פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2003

יום ארבע מאות וארבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי י"ג בחשון תשפ"ה. 14.11.2024.

עם הצרופה: ארוחת השומרים בלילה, בחדר האוכל בעין גדי "למטה", קיץ 1957. לפני 69 שנים. אהוד האופה בן 21.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לְאָן תִּשָּׂאִינִי. // יוסי אחימאיר: פרידה ממיכאל איתן. // איליה בר זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.11.24. // בן-ציון יהושע: "השמיים נפלו בשמחת תורה" – הרצל ובלפור חקק, 'ניצוצות מגיא צלמות', שתי שִׁירוֹת על הטבח בשבת 'וזאת הברכה'. // בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה. סיפורים. זוג הבולבולים. בית המכשפות. // משה גרנות: על "הר החילבה" מאת שמחה סיאני. // מוּקִי אֶלְדָּד: בְּמַעֲלוֹת הַחֲלוֹם. // מנחם רהט: אפס זכויות מול אפס חובות. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים". 2. עקבות הרומנטיקה והערצת המזרח מול "המורשת היהודית": תלישות וזרות. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

*

לְאָן תִּשָּׂאִינִי

לְאָן תִּשָּׂאִינִי

רוּחִי

לְאֶחָד הַפְּחָתִים  –

אוֹ לְרָמָה קָרָה

אֶרְאֶה

אֶת אֱלִילַי מְנֻתָּצִים

וְחִוְרִים

הוֹלְכִים וְנֶעְלָמִים

וְתִפָּתַח הַדֶּרֶךְ

הַשּׁוֹמֵמָה

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

פרידה ממיכאל איתן

לפני שלוש שנים התקיימה חגיגה גדולה ביישוב כוכב-יאיר. מלאו 40 שנה להקמתו, מלאו גם 30 שנה ליישוב הסמוך שחובר אליו, צור-יגאל. רבים מוותיקי היישוב ומראשוני מקימיו נכחו באירוע, אך את ההתרגשות הגדולה ביותר גרם אורח הכבוד – השר והח"כ לשעבר מיכאל מיקי איתן.

כמעט חמש שנים לא נראה בציבור עקב מחלת הפרקינסון שהחלישה אותו מאוד, קולו הרם כמעט נדם.  מיקי, אורח הכבוד בטקס, קיבל את "אות יקיר היישוב", כי היה הרוח החיה מאחורי הקמתו, כחלק מהחזון שלו, "תוכנית הכוכבים", שרשרת ישובים לאורך קו התפר.

סיפר באותו מעמד יובל ארד, ראש המועצה דאז: כשהחלו לצקת את היסודות ל-30 הבתים הראשונים, התברר כי ישנה חריגה מהמיקום בשרטוטים. כונסה ישיבה גדולה בוועדה לתיכנון ולבנייה ובה מיקי הסביר כיצד קרה הדבר: "כשהמנוף מרים את המקדח ומכוון אותו כדי לצקת את היסודות, עומד הפקח רסלאן ושורק במשרוקית כשהמקדח נמצא מעל הנקודה המדוייקת. בין שרסלאן שרק ובין שהמקדח ירד, כדור הארץ הסתובב קצת, וזו הסיבה לסטייה..."

וקצת ביתר רצינות הוא הסביר: "כמחוקק אני יודע את החשיבות של שמירה על החוק וכיבודו, אבל אם נדבק בכל קוצו של יו"ד בנושא התיכנון והבנייה, לא נצליח להקים את היישוב." סיכם ארד: "החריגה אושרה, היישוב קם ו...כדור הארץ עדין מסתובב..."

תוכנית הכוכבים לא נשארה על הנייר. בעקבות כוכב-יאיר הוקמו לאורך קו התפר – הקו הירוק הוא קו הגבול שנמחק ב1967 – הישובים המוכרים: אלעד, בת חפר, חריש, קציר, לפיד, מתן, שוהם, צור יגאל, צורן, קציר. שניים מהם כבר ערים, היתר ישובים קהילתיים.

מי יודע, מי מכיר, כי התיישבות מפוארת זאת היא הגשמת חזונו של מיקי איתן? יישובים משגשגים, שעשרות אלפי ישראלים חיים בהם. חשיבותם בל תשוער, במיוחד באלה הימים, כאשר הטרור הפלסטיני שוב מרים ראשו, נעור לפעילות רצחנית הן ביו"ש והן בישראל.

אין להכחיש כי בקרב תושביהם גובר החשש מפני מחבלים, במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר וגורל היישובים בעוטף עזה ובגבול הצפון. עצם קיומם מחייב את צה"ל להגביר עוד יותר את נוכחותו לאורך קו התפר. כוחות הביטחון שלנו פועלים בעוצמה אצל השכנים בטול-כרם, בקלקיליה, מסכלים עשרות ניסיונות טרור.

כל זאת לזכות תושבי ה"כוכבים", כמו גם חצי מיליון הישראלים המתגוררים בהתנחלויות ביהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והערים אריאל ומעלה אדומים. הם-הם הביטחון שמדינה פלסטינית, שנועדה לשמש קרש קפיצה להשמדת ישראל – לעולם לא תקום.

מיקי איתן היה לא רק איש חזון, דברן גדול צד אחד ואיש עשייה מנגד, אלא גם איש של מלחמות פוליטיות, שאותן ניהל קודם כל מעל בימת הכנסת, בה כיהן 30 שנה כאחד מדובריה הבולטים של תנועת הליכוד. הסיסמה שלו בכל התמודדות פנימית בליכוד היתה: "את הח"כ הזה אי אפשר להפסיק..."

היה גם איש של סתירות. מצד אחד עמד בראש "שדולת חזית ארץ ישראל", ומצד שני, מאוחר יותר, הוא  שותף למסמך המכונה "ביילין-איתן", העוסק ב"הסכמה לאומית לקראת הסדר הקבע עם הפלסטינים," מפברואר 1997.

בליכוד ראו בו בוגד, אבל ביסודו של דבר דיברה התוכנית על מעין אוטונומיה. וכדבריו: "במזרח יכלול גבול הביטחון של ישראל את בקעת הירדן, במערב יסופחו לישראל הישובים היהודיים וביתר השטח תוקם יישות פלסטינית מפורזת."

כעבור שלוש שנים הרחיק לכת, השתתף בכנס של "יוזמת ז'נווה" ואמר כי "אי אפשר לרמות כל הזמן ולדבר על ארץ ישראל השלמה. זה חלום שלא יכול להתגשם, הרוב המכריע מוכן לוויתורים משמעותיים למען השלום." הלוחם הגדול למען ארץ-ישראל, מי שלא היסס לתקוף עוד ב-1990 את ראש הממשלה יצחק שמיר על שאינו פועל, לדבריו, בנחישות למען שלימות הארץ וביטחונה – הפך ליונה של הליכוד ומצא דרכו החוצה.

בשנות מחלתו אף תקף באוזניי את ראש הממשלה נתניהו: "המרחק בין הדעות שלו לאלה שלי – שואף לאפס, ביבי מדבר על שתי מדינות ולא מתכוון לזה, אני אומר את זה ומתכוון לזה."

מיקי איתן היה איש רעים להתרועע, תקיף ועומד על דעתו מצד אחד, שנון, חדשן בהרבה תחומים, ובדחן מצד שני. הוא שילם מחיר פוליטי על עמדותיו העצמאיות, זכה לכהן רק תקופה קצרה כשר בממשלה, אבל ייזכר כאחד מגדולי הפרלמנטרים שלנו, ומעל לכל בזכות המעשים הגדולים שחולל, בלי לעשות חשבון לאף אחד.

כוכב יאיר – על שם אברהם יאיר שטרן מחולל לח"י. צור יגאל – על שם ח"כ יגאל כהן ז"ל, איש ההתיישבות בליכוד.

יוסי אחימאיר

* * *

באבל על מותה של חברתנו האהובה

אילנה סיגד

תנחומים לרן ולכל המשפחה

היא היתה אישה נפלאה

יהודית ואהוד בן עזר

* * *

איליה בר זאב

חמניוֹת

 הֵן מַמְתִּינוֹת לְאֹרֶךְ נַחַל הָאֵלָה–

מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז.

הַצָּהֹב עֲדַיִן שְׁפַל קוֹמָה, דְּרָכִים גֻּלְחוּ עַד עָפָר,

שְׂדוֹת חִמְצָה נֶעֱלָמִים.

 רָצִיתִי לְיַשֵּׁר שְׁבִילִים בַּיַּעַר, רַגְלָיִךְ נֶאֱבַקוֹת

בִּדְהָרוֹת נֶגֶד הַזְּמַן-אָבָק מַכֶּה בִּשְׂעָרֵךְ.

 מְכוֹנוֹת אוֹסְפוֹת גַּרְגְּרִים קְשִׁיחִים.

חמנית מצוייה. ויקיפדיה.

אַדָמָה חֲרוּכָה נִסְתֶּרֶת כַּעֲנַן-בֹּקֶר רְדוּף שָׁמַיִם,

כְּצֵל עוֹבֵר.

בְּנוֹ שֶׁל אֵל הָרוּחוֹת מְגַלְגֵּל אֶבֶן

לְרֹאשׁ הָהָר.

אֲנִי חָשׁ לְסַמֵּן נְקֻדַּת סוֹף, (אוּלַי הַתְחָלָה).

וְאֵין ...

"רַק אַבְנֵי מִרְמָה."*

מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת תַּיִל בָּקָר לוֹעֵס לְאִטּוֹ

אֶת עִשְּׂבֵי הַחֻרְשׁוֹת, חַמָּנִיּוֹת

מַאֲפִירוֹת.

  * מיכה ו'  י"א 

לילה מוזר

בֵּין מַטְּחֵי הַמֶּטֶאוֹרִים הָלַכְנוּ לְאִבּוּד,

רַצִּים בַּחֲשֵׁכָה

לִרְאוֹת מִקָּרוֹב חֶלְקִיקֵי אוֹר.

מִחוּץ לָאַטְמוֹסְפֵירָה הִתְקַבֵּץ מַאְדִּים עִם

נֹגַהּ וְשַׁבְּתַאי,

שָׁמַיִם יָרְדוּ בְּמַעֲטֶפֶת זוֹהֶרֶת.

עִם נְגֹהוֹת הָאֵשׁ בִּקַּשְׁנוּ

מִשְׁאָלוֹת,

אַבְנֵי חָלָל פִּזְּרוּ זַרְחָן מְרַצֵּד.

בְּפִּתּוּלֵי הַדְּרָכִים,

בֵּין גִּזְעֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס, נִצְּתוּ רְסִיסֵי תְּאוּרַת חֵרוּם.

מַשֶּׁהוּ בָּךְ חִפֵּשׂ קִרְבָה.

רוּחוֹת אוֹגוּסְט נָשְׁבוּ כְּבֵדוֹת.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", "קשב לשירה" 2012 בעריכת רפי וייכרט. כאן, כיום, תוספות מעטות בהתאם למצב האכזרי.

 * * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.11.24

* מגנט חלופי – הציבור הישראלי מפולג היום לשני מחנות, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו.

כל מחנה מספק לאנשיו תחושת השתייכות וזהות, שהיא צורך אנושי בסיסי. מה שמגדיר את המחנה, יותר מהשקפת עולם, הוא עצם ההשתייכות לשבט. המחיר הנדרש מהפרט הוא לאמץ את עמדות המחנה, גם אם אינן בדיוק עמדותיו. הבעייה היא, שמי שמגדירים את תפיסות המחנה הם הקיצונים ביותר בו.

בכל אחד משני הקטבים של החברה הישראלית יש מגנט ענק, המושך אליו את הציבור. כל אחד מהמגנטים מבסס את כוחו על הפחדה מפני המחנה האחר, והצגתו כמי שימחק את הזהות של חברי המחנה שלנו. רוב האנשים, שאינם קיצוניים ואינם מזדהים עם המסר הקיצוני של המגנט, עומדים בפני הברירה בין שני המחנות, כדי לא להיות לבד בעולם. הבחירה שלהם מושפעת, במקרים רבים, פחות מהזדהות עם המגנט ויותר מרתיעה מפני הדמוניזציה של המחנה האחר.

אף אחד מהמגנטים אינו מציע חזון קונסטרוקטיבי לחברה הישראלית, אלא מלחמת מאסף מול האיום הדמוני של המחנה האחר.

מגנט אחד ייבא לישראל את רוח הימין הפופוליסטי בארה"ב, שמבוסס על שנאת האליטות ופחד מהם. הוא מספר סיפור קונספירטיבי על דיפ-סטייט – מדינת עומק, של אליטה קטנה וזדונית השולטת במשפט, באקדמיה, בצה"ל, בשב"כ ובתקשורת. המיעוט השולט מאפשר משחק דמוקרטי של בחירות, שבהן הרוב מנצח, אך אינו מסוגל לשלוט באמת, כי מדינת העומק השולטת באמת במוקדי הכוח, אינה נותנת לו לממש את דרכו. המגנט הזה ממגנט את הציבור להערצת המנהיג, נתניהו, ובעצם פולחן אישיות שלו. המנהיג מוצג כגיבור טרגי, שהדיפ-סטייט רודף אותו, מכשיל אותו, ואינו מאפשר לו למשול. הוא תופר לו תיקים ומנסה להפליל אותו, כשהמשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט שותפים לקנוניה (גם כאשר הם בשר מבשרו של מחנה הימין כמו מנדלבליט ואלשייך). צה"ל והשב"כ ממדרים אותו, מסתירים ממנו מידע, לא מעירים אותו ומכשילים אותו והדבר ממיט עלינו אסונות כמו 7 באוקטובר. כך, כל כישלון של נתניהו הוא הכשלה. כל הצלחה שלו, מעידה על כישרונו הגדול להתגבר על המכשולים של מדינת העומק. כל מעידה ועבריינות שלו הם עלילה. כדי לסכל את שלטון הדיפ-סטייט, יש לכרות ברית עם המשתמטים והכהניסטים.

המגנט הזה אינו מציג חזון חיובי קונסטרוקטיבי, אלא חזון מהפכני של פירוק מדינת העומק. המהפכה המשטרית נועדה לפרק את מערכת המשפט שנשלטת בידי מדינת העומק ולהשליט עליה את הרוב, וכך יש

המגנט השני הוא מכונת דמוניזציה ליריב, שמנסה להחריב את הדמוקרטיה ולהשליט עלינו דיקטטורה  תיאוקרטית, לאומנית וגזענית חשוכה. כדי להציל את הדמוקרטיה – הכול כשר, כולל פגיעה מכוונת בביטחון המדינה באמצעות סרבנות המונית, הפחדה מפני כל מה שמריח יהדות, המצאת דחליל ה"הדתה" ופשעי שנאה דוסופוביים בתל אביב ביום הכיפורים. תל אביב היא "שלנו", היא בירת השבט, ויש להגן עליה מפני האוייב שמנסה לכבוש אותה. ומה מאיים יותר מדוסים המתפללים בכיכר העיר כדי לכבוש אותה?

אין הם מציגים חזון חיובי, אלא הגנה מפני הדה-קונסטרוקציה של המחנה השני, וקריאה לציבור לצופף שורות מול האוייב הדמוני.

הבעייה היא שכל צד, בהתנהגותו, מאושש את פחדי היריב ומעצים אותם. התוצאה היא הסלמה הולכת וגוברת וקיטוב הולך ומתעצם, שמאיים על עצם קיומה של המדינה.

רק יצירת מגנט חלופי, גדול, שיציג חזון חיובי וימגנט אליו את הציבור המתון, שהוא הרוב בכל מחנה, אך נגרר אחר הקיצונים, יציל את המדינה. יש לנסח מחדש את הסיפור הישראלי, של ציונות ממלכתית דמוקרטית, ולהציב בפני הציבור את המשימות והאתגרים הגדולים – שיקום צה"ל, עיצוב מחדש של תפיסת הביטחון, תקומת יישובי הנגב המערבי והגליל, תנופת התיישבות לאורך הגבולות ועליית מיליון יהודים.

יש לגבש הסכמה רחבה בנושאים המפלגים, ובראש ובראשונה עיצוב בהסכמה של מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. בסוגיה הפלשתינאית, רוב גדול של הציבור הבין ב-7 באוקטובר, שישראל אינה יכולה להסכים למדינה פלשתינאית ולוותר על גבולות בני הגנה. כיוון שבלאו הכי אין בעתיד הנראה לעין פרטנר פלשתינאי, אין טעם לכלות את כוחותינו במריבת סרק.

הפוליטיקה שמכתיבים שני המחנות היא של הכנעת היריב, פן ישמיד אותנו. זו פוליטיקה שעלולה לדרדר אותנו למלחמת אחים, שעה שאנו מוקפים באויבים החותרים להשמדתנו. הפוליטיקה האלטרנטיבית, היא של הסכמה לאומית רחבה וגיבוש מחדש של עם ישראל כעם מאוחד, גם אם יש בתוכו מחלוקות.

ברית המשרתים, שחוצה את השבטים ומובילה את המאבק בהשתמטות בשבועות האחרונים, עשויה להיות המסד ליצירת המגנט החלופי, שיבנה אלטרנטיבה למבנה המחנאי השבטי, המאיים על קיום המדינה.

עוז לתמורה בטרם פורענות.

* ניצחון או הסדרה – בתרבות ההתמכרות לשקט, שאותה הוביל נתניהו בעשור וחצי שלפני טבח 7 באוקטובר, והיא 90% מהמחדל, המטרה של כל סבב הייתה הפסקת אש. וכך, ברגע שלחמאס היה כדאי להפסיק את האש, היא הופסקה.

אחרי הלקח המר של הטבח, כדאי לזכור ולהזכיר, כאשר מדברים על הסדרה בצפון, שמטרת המלחמה אינה הסדרה. מטרת המלחמה היא הכרעה וניצחון. את הניצחון יש למנף להסדרה שתעגן את פירות הניצחון. הסדרה לפני הניצחון, עלולה להיות הרת אסון.

אסור בתכלית לחזור, כמו אישה מוכה החוזרת לגבר המכה, לפתרונות נוסח 1701 הנשענות על משענות קנה רצוץ כמו צבא לבנון ויוניפי"ל. המלחמה חייבת להסתיים בהקמת רצועת ביטחון קבועה עד הליטני, בשליטת צה"ל. יש להשתלט על כל השטח ואח"כ לנקות אותו כפי שנעשה ביישובים הסמוכים לגבול. יישובי הטרור שנהרסו יקומו מחדש מצפון לליטני. רצועת הביטחון הישראלית לא תוסר לפני חוזה שלום עם לבנון משוקמת.

בנוסף לכך, יש לממש את החלטת מועה"ב על פירוק חיזבאללה מנשקו. ישראל לא תכבוש את כל לבנון כדי לאכוף זאת, וכאן נזדקק לסיוע בינלאומי. אבל כל עוד המלחמה נמשכת, יש להכות בארסנל של חיזבאללה ולהשמידו, ואחרי המלחמה להבטיח חופש פעולה בלתי מוגבל של צה"ל בלבנון, כדי לסכל את התחמשותו מחדש.

יש הבדל משמעותי בין עזה ללבנון. בעזה יש לנו 101 חטופים כבר למעלה מ-400 יום. יש לנו מחויבות לשחררם, וזה אחד היעדים המרכזיים של המלחמה. הדבר יחייב אותנו לוויתורים כואבים ולפשרות רעות. המורכבות הזו אינה קיימת בצפון. שם אין מקום לשום פשרה.

* ללא הכרעה – אם שר הביטחון טוען שניצחנו את חיזבאללה, זו עדות לכוונת ראש הממשלה להגיע בהקדם להפסקת אש. זאת, חרף העובדה שעוד לא הכרענו.

* להפיץ את הכתבה בעולם – בכתבה מעולה של אוהד חמו בחדשות ערוץ 12, תושבי עזה מבטאים את שנאתם העזה לחמאס, שהמיט עליהם את האסון. חמו אומר, בצדק, שרבים מהם חגגו את הטבח ותמכו בחמאס, אבל היום הם מבינים שחמאס הורג אותם. ושנאתם לחמאס יוקדת.

חשוב להפיץ את הכתבה הזאת בעולם. שהעולם כולו יצפה ויאזין לעזתים המספרים על ההומניות של צה"ל כלפיהם, ועל גניבת האספקה בידי חמאס וספסור בה, ועל האלימות הרצחנית של חמאס כלפי הפלשתינאים עצמם.

אותם עזתים מתחננים שישראל תכבוש את עזה ותשלוט בהם. מבחינתם הם אולי צודקים, אך חלילה לנו להתפתות לכך, כי שליטה על שני מיליון פלשתינאים היא פגיעה בייעוד הלאומי העליון שלנו, להיות מדינת הלאום של העם היהודי, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.

* הטובים והרעים – על הכתבה של אוהד חמו, התעמולה השוקניסטית אינה יכולה לעבור לסדר היום.

שני ליטמן נזפה בו קשות, וטענה שאותם עזתים, "מתים מהלכים", יודעים לומר את מה שמצפים מהם החיילים החמושים שמקיפים אותם.

מה שהקפיץ אותה במיוחד, והיא חזרה על כך פעמיים, הוא שהכתבה מציגה אותנו כטובים. הרי ברור שהטובים במלחמה הם אלה שטבחו, רצחו, אנסו, חטפו, בזזו וערפו ראשים והרעים הם אלה שנרצחו, נאנסו, נחטפו ואלה שיצאו להגן על מדינת ישראל מפני לוחמי החירות הטובים.

* יחי ההבדל – נתניהו יודע שלא יינקה מאחריותו למחדל, בוועדת החקירה הממלכתית.

גלנט יודע שלא יינקה מאחריותו למחדל בוועדת החקירה הממלכתית.

כתוצאה מן התובנה הזאת נתניהו עושה הכול כדי למנוע חקירה.

על אף התובנה הזאת גלנט עושה הכול כדי שתקום ועדת חקירה.

גלנט נוהג כך כי הוא יודע שזה האינטרס הלאומי, גם אם האינטרס הפרטי שלו יפגע.

גם נתניהו יודע שהחקירה היא אינטרס לאומי, אך הוא מנסה לסכלה בשל האינטרס הפרטי.

האזנתם לשישים שניות על ההבדל האישיותי בין נתניהו לגלנט.

* מהו ניצחון? – האם מבחינת נתניהו הדחת גלנט היא הניצחון המוחלט?

* דקלמו, דקלמו – נו, עובדי אלילים, דקלמו דקלמו את ההצהרה הבכיינית של נתניהו, על ה"ציד" של עובדי לשכתו העבריינית.

* תמונה מזעזעת – תחקיר "המקור" על בן גביר מציג תמונה מזעזעת, שאף פטריוט ישראלי אינו יכול להישאר אדיש לה. חבורה של חוליגנים ועבריינים, ובהם ראש קו קלוקס קלאן הישראלי בנצי גופשטיין ואשתו המופרעת של בן גביר, שאת הצעת הנישואין קיבלה מראש הכנופייה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, משתלטת על המשטרה באלימות וכוחנות ומפרקת אותה, כדי להפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית חמושה של ראש הכנופייה. ועד כמה ראש הכנופייה וחבורת הבנדיטים בהולה לרצות את האספסוף הכהניסטי, ועד כמה הם נרקומנים של לייקים מהאספסוף.

מכל חטאיו החמורים של נתניהו, כולל מחדל 7 באוקטובר – החיבוק והלגיטימציה לכנופייה הכהניסטית הבן גבירית, והפקדת ה[----] הזה על אכיפת החוק, הוא הפשע החמור ביותר.

* כך ראש הכנופייה מחריב את המשטרה – מפקד מג"ב אמיר כהן העז לתת גיבוי לחייליו שפינו מאחז בלתי חוקי.

ראש הכנופייה כתב בקבוצת הוואטסאפ הפנימית של הבנדה: "צריך להתחיל לזמן אותם אחד אחד ולהתחיל לנזוף. את המפכ"ל, את מפקד מג"ב, כל הדוברות, נזיפה בתיקים האישיים."

גופשטיין, שותפו ורעו, ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי: "תמצא שעיר לעזאזל ותעיף."

כך ראש הכנופייה הפשיסט מחריב את משטרת ישראל. ראש הכנופייה הוא פיגוע קטלני מהלך.

* הטרור הבן גבירי –מה צה"ל צריך לעשות למחבלים ערבים שמשליכים בקבוקים על חיילי צה"ל?

זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות למחבלים בן גבירים שמשליכים בקבוקים על חיילי צה"ל.

אולי גירוש משפחות?

לוחם צה"ל נפצע בינוני מפגיעה בראשו של בקבוק זכוכית שיידו בו מחבלים בן גבירים במהלך התפרעות אלימה לאחר הריסת מבנים בלתי חוקיים.

כאשר הדוצ'ה שלהם שר בכיר – הבן-גבירים מרגישים שהכול מותר להם. היום זה נגמר בפציעה. מחר קין בן-גבירי ירצח חייל. יש להילחם בבן-גביריזם עד חורמה.

* מי קורץ לכהניסטים – יסמין לוי, "הארץ": "גנץ הקורץ לכהניזם."

גנץ?! איך הגעת לזה?

פשוט מאוד. זה חוק הרדיקלים השלובים. הקנאים משני צדדים יודעים להסתדר אלה עם אלה ולחזק אלה את אלה, כי מבנה האישיות שלהם דומה. הם אינם מסוגלים להבין אנשים מורכבים, מתונים או אנשי מרכז.

בעיני יסמין לוי, אשת השמאל הקנאי הרדיקלי, יש שני מצבי צבירה לגיטימיים – השמאל השוקניסטי והימין הכהניסטי. אין אמצע. מי שבאמצע הוא לא איתי. ואם הוא לא איתי הוא עם אויבי, תמונת הראי שלי. ואם הוא לא עם תמונת הראי שלי, הוא לפחות קורץ לו.

דוגמה טרייה. כתבתי היום שיאיר גולן, שבעיצומה של מלחמה מטיף לעריקה ולשביתת מילואים, אינו מנהיג ואינו איש אמת (כתבתי זאת כתגובה למישהו שכתב עליו שהוא מנהיג אמת). מישהו הגיב לי בלעג: "כן, כן. רק ביבי." כלומר, מבחינתו מי שיוצא נגד הסרבנות הוא בהכרח ביביסט.

* אין לנו צה"ל ספייר – בדברים שכתבתי בגנות הסרבנות, אמרתי שיש לקבוע שני קווים אדומים בל-יעברו בכל מאבק ציבורי: א. רצח ראש ממשלה. ב. סרבנות. "בסדר הזה."

המילים "בסדר הזה" העלו שאלות בקרב קוראים, ואני רואה לנכון להסביר. ברור שהסרבן הבודד, עם כל חומרת מעשהו, אינו יגאל עמיר ולא קרוב לכך. סרבנות אישית לביצוע פעילות מסוימת מסיבות פוליטיות ("מצפוניות") מגונה, אך אינה איום על מדינת ישראל.

אולם סרבנות המונית מאורגנת, כאמצעי לסכל החלטות פוליטיות או כדי להפיל ממשלה נבחרת, מסכנת את הדמוקרטיה יותר מרצח ראש ממשלה. אם ראש ממשלה נרצח, מיד יש לו מחליף. אבל מי יחליף את צה"ל? אין לנו צה"ל ספייר.

* שחיקה באזרחות – ירידה של 20% ההתייצבות למילואים מדאיגה מאוד.

זו אינה ירידה במוטיבציה להילחם. כשהם לוחמים הם מגלים מסירות נפש למופת. הירידה נובעת מהשחיקה בחיים האזרחיים אחרי 200 ו-300 ימי מילואים. הקושי הרב של האישה והילדים, התמוטטות העסקים, פגיעה במקום העבודה וסיכון מקומם בעבודה, עזיבת תלמידים, פגיעה בלימודים האקדמיים.

אספר סיפור. כחבר מנהלת היישוב הצעיר רמת הנשיא טראמפ. ירדן, מנהל הקהילה המצטיין, קצין קרבי, שבשנה האחרונה רוב זמנו היה במילואים, הודיע לנו על עזיבת התפקיד, כי הוא חש שהוא פוגע ביישוב כתוצאה מהיעדרותו הממושכת. כל ניסיונותינו להניא אותו עלו בתוהו. רוב האנשים במצבו היו מודיעים את ההודעה הזאת ליחידת המילואים שלהם וקשה היה לבוא אליהם בטענות.

המציאות הזאת מחייבת אותנו לשתי מסקנות.

האחת, היא ההכרח להגדיל את צה"ל במהירות. יש לגייס את החרדים, להאריך מחדש את השירות הסדיר לשלוש שנים, להחזיר לשירות את 175,000 המשוחררים והמילואימניקים שקיבלו פטור בשל הפנטזיה המנותקת על צבא קטן וחכם, לשנות את מבנה צה"ל כדי להגדיל באופן משמעותי את החלק היחסי של הלוחמים ותומכי הלחימה על חשבון מנהלות ושומנים.

השנייה, היא ההכרח לחזור לתפיסת ביטחון של מלחמות בזק, ולא מלחמות התשה ודשדוש. זה קשה יותר במלחמה מול ארגוני טרור לעומת מלחמה עם צבאות, אבל זה אפשרי ויש לבנות תו"ל מתאים. צבא המבוסס על מילואים אינו מתאים למלחמות ארוכות.

* הוכח תוכיח – לא אחת, כשאני יוצא נגד ההשתמטות, מתייגים אותי כ"שונא חרדים".

במה אני שונא חרדים? בכך שאני דורש מהם לשרת את המדינה ולהגן על המולדת? הרי זה בדיוק מה שאני דורש מעצמי ומילדיי. אז מה? אני שונא את ילדיי?

החרדים הם אחינו. לא כמליצה, כך אני מאמין בכל ליבי. לכן אכפת לי כל כך, בעוד לא אכפת לי במיוחד שהערבים אינם משרתים. בביקורתי עליהם, אני ממלא את מצוות "הוכח תוכיח את עמיתיך."

החברה החרדית חולה, ואני משוכנע, שהשינוי החיוני – ניתוקה מעטיני תקציב המדינה, יציל אותה מעצמה. תקראו לזה "פטרונות"? אז תקראו.

החרדים הם תינוקות שנשבו ועלינו להושיט להם יד כדי לסייע להם לחזור בתשובה.

* מי שמאמין לא משתמט.

* שר ההשתמטות – הפעולה האחרונה של שר הביטחון היתה הוצאת צווי גיוס ל-7,000 חרדים.

צעדו הראשון של שר ההשתמטות היה ביטול צווי הגיוס.

* יורשו של גלנט – מי יירש את גלנט בתפקיד השעיר לעזאזל ושק החבטות של הביביזם?

להערכתי, גדעון סער. כבר ביום הראשון בתפקידו כשר החוץ הוא למד, ששר החוץ האמיתי הוא דרמר.

* הציונות תנצח – החלטת קיבוץ ניר עוז, ברוב גדול מאוד בהצבעה חשאית, לחזור לאדמתם ולהקים בה מחדש את קיבוצים – גדול יותר וחזק יותר משהיה, היא הניצחון הציוני שלנו במלחמה.

בקיבוץ בארי, לא היה על כך כל ספק מהרגע הראשון.

אני מאמין שכל היישובים ישובו לאדמתם, יצמחו ויגדלו, ושיקומו יישובים חדשים בנגב המערבי.

הם רוצים לעקור אותנו מאדמתנו. אנו נאחז בה ונפרח בה, על אפם ועל חמתם. הציונות תנצח!

* הברית הציונית – מתוך הצהרת תקומת קיבוץ ניר עוז: "...הניצחון האמיתי והיחיד לצד השבת יקירינו, הוא הקמה של קיבוץ ניר עוז מחדש – חזק יותר, מיטבי יותר וגדול יותר.

"חברי ניר עוז החליטו – קיבוץ ניר עוז יקום מחדש!

"בבניית קיבוץ ניר עוז מחדש ייבחנו חוסנה ויכולת תקומתה של מדינת ישראל. על כן, על הממשלה להבטיח בניעה מלאה ומיטבית של הקיבוץ, תוך גילוי נדיבות, רוחב לב, ורצון כן ואמיתי להביא לתקומת ניר עוז.

'לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'. נפלס יחד בעוז דרך לחיים, דרך לשגשוג, דרך לתקווה."

היום שבו הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) תפנים שהברית הטבעית שלה אינה עם המשתמטים, אלא עם ניר עוז, וחברי ניר עוז יבינו שהשותפות הטבעית שלהם היא עם הציונות הדתית – יהיה יום תקומה רבתי לעם ישראל, על בסיס ברית ציונית של חלוצים, מתיישבים ולוחמים.

* לקח אחריות ואשמה – איני מרבה לשבח את סמוטריץ', אך התרשמתי מאוד לטובה מדבריו בניר עוז. הוא לקח אחריות למחדל, ואמר שהוא נושא את נטל האחריות והאשמה והולך איתם לישון בלילה וקם איתם בבוקר.

אפשר לשאול מה המשמעות המעשית של אותה תחושה, אך בכל זאת – הוא לוקח אחריות ומגדיר שזו לא רק אחריות אלא גם אשמה. וזאת, בניגוד לנתניהו שמסרב לקחת אחריות. והאחריות של סמוטריץ' היא אחריות קולקטיבית כחבר ממשלה. האחריות של נתניהו היא אחריות אישית, כאחראי על הביטחון הלאומי של ישראל וכמי שקבע את המדיניות שהביאה למחדל.

[אהוד: זה ברור, את טבח 7 באוקטובר, "המחדל", יזם וביצע "הסמרטוט" נתניהו ולא סינוואר!]

סמוטריץ' התבטא בניר עוז, שלא כדרכו, כמנהיג. נתניהו נוהג כעסקן – בורח מאחריות, מטיל אותה על שעירים לעזאזל ולכאורה גם משפץ פרוטוקולים כדי לשכתב את ההיסטוריה.

* הצהובים – "הכחולים" – כך כונו שחקני קבוצת מכבי ת"א מאז הקמת הקבוצה ב-1906 ועד תחילת שנות הארבעים, בשם התלבושת הכחולה של הקבוצה.

ב-1942 המועדון החליט לשנות את צבע התלבושת לצהוב, לאות הזדהות עם יהודי אירופה בשואה, שנצטוו לענוד טלאי צהוב.

ב-2024, על אדמת אירופה, על אדמת אמסטרדם, המשת"פית של הנאצים, אספסוף אנטישמי ("לוחמי חירות" בשוקנית), רדף אחרי עוטי צהוב ברחובות ועשה בהם שפטים.

* בהשראת הטבח – נחום ברנע מצא הסבר לפוגרום באמסטרדם. לטענתו, כל עוד העולם ימשיך לראות את שיירות הפליטים בעזה ובלבנון, כך הוא יתרחק מאיתנו ויהיו יותר ויותר אירועים מסוג זה.

הוא רק שוכח שגל האנטישמיות פרץ למחרת טבח 7 באוקטובר ובהשראתו. דווקא בשיא חולשתנו, דווקא כאשר יהודים במדינת ישראל נטבחו בהמוניהם כמעט באין מפריע, גאתה האנטישמיות לשיאים שלא ידענו כמותם מאז השואה.

כל ניסיון להסביר את האנטישמיות נועד לכישלון. אין לה הסבר רציונלי. וכל ניסיון להאשים את עצמנו באנטישמיות נגדנו הוא דפוס גלותי, שכנראה גם הוא לא ממש רציונלי.

* לגיטימציה לפוגרום – יש בתוכנו סניגורים לפוגרום באמסטרדם, בטענה שכמה אוהדים של "מכבי" צעקו "מוות לערבים" והורידו שני דגלי אש"ף מבתים פרטיים.

כמובן שזה קשקוש, כי הפוגרום היה מאורגן ומתוכנן מראש. אבל לשיטתם של אותם מצדיקים – האם בעקבות קריאות אנטי ישראליות מבזות של אוהדי סכנין, הם יצדיקו עשיית שפטים בערבים ברחובות?

* לגמרי במקרה – ראש עיריית אמסטרדם אמרה שעוד לא ברור אם המהומות היו על רקע לאומני.

היא צודקת. סתם אנשים היכו אנשים אחרים. העובדה שבמקרה 100% מהמוכים הם יהודים מקרית לגמרי, וכל סטטיסטיקאי מתחיל יודע שזו הסתברות נורמלית בהחלט. גם העובדה שהפורעים וידאו שהמותקפים ישראלים או יהודים, אינה מעידה אלא על סקרנות. וסקרנות היא תכונה חיובית, שאנו מעודדים אותה.

* בוטו-אנטישמי – תגובה שקיבלתי: "הידעת אורי שהגורל של יהודים פולנים ופולנים הרבה יותר קשור מאשר של אשכנזים ומזרחים? ואף על פי כן אני לא רואה בפולנים אחים אז למה מזרחים כן?"

האם לדעתכם הכותב, בראם דה-יונג, הוא אוטואנטישמי מבאיש או בוט איראני?

* גיבור מעמד הפועלים – אי אפשר להבין את ניצחונו של טראמפ וניצחון הטראמפיזם, בלי לראות את המהפך הדרמטי בדפוס ההצבעה של מעמד הפועלים האמריקאי.

לאורך עשרות שנים, באופן מסורתי, מעמד הפועלים הצביע ברובו למפלגה הדמוקרטית. המפלגה הדמוקרטית דגלה במדיניות רווחה ובעבודה מאורגנת והגנה על מעמד הפועלים, בעוד המפלגה הרפובליקאית נקטה בקו שמרני קפיטליסטי, שהגיע לשיאו בשנות השמונים של המאה שעברה, תחת שלטון רייגן ובוש.

בשלהי המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, המפלגה הדמוקרטית שינתה את האוריינטציה שלה לכיוון הגלובליזציה. תחת החלום של "הכפר הגלובלי" היא תמכה בהורדת מכסים, סחר חופשי, ניוד עובדים וקליטת מהגרים בלתי מבוקרת. כל אלה פגעו מאוד במעמד הפועלים והביאו לירידת שכר, אובדן תעסוקה וירידה ברמת החיים. הימין הפופוליסטי הטראמפיסטי מינף את התסכול והזעם בקרב מעמד הפועלים לשנאת האליטות ולקסנופוביה, אך גם למדיניות סוציאליסטית של מכסי מגן להגנה על התעשיה המקומית, שהיטיבה עם הפועלים ושיפרה את מצבם. טראמפ הטייקון היה לגיבור מעמד הפועלים.

אם המפלגה הדמוקרטית רוצה לשנות את המגמה, עליה לערוך חשבון נפש על דרכה החברתית.

* ביד הלשון: מ"מ – ישנם ראשי תיבות עם יותר ממשמעות אחת. למשל, דו"צ זה גם דובר צה"ל וגם דו-צדדי.

אבל שיא השיאים הוא מ"מ: מילימטר, ממלא מקום, מפקד מחלקה, מבצעים מיוחדים, מחלות מידבקות, מנחה מתחלף.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 * * *

אהוד: ברצועת עזה, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן – ישראל נלחמת במטרות טרור ומשתדלת לא לפגוע באזרחים, אבל חמאס, חיזבאללה, החות'ים בתימן ואיראן – הורגים בכוונה את אזרחי ישראל ומנסים לבצע בנו ג'נוסייד.

כדאי למערב הצבוע השוקע לדעת זאת!

 * * *

בן-ציון יהושע

"השמיים נפלו בשמחת תורה"

הרצל ובלפור חקק, 'ניצוצות מגיא צלמות'

שתי שִׁירוֹת על הטבח בשבת 'וזאת הברכה',

מכון הברמן למחקרי ספרות,

לוד-ירושלים, תשפ"ה, 153 עמ'.

אחד-העם במאמרו הידוע 'אמת מארץ ישראל' כותב על רשמיו מארץ ישראל החרבה: "רוצה אני לא להיות 'כינור לשירי ציון', להלהיב דמיון הקוראים ורגשותיהם על-ידי ציורים נעימים – כינורות כאלה יש לנו די והותר." אחד-העם ביקש בתיאורי החורבן  דווקא לראות מסע התעוררות: "את אחיי באהבת ציון משנתם המתוקה."

ספרם המשותף של המשוררים בלפור והרצל חקק "ניצוצות מגיא צלמוות" כולל שני מחזורי שירים: לא רק גיצים של אש תופת, אלא גם ניצוצות ונקודות אור של כוכבים. האחים כותבים בשם התקווה שמתוך האודים העשֵנים והחורבן תצמח שלהבת יהּ ופריחה.

הרצל חקק הלך בעקבות אחד העם ואכן קרא לחלקו בספר 'אמת מארץ ישראל'. בלפור נאחז בזמן היהודי: המחזור שלו נקרא "שביעי שריפה שמיני עצרת". החורבן היה ביום השביעי, אך בוודאי לא "וביום השביעי שבת ויינפַש."

השירה הלאומית היא גם שירה משפחתית

השירה של הרצל ובלפור חקק, בצד היותה קינה ושירה לאומית הזועקת את כאב ה'עוטף', זהו  גם כאב משפחתי. השירות הוקדשו לזכרם של זהבה וזאב הַקֵר, המחותנים של דיצה והרצל חקק, שנרצחו בקיבוץ בארי.

ביום שבת 7 באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, התחילה מתקפת הפתע על עוטף עזה ובעקבותיה על ישראל כולה. יומיים טרם הרצח, היו בני הזוג הקר בסוכת המשפחה בירושלים, משם יצאו אל קיבוץ בארי, אל מותם.

לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים חמושים היטב מארגון הטרור חמאס. הם התגברו על כיתת הכוננות ועל כוחות ראשונים שהוזעקו למקום. מכיוון שתושבי עזה עבדו ביישוב, הם ידעו היטב את מפת המגורים,  וערכו טבח בתושבי הקיבוץ.  ביום קשה זה, נרצחו יותר  מ-100 מתושבי הקיבוץ ומכיתת הכוננות של הקיבוץ. 26 הרוגים מקרב כוחות הביטחון, מהם 19 חיילים ו-7 שוטרים. למעלה מ-32 תושבים נחטפו, חלקם נרצחו לאחר חטיפתם. בטבח השתתפו גם אזרחים עזתיים שהגיעו לקיבוץ והם השתתפו בביזה ובמעשי הרצח. המחבלים גרמו להרס רב לקיבוץ, בין היתר על ידי הצתת מבנים ושטחים בקיבוץ, כולל הבית של משפחת הקר. על עטיפת הספר מופיע ביתם השרוף.

 כוחות צבא ומשטרה גדולים, הגיעו לקיבוץ ולחמו בו בפיקודו של תא"ל ברק חירם. לאחר לחימה קשה שבה נהרגו למעלה מ-30 לוחמי צה"ל, שוטרי משטרת ישראל וחברי כיתת הכוננות, שנמשכה עד יום שני בצהריים, אז רק הסתיים טיהור הקיבוץ ממחבלים. לרוע המזל, הזוג הקר נלקח לדירה שם רוכזו בני הערובה, כי הבטיחו להם שיילָקחו כחטופים ("הבית של פּסי"), ובמהלך הקרב, ברק חירם הורה על יֶרי של פגז טנק לעבר המיקום של המחבלים. גוויותיהם של הזוג הקר נמצאו שם.

המשורר בלפור חקק קרא לשירתו: "שביעי שׂריפה – שמיני עצרת." בצד ההרס, ההרג והחורבן הוא מוצא תקווה בשמחת תורה ובתפילת הגשם, הנאמרת ביום זה. תפילה ליבולים מבורכים. בימי המקדש ציינו ביום זה גם את ניסוך המים, שמחת בית השואבה ואמירת הושענות.

הכאב הקשה מנשׂוא זועק לשמיים. בלפור חקק, לצד תיאור האסון הטרגי, מעלה ניצוצות של שירת כוכבים. טרגדיה לצד תקווה. העולם שממנו נקרעו אל מותם מתואר בניגוד חריף לאירועי הטבח: ניגוד בין עולם שגרתי, שלו ושאנן, לעולם של שפיכות דמים. רצח בדם קר. אגלי טל מתחלפים באגלי דם:

מתוך השיר: "הרגעים האחרונים של זהבה וזאב הקר":

עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ

נוֹתְרוּ חֲפָצִים שְׂרוּפִים.

נוֹתְרָה קַעֲרַת תַּפּוּזִים לַחִים

וִירָקוֹת חֲתוּכִים.

הִנֵּה אָהִיל מְנוֹרַת הַקְּרִיאָה, הֵאִיר לַנִּרְצָחִים

אֶת הַסֵּפֶר שֶׁקָּרְאוּ טֶרֶם מוֹתָם.

עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁנּוֹתְרוּ בַּאֲגַרְטָל

נוֹטְפִים אֶגְלֵי טַל, אֶגְלֵי דָּם צָרוּף

הַסֵּפֶר עַל הַשֻּׁלְחָן עַכְשָׁו שָׂרוּף.

 (בלפור חקק, עמ' 46)

השירים של הרצל ובלפור חקק מתחברים לטבח יהודים בגולה בכל הדורות, לתפילות ושירות שנכתבו על אירועי קידוש השם שפקדו את היהודים בכל ארצות גלותם.

במודע ואולי לא במודע, אנו מגיעים ל'בעיר ההרגה' של ח"נ ביאליק, שגם בה השתלבו תמונות פסטוראליות עם אש ודם:

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,

ובסוף השיר:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

השורות הזועקות שבות אלינו מחדש בשירו של הרצל 'אמת מארץ ישראל':

הַשֶּׁמֶשׁ זָרָה זָרְחָה, שַׁחֲרִית נִרְצְחָה,

וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט אוֹת צוֹעֶקֶת: אֵיכָה.

בלפור  מתחבר במחזור שיריו להיסטוריה היהודית: הוא מעניק דרמה לשיריו תוך שימוש  במעברים היסטוריים חדים – כך הוא הולך בעקבות שמעון בר כוסיבא, בר כוכבא. בתעודות ההיסטוריות נמצאה איגרת של בר כוכבא ללוחמיו, ובה כתוב:

"וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים, ואתה שלח אחרים מאצלךָ ויביאו לך הדסים וערבות."

בשיר של בלפור חקק כותב בר כוכבא ליישובי הדרום: "שולח לכם הדסים וערבות / אל תתמהמהו בבוא אליכם אוייב / היו נכונים בחיצים וחרבות" – האם אין כאן ביקורת על מפקדי 'לוחמי בר-כוכבא' של ימינו שלא היו ערוכים עם 'חצים וחרבות' כדי לקדם את הרעה?  

בעקבות איגרת בר-כוכבא ללוחמיו, כותב בלפור חקק 'פקודת יום' של בר כוכבא ללוחמי ימינו:

כּוֹתֵב לָכֶם שִׁמְעוֹן בַּר כּוֹכְבָא

מִפְּסוּקֵי הַמְּגִלּוֹת וְהַחֲלוֹם

שׁוֹלֵחַ לָכֶם הֲדַסִּים וַעֲרָבוֹת.

אַל תִּתְמַהְמְהוּ בְּבוֹא אֲלֵיכֶם אוֹיֵב

הֱיוּ נְכוֹנִים בְּחִצִּים וַחֲרָבוֹת.  - - -

פְּקֻדַּת יוֹם כּוֹתֵב מִמְּעָרוֹת הַלּוֹחֲמִים:

בְּדָם וָאֵשׁ בְּאֵרִי נָפְלָה

בְּנִצְחוֹנְכֶם,

תִּהְיֶה סֻכַּת בְּאֵרִי בְּנוּיָה.

(השיר 'פקודת יום', עמ' 69-68).

האמת מארץ ישראל קשה היא

המשורר הרצל חקק קרא לחלקו בספר בשֵם מאמרו של אחד-העם: "אמת מארץ ישראל". האמת הוויזואלית של ארץ ישראל העכשווית, ובמקרה הזה של בארי החרבה בעוטף עזה, קשה שבעתיים.

שם הקובץ: 'ניצוצות מגיא צלמוות' משמעו נקודות אור משדה הקטל. שדה ויער שרופים ישובו ויפרחו, בית הרוס ייבנה מחדש. אל נשכח את הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" (תהלים כ"ג). באירועי הטבח יש מחיר כבד שמשלמים כדי להשׂכיל ולהקדים את פני הרעה. השירים נותנים גם נקודות אור ותקווה. נצנוצים שיהיו לאור גדול.

הרצל חקק בשירו 'ראי אדמה כי היינו, כי נהיה,' מזכיר לנו את שירו של שאול טשרניחובסקי: 'ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד.' הנופלים הצעירים משולים לפרחים. טמינת זרעי הפרחים באדמה היא קבורתם של הלוחמים הצעירים. המוות נעוץ בלב החיים, כך תוארו הקורבנות של מלחמת השחרור. לפנינו השיר של הרצל חקק, שנשען על תשתית זו: הוא הולך בעקבות השיר של טשרניחובסקי, שהוא בעל מאפיינים של שירת קינה: שבח המת, חוסר רצון לקבל את המציאות והאובדן הגדול, התקוממות, התרככות, השלמה וניסיון לתת הסבר לתופעת המוות:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד.

הרצל חקק, כפי שהוא נוהג גם בשיריו הקודמים, מתכתב עם שירתו של המשורר טשרניחובסקי. דם הרוגי מאורעות הדמים 1939-1936 נוגע כך בדם הרוגי בארי 2023-4:

רְאי אדמה כּי היינו, כּי נהיה       

הָאָרֶץ הַזֹּאת אֵינָהּ אֶלָּא

וּבָאוּ לְהַכּוֹתָהּ בְּסַלְעָהּ, בְּדָמָהּ.

דּוֹרוֹת הִכּוּ בָּהּ מֵאָז הֵחֵלָּה.

תִּקְוָתָהּ. עַצְמָהּ. קָמִים בְּעָצְמָה.

הָאֱמֶת לְחֶפְצֵנוּ עֵדַת רְאִיָּה.

לְהַגְבִּיהַּ עוּף מֵעַל לַשְּׁאִיָּה.

מִן הַחֻרְבָּן נִבְנֶה עַם וּמִדֶּחִי,

דִּמְעוֹת תְּקוּמָה חֲדָשָׁה

יַשְׁקוּ דּוֹר שֶׁנּוֹשֵׁם מִן הַבֶּכִי.

הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם.

זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם, צִיץ מִסֶּלַע קָם.

הָאֱמֶת, הָאָרֶץ, לֹא נָס לֵחָהּ.

תַּבְנִית הַזְּמַן הִיא בְּרוּחָהּ.

אוֹר יִלְחַשׁ בָּעֲלָטָה: לְהַחֲיוֹתָהּ.

(הרצל חקק, עמ' 89).

מן הסבל והתלאות, מעוצמת היגון של הדור שנושם מן הבכי, רואה המשורר את הציץ המתעקש לצאת מתוך הסלע. השיר מאיר לנו 'דמעות תקומה חדשה' – ומבשרת לנו שהבית של זאב וזהבה הקר יקום לתחייה:

הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם.

זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם.

על שער הספר המרגש מופיע הבית של משפחת הקר, ומקירותיו בוקע בית חדש ובצידו עץ מלבלב. הסיומת 'זו תבנית נופם' מחזירה אותנו לשירו של טשרניחובסקי 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. ושימו לב יש כאן עיבוד של המוטיב: 'הארץ אינה אלא' כך פותח השיר, ואנו מגלים שלארץ הזו יש 'תבנית זמן'. החלוצים זאב וזהבה הקר מחוברים הן לנוף והן לתולדות בארי – כחלוצים, כמייסדים, הם נותרים לנצח. הבית שלהם יישאר כמורשת  וינחיל את הציונות שלהם.

ואכן שני האחים שרים את התקווה. בתוך הכאב המשפחתי והיגון הלאומי העמוק,  גם  בלפור חקק חש בזיק של תקווה, שגם אם ייכרת הענף, המשורר רואה מקל שקֵד הצומח מן האפר:

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה

אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף

בְּטֶבַח שִׂמְחַת תּוֹרָה  רָאִיתִי הַלֶּהָבָה

וְאֶת הַצֹּאן הַתּוֹעֶה

וְכִכְלוֹת הַסְּנֶה שֶׁאֻכַּל בַּמַּרְאֶה

נִפְלֵאתִי לִרְאוֹת מָה יָפֶה וְנָאֶה:

מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.

 (בלפור חקק, עמ' 81).

כפי שהראיתי, הרצל חקק חוזר אל 'בעיר ההריגה', מורְאות בארי מחזירים את הרצל לפוגרום קישינב 1903 וגם אל משׂרפות מַידנק, דכאו ואושוויץ. הוא שוזר גם את הרצח בדם קר בחלון הדם בתופת רמאללה. בתוך כל האימה הזאת של הגורל היהודי והישראלי, בתוך היום השחור הוא רואה מראות של אפר ותכלת, חוזה כי יָנץ נצח ישראל. ולא ישקר:

אֵפֶר וּתְכֵלֶת, דּוֹרוֹת עַד אֵלֶם

וְהִיסְטוֹרְיָה מְטַלְטֶלֶת, רוֹעֲדִים.

הַיּוֹם הַשָּׁחֹור אֲמִתּוֹ יִצְעַק:

נִקְמַת יֶלֶד. כִּי אַתֶּם יְהוּדִים.

עַם הַסֵּפֶר קָם לִכְתֹּב גְּוִיל חַי

וּבוֹעֵר. עוֹלָם לֹא יֶחֱרַב, זֶה הַקְּרָב.

הַתִּקּוּן שֶׁנִּתַּק, עוֹד יָבוֹא, יְחַבֵּר.

יְמָמָה שֶׁדִּמְּמָה. רִבְקָה לִרְבָבוֹת.

יָנֵץ נֶצַח יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יְשַׁקֵּר.

 (הרצל חקק/ התיקון עוד יבוא, עמ' 101).

בשירו של הרצל חקק 'האמנות תנצח את הקץ' יש תקווה, שהאמנות  והמילים ינצחו את החורבן.

שְׂרִידֵי הָרוּחַ יְנַצְּחוּ אֶת הַקֵּץ, צֵל שְׁאִיָּה.

בַּעֲבוּר הַשִּׁיר הַזֶּה, גְּאֻלָּה תָּקוּם לִתְחִיָּה.

(הרצל עמ' 93)

בין אמת היסטורית לאמת פואטית

הפריחה מחדש לא תבוא מעצמה אלא מכּוח החרב והניצחון של לוחמי ימינו. במרוצת הדורות הבאים תשוב ותתעורר השאלה, שנשאלה על 'בעיר ההריגה' של ביאליק, האם הפואמות האלה הן אמת היסטורית או אמת פואטית? איך יגיבו הדורות הבאים? האם ישפטו גם את הקורבנות? האם ההיסטוריה תשפוט את מי שהיו אחראים לשלומם של יישובי העוטף ולשלומה של מדינת ישראל?

בשירו של בלפור 'הושענות לקיבוץ בארי' הוא מתפלל לתחיית הגפן, לפריחה שלא תאבד:

אֵיךְ מִן הַשַּׁחַר בָּאוּ מֵעַזָּה רוּחוֹת עַזּוֹת!

פְּקֹד נָא וּשְׁמֹר גֶּפֶן זֹאת.

 (בלפור, עמ' 36).

השׂפה של הרצל ובלפור חקק היא שׂפה נבואית. היא מהדהדת את העברית של כל הדורות, וזו תופעה שאינה שכיחה בשירה של ימינו. למקרא השירים, לרגע הם נשמעו לי כשירי קינה וחורבן של הנביא ירמיהו בן חלקיהו, שגם יָדע להשמיע נבואות נחמה.  בין השיטין של שירת בלפור והרצל חקק, בצד החורבן,  זרועה גם תקווה והתחדשות.

בן-ציון יהושע

* * *

בת-שבע אריאלי

מהפרדס למושבה

סיפורים

הוצאת גוונים

תל-אביב 2006

זוג הבולבולים

כפי שכבר כתבתי, העגלה נעצרה ברחוב יפו, ליד בית עם גרם מדרגות עץ לצידו. בבית זה באותו לילה, בכיתי הרבה. יודעים מדוע? כי רציתי "בית באמת," זה הבית שהיה בפרדס.

באותו בוקר התעוררתי ראשונה. יצאתי למרפסת הגדולה השרויה באפילה קלה, בצל עצי האיקליפטוס שמסביבה.

קול המיית צפצוף הציפורים מעיר את שלוות הבוקר. בין ציוצי האנקורים הרבים, אני מבחינה בשריקת הבולבול. זה הבולבול קורא לחברתו הבולבולית. בסבלנות אני מחכה לשריקת תגובתה של הגברת. הנה היא עומדת על העץ ממול. כמה דומים אלו השניים, לזוג הבולבולים שבפרדס, שם על עץ התאנה. בולבולים אלו זריזים היו ממני, תמיד גילו את התאנה הבשלה לפניי. אולי משום כך אינני אוהבת בולבולים.

מה עושים אלו השניים על עץ האיקליפטוס? – אינני יודעת. פרי מתוק לא ימצאו עליו. אולי באו אלו השניים לקרוא לי לשוב הביתה אל התאנה שבפרדס.

בית המכשפות

הסיפורים שלי הם סיפורי אמת. בהם אני מעלה זיכרונות מימים רחוקים מאוד. יש שחוסר הבנת מילה מסוימת יגרום לאי-הבנת הסיפור כולו. רצוני שמילת המפתח בסיפורי זה תובן במלואה. הנה מילת המפתח לפניכם: "בית-כיסא".

"בית-כיסא" מהו?

בימים הרחוקים ההם קראו לשירותים "בית-כיסא". בתי-הכיסא נבנו מחוץ למגורים, הרחק מהבית, בסוף המגרש. שם נבנה חדר קטן מלוחות עץ. לוח לקיר מימין, לוח לקיר משמאל ולוח לדלת מלפנים. מאחור, חצי לוח עליון, והחצי התחתון פתוח.

באמצע החדר עמד ספסל רחב, מקיר לקיר. באמצע הספסל ניסרו חור עגול, מעליו ישבנו לעשות את צרכינו. מתחת לחור עמד דלי ענק שאסף לתוכו את ה"יציאות".

בכל יום שישי היתה באה אישה גדולה חסרת צורה וריח רע עולה ממנה, לרוקן את הדלי המלא. ראשית, היתה חופרת בור בפינה מרוחקת ונסתרת בחצר. חוזרת אל הדלי, גוררת אותו החוצה אל הבור שחפרה, נעלמת ושוב צצה עם דלי נקי. קראו לה – נַאסרה. ממנה פחדתי נורא וברחתי למרחקים. חזרתי הביתה רק כשזו נעלמה מהאופק.

לאחר דברי ההקדמה לסיפורי ולאחר שמילת המפתח לסיפור מובנת, אתחיל לכתוב את הסיפור לאמיתו והריהו לפניכם.

לראשונה קמתי בבוקר, להכיר את דירתנו החדשה במושבה. מהמרפסת ההומייה בציוצי ציפורים, ירדתי לבדוק את מקום בית-הכיסא שלנו. החצר האחורית דמתה לחורשה קטנה. ריח פרחי האיקליפטוס העלה בזיכרוני ימים עמוסי אירועים, הימים בהם עזבנו את ביתנו בפרדס ועברנו להתגורר במושבה.

עודני מסתובבת בחצר, נדהמתי לראות פה, מעבר לגדר השבורה, עומדים בתי-הכיסא של גן הילדים שלנו.

אותם חדרי עץ קטנים, חמישה במיספר. האמת – מעולם לא נכנסנו לתוכם לעשות את צרכינו, פחדנו שמא ניפול לתוך הדלי הגדול דרך החור שבספסל. לכן, כל הילדים עשו את צרכיהם מחוץ לבתי-הכיסא, בחלקת החצר לידם. מאחורי חצר זו עמד קיר עשוי קורות עץ. מי היה שם ומה יש שם מאחורי הקיר לא ידענו, אך פחדנו נורא. האמנו לסיפורים על שדים ורוחות החוטפים ילדים ונמצאים מעבר לקיר העץ. כדי להתגבר על הפחד, היינו הולכים להתפנות בקבוצות. בשקט ודממה היינו מאזינים לקולות שבקעו משם. שונים ומשונים היו הקולות, מהם מפחידים פחות ומהם מפחידים יותר, בייחוד פחדנו מקול שפשוף ממושך על קיר העץ. גם נקישות ונאקות נשמעו לעיתים, זו שהפחידה אותנו ביותר היתה נשימה קולנית עמוקה ואחריה – נשיפה בתרועה ממושכת. ואז... כל החבורה קמה בבהלה על רגליה וברחה אל הגננת הטובה,  הניה, שעזרה לכולנו "לסגור" את המכנסיים מאחור.

כל זה קרה אז, ומה היום? היום – חשבתי – אני כבר ילדה גדולה ובקרוב אלך לבית-הספר. היום כבר אין שדים ומכשפות, לכן אלך בלי פחד לראות מה יש שם מאחורי קיר העץ.

קפצתי גדר אחת ועוד אחת, הלכתי סביב לקיר ופתאום ראיתי – סוס, חמור ופרה, עומדים בתוך אורווה.

בין-רגע ידעתי, קיר האורווה, הוא הקיר של בית המכשפות ממנו פחדנו כל-כך.

הקולות המבהילים שבקעו מתוכו ונשמעו לנו כקולם של שדים ורוחות המתגוררים שם, היו רק קול צהלות-סוס, נעירות-חמור וגעיית-פרה, בלבד.

איזה צחוק, חשבתי, השדים והרוחות מהם פחדתי כל-כך, לא היו אלא סוס, חמור ופרה.

בת-שבע אריאלי

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

הנוסטלגיה כר פורה לאופטימיות

על "הר החילבה" מאת שמחה סיאני,

שיח ירושלים 2024, 65 עמ'

עטיפה – נפתלי מזעקי, ציורים – טניה גישפלינג,

צילומים – בלפור חקק

כל מה שיוצא מתחת ידיה של שמחה סיאני זוכה לחופנים של אסתטיות – בספרון קטן המידה הזה אנו מוצאים עטיפה יפיפייה, ציורים וצילומים מרהיבי עין, כתב ידה הקליגרפי הנפלא, וקישוט בכל עמוד.

ובאשר לתוכן – יש בספר זה חמישה סיפורים קצרים, ולסיום שיר – כולם מתייחסים לילדותה של המחברת בנחלת צבי, שכונת עולי תימן בירושלים. האירועים המתוארים הם על הרוב מדכאים, ואפילו טרגיים: אביה של המספרת נפטר בגיל 45, רומיה הערירית הזקנה המקמצת על פרי עץ הרימונים שלה נספית בשריפה, אם משכלת את בתה ש"נחטפה" לבית החולים, ילד בן שנתיים נופל לבור מים, שתיין מועד בשכונה מתפרנס משבירת בקבוקים על ראשו, ילדים גונבים ענבים ורימונים, כי להוריהם אין אמצעים להעניק להם "מותרות" כאלו.

ואף על פי כן, חוט של אופטימיות נשזר לכל אורכו של הספר: אביה של המספרת אמנם חלה מאוד, וכאמור, נפטר בגיל צעיר, אבל הוא מספיק לספר לבתו סיפור על תושייה וגבורה מימי צעירותו, שהצילו את שלטונו של האימאם יחיא שהעניק חסות ליהודים. האב ידע שלא יחיה זמן רב, ועל ערש דווי מפיח תקווה ועוז בבתו כדי שתוכל להתמודד עם החיים הקשים שלפניה כיתומה מאב, כאשר האם האלמנה תיאלץ לאחר לחזור הביתה מעבודת יומה כדי לפרנס את שתי בנותיה. שמחה הילדה חשה שאביה הגיבור עומד מאחוריה, ומעניק לה אומץ.

ילדי השכונה "סוחבים" אשכולות ענבים המובאים בארגזים ליקב של אשכנזים, למרות שהם יודעים תנ"ך יותר טוב מ"הווזווזים", הם שכחו שבעשרת הדיברות כתוב "לא תגנוב!" וזה כולל רכושם של האשכנזים. את התובנה הפשוטה הזאת מבינה האם, והיא מייסרת את הבת שנהנתה מהגניבה.

 רומיה, הזקנה הערירית, אמנם נספית בשריפה, שהיא עצמה גרמה לה, אבל את ביתה ורכושה היא מורישה לוועד עדת התימנים, שלא התקבלו במאור פנים על ידי האשכנזים והספרדים הוותיקים. מרת גרוו'אני הזקנה נאלצת להיעזר במספרת שלנו, אז ילדה קטנה, ולמרות שהילדה לבושה במכנסיים קצרים, בניגוד למקובל בעדה, היא זוכה לפרס מבורך: גרעיני דלעת וגרעיני אבטיח.

 הספר מסתיים בשיר "זלביה לשבת", בו מתואר כיצד האם מכינה לביבות תימניות לקראת השבת, מדליקה נרות ומשרה על הבית אווירת קדושה.

מיספר מילים מוקדשות לשכונת נחלת צבי ולחמשת בתי הכנסת שבה, שהגדול מביניהם נושא את שמו של הברון מוריס הירש (=צבי).

על הכריכה האחורית מספרת ד"ר דורית אורגד את תמצית קורותיה של שמחה סיאני, ואת יצירותיה שראו אור.

הספרון הזה מעוצב בטוב טעם, אסתטי מאוד, ואני מניח שאנשים יהיו שמחים לקבל אותו כמתנה מאהובי ליבם.

* * *

מוּקִי אֶלְדָּד

בְּמַעֲלוֹת הַחֲלוֹם

בְּמַעֲלוֹת הַחֲלוֹם

מַעְפִּילִים יָמִים שֶׁל נִצָּחוֹן.

חֶמְלָה פּוֹרֶצֶת בִּמְלוֹא עֻזָּהּ.

עֵץ תַּפּוּחַ עוֹלֶה בְּתִפְאַרְתּוֹ.

עֵינַיִם חֲכָמוֹת מוֹתִירוֹת

אוֹתִי לְבַד

בֵּין רְצוֹנִי לִצְפִיָּתִי.

עֲזֹב לְנַפְשִׁי

מִזִּכְרוֹנוֹת וּמִתִּקְוָה

כְּגוֹרָל שֶׁנְּשַׁלֵּם.

* * *

מנחם רהט

אפס זכויות מול אפס חובות

אדם וציבור שמבדלים עצמם מן הכלל ועורקים מנשיאה בעול קיומו של הציבור, מאבדים בכך את הזכויות שמעניק הציבור למתייצבים להגנתו מיד צר. הגיעה העת לחדול ממתן שכר כפינחס לעושים מעשי זמרי.

בעיני הציבור הכללי, שאינו עוסק בקטנות, נחשבים כל חובשי הכיפות והכובעים למיניהם ל'אדוקים', שרק הבדלים מינוריים חוצצים ביניהם. ככלות הכול, כולם הרי 'דוסים', שומרי שבת, אוכלי כשר, מתפללים.

אבל מסתבר שבפועל בכך תם הדימיון ביניהם. על צד האמת, אין הרבה דימיון בין ליטאי מבני ברק וחסיד מירושלים, לדתי לאומי מגבעת שמואל, מהמושבה הגרמנית או מרעננה. אלה ואלה אמנם מסכימים שיש אלוהים, אבל מנקודה זו מתפצלות דרכיהם: הראשונים מתחמקים מכל נשיאה בעול עם הציבור להגנתו מפני החמאסניקים והחיזבאלונים הקמים עלינו, וטוענים שתרומתם להגנת המדינה מתבטאת בלימוד התורה שבמסגרתו הם 'נהרגים באוהלה של תורה' (אבל תמיד חוזרים הביתה בשלום ובביטחה), ואילו הדתיים לאומיים אינם מסתפקים בתורה ויוצאים חמושים בנשק כדי להילחם באוייב מקו החזית הראשון, ולעיתים גם נהרגים שלא באוהלה של תורה על הגנת המולדת.

סוגיית העריקים, שרוממות א-ל בגרונם וחרב ההשתמטות בידם, מחוללת למרבה הצער תהום עמוקה מיני ים, שחוצצת בין אידיאולוגיית הציונות הדתית, השולחת את בניה להילחם למען הכלל, לבין ה'השקופע' הדוגלת בהשתמטות ובבריחה מאחריות, בבחינת 'אני את נפשי הצלתי.' כך נוצרו כאן, לדאבון הלב, שני עמים נפרדים שיש להם רק מאפיינים חיצוניים  זהים, כמו למשל עצם הגדרתם בפי הציבור הכללי כ'דתיים'. 

כמעט שאין שום דבר משותף בין המקריבים עצמם להצלת כלל ישראל, תוך כדי קידוש ה' נאצל, לבין המעדיפים במצוות מנהיגיהם ועסקניהם ולבלריהם להימצא בקוטב הנגדי, הכמעט כפרני, של 'חילול השם בשם השם' – תופעה שלא היה לה אח ורע בתולדות ישראל. כפי שהיטיב לנסח זאת לפני ימים אחדים ידידי מאיר סיידלר: "החרדים לא רואים עצמם אחים שלנו, אינם מכירים ברבנים של הציונות הדתית, ומחזיקים בדעה (הנפשעת) שתלמיד חכם בעל השקפה ציונית לא יכול להיות ת"ח - מעצם היותו ציוני."

כאן מתבקשת הערה הברורה מאליה: אין הדברים מכוונים לאותם מעטים המוכנים למלא את מצוות התורה וההלכה, נוטלים נשק ויוצאים מ'אוהלה (החם והבטוח) של תורה' להצלת הציבור.

מה יש אם כן לעשות עם הפיצול הנורא? איך מונעים את העוולה החברתית המאפשרת לעריקים להחזיק בחבל בשני קצותיו – גם להשתמט מקיום מצוות עזרה ישראל מיד צר, וגם לזכות בפרסים, הטבות וסיבסודים: אשכרה מעשה זמרי, אשכרה שכר כפינחס.

נראה כי ציבור 'אחינו החרדים', שלא בהכרח רואים עצמם כאלה, מתעל עצמו למצב חדש, אמנם קשה מנשוא, אך בגדר ההכרח שלא יגונה: שלילת זכותו לא רק לפרסי חינם כספיים דוגמת סיבסודים ומענקים, אלא גם הפקעת זכותו להשפיע על חיי הכלל. לשון אחר: שלילת יכולתם של העריקים להשפיע על חיינו, על ידי הקפאת אזרחותם וזכות ההצבעה שלהם בקלפי. אפס זכויות מול אפס חובות. יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו. פשוט להפליא.

הכלל הזה חייב לחול על כל העריקים, יהודים מכל זן וערבים מכל עדה. ודרך אגב, חוקר החברה החרדית שחר אילן פירסם השבוע כי מיספר המתגייסים הערבים כיום, כבר גדול פי 2 ממיספר המתגייסים החרדים. במצבנו הכאוב של שחיקת כוחות הסדיר והמילואים, אין מנוס מהסכמת הרוב היהודי הציוני בישראל, לניתוח הכרחי למיגור מורסת העריקות. ומי שבכל זאת יחשוק בזכויות האזרח, שיואיל ברוב טובו ובמחילה מכבודו לחדול מעריקותו. 

זוהי דמוקרטיה אמיתית. זכויות שוות לבעלי חובות שווים. הכול למי שמגיע לו; ואפס זכויות למי שמעדיף לערוק.

אחת הסיבות להשתמטות היא הפחד מלמות בקרב, למען 'הצייונים הרשעים'. אבל זו סיבה אחת, ולאו דווקא העיקרית. הסיבה העיקרית היא יחס הבוז, עד כדי ביטול, כלפי החברה הכללית, כלפי המדינה הציונית הקרויה בפיהם בזלזול – די מדינע. 

החברה החרדית בנויה עם דנ"א ייחודי, שמונע בעדה להשתתף בעול הכלל שאינו שומר תומ"צ. מושגים כמו אחריות קולקטיבית, אמנה חברתית, קבלת עול הרוב – אינם מצויים כלל בתודעה, כאשר הכלל הוא בגדר עוברי עבירות לתיאבון, 'רשעים ארורים'. אז מה אם פסקו חז"ל שההיפך הוא הנכון? – "בזמן שישראל שרויין בצער... אל יאמר אדם אלך לביתי ושלום עליך נפשי... אלא יצטער עם הציבור." אותם זה לא מעניין.

הדנ"א העכשווי שלהם גורס, שהם-הם אחרוני היהודים האמיתיים, האותנטים, 'תופשי התורה' בלשונם. חזיון מופרך כזה של ציבור שלם שמטיל את עצם קיומו, הפיזי והכלכלי, על זולתו, לא התקיים בכל ימי ההיסטוריה היהודית. מעולם לא גבהה חומה סינית כה גבוהה בין השבט, הכת, השכונה, השטיבל, אנ"ש – לבין הסביבה היהודית שמחוץ לחומה, שנחשבת עויינת, העלולה חלילה לפתות את 'פך השמן הטהור' בקסמיה; ומכאן שמצווה ראשונה בתרי"ג דְיָמֵינו היא להתנתק ממנה.

כך הם נהגו, למשל, בעידן הקורונה: בניגוד להנחיות המדינע, הם כן התרכזו בקבוצות, בבתי הכנסת ובחתונות, לעגו לחובת מסכות המגן, התנגדו לזריקות החיסון – וגם היו מוכנים לשלם, ושילמו, מחיר כבד. וכך בסוגיית סרבנות הגיוס, אלא שהפעם הם מותירים ל'צייונים' לשלם את המחיר.

לפעמים הדברים מגיעים כדי אבסורד. הידעתם למשל שבכתות קיצוניות נמנעים מלחנך את הילדים לציחצוח שיניים בבוקר, כי כך עושים החילונים המופקרים? הידעתם שהנימוק לכך הוא החשש 'שתהפכו אותנו לנורמלים'? וכדי להתבדל יש צורך להימנע מלימודי ליבה, להכריז על שוֹנוּתך באמצעות 'מדים מיוחדים', להשתמש בשפה מיוחדת ובסממני בלעדיות נוספים, שניתן לזהותם בקלי קלות וקשה לברוח מהם. ובשל אותה התבדלות, הם אפילו נמנעים מלצרף יהודי שאינו כזה, לעשרת ראשוני המניין שלהם ב'איצקוביץ' בבני ברק, ואם נקלע לשם אחד כזה, פשוט לא סופרים אותו.

החברה החרדית מתעלמת בכוונת מכוון, ממונחים כמו אמנה חברתית, הסכמה כללית, סולידריות לאומית. כבר ניסח זאת רבי שמעון שקופ, מגדולי עולם התורה בליטא, עוד לפני מלחה"ע השנייה: "מי אדון לנו, אם לא אבינו בשמיים?" מדינה יהודית, שהיא ארגון יהודי מודרני של שותפות גורל יהודית, אינה שייכת לנו. 

ואם בכל זאת היא מתקיימת, כי אז משתתפים רק בדיעבד במשחק הפוליטי, ורק כדי 'להציל מן הארי ומן הדב.' העלמת מס וכלכלה שחורה נתפסים כמעשה חיובי, שהרי אין כאן גניבה: מדובר ביישות חילונית, עויינת, די מדינע, שבעצם אינה אדם בשר ודם ספציפי, וכלפיה אין ההלכה מחייבת הוגנות.

כל זה מוביל, לדאבון הלב, לתהומות בלתי ניתנים לגישור בין עולם חרדי מתבדל, לציבור הכללי והדתי לאומי, הנושא בעול הביטחון, שבעיניו המדינה היא ערך קיומי, חיוני. למרבה הצער טרם קם המהנדס שיבנה את הגשר על פני תהום. מדובר בדו שיח של חרשים.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

2. עקבות הרומנטיקה והערצת המזרח

מול "המורשת היהודית": תלישות וזרות

אהודה גמזו, מגיבורי הסיפור "בין מים למים", מתבוננת בנוף הירושלמי ביום אביב: "רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה, זה אחר זה, סמוך למרפסת, כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדת שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה  – לא ידוע היה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 293).

ה"סמל" אשר אהודה גמזו אינה יודעת את פירושו – הוא אותה "המנוחה המיוחדה", השלווה אשר למזרח, קשקוש הגמלים בזוגיהם, תנועת דבשותיהם הגלית, מול האופק, תנועה רכה, בשיירה, ועל דבשתו של אחד מהם – עלם ערבי.

מבין השורות מבצבץ כאילו יחס רומנטי, שאינו נעדר קינאה, קנאת המספר בשורשיות הערבית של "ילידי הארץ". אגב המושג "ילידי הארץ" משמש אצל ברנר, כפי שניראה להלן, בשניים-שלושה מובנים: כינוי לערבים בכלל, כינוי לבני הדור העברי הראשון במושבות הוותיקות, וכינוי לבני הארץ מקרב היישוב היהודי הישן.

אהודה גמזו נולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה למושבה בשומרון. אחר מות אביה עוברת משפחתה של אהודה ליפו, ומשם לירושלים. סביבת ביתה הירושלמי של אהודה מתוארת אצל ברנר כך:

"מתחת המרפסת, שנישארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערבייה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא הולך לבי-מסותא לכבוד שבת." ("בין מים למים", שם, עמ' 295).

מה קוסמת וגראציוזית היא קומתה הזקופה של הצעירה הערבית – לעומת פסיעותיו המרושלות של "אברך גליצאי בלי טיפת דם"! – בדרכו לבית-המרחץ. האברך מייצג את ההווייה היהודית הגלותית, החולנית, שברנר שונא אותה ואת כל מה שהיא מייצגת. ובערבים יש, בתמונה הזו – כמין בריאות וטבעיות.

עקבות של יחס רומנטי לערבים מצויים גם בסיפור "מכאן ומכאן". תהליך התערותם ומידת השתרשותם של היהודים בארץ-ישראל מזוהים על פי התדמותם לפלחים הערביים:

 "'לארצך המושכת והיפה' – אתה כותב; כך, כך. על יופייה כבר מתריעים מעט יותר מדאי; היופי יפה לתיירים אנגלים קלי-התפעלות, והארץ ותחלואיה ניתנים ליושבים בה... ולמען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמיים חדשים. שם איכרים עבריים אמיתיים. שם אריסים עבריים מצויינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושותיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים. להאמין?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 338).

עדות מצויינת מאותה תקופה להשפעה "הרומנטית" של דמות הערבי על הספרות הארץ-ישראלית מצוייה ברשימתו של יוסף קלאוזנר, "חשש", שנדפסה בחתימת "איש עברי" בשנת 1907 ב"השילוח". המייחד את ברנר מכל שאר הסופרים, שנגדם יוצא קלוזנר ברשימתו על שהם "מציירים כל יהודי ארצישראלי, כשהוא מדבר ערבית ודומה לערבי" – הוא שאצל ברנר כמעט שלא יהיה שימוש במילים ערביות בסיפוריו הארצישראליים. פה ושם "יהוד", "מן האדא?", "רוך מנהון!", "זריר" [רי"ש בצירה], "אפנדי", "קדיש?" [דל"ת בצירה] – ובכך מיצינו כמעט את כל ה"מילון הערבי" של ברנר.

שלא כ"חווג'ה מוסה" וסופרים עבריים אחרים שכותבים על חיי הערבים ועל "התערבותם" של העברים – אין ברנר להוט כלל וכלל לתאר "מבפנים" את אורחות הערבים: הכפר הערבי, חיי הפלח, מנהגיו, חקלאותו, הליכות הבדווי ואגדות גבורתו. השירטוטים האחדים של הערצה רומנטית לערבי אינם אופייניים לברנר. המילים הערביות הבודדות, שמופיעות בכתביו, אינן באות להביע קירבה לאורח החיים הערבי – "לרכוב על סוס ולירות ברובה ולהתלבש בעבאייה" – אלא להיפך, תמיד כדי להרגיש את הזרות, זרות לשונית ונפשית, ניכור וניכר, חוסר קשר, ותהום הנפערת בין שני עמים.

הצעירים היהודים יוצאי רוסיה, בני העליה השנייה, נלהבים מרעיונות ה"נארודניקים" ומן הטולסטויאניות, שואפים לחיי פשטות ול"הליכה אל העם", מוצאים באורח חיי הפלחים והבדווים בארץ-ישראל דוגמה טובה לאותה פשטות, מה עוד שבאה בתוספת הנופך של הרומנטיקה התנ"כית והלאומית.

אלא שבהתלהבותם הרבה לא תמיד שמים צעירים אלה לב לכך שהבדווים והפלחים אינם מבני עמם אלא אויבים-בכוח, ותהום פעורה בינם לבין היהודים. הם גם לא עמדו על כך שמהותם של חיי ההגשמה הציוניים אינה רומנטית-תנ"כית אלא אירופית-מודרנית. ואילו ברנר אכן שם לב לאותה תהום, לאותה זרות הדדית, לאותה שינאה שבכוח ובפועל, ואינו משתעשע בחלומות של התרפקות על עבר מדומה. חלומות הבאים לדעתו מתוך הסתכלות בלתי ריאלית בהווה, ומתוך "אי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות". ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

מידה של הערצה, מהולה לעיתים בפחד – לנוכח ה"בריאות" וה"שורשיות" של הערבים בארץ, באה לידי ביטוי במחשבותיו של חיים חפץ בסיפור "שכול וכישלון" (1920). בקטע המסיים את הסיפור מתאר ברנר את חיים חפץ לנוכח קבוצת בדווים, שחופרים חול בחוף הכינרת ורוחצים בה:

"ממחרת אחר תפילת הוותיקין הלך חיים אל שפת הים. הוא התכנס שם באחת הפחתים, שנישארה אחר לכת הערבים, שחפרו שם, עם חמוריהם ושקיהם, ושכב בעיניים עצומות שעה ושעתיים. לפני עיניו העצומות היבהב כאבני חצץ תורן הספינה היחידה, ההולכת על הכינרת מטבריה עד התחנה הסמוכה, שמשם נוסעים לירושלים. הספינה התנשאה על משטח-המים כבית-הכנסת-האורחים הירושלמי על מישור-הטרשים. הוא חשב על נסיעתו הקרובה להביא את נכדו, ושפתיו נעו בין שתי לחייו הצמוקות. אחר-כך מישש ב'טלית-קטן' שלו וחשב, שבארץ-ישראל הבגדים מקדימים לבלות מרוב זיעה, וטוב לגבר כי ישכב ולא יקרע את בגדיו. עם זה נזכר, שחנוך, עליו השלום, לא היה לובש 'טלית-קטן'...

בינתיים שבו הערבים עם חמוריהם ועם שקיהם לחפור ולהעמיס. חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות-עונג ניראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקווה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם... דמם – שאני...

הבידואים פרשו את ארבות-ידיהם – והתרחקו, התרחקו. 'אלה יודעים לשחות!' – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קינאה והתבטלות.

אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: 'במקווה, חה-חה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ' – חלפו איזו מילים מתמיהות, מילים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא-אדירים, מי-מקווה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.

הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות-נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה... פטור-נו ... דווקא אלה טובעים הרבה, חה-חה... המפחד מפני המים לא יטבע, חה... הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה... הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף... כמוהם אינם טובעים... כמוהם חיים...

ונחת החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. ביו כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, והתגרד. ותורן-הספינה היבהבה: לא קשה, לא קשה, בקרוב ניסע ונלך, במהרה ניסע ונלך." ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 449, סוף הסיפור).

חיים חפץ, מאנשי "היישוב הישן" בירושלים, מזהה את הערבי "הבריא" והאלים – עם הגוי, עם ה"שקץ", השייגעץ הביריוני שבמזרח-אירופה, ובהתאם לכך גם יחסו לערבים: יחס של זרות "גלותית", מהול בקינאה ובפחד, וגם ברגש עליונות יהודי על פני הגוי ה"פרא", עם-הארץ, שאינו יודע טבילה במקווה מהי.

לעליונות מדומה זו לועג ברנר, באשר גם היא בעיניו חלק מן המורשת החולנית של ההווייה היהודית הגלותית. יחס דומה אנו עתידים למצא גם בפתיחת "שכול וכישלון", כאשר סיוטו של יחזקאל חפץ, המתעורר למול ערבייה שבאה לחפש את אחיה הקטן במושבה, סמוך לימי הפסח, מתקשר בדימיונו החולה עם עלילת הדם שם, ברוסיה. הרגשת ה"גיטו" היהודי בתוככי ארץ-ישראל היא פועל יוצא מהרגשת התלישות היהודית, שלפי הרגשת ברנר נמשכת ומתקיימת גם בארץ-האבות, ומומחשת ביתר-שאת במפגשה עם השורשיות האיכרית-ה"גויית" של "ילידי-הארץ", הערבים. הלא כך אומר אהרון גמזו ב"בין מים למים":

"הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?... פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החוכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 298).

זעקת התלישות והזרות היהודית עולה ונשמעת בדפי הפתיחה של "עצבים" (1911), בהם מספר ברנר על חוויות הפגישה עם ארץ-ישראל:

 " – אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות...  – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...

– דברי נבואה?

– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?

– מה??

– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, אלא את הללו, שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם שיושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו משולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: 'קטן יעקב ודל' ... איזה עצב!" ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 284-283).

הכפר העברי העלוב, המושבה העברית (אם איני טועה הם פתח-תקווה או עין-גנים ממזרח לה), נידמים לצמרות עצים "אשר גזעיהם עשו ענף ולא היכו שורש..." – ואילו הסביבה "הקרובה, העיקרית" היא של הכפרים הישנים, כפרי הערבים, "הללו שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם," ואשר שנותיהם "לא עשרים וחמש ..." (הסיפור נתפרסם ב1911-, והגל העיקרי של הקמת המושבות היהודיות בארץ-ישראל בא בשנות השמונים של המאה הקודמת ). אמנם הערבים "מזוהמים כשהם לעצמם" – מתפלשים בשפל-מצבם, בחולאיהם, בפראותם ובפיגורם, ואולם בכל זאת אינם כיהודים, שהם – "מזוהמי עולם". כלומר: התלישות, חוסר השורשים – גרועים בעיני ברנר מן הזוהמה הגופנית שבאה בעקבות תנאי-חיים פרימיטיביים במשך דורות רבים.

וזה אופייני לברנר: גם אם יש בכתביו התבטלות בפני הערבים וקינאה בהם, אין הן באות מהערצת דרך חייהם של הערבים אלא משלילה עוד יותר גדולה שחש ברנר כלפי דרך הקיום היהודית הגלותית, זו התלושה, החולה, הפאסיבית, חסרת-השורשים, הנשיית, שיש בה מ"זוהמת עולם", ושבעיניו נמשכת גם כאן בארץ.

על הרגשת הכשל, אותה תלישות הנסחבת מן הגלות לארץ-ישראל – מתווספת האכזבה מהיכולת לעמוד במיבחנה של העבודה הגופנית, ולהתחרות בפועל הערבי. והלא עבודת-האדמה היא המדד החשוב ביותר להתערות ולשורשיות. כך, למשל, וידויו של שאול גמזו, מגיבורי "בין מים למים":

" – אמת... אמת... הרבה יש להגות במצבם של הצעירים אשר במושבותינו ובהמשבר הגדול אשר בחייהם ובנפשם. כאן לא קומדיה... כי מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית, בריח-השדה – וכעבור ימים אחדים הוא נוכח, כי חלום בטל היה חלומו, כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרינו המה איכרים במרכאות כפולות, כי תקוות עם אין פה, וכי – בעיקר-העיקרים – הוא בעצמו אינו מוכשר לשום עבודה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 308).

על הכישלון לעמוד במיבחנה של עבודה גופנית מספר ברנר בכמה מיצירותיו הארצישראליות. "אני הייתי כבר מוותר על המעדר: עורי רך יותר מדי, ידיי צבו ורגליי (ניסיתי לעבוד יחף) נפצעו מהכאה שלא במקומה." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 343).

ללא ספק מצוי כאן לקח ניסיון אישי מכאיב – כשלונו של ברנר עצמו להיעשות פועל. ברנר עלה לארץ בשם בדוי – פלדמן, בהשתמשו בתעודה של חברו הסופר יהושע רדלר-פלדמן, הוא ר' בנימין. כעבור ימים אחדים, אולי למוחרת הירידה לחוף והפגישה הראשונה, המאכזבת, עם הארץ – הגיע ברנר ברגל, בשם הבדוי, לחדרה. יעקב כהן (לא הסופר יעקב כהן) שהתלווה אל ברנר בהפלגתו לארץ ובימיו הראשונים בארץ החדשה, מספר כי בחדרה היה קומץ פועלים, וברנר והוא התכוננו להחל בעבודה. איש לא ידע מיהו בן-לווייתו של כהן. לכאורה היה שמו פלדמן. ברנר אמר: "פועל צריך לאכול טוב, לשתות טוב ואף לנוח כראוי."

ענה לו כהן על סמך התנסותו הקודמת: "בארץ-ישראל אין זה ניתן. מוכרחים קצת לסבול."

לאחר ימים אחדים, כשהתחילו לעבוד, הועמדה הכרתו זו של ברנר במבחן הקשה של המציאות. הם יצאו לעבודה של חפירת "בורות" בפרדס, שניהם מצויידים בטוריות. "קשה למסור את עינויי ברנר באותו יום-עבודה ראשון. כל בור שלו – לא תואר לו ולא דמות." פעם בפעם היה כהן חש לעזרתו, ובטורייה שבידו צר במקצת את הריבוע המשונה שחפר ברנר.

למוחרת יצאו שנית לאותה עבודה, וגופו של ברנר מפורך מעבודת היום הקודם. בקושי היה יכול לסיים חפירת בור אחד. לאחר שעה נשא כהן את עיניו וראה את ברנר רבוץ בלב הבור השני שלו, שלא נשלם, וכולו שקוע בהגות כבדה. כהן המתין קצת ולבסוף אמר לו: "ברנר, צריך לעבוד!"

ברנר התגבר, קם והמשיך להניף באפס-אונים את הטורייה שבידו, וכך סיים בעינויים גדולים את עבודת היום.

לפנות-ערב פנה אל כהן ואמר: "כהן, נלך מכאן."

"מה יש?" שאל כהן.

"זה לא 'הולך' אצלי," ענה ברנר.

כהן ניסה לעודדו. עייפים ומיואשים ניטלטלו אותו לילה במושבה, תוהים על העתיד הקרוב שלהם. ועדיין איש לא ידע מיהו האיש המהלך עם כהן.

לאחר ימים מעטים יצאו השניים לעין-גנים, ושוב ברגל. כאן כבר התוודע ברנר לפועלים בשמו הנכון ולא המשיך עוד בניסיון להיות פועל. מאז נפרדו השניים. ברנר חזר לספרות ומצא את מקומו באכסניות הספרותיות של תנועת הפועלים. (על פי י. כהן: "בדרך ובראשית הימים בארץ", מתוך הקובץ "יוסף-חיים ברנר, מיבחר דברי זכרונות", בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תש"ד, עמ' 143-142).

הכישלון הפרטי של ברנר מביא בו הרגשת אשמה, שנמשכת כניראה כל שנותיו בארץ, כאילו ערק ממילוייה של חובה לאומית ואנושית ממדרגה ראשונה. אבל הכישלון גם מזוהה, במובן עמוק יותר, עם האכזבה הכללית מאפשרות ההתחדשות של העם היהודי בארצו:

"והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו ל'שם' וייאחזו בארץ וייבנו, ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא-שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד. אמנם, בתחתיות-הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – בייחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב-העניינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשווא את נפשי, ובכל זאת המציאות, כניראה, תמיד קשה היא גם מן הדימיון היותר שחור. אני, למשל, תיארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלתי לחלום על מרחבים חופשיים, אשר לא יישמע בהם קול נוגש. מלחמה מן הטבע – כן, כן. אבל לא התנגשויות עם האדם הזר..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 337).

לא די שברנר וגיבוריו אינם עומדים במיבחן הקשיים להם ציפו בטרם עלייתם – דחקות, "מלחמה עם הטבע" ("כיבוש-העבודה") – מיתווספים עליהם קשיים שכמעט ולא תיארו לעצמם: "התנגשויות עם האדם הזר", עם השלטון התורכי, ובעיקר עם הערבים, וחסרון "המרחבים החופשיים" עליהם חלמו. במקום חדוות-המרחבים נשמע "קול נוגש", והמעבר לחיים החדשים-כביכול, בקרב הערבים, הוא אפוא "מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד." המציאות של הערבים והשלטון הזר בארץ גורמים לכך שאין הבדל בין חוסר היסוד של הקיום היהודי, הן בגולה והן בארץ-ישראל. הגלות, על כל פגעיה, נמשכת.

יחס דומה לסביבה הערבית מצוי בסיפור "מהתחלה", בתיאור כיתורה של המושבה העברית, אותו אי יהודי בודד – בקהל אלפי פועלים ערביים.

אלה הרהוריה של יעל, הנערה שהתגוררה פרק-זמן במושבה ההיא:

"יעל נחרדה. נידמה לה, שלעיניה עוברת התמונה, שהיתה רואה בימי החופש בכל בוקר במושבה: מארבע רוחות, מכל הכפרים הערביים המרובים שמסביב, באים גדודים-גדודים של ערבים, ההולכים לעבודה, וערביות ההולכות לעבודה או נושאות אוכלין, פרי עבודתן בבית, למכירה ליהודים... ערבים וערביות... למאות, לאלפים... בבוקר הם באים ובערב הם שבים... חסונים, חזקים... פלחים... אף יהודי אחד אין ביניהם..." ("מהתחלה", תרפ"ב, 1922, שם, כרך א, עמ' 474).

הפועלים הערבים הם "חסונים, חזקים..." (האומנם? או אולי דימה ברנר לראות בהם מהירהורי-לבו את "חוסנם" של המוז'יקים הרוסיים?) – ו"אף יהודי אחד אין ביניהם..." – כשלון העבודה העברית במושבות, בשנים אלה, אינו רק פרי ההתנגדות של מרבית האיכרים לעבודה עברית, אלא גם אוזלת-היד של הפועל העברי לעלות ארצה בהמוניו, להתמיד בעבודת-כפיים, ולהתחרות בפועל הערבי.

הטלת חלק מהאשמה בכישלון "כיבוש העבודה" על שכם הפועל היהודי, חוזרת בכמה וכמה מקומות בכתבי ברנר. הייאוש מכיבוש העבודה, והרגשת התלישות של היהודי בארצו החדשה-הישנה מביאים לאותה תחושת גיטו, עליה מדבר ברנר ברשימתו "בפעם המאה":

" – אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו, פיקפק בכוחות-החיים של עמו, פיקפק ועבד עם כל זה על שדהו, על שדה-ספרותו, עבד בחינת 'שלח לחמך על פני המים', ולימים, מפני איזו סיבה או סיבות – נאמר, למשל, מפני מחלת ההיפוכונדריה, ש'נכנסה אצלו לפאזה חדשה', או מפני שהיה איזה זמן בפלשתינה, במקום התקווה האחרונה, וראה שם הכל – נתחוור לו –

– המתן... בפלשתינה... וראה שם?

– וראה שם הכל... ראה את השדות הנעבדים מכבר, ובידי לא-יהודים, וראה את הערבי ואת הבידואי יושבי הארץ... וגם בכל 'ארץ-הצבי' אין לנו ולא יהיה לנו אלא גיטו, גיטו התלוי בנס ומתפרנס מניסים, גיטו לא-גדול בכמותו מכל גיטו בינוני, אבל הרבה יותר מכוער באיכותו, הרבה יותר מלא תפלות-מורשה, בטלה, פשיטת-יד ודכדוך-אנוש..." ("בפעם המאה", תרס"ט, 1909, "רשפים", בחתימת בר-יוחאי, שם, עמ' 30).

סיכומן הפוליטי של התלישות ושל אוזלת-היד מצוי ברשימה שנתפרסמה ב-1920 – ואינה מאבדת בהרבה את עניינה האקטואלי גם בשנים מאוחרות יותר: "חצי יובל רודף יובל – ומיספר הקילומטרים הפנויים מתמעט, מתמעט... והמרחק בין המיספר המסויים, שצריך היה להתיישב בכל שנה, ובין מיספר המתיישבים בפועל-ממש מתרבה, מתרבה... והמרחק בין הריבוי הטבעי של בני-הארץ הבלתי-יהודים שנה-שנה ובין כמות היהודים הנכנסת לארץ שנה-שנה נישאר גדול, גדול..." ("מחוץ ומבית", תר"ף, "האדמה",  בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 166).

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר. ספר השירה שלך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" היה ועודנו ספר מופת. בדבוז'ק הכירו רק בסמוך למותו. בוואן גוך הכירו שנים אחרי מותו. ויש עוד מאות דוגמאות.

אתה מאמין שאת ספרי "ציפור הנפש" וגם לא אף ספר אחר שלי, משרד החינוך לא הכניס לרשימת הספרים שנרכשים לספריות בתי הספר, שהיא כוללת עשרות ספרים בשנה ויותר? ככה זה. יש עליונים ויש תחתונים. אבל אני לא כותבת זאת מתוך טרוניה. ממש לא. לממסד יש דרכים משלו, ולנו יש את דרכינו שלנו.

שלך,

מיכל סנונית

* שלום אהוד יקירי, איך? איך פיספסתי את מועד הופעת גיליון ה-2000. רק הבוקר הזכיר לי זאת חבר שהחל לקרוא אותך (דרכי)  באדיקות לפני כ-6 שנים, ומאז לא חדל...                                                                                              

ההתמדה שלך ביצירת שני גיליונות בשבוע, סוללת בביטחה את יובל 20 שנה (אם לא פיספסתי גם את היובל הזה) להופעת הגיליון הראשון!!! 

לצפות בהערותיך המחכימות והחדות כתער לכותבים ( במיוחד לאחד מהם) לגיליונך ולחשוב, כמה חכחת בדעתך בהחלטה "לוותר הפעם" מול מלל חסר אחריות בלשון המעטה.

ולתהות שזכינו ליצירה המסורה, הברוכה, האמיצה והייחודית שלך כתוצאה מהדחה???

כל הכבוד לך. עד 120.  בבריאות מלאה.

חובב טלפז

אהוד: 20 שנה למכתב העיתי "חדשות בן עזר" תימלאנה בחודש פברואר 2025.

* בעיצומה של המלחמה הגורלית, בהנהגתו, על ביטחונה של ישראל: "הפרקליטות מתנגדת לבקשת נתניהו לדחות את עדותו בתיקי האלפים: 'נוגדת את האינטרס הציבורי.'" ["הארץ" באינטרנט, 12.11].

אהוד: האם הפרקליטות גם מתכוונת להוציא נגד נתניהו צו נבצרות ולהדיחו? האם הפרקליטות עובדת בשירות איראן, חמאס וחיזבאללה?

* השערורייה של הניסיונות להדחת נתניהו נמשכת:

"בית המשפט המחוזי בירושלים סירב היום (רביעי) לבקשת ראש הממשלה בנימין נתניהו לדחות את עדותו בתיקי האלפים בחודשיים וחצי. השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם כתבו בהחלטתם כי לא שוכנעו כי 'חל שינוי מהותי בנסיבות' המצדיק את דחיית פרשת ההגנה במשפט." [שם. 13.11].

* אהוד: מיום שהתחלתי לדבר אני חי בעברית ועדיין לא הצלחתי להבין כיצד המילה תמרוּן באה במקום המילה לחימה. הרי תמרוּן הוא הפועל של תמרוֹן והוא ההפך מלחימה – אז למה הבלבול המטופש הזה?

* אודי יקירי, אני מקווה, שאתה ויהודית וכלל המשפחה בטוב, במיוחד בימים טרופים אלה. כנ"ל אני.

מדי פעם אני ממיינת חומר במחשב, בעיקר תמונות. על הנבחרות שבהן, אני מוסיפה כיתוב. האם יש לך את הצילום המצורף כאן? נדמה לי, שיש צילום נוסף, שרואים מימין חבר, אולי אטקה? שים לב, שרואים מימין יד מושטת עם כוס...

עוד נשתמע.

דבוישה

[דבורה סלפ גוטמאכר]

אודי: אין לי את התמונה הזו. לדעתי מדובר בתקופה שהייתי האופה של קיבוץ עין גדי והייתי אופה בלילות, ואחרי חצות נהגנו לערוך ארוחה של השומרים ולהעיר את ללי לבוא להשתתף בה. אני כאן בן עשרים ואחת. הקיבוץ נמצא עדיין "למטה", במחנה ההיסטורי של היאחזות הנח"ל.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל