *

* * *

אהוד: ייזכרו לרעה אלה השואפים להפלתה של ממשלת ישראל – ולכן כופים על צה"ל באמצעים משפטיים ואחרים גיוס אלפי חרדים חסרי כישורים כאשר אין ביכולת הצבא, הנתון בעיצומם של מלחמה רב-זירתית ומחסור בכוח אדם לוחם מיומן –  להתמודד עם כאב הראש המיותר של קליטת חרדים בקייטנות-צבא דתיות בלי נשים ועם סדר יום חרדי גלאט-כֹּשר!

* * *

פרופ' אשר מעוז

עשה לך רב או קנה לך רב?

חוק הרבנים, שראוי יותר לכינוי חוק הג'ובים, מעורר ביקורת נוקבת ובצדק רב. חוק זה נמנה עם חוקי הביזה ונועד לצ'פר את מקורביה של ש"ס.

האירוניה היא שהחוק גם נוגד את ההלכה.

החוק אם יתקבל מבקש לכפות אינפלציה של רבנים על קהילות שכלל אינן חפצות בהם, ולחייבן במשכורותיהם. הוא מעביר את המינויים שכיום נעשים בידי תושבי המקום לגוף שנשלט על-ידי נציגיהם של השר לענייני דתות ושל מועצת הרבנות הראשית, שאינם חייבים להיות תושבי המקום, כשאליהם מצטרף יושב ראש המועצה הדתית. החוק משנה מהמצב הקיים בו קצובה כהונתו של רב וקובעת שהוא יכהן עד גיל 75. הוא מאפשר לרב להתגורר מחוץ למקום כהונתו ואף לעסוק בעיסוק נוסף בשכר.  

אם יחוקק החוק כלשונו יהיו השר לענייני דתות ומועצת הרבנות הראשית עליונים על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. כיצד?

למדנו בגמרא: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור שנאמר: 'ראו קרא ה' בשם בצלאל'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'משה הגון עליך בצלאל?' אמר לו: 'ריבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן.' אמר לו: 'אף על פי כן לך אמור להם.' הלך ואמר להם לישראל: 'הגון עליכם בצלאל?' אמרו לו: 'אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן.'"

הגם שהקדוש ברוך הוא ביקש למנות את בצלאל לעבודת המשכן ואף שמשה רבנו הסכים עימו הוא לא קיבל את המינוי אלא לאחר שבני ישראל קיבלו אותו עליהם.

ואין זו התפלפלות בעלמא אלא שכך יש לנהוג הלכה למעשה.

כבר בשנת 1577 נקבעה תקנה בבוהמיה, עליה חתם גם המהר"ל מפראג, "שלא יתפוס אדם ראשות אלא אם כן מדעת רוב הקהל. כפי שהוא המנהג בכל קצוות שבהן יהודים יושבים." 

כלל זה למדו חכמי פראג ממשה רבנו. כאשר ביקש משה למנות ראשים לעם ישראל הוא פנה אליהם ואמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים... ואשימם בראשיכם." מכאן שגם משה – "ראשון לכל הנביאים וראש להם" – לא כפה מנהיגים על העם אלא נתן להם לבחור אותם.

התעוררה שאלה מה הדין כאשר רב מונה לתפקידו על-ידי השלטון. הגישה היתה דואלית – מצד אחד מצוות השלטון מחייבת מדין "דינא דמלכותא דינא." עם זאת אין הרב ראוי לשבת על כס הרבנות אם בנוסף לכך לא קיבל אותו הציבור עליו. ואם יתעקש הרב הממונה לכהן בתפקידו, הרי כדברי הרב יהונתן אייבשיץ: "גזרנו ונידינו וחרמנו בשמתא וב'שָם מיתה' שלא יהיה אדם רשאי ליטול שררה על הציבור לא ע״י מלך אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם, והעובר על זה פתו פת כותי."

החת"ם סופר מתייחס לאפשרות שהציבור נאלץ לשלם שכרו של אותו רב וקובע: "כל פרוטה שנוטל הרב מהכנסת הרבנות על פי כפיית השר גזל הוא."

האם דין זה חל גם במדינת ישראל שמשטרה דמוקרטי?

כתב הרב יעקב אריאל, מחשובי הפוסקים בציונות הדתית וחתן פרס ישראל לספרות תורנית:

"מקור סמכותו של הרב הוא הציבור שמינה אותו, וזו הסיבה למחויבותו של הציבור לקבלת מרות הרב שהוא עצמו מינה. הסמכות התורנית נתונה אם כן למרא דאתרא, אולם מקור הסמכות, כמו גם דרך קבלתה, נמצאים אצל הציבור... הדבר ניכר כבר מתוך התלמוד עצמו, אשר הגדיר את הדיין כך: 'שהמחוהו רבים עליה.'"

הוסיף החוקר איתן ירדן: "אמנם השלטון המרכזי נבחר באופן דמוקרטי, והוא מייצג את דעת הציבור הארצי, לכן נראה שמעורבותו בבחירת רב ארצי היא חיובית. אך כאשר בוחרים רב מקומי, נדרשת הסכמת הציבור המקומי, והשלטון הארצי אינו מייצג את דעת הציבור אלא את דעת הציבור הארצי."

טעימה ממה שצפוי לנו אם יעבור החוק קיבלנו בלווייתו של הרב הראשי לבאר-שבע, הרב יהודה דרעי. במהלך הלווייה הכריז הראשון לציון היוצא, הרב יצחק יוסף, שהוא גם מחותנו של הרב דרעי: "אנחנו רוצים להכתיר את בנו רבי אברהם דרעי, 'תחת אבותך יהיו בניך.' אני יודע שזה היה רצונו של המנוח זצ"ל, הוא רצה שבנו יישב תחתיו. אנחנו ממליכים אותו עכשיו, שאף אחד לא יהין חס ושלום להפר את הדבר הזה. נמצא פה ראש העיר והוא שומע את הדברים, שיזדרז לעשות את זה, שיהיה נחת רוח לנפטר."

כל זאת ללא הליך מסודר כלשהוא ואף ללא הימלכות בתושבי העיר. הרב יוסף הסתפק בכך שראש העירייה נוכח והורה לו " שיזדרז לעשות את זה."

עוד ראוי להוסיף שבקהילות רבות היה נהוג למנות רב לתקופה קצובה – לעיתים שנים ספורות – כדי להעמיד את המשך כהונתו להכרעתו של הציבור.

האפשרות שהרב יתגורר מחוץ ליישוב בו הוא מכהן כלל לא עלתה על הדעת. תפקידו של הרב אינו מתמצה בהעברת דרשה שבועית. עליו להיות זמין לציבור מהנץ החמה ועד שקיעתה כך בעיקר בשבתות ובחגים. גם לא צריך להיות לו זמן פנוי לעסוק בעבודה נוספת. שלא כרבנים בקהילות ישראל בגולה רבני ישראל מתוגמלים בעין יפה ויכולים להסתפק במשכורתם.

עוד ראוי להתייחס להוראה בחוק המוצע, לפיו "רב עיר, רב יישוב, רב אזורי ורב שכונה יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית לישראל והיא תהווה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל הקשור לביצוע תפקידם הרבני."

ההלכה קובעת "עשה לך רב." רבי עובדיה מברטנורא פירש פסוק זה כך: "עשה לך רב – שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד, ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר." ביהדות אין אפיפיור וקיימת חירות בפסיקת ההלכה וכל אחד רשאי לבחור את הרב שלפסיקתו יישמע.

פרופ' אשר מעוז הוא ראש הוועדה ליחסית אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחירות דתית. נוסח מקוצר פורסם ב-YNET.

* * *

אהוד: תודה מיוחדת לעיתון "הארץ" שעושה רבות, [גם במהדורתו המתורגמת לאנגלית] – לטנף ולפגוע בנאומו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב. אולי מערכת העיתון תזכה על כך בפרס – כטב"ם מתאבד תוצרת איראן שישוגר מהחות'ים בתימן לכתובתה ברחוב שוקן בתל אביב!

יוסי ורטר: "בתחילת השבוע הבא ייצא ראש הפלג הביביסטי בישראל לוושינגטון. ...הספין הזה הוא חלק ממארג מתועב של כזבים וסחרירים וגניבת דעת, שנטווה ביד אמן באמצעות אשפים של תעמולה, שבראשם ראש הממשלה." ["הארץ", גם באנגלית? 18.7]

* * *

בן-ציון יהושע

"כלה של היום זה לא כלה של פעם"

א

"כל הכלות יפות ביום חופתן ושאלוהים ישמור בבוקר למחרת כשמתגלה האמת המרה," הכריזה אימי בקולי קולות ביום חתונתי עם ציפור [במלעיל].

"אימא, בבקשה דברי בלחש, יש אוזניים לכותל! רק זה חסר לי שציפור תדע כבר מעכשיו כמה את אוהבת אותה ומה את חושבת על המראה שלה דווקא ביום החתונה שלנו," התחננתי.

"מספיק לי לראות את אימא שלה ואני כבר יודעת מה יקרה עם הציפור היפהפייה שלך בעוד עשרים שנה. היא בטח תהיה שמנמנה וגוצה כמו אימא שלה."

"ציפור היא לא כל כך גוצה ושמנמנה כפי שאת מתארת אותה. נכון שהיא קצת מלאה במקומות נחוצים אבל זה עוד לא אומר..."

"אתה עיוור או מה? היא נראית עם בגדי הכלולות המפוארים שלה כאילו היתה המלכה ויקטוריה תפוחת הלחיים ביום חתונתה, אפילו כתר של יהלומי זכוכית עוד יתקעו על ראשה. אני מקווה שלא שמים סלסילת פירות מלאכותיים בהילה שעל ראשה." 

"בעיניי ציפור היא יפהפייה," אמרתי כדי להציל את כבודה של בחירת ליבי, "יש לה עיניים מאוד יפות ואת יודעת מה אמרו חז"ל שהבינו עניין: 'כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה.'"

"תמים שלי, כלה של היום זה לא כלה של פעם כשהכול היה טבעי. בימינו הן נראות יפות ביום חתונתן כי הן מושקעות בשמלה לבנה הדורה, בנעליים לבנות אופנתיות, בטיפול קוסמטי ואיפור הכוללים פילינג, מריטת גבות, שפם וזקן, ריסים מלאכותיים ומסקרה העושה ממנה מַסְחַ'רָה, פדיקור ומניקור שלא לדבר על הורדת שערות מהרגליים בשעווה חמה. הן צובעות שיער ותמורת כמה דינרים יפים מעצב לה אחד בעל שם דרום-צרפתי כמו ז'וז'ו, ז'ורז'ט, ז'קלין את השיער בתסרוקת שמגדל בבל נראה לידה כמו אצבע הגליל."

"אימא די! אני מתחנן בפנייך. אומרים שהאימהות הפולניות עושות את המוות ואת ברוך השם חצי טורקיה וחצי סלוניקאית. אני לא יודע מה קרה לך דווקא היום. אבא בטח מתהפך בקבר. הוא לא היה אוהב את מה שאת עושה."

"שאבא שלך ינוח בשלום על משכבו. דבש לא ליקקתי ממנו... יום טוב לא ראיתי ממנו..." אימא שתקה סוף סוף לשבריר שנייה, לגמה מכוס המים וכנואם להמונים בכיכר העיר הניפה ידיה לכאן ולכאן והוסיפה בקול צרוד שיצא מנימי נפשה: "שתדע קובי, קשה לזהות כלה שמאופרת היטב. מה פלא שיעקב אבינו עבד שבע שנים אצל לבן הארמי למען רחל היפהפייה ומה מצא במיטתו בליל חופתו? – את לאה! לא שלאה לא היתה בחורה טובה מבית טוב, אבל אללה יוסתור, התנ"ך מספר בגילוי לב על עיניה המימיות, הדולפות וזולגות כמו טפטפת בהשקייה אוטומטית במרפסת שלנו. אבל מה, המאפרות שלה היו באמת טובות. הן איפרו אותה כל כך טוב עד שיעקב איש תם ויושב אהלים לא הצליח לזהות אותה בגלל הלבוש הצנוע שלה. אז עוד לא עשו מסדרי זיהוי ובדקו טביעת אצבעות... המשותף בינך, קובי, לבין יעקב אבינו, ששניכם מזן 'ילד טוב ירושלים' שלא מבינים הרבה בענייני נשים."

"אימא, אני יודע שיש לך דיפלומה בענייני נשים וכלות. אולי תגידי מה את מבינה גם בענייני חתנים?" הזדעקתי בקול צרוד של תרנגול שברח מחלף השוחט, אבל תשובתה היתה מוכנה אצלה כמו התער החד במספרה של יוסף הספר.

"איזו שאלה! יש חתנים ויש חתנים. אני מסתכלת על התספורת שלך ואני נזכרת בשחקן ידוע מאיזה סרט ששכחתי את שמו. יש חתנים שמסתפקים במכנסיים בצבע כחול כהה וחולצה לבנה ארוכת שרוולים, נעליים לא מצוחצחות שלאחר תחנונים הם עושים טובה ומוכנים אפילו להתגלח ביום חופתם. ויש חתנים, שאלוהים ישמור, שמסתפקים  בחולצת טריקו דהויה ועליה כתובת Make Love – Not War"". הם מופיעים לחופה כאילו יצאו לפיקניק בלי צידנית ובלי אוהל והם מוכנים לנפנף במנגל וכעבור שנה הם מוכנים, חוץ ממך, גם לנפנף את הכלה. שיא הגיחוך כשהכלה מופיעה כמו מלכת שבא בארמונו של המלך שלמה. תאר לעצמך את המלך שלמה, החכם באדם, מקבל את פניה של מלכת שבא, אישה מספר אלף ואחת בהרמונו, שיודעת להתלבש כמו שרק מלכה ופרינססה יודעות. היא מופיעה בגלימה מלכותית עם חוטי זהב לאורך ולרוחב, יהלומים וזהב ומבושמת במור, נרד ולבונה מחצרמות או שבא, ומריחה כמו הקפה שאתה אוהב – תערובת של קינמון, זנגוויל, ציפורן והל. כתר של יהלומים אמיתיים מתרשיש על ראשה, מאופרת ומקושטת מכף רגל ועד ראש, והחכם בלילה שלה, אולי סנדלר אולי מלך, מופיע במכנסי זלמן, חולצת טריקו דהויה, שרוולים קצרים שחושפים ידיים שעירות ועם סנדלים תנ"כיים, כי אז עוד לא המציאו את ה'סניקרס'."

"אימא, הסיפור איתי הוא שונה לחלוטין. אני לא שלמיי הסנדלר וגם לא שלמה המלך עם אלף בלונדיניות, ברונטיות ושחורות שיער, כשבקושי אני מסתדר עם אחת. ציפור שלי לא מנסה להיות מלכת שבא. היא בסך הכול מאוד חיננית. דאגנית מאוד. היא חייבת לעשות הכול במו ידיה. יש לה לא רק עיניים יפות, אלא גם  רגליים יפות."

"אז מה הבעייה, קובי? אם כל כך טוב אז למה זה כל כך רע?!"

"הבעייה אימא, שציפור ואימא שלה עומדות בתוקף שאלבש לחופה חליפת טוקסידו שחורה, שלושה חלקים, מבית 'ורסאצ'ה' או 'מישל שאטו' עם אבנט משי לבן, חולצת משי צחורה עם צווארון מסולסל כאילו הייתי לואי השבעה-עשר לפחות. איזה מזל שלא תקעו לי על הראש גם פאה לבנה ומסולסלת של שופט עליון בבית המשפט הפדראלי. הן בחרו לי נעליים שחורות עם שפיץ שנראה כמו טיל בין-יבשתי. בחיים לא ראית נעליים מבריקות כל כך. הנעליים מרוחות בלַק שהופך את הנעל לראי בוהק עד שאני יכול לראות את פניי הנכלמות."

"קובי, אני מקווָה שהמקקים הסתלקו כל עוד נפשם בם מפינות הבית מחשש שיאונה להם רע מפגישה עם חוד הנעל שלך... תגיד קובי, אתה גבר או סמרטוט?" צרחה אימא, "עשרים וחמש שנים לא הצלחתי לעשות ממך גבר צייתן כי אבא שלך היה נמושה, אבל הציפור שלך והאימא שלה, שלא ילדו אותך ולא גידלו אותך, הצליחו  לעשות ממך בשבוע אחד סמרטוט ריצפה. ספונג'ה. ואללה יופי!"

"אימא, תאמיני שאמרתי את המילה האחרונה לציפור ולאימא שלה. הוכחתי להן שאני גבר עם רצונות משלי וסירבתי ללכת לפי דרישתן למעצב השיער 'שמשון ודלילה'. העדפתי את יוסף הספר, שאצלו אני מסתפר מגיל שלוש. הוא שמח על ההזדמנות  החגיגית לספר אותי לכבוד חתונתי וליהנות גם מתשר נאה. ציפור הצטרפה אליי כדי להשגיח שיוסף הספר יעצב לי תספורת ראויה. בידה היתה תמונת פוסטר של השחקן האלמותי קלארק גייבל, מלך הוליווד, בעל השיער המוקפד והמרוח בשכבת ברילנטין ירוקה, שלא לדבר על השפם הדק והגברי העשוי מלאכת מחשבת של ספר אמן. 'אדון יוסף, אני רוצה שהראש של קובי שלי יהיה ממש כמו הראש של קלארק גייבל!' צייצה ציפור והצביעה על הראש השמנוני של אהוב ליבה קלארק גייבל. יוסף הספר חייך חיוך אומלל מאוזן לאוזן, גילה את השיניים החומות ואת השיניים החסרות, ואמר מעדנות: 'בטח גברת ציפור, בטח!' הספר יוסף כרך כהרף עין סדין לבן עם כתמים היסטוריים סביב לצווארי. לא ידעתי אם אני יושב על כיסא חשמלי או שחבל תלייה נכרך על צווארי. המספריים של יוסף הספר צקצקו וגזרו קודם באוויר ואחר כך דנו כל שערה שעל ראשי לשבט או לחסד. לאחר חפיפה הגונה והברשה יסודית של שאריות השיער, מרח יוסף הספר על ראשי מנה גדושה של ברילנטין ועיסה את השיער. לנגד עיניי ראיתי את הצנצנת הגדולה של הברילנטין הולכת ומתרוקנת והנוזל השמנוני בצבע ירוק עבר בסיבוב מחול של 'הורה נעורים' אל ראשי. עד מהרה הצנצנת הייתה ריקה וראשי שקל כמו פיל מגודל. 'ועכשיו ידידי הצעיר, נתגלח!' ציווה יוסף הספר והקציף מברשת שעירה. עד מהרה התנשא על לחיי הר אדיר של קצף, כאילו השליכו על פניי עוגת קרם. יוסף הספר השחיז את התער הלוך ושוב על רצועת עור עבה, לחלח את התער בנתז של רוק, והעביר את התער מעדנות על צווארי היחיד כמו טרקטור לפינוי שלג. לא יכולתי שלא להיזכר בסרט האלמותי של צ'רלי צ'פלין בתפקיד הספר, המשחיז את התער ומגלח לצלילי צ'רדש סוערים לקוח מבוהל החושש לחייו. גם אני חשתי שחרב חדה מונחת על צווארי. על לחיי הענוגות עבר התער אחת לכאן ואחת לכאן וליבי רוטט מפחד שהחרב החדה של יוסף הספר תצליח יותר מזו של צ'פלין ואני אלך לכפרות כתרנגול אומלל בערב כיפור. מדי דקה או שתיים חייך הספר יוסף בינו לבין עצמו חיוך חום מרוב עישון וטבק הרחה ושב והשחיז את התער על רצועת העור תוך הקפדה יתירה שלא לפגוע בשפם הדקיק שלי שנח בשלום על שפתי העליונה. פניי כבר היו חלקים כמו החלק הרך של תינוק בן יומו. אני מציץ בחצי עין בראי ונדהם – הלא ייאמן אירע מול עיניי – אט אט ראיתי את דיוקנו של קלארק גייבל הולך ומתיישב על פניי. 'מה לי ולו? מצידי שילך לכל הרוחות הקלארק הזה.' שיער ראשי המשומן דמה לחברת 'שמן' וחברת 'יצהר' גם יחד. שפמי הדקיק היה יפה לא פחות משפמו של גיבור 'חלף עם הרוח'."

"עכשיו נזכרתי בשם הסרט ובשם השחקן", הבריקה אימא, "ומה עשתה ציפור כל אותו הזמן?" הסתקרנה ולגמה מכוס המים הקרים.

"ציפור בחנה בקפידה את עבודתו של יוסף הספר ועל כל מהלך נאה היא הנהנה בראשה בשביעות רצון וחילקה ציונים. לסיכום היא אמרה לו: 'אדון יוסף, אתה טוב יותר מכל מעצבי השיער שאני מכירה... מעצבי השיער 'שמשון ודלילה' ו'רומיאו ויוליה', ששוחטים את הקליינטים במרכז העיר במחירים שלהם, הם יכולים ללמוד אצלך... אני חושבת שאתה טוב יותר אפילו מפיגארו הספר מסיביליה. קובי וכלתו ציפור הולכים להתלבש ובדרכנו לחתונה נקפוץ אליך בסביבות שבע בערב כדי שתוכל לסרק את קובי. אל תדאג אדון יוסף, אנחנו נתגמל אותך אדון יוסף, על המאמץ ועל הכישרון הייחודי שלך.' בדרכנו ללימוזינה היא מסתכלת עליי ואומרת: 'קובי חמוד, אני מסתכלת עליך ואומרת לעצמי כי יהיה לי עכשיו במיטה לא רק את קובי החמוד שלי אלא גם את השחקן האהוב והנערץ עליי ביותר קלארק גייבל,' אמרה ציפור בגאווה ושיגרה נשיקה דביקה שהותירה על לחיי חותם של שפתון."

"ילד מסכן שלי, ראית את הבוגדנית הזאת? היא צריכה שני גברים במיטה," נאנחה אימא אנחה קורעת לב למשמע התיאורים שלי, "למה זה מגיע לנו למה?!"

ב

עד למועד היציאה לאולם השמחות המפואר, שניסה להידמות לארמון מלכי צרפת בוורסאיי יחד עם ארמון 'שנברון' של מלכי אוסטריה בווינה. התכונה היתה רבה. ציפור בילתה חלק ניכר מהיום בהורדת שערות מבית השחי, מהרגליים ומהשפם. עיצבו לה את הגבות והעפעפיים והתקינו לה ריסים מלאכותיים. העובדות המסורות של סלון 'לקראת כלה' עשו לה גם מניקור על ציפורניים מלאכותיות ועשו לה פדיקור ברגליים ועיסו לציפור את הגוף מן הפדחת ועד הבהונות. מעצב השיער ז'קו סיפר, צבע ועיצב לציפור ראש לתפארת, בלונד עם פסים, וקינח ב'פֶן'. מכאן הובלה אחר כבוד אל מעצבת השמלות 'דונה גרציה', שעיצבה לה שמלת כלולות בסגנון מריה אנטואנט לאחר זלילת העוגות ולפני עריפת הראש.  כשציפור העירה הערה מתבקשת על הדמיון שבינה לבין מריה אנטואנט אמר לה ז'קו בנון שלנטיות: "נכון גברת ציפור, שערפו למריה אנטואנט בסוף את הראש, אבל מאז היא לא סבלה עוד מנשירת שיער ומילה שלי זו מילה." 

כל שעות לפני הצהריים הייתי נתון למתקפה של אימי שבחרה לה דרך לוחמנית להיפרד מזמיר נפשה, היוצא היום מכלוב הזהב שלה אל תקרת הזכוכית של ציפור ואימה המופלאה. אימא לא עזבה אותי לרגע והמשיכה לנתח את המצב שאליו נקלעתי היום כאילו היה זה שידור חי מרחבת ההוצאה להורג. יצאתי מן המקלחת, התבשמתי והמלביש המקצועי של חברת טוקסידו בע"מ הגיע לביתנו תמורת סכום סמלי ותשר. הוא הלביש אותי בקפידה: חולצת משי צחורה עם צווארון מסולסל, חליפת טוקסידו שחורה בשלושה חלקים שהעלתה ריח חריף של נפטלין, ואולי פורמלין, עם אבנט משי לבן ורחב, שנכרך במיומנות של חובש קרבי על הכרס הקטנה שלי. מרשימות במיוחד היו, כאמור, נעלי השפיץ המרוחות בלַק מבהיק שדיוקני נשקף מהן. אני מסתכל בראי ולא מאמין – מיהו הברון מינכהאוזן המביט אליי מן הראי ודומה כל כך למלך הוליווד קלארק גייבל המנוח. החליפה דומה. השיער דומה. השפם מושלם. לרגע קט הייתי בטוח שאני שרוי בחלום הוליוודי מתוק, אולם מהר מאוד הבנתי שהמציאות עולה על כל דמיון ושקלתי אפשרות לחמוק מן החופה ומציפור נפשי ולטוס לאי בודד ולחבור שם לכל גיבורי ילדותי – רובינזון קרוזו וששת בעל שש האצבעות, טרזן וג'יין אהובתו וכמובן ידיד נפשי מנוער צ'יטה השימפנזה – אבל  הייתי נטול אומץ לב. אפילו לברוח ליער ירושלים לא הייתי מסוגל. פניי היו מוכות עצבות.

שעת החתונה הלכה וקרבה. הלימוזינה נעצרה בפתח הבית וכלתי התקרבה לקראתי בשמלת כלה בסגנון מריה אנטואנט. רק עכשיו נפל האסימון. הבנתי שאימי בעצם די צודקת – ציפור היא באמת גוצה ושמנמנה בשמלת הכלולות שלה ואולי גם בלעדיה. הבחנתי לראשונה בפימתה הרועדת מתחת לסנטרה, שנראתה כמו אדווה על מימי הכינרת.

"קובי!" ציפור ציוותה עליי בטון שאין לערער עליו, "דרלינג, עכשיו נעבור ליוסף הספר לליטוש אחרון ומשם נעשה סידרת תמונות אמנותיות: דון קישוט וסנצ'ו פנסה בטחנת הרוח של ימין משה הולכים לפגוש את דולסיניאה בקינג דייוויד. דרכנו תהיה סוגה בשושנים בגן הוורדים ובשעה טובה נגיע אחר כבוד לחופה ונרגש את המוזמנים שימחאו לנו כפיים ושתי ילדות קטנות בלבוש כלה יפזרו ורדים מיובשים בדרכנו."

עלינו על הלימוזינה הלבנה, המקושטת בסרטים צבעוניים, בבלונים ובוורדים, בדרכנו אל יוסף הספר.

"חיכיתי לכם עד עכשיו," הבהיר לנו יוסף הספר בטון של מי שמבקש תמורה הולמת בעבור מיומנותו להפוך סתם ראש לראשו החד פעמי של מלך הוליווד, "אני רוצה לתלות במסגרת גדולה את תמונת החתן היפה הזה וכל העולם יראה ויתרשם איזה ספר אני," החניף יוסף הספר לעצמו. כמוסכם, הוא עשה את הליטוש האחרון, העמיד כל שערה במקומה, מרח עוד שכבת ברילנטין מצנצנת חדשה ועבר על ראשי ב'פֶן' עד שחשתי שהתבשיל ערוך ומוכן לסעודה האחרונה. זה היה הרגע שבו הייתי בטוח שאני נושא סיר נפוח על ראשי.

"זה יפה להפליא!" גילתה ציפור כלתי טיב טעם, "רק חבל שמהנחיריים שלך יוצאות שערות באופן לא מבוקר. אני מתלבטת אם אלה שיבולי קמה או קני סוף," גיחכה, "אני חושבת שבעוד שבוע-שבועיים נוכל לקלוע לך צמות."

"אין בעייה," אמר יוסף הספר חגיגית, "אני כבר מוריד לו את השערות מהנחיריים ולא אבקש תוספת למחיר. השערות מהאף עליי," אמר יוסף הספר ברוחב לב נדיר.

"לא, לא!", צרחה עליו ציפור, "מה פתאום?! כאן נדרשת עדינות ומיומנות. לי יש שתי ידיים ימניות. תן לי זוג מספריים חדות ואני כבר מורידה לו את השערות מהאף," אמרה ציפור בביטחון מלא של לוחם סיירת מטכ"ל שנקלע למטה החיזבאללה בביירות ופוגש לנגד עיניו את המזכיר הכללי. ככל שביטחונה גבר חשתי שחיי תלויים מנגד על חוט השערה. חשתי שכל טעות קטנה מצידה של ציפור תחולל אסון כבד עוד קודם שאני מכריז קבל עם ועדה: 'הרי את מקודשת.." המספריים כבר היו בידה של ציפור והיא גזרה קודם שערות וירטואליות באוויר. סגרה ופתחה את הזרועות הארוכות של מספרי הספרים החדים והתקרבה אליי בתנועת התקפה מאיימת של טייס קמיקזה השועט על משחתת אמריקאית בפרל הארבור.

"על החיים ועל המוות," אמרה ציפור בקול רוטט, "אני מוכרחה לציין שידיי די רועדות... לא בכל יום אני מתחתנת!" הכריזה ציפור. שמעתי ולא האמנתי. לא ידעתי מהיכן תיפתח הרעה. באופן לא צפוי ובתנועה סיבובית חדה התקרבו המספריים לנחיריים שלי וחיפשו דרכם אל בין שיבולי הקמה וקני הסוף שגדלו פרא במערות האף האישיות שלי. "אני חושבת שאני מצליחה..." הכריזה ציפור וצקצקה במספריים. חשתי מדקרת חרב ובו ברגע נפתחו מעיינות תהום ומזרקות הדם זינקו בשטף אדום ארגמני מן הגשר המחבר את הנחיריים בואכה שפמו המנוח של קלארק גייבל. ציפור כלתי האהובה הצליחה במחי מספריים לחתוך בידיה המיומנות את המחיצה המפרידה בין נחיר ימין לנחיר שמאל.

הבטתי בראי בתדהמה. הדם קלח כאילו היה זרנוק בשירות מכבי אש בבניין רב קומות העולה באש. הצווארון הצחור והמסולסל היה תוך רגע קט אדום כדם. חליפת הטוקסידו בריח נפטלין ופורמלין היתה משובצת כתמי דם נאים למדיי. האבנט הצחור נראה כמו מוטציה של כלב דלמטי יתום... ציפור שלפה בתנועת חן את המספריים מן הנחיריים לא לפני שהורידה גם חצי משפמו של אהוב נפשה קלארק גייבל.  שמלת הכלולות של ציפור היתה אדומה כשדה כלניות מרהיב בהרי יהודה.

"וי, מה עשיתְ?!" יבב יוסף הספר, "תסעו מהר עם הלימוזינה לחדר מיון בהדסה הר הצופים. אני רואה שתשר כבר לא אקבל מכם. יאללה תלכו מהר, לפני שייגמר לו הדם וייגמרו לו החיים."

"על גופתי המתה. זה אוטו חתן כלה. אוטו חתן כלה לא מלכלכים," הכריז נהג הלימוזינה וגירש את ציפור ואותי מעל פניו, הסתלק מן המקום והותיר אחריו מסך עשן שנפלט ממפלט עצבני. האמבולנס שהוזעק הגיע בזמן סביר בעוד הדם מפעפע כמו באר נפט באחת מאמירויות המפרץ. הפרמדיק בדרגת אלוף משנה חסם את זרימת הדם, הפעיל סירנות וטס להר הצופים. ציפור אחזה את ידי כל הדרך בעיניים לחות של אישה אוהבת.

ג

הטיפול בבית חולים הדסה על הר הצופים היה איטי אך ייסודי. בעונג רב הוריד אח של חדר הניתוח את המחצית השנייה של השפם של קלארק גייבל והותיר אותי קירח מכאן ומכאן. לאחר עיצוב פלסטי ותפירה כירורגית ציווה עליי המנתח לנוח כמה שעות. 'שום דבר לא יברח,' הרגיע אותי.

תקפה אותי רוח של רשעות המתאימה לשעות אלו של הקזת דם על משמר המולדת, אולי בשל סמי ההרגעה שהערו לגופי בכל כמה דקות. הייתי כחולם. נהניתי מן המחשבה שבאולם המפואר, בסגנון ארמון ורסאיי וארמון שברון בווינה, יושב קהל שסבלנותו פקעה. זה מכבר גמרו האורחים לאכול את המתאבנים ואת כל הבשרים והדגים והסלטים ושאר מנות עיקריות ותפלות, שתו את כל השתיות החריפות, הקרות והחמות, גיהקו ושיהקו. התזמורת כבר ניגנה את כל המנגינות ורחבת הריקודים התרוקנה מזוג הקשישים האחרון והפתטי שביקש להחזיר עטרה ליושנה למרות הבעיות בגב. הרב, שמן הסתם הגיע באיחור, כעס ורב, כי יש לו על הראש עוד כמה חתונות ומה שהגביר את כעסו עוד יותר, שלא קיבל תמורה על חתונה שלא היתה. נזכרתי, שקראתי לא פעם בעיתונים על אחד מבני הזוג שנעלם ממש מתחת החופה. הפעם הגענו להישג הראוי להירשם אצל גינס – הפעם  נעלמנו שנינו ונקמנו נקמה מתוקה בצמד האימהות שחלומן נגוז.

ציפור יצאה להתקלח, להחליף בגדים ולהביא גם לי בגד קל. היה זה הרגע שבאמת אהבתי את ציפור. היא הגיעה לבושה חולצת בטן ומכנסי ג'ינס. היא לא נראתה שמנמנה וגוצה כל כך. היא הביאה לי נעלי 'סניקרס', מכנסי דגמ"ח מהמילואים האחרונים וחולצת 'טי שירט' עם הכתובת Make Love – Not War.

השעה היתה אחת-עשרה בלילה כששוחררתי מבית חולים. נסענו במונית לאולם השמחות המפואר שלנו. האורות כבר היו מעומעמים, הכיסאות המרופדים והמצופים בקישוט של בד מלכותי היו הפוכים על השולחנות. המלצרים המותשים שטפו את הרצפה וקיללו את בעלי השמחה כי לא קיבלו הפעם טיפ. השומר הרוסי ראה את בגדינו העלובים ואת התחבושת הכרוכה על אפי,  ומנע את כניסתנו בנשק שבידו, בקריאה:

"חוליגנים, חתונה גָמַר. אין אוכל עניים."

"אנחנו חתן כלה!" אנפפתי בקול ספוג יגון של תשעה באב. השומר, שוודאי קראו לו יאשה או סאשה, הביט עלינו בבוז ואמר:

"גם דֶדוּשְקָה שלי חתן, גם בַּבּוּשְקָה שלי כלה," חשף השומר האמיץ טור מוזהב. ידענו שנינו שיש לו אילן יוחסין מכובד ושיאשה/סאשה לא בא מן הים...

מתוך האולם נשמעו קולות של ויכוח קולני. מייד זיהינו את הקולות. בקצה האולם הבחנו באִמִי ובאִמָה של ציפור, שהתווכחו לאן לוקחים את המתנות ואת השיקים של חתונה שלא התקיימה.

"מה יהיה?" – אמרו שתיהן ספונטנית, אולם כשהבחינו בנו ובתחבושת הגדולה שעל פניי הן השתתקו מרוב תדהמה. הן הביטו בנו ואנו הבטנו בהן. שתי המחותנות הגיעו למרבה הפלא בתוקף הנסיבות  להבנה הדדית.

"אתם חייבים להתחתן עוד הלילה ויהי מה," אמרה אִמה של ציפור.

"היא צודקת במאה אחוז," אמרה אִמי בהסכמה נדירה.

ד

בהברקה נדירה של אימא, עלינו למונית ויצאנו אל ביתו של הרב-פרופסור, חתן פרס ישראל, יהודי יקר ותלמיד חכם מובהק שנהג לקדש זוגות רק בחתונה צנועה, במעמד מניין וללא הוצאות. בבית הכנסת הקטן שבמרתף ביתו מצאנו, למרות השעה המאוחרת, את הרב-פרופסור מרביץ תורה  בקרב תלמידיו, עשרה במספר. בחוכמתו הרבה הבין עניין מתוך עניין, פתח בקבוק יין מתוק, מזג לגביע כסף ובמעמד תלמידיו קידש את הזוג הצעיר כדת משה וישראל. הוא קרא בכתובה שהגישה לו אִמה של ציפור. אִמי הגישה לי את הטבעת ואני הכרזתי בפה חסום ובקול מאנפף: "הרי את מקודשת..." כגבר שיש לו מילה, שברתי את הכוס במכה הראשונה ובנסיבות המיוחדות שלי אפילו הייתי פטור מלנשק את ציפור כלתי. הרב בירך את הזוג הצעיר ואת שתי האימהות וחילק סוכריות טופי מתוך בונבוניירת זכוכית. גרמנו לו חמש דקות של ביטול תורה ויצאנו לדרכנו. נהג המונית כבר צפר אל הלילה בחוסר סבלנות.

אִמי נאנחה לפתע אנחה קורעת לב ואמרה: "איזה יופי קובי! זאת החתונה הכי נפלאה שראיתי אי פעם. כמו שאמר הגנרל דדו: מהר, חזק ואלגנטי ו...בזול כל כך."

"נכון, נכון!" התייפחה אִמה של ציפור.

אִימי, ציפור ואִימה התנשקו והתחבקו ולא הפסיקו לבכות ולצחוק.

ואני מביט ב'שילוש הקדוש', ב'שלוש הגראציות' שהיו לאחת, מביט, רואה ומתבונן, ומחפש את מקומי.

בן-ציון יהושע

* * *

אהוד: מצד אחד אלפי אמריקאים בוועידה הרפובליקאית בארה"ב מריעים בהתלהבות להורי החטוף הישראלי, מתפללים ותובעים מהחמאס לשחררו וטראמפ מאיים על הטרור הפלסטיני, ולא נשמעת אף מילת גינוי לנתניהו – ומצד שני, ישראלים מפגינים מול ביתו של נתניהו בקיסריה, פורשים שולחנות של 120 "החטופים" [מי מממן את ההצגות האלה?] – ואף מילה של גינוי ואיום אין להם על חמאס, רק הטלת מלוא האחריות על נתניהו שאינו מוכן לעסקה שפירושה כניעת ישראל במלחמה מול החמאס! והם עוד מאשימים את המשטרה באלימות! איזו בושה! חרפה!

* * *

משה גרנות

שילוב של הומור, חרוז ואסתטיקה

על ספרו של בני דון-יחייא

"אהבה מחרוז ראשון – מבחר אמרות ותובנות על אהבה, זוגיות ונישואין – בחרוזים"

 כנרת-זמורה 2024, 95 עמ'

בני דון-יחייא, מבחירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה, ניחן בידע רב, לא רק בתחום מקצועו  – ספרו "תורת דיני המשפחה" חושף את יכולתו לפרוש בפני המתעניין בלשון השווה לכל נפש את ההלכות הכי מסובכות בתחום התמחותו – אלא גם בארון הספרים היהודי – למשל, בספריו "מסביב לשנה", "מסביב לשולחן" – וכן, גם ב"מבחר הסיפור היהודי". השילוב בין הידע הרב, ההומור הטוב והמפגש הבלתי אמצעי עם סיפוריהם של המתדיינים בפניו – מפיקים כתבים מרתקים ומענגים. בספרון שלפנינו הוסיף המחבר שלנו גם את החרוז, אמצעי פרוסודי, שהאוונגרד הספרותי מתנער ממנו, אבל הוא כל כך מענג, מעניק קצב, וגם מקל על הזיכרון.

בספרון שלפנינו יש ארבעים מדורים, כמו "אהבה", "אושר", "אימהות", "בעלים ונשים", "גירושין", "הומור" וכד'. לכל מדור מוקדשים שני עמודים – בעמוד הזוגי יש תמונה המרמזת לתוכן שיתפרש בעמוד, הלא זוגי. המדורים גדושים באמרות שנונות, הנוגעות באמיתות החיים המוגשות בחרוזים משובבי לב.

במבוא הקצר שבראש הספר ("לא טוב היות החרוז לבדו") מתנצל המחבר בפני הקוראים על כך שהעדיף ניקוד המתיישר עם שפת הדיבור, ועל כך שחידש מספר מילים, כמו "תתאכפת" שמשמעו – שיהיה לך איכפת; "אנטרו", "דלטו" שמשמעם – לחצו אנטר, לחצו דליט; "צ'ופרווה" שמשמעו – שילוב של צ'ופר ופרווה; "התלבטומניה" שמשמעו – מניה של התלבטות; "להתרווק" שמשמעו, לנטות להיות רווק. ועוד.

רמזתי על יתרונו של החרוז (שיסלח לי נתן זך המנוח וחבורתו המורדים בפרוסודיה של נתן אלתרמן), והרי דוגמאות שיאשרו את העדפתי: "בסיפור הזוגיות סוד ההצלחה / מסתכם במבוא: / הקם לאוהבך – השכם לאוהבו";  "... מוחו של אדם פועל וחושב / מהגיחו לעולם ועד שהוא מתאהב" (עמ' 11).

זכור הפתגם ביידיש: "דער מענטש טראכט, און דער גאט לאכט," ובעברית קצת צולעת: "האדם דוחק, ואלוהים צוחק," והנה חרוזיו של דון-יחייא: "כשהאדם מתכנן לטווח רחוק / בורא עולם פורץ בצחוק." (עמ' 21). והנה, איך הביע המחבר הערכה ליכולות הנפלאות של האימהות: "אם מקורות הדורות / חוק האבולוציה עבד – / כיצד לאימותינו היקרות / שתי ידיים בלבד?" (עמ' 23).

הזכרנו הומור, הרי טעימה: "רוצים לשפר את בן זוגכם? / אין טעם לחרחר עימות: / הוא אף פעם לא יהיה כמותכם – / כליל השלמות". (עמ' 31). והנה עוד דוגמאות: "בנזוג החושב שמגרעות לו אין – / זו עוד אחת מהן." (עמ' 33). "מי שמבקש להתרושש –  / שיתעקש להתגרש." (עמ' 37). "מי שבעיקר שותק / הוא איש שיחה מרתק." (עמ' 39). "כסף הוא אמצעי המשפר פלאים / את הקשר עם הצאצאים." (עמ' 59).

והרי שורות שיעלו חיוך על שפתי הנשים: "אדם נוצר לפני חוה מסיבה פשוטה / לכל דגם משופר מכינים קודם טיוטה." (עמ' 75).

הזכרנו את יחסו של המחבר לארון הספרים היהודי בחיבוריו הקודמים, הרי "טעימות" לכך בספרון זה: בעמ' 25 מצוטט המכתם החכם של אברהם אבן עזרא: "העבר אין / העתיד עדיין / ההווה כהרף עין. / אם כן, דאגה מניין?" ובעמ' 89 מזכיר המחבר את חוכמתו של ר' נחמן מברסלב שטובה גם בכל הנוגע בזוגיות: "מי שמאמין שאפשר לקלקל – / שיאמין שאפשר גם לתקן. / אמן."

בימים לא קלים אלה שעמנו עובר בחודשים האחרונים, הפתגמים המחורזים המרנינים האלה של בני דון-יחייא  מאפשרים הפוגה מהעצבות והדאגה – רגעים של התרגעות מהשאלות הגדולות הרות הגורל שאנו מתמודדים בהן עתה, כשהמחבר מחזיר אותנו אל הבעיות, שהן נראות לנו עתה כפעוטות וחסרות חשיבות, בעיקר כש"הפתרונות" עטופים בהומור טוב.

צריך לציין את "הקנקן" שבתוכו שזורים החרוזים, שהוא מושקע, אסתטי, מהודר, והופך את הספרון הזה למתנה שרבים היו שמחים לקבל. המחבר מעניק קרדיט למי שסייע לו בצורה החיצונית, וגם "בקנקן" עצמו, הלא הם העורכת עידית גילאור, יעקב שקד, המכונה "אומן החריזה", והמעצבת זהבה טפר.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ושלושה

חפירת הבאר הראשונה

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה  נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

 "אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה.  יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.

"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"

"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."

"ומהי?"

"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878. – ממני, המלביה"ד] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבִֶּרְס, הערבים?"

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה אשתו הצעירה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר. יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

"מי גר כאן?" התעניין יהודה.

"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"

"מה קרה להם?"

"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל [גיא הדבש, לימים בני-ברק. – ממני, המלביה"ד], עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"

"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."

"ואם לא?"

"מעליש, מה לעשות?  חבל על הסוס!"

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה [שפירושו – שער הרוח, ובעתיד רמת-גן.­ ממני, המלביה"ד]. חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

"מה קרה?" שאל יהודה.

"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"

"הה!" קרא לפתע יהודה.

"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."

"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה  ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס [הוא מבצר אפק, החָרב כיום. – ממני, המלביה"ד], הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין [ראש העין], והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. [הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים. – ממני, המלביה"ד]. מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית

הדיון הציבורי הער סביב מינוי ועדת חקירה ממלכתית לאירועי מחדל ה-7 באוקטובר מרוכז יותר ברצון הפוליטי לסילוק מיליקובסקי-נתניהו מהשלטון, מאשר בקבלת תובנות לעתיד.

לשם מה צריך תחקיר? תרבות התחקיר בצה"ל בעיקר בחיל האוויר פותחה במשך שנים רבות ומבוססת על שלוש שאלות: מה היה (תיאור מדויק של העובדות ככל האפשר), מדוע זה קרה (מסקנות), ואיך נתקן כדי שלא יישנה (לקחים ופעולות תיקון).

הסתמכות על ניסיון העבר של ועדת אגרנט לחקר מחדלי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מראה שאין שום תועלת בוועדת חקירה ממלכתית. ועדת החקירה – מלחמת יום הכִפורים, הידועה בכינויה ועדת אַגְרָנָט, היתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973 כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט וחבריה היו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל והרמטכ"לים לשעבר פרופ' יגאל ידין וחיים לסקוב.

בהחלטת הממשלה הוגדר כי הוועדה תחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האוייב. בהתאם לכך, הוועדה הגבילה את חקירתה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד לכישלון מתקפת הנגד בחזית הדרום ב-8 באוקטובר.

ב־1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח ביניים. היא קבעה כי היו בידי אגף המודיעין (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות על המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שהוועדה קראה לו הקונספציה (בעקבות עדותו של ראש אמ"ן, האלוף אליהו זעירא). הוועדה המליצה להעביר את זעירא מתפקידו ולא להעסיק עוד בתפקידי מודיעין את ראש מחלקת מחקר באמ"ן, תא"ל אריה שלו, קצין המודיעין של פיקוד הדרום, סא"ל דוד גדליה, וראש ענף מצרים במחלקת מחקר, סא"ל יונה בנדמן. על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) הטילה הוועדה את האחריות לכך שלאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, הוא לא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ. הוועדה הטילה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר את האחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפריצת המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות.

הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ולעומת זאת לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, על אחריותו המיניסטריאלית אמרה הוועדה: "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית," ושיבחה ובצדק את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

המלצות הוועדה

מעבר למסקנות האישיות נתנה הוועדה המלצות על דרכי קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה, בהיערכות למלחמה, מבנה המודיעין, וחלוקת העבודה בין אמ"ן, המוסד, מחלקת המחקר של משרד החוץ ואגף התיכנון:

מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה, שלא יהיה איש צבא סדיר, והפעלת צוות קטן לידו, כדי לאפשר לראש הממשלה להעריך בצורה עצמאית.

חיזוק מחלקת המחקר של משרד החוץ וארגונה כמסגרת עצמאית מהמשרד. שינויים במבנה אמ"ן כדי שעיקר המחקר וההערכה יהיה בעניינים צבאיים; מציאת דרכים לביטוי דעות שונות בקרב אנשי מחלקת המחקר ("איפכא מסתברא"). הקמת יחידה פנימית להערכת החומר הנאסף בידי המוסד.

והעיקר הועדה המליצה שכלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA_%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%A0%D7%98

מאמציי הוועדה היו לריק. סתם בזבוז משאבים. מלבד הפיטורין שהיו באים ממילא, כל מסקנות הועדה, להתנהגות בעתיד לא הועילו, לא בשטח המודיעין, ולא ב"איפכא מסתברא", ובייחוד לא בקביעת הוועדה שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב. גם אם אין מודיעין שיתריע על כוונותיו. הפעם היה לצה"ל מודיעין ברור על כוונות האוייב, על כוחו ויכולותיו, והוא לא נערך בהתאם. האם בוועדת החקירה שתקום תתקבלנה עוד פעם אותן המסקנות?

מה יכולה להיות מסקנת הוועדה שתבטל את המחדל הבא? כל המעורבים מגופי הביטחון, צה"ל, אמ"ן, המוסד, שב"כ ממילא יתפטרו, ולגבי הדרג המדיני גורלו יינתן בידי הציבור בבחירות הבאות.

שערו בנפשכם מה יקרה אם הועדה תזכה פעם נוספת את הדרג המדיני, ותקבע שאין לו אחריות למחדל כל עוד קיבל את דעת יועציו. בייחוד עכשיו שבניגוד לעבר, אלו הדורשים את ועדת החקירה, מכוונים לא כבעבר נגד שר הביטחון גלנט (אז דיין), אלא רק נגד ראש הממשלה מיליקובסקי-נתניהו. כזכור ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות קבעה ששר הביטחון אריאל שיינרמן-שרון יתפטר, והוא חזר כראש הממשלה.

על הוועדה העתידה יהיה לחקור את כל המעורבים כולל האחראים מהאופוזיציה גנץ, אזנקוט, בנט, למפל-לפיד. כל אחד יבוא עם סוללת עורכי דין, דיוני הועדה יארכו שנים, ולא תהיה בהם כל תועלת מלבד בזבוז מיליונים לעורכי הדין על חשבון כספי הציבור. לכן אין בה צורך.

ומה אומר היום אמ"ן?

תחקיר פנימי של אגף המודיעין מנסה לברר כיצד התרחש הפספוס המודיעיני הגדול ביותר בתולדות המדינה. לפי ממצאי התחקיר, מתקפת הפתע של חמאס תוכננה במשך כ-7 שנים – אך באמ"ן הניחו שארגון הטרור מורתע ופניו של סינוואר להסדרה. (האם הם השתכנעו מדברי ההבל של "החוקרת" רונית מרזן? נ.ב.)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01534.php

לאחר תחקיר הקרב בבארי, פורסם התחקיר הפנימי באגף המודיעין, שמכונה "הדרך אל המלחמה," על השאלה המרכזית: כיצד כל הסימנים המעידים חמקו מתחת לרדאר וההתרעות שהיו לא טופלו. התחקיר של אגף המודיעין בצה"ל מנסה לברר כיצד התרחש המחדל המודיעיני הגדול בתולדות מדינת ישראל – וכיצד החוקרים ואנשי קהיליית המודיעין לא ראו את המתקפה שחמאס מתכנן. בחיל התקיימו דיונים נוקבים, שאף לעיתים לוו בהרמת קול, על הפרשנות של ממצאי התחקיר. לפי ממצאי התחקיר, תכנון המתקפה של חמאס החל לפני 7 או 8 שנים על ידי חמאס, אך אגף המודיעין פספס את הסימנים המקדימים. באמ"ן הניחו שחמאס מורתע מישראל ופניו של מנהיג הארגון, יחיא סינוואר, להסדרה – שיפור המצב הכלכלי של תושבי הרצועה תוך ביסוס מעמדו הריבוני ברצועה. למעשה, חוקרי המודיעין היו שקועים בקונספציה שחמאס "לא רוצה ולא יכול" לצאת למלחמה נגד ישראל.

בתחקיר הפנימי עלה כי הפרשנות לכך שחמאס נמנע מלהשתתף בשני העימותים שקדמו ל-7 באוקטובר כי הוא מתכנן מלחמה – נזנחה לחלוטין על ידי חוקרי המודיעין. למרות שהיו חוקרים שחשבו כך, ואף טענו שחמאס צריך את הכסף הקטארי לתיכנון המתקפה, הם הצטרפו לבסוף לקונספציה ולדעה הרווחת בחיל.

ראש אמ"ן, אהרון חליוה, קיבל את הקביעות שעלו בתחקיר. עם זאת, גם עכשיו אגף המודיעין לא יודע לקבוע בוודאות כיצד ניתן למנוע מקרים כאלו בעתיד ובחיל מקיימים בימים אלו דיונים כדי להבין את המשמעויות העמוקות שצריך להסיק כדי שאירוע כזה לא יתרחש בעתיד.

(ניר דבורי דובר צה"ל: "כשיסתיימו התחקירים, הם יוצגו בצורה שקופה לציבור." מתקפת חמאס תוכננה במשך כ-7 שנים, באמ''ן מזהירים: לא יודעים למנוע מקרה דומה בעתיד).

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858337&forum=scoops1

אז הנה עוד הוכחה לחוסר התועלת של ועדת אגרנט, ואיזו עוד תובנה מודיעינית נוספת נוכל לקבל מוועדת חקירה חדשה? אני מזכיר ועדת אגרנט קבעה: "אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האויב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האויב."

אסור אף פעם להסתמך רק על המודיעין.

האם דובר צה"ל הופך לקול הרע"ם מקהיר?

הוותיקים בינינו ודאי זוכרים את הודעות הרהב של "קול הרע"ם מקהיר" ערב מלחמת ששת הימים, ובמיוחד אחת: "הערבים מתקדמים בכל החזיתיות... הליצנים אמרו "הערבים מתקדמים בכל החזיות..."

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%A8%D7%A2%22%D7%9D_%D7%9E%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%A8

והנה דובר צה"ל הגרי מודיע: "התנקשנו במחצית מהנהגת הזרוע הצבאית של חמאס, 14 אלף מפעילי הארגון נפגעו":

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-07-16/ty-article/.premium/00000190-bbe7-db81-a3f7-fbff0ac70000

הבעייה היא, שדובר צה"ל אינו מודיע מה קרה עם 50 אלף המחבלים נושאי הנשק שנותרו בחיים ברצועה? צה"ל פרסם באופן רשמי כי 14 אלף מחבלים נגרעו ממצבת כוח האדם של חמאס לאחר שנהרגו או נעצרו, אבל נתוני מצבת כוח האדם של המחבלים ברצועת עזה הם:

כ-30 אלף פעילי הזרוע הצבאית של חמאס.

כ-10,000 פעילי הזרוע הצבאית של הג'האד האסלאמי.

כ-5,000-7,000 פעילי הזרועות הצבאיות של יתר הפלגים הפלסטינים ברצועה.

כ-20 אלף פעילי מנגנוני הביטחון של חמאס.

סה"כ נושאי נשק ברצועה (כולל כוחות שיטור) – בין 60 ל 70 אלף איש.

דובר צה"ל מסר נתונים בהתייחס לחמאס בלבד מבלי לדבר על הג'יהאד האסלאמי ועל הפלגים האחרים וגם לא ציין מה מצבת כוח האדם המלאה ממנה נגרעו המחבלים שחוסלו או נעצרו. בהנחה שיש עשרות אלפי מחבלים חמושים ברצועה, שזה הרבה יותר מחצי ממה שהיו ערב המלחמה, צריך לשאול את ראשי הפירמידה מהי התוכנית להכרעה?

האם תקיפות בכירים מהאוויר יספיקו כדי להכריע עשרות אלפי מחבלים חמושים?

מן הראוי שדובר צה"ל יספק נתונים מספריים מלאים, כדי שתינתן תמונת מצב נכונה ופרופורציונית לציבור באשר לגריעת יכולות האוייב, בהשוואה למצב הפתיחה ערב המלחמה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858108&forum=scoops1

כפי הנראה שר הביטחון יואב גלנט מאמין לדובר צה"ל. במהלך ישיבת הקבינט הוא טען: ״ציר נצרים וציר פילדלפי לא צריכים להיות דיל-ברייקר לעסקה. נדע להשיב את השליטה בשניהם כשנצטרך. נוסח ההצעה הישראלית קבע שישראל יוצאת מציר נצרים במסגרת הסכם לשחרור החטופים. כך נצטרך גם לעשות בנוגע לאזורים הבנויים בציר פילדלפי.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858279&forum=scoops1

כלומר על ישראל לצאת מציר פילדלפי, הרי רוב המחבלים כבר הובסו...

מה תגיד על כך ועדת חקירה עתידית?

בקו האש

ביום שבת שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, היום הראשון של המלחמה, הרסה רקטה בית לידי ברחוב בן יהודה בתל אביב, עם המסעדה היהודית הוותיקה וינה, שעליה כתבתי נקרולוג. ("חדשות בן עזר", 1889), והנה עכשיו בשלוש ועשרה בלילה התעוררנו בבהלה, שמענו בום גדול ואחריו שקט. ללא אזעקה. נכנסתי לאינטרנט, כלום. לאחר רבע שעה פורסם, פגיעת כטב"ם מתימן במפגש שלום עליכם טרומפלדור. אחרי זמן שוטרים דפקו בדלת לבדוק אם יש נפגעים.

מוזר, אפשר להבין למה התימנים החות'ים לא כיוונו כמה מטר דרומה לכרם התימנים, אבל האם הם לא יודעים שבעצם כל הרחובות דרומה מבוגרשוב היו פעם גם שכונה תימנית, ובזכות זאת עד היום הארנונה יותר נמוכה מהרחובות הצפוניים לבוגרשוב.  בית הקומות שאני גר בו נבנה על בית בודד של פנחס ז"ל, תימני נחמד שמכר את הבית וקיבל דירה בבניין.

כל הארץ חזית. לאן כבר יוכלו לפנות אותנו תושבי תל אביב?

בית הדין בהאג ופרדוקס הכיבוש

בית הדין בהאג בראש השופט הערבי-מוסלמי-סוני-אנטישמי מלבנון קבע: הכיבוש היהודי אינו חוקי (הכיבוש הערבי חוקי). ההתנחלויות היהודיות ביהודה ושומרון לא חוקיות. (ההתנחלויות הערביות חוקיות) ישראל צריכה לסגת מיהודה ושומרון בהקדם האפשרי. האשמות באפרטהייד, טענה לכיבוש גם בעזה, ודרישה לפיצויים.

https://www.ynet.co.il/news/article/rjwp2cdoc

כמובן שההחלטה מנוגדת לחוק הבינלאומי. הנה קראו מה אומר באמת המשפט הבינלאומי:

(הווארד גריף, זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ ישראל על פי המשפט הבינלאומי):

http://www.acpr.org.il/nativ/articles/2003_3_grief.pdf

כמובן שהסיבה לפסיקה היא החולשה של העם היהודי בכיבוש שטחים, משפט בית הדין הבינלאומי הפך למשפח.

פרדוקס הכיבוש: השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה, בעבר היו יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי, לפרק את ההתנחלויות הערביות, ולהקים מדינות נוצריות עצמאיות. העם המצרי, העם הכורדי, העם הבֶּרְבֶּרִי, העם הלבנוני, טרם הצליחו. עוצמת האנטישמיות והאנטי-ציונות בעולם מקורה רק בחולשת היהודים ובחוסר היכולת שלהם לכבוש שטחים. לו היו היהודים מצליחים לכבוש 13 מיליון קמ"ר כגודל השטחים הכבושים היום בידי הערבים, והיו בעולם 24 מדינות יהודיות ורק מדינה ערבית אחת, או יותר נכון 57 מדינות יהודיות ורק מדינה מוסלמית אחת, לא היו בעולם אנטישמיות ואנטי-ציונות, ואף אחד בעולם לא היה מדבר על "הכיבוש היהודי". אבל בעת שישראל מתקשה לכבוש שטח קטן כעזה הרי מפאת החולשה העולם מוצף באנטישמיות ובאנטי-ציונות שהיא גם כן חלק מהאנטישמיות, שעל בסיסה קבע בית הדין בהאג את פסק דינו. כיבוש ערבי חוקי, כיבוש יהודי אינו חוקי.

מעז יצא מתוק

הבשורה הטובה של בית הדין בהאג, במיוחד להחבֵרה יוכבד ליפשיץ

בכל זאת יש גם בשורה טובה אחת בפסק הדין. אחד הנימוקים של החמאס והג'יהאד לתקיפת יישובי עוטף עזה היה שהם מתנחלים היושבים על אדמות כבושות שנגזלו מהם. זכור לשמצה אותו מחבל בסרטון שחוטף ילדים קטנים, ומכנה אותם: "מתנחלים קטנים."

זכורה החבֵרה יוכבד ליפשיץ שנחטפה וסיפרה לאחר שחזרה מהשבי כי אמרה לסינואר "למה עשית את זה דווקא לנו?" (הרי אנחנו חברי "השומר הצעיר" שוחרי השלום והמתנגדים לכיבוש?)

אז הנה הבשורה הטובה. בית הדין בהאג לא קיבל את דעת החמאס, הג'יהאד, "חללי הקצה", פת"ח, אש"פ, שקיבוצי עוטף עזה (כולל קיבוץ השוה"צ ניר עוז) הם אדמה כבושה שצריך להחזיר לכיבוש ערבי. הכיבוש היהודי של קיבוצי עזה (כולל קיבוץ השוה"צ ניר עוז) הוא לפי האג כיבוש חוקי. נחמה פורתא. השאלה אם זה ישכנע גם את סינואר? החמאס הבטיח להחבֵרה יוכבד שיחזור, אז הנה יש לה עתה נימוק משכנע יותר שלפי האג היא כובשת חוקית.

הגם גיאורגיה?

גאורגיה היא אחת המדינות הנוצריות הסובלניות ביותר ליהודים. אמנם עד התקופה החדשה היו היהודים בגדר צמיתים, ובהשפעת הרוסים היו כמה עלילות דם נגד היהודים, אבל בסך הכללי היתה סובלנות כלפי היהודים.

והנה הפרקליטות בניו יורק הגישה כתב אישום נגד מיכאיל צ'יקווישווילי (20), אזרח גיאורגי הידוע בכינוי "הקצב", בגין שידול לפשעי שנאה ולפיגועים המוניים נגד יהודים לפי כתב האישום, צ'יקווישווילי עומד בראש "כת רצח מטורפת" ניאו נאצית, הדוגלת בעליונות לבנה וגייסה אנשים כדי לבצע הצתות והפצצות נגד הקהילה היהודית ומיעוטים נוספים. בין היתר תיכננו חלוקת ממתקים מורעלים לילדים יהודים בבתי ספר בברוקלין באמצעות תחפושת של סנטה קלאוס. צ'יקווישווילי נתפס לאחר ששידל סוכן FBI סמוי לבצע הרעלה המונית ושיתף חומרי הסתה של דאעש וקבוצות ג'יהאד אסלאמיות קיצוניות.

הקבוצה מקדמת אידיאולוגיה ניאו-נאצית ותומכת באלימות כלפי יהודים ומיעוטים נוספים. לפי התביעה, מקור הקבוצה ברוסיה ובאוקראינה, ויש לה חברים בארצות הברית ובמדינות נוספות. צ'יקווישווילי הוא אזרח גאורגיה, והוא נעצר במולדובה בעקבות צו מעצר בין-לאומי.

https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-64988be9050c091026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

מסתבר שהאנטישמיות לית אתר פני מניה.

עונש קיבוצי

משרד החוץ של ארה"ב שבראשו עומד היהודי אנטוני ג'ון בלינקן, הודיע כי אלאור אזריה ובני משפחתו לא רשאים להיכנס לשטח המדינה. "אנחנו נוקטים היום צעדים נוספים לקדם מתן דין וחשבון על הפרות בוטות של זכויות אדם ופעולות נוספות שחותרות תחת השלום, הביטחון והיציבות בגדה המערבית," נכתב בהודעת דובר משרד החוץ בוושיגנטון, מתיו מילר. עוד נכתב בהודעה כי "אלאור אזריה הוא סמל לשעבר בצה"ל... שהיה מעורב בהפרה בוטה של זכויות אדם, כלומר בהרג ללא משפט בגדה המערבית. כתוצאה מפעולה זו אזריה ובני משפחתו הקרובים לא זכאים, ככלל, להיכנס לארה"ב."

מילר הוסיף כי ארה"ב תטיל הגבלות על קבוצה נוספת של אנשים שהיו מעורבים בערעור היציבות בגדה המערבית. "אנחנו קוראים שוב לממשלת ישראל ולרשות הפלסטינית להעמיד לדין את כל מי שאחראים לאלימות בגדה המערבית, ומדגישים שוב כי אנחנו לא נהסס לנקוט פעולות משלנו לקדם את מתן הדין וחשבון."

איסור הכניסה שהוטל על אזריה ומשפחתו הוא ככל הנראה הפעם הראשונה שבה הגדיר פקיד בממשל זר מעשה שביצע אזרח ישראלי כ"הרג ללא משפט." הדבר מהווה תקדים, משום שמשרד החוץ האמריקאי הסתמך בהטלת האיסור על החוק הפדרלי הקיים בארה"ב, ולא על הצו הנשיאותי המאפשר הטלת סנקציות חדשות על מתנחלים שמעורבים בהתקפות נגד פלסטינים בגדה המערבית, עליו חתם הנשיא ג'ו ביידן בפברואר. לפי החוק האמריקאי, אזריה פעל כחלק מזרוע ממשלתית בתפקידו כחייל בדרגת סמל בצה"ל, וארה"ב עשויה לעשות שימוש בחוק זה להטלת סנקציות נוספות על עוד דמויות בישראל.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-07-17/ty-article/00000190-c1ae-d2f8-abdb-e5ee53f30000

אזריה הורשע וריצה את עונשו, אבל היהודי אנטוניוס בלינקן מטיל עונש קיבוצי על כל המשפחה. מחר יטיל עונש על כל תשובי עירו, ואחר על כל מדינתו, ועמו, ולבסוף גם על עצמו להיות מגורש מארה"ב.

מי המדינה האיסלאמית האמיתית הראשונה שתקבל יכולת גרעינית?

ג'יימס דייוויד ואנס, המועמד לתפקיד סגן נשיא ארה"ב מטעם הרפובליקנים עונה על השאלה: "דיברתי עם חבר ושדיברנו שאחד הסכנות שיש בעולם זה הפצת נשק גרעיני, מה שלממשל ביידן לא אכפת, ואז שאלתי מה המדינה המוסלמית אמיתית שתקבל נשק גרעיני? אמרנו אולי זה איראן? אולי פקיסטן כבר נחשבת? ואז בסוף החלטנו אולי זה דווקא בריטניה עכשיו, שמפלגת הלייבור זכתה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858033&forum=scoops1

בינתיים המוסלמים עושים מהומות בלונדון שהפכה למרכז מוסלמי-שיעי, בדרכם להשתלט על בריטניה.

גנרל יאיר גולדנר-גולן מציע שלטון חונטה צבאי

לא מפלגת "דמוקרטים", אלא מפלגת "פשיסטים"

בחברה הישראלית מתקיים דיון נרחב לגבי ערבוב של צה"ל במחלוקות פוליטיות. הפולמוס נגד אחים לנשק והקריאות לאי התנדבות וסרבנות מעורר מחלוקת רבה במיוחד על הגרירה של צה"ל לתוך השסע בחברה הישראלית. קברן מפלגת העבודה ומר"ץ, יו"ר מפלגת "הדמוקרטים", גנרל יאיר גולדנר-גולן, מבקש לגרור את צה"ל ומערכת הביטחון לקלחת הפוליטית ככלי להפלת הממשלה. גולדנר-גולן, שקרא בעבר לסרבנות, ממשיך עכשיו לערב את צה"ל וכוחות הביטחון בפוליטיקה. וקורא לבכירי מערכת הביטחון, ולא רק להם, להתנגד או למרוד בממשלה.

בשיחה שהעביר לד"ר ג'רמי פוגל והועלתה לאחרונה לרשת, אמר יאיר גולדנר-גולן כי הוא קורא "לכל חבריי במדים, ולכל חברי בשב"כ, במוסד ובשאר המוסדות המהותיים של מדינת ישראל. אוטוטו, לכולנו, ולכם במיוחד, לא תהיה ברירה אלא לבחור למי אתם נאמנים: למדינת ישראל או לממשלת ישראל. אני אומר את זה ואני מזדעזע. כי הממשלה הנוכחית מאיימת על הזהות ועל מי שאנחנו ולזה לא נסכים. אי אפשר להיות נאמנים לממשלה שהעומדים בראשה הם שרים כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר" שלדבריו הם "משיחיים וקיצוניים."

חודש לפני פלישת חמאס והטבח שביצעו ארגון הטרור, עמד גולדנר-גולן והצדיע לחבריו במדים על בחירתם לסרב לשרת בממשלה הנוכחית. כמה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר התייצב גולן בחוג בית והסביר כי יש לסרב לשרת במילואים ויש להפעיל את הכלי הזה יותר. גולן המליץ על הסרט שתיעד כיצד הפילו תושבי סרביה את הרודן מילושביץ". לדבריו צריך להעתיק את שיטת הפעולה נגד מילושביץ לישראל. השיטה היא לייצר כאוס בתוך המדינה עד שהממשלה היא זו שתרצה לצאת לבחירות.

(ישי פרידמן, "יאיר גולן לראשי מערכת הביטחון: 'אל תהיו נאמנים לממשלה.'")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858454&forum=scoops1

הבנתם? הגנרל "הדמוקרט" יאיר גולדנר-גולן, קורא למרד צבאי כמו בסוריה נגד הממשלה והקמת שלטון צבאי בסגנון הדיקטטורה הפשיסטית הסורית. לא ברור רק אם בכוונתו כי המרשל הרצל גורדין-הלוי הוא שיסלק את הממשלה ויעמוד בראש החונטה הצבאית, או שהוא עצמו, גנרל גולדנר-גולן, הוא זה שיעמוד בראש החונטה הצבאית?

מנהיג מפלגת "הדמוקרטים", גנרל גולדנר-גולן, מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית. על מפלגתו לשנות מיד את שמה ל"מפלגה הפשיסטית", מחשש להונאת הציבור.

ה"סרבנות" בכל זאת היתה טעות

ה"סרבנות" בכל זאת היתה טעות, מסיק כתב "אל-ארצ'", איתי רום:

"אחרי 7 באוקטובר," הוא כותב, "היה נדמה שבנימין נתניהו יתקשה להתמודד שוב בבחירות. אבל תשעה חודשים אחרי, נולד קמפיין הבחירות הבא של הליכוד: לא רק שהטבח אינו מלמד שנתניהו כשל או טעה, להפך, הוא מוכיח שצדק. מתנגדיו – 'אחים לנשק', הטייסים ומילואימניקים שאיימו להפסיק לשרת בגלל ההפיכה המשטרית – הם שגרמו לאסון. ברשתות עלתה הסיסמה: 'פושעי קפלן לדין.'

הגיע הזמן להודות שגם אם יש שלל גורמים אחרים לטבח – השימוש בצה"ל ככלי במחאה היה טעות. אפשר להסביר עד מחר שלא דובר ב'סרבנות' אלא ב'הפסקת התנדבות', אך זו היתממות. מכיוון שהצבא נשען על מתנדבים, התוצאה היא אותה התוצאה: פגיעה בכשירות צה"ל או לפחות במראית העין שלה, שחשובה לא פחות. אולי לעולם לא נדע בוודאות אם השבר הזה תרם להחלטת סינוואר לצאת למתקפה, אך לעולם גם לא נוכל לבטל את האפשרות הזאת.

למוחים היו סיבות מצוינות לנהוג כפי שנהגו. נתניהו ניסה להשתלט על בתי המשפט ולפגוע בדמוקרטיה. זה מצב קיצון שהצדיק מחאה קיצונית, כולל שביתות ושיבוש הסדר הציבורי, אבל הטבח הוכיח שעירוב צה"ל, כאשר ג'יהאדיסטים צמאי דם אורבים על הגדרות – הוא צעד מוגזם, פריבילגיה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

המוחים, שמאחוריהם עשרות שנות התנדבות ותרומה לביטחון, השתמשו ב'נשק יום הדין' מכיוון שלא הפנימו את חומרת האיומים על ישראל. כפי שכתב ב-2022 אחד הדוברים הבולטים מאנשי חיל האוויר: 'חמאס לא מתכוונים לכבוש את עוטף עזה, וחיזבאללה לא מתכוון לכבוש את הגליל.' כשזאת ההנחה, באמת אין בעיה לאיים בהפסקת שירות."

 (איתי רום, "ה'סרבנות' בכל זאת היתה טעות", "אל-ארצ'", 18.7.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-18/ty-article-opinion/.premium/00000190-c001-d3a7-a79e-c253b2cd0000

"הגאון" הפרוטסטנט שאיתי רום לא מזכיר את שמו, הוא טייס בשם עמר דנק שניבא: "חמאס לא מתכוונים לכבוש את עוטף עזה (גם חיזבאללה לא מתכוון לכבוש את הגליל)."

https://x.com/omerdank/status/1541472087197589506?t=cSpyN7gakN4tF-Kb0JaZqQ&s=03

מסתבר שאותו פרוטסטנט-"נביא", עמר דנק, גם התחמק בזמנו מפקודות מפקד חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה, דניאל חלווצ'י-חלוץ, מביצוע פקודות הפצצה בזמן המלחמה.

https://rotter.net/forum/scoops1/805101.shtml

מן הסתם הטייס הפרוטסטנט עמר דנק, שואף להצטרף לחונטה הצבאית המתוכננת בראשות גנרל גולדנר-גולן.

יהודים רחמו רחמו הן לבכם לב יהודי

בגלל מצוקה תקציבית ביקשה התנועה הפרוטסטנטית סיוע כספי דחוף מהקרן לישראל חדשה. עמית סגל:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858218&forum=scoops1

האם הכסף מיועד לישראל חדשה של חיסול הדמוקרטיה, קימום משטר שלטון צבאי?

סבל תושבי עזה אכן נורא, אך מי האשם?

הכתבת הדרוזית האנטי-ישראלית של העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", שירין פלאח סעב, זכתה השבוע לכותרת ראשית בעיתון. במאמר סוחט דמעות ("המלחמה תיגמר, אבל העזתים ימשיכו למות חודשים ושנים אחריה", "אל-ארצ'", 18.7.24).

https://www.haaretz.co.il/news/magazine/2024-07-18/ty-article-magazine/.premium/00000190-c007-d458-a3d7-ebe7f4f10000

מתארת יפה את הסבל הנורא שעוברים תושבי עזה, ועוד יעברו, אבל בעוד שחלק מתושבי עזה, מאשימים את החמאס בסבל הנורא שהביא עליהם החמאס, וקוראים לסילוק החמאס וסינואר, הכתבת הדרוזית אזרחית ישראל, שסבה בא מדמשק, מזדהה עם החמאס, ולא אומרת מילה בגנותו, כאשר את האשמה לסבל הנורא היא מטילה על היהודים.

כמובן שהיא אינה מביאה את דברי מנהיג החמאס ישמעאל הנייה שאומר: "המוסלמים ינצחו כי היהודים אוהבים את החיים ואנחנו המוסלמים אוהבים את המוות":

https://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

ובייחוד הם אוהבים להשתמש באזרחים כמגן אנושי כי הרי ממילא הם יקבלו בגן העדן אוכל טוב ובתולות שחורות עין ונערים שמשים. האם שירין פלאח סעב, הדרוזית הפיליסטינית אינה יודעת כי החמאס רואה בדת "המייחדים" (בכינוי הגנאי המוסלמי "דרוזים") דת כופרים שאינם זכאים אפילו לחוקיי ההשפלה של בני החסות, ויש להרוג את כולם?

בהצלחה

צרפת בדרך לקלוט פליטים עזתיים ''הויזות בהכנה.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858140&forum=scoops1

אנחנו מאחלים הצלחה לשני הצדדים. בהצלחה להגירת העזתים לצרפת, ולצרפתים הצלחה בקליטה מהירה של העזתים בארצם.

חשיבות השם

אנשים נעשים עם השנים דומים לשמם

מכיוון שאני נותן חשיבות רבה לשם המקורי של אדם כתורם לידע היסטורי עליו (וזוכה על כך לביקורת רבה), הופתעתי ממחקר המייחס לשם חשיבות נוספת. מסתבר שבניסוי שערכו חוקרים ישראלים התברר שהפנים שלנו משתנים לאורך זמן על פי שמם בצורה שתואמת סטריאוטיפים חברתיים, בתהליך שמעיד על עוצמת ההשפעה של ציפיות חברתיות.

הוויכוח על היחס בין תורשה לסביבה הוא עתיק יומין. אך בעוד שהשפעת התורשה פשוטה יחסית למדידה, את השפעת הסביבה קשה מאוד לנטרל ולמדוד באופן אמפירי. מחקר חדש, שטוען כי הצליח לעשות זאת, מציג את עוצמתה של ההסללה החברתית ומראה כי השפעתה כה רבה, עד שהיא יכולה אפילו לשנות את מראה פניו של אדם.

ד"ר יונת צוובנר ופרופ' יעקב גולדנברג מאוניברסיטת רייכמן, תוך שיתוף פעולה עם פרופ' רותי מאיו מהאוניברסיטה העברית, גילו תופעה מפתיעה מאוד: אנשים יודעים לציין את שמותיהם של אנשים אחרים על סמך מראה פניהם בלבד.

מכאן ניתן היה להסיק שבמראה הפנים של אדם טמון מידע על שמו. אבל מה מביא לכך? האם אנשים בוחרים לתינוק שם שנראה מתאים למראהו, או שמא התהליך הפוך? עם השנים וההתפתחות, פניהם של גברים ונשים הולכים ונעשים מתאימים יותר לשם שנתנו להם הוריהם?

כדי להשיב על השאלה התבקשו ילדים בני 10-9 ומבוגרים להתאים פנים ושמות של ילדים ושל מבוגרים. נמצא שגם הילדים וגם המבוגרים ידעו היטב להתאים את שם האדם לפניו כשהוצגו להם תמונות של מבוגרים, אבל לא כשהתמונות היו של ילדים. כמו שאמר ג'ורג' אורוול – "בגיל 50 לכל אדם יש את מראה הפנים שהוא ראוי לו." אבל לא בגיל צעיר הרבה יותר מכך.

בחלק נוסף של המחקר נעשה שימוש במערכת למידת מכונה, שאליה הוזן מאגר תמונות גדול של פנים אנושיות. המחשב זיהה כי פנים של מבוגרים בעלי אותו שם דומים זה לזה באופן מובהק יותר מפנים של מבוגרים עם שם שונה.

לדברי החוקרים, אפקט הדמיון בין מראה הפנים לשם הוא תוצר של נבואה שמגשימה את עצמה. הפנים משתנים לאורך זמן בצורה שתואמת את הסטריאוטיפים החברתיים שמקושרים לשם, בתהליך שמעיד על עוצמת ההשפעה של ציפיות חברתיות. מאיו הסבירה שציפיות אלה יכולות להשפיע באופן ישיר על בחירה של תסרוקת, משקפיים, איפור וכדומה. באופן עקיף יותר, ציפייה מילד ששמו גיל, למשל, להיות שמח יותר עשויה להוביל אותו לצחוק יותר, וכך נוצרים בפניו יותר קמטי חיוך מאשר קמטי זעף.

לדברי צוובנר, השם משפיע על מראה הפנים באמצעות סטריאוטיפים חברתיים, ולסטריאוטיפים יש מגוון מקורות. אחד מהם הוא שמות שמקושרים לאנשים ידועים ("אם אומרים 'בר', אנשים מדמיינים אישה יפה"); מקור שני קשור למשמעות השם ("ילדה שקוראים לה 'ג'וי', מגיל צעיר הסביבה תתייחס אליה כשמחה יותר"); מקור שלישי הוא קונוטציה שמקושרת לשם ("למשל שמות תנ"כיים, שמתחברים לסיפור ידוע"); ולבסוף, יש סטריאוטיפים שמתקשרים לפונטיקה של השם ("אם משווים 'בוב' ו'טים', הרי שבוב נתפש כשם יותר 'מעוגל' מאשר טים"). "המחקר מראה בפעם הראשונה שההסללה החברתית כל כך חזקה, שהיא יכולה להשפיע על המראה של האדם."

(גדעון לב, במהדורה המודפסת: "לכל איש יש פרצוף הנותן לו את שמו", בדיגיטלית: "לא נולדתי 'רונן', הוסללתי להיות כזה: האם אנשים נעשים דומים לשמם עם השנים?" "אל-ארצ'", 17.7.24).

https://www.haaretz.co.il/science/social-science/2024-07-17/ty-article/.premium/00000190-b61e-d96f-a1f6-ff1e5b540000

אז אני רק שאלה. אם באמת השם משפיע על מראה הפנים, איך נסביר את הבדל מראה הפנים בין בנימין גנץ לבנימין נתניהו?

נולדתי בארץ, לא בערבות סיביריה, אבל איני יכול להתרגל לחום.

הַשֶּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי

אברהם אלכסנדר פפליקר-שטרן-פן

הַשֶּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי.

אַדְמַת פִּתִּי – צַבָּר וָחוֹל.

אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי:

אֵינִי יָכוֹל!

אֵינִי יָכוֹל אֶת נַאֲקוֹ שֶׁל אֹח,

אֶת הַשָּׁרָב אֲשֶׁר אַפּוֹ חָרָה,

אֶת הַחַיִּים עַל חֹד הַחוֹח –

לִקְרֹא מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה.

טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,

אֲבָל אֵינִי יָכוֹל... עֲדַיִן – לֹא!

נעמן כהן

* * *

תחרות כתיבת סיפורים קצרים

אירוע כתיבת  סיפורים הומוריסטיים, סטיריים  קצרים – קישון 2024

לציון יום הולדת 100 לאפרים קישון

WWW.POOLABOOK.COM

בשיתוף עם  אתר "יתוש באוזן"

https://www.avigoldbergauthor.com/

מקיימים  אירוע כתיבת סיפורים קצרים בניחוח קישוני

" ק"ק – קהילת קישון 2024"

כל הסיפורים שיישלחו יעלו לקריאת קהל הקוראים  ובסיום יוכרז הזוכה

 על-פי מספר סימני לייק-אהבתי לסיפור

באתר  www.poolabok.com

הזוכה יקבל מענק עידוד לכתיבה בסך 1000 שקל

מועד הגשת הסיפורים עד ליום 29 באוקטובר 2024

את הסיפורים יש להגיש רק בהתאם לתקנון המצורף להלן

https://www.poolabook.com/

[חב"ע – כל הפרטים באחריות המפרסם ולנו אין קשר לתחרות]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: הידעתם כי בעיצומה של מתקפת הבליץ הנאצית על לונדון האשימו רוב עיתוני בריטניה את ראש ממשלתם צ'רצ'יל, ולא את היטלר – באחריות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, וכי מערכת המשפט האנגלית שקלה להאשים את צ'רצ'יל בקבלת סיגרים יקרים מחברים?

* אהוד היקר, פוצ'ו מתאר את הקרב הקשה על שילטא-כוריכור, שם נהרגו ונפצעו כה רבים מהחיילים הדתיים, וביניהם נפצע גם עמנואל בהרב, אביה של גלי בהרב מיארה, היועצת המשפטית לממשלה המאוימת על-ידי הימניים הקיצוניים.

לא ניתן להסכים עם הטענה העיקרית של ישעיהו ליבוביץ' כי קיום תורה ומצוות הוא בבחינת הכרח ליהודי (למרות שהוא עצמו לא האמין באלוהים!) – אבל בדבר אחד הוא צדק, כפי שאמר בראיון שערכת עימו, ושיבצת ב"אין שאננים בציון" – שבארצנו אין יותר ביטחון מבגלות, אבל יחד עם זאת, אנחנו מעדיפים לחיות בה, כי 1900 שנה של גלות לימדו אותנו ש"האירוח" בגולה הוא לא רק אסוני, אלא גם משום שכאשר הגויים השמידו מיליונים מבני עמנו – לא היה בידיהם אפילו רובה אחד.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: האם ראש האופוזיציה יאיר לפיד חכם? מבין מה שהוא אומר, איפה הוא חי כשהוא מאשים את ממשלת ישראל בפיצוץ הכטב"ם החות'י בתל אביב?

* "צלילים של תקווה", זה שם הטור הלא-מופרע והלא-מטורלל של נרי לבנה מהשוקניה:

"...איך זה שלא זכרתי שהערבים הם קורבנות המלחמה וגם קורבנות הממשלה לא פחות ממני. גם הם שבויים בידי ממשלה מטורללת, במלחמה שאיש איננו יודע מה תכליתה. במדינה שהופכת מרגע לרגע למדינת כל גזעניה... איך שוב שכחנו שבלי שלום כל מאמצינו לא שווים דבר... אני חושבת שרבים מרגישים כמוני, כלומר שהם קרובים הרבה יותר לערבים מאשר לפוגרומצ'יקים הביביסטים... גם הם [הערבים] אינם מעוניינים שתקום כאן מדינה דתית, גם הם [הערבים], ברובם, מעוניינים במדינה מודרנית, ליברלית, שיש בה זכויות אזרח, אני מניחה שגם הם [הערבים], ברובם, מעוניינים שתופסק לאלתר מלחמת הנקמה הזאת... בואו נקרא להם [לערבים] להצטרף אלינו בתקווה שביחד ננצח את ממשלת החידלון והאבדון." ["מוסף הארץ", 19.7].

אהוד: וגם נתחיל לרצוח בנות משפחה יהודיות שלנו במדינה המודרנית, הליברלית!

* אהוד: אלה האויבים הכסילים והרשעים בקרב יהודים בארה"ב: "ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון השבוע יעורר מחאות חסרות תקדים מצד קשת רחבה של מפגינים יהודים: החל מחברים בארגונים פרוגרסיביים, ועד לארגונים ציוניים ומשפחות חטופים. המארגנים מתכננים סדרת הפגנות נגד נתניהו, גם תוך שיתוף פעולה בין הארגונים השונים וגם באופן פרטני. מתנגדיו טוענים, כי הוא מעכב בכוונה עסקה לשחרור החטופים, וגם גורם לשפיכות דמים נוספת משום שאינו שם בעדיפות עליונה את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים כאחד." ["הארץ" באינטרנט, 21.7].

* בנדה: אנא העבר תודתי למר נעמן כהן, על תיקון פליטת הקולמוס 'קומינטרן' – במקום 'קוומינטנג' (Kuomintang) במאמר שפירסמתי בשעתו.

ואם יורשה לי להוסיף באותו עניין... תענוג לקרוא אדם אינטליגנטי, שהוא בעת ובעונה אחת חוקר מיומן ובעל אמירה מקורית, גם בלי להסכים, בהכרח, עם כל אחת ואחת מקביעותיו. אנשים כמוהו הולכים ופוחתים במקומותינו, למרבה הצער... אשריך שהוא נמנה על הכותבים הקבועים ב'מכתב'.

אהוד: טובה גדולה עשה ביידן לארה"ב, לעולם ולנו שהודיע רק על פרישה מהמרוץ לנשיאות ולא על התפטרות שהיתה מכתירה את סגניתו קמלה האריס לנשיאת ארה"ב עד לשובו של טרמאפ בינואר 2015 לבית הלבן.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2177 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-26, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל