פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1990

יום שלוש מאות ושישים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן,

הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז  באלול תשפ"ד. 30.9.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מִמַּנְגִּינוֹת אָמָה. // איליה בר זאב: אִלְּמוּת. רק המים גברוּ. // אורי הייטנר: 19 יום בגמלא. צרור הערות 29.9.24. // מתי דוד: כתב אשמה נגד עיתון "הארץ" –  ביטאון פוליטי שמנהל ג'יהאד תקשורתי אנטי ישראלי. // אסי דגני: עולם כמנהגו. // אהוד בן עזר: שלוש אהבות. פרק עשרים ושניים: "הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה. // מוּקִי אֶלְדָּד: מִי יְמַלֵּל. // משה גרנות: קצרצרים. יואל הופמן, סיפורים. // נעמן כהן: כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

מִמַּנְגִּינוֹת אָמָה^*

וְלַיְלָה לַיְלָה תִּגְדַּל תְּשׁוּקָתִי

אֱלֵי שׁוֹקֶיךָ הַדַּקּוֹת הַקָּשׁוֹת

וְאַתָּה גֵּא וָזָר

עֲלֵי גֵּוִי תְּהַלֵּךְ

כִּבְשָׂדֶה  קָצוּר,

הַבְּרָכָה הַזְּהֻבָּה  –

בְּרַגְלֶיךָ מְבוֹסֵס

•

1926

__________

* לפני השיר "צוענים  –  הונגרים  –  " (א.ב.ע.)

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. כאן שיר מלפני 98 שנים. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

אִלְּמוּת

הִתְפַּלַּלְנוּ לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְשׁוּב הֻרְעַד הַבַּיִת –

 נֵפֶץ עַז.

עַל אַף לִקּוּי הַחַמָּה אֶפְשָׁר לְהַבִּיט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת,

הֲרֵי עִוְרוֹן הַבְּרוּאִים לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מִצְבּוֹר הַגּוּפוֹת

הַפְּרוּשׂוֹת עַל קַרְקַע דְמוּמָה,

אֶת הַמֻּשְׁלָכִים כִּלְאַחַר יָד לְבוֹרוֹת עֲנָק,

לְקִבְרֵי אַחִים, אֲחָיוֹת,

פָּעוֹטוֹת...

ליקוי חמה. ויקיפדיה.

נֶחָמָה פּוּרְתָּא –

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה לִקּוּי הַחַמָּה יִהְיֶה מַשְׁמָעוּתִי יוֹתֵר.

גַּל נֵד נָע וְחוֹזֵר אֶל מַעֲמַקֵּי הַיָּם.

טֵלֵפוֹן אַלְחוּטִי, מְפַזֵּם שִׂיחַ שֶׁל חֵרְשִׁים

בְּשֵׁרוּת הַצִּבּוּר,

זִרְמֵי חַשְׁמַל חֲמַקְמַקִים בַּסֵּתֶר.

אֶבְיוֹנֵי אָדָם, הֶלֶם,

 מְבוּכָה –

דָּם.

נוסח ראשון פורסם לראשונה  בכתב העת לשירה מס' 25 2011 בעריכת עֻזי אגסי. כאן – שינויים לא מעטים... לימים אלו.

רק המים גברוּ

 קֹדֶם הַדָּם אַחַר-כָּך הַכְּאֵב.

שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –

פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר

וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ.

אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר, בְּחֲרִיצֵי

אַסְפַלְט וּבַרְזֶל

כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.

לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –

צְּעָקָה

וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.

רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח" בהוצאת "קשב לשירה", 2010, מפיק – רפי וייכרט.

איליה בר-זאב

* * *

אהוד: אני לא יכול להבין כיצד אנשים שאני מכיר וגם אנשים שאני לא מכיר שונאים בהתלהבות כה עזה את בנימין נתניהו ומאשימים אותו במצבנו – יותר משהם שונאים ומאשימים את יחיא סינוואר אללה ירחמו ואת חסן נסראללה אללה ירחמו!

הטחו עיניהם מראות?! האין גבול לסכלותם גם בעיצומה של מלחמת ישראל על קיומה מול שבע חזיתות של אלה המנסים להשמידנו?

 נאום מצויין היה לנתניהו בעצרת האו"ם.

 אין ספק שכבר עתה יש לו מקום לדורות בתולדות עם ישראל! 

* * *

אורי הייטנר

19 יום בגמלא

עד כאן!

במוצאי שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לפני שלושים שנים בדיוק, ב-10.9.94 התכנסו תושבי הגולן בהמוניהם לכנס חרום בפארק קצרין העתיקה. היה זה אחרי שנתיים של מאבק. ועד יישובי הגולן זימן את תושבי הגולן בהתראה של יומיים, ואלפים רבים נענו לקריאה.

בכנס חשף אלי מלכה, יו"ר הוועד, מידע שהגיע לוועד, ולפיו הסכים ראש הממשלה יצחק רבין לסגת מכל הגולן. יש לציין שעד אז, רבין הקפיד להדגיש שתהיה נסיגה בגולן, לא מהגולן. לכל מי שקצת היה בעניינים היה ברור, שכל עוד זו תהיה עמדת ישראל, לא יהיה הסכם עם הסורים. במהלך שנת 94' דלף אלינו מידע על הנכונות לנסיגה מלאה. כל הידיעות הללו הוכחשו נמרצות. ובכל זאת, לנוכח הצלבת הידיעות הגענו למסקנה שעלינו לאמץ את הערכת המצב הפסימית יותר. ואכן, התברר שהערכת המצב הזו היתה נכונה.

יומיים לפני הכנס, במוצאי ראש השנה, כינסנו את ההנהלה המצומצמת של הוועד לישיבת חרום. לישיבה זו הזמנו את התקשורת אך לא אפשרנו לה להיכנס. הכתבים והצלמים שהו בחוץ והמתינו לדברינו. מידי פעם מישהו מאיתנו יצא להעביר מסרים לתקשורת. כך יצרנו את הדרמה. הודענו בתקשורת על כנס החרום, הבטחנו שבכנס נודיע על המשך צעדינו.

בכנס החרום, הכריזו אלי מלכה וראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן על מצב חרום בגולן, ועל פתיחתו של מבצע "עוז 94'", שנועד להרחיק את הסכנה ולמנוע את הנסיגה. למחרת בבוקר, אור ליום א' 11.9, הודיע אלי, יעלו 12 מתושבי הגולן לגמלא, ויפתחו בשביתת רעב ללא הגבלת זמן. אתר שביתת הרעב יהיה מוקד המאבק, ואנו קוראים לציבור הישראלי לעלות לגמלא ולהזדהות עימנו. כל כלי התקשורת בארץ ובעולם היו שם וסיקרו בהרחבה ובשידור חי את הכנס, שלא במקרה כוון לשעת שידור מהדורות החדשות בשני הערוצים.

בכנס הכרזנו על אביגדור קהלני כעל ראש מבצע "עוז 94'". היו לכך סיבות רבות. אביגדור היה ח"כ ממפלגת העבודה, שעמד בראש שדולת הגולן. היה לנו חשוב מאוד שדווקא אנשי מפלגת העבודה יתייצבו. היה לכך ערך פוליטי משמעותי ביותר, וכן משמעות ציבורית – למשוך את הקהל ממרכז המפה הפוליטית ומשמאלה. היתה גם מטרה נוספת – חישוקם של המורדים ממפלגת העבודה, בראשות קהלני, ויצירת זהות בינם לבינינו, כך שמבחינה ציבורית הם יתקשו לחזור בהם. ידענו שהאצבעות שלהם עשויות להיות החומה שבין קיומנו לעקירתנו. וכמובן, בנינו על היוקרה הרבה של קהלני כגיבור ישראל, האיש שעצר את הצבא הסורי בקרבות מלחמת יום הכיפורים, וכעת הוא עומד בראש המאמץ להגן שוב על מדינת ישראל מפני אובדן הגולן לידי הסורים. השם שנתנו למבצע – "עוז 94", נועד, כמובן, לעורר את האסוציאציה לספרו של קהלני על קרבות מלחמת יום הכיפורים, "עוז 77".

קהלני היה הנואם הראשי בכנס ונאומו זכה לתשואות הקהל ושודר בהרחבה בתקשורת. בכנס חשפנו גם את סיסמת המבצע: "עד כאן! לא את הגולן!"

למחרת בבוקר עלינו לגמלא, 12 שובתי הרעב ואני בתוכם. במהלך השביתה הצטרפו אלינו אנשים נוספים.

גמלא וירושלים

שנה לפני שביתת הרעב, נחתם הסכם אוסלו. הידיעה על הסכם אוסלו היתה הפתעה גדולה לכולם, גם לשרי הממשלה. הכול ידעו על המו"מ הגלוי עם המשלחת הירדנית-פלשתינאית, שמנהלת משלחת ישראל בראשות אליקים רובינשטיין, ולפתע התברר שבמקביל היה ערוץ חשאי, רציני יותר, שבו נסגרו העניינים האמיתיים.

עמדתי באותם ימים בראש צוות החשיבה האסטרטגי של הוועד. בעקבות הסכם אוסלו גיבשנו הערכת מצב, שלפיה עלינו להיערך למצב שבו לצד המו"מ הגלוי עם סוריה מתרחש מו"מ חשאי, שבו נסגרים הנושאים האמיתיים. דימינו את המצב לצוללת המתקרבת אלינו במעמקי הים, וברגע בלתי צפוי תתקוף אותנו. אימצנו את התרחיש הזה כהנחת העבודה שלנו, והחלטנו לבנות תוכניות מגירה שונות. התוכנית המרכזית היתה התוכנית לשביתת רעב. החלטנו, שברגע שתהיינה לנו אינדיקציות על סכנה קרובה, נפעיל את התוכנית.

כמו לכל הצלחה, גם לתוכנית הזו יותר מאב אחד. למשל, בנייר עמדה שהגשתי מיד אחרי אוסלו, הצעתי שורה של צעדים אפשריים ובראשם שביתת רעב המונית. אבל האמת היא, שעיקר הקרדיט מגיע ליהודה הראל. הוא האיש שיזם את הרעיון, דחף את השביתה והיה המנהיג הבלתי מוכתר שלה.

למה שביתת רעב, למה? היו לכך מיספר סיבות. רצינו לעשות צעד חריף ומזעזע. רצינו לבצע פעולה שתמקד עניין ציבורי בעמדתנו. בנוסף לכך, במשך כל תקופת המאבק, הקפדנו לחלוטין על הימנעות מלעבור על החוק, מאלימות ומאיומים באלימות. הקווים האדומים הללו הגבילו את המאבק, וחיפשנו דרכים לגלות נחישות ונחרצות בלי לחרוג מהם. שביתת הרעב היתה הדרך לכך.

למה דווקא בגמלא? בשלבים המוקדמים, היה ויכוח חריף האם לשבות בירושלים, ליד הכנסת וקריית הממשלה או בגולן. תחילה, תמכתי בשביתה בירושלים. שם מרכז העניינים, בגולן אנחנו עלולים להישכח, איש לא יתעניין בנו והשביתה תהיה פאתטית. העמדה השנייה טענה שבירושלים אנחנו נושא אחד בין נושאים רבים. בגולן נרכז את עיקר תשומת הלב. רצינו את שותפות תושבי הגולן והבנו שלשם כך עלינו לשבות בגולן. מבחינה לוגיסטית הרבה יותר קל לנו לפעול בגולן. והעיקר – רצינו למשוך את הציבור לעלות אלינו, לגולן.

חיפשנו אתר מתאים. גמלא היא סמל. גמלא היתה בירת הגולן היהודי בתקופת בית שני, ובכך היא מסמלת את הקשר עתיק היומין של העם היהודי לגולן. גמלא היא סמל למאבק נחוש של תושבי הגולן על עירם. אך הדבר העיקרי, היה המסר של גמלא וירושלים. בחפירות בגמלא העתיקה, התגלו מטבעות שיוצרו בגמלא במהלך המרד, ועליהן נחקקה הכתובת "לגאולת ירושלים הקדושה." היה בכך סמל לכך שמאבקם של תושבי גמלא לא היה מאבק לוקאלי על עירם, אלא הם ראו עצמם כשליחי האומה, הנאבקים על חרותה. כך גם אנו ראינו את עצמנו ואת מאבקנו – לא מאבק פרטי על היישובים שלנו,  אלא מאבק על דמותה של מדינת ישראל, על הדרך שאותה אנו מגשימים בעצם ישיבתנו בגולן. טענו, שנפילת גמלא במרד הגדול סללה את הדרך לחורבן ירושלים. נפילת הגולן היום, חלילה, תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. על כך אנו נאבקים.

אחת הסיסמאות המרכזיות שלנו היתה "שנית גמלא לא תיפול." חודשים אחדים לפני שביתת הרעב, ערכנו מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. המטבע של גמלא שימשה אותנו כנכס במאבק וכסמל. את שביתת הרעב החלטנו לקיים בגמלא, כסמל לנחישותנו להיאבק על הגולן ועל מדינת ישראל. 

הסולם

ערב שביתת הרעב הטרידו אותנו שתי סוגיות. האחת, זהות השובתים. השנייה, איך מסיימים את השביתה.

בסוגיית ההרכב, חששנו ממצב שבו קיצונים ותימהונים למיניהם ישבתו, יהיו דומיננטיים, יקפצו מול כל מצלמה ומיקרופון ויגרמו לנזק. החלטנו שלא תהיה זו שביתה המונית שבה נקרא לציבור לשבות, אלא שביתה של נבחרת שתמוין בקפידה. בנושא זה הקפדנו על משמעת ברזל. הקפדנו על כך שבתקשורת ידברו אך ורק מי שיוסמכו לכך, ולא ניתן פתחון פה לטרמפיסטים. היה לנו חשוב שחלק מהשובתים יהיו דמויות בולטות בגולן ומוכרות לציבור הישראלי, ובראשם יהודה הראל – "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות הייצוגית ביותר, וסמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. כך גם אמיתי שלם, חבר מבוא חמה, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומהדמויות המובילות בגולן לאורך שנים. היה לנו חשוב שמרבית השובתים יהיו חילונים ואנשים המזוהים עם ההתיישבות העובדת ותנועת העבודה, כיוון שקהל היעד שלנו הוא הציבור המרכזי וציבור מצביעי מפלגת העבודה שבכוחו להפעיל לחץ ציבורי אפקטיבי על הממשלה. עם זאת, היה לנו חשוב, כמסר של אחדות הגולן, שיהיו גם דתיים בין השובתים. כן הקפדנו על השתתפותן של שובתות – ארבע במספר.

מי שיוצא לקרב צריך לתכנן את סיומו, וכן את דרכי הנסיגה. בשביתת הרעב רצינו להפגין נחישות, אך כמובן שלא רצינו לשבות למוות, חלילה. לא יכולנו לשבות עד שיוחלט להפסיק את המו"מ על נסיגה, כי ידענו שהדבר אינו ריאלי. מצד שני, לא רצינו להפסיק את השביתה ללא כל הישג.

החלטנו לא להגדיר בפומבי מטרות קונקרטיות בראשית השביתה, כדי למקד את ההד הציבורי לנושא עצמו – סכנת הנסיגה והעקירה, אך הגדרנו מראש את הסולם שיאפשר לנו לרדת ולהפסיק את השביתה בעיתוי הנכון. הסולם היה שיריון חוק הגולן.

את המאבק על הגולן ניהלנו במקביל במיספר מישורים. אחד החשובים שבהם היה המישור החקיקתי. בניגוד לסיני וליש"ע, הגולן הוא אזור שעליו חלה ריבונות המדינה, וכמוהו ככל אזור אחר שבתוך הקו הירוק. על עובדת יסוד זו בנינו את תוכנית החקיקה. הכוונה היתה ליצור מצב חוקתי שיקשה מאוד על הנסיגה מהגולן ויהפוך אותה לכמעט בלתי אפשרית. הדרך לכך היתה שריוּן חוק הגולן.

גיבשנו הצעת חוק, שלפיה ויתור על שטח שעליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי (כלומר הריבונות הישראלית) מחייב משאל עם ורוב מוחלט של חברי הכנסת (כלומר אי אפשר לסגת מהגולן במחטף בהצבעה של 5:4, אך גם אם יש תמיכה של 60 ח"כים, 20 מתנגדים והשאר נמנעים, לא די בכך. יש חובה ב-61 ח"כים).

הקושי היה ההתנגדות הצפויה של הקואליציה, שבה חברים מרבית הח"כים, לחוק. איך אפשר להתמודד עם הרוב האוטומטי? ראשית, היה עלינו להבטיח את הסכמת כל האופוזיציה, אך אין די בכך. על מנת להצליח, היה עלינו לגייס תומכים מתוך הקואליציה.

במשך חודשים פעלנו בחשאי בקרב ח"כים ממפלגת העבודה. 18 מהם (כמדומני) הבטיחו לתמוך, ו-11 חתמו על החוק. אגב, מי שניסח את החוק, בחשאי כמובן, היה שר בממשלה, מטעם מפלגת העבודה, ופרופ' למשפט חוקתי – שמעון שטרית. לכאורה, היה זה הישג אדיר. אולם ידענו, שברגע שהדבר ייחשף, חלק מן הח"כים יברחו ויקבלו את עול המשמעת הקואליציונית. ואכן, החותמים התעקשו שעדיין מוקדם לצאת בגלוי. הם פשוט חששו.

התוכנית שלנו היתה לחשוף את הצעת החוק לקראת סוף משאל העם, לתבוע מהח"כים ממפלגת העבודה להגישו, ולהפסיק את השביתה ברגע שהם יעשו כן.

התוכנית השתבשה, כאשר ערב שביתת הרעב הצעת החוק הודלפה, כנראה בידי אחד הח"כים החותמים. ביום ו', יומיים לפני השביתה, נחשפה הצעת החוק בחדשות השעה 10:00. בחדשות 11:00 כבר הודיע אחד החותמים הנלהבים ביותר, שרצה מאוד להיות יו"ר לובי הגולן, איש התק"ם ח"כ אלי גולדשמידט, שהוא חוזר בו ומושך את חתימתו. מאז הדבקנו לו את הכינוי ההולם אלי גולדשפן. ההתקלה הזו קצת טרפה לנו את הקלפים. החלטנו להשתמש בשביתה כמנוף ללחוץ על הח"כים להגיש את הצעת החוק על שולחן הכנסת. בינינו החלטנו (החלטה סודית, כמובן) שכאשר הצעת החוק תוגש, נסיים את השביתה.

רבע מיליון איש

שביתת הרעב היתה הצלחה רבתי, מכל בחינה שהיא, הרבה מעבר לכל ציפיותינו ותוכניותינו. ההערכות האופטימיות ביותר שלנו, דיברו על כך שבכל יום יפקדו אותנו כמה עשרות או מאות תומכים, ושמידי פעם נהיה בכותרות.

לא שיערנו איזו תהודה תהיה לשביתה. במשך כמעט שלושה שבועות, השביתה לא ירדה מהכותרות. בכל ערב, היא סוקרה לפחות באחד מערוצי הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. היה לה גם הד רב בתקשורת הבינלאומית. השביתה המתוקשרת הפכה למוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים. אנשי האופוזיציה עמדו בתור לבטא את תמיכתם בנו. אנשי מפלגת העבודה הגיעו אף הם – חלקם כדי להזדהות. מיעוטם כדי להפגין נוכחות, מבלי להזדהות ואף להתנגד. הגיעו גם מיספר שרים. הביקורים הללו היו חשובים לנו מאוד, כיוון שהם השאירו אותנו בכותרות לאורך כל ימי השביתה, ונתנו לנו הזדמנות להתבטא ולהעביר את מסרינו לציבור.

ההישג הגדול ביותר, היה ביקורי ההזדהות של הציבור הישראלי. במהלך השביתה, ובעיקר בחול המועד סוכות, הגולן היה מפוצץ במבקרים שבאו להביע הזדהות. בלית ברירה, הוועד והמועצה נאלצו להכשיר מגרש חנייה ענק ליד יונתן ולאפשר עלייה לאתר השביתה באוטובוסים בלבד. כל הגולן היה פקוק בהמוני מזדהים. נהרות של אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ עלו ועלו ועלו והציפו אותנו בתמיכה, בחום ובאהבה. לקראת השבת הראשונה קצת חששנו – בשאר הימים חלק ניכר מן המבקרים היו דתיים. מה יהיה בשבת? להפתעתנו – שיא המבקרים היה בשבת. אלפים רבים הגיעו להזדהות. כשהבנתי בשבת בבוקר שזה המצב דאגתי להקפיץ מיד את כל התקשורת, על מנת שיצא המסר שהתמיכה הגדולה בנו היא גם בציבור החילוני. בין התומכים היו גם חברי קיבוצים ומושבים רבים, אנשי מפלגת העבודה. כך היה גם בשאר השבתות והחגים. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ. אנשים יצאו מאילת בארבע לפנות בוקר על מנת להספיק להגיע אלינו. מפגן האהדה והתמיכה היה מדהים – רבע מיליון איש ביקרו אותנו במהלך השביתה. היה זה מפגן כוח אדיר, שאף ממשלה אינה יכולה להתעלם ממנו.

במהלך הימים הצטרפו אלינו שובתים נוספים, מחוץ לגולן. ביניהם, משה סבוראי, מוותיקי הלח"י, יהודי בן למעלה מ-80. רענן לוי, מושבניק צעיר ממושב עשרת, איש עסקים שעזב הכול והצטרף אלינו. אנשי עמותת "השדרה הכפולה" ובראשם דובי הלמן, לימים מזכיר התק"ם. דייוויד ספלמן, אז חבר גונן ופעיל מרכזי בתק"ם והיום תושב עין זיוון, פתח במקביל בשביתת רעב מול משרדי התק"ם, שהיה מוקד תמיכה לחברי קיבוצים.

היו בשביתה מספר רגעי שיא. אזכיר שניים מהם. האחד – ביקור מועצת הרבנות הראשית, ובראשה הרבנים הראשיים לשעבר ישראל מאיר לאו ובקשי דורון. הרבנים הביעו תמיכה במטרות השביתה, אך הפצירו בנו להפסיקה מחשש פיקוח נפש. אפרת בדיחי, שובתת הרעב מקשת, נשאה נאום חוצב להבות ומרגש, שהעלה דמעות בעינינו, בעיני אורחינו, ובעיני הקהל שסביבנו. היא דיברה על מהות חיינו בגולן ועל הסכנה המונחת לפתחנו, והתווכחה עימם על טענותיהם ההלכתיות כנגד השביתה. היא הוכיחה להם שבמצבים כאלה ההלכה מצדדת במסירות נפש, ומול טיעוניה וכושר הביטוי שלה הם נותרו פעורי פה וללא מענה.

שיא נוסף, היה ביקור של סיעת העבודה בכנסת. הסיעה הגיעה באחד מימי חול המועד. אתר השביתה היה מוצף באלפי תומכים. האווירה להטה. האנשים קראו קריאות גנאי נגדם. מאחד ההרים ירדה שיירה של בוקרי הגולן, רכובים על סוסים למפגן אהדה. בתוך ההוויה הזו, הקצנו שטח שבו ישבנו שובתי הרעב ומנהיגות הגולן עם הח"כים. התעורר דיון קשה ונוקב, לנוכח כלי התקשורת והקהל הרחב. חששנו מאוד שהזעם יתפרץ לאלימות. הקפנו את מתחם הדיון בסדרנים מטעם הוועד, שהצליחו בקושי להדוף את הקהל ולהסות אותו. אנו עצמנו פנינו שוב ושוב לקהל בבקשה להירגע, כיוון שהתנהגותו מזיקה יותר משהיא תורמת.

אולם עיקר הדרמה היה בשיחה עצמה. אנו ביטאנו בכל דרך את כאבנו ואת דרישתנו לשמור על הגולן. הח"כים תמכו בעמדת הממשלה. האכזבה הגדולה, היתה מאותם הח"כים שבשיחות בלתי פומביות תמכו בנו, הבטיחו שברגע האמת יהיו איתנו, חתמו על הצעת החוק, ולפני המצלמות אמרו דברים הפוכים ב-180 מעלות. לא הבנו איך הם מסוגלים להביט בעינינו ולומר את ההיפך ממה שאמרו לנו לפני שבוע בלבד. איך הם מסוגלים לבטא בלהט עמדה מנוגדת לעמדתם מאתמול. השיחה היתה מתוחה מאוד. כשאלי גולדשמידט דיבר, קראו לעברו "שפן". הוא אמר, "נכון, אני שפן. אני פוחד מהמלחמה שתפרוץ אם לא ניסוג מהגולן." יהודה הראל קם במחאה ועזב את השיחה בזעם ובהפגנתיות והסערה גברה. למרבה המזל, המפגש הסתיים ללא אלימות, אבל הוא הותיר משקע כבד ביותר.

אחרי המפגש הבנו עד כמה קשה המשימה של שמירה על תמיכת הח"כים ממפלגת העבודה בחוק. היה לנו ברור שבכל מקרה מיספר החותמים יירד, כיוון שלא כולם יעמדו בלחץ שיופעל עליהם.

הישג נוסף של השביתה, היה התמיכה של תושבי הגולן, כפי שבאה לידי ביטוי בהשתתפות ההמונית בעצרות הפתיחה והסיום ובביקורים בערבים. בכל יום אחרי הצהרים הסתיימו ביקורי ההזדהות. נשארנו לבד, השובתים, לנוח קצת. באותה שעה גם הנשרים נהגו לחזור לקיניהם. לא צריך דמיון רב כדי לנחש איזה הומור מקאברי פיתחנו בנוגע לנשרים שחגים מעלינו. ובשעות הערב – תושבי הגולן בהמוניהם ביקרו אותנו, ואפילו לא נעלבו מכך שלא הגשנו להם כיבוד.

הישג נוסף היה היכולת הארגונית והלוגיסטית המדהימה שגילה הוועד במבצע המורכב והמסובך, שתוקתק באופן מושלם.

אנו, השובתים, פיתחנו הווי והומור משלנו. יהודה הראל נהג להתבדח, שאם בתוך עשרה ימים לא ייענו תביעותינו נאלץ להחריף את השביתה. הוא יפסיק לעשן, ואם גם זה לא יעזור, אורי הייטנר יפסיק לקרוא עיתונים...

רגע של אושר עילאי

מרגע שהחלו הדיבורים על השביתה, היה לי ברור שמקומי שם. לא העליתי על דעתי אפשרות אחרת. לא אלה היו תוכניות הנהלת הוועד.

כיוון ששרתי כדובר הוועד, אלי מלכה וחברי ההנהלה טענו שתפקידי אינו מאפשר לי שלא להיות בשיא הכושר. תפקידי הוא לדאוג לתקשורת, ואם אשבות רעב לא אוכל למלא את משימתי כראוי.

הייתי נחוש לשבות. היה לי ברור, ששעה שמתקיימת שביתת רעב על הגולן, לא אוכל שלא ליטול בה חלק. הסברתי שאוכל לעמוד במשימה למרות השביתה, ושאם יהיה צורך, יועץ התקשורת החיצוני, שעימו עבדנו אז, אבי קלשטיין, יוכל לגבות אותי.

הוויכוח בנושא היה חריף. ידידי הטוב, יהודה מאלי מחספין, מראשי הוועד, שוחח איתי, וניסה לשכנע אותי בדרך אחרת. חודש בדיוק לפני השביתה, כשההכנות לה היו בעיצומן, התחתנתי. הוא טען שעל פי חוקי התורה, חתן שטרם בנה את ביתו פטור מלהשתתף במלחמה. השבתי לו, שהדבר נכון במלחמת רשות, אך במלחמת מצווה מוציאים גם חתן מחופתו וכלה מחופתה...

בקיצור, הייתי נחוש לשבות, וצורפתי לרשימה.

תשע שנים הייתי דובר ועד יישובי הגולן. אין ספק, שגולת הכותרת של תפקידי, וההצלחה התקשורתית הגדולה במאבק, היתה שביתת הרעב. חרף שביתת הרעב, עבדתי ללא הפסקה מהשכם בבוקר ועד מאוחר בלילה. הייתי צמוד לפלאפון (המכשיר הענק והכבד שהיה אז) והזנתי את התקשורת במידע בשידור חי על כל אורח שבא, על מיספר המבקרים ועל כל מה שהתרחש. הוצאתי אינספור תגובות והודעות לתקשורת, התראיינתי, ניתבתי את שאר השובתים לראיונות, השתתפתי בשיחות ובישיבות, בפגישות עם האורחים, בישיבות הנהלת הוועד ועוד. בין לבין כתבתי מאמרים לעיתונות הכתובה בנושא שביתת הרעב. שביתת הרעב לא פגעה כלל בכושר ובתפקוד שלי. להיפך.

אבל אני חייב להודות שהשביתה כלל לא היתה קשה. ביומיים הראשונים הרעב הציק לי. לאחר מכן, כלל לא חשתי בו. במשך 19 יום שתיתי מים מינרליים בלבד (כל היום שתיתי והשתנתי). כאשר אדם אינו אוכל, הוא מאבד את התיאבון. אבל יש לכך גם סיבות פסיכולוגיות – האמונה בצדקת השביתה והשלמות עם המעשה, האדרנלין שעבד שעות נוספות והאופוריה מההצלחה, עשו את שלהם. בימים האחרונים חשתי קצת בחולשה, אך לא ברעב (וזה המקום להזכיר את ההישג הדיאטתי של השביתה. במשך 19 יום השלתי מעליי 11 ק"ג).

באופן אישי, הרגע המרגש ביותר בשביתה, היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. באחד מביקוריה, יעל סיפרה לי שהיא בהריון. אין צורך להסביר עד כמה ידיעה כזו מרגשת כל אבא בדרך. אבל בסיטואציה המיוחדת הזו, ההתרגשות גדולה שבעתיים. הבשורה הזו נתנה לי תוספת כוח אדירה, וחיזוק למוטיבציה של השביתה, כמי שמקים משפחה ובונה בית בגולן.

צידה לדרך

הייתי בין הנואמים בכנס החרום ערב השביתה. פתחתי באמירה שמי שהולך לשבות רעב, לא לוקח עימו צידה לדרך, ובכל זאת, אני לוקח עמי צידה לדרך שיש בה שלושה מרכיבים. אחד המרכיבים היה הדברים ששמעתי מפי חברי אורטל באסיפה שהתקיימה ערב קודם לכן.

צוות הפעולה באורטל, שאותו ריכזתי, שהוביל את ההתמודדות של אורטל עם סכנת הנסיגה ואת שותפותנו במאבק, החליט לקיים ביום הכיפורים שיחת חברים בנוגע להתמודדותנו עם המצב (כפי שנהגנו גם בשני ימי הכיפורים שקדמו לו). ידעתי שביום הכיפורים אהיה  בשביתה, אך לא יכולתי לחשוף זאת. יומיים-שלושה לפני פרוץ השביתה, כינסתי את הצוות, ודיווחתי לו על השביתה המתוכננת. החלטנו להקדים את השיחה לערב שבת, יום לפני השביתה. הגדרנו אותה כשיחת חרום.

חדר האוכל היה מלא. כמעט כל חברי אורטל השתתפו בשיחה. סיפרתי על השביתה המתוכננת. חברי אורטל הביעו תמיכה ופירגון בלתי רגילים. השיחה ביטאה נחישות של חברי אורטל במאבק. היתה זו באמת צידה לדרך, שאותה לקחתי עימי לגמלא, ושחיזקה אותי במשך כל ימי השביתה.

במהלך השביתה, מידי יום הגיעו לבקר חברים מאורטל. אורי מוסנזון, חבר הקיבוץ שעסק באותם ימים בצילום וידאו, צילם מידי פעם את השובתים וראיין אותם לערוץ הפנימי של הקיבוץ, שפעל באותם ימים. השיא, מבחינת ההזדהות של חברי אורטל, היה ביום הכיפורים. מיספר חברות וחברים הצטרפו אלינו לגמלא וצמו עמנו את צום יום הכיפורים. האורחים הכינו טקס, אותו ערכנו על המצוק עם השקיעה. הם השמיעו את "ונתנה תוקף", בביצוע חנוך אלבלק וקראו מיספר קטעים. השמעתי דרשה אקטואלית על הפסוק "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (במחזור יום הכיפורים, מעל המילה "תשובה" כתובה המילה "צום"). אט אט הצטרפו אלינו שאר השובתים, שהוקסמו מהחוויה (השובתות הדתיות לא היו עימנו ביום הכיפורים).

יום הכיפורים הוא יום משמעותי מאוד בעבורי. מאז כיתה ג' אני צם בכל שנה. לכאורה, היתה זו הפעם היחידה שהצום לא היה מושלם, כיוון ששתיתי מים, הרבה מים, אולם מבחינה מהותית, היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי. במוצאי יום הכיפורים, ביקרה אותנו משלחת מבית השיטה, שגם היא השמיעה את "ונתנה תוקף".

לאחר השביתה, חברי אורטל ערכו לכבודנו מסיבה יפה בפאב.

שנית גמלא לא תיפול

עיתוי השביתה, בתקופת החגים, היה מושלם ואיפשר את ההצלחה. אולם תקופה זו עומדת להסתיים. ומה הלאה? ידענו שבתום החגים תהיה ירידה דרסטית במיספר המבקרים, במקביל תרד ההתעניינות התקשורתית, והשביתה עלולה לדעוך. אם נסיים את השביתה בשיא, היא תיזכר כהצלחה גדולה, והשפעתה תהיה רבה יותר. הבנו שעלינו להפסיק את השביתה זמן קצר אחרי החגים.

כ"ג בתשרי, אסרו חג של סוכות, הוא היום שבו נפלה גמלא העתיקה. ראינו יום זה כיום משמעותי לאמירה של "שנית גמלא לא תיפול." ליום זה כינסנו שוב את תושבי הגולן לעצרת גדולה, הפעם באתר גמלא, שנועדה לבטא את ההזדהות עם השובתים. 3 ימים קודם לכן, ביום ה-16 לשביתת הרעב, הכרזנו על שביתת רעב המונית חד יומית. לגמלא הגיעו מאות רבות של אנשים שהצטרפו אלינו. כולם קיבלו את חולצות שובתי הרעב, עליהן נכתב "עד כאן! לא את הגולן!" במקביל, נערכה השביתה החד יומית במוקדים רבים ברחבי הארץ. היתה תחושה שהשביתה מגיעה לשיאה, ומתחילה למצות את עצמה.

איך מסיימים אותה? הקלף היה הצעת החוק. קהלני היה נחוש להגיש את החוק אך מיספר החותמים עליו, מקרב חברי העבודה הלך והתמעט. רבין הפעיל לחץ מאסיבי אישי על כל אחד מהחותמים. בישיבת סיעת מפלגת העבודה הוא צעק על קהלני "בגללך נהרגים חיילינו בלבנון."

 הלחץ היה כבד מנשוא, ומעטים הצליחו לעמוד בו. קהלני עמד בלחץ, ועימו עוד 4 ח"כים ממפלגת העבודה. חרף החלטה מפורשת של סיעתם האוסרת עליהם לעשות כן, הם הפרו את המשמעת והניחו את ההצעה על שולחן הכנסת, ביום ה-19 לשביתה. מיד לאחר הנחת ההצעה, קהלני נסע אלינו, לגמלא. על פי תאום מראש, הוא נפגש עימנו, השובתים, דיווח לנו על הגשת החוק, הוכיח לנו שיחד עם חמשת המורדים יש רוב לחוק, וזהו הישג אדיר. הוא אמר שללא שביתתנו החותמים לא היו יוצאים מהארון, ולבטח לא עומדים בלחץ שהופעל עליהם. כעת הוא הפציר בנו לסיים את השביתה.

יש לציין, שכל המגעים הפוליטיים נעשו בידי הנהלת הוועד (כולל חברי ההנהלה ששבתו, יהודה, סמי, אמיתי ואני). מרבית השובתים לא היו מודעים להם, ולא לכוונה להפסיק את השביתה בהקשר של החוק. התפתח ויכוח חריף ביותר, כשחלק מן השובתים טענו שזו פארסה, ואסור להפסיק את השביתה ללא הישג משמעותי, שיבטיח שלא תהיה נסיגה. נערכה הצבעה דמוקרטית, וברוב גדול החלטנו להיענות לפנייתו של אביגדור ולהפסיק את השביתה.

לאחר טקס קצר לנוכח התקשורת, שבו נגסנו לראשונה בפרוסת עוגה, יצאנו לקהל האלפים שהתאסף לעצרת ההזדהות עם השובתים. כל אחד מאתנו, השובתים, הצהיר על מחויבותו לאמנה, שאותה כתבנו ואותה קראנו ועליה חתמנו בעצרת. בעצרת הכרזנו רשמית ופומבית על הפסקת השביתה. קהלני הציג את החוק והתחייב לשמור אמונים ולהיאבק עימנו ללא פשרות, תוך נכונות לשלם כל מחיר אישי ופוליטי. האירוע היה מרגש מאוד, והתחושה של כולנו, שובתי הרעב והקהל, היתה שהמבצע הוכתר בהצלחה גדולה, אך זהו ניצחון בקרב. המערכה עוד ארוכה וקשה.

ניצחנו במערכה

המו"מ בין ישראל לסוריה נכשל בשנת 2000, כאשר הנשיא הסורי חאפז אסד דחה את הצעתו של רוה"מ אהוד ברק לנסיגה ישראלית מכל הגולן עד... 40 מ' מהכינרת.

יש המאשימים את ישראל (!) ואת ברק בהחמצת ה"שלום", בשל ההתעקשות על הכינרת (למשל, אורי שגיא בספרו "היד שקפאה"). האשמת ישראל, כאשר אסד סירב לקבל הצעה כה מרחיקת לכת, היא אבסורד. אבל העובדה היא, שברק, שידע שאסד לא יוותר אפילו על מ"מ אחד מתביעתו, בלם מטרים ספורים לפני הקו, שאולי היה מרצה את הרודן הסורי. אורי שגיא, דניס רוס ואחרים, טענו שברק עשה כן מסיבות פוליטיות פנימיות – חששו שההסכם לא יתקבל. אני מסכים עם הערכה זו. כך היה גם עם רבין, פרס ונתניהו.

אכן, העם עם הגולן. מאבקנו אילץ את רבין להודיע שלנסיגה מהגולן יקדם משאל עם. בכל הסקרים, בכל השנים, רוב הציבור התנגד להסכם הכרוך בנסיגה מהגולן. ראשי הממשלות לא רצו להסתכן בהפסד במשאל עם ולכן התעשתו ובלמו רגע לפני התהום.

המאבק שהובלנו והאופן שבו הובלנו אותו, הוא שחולל את דעת הקהל. אני יכול לומר בלב שלם, שניצחנו במאבק, ובזכות מאבקנו הגולן נשאר ישראלי. זהו המאבק העממי הדמוקרטי המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל. במאבק שנמשך לאורך כל שנות התשעים, היו שיאים רבים. גולת הכותרת, בעיניי, היא שביתת הרעב בגמלא, ואני גאה על שזכיתי להיות בין המשתתפים בה.

לא ניהלנו מאבק לשם מאבק אלא למען נוכל להמשיך במפעל הציוני האדיר של ההתיישבות בגולן. היום אנו קוטפים את פירות הניצחון. מאז אותם ימים מילאתי תפקידים רבים, ובהם כמעט עשור כמנהל מתנ"ס הגולן, התפקיד שאהבתי יותר מכל תפקיד שמילאתי. אני הרבה יותר אוהב את העיסוק בפיתוח קהילה, בחינוך ובתרבות, על פני העיסוק בפוליטיקה ובתקשורת, והרבה יותר נהנה ממנו. תמיד אני מעדיף להקדיש את יכולות היצירה שלי לעשייה פוזיטיבית של בניית הגולן, ולא למאבק שנועד לעצור עשייה פוליטית של הממשלה. ובכל זאת, במבט לאחור, מכל הדברים שעשיתי בחיי, אני גאה במיוחד בתפקיד שמילאתי בהצלת המדינה מפני נסיגה מהגולן. זו העשייה המשמעותית ביותר שעשיתי. אני מקווה שלעולם לא יהיה עליי לחזור לעשייה מסוג זה, אך אם, חלילה, ייגזר עלינו לשוב ולהיאבק, נעשה זאת במלוא הנחישות. וננצח.

צרור הערות 29.9.24

* מלחמה על הצפון – במשך חודשים רבים, ליווה את הכתבות בוויינט על הנעשה בצפון, הסלוגן: "הצפון המופקר." בשבוע האחרון השתנה הסלוגן ל"נלחמים על הצפון." שני הסלוגנים מדוייקים.

במשך שנה הצפון הופקר בצורה מבישה. במקום שהמדינה תגן על היישובים היא פינתה אותם. לא פינוי לשבועיים, כדי לאפשר חופש פעולה להכות באוייב במלוא העוצמה, אלא פינוי לשנה כדי להימנע מהצורך להכות באוייב. במקום העברת המלחמה לשטח האוייב – הקמת רצועת ביטחון בשטח ישראל. במקום מלחמה להכרעה – מלחמת חפירות, פינג-פונג שבו חיזבאללה קובע את כללי המשחק, יוזם ואנו מגיבים על פי כללי המשחק שהאוייב מכתיב. בחג מוסלמי נסראללה משבית את האש ואנחנו איתו. בחג יהודי הוא מגביר את התקיפות.

שנת הדשדוש הזאת היתה חרפה לאומית. היה זה פשע כפול. פשע נגד הציונות והפניית עורף של המדינה לאזרחיה.

מיום שלישי שעבר, מתקפת הביפרים המופלאה, ישראל חזרה להיות מדינה, חזרה להגן על אזרחיה ולהשיב מלחמה שערה. והשיא – חיסולו של נסראללה ושליחתו אחר כבוד ל-72 הבתולות המחכות לו. אכן, סוף סוף, אחרי שנה, המדינה החלה להילחם על הצפון.

אפשר לחלוק על שיטות פעולה. אני, למשל, לא מאמין שניתן להכריע ללא תמרון קרקעי. אבל סוף סוף המדינה ממלאת את תפקידה ומגנה על גבולה הצפוני.

בשעה זו יש לחזק את ידי הממשלה וצה"ל ולהתאחד סביב המטרה העליונה – ניצחון במלחמה. יחד ננצח!

* כשנותנים לצה"ל לנצח – בעשרת הימים האחרונים, חזרנו להיות מדינה. בעשרת הימים האחרונים צה"ל חזר להיות צבא ההגנה לישראל; צבא שמגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה, בהגנה הטובה ביותר – התקפה.

אלמלא איבדנו את הרוח הזאת בעשרות השנים האחרונות, לא היינו נותנים לחמאס להפוך למפלצת שהמיטה עלינו את הטבח ב-7 באוקטובר. כי המחדל הגדול של 7 באוקטובר לא היה אי הבנת המידע הקונקרטי על התוכנית האופרטיבית של חמאס באותו בוקר, אלא העובדה שאפשרנו לחמאס להתעצם ולא יזמנו ותקפנו בשנים שקדמו לטבח.

עשרת הימים האחרונים מבהירים, בעיקר לאלה שלעגו, למה התכוונתי בביקורת שמתחתי על חרפת מלחמת החפירות המדשדשת לאורך הגבול עם לבנון בשנה האחרונה; על חרפת ה"הכלה", ההתשה והפינג-פונג. את מה שעשינו בעשרת הימים האחרונים, היינו צריכים לעשות לפני חודשים רבים.

אני מכיר את הלעג לסיסמה "תנו לצה"ל לנצח!"

אבל הסיסמה הזאת היא האמת לאמיתה. הנה, כאשר הממשלה נותנת לצה"ל לנצח, צה"ל יודע מה לעשות.

ועכשיו, אסור לעצור. יש להמשיך במלוא התנופה, עד השמדתם הסופית של מערכות הטילים והרקטות ועד סילוק מוחלט של חיזבאללה משטח דרום לבנון. שום עצירה, שום הפוגה, לא לתת להם להרים את הראש. 

יש לקוות, שהממשלה תיתן לצה"ל לנצח גם באיראן. אל נשב בחיבוק ידיים ונמתין בפאסיביות להתגרענותה של איראן.

תנו לצה"ל לנצח!

* הפצצה כבר לא מתקתקת – בשנה האחרונה דווח על שני מצבורי תחמושת תת-קרקעיים אדירים, אחד באזור שדה התעופה בביירות ואחד באזור מגרש הכדורגל בביירות. נו, למה מחכים?

את הרשומה הזאת פירסמתי ביום חמישי. לרשומה הזאת היה המשך: "והפצצה המתקתקת המסוכנת ביותר מסתתרת בבונקר ברובע דאחיה. גם אליו עלינו להגיע."

הגענו. אני מקווה שלפני שנפח את נשמתו, היו לו 2-3 דקות להבין שישראל חיסלה אותו.

עכשיו צריך ללכת על מצבורי התחמושת הנ"ל.

* חוסלה הצמרת – פעמים רבות הבעתי את דעתי על מדיניות הסיכול הממוקד. אל מול הטענה שאין טעם בחיסול כי לכל אחד יש תחליף, עמדתי היא שזה נכון, ולכן אחרי חיסול אין לנוח על זרי הדפנה, אלא לחסל את המחליף ואת המחליף של המחליף ואת המחליף של המחליף של המחליף וכן הלאה.

הדבר המרשים ומעורר ההתפעלות בחיסול של נסראללה, הוא שיחד איתו ובכלל בעשרת הימים האחרונים, חוסלה כמעט כל הצמרת של חיזבאללה, כלומר גם היורשים הפוטנציאליים.

בתמונה שצה"ל מפרסם מפעם בפעם של צמרת הפיקוד של חיזבאללה, מנסראללה ומטה, ובה 20 דיוקנאות, 19 חוסלו ורק אבו עלי רצ'א, מפקד כוח באדר, נשאר בחיים. הוא בן מוות וגם אליו יש להגיע.

האשם סאפי א-דין הוא כנראה יורשו המיועד של נסראללה. אם כך, הוא כעת היעד מס' 1 לחיסול. ויפה שעה אחת קודם.

זו הדרך!

* להשמיד את הארסנל – איראן הקימה את ארסנל הטילים המדויקים של חיזבאללה, למקרה של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין שלה. קודם כל כדי להרתיע את ישראל מהפעולה וכדי להגיב בעוצמה על תקיפה כזאת.

כיוון שלא יהיה מנוס מתקיפה כזאת והשמדת האיום הגרעיני האיראני על קיומנו, אסור לנו להפסיק את המלחמה בלי להשמיד את הארסנל הזה ולפרק את חיזבאללה מנשקו הכבד ובמיוחד מנשקו האסטרטגי.

* ככל שהם חיוניים יותר – מאז חיסול נסראללה רץ ברשת גל של פוסטים המעלים על נס את הטייסים, מציינים שהם מילואימניקים, שהם מהטייסת שאיימה בסרבנות ומזכירים בלעג את הביקורת שנמתחה עליהם אשתקד.

האמירות הללו מחמיצות את הוויכוח האמיתי. לא היה זה ויכוח בעד או נגד הטייסים, שבו ניתן לומר: רואים? אלה הטייסים. אותם השמצתם. תתביישו.

הוויכוח היה על הסרבנות. והביקורת על המאיימים בסרבנות נבעה דווקא מן ההערכה לתרומתם ולנחיצותם לביטחון המדינה.

אילו היה מדובר בסרבנות של מש"קי ממטרות, היא היתה בעייתית במישור העקרוני, אך לא היתה בה סכנה לביטחון המדינה. ככל שחייל או יחידה חיוניים יותר, והתלות הביטחונית בהם גבוהה יותר, כך סרבנותם  מסוכנת יותר וראויה יותר לגנאי.

ולכן, אם אכן ביצעו את הפעולה טייסי מילואים שאיימו בסרבנות, הדבר רק מוכיח את צדקתם של המגנים את הסרבנות.

איזה מזל שסינוואר לא המתין חצי שנה, עד שהם ייצאו מכשירות.

* הפוגה להצלת חיזבאללה – במשך שנה של פינוי ועקירה, של הכלה וספיגה, של מלחמת חפירות עם כללי משחק נוראים שנסראללה הכתיב לנו, ועם סבל בל ישוער של תושבי הצפון, אף אחד לא דרש הפוגה.

שבוע אחד שבו היוזמה עברה לידינו והתחלנו להכות בארגון הטרור חיזבאללה, והעולם על הרגליים האחוריות בניסיון להביא להפוגה.

זו הפוגה להצלת חיזבאללה.

כולנו התרגשנו עד עומק לבנו מנאומי הדונ'ט של ביידן אחרי טבח 7 באוקטובר. מאז הוא אומר דונ'ט דווקא לנו, בעזה, בלבנון ובאיראן.

מידיד אמת היינו מצפים לא רק לתמיכה גורפת במימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, אלא לדרבון ישראל ליתר תקיפות נגד אויביה, שהם אויבי העולם החופשי כולו.

* אמור לא לזקן – אחרי שנת תופת ומציאות בלתי נסבלת בגבול לבנון, סוף סוף נקטנו יוזמה והתחלנו להשיב מלחמה שערה, והעולם קופץ בדרישה להפוגה, להצלת חיזבאללה.

ונתניהו, מצידו, חוזר לסורו. כמו ב"סבבים" בעזה, הוא היה מוכן להפסקת אש ברגע שהאוייב רוצה, כלומר ברגע שאנחנו מתחילים לנצח.

סיסמת הבחירות של מפא"י בתקופת בן גוריון היתה "אמור כן לזקן." היום, ביחס ליוזמת ההפוגה של ביידן, המסר לנתניהו צריך להיות: אמור לא לזקן!

* היינו בסרט הזה – מטרת ההפוגה שהוצעה בשבוע שעבר היתה לבלום את התנופה שלנו ולהציל את חיזבאללה. במהלכה תידון הפסקת אש. המתווה של הפסקת האש הוא חזרה להחלטת מועה"ב 1701, שלפיה צבא לבנון ויוניפי"ל יתפרסו מדרום לליטני וחיזבאללה ייסוג  אל מצפון לליטני.

אבל הרי היינו בסרט הזה. צבא לבנון הוא פיקציה ויוניפי"ל – משענת קנה רצוץ. נכון, במשך 17 שנה חיזבאללה נצר את האש (וגם זה לא מדויק), אך ניצל את התקופה להתבססות בדרום לבנון ולהתעצמות רבתי בנשק תלול מסלול מאיים.

יש רק כוח אחד שיכול להבטיח שחיזבאללה לא יחזור לדרום לבנון – צה"ל. רק רצועת ביטחון ישראלית עד הליטני תבטיח שקט בגבול הצפון. וישראל אינה יכולה להסכים להפסקת אש בלי פירוק חיזבאללה מנשקו. וכיוון שחיזבאללה לא יעשה זאת מרצונו, ושום הסכם גם לא ידרוש זאת ממנו, רק צה"ל יכול לעשות זאת, בהמשך לתנופה המצוינת בעשרת הימים האחרונים.

יש לזכור, שבהצעת עמוס הוכשטיין מדובר גם על מו"מ עם לבנון על קלקולי גבול, כלומר לפתיחת מו"מ על דרישת לבנון לנסיגה ישראלית מכמה נקודות לאורך הגבול, כדי לתת לחיזבאללה את הניצחון – פרס על תוקפנותו. גם כאן התוצאה צריכה להיות הפוכה. תחת רצועת הביטחון יש להכניס כמה תיקוני גבול, כמו החזרת אדמות מטולה בעמק עיון לבעליהן והעברת הגבול מצפון להם.

* לחץ נגדי – אם יש למישהו ספק שנתניהו עמד להיכנע ולהסכים להפוגה ההזויה דווקא כאשר אנו בתנופה – הרי העובדה ששופרו ינון מגל פרסם מאמר בעד הפסקת האש מעידה שנתניהו ניסה להכשיר את הקרקע. לכל הפחות היה זה בלון ניסוי, אבל זה היה הכיוון שלו.

אז מה היה לנו כאן? בשכלו, נתניהו מבין שאסור להפסיק ויש להמשיך את התנופה ולהגביר את הלחץ. מצד שני, הרפיסות הטבועה בו והתמכרותו לשקט מושכת אותו להפוגה.

ארה"ב הפעילה לחץ כבד להפוגה, והוא התמסר לה והיינו בדרך להפוגה. מה שסיכל את הכניעה ללחץ היה הלחץ הנגדי – פוליטי וציבורי.

ארה"ב תמשיך להפעיל עליו לחץ כבד ולכן חשוב מאוד שהציבור לא ירפה וימשיך להפעיל לחץ נגדי.

* אי אמון באופוזיציה – ראש אופוזיציה אחראי ופטריוט היה קורא לרוה"מ לעמוד איתן מול הלחץ האמריקאי ולהבטיח שהאופוזיציה תתייצב מאחוריו ללא סייג כל עוד הוא עומד בלחץ ותצא נגדו בכל העוצמה אם ייכנע.

במקום זאת, לפיד, שבחודשים האחרונים תקף בצדק את הממשלה על הפקרת הצפון, קורא לרוה"מ להסכים להפוגה של שבעה ימים. הוא אפילו לא קרא לו לסרב בתוקף להפוגה של שמונה ימים או של 21 יום.

אפשר להביע אי אמון באופוזיציה?

* יש אנשים ויש אנשים – יש אנשים שתומכים בהפוגה.

יש אנשים שמתנגדים להפוגה.

יש אנשים שיקבעו את דעתם על ההפוגה כשיידעו מה החלטתו של נתניהו. אם הוא יחליט בעד הפוגה הם בעד הפוגה. אם יחליט נגד הפוגה הם נגד הפוגה.

יש אנשים שיקבעו את דעתם על ההפוגה כשיידעו מה החלטתו של נתניהו. אם הוא יחליט בעד הפוגה הם נגד הפוגה. אם יחליט נגד הפוגה הם בעד הפוגה.

(נכתב ביום רביעי, כאשר על הפרק עמדה הצעת ארה"ב וצרפת להפוגה).

* עד הדקה האחרונה – אני מתנגד להסדרה דיפלומטית בלבנון. לא כי אני עקרונית נגד הסדרים מדיניים. נהפוך הוא, הסדרים המעניקים ביטחון וחוסכים מלחמה רצויים וברוכים. אבל אני יודע בוודאות, שלא יהיה הסדר מדיני שיספק את שני המרכיבים ההכרחיים לביטחון בצפון – רצועת ביטחון צה"לית בדרום לבנון ופירוק חיזבאללה מנשקו הכבד בכל לבנון. את אלה רק צה"ל יכול לספק.

אך גם אילו תמכתי בהסדרה מדינית, הייתי מתנגד בתוקף להפוגה טרם הסדרה. אדרבא, על מנת למקסם את הישגינו במו"מ על הפסקת האש, עלינו להגביר את הלחץ על האויב לאורך כל המו"מ. יתר על כן, עלינו למצות עד הדקה האחרונה את האפשרות לגרוע בכוחו של האוייב.

* הגיון 11 באוקטובר – ב-11 באוקטובר דרשו גלנט וצה"ל לצאת למתקפת נגד מקדימה למיטוט חיזבאללה. ארבעה ימים אחרי הטבח בנגב המערבי הם חששו ממתקפה דומה של חיזבאללה ורצו למנוע אותה במתקפת מנע.

נתניהו התנגד לכך בתוקף, ויחד עם גנץ, איזנקוט ודרעי סיכל את הרעיון.

לדעתי, נתניהו וגנץ צדקו. חיזבאללה לא היו מבזבזים את מתקפת הטבח שלהם כאשר ישראל מוכנה. פעולה נוסח 7 באוקטובר יכולה להצליח רק במתקפת פתע. אחרי הטבח בנגב המערבי חובה היתה לתקוף את חמאס במלוא העוצמה, בקונצנזוס לאומי מלא ובתמיכה בינלאומית (שהתפוגגה במהרה).

אחרי עשרת הימים האחרונים, אני חושב שאני מבין מה עוד עמד מאחורי הצעת גלנט וצה"ל. אחרי התבוסה המשפילה בשבעה באוקטובר, ההרתעה הישראלית קרסה וכך גם האמון של אזרחי ישראל בכוחו של צה"ל. צה"ל היה זקוק נואשות להצלחה מוכחת, ורצה בפעולה שתיפתח במתקפת הביפרים כמכת פתיחה למתקפה כמו זו שראינו לאחרונה, ושיאה חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה.

כאמור, לדעתי, הממשלה החליטה בצדק להתמקד בעזה תחילה. אך את המכה לחיזבאללה, אחרי תוקפנותם, צריך היה להוציא לפועל אחרי שבועות אחדים, ולא לגרור רגליים במשך שנה.

הדבר החמור ביותר, הוא חוסר היכולת להילחם בעצימות גבוהה בשתי חזיתות במקביל. גם האוייב נוכח בכך. זו התוצאה של הקטנת צה"ל לאורך שנים. את המעוות יש לתקן.

* הזירה המדינית – איני שותף לביקורת האוטומטית והפופוליסטית על נסיעתו של נתניהו לנאום באו"ם. נכון, אנחנו במלחמה, אך הזירה המדינית היא מרכיב משמעותי במאמץ המלחמתי. הנאום בעצרת האו"ם הוא בעל משמעות מדינית וחשיבות בהשפעה על דעת הקהל העולמית, והעצרת היא גם הזדמנות לפגישות עם מנהיגי העולם. ואין ספק שנתניהו מיטיב להביא את דברה של ישראל בעצרת.

באשר לניהול המלחמה – נתניהו אינו הרמטכ"ל ואינו שר הביטחון אלא ראש הממשלה, וחלקו בזירה המדינית חשוב יותר מאשר בזירה המבצעית. ויש לזכור שאיננו ב-1948 ולא ב-1973, והתקשורת המהירה והמוצפנת מקצרת טווחים, ורוה"מ יכול להיות שותף מרחוק בדיונים ובניהול המלחמה, גם בארה"ב וגם בטיסות ב"כנף ציון" (וגם העליהום על "כנף ציון" פופוליסטי). ואכן, את האור הירוק לחיסול נסראללה הוא נתן מניו-יורק.

* נאום מצויין – נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצויין.

הוא היטיב להציג את צדקתה של ישראל לעולם.

* שלום על ישראל – אחרי נאומו של נתניהו, יואב קרקובסקי תקף אותו ב"כאן 11" על כך שדיבר רק על מלחמה ומלחמה ולא הציג שום חזון מדיני.

זה לא נכון. הוא הציג חזון של שגשוג במזה"ת, של שלום עם סעודיה שיביא ברכה למזה"ת ולעולם כולו.

כנראה שקרקובסקי התכוון לומר שהוא לא הציג את החזון המדיני שהוא היה רוצה שיציג – חזון שתי המדינות.

אלא שזה חזון בלהות. זה לא שלום עם ישראל אלא שלום על ישראל.

* כמו כפפה ליד – נתניהו הצטיין בתפקידו כשגריר ישראל באו"ם. התפקיד הזה הולם את מידותיו ומתאים לו כמו כפפה ליד.

כדאי שיחזור לתפקיד הזה.

* אלה הם חיינו בזמן האחרון – יום חמישי 26.9 – זה היה היום שהיה.

התחלתי את הבוקר בחלקה בכרם, שנפגעה מנפילת רקטה לפני שבועות אחדים; לא המראֶה משובב-הנפש ביותר שעליו אנו מפנטזים.

ב-10:57 נכנסנו לכוננות ספיגה, שכללה את החזרת החקלאים מהשטח הביתה. בכוננות ספיגה, אנו נדרשים לשהות בסמוך למרחב מוגן, להימנע מהתכנסות ומתנועה לא הכרחית. לרוב נוספות לכך גם חסימות כבישים. הכוננות נשארה בתוקף עד השעה 16:40. נשמנו לרווחה עשרים דקות, וב-17:00 – כוננות ספיגה, שהוסרה רק ב-22:57.

ובמשך היום שמענו לא מעט בומים – יירוטים ומטחים ושריקות של ירי מאזורנו לשטח האוייב.

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי. השכמתי עם שחר לכרם, לחלקה שבה עבדתי אתמול עד הוראת הקיפול של פיקוד העורף.

ב-9:30 שמענו היטב מטח שנורה לעבר דרום הגולן.

בשעה 9:51, קיבלתי התרעה – כוננות ספיגה. הוצאתי הודעה לקיבוץ והודעתי לחקלאים שעליהם להתקפל מהשטח. עבדתי לבד, לא רק בחלקה אלא בשטח כולו. זינקתי לרכב וקפצתי לשטח אחר, שעובדים בו תאילנדים. העמסתי את הרכב בעובדים תאילנדים וטסנו למגוריהם. יסלחו לי ברלב"ד, אך מפאת פיקוח נפש העמסתי מעל המותר, שנאמר – כל המקיים נפש אחת מתאילנד, כאילו קיים עולם מלא.

חוזל"שנו רק ב-17:40.

ואז קיבלנו את השי לחג – חיסולו של נסראללה. ב-20:55 שוב הוכנסנו לכוננות ספיגה. בדיוק הייתי בשמירה. ב-22:00, בתום השמירה, ראיתי "זיקוקי די-נור" בכיוון צפת וצומת עמיעד.

כל הלילה, ואל תוך השבת, נשארנו בכוננות ספיגה. ב-9:26 היתה התרסקות של כלי כלשהו, בלי להתפוצץ וללא התרעה, סמוך לגדר המערכת של אורטל. פרצה שריפה. כיתת הכוננות השתלטה עליה בתוך זמן קצר.

היום, כשאנו צמודים למרחב המוגן, וסביר להניח שצפויים לנו אירועים לא פשוטים, תחושתי שונה לחלוטין מכפי שהייתה במצבים דומים לאורך השנה האחרונה.

עכשיו, כשאיננו ברווזים במטווח של חיזבאללה, אלא משלמים מחיר על המתקפה הברוכה והמוצלחת של צה"ל בלבנון, אני מקבל את המחיר באהבה, כמעט בכיף.

* אין פיצוי על עוגמת הנפש – מעל עשר נפילות היו בשטחים חקלאיים שלנו במלחמה, וגרמו לנזק כבד לצומח ולתשתיות.

כואב הלב. למרות הבירוקרטיה המייאשת, אני מאמין שנקבל פיצוי על הנזק בחומר. אולם אין פיצוי על עוגמת הנפש, של מי שנטעו וגידלו בדמעה, ולא זכו לקטוף ברינה.

* מי אחראי – מי אחראי לשרשרת ההצלחות המדהימה מאז מתקפת הביפרים עד חיסול נסראללה והלאה? מי שאחראי לכישלונות ובעיקר למחדל 7 באוקטובר.

מי שמאשים את בג"ץ ואת היועמ"שית ואת הפצ"רית בטבח, צריך לקבוע שהם אחראים להצלחות.

מי שטוענים שרק צה"ל והשב"כ, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן אחראים למחדל, ותוהים מה הקשר לראש הממשלה, צריכים לקבוע שאין לנתניהו כל קשר להצלחות ורק הדרג הביטחוני ראוי לשבחים.

ומי שקובעים "אתה הראש אתה אשם." אינם יכולים להריע לצה"ל ובעיקר להזכיר שהטייסים המילואימניקים ביצעו את הפעולה הדרמטית בדאחיה, ופתאום לשכוח שמי שעומד בראש הוא האחראי. האחריות אינה ניתנת לחלוקה. מי שאחראי לכישלונות אחראי להצלחות. בראש ובראשונה ראש הממשלה. אחריו שר הביטחון. אחריו הרמטכ"ל.

הדרג המדיני אינו אשם בתקלה מקומית ולא אחראי להצלחה מקומית. אבל הוא האחראי לכישלון אסטרטגי קולוסלי ולהצלחה אסטרטגית. הוא האחראי לקביעת המדיניות ולקבלת ההחלטות הגדולות, בהצלחות ובכישלונות. הדרג הצבאי מיישם את המדיניות שקובע הדרג המדיני.

כמי שקובע מאז 7 באוקטובר שנתניהו הוא האחראי מספר 1 לשבר הנורא של הטבח בנגב המערבי, לדשדוש במלחמה בעזה, לחרפת הפינוי ומלחמת החפירות בצפון לאורך השנה, אעשה שקר בנפשי אם לא אקבע שנתניהו הוא האחראי מספר 1 להצלחה הגדולה בלבנון בשבוע וחצי האחרונים.

* ספרו את זה למשפחת קלמנזון – פוסט ויראלי דוחה במיוחד, מופץ ברשת בימים האחרונים: "אין באמת פילוג בעם. זה פשוט לא אותו עם, לא אותם ערכים, לא אותו מוסר ולא אותו עתיד. דמוקרטיה וליברליזם לא הולך עם דת ומשיחיזם."

לכו ספרו את זה למשפחת קלמנזון מעתניאל, שבעיצומו של החג, עזבו הכול, בצו 8 של מצפונם, נסעו אל תוך התופת בקיבוץ בארי, עברו מבית לבית, חילצו מעל מאה אנשים והצילו את חייהם, ואלחנן נפל בקרב. לכו ספרו את זה ללמעלה ממאה חברי בארי שחולצו בידי משפחת קלמנזון.

חלאות. לא אותו עם? מנוולים. באמת מנוולים.

ואפרופו משיחיזם – יש יותר משיחיסטים מאלה שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית? ואף על פי שהם משיחיסטים, הם האחים שלי, הם בני עמי, ואני מוכן להקריב את חיי כדי להגן עליהם, אפילו שאם החזון המשיחיסטי שלהם יוגשם, חלילה, יהיה זה איום קיומי ממשי ומידי על מדינת ישראל.

* המדרון התלול או: קיצור תולדות גימנסיה הרצליה – המנהיגים ואנשי הרוח הציונים מנחם אוסישקין, חיים בוגר (בוגרשוב), מנחם שיינקין וד"ר בן ציון מוסינזון, יזמו כבר בראשית המאה העשרים הקמת גימנסיה (תיכון) ראשונה בעולם בשפה העברית. ב-1905 הקים יהודה לייב מטמון הכהן בביתו שביפו את "הגימנסיה העברית". היה זה צעד חלוצי של הגשמת הציונות. הקמת הגימנסיה היתה אוונגרד ציוני מהפכני. לא פלא, שהיא נקראה על שמו של הרצל.

עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון היישוב עד שנות הארבעים. שרת היה ראש הממשלה השני של ישראל. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות.

בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.

כעבור שישים שנה, ב-2008, מונה זאב דגני למנהל הגימנסיה הרצליה ובהדרגה הפך את מעוז ההגשמה והאקטיביזם הציוני למורסה אנטי ציונית. בית הספר שהנחיל את הטיול הרגלי ברחבי ארץ ישראל כדי לאהוב את הארץ ברגליים; בית הספר שבוגריו היו מופת לתודעת שירות והקרבה ללא גבול על הגנת המולדת, היה למוקד של עריקה מצה"ל ומהגנה על המולדת, בהשראת המנהל הכריזמטי אך האנטי ציוני, ששטף את מוחות תלמידיו בהסתה נגד מדינת ישראל. הוא אסר על כניסת חיילי וקציני צה"ל לבית הספר, לשיחות מוטיבציה לקראת שירות משמעותי, בטענה אנרכיסטית על סתירה בין "מיליטריזם" לחינוך, ופתח אותו לרווחה לארגונים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

הגימנסיה הרצליה, תחת הנהגתו של דגני, ביזתה את זכרו של הרצל, את זכרם של אוסישקין, שיינקין, בוגרשוב, מוסינזון ומטמון הכהן, את זכרם של שרת, הוז, גולומב ואביגור, את זכרם של התלמידים שעזבו את ספסל הלימודים כדי להילחם במלחמת השחרור.

בתחילת שנת הלימודים שעברה, חודש לפני טבח 7 באוקטובר, דגני יזם אירוע, שבו מאתיים בני נוער יצהירו על סירובם להתגייס ל"צבא אקיבוש". הוועד המנהל של בית הספר החליט לבטל את האירוע. הוועד קיבל את החלטתו, למרות שדגני הבהיר שאם האירוע יבוטל הוא יתפטר. ואכן, בעקבות ההחלטה הוא הודיע על התפטרותו, האירוע הממאיר התקיים בניגוד להחלטת הוועד המנהל, ולאחר מכן הוא חזר בו מהתפטרותו, ולמרבה הצער הוועד המנהל אישר את חזרתו.

בשבת קראנו פרשת השבוע כפולה – פרשות "ניצבים" ו"וילך". פרשת "ניצבים" תרמה ללשוננו את הניב היפה "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה."

מדובר בגורם מזיק ומסוכן, כמו צמח הלענה המר, או צמח הראש הרעיל, שמשפיעים לרעה על סביבתם ומקלקלים אותה, כאשר הם פּוֹרים, כלומר מתרבים.

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה." משה מתייחס כאן לנזק הכבד שעלולים איש אחד, אישה אחת, משפחה אחת, העובדים עבודה זרה, להזיק לקולקטיב – קהילה, שבט, אולי לעם כולו.

זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, מנהל כריזמטי אך רעיל, המרעיל את נפשות תלמידיו בשטיפת מוח אנטי ישראלית ואנטי ציונית; המטיף לעריקה מצה"ל ומציג את העריקים כ"גיבורים", בעוד אינם אלא טפילים, שחיים על דמם של חבריהם, המחרפים את נפשם על הגנת המדינה, הוא התגלמות הביטוי המבריק: שורש פורה ראש ולענה.

האיש הזה, שורש פורה ראש ולענה, אינו ראוי לחנך במדינת ישראל. יש להדיחו מתפקידו. כל נער שאת נפשו הוא מרעיל בהסתה שלו, הוא אבֵדה לעם ישראל, כפי שכתב על שכמותו מורנו ורבנו ברל כצנלסון, מורה דרכה של תנועת העבודה הציונית: "כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

באיחור של שנים רבות, זומן דגני לשימוע לפני פיטורין במשרד החינוך, אחרי שצולם מסית את תלמידיו נגד נתניהו ומכנה אותו "רוצח". ברשתות מתרוצץ פשקוויל הקורא להפגנה מול משרד החינוך בשעת השימוע. "מקראתיזם" הם קוראים לזה. "ציד מכשפות," "רדיפה," ומכנים אותו "המנהל האגדי... מחנך דגול, איש חינוך ערכי ומוסרי."

דגני מחנך נגד ערכיה של מדינת ישראל, חינוך אנטי ציוני, וכפי שאין מקום למחנכים כהניסטים כך אין מקום למחנכים אנטי ציונים כמותו.

* שדרוג מעמדה של השפה הערבית – בראיון לאבי שילון במוסף ספרות ותרבות ב-"7 לילות", הגדירה פרופ' ליאורה בילסקי את חוק הלאום "ג'נוסייד תרבותי". "חוק הלאום, שהנמיך את מעמד השפה הערבית, פוגע במיעוט. אם אתה לא יכול לדבר בשפתך – זו מחיקה תרבותית."

כמה רבדים של שקר ניתן לומר במשפט אחד? ערבים אינם יכולים לדבר בשפתם? יש ערבי אחד שיוכל לטעון שאינו יכול לדבר ערבית? שקר וכזב.

אך האמת היא שחוק הלאום – לא זו בלבד שלא הנמיך את מעמדה השפה הערבית, הוא אף שידרג אותו. הטענה נגד החוק, היא שהוא ביטל את הגדרתה של הערבית "שפה רשמית". אבל האמת היא שהערבית מעולם לא היתה שפה רשמית, כיוון שעד חוק הלאום לא היתה שפה רשמית לישראל.

חוק הלאום קבע לראשונה את המובן מאליו – העברית היא שפתה של ישראל. והרי ברור ששפתה של מדינת הלאום של העם היהודי תהיה שפתו הלאומית של העם היהודי.

ומה באשר לערבית? החוק מגדיר "מעמד מיוחד" לשפה הערבית. עד היום, לא היה לערבית מעמד כזה, ובזכות החוק המעמד מעוגן בחוק יסוד, כלומר בחוקה הנכתבת.

במה בא לידי ביטוי מעמדה המיוחד של הערבית? הדבר נכתב בחוק עצמו: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה."

במילים אחרות, כל הפריבילגיות לשפה הערבית יימשכו גם לאחר חקיקת החוק, וכעת הן מעוגנות בחוקה. מדובר בזכות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבית המשפט ולקיים את האוטונומיה הלשונית, התרבותית והחינוכית במערכת החינוך הערבית-ישראלית.

* שליחותו של ד"ר קרעי – במה זכינו שההשגחה העליונה זימנה לנו בימים טרופים אלה את שלמה קרעי?

ללמדך, שיש לקחת בפרופורציה הנכונה את התארים האקדמיים. הנה, המציאות הנגלית לנגד עינינו מאלפת אותנו בינה: דוקטור יכול להיות כלומניק, טיפש גמור, בור ועם הארץ. ואולי זו שליחותו של קרעי עלי אדמות.

* זו ברירת חיינו – משפט אחד שכתב חנוך דאום הוא תמצית התובנה על חיינו, הנעים בין השפל של 7 באוקטובר לפסגה של שרשרת ההישגים האדירים מול חיזבאללה: "הברירות בשכונה הזו הן שתיים: להרוג את הרעים בשדה הקרב – או להירצח על ידם באכזריות בבתינו אנו."

אגב, מבחינה לשונית אין אלו שתי ברירות אלא שתי אפשרויות, והברירה היא ביניהן. זאת ברירת חיינו.

* ביד הלשון: אֲדָמִית – כפי שכבר כתבתי, במסגרת שנת השירות שלה, תמר, בתי, מדריכה את הילדים והנוער של אדמית. אדמית הוא יישוב מפונה, והיא מדריכה אותם בשני מוקדים: מצובה וכפר מסריק.

אֲדָמִית הוא קיבוץ בגליל המערבי, במועצה האזורית מטה אשר. היישוב עלה לקרקע ב-1958. יישבו אותו בוגרי תנועת השומר הצעיר בישראל ובצרפת. ב-1969 היישוב ננטש. במשך שנתיים הוא הוחזק בידי בני הקיבוץ הארצי בשנת שירות, עד שיושב מחדש בידי קבוצה של עולים חדשים מארה"ב, קנדה ואנגליה.

הקיבוץ נקרא בשם בעל צליל עברי המשמר את שמה של החורבה הסמוכה חִ'רְבַת אִדְמִת'.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

מתי דוד

כתב אשמה נגד עיתון "הארץ" –

ביטאון פוליטי שמנהל ג'יהאד תקשורתי

 אנטי ישראלי

מדובר במסמך ביקורתי על עיתון "הארץ" שהפך לביטאון פוליטי קיצוני, פוסט ציוני פרו פלסטיני. המסמך מבוסס על מעקב מתמשך של קריאת מאמרי המערכת ומאמריהם של רוב העיתונאים בעלי האג'נדה הכותבים בעיתון. הפרטים והאסמכתאות (ציטטות ותאריכים) למסקנות הביקורתיות שלי על "הארץ", כמנוי וכקורא וותיק שביטל המנוי, מצויות במאמרים הרבים שפירסמתי בבלוג שלי באתר NEWS1. 

כך נראית ישראל בעיני "הוגי הדעות" של "הארץ"

ישראל מדינה גזענית פשיסטית ולאומנית.

ישראל מדינה מבודדת, מצורעת ומתפוררת.

ישראל מדינה מיליטריסטית קלירקליסטית.

ישראל מדינה קולוניאליסטית אימפריאליסטית.

ישראל מדינה בשליטה מסוכנת של הציונות והלאומנות.

ישראל נשלטת ע"י מנהיגות ריאקציונית של פטריוטיזם מזויף.

ישראל מדינה של ריקבון ללא חזון ופתרון שאשמה בהיעדר השלום.

כך נראה "הארץ" בעיני רוב האנשים החושבים, השקולים והפטריוטים

·       מועדון של נותני חסות וגיבוי לכל מי שמסית ומעליל על ישראל.

·       במה של חנופה והערצה לכל אינטלקטואל מתוסכל שרוגז על ישראל.

·       עיר מקלט לדעותיהם של כל סוגי האנרכיסטים של השמאל הקיצוני.

·       מוקד הפצת שקרים (המהדורה האנגלית) שגורמים לדה לגיטימציה של ישראל בעולם.

·       מקור מידע שמסייע לתעמולת ההסברה של הפלסטינים.

מערכת "הארץ" סובלת מחיידק קטלני של אגו הרסני

מדובר בקבוצת אנשים שרואים את עצמם כאליטה של "מתקני עולם" שיש להם שלמות התבונה, החוכמה, והפתרון לכל נושא ועניין, כולל חלום השלום. קבוצה מתנשאת של אריסטוקרטים ו"אנשי רוח" בעיני עצמם, המאופיינת בהרגלי עליונות, שחצנות, לעג וזלזול כלפי כל מי שלא בדעתה.  מדובר באנשים שיש להם אלרגיה בלתי נשלטת, נגד כל הממסדים והסמלים הלאומיים, הציוניים, הביטחוניים והיהודיים.  ריח רע של בגידה ואובדן האמון בחזון הציוני עולה מדפי הארץ.

מי ראוי ומי פסול בעיני "הארץ"

כל מי שדעותיו מסוווגות בעיני "הארץ" כימין הוא תמיד כישלון, אסון וריקבון.  ואילו כל מי שדעותיו מסווגות כשמאל הוא תמיד אדם של חזון, פתרון ונכון. "הארץ" הפך מזמן לביטאון שמאלני קיצוני ומונוליטי בסגנון של פעם. קבוצת העיתונאים שקובעת את אופיו של העיתון רואה את עצמה "כרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת.  הם פוסקים מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח.  הם רואים עצמם כמוסמכים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון. "הארץ" הפך למקור העיקרי בעולם למידע אנטי ישראלי, בעיקר באמצעות המהדורה האנגלית. "תרומתו" של "הארץ" לדמוניזציה של ישראל תיזכר לדיראון עולם.

"האידאולוגים" של הארץ חולמים על מהפכת תחריר ישראלי

הגיע הזמן לנפץ את החזות הכביכול אליטיסטית של "הארץ", ולחשוף את האמת המניפולטיסטית המוסתרת מהציבור.  מדובר בביטאון פוליטי שמאלני, אנרכיסטי, אנטי ציוני של חבורת אנשי אקדמיה חריגים, "אנשי רוח" מתוסכלים ועיתונאים מהפכניים, שרואים את עצמם "כמתקני עולם" ומבשרי חלום השלום לכולם.  הם חולמים על מהפכת תחריר ישראלי באמצעות החלפת השלטון המיושן, הציוני והלאומני בשלטון שמאלני הומניסטי "מתקדם".

מושגים ועמדות המקובלות בקונצנזוס הלאומי נפסלים ב"הארץ"

לרוב הכותבים הקבועים ב"הארץ" יש מושגים שליליים של ערכים לאומיים. מושגים המקובלים במדינה בנושאים ציוניים, לאומיים ופטריוטים נפסלים על ידי קובעי מדיניות העריכה של "הארץ".

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל).  הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף).  הם מתנגדים ללאומיות (פשיזם).  הם מבקרים את אלופי צה"ל (מיליטריסטים).  הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים במתריעים על סכנות (יצרני פאניקה). 

למה מתנגד "הארץ", ובמי הוא תומך?

במאמרי המערכת ובמאמריהם של "דמויות המופת" של "הארץ" מופגנת הדעה של התנגדות "אידיאולוגית" לנושאים הבאים:  נגד הממשלה.  נגד צה"ל.  נגד חוק השבות.  נגד קק"ל.  נגד המשלחות לפולין.  נגד ייהוד הגליל והנגב.  נגד גדר הביטחון.  נגד המתנחלים.  נגד הליכוד.  נגד העבודה.  נגד ההסתדרות.  נגד ועדי העובדים.  נגד מצעד החיים.  נגד העיסוק בזיכרון השואה.  נגד מתן הטבות והעדפות לחיילי צה"ל המשתחררים.  נגד הפצת סיפרו של הגיבור הלוחם, מאיר הר ציון, לחניכי קורס הקצינים. נגד כניסת קציני צה"ל לבתי הספר להרצאות בנושאי הגיוס והשירות בצה"ל. *

"הארץ" תומך אך ורק בפלסטינים, במר"צ, ברוב הארגונים הקיצונים ובמנדט הבריטי.

כיצד עורכי "הארץ" רואים את עצמם בעיני עצמם?

הם רואים את עצמם "כרשות הפוסקת", הנאורה והמתקדמת שמעל לרשות המחוקקת והשופטת במדינה.  הם רואים את עצמם כאחראיים להובלת מועדון אליטיסטי בעיני עצמו, לליבון רעיונות ודעות שמעסיקות אותם, במנותק מהמציאות הראלית של סביבתם. המדובר בחבורה של אנשי אקדמיה שמתווכחים בינם לבין עצמם, בהתפארות עצמית חלולה. הם סרבני התפכחות להשתלבות במציאות. להט הוויכוחים של אותם אנשי האקדמיה החברים במועדון "הארץ", מלווה לרוב בפירסום מאמרים "פילוסופים" מבולבלים שלא מתאימים לעיתון יומי.  

מחקרים מוכיחים שדווקא המשכילים-יותר הם גם האטומים והתקועים ביותר בדעותיהם, מבלי יכולת ורצון להשתנות, לאור המציאות המשתנה. הקיבעון המחשבתי שלהם ושל עורכי "הארץ" הופך אותם ללא רלבנטיים וללא חשובים בעיני רוב האנשים שחושבים אחרת שהם גם אלה שקובעים בחברה ובממשל.

מתי דוד

* אהוד: שכחת את שינאתם היוקדת של עורכי "הארץ" לבנימין נתניהו!

* * *

אסי דגני

עולם כמנהגו

כְּשֶׁהָיִיתִי בְּכִתָּה א'

נִתְבַּקְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים

לִכְתֹּב מִכְתַּב עִדּוּד

לְחַיָּל עִבְרִי שֶׁהִתְגַּיֵּס לַבְּרִיגָדָה

(שֶׁנִּקְרְאָה חֲיִ"ל,

רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל

חֲטִיבָה יְהוּדִית לוֹחֶמֶת)

לְהִלָּחֵם בַּנָּאצִים.

כִּשְׁמוֹנִים שָׁנָה אַחֲרֵי

מִתְבַּקֵּשׁ נֶכְדִּי שֶׁבְּכִתָּה א'

לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר

וְלִכְתֹּב מִכְתַּב עִדּוּד

לִמְגֻיָּס הַלּוֹחֵם זֶה

חֳדָשִׁים רְצוּפִים וְלֹא

רָאָה אֶת הַבַּיִת.

אסי דגני

* * *

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

פרק עשרים ושניים

"הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה

עדיין הייתי מגוייס ובאתי להלווייה של חנניה מהרמה הסורית במדי מילואים מיוזעים ועם תמ"ק עוזי. עליזה חבשה כובע-קש שחור גדול והרכיבה משקפי-שמש אופטיות כהות. אלמלא שערה האדום לא מיד הייתי מכיר אותה. האמת, בא לי עליה, אפילו זקנה ושמנה, הייתי מורעב עוד מלפני המלחמה, היתה לי זיקפה של ממש בלווייה, אבל היא –

 "לא חשבתי אחרת," לחשה לי בארס, "אנשים כמוך תמיד נישארים בחיים! רק חנניה שילם את המחיר, בדם... רצה להוכיח לכם את עצמו... והרי יכלו להפציץ את כל גבעת התחמושת המחורבנת הזאת למוחרת בבוקר מן האוויר, לרכך אותם, לרסס אותם, לרסק אותם, כמו ג'וקים... בשביל מה נהרגו בלילה כל החבר'ה האלה? מדוע דווקא גורלם של הטובים ביותר ליהרג ראשונה..."

ועיניה רשפו קללה לעברי כאילו עדיין היא עומדת מעליי בליל הקרמפוס, מזכרת-עוון לכל חטאיי, וכאילו לא חלפו שנים מאז נפגשנו לאחרונה. היא לא סלחה לי, וזה גירה אותי עוד יותר. מקרוב גם נדף ממנה אותו ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, זכור מהעבר, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף.

 "ושתדע לך שאף-פעם לא שכבתי איתו. חיי-המין שלו היו מורעלים בנמרודה, המסכן. והרי כל העתיד שלו היה לפניו. עשיתי לו כאן שתי תערוכות שמנים בבית-האמנים שמה זה-הצליחו. אתה אפילו לא הגבת על ההזמנה."

 "אל תקנאי בנמרודה, איך שלא היתה מתחתנת, איתו או עם איתן – היא היתה עכשיו אלמנה..." תקעתי מבט של זיון בעיני עליזה ופתאום שמעתי מישהו לוחש לה: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."

וזה הייתי אני.

 "איך אתה לא מתבייש? מתאים לך לעבוד את השטן!" הדמעות על חנניה זלגו על לחייה מתחת למשקפי-השמש. "ובכלל, אני עכשיו כבר לא גרה לבד."

אבל כשהחלו המלווים להתפזר שבה להלך לצידי ואמרה בקול נמרץ, שהיה בו עדיין השביב הייקי של אימה תרזה: "אין כל בעייה שאני אקפיץ אותך לתחנה המרכזית."

הכול היה אז חדש בירושלים של ששת הימים. העיר המזרחית. מעברי-הגבול המאולתרים, המלאים אבק. ערבים שעדיין מתקשים להסתגל, יהודים שכבר קונים אצלם בזול ומרוקנים את דוכני סחורתם. עליזה, שלא הסירה את הכובע גם בשעת הנהיגה בפולקסוואגן הכתומה שלה, ערכה לי סיור בעיר ועל קו התפר שהיה הגבול. פה ושם טעינו והיא פירססה וחזרה, ושוב אמרה, בדמעות:

 "מדוע הטובים נהרגים ראשונה? נכון, מי שנישאר בחיים אחרי המלחמה הנוראה הזאת יחזור הביתה ותיכף ירצה לעשות לאשתו עוד ילד. מה יהיה? עכשיו אני פוחדת..."

 "לא מג'וקים?" ניסיתי להתבדח, וזה נשמע די טיפשי.

 "לא. מרוצחים. ממשיחי-שקר... קור בעצמות גם באמצע הקיץ. ירושלים עכשיו תשתגע. היא במטאמורפוזיס מקאמרית לקאקאפונית. וכל הדם שנשפך. כמו כריתת הקליטוריז. תשתגע. זה כל כך מכוער. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה קודם..."

אחר-כך הוסיפה: "ושתדע לך שחנניה עקב אחריך כל השנים וידע עליך כל דבר ודבר, בטח גם מאורעות שאתה עצמך שכחת אותם כליל. הוא כאילו המשיך לחיות את חייו גם דרכך, גם אצלי..."

ועוד אמרה ששנים רבות לפני המלחמה, שאיחדה עתה את ירושלים, גילה אביה ופיענח צרור של תעודות עות'מניות עתיקות שהגיעו אליו בדרכים עקלקלות. אם תתפרסמנה – תתרחש רעידת-אדמה פוליטית בנושא הבעלות על קרקעות בירושלים ובייחוד במקומות הקדושים בעיר העתיקה ובסביבותיה, שחלקן ניקנו לפני שנים רבות על-ידי כת תמהונית מארצות-הברית הדוגלת ברעיונות משיחיים נוצריים מטורפים הקשורים בתחיית ישו, שתתרחש לדבריהם בחג הפסחא של סוף האלף השני לספירה. לאחר מות אביה היא שומרת מכל מישמר על התעודות הללו בכספת שבדירתה.

פתאום מצאנו את עצמנו במרום איזו חורשה, בכביש ריק, משקיפים על הגבעות העגולות של הרי יהודה בואכה ים המלח. באוויר וברדיו הזדמזמו מילות השיר החדש של נעמי שמר: "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים..."

ולי דווקא היתה הרגשה בתולית, אופטימית, של התחלה חדשה ומרתקת. נפרצו הגבולות והשתחררנו מתחושת המצור.

עליזה עזבה בשתיקה את מושבה ליד ההגה ועברה לשבת על ברכיי, גבה אליי, איזה שת שמן! כבדה כארגז-תחמושת, מרימה חצאית, מפשילה תחתונים, אינה מסירה את כובע-הקש השחור ששורט את מצחי, תומכת רגליה בעוזי שלי על רצפת המכונית הקטנה, צפוף... ואצלי הצטבר מטען גדול עוד מלפני הגיוס (כאמור היתה תקופה של יובש) והתעבה בחלומות ליליים בשק-השינה בין שמירה לשמירה בג'וחאדאד, ללא פורקן, וגם יותר טוב שהייתי מתרחץ תחילה... הקפתי בידיי את בטנה מלפנים וחיפשתי את הכפתורון העגלגל, הבולט כאבר-מין בטבור שלה, ואני כמלח העורג על מגדלור עתיק בשעת הסערה... ("הוא... הוא... אל תחפש אותו... עברתי ניתוח... קילע קטן... בקע בפופיק... הוא...") – התנשפה עליי בקריאת-הקרב הנוסטאלגית שלה... ונכנסה בה שם מלמטה איזה טונה זרע של כל המלחמה, וההתאפקות, בלי שום אוננות, פרימו דל פרימו, מה זה נהנתה... המכונית הכתומה כמעט נשברה... "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – וכשסיימנו הגביהה עליזה תחתונים, הנמיכה חצאית, חזרה למושב הנהג בלי לסובב עצמה כלפיי ובלי שום נשיקה כאילו רק מילאתי בה דלק מאחור... הורידה אותי ליד התחנה המרכזית בירושלים וזו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

 "אם הכנסת אותי להריון, ממזר מסריח שכמוך, אקרא לילד חנניה."

 "מצידי תקראי לו ששת."

את אורנה לא הזכירה אף לא במילה אחת, ואני לא שאלתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מוּקִי אֶלְדָּד

מִי יְמַלֵּל

מִי יְמַלֵּל גְּבוּרַת יִשְׂרָאֵל

מִי יְמַלֵּל חָכְמָתֵנוּ

לִפְגֹּעַ בַּצּוֹרֵר הָאֶחָד

בַּיּוֹם הַנָּכוֹן

בַּשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה

בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן.

הָעֶרֶב עָמַד מִלֶּכֶת

מַסְכִּית לְאִוְשַׁת שִׂמְחָתֵנוּ,

שִׂמְחַת עַם מִדֻּכֵּא

מְפַלֵּל לְשׁוּב חִטּוּפֵנוּ.

מִלִּים גְּדוֹלוֹת,

עֲמוּסוֹת מַחֲשָׁבוֹת

הֲלַחֲשֹׁשׁ מִפְּנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

אֶשְׁאַל אֶת הָאֱמֶת

הַבְּעָנָוָה שְׁתוּקָה פָּעָל

מִי שֶׁתִּכְנֵן אֶת הַמִּבְצָע

וְהוֹרָה עַל הוֹצָאָתוֹ לַפֹּעַל?

הַנִּשְׁמָע מֵעַתָּה שְׁמֵי טִילִים

שׁוֹעֲטִים  בְּדַהֲרוֹת קְרָב

לוֹחְכִים עִירֵנוּ.

עֵינַיִם נְבוֹנוֹת

מוֹתִירוֹת אוֹתִי לְבַד

בְּמֶרְחָק רַב

מִשִּׂמְחַת הָרֶגַע.

עָזוּב לְנַפְשִׁי

כְּגוֹרָל שֶׁנִּשְׁלַם.

חָשׁ מְעֻרְטָל מִמַּעֲשֵׂה

גְּבוּרָתֵנוּ

מֵהַפַּחַד כִּי נִפְתַּח

מֶרְחַב כְּנָפַיִם.

שִׂמְחָה, וּנְהִי יָדוּרוּ מֵעַתָּה

תַּחַת נֵצַח

מוּקִי אֶלְדָּד

* * *

משה גרנות

קצרצרים

יואל הופמן, סיפורים

 פרדס-כתר, 2022, 63 עמ'

הספרון הקטן הזה מכיל 10 סיפורים, "סיפורונים" כדברי העורך יגאל שוורץ, ומה שמעניין, לא פחות מהסיפורים עצמם הוא קורותיהם של סיפורים אלה: אחיינו של יואל הופמן, ירמי הופמן, מצא קבוצת דפים המכילים שלושים סיפורים קצרים בשפה האנגלית של דודו – שכידוע, יואל הופמן היה פוליגלוט, ושלט לא רק באנגלית, אלא גם ביפנית וסינית. האחיין מבקש רשות לתרגם לעברית, תוך כדי השגחה ודיוקים בידי המחבר, ותוך התנייה שיוצאו לדפוס רק עשרה מתוך שלושים הסיפורים, כשהוא פוסל את העשרים משום שיש בהם "התנשאות". חלק לא מבוטל מעמודי הספר מוקדש ל"פתח דבר" של ירמי הופמן, ו"אחרית דבר" של יגאל שוורץ (18 עמ'), שמצביע בדבריו על מוטיבים הופמניים בסיפורים אלה, כמו ביצירותיו הקודמות של המחבר.

גיבורי ארבעת הסיפורים הראשונים הם בני משפחה: "אבי", "אימי", "הקרקס", "סבי". האב "מפצה" את בנו על כך שאינו מרשה לו לגדל כלב בדירה – בספר על כלבים. וכן, כשפורץ שיטפון בדירה, הוא משתמט מלסייע, ונעלם עד שהתקלה נפתרת.

שני זיכרונות מרים יש לילד הופמן מאימו: תחפושת חייל סקוטי שהכינה לו והיתה טובה אולי לגיל שש, אבל ממש מגוחכת כשגדל, וכן העובדה שהוא נאלץ לזרוק את הסנדוויץ' שהיא היתה מכינה לו לבית הספר כי היה עטוף בנייר שעווה שהדיף ריח מחליא, כשהוא מקפיד להחזיר לאימו את הנייר שהיה חשוב לה.

בסיפור "הקרקס" יש תקווה ואכזבה, ואין ביקור בקרקס – מסתבר שהדוד המסתגר בבית השימוש עם ספרים כשבאים אליו אורחים, הבטיח במפתיע לקחת את אחיינו לקרקס, אלא שהדוד נשען על מעקה המרפסת, וצנח למרפסת של השכן בקומה התחתונה. ברור שהילד בכה על החמצת הקרקס, ולא על הדוד ששבר את צלעותיו.

את הסב בסיפור "סבי" אהב הילד משום שגילה לו שני סודות – שהוא אינו חירש, ושומע רק מה שנוח לו, ועל כך שבמלחמת העולם הראשונה הוא נשלח בענייני אספקה לאיטליה, ומאז אינו מפסיק להתפעל מיופיין של בנות ונציה.

בסיפורים הבאים מוחשת רתיעתו מעולם הפדגוגיה – ב"גן הילדים" הגננת סוציאליסטית שרופה, שאחד במאי הוא בעיניה החג הכי חשוב, ובהתאם היא מפעילה את הילדים הרכים. הדובר נדרש להתכסות בנייר אדום ולנוע כמו בוכנה בידי פועל, כראוי לחג הפועלים.

 ב"המורה לכימיה" מובעת קורת רוח שהמורה השנוא מגיע לכיתה לבוש במכנסיים מוכתמים בחלמון של ביצה. את המורה לספרות דווקא אהב, אבל איכזב אותו כשהחליט "לתקן" שיר של בודליר, ולא הספיק להתנצל על המעשה הלא ראוי, כי מורה זה נדרס בתאונת דרכם ("המורה לספרות").

בסיפור "אבק" מופיע פדגוג נלעג, המנהל "שטאוב", שפירוש שמו בעברית הוא אבק. שטאוב נואם נאומים משמימים בפני התלמידים, וכלב "מביע" את דעתו על הנאומים בכך שהוא משתין על נעליו.

הסיפורים אם קצרים מאוד, "סיפורונים", עדינים, נוגים ומינוריים – טעימה לעולמו הפנימי של המחבר.

משה גרנות

אהוד: מה מצב הדפים הריקים רבי המשמעות בספרון הזה?

* * *

נעמן כהן

כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל

עם השמחה על חיסולו של חסן נצראללה עבד אלכרים נצראללה (נצחון אלללה בערבית) נזכרתי בשיר שהיינו מדקלמים כשהיינו ילדים:

ממרומים פצצה נופלת

היטלר רץ אל המקלט

ואשתו המטומטמת

עם התחתונים ביד.

חפשו אותם ולא מצאו

עכברים אותם אכלו.

מסתבר שהמורדים בסוריה חגגו לא פחות מאיתנו את חיסול נסראללה: "זו שמחת העם הסורי.... נתניהו, יבורכו ידיך וידי הטייסים בצבא הישראלי... שימחתם את העם הסורי היום..."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=869573&forum=scoops1

הסורים מברכים את נתניהו יותר מאשר בארץ. סביר שבארץ יציגו רבים את חיסול נסראללה ע"י נתניהו כטעות היסטורית שתביא לאסון.

כמה פתטיים התגלו כל אלו שהתנגדו לנסיעתו לנאום באו"ם כשהתגלה שזה היה תרגיל הטעייה.

כמה פתטיים היו המפגינים הישראלים שהצטרפו לכל אויבי ישראל בהפגנות נגד נתניהו מול בניין האו"ם. לא רק שהם פגעו בישראל, אלא פגעו אף בעניין שבגינו הפגינו.

הפגנות נגד רפורמה משפטית, ובעד שחרור חטופים יעילות אולי בארץ (לגבי שחרור חטופים כנראה הן מזיקות), אבל אין בהן כלל תועלת בהפגנות נגד ישראל בחו"ל. להיפך, המפגינים הפגינו נגד עצמם.

בשבת, בעת שאני כותב את הדברים האלו, מאוד פתטיים נראים גם כל הגנרלים בדימוס שהפחידו את כולם בסכנות הצפויות לנו מהחיזבאללה, ניבאו את חורבן המדינה, והמליצו לנו להיכנע לאולטימום שלו ושל החמאס. מזל שנתניהו עמד לנו.

צה"ל ניצח את נתניהו

אלוף בומשטיין-בן עורך העיתון הערבי בעברית "הארץ" המתנאה כדמוקרט מאושר מכך שכמו במשטרים הפשיסטיים צה"ל, כלומר הצבא, ניצח את הדרג המדיני כלומר את נתניהו.

"בעוד שבתחילת המלחמה חתרו הצבא וגלנט להטות את מרכז הכובד המלחמתי לצפון, נתניהו, שחשש מהסתבכות, נפנף את ההצעה ונשא עיניו דרומה. כעת כששר הביטחון קיבל את מבוקשו, זה לא מנע מנתניהו להפריח ספין כאילו הוא זה שהוביל את המהלך."

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו," כותב בומשטיין-בן, "נתניהו הציג עמדה לעומתית לצבא. במקום שיתבטל בפני הקצינים הבכירים, נתניהו מזלזל בהם כחבורה חסרת מעוף והבנה אסטרטגית, שעובדת בשביל הפנסיה ומנסה לרצות את אדוניה בוושינגטון. יריביו הפוליטיים של נתניהו היו ברובם גנרלים לשעבר: יצחק רבין, אמנון ליפקין-שחק, יצחק מרדכי, אריאל שיינרמן-שרון, משה סמולינסקי-יעלון, הצמד גנץ-איזנקוט, ומעל כולם מפקדו לשעבר מהסיירת, אהוד ברוג-ברק.

היעד האמיתי של נתניהו היה ונשאר "החלפת האליטות," ובראש המחאה נגדו התייצבו קצינים בכירים בדימוס, "אחים לנשק" וטייסים במילואים, הנציגים המובהקים ביותר של האליטה הישנה, שעמדתם הממלכתית נראתה לנתניהו כמבצר האיתן של "השמאל".

ואז פרצה המלחמה, גלנט ניסה להטות את מרכז הכובד הצבאי לצפון, לעימות עם חיזבאללה, ולהשאיר את הטיפול בחמאס למאמץ משני. הוא נשען על הוגה הדעות הצבאי קלאוזביץ, שהטיף להתמודדות עם האוייב החזק תחילה. אבל נתניהו, שחשש מהסתבכות בלבנון, חיזק את עצמו בשני הצ'ילבות של גלנט מהצבא, גנץ ואיזנקוט, ויחד נפנפו את הצעות שר הביטחון כהרפתקניות ופנו לכיבוש רצועת עזה.

בשבוע האחרון התהפך הגלגל, וישראל יצאה למלחמה רחבה נגד חיזבאללה, נתניהו ניסה להפריח ספין, כאילו הוא דחק בשוורים העצלים לתקוף בלבנון, אחרי שגלנט וראשי הצבא והמודיעין חתרו ל"עסקת חטופים" עם חמאס, שהימין הישראלי רואה בה כניעה מחפירה לאוייב. אבל האמת הפוכה.

גלנט חוגג בימים האחרונים בהודעות על הישגים וניצחונות על חיזבאללה, וראש הממשלה מציג קו מאופק יותר. נתניהו מבין שבסיבוב הזה של העימות הפנימי, הצבא ניצח אותו וחזר להוביל את סדר היום הלאומי. אין פלא שראשי הלובי הצבאי באופוזיציה, גנץ ויאיר גולדנר-גולן, מיהרו להריע למבצע ואף לעודד פלישה קרקעית ללבנון. אבל התוצאה הסופית עוד לפנינו: לפני שיידעו מי ניצח בקרב הפנימי, נתניהו או הגנרלים, הם צריכים לנצח את נסראללה.

(אלוף בן, בדפוס "צה"ל ניצח", בדיגיטל: "פרשנות בסיבוב הזה במערכה, גלנט ניצח את נתניהו", "אל-ארצ'", 24.9.24).

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-09-24/ty-article/.premium/00000192-23b7-df22-a9b7-ebf734560000

האמת בשביל בומשטיין-בן הרי אינה חשובה, חשוב רק המאבק בנתניהו. גלנט הרי קרא להיכנע לחמאס, להפסיק את הלחימה בו, ולסגת מהרצועה כולל הפרימטר וציר נצרים, דבר שיביא את נסראללה כהבטחתו להפסיק את הלחימה בצפון. למזלנו נתניהו לא נכנע לו ולרשימת הגנרלים. גם ההחלטה להכות קודם את חמאס בדרום למרות שבומשטיין-בן רואה כמנוגדת לפון קלזאוביץ היתה נכונה. עובדה שעכשיו אין יותר רקטות מהדרום ואפשר להתרכז בצפון. בזה דומה נתניהו לגולדה שגם היא ריכזה בתבונה קודם את מאמץ המלחמה בדרום ועברה אחר כך לצפון.

המאמר של בומשטיין-בן נכתב לפני חיסול נסראללה ששינה את המלחמה, ונקווה שגם את ההיסטוריה. הדבר החמור אצל בומשטיין-בן שכמו פשיסט הוא מחייב את ניצחון הצבא על הדרג המדיני. כי בשבילו הדמוקרטיה אינה חשובה. אפשר לוותר עליה אם היא מביאה לחיסול נתניהו.

יוסף רכלבסקי ממשיך להרעיל

על יוסף (ספי) רכלבסקי כתבתי כבר בעבר. הבאתי את סיפורם של סבו מצד אימו, אברהם קרמראז-כנעני, וסבתו חיה-חייצ'ה-לוצקי שהיתה מנהלת בית הספר בגבת.

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00763.php

כתבתי גם על סבא רבא שלו שמואל מנחם מנדל קרמראז', שהיה רב בקיבוץ, ערך חופות, והיה שוחט, והוא ואשתו דבורה ניהלו בקיבוץ את בית הכנסת ומטבח כשר להורי החברים.

https://www.gvat.org.il/http_new/viewpage.asp?pagesCatID=1457&MemorialPage=1&Personkey=DEFF7CE244A472C8&siteName=gvat

אביו,, בעל משק חקלאי מכפר יהושע הוא בן דוד של הסופר חיים רכלבסקי-באר.

בספר שהוציא הסבא הוא מביא מכתבים מהנכד. הנכד – ספי רכלבסקי, כתב לסבא אברהם החלוץ (שעבד במרכז החקלאי והיה אחראי לחלוקת אדמות הערבים בעמק לאחר מלחמת השחרור), מכתב, בו הרגיע ועודד אותו. במכתב תשובה שכתב סבא אברהם לנכדו האהוב  ספי, הוא הודה לו על הבעת הרגשות כלפיו בקשר לאכזבתו מנסיעת נטע הנכדה ומשפחתה לאוסטרליה. "עם הרגישות הזאת, כבשת אותנו מחדש," הוא כתב.

אבל הבעייה הקשה יותר מירידת הנכדה מהארץ, שהעסיקה את אברהם, היתה אחרת: "כשאני כותב אליך, ספי, לאדם הקרוב אליי ביותר, אני מוכרח לבטא מעט את המועקה מהמשבר בתנועה הקיבוצית. התופעה החמורה ביותר – 259 אלף דונם, כולל זכויות מים נמסרו לעיבוד ערבי. את הארץ כבשנו לעצמנו קודם כל על ידי יישובה. המלחמות רק חיזקו את התיישבותנו ועצמאותנו. נטישת ההתיישבות וערכיה היא ראשית מפולת חלומותינו והגשמתם. בלי יהירות, הייתי בין החולמים והמגשימים,  ורב הכאב... להתראות. שלך סבא."

הנכד, ספי רכלבסקי,  נטש את דרכם של החלוצים. לימים פירסם ספר אחד נגד היהדות של הסבא רבא – הרב שמואל מנחם מנדל: "חמורו של משיח", וספר שני נגד כיבוש האדמה הערבית של סבא אברהם – "אין גבול". את הספר האחרון הקדיש ספי לסבא ולסבתא, וכתב בהקדשה: "גם אם לא יהיה עולם, תהיה יהופיץ..."

הנכד האהוב – ספי, הפך להיות סרסור בורסה העוסק בסחורות עתידיות. עיסוק שסבתא חייצֶ'ה הייתה מכנה בבוז: "לופט גישעפט" – עסקי אוויר. קויפן (לקנות) ופארקויפן (למכור). עסקי אוויר התאימו לטיפוס היהודי הגלותי ולא ל"אדם החדש הארצישראלי." דמות סרסור הבורסה המתפרנס מכסף ומפרוצנטים התאימה למנחם מנדל מיהופיץ (כך כינה שלום עליכם את קייב) ולא לדמות "החלוץ הארצישראלי" החדש. ההיסטוריה הפכה כיוון. סבא אברהם הפך מקרמראג' לכנעני. הנכד – ספי, חזר להיות קרמראג' (סוחר רוכל), ושתי אחיותיו ירדו לאמריקה. הלא הרי גם מרקס אמר, ש"האלוהים של היהודי הוא הממון." לימים עם מות אימו הוא ניסה להשתלט על המשק החקלאי העשיר בכפר יהושע.

לימים ניסה לרוץ עם מפלגת העבודה ונכשל ומכיוון שהסתיר זאת, עורך "הארץ" אלוף בומשטיין-בן הישעה אותו מהעיתון. במפלגת העבודה שירת את פואד בנימין בן אליעזר, וכשרחל (שלי) יחימוביץ התנגדה למועמדותו לנשיאות בגלל שחיתותו, הוא התנפל עליה וכינה אותה נאצית.

בשנת 1998 הוא התפרסם בספרו, "חמורו של משיח", שם הזהיר מפני נטיות משיחיות וגזעניות בציבור הדתי בישראל, בהתבסס על טקסטים תורניים ואירועים היסטוריים. הספר עורר סערה עם צאתו, ונטען כנגדו שהוא פסבדו-מדעי ושלמחבר אין את הכלים הדרושים למחקר מסוג זה, ומשום כך הספר לוקה בשגיאות מתודולוגיות. כמו כן נטען כי הוא מסית לפילוג בין חלקי העם. עם זאת, הספר עורר תהודה ודיון ציבורי ער, והיה לרב-מכר. למרות הביקורת, כ-50,000 עותקים של הספר נמכרו וטומיסלב יוסף למפל-לפיד אף אמר שהקים את מפלגת שינוי בהשראת ספר זה.

שנאתו הפתולוגית ליהדות של יוסף רכלבסקי הביאה אותו להכריז: רק לא מדינה יהודית!

"אבא של מאזן," טען יוסף רכלבסקי: "דומה, בשפתו, אישיותו ותרבותו, לסבא וסבתא" שלו, ושל שאר היהודים. ובמה הוא דומה? הוא דומה בכך שהוא אינו מסכים להכיר במדינת היהודים כמדינה יהודית. "ייתכן שאבו מאזן הוא היהודי האחרון. עמידתו נגד החלפת מדינת ישראל ב'מדינה יהודית' היא מחסום אחרון בפני איום קיומי על חלומם של מיליוני אנשים ממוצא יהודי, שכמהו למדינה שבה תתגשם זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי על פי הבטחות הכרזת העצמאות לשוויון זכויות מלא, ללא הבדל דת, גזע ומין."

 (ספי רכלבסקי, "רק לא מדינה יהודית", "הארץ" 31.12.13).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2013-12-31/ty-article-opinion/.premium/0000017f-f438-d5bd-a17f-f63ac6250000

מעניין מה היו חושבים היום סבתא חייצ'ה, סבא אברהם, וסבא רבא הרב שמואל מנחם מנדל, על כך שנכדם האהוב ספי משווה אותם למכחיש השואה, הגזען הערבי-מוסלמי – אבא של מאזן, שרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי, ופועל לחיסולה.

ודוק: אפילו האו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית בפלשתינה (א"י).

זהירות פשיסט

בדומה להיטלר ומוסוליני, עשר שנים לפני "ההפיכה המשטרית" כבר קרא סרסור הבורסה, יוסף (ספי) רכלבסקי, אז איש מפלגת העבודה, להפיכה צבאית בה יתפוש הצבא את השלטון במקום מוסדות הדמוקרטיה. הנה מה שכתב אז: "לרמטכ"ל בני גנץ ולהנהגת צה"ל אין 'אפשרות' לא למלא את השחורה שבפקודות – יש להם חובה שלא למלאה... פקודה כזו אסור לבצע." ("המרמה", "הארץ" 7.8.12) (המדובר היה בתקיפת איראן).

כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! על הצבא תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא לא יציית לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה. ברגע שהצבא יחליט לקחת את השלטון, לא יוכל יותר גם רכלבסקי ליהנות מחופש הדיבור.

https://archive.ph/Niv7k#selection-2169.3-2199.2

והנה יוסף רכלבסקי מוציא ספר חדש בו הוא ממשיך להרעיל.

"ישראל או יהודה" הוצאת קרן ברל כצנלסון, 363 עמודים, 98 שקלים.

יוסף רכלבסקי, רואה במלחמה שנפתחה באוקטובר את שיאו של העימות בין החברה הליברלית בישראל ובין "יהודה" המשיחית בהובלתה של הציונות הדתית. חלקו הראשון של הספר מציע ניתוח של האירועים שהתרחשו מאז עליית "ממשלת יהודה הראשונה" (כמו שרכלבסקי מכנה את הקואליציה הנוכחית); חלקו השני הוא קריאה לציבור החילוני והמסורתי לצאת למאבק אחרון על גורלו ועל דמותה של המדינה.

הטון של רכלבסקי חריף, לפרקים לא נעים (את כושר ההישרדות הפוליטי של נתניהו, למשל, הוא מדמה לזה של מקקים). הגיעה העת, הוא אומר, "לרדת לרמה שלהם." הנה לכם לקח מ–7 באוקטובר שמשותף לימין, למרכז ולשמאל, לצה"ל ולבן גביר.

רכלבסקי זועם. עיקר הכעס שלו למי שעוזרים למשיחיים לבצע את זממם, גנץ, שלא רצה בתחילה להקים קואליציה עם המפלגות הערביות ושהציל את נתניהו פעמיים – אחרי ליל גלנט, כשלא ניצל את המומנטום, ואחרי 7 באוקטובר, כשהצטרף לממשלה – זוכה לטיפול מיוחד. גם לפיד הוא מטרה קבועה. לצידם מככבים בצדק ערוצי המיינסטרים שמתמכרים לדיונים מטומטמים בספינים פוליטיים ולחפירות "העולם כולו נגדנו," גם ברגע שבו אנחנו זקוקים יותר מתמיד למהות.

את מעמד הביניים הישראלי הוא מכנה "העבדים" של החרדים והציונות הדתית; (כארבעים אחוז מאלו שנפלו במלחמה למענו "העבד" באו מתוכם. נ.כ.). את נתניהו הוא מאשים בבגידה.

התביעה ל"התחשבות ברגשות הדתיים," הוא אומר, "הופכת למכשיר פוליטי להנצחת אפליה והדרה. שיח הנקמה היהודי הפך מפנטזיה לא מזיקה של ציבור מוכה וחסר הגנה, לתוכנית פעולה של אימפריה בעלת צבא מודרני."

כותב הביקורת על הספר, האקטיביסט הפרו-איסלמי נועם שיזף, כותב  שהספר ארוך מדי, עמוס חזרות, טובע בפוליטיקה קטנה ונעדר עומק מחקרי. מזכיר מאמר דעה בן 350 עמודים, בז'רגון פנימי ודימויים ילדותיים ("מכונת הרעל המשומנת היטב של משפחת נתניהו שפמפמה בכל המדינה את אדיה הירקרקים"). יש בסגנון של רכלבסקי איזו התענגות על שפה קולנית ואלימה, כאילו זו מצביעה על איזו מחויבות טוטאלית למטרה, אבל התוצאה נראית כמו טקסט שהוכתב ברצף תודעה ומעולם לא נערך.

אבל החשוב מכול, הוא כותב: "לתפישה של רכלבסקי יש חולשה יסודית, ההפרדה המהותית בישראל היא לא בין יהודים "משיחיים" ו"דמוקרטים", אלא בין יהודים לפלסטינים. ובניגוד לדימוי או לפנטזיה שלו על מדינת תל אביב הניצבת מול ממלכת יהודה, ההפרדה הזו מתקיימת במציאות: בעוד היהודים נהנים מזכויות מלאות בכל השטח בין הים לירדן, הפלסטינים – ששווים ליהודים במספרם – הם בחלקם המכריע נתינים חסרי זכויות של דיקטטורה צבאית שמשליט צה"ל בשטחים, בחלקם אזרחים סוג ב', ובחלקם מצויים באיזה מצב ביניים כתושבים חסרי זכויות פוליטיות בירושלים, או כפליטים מופצצים בעזה."

"רכלבסקי," הוא ממשיך, "מזכיר ללא הרף את מזוודות הכסף של נתניהו ואת ההתעלמות שלו מהתראות המודיעין, אבל לא ניתן להבין את 7 באוקטובר ללא דיון ב-20 שנות מצור והפצצות, או שני עשורים של כיבוש והתנחלות בגדה, שלהם היו שותפים כמעט כל הכוחות הפוליטיים בישראל, מימין ומשמאל. זה לא היה פרויקט של 'מדינת יהודה' או של נוער הגבעות, אלא של כולנו.

"את 'ישראל או יהודה' מסיימות שלוש פסקאות שבהן מסביר רכלבסקי מדוע לא דיבר בספרו על השלום. הוא מציין שקודם יש לנצח בקרב הפנימי ואז כל היתר יסתדר. אלא שהמציאות הפוכה: כל עוד הליברליזם הישראלי ידחיק את התביעה הפלסטינית לחירות מלאה ולשוויון – ואף ייאבק בה – הוא ימשיך למצוא את עצמו כסייען של הכוחות הלאומניים והגזעניים הגרועים ביותר; לסבול מבידוד הולך וגובר בעולם; להקריב את בניו ובנותיו במלחמות שהוא אינו מעוניין בהן; לאבד שליטה על גורלו ולהביט אל העתיד בחשש ובאלם, עד שבריחה תהפוך באמת לאופציה היחידה."

(נועם שיזף, "'ישראל או יהודה' קורא לכוחות הליברליים להתגייס לקרב האחרון על המדינה", "אל-ארצ'", 24.9.24).

https://www.haaretz.co.il/literature/2024-09-24/ty-article-magazine/.premium/00000192-22f5-da14-a1de-fefdc3390000

הבנתם? יוסף רכלבסקי ומבקרו נועם שזיף שותפים לדעה כי רק חיסול היהדות במדינת היהודים, ועימה חיסול מדינת היהודים והפיכתה לערבית-מוסלמית (בשלטון החמאס, הג'יהאד, או אש"פ), יביאו את הגאולה ויקימו מדינה דמוקרטית ליברלית.

ונשאלת שאלה נוספת, מה לספרו של רכלבסקי ולברל בארי יעקב כצנלסון שנאבק למען היהדות, ולמען שלימות הארץ? למה הכסף של קרן ברל כצנלסון צריך לממן דווקא אותו?

יריחו

בדיחה ישנה מימי הילדות מספרת: למה הקיפו בני ישראל את יריחו שבע פעמים?

תשובה: שכולם יספיקו לבקר אצל רחב הזונה.

משנות השישים של המאה הקודמת מפתחת ישראל את טילי יריחו האמורים לשאת גם נשק גרעיני.

https://m.maariv.co.il/news/military/Article-1089927

נשאלת השאלה, למה ישראל מחכה ואינה מפעילה טיל יריחו כפעולת נגד לטילים שמשוגרים אלינו מתימן? זה הרי טוב גם להרתעה מול איראן?

דאגה גדולה

טראמפ באמירה מפתיעה: חייבים להגיע להסכם גרעין עם איראן

הנשיא לשעבר שעזב באופן חד-צדדי את הסכם הגרעיןף נשאל במסיבת עיתונאים בניו יורק. אם יעשה הסכם עם איראן, והשיב: "ברור." הוא הסביר: "הנסיבות בלתי אפשריות," ואמר כי היה עושה את זה גם אם היה נבחר ב-2020. טראמפ תקף את ממשל ביידן: "הם יכלו לעשות את זה גם, אולם לא היה להם מושג."

טראמפ נחשב בתקופת נשיאותו למבקר חריף של הסכם הגרעין שנחתם על ידי ממשל אובמה ב-2015, ועזב אותו באופן חד-צדדי במאי 2018. הלילה הוא הביע בפעם הראשונה נכונות לחזור להסכם.

(טראמפ באמירה מפתיעה: חייבים להגיע להסכם גרעין עם איראן)

https://www.mako.co.il/news-world/2024_q3/Article-59f8b2ed5f13291026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

אם קאמלה האריס מעוררת בנו חשש שמא תחתום הסכם עם איראן שיאפשר לה להצטייד בנשק גרעיני, ההפכפכנות של טראמפ מעוררת חשש לא פחות. מה יהיה?

מלכיאל גרינוולד – מלשינון ומויסר

מנחם רהט (מדוע הוא מסתיר ומעלים את שמו המקורי?) מעלה על נס את "כותב המכתבים" מלכיאל גריננוולד שהוא לדבריו: "האדם המפורסם ביותר מאז קום המדינה שנהג בשיטה ארכאית זו," והוא מוסיף שהוא,"היה יהודי ירושלמי שומר תורה ומצוות, סבא גרינוולד לא היסס לכתוב את אשר על ליבו ללא מורא וללא משוא פנים. 'אינני פוחד מאיש אלא רק מבורא עולם, אני פועל רק למען קידוש השם. אלא לי פחד אלא מהקדוש ברוך הוא." ["חדשות בן עזר", 1989)

מסתבר ש"סבא גרינוולד" היה גם מלשין ומויסר לנאצים, ולמשטרה הבריטית.

ב-1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הגיע לגבת – "הקבוצה על שם קדושי פינסק"  חבר חדש בשם אויגן הירשלר. לאחר לבטים רבים, שכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בגבת.

אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע עשרה לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ." בנוסף לקח אויגן, שעורים כתלמיד שלא מן המניין באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.

האנטישמיות באוסטריה התגברה, לא רק אצל הנאצים. גם מפלגתו של ראש הממשלה – הקנצלר דולפוס, השיבה לעצמה את רוח שנאת היהודים שטבע בה אחד ממייסדיה עשרות שנים קודם לכן, ראש עיריית וינה - לואגר. שנאה זו גם ניזונה משנאה גדולה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שכמה מראשיה הבולטים והפעילים היו יהודים. כיוון שכך הוגברה גם ההשגחה על תנועות הנוער הציוניות-חלוציות באוסטריה.

באותן השנים פרסם יהודי אחד בווינה עיתון דו-שבועי בגרמנית, בשם "מזרחי". תוכנו וסגנונו של העיתון הזה היו רוויים לשון-הרע, השמצות אישיות ותנועתיות, ואף הלשנות כלפי כל אדם ותנועה שהיו שנואים על העורך. מפלגת "המזרחי" הסתייגה בפומבי מהעיתון, והתייחסה אליו כאל דבר "מוקצה מחמת מיאוס." בסוף שנת 1933 כשכבר התגברה האנטישמיות ורדיפת הסוציאליסטים, הופיעה ב"מזרחי" רשימת הלשנה בזו הלשון: "בימים אלה כשממשלתנו יודעת לטהר את המדינה מהרוח הקומוניסטית, עד מתי תרשה עוד את פעילותו הבולשביסטית של מרעיל הנוער – אויגן הירשלר, בנו של מנהיג "האגודה" באייזנשטדט, ותרשה לו להתהלך באופן חופשי..." הרמז לשלטונות היה ברור... ראש המשטרה המקומית ביקש מאביו שישפיע עליו לחדול מפעילותו העלולה לסכן את ביטחונו.

עורך אותו עיתון מתועב, הוא מלכיאל גרינוואלד, שלאחר שנאלץ לברוח מאוסטריה בשנת 1938 החל בקריירה של השמצות בארץ-ישראל, והפיץ כאן פמפלטים בעברית עילגת, רווי רעל ואיבה, שהניעו את פרשת קסטנר.

פרסום ההלשנה בעיתון ואזהרת מפקד המשטרה, החישו את עלית אויגן הירשלר לארץ.

באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מייד שאל אותו:

"אמור נא לי ילד, מה שמך?"

מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה אכפת לך?!"

הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו. בכל מקרה אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".

מאיר איילי היה מנהל בית הספר "העמק המערבי" והמורה שלי לתלמוד, השיעורים אצלו, שהיו חוויה אינטלקטואלית, התחילו מ"תנורו של עכנאי" והסתיימו בפאוסט ובפרויד.

איילי חידש את מנהג "תיקון ליל שבועות" בו ישבו כל ליל שבועות ולמדו סוגיות מהמקורות.

(הסיפור על מלכיאל גרינוולד מובא מהספר "מאיר איילי – כרביבים חינוך יהודי וחקר המקורות", ערך אברהם שפירא. הקיבוץ המאוחד אורנים ת"א 1996 יצא לרגל הגיעו לגבורות).

בדברי איילי, שהיה מפא"יניק אדוק ולכן גם עזב עם הפילוג בקיבוץ המאוחד את גבת ליפעת, ניכר שהתייחסותו השלילית לגרינוולד, שהיה כנראה יהודי מתועב, השליכה על דעתו החיובית, או על כל פנים לא השלילית על קסטנר.

ההיסטוריון שלמה אהרונסון כתב כי בתיק על גרינוולד שאסף הש"י ופורסם, הוא מתואר כנוכל שבִּהיותו בווינה נהג להלשין לשלטונות הפשיסטיים על פעילים ציוניים ואחרים שהִכעיסוהו, וכי בתקופת המנדט היה מודיע של ה-CID משטרת המנדט, וטען לפניהם כי אין להכניס לארץ ישראל את המעפילים שנועדו לגירוש בפאטריה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%93

הנה כי כן סבא גריוולד היה מלשין ומויסר לנאצים ולמשטרת המנדט. גם אם נכנס להיסטוריה בשל פרשת קסטנר אסור לשכוח לו את כיעורו ההיסטורי.

90 כדורים מטווח קצר: אנשי חמאס רצחו אם לשניים בעזה

בגלל אי העברת תרומות

נקמה על-רקע הניסיון להשתלט על כספים שנכנסים לרצועה: שלושה רעולי פנים מהחמאס עצרו את רכבה של איסלאם חיג'אזי, מנהלת עמותת Heal Palestine שעוסקת בתמיכה רפואית וסיוע הומניטרי ברחבי רצועת עזה, סמוך לבית חולים שדה בחאן יונס. ורצחו אותה. הסיבה: אי העברת כספי תרומות.

לפי עדי ראייה, שלושה אנשי חמאס רעולי פנים עצרו את רכבה, וירו לעברה כ-90 כדורים בדרכה לביקור חולים. בעזה ציינו כי הרקע לרצח הוא השתלטות של אנשי חמאס על חלקים נרחבים מהסיוע והכספים שנכנסים לרצועה כתרומות.

העמותה פירסמה הודעת אבל בעקבות הרצח: "איסלאם היא אימא לשני ילדים קטנים, אישה הומנית, בעלת אתיקה ומקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. איסלאם נשארה בעזה בכוונה כדי לסייע לאחרים. היא תמיד אמרה 'אני נשארת כאן כדי לעזור לאנשים שלנו.'"

איאד ח'אדר, תושב עזה, צייץ בעקבות הרצח: "באחרונה הוקמה מאפיה בדרום הרצועה על-מנת לבזוז, להרוג, לגנוב ולהשליט טרור על התושבים. יש להכריז עליה מלחמה מיד."

חוסיין ג'מאל, חוקר מדיני מעזה, אמר: "לא מדובר במקרה הראשון. האמת היא שיש באופן יומי רצח של אזרחים רבים שאף אחד לא מדבר עליהם. חיג'אזי למזלה הרע היתה מוכרת, אחרת אף אחד לא היה מכיר את הנסיבות והפרטים."

קרובי הנרצחת פירסמו כרוז שבו נאמר כי עם הגעתם לבית החולים, גורמים ממשלתיים מטעם חמאס עדכנו אותם כי הירי בוצע כטעות בזיהוי וכי בתם לא היתה היעד. המשפחה ביקשה מאותם גורמים להוציא הבהרה בנושא, וציינו שללא פירסומה לא יבוצע טקס קבורה.

(אנשי חמאס רצחו מנהלת עמותת סיוע בעזה בגלל אי העברת כספי תרומות).

https://www.ynet.co.il/news/article/bk5hpt7ar#autoplay

מסתבר שאנשי החמאס תובעים לא רק חופש לרצוח יהודים, אלא גם חופש לרצוח מוסלמים, אבל הפעם פשוט כדי להרוויח כסף. כמובן שהאו"ם ואונר"ע לא גינו את המעשה.

הנה בעייה. יש לפתור את בעיית הכנסת המזון לעזה ללא החמאס וללא שלטון צבאי-ישראלי. רק זה יביא לחיסול שלטון החמאס בעזה.

אעידה תומא סלימאן היוונייה-ערבית-נוצרית תומכת טרור

ח"כ אעידה תומא סלימאן היוונייה-נוצרית שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, התארחה באוסטריה אצל המפלגה הקומוניסטית, ושם היא אמרה שב-7 לאוקטובר אכן נעשו פשעים אבל באותו משפט היא טענה שההתנגדות הפלסטינית בעזה, קרי המלחמה של חמאס, איננה פעולה של טרור ולמעשה לפלסטינים יש את הזכות להתנגד לכיבוש באיזו דרך שהם יבחרו בה. (כלומר טרור).

נוסף על כך, פירסמה ח"כ אעידה תומא סלימאן ציוץ בו היא האשימה את ישראל בטבח בלבנונים ודרשה מהציבור הישראלי להתנגד למלחמה: "טבח בדרום לבנון. 270 הרוגים – וזה רק המיספר הראשוני. מאות עדיין קבורים מתחת להריסות, ומעל ל-800 פצועים. אותן תמונות מזעזעות שראינו בתחילת המלחמה בעזה, אותה זוועה, אותה תמיכה עיוורת," כתבה סלימאן, "נשים, ילדים וזקנים חפים מפשע נמחצים תחת הפצצות. כמה דם עוד יישפך עד שיבינו פה שמלחמה לא תביא שום ביטחון."

עוד הוסיפה חברת הכנסת: "האם כל זה החזיר את החטופים? נתניהו מוביל את המדינה לשפל חדש, מתוך אינטרסים אישיים בלבד. הוא בורח מהצעת עסקת חטופים, בורח מאחריות, ומסכן את כולנו במלחמות כדי להציל את הקריירה שלו. תתעוררו! תתנגדו!"

ציוצה של ח"כ מחד"ש עוררו זעם רב בקרב חברי כנסת שחלקם כינו את תומא סלימאן "גיס חמישי".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=868932&forum=scoops1

כמה פתטי שהפיליסטינית הנוצרייה אעידה תומא סלימאן, תומכת הטרור המוסלמי-סוני של החמאס, והטרור המוסלמי-שיעי של חיזבאללה, אינה מבינה שטרור זה בא לרצוח גם אותה, הנוצרייה, ולא רק את היהודים. הסתה נגד היהודים לא תציל אותה, להיפך.

לא לחינם הלך הזרזיר שבס לעורב ליברמן

ימות המשיח החדש איווט אביגדור לבוביץ' ליברמן.

ליברלים מקפלן הגיעו לכנס של ישראל ביתנו, לא בשביל למחות אלא לתמוך.

טיטי איינאו, מלכת היופי לשנת 2013, הסבירה למאות אנשים בהאנגר 11 איזו מנהיגות דרושה למדינת ישראל. "אנחנו זקוקים למנהיגות חזקה עם חזון ברור, שיכוון אותנו קדימה," קראה מהבמה בפתיחת הערב.

רבים מאנשי השמאל שנחרדו מהמינוי של ליברמן לשר הביטחון, רוצים היום לראות אותו בראשות הממשלה.

ליברמן נואם: "אני בהחלט רואה את עצמי כמועמד לראשות הממשלה," אמר וזכה לתשואות.

שמעון שבס, מי שהיה איש אמונו של יצחק רבין, יושב בשורה הראשונה ולא מהסס להביע את תמיכתו ומריע לו.

שמעון שבס, היום בן 72: "אני תומך בו כבר ארבע מערכות בחירות, אחרי שמצאתי את עצמי מאוד מאוכזב מגנץ, שהצטרף לממשלה. מבחינתי ביבי, כמו שרבין כינה אותו, הוא ראש כנופייה – לא ראש ממשלה." – "מכל האנשים שיש היום במדינה, הוא [ליברמן]  מבוגר אחראי. אני רואה בו מועמד נכון להנהיג את המדינה".

ומה לגבי האידיאולוגיה שלו?

שבס: "כל המילים היפות ודיבורי השמאל נגמרו. יגיע הזמן להסכם עם הפלסטינים, נעשה המון דברים בעתיד, אבל צריך להציל את המדינה."

אבל מה עם טוהר המידות? אתה הרי מודע לכל זה.

שבס: "שגידי וייץ יתעסק בזה. אנחנו לא נמצאים במקום הזה עכשיו, גם אין משטרה שתבדוק את זה. השר לביטחון לאומי הוא העבריין הכי גדול בארץ, אז אתה מדבר איתי על ליברמן?"

יום קודם לכן, בשעת צהריים במשרדי "דלק" באזור התעשייה יקום, ליברמן הגיע לפגישה סגורה. שבס יזם מפגש בינו לבין כמה מוותיקי מפלגת העבודה, אנשי מחנה רבין. "רציתי שידבר איתם, שישמעו מכלי ראשון על התוכניות שלו," הסביר שבס. "אני לא מסכים איתו בכל דבר, יש בינינו פערים ובאתי מבית פוליטי אחר – אבל המדינה נמצאת באסון, בדיזאסטר. הכול מפורק וצריך ריסט."

"אני לא בדיוק מתומכי ליברמן אז זה היה קצת מוזר, אבל היה מעניין להקשיב לו," סיפר אחד הנוכחים. להתרשמותו, שמעון פרס הפך להיות מעין אב רוחני של ליברמן. הוא ציטט אותו כמה פעמים ואפילו הציע פתרונות ברוחו. "יש חבר'ה שהשתכנעו, כאלה שמיד שאלו 'איך מצטרפים, איך עוזרים לך?' יש לו דימוי של מי שעומד במילתו, והעמדה שלו בנושא החרדים פועלת לטובתו."

על העבר, אמר, הם לא דיברו הרבה. "ליברמן היה קרוב לביבי כל השנים, גם בזמן הרצח של רבין," אמר האיש. "אני לא מאשים אותו. זה היה ליברמן אחר. למען הרוח הטובה, אף אחד לא העלה את זה. היתה פגישה די נחמדה."

(רן שמעוני, "האנגר 11, תל אביב. ליברמן נואם מול אולם מפוצץ. והשמאלנים מתמוגגים", "אל-ארצ'", 25.9.24).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-09-25/ty-article-magazine/.highlight/00000192-29a0-d900-a5f3-6ff040680000

הבנתם? זה כלל לא מוזר שהעבריין שמעון שבס, שאמר לאחר רצח רבין ש"הלכה לו המדינה" כאורגן לעשות כסף, והורשע בהפרת אמונים על כי קידם עסקה עם מדינה זרה שבה היה מעורב חברו. וקידם במסגרת תפקידו את עסקיהם של זוג חברים אחר, שבחברה שבשליטתם הועסק בעבר, הולך ומצטרף לליברמן שבתו נעשתה מולטימיליונרית, העצוב הוא התפרקות מפלגת העבודה שהקימה את היישוב והמדינה, וחלק מתומכי רבין בה הם עכשיו תומכי ליברמן.

כניעת האמנות לאמת

האמנים בעולם החופשי עומדים על כך שהם נאמנים לאמת. מסתבר שלא תמיד.

הסרט "עוד נחזור לרקוד" של הבמאי הישראלי יריב מוזר, המתאר את הטבח שביצעו מחבלי חמאס בצעירים שהגיעו לחגוג במסיבה ברעים, ישודר בתאגיד השידור הבריטי – אך חמאס לא יתואר בו כארגון טרור. במסגרת ריאיון לאתר "הוליווד ריפורטר" האמריקני לרגל עלייתו של הסרט הדוקומנטרי "עוד נחזור לרקוד", ציין הבמאי הישראלי יריב מוזר כי בגרסה שתשודר ב-BBC, שרכש את הסרט לשידור, חמאס לא יתואר כארגון טרור.

"זה היה המחיר," אומר מוזר, "שהייתי מוכן לשלם כדי שהציבור הבריטי יוכל לראות את הזוועות האלה בעצמו ולהחליט אם מדובר בארגון טרור או לא."

כזכור מאז אוקטובר אשתקד ה-BBC סופג ביקורות רבות על סיקור המלחמה בין ישראל לחמאס. לאחרונה אף פורסם דוח ב"טלגרף", לפיו רשת BBC ביצעה יותר מ-1,500 הפרות של קוויה המנחים בסיקור של המלחמה בעזה והיא לוקה ב"דפוס מדאיג מאוד של אפלייה" נגד ישראל.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=869079&forum=scoops1

ממשלת בריטניה מכירה בחמאס כארגון טרור, אך רשות השידור שלה:

British Bullshit Corporation

אינה מכירה בהם.

היוצר יריב מוזר חושב ש"הציבור הבריטי יוכל לראות את הזוועות האלה בעצמו ולהחליט אם מדובר בארגון טרור או לא," אבל מן הסתם רוב הציבור בבריטניה יחליט שזה לא טרור, אלא לוחמי חופש חבריו של קורביין, ההורגים את הטרוריסטים היהודים.

החלפת שם מעמנו-אל, לעמנו-אללה מקרון

לאור הזדהותו של נשיא צרפת עם לבנון במלחמה של חיזבאללה נגד ישראל כתבתי לו שמן הראוי שישנה את שמו:

Monsieur le Président, votre soutien au Hezbollah, au Hamas et au Jihad vous oblige à changer votre prénom hébreu Emmanu-el, (Dieu est avec nous) au nom d'Emmanu-Allah, vous êtes avec Allah...

אדוני הנשיא, תמיכתך בחיזבאללה, בחמאס ובג'יהאד מחייבת אותך לשנות את שמך הפרטי העברי עמנו-אל, (אלוהים איתנו) בשם עמנו-אללה, אתה עם אללה...

https://x.com/naaman_c/status/1839679841555112190

בינתיים לא קיבלתי תשובה מהנשיא אם הוא נענה לדרישתי.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עמוס הראל: "מנגד, ישנו לחץ על הממשלה, מצד תושבים וראשי מועצות בגליל, לא להפסיק את המתקפה על חיזבאללה ולחתור גם למהלך קרקעי, במטרה ליצור מצב ביטחוני יציב יותר בגבול לבנון. למרות ההכנות למהלך קרקעי, נראה שההחלטה הסופית טרם נפלה. כרגיל, היא תלויה מאוד גם בשיקולים הפוליטיים של נתניהו ובתלותו המוחלטת בשותפיו הקואליציוניים מן הימין הקיצוני, הדוחפים להמשך המלחמה הנצחית." ["הארץ" באינטרנט, 28.9.24].

הבנתם?

ככה מגיבים ב"הארץ" גם על החיסול של נסראללה.

* יונתן גורל: בעקבות הרשימה של אהוד ב"חדשות בן עזר" 1987 אודות שהותו ב"מלחמת ששת הימים" כחייל ב"בית חנינא", אספר שהייתי מורה לעברית בבית הספר "חטיבת הבינים בית חנינא" וכמורה יהודי יחיד בין עשרות מורים ערבים שרובם גרו ב"שכונה" ובירושלים וגם נאלצו לקבל שכנים יהודים שבאו לגור בשכונה.

העבודה בבית הספר כמורה לעברית קשורה במורכבות של הלמידה, מצד אחד הם זקוקים לעברית לחיים המשותפים ומצד שני זו שפה שנכפתה עליהם, וראה נס, מצאתי שפה משותפת, ביקרו אותי בביתי, ניהלנו שיחות פתוחות, למדנו לחבב זה את זה; הבעייה היתה המפקחים של משרד החינוך, עולים מעיראק, שערבית שפת אימם וגם המנטליות ערבית; לטעמם, לא היתה מספיק משמעת בכיתות שלימדתי, מה שהשפיע על רמת ההוראה, מה שהמורים הערבים הסתירו מהמפקחים זה את השימוש במקל וביד, גם בבעיטה של המורים כלפי התלמידים, וזכור תלמיד כיתה ט' שאמר לי במפורש שעליי להכותם כדי ללמד והוא היה התלמיד הטוב ביותר, ואני, כמשתמע, לא שעיתי לעצתו, חינוך שהולך עם מכות מאוד לא נראה לי!   

אודה ואומר כי ההוראה ב"חטיבת הביניים" פחות התאימה לי מאשר ההוראה באוניברסיטה ובאותו זמן שהוריתי עברית ב"בית חנינא" הוריתי ספרות באוניברסיטה בהר הצופים, ויחסית הגישה היתה נוחה תחבורתית, ללמד שההתאמה היא דבר שצריך ללמוד ולנהוג לפיה.

 מקום מטופח הוא השכונה, בית חנינא, וגם אם הוריי וסבי חיו עשרות שנים ב"עיר העתיקה" בירושלים – נולדתי, למדתי, ובגרתי במערב ירושלים והמנטליות אחרת, כך ב"גמנסיה העברית", בה למדתי בכיתות א'-ח'.

זיכרון יפה "בית חנינא", חלק משינויים שה"מלחמה" גרמה והפכו את ירושלים לעיר רבת אנשים, תרבויות וקולות.

* מתוך ביקורת טלוויזיה מטונפת מרושעת אינפנטילית ומטומטמת של יסמין לוי ב"הארץ" על נאומו ההיסטורי של נתניהו בעצרת האו"ם ביום שישי, 27.9.24 – "עוד לפני שצה"ל אישר רשמית שחסן נסראללה נהרג בתקיפה בביירות, יושבי האולפנים ריחפו על גלי האופוריה בעקבות נאומו נטול התקווה של השרלטן הלאומי באו"ם, אף שידעו שמילותיו החלולות חשובות כקליפת הבצל של אריה דרעי. במקום באולם שהתרוקן מדיפלומטים [אנטישמים ושונאי ישראל. – אב"ע] בניו יורק. הוא יכול היה לשאת את הנאום באחוזתו בקיסריה. דני דנון היה מקבל אז את המוזמנים בקיטונו ובמגש צ'ייסרים, ובסלון היו ממתינים הגרופיז האקסטטיים רון דרמר וצחי ברוורמן. ["הארץ", 29.9.24].

* אהוד היקר, לא האמנתי שתפרסם את המאמר שלי על הרוקי מרוקמי כל כך מהר. תודה רבה!

בגיליון האחרון אהבתי במיוחד את המאמר של מנחם רהט על חרדים ועל חרדים שאינם "חרדים". וכן, הוא גם הזכיר את פרסום מכתביו של מלכיאל גרינוולד שהובילו למשפט קסטנר.

שלך –

משה גרנות

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-26, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל